_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסעות

אברהם בר גוטלובר

לתוכן הענינים

 

מסע ברוסיה החדשה [1864]

הנער זיו, נער טוב-רואי ויפה-עיניים, ניעור משנתו אשר נרדם שנה תמימה בירכתי השמים קדימה, ויפתח את עיניו היושבות על מלאת כשני אבני חפץ משובצות זהב, ויהי אור בהיר על פני כל הארץ.  [בלשון מליצית כזאת (עם מובאות משיריו) מתאר המחבר את ההתעוררות לחיים חדשים עם בוא האביב.  ואם כי שמי היהודים לובשים קדרות בימים שבין חג המצות לחג השבועות, הרי לאור הליבראליות של המלך והשרים מתעוררת גם בליבו של היהודי] רוח אהבה וחיבה לכל באי עולם, רוח סליחה ומחילה לכל נוגשיו ומעניו בימים עברו. – רוח כזאת עברה גם עלי ותטהרני מעצבוני ויגוני, ותלבישני ששון בקומי בבוקר השכם ללכת למסעי מעיר מולדתי ומושבי, קונסטאנטין-ישנה, ארצה רוסיה החדשה ברשיון שר החכמה אשר עבודת משרתו אנכי עובד, לשאוב רוח צח ולרחוץ בשרי במי הים, למען אחליף כוח וארפא מחוליי (צימוק האצטומכא), וחופשה ניתנה לי על שלושה חדשים.

[והימים ימי מרד הפולנים.  הדרכים היו בחזקת סכנה, אפס בפלך פודוליה עוד לא הניפו יד, כי חיכו להוראות מווארשה, והמחבר בא בשלום לבית בתו רוזאליה רוזנפלד שבקאמניץ.]

 

קאמניץ פודולסקי

[העיר קאמניץ מצודת סלעים משגבה, ולב אנשיה חזק כאדמת החלמיש, אשר עליה תדרוך כף רגלם.  כי סביבתו, עיסוקו ומוצאו של האדם מעצבים את אופיו ומשפיעים על התנהגותו.]  ואתה הקורא, כי תשאל איש יהודי מאנשי קאמניץ לאמור: מה מלאכתך? ישמור לפיו מחסום ולא יענה דבר, כי ירשת פליטה היא לעמנו מימי החושך, אשר על צוואריהם נרדפו, לבלתי עשות כל מלאכת עבודה. – – והיה להם המסחר למלאכה. – – והנה זאת תורת מסחרו: את עמיתו יונה, לאחיו ישיך, כל אח עקב יעקוב ובידו מאזני מרמה. – – זה חלק רוב יושבי העיר הזאת וזה גורלם.  וכי תשאל אותו: מאין תבוא? הנה האנשים האלה שונים בבואם.  יש אשר יבוא מגאליציה ויש ממוֹלדאביה, כי לגבול שתי הארצות האלה תשכון העיר ושיח-ושיג לה עם שתיהן.  הבאים מגאליציה יביאו בידם זמורת זר מזמרת הארץ ההיא. – – הלא בלכתם למבּרגה לא שמו ליבם אל חכמת חכמיה, כי אם על בגדי תפארתם וגאון צבי עדיים, וישימו גם הם את עדיים עליהם וישובו קאמניצה.  והבאים ושורש מולדאביה יציץ ויפרח כרוש הבל ורעות-רוח על תלמיד ליבם להאמין בכל מחזה-שוא ובמקסם-כזב, וקנאת אש דת אשר לא ציווה ה' תבער בקרבם כאשר יבער הגלל. – – כולם נאלחו, אין אוהב מדע, אין דורש דעת, אין גם אחד!

זה שתים-עשרה שנה (שנת תרי"ב) אשר נקרוא נקראתי מאת הממשלה הרוממה ללכת שמה לכהן פאר בתור מורה שפת עבר בבית-הספר הראשי, אשר נוסד שם אז מטעם הממשלה מלבד בית-ספר ממדרגה הראשונה.  שלוש שנים כשני שכיר עבדתי שם עבודתי באמונה, ראש המורים היה איש נוצרי נבון וחכם, השר ניקולאי איוואנוביץ גרילסקי (כעת הוא המשגיח הראש בבית-מדרש הרבנים בז'יטומיר), איש אשר מרוב חפצו להיות לעזר ולהועיל אל בית-הספר העומד תחת השגחתו למד אצלי שפת עבר, למען יוכל לפקוח עיניו גם על הלימודים העבריים.  האיש הנכבד הוא יודע ועד, כמה יגיעות יגעתי ללמד לנערים דעת יותר מאשר הוטל עלי על-פי חובת משרתי.  ומה היה חלקי מכל עמלי? מרבית העם שטנוני, כאילו באתי שמה להעביר את בניהם למולך: הרב העומד בראשם, המנהלם בחושך, שפך עלי בוז.  טובי העיר, שהם שתיים או שלוש משפחות, אשר לא כרעו לבעל (הגבירים האחים קרייז, בית בּרודצקי והר"ר מרדכי לווינזון די להם במה ששמו יד לפה, לא הרעו ולא השחיתו לי, והצל לא הצילו.  ולולא בית השוע המפורסם הר"ר יוזיל גינצבורג, אשר היה בעת ההיא בקאמניץ, והאנשים אשר אתו לעבוד עבודתו, כמעט נאלמתי דומם, מאין איש בכל העיר לדבר עמו דבר.  אל תדמה בנפשך, הקורא הנעים, כי הרבו עשירי העיר להביא בניהם לבתי-הספר, אשר פתחה להם הממשלה הטובה בחסד וברחמים, חלילה! מכל בתי העשירים הרבים בעיר הזאת, הנערים אשר ביקרו את בתי-הספר היו שניים לבית קרייז ושניים לבית לווינזון.  ורוב התלמידים בני עניים ודלת העם היו.  אפס אנוכי, אשר ברק הכסף לא עיוור את עיני מעודי ובתומי אנוכי הולך לאהוב את האדם על-פי מידותיו לא לפי עושרו, בשמחה ובטוב לבב ערכתי לימודי לפני בני העניים האלה ועמם אכבדה. – – –

ויהי כי ארכו לי שם הימים והתלאות, ולמורת-רוחי ראה ראיתי כי תקוותי לעשות חיל בקאמניץ בשם ההשכלה, לפקוח עיניים עיוורות, מעטה מאוד, ויהי בקראי בכתבי העתים, כי נדיבי עיר מולדתי קונסטאנטין-הישנה ביקשו מאת הממשלה לתת גם להם שני בתי-ספר כאלה אשר בקאמניץ (מדרגה ראשונה הקטנה מן ב קלאססען, מדרגה שנייה, הוא בית-ספר הראשי בעל ג קלאססען) ותעתר להם הממשלה הטובה למלאות רצונם, קמתי וכתבתי בקשה לאשר נכון לי, להעבירני מן המקום הזה לעיר מולדתי, לעשות שמה את מלאכתי מלאכת הקודש, כי טוב תתי את עבודתי לעירי מתתי לעיר אחרת, עיר אשר רחק ממנה כל חפץ צדק וכל רצון טוב.  ותודה לאל הטבתי לעשות.  כי זה תשע שנים אשר אנכי עושה פה, ראיתי ברכה במעשה ידי ושכר טוב לעמלי.  מבית ספרנו הראשי כבר יצאו תלמידים הגונים לבית מדרש הרבנים.  ואחד מהם, התלמיד המבין המעולה ר' אברהם גולדפאדן, הנודע כבר לקוראי כתבי העתים העבריים בשיריו היפים.  וכבר היה כותב בעודו בבית-ספרנו, ולא היה ספק אצלי כי יצליח ויעשה פרי הדר, וגם אחיו הצעיר יוסף נ"י תלמיד הגון וזולתם. – – ומה נעשה בבית-הספר הראשי שבקאמניץ? לא רבו הימים ותרא הממשלה, כי אין לקם-מן-עץ יבש תקווה, ותסגור שערי בתי-הספר מבוא, לשמחת העם ההולכים בחושך ולגילת ורנן הרב אשר בראשם.  וכפי הנשמע כעת גם בית הספר הקטן בעל ב קלאססען, אשר עודנו פתוח שם, עומד להיסגר, כי מעטו התלמידים ואין איש שם על לב להרים קרן הבית הזה ושאיה יוכת שעריו.

– – הנה זה תשע שנים אשר עזבתי את העיר הזאת לשבת בעיר מולדתי, ומאז ועד עתה רבות ערים עשו חייל וילכו הלוך ונסוע הלאה ויסעו ממרה ויחנו במתקנ.  אולם דור הולך ודור בא וקאמניץ לעולם עומדת במקומה, ואם הימצא יימצא איש אחד או שניים, אשר נגעו בקצה המטה ביערת דבש החכמה גם זו הבל, כי כל חכמתם היא דעת שפת ארץ נכריה ובלשון צרפת יתיימרו, ובשנותם את לשונם לא שינו את טעמם לשבח. – – לשוא דרשתי בקאמניץ אחר 'המגיד', בבתי הגבירים המתהללים בלכתם לאור ההשכלה לא מצאתיו, לא אותו ולא יתר כתבי-העת לישראל, מ"ע 'המליץ' מצאתי אצל אחד ממיודעי, אשר לא מילידי קאמניץ הוא וגר ותושב הוא עמהם.  עשרים וורסט מקאמניץ, מעבר לנהר דניסטר, העיר חוטין, עיר מצור מערי בסאראביה, שם מצאתי איש צעיר לימים אשר נפשו חשקה בספרים ובסופרים, – – ה"ה האברך המשכיל הר"ר חיים בן להגביר הר"ר לבא קאלפאקטשי.  ראיתי ואשמח, כי הגיעו קרני האור גם ארצה בסאראביה.

ביום השישי אכלתי לחם בעיר בריטשאן, עיר אשר שם בית-ספר ליהודים מטעם הממשלה כמשפט כל עיר אשר שם כסאות למשפט (אויעזד).  ויבואו אלי המורים, שני אנשים צעירים לימים, שם האחד אש ושם השני שאפיר, שניהם כילו חוק לימודם בבית-מדרש הרבנים אשר בווילנה ונשלחו שמה להורות בבית-הספר.  מה רע ומר גורל האנשים האלה לעזוב עיר החכמה קריה נאמנה ווילנה המפוארה ולשבת בעיר מצער אשר אין בה לא תורה ולא חכמה, ואנשיה רובם ככולם הולכים אחרי ההבל, וההשכלה כקוץ ממאיר בעיניהם, והביטו אחרי אמורים כאילו באו בפקודת הממשלה להעביר את בניהם על הדת. – – הלכתי משם הלאה עד בואי אל עיר מצער ידיניץ, הרחוקה שישים וורסט מעיר בלז, ואסור אל בית ר' שלמה הרצאן, כי כן צוּויתי מאת אוהבי ומכירי בקאמניץ לסור לביתו, כי איש משכיל הוא, – – איש אשר ידע את שמי, ולשמע שמי יוצא משפתי שמח שמחה גדולה. – – האיש היקר הזה הוא קרוב לבן שישים שנה, הרבה הרפתקאי עברו עליו בנעוריו, גם ברזל באה נפשו לרגל מצודות וחרמים אשר פרשו עליו אויביו בנפש, ועתה הוא יושב שקט שלאנן בחיק בני ביתו בקצה העיר הקטנה הזאת ודבר אין לו עם אנשי המקום.

– – בעת אשר יתר ערי ארצנו הגדולה והרחבה מקולעות בכף הקלע בין אור לחושך, המריבים זה עם זה למי תהיינה לנחלה, – – הנה בכל העת ההיא ערי בסאראביה תנחנה על משכבותן בשלום לישון שנת עולם, ושנתן ערבה להנה כי אין מפריע.  מרבית אחינו עודם כקדם מוכים בסנוורים שם ולא זרחה עליהם שמש החכמה. – – ומה מאוד רבה שמחתי בעיר בּלז, כאשר באו לבקרני [שני המורים הצעירים, אף הם מבוגרי בית-המדרש לרבנים בווילנה, המשגיח על בית-הספר ועוד שני משכילים].  ויקחו ממני במחיר חמישה אקסמפּלארים מספרי 'ממצרים', שנדפס זה לא כבר בווינה (תרכ"ב), בכסף מלא.

המה הלכו לבתיהם ואנוכי נשארתי בדד בבית מלוני בחדר משכבי.  אפס בבלי דעת הובילוני רגלי אל בית המשתה.  כי בלילה ההוא רעשו אמות הסיפים בבית מלוני מקול כינורות ותופים, כי בעל-הבית עשה משתה חתונת בנו או בתו ויהום כל הבית, ויהי קול המולה גדולה ותידוד שנתי מעיני. – – שיוויתי נגד עיני החתונות שר היו בערי ארצנו בנעורי (אשר רובם שינו פניהם כעת לטובה והנם מתנועעות והולכות לרוח הזמן) ואשתומם למראה עיני לראות פה בסאראביה מחזה ימי נעורי, כי פה החתונה עודה כקדם לא נפל דבר, ואקח בידי את ספר קורות ימי חיי אשר אנוכי כותב זה ימים רבים לזכרון בין עיני ואמצא שמה שיר בשם 'משתה ויום-טוב ליהודים', אשר כתבתי זה כשלושים שנה בעיר דובּנה רבתי.  אמרתי אוציאהו היום לעיני הקוראים, ויהי מה! המה יראו יביטו בו את ימי הזמן העבר, יכירו וידעו את אשר עשתה יד הזמן החדש, ושפטו העדה את העבר ואת ההווה, ואולי גם את העתיד תראינה עיניהם ויבחרו ביניהם מה טוב.

[בדרכי בּסאראביה המלאות טיט ושודדים בא לעיר ארגיף, המרוחקת שמונים וורסט מבלז, ומשם עוד ארבעים וורסט – לקישינוב, העיר ההומיה].

 

קישינוב

זה לי יותר משלושים שנה אשר ראיתי העיר הזאת פעם ראשונה.  מקצה חודש שבט שנת תקצ"א באתי שמה ואחר עד אחר חג המצות.  בן עשרים שנה הייתי בעת ההיא, ותיפקחנה עיני לדעת חכמה ומוסר אשר להם צמאה נפשי, – – ואשוטט לבקשה בערים הגדולות, וכאשר לשמע אוזן שמעתי כי העיר קישינוב גדולה לאלהים ויהודים בה הרבה מכל קצות הארץ, ואבוא שמה גם אנוכי בתוך הבאים.  ואם יכול להיות כי מצא בה איש איש אשר ביקש, – – אנוכי למורת רוחי וליגון נפשי, לא מצאתי בה את אשר ביקשתי! לא היתה בזה חכמה ולא ידעו ממנה דבר.  והכנעני אז בארץ, אשר בידו מאזני מרמה וחסידים ברינה יגילו.  כי החסידים אשר שם בימים ההם (ועוד היום) לא כחסידי ארצנו הם, אשר בלכתם אורחות עקלקלות לא פנו על כל פנים עורף ללימודי התלמוד ונושאי כליו, ובאורו יראו אור לבלתי סור ממצות ה'; לא כן המכוּנים חסידים בערבות בסאראביה, כי לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום ורק בצדיקיהם יאמינו לעולם, ואחרי דברם לא ישנו.  ראיתי העיר והניה שממה, אין דורש דעת אין גם אחד, פניתי לה עורף ואצא בחרי-אף.

לא רבו הימים והחכם הנכבד הנודע לשם המנוח מו"ה בצלאל שטרן, דירקטור בית-הספר באודיסה, פקח עיניו על העיר קישינוב הקרובה אליו, וירא ויתבונן לה, כי היא מקווה ישראל בכל ארץ בּסאראביה, וממנה משפטה יצא אם לאור באור החיים וללכת באור ה' או לשית חושך סתרה וללכת בגיא צלמוות עוד כל ימי עולם, ותהי עליו יד ה' וצדקתו היא סמכתהו לייסד שם בית-ספר לנערי בני ישראל.  בימים ההם התגורר באודיסה זקן, שקנה חכמה ודעת הרבה וידו רב לה בתורת ה', ה"ה החכם המפואר הר"ר משה לאנדא ז"ל, נין ונכד להרב הג' ה'נודע ביהודה', ויבחר בו הדירקטור לתתו למשגיח על בית-הספר בקישינוב.  מה השתוממתי, כבואי תשע שנים אחרי-כן, בחודש שבט שנת ת"ר, לקישינוב לראות בית נכון ונישא לתת לנערים דעת, ובראשו איש נבון וחכם מגדולי החכמים, ועל-ידו מורים ממורים שונים, לתורה ולתעודה ולחכמה ולשון.  אולם לא כל הנוצץ הוא זהב, יאמר משל ההמוני.  מרחוק נראה לי הבית הזה לבית נכון ונישא, לבית מצודות, וכמעט קרבתי אליו לראותו מקרוב והנה כנגע נראה לי בבית, נגע וקלון מצאתי בו, שמה שערורה.  מארבע כנפות הארץ נקבצו שמה המורים, זה מירכתי גאליציה וזה מגבולות פולין, אלה מצפון ואלה מים, וריב להם זה עם זה כמו האיתנים מוסדי ארץ, אש ומים רוח ועפר, ויהי בית-הספר כמרכבת קרילוב, אשר רתמוה בציפור שמים ודג וסרטן, זה מושך למעלה וזה לפנים וזה לאחור, עד כי לא משה המרכבה ממקומה.  ולא זה בלבד, כי גם נמצא קשר בקצות המורים נגד המשגיח החכם הנכבד ר"מ לאנדא וימררו את חייו. – –

ויהי מקץ שנת ת"ר וירא החכם לאנדא, כי אויביו אמצו ממנו וכבודו לעפר ישכון, ויסר מסבל שכמו ויתפטר ממשרת כהונתו והדוקטור ה' פנחס הורוויץ קיבל מקומו. – –

ואני אשובה לי העירה קישינוב לראות את הנעשה שם, ומה משפט בית-הספר אחר אשר עזב אותו לאנדא ובא הורוויץ תחתיו.  בראשית שנת תר"א (תיכף אחר חג הסוכות) באתי לקישינוב מאודיסה, כי חפץ הדירקטור ה' שטן וידרוש ממני, כי אקח שם עמדתי בתור מורה, ויראני מכתבי הורוויץ, כי מבקש גם הוא ממני להטות את לבי לקחת מקום בביה"ס.  אפס עיני ראו, כי לא אוכל לשבת בתוך המורים האלה אשר השאיר הורוויץ. – – עזבתי את העיר קישינוב ולא שבתי שמה עד היום הזה.

שלום, שלום לך! יפה נוף משוש כל ארץ בּסאראביה! – – שלום לבית-ספרך, אשר עברו עליו שנים הרבה ויעבור תחת שבט מישור, שבט איש נבון וחכם המליץ המפואר והחכם הנודע המנוח הר"י אייכנבוים ז"ל, אשר ידיו היתה רב לו להועיל ולתקן ולעשות סדרים ברוב חכמתו ובינתו.  שלום להמורים היקרים והנכבדים, הישנים והחדשים, שפרה נחלתכם היום, כי יפרוש כנפיו עליכם הנשר הגדול, נשר מלכות רוסיה, ובית-ספרכם ככל בתי-ספר בארצנו עומד תחת השגחת הממשלה הכבודה, אשר פקחה עיניה גם לטוב בית ישראל...

הנני יושב פה קישינוב זה ארבעה-עשר יום, ואברך בקול רם: ברוך משנה עיתים! גם על שמי קישינוב רוח עברה ותטהרם, ניצחה רוח הזמן את עמוד העשן העולה מארובות שאול ואבדון. – – הן אמנם רוב אחינו שמה הולכים עוד בחושך ואור החכמה לא ראו, אולם מצאתי שם גם משכילים ונאורים האומרים לחכמה אחותנו את.  וכמוצא שלל רב הייתי בעיני במצאי שם את אוהבי מכבר, איש הלבב המשכיל ר' יוסף הורוויץ, אשר בא שמה כאיש מחסור, ויברכהו ה' בעושר ויתן חינו בעיני השרים והעם, ועתה הוא משגיח נכבד על שני בתי-הספר (ממדרגה הראשונה והשנייה) מטעם הממשלה, ועיניו פקוחות עליהם לטוב.  וגם את שני בני ידידי המנוח המשכיל השלם ר' צבי ראבינוביץ מצאתי שם, ושניהם נחמדים להשכיל להיטיב, יודעים לשון וספר בעברית כלשונות העמים, הלא המה ר' אהרן ור' ליפא; האחרון סופר עברי בעל לשון צח כאחד המליצים ומדברו נאווה. – – וגם שני דוקטורן ראיתי שם, מבני הדור החדש אשר לא ידעתים עד הנה, הלא המה דוקטור לווינטון ודוקטור קאנר, חכמים מחוכמים ודורשי טובת עמם, הראשון הוא גם כן מורה שפת אשכנז בבית-הספר הראשי.  שני החכמים האלה משתדלים ומתאמצים להרים קרן אחיהם ולהסיר חרפה מבית ישראל.  ואיש נבון וחכם בכל חכמת מדע ויד ושם לו בלשונות שונות הר"ר יוסף בלומנפלד, אשר היה לפנים מורה בבית-הספר, מכהן פאר כעת בתור רב העיר מטעם הממשלה, זקן ורגיל ודעתו מעורבת עם הבריות ורוח כל העם נוחה הימנו.  והמשכיל הנכבד המפואר בחכמתו ובתום ליבו ה' ליאן (חתן החכם המנוח המליץ המפואר ר"י אייכנבוים), אשר היה לפנים גם כן אחד ממורי ביה"ס תחת השגחת חותנו המנוח, עשה לו בית-מסחר לספרי העמים ללשונותם, וביתו בית ועד למשכילים שוקדים על עבודתם המשכיל היקר ר' פייבל הובין והמשכיל היקר ה' מוּטרמילך, ומשגיח נוצרי עליהם.  ובביה"ס ממדרגה הראשונה מורה לשפת עברית איש דובר צחות ועטו עט סופר מהיר, המשכיל הנכבד ה' מאיר קאנלסקי.  הוא העתיק לעברית משפת רוסיה את שתי מחברות החכם המליץ המפורסם הר"ר יוסף ראבינוביץ, אשר שם האחת 'בן העונש' (Strafnoi) שהעתיק החכם המפואר המנוח יוסט ללשון אשכנז ונדפס בין ספרי האינסטיטוט של ד"ר פיליפּזון, ושם השנית: 'המנורה המורשה'.  גם את ספר 'נתן החכם' של לסינג ראיתי בידו מועתק ללשון עברית, אפס לא מצאה העתקתו זאת חן בעיני, אם אמנם שפתיו ברור מיללו, דבריו מבוארים ומובנים וירוץ הקורא בם, אבל בשתיים חטא: הא' כי לא העתיק מגוף הספר האשכנזי, כי אם מאיזה העתקה צרפתית, אשר, כפי הנראה, לא שמע המעתיק את שפת אשכנז אשר העתיק ממנה.  והשנית, כי לא שמר דרכי המליצה ואין להעתקתו שום משקל השיר, והיו בעיני דברי המשורר הגדול לסינג כאילו נמסו במים.  הראיתי לו את העתקתי אשר עשיתי בימים ההם לספר הנ"ל, ובאהבתו את האמת לא הכחיד תחת לשונו כי מצאה חן בעיניו עד מאוד.  ובהעתקתי זאת הלכתי בדרך המחבר והתרתי לחקות גם את דרך קישור מליצתו כפי האפשר, ועשיתי כל טור י"א תנועות ומלעיל, ואם ימעט מזה בפי מדבר אחד וישלימהו השני, הכול כאשר הכול כמו בספר האשכנזי של לסינג, גם בלי חרוזים כי אם לפעמים. – –

מתי מעט המה תלמידי בתי-הספר, ובפרט בבית-הספר הראשי.  יען לא הבינו עוד אחינו יושבי הארץ הזאת אל פעולות ההשכלה ולא שמו לבם לקול הקורא את בניהם לכת לרשת זכויות לא מעט, אם בחוקות החכמה ילכו והיתה ההשכלה נר לרגלם והמדע אור לנתיבתם.  הן אמת, גם בתי-הספר מצידם עוד לא ניקו מפשע רב, עוד לא פונה הדרך ולא סוקלה המסילה העולה בית מצודות החכמה, ועוד מכשולים הרבה בדרך, ועבודה רבה בטרם יהיו המעקשים למישור והרכסים לבקעה; אבל עינינו הרואות, שהממשלה הכבוּדה דורשת עד מאוד תיקון המעוּות ועיניה פקוחות על בתי-החינוך האלה אשר רק בהם ארוכת ישראל תצמיח, וזה לא כבר הדת ניתנה שיוכלו משכילי בני ישראל לכהן פאר בתור משגיחים בבתי-הספר משתי המדרגות אשר לא היה עד הנה, וזה תיקון גדול לכל בקי ויודע מהות בתי-ספרינו ומצבם תחת ידי משגיחים, אשר לא מבני ישראל ואשר לא ידעו את נפש העם, את מחלתם ובמה ירפא להם. – –

המחסור הגדול, אשר לא ישימו בני עמנו לב עליו בימינו אלה, הוא חינוך הבנות, כפי שנאה להן ונאה לעולם.  הן תמצאו עשירי עם בערים הגדולות, ולפעמים גם הקטנות, מלמדים את בנותיהם לשון וספר אשכנז וצרפת, והמתהללים ברוב עושר ונכסים ילמדון גם לפרוט על-פני מינים ועוגב.  אבל מחנך את בתו ומראה לה את הדרך הטובה, שנאה לה ונאה לעולם, אין גם אחד.  ואף כי דלות העם, אם גם נמצאו בהם אנשים אשר לא טחו עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, כי דבר נחוץ הוא עד מאוד לתת לנערות דעת וחכמה, לבלתי תהיינה כפראים במדבר, אחר כי בידיהן נתונים הילדים בעודם רכים וזכים.  אבל מה יעשו אלה חסרי עצה ותחבולה, במה יחנכו את בנותיהם? הן לא רבים יחכמו במלאכת החינוך, וגם אלה אשר חנן אותם אלוהים דעת הדרך הטוב והישר לפני בנותיהם, הנה לא בידם עיתותיהם והם עמלים לתת טרף לביתם.  לכן החובה מוטלת על כל תופש עט סופרים להרים כשופר קולו ולקרוא בקול רם: 'שמעו, אחי, והטו אוזניכם! שימו לכם בתי-ספר לבנותיכם! – –' לפנים בישראל אמותינו היקרות מלומדות היו, כפי מצב זמנם וצורך עיתם.  אם לא הבינו לשונות העמים ודרכי הגוים אשר סביבותיהם, הנה ידעו את דרכי ה' והאמינו בו בכל לבבם ודת אבותם יקרה להם מכל מחמדי תבל, ונטעי נעמנים אלה נטעו בלבות בניהן ובנותיהן.  והאות היותר גדול על יתרון דעת אבותינו בדורות שעברו על הנשים שבימינו אלה, הוא עושר הספרות אשר היה בימיהן ושר חדל להיות לו אורח בימי דורנו.  צאו וראו כמה ספרים יקרים ונכבדים מחכמים גדולים נעתקו בימים הראשונים לשפת העם למען תקראנה אותן הנשים המלומדות ההנה.  ואלמלא לא היה להן רק ספר 'חובת הלבבות' לבד, הנה די להן להתפאר נגד כל נשי האומות שבעולם.  אבל כולנו ידענו, כי עוד רבו מאוד ספרי חכמה ומוסר, ותוצאות מספרי הלימוד והמדרש שנעתקו ללשון העם והיו מצויים ביד כל אשה.  ובכל שבת ומועד נאספו סביב האם, או האם הזקנה, בנותיה ובנות בניה, ותקרא באוזניהן מענינא דיומא, ותספר להן את מעשי ה' הנוראים והנפלאים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. – הימים הטובים והמאושרים האלה עברו ונגוזו! המשנה עיתים ומחליף את הזמנים מצא לטוב לפניו לחדש פני האדמה במנהגים אחרים ובדרכים חדשים. – – חינוך הבנות על-פי מצב הזמן ורוח העת הוא חוב גדול וקדוש עלינו, ועוצם עיניו מזה עתיד ליתן את הדין.

גם לדבר הטוב הזה שמו לב משכילי העיר קישינוב ויסדו בית-ספר לנערות תחת יד המנהל המשכיל ר' יעקב שנפלד.  כשבעים נערות באות שמה ללמוד קריאת לשון עברית ותרגום התפילות בלשון אשכנז, ולשונות רוסית, אשכנזית וצרפתית, מלאכת החשבון, גיאוגראפיה ויתר העניינים הנלמדים בבתי-הספר הכלליים, מלבד מלאכות הנשים ולצאת במחול ונגן במינים ועוגב. – –

רק את זאת לא אכחיד תחת לשוני, לא טוב עשה לבחור גם את יום השבת בתוך שלושת הימים המועדים למחול.  יותר טוב היה, לפי דעתי, לקדש את היום הקדוש הזה למוסר השכל ולדעת ה', לקרוא באוזני הנערות ספר תורת ה' מתורגם אשכנזית, או על-כל-פנים קיצור הסיפורים שבכתבי-הקודש והמוסר היוצא מהם, כמו 'ביבלישע געשיכטע' של החכם המנוח ר' אברהם כהן (שהיה דרשן בלבוב) וס' יסודי הדת שלו או של חכמים אחרים. – – שמעתי כי יש בקישינוב עוד בית-ספר אחר לנערות, אבל לא ראיתיו ולא ידעתי את מנהלו.

אוהבי ספרות-ישראל מעטו בעיר הזאת.  רוב אחינו בני-ישראל שם לא ידעו ספר, ובהשכלה ישימו תהלה.  ומעט המשכילים יפנו אל דרך הגויים וממעיני ספריהם ישאבו ובילדי נכרים ישפיקו, והמעט מן המעט אשר לא יבוזו ליקהת אמם ולא יגרעו נחלתה. – – יתר דברי קישינוב, את אשר לא יקפחו עיניהם על המצב הרע של בית התלמוד-תורה, ואשר יקלו בכבוד המכובדים העוסקים בצרכי בית החולים באמונה וכדומה, הלא הם כתובים על ספר מ"ע 'המליץ' שנה שלישית [תרכ"ג], נו' 25, והחפץ לדעת יבקשם שם.

ביום ב', כ"ה אייר (3 יוני) יצאתי מקישינוב ללכת לאודיסה – – הלכתי ממש.  כי הוכרחנו אנו, כל הנוסעים, אף מקלאססע הראשונה, אשר שילמנו די כסף, ללכת ברגלינו פעמים הרבה כברת ארץ רבה למען הקל על הסוסים העמוסים, אשר לא יכלו מלט משא.

 

אודיסה

האיש הבא מערבות בּסארביה, אשר בכל מקום מדרך כף רגליו מכשולים לו בדרך, את כל אשר תאווה נפשו יחסר לו, אין מלון אורחים צח ונקי, אין מכל מאכל אשר יאכל איש, אין חכו ממתקים יבין, ובדרך המקולקל והמשחת יתנהל לאיטו, ודבר אין בכל הדרך אשר תתענג בו עין רואי – הנה בראותו פתאום מרחוק העיר אודיסה הנווה והמעונגה יהיה בעיניו כחולם, או כבא פתאום בארמון מקסם, ולא יאמין למראה עיניו, כי כרגע נהפך עמק עכור לגן-עדן! כי באמת גן-עדן העיר המפוארה הזאת לפני כל עובר אורח. – –

ואם בעיני כל איש, מאיזה עם שיהיה, תמצא חן ושכל טוב העיר הכבודה הזאת, מה יקר שמה וזכרה אל איש משכיל מקרב ישראל, בשומו על לבו, כי ממנה יצאו קרני אור לכל פינות ארצנו הגדולה והרחבה, וממנה ליהודים היתה אורה, העיר הזאת אשר לחוף ים השחור תשכון ומיום היווסדה היתה סחר גויים, ומקצות ארצות ואיים רחוקים נהרו אליה עמים רבים ושונים, היתה כאוניית סוחר גם לבני ישראל הנשבעים לדגל המסחר וידיהם תעשינה תושיה בכל מערב ועזבון, ויבואו גם המה הנה מארבע כנפות הארץ.  בתוך הבאים באו גם יהודי ברודי, העיר שחוברה לה יחדיו תורה וחכמה ומוסר ודרך ארץ, היא העיר אשר בפרטות גורלה כגורל כל עם בני ישראל בכלל, כי כמוהם גם אנשי ברודי מפוזרים ומפורדים בכל ערי הארצות (ובייחוד בארצנו), וכמוהם גם המה הדליקו נר ההשכלה בכל העולם.  אין לך עיר בכל ארץ רוסיה אשר לא בא שם איש ברודי לשבת או לגור שמה (על כן רבו מאוד בארצנו שמות המשפחות ברודסקי, ברודר, ומכל המשפחות הרבות האלה, כמעט אין גם אחת אשר לא תלך בדרך ההשכלה ולא טעמה מצוף דבש החכמה), ובכל מקום אשר תדרוך בו כף רגל יהודי מברודי, עקבותיו נודעו, כי האיר אחריו נתיב, אם מעט ואם הרבה, המוליך קדימה.  קיצור הדברים, העיר ברודי האירה לארצנו ולדרים עליה, וממנה תוצאות לכל השכלתנו בימים האלה.  ואם רק איש אחד או שניים היה לאל-ידם לעשות נפלאות גדולות לבדם בכל מקום בואם שמה להפוך חושך לאור – אנשים רבים גדולים וטובים, בחירי ברודי אשר באו לאודיסה ויאחזו בה – על אחת כמה וכמה! יאמרו קצת אנשי אודיסה, אשר ריב להם כיום את אזרחי העיר המכונים עד היום אנשי ברודי, מה שיאמרו; יאבו או לא יאבו, בעל-כרוחם מוכרחים הם להודות, כי מאנשי ברודי אלה, יתר ופינה להשכלת העיר הזאת ולהצלחתה ואושרה לרגל ההשכלה, אשר נטעו בה המה לבדם. – – וממנה זרחה שמש צדקה לכל הארץ.

את אשר לקח לבי ביותר בקריה העליזה הזאת, הוא חיי החברה אשר לאחינו בני ישראל שם.  כי זה ימים רבים, כאשר נתתי אל לבי לתור ולדרוש לדעת במה נכשלו מתי סודנו הנאורים, ומה המחסור אשר יחסר להם, אשר בעבור זה קצרה ידם מהושיע את עמם לפדותם מכור הברזל מתחת סבלות האיוולת והבלי שוא הרודים בהם בפרך; שבתי וראיתי, כי רק הפירוד אשר בין איש לרעהו הוא בעוכרם לבלתי הוציא לפעולת אדם את מחשבתם הטובה, אשר כל אחד חושב בחדר משכבו על יצועו בלילות.  כי נשים עינינו על כל הכיתות אשר בעמנו, כי כולן אוהבות חברה הנה.  החסידים ברינה יגילו במוצאי שבתות בהתאספם יחד בבתי ועדם הנקראים על שם אחד קדוש, אשר בו יתברכו אנשי הוועד ההוא, מלבד יומי דפגרא וימי חתונה ושמחה וכדומה.  שם ישיחו מכל הנוגע לחברתם ואיש את אחיו יעזורו בעצה ובפועל, ואיש אל רעהו יאמר חזק, יתלכדו ולא יתפרדו להוציא דבר למענהו, כאשר תאווה נפשם.  הלומדים, תופשי התורה (בכל מקום אשר הם נמצאים שם, כי בערינו אלה גם הם ספו תמו, ובתי-המדרש מלאו נערים פראים, או יסגרו על מסגר ולא יפתחו כי אם בעת התפילה) נאספים בבית-המדרש לעסוק בתורה.  והיה בנוחם מעט מעבודתם אשר הם עובדים את ה' להגות בתורתו יומם ולילה, יפתחו פיהם במילי דעלמא, יספרו הקורות ויקראו הדורות ויחליפו רעיונים וישפטו על עניינים איש כמתת שכלו אשר חננו ה', והקהל חוקה אחת להם להתאסף בבית הקהל פעם או פעמיים בשבוע לפקח על עסקי ציבורם, והם שואלים ומשיבים ומתווכחים בקול שאון והמולה גדולה, יהיה איך שיהיה, על כל פנים הם מדברים ושחים ומתערבים זה בזה.  גם המון העם מתאספים בערב שבת בבתי המרחצאות ולא ישובו ריקם, כי שיח וכי שיג להם מכל הנעשה בארץ ומכל אשר לא נעשה.  רק המשכילים הם עם לבדם ישכון, וכל איש דבר אין לו עם רעהו. – – ואם יקרה כי יוועדו קצתם יחדיו, הנה ישחקו או יקראו בספר והדיבור אין בם! על כן לא יוציאו דבר לפעולת אדם והעולם כמנהגו נוהג, ואין איש שם על לב.  לא כן העיר אודיסה.  שם כל העם מקצה חברים הם, בחברה יבואו, ידברו וישיחו ויתרועעו, כל איש יגלה רעיוניו לחברו, זה שואל וזה משיב, זה בונה וזה סותר, עד יצא לאור משפט צדק, ואיש מרעהו ילמוד, מכל מלמדיו ישכיל, ותשועה ברוב יועץ.

בבואי לאודיסה הלכתי תיכף לראות שלום ידיד נפשי החכם השלם הר"ר אלכסנדר צדרבוים, המוציא-לאור מ"ע 'המליץ'.  קיוויתי למצוא אצלו איגרות מביתי ומאוהבי במקומות שונים אשר הודעתים לכתוב לי לאודיסה על שמו.  וכן היה.  בתוך איגרות הרבה, אשר מסר לי ידידי הנ"ל, היתה גם אחת מעיר המלוכה פּטרסבורג, מידי הנכבד הנעלה החכם הח' פאלקוביץ, אשר הודיע לי כי הדת ניתנה מאת המיניסטר שר החכמה לתת לי שלוש מאות רו"כ להדפסת ספרי 'ביקורת לתולדות הקראים'.  ממחרת היום ההוא הלכתי לבקר את הדרשן המפואר, הרב החכם הנודע הר"ר שמעון אריה שוואבאכר, רב ואב-בית-דין באודיסה, אשר ידעתיו וראיתיו פעם ראשונה בלבוב בראשית שנת תרכ"א.  למורת-רוחי נודע לי, כי ריב להרב הנכבד הזה עם ידידי היקר החכם צדרבוים. – – בעצם היום ההוא אכלתי לחם על שולחן המיטיב נגן הנודע לשם הר"ר יהושע אבראס.  את האיש הזה ידעתי מילדותו זה שלושים ושלוש שנה, כאשר בא לאודיסה לרגלי הש"ץ המפורסם לתהילה בארץ הר"ר בצלאל שולזינגר, והיה אז כבן עשר שנים, ומקטנותו (כי היה קטן גם לפי מעט שניו) הסבו שמו 'פיציע', לאמור 'קטן'.  עודו באיבו נראו בו אותות מיטיב נגן, והכירו בו כי יגדל שמו בימים הבאים.  כרוב לשניו הרבה להשתלם ולנצח בנגינות, עד אשר בא לטארנופול ויקחהו החכם הנודע אפאטהעקער הח' מיכל פּרל (בן לאותו חכם ר' יוסף פּרל ז"ל), וישם עיניו עליו לטובה וילמדהו דעת חכמת המוסיקה וישימהו לראש המקהלה ולש"ץ בבית-תפילתו.  מני אז הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאוד, ויהי לש"ץ ראשון בהיכל ה' אשר בלבוב, ומשם נלקח לאודיסה לכהן פאר בבית-הכנסת הגדול אשר ברחוב רישליה, הבנוי לגאון ולתפארת. – –

ביום ו' הלכתי לבקר את ידידי החכם ר' שלמה ביים, חכם עדת הקראים, אשר ידעתיו מכבר בעודו עלם על ברכי אביו התם והישר, הצדיק בכל דרכיו, הר"ר אברהם ז"ל. – – ודיברתי ממנו בספרי 'ביקורת לתולדות הקראים', אשר יצא, אם-ירצה ה', מהרה לאור הדפוס בווילנה.

לעת מנחת הערב ביקשני החכם הנ"ל ללכת עמו אל בית-תפילתם הנמצא בחצר ההוא, ולראות את בית-התפילה החדש אשר בנה במקום הישן בטוב טעם.  הבית הזה נחמד ויפה מבית ומחוץ, ונחלק לעזרה ולהיכל.  בהיכל הבית פנימה לא יבואו רק אלה אשר טוהרו מטומאתם, כי נזהרים הקראים בדיני טומאה וטהרה גם בזמן הזה וחוץ לארץ, כנודע, וכל העם אשר לא טוהרו עומדים בעזרה.  והמה משתחווים וכורעים ונופלים על פניהם ואת עפר המקדש יחוננו.  החכם ביים כרע על ברכיו לפני ארון ברית ה', ויתפלל בנעימה, והעם עונים אחריו בסדור וערך, לא יצעקו ולא ישאו קולם.  מיבטא הקראים בדברם עברית הוא קרוב למבטא הספרדים בהבדל זה לבד, שהם הוגים הצ' כמו בלשון איטלקי היינו כמו ט"ש, והח' דומה לה' ואת הק' כמו ק"ח, עד שישמע מפיהם השם יצחק, על דרך משל כמו יטשקח, הם שומרים מקום הנחת הטעמים במלעיל ומלרע.  אחר התפילה ביקשני החכם אל ההיכל פנימה לראות את הבית ואת הארון והתיבה, ולבלתי אשול את נעלי מעל רגלי (כמנהגם לבלתי בוא בהיכל ה' בנעליים) פרשו יריעה על הרצפה.  התפילה בערבי שבתות יתפללו בעוד יום, בעבור אשר לא ידליקו נרות בבית ה' בלילות השבת.  איזה ימים אחרי כן נתבקשתי למועד בחינת תלמידי בית-הספר אשר לקראים בחצר ההוא.  והיה שם גם מורה נוצרי מבית הגימנאזיום, אשר בא שמה מטעם הממשלה לבחון התלמידים בלשון רוסיה וביתר העניינים הנלמדים בבתי-הספר הכלליים.  קראים רבים נאספו שמה והחכם בראשם, והוא גם כן המורה לילדיהם.  הלימודים העבריים הם תנ"ך, דקדוק וס' 'אדרת אליהו' של ר' אליהו בישייצי, הכולל דינים ומנהגים.  בזמן מאוחר עוד נקראתי לבוא אל הבחינה אשר עשה המשכיל הנכבד ר' אליהו קזאז, קראי מלומד אשר כילה חוק לימודיו בפטרסבורג ויצא בתואר קאנדידאט, ויש לו בית-ספר (פאנסיאָן) מיוחד לקראים חוץ לבית-ספר הכללי שלהם.  גם שם ילמדו התלמידים כל הלימודים הנזכרים ומורה הגימנאזיום בה גם שמה לבחון כנ"ל.  אף-על-פי שלא הבנתי התרגום שמתרגמים ללשון קדר שהוא לשונם, ראיתי כי יודעים התלמידים היטב את כל העניינים הנלמדים, וקצת דברים שאלתי אותם והשיבו בלשון הקודש או בלשון רוסיה.  בבחינה הזאת השנית היה גם ידידי החכם המפורסם, הנודע לשם, הר"ר שמחה פינסקר, שבא בעת ההיא מווינה לראות את בניו הנכבדים.  עוד חכם אחר קראי מצאתי באודיסה ושמו ר' אברהם מצרי, חכם גדול בתורה ובקי בספרי הקראים, יודע לשונות מערביות ומזרחיות ויש לו בית עקד ספרים הרבה, ונהנה מיגיע כפו, וזה לא כבר למד מלאכת הפוטוגראפיה ועוסק בה בחריצות. – –

אחרי ככלות התפילה בבית תפילת הקראים, בעוד היום גדול, הלכתי לבית-הכנסת הגדול של עדתנו הרבנים, הבנוי לגאון ולתפארת ברחוב רישליה להתפלל שם עם אחי בני דתי ואמונתי.  מי ימלל את כל הדרת הבית הגדול והקדוש הזה! ילאה כל עט לתאר תפארתו ורב הודו.  זכרתי את הבית הצר והקטן מהכיל את הבאים בתוכו להתפלל, הוא הבית אשר ראיתי זה שלושים שנה ושלוש שנים בסורי שמה לשמוע אל הרינה ואל התפילה, אשר התפלל הש"ץ המפואר ומפורסם הר"ר בצלאל שולזינגר פעם ראשונה באודיסה, בעת שנתקבל שם לש"ץ, ויימלא הבית המון אדם רב מפה לפה ואיש את אחיו דחקו, ויעלו העם על השולחנות, ותהי צעקה וקול המולה גדולה. – – כיום לבוש שרד עומד [אבראס] בתוך המקהלה אשר סביבו ובזמירות יריע בערך וסדר נאה, וכל העם עומדים איש על מקומו בהדרת קודש ופניהם קדימה, לא יריעו ולא יצרחו, ואיש את רעהו לא ידחקון ולא יאמר איש צר לי המקום. – – ראיתי את כל אלה, ולבי נמלא תודה לה' וברכתי: ברוך משנה עיתים!

ביום השבת בבוקר הלכתי להתפלל בבית-הכנסת המכוּנה ביהכנ"ס של אנשי ברודי.  שם ינצח בנגינות המשכיל המפואר הנודע לתהילה הר"ר ניסן בלומנטאל, הוא הגבר הוקם על זה עשרים ושלוש שנה לעבוד עבודת הקודש בבית ה' החדש, ככוחו אז כוחו עתה להפליא את כל שומעיו ולקחת לב כל יודע ומבין, קולו בנחת יישמע ומדברו נאוה, ולא רבים יחכמו כמוהו לנהל את המקהלה במועצות ודעת.  העדה הכבודה הזאת עדת ברודי אשר מהם תוצאות כל דבר טוב ומועיל ועיניהם פקוחות להשכיל להטיב, למרות רוחם לא יוכלו להשלים את עדת בית-הכנסת הגדול ולהתחבר עמה יחד בבית אחד להתפלל, ואין פה המקום להעריך הסיבות המונעות משני הצדדים, וישימו עצות בנפשם ויתנדבו לבנות בית חדש לתהילה ולתפארת ולעבוד את ה' (תחת אשר עד הנה יתפללו בבית שכור), וזה החילם לעשות.  ראיתי את תכנית הבית הזה משוח בששר כאשר יהיה בהיבנותו מבית ומחוץ והנה טוב מאוד, ייף בגודלו ובהדרו, ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם יכונן, כי טובים השניים ושלווה בם מבית אחד מלא זבחי ריב! הינם נכונים בעוד ימים אחדים להחל הגדרה והבנייה ולהניח בהדרת קודש את אבן הראשה, ברחוב איטלקי, במקום אשר בחרו וקנוהו לאחוזת עולם.

– – זה כמה רחש לבם דבר טוב להרחיב גבול בית-החולים, אשר קטן מהכיל את האומללים הרבים, אשר נגעה בם יד ה', כי גדולה העיר לאלהים ויהודים בה הרבה, ומקצות ארץ ינהרו אליה.  ויחשבו ראשי אלופי העדה מחשבות ויוועצו לתת לכסף מוצא לבנות בית חדש גדול ורחב ידיים כיד ה' הטובה עליהם. – – ושני אנשי אמונה רודפי-צדק עומדים בימים ההם בראש בית-החולים ועיניהם פקוחות על כל דרכיו, הלא המה הגביר הנכבד, איש הלבב, ר' שלום ברמס, ורעהו הגביר הנכבד, פועל צדקות, ר' שלמה שפירא (אף הוא היה מתכוון לחפור בור-ציסטערנע בחצר בית-הכנסת הגדול בכסף מלא, לרוות צמאון עניי העם – כי למטר השמים ישתו מים באודיסה – זכרה לו אלווה לטובה!).  וילכו האנשים הנישאים האלה ויציעו את מחשבתם הטובה לפני הנציב השר המרומם האדון קוצ'וביי, אשר הוקם על בימים ההם על כל ארץ רוסיה החדשה, ואשר מצאו חן בעיניו סדרי בית-החולים הישן בבואו לראות את הבית. – – וייעתר להם הנציב הרחמן והטוב ולא איחר להציע בקשתם לפני המיניסטר, ויצא כברק חץ תשועתו על קווי התלי-קרב, וישמע המיניסטר ויקשב ויתן הרשיון לבנות הבית.

[בשבעה לחודש תמוז, תרכ"ג (22 ליוני, 1863) נתקיים ברוב פאר טכס הנחת אבן הפינה לבית-החולים בהשתתפותם של ראשי העדה וראשי השלטון.  שוואבאכר דרש דרשה על אהבת האדם, והמקהלה בניצוחו של החזן אבראס שרה פרקי תהילים, כשכולם מקיפים את המקום וכו'. – אחר הטכס הוזמן המחבר לאכול על שולחנו של ר' ליבוש ראבינוביץ, בחברתו של המשורר מרדכי אליהו וורבל].

מי אשר ראה רק את ספר 'עדים נאמנים' של החכם המליץ הזה וחיכו יבין מליצה, הנה ידע כבר את חן ערך המשורר הנפלא, ודרכי שיריו הרמים והנישאים, וצחות לשונות, ומשקל השיר אשר לא רבים יחכמו לעשות כמוהו.  עניין הספר הנ"ל הוא סיפור ישן נושן, נזכר ברמיזה בגמרא (תענית פ"ק) ממעשה 'חולדה ובור' ונתפרש ב'ערוך' לרבנו נתן ז"ל.  וכבר זה כעשרים וחמש שנה שר על הסיפור הזה הר"ר משה לאסקי בספרו הנקרא 'נאמני ארץ'.  (אשר לא ראה המליץ וורבל עד אחר שהשלים ספרו הנ"ל, ע"י הקדמתו לס' 'עדים נאמנים'), אולם כגבוה השמים מעל הארץ כן גבהו דרכי וורבל בשירו מדרכי לאסקי.  הקורא יתענג בקראו את דבריו וימצא נועם ועדן בכל חרוז וחרוז. – – זה לא כבר ניסה את כוחו מליץ נכבד בשפת אשכנז לעשות כמעשה וורבל לשום עדי המליצה על מעשה 'חולדה ובור', איש אשר לשונו בשפת אשכנז עט סופר מהיר, ועטו לשון זהב ולא ייבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, הוא ידידי המשכיל היקר הר"ר ליאון מנדלסבורג בספרו המכוּנה Dichtung und Warheit (יצא לאור באודיסה 1862).  ושם הסיפור הזה אשר כתב במליצה פשוטה ולא בחרוזים קרא בשם Die Zeugen der Liebe, Eine Erzählung nach dem Talmud.  ורק באחת שגה האיש הנכבד הזה, כי לא הגיד בפה מלא שס' 'עדים נאמנים' היה לו לעיניים, ולא מליבו הוציא מלים ורעיונים, כי אם הלביש את רעיוני החכם וורבל מחלצות לשון אשכנז.  הן אמת, הוד והדר ישווה עליו מעשה ידיו זה להתפאר, אפס לא תהיה תפארתו תפארת אדם אשר הוליד בן חכם ונבון מאיר עיני הארץ, כי אם תפארת תופר בגדים אשר ראה את בן משכיל זה נושא בגדים ישנים כמנהג ארצו, וקם והחליף את שמלותיו ועשה לו כתונת פסים.

ואולם לא זה הספר לבד פרי עמלו של המליץ החכם הזה, כי עוד הרבה שירים ראיתי תחת ידו קראתים והיו בפי כדבש למתוק, וזה לא כביר, מדי היותי באודיסה, העתיק מלשון רוסיה את השיר הנפלא של המליץ הרוסי המפואר מאד דרז'אווין הוא השיר הנודע בשם: Ode Bog ובלשון עברי 'חסין-יה'.  השיר האחר הזה, מולדת חוץ, עשרה שירים מולדת בית משקלו יוצאי ירך משורר צולע על ירכו.  אם יקום דרז'אווין משנת עולם אשר הוא ישן, ויקרא את השיר היקר ההוא אשר חוללה רוחו, בלשון קדומים שפת עבר הקדושה, יאמר: עברי הוא! אתה וורבל בראתהו! אתה נפחת בו בשמת רוח חיים והיה קודש! ראוי היה השיר הזה לתת לו מקום בזה לעיני קוראי המגיד אשר מלא כל הארצות כבודו, לולא יראתי פן ירע הדבר בעיני מחברו, אשר הודיע לי במכתבו זה לא כביר, כי עתיד הוא בקרב הימים להוציאו לאור הדפוס בין יתר שיריו ומליצותיו היקרים. – –

אלמלא לא באתי לאודיסה אלא לראות את אוהבי מרוב ימים החכם המופלא, התם ויהשר, הרע האהוב הר"ר ליבוש חארי, דייני! – – אם כי נשאנו הזמן את שנינו על כנפיו וינטלנו אחד הנה ואחד הנה, הארי עזב את איתן מושבו בעיר מזריטש אשר אצל רובנה בווהלין וילך לשבת באודיסה, ואני הלכתי באשר הלכתי, בכל זאת נשארו נפשותינו צמודות ולא הפרידו הזמן והמקום בינינו.  האיש המעולה ההוא העוסק בפרקמטיה ונהנה כל ימיו מיגיע כפו באמונה וה' ברך את מעשה ידיו ולא יחסר כל, הנה אם היה לו היום למלאכת עבודתו להטריף את ביתו בכבוד, היה לו הלילה למשמרת הקודש ללמוד ולהגות בתורה ובחכמה.  וכבר בישרתי בקהל רב במ"ע 'המגיד' הזה (בשנה השלישית נומ' 32) את הספר כתב-יד אשר ראיתי תחת ידו להשיב אל המונים את תורתנו שבעל-פה, ובייחוד תשובה ניצחת על ספר 'נתיבות עולם' הידוע וזאת הפעם ראיתי תחת ידו עוד חבורים יקרים כתבי-יד, אשר ברא בחכמתו ובטהר לבו.  כפי שהודיעני זה לא כבר על ידי מכתבו (וכפי שאנוכי רואה גם ממכתב שכתב לי ידידי החכם המפורסם מהר"ש פינסקר נ"י מווינה) הנה ספר אחד מספריו (לא ידעתי איזהו) הוא כעת תחת מכבש הדפוס בווינה תחת השגחת החכם פינסקר נ"י.

גם את פני הח' הישיש המלא תורה כרימון הר"ר משה אביגדור ליכטנשטאט ראיתי.  הוא הגבר אשר דיברתי ממנו במ"ע 'המגיד' נו' הנ"ל וגיליתי אל הקוראים כי ראיתי תחת ידו קונטרוס מכונה 'ממחרת השבת' והוא תשובה לקראים בעניין חג השבועות, ואמרתי שם, שמהראוי וחוב מוטל על חכמי ישראל לדרוש המאמר ההוא מידי המחבר החכם נ"י, לפרסמו בעולם על-ידי הדפוס וכו'.  ויהי בשנת תר"ך ויוציא הח' הנ"ל את ספרו הנכבד הזה לאור הדפוס בווינה על-ידי השתדלות החכם המפורסם מהר"ש פינסקר הנ"ל וישלחו אלי לעיר מושבי. – – גם החכם הזה לא עשה את תורתו קרדום לחתוך בה, כי גם את העולם נתן ה' בלבו ועל עסקיו יחיה חיי כבוד והרווחה, ומזמנו היקר יאצל עוד עיתים לעשות צדקה וחסד להושיע נדכאים, לאסוף נדבות נדיבי לב להשביע נפש רעבה, ואליו עניים משכילים ידרשו ולא ישובו ריקם, כי לא יבושו כל החוסים בו.

הרבה פעמים ביקרתי את ידידי החכם הישיש הנכבד הר"ר ישראל אקסנפלד ני"ו.  הוא האיש אשר נוסף על חכמת לבו ותבונתו אשר חננו אלוהים עוד התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, ושיח-ושיג היה לו עם כל הכיתות, וידע ובחן וניסה את כל דרכי בני-העם ועלילותם, לא נכחד דבר ממנו, ובספריו הרבים שחיבר בלשון-העם (ז'ארגון) יתאר את כולם ויתווה אותם בתוויהם למיניהם, עם חסיד יתחסד בסימניו, ואת איש תככים יגלה לעין השמש, יצדיק צדיק וירשיע רשע ולא יפריז על המידה, כי קנה-המידה בידו ופסל ומאזני משקל לשקול לאיש כדרכיו, איש לא נעדר.  ומה טוב היה שיצאו ספריו כולם לאור עולם, כי הם-הם הספרים הנצרכחים בארצותינו אלה, למען יהגה בם המון העם אשר לא ידעו קרוא ספר עברי אף כי בלשונות העמים.  צאו וראו מה רב טוב הגיע להמוננו על ידי מכתב העתי 'קול מבשר' בלשון העם, היוצא מתחת ידי המו"ל מ"ע 'המליץ', כי כמעט נפקחו עיני עיוורים, אשר לא ראו מאורות הספרות מימיהם.  ומי יתן והיה להם ספרים בלשונם, ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע ולבחור בטוב ולמאוס ברע.  אחד מספריו הרבים (דער ערסטע יידישע רעקרוט אין רוסלאנד) יצא לאור זה שנתיים בלייפציג אבל הספר הזה הוא כטיפה מן הים נגד כל ספריו.  וכשם שהאיש הזה מצוין בחכמתו ובידיעתו הרחבה את חיי העם, חוליו ורפואתו; כך הוא מצוין בחיי ביתו, בטוב טעמו, בדיבורו והנהגותיו.  הוא ואשתו הכבודה החכמה והמלומדת באמת מרת רחל'ה (בתו של אותו חכם הנודע ומפורסם הר"ר אבלי הורוויץ ז"ל), ראוים להיות למופת לבני ישראל בכל מקום שהם. – –

 

גם את החכם הנכבד ר' יוסף ראבינוביץ ביקרתי, הוא ראבינוביץ אשר הוציא לאור שנה אחת את מ"ע 'השחר' בלשון רוסיה.  על המ"ע הזה קמו מערערים הרבה מזה ומזה.  ורבים מנכבדי בית ישראל אהבו אותו אהבה בלי מצרים, ועוד היום יחכו על תחייתו.  ושתי הרעות צדקו יחדיו מצד מה.  'מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.  הצד השווה שבהם, שאם היה מכתב-עתי זה חי ימים רבים, והיה עובר בין הגלים והמשברים והסערות וכפי הסלעים העומדים לשטן לכל מ"ע חדש בקרב העם אשר לא הסכין עוד לקרות מ"ע בקרב אחיו, אין ספק שהיה אחד מכתבי-העתים המצוינים, בייחוד מפני היד החזקה והכוח והגבורה אשר בימין ראבינוביץ, ורוחו העשוי לבלי חת.  ובצדק נוכל לומר, שבזמן הקצר ההוא אשר חי על פני האדמה עשה גדולות ונצורות, וזה הדבר אשר בעבורו ינהו אחריו רבים ממשכילי ארצנו, וגם המערערים יראו כעת את כל הטוב אשר עשה המ"ע הזה בזמנו, כי אין קנאה למתים.

 

גם את החכמים הנכבדים, הדוקטורן פינסקר וסולובייצ'יק ראיתי (הראשון הוא בנו של החכם המפורסם מהר"ש פינסקר), אשר האריכו ימים (ולא שנה תמימה) אחרי ראבינוביץ במכתב-עתי בלשון רוסיה, ששמו היה 'ציון'.  גם המכתב-עתי הזה רב טוב עשה לבית ישראל, אם כי שונה היה דרכו מדרך 'השחר' והיה נוטה יותר לדרך הספרות.  מי יתן והיה גם היום בקרבנו! ויש תקווה שחברת מפיצי ההשכלה בישראל אשר בפטרסבורג, ובראשם השוע הנודע ר' יוזיל גינצבורג, ישימו לב לחדש כנשר נעורי מ"ע בלשון רוסיה הנחוץ לנו מאד בארצנו.

זה יותר מעשרים שנה, בהתגוררי בקריית מוהילוב על-נהר דניסטר אשר בגליל פּודוליה, זכיתי לדעת את החכם הנכבד דוקטור סאלומון לוונזון נ"י.  והיה האיש ההוא, עודנו צעיר לימים, גדול בחכמה ובפרט בחכמת הרפואה, ויודע לשונות והוגה בספרים הרבה.  רק ללשון אבותינו הקדושה פנה עורף, כי לא הספיק לו זמנו לשקוד עליה.  מתחילה, כשלמיד בהליצאוּם המפואר אשר היה אז בקמניץ, היה בן-ביתו של אלופי ומיודעי הרב הח' המפורסם הר"ר יצחק-בר לווינזון זצ"ל, כי שמוהו אבותיו הגבירים תחת השגחת החכם ההוא.  אין ספק שאהבת החכם הנ"ל לספרות ישראל עשתה רושם בלב התלמיד הרך והצעיר, והרושם הזה לא נמחה מלבו ולא נדעך שביב אישו, עד שברבות הימים התלהב והיה לאש מתלקחת.  כראותי את הדוקטור החכם הזה הפעם באודיסה השתוממתי למראה עיני, כי חכם גדול הוא גם בלשוננו והוגה בספרים עבריים הרבה, והנהו כותב בלשון אשכנז את תולדות מורנו הרמב"ם ז"ל ומפליא לעשות.  ובהיותו אומן גדול בלשון אשכנז ומליץ נפלא העתיק שני מכתבים מספר 'חמדה גנוזה' הנוגעים לתולדות הרב במליצה מסודרת (געריימטע פראזא), אשר ישתוממו עליהם כל אבירי המעתיקים.  כפי הנראה, ימהר החכם הנ"ל להוציא את ספרו 'תולדות הרמב"ם' – – וכבר בא קצת ממנו מועתק ללשון רוסיה במ"ע 'ציון' הנ"ל.

אם אוהב עמך ישראל אתה, קורא נעים, ויהי כבואך לאודיסה והלכת – – גם אל הבית אשר תראה כתוב עליו מבחוץ באותיות עבריות גדולות 'תלמוד תורה', ושמת עיניך ולבך אל הבית הזה, ושבת וראית מה גדול כוח בן-אדם אחד, מה רב אונים הוא האיש, אם רק רצון טוב כצינה יעטרהו. – – ואם תשאל לשם האיש היקר אשר הרים מעפר קרן התלמוד תורה באודיסה וידיו עשו חיל לפחת רוח חדש וסדרים חדשים בבית הישן נושן הזה, אשר כמעט שתותיו נהרסו וקירותיו חשבו לנפול, הנה כל איש אשר תפגוש יענך, כי הוא איש יהודי מארץ פרוסיה, דוקטור פילוסופיה, החכם א.י. גולדנבלום נ"י.  ממילא מובן כי קהל עדת ישראל הנכבדה בכלל, ובייחוד המשגיחים המשכילים עזרו לטובה, אבל רוחו הוא קיבצם וימינו הרימה הנס, ולו הגדולה והתפארת! רב מאשר די דיבר בעניין זה השר המרומם החכם הנודע בכל העולם האדון ניקולאי פירוגוב, אשר היה ראש בתי-הספר (קוּראטור) בארץ רוסיה החדשה ובסאראביה ואחר-כך בגליל קיוב, במכתב-עתי רוסי הנקרא 'אודסקי ווסטניק' משנת 1858 נומ' 26 (נעתק כבר בשנה הנ"ל מאת ידידי החכם המפואר הר"ר אלכסנדר צדרבוים ונדפסו באודיסה בדפוס ליטוגראפיה). – – אף הוא היה מתכוון לפתוח בית-ספר לבאי שבת ועלתה בידו, והממשלה הרוממה הסכימה לפתוח בית-ספר זה גם אחר אשר מטעמה ונימוקה סגרה בתי-ספר כאלה, שעשו יתר עמי הארץ ליום א בשבוע.  אות הוא כי בית-ספרו כולו טוב ואין בו עוולתה! – –

 

את החכם הזה ראיתי פעם ראשונה בקיץ שנת תרי"ט בהיותי באודיסה, ומני אז אהבת עולם אהבתיו בעבור צדקתו ותום דרכו והצנע לכתו עם אלוהים ואדם.  בשנה ההיא חגותי את חג נישואי הכסף וישלח לי החכם הנ"ל שיר יקר בלשון אשכנז, מודפס באודיסה בדפוס מהודר ונחמד למראה.  ועשיתי לו זר מוזהב סביב, ושמתיו עדי לקירות ביתי לזיכרון בין עיני.

 

כבר ידעת, הקורא הנעים, כי הח' הזה ביחד עם חותנו החכם המופלג נ"י הם המוציאים לאור זה שנה רביעית את מכתב-עתי 'המליץ', וזה שנה שנית אשר החלו לתת לפני ההמון את מכ"ע 'קול מבשר' בלשון העם (ז'ארגוֹן) המדובר בין היהודים במדינתנו.  מה רב טוב עשו שני מ"ע אלו לבית ישראל! המה ומ"ע 'הכרמל' היוצא בווילנה על-ידי החכם המפורסם מהרש"י פין נ"י החלו לקרוא בשם ההשכלה בקול רם. – – ועל הכול יתברך ויתפאר שם מ"ע 'המגיד' אשר יצא ראשונה. – – אולם מי יתן והיה גורל 'המליץ' ו'הכרמל' כגורל 'המגיד'! כי הוא מרומים ישכון ומצודות סלעים משגבו הן יפרוש כנפיו צפונה ונגבה, הן קדם יהלוך ויעבור אורחות ימים ואיים רחוקים, ממרחק יביא לחמו ויונקתו לא תחדל.  לא כן 'המליץ' ו'הכרמל', כמעט לא יעברו גבול ארצנו – וארצנו, הה, לא תתן את יבולה לזורעי אור! ידידי החכם פין כתב לי עוד ערב ראש-השנה משנה שאנחנו בו (תרכ"ד) בזה הלשון: 'וכבר הפסדתי עליו (על 'הכרמל') יותר מאלף רו"כ'.  וידידו הח' צדרבוים כתב לי י"ב כסלו שנה זו איגרת מלאה קינים והגה והי, אשר לא אוכל תת אותה לפני הקוראים, לבלתי גלות סוד אחר... אבל מבלתי אוכל עצור במלים אתן לפני הקורא איגרת תשובתי אליו לנחמהו מיגונו הקשה: [ואב"ג אמנם קובל מרה על יחס העם למשכיליו ולסופריו, מנחם את צדרבוים ומעודד אותו להמשיך במפעלו ההשכלתי המבורך].

 

כבואי לאודיסה כבר נגמר בבית-הדפוס של ניטשיה וצדרבוים ספר 'תער הסופר' של אלופי ומיודעי המנוח הרב החכם המפורסם הר"ר יצחק בר לווינזון זצ"ל, במצוות ובהוצאות הגביר המשכיל הנכבד היקר והנעלה, הר"ר שמחה ליפשיץ ני"ו, אשר בטוב לבבו ובדרשו תועלת עמו, העמיס עליו הוצאת ספרי הרב הנ"ל לאור על הוצאותיו ולתת את מותר הריווח אחר נכיון הוצאותיו לבן-אחותו של המחבר, הוא יורשו היחידי, המשכיל הר"ר יעקב ישראל לווינזון (כעת נודע לי על-ידי כתבי העתים, כי כבר הוציא לאור בלייפציג את ספר 'אחיה השילני' ובאודיסה ח"א מספר 'זרובבל' ויהי-נא ה' עמו להוציא לאור כל ספרי הרב ז"ל ולחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל!).  ורוח לבשה את החכם הסופר הנכבד ידידי ר' פייביל ברזקין, אשר ידו רב לו בשפת רוסיה, לתרגם את הספר ההוא ללשון ארצנו, לראות העמים והשרים, שטענות מתנגדינו יסודם אפס ותוהו, ואין בנו מצד דתנו דבר שישפילנו בעיניהם יותר מכת מתנגדי התלמוד, כמו שאין גם כן למתנגדינו אלה מצד פנות דתם מה שירימם עלינו בעיניהם.  ודבר גדול עשה החכם ברזקין בזה, לפי שכל השתדלות מצד אחד ראוי שתעורר השתדלות גם מצד השני, אם אין ניחא לזה הצד השני שיאמרו עליו, שתיקה כהודיה דמיא.  והנה נודע ומפורסם איך הקראים משתדלים להראות להממשלה, שרק הם שארית ישראל אשר בחר בם ה' לסגולה, וכבר היה זה למלה בפי הרוסים ונתפרסם לאמת וצדק, וזה רק בעבור שאנחנו מחשים, אף-על-פי שתודה לאל יש לנו מה לטעון, טענות צודקות ונשענות על קורות דברי-הימים, אבל נרפים משכילנו! לכן בואו ונחזיק טובה להחכם היקר ה' ברזקין, איש אשר זמנו יקר לו, כי לחמו הוא, ועל עבודתו יחיה וכל רגעיו ספורים, כי מהם תוצאות פרנסתו, ויקם ויקריב רגעים יקרים ולילות עמל לתרגם הספר הנ"ל ולשום עליו נוספות בהערותיו. – – מדי דברי מספרי הרב לווינזון ז"ל אודיע את הקוראים, כי מוכן אנוכי, אם יגזור ה' בחיים, לכתוב את תולדות החכם המנוח הזה בדרך ארוכה, וכבר עשיתי חוזה עם בן-אחותו ני"ו, שיתן לי לתכלית זה את האיגרות הרבות הכתובות מידי דודו ז"ל לאוהביו ואיגרות אוהביו החכמים אליו, והנני מבקש הפעם מאת הגביר המו"ל את ספריו שישלח לי את הספרים ההם הנחוצים לי למלאכתי זאת, וכן הנני מבקש מאת כל איש אשר נמצאו תחת ידו כתבי הרב או איגרותיו, ובייחוד ספרו בלשון העם, אשר קרא בשם 'עולם הפקר' (הפקר-וועלט) וקונטרס 'עמק רפאים' (אלה השניים לא נמצאו בידי בן-אחותו הנ"ל) שישלחם אלי ועלי להשיבם לשולחיהם אחר שאשים עיני בם ואעתיק לי את הנחוץ למלאכתי.  ולולא עבודתי הרבה בימים ההם בהעתקת ספרי 'בקורת לתולדות הקראים' לדפוס ובשאר עניינים נחוצים לשעתם, כי עתה כבר החילותי במלאכה, יען שהבטחתי להרב ז"ל בחייו לכתוב תולדותיו ככתוב באגרתי הנמצאת ביד בן-אחותו בין הכתבים שנשארו מהרב.  ועל טוב ייזכר שם המשכיל הנכבד הר"ר ק. הויזנר, שכתב בלשון רוסיה את תולדות הרב בקצרה (נדפסו באודיסה בדפוס ניטשה, שנת 1862) וכבר נעתקו ללשוננו במ"ע 'המגיד' מאת ישפ"ה.

[לבקשת הגבאים מחברת ביקור חולים הלך בשבת (טו"ב תמוז) להתפלל בבית-הכנסת של החברה.  אחד הגבאים סיפר לו את כל הטוב אשר עשתה החברה מאז נוסדה, וביקש ממנו לכתוב על כך בעיתונים.  גוטלובר מילא את בקשתו, ברם לא שינה מנוסחו של הגבאי, שתוך כדי העלאת מעלותיה של חברתו נתן דופי בבית-החולים הגדול שבאודיסה.  ידידו ליבוש חארי כתב לו, 'כי רבים השתוממו עליו על הדבר הזה', והוא נאלץ להצטדק, כי כתב את הדברים מפי הגבאי].

בבית-הכנסת הגדול ובבית-הכנסת של אנשי ברודי התפללתי פעמיים ושלוש וכבר דיברתי מנגינת ה' אבראס ומקהלתו.  אבל מה דמות אערוך לתפילת המנצח החכם ר' נתן בלומנטאל? ומה אצל המקהלה אשר תחת ידו? אין די מלים לתאר הדר כבוד שירו וזמרתו, נעים קולו ומתק מדברו.  עוד כל ימי חיי לא אשכח את הרושם אשר עשה בלבי ובנפשי המספד והאבל אשר עשה בלומנטהל ביום צום א' באב על שממת בית קדשנו ותפארתנו.  היום הלאומי הזה מדי שובו שנה בשנה יכס אותי בצלמוות, ישית חושך סתרי וחתולתי ערפל.  אין פי יכול לדבר את רגשות נפשי ואת אשר הומה לי לבי ביום ההוא מדי שנה בשנה.  אולם אבל לבי וכאבו האנוש שונה מאוד מאבל העם אשר אנוכי יושב בקרבו על עפר הארץ בבית ה' ושק ואפר יוצע לנו יחד.  הלא ידעת, הקורא הנעים, כי איש ווהליני אנכי, ובתוך עם קדוש וטהור אנוכי יושב מנעורי, המתקדשים והמטהרים בכנפות בגדיהם וסרוחי טבולים בראשיהם, מראה צדיקים כולם דמות בני אלים נאדרים בקודש.  העם הזה, בבואם אל הקודש ביום צום תשעה באב, ליבם יהגה קינה ונפשם תשתוחח על כי גלה כבוד מישראל ולא ינבאו כולם מקטנם ועד גדלם, ואין רוח הקודש שורה כי אם על אחד קדוש בעיר ושניים במשפחה, ולא יישמע עוד בערי יהודה ובחוצות ירושלים בת-קול מנהבת כיונה וכו' וכו'.  ולבלתי תישפך לארץ מררתם מנהמת לבם, לבלתי ישטפו ארץ בדמעתם ומוסדות שמים ירגזו מועקתם יקומו הנערים – ולפעמים גם זקנים וישישים – וישחקו, יעשו למו צחוק וקלות-ראש, ישליכו ברקנים לפאת ראש איש יושב ומקונן לתומו בירכתי הבית, ושק ואפר לראש החזן וימלאו פיהו אבק, ויפריעו פרעות בבית-המדרש והיה זה קודש ואבל כבד!! – לא כן אנוכי עמדי, האבל אשר בלבי אם גם הוא על חוג שמים יתהלך, ונפשי תלבש קדרות על כי נפל משמים ארץ הילל בן שחר אשר האיר לכל בני תבל; הנה גם בארץ יסודתו בהררי קודש, כי ביום ההוא תחלופנה על פני תמונות רבות מכל אשר נעשה לעם הזה, לא על עשותו חמס, על בגדו במלך ושרים, כי אם על החזיקו במעוז דתו, ואמונתו! לבי ימס בקרבי ויהי למים בשומי לנגד עיני, כי עוד היום בזמננו, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים וארבע למספר בני ישראל, היא המאה התשע-עשרה המהוללה בפי עמי אירופה, אשר כבר עברו ממנה שישים וארבע שנים, עוד היום ישחוט קונסול ספרדי יהודים במארוקו (בטאנגר) כאשר ישחוט איש את ציפרו, ולולא שלח לנו ה' מושיע ורב את האיש משה מעין-תפארה, זה האיש אשר ילאה כל פה לספר בשבחו ולו באמת דומיה תהילה, כי עתה מי יודע כמה נפשות מישראל עוד הכרעו שם לטבח על בלי דבר – – עמוס ומסורבל ברעיונות נוגות כאלה, אשר כעננים יבואו וכעבים יחד יתקבצו ויכסו פני שמי, אבוא להשתחוות לפני ה' ולבקר בהיכל ה' אחרי מעשה ה', כי נורא הוא לבית ישראל הנאמנים בבריתו, ובגלים ומשברים בים זועף פור יתפוררו ופוץ יתפוצצו בקרבי שאלות משאלות שונות אשר תסעורנה להפיצני, ומי ישביח שאון רוחי והמון ים לבבי ביום ההוא? העדה אשר בקרבה אנוכי יושב על הארץ, אשר לא מחשבותי מחשבותיה? הנערים (והזקנים) המעפרים בעפר והמשליכים אבנים וברקנים בבית ה'?... זאת הפעם הראשונה בכל ימי חיי, הייתי ביום הצום ההוא בקרב עדה קדושה אשר מחשבות ליבה לא רחוקות הנה בלי ספק מן המטרה אשר למחשבותי, זאת הפעם הראשונה ראיתי אבל ויגון בעיני כאשר הוא בקרב לבי.  מי אשר אוזניים לו וישמע שיר 'על נהרות בבל' וגו' מפי המקהלה ונפשו לא תאבל? מי ישמע את בלומנטאל יהגה כיונה ולבו לא יהיה לנחל הגה והי? ועל על אלה מי ישמע שוואבאכר מדבר, מי יראה בעיניו את הרב הדרשן הזה עוטה כמעיל קינה ואבל וכידודי אש אהבת עמו ואמונתו מפיו יתמלטו, מקונן על העבר, מתבונן על ההווה ומנחם על העתיד בטוב טעם ובדעת וביראת ה' טהורה העומדת לעד, ונפשו בקרבו לא תריע: הנה זאת עדתי, זו קוויתי לה! זה עמי בחרתי בו! עם זו תהילתו אספרה! בואי בזרועותי, אודיסה, עיר ההוללה! בואי בזרועותי, קהל עדת ברודי! בואו בזרועותי שוואבאכר, בלומנטאל, שולזינגר! אחבקכם ולא ארפכם, ואבכה עמכם יחד על שבר בת עמי! – –.

כבר אמרתי, כי בימי התגוררי באודיסה שמחתי לראות שמה את פני ידידי החכם המפואר הר"ר שמחה פינסקר ני"ר, אשר עשה לו שם גדול וקיים לעד על-ידי שני חיבוריו המסולאים 'ליקוטי קדמוניות' וספר 'מבוא אל הניקוד הבבלי'.  כי בא שמה מקרית ווינה על ימים אחדים להשתעשע עם בניו היקרים.  למען הראות לו אהבתו לו ולספריו הגשתי לו לתשורת שי הטורים האלה (על משקל יתד וב' תנועות) שלוש פעמים ויתד ותנועה ושמי מהללאל בראשי החרוזים):

            משוש לבי, חכם לבב, ואלכה לי לאורו.

            הכי קרא שמו שמחה וגיל אזור חגורו,

            לגן נעול שביל מצא ופתח את סגורו,

            לבדו הוא נתיב האיר וגלה את מקורו,

            אשוהו לקנמון, צרור המור צרורו,

            לכל חכם יהי שני, והוא יחיד בדורו.

 

החכם הנכבד ההוא אוהב את השיר השקול, ושירי זה, מצא חן בעיניו, ובייחוד הטור האחרון, אשר המליץ עליו ברוב ענוותנותו את המאמר הידוע: 'מיטב השיר כזבו'.  ואולם אני באמת ובתמים כתבתי את הטור הזה, כי לדעתי שני ספריו אלה יחידים המה הספרות ישראל ולא בא עוד כבושם הזה בספרינו.  לשם החכם הזה הקדשתי את ספרי 'ביקורת לתולדות הקראים' אשר אקווה כי ייצא אם ירצה השם מהרה לאור הדפוס, יען נדב המיניסטר שר החכמה במדינתנו לתת לכסף ההוצאה מוצא, וגם השיר הזה ימצא שם מקום בראש הספר לזכר עולם.

הנה-נא ידעת, ידידי הקורא, את החכם המופלג בתורה הסופר הנעים הר"ר יעקב שמואל הלוי טראכטמאן ממאמריו הרבים והנכבדים אשר קראת בכתבי-העתים: 'המגיד', 'המליץ' ו'הכרמל'.  ואולי כמוני חשבת גם אתה, כי זה האיש אשר חכמתו בחוץ תרונה ודבריו בנחת נשמעים, הוא זקן בא בימים, גם שיבה זרקה בו ועל משענתו ילך וזקנו נחפה בכסף השיבה יורד על-פי מידותיו... לכן אודיעך היום, כי אם אמנם לשונו לשון זהב כלשון זקן ורגיל, הנה צעיר לימים הוא, יפה-עיניים וטוב-רואי, נחמד למראה ונעים להשכיל. – – גם לידידי החכם וסופר מהיר הר"ר צבי אנאפולסקי (אשר העתיק לעברית ס' 'טעאפראן' וכתב הקדמה יקרה בשם 'שיח ערב', עיין מ"ע 'המליץ', שנה שניה, נו' 39, 40), הבטחתי להחליף מכתבים עמו, ומרוב עבודה לא הקימותי את בריתי אתו עד היום, וקורא אני אליו בזה לשלום.  ושלום אקרא לידידי החכם היקר ר' יצחק ווארשאבסקי, הוא האיש מלחמה הלוחם מלחמת אגג (מעדנות) עם האד"ם הגדול בענקים במ"ע 'הכרמל'. – –

אחד וארבעים יום ישבתי באודיסה, לחם חמודות אכלתי ומי מנוחות שתיתי, אם כי בעמל ויגיעה רבה מכבתי שם כמאתיים אקסמפלארים מספרי 'ממצרים', הנה בצל אוהבי היקרים חמדתי וישבתי ברגעי המנוחה ואתם השתעשתי פעם בפעם ותהי לי חזות הכול למשיבת נפש.  כי מי יספור את כל המשכילים יקרי-הערך הנמצאים שם מבית ישראל? ואם אמרתי אזכרם בשמותם כולם, הנייר יכלה והם לא יכלו, כי עצמו מספור. –

[מעל סיפון האוניה המפליגה לחרסון נפרד המחבר בהתרגשות מאודיסה, 'ירושלים של ארץ רוסיה החדשה' בהבטחה: 'תישכח ימיני אם אשכחך, אודיסה', ובברכה: 'יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך!' עם צאת האוניה לים הפתוח כתב שיר בן 44 טורים על הים ועל גליו ההומים והמאיימים.  בחרסון חלה במחלת צימוק האצטומכא, ורק יומיים עסק בהפצת ספרו 'ממצרים', עוד שלושה ימים התהפך בחוליו וחזר לאודיסה בלי שהספיק לגבות את תמורת הספרים שחילק.  הוא מזהיר את החותמים-הקונים, שאם לא ישלמו את המגיע לו יפרסם את שמותיהם.  עוד ימים אחדים נשאר באודיסה בטיפולו של ידידו ד"ר סאלומון לווינזון ושב לביתו ביום ב' דראש-חודש אלול (4 באוגוסט).]

 

קונסטאנטין ישן, ט' אדר שני, תרכ"ד לפ"ק

 

[מסע ב] רוסיה [1873]

 

[ברדיטשוב – קיוב – חארקוב]

– – ביום א ז אייר יצאתי מביתי [בז'יטומיר] לברדיטשוב ללכת משם במסילת-הברזל לקיוב, לקחת רשות מהקוּראטור אשר על בתי-הספר לנסוע פּטרסבורגה על משך שני חודשים לשאול שם ברופאי-עיניים מובהקים, אולי יגהו ממני מזור.  בברדיטשוב התמהמתי שני ימים ואתענג על רב טוב מנגינותיו של הש"ץ המנעים זמירות ה' באכמאן. – – יצאתי מברדיטשוב ברכב ברזל ובאתי בסערה קיובה.  שבתה מנגינה, שבת משוש מלבי, כי שם ציווה אלוהים את הקללה, אין שלום על ישראל, בכל חוצות אנקת אומללים מגורשים מן גו, והשוטרים אצים לסחבם לבתי-הכלאים על כי עברו חוק לשבת בקיוב אשר לא כדת, כי מלחמה לישראל בקיוב מדור דור, מאז באו היהודים ארצה רוסיה ופולניה סוגרו שערי קיוב לפניהם פעם בפעם.  ואם לפעמים, במלוך נסיך ישר באדם פתח שעריה לגוי שומר אמונים לה' ולמלך, הנה אחרי עברו מספר שנים, ויגווע וימת וימלוך אחר תחתיו [... משם את כל אשר לא אכל בשר החזיר...] בהיות הנסיך וואסילטשיקוב גנראל גוברנאטר בקיוב ויציע לפני הוד הקיסר ירום הודו לתת רשות ליהודים לשבת בקיוב, למען הרב את המסחר אשר ירד עשר מעלות אחורנית, ויקרא דרור לסוחרים מגילדה ראשונה ולמשרתיהם לשבת בטח בכל חוצות העיר ככל יתר תושביה, ולאומנים ובעלי-מלאכות שונות וגם לאלה אשר הביאו שמה את בניהם ללמוד בבתי-הספר הכלליים או לבקש מזור ותרופה ניתנה הרשות לגור ברחובות מיוחדות בקצות העיר מזה ומזה ולאיש יהודי אשר לא חלק לו בסוחרים מגילדה הראשונה ולא שיח-ושיג לו עם אומנים ומבקשי רפואה, לא ניתנה הרשות כי אם לגור שם ימים אחדים מדי עברו שם.  אפס מושלי העיר ושוטריה ידעו, כי לב הנסיך טוב על העם הזה ולא פקחו גם הם עיניהם על העוברים ושבים ורבים מעם היהודים אשר לא הירשו לשבת שם נאחזו בה וישבו לבטח ואין מכלים דבר.  ומאז גוע הנסיך וואסילטשיקוב הצדיק והישר, קמו שרים אחרים תחתיו וגם הם לא שמו לבם ליהודים היושבים בקיוב, כי לא רעה עינם בם.  עד כי לפני איזה שנים קם נסיך חדש, ואזרחי קיוב, אויבי ישראל בנפש, הביאו דיבתם רעה באוזניו ויפתוהו בלשון אפעה לגרש משם כל איש יהודי אשר אין לו זכות ומשפט להאחז שם, והנה מתלאה! – נשבר לבי בקרבי בראותי השערורית הנעשה שמה, – – שפכתי שיחי בשיר גדול ורחב-ידיים שקראתי בשם 'סמל הקנאה והמקנה' ואציגה פה ממנו רק שתיים ושלוש דלתות.

עזבתי את העיר קיוב בלב מלא יגון על שבר בת עמי ובאתי לחארקוב. – – העיר חארקוב היתה מאז מעולם סגורה ומסוגרת לפני בני אמונתנו, ורק כאשר החלו מלכי ארצנו לצבוא צבא מישראל, ניתנה הרשות לאנשי החיל אשר מלאו ימי צבאם להאחז שם, ובמשך הימים נאחזו שם אנשי חיל הרבה ובבינה יתרה שחנן ה' לעם זו עשו עושר במשפט ויעלו מעלה בכל מסחר וקניין, ועל-ידי רגש קודש אשר לכל איש ישראל התאספו יחד ויעשו להם בית-תפילה ובחרו רב מקרב עדתם ושוחט ובודק ושליח-ציבור ויתר משמשי הקהילה.  לאט-לאט נלוו אליהם עוד יהודים אשר באו לגור שם ברשות ושלא ברשות, ויהיו אנשי החיל האזרחים התושבים ויתר ההמון כאורחים חוסים בצלם.  כה היה מצב הקהילה ימים רבים, עד כי היתה את לב הממשלה לפתוח שערי העיר לפני הסוחרים מגילדה הראשונה ובעלי-מלאכות.  אז נאחזו שמה קצת עשירי עם ויעשו להם בתים, בתי חילוף-שטרות ובתי-מסחר, ויחיו חיי עונג כאזרחי הנוצרים ויארחו אתם לחברה.  אפס בהנוגע לענייני עדת ישראל לא עשו דבר, כי אם השאירו הדבר כמו שהיה בתחילה בידי אנשי החיל וגם התפללו לעתים מיוחדים בבית-תפילתם, וביד אנשי החיל היה מתג ורסן כל ההנהגה.  ממילא מובן, כי האנשים האלה אשר גדלו על ברכי עבודת הצבא ובהשכלה לא שלחו ידם, הנהיגו את העדה על-פי דרכם, כאשר נשאר בזכרונם מימי ילדותם בהיותם בבית אחיהם, וברצותם לצאת ידי חובתם על צד היותר טוב הרימו קול גדול בתפילתם, ותהי צעקה וקול המולה גדולה בבית-התפילה כיד הכוח והגבורה הטובה עליהם, כי אנשי חיל המה וקול ענות מלחמה הקשיבה אוזנם, ויהי בית תפילת היהודים למשל ולשנינה בפי הרוסים, ושם היהודי מנואץ.  וילך איש מעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, הוא הגביר הנדיב המפורסם הר"ר ראובן רובינשטיין וישב בחארקוב הוא וביתו, וגם מאודיסה בא שמה איש משכיל בן משכיל הר"ר מאיר ראטהויז, ויראו כי רבה רעת האי-סדרים אשר בעדה, ויבינו כי לב עם הארץ הזו והעיר הזאת אך טוב לישראל לברי-לב, ורק היהודים בעצמם מקלקלים השורה, ויתנו לב לתקן המעוות ולעשות סדרים חדשים לקחת לב העם לאהבה אותם ולכבדם.  הגביר רובינשטיין, בעודו בעיר מולדתו, השתדל תמיד להרים כבוד ישראל בעיני שרי העדה ומורי בית-הספר לאכול ולשתות עמו, וגם את שרי העיר קרא לקרב הלבבות ולהראות לעיני השרים, כי היהודים אינם פראים כאשר הורגלו לחשוב עליהם, ובאמת הועילה השתדלותו הרבה.  בדרך זו הולך גם בעיר חארקוב ביתר שאת וביתר עוז ופיזר כסף הרבה מכיסו.  קנה בית גדול ועשהו בית-הכנסת מפואר, וכאשר החלו אנשי החיל לנהוג מנהגיהם גם בבית הזה, השתדל הוא והג' ראטהויז, אשר נבחר אז לגבאי, לגרשם משם ביד חזקה ובגבורת ישע ימינו של הגוברנאטור, וישים שמה ש"ץ הגון עם מקהלה, ושרי הממשלה באים שמה פעם בפעם ועיניהם רואות, כי לא נופל ישראל מכל העמים בהרגשת היופי והסדר, ונותנים כבוד ליהודים ולרב העדה אשר בחרו, המשכיל היקר ה"ר סגאל מחניכי בית-מדרש הרבנים בז'יטומיר. – –

 

[מוסקבה]

עזבתי את חארקוב ובאתי למוסקבה.  השתוממתי למראה עיני, כי גדולה העיר עד מאוד ואנשים בה הרבה כחול אשר על שפת הים, ורק אנחנו המעט מכל העמים.   ובכל זאת גם יהודים הרבה נמצאים שם בערך אל הימים שעברו, כי מאז מעולם סגרו שערי מוסקבה לבני ישראל, וזה שנים לא כבר אשר נפתחו לסוחרים מגילדה ראשונה ולבעלי-מלאכות, ולרגלם באו גם המון רב מהנספחים והנלווים אליהם, ויהיו לקהל גדול ניצים ומריבים ביניהם על-דבר השוחט, והרב המורה-צדק, כמנהג אחינו בכל מקומות מושבותיהם, ובעזרת השם זכינו במוסקבה לרב של מנתגדים ולרב של חסידים, מלבד הרב שנמנה מטעם הממשלה ה"ה המשכיל הנכבד הח' מינור נ"י, הדורש בלשון המדינה ולו נאוה תהילה.  כפי ידיעתי, הוא הראשון אשר החל לדרוש ברבים בלשון רוסיה, ודרשותיו מלאים זיו השכל ומפיקים נוגה מוסר השכל.  [בחג השבועות דרש בבית-הכנסת ברוסית על עשרת הדיברות, שניתנו לעם ישראל במדבר, בטרם היה לעם ובטרם נאחז בארץ, ולפיכך הם קניין כל העמים, ואילו תורות של עמים אחרים, שקיבלון בהתאם לתנאי חייהם ותכונות ארצותיהם, הן קניין העם ההוא לבדו].

גם הרב הגאון מוהר"ר חיים ברלין, מורה-צדק של המתנגדים, דרש ביום ההוא בבית-תפילתו.  את דרשתו לא שמעתי, אבל בהיותי אצלו אחר החג סיפר לי בתוך דבריו איזה דברים מדרשתו, שאמר נגד המחדשים והמשנים ממטבע שטבעו הקדמונים, וכוונתם לשאת חן בעיני העמים, אשר על כן הם עוזבים קצת דברים ממנהגי ישראל, ולעומת זה מתייפים לבקש אהבה ומקבלים קצת דברים ממנהגיהם, וזה לפי דבריו כוונת המדרש על פסוק (רות ב"ח): 'אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם אל תערובי מזה'.  [כאן באים דברי המדרש ופירושו היפה של הרב חיים ברלין, המכוּונים נגד אלה המוכנים לקבל קצת ממנהגי הגויים.] – – זה הרב ר' חיים ברלין, איש מלא תורה וחכמה ויראת ה' ועוולה לא נמצא בו כל ימיו, חוטר מגזע גאוני עולם, לא ישר בעיני החסידים, יען הוא דורש שלום המשכילים ומתנהג בחכמה למשוך לבם אליו ולהעמיד השלום על תילו, ובדבר הזה התקוממו עליו וישימו כבודו לקלון, ויבחרו להם מורה-צדק אחר מאנשי שלומיהם ושוחטים אחרים והיו למחנה אחרת, וכבר הגיע הדבר לאוזני שרי המלכות, והיהודים מתבזים על-ידי זה עוד יותר. – – גם במוסקבה עשו להם עדת ישראל בית לעבוד את ה' בתודה וקול זימרה ובמקהלות יברכו את ה'.  הש"ץ הר"י דוד באדה, שהיה לפנים ש"ץ בבית-התפילה של המשכילים בעיר קובנה, הוא איש משכיל יודע נגן וקולו חזק ונעים. – – גם בית תלמוד תורה לעדת מוסקבה, אבל לא ראיתיו.

 

[פטרבּורג]

ביום ט"ז סיוון באתי לקרית מלך רב ס"ט פטרסבורג.  [כלכל הערים הגדולות נוהרים גם לקריה הומיה זו המונים מכל אפסי ארץ.  אלה יבואו ללמוד בבתי-חכמה ואלה לסחור ולעשות בכל מלאכה, וביניהם גם אנשי מזימות הבאים 'להונות ולרמות את הבריות, לעשות עושר ולא במשפט'.  אמנם] גם בפּטרבורג נמצאים הרבה ישרי-לב ותמימי-דרך – – אולם כמחט בבשר החי יכאיבו הקוצים והחוחים האלה לשושנת יעקב – – כי עוד היום כמלפנים – – איש אחד מישראל יחטא ועל כל העדה יהיה הקצף! – –

כאשר ניתנה הרשות לאנשי חיל מאחינו בני ישראל, ששלמו ימי עבודתם בצבא, לשבת בקרית מלך פטרסבורג ולהאחז שם, קבעו שם דירתם הרבה מאנשי החיל, וימצאו חיית ידם במסחר ובכל מלאכת עבודה, וה' ברך את מעשי ידיהם וקצת מהם עשו חיל להתפרנס ברווחה.  אפס בניהם אשר נולדו על ברכם היו נעזבים ומשולחים מחסרון מורים ומלמדים, אשר לא נמצאו למו להורותם את אשר יעשון.  ויהי בשנת 1864, בחודש אוקטובר, ויתעורר איש אחד מקרב עדתם ושמו ר' יהודה סאוואסינסקי, ועמו עוד שני אנשי חיל ר' צבי הירש זאמייטיס ור' שמעון מאלינשאנסקי עוזרים על-ידו, ויאמרו: מי לה' אלינו, נדאגה-נא בעד בנינו לבלי יהיו דור סורר, אשר לא ידע את ה' ותורתו, ויקומו ויאספו נדבות ללמד בניהם תורה ומוסר דרך ארץ.  בעמל ויגיעה רבה החזיקו הדבר הזה עד שנת 1868 החודש נובמבר, ויעל מספר התלמידים לשבעה-עשר נערים מבני העניים.  ויהי כאשר ראו כי כבד מהם הדבר, כי לא הסכינו באלה, ויבקשו את פני השוע ה' גינצבורג לעמוס העבודה הזאת על שכמו, ולא קיבל, כי טרדותיו הרבות והעצומות לא נתנוהו להפיק רצונם.  ויפנו אל הרב החכם דוקטור יוסף זייברלינג נ"י, האיש אשר מיום היותו הקדיש כל עתותיו לטוב בית ישראל, וישמע ויקשיב ותהי המשרה על שכמו.  ויעש ד"ר זייברלינג סדרים כיד החכמה והדעת הטובה עליו, ויבחר מורים ואומנים משכילים ומביני מדע בתורה ובדרך ארץ ובלשון המדינה, ובית הפּריוואט פרח כגפן תחת השגחתו ויהי כזית הודו, ומספר התלמידים הגיעו לאחד ושלושים. – –

דוקטור זייברלינג הוא איש זקן ותש כוח, עבודתו במיניסטריום להשכלת העם במה שנוגע אל היהודים רבה מאוד, כצרכי עמו המרובים.  כל איש ישראל אשר דבר לו שם יפנה אליו וימצא אליו בבקשתו אם גם יגדל הטורח, ולא שב עוד איש ריקם ממנו בבקשתו, יומם לא ינוח אף לילה נגזלה שנתו.  בעיני ראיתי כי לפעמים יבוא אל ביתו בשעה 8 אחר חצי היום עייף ויגע לאכול לחם, ובכל זאת לקח גם המכשלה הזאת תחת ידו, בראותו כי אין איש ובלעדו לא ירים איש את ידו לנהל הבית ולהשגיח על חינוך הילדים.  גם על עניים מרודים יפקח עיניו החכם הזה לכלכלם בלחם עוני בחג המצות. – – בשנת 1871 התקנאו נשי חיל בהרבה חכם הזה ותעשינה גם הם בית-חינוך לילדות, ותוצאנה מעשיהן אל הפועל בשנת 1872, ובראשן הגבירה המשכלת המפוארה מרת חנה בּארונסה פון גינצבורג, ולא זכרו את יוסף המשביר והמתחיל במצווה זו.

ביקרתי פעמים הרבה את ידידי החכם הר"ר אלכסנדר צדרבוים נ"י, וראיתי את עמלו שהוא עמל תחת משאו משא לעייפה להועיל לבני עמו בשני כתבי-העת שהוא מוציא לאור בלשוננו ובלשון רוסיה. – – עוד דברים הרבה לי לדבר את הקוראים, בייחוד עניינים מקריית פּטרבורג, אשר חדלתי מדבר היום מטעמים כמוסים עמדי. – –

בחורף העבר, מקצה חודש יאנואר, פניתי בבקשה אל הקוראטור אשר בקיוב, ואתחנן בעת ההיא לאמור: חולה אנוכי ועיני כהו, זה עשרים ושתיים שנה אנוכי עובד עבודת המלך ועמי, כזה וכזה עשיתי, אלה ואלה זכויותי, תינתן לי נפשי בשאלתי וחופשתי בבקשתי, ואצא כצאת המורים כולם הלוקחים שכר כל ימי חייהם, לרבות נשיהם ובניהם אחריהם.  הקוראטור הקשיב לבקשתי וישלח דברו להמיניסטריום להשכלת העם בפּטרבורג ביום 23 לחודש מרץ, הקים את דברי בקשתי ויחווה דעתו, כי שאלתי תינתן לי, ואין כל ספק, כי אם נשארו העניינים כקדם ולא נשתנה דבר בבתי-הספר, כי עתה כבר נעשתה בקשתי והייתי חופשי משעבוד מורה ומקבל שכר על הפרישה כאשר קיבלתי על הדרישה.  אבל פתאום רעם ורעש התחוללו על בתי-הספר העבריים בכלל ועל בתי-מדרש הרבנים בפרט, ולפתע פתאום נראה פרץ נבעה בחומת בתי-המדרש, פור התפוררה החומה, מוט התמוטטה ונפלה ולא תוסיף קוּם!.

לא פה העת והמקום לדבר מבתי-ספר אלה ולהגיד המשפט עליהם אם באמת ראויים היה להיסגר על מסגר, אם נתמלאה סאתם ופרי מעלליהם אכלו, כאשר רבים אומרים, או רק עלילת דברים שמו עליהם משנאיהם לאמר חללו קודש. – יבוא יום וגם על זה אפקח עיני ואדבר דבר בעתו נגדה-נא לכל קוראי המגיד, המה ישמעון ואוזניהם תצלינה – וידע כל העם כולו, כי אם אמת נכון הדבר כי כנגע נראה בבתים האלה, בכל זאת לא נתחייבו כליון חרוץ כי אם תיקון, ורב טוב הביאו לבית ישראל, ורק מפשע אחדים נגע למו, ולא זאת היתה סיבת סגירתם, לא בעוונם כשלו ונפלו, לא בתוכם שברם, כי אם מחוץ שיכלה חרב, חרב על הבדים שבדו שקרים מליבם וחפאו על בתי-המדרש דברים אשר לא כן, חרב על הבאים ונואלו! הרסו ולא חמלו ואבדו טובה הרבה. – אפס לא זאת היא מגמת פני היום, ועוד אשוב לדבר מזה בעת אחרת.  הפעם אספרה רק המוצאות אותי לרגלי המקרה הזה.  כאשר נסגרו בתי-הספר נעשתה שאלת הפנסיון שאלה כללית על כל המורים, ששלמו ימי עבודתם ונשארו בלי עבודה, ובתוכם גם אני נשבר מטה לחמי לעת עתה ושאלת הפנסיון מונחת בקרן זווית, אין אתנו יודע עד מה. – לכן אליך המגיד אקרא, קרא באוזני קוראיך, יזכרו-נא את אשר התהלכתי לפניהם זה ארבעים שנה בחרבי וביקשתי לסול המסילה ולסקל אבני נגף מכרם בית ישראל. – – פתח פיך ויאירו דבריך.  רבות עשית, לדבריך הקשיבו קוראיך תמיד, ואחרי עצתך מלאו, עוצה עצה גם היום וחיתה נפשי ולא אשא חרפת רעב ככלות כוחי ואור עיני אין אתי.

 

הכותב בדרך פה עיר ווילנה, בחודש מנחם אב, תרל"ג

 

[מנחם מנדל לפין מסאטאנוב]

בטרם יצאתי מביתי ללכת לדרכי פּטרבּורגה, באו אלי שני ספרים שונים בענייניהם ובתכליתם משני מקומות שונים.  האחד הוא ס' קהלת, עם תרגום יהודית ובאור מאת הרב החכם הכולל מו"ה' מנחם מנדל לפין ז"ל איש סאטנוב, עם הוספות מאת צבי הכהן רייך מקהילת באר, ונלווה אליו הערות על כמה פסוקים, גם מאמר על שיר השירים מאת המוציא לאור יהודה בן ישראל כארי מאודיסה.  אודיסה, בדפוס מ.א. בלינסון, תרל"ג.  והשני 'עולם כמנהגו' ספורי יהודה ליב גורדון, ספור שני, אחרית שמחה תוגה, ווילנה בדפוס האלמנה והאחים ראם, שנת תרל"ג לפ"ק'. – ואני טרם אספר את כל המוצאות אותי בדרך מסעי מפטרבורג לביתי.  אדבר דבר בעתו על שני הספרים האלה ועל מחבריהם כאשר עם לבבי והקורא ישפוט כאשר עם לבבו, כי מעולם לא כפיתי על הקורא את ההר כגיגית, לא אמרתי קבלו דעתי.  אכן רוח הוא באנוש וכל איש חופשי בדעותיו.  ואחל בראשון:

הרב החכם הגדול והישר באדם הר"ר מנחם מנדל לפין ז"ל, נולד בסאטאנוב ערך ה"א תק"י ונפטר בן ע"ז או ע"ח שנה: ערך ה"א תקפ"ז (בכל עמלי למצוא חשבון מדוקדק, משנת הולדתו ומותו, לא עלתה בידי, כי גם ידידי הרב החכם הנכבד הישיש ר' מרדכי סוכוסטאבר נ"י הי"ו, אשר ידעו פנים אל פנים, וכמה דברים אנוכי כותב על פיו, איננו יודע בבירור, שנת היוולדו).  משחרות טל ילדותו רוח ה' נוססה בו, רוח דעת מאוד נעלה, וכל עסקו היה בתלמוד ופוסקים והיה בקי בכל חלקי הש"ס כאחד הגדולים אשר בארץ וחריף גדול ומפורסם לעילוי.  בשבתו בביהמ"ד מצא שם את ס' 'אילים' להרב יש"ר מקנדיאה.  מודעת זאת בטרם גברה יד החסידות של שוא בארץ היו ספרי החכמה מצויים בבתי-המדרש, והיושבים שם לפני ה' לעסוק בתורה עסקו גם בחכמה, ומהם יתד ופינה לרוב חכמי ישראל היותר מפורסמים, כאשר הארכתי בזה במקום אחר.   אחד מאלה היה גם הר' מנחם לפין ז"ל, שבבית-המדרש החלה שמש ההשכלה האמיתית להופיע לו, כי היתה לו הכנה טבעית לחכמות השימוש, ומדי קראו בספר 'אלים' שת עליו נוספות מועילות ומחוכמות, ויעש פרי תבונה במקצוע זה, כאשר עשה אחר כך חיל בשאר מקצועות בחכמה.  מרוב שקידתו בספרים יום ולילה חלה את עיניו, וילך לדרוש ברופאים מובהקים לעיר ברלין רבתי בחכמים, שרתי בכל חכמה ומדע בימים ההם וגם אחרי כן, ושם היה אז בית-חולים מפואר ליהודים, ונהרו שמה כל מוכי האסון וכל ידועי חולי, ויבא גם הרמ"ל שמה בתוך הבאים.  הרמבמ"ן ז"ל, אשר שמע את שמעו, קרבהו בשתי ידיים ויהי אוהבו ומכבדו עד מאוד כל הימים אשר שכן כבודו בעיר, ושתי שנים ישב הרמ"ל בברלין ותדבק גם נפשו בנפש הרמבמ"ן ז"ל עד שחשבו לרבו ומורו.

הימים האלה היו ימי ביכורי שיטה חדשה בהשכלת עמנו.  העם ההולכים בחושך בכל דבר הנוגע לחכמת העולם, שקראו חכמות חיצוניות (האף אמנם אורו עיניהם בתורה וביראת ה') ראו אור גדול בכבוד מורנו הרמבמ"ן ז"ל, אשר חוברו בו יחד תורה וחכמה ויראת ה' טהורה.  התחברותו עם החכם המליץ הגדול לסינג גרמה לעשות לו שם גדול בעמי אשכנז ולהיות נחשב בין חכמיהם הגדולים, ויקנאו בו זאטוטי בני ישראל ויאמרו לעשות כמעשהו, ללמוד לשון וספר עמים, ולמען ילכו רבים בדרכיהם ותרבה הדעת החלו לאסוף חבורות ולעשות אגודות ללמוד החכמה והלשונות.  וכאשר העתיק הרמבמ"ן את התורה ללשון אשכנז, כבר נמצא הרבה שביקשו לעשות כמוהו בשאר ספרי הקודש, וגם עלתה בידם לבאר ולתרגם כל התנ"ך ולהפיץ מעינותיהם חוצה, עד שנשתנו סדרי הלימוד, ורוח חדשה החלה לפעום את צעירי עמנו.  הרוצה לעשות לו ציור על כל פנים בלתי-שלם מהרוח השוררת בימים ההם ובזמן ההוא בארצות אשכנז ובייחוד בפרוסיה, ישווה לנגד עיניו זמננו זה בארצנו הברוכה ארץ רוסיה.  מעת שנוסדו בתי-מדרש הרבנים (החרבים והשוממים עתה ועל חרבותיהם נבנו אינסטיטוטים אשר לא נדע מה טיבם ומה פרים) ויתר בתי-הספר, אשר העירו ועוררו את בני הנעורים ללמוד לשון המדינה ולהשתמש בה לכל ענייניהם, וכל העם מקצה שולחים את בניהם לבתי הגימנאזיום והאוניברסיטטים ובתי לימוד הטכניק וכו' וכו'.  ותחת אשר לפנים לא היה להם לישראל בעולם הזה אלא ד' אמות של הלכה וכל מעינם בה, וכל מטרת חייהם בזה היתה רק חיי העולם הבא, וכולם התקינו את עצמם בפרוזדור כדי שייכנסו לטרקלין, הנה כהיום הזה כולם מתעתדים לחיי העולם הזה ואומרים כי לא רק בשביל העמים כי גם בשבילם נברא העולם.  כמשפט הזה היה גם כן בדורו של הרמבמ"ן בפרוסיה המדינה ובכל יתר ערי אשכנז, בהבדל זה בלבד, שאנו אין לנו בזמן הזה איש גדול כמנדלסזון עומד בראש, ולא איש תורני וירא אלהים כר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל מחזק הבדק במקום שיש שם בדק, ואפילו לא מאזרי זיקות קודחי איש ההשכלה החדשה כ"ר איצק אייכל ור' יואל ברי"ל ור' דוד פרידלנדר, שבכל הפרזתם על המידה מכל מקום, היתה תורת ה' בפיהם ולשון עבר שגורה על שפתם, ולא היה להם דבר ה' לחרפה, כאשר היה לרבים בארצנו בימינו אלה.

בימי המבוכות האלה, בימי ההעברה משיטה לשיטה, בימים שהיו בברלין עוד שני אנשים מצוינים ושונים במטרתם, החכם ר' יצחק סאטאנוב שלא הניח חכמה אחת שלא טעם טעמה, אבל לא ירד לעומקה של הלכה באחת מהן, איש שחיבר ספרים הרבה כמעט בלי שום תועלת (בלעדי קצת מהם, שאינם מצויים בידינו, כ'ס' המידות' וכדומה) והחכם החריף גדול סאלומון מיימון, שהיה לבו פתוח כפתחו של אולם לכל דבר חכמת מדע, וסגור ומסוגר לכל מידה טובה וישרה, האיש שהבין את עמנואל קאנט כמעט יותר מכל תלמידיו ובני דורו, ולא הבין את עצמו ומטרת חייו עלי ארץ – בימים ההם ישב בברלין גם החכם הר' מנדל לפין ז"ל ונפשו שבעה חכמה ודעת ואמרי נועם ששמע מפי אביר החכמים הרמבמ"ן ז"ל, והרוח הגדולה וחזק המפרק הרים והופך הקערה על פיה לא נגע בקצהו, ויצא רמ"ל שלם מברלין כאשר בא שמה, שלם בתורתו, שלם באמונתו והשביע נפשו בצחצחות החכמה עד בלי די.  אז, כפי הנראה, עלה על דעתו הרעיון המחוכם לעשות בארצו כאשר עשה משה בארץ פרוסיה, ולהעתיק את ספרי הקודש ללשון המדובר בעם בארצות האלה שנקראו אז בשם פולין, באשר גברו אז הפולנים בארץ ויאחזו בה.  הרעיון הזה לא עזב אותו עד שהוציא אותו במקצת אל הפועל באחרית ימיו, כאשר נספר עוד.

הרמ"ל בא לברלין כבן שלושים שנה ויותר, ושתי שנים ישב שם ושנים מעטים אחרי שובו משם לביתו נגדע קרן תפארת ישראל בלאומים ומשה עלה אל האלקים.  וישב הרמ"ל בעיר קטנה מיקולאיוב, מנכסי השר הטפסר הגדול אדאם טשארטוריסקי, אחד מגדולי נסיכי פולין הנודעים לשם.  איתן מושבו של השר עצמו היה בקריית מזיבוז בפודוליה, לא רחוקה מהעיר מיקולאיוב, ומימים ימימה בא השר, בלווית אוהבו ורעו חכם מפורסם דוקטור אקלשמידט, לראות בין יתר נכסיו גם את העיר הקטנה הזאת, המלאה לה יהודים עניים מרודים מתפרנסים בצער ובלחם עוני, ורובם חנוונים בחנויות ריקות ודלות.  בחנות אחת מאלה ישבה אשת הרמ"ל ותמכור כלי חרס דוודים וסירים, ויהי כעבור השר ורעו על חנות האשה הזאת, והנה ספר אשכנזי גדל הכמות מונח על שולחנה, ויגש השר וירא והנה הוא ספר המתימאטיק של וולף, הנודע לגאון ולתפארת בימים ההם, וישתומם השר וישאל את האשה היהודית: למי הספר הזה? ותען: אישי הוגה בו יומם ולילה, וגם מדי בואו אלי הנה, לא יכול להיפרד מספר זה ומביאו עמו לחנות להגות בו גם פה.  ויאמר השר, איה בעלך? מהרי וקראיהו ואדעהו בשם.  ויבוא הרמ"ל ויעמוד לפני השר ורעו, והרמ"ל לא תואר ולא הדר לו, ופניו מלאים תוי אבעבועות (פּאקען), אולם בפתחו את פיו לדבר שיווה עליו הוד והדר ורוח דעה, בינה והשכל מרחפת על שפתיו המלאות חן.  ויהי כאשר דיבר עמו השר וישמע את חכמתו הרבה, וגם נודע לו מפיו כי תלמיד ורע הוא אל החכם הגדול, שכבר יצא טבעו בעולם בין נכבדי חכמי אשכנז ה"ה הרמבמ"ן, ויכבדהו וינשאהו, ומאז והלאה נתן להרמ"ל כל מחסורו לפרנסת ביתו מאוצר השר טשארטוריסקי כל ימי חייו, גם י"ש ושיכר מדי חודש בחודשו, עד כי היה די והותר ותמכור אשתו את מותר הי"ש והשיכר, ואדום זהב אחד מזומן נתן לו להוצאות בלתי-קצובות מאוצר השר, ואת הכסף הזה אסף הרמ"ל ויאצרו ויחסנו לתת לעני ביום קראו אליו ולהושיע דלים בעת צרתם.

 

ויותר שהיה הרמ"ל חכם עוד ביקש ללמד דעת את העם, ויבקש תחבולות ועצות נמרצות להביא את ההשכלה תחת צל קורתם של ההמון הרב, אשר לא הסכין ללכת בגדולות ונפלאות ולשון חכמים רחקה ממנו.  השתדלותו זאת, להביא חכמה בלב אנשים שאינם מן התלמידים ולא שימוש תלמידי חכמים, גרמה לו להמציא לשון קלה ונוחה, אשר כתב בה ספריו המחוכמים: 'אגרות החכמה' 'וחשבון הנפש', שכבר נודעו בעולם הספרות לשם ולתהילה והעתיק אליה את ספר 'מורה הנבוכים' להרמב"ם ז"ל (הוציאו לאור הדפוס הרב החכם הנכבד ר' מרדכי סוכוסטאבר הי"ו בשנת... [בערך 1831] בדפוס זולקווה).  וגם כתב פתיחה על ההעתקה ההיא, שהיתה עד הנה בכתב-יד והוציאה לאור הדפוס הרב החכם ר"א צדרבוים בהוספה למ"ע 'המליץ', ונמסרה לו מאת ידידי הרב החכם המפואר הר"ר חז"ס נ"י שבאה לידו מאלמנת ר' צבי ראבינוביטש מברדיטשוב.  שם הפתיחה הוא: 'קונטרס אלון מורה ששרשיו מרובין מענפיו'.  וכן העתיק מלשון צרפת את ספר הרפואות של החכם המפורסם בימים ההם טיסו מארץ שוויץ, אשר נעתק אז ללשונות הרבה, וקראהו בשם 'רפואות העם', נדפס בזולקווה בשנת תקנ"ד בהסכמת הרבנים גאוני ארץ הר"ר אלכסנדר סנדר מרגליות מברוד הרב דסאטאנוב, הר"ר יוסף אבדק"ק פראנקפורט דאודר, והר"ר צבי הירש רוזאניש אבדק"ק לבוב והקרייז, והר"ר משה צבי מייזליש אבדק"ק זולקווה והקרייז, וכולם אומרים שמסכימים הם על שלושת הספרים האלה: 'אגרות החכמה', 'רפואות העם', ופי' על ס' קהלת, ובהסכמת הרב מסאטאנוב (מיום י"א סיון תקמ"ח) כתוב מפורש 'עם העתקת קהלת ללשוננו'. – – מזה אנו רואים, שעוד בשנת תקמ"ח כבר נמצא ס' קהלת מועתק אצלו ללשוננו, זה שמונים וחמש שנים, וכבר הודו לו גם גאוני ארץ מפורסמים, ועל כולם הרב הגאון המפורסם ר' סנדר מרגליות, ששמו גדול עוד היום ונודע לתפארת בכל תפוצות ישראל והוא קורא להרמ"ל בשם 'ידידי'.  וזה לשון אדוננו הרמבמ"ן ז"ל בהעדאתו על ס' 'רפואות העם': 'אף שאין אני מבעלי החכמה הזאת ולא באתי שעריה, הנה יקר החיבור הזה וחן ערכו ידוע ומפורסם בכל הגלילות, וכל חכמי הזמן הנודעים נותנים יקר וגדולה להחכם טיסו על זה, ואחרי אשר הועתק לכל יושבי אירופה לעם ועם כלשונו, חיזקתי ואימצתי אני את לב ידידי החכם וכו' להעתיקו ללשון הקודש לתועלת אחינו בני ישראל, אשר לא ידעו לקרות בספרי העמים ולהבין את לשונם, וכדאי הוא החכם הרופא לסמוך בכל מקום שאין רופא מומחה, וחזקה לאהובי החבר, הבקי בשתי הלשונות, שההעתקה שתצא מתחת ידו, תהיה מתוקנת, נקייה וקלה ומסולסלת כראוי.  ברלין, י"ב אדר תקמ"ה, משה בן ר' מנדל מדסוי'.

– – החכמים בזמנו קיבלו ספריו בסבר פנים יפות. – – ואיך לא יבוש מבקרו ר' טוביה פדר ופניו לא יחוורו להתעולל ולהתגולל עליו בחירופים וגידופים, וכאשר התנפל על העתקתו לס' משלי שיצאה לאור בטראנופול, הוציא כל רוחו גם על ס' 'רפואות העם' ו'חשבון הנפש' לאמור: 'את כולם ישא רוח, כי יגרשו טיט ורפש', כל רואיהם יכירום מבטן מי יצאו, לא לעזר ולא להועיל אך לתוהו נבראו'. – – הלא שקר ענה רט"פ ברמ"ל, שאין בספריו הנ"ל שום תועלת, אחרי שעינינו ראו כמה קהילות ישראל ששמעו לעצת המעתיק וקנו ס' 'רפואות העם' ומסרו לזקן שבחבורה קדושה, ופעמים הרבה להרב או המגיד דמתא, והוא עסק והגה בו בעיון נמרץ, והיה מבקר חולים, ובייחוד בבית-החולים שהיה תמיד בכל עיר ועיר לישראל, והועיל להם הרבה ברפואות הס' הנ"ל.  וכן ראינו ושמענו שנוסדו חברות מתנהגות על-פי ס' 'חשבון הנפש' ומתקנות מידותיהן על-פיו.  ובמה שנוגע להעתקותיו מספרי הקודש ללשון העם, שמעו ואספרה.

לא לבד את ס' משלי (שבא כבר קרוב לשנת תקע"ד לדפוס או בשנה הנ"ל עצמה, כי אין הספר אצלי לעיין על זה, רק אשפוט על-פי ביקורת ר' טוביה פדר שנמצא אצלי בכתב-יד) ואתו ס' קהלת תירגם הרמ"ל ללשון העם, כי גם ס' תהלים וכל החמש מגילות ראיתי זה יותר מארבעים שנה מתורגמים ללשון זו מאתו, כאשר ישבתי איזה חדשים בעיר באר. – – כאשר ראה הרמ"ל, בהיותו בברלין, את אשר עשה משה לעיני כל ישראל בארץ אשכנז, והבין היטב את התכלית המרוצה להוליך את אחינו בני ישראל קוממיות לקראת החכמה אשר היתה זרה להם, שם אל לבו לעשות כמעשהו גם הוא בארצו ובמולדתו, ויען שבארצו לא מצא דרך אחרת להועיל לבני עמו, שכל לשון וספר עמים, היה להם כספר החתום, כי אף לדבר אליהם בלשונם, על כן שינס מותניו ויתרגם את הספרים הנ"ל ללשון העם, ועוד יתרה עשה, שגם בשביל לומדי תורה וחובשי בית-המדרש מצא דרך נכונה להעיר אוזנם ללמוד החכמה, ויחבר ס' 'אגרות החכמה' 'וחשבון הנפש' 'ורפואות העם' בלשון משנה ותלמוד ומדרש קלה ופשוטה, וכן תרגם ללשון זו גם את ס' 'המורה', לתתו לפני הלומדים שתרגום אבן תבון קשה להם.  הוא היה הראשון שהמציא הלשון ההיא, אשר בימינו אלה הרחיבה והשלימה ידידי הרב החכם המובהק הר"ר אליעזר צבי הכהן צווייפל נ"י, והרבה הועיל הרמ"ל בחיבוריו ההם, שבאמת נפקחו עיני רבים ורבתה הדעת.  אני בעצמי ידעתי בימי חורפי אנשים רבים שנתעוררו להשכיל רק מתרגומי הרמ"ל לספרי הקודש, אשר קראו בכתיבת יד, ועל-פי ההתעוררות הזו לימדו בניהם לשון וספר עמים וחינכום על-פי דרכי החכמה. – – ומה יענה ר"ט פדר המחרף ומגדף את החכם והישר באדם על לא דבר? – – זה האיש אשר שפתיו מלאו זעם ופיו היה כוס רעל, היה באמת מדקדק ובעל מסורה גדול, אבל לא היה לו בינת אדם להבין מטרת איש רם ונישא כהרמ"ל, לזכר עולם יהיה צדיק! – – רט"פ היה גם משורר ומליץ כמעט יחיד בדורו בארצו (במאמרי 'איגרת ביקורת' שנדפס במ"ע 'הכוכבים' ובכרך מיוחד, ווילנה תרכ"ו, הבאתי לדוגמה המה טורים משיריו הנמצאים אצלי בכתב-יד) והיה בקי בספרים, מבין בתלמוד והוגה בו, ומעורב בדעת עם חכמים, ואי-אפשר לדמותו אל עזי-פנים שבדורנו הריקים מכל חכמה ונעורים מכל מדע, ישנות לא ראו וחדשות לא התבוננו, מספרות ישראל רחקו ועד ספרות העמים לא באו, כי אם נגעו בקצה עטם בשפת הארץ ויאמרו, כי חכמו השכילו ואין על עפר משלם, ובאמת הם משוללי דעת וספרות כאשר הם משוללי מוסר ודרך-ארץ, – – ורק באש קנאתו בלבד נדמה רט"פ למלעיבים בסופרי עמנו בימינו, ובאשר לא שת לבו לדעת לפני מי הוא עומד בעזות מצח ובעיניים רמות. – – 'קורא הדורות' (היסטוריה) חרץ משפטם לאמור: חכמת רמ"ל תעמוד לעד! – – וקנאת רט"פ כצל עברה ואיננה.

הנה-נא ידענו תכלית כוונתו של הרמ"ל, הוא הדבר אשר אנו מבקשים היום כולנו, לפקוח עיני העם ולפתוח לבו לתבונה, ודבר גלוי וידוע הוא שספרי התנ"ך הם מקור נאמן להשכלה ולפקוח עיניים עיוורות, ויותר שהעם עוסקים בתנ"ך הם משליכים מעליהם עול אמונות טפלות והבלי-שוא, כי מספרי קודש תצא אורה ותופע נהרה המגרשת מפניה חושך.  בדרך זו הלכו כל דורשי אור והשכלת העם מעולם, שמו אל התנ"ך פניהם, פתחו גן נעול זה ויפוצו מעינותיו חוצה ויבואו העם לשתות מבאר מים חיים ותאורנה עיניהם.  וכפי הנראה בהר הרמ"ל בכוונה נמרצה בספר קוהלת לתרגמו ראשונה ולתתו לפני בני עמו בלשון המורגלת ביניהם בכל יופי ונועם באפשרי בלשון עילגים כזה: לפי שהשקלא והטריא שבס' זה יותר מסוגלת לנפש היהודי התלמודי, שהורגל מעודו בטענות ומענות, שעל-ידי זה תתעורר נפשו לחקירה ודרישה ולעיון הלב עד שנעשה משכיל וחושב.  קשה להאמין שלא עלה עוד שום ספק על לב הרמ"ל במחבר ס' קהלת, אמנם זה ברור אצלי, שאם גם היה הרמ"ל מאמין בבירור שהס' איננו לשלמה בן דוד, כדעת החדשים, לא היה משים לב לזה בהעתקתו ובביאורו, ולא היה מזכיר דעה זאת, כדי שלא לבטל מטרת כוונתו לקחת לב העם ולישר תלמי לבביהם לחכמה, כי לא כדורנו דורו.  אלמלא הוציא אז מפיו ספק על מחבר הס' הזה, היה די לו לאסור כל חיבורו ולא הסכימו עליו רבני זמנו ולא היה אפשרות בידו למשוך עליו עיני הקוראים ולבם. – פירושי הרמ"ל על קצת פסוקים מס' קהלת חדשים ונאים, אך תרגומו בכלל יפה בעתו, ולקוראים בלתי יודעים לשון וספר עמים תרגומו מועיל מאוד עוד היום, בדורנו בארצנו, ותקווה לאור חדש ממנו לעורר עין ולב.  גם קצת פירושי ידידי היקר החכם הר"ר יהודה כארי נ"י קולעים אל השערה ונעימים לאוזן.  ובמה שנוגע למאמרו על שיר השירים אין לי להוסיף דבר על מה שכתב לו ידידי ורעי הרב החכם הנכבד רא"צ הכהן צווייפל הי"ו, ולא לגרוע מהם, כי דבריו נאמרו בהשכל ודעת, זה עניינם בקצרה כפי שהציעם הרב הנ"ל לפני על-פה: 'כשנסיח דעתנו מן המבארים והחוקרים החדשים, בין שהם בני בריתנו ובין שאינם בני ברית, העושים שיה"ש חול ככל שירי עגבים ממין זה, ונשים לב לדעת חכמינו הקדמונים, בעלי האסופת, ששמו חותם צר על ספרי הקודש, לאמור: עד פה תבואו ולא תוסיפו, הנה אנחנו רואים שבעיניהם היה שיה"ש קודש וכל דבריו אבני כיס יקרות ונעלות, והאות שהם הרחיקו מגבול ספרי הקודש ספרים הרבה שאינם נופלים בערכם מס' שיה"ש, ואולי עוד עולים עליו במעלת ענייניהם, כמו ספרי 'בן סירא' ו'חכמת שלמה' וכו' לא נוכל לומר שקיבלו השיר כמו שהוא בכוונתו הפשוטה לקודש קדשים, כי הנה השיר בחיצוניותו עגבים בפיו וכל קדושה אין לו.  אי לזאת ביקשו כל המפרשים התוריים לייחס לו כוונה עמוקה וקדושה.  ומה עשו? איה הלכו לבקש איש איש עומק בכוונה של ספר זה? הווי אומר איש-איש בשאלות דורו וזמנו והעניינים הסובבים אותו והתעסקותו, והדברים עתיקים.  לתכלית כוונה זו יפה עשה הרי"ל נ"י למצוא פשר דבר בשיר זה לשאלה גדולה שצמחה בזמננו, היא שאלת הריפורם הנוגעת בכל פינות הדת ומבקשת להרוס עד היסוד בה, וזה החכם ר"י כארי נ"י נלחם עמם בזרוע עז, וויכוחו עלה יפה בדברי השיר הקדוש הזה לדעת חכמינו הקדמונים.  אלה דברי ידידי הרב צווייפל נ"י, כפי שהבנתי ממנו, והם נכונים מאוד במה שנוגע לביקורת המאמר הנ"ל.  אבל אם ישאלני איש, אם מודה אני לידידי כארי שכנים דבריו, אגיד האמת ולא אכחד, כי שנאתי חנף, כי אין אני רואה שום כוונה אחרת בס' שיה"ש זולתי המובן מפשוטן של דבריו, ובעיני לא ייגרע ערכו בעבור היותו שיר של אהבה, ואדרבה עוד יגדל בעיני והיה לאות, כי לא סוגרה נפש המשורר העברי לפני ההרגש הרך והענוג הזה, שבלעדו אין חיים ואין חסד ואין דעת כל יופי ונעים בארץ.

 

[וילנה]

[בדרכו מפטרבורג לווילנה התעכב שלושה ימים בדינאבּורג, שם קיבלו אותו ידידיו של צבי ראבינוביץ, האחים הרופא והרוקח נתנזון וד"ר לוונטאל, 'אשר ידעו את שמו וקראו ספריו'.  מלבדם התרועע עם המשורר ראובן וולר, החותם את שמו בסופי תיבות 'נר', ועם ר' בנימין דוד שפירא, בן הרב מטשורטקוב.  לווילנה בא בכ"ו בתמוז].

בעצם העת ההיא (בחודש תמוז) זה עשרים ושלוש שנים לפנים, בשנת תר"י, באתי פעם ראשונה לווילנה. – – בימים ההם נוסדו בתי-ספר לישראל בארצנו.  מתי מספר המשכילים אשר בחורים החבאו וחרדו להראות לעין כל כי אוהבי חכמה הם, לבלי יהיו דראון לכל בשר, החלו בעת ההיא לצאת מחוריהם ולגלות מצפוניהם לפני מחזיקי כן תורנה של ההשכלה, ובראשם החכם הנכבד המורם מעם הר"ר אריה ליב מאנדלשטאם נ"י, אשר הלך במלאכות הממשלה לסובב את כל ערי היהודים, לייסד בתי-ספר, לבחור מורים מכל אשר ייטב בעיניו, גם לבחור ספרים, או לחברם בעצמו, אם לא ימצא מן המוכן, ולתתם לפני המורים ללמדם לבני ישראל הבאים בשערי הבתים האלה.  לפניו נגלו כל תעלומות המשכילים הנחבאים אל הכלים, מהם לבושי שרד בגדי קודש, מכנסי בד על בשרם זרת אורכם, וסרח העודף מכנף מעילם, אמתים על הארץ, ומהם אשר לא השכילו מעולם, כי אם למדו בילדותם קצת פסוקי תנ"ך וחזרו ושכחום, ואף-על-פי-כן נתפרסמו לאפיקורסים מעט (א שטיקעל אפיקורס) ושמם זה גרם להם להרים קרנם בכבוד בעיני יחידים מנגידי עמנו שלא נטו אחרי שיטת הצביעות, ויבחרו להם מלמדים לבניהם מאלה החשודים לאפיקורסים, ויבואו גם הם בתוך הבאים לקבל פני החכם מאנדלשטאם ני', ובהיותם רובם ככולם עניים מרודים ככל מלמדי תינוקות, ומדיהם קרועים ומטולאים, טלאי על גבי טלאי, ובהם כמראות נגעים, חסה עליהם עין החכם מאנדלשטאם וירשמם בפנקסו לימים הבאים, וכבוא העת לבחור מורים זכר אותם ויפקדם בטלאים.  רק מעט מזער לקח הח' מ"ש מאלה המשכילים, אשר באמת ובתמים מסרו נפשם על לימוד החכמה ועל לכתם בדרכיה, כי אלה לא נחבו מפני חמת המציק, ובפומבי למדו להשכיל להיטיב ויהיו לקוץ ממאיר בעיני העם ההולכים בחושך, ובראשם קציני העם נטילי כסף, אשר רובם היו בימים ההם (וקצתם עוד היום) קנאים גדולים.  המה הביאו את דיבת האנשים המשכילים האלה בעיני החכם אשר בידו נפש כל המורים, לאמור: הישמר לך מפלוני ופלוני, פן תתנהו למורה ושחת את בני עמך! – אחד מאלה האומללים, אשר לא רשם ה' מאנדלשטאם בפינקסו, הייתי גם אני כותב הטורים האלה.  בהיות ה' מ"ש בברדיטשוב, עיר מגורי בימים ההם, וראיתי פניו, קיבלני בסבר פנים יפות ודיבר אלי בחלקות ויספר לי, כי כאשר שלחתי את ספרי 'פרחי האביב' להמינסיטר אובארוב, ושם היה כתוב בראש בכתב-ידי שיר לכבודו נדפס אחר-כך בספרי 'הניצנים', צד 210) וביקשו המיניסטר להעתיק לו השיר ההוא ללשון אשכנז וכו' וכו', וממילא מובן, כי דרכי נכון לפניו ובקהל המורים ראשון לראשונים אהיה.  ויהי ביום פקדו את המורים ולא זכר אותי שר המורים וישכחני.  כאשר נודע לי הדבר הרע הזה התאבלתי מאוד, כי עת צרה היתה לי העת ההיא, מצבי היה מורה מאוד, לוקחי לקח מפי בשפות אשכנז וצרפת כלו מעט-מעט.  אלה למדו כל צרכם ואלה נשאו נשים ויהיו לסוחרים, ואלה עזבו את לימודם ונשבעו לרגל הצבועים ויהיו ערי, ותקצר נפשי בעמלי, ותקוותי על מאנדלשטאם מפח נפש.  אזכרה הימים האלה וחיל יאחזני!

[שניים מידידיו, אברהם ראטהויז מברדיטשוב ופיודורוב-גרינבוים מקיוב, יעצו לו להיבחן] כמשפט כל המורים אשר לא מבני ישראל.

עצתם שמעתי ועשיתי כדבריהם.  בן שלושים ותשע שנים הייתי אז, ולי אשה ובן ושתי בנות, ובביתי אין כל בלתי אם גויתנו לשבוע לחם.  את ביתי זה עזבתי בעירום וחוסר כל ואלך לז'יטומיר לשבת שמה שבועות אחדים להכין את עצמי לבחינה, כי לא תיוולד בחינה פעם אחת בלי הכנה בלימודים הנחוצים בגימנאזיום.

ביום כ"ב לחודש שנת תר"י עמדתי על הבחינה בגימנאזיום בז'יטומר ויצאתי בשלום בתור מורה לאחד בתי-הספר הגדולים לבני ישראל ושבתי לביתי ברדיטשובה שמח וטוב לב.  אפס מבלי היות אז מקום פנוי באחד בתי הספר למענו, גמרתי בדעתי ללכת לווילנה להדפיס ספרי 'הניצנים', והגביר הנכבד הד"ר משה יצחק הורוויץ נ"י, אשר לשמו ולזכרו הקדשתי את ספרי, היה עוזר לי, אז באתי לווילנה פעם ראשונה, והתקוה משחקת לפני, כי עוד מעט ואקח עמדתי באחד בתי-ספר הגדולים ואשב שקט ובטח ולא אוכל עוד בדאגה לחמי כאשר עד הנה. – עתה באתי לווילנה פעם שנית, זקן ושב, אחרי עבדתי בבתי-הספר עשרים ושתי שנים בעמל ושקידה רבה, אחרי הוציאי לאור שנים-עשר ספרים, אחרי כי זכיתי לתודות ותהילות משרי הממשלה הגבוהים, עד שהמלך במסיבו כיבדני בתודתו הרוממה פעמים ובחסדו הגדול נתן לי מידאליה של יום הכתר – והנה בתי-הספר סגורים על מסגר וחרשים באו תחתיהם, והנני כמקודם חסר כל, ותקוותי מפח נפש.

גם העיר וילנה שינתה פניה מאז ועד עתה! רבים אומרים כי שונתה לטוב; אבל אנוכי לא כן אדמה.  מה בצע כי נבנו בה עוד חומות בצורות, כי יפו רחובותיה ונוקו חוצותיה מחלאה ודומן, אם חכמת הרבה מחכמיה וגאוניה לא עוד תאיר פניה. – – רבים מבני העליה הלכו לבית מועד לכל חי, המעטים אשר השאיר הזמן לפליטה שינו פניהם גם הם. – – החכמים הנכבדים הנודעים לשם ר' שמואל יוסף פין, ר' חיים ליב קאצינלנבויגן, ר' מרדכי פלונגיאן, ר' קלמן שולמאן, אם אמנם חכמתם עוד בחוץ תרונה ולשונם תהלך בארץ, וברוכים הם לה' ועוד ינובון בשיבה טובה, הנה כולם רוח כהה לבשתם, אין שמחה במגורם ופניהם לא היו להם.  בלתי ר' אייזיק מאיר דיק נ"י אשר לא שינה טעמו, עוד תיזל כטל אמרתו ודבריו ישמחו לב ונפש.  את הישיש הרב החכם המליץ הר"ר אד"ם הכהן לא ראיתי, כי מחוץ לעיר הוא יושב הרחק מאדם העיר, – – אמנם ראה ראיתי את חתנו החכם הנכבד הר"ר יהושע שטיינברג נ"י איש אשר הראה כוחו וגבורתו בשפת עבר בספרו היקר 'אור לישרים' (ווילנה תרכ"ו), וידיעתו הגדולה והרחבה ביסודי הלשון ההיא הראה לדעת בספר 'דקדוק' שחיבר בלשון רוסיה, אשר לפניו לא היה כמוהו בלשון מדינתנו ואחריו כל מושך בשבט סופרים ימשוך והוא יהיה לעיניים לכל הבא אחריו לדבר דבר בעניין זה, כי אמנם הפליא לעשות בכמה דברים, ובייחוד במה שהחזיר העטרה ליושנה והוכיח בראיות שמבטא האשכנזים היא העיקרית בנוגע אל התנועות, ולא הספרדית, כאשר קיימו וקיבלו עליהם על חכמי העמים מבלי טעם וסיבה נכונה, ואחריהם נמשכו גם המדקדקים החדשים מבני ישראל.  נדפס בווילנא בשנת 1871.  בשנת 1872 הוציא לאור גם ס' 'תלמוד לשון כשדית' בשפת רוסיה.  החכם הזה היה עד הנה מורה שתי הלשונות האלה, עברית וכשדית, בבית-מדרש הרבנים בווילנה, וכעת, אחר שנסגר בית-מדרש הרבנים ובמקומו נפתח אינסטיטוט של מורים, ה' שטיינברג מכהן פאר בתוכו בתור ממלא מקום אינספּקטור, ורעו הנכבד החכם המובהק ואיש הלבב הר"ר אשר וואהל נבחר למורה שם, ושני הרעים האהובים האלה הם גם כן מבקרי ספרי העבריים (צענזארען) מטעם המלכות.  מיתר חכמי ווילנה ונבוניה, אשר חדשים מקרוב באו ולא ידעתים בהיותי שם לפני כ"ג שנה, זכיתי לדעת רק את החכם הנכבד הר"ר גרשטיין, איש טוב הלבב ובעל מידות ישרות ונכבדות וזכה לשם טוב ולחיבה יתירה בכל כיתות היהודים היושבים בווילנה, כי פועל צדקות הוא בקרב עדתו ובכל אשר יפנה ייטיב.  תחת השגחתו יפתח בית התלמוד-תורה ותלמידיו כשתילי זית.  אני בעצמי לא ביקרתי את הבית ממיעוט הפנאי, אבל שמעו שמעתי מפי רבים ונכבדים. – – את החכם לבאנדה לא יכולתי לבקר, בהיותו גם הוא יושב מחוץ לעיר כל ימי הקיץ. – –

בדרך כלל מצאתי, כי בקרית ווילנה אשר הכתה שם שורש ספרות ישראל מדור דור, לא היה כוח ביד ההשכלה החדשה לדחותה בשתי ידיים, כאשר עשתה במקומות אחדים ללכת עמה קרי, ועין חודרת תחזה נכוחות, כי לא מיד ההשכלה ולימוד לשונות העמים בא הקץ במקומות ההם על שפת עבר וחכמת ישראל לסעף פארה במערצה כי אם מיד הצבועים, אשר כלו סעיפיה ובכל תבואתה שרשו עוד בטרם נפקחו עיני צעירי הדור החדש לבקש חכמה, והמה בבקשם לא מצאו מרעה בספרות ישראל, אשר היתה שממה לפניהם, כי לא עבדו אבותם את אדמתה, וילכו ללקוט בשדה אחר וימצאו מאה שערים, ותהי שדמת ספרות ישראל אומללה ועזובה, אין דורש ואין מבקש אותה לעבדה ולשבוע מטובה, לא כן בערי ליטה, ובייחוד בעיר ווילנה, שחוברו לה יחדיו תורה וחכמה והשכלה טהורה מני דור דור, גאוניה משכילים, ומשכיליה לומדי תורה ושפת עבר.  שם עוד היום רבים מבני הדור החדש אוהבים ספרי עבר ועוסקים בם, ומהם גם סופרים מהירים ושפתם זכה וברורה (ראה לדוגמה השיר 'מאמינים אנחנו' במ"ע 'השחר', שנה ד', חוברת א' מאת המשכיל הנכון ל. קאנטר, תלמיד בית-מדרש הרבנים בווילנה ואחר-כך בזיטומיר וכעת לומד חכמת הרפואה בפטרסבורג, ונראה כי לשונו עט סופר מהיר בשפת עברי, ונמצאים הרבה כמוהו בהאקאדמיה ובאוניברסיטטין, מבינים שפת עבר וכותבים בה בטוב טעם ודעת וכמעט כולם ילידי ארץ ליטה הם ורובם מעיר ווילנה).  ובכן אין פחד לנגד עיני כי ההשכלה החדשה תגרש מפניה ידיעת ספרות ישראל.  ולפי דעתי עוד תועיל הרבה לייפותה ולקשטה בעדיים חדשים ולפתח בה רוח חיים תחת רוח כהה, אשר נפקחו בה חובשי בית-המדרש אשר חסרה להם ידיעת ותהלוכות תבל ומלואה, ויהי כל עסקם רק לימוד הגפ"ת ובאחזם עט סופר בידם לא ידעו דבר בלעדי שאלות ותשובות ופלפולים, או לשיר בשירים כסירים סבוכים בלי כל רוח חיים בקרבם.  לא כן צעירי משכילים היודעים שפות אחרות זולת שפת עבר, ולומדים חכמות ומדעים וקוראים בספרי עם ועם ושמים עינם על מטרת הסופרים הנאמנים ורב טוב אשר הביאו לעמיהם באמצעות הספרות, מהם יראו וכן יעשו, והיתה ספרות ישראל לברכה בקרב הארץ.  [כאן מונה אב"ג את ספריהם של צבי ראבינוביץ, קלמן שולמאן, ש"י פין ודוד משה מיצקון הנמצאים תחת מכבש הדפוס או מוכנים לדפוס.  את האחרון הוא משבח במיוחד ומאחל לו ש'ספרו השני ימצא מבקרים יותר נאמנים וישרי לב, שאינם עושים מלאכתם רמיה'].

עיקר נסיעתי לווילנה היתה למסור שם לדפוס את ספרי 'נתן החכם' תחת השגחת הגביר המפורסם, המשכיל הנכבד, איש נבון וחכם הר"ר יוסף בצלאל הרכבי נ"י, אבי אלמנת ראם, אשר בהיותו בעצמו סופר מהיר בשפת קודשנו ואוהב אמת לספרות ישראל, בטח בו ליבי, כי ישתדל לתת פאר וכבוד לספרו של אבי משוררי אשכנז החכם לסינג, אשר היה לנס עמים, ונקל לו לעשות זאת, בהיות דפוסו הוא המשובח והמפואר בכל דפוסי ארצנו ולא יחסר בו כל יופי והדר.  ואחר אשר כיליתי מלאכתי זאת בווילנה, ונתפשרתי עם הגביר החכם הנ"ל, ומסרתי ספרי ליד המבקרים (צענזארען) החכמים ה' שטיינברג והח' וואהל, אמרתי אלכה על זמן קצר לראות את שלום אחי המשכילים בקובנה, העיר אשר לא ראיתיה מעולם, ואשר שם חרש וזרע על תלמי שדה ההשכלה איש חכם-לב ובכיר כוח המליצה, הר"ר אברהם מאפו ז"ל, איש אשר סלל דרך חדשה בספרות ישראל. – –

 

[קובנה – מינסק – הורודנה – ביאליסטוק – ז'יטומיר]

 

[בקובנה התרועע עם הרב מטעם הממשלה יצחק ראובן הכהן שניטקינד ועם מוכר הספרים אברהם צוקרמאן]

ועוד הרבה משכילים ונבונים ראיתי שם, כולם חתמו שמם לקחת במחיר את ספרי 'נתן' בשמחה ובטוב לב, לא ראיתי עוד מימי אהבת הספרות בבני עמו כאשר ראו עיני בעיר קובנה. – – לומדי תורה ואוהבי חכמה, וקנאת הדת והדעות רחוקה מהם, עד שגם הרב הגאון המפורסם מוהר"ר יצחק אלחנן, חד מגאוני ליטה ותופשי התורה, הוא מצויין מאוד במידת הסבלנות יותר מכל הרבנים. – – את האשה המשכלת מרת מרים מארקיל, אשר תרגמה לעברית את ס' 'היהודים באנגליה' לא מצאתי בקובנה, כי נסעה מביתה.  כפי שהוגד לי, באה לה ידיעה בשפת עבר מאת רבה ומורה החכם מאפו ז"ל ואין זה דבר זר ונפלא בערי ליטה, כי בארץ ההיא רבות בנות עשו חיל לתורה ולתעורה בישראל.  ובקריית ווילנה ראיתי את האשה הכבודה, אשת המשכיל הנכבד ר' יצחק גולדמאן, אחות ידידי המשכיל המפואר הנעלה הר"ר אליעזר יצחק שפירא מווארשה, היודעת היטב שפת עבר, מלבד ידיעתה הגדולה בשפת רוסית, פולנית, אשכנזית וצרפתית, וקוראה בספרים עבריים כאחד גדולי המשכילים בעם. – –

שבתי מקובנה לווילנה, ויען מצאתי שם, מי לא כילה עוד הצנזור את מלאכתו ואי-אפשר לי עוד למסור ספרי לדפוס, עזבתי עוד הפעם את העיר ללכת לעיר מינסק על ימים אחדים, כי גם העיר המהוללה הזאת לא ראו עיני מעודי.  ביקרתי את הרב המשכיל הנכבד הר"ר אברהם חאנליש (הרב מטעם הממשלה), הוא אחד מחניכי בית-מדרש הרבנים בווילנה (כרוב רבני ערי ליטה אשר ביקרתי במסעי זה), יודע שפת עבר על בוריה ובקי בספרותנו, ודובר צחות בשפת ארצנו האהובה.  במשך ימי שבתי אתו קרא באוזני רוב דרשותיו (מהן נדפסות ומהן כתובות), והנה טובות מאוד ויש בהן כוח לפעול גדולות בלב שומעיהן.  דבר נפלא הוא, שהרב הזה לא שמע מעולם איזה דרשן מפואר מדרשני קהילות ישראל הנאורות, ולא קרא מימיו דרשה אחת מדרשות אבי הדרשנים בעמנו ובימינו, הוא הרב החכם הגדול תפארת ישראל דוקטור א. יללינק הי"ו.  ויהי כאשר הראיתי להרב חאנליש את שבע הדרשות של ד"ר ילינק שתרגמתי לעברית והמה אצלי בכתובים (מלבד אחת והיא: 'שיר השירים' שנדפסה בלמברג בשנת 1861), ויבלען, עודן בכפי ותהיינה בפיו כדבש למתוק, ולא איחר לכתוב להרב ד"ר יללינק ולבקשהו שישלח לו כל דרשותיו הנדפסות במחיר אשר ישית עליהן, וגם אני נתבקשתי ממנו לבקש זאת מאת הד"ר הנ"ל וכן עשיתי בשולי מכתבו, וגם שלח לו את דרשותיו בלשון רוסיה, כי אמר אולי ימצא ד"ר יללינק איש בווינה אשר יתרגם לו דבר מהנה ללשון אשכנז וישפוט שפוט.  אנוכי הסיבותי את כל זאת מחפצי לחזק ולאמץ את לב הרב חאנליש, באשר מצאתי בו כלי מחזיק ברכה וטובה הרבה בכוח הדיבור אשר לו.  מאוד-מאוד נחוצים לנו בארצנו דורשים כאלה בשפת הארץ, כן לדבר באוזני בני עמנו, אשר רובם בערים הגדולות מבינים השפה הזאת יותר מכל הלשונות (מלבד לשון אשכנזית-יהודית הנקראת ז'ארגון, שהיא לשון עילגים ומלים אין די לה לכל דבר שבחכמה, וכמעט אי-אפשר להלהיב בה לב השומע ככל הנחוץ לעשות בדרשה שיש לה מטרה), וכן למשוך לב השומעים אשר לא מבני ישאל הסרים לראות בתי-תפילותינו החדשים ולשמוע שיר המקהלה ודרשת הדורש. – –

העיר מינסק היתה מעולם עיר של חכמים ותופשי תורה, ושלום היה שם תמיד בין ההשכלה ויראת ה' הטהורה ולא התרוצצו הבנים בקרבה.  איש אחד היה בעיר מינסק, אשר בו התאחדו שתי אלה ביתר שאת ועוז והיה מופת לרבים בחכמתו הרבה והרחבה, בהדר גאון תורתו ויראתו, בכבוד עושרו וברוחו הנדיבה, ה"ה המנוח הרב הגאון והחכם המפורסם, הגביר והנדיב, תפארת עדתו וגדול בישראל הר"ר זוסיל הכהן ראפאפורט זצ"ל, אשר לא עזב אחריו כמוהו בכמה קהילות יעקב. – –

בהיותי בווילנה זה עשרים ושלוש שנים הקרה ה' לפני שם את הגביר הנכבד והחכם המפואר הדורש טוב לעמו, הרב ר' דוד בהרב הגביר והנדיב המפורסם הר"ר אהרן לוריא ז"ל, ונודע לי אז, כי גדולות ונצורות עשה בעירו, העיר אוזני בני-הנעורים ללמוד לשון וספר בטרם יסדה לנו הממשלה הכבודה בתי-ספר, ומרוב אהבתי שאהבתי אותו והכרתי מעלתו שרתי עליו את השירה הכתובה בספרי 'הניצנים', צד 214.  מאז ועד עתה החלפנו איגרות הרבה, ופעמים רבות קיווינו לראות איש את רעהו, – – וה' לא ציווה! – – הלכתי לבקר את אחיו הר"ר שמחה לוריא נ"י.  האיש היקר הזה מושך גם בשבט סופר לעת מצוא. – – כן קראתי גם-כן שירי הגביר הנכבד הר"ר זלמן לוריא בקיוב, בנו של הר"ר שמחה הנ"ל, והוא משורר משכיל בעברית ואשכנזית. – – כשם שיש מעלות וחסרונות מיוחדות לאיש פרטי שהוא נפרד ונבדל על-ידיהן מזולתו, כך יש מעלות וחסרונות משפחתיות, רוצה לומר שמשפחה אחת מצטיינת בהן ונבדלת מזולתה על ידיהן.

[בהמשך מפתח אב"ג את הרעיון, 'שאינו דומה דם הסובב בעורקי בני דלת-העם... לדם הסובב בעורקי בני מרום עם הארץ, העוסקים בתורה ובחכמה כל ימיהם'.  משפחת לוריא היא משפחה ותיקה, ממנה יצאו הרבה אנשים מפורסמים המצטיינים במעלות ובמידות].

שבתי לוווילנה – – ואחרי התימי כל מלאכתי שם נפטרתי מאוהבי וידידי ואצא מווילנה ללכת ז'יטומירה, ואבוא ביום ההוא לעיר הורודנה ואשלחה להגיד לידידי מאז הרב החכם והמליץ המפואר הר"ר מנחם מאניש בנדטזון נ"י, ולא איחר ידידי מבוא אלי לבית מלוני – – ושנינו יחדיו הלכנו אל המשכיל הנכבד והמפואר הר"ר יוסף הורוויץ (מעתיק סידור התפילה והמחזור לראש-השנה וליום-כיפור לשפת רוסיה). – – לא התמהמהתי בהורודנה, יצאתי משם ואבוא לעיר בּיאליסטוק.

העיר בּיאליסטוק היא עיר גדולה של סוחרים משכילים.  רוב היהודים אשר בקרבה יודעים את התורה ומיישרים אורחותיהם כדרוש לחפץ הזמן, מחנכים את בניהם לתורה ולחכמה ולדרך-ארץ.  הרב מטעם הממשלה ה' מארקוס הוא איש משכיל צעיר לימים, מחניכי בית-מדרש הרבנים דווילנה, הולך תמים ופועל צדק ומהולל בפי כל.  הנאורים שר בעם יסדו להם בית-תפילה מהודר ומתוקן בסדרים נאים, ובחרו להם לש"ץ בתוכו את המשכיל הנעלה הר"ר יוסף ברגגרין נ"י, יודע לשיר במקהלות על-פי חכמת המוסיקה, שמעתי מנגינותיו – – כבר בשנה העברה בווארשה.  מלבד ידיעתו הרחבה בנגינה הוא בעל תורה ויודע היטב את שפת עבר, אבל פרנסתו מעטה ושכרו אינו מספיק לחיות בלי מחסור. – –

 

במשך הימים המעטים אשר ישבתי שם ראיתי הרבה ממשכילי העיר וקציניה, התבוננתי על דרכיהם, וישרו בעיני הרבה יתר מאוד מדרכי רוב אנשי ערים אחרות אשר ידעתי.  שלום ושלווה, השקט ובטח במגורם, אין איש חורש על רעהו רעה, יען כמעט כולם פרנסתם מצויה בעבודתו אשר הוא עובד בבית-מסחרו, במרכולתו ועזבונו, ובבתי חרושת-המעשה, ואין איש הולך בטל ומטייל ברחובות קריה ומקטרתו ודיבתו בפיו, כמנהג הבטלנים בהרבה קהילות מישראל.  פה כמעט כל בני העיר עובדים ועוסקים באמונה.  אשרי העיר שככה לה! – בנוגע לי ולספרי, אשר גם בביאליסטוק אספתי חתומים עליו, אין לי אלא להודות למשכילי העיר הזאת ולברכם בפה מלא, כי קידמו פני באהבה, בלב טוב ויד פתוחה. – –

 

כבואי לז'יטומיר מצאתי עולם הפוך: בית-מדרש הרבנים נהפך לבית חינוך מורים (לעהרעראינסטיטוט).  התלמידים (כארבע מאות) נפוצו ונפזרו לכל רוח, ואלה אשר משולחן גבוה קא זכו, עתה גורשו מבית תענוגיהם, לאנשים אחרים נהפכו, ונהפכו עליהם ציריהם.  חדר משכבם שמם, בשיר לא ישאו עוד קולם, ונהפך לאבל מחולם.  תמול ערכו לפניהם שולחן וכרו להם כרה, והיום נשחרו פניהם כשולי קדרה. – – המורים, אשר פתאום לפתע בא אידם ונשבר מטה לחמם. – – זה את זה שואלים, מה פשעו ומה חטאו? – – מדוע נוטל כבוד מבית חייהם, כי נחלו קלון תחת כבודם, ונהפך למשחית הודם.  מורדי אור ישישו משוש וחסידים ברינה יגילו.  נואלו בוערים בעם לא יבינו ולא ישכילו, כי שמש החכמה לא באה ועוד לא תפוג תורה.  גם מבית-חינוך-המורים תצא תורה. – –

המורים מתעתדים לצאת מקריית מושבם איש אל עבר פניו.  הרב החכם המפורסם הנודע לשם ולתפארת הר"ר חיים זליג סלונימסקי, שהיה ראש המורים ומשגיח (אינספּקטור) בבית-מדרש-הרבנים, הולך לשוב לעיר ווארשה, אשר שכן שם כבוד טרם בואו הנה.  לך לשלום, חכם נכבד, וישמחו בך אוהביך הרבים שם המייחלים על בואך. – – גם רעי אהובי, הרב החכם הסופר המובהק הר"ר אליעזר צבי הכהן צווייפל הי"ו, יוצא מפה לבקש לו מקום באשר ימצא להחיות את נפשו ונפש ביתו.  שנים רבות עמל ויגע בבית-מדרש-הרבנים לפקוח עיניים עיוורות ואוזני חרשים. – –

כן, רעים אהובים! לכו ונפוץ על פני הארץ לבקש לנו מחיה.  גם אני כאחד מכם אשא עיני אל הערים מאין יבוא עזרי וה' יתן לנו רחמים.  יפתח לנו את אוצרו הטוב, את חסדי ממשלתנו הכבודה, לעשות משפטנו ולתת לנו שכר טוב בעמלנו שעמלנו הרבה שנים, כמשפט כל המורים והעובדים עבודת המדינה, אשר לא מבני ישראל הם, ומדוע אפוא ייגרע חלקנו בעמלנו? הן לוא לא תקוותנו זאת אימצתנו כל ימי עבודתנו, מי מאתנו מכר מבחר שנותיו בנזיד עדשים? כי מה ביצענו בעבודתנו יותר מלחם צר ומים לחץ? רק התקווה לימים הבאים, כי לעת זקנתנו וככלות כוחנו לעבוד, לא תעזבנו הממשלה, הלוקחת מאתנו, מראשית עבדנו, שתיים למאה משכרנו לעשות יסוד-מוסד לתת לנו שכר על הפרישה כשם שקיבלנו שכר על הדרישה, כמשפט כל המורים וכמנהג המדינה, רק התקווה הזאת המשחקת לפנינו השיאתנו לבחור לנו את נחלתנו זאת.  ועתה אוי לנו אם התקווה רימתנו! – נקווה עוד ונראה!

שם שנים ועשרים שנה עמד בית-מדרש-הרבנים בז'יטומיר על תילו.  הרבה תלמידים יצאו ממנו במשך השנים האלה, מהם מורים בבתי-הספר הקטנים והגדולים, מהם רבנים בהרבה קהילות ישראל.  ואם לא רבנים המה במובן המורגל בעמנו, ובייחוד בארצנו מאז ומקדם, להורות ולדון ולשפוט בין דין לדין בין טהור לטמא ובין אסור ומותר; הנה על כל-פנים רבים מהרבנים האלה ניהלו עדתם בטוב טעם ודעת, בצדק ובמישור, וימלאו חובתם לעדה ולמלך.  רבים מתלמידי בית-המדרש הביאו לבב חכמה ויחכמו ולא יספו (כתרגום אונקלוס) וילכו לדרוש את בתי-החכמה הגבוהים ויהיו דוקטורין מאגיסטורין וקנדידטין, ויעלו מעלה-מעלה בכל דבר חכמת מדע ומשרה כבודה הושמה על שכמם.  ימים רבים היה בית-מדרשנו למופת, ויתברכו בו כל המשכילים האמיתיים, אשר לא היה להם דבר ה' לחרפה ויאמרו תמיד, כי מן הבית הזה יצא אור בהיר.  אפס זה שנים מעט כנגע נראה לו בבית, כי מצא לו קן בו השאור, אשר אמרנו לא ייראה ולא יימצא בכל גבולנו.  השאור הזה מחוץ בא אל הבית, כי ברוב תלמידים לא יחדל פשע! מעט היו התלמידים האלה אשר הביאו עמם את הנגע הזה, אבל רבה רעתם! כי צרעת ממרת היא מחלה מידבקת.  אז החלו רבים להתלונן על בית-מדרש-הרבנים, וקם שאון בעמנו ואויבי ההשכלה קראו מלוא הרועים רועי רוח, אשר לא ידעו ולא הבינו כי השאור המחמיץ הזה לא בבית-מדרשנו נולד ולא ממנו יצא, כי אם בבתי-ישיבותיהם ובבתי-מדרשיהם ומשם בא אלינו לאכול חצי בשרנו. – לא עת עתה לספר כל תהלוכות הבית, מוצאיו ומבואיו, וכל הנעשה בקרבו במשך השנים הרבות האלה.

– – ה' יודע וישראל הוא ידע, כי בכל כוחנו עמלנו לעצור בעד הרעה, אשר יצאה מירכתי שאול ואבדון לשוטט בארץ ולשום שמות בדתי האמונה ובתורה האדם.  לא בבית-מדרשנו בלבד נגע רוח השקר ההוא, כי אם בכל כנפות הארץ.  שוט שוטף זה כי יעבור והיה לו כל קודש למרמס ואין מידו מציל. – – הזמן הביא בכנפיו את רוח הדור הזה, והזמן ישאהו עד כי יעלה בתוהו ויאבד וזיכרון לא יהיה לו.

 


מכתב-מסע [1874-1875]

 

– – כאשר האטימו אחי המשכילים ונדיבי עמי את אוזנם משמוע לקול הקריאה, אשר קראתי עליהם במכתב החודשי 'השחר' חוברת ז', שנה שעברה, ולא שמו לבם גם לדברי אוהבי החכמים ישרי-לב בעל 'השחר', מאגיסטר ח"י גורלאנד ובעל 'המגיד', אשר הרימו כשופר קולם לקרוא לאוהבי ותלמידי מרחוק ומקרוב, כי יושיטו לי יד לעזרה, למען אבצע אשר החילותי ואוציא לאור את ספרי 'נתן החכם', אשר עליו כל תקוותי לעת כזאת בשבור לי מטה לחם, ועוד מעט ותכלה השנה אשר עוד שכרי ניתן מאת המלך, ומכל קוראי 'המגיד' נתעוררו רק שניים או שלושה, אשר שלחו לי מחיר ספרי, וכל יתר המון הקוראים החרישו ולא ענו; וגם עצת המשכיל הנכבד ר"א צוקרמן מקוֹבנה לייסד חברת משען סופרים עלתה בתוהו ואיש לא שם לב עליה, אמרתי לא עת לשבת בית היא לי, אעברה-נא בארץ רחבת-ידיים ואראה פני המשכילים נדיבי לב, אשר בראותם פני יתעוררו לפתוח לי את ידם הנדיבה ולקחת את ספרי במחיר והיתה הרווחה.  הן אמנם כשל כוחי ואור עיני אין אתי, הוצאות הדרך מרובות ואוכלות חצי הכנסותי ואולי עוד יותר; אבל מה אעשה ועצה אחרת אין אתי.

[ובטרם יחל לספר על מסעותיו מתפלמס המחבר עם הרב צבי הירש דיינוב, המגיד מסלוצק, שבהיותו בז'יטומיר נראה לו כידיד, ועתה פירסם ב'השחר' ביקורת קשה על 'מסעותיו' של אב"ג, המפזר ביד רחבה תהילות ותשבחות לרעיו וידידיו ומחניף לכל אלה שעזרו בהפצת ספריו או אירחו אותו בביתם.  הדברים מתייחסים במיוחד למסופר מן העיר ביאליסטוק].

ביום א י"ד שבט, יצאתי מדובּנה, עיר מגורי כעת, ואלין בלילה ההוא בעיר ראדיוויל אשר על גבול ארץ רוסיה וגאליציה.  מחשבות מדאיבות נפש התרוצצו בקרב לבי ולא נתנוני השקט.  האומנם שפל ישראל מעם, ובכל צדקותיו ומידותיו המשובחות לא הגיע למעלת גוי מתוקן ומסודר, אשר יעזוב סופריו לראות עוני ומחסור.

[ושוב מתנה המחבר את צרותיו הרבות ומבקש מתלמידיו הרבים לאסוף אל ביתם את ספרו השנים-עשר 'נתן החכם'.  וטענותיו נגד העם, 'אשר לא ידע רחם' היו כל כך חזקות עד שהמו"ל של 'המגיד' מצא לנכון להעיר, כי 'תלונתו צדקה רק על המשכילים וביותר על תלמידיו הרבים בארצו, אבל לא על כלל ישראל', שכידוע, רחמנים הם.  ואמנם בהמשך הכתבה מודה המחבר, כי לא על העם כולו תלונתו, כי אם על הרועים הרעים, אשר התעו את העם, שהרי צדיקיו נהנים מכל טוב ורק סופריו ומשכיליו נמקים בעוני ובחוסר כל. – מראדיוויל עבר את הגבול לעיר ברודי].

 

[בּרוֹדי]

– – כבר מילתי אמורה זה הרבה שנים במ"ע 'המגיד', כי תעודת יהודי בּרוֹדי בפרט כתעודת עם בני ישראל בכלל להיות נודדים בארצות ובערים שונות, בייחוד בארץ רוסיה, לרגל מסחרם, ולהאיר לדרים עליהם בהשכלתם. – – גם היום כלפנים אנשיה אנשי חיל לתורה, לחכמה ולתעודה בישראל.  בית-הספר ליהודים אשר שם יפרח כזית תחת השגחת הדירקטור החכם והדורש טוב לעמו דוקטור ליאופולד הרצל נ"י, אשר הוא גם-כן מורה הדת בביה"ס ההוא וגם בריאל גימנאזיום לתלמידים מבני ישראל.  לבקשת הדירקטור הנכבד הזה בחנתי הנערים והנערות בקצת לשכות ביה"ס בלימודי תורה ודת ובשפת עברי ואשכנז, ולא היה נער או נערה אשר לא השיבו על כל השאלות בטוב טעם ודעת.  תרגום התורה בלשון אשכנז שגור על-פיהם בלשון צח ובמבטא נכון. – – האינספקטור של בית-הספר הוא הגביר החכם הנודע לתפארת ה' הרצברג פרנקל נ"י, אשר סיפוריו בלשון אשכנז מחיי היהודים נעתקו ללשון רוסיה ועשו להם שם גדול.  לפי החשבון אשר לפני, היו מספר הנערים תלמידי בית-הספר מקץ שנת 1873 סך 397 ומספר הנערות 457, וכפי הנראה התרבו בשנה זו.  מהקרן קיימת למשען תלמידים, שיסד השוע הנדיב הר"ר מאיר פון קאליר נ"י, קיבלו בשנה הנ"ל שני תלמידים מהעוסקים בלימוד הטכניקה כל אחד חמישים פלורין ע"ו.  מהקרן קיימת להלבשת תלמידים – – קיבלו הרבה תלמידים ותלמידות את בגדיהם בשנה הנ"ל, וכן נחלקו גם-כן לחניכי בית-הספר הרבה ספרים הנחוצים להם מהקרן הקיימת לתכלית זו.  אין דבר נחוץ אשר לא ישימו נדיבי העיר את עיניהם עליו, והדירקטור החכם והישר באדם דואג לאחרית המורים וביקש תחבולות ואיזן וחקר ותיקן יסוד נאמן לקרן קיימת לתת לאיש שכר טוב בעמלו לעת זקנתו, כאשר לא יוכל עוד לעבוד עבודתו או לאלמנתו עד פקודת כל בשר יפקד עליו.

[בלווית ד"ר מוזס ביקר גוטלובר ב'בית אוסף הסוחרים (קאזינא)', שם שוחח עם השוע מאיר פון קאליר, שהורם למעלת אציל והיה גאה בזכויות, שזכו להן היהודים באוסטריה].

רבים מתפלאים על העיר בּרוֹדי, כי לא נעשו בה עד היום סדרים חדשים בבתי-התפילה, לשיר במקהלות ולהלביש את החזן ועוזריו בגדי שרד כמנהג ערי אשכנז, וגם מטיף אין להם, הנושא כובע כוהני הנוצרים על ראשו, ועוד היום גם המשכילים מתפללים בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות עם יתר ההמון כלפנים, ואם כן אינם הולכים קדימה לרוח הזמן החדש.  ואני בתומי משבח אני את משכילי בּרוֹדי בדבר הזה, וזה לי האות כי עוד עמד טעם היהדות בם וריחה לא נמר.  כי אמנם אחת מהמעלות הגדולות אשר לעם ישראל היא, שמעת שהלכו בגולה וחרב בית מקדשם בירושלים, אין להם כוהנים מיוחדים לעבוד עבודת בית ה', כי אם כל עדת ישראל כולם קדושים, וכל אשר מילא אותו ה' חכמה ודעת, מבלי משים יהיה לראש.  תופש תורה הוא יורה ויודע נגן יעבור לפני התיבה, וכל העם ישמע וישבע עונג ושכרו לא יקופח.  המגידים והדרשנים בבית ישראל מאז מעולם לא התנשאו על עם ה' בתארי דוקטור פילוסופיה וכדומה, כי אם בדעתם הרחבה וברגש פנימי אשר נתעורר בקרבם לקרוא באוזני העם להוכיחם ולהורותם הדרך הישרה כאשר עשו חוזי-יה ונביאי-צדק מעולם.  ומעת אשר החלו בני ישראל לחקות את העמים ירדו ממעלתם עשר מעלות אחורנית, ותהי העבודה בבית ה' מצוות אנשים מלומדה, מקהלה ופרעדיגט ולב אין.  ואם מצב היהודים בארצות אשכנז, אשר כמעט נשתכחה התורה מהם, ויהיו כצאן אובדות הכריח אותם לעשות סדרים חדשים, לבלי תרב העזובה בבתי-התפילה, אנחנו יושבי פולין ורוסיה אשר עוד תורת ה' אתנו, אם נעשה כמעשיהם ונבחר בסדרים החדשים, רק שחוק נעשה לנו, והיו הכוהנים והחזנים החדשים האלה בעינינו כמשחקים בבמות הטיאטראות או כמתחפשים ביום הפורים.  אני הכותב יש לי אוהבים רבים בין הדורשים והחזנים החדשים, ואני גם כן אוהבם באמת ויודע ומכיר מעלתם, וכמה פעמים סיפרתי בשבחם, אבל לא אכחד כי אין רוחי נוחה מהדרך החדש הזה בכלל בארצנו, אשר אין כל הכרח זמני לזה ורק החפץ והתשוקה לחקות את האשכנזים הסב כל זאת, ויפה כוח אנשי בּרוֹדי גם בזה, כי לא היו כקופים.

כאשר באו אנשי בּרוֹדי פעם ראשונה לגור בעיר אודיסה, בראשית היווסדה להיות סחר גויים, וימצאו שמה יהודים מערי רוסיה, אנשים ריקים מחכמה ומלאים הבלי-שוא, ויראו מגשת אליהם ומהתבולל בם, מצאו אז לנחוץ לעשות להם בית-תפילה מיוחד וסדרים חדשים אשר לא שיערום אנשי רוסיה.  גם בית-ספר יסדו לבניהם, אשר הצית עליהם חרון אף הבוערים, אשר לא אבו בדרכיהם הלוך ויקראו אחריהם מלא וידו בם אבן, ותהי המלחמה כבדה ביניהם כמלחמת האור והחושך בכל עת ובכל מקום.  למען היפרד מרועי-רוח אלה נחוץ היה להם לעשות חדשות, להיות לעדה אחרת.  לא כן בעירם ובמולדתם, בשבתם בתוך אחיהם ובני משפחתם, וכמעט כל העם מקצה חלק להם בבינה ובהשכל, יודעים את התורה ודעת נבונים לא זרה להם, בעירם זאת לא יראו שום הכרח לברוא חדשות ולהוציא הישן אשר עוד עמד טעמו בו ורוח העם נוחה הימנו. – – מאנשי ברודי יראו אחינו בני-ישאל בכל מקום שהם לבלי שנות במקום שאין הכרח, לבלי ברוא חדשות במקום שיש ישן שלא פג עוד טעמו, כי השינוי הזה רחוק משכר וקרוב להפסד.  רוב המשנים יהרסו ולא יבנו ונשארו קרח מכאן ומכאן. – –

 

בטרם אפרד מעיר בּרוֹדי האהובה אשיב תודה מקרב לבי להמורה החכם הר"ר ירמיה מוזן נ"י, אשר כמעט לא זזה ידו מתוך ידי בכל ימי היותי שם.  ה' מוזן העובד עבודת הקודש, עבודת מורה בבית-הספר זה הרבה שנים, והנותן אמרי שפר בשם 'מלין דרבנן' במכה"ת 'עברי אנוכי', הוא איש טוב וישר, הולך תמים ופועל צדק, ובנו האברך הגדיל תושיה בשפת אשכנז ויתרגם אליה את ספר 'התפוח' המיוחס לאריסטו וכתב את תולדות השוע הנכבד ר"מ פון קאליר, וכעת מדפיסים בלמבּרג את תרגומו האשכנזי לס' 'לישרים תהלה', והוא הואיל לתרגם ללשון אשכנז גם את ספרי 'תפארת לבני בינה'.

 

[למבּרג]

באתי לעיר למבּרג, בירת גאליציה.  כבואי אל בית-המלון הקרה ה' לפני שם את ידידי ואיש-בריתי, המשכיל הנכבד הר"ר אהרן דורנצווייג נ"י (בעל מחבר ספר 'נבל וכינור'), אשר זה ימים רבים כרתנו ברית על-ידי מכתבים ופני איש אחיו לא ראינו. – – ביקרתי את מכירי מאז הייתי פה פעם ראשונה זה כארבע-נשרה שנה, הגביר החכם הרב שלמה בּובר נ"י, שמחתי לראות כי עוד נמצאו בעמי אנשים העוסקים בחכמת ישראל לרגל עסקיהם המרובים, צל הכסף לא יבריח את צל החכמה והחכמה לא תצור את מסחרם וקניינם.   איש כזה הוא הר"ר שלמה בובר.  לרגל המון עסקיו לא ישבות גם-כן מעבודת הקודש.  לאחר שהוציא לאור את ס' 'פסיקתא דר' כהנא' עם הערותיו הרבות, שם מגמת פניו עתה להוציא לאור ספר 'לקח טוב' על ספר בראשית ושמות, אשר היה ספון וטמון עד היום בכתב-יד, וגם פה הראה כוחו ועוצם ידו בביקורת קדמוניות בהערותיו, אשר עשה על הספר הזה זר זהב סביב.  מראה משיב נפש הוא לראות איש עוסק בעסקי עולם וטרדות מטרדות שונות עוטרות אותו מימינו ומשמאלו, ואחר כל עמלו ויגיעו יום תמים, לילה לא ינוח ויגזול שנתו מעיניו למען תפוש עט סופרים, יסיר מסבל שכמו ויטהו לסבול עול התורה והחכמה אהובת נפשו, אשר לה כילה שארו ולבבו. – –

בעצם היום ההוא ביקרתי את הרב המטיף הדרשן המפורסם ומאוד נעלה, חוטר מגזע היחס, דור חמישי להגאון בעל 'פני יהושע', הה"ר ישכר בר לוונשטיין הי"ו. – – במשך ימי שבתי בלמבּרג נודעו לי רוב צדקותיו אשר הוא עושה בקרב עדתו, צדקת פזרונו גדולה יותר מכפי פרנסתו, כי הון ועושר אין בביתו ופרנסתו קצובה, ועם-כל-זה ידו פתוחה לכל דורש ומבקש עזר, בשמחה ובטוב-לב יתן, וייאנח בשברון מותניים אם לא תשיג ידו לתת עוד.  וכמוהו כן אנשי ביתו. – – ביום השבת פרשת משפטים שמעתי דרשתו בהיכל ה', ובלי שפתי חלקות אוכל להגיד שהוא אחד המטיפים היותר מצויינים בעמנו. – – ביום ה', ט' אדר, קרא הרב באוזני הנאספים בבית חברת 'שומר ישראל' אנשים ונשם מאמר נכבד על-דבר 'בר כוכבא ור' עקיבא', וכולנו שבענו רוב עונג ונחת.  והעולה על כל אשר שמעה אוזני מפיו, הוא השיר הסיפורי (אפּוס) 'הדסה', אשר קרא לפני בביתו, בו הראה כוחו הגדול במליצת שפת אשכנז עד להפליא. – – ערב ראש-חודש אדר חגג הרב ל' את יום הולדת אותו, יום מלאת לו אחת וחמישים שנה, ואשיר לכבודו שירה קטנה.  ובשמחת פורים שלחתי לו משלוח מנות שיר (Sonett).

בדרך כלל גדולה אהבת ספרות ישראל בעיר בּרוֹדי מאשר בלמבּרג.  הן אמת נמצאים גם בלמבּרג אנשים יחידים דורשי ספרותנו באהבה ומבינים שפת עבר, גם חכמים וסופרים נמצאים שם גם משוררים ומליצים, כמו המשכילים הנכבדים הר"ר יעקב שפרלינג, מורה הדת בבית-הספר דשם, והר"ר נתן נטע סאמואלי, והר"ר אהרן דורנצווייג נ"י, ועוד מעטים המשתדלים להרים קרן שפתנו ובאהבתה ישגו תמיד; אבל רק יחידים הם ומתי-מעט, אשר לא כן העיר ברודי, אשר כמעט כולה אומרת כבוד לשפת קודשנו.  הניסיון יורנו לדעת, כי בכל מקום אשר ירדה שם אחורנית מעלת התלמוד ודורשיו מעטו, גם לשון עבר לא תוסיף תת כוחה, כי רוח השפה כלימודי הדת והתורה הכתובה והמסורה, אשר מרוב ימים נצמדו והיו לבשר אחד, ובאשר שם התורה נדרשת ואדמת התלמוד פוריה, שם גם השפה פורחת ותגמול פרי הדר.  לכן רבי מביני שפתנו וההוגים בה בארץ ליטה, אשר שם זהב התלמוד לא הועם, ומעטו דורשיה בארצות אחרות אשר עזבו שם את התלמוד ואין דורש ואין מבקש אותו.  ההבדל הזה הוא גם-כן בין ברודי ללמבּרג.  ולכן תמצא גם בלמבּרג אוהבי הספרות רק בין אלה המעטים, אשר הגו על-כל-פנים בנעוריהם בתלמוד. – – היהודי אשר עזב מעצם ימי נעוריו מקור חייו זה ולא טעם טעם התלמוד מימיו ורוחו זרה לו מכל וכל, הרי הוא כאילו נותק משורשו ומעפר אחר יצמח – אך לא! גם מעפר אחר לא יצמח! – כי זמורת זר הוא בשדה אחר, סורי גפן נכריה, מזה נותק ושם לא השריש. – –

המספר הנפלא הר"ר בראנדשטטר בסיפורו 'צורר היהודים', שנדפס במכתב חודשי 'השחר', מהתל במשוררי גאליציה לאמור, כי משחיתים הם את תפארת המליצה (אינני זוכר עצם דבריו, כי אין הספר לפני).  ואני לא היתולים עמדי, כי אם מקרב ולב עמוק אגיד עצתי למשוררים האלה, שלא תהיה מלאכת הדקדוק קלה בעיניהם ולא יזלזלו בדרכי השיר ובחוקות המשקל, אז יפיקו רצון מאת הקוראים. – –

ידידי הנכבד, המליץ ר' אהרן דורנצווייג, הראני מכתב מידידי החכם מאגיסטר ח"י גורלאנד נ"י, המעוררו לחבר ספר ביבליוגראפיה לספרי חכמי בני עמנו מזמן הרמבמ"ן ז"ל עד זמננו, וגם בעיני מצא חן הדבר הזה, וכי האיש דורנצווייג קרא הרבה ובקי בספרים ויצלח למלאכה זאת, ועוררתיו גם אני להחל במלאכה זאת אשר ספרותנו צריכה לה, והר"ר דורנצווייג נרצה לבקשתנו.  והנני מודעי לסופרנו החכמים בכל מקום שהם, שיעמדו לימנו בדבר הזה וישלחו לו איש-איש ספריו החדשים למען יוכל לדבר בם ברחבה כיד ה' הטובה עליו, ותקוותי כי יוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומקובל ומרוצה לכל הקוראים.

 

[יארוסלאב – טארנוב – קראקא]

[ביארוסלאב שהה המחבר יום אחד בלבד בביתו של אלכסנדר לאנגבאנק ובטארנוב נפגש עם בראנדשטטר,] זה הגבר אשר מוסדות היתוליו על האמת הטבעו ובחיי העם יסודתם, הוא יושב בתוך עמו שלו ושקט ושלום לו עם כל אדם, עוסק במסחרו וקניינו באמונה, כי סוחר הוא ובתי חרושת המעשה לו בעיר, והוא עובד עבודתו כל הימים.  ביתו בית יהודי פולני כאחד בתי העם, בגדיו ארוכים וביום שבת מגבעת שטריימל על ראשו.  קיצור הדברים, איננו נפרד ונבדל מיתר העם אשר בתוכו הוא יושב בשום דבר חיצוני ולא ניכר בחוץ, כי לא כמוהו כמוהם.  והיה בעזבו את העיר ללכת לעיר המלוכה בעסקיו, כמעט יעבור את שער העיר והנה הוא לבוש בגדי אירופה ופניו לא היו לו עוד, כאילו נהפך לאיש אחר.  כה חזיתיו פעם ראשונה בבגדי יהודי-פולני בעירו, ופעם שנית בבגדי אירופה בווינה, וכמעט לא הכרתיו.  אולם בתחליף לבושו לא יחליף ולא ימיר רוחו ודעתו.  רוחו חזק עמו ודעתו מיושבת עליו בכל בגד אשר ילבש, ובתפשו עט סופרים בידו יתאר לנו מחזות אמת וצדק בלי הפרזה על המידה ובלי פחד ומורא מהבוערים בעם, אשר בקרבם הוא יושב ועמם יתהלך תמיד.  הנבון ההוא יש לו חותן (אבי אשתו) זקן ושבע-ימים ועשיר גדול, בעל תורה ומחזיק במנהגי אבותיו בשתי ידיו.  חותנו לקחהו לבן בימי נעוריו,  בהיותו מבני העילויים ושמו היה גדול, ובכל כוחו ביקש לעשותו לרב ומורה-הוראה בישראל, אפס לא באלה בחר בראנדשטטר.  הויות דאביי ורבא לא נתנו קטורה באפיו וכבוד הרבנים לא מצא חן בעיניו, ויואל הלוך אחר המחקר וההשכלה וימצא מרגוע לנפשו.  החסידים כדרכם רדפוהו באף ובתוכחות חימה, שטמוהו, נאצוהו – ולא יכלו לו, והוא ברוב תבונתו הפך גם את לב חותנו הישיש לאהוב את החכמה, ובראנדשטטר קורא באזניו את סיפוריו והיתוליו והוא מוצא בם קורת-רוח.  מה גדול כוח האמת בפי איש ישר-דרך!

ביום בואי לקראקא ראיתי את מוכר-הספרים המשכיל הנכבד הר"ר אהרן פויסט, ועל-פיו נודע לי כי גם פה לא אוכל להתמהמה, לבלי תרב ההוצאה על ההכנסה, ואחר אשר ניסיתי דבר עם אנשים אחדים נתאמתו לי דברי פויסט וגמרתי בדעתי לשמוע לעצתו. – – [דרך קאטוביץ, שם מצא ארבעה חותמים בלבד, בא לווינה].

 

[וינה]

כאשר הייתי בשנה העברה בווילנה מסרתי שמה את ספרי 'נתן החכם' לדפוס בני ראם. – –     אפס כבואי לביתי רוח אחרת היתה עמדי, יען ידעתי כי הצנזור בווילנה לא יוציא מתחת ידו ספר מבלי אשר ימחק בו מעט או הרבה – – והקורא יתלה בי בוקי סרוקי ויאמר, כי לא יפה תירגמתי והחטאתי המטרה.  על-כן ניחמתי על אשר מסרתי הספר להדפיסו בווילנה, ואחר אשר נועצתי על-פי איגרת עם ידידי החכם פרץ סמולנסקי, הוצאתי את ספרי מתחת ידי המדפיס בווילנה ושלחתיו לווינה לידי ידידי הנ"ל, על-פי תנאים שהתניתי עמו, להדפיסו בווינה.  באחרית הדבר הראיתי לדעת, כי לא טוב עשיתי ועמסתי עלי מעמסה אשר העיקה תחתי, כי עלו הוצאות הדפוס ליותר מכפליים מאשר דימיתי ואשר לא היה כוח לתת מכיסי, ונאלצתי לשים שנית לדרך פעמי בימי סתיו וחורף, – – ללכת לעיר וינה בדרך גאליציה, ולכוון בואי שמה מקצה ירח שבט, זמן פדות ספרי, אבל איחרתי מעט בדרך ואבוא שמה מקצה חודש אדר.

אם אמנם מילאתי כל התנאים – – עם כל זה לא נגמרה מלאכת ההדפסה כבואי לווינה, ונמשכה עוד עד אחר חג המצות.  לא אאשים בזה את ידידי החכם סמולנסקי, אשר עמל וטרח ויגע למעני הרבה שלא על מנת לקבל פרס; אבל סיבות שונות עמדו לשטן לו עד בלי יכול להקים את דברו.  בין כה וכה נשארתי אני בווינה כאשה מצירה, היושבת על המשבר וכוח אין ללידה. – – – אל מי אפנה ואל מי אקרא לעזרה? נדיבי עם אלוהי אברהם אשר בווינה סגורים על מסגר ולא יתנו לאיש זר לבוא אל ביתם, כי אם לאשר יושיט להם מכתב מאחד הדרשנים ד"ר ילינק וד"ר גידמאן, רק לאלה לבדם תפתח הדלת ויבואו פתחי נדיבים.  ובכן שמתי פני אל דוקטור ילינק אשר ידעני מכבר, בהיותי בווינה זה ארבע-עשרה שנה לפנים, ואז קרבני וכיבדני ויבקשני לתרגם לעברית קצת דרשותיו, וכן עשיתי והעתקתי שבעה דרשות, אשר קראתי בשם 'מנורת זהב טהור' עודם אתי בכתובים, מלבד דרשה אחת על 'שיר השירים' אשר הוציא ד"ר ילינק לאור וישלח גם לי אקזמפּלאר אחר למנה.  בד"ר ילינק בטח לבי גם הפעם כי יוציאני למרחב ויזכור לי חסדו ואמונתו.

עוד איש אחד נמצא בווינה, שר וגדול ליהודים, אשר בנה בניתי לי עליו בקרב לבי מבטח עוז ומשען אמיץ, הוא ד"ר ל.א. פראנקל, אשר בהיותי פעם ראשונה בווינה קרבני כמו נגיד ויכבדני בכבוד גדול, ויכרה לי כרה וירווני מיינו, ויבקשני לתרגם לעברית את ספרו 'אויס עגיפטען', ואחר אשר מילאתי בקשתו הוציא הספר לאור הדפוס על הוצאת הבארונין עליזה פון הרץ-למל ויתן לי שבע מאות אקזמפּלארים (תחת כל האויפלאגע אשר הבטיח לתת לי) בעבודתי ובעמלי הרב.  בו בטח לבי, כי בזרועות פרושות יקבלני גם הפעם וממנו ארוכתי תצמח.  דוקטור ילינק קיבלני בסבר פנים יפות ויעטרני כבוד והדר, וכבואי ביום השבת לשמוע דרשתו ציווה לתת לי מקום בראש, ואחר הדרשה דיבר אתי טובות, גם כתב מכתב תהילה למעני ויצווני להדפיסו (על הוצאותי) ויחתום ידו ולקחת ממני שני אקזמפּלארים ומכיסו שילם לי בעבורם חמישה-עשר פלורין ע"וו ובזה יצא ידי חובתו – אך מכתב תהילתו לא פעל מאומה, לא לעזר ולא להועיל.  גם ד"ר גידמאן, אשר ראיתיו פעם ראשונה, עשה כמעשה ד"ר ילינק ויקח ממני גם הוא את ספרי במחיר, אך לא כתב מכתב תהילה ולא ציווני להדפיס ולהניח מעותי על קרן הצבי, ובכן יצא גם הוא ידי חובתו.  לא כן עשה ד"ר פראנקל.  הן אמנם הכירני, וגם לא שכח כי אני המתרגם את ספרו 'ממצרים', וכי התרגום הזה עלה יפה יותר הרבה מאוד מתרגום ס' 'ירושלימה', שתרגם הר"ר מנדיל בר"י שטרן, ובפיו ובשפתיו כיבדני גם זאת הפעם להגיד לי, כי טובה העתקתי מאוד וכבוד גדול הביאה לו מאת הקוראים, גם נתן לי ספר חדש, שכתב על אודות האינסטיטוט לעיוורים שיסד (בלי ספק חשב בלבו כי גם אותו אתרגם לעברית), ויבקשני לבקר את האינסטיטוט ההוא (למען אספר תהילתו בקהל רב).  אך בנוגע למצבי לא יכול ד"ר פראנקל לעשות למעני מאומה עד אשר ייצא ספרי לאור, ואז יציע לפני ראשי הקהל (פארשטאנד) לקחת ממני ספר אחד במחיר (כאשר יצא הספר לאור מילא ד"ר פראנקל את הבטחתו הגדולה, ויקח בשביל ה'פארשטאנד' ספר אחד במחיר עשרה פלורין ע"ו, ועוד אחד – בשבילו? – במחיר שלושה פלורין)! ובכל זאת נפשי יודעת מאוד ולבי נכון ובטוח, כי לוא גוועתי ברעב ומתי לשחת בעיר ווינה מעוצר רעה ויגון, כי עתה הקים ד"ר פראנקל גל גדול על קברי ומצבת אבן גדולה כתובה פנים ואחור, אשר בטח לא שכח להזכיר, כי תרגמתי את ספרו לעברית, וד"ר ילינק לבש מחלצות כהונתו לעבור בסך וללוותי לבית-עולמים ושם דרוש דרש גדולה וארוכה, ולא שכח גם הוא להזכיר כי תרגמתי את דרשותיו, וכה עלתה נפשי למרום בכבוד והדר.  אשריני מה טוב חלקי!

 

פניתי אל החכם הר"ר אייזיק ווייס, אשר ראיתיו בפעם ראשונה בבית ד"ר ילינק אחר הדרשה, ואחרי עמל רב למצוא מקום דירתו, לא מצאתיו פעם ושתיים בביתו, ובפעם השלישית, אחר כי מצאתיו, כיבדני לקרוא באוזני הרבה מספרו 'דור דור ודורשיו' חלק ב', עודנו בכתובים.  אחרי אשר כילה קריאתו, דיברתי עמו על אודותי ושאלתי עצתו, ויבטיחני לעשות למעני כל אשר ביכולתו לעשות (רוצה לומר: לא-כלום)! ואשובה לבית-מלוני בשלום ופניו לא ראיתי עוד.  גם את הלקטור הר"ר פרידמאן ביקרתי, ומצאתיו בבית-עקד-הספרים אשר בבית-מדרשו ולא יספתי לראותו שוב.

[באירוניה עוקצנית משחרר המחבר את ד"ר פראנקל מלטרוח בקבורתו, כי קרוב לוודאי שלא ימות בווינה; וד"ר ילינק אף הוא יסלח לו, שהרי פרסום הדברים יביא לו תועלת רבה; סופרי ישראל הבאים לווינה לא יפנו אליו בבקשותיהם].  כי אנשי וינה המיתו בקרבם רגש הרחמים והחנינה, בהיותם רחוקים מהצדקה שהם עושים בלי חפץ לב ובלי הרגשה, רק כחוב אשר הוטל על כל אחד ואחד. – – 

ויהי בראותי כי אין עוזר ותומך, ויוגד לי לאמור, כי המוכר-ספרים שלזינגר יקח ממני מספר רב אקזמפּלארים מספרי אם לא ארבה במחירם, והיה לי הכסף לפדות יתר הספרים.  [ואמנם הציע את הספרים לשלזינגר, ואולם בעצתו ובתיווכו של סמולנסקי, ששלזינגר לא היה מהימן עליו, מסר את הספרים בשטר לאחים וינטר].

בימים ההם בא איש משכיל צעיר לימים מארצי לשבת בווינה, כי נוקש בפועל כפיו ובעוולו אשר עשה ויימלט להחבא.  האיש ההוא התקומם לנגדי, בעת אשר הוצאתי לאור את ספרי 'איגרת צער בעלי חחיים', ויאמר לנקום ממני את נקמת הניהיליסטים, ויכתוב מכתב עמל לנגדי בשם 'דורש אל המתים'.  אפס (כאשר אמר לי בווינה) רוח אחרת היתה עמו, ויינחם על הרעה אשר חרש עלי, ויהפוך לבו לאהוב אותי תחת המשטמה אשר שטמני, כי ראה ויתבונן, כי לא שנאתי את המשכילים הצעירים בני הדור החדש כאשר דימה לפנים, כי רק באנשי אוון ומרמה שמתי פני, ואת המשכילים אהבתי ואכרות להם ברית עולם.  האיש ההוא לקח לבי בדבריו, וגם ראיתי כי לבו שלום עמי ולא בלב ולב ידבר, כי אמנם הצעיר ההוא לא צפון לבו משכל, בינתו רחבה, ואלוהים נתן לו לב להבין ולהשכיל. – –

במשך ימי שבתי בווינה פיתני הצעיר ההוא להוציא לאור שם מכתב-עתי חדש, אשר פיו יקבנו בשם 'הזמן', והוא יעמוד על ימיני ויהיה המוציא והמביא, רק ייקרא שמי עליו למען יעמוד ימים רבים וירבו לוקחיו.  כמעט נוקשתי באמרי פיו ואפת, וכבר סידרו בבית-הדפוס העלה הראשון ממכתב-עת הנ"ל ושמי בראשו, גם ראשית 'מכתב-מסע' הזה נסדר ויכון לדפוס.  גם זאת הפעם מילטני סמולנסקי ויפקח עיני, כי לא טוב עשיתי לארח לחברה עם איש נס מארצו, ויהי מי, אם גם יצטדק לאחר זמן וישוב לאיתנו, אבל כעת היה עודנו לא נקי.  שמעתי בקול יועץ חכם לב וניתקתי מוסרות אגודתי עם הצעיר ההוא, אשר כפי שקראתי במ"ע 'המגיד' הואיל האיש ההוא להוציא לאור העלה הראשון ממנו, וקרא את שם המו"ל 'עמק שושנים' ואנוכי לא ראיתי את העלה ההוא, ומאז לא שמעתי דבר גם ממכתב-העת גם מהמוציא-לאור. – – –

במשך ימי שבתי בווינה חגג שם הש"ץ המפורסם פרופסור שלמה זולצר נ"י את יום מלאת לו שבעים שנה ושנת היובל שנת החמישים להיותו ש"ץ בבית מקדש-מעט בווינה.  ביום השבת הגדול נאספו בהיכל הישן כל ראשי העדה, וגם אני נקראתי לבוא על-ידי איינלאדונגסקארטע, כי בלא כתב כזה לא ניתן לאיש לבוא אל ההיכל ביום ההוא.  כל פרשת גדולת הש"ץ הנפלא הזה, כל אשר נעשה בהיכל וחוץ להיכל – כבר הודיע במ"ע 'המגיד' הסופר המהיר והנכבד הר"ר ל.נ. פאסטלברג נ"י. – – חזני הדור החדש מתפללים על-דרך סידורו של זולצר, אשר איזן וחקר ותיקן את הנוסחאות הישנות שהשחיתו החזנים את הוד יופיים ויסר מהם כל הבלי החזנים שנדבקו בם ברוב ימים, וילבישם מחלצות הנגינה הערוכה בכול על-פי חוקי החכמה. – –

עוד איש אחד ישנו בארץ, אשר עשה לו שם גדול בעולם הנגינה הסינאגוֹגאלית, ושמו הר"ר צבי (מכוּנה אלטר) ויינטרויב.  האיש המצויין ודגול מרבבה הזה יליד ארצנו הוא, יליד העיר אשר אנוכי מתגורר בה היום, ואשר גרתי שם לפנים זה ארבעים שנה ושתי שנים והעמדתי שם תלמידים הרבה, היא העיר דובּנה רבתי במחוז ווהלין.  ויהי ויינטרויב אז צעיר לימים, כעשרים שנה ויותר, ובמות אביו (המפורסם בעת ההיא לראש ולראשון בכל חזני הדור, ושמו ר' שלמה קאשטאן נודע לתפארת בכל קהילות ישראל) ירש את מקומו ויהי ש"ץ בדובּנה תחת אביו ויעש לו גם הוא עוד בנעוריו שם גדול.  אחרי-כן עזב את ארצו וילך ארצה פרוסיה, ותקחהו עדת ישראל בקניגסברג לש"ץ ויהי שם עד היום. – – במסע אשר נסעתי כעת קיוויתי כי אלכה גם ארצה פרוסיה, אבל לא עלתה בידי – – ובכל זאת בדברי מהש"ץ המפורסם הר"ר שלמה זולצר הי"ו הובילוני קשר הרעיונות לדבר גם על רעהו הדומה לו הר"ר צבי ויינטרויב, ואומר כי שניהם יחדיו נועדו מאת ה' להקים סוכת נגינת ישראל הנופלת, וכל אחד מהם עשה את שלו במידה גדושה, איש ממקומו וכפי תכונת ארצו ומולדתו. – – מה היה לשלמה זולצר ואיך הגיע אל ככה לרפא את מזבח ה' ההרוס במוֹראביה לא ידעתי, כי לא איש ארצו אני.  אפס אשר ידעתי אספר, מה היה לצבי ויינטרויב ואיך הגיע אל ככה לרפאות את מזבח ה' ההרוס בפולין ולהושיב על כנם נדחי מנגינות ישראל הנהדרות בקודש לפאר את בית ה'.

מקץ המאה הי"ח חי בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בנוף פּודוליה האיש אשר מילא אותו ה' רוח חכמה ובינה יתרה בחכמת הנגינה להודות בבית ה', ועד היום לא ימוש שמו וזכרו מפי יודעי בינה לנגינה, ונודע בשם 'דער לאמער חזן', כי היה נכה-רגליים.  ויבואו אליו שני נערים אחים מעיר יארמליץ, שם האחד שלמה ושם השני נחום לייב, לשרת בקודש ולשורר בקהילה [במקהלה?].  אני זכיתי לשמוע אמרותיו מפי בנו, אשר כיהן פאר תחתיו בעיר מוהילוב, זה כשלושים וחמש שנים, ובבואי אחרי כן לעיר אודיסה ושרתי קצת מזמרותיו באוזני הש"ץ המפורסם הר"ר בצלאל שולזינגר, כמעט כלתה נפשו בשמעו אותן.  שני האחים האלה גדלו על ברכיו וילמדו חכמת המוזיקה ויעלו מעלה-מעלה.  הר"ר שלמה היה אחר-כך לש"ץ בדובנה ואחיו ר' נחום-לייב בברדיטשוב.  ויחכם שלמה מכל בני דורו בנגינות ישראל ונתפרסם בכל העולם, כי היה קולו אדיר וחזק ונעים מאוד, אשר לא נשמע כמוהו עד היום הזה ואחריו לא היה כמוהו.  ויעש שלמה נגינות הרבה אשר לקחו לב שמעם (הן המה 'שירי שלמה' הידועים בסידורו של בנו).  ויוליד שלמה בן משכיל וטוב טעם ושמו צבי (אלטיר), וירא שלמה כי טוב הבן להבין ונחמד להשכיל וילמדהו בינה בחכמת הנגינה. – – הוא צבי ויינטרויב אשר חיבר ספר השירים והנגינות לשורר בבית ה' ותיקן הנוסחאות והחזיר העטרה ליושנה, ויהיו הוא וזולצר לשני המאורות הגדולים אשר האירו לחזנינו בדורנו ואחריהם יאירו נתיב לדורות עולם. – –

– – בערים הגדולות אשר בארצות הנאורות, הקולות חדלו מבתי-התפילות, שם המתפללים לא ירקעו ברגל ולא ימחאו כף ולא יחד זקן ונער ירננו, כי סדרים חדשים עשו למו, ויש גם סידורים חדשים ותפילות חדשות.  שם הש"ץ לובש בגדי שרד לשרת בקודש ושם חדש קראו לבית תפילתם 'היכל ה' '; ולולא הבית הזה והסדר החדש, מי יודע אם עוד נאספו שמה פליטי ישורון והיה לעדה אחת! כל עוד ההיכל עומד על תילו ונאספו שמה הבאים בשעריו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, עדה אחת הם ורוחו הוא קבצם, והיה באשר ייסגר על מסגר ונמוג ההיכל ונמוג גם הרוח והעדה נפוצה.  על כן הישמרו לכם מנגוע בהיכלות האלה, גם בקלייזל אל תשלחו יד, פן תשחיתו יותר מאשר תתקנו.  זאת עשו, אם תוכלו: הביאו קרני אור מן ההיכל אל הקלייזל וגרשו משם חושך, ולהבת שלהבת הקלייזל הביאו אל ההיכל פנימה ובערו אש קודש בלב באי שעריו ונמס הקרח והקיפאון אשר שם משכנו שם. – –

היכל ה' אשר בווינה מלא מפה לפה בכל שבתות השנה ובמועדי ה' מקראי קודש, כי עד מאוד ינעמו ולאוזני השומעים שיר זימרה של פרופסור זולצר ודרשות דוקטור ילינק, אשר באמת שפתותיו נוטפות מור.  ידידי המנוח הרב החכם ר' שמחה פינסקר ז"ל לא הפריז על המידה בכנותו את ד"ר ילינק 'מדרש חי מדבר'.  המדרשים כולם, הידועים לנו והבלתי-ידועים לנו ונגלים רק לו לבדו, שגורים על-פיו ובאו אל קרבו עד שהיו עמו לבשר אחד ונהפוך והיה למדרש. – –

בימי שבתי בווינה בא שמה מפרסבורג החכם זאלקינסון, בעל המחבר ספר 'ויגרש את האדם' וס' 'איתיאל הכושי' (שניהם מועתקים מלשון אנגלית).  האיש הזה מזרע היהודים הוא, והובא בברית דת הנוצרית עודו באביב ימיו.  והוא נוצרי בכל נפשו ומאודו ואיננו מן החנפים, רק מרוב אהבתו לדתו החדשה ולעמו הישן אשר מבטנו יצא הוא משתוקק מאוד לאחד שניהם יחד (? ? ?), ובתום לבו ובנקיון כפּיו ניסה להפח גם בי רוח קודשו להכניסני תחת כנפי השכינה החדש.  לא בו האשם כי לא פותיתי, כי בן עמי אני, העם שנשתבח במידת קשיות העורף, ועל כי בתום לבו רצה אשר רצה לכן אסלח לו, כי לא נהג בי מנהג דרך-ארץ.  בנוהג שבעולם הזקנים מיישרים דרך לפני הצעירים מהם, והוא ביקש לסול לפני דרך.  תהי תומתו כפרתו!

החכם ההוא עוד בטרם ידעני פנים אל פנים בקראו את שירי 'סמל קנאה', שנדפס במכתב-עתי 'השחר', שנה רביעית, חוברת תשיעית, וירא את עוני עמו אשר ממנו יצא ואת לחצו, חם ליבו בקרבו ויואל לתרגם לשפת אנגלית שישה טורים מן השיר ההוא (מראש טור ל"ג עד סוף טור ל"ח), ונתן את תרגומו ליד רעו המליץ באנגלית סעקרעטער Muller וילבשם מחלצות השיר וישימם במ"ע The Jewish Herald      (עדות בישראל) וימלא פיהו תהילתם ותהילתי. – – –

כבואי לווינה הגיעתני מחברת 'רומניה ואמריקה', אשר שלח לי החכם הנכבד והאהוב עמו איל"ה הי"ו.  באמת עצתו אמונה, ואין עצה טובה ממנה לאחינו בני ישראל הנתונים בצרה בארץ מאפליה זאת כי אם לפנות עורף אליה, להתנער מעפר השפלות והבוז והקלון אשר עולל בה קרנם ולצאת מאפלת עם שפל ובזוי לאור גויים עצומים ונבונים, חובבי אדם, מרימים דגל הדרור והחרות לכל הבאים בגבול ארצם.  אבל לא כן יחשבו ראשי חברת כל ישראל חברים אשר בווינה ובברלין, כי שניהם יחדיו נועצו ונמנו וגמרו להועיל לאחיהם בארץ רומניה באופן אחר, לייסד בתי-ספר בכל עיר, ללמד את בני יהודה וישראל לשון וספר ארץ מולדתם ולשון עם ועם, והידיעות ההכרחיות לבני-אדם להיות מוכשרים לעבוד את ארצם באמונה ולהיות חברים מועילים לחברה המדינית. – – לתכלית זו בחרו איש נבון וחכם ואוהב עמו תכלית אהבה – – הלא הוא החכם המליץ הנפלא אשר במליצותיו ילין עוז הר"ר פרץ סמולנסקי נ"י. – – – ולפי עניות דעתי שניהם כאחד טובים.  את אשר יש את לבבו, ובידו הכוח, לחלוץ מצרה נפשו וללכת לאמריקה לחיות שם בשלום ושלווה, ילך ולא יביט לאחריו. – – אפס האיש אשר לא תשיג ידו לשום לדרך פעמיו, או אשר סיבות מסיבות שונות תעצורנה בעדו לבלתי עזוב ארץ מולדתו, האיש ההוא אין לו עצה אחרת להציל על-כל-פנים נפש בניו וצאצאיהם אחריו מפח יקוש לו ולביתו כי אם לשלוח את בניו בעודם קטנים לבתי-הספר, אשר יסדו החברות הנכבדות מווינה ומברלין על-ידי מלאכם עושה-דברם הנאמן לאלוהיו ולעמו החכם ר' פרץ סמולנסקי נ"י. – – –

[הדפסת הספר נתעכבה עד אחר חג המצות, ואב"ג ישב בווינה שישה שבועות בלי לעשות מאומה.  ההוצאה רבתה על ההכנסה הקטנה.  בכסף ששלחו לו מביתו לקח 50 עותקים ובאלה עזב את ווינה בדרכו לווארשה].

בלוויית ידידי, החכם ר' פרץ סמולנסקי, נסעתי במרכבה מבית-מלוני בווינה עד חצר מסילת-הברזל, ותנחומיו שעשעו נפשי, כי יהיה עוזר לי.  ידידי זה הכין גם הוא לדרך פעמיו ביום א' (ט' אייר) לארץ רומניה במלאכות חברת כל ישראל חברים. – – – לא אכחד (ולמה אכחד?), כי נקשרתי בעבותות אהבה עזה אל האיש הזה הדגול מהרבה באמת.  כל ימי גדלתי בין חכמים וראיתי והכרתי משכילים הרבה, אשר לקחו לבבי לאהבה אותם ולדבוק בם, אבל מעולם לא מצאתי איש אשר לו כשרונות רבים כאשר לסמולנסקי.  נוסף על חכמתו הוא איש נלבב ואמיץ-רוח בגיבורים ולא יחת מפני כל, לא ישא פנים ולא יקח שוחד דברים, נכחו ילך קדימה בלי כל מעצור.  לא תעצרהו דיבת רבים, לא יעצרוהו מגור מסביב ולא יעצרוהו מכשולים בדרך, ישרו בלבו ומלתו על לשונו, המה ינחוהו ולא יתנו מוט לו.  ישחק לשאון אויביו, ילעג לחרפת מחרפיו, לבו לא יפול ופניו לא ישונו.  מענה לכל גידופות מחרפיו הוא רק שחוק על שפתיו – וכתר לכל מעלותיו הרמות הוא לבו הטוב וישרו.  האמינו לי, קוראים, כי נכונה בפי, יען כי בהנוגע לעסקי אין רוחי נוחה מאשר עשה (האף אמנם בלא אשמתו), אבל לא היטיב לי. – – –

 

[וארשה]

בבואי לווארשה סרתי אל בית מלון אורחים ברחוב גנסיה הנקרא 'האטעל האמבורג' אשר להר"ר שיניביץ.  בבית ההוא שכנתי גם לפני שנתיים ימים ומצא חן בעיני. – – – שם מצאתי אורחים משכילים ממכירי ומיודעי, והמה מיהרו לקחת ממני את ספרי במחיר, עד כי לא היו ימים מועטם וידי השיגה די שלוח לווינה מאה רו"כ ליד החכם הנכבד הר"ר שואל הורוויץ נ"י, אשר בידו השאיר החכם סמולנסקי בטרם הלך לרומניה הכוח וההרשאה לקבל ממני כסף ולשלוח לי ספרים מחירם כמספר רובלי הכסף אשר אשלח.  לא רבו הימים מאה ספרים הגיעו אלי ואמכור גם אותם בלי יגיעה רבה, קצתם לאורחי בית-מלוני, וקצתם לנדיבי עיר וארשה המעטים, אשר עוד רוחם לא זרה לספרות עמם.  אנשים כאלה מתי-מספר הם בעיר וארשה, אם אמנם גדולה העיר לאלפים ושם יהודים הרבה, ערך מאת אלף איש, אבל רובם בעלי שתי הקצוות.  אלה מזה לא למדו לשונם לדבר יהודית ויבחרו תחתה שפת פולניה, לשון העם אשר הם יושבים בקרבו, ועם השפה המבולבלת ההיא, אשר בצדק הרחיקו מאוהליהם, גרשו גם את שפת עבר הכבודה מביתם ויסירוה מגבירה, וכאשר יאמר משל ההמוני שפכו את הילד עם מי הרחצה.  ואלה מזה החזיקו בשפה הבלולה לכל משפטיה, ועמה יחד בכל האיוולת הקדומה הקשורה בה ובכל הבלי-שוא ואמונת-הבל אשר ירשו מאבותם וינקו משדי אמם, יתיימרו בכבוד רבי החסידים ואחריהם ילכו, וכל חכמה וכל לשון וספר, יהי הספר כתוב בלשון עמים או בלשון עברית, אם רק איננו מספרי החסידים והצדיקים, ירחיקו מנגד עיניהם לבלי היטמא בם, ונשאר אנוש מזער, אנשי-הביניים, אוהבי חכמה והשכלה ומחבבים שפת עמם. – איש אחד מאלף מצאתי בווארשה, איש אשר מנעוריו לא למד שפת עבר, לא באשמתו, כי אם באשמת הוריו ומוריו, ועד היום הוא יודע מה שכתוב בקצת ספרי ישראל רק מפי תרגום אשכנזי או פולניה, ואף-על-פי-כן הוא אוהב את ספרות ישראל אהבה בלי מצרים ומאסף אל ביתו ספרי חכמת ישראל הישנים והחדשים לרוב ואין כסף נחשב אצלו למאומה, הוא הגביר השוע הנכבד והחכם המהולל הר"י מאטיאם ברסון נ"י, איש אהוב ונחמד וסופר מהיר בשפת פולניה נודע ומפורסם, וזה לא כבר הוציא לאור ספר תולדות החכם הר"ר טוביה הרופא בעל 'מעשה טוביה', ובחיבוריו היקרים בלשון פולניה הרים כבוד ישראל בארצו ובמולדתו.  ברוב ענוותנותו איננו מתפאר בחכמתו ולרוב בני עמנו הוא נודע רק בתור גביר וסוחר נכבד.  כה הראני מכתב מהשר השוע אנזלם שלמה רוטשילד מווינה ז"ל, הכותב לו כי נודע לו מכבר בתור איש עשיר וסוחר, אבל לא ידע כי סופר ומחבר הוא, ועתה קרא במקרה באחד כתבי העתים המהלל את ספרו החדש, ולכן הוא מבקש ממנו שישלחהו אליו. – – החכם הנכבד קרבני כמו נגיד גם בפעם ראשונה בהיותי בווארשה מקצה שנת תרל"ב גם בפעם הזאת, ויציגני גם בפני אחיו השר הנכבד נ"י, ופעמים הרבה התרועע עמי בחדרו, ומקרב ולב עמוק גילה את אוזני, כי מאוד-מאוד יצר לבו על אשר לא למד בנעוריו שפת עברית וספרותה.  אבל זולת הספרים הכתובים בלשון עבר, אין ספר מכל הנוגע לנחלת ספרות ישראל, הכתוב בלשונות העמים הנודעת לו, אשר לא קרא ולא למד, ורוב ימיו הוא עוסק בהם.  בחדר אשר הוא יושב שם לבדו ברגעי המנוחה ראיתי אסופת ספרים, אשר בחר מעקד ספריו, להיות תמיד למראה עיניו, והם ספרי תולדות ישראל להחכמים יוסט, גרץ, גייגר וכו', ספרי צונץ, מונק, פירסט ועוד הרבה, ערוכים ושמורים לפניו סמוך לשולחנו, אשר עליו הוא כותב את ספריו. – –

בווארשה מצאתי את ידידי הרב החכם המפורסם הר"ר חיים זליג סלונימסקי נ"י [אשר חזר לשם מז'יטומיר במגמה לחדש את 'הצפירה', שכבר הוציא ממנה 25 גליונות ב-1862, אפס הרשות לא ניתנה לו והוא חידש את העיתון בברלין].

ובווארשה נמצא איש משכיל ונבון הר"ר גבריאל יהודה ליכטנפלד נ"י, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת, ועוד בימי נעוריו, זה קרוב לארבעים שנה, קנה לו שם טוב בין משכילים ומפורסם גם כן לאיש ישר וטוב-לב.  ויהי ריב לאיש הזה עם החכם רחז"ס. – – סיבת הדבר זאת היא: בשנת תרכ"ה הדפיס רגי"ל ספר בשם 'ידיעות השיעורים' וכפי דבריו (בהקדמת ס' 'צפנת פענח') קיווה לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו, וגם חברת מפיצי השכלה בישראל בפטרסבורג לא היטתה אוזן לבקשתו לקחת ממנו סך מסוים מספרו במחיר, ולא ענתה לו דבר על מכתבו.  ואיש אחד מבעלי האספות אשר אמר למכור את ספריו של ריג"ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז"ס, כתב לריג"ל, כי בשאלו על-פי מכתבו את פי הרחז"ס, דיבר חז"ס קשות על ספר 'ידיעות השעורים', כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקורים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כס' 'יסודי חכמת השיעור' שחיבר הוא (חז"ס).  גם שלח האיש ההוא לריג"ל העתק מאיגרת רחז"ס אליו.  מיד בערה בו חמתו כאש ויאמר להינקם מרחז"ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו 'צפנת פענח' (ווארשה, תרל"ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של הרחז"ס, ספר 'מוסדי החכמה' (שחיבר בימי נעוריו זה ארבעים שנה) וספר 'יסודי חכמת השיעור'.  אולם לוא כתב ריג"ל באמת רק ביקורת על שני הספרים ההם החרשתי, אם אמנם בנוהג שבעולם אין כותבים ביקורת על ספר לאחר ארבעים שנה, אשר אולי המחבר עצמו אינו מוצא קורת-רוח עכשיו במה שכתב בילדותו, בכל זאת הרוצה לבקר אין מוחין בידו, ואם טענותיו צודקות, דבריו נשמעים.  אבל רג"י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל.  ועל הדבר הזה הנני נשפט עם החכם הזה, אשר באמת ותמים אנוכי אוהב אותו ומכבד חכמתו כראוי לו. – – כל קוראי כתבי-העתים יודעים, שהחכמים הרחז"ס נ"י והר"ר צבי מנדל פיניליש ז"ל רבו ביניהם על דברי חכמה כשלושים שנה, ובכל זאת לא נשמעו דברי נאצה וחרפה מפיהם, והיו אוהבים נאמנים, אני יודע מפי הרב החכם חז"ס ומפי איגרות המנוח רצמ"פ ז"ל שאצלי והיו מכבדים זה את זה בכבוד והדר.  והנה רגי"ל אומר שהרחז"ס ביזה את ספרו במכתבו לאיש השואל.  נניח שכן הוא, הנה ראשונה כתב רחז"ס מכתבו לאיש פרטי ולא להימסר לדפוס, ושנית, אם דיבר סרה על הספר, לא הוציא עתק מפיו על המחבר, ורגי"ל לא שילם לו במטבע שלו, כי מחברת 'צפנת פענח' נדפסה להיות מסורה לכול והיא מלאה חירופים וגידופים לא על ספרי חז"ס לבד, כי אם על רחז"ס עצמו. – – יודע אני, כי החכם רגי"ל מתעתד להוציא לאור עוד המשך או חלק ב' ממחברתו הנ"ל, ולכן מצאתי את לבבי הנרמן אתו, להגיד עצתי שימעט בדברי נאצה כפי האפשר, ויסתפק בדברי ביקורת לבד כמנהג חכמים. – – ארשה לעצמי, אחר בקשת הסליחה מאת קצת סופרי עמנו בדורנו ושאינם רואים ברכה בספריהם, להגיד להם דבר אמת וצדק והוא, שלא יאשימו שום אדם, ולא את הביקורת, אם לא ימכרו ספריהם, כי אם את עצמם.  כלל גדול הוא, שכל ספר שאינו נמכר ואין קונים קופצים עליו, אות הוא שהספר ההוא איננו דרוש לחפץ הקוראים ואין להם צורך בו.

[ובאריכות מסביר אב"ג את טיבם של ספרים כאלה, שלא נכתבו לפי רוח הזמן].

[באירוניה מספר אב"ג על פגישותיו עם המשורר והמורה י.ג., שהראה לו אותות ידידות והבטיח להפיץ את ספרו בין תלמידיו ולא עמד בדיבורו; כמו-כן מתפלמס עמו על מאמרו ב'המגיד' נגד שרפת המתים.

במסעותיו בערי ליטה פגש הרבה בנות יודעות עברית, ועתה הכיר גם בווארשה, בהמלצתו של סמולנסקין, אשה יפה ומשכלת בּארבּארה לבית רוזנטאל, היודעת שפות רבות וגם עברית.  עתה היא פנויה (גרושה מבעלה) ו'אשרי האיש אשר תיפול בחלקו'].

החכם המפואר האדון שטאטסראט ולאדימיר פיודורוב, ראש המבקרים (אבּערצענזאר) בווארשה, מוציא לאור כעת, בדפוס הח' צדרבוים בעיר מלוכה פטרסבורג, את תרגומו הרוסי של מסכת סנהדרין. – – כאשר ביקרתי את החכם הזה בביתו ראיתי וקראתי עלים שנשלחו לו מבית-הדפוס להגיהם, והחכם הנ"ל התלונן רע באוזני על חכמי עמנו החדשים הבקיאים בשתי הלשונות, רוצה לומר, בלשון התלמוד ובלשון רוסיה, אשר לא יטו לעול זה שכמם, לתרגם כל התלמוד ללשון רוסיה, ולא יהיה עוד כספר החתום לפני חכמי רוסיה, וידעו כולם, כי נקי הוא מכל האשמות אשר העלילו עליו שונאי ישראל, ויש בו דברי חכמה הרבה מאוד, כן בהלכות וכן באגדות. – – התרגום הזה עשה האדון החכם הנ"ל עוד בהיותו תלמיד האוניברסיטה בקיוב זה כשלושים שנה, סמוך לזמן התנצרותו, וכבר היתה המטרה הזאת נוכח עיניו להרים קרן עמו בכבוד.  האף אמנם מצא לטוב לפניו לקרוא לנפשו דרור משעבוד גלות העם הזה, כי לא משנאתו את עמו רחק ממנו, כי אם מסיבות אחרות ומסיבת חופשית דעותיו בעיקרי דת ואמונה, אשר רבים כמוהו בישראל, אבל בכל הזמן הרב ההוא זכר חסרו ואהבתו לבית ישראל ומשתדל בכל אפשרותו להיטיב חבלם ומצבם המדיני.  לכן – – אף-על-פי שחטא ישראל הוא ובישראל יהיה גדול שמו לעולם, כשמות בּרנה והיינה, שני הלוחמים הגדולים בעד זכויות ישראל, אשר שמם לא נמחה ולא יימחה לדורות עולם מספר דברי-הימים לבית יהודה וישראל. – האדון פיודורוב הוא למדן גדול, והיה בנעוריו מחובשי בית-המדרש של בני ברץ (הגביר הר"ר צדוק מארשאלקוביץ) בעיר דובּנה, והרב החכם הגדול ר' זאב-וולף אדלסון, שבא אז לדובּנה מארץ ליטה, העיר אוזנו לשמוע בלימודים והלך אחר כך לקאמניץ פּודולסק, ושם נתקבל לתלמיד בהגימנאזיום, ובזמן קצר עלה משם להאוניברסיטה בקיוב.  החכם הזה תירגם את ספר 'ירושלים' להרמבמ"ן (עיין הקדמתי לספר הנ"ל שתרגמתי גם אני) ואיזה פרקים מס' 'מארגענשטונדען' להחכם הנ"ל (אותם הוצאתי אני לאור במכתב-עת 'המליץ'), ובמ"ע 'המגיד' (שנה עשירית, נו' 22) הדפסתי איגרת כתובה ממנו להרב החכם זכריה פראנקל, הלא הוא במאמרי 'צדק ומשפט', שם, והרבה כתב בלשון רוסיה לטובת ישראל בכתבי-העת השונים ובחוברות מיוחדות. – –

[במשך ימי שבתו בווארשה (10 שבועות) הירבה אב"ג להתרועע עם המשכילים ברנארד לדרמאן ויצחק מרגולין.  בטרם עזב את העיר מסר את גביית החובות ואת הפצת 'נתן החכם' למוכר-הספרים א.י. שפירא.  תחנתו הבאה והאחרונה במסע זה היתה העיר ביאליסטוק, ושוב חוזר המחבר לפולמוסו עם המגיד מסלוצק, אך גם הפעם לא שינה את דעתו על עדת ביאליסטוק.  ממשכילי עיר זו מזכיר הפעם רק את הר' אליעזר האלברשטאם, שהכירו עוד בביקורו הראשון שו ב-1850.  שבוע ימים ישב בביאליסטוק ושב לביתו שבּדובּנה].

 

[דוּבּנה]

העיר דובּנה רבתי ביהודים בקצה פלך ווהלין, קרובה לגבול גאליציה, לעיר בּרודי, משם זרחה לה שמש ההשכלה.  בימים עברו, בטרם עלתה הצפירה ליתר ערי ארצנו, פליטי יהודי גאליציה, אשר צר להם המקום בארצם ובמולדתם ולא מצאו שם חית ידם בידיעותיהם אשר קנו להם בבתי-הלימוד, באו לדובּנה ויהיו שם למורים בקרב עדת ישראל.  על כן היתה ראשית לימודי בני ישראל בעיר דובּנה שפת אשכנז וספרי שילר וגיטה היו להם לעיניים, ותעש לה דובּנה שם בארץ.  וינהרו שמה נידחי המשכילים מערי חושך, כי היתה העיר דובּנה רחבת ידיים לפניהם לנטוע שם נטעי נעמנים.  ויהי מקץ שנת תקצ"ב ואבוא גם אני שמה – – וכבר מצאתי שם את החכם המצויין הר"ר זאב אדלסון – – אשר היה מופלג גדול בתלמוד וחופשי מאד בדעותיו, ולו עוז ותעצומות להפיץ מעינותיו חוצה, עשה רעש גדול בעיר בעת ההיא בגלותו דעותיו בחופשיות בקרב קהל ועדה מבלי שום מעצור לרוחו ונצרה על דל שפתיו. – – על כן רבו אז שוטני האיש ההוא, ויקומו עליו קהל גדול ויבקשו לגרשו מקרב עדתם.  ויהיו בעת ההיא בעיר שם אנשי-שם, ר' יוסף אלכנדרוביטש וגיסו, אחי אשתו, ר' יואל בריש פאלקוביטש – – אשר היו למגן ולמחסה לאדלסון להצילהו מכף רודפיו ומשטיניו לבלי יגעו בו לרעה.  בראשונה יצא גם עלי הקצף מאת שונאי ההשכלה, כי אמרו כי משחיתים אנחנו גם שניהו את בני הנעורים, בתתנו להם מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם לדעת טוב ורע בדרך אמונה ולהבחין בין האמת והשקר.  תועי-לבב אלה לא ידעו דרכי, כי בכל שנאתי להבלי-שוא שמרתי מחסום לפי תמיד לבלי גלות לבני הנעורים המקשיבים לקחי את מחשבותי בדברים הנוגעים לאמונה, ולוא יהיה גם אמונת טפל והבל, כי שיוויתי לנגד עיני תמיד הכלל הזה, שמבלתי היות בידי הצעירים מאזני משקל בענייני דת ואמונה לבור האוכל מתוך הפסולת, לזרוק הקליפה ולאכול התוך, וזרקו שניהם יחדיו בהחילם לפקפק כמעט קט, וכאשר ינועו אמות הסיפים ונפל כל הבית והיה תל עולם.  על כן בחרתי מעודי לשום פדות בלמדי לתלמידי בין לימוד הלשונות והמדעים ללימודי הדת והאמונה.  דרך חכמה בחרתי לסול לפני תלמידי, ודרך אמונה בחרתי לעצמי, ומעולם לא נשאתי ונתתי עם תלמידי באמונה.  כי מה עניין התפלספות אצל חקירת הלשון והדקדוק? ומה ליסודי שפת אשכנז וצרפת עם יסודי הדת? ובהיותי איש שלום מעודי ומעורב בדעת עם הבריות סרה ממני מהרה תזונת המשטינים וידעו כולם, כי לא ארע ולא אשחית בכל הר קודשם, ואם אמנם לא נחה רוחם בכלל מהלימודים אשר שמתי לפני בני-הנעורים, בכל זאת לא מצאו תואנה להתקומם נגדי.  גם נפל קצת חיתתי עליהם בהיותי יודע לשונות, כי ערלי שפה אלה אין כוחם אלא בבית-המדרש תחת תנור וכיריים, כי שם ביתם, ויראים הם מפני יודע שפת עמים, באמרם, כי כל עילג לשון אשר יקום למשפט עמו לפני שרים ירשיע.  אולם החכם אדלסון – – לא שמר פיו ולשונו מלהתקומם לפעמים גם נגד דעות תלמודיות ולהראות בשכל מליו, שלא כל הנמצא בתלמוד נמסר מסיני והשכל והחכמה מכחישים אותו; עליו פקחו עיניהם שוטני הדעת ויראו כי רעה נגד פניהם.  ולולא שני אנשי השם הנזכר למעלה כי אז שלחו ידם בו לרעה. – – –

לא ארכו ימי שבתי בדובּנה בפעם ההיא, כי מקץ חורף תקצ"ג לקחני הנגיד המשכיל ר' ליבוש כארי – – למורה לבנו שמואל ז"ל, והוא ישב אז בעיר מזריטש גדול סמוך לדובּנה.  בשנת תר"ה באתי שנית להתגורר בדובּנה, וגם הפעם ההיא רבים שמעו לקח מפי.  ועתה אחרי אשר כיהנתי פאר עשרים ושתי שנים בבתי-הספר הראשיים אשר יסדה ממשלתנו בארצנו, ועשר שנים היתה על שכמי משרת מורה תלמוד ודת בבית-מדרש הרבנים בז'יטומיר, הסגור כעת, שבתי לשבת עוד הפעם בעיר דובּנה, למען אשב יחד עם בתי היחידה המשכלת תחיה, בהיות בעלה המשכיל השלם הר"ר יהודה ליב בורנשטיין נ"י רב בעיר ההיא מטעם הממשלה. – – אנשי העיר משרים וטובי-לב, החסידים לא רבים שם כמו בערים אחרות והמעטים הנמצאים בקרבה אינם מקנאים ולא רודפים את המשכילים כמלפנים.  נחה שקטה העיר, וכל אחד הולך בדרכו בשלוה והשקט. – – –

בעיר דובּנה יש בית-ספר פרטי לעבריים מטעם הממשלה בעל שתי מחלקות, ומלמדים הרבה.  מבית-הספר אדבר לעת מצוא בימים הבאים, וכעת אזכיר רק אחד המלמדים הראוי לתהילה ולתפארת בהיותו יוצא מכלל המלמדים בארצנו, אשר רובם השחיתו דרך הלימוד, והמלמד הזה, המשכיל הר"י אלטיר גינזבורג נ"י, הוא באמת מלמד להועיל לתלמידיו, כי מלבד שהוא יודע שפת עבר ודקדוקה כאחד המדקדקים הגדולים ובקי בתנ"ך ופירוש רש"י, עוד יתרון הכשר חכמה ודעת לו ללמד לתלמידים בטוב טעם ודעת.  אני הייתי בבית-ספרו, ובחנתי תלמידיו בתנ"ך ובדקדוק שפת עבר והשתוממתי למראה עיני ולמשמע אוזני, כי לא קרה לי עוד מימי לשמוע תלמידי מלמד מבינים היטב פשט הכתובים בלי דרשות ויודעים דקדוק הלשון על בוריו לכל משפטיו וחוקותיו.  ממילא מובן שתלמידי המשכיל הזה מעטים הם מכל תלמידי יתר המלמדים עילגי-לשון וחסרי טעם. – – – מצאתי בעיר דובּנה אחד מאלה אשר התורה והחכמה היו לאחדים בידם, הלא הוא הרב החכם ומופלג גדול בתורה, חוטר מגזע גדולי יחס, נין ונכד להרב הגאון האמיתי ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל, ושמו הר"ר יהושע רקח נ"י, האיש אשר נוסף על תורתו ובקיאותו הגדולה בכל ספרי ישראל הביא לבב חכמה, ואלקים נתן לו לשון לימודים לדבר בקהל ולדרוש ברבים ללמד דעת את העם. – – –

[בזמנו שלח יהודה לייב גורדון לגוטלובר את ספרו 'שירי יהודה' (ווילנה, תרכ"ח) וביקשו לחוות את דעתו.  השירים מצאו מאוד חן בעיניו והיה בדעתו לכתוב ביקורת עליהם, אבל עבודות שונות ועניינים אחרים הסיחו את דעתו מזה.  עתה, בשבתו בדובנה בלי עבודה, קרא שנית את הספר ושוב נוכח 'שאין כגורדון משורר עברי בדורנו'.  ברם באין ביכולתו לכתוב ביקורת ממצה, העתיק כאן את ההערות (מליצות חרוזות), שרשם בשולי השירים בעת שקראם פעם ראשונה.]

 


מסע בארץ רומניה

[סוף 1878 – ראשית 1879]

 

א

בעשירי לחודש העשירי, בשנת תרל"ח, עזבתי את העיר אודיסה, אחרי נוחי שם שלושים יום, ללכת הלאה למסעי ארצה רומניה, הארץ אשר ישבו שם בני ישראל לבטח ימים רבים, כל ימי היות הרומנים סרים למשמעת מלכי תורקיה.  ומאז יצאו הרומנים מעבדות לחרות ויהיו לעם חופשי, ויהפוך לבו לשנוא את העם היושב לבטח בקרבם, ויהי יעקב למשיסה ישראל לבוזזים.  כהמות גלי הים המו מחשבותי בקרבי, בשבתי במרכבת הקיטור. – – – ותבוא בי רוח השירה ותשם דבריה בפי ואחרות עלי לוח בעט-עופרת לאמור:

            עַד מָתַי אֲדנָי צָרִים יְנָאֵצוּ?

            עַד מָתַי עַל עַמְךָ סוֹד יַעֲרִימוּ?

            הַמְעַט אֲשֶר שָׂרְפוּ, טָבְחוּ, נִפֵּצוּ?

            הַמְעַט שָלְחוּ יַד, הִשְׁמִידוּ, הֶחֱרִימוּ?

            עַד מָתַי, עַד מָתַי תַּבִּיט כָּל אֵלֶה,

            תִּתְאַפֵּק תַּחְרִישָׁה אֵל עֹשֵׂה פֶלֶא?

 

[תפוס רעיונות כאלה בא אב"ג לעיר יאסי, שם התארח במשך עשרה ימים בביתו של מ. הוניגמאן, בנו של ריע נעוריו, ר' אברהם הוניגמאן, שהיה חזן בבית-הכנסת הגדול בלבוב, ונכדו של ר' יוסף ב"ר בצלאל, המורה-הוראה בקונסטאנטין-ישן ומורו של גוטלובר בתלמוד ופוסקים.  הוניגמאן הנכד כיהן כקאנטור (חזן) בבית-הכנסת של הנדבן יעקב ניישאץ, אשר] מלבד בית-הכנסת במקהלות שיסד בביתו כוננה ידו גם בית-חינוך ליתומים, ואת הרב החכם הנכבד הר"ר מתיתיהו שמחה ראבנר שם לסוכן על הבית בתור דירקטור, הוא יורה דעה ויבין שמועה אל הילדים האלה המחונכים תחת ידו וההולכים לבית-ספר הכללי ללמוד שם שפת הארץ ויתר הלימודים הנחוצים.  העיר יאסי מצטיינת מרוב ערי רומניה ביתרון הכשר דעת, ומאז באו לגור שם משכילים הרבה מערי גאליציה, וברוחב בינתם וכשרון מעשיהם עשו עושר ויעלו מעלה ונשמע קולם בעיר, גרשו מפניהם מעט-מעט את חושך החסידות הצבועה אשר פרשה כנפיה על הארץ הזאת בימים הראשונים, ויזרעו אור.  משכילים רבים מצאתי בעיר הזאת ההולכים לרוח הזמן והיהדות יחד, עוסקים בתורה ובחכמה ובדרך-ארץ, יודעים לשון וספר עמם ועמים אחרים, אוהבי השכלה ומחזיקים בידה.  גם סופרים מצויינים מצאתי שם, כמו החכם המפואר הר"ר מתתיהו שמחה ראבנר אשר זכרתי, הוא מוציא לאור מכתב-עתי 'זמרת הארץ' חוברת אחת לתקופת השנה (וזה יצא ראשונה תקופת האביב בשנת 1872), ושם מאמרים ושירים הרבה מאת המו"ל ראויים לתהילה.  והחכם המליץ השלם הר"ר משולם זלמן גולדבוים, אשר הוציא לאור בשנת 1873 את ספרו היקר והנכבד מאוד 'יהודה האיסי'.  כן מצאתי שם את החכם דוקטור קארפּל ליפּה, אשר כבר נודע לי שמו הטוב מכתבי העיתים, ועוד משכילים ונבונים.  אחת היא אשר נפלא בעיני והבין לא אוכל, מדוע אין בעיר הגדולה הזאת בית-ספר מיוחד לבני ישראל? – – –

[במלאת לאב"ג 67 שנים, בי"ח לחודש טבת, באו לברכו משכילי יאסי, ואחדים הגישו לו שירים בעברית ובגרמנית. – עתה הוא קורא שנית בעיון את ספרו של איל"ה 'רומניה ואמריקה' ומסכים עמו, 'כי רק מבתי-הספר תצמח ארוכה לישראל ברומניה'.   הוא רק תמה מדוע לא יסדה החברה 'אגודת ציון' בית-ספר ביאסי.   ברם לאור פעולותיה הברוכות של החברה, ניתן לשער, כי היתה סיבה נסתרת לדבר.  מאז כתב איל"ה את ספרו (1874) גדלה החברה והתפשטה גם לערים אחרות, ויש תקווה כי עוד תפעל רבות לטובת יהודי רומניה].

 

ב

ביום כ"א לחודש טבת (15 (27) דצמבר) באתי לבוקארסט, סרתי אל בית תלמידי המשכיל הח' אברהם גולדפאדן, אשר יסד לו בעיר הזאת במת-ישחק (טעאטער) לבני ישראל בשפת יהודית-אשכנזית המדוברת בעם (זשארגון), וידו עשתה חיל לנטות אוזן לדלת העם ההולך שובב בדרך לבו, לשמוע מוסר השכל במעטה שחוק נעים ומתקבל אל הלב.  ויהי כראותי, כי אין בבית תלמידי חדר מיוחד למעני, שלחתי לבקש לי בית מעון, ונמצא לי חדר יפה ומהודר בעד מאה פראנק לחודש. – – ואצא לראות את העיר ואת אנשיה, כי גדולה ואנשים בה הרבה, וגם יהודים כחמשת אלפים משפחות, מלבד היהודים הרבים אשר באו שמה בעת ההיא מרוב ערי רוסיה וגאליציה, בסיבת המלחמה אשר פרצה בין ממשלתנו האדירה, ממשלת רוסיה, ובין ממשלת טורקיה, ויבואו שמה אנשים מכל קצות הארץ כדי ארבה לרוב, לעשות מסחר וקניין בכל צרכי הצבא, ותימלא הארץ אותם, וביחוד מלאה מהם העיר בוקארסט, אשר על כן גם היוקר גדול בעיר וגם בית לדור כבד למצוא אם לא במחיר רב.  במלון הנקרא 'האָטעל בולוואר', אשר שמה ייאספו אל בית משתה הקפה האורחים מכל הארצות, מצאתי הרבה אנשים מארץ מולדתי מיודעי ומכירי. – – בערב הלכתי אל היכל ה', אשר לא רחוק הוא מבית מלוני, והנה מצא חן בעיני, כי נחמד הוא למראה והדרת קודש חופפת עליו, ואשמע קול אדיר ונעים, קול הש"ץ המנעים זמירות ה' ווייסה, אחד מגדולי החזנים אשר שמעה אוזני, וגם את הרב המטיף דוקטור בק ראיתי שם, ויקדם פני בברכת שלום ביום השבת, שברכו בו חודש שבט, שמעתי את דרשתו ותמצא חן בעיני, כי דובר צחות ומישרים הוא, איש נבון וחכם מחניכי בית-המדרש אשר בעיר ברסלוי. – – במשך ימי שבתי בבוקארסט ביקרתי את בית-הספר לעדת ישראל תחת השגחתו, ניסיתי ובחנתי את התלמידים, ולשמחת לבי מצאתי כי עשו חיל בלימודם.

גם היהודים הספרדים מגורשי שפּניה, אשר נאחזו שמה כחמש מאות משפחות, והם רובם עשירים גדולים, יש להם שני בתי-כנסיות ובית-ספר גדול למראה ומסודר יפה.  הייתי ביום השבת בבית-הכנסת הגדול שלהם, והנה טוב רואי ובנוי לתלפיות, אין קול צעקה ואי-סדרים בבית הזה, כמו ברוב בתי כנסיות של היהודים האשכנזים, איש-איש עומד או יושב על מקומו ולא יטייל בבית אנה ואנה.  אולם במנגינות החזן לא מצאתי נועם, לא לקחה אוזני שמץ מחכמת הנגינה, מנגינותיו לא תואר ולא הדר להנה, סובב הולך הניגון על טון אחד, והגה יוצא מגרונו של החזן על דרך הישמעאלים.  אוזני אשר הסכינה לשמוע שיר החזנים למיניהם, מן הישנים אשר בבתי-כנסיות האשכנזים ובתי-מדרשות החסידים עד החדשים, המזמרים במקהלות בהיכלי הוד והדר, לא יכלה להבחין בנגינת החזן האיספּאניולי הזה בין נוסחת 'ישתבח', על דרך משל, לנוסחת 'יוצר אור' ו'אהבה רבה' (או 'אהבת עולם'), בין 'פסוקי דזמרה'  לנוסח שמונה-עשרה ברכות וכו'.  כל הנוסחאות שוות ודומות זה לזה, והכול הולך אל מקום אחד והרים קול וזעק ואין נחת. 

[גוטלובר ביקר בבית-הספר לעדת הספרדים ובחן את התלמידים, שהוכיחו ידיעה רבה בספרי הקודש ובדקדוק הלשון.  מנעוריו הסכין להביט על היהודים הספרדים בעיני חמלה ורחמים, בעבור היותם מעוּנים בעבר 'ביד מרצחים יונקי-בוזי-ציון', שגירשום מארץ מולדתם.  ואולם אחרי שראה את עדת הספרדים בבוקארסט, את גביריהם ושועיהם המתנשאים ברוב עושרם על היהודים האשכנזים, הגדולים וטובים מהם בתורה, בחכמה ובגמילות חסדים, 'נפלה (בקרב לבו) מעל ראשם העטרה שאינה הולמתם'.  ביהדות אשכנז וליטה קמו בדורות האחרונים חכמים ומלומדים ואנשי מופת (מונה רבים בשמותיהם), אפילו בעדת האשכנזים בעיר בוקארסט, שאינה מצטיינת בהשכלתה], יציצו שם כשושנים בין החוחים קצת משכילים דורשי שלום עמם וספרותם, – – אשר עינם ולבם לטובת בית ישראל, ומעדת הספרדים לא נודע לי אף אחד אשר ידאג לעמו ולמצבו המוסרי והמדיני, וגם את השר היקר הר"ר בנימין פראנקלין פיצוטי, אשר ישב בבוקארסט בתור קונסול אמריקאני ובכל לבו דרש טובת עמו, שנאו הספרדים האלה וירדפוהו, ככל הכתוב בספר 'רומניה ואמריקה' של החכם איל"ה נ"י. – –

המשכיל הנכבד ר' עקיבא חשמל הוא באמת איש חמודות, אחד מן השרידים אשר מעטו כמוהו בין עדת המשכילים בכל מקום.  עם כל היותו עמל ויגע להביא טרף לביתו, כי לא נתן לו אלוהים עושר ונכסים ובזיעת אפו יאכל לחמו, בכל זאת הוא שמח וטוב-לב, מוכן ומזומן תמיד להיות לעזר ולהועיל לכל המשכילים באי שער עירו, ונמצא להם בבקשתם, וכולם פונים אליו, כי נודע שמו. – –

דבר זר ומפליא ראיתי בבוקארסט.  איש אחד זקן בא בימים ושמו ר' יעקב פסנטר, איש שלא למד תורה הרבה ולא יד ושם לו בחכמות ולשונות, פרנסתו היתה מנעוריו שהיה מנגן בכלי פסנתרין (צימבול) ונלווה לחבל המנגנים בכלי שיר, אשר הם על הרוב בארץ ההיא מעם הצוענים, עם לא בינות.  אבל האיש הנכבד הזה הוא איש אשר רוח אלוהים בו, רוח אהבת עמו מתנוססת בקרבו אולי יותר מאשר בלב משכילים הרבה יודעי לשון וספר.  ויהי בראותו עמל בישראל, ועמו נענה וניגש תחת שבט-אדונים קשה האומרים, כי אין לישראל חלק ונחלה בארץ רומניה וגרים הם הארץ, עם מקרוב באו שמה להכרית אוכל מפי הרומנים יושבי הארץ, ותלבש אותו רוח להגיד לרומנים פשעם ולהראות לעיני השמש, כי שקר בפיהם וישראל עם ישן-נושן בארץ ההיא מני קדם, ויחבר ספר בלשון שהוא שומע, היא שפת יהודית-אשכנזית (זשארגון), החלק הראשון נקרא 'דברי הימים לארצות רומעניע' (נדפס ביאסי בשנת 2871), כולל הקורות אשר קרו לארצות האלה שש מאות שנה קודם חשבון הנוצרים וכמה מאות שנה אחרי כן, וכל הגיאוגראפיה של הארצות האלה, ומראה באותות ובמופתים, שהיהודים נאחזו בארץ ההיא עוד קודם חורבן בית ראשון עד היום הזה.  והחלק השני מהספר ההוא נקרא בשם 'קורות היהודים ברומעניע' (נדפס בלמברג בשנת 1872) כולל כל הקורות שקרו לישראל בארץ ההיא מימי המלך סטפאן השישי (1525) עד מלכות קארל הראשון (1873), ונעתק בקצרה לשפת אשכנז בשם 'מזכרת ציון' Andenken 'Zions' על-ידי המשכיל אדולף מאנואל ווייצנברג (נדפס בבוקארסט בשנת 1877).  כמה יגיעות יגע הזקן הנכבד ההוא לדרוש ולחקור אחר מוצא קורות הארצות האלה וקורות עם בני ישראל שמה מני אז! לא ייאמן כי יסופר איך הלך ברגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר, איך חפר בידיו מצבות ישנות בבתי-קברות היהודים בערים ישנות והעלה פנינים יקרים אשר לא זכו חכמים גדולים לעשות.  שמים לרום וארץ לעומק ורוחב-לב היהודי האוהב עמו אין חקר! אשרי האיש פסנטר, אשר נתן לו אלוהים לב רגש והקדיש עתותיו לדבר טוב ומועיל כזה, ישא ברכה מאת ה', ומהראוי שמשכילי בני ישראל יכירו וידעו את כל הטוב אשר עשה ויודו לו חסדו, גם יחזיקו בידיו לעת זיקנתו וידע גם הוא, כי לא עמל לשוא, וכי יודע ישראל להשיב תודה לחיק אנשים יקרים העמלים לטובת עמם. – –

 

ג

­ – – במשך ימי שבתי בבוטושאן, ושמונה ימים ישבתי שם, ביקרתי את בית-הספר לבני ישראל, אשר הדירקטור החכם הרב הלל כהנא מנהל אותו ותחת השגחתו יפרח כזית.  הבית הזה ייחלק לשתי מפלגות.  המפלגה הראשונה היא בעלת ארבע מחלקות, בהן ילמדו התלמידים כל העניינים הנחוצים בארבע המחלקות המיוסדות על-פי המיניסטריום בשפת הארץ, ומלבד אלה ילמד המנהל החכם במחלקות השלישית והרביעית אמונת ישראל, גלילות הארץ וחכמת החשבון בשפת אשכנז, ובמחלקה הרביעית גם פרקי אבות מבואר בשום-שכל להעיר ולעורר את הילדים על מידות ישרות, אשר יבור לו האדם וחי בהם למצוא חן בעיני ה' ואדם.  שפתנו שפת עברית תלומד שם בהשכל ודעת.  שני מורים עברים שם, האחד הוא המשכיל הנבון הר"ר יצחק טשאצקיס מברודי, במחלקה הא' והב', והשני החכם הסופר המהולל הר"ר צבי אליזר טלר נ"י מקרית זלוטשוב במחלקה הג' והד'. – – בהמפלגה השנית ילמדו התלמידים גם-כן שפת רומנית על-פי חוקי הפּרוגראם, אבל לא שפת אשכנז, ותחת זה ילמדו שם גמרא עם פירש"י ז"ל.  הלימודים העבריים בארבע המחלקות ממפלגה ראשונה הם תורה עם תרגום אשכנז צח, ס' תהילים, משלי ודקדוק לשון עבר.  גם לכתוב ילמדו התלמידים שם על-ידי מורים קאליגראפים, אומנים לתפארת.  מספר כל המורים בבית הספר הנכבד ההוא הם ארבעה-עשר. – – –

כבר דיברתי למעלה מחברת 'ציון', אשר נתייסדה בארץ רומניה לטובת בית ישראל.  החברה הנכבדה הזאת הציבה לה יד גם בעיר בוטושאן.  ומלבד החברה הראשית הזאת נאספו רבים מנכבדי עדת בני ישראל בעיר הזאת לאגודה אחת חדשה, אשר קראו שמה 'אור חדש' (לאמור: אור חדש על ציון תאיר').  מטרת האגודה הזאת ותכליתה נשגבה: להרחיב השכלה, לפחת אהבה נאמנה בלב כל איש ולתמוך ביד נדכאים ואומללים. – –

ביום ג', ב' אדר (24 יאנואר), עזבתי את העיר בוטושטן – – והלכתי לביתי בשלום, ובזה תמו דברי מסעי ברומניה, אשר השאיר רושם גדול בלבי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה