_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יהודית: חזון-תוגה בחמש מערכות

פרידריך הֶבֶּל

תרגם שמואל ליב גורדון

לתוכן הענינים

 

הנפשות.

יהודית.

הֹלוֹפֵרְנֵש.

פקיד הצבא להלופרנש,

משרתיו.

מלאכים מארץ לוב.

מלאכים מארם נהרים.

אנשי צבא.

תרצה, שפחת יהודית.

אפרים.

זקני בתוּל.

כהנים.

תושבי העיר. ביניהם:

אמנון.

הושע.

בַּעֲנָה.

אָסָד.

דניאל אחיו, עור ואלם.

שמעיהו רעו של אסד.

דֵּלִיָה אשת שמעיהו.

אֲכִיוֹר, פקיד-צבא מואב.

כהני האשורים.

שמואל, ישיש מובל בידי נכדו.

נשים, ילדים.


מערכה ראשונה.

מחנה הלופרנש.

לפנים ימין הבמה אהל שר הצבא. אהלים, אנשי המלחמה ושאון רב. רכסי הרים נראים מרחוק ועיר נשקפת בינותם.

שר הצבא הלופרנש יוצא מן האהל בראש שלישיו ופקידי הצבא. המנגנים מריעים לעמתם. השר נותן אות והמנגינות נדמו.

הלופרנש.           הגישו הזבח!

הכהן הראש.       למי מאלהינו האדירים?

הלופרנש.           ולמי הקריבו אתמול?

הכהן הראש.       אתה צוית להפיל גורלות, ויעל הזבח בגורל הבעל.

הלופרנש.           אם כן אפוא הבעל איננו רעב עוד היום. ועתה קטר יקטרו לאל אשר תדעוהו כלכם ואף גם זאת לא תדעוהו!

הכהן הראש        (בקול רם). הלופרנש מצוה להקטיר לאל אשר נדע כלנו ואף גם זאת לא נדענו!

הלופרנש            (בשחוק). הוא האל אשר אכבדהו מכל האלהים.

(מקטרים את הזבחים).

הלופרנש.           שליש!

השליש. מה יצוה הלופרנש?

הלופרנש.           מי בכל אנשי חילי אשר דבר לו להתאונן על פקידו, יגש אלי. הודיעה זאת!

השליש  (עובר בין מערכות הצבא וקורא). מי בכם אשר דבר לו להתאונן על פקידו יגש לפני הלופרנש!

איש הצבא.         קובל אני על פקידי.

הלופרנש.           על מה?

איש הצבא.         תמול שביתי לי בסערת המלחמה עלמה יפת תאר מאד. מברק עיניה השחורות והגדולות חתי, נסוגותי אחור ולא ערבתי את לבי לנגע בה. לפנות ערב יצאתי מאהלי ואעש כה וכה, והנה זה בא הפקיד את האהל ובראותו את הנערה חמד יפיה בלבבו וינסה דבר אליה, וכאשר התקוממה לו, דקר אותה בחרבו וימיתנה.

הלופרנש.           מות יומת הפקיד! (אל אחד הרצים:) חושה אל תעמד. אך גם איש ריבו קחהו עמך. אולם הפקיד ימות ראשונה.

חושה אל תעמד. אך גם איש ריבו קחהו עמך. אולם הפקיד ימות ראשונה.

איש הצבא.         הגם אותי צוית להמית?

הלופרנש.           על עזותך. הן אך לנסותכם הוצאתי את הפקודה הזאת; כי אם אטה אֹזן לתלונות אנשי הצבא על פקידיהם לשפט משפטם, מי הוא זה אשר יסך לי מתלונות פקידי הצבא אשר ילונו עלי!

איש הצבא.         אך למענך נמנעתי מנגע בה; אמר אמרתי להביאנה אליך.

הלופרנש:           הלא ידע העני המוצא עטרת תפארת, כי אך למלך היא; והמלך לא ירב להודות לו בהביאו אותה אליו. ואף גם זאת אגמלך היום על מחשבתך הטובה, כי רב חסד אני הבקר הזה: ממבחר ייני שתה לך לשכרה בטרם תמות. ועתה – הלאה מזה.

(איש הצבא מובל בידי אחד הרצים אל אחורי הבמה).

הלופרנש            (אל אחד הפקידים). צו לאסור את הגמלים!

הפקיד.   כדברך עשיתי.

הלופרנש.           עשית? הכבר צויתיך לעשות זאת?

הפקיד.   לא; אך אמור אמרתי: עוד מעט וצוית לעשות כדבר הזה.

הלופרנש.           מי אתה, כי תערב את לבך לגנב את מחשבות לבבי? אין לי חפץ בדבר הזה! רצוני הוא האחד והמעשה אשר תעשון – השנים, ולא להפך. השמעתי?!

הפקיד.   סלח נא! (הולך לו).

הלופרנש            (לנפשו). אך זו היא חכמה להתחפש ולהסתר תמיד, להיות מעֻלף בחידות עולמים – רואה ואינו נראה! וזאת החכמה, המים לא ידעוה; כבר בא האדם עד תכונתם ויבן לים חפי מבטחים ויפלג לשטף הנהר תעלה. גם האש לא באה בסודה; כבר נודע טבעה גם לטבחות הנבערות אשר אחר הכירים, ועתה יתעמר בה כל נבזה וחדל אישים ויבשל בה את תבשילו. השמש גם היא לא תבן לה; האדם הבין דרכה במרום השמים וידע מוצאה ומבואה ותקופתה בכל נתיבותיה, וכל חיט וסנדלר ימד לצלה את העת לשעות ולרגעים. אני אך אני אדענה. פה יארבו לי מסביב, יביטו וישקיפו מבעד לחרכי נפשי ואֶשנבּיה אל קרבי פנימה; מכל הגה, מכל מלה אשר תתמלט מפי יאמרו לעשות להם מפתח לחדר לבי הסגור ומסגר; אך לשוא עמלם! היום אינני עוד את אשר הייתי אתמול, אף לא אחד הפתאים הנני, אשר בגאות אולתם יכרעו ברך לפני גדלם ותפארתם הם; בחפ לב אקרע לגזרים את הלופרנש החי היום ואת הגזרים האלה אתן לברות להלופרנש אשר יהיה מחר. לא העבודה הננאסה למלא ולהשׂביע את המעים היא החיים בעיני, כי אם התחדשות ההויה והתילדותה התמידית. אמנם יש אשר אדמה כי בכל ההמון הגס והנבער הזה אך אני הוא האחד החי והמרגיש, ורבבות היצורים האלה יחלו לחוש את נפשם אך בעת שברי אזרועם מקנה, או ברגע הסירי את ראשי מעליהם. גם המה כבר החלו להבין זאת יותר ויותר, אך תחת לבקש את קרבתי ולהתרומם עלי, יסוגו אחור בשפלות רוחם וינוסו מפני כאשר תנוס הארנבת מפני הלהבה פן תבער ותלחך את שערה. הוי! לוּ היה לי אך אויב אחד, אך אחד, אשר יערב את לבו להתיצב בפני, כי אז חבקתיו ונשקתיו מנשיקות פי, ובשומי אותו מרמס לרגלי, אחרי מלחמה קשה וארוכה, התנפלתי עליו ומתי עמו יחד! זה האיש נבוכדנצר אינו אלא מספר גדול, אשר יבלה את עתו אך בהשנותו ובהכפלו בעצמו בלי הרף. כאשר יגָרע מן המספר הזה אני ואַשוּר לא ישאר ממנו בלתי אם עור אדם ממֻלא בשר וחֵלב. את כל עמי הארץ אכניע לפניו ואז – אשוב ולקחתים ממנו!

פקיד.     מלאך בא הנה מכבוד אדוננו המלך הגדול.

הלופרנש.           הביאוהו כרגע לפניץ (לנפשו): ערף, העודך רך כקנה כי תִכף לפניו? נבוכדנצר דואג לך תמיד לבל תשכח את התורה הזאת.

המלאך.  נבוכדנצר, המביט לארץ ותרעד, ואשר לו העז והממשלה ממזרח שמש עד מבואו, שולח לשר צבאו להלופרנש את ברכתו, ברכת העז.

הלופרנש.           בהכנעה אחכה לשמוע את פקודותיו.

המלאך.  אין חפץ למלך כי יעבדו אלהים אחרים על פניו.

הלופרנש            (בגאון). לא אפונה כי שמע נצחונותי החדשים העיר חפץ כזה בלבבו.

המלאך.  נבוכדנצר מצוה להקטיר זבח ומנחה אך לו לבדו, ולנתץ ולאבד את כל היכלי אלהים אחרים ולהרס את מזבחותיהם.

הלופרנש            (לנפשו). והיה הוא האחד תחת המון כל האלים השונים. מה טוב ומה נעים הדבר! אולם אין איש אשר ינעם לו הדבר הזה כאשר ינעם למלך בעצמו, כי יקח בידו את כובעו הנוצץ וכרע והשתחוה לפני תמונתו והתפלל אליה תמיד. אך ישמר נא מכאב בטן פן יעוה את פניו ונבעת מפני תמונתו. (בקול) אין זאת כי לא ידע המלך כאב-שנים בחדש הזה.

המלאך.  הודות והלל לכל האלהים האדירים.

הלופרנש.           הלא כה תאמר: הודות והלל לו בעצמו.

המלאך.  נבוכדנצר מצוה להקטיר לו זבח ומנחה בבקר בבקר בזרוח השמש על הארץ.

הלופרנש.           אם כן אחרת לבוא היום; וכבוא השמש נקטיר לו היום את הזבח לריח ניחוח.

המלאך.  אך הואיל נבוכדנצר לצות לך, הלופרנש, כי תשמור את נפשך מאד לבלתי שום נפש בכף בכל מקרה ופגע במלחמה.

הלופרנש.           כן, ידידי, לוּ יכלו החרבות לעשות תושיה מבלי אשר תאחז בהן יד האדם! ואמנם – הנה אין דבר אשר יכשיל כחי ככוס היין, אשר אשא תמיד לחיי המלך, וממנה הן לא אוכל לחדל.

המלאך.  נבוכדנצר אומר, כי אין איש בכל עבדיו, אשר יוכל למלא את מקומך וכי רבה עוד העבודה לפניך.

הלופרנש.           טוב הדבר: מהיום והלאה אֹהב את נפשי בכל נפשי ובכל מאֹדי, כי כן צוה לי המלך. הנני נושק הדום רגליו.

(המלאך הולך לו).

הלופרנש.           שליש!

השליש. מה יצוה הלופרנש?

הלופרנש.           אין אלהים זולתי נבוכדנצר. צא והכרז.

השליש  (עובר בקרב המחנה בין שדרות הצבא ומכריז). אין אלהים זולתי נבוכדנצר!

(הכהן הגדול עובר על פניו).

הלופרנש.           השמעת, כהן, את אשר צויתי להכריז?

הכהן.    שמעתי.

הלופרנש.           לך אפוא ושברת את הבעל לרסיסים. את עצו נתתי לך לתשורה.

הכהן.    אבל איך אוכל ושברתי את אשר עבדתי וכבדתי עד עתה?

הלופרנש.           אם אלהים הוא ירב לו. ואתה תעשה אחת משתי אלה: או תשבר את הבעל או תתלה על עץ.

הכהן.    הנני ושברתי כרגע. (לנפשו) צמידי זהב על אזרועות הבעל.

הלופרנש.           ארור זה האיש נבוכדנצר! ארור הוא, יען אשר חשב מחשבה גדולה ונפלאה, מחשבה אשר לא ידע ולא יבין להרימה למרום קץ הכבוד והתפארת, כי עוד ינבל אותה וישימנה לשחוק! אמנם זה כבר רחש לבי את הדבר הזה; אך חפץ גדול אחד ותכלית רוממה אחת לאנושיות בארץ: להוליד אלהים מקרבה; ובמה יראֶה האל האדיר, יליד בני האדם, לדעת, כי אמנם אלהים הוא, אם לא בהתקוממו למלחמת נצח במחולליו ומולידיו אלה, בכבשו בקרב לבו את הרגשות הנבערים: החמלה, רפיון הרוח ופלצות הנפש מפני המחשבה הגדולה והתעודה הנוראה ההיא, בהדיקו לעפר את כל יושבי תבל, אשר יודו ויעידו יחד ברגעי המות, כי אמנם אלהים אדירים הוא? – ונבוכדנצר יודע להקל מעליו את העבודה הגדולה הזאת. הרצים יעידו ויגידו כי אלהים הוא, ועלי לתת לבני תבל את האות והמופת כי אמנם אל הוא!

(הכהן הראש עובר על פניו).

הלופרנש.           הַנֻפַּץ הבעל?

הכהן.    הנה הוא בוער באש; יסלח נא לעוני.

הלופרנש.           אין אלהים זולתי נבוכדנצר. ואתה צֻוית להעמיק חקר ולהמציא יסודות האמונה החדשה הזאת, ואני אשלם לך בזהב שכר התורה הזאת. ראה נתתי לך מועד שלשת ימים.

הכהן.    אקוה, כי אדע לעשות רצונך. (הולך לו).

פקיד צבא.          מלאכים באו הנה לשחר פניך בשם מלכם.

הלופרנש.           מה שמו כי אדע?

פקיד הצבא.        סלח נא; זכרוני ילא לקרא בשם את כל המלכים הנכנעים לפניך, ועל כן לא אדע לענותך הפעם.

הלופרנש            (משליך אליו שרשרת זהב). הא לך שכר אי-הדעת הנעימה הזאת. הביאם הנה.

המלאכים            (משתחוים לפניו ארצה). ככה ישתחוה מלך לוב לפניך אפים ארצה, כאשר תואיל להופיע בעיר מלכותו.

הלופרנש.           ומדוע לא באתם אלי תמול, שלשם?

המלאכים.           אדונינו!

הלופרנש.           הרחוק מכם הדרך או החפץ להכנע מפני?

המלאכים.           אוי לנו!

הלופרנש (לנפשו).           נפשי מלאה זעם וקצף, קצף על נבוכדנצר. עתה אט למו חסד, פן תרומנה התולעים האלה ונתנו ידם לאיש חרמי. (בקול). קומו ואמרו לאדוניכם המלך –

פקיד צבא (נגש פתאם).    מלאכים באו מארם נהרים!

הלופרנש.           הביאם הנה.

מלאכי ארם (משתחוים לפניו ארצה).          ארם נהרים תכנע ביראת הכבוד לפני הלופרנש הגדול, אם אך יאיר פניו אליה ונטה לה חסד.

הלופרנש.           את חסדי לא אמכר במחיר, כי בנדבה אתנהו.

מלאכי ארם.        לא כן; ארם נכנעת לפניך בלי כל תנאי, אך היא מקוה לחסדך הגדול.

הלופרנש.           ואני טרם אדע אם תבוא תקותה זאת. מדוע התמהמהתם עד הנה?

המלאכים.           לא בארצנו התמהמהנו, כי אם בדרך הרחוקה.

הלופרנש.           אחת היא לי. כבר נשבעתי באפי להשמיד ולאבד את העם אשר יכנע לפני לאחרונה, ואת שבועתי לא אחלל.

המלאכים.           איננו האחרוני, אדוני. בהיותנו בדרך שמענו כי עם העברים הוא העם האחד בכל עמי הארץ אשר יעז להתקומם נגדך וכבר בנה מצדות וצריחים להתבצר מפניך.

הלופרנש.           אם כן אפוא הגידו לאדוניכם המלך, כי נשאי פניו וארצהו להיותו לי עבד, ואת התנאים ישמע מפי אחד משרי אשר אשלח אליו ושמתי את דברי בפיו. (אל מלאכי לוב): כדברים האלה תאמרו גם לאדוניכם. (אל מלאכי ארך): מי המה העברים?

אחד המלאכים.    אדוני, עם תועי לבב הם. הן גאות עזותם לבדה להתקומם נגדך תען בם, כי אין ברוחם נכונה. ואף גם זאת כי יעבדו ויתפללו לאל אשר לא יראו פניו ולא ישמעו את קולו, ואין מהם יודע איה מקום מנוחתו; ובכל זאת יקטיור לו זבחים ועולות לכפר פניו, כאלו השקיף אליהם מעל המזבח בחמת זעם כאחד מאלהינו האדירים. הנה הם יושבים שם בין ההרים.

הלופרנש.           מה הערים אשר הם יושבים בהן, מה מצבם, מה שם המלך המושל בהם ומה מספר אנשי מלחמתם?

המלאך.  זה עם לבדד ישכון, עם לא אֵמון בו ושונא לכל העמים. כל דרכיהם ועלילותיהם, מצבם וגבורתם נעלמו מאתנו כאשר נעלם מהם אלהיהם המסתתר. דבר אין להם עם העמים שכניהם; לא יאכלו מלחמנו, ולא ישתו מייננו, אך הִלָחֵם הם נלחמים אתנו.

הלופרנש.           למה תדבר את דבריך ומענה אין בפיך על שאלותי? (מניע להם בידו; המלאכים כורעים ומשתחוים לעמתו ויוצאים מאת פניו). קראו לפקידי הצבא המואבים והעמונים ויבואו לפני. (השליש יוצא). מה אכבד את העם אשר עז לו להתיצב בפני, ומה מאד יצר לי, כי עלי להשמיד ולאבד את אשר אכבד בלבבי.

(הפקידים באים ובתוכם אַכיוֹר).

הלופרנש.           מה הוא העם היושב שם בין ההרים?

אַכיוֹר.   ידעתי, אדוני, את העם הזה ויכול אוכל להגיד לך את דרכיו ומשפטו. העם הזה נתעב ונאלח בצאתו חמוש בחרבות ורמחים נגד האויב; הנשק אך כלי משחק הוא בידיהם, אשר ישבר ויתמולל ביד אלהיהם; כי אין לו חפץ בגבורת ימינם המגאָלה בדמים, אך ידו הוא תרעץ את אויביהם. אבל נורא הוא העם הזה בהיותו תמים עם אלהיו, בהכניעו את לבבו הערל, בכרעו ברך לפניו ויתפלל אליו בבכי ובתחנונים ושק ואפר יציע; כי אז כמו ישֻנוּ פני התבל, הטבע ישכח את חקיו ומשטריו, ואשר לא יוכל היות יקום ויהיה; הים יבקע, משבריו האדירים יערמו ויעמדו כמו נד, וביניהם תעברנה מסלות לעמו אשר אהב, משמים ימטיר להם לחם לשבע ומחלמיש צורים יזלו פלגימים!

הלופרנש.           ומה שם אלהיהם?

אַכיוֹר.   עון פלילי הוא לקרא לו בשם, ואיש מבני הנכר בנקבו שם אלהיהם, ומת כרגע.

הלופרנש.           ומה שם הערים אשר הם יושבים בהן?

אַכיוֹר (מרים ידו אל מול העיר היושבת בין ההרים).  בּתוּל שם העיר ההיא הקרובה אלינו ואשר תראה משם לעיניו, ובה התבצרו עתה מפנינו; ושם עירם הראשה ירושלים. אני הייתי בה וארא שם את מקדש אלהיהם אשר אין על עפר משלו ביפי והדר. בעמדי לפנים משתאה ומשתומם כרעו ברכי מבלי משים, ראשי השתוחח לארץ ואפל אפים ארצה ואני לא ידעתי, כמו היתה עלי יד חזקה ותשליכני ארצה. עוד מעט וסקלוני שמה, כי בקומי ואעמד על רגלי גבר בי החפץ לחדר אל המקדש הנהדר והנאדר בקדש פנימה, והאיש העושה זאת אחת דתו להמית. נערה יפה אחת חסמה לפני את הדרך ותאמר לי כדברים האלה; לא אדע אם מחמלתה על ימי עלומי ואם מדאגה מדבר פן יחֻלל המקדש בבוא בשעריו איש נכרי אשר מבני הגוים. ועתה שמעני נא, אדוני, ושים לבך לדברי: חקר נא ודרש היטב אם חטא העם הזה לאלהיו; אם עשו ככה, הבה, נקומה ונעלה עליהם למלחמה ונתנם אלהיהם בידך והיו למרמס תחת כפות רגליך; אך אם נאמנה רוחם את אלהיהם ואת בריתו לא חללו, שטה מעליהם ועבר, כי אלהיהם הגדול יסך עליהם ואנחנו נהיה ללעג ולקלס לכל עמי הארץ. אמנם גבור נערץ אתה, אדוני, אך אלהיהם יגבר ממך. אם אין עוד גבור כמוך בכל הארץ, אשר יבחר בו להקימהו נגדך, יש לאל ידו להקים את נפשך לאויב לך ובידיך אתה תהגה את הלופרנש מן המסלה.

הלופרנש.           הגידה נא לי: המפחד אם מתרמית לבבך נבאת לי את הדברים האלה? ועתה הנה יש לאל ידי ליסרך מוסר אכזרי על אשר נועזת ליראה את אלהי העברים על פני; אך לא אעשה בך חרון אפי הפעם, אתה עתה חרצת את משפטך: את אשר אעשה לעברים אעשה גם לך! אחזו בו והובילוהו שמה כרגע. (נעשה כדברו). ובלכדי את העיר והיה האיש אשר יביא לי את ראשו ושקלתי לו זהב משקלו! ועתה – על בתול למלחמה!

תנועה רבה במחנה.

(המסך נופל).

 

מערכה שניה.

__

אהל יהודית

יהודית ותרצה שפחתה אורגות בצמר.

יהודית.  ומה תאמרי לחלומי זה?

תרצה.   הלא תשמעי לאשר אני מדברת אליך הפעם.

יהודית.  הלכתי, הלכתי ואמהר מאד מבלי דעת אנה זה תשאוני רגלי. יש אשר עמדתי רגע לנוח ואצלל בים מחשבות – פתאֹם התעוררתי, ויהי לי הדבר הזה כעון גדול מנשא. "הלאה! הלאה!" הקשבתי קול עולה ממעמקי נפשי, ואמהר לרוץ מבראשונה.

תרצה.   זה עתה עבר אפרים לפני ביתנו, ופניו היו נוגים ועצובים מאד.

