_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הגיזרה והביניה

לקורות התפתחות ההשכלה בישראל

בארץ רוסיה ופולין

אברהם בר גוטלובר

לתוכן הענינים

 

א: תוהו שקודם התיקון, או המנוחה שקדמה לעבודה

 

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום (בראשית א, ב)

ימים רבים שבתו בני ישראל בארץ רוסיה ופולין את שבתם קודש לד', ויחיו באמונתם, אשר לא הפריעה אותה שום חקירה ודרישה, ולא היו להם בה שיטות וכיתות שונות; כי רק התלמוד היה שורר בביתה וידו מושלת בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם.  הרבנים תופשי התורה ישבו כסאות למשפט לכל דבר הנוגע לדת ואמונה ומנהג ישראל, ופרנסי הקהל ומנהיגיהם (פו"מ) רודים על-ידיהם, והממשלה נתנה בידיהם מקל ורצועה לעשות כטוב וכישר בעיניהם ולמשול בעדתם ממשל רב על-פי התורה אשר הורו הרבנים על-פי התלמוד, אשר בו כל מעיינם וממנו תוצאות כל חכמתם וידיעתם.  בדרך כלל לא היו לישראל ימים טובים כימים האלה; כי לא היתה מחלוקת באומה וכל העם רועים מרעה אחד על כר נרחב כצאן אשר יש להם רועה אחד, אשר על-פיו יחנו ועל-פיו יסעו.  כולם התנהגו, ברצון או באונס, בדרך אחת כבושה, והרבנים הולכים לפניהם בעמוד אש התלמוד והפוסקים להורותם ולהאיר להם הדרך.  הן אמת הרבנים, ובייחוד המקנאים שבהם, אשר אורייתא היא דרתחא בם, הכבידו עולם על העם ויגדרו גדרות וירבו חומרות, והפו"מ עבדו בם בפרך בהענישם קשה את כל איש, אשר מלאו לבו להקל באחד המנהגים שקודשו בעיני העם מבלי היות להם יסוד ושורש אף בתלמוד ופוסקים, כי אם באו להם בנחלה מאבותיהם, מי יודע על-פי איזה סיבה שכבר בטלה ולא עמד טעמה בה, וחלילה היה לאיש להשכיל ולהבין מדעתו, להבחין ולהבדיל בין הקודש ובין החול; כי רק על-פי הרבנים יחיה ובתורתם ילך, וכל אשר המרה את פיהם אחת דתו להיווסר מוסר אכזרי, ויהי מוחרם ומנודה ודראון לכל בשר.  אבל בכל זאת לא היה פוצה פה ומצפצף, המנודה קיבל נזיפה ושב בתשובה, והמוכה שב עד המכהו, אחר שקיבל עליו את הדין הקשה, והשלווה לא נשבתה, נחה שקטה כל הארץ והמנוחה לא זזה ממקומה.

אפס זאת המנוחה וזאת המרגעה נדמתה למנוחת שדה הקברים, אשר אין בה לא חיים ולא שמחה, לא הרגשה ולא תנועה, חדל להיות לבינת האדם אורח בקרב העם, השכל הליט פניו באדרת האמונה, הדעת נחבאה אל הכלים ותסתיר פניה מהביט החוצה על כל הנעשה בארץ ולהגיד משפטה גם בקרב איש ולב עמוק, כי יראה מפני חמת המציק ותשב אחור ימינה ותשב מנגד ותתעלף, ויהי כל הארץ שפה אחת, שפת הרבנים, ודברים אחדים, דברי הפרנסים והמנהיגים, ותשבות הארץ שביתת תוהו והעם נחו כמתים באשמנים.

איש אחד היה בימים ההם, גדול ומפורסם בדורו, הלא הוא הר"ר נתן נטע בן הקדוש מוהר"ר משה הנובר מקהילה קדושה זאסלאב במדינת רוסיה, בעל החיבורים ספר 'שערי ציון' וספר 'יון מצלה' על גזירת ת"ח, אשר בספרו זה האחרון הותיר לנו זכר הימים האלה ויספד לפי תומו את כל פרשת גדולת הרבנים והפרנסים ומנהיגים ואת תפארת גדולתם וממשלתם הבלתי-מוגבלת.  אם אמנם לפי דעתו ומנקודת-הראות שלו עמדה אז האומה הישראלית על גרם המעלות, והוא מתייפח ונאנח בשברון-מותנים על אובדן הטובה הרבה הזאת מישראל, הנה אנחנו אשר בימינו אלה, דור דעה, נביט על עניינים באלה מנקודה אחרת וכנגע נראה לו בבית נכון ונישא ההוא בימים ההם, על כל-פנים נחזיק לו טובה,  כי השאיר לנו תמונה ערוכה בכל ושמורה לדורות מכל תהלוכות האומה בימים ההם ובזמן ההוא, ולכן נעתיק דבריו.

ממוצא הדברים האלה נשכיל, שאם היו הימים הראשונים האלה טובים לישראל בשעתם, תחת ממלכת מלכי פולין, אשר מבלי שומם לב על ישראל ועל הרבנים ותלמידיהם, שכולם מאפס ותוהו נחשבו להם, ולא ארחו אתם לחברה ולא נתנו להם שום התמנות במדינה, עזבו אותם להיות נוהגים בקהל עדתם ככל אוות נפשם ולא התערבו בכל הנוגע להם; הנה תוצאות החירות המדומה הזאת גרמו רעה לישראל והפרו רוש ולענה על תלמי שדיהם, אשר אחר עמל ויגיעה בדורות הרבה לא שורשו עוד עד היום, ואבני-נגף אלה לא סוקלו עוד מכל וכל ועודם למכשול ולפוקה לרבים מבני עמנו.  נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, דברים אבים אשר לא שיערום הראשונים בדורותם דרושים עתה לחפץ החיים המדיניים.  כל העמים כולם הולכים קדימה לקול הזמן הקורא באוזניהם: הלאה! הלאה! וישראל עוד רד עם מנהגיו הקדומים אשר לא עמד טעמם בם ופניהם לא היו להם עוד ותארם כתואר פני המת הקבוה זה מאות בשנים, העולה מן הארץ בקסמי אוב וידעוני, יעמוד לפנינו ולא נכיר מראהו בתנועותיו ובבגדיו הזרים לנו ולא נדע הלנו הוא אם לצרינו.  התקנות והגזירות שגזרו הרבנים וראשי הישיבות בימים ההם, בהיות ישראל גוי בקרב גוי וממלכה בקרב ממלכה, עוד לא סרו מקרב מחננו עד היום, אף-על-פי שכבר חדלו ראשי הישיבות לקחת מתנות בעדם: תרנגולים פטומים וברבורים אבוסים תחת הכותם אחור את תלמידי החדרים בכל שבוע ושבוע.  הפלפול, יליד הימים הראשונים האלה, אשר על-פי סיבות היסטוריות, שנזכיר בהמשך מאמרנו, ירד בימינו עשר מעלות אחורנית, עוד לא אבד כל זכר לו ועוד השאיר אחריו עוללות אחר כי כלה בצירו, ומי יודע כמה יגיעות תיגע עוד ההשכלה השוררת עתה בארץ החיים בטרם יעלה בידה להסיר זמורות-זר אלה מכרם עמנו, למען לא יהיה עוד ישראל למשל ולשנינה וירום קרנו בכבוד.  אחת היא על כן אמרנו, אם היו הימים ההם טובים לישראל בעתם, ומנוחה היתה להם מסביב, הנה המנוחה והשלווה הזאת היתה מנוחת שדה הקברים מבלי חיים ואור, והארץ היתה תוהו ואין תקוה לימים הבאים, כי לא שמו העתים לנגד עיניהם ולא ראו את הנולד.

מוּדעת זאת כי שרי פולין לא מאהבתם את היהודים נתנו להם חופשה לרדות בעדתם כטוב בעיניהם, כי אם מאשר בזו ושיקצו אותם לא רצו לספחם ליושבי הארץ להיות כאחד האזרחים, על כן לא פתחו להם שערי בתי-הספר הכללים ולא נתנום ללמוד בתוכם, ויבדילום מעם הארץ ויאמרו לאמור: הבו לכם ראשים לשבטיכם מקרב אחיכם, שתו מים מבור כרו מחוקקיכם, לימדו תורתכם, כי היא חכמתכם ובינתכם, ואין לכם חלק ונחלה בחכמות העולם ובמדעים אשר בם נתפאר, לכו באור אשכם, סחרו את הארץ ותנו לנו מס כאשר נשית עליכם.  היהודים שמחו על זה, כי אהבו כן, ויהי בהיותם נבזים ושפלים בעיני השרים אדוניהם, ובכל תהלוכותיהם עמהם שמעו קול נוגש ומבזה, ותהי להם לחוק לכרוע ברך לפני השרים ולהשתחוות לפניהם ולהשפיל את עצמם עד עפר.  אולם בשובם מבתי השרים לקהל עדתם לבשו גיאות וירימו ראש, ויקחו שבט מושלים בידיהם לרדות באחיהם העניים ושפלי-הערך כאשר רדו השרים בהם בפרך.  ובמה אפוא יקחו להם קרניים אנשים כאלה לרדות בעדתם, מבלי אין להם ממשלה מדינית כיתר העמים? וישימו עצות בנפשם להשתרר בעמם בענייני דת ואמונה, במנהגי בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, לגזור גזירות ולתקן תקנות ולנדור נדר להפריש מאיסורא, וירבו חומרות ויעמיסו עול קשה על קהל עדתם, וכאשר קצרה רוח אחד העם בעבודה הזאת ולא יכול לנשוא עליו העול הקשה, ויעשה אח מאחת מאלה אשר גזרו זקני העדה לבלתי עשות, ותעל עליו חמת הפרנסים והרבנים ויענישוהו קשה, כאשר למדו לעשות משרי פולין אדוני הארץ אשר הכו בלי חמלה את איכריהם עבדי עולם, ואשר לא חסה עיניהם על איש ואשה הרה ויולדת יחד, אשר חרשו על גבם במקל ורצועה וישפכו דם נקי, מהם למדו בני ישראל לעשות כמוהם ובדרכיהם הלכו, ולמצב כזה קראו 'דרור' וייטב בעיניהם.

 

ב: שבירת הכלים

נשברה קרית תוהו (ישעיה כד, י)

ויהי בשנת ת"ח לאלף השישי ושתיים רעות באו על ישראל כחתף; אשר דיכאו לארץ חיתו ויפריעו מנוחתו וישימו שמות בכל דבריו וענייניו עד לאין מרפא.

הרעה הראשונה, אשר הפריעה את בני ישראל ממנוחתם והעירתם מתרדמתם, היא גזירת בוגדאן חמילניצקי, שר צבא הקוזאקין, אשר במרדו בשנת ת"ח במלך פולין וולאדיסלאב בן זיגמונד שפך חרון אפו, עברה וזעם על בני ישראל ויובילם כצאן לטבח.

עוד בטרם עלה הארי הזה מסבכו להשאות ערים גלים נצים לשים הארץ שמה ולהרטיבה מדם אדם, כבר קם החמס למטה הרשע בשנת ה' שס"ב היא שנת השבע-עשרה למלך זיגמונד, על-ידי הצורר נאליווינקו, ובשנת, שצ"ט, היא שנת השבע למלכות וולאדיסלאב, על-ידי הצורר פאווליוק, אשר במרדם במלכות שפכו דם כמים, וישראל עם לא עז, גוי לא ישא חרב, נפל שדוד ואין מציל.  אולם אלה השניים לא האריכו ימים ולא הרחיקו לכת, כי נפל עליהם חיל המלך ויתפשום חיים וגמולם הושב בראשם ותהי הרווחה.  לא כן בוגדאן חמילניצקי, הוא היה הולך הלוך וגבור חמש שנים רצופות, משנת ת"ח עד שנת תי"ב, וילך בארץ לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום בואו שמה שם שמות ויך מכה רבה בפולנים וביהודים עד הישמדם.  כי היתה חטאת יהודה וישראל כתובה בציפורן שמיר על לוח לב חמילניצקי, כי כאשר הכבידו שרי פולין את אוכפם על האיכרים עבדיהם ויעבידום אותם בפרך, שמו את היהודים מוכסיהם וחוכרי שדותיהם לשרי מיסים על האומללים האלה, ורבים מבני ישראל הקשיחו ליבם וכלאו רחמיהם מצאן אדם אלה, ויהי כלי למעשה השרים האכזרים אבירי לב לרדות באיכרים לכלות שארם ובשרם.  ויהי כאשר אזר חמילניצקי כגיבור מותניו להוציא את העבדים מתחת סבלות אדונים קשה, ויט ידו החזקה על שרי פולין וישם ראשונה ביהודים פניו, ויהי הנקל לו לקחת נקמתו מהם וישימם כעפר לדוש, ככתוב על ספרי דברי-הימים לעת ההיא, אשר היה יהודה לבוז ישראל למרמס רגל ונוקשו ונלכדו בפח ובפחת ולא קמה בם רוח מפני רודפיהם.  רבים מבני ישראל ניסו להימלט על נפשם למדינות אחרות, עברו אורחות ימים וישוטטו בארצות רחוקות ואיי הים, ורבים נהרגו במיתות משונות ואכזריות באין חומל ומרחם עליהם, כי גם על שרי פולין עבר כוס-החימה הזה ותהי הארץ כמרקחה, ובני ישראל באו עד משבר, ולולא ה' צבאות הותיר להם שריד כי עתה כלתה עליהם הרעה ולא נשאר בם איש בארץ ההיא.  ההרג והאבדון, הטלטול והגלות הפכו משורש את הסדרים והמנהגים הראשונים, בוטלו הישיבות והבחורים נפוצו, סר שבט מפרנסי הקהל ומנהיגיהם ומחוקק מבין רגלי ראשי הישיבות, הפו"מ שכחו רבצם והרבנים מרחוק ברחו אם נמלטו ממוות.  אחר עבור הזעם היה אבל גדול ליהודים כי שודדה אדרתם, כל העם בכו למשפחותם על ביטול תורה ועל הרבנים כי אפסו וייכחדו מן הארץ והמר עליהם כהמר על חיות נפשם וספדו עליהם: הוי אדון והוי הודו; אכן אבלם ויגונם לא העלו ארוכה לשברם, מוט התמוטטו עמודי הפרנסים המנהיגים ורבני ד' ארצות, אשר ברוב ימים סרו מן הדרך אשר סלו להם הרבנים הראשונים הישרים בלבותם, ויהי שבטם שבט נוגש ולא להועיל גברו בארץ, נוד התנודדה היהדות כמלונה ולא ידעה אנה פניה מועדות.

הרעה השנית, אשר אכלה את ישראל בכל פה ועצמותיו גירמה, ותרבה להשחית ולבלע אולי עוד יותר מהראשונה היא, כי בשנה ההיא, שנת ת"ח לאלף השישי, צץ הרשע, פרח הזדון ויך שורשיו בבית ישראל, שורש פודה רוש ולענה, אשר עוד עד היום לא שורש מבית יעקב גזעו, ועודו מתהפך במחנה ישראל בתמונות שונות, פושט צורה ולובש צורה אחרת, והעם ההולכים בחושך ידמו לראות אור וילכו בתוהו ויתעו בשוא, הלא הוא המדיח שבתאי צבי המשיח, אשר נגלה בשנה ההיא בעיר מולדתו איזמיר (סמירנה) לאנשי בריתו שומרי עדותיו, ויקרא בשם ה' לאמור, כי משיח אלוהי יעקב הוא, והוא יושיע את ישראל וינחילם את ארץ אבותיהם.  רבים מגדולי שלומי אמוני ישראל האמינו בו וילכו אחריו כשור את טבח, חסידים, יראים ותופשי התורה כרעו ברך לפניו וישימו לו כבוד אלוהים והתפללו אליו.  בעת ההיא שינתה היהדות את פניה, כי המדיח הזה הטיל בה ארס, אשר אכל חצי בשרה ויגע עד נפשה.  רבות רעות סבלה היהדות מאז עזבה את הדרך הכבושה, אשר הדריכה בה האיש שלא קם כמוהו, משה איש האלוהים, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, לולא חלה בתורתו הנאמנה יד אדם לחלל יופיה ולהוליך שולל את העם בזדון או בשגגה, רבות שבעה לה נפש היהדות ממתעים כאלה, אשר תעו-מני דרך ויתעו את ההולכים אחריהם, אבל לא אחד מהם הירבה להשחית לדורות עולם כמו המדיח ההוא ש"צ.  כולם יחד נגעו רק בענפי היהדות, זה בכה וזה בכה, קיצצו בנטיעות, הסירו נטישותיה ויזרעו זמורת-זר, והוא לבדו הרגיז מוסדותיה ויניע אמות הסיפים, והוא שאמרו עליו מחזיקי כן תורנו, שביטל תורה דבריאה (כאשר נבאר עוד את העניין הזה, אם ירצה השם, בהמשך המאמר), וכל עמל הבעש"ט ז"ל, אשר הבין אל פעולותיו, להשיב היהדות על כנה ולהפיר עצת המדיח, לא הועילה לו להסיר גילוליו מבית ישראל; יען כי כוחו ועוצם ידו של המדיח היתה הקבלה, וס' הזוהר היה כלי למעשהו, אשר גם הבעש"ט האמין בשניהם אמונה בלתי-מוגבלת, ותהי לו האמונה הזאת למוקש עד בלי יכול לסקל היהדות מאבני נגף אשר מילא אותו שבתאי צבי בכוחו זה.

לוא אחד המשכילים, אשר החכמה אור לנתיבתו ואותה הושיב על כיסא התורה והאמונה, הטף הטיף לעם הזה לאמור: 'פירקו מעליכם עול התורה והמצוות והנכם נגאלים!' הלא ירוק ירקו בפניו שלומי אמוני ישראל וקראו אחריו מלא, כי דבר ה' בזה ובתורתו ישים תהלה וישראל רב עם אל ועם תורתו נאמן.  ומה ביקש שבתאי צבי? הלא גם הוא הרס את התורה עד היסוד בה ויאמר לא היא, לא ערב עוד לב אחד המשנים (רעפארמער) בדורות האחרונים שלנו להפוך משורש את כל דברי התורה והמצוה באחת ערי אשכנז הרחק מערי ישראל העוסקים בתלמוד ופוסקים, ככל אשר עשה שבתאי צבי לעיני כל ישראל בתוך קהל ועדה עוסקים בתורה ובמצוות, לומדים חסידים מופלגים מתענים ומסגפים את עצמם, ושם ה' ותורתו לא ימיש מפיהם וכל מעשיהם לשם שמים, ועם כל זה האמינו בו רבים ונתנו כבוד לשמו והרעיש את כל העולם.  ובמה אפוא היה כוחו גדול? – יען כי לא הדליק נרו באור הדעת אשר אותה מאס העם ההולכים בחושך, ואת אשו החזקה אשר יצאה ללהב ולהבערה, ולא להאיר, הוריד משמי הקבלה הסתומה והחתומה המבולבלת והמבלבלת את המוח, לכן נהרו אחריו רבים ונפלו בעצומיו אדירי התורה אשר אמונתם הוליכה אותם שולל, בהיותה בלתי-מיוסדת על חקירה ודרישה, וכפתאים האמינו לכל דבר הנאחז בסבך סודות הקבלה וספר הזוהר.

כבר הראינו לדעת בחלק הראשון מספרנו 'תולדות הקבלה והחסידות', שהקבלה עוד בתחילת צמיחתה היתה מטרתה ההתנגדות אל התלמוד, האף אמנם היתה ההתנגדות הזאת בהעלם והסתר, עד שכמה גדולים אדירי התלמוד לא הרגישו בזה, ונתפשו במצודת הקבלה אשר החזיקוה לחכמה קדושה ונשגבה.  ותחת אשר היה להם לקרוא תגר עליה ולאסרה לבוא בקהל, אם היו מרגישים התנגדותה אל התלמוד (כאשר באמת עשו כן הרבה גדולים מחכמי התורה אשר באו עד חקר כוונתה) היו לה למשען עוז ובשמם הרימה קרנה.  ועינינו הרואות שכל מה שנתרחבה שיטת הקבלה ביותר כן הרבתה לפרוץ פרץ בגדר התלמוד והרבנות, עד שבספר 'הזוהר' כבר נמצאו דברים מתנגדים לדינים והלכות שבתלמוד בפומבי, עד שהגאון יעב"ץ, הפוסע עוד גם הוא על שני הסעיפים במה שנוגע לס' הזוהר, רגלו אחת עומדת במישור החקירה החפשית והביקורת ההגיונית ורגלו האחת טובעת בבוץ הקבלה והאמונה בס' הזוהר, היה מוכרח לקרוא מכאב לב: 'מי העמל בתורה והעוסק בה לשמה יוכל לסבול את זאת וכו' ונדמה כאילו היתה לבעל ס' הזוהר תורה אחרת חלילה וכו' ' (עיין 'תולדות הקבלה והחסידות', צד 99, מה שהבאתי עוד בשם הגאון יעב"ץ בס' 'מטפחת ספרים'), והוכרחו גדולי הרבנים שבכל דור להזהיר את העם, לבלתי שמוע לדברי הקבלה וס' הזוהר במקום שהם חולקים על התלמוד, כמבואר בתשובות הרדב"ז הביאו המ"א, והרש"ל בתשובותיו סי' צ"ח כתב וז"ל: 'אם רבי שמעון בן יוחאי עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים אין משגיחין בו, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו כו' ' עד כאן לשונו.  וכל זה בהיותם מאמינים שס' הזוהר הוא מרשב"י ולא הרגישו בתרמית המזיפים, ולוא ידעו כמונו היום, שסה"ז איננו לרשב"י, אין ספק שגרשוהו מהסתפח בנחלת הספרים הקדושים וצא צא אמרו לו.  ובזמן מאוחר, כאשר נתרחבה שיטת הקבלה עוד יותר ותלך הלוך וגדול בקרב העם, גדלה גם התנגדותה להתלמוד, עד שבעל ס' 'הקנה' או 'הפליאה' (המאוחר גם כן בזמן אף-על-פי שחשבוהו לקדמון) מוציא עתק מפיו על התלמוד (כמבואר בח"ב מספרנו אשר עודנו בכתובים).

ההתנגדות היותר גדולה וכוללת היא כוונת המצוות שבדו המקובלים ועשאום עיקר.  וכל מצווה בלא כוונה מכוונותיהם היא לדעתם אפס ותוהו, ובתלמוד הוא כלל גדול שאין מצוות צריכות כוונה, היינו אפילו כוונה פשוטה, ובפרט כוונת המקובלים שמייחדים ומזווגים לקב"ה ושכינתיה ובונים עולמות עליונים בכל כוונה מכוונותיהם.  כוונות כאלה לא עלו מעולם על לב בעלי התלמוד ולא נראו להם אפילו בחלום, אבל גם כוונות פשוטות לשים לבו למה שהוא עושה לא הצריכו חכמים, ורק המעשה היא עיקר לדעתם.  והיוצא מההתנגדות הזאת היא, שלפי התלמוד עיקר המצוה היא המעשה שלה הידוע ומובן לכל איש.  ולפי הקבלה אין בנגלה שום ממש, והעיקר הוא הסוד הנסתר שיסודתו בהררי הקבלה הידוע רק ליודעי חן הקדושים אשר בארץ ומבחר מין האנושי.  וזהו התנגדות מן הקצה אל הקצה, שאין המצוה שעושה התלמודי זו המצוה עצמה שעושה המקובל, לפי שהן שונות במטרתן וכוונתן; זה עושה מצוה לפי שכתוב בתורה ונצטווה עליה מפי הגבורה, וזה בונה עולמות ומתעלה למרום ויודע דעת עליון ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.  תוצאות ההתנגדות הזאת גדולות ורחבות כמו שנראה.

עוד בזמן החסידים ובעלי הסודות הקדמונים (האסיים והאלכסנדרונים) היו קצתם נוטים לחשוב, שאין צורך בעשיית המצוות כלל בפועל ממש לפי פשוטם, והעיקר הוא ידיעת סודותיהם.  וידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון היהודי, התנגד להם והוכיח להם טעותם (כמבואר בפרק ג' ח"א מספרנו הנ"ל).  הדעת הזאת לא משה מקרב המקובלים, ובכל עת נמצאו מקובלים שזלזלו בפשיטת המצוות והתורה ושמו ליבם רק אל הסודות והנסתרות (וזה מה שנקרא בפי השצ"יים תורה דאצילות, רוצה לומר המחשבות, אידעען), והביטו על אחיהם המקיימים התורה רק על-פי הנגלות להם (תורה דבריאה) כמו על אנשים שאין מוח בקודקודם והיו בעיניהם כחגבים, עד שבא שבתאי צבי והסיר המסווה מעל פניו וחדל להחניף לבעלי התלמוד ודרש שיטתו ברבים שאין צורך בקיום-המצוות כלל, וזה מה שנקרא בפי השצ"יים שביטל תורה דבריאה ותיקן תורה דאצילות, ואחריו החרה-החזיק יעקב פראנק (אשר עוד נדבר ממנו במה שיבוא) ביתר שאת ועוז, ולמען חזק שיטתו לא הסתפק בביטול המצוות בלבד, כי אם חייב הפכן והתיר כל העבירות היותר חמורות ועשה אותן לחיוב גמור (כמבואר במקומו).  מטרת ש"צ ונושאי-כליו היתה שונה מאוד ממטרת המקובלים שלפניו.  אלה שהיו לפניו היה בשמים דרכם ועלילותם, ובנו בשמים עליותם, בזו ושיקצו את הארץ אשר התקוממה להם, כי לא היה ליהודים חלק ונחלה בה, וישאו מרום עיניהם ויבנו להם עולמות עליונים בכוח דמיונם ושם חביון עוזם.  לא כן ש"צ וכת דליה, המה ראו כן תמהו, שכל הרדיפות שהיהודים סובלים בגלות המר הן רק בעבור המצוות שהם שומרים ונזהרים בהן לעשותן כפשוטן וכצורתן, ועל-ידיהן ובסיבתן הם עם לבדד ישכון ודתיהם שונות מכל עם, אשר על כן הם שנואים ובזויים בעיני העמים ויגרשו אותם מהסתפח בנחלת אזרחי הארץ, ועל זה דווה ליבם מאוד, ונראה להם, לפי דעת, שבחנם סובלים היהודים יסורים קשים ומרים כאלה להיות כגרים בארץ אשר נולדו בה וחלק אין להם בכל חיי העולם הזה, וגם אין שכר להם בעולם הבא, כי ה' לא ציווה אותם למסור נפשם להרג ואבדון ולהיות מטרה לחיצי זעם כאלה, אחר שלפי יסודות הקבלה, שבהם החזיקו ש"צ וסיעתו ובם דבקה נפשם, אין יסוד ושורש כלל לכל מעשה המצוות הגלויות האלה – תורה דבריאה – אשר עליהם היהודים מוצאים להרג ובסיבתן הם מרוחקים בזרוע מכל משפטי אזרחי הארץ.  על כן דמו בנפשם לבטל כל התורה הגלויה, ולא יעצרו עוד המצוות בעד העם לבלתי יתערבו בגויי הארץ למראית-עין, והיה ככל העמים בית ישראל שוכן לבטח וחלק ונחלה לו בתבל ארצה בין אחיו, שרים למשפט ישרו ורוזנים ואולי גם מלכים מחלציו יצאו, וישראל יעשה חיל, יעלה אל על, ובכל זאת לא יחדלו מהיות עם ה' וסגולתו מכל העמים, כי גילה להם את סודו על-ידי תורתו – תורה דאצילות – אשר יחזיקו בה בקרב ליבם בבתי אוהלם, יכוונו כוונות ויבנו עולמות ומי יחוש להם? ומי יגלה מצפוני לבבם? אחר שבגלוי יהיו ככל העמים.

שבתאי צבי וסיעתו, אשר היו בארצות הישמעאלים בעלי דת מוחמד, לא מצאו שום מכשול בדרך הזה, להתדמות בחיצוניותם לעמי הארץ, בהיות אמונת מוחמד בנויה על אחדות ה' ואין בה שום חשש עבודה זרה, ואין בה מה שיתנגד לתורתם תורה דאצילות, על כן לא זע ולא חרד לבם, ויחזיקו בכנף דת מוחמד למראית עין למען השלך מעליהם עול הגלות, ולהיות בקרב לבם יהודים וסגולת העמים כפי דעתם ומחשבתם.

זאת היתה פעולת הש"ציות ואלה תולדות הקבלה וסודותיה.  ואם אמנם לא עלתה ביד ש"צ לתפוש בחרמו כל עדת ישראל, ובהמירו את דתו המיר את כבודו, העם ראה וינוס, היהדות סבה לאחור, הרבנים רקדו כאלים רגזו וחלו, כי בא הקץ על שאלותיהם ותשובותיהם על פלפוליהם וחלוקיהם.  בכל זאת שמה ושערוריה נהיתה בהיהדות ורבים נזרו לבשת, ואחר כי כלה בציר עוד נשארו עוללות וכרם בית ישראל עלה שמיר ושית, ותהי מהומה ומבוכה בקרב ישראל והמרגעה נשכחה.  העם נחלק לכיתות, אלה החזיקו בשיטת הקבלה ויעשו את לימודה עיקר והתלמוד טפול לה, עסקו כל ימיהם בסודות ובבניין עולמות, ואלה העריצו והקדישו את התלמוד והפוסקים וישימו כל מעיינם בם, וגם אלה בקבלה שגו ובזוהר תעו ולא ערב לבם לחשוב עליהם רעה, כי כבר הכתה הקבלה שורש ותקדש בעיני העם כולו ותהי יראתם אותה מצוות אנשים מלומדה, ומזאת היתה נסיבה, כי לא תמה לגווע ולא השיבה אחור ימינה מהכות עוד את בית יעקב רסיסים ואת בית ישראל בקיעים, הכה הזוהר באלפיו והקבלה ברבבותיה, ותמלא היהדות סודות וכוונותם יחודים וזיווגים, אשר לא שיערו הראשונים ולא ידעו אותם לא התורה שבכתב ולא התורה שבעל-פה, כתבי האר"י היו לתורה חדשה בישראל, וכל העוסקים בה היו לקדושים בארץ, ויכתבו ספרים הרבה אין קץ, וכאשר רבו ההוגים בה, ומעטו המבינים, כי ערפל חתולתם וחושך סתרם, מצאו און להם גם אלה המקובלים אשר השציו"ת יסודתם להביא את ספריהם מנחה לבית ישראל מאמינים בני מאמינים, ויהיו גם ספריהם קודש להם, כי קדושת הקבלה חופפת עליהם וספר הזוהר מציץ מחרכי דבריהם, בין כה וכה נשארה הש"ציות לנחלת עולם, ולא סרה מקרב מחנה ישראל עד היום.

 

ג: שבר על שבר

כי שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ

פתאום שודדו אוהלי רגע יריעותי (ירמיהו ד, כ)

עוד לא נרפא ישראל מן המכות אשר הוכה על-ידי שבתאי צבי וסיעתו, כי מאזרי זיקות הש"צ נפוצו בכל הארצות וימלאו פני תבל כתבי עמל ואון לתפוש את לב העם, והנה זיק אחד נפל במדינת פולין ויהי ללבת אש ובוערה וללהבה תלחך ערים ויושביהן. – איש היה בגאליציה בעיר טשרנוביץ ושמו ליב, ויוליד בן בשנת תע"ב או תע"ג, יש אומרים בשנת תפ"ז, ויקרא את שמו יעקב (כי עקב יעקב את בית ישראל).   ויהי הנער מילדותו ערום כנחש, ועוד בילדותו עקב את אביו, ויהי כאשר לא אבה לעסוק בתורה כחפץ אביו ויתנהו אביו לאיש סוחר לשרתו בעסקיו, ובהיותו בן שש-עשרה שנה בא לבוקארסט בתור משרת אצל סוחר יהודי פולני, ומשם הלך לטורקיה, ושם נעשה סוחר בעצמו וירכש רכוש רב.  בשנת תקי"ב (1752) נשא אשה בעיר ניקופוליס בתולה יפה, אשר הולידה לו שני בנים האחד בשנת תקי"ב והשני בשנת תקט"ו.  בעת ההיא כרת ברית את כת ש"צ בעיר סאלוניקי ויהי כאחד מהם.  אנשי הכת הזאת היו יהודים-מחמדיים, ושתי האמונות השתמשו אצלם בערבוביה, ועל-פי הדברים האלה נהג זה האיש יעקב אחר-כך מנהגים זרים, מכוסים באופל הסודות והרמזים, ובשובו לארץ מולדתו ויחל להיות גיבור ציד בארץ לצוד את לב אחיו למדחפות, קראו את שמו פראנק או פרענק, כי כן דרך היהודים בארצות האל לקרוא איש יהודי מארץ טורקיה.

עוד בטרם בא פראנק זה ארצה פולניה, בשובו מארץ טורקיה, נירה לה שם כת ש"צ ניר רשעים, אבל היה במחשך מעשיהם, כי נפל עליהם פחד הרבנים אשר היו עוינים אותם תמיד, ובכל זאת ביקשו להציב להם יד ולצודד נפשות תחת מסווה החסידות ויראת ה', וכלום היתה הכת הזאת חסרה אלא ראש ומנהל לבחור דרכם וליושב ראש לעשותם לחברה שלמה, ואיש כזה מצאה ביעקב פראנק, אשר בהיותו עוד בטורקיה, חשב מחשבות להיות ראש לשועלים מחבלים כרם בית ישראל, וכפי הנראה לא עלתה בידו להוציא שם מחשבתו אל הפועל, כי מרה עליו נפש כל העם, עד כי גם הנשים השאננות השליכו עליו אבנים בצאתו לחוץ.  ויהי בשובו משם לפולניה ארץ מולדתו, בהיותו בדרך צדד כמה נפשות בתחבולותיו, על-ידי אותות הבל וריק שאחז בם את העיניים ועל-ידי כסף רב שפיזר להם.  כי היה פראנק בקי ברמאות, ואף-על-פי שהיה יודע כמה לשונות השתמש רק בלשון המבולבל של היהודים הספרדים.

בעת ההיא נפלה מחלוקת בין יהודי פולניה על-ידי הגאון ר' יהונתן אייבשיצר, שיצא עליו שם רע שהוא מכת ש"צ, ויעבור פראנק בארץ פולניה להפיץ שם את תעתועי לימודיו, ויאמר על עצמו שהוא משיח ואלוה בדמות בן-אדם ויאחז עיני הנגררים אחריו על-ידי אותות-שוא ומדוחים שעשה בעורמה על-ידי מראות מלוטשות וכדומה, והגיד עתידות לא באות ולא יהיו והפתאים האמינו לכל דבריו, ביטל הלכות צניעות ונישואין והפקיר הנשים לזנות, ויפזר ממון הרבה מאוד, ויהיו השבתיים בפולניה לפראנקיסטים, ויקטן בעיניהם לעשותו למשיח ויעשוהו עגל מסכה ויאמרו פראנק הוא אלוהים, בתפילותיהם עירבבו מילות ספרדיות וטורקיות לקוחות מתפילות השבתיים שבתוגרמא.

בעיר לאסקירינה בפלך פודוליה נודעו דרכיהם ובפועל כפם נוקשו, כי עשו מעשה זימה אשר נגלה לעין השמש.  באותה שעה נתפש גם פראנק עצמו; אבל בהיותו איש טורקי וסר למשמעת הסולטאן לא נעשה עמו דבר וחופשה ניתנה לו.  למן היום ההוא הוטלה איבת עולם בין הפראנקיסטים והיהודים על-ידי גביית עדות של הרב אב בית-דין קהילת סאטאניב מן 11 יוני 1756 (ה"א תקנ"ו).  נודע כי עברו הפראנקיסטים על חילול שבת ואכילת טריפות וגילוי עריות, והאות היותר נאמן על תועבות סודותיהם של הפראנקיסטים הוא שרוב נשותיהם עזבו אותם וברחו לנפשן, ויבחרו לחיות חיי צער ולחץ רק לבלתי שוב לבעליהן שעשון הפקר.

הרבנים התמרמרו נגדם מאוד וירדפום על צוואריהם ויכום חרם, ומסרו אותם לדיני מלכות בכל חטאותיהם ובכל הנבלות אשר עשו.  פראנק וסיעתו חשבו מחשבות להינקם מאויביהם, ועל-פי עצת פראנק התנצרו הרבה מעדתו שנתפשו לדין מלכות ויקבלו עליהם אמונת השילוש והתגשמות אלוהים בבן-אדם.  הבישוף מקאמיניץ דומברובסקי הוציאם לחירות, והם הבטיחוהו על שקר כי מאת אלפים יהודים יקבלו עליהם עול דת הנוצרים.  בפקודת אדונם פראנק נאספו חשובי הפראנקיסטים בעיר רוהאטין לשית עצות איך להפיל בשחת את אויביהם היהודים.  וזה אשר יצא ראשונה בעצתם, להעליל עליהם שעל-פי התלמוד מחוייבים היהודים לשפוך דם הנוצרים לצורך מצוה.  השקר הזה נודע בימים ההם בפולניה רק מעט, והפראנקיסטים הם שפרסמו השקר הזה ומצח אשה זונה היה להם לבדות מלבם שקר מוחלט זה, ולהשתדל לפרסם אותו.  ממילא מובן שתיכף אחר העלילה השתדלו הפראנקיסטים שיקחו מקחים כאלה שיהיה להם על מה להסמיך עלילתם.  עוד יתירה עשו הפראנקיסטים, הסיתו את הבישוף לקרוא יום מועד לוויכוח בינם לבין התלמודיים על דבר אמונת השילוש, ויעש כן הבישוף ועונש כסף רב שם על התלמודיים אשר לא יבואו ליום המוגבל.  הרבנים נבהלו נחפזו מאוד, ויעשו הפראנקיסטים פראגראם לתוכן הוויכוח, [מלא זיוף ומרמה...].

 

מלבד העלילה שנזכרה למעלה בא בפראגראם הנ"ל בן תשעה סעיפים הסעיפים האלה: ד) הן אמת שמאמינים הם הפראנקיסטים באלוה אחד בורא שמים וארץ המשגיח בכל העולם בכלל ובפרט.  אבל בכל זאת   ה) מאמינים הם שהאלוה האחד ההוא הוא בעל ג' פרצופים אשר יורו עליהם סודות התורה הקדושה ומפורש הדבר בהזוהר הקדוש, ולמה אם כן – כה נשאל אתכם היהודים – למה לא תאמינו בקדושה המשולשת ובאחדותה, בהיות התורה הקדושה והזוהר הקדוש מלאים מאמונה זו?  ו) וכן מאמינים אנחנו שנכנס אלוה בגוף בן-אדם ואכל ושתה וישן ועשה כל צרכי הגוף, אבל כל זה עשה בלי כל עוון וחטא.  הרבה מהרבנים קיבלו עליהם עונש כסף, ורק מעט מהם באו ליום המיועד להתווכח.  ואנחנו לא נדע כי אם מעט מזעיר מכל מה שנאמר ונעשה בעת ההיא.   רק זאת ידענו שניצחו הרשעים את הרבנים ונגזר על היהודים עונש ממון הרבה, וספרי התלמוד אשר נמצאו אצלם נשרפו [ומה'...], כי מהרה אחר זה מת הבישוף דומברובסקי, והנונציוס (ממלא מקום הפפא דרומא) ניקולאי [דילה] סירה עמד לימין צדקת היהודים.  אז נהפך הגורל על הפראנקיסטים והרודפים נהפכו לנרדפים.  ויהי כאשר ברחו לנפשם לארץ טורקיה רדפו אותם הטורקים גם כן על צוואריהם, ויפנו אל פראנק, אשר ישב אז בניקופוליס, לדרוש עצתו, ויבוא לפודוליה בבגדי איש טורקי וחמישים איש רצים לפניו, ויגד עצתו אמונה לאנשי בריתו לקבל עליהם בפומבי אמונת הנוצרים הקאתוליים, ויעשו כן, ויכתבו ביקשו אל הארצהביסקופ אשר בלבוב.  ובכל זאת השתדלו שלא תישמע על-פי בקשתם מילת טבילה (טויפען) כי אף-על-פי שיצאו כבר מכלל היהודים היתה המלה הזאת כתועבה להם ולזרא באפם.  ויהי כאשר לא ניתנה להם בקשתם וינסו פעם שנית לשאול כזאת בשנת ה' תקי"ט (1759) ויהי בנסוע הארצהבישוף לגניעזען, ומיקולסקי הקאנוניקוס מילא את מקומו ועשה הנחה להפראנקיסטים ורווח להם מעט, כי אהב מיקולסקי מאוד לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי אמונתו.  בבקשתם החדשה הראו את עצמם נוטים לטבילה (טויפע), אבל השתדלו מחדש להתווכח עם הרבנים התלמודיים.  בפעם הזאת תמכו הפראגראם שלהם ביסודות עיקרי הדת של הקאתוליים הרומיים, וככלב שב אל קיאו כן שבו עוד הפעם בלי בושה וכלימה אל עלילת-הדם הכוזבת.  מיקולסקי נרצה להם והגביל יום הוויכוח בלבוב, את יום 16 יולי, וישם כסף ענושים אלף טאלר, אם לא יבואו הרבנים, פרנסי-הקהילה ומנהיגיה ליום המיועד.  ויהי ביום ההוא ויבואו ארבעים רבנים, ושלושה מהם נבחרו לראשי המדברים.  הוויכוח נמשך שלושה ימים, והצדדים לא הבינו זה את זה ולא שמעו איש שפת רעהו, כי התלמודיים והפראנקיסטים לא ידעו שפת פולניה והפולנים לא הבינו לשון עברית.  ועם כל זה רע ומר היה מוצא הדברים האלה, כי נהרגו כמה יהודים על דבר העלילה הנוראה.  ויהי כאשר ראו, כי נטה הוויכוח לצד הפראנקיסטים ויבוא פראנק בעצמו ללבוב (21 יולי) בהוד ותפארת, נוסע במרכבה רתומה לשישה סוסים מיוזנים, לבוש בגדי חמודות כאחד ממלכי ארץ הקדם, ואחריו רוב אדם ימשך במרכבות ועגלות גדולות וקטנות מלאות אדם רב ועדתו, אשר ברצונם באו במסרת ברית דת הקאתולית.  ובכל זאת בדבר הראשי לא חרך רמיה צידו.  לא התחולל סער רדיפה כללית על היהודים, לא התנופפה מלחמת תנופה על התלמוד וכברת ארץ לא נתנה להרשעים האלה לייסד שם כיתה חדשה כחפצם, ואדרבה נחשדו מאוד בעיני הנוצרים, עד שהכריחם מיקולסקי להיטבל, ונטבלו לערך אלף פראנקיסטים ובתוכם גם פראנק עצמו, רק שבחר לו לאב מטבל את המלך בווארשה גם אשתו נטבלה עמו ועמה גם בתו חווה שילדה בעת ההיא, והבת ההיא היתה יפת-תואר ויפת-מראה להלל מאוד, ואחרי מות אביה אחזה במלאכתו מלאכת הרמיה.  ויהי כבוא פראנק לעיר המלוכה ווארשה ועמו גדוד אנשים לובשי בגדי טורקיה, ותהום כל העיר.  אולם חיש-מהרה אחרי כן נהפך כבודו לקלון בעיני הנוצרים ויהיו עוינים אותו בעיני חשד.  הכבוד הגדול אשר כיבדוהו הנגררים אחריו כאלוהים, השררות אשר נהג בהוצאת ממון הרבה כאשר יעשו השרים הרמים והנסיכים, מבלי אשר נודע מקור עושרו ומוצא לכספו הרב, ואיזה דברים שר יצאו משפתי פראנק אשר בגאוותו לא שמר מחסום לפיו, והודאת קצת מהנגררים אחריו, שהם מאמינים בו, שהוא בעצמו ישוע המשיח, ומסירת אחד מאנשיו שנהפך לו לאויב באשר חדל לתת לו נדבות כפיו כפעם בפעם, גרמו לו שהושב בבית האסורים ביום 26 ינואר בשנת 1760 (ה' תק"ך).

כאשר ישבו הכמרים כסאות למשפט נחפשו עקביו וניבעו מצפוניו, ונגלה שעשה את עצמו למשיח שירד משמים ארצה (רוצה לומר שהוא אלוה שנתגשם בגוף אדם) וציווה להנמשכים אחריו להתפלל אליו ושכל מגמתו היתה להאחז בארץ פולין עם הנמשכים אחריו בגוף מיוחד, למען יוכל לעשות שם עם סיעתו את מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו ולייסד ממלכה בתוך ממלכה.   גם נודעו דבריו אשר דיבר לא בסתר, שאם יהיו לו רק מאתיים אנשי-חיל חלוצי צבא, יקח לו כברת ארץ ביד חזקה בחרבו ובקשתו לשבת שם עם מתי-סודו.  כפי הנראה עשתה האינקוויזיציה כדרכה ועינתה בעינויים קשים את הפראנקיסטים שנחשדו, שאין תוכם כברם.  ויש רגליים לדבר שעינו גם את פראנק עצמו, כי בלעדי זה אי-אפשר להבין איך הודה בפה מלא את כל הדברים האלה האיש, אשר רגל על לשונו שקר וכזב ובקרבו עמל ואוון.  ואלה הדברים אשר הודה: כי נולד יהודי וקיבל דת מוחמד למען בצוע בצע מאת ממשלת הסולטאן, וכאשר ראה כי לא עשה פרי בהמרתו, פנה לקאמיניץ ומגמתו היתה להיות לראש אל מתנגדי התלמוד.  אחר-כך קיבל דת הנוצרים בתרמית ונטבל בשקר, להוציא אל הפועל את מחשבתו אשר חשב בארץ טורקיה ולא עלתה בידו שם.  על-פי הודאת פיו ועל-פי עדים שהעידו גם כן כזה וכזה יצא עליו הפסק-דין לשבת בבית-האסירים כדין רמאי מפורסם (ביום 19 פברואר 1760, תק"ך).  האנשים הקרובים אליו נאסרו עמו, ויתר ההמון שבאו עמו מפודולייה שבו קצתם לבתיהם, וקצתם נתחייבו לעבוד עבודה קשה בחומר ובלבנים בבניין המצודה, אשר בצ'נסטוכוב.  בשבת פראנק בבית-הסוהר ניסה כמה פעמיםל חדש תרמיתו גם שם, וישלח ספרים בסגנון נבואות אל היהודים ואל הכמרים במוסקבה, ויבקשו הוא והנמשכים אחריו לקבל דת היוונים, ואגב-אורחא השתדל לפרסם שיטתו בבוהמיה ומוראביה, ויהי כאשר נלכדה מצודת צ'נסטוכוב, בסתיו של שנת תק"ב (1772) בידי סובורוב פקיד נגיד של חיל רוסיה, הוציא את פראנק לחופשי, והקיסרית יקאטרינה תמכה אחרי-כן את ידיו גם בכסף.  וסיבת הדבר לא נודע עד היום, כי רוב דברי פראנק עוד ערפל חתולתם ועקבותם לא נודעו.

ויהי כאשר עזב פראנק את ארץ פולין החל לנהוג מנהגים חדשים: התבודד והתרחק מבני-אדם וירב כבוד ביתו כאחד השרים הגדולים ופזר נתן לאביונים ביד נדיבה, ויאסוף סביבו המון רב מהנגררים אחריו וילבישם כאנשי חיל וילמדם קשת.  ואם אמנם החזיק למראה-עיניים בדת הקאתולית לא הניח ידו מהזיות הקבלה והסודות, ולתכלית זו שימשו לפניו שלושה אנשים בקיאים בספר הזוהר מאלה אשר דבקו אחריו מאז.  גם בתו היתה בידו לכלי משחית וגם עליה אמר שהיא אלוהית בדמות אדם.

השערוריה הנעשה בימים ההם בארץ פולין בין עדת היהודים הרגיזו את היהדות ויפריעו מנוחתה, נוסף על אשר כבר רגזה וחלה מתנופת יד חמילניצקי וגזירותיו ושבתאי צבי ובנייניו.  הרבנים והפרנסים ומנהיגים, אשר לא חדלו עוד מקרב הארץ על-פי דבר מלך שלטון, חדל להיות להם תוקפם וגבורתם מפני היד שנשתלחה בעדת ישראל ובאמונתם, ולא יכלו עוד לעצור בעם ביד חזקה כקדם.  רק צל הרבנים והפרנסים ומנהיגים אנו רואים בימים ההם ובזמן הוא, צל בנטותו בטרם יחשך והיה לאפס.  תהלוכות פראנק וכל תועבות מתי-סודו ככל אשר סיפרנו בקצרה (על-פי הדברים שלקחנו מדברי הסופר המפואר ד"ר גרץ אשר כתב בתוך 'יאהרעסבעריכט דעס יידיש טהעאלאגישען סעמינארס צו ברעסלויא' והביאו החכם דר' פיליפסון במכתב-עתי שלו.  'צייטינג דעס יודינטהומס' לשנת 1868 נומער 8–9 פעלייטאן ביילאנע), העלילות אשר באו על בני עמנו בארץ פולין לרגלי הסכסוכים האלה עשו שמות בעדת ישראל והפכו משורש את כל הסדרים והמנהגים, ולא נותרה בם נשמת חיים.  מצב היהדות העיד על עצמו, כי צריך תיקון הוא להוציא הישן מפני החדש ולחשוב מחשבות ולהקים סוכת היהדות הנופלת לתמכה ולסמכה מן המסד עד הטפחות.  רופא לשבורי לב כאלה ומחבש לעצבותם על-פי יסודות חזקים ובחורים שיסודתם בספרי קודש החכמה האמיתית, לא היה אפשר לקוות מציאותו בארץ פולין בימים ההם, ומה' היתה נסיבה להחיש להם עזר מעט ממקום אחר, ומי שאמר לשמן וידלק אמר לחומץ וידלק, ובין כה וכה היתה הרווחה, כי זנח ישראל עצבי השציו"ת והפראנקיזמוס ויואל הלך אחרי צו הבעש"ט, אשר הורה להם דרך אחת לבלי נפול בפח ובפחת המדיחים האלה.

 

ד: בת קמה באמה

מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא

[מתוכו ומעצמו יבוא הקרדום ביער]

(סנהדרין ל"ח)

בין הקרואים להתווכח עם עדת פראנק בהצותם על התלמוד ומחזיקיו, בפעם השנית ביום 16 יולי 1759 (תקי"ט) היה גם האיש המפורסם ר' ישראל בעש"ט, אשר ברבות הימים יצאה ממנו כת חדשה בישראל והמה החסידים החדשים אשר עצמו וירבו מאוד-מאוד ותימלא הארץ אותם.  הבעש"ט היה בימים ההם אחד מן המעטים בארץ פולין, אשר נתנו היתרון ללימודי הקבלה והזוהר על לימוד התלמוד, ובייחוד היה עסקו בקבלת האר"י לוריא, אשר עשתה לה כנפיים בימים ההם ותעף ביעף מעל כל שיטות הקבלה שנתפרסמו מקודם.  כפי הנודע, כבר קיבלה השיטה הזאת גם במדינתנו מעט או הרבה מצבע השציו"ת, אשר גברה ידה בימים ההם ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה על-ידי ספרי נתן העזתי וברכיה ועוד הרבה מבעלי אמונת שבתי צבי אשר שלחו נטישותיהם בכל הארצות, וגם הבעש"ט לא נוקה מזה בתחלת צמיחתו, כנראה ברור מסיפור הנמצא בספר 'שבחי הבעש"ט' וזה לשונו: 'פעם אחת ישן הבעש"ט ובא ש"צ, ימח שמו, ופיתה אותו חס ושלום.  והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות, והציץ הבעש"ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני על לוח אחד שקורין טאביל, וסיפר (ר' יואל) שהבעש"ט אמר שהיה בו (בש"צ) ניצוץ קדוש ותפסו הסמאל במצודתו רחמנא ליצלן' – עד כאן לשונו.  אבל ברבות הימים ראה הבעש"ט והתבונן כי שיטת הש"צ, רוצה לומר ביטול תורה דבריאה, הולידה את הפראנקיזמוס אשר ביקש לעקור את הכול ועיניו ראו ולא זר את הנמשך מזה, ועזב דרך הרשע ויבקש תחבולות לגדור בעד העוסקם בזוהר ובקבלה, אשר אמנם רצתה נפשו בם ובם כל מעינו, לבלתי יסורו מן הדרך ויאבדו מתוך קהל ה' כאשר עשו השציי"ם והפראנקיסטים יוצאי ירכם, וזה היה כל ישעו וכל חפצו של הבעש"ט וחפצו הצליח בידו.  ואם אמנם אמת הדבר, כי החסידות החדשה יוצאת ירך השציו"ת היא וממנה פריה נמצא, בכל זאת לא נוכל להכחיש, כי לא כאמה בתה, ונהפוך הוא, כי מתנגדת היא עד מאוד לאמונת השציי"ם, ורגלה עומדת במישור על אדמת היהדות.  כל עמלו היה לשוב אל המקום אשר עמדה שם הקבלה בימי האר"י ותלמידיו, ובלי שתטבע רגלה בבוץ השציו"ת המוראה הנגאלה שעשתה את העולם הפקר והעלתה ממעמקי השחת את כל המידות הרעות והתאוות הנתעבות ותקרא להן דרור להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.  הבעש"ט התמרמר מאוד נגד התועבות האלה, והוא ותלמידיו אחריו השתדל להרחיקן מקרב עדתם והיה מחניהם קודש.  לא התנגדו אל התלמוד בפומבי, כי ראו ברעה אשר מצאה את ישראל ועל-ידי-זה בימי פראנק וסיעתו, ולכן העריצו והקדישו אותו לעיני כל העם, אף-על-פי שהתירו לעצמם לבלתי שמוע בקולו ובכמה דברים ששיטתם סותרת לו.  כראות הבעש"ט כי ש"צ ופראנק ונושאי כליהם עשו את הקבלה כלי למעשיהם ותהי בידם כלי חפץ להטות העם לחפצם, והעם כבהמה בבקעה נשאו עין אל אנשי המופת האלה כאילו להם לבדם ניתנה החכמה והדעת וכל העם רואים ומשתוממים, וירא הבעש"ט העמל הזה בישראל ויתבונן כי לא טוב היות האדם כחרש שומע ואינו מדבר ועושה כקוף מעשה זולתו, ויסבב פני הדבר שלא תהיה עוד הקבלה סוד כמוס גנוז לצדיקים ראשי העדה בלבד, כי אם אחוזת נחלה בכל ישראל כקטן כגדול, ואיש-איש לפי ערך ידיעתו יעסוק בה אם מעט ואם הרבה, ועל-פי שיטתה יתנהגו גם אלה אשר לא באו בסודה בעיון עמוק, עד שהתפשטה השיטה בכל ישראל, ותחת אשר לפנים יקראו ההוגים בה בשם מקובלים יקראו מעתה את שם ההולכים בנתיבותיה בשם חסידים.  על דרך זה השתלשלה החסידות מהשציו"ת והפראנקיות, אבל נטתה מדרכיהם ושינתה פניה וקלעה למטרה אחרת, כי הבעש"ט פילס מעוול רגליה ללכת בנתיבות היהדות.  ועוד יתרה עשה שנתן פלס ומאזני משקל ביד החסידים, ואף-על-פי שהם מאמינים בצדיקיהם אמונה בלתי-מוגבלת ושומעים בקולם לכל אשר יצוום, בכל זאת כל אמונתם היא רק כל זמן שהצדיק עומד בצדקתו, וכמעט יעזוב הצדיק דרכו לפנות עורף לאמונת ישראל, לא ילכו החסידים אחריו כעיוורים, כאשר עשו השבתיים והפראנקיים, כי אם יעזבוהו וירקו בפניו ויבחרו להם צדיק אחר אשר ילך לפניהם.  זאת פעולת הבעש"ט, ובזה הציל את שיטת החסידות ויבדילה לטובה משיטת ש"צ וכת דליה.  אף הוא ראה עמל הכסילים, סיעת פראנק, להתקומם נגד התלמוד ביד רמה ובחימה שפוכה וגרמה להם התמרמרות הזאת להיבדל מקהל ישראל הבדלה גמורה וחלוטה, ולכן שמר את נפשו מאוד מפגוע בכבוד התלמוד בפומבי, האף אמנם לא נחה דעתו מממשלת הרבנים ויהתל בם בלבו ולפעמים גם בפיו ובשפתיו.  אבל תמיד הבליע דבריו בנעימה ולא נתן פתחון-פה לרבנים לרדפו באף ובתוכחות חימה ונזכר בס' 'שבחי הבעש"ט' (ד' לאשצוב, תקע"ה, דף ו' ע"ד) שהבעש"ט ראה פעם אחת קטרוג על ישראל, שחס וחלילה תיבטל תורה שבעל-פה ותילקח מהם ביד חזקה, 'ורגז מאוד על הרבנים ואמר כי בשבילם הוא, שבודים שקר מלבם בהקדמות שקרים, ואמר כי עמדו למשפט כל התנאים ואמוראים'.  וזה היה כפי הנראה שם מהסיפור, בעת ויכוח כת פראנק בלבוב, ואז שרף הבישוף מקאמיניץ כמה ספרים מספרי התלמוד.

השיטה החדשה שהביא הבעש"ט לעולם היהדות, נפחה חיים חדשים באפיה ותעיר אותה מתרדמתה אשר נרדמה שנים הרבה בחיק הרבנות התלמודית וכמעט עילפה שכבה דומם בעין רגש חיים.  בכל בתי-המדרשים, בתי-הישיבות ובתי-הרבנים נשמע רק קול מלמדים ותלמידים קוראים בתלמוד, מקשים ומפרקים בדינים ועניינים, שכבר חדל להיות להם אורח בין החיים, ומיום ליום ומשנה לשנה נתרבו המלמדים והתלמידים ונתמעטה הדעת, כי הם הדעת מאסו ויגרשוה כמו דווה.  ואם אמנם הבעש"ט בשיטתו החדשה לא נתן עוד מקום לחכמות וידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם וחיי עולם לא נטע בתוך לבות תלמידיו שומרי עדותיו, הנה על-כל-פנים הסיר את במות הרבנים והעיר אוזן תלמידיו לשמוע מוסר ומידות, אשר שם עיקר, ולימוד התלמוד טפל להם, ותחת הלימוד המת והקריאה התמידית בספרי תלמוד ופוסקים, הביא השיחה החיה בין איש לחברו בענייני מוסר ותיקון המידות, ובייחוד שיחות ראשי החסידים וצדיקיהם באוזני כל העדה הנאספים על שולחנם בשבתות וימים-טובים.  מה מאוד שונו שיחותיהם של ראשי החסידים האלה מדרשות הרבנים אדירי התלמוד, אשר לא לאמונה ולא למוסר השכל גברו ועשו חיל, כי אם להראות חריפותם ובקיאותם מכל תוצאות כל דבר טוב לשומעיהם.

אם נשקיפה על הבעש"ט מצד זה נראה בו איש נבון וחכם, אשר ראה בעמל ישראל וביקש תחבולות להוציאם מתחת סבלות הרבנות המקברת את הדעת ואת הרגשת החיים.  וכמעט נוכל להחליט שלכך נוצר מטבעו, אלא שחסרו לו האמצעים האמיתיים למלאכה הגדולה הזאת, וזאת גרמה לו הולדתו בארץ תלאובות, ארץ לא עברה בה רגל החכמה, וחינוכו על ברכי הקבלה והסודות, ודי לו להבעש"ט שמצא לו דרך ונתיבה במדבר הזה, ומן הסלע הזה הוציא מים חיים להשקות צאת מרעיתו, להכין אותם ולסעדם, כי נפתחו אוזנם לשמוע בלימודים אחרים לימים הבאים בהילו נר החכמה עלי ארץ מכורתם.

זה הדבר אשר דיברתי, כי השיטה הזאת מצד אחר עשתה תשועה גדולה בישראל, בגאלה אותם מכף עריצי הרבנים אשר רדו בם בפרך, וכל איש אשר לא ידע את התלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים לכל משפטם ותקוותם, נבזה וחדל-אישים היה וכלימה כיסתה פניו, כי היה נקרא בשם 'עם ארץ', ולא יכול להרים ידיו ורגליו מבלי שאול את פי רב העדה הרב המאור הגדול', או 'הרב הגאון עמוד הימיני פטיש החזק', ועל כל פסיעה ופסיעה עבר תורה חלף חוק, כי לא ידע במה ייכשלו, עד שקמו רבי החסידים והצדיקים וגאלו את העם משחת בלי, ויהי כל איש הסר למשמעתם מתפלל בקול רם בדחילו ורחימו נוהג מנהגי החסידות הנקלים מאד לעשותם, חופשי היה משעבוד ה'שולחן ערוך' ומעול הרבנים ונקרא חסיד, והיה אהוב וחביב לצדיקו וקרוב אליו בפיו ובלבבו והלומדים משחק לו, ומורגלא בפיו לאמור: כי אינם בעלי מוח וכל תורתם מאין ומאפס נחשבה.  וזה הוא הדבר אשר נתן זרוע עם גבורה לשיטת החסידות לכבוש את כל היהודים בזמן קצר ולמשול בם ממשל רב.

אפס, מצד השני, הביאה רעה גדולה בכנפיה כי לרגלה רבתה המחלוקת בישראל ויחצו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ריב עצום ונורא מאוד.  הרבנים אשר ישנו שנת עולם, חתולים בערפלי לימודם בתלמוד ופוסקים, אשר בם כל מעיינם מבלי שום מטרה ותכלית נרצה לחיי העולם, ושנתם ערבה להם, כי גדל כבודם בעיני העם ויהיו בעיניהם כבני אלוהים, הקיצו פתאום מתרדמתם בהריחם מלחמה נוראה נגדם, ועוד לא הספיקו לחגור כלי מלחמתם, לירות חיצי חרם ונידוי בקמיהם, והנה רבו עליהם אויביהם ויפרצו ימין ושמאל, ויראו הרבנים כי רעה נגד פניהם, ויחגרו שארית חימות ויילחמו כמתייאשים.  ותהי המהומה והמבוכה גדולה במחנה ישראל.

הרבנים האלה, ובראשם הרב הגאון ר' אליהו מווילנא, אשר היה באמת איש גדול ורם ובעל בינה רחבה, בצאתם לישע שיטתם הישנה והקדושה בעיניהם.  ויחלו להתחקות על שורשי זאת החסידות, לדעת מאין באה ואנה פניה מועדות, מצאו בנקל את מקורה, כי יוצאת ירך הקבלה והזוהר היא; ויען כי הזוהר והקבלה היו קדושים גם בעיניהם לא יכלו לחגור בה מלחמה עד אשר חתרו חתירה תחת כיסא כבודה ומצאו, כי לא אור הקבלה הקדושה זרוע לשיטת החסידות, כי אם דרכה חושך וחלקלקות ומחלצי המדיח שבתאי צבי יצאה לשחת את הארץ, ואחרי אשר נחלט בדעתם כי כן הוא, מצא און בלבם ובנפשם להתקומם עליה בכל תוקף עוזם לבער הרע מקרב מחנה ישראל, וישימו את הצדיקים לגידופים ואת החסידים לחרם וישרפו ספריהם וירדפום על צווארם ויתירו את דמם, וכל אשר היה לאל-ידם לעשות עשו לכלותם מקרב הארץ.

הזמן הראנו לדעת, כי טעו הרבנים האלה בשיטת החסידות ולא הבינו את פעולתה, כי הנה זה יותר ממאה שנים אשר התפשטה השיטה הזאת ותרבה ותגדל במאוד-מאוד ועוד רגליה עומדות במישור בקרב היהדות, וזאת היתה כל מגמתה וראשית דרכה, להוציא את החסידים ההולכים בעקבות הקבלה והזוהר מדעת המינים כת ש"צ ופראנק והיו כעץ שתול על פלגי היהדות, אם גם פרקו מעליהם עול הרבנים וחלק גדול מחוקיהם שחקקו לעם בפלפולם.  הן אמת, רבי החסידים וצדיקיהם לא הביאו לבב חכמה ללמד דעת את העם והמנהגים אשר טפלו עליהם לא טובים הם מאלה אשר זרו הלאה, ותחת הנחושת לא הביאו זהב; אמנם בלי כוונתם רב טוב עשו לנו על-ידי התנגדותם להרבנים, כי נפקחו עיני רבים לראות כי גם הרבנים גם החסידים לא קלעו אל המטרה, ויחלו לתור ולחפוש להם דרך אחרת, יגעו ומצאו דרך החכמה והדעת ותהי הרווחה.  לפנים בישראל, בהיות התלמוד והפוסקים קודשי בני ישראל וכל הנוגע בם כנוגע בבבת עינו, ונושאי דגלם היו כמלאכי ה' צבאות ותורה ביקשו מפיהם, לא עלה על לב איש מישראל להיות מלגלג על איזה מנהג, יהיה הזר שבזרים, וכל המקיל בדין מן דיני 'השולחן ערוך', נקרא קל שבקלים והו עוינים אחריו, ואם העידו עליו עדים בבית-דין, שעבר על אח מאחת מאלה נענש על-פי בית-דין ושמו היה לדראון לכל בשר.  ומי מילל לישראל כי יקום דור חדש, דור של צדיקים וחסידים, אשר לא ישימו לב להרבה דינים מהשולחן ערוך ויעברו זמן קריאת-שמע בפרהסיה, לא יניחו תפילין בחול של מועד, ישנו נוסח התפילה, יבטלו יוצרות ומערבות ועוד כאלה וכאלה, ולא יאמרו קודש לכל אשר יאמרו הרבנים קודש, כי אם את רביהם וצדיקיהם אשר חדשים מקרוב באו יעריצו ויקדישו וכל היוצא מפיהם קדוש להם? מי מילל לעם, כי החסידים האלה אשר סרו מדרך הכבושה שכבשו הרבנים, לא ישמעו קול נוגש ולא עליהם יהיה הגשם ומטרות עוז החרמות ושמתות, אשר המטירו עליהם נושאי דגל התלמוד ו'השולחן ערוך' יתנו כעפר חרב רודפיהם וקשתם כקש נדף, והלכו לבטח דרכם לרשת כל הארץ ולשום משטרם בה? העם ראה ויתבונן, כי החסידים ניצחו את הרביים ולא אונה אליהם רעה ונגע לא קרב באוהליהם.  העם שמע את קול תרועת המלחמה, אשר הסיעו הרבנים תופשי התורה על החסידים וצדיקיהם ואת כל החרפות והגידופים אשר גידפו אותם לאמור, כי שארית פליטת ציצת נובל צבי מודח הם ובשם ישראל לא יכונו.  העם בכלל יש לו לב מבין ואוזן שומעת, ולולא מאשריו התעו אותו כי עתה הלך נכוחות ולא מעדו קרסוליו, כי טבע הטבע בכלל האומה ללכת מישרים באור השכל אשר חנן אלוהים לאדם, והתורה מורשה קהילת יעקב, בטרם טחו אותה תפל הבונים חיץ ויעבתוה, היא נר לרגל העם ואור לנתיבותיו.  העם הזה – כאשר ראה כל הנעשה לעיניו בדור תהפוכות זה – וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק משני המחנות: חדלו הרבנים להיות בעיניהם כקדושים אשר בארץ אשר אין להרהר אחריהם, כי חוללה לארץ תפארתם; וגם לחסידים לא נתנו יד, כי עמדו הרבנים להם לשטן, ונשאר מקום פנוי וחלל ריקן בין העם ובין שתי הכיתות המריבות זו עם זו, מקום מחזיק ברכה להכניס בו אור הדעת וההשכלה.

עוד בדבר אחד לא נוכל השקיט המיית לבנו, בראותנו מכל המסופר מן הבעש"ט את הזיותיו הזרות והמתמיהות אשר אין להן שחר, ואשר יכריחו אותנו להחליט אחת משתי אלה, אם שהיה איש מרמה ובודה שקרים מליבו למען תפוש את לב העם, או שהיה משוגע ממראה עיניו וממשמע אוזניו וחזה לו מהתלות כאיש אשר עברו רוח עיועים, ובשתי אלה יחד תגעל נפשנו מאוד ואנחנו לא נדע מה נבחר ונקרב?

אם לא היתולים עמדו במכתבו שכתב לגיסו הרב ר' אברהם גרשון קיטיבר לארץ-הקודש (מובא בס' 'שם הגדולים החדש', ד' ווארשה 1864, מערכת גדולים, דף ל"ח ע"ב) זה לשונו:

'בראש-השנה שנת תק"ז עשיתי השבעות עליות הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, אשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם, בלתי אפשר לספר ולדבר אפילו פה אל פה, אך בחזירתי לגן עדן התחתון וראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן בשמחה רבה לגדולה, אשר ילאה הפה לספר וכבד האוזן הגשמי משמוע, וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם, באשר שהיה עת רצון גדול, שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם.  והיה ביניהם גם-כן שמחה רבה ועלו גם כן בעליות הנ"ל, וכולם כאחד ביקשו ממני ופרצו בי עד בוש באמרם: לרום מעלת כבוד תורתך חננך ד' בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר לסעד.  ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם, ובקשתי ממורי ורבי שלי [זה לשון הגאון האלקי מוה' יעקב יוסף הכהן אב-בית-דין קהל פולנאי בספרו הקדוש 'תולדות יעקב יוסף'; 'אחיה השילוני קיבל ממשה רבינו עליו השלום והיה מיוצאי מצרים ואחר כך מבית דינו של דוד המלך, עליו השלום.  והיה רבו של אליהו הנביא ז"ל ורבו של מורי הבעש"ט ז"ל' עד כאן לשונו].  שילך עמי כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו, ועליתי מדריגה אחר מדריגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד ואיני יודע לשמחה מה זו עושה, והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעולם הזה, והודיעו לי אח"כ, שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מיחד יהודים למטה על-יד תורתיהם הקדושה.  אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה, ושאלתי את פי משיח: 'אימת אתי מר', והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהי' עת רצון וישועה.  ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול והאריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות, אך ממה שלמדתי בהיותי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים והם בנקל ללמוד ולפרש, ונתקרר דעתי וחשבתי: אפשר שעל ידי זה יוכלו גם אנשי גילי בוא למדריגה ובחינה כמותי דהיינו בהיותם יכולים לעלות וילמדו וישיגו כמו אני, ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת ובקשתי עבורך ללמד אותך, ולא הורשיתי כלל ומושבע ועומד אני על זה.   אך זאת אני מודיעך והשם יהי' בעוזרך לנוכח ד' דרכך ואל יליזו בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוציא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה ואחר-כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלוקית ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות ובגשמות כל שכן במעלה העליונה כזאת ובודאי ה' יהי' בעוזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל תן לחכם ויחכם עוד" עד כאן לשונו.  את האגרת הזאת ראיתי ג"כ בכתב יד ישן נושן ושם כתוב בסוף בזה הלשון: 'את כל זה ראיתי בהקיץ ולא בחלום'. – מי חכם ויבין את זאת ויגיד פשר הדברים האלה? אם באמת ובתמים דיבר הבעש"ט כי לא בחלומו חזיון לילה ראה כל הדברים, הנה היה חולם בהקיץ, כבעלי הזיות או כגבר עברו יין.

 

ידידי ורעי, אהוב נפשי, הרב החכם הנכבד הר"ר אליעזר צבי הכהן צווייפל, השם ישמרהו ויחיהו השתדל בחלק הראשון מספרו 'שלום על ישראל' לאסוף כעמיר גורנה רב דברי מוסר השכל ומידות טובות שכתבו בספריהם תלמידי הבעש"ט ורובם בשם מורם ורבם הבעש"ט, ובחלק השני מספרו הנ"ל (במאמר 'קסם וקורה') אסף הרבה דברים מספרי הקבלה ומהזוהר, למען הראות ההבדל הרב והעצום שבין המקובלים שקודם הבעש"ט, שכל דבריהם דברי הזיה ובלבול הדעת, מבלי שום תועלת לבני-אדם העומדים בספרים אלו, כי המקובלים שאחרי הבעש"ט ההולכים בדרכיו ומכוּנים בשם תלמידיו, שכל דבריהם בהשכל ודעת ושפתיהם ברור מיללו עניינים נחוצים לכל איש מישראל הרוצה לפקח על עסקי נפשו ולתקן מידותיו וליישר דרכו לפני אלוקים ואדם.  מהולל שם ידידי הרב החכם הנ"ל וכוונתו רצויה מאוד, ופעולתו גדולה ורבה היא, ובייחוד להראות לגאוני התלמודיים, אשר באמת גאונם וגאוות לבם השיאם להאמין כי אין זולתם, ורק להם לבדם ניתנה החכמה, וכל החסידים כאין נגדם מאפס ותוהו נחשבו, להראות להם שהחסידות מולדת בית הבעש"ט לא דבר ריק הוא, וגם לה מהלכים בין העומדים לשרת בקודש.  ועוד יתרון להם על הלומדים מבלי הוציא ומבלי הביא כל תועלת בלימודם, כל הדברים האלה עשה ידידי הנ"ל במועצות ודעת וחן-חן לו.  ובכל זאת – יסלח לי ידידי היקר הזה – לא יצא ידי חובתי, בהיותו מצדד (פארטייעש) ללמוד רק זכות על הבעש"ט ולימודיו, ולא הראה גם את הצד השני שבו, אשר בלי ספק לא נעלם מהחכם הזה, ולא גלה על עוונו או שגגתו בהזיותיו ובנפלאותיו אשר מהבל המה יחד, אשר על כן נחשד החכם הנ"ל בחנופה מאת רבים מקוראי ספרו הנ"ל.  ואני אוהבו וידידו כתבתי אליו מכתב גלוי מקץ שנת תר"ל.  (נדפס במ"ע 'המליץ', שנה עשירית, נומער 37–38) תוכחת מגולה מאהבת אמת אשר אהבתיו, ואעתיק הנה את דברי האיגרת ההיא לעיני הקוראים להיותה נוגעת לעניין שאנחנו עוסקים בו.

 

מכתב גלוי להרב החכם בעהמ"ח ספר שע"י

מבעהמ"ח קונטרס על הצדיקים ועל החסידים

אל דרך החסידים אל תלמודו, ומאותות

הצדיקים אל תחתו, כי יחתו הפתאים מהמה.

(משלי מהללאל)

רואה אני, ידידי הנכבד, שההולך בדרך יראי ה' המאורות הגדולים שצופים ומביטים מסוף העולם ועד סופו, ייאצל מרוחם עליו ונפקחו עיניו לראות עתידות כאחד מהם ואין נסתר מנגד עיניו.  האור הזרוע לצדיקים יאיר ויופיע גם בבית-מדרשם של ישרי-לב, המאמינים בם ובצדקתם ובקדושתם.  מי לא יתמה וישתומם בראותו אותך, חכם נכבד, 'משתמש בהיכל ההשכלה שנים לא מעטות' ההשכלה הזאת שלא זכה עוד אחד מהמשמשים בהיכלה אפילו גילוי אליהו – כשרואה אותך משתמש בהיכל ההשכלה פקוח-עיניים מזכיר בראש ספרך קונטרס 'על הצדיקים ועל החסידים' שלא בא לעולם עיין ועין לא ראתה אותו.   רק עלה במחשבתי לחבר ספר או קונטרס כזה, ואתה כבר מביא דברים ממנו, דברים אשר באמת קצתם חרותים היו על לוח לבי ורציתי לכתבם בקונטרס הנזכר! הפלא ופלא הוא! אין זה כי אם אות מאותות הצדיקים וזה שער רוח הקודש!

אולם יותר מאשר אני מתפלא עליך, עושה נפלאות אלה, נפלאתי על עצמי, כי לא נכוויתי בחמין אלו, לא נרתעתי ולא נזדעזעתי לאחורי אחרי רואי נפלאות גדולות כאלה, ולבי מלאני לצאת בקול מוכיח נגדך ואימתך לא תבעתני, וכל זאת יען הסכן הסכנתי מנעורי לתת היתרון למופתי השכל על מופתי הנפלאות אשר אין אני מאמין בם כלל, והורגלתי להביט על כל עושה נפלאות כמו על מאחז-עיניים (פאקוסניק), אשר בכל מעשיו הנפלאים והנוראים לא יקח לבי ואין פחדו לנגד עיני, בהיותי יודע שכולם אפס ותוהו מעשה תעתועים בתחבולותיו במרמה, ואם אמנם נעלמו ממני תחבולותיו לא אדע להם פשר, אבל די לי בדעתי, כי תחבולות המה ואין בם קורטוב של אמת.

לכן ידידי הנכבד, נפלאותיך אלה אשר לא ידעתי שחר, איך נגלה לך שם קונטרסי ותוכנו בטרם כוננוהו אצבעותי, לא יעצרו בעדי בכל זאת להשיב אותך דבר ככל העולה על רוח מבינתי – לא רוח ה' דיבר בי ולא רוח הקודש הופיע בבית-מדרשי, כי אם רוח דעת בעומק הביקורת – ואמסור דברי למשפט החכמים אשר לא ישאו פנים ומישרים ישפטו.

ראשית דבר אודיעך, כי אם בקצת דברים נבואה נזרקה מפיך, הנה לא בכל דבריך קלעת אלי המטרה.  כי לא עלתה על דעתי לקרוא את הבעש"ט בשם ריש דוכנא, בור, עם-הארץ, שוטה וגס-רוח, כאשר נראה לך בחזון, ורק בדבר אחד בנת לרעי מרחוק, כי כנגע נראה לי בבית-מדרשו, וצרעת השציו"ת פרחה במצח שיטתו בתחילת צמיחתה (אם אמנם אחרי-כן התנגדה לה לגמרי ותגרש אותה מעל פניה כבגרשה כלה), כמו שעתיד אני לבאר בקונטרס הנזכר (בחלק השלישי ממנו) באותות ובמופתים (לא בנפלאות).  ולמען לא אשלח את הקוראים לעיין בספר שלא בא עדיין לעולם (כמנהג הרבה סופרים) אבקשכם להסתפק לעת-עתה במיעוט וישימו עין בקורת בדברי 'שבחי הבעש"ט' (דפוס לאשצוב תקע"ה דף יו"ד ע"ד) וז"ל: 'שמעתי מר' יואל מקהלה קדושה נמרוב, ותמיד היה אצל הרב דק"ק פולנאי בק"ק ראשקוב ובק"ק שארינראד ובק"ק נמרוכ וכו'.  ועוד סיפר לי ר' יואל הנ"ל, שבא שבתאי צבי להבעש"ט לבקש ממנו תקנה.  ואמר ר' יואל בזה הלשון.  שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה.  והתחיל להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, כי הזה רשע גדול.  פעם אחת ישן הבעש"ט ובא ש"צ, ימח שמו, ופיתה אותו והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות והציץ הבעש"ט מקום חנותו וראה שהוא עם פלוני (בשבחי הבעש"ט השם של פלוני מפורש ויבקשהו הקורא משם) על לוח אחד שקורין טאביל.  וסיפר שהבעש"ט, שהיה בו ניצוץ קדוש, ותפסו הסמאל במצודתו וכו' ' עד כאן לשונו.  אחשוב שהדברים האלה ברורים לשומע שפת החסידים, הלוקחים שטחיות הדברים ועושים סיפורים שאין בם ממש והבל יפצה פיהם.  ואיש תכונות ידלה ממים דלוחים שלהם ואחר שיזככם ימצא המובן האמיתי.  כל עין בקורת תחזה פה נכוחות, שבתחילה טעה הבעש"ט אחר שיטת ש"צ (ושיטתו לבטל תורה דבריאה ולתקן תורה דאצילות תראה בקונטרס הנזכר די באור), וכבר נקשרה נפשו בנפשו כו' עד שבסוף 'ראה שהוא עם פלוני על לוח אחד' והתבונן על פרי השיטה הזאת ואנה היא מוליכה וחזר בו.  והדברים האלה באריכות ובבירור יתבארו בקונטרס שנראה לך בנבואה.

אמנם ראיתיך טוען טענה גדולה ונוצחת באמרך בזה"ל: 'הגד נא לי על מי יש לסמוך.  אם על אותם שמלעיגים על-פי השמועה, קוראים ומכנים להרב הבעש"ט בשמות, שאין להעלותם על הפה והלשון והכתב, מבלי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו (ועל דבר זה העירני המשכיל היקר הר"ר מ"מ).  אם ליתן מקום לדברי החכם המפואר ד"ר גרץ, יאריך ה' ימיו, שהודיע לנו במאמרו 'פראנק אונד דיא פראנקיסטען' שהר"י הבעש"ט היה האחד המצויין והדגול מרבבה מבין כל אחינו בני ישראל יושבי מחוזות אלו שנבחר והוברר לטוען ולמתווכח עם פראנק, ומי שקרוא בור ועם-הארץ לאיש כזה שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו להיות הוא האחד והמיוחד שיוכל להתווכח ולנצח את איש מחדש חדושים כפראנק, עליו להוציא ראיות מוכיחות ומכריחות שלש ממש בדבריו', עד כאן לשונך.

הבאת הערת המשכיל היקר הר"ר מ"מ לפני 'אם ליתן מקום לדברי החכם גרץ וכו' '.  נראה מזה שהעיר אותך רק על החלק הראשון מטענתך זאת.   היינו שאין לסמוך על אותן שמלעיגים על-פי השמועה מבלתי לידע מה עשה ומי היה ומי הם האנשים שהחזיקו בתומתו ובקדושתו.  והנה, במחילת כבוד שניכם, ההערה הזאת אינה כלום.  כי באמת בדברים כאלה, שהמשפט בהם להשכל ולא להחוש, גדולה שמיעה מראיה.  הן על כל נוכל ובעל תחבולות יעידו הרואים, שבעיניהם ראו אותו עושה נפלאות גדולות, ובכל זאת המשכילים השומעים סיפורי הנפלאות יבינו, כי מעשה תעתועים הם, ומשפטם אמת וצדק.  וגם ממה שהחזיקו בקדושתו אנשים גדולים אין ראיה, שהרי גם בשבתאי צבי החזיקו אנשים גדולים, וכל המתעים מעולם היתה להם סיעת אנשים גדולים וצדיקים שטעו בם לתומם, וזה נודע ומפורסם בהיסטוריה ואינו צריך לראיה.   ובאמת אין עדותם של אלו עדות כלל, מפני שמעידים עליו בעניין שאינם בו שופטים נאמנים (קאמפעטענט).   אם היה על-פי מקרה הגאון בעל 'מאיר נתיבים' מעיד על הבעש"ט שהוא גדול בתורה, בקי בש"ס ופוסקים, סני ועוקר הרים כו', בלא ספק היינו מקבלים עדותו, בהיותו בעצמו מוכתר במעלות אלו, ולו המשפט להעיד על זולתו; אבל בהיותו מעיד עליו דמטמרין גליין ליה, מי ישמע אליו? – משל למה הדבר דומה? לאחד שהראה לחברו מרגליות ואבנים טובות שקנה באלף דינרי זהב.  אמר לו חברו ואיך ידעת שלא הונה אותך המוכר? אמר לו, נועצתי את פלוני הנקרא בפי כל 'פלוני המבין'.  כיוון ששמע זאת חברו, מילא שחוק פיו ויאמר: אמת שפלוני נקרא בפי כל 'המבין', אבל היה לך מתחילה לדעת למה נקרא כך? ובמה כוח מבינתו גדול? ועכשיו אני אומר לך שפלוני מבין על חזנים, וזה דרכו לשמוע שיר החזנים הנוסעים מעיר לעיר ולהגיד משפטו בקהל אנשים הסובבים אותו וסומכים על אמונת מבינתו, ולכך נקרא בשם 'המבין'.  אבל אבנים טובות ומרגליות לא ראה מימיו, כי עני הוא ומתפרנס בדוחק ממלמדות, ואם לא שאלת לאיש זולתו, קרוב הדבר ששילמת כפליים מכדי שווים.

וממילא מובן שאין להביא ראיה מעדות תלמידיו המחזיקים בשיטתו אחרו, שעליו ועליהם אנו דנין.  וכל חסידותם ופרישותם לא יועיל להם להגן על השיטה ומייסדה.  וכי לא היו בין כת שבתאי צבי מתענים ומסתגפים ומתפללים באימה וביראה? וכי אפשר לבעלי הזיה להתקיים בלי סיגופים ותעניות וטבילות? הלא זה גורלם ומנת חבלם; להתלהב ולעלות בסערה השמימה, מתקרבים למלאכים ומתרחקים מבני-אדם, והם טובלים ושרץ בידם.

ועתה נבוא אל מחצית טענתך השנית והיא, שיותר יש לנו לסמוך על החכם דר. גרץ נ"י, הטענה הזאת היא צודקת מאוד לכאורה.  איש מאתנו לא יכחיש, שהחכם גרץ הוא שופט צדק בעניין זה וכל מן דין סמיכא לנא, אבל קודם כל דבר מוכרח אני להגיד לך, ידידי הנכבד, שאין במאמרו של גרץ 'פראנק אונד דיא פראנקיסטען' דבר מכל אשר הבאת בשמו, ובספרו הגדול 'געשיכטע דער יודען' חלק 10 ד' 434, הוא אומר כדברים האלה: 'מן הנאמנים לתלמדה באו – מתוך פחד האיום לתשלום כסף עונשין – ארבעים איש, וראשי המדברים היו: חיים כהן ראפאפורט, רבה של לבוב, הרב הנאמן בר מיאזלוביץ, שכבר הופעתו הקודמת בוויכוח בקאמיניץ היתה חיוורת, ושלישי רבי ישראל ממזיבוז', כביכול עושה נפלאות – בעל שם – (אולי הבעש"ט מייסד כת החסידים החדשה).  איזו פסיעה אחורנית צעדה היהדות במאה של ההשכלה לעומת המאה הי"ג; אז, באירוע דומה בחצר של בארצלונה, הופע דובר היהודים הגאה משה בן נחמן (רמב"ן) נגד מתנגדיו והרטיט אותם בידיעותיו ובהתנהגותו.  בלבוב עמדו באי-כוח היהדות התלמודית מחוסרי-אונים והתפללו בלי יכולת להוציא הגה מפיהם.  ובערותם התנקמה בהם; יש לשער כי אחר הוויכוח, שנמשך שלושה ימים, שבו ראשי הדוברים של התלמודיים לביתם חפויי-ראש ונבוכים'. – עד כאן לשונו.

עתה הגד-נא לי, ידידי הנכבד, במה העיד 'החכם המפואר ד"ר גרץ, יאריך ה' ימיו', על גדולת הבעש"ט האחד המיוחד הדגול מרבבה? ואיה נצחונו של זה? אפשר נתחלפו לך דברי גרץ בדברי בעל 'מעשה נורא' (ראיתיו בילדותי זה יותר מחמישים שנה) המספר שעל-ידי שמות הטומאה הביא פראנק למקם הוויכוח את אבות הרבנים המתווכחים עמו, שכבר מתו, ויצאו מקבריהם ובאו למקום הוויכוח (ובתוכם היה בלי ספק גם אבי הבעש"ט, היועץ ושר-צבא של מלך גדול שלא נודע בהיסטוריה, עיין 'שבחי הבעש"ט' בתחילתו) וענו ואמרו בפני בניהם הרבנים, שכל דברי פראנק אמת.  אבל הבעש"ט על-ידי שמות הקדושה הפך את כל המתים לקופה של אשפה וזבל ועלה באשם וצחנתם וגזרו השרים על היהודים לכבד את האשפה מן הבית (ואז קיים הבעש"ט מצוות כבד את אביך, שלא זכה לקיים בחיי אביו, כמסופר ב'שבחי הבעש"ט).  החכם גרץ קורא מכאב לב, שטובים היו הימים הראשונים במאה הי"ג מימי ויכוח הבעש"ט וחבריו, וכן הוא הולך ומספר ששבו לביתם בחרפה, ולא נתן לו אלפים ורבבות מישראל לבוחרים אותו ולא קרא אותו אחד המיוחד ודגול מרבבה, כי אם 'אנגעבליכער וואונדערטהאטער' ואיזה סמך וראיה מצאת בדברי 'החכם גרץ יאריך ה' ימיו'? הלא המשענת הזאת אשר נשענת עליו משענת הקנה הרצוץ הוא ובא בכפך ונקבה.

הרב החכם ד"ר ל. פיליפּזון הביא במכתב-עת שלו את מאמרו של ד"ר גרץ 'פראנק אונד דיא פראנקיסטען' והוסיף דברים משלו על דבר הבעש"ט מייסד כת החסידים.  נשמעה מה ידבר החכם הגדול הזה, יאריך ה' גם ימיו (פה הבאתי את דבריו שכבר באו למעלה).  הפוך ידידי בדבריו אלה, אולי תמצא גם בם סמך לשיטתך כאשר מצאת בדברי החכם ד"ר גרץ נ"י.

ואם נפלא בעיניך, איך אפשר שהאיש אשר בחרו בו (לא אלפים ורבבות מישראל, כי אם קהל מזיבוז) למתווכח עם פראנק לא יהיה איש מצויין דגול מרבבה ואחד המיוחד? הנה בעיני ובעיני כל יודע מצב עמנו בימים ההם (ובכמה עיירות קטנות עוד בימינו אלה) בחכמה, לא ייפלא הדבר הזה כלל.   הגע עצמך, שאם חס ושלום יקרה בימינו אלה עניין כזה (דבר שאי-אפשר שיקרה בשום אופן ורק למשל בעלמא נאמרו הדברים), אף-על-פי שאין להסתפק שהימים האלה טובים מן הימים הראשונים, וכבר זרחה שמש ההשכלה גם לקצת בני עמנו בארצנו, ויש לנו בתי-ספר הרבה שלומדים שם חכמה ולשון; בכל זאת אם ח"ו יקרה מקרה בלתי טהור, שיעמדו רשעים מקרבנו להדיח אותנו והמלכות תגזור אומר להעמיד אנשים נגדם להתווכח עמם, התחשוב שאנשי מזיבוז ועוד ערים כאלה יתנו עיניהם בך ובחבריך החכמים המורים בבתי-מדרש הרבנים, או ילכו לבקש להם מליץ יושר מן תלמידי האוניברסיטות? לא תזכרו ולא תפקדו ולא תעלו על לב יושבי הערים האלה.  הלא איש אל צדיקו ידרוש, אלה לטאלני ואלה למאקארוב ובחרו באשר יבחרו.  זה שנתיים לפנים היו בוחרים בר' ברניו מליאובה, וסופר אחרון על עפר יקום היה מוכיח מזה את צדקתו ופרשת גדולתו, שאלפים ורבבות מישראל בחרו בו והוא אם כן דגול מרבבה ואחד המיוחד.

ובאמת אין להתפלא כלל מה שנבחר הבעש"ט לאיש מלחמה נגד פראנק וסיעתו.  ידענו, כי בימים ההם לא נשתבחו ביתרון הכשר דעת בחכמות ומדעים אפילו גדולי הרבנים תופשי התורה שבגלילות ווהלין ופודוליה, וכל חכמתם היתה בקיאותם בתלמוד ומפרשיו, וכאשר נתפרסמה ידיעת הקבלה [א] ז ביתר שאת ועוז האמינו בה הרבנים אמונה בלתי-מוגבלת מהעדר הביקורת ומאזני משקל ההגיון.  וכאשר בא פראנק להדיח את ישראל לאמונת ש"צ [ולה]טותו בכוח הקבלה עצמה, שאותה העריצו והקדישו כמעט כל גדולי ישראל בימים ההם, היתה למלה בפיהם ובלבם דמו, כי פראנק עושה נפלאות בכוח הסמאל ובשמות הטומאה, ואינו מתווכח בדברים כלל כי אם באותות ובמופתים, ואין עצה ותחבולה לעמוד נגדו אלא כשיימצא איש מקובל גדול שיגבור עליו בכוח הקדושה ובשמות הקדושים החזקים יותר מכוח הקליפה והטומאה.  בימים ההם החל הבעש"ט להיות גיבור ציד בארץ מאפליה במחוז פודוליה, ורבים מהמון העם כבר סיפרו נפלאותיו אשר עשה, והיה מוחזק בכשרות ועוולה לא נמצא בו וברור היה להם הדבר, שאיש כזה יוכל להילחם עם פראנק בעוז ותעצומות שמות הקדושים ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כאשר באמת כתבו עליו אחר-כך בספר בדוי הנקרא 'מעשה נורא' שהזכרתי למעלה, שנעתק אז גם ללשון המדובר (זארגאן) למען יידעו כל העם את הנפלאות האלה.  ולוא חכמו השכילו רבני פודוליה כאשר הבין הדבר על בוריו הרב הגאון יעב"ץ ז"ל, הלא ביקשו להם איש שיוכל להשיב על טענות הפראנקיסטים וראיותיהם שהביאו מס' הזוהר ומהקבלה.  הרב הגאון הנ"ל חיבר ספר שלם על ויכוח זה והשיב דברים נכוחים, הלא הם כתובים על ספרו 'השמו"ש' בחלק הנקרא 'שבט לגו כסילים'.  אבל מי מקדושים אלה שבארץ מאפליה הקשיב אל דברי חכמה ודעת? מי ביקש עצה מחכם? איש מופת עושה נפלאות ביקשו, ומצאו את הבעש"ט, אשר אולי בעצמו האמין בכוחו הגדול, כי בעל הזיות היה, וביקש לעקור את פראנק בנפלאותיו.  אבל כשבא למקום הוויכוח ושמע את אשר לא קיווה ולא עלה על דעתו, שמע שאלות גדולות על הרבנים והתלמוד ואמונת ישראל בכוח הקבלה וס' הזוהר, נאלם דומיה, כי אין בפיו תוכחות ותושיה נדחה ממנו, על כן לא ענה דבר ושב בחרפה לביתו.  ואולי ברגע זה סר התבלול מעיניו וראה באספקלריה המאירה את שבתי צבי ומטרתו ועם מי הוא על לוח אחד, וגמר בדעתו לבקש לו דרך אחרת לייסד לו כת חדשה ולבנות מבצרי החסידות על חרבות השצ"יות.

אלה הם הדברים המעטים שראיתי להשיב לך לעת עתה, ויתר הדברים יתבארו ברחבה, אם ירצה השם, בקונטרס שראית בחזון.

בטרם אפדי ממך אדבר עוד באוזניך, ידידי הנכבד, ראיתיך משתדל כן בח"א וכן בח"ב מספר 'שלום על ישראל', להראות במה גדול כוח הבעש"טיות והחסידות על-ידי כמה דברים שהבאת מספריהם.  כוונתך רצויה מאוד אם מטרתך להקטין על-ידי זה מעלת המתגאים בתורתם ותפארתם רום עינם של הרבנים, אשר בעיניהם הם ואפסם עוד.  אולם מאוד הפרזת על המידה להרים קרן החסידים בכבוד ולשים קנם בין כוכבי השמים, באמרך, על דרך משל, שאצל הצדיק כל תאוות ותענוגי עולם הזה תשמושי מצוה וחפצי שמים הם, הוא למטה ומחשבתו ופעולותיו למעלה, בעולמות עליונים, ושאכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף אינם רק הכנה לעבודת ה' בלבד, כי אם עבודה עצמה, ועוד דברים הרבה כאלה, אשר אי-אפשר לי להעתיק את כולם.  הנה אשאלך בדרך כלל: הגד-נא לי, האם באמת ובתמים יאמין לבך, שלא בא היהודים לעולם כי אם לתכלית זו, רוצה לומר, שיבנה עולמות עליונים בכל מעשיו שהוא עושה, ושילביש את עצמו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים של האין-סוף על-ידי תרי"ג מצוות שהוא מקיים בכל עת ובכל רגע, וכדומה מדברים אלו שספרי החסידים מלאים מהם ושיש הבדל עצמי – מלבד האמונה הטהורה – בין היהודי ושאר בני-אדם, שכולם יושבי חושך וצלמוות בעמקי שאול ואבדון, אוכלים ושותים למען יחיו על פני האדמה לעבדה ולשמרה ולעשות בכל מלאכה, ורק היהודי לבד אור נוגה עליו וכל מעשיו להוציא ניצוצין לברוא עולמות ולייחד קב"ה ושכנותיה?! וזה כל האדם הישראלי וכל עבודתו?! כאשר מורגלא בפי רבי החסידים לאמור על כל העולה על רוחם שהוא עיקר עבודת היהודי (דיא האראוואניע פון א יודען), ופעם אחת בימי נעורי שמעתי מפי צדיק מפורסם, שדרש על פסוק 'בכל צרתם לו צר', שכתוב לא באלף והקרי הוא לו בוי"ו, ואמר בזה הלשון: 'דיא גאנצע האראוואניע פון א יודען איז ער זאלל קעננען מאכען פון "לא" מיט א א' "לו" מיט א ו', ועל כן כתוב אצל יעקב אבינו ע"ה, "וירא כי לו יוכל לו".  רוצה לומר המלאך שנאבק עם יעקב אבינו ראה ויתבונן שיעקב יכול לעשות מן "לא" בא' "לו" בו' ועל כן גבר עליו'.  אם באמת דברים אלו וכדומה להם הם עבודת היהודי בעולם הזה, אוי נא לנו! כי לא נוכל לעולם לצאת מעבדות לחרות ומשפט האזרח לא ייעשה לנו, כי באמת גרים אנחנו על הארץ מתחת וארץ מולדתנו השמים ושמי השמים העליונים! ואולי גם השמים ושמי השמים לא יכלכלו הזיותנו! מי נתן למשיסה יעקב וישראל לעם בזוי? הלא זו החסידות הצבועה, אשר החניפה את בני עמנו ותבנה להם חומות בצורות בשמים ממעל ועליות מרווחים בגן-עדן העליון, ותיישנם על ברכיה ותפיל עליהם תרדמת עולם לבלתי דעת ולבלתי הבין, כי בני-אדם הם בעלי חברת מדינה ויש להם חובות למלאותם וחוקים מדיניים לעשותם לאשרם ולאושר כל החברה המדינית, ואין דתם ואמונתם הקדושה דורשת מהם כי אם לאהבה את ה' וללכת בדרכיו לצורכם ולצורך העולם שהם חיים בו.  ומה יפה אף נעים דרש חז"ל על הכתוב 'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו' (ירמיה ט"ז י"א) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו.  וגם הלום ראיתי את ידם החזקה וחכמתם הגדולה לשנות הוראות הכתוב ומשמעותו על-פי צורך הזמן והשעה הצריכה לכך, ושמע והבין עניין הדרש הזה: הנביא, אשר בימיו ובזמנו עבדו בני ישראל את הבעלים ועזבו את ה', ולרגל עבודתם את עצבי הגוים עזבו גם את מצוות התורה הקדושה, שכולה אומרת כבוד והדר ודורשת רק את טובת האדם, התמרמר עליהם מאוד וקרא במר נפשו בשם ה': ואותי עזבו ואת תורתי לא ישמרו! ר"ל אם אותי עזבו בעבור זה לא ייגרע מכבודי דבר, אבל מדוע את תורתי לא שמרו? הלא אותה נתתי להם לטובתם ולאשרם, לוא על כל פנים שמרו תורתי לטוב להם כל הימים! כי מה ה' שואל מאת בני האדם? כי אם טובתם ואושרם הכללי והפרטי.  ויהי מובן 'לא שמרו', כאלו כתוב 'לוא שמרו'.  לא כן בימי חז"ל, כבר חדלו כל ישראל להיות עובדי עבודה זרה, ושבו אל ה' בכל לבם, ואין מקום עוד לתלונת הנביא 'אותי עזבו'.  אבל נגע אחד נראה בבית ישראל בימים ההם, הוא נגע הסודות והמסתרים אשר הביאו האסיים והאלכסנדרונים לדת היהודים, ורבים מבני ישראל אוהבי הסודות התחילו לעסוק במעשה מרכבה ובסודות כל ימיהם, ודבקו כל-כך בה' עד שהשליכו העולם אחרי גוום.  ובאין עולם וישוב מדיני אין מקום לרוב מצוות התורה שניתנה רק לצורך האדם, והתחילו לבקש כוונות נעלות בטעמי המצוות לבנות עולמות עליונים שלא היו ולא נבראו אלא בכוח דמיונם, ועל זה מרה נפש חכמי התורה האמיתיים ושינו את דרש הכתוב באופן אחר לאמור: 'הלואי אותו עזבו ותורתי שמרו!' משל לאיש שהיו בניו מחבקים ומנשקים אותו כל היום, ולא יצאו לעשות מלאכתם בבית ובשדה, כיוון שראה האב מעשה ידיו הולך וכלה, ואין איש שם על לב, אין ענבים בגפניו, אין חיטה ושעורה בגורן, וביקבים לא ידרוך הדורך וכל עסקיו ישאו שממה, באוולת בניו שאינם עושים מאומה מרוב אהבתם את אביהם שהם מחבקים ומנשקים אותו כל היום, פנה אל בניו ואמר להם: 'בני! מה הנאה יש לי ולכם במה שאתם מחבקים ומנשקים אותי מבוקר עד ערב, ופקודותי ומצוותי לא תשמרו לעשות? הלא טוב לכם שתעזבו אותי ותצאו השדה, איש למלאכתו וטוב לי ולכם כל הימים'. – כן הדבר הזה! הלוואי שחדלו בני ישראל לעסוק יום ולילה בייחוד קב"ה ושכינתיה ובניין עולמות עליונים, וישמרו את זאת התורה בגלוי המאשרת אותם על דרך ההצלחה המדינית, והיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ולאבי הארץ ירום הודו, אז ייבקע כשחר אורם וארוכתם מהרה תצמח.

ועתה, ידידי הנכבד, איעצך, שמע לי! השמט ידך ממאמיני הבל וריק ואל תוסף להיות למשען למו בעטך ובקסת הסופר אשר במותניך.  למה תכלה לריק כוחך וידיעתך הרחבה בספרות ישראל לבהלה להוציא משפט מעוקל, לזכות את החייבים בדין דביקורת.  ולא עוד אלא שגם בך לא יאמינו לעולם, לא תתגדל ולא תתקדש בעיניהם.  נכתם עוונך לפניהם, כי חכם אתה וכל היום שמך מנואץ.  הלא טוב לך לחגור מותניך בעוז חכמתך ובינתך ובחן אשר הוצק בשפתותיך, להשים רבים מעוון ולפקוח עיני עוורים, למען יביטו לראות, כי שקר בימינם, ושבו אל ה' ואל החכמה והאמונה הטהורה ורפא להם, כי יהיו בנים נאמנים לארץ מולדתם ואזרחים מועילים לחברת המדינה, ואל ישעו בדברי הבל ודמיוני כזב לתעות לשוא ולחלום בהקיץ.  זאת עשה אפוא, ידידי, ונברכו בך כל משכילי עמנו ותורך נוראות ימינך וחסד ואמת ינצרוך, אם שלום יהיה לך ואוהביך כחול ירביון וכאחד מהם גם אני דורש שלומך וטובך בעל המחבר קונטרס 'על הצדיקים ועל החסידים'.

עד הנה דברי האיגרת אשר כתבתי מקץ שנת תר"ל.

 

כבר אמרתי כי שיטת הבעש"ט הביאה טובה לישראל לשעתה משני צדדים: (א) במה שגדרה בעת פירצת ש"צ ופראנק והשיבה את ההולכים בנתיבות הקבלה מדרכי שאול ואבדון אשר חשבו לנפול בם; (ב) במה שעל-ידי השיטה החדשה הזאת הקיצו נרדמים רבים, שישנו שנת עולם בחיק הלימוד התלמודי ולא שמו לב לכל הנעשה סביבם. – יותר לא היה בכוח הבעש"ט לעשות ולפעול באשר חסרו גם לו כל החכמות וידיעות העולם, ונתחנך על ברכי הקבלה והסודות עד שנעשה בעל הזיות וחולם בהקיץ, ולא היה אפשר לו לתת לעולם מה שלא היה לו בעצמו.  יותר ממנו היה יכול לעשות הגאון ר' אליהו מווילנה, אשר היה באמת דגול מרבבה ברוב חכמתו בחכמת התורה וגם שאר חכמות השימושיות לא זרו לו ועסק בהן, ויש אומרים לשונות ידע, אבל כפי הנראה, לא עלתה על מחשבתו מעולם שהעם צריך תיקון, כי מרוב עסקו בתורה יומם ולילה לא נשאר לו זמן פנוי להתבונן על מצב עמו ולדאוג לו ולמחסוריו אשר יחסרון לו.  ואם ציווה הגאון לתלמידיו והזהירם על לימוד החכמות, היה זה רק למען יתבררו להם על-ידיהן מקומות הרבה בתלמוד, שיסודתן בחכמת החשבון וההנדסה, כי התלמוד היה העיקר אצלו וכל העולם טפל לו.  ממילא מובן שאיש כזה, עם כל גדולתו ורוחב בינתו, לא היה יכול לעשות מאומה לטוב בית ישראל, ולכן לא נדרש ממנו כלל.  כבודו במקומו מונח ואב לבנים יודיע גאון תפארת חכמתו הרבה בתלמוד, אבל במה שנוגע לתיקון האומה אין לו חלק ונחלה ולא עלה על לבו בלל.  לא כן הבעש"ט, שעמל וטרח וביקש לתקן וגם תיקן בפועל לפי דרכו וידיעתו, ויגרש מפניו חושך השציו"ת והפראנקיות והרים העטרה מעל ראש הרבנות אשר משלה לבדה בקרב הארץ.  אבל פעולתו זאת לא הספיקה להאיר לארץ לפקוח עיני העיוורים, כי האור ההוא עוד היה חסר לו לעצמו, ומה' היתה נסיבה לפלס נתיב לאור זה ממקום אחר ומארץ אחרת, ולא בפעם אחת, כי אם מעט-מעט, כאשר נראה במה שיבוא.

 

ה: ליהודים היתה אורה

 

קשט ודת צרור באופל מני דור דור,

עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור

(רי"ל ב"ז בהצעה לס' אוצה"ש)

            הֵן אִם כֹּה וְאִם כֹּה רָקוּעַ הַמֶּצַח,

אִם יָשָר הָאַף אוֹ כָּפוּף הִנֵּהוּ,

אִם עַל מִלֵּאתָם גַּבּוֹת הָעֵינַיִם

כֹּה אוֹ כֹה אָרְחוֹת דַּרְכָּם יִלָּפֵתוּ,

קַו, תָּו, עַל פְּנֵי אִישׁ בָּא מִמִזְרח הַשָּׁמֶשׁ,

וְאַת נִצֶּלֶת מֵאֵש בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם.

 

אלה הם הדברים, אשר שם לסינג בפי נתן בדברו עם ריכה על דבר הנפלאות הנראות בעולם מדי יום יום, ואיש לא יתפלא עליהן, בהיותן תמידיות.  ורק על נפלאות פתאומיות הנראות להם כנסים ויוצאים מדרך הטבע, עליהן יתמהו ואותן הם מבקשים.  האיש נתן, אשר בפיו שם לסינג את הדברים האלה, כבר נודע ומפורסם שהוא האיש משה בן-מנחם, ראש וראשון להשכלת ישראל החדשה, אשר ממנו

יתדה, ממנו אבן פינתה, וגם בדבר הזה מתאמתים דברי לסינג אשר שם בפיו, ונחזה בזה נפלאות תמים דעים ברוך הוא, המתחדשות חדשים לבקרים ואין רואה אותן ואין מתפלא עליהן בהיותן תמידיות וקרובות לעיניים.  מי מילל ליהודי רוסיה ופולין, כי יולד לאיש עני מקרב העם, סופר סת"ם בעיר דסוי, אחת ערי פרוסיה אשר לא ידעוה בשם.  וממנו תצא אורה ליהודים בכל הארצות ומנוגה נגדו תופע נהרה גם ליהודי רוסיה ופולין, ואור חדש עליהם יאיר; הלא זה האיש משה בן מנחם, אשר ממנו מתחלת תקופה חדשה בקורות בני ישראל, לא ברעש ולא ברעם גבורות רפורמאטור הפיץ מעינות חכמתו חוצה, ומשה לא ידע כי קרן אור פניו וקרניים מידו לו להאיר לארץ ולדרים עליה בחכמה, כי היה האיש משה עניו מאוד, ובכל זאת היה יסוד ושורש השכלת בני עמנו מאז ועד עתה וממנו תוצאות מצבם הנוכחי המוסרי והמדיני.  האין זאת אחת מנפלאות ה' התמידיות, אשר על כן לא נתפלא עליהן.

נקל היה לחכמת משה להאחז בארץ אשכנז, אשר שם לא מצאה קן לה החסידה ולא פרשה מוטות כנפיה מלא רוחב הארצות האלה לכסות את עין הארץ.  לא כן בארץ רוסיה ופולין, אשר שם החסידות בנתה לה בית ותפרוץ ימין ושמאל ותעז ידה על כל השיטות אשר לפניה ותמשול לבדה בקרב הארץ, מלבד ארץ ליטה אשר שם הגאון ר' אליהו מווילנה נלחם עמה מלחמת תנופה, לבלתי תת לה מהלכים בארצו, ובכל ידו החזקה לא עשה חיל לגרשה מן גו, ולמרות עיני כבודו גם ארץ ליטה לא נמלטה מפח החסידות, והעולים מפחת הרבנים נפלו בפח הצדיקים ותהיינה הרבנות והחסידות משמשות שתיהן בעירבוביה.  אולם ביתר המחוזות והפלכים גברה יד החסידות על הרבנות וידה על העליונה.  ואם אמנם מאת ה' היתה זאת לגרש מפניה את השיטה הישנה, אבל גם לאור ההשכלה לא פילסה נתיב ועוד קמה כצר נגדה, אולי עוד יותר מההולכת לפניה, ואם הרבנים יסרו את ההשכלה בשוטים, הנה הצדיקים והחסידים יסרו אותה בעקרבים.  הצד השווה שבהן, ששתיהן גדרו הדרך בעד ההשכלה ויבנו דייק וישפכו סוללה, לבלתי תת את המשחית הזה, המכה בעברתו את שתיהן גם יחד לבוא בשערי הארץ.  אולם האומר לחרס ויזרח שם קץ גם לחושך הזה, אם לא בפעם אחת, אבל מעט-מעט, כי הגיעו קרני אור מארצות אשכנז לארצות האלה ויגרש מפניהן חושך.  בארץ ליטה הגיעו הקרניים האלה בדרך ישר מפרוסיה הקרובה שמה.  ההשכלה מפרוסיה באה ומברלין זרחה להם, על כן זה שם המשכילים אשר יקראו להם שמה עד היום 'בערלינער'; ובמחוזות ווהלין ופודוליה באה ההשכלה בדרך אוסטריה ובנותיה, הלא הנה ערי גאליציה, ובראשן הערים ברודי ולמברג.  הקרניים האלה המעטים נקבצו נאספו על-יד על-יד והיו למאורות.

וילך איש מבית לווין מעיר קטנה ניקולאייב הסמוכה לעיר קונסטאנטין-ישן, הוא ר' מנחם מנדיל לווין (או לפין) הנקרא בפי כל ר' מנדיל מסאטאנוב (כי משם מוצאו) להתרפאות מחוליו לעיר ברלין בירת פרוסיה, והאיש חכם גדול בתורה ויד ושם לו בחכמת ההנדסה, ויארח שם לחברה עם הרמבמ"ן ז"ל ויהי לו לריע ולתלמיד מובהק, ובשובו לארצו ולמולדתו וכל טוב מורו ומלמדו להועיל בידו, ויפיץ עין אורו סביב-סביב וזרח אור לישרים, המה תלמידיו הרבים אשר בערים סביב למקום מושבו, וכאשר מטבע האור לגרש מפניו חושך, כאשר יאמר משל הקדמוני:

 

            בְּרַק הָאֱמֶת כִּי זֹרֵחַ

            אֹפֶל הַשֶּׁקֶר כֻּלּוֹ בֹּרֵחַ

 

לכן לא היו ימים מעטים ואור החכמה עשה לו כנפיים ותימלא הארץ אותו.  לא היתה עיר בכל הערים האלה, אשר לא נמצאו בקרבה אנשי חכמה ומדע, ואם אמנם היו נרדפים על צוואריהם מחמת המציקים להם אשר רבו כארבה, בכל זאת חכמתם מצאה לה דרך ונתיב ללכת הלאה, וכל המכשולים לא עצרו כוח לעצור בעדה, ותלך הלוך וגבור מיום ליום ומשנה לשנה עד היום.

בערך שלושים וחמש שנה אחרי מות הרמבמ"ן ז"ל, בשנת תקפ"א.  בהיותי בן עשר שנים, כבר נמצאו לי בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, בפלך ווהלין אשר בארץ רוסיה (העיר הקרובה למטרופולין של החסידים היא העיר מזיבוז, מקום מושב הבעש"ט ונכדו ר' ברוך וממלא מקומו הרב מאפטא) ספרי התנ"ך עם ביאור ותרגום-אשכנז, ספרי ר' נפתלי הירץ וויזיל, ספרי דקדוק ושורשים של בן-זאב, 'המאספים' ועוד ספרים, אשר היו דרושים לחפצי והאירו עיני, וכזאת היתה גם ביתר הערים סביב לה, למרות עיני החסידות אשר גברה בארץ ותאמץ זרועותיה לרדוף את המשכילים ולבזות את ההשכלה לבלי תתה לפרוץ בארץ, וכאשר הגדיל לעלות הרב ר' מנדיל מסאטאנוב, כאשר הזכרתי למעלה, כן היו בימים ההם עוד כמה חכמים ונבונים נפוצים בעיר הכיכר, אשר קיננה שם החסידה, וברוחב בינתם השיגו חיל להפוך לאור יומם חשכת ליל, וחכמתם עמדה להם להיאבק עם גיבורי כוח, אשר משלו ממשל רב בקרב עדת ישראל, וידם עשתה חיל.

היהודים אשר בערי גאליציה הגדולות היו הראשונים אשר נגה עליהם אור החכמה מהרמבמ"ן ותלמידיו, והמה לרגלי מסחרם נפוצו בערי רוסיה ופולין, ויביאו עמם מזימרת ארצם מעט צרי, מעט דבש מדבש החכמה, מנחה לאחיהם בארצות האלה, ויטעמו בני הנעורים ותאורנה עיניהם.  בייחוד הפליאו לעשות יהודי ברודי, עיר מלאה חכמים ונבונים, אשר כנעניה נכבדי ארץ ורוב עסקיהם היו בערי רוסיה, ובכל מקום אשר בא איש מיהודי ברודי לגור שם, לקח נפשות צעירי הימים במדברו הנאוה, וייפקחו עיניהם לראות כי ערומים הם מכל חכמה ודעת וישימו לבם ללמוד, ויהי בבקשם דעת ויהי האיש מברודי להם לעיניים ויורם הדרך.  על-כן היו יהודי ברודי לזרא בעיני החסידים, ובפה מלא דיבר הרב מאפטה סרה עליהם ויקללם קללה נמרצת ואמר כי הם הביאו אפיקורסות לארץ רוסיה; כי היתה ההשכלה לקוץ ממאיר בעיניו ושנאה תכלית שנאה (עיין ס' 'בית יהודה' להריב"ל ז"ל, מהדורה שנית, ווילנא, תרי"ה, סוף הספר, צד 175 בדיבור המתחיל 'ועתה הא לכם וכו' ').  וכל השתדלות הצדיקים והחסידים לרדוף באף את זורעי האור לא הועילה להם, כי ה' אמר: יהי אור!

אם ה' יבנה בית, שוא יעמלו הורסיו להפיל הקורה ולהרוס השתות; המה יאבדו והבית על תילו יעמוד, כי בנהו ה' צבאות.  רבות רעות סלו לוחמי מלחמת האור מחמת אנשי חושך אשר בערה כאש, כל אשר יכלו לעשות למען ענותם ולשים לאל תקוותם והשתדלותם עשו, גרשום מן גו, שברו להם מטה לחם, החרימום, נתנום לחרפה ולדראון, הציתו אש המריבה בין צעירי הימים, דורשי חכמה, ובין חותניהם הבורים והנבערים מדעת ויביאו עליהם דיבתם רעה, כי עזבו את ה' ויינזרו לבשת, הפיחו כזבים באוזני נשיהם הצעירות, אשר לא היה להן פלס ומאזני משקל להבחין בין האמת ובין השקר ויאמרו לאמור, כי אבדה האמונה מבעליהן ונכרתה מפיהם ועוד מעט ויצאו מן הכלל, וכן הפרידו בינם ובין נשותיהם ויאלצום לתת להן ספר כריתות, למן ייגרשו מבית תענוגיהם, ייכרת אוכל מפיהם ויחדלו לבנות מקדש החכמה, כי ירעבו ללחם ופורש אין להם.  רבים חללים כאלה הפילו למשואות נצח, אשר לא יכלו לעמוד מפניהם.  לא היתה תחבולה ועצה, אשר לא המציאו הפאנאטיקים למען השמד את זכר ההשכלה מן הארץ, אבל לשוא! ה' אמר: יהי אור!

כפטיש יפוצץ סלע כן נפוצו קרני האור בכל ערי הארץ למרות עיני השומרים הסובבים בערים לגדור גדר ולעמוד בפרץ.  בימים ההם מלאו הצדיקים והחסידים את הארץ, ולא היתה עיר אשר שגבה מהם.  כי באו כארבה בעד החלונות ובאשנבים ויפרצו וירבו וידגו לרוב בקרב הארץ, ובכל מקום אשר באו שמה, בחרו דרכם וישבו ראש ויקחו שבט הממשלה בידם, וירעצו וירוצצו כל איש משכיל ודורש חכמה לבלי תת לו חנינה.  אבל אם ה' ישמור עיר, לשוא שקדו השומרים הבלי שוא! עצת ה' היא קמה, כי לא ינוח שבט הצדיקים על גורל החכמה.

בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים השתרר בעת ההיא בתור רב העדה הרב החסיד המפורסם ר' לוי יצחק מזיליחוב, אשר לפי שיטת חסידותו היתה ההשכלה לזרא באפיו ויתעיבה כמו דווה.  אבל לעומתו עמד למגן ולמחסה אל המשכילים וההשכלה הרב הגאון והחכם המפורסם, גביר לאחיו ונכבד בעיני הממשלה הר"ר יהושע השיל, הנקרא בפי כל בשם הרב מחלים.  בצל כנפיו חסה גם המדקדק והמשורר הגדול הר"ר טוביה פדר (עיי' ס' 'שם ושארית' בראשו, בחודש תשרי ממכתב חודשי זה).   סביב הרב ההוא נאספו כל משכילי העיר וישימו אל החכמה פניהם.  ולא זע ולא חרד לבם לרגשת אויביהם אשר סביב שתו עליהם, כי לא יכלו לעשות להם רעה.

בעת ההיא היה בעיר אוּמאן בפלך קיוב איש גדול ורם, חכם ועשיר מפורסם הר"ר נחמן-נתן לבית ראפאפורט, מחותנו של הרב הגאון הנודע ביהודה ר' יחזקאל לאנדא מפראג, כי נכדו של הרב הגאון הנ"ל, החכם המפורסם ר' משה בן ר' שמואל לאנדא, היה חתנו.  ויתחתן ר' נחמן-נתן את החכם המפורסם ר' חייקיל הורוויץ, אשר ישב גם כן בעיר אומאן ויקח לו לחתן את בנו החכם הנודע ר' הירש בר הורוויץ.  ויהי כאשר גדל ר' הירש-בר ויהי לאיש חכם ונבון ועשיר, ויאסוף את משכילי עירו וידבר אל לבם לייסד בית-ספר בעירם ללמד שם את בניהם ולחנכם על ברכי מורים משכילים יודעי לשון וספר, לבלתי ילכו שובב תחת שבט המלמדים, אשר לא ידעו שחרם מוסר ודרך ארץ.  ויעשו כן משכילי העיר, וישם ר' הירש בר אלוף לראש בית-הספר אשר יסד את החכם הנכבד ר' מאיר הורן ז"ל, הוא בית-הספר הראשון אשר נוסד בערים האלה, וממנו יתד ופינה לצמיחת ההשכלה סביב-סביב.  העיר אומאן היתה בעת ההיא עיר של חכמים ואנשי-שם, ובייחוד התנוסס לתפארת בית השוע רנ"נ ראפאפורט, אשר שני חתניו הנזכרים למעלה וחתנו השלישי החכם הנכבד ר' ישעיה הורוויץ ז"ל ממוהילוב פודולסקי עשו להם שם גדול בחכמתם ובידיעתם הרחבה.  גם החכם המליץ המפואר ר' יעקב אייכנבוים (אשר היה בסוף ימיו אינספקטור בבית-מדרש הרבנים בז'יטומיר) ישב שם זמן מצער ואירח לחברה את החכם ר' הירש-בר הורוויץ ולמד אצלו חכמת התשבורת וההנדסה.  ככה נפוצו קרני אור החכמה בזמן קצר במלוא רוחב ארץ רוסיה.

בעיר מוהילוב על נהר דניסטר בפלך פודוליה חיו בעת ההיא שני אחים עשירים מופלגים, ר' מנדיל ור' שמואל לבית לוונזון אשר נפקחו עיניהם לראות כי לא טוב לחנוך את בניהם על ברכי המלמדים אשר לא דעת ולא תבונה להם לתת לתלמידיהם לקח טוב ליישר אורחותם.  ויבקשו וימצאו לבניהם מורים משכילים חכמים וידועים, הלא המה ר' אהרן לרנר מעיר יארוסלאב אשר בגאליציה (הוא ר' אהרן לרנר אשר שר שיר נחמד בצאת לאור ראשונה ספר 'תעודה בישראל' בשנת תקפ"ח, הלא הוא כתוב בראש הספר הההוא) והמליץ המפורסם ר' יעקב אייכנבוים, אחרי כן הביאו שמה מטארנופול את המליץ הנפלא ר' אליהו וורבל, גם אותי משכו אליהם בשנת תקצ"ט.  רבים מתושבי העיר לקחו מוסר ויראו את האור כי טוב הוא, ויתנו גם את בניהם אל המורים האלה ותרבה הדעת בעיר הזאת.  עם המורים האלה אשר באו שמה ממרחק ארחו לחברה כל דורשי החכמה ודרך ההשכלה בחרו, ובראשם החכמים השלמים ר' ישעיהו הורוויץ (אשר הזכרתיו למעלה בדברי מעיר אומאן) ור' לוי יודילזון (אשר נמצא ממנו שיר יקר ונכבד 'ליל הכפורים' במכתב-עת 'הכרמל', שנה ראשונה, צד 205) והאחרון הגדיל הלא הוא הרב המופלג ר' יוסף הרצברג ז"ל, אשר חיבר ספרים הרבה ורובם עודם בכתובים.  החכם הנכבד ההוא היה אחד מאוהבי היקרים אשר דבקה נפשי אחריו ביתר שאת ועוז, וכאשר הוציא לאור את ספרו 'סולם הטבע' חיברתי שיר לכבודו אשר במועל המוציא לאור את הספר הנ"ל בווילנה לא נספח כי אם לאקסמפלארים אחדים, והנני לתתו פה לעיני הקוראים נספח אל מאמרי זה ויהי מדי כתבי זה המאמר ערבתי מכתב לחתנו של הרב המנוח הנ"ל, החכם השלם הר"ר יחיאל ליברזון בברדיטשוב, אשר בידו נמצאים כעת ספרי המנוח שנשארו בכתב-יד, שישלח לי רשימה מספריו.  והנני לתת פה את תשובתו אלי הנוגעת לדברי ימי הרב החכם המנוח ז"ל ולחיבוריו היקרים:

 

                        'יהי נועם ד' עליך אלוף נעורי הרב המחולל ברוב

                        התשבחות נודע בשערים רב התבונה מוכתר בכתרים,

                        כתר תורה וכתר כהונה, כבוד שם תורתו הא"ב הכהן

                        גאטטלאבער נ"י לפני שמש ינון שמו

 

מכתבך הגלוי מיום האחרון לחודש החולף כן בא אלי ביום הראשון ערב יום הכפורים, יום הולדתי, יום מלאת לי ל"ו שנים, וערבה לי ברכתך, ברכת הכוהן הגדול מאחיו כמנחה וכתשורה, ומאוד שמח לבי עליה, כי ידעת גם ידעת, בלי חנף אדבר, אשר מדי נמצאו דבריך ואכלם, וכבכורה בטרם קיץ כן אבלעם.  אולם שמחת אנוש עדי רגע, כן גם שמחתי מהולה היתה בתוגה ואגלי רעל מסכת בכוס שמחתי בהעלותך על זכרוני שם חותני המנוח, נוחו עדן, הרב הגאון המפואר ה' יוסף הרצברג ז"ל ובבקשך ממני לרשום לך בקצרה את תוכן ספריו, אשר נשארו אצלי בכתב-יד להביא זכרונם במאמרך אשר תכין לדפוס בשם 'הגזרה והבניה' ואשר אליו אני נושא את נפשי.  ובכן הנני בלב נשבר ונדכה למלאות את שאלתך.  אך שאני-נא הפעם, ידיד נכבד, אם אעבור בהשקפה קטנה ככף איש על חיי ומעללי האיש המצוין הלזה, אשר היה אחד מראשי מכבדיך ומוקיריך, וחשבך לידיד נאמן, אדברה וירווח לי כמעט.

בשנת 1802 נולד בן פורת יוסף במוהילוב על נהר דניסטיר, ויהי יוסף בן עשרים שנים ויחל ללמוד את שפת אשכנז, והספר הראשון אשר אינה ד' לידו היה ה'מארגענשטונדען' להרב הפילוסוף רמבמ"ן, אשר ממנו למד קרוא ספר ושקוד עליו והעתיקו לשפת עבר, בעת אשר רעות רבות סביב שתו עליו, וישטמוהו ורבו חיצי הזמן.  אז היה לו הספר הזה לכוס תנחומים, אשר ממנו שתה ורווח לו, כאשר במו פיו הגיד לי וכאשר תחזינה עיני הקורא מההקדמה לספר הזה, אשר הובא תחת מכבש הדפוס בשנת תר"ה בשם 'מועדי שחר' ואשר עננה הרת חזיזים שכנת עליה, וכהקיר בור מימיה כן תקיר תוגה ועיצבון.  את הספר הזה הקדיש להשר הנכבד הרב ר' משה מונטיפיורי, עם מכתב נכבד כתוב בשפת אנגלית, אשר כביר מצאה ידו בה לכתוב כן, אף בשפת צרפת ידיו רב לו היו, כאשר יעיד על זה ספרו השני שהוציא לאור בשנת תר"י בשם 'סולם הטבע'.  ואשר הקדשו להרב המנוח רי"י היילפרין נ"ע, היא העתקה משפת צרפת להחכם בערנארדין דעס"ט פיער.  הספר הזה כולו אומר כבור למחברו ולמעתיקו.  מדי דברי בו התאפק בל אוכל מהזכיר את תלונת חותני, אשר התלונן באוזני, כי שמטו המדפיסים מווילנה שיר אחד יקר מאוד, אשר כתבת אתה ידידי הרב לכבודו, ואשר לפי דבריו היה אחד ממבחר שיריך.

בשנת כת"ר, שנת בואי במסורת הנשואין עם בתו הכבודה, היה רעייתי היקרה, ד' עליה, תחיה, הראה לי מעשה-ידיו להתפאר ספר כתוב בכתב אשורית בשם 'ביקור תבונה הזכה' אשר העתיקו משפת אשכנז להחכם היקר המהולל קאנט בשנת תרי"ח (קאנט'ס קריטיק דער ריינען פערנונפט), אחרי כן העתיק עוד הפעם את הספר הזה בשנת כת"ר ויתקנהו וייפהו ושינה שמו בשם 'מורה נבוכי החקירה'.  ושני הספרים האלה נתן על-ידי עוד בחייו ונמצאים אצלי.  אין ערוך ליקרת הספר הזה, ומה רב טוב צפון בו לעם ההולכים בחושך לתור ולחקור באין חקר, כי בספר הזה אתה הראית לדעת, אשר בחקירה במה שאחר הטבע (מעטאפיזיק) מן הנמנעה לנו ידיעה ברורה, ידיעה הנדסית להחליט משפטים חייבים או שוללים המתנגדים, כי קצרה יד התבונה, בעלת קץ וגבול לידע מה נאמנה ולחרוץ משפט חרוץ בחקירה שהיא מחוץ לגבול כל נסיון אפשרי, רק 'כאשר נראה שתכלית הכוונה הנשקפה תמיד מעל כל סדרי הטבע, וכל חוקי המידות והמוסר לא יתקיימו זולת באופן שנקיים המשפטים המחויבים, חובה עלינו להאמין, אשר המשפטים המחויבים הם כנים ואמיתים, וצדיק באמונתו יחיה ויאשר בארץ'.  ומה רמה ונשגבה המריבה שהפריץ החוקר האלוהי הזה בין ילדי חקירותיו בחקירה העוברת הגבול (ווידערשטרייט דער טראנסצענדענטאלען אידעען) עת במופתים חותכים ונאמנים יעיד לך אמיתת הדבר והיפוכו במשפט אחד (טהעזיז אונד אנטיטהעזיז), להראות לך כי נבוכה תבונתך במחקרי אין קץ סגר עליה המדבר. – הספר הזה יכיל קרבו שלוש מאות דפים מרבע גדול.

בשנת תרכ"ח העתיק חלק שמיני וחלק תשיעי 'דברי הימים לבני ישראל' מהחכם גרץ, ונמצאים אצלי כתובים אשורית בכתב-ידו המפואר.  גם העתקה הזאת נפלאה עד למאוד, כתובה בשפה קלה וצחה למען ירוץ קורא בה.  עוד ספר אחד העתיק משפת צרפת להחכם מינץ ואשר כינהו בשם 'מחקרי ארץ ישראל', אך לא ידעתי איהו.  הרבה מאמרים העתיק מהחכם ברנשטיין, מהם כבר נדפסו ב'המליץ' ויהיו נמצאים תחת ידי, אשר אם יאספו לאגודה אחת יהיו לספר גדול.  יום ג' 28 יולי 1870 כתב אלי מכתבו האחרון, וכמו הרגיש בנפשו קירבת יומו האחרון קרא אלי מנהמת לבו: 'כל בניין גופי מוכה רסיסים, אין בו מתום ורק "מכאובים אסבולה עד אישן המוות" '.  וזה האחרון לא איחרו פעמיו מבוא, כי ביום ה' כ"ה לחודש מנחם אב התר"ל שנת 'אהה ליום זה אבל ומספד לכל בני יוסף' (הפרט בהקינה שנשאתי על מותו) בא בחלונו וישנהו על ברכיו ויגווע יוסף וייאסף אל עמיו.  כבוד גדול עשו לו במותו, כי גדול ונכבד היה בעדתו, אשר ידעה להוקיר שמו בדעתה, כי הרים קרנה בכבוד מצאתי ציון קבר כתוב בכתב-ידו אשר ציווה לחרות על מצבתו: 'נער הייתי, גם זקנתי, טובה נשיתי, עד המוות ישנתי.  לולא האמנתי, ישועתי קרובה, בארץ החיים נצפנתי, לראות טובה אמרתי בחפזי, אי לך תבל אמרתי ברגזי, כל האדם הבל! אני הגבר, יוסף בן פינחס, מצאתי פה קבר, בארץ מתחת'.  ראה עוד זאת: מצאתי ספר אחד כתוב כתב מרובע ואשר פיו יקבנו 'אלומת יוסף' מלא חציו ממנו בלקטו שיבלים שיבלים בשדי תרומות.  הוא ספר מלא שירים שונים ומליצה נשגבה, מהם ילדי רעיוניו ומהם העתקות משפת אשכנז, אנגלית, ואיטלקית, חובר בשנת תר"ב וכבר נמצא עליו רשיון הצנזור משנת 1843, ולא ידעתי מפני מה לא הוציאו לאור הדפוס, כי רבי השירים ראויים לאור באור החיים, ובייחוד 'רעיוני ליל' להחכם האנגלי יונג, 'הר לבנון' להחכם וואלנה, 'גבורות שמשון' בשירים קצרים רבי היופי להחכם וולטר, ועוד כזה.  אך בטח שורש דבר נמצא בו, כי על שני הספרים שהדפיס הוציא כספו מכיסו ולא שב אליו, כי לא מש מתוך אוהלו לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל.  עוד נמצאו תחת ידי מאמרים נכבדים אשר כתב על חכמת הנדסה ומדידה, כתובים בכתב מרובע ושירים שונים ילדי-יום (געלעגענהייטסגעדיכטע).  כה הקדיש האיש הזה הדגול מרבבה את כל עתותיו, אשר השאירה בידו עבודתו היומית לתורה ולתעודה, נעים היה לראות איך האיש הזה קטן-הקומה ורב-היופי בעיניים מאירות ומפיקות נוגה עם שערות ראשו אשר משלג הלבינו, עם לובן זקנו שהקיף את פניו כזר כסף, עם מצחו הזך שנסב למעלה ראש, איך האיש הזה, אחרי שבתו כל היום בחנותו כחנווני ולפנקסו, שב לעת ערב הביתה, וישב בחדרו ללמוד או לכתוב ותידד שנתו מעיניו ותנומה מעפעפיו, עד כי לא אחת ולא שתיים השחר הזכירו 'שומר מה מליל! אתא בוקר!' –

'מה מאוד איוותה נפשי להוציא לאור את ספריו היקרים; אולם אתה ידעתני, יקירי, כספי וזהבי לא יתנוני להניחם על קרן צבי ישראל, ואם לא קינאתי במחברים לסובב ערים ולהדפיס הגיוני רוחי, אשר חנן אותי אלוהים (אל תירא ישראל מפחד פתאום, כי לא קל מהרה אבוא אליך בספרי) בדעתי אשר גפן בוקק ישראל למחבריו, הבוק תבוק נפשו ופרי בל ישווה לו, אך למען אהבתי למנוח ז"ל אם גם גמרתי בדעתי לעשות זאת, אך עתותי לא בידי המה, כי נרצע אנוכי אל עבודה קשה מהבוקר ועד הערב, להביא טרף לביתי לכן היה-נא לי לפה להשמיע את דברי ברבים, מי הוא זה האיש אשר ירצה להדפיס אחד מהספרים אשר רשמתי פה, יוכל לפנות אלי על-פי הכתובת הכתובה מטה ואשווה עמו על צד היותר טוב לפניו. – לך הצדקה, ידידי הנכבד, אם תוציא הספרים האלה מאפלה לאורה בל יהיו כנפל אשה בל חזה שמש.

ובברכי אותך מעמקי לבבי שעוד תנוב בשיבה טובה, דשן שלאנן כאזרח רענן, ולכל בני ישראל יהיה 'הבוקר אור' במושבותם, הנני מוקירך בלב תמים כל הימים, מכבדך כערכך הרם והנישא.

 

                                                                        יחיאל ברח"ש ליבערזאהן.  בארדיטשוב'.

 

מלבד הערים האלה הגיעו קרני שמש ההשכלה גם ליתר ערי המדינה הגדולות מעט מעט ויותר.  מכולן עשתה חיל העיר אודיסה, הבנויה על חוף ים השחור זה שמונים וארבע שנים ותהי סחר גויים.  והיהודים אשר באו שמה לרגלי מסחרם מארץ גאליציה, ובייחוד מעיר ברודי, כללו את יופיה בפלסם נתיב גם לעדת ישראל להשכיל להטיב וללכת קדימה לרוח הזמן.  ויסדו בית-ספר גדול ונכבד ללמד לנערים דעת לשון וספר, ומשם נפוצו תלמידים משכילים בכל דבר חכמה לכל הארץ ותימלא הארץ דעה.

אנוכי ידעתי את העיר אודיסה וחכמיה פעם ראשונה בשנת תק"ץ, וכבר היתה עיר מלאה חכמים ונבונים; בית-הספר פרח כתמר תחת השגחת הדירקטור החכם הנכבד הר"ר בצלאל שטרן, ועל-ידו ארבעת המורים הראשונים מטיבי טעם, הר"ר שמחה פינסקר הר"ר יצחק הורוויץ והר"ר אליהו פינקל ור' אברהם אבלי שליטא (זכר כולם לברכה).  אולם למען דעת כל תולדות בית-הספר ההוא וכל פרטיו בעת כתבי זה המאמר פניתי לידידי החכם הנכבד המליץ המפואר הר"ר אליהו מרדכי וורבל נ"י, אשר עמד לשרת בתור מורה בבית ההוא שנים הרבה; וידע כל מוצאיו ומבואיו מראשית היווסדו עד היום הזה, ויאות לי החכם הזה ויכתוב על ספר כל תולדות הבית וכל אשר קרהו מראש ועד סוף, והנני נותן בזה את מכתבו לעיני הקוראים, אשר ידעתי כי לא למותר יהיה להם, כי רב טוב צפון בו לקורות התפתחות ההשכלה לישראל בארצנו:

 

לידידי היקר והנכבד, המליץ המפואר לשם ולתהלה

מו"ה א"ב גאטלאבער ני'.

 

מכתבך היקר מיום ט' באב הגיע לידי אחרי עברו ארבעה שבועות כו'.  והנני למלא שאלתך בדבר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, להודיעך קושט אמרי אמת, מתי נוסד ומי הם מייסדיו, מנהיגיו ומוריו, והעתים אשר עברו עליו מיום היווסדו עד אשר סגר מבוא מטעם הממשלה.  אמנם הקשית לשאול ידידי, כי כאשר ידעת לא הייתי מן המורים הראשונים והמייסדים הישרים, גם המורים הראשונים כבר נאספו אל אבותם, ספו תמו ואינם, ולא אוכל עתה לדעת מה שהיה לפני, רק אשר שמעתי מפי חברי המורים הראשונים בהתהלכם אתי בארץ החיים ואשר יספרו התלמידים הראשונים ושאר האנשים החיים וקיימים אתי היום.  אך דברי האנשים האלה אינם מכוונים יחד, ועל כן לבל אחטא בדברים אשר ניתנו להכתב לזכר עולם היה נחוץ לי לאסוף כל השמועות, לבררן ולצרפן בכור בחינתי, למצוא פשר ולהציל מהן דבר אמת.

הא לך עתה, ידידי, את תולדת בית-הספר לאמיתה, כאשר עם לבבי, אך טרם החלי נחוץ להקדים דברים אחדים על יושבי היהודים הראשונים באודיסה.

העיר אודיסה הבנויה בעצת הדוכס רישליה לחוף ים השחור להיות עיר לסחר גויים בשנת 1897, היא שנת תקנ"ד, היתה בקרב שנים לצמח ברכה נכבד-השורש ורב-הענפים.  כציפרים עפות נהרו אליה המון אנשים מכל העמים והארצות.  גם מאחינו היהודים באו לחסות בצל עץ החיים הזה כביר יושבים.  האנשים האלה היו בתחילה מדלת עם הארץ, אשר נטו ממקומות מושבותם להימלט ממצוק, מנושים וחוסר לחם.  המה היו מילידי רוסיה ופולין בני-בלי-שם, אשר בתכונת רוחם עמדו בשפל המדרגה נעורים וריקים מתורה, מחכמה וממוסר השכל, רובם היו מכת החסידים החשוכים, את אלוהים היו יראים ואת רביהם היו עובדים, ותהי יראתם כסלתם להאמין ולבטוח בהם, לשמוע בקולם כלמשפט האורים ולהיות להם למס עובד.  אך לא כאלה חלק היהודים הבאים אחריהם ממדינת גאליציה, ובפרט מתושבי העיר ברודי.  אלה היו לרוב אנשים חכמים ונבוני-דבר, אנשי שם, יודעי ויראי אלוהים באמת, לא ממקום ארץ חושך באו, כי העיר ברודי היתה מאז עיר רבתי מסחר וכנעניה נכבדי ארץ, אשר באו לרגל מסחרם בברית עם סוחרי אשכנז הנאורים, אשר אצלו מרוחם עליהם לפקוח עיניהם לאור ההשכלה.  המה לא באו ריקם, כי אם מלאים כוח את רוח הבינה והדעת.  זה בא בתורתו וזה בחכמתו, זה בידיעת לשון וספר וזה בכשרון מעשה וזה ברכושו למקנה וקניין.  לקראת בואם שמחה הממשלה, כי מצאה בהם אנשים חכמים נבוני-דבר ויודעי המסחר, המדברים כלשון עם ועם ואשר כוח בהם להרחיב המסחר בעיר לטובה.  גם היתה תקוות הממשלה מאתם, כי ישפכו את רוחם גם על שאר אחיהם הנבערים וכברזל בברזל יחד איש פני רעהו.  ובכן נפלגו היהודים באודיסה לשתי מפלגות שונות.  היושבים הראשונים היו נקראים בשם יהודי רוסיה, והבאים אחריהם מגאליציה וברודי התגוררו לבדם בקרב העיר גם בחרו להם בית-תפילה מיוחד ובשם ברודיים היו מכונים, ואף שהיו שתי המפלגות האלה נבדלות בדעותיהן, בנימוסיהן ובדרך חייהן בכל זאת ישבו בשלום יחד.  לא הרעו ולא השחיתו, לא צררו ולא קנאו אשה את רעותה.  כל אחת לפי דרכה ינקה משך הברכה בעיר ומשפע ימיה.  גדלו והצליחו גם עשו חיל.  ויהי כי ארכו הימים לשבת הברודיים באודיסה, ויבנו להם בתים וישימו, בנים ובנות ילדו להם, החלו לדאוג על חינוך בניהם, כי קצה נפשם בדרך אחיהם הרוסיים, המשלחים כצאן עויליהם לבתי המלמדים הבורים והנבערים מבינת האדם.  וישכרו להם בתחילה מורים משכילים ללמד את בניהם בביתם; אך באלה לא הספיקו ולא מצאו להם כן.  על כן נוסדו יחד אצילי עדתם לנסוך עצה מה לעשות לבניהם.  הישרים האלה היו הגבירים מו"ה יעקב נאטאנזון וחתנו החכם ר' יהודה לאנדא, החכם ר' אביגדור ליכטנשטאט, ר' העשי הרצנשטיין, האחים הנכבדים ר' בריש ור' משה טראכטנברג, ר' זלמן הורוויץ, הדוקטור רוזנבלום ור' הירש רוזנבלאט.  ויגמרו אומר ולא יעבור לייסד בית-ספר לנערים ולחנכם על-פי דרכם לתורה ולחכמה, למוסר ודרך ארץ.  ר' שמואל ובנו ר' יצחק הורוויץ.  החכם ר' שמחה פינסקר, ר' מתתיהו וולפזון והר"ר שוופלברג החרו-החזיקו את רוח הישרים הנקובים בשמותם למהר ולהחיש את מעשה הטוב למען תהיה אודיסה כגן-עדן, שחוברו לה יחד עץ החיים ועץ הדעת.  האצילים אמרו את מעשיהם לראשי הממשלה, וישתדלו אצלם לתת להם הרשיון לקחת כסף מתוכן לשנה ממכס הבשר ליהודים ויסוד קיים לצרכי הבית.  ותיאות להם הממשלה בשמחה לדבר הזה.  אז לבשו הגבירים עוז לדבר על לב ראשי הרוסיים ולטובים שבהם את דבריהם לאמור: שמנו נא אחינו וישמע אלינו אלוהים.  מאוד עגמה נפשנו לנפש בנינו המגודלים כפראים במדבר בלא תורה וחכמה.  בדי ריק ייגעו כל היום בלי ברכה בלימוד בלי סדרים בבית המלמדים הבורים שהם בהמה המה, להם לכלות כוח נעוריהם ולבלבל את מוח קדקדם, למה יאמרו הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים: רק עם נבל ולא חכם היהודים האומללים, בנים אין אמון הם בלעגי שפה ידברו ושפת בבל שפתם.  עד אנה נהיה לבוז בעיניהם? על כן מחרפת הגויים עלינו נסירה-נא את המכשלה הזאת מדרך בנינו, ולמען לא יחולל שם ישראל עוד זאת העצה היעוצה מאתנו: לייסד בית-ספר (שולע) לנערינו ללמוד בו תורה וחכמה, לשון וספר מפי מורים חכמים להשכיל לבותם וללמד לשונם לדבר וידם לכתוב למען תשגא אחריתם למצוא חן בעיני אלוהים ואדם.  ויהי כשמוע האנשים את השם 'שולע', חיל ורעדה אחזום ורוב עצמותם הפחיד.  לקול צללו שפתותם ויענו בתימהון ויאמרו הם, כי לא להזכיר בשם הזה.  'הלפתותנו קראתם לנו הלא לעשות 'שקאליס' לבנינו ככל הגויים למען תפוג תורה ואמונה? חלילה לכם להביא עלינו חטאה גדולה, המעט לנו עוון טארנופול וברודי אשר החניפו הארץ בעוונם כעוון העגל'.  ויתנו כתף סוררת ויפנו וילכו בחרי-אף.  הרינה עברה בשער ותחרד כל עדת הרוסיים ותהי אך זוועה הבין שמועה.  החסידים הקנאים, מורדי אור, צעקו חוצה וירימו כשופר קולם להחריד העם ולערבב כל שטן.  המון הפתאים חרצו ככלב לשונם ויזעקו מר, המו, רעשו ובל ידעו מה.  קהל המלמדים שמעו ויצא לבם ונפשם ירעה להם, כי ישבר מטה לחמם, המה זעקו חמס שמו את פיהם כחרב חדה לדבר על לב האבות, ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר להזהיר העם בדברי עתק לאמור: הנה יצאו אנשים בני-בליעל למעול מעל בד', לזרוע זמורת זר בכרם ד' צבאות, לעשות אודיסה הברוכה לעיר הנידחת, ללמוד חכמות מבלעדי תורת ד' אלוהינו, למען תשכח חלילה מלב בני ישראל.  דעו-נא וראו כי רעה נגד פניכם, אל תשמעו ואל תאבו לעצת הנלוזים, כי מוקש היא לכם.  אנשים ריקים ופוחזים עזי-פנים הפיחו קריה בשאון רוחם וישאגו בקהל: מדוע אתם מחשים להפר עצת הרשעים? הלא אתם הרבים ולכם המשפט בדבר כספנו ממכס הבשר אשר לטובת כלל העדה תעודתו, אך לא לטובת יחידים נגד רצון הקהל.  מבשרנו לא ישבעו המורים הסוררים החוטאים ומחטיאים.  ותהי צעקת העם גדולה, ריב ומצה בעיר והקול נשמע בבית הרבי מסאבראן, כי אליו נסו החסידים במר נפשם ובצרורות כספיהם להיות עליהם סתרה בצרה, ויצעקו: הושיעה אדמו"ר הצילנו מפח טמנו גאים וממוקשות פועלי האוון, אשר יעצו להדיח, כי בידך לב המלכים ושריהם כפלגי מים.  ויתחלחל הצדיק ויחרד חרדה גדולה בשמעו, כי יקוט כסלו וגם לו פרושה הרשת מאת ה'שולע' לפקוח עיני הבוערים אשר בהם שמן חלקו ולכל בהן חיי רוחו, ויתהולל בתעתועיו וירבה להתנועע בכל גופו בתפילה, ויספוק כף וישתגע לעיניהם, וישם עד בוש, עד אשר לא היה בו עוד כוח לצעוק.  אחר כן שאף רוח ויבלג וידבר על לב חסידיו וינחמם לאמור: אתם ראיתם כמה יגעתי בתפילתי לגעור בשטן המשחית, שריתי עמו גם יכולתיו.  אל-נא תיראו עצת האוון לא תקום ולא תהיה.  כה הראני אלוהים: אש התופת וגיא הנום יוקדת סביבות אודיסה כשבע פרסאות, ותחת רגלי הרשעים יקד יקוד כל היום כקורח וכעדתו יהיו אחריתם עדי אובד.  ויקח את פדיון נפשם מידם, כסף לא מעט ויברכם וישלחם בשלום לביתם.  גם באוזני הממשלה התאוננו אנשי העדה רע במכתב-בקשה למנוע מהברודיים חפצם בדבר מכס הבשר, כי שערורה בלבם לברוא חדשות אשר הן שקץ בעיניהם ותועבת ד'.  אולם קראו ואין עונה, צעקו ואין מושיע.  בזה גם לעגה הממשלה לאיוולתם ותשמח מאוד על המעשה הטוב אשר עם לבב המשכילים לעשות ותמלא משאלותם לטובה.  השר הצדיק גראף וורונצוב, נציב ארץ רוסיה החדשה ושר העיר לוושין תמכו בידם לבצע מחשבות לבם ולהוציאן לפעולת אדם.  גם יד ה' היתה לטובה עליהם וישלח להם בעת ההיא את האיש היקר והנעלה מו"ה אפרים זיטנפלד יליד ברלין מפטרסבורג.  איש חכם גדול ונבון דעת, גדול בתורה ירא אלוהים ושומר אמונים, וישמחו עליו המייסדים כעל כל הון, ובכבוד גדול הפקידוהו להיות מנהיג (דירעקטאר) לבית-הספר, ובחודש אוקטובר 1826, היא שנת תקפ"ו, נפתחו חדריו המרווחים לשלוש כיתות לנערים ללמוד בו תורה וחכמה, כתב ולשון עד כלות להם שש שנים.   בכל כת ישבו בתחילה שתי שנים, כי המורים המוכשרים עוד היו יקרים בימים ההם וההשכלה עוד לא נפרצה, על כן הסתפקו במעט אשר מצאו.  המנהיג הר"ר זיטנפלד לימד בכת השלישית את חכמת הטבע, ידיעת הארץ לגבוליה ודברי-ימות עולם לעם ועם.  תחת עיני השגחתו נמנו למורים הראשים החכם ר' שמחה פינסקר, בן הרב הדרשן המחוכם מטיסמיניץ, לכל לימודי לשון עבר, הרבני מו"ה יצחק הורוויץ נכד הגאון, ר' איצק הורוויץ, אב בית-דין דק"ק האמבורג ללימודי לשון וספר אשכנז לשון לימודים (רעטהאריק) ומלאכת החשבון.  אחריהם בא ר' אליהו פינקל, נכד הגאון ר' אליהו מווילנה, ללימודי לשון וספר רוסיה, התורני החריף והבקי מוהר"ר אבלי שליטא ללימוד התלמוד, תחתיו היה ר' זלמן באלין למתחילים, ואחריהם המורים לכת התחתונה, וכאשר לא מצאו מורה למלאכת הכתיבה התנדב החכם מו"ה צבי רוזנבלאט מיקירי העיר ללמד את יופי הכתיבה לתלמידים חינם אין כסף.  התלמידים הראשונים היו מבני הברודיים ומבני דלת העם, אשר לא השיגה יד אבותם לשלם שכר לימוד למלמדים, נשלחו גם הם לבית-הספר הזה, ויהי להם חוסר האבות למלאך מושיע לגאול נפשם מחושך וצלמוות לאור באור החכמה.  גם רבים מהבחורים מיושבי בית-המדרש או היושבים בטל בביתם נקעה נפשם מהבטלה הזאת, לא שמו לב לזעקת הכסילים וילכו בחשק נפש לדרוש ולקנות חכמה בבית-הספר החדש הזה.  הגבירים המייסדים ארחו לחברה מיוחדה להיות משגיחים תמידים לבית-הספר, ויתאספו לעתים מזומנים לפקח על כל הנעשה בו.  גם מצאו את לבבם לפתוח בית-הספר גם לבית אלוהים למורים ולתלמידים ולכל מבקש את ד' בכל שבתות השנה ומועדי ד'.  המשכילים ברינה יגילו, כי חפץ ד' בידם הצליח, והחסידים הקנאים חרקו שן ונמסו מכעש.  ויהי כי קצרה ידם להרע לנגידים הנאורים, וישפכו את חרון אפם על המורים והתלמידים בעברם ברחובות ובשווקים, 'סורו, טמא' קראו למו, קיללום קללה נמרצת וידו אבן בם ופרש על שמלותם ופניהם.  אך על חמת-אפם ולמורת-רוחם פרח מקל השקד לברכה, כי התלמידים שקדו יום-יום על דלתות החכמה, ולאט-לאט פותחה אוזנם לשמוע בלימודים, ותבוא חכמה בלבם וכשמן בעצמותם, וישתו בצמא את דברי התורה מפורש ושום שכל וכל דברי החכמה ויספרום לאבותם.  ויפתום בפיהם, כי יבוא לפעמים לשמוע איך נופת תיטופנה שפתי המורים, ומה ביניהם ובין המלמדים אשר לבם צפון משכל.  ויפת לב האבות ויבואו וישמעו באוזניהם ויבינו מה רבה הטובה והתועלת אשר הצמיחו הישרים בבית הזה ולא עוולתה בו.  לא הנחמו על מעשיהם ולא יראו חמת הקנאים להלל ולשבח את מעשה הצדקה לפני שכניהם וכל מכיריהם ויאמרו לכול, כי אך שקר בפי הדוברים עתק בגאווה ובוז, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.  מה שמח לב האבות, כעשיר כדל, בראותם את מעשי בניהם בביתם, איך הם עמלים לשנה ולשלש את חוקי לימודם, יכתבו בספר ויחשבו חשבונות במצוות מוריהם לבלתי בלות זמנם לריק ולעלות בדרך ההשכלה מעלה-מעלה.  גם ראשי הממשלה באו לעתים מזומנות לראות את דרכי הלימוד וכשרון מעשי המורים, וייטבו בעיניהם מאוד וישמחו על מטע להתפאר זה אשר עזרו לנטוע.  ובהגיע תור התלמידים לעמוד למשפט המבחן בצאת השנה, אז נקראו בכבוד ראשי הממשלה וחכמי המורים בבית-מדרש הגבוה (ליצעע) גם כל חכם-לב מהתושבים הנוצרים באו בעגלות צב ובכירכרות גם אבות התלמידים לשמוע ולראות את מעשה בית-הספר ומה פריו.  ויתמהו כל הבאים על רוחב לב התלמידים להבין ולהשכיל בכל ענייני הלימוד ולעשות פרי בזמן קצר.  בטוב טעם ובנחת השיבו כהלכה לשואליהם ויספקו כף ויתנו כבוד למבין עם תלמיד.  גם מכתבי-העתים היללו בשער בת רבים את מעשי בית-הספר, וישבחו גם את המייסדים גם המורים והמנהיג, ויגדל כבוד הבית לשם ולתפארת.  אולם, אהה, לא כביר שמחו נפשות המייסדים בהמנהיג היקר והחכם זיטנפלד זה.  כי אך שנה אחת וחצי עמד על משמרת פקודתו, כי נפל למשכב על ערש דווי ויחלה ויחלש האיש הצדיק הזה וימת בלא בנים ובלא עתו לדאבון נפש כל יודעיו.  גם מתנגדי ההשכלה לא מצאו בו כל עוול, כי בתמים התהלך תמיד בדרך אמונה אשר בחר.  עד היום זכרו ברוך בפי כל מכיריו ולא ישכחוהו.  אחרי מותו הוקם לראש המורים הבחור מרדכי ארנשטיין מקישינוב, אך נפשו קצה ככלות איזה ירחים אומנות מורים למצוא בה מחייתו, ולבו נשאו ללמוד חכמת הרפואה ויעזוב משמרתו וילך לו.  תחתיו הוקם השלם רוזנבלאט הנ"ל, וילמד לא על מנת לקבל פרס עד אשר ימצאו המייסדים איש כלבבם לכהונת ההנהגה.

אז נשאו הגבירים המייסדים את עיניהם אל החכם בצלאל שטרן, איש חמודות אשר מלאו אלוהים רוח חכמה ויתרון הכשר דעת, הוא היה אז מורה בית-הספר בטארנופול, אשר ממנו שאב ראשית לימודיו, כי היה מתלמידיו הראשונים.  מנגידי עיר ברודי השיאו אביהו אשה בנעוריו וארוחתו ניתנה לו בבית חותנו איזה שנים.  בהן היה עמל ויגע בתורה גם איזן וחקר ברב כוח שכלו וימצא הרבה חכמה ודעת לשונות, ושמו יצא לתהילה עד חכמי אשכנז הגדולים אנשי שם בעמנו.  ידיו רב לו בכל חכמה, ורגלו רגל ישרה בדרך אמונה אשר היתה איזור מתניו.  עם כל זה היה גם בעל נפש טובה, טהר-לב וישר-פעלים.  גם מפאת גופו היה איש גבה-הקומה, נאדר בהדרת פנים כתואר בני המלך.  כל שומעי אמריו פערו פיהם למלקוש, כי לשונו לשון לימודים ופיהו נחל נובע, מקור חכמה להתייצב לפני מלכים.  באיש היקר הזה בחרו המייסדים אשר ידעוהו להושיבו לכיסא הנהגת בית-הספר ויקראו לו בכבוד.  וישמע אליהם בצלאל בן אורי זה, ויואל לשבת אתם, ויעזב משמרתו ויבוא הוא וביתו בשנת 1828 היא שנת תקפ"ח לאודיסה.  וישמחו בו כל מבקשיו ויקבלוהו באהבה וכבוד ויינחמו עמו תחת זיטנפלד.  ומשמחתם ששמחו בו העמידוהו נגידי העדה, אשר להם מהלכים בבתי השרים, לפני הגראף וורונצוב ויתר השרים וראשי חכמי הליצעע, ויתמהו כולם על הוד תארו ועל כל מענה פיהו לוקחי לב וישא חן וחסד לפניהם.  ויאשרו את המייסדים, כי בחרו באיש כזה, ויהיו לו לאוהבים נאמנים ויכבדוהו מהיום ההוא והלאה.  הגראף וורונצוב שם עינו ולבו לטובה על בית-הספר הזה, ושר העיר לוושין היה לאב ולאדון לו תמיד.  שני השרים האלה שמחו על נצר מטעם זה יבוננוהו, יצרוהו ויתפארו בו.

 

וביום הוקם בצלאל על משמרת פקודתו לכהן בתורת מנהיג בית-הספר לקח עמו דברים וידברם לפני קהל ועדה, בהתאסף ראשי הממשלה וראשי חכמי הליצעע וראשי המורים והתלמידים, בשפת אשכנז ברורה וצחה על דבר החינוך ותועלת בתי-הספר בכלל ועל בית-הספר הזה בפרט, ומה התכלית הנרצה בו מהממשלה הרוממה ומהנדיבים אשר קראוהו לשום את עול ההנהגה על שכמו.  ויאמר: אמנם ידעתי מה המשא הזה, ולבבי יפחד בזכרי את החוב המוטל עלי בכהונתי זאת ולפני מי אני עתיד ליתן דין-וחשבון אם אגרע מחוקי, אולם זאת נחמתי, כי אם לא רב חילי, הן רצוני גדול וחזק לסבול ולזאת, לשמור ולעשות, ובאלוהים הנותן עוצמה לאין אונים אבטח, כי יהיה עמדי להצליח חפצי בידי להפיק רצון מהבוחרים בי ומישראל, אחר-כן נשא דעו לימים ראשונים ויזכור ימי עולם, המה ימי-הביניים, ימות החושך אשר חלפו ללא טובה לישראל ועוניו מרוד מאוד בהיותו מורדף בלי חשך ולא הרגיע בגויי אירופה.  ובמקום אשר נתן מנוח לכף רגלו ישב ישראל בדד, נבדל ונפחד מיתר העמים, ובסתר הערפל אשר שם חתולתו השע את עיניו מראות כל אשר נעשה בארץ.  כי בלע ד' את מסכת החושך הנסוכה על העמים ושחר החכמה עלה וילך הלוך והאיר עיני לאומים ומושליהם.  ברוך אלוהים המשנה את העתים והגולל חושך מפני אור, ברוך הוא אשר הטה לב המלכים והשרים להיטיב מענו ולהצמיח לנו ישע וצדקה בחסדם הגדול כיום הזה, אשרינו, מה טוב חלקנו, שאנו חיים היום תחת ממשלת אדונינו הקיסר ירום הודו, מושל ביראת אלהים צדיק, וכמוהו משרתיו הישרים בלבותם יתאמצו להרים קרננו, אשר עוללו בעפר ימות החושך והצלמוות.  'זכרו זאת אתם, אחי בני עמי, תמיד, התפללו בעד שלום הקיסר וביתו וברכו את השרים אשר הם עתה נוכח פנינו, הששים לעשות צדק, יתן ד' להם כפעלם וכרוב חסדם ישיב להם'.  אחר כן שת פניו אל התלמידים הנאספים ויאמר: 'אתם התלמידים' אשר באתם הנה לקנות חכמה, לא תלמידי כי בני אתם וכאב את בן ארצכם מהיום הזה והלאה, עליכם עתה תיטוף מלתי, מי יתן תהיה נגד עיניכם תמיד.  אמנם בטוח אני בכם, בחורי חמד, כי בכל מאודכם תרדפו לבקש בינה, כי תטו אוזן לשמוע בלימודים ולשמור גם בבואכם לביתכם לעשות ככל אשר יושם עליהם מפי מוריכם לצדקה; אולם לא די לי בזה למצוא כל חפץ לבבי.  הנה בית-הספר הזה דבר חדש הוא, לא נעשה כמוהו עוד בעדתנו, וחתחתים בכל דרך חדש לבני עמנו החרדים על דבר ד' ותורת קודשו פן יבולע להם.  הבוערים בעם לא ידעו וכסילים טרם יבינו, כי ברבות החכמה כן תרבה הדעת את ד', כמאמר החכם מכל האדם: 'אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך; אם תבקשנה בכסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ד' ודעת אלוהים תמצא'.  'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד', ענו אחריו חכמי המשנה ז"ל.  על כן, בני, אם קטנים אתם בעיניהם, גדולים יהיו מעשיכם להיטיב או להרע, ודעו-נא, כי בידכם טובת הבית הזה, בידכם הוא להרים כבודו ותפארתו להיות לאור גדול, עיני כל העדה עליכם ועל דרככם ולפי מעשיכם, אם טובים ואם רעים, יהיה נשפט הבית הזה לתהילה או לתהלה; כי לפני פריו ייכבד העץ.  זכרו זאת, בני, והתאוששו לאשר בדרך בינה ובמעגלי צדק, למען תעברו חלוצים לפני אחיכם הילדים אשר כגילכם להעיר גם לבותם לאהבה את החכמה והתושיה ולקרבם לתורת הבית הזה.  לא יסכון משכיל המונע חכמתו בלבו, כי עליו החוב להפיצה בקרב אחיו ולהרבות הדעת כאשר עשו המשכילים הישרים מייסדי הבית הזה.  ואם תשחיתו דרככם ללכת שובב ולפרוע מוסר בשרירות לבכם, תביאו עליכם ועל מוריכם המלמדכם להועיל קללה ולא ברכה, תשלמוני רעה תחת טובה, ושחתם ליתר בני העדה הצעירים למנוע מהם טובה רבה.  אך עוד לי מלים לכם, בני.  הנביא ישעיה, קדוש עליון, אמר בתורתו לישראל: 'הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם' להזהירם לבל ישכח מלבם לעולם ממי מי יצאו, וזאת היא אשר עליו עתה אעיר לבבכם.  שנים הם העיקרים היקרים, אשר תשמרום בדרך חייכם ככלות לכם שנות הלימוד בבית הזה ותגדלו ותבואו באנשים, והם השכלה ורוח הלאומי (אויפקלערונג אונד פאלקסטהימליכקייט), בהם תצליחו דרככם למצוא חן בעיני עלוהים ואדם.  מי יתן ויכולתי לחרות אותם על לוח לבכם ועל לב כל משכיל בבני עמנו לבל יליזו מרוחכם לעולם, כל השוכח את עמו ואת מולדתו מאבד לבו ומשחית נפשו.  על כן שמרו בלבבכם את שני הדברים האלה וחיו בהם, היו ליהודים משכילים, אז תביאו עליכם ועל מוריכם לצדקה ברכות טוב, ויקויים בנו הכתוב: ויהי נועם ד' אלוהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו אמן.

זה תוכן הדברים אשר דיבר בהרחבה בהראותו את רוב דעתו ובקיאותו.  כל שומעיו התענגו על מתק דעיהו וחן שפתיו.  אחרי כן ברכוהו בשלום וילכו לביתם.  גם את התלמידים שלח בצלאל לביתם לשלושת ימים וישארו אך הוא והמורים.  וישב לדרוש דעת את כל הנעשה בבית-הספר עד בואו, וימצא הכול מסודר ונעשה יפה בעתו, אך לא לפי מקומו, כי אמר בעיר רוכלת עמים זאת עוד לעשות לתושיה לטובת התלמידים להורותם ראשית לימודי חכמת המסחר והפנקס, ולכל הפחות את לשון צרפת הנהוגה אצל רוב הסוחרים.  אך יען לא נמצאו אז עוד מורים יהודים לענייני הלימוד האלה, התנדב הוא ללמד לשון צרפת חינם אין כסף עד אשר יימצא מורה יהודי.  בתחילת ימי החודש מרחשון החל הלימוד, ומן היום ההוא עמד בצלאל על משמרתו באמונה.  מאז הבוקר שעה שמינית עד הצהרים ומן שעה שנייה עד השביעית אחר חצות היום לא מש מבית-הספר, ויהי עמל תמיד ללמד ולהשגיח על המורים והתלמידים לבל ייצא רגע אחד לבטלה.  עם המורים התנהג כאח ועם התלמידים כאב, וכן היה בעיניהם ויאהבוהו ויכבדוהו ושמעו אמריו כי נעמו.  גם על המורים גם על התלמידים שפך את רוחו, יעיר בבוקר בבוקר לרדוף לבקש חכמה ודעת, ללמוד וללמד.  גם המורים הראשים עשו אז דבר גדול להגדיל תושיה ולהאדיר, כי נתן אלוהים בלבם לאסוף ולקבץ ספרים לחכמה וללשונות מאת כל מתנדב כיהודי כנוצרי, כל אוהבי בית-הספר נשאוהו בספרים רבים ומועילים, ומעת ההיא הוסיף עליהם בצלאל מהכנסת בית-הספר בכל שנה ושנה עד כי היו לאוצר ספרים יקרים חדשים גם ישנים בלשכה מיוחדת מחדרי בית-הספר.  מבאר-מים חיים זה שאבו התלמידים שוקדי החכמה ודורשי דעת, אחרי אשר כלו שנות לימודם.  גם רבים מהם הצליחו לעשות פרי בידיעות ולשונות לדבר ולכתוב בהן בשלמות.  בשנת תקצ"א בא הבחור פאפיטש מברודי אחרי כלותו את שנות לימודי בבית-הספר למסחר (רעאלשולע) אשר שם, אותו שם בצלאל למורה שפת צרפת וחוץ לזה ללמד חכמת הפנקס, המשנה ויופי הכתיבה.  בעת ההיא עזב ר' אבלי שליטא את משמרתו וילך לבקש לו דרך אחרת למחיית ביתו, ומעת ההיא פסק לימוד התלמוד מבית-הספר ואנשי המועצה מהמייסדים ובצלאל נמנו וגמרו ללמוד תחתיו להועיל את ספרי 'אמרי שפר', 'תעודה בישראל' ו'התורה והפילוסופיה' להרגיל את התלמידים ללשון חכמים ולהרחיב השכלת לבם.  כאור בוקר יזרח שמש, יבקיע בקרניו בסבך החורש מצל והגאיות ונקיקי הסלעים, כן אור מעשה הצדקה הבקיע עד חדרי לבב ההמון הרב למחלקותיו לפקוח עיני העדה על תועלת בית-הספר ועל יצר לבב בצלאל וצדקתו לבני עמו.  כי כאשר היה גדול ונכבד בבתי השרים, עמד למליץ אצלם על העדה לדרוש טוב ושלום לכל אישיה בכלל ובפרט, כל איש מציק פנה אליו לעזרה והוא החיש לו ברוחו הטובה.  האבות החלו לשלוח למאות את צאן ילדיהם לרועה נאמן זה.  גם מתנגדיו בתחילה השלימו לו לאט-לאט, ויגדל גם בעיני העדה ויהי רצוי לרוב אחיו.  אז דיבר על לב ראשי העדה לשית נוספות ממכס הבשר על מתכונת כסף היסודי לא למענו עשה, כי היה שונא בצע ומתנות ויסתפק בשכרו אלף ושתי מאות רובל כסף לשנה לחיות בו בצמצום לפי היוקר באודיסה, אך לטובת המורים היה עמל, כי עגמה נפשו להם להיטיב מעמדם, כי לדאבון נפשו היה שכרם בתחילה מעט למלא ספקם ללחם ביתם.  אשר על כן עזבו רוב המורים את משמרתם ויהיו נודדים למחיה אחרת.  גם הבחור פאפיטש עזב את מקומו וילך ללמוד חכמת הרפואה בברלין, ויאותו אנשי העדה לשאלת בצלאל, ויהי הנקל בעיניהם להוסיף מן המכס על קרן היסודי, עוד יתרה עשו לתת בית גדול אשר לעדה במתנה לטובת צרכי בית הספר.  שמוח שמח בצלאל, כי היה בידו להרחיב למורים בשכר טוב ולהוסיף עליהם עוד מורים חדשים, אשר יעמדו על משמרתם ימים רבים ולא יעזבוהו כאשר בראשונה.  אז יכול לבצע מחשבתו הטובה לעשות כפלים לתושיה, ויחלק בשנת תקצ"ד את בית-הספר לשש כתות לשש השנים לחבר באוהל התורה הזה; את בית-הספר ליסודי הלימוד (נארמאלשולע) אשר בטארנופול ואת בית-הספר למסחר (רעאלשולע) אשר בברודי, ויבחר לו למורים מבחור תלמידיו אשר עשו פרי בחכמה ולשון, ואלה שמותם: ר' מרדכי המכונה מאקס אחי ר' יצחק הורוויץ, ר' אליעזר ישראל קניגשאץ, ר' בנימן חיות המכונה מורגנשטרן וה' קאנדל.   וכל אשר בחר בו בצלאל הקים אותו משגיח הליצעע למורה בלי כל הבחנה כמשפט.  בעת ההיא בא גם בן-דודו הר"ר זלמן דינס מטארנופול לאודיסה וגם הוא נספח על בית-הספר.  וככה סידר ותיקן בצלאל את משטר הבית החדש: בכת הראשונה לימד ר' זלמן באלין את ספרי התורה בראשית, שמות ובמדבר (ספר תורת כהנים נשנה בכיתות העליונות) ה' שמריל קאנדל את הקריאה בלשון אשכנז ורוסיה וראשית לימודי החשבון, בכת השנייה, השלישית והרביעית הר"ד זלמן דינס את ספר דברים ונביאים ראשונים, ה' קניגשאץ את לשון רוסיה, ה' מאקס הורוויץ את לימוד לשון אשכנז ומלאכת החשבון וה' חיות, האמן השלם במלאכת הכתיבה, לימדה לתלמידי ארבע כיתות התחתונות.  בכת החמישית והשישית לימד המנהיג בצלאל את ידיעת הארץ לגבולותיה ודברי-ימות-עולם.  החכם פינסקר הורה את ספרי נביאים אחרונים וכתובים, דקדוק לשון עבר וחכמת הפנקס, המשנה ר' איצק הורוויץ את לשון אשכנז לשון לימודים (רעטהאריק) ומלאכת חשבון הסוחרים, ר' אליהו פינקל את לשון רוסיה וה' מאקס הורוויץ את לשון צרפת ור' זלמן דינס את ספר 'תעודה בישראל'.  מעת ההיא צמח מטע הצדק בבית החדש הזה לברכה ופריו לגאון ולתפארת.  הגראף וורונצוב לא גרע עיניו מהבית הזה ויתפאר בו, לא בא אורח נכבד משרי הממשלה הגבוהים או מארצות אירופה האחרות אשר לא הובילהו הגראף, בחור מעם זה, להראות לו בין חדושי אודיסה גם את בית-הספר ליהודים הראשון ברוסיה.  בין אלה הנכבדים היו גם הלורד דורהאם והבארון דה באראנא ודומיהם.  וייטב הבית ומשטרו בעיני כל רואיו ויהללוהו, וכל אחד כתב את משפטו עליו לטובה ויחתום בחתימת ידו בספר הכבוד הנעשה לדבר.  גם להממשלה הרוממה הילל הגראף את בית-הספר וישתדל אצלה לתת למורים הראשים אותות הכבוד של זהב, ולבצלאל בחירו ואהוב-נפשו את שם התפארת אזרח נכבד לגפו בשנת התקצ"ו.  אולם תחת משאו הכבד רבץ בצלאל ויחלה את מחלת הכבד, וכמעט הגיע עד שערי מוות.  אך עשירי ונגידי העדה אספו כסף נדבות וישלחוהו בעצת הרופאים לקארלסבאד להתרפא שם במימיה החמים.  בימים ההם ובצלאל מתרפא בחמי קארלסבאד התאזרו גם ראשי המורים לתת עצה בלב המייסדים לייסד גם בית-ספר לנערות בשלש כיתות ללמדן בו את קריאת לשון עברית, אשכנזית ורוסית, הכתב והחשבון, התפירה והרקימה וכדומה.  וידברו על לב ראשי העדה ויפתום בפיהם להוסיף עוד מקופת הקהל לצורכי הבית הזה.  ובצלאל שב ורפא לו ממחלתו, וירא את הבית החדש הזה וימצא בו הכול על מכונו וסדרו וייטב בעיניו.  גם הבית הזה ניתן תחת הנהגתו.  בשנת תקצ"ז לבש גם בצלאל עוז וידבר באזני הגראף וורונצוב להרחיב מעשה הצדקה גם לפלך בסאראביה ולייסד גם בקישינוב בית-ספר לנערים.  וישמע אליו השר הצדיק הזה, וישלחהו שמה באיגרת פתוחה אל הגוברנאטור פידרוב להיות בעזרו להטות לב ראשי העדה למלא את כל חפץ לב בצלאל בדבר הטוב הזה.  ובמעט חודשים אשר ישב בקישינוב עלתה בידו לייסד שם בית-ספר לנערים בארבע כיתות לארבע שנים לפי צורך המקום.  ויכתוב הספר את תכנית משטר וסדרי הבית, אשר יפתח בראשית ימי שנת תקצ"ח.  וימן למורים את המשכיל מאלטשינר ואת פרידפרטיג ללשון אשכנז ועבר, וליתר ענייני הלימוד בחר מתלמידי בית-הספר באודיסה, ואת ר' משה לאנדא, נכד הגאון ר' יחזקאל מפראג, לראש ומשגיח עליהם.  ואני הייתי אז במוהילוב אשר על-יד נהר דניסטר מורה בבית הנגיד מו"ה מנחם מנדיל לוונזון.  ויהי כשמעי את אשר יעשה מורי ואלופי בקישינוב תקעתי יסודות תקוותי בו לספחני אל אחת הכהונות בבית הזה אשר יסד, ולבקש לי מנוח.  ואמהר ואבוא אליו בבקשתי זאת.  אולם תוחלתי זאת נכזבה, כי אמר אלי: אהה, למה זה איחרת לבוא, כי המשגיח והמורים כבר ממונים בהבטחת פי ולא אוכל לשוב.  אולם אל יפול לבך, לך לך לאודיסה, שם תמצא בריווח מחייתך והוחל לי שם, כי משמרת אתה עמדי לתת לך מקום בין העומדים לפני.  ואשמע בקולו ואבוא לאודיסה, ולא ארכו הימים שמוני הגבירים ר' חיים אפרתי ור' אברהם משה ראפאלוביטש למורה בניהם בביתם.  גם ידידי המליץ היקר רק יעקב אייכנבוים ז"ל שמח לקראת בואי ואהי לו לחבר בבית-הספר המיוחד (פענסיאן) אשר עשה לו לבדו לחיות עליו.  בשנה ההיא היא שנת תקצ"ז בא לאודיסה הוד קיסר רוסיה ניקולי האדיר עם בנו יורש-עצר.  בין שאר מעשי העיר הגדולים לא איחר הגראף וורונצוב להראות לנגידי ריסיה הנישאים גם את שני בתי ישראל.  וייטבו גם בעיניהם, ובצלאל נחל כבוד ויקר בהתייצבו לפניהם.  גם השר משנה אובארוב, המופקד על השכלת עמי רוסיה, אהב את בצלאל ויכבדהו למשמע אוזן.  אולם איש יקר ונכבד בלתי מקנאים מי ימצאהו.  גם לבצלאל קינאו בעדה.  יש אשר מצאו תנואות עליו לשום דופי ותהלה בבית-הספר לנערים, כי ישתמשו ברוב שעות היום רק לענייני חכמה ולשונות לועזיות וללשון עבר במעט.  גם את ספרי התנ"ך לא יספיקו ללמדם עד תומם.  ויש אשר התאוננו רב באוזני ראשי הקהל וילינו את אנשי העדה לצעוק חמס, כי רוב הכסף ממכס הבשר יובא לאוצר בית-הספר, ואוצר בית-החולים יחסר.  ויאמרו להאביד את בית-הספר ולסגור חדריו כדבר אין חפץ בו.  אוי לגבר הבוטח בהמון, אשר כגלי הים ינוע אל כל רוח.  רגע ינוחו בדממה ורגע ישאון ברעש ויעלו קצף.  גם אהבתם וגם קנאתם הבל.  אך לשוא חרצו המחרפים לשונם, כי הממשלה בחרה בבית הזה ותהי לו למחזה ומעוז.  רק לדברי המתאוננים בדבר לשון עבר שת בצלאל את לבו וישמע להם כי צדקו.  אז בשנת תקצ"ט בחרו בי המייחסים בעצת בצלאל למורה לשון עבר בכת השנייה, השלישית והרביעית לנערים ובבית-הספר לנערות ללמד את יופי הכתיבה והחשבון.  בשנת תר"ב נתנה הממשלה הרוממה לבצלאל בהשתדלותה גראף אשר חפץ ביקרו את השם אזרח נכבד למורשה, לו ולזרעו אחריו.  בתחילת ימי הסתיו שנת תר"ג בא הדרשן מנחם ליליינטאל לאודיסה מטעם המשנה אובארוב לבשר לעדת היהודים, כי בלב הממשלה לייסד בתי-ספר לרבנים בווילנה וז'יטומיר ובשאר הערים בתי-ספר מחלקה ראשונה ושנייה להשכלת בני היהודים.  ויבוא החכם ליליינטאל לראות את בית-הספר ויבחן גם את התלמידים וישתומם למשמע אוזניו ולמראה עיניו ויהלל ויפאר את בית-הספר במכתב ארוך בספר-הכבוד הנזכר.  את המנהיג בצלאל אשר כלתה נפשו לראותו לא מצא אז, כי שלחו הגראף וורונצוב לחצי-האי קרים לחקור אחר מצבות ר' יצחק סנגורי ואשתו הסנגורית.  ובשובו משם שלחו השר הזה לפטרסבורג לעמוד שם בסוד יועץ הממשלה ורבני ארץ רוסיה להיוועץ על דבר בתי-הספר אשר בלב הממשלה לייסד ליהודים.  בשנה ההיא עשו המורים את יום החמישה-עשר לירח זיו ליום החג להתלמידים השוקדים בלימודם לתת להם את מכתבי התעודה בקהל.  ראשי העדה ואציליה גם דיברו אז את דברי דרושיהם, איש איש כחכמתו, ועלי שמו לשיר בשירים על יום הכבוד הזה לזמרם במקהלה.

המנהיג בצלאל שב מפטרסבורג לפעלו ולעבודתו בבית-הספר אשר לא מש מעשות פרי.  התלמידים נהרו למאות מארבע כנפות העיר הגדולה והמונם הלך הלוך ורב, עד כי קטן היה הבית מהכיל גם החצי מהנערים המובאים להסתפח בנחלת התורה והחכמה.  כלבנון רעש פרי צמח הברכה, אך עוד יסף בעת ההיא שורש למטה, כי נפקד מקום שלשת המורים השניים ואחרים באו תחתם ומלאו מקומם לטובה; ה' מאקס הורוויץ עשה לו בית-ספר לנערות (פענסיאנאט) בביתו, ויעזוב בשנת תר"ו את משמרתו בכת השנייה, השלישית והרביעית, ותחתיו נבחר ללימודי לשון אשכנז והחשבון תלמיד בית-הספר המשכיל המנהדס ר' אבא גולדהארד המכונה לאנדא.  המורים ר' זלמן דינס ור' זלמן באלין מתו זה אחר זה, ויבוחר החכם ר' אייזיק לאנדסברג לשרת בארבע כיתות התחתונות, ואני לימדתי בבית-הספר הזה את כל דקדוק לשון עבר זולת השמות וספר 'אמרי שפר' וספרי 'אמת' ודניאל עזרא נחמיה.  אהה! המנהיג והמורים, אלופי חברי ומיודעי, גוועו ואינם להעיד על מעשי בבית הזה; אך שהדי במרומים הוא יודע וכל קהל אודיסה והמון תלמידי יודעים את כל עמלי לחתום תורה בלימודי ולפחת רוח לשון הקודש ורוח האמונה ויראת ד', רוח חיים בלב כל תלמידי בשלושים וחמש השנים אשר עמדתי לשרת בבית-הספר הזה, נפשי יודעת מאוד, כי אין מי יכזיבני.  זכרה לי אלוה לטובה את כל אשר עשיתי לכבוד שמו.

הכנסות בית-הספר גם הן היו הולכות ומתרבות שנה-שנה מהנשאר מהוצאותיו, והבית הצליח לעשות חיל ורכוש במשך השנים, כי היה לו כסף שנים-עשר אלף רובל באוצר הממשלה (באנק) קרן קיימת ואוצר ספרים יקרים בחדריו, גם בית האבנים אשר נתנה לו העדה מלבד קרן היסודי (פאנד) אשר נתן לו מקופת הקהל.  אז היה ביד המנהיג שטרן והמשגיחים להוסיף שכר המורים.  המשנה אובארוב מת, והשר שכמאטוב אשר עמד תחתיו חשב מחשבות לקחת את בית-הספר מיד העדה ולשנותו לטוב לשני בתי-ספר.  (א) את שתי כיתות התחתונות לבית-ספר מדרגה ראשונה; (ב) וארבע כיתות העליונות לבית ספר מדרגה שניה.  בחודש דעצעמבר שנת 1852, היא שנת תרי"ג, ביצע המשנה את מחשבתו הטובה אשר חשב לעשות.  אולם נוחלה אז תוחלת בצלאל, אשר קיווה להגדיל כבודו להיות המנהיג הראש לכל בתי-ספר ליהודים אשר יווסדו בארץ רוסיה על-ידי הממשלה, הורם המנהיג הזה ממצבו ופקודתו, אשר שמרה עשרים וארבע שנים.  ותחתיו הוקמו שני משגיחים רוסים לשני הבתים אשר חילקם המשנה.  וכל הרכוש, הקרן קיימת ואוצר הספרים ובית האבנים וכל כלי בית-הספר הנמצאים באו תחת יד הממשלה הרוממה, כנהוג בכל בתי-הספר המיוסדים על-פי פקודת הממשלה.  בבית-הספר מדרגה שנייה נשארו למורים יהודים שלושת המורים הראשים וה' מאקס הורוויץ ואני הכותב זאת.  בעת ההיא, לפני בוא שנת 1853, בא לאודיסה המשנה נורוב לראות, כי נעשתה עצת הממשלה הטובה, ויפקוד אז את בצלאל שטרן להיות היהודי המלומד בבית המשגיח העליון (קוראטור) על כל בתי-ספר בארץ רוסיה החדשה.  אולם הפקודה הזאת היתה למורת-רוח בצלאל ויעזבה אחרי עמדו בה כשלושה ירחים וישב בטל בלי כל משמרת עבודה בביתו, ופקודתו ניתנה לר' אליהו פינקל בתנאי לעזוב עבודתו ללמד לשון רוסיה לאיש רוסי מלידה ומבטן.  ובכן נשתנה בית-הספר הראשון אשר לעדה לטובה.  כל זאת נגע עד לב בצלאל.  גם פגעי הזמן רעים חברו יחדיו למרר חייו.  מחלתו הנושנה, מחלת הכבד, עוררה אז כשחל ותהפוך את פניו וכל עור בשרו לירקון.  כל ימי הקיץ בשנת תרי"ג חלה את חוליו זה ויחלש ויגווע למחלת לב כל יודעי שמו ולאבל כבד לכל העדה.  זאת היתה אחרית החכם וישר באדם הזה.  תולדות ימי חייו כתובים על ספרי 'שפתי רננות', חלק שני, ונשנו בספר 'מכתבי עברית', אשר הוציא לאור המליץ המהולל והמפואר מאיר הלוי לטריס ז"ל.  ועל אחד הלוחות של אבן השיש, אשר הוצבה לציון על קברו, כתבתי הטורים האלה:

 

צִיּוּן בְּצַלְאֵל אֲנִי מַצָּבֶת קָבֶר

לֹא לְפַאֵר שְׁמוֹ, הַנּוֹדָע לְכָל גָּבֶר

רַק מְנוּחָתוֹ כָבוֹד הִנְּנִי מַזְכֶּרֶת

תִּפְאֶרֶת כּוֹכָב אוֹר יָקָר הוֹפִיעַ,

אֶבֶן אוֹפֶל דּוּמָם אֵיכָה יַבִּיעַ?

שְׁמוֹ עָלַי נִקְרָא וּכְדֵי לִי תִפְאֶרֶת

לָכֵן בָּזֶה דְמִּיָּה תְהִלָּה לפ"ק.

 

גם ר' אליהו פינקל לא האריך ימים, כי הוכה במחלה אנושה, אשר דכאה חייתו וימת בשנת 1860, היא שנת תר"ך, ויבוא תחתיו להיות היהודי המלומד ומורה לשון רוסיה המשכיל ה' גניקס, תלמיד בית-ספר הרבנים בווילנה.  גם ר' יצחק הורוויץ חלה את חוליו אשר מת בה, ויבוא תחתיו מורה רוסי ללמד לשון אשכנז.  ידידי ר' שמחה פינסקר עזב את משמרתו בבית-הספר וילך לעיר ווינה להדפיס שם את שני ספריו היקרים 'לקוטי קדמוניות' וספר 'מבוא' ויבוא תחתיו החכם אייזק לאנדסברג.  גם ר' שמחה פינסקר נחלה אחרי הוציאו את ספריו ויפאר את שמו להיות נמנה בין גדולים וימת בשנת תרכ"ד.  שלושה משגיחים רוסים חלפו בבית-הספר מיום אשר נשתנה.  אחד מהם הוסר מפקודתו ושניים מתו.  אחרי מות המשגיח השלישי הוקם בהשתדלות הגראף סטראגונוב איש יהודי למשגיח בית-הספר, הוא ה' מאקס הורוויץ, אשר היה היהודי המלומד אצל השר ההוא.  אמנם הוא התאמץ להחיות בבית-הספר את רוחו הראשון אך לא עלתה בידו.  עוד שש שנים עמד הבית על עמדו, כי בשנת 1874, היא שנת תרל"ד, עלה עליו הגורל, על-פי פקודת הממשלה הרוממה עם כל בתי-הספר לרבנים ובתי-ספר מדרגה שנייה אשר יסד המשנה ליהודים – להיסגר.

הנה כי כן נאסף בית-הספר ליהודים, אשר הצמיח בארבעים ושמונה השנים אשר עמד ישע וברכה רבה ליושבי היהודים ולזרעם אחריהם באודיסה.  מי יגיד ויספר את כל הטובה אשר עשה? אין קץ למספר התלמידים אשר שאבו מבאר מים חיים הזאת, באר חפרוה נגידים כרוח נדיבי עם; מה רבו הבנים אשר פנו למסחר אחרי עזבם את הבית הזה, גדלו, הצליחו ויהיו לאנשים ישרים בעושר ובכבוד.  רבים מהם באו אל בתי-ספר הגבוהים ויגדלו בכל חכמה לכבוד ולתפארת.  וכמעט כולם השכילו והצליחו בכל מעשיהם.  כמה נשתנה רוח כל יושבי אודיסה משנת 1826 עד היום הזה לטובה, כולם יזכרו לברכה את הבית ומייסדיוו, מוריו ומנהיגיו.

זה ספר תולדות בית-הספר ליהודים באודיסה, רשום בכתב אמת אחר חקירה ודרישה היטב כמשפט להיות לזכרון לדור; לא יחסר בו מכל קורות הבית ומלמדיו להועיל ומה פעלו ועשו.

מכבדך כערכך א.מ. וורביל

 

יודעי בינה לעתים, אשר ידעו את היהודים בעיר אודיסה וסביבותיה בטרם היווסד שם בית-הספר ואחרי-כן, המה הכירו וידעו את פעולת בית-הספר ההוא ורב הטוב הצפון בו לבית ישראל.  בו התפתחו כשרונות התלמידים ויהיו לאנשים חכמים משכילים אנשי שם, ובכל אשר פנו, אם לבתי לימוד המדעים הגבוהים, או למסחר וקניין וחרושת המעשה, עשו חיל ומצאו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם.  אחד מהמצויינים שבתלמידי בית-הספר ההוא, אשר מצאתיו שמה בשנת תק"ץ בהיותו עוד נער בן שש-עשרה או שבע-עשרה שנה, הוא ידידי החכם המפואר, איש חיל ורב פעלים ה' יואַכים טארנופול, תושב אודיסה עד היום, סופר מהיר ובייחוד בשפת צרפת, ורוח נדיבה תתמכרו לכתוב פעם בפעם למטרת הרמת קרן עמו בשנת תרי"ט (1859) נדפס בלשון רוסיה במכתב עת 'רוסקי אינוואליד', נומער 47, מאמר גדול ונכבד מאת החכם ההוא, על דבר 'השפעות הממלכות הנאורות ורוח הזמן על מהלך השתלמות העברים ומצבם המדיני'.  את המאמר ההוא העתקתי אז תיכף כשיצא לאור בלשון רוסיה ללשוננו ונדפס במכתב-עת 'המגיד' שנה שלישית (תרי"ט) מן נומר 22 עד 29 בכלל.  עוד קודם לזה בשנת 1855 יצאו לאור בלשון צרפת (דפוס אודיסה) ספר 'Notices' וכו', ובעת ששלח החכם הנ"ל את מאמרו להרעדאקטור של מ"ע 'רוסקי אינוואליד' להדפיסו כתב אליו גם כן מכתב מיוחד (נדפס גם כן על-פי העתקתי במ"ע 'המגיד' שם), ושם הוא מזכיר גם את ספרו הנ"ל בלשון צרפת ואומר בזה הלשון: 'ומצא חן כמעט בעיני כל שרי רוסיה, והרבה עניינים מספר הוא, נעתקו בספרי-זיכרון אנגליים, אשכנזים ועבריים'.  ובשנת 1868 הדפיס (באודיסה) בלשון רוסיה את הספר הנכבד ОПЫТБ וכו'.  הספר ההוא עשה שם גדול והעיר אוזני רבים מעמנו ומעם הרוסים.  אחרי כן הוציא לאור (גם כן באודיסה) בשנת 1871 את ספרו בלשון צרפת 'Reflexions' וכו'.  גם הספר הזה מצא חן בעיני כל קוראיו.  אשרי לבית-ספר המעמיד תלמידים כאלה, וזה פרי בית-הספר אשר יסדו היהודים המשכילים באודיסה על-פי התעוררות עצמם בטרם נתנה ידה הממשלה הרוממה לפועל טוב זה; אשרי העדה שככה לה!

מיום שבא דיקרטור שטרן לשכון כבוד באודיסה ולנהל את בית הספר, חשב מחשבות להיות להועיל ולעזר לבני עמו בארץ אשר בא להשתקע שם.  וכאשר עזבתי העיר קישינוב ובאתי לברדיטשוב בחודש כסלו תרי"א כתבתי משם לאודיסה להרב הדירקטור ר"ב שטרן, והצעתי לפניו בעצת ידידי החכם הנכבד דוקטור רוטנברג שישתדל אצל הרשות לפתוח בית-ספר בהעיר הגדולה ברדיטשוב, אבל מאת ה' היתה נסיבה, כי לא על-ידי הרב החכם שטרן תיוושע העיר הזאת ותפקחנה שם עיני העיוורים, כי איש אחר בחר לו ה' לעשות על-ידו את התשועה הגדולה הזאת בישראל, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים במה שיבוא בהמשך מאמרי זה במקומו הראוי.

 

ו: אור חדש

מדי עמלו ויגעו חכמי יועצי אודיסה ברעש וסאון וקול המולה גדולה לבוא לעזרת החכמה והדעת בארצנו, להכין אותה ולסעדה ולתקוע אותה יתד במקום נאמן, ולהגיה חשכת בני עמנו בארץ רוסיה, ותהי מהומה ומבוכה בקרב עדתם כהמות גלי הים ביום סער, והמלחמה כבדה בין המימינים והמשמאילים, והנה מים חיים יוצאים ומפכים ממעיין קטן בירכתי עיר קטנה, כמי השילוח ההולכים לאט, ולא ישאו בחוץ קולם ובשאון דכים לא ירגיזו איש ממנוחתו, ובקרבם מזור ותרופה לכל מחלה אנושה וכל שותיהם יביאו חיים ומרפא לבשרם.

בין חגווי סלעי עיר קרמניץ, בקצה גבול ארץ רוסיה על-יד ארץ אוסטריה, עומד בית קטן ודל, הרחק מאדם העיר, הבית ההוא לא תואר ולא הדר לו, וכל רואיו יכירוהו כי בעליו לא יתענג על רוב טוב, ומי זה יעלה על לבו, כי מן הבית הזה יצא אור חדש להאיר ליהודי רוסיה לפקוח עיניים עיוורות, לא בחיל ולא בחוסן, לא ברעש ולא ביד חזקה, כי אם ברוחו הכביר, רוח דעת ויראת ה' טהורה, ובעט סופרים אשר בידו, עט סופר מהיר, מדבר אל עמו מקרב ולב עמוק במועצות ודעת, שולח אליהם דבריו על-ידי ספריו המחוכמים, ודבריו היוצאים מלב טהור ורוח נכון נכנסים לאוזני רבים מקוראיהם ועיניהם אורו.

הקורא המשכיל יבין, כי האיש ההוא, אשר ממנו יצא האור לכל יושבי ארצנו, הוא הרב החכם המפואר, יחיד בארצו ויקר בעמו, הר"ר יצחק בר לווינזון ז"ל, הוא ולא אחר.

הרב ריב"ל נולד בעיר קרמניץ ביום האחרון משנת ה' תקמ"ח, הוא ערב ראש השנה של שנת תקמ"ט, נפטר ביום כ"ד לחודש שבט בשנת תר"ך, אחר שנעשה בערב ראש השנה בן שבעים ואחת שנה, ויהיו ימי חייו שבעים ואחת שנה, ארבעה חודשים וארבעה ועשרים יום, וחיבר ספרים הרבה, הלא המה נזכרים בשמותם על ספר מכתב חודשי 'הבוקר אור', שנה שניה (תרל"ז), חוברת טבת-שבט, וזכרון ימי חייו בא ב'ספר הזכרונות', שכתב וחיבר המשכיל הנכבד הר"ר ברנהארד נתנזון מתוך ספריו וכתביו של הרב ז"ל שהגיעו לידו מאת בן-אחותו של הרב ריב"ל ז"ל הר"ר יעקב ישראל לווינזון נ"י לטוב ייזכר שם שניהם.  'ספר הזכרונות' יצא לאור בווארשה בשנת תרל"ו ביחד עם ספר 'זרובבל' שנדפס גם כן בהשתדלות הר"ר ב' נתנזון ובהוצאותיו בעמל ויגיעה רבה, אחר שנדפסו שני חלקים ממנו כבר באודיסה בשנת תרכ"ג ותרכ"ד.  ובשנת תרל"ז הוסיף ה' נתנזון שנית ידו להוציא לאור ספר 'תולדות שם' מהרב ריב"ל ז"ל, ועוד ידיו אמונה להדפיס יתר ספריו הרבים שנשארו בכתב-יד, אשר כולם טובים ומועילים ומאירים עיניים, אם יהיו נדיבי עמנו בעזרו לסעדו ולתמכו לפועל טוב כזה.

הרב החכם הנעלה והדגול מרבבה ר' יצחק בר לווינזון ז"ל, איש גדול ורם בחכמה, אוהב עמו אהבת עולם, אהבה בלי מצרים, גיבור חיל כארי ללחום מלחמתה של תורה וחכמה ודרך ארץ, מלחמה בשלום בלא ריב ומצה, הוא האיש אשר בחר בו ה' להאיר אור חדש לאחיו בארץ מולדתו, אשר בהלו נרו על ראש המשכילים זרח אור לישרים והלכו רבים לאורו ולא שמעו קול נוגש, כי למן היום ההוא אשר החל החכם ההוא להפיץ קרני אורו בארץ וחכמתו האירה מלוא רוחב ארצנו, חמת האיוולת שככה מעט-מעט וחרבה שבה אל תערה ולא יספו עוד המקנאים ללכת את דורשי החכמה בחמת קרי כאשר עשו לפנים, כי נפל פחד האמת עליהם, האמת המדברת מתוך ספריו של הרב ז"ל, ורבים מישני האיוולת הקיצו ותבוא בם רוח להבין ולהשכיל, ויפנו עורף אל האיוולת ויהפכו לאנשים אחרים.

הן אמת בתחילת צמיחתו היה גם הוא מטרה לחיצי זעמם של המקנאים בוזי החכמה ומורדי האור, אבל אחר אשר הוציא לאור ספרו 'תעודה בישראל' (נדפס ראשונה בשנת תקפ"ח) ושמו נודע לתפארת לשרי המלכות ועד שהמלך במסיבו נרדו נתן ריחו, אויביו קפצו פיהם וכמעט נאלמו דומיה, כי ראה כי ה' עמו ונתן חינו בעיני מלך ושרים, וגם לא מצאו בו מאומה להתלונן עליו ובעל-כורחם שמו יד לפה.

בהיות הרב ריב"ל עוד צעיר לימים איווה למושב לו את העיר ברודי, עיר של חכמם ושל סופרים בימים ההם וגם אחרי-כן.  בעיר ברודי ובערים סביב לה ארח לחברה עם ראשי חכמי הזמן ההוא, הלא המה ר' שלמה-ליב ראפאפורט, ר' נחמן קרוכמאל, ר' יוסף פרל (גם את החכם הזקן בעת ההיא ר' מנדיל לפין מסטאנוב ידע פנים אל פנים, ר' בריש בלומנפלד (מעתיק ס' איוב), ר' יעקב שמואל ביק, ר' ישראל בודק, דוקטור ארטר, ר' ליבוש מיזיס ועוד ועוד.  בחברתם התעוררה רוחו לעשות דבר גם לטובת אחיו בארץ מולדתו למען הרם קרנם בכבוד ולנשאם מעפר השפלות, להוציאם מעבדות האיוולת והבלי השוא ולתת להם מהלכים בין המשכילים רואי-אור.  ויהי בשובו לארצו ביצע אשר נדבו לבו, ואחר אשר לימד דעת איזה שנים בבתי הגבירים אשר ביקשו פניו להורות את בניהם בביתם (כנהוג בימים ההם אשר לא היה בית-ספר לישראל, וכל מבקש דעת, החפץ לחנך את בניו על ברכי החכמה, לקח מורה לביתו, אם היתה ידו משגת להוציא כסף הרבה) שב לעיר מולדתו קרמניץ, ויואל לשבת גלמוד וערירי, אחר שנתן ספר-כריתות לאשתו ובנים לא היו לו (כי הילד היחידי שהיה לו מת גם הוא בקטנותו), וישם אל עמו פניו ומחשבתו וכל מעינו בו להיטיב אחריתו, ומני אז לא סר מאוהל התורה והחכמה ולא סר שבט סופרים מבין אצבעותיו עד יום אחרון.

כאשר כבר אמרנו למעלה, יצא לאור הדפוס ס' 'תעודה בישראל' בשנת תקפ"ח, היא השנה הראשונה אשר החלה מלכות רוסיה לצבוא צבא מישראל.  היהודים חרדו לקול הפקודה אשר באה עליהם כחתף לתת מבניהם לצבא.  בניהם אשר נבדלו מבני עם הארץ בכל עיניהם [?[ ודרכי חייהם, אשר גודלו על ברכי המלמדים בבתי החדרים מבלי דעת מלשון הארץ אף מילה אחת ומבטן אמם קוּראו להיות נענים וניגשים, יראים ופוחדים מכל איש אשר לא מבני ישראל הוא, איך יהפכו הבנים ההם פתאום להיות אנשי חיל נושאי רומח וחרב ולובשים בגדי אנשי הצבא? היולד גוי גיבור מלומד מלחמה פעם אחת? המן החלש יצא עז? – אין ספק כי כוונת הממשלה היתה בעת ההיא לטוב בית ישראל, להשוותם מעט-מעט לאזרחי הארץ ולתת להם חוקים ומשפטים טובים, יחיו בם כיתר עם הארץ, ולוּ חכמו השכילו ראשי אלפי ישראל לקבל את הפקודה הזאת בסר פנים יפות ולהגיש תודתם אל הממשלה, אשר קירבה אותם לעבודתה כיתר בניה העמים הרבים החוסים בצילה, כי אז שמה גם הממשלה עיניה עליהם לטובה: אולם הדבר הזה לא היה אפשר בימים ההם, בהיות היהודים במצב כזה, אשר לא היה אפשר להם להבין ולהשכיל, כי כוונת הממשלה לטובה, והיתה הפקודה הזאת בעיניהם רק כגזרה רעה וקשה, אשר לא יוכלו לעמוד בה, ויקראו צום וגזרו תענית וקול בכי וצעקה נשמע בחוצות בכל הערים אשר בני ישראל נחתים שם, לתמהון לב השרים והפקידים, אשר ראו עמל גדול ויגיעה רבה להקים את דברי הפקודה ביד חזקה, ויביאו השרים את דיבתם רעה באוזני הממשלה, כאילו היו היהודים עם סורר ומורה אשר לא יחפצו להביא צווארם בעול המלכות, והמלכות מצדה גם היא מלאה חמה על היהודים אשר נראו לה כבועטים בטובה, וזאת היא הרעה היותר גדולה אשר מצאה את היהודים, כי הם והממשלה לא הבינו איש את רעהו, ותהי שערורה בקרב הארץ.

כאשר נפל פחד הפקודה הזאת על היהודים, וכל חפצם ומגמתם היה להינצל ממנה, פנו אל הצדיקים – המה רבי החסידים – אשר היו בימים ההם, ואשר הסכן הסכינו היהודים להאמין בהם ובמופתיהם, כי בידם לעשות כחפצם בשמים ובארץ, ובידם לב מלכים ושרים כפלגי מים, ואפילו עם הקב"ה בעצמו גוזר גזירה, ביד הצדיק לבטלה, ויבואו ויצעקו ויבכו באוזני הצדיקים לאמור: הושיעו, אנשי קודש, כי לכם הישועה! אנשי קודש אלה לא ידעו מה לעשות, כי ראו כי רעה נגד פניהם, כי על-פי הרוב הצדיקים האלה השלווים ושקטים בבתיהם פרים ורבים הם ובנים רבים יולדו להם, ועל-פי הפקודה החובה על המשפחות בעלי בנים הרבה לתת מבניהם לצבא ראשונה, והנה חדלו הצדיקים לדאוג להעם כולו הצועק באוזניהם, וידאגו לבניהם ולבני-בניהם הרבים לבלתי יילקח מהם לעבוד בצבא.  ויהי כאשר ניתנה הדת, כי הסוחרים המשלמים מס גדול בעבור המשפט אשר להם לסחור את הארץ, חופשים הם מתת בניהם לצבא, וילכו הצדיקים, עיני העדה, וייכתבו בספר הסוחרים הגדולים וישלמו המס הקצוב מן כסף התרומה, אשר הרימו מדלת העם הצובאים עליהם לקחת ברכתם, ויהיו הצדיקים חופשים משעבוד מלכות ובניהם יוצאים ביד רמה, ועדת ישראל נבוכה.  בעת ההיא לבש קנאה אחד ממשכילי הזמן הוא, הר"ר שלמה ישעיה לאנדסברג מקרמניץ, תושב העיר קוריץ בגליל ווהלין, ויכתוב 'מגילה עפה' תוכחת מגולה אל ראשי הצדיקים מאשר העם הזה המתעים, וידבר אתם משפטים ודרכם על פניהם יוכיח.  המגילה הזאת היא לפי ידיעתי הראשונה, אשר ערב איש יהודי בארצנו לכתוב בפומבי נגד המתעים האלה, וכפי הנראה נשאה חן בעיני רבים מבני עמנו, כי נעשו ממנה העתקות הרבה וקראו אותה בערים רבות בראש כל חוצות, אבל לא באה לדפוס וברוב ימים נאבדה מתוך הקהל, וקצת ממנה נמצא אצלי בכתב-יד.

בעת ההיא נתפרסם ספר 'תעודה בישראל', אשר מטרתו ללמד דעת את העם, כי נחוץ מאוד ללמוד מלבד לשון הקודש על-פי סדר נכון, גם לשונות העמים, ובפרט לשון המדינה אשר בלעדיה לא ירים איש מתושבי הארץ את ידיו ואת רגליו, והוא כאיש זר בקרב ארץ מולדתו.  נקל לדעת כי העת הזאת היתה מוכשרת לקבל תוכחת מוסר השכל כזה, ועל כן עשה לו הספר הזה כנפיים וירבו קוראיו יום-יום..

אין מספר לצעירי בני עמנו, אשר פקחו עיניהם בעת ההיא ונתעוררו ללמוד לשון הקודש ולשון המדינה.  שמו פניהם כחלמיש ולא זעו ולא חרדו מחמת הקנאים אשר עמדו להם לשטן, ויעשו אגודות-אגודות בכל עיר ועיר, והמשכילים המעטים אשר נמצאו כבר פה ושם עזרו על-ידיהם, ויסוגו אחור מעדת החסידים וישימו אל הדעת פניהם.

ועוד יתרה עשה הרב ריב"ל, כי לא הסתפק במה שהעיר את לב הצעירים מבני ישראל ללכת באור הדעת, כי שם גם אל הממשלה פניו והשתדל בכל עוז להעירה ולעוררה לייסד בתי-ספר לעברים ללמדם לשון המדינה ושאר הידיעות הנחוצות ולתת להם אדמה לעבדה ולשמרה.  משפל מצבו בעירום ובחוסר כל הרים קולו אל הממשלה הכבודה ויכתוב בקשות, ואיגרות שלח לשרים גבוהים ורמים בעיר המלוכה, ואיש לא ידע את כל עבודתו אשר עבר בצר ובמצוק לטובת אחיו להיטיב אחריתם.

כתאנים במדבר נמצאו בימים ההם חכמים משכילים אחרים בערי המדינה, אשר מדעת עצמם הלכו בנתיבות דעת ורגליהם רגל ישרה בטרם יצא עוד הרב ריב"ל להאיר לארץ ולדרים עליה מבני אחינו.

בעיר ברדיטשוב הגדולה והמלאה לה יהודים מפה לפה, התנוסס לתפארת החכם השלם ר' יוסף הירש פוליטשינצקי נ"י (אשר שימש אחר-כך בכהונת אחד ראשי המורים בבית מדרש הרבנים בזיטומיר יותר מעשרים שנה, ואחר שנסגר הבית הזה בשנת תרל"ג (1873) שב למקומו לברדיטשוב), צעיר לימים היה אז, רך בשנים ואב בחכמה, כי קרא הרבה ושנה הרבה ולמד הרבה, ויותר שהיה חכם עוד לימד דעת לתלמידים הרבה וינהלם במעגלי צדק, ממנו יתד ופינה לאושר רבים מבני הנעורים אשר הקשיבו לקח מפיו ואחר-כך נעשו חכמים בכל דבר חכמה, ומהם אשר הלכו ללמוד בבתי החכמה הגבוהים ויהיו מאושרים ומאשרים, וזולתו היו שם עוד חכמים ונבונים, כמו ר' הירש ראבינוביץ, ר' אביגדור וולקנשטיין, אשר העמידו תלמידים הרבה ועזרו לטובה.  בעיר רובנה היה בעת ההיא החכם המופלג ר' צבי סג"ל (שימש גם אחר-כך בכהונת מורה בבית-מדרש הרבנים בזיטומיר ונפטר שם) והיה שם רב מטעם הממשלה.  בעיר קוריץ החכם שלמה ישעיה לאנדסברג (גם כן רב מטעם הממשלה).  בעיר מזריטש בגליל רובנה החכם ר' ליבוש חארי נגיד ומצווה לעדתו.  בעיר לוצקה ר' בריל ליב שטוקפיש, אחד מאצילי העדה.  בעיר באר במחוז פודוליה החכם ר' מאיר רייך, מתלמידי ר' מנדיל לפין ז"ל.  בעיר פרוסקורוב במחוז הנ"ל הגביר החכם ר' יהושע הורנשטיין אשר גידל את בניו על ברכי מורים חכמים מפוארים, ואחד מהם היה החכם ר' מאיר הורן הנזכר למעלה בדברי מעיר אומאן, בקאמניץ פודולסק הגביר הנכבד ר' מרדכי לווינזון מחותנו של הגביר הנ"ל ואשר גם הוא החזיק מורים חכמים לבניו, ועוד רבים כאלה מלבד אלה שנזכרו כבר.  כל החכמים והנבונים אלה היו אחר כך לעמודי-התווך לבני הנעורים, כאשר החל רוח החכמה לפעמם, ויהיו עלימו סתרה מפני חמת מורדי האור, ויהי ספר 'תעודה בישראל' להם לעיניים ובאורו הלכו ונהרו.

ויהי מקץ שנת תקצ"ב, ואני אז בין אחת ועשרים שנה, הלכתי מעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן למסעי בדרך עיר קרמניץ, ושם ראיתי פעם ראשונה את פני הרב החכם הגדול ר' יצחק בר לווינזון והוא היה אז בן מ"ד שנים, ויקח לבי בתואר פניו (ראה 'ס' הזכרונות' ריש פרק א' את התמונה המליצית אשר תיארתי שם לבקשת המחבר, ואגב אעיר פה, ששם בסוף הדף בהערה אחר השורה האחרונה חסרה שורה שלמה וכך צ"ל: 'לצייר אותו על-פי זכרוני לבד, אבל מבלתי ידעי מלאכת הציור מוכרח אני') ובנועם דבריו ודבקה נפשי אחריו וגם הוא אהבני אהבה עזה אהבת עולם.  ובראשית שנת תקצ"ג באתי לעיר דובנה, וינהו אחרי צעירי העיר הזאת המשכילים וייאספו סביבי וישימוני למורה להם לנחותם בדרך ההשכלה, ואאות להם ואשב שם כל ימי החורף.  שם מצאתי את החכם המופלג, חד השכל וזך הראות, הר"ר זאב וולף אדלזון ז"ל, אשר בא כשנה לפני מארץ ליטה לדובנה.  הוא היה מתלמידי הרב הגאון ר' מנשה איליער, בעל 'אלפי מנשה', ובבואו לדובנה עשה לו שם גדול בחריפותו ובחכמתו ורבים השיב מדרך האיוולת לדרך החכמה והעמיד שם תלמידים הרבה, אחד מתלמידיו המובהקים הוא הרב החכם המדקדק ר' חיים צבי לרנר נ"י, שהיה אחר-כך מורה לשון עבר בבית-מדרש הרבנים בזיטומיר.

החכם ר' זאב אדלזון ז"ל היה אחד מן המצויינים אשר פעלו הרבה להפיץ חכמה בישראל, ויען כי לא האריך ימים ומת בעניין רע בעיר אודיסה (ביום ב' לחודש אלול תרכ"ו לפ"ק), אמרתי להעתיק פה הדברים המעטים אשר כתב אודותיו ידידי המנוח החכם הנכבד הר"ר ליבוש חארי ז"ל, באחת הערותיו לס' קהלת עם תרגום יהודית של הרה"ח ר' מנדיל לפין, שהוציא לאור הר"ר צבי הכהן רייך מבאר בשנת תרל"ג באודיסה בדפוס הר"ר מ. א. בילינסון: וזה לשון החכם ר"ל חארי (שם דף כ"א ע"א): 'פה מקום אתי להזכיר את האיש הנפלא ה"ר זאב אדלזון, אשר כל יודעיו יעידון ויגידון את צדקתו, שהיה מאותם הנרדפים כל ימי חייו ומסתפק במועט וחי חיי צער והתבודדות, וקנאת איש מרעהו מעולם לא עברה על לבבו וטובת ומתנת העשירים לא חפץ ומאס בהם, גם משולחן אחרים לא נהנה, והיה די לו פת חרבה ומעט מלח ודג קטן ומים במשורה, ובכל זה היה תמיד, שמח וטוב לב בחלקו, והיה בעיניו כמתת אלוהים אשר יחונן לעשיר ומצליח, ואך לתורה ולמדע כלתה נפשו כל הימים, ושכלו היה צח ובהיר בלימודיות, גם בתלמוד ופוסקים ידיו רב לו.  האיש המצוין הזה היה מילידי ליטה.  בן מי הוא? מעולם לא שמענו ממנו, אך זכר כמה פעמים שהגאון ר' מנשה מאיליה היה רבו.  בהיותו עוד צעיר לימים הרחיק נדוד ממקום מגורי אביו, הסיבה אשר הסבה לו זאת לא הגיד, כי לא איש דברים היה לספר את כל אשר קרהו בימי חייו.  ותהי ראשית מלאכתו בבריסק להיות מורה לבני החכם המשכיל הר"ר ליפא אטינגר ז"ל, אשר דר בעת ההיא בבריסק, ומשם בא לדובנה, ולא ארכו הימים ויתוודע בעיר הזאת לאיש תורני ומשכיל גם במושכלות וחקרי פילוסופיה, ועל כולם נתן אומר בטוב טעם ודעת.  ובייחוד היה לו לב רחב ועין חודרת בכל דבר ביקורת, לקלוע אל השערה ולהבין כוונת המאמר במקומות סתומים ונעלמים.  ואת כל אשר מצא וידע לא הכחיד תחת לשונו, ולא חש להגיד בפומבי ולתת מגרעת גם בהגדולים אנשי השם, שלא קלעו בכל מקום למטרת האמת.  ובגלל זאת משך עליו את שנאת ורגנת המתחסדים בעם, וקידשו עליו מלחמת שטנה וקיפחו את פרנסתו ולא נתנוהו להיות מורה בבית נגידי העיר.  ולאשר כי היה בטבעו חזק כצור ועשוי לבלי חת, לא שת לבו לזה ולא ירא מהם ומהמונם וחי במצוק ובמחסור, וקיבל תלמידים מבני העניים ולימד אותם מבלי קבלת פרס.  וכה נתפשט לימודו הטוב והמועיל על ידו, עד שכמה וכמה תלמידים הגונים מלומדים ומוכשרים לדעת ולהשכיל יצאו ממנו, והיו לאנשים יודעי דעת בינה והשכל בכל דבר חכמה.  ואחד מהם הוא ידידי החכם המשכיל ח"צ לרנר, מורה שפת עברית בבית מדרש הרבנים דזיטומיר, הנודע לשם ולתהילה על-ידי ספרו 'מורה הלשון'.  ואת יתר קורות ימי חייו ואיך נתגלגלו הדברים שהיה בביתי בעיר מזריטש גדול שתי שנים מורה לבני המנוח שמואל ז"ל ואיך אחר-כך בא לפה אודיסה ותהלוכותיו בפה, אם יחנני ה' ויזכני להיות בחיים ולראות בטובה בימי זיקנתי אז בלי נדר אוציא לאור מחברת מיוחדה, ביחד עם דברי הביקורת אשר כתב על מגילת אסתר נגד החכם הנודע יצחק שמואל ריגיו ז"ל, עם יתר מאמריו ומכתביו הנמצאים אצלי בכתב-יד מאתו!' – עד כאן דברי החכם ר' ליבוש חארי.

את כל הדברים האלה ככתבם וכלשונם העתקתי מהערותיו של ידידי המנוח ר' ליבוש חארי ז"ל, כאשר אמרתי למעלה, ולמען יידעו הקוראים המשכילים גורל איש נבון וחכם בעמנו, אשר לא ברכו אלוהים בעושר ונכסים.  למען יבינו ויקחו מוסר, אעתיק הנה את המכתב אשר כתב לי ידידי ר"ל חארי הנ"ל ביום 9 נובמבר 1866, אחרי מות החכם אדלזון ז"ל, והיה לזיכרון.  וזה תוכן מכתבו:

 

'ידידי כו' כו' הר"ר א. ב. גוטלובר נ"י! מכתבך קיבלתי כו', בדבר ידידנו המנוח אדלזון, אנוכי מצדי עשיתי בכל עת עמו חסד בעודנו חי, כנודע לך באר היטב, וגם במותו לא מנעתי לעשות עמו חסד ואמת אף יותר מכדי יכולתי.  כי מלבד אשר בלעדי לא היה בא כמעט לקבר ישראל, כי הוא מת בחדרו המעופש והמעלה צחנה סגור ומסוגר, ואיש לא ידע לא ממחלתו ולא ממותו, עד שנקרא הקווארטאלני עם פאָניטעיס (עדים) [?] וציווה לשבור הדלת, ונמצא מת שוכב על הארץ, אשר אז נודע לי הדר, ותיכף הלכתי והשתדלתי בכל עוז, שיהיה נשלח מן החבורה קדישא דפה לקבלו לחצר מוות ולעשות לו תכריכין וטלית כמנהג ישראל ולקברו בו בלילה, כי יום שבת היה, וכן נעשה עמו.  הנה מלבד זה הוצבה לו בשבוע העבר מצבה לציון ולזכר גם כן על-ידי השתדלותי אשר הלכתי בעצמי ולבדי, בלי שום עזר והתרועעות עם איש אחר, באשר לא רצו לטפל בזה, כנודע לך, כי כל איש לדרכו פונה וכל דרך איש ישר בעיניו ואין מי שיחוש לאומלל ואובד כמוהו.  ובכן הוכרחתי בעצמי לעסוק ולטפל בזה יותר משני חודשים, עדי החזירה הפאליצייא את מעט עזבונו ומעט ספריו הישנים ומעט כתביו הנשארים, כי רבים מהם נפלו בידי זרים, ורבים מכתביו היו למאכולת איש, אשר הציתו במו את החדר אשר שכב שם, כי לא יכלו לעמוד בו מפני הצחנה ובאשה והקטירו את הבית במו.  ובעמל ויגיעה רבה צלח לי לאסוף אחר שנמכרו המטלטלים וכלי בית שלו, אחר ההוצאות ומתנות יד ושכר דירה – נשארו לי שבעה רו"כ חוץ מהספרים הישנים, אשר כמעט עלה בהם ריקבון וצחנה ויאכלם עש, ואשר המה עדנה תחת ידי כי אין קונה אותם.  ואת מעט כתביו מסרתי לידידנו פאלקוביטש, לזכותם ולנקותם מהסרחון ולהגות בם ולכתוב אותם מחדש שיהיו ראויים לקרות, והם עדנה אצלו והוא מתעסק בם מעט-מעט.  וכן הלכתי לבדי מאיש לאיש מיודעי ומכירי, ואספתי ערך ארבעים רו"כ וציוויתי לעשות לו ציון ומזכרת כראוי לאיש יקר ונעלה כמוהו, אשר יעלה לסך ערך 55 רו"כ ויותר, ואת הנחסר נתתי מכיסי.   וכן הייתי מוכרח לעשות לו בעצמי מכתב חרות על לוח המצבה לזכרונו, וזה יצא ראשונה מעטי ורק ה' וורבל תיקן מעט את הנוסח, ואני שולח אותו אליך למען תחווה דעתך עליו.  כל זאת אמרתי לספר למען תבין, כי לא עלי תלונתך, אשר אין איש שם אל לבו לקונן על החכם המנוח, ואדמה כי גם אתה תעיד עלי, כי יצאתי ידי חובתי עד בלי די.  ובכל זאת גם מזה לא הנחתי ידי, וכבר יש אתי מאמר אשר החילותי לכתוב עליו, אולם יען אין רצוני להחשב בין הכותבים במכתבי-העתים, לכן אם תרצה אשלח אותו לך, ואתה כאשר לך יד ושם בכה"ע תראה לתקנו וליפותו ותשלח לכל אשר תרצה, ובזה הנני ידידך כו' ליבוש חארי'. –

 

את מאמרו לא שלח אלי ידידי חארי ז"ל, וכאשר ראיתיו אחר-כך באודיסה, התנצל כי לחולשת גופו בימים ההם לא הספיק לכלותו.  ועתה הנני מבקש ממשכילי אודיסה חובבי ספרות ישראל, שידברו על לב ה' רפאל חארי, בנו יחידו של ר' ליבוש ז"ל, אשר נשארו בידו כתבי אביו ז"ל ובתוכם גם כתבי אדלזון, שיאבה למסרם לידי אחד המשכילים מבני שפת עבר למען הוציאם לאור באיזה מכתב-עת עברי, ואם לידי ימסרו אותם ואשתדל אני להוציאם לאור ולא ישכח שם אדלזון מקרב אחיו.

אחד מגדולי תלמידיו של אדלזון הוא החכם צה"ג (היום וולאדימיר פיודורוב הנודע לשם).

בשבתנו יחד, אני ורעי המנוח אדלזון, בדובנה, השתדלנו להפיץ אור הדעת בין צעירי עמנו, ואור חדש עליהם הארנו וצמחנו עשה קמח, כי רבתה שם הדעת בימים ההם, ורבים יצאו מאפלה לאורה ובאו לבתי מדרש החכמה והמדעים ויהיו לברכה בקרב הארץ.  ויהי כשמע לעדת הקנאים בעיר, כי החכמה בנתה ביתה בקרבם, ויאספו אספה ויחשבו מחשבות להניא אותנו מעבודתנו, אבל שני אנשים חכמים היו שם אתנו אשר היתה ידם תקיפה ויהיו עלינו סתרה, הלא המה ר' יוסף אלכסנדרוביטש וגיסו ר' יואל בריש פאלקוביטש, המה הגיבורים אנשי השם, אשר היתה ידם אתנו ונעשה חיל.  ר' י"ב פאלקוביטש היה גם כן סופר מהיר בשפת עבר והעתיק מלשון אשכנז את ספר 'פילאטוס' של לסינג ללשון-הקודש בשנת תק"פ (1820) והדפיסו בסוף ימיו בשם 'אבינדב' באודיסה בשנת תרכ"ח בלי זכרון שמו.

בעיר קרמניץ נחשבו בעת ההיא לראשי המשכילים האחים לבית לאנדסברג.  הבכור שבהם, החכם ר' ליבוש, היה אוהב נאמן וריע אהוב להריב"ל ז"ל, והיה ביניהם גם קרבת משפחה.  והריב"ל הדפיס בספרו 'שרשי לבנון' (ווילנא תר"א), צד 260, את מכתבו של ר"ל לאנדסברג, שכתב לאחיו ביום שנודע לו שמת אביו ז"ל.  האיגרת הזאת היא אחת מהמובחרות שבספרותנו וראויה היא להיות שמורה לדורות, ונשאר עוד מכתבים רבים מר"ל הנ"ל, כי היה סופר מהיר בשפת עבר אף שהיה חסר לו דקדוק הלשון ויצאו מעטו שיבושים קטנים שנתקנו אחר-כך.  ובס' הזכרונות לה' נתנזון, צד 123, נדפסה האיגרת שכתב ר"ל לאנדסברג מאודיסה, עיר מגורו בעת ההיא, בשנת תרי"ט, להריב"ל ליום מלאת לו שבעים שנה.  האיגרת הזאת יקרה מאוד מפאת תוכנה, שבה נראה כל אורחות חייו של הריב"ל ז"ל באספקלריה מאירה.  אחיו הצעיר ממנו היה ר' מנדיל לאנדסברג, אשר אסף ואצר בביתו ספרים הרבה, ומהם יקרי המציאות, והשלישי היה ר' שלמה ישעיה, אשר שם משכנו בעיר קוריץ, גם הוא היה חכם מופלג וסופר מהיר בשפת עבר.   והעולה על כולם בידיעת לשוננו ושפות אשכנז, צרפת, רוסיה ופולניה וליטיין הוא ר' דוד אייזיק לאנדסברג, אשר שימש שנים הרבה בכהונת מורה בבית-הספר באודיסה, ובאו ממנו הרבה מאמרים בחקרי הלשון במ"ע 'המליץ', זכר כולם לברכה.  גם בעיר ראדיוויל היה בימים ההם איש נבון וחכם וישר בכל דרכיו הר"ר דניאל הארטנשטיין ז"ל.  אף הוא אסף ספרים יקרים הרבה, והיה אוהב וריע נאמן להרב החכם ריב"ל ז"ל.  כל האנשים הנכבדים האלה אף שקדמו לריב"ל בחכמתם וידיעתם ולא ממקורו שאבו, בכל זאת אחר אשר יצא טבעו בעולם וספריו נפוצו בארץ נאספו תחת דגלו והיה להם לראש, כי כולם ידעו והבינו כי גדול ורם הוא מהם בחכמה ובכשרון המעשה וממנו תצמח תשועת ישראל בתיקון מצבם המוסרי והמדיני, וישימוהו אלוף לראשם ותהי להם עצתו כדבר אלוהים.

גם בארץ ליטה אשר כבר היו בעת ההיא חכמים גדולים, ובייחוד בעיר ווילנה המכונה 'ירושלים דליטא' כבר עשו חיל המליץ המפואר החכם הר"ר אד"ם לבנזון נ"י, החכם המנוח ר' מרדכי נתנזון ז"ל והרה"ח הגאון החכם הגדול ר' צבי קאצינלינבויגן ז"ל, וכבר צץ ופרח הרב החכם ר' שמואל יוסף פין (אף שהיה עוד צעיר לימים), והחכם הגדול ר' מרדכי פלונגיאן והסופר המפורסם ר' קלמן שולמאן ויתר רעיהם החכמים, על כל זה עשה לו שם ס' 'תעודה בישראל' שם גדול מאוד, כי הבינו והשכילו החכמים האלה את גודל ערכו ומטרתו הנכונה וכי עתיד הספר הזה לברוא חדשות בישראל אשר לא שיערום הראשונים, ועד כה היה יקר בעיניהם ערך הספר הזה עד שקראו את המחבר הריב"ל על שם ספרו 'בעל התעודה' או בשם 'תעודה' סתם, ומני אז נשבעו לו אהבת עולם ודברו היה יקר להם.

שונים היו היהודים בגלילות ליטה מאחיהם בגלילות ווהלין, פודוליה ואוקראינה וכל ארץ פולין בכל דרכיהם.  גם לשון יהודי ליטה שונה היא מלשונם במבטא קצת התנועות ובהרבה ביטויים, עד שניכר היהודי מארץ ליטה בלשונו, ולפנים בטרם באה הפקודה (בשנת תר"ה 1845) ליהודי רוסיה להחליף בגדיהם בבגדי אזרחי הארץ, היו יהודי ליטה שונים מאחיהם גם בבגדיהם ובהכובע אשר על ראשם.  ואולם ההבדל היותר גדול שביניהם לבין אחיהם יושבי ווהלין (כן נקראים בפי הליטיים כל יהודי ארצם זולתם) היא שיטתם הדתית והמוסרית.

יהודי ליטה הם מחזיקים בישנות (ארטאדאקסין) במלוא מובן השם הזה.  בכל אשר עבר עליהם תחת שבט אדונים קשה, כעל כל המון בני ישראל בארצות פזוריהם, לא זזו ממקומם מד' אמות של הלכה, וכל הכוחות המנשבות לא הפריעו אותם מלימוד התלמוד עם כל מפרשיו, ומהחזיק בכל המנהגים שנהגו הקדמונים מחזיקי כן תורנו של התלמוד, עד שהיה להם 'השולחן ערוך' עם כל פרטיו קדוש ונורא כתורת משה ועשרת הדברים שנצטוו מפי הגבורה.  ובהקדישם והעריצם את בוני מגדל התלמוד מדור דור וכל דרכיהם ועלילותיהם קודש הם להם, לא בזו ולא שיקצו גם את החכמות והידיעות שעסקו בם הראשונים, כמו הרמב"ם והרמב"ן ודומיהם, ובייחוד יקרה להם ידיעת לשון הקודש על בוריה על-פי דקדוק הלשון.  גדולי גאוני ליטה עסקו גם בחכמת התשבורת וההנדסה הנוגעת לנחלת התלמוד, ומעולם לא ניצחה רוח הידיעות האלה את רוח אמונתם הישנה בכל דבר שהאמינו הקדמונים, ולא הלכו אפילו פסיעה קטנה מחוץ לגבול שגבלו הראשונים, וכולם עומדם כהר מוצק במקום שהעמידו אותם רבותיהם מני אז.  וכאשר הגיעו קרני ההשכלה ארצה ליטה מארץ פרוסיה (כאשר אמרנו למעלה) ורבים מצעירי בני ליטה החלו ללכת לאורם.  לא הביטו רבני הארץ אוון בזה, כל עוד לא הרחיקו ללכת ועוד עומדות היו רגליהם בשערי ציון המצוינים בהלכה, רגל אחת בתוך ים התלמוד ורגל אחת על הר ההשכלה.  גם לא הביטו אחרי משה (הרמבמ"ן) למצוא עוונו לשנוא בעבור עסקו בחכמות, אחרי כי שמעו את שמעו, כי הוא שומר תורה ומצווה ולא זז מחבבם, ויהי זה משה האיש בעיניהם כשאר גדולי ישראל בימים הקדמונים, שעסקו בחכמות חיצוניות וכתבו ספריהם בלשון העם אשר ישבו בקרבו, עד שלבסוף נדפסו בווילנה גם כל ספרי התנ"ך עם תרגום האשכנזי וביאורו של הרמבמ"ן ותלמידיו ולא היה פוצה פה ומצפצף (אשר לא כן היה כאשר נדפסו ספרי התנ"ך האלה בווארשה, כי נזדעזעה הארץ והחסידים שבמדינה זו קראו מלא ותיהום כל הארץ), וכן הלכו בארץ ליטה התורה וההשכלה שלובות אחוזות יד ימים רבים, ולא ניכר משכיל בפני למדן.

ולעומת זה, כאשר פשטה שיטת החסידות בארצות פולין ובווהלין אחרי מות הבעש"ט ותלמידיו פרסמו את שיטתו, רגזו וחלו גאוני ליטה מכסאותם וישמיעו קול אדיר וחזק במחנה העברים לאמור, כי פרחה צרעת ממארת במצח החסידות, צרעת שבתי צבי וההולכים בדרכיו, ולא נחו ולא שקטו עד הציתם אש בספרי החסידים ושרפו ס' 'תולדות יעקב יוסף' בחצר בית-הכנסת אשר בווילנה, וירעישו את הארץ בכתבי פלסתר על החסידים ושיטתם, ויתנגדו להם בכל עוז ותוקף עד אשר למן היום ההוא ייקראו בשם 'מתנגדים'.

במידה שמדדו המתנגדים אל החסידים מדדו החסידים אל קצת המשכילים, שהחלו אז לצמוח במקומות מושבותם.  יען כי שיטת ההשכלה אשר בתחילת צמיחתה בארצות האלה לא נגעה אפילו כמלוא נימה בקודשי המתנגדים העוסקים בתלמוד, התנגדה מכל וכל לשיטת החסידות, אשר מראשית היווסדה הטבעו אדניה על יסוד תוהו ובוהו של הקבלה המרחפת על פני תהום הסודות וההזיות, וכל חכמה וידיעה שיסודתה בשעל האנושי ובחקירה הגיונית היתה לזרא באפס וכקוץ ממאיר בעיניהם ו'צא טמא' קראו לכל הנוגע בה.  להם היה הרמבמ"ן לתועבה וספריו ספרי מינים, וכל ההוגה בם נקרא אפיקורוס.  ולכן כאשר יצא ספר 'תעודה בישראל' לאור, קללוהו החסידים קללה נמרצת ורק מעט המשכילים השתדלו להפיצו בארץ מפני שראו בו תועלת גדולה; לא כן בארץ ליטה, אשר שם לא היה מערער עליו וכל יודעי ספר ידעו והכירו, כי ברכה בו ורק טוב הוא מבקש, כאשר כתב עליו הגאון המפורסם מוהר"ר אברהם אבלי ז"ל מווילנה בהסכמתו בתוך שאר דברי שבח ותהילה בזה הלשון: 'וילמדו דעת סדר הלימוד ללמד לבני יהודה, לתורה ולתעודה כו' כי העד העיד בעמו ויתן אומר אמרי שפר, ככל הכתוב פה בספר, לשובב נתיבות ולגדור פרץ, בלימוד התורה והחכמה וגם בדרך ארץ, ויישר לישורון הדרך הנכוחה, לדעת לשון וספר ולאחוז במלאכה, או במסחר הראוי לעשות ככה, ולדרוש שלום העיר המחוז והפלך, ולעשות הטוב והישר בעיני אלהים ומלך כו' '.  דברים כאלה לא יצאו מפי אחד קדוש מצדיקי החסידים לעולם.

אפס כאשר החלה שיטת ההשכלה להתרחב מצאה לה יד יותר בארצות מגורי החסידים מאשר בגלילות המתנגדים.  יען כי ההשכלה פילסה לה אורחות חיים, ובראותה כי מכשולים לה בדרך על-ידי אבני נגף וצורי מכשול החומרות היתרות ומנהגי שוא ותפל, שנספחו אל הדת בימי-הביניים, בהיות היהודים נידחים מחברת בני-אדם, ויחלו לסקל את האבנים האלה מדרכם, התקוממו המתנגדים תופשי התורה נגדם ביתר שאת ועוז, יען כי לפי דעתם היה להם התלמוד ומפרשיו למשען עוז, כי לא שמו לב על יסוד התלמוד ואבן פינתו, שהוא תיקון הדת לפי הזמן והמקום (כאשר כבר ביארנו בספרינו 'ביקורת תולדות הקראים' ו'תולדות הקבלה והחסידות'), ויהי כל מנהג תפל שנקדש מזוקן קדוש להם כדברי התורה.  דעתם זאת, שהם הולכים בדרכי התורה, ומידת קרניים להם, נתנה להם תוקף ועוז להילחם נגד ההשכלה, ההורסת לפי דעתם גדרי הדת, ביד חזקה ובזרוע נטויה; לא כן החסידים, אשר אם אמנם שנאו את ההשכלה תכלית שנאה יותר מהמתנגדים, כי בעיניהם היתה טמאה בעיקרה, ולוּ היו המשכילים שומרים כל החומרות והמנהגים אפילו יותר מהחסידים עצמם היו בעיניהם כאפיקורסים רק בעבור לימוד החכמה והלשונות בלבד, עם כל זה לא יכלו עמוד בפני ההשכלה, בהיות משענתם אשר בידם משענת הקנה הרצוץ, לא בהררי התורה הישנה יסודתה, כי אם בהבלי סודות הקבלה והחסידות אשר חדשים מקרוב באו, וגם עליהם יצא הקצף מאת שומרי חומות הדת.  המשכיל אשר הוכיחו מתנגד תלמודי על פניו על אשר יקל ראשו באחד המנהגים התפלים העומדים לשטן לו בדרכי החיים המדיניים, היה מוכרח לערוך מלחמה נגדו בכלי קרב לקוחים מבית נשק התורה עצמה, ולהראות לו טעותו בשיקול הדעת, שלא ירד לסוף דעת חכמי התלמוד דורשי שלום בני ישראל ותיקונם, או לשום יד לפה ולהאלם דומיה, אם לא הרגיש בנפשו כוח גדול ועצום להשיב לחורפו דבר אמת וצדק בנוי על יסודות הדת האמיתית.  ומובן מאליו שלוויכוחים כאלה לאו כל משכיל זוכה, כי לא לכל איש משכיל ערוכים ושמורים כלי קרב כאלה להשתמש בהם בכל עת ובכל שעה.  לא כן המשכיל אשר החסיד שפך עליו בוז וקלון, לא שם לבו אליו, כי ללעג ולקלס היה לו וירוק ירק בפנו, כי כל טענותיו נגדו בהבל יסודם ואין כדאי להשיב עליהם, ואין מתווכחים עם הפתאים שאין בדבריהם ממש, ויען כי כבר היו החסידים גם הם בעיני הלומדים כעוברי תורה וחולפי חוק וגבול שגבלו הראשונים, נקל היה לו להמשכיל לשלם לו במטבע שלו ולומר לו כדברי המשקל הקדמוני, איידי דתאמר לחברך: טול קיסם מבין עיניך טול קורה מבין עיניך.  והיא שעמדה לה לשיטת ההשכלה להתפשט יותר במקומות אשר החסידים כבר פרצו פרץ רחב בחומה נשגבה של 'השולחן ערוך', מאשר במקומות אשר המתנגדים חזקו החומה ההיא ובנו עליה חומות גדולות ובצורות להכין אותה ולסעדה.

אמנם באמרנו שההשכלה נתפשטה יותר בווהלין מאשר בליטה אין כוונתי על התפשטותה בכמות, רוצה לומר שרבו המשכילים פה מאשר שם, שהדבר הזה נגד המציאות, והחוש מכחיש אותו; אבל כוונתי על התפשטותה באיכות, רוצה לומר שגבולה נתרחב ונתפשט והתירה לעצמה על-פי יסודותיה מה שלא היה בכוחה להרשות לה בארץ, אשר האורתודוקסיה של התלמודיים מושלת שם ביד חזקה.  בארץ ליטה ההשכלה ההולכת לרוח הזמן לפלס נתיב לחיים מדיניים, היתה צריכה לפתח ולשדד את האדמה, לעקור ארזים אשר שרשו בארץ מימים רבים, ולנטוע במקום עץ הדעת, אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, תחת אשר בווהלין כבר פותחה האדמה אשר על גבה חרשו חורשים אחרים והאריכו למעניתם, ונקל היה לההשכלה לזרוע זרעה ולשאת אלומותיה.  והסיבה אשר עצרה בעד ההשכלה לעשות חיל גם בכמות במחוזות החסידים היא הבטלה והעדר הלימוד בכלל אשר הביאה עמה החסידות, מאז החלה למשול בארץ ממשל רב.  החסידים ביטלו את הלימוד העיוני ושמו להם עיקר שיחה בטלה וסיפורי מעשיות מצדיקים, ולימוד עראי של ספרי מוסר וחסידות, על-ידי זה פסקה ביקורת השכל שמקורה בלימוד עיוני, וגברה יד הבטלנות הרחוקה מרחק רב מכל התבוננות וחקירה שכלית.  צעירי הימים מדור החדש שבליטה, אשר חונכו על ברכי הלימוד והשקידה, כאשר נפקחו עיניהם על-ידי איזה סיבה לראות באור ההשכלה הלכו בדרך החדשה ההיא שבחרו בה בכוח התמדתם שהורגלו בה לפנים.  לא כן צעירי הימים בני החסידים שהורגלו ללכת בטל כל היום, לבלי דעת ולבלי הבן דבר, כי אם לשמוע שיחת כסילים, כמעט אי-אפשר היה להם לפקוח עיניהם לדעת אשר הזמן והחיים דורשים מהם, מבלי אשר נתעוררו על זה על-ידי אחרים או על-ידי מקרה רחוק, ורובם טמנו יד בצלחת, לא עשו מאומה, לא בתורה ולא בחכמה ולא בדרך ארץ ונשארו קרח מכאן ומכאן.  ולכן רב טוב עשה הרב ריב"ל בארצו, בהעירו אוזן על-ידי ספריו ובייחוד ס' 'תעודה בישראל' שיצא ראשונה, לשמוע בלימודים וללכת אורחות חיים ולהיות לאנשים ככל בני-אדם ושלא לבלות כל ימיהם בחלומות שוא ובבטלה.

פקודת הממשלה אשר באה בימים ההם לקחת מבני ישראל לצבא, אף היא עמדה לימין הריב"ל להורות לצעירי בני ישראל, כי כל דבריו אמת וצדק, וכי רע ומר לנערי בני עמנו העוזבים אורחות חיים ומבלים ימיהם בחלומות אשר אין בם מועיל, והעיוורים הביטו לראות, כי הלכו בתוהו לא דרך, ולא עת עוד לחלום בהקיץ ולשבת בטל, כי הנוגשים אצים לאמור: היו לאנשים, למען לא יאטר עליהם האסון את פיהו ותאבדו באפס תקוה.

לא רבו הימים, והממשלה הדורשת שלום בניה פקחה עוד יותר את עיניה על מצב היהודים ותאמר לבצע את אשר החלה לעשות, כאשר נספר במה שיבוא.

וזאת לדעת, כי גם ארץ ליטה, בכל התנגדותה לשיטת החסידות ובכל השתדלותה לבערה מקרב הארץ, לא עצרה כוח לעצור בעדה לבלתי בוא גם בשעריה המצוינים בהלכה, כי החסידות עשתה לה כנפיים ותעף ביעף בכל מרחבי הארץ ותשלח פארותיה גם ארצה ליטה ותאחז בה עד היום הזה.  וילך איש מארץ ליטה, איש גדול בתורה ובכל חכמת בני ישראל בימים ההם, הגאון ר' שניאור זלמן מלאדי, ארצה ווהלין העירה מזריטש גדול לתהות על קנקנו של הרב המגיד דשם ר' דוב בר תלמיד הבעש"ט, וירא את המגיד וישא חן בעיניו וישימהו אלוף לראשו וישב אתו ימים רבים ואוזנו קשבת לתורתו תורת החסידות, וישב אל ארצו וכל טוב אדוניו בידו, ומאז נוסדה בליטה כת חדשה של חסידים הנקראים בפי כל בשם חסידי הרב או כת חב"ד (חכמה, בינה, דעת).  אולם שונים הם חסידי חב"ד מכל יתר המון החסידים הרבים, כן בדרך לימודם ועבודתם את ה', כן בדרך ארץ וחיי החברה.  חכמת רבם גרמה להם לאחוז בזה ולבלי הניח ידם גם מזה, וכאשר הורה אותם לעבוד את ה' על-פי דרכי החסידות, גם את העולם נתן בלבם להיות עוסקים ביישובו של עולם ודעתם מעורבת עם הבריות; אשר על כן לא קידשו מלחמה על ההשכלה בכלל כיתר כיתות החסידים יוצאי ירך תלמידי הבעש"ט אשר בווהלין, ואם לא ארחו לחברה את הנשבעים לדגל ההשכלה להתרועע עמם ולבקש קרבתם, לא התמרמרו עליהם בחרון אף לחרפם ולגדפם ולשנוא אותם תכלית שנאה, כי ידעו היטב שרבם, אשר מידו קרניים להם, היה אוהב ומחבב את החכמות, ובפרט ידיעת לשון עבר לכל פרטיה ודקדוקיה.

בהיותי כבן חמש-עשרה שנה, סמוך על שולחן חותני בעיר טשרניחוב הסמוכה לזיטומיר, התארח אצלנו החסיד הישיש ר' ישראל יפה, אחד ממקורביו של הרב ר' זלמן ז"ל, והיה מדפיס בעיר קאפוסט, ובדפוסו נדפס סידורו של הרב כשיצא ראשונה לאור, ושמעתי מפיו, שכאשר מסר לו הרב את סידורו להדפיסו ציווהו להגיהו מתוך סידורו של ר' וולף היידנהיים, מפני שהוא מוגה ביותר.  דבר כזה לא עלה מעולם על לב אחד הצדיקים בווהלין, אשר בעיניהם גם סידורו של ר' וולף היידנהיים ספר פסול הוא ככל ספרי המשכילים.

גם חסידי חב"ד לא התלוננו על ס' 'תעודה בישראל', ויקבלוהו בסבר פנים יפות, ורבים מעשיריהם תמכו את יד המחבר להוציא לאור יתר ספריו.

 

ז: מגדל עוז ישועת מלך

Von der Stirne heiss

Rinnen muss der Schweiss

Soll das Werk den Meister loben

Doch der Segen kommt von Oben

F.v. Schiller

 

בעמל ויגיעה ובזיעת-אפיים עבד הריב"ל להרים קרן עמו בעירום ובחוסר כל, וברוב ימיו על ערש דווי כתב ספריו המחוכמים לפקוח עיניים עיוורות ולהעיר נרדמים מתרדמת איוולתם ומרפיון ידיהם, בעמל ויגיעה ובזיעת-אפיים עבדו יתר המשכילים המעטים בעת ההיא, איש-איש במקומו לבוא לעזרת עמם, אשר לא הכירו טובתם ושילמו להם רעה תחת טובה, עד שהמלך במסיבו נעור מכיסא כבודו, כי רוח ה' נוססה בו, מפיו יצא דבר ויהי כטל לישראל, ממרום שלח דברו ויהי לברכה בקרב עמנו.

עוד בשנת 1804 הדת ניתנה בארץ רוסיה, ועוד ביתר עוז בשנת 1835, לבלי הרחק את בני ישראל הרוצים ללמוד בביתי-ספר הכלליים, ולקבלם בסבר פנים יפות כבני יתר עמי הארץ.  אבל רק מעטים היו האבות, אשר מצאו את לבבם לשלוח בניהם לבתי-ספר הרוסים, אשר לפי מחשבתם בימים ההם (ורבים עוד עתה) למכשול עוון הם לבניהם ולפה ולמוקש להחזירם אחור מתורת ה' ולהפר מצוותיו.  הנערים ההולכים לבתי-ספר הכלליים, עליהם ללכת שמה גם בימי שבת ומועדי ה', ואולי גם לכתוב בימי קודש אלה, אשר לא כדת היהודים, על כן חדלו משלוח את בניהם שמה ויינזרו מהם.

מודעת זאת, שדרך המון בני עמנו להחזיק בדברים קטני הערך יותר מעיקרי הדת ולחשוב בלבבם, כי בזאת הם ממלאים חובתם ובהמה שמן חלקם באמונתם ודתם.  על דרך משל: הלאו דלא תגנוב כתוב בעשרת הדברים שיצאו מפי הגבורה על הר סיני בקולות וברקים; לא כן נטילת אצבעות הידיים שחרית סמוך למיטתו, שלא נזדעזעו על זה שמים וארץ וה' לא ציווה.  עם כל זה לא היה גנב בישראל בימי הדור העבר, שלא היה זהיר בנטילת אצבעותיו שחרית, ורק עכשיו שזכינו לדור דעה, משרבו המשכילים בישראל, קיבלו גם הגנבים כמה דברים מהם, כמו לזלזל בנטילת ידיים וכדומה, כי גם בדרך ההשכלה רוב העם עושיו הטפל עיקר והעיקר טפל כדרכם מאז בדיני התורה.  לא ידעו ולא הבינו היהודים בארצנו בימים ההם, שאפשר לבניהם להיות יהודים כשרים ונאמנים לאלוהים ולעמם, אם גם חס ושלום, יקר מקריהם בלכתם לבתי-הספר לכתוב בשבת יותר משתי אותיות, ותרי"ג מצוות שניתנו לישראל אם יעבור היהודי לפעמים על אח מאחת מאלה לעת הצורך, איננו חס ושלום כופר בעיקר ולא יצא מכלל ישראל.   יהיה איך שיהיה, על-פי דברים כאלה עמדו בני ישראל מרחוק ולא יכלו ליהנות מרוב הטובה שרצתה הממשלה להשפיע להם כמו ליתר בני ארצה.  לא אשפוט, אם טוב עשו בני ישראל בזה שהבדילו בניהם מבני עם הארץ וסגרו בעדם השער להתפרנס אחר-כך בכבוד ובהיתר, ורבים מהם הוכרחו לשלוח בעוולתה ידיהם להביט טרף לביתם, כי אכף עליהם פיהם, ונפלו על-ידי זה במהמורות חטאים יותר גדולים והיו לבזיון ולשמצה בעיני העמים.  הניסיון הורה לדעת, כי לא טוב עשו וימררו את חיי בניהם אחריהם ויכשילום בדרכיהם.

ויהי בשנת 1840 העיר ה' את רוח הקיסר האדיר ניקולאי הראשון נ"ע, לפקוח עיניו על מצב היהודים אשר בכל מדינות מלכותו, וירא כי ברע הוא, יען כי טחו עיניהם מראות ולבם מהשכיל ומהבין, כי בהיותם יושבים בארץ לא להם בין עם גדול ועצום כעם הרוסים, עליהם לדעת לשון המדינה וחוקי הארץ ולהתקרב אל האזרחים בכל דבר שאינו נוגע לדת ולאמונה, ולחנך בניהם באופן שיהיו מוכשרים לקבל זכות ומשפט אזרחי הארץ, וירא הקיסר ויתבונן כי לא טוב היות עם היהודים לבדו כזר וכנכרי בארץ מולדתו, ובקרבו אין איש שם על לב לתיקון המעוות זולתי המשכילים המעטים, אשר לא נשמע קולם ועוד היו למשל ולשנינה.  וישם אל לבו לצאת לעזרת העם הזה, להיטיב אחריתו על-ידי פקודתו הרוממה, לעשות להם סדרים נכונים ומשפטים יחיו בם, לחנך בניהם בחינוך טוב ומועיל, למען הכינם לקבל טובותיו בימים הבאים, ויחשוב מחשבות להועיל להם על-פי דרכם, לכונן להם בתי-ספר מיוחדים, ויפקוד על המיניסטריום להשכלת העם לבקש עצות ותחבולות איך להרים את העם הזה משפל מצבו ולתת לו אחרית טובה ותקווה לדור יבוא.

מושל ביראת ה', אשר רחש לבבו דבר טוב, כל משרתיו עושי דברו ישרי לב המה, ופקודתו לטובת המין האנושי תבוא כשמן בעצמותם ושמחה להם עשות טוב.  שר השכלת העם אשר היה בימים ההם, סרגיי סמיונוביץ אובארוב נ"ע היה איש טוב וישר, אוהב כל אדם בלי הבדל דת ולאום, ותבוא שמחה בלבו לפקודת הקיסר הזאת ולא איחר להוציאה אל הפועל בתשוקה נמרצה ובהשתדלות גדולה.  לא רבו הימים והדת ניתנה לכל הגנראל-גוברנאטורים בכל הפלכים אשר היהודים נחתים שם, לקרוא עצרה ולעשות אסיפות (קאמיטעטען) אשר יוועדו שמה מלבד שרי המדינה גם אנשים חכמים מבני ישראל, להמתיק סוד יחד במה תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח בארץ רוסיה הברוכה, ולא יהיו כעם לבדד ישכון מרוחקים בזרוע מיתר העמים אשר בארץ מולדתם.

ויהי היום וילך המיניסטר אובארוב למסעיו (בשנת 1841) ויעבור בארצות קורלנדיה וליפלנדיה ויט עד עיר הבירה ריגה, ויהי בהיותו בריגה וילך לבקר את בתי-החסד ובתי-הספר אשר בעיר לראות את הנעשה שמה, וירא גם את בית-ספר העברים אשר כבר נוסד שם מעדת ישראל המשכילים, וירא את היכל ה' אשר יסדו שם לתפארת, ושם איש צעיר לימים מעיר מינכן, בירת ארץ באוואריה, ושמו הר"ר מנחם בהר"א יהודה דוקטור לילינטאל, והוא מטיף לבני ישראל בהיכלם ומורה לילדיהם בבית-ספרם.  והאיש טוב-רואי ויפה-עיניים, מדברו נאוה וכולו אומר כבוד, ויהי כאשר דיבר עמו המיניסטר וישא חן וחסד לפניו ולבבו הבין, כי הוא האיש אשר בחר בו ה' להושיע את אחיו ולגלות למוסר אוזנם ללכת בעצת הקיסר האדיר להשכיל להיטיב.  ידע המיניסטר את תכונת רוח הקיסר, תשוקתו להיטיב וחרון אפו על עוברי רצונו, גם לא נעלם ממנו קשי עורף עם בני ישראל בכל דבר הנוגע לנחלת אמונתם, אשר עליה הורגו ובאו באש ובמים, וידע היטב, כי אם לא יעמוד איש נבון וחכם מקרבם, איש אשר רוח ה' בו ומלתו על לשונו, לפקוח עיני העם ולהבינם את הטוב, אשר הקיסר חפץ לעשות עמם, וכי לא לבו הלך חלילה לנגוע באחת פינות הדת הקדושה מורשה קהילות יעקב, אם לא איש כזה ימצא לדבר על לבם לעשות רצון מלך ושריו לטובתם ולהיטיב אחריתם, ולא יהיו דור סורר למרות פי מלך, או אז רע ומר יהיה גורל העם הזה.  המיניסטר הטוב והישר, אשר רצונו וחפצו היה באמת רק לעשות טוב וחסד לעם הזה, שמח מאוד במצאו איש כזה, אשר לבו ניבא לו, כי מושיע ורב יהיה לעמו, כי שפתיו ישמרו דעת ולשונות תמהר לדבר צחות ומישרים, וכל העם רואים את הקולות יוצאים ומפכים ממקור טהור ונתנו לו אוזן קשבת לטוב להם ולבניהם כל הימים.  המיניסטר גילה אוזן ד"ר לילינטאל, ויספר לו את כל אשר פקד עליו הקיסר לעשות ליהודים למען הרימם משפל מצבם, וידבר המיניסטר על לב לילינטאל, כי באהבתו לעמו יטה לעול שכמו, ללכת אל כל הערים הגדולות אשר שם בני ישראל יושבים למשפחותם, ובלשון לימודים אשר נתן לו אלוהים יגל למוסר אוזנם, ויטה את לבם, כי ישלחו כתבי תורה להדר כבוד הקיסר מכל מקומות מושבותיהם, על כל הטוב אשר ברצונו לעשות להם, ויבקשו פניו לעשות להם בתי-ספר ולפקוח עיני כבודו עליהם לטובה ולרחמם כאב את פניו.  כי ידע המיניסטר, כי כן רצון הקיסר שבני ישראל מעצמם יתעוררו לבקש חסדיו, ואז יביט עליהם ברחמים רבים לטוב להם כל הימים.  ד"ר לילינטאל הטה אוזנו לדברי המיניסטר הישר באדם, ואם אמנם ידע בנפשו, כי כבד הדבר להפוך לב עם לא לומד להשכיל זה מאות שנים, ואשר מאשריו התעוהו מדרך החכמה להבלי שוא, ערלה אוזן עם כזה משמוע מוסר השכל ותוכחת חיים, ואף כי מאיש לבוש בגדי אירופה גדוע זקן, ידע היטב את העול הכבד אשר הוא נוטל עליו, ובכל זאת שם באלוהים כסלו, כי יהיה עם פיו ודבריו יהיו נשמעים בצאתם מלב מלא אהבה לעמו.  המיניסטר נסע לדרכו, ויצו ללילינטאל להכין את עצמו ללכת לבוא לקרית מלך רב פטרסבורג בעת שיקראוהו שמה, בין כה וכה ישים עצות בנפשו כדת מה לעשות בקהילות היהודים אשר הוא הולך לבוא שמה.

למען דעת את כל התלאה אשר מצאה את דוקטור לילינטאל בראשית דברו אל בני ישראל לעשות רצון מלכם לטובתם ולאשרם, הנני נותן לפני הקוראים את דברי האיגרת אשר כתב דוקטור לילינטאל ביום השביעי לחודש תשרי שנת תר"ג, שנדפסה בווילנה בשנה ההיא, וזה לשונה:

 

אחי ועמי!

אליכם אישים אקרא וקולי אל בני עמי, כי גדולות אספר לכם, וישועות מקרוב באו אשר אבותינו לא ראו, וזקנינו לא שמעו; דמעותי על לחיי דמעות ששון ושמחה, לבי רועד בקרבי וברעדה אתן תודה לאל גמל עלינו לתת לנו שארית ופליטה בתוך עמי הארץ ולהטות לב מלכים ושרים לחמול עלינו.

כי הנה זה שנתיים ימים העיר ה' את רוח הקיסר ירום הודו לפקוד על השרים היושבים ראשונה במלכות להתייעץ ולהתחכם להיטיב מעמד בני יעקב בבחינת החכמה והמוסר, כי אמר: בל אוכל לראות בשפלות העם הזה.  אב אני לכולם, בני ועבדי המה יחד; על כן התאמצו להמציא מזור לתחלואותיהם, ועלי למלאות את אשר אמצא לטוב על בני ישראל היושבים תחת ממשלתי.

כה דבר הקיסר יר"ה, לא סוד הממשלה (גאסודארסטוועני סאוויעט) ולא אסיפת המיניסטרים (קאמיטעט מיניסטראוו) הקדימוהו במועצות כאלה, לא אלה העירו את רוחו הנשאה, רק הוא לבדו הוא השליט בממלכה האדירה בתבל, הוא לבדו פנה בחסדו אל העם הדל הזה, פנה בלבבו הטוב כאב רחום אל ריבואות אלפים להרימם אל מרום חיי ההצלחה לתת להם בתי-ספר ולהבקיע בזה כשחר אורם והצלחתם כצהרים, ולהטיב ימי חייהם מן הימים הראשונים.

חיש ומהר פנו המשנים למלאות את הפקודה הרוממה, ובימים מעטים יצא דבר המלך אל כל הגנראל גוברנאטורים בכל מקום מגורות היהודים לכונן אסיפות (קאמיטעטען), ועל האסיפות היה לשאול גם פי אנשים מעמנו, על דבר משמרת הרבנים ועבדתם בפרט, ולהמתיק סוד למצוא עצה להכין את היהודים להיות אזרחים מאושרים ומועילים בכלל.  אחרי הדברים האלה, מבלי דעת מאומה מכל אשר נעשה, נקראתי לבוא לפטרבורג לחוות דעתי גם אני על אודות ענייני היהודים לפני המשנה אובארוב, והמיניסטר הטוב וטהר-לב הזה הטיף דברי ניחומים ורחמים לפני אוהביו הגדולים המיניסטרים הנשארים ויוועץ אתם להמציא עזר ותרופה לתחלואיהם.

שישה שבועות נשארתי שמה ברצון המיניסטר, ובשובי לעיר מושבי לריגה היתה עלי יד הפקודה להשיב מענה על כל אשר ישאלוני מאת המיניסטרים בזה ותהי עלי העבודה עד חודש טבת, ואז צוּויתי לנסוע לווילנה העיר – לראות ולהראות את הממשלה, ואם נכון לב עמי למלאות רצונה ואם נרצה לבבם לייסד בתי-ספר מרצון חופשי – ולתת יד בזה להחזיק את מעוזי הצלחתם להטיב להם.

באהבה רבה קיבלוני ראשי עדת ווילנה, וגם אנוכי התמכרתי אליהם בלבב שלם ואל רוח חפצם ומגמתם, ויהיו שלמים עמדי עד עברי למינסק.  אנשי העיר הזאת לא הבינו את דבר שליחותי, טחו עיניהם מראות ולהבין את רצון המיניסטר הדורש רק טוב לנו, המה פנו אלי עורף, ותחת כי היה להם לדעת, כי בהתנדבם למלאות את רצון הממשלה יקנו להם את חסדה, שפכו עלי כעס חרונם – מאסו עצת אמת, לא האמינו לדברי, כי ימלא הקיסר יר"ה ידו בפקודה אם ימאנו, לעגו על דברי וישטנוני וירדפוני עד כי כלימה וחרפה כיסו פני.

כה שבתי אחרי עבור שלושה שבועות לווילנה בפחי-נפש, ובלב נשבר בכיתי על אבדן דעת אחי ועמי ואשפוך תמרורים במסתרים ואתפלל לה' בעת ההיא ואומר: עד מתי אלוהים! עד מתי יגדילו עליהם פיהם והוותם, וידיחו עליהם הרעה, ובין כה וכה קמו גם תושבי עיר ווילנה ביום ב' דחוה"מ פסח, ויהרסו את הבניין אשר בנו לכבוד ולתפארת וירדפוני – 'צא צא, טמא' קראו לי, 'צא, מדיח עמך, עד כס הממשלה נביא משפטך'.

במר לבי נפוגותי, והאלוהים הבוחן כליות ולב הוא ראה בעמלי, ידע הגיגי, כי רק לתהילת שמו הגדול לתהילת אש-דתו הקדושה; רק לטובת אחי ועמי העמסתי עלי את העבודה הגדולה הזאת, הרואה ללבב יראה, כי בלב תמים העירותי את אחי היושבים ברוסיה להקדים את הממשלה למען תיטיב גם היא לנו, ולמען תוסר החרפה הרובצת עלינו, ואל מטרת החפץ הזה לא נוכל להגיע כי אם נתחזק לשמור דתנו ואמונתנו בטהרתן ובתתנו חינוך טוב לבנינו – כי רק בזה תיעתר הממשלה הרוממה לפתוח לנו פתחי פרנסה חדשים, זאת ידע ה' יודע מחשבותי הנקיות! ואשר היו מוזרות אמנם לאחי ויתנוני מחרף נואץ ה', שונא ועוכר ישראל – וידמו כי ירצה לאלוהים לשנוא ולשטום אותי.

מורדף, שנוא ובזוי, פניתי לדרכי פטרבורג, כי שלח אותי הגנראל גרובר קוראטור, והמיניסטר גם הוא שמע כבר את כל אשר נעשה וישמור את בואי.  בהפנותי שכמי ללכת מעיר ווילנה לא יצאו לשלחני, גם ברכת-הדרך גם נשיקות הפרידה ודברי ניחומים רחקו ממני, רחקו ממני אלה אשר בגללם עזבתי את בית אבי ואת מולדתי, ורק בנשאי עין אל אבי שבשמים השלכתי כל התלאות אחר גווי, ואשים נפשי בכפי לעשות לטובת עמי ולפעול בעד הצלחתם כיד ה' הטובה עלי.

ומי יכול היה לקצוף עלי לעת כזאת, אם בהיותי בעיר הממלכה לבשתי נקם לבקש משפט אויבי? מי היה יכול להתלונן עלי אם אמרתי אז בנפשי, למה תרדוף שלום רודפיך ומקלליך בעד כל מפעל טוב? או מי יצדק להאשימני אם בעודני צעיר לימים ונעזב מכל יועץ, אם במגינת לבבי רציתי לרפאות רק נגעי נפשי?

אבל יש אלוהים בקרב לבבי ואהבת דתי ועמי בוערת כשלהבת יה לא תכבה. – 'מי אני ומה אני', אמרתי בלבי, כי אקום נקמת כבודי, האם אינני הצעיר באלפי ישראל? והדל ברבבות בני אדם? האל הרועה אותי מעדי, ודברי נאמן ביתו יעמדו תמיד לנגד עיני, גם הוא חילה את פני אלוהים 'מחני נא מספרך' ועלינו ללכת בדרכיו הקדושים, ולצעוד במעגלותיו להסיר חרפת מחרפינו, ולשום מטרת טובת אחי נגד עיני סלה, ככה חיליתי את פני ה' לחזקני, ובמחשבות כאלה באתי לקרית המלוכה ועמדתי לפני המיניסטר.

ואספר לפניו ולפני שריו הסובבים אותו כל אשר קרני, ואתחנן בעת ההיא לבל יחרה אפו על אחי במאנם לשמוע את דברי.  כי לא ממרי רוח נגד רצון הקיסר הקשיחו לבם לדברי, כי מי נאמן למלכו יותר מעמי? ומי מקשיבים לקול אדונם יותר מאחי? אבל רק לי לבדי לא האמינו, כי איש זר אנוכי להם ויליד ארץ נכריה אני, ודבר מלכם לא ראו בכתובים; ושנית, בשפל מדרגתם יפחדו מכל חדש, פן ירופף עמודי דתם, וכל שמועה חדשה תפיל עליהם אימה, כי אלה אשר האמונה לבדה כל משען חייתם, אלה אשר בעבודת אלוהים ימצאו כל מקור שמחתם ותקוותם, כמה ייראו ויפחדו לבל יאבדו אותן, ויתנחמו לאמור: טוב לנו אם בנינו יגדלו בלי חינוך ובלי לימודים, כי אז לא יבושו לאכול לחם מגואל אשר יביאו בזיעת אפם, בל יבושו לשאת נטל ערובתם על שכמם, לא ייכלמו לעבוד גם עבודת פאקטור, אמנם מה תהי אחריתם אם יאמנו וישכילו ולחם אחר לא יהיה להם, רק לחם ופרנסת הימים הראשונים, אשר יהיו להם פיגול ולחרפה לנגוע בו? או אז ישליכו אמונת אבותם אחרי גוום, ומי יקצוף על האבות אם יהגו כזאת, אם ייראו מזה? לא – לא – האמונה היא חבל נחלתם, התורה היא ירושתם, וגם חייהם והונם כאין נגדם, ולוא הבינו, כי הממשלה הרוממה גם אושרם והצלחתם תבקש ומבלי נגוע באמונתם, אז גם הם שכם אחד ירצו ללכת בדרך אשר תצווה ללכת, כי עם חכם ונבון הגוי הזה להבדיל בין טוב לרע ובעלי כשרונות טובות, ובמשך זמן לא כביר ולמדינת רוסיה עוד אלפים ריבואות אדם מועילים וטובים.

בשמחת לב שמע המיניסטר דברי אלה ויען: כן דיברת! עלינו לדאוג להמציא עזר למען ימלא רצון הקיסר הקדוש ולמען לא תגדל עוד רעת העם הזה על-ידי סירובם ומיאונם.  דרך חייהם ומעשיהם יבחנו, ובפקודת שלטון יצא הנעשה לאור, אך מרה תהיה אחריתם אם ימאנו לקבל החסד השפוך ולשמוע לדברי הממשלה הטובים.

וכאשר כילה המיניסטר לדבר, נתן פתשגן הכתב אל אסיפת המיניסטריום (קאמיטעט מיניסטראָוו) שרי המדינה וגדוליה, היושבים לפקח על אודות בני ישראל.  השעה הזאת היתה גדולה ונכבדה, קדוש היה היום הזה ונורא; לו פנו חלילה לסירובכם, מי הרהיב אז עוז לחלוק על דבריהם? מי לבש רוח למלל אף אומר אחד?

אך ה' העיר לחמלה את רוח השרים, כי באהבה נזכרתם ביום הזה ובחסד נקרא שמכם, ראו את מצבכם וידעו תומתכם אל מושל ויראתכם לשמור פקודותיו, ובפה אחד ענו כל גדולי הממשלה: כי רק מפחדם לבל יסירום מאמונתם לא ישמעו אל פה הדובר אליהם, ורק מיראתם לבל יחולל חלילה שם התורה הקדושה יאטימו אוזניהם מכל עצה, כי העם הזה יראים וחרדים לדבר ה' וכל חפצם וישעם רק תורתם, לא יערכו אליה כל הון, ויקרה היא להם מכל יקר, בוז יבוזו לכל חמודות תבל, רכושם ונחלתם תקוותם ומשענתם הוא, שם אלוהים היחיד והמיוחד.  אבל עלינו להראות לעם הזה, כי אין רצוננו לגעת חלילה בדברי תורתם, בל נפרוץ גם גדר קטן, ונשמיע לעם הזה, כי חפצנו ומבטנו רק טובת כלל היהודים החוסים תחת כנפי המשרה, ואז יאמר העם הזה: הן חמל הקיסר על שארית יעקב.  ושרי המדינה תקעו כף, נתנו יד להרים קרן ישראל, למען יברכו מלא שמחה את המלך ויתפללו על שלום הארץ ויטו אוזן לכל הפקודות אשר תצאנה מטעם המלך ושריו.

ככה דיברו השרים האלה, ובלב חמלה ובנפש רחמים הציעו שאלתם לרגלי אדונינו הקיסר לצוות לקרוא לעיר הממלכה אנשים מבחירי עם ישראל ויראי ה', אשר דבריהם יהיו קדושים בעיני אחיהם – ואלה ישבו בסוד השרים להגיד במה יזכו אורח הצלחת עמם, וגם להורות לנצור דת ודין, ולהביא תכלה לכל קלון ולכל משטמה ולבל יהיו עוד לבוז בעיני שכניהם.

ואדונינו הקיסר בשמעו את שאלת יועציו וחפץ שריו וייעתר להם ברוב חסדיו, ונתן הדת נכתב ונחתם בחותם המלך, וליהודים אשר היו בקרית הממלכה היה חג ושמחה.  והמיניסטר אובארוב שלח אחרי ובפנים צוהלים אמר אלי: חמל ה' על עמו, ועל עבדיו התנחם, הנה עתה יבואו ימים טובים ליעקב ושנות הצלחה לישראל, העיר הסגורה עד הנה פתחה שעריה, והבתים אשר לא דרכה בם רגל יהודי פתחו דלתותיהם לקראת רבני ישראל, אשר יישבו בסוד השרים היושבים ראשונה במלכות, ויראו בני עמך וישמעו, כי רק טוב והצלחת העם הזה אנחנו מבקשים, ורצון אדונינו המושל להסיר חרפה מאחיך.  האח! כמה יגילו אחיך לשמע הבשורה הזאת, ואיכה יברכו את שם הקיסר על אשר ריחם אותם בטובו הגדול ויזכרם באהבה.  אקווה כי עתה יבינו אחיך את החסד השפוך עליהם ואת הכבוד הגדול הנעשה להם לעיני כל עמי הארץ, אקווה כי עתה ישכילו לבלי לעזוב את שעת הכושר הזאת, למען ייטב להם כל הימים, כי אם נרפים יהיו עתה וידם לא תתחזק לעשות חיל ולהעמיד להם ריווח והצלה תעבור שעת הרצון ולא במהרה ישובו ימים כאלה, ושונאיהם יצדקו כי יאמרו: אך עם סכל ואוויל העם הזה, בצדק באה עליהם מצוקתם ורעתם; כי המשרה ביקשה הצלחתם והמה בזדונם ומרים פנו עורף.

ויען עוד ויאמר: ולמען יישמרו אחיך ממוקשי הרעה הזאת, ולמען יינצלו מצלע נכון להם, לך בכל ערי משכנות אחיך, והגד להם לדעת את יקר העת הגדולה הזאת והבינם את האהבה ואת החסד אשר יופיעו עליהם מאת כיסא אדונינו הקיסר, אמור להם: איך המירה הממשלה קלונם בכבוד, להושיבם אצל סוד המיסניטריום, ותחת כי עד עתה היה להם רק לשמוע עתה יבואו בעצת גדולי המדינה, קרא באוזניהם לבל ייראו ולבל יחתו ויאמינו, כי מבתי-הספר ייצא להם מקור פרנסה חדשה, וזה ינהלם על שפעת לחם והצלחה רבה, מבלי סור מאת האמונה.  דבר להם, כי לא אנוכי לבדי שלחתיך, רק בשם הקיסר האדיר הנך שלוח להביע להם רצונו הקדוש, כי ציווּני לשלחך להודיע בכל הארץ את רוח החמלה אשר נתן אלוהים בלבו ואת תשוקת הרחמים אשר שלח יושב שמים בנפש משיחו הקיסר הנעלה.

לא בשאלות ולא בבקשות בוא אבוא עתה, בל אחפוץ מכם דבר ובל אובה מכם מאמה, אין לכם חדשות לעשות ואין לכם לייסד כל חדש, לא לבנות בתי-ספר ולא לכונן בתי-מדרש, הנה באתי רק להשמיעכם את הדברים אשר שמה הממשלה בפי, למען תבינו את מבטה, כי רק טובתכם ורק הצלחתכם תבקש.

הנכם רואים, אחי, כי אין ערוך לשברנו, מיום ליום נרדה עשר מעלות אחורנית, העוני והחסר יגברו בין אחינו, האנשים אשר לא כביר בתיהם מלאו רכוש עתה דללו, ומי נחלה על שבר ישראל? ומי מאתנו ידאג לחבוש נגעי רוחנו אלה? ומי יתאמץ לתת מזור לפצעינו? אהה! אין אדם לעמוד בפרץ, נשתומם לראות כי אפס איש, אין עוזר ואין מושיע.

ולמה עוד תשתאו, אחי היקרים, אם יקראונו שכנינו עצלים ונרפים בראותם את אביונינו המרודים ההולכים המונים-המונים ברחובות קריה בלי כסות בקרה ובבלויי סחבות מדוכאי מחלה ומדווה, ובראותם את בתיהם מגואלים בטיט ורפש? ומדוע ייפלא בעיניכם כי בוז יבוזו לכם רואיכם וככלי אין חפץ ימאסו קרבתכם וירחקו אתכם מבלי תת לכם דת אזרחים בארץ?

ואם תענו לאמור, חפים אנחנו מאשם, כי מה עשו העמים לוא היתה נפשם תחת נפשנו? מה עשו, אם כמונו היו נדודים כל היום להביא לחם צר לבתיהם? אנחנו בכל עוניינו, הלא עוד נוחיל לאלוהים ובעקת מצבתנו נשמח בימי שבתותינו, נשיש ביראת קודש בימי מועדינו גם על לחם יבוש ונקוד, וגם אם תכבדנה עלינו התלאות, לא ימוש מזכרוננו שם ה' הגדול והנורא, לא נשכח את יום המשפט ואת חיי עולמי עד, נירא מאת אלוהינו הנורא, ונסיר מתוכנו כל חטא ועוון.

טוב אחי, כי אמת תדברו, אבל מי יודע זאת? מי ידבר בעדנו ומי יריב לנו? איפה האנשים אשר יסתמו פיות משטינינו? אם להוציא כאור משפטנו? כן, אמנם יש ויש בנו אהבה וענווה, יש בנו צדקה וחמלה, אך מי יתנה זאת לפני הגדולים? ומי יספר כאלה בסוד שרי המדינה? נמצאים בקרבנו בתי תלמוד-תורה ובתי ישיבות, ישנם בתוכנו אנשים חכמים בעלי תורה, אך מי מהם יטה לב השרים הגדולים לטוב לנו, כן הדבר גם העני וחסר הלחם ירוץ לשמוע דבר ה', לשמוע תורה מפי דורשיה וחכמה מהוגה בה, אך מי יעיד אם הולך הוא אל בית ה' ולא אל בית החנויות להונות, מי יודיע להם כי ירוץ ללמוד דתו הקדושה ולא ירוץ ללכת אחר תאוות לבו?

אהה! אין איש, אין גם אחד לדבר בעד עמו, רק קול שטנה יישמע עלינו, כל קול מבזה כבודנו ומשפיל קרננו בעיני העמים יישמע תמיד, מכל עבר ומכל פינה רק הווה רק עוון יישמע, פה כיחש אחד מעמנו, פה גנב אחד מעדתנו, פה התגנב אחד לעבור את הגבול, שם עבר השני חוק המדינה, וכל טוב וכל צדקה נעדרת וכל מפעל וכל חסד נדמה, על כן בזויים אנחנו ושפלים, כרם ה' שמם ועלה עליו שמיר ושית.

ואיככה לא תגילו, כי תעמדו לפני המלך, כי תתייצבו לפני רוזנים לדבר בעד שלום עמכם.  הבה, אחי, וניתן תודה לאל מעוזנו, שיר חדש לו נשירה, כי חמל עלינו לתת אותנו לחן וחסד בעיני אדונינו המרומם, לתת לנו מהלכים בחצר המלך, ולקרוא גדולי עמנו לשבת בסוד גדולי השרים ולחוות דעתם הרחבה, על כל דבר הנוגע להצלחת אחינו, ולכל עניין הנוגע לאמונתנו ולהיוועץ שמה, במה תיוושעו ומאין יבוא עזרכם.

והיה בשבתם שמה וידברו על אודות מצב היהודים בכלל, יבקשו המחלה ויחקרו על התרופה, ידעו הנגע וימצאו המזור, האם גם אז תהי רעה נגד פנינו? כי יאמרו העובד אדמתו יידע לדבר לשון רוסיה, האמן ילמד כתב וחשבון והסוחר יידע לשונות שונות, גם הרב היושב על כס הרבנות יהיה לאיש אשר יוכל לעמוד בחצר מלכים ולדבר לעדתו בשפה ברורה, לרעות את עמו על שדה המוסר ועל מעיני האמונה כרועה ושומר נאמן.

אל אחי – ידעתי כי טובה זאת לנו ותועלת כללי.  כי לוא עמדו עלינו לשכח תורה מאתנו חלילה, ולסוג אחור מן התלמוד והפוסקים, אז יחד נרימה קול בכי ונבכה במסתרים על שבר בת ציון.  אבל לא כן הדבר, תורתנו תפרח והתלמוד יכה שורש, ותחת אשר לפנים אמרו עלינו, אך שעו עיני העם מראות, ייאמר ליעקב: זאת חכמתם ובינתם לעיני העמים, היא תפארתם, להושיבם במרומי קרת ולהנחילם כבוד מאת חוסימו.  שמעו מדברי ואל יוסף פנות-לבבכם להקשות עורף עוד, כי אם לא תחפצו לשמוע לדברי באשר הנני צעיר לימים, יליד ארץ נכריה עמכם, הלא תשמעו לקול הרבנים אשר יגידו לכם, שמעו לעמודי עולם, אשר יעמדו כצורים חזקים על כבוד התורה ועל כבוד הדת כי המה קרואים; ועל-פי דבריהם ועצתם יקום דבר, ואליהם כעת הנני נוסע להיוועץ עמהם בדבר הצלחת העם הזה, אז אם גם המה יתחזקו וכחומה בצורה נעמוד, ה' ייטיב לנו צאתנו ובואנו ושלום לנו ולכל ישראל.

                                                                        אלה דברי אחיכם

                                                            הצעיר מנחם ב"ר יהודה ליליענטהאל

 

ככל הכתוב באיגרת הזאת כן עשה ד"ר לילינטאל.  נסע מעיר לעיר בכל ערי הארץ הגדולות אשר שם יהודים הרבה ודרש ברבים במתק לשונו ובדברים היוצאים מן הלב, צעק מנהמת לבו אל הנאספים לשמוע דבריו, ויבינם מה המוצאות אותם, אם, חלילה, יאטימו אוזנם זאת בפעם לקול פקודת הקיסר האדיר, ומה טוב יהיה חלקם ומנת כוסם, אם יעשו כדבר הזה; לבחור להם אנשים חכמים וידועים, יראי ה' ומכובדים בעיני כל העם, ללכת כרצון הקיסר ושריו להיוועד בפטרסבורג בשבת תחכמוני בסוד שרי המלך להיוועץ על דבר היהודים ומצבם.  ומה לעשות למען הרם מכשול מדרך העם הזה, ומאת הוועד הזה תצא תשועה לישראל ועצת אמת להיטיב דרכם ומצבם לדורות עולם.

עוד בטרם באה האיגרת הזאת לערי ישראל הקול נשמע בין משכילי העם, כי בחר המיניסטר בדוקטור לילינטאל ויצווהו על עמו ללכת אליהם ולהעיר לבם ולהכינם ליום הגדול, יום האסף רבנים וחכמים לקרית מלך להושיבם עם נדיבים, נדיבי עם הרוסים ושריהם, לבקש עצה ותחבולה איך להיטיב מצב העם הזה חדל עצה ותושיה.  המשכילים בעם ששו לקראת הבשורה הזאת ויחלו להעיר ולעורר את אחיהם, איש בעדתו, כיד החכמה הטובה עליהם, לעשות רצון מלך ושריו למען אושרם והצלחתם אשר תבוא לרגלי האסיפה הזאת.  ויקומו ויכתבו איגרות שלום וברכה אל לילינטאל ויחזקו את לבו בתקוות טובות, ויודיעו אותו כי בכל מקום אשר יבוא שמה ימצא אוהבים ורעים אשר יעזרו על-ידו להוציא אל הפועל את מחשבתו הטובה.  לטוב ייזכר שם המשכילים האלה, בייחוד בעיר הגדולה ברדיטשוב המלאה לה יהודים ונגידי עם, ואשר עליה עיני כל ישראל בערים סביב לה, נמצאו אנשים משכילים וחכמי-לב ואוהבי עמם, הלא המה דוקטור שפרלינג וחתנו דוקטור רוטנברג, והחכם השלם הר"ר אברהם ראטהויז, אשר היה בעת ההיא עוד צעיר לימים, אבל מלא כוח עלומים ובעל נפש משכלת ולב רגש, המה נועדו יחדיו ויכתבו לד"ר לילינטאל דברים טובים, דברים ניחומים לחזק ולאמץ את לבו, למען יידע כי בבואו לעיר ברדיטשוב ימצא אוזניים קשובות וידיים פרושות לחבקו באהבה עזה ולברכהו על כל הטוב אשר הוא עושה לבית ישראל.

בימים ההם כתבתי גם אני לד"ר לילינטאל מקריית מוהילוב אשר על נהר דניסטר את דברי האיגרת הזאת:

יום ה, ד תשרי, תר"ג לפ"ק

 

אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! נשיא הדור ודורשיו! איש מהיר במלאכת ה' לפני מלכים יתייצב, שר וגדול ליהודים ורצוי לכל אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל בית ישראל, ה"ה הרב החכם הנודע בשערים לשם ולתהילה, כבדו מלא ארצנו מוהר"ר מנחם נ"י לילינטאל!

 הנה אנוכי עומד על המשמר ימים רבים, צופה ומביט, מתי אוכל לבוא להשתחוות לפניך ולהודות לך על כל הטוב אשר אתה עושה לעמי, ותשנס מותניך לעמוד בפרץ ולחזק בדקי בית יהודה וישראל.  אם אמרתי אשלח דברי אליך ריגאה, ואשמע קול מבשר ואומר, כי בווילנה הנך ניצב על במתי בתי-התפילה, על גפי מרומי קרת, ונפשך תדרוך עוז, לקרוא בשם ה' באוזני שארית יהודה לעשות הטוב והישר, להכין לבבם לקראת חסדי ה', אשר יצווה עליהם על-יד עבדיו המלכים והשרים.  ואפן כה לבקשך שמה, והנה הרוח הדובר בך, רוח דעת ויראת ה', נשאך מינסקה, לפקוח עיני העברים שמה ללכת באור ה', להסיר כבלי הברזל, חבלי הבלי שוא, עבותות עגלות בית אוון מעל רגלי העם ההולכים בחושך, לנחותם בדרך המלך (כי בעוונינו עוד רבו כארבה הרועים המתעים, האוכלים שה פזורה ישראל בכל פה, עוד רחוק מישועתם דברי שאגתך, ובבכי ואנחה ומר נפש לא נוכל להכחיד תחת לשוננו, כי עוד לא נרפאה משובתם בארצנו זאת, עודם רובצים תחת עול האיוולת הרודה בהם בפרך!).  ופניתי לקרוא אליך שמה, והנה מכנף הארץ שמענו כי  הובילוכך רגליך אל קרית מלך רב, משוש כל ארצנו, העיר פטרסבורג (אלוהים יכוננה עד עולם!), ומשם בוא תבוא ברינה לשאת משך זרע אמת, לזרוע צדקה גם בערינו אלה.  שמעה אוזני ותגל נפשי, וחיכיתי לך עד כה.

ויהי בימים ההם עזבתי גם אני עיר מגורי (היא העיר קרמניץ) ללכת לבקש באשר אמצא טרף לביתי, כי קטן ודל אנוכי באלפי ישראל, אין לי בתוכם נחלת שדה וכרם, וחלקי כחלק כל היושבים על כלי בית ה', אשר מיאנה נפשם להתגאל בפת-בג המתחסדים, כי הייתי שחוק לעמי תחת רודפי טוב, בלתי ה' הוא נחלתי, אשר בשמו אתהלל ותורתו שעשועי.  העט הזה אשר בו אנוכי כותב אליך אדוני, הוא לבדו חלקי מכל עמלי תחת השמש.  בו עברתי את הים הגדול ורחב ידיים הוא ים התלמוד והפוסקים, בו בקעתי מעין ונחל ממעייני החכמה לשאוב מים בששון, לרוות צמאון נפשי השוקקה, בו בקעתי צורי מכשול ואבני נגף, שיני סלעים שברתי, אשר עמדו לשטן לי, ויצאו משם מים חיים, פלגי שירה להסך נסך קודש לפני ה' ולהודות לו חסדו, בהתעטף נפשי.  מני שם אלוהים בלבי לשאת אשה לבלתי הלוך אלך ערירי על פני האדמה (זה כשמונה שנים), מן אז היה לי היום למלאכה, להורות ילדי בני ישראל בכל מקום אשר יימצאו לי (כי מעט המה מבקשי הדעת בערים האלה) דרכי הלשונות והמוסר, למען הטרף לחם חוק לאשתי ולילדי אשר חנני אלוהים; והנה אנוכי הולך נע ונד בארץ לבקש מרעה.  על מסעי אלה הלכתי גם עתה, ואט עד מוהילוב אשר על שפת נהר דניסטר, והנה הקרה ה' לפני בעיר הזאת את דרושיך הנעימים והנאהבים, אשר דיברת באוזני בני ישראל בקרית ריגה.  שמתי עיני עליהם וארא כי טובים המה להורות נבוכים בדרך, וניכרים דברי אמת היוצאים ממעמקי הלב, נאה אתה דורש ונאה את המקיים, וברוך אתה לאלוהים, אשר נתן לך לשון לימודים ולב מבין.  לפניך נגלו כל תעלומות לב ולב מלבות אחינו בארץ הזאת, מיששת את כל כליהם וידעת איככה ובמה תתרצה לפניהם להשיבם אל ה', על כן יחילו דרכיך בכל עת, ואת אשר ביקשו רבים לפניך ולא עלתה בידם, הנה הצליח ה' על ידך היום.  הה! מי יתנך חבצלת ישורון, בגן ארצנו עד עולם! מי יתנך, שושן נחמד, פורח עד בלי ירח! מי יתנך כאב לבני ישראל עד יגדלו והיו לאנשים, יודעי טוב ורע, ולא יהיו כעוורים, אשר לא ידעו במה יכשלו! כי אם עזוב תעזוב את צאת מרעיתך זאת, מי יודע מה ילד יום? מי ירעה את צאן עמי אחריך? אולי יעזבו ללכת שובב באוות נפשם, כי אין רועה לצאן.  ואולי – הוי, עוד רעה גדולה ועצומה מזאת! – הרועה אשר יבוא אחריך את האובדות לא יבקש והנידחות לא ישיב, כי אל בשרם ישא נפשו, וחלבם ושמנם ייטב בעיניו, ונשך בשיניו ואמר שלום, וכשל ישראל ביום ההוא, וזכר רב טובך לא יביעו, כי יישכח מפיהם! אל-נא ה'! אל-נא תקח מעל ראשנו את עטרת תפארתנו! עוד ינוב בשיבה מנחם משיב נפשנו, זה ינחמנו! באורו נלך בטח ולא נכשל, הוא ינהגנו אל-מות.

על שדה חמד כרם דרשותיך עברתי, ואומר אל לבי, אסורה-נא ואראה אם תושיע ידי לי להפשיט מדבריך בגדי רקמתם, אשר רקמת במועצות ודעת, בלשון הצחה האשכנזית, ואשים עליהם בגדי קודש פאר לשוננו.  חשבתי ולא התמהמהתי לגשת אל המלאכה, ואבחר מן הבא בידי, את הדרוש הראשון ואעתיק אותו, החל וכלה ביום אחד.  ותהי עצתי לבלתי קרב אל המלאכה שנית עד הגישי את הדרשה הזאת לפני כיסא משפטך, לראות התיטיב בעיניך בצעיף אשר שמתי עליה.  ואם לא תיטיב לפתח האח היא רובצת, הוציאה ותישרף.  אולם אם תמצא חן בעיניך ופרשת כנפיך עליה, כי לך אדוני היא, ואתה תצווה והעתקתי גם יתר דרושיך, והיה זה שכרי ביום קראך בם וזכרתני.  הנני עבד נאמן לכל בית ישראל, משתוקק לראות באור פניך.

א. ב. גאטטלאבער

 

בעצם השנה ההיא באמצע חודש כסליו בא ד"ר לילינטאל מוהילובה על-נהר דניסטר ותהום כל העיר, קציני עדת ישראל שם, האחים ר' מנדל ור' שמואל לוונזון, אשר כבר בימים ההם לבשו הם ובניהם בגדי אירופה ובניהם חצי מדבר אשכנזית, חרדו לקראת לילינטאל ויעמדו לפניו כסרים למשמעתו, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כי יראו לגשת.  ולילינטאל בנועם שפתיו ובמדברותיו הנאווים קיבצם יחד וידבר עמהם דברי אהבה ורצון ויקח את לבם.  בימים ההם כתבתי בשמו איגרות הרבה לקהילות ישראל, ושלושת הימים אשר התארח ד"ר לילינטאל במוהילוב הייתי עוסק בכתיבת מכתביו, ושני לילות רצופים כמעט לא נתתי שינה לעיני, ואחרי עבור ל"ט משם כתבתי לידידי המנוח הרב החכם המפורסם מהי"ב לוונזון ז"ל את כל אשר ראו עיני, ועל מכתבי זה ענני במכתבו, אשר קרא הקורא את מ"ע 'הבוקר אור' בחוברת תמוז תרל"ו, צד 278, ונדפס גם כן ב'ספר הזכרונות' צד 71, ועיין שם, לאמור: 'מה שכתבת לי באיגרתך הראשונה, שזכית לשמש את האדם הגדול, הרב הכולל, אוהב עמו, החכם השלם לילינטאל נ"י, וכתבת עבורו לעיירות כמה איגרת, חי נפשי, כי זכית לדבר גדול ונכבד, כי האיש הזה  הוא באמת מסגולת החכמים, וה' בחר בו להיות מושיע ורב לבני ישראל, כי אליו יאות הדבר הגדול הזה, ולו גם הכנה טבעית ביצירה, כמו שכתב הרמב"ם ב'מורה' על עניין הנביא וכמבואר ברד"ק בפירושו לירמיה בפסוק (הושע א): 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מחם הקדשתיך' וגו'.  עד כאן לשון הריב"ל שם.

במשך ימי שבתי במוהילוב, התבודד עמי פעם אחת בחדרו כשעות שתיים.  וייסגר עמי לדבר עמי ביחוד על דבר מלאכותו.  בהמשך דבריו הגיד לי, כי כן היה רצון המיניסטר אובארוב, ויפקדהו לדרוש בכל המקום אשר יבוא שמה בשלום המשכילים, אשר תמצא ידו, ולחזק לבם בתשועת המלך ושריו, ויצווהו לחקור ולתור אחרי כל משכיל בישראל, אם אמנם הם מעטים, ומבלתי ידעו אותם דרש ממני להגיד לו את מי ידעתי בכל הערים אשר הוא הולך שמה, למען יקראם אליו וידבר אתם טובות וגם יועץ עמהם כדת מה לעשות למטרה הדרושה.  כתבתי לו רשימה מכל המשכילים דורשי טובת עמם, אשר ידעתי למקומותיהם, וגם גיליתי את אוזנו, כי יש לאל-ידי לכתוב על ספר תולדות החכמים משכילי עמנו בארצנו, אשר חיו לפנים וגם אשר עודם בחיים, ויען כי קצרה העת במוהילוב, הבטחתיו לכתוב אליו איגרת לפטרבורג על דבר ספר התולדות הזה.

 

ואלה דברי האיגרת

אדוני שאל מאת עבדו להגיד לו, מה יהיה משפט ספר התולדות אשר עם לבי לכתוב, אם עצתו תיכון עמדי וידו תתמכני! הנני אדוני למשמעתך ואחכה עד בוא דברך לקרב אל המלאכה.

גלוי לכל העמים, כי גם אחר אשר זרחה שמש ההשכלה לישראל ברוב ארצות אירופה, ויקנאו באחיהם בעלי ברית אחרת וכמתוקנים שבהם עשו ללמוד לשון וספר לתפוש עט ולכתוב ספרים להגדיל החכמה ולהאדירה ועשו לה מקדש ושכנה בתוכם, לא כל עדת ישראל בכל מקומות מושבותיהם רחצו היזכו, הסירו בגדי אלמנותם מעליהם, עוד רבים ימששו כעיוורים בצוהרים, עיניים להם ולא יראו אור בהיר הוא בשחקים, ודתי לימודיהם שונות מכל עם חכם ונבון.  בתוך העברים העיוורים האלה ימנו אותנו, יושבי הארץ הזאת, ארץ מבורכת על-פי ה' ביד מושל חכם.  ויותר שיהיה המלך ירום הודו חפץ חסד ומבקש אך טוב לישראל כמו ליתר העמים העוברים תחת שבטו, כן יהיה, הם אומרים, חטא העם הזה חטאה גדולה, לבלתי שמוע עצת מושל צדיק ולאהוב אורחות עקלקלות מאורחות יושב, על כן היינו למשל בפיהם אשר נואלנו ואשר חטאנו.

 והנה אם אמנם לא נוכל להכחיש, כי אמת יהגה חכם וכי סר ישראל בארץ מושבותינו מדרכי החכמה, אשר מאז היו לגוי היתה להם לעינים, עם כל זה לא אלמן ישראל גם מחכמי לב מדור דור גם בארצנו זאת, וגם הנה בינת נבוניו לא נסתרה ובמות חכם לב לא מתה עמו חכמתו, כי עוד חיה חכמתם על פני האדמה בהיגלות נגלות ספריהם, אשר יכתבו במועצות ודעת, והם בכל דור ודור עומדים להילחם מלחמת האור עם החושך וגם יכלו לו, כי עינינו הרואות אשר מדי יום ירבו ויעצמו מבקשי הדעת, ועוד נחכה ליום תימלא ארצנו דעת כמים לים מכסים.

למען הראות זאת לעיני העמים המונים אותנו, גמרתי אומר כי טוב לחבר ספר יכלול תולדות האנשים החכמים האלה אשר היו בארצנו והקדישו עתותיהם (מבלי תקווה לתשלום גמול, כי הנה היה גמולם חרפה ובושנה לקחו שכרם) לחבר ספרים מועילים לפי המקום והזמן, אלה בדקדוק הלשון (ויש מהם אשר הפליאו לעשות יותר מהמדקדקים שבארצות אחרת אשר בדרכיהם נלך היום, כמו המדקדק הגדול ר"ט פדר אשר חי בדורנו זה, והמדקדק ר' ריה בעל ס' 'דקדוק קטן' ובעל ההערות לס' תל"א, אשר בחיים עודנו ואלה בצחות המליצה, ומהם בחכמות ומדעים כר' יצחק מסאטאנוב ור' מנדל לפין מסאטאנוב, שהיו שניהם בדור החכם מאור הגולה הרמבמ"ן ז"ל, והאחרון היה תלמידו והאיר עיני ארצנו בשובו מהתם להכא, ועוד רבים היו ההולכים בדרכיהם, שטו העם ללקוט ממגד תבואות החכמה לכל פרטיו והביאו אשר ליקטו לתת לפני אחיהם לאכול מפרים ולשבוע מטובם.

ובכן יראו ויתמהו חכמי העמים בסיפור תולדות האנשים החכמים האלה, איך אהבו את החכמה רק למענה לבד, לא למען העושר השמור לבעליה ולא למען הנחל כבוד, כי לא עושר בימינה וכבוד בשמאלה למשחריה אם מזרע היהודים הוא, לאיש אשר יגש אליה מכל בית ישראל לא תושיט את שרביט חסדה, ותהי להיפך, כי באהבתם אותה היו תמיד נאנחים ונאנקים ויחסרו לחם חוקם.  יראו ויתמהו איך האנשים האלה אהבו את עמם אהבת אמת וישליכו מנגד את אהבת עצמם רק למען הועיל לעם בזוז ושסוי זה, בזוז מחכמה ושסוי ברגלי האיוולת והבלי שוא, מבלי קוות אף למעט שבשכר עמלם – לתודת אחיהם.  כי לא ידע ישראל, עמי לא התבונן את הטוב אשר הם עושים להם, וישנאו את אוהביהם וישטמו מבקשי טובם והצלחתם, ומחברי ספרים יקרים עוד נשאו עליהם חרפה.  יראו ויתבוננו חסדי ה', כי עצת צדיקים לא שבה ריקם, באה הצפירה על בני עמנו יושבי הארץ הזאת, ותיפקחנה עיניהם ולא היה עמל החכמים ההם לשוא ויגיעם בדי ריק, כי משמים הביט ה', ראה בעני עמו (אין עניות אלא מדעת) ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו, מנחם שמו והוא ינחמנו, בלכתו הלוך וקרוא באוזני העם הזה לאמור: לימדו היטב, דרשו משפט, אנשים חכמים, התקוששו וקושו, כי בא אורכם וברכת ה' היא תאשרכם, ובנינו ובני בנינו עד העולם יאמרו לצדיקים כי טוב ופרי מעלליהם יאכלו, לא יסוף שמם וזכרם מפי צאצאינו לעד, ותחת כי נשאו חרפה כל ימי חייהם, הנה ינחלו כבוד היום ויהיו למופת לילדי בני ישאל לאהוב חכמה ומוסר, ולבלתי פנות אל רהבים ושטי כזה, מהם יראון וכן יעשו להבזות בעיניהם הכבוד המדומה כצד יעבור, ולהילחם ביד חזקה נגד איוולת והבלי שוא, ולבלתי שמוע בקול חסרי לב ומשאונם לא יחתו וסוף הכבוד לבוא, כבוד אמת ויציב וקיים לעד, ככבוד אשר יעשה היום לאלה גיבורי חייל עושי דבר ה'. – זאת תורת הספר אשר יש את לבבי לכתוב היום לחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל, ואולי היה יהיה בימים הבאים עת בתי-הספר יוסדו – אם ימצא חן בעיני החכמים יודעי לשון – לספר חינוך לנערי בני עמנו, כי הנה לא נכחד מאדוני, כי חסרי ספרי חינוך אנחנו בלשוננו, ומה טוב ומה נעים חבר גם יחד החינוך בלשון לחינוך המידות והמוסר על-ידי משלים מאנשים חכמים וידועים, אשר היו לנו למופת ולעיניים, ולמה נבקש לנו כאלה מארץ רחוקה ומעם אחר, אם גם בקרבנו בארצנו ומולדתנו נמצאו אנשים כאלה.

 

והנה לא נעלם מאת אדוני, כי לא נקל הדבר לכתוב תולדות אנשים חכמים, ואף כי כאלה אשר בהיותם חיים על פני האדמה לא שם איש לבו עליהם, ולא נודע מהם דבר זולתי הנזכר בספריהם הנמצאים אחד בעיר ושנים במשפחה, והמסופר מהם בעל-פה מאת האנשים אשר היו שלמים אתם ומעט המה.  ואף גם זאת, בהיות עמנו בארצנו נחלק בדרך כלל לשני כיתות, רובם שונאי החכמה ומבזים לומדיה, וקצתם אשר נתן אלוהים חכמה בלבם ויבקשו ולא מצאו להם מרעה בארשת שפתם, ויעזבו את שפת אבותם וגם ארצם ומולדתם ללכת לבקש באשר ימצאו מחכמת העמים עונג לנפשם ומחיית ביתם.  ומעתה מי מאלה יספר תהילות מחברי בני ישראל לתולדותם? אם הראשונים יחרפום ויגדפום, האחרונים גם הם לא ידעו לכבדם, על-כן כמעט נשכח זכר שמותם מבני ישראל, ועם צדיקים דורשי טובת אחיהם לא יכתבו.  ראה, גם החכם הנוצאי דליצש, המאסף הגדול לכל שמות חכמי ישראל, לעשות להם שם וזכר עולם, אשר מלבד בקיאותו בהם ובספריהם הנה עוד יד רבו תתמכהו, חכם גדול מחכמי ישאל ה"ה ה' יוסף אלזרי המכונה יוליוס פירסט, הנה גם הוא לא זכר את שמות רבים ממחברי בני עמנו בארצנו, אם אמנם משבח הוא את המליצים הסלאווען יותר מכל מליצי אחי בארצות אחרות, ולא ידע סבר לא מהם ולא מספריהם, ובלי ספק כי מעיני רבו נעלמו.

לא כן אנוכי הצעיר והדל באלפי בית יהודה וישראל, בתוך עמי אנוכי יושב מנעורי, בטרם ידעתי לשון וספר עם נכר, עד לא נשתנו עלי סדרי עתותי להמציא לי ספר מעם אחר, למן היום שאבתי מים בששון ממעייני התלמוד והפוסקים, לרגל המלאכה שתיתי בצמא את דברי חכמי עמי, ששתי כעל כל הון בשיחי בחוקי הדקדוק על-פי שיטות שונות, התענגתי על רב טוב שירי טוביה פדר, שמחתי בקראי נעים דברי ר"מ לפין בספריו היקרים המלאים דעת חכמה ומוסר ובספרי כיוצא בו, ומדי קוראי דבריהם ששתי לשמוע סיפור תולדותיהם, כי קרובים היו אל עיר מושבי.  והנה רוב הדברים קבועים בזכרוני מנעורי, ויתר העניינים ידעתי איה אפוא ימצאו לי בספריהם כי אבקשם וכו' וכו'.

בהיות אדוני באומאן היה מחסדו להשיב דבר את ידידי החכם שטאטראט דוקטור אבראמזון, על מכתבי אשר הושיט לו לאמור: כי זכור יזכרני לספחני אל עבודת הקודש באחד בתי-הספר עת יווסדו, ולא אחר הדוקטור החכם הנ"ל להודיעני את כל זאת מטעם אדוני.  והנני נותן את תודתי לך, אדון נכבד, יהי נועם ה' עליך ומעשה ידיך יכונן, יגל יעקב, ישמח ישראל!

ואולם בדבר אשר שאלתי מאת פני כבודו: אם תעלה מנחתי לריח ניחוח לפניו, כי אקריב לשמו את ספרי 'הניצנים' אשר אני נותן היום לפני בני ישראל, הוא הספר אשר ראו עיניו וסמך את ידו עליו, על שאלתי זאת לא שכיתי לשמוע מענה; אשר על כן עוד הפעם ערב לבי לגשת לפני כיסא כבודו בשאלתי ובקשתי, יכבדני-נא בתשובתו הנכבדה, על-כל-פנים באחת איגרותיו אל הדוקטור היקר החכם ב' לוונזון, למען דעת אם אשים את שמו המהולל בראש ספרי לגאון ולתפארת.

ברביעי לחודש שבט תר"ג מוהליב, על נהר דניסטר

 

וזאת שנית אמרתי לשאול מלפני כבודו.  הנה ידי שלוחה, בעצת הדוקטור היקר החכם לוונזון, לכתוב את תולדות אנשים חכמים וידועים ומחברי ספרים, שכבר מתו ואשר עודם בחיים בארץ מולדתנו, למען תהיה תפארתם עלינו בעיני הממשלה הכבודה, וידעו כי לא אלמן ישראל, מדור דור, גם בארץ רוסיה, מאנשים חכמים וידועים, אשר מילא אותם אלוהים חכמה ועדת, ואהבת אחיהם נגעה בלבבם לכתוב ולחבר ספרים מועילים למענם.  ועתה בטרם אשלח ידי לגשת אל המלאכה, הנני לשאול את פי אדוני כתלמיד השואל לפני רבו, אם ישר וכשר הדבר בעיניו, אם יגיע תועלת-מה מחיבור כזה, אז אמהר אחישה למשוך בעט סופר ויחוקו שמות האנשים הנכבדים ההמה בספר, הם וספריהם וקורות ימי חייהם – הכל כאשר לכל באר היטב כפי הידיעות אשר אספתי מהם ואשר אאסוף עוד כיד ה' עלי השכיל.  וגם הנה אדוני, אשר ידעתי כי רוח אלוהים בו, ויאסוף בחופניו כל הידיעות השייכות לעם בני ישראל אשר ישא משאם וטרחם על שכמו, יהי-נא לי לעיניים גם בדבר הזה, וילמדני איך לסדר התולדות האלה ומה אשים מטרת כוונתי ואיזה הדרך שאבור לי.  על כל אלה אבקש תשובה נכונה ועצת אמת.  אם אמנם קטונתי מכל החסדים האלה לייחל מענה מאיש נבון וחכם כמוהו, אשר אליו תלויות עיני כל העדה, עם כל זה אשיב אל לבי, כי בדבר הנוגע לכלל האומה ימחול, אדוני הנכבד, על כבודו הרם וישיב דבר לעבדו נאמנו, עבד החכמים כולם המשתחווה מרחוק מול הדר כבודו.

אב"ג

 

אחר אשר שלחתי את מכתבי זה לפטרסבורג אל הדוקטור לילינטאל, החילותי לעסוק במלאכתי לכתוב תולדות אנשי השם בארץ מולדתי, אשר פקחו כמעט קט עיני העיוורים והעירו אוזנם לשמוע בלימודים אחד בעיר ושניים בפלך.  כל תופש עט סופרים ידע והבין כמה תכבד עבודה כזאת על איש צעיר לימים, הכותב רק על-פי השמועה וכוח זכרונו, מבלי מקור נאמן כתוב בספר דברי-הימים או באחד כתבי-העתים, אשר לא היו עוד כאלה בקרב ישאל בארצנו בימים ההם ולא עלה עוד על לב איש, כי ימים יבואו ותקרינה כאלה, כי עיני איש יהודי בארץ רוסיה ספר ביופיו תחזינה עיניו וכתוב בו קורות עמו, וכתבי העתים יאירו לו הדרך ויגרשו מפניהם חושך.  מי האמין לשמועה כזאת בימים ההם? וזרוע ה' על מי נגלתה להגיד מראשית אחרית, כאשר עינינו רואות היום? – ובכל זאת הלכתי לבטח דרכי ורגלי לא כשלו; כי היה ה' עמי ובשחר טל ילדותי, בעודי כמעט ילד כבן תשע או עשר שנים, הקרה ה' לפני בעיר מולדתי קונסטאנטין-הישנה איש חכם ונבון כפרח שושן בארץ תלאובות, אשר אהבני כאב את בנו יחידו, ובלכתו עמי לשוח בשדה לפנות ערב, אחר אשר עסקתי כל היום בלימודי גמרא והלכה ותוספות, השיב נפשי ורוחי בסיפורי קורות עמנו וחכמיו, על-פיו נודע לי, כי היה בישראל איש גדול ורם אשר חכמי העמים קראו לפניו אברך, הוא הרמבמ"ן ז"ל, ובטרם ידעתי קרוא ספר אשכנז סיפר לי אלוף נעורי זה את כל הכתוב בספר 'ירושלים' והרבה ספרי הרמבמ"ן ובס' 'נאטהאן דער ווייזע' של לסינג רעהו.  עוד לא ראו עיני במת הצחוק (טהעאטער), ולא היה לי שום מושג מוחשי מבית כזה ומהדוכים על במותיו לענג עיני הסרים לראות, וכבר צייר לפני ידידי זה את כל מחזה נתן, כאילו הוא עומד למראה עיני ואוזני תקשבנה דבר מאת המדברים: נתן, סאלאדין, דאיה, ריכה, טמפלהר וכו'.  האיש הנעלה ההוא סיפר לי גם כן פעם בפעם קורות הרבה מחכמי עמנו תלמידי הרמבמ"ן ז"ל והמתייחשים אליו, כמו ר' יצחק סאטאנוב, ר' מנדיל סאטאנוב, ר' יוסף פריל ודומיהם, מהם אשר היו אז עוד בחיים ומהם שכבר מתו, ויהי לי החכם ההוא למקור נאמן, וממנו שאבתי מים בששון להשקות את הפרחים אשר אמרתי לטעת בכרם בית ישראל.

בספר הזכרונות ההוא בא גם זכרון החכם אשר היה לי לעיניים, והוא הר"ר יוסף ווייזנר בן עיר מולדתי.  האיש ההוא היה כבד-פה וערל-שפתיים, ועם כל זה הוצק חן בשפתותיו הערלות, והיו נוטפות מור ומפיו הכבד כידודי אש התמלטו בדברו את מקשיבי דבריו, ילדי שעשועיו, (כי אהב מאוד את בני הנעורים וגם הילדים אשר ראה בם כשרונות טובים, ויגל אוזנם למוסר השכל).  החכם הנכבד הזה, אשר לא היה לו זיכרון עד היום בשום ספר או מכתב-עת לבני ישראל, היה סופר מהיר בשפת קודשנו, וידיעתו בלשונות החיות היתה גדולה, כי מלבד שפות רוסיה ופולניה, שתי השפות אשר התהלכו אז בארץ והשתמשו בעירבוביה, ידע על נכון שפת אשכנז וצרפת, וגם שפת רומי לא היתה זרה לו.  גם לעט סופרים שלח ידו, מבלי תקווה שיפוצו דבריו בין אחיו, כי מי ממשכילי בני ישראל המעטים בארצנו אז ערב לבו לגשת אל בית-הדפוס לתת לספרו מהלכים? ויהי כאשר החלו בשנת 1828 (תקפ"ח) לצבוא צבא מישראל בארצנו, ויהיו הימים האלה ימי יגון ואבל גדול לכל היהודים יושבי הארץ, אשר לא הסכינו עוד לצאת לצבא, ומי שלא ראה בעיניו את המספד מר והאבל אשר היה אז בישראל, לא ראה צרה ויגון מימיו, ויכתוב יוסף אז מחזה-אבל, אשר קרא בשם 'קול בוכים'.  הספר הקטן הזה היה יכול להיות גם היום למופת לכותבים בשפת עברי, אבל הזמן הבולע הכול בלע גם בכורה זאת בעודה בכף, אבד זכר הספר ההוא ואיננו!

הרבה עמלתי ויגעתי בימים ההם בכתיבת זכרונות כאלה וכאלה מהרבה משכילי עמנו, אשר לא נודעו גם בשמם, ובציפייתי ציפיתי לתשובת ד"ר לילינטאל לדעה מה יעשה בספר ההוא.  אבל שוא היתה תקוותי! כי רוח אחרת היתה את ד"ר ל"ט, ולפתע פתאום פנה עורף אל מלאכותו ואל תעודתו מטעם הממשלה ויעזוב את ארצו וילך לאמריקה וישב שם עד היום הזה.

והיה אם יבואו דברי אלה הכתובים פה לעיני החכם הזה באשר הוא שם, מי יודע אם זכור יזכרני עוד, אחד אחוז ממאות צעירי בני ישראל אשר סביב שתו עליו אז בכל מקום בואו שמה זה שלושים וחמש שנים, והוא זקן ושבע ימים כמוני היום, מי יודע אם לא כבר נשכח מלבו כל הנעשה בימים ההם וזיכרון אין למו עוד בקרב לבו.  ויהי מה! אנוכי זוכרם וחקותי אותם בספר לזכרון עולם.

כאשר פנה לנו ד"ר ל"ט עורף וילך מאתנו, לא חדלה בכל זאת ממשלתנו הרוממה לעשות את שלה, ותבחר לה איש אחר מקרב עמנו הוא החכם המפואר קאנדידאט הר"ר אריה ליב (ליאון) מאנדלשטאם, ותשלחהו במלאכותה לכלות את אשר החל ל"ט לעשות.  נוסדו בתי-ספר, ובראשם שני בתי-מדרש לרבנים בווילנא ובזיטומיר, וינהרו אליהם תלמידים מכל קצות הארץ וילמדו לשון וספר, תורה עם דרך ארץ, ויהיו למופת עד היום הזה.  מהם יתד ופינה לזמן חדש בקורות עמנו בארצנו הברוכה, הוא זמן החי אתנו היום.

רוב היהודים בארצנו, אשר טחו עיניהם מראות ולבם מהשכיל בימים ההם, חרדו מאוד לפקודת הממשלה ואימה גדולה וחשכה נפלה עליהם ויקראו לה גזירה, אבל מאת הגזירה הזאת היתה נסיבה לבניה, הוא בניין ההשכלה בקרב ישראל להצליחם ולהיטיב אחריתם.

אולי ימים יבואו ונשובה עוד לדבר דבר בעיתו מהבניין החדש הזה, אשר כעת כבר נבנה מן המסד עד הטפחות, ותקווה טובה נשקפה ממנו לכל בני ישראל בארצנו.  אכן כיום נחדול מזה מטעם הכמוס אתנו, ובכן נשלם ספר הגיזרה והביניה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה