הגיזרה והביניה

לקורות התפתחות ההשכלה בישראל

בארץ רוסיה ופולין

אברהם בר גוטלובר

לתוכן הענינים

א: תוהו שקודם התיקון, או המנוחה שקדמה לעבודה

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום (בראשית א, ב)

ימים רבים שבתו בני ישראל בארץ רוסיה ופולין את שבתם קודש לד', ויחיו באמונתם, אשר לא הפריעה אותה שום חקירה ודרישה, ולא היו להם בה שיטות וכיתות שונות; כי רק התלמוד היה שורר בביתה וידו מושלת בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם. הרבנים תופשי התורה ישבו כסאות למשפט לכל דבר הנוגע לדת ואמונה ומנהג ישראל, ופרנסי הקהל ומנהיגיהם (פו"מ) רודים על-ידיהם, והממשלה נתנה בידיהם מקל ורצועה לעשות כטוב וכישר בעיניהם ולמשול בעדתם ממשל רב על-פי התורה אשר הורו הרבנים על-פי התלמוד, אשר בו כל מעיינם וממנו תוצאות כל חכמתם וידיעתם. בדרך כלל לא היו לישראל ימים טובים כימים האלה; כי לא היתה מחלוקת באומה וכל העם רועים מרעה אחד על כר נרחב כצאן אשר יש להם רועה אחד, אשר על-פיו יחנו ועל-פיו יסעו. כולם התנהגו, ברצון או באונס, בדרך אחת כבושה, והרבנים הולכים לפניהם בעמוד אש התלמוד והפוסקים להורותם ולהאיר להם הדרך. הן אמת הרבנים, ובייחוד המקנאים שבהם, אשר אורייתא היא דרתחא בם, הכבידו עולם על העם ויגדרו גדרות וירבו חומרות, והפו"מ עבדו בם בפרך בהענישם קשה את כל איש, אשר מלאו לבו להקל באחד המנהגים שקודשו בעיני העם מבלי היות להם יסוד ושורש אף בתלמוד ופוסקים, כי אם באו להם בנחלה מאבותיהם, מי יודע על-פי איזה סיבה שכבר בטלה ולא עמד טעמה בה, וחלילה היה לאיש להשכיל ולהבין מדעתו, להבחין ולהבדיל בין הקודש ובין החול; כי רק על-פי הרבנים יחיה ובתורתם ילך, וכל אשר המרה את פיהם אחת דתו להיווסר מוסר אכזרי, ויהי מוחרם ומנודה ודראון לכל בשר. אבל בכל זאת לא היה פוצה פה ומצפצף, המנודה קיבל נזיפה ושב בתשובה, והמוכה שב עד המכהו, אחר שקיבל עליו את הדין הקשה, והשלווה לא נשבתה, נחה שקטה כל הארץ והמנוחה לא זזה ממקומה.

אפס זאת המנוחה וזאת המרגעה נדמתה למנוחת שדה הקברים, אשר אין בה לא חיים ולא שמחה, לא הרגשה ולא תנועה, חדל להיות לבינת האדם אורח בקרב העם, השכל הליט פניו באדרת האמונה, הדעת נחבאה אל הכלים ותסתיר פניה מהביט החוצה על כל הנעשה בארץ ולהגיד משפטה גם בקרב איש ולב עמוק, כי יראה מפני חמת המציק ותשב אחור ימינה ותשב מנגד ותתעלף, ויהי כל הארץ שפה אחת, שפת הרבנים, ודברים אחדים, דברי הפרנסים והמנהיגים, ותשבות הארץ שביתת תוהו והעם נחו כמתים באשמנים.

איש אחד היה בימים ההם, גדול ומפורסם בדורו, הלא הוא הר"ר נתן נטע בן הקדוש מוהר"ר משה הנובר מקהילה קדושה זאסלאב במדינת רוסיה, בעל החיבורים ספר 'שערי ציון' וספר 'יון מצלה' על גזירת ת"ח, אשר בספרו זה האחרון הותיר לנו זכר הימים האלה ויספד לפי תומו את כל פרשת גדולת הרבנים והפרנסים ומנהיגים ואת תפארת גדולתם וממשלתם הבלתי-מוגבלת. אם אמנם לפי דעתו ומנקודת-הראות שלו עמדה אז האומה הישראלית על גרם המעלות, והוא מתייפח ונאנח בשברון-מותנים על אובדן הטובה הרבה הזאת מישראל, הנה אנחנו אשר בימינו אלה, דור דעה, נביט על עניינים באלה מנקודה אחרת וכנגע נראה לו בבית נכון ונישא ההוא בימים ההם, על כל-פנים נחזיק לו טובה, כי השאיר לנו תמונה ערוכה בכל ושמורה לדורות מכל תהלוכות האומה בימים ההם ובזמן ההוא, ולכן נעתיק דבריו.

ממוצא הדברים האלה נשכיל, שאם היו הימים הראשונים האלה טובים לישראל בשעתם, תחת ממלכת מלכי פולין, אשר מבלי שומם לב על ישראל ועל הרבנים ותלמידיהם, שכולם מאפס ותוהו נחשבו להם, ולא ארחו אתם לחברה ולא נתנו להם שום התמנות במדינה, עזבו אותם להיות נוהגים בקהל עדתם ככל אוות נפשם ולא התערבו בכל הנוגע להם; הנה תוצאות החירות המדומה הזאת גרמו רעה לישראל והפרו רוש ולענה על תלמי שדיהם, אשר אחר עמל ויגיעה בדורות הרבה לא שורשו עוד עד היום, ואבני-נגף אלה לא סוקלו עוד מכל וכל ועודם למכשול ולפוקה לרבים מבני עמנו. נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, דברים אבים אשר לא שיערום הראשונים בדורותם דרושים עתה לחפץ החיים המדיניים. כל העמים כולם הולכים קדימה לקול הזמן הקורא באוזניהם: הלאה! הלאה! וישראל עוד רד עם מנהגיו הקדומים אשר לא עמד טעמם בם ופניהם לא היו להם עוד ותארם כתואר פני המת הקבוה זה מאות בשנים, העולה מן הארץ בקסמי אוב וידעוני, יעמוד לפנינו ולא נכיר מראהו בתנועותיו ובבגדיו הזרים לנו ולא נדע הלנו הוא אם לצרינו. התקנות והגזירות שגזרו הרבנים וראשי הישיבות בימים ההם, בהיות ישראל גוי בקרב גוי וממלכה בקרב ממלכה, עוד לא סרו מקרב מחננו עד היום, אף-על-פי שכבר חדלו ראשי הישיבות לקחת מתנות בעדם: תרנגולים פטומים וברבורים אבוסים תחת הכותם אחור את תלמידי החדרים בכל שבוע ושבוע. הפלפול, יליד הימים הראשונים האלה, אשר על-פי סיבות היסטוריות, שנזכיר בהמשך מאמרנו, ירד בימינו עשר מעלות אחורנית, עוד לא אבד כל זכר לו ועוד השאיר אחריו עוללות אחר כי כלה בצירו, ומי יודע כמה יגיעות תיגע עוד ההשכלה השוררת עתה בארץ החיים בטרם יעלה בידה להסיר זמורות-זר אלה מכרם עמנו, למען לא יהיה עוד ישראל למשל ולשנינה וירום קרנו בכבוד. אחת היא על כן אמרנו, אם היו הימים ההם טובים לישראל בעתם, ומנוחה היתה להם מסביב, הנה המנוחה והשלווה הזאת היתה מנוחת שדה הקברים מבלי חיים ואור, והארץ היתה תוהו ואין תקוה לימים הבאים, כי לא שמו העתים לנגד עיניהם ולא ראו את הנולד.

מוּדעת זאת כי שרי פולין לא מאהבתם את היהודים נתנו להם חופשה לרדות בעדתם כטוב בעיניהם, כי אם מאשר בזו ושיקצו אותם לא רצו לספחם ליושבי הארץ להיות כאחד האזרחים, על כן לא פתחו להם שערי בתי-הספר הכללים ולא נתנום ללמוד בתוכם, ויבדילום מעם הארץ ויאמרו לאמור: הבו לכם ראשים לשבטיכם מקרב אחיכם, שתו מים מבור כרו מחוקקיכם, לימדו תורתכם, כי היא חכמתכם ובינתכם, ואין לכם חלק ונחלה בחכמות העולם ובמדעים אשר בם נתפאר, לכו באור אשכם, סחרו את הארץ ותנו לנו מס כאשר נשית עליכם. היהודים שמחו על זה, כי אהבו כן, ויהי בהיותם נבזים ושפלים בעיני השרים אדוניהם, ובכל תהלוכותיהם עמהם שמעו קול נוגש ומבזה, ותהי להם לחוק לכרוע ברך לפני השרים ולהשתחוות לפניהם ולהשפיל את עצמם עד עפר. אולם בשובם מבתי השרים לקהל עדתם לבשו גיאות וירימו ראש, ויקחו שבט מושלים בידיהם לרדות באחיהם העניים ושפלי-הערך כאשר רדו השרים בהם בפרך. ובמה אפוא יקחו להם קרניים אנשים כאלה לרדות בעדתם, מבלי אין להם ממשלה מדינית כיתר העמים? וישימו עצות בנפשם להשתרר בעמם בענייני דת ואמונה, במנהגי בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, לגזור גזירות ולתקן תקנות ולנדור נדר להפריש מאיסורא, וירבו חומרות ויעמיסו עול קשה על קהל עדתם, וכאשר קצרה רוח אחד העם בעבודה הזאת ולא יכול לנשוא עליו העול הקשה, ויעשה אח מאחת מאלה אשר גזרו זקני העדה לבלתי עשות, ותעל עליו חמת הפרנסים והרבנים ויענישוהו קשה, כאשר למדו לעשות משרי פולין אדוני הארץ אשר הכו בלי חמלה את איכריהם עבדי עולם, ואשר לא חסה עיניהם על איש ואשה הרה ויולדת יחד, אשר חרשו על גבם במקל ורצועה וישפכו דם נקי, מהם למדו בני ישראל לעשות כמוהם ובדרכיהם הלכו, ולמצב כזה קראו 'דרור' וייטב בעיניהם.

ב: שבירת הכלים

נשברה קרית תוהו (ישעיה כד, י)

ויהי בשנת ת"ח לאלף השישי ושתיים רעות באו על ישראל כחתף; אשר דיכאו לארץ חיתו ויפריעו מנוחתו וישימו שמות בכל דבריו וענייניו עד לאין מרפא.

הרעה הראשונה, אשר הפריעה את בני ישראל ממנוחתם והעירתם מתרדמתם, היא גזירת בוגדאן חמילניצקי, שר צבא הקוזאקין, אשר במרדו בשנת ת"ח במלך פולין וולאדיסלאב בן זיגמונד שפך חרון אפו, עברה וזעם על בני ישראל ויובילם כצאן לטבח.

עוד בטרם עלה הארי הזה מסבכו להשאות ערים גלים נצים לשים הארץ שמה ולהרטיבה מדם אדם, כבר קם החמס למטה הרשע בשנת ה' שס"ב היא שנת השבע-עשרה למלך זיגמונד, על-ידי הצורר נאליווינקו, ובשנת, שצ"ט, היא שנת השבע למלכות וולאדיסלאב, על-ידי הצורר פאווליוק, אשר במרדם במלכות שפכו דם כמים, וישראל עם לא עז, גוי לא ישא חרב, נפל שדוד ואין מציל. אולם אלה השניים לא האריכו ימים ולא הרחיקו לכת, כי נפל עליהם חיל המלך ויתפשום חיים וגמולם הושב בראשם ותהי הרווחה. לא כן בוגדאן חמילניצקי, הוא היה הולך הלוך וגבור חמש שנים רצופות, משנת ת"ח עד שנת תי"ב, וילך בארץ לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום בואו שמה שם שמות ויך מכה רבה בפולנים וביהודים עד הישמדם. כי היתה חטאת יהודה וישראל כתובה בציפורן שמיר על לוח לב חמילניצקי, כי כאשר הכבידו שרי פולין את אוכפם על האיכרים עבדיהם ויעבידום אותם בפרך, שמו את היהודים מוכסיהם וחוכרי שדותיהם לשרי מיסים על האומללים האלה, ורבים מבני ישראל הקשיחו ליבם וכלאו רחמיהם מצאן אדם אלה, ויהי כלי למעשה השרים האכזרים אבירי לב לרדות באיכרים לכלות שארם ובשרם. ויהי כאשר אזר חמילניצקי כגיבור מותניו להוציא את העבדים מתחת סבלות אדונים קשה, ויט ידו החזקה על שרי פולין וישם ראשונה ביהודים פניו, ויהי הנקל לו לקחת נקמתו מהם וישימם כעפר לדוש, ככתוב על ספרי דברי-הימים לעת ההיא, אשר היה יהודה לבוז ישראל למרמס רגל ונוקשו ונלכדו בפח ובפחת ולא קמה בם רוח מפני רודפיהם. רבים מבני ישראל ניסו להימלט על נפשם למדינות אחרות, עברו אורחות ימים וישוטטו בארצות רחוקות ואיי הים, ורבים נהרגו במיתות משונות ואכזריות באין חומל ומרחם עליהם, כי גם על שרי פולין עבר כוס-החימה הזה ותהי הארץ כמרקחה, ובני ישראל באו עד משבר, ולולא ה' צבאות הותיר להם שריד כי עתה כלתה עליהם הרעה ולא נשאר בם איש בארץ ההיא. ההרג והאבדון, הטלטול והגלות הפכו משורש את הסדרים והמנהגים הראשונים, בוטלו הישיבות והבחורים נפוצו, סר שבט מפרנסי הקהל ומנהיגיהם ומחוקק מבין רגלי ראשי הישיבות, הפו"מ שכחו רבצם והרבנים מרחוק ברחו אם נמלטו ממוות. אחר עבור הזעם היה אבל גדול ליהודים כי שודדה אדרתם, כל העם בכו למשפחותם על ביטול תורה ועל הרבנים כי אפסו וייכחדו מן הארץ והמר עליהם כהמר על חיות נפשם וספדו עליהם: הוי אדון והוי הודו; אכן אבלם ויגונם לא העלו ארוכה לשברם, מוט התמוטטו עמודי הפרנסים המנהיגים ורבני ד' ארצות, אשר ברוב ימים סרו מן הדרך אשר סלו להם הרבנים הראשונים הישרים בלבותם, ויהי שבטם שבט נוגש ולא להועיל גברו בארץ, נוד התנודדה היהדות כמלונה ולא ידעה אנה פניה מועדות.

הרעה השנית, אשר אכלה את ישראל בכל פה ועצמותיו גירמה, ותרבה להשחית ולבלע אולי עוד יותר מהראשונה היא, כי בשנה ההיא, שנת ת"ח לאלף השישי, צץ הרשע, פרח הזדון ויך שורשיו בבית ישראל, שורש פודה רוש ולענה, אשר עוד עד היום לא שורש מבית יעקב גזעו, ועודו מתהפך במחנה ישראל בתמונות שונות, פושט צורה ולובש צורה אחרת, והעם ההולכים בחושך ידמו לראות אור וילכו בתוהו ויתעו בשוא, הלא הוא המדיח שבתאי צבי המשיח, אשר נגלה בשנה ההיא בעיר מולדתו איזמיר (סמירנה) לאנשי בריתו שומרי עדותיו, ויקרא בשם ה' לאמור, כי משיח אלוהי יעקב הוא, והוא יושיע את ישראל וינחילם את ארץ אבותיהם. רבים מגדולי שלומי אמוני ישראל האמינו בו וילכו אחריו כשור את טבח, חסידים, יראים ותופשי התורה כרעו ברך לפניו וישימו לו כבוד אלוהים והתפללו אליו. בעת ההיא שינתה היהדות את פניה, כי המדיח הזה הטיל בה ארס, אשר אכל חצי בשרה ויגע עד נפשה. רבות רעות סבלה היהדות מאז עזבה את הדרך הכבושה, אשר הדריכה בה האיש שלא קם כמוהו, משה איש האלוהים, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, לולא חלה בתורתו הנאמנה יד אדם לחלל יופיה ולהוליך שולל את העם בזדון או בשגגה, רבות שבעה לה נפש היהדות ממתעים כאלה, אשר תעו-מני דרך ויתעו את ההולכים אחריהם, אבל לא אחד מהם הירבה להשחית לדורות עולם כמו המדיח ההוא ש"צ. כולם יחד נגעו רק בענפי היהדות, זה בכה וזה בכה, קיצצו בנטיעות, הסירו נטישותיה ויזרעו זמורת-זר, והוא לבדו הרגיז מוסדותיה ויניע אמות הסיפים, והוא שאמרו עליו מחזיקי כן תורנו, שביטל תורה דבריאה (כאשר נבאר עוד את העניין הזה, אם ירצה השם, בהמשך המאמר), וכל עמל הבעש"ט ז"ל, אשר הבין אל פעולותיו, להשיב היהדות על כנה ולהפיר עצת המדיח, לא הועילה לו להסיר גילוליו מבית ישראל; יען כי כוחו ועוצם ידו של המדיח היתה הקבלה, וס' הזוהר היה כלי למעשהו, אשר גם הבעש"ט האמין בשניהם אמונה בלתי-מוגבלת, ותהי לו האמונה הזאת למוקש עד בלי יכול לסקל היהדות מאבני נגף אשר מילא אותו שבתאי צבי בכוחו זה.

לוא אחד המשכילים, אשר החכמה אור לנתיבתו ואותה הושיב על כיסא התורה והאמונה, הטף הטיף לעם הזה לאמור: 'פירקו מעליכם עול התורה והמצוות והנכם נגאלים!' הלא ירוק ירקו בפניו שלומי אמוני ישראל וקראו אחריו מלא, כי דבר ה' בזה ובתורתו ישים תהלה וישראל רב עם אל ועם תורתו נאמן. ומה ביקש שבתאי צבי? הלא גם הוא הרס את התורה עד היסוד בה ויאמר לא היא, לא ערב עוד לב אחד המשנים (רעפארמער) בדורות האחרונים שלנו להפוך משורש את כל דברי התורה והמצוה באחת ערי אשכנז הרחק מערי ישראל העוסקים בתלמוד ופוסקים, ככל אשר עשה שבתאי צבי לעיני כל ישראל בתוך קהל ועדה עוסקים בתורה ובמצוות, לומדים חסידים מופלגים מתענים ומסגפים את עצמם, ושם ה' ותורתו לא ימיש מפיהם וכל מעשיהם לשם שמים, ועם כל זה האמינו בו רבים ונתנו כבוד לשמו והרעיש את כל העולם. ובמה אפוא היה כוחו גדול? – יען כי לא הדליק נרו באור הדעת אשר אותה מאס העם ההולכים בחושך, ואת אשו החזקה אשר יצאה ללהב ולהבערה, ולא להאיר, הוריד משמי הקבלה הסתומה והחתומה המבולבלת והמבלבלת את המוח, לכן נהרו אחריו רבים ונפלו בעצומיו אדירי התורה אשר אמונתם הוליכה אותם שולל, בהיותה בלתי-מיוסדת על חקירה ודרישה, וכפתאים האמינו לכל דבר הנאחז בסבך סודות הקבלה וספר הזוהר.

כבר הראינו לדעת בחלק הראשון מספרנו 'תולדות הקבלה והחסידות', שהקבלה עוד בתחילת צמיחתה היתה מטרתה ההתנגדות אל התלמוד, האף אמנם היתה ההתנגדות הזאת בהעלם והסתר, עד שכמה גדולים אדירי התלמוד לא הרגישו בזה, ונתפשו במצודת הקבלה אשר החזיקוה לחכמה קדושה ונשגבה. ותחת אשר היה להם לקרוא תגר עליה ולאסרה לבוא בקהל, אם היו מרגישים התנגדותה אל התלמוד (כאשר באמת עשו כן הרבה גדולים מחכמי התורה אשר באו עד חקר כוונתה) היו לה למשען עוז ובשמם הרימה קרנה. ועינינו הרואות שכל מה שנתרחבה שיטת הקבלה ביותר כן הרבתה לפרוץ פרץ בגדר התלמוד והרבנות, עד שבספר 'הזוהר' כבר נמצאו דברים מתנגדים לדינים והלכות שבתלמוד בפומבי, עד שהגאון יעב"ץ, הפוסע עוד גם הוא על שני הסעיפים במה שנוגע לס' הזוהר, רגלו אחת עומדת במישור החקירה החפשית והביקורת ההגיונית ורגלו האחת טובעת בבוץ הקבלה והאמונה בס' הזוהר, היה מוכרח לקרוא מכאב לב: 'מי העמל בתורה והעוסק בה לשמה יוכל לסבול את זאת וכו' ונדמה כאילו היתה לבעל ס' הזוהר תורה אחרת חלילה וכו' ' (עיין 'תולדות הקבלה והחסידות', צד 99, מה שהבאתי עוד בשם הגאון יעב"ץ בס' 'מטפחת ספרים'), והוכרחו גדולי הרבנים שבכל דור להזהיר את העם, לבלתי שמוע לדברי הקבלה וס' הזוהר במקום שהם חולקים על התלמוד, כמבואר בתשובות הרדב"ז הביאו המ"א, והרש"ל בתשובותיו סי' צ"ח כתב וז"ל: 'אם רבי שמעון בן יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים אין משגיחין בו, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו כו' ' עד כאן לשונו. וכל זה בהיותם מאמינים שס' הזוהר הוא מרשב"י ולא הרגישו בתרמית המזיפים, ולוא ידעו כמונו היום, שסה"ז איננו לרשב"י, אין ספק שגרשוהו מהסתפח בנחלת הספרים הקדושים וצא צא אמרו לו. ובזמן מאוחר, כאשר נתרחבה שיטת הקבלה עוד יותר ותלך הלוך וגדול בקרב העם, גדלה גם התנגדותה להתלמוד, עד שבעל ס' 'הקנה' או 'הפליאה' (המאוחר גם כן בזמן אף-על-פי שחשבוהו לקדמון) מוציא עתק מפיו על התלמוד (כמבואר בח"ב מספרנו אשר עודנו בכתובים).

ההתנגדות היותר גדולה וכוללת היא כוונת המצוות שבדו המקובלים ועשאום עיקר. וכל מצווה בלא כוונה מכוונותיהם היא לדעתם אפס ותוהו, ובתלמוד הוא כלל גדול שאין מצוות צריכות כוונה, היינו אפילו כוונה פשוטה, ובפרט כוונת המקובלים שמייחדים ומזווגים לקב"ה ושכינתיה ובונים עולמות עליונים בכל כוונה מכוונותיהם. כוונות כאלה לא עלו מעולם על לב בעלי התלמוד ולא נראו להם אפילו בחלום, אבל גם כוונות פשוטות לשים לבו למה שהוא עושה לא הצריכו חכמים, ורק המעשה היא עיקר לדעתם. והיוצא מההתנגדות הזאת היא, שלפי התלמוד עיקר המצוה היא המעשה שלה הידוע ומובן לכל איש. ולפי הקבלה אין בנגלה שום ממש, והעיקר הוא הסוד הנסתר שיסודתו בהררי הקבלה הידוע רק ליודעי חן הקדושים אשר בארץ ומבחר מין האנושי. וזהו התנגדות מן הקצה אל הקצה, שאין המצוה שעושה התלמודי זו המצוה עצמה שעושה המקובל, לפי שהן שונות במטרתן וכוונתן; זה עושה מצוה לפי שכתוב בתורה ונצטווה עליה מפי הגבורה, וזה בונה עולמות ומתעלה למרום ויודע דעת עליון ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. תוצאות ההתנגדות הזאת גדולות ורחבות כמו שנראה.

עוד בזמן החסידים ובעלי הסודות הקדמונים (האסיים והאלכסנדרונים) היו קצתם נוטים לחשוב, שאין צורך בעשיית המצוות כלל בפועל ממש לפי פשוטם, והעיקר הוא ידיעת סודותיהם. וידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון היהודי, התנגד להם והוכיח להם טעותם (כמבואר בפרק ג' ח"א מספרנו הנ"ל). הדעת הזאת לא משה מקרב המקובלים, ובכל עת נמצאו מקובלים שזלזלו בפשיטת המצוות והתורה ושמו ליבם רק אל הסודות והנסתרות (וזה מה שנקרא בפי השצ"יים תורה דאצילות, רוצה לומר המחשבות, אידעען), והביטו על אחיהם המקיימים התורה רק על-פי הנגלות להם (תורה דבריאה) כמו על אנשים שאין מוח בקודקודם והיו בעיניהם כחגבים, עד שבא שבתאי צבי והסיר המסווה מעל פניו וחדל להחניף לבעלי התלמוד ודרש שיטתו ברבים שאין צורך בקיום-המצוות כלל, וזה מה שנקרא בפי השצ"יים שביטל תורה דבריאה ותיקן תורה דאצילות, ואחריו החרה-החזיק יעקב פראנק (אשר עוד נדבר ממנו במה שיבוא) ביתר שאת ועוז, ולמען חזק שיטתו לא הסתפק בביטול המצוות בלבד, כי אם חייב הפכן והתיר כל העבירות היותר חמורות ועשה אותן לחיוב גמור (כמבואר במקומו). מטרת ש"צ ונושאי-כליו היתה שונה מאוד ממטרת המקובלים שלפניו. אלה שהיו לפניו היה בשמים דרכם ועלילותם, ובנו בשמים עליותם, בזו ושיקצו את הארץ אשר התקוממה להם, כי לא היה ליהודים חלק ונחלה בה, וישאו מרום עיניהם ויבנו להם עולמות עליונים בכוח דמיונם ושם חביון עוזם. לא כן ש"צ וכת דליה, המה ראו כן תמהו, שכל הרדיפות שהיהודים סובלים בגלות המר הן רק בעבור המצוות שהם שומרים ונזהרים בהן לעשותן כפשוטן וכצורתן, ועל-ידיהן ובסיבתן הם עם לבדד ישכון ודתיהם שונות מכל עם, אשר על כן הם שנואים ובזויים בעיני העמים ויגרשו אותם מהסתפח בנחלת אזרחי הארץ, ועל זה דווה ליבם מאוד, ונראה להם, לפי דעת, שבחנם סובלים היהודים יסורים קשים ומרים כאלה להיות כגרים בארץ אשר נולדו בה וחלק אין להם בכל חיי העולם הזה, וגם אין שכר להם בעולם הבא, כי ה' לא ציווה אותם למסור נפשם להרג ואבדון ולהיות מטרה לחיצי זעם כאלה, אחר שלפי יסודות הקבלה, שבהם החזיקו ש"צ וסיעתו ובם דבקה נפשם, אין יסוד ושורש כלל לכל מעשה המצוות הגלויות האלה – תורה דבריאה – אשר עליהם היהודים מוצאים להרג ובסיבתן הם מרוחקים בזרוע מכל משפטי אזרחי הארץ. על כן דמו בנפשם לבטל כל התורה הגלויה, ולא יעצרו עוד המצוות בעד העם לבלתי יתערבו בגויי הארץ למראית-עין, והיה ככל העמים בית ישראל שוכן לבטח וחלק ונחלה לו בתבל ארצה בין אחיו, שרים למשפט ישרו ורוזנים ואולי גם מלכים מחלציו יצאו, וישראל יעשה חיל, יעלה אל על, ובכל זאת לא יחדלו מהיות עם ה' וסגולתו מכל העמים, כי גילה להם את סודו על-ידי תורתו – תורה דאצילות – אשר יחזיקו בה בקרב ליבם בבתי אוהלם, יכוונו כוונות ויבנו עולמות ומי יחוש להם? ומי יגלה מצפוני לבבם? אחר שבגלוי יהיו ככל העמים.

שבתאי צבי וסיעתו, אשר היו בארצות הישמעאלים בעלי דת מוחמד, לא מצאו שום מכשול בדרך הזה, להתדמות בחיצוניותם לעמי הארץ, בהיות אמונת מוחמד בנויה על אחדות ה' ואין בה שום חשש עבודה זרה, ואין בה מה שיתנגד לתורתם תורה דאצילות, על כן לא זע ולא חרד לבם, ויחזיקו בכנף דת מוחמד למראית עין למען השלך מעליהם עול הגלות, ולהיות בקרב לבם יהודים וסגולת העמים כפי דעתם ומחשבתם.

זאת היתה פעולת הש"ציות ואלה תולדות הקבלה וסודותיה. ואם אמנם לא עלתה ביד ש"צ לתפוש בחרמו כל עדת ישראל, ובהמירו את דתו המיר את כבודו, העם ראה וינוס, היהדות סבה לאחור, הרבנים רקדו כאלים רגזו וחלו, כי בא הקץ על שאלותיהם ותשובותיהם על פלפוליהם וחלוקיהם. בכל זאת שמה ושערוריה נהיתה בהיהדות ורבים נזרו לבשת, ואחר כי כלה בציר עוד נשארו עוללות וכרם בית ישראל עלה שמיר ושית, ותהי מהומה ומבוכה בקרב ישראל והמרגעה נשכחה. העם נחלק לכיתות, אלה החזיקו בשיטת הקבלה ויעשו את לימודה עיקר והתלמוד טפול לה, עסקו כל ימיהם בסודות ובבניין עולמות, ואלה העריצו והקדישו את התלמוד והפוסקים וישימו כל מעיינם בם, וגם אלה בקבלה שגו ובזוהר תעו ולא ערב לבם לחשוב עליהם רעה, כי כבר הכתה הקבלה שורש ותקדש בעיני העם כולו ותהי יראתם אותה מצוות אנשים מלומדה, ומזאת היתה נסיבה, כי לא תמה לגווע ולא השיבה אחור ימינה מהכות עוד את בית יעקב רסיסים ואת בית ישראל בקיעים, הכה הזוהר באלפיו והקבלה ברבבותיה, ותמלא היהדות סודות וכוונותם יחודים וזיווגים, אשר לא שיערו הראשונים ולא ידעו אותם לא התורה שבכתב ולא התורה שבעל-פה, כתבי האר"י היו לתורה חדשה בישראל, וכל העוסקים בה היו לקדושים בארץ, ויכתבו ספרים הרבה אין קץ, וכאשר רבו ההוגים בה, ומעטו המבינים, כי ערפל חתולתם וחושך סתרם, מצאו און להם גם אלה המקובלים אשר השציו"ת יסודתם להביא את ספריהם מנחה לבית ישראל מאמינים בני מאמינים, ויהיו גם ספריהם קודש להם, כי קדושת הקבלה חופפת עליהם וספר הזוהר מציץ מחרכי דבריהם, בין כה וכה נשארה הש"ציות לנחלת עולם, ולא סרה מקרב מחנה ישראל עד היום.

ג: שבר על שבר

כי שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ

פתאום שודדו אוהלי רגע יריעותי (ירמיהו ד, כ)

עוד לא נרפא ישראל מן המכות אשר הוכה על-ידי שבתאי צבי וסיעתו, כי מאזרי זיקות הש"צ נפוצו בכל הארצות וימלאו פני תבל כתבי עמל ואון לתפוש את לב העם, והנה זיק אחד נפל במדינת פולין ויהי ללבת אש ובוערה וללהבה תלחך ערים ויושביהן. – איש היה בגאליציה בעיר טשרנוביץ ושמו ליב, ויוליד בן בשנת תע"ב או תע"ג, יש אומרים בשנת תפ"ז, ויקרא את שמו יעקב (כי עקב יעקב את בית ישראל). ויהי הנער מילדותו ערום כנחש, ועוד בילדותו עקב את אביו, ויהי כאשר לא אבה לעסוק בתורה כחפץ אביו ויתנהו אביו לאיש סוחר לשרתו בעסקיו, ובהיותו בן שש-עשרה שנה בא לבוקארסט בתור משרת אצל סוחר יהודי פולני, ומשם הלך לטורקיה, ושם נעשה סוחר בעצמו וירכש רכוש רב. בשנת תקי"ב (1752) נשא אשה בעיר ניקופוליס בתולה יפה, אשר הולידה לו שני בנים האחד בשנת תקי"ב והשני בשנת תקט"ו. בעת ההיא כרת ברית את כת ש"צ בעיר סאלוניקי ויהי כאחד מהם. אנשי הכת הזאת היו יהודים-מחמדיים, ושתי האמונות השתמשו אצלם בערבוביה, ועל-פי הדברים האלה נהג זה האיש יעקב אחר-כך מנהגים זרים, מכוסים באופל הסודות והרמזים, ובשובו לארץ מולדתו ויחל להיות גיבור ציד בארץ לצוד את לב אחיו למדחפות, קראו את שמו פראנק או פרענק, כי כן דרך היהודים בארצות האל לקרוא איש יהודי מארץ טורקיה.

עוד בטרם בא פראנק זה ארצה פולניה, בשובו מארץ טורקיה, נירה לה שם כת ש"צ ניר רשעים, אבל היה במחשך מעשיהם, כי נפל עליהם פחד הרבנים אשר היו עוינים אותם תמיד, ובכל זאת ביקשו להציב להם יד ולצודד נפשות תחת מסווה החסידות ויראת ה', וכלום היתה הכת הזאת חסרה אלא ראש ומנהל לבחור דרכם וליושב ראש לעשותם לחברה שלמה, ואיש כזה מצאה ביעקב פראנק, אשר בהיותו עוד בטורקיה, חשב מחשבות להיות ראש לשועלים מחבלים כרם בית ישראל, וכפי הנראה לא עלתה בידו להוציא שם מחשבתו אל הפועל, כי מרה עליו נפש כל העם, עד כי גם הנשים השאננות השליכו עליו אבנים בצאתו לחוץ. ויהי בשובו משם לפולניה ארץ מולדתו, בהיותו בדרך צדד כמה נפשות בתחבולותיו, על-ידי אותות הבל וריק שאחז בם את העיניים ועל-ידי כסף רב שפיזר להם. כי היה פראנק בקי ברמאות, ואף-על-פי שהיה יודע כמה לשונות השתמש רק בלשון המבולבל של היהודים הספרדים.

בעת ההיא נפלה מחלוקת בין יהודי פולניה על-ידי הגאון ר' יהונתן אייבשיצר, שיצא עליו שם רע שהוא מכת ש"צ, ויעבור פראנק בארץ פולניה להפיץ שם את תעתועי לימודיו, ויאמר על עצמו שהוא משיח ואלוה בדמות בן-אדם ויאחז עיני הנגררים אחריו על-ידי אותות-שוא ומדוחים שעשה בעורמה על-ידי מראות מלוטשות וכדומה, והגיד עתידות לא באות ולא יהיו והפתאים האמינו לכל דבריו, ביטל הלכות צניעות ונישואין והפקיר הנשים לזנות, ויפזר ממון הרבה מאוד, ויהיו השבתיים בפולניה לפראנקיסטים, ויקטן בעיניהם לעשותו למשיח ויעשוהו עגל מסכה ויאמרו פראנק הוא אלוהים, בתפילותיהם עירבבו מילות ספרדיות וטורקיות לקוחות מתפילות השבתיים שבתוגרמא.

בעיר לאסקירינה בפלך פודוליה נודעו דרכיהם ובפועל כפם נוקשו, כי עשו מעשה זימה אשר נגלה לעין השמש. באותה שעה נתפש גם פראנק עצמו; אבל בהיותו איש טורקי וסר למשמעת הסולטאן לא נעשה עמו דבר וחופשה ניתנה לו. למן היום ההוא הוטלה איבת עולם בין הפראנקיסטים והיהודים על-ידי גביית עדות של הרב אב בית-דין קהילת סאטאניב מן 11 יוני 1756 (ה"א תקנ"ו). נודע כי עברו הפראנקיסטים על חילול שבת ואכילת טריפות וגילוי עריות, והאות היותר נאמן על תועבות סודותיהם של הפראנקיסטים הוא שרוב נשותיהם עזבו אותם וברחו לנפשן, ויבחרו לחיות חיי צער ולחץ רק לבלתי שוב לבעליהן שעשון הפקר.

הרבנים התמרמרו נגדם מאוד וירדפום על צוואריהם ויכום חרם, ומסרו אותם לדיני מלכות בכל חטאותיהם ובכל הנבלות אשר עשו. פראנק וסיעתו חשבו מחשבות להינקם מאויביהם, ועל-פי עצת פראנק התנצרו הרבה מעדתו שנתפשו לדין מלכות ויקבלו עליהם אמונת השילוש והתגשמות אלוהים בבן-אדם. הבישוף מקאמיניץ דומברובסקי הוציאם לחירות, והם הבטיחוהו על שקר כי מאת אלפים יהודים יקבלו עליהם עול דת הנוצרים. בפקודת אדונם פראנק נאספו חשובי הפראנקיסטים בעיר רוהאטין לשית עצות איך להפיל בשחת את אויביהם היהודים. וזה אשר יצא ראשונה בעצתם, להעליל עליהם שעל-פי התלמוד מחוייבים היהודים לשפוך דם הנוצרים לצורך מצוה. השקר הזה נודע בימים ההם בפולניה רק מעט, והפראנקיסטים הם שפרסמו השקר הזה ומצח אשה זונה היה להם לבדות מלבם שקר מוחלט זה, ולהשתדל לפרסם אותו. ממילא מובן שתיכף אחר העלילה השתדלו הפראנקיסטים שיקחו מקחים כאלה שיהיה להם על מה להסמיך עלילתם. עוד יתירה עשו הפראנקיסטים, הסיתו את הבישוף לקרוא יום מועד לוויכוח בינם לבין התלמודיים על דבר אמונת השילוש, ויעש כן הבישוף ועונש כסף רב שם על התלמודיים אשר לא יבואו ליום המוגבל. הרבנים נבהלו נחפזו מאוד, ויעשו הפראנקיסטים פראגראם לתוכן הוויכוח, [מלא זיוף ומרמה...].

מלבד העלילה שנזכרה למעלה בא בפראגראם הנ"ל בן תשעה סעיפים הסעיפים האלה: ד) הן אמת שמאמינים הם הפראנקיסטים באלוה אחד בורא שמים וארץ המשגיח בכל העולם בכלל ובפרט. אבל בכל זאת ה) מאמינים הם שהאלוה האחד ההוא הוא בעל ג' פרצופים אשר יורו עליהם סודות התורה הקדושה ומפורש הדבר בהזוהר הקדוש, ולמה אם כן – כה נשאל אתכם היהודים – למה לא תאמינו בקדושה המשולשת ובאחדותה, בהיות התורה הקדושה והזוהר הקדוש מלאים מאמונה זו? ו) וכן מאמינים אנחנו שנכנס אלוה בגוף בן-אדם ואכל ושתה וישן ועשה כל צרכי הגוף, אבל כל זה עשה בלי כל עוון וחטא. הרבה מהרבנים קיבלו עליהם עונש כסף, ורק מעט מהם באו ליום המיועד להתווכח. ואנחנו לא נדע כי אם מעט מזעיר מכל מה שנאמר ונעשה בעת ההיא. רק זאת ידענו שניצחו הרשעים את הרבנים ונגזר על היהודים עונש ממון הרבה, וספרי התלמוד אשר נמצאו אצלם נשרפו [ומה'...], כי מהרה אחר זה מת הבישוף דומברובסקי, והנונציוס (ממלא מקום הפפא דרומא) ניקולאי [דילה] סירה עמד לימין צדקת היהודים. אז נהפך הגורל על הפראנקיסטים והרודפים נהפכו לנרדפים. ויהי כאשר ברחו לנפשם לארץ טורקיה רדפו אותם הטורקים גם כן על צוואריהם, ויפנו אל פראנק, אשר ישב אז בניקופוליס, לדרוש עצתו, ויבוא לפודוליה בבגדי איש טורקי וחמישים איש רצים לפניו, ויגד עצתו אמונה לאנשי בריתו לקבל עליהם בפומבי אמונת הנוצרים הקאתוליים, ויעשו כן, ויכתבו ביקשו אל הארצהביסקופ אשר בלבוב. ובכל זאת השתדלו שלא תישמע על-פי בקשתם מילת טבילה (טויפען) כי אף-על-פי שיצאו כבר מכלל היהודים היתה המלה הזאת כתועבה להם ולזרא באפם. ויהי כאשר לא ניתנה להם בקשתם וינסו פעם שנית לשאול כזאת בשנת ה' תקי"ט (1759) ויהי בנסוע הארצהבישוף לגניעזען, ומיקולסקי הקאנוניקוס מילא את מקומו ועשה הנחה להפראנקיסטים ורווח להם מעט, כי אהב מיקולסקי מאוד לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי אמונתו. בבקשתם החדשה הראו את עצמם נוטים לטבילה (טויפע), אבל השתדלו מחדש להתווכח עם הרבנים התלמודיים. בפעם הזאת תמכו הפראגראם שלהם ביסודות עיקרי הדת של הקאתוליים הרומיים, וככלב שב אל קיאו כן שבו עוד הפעם בלי בושה וכלימה אל עלילת-הדם הכוזבת. מיקולסקי נרצה להם והגביל יום הוויכוח בלבוב, את יום 16 יולי, וישם כסף ענושים אלף טאלר, אם לא יבואו הרבנים, פרנסי-הקהילה ומנהיגיה ליום המיועד. ויהי ביום ההוא ויבואו ארבעים רבנים, ושלושה מהם נבחרו לראשי המדברים. הוויכוח נמשך שלושה ימים, והצדדים לא הבינו זה את זה ולא שמעו איש שפת רעהו, כי התלמודיים והפראנקיסטים לא ידעו שפת פולניה והפולנים לא הבינו לשון עברית. ועם כל זה רע ומר היה מוצא הדברים האלה, כי נהרגו כמה יהודים על דבר העלילה הנוראה. ויהי כאשר ראו, כי נטה הוויכוח לצד הפראנקיסטים ויבוא פראנק בעצמו ללבוב (21 יולי) בהוד ותפארת, נוסע במרכבה רתומה לשישה סוסים מיוזנים, לבוש בגדי חמודות כאחד ממלכי ארץ הקדם, ואחריו רוב אדם ימשך במרכבות ועגלות גדולות וקטנות מלאות אדם רב ועדתו, אשר ברצונם באו במסרת ברית דת הקאתולית. ובכל זאת בדבר הראשי לא חרך רמיה צידו. לא התחולל סער רדיפה כללית על היהודים, לא התנופפה מלחמת תנופה על התלמוד וכברת ארץ לא נתנה להרשעים האלה לייסד שם כיתה חדשה כחפצם, ואדרבה נחשדו מאוד בעיני הנוצרים, עד שהכריחם מיקולסקי להיטבל, ונטבלו לערך אלף פראנקיסטים ובתוכם גם פראנק עצמו, רק שבחר לו לאב מטבל את המלך בווארשה גם אשתו נטבלה עמו ועמה גם בתו חווה שילדה בעת ההיא, והבת ההיא היתה יפת-תואר ויפת-מראה להלל מאוד, ואחרי מות אביה אחזה במלאכתו מלאכת הרמיה. ויהי כבוא פראנק לעיר המלוכה ווארשה ועמו גדוד אנשים לובשי בגדי טורקיה, ותהום כל העיר. אולם חיש-מהרה אחרי כן נהפך כבודו לקלון בעיני הנוצרים ויהיו עוינים אותו בעיני חשד. הכבוד הגדול אשר כיבדוהו הנגררים אחריו כאלוהים, השררות אשר נהג בהוצאת ממון הרבה כאשר יעשו השרים הרמים והנסיכים, מבלי אשר נודע מקור עושרו ומוצא לכספו הרב, ואיזה דברים שר יצאו משפתי פראנק אשר בגאוותו לא שמר מחסום לפיו, והודאת קצת מהנגררים אחריו, שהם מאמינים בו, שהוא בעצמו ישוע המשיח, ומסירת אחד מאנשיו שנהפך לו לאויב באשר חדל לתת לו נדבות כפיו כפעם בפעם, גרמו לו שהושב בבית האסורים ביום 26 ינואר בשנת 1760 (ה' תק"ך).

כאשר ישבו הכמרים כסאות למשפט נחפשו עקביו וניבעו מצפוניו, ונגלה שעשה את עצמו למשיח שירד משמים ארצה (רוצה לומר שהוא אלוה שנתגשם בגוף אדם) וציווה להנמשכים אחריו להתפלל אליו ושכל מגמתו היתה להאחז בארץ פולין עם הנמשכים אחריו בגוף מיוחד, למען יוכל לעשות שם עם סיעתו את מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו ולייסד ממלכה בתוך ממלכה. גם נודעו דבריו אשר דיבר לא בסתר, שאם יהיו לו רק מאתיים אנשי-חיל חלוצי צבא, יקח לו כברת ארץ ביד חזקה בחרבו ובקשתו לשבת שם עם מתי-סודו. כפי הנראה עשתה האינקוויזיציה כדרכה ועינתה בעינויים קשים את הפראנקיסטים שנחשדו, שאין תוכם כברם. ויש רגליים לדבר שעינו גם את פראנק עצמו, כי בלעדי זה אי-אפשר להבין איך הודה בפה מלא את כל הדברים האלה האיש, אשר רגל על לשונו שקר וכזב ובקרבו עמל ואוון. ואלה הדברים אשר הודה: כי נולד יהודי וקיבל דת מוחמד למען בצוע בצע מאת ממשלת הסולטאן, וכאשר ראה כי לא עשה פרי בהמרתו, פנה לקאמיניץ ומגמתו היתה להיות לראש אל מתנגדי התלמוד. אחר-כך קיבל דת הנוצרים בתרמית ונטבל בשקר, להוציא אל הפועל את מחשבתו אשר חשב בארץ טורקיה ולא עלתה בידו שם. על-פי הודאת פיו ועל-פי עדים שהעידו גם כן כזה וכזה יצא עליו הפסק-דין לשבת בבית-האסירים כדין רמאי מפורסם (ביום 19 פברואר 1760, תק"ך). האנשים הקרובים אליו נאסרו עמו, ויתר ההמון שבאו עמו מפודולייה שבו קצתם לבתיהם, וקצתם נתחייבו לעבוד עבודה קשה בחומר ובלבנים בבניין המצודה, אשר בצ'נסטוכוב. בשבת פראנק בבית-הסוהר ניסה כמה פעמיםל חדש תרמיתו גם שם, וישלח ספרים בסגנון נבואות אל היהודים ואל הכמרים במוסקבה, ויבקשו הוא והנמשכים אחריו לקבל דת היוונים, ואגב-אורחא השתדל לפרסם שיטתו בבוהמיה ומוראביה, ויהי כאשר נלכדה מצודת צ'נסטוכוב, בסתיו של שנת תק"ב (1772) בידי סובורוב פקיד נגיד של חיל רוסיה, הוציא את פראנק לחופשי, והקיסרית יקאטרינה תמכה אחרי-כן את ידיו גם בכסף. וסיבת הדבר לא נודע עד היום, כי רוב דברי פראנק עוד ערפל חתולתם ועקבותם לא נודעו.

ויהי כאשר עזב פראנק את ארץ פולין החל לנהוג מנהגים חדשים: התבודד והתרחק מבני-אדם וירב כבוד ביתו כאחד השרים הגדולים ופזר נתן לאביונים ביד נדיבה, ויאסוף סביבו המון רב מהנגררים אחריו וילבישם כאנשי חיל וילמדם קשת. ואם אמנם החזיק למראה-עיניים בדת הקאתולית לא הניח ידו מהזיות הקבלה והסודות, ולתכלית זו שימשו לפניו שלושה אנשים בקיאים בספר הזוהר מאלה אשר דבקו אחריו מאז. גם בתו היתה בידו לכלי משחית וגם עליה אמר שהיא אלוהית בדמות אדם.

השערוריה הנעשה בימים ההם בארץ פולין בין עדת היהודים הרגיזו את היהדות ויפריעו מנוחתה, נוסף על אשר כבר רגזה וחלה מתנופת יד חמילניצקי וגזירותיו ושבתאי צבי ובנייניו. הרבנים והפרנסים ומנהיגים, אשר לא חדלו עוד מקרב הארץ על-פי דבר מלך שלטון, חדל להיות להם תוקפם וגבורתם מפני היד שנשתלחה בעדת ישראל ובאמונתם, ולא יכלו עוד לעצור בעם ביד חזקה כקדם. רק צל הרבנים והפרנסים ומנהיגים אנו רואים בימים ההם ובזמן הוא, צל בנטותו בטרם יחשך והיה לאפס. תהלוכות פראנק וכל תועבות מתי-סודו ככל אשר סיפרנו בקצרה (על-פי הדברים שלקחנו מדברי הסופר המפואר ד"ר גרץ אשר כתב בתוך 'יאהרעסבעריכט דעס יידיש טהעאלאגישען סעמינארס צו ברעסלויא' והביאו החכם דר' פיליפסון במכתב-עתי שלו. 'צייטינג דעס יודינטהומס' לשנת 1868 נומער 8–9 פעלייטאן ביילאנע), העלילות אשר באו על בני עמנו בארץ פולין לרגלי הסכסוכים האלה עשו שמות בעדת ישראל והפכו משורש את כל הסדרים והמנהגים, ולא נותרה בם נשמת חיים. מצב היהדות העיד על עצמו, כי צריך תיקון הוא להוציא הישן מפני החדש ולחשוב מחשבות ולהקים סוכת היהדות הנופלת לתמכה ולסמכה מן המסד עד הטפחות. רופא לשבורי לב כאלה ומחבש לעצבותם על-פי יסודות חזקים ובחורים שיסודתם בספרי קודש החכמה האמיתית, לא היה אפשר לקוות מציאותו בארץ פולין בימים ההם, ומה' היתה נסיבה להחיש להם עזר מעט ממקום אחר, ומי שאמר לשמן וידלק אמר לחומץ וידלק, ובין כה וכה היתה הרווחה, כי זנח ישראל עצבי השציו"ת והפראנקיזמוס ויואל הלך אחרי צו הבעש"ט, אשר הורה להם דרך אחת לבלי נפול בפח ובפחת המדיחים האלה.

ד: בת קמה באמה

מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא

[מתוכו ומעצמו יבוא הקרדום ביער]

(סנהדרין ל"ח)

בין הקרואים להתווכח עם עדת פראנק בהצותם על התלמוד ומחזיקיו, בפעם השנית ביום 16 יולי 1759 (תקי"ט) היה גם האיש המפורסם ר' ישראל בעש"ט, אשר ברבות הימים יצאה ממנו כת חדשה בישראל והמה החסידים החדשים אשר עצמו וירבו מאוד-מאוד ותימלא הארץ אותם. הבעש"ט היה בימים ההם אחד מן המעטים בארץ פולין, אשר נתנו היתרון ללימודי הקבלה והזוהר על לימוד התלמוד, ובייחוד היה עסקו בקבלת האר"י לוריא, אשר עשתה לה כנפיים בימים ההם ותעף ביעף מעל כל שיטות הקבלה שנתפרסמו מקודם. כפי הנודע, כבר קיבלה השיטה הזאת גם במדינתנו מעט או הרבה מצבע השציו"ת, אשר גברה ידה בימים ההם ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה על-ידי ספרי נתן העזתי וברכיה ועוד הרבה מבעלי אמונת שבתי צבי אשר שלחו נטישותיהם בכל הארצות, וגם הבעש"ט לא נוקה מזה בתחלת צמיחתו, כנראה ברור מסיפור הנמצא בספר 'שבחי הבעש"ט' וזה לשונו: 'פעם אחת ישן הבעש"ט ובא ש"צ, ימח שמו, ופיתה אותו חס ושלום. והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות, והציץ הבעש"ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני על לוח אחד שקורין טאביל, וסיפר (ר' יואל) שהבעש"ט אמר שהיה בו (בש"צ) ניצוץ קדוש ותפסו הסמאל במצודתו רחמנא ליצלן' – עד כאן לשונו. אבל ברבות הימים ראה הבעש"ט והתבונן כי שיטת הש"צ, רוצה לומר ביטול תורה דבריאה, הולידה את הפראנקיזמוס אשר ביקש לעקור את הכול ועיניו ראו ולא זר את הנמשך מזה, ועזב דרך הרשע ויבקש תחבולות לגדור בעד העוסקם בזוהר ובקבלה, אשר אמנם רצתה נפשו בם ובם כל מעינו, לבלתי יסורו מן הדרך ויאבדו מתוך קהל ה' כאשר עשו השציי"ם והפראנקיסטים יוצאי ירכם, וזה היה כל ישעו וכל חפצו של הבעש"ט וחפצו הצליח בידו. ואם אמנם אמת הדבר, כי החסידות החדשה יוצאת ירך השציו"ת היא וממנה פריה נמצא, בכל זאת לא נוכל להכחיש, כי לא כאמה בתה, ונהפוך הוא, כי מתנגדת היא עד מאוד לאמונת השציי"ם, ורגלה עומדת במישור על אדמת היהדות. כל עמלו היה לשוב אל המקום אשר עמדה שם הקבלה בימי האר"י ותלמידיו, ובלי שתטבע רגלה בבוץ השציו"ת המוראה הנגאלה שעשתה את העולם הפקר והעלתה ממעמקי השחת את כל המידות הרעות והתאוות הנתעבות ותקרא להן דרור להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. הבעש"ט התמרמר מאוד נגד התועבות האלה, והוא ותלמידיו אחריו השתדל להרחיקן מקרב עדתם והיה מחניהם קודש. לא התנגדו אל התלמוד בפומבי, כי ראו ברעה אשר מצאה את ישראל ועל-ידי-זה בימי פראנק וסיעתו, ולכן העריצו והקדישו אותו לעיני כל העם, אף-על-פי שהתירו לעצמם לבלתי שמוע בקולו ובכמה דברים ששיטתם סותרת לו. כראות הבעש"ט כי ש"צ ופראנק ונושאי כליהם עשו את הקבלה כלי למעשיהם ותהי בידם כלי חפץ להטות העם לחפצם, והעם כבהמה בבקעה נשאו עין אל אנשי המופת האלה כאילו להם לבדם ניתנה החכמה והדעת וכל העם רואים ומשתוממים, וירא הבעש"ט העמל הזה בישראל ויתבונן כי לא טוב היות האדם כחרש שומע ואינו מדבר ועושה כקוף מעשה זולתו, ויסבב פני הדבר שלא תהיה עוד הקבלה סוד כמוס גנוז לצדיקים ראשי העדה בלבד, כי אם אחוזת נחלה בכל ישראל כקטן כגדול, ואיש-איש לפי ערך ידיעתו יעסוק בה אם מעט ואם הרבה, ועל-פי שיטתה יתנהגו גם אלה אשר לא באו בסודה בעיון עמוק, עד שהתפשטה השיטה בכל ישראל, ותחת אשר לפנים יקראו ההוגים בה בשם מקובלים יקראו מעתה את שם ההולכים בנתיבותיה בשם חסידים. על דרך זה השתלשלה החסידות מהשציו"ת והפראנקיות, אבל נטתה מדרכיהם ושינתה פניה וקלעה למטרה אחרת, כי הבעש"ט פילס מעוול רגליה ללכת בנתיבות היהדות. ועוד יתרה עשה שנתן פלס ומאזני משקל ביד החסידים, ואף-על-פי שהם מאמינים בצדיקיהם אמונה בלתי-מוגבלת ושומעים בקולם לכל אשר יצוום, בכל זאת כל אמונתם היא רק כל זמן שהצדיק עומד בצדקתו, וכמעט יעזוב הצדיק דרכו לפנות עורף לאמונת ישראל, לא ילכו החסידים אחריו כעיוורים, כאשר עשו השבתיים והפראנקיים, כי אם יעזבוהו וירקו בפניו ויבחרו להם צדיק אחר אשר ילך לפניהם. זאת פעולת הבעש"ט, ובזה הציל את שיטת החסידות ויבדילה לטובה משיטת ש"צ וכת דליה. אף הוא ראה עמל הכסילים, סיעת פראנק, להתקומם נגד התלמוד ביד רמה ובחימה שפוכה וגרמה להם התמרמרות הזאת להיבדל מקהל ישראל הבדלה גמורה וחלוטה, ולכן שמר את נפשו מאוד מפגוע בכבוד התלמוד בפומבי, האף אמנם לא נחה דעתו מממשלת הרבנים ויהתל בם בלבו ולפעמים גם בפיו ובשפתיו. אבל תמיד הבליע דבריו בנעימה ולא נתן פתחון-פה לרבנים לרדפו באף ובתוכחות חימה ונזכר בס' 'שבחי הבעש"ט' (ד' לאשצוב, תקע"ה, דף ו' ע"ד) שהבעש"ט ראה פעם אחת קטרוג על ישראל, שחס וחלילה תיבטל תורה שבעל-פה ותילקח מהם ביד חזקה, 'ורגז מאוד על הרבנים ואמר כי בשבילם הוא, שבודים שקר מלבם בהקדמות שקרים, ואמר כי עמדו למשפט כל התנאים ואמוראים'. וזה היה כפי הנראה שם מהסיפור, בעת ויכוח כת פראנק בלבוב, ואז שרף הבישוף מקאמיניץ כמה ספרים מספרי התלמוד.

השיטה החדשה שהביא הבעש"ט לעולם היהדות, נפחה חיים חדשים באפיה ותעיר אותה מתרדמתה אשר נרדמה שנים הרבה בחיק הרבנות התלמודית וכמעט עילפה שכבה דומם בעין רגש חיים. בכל בתי-המדרשים, בתי-הישיבות ובתי-הרבנים נשמע רק קול מלמדים ותלמידים קוראים בתלמוד, מקשים ומפרקים בדינים ועניינים, שכבר חדל להיות להם אורח בין החיים, ומיום ליום ומשנה לשנה נתרבו המלמדים והתלמידים ונתמעטה הדעת, כי הם הדעת מאסו ויגרשוה כמו דווה. ואם אמנם הבעש"ט בשיטתו החדשה לא נתן עוד מקום לחכמות וידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם וחיי עולם לא נטע בתוך לבות תלמידיו שומרי עדותיו, הנה על-כל-פנים הסיר את במות הרבנים והעיר אוזן תלמידיו לשמוע מוסר ומידות, אשר שם עיקר, ולימוד התלמוד טפל להם, ותחת הלימוד המת והקריאה התמידית בספרי תלמוד ופוסקים, הביא השיחה החיה בין איש לחברו בענייני מוסר ותיקון המידות, ובייחוד שיחות ראשי החסידים וצדיקיהם באוזני כל העדה הנאספים על שולחנם בשבתות וימים-טובים. מה מאוד שונו שיחותיהם של ראשי החסידים האלה מדרשות הרבנים אדירי התלמוד, אשר לא לאמונה ולא למוסר השכל גברו ועשו חיל, כי אם להראות חריפותם ובקיאותם מכל תוצאות כל דבר טוב לשומעיהם.

אם נשקיפה על הבעש"ט מצד זה נראה בו איש נבון וחכם, אשר ראה בעמל ישראל וביקש תחבולות להוציאם מתחת סבלות הרבנות המקברת את הדעת ואת הרגשת החיים. וכמעט נוכל להחליט שלכך נוצר מטבעו, אלא שחסרו לו האמצעים האמיתיים למלאכה הגדולה הזאת, וזאת גרמה לו הולדתו בארץ תלאובות, ארץ לא עברה בה רגל החכמה, וחינוכו על ברכי הקבלה והסודות, ודי לו להבעש"ט שמצא לו דרך ונתיבה במדבר הזה, ומן הסלע הזה הוציא מים חיים להשקות צאת מרעיתו, להכין אותם ולסעדם, כי נפתחו אוזנם לשמוע בלימודים אחרים לימים הבאים בהילו נר החכמה עלי ארץ מכורתם.

זה הדבר אשר דיברתי, כי השיטה הזאת מצד אחר עשתה תשועה גדולה בישראל, בגאלה אותם מכף עריצי הרבנים אשר רדו בם בפרך, וכל איש אשר לא ידע את התלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים לכל משפטם ותקוותם, נבזה וחדל-אישים היה וכלימה כיסתה פניו, כי היה נקרא בשם 'עם ארץ', ולא יכול להרים ידיו ורגליו מבלי שאול את פי רב העדה הרב המאור הגדול', או 'הרב הגאון עמוד הימיני פטיש החזק', ועל כל פסיעה ופסיעה עבר תורה חלף חוק, כי לא ידע במה ייכשלו, עד שקמו רבי החסידים והצדיקים וגאלו את העם משחת בלי, ויהי כל איש הסר למשמעתם מתפלל בקול רם בדחילו ורחימו נוהג מנהגי החסידות הנקלים מאד לעשותם, חופשי היה משעבוד ה'שולחן ערוך' ומעול הרבנים ונקרא חסיד, והיה אהוב וחביב לצדיקו וקרוב אליו בפיו ובלבבו והלומדים משחק לו, ומורגלא בפיו לאמור: כי אינם בעלי מוח וכל תורתם מאין ומאפס נחשבה. וזה הוא הדבר אשר נתן זרוע עם גבורה לשיטת החסידות לכבוש את כל היהודים בזמן קצר ולמשול בם ממשל רב.

אפס, מצד השני, הביאה רעה גדולה בכנפיה כי לרגלה רבתה המחלוקת בישראל ויחצו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ריב עצום ונורא מאוד. הרבנים אשר ישנו שנת עולם, חתולים בערפלי לימודם בתלמוד ופוסקים, אשר בם כל מעיינם מבלי שום מטרה ותכלית נרצה לחיי העולם, ושנתם ערבה להם, כי גדל כבודם בעיני העם ויהיו בעיניהם כבני אלוהים, הקיצו פתאום מתרדמתם בהריחם מלחמה נוראה נגדם, ועוד לא הספיקו לחגור כלי מלחמתם, לירות חיצי חרם ונידוי בקמיהם, והנה רבו עליהם אויביהם ויפרצו ימין ושמאל, ויראו הרבנים כי רעה נגד פניהם, ויחגרו שארית חימות ויילחמו כמתייאשים. ותהי המהומה והמבוכה גדולה במחנה ישראל.

הרבנים האלה, ובראשם הרב הגאון ר' אליהו מווילנא, אשר היה באמת איש גדול ורם ובעל בינה רחבה, בצאתם לישע שיטתם הישנה והקדושה בעיניהם. ויחלו להתחקות על שורשי זאת החסידות, לדעת מאין באה ואנה פניה מועדות, מצאו בנקל את מקורה, כי יוצאת ירך הקבלה והזוהר היא; ויען כי הזוהר והקבלה היו קדושים גם בעיניהם לא יכלו לחגור בה מלחמה עד אשר חתרו חתירה תחת כיסא כבודה ומצאו, כי לא אור הקבלה הקדושה זרוע לשיטת החסידות, כי אם דרכה חושך וחלקלקות ומחלצי המדיח שבתאי צבי יצאה לשחת את הארץ, ואחרי אשר נחלט בדעתם כי כן הוא, מצא און בלבם ובנפשם להתקומם עליה בכל תוקף עוזם לבער הרע מקרב מחנה ישראל, וישימו את הצדיקים לגידופים ואת החסידים לחרם וישרפו ספריהם וירדפום על צווארם ויתירו את דמם, וכל אשר היה לאל-ידם לעשות עשו לכלותם מקרב הארץ.

הזמן הראנו לדעת, כי טעו הרבנים האלה בשיטת החסידות ולא הבינו את פעולתה, כי הנה זה יותר ממאה שנים אשר התפשטה השיטה הזאת ותרבה ותגדל במאוד-מאוד ועוד רגליה עומדות במישור בקרב היהדות, וזאת היתה כל מגמתה וראשית דרכה, להוציא את החסידים ההולכים בעקבות הקבלה והזוהר מדעת המינים כת ש"צ ופראנק והיו כעץ שתול על פלגי היהדות, אם גם פרקו מעליהם עול הרבנים וחלק גדול מחוקיהם שחקקו לעם בפלפולם. הן אמת, רבי החסידים וצדיקיהם לא הביאו לבב חכמה ללמד דעת את העם והמנהגים אשר טפלו עליהם לא טובים הם מאלה אשר זרו הלאה, ותחת הנחושת לא הביאו זהב; אמנם בלי כוונתם רב טוב עשו לנו על-ידי התנגדותם להרבנים, כי נפקחו עיני רבים לראות כי גם הרבנים גם החסידים לא קלעו אל המטרה, ויחלו לתור ולחפוש להם דרך אחרת, יגעו ומצאו דרך החכמה והדעת ותהי הרווחה. לפנים בישראל, בהיות התלמוד והפוסקים קודשי בני ישראל וכל הנוגע בם כנוגע בבבת עינו, ונושאי דגלם היו כמלאכי ה' צבאות ותורה ביקשו מפיהם, לא עלה על לב איש מישראל להיות מלגלג על איזה מנהג, יהיה הזר שבזרים, וכל המקיל בדין מן דיני 'השולחן ערוך', נקרא קל שבקלים והו עוינים אחריו, ואם העידו עליו עדים בבית-דין, שעבר על אח מאחת מאלה נענש על-פי בית-דין ושמו היה לדראון לכל בשר. ומי מילל לישראל כי יקום דור חדש, דור של צדיקים וחסידים, אשר לא ישימו לב להרבה דינים מהשולחן ערוך ויעברו זמן קריאת-שמע בפרהסיה, לא יניחו תפילין בחול של מועד, ישנו נוסח התפילה, יבטלו יוצרות ומערבות ועוד כאלה וכאלה, ולא יאמרו קודש לכל אשר יאמרו הרבנים קודש, כי אם את רביהם וצדיקיהם אשר חדשים מקרוב באו יעריצו ויקדישו וכל היוצא מפיהם קדוש להם? מי מילל לעם, כי החסידים האלה אשר סרו מדרך הכבושה שכבשו הרבנים, לא ישמעו קול נוגש ולא עליהם יהיה הגשם ומטרות עוז החרמות ושמתות, אשר המטירו עליהם נושאי דגל התלמוד ו'השולחן ערוך' יתנו כעפר חרב רודפיהם וקשתם כקש נדף, והלכו לבטח דרכם לרשת כל הארץ ולשום משטרם בה? העם ראה ויתבונן, כי החסידים ניצחו את הרביים ולא אונה אליהם רעה ונגע לא קרב באוהליהם. העם שמע את קול תרועת המלחמה, אשר הסיעו הרבנים תופשי התורה על החסידים וצדיקיהם ואת כל החרפות והגידופים אשר גידפו אותם לאמור, כי שארית פליטת ציצת נובל צבי מודח הם ובשם ישראל לא יכונו. העם בכלל יש לו לב מבין ואוזן שומעת, ולולא מאשריו התעו אותו כי עתה הלך נכוחות ולא מעדו קרסוליו, כי טבע הטבע בכלל האומה ללכת מישרים באור השכל אשר חנן אלוהים לאדם, והתורה מורשה קהילת יעקב, בטרם טחו אותה תפל הבונים חיץ ויעבתוה, היא נר לרגל העם ואור לנתיבותיו. העם הזה – כאשר ראה כל הנעשה לעיניו בדור תהפוכות זה – וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק משני המחנות: חדלו הרבנים להיות בעיניהם כקדושים אשר בארץ אשר אין להרהר אחריהם, כי חוללה לארץ תפארתם; וגם לחסידים לא נתנו יד, כי עמדו הרבנים להם לשטן, ונשאר מקום פנוי וחלל ריקן בין העם ובין שתי הכיתות המריבות זו עם זו, מקום מחזיק ברכה להכניס בו אור הדעת וההשכלה.

עוד בדבר אחד לא נוכל השקיט המיית לבנו, בראותנו מכל המסופר מן הבעש"ט את הזיותיו הזרות והמתמיהות אשר אין להן שחר, ואשר יכריחו אותנו להחליט אחת משתי אלה, אם שהיה איש מרמה ובודה שקרים מליבו למען תפוש את לב העם, או שהיה משוגע ממראה עיניו וממשמע אוזניו וחזה לו מהתלות כאיש אשר עברו רוח עיועים, ובשתי אלה יחד תגעל נפשנו מאוד ואנחנו לא נדע מה נבחר ונקרב?

אם לא היתולים עמדו במכתבו שכתב לגיסו הרב ר' אברהם גרשון קיטיבר לארץ-הקודש (מובא בס' 'שם הגדולים החדש', ד' ווארשה 1864, מערכת גדולים, דף ל"ח ע"ב) זה לשונו:

'בראש-השנה שנת תק"ז עשיתי השבעות עליות הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, אשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם, בלתי אפשר לספר ולדבר אפילו פה אל פה, אך בחזירתי לגן עדן התחתון וראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן בשמחה רבה לגדולה, אשר ילאה הפה לספר וכבד האוזן הגשמי משמוע, וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול, שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם. והיה ביניהם גם-כן שמחה רבה ועלו גם כן בעליות הנ"ל, וכולם כאחד ביקשו ממני ופרצו בי עד בוש באמרם: לרום מעלת כבוד תורתך חננך ד' בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר לסעד. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם, ובקשתי ממורי ורבי שלי [זה לשון הגאון האלקי מוה' יעקב יוסף הכהן אב-בית-דין קהל פולנאי בספרו הקדוש 'תולדות יעקב יוסף'; 'אחיה השילוני קיבל ממשה רבינו עליו השלום והיה מיוצאי מצרים ואחר כך מבית דינו של דוד המלך, עליו השלום. והיה רבו של אליהו הנביא ז"ל ורבו של מורי הבעש"ט ז"ל' עד כאן לשונו]. שילך עמי כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו, ועליתי מדריגה אחר מדריגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד ואיני יודע לשמחה מה זו עושה, והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעולם הזה, והודיעו לי אח"כ, שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מיחד יהודים למטה על-יד תורתיהם הקדושה. אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה, ושאלתי את פי משיח: 'אימת אתי מר', והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהי' עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול והאריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות, אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש, ונתקרר דעתי וחשבתי: אפשר שעל ידי זה יוכלו גם אנשי גילי בוא למדריגה ובחינה כמותי דהיינו בהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני, ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת ובקשתי עבורך ללמד אותך, ולא הורשיתי כלל ומושבע ועומד אני על זה. אך זאת אני מודיעך והשם יהי' בעוזרך לנוכח ד' דרכך ואל יליזו בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוציא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה ואחר-כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלוקית ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות ובגשמות כל שכן במעלה העליונה כזאת ובודאי ה' יהי' בעוזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל תן לחכם ויחכם עוד" עד כאן לשונו. את האגרת הזאת ראיתי ג"כ בכתב יד ישן נושן ושם כתוב בסוף בזה הלשון: 'את כל זה ראיתי בהקיץ ולא בחלום'. – מי חכם ויבין את זאת ויגיד פשר הדברים האלה? אם באמת ובתמים דיבר הבעש"ט כי לא בחלומו חזיון לילה ראה כל הדברים, הנה היה חולם בהקיץ, כבעלי הזיות או כגבר עברו יין.

ידידי ורעי, אהוב נפשי, הרב החכם הנכבד הר"ר אליעזר צבי הכהן צווייפל, השם ישמרהו ויחיהו השתדל בחלק הראשון מספרו 'שלום על ישראל' לאסוף כעמיר גורנה רב דברי מוסר השכל ומידות טובות שכתבו בספריהם תלמידי הבעש"ט ורובם בשם מורם ורבם הבעש"ט, ובחלק השני מספרו הנ"ל (במאמר 'קסם וקורה') אסף הרבה דברים מספרי הקבלה ומהזוהר, למען הראות ההבדל הרב והעצום שבין המקובלים שקודם הבעש"ט, שכל דבריהם דברי הזיה ובלבול הדעת, מבלי שום תועלת לבני-אדם העומדים בספרים אלו, כי המקובלים שאחרי הבעש"ט ההולכים בדרכיו ומכוּנים בשם תלמידיו, שכל דבריהם בהשכל ודעת ושפתיהם ברור מיללו עניינים נחוצים לכל איש מישראל הרוצה לפקח על עסקי נפשו ולתקן מידותיו וליישר דרכו לפני אלוקים ואדם. מהולל שם ידידי הרב החכם הנ"ל וכוונתו רצויה מאוד, ופעולתו גדולה ורבה היא, ובייחוד להראות לגאוני התלמודיים, אשר באמת גאונם וגאוות לבם השיאם להאמין כי אין זולתם, ורק להם לבדם ניתנה החכמה, וכל החסידים כאין נגדם מאפס ותוהו נחשבו, להראות להם שהחסידות מולדת בית הבעש"ט לא דבר ריק הוא, וגם לה מהלכים בין העומדים לשרת בקודש. ועוד יתרון להם על הלומדים מבלי הוציא ומבלי הביא כל תועלת בלימודם, כל הדברים האלה עשה ידידי הנ"ל במועצות ודעת וחן-חן לו. ובכל זאת – יסלח לי ידידי היקר הזה – לא יצא ידי חובתי, בהיותו מצדד (פארטייעש) ללמוד רק זכות על הבעש"ט ולימודיו, ולא הראה גם את הצד השני שבו, אשר בלי ספק לא נעלם מהחכם הזה, ולא גלה על עוונו או שגגתו בהזיותיו ובנפלאותיו אשר מהבל המה יחד, אשר על כן נחשד החכם הנ"ל בחנופה מאת רבים מקוראי ספרו הנ"ל. ואני אוהבו וידידו כתבתי אליו מכתב גלוי מקץ שנת תר"ל. (נדפס במ"ע 'המליץ', שנה עשירית, נומער 37–38) תוכחת מגולה מאהבת אמת אשר אהבתיו, ואעתיק הנה את דברי האיגרת ההיא לעיני הקוראים להיותה נוגעת לעניין שאנחנו עוסקים בו.

מכתב גלוי להרב החכם בעהמ"ח ספר שע"י

מבעהמ"ח קונטרס על הצדיקים ועל החסידים

אל דרך החסידים אל תלמודו, ומאותות

הצדיקים אל תחתו, כי יחתו הפתאים מהמה.

(משלי מהללאל)

רואה אני, ידידי הנכבד, שההולך בדרך יראי ה' המאורות הגדולים שצופים ומביטים מסוף העולם ועד סופו, ייאצל מרוחם עליו ונפקחו עיניו לראות עתידות כאחד מהם ואין נסתר מנגד עיניו. האור הזרוע לצדיקים יאיר ויופיע גם בבית-מדרשם של ישרי-לב, המאמינים בם ובצדקתם ובקדושתם. מי לא יתמה וישתומם בראותו אותך, חכם נכבד, 'משתמש בהיכל ההשכלה שנים לא מעטות' ההשכלה הזאת שלא זכה עוד אחד מהמשמשים בהיכלה אפילו גילוי אליהו – כשרואה אותך משתמש בהיכל ההשכלה פקוח-עיניים מזכיר בראש ספרך קונטרס 'על הצדיקים ועל החסידים' שלא בא לעולם עיין ועין לא ראתה אותו. רק עלה במחשבתי לחבר ספר או קונטרס כזה, ואתה כבר מביא דברים ממנו, דברים אשר באמת קצתם חרותים היו על לוח לבי ורציתי לכתבם בקונטרס הנזכר! הפלא ופלא הוא! אין זה כי אם אות מאותות הצדיקים וזה שער רוח הקודש!

אולם יותר מאשר אני מתפלא עליך, עושה נפלאות אלה, נפלאתי על עצמי, כי לא נכוויתי בחמין אלו, לא נרתעתי ולא נזדעזעתי לאחורי אחרי רואי נפלאות גדולות כאלה, ולבי מלאני לצאת בקול מוכיח נגדך ואימתך לא תבעתני, וכל זאת יען הסכן הסכנתי מנעורי לתת היתרון למופתי השכל על מופתי הנפלאות אשר אין אני מאמין בם כלל, והורגלתי להביט על כל עושה נפלאות כמו על מאחז-עיניים (פאקוסניק), אשר בכל מעשיו הנפלאים והנוראים לא יקח לבי ואין פחדו לנגד עיני, בהיותי יודע שכולם אפס ותוהו מעשה תעתועים בתחבולותיו במרמה, ואם אמנם נעלמו ממני תחבולותיו לא אדע להם פשר, אבל די לי בדעתי, כי תחבולות המה ואין בם קורטוב של אמת.

לכן ידידי הנכבד, נפלאותיך אלה אשר לא ידעתי שחר, איך נגלה לך שם קונטרסי ותוכנו בטרם כוננוהו אצבעותי, לא יעצרו בעדי בכל זאת להשיב אותך דבר ככל העולה על רוח מבינתי – לא רוח ה' דיבר בי ולא רוח הקודש הופיע בבית-מדרשי, כי אם רוח דעת בעומק הביקורת – ואמסור דברי למשפט החכמים אשר לא ישאו פנים ומישרים ישפטו.

ראשית דבר אודיעך, כי אם בקצת דברים נבואה נזרקה מפיך, הנה לא בכל דבריך קלעת אלי המטרה. כי לא עלתה על דעתי לקרוא את הבעש"ט בשם ריש דוכנא, בור, עם-הארץ, שוטה וגס-רוח, כאשר נראה לך בחזון, ורק בדבר אחד בנת לרעי מרחוק, כי כנגע נראה לי בבית-מדרשו, וצרעת השציו"ת פרחה במצח שיטתו בתחילת צמיחתה (אם אמנם אחרי-כן התנגדה לה לגמרי ותגרש אותה מעל פניה כבגרשה כלה), כמו שעתיד אני לבאר בקונטרס הנזכר (בחלק השלישי ממנו) באותות ובמופתים (לא בנפלאות). ולמען לא אשלח את הקוראים לעיין בספר שלא בא עדיין לעולם (כמנהג הרבה סופרים) אבקשכם להסתפק לעת-עתה במיעוט וישימו עין בקורת בדברי 'שבחי הבעש"ט' (דפוס לאשצוב תקע"ה דף יו"ד ע"ד) וז"ל: 'שמעתי מר' יואל מקהלה קדושה נמרוב, ותמיד היה אצל הרב דק"ק פולנאי בק"ק ראשקוב ובק"ק שארינראד ובק"ק נמרוכ וכו'. ועוד סיפר לי ר' יואל הנ"ל, שבא שבתאי צבי להבעש"ט לבקש ממנו תקנה. ואמר ר' יואל בזה הלשון. שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה. והתחיל להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, כי הזה רשע גדול. פעם אחת ישן הבעש"ט ובא ש"צ, ימח שמו, ופיתה אותו והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות והציץ הבעש"ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני (בשבחי הבעש"ט השם של פלוני מפורש ויבקשהו הקורא משם) על לוח אחד שקורין טאביל. וסיפר שהבעש"ט, שהיה בו ניצוץ קדוש, ותפסו הסמאל במצודתו וכו' ' עד כאן לשונו. אחשוב שהדברים האלה ברורים לשומע שפת החסידים, הלוקחים שטחיות הדברים ועושים סיפורים שאין בם ממש והבל יפצה פיהם. ואיש תכונות ידלה ממים דלוחים שלהם ואחר שיזככם ימצא המובן האמיתי. כל עין בקורת תחזה פה נכוחות, שבתחילה טעה הבעש"ט אחר שיטת ש"צ (ושיטתו לבטל תורה דבריאה ולתקן תורה דאצילות תראה בקונטרס הנזכר די באור), וכבר נקשרה נפשו בנפשו כו' עד שבסוף 'ראה שהוא עם פלוני על לוח אחד' והתבונן על פרי השיטה הזאת ואנה היא מוליכה וחזר בו. והדברים האלה באריכות ובבירור יתבארו בקונטרס שנראה לך בנבואה.

אמנם ראיתיך טוען טענה גדולה ונוצחת באמרך בזה"ל: 'הגד נא לי על מי יש לסמוך. אם על אותם שמלעיגים על-פי השמועה, קוראים ומכנים להרב הבעש"ט בשמות, שאין להעלותם על הפה והלשון והכתב, מבלי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו (ועל דבר זה העירני המשכיל היקר הר"ר מ"מ). אם ליתן מקום לדברי החכם המפואר ד"ר גרץ, יאריך ה' ימיו, שהודיע לנו במאמרו 'פראנק אונד דיא פראנקיסטען' שהר"י הבעש"ט היה האחד המצויין והדגול מרבבה מבין כל אחינו בני ישראל יושבי מחוזות אלו שנבחר והוברר לטוען ולמתווכח עם פראנק, ומי שקרוא בור ועם-הארץ לאיש כזה שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו להיות הוא האחד והמיוחד שיוכל להתווכח ולנצח את איש מחדש חדושים כפראנק, עליו להוציא ראיות מוכיחות ומכריחות שלש ממש בדבריו', עד כאן לשונך.

הבאת הערת המשכיל היקר הר"ר מ"מ לפני 'אם ליתן מקום לדברי החכם גרץ וכו' '. נראה מזה שהעיר אותך רק על החלק הראשון מטענתך זאת. היינו שאין לסמוך על אותן שמלעיגים על-פי השמועה מבלתי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו. והנה, במחילת כבוד שניכם, ההערה הזאת אינה כלום. כי באמת בדברים כאלה, שהמשפט בהם להשכל ולא להחוש, גדולה שמיעה מראיה. הן על כל נוכל ובעל תחבולות יעידו הרואים, שבעיניהם ראו אותו עושה נפלאות גדולות, ובכל זאת המשכילים השומעים סיפורי הנפלאות יבינו, כי מעשה תעתועים הם, ומשפטם אמת וצדק. וגם ממה שהחזיקו בקדושתו אנשים גדולים אין ראיה, שהרי גם בשבתאי צבי החזיקו אנשים גדולים, וכל המתעים מעולם היתה להם סיעת אנשים גדולים וצדיקים שטעו בם לתומם, וזה נודע ומפורסם בהיסטוריה ואינו צריך לראיה. ובאמת אין עדותם של אלו עדות כלל, מפני שמעידים עליו בעניין שאינם בו שופטים נאמנים (קאמפעטענט). אם היה על-פי מקרה הגאון בעל 'מאיר נתיבים' מעיד על הבעש"ט שהוא גדול בתורה, בקי בש"ס ופוסקים, סני ועוקר הרים כו', בלא ספק היינו מקבלים עדותו, בהיותו בעצמו מוכתר במעלות אלו, ולו המשפט להעיד על זולתו; אבל בהיותו מעיד עליו דמטמרין גליין ליה, מי ישמע אליו? – משל למה הדבר דומה? לאחד שהראה לחברו מרגליות ואבנים טובות שקנה באלף דינרי זהב. אמר לו חברו ואיך ידעת שלא הונה אותך המוכר? אמר לו, נועצתי את פלוני הנקרא בפי כל 'פלוני המבין'. כיוון ששמע זאת חברו, מילא שחוק פיו ויאמר: אמת שפלוני נקרא בפי כל 'המבין', אבל היה לך מתחילה לדעת למה נקרא כך? ובמה כוח מבינתו גדול? ועכשיו אני אומר לך שפלוני מבין על חזנים, וזה דרכו לשמוע שיר החזנים הנוסעים מעיר לעיר ולהגיד משפטו בקהל אנשים הסובבים אותו וסומכים על אמונת מבינתו, ולכך נקרא בשם 'המבין'. אבל אבנים טובות ומרגליות לא ראה מימיו, כי עני הוא ומתפרנס בדוחק ממלמדות, ואם לא שאלת לאיש זולתו, קרוב הדבר ששילמת כפליים מכדי שווים.

וממילא מובן שאין להביא ראיה מעדות תלמידיו המחזיקים בשיטתו אחרו, שעליו ועליהם אנו דנין. וכל חסידותם ופרישותם לא יועיל להם להגן על השיטה ומייסדה. וכי לא היו בין כת שבתאי צבי מתענים ומסתגפים ומתפללים באימה וביראה? וכי אפשר לבעלי הזיה להתקיים בלי סיגופים ותעניות וטבילות? הלא זה גורלם ומנת חבלם; להתלהב ולעלות בסערה השמימה, מתקרבים למלאכים ומתרחקים מבני-אדם, והם טובלים ושרץ בידם.

ועתה נבוא אל מחצית טענתך השנית והיא, שיותר יש לנו לסמוך על החכם דר. גרץ נ"י, הטענה הזאת היא צודקת מאוד לכאורה. איש מאתנו לא יכחיש, שהחכם גרץ הוא שופט צדק בעניין זה וכל מן דין סמיכא לנא, אבל קודם כל דבר מוכרח אני להגיד לך, ידידי הנכבד, שאין במאמרו של גרץ 'פראנק אונד דיא פראנקיסטען' דבר מכל אשר הבאת בשמו, ובספרו הגדול 'געשיכטע דער יודען' חלק 10 ד' 434, הוא אומר כדברים האלה: 'מן הנאמנים לתלמדה באו – מתוך פחד האיום לתשלום כסף עונשין – ארבעים איש, וראשי המדברים היו: חיים כהן ראפאפורט, רבה של לבוב, הרב הנאמן בר מיאזלוביץ, שכבר הופעתו הקודמת בוויכוח בקאמיניץ היתה חיוורת, ושלישי רבי ישראל ממזיבוז', כביכול עושה נפלאות – בעל שם – (אולי הבעש"ט מייסד כת החסידים החדשה). איזו פסיעה אחורנית צעדה היהדות במאה של ההשכלה לעומת המאה הי"ג; אז, באירוע דומה בחצר של בארצלונה, הופע דובר היהודים הגאה משה בן נחמן (רמב"ן) נגד מתנגדיו והרטיט אותם בידיעותיו ובהתנהגותו. בלבוב עמדו באי-כוח היהדות התלמודית מחוסרי-אונים והתפללו בלי יכולת להוציא הגה מפיהם. ובערותם התנקמה בהם; יש לשער כי אחר הוויכוח, שנמשך שלושה ימים, שבו ראשי הדוברים של התלמודיים לביתם חפויי-ראש ונבוכים'. – עד כאן לשונו.

עתה הגד-נא לי, ידידי הנכבד, במה העיד 'החכם המפואר ד"ר גרץ, יאריך ה' ימיו', על גדולת הבעש"ט האחד המיוחד הדגול מרבבה? ואיה נצחונו של זה? אפשר נתחלפו לך דברי גרץ בדברי בעל 'מעשה נורא' (ראיתיו בילדותי זה יותר מחמישים שנה) המספר שעל-ידי שמות הטומאה הביא פראנק למקם הוויכוח את אבות הרבנים המתווכחים עמו, שכבר מתו, ויצאו מקבריהם ובאו למקום הוויכוח (ובתוכם היה בלי ספק גם אבי הבעש"ט, היועץ ושר-צבא של מלך גדול שלא נודע בהיסטוריה, עיין 'שבחי הבעש"ט' בתחילתו) וענו ואמרו בפני בניהם הרבנים, שכל דברי פראנק אמת. אבל הבעש"ט על-ידי שמות הקדושה הפך את כל המתים לקופה של אשפה וזבל ועלה באשם וצחנתם וגזרו השרים על היהודים לכבד את האשפה מן הבית (ואז קיים הבעש"ט מצוות כבד את אביך, שלא זכה לקיים בחיי אביו, כמסופר ב'שבחי הבעש"ט). החכם גרץ קורא מכאב לב, שטובים היו הימים הראשונים במאה הי"ג מימי ויכוח הבעש"ט וחבריו, וכן הוא הולך ומספר ששבו לביתם בחרפה, ולא נתן לו אלפים ורבבות מישראל לבוחרים אותו ולא קרא אותו אחד המיוחד ודגול מרבבה, כי אם 'אנגעבליכער וואונדערטהאטער' ואיזה סמך וראיה מצאת בדברי 'החכם גרץ יאריך ה' ימיו'? הלא המשענת הזאת אשר נשענת עליו משענת הקנה הרצוץ הוא ובא בכפך ונקבה.

הרב החכם ד"ר ל. פיליפּזון הביא במכתב-עת שלו את מאמרו של ד"ר גרץ 'פראנק אונד דיא פראנקיסטען' והוסיף דברים משלו על דבר הבעש"ט מייסד כת החסידים. נשמעה מה ידבר החכם הגדול הזה, יאריך ה' גם ימיו (פה הבאתי את דבריו שכבר באו למעלה). הפוך ידידי בדבריו אלה, אולי תמצא גם בם סמך לשיטתך כאשר מצאת בדברי החכם ד"ר גרץ נ"י.

ואם נפלא בעיניך, איך אפשר שהאיש אשר בחרו בו (לא אלפים ורבבות מישראל, כי אם קהל מזיבוז) למתווכח עם פראנק לא יהיה איש מצויין דגול מרבבה ואחד המיוחד? הנה בעיני ובעיני כל יודע מצב עמנו בימים ההם (ובכמה עיירות קטנות עוד בימינו אלה) בחכמה, לא ייפלא הדבר הזה כלל. הגע עצמך, שאם חס ושלום יקרה בימינו אלה עניין כזה (דבר שאי-אפשר שיקרה בשום אופן ורק למשל בעלמא נאמרו הדברים), אף-על-פי שאין להסתפק שהימים האלה טובים מן הימים הראשונים, וכבר זרחה שמש ההשכלה גם לקצת בני עמנו בארצנו, ויש לנו בתי-ספר הרבה שלומדים שם חכמה ולשון; בכל זאת אם ח"ו יקרה מקרה בלתי טהור, שיעמדו רשעים מקרבנו להדיח אותנו והמלכות תגזור אומר להעמיד אנשים נגדם להתווכח עמם, התחשוב שאנשי מזיבוז ועוד ערים כאלה יתנו עיניהם בך ובחבריך החכמים המורים בבתי-מדרש הרבנים, או ילכו לבקש להם מליץ יושר מן תלמידי האוניברסיטות? לא תזכרו ולא תפקדו ולא תעלו על לב יושבי הערים האלה. הלא איש אל צדיקו ידרוש, אלה לטאלני ואלה למאקארוב ובחרו באשר יבחרו. זה שנתיים לפנים היו בוחרים בר' ברניו מליאובה, וסופר אחרון על עפר יקום היה מוכיח מזה את צדקתו ופרשת גדולתו, שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו והוא אם כן דגול מרבבה ואחד המיוחד.

ובאמת אין להתפלא כלל מה שנבחר הבעש"ט לאיש מלחמה נגד פראנק וסיעתו. ידענו, כי בימים ההם לא נשתבחו ביתרון הכשר דעת בחכמות ומדעים אפילו גדולי הרבנים תופשי התורה שבגלילות ווהלין ופודוליה, וכל חכמתם היתה בקיאותם בתלמוד ומפרשיו, וכאשר נתפרסמה ידיעת הקבלה [א] ז ביתר שאת ועוז האמינו בה הרבנים אמונה בלתי-מוגבלת מהעדר הביקורת ומאזני משקל ההגיון. וכאשר בא פראנק להדיח את ישראל לאמונת ש"צ [ולה]טותו בכוח הקבלה עצמה, שאותה העריצו והקדישו כמעט כל גדולי ישראל בימים ההם, היתה למלה בפיהם ובלבם דמו, כי פראנק עושה נפלאות בכוח הסמאל ובשמות הטומאה, ואינו מתווכח בדברים כלל כי אם באותות ובמופתים, ואין עצה ותחבולה לעמוד נגדו אלא כשיימצא איש מקובל גדול שיגבור עליו בכוח הקדושה ובשמות הקדושים החזקים יותר מכוח הקליפה והטומאה. בימים ההם החל הבעש"ט להיות גיבור ציד בארץ מאפליה במחוז פודוליה, ורבים מהמון העם כבר סיפרו נפלאותיו אשר עשה, והיה מוחזק בכשרות ועוולה לא נמצא בו וברור היה להם הדבר, שאיש כזה יוכל להילחם עם פראנק בעוז ותעצומות שמות הקדושים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כאשר באמת כתבו עליו אחר-כך בספר בדוי הנקרא 'מעשה נורא' שהזכרתי למעלה, שנעתק אז גם ללשון המדובר (זארגאן) למען יידעו כל העם את הנפלאות האלה. ולוא חכמו השכילו רבני פודוליה כאשר הבין הדבר על בוריו הרב הגאון יעב"ץ ז"ל, הלא ביקשו להם איש שיוכל להשיב על טענות הפראנקיסטים וראיותיהם שהביאו מס' הזוהר ומהקבלה. הרב הגאון הנ"ל חיבר ספר שלם על ויכוח זה והשיב דברים נכוחים, הלא הם כתובים על ספרו 'השמו"ש' בחלק הנקרא 'שבט לגו כסילים'. אבל מי מקדושים אלה שבארץ מאפליה הקשיב אל דברי חכמה ודעת? מי ביקש עצה מחכם? איש מופת עושה נפלאות ביקשו, ומצאו את הבעש"ט, אשר אולי בעצמו האמין בכוחו הגדול, כי בעל הזיות היה, וביקש לעקור את פראנק בנפלאותיו. אבל כשבא למקום הוויכוח ושמע את אשר לא קיווה ולא עלה על דעתו, שמע שאלות גדולות על הרבנים והתלמוד ואמונת ישראל בכוח הקבלה וס' הזוהר, נאלם דומיה, כי אין בפיו תוכחות ותושיה נדחה ממנו, על כן לא ענה דבר ושב בחרפה לביתו. ואולי ברגע זה סר התבלול מעיניו וראה באספקלריה המאירה את שבתי צבי ומטרתו ועם מי הוא על לוח אחד, וגמר בדעתו לבקש לו דרך אחרת לייסד לו כת חדשה ולבנות מבצרי החסידות על חרבות השצ"יות.

אלה הם הדברים המעטים שראיתי להשיב לך לעת עתה, ויתר הדברים יתבארו ברחבה, אם ירצה השם, בקונטרס שראית בחזון.

בטרם אפדי ממך אדבר עוד באוזניך, ידידי הנכבד, ראיתיך משתדל כן בח"א וכן בח"ב מספר 'שלום על ישראל', להראות במה גדול כוח הבעש"טיות והחסידות על-ידי כמה דברים שהבאת מספריהם. כוונתך רצויה מאוד אם מטרתך להקטין על-ידי זה מעלת המתגאים בתורתם ותפארתם רום עינם של הרבנים, אשר בעיניהם הם ואפסם עוד. אולם מאוד הפרזת על המידה להרים קרן החסידים בכבוד ולשים קנם בין כוכבי השמים, באמרך, על דרך משל, שאצל הצדיק כל תאוות ותענוגי עולם הזה תשמושי מצוה וחפצי שמים הם, הוא למטה ומחשבתו ופעולותיו למעלה, בעולמות עליונים, ושאכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף אינם רק הכנה לעבודת ה' בלבד, כי אם עבודה עצמה, ועוד דברים הרבה כאלה, אשר אי-אפשר לי להעתיק את כולם. הנה אשאלך בדרך כלל: הגד-נא לי, האם באמת ובתמים יאמין לבך, שלא בא היהודים לעולם כי אם לתכלית זו, רוצה לומר, שיבנה עולמות עליונים בכל מעשיו שהוא עושה, ושילביש את עצמו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים של האין-סוף על-ידי תרי"ג מצוות שהוא מקיים בכל עת ובכל רגע, וכדומה מדברים אלו שספרי החסידים מלאים מהם ושיש הבדל עצמי – מלבד האמונה הטהורה – בין היהודי ושאר בני-אדם, שכולם יושבי חושך וצלמוות בעמקי שאול ואבדון, אוכלים ושותים למען יחיו על פני האדמה לעבדה ולשמרה ולעשות בכל מלאכה, ורק היהודי לבד אור נוגה עליו וכל מעשיו להוציא ניצוצין לברוא עולמות ולייחד קב"ה ושכנותיה?! וזה כל האדם הישראלי וכל עבודתו?! כאשר מורגלא בפי רבי החסידים לאמור על כל העולה על רוחם שהוא עיקר עבודת היהודי (דיא האראוואניע פון א יודען), ופעם אחת בימי נעורי שמעתי מפי צדיק מפורסם, שדרש על פסוק 'בכל צרתם לו צר', שכתוב לא באלף והקרי הוא לו בוי"ו, ואמר בזה הלשון: 'דיא גאנצע האראוואניע פון א יודען איז ער זאלל קעננען מאכען פון "לא" מיט א א' "לו" מיט א ו', ועל כן כתוב אצל יעקב אבינו ע"ה, "וירא כי לו יוכל לו". רוצה לומר המלאך שנאבק עם יעקב אבינו ראה ויתבונן שיעקב יכול לעשות מן "לא" בא' "לו" בו' ועל כן גבר עליו'. אם באמת דברים אלו וכדומה להם הם עבודת היהודי בעולם הזה, אוי נא לנו! כי לא נוכל לעולם לצאת מעבדות לחרות ומשפט האזרח לא ייעשה לנו, כי באמת גרים אנחנו על הארץ מתחת וארץ מולדתנו השמים ושמי השמים העליונים! ואולי גם השמים ושמי השמים לא יכלכלו הזיותנו! מי נתן למשיסה יעקב וישראל לעם בזוי? הלא זו החסידות הצבועה, אשר החניפה את בני עמנו ותבנה להם חומות בצורות בשמים ממעל ועליות מרווחים בגן-עדן העליון, ותיישנם על ברכיה ותפיל עליהם תרדמת עולם לבלתי דעת ולבלתי הבין, כי בני-אדם הם בעלי חברת מדינה ויש להם חובות למלאותם וחוקים מדיניים לעשותם לאשרם ולאושר כל החברה המדינית, ואין דתם ואמונתם הקדושה דורשת מהם כי אם לאהבה את ה' וללכת בדרכיו לצורכם ולצורך העולם שהם חיים בו. ומה יפה אף נעים דרש חז"ל על הכתוב 'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו' (ירמיה ט"ז י"א) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וגם הלום ראיתי את ידם החזקה וחכמתם הגדולה לשנות הוראות הכתוב ומשמעותו על-פי צורך הזמן והשעה הצריכה לכך, ושמע והבין עניין הדרש הזה: הנביא, אשר בימיו ובזמנו עבדו בני ישראל את הבעלים ועזבו את ה', ולרגל עבודתם את עצבי הגוים עזבו גם את מצוות התורה הקדושה, שכולה אומרת כבוד והדר ודורשת רק את טובת האדם, התמרמר עליהם מאוד וקרא במר נפשו בשם ה': ואותי עזבו ואת תורתי לא ישמרו! ר"ל אם אותי עזבו בעבור זה לא ייגרע מכבודי דבר, אבל מדוע את תורתי לא שמרו? הלא אותה נתתי להם לטובתם ולאשרם, לוא על כל פנים שמרו תורתי לטוב להם כל הימים! כי מה ה' שואל מאת בני האדם? כי אם טובתם ואושרם הכללי והפרטי. ויהי מובן 'לא שמרו', כאלו כתוב 'לוא שמרו'. לא כן בימי חז"ל, כבר חדלו כל ישראל להיות עובדי עבודה זרה, ושבו אל ה' בכל לבם, ואין מקום עוד לתלונת הנביא 'אותי עזבו'. אבל נגע אחד נראה בבית ישראל בימים ההם, הוא נגע הסודות והמסתרים אשר הביאו האסיים והאלכסנדרונים לדת היהודים, ורבים מבני ישראל אוהבי הסודות התחילו לעסוק במעשה מרכבה ובסודות כל ימיהם, ודבקו כל-כך בה' עד שהשליכו העולם אחרי גוום. ובאין עולם וישוב מדיני אין מקום לרוב מצוות התורה שניתנה רק לצורך האדם, והתחילו לבקש כוונות נעלות בטעמי המצוות לבנות עולמות עליונים שלא היו ולא נבראו אלא בכוח דמיונם, ועל זה מרה נפש חכמי התורה האמיתיים ושינו את דרש הכתוב באופן אחר לאמור: 'הלואי אותו עזבו ותורתי שמרו!' משל לאיש שהיו בניו מחבקים ומנשקים אותו כל היום, ולא יצאו לעשות מלאכתם בבית ובשדה, כיוון שראה האב מעשה ידיו הולך וכלה, ואין איש שם על לב, אין ענבים בגפניו, אין חיטה ושעורה בגורן, וביקבים לא ידרוך הדורך וכל עסקיו ישאו שממה, באוולת בניו שאינם עושים מאומה מרוב אהבתם את אביהם שהם מחבקים ומנשקים אותו כל היום, פנה אל בניו ואמר להם: 'בני! מה הנאה יש לי ולכם במה שאתם מחבקים ומנשקים אותי מבוקר עד ערב, ופקודותי ומצוותי לא תשמרו לעשות? הלא טוב לכם שתעזבו אותי ותצאו השדה, איש למלאכתו וטוב לי ולכם כל הימים'. – כן הדבר הזה! הלוואי שחדלו בני ישראל לעסוק יום ולילה בייחוד קב"ה ושכינתיה ובניין עולמות עליונים, וישמרו את זאת התורה בגלוי המאשרת אותם על דרך ההצלחה המדינית, והיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ולאבי הארץ ירום הודו, אז ייבקע כשחר אורם וארוכתם מהרה תצמח.

ועתה, ידידי הנכבד, איעצך, שמע לי! השמט ידך ממאמיני הבל וריק ואל תוסף להיות למשען למו בעטך ובקסת הסופר אשר במותניך. למה תכלה לריק כוחך וידיעתך הרחבה בספרות ישראל לבהלה להוציא משפט מעוקל, לזכות את החייבים בדין דביקורת. ולא עוד אלא שגם בך לא יאמינו לעולם, לא תתגדל ולא תתקדש בעיניהם. נכתם עוונך לפניהם, כי חכם אתה וכל היום שמך מנואץ. הלא טוב לך לחגור מותניך בעוז חכמתך ובינתך ובחן אשר הוצק בשפתותיך, להשים רבים מעוון ולפקוח עיני עוורים, למען יביטו לראות, כי שקר בימינם, ושבו אל ה' ואל החכמה והאמונה הטהורה ורפא להם, כי יהיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ואזרחים מועילים לחברת המדינה, ואל ישעו בדברי הבל ודמיוני כזב לתעות לשוא ולחלום בהקיץ. זאת עשה אפוא, ידידי, ונברכו בך כל משכילי עמנו ותורך נוראות ימינך וחסד ואמת ינצרוך, אם שלום יהיה לך ואוהביך כחול ירביון וכאחד מהם גם אני דורש שלומך וטובך בעל המחבר קונטרס 'על הצדיקים ועל החסידים'.

עד הנה דברי האיגרת אשר כתבתי מקץ שנת תר"ל.

כבר אמרתי כי שיטת הבעש"ט הביאה טובה לישראל לשעתה משני צדדים: (א) במה שגדרה בעת פירצת ש"צ ופראנק והשיבה את ההולכים בנתיבות הקבלה מדרכי שאול ואבדון אשר חשבו לנפול בם; (ב) במה שעל-ידי השיטה החדשה הזאת הקיצו נרדמים רבים, שישנו שנת עולם בחיק הלימוד התלמודי ולא שמו לב לכל הנעשה סביבם. – יותר לא היה בכוח הבעש"ט לעשות ולפעול באשר חסרו גם לו כל החכמות וידיעות העולם, ונתחנך על ברכי הקבלה והסודות עד שנעשה בעל הזיות וחולם בהקיץ, ולא היה אפשר לו לתת לעולם מה שלא היה לו בעצמו. יותר ממנו היה יכול לעשות הגאון ר' אליהו מווילנה, אשר היה באמת דגול מרבבה ברוב חכמתו בחכמת התורה וגם שאר חכמות השימושיות לא זרו לו ועסק בהן, ויש אומרים לשונות ידע, אבל כפי הנראה, לא עלתה על מחשבתו מעולם שהעם צריך תיקון, כי מרוב עסקו בתורה יומם ולילה לא נשאר לו זמן פנוי להתבונן על מצב עמו ולדאוג לו ולמחסוריו אשר יחסרון לו. ואם ציווה הגאון לתלמידיו והזהירם על לימוד החכמות, היה זה רק למען יתבררו להם על-ידיהן מקומות הרבה בתלמוד, שיסודתן בחכמת החשבון וההנדסה, כי התלמוד היה העיקר אצלו וכל העולם טפל לו. ממילא מובן שאיש כזה, עם כל גדולתו ורוחב בינתו, לא היה יכול לעשות מאומה לטוב בית ישראל, ולכן לא נדרש ממנו כלל. כבודו במקומו מונח ואב לבנים יודיע גאון תפארת חכמתו הרבה בתלמוד, אבל במה שנוגע לתיקון האומה אין לו חלק ונחלה ולא עלה על לבו בלל. לא כן הבעש"ט, שעמל וטרח וביקש לתקן וגם תיקן בפועל לפי דרכו וידיעתו, ויגרש מפניו חושך השציו"ת והפראנקיות והרים העטרה מעל ראש הרבנות אשר משלה לבדה בקרב הארץ. אבל פעולתו זאת לא הספיקה להאיר לארץ לפקוח עיני העיוורים, כי האור ההוא עוד היה חסר לו לעצמו, ומה' היתה נסיבה לפלס נתיב לאור זה ממקום אחר ומארץ אחרת, ולא בפעם אחת, כי אם מעט-מעט, כאשר נראה במה שיבוא.

ה: ליהודים היתה אורה

קשט ודת צרור באופל מני דור דור,

עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור

(רי"ל ב"ז בהצעה לס' אוצה"ש)

הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה רָקוּעַ הַמֶּצַח,

אִם יָשָר הָאַף אוֹ כָּפוּף הִנֵּהוּ,

אִם עַל מִלֵּאתָם גַּבּוֹת הָעֵינַיִם

כֹּה אוֹ כֹה אָרְחוֹת דַּרְכָּם יִלָּפֵתוּ,

קַו, תָּו, עַל פְּנֵי אִישׁ בָּא מִמִזְרח הַשָּׁמֶשׁ,

וְאַת נִצֶּלֶת מֵאֵש בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם.

אלה הם הדברים, אשר שם לסינג בפי נתן בדברו עם ריכה על דבר הנפלאות הנראות בעולם מדי יום יום, ואיש לא יתפלא עליהן, בהיותן תמידיות. ורק על נפלאות פתאומיות הנראות להם כנסים ויוצאים מדרך הטבע, עליהן יתמהו ואותן הם מבקשים. האיש נתן, אשר בפיו שם לסינג את הדברים האלה, כבר נודע ומפורסם שהוא האיש משה בן-מנחם, ראש וראשון להשכלת ישראל החדשה, אשר ממנו

יתדה, ממנו אבן פינתה, וגם בדבר הזה מתאמתים דברי לסינג אשר שם בפיו, ונחזה בזה נפלאות תמים דעים ברוך הוא, המתחדשות חדשים לבקרים ואין רואה אותן ואין מתפלא עליהן בהיותן תמידיות וקרובות לעיניים. מי מילל ליהודי רוסיה ופולין, כי יולד לאיש עני מקרב העם, סופר סת"ם בעיר דסוי, אחת ערי פרוסיה אשר לא ידעוה בשם. וממנו תצא אורה ליהודים בכל הארצות ומנוגה נגדו תופע נהרה גם ליהודי רוסיה ופולין, ואור חדש עליהם יאיר; הלא זה האיש משה בן מנחם, אשר ממנו מתחלת תקופה חדשה בקורות בני ישראל, לא ברעש ולא ברעם גבורות רפורמאטור הפיץ מעינות חכמתו חוצה, ומשה לא ידע כי קרן אור פניו וקרניים מידו לו להאיר לארץ ולדרים עליה בחכמה, כי היה האיש משה עניו מאוד, ובכל זאת היה יסוד ושורש השכלת בני עמנו מאז ועד עתה וממנו תוצאות מצבם הנוכחי המוסרי והמדיני. האין זאת אחת מנפלאות ה' התמידיות, אשר על כן לא נתפלא עליהן.

נקל היה לחכמת משה להאחז בארץ אשכנז, אשר שם לא מצאה קן לה החסידה ולא פרשה מוטות כנפיה מלא רוחב הארצות האלה לכסות את עין הארץ. לא כן בארץ רוסיה ופולין, אשר שם החסידות בנתה לה בית ותפרוץ ימין ושמאל ותעז ידה על כל השיטות אשר לפניה ותמשול לבדה בקרב הארץ, מלבד ארץ ליטה אשר שם הגאון ר' אליהו מווילנה נלחם עמה מלחמת תנופה, לבלתי תת לה מהלכים בארצו, ובכל ידו החזקה לא עשה חיל לגרשה מן גו, ולמרות עיני כבודו גם ארץ ליטה לא נמלטה מפח החסידות, והעולים מפחת הרבנים נפלו בפח הצדיקים ותהיינה הרבנות והחסידות משמשות שתיהן בעירבוביה. אולם ביתר המחוזות והפלכים גברה יד החסידות על הרבנות וידה על העליונה. ואם אמנם מאת ה' היתה זאת לגרש מפניה את השיטה הישנה, אבל גם לאור ההשכלה לא פילסה נתיב ועוד קמה כצר נגדה, אולי עוד יותר מההולכת לפניה, ואם הרבנים יסרו את ההשכלה בשוטים, הנה הצדיקים והחסידים יסרו אותה בעקרבים. הצד השווה שבהן, ששתיהן גדרו הדרך בעד ההשכלה ויבנו דייק וישפכו סוללה, לבלתי תת את המשחית הזה, המכה בעברתו את שתיהן גם יחד לבוא בשערי הארץ. אולם האומר לחרס ויזרח שם קץ גם לחושך הזה, אם לא בפעם אחת, אבל מעט-מעט, כי הגיעו קרני אור מארצות אשכנז לארצות האלה ויגרש מפניהן חושך. בארץ ליטה הגיעו הקרניים האלה בדרך ישר מפרוסיה הקרובה שמה. ההשכלה מפרוסיה באה ומברלין זרחה להם, על כן זה שם המשכילים אשר יקראו להם שמה עד היום 'בערלינער'; ובמחוזות ווהלין ופודוליה באה ההשכלה בדרך אוסטריה ובנותיה, הלא הנה ערי גאליציה, ובראשן הערים ברודי ולמברג. הקרניים האלה המעטים נקבצו נאספו על-יד על-יד והיו למאורות.

וילך איש מבית לווין מעיר קטנה ניקולאייב הסמוכה לעיר קונסטאנטין-ישן, הוא ר' מנחם מנדיל לווין (או לפין) הנקרא בפי כל ר' מנדיל מסאטאנוב (כי משם מוצאו) להתרפאות מחוליו לעיר ברלין בירת פרוסיה, והאיש חכם גדול בתורה ויד ושם לו בחכמת ההנדסה, ויארח שם לחברה עם הרמבמ"ן ז"ל ויהי לו לריע ולתלמיד מובהק, ובשובו לארצו ולמולדתו וכל טוב מורו ומלמדו להועיל בידו, ויפיץ עין אורו סביב-סביב וזרח אור לישרים, המה תלמידיו הרבים אשר בערים סביב למקום מושבו, וכאשר מטבע האור לגרש מפניו חושך, כאשר יאמר משל הקדמוני:

בְּרַק הָאֱמֶת כִּי זֹרֵחַ

אֹפֶל הַשֶּׁקֶר כֻּלּוֹ בֹּרֵחַ

לכן לא היו ימים מעטים ואור החכמה עשה לו כנפיים ותימלא הארץ אותו. לא היתה עיר בכל הערים האלה, אשר לא נמצאו בקרבה אנשי חכמה ומדע, ואם אמנם היו נרדפים על צוואריהם מחמת המציקים להם אשר רבו כארבה, בכל זאת חכמתם מצאה לה דרך ונתיב ללכת הלאה, וכל המכשולים לא עצרו כוח לעצור בעדה, ותלך הלוך וגבור מיום ליום ומשנה לשנה עד היום.

בערך שלושים וחמש שנה אחרי מות הרמבמ"ן ז"ל, בשנת תקפ"א. בהיותי בן עשר שנים, כבר נמצאו לי בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, בפלך ווהלין אשר בארץ רוסיה (העיר הקרובה למטרופולין של החסידים היא העיר מזיבוז, מקום מושב הבעש"ט ונכדו ר' ברוך וממלא מקומו הרב מאפטא) ספרי התנ"ך עם ביאור ותרגום-אשכנז, ספרי ר' נפתלי הירץ וויזיל, ספרי דקדוק ושורשים של בן-זאב, 'המאספים' ועוד ספרים, אשר היו דרושים לחפצי והאירו עיני, וכזאת היתה גם ביתר הערים סביב לה, למרות עיני החסידות אשר גברה בארץ ותאמץ זרועותיה לרדוף את המשכילים ולבזות את ההשכלה לבלי תתה לפרוץ בארץ, וכאשר הגדיל לעלות הרב ר' מנדיל מסאטאנוב, כאשר הזכרתי למעלה, כן היו בימים ההם עוד כמה חכמים ונבונים נפוצים בעיר הכיכר, אשר קיננה שם החסידה, וברוחב בינתם השיגו חיל להפוך לאור יומם חשכת ליל, וחכמתם עמדה להם להיאבק עם גיבורי כוח, אשר משלו ממשל רב בקרב עדת ישראל, וידם עשתה חיל.

היהודים אשר בערי גאליציה הגדולות היו הראשונים אשר נגה עליהם אור החכמה מהרמבמ"ן ותלמידיו, והמה לרגלי מסחרם נפוצו בערי רוסיה ופולין, ויביאו עמם מזימרת ארצם מעט צרי, מעט דבש מדבש החכמה, מנחה לאחיהם בארצות האלה, ויטעמו בני הנעורים ותאורנה עיניהם. בייחוד הפליאו לעשות יהודי ברודי, עיר מלאה חכמים ונבונים, אשר כנעניה נכבדי ארץ ורוב עסקיהם היו בערי רוסיה, ובכל מקום אשר בא איש מיהודי ברודי לגור שם, לקח נפשות צעירי הימים במדברו הנאוה, וייפקחו עיניהם לראות כי ערומים הם מכל חכמה ודעת וישימו לבם ללמוד, ויהי בבקשם דעת ויהי האיש מברודי להם לעיניים ויורם הדרך. על-כן היו יהודי ברודי לזרא בעיני החסידים, ובפה מלא דיבר הרב מאפטה סרה עליהם ויקללם קללה נמרצת ואמר כי הם הביאו אפיקורסות לארץ רוסיה; כי היתה ההשכלה לקוץ ממאיר בעיניו ושנאה תכלית שנאה (עיין ס' 'בית יהודה' להריב"ל ז"ל, מהדורה שנית, ווילנא, תרי"ה, סוף הספר, צד 175 בדיבור המתחיל 'ועתה הא לכם וכו' '). וכל השתדלות הצדיקים והחסידים לרדוף באף את זורעי האור לא הועילה להם, כי ה' אמר: יהי אור!

אם ה' יבנה בית, שוא יעמלו הורסיו להפיל הקורה ולהרוס השתות; המה יאבדו והבית על תילו יעמוד, כי בנהו ה' צבאות. רבות רעות סלו לוחמי מלחמת האור מחמת אנשי חושך אשר בערה כאש, כל אשר יכלו לעשות למען ענותם ולשים לאל תקוותם והשתדלותם עשו, גרשום מן גו, שברו להם מטה לחם, החרימום, נתנום לחרפה ולדראון, הציתו אש המריבה בין צעירי הימים, דורשי חכמה, ובין חותניהם הבורים והנבערים מדעת ויביאו עליהם דיבתם רעה, כי עזבו את ה' ויינזרו לבשת, הפיחו כזבים באוזני נשיהם הצעירות, אשר לא היה להן פלס ומאזני משקל להבחין בין האמת ובין השקר ויאמרו לאמור, כי אבדה האמונה מבעליהן ונכרתה מפיהם ועוד מעט ויצאו מן הכלל, וכן הפרידו בינם ובין נשותיהם ויאלצום לתת להן ספר כריתות, למן ייגרשו מבית תענוגיהם, ייכרת אוכל מפיהם ויחדלו לבנות מקדש החכמה, כי ירעבו ללחם ופורש אין להם. רבים חללים כאלה הפילו למשואות נצח, אשר לא יכלו לעמוד מפניהם. לא היתה תחבולה ועצה, אשר לא המציאו הפאנאטיקים למען השמד את זכר ההשכלה מן הארץ, אבל לשוא! ה' אמר: יהי אור!

כפטיש יפוצץ סלע כן נפוצו קרני האור בכל ערי הארץ למרות עיני השומרים הסובבים בערים לגדור גדר ולעמוד בפרץ. בימים ההם מלאו הצדיקים והחסידים את הארץ, ולא היתה עיר אשר שגבה מהם. כי באו כארבה בעד החלונות ובאשנבים ויפרצו וירבו וידגו לרוב בקרב הארץ, ובכל מקום אשר באו שמה, בחרו דרכם וישבו ראש ויקחו שבט הממשלה בידם, וירעצו וירוצצו כל איש משכיל ודורש חכמה לבלי תת לו חנינה. אבל אם ה' ישמור עיר, לשוא שקדו השומרים הבלי שוא! עצת ה' היא קמה, כי לא ינוח שבט הצדיקים על גורל החכמה.

בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים השתרר בעת ההיא בתור רב העדה הרב החסיד המפורסם ר' לוי יצחק מזיליחוב, אשר לפי שיטת חסידותו היתה ההשכלה לזרא באפיו ויתעיבה כמו דווה. אבל לעומתו עמד למגן ולמחסה אל המשכילים וההשכלה הרב הגאון והחכם המפורסם, גביר לאחיו ונכבד בעיני הממשלה הר"ר יהושע השיל, הנקרא בפי כל בשם הרב מחלים. בצל כנפיו חסה גם המדקדק והמשורר הגדול הר"ר טוביה פדר (עיי' ס' 'שם ושארית' בראשו, בחודש תשרי ממכתב חודשי זה). סביב הרב ההוא נאספו כל משכילי העיר וישימו אל החכמה פניהם. ולא זע ולא חרד לבם לרגשת אויביהם אשר סביב שתו עליהם, כי לא יכלו לעשות להם רעה.

בעת ההיא היה בעיר אוּמאן בפלך קיוב איש גדול ורם, חכם ועשיר מפורסם הר"ר נחמן-נתן לבית ראפאפורט, מחותנו של הרב הגאון הנודע ביהודה ר' יחזקאל לאנדא מפראג, כי נכדו של הרב הגאון הנ"ל, החכם המפורסם ר' משה בן ר' שמואל לאנדא, היה חתנו. ויתחתן ר' נחמן-נתן את החכם המפורסם ר' חייקיל הורוויץ, אשר ישב גם כן בעיר אומאן ויקח לו לחתן את בנו החכם הנודע ר' הירש בר הורוויץ. ויהי כאשר גדל ר' הירש-בר ויהי לאיש חכם ונבון ועשיר, ויאסוף את משכילי עירו וידבר אל לבם לייסד בית-ספר בעירם ללמד שם את בניהם ולחנכם על ברכי מורים משכילים יודעי לשון וספר, לבלתי ילכו שובב תחת שבט המלמדים, אשר לא ידעו שחרם מוסר ודרך ארץ. ויעשו כן משכילי העיר, וישם ר' הירש בר אלוף לראש בית-הספר אשר יסד את החכם הנכבד ר' מאיר הורן ז"ל, הוא בית-הספר הראשון אשר נוסד בערים האלה, וממנו יתד ופינה לצמיחת ההשכלה סביב-סביב. העיר אומאן היתה בעת ההיא עיר של חכמים ואנשי-שם, ובייחוד התנוסס לתפארת בית השוע רנ"נ ראפאפורט, אשר שני חתניו הנזכרים למעלה וחתנו השלישי החכם הנכבד ר' ישעיה הורוויץ ז"ל ממוהילוב פודולסקי עשו להם שם גדול בחכמתם ובידיעתם הרחבה. גם החכם המליץ המפואר ר' יעקב אייכנבוים (אשר היה בסוף ימיו אינספקטור בבית-מדרש הרבנים בז'יטומיר) ישב שם זמן מצער ואירח לחברה את החכם ר' הירש-בר הורוויץ ולמד אצלו חכמת התשבורת וההנדסה. ככה נפוצו קרני אור החכמה בזמן קצר במלוא רוחב ארץ רוסיה.

בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בפלך פודוליה חיו בעת ההיא שני אחים עשירים מופלגים, ר' מנדיל ור' שמואל לבית לוונזון אשר נפקחו עיניהם לראות כי לא טוב לחנוך את בניהם על ברכי המלמדים אשר לא דעת ולא תבונה להם לתת לתלמידיהם לקח טוב ליישר אורחותם. ויבקשו וימצאו לבניהם מורים משכילים חכמים וידועים, הלא המה ר' אהרן לרנר מעיר יארוסלאב אשר בגאליציה (הוא ר' אהרן לרנר אשר שר שיר נחמד בצאת לאור ראשונה ספר 'תעודה בישראל' בשנת תקפ"ח, הלא הוא כתוב בראש הספר הההוא) והמליץ המפורסם ר' יעקב אייכנבוים, אחרי כן הביאו שמה מטארנופול את המליץ הנפלא ר' אליהו וורבל, גם אותי משכו אליהם בשנת תקצ"ט. רבים מתושבי העיר לקחו מוסר ויראו את האור כי טוב הוא, ויתנו גם את בניהם אל המורים האלה ותרבה הדעת בעיר הזאת. עם המורים האלה אשר באו שמה ממרחק ארחו לחברה כל דורשי החכמה ודרך ההשכלה בחרו, ובראשם החכמים השלמים ר' ישעיהו הורוויץ (אשר הזכרתיו למעלה בדברי מעיר אומאן) ור' לוי יודילזון (אשר נמצא ממנו שיר יקר ונכבד 'ליל הכפורים' במכתב-עת 'הכרמל', שנה ראשונה, צד 205) והאחרון הגדיל הלא הוא הרב המופלג ר' יוסף הרצברג ז"ל, אשר חיבר ספרים הרבה ורובם עודם בכתובים. החכם הנכבד ההוא היה אחד מאוהבי היקרים אשר דבקה נפשי אחריו ביתר שאת ועוז, וכאשר הוציא לאור את ספרו 'סולם הטבע' חיברתי שיר לכבודו אשר במועל המוציא לאור את הספר הנ"ל בווילנה לא נספח כי אם לאקסמפלארים אחדים, והנני לתתו פה לעיני הקוראים נספח אל מאמרי זה ויהי מדי כתבי זה המאמר ערבתי מכתב לחתנו של הרב המנוח הנ"ל, החכם השלם הר"ר יחיאל ליברזון בברדיטשוב, אשר בידו נמצאים כעת ספרי המנוח שנשארו בכתב-יד, שישלח לי רשימה מספריו. והנני לתת פה את תשובתו אלי הנוגעת לדברי ימי הרב החכם המנוח ז"ל ולחיבוריו היקרים:

'יהי נועם ד' עליך אלוף נעורי הרב המחולל ברוב

התשבחות נודע בשערים רב התבונה מוכתר בכתרים,

כתר תורה וכתר כהונה, כבוד שם תורתו הא"ב הכהן

גאטטלאבער נ"י לפני שמש ינון שמו

מכתבך הגלוי מיום האחרון לחודש החולף כן בא אלי ביום הראשון ערב יום הכפורים, יום הולדתי, יום מלאת לי ל"ו שנים, וערבה לי ברכתך, ברכת הכוהן הגדול מאחיו כמנחה וכתשורה, ומאוד שמח לבי עליה, כי ידעת גם ידעת, בלי חנף אדבר, אשר מדי נמצאו דבריך ואכלם, וכבכורה בטרם קיץ כן אבלעם. אולם שמחת אנוש עדי רגע, כן גם שמחתי מהולה היתה בתוגה ואגלי רעל מסכת בכוס שמחתי בהעלותך על זכרוני שם חותני המנוח, נוחו עדן, הרב הגאון המפואר ה' יוסף הרצברג ז"ל ובבקשך ממני לרשום לך בקצרה את תוכן ספריו, אשר נשארו אצלי בכתב-יד להביא זכרונם במאמרך אשר תכין לדפוס בשם 'הגזרה והבניה' ואשר אליו אני נושא את נפשי. ובכן הנני בלב נשבר ונדכה למלאות את שאלתך. אך שאני-נא הפעם, ידיד נכבד, אם אעבור בהשקפה קטנה ככף איש על חיי ומעללי האיש המצוין הלזה, אשר היה אחד מראשי מכבדיך ומוקיריך, וחשבך לידיד נאמן, אדברה וירווח לי כמעט.

בשנת 1802 נולד בן פורת יוסף במוהילוב על נהר דניסטיר, ויהי יוסף בן עשרים שנים ויחל ללמוד את שפת אשכנז, והספר הראשון אשר אינה ד' לידו היה ה'מארגענשטונדען' להרב הפילוסוף רמבמ"ן, אשר ממנו למד קרוא ספר ושקוד עליו והעתיקו לשפת עבר, בעת אשר רעות רבות סביב שתו עליו, וישטמוהו ורבו חיצי הזמן. אז היה לו הספר הזה לכוס תנחומים, אשר ממנו שתה ורווח לו, כאשר במו פיו הגיד לי וכאשר תחזינה עיני הקורא מההקדמה לספר הזה, אשר הובא תחת מכבש הדפוס בשנת תר"ה בשם 'מועדי שחר' ואשר עננה הרת חזיזים שכנת עליה, וכהקיר בור מימיה כן תקיר תוגה ועיצבון. את הספר הזה הקדיש להשר הנכבד הרב ר' משה מונטיפיורי, עם מכתב נכבד כתוב בשפת אנגלית, אשר כביר מצאה ידו בה לכתוב כן, אף בשפת צרפת ידיו רב לו היו, כאשר יעיד על זה ספרו השני שהוציא לאור בשנת תר"י בשם 'סולם הטבע'. ואשר הקדשו להרב המנוח רי"י היילפרין נ"ע, היא העתקה משפת צרפת להחכם בערנארדין דעס"ט פיער. הספר הזה כולו אומר כבור למחברו ולמעתיקו. מדי דברי בו התאפק בל אוכל מהזכיר את תלונת חותני, אשר התלונן באוזני, כי שמטו המדפיסים מווילנה שיר אחד יקר מאוד, אשר כתבת אתה ידידי הרב לכבודו, ואשר לפי דבריו היה אחד ממבחר שיריך.

בשנת כת"ר, שנת בואי במסורת הנשואין עם בתו הכבודה, היה רעייתי היקרה, ד' עליה, תחיה, הראה לי מעשה-ידיו להתפאר ספר כתוב בכתב אשורית בשם 'ביקור תבונה הזכה' אשר העתיקו משפת אשכנז להחכם היקר המהולל קאנט בשנת תרי"ח (קאנט'ס קריטיק דער ריינען פערנונפט), אחרי כן העתיק עוד הפעם את הספר הזה בשנת כת"ר ויתקנהו וייפהו ושינה שמו בשם 'מורה נבוכי החקירה'. ושני הספרים האלה נתן על-ידי עוד בחייו ונמצאים אצלי. אין ערוך ליקרת הספר הזה, ומה רב טוב צפון בו לעם ההולכים בחושך לתור ולחקור באין חקר, כי בספר הזה אתה הראית לדעת, אשר בחקירה במה שאחר הטבע (מעטאפיזיק) מן הנמנעה לנו ידיעה ברורה, ידיעה הנדסית להחליט משפטים חייבים או שוללים המתנגדים, כי קצרה יד התבונה, בעלת קץ וגבול לידע מה נאמנה ולחרוץ משפט חרוץ בחקירה שהיא מחוץ לגבול כל נסיון אפשרי, רק 'כאשר נראה שתכלית הכוונה הנשקפה תמיד מעל כל סדרי הטבע, וכל חוקי המידות והמוסר לא יתקיימו זולת באופן שנקיים המשפטים המחויבים, חובה עלינו להאמין, אשר המשפטים המחויבים הם כנים ואמיתים, וצדיק באמונתו יחיה ויאשר בארץ'. ומה רמה ונשגבה המריבה שהפריץ החוקר האלוהי הזה בין ילדי חקירותיו בחקירה העוברת הגבול (ווידערשטרייט דער טראנסצענדענטאלען אידעען) עת במופתים חותכים ונאמנים יעיד לך אמיתת הדבר והיפוכו במשפט אחד (טהעזיז אונד אנטיטהעזיז), להראות לך כי נבוכה תבונתך במחקרי אין קץ סגר עליה המדבר. – הספר הזה יכיל קרבו שלוש מאות דפים מרבע גדול.

בשנת תרכ"ח העתיק חלק שמיני וחלק תשיעי 'דברי הימים לבני ישראל' מהחכם גרץ, ונמצאים אצלי כתובים אשורית בכתב-ידו המפואר. גם העתקה הזאת נפלאה עד למאוד, כתובה בשפה קלה וצחה למען ירוץ קורא בה. עוד ספר אחד העתיק משפת צרפת להחכם מינץ ואשר כינהו בשם 'מחקרי ארץ ישראל', אך לא ידעתי איהו. הרבה מאמרים העתיק מהחכם ברנשטיין, מהם כבר נדפסו ב'המליץ' ויהיו נמצאים תחת ידי, אשר אם יאספו לאגודה אחת יהיו לספר גדול. יום ג' 28 יולי 1870 כתב אלי מכתבו האחרון, וכמו הרגיש בנפשו קירבת יומו האחרון קרא אלי מנהמת לבו: 'כל בניין גופי מוכה רסיסים, אין בו מתום ורק "מכאובים אסבולה עד אישן המוות" '. וזה האחרון לא איחרו פעמיו מבוא, כי ביום ה' כ"ה לחודש מנחם אב התר"ל שנת 'אהה ליום זה אבל ומספד לכל בני יוסף' (הפרט בהקינה שנשאתי על מותו) בא בחלונו וישנהו על ברכיו ויגווע יוסף וייאסף אל עמיו. כבוד גדול עשו לו במותו, כי גדול ונכבד היה בעדתו, אשר ידעה להוקיר שמו בדעתה, כי הרים קרנה בכבוד מצאתי ציון קבר כתוב בכתב-ידו אשר ציווה לחרות על מצבתו: 'נער הייתי, גם זקנתי, טובה נשיתי, עד המוות ישנתי. לולא האמנתי, ישועתי קרובה, בארץ החיים נצפנתי, לראות טובה אמרתי בחפזי, אי לך תבל אמרתי ברגזי, כל האדם הבל! אני הגבר, יוסף בן פינחס, מצאתי פה קבר, בארץ מתחת'. ראה עוד זאת: מצאתי ספר אחד כתוב כתב מרובע ואשר פיו יקבנו 'אלומת יוסף' מלא חציו ממנו בלקטו שיבלים שיבלים בשדי תרומות. הוא ספר מלא שירים שונים ומליצה נשגבה, מהם ילדי רעיוניו ומהם העתקות משפת אשכנז, אנגלית, ואיטלקית, חובר בשנת תר"ב וכבר נמצא עליו רשיון הצנזור משנת 1843, ולא ידעתי מפני מה לא הוציאו לאור הדפוס, כי רבי השירים ראויים לאור באור החיים, ובייחוד 'רעיוני ליל' להחכם האנגלי יונג, 'הר לבנון' להחכם וואלנה, 'גבורות שמשון' בשירים קצרים רבי היופי להחכם וולטר, ועוד כזה. אך בטח שורש דבר נמצא בו, כי על שני הספרים שהדפיס הוציא כספו מכיסו ולא שב אליו, כי לא מש מתוך אוהלו לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. עוד נמצאו תחת ידי מאמרים נכבדים אשר כתב על חכמת הנדסה ומדידה, כתובים בכתב מרובע ושירים שונים ילדי-יום (געלעגענהייטסגעדיכטע). כה הקדיש האיש הזה הדגול מרבבה את כל עתותיו, אשר השאירה בידו עבודתו היומית לתורה ולתעודה, נעים היה לראות איך האיש הזה קטן-הקומה ורב-היופי בעיניים מאירות ומפיקות נוגה עם שערות ראשו אשר משלג הלבינו, עם לובן זקנו שהקיף את פניו כזר כסף, עם מצחו הזך שנסב למעלה ראש, איך האיש הזה, אחרי שבתו כל היום בחנותו כחנווני ולפנקסו, שב לעת ערב הביתה, וישב בחדרו ללמוד או לכתוב ותידד שנתו מעיניו ותנומה מעפעפיו, עד כי לא אחת ולא שתיים השחר הזכירו 'שומר מה מליל! אתא בוקר!' –

'מה מאוד איוותה נפשי להוציא לאור את ספריו היקרים; אולם אתה ידעתני, יקירי, כספי וזהבי לא יתנוני להניחם על קרן צבי ישראל, ואם לא קינאתי במחברים לסובב ערים ולהדפיס הגיוני רוחי, אשר חנן אותי אלוהים (אל תירא ישראל מפחד פתאום, כי לא קל מהרה אבוא אליך בספרי) בדעתי אשר גפן בוקק ישראל למחבריו, הבוק תבוק נפשו ופרי בל ישווה לו, אך למען אהבתי למנוח ז"ל אם גם גמרתי בדעתי לעשות זאת, אך עתותי לא בידי המה, כי נרצע אנוכי אל עבודה קשה מהבוקר ועד הערב, להביא טרף לביתי לכן היה-נא לי לפה להשמיע את דברי ברבים, מי הוא זה האיש אשר ירצה להדפיס אחד מהספרים אשר רשמתי פה, יוכל לפנות אלי על-פי הכתובת הכתובה מטה ואשווה עמו על צד היותר טוב לפניו. – לך הצדקה, ידידי הנכבד, אם תוציא הספרים האלה מאפלה לאורה בל יהיו כנפל אשה בל חזה שמש.

ובברכי אותך מעמקי לבבי שעוד תנוב בשיבה טובה, דשן שלאנן כאזרח רענן, ולכל בני ישראל יהיה 'הבוקר אור' במושבותם, הנני מוקירך בלב תמים כל הימים, מכבדך כערכך הרם והנישא.

יחיאל ברח"ש ליבערזאהן. בארדיטשוב'.

מלבד הערים האלה הגיעו קרני שמש ההשכלה גם ליתר ערי המדינה הגדולות מעט מעט ויותר. מכולן עשתה חיל העיר אודיסה, הבנויה על חוף ים השחור זה שמונים וארבע שנים ותהי סחר גויים. והיהודים אשר באו שמה לרגלי מסחרם מארץ גאליציה, ובייחוד מעיר ברודי, כללו את יופיה בפלסם נתיב גם לעדת ישראל להשכיל להטיב וללכת קדימה לרוח הזמן. ויסדו בית-ספר גדול ונכבד ללמד לנערים דעת לשון וספר, ומשם נפוצו תלמידים משכילים בכל דבר חכמה לכל הארץ ותימלא הארץ דעה.

אנוכי ידעתי את העיר אודיסה וחכמיה פעם ראשונה בשנת תק"ץ, וכבר היתה עיר מלאה חכמים ונבונים; בית-הספר פרח כתמר תחת השגחת הדירקטור החכם הנכבד הר"ר בצלאל שטרן, ועל-ידו ארבעת המורים הראשונים מטיבי טעם, הר"ר שמחה פינסקר הר"ר יצחק הורוויץ והר"ר אליהו פינקל ור' אברהם אבלי שליטא (זכר כולם לברכה). אולם למען דעת כל תולדות בית-הספר ההוא וכל פרטיו בעת כתבי זה המאמר פניתי לידידי החכם הנכבד המליץ המפואר הר"ר אליהו מרדכי וורבל נ"י, אשר עמד לשרת בתור מורה בבית ההוא שנים הרבה; וידע כל מוצאיו ומבואיו מראשית היווסדו עד היום הזה, ויאות לי החכם הזה ויכתוב על ספר כל תולדות הבית וכל אשר קרהו מראש ועד סוף, והנני נותן בזה את מכתבו לעיני הקוראים, אשר ידעתי כי לא למותר יהיה להם, כי רב טוב צפון בו לקורות התפתחות ההשכלה לישראל בארצנו:

לידידי היקר והנכבד, המליץ המפואר לשם ולתהלה

מו"ה א"ב גאטלאבער ני'.

מכתבך היקר מיום ט' באב הגיע לידי אחרי עברו ארבעה שבועות כו'. והנני למלא שאלתך בדבר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, להודיעך קושט אמרי אמת, מתי נוסד ומי הם מייסדיו, מנהיגיו ומוריו, והעתים אשר עברו עליו מיום היווסדו עד אשר סגר מבוא מטעם הממשלה. אמנם הקשית לשאול ידידי, כי כאשר ידעת לא הייתי מן המורים הראשונים והמייסדים הישרים, גם המורים הראשונים כבר נאספו אל אבותם, ספו תמו ואינם, ולא אוכל עתה לדעת מה שהיה לפני, רק אשר שמעתי מפי חברי המורים הראשונים בהתהלכם אתי בארץ החיים ואשר יספרו התלמידים הראשונים ושאר האנשים החיים וקיימים אתי היום. אך דברי האנשים האלה אינם מכוונים יחד, ועל כן לבל אחטא בדברים אשר ניתנו להכתב לזכר עולם היה נחוץ לי לאסוף כל השמועות, לבררן ולצרפן בכור בחינתי, למצוא פשר ולהציל מהן דבר אמת.

הא לך עתה, ידידי, את תולדת בית-הספר לאמיתה, כאשר עם לבבי, אך טרם החלי נחוץ להקדים דברים אחדים על יושבי היהודים הראשונים באודיסה.

העיר אודיסה הבנויה בעצת הדוכס רישליה לחוף ים השחור להיות עיר לסחר גויים בשנת 1897, היא שנת תקנ"ד, היתה בקרב שנים לצמח ברכה נכבד-השורש ורב-הענפים. כציפרים עפות נהרו אליה המון אנשים מכל העמים והארצות. גם מאחינו היהודים באו לחסות בצל עץ החיים הזה כביר יושבים. האנשים האלה היו בתחילה מדלת עם הארץ, אשר נטו ממקומות מושבותם להימלט ממצוק, מנושים וחוסר לחם. המה היו מילידי רוסיה ופולין בני-בלי-שם, אשר בתכונת רוחם עמדו בשפל המדרגה נעורים וריקים מתורה, מחכמה וממוסר השכל, רובם היו מכת החסידים החשוכים, את אלוהים היו יראים ואת רביהם היו עובדים, ותהי יראתם כסלתם להאמין ולבטוח בהם, לשמוע בקולם כלמשפט האורים ולהיות להם למס עובד. אך לא כאלה חלק היהודים הבאים אחריהם ממדינת גאליציה, ובפרט מתושבי העיר ברודי. אלה היו לרוב אנשים חכמים ונבוני-דבר, אנשי שם, יודעי ויראי אלוהים באמת, לא ממקום ארץ חושך באו, כי העיר ברודי היתה מאז עיר רבתי מסחר וכנעניה נכבדי ארץ, אשר באו לרגל מסחרם בברית עם סוחרי אשכנז הנאורים, אשר אצלו מרוחם עליהם לפקוח עיניהם לאור ההשכלה. המה לא באו ריקם, כי אם מלאים כוח את רוח הבינה והדעת. זה בא בתורתו וזה בחכמתו, זה בידיעת לשון וספר וזה בכשרון מעשה וזה ברכושו למקנה וקניין. לקראת בואם שמחה הממשלה, כי מצאה בהם אנשים חכמים נבוני-דבר ויודעי המסחר, המדברים כלשון עם ועם ואשר כוח בהם להרחיב המסחר בעיר לטובה. גם היתה תקוות הממשלה מאתם, כי ישפכו את רוחם גם על שאר אחיהם הנבערים וכברזל בברזל יחד איש פני רעהו. ובכן נפלגו היהודים באודיסה לשתי מפלגות שונות. היושבים הראשונים היו נקראים בשם יהודי רוסיה, והבאים אחריהם מגאליציה וברודי התגוררו לבדם בקרב העיר גם בחרו להם בית-תפילה מיוחד ובשם ברודיים היו מכונים, ואף שהיו שתי המפלגות האלה נבדלות בדעותיהן, בנימוסיהן ובדרך חייהן בכל זאת ישבו בשלום יחד. לא הרעו ולא השחיתו, לא צררו ולא קנאו אשה את רעותה. כל אחת לפי דרכה ינקה משך הברכה בעיר ומשפע ימיה. גדלו והצליחו גם עשו חיל. ויהי כי ארכו הימים לשבת הברודיים באודיסה, ויבנו להם בתים וישימו, בנים ובנות ילדו להם, החלו לדאוג על חינוך בניהם, כי קצה נפשם בדרך אחיהם הרוסיים, המשלחים כצאן עויליהם לבתי המלמדים הבורים והנבערים מבינת האדם. וישכרו להם בתחילה מורים משכילים ללמד את בניהם בביתם; אך באלה לא הספיקו ולא מצאו להם כן. על כן נוסדו יחד אצילי עדתם לנסוך עצה מה לעשות לבניהם. הישרים האלה היו הגבירים מו"ה יעקב נאטאנזון וחתנו החכם ר' יהודה לאנדא, החכם ר' אביגדור ליכטנשטאט, ר' העשי הרצנשטיין, האחים הנכבדים ר' בריש ור' משה טראכטנברג, ר' זלמן הורוויץ, הדוקטור רוזנבלום ור' הירש רוזנבלאט. ויגמרו אומר ולא יעבור לייסד בית-ספר לנערים ולחנכם על-פי דרכם לתורה ולחכמה, למוסר ודרך ארץ. ר' שמואל ובנו ר' יצחק הורוויץ. החכם ר' שמחה פינסקר, ר' מתתיהו וולפזון והר"ר שוופלברג החרו-החזיקו את רוח הישרים הנקובים בשמותם למהר ולהחיש את מעשה הטוב למען תהיה אודיסה כגן-עדן, שחוברו לה יחד עץ החיים ועץ הדעת. האצילים אמרו את מעשיהם לראשי הממשלה, וישתדלו אצלם לתת להם הרשיון לקחת כסף מתוכן לשנה ממכס הבשר ליהודים ויסוד קיים לצרכי הבית. ותיאות להם הממשלה בשמחה לדבר הזה. אז לבשו הגבירים עוז לדבר על לב ראשי הרוסיים ולטובים שבהם את דבריהם לאמור: שמנו נא אחינו וישמע אלינו אלוהים. מאוד עגמה נפשנו לנפש בנינו המגודלים כפראים במדבר בלא תורה וחכמה. בדי ריק ייגעו כל היום בלי ברכה בלימוד בלי סדרים בבית המלמדים הבורים שהם בהמה המה, להם לכלות כוח נעוריהם ולבלבל את מוח קדקדם, למה יאמרו הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים: רק עם נבל ולא חכם היהודים האומללים, בנים אין אמון הם בלעגי שפה ידברו ושפת בבל שפתם. עד אנה נהיה לבוז בעיניהם? על כן מחרפת הגויים עלינו נסירה-נא את המכשלה הזאת מדרך בנינו, ולמען לא יחולל שם ישראל עוד זאת העצה היעוצה מאתנו: לייסד בית-ספר (שולע) לנערינו ללמוד בו תורה וחכמה, לשון וספר מפי מורים חכמים להשכיל לבותם וללמד לשונם לדבר וידם לכתוב למען תשגא אחריתם למצוא חן בעיני אלוהים ואדם. ויהי כשמוע האנשים את השם 'שולע', חיל ורעדה אחזום ורוב עצמותם הפחיד. לקול צללו שפתותם ויענו בתימהון ויאמרו הם, כי לא להזכיר בשם הזה. 'הלפתותנו קראתם לנו הלא לעשות 'שקאליס' לבנינו ככל הגויים למען תפוג תורה ואמונה? חלילה לכם להביא עלינו חטאה גדולה, המעט לנו עוון טארנופול וברודי אשר החניפו הארץ בעוונם כעוון העגל'. ויתנו כתף סוררת ויפנו וילכו בחרי-אף. הרינה עברה בשער ותחרד כל עדת הרוסיים ותהי אך זוועה הבין שמועה. החסידים הקנאים, מורדי אור, צעקו חוצה וירימו כשופר קולם להחריד העם ולערבב כל שטן. המון הפתאים חרצו ככלב לשונם ויזעקו מר, המו, רעשו ובל ידעו מה. קהל המלמדים שמעו ויצא לבם ונפשם ירעה להם, כי ישבר מטה לחמם, המה זעקו חמס שמו את פיהם כחרב חדה לדבר על לב האבות, ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר להזהיר העם בדברי עתק לאמור: הנה יצאו אנשים בני-בליעל למעול מעל בד', לזרוע זמורת זר בכרם ד' צבאות, לעשות אודיסה הברוכה לעיר הנידחת, ללמוד חכמות מבלעדי תורת ד' אלוהינו, למען תשכח חלילה מלב בני ישראל. דעו-נא וראו כי רעה נגד פניכם, אל תשמעו ואל תאבו לעצת הנלוזים, כי מוקש היא לכם. אנשים ריקים ופוחזים עזי-פנים הפיחו קריה בשאון רוחם וישאגו בקהל: מדוע אתם מחשים להפר עצת הרשעים? הלא אתם הרבים ולכם המשפט בדבר כספנו ממכס הבשר אשר לטובת כלל העדה תעודתו, אך לא לטובת יחידים נגד רצון הקהל. מבשרנו לא ישבעו המורים הסוררים החוטאים ומחטיאים. ותהי צעקת העם גדולה, ריב ומצה בעיר והקול נשמע בבית הרבי מסאבראן, כי אליו נסו החסידים במר נפשם ובצרורות כספיהם להיות עליהם סתרה בצרה, ויצעקו: הושיעה אדמו"ר הצילנו מפח טמנו גאים וממוקשות פועלי האוון, אשר יעצו להדיח, כי בידך לב המלכים ושריהם כפלגי מים. ויתחלחל הצדיק ויחרד חרדה גדולה בשמעו, כי יקוט כסלו וגם לו פרושה הרשת מאת ה'שולע' לפקוח עיני הבוערים אשר בהם שמן חלקו ולכל בהן חיי רוחו, ויתהולל בתעתועיו וירבה להתנועע בכל גופו בתפילה, ויספוק כף וישתגע לעיניהם, וישם עד בוש, עד אשר לא היה בו עוד כוח לצעוק. אחר כן שאף רוח ויבלג וידבר על לב חסידיו וינחמם לאמור: אתם ראיתם כמה יגעתי בתפילתי לגעור בשטן המשחית, שריתי עמו גם יכולתיו. אל-נא תיראו עצת האוון לא תקום ולא תהיה. כה הראני אלוהים: אש התופת וגיא הנום יוקדת סביבות אודיסה כשבע פרסאות, ותחת רגלי הרשעים יקד יקוד כל היום כקורח וכעדתו יהיו אחריתם עדי אובד. ויקח את פדיון נפשם מידם, כסף לא מעט ויברכם וישלחם בשלום לביתם. גם באוזני הממשלה התאוננו אנשי העדה רע במכתב-בקשה למנוע מהברודיים חפצם בדבר מכס הבשר, כי שערורה בלבם לברוא חדשות אשר הן שקץ בעיניהם ותועבת ד'. אולם קראו ואין עונה, צעקו ואין מושיע. בזה גם לעגה הממשלה לאיוולתם ותשמח מאוד על המעשה הטוב אשר עם לבב המשכילים לעשות ותמ