יהודית (מבלי שמע את דבריה).     ופתאם והנה אני עומדת על הר גבוה ונשא מאד וראשי סחרחר; אז גבה לבבי, השמש קרובה אלי מאד ואני אניד לה בראשי ואביט מעלה מעלה. מבלי משים העיפותי עיני למטה והנה – תהום רובצת לרגלי, תהום עמֻקה ורחבה, אפלה ומלאה עשן וקיטור. ראיתי כי לא אוכל עוד לשוב על עקבי אף לא לעמוד על עמדי במנוחה! ובראש סובב עלי כגלגל העפלתי עלות הלאה, מעלה; אלי, אלי! קראתי במצוקת נפשי – וקול עלה באזני ממעמקי התהום, קול נעים ורך, מלא אהבה ורחמים: הנני, הנני! - - קפצתי התהומה, וזרועות אהבה קדמוני ותחבקנה ותלחצנה אותי אל חזה איש אשר לא ראיתי, ואתענג ענג אין-קץ, אך הזרועות הנעימות לא תעצרנה כח להחזיק בי עוד והנני טובעת, טובעת מטה, מטה, ואזני תשמענה קול בכי תמרורי ממעל לראשי ודמעות רותחות תזלנה, תפלנה על לחיי. –

תרצה.   אני יודעת איש היודע חלום לפתר אותו; האלך וקראתיו לבוא אליך?

יהודית.  התורה תצונו לבלי עשות כדבר הזה. אך זאת אדע נאמנה, כי החלומות כאלה לא קלי-ערך המה! שמעי נא את אשר יחשב לבבי על דבר החלומות. כאשר יישן האדם, תֻּתַּר הנפש מעבותות החמר ולא תכלא עוד בחוג הצר של דעת עצמותה, אז יעור חוש העתידות והדף מפניו את מחזות ההוה ומחשבותיו, ומקרי הימים הבאים יעברו לפניה כצללים והכינו את לבבנו והזהירונו ונחמונו. הוא הדבר, אשר אין מקרה ופגע אשר יבואנו ואשר נאמר עליו: ראה זה חדש הוא, אשר לא פללנו ולא עלה על לבנו שככה יקרנו; אל הטוב אשר יבואנו נקוה בבטחה מראש, ומפני הרע נגור בלי דעת עוד בטרם יבוא. יש אשר אשאל לנפשי אם יחלם האדם גם ברגעי חייו האחרונים.

תרצה.   מדוע זה תמאני שמע תמיד בדַבּרי באפרים?

יהודית.  יען כי פלצות תאחזני מפני הגברים.

תרצה.   ובכל זאת נשאת לאיש?

יהודית.  הפעם אגלה לך סוד כמוס עמדי: אישי היה – משגע.

תרצה.   אי-אפשר! כי איככה נעלם הדבר הזה מעיני?

יהודית.  כן, הוא היה משגע; אחרת לא אוכל להגיד, אם לא אפחד ואבהל מנפשי אני, אם לא אֹבה להאמין כי יצור מבהיל ונורא אני, כי מפלצת הנני, או כי אין ברוחי נכונה. הנה בטרם מלאו לי עוד ארבע עשרה שנה הביאוני אל בית מנשה להיות לו לאשה. הן זכור תזכרי עוד את הערב ההוא, כי אז נלוית אלי גם את; בכל צעד ושעל אשר הלכתי הלוך וקרוב אל ביתו נרעש ונפעם לבבי יותר ויותר. יש אשר חשבתי, כי עוד מעט ובא הקץ לחיי, ויש אשר עלה על לבבי כי עוד מעט והחלותי לחיות ולהתענג בהחיי, והערב ההוא, הה, מה רב החן, מה רב הקסם והנעימות אשר מלאוהו! הרוח הצח אשר נשף וינפנף וישתעשע בשולי צעיפי הסרוח לארץ התרומם רגע ויסר את הצעיף מעל פני, כמו היה עם לבבו להגיד לי חרש: "הנה באה העת!" אך ידי אחזה מהר בצעיף, כי ידעתי את פני והנם אדומים כתולע ברגעים ההם, ואבוש מאד. אבי הלך על ידי שקוע במחשבותיו, שפתיו דובבו אלי בדממה מלים מספר, אך אזני כבדו אז משמוע. יש אשר נשאתי עיני ואביט אל פניו אשר אמרתי בלבי: מה שונים פני מנשה מן הפנים האלה. הלא התבוננת אז אל כל אלה? הן גם את היית אז עמדי.

תרצה.   התבוננתי ואבוש גם אני עמך.

יהודית.  אז באתי אל ביתו, ואמו הזקנה קדמה פני בשמחה וגיל. מה כבד אז ממני לקרא לה: "אמי"! האמנתי כי אמי תחוש זאת בקבר, ונפשה תאבל עליה מאד. אז נגשת אלי ותסוכיני בשמן המור ובתמרוקי נרד ואהלות, ועצבת נוראה לחצה את לבבי ברגעים ההם: נדמה נדמה לי כמו מתה הנני, ואת היא המושחת בשמן את גויתי הקרה! אף אמרתי לי אז כי פני חורו מאד. אז הופיע מנשה החדרה ויבט אלי לראשונה בבשת פנים, אחר התבונן בי בבטחה, ולאחרונה, כאשר נגש אלי ויחבק את ידי, אף פתח שפתיו לדבר אתי ולא יכל, כי פתאם נאלם דומיה, - אז נדמה לי כמו להטה בי אש תפת ולהבת שלהבת תתפרץ מקרב לבבי ותשתפך מסביב לי בנהרי נחלי אש. – סלחי נא לחטאת שפתי.

תרצה.   אז כסתי פניך בצעיף רגעים מספר ואחרי כן התרוממת מהר ממושבך ותפלי על צואריו. ואני חרדתי אליך חרדה גדולה מאד.

יהודית.  ראיתי זאת ואשחק לחרדת לבבך, כי הייתי אז בעיני כמו חכמתי רגע הרבה יתר ממך. ועתה שמעיני, תרצה. אז הלכנו שנינו החדרה; הזקנה עשתה לעינינו דברים זרים שונים, שפתיה נעו בדממה, כמו לחשו לנו ברכה; ואולם אך יצאה מאת פנינו ונשארנו שנינו בבית בא פחד בלבבי ורוחי נפעם שנית. שלשה נרותה אירו את החדר ומנשה הרים ידו לכבותם; אל נא, אל נא! התחנני אליו; הוי, פתיה נעימה! קרא אלי וימשכני אליו – אז כבה נר אחד, ואנחנו לא התבוננו; הוא חבקני וישק לי, אז כבה הנר השני, מנשה נבעת פתאם ויתנודד ואני אחריו; אך כרגע התאושש ויאמר בצחוק: ואת השלישי אכבה אני; מהרה, חושה, קראתי אליו, וכל גוי רעד כמו מקרה; ויעש כן. קוי אור הירח חדרו בעד החלון החדרה ויפיצו בו אור נעים; שכבתי על המטה, אור-הירח הבהיר נפל על פני, ומנשה קרא: ההני רואה אותך, יהודית, כלאור השמש בצהרים, ויגש אלי; פתאם נשאר נצב על מקומו כנציב שיש, כמו אחזה בו יד חזקה השלוחה אליו מתחתית האדמה; הבטתי אליו ונבהלתי מאד. גשה נא, גשה נא אלי! קראתי ולא בושתי עוד בדברי כזאת. לא אוכל! ענני בגרון נחר, - לא אוכל! קרא אלי שנית ויבט בי בעינים מפיצות זועה ופחד, ואחר נדחף אל החלון ושפתיו דובבו שם פעמים מספר: לא אוכל, לא אוכל! אז נדמה לי כי לא תמונתי, כי אם תמונה אחרת המלאה לה חתת ובלהות לנגד עיניו.

תרצה.   אמללה!

יהודית.  נפשי ירעה לי מאד ואבך מרה. אז שנאתי מאסתי את נפשי ואהי בעיני כנפש מטמאה. מנשה דבר אלי דברים נעימים, נעימים מאד ואני פשטתי אליו זרועותי בכליון נפש – אך הוא, תחת לגשת אלי עמד משמים על מקומו, וכל יצורי גוו רעדו. ברגע ההוא נדמה לי כי לבי חדל לדפק, ודמי קפאו בעורקי מפחד, נפשי צללה בתהום מחשבות נוגות, ויחפש רוחי בקרבי כאשר יחפש ויתבונן איש בדבר זולתו, ואחרי כן, כאשר רפו מעט מצוקות לבבי וארדם רגע, נדמה לי כמו הקיצותי מתרדמה עזה. למחרת בבקר עמד מנשה לפני מטתי ויבט אלי בחמלה וברחמים רבים, ואני חשתי לחץ בלבבי פנימה, והלחץ הלך הלוך וגדל, הלוך וקשה, עוד מעט ושם מחנק לנפשי, ואז היה לי כמו נתק לביממקומו בכאב איום ונורא וצחוק גדול התפרץ פתע מקרבי וירוח לי ואשאף רוח. אמי הביטה בי בעיני זעם מהול בלעג. הבינותי, כי ארבה לנו מאחרי הדלת ותדע את כל אשר נעשה. מבלי דבר אלי דבר משכה את בנה אל אחת הפנות ותתלחש אתו רגעים מספר. פפוּי! – קרא מנשה בקצף – כמלאך אלהים היא בעני! וכרגע נגש אלי לנשק לי, אך אני הסבותי פני ממנו, אשר הניע לי בראשו והתנועה היתה זרה ומשונה מאד, כמו חפץ להגיד לי כי צדקתי ממנו. (אחרי דומיה ממשכה) ששה חדשים הייתי לו לאשה – והוא לא נגע בי.

תרצה.   האם -?

יהודית.  כל הימים התהלכנו יחד, ידוע ידענו כמוני כמוהו, כי לו אני והוא לי, ובכל זאת – כמו דבר-מה נעלם ואיום, אשר לא ידעתי שחרו, עמד תמיד בינותינו. יש אשר ישים עיניו עלי והביט בי, והמבט – זר ונורא עד אשר סמר כל בשרי מפחד; ברגעים ההם חפצתי להתנפל עליו ולשים מחנק לו, רק להנצל מן העינים הנוראות ההן, אשר חדרו אל לבבי עמק בחצים משוחים בערעל. הלא ידעת את אשר קרהו לפני שלש שנים בימי קציר השעורים, כי שב מן השדה ויחל ויפל למשכב, וכעבור שלשה ימים ידענו כי לא יחיה עוד. אז היה בעיני כאיש אשר ימאר לשלל שלל ממסתרי נפשי פנימה ולעזבני לנצח, ואני שנאתיו, מאסתיו על מחלתו; דבר מותו נחשב לי לדבר איום ונורא, לעון גדול מנשא. "לא ימות!" – זעק לבי בקרבי – "לא, לא ירד הסוד הנורא עמו שאולה; "אמצי לבבך ושאלי אותו". "מנשה – קראתי ושאשח אליו – הגידה נא ליל, מה היה לך אז בליל חתונתנו?" –

עיניו הכהות היו סגורות, ברב עמל פקח אחת מהן, ואתנודד, כי היה בעיני כמו התאמץ רוחו להתרומם רגע מגויתו, כאשר יתאמץ המת לעלות מקברו. אז התבונן בי רגעים מספר ואחר פתח את שפתיו, ויאמר: כן, כן, כן; עתה עלי לגלות את סודי, את – פתאם בא המות ויסגר את שפתיו לנצח. (אחרי דומיה ממשכה) עתה הגידי נא, תרצה, האם לא אֻכה בשגעון ברגע אשר אחד לחשב את מנשה למשגע?

תרצה.   נורא, נורא הדבר!

יהודית.  לא פעם ושתים ראית בשבתי פעם בפעם ועושה את מלאכתי בצמר, או בכל מלאכה אשר אעשה, כי אתנודד פתאם ואחל להתפלל, על כן יחשבוני רבם לצדקנית ויראת אלהים. דעי אפוא, תרצה, כי אני עושה זאת אך יען אשר לא אוכל עוד להמלט מן המחשבות הנוראות אשר תנקרנה במוחי בלי הרף ועוד מעט והכנוי בשגעון. התפלתי היא השתפכות הנפש וטבילתה באלהים, הנני מתנפלת במצולות האין-סוף כאשר יתנפל האיש הנואש במצולות הנהר - -

תרצה (שוסעת אותה בדבריה).      אך טוב עשית לו קראת לך ברגעים כאלה את המראָה לעזרה. לא אפונה כי למראה הוד נעוריך ויפעת יפיך תעברנה כרגע מחשבות העצב מלבך וחלפו לבלי שוב עוד.

יהודית.  הוי, פתיה! הידעת את הפרי אשר יתענג על מתקו וטעמו הוא? הלא טוב טוב לך היות רעת-מראה וזקנה מהיות יפה וצעירה לב לבדך. האשה היא – אין ואפס; אך בהיות לה איש תהיה לדבר-מה: אז תהיה לאם. הילד אשר תלד הוא התודה האחת אשר תוכל להשיב לטבע על מציאותה; אמללות הן העקרות ואמללה שבעתים הנני אני, כי אינני נערה וגם אשה אינני! –

תרצה.   ומי זה ימנעך מהיות יפה וצעירה לאיש זולתך, לבעל נעורים, אשר יאהבך כנפשו? האם לא תוכלי לבחר לך איש מנדיבי עמנו?

יהודית (בעצב מר).          הנני רואה כי לא תביני לרעי עד מה. יפיי הוא ענב-רוש, אשר כל אוכליו יֻכוּ בשגעון ומות!

אפרים (בא החדרה בבהלה).         הנה שאננו תשבנה פה והלופרנש סמך אל העיר!

תרצה.   ישועתך, אלהים, תשגבני!

אפרים.  האמיני לי, יהודית, כי לוּ ראתה עינך את אשר ראיתי הפעם, כי עתה התחלחלת. אכן כל אשר יפיל אימה ופחד, חתת ובהלה ימצא במחנה הערלים האלה. מה רב מספר גמליו, ופרשיו מה עצמו, אין מספר למחי קבלו, ומרכבותיו מחול תרבינה! באשרנו כי אין עינים לחומה ולסוללות! לו ראו את כל הנוראות ההן התמוללו כרגע מפחד!

יהודית.  אין זאת, כי היטבת לראות את מחנה האויב מכל אנשי העיר.

אפרים. הגדתי לך, יהודית, כי אין לב בבתוּל אשר לא נמס כדונג ואין פנים אשר לא קבצו פארור. את, כאשר אדמה, לא שמעת את שמעו ולא תדעי מעלילותיו עד מה, ואולם אנכי רבות ידעתי על אדות העריץ הנורא הזה. ניד שפתיו – כליון ומות וחמתו – מוקדי עולם. בערב, עת החשך יכסה ארץ - -

יהודית.  יצוה להאיר נר.

אפרים.  כן אנחנו עושים, אני ואת! אבל הוא יצית אש בערים ובכפרים ויאמר: אלה הם לפידי! בלי כסף ובלי מחיר יאירו לי הלילה. ומה ייטב לבו בצַותו למרט לו חרב ולצלות לו צלי לפני האש הגדולה הבוערת לעיניו. אף שמעתי אומרים, כי בראותו את בתול שאל את טבחו בלעג? התוכל לצלות לי ביצת היענה לאִשּׁהּ?

יהודית.  מה מאד חפצתי לראותו! – (לנפשה) מה זאת אמרתי!

אפרים.  אוֹי אוי לך אם תֵּרָאִי לעיניו! הלופרנש ממית את הנשים בנשיקות פיו ובחבקו אותן בזרועותיו כאשר ימית את הגברים בחרב וחנית. לוּ ידע אותך יושבת בחומות העיר הזאת, כי עתה קרא מלחמה על העיר אך בגללך.

יהודית (בשחוק קל).         לו אך היה כדבר הזה! כי אז יצאתי אליו ואת העיר ואת הארץ הצלתי!

אפרים.  אך לך המשפט לחשוב מחשבה נוראה כזאת.

יהודית.  ומדוע לא? נפש אחת כפר לרבבות, והאחת, הלא היא השואלת תמיד מבלי מצא מענה: למה תחיי עלי אדמות? ואם לא למעני בא הנה, האין כל עצה ותחבולה להכין את לבבו להאמין כי למעני אך למעני בא הנה? אם כה ירים הענק לשמים שיאו וראשו למרומי שחקים עד בלי יכלת לכם, קטני ארץ, להגיע עדיו, הבה, השליכו נא אבן יקרה לרגליו; או אז ישח לארץ להרימה ויכלתם לו על נקלה.

אפרים   (לנפשו). עצתי נואלה הפעם. אמור אמרתי כי דברי אלה יפחידוה והכניעו את ערפה הקשה עד אם תאות לחפצי, והנה הוסיפה עוד אמץ ומרי. אך תשים עיניה בי ובחוטא ופושע הנני בעיני. קוי קויתי כי בעת רעה כזאת תבקש לה איש אשר יהיה למגן לה, ואז מי הוא האיש הקרוב לה יותר ממני? (בקול) יהודית, אמץ לבך הנפלא יעיב הוד יפיך בעיני.

יהודית.  אם איש אתה, לך המשפט להגיד לי כזאת!

אפרים.  איש אני ולי המשפט להגיד עוד יותר מזאת. שמעיני נא, יהודית! הנה ימים באים לארצנו, ימים רעים ונוראים, אין בהם השקט ובטחון בלתי אם לישני עפר. היעדמ להיות לעת כזאת באין אב, באין אח, וגם באין איש לך מפחד אויב?

יהודית.  הן לא תאמר נפשך לבחר בהלופרנש לשדכן לך.

אפרים.  לעגי לי כאות נפשך, לעגי ושמעיני. ידעתי כי תבוזי לי, ולולא שֻׁנוּ פתאם פני התלב לרעה לא באתי עוד להראות לפניך. ראי נא המאכלת הזאת!

יהודית.  המאכלת מרוטה היטב עד אשר אוכל לראות בה את תמונתי.

אפרים.  ביום אשר גרשתני מעל פניך בשחוק-בוז מרטתיה לי. ואמנם, לולא חנו האשורים סביב עירנו, כבר נתקעה בבטני! או אז לא יכלת עוד לראות בה את תמונתך, כי דמי כבר קלקל את פניה והעלה עליה חלודה!

יהודית.  תננה לי. (דוקרת בה את ידו, אשר ישיבנה כרגע אליו) בוז לך! ואתה עוד תערב לבבך לדבר כדברים האלה, עת תחרד תבהל אף בגעת בך אפס קצה!

אפרים.  יען כי תמונתך לנגד עיני ואני מסתכל בך ושומע את קולך עתה, אני אוהב את עצמי מאד; לבי, נפשי, כל רגשותי מלאים אותך! אולם על משכבי בלילות, עת חשך ישופנו מסביב ובקרבי פנימה יחשך שבעתים – עת הנפש ריקה אין כל בה בלתי אם היאוש ומכאובו, עת המות השחור יסך לנפש כשנה לעינים, – אז יעשה מבלי דעת את אשר יצוני איזה כח נעלם – אז אעשה ואוכל גם אני! אז אמיץ-הרוח ומוג-הלב יחד יוכלו ויעשו את הדבר הזה על נקלה כאשר יפתח איש את חדרו בחצפו לישון!

יהודית מושיטה לו את ידה.

אפרים.  אהבתיך, יהודית, ואת שנאתיני. לא אפקד עליך עוז שנאתך, כאשר לא אשים נפשי אשמה באהבתי. ואולם התדעי לך, יהודית, את המכאוב לאהוב ולהתעב? לא, אין מכאוב כמכאוב הזה! אם יקחו ממני היום דבר, אלמד מחר להסתפק בלתו; אם יכוני הכה ופצוע, עוד יש לי תקוה לגהות ממני מזור; אבל אם יחשבו לי את אהבתי לחטאה ואולת, אז יחללו בקרבי כל קדש, כל מרום ונשגב בשקר ימירוֹ; כי אם הרגש אשר ימשכני אליך יכזב בי, מי זה יערבני כי גם הרגש אשר ימשכני וירוממני אל האלהים איננו שוא נתעה?

תרצה.   הלב אבן לך, יהודית?

יהודית.  התהי לי האהבה לחובה? אם אהיה לאיש הזה לאשה אך למען יניח ידו מן המאכלת? היהיה כדבר הזה?

אפרים.  שמעיני נא אך הפעם ותני נא ידך לי! לאמר, תניני נא למות עליך, לא אבקש ממך מאומה, בלתי אם את הרשות לסוכך עליך ולהיות למגן לך, למען אשר תקהה בי החרב החודרת אליך!

יהודית.  הזה הוא האיש אשר לבו נמס כדונג אך למראה מחנה האויב ונפשו יצאה בדברו בו? הזה הוא אשר היה בעיני כמבקש ממני להשאילו אחת משמלותי? הנה עיניו להכות ואגרופו יתרומם בכח ועז! הה, אלי! מה מאד אחפץ לכבד ולהוקיר; רגש הבוז יכאיב ויפלח לבבי כרחב שנונה! הכעסתיך תמרורים, אפרים, ועל זה דוה לבי מאד! אמור אמרתי להסב לבך ממני, כי לא יכלתי לעשות את שאלתך, על כן שפכתי עליך לעג כמים. עתה הנני לגמלך טוב, אף יכול אוכל לעשות זאת! ואולם אוי, אוי לך אם לא תבין הפעם לשכל מלי, אם לא יתרומם רוחך ברגע התמלט הדבר מפתחי פי מלעשותו, אם לא יחוש לבך כרגע, כי רק לזאת נוצרת, כי רק למען תוכל לעשות את המעשה הגדול, אשר אני דורשת ממך, ראית חיים על פני האדמה. לך והרג את הלופרנש! אז – אז תדרש ממני את הגמול אשר תתאו נפשך!

אפרים.  כדבר אחת הפתיות תדברי! להמית את הלופרנש קרב מחנהו? איככה זה אוכל לעשות כדבר הזה?

יהודית.  איככה? לו ידעתי זאת אזי עשיתיה אני! אך זאת אדע כי דרוש הדבר ונחוץ מאד.

אפרים.  לא ראיתי מעודי, אך עיני תשורנו.

יהודית.  אף אני כמוך. הפנים פני שחל, עיניו ברק-זעם ומתחת רגליו כמו תנוט הארץ. אבל הלא היו ימים והעריץ הנוראה הזה טרם יהיה בארץ, ומדוע אפוא לא ישובו הימים ההם, הימים אשר בהם יחדל העריץ מהיות עוד בארץ?

אפרים.  תני לו את הרעם, אך הרחיקי את חילו מעליו, ויצאתי לקראתו, ואולם עתה –

יהודית.  יהי נא עם לבבך לעשותו, וממרומי השמים מעָל ירדו ויחרדו אליך צבאות מלאכי עז וממעמקי התהום מתחת ירומו המונים מרוחות השחת, והתחברו והיו יחד בעזרך לבצע את חפצך הגדול! כי החפץ הזה הוא חפץ כל החי, על כן יעשן בו אף האלהים, גם התולדה תחרק שניה ליליד חיקה זה, אשר תחרד ותבהל מפניו, ואשר לא תלד עוד ענק נורא כמוהו, ואם תלד – אך למען אשר ישמיד את הראשון מעל פני האדמה.

אפרים.  אך יען כי שנאתיני, יען כי חפצה את במותי תדרשי ממני כדבר הזה.

יהודית (בקצף).   לא, הפעם צדקתי ממך! הגם מחשבה נשגבה כזאת לא תוכל לרומם את רוחך? אם לא תשכיר את נפשך רגע? אני, אהובת נפשך, אני אשר אמרתי לרומם אותך עליך בעצמך, למען אוכל להשיב אהבה אל חיקך, שמתי את הרעיון הנעלה הזה בלבבך, והוא, תחת לרוממך ולתתך עליון בעיני על כל קטני הנפש עוד יהיה עליך למשא אשר יעיק עליך וישקיעך עוד יותר בעפר. הנה לוּ מצא הרעיון מסלות בלבבך ובתרועת גיל ובנפש סוערת אחזה ידך בחרב לבצע את המעשה הגדול הזה, מבלי האציל לך אף רגע לברכני בשלום, אזי, הוי, זאת אחוש בנפשי, אזי התנפלתי לרגליך ואבך ואתחנן לך לבל תשליך נפשך מנגד, אזי בכיתי והתחננתי במצוקת לב החרד לנפש אהובו, ולא נתתיך ללכת או- הלכתי עמך גם אני. ועתה – עתה לי הצדקה ולך בשת הפנים! כן, אהבתך אותי היא מוסר נפשך השפלה, האהבה הזאת תהפך לך לקללה ותביאך עד שערי מות תחת היותה לך לברכה ולמקור כל ענג בחיים. הוי, מה שנאתי מאסתי עתה את נפשי, לו חשתי בקרב לבבי איזה רגש חמלה עליך! עתה ידעתיך, אפרים, ידעתי, כי הנשגב והנעלה אך שפל ונקלה הוא בעיניך, כי תוכל אך לצחק וללעג עת אתפללה אני!

אפרים.  תעביני! אך הראיני נא את האיש אשר יוכל, או אשר אך יערב את לבו לעשות נפלאות כאלה!

יהודית.  אני אראהו אותך! בא יבוא ולא יאחר! ואם אמנם כל בני מינך מוגי לב הם כמוך, אם לא יראו הגברים בַּסכנה הנשקפת להם בלתי אם אזהרה להשמר ממנה – אז לאשה המשפט לגשת אל המעשה הגדול הזה, אז – כן, אני דרשתי ממך לעשותו, ועלי החובה להראותך כי אפשר הוא!

 

מערכה שלישית.

אהל יהודית.

יהודית לבושה שמלות בלות ואפר על ראשה, נוגה ושוממה, שקועה במחשבותיה.

תרצה (באה החדרה ומתבוננת אליה).        ככה תשב זה שלשה ימים ושלשה לילות, לא תאכל ולא תשתה ולא תדבר מאומה; לא תאנח ולא תבוא דמעתה. "הבית בוער באש!" קראתי אמש באזניה בקול ואהי כמבֹהלת מפחד פתאם, והיא – לא קמה ולא זעה. יש אשר אאמין כי אך זה חפצה, כי ישימוה בארון ונתנו עליו את המכסה והובילוה אל הקבר. הנה היא שומעת את כל אשר אדבר ולא תענה דבר. יהודית, האלך וקראתי לך קברן?

יהודית רומזת לה בידה לעזב את החדר.

תרצה.   הנני הולכת. ואולם דעי לך כי שוב אשוב אליך בעוד רגעי מספר. את האויב ואת כל התלאה והמצוקה אשכח בגללך. לו כונן עלי איש את קשתו הדרוכה לא שמתי לב אליו בעודך יושבת כמת-חי לנגד עיני. מעודך היית מצוינת באמץ רוח, עד אשר בושו הגברים מפניך, ועתה – אכן צדק אפרים באמרו: אך מתאמצת היא להבליג על הפחד הממלא את לבבה. (יוצאה.)

יהודית (כורעת לארץ).      אלי, אלי! במצוקת לב שטחתי אליך כפי, כמו ידעה נפשי כי עוד מעט ועזבתני לנצח! הנה עד כה נאלמתי דומיה, לא התחננתי, לא התפללתי; אך עתה תשתפך נפשי, כמו תשאף רוח בתפלה; עוד מעט ושמה הדומיה מחנק לה! אלי, אלי! עד מתי תתעלם ממני במרומים? עד אנה תסתיר פניך ממני? ואני, עניה, רוחי יקצר וכחי ידל להתרומם ולהגיע עדיך! הנה אני מתנפלת לפני כסא כבודך, ורוחי מתרומם מעל לתבל ושאונה והמונה, הנני מתנפלת ומחכה לפקודתך, אלי, לקום ולעשות! בשמחת לבב ראיתי את האסון ההולך הלוך וקרוב אלינו, אז נדמה לי כמו שמעה אזני ממרום קול דברך: "בקרובי אקָדש!" התבוננתי וארא ברעדה וגיל, כי בעת אשר רוחי יאמץ ונפשי תמריא במרום, נמוג כל לב וכהתה כל רוח מסביב לי, והדבר הזה היה לי לאות, כי אך בי בחרת בגדל חסדך להראות לכל יושבי תבל את עזך ותפארתך! בעליצות נפש שמעה לה אזני דברי האיש, אשר אמרתי לעזב עליו את המעשה הגדול הזה למען אוכל להקריב לו את הקרבן היותר גדול – והנה הוא נסוג אחור, ירא וחרד לנפשי השפלה כתולעת המסתתרת במאורת בצתה. "אַת היא, אַת היא!" קרא אלי קול ממעמקי נפשי. אז התנפלתי לפניך ואשבע לבלי קום עוד לנצח, או אך אז כאשר יערה עלי רוח ממרום, אשר יורני את המעשה אשר יעשה למצֹא מסלות ללבב הלופרנש. הטיתי אזני לשמוע ולהקשיב את אשר ידבר בי רוחי פנימה; האמנתי כי ברק אבדון יתפרץ מקרבי לצר הצורר; הקשבתי גם לאשר ידֻבר בתבל ארצה – אבל גם בקרבי וגם מחוצה לי אין קול ואין קשב. אך רעיון אחד עלה על לבבי, אך אחד, והוא ישעשעני לרגעים; יש אשר אתאמץ להסירו מלבבי, אך כרגע ישוב רוחי לענות בו; ואולם הרעיון הזה – לא אתה שמת אותו בלבי. ואולי אתה?... (קופצת ממקומה) אתה, אלי, אתה שמתו בלבי! העון יובילני למחוז חפצי! אודך, אלהי, כי פקחת עיני רוחי. אכן, גם הטומאה תטהר לפניך; אם שמת את העון לשטן לי בדרך אשר שלחתני, מי אני כי אריב אליך, כי אמנע מלכת בה! הלא ישוה המעשה הגדול במחיר אשר כזה! האם אוקיר את כבודי, אשר לא חלל, יותר ממך? אתה עתה פתרת את חידתי הסתומה! יפה עשיתני; עתה ידעתי למה. מנעת ממני פרי בטן, עתה אחוש מדוע. ומה מאד אשמח כי לא נטל עלי לאהב את נפשי בכפלים. אשר חשבתי תמיד לקללה יחשב לי עתה לברכה! – (נגשת אל המראה ומתבוננת בה.) ברוכה את לאלהי, תמונתי הנעימה; בֹשְנה, הלחיים, כי טרם תאדמנה; הכה רחוק הדרך בין לבבי וביניכן? אודכן, העינים, כי שתיתן אש לשכרה וברקים מכן יתמלטו! לא אפקד עליכן, שפתים, כי חוַרתן – את המפלצת הנוראה תשקנה. (סרה מן המראה.) כל אלה לך הנה, הלופרנש; אין לי חלק בהן עוד; רוחי, נפשי, כל עצמותי אספתי עמק עמק אל קרבי פנימה. קחן לך, קחן ורגזה בהיות אלה לך! אז יקום והיה אשר לא פללת! אז אתפרץ מקרבי כדב שכול ממאורתו והיתה לי נפשך במחירי! אז אחבקך בזרועותיו, אשקך מנשיקות פי, – אך מחנק בזרועותי, ושפתי – רעל ומות! אלי! ישחת נא, יתעיב עלילה לעיני; אך שמרני נא, העבר עיני מראות בו דבר טוב!

תרצה.   הקראת לי, יהודית?

יהודית.  לא, – כן. תרצה, הלבישיני נא שמלותי החמודות.

תרצה.   הלא תאוה נפשך לאכל דבר-מה?

יהודית.  לא, אך לעדות עדי אחפצה.

תרצה.   אכלי נא, יהודית, פן אגוע לעיניך.

יהודית.  אַת?

תרצה.   הנה מאז חדלת לאכל ולשתות, נשבעתי לבלתי אכל ושתות גם אני! וזה לי שלשה ימים אשר לא טעמתי מאומה. ועתה אם לא יקרה נפשך אַת בעיניך, תיקר נא נפשי בעיניך. אנכי הגדתי לך את זאת זה כבר, אך את לא שמעת עד כה.

יהודית.  מי יתן ואשוה באהבה רבה ונאמנה כזאת.

תרצה.   נאכל נא ונשתה אך הפעם; עוד מעט ותם הלחם ואפסו המים מן העיר. צנורות המים נפצו; גם אל הבאר הקטנה אשר לפני החומה לא יהין איש לגשת, כי מצב האויב חונה שמה. אף היו אנשים אשר הלכו שמה, כי בחרו למות בחרב האויב מענוֹת עוד בצמא. על אחד מאלה יספר, כי אחרי נפלו לארץ, מדקר בחרב האויב, זחל אל הבאר להשיב נפשו מעט בטרם ילך ואיננו! אך בטרם הגיש אל פיו את מעט המים אשר שאב כבר בידיו, נפחה נפשו וימת על פי הבאר. אכזריות-האויב הזאת נודעה לכל, ובין כה וכה יחזק הצמא מיום ליום, והאיש אשר מעט מים לו יסתירהו, כאוצר כל יקר.

יהודית.  הה, נורא הדבר! לקבע את צרכי הנפש מבלי יכלת להגירה על ידי חרב! השחיתו, המיתו בחרב, הציתו באש, אך צרכי החיים אל תקחו ממנו עת שפע כל טוב לנו מסביב! ואני, הה, כמעט שאחרתי המועד!

תרצה.   אפרים הביא לי מעט מים למענך. הלא יהיה לך המעשה הזה לאות על עזוז אהבתו אותך, בתתו לך את אשר מנע גם מאחיו!

יהודית.  בוז לו! האיש הזה הוא אחד מאלה החוטאים בנפשותם גם בעת אשר ידמו לעשות טוב וחסד!

תרצה.   גם בעיני לא ישר הדבר הזה; ובכל זאת לא תזכי בהליכותיך עמו.

יהודית.  לא, הגדתי לך הפעם, לא! לכל אשה המשפט והצדקה לדרש מן האיש החפץ קרבתה, כי יהיה אמיץ לב, עשוי לבלי חת. ואַת האם לא יחוש לבבך בעת אשר תראי תביטי אל איש, כמו ראית את אשר חפצת, התאוית להיות את – אך האיש יסלח לפעמים למרך-לב רעהו, לא האשה. הנסלח למשענת כי תרוץ בכפנו, אם לא נוכל לסלח לנפשנו על אשר נצטרך למשענת?!

תרצה.   אולם היכלת לקות, כי ישמע אפרים ועשה את פקודתך?

יהודית.  מאיש אשר אמר לשלח יד בנפשו, אשר חיים כאפס נחשבו בעיניו, מאיש אשר כזה יכלתי לקות, כי יעשה את פקודתי. הנה הכיתי בו, כאשר יכה איש בצור, מבלי דעת האקחהו לי או אשליכהו מעל פני; לוּ התמלט ממנו אף נצוץ אחד – ובא הניצוץ כרגע אל לבבי. עתה ארמס אבן-אפל זאת ברגלי!

תרצה.   אבל איככה יוכל לעשות כדבר הזה?

יהודית.  הקַלע השואל איככה יירה לא יקלע עוד אל המטרה. המטרה – העין – היד, – הנה היא! (נושאת עיניה למרום). הוי, שם במרומים ראיתיה מרחפת כיונה אשר תתור קן לה למלט ולבקע בצתה; הנפש הראשונה, הנפש האחת, אשר התרוממה בחמה כלהבת שלהבת בתוך הקפאון השורר לה מסביב, הכרחה לקבל עליה רעיון הגאולה. ואולם – לכי לך, תרצה, וסעדי לבך, אחר תלבישיני!

תרצה.   לא אטעם מאומה עד אם טעמת אַתּ!

יהודית.  מה רב העצב אשר תפיק בת עינך הפעם! טוב אפוא, הנני ללכת עמך, אבל אחרי כן הכוני והכיני לך לפארני בעדי עדיים, ככלה ביום כלולותיה. אל נא תצחקי! יפיי היא חובתי הפעם! (הולכות).

________

רחוב העיר.

המון עם רב. להקת אזרחים צעירים חמושים.

אחד העם (לרעהו).          מה תאמר, אמנון?

אמנון.    אני שואל אותך, הושע, מה טוב לנו: הלמות בחרב מיתה קלה ויפה, אשר תבוא בן רגע בטרם נספיק לחוש אותה ולירוא ממנה, אם לגוע ולהתעטף לאט לאט במצוקות הרעב והצמא?

הושע.    בחפץ לבב עניתיך, לולא נחר גרוני ונשתה לשוני בצמא. הדבור מגדיל את הצמא.

אמנון.    צדקת הפעם.

בּענה (אחד מתושבי העיר).           הצמא, - מות ואבדון! הנני מקנא גם במעט הדם הנוזל עוד בעורקי. הוי! מי יתן ויכלתי למץ את דמי מקרבי כעלוקה (מושיט אצבעו אל פיו).

הושע     אף דבר טוב נמצא בצמא, כי ישכיחנו את הרעב.

אמנון.    הלחם לא תם עוד מן העיר.

הושע.    אבל הימצא לנו לימים רבים? ומה גם בהיות בקרבנו אנשים כמוך, אשר יוכלו שאת בקבתם רב יתר מאשר על שכמם.

אמנון.    ומה לך ולי? הן משלי אני אוכל.

הושע.    אין קנין לאיש בעת מלחמה; הכל הוא לכל. ומי יתנני שר ומושל בעיר כי אז צויתי: הבו את אמנון ואת כל הזוללים חבריו אל מול פני המלחמה החזקה, והיה אם תעז ידם על האויב לא להם התהלה והתפארת כי אם למריאי הצאן והבקר אשר במעיהם, ואם יפלו בנופלים יהיו לנו פגריהם לשלל.

אמנון.    מכהו על הלחי.

הושע.    חלילה לי מהשיב לך כגמול ידך הפעם, אולם אל תקוה עוד למצא בי עזר בצרתה לך, קרוב היום ונקמני הלופרנש ממך.

אמנון.    הוי, כפוי-טובה! כי יכה איש את רעהו, אך שריון קשקשים יעשה לו מעורו. המכה אשר הכית היום תמנעך מהרגיש את המכה הנכונה לך ביום מחר.

בּענה.    הוי, פתאים! למה תריבו יחד ותשכחו, כי עוד מעט ועמדתם על המשמר בחיל?

אמנון.    אך חכמים אנחנו; כל עוד נריב ונתקוטט הלא נסיח דעתנו מן הרעה אשר מצאתנו.

בענה.    לכו ונלכה מזה!

אמנון.    אבל טוב נעשה לפתוח שערי העיר לפני הלופרנש; מובטחני, כי את האיש העושה זאת לא ימית בחרב.

בענה.    אבל אנכי אמיתהו בחרבי אני. (הולכים להם).

שני אנשים באים בימים משוחחים יחד.

האחד.   השמעת עוד מתועבות הלופרנש?

השני.    אמנם כן.

האחד.   איזה דרך תבאנה אליך השמועות האלה? אבל ספרה נא לי!

השני.    הנה הוא עומד ומספר עם אחד מפקידי הצבא; פתאם התבונן כי אחד מאנשי הצבא עומד בקרבתו. השמעת – שאלהו – את אשר נדברנו פה? לא, ענה האיש. באשרך – קרא העריץ – כי עתה צוית להסיר את ראשך מעליך, על אשר אזנים לו!

האחד.   האמנתי כי אך לשמע הדברים הנוראים האלה תאחז את השומע פלצות ונפל מת ארצה מפחד. אך זו רעה גדולה בפחד כי לא ימית את כל האיש בלתי אם את רוחו ואמץ לבו.

השני.    אכן אין ארך אפים כאלהינו! אם בעריץ הערל הזה לא יחר אפו, מי הוא אפוא? (עוברים).

שמואל איש שׂב נהוג בידי נכדו, מופיע על הבמה.

הנכד.    שירו לאדני שיר חדש, כי לעולם חסדו!

שמואל.  כי לעולם חסדו! (יושב לו על אבן). שמואל צמא למים. נכדי, מדוע לא תביא לי מעט מים חיים?

הנכד.    אבי, האויב חונה על העיר! כבר שכח זאת!

שמואל.  המזמור! שירה בקול! למה תחשה?!

הנכד.    שירו לו, זמרו לו, בחורים ובתולות,

            כי טרם תדעו אם ימים תאריכו!

            הודו לו, ברכו שמו, זקנים וישישים,

כי לא על כן זקנתם ותראו רב ימים

להעלים מה פעל לכם אל החסד!

שמואל (בזעם).   האין די מים בבאר להשקות את שמואל הצמא בפעם האחרונה? אם תקצר יד נכדו לשאב לו ממנה בחם היום?

הנכד (בקול גדול).            שם חרב האויב מסביב לבאר, חניתות ורמחים סבוה. אהה, יד הערלים תעז על ישראל!

שמואל (קם ממושבו).      לא על ישראל! את מי בקש אלהי ישראל בהטילו בים רוח סערה ותך גלים ותעל משברים על האניה להורידה תהומות? לא את רב החובל, אף לא אחד הנוסעים הנבהלים, כי אם את יונה הנרדם במנוחה בירכתי האניה. מאנית מבטחים השליכהו הימה בין גלים רועשים, מבינות לגלים אל לֹע לויתן, ומלעו הנורא מבין רכסי מתלעותיו <<מלתעותיו?>> אל הכלא האפל, הבטן. אולם בשוב יונה אל האלהים בכל לב, הקצור קצרה ידו מהושיע ומהוציאו ממעי הלויתן? עורו נא, התעוררו, פועלי האון במסתרים, הנרדמים בסתר לבבכם אתם, כיונה בירכתי האניה; אל תחכו עד אשר יפילו הגורל, גשו ואמרו: בשלנו הרעה הזאת! למען לא יספה הצדיק עם הרשע! (אוחז בזקנו). שמועל הכה את אהרן נפש; חדה היתה היתד, רכה הרקה ונעימה שנת אהרן בחיק רעיתו. שמואל לקח לו את אשת אהרן לאשה ותלד לו את חם, אך פלצות אחזתה למראה הילד ותמת גם היא, כי נכרוּ עקבות היתד ברקתו. אז תתעטף נפש שמואל בקרבו ורוחו להבת תאכלהו.

הנכד.    אבי! אבי! הן אתה הוא שמואל, ואני נכדך, בן חם בנך!

שמואל.  אז גלח שמואל את ראשו ויעמד בפתח אהלו ויחכה לחרב נוקמת שתבוא ותשיב לו גמולו בראשו, כאשר יחכה איש לישועה; ככה חכה ימים רבים, זה שבעים שנה ויותר, עד אשר חדל לספר את ימיו כי רבו; אבל הדֶּבר עבר בארץ ויפסח על פתח שמואל, הרעב כבר הרבה חלליו, ועליו לא עברה רעתו, המות שת קציר מסביב, אך בו לא נגעה לרעה. הנקמה לא סרה עוד אליו, והוא – ידיו רפו מעשות אותה בנפשו.

הנכד.    נלכה נא, נלכה מזה! (נוהג אותו אל צד הרחוב).

שמואל.  אַיכּה, בן אהרן, או בן בנו, או אחיו, כי טרם תבוא חרבכם בלב שמואל, ורגלכם טרם תרמסנו כתולעת? "עין תחת עין – אמר אדני – שן תחת שן, נפש תחת נפש!"

הנכד.    גם בן אהרן, גם בן בנו, גם אחיו וכל קרוביו וגואליו ספו תמו ואינם!

שמואל.  האין עוד כל גואל הדם? הבא היום האחרון לאדני לפקד בחרבו הוא על כל בשר? אהה! אהה! (הולכים להם).

שנים מתושבי העיר.

האחד.   הגדתי לך, כי לא כל בני העיר יצמאו למים. יש בקרבנו אנשים אשר די מים להם לשתות לרויה וגם לרחץ פעמים מספר ביום.

השני.    יוכל היות. עתה שמעני ואספרה לך דבר-מה. לאָסף שכני היתה עז בריאה אשר רעתה בגני הנשען אל ביתי; ובהביטי פעם בפעם בעד חלוני אל הגן וארא את העז ואת עטיניה המלאים, חשתי בנפשי את אשר תחוש אשה הרה המתאוה תאוה ואין. אתמול באתי אל ביתו ואבקש ממנו מעט חלב, אך הוא השיב את פני; אז דרכתי את קשתי וחץ מות פלח פתאם כליות העז, ואחר שלחתי לו כסף מחירה, אף היטבתי עשו, כי העז הזאת הקשתה את לבבו מחמלה על עמיתו.

האחד.   רק אתה יכלת לעשות את הדבר הזה! ומי לא ידע עז אפך, אם גם בעודך ילד קטן ערבת את לבבך להמיר כבוד נערה באֵם!

השני.    מה!

האחד.   כן! כן! הלא בכור אתה? (הולכים להם).

(אחד מזקני העיר מופיע).

הזקן.     שמעו, שמעו, אנשי בּתוּל! (המון רב מתאסף לו מסביב). הקשיבו נא מפי דברי יהויקים הכהן הגדול אשר שלחני אליכם!

אָסד (מתושבי העיר; ידו אוחזת ביד דניאל אחיו האלם והעור).            שימו לבבכם, הכהן הגדול דורש ממנו להיות כאריות עת לבו לב ארנבת.

אחד העם.           אל נא תחרף.

אָסד.     לא מלב איש נדלה לנו עצה ונחומים, הבאר, אך היא תהיה לנו לישועה!

הזקן.     זכרו נא את משה איש האלהים, אשר לא בחרב ובחנית, כי בתפלה ותחנונים גבר על עמלק; אל תיראו מחיל האויב ומחרבו הקשה אל תחתו, כי אדני יתן אמר ואבדו כלם והיו כלא היום!

אָסד.     איה איפא משה? והקדושים אשר בארץ אַים?

הזקן.     אמצו איפא רוחכם ודעו נא וראו כי רעה נשקפת למקדש אלהים.

אָסד.     ואני אמרתי, כי אלהינו יסך לנו ומקדשו יהיה עלינו לסתרה, ועתה – הנה נטל עלינו להגן עליו ועל מקדשו!

הזקן.     אף גם זאת אל תשכחו, כי אם כלה היא מעמו כי תסופו בחרב וברעב על כבוד שמו, הלא יחשוב לכם את המות לצדקה, והטיב ייטיב לבניכם ולבני בניכם עד אלף דור.

אָסד.     אך מי זה יודיעני מה יהיה בני ובני בני אחרי? מי זה יערבם כי לא יהיו נבלים ורשעי ארץ, אשר ימירו כבוד בקלון! (אל הזקן). ואתה, זקן, הנה שפתיך רועדות, עיניך תועות אנה ואנה, ושניך לו יכלו אזי טרפו את הדברים הנעימים והמצלצלים המסתירים את פחד לבבך. איככה אפוא תדרש ממני אמץ לב עת לבך נמוג קרבך כדונג? ועתה אדברה נא באזניך בשם כל ההמון הרב הזה: צוה ופתחו כרגע את שערי העיר, נכנע נא לפני האויב ויחננו! לא למעני אני דורש ממך את הדבר, כי אם למען האִלם האֻמלל הזה, למען נשינו הרכות והענוגות, למען עוללינו הגועים בצמא! (העומדים מסביב מניעים לו בראשם לאות הסכמה). צוה כרגע, ולא – ועשינו זאת למרות רצונך!

דניאל (נחלץ ממנו).         סקול יסקל! סקול יסקל!

העם.     האם לא אלם האיש הזה מעודו?

אסד (מתבונן באחיו בבהלה).        אלם ועור. אחי הוא. כבר מלאו לו שלשים שנה ולא דבר מעודו אף מלה אחת.

דניאל.   כן, אחי הוא! מלחמו יאכילני ומיינו ישקני, מערומי יכסה ובביתו אשבה! יומם ולילה יסעדני באהבה ורחמים רבים. תנה ידך לי, אחי האהוב! (אוחז את ידו רגע, ופתאם יעזבנה ויתפלץ כמו מפחד פתאם). סקול יסקל! סקול יסקל!

אסד.     אללי לי! אללי לי! הוח ה' דובר בו! סקלוני!

(ההמון מתנפל עליו ורודפהו ורוגמו באבנים).

שמעיהו (רץ נבעת אחריהם).         אהה! מה תעשו!

דניאל (ברגש כביר).         הנני בא, הנני בא, אמר אלהי ישראל; אך אל נא תשאלו: מאַין? ואמתרם: כבר באה העת לחננה? לא! אנכי, אנכי יודע עת לכל חפץ!

העם.     נביא הוא נביא הוא!

דניאל.   גדלתיך, רוממתיך,עמי, ותפרח ותשגשג כגפן אדרת; האתן ראשית תבואתי מאכל לחיתו גוי? חי אני אם יהיה כדבר הזה!

(יהודית ותרצה מופיעות בין המון העם).

המון העם (כורע על ברכיו).           אשרינו! אשרינו!

דניאל.   ולו שבעתים עוד יעז האויב,

            מברק זעם אפי הן יכל כעשן!

הוי, רחצו, הזכו! אמר אדני,

כי הנני בא ובתוככם אשכנה,

כי לא אעזבכם אם לא תעזבוני!

(אחרי דומיה ממשכה). תנה ידך לי, אחי!

שמעיהו (בשובו).            אחיך מת! אתה, אתה הרגתו! זאת היא תודתך על כל גמוליו עליך! הה, מה מאד חפצתי להצילו! רעים נאנמים היינו מנער! אך מה יכלתי לעשות נגד המון רב כזה, אשר רוח שגעונך הכהו בשגעון? "שימה נא עיניך על דניאל!" קרא אלי בנשימתו האחרונה, ועינו הלטושה אלי כבתה לנצח. ויהיו נא דבריו אלה כגחלי אש בוערות בלבבך ובנפשך פנימה!

דניאל חפץ לדבר ולא יכול; שורק ומילל.

שמעיהו (אל העם).          בושו והכלמו לכרע לפני המשגע הזה! ואולם בושו והכלמו שבעתים, כי רצחתם נפש איש נדיב בעמו אשר דרש שלומכם וטובתכם כל הימים! בחמת פתן רדפתם אחריו במטר אבני מות כמו האמנתם להתם במותו את כל עונותיכם הרבים! הן לא מחרדת-לב ומדאגה לנפשו דבר את דבריו באזני הזקן, כי אם מאהבתו אתכם ומחמלתו עליכם, רוצחים, אֻמללים! את כל הדברים האלה נדברנו שנינו, אני והוא, היום בבקר; והאלם הזה ישב לפנינו, מבלי שים לב לדברינו ומבלי הראות על פניו כל אות כעש ואי-רצון. (אל הזקן). כל אשר דרש ממך רעי עודני דורש גם אני: לפתח כרגע שערי העיר ולהכנע לפני האויב לשבט או לחסד. (לדניאל) ואתה, נביא אלם, הראה נא לדעת כי רוח אדני דובר בך. קללני נא כאשר קללת את אחיך!

דניאל מתרגש ממצוקת-נפש גדולה; חפץ לדבר ואיננו יכול.

שמעיהו.             הראיתם אפוא את הנביא הזה? ממעמקי התפת עלה רוח משחית וישם בפיו חזון שקר ותעתועים להוליך אתכם שולל; אך אדני סגר את שפתיו כרגע, סגר אותן לנצח, כי האמנם תאמינו כי פתח האלהים את פי האלם למען היותו לרוצח נפש אחיו?

דניאל מכה בידים על חזהו בשצף קצף.

יהודית (באה בקרב ההמון).           אל נא תשעו בדברי שקר. האם לא חשה נפשכם קרבת אלהים בהתרומם רוחכם רגע אל על, וברכיכם כרעו מבלי משים לארץ? ואיככה זה תוכלו תקשיבו במנוחה באמר האיש הזה לחלל את הרגש העמק והנעלה הזה ולשומו לאל?

שמעיהו.             מה חפצך אַתּ, אשה? הטרם תראי מצוקת נפשו עתה? אם לא תראי כי הנחם יאכל את לבבו כעש, אם אך לב בשר לו? (אל דניאל). מרט, מרט שערות ראשך, נפץ גלגלתך אל הסלע למען ילקו הכלבים את מוחך! זה הוא המעשה האחד אשר עליך לעשות עוד פה עלי אדמות! הדבר המתנגד לטבע מתנגד גם לחפץ האלהים! (קולות מקרב ההמון). צדק מאד!

יהודית (לשמעיהו). התאמר להורות לפני האלהים את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה? האם לא תישר כל דרך יען כי הוא הולך בה, אם לא ייטב כל מעשה באשר הוא עושהו?

שמעיהו.             הדבר המתנגד לטבע מתנגד גם לחפץ האלהים. אמנם לאבותינו עשה מופתים ונפלאות, אם הם טובים ממנו. לוּ חפץ האלהים לעשות עמנו ככל נפלאותיו מימי קדם, מדוע לא ימטיר לנו גשם מן השמים? מדוע לא יפליא חסדו בלב הלופרנש לעוררו כי יעל מעלינו?

אחד העם (מתנפל על דניאל).        מות, בליעל, על אשר התעית את העם הזה לתת עלינו דם נקי וצדיק!

שמעיהו (עומד בינו ובין דניאל).      כל הורג קין שבעתים יקם! אמר אדני. אבל קין ישלח יד בנפשו! אשמע קול קורא ממעמקי לבבי. וקין עשה יעשה את הדבר הזה! ותהי זאת לכם לאות: אם חיה יחיה האיש הזה עד יום המחרת, אם יוכל שאת ענוּי הנֹחם כל היום וכל הלילה – עשו כדבריו וחכו עד אשר תספו כלכם ברעב ובצמא, או עד אשר יפליא ה' לגאלכם מיד אויב, ולא, - עשו כדבר אָסד: פתחו שערי העיר והכנעו. ואם לא תוכלו לקות, כי יהפך אדני את לבב הלופרנש עליכם לטובה, שלחו יד בנפשכם אתם; הכו איש את אחיו ואל תחמלו, רק את הילדים השאירו בחיים; עליהם יחמלו גם האשורים, גם להם עוללים רכים, הכינו להם מטבח גדול, מקום שם יביא הן בחרבו בלבב אביהו ואיש בלב רעהו באהבתו אותו. (אוחז ביד דניאל). את האלם הזה אני אוסף אל ביתי. (לנפשו). כן, אל נא תאבד העיר, אשר אמר אסד להציל בחכמתו, בתעתועי המשגע הזה! אביאהו נא אל אחד החדרי ונתתי מאכלת בידו, ואני אדברה באזניו דברים פולחים כליות ולב עד עשותו עד הקימו את אשר נבאתי מראש בשם הטבע. הודות לאל, כי אך עור ואלם הוא, כי איננו גם חרש.

(שמעיהו ודניאל הולכים להם).

ההמון (איש לרעהו).        ומדוע זה הֻכינו בסנורים עד עתה? לא נוכל ולא נאבה לחכות עוד, אף לא שעה אחת! הבה ונפתח את השערים. לכו ונלכה!

יהושע (אחד העם).          ובמי האשם, כי לא נכנענו לפני שר צבא מלך אשור ככל הגוים אשר סביבותינו? מי התענו בשוא להקשות את ערפנו ולהתיצב נגדו כצר? מי צונו לשאת עינינו למרום ולשכח את הארץ אשר מתחת לרגלינו?

ההמון.   מי המה אפוא, אם לא זקנינו וכהנינו?

יהודית.  הה, אלי! עתה יריבו האֻמללים באלה, אשר עשום מאפס לדבר-מה! – (בקול). הוי, התמצאו חפץ להוכיח, כי תשוו ברעה המוצאת אתכם?!

יהושע (מתהלך בין ההמון).           בשמעי על דבר הלופרנש ומחנהו הרב ההולך וקרוב אלינו, ותהי ראשית מחשבתי, כי נצא לקראתו ונחלה פניו כי יט חסדו אלינו ונעבדהו. מי בכם חשב אחרת? (אין עונה). למה בא הלופרנש? הלא אך להכניענו כי נסור למשמעתו; ולוּ עשינו חפצו בטרם הקריב אל העיר, אזי שב על עקביו כלעמת שבא, אזי ישבנו כיום לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו ולא חסרנו כל. ועתה עינינו תלויות אך אל התלאות והענויים הנכונים לנו בחיים המרים ממות.

ההמון.   אוי, אוי לנו!

יהושע.   ואנחנו נקיים, אנחנו לא התקוממנו לו, אנחנו פחדנו תמיד. אבל הלופרנש רחק עוד ממנו, והזקנים והכהנים הקרובים אלינו הפילו פחדם עלינו! אז שכחנו את הרעה הנשקפת לנו. עשו זאת אפוא: גרשו כיום את הכהנים והזקנים מן העיר, ואמרתם להלופרנש: אלה הם הפושעים והמורדים בך! והיה אם יחמל עליהם וסלח לעונם, טוב; ולא, הלא טוב טוב לנו לבכות ולנוד להם מאשר נבכה וננוד לנו כיום הזה!

ההמון.   הבזאת נושע?

יהודית. הלא כאשר יקום איש לרצח נפש החָרש בחרב, אשר נתן לו, מבלי יכלת להגן בה על נפשו מפני אויב, כן הדבר הזה.

ההמון.   התהיה זאת לנו לישועה?

יהושע.   ומדוע לא? נסירה את ראשינו מעלינו ולא נדע מכאוב עוד.

המון העם.          כן, אך זה הוא המעשה אשר עלינו לעשות!

יהושע (אל הזקן, אשר הביט אל העם בעינים מפיקות חמלה).            ומה תאמר אתה לדבר הזה?

הזקן.     גם אני יעצתי כזאת, לוּ ידעתי כי בזאת תושעו. הנה אני זקנתי ושבתי, אף מלאו לי היום שבעים ושלש שנים, עוד מעט ושכבתי עם אבותי; מה יתן ומה יוסיף לי אפוא אם אראה אור ואשאף רוח עוד ימים מספר? אמנם, בחור אבחר למות בכבוד ולמצא קבר בחיק האדמה מהקבר בבטן חיתו טרף. אולם אם תחשבו למשפט, כי במותי מות-נבל אהיה לכם לישועה, הנני אמותה! הא לכם ראש-שיבתי, קחוהו; אך מהרו נא להסירו מעלי, פן יקדמכם המות והציל את תשורתי זאת מידכם והשליכה לבאר תחתיה. אך הרשוני נא לנוד לכם רגע במו ראשי, אשר לא לי הוא עוד; הן לא אותי לבדי תקריבו הפעם אשם להלופרנש, כי אם גם את כל הזקנים והכהנים; התואילו אפוא לדעת מספר הקרבנות האלה בטרם תגשו אל הזבח?

יהודית (ברגש).    ודברים כאלה תקשיבו במנוחה, ולבכם לא יככם וברכיכם לא תכרענה להתנפל ולנשק רגלי הישיש הזה? הוי, מי יתן ויכלתי לאחז ביד הלופרנש ולהביאו העירה, - בידי אני מרטתי את חרבו, אם קהה הנה, למען יוכל להסיר כרגע ראשי האנשים האלה!

יהושע.   אמנם בחכמה דבר הזקן את דבריו. ידוע ידע כי בידינו הוא לעשות לו כטוב בעינינו, על כן השכיל מאד להסכים לחפצנו בדברים אשר – חי אני, לוּ יכלו הכבשים לדבר, אם הובלה אף אחת מהן לטבח. – (ליהודית) לא אפונה כי לא אל לבך לבדו נגעו הדברים אשר דבר.

יהודית.  אמנם, בידינו הוא לעשות בו כטוב בעינינו, אבל הן לא קצרה ידו לסכל את עצתכם הרעה בשלחו יד בנפשו! אף ראיתי כי כבר אחזה ידו הרועדת בחרב, ואֹמר לגשת אליו ולהניאהו מחפצו זה; אך פתאם אורו פניו ועיניו הפיקו ברק נצחון פנימי, אז השיב ידו אחור ויבט למעלה.

הזקן.     אינני שוה בכל הכבוד אשר רחש לבך עלי, אולם לא לנפשי נגע הדבר הזה, כי אם לכל אלה פה!

ההמון.   לא טובה עצתך, יהושע! לא נאבה ולא נשמע אליך!

יהודית.  קבלו נא את תודתי!

יהושע.   ואולם הלא דרוש תדרשו כמוני לפתוח שערי העיר כרגע? השיבו אל לבבכם, כי בפתוח העיר את שעריה לא יתאכזר אלינו האויב כאשר יעשה בהבקיעו אותה אליו ביד חזקה. – (אל הזקן) צוה נא! ובדבר עצתי הרעה עליך אבקש את סליחתך מחר, אם אחיה עוד.

יהודית (אל הזקן).            חלילה לך!

הזקן.     אני מצוה, כי לא אדע עוד מאין יבוא עזרנו.

אַכיור (נגש אל העם).      פתחו השערים, אך אל נא תשיאו את נפשכם לקַות לחסדי הלופרנש. הוא נשבע באפו להאביד ולהשמיד מעל פני האדמה את העם, אשר יכנע לפניו לאחרונה, ולבלי השאיר לו שריד. ואתם האחרונים!

יהודית.  האמנם נשבע לעשות כדבר הזה?

אכיור.   באזני. וזה לכם האות, כי הקים יקים את שבועתו זאת: קצוף קצף עלי בסַפרי לו מגבורת אלהיכם, חמתו בערה בו כאש, וחמת הלופרנש – מות ושחת. אך תחת להסיר את ראשי מעלי כרגע, צוה, כאשר ידעתם, להביאני אליכם. בינו נא אפוא מה מאד סמוך לבו בטוח, כי אבוד תאבדון מהר, בשלחו מיד את איש חרמו, אשר אמר לשקל את ראשו בזהב, יען אותה נפשו להנקם ממנו ומכם יחד. וכה רחק לבו מחמלה עליכם, עד אשר לא מצא לאויבו ענש יתר קשה מן הענש אשר יחשב לעשות לכם!

ההמון.   אל תפָּתח העיר. אם נגזר עלינו למות בחרב, הלא טוב טוב לנו למות בחרבותינו אנו!

יהושע. נשימה לנו מועד. האין קץ לתלאותינו?

ההמון.   מועד! מועד!

הזקן. שמעוני נא, אחי! נחכה נא עוד חמשה ימים ונקוה לישועת ה'!

יהודית.  ואם ידרוש אלהים ממנו עוד חמשה ימים?

הזקן.     אז כלנו מתים! אם חפץ בנו אדני, יושיענו בחמשת הימים האלה; אם תאחר ישועתו לבוא, לא תמצאנו עוד.

יהודית (בעז, כמו חרצה ברגע ההוא משפט מות).     הנה כי כן מות יומת האיש הזה בעוד חמשה ימים!

הזקן.     עלינו לעשות כל אשר נוכל למען אשר נאריך נפשנו עד קץ המועד הזה. עלינו למנע מנחה ונסך מבית אלהינו, ואת היין ואת השמן נחלק בינינו. אויה לי כי נטל עלי להגיד לכם כדבר הזה!

יהודית.  כן, אוי, אוי לך זקן! האבדה עצה אחרת מלב נבון כמוך? – (אל העם). אנשי בתול, נסו נא להתנפל על מצב האויב החונה על הבאר! הבאר הקנה קרובה מאד אל החומה; החלקו אפוא לשני ראשים, הראש האחד יסוכך על שערי העיר והראש השני יתנפל על חיל המשמר, ושאבתם מים בששון והבאתם העירה!

הזקן.     הראית אפוא, כי אין עונה מכל העם הזה?

יהודית.  הבין זאת לא אוכל! (אחרי דומיה קצרה). טוב אפוא. אם לא תמצאו את לבבכם לצאת ולהלחם במתי מעט מחיל האויב החונה על הבאר, הן לא תרהיבו עז בנפשכם לשלח יד ברֶשע לנסך ולמנחה, אשר למזבח אלהינו, להעיר כל חמתו עליכם!

הזקן.     אבל הדבר נחוץ. עצתך אַתּ דורשת זהירות והתבוננות יתרה; השער הפתוח פצע מות יהיה לעירנו. גם דוד אכל מלחם הקדש בהתעטף נפשו ברעב ולא מת בעונו.

יהודית.  דוד היה משיח אלהי ישראל. היו נא ראשונה את אשר היה דוד לעמו או אז תאכלו. אכלו ושתו, אך התקדשו ראשונה!

אחד ההמון.        מי זה ישמע לה?

שני.      הלא יבוש האיש, אשר לא ישמע לה! הלא כמלאך האלהים היא בעינינו!

שלישי.  אכן אשה יראת אלהים היא, מאין כמוה בכל העיר. כל עוד לא ראינו רעה ומחסור לא ידענו, ישבה כלואה בחדרה, ועין לא ראַתּה בלתי אם בלכתה לזבח או להתפלל. אך עתה כאשר נגעה הרעה עד הנפש, תעזב את ביתה להתהלך עמנו ולהטיף לנו כטל דברים טובים, דברים נחומים.

השני.    עשירה היא מאד ונכסים רבים לה. אבל הידעתכם את אשר הגידה באחד הימים? "אך סוכנת אני על הנכסים האלה, אשר לא לי המה, כי אם לעניי עמי". ולא אך בפיה דברה, כי גם בידיה תמלא תמיד אחרי הדברים האלה. ואני חושב, כי אף על כן תשיב ריקם פני האנשים החפצים לקחתה לאשה, כי אז הלא לא תוכל עוד להיות אם ליתומים ועניים מרודים. אם יושיענו ה', יושיענו אך בגללה!

יהודית (אל אַכיור).          הלא ידעת את הלופרנש, ספרה נא לי על אדותיו.

אַכיור.   ידעתי כי צמא הנו לדמי, ואף גם זאת לא אתעבהו! האמיני לי, כי לוּ עמד נגדי בחרבו השלופה ואמר לי: הרגנו נא הרוג, ולא, אמיתך כרגע, - לא אדע עוד במה בחרתי.

יהודית.  כן ירחש לבך עתה, כי היית בידו וישלחך לנפשך.

אכיור.   לא, לא! הדבר הזה אך ירעימני מאד; דמי ירתחו בקרבי בהשיבי אל לבבי, מה מאד נקלותי בעיניו בתתו חרב בידי וישלחנו אל אויבו.

יהודית.  אך זה עריץ!

אכיור.   אמנם כן. ואולם בבטן נוצר האיש הזה לערץ הארץ בעמד איש לפניו יחשב את נפשו ואת כל התבל ומלואה לאפס ואין. פעם אחת רכבנו אני והוא במקום נשכח מני רגל, בין רכסי הרים וסלעי מגור. עברנו לפני נקיק סלע עמק ורחב מאד; אז דפק את סוסו לעברו, ואני אחזתי ברסן סוסו ואֹמר: אין חקר לעמק הנקיק הזה. "גם אין את נפשי לרדת במעמקים, כי אם לעבר על פניו הלאה", ענני ויעף כברק על פני התהום הנורא ההוא, ובטרם מצאתי את לבי לעשות כמעשהו שב ויעמד לפני. "אמור אמרתי למצא שם מעין מים – קרא אלי – כי צמאתי, אך לא מצאתי שם מאומה. עתה אשכבה ואישן מעט, ושכחתי את צמאי". ובדברו הושיט לי רסן הסוס, והוא ירד מעליו וישכב לארץ ויישן. אז ירדתי גם אני מעל סוסי ואשק כנף בגדו למו פי, אף עמדתי אצלו להיות לו לצל מקרני השמש הלוהטות מסביב. בוז לי! אך עוד נקלה הנני, כי מדי דברי בו הלל אהללנו עוד.

יהודית.  האוהב הוא את הנשים?

אכיור.   כן, אבל אך כאשר יאהב לאכול ולשתות.

יהודית.  תאלתי לו!

אכיור.   אני ידעתי אחת מבנות עמי, אשר הֻכתה בשגעון, יען כי נקעה נפשו ממנה. העלמה הזאת התגנבה חרש אל חדר משכבו ותחבא שמה, ובשכבו על משכבו התיצבה פתאם לנגדו חרב שלופה בידה.

יהודית.  ומה עשה הוא?

אכיור.   הוא מלא צחוק פיהו ויצחק עד אשר הביא את החרב בלבה.

יהודית.  חן חן לך, הלופרנש! אך בה אהגה, ואז יאמץ לבבי והייתי לאיש.

אכיור.   מה זה היה לך?

יהודית.  הוי, קומו נא מקברותיכם, חללי חרבו, וראיתי את פצעיכם הנוראים; קומנה, התיצבנה לפני, עדינות אֻמללות, אשר חלל העריץ הזה את כבודכן; פקחנה רגע את עיניכן הסגורות וקראתי בהן מה רבו פשעיו נגדכן! אנכי, אנכי היא הנוקמת את נקמת כלכן ממנו! אך מדוע זה אחשב רק על אדותיכן ולא אעלה על לב את הבחורים, אשר תאכל עוד חרבו הקשה, את הנערות, אשר יחבק ויחנק עוד בזרועותיו ברזל! כן, נקם אקח, נקמת המתים, גם את החיים אציל מידו. (אל אכיור). האין לי די חן ויפי להיות לו לקרבן?

אכיור.   עין לא ראתה עוד יפת תאר כמוך.

יהודית (אל הזקן).            דבר לי אל הלופרנש. התואיל לצות, כי יפתחו לפני את שערי העיר?

הזקן.     מה תאמרי לעשות?

יהודית.  אל לאיש לדעת זאת, כי אם לאלהינו לבדו.

הזקן.     ויהי אלהי ישראל עמך בכל אשר תלכי! השער פתוח לפניך.

אפרים.  יהודית! יהודית! את הדבר הזה לא תוכלי עשה!

יהודית (לתרצה). היאמץ לבך ללכת עמי?

תרצה.   אל אשר תכלי אלכה גם אני.

יהודית.  העשית כאשר צויתיך?

תרצה.   הנה הלחם והיין. אך מעט הוא!

יהודית.  רב לנו, רב!

אפרים (לנפשו).   לוּ עלה כדבר הזה על לבבי, הלא עשיתי כדבריה. ועתה – מה נורא מוסרי!

יהודית (הולכת צעדים מספר ופונה אל העם).          התפללו בעדו לאלהי ישראל! למדו נא את שמי לבניכם הקטנים והתפללו בעדי גם המה. (הולכת הלוך וקרוב אל השער, אשר יפתח לפניה כרגע. בצאתה את העיר יכרע כל העם על ברכיו, אך אפרים לא יכרע).

אפרים.  לא אתפלל לאדני כי יהיה מגן לה. אנכי אנכי מגן לה! הנה היא הולכת אל מערת האריה – לבי יגיד לי, כי היא עושה זאת אך בתקותה כי כל אנשי העיר יצאו אחריה. ואני הנני הולך אחרי גם אָני. אם אמות, אמות זמן-מה לפני כל העם הזה. ואולי תשוב עוד! (הולך לו).

דליה (מתפרצת נבהלה ונואשת אל בין ההמון).        אוי, אוי לי!

אַחד הזקנים.       מה לך?

דליה.     שמעיהו הביא עמו את האלם הביתה, ויבואו שניהם אל החדר אשר בירכתי הבית ויסגרו הדלת בעדם. שמעתי את אישי מדבר בקול רם והאלם נאנח ומילל לרגעים. "מה זאת?" אמרתי אל לבי ואתגנב בלאט אל אחורי הדלת הסגורה ואקשיב ואביט בעד חור המנעול אל החדר פנימה; וארא והנה האלם יושב ומאכלת חדה בידו, ושמעיהו עומד עליו ומדבר באזניו תוכחות להריעמו ולהכעיסו תמרורים. האלם כונן את פי המאכלת אל חזהו – אז הרימותי קולי ואזעק מרה, כי נבהלתי מראות את שמעיהו עומד במנוחה ולא ישיב ידו אחור מעשות את המעשה הנורא הזה. פתאם השליך האלם את המאכלת ארצה ויתנפל בחמת רוחו על שמעיהו. בגבורה נפלאה ובכח-לא-איש השליכהו ארצה ויאחז בגרונו בחזקה, ושמעיהו לא עצר כח לעמוד על נפשו ולהחלץ מידו. אז קראתי לעזרה. השכנים מהרו לבוא וישברו את הדלת הסגורה על מסגר, אך אחרו המועד. האלם כבר חנק את שמעיהו, וכחיה טורפת עודנו מתנפל על גוית אישי המת; צחוק נורא התפרץ מפיו בשמעו קול רגלי האנשים הבאים החדרה. בשמעו את קולי נדם כרגע ויכרע על ברכיו לפני; רוצח! נתתי עליו בקולי, אך הוא נשא ידו אל השמים, אחרי כן משש בידו על הארץ עד אשר מצא את המאכלת ויתן אותה אלי ויור באצבעו על חזהו כאומר: דקרני בה!

אַחד הכהנים.      אכן נביא אלהים הוא דניאל בתוכנו. אלהי ישראל שם דברים בפי האלם, אף הפליא לעשות לעינינו, למען תאמינו בכל הנפלאות אשר יעשה עוד עמנו בדבר קדשו! שמעיהו חזה לנו שוא ותפל ויהי לחרפה ולשנינה כיום הזה. הוא חטא לדניאל ומידי דניאל בא לו גמול האלהים.

קולות מקרב העם.            מהרו אל דניאל לבל תאֻנה אליו כל רעה!

הכהן.    אלהינו שלחו אלינו, והוא יסך לו באברתו. לכו התפללו. (העם נפוץ איש לאהליו).

דליה.     האין כל נחומים בפיהם לשבר אשר השברתי, בלתי אם להגיד לי כי האיש, אשר אהבתיו מנער, היה כבד עון? (הולכת לה).

 

מערכה רביעית

אהל הלופרנש.

הלופרנש ושנים משלישיו.

אַחד השלישים.    מה רעים פני הלופרנש! דמיונו כאש להבה אשר עוד מעט ונדעכה.

שליש שני.          נשמר נא מאש להבתו זו, פן תבלע ותאַכּל כרגע את כל הקרוב אליה.

הראשון. הידעת את אשר קרהו אמש? הן עוד מעט ושלח יד בנפשו!

השני.    שקר הדבר!

הראשון. אמנם כן! רוח רעה תבעתהו בימים האלה, ובתנומות על משכבו נדמה לו, כי איש אחד התנפל עליו לשים מחנק לצוארו. אז שלח ידו אל החנית אשר מראשותיו ויאמר להכות בה את אויבו אל החמש, ויתקענה בחזהו. באשרו כי נדח הברזל אל הצלע. אז הקיץ משנתו וירא את אשר נעשה; ובגשת אליו העבד השומר לראשו לעצר בדמו ולחבש את הפצע קרא בצחוק: הרף, ישטף נא הדם וקר לי מעט, כי רב לי ממנו רב!

השני.    לא יאֻמן כי יספר!

הראשון. שאל את העבד ויגדך!

הלופרנש (פונה אליהם פתאם).     שאלו את פי אני! (השלישים נבהלים). פניתי אליכם הפעם, יען כי חפץ לי בכם, ולא אוכל לראות בשבת שני גבורים הדרושים עוד לחפצי ופושקים שפתים מאפס מעשה בדברי רוח ותעתועי אולת. (לנפשו). הנה הם מתפלאים כי הטיתי אזני לשמע את דבריהם; ואמנם די בזיון וחרפה לאיש אשר כמוני, כי ישים לב לדבר הזה! האיש אשר לא יוכל למלא את מוחו במחשבותיו הוא ומפנה מקום לרעיוני רוח אשר יהגו אחרים, - לא ישוה באֹכל הנתן על פיהו: הרוזנים קובצים נדבות לרוח האדם, אך העני או העבד ימצא בהן חפץ; והמשתמש בהן יהיה לאחד משני אלה. (אל השלישים). לא אריב אליכם הפעם, כי אך אני הוא האשם בהבטלה אשר הביאה אתכם לידי שעמום ופטפוטי דברים: מוּת לא תמותו. מה שהיה אתמול מאכל היה היום לגלל; ואוי אוי לנו אם נטל עלינו לכרסמהו היום. ואולם הגידו נא לי את המעשה אשר עשיתם, לוּ  מצאתוני היום בבקר מת על משכבי?

השלישים.          ומה היה לנו לעשות, אדוננו?

הלופרנש.           לוּ גם ידעתי לא הגדתי לכם. האיש היודע לשות בדמיונו כי איננו עוד, ויודע גם את ממלא מקומו, אין לו חלק ונחלה עוד עלי אדמות. עלי להודות אפוא לצלעותי ברזל, כי שרו אל המות ותוכלנה. אכן, מות-התולים היה נכון לי אמש! לא אפונה כי המשגה הזה היה יכול להשביע בדשן את אחד האלהים הרזים והדלים באלהי העברים, למשל. ומה עלז ודם אז לב אכיור, בחזיונו אשר חזה עלי מראש, מה רב הכבוד אשר רחש אז לבבו לנפשו! – אחת חפצתי לדעת: מה הוא המות?

אַחד השלישים.    דבר, אשר בגללו נאהב את החיים.

הלופרנש.           היטבת לענות. אמנם כן, אך יען אשר נדע כי יוכל לבוא הקץ להם בכל רגע, נחזיק בהם, נמץ את מתקם ונינק מלשד תענוגיהם עד אשר נבָּקע פתאם כנאד נפוח – ואיננו. לוּ ארכו ימים בכלי כל שנוי ותמורה ויום המחרת ידמה ליום האתמול, אז היה להפך, אז שכבנו ונישן ובחלומותינו לא פחדנו ולא דאגנו אך פם נקיץ מהר ושבנו לראות מר החיים. עתה נעמד על נפשנו, אָכלנו מגן לנו מהאָכלנו ובשִׁנינו נלחם בשני העת. על כן טוב ונעים אף למות בידי החיים, לשאף ולבלע אל קרבנו זרם מנעמיהם, הלוך ושאוף, הלוך ובלוע עד אשר נתפוצץ לרסיסים מבלתי יכלת להכילם! לערב תענוגי החיים עם פלצות המות! יש אשר אדמה כי מאֻשר הנני ואֹמר לנפשי: עתה אני חפץ בחיים! אז אחוש בנפשי כמו שלוב הנני בזרועות אהבה, אור בהיר זרוע לי מסביב ויצורי כלם ירעדו רעד-ענג אין-קץ – פתאם אתחלחל – ואשוב להיות את אשר הנני! כן תכסף נפשי לרגע, אשר אֹמר בו לנפשי: עתה אני חפץ במות! ואם לא יתפרד גופי לחלקיו, ברגע התמלט המלים האלה מפי, ויסער לכל רוח ויבּלע באלפי הפיות הצמאים של הבריאה הגדולה – בוז אבוז לנפשי ואמר: אך כבלי ברזל הם שרש נשמתי. אף לא יפלא הדבר אם ישלח איש יד בנפשו אך ממרירות הרעיון הזה!

אַחד השלישים.    הלופרנש!

הלופרנש.           אתה חושב, כי לא טוב לשתות לשכרה. אמנם כן, האיש, אשר לא ידע את השכרון, לא ידע גם מה ריקים, מה קרים הם החיים כמו שהם. ובכל זאת אך השכרון הוא העשר בענינוּ; ומה מאד ינעם לי בבוא האדום אל קרבי, ורוחי כנחל שוטף עובר וזורם ופורץ כל חק וגבול! לוּ אך התרומם כה יחד רוח כל אשר נשמה באפו, היפלא ממני להתפרץ ולעלות בשואה בחזיז קולות, רעם וברקים ממעל לעננים הרטובים והקרים, אשר יתעלל בהם הרוח, ולהתרועע על גאון התולדה? כן, לא אפונה! (אל השלישים). ידעתי, כי תתפלאי עלי לראות בשומי את ראשי לפלך ושוזר עליו חוט אחר חוט מפקעת (Knäuel) חלומותי ותעתועי דמיוני, כאשר תעשה האשה בצערה. אמנם כן, הרעיון * עמ' 47 שורה 5 מלמעלה – מלה מחוקה** הגנב בחיים; הזרע המוּצא מחקי האדמה לא יצמיח ולא יעש עוד פרי! את כל זאת ידעתי היטב, אך ביום אשר התפרץ בו דמי מעורקי – תפרצנה נא גם מחשבותי מחשך סתרן! אף די עת לנו עתה, כי אנשי בתול אלה לא ידעו, כנראה, כי לא יחדל איש הצבא מחדד וממרט את חרבו עוד עידן ועידנים, עד אשר יבוא היום, אשר יוכל להשתמש בה.

שליש (בא).        אדוני! אשה עבריה, אשר תפשנו על ההר, נצבת פה לפני הפתח.

הלופרנש.           ומה האשה הזאת?

השליש. אדוני, כל רגע ורגע אשר יעבר עליך מבלי לראות אותה, רגע עמל הוא. לולא היתה מצוינת ביפיה לא הביאותיה אליך. הנה אנחנו חונים על הבאר ועינינו נטויות אל העיר לראות בהתפרץ מי מן העיר לשאב מים מן הבאר. והנה האשה ההיא הולכת הלוך וקרוב אלינו ושפחתה אחריה כצל על יד ימינה. היא היתה מעלפת בצעיף והלכה מהר עד אשר לא עצרה שפחתה כח ללכת אחריה; פתאם עמדה מלכת, כמו חשבה רגע לשוב על עקביה. אז פנתה אל העיר ותפל אפים ארצה ותהי בעינינו כמתפללת. אחרי כן קמה ותלך אלינו אל הבאר. אחד השומרים התיצב בפניה, ואמר, כי יש עם לבבו לעשות לה רעה, יען כי היטב חרה לאנשי הצבא על שבתם זה ימים רבים מאפס מעשה, אך הוא השתחוה לפניה וישאב מעט מיים ויגש לה את הכלי. היא לקחה מידו את הכלי, מבלי להודות לו, ותגישהו אל פיה, אך בטרם תשתה ממנו השיבה ידה ותשפך את המים לארץ. איש החיל התקצף וישלף חרבו מתערה ויעופפנה על פניה; אז הסירה הצעיף מעל פניה, ואך הביטה אליו רפתה ידו ועוד מעט והתנפל לרגליה, אך היא קראה: הביאוני אל הלופרנש, כי יש עם לבבי להכנע לפניו ולגלות לו מצפוני בני עמי.

הלופרנש.           הביאנה הלום! (השליש יוצא). את כל הנשים שבעולם אראה בחפץ לב מלבד אשה אחת, ואותה לא ראיתי מעודי ולא אראנה לנצח.

אחד השלישים.    ומי היא האשה הזאת?

הלופרנש.           אמי! אך אחת היא לי לראות פני הורתי ולהביט אל קבורתי. ומה מאד יגל לבבי, כי לא אדע את מוצאי! צַידים מצאוני במערת לבאים בעודי ילד, שם ינקתי משדי לביאה, היפלא אפוא, כי זרועותי אלה שמו מחנק לנפש אבי באחד הימים? ומה היא האם לבנה, אם לא המַּראה לרפיונו מיום האתמול או מיום המחרת? הן לא יוכל להביט אל פניה מבלי לזכר עת היותו כתולעת נתעבה, עת גמל עליה בנשיקות שפתיו על נטפי החלב אשר ימץ משדיה. ואם ישכח את זאת הלא יראה בה מפלצת איומה, סמל דמות הזקנה והמות, אשר תהפך לו את תמונתו לזועה, את בשרו ודמו – לגעל נפש.

יהודית (באה האהלה בלוית תרצה והשליש, אשר נשארו נצבים פתח האהל. בראשונה היא נבוכה כמעט, אך תתעודד כרגע, נגשת אל הלופרנש ומתנפלת לפניו ארצה).   אתה הוא האיש אשר אבקש, אתה הוא הלופרנש.

הלופרנש.           אין זאת, כי הזהב הנוצץ אשר על לבושי יעיד ויגיד לך כי אנכי הוא המושל.

יהודית.  אך אחד הוא האיש, אשר לו מראה ותאר כזה!

הלופרנש.           לוּ מצאתי את השני כי עתה שמתי את ראשו לרגליו; הנני חושב כי אך לי המשפט על מראה פני ולא לאיש זולתי.

אחד השלישים (אל רעהו).            אל יבוזו לעם אשר נשים כאלה לו.

השני.    אך בגלל נשים כאלה טוב לצאת עליהם למלחמה. עתה לא תארך עוד העת להלופרנש. ומי יודע אם לא תכבה אש חמתו כלה מנשיקות פיה!

הלופרנש (מתבונן אליה בהשתוממות).       האם לא יחוש האיש המתבונן אליה כמו ירחץ בנחל עדנים? הלא היה יהיה האיש את אשר יראה בעיניו! מעט העור הקרום עלינו לא יוכל להכיל בקרבו את כל התבל עם כל חליפות חמודותיה; לכן נתּנו העינים למען נבלען ונשאפן מעט מעט אל קרבנו. אך העורים אֻמללים המה! חי אני, כי לא אוסף לעור עיני איש מהיום והלאה. (אל יהודית). העודך כורעת לפני? קומי! (קמה, והוא יושב על כסא כבודו אשר עמד מתחת ליריעה). מה שמך?

יהודית.  יהודית!

הלופרנש.           אל תיראי, יהודית, כי מצאת חן בעיני מכל הנשים אשר ראו עיני מעודי ועד היום.

יהודית.  הלא זה הנהו כל חפצי ומשא נפשי.

הלופרנש.           עתה הגידי לי, על מה זה ולמה עזבת את אחיך בעיר שמה ותבואי אלי?

יהודית.  יען כי ידעתי, כי אין מידך מציל! יען כי גם אלהינו יתן את עמי בידך.

הלופרנש (בצחוק).          יען כי אשה אַתּ, יען כי בטחת ביפיך, יען ידעת כי עינים להלופרנש; האין זאת?

יהודית.  שמעני נא בחסדך. חמת אלהינו בוערת עלינו כאש; עוד לפני ימים ושנים שלח אלינו את דברו ביד אחד הנביאים כי יפקד עלינו את עונותינו.

הלופרנש.           מה זה עון?

יהודית (אחרי דומיה קצרה).         ילד קטן שאלני זאת באחד הימים. את הילד ההוא נשקתי מנשיקות פי. מה אענה אותך הפעם – לא אדעה.

הלופרנש.           דברי, דברי.

יהודית.  עתה הם עומדים בין חרון אף אלהינו ובין חרון אפך אתה נבהלים ורועדים מאד. הרעב חזק בעיר ונפש יושביה תתעטף בצמא, ובצר להם יאמרו להוסיף חטא על פשע, לספות על חרון אף אלהים באכלם מקרבן הקדש, אשר צֻוו לבל תגע בו יד, ואשר היה יהיה עתה לאש במעיהם ואכלתם!

הלופרנש.           ומדעו לא יכנעו מפני?

יהודית.  יען כי מוגי לב המה! ידוע ידעו, כי השחיתו התעיבו עלילה, ואיכה יאמינו אפוא כי תשוב מהם חמת אלהיהם לבלתי השחיתם בידך? (לנפשה). אנסהו נא לדעת את אשר בלבבו. (בקול). ופחד לבבם יגדל רב יתר מחרון אפך עליהם. ידעתי כי נקמתך תדכאני כרגע, אם אערב את לבי להגיד לך מה מאד ינבלו שם כבוד הגבור והאיש אשר בך! הן אביט אליך, אל הוד פניך, ועיני תתור בהם את הרוח הנדיבה אשר תעצר בחרון אפך לבל יעבר גבולו, וגם מצאתי את אשר בקשתי; הנני רואה את הגבול, אשר לא תעברהו גם שלהבת חמתך. ועתה חרפה שברה לבי בזכרי, כי אחי בני עמי ויעזו לטפל עליך כל דבר פשע וכל דבר תועבה וכל אשר אך יוכל להגות לב רע הנמוג מפחד, - כי אחי אלה יעיזו לתת אותך למרצח, יען כי בני מות המה. (כורעת לפניו על ברכיה). על ברכי אבק ממך סליחה על החרפה אשר נשאו עליך. אחי העברים העורים.

הלופרנש.           מה זאת עשית? אין נפשי כי תכרעי לפני.

יהודית (קמה).    הם נואלו להאמין כי עם לבבך להגיר את כלם על ידי חרב! ואתה צוחק לדברי תחת להתעורר עלי בחמת זעם? סלח נא, אדוני, כי שכחתי רגע לפני מי אני עומדת! אכן ידוע תדע לבות בני האדם וכל דבר לא יפליאך עוד, אף תצחק בגאון למראֵה תמונתך הנפלאה והנה היא רעה ונשחתה בראי משחת. אמנם לא אכחד תחת לשוני תהלת בני עמי, כי לא מלבם הוציאו עליך את המחשבה הנתעבה הזאת. כבר היו נכונים לפתח לפניך שערי העיר, והנה זה בא האיש המואבי אכיור ויפל עליהם אימה ופחד. "מה תעשו? – קרא אליהם – הטרם תדעו את אשר נשבע הלופרנש, כי השמד ישמיד אתכם מתחת השמים?" ידעתי, כי חיים וחסד עשית עמו, בגדל רוחך מאנת לתת נקמה באיש אשר לא ישוה בשנאתך, ותשלחהו לנפשו ותציבהו בין מערכות אנשי מלחמתך, וזה גמולו עליך בתתו אותך לאיש דמים ואכזר, להסב מעליך לבות בני עמי. ואם לא השחוק הוא כי עמי הקטן והדל יעדה גאון וגבה לחשב אותך להם לאויב? כי האמנם תשנא עם אשר לא תדע, אשר אך נקרה נקרה לפניך בדרך תלך בה, ואשר התקומם נגדך רק יען כי שֵמע עזוז נוראותיך הכהו בשממון ובתמהון ולא ידע נפשו? ולו גם אֹמץ רוחו התעהו לעשות כדבר הזה, היתעורר לבבך לפשע בנפשך אתה? היוכל הלופרנש הנאדר ברעם גבורותיו להלחם בנפשו וברוחו הוא אשר אצל על אחרים? הלא תהיה זאת נגד הטבע, אף לא תקום ולא תהיה! (היא מתבוננת אליו. הוא שוחק). הוי, מי יתנני תחתיך! אך יום אחד, אך שעה אחת! אזי חגותי חג נצחון גדול ומפאר, אשר לא חגגו עוד כמוהו הגבורים אשר מעולם בחרבם המלאה לה דם. אלפים ורבבות יחרדו ממך בעיר ההיא. אתם התקוממתם נגדי – קראתי אז אליהם – אבל יען וביען פשעתם ותחללו את כבודי, לכן הנני נותן לכם את נפשותיכם לשלל; נקום אנקם מכם, לא בחרב ודם, כי אם בנפשכם אתם; הנני נותן לכם את בריתי שלום למען תהיו לי לעבדי עולם!

הלופרנש.           אם לא תדעי לך, אשה, כי תניאי את לבבי מעשות כדבר הזה בדרשך אותו ממנו? לו עלה הרעיון הזה על לבבי אני אזי אולי עשיתיו. עתה הרעיון הזה לך הוא ולי לא יהיה עוד לנצח. צר לי, אבל דברי אכיור נאמנו יחד!

יהודית (צחוק פרוע מתפרץ מפיה). סלח נא! הרשני לצחוק על נפשי אני. ישנם בעירי ילדים תמימים אשר יתענגו על נגה ברק החניתות אשר יבואו אל לבם; ישנן שמה נערות אשר תחרדנה מקרני השמש החודרות אליהן מבעד לצעיפיהן. שויתי בנפשי את המות הנכון לילדים התמימים ההם, החרפה וכלמת הנצח הנשקפות לנערות האֻמללות ההן, – ומחזה נורא ואיום התיצב לנגד עיני אשר הרגיז את נפשי עד היסוד בה, אז נואלתי להאמין, כי אין איש אשר יאמץ לבבו לבלי התפלץ ממחזות איומים כאלה. סלח נא, כי ערכתי רפיון נפשי לגבור נערץ כמוך!

הלופרנש.           אמור אמרתּ לעדות אותי בעדי צדק ובמעיל חנינה וחסד. קבלי את תודתי על חפצך הטוב, אף כי המעיל הזה לא ילבשני. אל נא, יהודית, נוכחה יחד! אנכי נוצרתי להכות ולפצע, ואַתּ – לרפא את הפצעים. לולא מלאתי את תעודתי אני, לא היה לך עתה במה לבלות את העת. גם את אנשי חילי אל נא תאשימי. הלא נסלח לאנשים, אשר לא ידעו היום אם יראו מחר אור כי יהל, בשלחם את ידם לחטף ולבלע מפרי החיים ומנעמיהם רב יתר מאשר תוכל קיבתם הכיל, כי הלא זה חלקם בחיים.

יהודית.  אכן נעלית עלי, אדוני, בחכמה ובדעת כאשר בגבורה ובאמץ לב. ואני תעה לבבי בקרבי ורעיוני נבוכו מבלי מצוא מוצא להם; על כן אודך, אדוני, כי פקחת את עיני ותראני את הדרך הישרה. אמנם, כדבר אחת הפתיות דברתי הפעם! ידוע ידעתי, כי בני מות הם כלם, כי כן הֻגד להם מראש; ידעתי, כי זעם אלהי ישאו ואתה שבט אפו, ובכל זאת נכמרו נחומי עליהם ללא הועיל אף נואלתי להתנפל לפניך להשיב חמתך מהם, למרות פי אלהי. אך טוב לי, כי עוד תחזיק ידך בחרב נוקמת ולא תרף ממנה, כי אטמת אזנך משמע בקול תחנוני אשה מתמוגגת בדמעתה. ומה גדל זדון לבם, מה רבה גאותם לו שמעת בקולי! מי הביא עוד פחד ומרך בלבבם לו עבר הלופרנש על פניהם כשואה מבלי הסתער על ראשם? מי יודע אם לא המירו כבוד רוחך הנדיבה בקלון מרך-לב וצהלו בהמון שירי לעג להמון רחמיך? עתה ישבו לארץ, שק ואפר יציעו, יצומו, יבכו ויתפללו; אולם בסור פחד המות מנגד עיניהם יגדל זדונם ורבתה משובתם שבעתים, ופרצו כל חק ועברו כל גבול בהוללות עליצותם הפרועה! ואז כל עונותם על ראשי יחולו ונפשי תתעטף מעצר רעה ונחם. לא, אדוני, עשה תעשה כאשר נשבעת להם, והשמד תשמידם מתחת השמים! את הדבר הזה צוך אלהי; הוא יהיה לך לאוהב, כאשר תהיה להם לאויב!

הלופרנש.           הוי, אשה! הבאת אלי לצחק בי? אך לא, הן אעטה עלי חרפה בחשבי, כי יהיה כדבר הזה. (אחרי דומית רגעי מספר). מה מאד תגדילי עון בני עמך!

יהודית.  האמנם תדמה כי בחפץ לב עשיתי זאת? הה, מוסר אלהי הוא על רב פשעי, כי נטל עלי לקבֹל עליהם באזניך. דע לך אפוא, כי לא להנצל מן הרעה הנשקפת לבני עמי יצאתי את העיר בהחבא. מי הוא האיש אשר יאמר: חף אני מבלי פשע, כי יערב את לבו להסתר מחרון אף האלהים בקומו לערץ ארץ? אך אלהי הוא אשר שלחני אליך. הוא צוני להביאך ירושלימה ולתת את עמי בידך כצאן אשר אין להם רועה. את החזון הזה הראני אלהי באחד הלילות, בעת אשר כרעתי ברך לפניו, ונפשי הנוגה והנואשת השתפכה במרי שיחה עת התחננתי לפניו, כי ישלח את כל מגפותיו אל לבך ואל לב כל עבדיך אלה, עת כל רעיון וכל הגה בקרבי שאפו אליך בחמת רוח, להתפתל עליך ולשום מחנק לך. פתאם שמעתי הוד קולו וכל חושי התעוררו משמחה וגיל, – אך הוא בזה את תפלתי וינאץ את כל תחנוני. קול רעם שמעה אזני: משפט מות לעם הזה! ועלי שם פקודת רב-הטבחים. הה, אך זאת היתה תמורה נוראה! כמֻכת שממון הייתי, אך את פיהו לא מריתי, עזבתי מהר את עירי, נערתי את רגלי מעפרה, ואבוא ואתיצב לפניך לבקשך, כי תחיש מעשיך להשמיד ולאבד את בני עמי, את אחי, אשר לפני יום גם בשרי גם דמי נתתי כפר שלומם וטובתם. ידעתי, כי תעב יתעבוני ושמי וזכרי יהיו בקרבם לקללת נצח; הדבר הזה רע ומר גם ממות, ובכל זאת לא אשוב מדברי ולא אנחם!

הלופרנש.           את זאת לא יוכלו עשו, כי מי זה יבוז לך אם לא אשאיר להם כל נשמה? ועתה אם יעשה אלהיך ככל הדברים אשר דברת באזני והיה לי לאלהים, ואותך אגדל ואנשא כאשר לא נעשה עוד לאחת הנשים! (אל המלצר). הביאנה אל חדר האכל ואכלה על שלחני.

יהודית.  לא אוכל לאכל מלחמך, כי אם אעשה כזאת וחטאתי לאלהי. הן לא באתי הנה לסור מאחרי אלהי, כי אם לעבדו בכל לבבי. הנה לקחתי עמי מעט אכל והיה לי לאכלה.

הלופרנש.           וכאשר יתם האכל אשר הבאת?

יהודית.  יהי נא לבבך סמוך ובטוח, כי בטרם אכלה לאכל את המעט אשר הבאתי יבצע אלהי את מעשהו בידי. די צדה בידי לחמשה ימים, ובחמשת הימים האלה עשה יעשה את אשר זמם<<.>> עוד טרם אדע את השעה ואלהי הסתר יסתיר אותה ממני ולא יגיד לי עד בואה. עתה אחלה פניך כי תואיל לצוות את אנשיך אלה כי יתנוני לצאת ולבוא בלי מעצור כחפצי, והלכתי יום יום אל ההרים אולי אמצא חזון מאלהי.

הלופרנש.           הרשות נתונה לך. צעדי אשה לא שמרתי מעודי. ובכן, בעוד חמשה ימים, יהודית!

יהודית (משתחוה לרגליו, קמה ופונה אל הדלת).                  בעוד חמשה ימים, הלופרנש.

תרצה (אשר על פניה נכרו זה כבר אותות בוז וזועה). ארורה, הלבגד בעמך באת הלום?

יהודית.  דברי בקול! אך טוב לי אם ישמעו כלם, כי גם את תאמיני לדברי!

תרצה.   הגידי נא את, יהודית, אם אוכל לבלתי קללך?

יהודית.  אשרי, אם לא תשפקי את בדברי, אף כי הלופרנש!

תרצה.   את בוכה?

יהודית.  דמעות גיל תרדני עיני, כי רמיתיך ואוּכל. רוחי ישתומם בקרבי על כח השקר אשר בלשוני.

(יוצאות).

 

מערכה חמישית.

ערב. אהל הלופרנש מוּאָר במנורות ערב. בירכתי האהל יראה חדר משכבו מבעד למסך ארגמן.

_____

הלופרנש, שלישים, משרתיו.

הלופרנש (אל אחד השלישים).      ההיטבת לראות? מה מצב הדברים בעיר?

השליש. ראיתי והנה כמו ירדו כלם חיים שאולה. ראיתי את שומר החומה והשוערים ופניהם כפני פגרים מתים אשר עלו זה עתה מקבריהם. כוננתי חצי לירות באחד מהם, אך בטרם יפלח החץ את לבבו נפל שדוד ארצה.

הלופרנש.           ובכן, נצחנו בלי כל מלחמה. לו צעיר לימים הייתי, כי עתה רע המעשה הזה בעיני. אז האמנתי כי חטא אחטא לנפשי בעבר עלי יום תמים בלי מלחמה ונצחון חדש; לאשר נתן לי אמרתי: לא לי הוא.

השליש. כהנים עצובים ושוממים תועים ברחובות עיר כפסילים אלמים. מעיליהם לבנים וארכים, כאשר יעטפו אצלנו את המתים. עינים נמקות נטויות השמים כמו קוראות הן משם לעזרה. כל הידים פרושות ואצבעותיהן רועדות.

הלופרנש.           אל יהרג אחד מן הכהנים האלה! היאוש הנשקף מעיניהם איש בריתי הוא.

השליש. כי יביטו עתה השמימה לא אל אלהיהם עיניהם תלויות, כי אם אל העננים המרחפים זעיר שם במרומים. אך השמש תלהט בחֻמה את העבים הקלים, אשר כמו ישאו להם בכנפיהם אגלי מים אחדים להשיב נפשם השוקקה, וקויה הלוהטים מכים בלי חמלה על השפתים המבקעות. אם יתרומם האגרף, תלטשנה העינים וינפצו הראשים אל החומה ודמים ומח נגרים מסביב.

הלופרנש.           כבר ראינו זאת לא אחת. (בשחוק) ואנחנו האם לא ראינו רעה ברעב ובחסר כל, אשר בגשת איש אל רעהו לנשק לו וחלץ ממנו מיראתו אותו פן ישכנו. הו, הו! ערכו המשתה וניטיבה לבנו! (עורכים השלחנות). הלא יום החמישי מחר?

השליש. כן, אדוני.

הלופרנש.           אם כן אפוא, מחר יהיה האות הזה! אם הנתן תנתן בתול בידי, כאשר נבאה העבריה, אם יפתחו לפני שערי העיר הסוררת ויושביה עפר רגלי ילחכו...

השליש. והלופרנש מסופק?

הלופרנש.           בכל דבר אשר לא יוכל לצות: הוה! ואולם אם יבואו דברי העבריה ונפתחה העיר אלינו, מבלי אשר אדפק בחרבי על דלתיה, אז –

השליש. אז?

הלופרנש.           אז יהיו לנו אלהים חדשים. ואמנם כבר נשאתי את ידי כי אם ייטיב אלהי ישראל עמדי והיה גם הוא לי לאלהים. חי הבל בבבל וחי הבעל הגדול, כי נשבעתי ואקימה! הנה מלֹא הגביע הזה יין אסיך בזה לאד... לא... (אל משרתו). הלא אמרת לי, מה שמו?

המשרת. אדני.

הלופרנש.           יעלה נא נסכי לפניך, אדני. הלא איש הוא המגיש אותו לפניך, ואיש אשר אין חפץ לו בעזרתך.

השליש. ואם לא תפתח העיר לפניך?

הלופרנש.           אז – שבועה נגד שבוע. אז אצוה לקחת את אלהי העברים וליסרהו בשוטים והעיר – אך אין נפשי עתה לשים קץ וגבול לחמתי אשר אעשה בם! כי מי זה יפלס נתיב לחזיז ורעם? מה שלום העבריה?

השליש. מה יפה היא, אך סרה וזועמת!

הלופרנש.           הנסית דבר אליה?

השליש נבוך ולא יענהו דבר.

הלופרנש (מביט בו בזעם). הנועזת לעשות כדבר הזה אחרי דעתך, כי מצאה הנערה חן בעיני? הא לך, כלב! (דוקרהו בחרבו). הוציאוהו מזה ותבוא הנערה לפני. אך חרפה היא כי תתהלך בין האשורים זה ימים מספר מבלי לנגע בה! (גוית השליש מוצאת החוצה). אשה היא אשה, ואף גם זאת יש אשר נדמה בנפשנו כי יש הבדל ופדות ביניהן. אכן, אך בזרועות היפהפיה יחוש האיש מה רב ערכו. עת אשר תחרד לקראת זרועותיו הפתוחות ומלחמה לה פנימה בין התשוקה ורגש הבושה, עת אשר תסוג לאחור, כמו תאמר לנוס מפניו, וכרגע יגבר החשק וחרדה כצפור לנפול על צואריו, עת אשר תשכח רגע את גאונה ורום לבבה, ומבלי יכלת לכלא עוד את תשוקתה תעיר ותעורר בו את האהבה עד שתחפץ ואז, עת אשר תרתחנה הנשיקות את כל דמי עורקיה ותשוקתה תתחר בתשוקתו הוא – אז נדע ונרגיש מה הם החיים, אז נשכיל ונבין על מה זה ולמה עמלו האלהים לברא את האדם בתבל ארצה, אז נשתה לרויה מכוס התענוגים, נשתה ונשכר עד בלי די! ומה גם אם נפשה הקטנה הבוערת עתה באש החשק מלאה לפני רגע זעם ושנאה נצחת, עם העין המפיקה עתה גיל ועליצות נעצמה רגע מכעש ומרי בגשת המנצח אליה, אם היד המחבקת עתה באהבה מסכה לו בחפץ ראש פתנים ביינו! אך זה הוא נצחון שאין דמיונו, ומה נעים לי הנצחון כפעם בפעם! גם יהודית – אף כי עינה תפיק אהבה וחסד ושחוק קסם מרחף על שפתותיה כזהר קוי השמש ביום בהיר, אך לבה סגור לפני כל, רק אלהיה ישכן בו, ואותו אגרש משם הפעם! הן זה דרכי מנעורי בהפגשי עם אויבי, לגזל ממנו את חרבו ולהביאה בלבו, תחת לשלף חרבי אני מתערה. ככה אעשה גם לה הפעם; גאונה ועז רוחה יאבדו רגע לעיני באש תשוקתה, בסערת רגשותיה!

יהודית (באה עם תרצה האהלה).  הלא קראת לי, אדון נעלה, הנה אמתך לפניך.

הלופרנש.           שבי נא, יהודית, אכלי ושתי כי מצאת חן וחסד לפני!

יהודית.  אך זה חפצי, אדוני, ומה מאד יגל לבבי כי לא נכבדתי עוד מעודי כאשר אכבד הערב!

הלופרנש.           ולמה זה תחכי עוד?

יהודית (נבהלה מאד, מראָה על הדם השפוך).          אדוני, אך אשה אני.

הלופרנש.           ראי נא והתבונני היטב אל הדם הזה, ורם ורחב לבבך; הנה הוא נגר עתה לארץ על אשר רתח בלי צדק מאש החשק אליך.

יהודית.  אויה!

הלופרנש (אל המשרתים).            הביאו מצעות אחרים הנה! (אל השלישים) ואתם צאו לכם מזה.

(המצעות מובאים. השלישים יוצאים מן האהל).

יהודית (לנפשה). הה, תסמר שערת בשרי, – אך אודך, אלהי, כי הראיתני את העריץ הנורא במראהו זה. את הרוצח ארצח על נקלה.

הלופרנש.           עתה שבי נא על ידי. מה חורו פניך וחזך מה יתרומם לרגעים? הכה נוראתי בעיניך?

יהודית.  אך טוב וחסד עשית עמדי, אדוני!

הלופרנש.           דברי בלב תמים, אשה!

יהודית.  אדוני, אך תעב תעבתני לוּ –

הלופרנש.           לוּ מה?

יהודית.  לוּ יכלתי לאהבה אותך.

הלופרנש.           מה תערבי את לבך, אשה! אך לא, סלחי נא. מענה כזה לא שמעתי עוד מעודי. הא לך שרשרת הזהב על דברך זה.

יהודית (במבוכה).            לא אבין לרעך, אדוני!

הלופרנש.           אוי ואבוי היה לך לוּ בנת לרעי! השחל יביט באהבה על הילד הרך אשר יעז מבלי דעת למרט שער רַעמָתו. ואולם לו העז לעשות כדבר הזה אחרי אשר גדל ויחכם, אזי טרפהו השחל כרגע. עתה שבי נא לימיני ונדברה ונשתעה יחד. הגידי נא לי, מה חשב לבבך בבוא אליך השמועה, כי הנני בא בראש חילי הגדול להרגיז מנוחת ארצך?

יהודית.  לא חשבתי מאומה.

הלופרנש.           לא, יהודית; הלא חשוב יחשב הלב מחשבות לשמע שם הלופרנש.

יהודית.  אז יהגה לבבי באלהי אבותי.

הלופרנש.           ואותי בזית ותאריני?

יהודית. לא; קוה קויתי כי אלהי יעשה זאת.

הלופרנש.      הבי נא ואנשקך. (נושק לה).

יהודית (לנפשה).        הה, למה זה אשה נולדתי?

הלופרנש.      ובהגיע לאזנך קול רעש גלגלי מרכבותי, שעטות פרסות סוסי האבירים וצלצול רבבות חרבותי, מה חשב לבך אז?

יהודית.         אז אמר לבי כי לא אחד אתה בתבל, וכי מישראל יצא איש אשר ידמה לך בגבורה ואמץ לב.

הלופרנש.      ובראותך כי אך מפני שמי נחתו כלם, ולא קם בהם עוד רוח, כי עברו ימי הפלאות, אשר עשה לכם אלהיכם, וכי כל אנשיכם שמלות נשים חמדו להם –

יהודית.         אז מלאה נפשי רגשי בוז ואליט פני מהביט עוד בפני איש. אם אמרתי אתפללה לאלהי, התקוממו בי כל רעיוני ורגשותי וילחמו איש באחיו בחמה שפוכה וישתובבו ויתפתלו מסביב לנפשי הנמוגה והעורגת אל אלהיה. ולמן היום אשר הרגשתי כזאת אחרד ואתפלץ מנפשי אני! דמיונה כמערה עמקה, אשר תחדרנה אליה קרני השמש להגיה חשכה ואף גם זאת ירמו ירכתיה תולעים ויזחלו נחשים צפעונים.

הלופרנש (מתבונן עליה מן הצד).          אכן, אש לוהט היא כלה! מדי אביט אליה אזכר כדור הלהבת אשר נראה פעם לעיני באישון לילה והנה הוא עולה וסובב בשפריר השמים. ברוך בואך, התשוקה, בלהבות השנאה בשלת! שקיני, נא, יהודית! (עושה כדברו). שפתותיה חודרות ונוקבות כעלוקות, אך קרות הנה. שתי יין, יהודית. ביין ימצא כל החסר לנו!

יהודית (שותה מן הכוס אשר מסכה לה תרצה).  אמנם כן, היין מוסיף אמץ, אמץ-לב!

הלופרנש.      האם תחסרי אמץ לב לשבת עמדי, לשאת את מבטי-עיני התלויים בך ולהשיב לי עתרת נשיקות על נשיקותי? יצור קטן ודל!

יהודית.         הוי, אתה – (עוצרת ברוחה) סלח נא. (היא בוכה).

הלופרנש.      ידעתי גם ידעתי את לבבך, יהודית, אך שנוא שנאתני, האין זאת? הבה, תני לי ידך וספרי לי משנאתך זו!

יהודית.         את ידי? הוי, כלימת נצח לנפשי ולכל הקדוש לי!

הלופרנש.      כן, כן. אך אשה כזאת תקח את לבבי!

יהודית.         חזקי ואמצי, לבתי האמולה! הגידי ואל תכחדי מאומה! (קמה ממושבה). אמנם כן, תכלית שנאה שנאתיך, ארור תהיה מכל האדם! הגדתי לך הפעם את כל לבי, למען תדע, למען תבין מה מאד אשנא אותך, מה מאד אָאֹר שמך וזכרך, אם לא אשתגע כרגע! ועתה המיתני נא!

הלופרנש.      להמית אותך? מחר אולי; ואולם הלילה נרוה דודים ונתעלסה באהבים!

יהודית (לנפשה).        מה רוח לי עתה! עתה אעשה ואוכל!

שומר הסף.    אדוני, איש עברי עומד בחוץ לפני פתח האהל, אף יפצר בי כי אתנהו לבוא לפניך. דברים נכבדים מאוד – – –

הלופרנש (קם מכסאו).            מן האויב? יבוא! (אל יהודית). היאמרו להכנע מפני? אם כן, הגידי לי מהר מה שם קרוביך וכל מכריך ונתתי להם את נפשם לשלל.

אפרים (בא ונופל לפניו אפים ארצה).     ישבע נא אדוני אם ימית את עבדו בחרב.

הלופרנש.      לא תמות!

אפרים.         טוב אפוא! (נגש אליו, שולף את חרבו ומעופפה על פניו. הלופרנש נסוג כרגע לאחור).

שומר הסף (מתנפל עליו).         הוי, נבל! חכה נא ואורך איככה יפגעו באנשים בחרב! (שולף את חרבו).

הלופרנש.      הרף!

אפרים (חפץ לנפל על חרבו).    ועין יהודית ראתה זאת! הוי, הרים, כסוני!

הלופרנש (עוצר בו מעשות זאת).           אל תערב את לבך לעשות כדבר הזה! התאמר לחלל את מוצא שפתי? אחת דברתי: לא תמות! עתה נטל עלי לשמור על נפשך מידך אתה! אחזו בו! המת קופי האהוב? הביאוהו אפוא אל כלובו והורוהו לשחק ולהתהולל ככל אשר עשה לעיני רעהו המת. אכן נפלא הוא האיש הזה, הוא האחד אשר יוכל להתפאר כי הניף חרבו על הלופרנש וימלט בעור שניו. אביאהו נא לפני המלך והתפלא גם הוא על היצור הזה. (המשרתים יוצאים עם אפרים). היש נחשים רבים בבתול?

יהודית.         לא, אבל יש ויש שמה משתגעים ומתהוללים.

הלופרנש.      להמית את הלופרנש; לכבות את הברק הנכון לשרף תבל ומלואה; לשרש נפש אלמות משרשיה – הוי, מה רב הקסם ברעיון כזה! הלא זה כאשר יאמר איש לאחז במושכות גורל העולם! רעיון כזה לבב גם אותי לולא הייתי אני בעצמי הלופרנש! ואולם כי יהין איש לעשות גדולות בארח שפל ונקלה, לפרש לשחל רשת הארוגה מנדבת רוחו, ואחר להמיט עליו רצח ומות, כי יערב איש את לבו לגשת אל המעשה הגדול הזה, וכמוג לב יסיר את הסכנה הכרוכה בו במרמת ערומים, – מה תאמרי את, יהודית, לדבר הזה? הלא כאשר יעשה לו האדם אלהים מטיט חוצות כן הדבר הזה! האם לא תבוזי גם את לנפש אשר כזה, ולו גם אהובך מנער הוא העושה זאת לאויבך בנפש?

יהודית.         כן, מאד נעלית על היצורים הקטנים האלה. (לנפשה). אלהי אבותי! שמרני נא מנפשי אני לבל אכבד את אשר אתעב! אך זה הוא איש!

הלופרנש (אל משרתו).            הכינה לי את המטה! (המשרת יוצא). ראי נא, יהודית, הידים האלה טבולות בדם עד המרפק, כל הגה אשר יצא מפי מוליד שד ורצח, מבט עיני – אבדון ומות; ומה דלתה, מה אמללה התבל בעיני! יש אשר אדמה, כי אך לזאת נוצרתי: להרסה ולאבד כל זכר לה, למען תעזב את מקומה לאחרת הטובה ממנה. כל שוכני ארץ יקללוני, אך קללותיהם לא תגענה עד נפשי, כי תתרומם בגאון עזה, תניע את אברותיה ותנערן ממנה כאבק דק; אין זאת כי לי הצדקה. "הה, הלופרנש, הן לא תדע ולא תחוש את מכאובי!" נאנח אלי באחד הימים שבוי חרב, אשר צויתי לצלותו על האש חיים. "אמנם כן, עניתיו, הדעת הזאת נפלאה ממני" ואשכב על ידו בלב הלהבה. אל נא תתפלאי לדבר הזה, כי אך רעיון אוילי עלה אז על לבבי ולא יותר.

יהודית.         חדל נא, חדל! (לנפשה) ארצחהו כרגע פן עוד מעט וכרעתי לפניו ברך.

הלופרנש. הכח! הכח! אך זה הוא. יבוא נא האיש אשר יתיצב לנגדי, אשר יכריעני תחת רגליו; הוי, נפשי תערג אליו! כערבות ציה התבל בעיני מאין איש זולתי אשר אכבדהו. הוי, יחישה נא ויבואה, יכתשני נא במכתש וידקני, ואם טוב בעיניו ימלא נא בבשרי הכתות את הפרץ הגדול אשר פרצתי בתבל. הנה אני דוקר וחודר בחרבי הקשה עמק עמק בלבב התבל, ואם לא התעורר עד כה לקול יללתה מושיע ורב, אשר יצילנה מידו, אות הוא כי איננו! הגלגל (Der Orkan) יגיח מסתר מחבואו, יתגעש, יתחולל, את אחיו הוא מבקש לדעת; אך האלונים הרמים, המתאמרים להתיצב בפניו, יהפך משרש, מגדלי עז יפוצץ לרסיסים ואת כדור הארץ מציריו יסיע. אז יראה ויוכח לדעת, כי אחד הוא ואין שני לו, ובגעל נפש ובוז ינוס שנית. – ונבוכדנאצר, האם אחי הוא? אכן, אדון הוא לי; אולי יבוא היום והשליך את ראשי למאכל לכלבים; אף ימתק נא אכלם זה לחכם! ואולי עוד אתן את בשר אדוני מאכל לנמרי אשור. ואז – אמנם כן, אז ידעתי, כי היה אהיה לאמת המדה לכל האנושות כלה, וכימי השמים אהיה לה לאלהים אדירים ונוראים, אשר אין ערך לעזוזו ורעם גבורותיו! הוי, הרגע האחרון, האחרון! יבוא נא! "גשו נא אלי, כל עשוקי יחד! – אקרא להם – קרבו הנה, גואלי דמי רבבות חללי! אתיו כלכם, האמללים, אשר גזלתי את נשיכם מבין זרועותיכם וכבוד בנותיכם לעיניכם חללתי! הקבצו נא יחד והמציאו בעדי כל מצוקות השחת, כל ענויי השאול! הגירו נא את דמי והשקוני ממנו לרויה, נתחו גויתי, קרעו את בשרי ותנו לי ממנו לאכלה! ובעת אשר ידמו כי כבר כלו בי חצי חמתם, ואני אחלה פניהם כי יוסיפו ידכאוני ויפוצצוני באכזריות רצח; בעת אשר יביטו יראו בי מסביב בשממון פחד ובתמהון לבב, ואנכי, למרות כל ענותי, אבוז להמונם, ושחוק גאון ובוז ירחף על שפתי; אז ארעים עליהם בקולי: כרעו ברך לפני כי אני הוא אלהיכם! וסגרתי את שפתי ועיני כרגע ואמות במנוחה.

יהודית (ברעדה).        ורעם שמים כי ירעם עליך וברק זעמו יפוצצך?

הלופרנש.      אז אנופף ידי אליו כמו אצוה עליו במפגיע לעשות את הדבר הזה וברק המות יעטני מעטה-הוד.

יהודית.         שד משחת! רב בלהות! כל מעיני, כל רגשותי יסערו בקרבי כעלים נובלים מסועה וסער. הוי, זדון, כקיר ברזל תתיצב ביני ובין אלהי! הנה אני חפצה, אני צריכה להתפלל עתה לאלהי, ולא אוכל!

הלופרנש.      השתחוי אפוא והתפללי אלי!

יהודית.         אליך? – הוי, עתה נפקחו עיני לראות נכוחה. הן תעז בגבורתך, עריץ; ואולם הטרם תדע, כי גבורתך זו בגדה בך ותהפך לך לאויב?

הלופרנש.      מאד ינעם לי לשמוע מפיך חדשות הפעם.

יהודית.         האמין יאמין לבבך כי אך לערץ התבל הגבורה נתנה; ואולם מי יודע אם לא לערץ עריצותך מראש נועדה. כן, אתה שמת את גבורתך למאכל לתאותיך, עז נפש, אתה הוא הפרש אשר יהיה לטרף לשני סוסיו.

הלופרנש.      אמנם כן, הגבורה נועדה לשלוח יד בנפשה, כה תאמר החכמה, שאיננה גבורה. להלחם בנפשי אני, לשבר את רגלי השמאלית ולתתה למרמס לרגלי הימנית אך למען לא תקע ותדק לעפר את עדת הנמלים הרוחשות מסביב לה. הכסיל ההוא במדבר, אשר נלחם כל היום בצלו ואשר קרא לפנות ערב כנואש: "עתה אבדתי, אבדתי, עתה יגדל אויבי ממני אלף מונים!" – הכסיל ההוא אך חכם לב היה, האין זאת? הוי, הראוני נא את הלהבה אשר תכבה את עצמה! ואם לא תמצא כזאת, הראוני את הלהבה אשר תֹאכל ותאָכל יחד! ואם  גם כזאת לא תמצאו, הגידו לי אפוא, אם יש הצדקה לעץ אשר יהיה לבער לה להרשיע את הלהבה הזאת?

יהודית.         לא אדע אם יש להשיב דבר על דבריך אלה. מוחי ריק עתה, מעין מחשבותי דלל וחרב ולא אדע נפשי.

הלופרנש.      שחקי עלי ועל דברי; הן יש אשר ינעם לנו לדבר רמות ונשגבות באזני האשה אשר לא תבינן.

יהודית.         למד לכבד את האשה! הנה היא נצבת עמך בזה לרצח אותך נפש! והיא אומרת לך זאת בהתגלות לב!

הלופרנש.      והיא אומרת לי את זאת למען לא תוכל עוד לעשותה. הוי, מרך המתאמר בגדל לבב! ואמנם את רוצה זאת כל עוד אשר לא הביאותיך אל חדר משכבי! הנה כן אָגן מפניך.

יהודית.         עוד טרם תדע אשה עבריה. ידע תדע אך יצורים נבזים, בריות שפלות, אשר חרפתן נחשבה להן לענג.

הלופרנש.      באי נא, יהודית, ואדעה גם אותך! התחמקי ממני עוד מעט, – אני, אני אגיד לך עד מתי עוד. עוד גביע אחד. (הוא שותה). עתה חדלי לך לסרב, רב לך רב – (אל המשרת) צא מזה! ואשר יפריע את מנוחתי הלילה ישלם בראשו! (מושך את יהודית החדרה בחזקה).

יהודית (בהמשכה).     אני אנוסה – אני חפצה – בוז לי וכלימת נצח אם לא אוכל לעשותו!

המשרת (לתרצה).      ואת תשבי פה?

תרצה.          פה אשב ואחכה לגברתי.

המשרת.        מדוע זה לא תיפי כיהודית? או אז הלא אֻשרתי גם אני הלילה כאדוני.

תרצה.          ומדוע אינך איש כהלופרנש?

המשרת.        אני הנני את אשר אני למלא את כל מחסורי הלופרנש לבל יצטרך הגבור הגדול להכין בידיו את המאכל אשר יאכל ולמסך את היין אשר ישתה, למען היות לו איש אשר ישכיבהו על מטתו עת הוא שותה שכור. עתה הגידי לי את: למה הן הנשים המכערות בארץ?

תרצה.          למען אשר יוכל כל כסיל ובער ללעג להן.

המשרת.        אמנם כן, ולמען אשר יירק בפניהן יומם האמלל אשר נשק להן במו אפל. הלופרנש הביא פעם אחת את חניתו בלבב אשה, אשר באה לפניו בלא-עת, יען כי לא מצאה חן בעיניו. כן, – הוא ימצא תמיד את הראויה לו. רחשי לך אפוא, שממית עבריה, אל אחת הפנות ואל תשמיעי קולך! (הולך לו).

תרצה (לבדה).           דממה! כן, הס! ואני כמעט שיאמין לבי, כי שמה (מורה באצבעה על חדר המטות) ירָצח מי נפש, לא אדע אם הלופרנש או יהודית! הס! הס! זכור אזכור כאשר עמדתי פעם אחת על הנהר וארא מרחוק איש נאבק עם גלים זדוניים; מעי המו לאמלל ההוא ומנהמת לבבי אמרתי לקפץ אחריו המימה, אך פחד המות עצרני מעשות כדבר הזה. אז הרימותי קולי ואזעק, ואזעק בכל עז, לא לעזר ולא להועיל, רק לבל אשמע את צעקתו. ככה אדבר גם הפעם! הה, יהודית! יהודית! כאשר באת אל הלופרנש היית כמתנכרה ותבטיחיהו להסגיר את עמך בידו, אז היית רגע בעיני כבוגדת. אז חטאתי לך בשפתי, אף הרגשתי זאת כרגע בלבבי! מי יתן ודבריך המקוטעים, מבטיך התועים והעויותיך הזרות יוליכוני שולל גם עתה כאז! ואולם מה מאד אפחד הפעם, רעיוני נבוכים ומטרפים; אך לא הפחד מדבר בי הפעם, אף לא הדאגה פן לא תוכל להפיק זממה. על האשה ללדת אנשים, אך לא להמיתם!

יהודית. (מתפרצת מן האהל בפיק ברכים, שערות ראשה פרועות, פניה להבים. מבעד למסך יראה הלופרנש שוכב ישן על מטתו ומראשותיו תלויה חרבו התקועה בתערה).  מה רבה פה האורה! כבי נא הנרות, תרצה, גם בוש לא יבושו!

תרצה (בעליצות).       עודנה חיה, וגם הוא חי עודנו! (ליהודית). יהודית? לחייך להבות, כמו יאמר דמך לפרוץ החוצה! מבטיך תועים אנה ואנה!

יהודית.         אל נא תביטי אלי, נערה! כל עין לא תשורני עוד! (מתנודדת).

תרצה.          השעני נא עלי, הנך מתעלפת!

יהודית.         מה? הכה כשל כחי? גשי הלאה, הלאה! עוד אוכל עמד, הוי, יכול אוכל גם יתר מזאת! כן, יכול אוכל רב יתר מאד!

תרצה.          לכו ונלכה, ננוסה נא מהר מזה!

יהודית.         מה?! הגם ידך תכון עמו? כי סחבני אחריו בזרוע חמס, כי משכני בחזקה אל משכב תזנותו, כי שם מחנק לנפשי התמה, על כל אלה לא התחמץ לבבך? ועתה בהיות עם לבבי לבוא על שכרי על הבוז והקלון אשר שבעה לה נפשי בין זרועותיו, עתה בחפצי להנקם ממנו נקמת כבודי אשר חלל, לרחץ ולהדיח בדמי לבבו את נשיקות-הזמה הלוהטות עוד על שפתי כאש צרבת, עתה – לא תבושי עוד לדבר באזני כדברים האלה?

תרצה.          מה יעלה על לבבך, אמללה?

יהודית.         אם לא תדעי לך, נפש שפלה? אם לא יגיד לך לבך את אשר עמדי? דם ורצח יחשב לבבי, רצח ודם! – (תרצה מתנודדת). והאוכל עשות אחרת? – הגידי נא לי, תרצה, אולי לא עשיתי בו חרון אפי, אם אך – מה זאת אדברה! אל תוסיפי דבר אלי עוד, שפחה! הה, הארץ מתנודדת תחת רגלי.

תרצה.          קומי וננוסה מזה!

יהודית.         חלילה! אני, אני אלמדך לדעת חובתך! ראי נא, תרצה, אך אשה הנני! הוי, מי יתן ולא חשתי זאת הפעם! שמעיני נא ועשי כאשר אצוך. אם יעזבני כחי ונפלתי מאין אונים לארץ, אל תזרקי עלי מים קרים, המים לא יועילו מאומה, קראי באזני: זונה את! אז אתאושש כרגע ואחליף כח, אולי אתנפל עליך לשים מחנק לנפשך; אך אל נא תבהלי, – קראי לי: הלפרנש שם אותך לזונה והלופרנש חי עודנו! אז, הוי, תרצה, אז אהיה לגבורה, גבורה כהלופרנש!

תרצה.          נפשך הומיה כהמות ים ומחשבותיך כגלים זדונים עברו ראשך.

יהודית.         הן לא בנת לרעי עד כה; אבל הבן תביניני הפעם. את, תרצה, נערה בתולה את. תניני נא להפיץ אור על מסתרי מקדש הנפש התמה. הבתולה היא בריה סרת טעם, חרוד תחרד לרגעים גם מחלומותיה בתנומות על משכבה; ואמנם יש אשר ישאיר אחריו החלום פצע אנוש בתמת נפשה הרכה. ואף גם זאת הן כל משאות נפשה, כל תקותה בחיים היא כי לא לנצח תשב בבתוליה. אכן, אין רגע נכבד ורב התוצאות בחייה כָּרגע אשר בו תחדל להיות את אשר היתה עד כה; וכל סערת הדם אשר התאמצה תמיד להרגיע, כל אנחה אשר עצרה בה מהתפרץ מפיה, תרב ותגדיל ערך הקרבן אשר תקריב ברגע ההוא. את כל נפשה עם כל נעימותה היא מקרבת – היפלא אפוא אם תבקש לה במחיר כל אלה ענג ועדנים אין קץ? התשמעיני, תרצה?

תרצה.          ואיככה זה לא אשמעך?

יהודית.         עתה שוי בנפשך את החרפה בהמון נוראותיה, עת תצללי עמק ביון מצולת הקלון, כאשר תגלה לעיניך מפלצת איומה מתרוממת כקיר ברזל בינך ובין חזיונות לבבך בימים עברו, עת תקללי את החיים, תּאֹרי את התבל המלאה לה שמה ושערוריה!

תרצה.          מה זה? מה אתאר בדמיוני?

יהודית.         מה תתארי לך בדמיונך, תשאלי? את נפשך בשפלותה היותר שפלה – את הרגע, בו נפשך וגויתך תדָרכנה כענבים בגת, למען תשכירי בלשד נפשך, ביין דודיך את עז-נפש, אשר כבר שתה דם ענב לשכרה, לספח שכרון על שכרון, ולספות קיקלון על כלימה – עת תתעורר התשוקה הנרדמה ושאלה די אש משפחותיך את להצית בה את מקדש נפשך וכל חמודותיו פנימה ולהפך אותו בין רגע לגלי אפר, שמה ושאיה – עת גם כל חושיך בך, כעבדים שכורים, אשר לא יכירו עוד את אדוניהם, יתקוממו בך – עת אשר תדמי בנפשך, כי כל ימי נעוריך, אשר לא ישובו עוד, כל מחשבותיך ורגשותיך אז אך חלום גאות-שוא הם, וכי קלונך וחרפתך נצח הם המה גורלך בחיים!

תרצה.          אשרי כי מנע אלהים ממני חן ויופי!

יהודית.         אמנם עוד בטרם באתי עד הלום כמו חשתי זאת בלבי, אך בדרוך רגלי שמה (מורה באצבעה על חדר המטות) בהעיפי עיני על ערש יצועו, נפקחו עיני לראות מחזה הבלהות, בכל המון בעוּתיו. התנפלתי ארצה לפני העריץ, בכיתי, התיפחתי לפניו: הה, חוסה נא עלי! לו הטה אזן לשועת נפשי האמולה לא חשבתי עוד, ולא עלה גם על לבבי ל – – – אך הוא, תחת לענות אותי קרע את שמלתי מעלי ויהלל שדי נעורי, כי יפו נכונו. את שפתיו נשכתי בנשקו לי. "עצרי נא כמעט רגע בעזוז תשוקתך!" קרא אלי בלעג ו – – – אז עזבני כחי ולא ידעתי נפשי עוד. – עוד מעט ואחזני השבץ, פתאם הבריק דבר-מה לעיני, היא ברק חרבו המרוטה. בחרב הזאת נאחזו כרגע כל רעיוני המבלבלים וכל חושי השוממים בקרבי. ואם אחר אשר חֻלל כבודי אבד נצחי וחלקי בארץ החיים, הנה החרב הזאת תהיה לי לישועה, היא תתן לי הצדקה לראות אור כי יהל! התפללי בעדי! עתה אעשה ואוכל! (מתפרצת החדרה ואוחזת בחרב).

תרצה (כורעת לארץ).             העירהו נא, אלהי!

יהודית (כורעת גם היא לארץ).             אהה, מה זאת תתפללי, תרצה?

תרצה (עומדת מכרע על ברכיה).          אודך, אלהי, כי לא תוכל לעשותו!

יהודית.         האין זאת, תרצה, השנה היא האלהים המחבק בזרועותיו את כל יגעי כח; האיש הישן צריך להיות בטוח מרעה! (קמה על רגליה ומתבוננת אל הלופרנש). והוא ישן בטח – לא ידע ולא יחוש, כי הרצח מעופף עליו את חרבו. הוא ישן בטח – הוי, אשה מוגת לב, הדבר אשר יוכל אך להוסיף אש על להבת חמתך, יעורר את לבבך לחמלה עליו? השנה הנעימה הזאת אחרי הרגעים הנוראים ההם, אם לא חטא מות הוא? התולעת הנני, כי ירמסוני ברגלים, ויישנו כרגע במנוחת-לב, כמו לא פעל און? לא, לא תולעת אני! (שולפת החרב מתערה). הנה שחוק מרחף על שפתיו. ידעתי צחוק-תפת זה; הצחוק הזה רחף על שפתיו בעת אשר משכני אליו, בעת אשר – – – מותתיהו, יהודית, הן עתה הוא מחלל שנית את כבודך בחלום; ככלב שב על קיאו, כן ישוב עתה להתעלל בך בתמונות על משכבו. הנה ינוע כמעט. התאמרי לחכות עוד מעט עד אשר תעירהו התאוה ואחז בך שנית! – – (כורתת ראשו מעליו). הראית, תרצה, הנה ראש הלופרנש! הוי, הלופרנש, התכבדני כעת?

תרצה (מתעלפת).      החזיקי בי!

יהודית (מתנודדת).     היא מתעלפת – אם תועבה עשיתי, כי קפאו דמי עורקיה ולמראה עיניה תוטל לארץ כגועת? (בחמת רוח) קומי לך, פתיה, התעוררי כרגע! התעלפותך תרשיעני, ואת זאת לא אוכל!

תרצה (מתעוררת).     השליכי נא עליו בגד!

יהודית.         אמצי כח, תרצה, הנני מתחננת אליך! אמצי כח מאד! כל תנועה מתנועותיך דוקרת כחרב בלבי, כי תתנודדי לאחור, כי תסבי עיניך בשאט נפש, כי יחורו פניך לרגעים – הלא כמו תגידי לי, כמו תשיאני כי נבלה, שערוריה עשיתי, ואז – אבחר גם אני? – (אוחזת בחרב).

תרצה (מתנפלת על צוארה וחובקת אותה בכל עז).

יהודית.         גילי ועלזי, לבתי! תרצה עוד תוכל חבקני! אבל, אוי לו, הן אך מיראתה פן תתעלף, פן תראהו תמלט אל בין זרועותי, ואולי תתעלפי שנית מזרועותי אלה? (תהדפנה מעליה).

תרצה.          מה תכאיבי את לבבי, ולבבך רב יתר!

יהודית (אוחזת בידה, בנחת).    האין זאת, תרצה? הן לו גם תועבה עשיתי, לו גם שאול חטאתי, לא נתתיני להרשיע את נפשי; ולו גם ישבתי למשפט על נפשי וארשיענה הלא קראת לי באהבה ונחומים: לא רוצחת כי גבורה את!

תרצה מחרשת.

יהודית.         אך אל נא תדמי בנפשך, כי כעניה בפתח הנני נצבת לפניך, כי כבר הרשעתי את נפשי, ואך אליך עיני תלויות כי תחניני. לא!  אכן גבורה הנני! כי הוא היה הלופרנש, ואני – ואני בריה קלה כמוך! כן, גבורה נפלאה הנני; יראוני נא את הגבור אשר הרבה במחיר עלילות גבורתו כמוני.

תרצה.          הנה אמרת כי נקמת ממנו. אך אחת אשאלך ועניני: מי בקש מידך לבוא אל מחנה הערלים האלה? הן לולא עזבת את העיר לא היה לך על מה להנקם.

יהודית.         מי בקש מידי? ענות עמי דחפתני ותשליכני הנה; הרעם הנורא, האם האמללה, אשר קרעה את עורקה להשקות מדמה את עוּלה הגוע בצמא. הוי, עתה לא יחרפני עוד לבבי, עתה עשיתי שלום לנפשי. את כל אלה שכחתי רגע במצוקות נפשי אני!

תרצה.          את כל אלה שכחת. אם כן אפוא לא ענות עמך עוררתך להתגאל בדם נפש!

יהודית. (נדמה, לאט).             לא – לא – צדקת ממני – זאת – לא זאת – אין דבר אשר שפך עלי רוח גבורה ועז בלתי אם חרפתי אני. הה, ראשי סובב עלי כגלגל! עמי נחלץ מצרה, אפס לוּ נפלה אבן ותרוצץ ראש העַול – אסיר תודה היה עמי לאבן ההיא רב יתר מאשר הוא לי עתה! תודה? ומה חפץ בה? – אבל עתה אשא לבדי את מעללי ונטל סבלי ידכאני לעפר!

תרצה.          הן שכבת בחיקו; והיה אם תלדי לו בן, מה תגידי לו כאשר ישאלך מי הוא אביו ואיו?

יהודית.         הה, תרצה, המות, המות אך הוא גואלי הפעם! הו! ארוצה נא בין שדרות המחנה הנרדם, ארימה את ראש הלופרנש וקראתי בקול: אנכי רצחתיו נפש! אז יתנפלו עלי לאלפים וקרעוני לגזרים. (פונה ללכת).

תרצה (במנוחה).        אז יקרעוני גם אני.

יהודית (תעמד מלכת).            ומה אעשה אפוא? הה, ראשי כנאד מלא קיטור ולבבי בי – פצע אנוש. ואף גם זאת לא אוכל לחשב אחרת בלתי אם על אדותי. הה, מי יתן ושכחתי רגע את נפשי! דמיוני כעין הנטויה אל הגו פנימה. וכל אשר אוסיף להתבונן אל קרבי, כן תקטן נפשי בעיני, תקטן ותקטן מרגע לרגע, אז אחדל כמעט, פן אהיה בין רגע לאין ואפס.

תרצה (קשבת).          אלי, הנה אנשים באים הנה!

יהודית (נבוכה מאד).  הס! הס! אין איש יכול לבוא הנה! אנכי דקרתי עמק בלב התבל (בשחק) וחרבי רותה מדם! התוכל עמד עוד? מה יאמר האלהים בהשקיפו בבקר ממעון קדשו וראה את השמש כי לא תוכל לאוץ ארחה ואת הכוכבים כי התקלקלו? הישפך עלי חמת אפו? לא! הן אני היא האחת החיה עוד; מאין יבואו החיים בתבל אם ימיתני גם אני?

תרצה.          יהודית!

יהודית.         הוי, שמי יכאיב לי מאד!

תרצה.          יהודית!

יהודית (במרי).           הניחי לי לישון! החלומות חלומות המה! אם לא השחוק הוא? עתה, עתה בכיתי! יגיד נא לי מי על מה זה ולמה?

תרצה.          אהה, אלי! מה זה היה לה! יהודית, אך ילדה את!

יהודית.         אמנם כן. תודה לאל! שוי נא בנפשך, הנה אני שכחתי זאת ולא ידעתיה עוד. כל מעיני שמתי בבינה, השתקעתי בה כאסיר בכלא, שבתי מאחרי והנה – הוי פחד! – כדלת ברזל נסגרה בעדי, נסגרה ותנעל. (בצחוק) אכן ילדה הנני; האף אין זאת? הן ביום מחר לא אזקן עוד, גם ביום השלישי טרם אזקן! הבה, נצחק נא ונשתעשע יחד, אבל בצחוק נעים ועלז. זה עתה הייתי אשה רעה ומרצחת! ועתה – הו, הו, הגידי נא לי, מה אהיה עתה?

תרצה.          אלי! הנה היא משתגעת!

יהודית.         הגידי לי מה אהיה עתה! מהר! פן אשוב להיות את אשר הייתי.

תרצה (מורה באצבעה על פגר הלופרנש).           ראי!

יהודית.         האמנם תדמי, כי כבר שכחתי זאת? הוי, כן! כן! מי יתן והֻכּיתי בשגעון, אפס כי אך עב קל יעיב את רוח בינתי כמעט, והחשך טרם ישופני. אלפי חורי חפרפרות בראשי, אך כלם יחד צרים וקטנים הם מהכיל בקרבם את בינתי הגדולה והרחבה, – אך לשוא תתאמץ להסתתר שמה.

תרצה (במורא גדול).   עוד מעט והאיר הבקר; הלא יענונו עד מות אם ימצאונו בזה, את בשרנו ינתחו לנתחים ואת עצמותינו יפצחו.

יהודית.         האמנם תאמיני כי יבוא יום ומתנו? ידעתי גם ידעתי כי רבים מאמינים במות; גם אני האמנתי בו תמיד; אבל עתה יחשב לבבי, כי המות – הבל הבלים, דבר-כזב אשר לא יהיה ולא יוכל להיות. למות! הוי! התולעת המוצצת דם לבי כעת תמצנוּ לנצח. כן, תולעתי לא תמות וכאבי לא יחדל. לא כאב שנים הוא, אף לא קדחת שיעברו כלעמת שבאו – מכאובי הוא הנפש אשר בקרבי, וימי כימי הנצח. הה, רבות, רבות יורני המכאוב. (מורה באצבעה על הלופרנש). גם הוא לא מת! ומי יודע אם לא הוא הוא השם בפי את הדברים האלה, אם לא הוא הוא הנוקם את נקמתו ממני בהעירו את רוחי הנמוגה לדעת, כי בן אלמות הנהו!

תרצה.          יהודית, חוסי נא עלי ועליך ונלכה מזה!

יהודית.         כן, כן. אחלי תרצה, הגידי לי תמיד את אשר עלי לעשות. יראה ורעד יבוא בי לעשות דבר-מה כחפצי אני.

תרצה.          אם כן אפוא, קומי ולכי אחרי.

יהודית.         אך אל נא תשכחי את הדבר היקר לי מכל יקר. קחי לך את הראש ושימי אותו בשק. אותו לא אשאיר פה. התמאני? טוב אפוא, אך גם אני לא אמוש מזה! (תרצה עושה כדברה בחלחלה). ראי נא, הראש הזה סגולה הוא לי, אותו אביא העירה, למען יאמינו לי אנשי בתול, כי אני – – אוי, אוי לי, הלא יודו ויברכו שמי בהגידי להם כזאת, וכפלים להותי בהשיבי אל לבבי כי מראש קויתי כזאת.

תרצה (פונה ללכת).    ועתה?

יהודית.         אכן, עיני נפקחו הפעם. שמעיני נא, תרצה, אני אגיד להם כי אַתּ עשית זאת!

תרצה.          אני?

יהודית.         כן, תרצה! הגד אגיד להם כי נמוג רוחי ותרפינה ידי ברגע הנורא ההוא; אז לבשה אותך רוח גבורה מאת ה' ותצילי את עמו מיד שוסהו. אז יבוזו לי ויתעבוני כנצר נתעב, אשר השליך ה' מעל פניו, ואַתּ תהיי לברכה ולתהלה בישראל.

תרצה.          חלילה לי מזאת!

יהודית.         כן, צדקת ממני! אך מרך-לב הוא. ישירו לי ויזמרו לשמי – והמון תהלותיהם ורגשי תרועותיהם יפוצצוני כרגע, והיה זה שכר לפעולתי. לכו ונלכה!

(הולכות להן).

 

__________

 

העיר בתול כבמערכה השלישית. רחוב העיר לא הרחק משערי החומה. שומרים עומדים על השער. המון אדם רב. מהם שוכבים לארץ, מהם עומדים אגדות אגדות. בקר.

~~~~~~~~~

שני כהנים

מסביב להם נשים, נערות, ילדים וילדות.

אשה.     למה זה רמיתונו באמרכם לנו, כי אלהינו בשמים כל יכול ולו העז והנצח? הנה היה כאחד האדם, אשר תקצר ידו מעשות את כל אשר יבטיח!

כהן.      אכן, כל יכול הוא. אך אנחנו חטאנו לו וכגמול ידינו כן יעשה לנו.

נשים.    אויה, אויה! מה יעשה אלהינו לנו!

כהן.      הבטנה מאחריכן וידעתן את הנכון לפניכן!

אֵם.                   איככה יגדל און אם אֻמללה, עד אשר גם נפש עולה החף מפשע תתעטף בצמא? (מרימה את עולה למעלה).

הכהן.    נקמת אלהים היא, אשר לא תדע כל גבול, באשר אין קץ וגבול לעון ופשע.

האם.     הגדתי לך, כהן, כי לא תוכל האם להרבות כה חטא על פשע! מדוע לא מותתהו מרחם, אם חרה אפו בי? ואם ישר בעיניו כי יראה בני אור החיים, למה זה ימתהו ברעב ובצמא לעיני? על מה שוא הרינו, חלנו, ילדנו, הלא למען יהיו לנו למשיב נפש; הצחוק התם המרחף על שפתי הילד יהיה לנו כמלאך שלום ואהבה, אשר ינחם את רוחנו הנכאה וימלא את לבבנו אהבה וחמלה אין קץ.

הכהן.    למה זה הבל תהבלי? האלהים נתן לך זרע לענג בו את נפשך אם תעשי הטוב בעיניו, וליסרך בו מוסר אכזרי אם הרע תרעי!

כהן שני (אל הראשון).                 המעטים הם הנואשים בעיר כי באת להוסיף עליהם?

הכהן הראשון.     התבחר לשבת בחבוק ידים בבוא העת להפיץ זרעך? שדד אדמתך בעודנה לחה!

האם.     אבל מדוע זה ישא בני בעוני? קחהו לך! ואני אסגר בחדר ביתי ושמתי לבי על כל דרכי ועלילותי, שם אצום ועניתי את נפשי כפלים בכל חטאותי; אענה את נפשי ואיסר את בשרי באכזריות רצח עד אשר אמות, או אשר אשמע קול אלהים הקורא אלי: הרפי!

הכהן השני.         שאי בנך והיניקיהו. זה חפץ אלהים אלהיך!

האם (חובקת אותו אל לבה).         טוב אפוא; אני אביט אליו ולא אגרע עיני ממנו עד אשר יחורו פניו, עד אשר תחדלנה אנחותיו ונפסקה נשימתו; לא אָסב עיני ממנו גם ברגעים האחרונים, בעת אשר יחכם ולא-עת ביסורי המות ועיניו יפיקו תהום עני וזועה. את זאת אעשה, למען אשר אשא ואסבול את אשר לא נשאה וסבלה עוד אשה ואם עלי אדמות. אבל מה אעשה אם יוסיף חכמה ודעת והביט למעלה והרים אגרופו?

הכהן הראשון.     אז תשיבי ידו אחור! אז תראי והתחלחלת כי יעז גם העולל לפשע באלהיו.

האם.     משה הכה במטהו על הצור ויזובו מים קרים מן הצור! (מכה על שדיה). ומה אתן, שדים ארורות? קרבכן תלהט אש אהבה נצחת, ומחוץ תמצוכן שפתים דולקות וטהורות – וטרם תתנה אף נטף אחד! הה, חוסנה, חמלנה! מצינה כל דמי עורקי. כל מח עצמותי, אך היניקנה לי זאת התולעת!

אשה אחרת (בהראותה על האם).  האין עוד בפיך נחומים לאֻמללה הזאת?

הכהן הראשון (בקר-רוח).  אין.

האשה.   אם כן אין אלהים בלבבך, כי אם על שפתיך!

הכהן הראשון.     הלא די כעש ונאצה בדבריך אלה, כי תפל העיר בידי הלופרנש. על ראשך, כבדת עון, יחול אבדן העיר הזאת. הנך שואלת: מדוע תסבל ככה זו האם! יען כי אַתּ אחות לה!

(הולכים להם).

 

שנים מתושבי העיר, אשר התבוננו אל המחזה, נגשים.

האֶחד.   בכל צרתי אני יצר לי מאד על האשה האֻמללה הזאת. הה, נורא הדבר!

השני.    עוד לא מלאה הסאה. פלצות תאחזני בעלות הרעיון על לבבי כי עוד מעט והילד האֻמלל יהיה לברות לאמו הרחמניה! (מכה באגרופו על מצחו). אפחד מאד אם לא עלה כבר הרעיון הזה על לב אשתי.

הראשון. אך משתגע אתה!

השני.    אך לבל אכנה נפש עזבתי את ביתי הפעם. חי אני, כי לא אכזב! אנוסה נא, אמרתי לנפשי, ואתנודד בזכרי מאכל לא-אדם זה, אשר כמו תתאו אליו מאד; אף יראתי לנפשי פן אֹכל ממני גם אני. בננו הקטן שכב על עריסתו ביסורי המות, עוד מעט ונפחה נפשו; אשתי ישבה לארץ ובכתה בקול יליל נורא. פתאם קמה על רגליה ותאמר בלאט, בלאט: "האמנם כה יגדל האסון אם ימות הילד?" אז הרכינה את ראשה אל הילד הגוע ושפתיה דובבו, כמו מבלי משים, "עוד רוח חיים בקרבו!" אז הבינותי ואתפלץ, כי הביטה אל הילד כאל נתח בשר.

הראשון. לוּ היה כדבר הזה אזי הלכתי והבאתי את חרבי בלבה, אף כי אחותי היא!

השני.    כי אז קדמת או אחרת לבוא. אם לא שלחה יד בנפשה בטרם תאכל ממנו, לא אפונה כי עשה תעשה זאת אחרי אכלה.

בן-עיר שלישי (ניגש אליהם).        ואולי עוד תהיה לנו תשועה ביום הזה. הלא זה היום החמשי אשר אמרה יהודית לשוב אלינו!

השני.    עתה התשועה? עוד עתה! אלי, אלי! אני מבטל את כל תפלותי אשר התפללתי אליך עד עתה! כי תאזין לשועתנו עתה אחרי עבר המועד – אך זה הוא רעיון אשר לא עלה על לבבי ואשר לא אכילנו. אזמרה לך, אלי, ואודה שמך אם תוסיף להפליא את רוחי הנדהמה בעזוז זעמך, אם תראני תועבות ושערוריות חדשות, אשר תשימינה לאל את כל אשר ראיתי עד כה. אבל קלל אקלל שמך וזכרך אם תתיצב עתה כצר ביני ובין קברי, אם אאלץ לקבר את בני ואת אשתי ולכסותם בעפר ארץ תחת עפר גויתי אשר אבחר להם למכסה.

(הולכים להם)

תרצה (לפני השער).         פתחו, שערים, פתחוּ!

השומרים.           מי הוא זה?

תרצה.   יהודית היא זאת. יהודית עם ראש הלופרנש!

השומרים (קוראים לאנשי העיר בפתחם את השער). הידד! הידד! יהודית שבה הלום!

(המון רב מתאסף. זקנים וכהנים באים. יהודית ותרצה באות בשער).

תרצה (משלכת ראש הלופרנש ארצה).       הידעתם את זה?

העם.     לא נדעהו!

אכיור (נגש שמה וכורע על ברכיו). אך גדול ונורא אתה, אלהי ישראל, ואין אלהים זולתך! (קם על רגליו). זה הוא ראש הלופרנש! (אוחז ביד יהודית). וזאת היא היד אשר כרתתו? אשה, ראשי סובב עלי כגלגל מדי הביטי בך!

הזקנים.  יהודית הביאה פדות לעמה! יהי שמה מברך!

העם (מתאסף סביב ליהודית).        ברוכה אַתּ, יהודית, וברוכה תהיי לאלהי ישראל!

יהודית.  כן, אנכי מותתי את האיש הראשון והאחרון עלי אדמות למען תרעה אתה (פונה לאחד) את צאנך בשלום, למען תזרע אתה (לשני) את זרעך ולמען תעשה אתה (לשלישי) את מלאכתך ותוליד בנים אשר ישוו לך!

קולות מקרב העם.            קומו! נצא מן המחנה! עתה אין אדונים לאלה!

אכיור.   חכו נא מעט, הן טרם ידעו את אשר נהיתה בלילה! חכו עד אשר יתנו הם לנו אות, כי באה העת להתנפל עליהם! כאשר ישָּׁמע קול העם ברעו נקומה ויצאנו אליהם!

יהודית.  אתם חיבים לי תודה, והתודה הזאת לא תשֻלם לי בבכורות צאנכם אף לא בבכורי כרמיכם וזיתיכם. רוחי נשאני לעשות את המעשה הגדול הזה, ואתם הצדיקוהו! רחצו, הזכו והטהרו לפני אלהיכם, או אז אוכל להצדיק את פעלי זה.

(קול מהומה ומבוכה ישמע ממחנה אשור).

אַחד הכהנים.      שימו את הראש על חנית ושאוה לפניכם.

יהודית (נגשת אל הראש). הראש הזה יקבר כרגע!

השומרים (קוראים מעל החומה).   המצב החונה על הבאר נס במבוכה ובלי-סדרים. אחד הפקידים עוצר בהם – הנה הם שולפים את חרבותם לנגדו. אחד מאחינו רץ לקראתם. הלא הוא אפרים, והמה לא יראוהו.

אפרים (לפני השער).        פתחו, פתחו!

(השער נפתח ואפרים נדחף העירה. בעד השער הפתוח יראו גדודי האשורים הנסים בלי סדרים).

אפרים.  הנה הם אמרו לדקרני או לצלות אותי באש חיים, אך אנכי נמלטתי מידם. עתה במות הלופרנש כלם יחד כמתים נחשבו. לכו ונלכה! אך הכסיל יירא עתה מפניהם!

אכיור.   לכו ונלכה!

ההמון מתפרץ. בעד השער ישמעו קולות קוראים: יהודית!!

יהודית (פונה אל ההמון בשאט נפש).          אז זה אמץ לב הטבחים!

(הזקנים והכהנים סובבים אותה).

אַחד הזקנים.       שמות כל הגבורים אשר מעולם מחית כעשן, ותעשי לך שם עולם!

הכהן הראשון.     גדולות ונפלאות עשית לעמך ולמקדש אלהיך. לא עוד אזכיר נפלאות אלהינו מימים מקדם.  עליך אורה באצבעי, עת אספרה לאחי מה גדול אלהינו ומה אדיר שמו בכל הארץ!

הכהנים והזקנים.  עתה הגידי לנו מה משכרתך וננתַוּ!

יהודית.  אין זאת, כי תלעגו לי הפעם! (אל הזקנים). אם לא את חובתי עשיתי, אם לא נטל עלי לעשות את המעשה הזה, מה הוא אפוא אם לא עון רצח ודם? (אל הכהנים). ובנפל הקרבן מתבוסס בדמו לפני המזבח התוסיפו עוד לענותו בשאלות הבל: מה מחיר דמו וחייו? (אחרי דומית רגעים מספר תתעורר כמו עלה פתאם רעיון חדש על לבבה). ובכל זאת אדרש את שכרי! אך השבעו לי אם תשיבו את פני!

הזקנים והכהנים.  בה' נשבענו אם לא כדברך כן נעשה!

יהודית.  אם כן אפוא, המת תמיתוני ביום אשר אדרש כזאת מידכם!

כלם (נבהלים מאד).         להמית אותך?

יהודית.  כן, ואתם נשבעתם לי.

כלם (ברעדה).     ואנחנו נשבענו לך!

תרצה (אוחזת ביד יהודית ומובילה אותה הלאה).      יהודית! יהודית!

יהודית.  אין נפשי ללדת בן להלופרנש! חלי נא פני אל ועצר בעד רחמי, אולי יחנני!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה