_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכרונות ומסעות

אברהם בר גוטלובר

לתוכן הענינים

 

ראש דבר: תולדות אבי ז"ל

אבי ז"ל, הרב המופלג בתורה וביראה ובחסידות טהורה, הר"ר חיים ב"ר אברהם ב"ר דוב הכהן, נולד בפלך קיוב בעיר טאראשצה, בערך שנת תק"מ, ונתגדל בסמילה והיה תלמיד מובהק להרב הגאון הגדול החסיד המפורסם ר' יעקב מסמילה זצ"ל.

כמו שאין בטבע דברים מתנגדים מן הקצה אל הקצה לגמרי, עד שלא יהיה ביניהם דבר שלישי המכריע ביניהם, רוצה לומר שיש לו מעין זה ומעין זה והוא מתווך בין שני הקצוות: כן הדבר גם בדעות ובשיטות בני-אדם בכלל ובעניין אחד בפרט, הנוגע להמכוון בראשית מאמרי זה, והוא שיטת ההתנגדות והחסידות הסותרות ומשניאות זו את זו.  מאז נתפשטה בין אחינו בני ישראל שיטת החסידות על-ידי הבעש"ט ותלמידיו, ומחזיקי כן תורנו של התלמוד ומפרשיו אשר בארץ ליטה, ובראשם הגאון המפורסם ר' אליהו מווילנה, חרדו מפניהם, כי ראו רעה נגד פני התלמוד, כי חשבו את החסידות ליוצאי ירך השציו"ת (שיטת שבתי צבי), נפרדו לשתי מחנות מריבות זו עם זו ומתקוטטות בשנאה עצומה, והיו לחסידים ולמתנגדים, והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וכפי הנראה אין דבר שיקבצם ויפשר בין שניהם; ועם כל זה נמצאו יחידי סגולה, אשר ברוחב בינתם, בתורתם וביראתם, הראו שאין זה דבר בלתי-אפשר לצאת חובת שתי השיטות יחד מבלי קצץ בנטיעות אחת מהנה.  אחד מאנשי-שם אלה היה הגאון החסיד ר' יעקב מסמילה, שהיה אחד מגדולי גאוני הדור ומחזיקי התלמוד לכל פרטיו בכל הנוגע לדיני התורה, מבלי נטות ימין ושמאל כחוט השערה, ובתוך כך היה גם כן חסיד גדול בכל מה שנוגע לעבודת ה' ודבקות בהשם יתברך על-פי שיטת הבעש"ט ותלמידיו, אשר לא זזה מעיניו ומלבו כל ימי חייו.

בטרם אוסיף לדבר בעניין זה כפי הצורך לתולדות אבי ז"ל, מוכרח אני להודיע לקהל קוראי, שכל זמן שאני עסוק בסיפור תולדות אבי ז"ל הנחוץ מאוד לזכרון קורותי כמעבר, הנני מסיח דעתי משיטת ההשכלה אשר הגעתי אליה לאחר זמן, ותהי נר לרגלי ואור לנתיבתי כל ימי חיי, וכל עסקי כאן רק בשתי השיטות אשר משלו לבדן בקרב הארץ: ההתנגדות משלה ממשל רב בליטה ובנותיה, והחסידות הכינה לה כסא כבוד בפולין וערי רוסיה, הונגאריה ומולדאביה.  וההשכלה עמדה מרחוק בעת ההיא וכמעט החלה לפרוח בפרוסיה על-ידי הרמבמ"ן ותלמידיו ודבר לא היה לה בפולין וליטה, ורק החסידים והמתנגדים מלאו את הארצות האלה ויריבו ביניהם בחזקה.

הן אמנם מעט היו חכמי לב ויראי ה' כמו ר' יעקב מסמילה, אשר ידעו לפשר בין שתי השיטות, ולבחור מזו ומזו, לקבל את הטוב ולרחק את אשר לא מצא חן בעיניהם, מבלי שידברו סרה ויתלו בוקי סריקי באחד הגדולים אנשי השם, ראשי שתי השיטות ומייסדיהן, ואולי היה ר' יעקב זה אחד ומיוחד בדרך הזה.  איך שיהיה, נתגלגל על-ידו הדרך הקודש והטוב הזה לאבי ז"ל, שהיה גדל דעה ובעל שכל ישר ולב טוב, והשיטה הממוצעת הזאת מצאה חן בעיניו.

ובהיות כל הדברים יגעים ואין מנוחה ועמידה במקום אחד בלי תנועה בטבע, לא עמד גם אבי ז"ל במקום אשר העמיד אותו רבו ר' יעקב ז"ל, כי אם עשה עוד פסיעה אחת קטנה הלאה, ונגע בקצה המטה, כחודו של מחט, בדבש ההשכלה, מבלי אשר ידע בעצמו, כי טעם ממנה ובאה אל קרבו, ורק אני אחזה כעת, בשובי אחור, לדעת את מחשבות אבי ז"ל ודרכיו, אחזה נכוחות, כי כבר נפקחו עיניו כמעט לראות ולדעת, כי טוב תורה ויראת ה' עם חכמה ודעת, ולא בז ולא שיקץ גם את שיטת ההשכלה בתורת ה'.  ותחת אשר בעלי שתי השיטות המפורסמות, הנזכרות למעלה, קשרו קשר יחד על ההשכלה ועל ראש מייסדיה בימים ההם, רבנו משה בן מנחם מדסוי, ויקללוהו קללה נמרצת, לא זכרו שמו מבלי איזה תואר מתועב וקללה גדולה, לא זכר אבי את שמו בשום תואר-גנאי חלילה, ולבלתי יזכיר שמו בלי תואר ר' כנהוג לכל איש גדול ומפורסם (אשר לא יכול אבי לעשות זאת ולתת לו התואר רבי נגד דעת כל בני ישראל בארצנו, שבלי ספק היו מטילים ספק ביראתו של אבי אם היה נותן לו זה התואר) היה מכנה אותו בשם 'הדסויר' (דער דעסויער) כשהיה צריך להזכירו באיזה לימוד או עניין אחר, ומזה אני רואה, שלא רצה גם כן לחלל כבודו ולקרוא אותו בשמו מבלי תואר רבי.  ובכלל היה חולק כבוד לחכמתו ולחכמת ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל, ובידו הביא לי את ספר 'שירי תפארת' לקרוא בו (כשהייתי נער כבן ט או י שנים), וכן התיר לי ללמוד תנ"ך עם הבאור וספרי דקדוק ומליצה, ורק נתן עיניו בייחוד עלי שאהיה עוסק בתורה, אשר איוותה גם נפשי, כי הייתי מתמיד גדול בתלמוד ובפוסקים ראשונים ואחרונים, גם מספרי חסידים וקדושים לא הנחתי ידי, וקראתי את כל הכתוב בהם, בטרם נפקחו עוד עיני לדעת את ספרי החכמים המשכילים, וגם אחרי כן, כי גם אחרי מצאי הדרך הטוב והנכון לפני, לא חדלתי עוד מעיין בספרי החסידים והקבלה.

כאשר החלו החסידים לפרוש מצודתם על פני רוחב ארצנו בכל הערים אשר היהודים נחתים שם, התבוננו בינה, כי הרבנים תופסי התורה סרבים וסלונים הם אתם, ולמכשול ופוקה המה להם בדרך אשר הם הולכים לסול להם מסילה חדשה העולה היא למעלה בסערה השמימה, בהיות מגמת פני הרבנים ארצה ליטה, אשר שם תלמידי הגאון רבינו אליהו, שונאי החסידים והחסידות, ויהיו הרבנים שבכל עיר ועיר כמחאה נגד רבי החסידים וקדושתם.  ויען כי לא היתה עוד יד החסידים תקיפה להסיר הרבנים מכסאות ההוראה, שהיו כל ישראל צריכים להם, כי לא העמידו עוד החסידים מקרבם די אנשים מופלגי תורה, ראויים לשבת על כסא ההוראה, על כן שמו לבם על כל פנים להשפיל כבוד הרבבים בעיני עם הארץ, אשר השכימו לפתחיהם של הרביים והצדיקים, רופאי חולים ונותני בנים ועושי נפלאות לבדם, והשתדלו בכל אפשרותם להקטין מעלתם, עד שתחת אשר בראשונה היו הרבנים ראשונים לכל דבר שבעדה ולעצתם שמעו כל העם מקצה, נעשו ברוב ימים, על-ידי השתדלות החסידים, רק לבעלי הוראה באיסור והיתר, וזולת זה לא היה קולם נשמע בקהל.  לעומת זה השתדלו צדיקי החסידים להרים בכבוד קרן החזנים שלוחי הציבור העוברים לפני התיבה בכל קהילות ישראל, והיתה להם לדבר הזה סיבה גדולה: למען הפיץ את שיטת החסידות בארץ היה נחוץ מאוד לשנות את נוסח התפילה הישן, שהיה נהוג בכל ערי מושב היהודים, הוא הנקרא נוסח אשכנז, בנוסח ספרד, הוא הנוסח החדש אשר המציאו החסידים מתערובת נוסח תפילת יהודי ספרד עם נוסח אשכנז יחד, ולא רק נוסח התפילה בלבד היה נחוץ לדבר הזה, כי אם גם נוסח נגינת התפילה ואופן הצעתה לפני הציבור (דער פארטראג), כי במנגינתם החדשה, אשר לא שמעה עוד אוזן עד הזמן ההוא, ובהתלהבותם הגדולה ורקידתם בשעת התפילה בשמחה ובטוב לב לקחו לבות כל הסרים לראות, ועשו להם שם גדול וקדוש בין המון היהודים, אשר לא היו בידם מאזני משקל אחרים זולתי ראות עיניהם ומשמע אוזנם.  ועל כן השכילו מאוד להעמיד חזנים, בכל הערים אשר מצאה ידם, מאנשי שלומם, ואשר ידעו, כי ישתדלו להפיץ שיטתם בעדתם, לא במרמה ולא בשקר למען בצוע, כי אם באמת ובתמים, כי על-פי הרוב היו החזנים ההם יראים ושלמים, הולכים לתומם בשיטת החסידות, בהיות לדעתם יראת ה' היא אוצרה.  ואם גם לא עלתה בידם לגרש את נוסח אשכנז מבית ה' בערים הגדולות, אשר היתה שומה עליהם מפי רבניהם לבלתי שנות את הנוסח הישן כי קדוש הוא, על כל פנים נשתנה אופן הצעת התפילה על-ידי החזנים ההם, שעירבבו במנגינתם על כל פנים קורטוב של התלהבות חסידים ועל-ידי זה מצאו חן בעיני העם, מפני שההתלהבות לתפילה כבשמים למאכל, ובכן עזרו החזנים לא מעט להתפשטות החסידות בבתי כנסיות האשכנזיות מעט או הרבה, ותמצא לה יד גם שם למרות רוח הרבנים המתנגדים, אשר לא נתנו אותה עבור בגבולם, כי הביאו אותה החזנים שמה בתפילתם ותאחז בקרנות המזבח.  על כן הרימו צדיקי החסידים את כבוד החזנים בהשפילם כבוד הרבנים.  ולאות שהיתה החזנות דבר יקר בעיניהם הוא, שהם עצמם היו רובם מתפללים לפני התיבה בקולות והמולות גדולות, תחת אשר לא נשמע מעולם שיהיה רב גאון בישראל עובר לפני התיבה אפילו בשעת הדחק, כי לעומת החסידים היו הרבנים משפילים את החזנים והחזנות, ונמשך מזה שהיה הבדל גדול בין חזני פולין לחזני ליטה, שרוב החזנים בפולין היו יראו אלוהים ומפורסמים בחסידות וקצתם היו בעצמם צדיקים ורביים, תחת אשר חזני ליטה היו לפי הרוב חשודים בקלות הדעת ובתאוות מגונות.

ויען כי לא כל החסידים הבינו את הסיבה האמיתית, אשר בעבורה השפילו צדיקיהם את הרבנים, אשר עמדו לנגדם מצד שיטתם כמחאה, דימו בלבם כי עצם הרבנות הוא דבר נבזה ומגונה בעיני הצדיקים, ועל כן מאסו החסידים ברבנות בימים ההם ולא אבו להביא צוארם בעולה, אם גם היו קצתם מוכשרים לזה, ורק מעט מזער ובמקרה רחוק נמצאו קצת רבנים צדיקים מפורסמים, כמו הרב מברדיטשוב, הרב משיפיטובקה, והרב מאפטה ועוד מהם מספר, ובחרו יותר בתואר מגיד, מוכיח, וכדומה.  ואולם המדרגה הראשונה לרביות היתה החזנות, וכל חסיד שהרגיש בנפשו התעוררות להתנשא לראש ולהתייצב בראש גדוד של חסידים להורותם הדרך, היתה ראשית מלאכתו העבודה, זו תפילה לפני התיבה, ומשם, אם זכה, נתעלה וישב על כיסא הרביות.  ונאספו אליו קהל חסידים לעת צאת השבת בסעודה השלישית, כבוא השמש והחושך כיסה את עין הארץ, אז, לעת ערב, היה אור תורה, וכבוא השמש וזרחה להם שמש תורתו של הרבי החדש, אשר נתן ה' את רוחו עליו.

ובכל זאת לא כל החסידים נמנעו מלהיות רבנים ולא כל החזנים נעשו רביים, כי אין דברי פה מאלה אשר עשו במרמה לקחת להם עטרה שאינה הולמתם, כי אם מאלה אשר הלכו בתמים ובתום-לב עשו מה שעשו.

אחד מאלה היה אבי ז"ל.  כי עם היותו מופלג ובקי גדול בתלמוד (ולא בפוסקים כאשר תשמע במה שיבוא) לא הלך לבו להיות רב ומורה הוראה בישראל, והיה שונא את הרבנות.  ושמעתי מפיו, כאשר הייתי בן שתים-עשרה שנה והחילותי ללמוד את ס' 'חשן משפט' עם הסמ"ע והש"ך, ושאלתיו עניין אחד בשעבודא דאורייתא, שהיה קשה לי להבין ואחרי העיון הגיד לי את שאלתי ואחר כך אמר לי: אנוכי לא למדתי מנעורי את 'החשן משפט' ואף לא יתר חלקי השולחן ערוך הגדולים, מלבד חלק 'אורח חיים' הנחוץ מאד לכל איש יהודי, כי יראתי לנפשי פן יפתני היצר הרע להיות רב.  ויען שהיה חותנו (זקני, אבי אמי הצנועה והצדיקת מרת שפרה זכרה לברכה), ר' אליהו ז"ל, חזן מפורסם בימים ההם (במדרגה אחת עם השליח-ציבור המפורסם ממוהילוב על נהר דניסטר, שבעבור היותו נכה-רגליים נתפרסם בעולם בשם הפיסח (דער לאהמער) וכיהן פאר בכמה ערים גדולות, וביחוד בבאלטה אשר בפודוליה ועל שמה נקרא ר' אליה באלטער, ואבי גם הוא היה מילדותו יודע נגן והיה לו קול נעים מאוד, והיה בקי בכל נוסחאות הנגינות הישנות, שהיו חוק לישראל מני אז, בחר גם הוא בחזנות למען הביא טרף לביתו, וצדיקי הדור ההוא, אשר כיבדו וחיבבו אותו מאוד, חיזקו את יהיו בדבר הזה והסכימו גם הם למחשבתו, אף עמדו לימינו להעלותו על גפי מרומי החזנות באחת הערים הגדולות לישראל.

ויהי בנסוע הרב הצדיק והגאון ר' לוי יצחק מברדיטשוב למסעיו לדרוש ברבים, וילך קונסטאנטינה הישנה לשבות שם, ויצו גם את אבי ז"ל לבוא שמה להתפלל בבית-הכנסת ביום השבת, כי לא היה שם שליח-ציבור בעת ההיא, אחרי מות הש"ץ ר' נתן ז"ל, ואחרי השבת אסף הרב מברדיטשוב את נשיאי העדה ויאמר להם: הנה נא ידעתי, שר' חיים, נרו יאיר, ראוי והגון להיות אצלכם מארי דאתרא ורב ומורה צדק, אכן בחלה נפשו ברבנות, וגם אני מסכים עמו בדבר הזה שאיננו בוחר להיות רב, ולכן אחווה לכם את דעתי שתקבלוהו לש"ץ ונאמן בעדתכם וה' יצווה עליכם את ברכתו בזכות תפילותיו. – ממילא מובן, שכל העדה שמעו בקול הרב הצדיק המפורסם הזה, אשר עמד בעת ההיא בראש כל הצדיקים והחסידים וכולם חרדו מפניו, ובפרט כי גם אבי ז"ל מצא חן וחסד בעיני כל העדה בתואר פניו היפים מאוד ובחסידותו וצדקתו, בתורתו ובקיאותו בש"ס וגם בקולו הנעים ומנגינותיו היפות, ולא היה פוצה פה ומצפצף נגדו.  זולתי אנשים אחדים אשר רננו באוהליהם, והם היו בחשאי מן המתנגדים (כי כבר היתה יד החסידות תקיפה בווהלין ופודוליה ובכל ארץ פולין ורוסיה מלבד מחוז ליטה, עד אשר לא מצא איש את לבבו להתנגד בפומבי, וילונו איש בביתו ובקהל עם החרישו ויענו אמן) וימצא חן בעיניהם הש"ץ מטארנופּול, שבא גם כן לקונסטאנטין-ישן בעת ההיא והתפלל בבית-הכנסת בשבת שלפני זה, ויוודע הדבר להרב הצדיק וישלח לקרוא את האנשים האלה וידבר על לבם, ויהי כאשר הגידו לו, כי מצא חן בעיניהם הש"ץ מטארנופול ויחר לו, כי לא יצא לש"ל ההוא שם בחסידים ויראי ה' ויאמר: לא כן אחי, אל תבחרו באיש ההוא, כי לא טובה השמועה אשר שמעתי עליו, לא יושיעכם זה בתפילתו כי תועבה היא, זה הטרנופול ילך למיתה ואנחנו נכנס ונלך לחיים! – וישמע כל העם ויקבלו כולם לב אחד את אבי לש"ץ ונאמן בקונסטאנטין-ישן, ויכבדו אותו בכבוד גדול כל ימי חייו ויהי להם דברו כדבר אלוהים, ועוד היום זה ארבעים ושש שנים אשר עזב את הארץ, יתנו כבוד לשמו, ותהילתו יספר גם הדור החדש אשר לא ידע אותו, על-פי הדברים אשר שמעו מאבותיהם, כי גדול ונכבד היה האיש בעיני כל העדה, והיה אהוב וחביב לכולם.  ובאמת היה האיש רם ונישא מאוד, אין חקר לצדקתו לחסדיו ורחמיו הרבים, ואף-על-פי שהתפרנס בעצמו כמעט בדוחק, היתה ידו פתוחה תמיד לכל דורש עזרתו בצר, עניים מרודים הביא ביתו, הלביש ערומים וביקר חולים והשביע רעבים והצר בצרת רעהו ובכה לקשי יומו, ולא היה יום בחייו אשר לא עשה בו טוב וחסד.  כל הדברים האלה גלויים וידועים עוד בעת כתבי לכל באי שער עיר קונסטאנטין-ישן, וכולם מנער ועד זקן עדים, כי לא הפרזתי על המידה בשבחי אבי ז"ל, ועתה אבוא לזכרונות ימי חיי, ויתר דברי אבי ז"ל יבואו בהמשך דברי-ימי חיי.

 

חוברת ראשונה

לימודים בחדר ובבית אבא

אנוכי נולדתי ביום שמונה-עשר לירח טבת שנת ה' תקע"א לבריאת עולם לשמחת אבי ואמי, אשר לא היו להם בנים זכרים, וביום הומל בשר עורלתי עשה אבי ז"ל משתה ויום-טוב לאוהביו הרבים בעיר קונסטאנטין-ישן, ויאכלו וישתו ויהללו את ה', והיום שלישי למילה הוסיף אבי לאסוף את אויביו ומיודעיו ויעש משתה, ויכרה להם כרה גם ביום ההוא, ויהי כטוב לבו ותנח עליו רוח השיר (כי היתה לו הכנה טבעית להיות מליץ ומשורר) וישר בברכת המזון את נוסחת 'הרחמן הוא' כו' לשלישי למילה כעין אלה אשר נקבעו לברית מילה, ולא הכינם אבי קודם הסעודה כתובים עלי לוח, כי אם לפתע פתאום הוציאם מלבו לפיו וישר, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני כל הקרואים, והקול נשמע בכל העיר כי הפליא אבי לעשות, וימים רבים סיפרו זקני העדה לדור בניהם את אשר ראו עיניהם ואוזניהם שמעו.  בשנת תר"ה, בהיותי בברדיטשוב, חגג הישיש הנכבד ר' אליעזר ליפא רוזנטאל מילידי קונסטאנטין-ישן, מגזע חכם צבי, את חג מלאת לו שבעים שנה לימי חייו, והייתי גם אני קרוא אל המשתה אשר עשה, כי זה האיש הנכבד הכניסני לבריתו של אברהם אבינו וימל בשר עורלתי שלושים וארבע שנים לפנים בהיותו בן שלושים ושש שנים.  ויספר האיש במסיבת רעיו לעת שיבתו את הדבר הנפלא ההוא, ואמר כי עודנו זוכר איזה חרוזים משירי 'הרחמן הוא' כו' של אבי והם על סגנון אלו של ברית מילה, אבל עולה עליהם בהוד והדר וצחות המליצה.  וגם אני ראיתי שיר מאבי ז"ל בהיותי כבן תשע שנים, ואז נתייסדה בעיר מולדתי חברה משניות חדשה, ואבי ז"ל כתב את פנקס החברה וחיבר עליו הקדמה ובסופו שיר, שראשי החרוזות היו שם אבי ז"ל, ובדרך כלל נפלאו דרכי אבי ז"ל בכל ענייניהם ורוח משורר נוססה בו.

ויהי בהיותי כבן ארבע שנים ורוח עברה את אבי ז"ל לעזוב את העיר קונסטאנטין-ישן ולבחור תחתיה את העיר יאסי בירת מולדאביה המדינה.  למה ועל מה? לא ידעתי, כי היה אבי ז"ל אהוב וחביב מאוד בעיר מולדתי וכל העם מקצה, עשיר ורש, כחסיד כמתנגד, כיבדו אותו וירוממוהו בקהל עם, גם פנו אליו בכל עסקיהם, ופרנסתו היתה מצויה, מלבד השכר הקצוב, מכתיבת כל כתבי עסקים שבין אדם לחברו; כי בימים ההם היו עוד כל עסקי היהודים עשויים בדתי ישראל ועל-פי תקנות חז"ל, ואבי ז"ל היה ש"ץ ונאמן כבי תרי וסופר דמתא, וכל דבר שבין איש לחברו או בין איש ואשתו, שנכתב ונרשם בפנקס של אבי, שכך וכך היה העסק וכך וכך גמרו ביניהם, נתקבל בבית דין כעדות שני עדים כשרים ונאמנים בלי שום טענה וערעור בעולם, ושטרות הרבה נכתבו על-ידו בכל יום והתפרנס בריווח ובכבוד, ובכל זאת חשב מחשבות לעזוב את העיר וללכת לגור ביאסי, אשר ביקשוהו משם להיות ש"ץ ונאמן לעדת ישראל, ויהי בטרם עזב את העיר ללכת לדרכו ויחלום והנה עבר נהר רחב-ידיים, ויהי אחרי עברו ויינחם על אשר עבר את הנהר, ותכל נפשו לשוב אל מקומו הראשון מעבר הנהר מזה, ויחתור לשוב שמה ולא יכול, ויבך תמרורים ויאנח בשברון מותניים, ויתפלל אל ה' וייעתר לו וישיבהו למקומו וייקץ והנה חלום.  ולא שם אבי לבו אל החלום ואל שברו, וילך למסעיו ויבא יאסה הוא וביתו, ויהי שם לחזן ולסופר דמתא, ויהי כי לא ארכו לו שם הימים ותכל נפשו לצאת אל אוהביו בקונסטאנטין-ישן, ויבך יומם ולילה, ולא נח ולא שקט, עד כי שב מעיר יאסי אל המקום אשר היה שם ביתו בתחילה, ויחונן את עפר העיר קונסטאנטין-ישן, וכל ימיו זכר את החלום ההוא ואת שברו ויספרהו בכל עת באוזני אנשי ביתו ומיודעיו.  ואני שמעתיו מפיו פעמים הרבה. – ועל הישנות החלום ההוא בשנת מותו נדבר עוד בהמשך הזכרונות.

כאשר שב אבי מיאסי לקונסטאנטין-ישן, הייתי כבן חמש שנים.  אז הביאני המלמד חדרו ואט שכמי לסבול עול ה'בעלפער' (בעל-פעור, הוא משנה למלך הילדים – המלמד – ועוזרו, אשר המלמד נשען על-ידו).  הוא ה'בעלפער' אשר עשה השטן עזר כנגד המלמד ובלעדו לא יקום ולא יהיה, הוא השטן הוא היצה"ר, הוא המסית איש ואשה אשר להם בן או בת משלוש שנים ומעלה עד שש ועד שבע שנים, לתתם אל המלמד אשר הוא עושה שם את מלאכתו, ובחלקת לשונו יטה את לבם ויאמינו בו, כי כל מלמד אחר זולת מלמדו פיגול הוא, לא יירצה; והיה כי ימוך מלמד ומטה ידו וראה, כי נגעה בו יד המחסור ואין עוזר, וקם ודיבר על לב ה'בעלפער' אשר בחדר רעהו ונתן לו את כסף שכרו כמתנת יד רעהו וחמישיתו יוסיף עליו, ויצא והיה לו לעזר ואחריו כל תלמידיו ימשוך, וניצל את המלמד אשר היה בביתו בתחילה וקם נחלתו בחדר השני, אשר בחר ה'בעלפער' לשכן שמו שם, הוא ה'בעלפער' המכה בעברתו את כל הילדים מן הנשף עד הנשף, וצעקתו תעלה באוזנם כל היום להחרידם ולהפרידם ולהמס לבם בקרבם ולהמית את רוחם ולהכאיב כל חלקה טובה בהם, ורבים מהם ייקטפו בעודם באיבם וימותו לשחת בטרם ראו אור; והוא ה'בעלפער' המושל בכל היהודים אשר בארצנו, כי בידו עיתותם, הוא יחנוך לנער על-פי דרכו (של ה'בעלפער') וגם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו, כי לא יפליט הצורר הזה את טרפו עד כי יחרוך את צידו.  כי לא רק בראשית ימי ילדותו יווסר הילד תחת שבט עברתו, כי לא יסיר 'הבעלפער' שבט מישראל ומטהו מבין כתפיו עד יגדל והיה לאיש בעל אשה.  מ'בעלפער' ל'בעלפער' ייקלע בכף קלע החדרים, ממלאך משחית למלך בלהות.  כי מה הוא המלמד ההוא המלמד לאדם סכלות ואיוולת והבלי-שוא? הלא 'בעלפער' הוא גם הוא, 'בעלפער' ששימש כל צורכו, 'בעלפער' שהפיל רבים חללים, רווק שזקנו מגודל ופיאות ראשו ארוכות ורחבות, ומגבעת ראשו גבוהה אמר וחצי וחושך משחור תארה והיא שעירה (ספּאדיק), בחור כארז בלבנון העושה מעשה אונן ומבקש שכר כתמר, הכורע על כל שפחות בתי אדוניו וכל אשה זונה וחללה לו תטחן, ואשר טימא בתועבותיו את העץ ואת האבן – ישא אשה והיה למלמד! – הוא ה'בעלפער', הוא המלמד והוא האומן המגדל על ברכיו נערי בני ישראל לתורה ולחופה ולמעשים טובים!

בעול 'בעלפער' כזה הובא צווארי גם אני בשחר טל ילדותי, בהיותי כבן חמש שנים, ותחת ידו עוניתי גם אני זמן מצער, אבל לא ארכו ימי ממשלתו עלי, כי הצל הצילני ה' מידו ומיד כל ה'בעלפערס', ויוציאני מתחת סבלות החדר באביב ימי, על-ידי ילדה קטנה, אשר לא ידעתיה ולא ידעתני, ומשחת בלי גאלתני, ומעשה שהיה כך היה:

בימי עוניי ומרודי, בלכתי שחוח תחת עול החדר, בימים המעטים האלה, כחצי שנה בימי הקיץ, היתה מנוחתי אחרי הימלטי מתחת יד ה'בעלפער', אחר אשר מילאתי את חובתי – לשבת רגעים אחדים על ספסל ארוך מקצה החדר עד קצהו ורחב חצי זרת, ולהשפיל ולהרכין ראשי עד ברכי למען הבט בסידור-תפילה ישן וקרוע, מונח על שולחן נמוך ורעוע, הנע והנודד בכל נגיעה שאני נוגע בו באצבע קטנה, ולזעור קבול גדול יחם עם ה'בעלפער': קמץ אלף אָ, וקמץ בית ב', עד שיזיעו פני, ידי ורגלי וכל בשרי, וגרוני ניחר בקראי, ולחרוד חרדה גדולה לקול נהמת הצר הצורר אותי, העומד עלי כשטן המשחית ופוער כשאול פיו לבלעני חיים – אחרי מלאי חובתי זאת היתה מנוחתי מגרש בית החדר.  פן תאמר בלבבך, ידידי הקורא, אשר זכית לעת מרפא ואולי מימיך לא ראית חדר כזה (ואולי לא ידעת גם כן, כי חדר לפנים בישראל היה בית-הספר אשר שם למדו כל בני ישראל), כי המגרש ההוא היה גן נטוע, או על כלפ נים חצר הבית נקי ומהודר, אגיד לך, כי לא כן הדבר: מגרש החדר הוא גבעה או גבשושית של דוֹמן ואשפה וזבל, המושלך שמה מכל בתי החדרים העומדים זה בצד זה, וזה לעומת זה וזה מול זה ברחוב צר הנקרא רחוב המלמדים, מקום שפך הדשן וכל סיר רחצה, מקום אשר שם יסוכו את רגליהם בבוקר השכם המלמדים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם – והילדים כל היום.  שם ישתעשעו הילדים הרכים בצאתם לחופשי מתחת שבט ה'בעלפער' אחרי כי מילאו את חובתם, שם ינוחו יגיעי-כוח אלה, מעבודתם אשר עובד בם בפרך, ושם נחתי גם אני אוהבך, הקורא.  ולי מה יקרו רגעי מנוחתי אלה, אם אמנם געלה נפשי במקום מגואל זה המלא קיא, צואה, אשפה ודומן וכל דבר רע, כי בעל נפש יפה הייתי מעודי, וכל תועבה היה לזרא באפי, הנה הכין לי אלוהים מזור למכתי זאת, וישלח מלאכו לפני להפוך לי לגן אלוהים את העמק העכור ההוא ולגאול משחת חייתי.  ילדה קטנה וצעירה כמוני ישבה גם היא על המגרש ההוא ותהי שעשועים לי יום-יום, כי ארחה אתי לחברה, ומדי ראותי פניה אורו עיני ולבבי הרך נמלא גיל וששון ולא ידעתי עצב ויגון, ותהי נפשי קשורה בנפשה! ויהי היום ואבוא אל החדר, ואמהר לצאת אל גן שעשועי, ואפן כה וכה והנה איננה, ואבקשה ולא מצאתי את שאהבה נפשי, ואשא קולי ואבך במר נפשי.  ויהי ממחרת היום ההוא ואמהר לבוא החדרה והנה איננה גם היום.  ויהי כאשר עברו כשמונת ימים ואבקש ולא אמצא ואבך בכי תמרורים, ואיש לא ידע מה בכיי ולמה נפלו פני.  ויהי היום ויקראני ה'בעלפער' ללמוד ולבי בל עמי, ויחר אפו ויכני בשבט זעמו, ואני בהיותי רך ויחיד לאבי ולאמי, היטב חרה לי ואקום ואברח מבית החדר לביתי ואבך תמרורים ואפול למשכב.  אבי אמר בלבו, כי רק מן המכות אשר הכני ה'בעלפער' חליתי, ויצר לו מאוד, ויישבע ביום ההוא לבלתי תתי עוד ללכת החדרה, כאשר אשוב לאיתני, וגם הקים את דברו, כי למן היום הוא לא ראיתי פני ה'בעלפער', ורגלי לא באה אל החדר, כי שכור שכר אבי את המלמד לבוא אלי יום-יום לאלפני קרוא מקרא על-פי דרכו, ודרכו חושך וחלקלקות, כי לא ידע אף דקדוק האותיות והתנועות ושאר סימני הקריאה.

ואחר אשר ידעתי לקרוא בספר, החל המלמד ללמדני תורת ה' גם-כן על-פי דרכו, היינו כסדר פרשיות השבוע ולא כסדר התורה, ופעמים רבות לא הספיק לכלות פרשת שבוע זה והתחיל פרשת שבוע השני, בלי סדר והמשך, עד בלי ידעי גם את סיפורי התורה על בורים וסדרם.

ואולם החיסרון הזה מילא אבי ז"ל, בספרו לי מדי לילה בלילה, קודם שנתי, את כל סיפורי התורה והנביאים כסדרם ובטוב טעם ודעת, כאשר ינעמו לאוזן ילד קטן, ומאוד התענגתי על סיפוריו אלה, עד שלא יכולתי לישון עד אם שמעה אוזני סיפוריו הנעימים, ותושע לי חכמת אבי ז"ל ותבונתו והיא תמכתני לתקוע בליבי סיפורי התורה כיתד במקום נאמן, ומהם יתד ופינה לנטייתי אחר-כך ללימוד התנ"ך ולאהבת הפשט.

כאשר כיליתי חוק לימודי זה, וכבר למדתי פרשיות מקוטעות מכל חמישה חומשי תורה עם קצת פירוש רש"י החליף אבי את מלמדי זה במלמד אחר, אשר ידיו רב לו לאלפני גמרא, כי חוק לישראל הוא מדורות קדמונים ללמד לבניהם את התלמוד בטרם יבינו עוד מה הוא ועל מה אדניו הטבעו וממקור מי יצא.  לומדים מופלגי תורה היו בישראל, ומהם אשר התכבדו בשם 'גאון' או 'חריף ובקי' או 'סיני ועוקר הרים', והם לא ידעו עד יום מותם באיזה זמן היו שמאי והילל ובאיזה זמן אביי ורבא.  ומספרים תהילת אחד גדולי הרבנים ולמדן מפורסם, ששאלהו אחד תלמידיו איזה מקום הפסוק: 'וכי יגוף שור איש את שור רעהו', ובתום לבבו ענה: פסוק הוא במסכת בבא קמא.

שונה היה המלמד החדש, שבחר בו אבי ללמדני גמרא, מאותו המלמד שלמדתי אצלו בתחילה.  הראשון היה ממקרי דרדקי אשר ממקור 'בעלפער' יצאו, כי מ'בעלפער' שנשא אשה נעשה מלמד דרדקי, כאשר אמרתי למעלה.  לא כן מלמדי גמרא, כי הם לא 'בעלפער' יסודם, כי מבטלני בית-המדרש יקרו מאת כל איש, אשר ידבנו לבו לקדש את בנו ללמוד הגמרא (ומי מבני ישראל אשר לא יאבה שיהיה בנו מורה-הוראה בישראל?) ויקחו להם איש מלמד לבית, ואם לא תשיג ידו די שלם לו, ולקח הוא ושכניו במכסת נפשות, איש לפי כספו יכסו על המלמד, מלמד צדיק תמים, זכר בן ארבעים או חמישים שנה, מן החסידים ומן הפרושים יקחוהו.

המלמדים ההם, בהיות כל עסקם מנעוריהם שבתם בבית ה', התפללו בקול רם ובצעקות גדולות עד חצי היום ומעלה, ולהגות אחר-כך כיונה פותה בתלמוד, מבלי דעת על מה ולמה הם לומדים ומה תכלית ומטרת לימודם, ולזה הם קוראים לימוד תורה לשמה.  במקרא לא יבינו ועל-כן הם לוקחים דרשות הלמוד לפשט הכתוב; ובהיותם נעדרים כל ידיעת העולם, באשר דבר אין להם עם אדם, על-כן יורו משפטיהם לבני יעקב ודרכיהם לילדי ישראל והיה אמונת עתם לספר חוסן ישועות הצדיקים ורבי החסידים וקדושתם.  ומכל דברי ימות עולם ומלכי קדם הם יודעים רק את אלכסנדר מוקדון, שכבש את כל העולם עד הרי החושך, ומכל חכמי הגויים אשר מעולם ידעו רק את אריסטוטלוס, הוא אריסטוטלוס, אשר אצלו למד הרמב"ם את חכמת הרפואה, ואריסטוטלוס גילה לו הסוד הכמוס לבדו, שיש לאל ידו לברוא אדם שיחיה לנצח ולא ימות, אחר אשר ינתח איש חי לנתחים וישים אותו בכלי זכוכית גדול, ואז ישים שמה את העשבים והבשמים הידועים לו, והיו הגזרים לבשר אחד וחדש יברא, קטן כצאתו מרחם, וגדל שמה והיה לאיש ויצא וחי לעולם, ויפילו שניהם, הרמב"ם ואריסטו, גורל, מי משניהם יגזור את רעהו לגזרים, ויעל הגורל על הרמב"ם שינתח את אריסטוטלוס, ויעש לו הרמב"ם כמשפט ויהי כן.  ויהי כאשר ראה הרמב"ם, כי אריסטוטלוס הנחתך לנתחים דקים והושם בכלי הולך הלוך וגדול וצורת אדם לו כבתחילה, ויירא מאוד פן יגדל והיה לאיש ויצא מן הכלי וחי לעולם, ואמר כי אלוהים הוא וזנו כל העם אחריו, ויך הרמב"ם את כלי הזכוכית במקל אשר בידו וישבור לרסיסים, ויהי בהרימו את מטהו להכות הכלי רסיסים, ויושט לו אריסטוטלוס הקטן את ידו הקטנה להזכירו, כי תקיעת כף היתה בין שניהם לבלתי ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו, אפס הרמב"ם לא שעה אליו, כי ירא מפניו פן יתעה אחריו את בני האדם לעשותו לאלוהים.  הסיפור הזה שמעתי מפי מלמדי להועיל, אשר שמעו אותו עוד ילדים הרבה ממלמדיהם, כי שגור הוא בפיהם כמעשה למך ותובל קין אשר הרגו את קין, וכמעשה אנשי סדום אשר משחו נערה אחת בדבש ויציגוה לפני הדבורים, אשר לא יחדל מלמד בקרב ישראל לספר לתלמידיו.  סיפורים כאלה יודעים המלמדים למאות ולאלפים, והם מספרים אותם לתלמידיהם וממלאים מוחם בהבלים והזיות עד אין מספר.

גם המלמדים האלה, הרודים גם הם בתלמידיהם בפרך ופרי בל יעשון, לא מצאו חן בעיני אבי ז"ל, ולא רבו ימי לכתי לבתי חדריהם.  מתחילה ניסה אבי לקחת לי מלמד אל ביתו, ואחרי כן גמר אומר ללמדני בעצמו, והיטיב מאד לעשות.

ראשית לימודי אבי ז"ל היתה הקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זרעים, והקדמתו לס' 'יד החזקה', ואת 'מבוא התלמוד' לר' שמואל הנגיד ז"ל.  ותפקחנה עיני לדעת מה הוא התלמוד ומה מעשהו.  וטרם החילונו ללמוד איזה מסכת, הודיעני אבי בקצרה תוכן המסכתא הזאת ועל מה אדניה הטבעו, ויקרא לפני את הקדמת הרמב"ם ז"ל לפירושו למשנה של אותה המסכת.  ובימי הקיץ, בתחילת האביב, למדנו משנת 'כל ישראל' בפרק 'חלק' עם פירוש הרמב"ם, ואחר כן פרקי אבות עם פירושו בכל שבת ושבת.  בעת ההיא הייתי בן שמונה שנים, ובשנה השנית, בהיותי בן תשע שנים, ערב לב אבי ללמדני את 'שמונת הפרקים' להרמב"ם ז"ל, בטרם החילונו לחזור על פירושו לאבות.  כי לא חדל אבי ללמוד את פרקי האבות עם פירוש הרמב"ם בכל שנה ושנה, ועוד היום אזכור, כי מדי שנה בשנה בהגיעו למשנה: 'אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפר בה' (פרק ד, משנה ה), קרא באוזני את דברי הר"מ הרבה עוד לגנות את האנשים המכנים את עצמם בשם צדיקים ונוסעים בצבים ובכרכרות ואוהבים כל תענוגי בני אדם על חשבון אחרים, הזלים זהב מכיסם למלאות כל מחסורם וכל תאוותם.  ולא יכול להתאפק לשפוך עליהם חרונו וזעמו, והחליט שאי-אפשר שיהיו אנשים אלה צדיקים אשר חפץ ה' בם, כי לא כאלה דרך הצדיקים והחסידים האמיתים, כי הם לא יקבלו שכר על עבדם את ה', כי אם בזיעת אפם יאכלו לחמם בעבודתם אשר יעבדו, והרבה להביא לי ראיות מספרי התלמוד, מהתנאים ואמוראים אשר היו במלאכתם ועבודתם, ובם בחר ה' ולא בזולתם המטילים עצמם על הציבור.  כדברים האלה דיבר באוזני פעם בפעם ובהגיגו בערה אש ולהבה להטה את דבריו בצאתם משפתיו, ודבריו אלה היכו שורש בליבי ויעשו פרי, כי נפקחו עיני לבלתי לכת כעיוור אחרי מנהלו, כי אם לתור ולחקור בשכלי מה טוב ומה השכל והדעת דורשים מאתי, על כן מנעורי לא אמרתי קדוש לכל אשר אמר העם קדוש ואת מוראו לא יראתי, כי שקלתי בפלס השכל הישר ובמאזני משקל הדעת והתורה, ואם מצאתי הקדושים אשר בהארץ קלים במאזני משקל אלה, לא שמתי לבי אליהם להקדישם ולהעריצם כי תוהו הם ומעשיהם תעתועים.

בימים ההם למדתי לפני אבי ז"ל מסכת 'כתובות', ויהי כאשר הגענו לסוף פרק וי"ו (דף ס"ט ע"ב) דלג אבי ז"ל על דברי רש"י וביקש להסתירם מפני.  ויהי כאשר שאלתי את פיו, למה ייגרעו דברי רש"י אלה, כי לא נשא אותם על שפתיו כדרכו תמיד, ויען אבי ויאמר: דע בני, כי אין לנו חלק ונחלה בדברי רש"י אלה ולריק ניגע לפתור אותם כי דבריו אלה דברי דקדוק הם, אשר לא נדע אנחנו.

זאת הפעם היתה הפעם הראשונה אשר שמעתי מילת דקדוק, ואשתומם למשמע אוזני, כי לא ידעתי פתרון המלה, והרגשתי הגידה לי, כי המלה היחידה הזאת כוללת עניין גדול ורחב-ידיים, ונפשי כלתה לדעת מה הוא, ובחיפזון שאלתי את אבי וביקשתיו להגיד לי פשר דבר המלה הזאת ומה עניינה, אבל לשוא! לא היה לאבי פתרונים.  ויענני: לא ידעתי, בני! – ופניו חוורו.  ובראותו כי נבהלתי משמע תשובתו, כי מעולם לא עלה על לבי שיש דבר חכמה, אשר לא ידע אותו אבי, ויאמר כמתנצל: דע בני, כי חכמת הדקדוק גדולה ורחבה, וקשר לאדם ללמדה מעצמו על-פי ספרים בלי מורה-דרך, ומלבד זאת אין ספרי הדקדוק מצויים בכל מקום כספרי התלמוד והפוסקים וספרי יראים, ובערים שהתגוררתי מנעורי לא נמצאו לי ספרי דקדוק, ויכול להיות שהיו בקצת המקומות, אבל אני לא שאלתי עליהם ולא השתדלתי להשיגם, כי אי-אפשר לאדם ללמוד כל החכמות, ולי היה די בלימוד הספרים אשר החובה על כל איש ישראל ללמוד אותם, וזמני לא הספיק לי לעיין בספרים, שאין לי בם הכרח לעבודת ה' ולשלמות נפשי, ועם כל זה, באשר אני רואה שאתה, בני, בעל מוח, ועודך צעיר לימים, ולך נאה ויאה להשתעשע בדברי חכמה מעט, בעת שאתה פנוי מלימוד התלמוד והפוסקים, לכן אשתדל להשיג למענך ספר 'צוהר התיבה', אשר כמדומה לי שאמצאהו אצל ר' משה בעל קורא דבית-המדרש, ואולי תוכל ללמוד בו מעצמך, ואז תדע מה הוא 'דקדוק' ומה עניין החכמה הזאת.

 

לימוד הדקדוק

בערב ההוא הלך אבי ז"ל להתפלל לבית-המדרש, תחת אשר התפלל תמיד בבית-הכנסת הגדול, למען יראה שם את ר' משה בעל קורא הלך עמו לביתו ונתן לו את ספר 'צוהר התיבה', ואחר תפילת מעריב בא אבי ויבא לי את הספר.  למי אגידה ואספרה הרגשתי ברגע הוא, בפתחי את ספר והחילותי לקרוא בו? מי יבינני? – כבר החלה שמש צדקה לזרוח מעט-מעט על בני עמנו יושבי ארצנו, ולימים הבאים, אוחילה לאל, כי עוד תוסיף לזרוח, ואותי לא יבין כי אם האיש אשר ישב במחשכים כמוני ביום אז, ופתאם ראה אור גדול.  למי אגידה ואדברה ויבן? אחרישה ואשאיר לבעל נפש, לחכם ומבין מדעתו, לתאר לו הרגשותי בפתחי ראשונה את עיני לקרוא בספר, מפורש ושום שכל אשר לא ראיתי כמוהו מעודי.  נפשי אשר מילדותי כלתה לקרוא בספרים ולהוסיף ידיעות יום-יום, השתעשעה עד העת ההיא, ברגעי המנוחה, מלימוד הגמרא ומפרשיו, בספרים שהיו מצויים בבית אבי ז"ל ובבתי שכניו ואוהביו אשר ביקרתי, ואם שונים היו בענייניהם הספרים האלה, כולם היו ממין הספרים המותרים לבוא בקהל החסידים, רוצה לומר שלא נמצא בם קורטוב של חכמה ודעת.  וכבר קראתי את ס' 'שבחי הבעש"ט' ו'שבחי האר"י' ור"ח וויטאל, ספרי הצוואות הרבים וספרי מוסר, המטילים אימה ופחד על קוראיהם, וספרי הדרשות של צדיקי החסידים, כמו ס' 'קדושת לוי' ו'אור המאיר' וכדומה.  ומכולם לא נתקררה דעתי, ויותר מהם מצא חן בעיני ספר 'אור החיים' על התורה ובו הגיתי בהתמדה גדולה, כי לא ראיתי ספר טוב ממנו, אשר ימלא מאוויי לבי.  וכאשר נתעוררה בי תאוות סופרים, אשר היתה ראשית תאוותי, וכאשר הייתי כבן שבע שנים כבר לקחה את לבבי ותפת בסתר לבי לקחת קסת הסופר בידי, לקחתי לי גיליון גדול, כתבנית החומש ד' סלאוויטה עם אוה"ח, ונטיתי עליה קו והתוויתי בעט עופרת באמצע הגיליון כדמות תיבה מרובעת ואכתוב שם איזה פסוק, כאשר העלה מזלג זכרוני, ובניתי עליו דייק סביב סביב מימינו ומשמאלו, גם מעלה ומטה, ושפכתי עליו סוללות של קושיות צנומות,שדופות קדים, אשר חשבתי אז, כי קושיות עצומות הנה, ועליהן היטפתי מילתי להשיב עליהן ולדרוש הפסוק, אשר איננו אומר דרשני, כמין חומר.  ועוד אזכור כי בין המון הספרים אשר קראתי אז הביא המקרה לידי גם את ספר יוסיפון בן גוריון, ויהי אצלי שעשועים, ומני אז יגעתי למצוא עוד ספרים כאלה ולא מצאתי, כי אם פעם אחת הביא לי אבי ספר 'קאלומבוס', בלשון יהודית-אשכנזית (ז'ארגון) וימלא את כל חדרי לבי וינר לו ניר ויזרע על תלמי ליבי זרע ברך ה', כי על-ידי סיפורי הספר הזה באה חכמה בליבי לדעת את הארץ ואת העמים היושבים עליה, אשר לא שמעתי את שמם עד היום ההוא; כל הספרים האלה כאפס ותוהו נחשבו נגד ספר 'צוהר התיבה' הזה, אשר האיר עיני בתורת ה', וילמדני לדעת, כי עד הנה קרא מקרא לא יכלתי על נכון, אף שמות הנקודות לא ידעתי על נכון, ואף כי יתר סימני הקריאה כדגש חזק וקל, נח נראה נח נסתר, טעמים, משרתים ומפסיקים, מפיק ומתג ויתר הסימנים למיניהם, אשר לקחה עיני שמץ מנהם בלילה הראשון, אשר הביא לי אבי את הספר, ואשר לא הנחתיו מידי עד אשר כלה שמן הנר ויבער עד תומו וישופני חושך, אז שכבתי עוד כשעה ושתים ותידוד שינה מעיני ותנומה מעפעפי, כי הידיעות החדשות אשר קניתי לי לא הניחו לי לישון, וגם אחר אשר ישנתי סבוני גם סבבוני השוואים והדגשים והנחים והטעמים ויקומו לשחק לפני עד הבוקר.

אין לך דבר בעולם, אשר ייאמר עליו כי טוב הוא בהחלט (זולתי האור אשר עשה אלוהים, ואשר גנוז הוא אתו לצדיקים לעתיד לבוא ועין לא ראתה אותו זולתו וזולתם), ואין לך דבר, שאין לו שעה עוברת ולא לעולם חוסנו.  עברו שנים או שלושה ימים, והנה ראיתי עמל בספר הזה, אשר יומיים לפנים ראיתי בו מראות אלוהים.  כי התבוננתי על הספר ההוא והנה כבד הוא ממני, לא אוכל ללמוד אותו לבדי בלי מורה ומנהל.  ומאשר לא ידעתי מעודי מורה ומנהל טוב מאבי, ואבי הגיד לי בפה מלא, כי ידו לא תושיעני בלימוד ספר זה, אשר לא הגה בו מעולם ולא יש את נפשו לבלות ימיו בספר כזה, שאין בו שום תועלת לאיש כמוהו, אשר תורתו אומנתו, ורק לילד כמוני טוב הוא, ואם לא יועיל לא יזיק שתהיה לי ידיעה קטנה בחכמת הדקדוק ובעבור שאני בעל מוח, הייתי כמתיאש, כי לא מצאתי איש אשר יורה דרכי ויאיר נתיבתי בספר זה.

לאבי ז"ל היה אוהב נאמן ושמו ר' אהרן נתן, איש משכיל ויודע שפת עבר, ויספר לו אבי את המוצאות אותי בס' 'צוהר התיבה', וכי שרוי אני בצער על זה אשר לא אוכל ללמוד אותו בלי מורה ומורה אין לי.  ויאמר אליו ר' אהרן נתן: 'הן אמת בס' צה"ת יכבד על בנך ללמוד לבדו, אבל יש ספר אחר אשר יקל לו ללמוד אותו, כי הוא מסודר יפה בסדר מוקדם ומאוחר מן הקל אל הכבד, והוא ספר 'תלמוד לשון עברי', והוא נמצא אצל פלוני, ואף כי מחבר ספר זה היה איש, אשר אין רוח יראי ה' נוחה הימנו וחשוד הוא אצלם למין ואפיקורוס, אבל בהיות הספר עוסק רק בחכמת הדקדוק ולא בשום חקירה מחקירות האמונה, אין בכך כלום'.  וישמע אבי לעצת אוהבו וילך ויקח את ספר 'תלמוד לשון עברי' מיד פלוני ויביאהו לי ויאמר: 'בספר זה יקל לך ללמוד חכמת הדקדוק כאשר איווית, כך אמר לי ר' אהרן נתן, אבל ראה לבל תבלה זמן הרבה עליו ולא תעשה הטפל לעיקר'.

בפתחי את ספר 'תלמוד לשון עברי' הייתי כחולם חלום בעיני.  זאת הפעם הראשונה אשר ראו עיני ספר הדור בדפוסו ובאותיותיו ובתכריך אשר עליו.  כל הספרים, אשר קראתי עד היום ההוא, היו רובם נדפסים בדפוסי ארצנו הגרועים בדיו לבן על ניר שחור, לא תואר ולא הדר להם, ומה מאוד שבעו עיני נחת בראותי ספר דפוס וויען באותיות גדולות ויפות, מאירות עיניים.  כבכורה בטרם קיץ בלעתי את דבריו ויהיו בפי כדבש מתוק, ולא הנחתיו מידי עד כלותי כל החלק הראשון, וגם את הפרק הרביעי 'בהתהפכות התנועות' אשר ציווה המחבר לשמטו ולנטשו עד הגיע לפרק משקלי השמות, קראתי בסקירה שטחית בלבד, אף כי לא ירדתי לעומקה של הלכה.  ואולם כאשר הגעתי לחלק השני צר כוחי, כי מושגים חדשים נראו לי, אשר לא שמעה אוזני דבר מהם עד הנה, השתכלות ודיבור, והמה מתורגמים מלשון אשכנז אשר לא ידעתי שחרה, והייתי בעיני בראש החלק השני כאיש הבא לארץ נכריה ושומע שפת לא ישמע.

ויהי בעיר מולדתי איש אחד ושמו ר' יוסף וויזנר, והיה האיש ההוא משכיל ומבין בלשון עברית ודקדוקה וסופר מהר, גם בשפות אחרות ידיו רב לו, וידע שפת אשכנז ורוסיה ופולניה, וגם שפת צרפת לא זרה לו, ובימים ההם היה זה דבר פלא בעיר כעיר מולדתי, כי קרה מקרה האיש ההוא בילדותו לשאת אשה מעיר ברודי ולשבת שמה שנים אחדות, ובהיות לו נטיה טבעית להשכלה נקל היה לו בעיר ההיא למצוא חפצו, כי העיר ברודי מאז מעולם עיר מגדלת משכילים מבקשי דעת, וישאב יוסף שם ממעיני החכמה וישת לרווייה.  ויהי בשובו לעיר מולדתו ויעל שם את נר ההשכלה הטהורה, אז החלה רוח החכמה לפעום את קצת צעירים וילכו לבקש דעת ויוסף וויזנר היה להם לעיניים.  הן אמנם מעט היו הצעירים האלה ואיש לא ידעם ולא שם לב עליהם, כי לוא נודע הדבר ותחשב זאת להם לחטאה גדולה, אבל יען היו האנשים ההם מעטים ודרכם נסתרה ולא בסופה וסערה, לא עמד איש לנגדם להפריעם ולא נשאו חרפה ושמם לא היה לנאצה, כי לא סרו המשכילים המעטים האלה מדרכי יתר העם ומנהגיהם, כי רק בדבר הזה עוינים בני ישראל את אחיהם הצעירים ההולכים לרוח ההשכלה, בעזבם דרכי אבותיהם, נתיבות עולם, לסול להם דרך חדשה אשר לא ידע העם הזה; אשר על כן חשבתי למשפט תמיד, כי טוב לגבר, אשר נפשו איוותה להעלות נר הדעת בקרב עמו, לשאת עול מנהגיהם וללכת בחוקותיהם, ולא יחלל את קודשי העם לבלתי יחלל שמו בקרבם, אז ידיו תעשינה תושיה והושע יושיע את עמו למשהו מטיט הסכלות והבערות.  בדרך הזה הלכו רבים מנושאי דגל ההשכלה לפנים בישראל ויעשו חיל, ואחד מאלה היה הר"ר יוסף וויזנר, אשר היה עוד צעיר לימים בימים ההם (נפטר בשנת תר"ט, יום א, ח כסלו, בן חמישים ושתיים שנה).  זכור שם האיש היקר הזה לטוב, כי למחיה שלחו אלוהים גם לפני, כאשר אספר.

כפי הנראה ידע אבי ז"ל את האיש וויזנר מרחוק ויכבדהו בלבו, כי אהב אבי את המשכילים בלבו, אם אמנם לא ארח לחברה עמהם על-פי מצבו והמשרה אשר על שכמו.  וכאשר ראה אבי בצרת נפשי, כי לא אוכל ללמוד גם את ספר 'תלמוד לשון עברי' אחרי כלותי את החלק הראשון ממנו, בלי מנהל ומורה דרך, ויגל את אוזן וויזנר, כי חשקה נפשי בחכמת הדקדוק, וכי למדתי כבר בעצמי את החלק הראשון מס' 'תלמוד לשון עברי', ורק בראשית החלק הב' אזלת ידי ונפשי עלי תאבל, כי לא אוכל ללמוד הלאה.  ר' יוסף וויזנר השתומם מאד לשמוע מפי אבי, אשר נחשב לאחד גדולי החסידים, דבר כזה, ולכבוד גדול היתה לו בקשתו לבוא אל ביתו ולהראות לבנו יחידו את הדרך אשר ילך בו למצוא מבוקשו.  ולא איחר ר' יוסף למלאות שאלת אבי, ויבוא אלי ויקרא לפני את ראשית החלק הב' מס' הנ"ל עד כללי ההגיון, אשר כבדה עלי השגתם, מבלי אשר שמעה אוזני עד היום ההוא דבר מדרכי החכמה הנחוצה הזאת.  ויהי אחר אשר דיבר אתי וויזנר במועצות ודעת ויבינני את כל הנחוץ להבין ולהשכיל בדרכי ההיגיון, ויבואו דבריו כשמן בעצמותי ותאורנה עיני וכמעט נהפכתי לאיש אחר.  בעת ההיא נודע לי מס' 'תלמוד לשון עברי', כי יש ספר 'מלות ההגיון' להרמב"ם.  הרמב"ם הזה, אשר כל גאוני ישראל תוכו לרגליו, אשר כתב את 'משנה התורה' ויהי ספרו הגדול והקדוש נר לרגלי תופשי התורה ואור לנתיבות כל חכמי ישראל היושבים על כיסא ההוראה, הרמב"ם הזה כתב עוד ספר, אשר לא ידעתי את שמו בלתי היום, והספר ההוא מלמד דעת את האדם, איך ישקול במאזני השכל את מחשבותיו ודבריו ובצדק ישפוט על כל עניין ועניין! הפלא ופלא היה הדבר הזה בעיני, ואבקש לדעת את הספר ההוא.  שבתי עוד הפעם לבקש את אבי ולהתחנן אליו, כי ישיג למעני את ספר 'מלות ההגיון' להרמב"ם, אשר אולי גם אבי שמע את שמו זאת הפעם ראשונה, ור' יוסף וויזנר הגיד לאבי, כי הספר הזה נמצא אצל ר' אהרן נתן, הוא האיש אשר יעץ את אבי ראשונה לתת בידי את ספר 'תלמוד לשון עברי'.

 

מנדלסזון, לסינג, מלות הגיון – ואירוסין

כאשר הביא לי אבי את ספר 'מלות ההגיון' לא כבדה עלי עוד הבנתו, לאחר שכבר ידעתי מעט מס' תל"ע ויותר משיחות ר"י וויזנר, וכבר הקיצה רוחי וכשרונותי התעוררו, ואלך בטח לאור הספר ההוא וביאורו, אשר הגיד לי ר' יוסף וויזנר למי הוא (כי ספר 'מלות ההגיון' אשר בא לידי פעם ראשונה היה מדפוס ראשון, שלא נזכר שם המבאר עליו), ויספר לי את פרשת גדולתו של הרמבמ"ן ז"ל ורוב חכמתו, ואהי בעיני כאילו באתי פתאום אל עולם אחר: כי נפקחו עיני ואראה מראות חדשות, אשר לא עלו על רוח דמיוני עד הנה, יען כי הסיפורים אשר הקשיבו אוזני עד הנה שנים היו בתוארם ועניינם מאלה אשר החילותי לשמוע מפי וויזנר, ואינו דומה סיפור העולה משבחי הבעש"ט ומיתר הסיפורים מזה המין לסיפור היוצא מתולדות ימי חיי הרמ"ד, ומה מאוד שונים בעניינם ובתוארם וברושם אשר ישאירו בנפש השומע הצעיר לימים, על דרך משל שני הסיפורים האלה, היינו, מצד אחד, אשר קרה להבעש"ט ביום הכיפורים עם הכומר, ומצד השני, קורות הרמ"ד (ר' משה דסוי עם הכומר לאפאטר, שהציע לפניו לקבל עליו דת הנוצרים או לבטל אותה בטענות צודקות, ומה שענה לו הרמ"ד בחכמתו וברוב צדקו, עד שנשאה תשובתו חן בעיני כל החכמים הנוצרים והוכיחו את לאפאטר על פחזותו וגם לאפאטר בעצמו הודה, כי לא טוב עשה בזה.  הקורא המשכיל יוכל לשפוט בצדק מה רב רוח סיפורים כאלה ומה תגדל פעולתם בלב נער בעל דמיון חזק, אשר לא הורגל מעודו לשמוע סיפורים מחכמים כאלה, זולת סיפורי-הבל ורעות-רוח, איך ייהפך משורש כוח דמיונו וייברא לו עולם חדש, והיה לאיש אחר, אף הוא היה מתכוון להכניס בלבי מחזות נעימים, אשר לא זמותי ולא עלו על לבי, ויספר לי את כל עניין ספר 'נאטהאן דער ווייזע' של לסינג, מתחילתו ועד סופו, ויבינני בקצרה ובבירור גמור מה הוא הטעאטער, אשר לא ראיתי ולא שמעתי מעולם, ויתאר לפני כל המאורעות של הספר הנ"ל במחזות שונים, כאשר ישחקו אותם המשחקים על הבמה, וכוח דמיוני קיבל הדברים כהווייתם, ויחקו על לבי לזכר עולם, כאילו בעיני ראיתים ובאוזני שמעתי הקול מדבר מעל במת המשחקים, וכן סיפר לי גם תולדות לסינג והתרועעו עם הרמבמ"ן.

בארבעה-עשר לחודש ניסן עשה אבי ז"ל משתה (כי בכור היה, ולבלתי יתענה תענית הבכורות – האיש אשר בכל שבוע התענה לא פחות מב וה – סיים איזה מסכת ועשה משתה לכל אוהביו הבכורים) ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשארו מיום הפורים, הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי-המן.  ככה יעשה אבי כל הימים בערבי פסחים וקרא לאוהביו הבכורים, אשר אחד מהם היה ר' אהרן נתן.  ויעמדו כולם ניצבים (כי אין כיסא ואין שולחן ביום ההוא, כי כולם הוזכו והיטהרו מכל מחמצת) סביב חבית וקרש עליה מלמעלה, ואיש לחמו בידיו ועיניו עליו לבלתי יפררהו על הרצפה ויצרך בדיקה שנית.  ויהי ביום ההוא, בשנת תקפ"א, ויאכלו וישתו ויהללו את ה', ויפן ר' אהרן נתן כה וכה לבקש אותי וירא כי אינני, וישאל את אבי ויאמר: 'איה בנך יחידך אשר אהבתי?' ויבקשני גם אבי ולא מצאני, ואנוכי נחבאתי אל הכלים תחת תנור וכיריים ובידי ספר 'באור מלות ההגיון' להרמב"ם, אשר השאיל לי ר' אהרן-נתן.  ויהי כאשר ביקשוני שניהם וימצאוני וירא ר' אהרן-נתן את אשר אני עושה, ויאמר אלי: 'אי זה השער אשר אתה לומד היום' ואומר: 'השער השביעי' (הכבד מכל שערי הספר ההוא).  ויאמר רא"נ אלי: 'הנח את השער הזה, כי סגור הוא לפניך; כי אם אלי תבוא בימי החג ואאלפך בינה בשער הזה, כי כבד הוא ממך לדעת אותו לבדך'.  ואען ואומר: 'לו אדוני שמעני, קח-נא הספר בידך ושאלני, ואני אגיד לך את כל הכתוב בשעה הזה, כי ידעתיו מהחל ועד כלה'.  ויקח ר' א"נ את הספר מידי וישאלני כדברי, ואגיד לו את כל דברי השער השביעי, וייפלא הדבר בעיניו מאוד, כי בן עשר שנים הייתי בעת ההיא, וזאת לדעת, כי ספר 'באור מלות ההגיון', אשר קראתי בו אז, היה, כאשר כבר אמרתי, רק עם פירוש הרמבמ"ן (אשר גם שמו לא נקרא עליו בדפוס הראשון) ולא עם הגהות ר' יצחק סאטאנב, אשר על-ידיהן יוקל על הלומד הרבה, כנודע, ואף כי הספר הנ"ל מעתק ללשון אשכנז ומבואר יפה ביתרון באר, כל הדברים האלה לא היו לפני, רק ביאור הרמבמ"ן לבדו, וידי עשתה חיל להבין אותו על בוריו; על כן היה הדבר לפלא בעיני ר' א"נ, ויגד לאבי את תמורתו ואבי שמר את הדבר בליבו, ואותות שמחה נראו על פניו.

אחר הדברים האלה, בקיץ שנת תקפ"ב, ואני אז בן אחת-עשרה שנה ומחצה, הלוך הלכתי עם אבי ז"ל העירה ברדיטשוב, הרחוקה מעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן שנים-עשר מיל רוסיים.  בבואנו שמה התאכסנו בבית הרב הגאון המפורסם ר' ראובן, שהיה אחר-כך אב בית-דין באודיסה, ובעת ההיא ישב בברדיטשוב ונקרא בשם הרב מזיטומיר, והוא היה בנו של הרב החריף ר' יוסף אב בית-דין דקהילה קדושה קונסטאנטין-ישן ואוהב נאמן לאדוני אבי ז"ל.

ויהי היום, ואני ואבי יושבים בבית הרב הנ"ל, והנה שני אנשים באו אל הבית, שם האחד ר' יצחק, והוא מורה-הוראה בעיר קטנה ושמה צ'רניחוב הסמוכה לקרית זיטומיר, והאיש ההוא חכלילי עינים מיין שרף אשר אהב סלה, והוא כבד פה וכבד לשון, אבל מילא כרסו מתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ותורתו בתוך מעיו, והנה זה בא לנסותי בחידות עמוקות בתלמוד למען דעת אם אכשר להיות בימים הבאים חתן איש עשיר אחד בעירו ושמו ר' נחמן-ליב, אשר שלחו לבחנני.  והאיש השני הבא עמו, ואשר לא ידעתי את שמו עד היום, היה השדכן המדבר בי נכבדות אלה, והן הם אשר העירו את אבי ז"ל על-פי איגרתם לבוא עמדי לברדיטשוב להיבחן ולבוא בברית ההתקשרות עם הנגיד הנ"ל, ויגש אלי האיש הבוחן ובידו מסכת 'בבא מציעא', ויראני את המשנה-הראשונה, 'שנים אוחזין בטלית' עם הגמרא והתוספות דיבור המתחיל 'יחלוקו', ואקרא לפניו והוא שואל ואני משיב כהלכות גוברין יהודאין דבוחנין ומנסין את החתנים, ואמצא חן וחסד לפניו, וישלח את שתי אצבעותיו ויקחני בבשר לחיי ויקרא: פלא, פלא! ויפן וילך.

בלילה ההוא נקרא נקראתי אני ואבי לבית הנגיד ר' אהרן טשודניבר, מחותנו של ר' נחמן-ליב מצ'רניחוב, וכבואנו שמה מצאנו שכבר נאספו שמה אנשים הרבה, אותי ואת אבי הושיבו בראש הקרואים, ואיש אחד יושב וכותב וחותם וקרא באוזנינו אלה דברי הברית והתנאים עד תומם, והנה קערה השלכה ארצה וקול קורא באוזני: 'מזל טוב! מזל טוב!' ויאכלו וישתו בשמחה ובטוב לב, ונקם ללכת, והנה יד מחותני שלוחה אלי ואקחה מידו מורה-שעות כסף וארגז כסף אשר ישימו בו אבק הטאבאק להריח, כמשפט המחותנים בימים ההם, וגם אחרי כן, לתת מתנות כאלה לחתנים ילדים בני אחת-עשרה שנה כמוני, אשר לא ימודו עוד זמן חייהם על-פי מורה השעות והטאבאק לא יעלה עוד לריח ניחוח לאפם, אולי להגיד להם, כי בבואם בברית הנישואים עיתות הזהב יכלו ויאבדו, והביטו אל צל המעלות, לדעת כמה ירדו מרגעי חייהם, וישימו קטורה באפם לגרש את צחנת החיים, אשר יחלו להיות לזרא באפם.

מדי הלכנו לשוב אל בית מלוננו, ויעבירו לפני בתולה (ילדה בת עשר שנים) יפת-מראה, ככל הילדות אשר עוד חלב אמן על שפתותיהן, ושושני לחייהן כמעט החלו לפרוח, ויאמר אלי אבי, כי זאת היא הכלה, אשר הוכיח לי אלוהים להיות לי לאשה בימים הבאים, ואאמין לדבריו ויחשב לי לצדקה.

קמנו בבוקר השכם ונשב לביתנו העירה קונסטאנטינה-הישנה.

 

מנהגי שידוכין ואירוסין

בטרם אספר את דברי-ימי חיי מאז הייתי לחתן, אשים לנגד עיני הקורא את דרכי בני עמנו בימים ההם (ובקצת שינויים עוד גם עתה להרבה מבני עמנו), ומנהגיהם בשידוכי בניהם ובנותיהם, למען יעמדו ימים רבים לדור יבוא, אשר ישכח ממנו דרכי ומנהגי הימים שעברו.

נער כבן תשע או עשר שנים יודע כבר לדרוש בדיני ממונות ובאיסור והיתר, ועל-פי הרוב גם בהלכות קידושין וגירושין, מבלי אשר ידע עוד דרך גבר בעלמה (והנערים בעלי דעה ילמדו הסתום מן המפורש) והוא לומד התלמוד עם כל מפרשיו ומפרשי-מפרשיו עד סוף כל המפרשים אשר אין להם סוף וקץ, וכל השקלא וטריא והפלפול ובכל דקדוק הפרטים, אפילו בדיני מקדש וקודשיו, כאילו היה ההיכל על תילו עומד וכוהנים לעבודתם קמו, ושבו בנים לגבולם וכל הדבר הקשה יגישו אל השופט מבני ישראל.

בימים ההם יתנו השדכנים עיניהם בנער הלומד תורה ולו שם בבני העליה, וכל אחד ירשום בפינקסו ועלמות עין מספר סביבו, אלה יפה-פיות, ואלה בנות עשירים, ואלה ממשפחות מפורסמות, ובכל יום ויום ידברו באוזני אביו (והוא שומע), כי כבר הגיעה העת לשדך את בנו, וכי בת נדיב זה יאתה לו ושאין כיופיה בכל הארץ ושהיא מדברת בלשון פולניה כמים (זי רעדט פוליש ווי א וואסער); כי היתה לשון פולניה בעת ההיא, גם אחר אשר פרש נשר רוסיה כנפיו בכל הארץ, לשון המדינה, ויען כי פרנסות היהודים נעשו בימים ההם על-ידי נשותיהם נשי חיל, והאנשים ישבו ספונים בבתיהם או בבית-המדרש על התורה ועל העבודה, היתה מעלה גדולה לנערות ישראל ידיעת לשון פולניה, וגם האנשים אשר עזבו ברוב ימים את לימוד התורה וסרו את הכתר הזה, העטרה שאינה הולמתם מעל ראשם, היו רק כעוזרים לנשיהם בחנות להושיט לה הסחורה, וכבוא שר פולאני לקנות דבר היו האנשים מחשים או נחבים אל הכלים, כי לא ידעו דבר, והיו הנשים לבדן נושאות משרת העסק עליהן.

כשהיה הנער בן עשתי-עשרה שנה ולא נעשה עדין חתן היה מתבייש מפני הנערים בני-גילו, שכולם חתנים ובראשם מצנפת (יארמאלקע) מצופה זהב.  גם אבותיו התחילו להצטער והדאגה הזאת איננה מניחה להם לישון, יקומו וישיחו בראש אשמורות בלילה, בשעה שאשה מספרת עם בעלה: מה נעשה לבננו המופלג שיחיה, כי נערה אין בארץ שתהיה ראויה לשדך לו כדרך כל הארץ לפי מעלותיו הרמות והנשגבות.  הבעל מספר לאשתו, כי הבן שואל שאלות למלמדו, אשר אין לו מה להשיב עליהן, והאשה מספרת לבעלה, כי הבן בהתפללו בבוקר השכם, בטרם לכתו לבית רבו, יחוג וינוע כאחד הצדיקים הגדולים והמפורסמים, וגם בשעת אכילה לא יחדל מהתנועע, וחכמתו בתורה גדולה כל כך, עד שאינו יודע להבחין בין מטבע של כסף למטבע של נחושת.  כאן האב מתחיל לקונן: הנה בננו זה, יאריך ה' ימיו, עוד מעט ויהיה בן י"א שנה, ואם לא נמהר לבקש לו שידוך הגון, איך נזכה לעשות לו אפריון יחד עם סעודת הבר-מצוה? כי לא יביאו אנשים כערכנו את בניהם בברית הנישואין עד מלאות להם שנתיים בברית השידוכין.

הבוקר אור והשדכן בא ומכתב בידו משדכן חברו: 'שבת פלוני הקצין המיוחס בעיר פלונית לה עשר שנים, יפת-תואר ויפת-מראה, יודעת להתפלל, לקרוא ולכתוב ולחשוב ב'ציפער' ואביה מתחייב את עצמו ליתן לנדן בתו הבתולה הנ"ל סך כך וכך, חוץ מתנות להחתן ומזונות על שולחנו עשר שנים רצופות, וכי חפצו ומגמתו ליתן את בתו לנער חכם בתורה'.  השדכן הבקי במלאכתו מרבה דברים שרובם שקר, ואחר ההתווכחות וההשתדלות של אבי הנער להראות להשדכן, שהשידוך הזה קטן ושפל לפי ערכו, יצא השדכן בהבטחה גמורה, שעל האופנים אשר קרא במכתב חברו אבי הנער מתרצה לשדך את בנו לבת פלוני.  ביום ההוא יענה השדכן לרעהו ההיפך מכל מה שאמר לו אבי הנער, ויחייב את עצמו בשם אבי הנער לתת לנדן בנו מה שלא ציווה לו ולא עלה על לבו; כי ידע היטב שגם חברו כתב לו שקרים וכזבים, והוא משלם לו במטבע שטבע, וכל אחד מכיר בשקרות חברו ובתרמיתו, והם מחרישים לדעת היצליח השקר את דרכם.  גם השדכן מצד הכלה לא יחדל מדבר שקר על לב אביה ואמה, ככל הדברים אשר דיבר חברו מצד החתן.  ואבי הכלה לא נופל הוא מאבי החתן בגאווה וגאון וגודל-לבב, ומוכיח בראיות שאין השידוך הזה לפי כבודו ורוב עושרו; ועם כל זה יצא השדכן מלפניו שמח וטוב לב, כי סוף דבריו: 'אם אמת הדבר, כפי שכתב השדכן שמצד החתן ומה' יצא הדבר, יוגמר בכי טוב'.

לא ירבו הימים ואבי הנערה ישלח איש-עיתי, רב או מורה-הוראה או מלמד חריף, לבחון את החתן בלימודו.  אחר הבחינה (אשר על-פי הרוב החתן יצא ממנה בשלום והכסף יענה את הכול) יבואו המחותנים למקום מוגבל ביום המיועד, יתראו פנים בפעם ראשונה וידברו אודות ההתחייבות, ויימצא הדבר שכל דברי השדכנים היו שקר וכזב.  והנה יחר אף שני המחותנים ויריבו בחזקה, וכל אחד רוצה לשוב למקומו.  אז יתעורר בעל האכסניה (כי גם הוא בקושרים עם השדכנים) וירבה עליהם רעים מאנשי העיר ושכניו הקרובים אליו לפשר ביניהם ויעשו שלום.  לעת ערב יהיה אור במושבותם, ידליקו נרות ויעריכו השולחן, יפרשו עליו סדין לבן ויעמידו בקבוקי יין-שרף וצפיחות בדבש, יאספו היודעים ומכירים ויבוא החזן וקסת הסופר במותניו, ובטרם כל יתחיל לכתוב נוסח התנאים, וכשיגיע אל ההתחייבות ישאל את המחותנים – אלה אשר עוד לא שככה רוחם מכל וכל, יחדשו את המריבה על רגעים אחדים, אבל המסובים ישתדלו  לשכך חמתם ולפשר ביניהם.  הסופר גומר כתיבתו וקורא התנאים בקול רם באוזני כל המסובים.  ככלותו לקרוא, עוד דבריו האחרונים בפיו, והנה השדכן מגיח ממקומו, אשר היה נעלם ונחבא עד תום כל הריבות והקטטות, ויקרא פתאום בקול: 'מזל טוב!' ובקראו יפוצץ בזרוע עז קערת-חרש אחת, אשר ישליך ארצה ושברה לרסיסים, ועדי רגע חוטף כל אחד מכל אשר תמצא ידו קערה, פארור או סיר, ומשליך לארץ.  המנהג הזה יסודתו לזכרון אבלות על חורבן בית ה', לקיים מה שנאמר: 'אם אשכחך וגו' תשכח ימיני'.  לפתע פתאום תלבש את כולם רוח שמחה וגילה, ושתו ולעו ואכלו ושבעו, ומכל עבר ופינה יישמע קול ששון וקול שמחה; 'לחיים!' 'לשלום!' וכהתמם לשתות יקומו ללכת איש למקומו.  אז יחליפו המחותנים מתנותיהם.  וזה הדבר אשר יתן אבי הכלה להחתן (בידו או ישלח על-ידי שליח למקומו): מורה-שעות של כסף או זהב, ארגז כסף לטבק הטאבאק, מצנפת מצופה זהב, חומש קטן מאוגד בכסף, ואבי החתן שולח להכלה טבעות ונזמי האוזן של כסף וזהב, שלשלת זהב וכדומה, וזה אשר יקראו מתנות קטנות, אולם הגדולות אשר ישלחו לעת החתונה עם טלית ו'שטריימל' (כובע מזנבות הצאַבעל) להחתן ומרגליות ו'שטערנטיכיל' (כעין כתר דיאדם מצופה מרגליות ואבנים טובות) להכלה (ובימינו ה'שטריימל' וה'שטערנטיכיל' נפלו בארצנו על-ידי פקודת הקיסר ניקולאי הראשון בשנת תר"ד, נפלו ולא יוסיפו קום!).

משעה שהאב מספר לבנו שנעשה חתן (לפי שעל הרוב האבות יבואו במסורת ברית התנאים מבלי ידיעת בניהם) ומוסר לו המתנות, הוא נהפך לאיש אחר.  כשיבוא בשבת אל בית-התפילה לבוש בגדי משי ומתחת לכובע הצובל אשר על ראשו נשקף זהב מצנפתו וכל ראשו כתם פז, הנה יעמוד על מקומו ופניו מזרחה ולא ירוץ עוד הנה והנה עם חבריו כמקודם, יעלה לתורה בשבתות ובמועדים לקריאת מפטיר, והחזן כשיקרא אותו לעלות לתורה יאמר: 'יעמוד החתן פלוני'.  ובערים הקטנות נעשה חסיד להרבות כבודו וכבוד אבותיו ומתפלל בקול גדול ובנענועים, אז הוא מתחיל ללמוד אצל מלמד מפורסם וחריף, אביו כותב בכל פעם למחותנו ומספר מעלות בנו ודרכיו הטובים, והמחותן יתעורר לבקש את החתן אליו על החג הבא ראשון, על הרוב על חג השבועות, יען שבעת ההיא הדרך טובה.  בבואו שמה בלוויית מלמדו או איש אחר נכבד, אשר ישלח עמו אביו ללוותו, יוסיפו הבוחנים והלומדים להתווכח ולפלפל עמו בלימודו; ואולם האיש המלווה אותו יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד מהם, עם חסיד יתחסד, יספר לו סיפורים חדשים (שבדה מלבו) מצדיקים ישנים, וסיפורים ישנים (שכבר נאמרו ונשנו מרביים שכבר מתנו) מצדיקים חדשים, וימלא גרונם יין-שרף.  וימלא ראשם של הלומדים בדרשות של מה בכך, אשר אסף מלוא חופניו והמה כתובים על ספר 'פלפולא חריפתא' וכדומה, ובתחבולות כאלה יגן על החתן והיה לו כתרים בפני הפורענויות לבל ייתפש במצודתם, אם אין לאל יד החתן עצמו למלאות משאלות לב מחותנו על-ידי הבוחנים.  והמלמד יבשר בשורות טובות לשולחו על-ידי איגרתו שתודה לאל הכול על נכון.

החתן בהיותו בן י"א או י"ב שנה, עיתות הזהב, אשר הדמיון יקרה ברוח עליותיו וקרע לו חלוני רקיע ועודנו לא גורש מפני הנסיונות והשכל, התאווה לא דפקה עוד על פתחי לבבו בכשיל וכילפות, ותגע בו רק בשרביט הזהב אשר בידה אשר בו נחש תנחש, ראשו עודנו מלא טל הילדות והשחרות ורוח צח מרחפת עליו, רוח מלא מאלה הסיפורים וההגדות, אשר הוא קורא יום-יום בספר התורה ובפירושי רש"י, מקורות האבות, מדמשק אליעזר בלכתו פדנה ארם לקחת אשה לבן אדוניו, ויעקב ורחל וכדומה, וכל מעשי ומקרי בני-אדם בעיניו מעשי אלוהים המה; הנה הוא רואה את בת-גילו הכלה כמתת אלוהים השלוחה לו ממרום להיות שעשועים אצלו, וארבעים יום קודם יצירת שניהם הוכרז עליהם בשמים 'בת פלוני לפלוני'.  עוד לא התבונן על בתולה, יפה ממנה לא ראו עיניו, אשר לא שוטטו הנה והנה לבקשה, ולא דיבר עם אשה אפילו שיחה קלה.  היא הראשונה אשר תקשור תקוות חוט האהבה בלבו ותעורר את רגשותיו הנקיות, הצניעות והבושה מגדילות את כוח דמיונו וממלאות משכיות לבבן הרגשה צלולה וזכה אשר לא ידע שחרה, הרגשה שאין בה מאומה מחלאת התאווה הגסה, אשר לא התגאלה בה נפשו עוד ולא ידע ממנה דבר, הרגשה טהורה וקדושה הממלאת את הנפש עדן ועונג, ישבע בהקיץ תמונות וחזיונות אשר לא יבין לפתור אותם.  וכן ישוב אל ביתו בלב מלא הגות, מחכה לקץ אשר יראה את ילדת שעשועיו בבית אביו בחג הבא ראשון, להתרועע עמה שנית בשקרות-עין מבלי דבר דבר.  והיא גם היא על מחזה בחירה תתענג, תספר לרעותיה מעלותיו הרמות, איך שיבחוהו הבחונים, וכי הפליא לעשות בזמירותיו ביום השבת, אשר הוא יודע לזמרם בעל-פה בניגונים יפים כמבחר החזנים, ובתוך התהילות והתשבחות לא תשכח גם כן לספר, כי קווצותיו סדורות לו תלתלים ושפתיו אדמו כתולע וחן הוצק בהנה, ורוח התשוקה תחל לפעמה לראותו תמיד סביבה; ובתשוקה זאת לא יתערב רעיון זה ותאוות בשר, אשר לא ידעו גם שניהם, ועיניה תכלינה לעת אשר ישלח מחותנה עגלת צב לקחתה אליו על חג הבא.  הימים האלה ימים מאושרים המה! רק הם לבדם ימי הצלחת האיש היהודי, בטרם ידע העול הקשה, אשר הוא עתיד לשאת על צווארו, ומועקה על מותניו לבקש טרף בעשר אצבעותיו, בלי נחלת שדה וכרם, ובארץ זבת חלב ודבש נחלתו מדבר שממה ותקוותו מפח-נפש, להשתכר אל צרור נקוב ולבנות לו מגדל פורח באוויר ולחצוב בארות נשברים אשר לא יכילו המים ולפרנס את ביתו בעמל ויגיעה ונחלת כבוד אין לו.  כי אם לא תאיר לו ההצלחה את פניה והיתה עניות ושפלות מנת חלקו והיה דראון לכל בשר, והשם יהודי יהיה לו לחרפה מכל סביביו, ואם גם יצליח במסחרו וקניינו ועשה עושר במשפט ואמרו המקנאים אשר סביבו, כי במרמה ועושק עשה עושרו, ויבזוהו בלבם, אם גם יכבדוהו בפיהם ושפתם, כי ילווה אותם כסף בנשך.  על כן אמרתי, כי אין ליהודי בעולמו אלא ימי הילדות בלבד, הם לבדם חלקו ונחלתו, ורק עליהם יתענג בטרם ידע תבל ויושביה.

עודני זוכר את הימים הטובים האלה, עוד בתנומות עלי משכבי יעברו לפני כצללים, אבחינה בכל עיתותי, אבינה בכל אשר עבר עלי, ולא אמצא שעשועים כימים האלה אשר כהנדוף עשן נידפו ועודם חרותים על לוח לבי לזכרון נצח.

משל משלו חכמי יוון, כי ארבעה זמנים עברו על האדם על הארץ למן היום בראו אלוהים, ויקראו להם שמות: זמן הזהב, הכסף, הנחשת והברזל,            ואם קרוב הדבר להאמין, כי גם כל המין האנושי כאיש פרטי היה לו זמן הילדות (הזהב) והנעורים (הכסף) והעמידה (הנחשת) והזיקנה (זמן הברזל); הלא ביתר עוז ראה נראה מחלקות הזמנים האלה באיש פרטי.  מי הוא בכל בני-האדם, ואם היה יהיה מיוצאי ירך עניים מרודים השואלים ללחם, או אסופי מילדי זנונים הנמצא אחר הגדרות, או זרע מרעים, גנבים ושודדי לילה, מסתופפים בחגווי הסלעים ובמערות פריצים וכפריצי חיות בלילה יבקשו טרף ודם אדם ישתו חמר – מי בכל הנולדים על ברכי אלה חלאת המין האנושי, אשר לא היה לו זמן הזהב, ימי אושר ועונג, אשר לא ידע יגון ואנחה, מבלי דעת מאומה, בשבתו ערום וחשוף שת על עפר כשבת על כיסא נגידים, ורגבי חול לו שעשועים כאבני שוהם וישפה.  מכל הנעשה תחת השמש לא ידע דבר; יכבדו אבותיו ולא ידע, יצערו ולא יבין למו, תרגז הארץ תחתיו והוא לא ידע ולא חת ולא קם מפני כל הרעש עד רדתו חיים שאולה.  ומי בכל אלה אשר זמן הכסף לא היה לו? מי האיש אשר לא לקחה אותו האהבה בציצית ראשו ותרכיבהו על עב קל לעוף ביעף אל ארצות הדמיון והחלומות לחיות שמה עם אהובת נפשו, אשר בדה לו ברעיוניו כדון קישוט חיים של עונג ונחת אשר אין על עפר משלם, חיים דמיוניים ומראיהם נאווה כמראה הקשת אשר בכדורי בורית? ומי בכל אלה אשר לא חיש קל כלו ויאבדו לו הכדורים האלה וצבעיהם בנפוח בהם רוח המציאות ולא שב מארצות הדמיון האלה, ותחת הכסף יביא נחושת קלל וכל טוב דמיונו יתבלע? ואף כי ימים יבואו ויצא האיש ההוא בעול ברזל על צווארו, מדי יום-יום יתרבו צרכיו מסביב; אם אשה יקח לו והולידה בנים ובנות ועבדו הם בו בפרך, ואם אמור יאמר אחכמה ולא אביא צווארי בעול הנישואים, איכה אשא לבדי את המשא והטורח הזה – ושאף צמים חילו וזרים יאכלו יגיעו, משרתיו יגנבו משכבו מתחתיו ועל לבושו יפילו גורל, לחמו בדאגה יאכל ותאוותו לא ימלא ושפתי זרה תמוצנה דמו וחלבו עד ימות לשחת ונפשו כעפר לכל תהיה.  על כן אמרתי כי המשל הזה אמת וצדק, כי זה כל האדם.

אמנם אם לחכמי יוון ניתן צדק, הלא נתפלא הפלא ופלא על הנועם והיופי הנמצא בסיפורי תורתנו בעניין זה.  זאת התורה הקדושה לכל עם מעמים המתוקנים הוצק חן בשפתותיה וכבוד והדר מרחף על סיפוריה.  אחת דיבר אלוהים ושתיים זו שמענו: לא יכחיש שום מאמין את אמיתת הסיפורים כמו שבאו בתורה בזמן העבר, ובכל זאת עינינו לנוכח יביטו, כי גם בהווה דיבר הכתוב.  ובכן נשימה נא עין על חיי האדם הראשון בגן אלוהים בטרם אכל מעץ הדעת.  עין מי לא תשורנו, את הילד התם המתהלך על פני אשפה ודומן כמו על שושנים בגן אלוהים, המשתעשע עם ילדים כמוהו לחפור גומץ בארץ ולבנות להם בית מטיט ורפש, וילכו ערומים ולא יתבוששו.  ומי עוור עין ולב וכסיל לא יבין את זאת, כי האדם אחר אכלו מן העץ אשר בתוך הגן, הוא האדם אשר חץ פתאם – חץ האהבה – היה מכתו, עודנו בגן אלוהים, עוד לחמו ניתן ומימיו נאמנים, שארו וכסותו אבותיו עוד יתנו לו וכל מחסוריו עליהם, גם נפשו עוד נקיה מכל חלאה ורוחו לא הוטמאה בכל טמאת מעשה תעתועים, אבל קול בקרב לבו מדבר עמו תמיד בחלום ובהקיץ ואין לנפשו פתרונים, קול ישורר באוזניו פעם בפעם:

 

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ שָׁם צִתְּרָנִים יִפְרָחוּ,

מִבֵּין עֱפָאִים תַּפּוּחֵי זָהָב קַרְנֵי אוֹר יִשְׁלָחוּ,

רוּחַ צַח נֹשֵׁב מִתְּכֵלֶת שָׁמָיִם,

שָׁם שֹׁקֵט הַהֲדַס וְהַדַּפְנָא יִשְׁלַח יָדָיִם

הֲיָדַעְתָּ יָדֹעַ?

שָׁמָּה! שָׁמָּה!

מִי יִתֵּן אֲהוּבַת נַפְשִׁי יַחְדָיו נִסָּעָה כו' כו'

 

יבקש למצוא חשבון מה היה לנפשו, כי תקרב ותרחק, תבחר ותמאס, תתאווה ותקוץ, והוא לא ידע, כי אכל מפרי האהבה, אשר כל אוכליו יאשמו, יחוגו וינועו כשיכור, כי דבש מהול ברעל הוא.  עוד מעט והנה מפניו סגר הגן מבוא, והאדמה לא תתן עוד את יבולה מבלי עמל, כי בעמל נפשו ישבע לחם, ייצא האדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ונוות ביתו תחלק שללו – זכה – עזרתו, לא זכה מנוגדתו – והיה כי ירבו לו הימים ויוולדו לו בנים ובנות, ויהי ריב בין הבנים, ושלח איש ידו באחיו, למי אוי למי אבוי? האב יבכה את קשי יומו, עד יבוא יומו ונספה.  זה ספר תולדות אדם למן ברוא ה' אלהים אדם על האדמה עד היום הזה.

 

חתונה בישראל

ואם הימצא יימצא עוד בין העמים החיים עוד היום על פני האדמה עם אשר ידמה כמעט בתהלוכותיו אל ימי קדם, הלא עם צעירי בני ישראל הוא עם ספר התורה.  חתן בן י"ג שנה יוצא מחופתו ובידו עוד לא דבק מאום מכל חטאת האדם; בת-גילו תתייצב לעומתו כאם כל חי מעשה-ידי אלוהים, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, בטרם היה אליה דבר הנחש לאכול מפרי עץ הדעת.  הנער אשר לא ידע קרוא 'ראמאנען' וקול שירי-עגבים לא שמע, אשר היה לו שיר השירים דבר ה' כולו קודש קדשים, כנסת ישראל מדברת עם השכינה, וכל דבר אהבת בשר כספר החתום לפניו, לפתע פתאום ונגלו כספר לפניו עיני הנערה, אשר הוכיח לו אלוהים, וקרא את כל הכתוב שמה ברגע קטן, ושלח ידו ואכל, ונפקחו עיניו – ולא יהיה בו חטא! האומנם אם לא יסכים המנהג הזה עם כוונת ותכלית החברה, אשר ישראל שוכן בקרבה, ואני נשאתי עליו קינה בראש דברי אליך יקירי – הלא מצד השני, המוסר יקרא אל העם הזה: 'רק אתה בנת לרעי ופקודתי שמרה רוחך, ופקדת נווך ולא תחטא'!.

כשוב החתן אל בית אביב עמוס מתנות מחותנו (על הרוב ספרי הש"ס והפוסקים, אלפסי, רמב"ם וכדומה) ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האם בפרי בטנה, בקראם את איגרת המחותן המספר את תהילת בנם היקר, ובדמעות גיל וששון ינשקו מנשיקות פיהם את העלם הנחמד, ויחלו לעשות הכנות לקבל את הכלה על החג הבא בשובה ונחת.  הימים יעופו כחלום לילה, והנה באה הכלה הצעירה בלוויית אשה זקנה, אשר שלחו עמה הוריה.  מי יספר עונג האבות? מי יגיד תעלומות בני הנעורים, החתן והכלה? ילא כל עט, יקצור כל דמיון אנשים כמונו, אשר כבר גורשו מעדן גן-אלוהים, מהכיל את אשר יהגה לבם הרך.  גם הימים האלה יעברו ויחלופו, הכלה תשוב אל בית אביה, ואחריה יאיר נתיב האהבה הנקיה, נתיב לא ידעו איש נתעב ונאלח, שותה כמים תענוגי תבל ונפשו לא ידעה שבעה.  תכל נפשה לרוות דודים את בן-גילה, אשר הוא אצלה אחד בקרב כל הארץ.  והוא גם הוא בלב בוער ובהרגשה מתלקחת יחבק כל מכתב אשר תכתוב לו, ינשק את איגרותיה, אך איש לא ידע בכל אלה.  כי חשקו לא יעבור פיו, וגם מדלתי לבו החוצה עוד לא יצא.  וכי תשאלו אותו מה האהבה הזאת לו, ולא ידע השיב, כי לא ידע מה היא.

אז יחל החתן ללמוד הדרשה, אשר ידרוש ברבים בנשף חשקו ליל כלולתו לעת סעודת הלילה, אשר לזאת תיקרא סעודת הדרשה.  עניין הדרשה ההיא הוא פלפול תלמודי באיזה דין מדיני נישואין וקידושין.  ובעוד ימים אחדים יצאו המחותנים איש ממקומו עם אוהביו וקרוביו אל המקום אשר יבחרו לשכן את כלולת בניהם שם, אחר אשר הניחו מקודם את כסף השלוחים ביד שליש המרוצה לשני הצדדים.  ובטרם יצאו ללכת אל מקום החתונה והיה קודש להם יום השבת, יום משתה ושמחה לשניהם, לכל אחד במקומו.  אבי החתן יאסוף אל ביתו ביום השבת בבוקר השכם את כל אוהביו, כולם ישימו עליהם מחלצות וכל בגד יקר, והחתן ילבש בגדי החתונה וישים פעם ראשונה את ה'שטריימל' על ראשו (מגבעת יקרה מזנבות הצובל, אשר כבר בימינו אלה הוסרה מעל ראשינו בארצנו בפקודת הקיסר האדיר ניקולאי הראשון נשמתו-עדן, אשר פקד לעם ישראל ללבוש בגדי ארופה ככל תושב הארץ), עטרה שעטרו לו ליום חתונתו, ועל בגדיו מלמעלה ילבש ה'טיזליק' (בגד-משי יקר, ארוך עד כפות הרגליים ורחב מאוד, ואצילי הידים ארוכים כארוך הבגד, ועל כתף יינשא, כי לא יביאו הידיים באצילים כי אם ידו האחת אוחזת בקישורי-משי היוצאים מלמעלה אצל הצוואר מימין הבגד ומשמאלו וירכסו את ה'טיזליק' לבלתי יפול אחור.  גם הבגד הזה כבר עבר זמנו ובטל אצלנו, אבל עודנו יקר ונכבד בארץ גאליציה) כה ילכו יחדיו אל בית-הכנסת הגדול שבעיר, כי אם יהיו בתי-התפילה הרבה בעיר אחת בישראל, הנה בית-הכנסת הגדול לו יתר שאת והוא עולה על כולנה לכל דבר שבקדושה אשר יקדשו בני ישראל, והיה במשוש חתן על כלה ועזבו קרוביו ומיודעיו איש בית תפילתו בשבת ההיא ובאו כולם אל בית-הכנסת הגדול לחוג אתו את חג שמחתו ולשמוח לפני ה' בבית הקדוש אשר ישכן שמו שם, הוא מקדש מעט למעט מכל העמים.  ביום ההוא המחותן וקרוביו הם הנשיאים והנסיכים בבית ה' והראשונים לכל דבר שבקדושה, אין כיסא אשר יגדל מכיסאותם, כולם במזרח יעמודו.  הנגידים והקצינים אשר להם מקומות קנויים לצמיתות בכותל המזרחי ירדו מכיסאותם לעמוד באשר יעמדו, ויחלקו כבוד לחתן ולמחותנים.  החתן יעמוד לצד הרב והמחותנים מימינו ומשמאלו.  מהם יבחרו הקהל, חוקה אחת, לעמוד על הבימה משני קצותיה בעת קריאת התורה ולפקוד את מי יקרא החזן לעלות לתורה, מהם יכבדו להוציא ספר-תורה מן ההיכל ולהניחו לפני בני ישראל, מהם יהיו כל הקרואים לתורה.  החתן יפתח את ארון-הקודש לעת יפתח, ובעלותו לתורה יקראה החזן את שמו בקול גדול ורם יותר מאשר יקרא לכל יתר הקרואים, ואחר ינגן עם משורריו, וברגע הזה תבואנה הנשים על האנשים מעזרתן וימטירו כגשם עליהם וכמטר סוחף אגוזים, והאספסוף מבני העניים אשר בבית ה' ירוצו ולא ייעפו ויכרעו ברך ללקט את האגוזים ולשומם בילקוטם.  ככלות התפילה ילכו כל העם אל בית אבי החתן לקדש על היין ולסעוד לבם במיני מתיקה, כיד ה' הטובה עליו.

ושם בבית הכלה נקבצו נערות רבות כלילות יופי ואשה עדיה עליה, רוח חן וכבוד שפוכה עליהן ויראת שדי נוצצת מזיז עיניהן, והמנגנים בכלי שיר, אשר לא מבני ישראל המה, ינצחו בנגינות, והנה במחול תצאנה כל היום לשמח את הכלה, היושבת בתוכן כירח בין כוכבי מעל, ותעד נזמה וחליתה, ותצנוף צנפה על ראשה מצופה זהב (באנדאליק) אשר שלח לה החתן ביום שנדברו.  העטרה הזאת לא תוסיף עוד שאת על ראשה אחר כלולותיה, כי תחליפה באחרת, בצפירת תפארה כליל יופי מצופה פנינים ומרגליות (שטערנטיכל), וזהב מצנפתה יוסר והיה לכסות את מסך-החזה (ברוסטטוך), אשר תשא על לבה תמיד אחר היותה לאיש, כי כן תשאינה בנות ציון הנשואות בארצות האל, מסך עלי חזיהן לכסותו, ולא יראה הוד יופיין החוצה לעיני איש זר.  אמותינו לפני ארבעים שנה כיסו, גם עור צווארן במטפחת (העלזעל), כי צנועות היו בכל דרכיהן, ותהיינה מאושרות בארץ ובשמים, ולב בעליהן בטח בהנה, ועתה עזבו בנות ישראל דרכי אימותיהן ותלכנה נטויות גרון וזיז שדיהן לא תחשוכנה, עיני כל אליהן ישברו, ימהרו כציפור אל פח, ושלל לא יחסר.  כי למרבה המשרה ולשלל אין קץ עיני הבנות צופיות בימינו, לשלול שלל בני הנעורים ולבוז בז לבותיהם, להיות הנערים שללן ונפשם תצודנה.  לא כן הימים אשר היו טובים מאלה, לא נתנו הנערות עיניהן באחר, ואשר יבחר למעניהן אביהן הוא הקדוש.

ממחרת השבת או ביום השני יעשו האבות איש בביתו משתה לעניים, משתה שמנים, בשר ודגים ומטעמים יאכלו ושכר שעורים ישתו, ואת אשר תשיג ידו יתן להם גם מי-דבש או יין.  העניים ישבו סביב לשולחנם, והמחותנים ונכבדי בתיהם ואוהביהם ישרתו אותם להושיט להם כל מאכל ויין משתיהם לקול שרים ומנגנים ביד.  אחרי אוכלם ואחרי שתותם יצאו במחול כולם לשמח חתן וכלה כמצווה מפי חז"ל, אז יחלקו להם נדבות כסף, איש כאשר תשיג ידו וכברכת ה' עליו.  וביום השלישי יסעו המחותנים לדרכם (כי לא יצא איש ממקומו ביום השני שלא נאמר בו 'כי טוב') אל מקום המוגבל.  אבות הכלה יקדימו לבוא, כי הם יעשו את המשתה והכינו את אשר יביאו, ואחרי כן יצאו בצבים ובכרכרות לנוכח החתן להובילו בשמחות וגיל ובקול תרועת כלי שיר אל הבית אשר הכינו לו.  מנהג ישראל, שמי שאין לו מרכבה מרקדה וסוס דוהר, ישאל מאוהבו ורעו או שכנו הקרוב אליו ואף משרים אשר לא מבני ישראל, לנסוע נוכח החתן ולהביאו למקום הכלה בכבוד והדר, ואין משגיחין בשעטנז, וכבוא החתן העירה, בטרם ילך אל בית מלונו, יסוב במרכבתו את טבור הקריה והחנויות אשר בקרבה שלש פעמים.

היום ההוא, יום אחד לפני החופה, ייקרא סעודת החתן, וזה משפט היום ההוא: אחר חצות היום בשמחות תובל הכלה לבית-המרחץ בתופים ובמחולות, ונשים זקנות מרקדות לפני הכלה, והביאו במי המקווה את בשרה, לקדשה לבוא במסורת ברית הנישואים.  אז תלמדנה אותה סוד העיבור ולברך על הדלקת הנרות בלילי שבתות וימים-טובים, לפרוש חלה, ובייחוד להיבדל מבעלה בימי נידת דוותה אשר תטמא, ולספור שבעה נקיים ככתוב בתורה שבכתב ושבעל-פה, ויעתירו עליה מלים לחרות הדברים האלה בציפורן שמיר על לוח לבה, כי רק בדבר הזה תחיה בזה ובבא ותמצא חן בעיני אלוהים ובעלה, תזכה לבנים כשרים ולבנות חן צנועות, ולא תקש בלידתה ולא תמות בשעת לידתה ותבלה שנותיה בנעימים.  והיה אחרי טהרתה ושבה אל בית אביה לשוש עם נערותיה ורעותיה, אשר סביב שתו עליה, ותצאנה במחול עד הערב.  בעת ההיא ייאספו הבחורים אל בית החתן.  החתן מסב בראש לבוש בגדי חתונתו ועטרת תפארת ה'שטריימל' בראשו, והבחורים סביב לו בכבוד והדר יעטרוהו.  אפס לא כל הרוצה ליטול לו מקום סמוך להחתן יבוא ויטול; כי בכסף מלא יקנה לו מקומו, והמחיר יקח ה'בעלפער' של החתן. – 'הבעלפער' ההוא הוא רווק גדול ובריא אולם, משכמו ומעלה גבוה מכל ה'בעלפערס' ועל ראשו 'ספאַדיק' (מצנפת שעירה) גבוה מכל ה'ספאַדקים', שערותיו תלתלים שחורות סביב לראשו, ניצבו כמו נד וקפאו ממרק 'פפלוימען' או שכר שעורים אשר נטבלו בו, למען יעמדו ימים רבים ויהיה להם ברק; לבושו בגד ארוך מקיטיי שחור וחגורה שחורה על מותניו, ופעמיו יפו בנעלים שחורים נוצצים כעין נחושת קלל.

ה'בעלפער' הזה יעמוד לפני מערכת הבחורים, רגל אחת על הקרקע ורגל אחת על הספסל, ויקרא בקול דוב שכול: 'חתן דומה למלך! בחורים, שאץ געלד! לאמור, שהבחורים יקנו להם מקומות סביב להחתן, המרבה יישב לימינו והממעיט לשמאלו.  פה יתחיל המסחר, זה יתן וזה יוסיף וזה יוסיף עוד, עד האחד יגדיל והיתה לו ימין החתן לנחלה, ושב ה'בעלפער' למכור שמאלו, ואחר-כך הסמיכות לימין ולשמאל, עד אפס מקום, ואיש על מקומו יבוא בשלום, וקרה 'בעלפער' איש-מזימות, למען הרבות בצע, נועץ למכור גם ימין ושמאל הבחור הימיני, באמרו, כי גדול כבוד הבחור היושב לימין החתן, וגם שבת לימינו ולשמאלו לכבוד גדול ייחשב, והבחורים התמימים האמינו לדבריו וישימו לכסף מוצא, ועל-ידי זה הודח הבחור הימיני ממקומו אשר קנה, ובא הבחור אשר קנה את שמאלו של זה בינו ובין החתן.  אחר כי יחלקו להבחורים מיני מתיקה והם מרבים לדבר ביניהם מענין הדרשה וכדומה עד עלות המנחה, יקומו וילכו יחדיו עם החתן והמחותנים אל בית הכלה, שם יקבלו פניהם בתופים ומחולות, והנשים תרקדנה סביבם עד עת הסעודה; כי משתה אבי הכלה עושה בלילה ההוא לכבוד החתן ויכרה כרה לו ולבחוריו, והיה כאשר יגישו אל השולחן את הקערה האחרונה ('צימעס', לאמר: צום עססען) אחד הבחורים כטוב לבו ביין יהפוך הקערה על פיה וכל העדה יראו וישחקו, ויברכו ברכת המזון וילכו איש לביתו.

יום החופה הוא יום צום ותענית לחתן ולכלה, יום כיפור עוונותיהם.  עד חצי היום יתעסקו המחותנים בכתיבת השטרות שעושים ביניהם אצל רב העיר והחזן שהוא גם כן הסופר, הם ישלחו את השמש אל החתן שיקבל קניין בסודר על הכתובה דאורייתא והתוספת.  אחר הדברים האלה יבואו המשוררים בכלי שיר (כלי זמר) אל הכלה להושיבה (בעזעצען).  וזה דבר ההושבה הזאת: יכינו לה כיסא באמצע הבית וישבה עליו, ונשים בוכות תסובינה אותה ופרעו את ראשה וקלעו שערותיה ויביאו מספריים וגזרו הקלעות אחת אחת, והיא כרחל לפני גוזזיה נאלמה תשב, היא שותקת והן מקרקרות; כי לא ידעו בתולות ישראל עד הנה, כי בגזוז להן שערותיהן מרימים העטרה מעל ראשן, ושזה עטרת תפארת הנשים ומוהר הבתולות מאמן הטבע.  ולהיפך, רובן נחשבו להן השערות למעמסה יתרה, ורק אחת מני אלף במסתרים בכתה נפשה על אבדן מבחר עדיה.  ויש אשר כרתו ברית אהבה עם בעל דת אחרת, ובהגיע יום כלולותיה, בטרם ניגשו הגוזזים, ויצאה הכלה ולא יספה שוב עוד ואיננה, כי לקחת אותה דודה בזרועותיו וינוסו שניהם יחדיו.  היהודים אשר לא חשדוה על זאת, כי לא יצא עליה שם רע בנעוריה (יען הדברים האלה אמורים בכלה שגדלה כל צרכה ולא בילדה בת י"ב שנים), האמינו, כי נפלה בידי אשמדאי, שר השדים וחילו, וירימו קול בכי תמרורים לא לעזר ולא להועיל.  על-כן היה לחוק לישראל לבלתי תצא הכלה לבדה, ולא יצא החתן ערירי מפתח ביתו מפחד בלילות.  ובזמננו נפקחו עיניהן של בנות ישראל ותאמרנה כולנה, כי טובה פקודת אדונינו הקיסר ירום הודו לבלתי גזזן עוד, ברכות לראש מושל צדיק שעיניו על כל דרכי החוסים בצלו.

אז יחלו הכלי-זמר לנגן נגינות אבל ומספד מר לעורר את הנשים לבכיה (אף שהן מתעוררות מאליהן, וכל אחת הביאה הנה נגע לבבה, לזאת יחסר לחם חוקה, ולזאת צער גידול בנים, ולאחת אגרוף בעלה נגד עיניה תמיד, המכה בלי חמלה – סוף דבר כל אחת מוכנת לבכיה) ויעמוד הבדחן, אשר ברגע הזה הוא הדורש והמוכיח, ויקרא בקול גדול: 'הס!' ותיכף תרוממנה הנשים את קולן ביתר שאת ועוז.  ויקרא הבדחן המוכיח את תוכחת מוסרו בחרוזים שרוע וקלוט, בלשון העם, לא תואר ולא הדר להם, לא שכל ולא דעת, כי אם מלים בעלמא בלי טעם וריח, על דרך משל יספר להכלה: שהיום אצלה יום הכיפורים, וראוי לה לבקש רחמים שתינצל מפני היסורים, והלילה הזה לה ליל שימורים, ובן גילה הוא היפה בבחורים, על כן תרים כשופר קולה בבכי ומספד תמרורים לבקש מאל, שיהיו לנצח שניהם צרורים וקשורים; על כן תשמח היום בתולה במחול ובחור בשירים (ותוך כדי דיבור שכח שהתחיל באבל ומספד מר ותמיד הוא מסיים במילתא דבדיחותא (כי בדחן הוא!) על דרך משל: שיעשה החתן את כל אשר תגזור עליו הכלה, אף אם תשלח אותו לעבור במו אש ישמע לקול דברה; על כן תשמע היא בקולו להביא במים את בשרה (ער וועט דיך פייער אבי דו איך אין וואסער).  וכהתימו לדרוש יתחילו תיכף הכלי-זמר לנגן נגינות מחול, וייהפך פתאם לב הנשים עליהן מאבל כבד לשמחה, ותפזזנה ותכרכרנה בכל עוז סביב הכלה, בטרם מחו עוד דמעותיהן מעל פניהן, ויש אשר גם מיץ נחיריהן יזוב עוד מרוב בכין.

בעת ההיא ייאספו האנשים אל החתן וימהרו הכלי-זמר עם הבדחן ללכת שמה להושיב גם אותו.  שמה יראה הבדחן כוחו ורב אונו בגימטריאות וראשי-תיבות וסתרי תורה ובכל הדבר הקשה ואין קצה להבליו, עד אשר יגער בו הרב או אחד הלומדים – מקנאתו בחריפותו – וישם קנצי למליו, וילכו יחד אל הכלה לכסותה.  החתן ייכנס ראשון אל בית הכלה ואחריו כל אדם ימשוך.  ברגע בואו ינגנו הכלי-זמר ניגון של שמחה והבדחן ישאג כארי 'וויוואט!', והחתן זורק סודר או אדרת (הוא הדעקטוך) על ראש הכלה וישוב אחור.  ובטרם פנה עורף, והשליכו עליו הנשים מלא חופניים כשות על ראשו ועל ראש המחותנים הסובבים אותו יחול; ורק כל הנס ונמלט החוצה נקה ינקה.  ופנו ללכת משם אל החופה, אחר אשר יברכו הזקנים (אבות החתן והכלה או אבות-אבותיהם) והזקנות את הזוג בבכי ובתחנונים.

על המגרש אשר לפני בית-הכנסת, שמה ייאספו נערים ונערות, זקנים וזקנות, ומצפים על בוא הזוג.  האספסוף אשר בקרב העם, נערים ריקים ודלים, ערומים ויחפים, אוחזים ארבעת בדי החופה, אשר עליהם מלמעלה כעין הרקיע עשוי מסדין של משי.  שמש בית-הכנסת עומד שם הכן, ובידו צנצנת יין לצורך הברכה, ועוד צנצנת ריקה בשביל החתן לשבירה (אם עשיר הוא יכין למענו דקה מן הדקה שנוחה להישבר, ואם דל הוא יקח מן הבא בידו), וממרחק יישמע קול המאַרש בכינור ונבל, תוף ומצילתיים וחליל, ולאור אבוקות רבות בכבוד והדר ילכו המחותנים, ובראשם החתן לבוש בגדי כלולותיו, עליהם 'קיטל' לבן ו'טיזליק' שחור עליו מלמעלה.  הלוך וטפוף ילכו עקב בצד אגודל, ומשני צדדיו ילכו השושבינים, כולם אחוזי אבוקות שעווה, עד החופה יגיעו ויעמדו תחתיה.  אחריהם בשמחות תובל הכלה מנשים, נשי השושבינים, ועמדה לימין החתן, ומתחיל החזן עם עוזריו לשורר: 'מי אדיר על הכל כו' הוא יברך חתן וכלה'.  השושבינים ונשותיהם לוקחים הכלה ביניהם וסובבים את החתן שבע פעמים, ואחר כך בעמדם יעמודו, והכלה תשוב לימין החתן, ואומר המסדר קידושין את ברכות הקידושין לפי הנוסחא.  ונותנין להחתן ולהכלה לשתות מן היין.  אחר-כך נוטל החתן את טבעת הקידושין בידו, והרב שואל אם היא שווה פרוטה (ואפילו הטבעת של זהב, לא יחדל הרב משאול את שאלתו זאת!), ואם היא שלו? או ניתנה לו במתנה שלא על מנת להחזיר? אחר-כך החתן משים הטבעת על אצבע הכלה ואומר: 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל!' ועל הרוב השמש או הרב קורא לפניו כדי שלא יטעה.  אז מניח השמש הצנצנת תחת רגלי החתן, והחתן שוברה וכותתה ברגליו לזכרון אבל ירושלים.  אז יקרא החזן את הכתובה, ומברך הרב או החזן את יתר הברכות, ויקרא כל העם: 'מזל טוב!' ויצאו החתן והכלה מחופתם שמחים וטובי לב.  ובצאתם תדרוך הכלה בעקבה על רגל החתן, למען תמשול היא בו, וישובו אל בית הסעודה, הוא בית אבי הכלה, בתוף וכינור ומחולות ונרות דולקים.  כבואם שמה יושיבום בחדר מיוחד ויגישו לפניהם לאכול את המרק אשר יקראו דיא גילדענע יוך.  המחותנים ונשותיהם יבואו הנה, והמבשל (הוא הסארווער) יקח מתוך הקערה של הזוג ויתן לכל אחד בקערה מיוחדת מן המרק, בכסף מלא יתתנו להם, כי שלם ישלמו לו המחותנים איש כמסת ידו.  ומתחלת הסעודה: דגים, מרק, בשר, תרנגולות מפוטמות, בשר צלי ומבושל, ויין רב כיד השמחה.  בינתיים ידרוש החתן את דרשתו וכל העם שומעים.  אז יעמוד הבדחן ויפריע את החתן באמצע דרשתו, ויתחיל הוא את דרשתו בדרך שחוק והיתול, כמעשה הארלעקין המחקה את המפליאים לעשות, כקוף בפני אדם.  אחרי המהתלות האלה יקרא הבדחן: 'דרשה געשאנק'! וכל המסובים, מאבות הזוג עד הקרובים והרחוקים, כולם יתנו איש מנחתו, אלה בזהב ואלה בכסף ואלה בכלי חפץ, והבדחן יקרא בקול את שם כל אחד מהנותנים ואת אשר כילה העם להביא.

אחר הסעודה יישבו החתן והכלה על כסאות באמצע הבית (ויש אשר יחמירו להושיבם גם שניהם על כיסא אחד).  והבדחן יאמר 'גראמען' (לאמור געריימען – ריימען או חרוזים).  ה'גראמען' הם כולם הבל מעשה תעתועים, תערובות חריפות הלומדים בנוי על קו תוהו ואבני בוהו, בלול בשמן המקובלים בראשי-תיבות וסתרי-תורה וגימטריאות, והכול עשוי בשירים וחרוזים אשר תקוץ כל נפש בהם.  בחרוזים האלה יקרא את המחותנים לרקד לפני הכלה, ויוכיח מראשי-תיבות של שם כל אחד מהם, שלו נאה ולו יאה לרקד לפני הכלה.  פעם אחת שמעתי בדחן אחד שואל כדרכו: מדוע הרבנים (צדיקי הדור) כשמרקדים עם הכלה לא יתנו בידה מטפחת למען אשר תקח היא בידה ראש אחד והרב ראש השני, כמנהג כל המרקדים? כי לא כן יעשו הצדיקים האלה אשר אין יצר הרע שולט בם, ולא ייראו מפניו, ובידיים ערומות יקחו יד הכלה וירקדו עמה (ועיני ראו פעמים הרבה בנעורי, איך חיבקו הצדיקים האלה את הכלה לעיני העדה ברקדם עמה!), ותירץ כדרכו בחרוזים שזה מוכח מדברי התלמוד: 'תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה', לאמר: תנו, רוצה לומר שנו, רבנן כיצד מרקדין, איך דרך הרבנים לרקד? – 'לפני הכלה', פירוש עם אותיות הבאות לפני אותיות 'כלה', שהם אותיות י' כ' ד', ובסירוס י' ד' ך', היינו שביד יקחו הכלה ולא במטפחת! – דרשות של דופי כאלה ידרשו הבדחנים לרוב, והעם מהללים ומשבחים דרשותיהם.

כהיתמו חרוזיו ינתנו הכלי-זמר 'וויוואט', ויחל הבדחן לקרוא שב"ס (כך צריך להיות, ולא שבת כפי שסוברין ההמון, והוא ראשי תיבות: שמש, בדחן, סארווער, שהם מחלקין ביניהם את הכסף העולה מנדבת המחותנים בעת הריקוד), וכל אחד נותן לתוך ידו מטבע קטנה.  אחר-כך ינגנו הכלי-זמר פולוניז, והמחותן הקרוא יגש אל הכלה ויקח את ידה על-ידי סודר ומטפחת ויצא אתה במחול וידו לא תגע בה.  אפס בטרם יסב עמה פעם אחת וניגשו כל העם ותקעו יד אל יד, והחליפו הכלי-זמר את הפולוניז בניגון אחר המעורר קפיצה ודליגה ויפזזו ויכרכרו בכל עוז, מלבד הכלה אשר תשב על כסאה.  ככה ייעשה לכל אחד מהקרואים עד הבוקר, ובכל פעם יוסיפו לשתות ולשמוח.  אז ישליך הבדחן מעליו את אדרת הדרשנים ויהפך ל'קאַמעדיאנט' ויעמוד על ראשו, ישא סולם על שן אחת, ילבש אדרת-שיער הפוכה וילך על ארבע, יסוב הבית ויהמה כדוב, ויאחז עיניים – כי אין דבר נעלם ממנו.  ככה יבערו ויכסלו עד עלות השחר.  אז ימהרו לעשות אפריון לחתן ולכלה ויובילו אותם אל חדר משכבם בכינור ונבל ומצילתיים ובקול תרועה, והדלת יסגרו אחריהם.

מנהג ישראל הוא      לעשות סעודה של חלב, ביום שדבק החתן באשתו והיו לבשר אחד, מן בצק שנמצא בגבינה ומדובק משני קצותיו (קרעפליך).  ביום ההוא אם הכלה תפרוש את השמלה לפני זקני העדה הקרואים אל המשתה הזה, למען דעת כי היתה הכלה בתולה ואיש לא ידעה.  והיה כי לא תיטיב בעיני בעלה וירצה לשלחה מעל פניו, לא יוציא עליה שם רע לאמור, כי לא מצא לה בתולים.  המנהג הזה (ההולך הלוך וחסור בזמננו, משרבו פריצי עמנו בתוך המשפחות המיוחסות ויבושו ויחתו מתועבותיהם) רבים השיב מעוון, וכלהט החרב המתהפכת לפני מבוא הגן אשר בעדן היה המנהג הזה לבתולות רבות, ועל ידו רבות בנות עשו חיל להתקומם נגד אנשי אוון ומרמה, אשר יחליקון לשונם מחמאות להדיחן מדרך הטוב, בשוותן לנוכח עיניהן את יום הגדול והנורא, יום כלולותיהן, לעת גן נעול זה ייפתח לעיני כול, והכול ידעו איך כלה זו נכנסה לחופה.  ועד היום יישמע מפי נערות רבות מדלת העם, כי תקרינה אותן ריב ומלחמה עם רעותיהן, וקללה אותה רעותה לאמור: את צועה זונה! וענתה הנערה ביום ההוא וזעקה: יבא יום וענתה בי צדקתי לעיני כל ישראל.

הנה נא, ידידי, הארכתי עד הנה להגיד לך כל המנהגים האלה, אשר רבים מהם ידעת כמוני, ויש מאלה אשר כבר עברו ובטלו מן המציאות, ומי יודע אם לא ייבטלו ברבות הימים גם הנשארים, ואני מזכרוני כתבתי כמעט כל אשר קרה לי לעצמי.  ואם אמנם לא חשכתי פי משחוק על כמה מנהגים מאלה, בכל זאת בדרך כלל נכבדים הם בעיני מהרבה מנהגים, אשר חדשים מקרוב באו לשחת כל חלקה טובה בעם, ושמתי להמנהגים האלה מקום פה בסיפור קורות ימי חיי, יען רואה אנוכי, כי הם צוללים והולכים בתהום הנשיה, כי חסידינו,לומדינו ונבונינו – כולם קשרו עליהם קשר לבערם מקרב הארץ ולגרשם כלה.  על כן אמרתי אשימה להם יד ושם בספר הקורות הזה, אולי יגיעו לדור אחרון על עפר יקום ויגידו צדקתם לעם נולד.

ולא אכחד מפניך היום הזה, ידיד יקר, כי גם אנוכי בימי עלומי מילאתי שחוק פי ולעגתי לכל מנהג, מבלי חקור אם טוב ואם רע הוא, ויען ידעתי מפי ספרים וסופרים נבונים, שיש בין מנהגי העם הרבה מנהגים זרים אשר אין להם שום יסוד, ויש אשר יסודם מאפע ואפס והם אבק עבודה זרה, אשר נחלו היהודים מעמי –הארצות, אשר לא נגה עליהם אור ההשכלה ועוד מעשה אבותיהם עובדי כוכבים ומזלות בידים, ויקחו בני ישראל ממנהגיהם וישימו בכליהם, ויהי אחרי כן וידעו הגוים האלה, כי שקר נחלו להם אבותיהם והשליכו אחרי גוום מנהגם הרע, וישראל אשר כבר החזיקו במנהג זה, ומורי-השקר בקרבם כבר נתנו לו טעם לשבח על-פי קבלתם הכוזבה, נזהרו בו והיה קדוש; על כן פעמים רבות נפתח לבי לנהוג קלות-ראש ושחוק גם בכמה מנהגים, אשר נפקחו עיני אחר-כך לראות, כי טובים ומועילים המה, ואם לא נכתבו בתורת ה' ראויים היו להיכתב, והם כתובים באצבע החכמה ויראת ה' הטהורה.

ובכל זאת לא אסתיר מפניך את הדברים אשר כתבתי כבר (באורח שיר) זה עשרים וחמש שנים (בדובנה, אור ליום ד' ט"ו כסלו שנת תקצ"ד) על דבר משתה החתונה, ושמתיה לשחוק.  וכאשר כתבתי הדברים אז אשימם לנגד עיניך פה, לא אשנה בם כי אם השיבושים אתקן, וראית מזה מה נשתנו רעיוני בימי נעורי ממה שהם עתה וידעת, כי כמקרה הזה יקרך גם אתה, כי צעיר הנך ממני לימים.

 

חוברת שנייה

 

א

בית חותנו החסיד ורבו השיכור

בשמונה-עשר לחודש העשירי (הוא טבת), בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים וארבע שנה למספר בני ישראל, נהייתי בן שלוש-עשרה שנה (בר מצווה), ובעצם השנה ההיא, בחודש אלול, בחצי החודש, אפריון נעשה לי ובצל חופה הביאני אבי עם נערה בתולה בת שתים-עשרה שנה ושמה יהודית (אידאסיע) בת נחמן-ליב, עשיר ומחזיק חכירת היי"ש והריחיים, ושדות וכרמים, בעיר מצער טשרניחוב (שתי פרסאות רוסיות מהבירה ז'יטומיר) ובכפרים סביב לה, ושם אמה דבורה, היא היתה אשה יראת ה' ובעלת צדקה וחסד, וזכרה לא יסוף מזכרוני ומפי כל ימי חיי, כי רבו צדקותיה.

חותני היה אדמוני, ושיבה זרקה בו לא מרוב ימים כי אם מרוב עבודה, כי לא ירש עושרו מבית אביו, כי מבני עניים היה, ובעבודתו ועמלו עשה חיל ויעל למעלת העשירים בעלי נחלה, ויען כי גודל על ברכי אבותיו העניים מדלת העם בערים הקטנות, אשר לא נגהו שם קרני ההשכלה גם בימינו אלה ואף כי לפנים, וגם החוסים בצל הכסף הולכים שם בחושך עוד היום, ואף כי בני עוני ומחסור בימים שכבר עברו; על כן רחקו ממנו כל ידיעות העולם והדרך-ארץ, ולא ידע דבר בלעדי המסחר, אשר הוא עושה, והרבי, אשר הוא נוסע אליו פעם או פעמיים בשנה, ויתר הרביים הבאים פעם בפעם לעירו ומתארחים בביתו.

הרבי אשר אליו נסע חותני היה הרבי מרוזין (ר' ישראל רוזינר).  הן חותני לא ידע לבחור לו רבי, אשר יעבדהו מכל המון רבי החסידים אשר היו בימים ההמה, ובכולם האמין באמונה שלמה ובלתי-מוגבלת, כי מי כמוהו פתי יאמין לכל דבר, ואיכה לא יאמין איש בור וריק כזה באשר האמינו בימיו (אם באמת ואם למראה-עיניים) גדולים וטובים, תופשי התורה ומנהלי העם? ומה ראה על ככה לבחור לו לרבי מיוחד את הרבי מרוזין? אל-נא ייפלא הדבר בעיניך; בן היה לנחמן-ליב, אליעזר שמו, והוא נשא אשה מעיר ראדימישלי, אשר שמה בית מיוחד לחסידי רוזין, ובהיות אליעזר צעיר לימים ורך (כמוני ביום חתונתי) נקל היה לחסידי רוזין לתפשו במזימותיהם ולהוליכו לבית תפילתם ויהי אליעזר לחסיד מחסידי רוז'ין כל ימי שבתו בבית חותנו בראדימישלי, ושמו היה הולך וגדול מאוד, כי הללוהו החסידים אשר נתן על פיהם ומילא גרונם יין-שרף.  ויהי אחרי כן, כשובו לבית אביו לאכול לחם על שולחנו, אחר אשר כילה לאכול בבית חותנו כנהוג, נפל פחד הבן הצעיר על אביו, כי בלכתו מבית אביו ראדימישלי היה נער קטן ועושה מעשה נערות, לא היה יום אשר לא הוכה בלי חמלה על תועבותיו אשר עשה; היום ברח מחדר מלמדו ונחבא כל היום בגן השר לאכול מפריו, ומחר שתה לשכרון בבית שריפת היי"ש אשר לאביו, ונגלה כי לא התפלל לא מנחה ולא מעריב – אלה היו דרכיו בטרם נשא אשה, ובזאת בא לעיר ראדימישלי לשבת בבית חותנו.  ופתאום שב משם אחר שנתיים ימים והוא נהפך לאיש אחר, הדור בלבושי חסידים, והוא לבוש מעיל שחור, רכוס על החזה בלולאות ברזל, זכר ונקבה כמער איש ולויות יוצאות מאת כנפי משי, מעשה אורג המצפה את המעיל כפי תחרה סביב לצוואר ויורד על החזה מזה ומזה, מימין המעיל עד כפות הרגליים (כי כן אורך המעיל בימים ההם וסרח העודף) ומשמאלו עד האיזור אשר על מותניו, ומגבעת גדולה על ראשו שעירה ושחורה, ומקלו בכפו, אורכו אורך אליעזר וכסף על ראש המטה אשר בידו.  פיאות ראשו קלועות אל מול פניו, ואוזניו ערומות ובולטות לאחוריו כאוזני הארנבת.  עיניו הפוכות למעלה כעיני הרבי מרוזין, ושבתו וקומו ומהלכו וכל אשר הוא עושה, כאיש אשר בשגעון ינהג – ולמשוגע היום קראו לפנים איש-הרוח וקדוש נאמר לו.  על כן חרד נחמן-ליב כראותו את בנו, יוצא חלציו, הולך בדרך קדושים ומתנהג בחסידות ופחד ורחב לבבו, ועיניו אל קדוש ישראל (מרוזין) תשעינה אשר בחר בו בנו.  ומאז נסע נחמן-ליב לרוזין פעם או פעמיים בשנה, וידבר על לב הרבי לסור גם העירה טשרניחוב בלכתו למסעיו לברך את העם ולהריק את אמתחותיהם למען הביא ברכה אל ביתו.  ויהי נחמן-ליב נאמן לרוזינר – חסיד והרבי אהבו.

בבואי לבית חותני, אחרי תום ימי המשתה ואחרי שוב אבי וכל ביתו קונסטאנטינה הישנה אשר שם ביתו, אחרי אכול ואחרי שתה כל בני העיר למקטן ועד גדול שבעה ימים לילה ויום לקול כינור ומצילתיים את כל לחם חמודות ואת כל יין שרף וגפן אשר במרתף נחמן-ליב, אחרי כי שפכו עיני כנחל דמעה על היפרדי מאבי מחמד נפשי, אשר הייתי קשור בו בעבותות אהבה בלי מצרים, ואחר כי ניגרו עיני אבי מאין הפוגות על עזבו את בנו יחידו, אשר אהבת נפש אהבו, בעיר נכריה, צעיר ורך ובלי מורה ומנהל – אחר כל הדברים האלה אשר תלא לשוני לספרם ובעטי אין כוח לתארם, כאשר עודם ניצבים היום לנגד עיני, והם מסורים רק לדמיון הסתום מן המפרש – אחרי כל הדברים האלה החילותי לעסוק, כפעם בפעם בעודי בבית אבי, בלימודי הגמרא והפוסקים, פעם בביתי (אשר נתן לי חותני לשבת עם אשתי – חדר קטן ויפה) ופעם בבית-המדרש ופעם בבית רבי ומורי.

רבי ומורי היה איש אחד ששמו רבי יצחק, והוא היה בעת היא דיין בעיר טשרניחוב, אפס לפנים היה רב ואב בית דין בעיר מצער ראציב, ולקטורה היה באפיו להיקרא בשם 'הרב מראציב' (ראטשיעווער רב) והיה האיש אשר קרא לו: 'ר' יצחק' כאיש אשר לא דעת ולא תבונה לו לדעת ערכו וערך כבודו, כי בין רבנים יתחשב ויכהן פאר במקדש הרבנות אשר בקהילה גדולה ראציב, ואם אמנם לא ארכו לו שם הימים כי גורש משם בחזקת יד מתנגדיו.  אבל מי לא ידע בכל אלה, כי מעלין בקודש ואין מורידין, וכל מי שזכה פעם אחת בימי חייו לשם הגדול והקדוש 'רב', כל עוד ימי חייו ישא את שמו זה לכבוד ולתפארת, ואין ביד כל אדם לבטלו, וכל עוד בו נשמתו לא ישוב עוד 'רבי יצחק' להיות 'רבי יצחק' אשר כי היה מספר חודשים רב בראציב.  אמנם האיש אשר דיבר עמו בחלקות וקרא שמו 'הרב מראציב', האיש ההוא היה בעיניו לא כאיש חנף חלילה, כי אם כדובר אמת בלבבו ובפיו, יודע ומבין ערכו וכבוד תורתו וחולק לו כבוד הראוי לו.  ואני תלמידו חופשי הייתי מחלק לו הכבוד הגדול הזה הראוי לו בלי ספק, יען כי קראתי לו: 'רבי ומורי'!

רבי ומורי זה, ר' יצחק דיין, לפנים הרב מראציב, היה למדן גדול, מופלג בתורה, בקי בש"ס שני התלמודים ובפוסקים ראשונים ואחרונים, והיה גם כן מחודד בסברה, וכתב תשובות בענייני איסור והיתר ובמשפטים בין איש לחברו והתיר עגונות.  כתיבתו היתה יפה להלל, וידע גם כן לכתוב באותיות עבריות ככתב סופרי סת"מ, וממנו למדתי ראשונה לכתוב בכתב זה בהוד והדר.  ואם אמנם דרך הלומדים היה לו לתעב בקרב לבו.  צדיקי החסידים שבדור, בכל זאת כיחש להם ונשא פניהם בבואם העירה, כי מי יריב עמם וניקה, ולהימלט משחיתות החסידים הדורשים כל לבבות ובוחנים כליות ואין נסתר מנגד עיניהם החודרות בקרב איש ולב עמוק, הפליא עצה לעלה ולקלס את הצדיקים שכבר מתו ולא מש זכרם מפיו.  והתיחש לתלמידי המגיד מז'יטומיר (ר' אהרן, בעל המחבר ספר 'תולדות אהרן'), ועוד הגדיל תושיה ללבוש אדרת רבי החסידים, בגדים לבנים או פסים, אשר מחשוף הלבן בם בלול בצבעים אחרים.  ובהיותו עוסק גם בקבלה ובסודות האר"י, בחר דרכם וישב ראש על שולחנו בסעודה שלישית של שבת, ונאספו אליו תלמידיו ומיודעיו ופיו ממלל רברבן כאחד הרביים, עמוק עמוק מי ימצאנו, דברים אשר אין להם שחר וידבר על הפרשות ועל הפסוקים רמזים וסודות, אשר לא הבין איש ואולי גם הוא בעצמו.

באמרי 'וידבר על הפרשות וכו'' אל-נא תאמר בלבבך, קורא נעים, כי היה דברו כדבר כל אדם.  לא להונות אותך קראתיך הנה, הן הגדתי לך בראשונה כי רק אמת יהגה חיכי, ולא אכסה על פשעי עצמי ואף כי פשעי רבי ומורי וחסרונו.  ר' יצחק היה כבד-פה וערל-שפתיים והיה מגמגם בלשונו, עד כי הרבה פעמים נתעוררו שומעיו לשחוק.  אכן בדבר הזה אין כל חטא ופשע, כי אם חסרון מלידה או מרגילות.  אפס לא אכחד ממך, כי גם נתן בכוס עיניו, וכמעט לא היה יום אשר לא שתה לשכרון, אשר על כן צהלו וצהבו פניו ואש תמיד יקדה על לחייו, אשר מלאו פצעי האבעבועות, וחוטמו האיר לפניו כעמוד אש.

פעם אחת אחרתי אצלו בנשף בלילי חורף, ולמדתי ביחד עם בנו צבי ופלפלנו בעומקה של איזה הלכה, ור' יצחק ישן על מיטתו לנוכח השולחן, כי הרבה לשתות ביום הוא וישכר.  הלילה השליך הס, ודממה שוררת בכל הבית, ולא נשמע בלתי קול שנינו הוגים בתלמוד בניגון הידוע לכל הוגה בתלמוד במדינתנו, ונר קטן הדולק לפנינו גירש רק מעט מהחושך, כאשר תעשינה הכוכבים והירח המכוסים בעבים, אשר תחת  האיר את הלילה יסירו רק את המסווה מאת פני החושך ויפתחו הדלת לכל החרדות הנולדות מפחד בלילות לצאת ממסגרותיהם; ויהי בשבתנו כה וחושך מעורב באור כהה חומה לנו מימיננו ומשמאלנו, ומנוגה נגדו יציצו כל צבא בלהות צלמוות, והנה פתאום התנער ממיטתו מעט-מעט, 'הרב מראציב', ולאט-לאט קם ויעמוד על ראש המיטה, ויפתח את האיזור מעל מותניו, וירם את מסך הטלית הקטן המגיע עד ברכיו, וישלח ידיו אל מבושיו ויוציאם החוצה, ויסב פניו אל הקיר – ויסך את רגליו...

רבים שיכורים ראו עיני בימי נעורי: בית חותני היה בית ועד לחסידים ורביים שונים, אשר כל הקהל הזה חוקה אחת להם: לשתות ולשכור בכל עת ובכל שעה, וכל המרבה לשתות הרי זה צדיק גמור.  וכמה סיפורי מעשיות יש להם מצדיקים גמורים, שכל העולם עומד בזכותם, והם שיכורים כל השנה וכמעט לא יקיצו משנת שיכרותם, וכל זאת בעבור מצוה אחת שעשו בימי חייהם בדחילו ורחימו וזכו למדרגה גדולה, וכאילו, כביכול, הקב"ה דואג ומפחד תמיד פן ישובו לכסלה ועשו אח מאחת מאלה אשר לא תעשינה וכל צדקותם לא תיזכרנה, על כן מסך בקרבם רוח השיכרות, רוח עיוועים, ושתו ולעו ושכבו על ערשם מבלי עשות מאומה מטוב ועד רע עוד כל ימי חייהם.  וחיים כאלה יקרים וקדושים הם בעיני ה' צבאות, עד כי כל הזוכה להתקרב אל איש כזה ברגע שהוא מתעורר משנתו, בטרם ישלח ידו אל הגביע להפכו אל פיו, וביקש ממנו דבר, הנה כל היוצא מפי הצדיק השיכור הזה לא ישוב ריקם, כי ה' משמים משקיף עליו תמיד ועיניו צופיות ומייחלות לשאלתו, והקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים-שיכורים אלו כאיל תערוג על אפיקי מים.  כאלה וכאלה, החסידים מספרים, כבוד השיכורים ומעשה השותים לשיכרון מגיד הרבי, יום ליום יביעו: יין! ולילה ללילה יחוו: שכר! עיני ראו אותם ולא זר, ובשמחתם התערבתי.  אם אמנם לא הגעתי למדרגתם ולא זכיתי להשתכר, מרחוק צדקתם נראתה לי ועמם במחול יצאתי.

רבים שיכורים ממין אחר ראו עיני בימי נעורי: בית חותני היה בית משתה תמיד לאיכרים נוצרים, בית מכירת היי"ש לכל העם יושב טשרניחוב והגליל, והעם הזה, עם ההולכים בחושך, ראו אור גדול בבית הקדוש הזה.  שמה נאספו כל מר נפש וכל שש ושמח, אשר הוכה אחור בחצר הזר, ואשר היכה את אשתו בבגדו בה או בבגדה בו, וכל איש אשר שיח ושיג לו עם אשת רעהו, ובא אל הבית הזה ולקח את כוס היי"ש בידו, וישב שמה כאוות נפשו.  וכי יתן איש את בתו הבתולה לאיש ועשה לה הילולים, הן קצור קצרה ידו לעשות משתה ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, וביתו צר כהתכנס שמה כל רעיו ומיודעיו, שהם כל המון עם האיכרים למקטנם ועד גדולם, לכן בוא יבואו ברינה אל בית היין-שרף, הוא בית חותני הגדול ורחב-ידיים, ושם נכונו כסאות לשבת, ספסלים ארוכים כאורך הבית, ושולחנות ארוכים כמוהם, ועליהם בקבוקים, צלוחיות וצנצנות, כוסות וגביעות, למרבה, והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין שרף משתיהם.  ואיש כי ימכור לרעהו סוס או שור או שה או החגורה אשר על מותניו, ובאו שניהם אל בית היין ושתו, והיה כל הבא אל הבית ושתה עמהם, והיה כסף המקנה מחיר היין, גם הקונה ישיב ידו אל חיקו והוציא משם שנית את צרור כספו, ומשנה כסף ישלם, עד אשר ישכרו כולם ויתגלו בתוך הבית.  עיני ראו ולא זר את האנשים האלה אשר באו שמה שמחים וטובי-לב, ויהי הם שותים ומחדים בשמחה, ואיש נושק את רעהו באהבה ובחיבה – עד התקוטטם וינצו, ותהי מהומה ושערוריה וקול המולה גדולה ויכו איש את אחיו ואת שכנו הקרוב אליו מכה רבה עד שפך דם.

את כל אלה ועוד הרבה מאלה ראתה עיני, אפס כדבר אשר ראיתי מרבי ומורי ר' יצחק דיין 'הרב מראציב' לא ראיתי עד היום הזה.

כבר אמרתי, כי ר' יצחק זה היה עוסק גם כן בקבלה, אבל לא לבד בקבלה עיונית (אשר ידע כידיעת כל החסידים העוסקים בה, והיינו ידיעה שטחית מן השפה ולחוץ מבלי הבין את התוך הצפון בקליפת המלות והשמות המלאכותיות השגורות בפיהם ורחוקות מכליותיהם), כי גם בקבלה מעשית שלח ידו, ופעמים הרבה ראיתיו כותב קמיעות ופתקין לחלאים רעים, והתפאר לפני, כי הרבה להועיל לכל מרעין בישין, וגרש דבוקים הרבה בכוחו הגדול.

 

ניסיון בקבלה מעשית

עוד בנעורי בית אבי, בהיותי פחות מבן י"ג שנה, גרסה נפשי לתאבה לדעת כל רז סודות הקבלה, כי בקראי פעם בפעם ספרי רבי החסידים (כספר 'קדושת לוי' להרב מברדיטשוב, 'אור המאיר' לר' זאב מזיטומיר 'תולדות אהרן' להמגיד מזיטומיר, 'מאור עינים' לר' נחום מטשרניביל ודומיהם) לקחה אוזני שמץ מני לשונות המקובלים מבלי דעת מה ירזמון מיליהם, כשמות הספירות כח"ב, חג"ת, נהי"ם, אבא ואמא ואריך אנפין (זעיר אנפין ועתיקא קדישא וחקל תפוחין היו בני גילי משדי אמי ועל ברכיהם גדלתי, ויהיו לי שעשועים בכל יום שבת, משחקים לפני בשלוש הסעודות בנשאי על שפתי שירי האר"י ש"ל ומלים מבלי דעת הכברתי) וירא אבי ז"ל ויתבונן, כי בחלה נפשי בקריאת דברים אשר שגבו ממני, להגות ולצפצף מן השפה ולחוץ, ויראני את ספר 'שערי גן עדן' שחיבר ר' יעקב קופיל ממזריטש, אחד מגדולי המקובלים, שהוציא לאור גם כן סדר התפילה עם כוונת האר"י), ומאז ראיתיו הגיתי בו יומם ולילה, עד כי נבעו לי כל מצפוניו, ויהי לי הספר הזה מאז והלאה כתקוות חוט השני (דער פאדען דער אריאדנע), לבלתי התעות כשיכור בלכתי בישימון הקבלה ולמצוא הדרך במבוכת עקלקלותיו.  מאז פרצתי ימין ושמאל, לקחתי מספרי הקבלה מכל הבא בידי, ולא היתה תעלומה אשר שגבה ממני.  וכבר התאוויתי תאווה לאכול גם מפר"י ע"ץ החיי"ם ולא הספיקה לי הידיעה בלבד, כי חפצתי גם לעשות מעשים אשר לא יעשו ונפלאות אשר ישתוממו עליהם רבים, לחתות אש מיקוד בידי ולא תכווינה ולחשוף יין ושכר מקירות הבית, לרוץ כגבור אורח ברגלי ברגעים אחדים, אשר ירוצו הסוסים יום תמים, לעקור טירות וארמונות שרים גדולים ועצומים ממקומם ולהביאם על כנפי רוח אל המקום אשר אבחר, ויושביהם קצרי יד מהושיע תיאלמנה שפתותיהם לבלתי ענות דבר לכל שואל, רק ידיהם תעשינה תושיה לכל אשר אצווה אותו (כאשר עשה ר' אדם בעל שם), ככתוב הדר ומפורש בס' 'שבתי הבעש"ט', אשר לא ידבר שקר, חס-וחלילה).  על כן שמח מאוד לבי ותגל נפשי, כאשר נודע לי, כי רבי ומורי ר' יצחק כותב קמיעות ועוסק בקבלה מעשית, ויהי בעיני כמלאך, אשר שלחו אלוהים לפני להורות הדרך אלך בה, למען אשכיל וכל אשר אעשה יצליח.  רק דבר אחד נפלא בעיני: ידעתי, כי בין המלאכים הממונים על כל דבר בשמים ובארץ, ואשר ביד האדם להשביעם לעשות כרצונם, יש גם מלאך אחד הממונה על היין ושאר משקים, ובידו להביא לכל איש היודע להשביעהו כל המשקה אשר יחפוץ, ושתה ולעה ולא ישכר.  ואת ר' יצחק ראיתי תמיד קונה יינו במחיר, ושיכון ותימהון יאחזנו בשתותו, אמרתי, אין זאת כי אם לא ידע ר' יצחק את המלאך הגואל הזה, ועד סודו לא בא.

כבר נודע מאמר החכם 'האדם הוא מדיני בטבעו'.  אין לך אדם שאין לו חבר, לא יעשה איש דבר מטוב ועד רע בלתי אם גילה סודו לאיש בריתו על-כל-פנים אחד, אשר בחר בו לאהבה ולדבקה בו, ובייחוד בימי הנעורים, בטרם ידע הנער על-פי הנסיון, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלך.  בימי הנעורים האלה, אשר הנפש עודה חופשיה מכל חשד, ובכל אשר יפגע הנער ראשון, יבטח בו; בימים ההם יש לחבר מוצא בכל מקום בלי עמל ויגיעה רבה לחפשו.  גם אני מצאתי לי חבר אחד מני הרבה, אשר סבבוני בכחש, ויאהבני בעבור כי היתה לאל ידי לפזר יין-שרף הרבה בבית-המדרש ובבית-האסיפה של חסידי-רוזין.  כי בלי ספק יבין הקורא מעצמו מכל אשר הקדמתי, שבאתי בברית חסידי רוזין, אשר מהמונם היה גם חותני, אף-על-פי שלא רקד עמהם יחד בהיותו איש פשוט והמוני, אבל תחת זה הרבה לרקוד עמהם ולכרכר עמהם בנו אליעזר, והוא משכני אחריו בכוחו ונלוויתי אליהם.  ואם אמנם רבו כמו רבו החברים האלה, האחד אשר בחרתי בו לגלות לו סודי וכל לבי, נשא חן בעיני יותר מכולם בעבור נטייתו אל ההזייה (שווערמעריי) וחפצו ותשוקתו כמוני לעשות נפלאות העוברות גבול הטבע והמורגל.  שם הצעיר ההוא היה יעקב-יוסף, נער בעל אשה כמוני, גודל על ברכי אמונות שוא ותפל, שוקד על דלתות בית-המדרש ומתפלל עד אחר חצי היום מעצלות ורפיון-ידיים, לומד אחר התפילה מעט בתלמוד, ויותר מזה 'זוהר' ותיקונים בקול המולה גדולה מבלי הבין אף מלה אחת.  ויהי כדברנו פעם בפעם, כאשר נשארנו לדנו בבית-המדרש אחר התפילה, מהנפלאות אשר יעשו אנשי השם על-ידי שמות וקבלה מעשית, גיליתי לו פעם אחת, כי יש לי ידע ושם במלאכה זו ובקי אני בשמות הקדושים וחסר לי רק הניסיון.

מלבד רבי ומורי ר' יצחק, אשר גילה לי טפח וכיסה טפחיים מחכמתו הגדולה בקבלה מעשית, היה לי עוד איש אחד לעזר ולהועיל בחכמה הנשגבה הזאת, והוא מלמד שוטה אחד בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן ושמו אברהם-יעקב (אשר קנה לו שם באחרית ימיו וזכה לשם 'בעל שם').  האיש הפתי ההוא אסף וקיבץ כעמיר גורנה כל הספרים הנדפסים בדבר הזה, ויותר מאלה כתבי-יד מלאים הזיות והבלים, אשר אין להם שחר.  ויען שהכתבים האלה בלו מרוב ימים עד שכמעט לא ניכר רישומם, דאג מאוד שלא תאבד ח"ו תורה זו מישראל עם קדושים, ומבלתי יכולת בידו להעתיקם בכתב-ידו, בהיות כתבו כלשונו מגומגם ומטושטש מאוד, לא תואר ולא הדר לו, ביקש לו איש כלבבו, שיאמין לכל דבר סכלו והבל, ומצא אותי כלי-מוכשר לפניו, בהיות כתבי צח וברור, ויראני את כל בית-נכותו, ויתן לי כתביו לביתי בעודי נער בבית אבי להעתיקם לול מענו, ואני העתקתים משנה למענו ולמעני.

בימים ההם בא לעיר מולדתי איש אחד מלמברג ושמו ר' בריש (שנשא אשה מעירי בת ר' פייבוש מחזיק הבי-דואר) והאיש הזה פתי בפתאים עד להפליא.  והנה הוגד לי, כי נמצא אצלו בכתיבת יד ספר 'חכמתא רבתא דשלמה מלכא' שכתובים בו מאה מלכי שטנים, איש-איש עם חותמו והנפלאות אשר תיעשינה על-ידו על-ידי השבעות הכתובות שם.  חשקה נפשי מאוד להשיג הספר הזה, אשר אין ערוך לו! הלכתי אל האיש ההוא, הרביתי לדבר עמו ולהראותו כוחי ועוצם-ידי בידיעת הקבלה המעשית, הראיתי לו הכתבים הנמצאים אצלי והבטחתיו לתת לו העתק מהם, באופן שיראה לי הספר המקודש ההוא, שנמצא אצלו.  נשאתי חן בעיניו, ויתן לי הספר הזה לעת ערב שיהיה אצלי עד הבוקר, אחר שנתתי לו ערובה והבטחתיו שלא אעתיק אותו.  ולבו היה בטוח, כי יפול פחד מלכי השטנים עלי ולא אהין להעתיק אותם בלילה מפחד בלילות – אבל כל אמונתי בהבלים האלה לא עצרה כוח בעד תשוקתי לנפלאות, כיחדתי לו ולא מילאתי הבטחתי, והעתקתי את ספר עד תומו בלילה ההוא. –

כל הצפונות האלה, אשר מילאו בטני, גיליתי לחברי יעקב-יוסף ביום שנדברנו בבית-המדרש, וישמח עליהן כמוצא שלל רב, והתחלנו לעשות הכנות לנסות כוחנו בעשיית נפלאות בכוח השמות וההשבעות האלה.

ויהי היום ויבוא הרב החסיד ר' ליבוש ראפאפורט (אשר ישב בימים ההם בראדימישלי ומצודתו פרושה בטשרניחוב, כי היה שם אב"ד מרחוק ופעמיים בשנה בא ממקום מושבו שמה לשפוט את העם, ובסוף ימיו נתקבל לרב ואב"ד בקוריץ ויגוע וימת שם) לראות את שלום טשרניחוב כימים ימימה, וישב שמה חודש ימים וישפוט את העם, כאשר יעשה כל הימים מדי בואו שמה.  ויהי מקץ ארבעה שבועות או חמישה וייצא הרב מטשרניחוב ללכת הלאה לדרכו, וכל העם מקצה הולכים ללוותו משער העיר וחוצה, ומהם נוסעים בעגלות הרחק מן העיר כחמש פרסאות רוסיות (ווערסט).  ואני וחברי אמרנו ננסה הפעם אחת מנפלאותינו: הנה-נא ידענו לעשות קמיע על 'קפיצת הדרך', מה לנו לשבת בעגלה רתומה לסוסים, נלכה ברגלינו, והקמיע על צווארנו, ונראה מה יהיה; ונעש כן.

ויהי העם רצים בסוסים אחרי מרכבת הרב, ואנחנו, אני ויעקב יוסף, רודפים אחריהם ברגל, כגיבור ששנו לרוץ אורח ברגלינו לא הלכנו עוד כל ימי חיינו, כי לא הסכננו באלה אנחנו גם שנינו.  אפס גדול כח הדמיון – על כנפיו נישאנו, לא ניגפה באבן רגלנו, כי בנו חשק ויפלטנו.  רצנו רצוא ושוב עד בואנו לפתח בית-המדרש לעת מנחת הערב, והנה נער קטן יושב שם על המפתן, ואנחנו – בכוח הקמיע אשר על צווארנו, אשר שכחנו להסירה מהר מעלינו – עברנו עליו עבור ומחוץ פאתי ראשו וקרקר כל בדי עורו, ויזעק זעקה גדולה, אז זכרנו כי קמיעות על צווארנו ונמהר להסירן משם ונעמוד פתאום במקומנו כי סר כוחנו!

ימים רבים הייתי כלוא אחר-כך בביתי ולא יכולתי צאת ובוא, כי רגלי בצקו, והכאב גדול מאוד, כי לא נוסיתי באלה.  וגם יעקב-יוסף חלה ברגליו.

 

תשוקת הלימוד ובולמוס הכתיבה

בעודה נער על ברכי אבי ז"ל, בטרם הובאתי במסורת ברית הנישואין, ונפשי חשקה בתורה ובחכמה, וכל ספר אשר בא לידי לא הנחתיו, עד אם קראתי בו רב או מעט.  והספרים היו מצויים לי בבית אבי, בבתי אוהביו ובבתי המדרש והכנסת.  בתוך הספרים הרבים אשר ראיתי, באו לעיני גם ספרי קבלה הרבה, אשר שמתי עיני בם מבלי הבין דבר לאשורו, עד אשר הקרה ה' לפני את ס' 'שערי גן עדן' להחסיד ר' יעקב קופיל, והגיתי בו מהחל ועד כלה, ועלה בידי מושג כללי ומעורב בלי סדרים מחכמת הקבלה.  הקורא המשכיל, הבקי בספרים כאלה ואשר האירה החכמה את עיניו לדעת את הקבלה הזאת מספרי חכמים אמיתיים בלשוננו ובלשונות אחרות, יבין מאליו, שלא יכולתי ללמוד מס' 'שערי גן עדן' הנ"ל מאומה זולת ידיעה שטחית וצפצוף שמות החכמה (טערמינען) מבלי בוא עד חקר עניינם העמוק עד מאוד.  ובכל זאת לבי ראה הרבה חכמה ודעת במה שבינותי השאלות הרמות והנישאות, אשר עליהן הטבעו אדני החכמה הזאת, והן שאלות בריאת העולם מאין ליש והשתלשלות המציאות מגבוה מעל גבוהים עד שפל המדרגה בעולם גשמי, ואם נעלמו ממני רוב התשובות לעומקן ולתעלומות לשון המקובלים המגלים טפח ומכסים טפחיים, בכל זאת אור נגה עלי ותאורנה עיני, וקיוויתי לעת מרפא, כי ימים יבואו ואוסיף דעת.

בשבתי בבית חותני בטשרניחוב על סיר הבשר וכל טוב חותני בידי הגיתי בתלמוד ומפרשיו כאשר הסכנתי לעשות, והגיתי גם בספרי קודש תורה, נביאים וכתובים עם פירושי רש"י והמצודות (דוד וציון), קראתי בספרי צדיקים וחסידים למרבה, וביניהם גם בספרי קבלה, ובייחוד בספרי רבי חסידי-ארץ ליטא המכונים חב"ד (לאמר 'חכמה' 'בינה' 'דעת', כן יכנו את עצמם, חסידי הרב החסיד המפורסם ר' שניאור-זלמן מלאדי ואחריו בנו ר' דוב-בר שניאורזון, ובימינו אלה נכד ר' זלמן מבתו וחתן ר' בר הנ"ל ששמו ר' מנחם מנדיל) ספרי ר' זלמן ובנו ר' בר נשאו חן בעיני עד מאוד, כי מצאתי מזון לנפשי הרעבה, והגיתי בכל פעליהם, לא היה ספר מספריהם (והמה רבים) אשר לא למדתיו, וגם כתבי-יד מהרב ר' בר היושב בליבאוויץ (מקום מושב חתנו ר' מנדיל כעת) הגיעו לידי ויהיו בפי כדבש למתוק.  נפשי האוהבת סדרים ושונאת צלמוות, לא מצאה מנוח בספרי הרביים שבמדינתנו, אשר לשונם מושחת על-פי הרוב וסדר אין לספריהם; לא כן ספרי חב"ד, כולם ברורים ונכוחים למבין ובהררי קודש העבודה יסודתם, וביותר ילהיבו את נפש המליץ המתעופפת על כנפי הדמיון, ואני אשר לכך נוצרתי, להיות חלקי עם המליצים, בטרם באתי אל הנחלה אשר הנחילני ה' אחר-כך, מצאתי מנוח לכף רגלי בספרי חב"ד.

ואשר היה לי יותר לעזר ולהועיל להבין (על-פי דרכי אז) את דברי הקבלה אשר עליה נוסדו הספרים האלה, הוא ספר 'שפע טל' אשר בא לידי, ואחרי אשר הגיתי בו מראשו לסופו דמיתי, כי יודע ומבין אנוכי את החכמה הזאת על בוריה.  ולמען הקל הדרך לבוא אל שערי הגן הנעול הזה בפני רבים כגילי, מילאתי את לבי (ואני אז כבן ט"ו שנה ולא יותר!) לכתוב על לוח קיצור מספר 'שפע טל', מסודר יפה בפרקים קצרים (כפי שלמדתי מספר 'תלמוד לשון עברי', אשר ניסיתי כבר לעשות כמתכונתו חיבור על דקדוק, שקראתי שמו 'מורה שפת עבר', ונאבד ממני איזה שנים אחרי אשר חיברתיו) ובלשון קל וצח בסדר עניינים מן הקל אל הכבד ממנו, וקראתי שם הספר הזה 'פתח תקוה' (הספר הזה נאבד ממני בעניין רע בשנת תקצ"א בעיר דובוסאר בהיותי בן עשרים שנה, כאשר יסופר במקומו).  גם מרוח השירה אשר החלה לפעמי לא הנחתי ידי, וחיברתי שיר גדול בראשית הספר הנ"ל, אשר היה מיוסד על העשר ספירות וד' עולמות אבי"ע ודו פרצופין אבא ואמא, אריך אנפין וזעיר אנפין וכדומה, ובראשי החרוזות שמי ושם אבי: 'אברהם דוב בן כבוד מרנא ורבנא חיים הכהן ש"ץ ונאמן דקנסטנטין ישן'. –

השיר ההוא לא היה ראשית אוני במליצה, כי כבר אספתי במחברת, שקראתי בשם 'נתיב דעת', שירים ומליצות וחידות הרבה, שכתבתי על דרך השירים שקראתי בימים ההם, הלא המה ספרי המליצים רמ"ח לוצאטו, רנ"ה וויזל ובעלי אסופות אשר ב'מאספים' הראשונים וכדומה.  גם לא משכתי ידי מעשות כתבנית שירי הקדמונים שמצאתי בספר 'בן המלך והנזיר', 'תחכמוני' וכו'.  הספרים האלה ועוד ספרים יקרים ונכבדים מאלה, כספרי 'מורה הנבוכים' 'העקרים' ודומיהם, באו לידי בתורת שאלה מאת אוהבי בזיטומיר אשר לא אשכחהו לנצח, הוא איש חכם ונבון הר"ר יהודה וויינראב (בפי כל נקרא ר' יודל קולניס).  האיש הנכבד הזה, אשר לדאבון לבי עזב את הארץ בטרם עיתו, היה חכם גדול בספרי ישראל ואסף כעמיר גורנה ספרים הרבה יקרי המציאות, ויש אשר לא ראיתי מני אז עד היום, כספר 'הגדרים' (עם פירוש ר"י סטאנב) ספר 'הכוזרי' עם פי' הנ"ל (ה'כוזרי' עם פי' 'אוצר נחמד' כבר למדתי בבית אבי בטרם נשאתי אשה, והיה שאול אצלי מאת ר' אהרן-נתן שהזכרתי למעלה, ובעת ההיא היה יקר-המציאות מאוד, כי היה רק דפוס וויען הראשון עם פי' הנ"ל).  ס' 'נפוצות יהודה' מהרב ר"י מוסקאטו וכדומה הרבה.  ותודה רבה [אני] חייב לתת לו לדורות עולם, על כי הנני בספריו וכל אשר שאלו עיני לא מנע ממני.  על ידו נפקחו עיני לראות באור התכונה הישנה, על-פי ספר 'נחמד ונעים', אשר השאיל לי ויראני גם את הכדור אשר כוננו ידיו, כי לא ראיתי אז תבנית הכדור זולתי זה מעשה ידי ר' יהודה הנ"ל להתפאר.  וכאשר התארחתי אצלו גם פעמים בזיטומיר, הורני לדעת את כוכבי השמים וכסיליהם, אשר הראה לי בשמים ממעל בלילות.  האיש הנכבד הזה היה בעל דעה ישרה באמונה ולא נטה לאחת הקצוות, וידיו רב לו בלשון עברית, והוא היה לי למופת.  קינאתי בחכמתו ויהי לי לישועה.

בין השירים אשר באו במחברתי 'נתיב דעת' היה גם שיר אחד גדול ונכבד מפאת עניינו.  האף אמנם לא אדע אם מצאו חן בעיני השירים האלה, לו היו לנגד עיני היום הזה, ויכול להיות שכולם פיגול היו, אשר לא ירצו לבוא בקהל שירים שקולים או אפילו בלתי-שקולים; בכל זאת בזאת ישמח לבי גם היום, בזכרי כי רוח השירה החלה לפעמי עוד בילדותי, ואם הלבושים, אשר התלבשה בם אז, היו חדלי חן ויופי, אם מפאת הלשון, אשר עוד לא הבשילה אצלי כל צורכה, או מפאת מהלך הרעיונים, הנה ברבות הימים כלבוש החלפתים ויחלופו! אבל זאת ידעתי ברור, כי נמצאו ביניהם שירים, אשר ראו אותם חכמים ויהללום, ובייחוד השיר הגדול שהזכרתי, אשר עשיתי בשנת 1826 (אחרי מות הקיסר אלכסנדר הראשון מקץ שנת 1825) קינה על מות הקיסר האהוב אלכסנדר הראשון, ושיר ברכה לאחיו הקיסר ניקולאי הראשון בשבתו על כסא המלוכה אחריו, מצא חן בעיני רבים אשר ראו אותו, ואז הייתי כבן ט"ו שנה.

ובקראי בספרי הקבלה וחסידי חב"ד ניסיתי את כוחי לעשות כמעשה הרב (ר' בר מליבאוויץ) וכתבתי גם כן דרשות-חסידיות, אשר אספתים למחברת, שקראתי בשם 'שערי תפילה' (כשם אחד הספרים של הרב הנ"ל).

אם ייפלא בעיניך, קורא נעים, אשר הרביתי לכתוב כל כך בימי ילדותי, אגיד לך כי לכך נוצרתי, והנני כותב מאז ועד עתה.  וזוכרני, כשהייתי ילד רך, כמעט שלמדתי מלאכת הכתיבה, ולא ידעתי ספר זולתי ספר התורה עם פי' רש"י ופי' 'אור החיים' מר' חיים בן עטר (אשר לא היה בימים ההם בארצנו חומש בלי פירושו) מלבד הגמרא אשר למדתי – והנה ידי שלוחה לעשות כמעשה בעל 'אור החיים', וכה עשיתי: לקחתי גיליון גדול, ובידי קנה השרטוט ותיקנתי את הגיליון באופן שאוכל לכתוב באמצע איזה כתוב באותיות גדולות בכתב אשורי, על דרך משל, 'ויקרא אל משה' וגו' או 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' וגו', וסביב סביב אכתוב רבי תורתי, שאלות עד אין חקר ותשובות עד אין מספר, בלשון 'או יאמר' 'ועוד יתכן' 'ואפשר לומר' – וכלן יחד מהבל.  אין ספק אצלי שבימים ההם לא ידעתי לכתוב על נכון, כי לא למדתי עוד את מלאכת הדקדוק, ולשוני היה מגומגם, אבל תשוקתי בערה בי לכתוב ולחבר.  מדוע ולמה? לא ידעתי.  ומי מאתנו יודע עוד היום, למה הוא כותב? הן אמת שכל אחד מאתנו חושב בלבו, שהוא יודע למה הוא כותב, זה כותב ליישר הלבבות לאמונה, וזה ליישר אותם לחקירה ולכפירה באמונה, זה להורות לעם דרך החכמה, והשני להראותם שחכמת הראשון בזויה ואין בה ממש, ורק חכמתו תאיר לארץ.  ויש אשר יכתוב דברים אשר בעצמו איננו מבין, וישים תהלה באלה אשר לא יבינו כוונתו.  וכל אלה אם תשאל אותם למה הם כותבים, הנה תבער חמתם בך על אשר אינך מבין מעצמך למה הם כותבים, והלא הדבר ברור כשמש בחצי השמים לדעתם, שאם ח"ו לא יכתבו את ספריהם ייהפך העולם לתוהו ובוהו, כי מי זולתם יורה דעה? מי יבין שמועה? מי יתקן העולם? אבל ידידי הקורא! שמע הקולי והאמינה לדברי, כי כל קצפם ורוגזם עליך ועל שאלתך אותם הוא רק בעבור שלא ידעו להשיב אותך דבר על נכון באמת ובתמים על מה ולמה הם כותבים.  והתשובה האמיתית היא, כי יוצר הטבע נטע כן בלבבם – ובלבבי!

 

חסיד חב"די נלהב

בהיות אבי ז"ל שלוח-ציבור ונאמן הקהל, היה מתפלל תמיד בבית-הכנסת הגדול, ואני עמו.  ובאשר שבבתי-הכנסיות ברוב ערי ארצנו נשאר עוד קיים המנהג הישן להתפלל על-פי נוסחת אשכנז (כי לא הספיקו החסידים אשר חדשים מקרוב באו להנהיג מנהגיהם החדשים, אשר מכללם גם נוסח-תפילה חדש מעורב ממנהגי הספרדים והאשכנזים ויתר קהילות שונות יחד בלי טעם וסיבה, כי אם בבתי-התפילות הקטנות המיוחדות למענם ואשר קראו בשם 'קלויז', ומעט-מעט, כשגברה ידם, משכו מנהגיהם גם לבית-המדרש, ורק בערים הקטנות ועניות מדעת עלתה בידם לכבוד גם את בית-הכנסת).  על-כן הורגלתי מילדותי להתפלל נוסח אשכנז הישן-נושן בארצותינו אלה, אשר באו שמה אבותינו מארץ אשכנז בימי הגזירות והגירוש.  על-פי הנוסח הזה הסכן הסכנתי גם כן לומר כל הפיוטים הכתובים בסידור הגדול (הנקרא בשם 'כל בו'), כתוב על קלף ישן נושן, ומונח תמיד על העמוד אשר לפני ארון-הקודש.  כאשר יפול הטל על האדמה וכרביבים זרזיף ארץ, כן הרווני הפיוטים האלה דשן המליצה, ובייחוד פיוטי ר"י הלוי ור"ש בן גבירול וחבריהם אשר חיברו היוצרות, המאורות, האהבות, האופנים והזולות לשבתות שבין חג המצות ובין חג השבועות.  אפס בבואי לצרניחוב, העיר הקטנה והענייה מדעת, עיר שכבשוה חסידים והפכוה משורש וגירשו משם כל המנהגים הישנים, עיר שבית-הכנסת אשר בה סגור ומסוגר כל ששת חודשי החורף, וייפתח רק בימי האביב והקיץ, וגם אז לא יתפללו שם בציבור, כי אם משבת לשבת, והנוסח הבלול ומעורב מכל הנוסחאות, מעשה-ידי החסידים החדשים, התגנב גם אל בית-הכנסת, והנוסח הישן כולו גורש משם ביד חזקה – בבואי אל העיר הזאת נגררתי גם אני אחרי מנהג בני העיר והחילותי להתפלל בבית-המדרש על-פי הנוסח שקורים נוסח ספרד.  אפס חיש מהר עמדתי גם אותו והחלפתיו בנוסח חדש דחדש, הלא הוא נוסח חב"ד!

כל הכיתות החדשות יבקשו להם מנהגים חדשים להצטיין בהם ולעשות להם שם בארץ.  גם הרב מלאדי ר' זלמן, מתלמידיו של המגיד (ר' בר) ממזריטש, אשר ביקשה נפשו לייסד כת חדשה, מבלי נתק יתדות התורה שבכתב ושבעל-פה, אהל בל יצען, כי-אם לשנות דבר בדרכי החסידות ובמנהגיהם: שינה במקומות מעטים נוסח חהתפילה על-פי סידורי הספרדים, יותר ממה ששינו החסידים שלפניו, ויחבר באור רחב על סדר התפילות על-פי קבלה לפי דרכו אשר סלל לו, וישם לחוק לכל חסידיו להתפלל על פיהו.  ויהי כאשר דבקתי בחסידים האלה והגיתי בספרי הרב הזקן ובנו, איוויתי ללכת בדרכיהם גם בנוסח התפילה.  גם כל דברי ועלילותי שיניתי על-פיהם, תבנית התפילין (להיות ד' חלקי ה'של ראש' מפורדים זה מזה ומעור אחד, הקשרים 'של יד' ו'של ראש' עשוים באופן אחר).  הנחתים בברכה אחת (על 'של יד' לבד ולא על 'של ראש'), אופן העטפת הטלית, הקולות והצעקות בתפילה המיוחדת רק לחסידי חב"ד – הכול כאשר לכול למדתי מהם ובדרכיהם הלכתי, לא נפל דבר.  חותני הבור ראה וישתומם, ופחדי נפל עליו ויירא מגשת אלי בשעת תפילתי, או בלילי שבתות, כבואי לביתי אחרי התפילה והרימותי קול איום ונורא באמירת 'שלום עליכם' ' 'אתקינו סעודתא וקידוש על היין.

לא רבו הימים וייאספו סביב צעירים כמוני או גדולים ממני מעט בשנים, אשר הכנסתים תחת כנפי חב"ד וגיליתי להם סודות הקבלה על-פי ביאורי הרב, ויבואו אלי לסעוד אתי הסעודה השלישית בימי שבתות השנה ולשמוע תורה מפי.  בתחילה הגדתי להם אשר קראתי בספרי הרב בביאור רחב, ואחר-כך הוצאתי מלים מליבי ויהיו בפיהם כדבש למתוק.

כאשר נודע הדבר לאבי החכם והחסיד האמיתי ז"ל שחק ורגז, ולא היה לו נחת רוח מזה.

בימים ההם פקד ה' את אשתי (בת ט"ו שנים) ותהר ותלד בן.  כג' ימים בטרם הומל בשר עורלתו בא אבי ז"ל צרניחובה, ויסר אל בית חותני כפעם בפעם כחצות היום בימי הקיץ.  ויפן כה וכה וירא כי אינני, וישאל: 'איה בני'? ויוגד לו לאמור, כי בחדרי אני, והוא בבית אחר ממול בית מושב חותני, וכי עודני מתפלל בביתי בהתבודדות, כי כן דרכי בימים הם.  ויצו אבי, כי ילך איש לבשר לי את בואו, ויענו אותו לאמור: חלילה! לא יבוא איש אל חדרו בעת תפילתו, כי מתבודד הוא.  ולא איחר אבי ז"ל ללכת בעצמו ובכבודו.  ויהי הוא בא וישמע מאחרי הדלת את קולי וזעקתי, ויעמוד מחריש משתאה ולא בא אל החדר עד תום תפילתי.  ויהי כפתחו הדלת ואראהו, ותבוא שמחה בלבי, כי אהבתי את אבי ז"ל אהבה בלי מצרים, אפס עצרתי בעד שמחתי לבלי אסיח דעת מעבודתי את ה', ואגש אליו ואתן לו את ידי בברכה הנהוגה 'שלום עליכם'! וישמע אבי, כי ביטאתי מילת 'שלום' על פי הברה ליטאית, היינו Sholom ולא Shulom כהברה הפולנית בארצנו, וישחק אבי ויאמר אלי: 'הליטוואק' אתה, בני? ואומר: 'חבדניק!' ואני מבטא מילת 'שלום' כמבטא 'רבי' – 'טוב', השיב אבי, 'אבל אנוכי מנבא לך, כי גם דרכיך אלה כלבוש תחליפם, ולא לעולם תהיה חבדניק'.

כאשר שאלני מה יהיה שם בני, אמרתי לו שניאור-זלמן כשם רבי, וישאלני מדוע? ואומר, כי נראה לי בחלום.  'מה תארו?' שאלני אבי.  ואתאר לו תארו, וישתומם אבי, כי ידעהו פנים אל פנים.  בנסוע ר' זלמן בחזרה מטולטשין, אשר נסע שמה לדבר עם הצדיק ר' ברוך, נכד הבעש"ט, וילך בדרך קונסטאנטין-ישן, ואבי לא זכר, כי זאת תמונתו אשר ידעתי ותארו אשר הגדתי לו, שמורה אתי בזכרוני מסיפורי אבי עצמו, אשר שמעתי מפיו פעמים הרבה.

 

ב

 

קבלה, שבתאות, חסידות

פה, קורא משכיל, אעמוד על הפרק הראשון מפרקי ימי חיי, ואנוח מעט בטרם אספר לך את הקורות אותי מני אז.  ויען כי הראיתיך לדעת, כי בכל לכתי בדרך ההשכלה מילדותי, האף אמנם היה אלוהים עמדי לנהלני אורח מישור במדבר בערבה ולהגיה חשכי באופל צלמוות, בכל זאת המים הזידונים שטפוני, ונהרות איתן אשר עברו שטוף ועבור מלא רוחב ארצנו בימים ההם, משכוני וירכיבוני על במתי גליהם ועל דבשת דוכיים נשאוני גם אותי הלאה-הלאה הרחק מאוד מן המקום אשר שם החכמה בנתה ביתה.  יען הראיתיך לדעת, כי כנפי החסידה נחפזו גם הנה בכסף (אם אמנם כסף נמאס הוא קבוצת כסף ונחושת) והוא מורט למען היות לו ברק, ותאווה הוא לעיניים (אף כי איננו נחמד להשכיל), ותפרוש כנפיה אלה גם עלי ותראני כל בית נכותה למען תפוש את לבבי הרך.  אדבר-נא באזניך, קורא משכיל, דבר בעתו ממקור החסידות הזאת ומאנה באה לשום משטרה בארץ ולהיות לפח יקוש על כל דרכי אחינו בני ישראל בארץ מולדתנו המפוארה הזאת.  ואתה, ידידי הקורא, הט אוזנך ושמע ולבך תשית לדעתי. –

אמנם כל הלוחמים נגד הקבלה עשו מלחמה את שתקיף מהם, כי כבר נאחזה בקרב האומה ותשלח קציריה עד כל מנהגי העם מקצה, ותצב לה יד בשער-התפילה ולית אתר פנוי מנה.  והעם ההולכים בחושך ראו בה אור גדול ויאמינו בה ובנפלאותיה, ויהי להם דבר המקובל כדבר איש האלוהים.  ותחת אשר לפנים בישראל נמצאו המקובלים אחד בעיר ושניים במשפחה, וגם אלה בסדר דרכם, לא שינו את שמם משם כל היהודים הרבנים, ולא שינו את לשונם בספריהם, כאשר תראה בפירוש הרמב"ן, על התורה, אשר עם היותו מקובל גדול ובאו בפירושו דברי קבלה, אבל הדברים מכוסים ולשונו לשון הקודש ככל המחברים התלמודיים, בלי תערובת לשון ההסכמיי של המקובלים החדשים.  גם לא שינו את מלבושם ממלבוש כל האומה, לא לבשו לבנים למען כחש ולמען התראות כרב וגדול ליהודים.  הנה בזמן מאוחר רבו המקובלים, פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד-מאוד ותימלא הארץ אותם, ויחלו להיות גיבורים בארץ, עד אשר יאמר כמקובלים גיבורי ציד לפני ה', בחרב ובקשת (כתרגומו: בצלותא ובעותא) יבקרו בהיכל האדון ה' צבאות בשמים ממעל.  רבבות אלפי שנאן יכרעו וישתחוו לפניהם, אלוהים בשמים והמקובל על הארץ והבל הספירות והשמות מאחז ביניהם, ואין הקב"ה נוקף אצבעו מלמעלה אם אין המקובל מכוון כוונות מלמטה: קורץ בעיניו בונה עולמות, מולל ברגליו ומחריבן.  ככה יבערו ויכסלו השומרים הבלי שוא, וישנו את שמם וישימו להם שם חדש 'מקובלים' (תחת השם הישן 'יהודים' 'בני ישראל') ואחר כן, בזמן יותר מאוחר (כאשר יבוא לקמן), 'חסידים'; שינו את לשונם מלשון התורה והחכמים, וכל הבלתי-בקי בהם ובחכמתם החדשה, אשר לא ממי יהודה יצאה, לא יבין דבר אחד מדבריהם: 'אבי"ע', 'אדם קדמאה', 'טהירה עלאה', 'עתיקא קדישא', 'אור מקיף', 'אור חוזר', 'אחורים דקדושא', 'פנים ואחור', 'מיין דכרין ומיין נקבין', 'זיווג אבא ואמא', 'זעיר ונקבא', 'נקודה תחת היסוד', 'זווג פנים בפנים', 'אתערותא דלתתא', 'אתערותא דלעילא', 'צמצום', וכדומה הרבה עד אין מספר.  וגם את מלבושם שינוי להיות לאור ולמופת לבני ישראל, למען ייראו אותם ויחתו מפניהם ויעריצו ויקדישו אותם.  ויען כי יבטיחו את המון העם לעשות נפלאות בשמים ובארץ, על כן היו לקדושים בעיניהם ובשמם יתהללו.  ומי ילך נגד רוח ההמון הרב, אשר בסכלותו ישגה תמיד וברוחו הקשה יחרוך קמיו תחתם ותמיד ידו על העליונה.

ביתר שאת וביתר עז משך אבירים בכוחו איש אחד נודע ומפורסם ומקובל גדול, הוא ר' יצחק לוריא מירושלים המכונה האר"י, שחי בראשית המאה הט"ז למספר הרגיל באירופה (היינו 1509, ולמספר בני ישראל ה"א רס"ט).  הוא העמיד תלמידים הרבה בלימוד הקבלה.  והגדול שבהם היה ר' חיים וויטאל, וחיברו ספרים על שמו ועשו 'שולחן ערוך' מיוחד, הנוטה בהרבה דברים משולחן ערוך הנעשה ונתייסד על-פי דעת התלמוד, ויסודתו הזהר והקבלה, וכמעט כל גדולי וחכמי ישראל חלקו לו כבוד והאמינו בו עד היום הזה.  ובקושי גדול ניסו איזה חכמים להתקומם נגדו ונגד ס' הזוהר במה שסותר לקבלת חז"ל (עיין שאלות ותשובות חכם צבי שאלה ל"ו דף י"ז ד' ז'ולקווה, שנת תקכ"ז).  הוא האר"י שהרעיש את כל העולם בקבלתו, וכל קורותיו והסיפורים שנתפרסמו ממנו בדפוס חתולים בערפל; והיה מליץ מפואר בלשון סורי וארמי ומהודר במליצה הנקראת סאטיקרה, והובא ממנו ב'מאסף' משנת תקמ"ו מליצה שנונה בעת שנחלק עם אנשי דורו על עניין הלולב והתיומת, באופן שהוא לבדו היה מכשיר, ורבו עליו חבריו ופסלוהו, ושלח להר"ר פרץ לעזרו וכה אמר: 'רבים אומרים זנתה תמר1 ואני יחיד מה אענה [ומה] (ו) אומר? עליך פרץ להפוך בזכותה, אמך היא לא תגלה ערוותה'.  שיריו שחיבר לשלוש סעודות יום השבת ידועים ומפורסמים באומה, והם בנויים על עומק חכמת המליצה והשיר וסודות הקבלה ארוגים בם.  ויש ממנו גם שירה נעימה בלשון הקודש מתחלת: 'ידיד נפש אב הרחמן' כו', והיא נדפסת כמעט בכל סידורי התפילות של הספרדים והחסידים, כי היה האיש גדול מאוד, נשיא וראש בישראל וכל היוצא מפיו קדוש יאמר לו.

בחצות המאה הי"ז למספר הרגיל (1648 – ה"א ת"ח למספר בני-ישראל) קם האיש המרעיש שבתי צבי, והתחיל להראות נפלאותיו בעיר איזמיר (היא סמירנה) והתעה הרבה מבני ישראל אחריו על-ידי נושא כליו, הוא נביאו נתן העזתי, ועשה עצמו למשיח, ונשתמש בס' הזוהר ובקבלה עיונית ומעשית, ונביאו מצא רמזים עליו בס' הזוהר שהוא המשיח.  רבים מחכמי ישראל התקוממו נגדו ככתוב על ספר 'ציצת נובל צבי' להרב החכם גאון יעקב הר"ר יעקב שאשפורטאס מעיר סאלעה בברבריה, שהיה ממונה של קיסר מארוקו ומכובד גדול באמסטרדאם ומורה בבית חינוך הרבנים שמה, הוא היה בזמן משיח השקר ההוא והתקומם נגדו, והרב הגאון ר' יעקב עמדן הוציא לאור קיצור ספר הנ"ל בדפוסו באלטונא.  המשיח השקר שבתאי צבי בראותו עמל בישראל וכשל כוחו לאסוף מחנה עצומה ולמרוד במלכות, וירא ויתבונן, כי הוא הולך למות בבזיון וחרפה ולמה זה לו בכורת מלכותא דמשיחא, ויקם וימר דתו בדת הישמעאלים ויימלט ממיתה.  ועם כל זה אמונתו הכוזבת עד היום לא נתבטלה לגמרי, כי עוד נמצאים יהודים במוראביה המאמינים בו שיבוא ויגאלם.

מן אז התחילה קבלת האר"י ותועבת שבתי צבי להשתמש בערבוביה, כי אין מורה לישראל להורותם הדרך אשר ילכון והספרים אשר ילמדון.  הספרים פתוחים לפני כל איש וכל הרוצה ללמוד יבוא ויטול מן הבא בידו.  ויען כי סגנון לשון תלמידי האר"י וכת ש"צ דומה והמון הקוראים אינם יודעים להבדיל זה מזה, הלכו שתי השיטות אחוזי יד והעם ההולכים בחושך טעו אחריהם והיו טרף לשיניהם, והיה כל הנמלט מן הארי ונשכו הנחש והעולה מן הפחת ונלכד בפח.  כאשר הראיתי למדי במחברתי 'מתג לחמור' (והוא קונטרס אחרון למאמרי 'מחסום לשור', שעשיתי נגד מבקר ספרי ידידי הרב החכם רי"ב לווינזון זצ"ל) מה שבא מדברי מינות בס' 'חמדת הימים' המלא דברי קבלה וסודות על כל גדותיו והראיתי שסודותיו מתנגדות לאמונת ישראל ומחברו היה מן כת ש"צ.  מן התערובת הזאת יצאה הכת החדשה, שהתחלתה במאה שלפנינו, בימי מורנו הרב החכם ר' משה מדסוי זצ"ל, והיא כת החסידים.

השם חסיד היה יקר בימים הראשונים.  ואמרו בתלמוד שחסיד טפי מצדיק (הפך מחסידי זמננו המכנים לרבם בשם צדיק ולעצמם חסידים).  ורבותינו ז"ל התפלאו על דוד המלך עליו השלום, באמרו: 'שמרה נפשי כי חסיד אני': 'וכי דוד קרי לנפשי' חסיד?' – והיה נמצא אחד בכמה דורות שנתפרסם בזה השם, כמו, על דרך משל, בדורו של הרמב"ם ז"ל (ד"א תתצ"ג – 1133) היה ר' יהודה חסיד בעל הצוואה; בדורו של ר' משה לוצאטו (ה"א ת"ק – 1740) היה ר' אברהם חסיד מאמסטרדם, וכדומה כמה חסידים מפורסמים, והם החרדים על דבר ה' וגוזרים גזירות על עצמם להיות פרושים מן העולם, יושבים בתענית ושוקדים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שלושת עמודי העולם, ואין לבם נמשך אחר תאוות העולם הזה, מסתפקים במועט ואוהבים לחיות חיי צער, לפי שכך היא דרכה של תורה, שמחים ביסורים ומקבלים אותם באהבה, יין ושיכר לא ישתו, את אשת רעיהם לא ידברו ולא יראו בפניה, ואינם רגילים אפילו אצל נשותיהם כי-אם בלילי טבילתן לקיום המין בלבד ולשם מצוות עונה ופריה ורביה.  זה היה דרך החסידים מעולם אנשי השם, גיבורי כוח לכבוש את יצרם, אשר על כן מעט היו, כי לא רבים יקבלו עליהם חומרות כאלה.  ועל-כן לא היו נחשבים לכת בפני עצמה, כי אם ליקרים ונכבדים בתוך יתר אחיהם בעלי התלמוד (כאשר היו לפנים בישראל כת האיסיים היקרים והנכבדים שבכת הפרושים כעדות יוסיפון בן מתתיהו הכהן), והיו שואלים בדבריהם, כאשר ישאל איש בדבר אלוהים (ממש כאשר קרה לפנים עם האיסיים).

ויען כי היה מדרך החסידים ההם לעסוק בנסתרות הקבלה (כמו שהיו גם האיסיים עוסקים בסודות, ואולי מהם יתד להקבלה המאוחרת) ולנהוג מנהגים על-פי-הקבלה, מאהבתם את החומרות היתרות (וזה היה באמת צד הפחיתות שבהם, אשר לא יימלט מהנה אחד משוכני בתי חימר); על-כן נתחלף העניין ברבות הימים, והתחילו לכנות כל עוסק בקבלה ונוהג על-פיה בדברים של מה בכך בשם חסיד.  ולא לבד עוסק בקבלה; כי אם גם הנוטה אחריה מבלי דעת אותה המאמין בה בלי טעם וסיבה כפתי המאמין לכל דבר.  לא לבד הנוהג על-פיה, כי אם כל הנוהג מנהגים זרים בלי סיבה כלל רק לעורר השתוממות ההמון, נקרא חסיד (כמו שראיתי בנעורי בעיר טשרניחוב, שבא שמה איש יהודי ממדינת פולין, לא נודע מי הוא ומה טיבו, ויבוא יום-יום לבית-המדרש להתפלל – לא בציבור, כי הוא החל תפילתו אחר שכילו כל המתפללים את תפילתם בציבור – בזעקות גדולות ונוראות, ובלילי שבתות הדליק נרות הרבה מאוד, ובעצמו קרא שמו מוקיר שבי – שבת יוד ואחרי זמן נודע, כי היה האיש ההוא רמאי גדול, ומלאכתו להביא ממרחק לחמו על-ידי סחורות הבאות מחוץ לגבול).

ויש עוד, לפי דעתי, סיבה לדבר אשר העירותי עליה למעלה, והיא שהכת החדשה הזאת היתה נחשדת בראשיתה לסניף של כת שבתי צבי, לפי שבאמת יש להם מנהגים אבים המורים על מקור מושחת זה, אף-על-פי שאין גם אחד מהם מאמין במשיח השקר הזה, ואדרבה מקללים אותו קללה נמרצת.  עם כל זה יש רגליים לדבר, שהחליפו גזעם משורש נחש זה, וקרה להם זה מסכלותם ומקלות-דעתם, כי אין דרכם לחקור אחר מוצא דבר, ונקל להם ליפול במהמורות אמונת שוא ותפל, ולכן קיבלו מכת שבתי צבי כמה מנהגים בבלי דעת, כמו ההוללות בט' באב, וכתיבת הקמיעות על קלף צבי, המורה על שם המתועב המדיח, כמו שנודע לכל בקי בדרכי הכת שלו לרמז על שמו בכל עניין ומעשה, וכמה ספרים ממחברים של כת שבתי צבי נתערבו על-ידי העדר ידיעתם בספרות-החסידים, כמו ספר 'חמדת הימים' (אשר הראיתי קלונו למדי בקונטרס 'מתג לחמור' שהבאתי למעלה, שהודה לא לבד בש"צ, כי-אם היתה אמונתו שומרת יב"ם גם-כן) וס' 'נחלת צבי' שנעתק ללשון לעז ההמון – ז'ארגון (גם כן לצודד נפשות הנשים – ממש כמו שעושים המיסיונארי) ועוד הרבה.  ואין סתירה לזה במה שהחסידים מקללים ומגנים את כת שבתי צבי, שהרי כן גם הקראים מגנים את הצדוקים הקדמונים, אף-על-פי שאין ספק, שמהם יצא חוטרם, ונצרם משורשם פרה והרבה קיבלו מהם (כאשר דיברתי מזה באריכות בספרי 'ביקורת לתולדות הקראים').  בעבור הדברים האלה היו נקראים בפי בעלי התלמוד הכשרים שומרי אמונים בשם חשודים, רוצה לומר חשודים לכת ש"צ.  הרבנים בעלי התלמוד, תופשי התורה, שהתקוממו נגדם בראשית היוסדם, היו לרוב במדינת ליטה (כמו שיתבאר עוד לפנינו).  בארץ ההיא לא יבדילו היהודים (כבני אפרים לפנים) בין ש ימנית לש שמאלית, ואת שתיהן יבטאו כהברת הס', ובפרט ההמון הרב בכפרים ובערים הקטנות.  וכשנתרבה המחלוקת היה כל העם מדבר מזה ונשמע על שפתם על הרוב השם חשודים אבל בהברה מוטעית חשודים או חסודים, וכשהגיעו הדברים למחוז והלין, פודוליה, גאליציה ופולין בכלל, אשר שם מבטאים היהודים הברת אוּ (שורק וקובוץ) דומה להברת אי (חירק) נעשה מן חסוּדים (ר"ל חשוּדים) חסידים.  וחסידים ברנה יגילו, כי מן העז יצא מתוק ומתנגדיהם נתנו להם שם עולם לשבח, וקיימו וקיבלו השם הזה עליהם ועל זרעם!

 

הבעש"ט והגר"א, חסידים ומתנגדים

מייסד הכת הזאת ונשיאה היה ר' ישראל בעש"ט (ר"ת: בעל שם טוב).  זמנו זמן הרמבמ"ן, היינו אמצע המאה הי"ח למספר הרגיל, או ערך ה"א תק"י למספר בני ישראל.  תוצאותיו ממחוז פודוליה, שם אביו, כפי המסופר בספר שבחיו, ר' אליעזר.  אומרים עליו כי נולד בנס, אחר כי היתה אמו עקרה ימים רבים ואביו זקן בא בימים, וה' פקד את אמו ואחר בלותה היתה לה עדנה.  כפי הנראה מסיפור תולדותיו ושבחיו, אם אמנם מלאים הזיות ושקרים ודברי רוח, עם כל זה יראה החוקר משם, כי האיש ההוא היה לו הכנה טבעית למשוך לבות בני אדם, ולו נפל חבלו בין החכמים הנאורים היה מאיר לכל הארץ בחכמתו.  אמנם מקומו גרם לו להיות אמון על חיק הבטלה והאיוולת, ועוני בית אביו וחוסר לחמו בילדותו היתה הסיבה להתחנך במלאכת הרמיה למצוא טרף.  וכראותו כל בית ישראל בארצו בימים ההם מתאווים לנפלאות, ובזמנו נתעלה וישב על כסא השבח והתהילה רמאי מפורסם בשם יוסף פראנק, אשר החזיק אחר המשיח השקר שבתי צבי, ועל-ידי נפלאות שוא ומלאכת רמיה ואחיזת-עיניים התעה רבים אחריו, עד כי רבו הלוחמים עליו והמיר דתו כרבו ש"צ.  וירא הבעש"ט ויתבונן לכל הנפלאות האלה וידו החזקה, ולבו בטח באומץ רוחו, כי עשה יעשה גם הוא וגם יכול יוכל וינהל כבוד וגדולה.

[אמנם השתלשלות שיטת החסידות על-ידי תלמידיו (של הבעש"ט) מאז ועד עתה, אשר היתה לאבן פינת כת החסידים הגדולה והרחבה במדינתנו וחוצה לה, תורה אותנו לדעת כי אם אמנם לא זז הבעש"ט מהשתמש בתחבולות נראות כנפלאות, למען תפוש לב ההמון, כנהוג בימים ההם ועוד עתה בקצת ערי החושך, בכל זאת היתה כוונתו לטובה, הפך כוונת המתעים, והשתדל בכל עוז להעמיד הדת על תלה על-פי שיטת החסידות והקבלה אשר אהב, ולסור מאחרי תעתועי ש"צ ופראנק, אשר הטילו ארס בחסידות וקבלה ועשוה לתורה ואמונה חדשה, ובדבר הזה יש לנו להחזיק לו טובה, כי מעת אשר התעלה הוא וישב על כיסא החסידות בטלה דעת המתעים ולא שבו עוד לעשות נבלה בישראל, וכל תלמידיו ותלמידי-תלמידיו מאז ועד עתה אם אמנם הרבו הזיות והבלי שווא, לא יצאו מגבול היהדות ולא המיטו פינות הדת.  כאשר דיברתי מזה הרבה במקום אחר, ועוד אדבר מזה במקום הראוי.]

ויען כי לא היתה כוונתו לחדש רוח השקר ולנבא בשם המשיח השוא, רק להטות לב העם אחריו ולהתפרנס מסכלותם, כי זולת זה היה לבו שלם עם ה' ואמונתו, על כן לא ירא רע ולא קרה לו מה שקרה להמתעה ש"צ וכת שלו.

בימים אשר התפשטה כת הבעש"ט בארץ, היה במדינת ליטה בקרית ווילנה איש מצוין בתלמוד וחכם במדעים, ירא אלוהים וסר מרע, ושמו ר' אליהו, ורבנו גאוני הדור נתנו לו השם 'גאון', (ובווילנה מכנים אותו עד היום בשם 'חסיד' כי הוא היה באמת חסיד וקדוש).  והיה האיש ההוא מחזק בדק בית ישראל ועומד בפרץ.  כשמע לעדתו את שמע הבעש"ט המראה נפלאות בפודוליה, ווהלין וערי מולדאביה, ויצר לו ויירא פן יהיה למוקש להתעות בשוא ערלי-לב, כאשר עשו הרמאים מחזיקי כת ש"צ.  ומכל האותות והמופתים אשר הוגד לו לבו ראה, כי לא טובה תגיע על ידו.  וישנס אליהו מתניו ויתחזק באלוהים ויקרא מי לה' אלי, ויתגר קרב במחנה החסידים, אשר החלו לרוב ויציצו כעשב בערים ובכפרים, ויכם חרם לעיני העדה בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, ויכתוב עליהם מרורות, גם פקד לשרוף ספריהם באש, ותהי מריבה גדולה בין שתי הכיתות האלה.  הכת האחת מכונה בשם חסידים והשנית לומדים, והחסידים קראו להם מתנגדים.

שח לי זקן אחד מתושבי קרית ווילנה (ר' זלמן מיליאטר ממשפחת דון יחייא), שביום שמת הגאון החסיד ר' אליהו (י"ט תשרי חוה"מ סכות ה"א תקנ"ח, 1798 למספר הרגיל), נאספו רעיו ותלמידיו ואוהביו ללוותו ולספדו, ותהום העיר לקול בוכים.  וייראו מאוד פן תגבר יד החסידים, אחרי נאסף הצדיק הלוחם מלחמתה של תורה, ורוח נדיבה לבשתם, ועוד בחצר בית-הקברות החלו לנדב זהב וכסף לצורך החזקת כת הלומדים ולרדוף אחרי החסידים, ויעל סך הנדבות לחמשת אלפים אדומים זהב, ותהי ראשית מלאכתם למסור לדין מלכות שבעת ראשי החסידים אשר בווילנה ואשר כל הכת נשענת עליהם, וישימו עליהם עלילות דברים, כי נטפלו לנאפוליון מצרפת, הלוחם בימים ההם במצרים, ומחזיקים את חילו בכלי קרב.  ויאסרו האשים האלה, והדת ניתנה לשלחם אל ארץ גזירה לסיביר, ויהי בלכתם לדרכם בלוויית אנשי צבא הקיסר כמשפט, וישימו אלופי הקהל דווילנה להם עוד משמר מיהודים, לבלתי ישחדו את שומריהם בכסף לנוס ולהימלט על נפשם.  ויהי בהיותם בדרך בעיר קטנה, ויבואו אל בית יהודי לאכול לחם, ויושם לפניהם בשר טריפה, כי אמרו היהודים, הלא 'קארלינער' הם (בשם זה כינו המון העם בליטה את כת החסידים בימים ההם, ע"ש הרבי היושב בקארלין) ומה להם לאכול בשר שחיטה כשרה? מזה אנו רואים עד כמה הגיעה המחלוקת בין שתי הכיתות האלה בימים ההם, עד שכמעט נחלקו לשתי אומות ואולם שבעת האנשים הושבו מהרה מאמצע הדרך מעיר ריגה על-ידי השתדלות הכת שלהם, ובליל חמישי משמונת ימי חנוכה נתבשרו כי חופשים הם.  על כן החסידים בארץ ליטה עושים משתה ושמחה בליל חמישי לחנוכה עד היום הזה.

אז נחלקו היהודים לשלוש כיתות: (א) חסידים – תחת שבט מורם הבעש"ט והבאים אחריו.  והכת הזאת גברה ארץ ימים רבים, ותעל מעלה-מעלה בימי תלמידיו, אשר האריכו ימים אחריו, ותשלח פארות ויונקתה לא חדלה עד היום כאשר עוד נדבר מזה; (ב) לומדים או מתנגדים – הסרים למשמעת הרבנים בעלי התלמוד, שומרי פקודת תורה שבכתב ושבעל-פה לכל חוקותיהם ומשפטיהם, מבלי סור ימין ושמאל ומבלי הבט על שינוי הזמן והמקום ועל חכמת העמים (תחת אשר החסידים הרשו לעצמם לשנות בדינים על-פי הקבלה ועל-פי פקודת מוריהם ורביהם), וראש הכת הזאת בימים ההם ר' אליהו גאון מווילנא; (ג) הכת השלישית – היתה קטנה ומעוטה בימים ההם, אחד בעיר ושניים במשפחה, והם אשר שמו לחכמה לבם וילמדו לשון וספר עמים כאחיהם בארצות אשכנז וצרפת וכו', וישימו לבם לבחון ולחקור ולהבדיל בין האמת והשקר, בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, ומבלי היות להם שם ותהילה בארץ לא נודעו בשם מיוחד, עד אשר בימינו אלה, אשר הלכו וגברו ויעשו חיל בארצות אשכנז, ומשם פשטו לגאליציה ומעט-מעט גם לארצנו זאת, נודעו בשם משכילים או נאורים (אויפגעקלערטע), וראש הכת הזאת הוא החכם הנודע בשם ר' משה מדסוי, או הרמבמ"ן ותלמידיו.

הכת היותר גדולה ועצומה, ואשר נתיישנה באומה מימים קדמונים, היא כת הלומדים, הם-הם מחזיקי התלמוד ביתר שאת ועוז לכל חוקותיו ותורותיו בפרטות, ואחריהם כל אדם מישראל ימשוך ופיהם ישאלו בין דין לדין, וכל הרוחות שבעולם אינן מנשבות אותם ממקומם, כי בעמדם יעמדו כתבור בהרים.  רוח החכמה, אשר יסלסלוה ויחפשוה ממטמונים, לא תוכל לרוממם להושיבם בין נדיבי עמים מתוקנים; כי לא יסבו ממנהגי קדם, ודרכי אבותיהם מעולם יוצאי ירך אזיה בלכתן לבקש דעת ולימודי אברופה.  רוח האמת, אשר הם אוהבים בענייני האמונה ובמסחרם וקניינם, לא תטה-לבם להודות בדבר שיבואו עליו מופתים נאמנים, אם נוכח המנהגים דרכם, אשר היו להם מורשה מני דור דור, וקנו להם מקום באיזה פוסק שנקדש מזוקן, רוח השלום, אשר הם מבקשים בבתי ישיבותיהם ובקהילותיהם, בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, לא תגביר עליהם להשכילם להשליך אחר גו איזה מנהגים זרים, שנתקדשו רק על-פי ההרגל ואין להם יסוד מוסר בתורה שבכתב ושבעל-פה, כמו, על דרך משל, להסיר הבגדים הנהוגים בין היהודים בפולין, שהבגדים ההם לא מסיני ניתנו לישראל, לא נצטווינו עליהם ולא בגדי אבותינו הם; אף-על-פי שנודע ומפורסם שמזה ומקבלת לשון המדינה תולה שלומנו ונוחנו בין העם אשר אנחנו יושבים בקרבו.  ורק רצון הקיסר, ירום הודו, לבד גדול כוחו לבטל רצונם מפניו ביד חזקה.  ועוד נמצאים בקרבם אנשים המתחבאים בסתר אוהלם לבלתי הסיר מעליהם הבגדים ההם.  קבלת המקובלים יש מהם שמאמינים בה ויראים מפניה, כאלו אש אוכלה היא, על כן, יחדלו ללמוד אותה מפני גודל קדושתה; ויש מי שלומדים אותה בצנעא ובסתר דרכם, ויש אשר יריבו עליה בחזקה ויחזיקוה למולדת חוץ.  וכולם כאחד, כמאמינים כבלתי-מאמרים בה, לא ינהגו על-פיה, וכל מנהגיהם סובבים רק על ציר התלמוד והפוסקים, והם הנקראים מנהגי אשכנז ופולין.  מדקדקים במוות שיהיו כדין ובמועדם וזמנם.  על דרך משל לא יעברו זמן תפילה וקריאת שמע אם לא באונס גדול או על-ידי חולי וסכנה, מדקדקים בלשונם לקרוא בתורה ובתפילה על-פי כללי הדקדוק ובנעימה מסורה מדור דור הנקרא טעם ונגינה.  מדקדקים במצוות המלך ובחובות המדינה, וישימו מעצמם שרי מסים לגבות מסים וארנוניות, יאהבו את המלכות ושלומה, שבא ככתוב על-פי ה' ביד ירמיהו (ירמיהו כ"א): 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום".  וימלאו את דברי משל הקדמוני (מתיא כ"ב, כ"א): 'תנו לקיסר אשר לקיסר, ולאלהים אשר לאלהים'.

הכת הזאת (אשר רובה במדינת ליטא יתעסקו על הרוב בלימוד התלמוד והפוסקים, מחברים ספרים בדינים והלכות ושאלות ותשובות באיסור והיתר, וכל ריב ומצה בישראל בין איש לרעהו יבוא לפניהם ושפטו והצילו העשוק מיד עושקו.  הם מורים הוראה בישראל בכל מקומות מושבותיהם ורוב הרבנים מהם, ועל המעט יקרה רב ומורה-הוראה מכת אחרת חוץ מהם, ואפילו כת החסידים המנוגדת להם ומתקוטטת עמהם יבואו לפניהם לכל דבר משפט וכשיקרה להם שאלה באיסור והיתר, וכן לסדר קידושין וגטין וחליצה וכדומה, ומשגברה כת החסידים במחוזות ווהלין, פודוליה ואוקראינה ונפלה חתיתם על הלומדים, יש לומדים הרבה המחניפים להם ונראים כחסידים, אבל בקרבם ישימו אור-בם ולבם בל עמם, וזה הכלל, כל למדן איננו חסיד, אף אם נראה הוא כך לעיניים; כי מלחמה ללמדן בחסיד מדור דור.

כת החסידים אשר זה זמן לא כביר הלכה וגברה בארץ רוסיה ופולין ובגאליציה, מעת שנתרבו תלמידי הבעש"ט ותלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם, עסקה בייחוד בספרי הקבלה וספרי מוסר הבנוים על אדניה ויסודותיה.  אין להם שיטה מסודרת בלימודם זה, לא ילמדו את הקבלה ככל לומד איזו חכמה, המתחיל בקל ובוחר בספרים המלמדים כללי החכמה על הסדר, ואחר-כך הוא הולך הלאה מן הקל אל הכבד ממנו; כי הם יקחו ספרי הקבלה מן הבא בידם, לזה יקר מקרהו כי יפגע ראשונה ספר 'עץ חיים' או פע"ח, וזה ימצא בבית-המדרש ספר 'פרדסה רמונים' להרמ"ק' וזה ישלח ידו אל ארגז הספרים והוציא משם את ספר 'גנת אגוז' והניחו על שולחנו (שטענדער) אשר לפניו והביט בו להשיב נפשו, האף אמנם לא למד מעולם כללי החכמה הזאת.  על כן ימעטו ביניהם יודעי הקבלה, אף כי כולם ישאוה על שפתם ושמות המלאכותיים שלה שגורים בפיהם.  וגם יודעיה יודעים אותה על הרוב רק מן השפה ולחוץ, רוצה לומר בקיאים הם בשמות הספירות והפרצופים וכו' מבלי הבין הטמון בחובם, ומבלי שום על לב, כי השמות הם הקליפה לבד, ותוכם ומובנם הוא העיקר, ואשר לא יבין המושג והמכוון מן השמות המלאכותיים ההם, לא השיג מאומה.  והם דומים הזה לזה שבישל במים את הפיתקה שכתב לו הרופא, תחת קחתו בבית המרקחיים את הכתוב שמה.  וכך הם עושים בפועל ממש, שכותבים שמות מלאכים (והם באמת רק שמות מלאכותיים המורות על איזה עניין מופשט) על פיסת נייר, ונותנים לחולים לשתותם במים.  וזאת הגיעה להם בעבור העדר ידיעתם תוכן העניין, על-כן יעריצו ויקדישו את ברוֹ, לא יבינו את הצורה וסוברים שהחומר הוא הצורה.  וזה קרה מעולם לכל העמים הקדמונים הולכי אורחות עקלקלות, שתעו מני דרך ועבדו לגילולים שנעשו בעצם וראשונה לציין ולסמן איזה עניין מושכל מופשט, אשר החכמים ידעו עניינו הנסתר והפסל היה להם לסימן מוחשי בלבב, על כן הלכו לבטח דרכם וידעו את ה'.  וכסילים עברו ונענשו, הם ההמון אשר לא ידעו ולא הבינו ובחשכה התהלכו ונכשלו בתבנית כל פסל, וילכו אחרי ההבל ויהבלו עד להשחית, כנודע.  ואין ספק אצלי, שלזה כיוון הרב הגדול הגאון ר' יחזקאל לנדא ז"ל מפראג, באמרו באחת מתשובותיו (בספר 'נודע ביהודה') על עניין אמירת 'לשם ייחוד' אשר נהגו החסידים, והמליץ עליהם: 'צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם'.  והיא מליצה ראויה ומושכלת לכל מבין הדבר על בוריו.  כי כן הוא באמת, הצדיקים שבהם, הם החכמים והבקיאים בספרותם בטוב טעם ודעת ומבינים מה שהם לומדים, ואצלם לא תהיה קבלה דבר אחר זולת פילוסופיה קדומה, אשר יחשבוה לקדושה בהיותם סוברים שבאמת באה בקבלה מאבותינו מעולם ובהררי קודש יסודתה.  לא כן החסידים, הם לא יבינו דבר וייכשלו בלשונם, כי יהגו ויצפצפו מבלי ידוע מה, ועוד ידמו בלבם כי עובדים הם הזאת את ה', ואת קדוש ישראל יעריצו בסכלותם, כאילו אוהב ה' כל מהגה ומצפצף.

עוד יש לדעת שמוסר הכת הזאת איננו מוסד על הצלחת ואושר האדם הזמני והנצחי, על-פי דרך הנודע לכל בני אדם; כי יסודתו סודות וסתרים: אם יעשה איש בזדון או בשגגה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, יפגום בספירה פלונית ויברא מזיק ועונשו להתגלגל בחיה או בבהמה או בכל דבר טמא.   ובעל הקבלה המצוין, הוא הרבי או הצדיק, יתקן אותו על-פי סודות ידועות רק לו.  וזה הרבי יאמינו, כי הוא מדבר עם המתים והרוחות והמלאכים בהקיץ או בחזיון לילה ויעשה מופתים בשמים ובארץ, לשדד המערכות ולהפך חוקות הטבע כפי חפצו, להביא איש ממרחק ברגע אחד רוכב על מטהו.  אם חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר, הרבי שם חוק לגשם, לאמור: עד פה תבוא.  שלום כי יהיה בארץ, הרבי ביקש את השלום ההוא.  ריב ומלחמה כי יהיה בין מלכי ארץ; שני רביים ינצו ביניהם והמלכים הם רק כלי למעשיהם, והיה אם ישלימו הרביים, יעשו שרי המלכים שלום במרומים וכלה זעם המלאכים.

הכת הזאת אף-על-פי שהם מחזיקים בתלמוד, עם כל זה ישנו בו על-פי סודות הקבלה, כל רבי כפי העולה על רוחו, ואיש לא יערב לבו לשאול אותו מדוע אתה עושה ככה.  הדינים שהם מחזיקים בהם מהתלמוד הם מחמירים בהם יותר מהלומדים, לפי שמאמינים שלדינים ההם סודות ורמזים ותיקונים בעולמות עליונים, לכן גם המנהגים שנתקדשו אצלם על-פי ההרגל, אף-על-פי שאין להם שורש בתלמוד, לא יזוזו מהם כי אם בקושי גדול; יען שכל דבר שנתחזק אצלם, כבר יש לו סוד וטעם על-פי קבלה, וכל המבטל אותו פוגם בספירות, קוצץ בנטיעות ומחריב עולמות, והקב"ה מוריד עליו דמעות והשכינה מייללת, והצדיק, הוא הרבי, מוכרח לצאת מן העולם ולמות בעוון ביטול המנהג הקדוש.  לימוד החכמות והלשונות הוא אצלם עוון פלילי, והעושה התועבה הזאת גרוע מעובר על כל המצוות.  כי הוא מין ואפיקורוס.  והקורא בספרים חיצונים (ככה יכנו כל הספרים שאינם ממקרא, משנה גמרא, קבלה וחסידות) אפילו דרך עראי, טימא את עיניו ואת פיו וצריך תיקון על-ידי איזה רבי, ולא ייטהר עד אשר יכבס ביין שרף את גרונו כמה חדשים בתוך מחנה החסידים, וימלא את גרונם יין שרף, ונתן את כופר נפשו לידי הרבי כאשר יושת עליו, וכיפר בעדו ובעד נפשו שנטמאה על-ידי עיניו.

ידיעת הכת הזאת בתלמוד חלושה מאוד; כי כל ישעם וכל חפצם ללמוד סודות וסתרים, וסומכים על מאמר התלמודי ראוי מאוד; דבר קטן הוויות דאביי ורבא, דבר גדול מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ולפי דרכם הקבלה מלמדת מ"ב ומ"מ, על כן עסקם בה לבד.  על כן ימעטו הרבנים מורי-הוראה ביניהם (ואלה אשר ימצאו בהם רבנים הם רק רבנים בשיתוף השם לבד, ודבר ה' אין אתם), והמעט מן המעט מהם העוסקים בתלמוד ופוסקים וזוכים לכתר הרבנות, יש לבדוק אחריהם, שמא מתחסדים הם רק למראה-עיניים מיראתם חוזק יד הכת.  וזה הכלל, אין למדן חסיד.

 

חסידות חב"ד

וכת אחת יש ביניהם, נבדלת במנהגיה ונפרדת בדרכיה מכל יתר כיתות החסידים למיניהם (כי אמנם החסידים נבדלים למינים הרבה מאוד), היא הכת הנקראת בפי כל היהודים בארצות האלה בשם 'חבד', לאמור: חכמה בינה דעת.  מי נתן להם השם הזה החדש והזר ומה הגיע להם על ככה? – אין אתנו יודע כל זאת.   רבם הראשון היה ר' שניאור-זלמן בן ברוך שניאורזוהן מעיר לאדי בארץ ליטה.  האיש ההוא היה גדול בתורה ובחכמה ובקי בספרי החכמים מעמנו, וגם בחכמת העמים ללשונותם שלח ידו מעט כפי הנראה; ועל כל פנים לא היו זרים לו, ובדרכיו הלכו בניו ובני ביתו עד היום הזה.  הוא היה בימי הגאון ר' אליהו מווילנא ומתנגד לו (שמעתי מפי אבי ז"ל ששמע מפיו, כאשר עבר דרך עיר קונסטאנטין-ישן בשובו מראות פני ר' ברוך מטולטשין – כאשר יסופר במה שיבוא – והלך אבי אליו לקבל פניו ביחד עם הרב דשם, החריף ר' יוסף ז"ל, ודיברו בתוך שאר דברים מהגאון ר' אליהו ואמר עליו ר' זלמן, שהוא גמר ולא סבר, ובלי ספק השנאה קלקלה השורה), כי הואיל הלוך בדרכי החסידים ויבחר במעלליהם ויצא בנעוריו מארצו וממולדתו ללמוד הקבלה מפי המגיד ר' דוב ממזריטש (אצל רובנה בווהלין), שהיה מנושאי כלי הבעש"ט, וישב אצלו ימים רבים.  וישב אל ביתו וכל טוב אדוניו בידו, ויאמן בבעש"ט ובתורתו, ויכתוב את ספר 'התניא' הוא היסוד לכל ספרי הכת חב"ד, אשר נעשו אחריו מפי כתביו וכתבי בנו ר' בר, אשר ישב על הכסא אחריו בליובאוויץ, וחיבר ספרים הרבה, מהם תלה בכתבי אביו ומהם בעצמו, והם ביאורים על ספר הזוהר, ביאורים רחבים על סדר התפילה וענייני עבודה שבלב ושבפה (נוסח התפילה שמתפללים כת חב"ד תיקן ר' זלמן בעצמו ונדפס פעם ראשונה בקאפוסט.  ואני שמעתי מפי הזקן ר' ישראל יפה, שהיה לפנים מדפיס בקאפוסט ואחר כך נסע לארץ הקדושה ושב משם בתור משולח, שכאשר מסר לו ר' זלמן את סדר התפילה לדפוס, ציווה אותו להגיהו מסידורו של החכם הנודע ר' וולף היידנהיים שנדפס ברדלהיים, לפי שהוא מדויק יפה), ג' חלקים 'שערי התשובה והתפילה', מוסר ותוכחה על פי קבלה, 'שערי אורה' דרשות על פי קבלה על חנוכה ופורים, 'שער האמונה והייחוד' כמו-כן על פי קבלה על פסח, ו'שער הייחוד' הבא בקונטרס אחרון בסופו הוא גם כן הנקרא 'קונטרס ההתבוננות', 'עטרת ראש' על ראש השנה, 'תורת חיים' דרשות על פי קבלה כסדר התורה (הס' הזה יצא לאור אחרי מות ר' בר), ועוד איזה חיבורים אשר לא יעלו על זכרוני.  מלבד זה נדפס גם כן 'שולחן ערוך' של ר' זלמן על הארבעה טורים, והראה בו בקיאותו וחריפותו בנגלה.  אחיו הבכור של ר' דוב בר, משה היה שמו בישראל, המיר דתו, התיישב בעיר מלוכה פטרסבורג ואחר-כך יצא מדעתו, ויש אומרים שמתחילה יצא מדעתו ואחר-כך מדתו.  סוף-סוף הקבלה היתה בעוכריו, כי קטן ודל היה שכלו מהכיל את חידותיה ויהי משתגע.  אומרים עליו שכתב סודות ורמזים על פי קבלה על השתי וערב.  בימי נעורי, כשהייתי יושב בבית-המדרש בטשרניחוב וסמוך על שולחן חותני הנגיד ר' נחמן-ליב, בעת ההיא בא גם אבי ז"ל מעירו מקונסטאנטין-ישן לבקרני, בא יום אחד עני וחולה מדוכא ביסורים לבית-המדרש, אשר הובא שמה בעגלה רתומה לסוס אחד דל-הבשר ורע-המראה, כאשר יישלחו בעת ההיא העניים מעיר לעיר ומכפר לכפר, ויואל לשבת ימים אחדים בחדר הקטן הנספח לבית-המדרש כנהוג בערי החסידים, אשר שם יתפללו לפעמים קצת החסידים ביחידות.  האיש ההוא התענה כל הימים מדי יום ביומו, ובלילה אחר תעניתו אכל רק לחם ושתה מים ולא יותר; ישן על הארץ בלי כר תחת לראשו, ולא דיבר אפילו דיבור הקל, זולתי התפילה שהתפלל בנוסח חב"ד ובתנועות הרגילות אצל זאת הכת.  אבי ז"ל הלך לראותו, ויקם ויכבד את אבי ברמיזות להדרת פניו ויפי תוארו, כי היה אבי ז"ל יפה ונכבד מאוד, ועל קצת שאלות, אשר ערך אבי לפניו, ענהו בכתב, והיה כתב-ידו יפה להלל ולשונו צח ומדוייק.  אבל לא גילה את שמו ושם מקומו ותכלית נסיעתו בשום אופן.  אחרי ימים אחדים העמידו לו עגלה לבקשתו בכתב והלך הלאה למסעיו.  אחרי כן הקול נשמע, שזה האיש היה האיש משה בן הרב ר' זלמן, גם אבי אשר ידע את ר' זלמן העיד, שקלסתר פניו דומה לשל ר' זלמן, וברוך היודע!

גם תלמיד מובהק היה לר' זלמן ושמו ר' אהרן סטראשוליר.  התלמיד ההוא היה מחולק עם בן רבו ר' דוב בר באיזה פרטי ענייני עבודה ופילס לו נתיב אחר ודרך אחרת שתלה ברבו.  גם הוא חיבר ספרים, ואני הגיתי בספרו 'עבודת הבינונים' ו'שער האנפין', ואף-על-פי ששניהם לדבר אחד נתכוונו, עם כל זה נעשה כת חב"ד לשתי כיתות, 'ליבאוויצער' 'וסטראשולער' וריב להם אלה עם אלה.

כת חב"ד בכלל מתנוססת בליטה (וקצתם גם במולדאביה ובוולוכיה ומעט גם בווהלין תחת שבט ר' מנחם מנדיל (הוא הוא אשר נקרא עם האסיפה לפטרבורג ע"י הדוקטור לילינטהאל), החתן ר' דוב ונכד ר' זלמן מבתו.  והוא גם כן מופלג בתורה ומתנהג בחסידות על-פי הקבלה.  ויש מן החסידים הללו רבים אשר אחזו בחסידות ובקבלה וגם מן התורה לא הניחו ידם, ואת יתר החכמות והמדעים לא יבזו ועוד יעסקו בם בעתות הפנאי, ובייחוד ידעו לדבר בלשון העם, אשר הם יושבים בקרבו, ובקיאים בדיני המלכות, עוסקים בפרקמטיא ולפעמים גם במלאכות, ורביהם היו להם לעיניים.

ואולם שאר כיתות החסידים בכלל, כמעט כולם השחיתו-התעיבו את תיקון העולם ואינם מן היישוב.   מהם אשר יתפרנסו בצער ובדוחק מנדבת לב עשירי העם, והם הבטלנים היושבים בבתי-המדרש וב'קלויזין' תחת תנור וכיריים ומפלים את כליהם לאור הנר תמיד, ועוסקים – לא בתורה, כי אם בשיחה בטלה ובסיפורי מעשיות הבל וריק מנפלאות הרביים, לא באות ולא יהיו, ואין להם בעולם שכולו מלא מנפלאות תמים דעים אלא ד' אמות של אשפה ודומן, שמספרים שם נפלאות בדויות מבשר ודם כמוהם.  ויש מהם מי שבלי עמל ויגיעה הגיעה לידו צרור הכסף, שנתן לו חותנו, שקנה לו שם טוב בתיתו את בתו לאיש הזה, שסמך איזה רבי ידו עליו, או בא לו בירושה מאבותיו.  אנשים כאלה, בהיותם נעורים וריקים מדרך-ארץ ולבם חלל בקרבם ולא יבינו חובות האדם למלכו, לארצו ולמולדתו ולביתו, האנשים האלה להעדר ידיעתם כל מלאכת חרש וחושב, וכל מסחר וקניין ראוי לא יבינו, יקומו ויעברו גבול הארץ להביא מרכולת מארץ נכריה, אשר לא כדתי המלך, בתקוותם להרבות להם הון על ידי זה בלי יגיעה רבה ובלי עבודה, אשר היא זרה להם (כזה ראינו וידענו בבירור גמור, שאנשים מאלה המכנים עצמם בשם חסידים ונוסעים לארץ גאליציה להרבי אשר להם שם מבני ר' ישראל מרוזין אשר ברח שמה, ובשובם משם מביאים עמם ממרכולת הארץ, וכמעט זה כל ישעם וכל חפצם, ונסיעתם להרבי הוא רק כסות עיניים).  ובייחוד הם שונאים את המלאכות ומבזים את האומנים האוכלים יגיע כפם.  וכמעט שלא נמצא בכל ההמון הרב ההוא מי שיעסוק באיזו מלאכה (אף-על-פי שבעלי המלאכות ממיעוט ידיעתם כרוכים אחריהם ומאמינים בצדיקים ונותנים להם ממון לפדות נפשם מיד שאול).  ועל כן רובם עניים מחוסרי לחם מפני הבטלה.

ולמען תת לעצמה יפוי-כוח ויתר שאת ועוז, ולקחת לה משפט הבכורה, השליכה הכת הזאת אחר גו המנהגים הישנים הנהוגים בקהילות אשכנז מימים קדמונים, מיום גלות ישראל לארצות האל, והתחילו לנהוג מנהגי ספרד, ארץ אשר לא ידעו המה ואבותם.  לפי שהיהודים הספרדים מתנשאים על כל עדת ישראל ומתייחשים לבית אבותם.  ואף-על-פי שגדולי המקובלים ובראשם ר"י לוריא היו אשכנזים ונהגו מנהגי אשכנז על-פי הרוב בלשונם ובלבושם; אלה האחרונים כולם הפכו לבן במלבושיהם, או אדמדמת נקוד וטלוא כמחשוף הלבן אשר שם יעקב במקלות ליחמנה הצאן בהמה.  אצילי ידיהם רחבים ומבוקעים, מכנסיהם שקים, והאזור על מותניהם יכסה חצי גוום מן החזה עד השוק.  בטנם כמזבח ה' בירושלים יבלע כל קרבן וכל נדר בית ישראל העולה על מזבח בטנם לריח ניחוח; על כן שמנו עשתו ויעמדו מרחוק כחצי אמה לפני בעליהם לתפארת, וכל המרבה להשתדל לטובת בטנו, הרי זה משובח ונקרא איש מכובד, יהודי יפה (אַ שיינער ייד).  ואשרי האיש שנתחבר לו למתנה הטובה הזאת – – לבטן – עוד זקן היורד על-פי מידותיו.  האיש ההוא מלבד היותו יפה עוד יקר ייקרא (א טייערער ייד).  ובאמת הזקן יקר מאוד בימים האלה בהרבה ארצות וכפי הנראה כבר רבו אנשים כאלה בפולין בימי החכם יש"ר מקאנדיאה, שהרי עליהם המליץ: 'אם כרס וזקן על החכמה מעידים, אין חכם בתבל כתישים ועתודים'.  והיה האיש אשר לא ברכו ה' בברכת 'בטן' ולקח מעל משכבו כר נרחב מלא נוצות אווזה וישם תחת בגדו לכסות את ערוותו ולאסוף את חרפתו, והסיר את מראהו בנוצתו.  כה יכבדו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את בטנם, כאילו שם משכן נפשם ומושב חכמתם, ויתרם על יתר המין האנושי; כאשר תעשינה הנשים בארצות האל מתחת.

בנוסח תפילתם עירבבו המנהגים הספרדיים עם האשכנזיים וקראו לזה נוסח ספרד, וכדרכם כסל למו הכבידו עבטיט הסודות והרמזים זיווגים וייחודים עד אין-מספר על כל המנהגים שבראו ושבדו מלבם.

במה שנוגע אל עניינם באמונת התורה, הנה שאף-על-פי שסרו הרבה מדרכי התלמוד והרבנים ואינם חוששים לדברי גדולי הפוסקים במקום שאחד מקטני רביהם מתנגד להם; עם כל זה לא יסורו ימין ושמאל מקל שבקלי מנהגי הבל ורעות-רוח, אשר אין להם יסוד ושורש לא בשכל ולא בכתוב ולא בתלמוד, רק נולד על ברכי מתחסד שוטה.  לפי שאין לך דבר ממנהגים אלה שאין לו לפי דעתם אלפי כוונות וטעמים כמוסים ורזין עלאין.

ומי יכול לפרוט את המספר העצום של מנהגי הבל אלה הנכללים בהמון ספרים קטנים כספרי הצוואות וספרי המוסר של רביהם למיניהם.  אין כל פה יכול לתאר שיבוש דעתם באמונה ודת, בהנהגת ה' עם ברואיו, ביכולת הצדיקים להפר עצת ה' ולכל אשר יחפצו יטוהו.  כשם שאי אפשר לבר בלי תבן ולחלום בלי דברים בטלים, כך אי-אפשר להם להאמין אמונה צלולה וזכה בלי תערובות הבלים וחלומות השוא ידברון.  על דרך משל אמונת השארת הנפש וחיותה אחרי מות הגוף, אשר יאמינו בה בכל תוקף ועוז, הנה בלבלו אותה בדברים בטלים וישנו טעמה וימלאוה כזבים והבלים, אשר אין להם שחר.  ולפי דעתם הצדיקים אחרי מותם לא יצאו מעולם הגשמי הזה, או שהם ברגע אחד בשני העולמות יחד, כי ידברו עם בניהם ואוהביהם וחסידיהם בחלום ובהקיץ, יבואו בשבתות וימים-טובים לבתיהם, ישבו על כסאותיהם ויסעדו לבם ואחר יעברו לבתי מנוחתם.  סוף דבר, אין בין עולם הזה לעולם הבא אלא סתימת הגולל בלבד, ותיכף אחר-כך יחיו מתיהם, נבלתם יקומו והיו כבראשונה.  הקטן שבקטני הרביים מתפאר לפני חסידיו, שהוא מדבר עם המתים ומתקנם.  עשיית מופתים וגילוי אליהו ומלאכים נקרא אצלם מדרגה קטנה, אף-על-פי שנמצאו בתנ"ך רק מעט בחירי ה', שהראו מופתים ושנתגלה להם מלאך לעת הצורך: על כן הקטן שברביים גדול מגדול שבנביאים, ומדרגת משה לגבי דידהו מלתא זוטרתא היא.

והנה פה מקום אתי לחרות בעט סופר מעשה רב, למען תהיה לעדה עד מה הגיעה אמונת המתים בבני עמנו בפשע הכת המתחסדת, אשר היתה לפח ולפחת לבית ישראל ורשת פרושה בייחוד על ארצנו זאת.

בשנת ה' תקפ"ח למספר בני ישראל הדת ניתנה בארצנו לצבוא צבא מהיהודים, כאשר יעשו יתר העמים למשפחותם החוסים תחת צל מלך הארץ, בהיות הממלכה פורשת כנפיה גם על היהודים להגן בעדם, ומהראוי שגם המה ישחרו בעד שלומה מכוחם וראשית אונם, כי בשלומה גם להם שלום, ואולם היהודים בארצנו אשר לא הורגלו לשאת במשא הכבד הזה, ואשר לא חינכו את בניהם לדעת לשון הארץ, והם שונים מעם הארץ בלשונם ובמלבושם ובכל מנהגיהם, חרדו מאוד לנפשם ולאמונתם והיה קשה להם להיפרד מבניהם היוצאים לצבא, ותהי צרה גדולה לישראל בעת ההיא, וימס לבבם ולא קמה עוד רוח בקרבם, ויהי בכי ומספד ואנחה בכל הערים אשר כל השומע נשבר לבבו.  רבי החסידים ניבאו למו משואות שוא ומדוחים ויאמרו לאמור, כי לא יעשה ה' דבר בטרם ישאל את פיהם ויניאו את לב העם בתקוות שוא, והמה לקחו מן הכסף, אשר קובצו למו במרמה, ויתנו על-ידי עושי המלאכה להיכתב בין כנעני הארץ הפטורים מעבודת המלך.  המה את נפשם ונפש בניהם הצילו וכל העם נשאר בפחי נפש (בעת ההיא כתב ידידי המנוח, החכם היקר ר' שלמה ישעיה לאנדסברג מקרמניץ אשר ישב בקוריץ, ספר אשר קרא בשם 'מגילה עפה', הנהו בכתובים עד היום הזה אצל בניו, כי לא בא לדפוס.,  שם הראה למדי את תרמית האנשים החטאים האלה המכנים עצמם בשם צדיקים).  ויהי איש אחד בעיר מולדתי (היא העיר קונסטאנטין הישנה, קריה נאמנה, גם כי הערים סביב לה לכולן הצדקה והחסד למינה, היא עלתה על כולנה, רק בחכמה ובדעת היתה כאלמנה, אם אמנם לפנים היו רבניה חכמים ונבונים, מן אז שרצו בה הספרדים, הודה והדרה פנה, ובערפל היא שכנה), ויהי האיש ההוא עני מנכסים ומדעת, מתפרנס בצער מהידיעה המועטת אשר היתה לו בתלמוד, כי לא ישימו בני ישראל לב לבקש לבניהם מורה חכם ומבין, כי מן הבא בידם יקחו, מכל איש אשר יש לו איזה ידיעה בספרי התלמוד, ומצוה מן המובחר שיהיה ההוא סכל ופתי, נבער מדעת ומידיעות העולם כעיר פרא.  המעלות האלה היו גם לאיש ההוא אשר ממנו אספר (שמו היה אברהם-יעקב), ואולם בכל סכלותו וטפשותו נטע של תרמית היה נטוע בטבע לבבו לרמות את הבריות בדברי הבל, אשר נמצאו אצלו בכתובים מהשבעות המלאכים והשטנים, לא אדע אם היו אצלו מאבותיו, דור סורר כמוהו, או בדא מלבו כאשר יעשו רבים.  יהיה איך שיהיה, האיש ההוא (אשר זכרתיו למעלה בסיפור קורות ימי חיי, אשר מילא את ידי בחכמתו הבדויה ומסר לי כתביו הנ"ל להעתיקם) החל מעט-מעט להתפרסם לבעל שם (ככה יכנו ההמון את איש המופת, אשר בידו לעשות עם כל צבא הטבע כטוב בעיניו).  הפתאים אנשי העיר האמינו לכל דבריו, ויהי הם שואלים אותו בכל צרותם, כאשר ישאל איש בדבר אלוהים.  ובימי אבל וצרה אלה לא היה יום, אשר לא נשאל מאנשים שונים אם תקום גזירת המלכות, והוא השיב אותם כאשר עם לבבו.  פעם הבטיחם על שקר להשיב את חרון אף המלך, ופעם בכה ויתחנן להם לבלתי יעמיסו עליו המשא הכבד הזה, כי בנפשו הוא.  פעם התברך, כי בידו שפטים כמשפט החסידים להכותו אחור בנעלים אשר ברגליהם.  והעם ההולכים בחושך האמינו לכל דבריו (ואיש אחד היה בקונסטאנטין-ישן, למדן ועשיר, ואסף ספרים הרבה יקרים ונכבדים, וכל בני העיר שאלו עצתו תמיד בהיותו בקי בעסקים ועצתו אמונה – מי יאמין לשמועתי, כי גם האיש ההוא נתפס במצודת הפתי הרמאי ההוא והאמין לכל דבריו, אשר על כן לא חדל כל העם מהאמין בו, כי אמרו: ראו גם החכם פלוני בעל העצות מאמין בו ובדבריו!).

ויהי היום וימת איש שיבה מאנשי בית-המדרש, איש תם יושב אוהלים של תורה, ויאמר הבעל-שם למקורביו: 'הנה הגיעה עת דודים.  הפעם אודה את ה', אשר נתן לנו ציר נאמן לשלוח על-ידו איגרת בקשה לשמים, למען יחונן אותנו אלוהים וישמע שוועתנו.  כה תעשו, בני ישראל: כתבו וחתמו, תנו איגרת ליד המת, אחר אשר תפדו אותו מכל עוונותיו (כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא), ואנוכי אשביעהו בהשבעות הידועות לי, ועלה השמימה לפני הדום רגלי ה' צבאות למסור לו בקשתנו, גם השבע אשביעהו להשיב לנו את הדבר אשר יענהו ה' משמי קדשו'.  ולא איחר העם לעשות ככל דבריו, וייאספו למקטן ועד גדול באוהל בית מועד כל חי, ויתנו בידו את הספר כתוב באצבע הבעל-שם ויספדו ויקוננו ויבכו בכי גדול כל העם מקצה.  וישבע אותו הבע"ש לעיני העם, לבלתי ישיב את פניהם ריקם.  ושם עמם איש אחד מתנהג בחסידות, ראש לחסידים הרבה אשר קראו לו רבי, והאיש ההוא היה מקובל גדול עוסק בזוהר ובכתבי האר"י ושמו ר' יוסף-ליב בן המגיד, ויואל גם האיש ההוא להיות לעזר ולהועיל אל הפתי הבע"ש והוסיף נופך משלו על השבעותיו, ויבטח לב העם, כי בוא יבוא המת לפני כיסא השופט כל הארץ ויעביר את רעת הגזירה מעליהם ומעל כל ישראל, ומקונסטאנטין-ישן תצא ישועה ואורה ושמחה וששון ליהודים.  זה שבע-עשרה שנה אשר נהיה הדבר הזה ועוד לא שב הציר הנאמן הזה, ולא השיב דבר למייחלים לתשובתו.

ועתה אשובה אל איזה פרטי כיתות החסידים, אשר נתפשטו בארצותינו מימי הבעש"ט עד היום, ואל קצת רביהם אשר היו להם למופת ונתנו חתיתם על כל חסיד, וזכרם לא יסוף מפי ההמון המספרים תמיד נפלאותם, ואב לבניו יודיע מעשה תוקפם וגבורתם, ומאת הקורא אבקש סליחה, אם יאלצני ההכרח לשוב לפעמים אל איזה עניין שכבר הזכרתיו בדרך-אגב.

בדורו של ר"י בעש"ט היה מגיד ומוכיח בעיר מזריטש אשר בגליל ווהלין, איש גדול בתורה ומצוין בקבלה ושמו ר' דוב (ר' בר מזיריטשער, או המגיד ממזריטש), אשר עשה לו שם גדול בתורתו וביראתו את ה' (בימיו חי בעיר הנ"ל ג"כ המקובל ר' יעקב קופיל, הוא ר' קופיל בעל הסידור הנקרא על שמו, סדור של ר' קופיל, ובעל ס' 'שערי גן עדן' על כללי הקבלה.  וריב היה בינו ובין המגיד, ואומרים עליו שהיה אוהב את השתייה שלא כתב, וכי המגיד גירש אותו ממזריטש).  ואם אמנם המגיד הנ"ל היה מלא תורה כרימון, העדר ידיעתו דרכי החכמות המופתיות, אשר להן לבדן ניתן פלס ומאזני משקל ואבן בוחן לבחון בין האמת ובין השקר, גרם לו לתעות אחרי הבעש"ט, אשר הראה נפלאות בימים ההם מבלתי סור מאחרי אמונת ישראל: כי רק בתחבולה זאת עשה חיל למשוך אבירי התלמודיים אחריו, בהיותם משתוממים על נפלאותיו מבלי מצוא עוולתה בדרכיו ועלילותיו.  ולו חכמו השכילו והחכמה היתה להם לעיניים, היה די להם המופת הזה לבד, מה שהוא מראה נפלאות, שאינם באמת דבר אחר זולת מרמה וכזב, לגעור בו ולהזהיר את העם לבלי יתעו אחריו.  אבל יראי ה' אלה וחושבי שמו גם הם שגו ברואה, פקו פליליה מבלתי ידעם חכמה אחרת זולת חכמת התורה, וחכמת הטבע המלמדת לאדם דעת, כי הנפלאות הם הבל מעשה תעתועים, זרה להם, ועליהם הכתוב אומר: 'מי עוור כמשולם ועוור כעבד ה'?' (ישעיה מ"ב י"ט).  ולא ר' דוב זה בלבד טעה אחריו, כי אם עוד גדולים ממנו, ועל כולם הגאון המפורסם ר' מאיר מרגליות, הרב דאוסטראה מחבר ספר 'מאיר נתיבים' ו'סוד יכין ובעז', אשר התקומם נגד גאוני דורו שהתלוננו על הבעש"ט מיראתם את נפלאותיו לבלתי ידיח את העם כמעשה כת שבתי צבי בימים ההם, והרב הנ"ל נלחם בם בידו החזקה, אחרי הראותו להם כי אין עוול בדרכי הבעש"ט וכל מנהגיו על-פי הדת, וחתך את הדין כי קדוש ישראל הוא, מתהלך בדרכי קבלת האר"י, ובעצמו קורא אותו בשם 'מורי ורבי'.  ואולם אם הרב מאוסטראה חי באמונתו, הנה לא הכשיל אחרים, כי היה עסקו רק בתורה ובהוראה והתנהג ברבנות ולא בחסידות.  לא כן המגיד ממזריטש, אשר נטה יותר אחרי מנהגי החסידות, ועסקו היה להוכיח וללמד את העם הנהגות ולא תורה, הוא היה הראשון אשר החל לכתוב על ספר דרכי עבודת ה' על-פי שיטת החסידות והנהגת הבעש"ט רבו, ואז החלה הכת הזאת, המתנודדת עוד כמלונה, לעשות לה בית מצודות מוסד, ויהי לה סופרים וספרות עשו להם, ותלך הלוך וגדל עד כי גדלה מאוד.

ובעת אשר חכמי יועצי החסידים פרסמו שיטתם ולימודם על-פי ספריהם (כספר 'ליקוטי אמרים' מהמגיד הנ"ל, ספר 'תולדות יעקב יוסף' מהמוכיח מפולנאה, ובערך חמישים שנה אחריהם ס' 'קדושת לוי' מהרב דברדיטשוב, ס' 'נועם אלימלך' מר' אלימלך מליזנסק, ס' 'מאור עינים' מר' נחום מטשרנוביל, ס' 'אור המאיר' מר' זאב מזיטאמיר, ס' 'תולדות אהרן' מהמגיד מזיטומיר והרבה כדומה), השתדלו הרמאים שבדורותם לפרסם סיפורים בדוים כדי ארבה לרוב בין המון העם, שאין התעסקותם בספרים ולימודים, ורבים התעו הסיפורים מאשר התעו הספרים, עד שבהמשך הימים גדלה מאוד עזות הרמאים ולא ידעו עווילים בושת לחוק סיפוריהם הנפלאים בספק ולשומם כה נגדה נא לכל עמם בס' 'שבחי הבעש"ט', אשר נדפס כמה פעמים בלשון הקודש ובלשון יהודית-אשכנזית, באותיות עבריות ובאותיות רש"י ודייטש במזיבוז, בברדיטשוב ובשאר דפוסים הרבים אשר היו בימים ההם, באין איש מתעורר על זה ובלי משים לב לדעת מה הוא מדפיס ועל מה מדפיס וכל איש הישר בעיניו יעשה.  ויותר מאשר הדפיסו עוד נמצאו ביניהם אנשים מספרים נפלאות בעל-פה, אשר כל המון הנפלאות הכתובות בספריהם כאפס ותוהו נחשבו נגדם.  לולא השגחת הממשלה הכבודה אשר פקחה עין על מעשה תעתועים אלה ותגזור אומר על ים הפתיות והאיוולת: עד פה תבוא! כי עתה זכינו לראות ספרי מעשיות מרביים אחרונים, שהיו בזמננו וקרוב לזמננו (כמו ר' זיסא אניפולר, ור' פנחס קיריצר, הזקן משפולה הנקרא 'שפאלער זיידע', הרב משיפיטיבקה, ר' ברוכיל מזיבוזיר, הרב מאפטא, ר' ישראלצי ריזינר, ר' מאטילע טשרנובילר, ר' משהלי סאווראנר וחוץ למדינתנו ר' אורי סטרליסקר, ר' הירשילי זידאצובר, ר' מאיריל פרימיסליאניר וכדומה כדי ארבה לרוב), שהיו משכחים את הסיפורים הראשונים מהבעש"ט ומקורביו.  ורק אחד היה ר' נחמן בראסלבר, אשר על-ידי השתדלות נושא כליו ר' נתן זכה שיחוקו בספר הבלי תורתו וסיפוריו הבדויים (אשר אמנם שונים המה מסיפורי ס' 'שבחי הבעש"ט', כי לא נפלאותיו יספרו, כי אם כעין סיפורים שמספרים לילדים ליישנם, או על דרך סיפורי הערביים ואגדות, ולפי דעת מאמיניו שני פנים להם, חיצוני ופנימי ודבר לאט עמם ועוד נדבר מהם) ומידותיו אשר אין להם שחר, בס' 'ליקוטי מהר"ן', המידות וסיפורי מעשיות.  אבל גם עליהם פקחה הממשלה את עיניה ותאסור הקריאה בהם, ויהיו ככלי אין חפץ – מלבד חסידי בראסלב המעריצים ומקדישים אותם עד היום הזה.

 

ר' שניאור זלמן ור' ברוך ממז'יבוז'

בראשית ימי התפשטות החסידות בארץ, מצד אחד, על-ידי ספרי עבודת ה' כאלה אשר זכרתי למעלה, שנכתבו ממחברים יראים ותמימים, אשר בבלי דעת נפלו במהמורות אמונות טפליות, ומצד השני, על-ידי רמאים המספרים הבלים ורעות-רוח להונות את העם ולהתפרנס מתרמיתם, בעת ההיא בא תלמיד הגון מארץ ליטה, אשר בקשת החכמה ודעת ה' לא נתנה לו מנוח (כי חוק טבעי הוא לנפשות יקרות להתעורר מאליהן לבקש דעת, אם אמנם לא ביד כולן יעלה למצוא הדרך הטובה), הלא הוא ר' שניאור זלמן בהר"ר ברוך מלוזין, למזיריטש לשמע המגיד, לבקש תורה מפיו.  ויהי כאשר מלאו ימיו לשבת בבית-מדרשו, וישב אל ארץ מולדתו וכל טוב אדוניו בידו.  אז החל לקרוא בליטה בשם הלימוד החדש ההוא, למרות רוח הזקן שקנה חכמה, הגאון ר' אליהו מווילנה.  ויתלקטו אליו אנשים לומדים ואנשי תורה, אשר היה דבר החסידות ישר בעיניהם כדבר אלוהים, וידרוש להם ר' זלמן סתרי תורה וביאורי ספר 'הזוהר' ודרכי עבודת ה' על-פי קבלת האר"י, הכול כאשר לכל כאשר למד מרבו המגיד ממזריטש, נושא כלי הבעש"ט ומרים דגל הקבלה והחסידות.  ויכתוב את ספר 'התניא' (ראש לכל ספרי הכת החדשה הזאת בליטה) וישימו חסידיו, נוצרי עדותיו, את שמו 'הרב' ושם הכת קראו 'חב"ד' (אולי להבדילה מיתר כיתות החסידים, אשר בווהלין, פודוליה וגאליציה, אשר לא חכמו השכילו ולא בינת אדם להם ורביהם לא בדעת ידברו).  והרב הזה נצטיין בידיעתו הרבה בתלמוד ובקבלה, וכפי הנודע ממנו אהב גם יתר החכמות והמדעים ולא נתן בהם תיפלה, ובייחוד פרש כנפי ידיעתו על מלאכת הדקדוק וחכמת התכונה (ואולי נתקנא בחכמת הגאון האמיתי והחסיד הר"ר אליהו מווילנה, אשר היה לו עשר ידות בכל החכמות).  ויותר שהיה ר' זלמן חכם ומלומד בעניינים שהיה כל עסקו בם, עוד נתן לו אלוהים לשון לימודים וידע לכלכל דבריו במשפט, כן בדברו וכן בכתבו על ספר (המתנה הטובה הזאת היתה מורשה גם לבניו אחריו עד היום הזה וגם להרבה מחסידי הכת הדורשים ברבים ונקראים חוזרים, בעבור שהם חוזרים ודורשים מה ששמעו מפי רבם בביאור יותר רחב); אשר על כן נתרשמה כת שלו משאר כיתות החסידים עלגי-לשון אין בינה, והנמשכים אחריו לא נתנו כתף סוררת לחכמות ומדעות ולכל מלאכה, ולא נשתקעו באיוולת וסכלות, כאשר קרה ליתר החסידים בארצנו, כאשר נסדר במה שיבוא.

ולר' ישראל בעש"ט לא היה כי אם בן אחד (ר' צבי), ובת אחת אודיל שמה.  ותהי אודיל עקרה, ימים רבים אין לה ולד, ולא הושיעה לה זרוע אביה הנוטה כדוק שמים בכוחו ומעביר מלאכים מכסאותם, מושיב שדים בייתה ומוציאם אסורים בכושרות (עיין 'שבחי הבעש"ט'); עד כי אחד החסידים השותים במזרקי יין-שרף ומרקדים בדחילו ורחימו במוצאי שבתות וימים טובים בבית הבעש"ט, הבטיח לה בן זכר בעבור נעליים אשר נתנה לו בלכתו יחף (כי עני היה כרוב אנשי הכת).  הדברים האלה כתובים בס' 'שבחי הבעש"ט'.  וה' פקד את אודיל, כאשר אמר זה החסיד, ויתן לאודיל בן, ברוך-ה', ותקרא שמו ברוך, הוא הצדיק ר' ברוכיל ממיזיבוז, שהיה מושבו בתחילה בטולטשין, ומשם איווה למושב לו העיר מיזיבוז, רומא של החסידים, שם החזיק במעון אבי זקנו הבעש"ט, ויחדש כנשר נעורי החסידות בפודוליה לבלתי תמות בנער נפשה במות אביה ומולידה הבעש"ט.  הצדיק הזה, יורש עצר רך ויחיד לאמו, נתגדל על ברכי הבטלה, לא קרא ולא שנה ולא למד, לא הגה ברוחו ולא חשב בשכלו, לא ידע לא תורה ולא דרך ארץ, לא מצב עמו ולא הכרח תיקונם (כי אין לחסידים שום השגה ממה שאנו מכנים בשם 'תיקון האומה'.  והתיקון אצלם אחת משתי אלה: או תיקון המתים, הרבי מתקנם על-ידי תפילתו, או התיקון ששותים בבית-המדרש, היינו היי"ש שקונה האורח הבא מן הדרך או מי שיש לו יאהרצייט).  לא דווה ליבו על השחתתם ולא ראה את הנולד, ויהי למופת ולראש ולנשיא בישראל.  ותהי ראשית מלאכתו לנסוע מעיר לעיר לאסוף כחול כסף, וכל המרבה לתת הרים כסאו מעל כסאות יתר הנגידים.  וילך הלוך ונסוע בצבים ובכרכרות כשר וגדול, והיה חוגג כל ימי חייו במשתה יין וכרים מצאן, ויהי כל האנשים ההולכים בנתיבותיו שיכורים, הלומי יין והולכי בטל, ויקראו גם הם את שמם חסידים.  וכאשר היה בימים ההם המנהג אצל המלכים והשרים (בייחוד שרי פולין) להחזיק להם בחצרותם איש בער ולץ שמו (האָפנאר, בלאזען), גם הצדיק התנהג כמוהם (ואחריו כל ישרי לב הצדיקים ורבי החסידים שבכל דור).  ויהי לו איש אחד ושמו ר' צבי (הירשיל אוסטרפוליר).  האיש ההוא היה ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמחה ומכעס לשחוק (כי כעסן ובעל חימה היה הצדיק הזה, איש האלוהים הקדוש!) וכפי הנראה מכל המסופר ממנו – כי עוד סיפוריו ומעשיו ומילי טבי שלו שגורים בפי כל איש – לא היה מאמין גדול בהצדיק שהיה משמח, ופעמים הרבה אמר לו דברים אמיתיים ורמז לו על דרכיו המקולקלים, במסווה הליצנות והשחוק.  עד שפעם אחת הרשה לעצמו להראות לו תרמיתו בדרך היתול מלובש באיזה סיפור, והצדיק הבין להיכן הוא פשוט וייחר לו, ויצו גם הוא בשחוק וקלות-ראש להוציא את הבדחן הזה מן הבית ולהדפהו ממעלות הבית מאיגרא רמא.  ויעשו החסידים הן, וצבי מאוסטרופולי חלה ימים רבים וימת בעניין רע, כי נתפרקו חוליותיו בנפלו, ולא נרפא מחוליו.  אלה תולדות מידותיו הקדושות של הצדיק ר' ברוכיל, נכד הבעש"ט ויושב על כסאו ברומא של החסידים.

והאיש ר' זלמן, תלמיד המגיד ממזריטש, אשר היה לבו פתוח כפתחו של אולם ואוזנו הקשיבה תורה וחכמה, ידע את אשר דווה לעמו ומה קצו בלכתו אורחות עקלקלות.  ועם כל חסידותו ועסקו בקבלה לא סר שכלו ממנו ובתבונתו הורה דרכו בדברים הנוגעים לעסקי העולם.  ויחשוב מחשבות להרים מכשול מדרך עמו בחיים הגופניים, כאשר השתדל לתקן נפשות חסידיו ומקורביו בעבודתם את ה'.  ויהי כאשר שמע, כי גדל ר' ברוך בפודוליה ובווהלין וכל ישראל סר למשמעתו (והוא חשבו בלבו לאיש חכם בתורה ובדרך ארץ, כי נכד הבעש"ט הוא, ראש אמונת החסידות ואלוף ומורה להמגיד ממזריטש, אשר בו התפאר ר' זלמן), אמר בלבו, אלכה-נא אל האיש הקדוש הזה ואגל את אוזנו את אשר נפשי ירעה לי, והיה כי נשתעה יחד ונדעה בינינו מה טוב, מי יאמר לנו מה תעשו, הלא עיני ישראל אנחנו, הוא במקומו ואני במקומי (ממתנגדיו ומתנגדי החסידים בכלל לא היה מתיירא, כי ידע, שאנשים משכילים הם ובוודאי לא יסורו ימין ושמאל מכל דבר טוב ומועיל לתיקון הכלל) והצלנו את עמנו ולא תאונה אליהם רעה, ונתנו להם חוקים טובים ומשפטים יחיו בהם, איך יעסקו באמונה במשאם-ומתנם וישאו חן בעיני אלוהים ומלך: איך ילמדו את בניהם חכמה ומוסר ולא יהיו כסוס, כפרד אין הבין; איך יעבדו קצת מבני ישראל את האדמה, ולא יהיו למשא אל הארץ אשר הם יושבים עליה לאכול מפריה ולשבוע מטובה וידם לא תהיה בה לעבדה ולשמרה.  ברעיונות מזוקקות כאלה, אשר יסערו בלב כל איש מרגיש בקרבו שיעור נוסף על אחיו, היודע כי רם ונישא הוא על אלפי רבבות עמו, ואהבתו וחמלתו לא תתנה לו השקט, עד תושיע ידו עם רב.  ברעיונות כאלה שם לדרך פעמיו לבוא לטולטשין, מקום מושב ר' ברוך בעת ההיא, באמרו למצוא שם אח לצרת יעקב, איש גדול ורם כמוהו, אשר גם על משכבו בלילות לא ינוח לבו, והוא גם הוא מצטער בצרות ישראל עם לא עז, אשר מעט-מעט ייכשלו פעמיו ומבלי משים על לב לנצח יאבד.  וידא ר' זלמן על כנפי רוח תבונתו, לא נח ולא שקט, עד בואו למחוז-חפצו לחבק בזרועותיו איש נבון וחכם, אשר בעזרתו ובחברתו בטח לבו להוציא לאור מחשבותיו ויזכה לראות את עמו, צאן מרעיתו, רועה כר נרחב, מאושר בארץ רחבת ידיים, אשר לא יחסר כל טוב בה.  אבל אהה! מה זע ומה חרד לבב ר' זלמן בראותו את האיש, אשר חשבו לאור עולם ולאש יורד מן השמים להאיר לארץ ולדרים עליה, והנה קרח נורא הוא, קר ולבן כמוות, אין בו הרגשת טוב ורעת עמו, וכל העם נדמה בעיניו, כאילו לא נברא רק למענו, להשביע נפשו השוקקה תמיד ולהחיותו כיום הזה, למען יהיה זרע (כאשר תעשינה הדבורים אל המלכה שלהם), אשר יעמוד ימים רבים אחריו על ממלכתו ניר לבעש"ט ושארית לבן אודיל.  אז יצא ממנו הרב ר' זלמן בחרי אף ובלב נשבר ונדכה על מפלת עמו אשר חשב להושיע, וירא כי רעה נגד פני העם אשר בווהלין, וישב אל ארצו וישם כל מעינו ללמד למקורביו דעת ה' ודעת הארץ.  ויהי ה' אלוהיו עמו, כי הצליח על-ידו לאחד את דרך החסידות עם דרך ארץ, ולעשות השיטה הזאת לשיטה ראויה להחשב בין שאר שיטות הכיתות ההווים ומתהווים בכל יום בכל עמי הארצות, מבלתי היות בה עוולה ודבר מפסיד לחיי החברה והמדינה.

 

הערה:        למען יעמדו הדברים ימים רבים ולא יישכחו מפי כותבי הקורות לישראל, אערכה פה קצת עניינים פרטים מנסיעת ר' זלמן לטולטשטין ואת אשר נדברו הוא ור' ברוך, וידע דור אחרון וישפוט שפוט על תהלוכות האנשים האלה בימים ההם.

 

בלכת ר' זלמן למסעיו לקח עמו אחד ממקורביו ומכבדי שמו, איש חסיד ולמדן ועשיר ובעל צורה, ושמו ר' פנחס שקלובר.  ויהי בהיותם בדרך מבוא טולטשינה ויטו עד בראצלאב לראות פני ר' נחמן נכד אודיל (אשר עוד נדבר ממנו).  ויהי כאשר בא ר' זלמן אליו וישאלהו ר' נחמן לשלום.  והאיש נחמן ערום מכל רבי החסידים בימים ההם, וישאל את ר' זלמן אנה פניו מועדות, ויענהו כי הולך הוא לראות פני דודו (של ר' נחמן), ר' ברוך, ודבר לו אליו בדבר כללות האומה בהיותו בקרית מלך פטרסבורג.  וישתומם ר' נחמן, אשר ידע את דרכי דודו ומחשבותיו וידע כי לא להועיל ולא לעזר יהיה מסע ר' זלמן וכי ר' ברוך לא יט אליו אוזן קשבת.  וייפלא בעיניו, איך איש חכם ונבון כר' זלמן, אשר את נבונים התהלך ובקרית מלך רב עשה לו שם וידבר עם שרים ורוזנים, איך איש חכם כזה נפתה לבו אחרי שוא ולשמע אוזנו יישא רגליו ללכת למרחקים אל איש שוגה באיוולתו, לדבר באוזניו האטומות דברים נוגעים לכלל העם, אשר ר' ברוך איננו דואג להם כל מאומה.  מה שמועה שמע ובא? וכדרכו לדבר בקצרה וברמז וישא משלו ויאמר לר' זלמן כמתמיה בלשון נופל על לשון: 'פעטערבורך – פעטער ברוך ? ! ! !' כאומר, מה עניין דודי ברוך אצל איש בין נבונים חלקו בקרית מלך פטרבורג? (כי לפי מבטא ר' זלמן הקרובה למבטא הרוסים ביטא בשפתיו 'פעטערבורך').

ר' זלמן לא שת לבו לדברי היתוליו של ר' נחמן, אם אמנם ירדו חדרי בטנו, וילך הלאה למסעיו.  ויהי בערב ויבוא טולטשינה, ולא יכול ללכת בעצמו תיכף לראות את פני האדון ר' ברוך, כי היה עייף ויגע מעמל הדרך, וישלח את ר' פנחס שקולבר אליו לקדם פניו.  ויהי כראות ר' ברוך את פני ר' פנחס, איש טוב-רואי ויפה-תואר ומדברו נאוה, וייטב בעיניו, וכצאתו ויאמר ר' ברוך אל האנשים העוטרים אותו, כי כבר ריצה את ר' זלמן וישא חן בעיניו, בהיות אנשים כר' פנחס נושאי כליו.  ואלה דבריו אשר אמר בפני מקורביו: 'מדלא חזינא אריה חזינא מרבעתיה'.)  אפס לא כאשר אמר בערב קיים בבוקר, כי כראותו את ר' זלמן שינה את טעמו ורוח אחרת היתה עמו, בהיותו הפכפך ואיש רוגז וחמה, וסיבה כל שהיא היתה מספקת לשנות את רוחו מן הקצה אל הקצה.

בבוקר ממחרת היום ההוא, אחר תפילת השחר, יצא ר' זלמן מבית מלונו (התאכסן בבית ר' שמואל לטישובר) בחברת ר' פנחס שקלובר, וילך לראות פני ר' ברוך.  כבואו מצא אותו מניח תפילין דר"ת ויבקש אותם ר' ברוך לשבת וישבו שלושתם יחד.  הביאו קפה לכבד האורחים ויחלו לדבר.  ראשית דברי ר' ברוך, ויאמר אל ר' זלמן: 'מה שאלתך ולמה באת אלי?' ויענהו ר' זלמן כאשר עם לבבו, כי לטובת כלל ישראל הלך דרך רחוקה להתייעץ עם איש גדול ונישא כר' ברוך מה לעשות, כי אחרי אשר עתה נודע לו, כי היה את לבב רבים משרי הארץ לגזור גזירות, שאין רוב ישראל יכולין לעמוד בם, וגם הנה נפשו יודעת מאוד, כי בהיקבץ גדולי ישראל יוכלו להפוך הקללה לברכה, ויספר לו את כל הדברים אשר ידע, ובתוך כך גילה דעתו בתקנת מצב ישראל הגשמי והרוחני, וכי מההכרח להוליך אותם בדרך אחרת, אשר יהיו מועילים לעצמם ולחברת הישוב ולמדינה, באופן שלא תשלוט בם עין הרעה של המונים אותם ומבקשים עוונם לשנוא, כי עיני השרים פקוחות עליהם, ואם לא ישנו דרכם ועלילותם לטובה, רע ומר יהיה חבלם.  כאלה וכאלה דיבר הרב ר' זלמן בסערת רוחו.

הדברים האלה המרו את רוח קודשו של איש האלוהים, אשר בשמים דרכו בקודש, ועל כנפי דמיונו התעופף וישם בין מלאכים כסאו ושחקים איווה למושב לו, ואת הארץ מתחת ביזה ושיקץ ולא פנה אל כל הנעשה עליה למטוב ועד רע.  האיש הזה אשר הסכן הסכין מנעוריו לשמוע רק תהילותיו, וכל הבאים אליו באו רק לראות עוזו וכבודו, ולהשתומם על קדושתו ולהתאבק בעפר רגליו, דימה בליבו כאשר שאל את ר' זלמן למה בא אליו, כי אוזניו תשמענה דבר מפיו לאמור: אדוני איש אלוהים קדוש! לשמע חכמתך, אשר אין ערוך אליה, באתי להשתחוות לפני כיסא כבודך לבקש ולהתחנן לפניך שתכניסני תחת צל כנפיך לשתות בצמא את דבריך – כאלה קיווה ר' ברוך לשמוע, ועל כן שמח בלילה, כאשר דיבר עם ר' פנחס שקלובר וראה כי איש גדול ונכבד הוא, מופלג בתורה וחכם, וממילא הבין, כי רבו ר' זלמן גדול ממנו עד מאוד, ועתה מה גדול כבודו, אם רב כזה בא אליו מארץ רחוקה לקבל עליו עול אדנותו...

מה חרה לו ומה נפלו פניו בשמעו דברי הרב ר' זלמן, כי לא להשתחוות לו בא.  וכדבר איש אל רעהו הוא מדבר עמו מדברים הנראים לר' ברוך לדברים של מה בכך, כי לא בשמים הם ולא מעבר ללהט החרב.  והנה בדבר תיקון מצב העם לא היטה ר' ברוך את אוזניו ולא הבין מאומה ומה שר' זלמן מדבר אליו, כי מה לתקן את עם מתוקן בכל דרכיו, מתפלל שחרית וערבית, ערב ובוקר וצהרים, טובל בכל יום במקווה מים, ובודק את עצמו לנקיות כדת וכדין, ואינו מקנח באצבע שכורך עליו כריכות התפילין, ומותר היום שנשאר לו מכל אלה הוא עוסק במכירת י"ש או דגים מלוחים וכדומה, ובשבת כולם באים לשמוע תורה מפי שר צבא ה'.  היש עם מתוקן יותר מזה? כי זה הוא העם, אשר ידע ר' ברוך ואשר ראה כל היום מן הבוקר עד הערב, ולא אחר.  ולפי דעתו עם כזה הוא מבחר העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש.  אפס דבר אחד מדברי ר' זלמן הבין ר' ברוך היטב, והוא מה שסיפר לו, שמן ההכרח לאסוף כסף הרבה לטובת כלל ישראל... על הדבר הזה היטב חרה לו ותבער כאשר חמתו בו, ויאמר בלבו: הגם לכבוש את הכסף עמי במדינה בא האיש הזה? כי מי אוהב כסף יותר מהצדיק הקדוש, נכד הבעש"ט הזה? ואם חס ושלום יוציא ר' זלמן עצתו את הפועל לאסוף כסף לטובת הכלל, איה יקח ר' ברוך מרכבות וסוסים, כלי כסף וכלי זהב, ושמלות משי וצמר צחר וכל כלי יקר וסגולות מלכים? ולא יכול ר' ברוך להתאפק ויקרא: 'ה' יושיע את ישראל!' ויענהו ר' זלמן, כי אין סומכין על הנס, וה' חפץ כי יקנה ישראל טובותיו במעשיו.  ויאמר אליו ר' ברוך: 'אי-זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך, ואיכה ידעת מה ה' שואל?' ויאמר ר' זלמן: 'הן לא לריב ומצה באתי הנה כי אם לטובת הכלל'.  ויאמר ר' ברוך: 'מי ביקש זאת מידך להטיב לישראל?' ויען ר' זלמן ודבריו בנחת נשמעו: 'הן אהבת עמו נטועה בלב כל איש, ואף כי האיש היהודי המורדף בלי חשך, הרואה את עצמו בצר, זה ראשית דרך אמונתו לאהוב את עמו בכל לבו ובכל נפשו ובזה יוכר, כי מזרע היהודים הוא, ואיכה אדוני תקשיח את לבך ותדבר כדברים האלה, ואנוכי לא הרגזתיך, כי רק טוב וחסד בלבבי ורק לבעבור היטיב באתי אליך, ולמה יחרה אפך חינם'.  ויהי כאשר ראה ר' ברוך, כי לא יוכל לו, כי בהשכל דבריו ויורדים חדרי בטן, ויתגנב ר' ברוך ויעזוב הדברים האלה, ויחל לדבר דברים אחרים ויאמר: 'הנה נא שמעתי, כי בהיותך בפטרבורג דיברת מענייני קבלה עם איש נכרי, אשר לא מבני ישראל הוא'.  ר' זלמן ראה והבין היטב, כי ר' ברוך מתגולל עליו למצוא עוון אשר חטא למען הבאיש ריחו, וכי עזב ר' ברוך דברי הכלל וחיפש עלילות.  וירא ר' זלמן בעיני שכלו, כי להבל עינה בדרך כוחו, האיש הזה ערלה אוזנו משמוע וליבו צפון משכל וכל דרכיו חושך, ויאמר ר' זלמן בליבו, אנקמה-נא נקם אחד מכל עמלי, אשר היה לריק, ואחר אלך לדרכי, ויען את ר' ברוך ויאמר: 'אמת הדבר, דיברתי בדברי קבלה את איש נכרי, אפס בעוונותינו הרבים, הנכרי ההוא יודע יותר בחכמת הקבלה מהרבה רביים אשר פה בווהלין ופודוליה'.  על המענה הזה עלה עשן באף ר' ברוך וייתן עליו בקולו קול עז לאמור: 'הס! אל תשמע כיום קולך, כי לך לדבר אלי בענווה ובכפיפת ראש, הלוא ידעת כי התפילין אשר על ראשי ובזרועי הם התפילין של אבי זקני הבעש"ט? הן הכנע תכנע מפניהם אם לא תחת מפני'.  ר' ברוך דימה, שיסתתמו טענות ר' זלמן מפחד הבעש"ט אשר הוא מפיל עליו.  אבל על שפתי ר' זלמן נראה צחוק של לעג ויאמר בקורת-רוח: 'פארך זה החבוש לראשך הסירהו משם ושים אחר תחתיו לטוטפת בין עיניך ועל זרועך; כי תפיליך אלה פסולים הם, כי בלי ספק לא ידעת, שהתפילין שלא נבדקו שבע שנים פסולים הם על-פי דין, ותפילין אלה בלי ספק לא נבדקו שנים הרבה בהיותם תפילין של הבעש"ט וקדושים בעיניך, והדין לא ידעת'.  – או נהפכו פני ר' ברוך לירקון וחמתו בערה בו, ויתקצף ויאמר: 'ידעתי זה כבר, כי נכרתה אמונתך!' – ויקם ר' זלמן ויפן וילך עם ר' פנחס אוהבו.

כמעט בא ר' זלמן אל בית מלונו, ואנשי בליעל חסידי ר' ברוך נאספו ויסובו את הבית ויבקשו לשלוח יד בהרב ר' זלמן, וינס ר' זלמן וייצא בעד החלון ויימלט על נפשו הוא ור' פנחס עמו, וילכו לדרכם לשוב אל ארצם ואל מולדתם.

ואיש אחד מבני החסידים הלך ברחובות הקריה ויפגע באיש אחד, אשר ידעהו כי לא מהמונם הוא, ויכעיסהו בדבריו לאמור: 'הראית את זלמן הריק הזה?' (לקוזאק בלשון רוסיה יקראו היהודים הפולנים 'ריק') וייחר אף האיש ההולך לתומו ואשר שמע את שמע הרב ר' זלמן, וירם את ידו ויך את המתחסד עז-פנים על הלחי עד שפך-דם.  וירץ החסיד המוכה ויספר הדבר לר' ברוך, כי אמר יסר ייסר הרבי את מכהו בחרפה ויכהו חרם.  אפס ר' ברוך – כאיש אשר כליותיו ייסרוהו ונפשו יודעת, כי אשם אשם – ענהו לאמור: היטיב אשר עשה המכה אותך בעברתו, דמך בראשך, למה פערת פיך לבלי חוק ואנוכי לא ציויתיך.

עד כאן ההערה, ונשוב אל מה שהיינו בו.

 

ההתוועדות בברטישוב

הרב ר' זלמן שב אל ארצו ואל מולדתו סר וזעף, מתאבל על עמו אשר מאשריו מתעים.  קירות לבו הומה על אשר לא עלה בידו לגהה מזור למחלת בת עמו, כי חלק לב הרועים המתעים ועינם השע, ויבך בסתר, כי ידיו לא תעשינה תושיה.  אכן נגע עמו עמד בעינו ובחבורתו לא נרפא לו.  ימים עברו, חגים נקפו, והמכה אשר לא זורה ולא חובשה הלכה הלוך וגדול עד כי גדלה מאוד, וירא ישראל כי בצרה גדולה הוא.  אז נפקחו עיני נשיאי העדה, והעיוורים הביטו לראות, כי רעה נגד פניהם, ויקראו עצרה ויאספו בעיר ברדיטשוב, עיר ואם בישראל, להיוועץ יחד ולעמוד על נפשם.

בימים ההם ישב על כיסא הרבנות בברדיטשוב איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע, ושמו ר' לוי-יצחק שהיה מקודם רב בזיליחוב בארץ פולין.  האיש ההוא עשה לו שם בארץ בדרכיו ועלילותיו בעבודת ה' אשר נפלאו מאוד.  כי ברעש והמולה דרכו, בבכי ובתחנונים יבוא בית ה' וירעשו אמות הסיפים מקול הקורא.  בלכתו לבית-מדרשו להתפלל ערב ראש השנה לעת מנחת הערב, לא הלך קוממיות, כי אם על גחונו, ושני שופרות היובל בשתי ידיו, וירם כשופר קולו, ויחרד כל העם אשר סביבו וגעו בבכיה.  בעברו לפני התיבה להתפלל לא עמד במקום אחד, כי פתאום עזב מקומו וירץ הנה והנה, מפזז ומכרכר בכל עוז, צועק בקול איום ונורא.  פתאום תפש איש בבגדו ויתן עליו בקולו לאמור: 'את מי אתה עובד?' ויען האיש בחרדה: 'את ה' אלוהי השמים והארץ אני עובד'.  אז החל ר' לוי-יצחק ללמד זכות על כלל ישראל, ובקול גדול הריע אף הצריח: 'ריבון עולמים! זרע ישראל יעבדוך! אותך לבדך, יקדישו ויעריצו, ומי כישראל גוי קדוש בארץ'.  ופעם קרה, כי תפש באיש המוני ועם-הארץ, עושה מלאכה על שלש-הרגל בבית אדוניו הרצען, ויהי כשאלו אותו: 'את מי אתה עובד?' ויחרד הנער ויילפת ויען ויאמר: 'את איש פלוני ורצען הוא אנוכי עובד'. – הרב הזה היה גם כן למדן מופלג, צדיק וישר ומוכיח ורבים השיב מעוון.  אפס רוח זמנו נחה גם עליו ותאחזהו בציצית ראשו לשאתו מעל לתבל ארצנו בין ארצות תוהו ובוהו, אשר ברא הדמיון לאנשי סגולתו המייחלים לחסדו.  על כן היה למופת בעת ההיא לחסידי הארץ, ורבים מרבי החסידים מתלהבים, מוחאים כף, מרקעים ברגל ורצים ושבים בבית-תפילתם כמראה הבזק ואומרים, כי בדרך ר' לוי-יצחק ילכו לעבוד את ה' כמוהו ויגילו ברעדה.

והעיר ברדיטשוב גדולה לאלוהים ויהודים בה הרבה, ומכל קצות הארץ ינהרו אליה לשאת ולתת ותהי סחר כל המחוזות ונישאה מכל הערים סביב לה, ועיני כל אליה ישברו, וכל ישראל ישמעו ויראו מה תעשה ברדיטשוב העיר למען עשות כמוה ולעצתה כולם ייחלו.  ויהי כאשר נשמע הקול כי חס וחלילה נכון לישראל יום חושך בימים ההם, ויקרא הישיש ר' לוי-יצחק עצרה וכרוזא קרא בחיל לכל צדיקי הדוק העומדים בראש העם ובידם הכוח והממשלה להטותם לחפצם, להיות נכונים ליום מועד להיוועד יחד בברדיטשוב, להביא עצה ולעשות פליליה במה יוושע ישראל ויהודה ישכון לבטח.  הר"ר ברוך מטולטשין כבר עקר דירתו בימים ההם מהעיר הזאת ואיווה למושב לו העיר מזיבוז – רומא של החסידים – על כסא זקנו הבעש"ט.  ויבוא גם הוא בראש אבירי הרועים, ויסע קדוש ישראל, ניר הבעש"ט, פרי בטן אודיל (אשר אמר עליה אביה, שלקח נשמתה מן התורה מר"ת הפסוק 'אש דת למו', עי' 'שבחי הבעש"ט') ר' ברוך, וילך ברדיטשובה ויחן שם וכל קדושיו סביביו.  ויבוא ממזיבוז גם הרב אב בית-דין דשם ה"ה הגאון והחריף, חוטר מגזע צדיק, נין ונכד להגאון הגדול חכם צבי האיש המצוין מוהר"ר דוב בריש ז"ל, וגם החכם המפורסם תלמידו של הרמבמ"ן ז"ל ה"ה הר"ר מנדיל לפין (הנקרא בפי כל ר' מנדיל סאטאנובר או ר' מנדל מיקולייאבר) אשר התגורר בעת ההיא במזיבוז, בחצר השר הנסיך טשארטוריסקי, שהיה שם מורה לבניו, גם הוא נקרא ויתא לברדיטשוב עם האסיפה.  וימן ה', כי שלושה ראשי הכיתות יצאו ממקום אחד לשבת יחד להמתיק סוד עם שאר הנאספים שרובם היו רבי החסידים הבאים איש ממקומו, זה משיפיטובקה וזה משפולה, זה מכה וזה מכה.  ואנשים מנכבדי ברדיטשוב נקראו גם הם בתוך הקרואים, ובראשם איש נבון וחכם מפורסם, עשיר מכובד ורב וחוטר מגזע גדולי עולם ה"ה הר"ר יהושע השיל הנקרא הרב מחלם, אשר קבע דירתו זה כבר בברדיטשוב, והמדקדק הגדול הנודע בשם ר' טוביה פדר היה מאנשי ביתו.

והרבי משפולה לא היה מאנשי היחס כי מדלת העם היה, עני ומתפרנס בדוחק ממלאכת המלמדות, אשר היתה אז מסורה לכל איש באין מוחה.  והיה כל איש מוכה ומעונה, עילג לשון, אין בינה, חסר תחבולות אשר לא יצלח לכול, וראה כי כלתה אליו הרעה לגווע ברעב, ויחל עד בוא חליפות המלמדים, הלא הוא פעמיים בשנה, בחג המצות ובחג הסוכות, וישנס את מותניו, וילך ויפתה עשרה אבות נבערי דעת לתת את בניהם תחת שבטו, ויהי למלמד.  והיה האיש אשר לא תשיג ידו די מלמד בעיר, כי נסגרו בעדו שערי המהרש"א, ומהר"ם שיף וכדומה, ויצא והיה למלמד בכפר, מקום אשר הנער בן עשים שנה יחל לחבר חברות ולקרוא בסידור התפילה.  כאחד מאלה המלמדים האחרונים אשר בשדה, היה האיש משפולה, אשר באחריו ימיו הוציא לאור מחשבתו להשליך מעליו העול הקשה ההוא ולהיות לגיבור ציד לצודד נפשות ישראל ולעשות להם אותות ומופתים בשמים ובארץ.  ויהי כאשר ירא לשום את שמו רבי, כי לא יצא לאבותיו שם בין הקדושים אשר בארץ ואדירי כי חפצי החסידים בם, וגם לא היה תלמיד לצדיק מפורסם אשר ישית ידו עליו לסמכו, ויעש בעורמה וימאן בשם ההוא, בעטרה שאינה הולמתו, ויפקוד על כל המסתופפים בביתו וחוסים בצילו והבאים אליו לבקש מזור ותרופה (כי ריפא חולים, פקח עיוורים וזקף כפופים והתיר אסורים כאלוהים בשמים) לבלתי יערב איש לקרוא אותו 'רבי', כי זה שמו אשר יקראו לו 'זקן' 'סבא' (זיידע) ויקרא שמו בישראל 'שפאָלער זיידע' עד היום, ושמו ר' ליב.  ויהי שמו הולך וגדול בין המון העם, וילך הלוך ונסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר, ויאסוף כחול כסף, ויחכם מכל הרביים לבלתי הלוך בגדולות ולעבור בצבים ובמרכבות כבוד והדר, לבלתי יפגעו בו קנאים, כי לא מזרע ברך ה', מזרע הבעש"ט הוא, אשר לו ולזרעו אחריו לבדם ניתנה הארץ; וישמור לתאוותיו מחסור ויצנע לכת בעקבו את עמו! ויחלק לעניים מן הכסף הבא בידו, ויאכל וישת עמם ויהי להם לראש ולזקן ונשוא פנים.  ולמען אשר יספרו האווילים והנשים הפתיות נפלאותיו בראש הומיות, עשה מעשהו זר מעשהו לעורר עיני תבל עליו.  כל רבי הארץ ברכו את מבקשי פניהם בכסף אשר הם מביאים, והוא קילל אותם קללה נמרצת, ויגרשם מעל פניו בחרי-אף.  ויהי כאשר בכו ויתחננו לו, ויקם ויעמוד על רגליו וישלח את ידו ויאחז באחת פיאות זקנו אשר על לחייו, וישנה את טעמו ויהפוך את עיניו כאיש אשר הכהו אלוהים בשגעון, וינהום ביום ההוא כדוב שוקק: 'דזים! דזים! דזים!...' ותיפול חרדת אלוהים על האיש העומד לפניו.  ויהי ככלותו לנהום ויקרב לו האיש את מנחתו, אשר הביא לו, וישם לדרך פעמיו שש ושמח, וידע כי קרובה ישועתו לבוא, כי נהם הזקן עליו שלושים פעם; וכרוב נהמתו כן רבה תקוות הדכא אשר שם בו מבטחו.  ככה יעשה הזקן משפולה כל הימים, ויהי שמו הולך וגדול, עד כי גדל מאד, ולא נפל שם 'זיידע' משם 'רבי'.

ובהיקבץ נשיאי היהודים לברדיטשוב, וידע ר' לוי-יצחק כי גדול שם הזקן ר' ליב בין העם, וכולם אליו ישברון לתת לאיש מחסורו אשר יחסר לו, וגם הנה ר' לוי-יצחק בתומו וביושר ליבו לא חשב את הזן למערים ואיש תחבולות, כי נאמן ר' לוי-יצחק את ה' ונפשו לא ידעה מרמה.  על כן קרא גם לו לעיתות בצרה וישם כסאו בין נשיאי העם.  אולם ר' ברוך, נכד הבעש"ט, 'גבר יהיר ולא ינוה', איש רכב במרכבת המשנה אשר להבעש"ט, איש שלא טעם טעם חכמה וענווה ודרך ארץ, איש אשר קינא לשם הזקן בהיותו שם חדש וזר ומיוחד במינו, תחת אשר היה השם 'רבי' שם כללי לכל אשר מראה לבן בו, וכל נוכל אשר עלה בידו לאסוף עשרה פתאים בבית אחד, בחר דרכם וישב ראש ויהי להם לרבי.  זה האיש ר' ברוך, אשר היה לבו כים נגרש ורוחו מושלה בו, היטב חרה לו, כי בא גם הזקן להתייצב בתוך הנאספים.  ויהי בשבתם יחד, בטרם החלה המועצה, ולא יכול ר' ברוך להתאפק, ושם נוכח הזקן פניו וישאלהו בשחוק וקלות-ראש לאמור: 'הלא תגד לי, בי אדוני, למה ייקרא שמך בישראל זקן (זיידע) ולא זקנה (באבע)? הלא לקחה אוזני שמץ מני דרכיך, וכולנה דרך נשים זקנות למו, וכרפאך לישראל כל צרי ותחבושת אשר תעשה לא מעשה-רוקח הם ולא מעשה איש אלוהים, אי אם מעשה נשים זקנות'.  וירא הזקן, כי הוציא ר' ברוך את כל רוחו ובוז יבוז לו, ויעז פניו גם הוא וישיבהו כדבר המלך ודתו ענה וגו' ויאמר: 'כן הוא, זקן אנוכי וזקן יקראו לי כי נושאי דגלי ובשמי יתהללו, זה שמי וזה זכרי לדור דור; יען ידעתי, כי עטרת בני בנים זקנם, ולולא אב זקן לא יהיה לנין ולנכד שם ושארית בארץ'. – כה נדברו יראי ה' אלה וחושבי שמו הנודעים בקרב העם לצדיקים ותמימי דרך, בהווסדם יחד לשית עצות על דבר עמם ההולך שחוח ונדמה מבלי הדעת.  ויהי כשמוע זאת הרב הגאון ממזיבוז ויחר לו מאוד, כי נואלו שרי קודש וחכמי יועצי העם עצה נבערו ולריב ומצה קראו עצרה ואין חולה מהם על שבר בת עמם, ויפן אל המתקוטטים ויאמר: 'נפלאת היא בעיני, ר' ברוך, כי ייקרא שם האיש הזה "זיידע", ובעיני ייפלא מדוע לא יקראו בשם זה גם את ר' ברוך גם כל ההולכים בדרכיו, כי אז אנחנו, נוצרי עדות ה', הנאנחים והנאנקים על שבר יעקב, היינו מתפללים ומברכים פה אחד: 'שובר אויבים ומכניע הזדים'.  וישמעו כל הנאספים וישימו יד על פה ולא ענה אותו איש דבר, כי נפל פחד האמת עליהם.  אז עזבו שני המתקוטטים על אפס ותוהו דברי ריבות ותחל המועצה.  אולם גם הנועדים שם עצתם היתה מהבל יחד, כי לא נעשה דבר.  האנשים אשר שלחו לווארשה שבו כליהם ריקם, כי לא מצאו מי ישע.  כי לא ידעו מחלת בת עמם ובמה ירפא להם, לא הבינו ובחשכה התהלכו, לבם היה צפון משכל לדעת, כי לא כל דבר שלא נעשה תיכף בטל הוא ולא ייעשה לאחר זמן, ויש מקומות שהשטח העליון מכוסה ומתחת קבר פתוח.  המה היו ששים ושמחים למראה עינם ולמשמע אוזנם, וברוב ימים פשה הנגע אשר המה לא ביקשו לו מזור ותרופה.

 

ר' ליב שרה'ס – מרגל?

במות הבעש"ט היה ר' ברוך עוד נער ובלתי ראוי לשבת על הכיסא אחריו.  אז נפוצו העם לבקש להם רביים כאשר הורגלו, ויפנו אלה למזריטש לתלמידו ר' בר, ואלה לקוריץ לאיש חסיד מפורסם וירא-אלוהים ר' פנחס, אשר התנהג בחסידות עוד בחיי הבעש"ט, ואלה לליזנסק לר' אלימלך ועוד ועוד.  ובימים ההם רבו הרביים בכל עיר ועיר, מהם גדולים ומפורסמים לדורות עולם, ומהם קטנים ובלתי-נודעים רק לשעתם.  ואחד מן הרביים אשר עשה לו שם וזכר לדורות עולם הוא ר' ליב בן שרה (הנקרא ר' ליב שרהס) מיאלטישקיב, אשר היה למופת במנהגיו הזרים והנפלאים, אשר לא ידע אנוש שחרם, ועוד היום אב לבניו יודיע נפלאותיו אשר עשה: הוא היה הולך ונוסע כל ימיו מבלי אשר ידע איש תכלית נסיעתו וסיבתה, ומאין לקח כסף ההוצאה, כי נדבת כסף וכל תרומת הקדושים אשר יקחו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לא לקח, אף לא לימד דעת השיטה החסידיית את העם כיתר רבי החסידים, ואת דרשותיהם בסעודה השלישית לא דרש; כי בהתאסף אליו חסידיו במחשך לעת הסעודה השלישית ביום השבת לא דרש מעניין הפרשה בסודות ורמזים, כי אם – על זאת ישתומם כל חסיד! – הלך וחישב את יחס משפחת איזה שר וגדול משרי פולין כפוטוצקי, ראדזיוויל, טשארטוריסקי וכדומה, ויען ויאמר: 'השר פלוני, ראדזיוויל בן פלוני בן-בנו של פלוני, ולו בנים כך וכך, ובנותיו אלה שמותן, ותהי הבכירה לאשה לשר פלוני והשנית לפלוני, ובנו פלוני לקח את בת פלוני לו לאשה וכו' ' – כל אלון היחס לכל סעיפיו ופארותיו.  ויהי ככלותו וייחל במשפחה אחרת, עד אשר הדליקו נר וברכו ברכת המזון והתפללו ערבית, ככה יעשה כל הימים.  בנסיעותיו אהב מאוד ללכת בקצה גבולות הארץ, וישב בראדזיוויל ובמוהילב על נהר דניסטר וכדומה בערים אשר על הספר.  במוהילב ראו אותו עושה כמעשה הנערים, התהלך על שפת הדניסטר וישלך אבנים על פני המים, וחלקי הנחל מרקדים על הגלים הלוך וכרכר אשר יקראו הנערים בשם 'עשות ב-אווזות' (קאטשקעליך מאכן).  פעמים היה למלמד תינוקות בעיר קטנה על הגבול, ובטרם כלה הזמן (מחצית השנה במספר המלמדים) הלך ויצא משם ויעזוב את שכרו ולא נודע אנה הלך.  גם ראו אותו פעמים הרבה ביום השוק הגדול בברדיטשוב, מבלי היות לו שום עסק משא ומתן שמה, כי לא עשה סחורה, לא קנה ולא מכר; וישכור לו חנות, ויהי עומד ניצב בחנותו, מטה על משענתו כל ימי השוק, מבלי עשות מאומה, וככלות ימי השוק יצא משם כאשר בא ואיש לא ידע אנה.  שכר עגלה ושכר החנות ויתר הוצאותיו שילם בכסף מלא עובר לסוחר, ופעמים הרבה במטבעות זהב אדומים (דוקאטן) חדשים ומזהירים.  איכה הגיעו לידו? אין מי יודע.  מקרה אחד גלוי וידוע לאמת ברור, הודיע בישראל נפלאותיו, שברצונו היה רואה ואינו נראה, והוא, שביום שעלה המלך פּוניאטובסקי לשבת על כיסא מלכותו בווארשה, ונאספו שרים רבים מנכבדי פולין שמה על המשתה אשר עשה להם.  עם רב מהיהודים עמדו מרחוק לראות בהתאסף ראשי העם, והנה זה בא (ר' ליב שרהס) הדור בלבושי החסידים, מגבעתו (ספאדיק) על ראשו הטיזליק על בגדיו מלמעלה, הולך על משענתו הלוך וקרוב לחצר המלך.  הסריסים ושומרי הסף, אשר לו קרב אליהם איש יהודי לכנוס לפני ולפנים, היו מכים אותו מכות חדרי בטן, עומדים על משמרתם כבוא ר' ליב שרהס, הולך וקרב, ונכנס אל החצר פנימה, ולא הרים איש את ידו ואין פוצה פה ומצפצף – וידעו העם כולו, ישראל ויושב ווארשה, כי רואה ואינו נראה הוא! ועד היום הזה דור לדור ישבח מעשהו זה זר מעשהו, ולא סרו מרבית העם מהתפלא ומהשתומם איך לא ביתקו אותו אנשי חיל בחרבותם, אם לא – כי לא ראו אותו ויהי לנס.

בימים ההם לא היו עיני פקידי הארץ משוטטות בכל פינות, כמו בימינו אלה, אשר נוטרי המלכות עיניים פקוחות להם, ועל כל תנועה ותנועה של איש זר במעשיו שבע עיניים.  לו חכמו השכילו בימים ההם כמו בימינו לפקוד על כל צבא מעשים זרים של רב ליב זה, כי עתה נגלה למו, כי בלכתו הלוך ונסוע לגבולות הארץ, דבר סתר היה לו להודיע או להיוודע מעבר לגבול, ובהשליכו אבנים על נהר דניסטר, ויקח מאבני המקום ויקשור בה איגרת וישלך אותה אל עבר הנהר, אל איש בריתו וגבר עמיתו העומד שם ומצפה לאיגרתו, וזה משם משליך גם לו איגרת מעבר מזה, כאשר יעשו עוד היום אנשי הגבול, גונבי המכס.  אבל ר' ליב זה לא גונב-מכס היה, חלילה! כי כל מסחר וקניין לא עשה, כי אם היה – הייאמן כי יסופר? – תאמינו או לא תאמינו, אותותיו ומופתיו יגידו ויעידו, כי היה צופה ומגיד בעלטה לרבים משוטרי המדינה.  בעבורם נסע את כל מסעיו על גבולות הארץ ולחוף הדניסטר ישכון, למען שולח ברדיטשובה ליום-השוק להיות עומד על המצפה, כי צופה נתנוהו, את אשר יראה יגיד.  ותחת מסווה החסידות והנפלאות נקל היה לו לעשות את כל אלה ודבר שקרים.  להם הכסף ולהם הזהב, אשר מילא כפו מהם תמיד, ובעבורם לא מנעו ממנו שוטרי ארץ שומרי הסף דרך מבוא החצר ולא כהו בו ולא עצרוהו, כי תו בידיו או בבגדו, וסימנים מסרו לו, כל רואיומ אנשי המשמר יכירוהו וידעו, כי אין נועלין דלת בפני אנוש כערכו.  וישראל לא ידע, עמו לא התבונן, ויאמרו איש אלוהים קדוש הוא – רואה ואינו נראה!

האיש אשר נפל חבלו בנעימים להיות לאיש מופת וקדוש ייאמר לו, מלבד אשר כל מעשיו אשר יעשה יקבלו תמונה אחרת במראות הצובאות אשר לעם ובראי מלוטש אשר לפתאים המאמינים לכל דבר; הנה לא די בזה, ונספחו אליו עוד מעשים אשר לא עשה כלל, ונלוו אליו סיפורים לא היו ולא נבראו ולא עלו על לב מעולם.  גם על המפליא לעשות הזה, ר' ליב בן שרה, יעלילו עלילות כאלה, אשר בדה דמיון העם והתשוקה לנפלאות הרה גם ילדה סיפורים מבהילים, מרבים הבל ורעות-רוח.  אומרים כי שבע שנים תמימות נתאבק עם יוסף השני (הוא יוסף קיסר אוסטריה בימים ההם עלה על כסא מלכות בשנת תקמ"ו (1786) אחרי מות אמו מאריה תיריזה ומת בשנת תק"ן (1790) בן ארבעים ותשע שנים, איש צדיק וישר אשר החל להרים קרן ישראל בארצו, וממנו יתד ופינה לאושרם והצלחתם בימינו אלה.  ויען שם חוק לישראל לתת מבניהם לעבוד בצבא ככל עמי הארץ, למען ייחשבו גם הם כבנים לארץ מולדתם ותחת זה ינחלו משפט אזרחי הארץ, וישראל בימים ההם לא אבו להטות לעול זה שכמם, על כן לא היה שם הקיסר הצדיק הזה לברכה בין חסרי הדעת עד היום הזה, ועוד היום נמצאו בעמנו כאלה.  אבל עוד מעט ותם הדור הזה, דור לא הבין אל חסדי יוסף הצדיק הזה וישא ברכה מאת כל ישראל, כאשר כבר מברכים ומשבחים אותו זרע ישראל במדינת אוסטריה).  ויבוא ליב בן שרה אל הקיסר יוסף, אל היכל כבודו, רוכב על עב קל, רואה ואינו נראה, וישלח ידו אל חיקו ויקח משם סכין קטן ויחתוך את בשר המלך ויאמר לו: 'אם תשיב את גזירתך מישראל – מוטב, ואם לא – אתן את בשרך מאכל לעוף השמים!' ויוסף הכביד את לבבו – כפרעה מלך מצרים – וימאן הענות מפניו, ויהי כראותו אותו, כי רק הוא לבדו ראהו והאנשים אשר אתו לא ראו דבר, ויזעק זעקה גדולה ומרה: 'הנה האיש ליב (דער לייבעל), הנה הוא בא לחתוך בשרי בסכין!' (ראו, כי גם הקיסר בעל מופת היה, כי ידע את שם היהודי מיאלטשיקוב, הרוכב על עב וידא על כנפי רוח לענותו ולהכביד אוכפו עליו!).  שומעי דבריו תמהו ונבהלו, חיל ורעדה אחזתם, ויעמדו ולא ענו, כי לא ראו איש, ויאמרו על המלך, כי מתעתע ומשתגע הוא.

כה עשה ר' ליב מלחמה שבע שנים את שהתקיף ממנו, וכשם שנלחם בו מלמטה כך נלחם שרו של הקיסר מלמעלה עם ר' ליב, ובעבור זה חלה ר' ליב את חוליו שבע שנים, כשנים אשר חלה הקיסר.  ובימי חוליו אלה עף וידא מיאלטישקוב לווינה פעם בפעם לעשות שמה את מלאכתו, וירא ר' ליב, כי לא יכול לו, כי הכביד המלך את לבבו ויקשה את עורפו לבלתי סור ימין ושמאל מגזרתו אשר גזר דבר מלך שלטון, וייחר לר' ליב מאוד וישאל את נפשו למות.  ויהי בהאבקם יחד, היהודי מיאלטישקוב והקיסר מארץ אוסטריה וימותו שניהם יחד מקץ שבע שנים למלחמתם ולחוליים.

הדברים האלה נאמרים ונשנים עד היום בפי המון היהודים אוהבי נפלאות, כאילו נתנו מסיני, וכל הכופר בהם ייקרא מין, כאילו כפר בעיקר.  יסודי סיבת הסיפור הזה הלא הם טבועים באמונת המון העם, שר' ליב היה רואה ואינו נראה, על-פי המעשה הנודע להם כבר מצאתו ובואו בחצר המלך לעיני הסריסים שומרי הסף, ובמקרה חוליו ימים רבים, אשר היה בפי העם בעבור 'עגולת המספר' לשבע שנים, כשנים אשר חלה – לפי דבריהם – גם הקיסר יוסף.  והדמיון הבורא חלומות בשינה ובהקיץ, האוסף בחופניו מקרים ומאורעות רחוקים זה מזה ומחברם יחד, ונותן לשיח שיחה בטלה, בינה לחבר סיפורי אלף לילות ואחד – הוא אמר ויהי גם הסיפור הזה, אשר קטן וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו, הוא ברא ויצר סיפור זר ומפליא לעשות!...

מקרה אחד, אחרי מותו ימים רבים, הסב מחדש את לב העם להאמין בשוא, כי גדול וקדוש היה האיש ההוא, אשר כבר נקדש להם ויאמינו בנפלאותיו.  בעיר מזיבוז נדפס ספר בדוי בשם 'רזיאל', הוא הספר אשר אומרים עליו שנתנו המלאך רזיאל לאדם הראשון.  בספר הזה נמצא הרבה משמות אלילי המיתולוגיה ומהבלי היוונים, ובתוכם כמה תפילות שלימד המלאך את אדם הראשון (כפי הנראה נולד הספר הזה על אדמת הערביים, והדמיון המולידו יוצא ירך האלקוראן הוא, אשר בו מלמדים המלאכים את מוחמד הנביא להתפלל ולהתנבא).  ונמצאה שם תפילה אחת, שהמתפלל מכנה את שם עצמו 'ליב בן שרה'.  וקרה הדבר הזה, שהמדפיס הנבער מדעת, שהיה שמו ושם אמו כך, הציב שמו שם במקום שהיה כתוב פב"פ (פלוני בן פלונית) כנהוג בתפילות המסורות לכל אדם.  וכאשר נתפשט הספר הזה בין החסידים המאמינים לכל דבר, חשבו כי דברי המלאך הם שכוונו להצדיק ר' ליב בן שרה, אשר עוד לא מש מתוך זכרונם, ויהי לנס! (עי' ס' 'בית יהודה' להמנוח החכם אלופי ומיודעי הרב ר' יצחק בר לווינזון, פרק ל"ב צד 51 בפנים ובהערה על דבר ס' הנ"ל ועל דבר המקרה שזכרתי).

זה הצדיק ר' ליב לא הניח אחריו בן יושב על כסאו, כי אם נערו משרתו, איש המוני, נוהג סוסיו בחייו, נהג בצאן חסידיו אחרי מותו, כי עלה על כיסאו והתנהג בחסידות בעיר קוזין סמוך לקרמניץ, ונקרא ר' עזריאל קוזינר.  ויען כי ר' עזריאל זה היה לו בן סורר ומורה, הולך בשרירות לבו, נכבה נרו אחרי מותו ולא היה עוד נוטה אוהלו ומקים יריעות איוולתו.  ועם כל זה ראה זה דבר נפלא, הרבה שנים אחרי מות ר' עזריאל איבד בנו כל מעותיו בעניין רע, וירא כי צרה קרובה, ויעל גם הוא בעורמה וילך הלוך ונסוע בין החסידים ויהי לרבי! ימים רבים אחרי כתבי זאת נקרה נקריתי באכסניה אחת עם הבן הזה, אשר עשה כל ימיו מעשה זמרי ולבסוף ביקש שכר כפינחס.  אפס מה נשתנו הזמנים ונהפכו העיתים! בראשית שנת תרכ"ג הייתי בזיטומיר, ונראתה אלי בתו של הבן השובב ההוא, והיא נכדת ר' עזריאל, אשר אורו עיניה לדעת, כי שקר נסכם של הטועים האלה, והנה היא יושבת בזיטומיר עם בנה, אשר הביאה אותו שמה ללמוד בבית-מדרש הרבנים!.

והנה ר' ליב שרה'ס זה לא זכה לכת מיוחדת בין החסידים, שיהיו נקראים על שמו, ולא האריכה שלשלתא שלו ימים, כי בן משק ביתו, אשר ירש אותו וישב על כסאו אחריו, לא השאיר גם הוא שם ואחרית, נין ונכד, ונשאר מר' ליב וממשרתו ר' עזריאל רק שמם בקרב הארץ.

 

ר' פנחס מקוריץ ותלמידו ר' רפאל מברשאט

לא כן היה הרבי מקוריץ ר' פנחס.  עוד בימי חיי הבעש"ט עשה לו שם בארץ, ואביו, ר' אברהם אבא, מילידי ארץ ליטה, היה דרשן בעת ההיא, כאשר היו בימים ההם הדרשנים לרוב מליטה נוסעים בארץ להוכיח את העם וליישר לפניהם הדרך אשר ילכו בה.  מהמסופר ב'שבחי הבעש"ט' (ד' לאשצוב תקע"ה דף י"ח ע"ב) נראה, שהיה אבי ר' פנחס מתנגד להבעש"ט, ככל אנשי ארצו, ור' פנחס בנו, ככל בני הנעורים ביים ההם, נגרר אחר הבעש"ט.  ובכל זאת גם בהיותו אחד מרבי החסידים ומתנהג כמותם עוד ניכרו בו רשימות מארץ מולדתו, כי היה בן תורה עניו ונכה-רוח, לא ביקש להתהלך בגדולות, היה אוהב אמת ושונא שקר, ולימד את תלמידיו ומקורביו לדבר רק אמת והצנע לכת את ה' ולהרחיק כל גאון וגבהות רוח מלבם, כי תועבת ה' היא.  וביותר השתדל לעצור בעד בניו יוצאי חלציו לבל יתנהגו ברבנות של חסידים, ועלתה בידו, שרוב בניו עשו עושר במשפט, ובייחוד עלה לגדולה בנו ר' משה, הרב מסלאוויטה, אשר התעסק ימים רבים במלאכת הדפוס, ודפוסו היה מהודר ומשובח מכל יתר הדפוסים בערים סביב סביב.  אפס בהגהה לא עלה על כולם.  הוא-הוא אשר גירש את הדגש מבוא בנחלת האותיות ג"ד ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, ולא השאיר לו שארית כי אם באותיות בכפ"ת להבדיל בין הברתן הרפויה והדגושה.  ומלאכת הדקדוק היתה לזרא באפיו ובאפי בניו ובני-בניו עד היום.  כי אחרי אשר קרה להם אסון נורא, ומטעם הרשות הוכה ר' שמואל אבא, בנו של ר' משה, עם עוד אח אחר מכת בלתי סרה ונמסרו שניהם לצבא (ויצאו לחופשי אחרי עבדם ימים רבים, יותר מעשרים שנה, בהשתדלות השר הגדול וואסילטשיקוב, שהיה גנראל-גוברנאטור בקיוב).  הזקן ר' משה מת מרוב צרה ויגון, קיבלו בניו את הדפוס אשר העתיקה הממשלה לזיטומיר, ולא סרו ממנהגם הישן לבלתי השגיח על ההגהה המדוייקת בכתבי-הקודש, ועד היום עתקו גם גברו חיל, ואין איש שם על לב לתקן המעוות.  המדפיסים האלה הרחיקו מבית-דפוסם כל ספר שמחברו מכת המשכילים, ומלבד ספרי תלמוד ופוסרים הדפיסו הרבה ספרי חסידים למאות ולאלפים ויפרסמום בעולם.

והנה אף כי לא הנחיל ר' פנחס את כבודו לבניו אחריו, ולא איש מהם ישב על כסאו לנהוג שררה על חסידים, בכל זאת נשאר לו ניר, וזכר רב עשה לו אחד מקטני תלמידיו המסתופפים בביתו, הוא ר' רפאל מברשאט, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע, שונא בצע ובורח מן הכבוד, כאשר קיבל מרבו ר' נפסח, אשר השתדל תמיד לנטוע המידות הטובות האלה על תלמי לבות תלמידיו.  ר' רפאל זה נסע מעיר לעיר כל ימיו, לא בעבור בצע כסף, כי לא לקח רק כדי הוצאותיו, ואם נשאר אצלו מותר, חילק לעניים.  רק כל השתדלותו היתה ללמד את העם לדבר אמת ולהישמר מדבר שקר ומכל גאה וגאון, והדברים האלה חזר ושנה בכל מקום בואו שמה בשם רבו ר' פנחס.  אפס מענוותנותו ושפלת רוחו לא הרשה לעצמו לקרוא את ר' פנחס בשם רבי, כי לא נחשב ר' רפאל בעיני עצמו להיות ראוי והגון להקרא תלמיד ר' פנחס, על כן באמרו דבר בשם ר' פנחס אמר: 'הוא היה אומר' (כי לקראו בשמו 'ר' פנחס' גם כן לא רצה, שבזיון הוא לאדם גדול כזה לקראו בשמו בלי תואר-הכבוד 'רבי').  והנה ר' רפאל זה היה איש תם וישר, כאמור, אבל לא איש חכם ונבון, ולא טעם טעם חכמה מימיו, על כן היו גם תוכחותיו ודברי מוסריו דברים יבשים כחרש, לא תואר ולא הדר להם.  והוא באשר פעלו היה מעורב ברע, כי ממנו למדו תלמידיו המקשיבים למוסר תוכחתו להיות בורים וריקים מחכמה, וכל ימי חייהם הם רק מעלים גרה וחוזרים ושונים מה ששמעו מפי ר' רפאל, אשר יעשו כן כאשר עשה הוא לרבו ר' פנחס, וגם המה יאמרו עליו 'הוא היה אומר'.  ויען שכל דברי ר' רפאל היו בשם רבו, אשר לא יוכלו גם הם לכנותו 'רבי' בעבור שלא קרא אותו ר' רפאל כך; על כן יאמרו תמיד: 'הוא היה אומר בשמו' (ער האט געזאגט זיינעטוועגן).  וכה ישנו וישלשו דברים אלו כל ימי חייהם, וזה כל תורתם וחכמתם.  החסידים האלה נקראים בשם 'חסידי ברשאט' עד היום הזה, על שם ר' רפאל מברשאט, אשר זה כבר עזב את הארץ וייאסף אל עמו.  ובאחת השכילו לעשות, כי אינם מכנים את עצמם על שם ר' פנחס, כי אם על שם תלמידו ר' רפאל.  כי באמת אינם תלמידי ר' פנחס, אשר כפי הנודע ממנו היה מופלג בתורה ובחכמה, והגה בספרי חכמי ישראל, ובייחוד בספר 'מורה הנבוכים' (אשר הוא גן נעול בפני כל רבי החסידים), ועליו יאמרו רבי החסידים עד היום, שהלך בדרך מסוכן ולא נסתכן, והמה רובם רחוקים מכל חכמה ודעת.  על כן להם נאה ולהם יאה להיקרא בשם 'חסידי ר' רפאל מברשאט' או בקצרה 'חסידי ברשאט'.

 

ר' ישראל מרוזין וצדיקי דורו

והנה כבר אמרנו את אשר עשה ר' שניאור-זלמן, תלמיד המגיד ממזריטש, ואת כל פרשת תורתו אשר הרביץ במדינת ליטה ושם יסד כת 'חב"ד'.  אולם גם בן היה להמגיד ושמו ר' אברהם, חברו של ר' זלמן, והיה האיש ההוא צדיק וישר, מתבודד בחדרו ולומד נגלה ונסתר על פי הדרך אשר הורה אותו אביו ועל פי רוח הזמן המושל אז בקרב הארץ השוכנת בערפל.  כי כבר דבר זה נודע, שאין להאשים רוב האנשים האלה, אשר רוח עיתם הוליכתם תועה, ובבקשם חכמה ודעת צללו בתהום הסודות והעלו חרס בידם.  אם לא היו מעשיהם רצויים, די להם שכוונתם היתה רצויה, ואין לנו להתרעם אלא על אותם האנשים, אשר החזיקו בתרמית והתכוונו להונות את המון העם, וכמוהם לא רבו עוד בישראל בימים ההם, כאשר פרו וישרצו וירבו במאוד-מאוד בימינו אלה, בדור אשר השחית כל בשר את דרכו, ולא החסידים בלבד לא לאמונה גברו בארץ ולא מהם לבד יתד ופינה למרמה וכזב, כי גם רבים מהמשכילים לא יזהירו כזוהר הרקיע...

ר' אברהם זה לא ביקש להתגדל ולהתקדש בעיני העם, כי הצניע לכת עם אלוהיו ובתורת ה' הגה יומם ולילה, והשלמת עצמו שם לו למטרה, ובני דורו קראו לו ר' אברהם מלאך.  אולם בנו אשר עזב אחריו ר' שלום מפאראבישטש, אשר לקח לו לאשה את בת הרבי הידוע ר' נחום מטשרנוביל (עלומת ר' שלום הנ"ל במות אביו נראה מזה, שאמו בת הגאון בעל 'משנת חכמים' היתה בת כ"ד שנים במות בעלה ר' אברהם.  עיין 'שבחי הבעש"ט', דפוס לאשצוב, תקע"ה, דף י"א ע"ב), התקנא בר' ברוך נכד הבעש"ט, ויעש גם הוא לו מרכבה וסוסים ויחל להיות רבי בארץ.  אחריו החזיק בנו ר' אברהם, שמת בנעוריו, ואחיו הקטן ישראל יורש אותו, הוא 'ר' ישראל מרוזין', הנקרא בפי כול 'ר' ישראלציע רוזינער'.  בשבתו על כיסא אחיו היה צעיר לימים מאוד, עד שלא הספיק ללמוד אפילו מלאכת הכתיבה כאחד העם בכתב יהודית, ובקושי גדול חתם שמו ושם אביו 'ישראל בן שלום', ובאחרית הימים עשה פסיעה גסה במלאכה ההיא ועלתה בידו לחתום 'ישראל במהר"ר שלום'.  הוא ר' ישראל מרוזין, אשר הרעיש כל העולם בפרשת גדולתו, במרכבותיו וסוסיו, כלביו ותישיו אשר באורוות סוסיו, במלאכת תופיו וחצוצרות וכל כלי הנבלים, כי היה לו חבר משוררים מנצחים בכלי שיר עד להפליא, והתנהג בגדולה ושררות כמלך ישראל.

בימים ההם עלה על כיסא ר' ברוך ממזיבוז רב אחד, שבא שמה מארץ פולין, מעיר אפטא, שקן ונשוא פנים ממשפחה מיוחסת, מגזע גאוני עולם, נין ונכד להגאון המכונה בפי כל רבי ר' השיל, שמו היה ר' אברהם-יהושע השיל, ובפי כל נקרא 'הרב מאפטא'.  האיש ההוא קנה לבות כל היהודים אשר בכל ערי הארץ, וכולם יחד קראו לו קדוש ישראל מכובד.  תחתיו שחחו כל רבי החסידים בימים ההם והתאבקו בעפר רגליו – מלבד ר' ישראל מרוזין, אשר עם היותו אז צעיר לימים והרב מאפטא היה שב וישיש, בכל זאת לא היה נכנע לו, והנהיג שררות בפניו, ולא היה סר למשמעת המושל ברומא של החסידים על כיסא הבעש"ט.

בימיו צמחו עוד שני רביים גדולים ומפורסמים, האחד היה דודו, אחי אמו של ר' ישראל הנ"ל, הוא ר' מרדכי (או ר' מוטילי) מטשרנוביל, בנו של ר' נחום, הוא ר' מוטילי, אשר עלה על כל הרביים שהיו לפניו ועל כל צדיקי דורו באהבת הבצע ובלקיחת כסף וברצון ובאונס מאת כל איש הבא לבקש ברכתו.  הוא מכר את ברכתו, כאשר מכר אחי יעקב הבכור את בכורתו, אך לא בנזיד עדשים, כי אם בכסף מלא עובר לסוחר.  ומאוד-מאוד רגז וקצף על האיש הממעיט לתת לו מאשר גזר עליו, והאיש ההוא הביא עליו קללה ולא ברכה.  והצדיק השני שבדור הוא היה ר' משה הרב מסאווראני אשר בגליל פודוליה בראשונה אחד מחסידי ר' ברוך, ואחרי מות ר"ב הרים ראש ונעשה דגל בפני עצמו, ואף-על-פי-כן היה נכנע להרב מאפטא כל הימים אשר היה חי, ואחרי מות הרב הנ"ל התעלה וישב על כיסא כבודו בכל תוקף ועוז.  זה האיש ר' משה היה למדן ובקי בענייני העולם, וכל ריב וקטטה, אשר היה בין סוחרים וכנעני ארץ, הביאו לפניו ושפט בין איש לאיש והוכיח במישור.  אפס שנאת ההשכלה וקנאת החסידות (פאנאטיזמוס) כשאול בערה בו.  אפו היה עז ועברתו קשתה על כל איש הולך בדרך החכמה ולומד לשונות ומדעים.  שלושת עמודי-הארץ האלה, הרביים מרוזין, מטשרנוביל ומסאווראני (אשר קבע דירתו אחר-כך בעיר טשייטשילניק) מלכו בכיפה בעת ההיא אחרי מות הרב מאפטא, והפילו אימתה ופחד על כל היהודים בארץ רוסיה, ובלעדיהם לא הרים איש את ידו ואת רגלו.  והנה בעת כתבי הדברים האלה כבר פקודת כל בשר נפקד עליהם וילכו בדרך כל הארץ, בדרך אשר לא ישובו עוד לכסות עין הארץ במשאון.

ר' ישראל מרוזין רבה כבוד ביתו עד מאוד, עד כי נפקחו עליו עיני הממשלה, ועוד מקרים אחדים עזרו לרעתו, ויילקח לקיוב ויושם במאסר ימים רבים במבצר.  ואחר אשר יצא משם, ירא לנפשו לבלתי יילכד עוד הפעם, ויברח ארצה גאליציה וישב בסאדיגורה אשר בבוקובינה איזה שנים.  אז החלו חסידיו מארצנו לנסוע אליו שמה, ויביאו לו מתנות עשר ידות בכסף ובזהב, ויעשו לו שולחן כסף טהור ומנורת זהב גדולה עם שבעה קני המנורה.  וכאשר הורשה ליהודים באוסטריה לקנות להם נכסים וקרקעות, קנה לו גם ר' ישראל זה (אשר כבר נעשה אזרח הארץ שם, כי נשבעו עליו אנשים הרבה בני-ברית ושאינם בני-ברית, כי מילידי ארצם הוא) שמה עיר מושב, אשר היתה לנחלה לבניו אחריו, וימת ביום השלישי לחודש מרחשון בשנת ה' תרי"א.  איזה שנים אחר-כך מת גם בנו הגדול ר' שלום, והיום הזה עוד יכהנו פאר בניו הנשארים, הלא המה ר' אברהם יעקב בסאדיגורה ור' מרדכי (מוטילי) בסטריסוב.

בדרך הזה הלכו לפני ר' ישראל הרביים מטשרנוביל ומסאווראני.  אפס הרבי מסאווראני השאיר אחריו בן אחד, ויואל ללכת גם הוא בדרך כל הארץ, אחר אשר הלך בדרכי אביו קצת שנים.  ויהי במותו ויישאר אחריו בן רך בשנים ובחכמה ושמו כשם זקנו משה, הוא משה היושב בטשייטשילניק על כיסא זקנו, והוא עודנו נער, וישישים יקומו לפניו וזקנים ישתחוו לו ועפר רגליו ילחכו.  והרבי מטשרנוביל בירך אלוהים ויפרה וירבה מאוד ושמונה בנים מחלציו יצאו, אשר ירשו כולם את הארץ ויחלקו אותה בגורל, ורעו איש את ידו, וינצלו את הארץ, ובכל מקום בואר שמה יריקו את אמתחות המון היהודים הרצים אחרי מרכבותם ובם יתהללו.  ואלה שמות בניו אשר השאיר אחריו: את אהרן (ר' אהרנציע) בטשרנוביל, ואת משה (ר' משהלע) בקארשטישוב, ואת יעקב-ישראל בטשרקאס, ואת אברהם (ר' אברהמילי) בטריסק, ואת דוד (ר' דודיל) בטאלנה, ואת יצחק (ר' איציקיל) בסקווירה, ואת יוחנן (ר' יוחנציע) בראכמאסטריווקה, ואת נחום (ר' נחומיל) במאקארוב – שמונת בני ר' מוטילי מטשרנוביל.  וימת ר' נחום וימלוך ר' יעקב-יצחק בנו תחתיו וכסאו נכון ונישא ככל כסאות דודיו.  וכל אחד מאלה מטופל בבנים, וכולם נכונים מבטן אמם להיות רביים, לוקחי כסף כל אחד יותר מאשר לקח אביו וזקנו, עד אשר תכלה פרוטה מן הכיס ויבוא גואל צדק אשר יגאל אותנו מכף כל אויבינו אלה!

האחים האלה ינצו ביניהם ואיש רעהו יקנאו – לא קנאת ה' צבאות תעשה זאת, כי אם קנאת העושר, אשר כל אחד מהם יחפוץ בו, ועינו רעה בשל אחיו וקנאת הכבוד, שכל אחד מהם רוצה שיהיה כל העולם כרוך אחריו, ואחריו כל אדם ימשוך.  ובכן רדפו איש את אחיו והצעיר קם באחיו הגדול ממנו, והחסידים של זה מבזים שמו של אחיו והרבי מחריש ועוד נותן להם יד.

לדוגמא אעתיק הנה מכתב מהרבי ר' יעקב-ישראל, שכתב גילוי לכל חסידיו, נוצרי עדותיו, על דבר אחיו הבכור ר' אהרן בעל ריבו (המכתב הזה הגיע לידי העתק ממנו) וזה הוא:

'את כל אחד ואחד מאנשי שלומנו מכנף הארץ לא נעלם מאתי לבו לדעת מה יעשה בו, ולהושיע בעזרת תפילתי, תפילת הערער בעד כללות ישראל.  בעזרת השם רואה אני בחוש מיום היותי לאיש, כי תפילתי לפני אלוהים תעבור על כל המתייצבים נכחי, ואפילו יהיה מגדולי בני ישראל, ואפילו מהמפורסמים, ואפילו מבני אבינו איש האלוהים.  בזה תדעו, כי עד אשר לא שמעתי כי רצון אלוהים מכסים עמדי, לא התחלתי לדבר בזה.  ועכשיו כאשר דיברתי, אפילו יבואו כל הרוזנים וכל הרוחות הקשות שבעולם, לא יזיזו אותי ממקומי.  ולא אותי בלבד, ואפילו כל תולעת יעקב, ואפילו הצעיר שבצעירים, חכמה וגבורה נתתי בהם להיות עומדים בקרב תבל בהצלחה, גלוי ומפורסמת לעין כל חי.  כי שמי וזכרי ומוחי ולבי מלובש בתוכו תוכיות של כל אחד ואחד מאנשי שלומי.  לא תשמעו לקול המבהיל אתכם מנער ועד הזקן בעצמו וכו'.  ולא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו וכו'.  מעתה שישו ושמחו בשמחת תורה, ותוסיפו על לימודכם יותר מכפי ההרגל שלכם עד עתה.  כי יש לי בזה כוונה מסותרת.  דברי המעתיר בעד כללות ישראל'.

האיש הזה הריח ריח 'חב"ד', כי הוא חתנו של ר' בר מליבאוויץ, על כן לשונו קרוב לסגנון לשונם.  ובכל זאת יראה הקורא ממכתבו זה את דרכם ועלילותיהם של הצדיקים האלה, הגונבים את לב חסידיהם ומתפארים לדעת מחשבותם ולמשול ברוחם ובנפשם.

גם הרב מאפטא השאיר אחריו ברכה (רוצה לומר: מי שיברך את העם בכסף) בקרב הארץ, את שני בניו; את ר' יצחק-מאיר ואת ר' יוסף-משה, ואת חתניו לוקחי בנותיו (אשר יצא עליהן שם רע בנעוריהן בית אביהן, וידע כל העם כולו, כי הבנות האלה זימה עשו ואתנן זונה לקחו).  ר' יוסף-משה לא עלה לגדולה עד מאוד ולא זכה לשם גדול, אולם אחיו הגדול, ר' יצחק-מאיר, נחל כבוד אביו והנחילהו אחריו לבנו ר' זיסיל (אשר ישב בזינקוב, העיר אשר בחר אביו למושב לו תחת מזיבוז), הוא ר' זיסיל, אשר זכה להדפיס ספר תורת זקנו הרב מאפטא וייקרא שמו בישראל 'אוהב ישראל' (כאשר ציווה הרב מאפטא לחרות גם על מצבת קברו.  והיה כי ישאל אותו המלאך דומה: במה אהבתהו? מה יענה!).  וימת ר' זיסיל זה לא כביר וישאר אחריו שלושה בנים המריבים כעת על דבר הנחלה, מי ינחל את ישראל ואת כל אשר לו בכל הערים האלה אשר סביבותיהם! יתר בני בניו ובנותיו של הרב מאפטא הם בני בלי-שם.  כי לא עשו להם שם גדול בארץ, והם רבים עד מאוד והנם סובבים בארץ לאורכה ולרוחבה לבקש נדבות, והם מחזירים על הפתחים ממש כשאר עניים, וההבדל ביניהם רק במה שהם מתייחסים לבית אביהם הזקן וייקראו בשמם 'נכדים', כאשר יעשו גם הרבה מאוד מנכדי הבעש"ט בימים האלה, ולא לבד הגברים, כי גם נשים (אחר ששימשו כל צורכן) תסובינה בערי הארץ מבקשות נדבות כסף, כי 'נכדות' הנה.  ובימינו כבד לדעת נכד מי? כי בשם זה ייקראו נכדי הבעש"ט והרב מאפטא בפרט, ונכדי יתר הרביים בכלל, עד כי יקרה שעני פשוט ירשה לעצמו לומר 'נכד אנוכי', כי יאמר בלבו הלא גם אני בלי ספק היה לי אב זקן.

 

ר' נחמן מבראצלאב

כבר אמרנו שבת היתה להבעש"ט, אודל שמה, ותלד את ר' ברוך, אשר ישב אחר-כך על כיסא הבעש"ט.  והנה אודל זאת הולידה עוד בן ושמו אפרים, הוא ר' אפרים הרב מסדילקוב, ובת ושמה פייגה (בלשון החסידים פייגעלע), אשר היתה לאשה לר' שמחה בן ר' נחמן מהורודנקה, הוא ר' נחמן הורודנקר הנזכר כל פעם ב'שבחי הבעש"ט' והיה מפורסם עוד בחיי הבעש"ט ומהנגררים אחריו, ואחר-כך נסע לארץ הקדושה ומת שם בטבריה.  ותהר פייגה ותלד בן ותקרא שמו נחמן כשם אבי בעלה.  ויגדל הנער, ויהי בהיותו בן י"ג שנה ויתנו לו אשה, ומילדותו התנהג בחסידות, כי ראה כי יבוא יומו ואל על יקראוהו, יחד ירוממוהו בקהל חסידים.  בראשונה היה מושבו בעיר מידווידובקה (כפי הנראה אצל חותנו), משם נסע לארץ הקדושה (ח"י אייר תקנ"ח).  על המסע הזה כמה הרפתקי עדו עליה, וחסידיו ובראשם ר' נתן בראצלאבר משנה לרבו, אשר על-פיו תישק כל עדת חסידי בראצלאב, המה כללו את יפי סיפורי המסע הזה, הלא המה כתובים על ספר 'שבחי הר"נ' ובס' מיוחד הנקרא 'מסעות הים' (יוזפוב תר"ו).  ואחר-כך שם איתן מושבו בבראצלאב (ועל שם העיר הזאת נקרא שמו) ומת בעיר אומאן.

האיש הזה נפלא בדרכיו ועלילותיו מכל רבי החסידים.  והמתבונן בספריו (אשר נדפסו על-ידי תלמידו ר' נתן הנ"ל) יראה, ששני יסודות הפכיים נלחמו ויתרוצצו בקרבו, הלא הן הכנתו הטבעית, אשר היתה לו להשכיל להיטיב, ורוח השירה התנוססה בו מלידה ומבטן, והרגילות והחינוך מילדותו על ברכי החסידות ואמונות טפליות, אשר היו בעוכריו למשכהו בעול הבלי שוא ומדוחים ככל ההמון הרב ההוא.

נטייתו אל הפואזיה והסתערות כוח דמיונו החזק נראה ברור מסיפורי שבחיו שכתב תלמידו הנ"ל, מבלי אשר ידע והרגיש בעצמו עד היכן הדברים מגיעים.  הוא היה אוהב מאוד ההתבודדות בשדה וביער, ובייחוד בימי האביב.  פעם אחת שמעו ממנו כדברים האלה: 'בחורף כל העשבים והצמחים פגרים מתים, כי בטל כוחם, וכשמגיע הקיץ (האביב), הם מתעוררים מתרדמתם ושבו וחיו, ומה טוב ומה נעים אז לצאת לשוח בשדה' כו'.  פעם אחרת אמר אל איש אחד, שהלך לטייל עמו חוץ לעיר בין עשבי השדה: 'לו הקשיבו אוזניך אל קול השירות והתשבחות של העשבים האלה, המספרים כבוד אל ומתנים תוקף נפלאותיו, בלי שום מחשבה זרה ואינם מצפים לתשלום גמול – כמה יפה ונעים לשמוע השירה הזאת!' וכאלה מאמרים רבים המורים על הסתערות דמיונו ורוממות רוחו, ותשוקה (זעהנזוכט), אשר לא ידע שחרה, בערה בקרבו, ומאשר לא היה לאל-ידו, על-פי מצבו ומצב הוריו ומחנכיו, לפלס נתיב לרוחו הנשגבה כאשר יאות לה, הלך הלוך ותעה, ופנה למעלה, הימין השמיל – ובכל מקום מדרך כף רגלו לא מצא מרגוע לנפשו הכוספת ולא ידעה מה.  על-פי תשובתו זאת הלך לארץ הקדושה ושב אל ארצו ומולדתו, עזב העיר מידווידובקה וישב בזלאטופולי ובבראצלאב ואח"כ באומאן.  הלך למסעיו פתאם, מבלי אשר ידע איש על מה ולמה – ואולי גם הוא לא ידע, כי רוחו היא לקחתהו בציצת ראשו ותשאהו אנה ואנה.

אם יש לנו רשות לדמות מילתא למילתא בקורות הדורות מראש ולמצוא בדורות אחרונים עניינים דומים אל מה שכבר היה לעולמים, ימצא המתבונן בדרכי ר"נ בראצלאבר ושיחותיו ודרשותיו ומעשיו דמות קטן (מיניאטור בילד) מאיש גדול בלאומים, אשר חי בארץ כנען זה יותר מאלף ושמונה מאות שנים....

ואולי הרגישו בזה (הרגשה כהה ובלתי-ברורה) רבי החסידים שבדורו וגם אחרי-כן, אשר על כן שטמוהו ורבו עליו, אם אמנם היה חסיד בכל דרכיו ומעשיו, ולא יכלו למצוא בו עוון כל שהוא נגד חוקיהם בפרט ולא נגד חוקי דת היהודית ודיני התלמוד בכלל (כאשר עשה ודרש ברבים גם הפּרוטוטיפּ שלו).

בייחוד התמרמר עליו הזקן משפולה ויקללהו קללה נמרצת, ויקרא לו מין ואפיקורוס.  וגם דרוש דרש מכל מקורביו הבאים לחסות בצילו לקלל ולבזות את ר' נחמן.  שמעתי מפי אבי ז"ל, שהזקן משפולה אמר לו בפה מלא: 'הנני ערב לך, כי בן עולם הבא תהיה, אם תקלל את נחמן'.  ולא אבה אבי ז"ל לשמוע בקולו ויאמר: 'לא אקללהו ונפשי לא תתאווה לעולם הבא כזה'.

כוח דמיונו החזק, אשר הלך חשכים ואין נוגה לו – כי לא הופיעה עליו ההשכלה האירופית – היא הרה וילדה את 'סיפורי המעשיות', אשר הדפיס תלמידו ר' נתן, וישת חושך סתרם לאמר, כי בהררי הקבלה יסודתם ותוכם רצוף סודות ורמזים.  ואולי ר' נחמן בעצמו, הפוסח על שתי הסעיפים, ידו האחת אוחזת בעקב השירה הנשגבה ובידו השנית נשען על בינת בעלי הסודות, אשר האמין בהם על-פי ההרגל, אולי הוא בעצמו דימה לתת חיזוק לסיפוריו בהבלי הרמזים הסתומים והנעלמים, כי נפשו שחה על ים דמיונות בלי תורן ומשוט, וכל ימי חייו לא הגיע אל החוף, על כן היתה רוחו קרועה לשנים-עשר קרעים ולא מצא מנוח לכף רגלו.

למען יוכל המבקר המשכיל לשפוט בעצמו על דבר השערתי מדמות הרבי ההוא, עם הראש וראשון לכל הרביים, שהיה לפנים בישראל והלכו גוים לאורו, הנני להציג פה איזה דוגמאות משיחותיו (בס' 'שבחי הר"נ' ו'שיחות הר"נ' הנדפס בסוף 'סיפורי המעשיות' מחדש בלמברג 1864).

'היצר-הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני-אדם וידו סגורה, ואין אדם יודע מה בתוכה, והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד: מה אני אוחז? ולכל אחד נדמה, כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה; ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ; ואחר-כך הוא פותח את ידו, ואין בה כלום.  כמו-כן ממש היצה"ר, שהוא מרמה כל העולם, והכול רצים אחריו, ומרמה לכל אחד ואחד, עד שנדמה לכל אחד ואחד, כאילו יש בידו מה שהוא חפץ, כל אחד כפי שטותו ותאוותו; ואחר-כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום; כי אין מי שימלא תאוותו אצלו. – גם נדמו כל התאוות של העולם, כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה, כנראה בחוש שהם דומים לעומדים מחמת הזריחה של החמה; וכאילו רוצים לתפוס אותן העמודי אור, שתופסים ותופסים ואין בתוך היד כלום.  כך הם כל התאוות של עולם הזה'.

'בעולם הבא מונחין כמה בני אדם בחוץ והם צועקים בקול מר: 'תנו לנו מה לאכול! ובאין אצלם באים ואומרים להם: 'הרי לכם אכילה ושתיה, אכלו ושתו!' והם משיבים: 'לא! לא! אין אנו צריכים אכילה זאת, רק אנו צריכים אכילה ושתיה של תורה ועבודה'. – וכן מונחים כמה בני-אדם ערומים בחוץ, והם צועקים גם כן מאוד: 'תנו לנו במה להתכסות!' ובאים אצלם ואומרים: 'הרי לכם מלבושים'.  והם משיבים: 'לא! אין אלו המלבושים נצרכים לנו כלל; רק אנו צריכים מצוות ומעשים טובים להתלבש בהם'.

'ואמר ברתת וזיע והתלהבות נורא: והודעתם לבניך ולבני בניך (אייערע קינדער זאלט איהר מודיע זיין וואס דא הט זיך גיטאן) ואמר: דע והאמן, אם אפשר להוציא אחד מן הרפש.  גם מי שיתאחז בו, יוציאו אותו גם כן' (שם).

המבקש בספריו אחת הנה ואחת הנה ימצא עוד דוגמאות הרבה לחזק השערתי, אם אמנם רחקו זה מזה כרחוק הזמן והמקום ומצב העניינים הסובבים אותם (דיא אומשטענדען), וערך הדמיון ביניהם הוא רוחני מאוד:

אנשים כמוהו, אם נתבונן בם, נדע ונשכיל כמה יש לנו להודות לה' חסדו, שהחיינו והגיענו לזמן הזה, זמן ההשכלה ופקוח עיניים, זמן חינוך בנים ובנות ברוב ארצות אירופה גם בין בני עמנו, ואפילו בארצנו, כבר רבים יחכמו לנחות בניהם במעגלי החכמה והמוסר, ולא יגדלום פראים להיות נעזבים לטבעם ונטייתם לבד.  כי לא די לאדם בנטיה טבעית, אם אין לו מורה ומנהל, ובפרט אם בני-אדם הסובבים אותו השחיתו דרכם-מה נקל לו לנטות אחריהם ולהיות כמוהם.

אחרי רואנו כי זה האיש ר' נחמן היתה לו נטיה טבעית להבין ולהשכיל, איך נתפלא ונשתומם על המאמרים הרבים הנמצאים בספריו אשר כמעט לא תוכל האוזן לשמעם.  על דרך משל ('שבחי הר"נ'): 'טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפור בכול חס וחלילה, דהיינו לכפור בשטותים ושקרים ועל-ידי-זה נעשה הכול ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת ח"ו כו.' –

' וזהו "אוולת אדם תסלף דרכו" כו' והטעם כי "ועל ה' יזעף לבו", היינו להצדיק שהוא בבחינת על ה', כי מי מושל בי צדיק, יזעף לבו; היינו שחולק על הצדיק ואינו מקורב אליו, על ידי כה תסולף דרכו כו' ' (שם).

'לפי בחינת הימים נוראים ראוי, שיהיה לנו אתרוג נאה, כי אמרי אינשי: כל נער יש לו אשה נאה והאתרוג הוא בחינת אשה כו' ובימי נוראים ישראל הם בבחי' נער כו' בבחי' נער בוכה, ועל כן ראוי שיהיה לישראל אתרוג נאה כנ"ל כו' ' (שם).

'בענין ספרי המחקרים כבר מבואר אצלנו כמה פעמים, שאסור לעסוק בהם וצריך להרחיק מאוד לבלי ללמוד אותם ולבלי להביט בהם כלל, אפילו בספרי חקירות של גדולי ישראל, כי הוא איסור גדול מאוד ללמוד אותם כו'.  ומה שאנו רואים שיש בני-אדם שאין דעתם נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאוד, כגון ספרי הזוהר וספרי האר"י זצ"ל וכיוצא, אף-על-פי שיש בהם חידושים נוראים מאוד-מאוד, המאירים עינים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דווקא אחרי עניינים אחרים כגון חקירות.  דע כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם רע, שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת וכו' ' (שם).  ויש שם אחר זה מאמר מתחיל: 'ובאמת דע, כי כל העולם כולו הוא בחינת גלגל החוזר שקורין דריידיל וכו' ', ואינו כדאי להעתיקו כולו כי ארוך הוא, והתחלתו מעיד על כולו.

'ויש חכם שהוא חכם אפילו בחכמת התורה ואין לו אמונה, ואילו החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן וכו', וכפי שפירש רש"י, שיש להם שרץ במוחן (היינו שיש להם טומאה וכפירה במוחם) וצריכין להרחיק מאנשים אלו אפילו משכונתם, כי הבל פיהם מזיק לאדם כשר, שיפול לתאוות ניאוף וכו'.  כי חכמת אמת שהיא בחינת ראיה כנ"ל בחי' עיניים.  על אלו החכמים נאמר "ברית כרתי לעיני" וכו', אבל הבעלי ראתן הם נואפים.  וזה שדרשו רז"ל: ולא תתורו אחרי לבבכם זה מינות, ואחרי עיניכם זה ניטוף, כי זה תלוי בזה כנ"ל'.

אם תרצה לדעת, קורא נעים, הסיבה אשר יקרה לפעמים בעולם המסחר שערורה, בפרוע פרעות בבעלי השטרות והביטוחים היותר גדולים יעמדו ולא ישלמו נושיים, אל-נא תיגע לריק ותעמול לבהלה להבין הסתעפות ענייני המסחר והשטרות, לך וקרא בס' השבחים הנ"ל ותמצא בזה הלשון: 'הנה יש עבירה שעונשה של עבירה ההיא שיהא בעל חוב תמיד.  ואפילו יעשה כל טצדקי דאפשר, וההתפעלות לא יועיל כלל, ויהיה בעל חוב תמיד.  ולפעמים גורם העבירה שמפיל גם אחרים להיותם בעלי חובות, ולזה יש עת שנעשה כמה בעלי חובות בעולם, זהו מחמת העבירה הנ"ל שנתגברה בעולם חס-וחלילה.  ועצה לזה לשוב בתשובה בכלליות ולהתחנן לפני השם יתברך להצילו מעבירה זו וכו' וכו'.

אם נכספה וגם כלתה נפשך, קורא נעים, לדעת מהות הכוכב הקרוב אלינו מכל הכוכבים ואשר נמנו וגמרו כל חכמי התכונה, שהוא מלווה את ארצנו זאת, היינו כוכב הלבנה, וכולם פה אחד הסכימו כי יש בו הרים וגבעות וכו' כמו בכדור הארץ, אם תשאל לדעת אם כנים דבריהם או לא, קום קרא בס' הנ"ל סי' רי"ז כדברים האלה: 'והתלוצץ מאוד מהמחקרים שאומרים, שיש בהלבנה ישוב כמו על הארץ הזאת, על שרואין שם בתוכה כמו אילנות ושאר ברואים שבזו הארץ, והיה מתלוצץ מזו ואמר שהוא שטות גדול.  כי הלבנה היא כמו אספקלריה, שכל דבר שעומד כנגדו נראה בתוכו.  ועל כן נראה בתוך הלבנה דברים שבזאת הארץ, אבל באמת אין שם דבר מאלו הברואים, והבל יפצה פיהם של המחקרים'.

'פעם אחת אמר לאחד: "אגלה לך סוד, שיהיה אפיקורסות גדול בעולם וכו' וכו'." והנה סמוך מאוד אחר הסתלקותו ז"ל ראינו בעינינו זאת, שתיכף התחיל להתפשט אפיקורסות גדול בעולם וכו', כי אף-על-פי שכבר התחיל לצמוח נגע המספחת הזאת כמדינת רחוקים האפיקורסים המפורסמים דשם כמפורסם, וחיברו חיבורים רעים, בפרט ספרי 'המאסף' וכו', אבל עדיין לא נתפשטה הנגע במדינתו.  עד אשר בימינו, אחר הסתלקותו ז"ל והסתלקות עוד גדולי הצדיקים הקדושים ז"ל, פשתה נגע המספחת הרעה הזאת גם במדינתנו.  וכבר צווחו ככרוכיה הצדיקים והכשרים שבדורותינו אלה ואין שומע להם, כי ידם תקיפה בעוונותינו הרבים ועל-ידי זה נצמחה הגזירה הרעה בימינו שנמשכה על-ידם וכו' ' (כוונתו לצבוא צבא מישראל).

למען הראות לך, הקורא, כי זה האיש ר' נחמן קיים בעצמו מה שהבאתי בשמו למעלה, שטוב יותר להיות פתי המאמין לכל דבר וכו', אעתיק לך רק דוגמה אחת מס' השבחים הנ"ל, ונשנה המאמר ההוא עוד בכמה מקומות מספריו וכסוף ס' 'מסעות הים' וז"ל: 'וסיפר מעשה שהיה: איש אחד שלא האמין במה שהאומרים העולם, שיש לצים מס"א, שבאים לפעמים ומטעין בני-אדם, כמו שאירע כמה פעמים, והוא לא האמין בזה.  פעם אחת בלילה בא אצלו לץ אחד וקראו אל החוץ שיצא, ויצא לחוץ, והראה לו הלץ, שיש לו סוס נאה למכור.  וירא והנה הוא סוס נאה מאד, ושאלו: "כמה אתה רוצה?" השיב הלץ.  "ד' אדומים'; וראה שהוא שווה בשופי ה' אדומים, כי הוא סוס מובחר וטוב מאד, וקנה אצלו הסוס בעד ד' אדומים והיה אצלו מציאה גדולה.  למחר הוציא הסוס למכור, ועמדו על המקח ורצו ליתן לו איזה סך, אמר: מסתמא אם נותנים לו סך כזה, הוא שווה כפליים, ולא נתרצה.  והוליך הסוס להלן, ורצו ליתן לו גם כפליים כרצונו, אמר: מסתמא שווה יותר כפליים מזה הסך.  וכן הוליך הסוס להלן, עד שנכנס כך מכירת הסוס לאלפים, ולא נתרצה עם אחד למכרו; כי כל מה שרצו ליתן לו אמר: מסתמא שווה יותר בכפליים, עד שלא נמצא מי שיקחו רק המלך, והוליכו למלך.  ורצה ליתן לו המלך סך עצום, כי הסוס הוטב מאוד-מאוד בעיני כל, ולא נתרצה עם המלך גם-כן, כי אמר, מסתמא שווה יותר, עד שגם המלך לא קנה הסוס.  והלך מהמלך עם הסוס להשקותו, והיה שם פלומפ שמשם משקין, וקפץ הסוס לתוך הפלומפ ונתעלם ואיננו! (היינו שנדמה לו כך, כי היה מעשה ליצים כל העניין של הסוס) וצעק מאוד על זה, ונתקבצו אליו בני העולם לקול זעקתו, ושאלו אותו: "מה אתה צועק?" השיב, שהסוס שלו קפץ לתוך הפלומפ.  והכו אותו הכה ופצוע, כי נדמה למשוגע, כי נקב הפלומפ צר מאוד ואיך אפשר שיקפוץ הסוס לשם.  וראה שמכין אותו והוא נראה כמשוגע, ורצה לילך משם.  בתוך שרצה לילך משם, והנה הסוס מתחיל להושיט ראשו מתוך הפלומפ.  והתחיל לצעוק שנית: "אהה! אהה!" מחמת שנדמה לו, שיש שם סוסו.  ונתקבצו שוב אצלו בני העולם והכו אותו שנית, כי הוא משוגע כנ"ל.  ורצה שוב לילך משם.  כיוון שרצה לילך, והנה מושיב שוב הסוס את ראשו מן הפלומפ, והתחיל לצעוק עוד כנ"ל ונקבצו שוב אליו והכהו כנ"ל וכו' וכו'.'

לא היה ספק אצלו שהמתים, אף-על-פי ששב עפרם אל הארץ ורוחם אל אלוהים, עודם מתהלכים בקרבנו ומדברים אתנו בחלום ובהקיץ.  וכן כתוב בס' השבחים הנ"ל סי' רכ"ה: 'פעם אחד שחק ואמר: אם היה מניחין ליכנוס מת אחד בין המחקרים, כשיושבין וחוקרין בחכמתם, היו מתבטלים כל החכמות שלהם'.  ואנן מה נענה אבתריה? – אמת! אם קרה כזאת, ועינינו הרואות, בהיות שכלנו שלם, ובקבוץ אנשים חכמים הרבה באופן שלא ייתכן שום טעות החושים (hallucinatio) אז נסרחה חכמת חכמם ובינת נבונים נסתרה! – אולם: Sechstausend Jahre hat der Tod geschwiegen; Kam je ein Leichnam aus der Gruft gestiegen?!

העתרתי עליך דברים, קורא משכיל, מכיתות החסידים בכלל, ומזה הצדיק מבראצלאב בפרט, בעבור היותו נפלא בדרכיו ועלילותיו מכולם, וגם אמנה מצאוהו רדיפות רבות מצידם, ועוד היום חסידיו, שומרי עדותיו, נרדפים על צווארם מיתר כיתות החסידים למיניהם.  ובייחוד ירדפו אותם החסידים בעיר אומאן, כאשר יתאספו חסידי בראצלאב על ראש השנה להתפלל על קבר רבם הקרוב שם, כאשר ציווה להם בחייו, כדבר האמור בס' השבחים הנ"ל סי' קנ"ו בזה הלשון: 'כדברים האלה נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים, שרמז לכל אחד ואחד, כמה גדולה המעלה של מי שיזכה לבוא על קברו הקדוש והנורא.  כי בוודאי ישמע דבריו ויעזור ויושיע לו בכל מה דאפשר וכו' ". – והנה בכל שנה בהתאספם שמה יבואו חסידים אחרים ויקראו למהלומות ויכו אותם הכה ופצוע, וזה שמם אשר יקראו להם 'בראצלאבער כלבים', 'נחמנטשיקים' ככתוב במכתב-עת 'המליץ' שנה רביעית נומ' 7, 8, 9, מאת איש משכיל מאוד מטשרין החותם שמו א.ת. (והאיש ההוא הבטיח להוציא לאור מחברת מיוחדת מכל קורות ר' נחמן וחסידיו וסיבת המחלוקת, מי יתן וימלא הבטחתו!).  ראש הרודפים אותם היה הזקן משפולה, ואחריו החרה-החזיק הרבי ר' משה מסאווראן אשר הזכרתיו למעלה, והוא כתב מכתב גלוי לכל נוצרי עדותיו לרדוף את חסידי בראצלאב עד לחייהם ממש ככתוב במכתב-עת הנ"ל.  ובימינו אלה קמו עליהם שאר רביים מבני הצדיק מטשרנוביל הנפוצים על פני כל הארץ.

ר"נ מבראצלאב מת בנעוריו בחוה"מ סכות שנת תקע"א, כבן שלושים וב' או ג' שנים.  חוליו היה כפי הנראה מחלת החזה והיה לו שיעול נורא, עסק ברפואות בעיר למברג ולא הועילו לו הרופאים.  על כן נפשו ירעה לו, ולא האמין ברופאים והוציא עתק מפיו על חכמת הרפואה בכלל, כי לא תגהה מזור, כמבואר בס' השבחים הנ"ל סי' נ'.  וחי אחר-כך עוד שנתיים ומת באומאן.

מלבד הרביים שהזכרתי נמצאו עוד רבים, ועוד היום הם מתרבים יום-יום, ואנוכי הזכרתי רק הגדולים שבהם.  ובזה אשים קנצי למלי בפעם הזאת, ואסיים בזה את הפרק הראשון מפרקי ימי חיי הבלי על הארץ.

 

ג

 

גזירת הגיוס משנת תקפ"ח

ימים רבים פחד ישראל יושב ארצנו פחד ודאגתו בלבו השחיתה אותו והפילה אור פניו, כי כבר עוף השמים הוליך את הקול, כי המלך ושריו מתעתדים לקחת מבני ישראל לצבא.  אל יחשוב הקורא, כי ישראל לא ידע עמנו לא התבונן, כי חובה היא על כל עם ועם, החוסה בצל המלכות וחוקיה מגן בעדו, לשחד גם מכוחו בעדה ולהיות לה לעזר בצרה נמצא מאוד, להילחם עם אויביה ולבקש אושרה והצלחתה.  למן היום הלך ישראל בגולה נפשו מאוד יודעת, כי הארץ, אשר פתחה לו שעריה לשבוע מטובה, היא ארץ מולדתו, וגם דמו הנה נדרש לעת מצוא ביום נאצה ותוכחה בהצותה את אויביה.  ובכל זאת רע ומר ליהודים לתת את בניהם לצבא, ובייחוד בימים ההם ובזמן ההוא, בהיות ישראל נפרד ונבדל מעמי הארצות עוד יותר הרבה מהיום הזה.  הן דת ישראל ותורתו שונה היא מדת עמי הנוצרים אדוני הארץ, והעובד בצבא עמהם, אם מזרע היהודים הוא, רובי תורתו לא ייזכרו ולא ייפקדו, יחלל השבת והמועדים, יאכל מאכלות אסורות לו ומרק פיגולים כליהם.  ומה מאוד יכאב לב היהודי בלכתו לצבא, כי נאלץ הוא לגלח זקנו ולהחליף שמלותיו וללבוש שעטנז.  ומלבד זה היהודים בימים ההם, ורובים עוד עתה, נשאו נשים בנעוריהם, ויהי בהילקחם לצבא ויעזבו נשותיהם ובנים ובנות אשר ילדו להם, ויהי אבל גדול ובכי תמרורים מזה ומזה.  והעבודה הרבה בימים ההם, אשר היתה שומה על אנשי הצבא לעבוד עשרים וחמש שנים עבודת פרך, אף היא החרידה את לב העם, אשר לא הסכין באלה.  על כן פחד ישראל על השמועה, כי חפץ המלך לצבוא צבא מהם, וייראו ויתעצבו אל לבם.

בשנת ארבע למלכות הקיסר המנוח ניקולאי פאוולוביטש, היא שנת תקפ"ח, יצאה השמועה לפעולת אדם, וירא ישראל את היד החזקה הנטויה עליו לעשות סדרים חדשים בכל ענייניו ודרכי חייו לפנים, היא יד הקיסר ניקולאי הראשון אשר רצונו עשת ברזל, ואם הוא דיבר ויעש ולא שב מפני כל.  כל עט סופר ילאה להגיד זאת לדור אחרון, ומלים אין די באר את כל דברי הצומות והזעקות, ובכי ומספד ואבל כבד, אשר עשו היהודים בשנה הזאת! הרועים המתעים, המכנים את עצמם בשם צדיקים, ניבאו לעם בשקר ויגידו תרמית ליבם 'שלום יהיה לכם', ונגעה חרב עד הנפש, ויקומו ויכתבו בספר הסוחרים (גילדע), אשר חופשה ניתנה להם בכסף מלא, כי כסף תועפות לצדיקים האלה, אשר ירימו תרומה בברכת כפם.  המה את נפשם הצילו ותקוות העם היתה מפח-נפש.

בעת ההיא הייתי אני בבית חותני בטשרניחוב (עיר קטנה עשרים ווערסט מעיר זיטומיר בירת ווהלין.)  והדת ניתנה, כי כל איש יהודי, כקטן כגדול, ישוב אל משפחתו ואל אחוזתו בעיר מולדתו, להראות שמה, אם יכשר לצבא, ואשר יפוטר יקח תעודה וישוב אל עיר מגורו.  ואלך גם אני בחמת רוחי לעיר מולדתי קונסטאנטין הישנה לראות את שלום אחי, האף אמנם ידעתי, כי לא תגע בי יד הגזרה הנוראה, כי יחיד הייתי לאבי ולאימי, ועל בנים יחידים לא נגזרה הגזרה, וגם גדול היה כבוד אבי ז"ל בעיני בני עירו, ולא יראתי רע.  אפס אבי ז"ל לא יכול לראות ברעה, אשר מצאה את אחיו, ותקצר נפשו בעמלם, ויאמר לעזוב את הארץ ללכת לגור באשר ימצא.

אחר ראש השנה תקפ"ח יצאתי מעיר מגורי טשרניחוב וקודם יום הכיפורים באתי לקונסטאנטין.  בעצם היום הוא, בטרם באתי, הובל לקבר האיש, אשר זקני העדה נואלו לתת בידו כתב-בקשה, לגשת עמה לפני כיסא כבוד האדון ה' צבאות כמסופר ממני למעלה.  היום ההוא היה יום מבוכה ומהומה ומבוסה לכל עדת בני ישראל בעיר מולדתי.  למקטנם ועד גדולם יצאו לבית מועד כל חי, ויבכו בכי גדול ותעל שוועתם השמימה.  לבד אבי זצ"ל לא נחה דעתו מהדבר הרע הזה, אשר היה בעיניו מדרכי האמורי ודרוש אל המתים, ולא אבה לצאת אתם שמה, ובנפש מרה, בעצב ויגון סיפר לי את המקרה הזר ההוא.

בתוך ימי חג הסוכות פתאום נשמע קול, כי ניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, והקיסר ביטל הגזרה.  אז נהפך האבל הגדול לששון ולשמחה בקרב עיר מולדתי, ויריעו כל העם תרועה גדולה, וירונו בבתי-התפילה ויהללו את ה'.  אפס הקול הזה הוציאו במרמה שוטרי העם, אשר הושמו לצבוא צבא, והמה מבני ישראל וקצתם מחסידיהם, כי יראו פן ינוסו הצעירים, אשר עליהם נטו קו, להימלט על נפשם, וישימו עיניהם בם לתפשם, ויעשו בעורמה וישמיעו קול גדול, כי בטלה גזרת המלכות.  ובקונסטאנטין הישנה היה איש אחד חסיד בכל דרכיו, עיט צבוע, ושמו לדראון חיים-מיכל, הוא הגבר הוקם על בתור דיפוטאט לקחת מבני ישראל אנשי חיל מאשר יבחר.  והאיש רע ובליעל, אשר חזק כצור לבו ולא נמס מדמעות העשוקים.  ובאש חסידותו, אשר עד אבדון תאכל כל איש, אשר לא מחשבות חסידים מחשבותיו, הוא נשפט עם כל בני הנעורים מדלת העם, אשר לא זכו לפיאות ארוכות, ללכת חשופי עקב ולכפתור בגרונם, ובדרך כלל להיות פני חסידים פניהם ושבע תועבות בלבם.  לא היה בעיניו עניין אמצעי בין חסיד לאפיקורוס, כל אשר לא בשם חסיד יכנה, עם המינים נמנה.  הוא האיש אשר הוציא קול בשורה טובה בעיר מולדתי והוא היה הראשון, אשר שמח שמחה גדולה למען תפוש את לב העם, ויפזז ויכרכר בבית-התפילה המכונה 'מעזיבוזער שילכען' בדחילא ורחימא ובתנועות הנהוגות אצל החסידים.  וירא העם את שמחתו הגדולה, וישמחו גם הם וישבו לבטח איש בביתו בשמחה ובטוב לבם.  הם יושבים ושמחים וחוגגים, ואנשי חיל הסבו את הבית וחיים-מיכל בראשם, ויתפשו אנשים צעירים ככל אשר בחרו, ורגליהם לנחושתים הגישו, וישימם במאסר.  אז ידע העם, כי מזורה הרשת עליהם, וישובו לבכות ולהתאונן, עד כי נמס כל לב, וכל עין רואה זלגה דמעות כמים.  בימים ההם נתפש גם שאר-בשרי, משה בן דודי ר' שלום, אחי אבי ז"ל, אשר היה בעת ההיא באודיסה.  ויהי כאשר באו שלוחי קונסטאנטין-ישן לאודיסה לבקש שם צעירים ראויים לצאת לצבא, וימצאו את העלם ההוא, והוא יפה-תואר ויפה-מראה, טוב-ראי ואמיץ-כוח, ויתפשוהו, כי יד חיים-מיכל היתה עמם ופקודתו שמרה רוחם, ויביאוהו זיטומירה, בירת פלך ווהלין, ויציגוהו לפני הבוחרים ויקראו לפניו: 'כשר'! וילך לצבוא בצבא ולא שב עד היום הזה, ולא ידעתי עד היום, איה מקומו ואנה בא.  בעת ההיא חרה לאבי מאוד ויפלו פניו, כי נכבד היה אבי בכל העדה, ולולא איש בליעל ורע מעללים חיים-מיכל הצר והצורר, היתה זכות אבי למחסה ולמגן לאנשי משפחתו הקרובים ואף הרחוקים, לבלתי קחת מהם, כל עוד נמצאו אחרים.  אבל הבליעל ההוא לא חלק כבוד למכובד ולא שם לבו לצער איש יקר כמוהו, כי להשמיד בלבבו לתת לצבא מכל הבא לידו מבלי הבחין בין טוב לרע, רק את חסידיו שמר, ובצל כנפיו חסו חנפים כמוהו.

בימים ההם שבתי מבית אבי לבית חותני טשרניחובה עם תעודה, ובקיץ תקפ"ח שבתי שנית לבית אבי, אשר קראני אליו על-פי מכתבו, מבלי הגד לי על מה ולמה.  כבואי מצאתי את אבי סר וזעף ופניו לא היו לו.  כל הימים אשר הייתי בביתו לא דיבר עמי מכל אשר היה עם לבבו ולא גילה לי את סודו; אפס רשמי פניו הגידו לי, כי רבות מחשבות בלבו ומלחמה נוראה בקרבו.  רק פעם אחת אמר אלי כדברים האלה: 'הזכור תזכור, בני, את אשר סיפרתי לך כמה פעמים על דבר החלום, אשר חלמתי זה רבות בשנים, קודם נסיעתי מזה ליאסי, כי עברתי נחל רחב ידיים, ותכל נפשי לצאת אל המקום אשר הייתי שם בתחילה, ואבך בכי תמרורים, ויהי ה' עוזר לי ושבתי בשלום אל עבר הנהר.  הרבה פעמים בא אלי אז החלום הזה ולא ידעתי את שברו, עד אשר היה עם לבבי לעזוב את העיר קונסטאנטין-ישן וללכת יאסה, אז בנתי לרע החלום הזה; כי בבואי שמה כלתה נפשי לשוב קונסטאנטינה ובכיתי הרבה בכי, עד אשר היה אלוהים עמדי ויביאני אל מקומי הראשון.  מאז שכחתי את החלום ההוא ולא עלה עוד על לבי.  עתה, בני, שב החלום הזה אלי שנית, ואחלום והנה אנוכי עובר מעברה ללכת אל ארץ אחרת, ויהי אך עברתי המים, והנה קול רעש גדול בקרב ליבי, ונחמתי על אשר עשיתי ואבך בכי גדול, כי נפשי איוותה לשוב, אבל הקיצותי מבלי אשר אזכור, אם שבתי או לא! –

 

מאמר על החלומות

במה שיבוא יראה הקורא סוף החלום ההוא, כי לא שב עוד אבי ז"ל מהמסע ההוא העירה קונסטאנטין-ישן.  ומאז בא החלום ההוא שמתי אל לבי להבין ולהשכיל את דברי החלומות, כי יהיו מקצתן צודקים, ואחקרה לדעת מה המה החלומות, ומדוע יקרה חלום אחד צודק ואמת בין אלפי חלומות השוא ידברון? וחז"ל אמרו (בפרק 'הרואה' דף נ"ה, ע"א); 'כשם שא"א לבר בלי תבן כך א"א לחלום בלי דברים בטלים'.  ודרשו כן מכתוב (ירמיה כ"ג כ"ח): 'הנביא אשר אתו חלום, וספר חלום, ואשר דברי אתו, ידבר דברי אמת; מה לתבן את הבר? נאם ה' '.  ואמר רב חסדא (שם): 'לא חלמא טבא מתקיים כוליה ולא חלמא בישא מתקיים כוליה'.  ותרתי בלבי לדעת מה היא הסיבה אשר תחייב לחלום דברים בטלים בהיות בו גם כן דבר אמת? ומה היא סיבת החלום בכלל?

ובייחוד נתעוררתי לבוא עד חקר הדברים האלה ולהתבונן בם בינה, כאשר בא לידי (מקץ שנת תרי"ז) מחברת ראשונה מספר 'אוצר נחמד' שאצר ר"י בלומנפלד (נדפס בווינה תרי"ו), וראיתי שמה ד' איגרות המדברות מעניין החלומות, ב' לשחבד"ל וב' לשדבח"ל, הוא החכם הגדול הר"ר שמואל דוד לוצאטו, וזה האחרון ביקש בייחוד למצוא דרך לבוא עד תכונתם, ובמחילת כבודו הרם הלך בתוהו לא דרך, לייחס החלומות להמלאכים המלווים לו לאדם (!!).  וכל דבריו שם הם באמת דברי חלומות, ואין להם מבוא לא בשכר ולא באמונת הדת, שנתחייבנו בה על-פי התורה הכתובה או המקובלת מאבות המאמינים מדור דור, רק עלה בכנפי דמיונו בסערה השמימה, והוריד בכנפיו רוח!

ואני בטרם אסדר לפני הקורא תוצאות חקירתי בדבר הזה, אקריב לפניו כהתנצלות קצרה את דברי חכם גדול מחכמי האומות, הוא היינריך צשאקקע בספרו 'Bilder aus dem haus-lichen Leben: Vorbedeutung אשר קלע גם כן אל המטרה אשר קלעתי, למען לא אהיה דן יחידי בדבר גדול כזה, ואלה דבריו:

[אלוהים הוא חכם מכל, החכם הגדול ביותר עלי אדמות הוא ילד נבער מדעת.  כל נסיונותיו לפתור את חידות היקום ואת חידות קיומנו אנו, פעלנו, ערנותנו וחלומותינו אנו אך מעוררים (קוצרים) שוב חידות חדשות.  את נפש הציפור הנודדת, היודעת בסתיו את דרכה לאפריקה ללא מצפן ומפה, והמוצאת באביב שוב את קינה האירופי אצלנו – מי יכירנה? נראה, שבנשמתנו האנושית קיים דבר-מה, ההופך לעיתים מה שנקרא 'זמן' ל'אין סוף' וממזג לעיתים עבר ועתיד בתוך ההווה.  דומני כי צודק שקספיר הזקן: דברים רבים יש גם בין שמים לארץ, עליהם אף לא חולמים הפילוסופים שלנו'].

אחר ההצעה הקטנה הזאת אפן את חקירתי בדבר החלום.  ומתחילה ראוי שנבין עניין הדמיון, ומה המה האנשים אשר נקרא אותם בשם בעלי דמיונות, במה נפלו ונבדלו משאר בני אדם, אשר לא נוקשו ונלכדו בפח הכוח המדמה ללכת שולל בדרך תועה? ונאמר:

הדמיון הוא כוח נטע אלוהים בכל איש ואיש לדמות במחשבתו כל חלקי האפשר של איזה דבר שיהיה, ורצוני באמרי חלקי האפשר אינו לשלול הנמנע, כי באמת גם הנמנע ידמה לו כוח הדמיון, וזה כל פרי כחשו אשר בפניו יענה.  אבל כוונתי באמרי חלקי האפשר, האפשר שידמה כי אם אמנם יהיה הדבר נמנע מצד עצמותו, איננו נמנע בדמיון, והנמנע בדמיון הוא מה שלא יושג בשום חוש מחושי בני-אדם ולא בכולם יחד, אשר רק מהם יקח לו הדמיון לעשות לו מטעמים כאשר אהב, ואם החושים לא ישיגו, הדמיון מנין לו? – על דרך משל: המדמה ידמה לו בדמיונו אדם בעל תמונה זרה שאין כמוה במציאות, שיהיו לו עיניים על גבו, או עין אחת לפניו ואחת מאחוריו, ושיהיה בעל אלף ראשים, ושכל אצבע יהיה אורכה אלפיים אמה וכדומה מן הנמנעות בטבע המציאות, ויוכל להמציא לו דמיונות כאלה עד אין מספר; לפי שחלקי התמונה הנמנעת הזאת, כולם ישנם במציאות כל אחד בפני עצמו ובאופן אחר בשינוי הכמות והאיכות, והדמיון ירכיבם ויחבר את אשר לא חיברה הטבע והבריאה.  אבל לא ידמה תמונת השכליים הנבדלים ונפש האדם אחרי צאתה מן הגוף וברואי מאלה ועולמות עליונים וכו' על דרך שהם באמת או בעניין אחר רוחני, אשר לא השיג החוש מעולם, כי אי-אפשר לו לאדם להעלות בדמיונו דבר שאינו נופל תחת חושיו, ואם יבוא לחשוב בדברים רוחניים ולהעלותם על כוח דמיונו הנה באמת יתעה בשוא לתת להם תמונה חושיית מאלה שחושיו תופסים אותן.  ולכן באה האזהרה (דברים ד' ט"ו): 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' וגו', פירוש השמרו מאד והזהרו מהתשוקה הזרה אשר אי-אפשר לשום בן אדם למלאותה, והוא לדעת מהות ה' אחרי שלא ראיתם כל תמונה ואין דבר בכל הנופל תחת החושים בשמים ובארץ שתוכלו לדמות הבורא בתבניתו, כמו שהולך וחושב, וחתם 'כי ה' אלהיך אש אוכלה היא'.  [שם, פסוק כ"ד] ותיכף ביאר דבריו שאין כוונתו חס וחלילה אש ממש, שזה תמונה מתמונות הגופניות, אבל רצונו בזה שהוא 'אל קנא' ולא ישא לפשע איש, אשר יחשוב אותו בעל תמונה.

והנה במשל הנ"ל, בתוך כל החלקים האפשריים שידמה המדמה את האדם, יש גם תמונת האדם כאשר היא באמת, והיא בטלה במעוטה, אף-על-פי שהיא לבדה אמת.  וכן כל דבר בדמיון, האמת מעטה מאוד, מפני שהיא רק אחת, וחלקי האפשר שבדמיון עצמו מספר.  ועוד צריך שתדע, שהדמיון עובד בין ביום ובין בלילה ורגע לא ינוח, ואין לך רגע שלא ידמה האדם, אשר על כן נראה לי, שכשם שם אדם מן האדמה אשר ממנה לוקח, כמו שכתוב בתורה (בראשית ב' ז') וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה', וכן נגזר גם כן מן 'דמות', כפי הנראה מכתוב (שם א' כ"ו) 'ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'.  ואולי יש בשם זה מעניין דם, לפי שהדם הוא הנפש, כן יש בו גם כן מעניין דמה או דמיון, וכל ההוראות האלה יחד הן גדר האדם בשלמות.

ואלמלא ניתנה רשות לדמיון לבדו למשול בקרב האדם, היה רואה תהפוכות כל היום, לפי שרבו מאוד השקרים על האמת, כמבואר.  וכן עינינו רואות בבני-אדם, שנשללה מהם הדעת בסיבת חולי (ויש גם משוגעים שאין המון העם מכיר בשגעונם, ואומרים ברוך והעם אומרים קדוש וד"ל).  אבל עוד כוח אחד נטע ה' בנפש האדם, הוא כוח השכל השופט בצדק כל דבר ובמאזניים ישא יחד כל הדבר הקרב אליו על כנפי הדמיון, ושקל בפלס האמת והשקר האמת יבחר ויקרב ואת השקר יחרים ולא יתן לו מהלכים בין העומדים לשרת לפניו.  הוא יעצור בכוח הדמיון ולא יתנהו לפרוץ גדר ולעבור גבול לשחת כל אמת וצדק.

מתערובות שני הכחות האלה יהיו בני-אדם על מדרגות שונות.  יש אשר מנעוריו לא חונך כראוי ונתגדל על ברכי הדמיונות הכוזבות ושמע סיפורים זרים, ואיש לא עמל בו ולא גידלו על ברכי השכל; האיש ההוא יטבע בתהום הדמיון כעופרת ולא ישוב עוד אל עולם השכל, וכמעט אין לו חלק בשכל, כי רק אשר יאמר לו הדמיון אותו יאמין ובקולו ישמע, והוא הפתי המאמין לכל דבר, כי כל נמנע אפשר אצלו וכל אפשר מוכרח.  האיש ההוא רוב דמיונותיו כוזבות ובמקרה רחוק ידמה האמת, כערך היות האמת מעוטא דמעוטא נגד הכזבים המתרבים עליה.  סימן להכיר אנשים כאלה: שהם מגזמים תמיד בכל עניין שיספרו.  וכת אחת יש בינינו, אשר יכנו את עצמם בשם חסידים ואינם חסידים באמת, כי אם בעלי דמיונות ופתאים מאמינים לכל דבר פתי, ותכירם להבדילם מן החסידים האמיתיים אנשי מעשה, שאלה בעלי הדמיונות תשמעם תמיד מגזמים בכל עניין כנודע, בהיפך מאנשי מעשה וחסידים אמיתיים, אשר ידברו רק אמת ויספרו כל דבר כמות שהוא לא יוסיפו ולא יגרעו ומדבר שקר ירחקו.  בעלי דמיונות כאלה יראו מחזה שוא ומקסם כזב גם בחלומם; כי כבר אמרנו שהדמיון פועל גם בעת השינה, וכיוון שהורגל לדבר שקר בהקיץ, בשעה שהשכל מושל, בשעת שינה שאין השכל מושל על אחת כמה וכמה.

ויש בני-אדם שהורגלו מנעוריהם לשאול את פי השכל ומאחרי עצתו לא יסורו בכל דבר דמיוני, לשפוט עליו אם אמת הוא או שוא וכזב, וכל עוד יוסיפו אומץ ועוז ללכת בדרכי השכל, יחלש כוח הדמיון ויתרגל לאט-לאט לסור למשמעת השכל ולשאת בכנפיו רק דבר אמת וצדק.  ועל דרך זה אף בשינה, כשהוא פועל לבדו בלי עזר השכל, הוא גם כן פועל אמת, זורע צדקות ומצמיח ישועות; ולא עוד אלא שיגדיל לעשות בשעת השינה, לפי שאז אין המוחשים משביתים אותו כמו בשעת היקיצה, שבכל רגע ורגע תשבת מלאכתו על-ידי המוחשים מסביב.  והנה איש כזה יראה חלומות צודקים, ובפרט כשיתחברו לזה עוד המעלות, שמונה הרב המורה בל"ו לשני, עיין שם.

והנה הוא דבר ידוע, שחלוקת הזמן לחלקים, היינו לעבר, הווה ועתיד, ויתר החלוקות כמו עבר נשלם ובלתי נשלם וכבר נשלם (אשר חתרו בעלי מלאכת הדקדוק בלשונות העמים לחלוק חלוקה יותר דקה מן הדקה), וכן לשנים ולחודשים ולימים, לשעות ולרגעים וכו', היא רק המצאה אנושית ביחס אל האדם שצריך לו בחלוקה זאת; אבל הזמן בעצמותו לא יקבל החלוקה, ובבחינת ההפשטה אין בו לא עבר ולא עתיד וכו' והכל אחד (ואולי זו כוונת מאמר הקהלת (ג' ט"ו): 'מה שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה; והאלהים יבקש את נרדף' ואין כאן מקום להאריך), ולא עוד אלא שלא ידענו מה הוא, וכבר אמר המליץ הבדרש ('בחינת עולם' ח"ה פ"ב): 'עתה אומר שצדק מאמר החכם כו' הזמן עניין אלוהי לא תשיג וכו'.  היוצא מזה, שמצד עצמות הזמן, מבלי התייחסו אל האדם, אין להתפלא כלל כשנמצא החולם רואה דבר העתיד להיות כאילו כבר היה.   לפי שפעולות הדמיון תמידות, וגם בלילה לא ישכב ולא ינוח, ובהיות האדם וכל חושיו ישנים ודבר אין להם עם הדמיון המושל לבדו אז, בטלו אז גם מחלקות הזמנים למיניהם, ויתערבו כל הזמנים יחד (שהם בעצמותם אחד), ובהיות הדמיון כבר מורגל בהאיש הזה המתנהג בהקיץ רק על-פי השכל האמת לדבר רק אמת, הנה יחזה לו נכחות ויגיד עתידות, וכאשר יאמר כן יהיה.  ואם קשה לנו להשיג את הדבר הזה, הנה יקשה עלינו גם כן לדעת מהות הזמן, וכשם שלא ידענו את הזמן, כך לא נדע איך החלום ישדד מערכותיו הנערכות לו על פינו.  וכדרך התקרבות בחלום דברים העתידים בזמן מצינו גם כן בהקיץ מחזות מתקרבות במקום ממרחק רב, המתמיהות עיני הרואים ובייחוד לחוף מיצר ים סיציליאה, הנראות באוויר באדם המוצאים מן המים על-ידי השמש, כשהאוויר חם, שקט וצלול, ואז רואים שם כמו בראי מוצק עניינים הנמצאים במרחק רב, בניינים ושווקים ורחובות, יערות ואגמי מים וכו'.  וזה הנקרא בפי כל בשם פאטה מורגאנה (Fata Morgana), לפי שההמון מאמינים שזה מעשה-כשפים של האלילה מורגאנה (כמו שחושב הר"ד שד"ל על החלומות שהם מעשי המלאכים המלווים לאדם), ובאמת הוא דבר טבעי ככל הדברים ההווים בעולם שלנו, שאי-אפשר להם לצאת מגדר הטבע שהטביע בהם יוצר הכל יתברך. – גם הנביא המדבר בשם ה', הנעלה ומרומם מכל חלוקות הזמן, ידבר גם כן עתידות, כי אצלו גם כן עתיד ועבר יחד יתלכדו ולא יתפרדו, כאמור.  וחז"ל אמרו בצדק שחכם עדיף מנביא, לפי שהנביא יקבל השפעתו בעת שיעלה רצון מאת ה' ברוך הוא (עיין 'מורה נבוכים' בל"ב לשני) והחכם, מצד חכמתו ואהבתו את האמת בכל עניין, מסוגל תמיד לסגולה יקרה כזאת להבין בשכלו דבר מתוך דבר ולדעת הבאות בטרם תצמחנה, מלבד אשר האמת יורה דרכו גם בלילות ובחלום ידבר בו.

ואולם כשם שאין דילוג וקפיצה בטבע בכל דבר, והכל הולך בהדרגה כמדרגת הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כך מבעל הדמיון הנשחת לגמרי עד אשר השכל הזך והברור לגמרי יש מדרגות הרבה מאוד, אשר עצמו מספור, ועל-פיהן ייבדלו החלומות הצודקים מהבלתי-צודקים.  כיצד? בעל הדמיון הנשחת לגמרי יראה רק דמיונות כוזבים, אשר אין להם שחר (כרוב המון העם ההולכים אחרי ההבל ויהבלו); ובעל השכל הזך והברור לגמרי יראה נכוחות, חלומות צודקים וברורים בלי משל וחידה, כמו שדרכו בשעת היקיצה לשאת על כנפי דמיונו רק האמת הברורה והזכה בלי תערובות (וזה מעט מאוד ומדרגת נבואה היא, ולא נכלל לחז"ל בשם חלום כלל, על כן אמרו 'כשם שא"א וכו' כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים', לפי שהחלום הברור לגמרי כבר יצא מכלל חלום ונכנס בכלל נבואה).  וצא וחשוב כמה מדרגות יש עוד בינתיים, מה שאין הפה יכול לספור, ומהם באים החלומות בני התערובות מאמת ושקר, מהם מה שהם יותר אמיתיים ומהם מה שהם יותר כוזבים, ומהם מה שפנימיותם אמת אבל הם מלובשים במשל וחידה, כבר בתבן, וצריך לחכם שיפתור החלום ההוא, היינו שיפשיט מעליו מעיל המשל הדמיוני ויברור האוכל מתוך הפסולת ויצא כברק חץ האמת.  ומכלל זה הרבה חלומות שעמלו חז"ל לפתרם (בפרק 'הרואה') ולגלות את הכוונה הנסתרת תחת מעיל המשל על-פי הכללים שהיו בידם.  וזה היה עניין החרטומים ופותרי חלומות שהיו אצל מלכי מצרים בבל ופרס, וזו היתה אצלם חכמה גדולה.  מצד אחד, ראוי שיידע הפותר דרכי החולם ועלילות דמיונו, כדי שידע לברור הבר מתוך התבן והאמת מן השקר, ומצד השני, צריך שיבין בשכלו מצב ומעמד המדיני והמוסרי של החולם, ומה הם הדברים שדמיונו מתעסק בהם.  וכן צריך שיידע תהלוכות החולה ומקריו אשר קרו לו סמוך לזמן חלומו על כל פנים, ולפעמים גם ימים רבים קודם לכן, או גם קורות כל ימי חייו בכלל, ובפרא שאנחנו כשנתבונן בקורות בני-אדם פרטיים, נמצא שכל איש הוא עולם קטן בפני עצמו, ויש לו מהלך קבוע בכל קורותיו בימי חיי הבלו, ויש לקורותיו הפרטיים עניין כללי שיקבצם ויאחזם דבוקים יחד, ואם לא יידע הפותר העניין ההוא, ולא יתבונן על מהלך חיי החולם, לא יוציא תעלומה לאור ופתרונו אין ידיים לו.  משל לזה פתרון חרטומי מצרים; 'שבע בנות תוליד כו' שבע ערים תבנה' כו' (עיין רש"י 'מקץ' בראשית מ"א ח' על פירוש 'ואין פותר אותם לפרעה', ועיין 'ספר הישר' שם).  הלא תראה ששני סריסי פרעה חלמו כמעט חלום אחד ועם כל זה פתר להם יוסף בחכמתו לזה לטובה ולזה לרעה.  וכן תראה בחלום פרעה שלא ידעו החרטומים לפתור אותו, ולא הבינו שלא נשנה החלום רק בעבור שממהר אלוהים לעשות, אבל אחד הוא, ורק יוסף פתר אותו כראוי לפותר למושל עמים רבים, שבלי ספק יש בחלומו מה שנוגע לכלל המדינה, שעל ציר זה סובב כל דמיונו ושכלו.

סוף דבר, על דרך זה על-כל-פנים נתקרב יורת אל אמיתת עניין החלומות, מאשר נשמע לדברי החכם מהרשד"ל, המשוטט גם כן על כנפי הדמיון בארצות החזיונות והחלומות בהקיץ והמפריז על המידה בעניין האמונה, כמאמר ווילאנד (בס' אגאטהאראָמאן) Denn auch Aber Giaube ist Glaube.

וראוי להזכיר כאן מה שראיתי בילדותי בס' כתב-יד מהרב הגאון הגדול הר"ר מאיר ז"ל, בן לאותו הגאון המפורסם הר"ר יעב"ץ (והיה הספר ההוא מונח בבית-הכנסת של הרב ר' מאיר, שהיה לפנים אב-בית-דין בעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, העומד עוד היום ונקרא בית-הכנסת של הרב הזקן, אבל הספר, כמדומה לי שכבר נאבד ואין לו זכר בין החיים, ואני קראתי בו בילדותי וזה חזיתי, אספרה) והוא שואל כעניין על פירוש 'ופרעה חולם': (א) למה בא הפועל בבינוני ולא בעבר? ; (ב) איזה רוח עברו החלומות הצודקים לבוא אל פרעה הנתעה בשוא ובהבלים? ועוד קושיות אחרות שאינן עולות עוד על זכרוני.  והתיר כל השאלות בעצה נפלאה, וגדולה היא אלי, לפי שתומכת יסודותי בעניין החלומות, והוא שפרעה ברוח דמיונו הכוזב היה רואה תמיד חלומות שוא והבל, ועל הרוב מעניין היאור, שהאמין בו כאלוהות כנודע וכמו שכתוב 'לי יארי' וגו', ובא גם הפעם החלום ברוב עניין כדרכו, מלא הבלים וכזבים; אבל מתוך הכזבים האלה נזרקה מפיו גם כן מעט אמת, כמעט בר בתוך הרבה תבן, ואוכל למצער בתוך פסולת מרובה, והוא אמרו: ופרעה חולם (בינוני, הווה) כדרכו תמיד, והנה הוא עומד על היאור וכו', רוצה לומר: כדרך חלומו תמיד להיות עומד על היאור ולראות שם מחזות שוא וכזב; ומן היאור עולות שבע פרות גו', רוצה לומר: בתוך הבלי חלומותיו של היאור ראה גם כן שבע פרות וכו', שמהם הבין יוסף מה לפתור לו, להבדיל האמת מן השקר ולהפשיט הנמשל מן המשל.  ובין הדברים, קורא נעים, כי לא הארכתי די צורכם.

ועתה, ידידי הקורא, נשובה אל אשר היינו שם בתחילה ואספר לך את המוצאות אותי, ואתה הסכת ושמע!

 

ד

בדרך ליאסי

תופשי הנערים לתיתם לצבא, אשר בעיר מולדתי, איוו למושב למו הבית אשר על-יד בית מגורי אבי, שם נאספו האנשים האלה, אבירי-לב ואכזרים, ויסחרו את נפשות בני ישראל.  אלה תפשו ויאסרום, וכאשר באו אבותם בבכי ויללה ויתנו להם כופר נפשם, הוציאו אותם לחופשי ויקחו אחרים תחתם, ויישמע בבית זה כל הימים קול בכי וזעקה ויללת אבות ובנים יחדיו, קול המולה גדולה.  אבי ז"ל, אשר לבו נמס כדונג לקול הבוכים האלה, קץ בחייו, ויהי כל ימיו מכאובים ויישבר ליבו בקרבו.  גם בלילה לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ומלבד אשר היה מנהגו תמיד לקום חצות לילה להודות לה' ולקונן על חורבן בית קדשנו, הוסיף בימים האלה עוד קינים והגה והי, ויתענה כמעט כל הימים, וכל הלילות בכה ויקונן.

 

ויהי ביום הרביעי לשבוע, בשלושה-עשר יום לחודש תמוז בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ושמונה, וישכם אבי בבוקר, וילך אל בית-הכנסת לשפוך שיחו לפני ה'.  ויהי כשובו משם ויקח את בגדיו ואת הכרים ואת הכסתות וישימם בשק-הדרך, ויצווני גם אותי להיות נכון, כי דרך לפנינו.  ובטרם יכולתי עוד לשאול את פיו אנה נלך ואנה פניו מועדות, והנה עגלה עומדת בחוץ רתומה לשני סוסים ואיש נכרי כפרי נוהג אותם.  וימהר אבי ויצו לשום את שק החפצים על העגלה, ויברך את אשתו היא אמי ובנותיו, ויהי בכי גדול ותיפולנה על צוואריו כולנה, ותשאלנה אותו לאמור: אנה תלך? – ולא ענה אותן דבר, כי אם בירך אותן שנית ויאמר: ה' רועי, הוא ינחני במעגלי צדק למען שמו! ונפן ונסע.  גם אני בכיתי הרבה בכה על צווארי אמי ואחיותי, גם זכר אשתי ובני אשר ילדה לי עלה על לבי, אבל בטחתי גם אני בה' ובצדקת אבי זצ"ל ואשים יד לפה.  לא ידעתי אנה פני אבי ז"ל מועדות עד בואנו אל עיר גדולה, ואשאל מה שמה ויאמר לי אבי: סאטאנוב.  שם התאכסנו בבית איש צעיר לימים, למדן מופלג ועשיר (הר"ר יעקב שמשון נכד הרב הגאון ר' יוסף הרב דקונסטאנטין-ישן) ונשבות שם.  ואבי ז"ל ראיתי מסתתר הרבה פעמים עם אוהבו הנ"ל בחדרו וימתיקו סוד יחדיו, ואנוכי לא ידעתי דבר מכל אשר נדברו, כי העלים אבי ממני ולא הגיד לי.  ממחרת השבת עזבנו את העיר סאטאנוב וניסע ונבוא אל עיר קטנה טארנארידה, העומדת על הגבול ונחל מים מפריד בינה ובין ארץ גאליציה אשר לארץ אוסטריה תחשב גם היא, ולנו שם.  בלילה ההוא באו אנשים אל אבי ויתלחשו עמו, ויהי ממחרת לפנות ערב ויקחני אבי ונלכה שנינו יחדיו, ונבוא עד בית איש אחד והוא שוחט ובודק בעיר הזאת.  ויהי כבואנו אל הבית וניכנס בפתח אשר לבית מלפניו, ולא התמהמהנו שם כי אם יצאנו תיכף בפתח השני אשר לבית מאחוריו, וארא והנה שפת הנחל, ונלך שפי.  ופני אבי ראיתי והנם לבנים כשלג, כי חרדת מוות נפלה עליו, ויך ליבי גם אני ואירא מאוד.  אכן אזרנו חיל ונבוא במים, ונעבור את מיכל המים ברגל, והמים היו לנו חומה מימיננו ומשמאלנו, כי עד צוואר הגיעו ויבואו עד נפש ועוד מעט וטבענו.  גם פחד קראנו ורעדה.  אבל לא חפץ אלוהים להמיתנו, ונעבור שלום ולא קרנו אסון.  ויהי בעברנו את הנחל ונבוא אל העבר השני, כמו שבלול תמס הלכנו, וכל ברכינו תלכנה מים, ונישא כפינו השמימה ונודה לה' חסדו, כי הביאנו עד הלום וישמור רגלינו מלכד.  נשאנו את רגלינו ונלך בחיפזון עד בואנו אל בית הרב דשם החריף והחסיד ר' ישעיה, ויקבלנו בסבר פנים יפות, כי שמע את שמע אבי ז"ל, ויתן לנו חליפות בגדים עד יבשת המים מבגדינו, ונשב עמו ימים שנים, עד אשר הגיעו אלינו החפצים אשר עזבנו מעבר הגבול בטרם עברנו.  כי בגדים וכרים וכסתות וספרים לקחנו עמנו מביתנו, ואת הכל עזבנו ביד האנשים, וממחרת היום ההוא הביאו האנשים האלה את חפצינו אלינו, וארא והנה שני ספרים יקרים חסרים לי, אשר דבקה נפשי אחריהם והמה ספר 'מורה נבוכים' דפוס יעסניץ עם פי' ש"ט ואפודי וכו', וספר באורי 'הזוהר' להרב החסיד מליבאוויץ (מיוחס לאביו החסיד ר' זלמן מלאדי).  שני הספרים היו שאולים עמי מאת ידידי החכם הנכבד ר' יהודה יודיל וויינראב מזיטומיר.  אותם גנבו אנשי-אוון אלה, ויהי בצעקי ואין-עונה אותי דבר, כי לא באו אלינו האנשים עצמם כי אם שלחו חפצינו על-ידי נכרי העושה מלאכתם, ראיתי כי אין שומע ואנחם ביתר הספרים אשר השאירו, כי מי יבוא במשפט עמהם, אם את כולם לקחו?

בעת ההיא הייתי בן שבע-עשרה שנה וחצי.  בלעדי בית אבי ז"ל בקונסטאנטין-ישן ובית חותני בעיר מצער טשרניחוב ומעט אנשים אשר ראיתי שמה ובברדיטשוב וזיטומיר, בדרך עברי מבית אבי לבית חותני עבור ושוב, לא ראיתי איש.  האנשים אשר ראיתי עד הנה כמעט כולם חברים כאיש אחד היו, ולהם שפה אחת ודברים אחדים; כי עם שונים לא התערבתי, בני אלוהים (חסידים) ראיתי עוללים בבית אבי וכמוהם בעיר מגורי חותני, אורחם להצדיק ברוזען ורבעם בבית-המדרש ידעתי ודרכם הסכנתי, כוסם רוויה שתיתי (אך לא לשיכרון) ומנגינתם נגינתי והייתי כאחד מהם.  אם אמנם קול מקרב ליבי קרא באוזני השכם וקרוא, כי לא זה הדרך ישכון אור החכמה ולא באלה בחר ה', אבל הקול הזה העיר רק ליבי, ואמשש כעיוור, ביקשתי את שאהבה נפשי, כלה שארי ולבבי למצוא חכמה ודעת, ובחנתי ועשיתי, הגיתי בדברי צדיקים ובסודות המקובלים, למדתי דקדוק והגיון, אחזתי בספרי הרמב"ם ור"י הלוי, בחרתי דרך אמונה בספרי חב"ד ומוריהם, וכנוד הקנה במים כן נדדתי לכל רוח ואין מעמד.  לשמע אוזן שמעתי כי ארץ גאליציה טובה מארצנו, שמה החכמה מצאה קן לה, אבל לא מצאתי בהקלויז של הרב ר' ישעיה; כי אמנם הנאשים אשר ראיתי שם נדמו לי, כי כבר ראיתים בארצי ובמולדתי, רק שפתם שונה מעט משפת חסידי ארצנו, אבל מדברם בדברי חסידינו.  חסידי ארצנו צועקים בתפילתם 'או וועה טאטע!' ואלה בגאליציה: 'אוי וויי טאטע!' תהילת הצדיקים בפיהם כל היום, אותם יעריצו ויקדישו; אבל שמות צדיקיהם שונים, לא שמות צדיקינו הם.  שם יתנו תוקף קדושת ר"ב [?] אורי סטרליסבר, ר' הירש זידאצובר, ר' מאיר פרימיסליאנר, תחת הרוזונר יעלה הקוסובר ותחת הסאוורניר הזאלוזיצר – ואשתומם כי אין חכמה ומרעה אל רעה יצאתי, וסדנא דארעא חד היא.  אלוהים החפץ לנסותי לא מצא עוד לטוב לפניו לפקוח עינים עיוורות מעבר הנהר בקלויז אשר בטארנארידה בגאליציה.

 

בטארנופּול ובברודי

עזבנו את טארנארידה והקלויז של ר' ישעיה ונסע הלאה ולנו בסקאליט.  ונבוא אל העיר טארנופּול ונשבות שם.  העיר הזאת רחבת-ידיים ואנשים שונים לכיתותיהם.  חסידים ברינה יגילו שם, יפזזו ויכרכרו בבתי תפילותיהם ומאותות ומופתים יספרו.  אפס גם שמש ההשכלה עלה שם ותופע נהרה.  כי רוח לבשה את גבר חכם בעוז, לוחם מלחמתה של חכמה ודעת, איש אשר שמו לא יישכח לנצח מספר תולדות ישראל, הר"ר יוסף פּרל ז"ל, וישנס את מתניו לצאת חלוץ לפני בני ישראל יושבי גאליציה להוליכם אורח מישור, וביד חזקה ובזרוע נטויה עשה בית-ספר מהולל מאוד בקרית טארנופול, בטרם היווסד בתי-ספר בשאר ערי גאליציה המלאות שומרי הבלי-שוא עוד יותר הרבה מאוד מערי ארצנו.  לשמע אוזן שמעתי את שם האיש הנכבד ההוא, אבל לא בתארי-הכבוד הראוים לו; כי בכל מקום אשר שמעתי שמו בארץ מולדתי בקהל חסידים הקשיבו אוזני קללות ונאצות וישימוהו לחרפות לאמור, כי עיניו ולבו על העם הזה לרעה ולא לטובה, כי אבדה האמונה ונכרתה מפיו והוא רשע ואפיקורוס.  האמת אגיד, כי גם בהיותי באמנה עם החסידים ויצאתי עמהם במחול, לא שמתי לבי לדבריהם להאמין בכל אשר ציוו להאמין, ופעמים לא מעט הסיתני לבי בשפק לחשוב, כי האנשים אשר הם מחרפים ומגדפים לא חטאו מאומה, ונפשי כלתה גם נכספה לראות כמוהם בעיני ולשמוע דבריהם, למען דעת היאמנו דברי מגדפיהם.  לכן שמחתי בקרב לבי בבואי טארנופולה, בידעי כי שם מושב האיש המצויין ההוא, הנושא עליו קללת כל החסידים כשעיר המשתלח, ואשית עצות בנפשי, איך אבוא אליו ואראהו, ומה הדבר אשר אדבר באוזניו, ואני נער לא ידעתי דבר ובושת פני כיסתני.

בעודי בנעורי בבית אבי, בטרם נשאתי עוד אשה, אלי דבר יגונב מס' 'מגלה טמירין' אשר חזו עיני בבית נער כגילי גדול ממני מעט בשנים, בן איש עשיר לבית קראסנוסילסקי, אשר ביקרתיו בהיכלו פעם בפעם, מסיבת נטייה טבעית שהיתה לי לארח לחברה עם אנשים, אשר יצאו מעט קט לחירות משעבוד החסידות, שמשלה אז לבדה בקרב אחינו בארצנו.  ומבלי היות שום ערך ויחס לבית אבי, אחד היראים הגדולים, ועבודת כהונתו לקרוא אל ה' בבית-התפילה, עם בית קראסנוסילסקי, אחד הקצינים ועשירי-עם ופקודתו להכין שאר לצבא המלך (פּאדראטשיק), אשר לא נמנה את חסידים ויראי ה', וזה לך האות כי נמצאו בביתו ספרים כס' 'מגלה טמירין'.   כי חפצי ואוותי לפקוח עיני היה נטוע בטבעי ונמשכתי אחר נטייתי בלי ידיעתי.  ועם כל זה אל תדמה בנפשך, קורא משכיל, כי ראיתי אז באספקלריה המאירה ונפשי ידעה את אשר היא רוצה; כי מתנודד הייתי כמלונה, קול דממה דקה הקשבתי בקרב ולב עמוק, ובל ידעתי מה הוא קורא באזני.  ויהי בהיותנו אני ואבי בדרך מבוא טרנופולה ואדבר אל אבי לאמור: 'כבואנו טרנופולה אובה אשר אוכל לבוא לפני האיש יוסף פרל להתווכח עמו'.  ויהי כאשר שאלני אבי: 'ומה הדבר אשר תאמר אליו?' ואען ואומר: 'אוכיחהו במישור ואראה לו בראיות ברורות כשמש, שכשם שאי-אפשר לו לאדם לחיות בלי מזון הגוף, כך אי-אפשר לו לחיות בלי מזון הנפש, הוא תפילה ולאל חי, ככתוב מבואר ב'ספר הכוזרי' לר"י הלוי, אשר לא יכחישוהו האפיקורסים'.  ויצחק אבי ויאמר: 'ואיך ידעת שזה האיש פּרל איננו מתפלל? הלוא הוא הגבר אשר בנה בית-תפילה הדר ויאסור אסר לכל באי הבית ההוא לבלתי דבר אפילו דיבור קל בשעת התפילה, וכן נוהגים שם כל המתפללים עד היום הזה'.  השתוממתי למשמע אוזני ונפלאתי על אבי, כי לא קילל ולא חירף את שם פּרל כדרך החסידים, ושמחתי על זה בקרב לבי מבלי אשר ידעתי לתת חשבון לעצמי, מדוע לבי שמח על זה בעת אשר פי דיבר שוא וקראתי את ר' יוסף פּרל בשם אפיקורוס ולבי בל עמי.  ויהי בהיותנו בטרנופול וילך אבי ז"ל עמי יחד לראות את בית-התפילה, אשר עשה ר' יוסף פּרל, ולא זע ולא חרד, לא חירף ולא גידף, ויכבד את הבית ההוא ככל בתי-תפילה בישראל.  אז שמתי נפשי בכפי ואלך בלא ידיעת אבי לראות גם את בית-הספר אשר על-יד בית-התפילה.  ויהי כבואי שמה ואפגע באיש לבוש בגדי אשכנז וזקנו מגולח (הוא היה היהודי הראשון אשר ראיתי גלוח זקנו) הדור בלבושי אירופה, יפה תואר ומראה, אמרתי בליבי: אין זה כי אם ר' יוסף פּרל נשיא הבית, ותיפול עלי חרדה, ואשלח ידי להסיר מגבעתי (ספאדיק) מעל ראשי.   וישאלני האיש: 'מה לך עלם נחמד (כי נשאתי חן בעיניו), מה בקשתך? ואען: 'את ר' יוסף פּרל אנוכי מבקש, רוצה אני לראותו'.  ויראני האיש בידו חדר אחד ויאמר אלי: 'בוא החדרה ושם תמצאנו'.  ויהי כאשר דיבר אלי האיש רכות התחזקתי ואשאלהו שנית: 'ואתה, אדוני, מי אתה?' ויאמר: 'אנכי מורה בבית-הספר ושמי בצלאל שטרן'.  (הוא שטרן החכם אשר היה אחרי כן שנים הרבה דירקטור בבית-הספר שנתייסד באודיסה עד היווסד בתי-ספר בארצנו מטעם הממשלה, הוא שטרן, אשר היה אחרי-כן אחד מאוהבי ומכבדי שמי, כאשר יסופר במקומו).  וישאלני האיש לאמור: 'הגידה-נא לי למה תבקש את אדוני פּרל? היש לך דבר אליו?' 'אין דבר!' עניתיו, 'רק לראותו אני משתוקק, ואת אשר ישים ה' בפי אותו אדבר'.  שטרן פתח את דלת החדר ויקרא אל ר' יוסף היושב על כיסא וקורא בספר: 'אדוני! זה העלם מבקש לראותך ולדבר עם כבודך', ויפן וילך.  שחוק נעים נראה על שפתי ר' יוסף פּרל ויאמר אלי: 'גש הנה!' ואגש ואאלם דומיה, כי לא היה דבר בפי.  ר' יוסף הביט בפני רגעים אחדים ואנוכי עומד לפניו באימה וביראה, כי בושתי להרים פני אליו והדיבר אין בפי, ובקרבי שאלתי את עצמי למה באתי ומה אני מבקש? הן היה הייתי אצל גדולי הדור רבי החסידים, ובקרב קדושים התייצבתי, ופחדם לא נפל עלי ואימתם לא ביעתתני, יען מה? ראשונה, יען כי לא אחד לבד עמדתי נגד פניהם, כי בסך באתי בקרב המון חוגג, ולא אלי נשא הצדיק עיניו הנשואות לשמים – או אל כפיים; שנית, אם גם מקרה קרה, כי פנה הודו אלי וישאל אותי דבר, הנה נא ידעתי בטרם דברו אלי על מה תסובינה שאלותיו, כי רוח הקודש המדבר מתוך גרונו הוא השוכן גם בגרונם של כל חסידיו שומרי בריתו, וכולם עושים באימה וביראה את כל אשר הוא עושה ומחקים אותו כקופים, וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה כשירתו וכזמרתו וכולם מדברים בסגנון שלו ומלתו על לשונם.  אכן זה האיש יוסף לא ידעתי מה אדבר עמו ואחרש.  אחרי-כן פתח ר' יוסף את פיו וישאלני: 'מה לך עלם? למה באת? מאין אתה? התבקש תורה בבית הזה?' – 'לא אדוני', עניתיו, 'למדתי הרבה בבית אבי ורבותי, קריתי, שניתי ולמדתי'.  ויאמר: 'הגם מלאכת הדקדוק למדת?' ואען: 'קראתי הרבה ספרים בדקדוק והגיון, גם ניסיתי כוחי במלאכת השיר'.  כשמוע פּרל את דברי אלה ויצווני לשבת, וישאלני איזה שאלות בדקדוק והגיון.  בהמשך הדברים נודע לו, כי קראתי ספרים הרבה, ובתוכם גם ספר 'מורה נבוכים', 'הכוזרי' וכאלה הרבה.  אחרי כן הגדתי לו, כי גם ספר 'מגלה טמירין' קראתי.  וישאלני לאמור: 'הידעת למי הוא?' ואען: 'לאדוני ליוסף'. – 'ומה משפטך עליו?' – לא לי לשפוט שפוט לעיני אדוני, עניתיו, אבל אם ירשני אדוני להגיד דעתי זאת אומר: כי לא אדע תכלית זה הספר.  הן בדברים אלה לא יווסרו השומרים הבלי-שוא וחסידותם לא יעזובו, כי אדוני לצון חמד לו.  חסידים לא יקראוהו, כי אם יקרעוהו לגזרים, ואשר יקרא בו, כבר איננו חסיד, ולמה הוא לו? ואם יהיה לו שעשועים, הן ירגיל נפשו לשעשע בדברי לצון, וגם זה עוון פלילי'.  ר' יוסף חיכה עד אשר כיליתי דברי, אחר-כך פתח את פיו ויענני: 'בני! הלוא ידעת, כי כל לצנותא אסור בר מלצנותא דע"ז.  עבודת האנשים האלה, אשר עליהם נשאתי כפי לייסרם בשבט הלצון, זרה היא לדתנו הקדומה ולרוח תורתנו, והם גורמים לישראל רעה גדולה בכל הארצות, ובעבורם היינו לחרפה לכל סביבותינו.  כי תגדל והיית לאיש, אז תבין ותשכיל כי כנים דברי, ולבי בטוח, כי גם אתה תילחם עמם בעד השארית הנמצאה, ואולי בכלי קרב אשר בחרתי אני, כי את אשר אמרת, כי החסידים לא יקראו ספר כזה, והקורא אותו כבר איננו חסיד, דע כי כנער משפטך; כי עוד יש בינינו אנשים הרבה שאינם לא חסידים ולא משכילים – כמוך היום – הם יקראו ולבם ישיתו לדעתי, יבקשו חכמה וישכילו, ונפקחו עיניהם לדעת חכמה ומוסר השכל.  אחד מהם אתה העלם, אשר אחרי קראך בספרי, האף אמנם עודך חציך עבד לחסידים האלה, הנה כבר חציך בן-חורין, ולא תשוב אליהם בכל לבך, ואם תזכה תבחין מה בין המשכילים הנאורים ובין החסידים החשוכים... אבל הגידה לי, מה מעשיך פה ואנה פניך מועדות?' – פתחתי פי ולשוני דיברה כדבר איש את רעהו.  סיפרתי לו את כל המוצאות אותנו מאז עזבנו ביתנו, וגם את הדברים אשר דיברתי עם אבי בדרך מבוא טרנופולה הגדתי לו, ונשחק שנינו יחדיו, גם הנה גיליתי לו, כי אבי ביקר את בית-תפילתו בחרדת קודש ואת שמו זכר בכבוד, וכי השתוממתי על זאת, יען כי אבי ירא-אלוהים ואת חסידים נמנה.  גם ר' יוסף השתומם כשעה חדא, ויאמר: 'כפי הנראה, אביך איש משכיל בטבעו, אבל התגדל על ברכי חסידים מתעים, והנה ישרו והאמת השוכנת בקרבו יורו דרכו, ובכל אמונתו בקהל קדושים, אשר הורגל בה מנעוריו, נר אלוהים לא כבה בלבו.  גחלים עוממות אלה אשר בלב אביך יתלקחו בך ויהיו לאש לוהטת בקרבך, כי תבוא חכמה בלבך ותשמור רגלך מלכד הצבועים'.  אחר הדברים האלה הורני בדרך אבחר והספרים אשר אקרא, וקמתי ללכת וישלחני לשלום.

בצאתי את פני האיש הנעלה ההוא נהפכתי לאיש אחר, ותבוא בי רוח חדשה ותקחני בציצת ראשי ותרוממני אל על, כאשר נישאתי על כנפי הדמיון פעם אחת בילדותי בהגלות נגלות לי פעם ראשונה ספר 'צהר התבה' ונודע לי כי יש בעולם חכמת הדקדוק.  מרוב שרעפי בקרבי לא יכולתי עצור במילין, ואספר לאבי ז"ל כי ראיתי את החכם הגדול ר' יוסף פּרל ואת אשר נדברנו, וראיתי בפני אבי והנה לא היו זועפים, לא חרה לו ולא נפלו פניו.  ויהי כאשר שמע את סדר הלימוד, אשר הורני ר' יוסף פּרל, ויאמר בגיל וחדווה: 'ראה, בני, כי מלבד הספרים אשר לא ידעתים, הנה גם אני הולכתיך במעגל יושר, ונתתי לפניך את הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים ו'שמונה פרקים' שלו והרגלתיך ללמוד פירושן למשנה ככל אשר ציווך זה האיש הגדול ורם בין אנשי הכת שלו. – מאז זכרנו שנינו את שם ר' יוסף פּרל בכל הדרך בהיותנו יושבים לבדנו בעגלה ואיש אין אתנו, ואבי לא נתן תיפלה בו ועוד חלק כבוד לשמו ולזכרו.

וניסע מטרנופול, ונלך ונשבות בעיר זלוטשוב בשבת וראש-חודש אב ומשם הלכנו לברודי.  את שמע העיר הזאת שמעתי מילדותי, גם ידעתי כי אנשיה משכילים וממנה יצאה השכלה לכל ערי ארצנו, אשר על כן צדיקינו וחסידינו מלעיבים בם, ויהי אצלם שם 'יהודי מברודי' לשם 'מין אפיקורוס'.  שני אנשים מעיר מולדתי אשר נפלאתה להם אהבתי, הלא המה ר' יוסף וויזנר אשר הזכרתיו כבר, והמשכיל הנכבד, ירא אלוהים וסר מרע הר"ר יצחק ליב פרנקל, אחד ממיוחסי עירי, אשר שני אלה נולדו בעיר מולדתי ונתגדלו בברודי, שנשאו נשים משם בנעוריהם, ושבו אחר-כך למולדתם והמה חכמים מחוכמים.  הראשון היה לי להועיל ולעזר בלמדי ספר 'תלמוד לשון עברי' כאשר סיפרתי כבר, והשני כילכל אותי בלחם שמים, כי השאיל לי ספריו בכל עת והמה פקחו את עיני.  שני האנשים האלה כללו בעיני את יפי העיר ברודי ונפשי איוותה לראותה מאוד.  אפס האנשים בברודי, אשר היה לאבי ז"ל שיח-ושיג עמהם, לא היו מאלה אשר אותם ביקשה נפשי! כי גם שם נמצאים הרבה חסידים טובים ורעים, מהם יראי אלוהים, תופשי תורה ודבר ה' יקר להם, האף אמנם מתנגדי המשכילים הנאורים הם, ומהם עזי פנים, רודפי קדים, על יין ושכר יתגוררו ותהילת רבם בפיהם כל היום.  אחד מאלה אשר יצא לו שם בחסידים בעבור מילי דבדיחותא שהיו רגילים על פיו, ועל-ידי-זה קנה לו שם טוב אצל הרביים גם בארצנו, שמו מ.ש., היה ממכירי אבי ז"ל ויצא ונכנס אצלו.  הכסיל הזה הוציא כל רוחו על המשכילים (אשר קרא תמיד בשם אשכנזים, דייטשען) ויהיו כל היום מנגינתו.  בלעדיהם לא ידע דבר, אשר יורה בו חיציו דבר מר, רק המה היו לו למטרה לכלות חיציו בם.  היטב חרה לי בשמעי את דברי האיש ההוא, אשר מדי בואו לבית מלון אבי פתח בליצנות על דבר האשכנזים וישב ודרש כמה שעות דברי הבל וריק, בוז וחרפה וקללה נמרצת, ובכל פעם הרטיב את לשונו, לבלי תדבק לחיכו, ביין שרף, ויהי הדבר הזה לי לכאב לב.  אמנם צרי למכאובי מצאתי בבית אשר שכן אבי שם (הוא בית אחד מנגידי ברודי, ר' אשר זעליג שמו, אשר היה גם כן מילידי עיר מולדתי, איש עשיר, וכפי הנראה נטה יותר אל המשכילים) את ספר 'כתב יושר' אשר כתב איש אחד (יש אומרים בן הרב הגאון הר"ר צבי אב"ד דברלין) להצדיק צדיק רנ"ה וויזל נגד יריביו.  והנה גם הס' הנ"ל נעשה לבדיחותא אבל בחכמה ודעת, לא כליצני החסידים.  ואני זכיתי להבחין מה בין סאטירה והומור ובין ליצנות של בדחנים שיכורים, ותהי זאת נחמתי.

כצאתי לשוח ברחובות ברודי ובחוצותיה פעם בפעם נאספו סביבי בחורים ונערים וישאלוני לשלום.  דרך בני הנעורים להתחבר במהרה ולדבר איש באוזני רעהו את אשר עם לבבו.  קצת הנערים הבינו את אשר בקרב לבי, וכי לא כבגדי מחשבותי, ומלבושי חסיד אשר על בשרי מלמעלה לא יעצרו בעד הגיוני לבי מהיות חופשים, ויהי הם מקרבים אותי ונותנים לי ספרי משכילי עמנו לקרותם, ואחד מהם נתן לי במתנה את ספר 'תולדות הרמבמ"ן' עם תמונתו.  לבי נעשה תיכף משבצת לתמונה הזאת ומחשבות לבי העבותות על המשבצת, ובספר קראתי השכם וקרוא, והייתי מתכוון לתאר כל הכתוב שם ממה שקרה את הרמבמ"ן כאילו הכול נעשה לנגד עיני, וכאשר הגעתי להעתקת מקצת ספר ירושלים, נכספה וגם כלתה נפשי לקרות כל דברי הספר ההוא ככתבם וכלשונם, וכבר התגנבה לירכתי לבי התאווה הנמרצה: מי יתנני יודע שתי הלשונות על בוריין ואתרגם הספר הזה מלשון אשכנזית ללשון עברית.  גם אבי ז"ל ראה את הספר הנ"ל בידי וגם את ספר 'כתב יושר' הנ"ל ולא כיהה בי ולא מחה בידי, ולפרקים קרא גם הוא בס' התולדות, אבל לא דיבר עמי דבר אודותיו ולא חיווה לי דעתו.

מנהג אנשי ברודי היה אז כמנהג כל ישראל הכשרים, אשר לא הואילו הלוך אחרי החסידים ומנהגיהם החדשים, שלא ללבוש בשבת חזון בגדי חופש כמו בכל שבתות השנה, ונושאי ה'שטריימל' על ראשם ביום השבת, נשאו בשבת חזון 'ספאדיק' כדרכם בחול תמיד.  המנהג הזה היה לסילן ממאיר אל החסידים, אשר לא יוכלו לקבל את הנשמה יתרה בלא 'שטריימל'.  אבל חלילה להם לצאת ברחובות ברודי עם 'שטריימל' בשבת-חזון, כי היו כל העם רוגמים אותם, ומכים בחרפה לחיים'.  ומחוץ לעיר ברודי, לפאת גבול רוסיה, בית מלון אורחים ובעל בית-המלון היה איש חסיד וישר ושמו שמעון, והיו קוראים אז את בית המלון על שמו (שמעונס קרעטשמע), שמה נאספו חסידי ברודי המהדרין מן המהדרין, אשר היה להם ה'ספאדיק' תועבה ביום השבת, וישבתו שם בשבת-חזון, ויהי היום ההוא יום משתה ושמחה ושיכרון עד בלי די.  ויפת מ.ש. את אבי ז"ל לשבות גם הוא את שבת-חזון (שהיה בשנה ההיא ח' באב) בבית מלון שמעון, ויקחני גם אותי שמה.  אולם אבי ז"ל היה עצב כל היום ובשמחתם לא התערב.  ויהי בערב, בשבת כל הנאספים לארץ לקונן על חורבן בית ה', והחסידים לא הסירו עוד את יינם, ויתהוללו כמשפטם, ואבי ז"ל בכה הרבה בכה ולא שעה אליהם.  ויהי בבוקר ונשב לברודי.

עזבנו את העיר ברודי ונלך הלאה למסעינו בדרך עיר קטנה פידאיץ עד בואנו העירה בוטששטש, עיר גדולה לאלוהים ויהודים בה הרבה, ושם בימים ההם רב זקן ומפורסם בין הקדושים אשר בארץ ואדירי כל חפצי החסידים בם.  משם הלכנו הלאה בדרך העיר זאליסטשיק, ונבוא לסאדיגורה, עיר קטנה, ביום השוק, ומשם כברת ארץ העירה טשרנוביץ, עיר גדולה ויפה ויהודים עשירים שם הרבה.  שתי הערים האלה נוגעות זו בזו וסמוכות ונראות, ועם כל זה שונות הנה אשה מרעותה שינוי עצום.  העיר סאדיגורה הבל ילין בה, החסידות הצבועה פשטה שם כילק ותבנה לה שם בית מצודות, ואף כי אחרי בוא שמה ר' ישראל מרוזין בברחו מארצו ומולדתו, ואיווה למושב לו ולביתו העיר הזאת.  מאז החלו החסידים מקצות ארץ רוסיה לנסוע שמה, מלבד חסידי גאליציה, ותהי העיר מלאה שומרי הבלי-שוא פה לפה, והאיוולת יושבת שם לכיסא ותגרש מפניה חכמה, אין דורש ואין מבקש אותה.  והעיר טשרנוביץ העומדת ממולה מלאה כל טוב החכמה, כי נמצא שם בית-ספר לנערים ולנערות, בית מקדש מעט לתפילה על-פי ניגונים מעורכים ונעימים, רב משכיל ודורש בלשון המדינה, ובדרך כלל אנשי טשרנוביץ חכמים ונבונים, ועולים מעלה-מעלה בסולם ההשכלה לכל אשר הזמן דורש.  בשנת תקפ"ח, כבואי שמה אני ואבי, אם אמנם לא הגיעו עוד אנשי העיר טשרנוביץ למעלתם כיום הזה, בכל זאת כבר נצטיינו לטובה מאנשי עיר סאדיגורה הקרובה אליה מאוד.  אבל היו עוד בימים ההם אור וחושך משתמשים שם בערבוביה: וזכורני שהיה שם אז רב העיר, איש מתנהג בחסידות, לובש לבנים, ודורש בסעודה שלישית דרשות של רבי החסידים, וכפי הנראה לא היו פיו וליבו שווין, כי אם היה מוכרה על הנהגות כאלה, בהיותם בימים ההם כל כבוד הרבנים, ורב שלא התנהג אז בחסידות היה כלא היה ולא היו משגיחין בו.  כזה היה גם הרב מאודיסה, הגאון והחריף הר"ר ראובן, בנו של הרב הגאון ר' יוסף אב"ד דקונסטאנטין-ישן, שהיה גם כן מתחסד למראית עין מפני המנהג והכבוד, והכניע את עצמו לפני הרבי מרוזין שלא הגיע לקרסוליו.  אלו הרבנים והדומים להם לא היו חסידים מעולם, רק הוכרחו להתחפש באדרת החסידות בפני אנשי דורם, ויש כאלה גם בדורנו זה במקומות האפלים, אשר עוד לא נגה עליהם אור החכמה.  זה הכלל, כל למדן ובעל תורה אינו חסיד.

בעיר טשרנוביץ שבתנו שבת פ' עקב (כ"ב מנחם-אב) ונשב לסאדיגורה ללכת משם ארצה מולדאביה.  כי שמה פני אבי מועדות מרגע עזבו עיר מושבו קונסטאנטין-ישן, ושמה מגמת פניו לבוא לרשת מקום חזנות בארץ ההיא ולשבת בשלווה.  והנה ברצון אבי היה ללכת ליאסי, בירת מולדאביה, העיר אשר כבר כיהן שם פאר, ושב משם קונסטאנטינה, ואחריו היה שם החזן המפורסם ר' יצחק מבריטיה, אבי-זקנו של הש"ץ המפורסם והמשכיל המפואר ר"ר ניסן בלומנטאל, אשר לו שם טוב מאז היותו שליח-ציבור בבית תפילת המשכילים עדת ברודי באודיסה.  ובימים ההם עזב הש"ץ ר' יצחק את הארץ ונשארה עדת יאסי בלי ש"ץ, ורוח לבשה את אבי ז"ל לשוב שנית.

 

ישיבה קצרה בהירצה

ויהי בהיותנו בסאדיגורה והנה הקרה ה' לפני אבי אנשים נגידים מעיר הירצה בארץ מולדאביה העומדת קרוב לגבול, וגם שם נודע אבי ז"ל לשם ולתהילה בימים אשר היה ש"ץ ביאסי, ויפגעו בו האנשים האלה ללכת הירצה, כי אין לעדת הירצה ש"ץ בימים ההם, ואבי ז"ל נרצה להם, ונלך משם להירצה. –

בעברנו את גבול ארץ גאליציה (בוקובינה) לבוא ארצה מולדאביה והנה מעבר השני לעיר קטנה ביאן, בכפר ראדיאוץ, נכנסנו לבית אשר ישב שם בימים ההם איש המופת לחסידים, אחד הקדושים אשר בארץ, ר' מאיר פרימיסליאנר.  האיש ההוא בשגעון נהג כל ימי חייו, ודרשותיו אשר דרש כדרך רבי החסידים היו שונות מכל דרשותיהם, ואם כל דרשות הרביים הבל, הנה היו דרשותיו הבל-הבלים, כי הפך המלות והשחית הכוונה לא להוציא דבר מוסר או מידה טובה, או ללמד סתרי תורה כדרך המקובלים, כי אם לדברי הבאי, דברים בטלים ממש, על דרך משל, כשנעשה לו קטטה עם אשתו ורצה לגרשה, אמר לו בנו הבכור דברי כיבושין והשתדל לעשות שלום ביניהם והשיב לו אביו על-פי הכתוב (תהלים ע"ג כ"ה) 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'.  פי' 'מי לי', חמלה שלי, בשמים; ו'עמך' פי' אמך, לא חפצתי; 'בארץ' – תקבר בארץ.  ועל דרך זו היו כל דרשותיו והיו ידועות לכל העולם בימים ההם וכל שומעיהם מילאו שחוק פיהם, ועם כל זה נמצאו אנשים הרבה לאלפים אשר סיפרו נפלאותיו, ותמיד כל היום תהילתו בפיהם, ונסעו אליו מקצות הארץ לראותו ולשמוע תורתו ולקחת ברכתו.  הוא בחר לשבת תמיד בערי הגבול, ושינה מקומו הרבה פעמים.  ובשנת תקפ"ה נטע אוהלו בכפר ראדיאוץ, אשר על גבול מולדאביה סמוך לעיר הירצה, ובדרכנו באנו אליו לראותו.  גם תוארו היה כאיש משוגע, עיניו הבריקו והתרוצצו בחוריהן, ופניו פני להבים, חוטמו ארוך וזקנו זקן התיש, או שעיר העיזים, וקולו רגע כחלילים יהמה ורגע כדוב שוקק, ודבריו אין להם שחר.  ראינו ושמענו ופנינו לו עורף ונלך הלאה, ונבוא העירה הירצה ביום ו' כ"ח אלול, ערב שבת קודש שמברכים החודש.   בו ביום נתקבל אבי לש"ץ בעיר, בטרם עבר לפני התיבה ובטרם שמעו את קולו ותפילתו, כי שמו הולך לפניו והיה מפורסם גדול לא במנגינותיו, כי אם בצדקתו וברוב חסידותו בהפלגתו בתורה וביראה.  וכל באי העיר פה אחד ולב אחד קיבלוהו באהבה רבה.  ממחרת ביום השבת התפלל בבית-הכנסת ויברך החודש, ויבואו ראשי העדה לבית מלוננו לקדם פני אבי ז"ל בתודה וישמחו שמחה גדולה.  מני אז נשאר אבי מאושר ומקויים לש"ץ ונאמן בעיר הירצה.   הכתב עוד נכתב ונחתם בערב שבת הנ"ל כאמור, ושכרו ניתן, כדי פרנסתו, ואבי, ז"ל גמר בדעתו לקחת שמה את אמי ז"ל וילדיה תיכף אחר חג הסוכות – אך ה' לא ציווה.

בין הספרים שהיו עמי היה גם כן ס' 'תולדות הרמבמ"ן' ז"ל.  הספר הזה לקח לבי והגיתי בו בכל עת, ואבי ז"ל לא מחה בידי.  בעיר הירצה מצאתי איש צעיר אחד מעיר לבוב ושמו אלימלך, שהיה מתפרנס במה שלימד בני איזו נגידים כתב אשכנז ומולדאביה.   הצעיר ההוא חפץ קרבתי ובא לבקרני פעם בפעם.  ויהי כבואי אליו מצאתי אצלו ס' תהלים עם תרגום אשכנזי של הרמבמ"ן, שאלתיו אצלו והגיתי בביאור ובתרגום, אף-על-פי שהיתה לי שפת אשכנז שרה כשפת סאנסקריט, ובעמל ויגיעה רבה החילותי להבין מעט-מעט, ועיני אורו בייחוד מביאור הר"א אייכל.   בתוך כך בא לבקר אותנו איש חסיד מעיר בלז אשר בביסראביה, והוא מחסידי חב"ד, אשר לא ידעתי איזה רוח נשא אותם מליטה למולדאביה וידגו שם לרוב.  ובהיותי בקי גדול בספרי חב"ד בייחוד, ובכלל בספרי החסידים וגם בקצת ספרי המקובלים, התרועע עמי החסיד הנ"ל והודעתיו רבי תורותי תורת חב"ד אשר בתוך מעי ונשאתי חן וחסד לפניו.  וכבר שחקתי בקרב לבי, וכל דרכי החסידים למיניהם השונים היו לזרא באפי.  ואף-על-פי שהתהללתי בידיעת דרכיהם ודרשותיהם לעיני העם, הנה בזיתי להם בלבי, וידעתי כי הבל הם, מעשי תעתועים אין בם מועיל.

בעיר הירצה היה איש קדוש, הדר הוא לכל חסידיו, ר' אברמיל שמו, הוא והחסידים הנגרררים אחריו שחקו ולעגו לר"מ פרימיסליאנר ולתורתו, למרות רוח חסידיו של רמ"פ, והיו מתקוטטים ומריבים אלו עם אלו כהלכות גוברין חסידאין בכל תפוצות ישראל מאז היו לכת, ומכל מקום הביאו טובה לעולם וגרמו לאנשי שכל לספק ולדרוש אחרי האמת.  כי הפתאים הראשונים שהיו קודם להם ואשר עוד היום איתן מושבם בערי ליטה הגדולות, האמינו ועודם מאמינים לכל דבר, והחקירה והדרישה אסורה.  ואף-על-פי שגם החסידים אוסרים החקירה ומאמינים איש ברבו בעינים עצומות, הנה עיניהם פתוחות בהביטם על רבי אחר, ועל-ידי-זה הם מסבבים לשאר בני אדם להיות מסופקים גם ברבי שלהם.  והספק ראשית החקירה בכל דבר.  הניסיון יורה שהרבה משכילים על ברכי החסידים נולדו ומהם יצאו.  גם בעיר הירצה ראיתי והתבוננתי, כי מעט המשכילים שנמצאו שמה, לא היה להם בית-ספר או מורה, אשר פקח עיניהם, זולתי המחלוקת של כיתות החסידים ושחקם ולעגם איש מרבו של רעהו, שעל ידה נפקחו עיני קצת האנשים לראות שגם שניהם הבל מעשה תעתועים וישימו לחכמה לבם.

עוד בטרם התקדש חג ראש-השנה חלינו גם שנינו, אני ואבי, במחלת הקדחת הנוראה בארץ הזאת ארץ מולדאביה.  ועל כל זה אזר אבי ז"ל חיל ויתפלל בר"ה לפני התיבה, ביום א' דר"ה בבית-הכנסת הגדול, וביום השני בבית-המדרש דעיר חדשה.  אחר ראש-השנה גברה מחלתנו, ויהי ביום הכיפורים שינס אבי את מותניו יתפלל לפני התיבה בחוליו, ואני נהייתי ונחליתי ביום הזה בשלשול נורא, והיום היה יום סגריר ודלף טורד.  אחרי צום הכיפורים גברה המחלה על אבי עד מאוד, וירא כי רעה נגד פנינו ויינחם על עזבו את ביתו, וידבר אל ראשי הקהילה לאמור: יגדל-נא חסדכם האחרון עמדי מן הראשון, וכאשר קיבלתוני בספר פנים יפות ותתנו לי יד ושם בתוככם, כן תנו לי היום נפשי בשאלתי והרשוני לשוב אל ביתי ואל מולדתי.  ולא אבו אנשי העיר לתיתו ללכת מאתם מאהבתם אותו, ונשב שם עוד עד אחר יום-טוב הראשון של סוכות.  אז ראה אבי ויתבונן, כי כלתה אלינו הרעה מאת ה', כי גברה מחלתו עד מאוד, וגם אני לא נרפאתי מחוליי.  ויהי ביום א' דחוה"מ סוכות (ה' לשבוע) ונעזוב את העיר הירצה ללכת, לשוב לארצנו ולמולדתנו.  ויהי כבואנו אל שפת הנהר פרוט נוכח העיר חוטין ולא יכלנו לעבור את הנהר על ספינה רעועה, כי רוח גדולה נשבה ביום ההוא, ונלך משם אל מקום אחר לנוכח העיר לופקאן, ונעבור שם את הנהר על רפסודה, ושם נשארנו לחוג את חג שמיני עצרת ושמחת-תורה, כי לא יכולנו לנסוע הלאה, כי נשארו חפצינו וכלינו מעבר הנהר ולא יכולנו לעשות דרכנו הלאה.

 

מות האב בלופקאן

מהעת ההיא עד היום (י"ג מרחשוון התרכ"ט) כבר עברו ארבעים שנה, ועוד זכרון היום המר עומד חי לנגד עיני כיום אז! אצבעותי אוחזות העט ואני יושב דומם מתאפק, וחזיונות מבהילות עוברות לפני כצללים, ותמונות נוגות מתרוצצות ברעיוני – מי תצא ראשונה. – אהה ליום! – מאז מת עלי אבי היקר והאהוב לי מכל מחמדי תבל, אני סופר ומונה בכל שנה ושנה כמה היו שנותיו, לוּ חי עוד על פני האדמה, כי במותו היה רק בן ארבעים ושמונה שנים, ולוּ חי עוד עד היום הזה, לא הגיע עוד לתשעים שנה! וכמה אנשים אנוכי רואה סביבי, אשר הגיעו לשנים אלה ועודם חיים! מה רב היה טובי ואושרי, לוּ זכיתי לכלכל שיבת האב האהוב ההוא, אשר היתה נפשי קשורה בנפשו ממש, ואשר חכמתו עמדה לי לבקש חכמה ודעת בארץ תלאובות, אשר בכל יראתו וחסידותו לא לבד כי לא מנע ממני דרכי החכמה הבלתי-רצויה בעיני החסידים, כי עוד הביא לי בחיקו ספרי שיר ומליצה ודקדוק והגיון מילדותי, ובראותו אותי אחר-כך לומד ספר 'הכוזרי' ו'המורה' וכדומה עלז לבו בקרבו, ובפניו הכרתי כי נחה דעתו מזה, וגם בעצמו הציץ לפרקים בספרים האלה.  ועתה אלמלי זכיתי לשמוע משפטו על ספרי שהוצאתי לאור, להתייעץ עמו בכל עת מדי כתבי דברים בספר, כמה הייתי מאושר!

מי יתן עטי מקור דמעה, כי אבוא לכתוב מרורות זיכרון בספר, את כל אשר עבר עלי בשני ימים האחרונים של החג וביום אסרו-חג, יום שמת בו אבי זצ"ל! – ביום הושענא רבא התחזק עוד להתפלל ולאמר הושענות על מיטתו בנגינה, כאשר היה דרכו לפני התיבה.  ביום ההוא גברה מחלתו, וגם אני חליתי ונפלתי למשכב.  את אשר נעשה ביום שמיני עצרת וביום שמחת-תורה לא אזכור עוד, כי שכבתי בחוליי כאיש נדהם.  זולת זאת אזכור, כי ביום שמחת-תורה לעת ערב באו אנשים, אשר לא ידעתי לשבת בבית אשר שכבנו שנינו.  אחרי כל אשר עבר נודע לי, כי האנשים האלה היו שלוחי החבורה הקדושה, אשר באו לשמור עת צאת נשמת אבי, אשר כבר נודע להחבורה כי אפס תקווה! בלילה ההוא שמעתי בחוליי הדברים, אשר דיבר אבי עם האנשים האלה לאמור: 'רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה וכו'.  (ברמיזה דיבר אליהם ובדברים קצרים, כי ירא לבלתי אשמע אנוכי ממיטתי ואבהל), ועתה אדוני! בעוד זמן קצר אהיה נצרך לכם אל-נא תעצבו גם אז ובשמחה תעשו את אשר יהיה מוטל עליכם לעשות...' וככלותו לדבר את הדברים האלה הרים ידיו בתנועות של שמחה, ויקרא איזו פעמים מלות הקריאה של גילת רעדה ויראת ה' הרוממה עד שהרים כל גוויתו, וצנח ממיטתו ועמד ברגליו על הארץ.  האנשים אשר ראו זאת – והמה ידעו היטב כי הגיע קצו – חרדו חרדה גדולה, נבהלו נחפזו ונסוגו אחור מפני פחד המת העובד ה' בשמחה ברגע מותו! אז ראה אבי ויתבונן, כי נפל פחדו עליהם ויאמר אליהם: 'אל תיראו! גשו הנה!' ולאט-לאט השיב גופו אחורנית אל מיטתו, ולא הוסיף עוד לדבר אליהם.  אנוכי ממיטתי ראיתי ושמעתי את כל אשר נעשה ואבך חרש בקול דממה דקה, כי יראתי לצער את אבי, אשר ידעתי כי מסתיר הוא מפני את מותו.

הבוקר אור ואני חשתי לקום ממיטתי, כי הרגשתי בקרבי, כי נרפאתי וכוחותי שבו אלי.  קמתי ואתעודד, רחצתי ידי והכינותי את עצמי להתפלל ואסב פני אל הקיר ואבך בכי תמרורים.  ויקרא אותי אבי אליו וישאלני: 'מה אתה בוכה, בני!' – מבול דמעות פרצו ויעברו עיני ואשפכם כנחל ואומר: 'אבי! אבי! חמדת לבי! כבודי ומרים ראשי, נפשי רוחי ונשמתי! הנך הולך ממני ואנה אני בא? על מי נטשת אותי?' ויען: 'אל תירא, בני! יש אב אחד החי וקיים לעד ולנצח-נצחים! התהלך לפניו והיה תמים, והוא לא יעזבך ולא יטשך'. – אחר-כך ראה, כי כבד עליו להפקיד רוחו ביד ה' בעודי עומד עליו, ויאמר אלי: 'למה תעמוד פה, לך אל בית-המדרש ובקש שם את העומדים לפני ה' להתפלל בעדי ולומר תהלים'; ולבבו לא כן חשב, כי רק להוציאני מן הבית היתה כל מגמתו לבלתי אזעק מרה כצאת נפשו.  ואני אך יצוא יצאתי מפתח הבית ותצא נפשו ותשב אל האלוהים וימת בנשיקה כהרף-עין.  כי אמנם ניחמתי על אשר יצאתי ושבתי תיכף, והנה האנשים סגרו הדלת בצאתי, ואראה כי הדלת סגורה וארוץ ואביט בחלון, והנה אבי איננו על מיטתו, ואביט עוד ואראה והנהו מונח על הארץ, כי כבר מת והאנשים הניחוהו על הארץ כנהוג.  עוד מעט נפתחה הדלת, ואשובה החדרה לבכות את מתי ולהתאונן עליו בלב נשבר ונדכה מאין הפוגות.

קורא יקר! הנה לא ידעתיך, מי אתה ומה דעתך ומחשבתך.  אם מן המאמינים בני מאמינים אתה, המאמינים לכל דבר בלי חקירה ודרישה ואומרים קדוש לכל אשר קידשו אבותיהם, או מן החוקרים עד תכלית, אשר לא ישפטו למשמע אוזניהם, אף לא למראה עיניהם יוכיחו, כי אחר משפט השכל ידרשו ואותו ישאלו, כאשר ישאל איש בדבר אלוהים, אם ישר משפט שכלך ויוליך אותך קוממיות לקראת החכמה הטהורה אשר חפץ בה ה', או הוציא משפט מעוקל ויוליכך שולל בישימון לא דרך, אם כנוד הקנה במים נוע תנוע אנה ואנה ולא מצאת עוד מנוח באחת השיטות אשר בה תבחר – גם אני כמוך, ידידי, שטתי ימים רבים על פני הים הגדול הזה ורחב-ידיים בלי משוט ותורן לבקש את החוף אשר נסתר מנגד עיני, גם אני חקרתי ודרשתי, חשבתי זמותי, פקפקתי ונסתפקתי, החזקתי בזה וגם מזה לא הנחתי ידי, וגם היום לא להגיד לך דעתי באתי, אף כי להגיד לך קבל דעתי, כי אם זאת אוכל להביע לך מקירות לבי ועל-פי האמת, אשר הרגשתי ועודני מרגיש: אלמלי היית עמי שם, לוּ ראו עיניך אשר ראו עיני, ביום אחרון זה של אבי זצ"ל, לוּ הקשיבו אוזניך את דבריו האחרונים ועיניך ראו את שמחת לבו באמת, בטרם הגיע רגע האחרון לחייו הזמניים, ונפשו קיוותה ואיוותה לעלות אל אלוהים שמחת גילה ולחזות בנועם ה' – כי עתה עמי יחד קראת את הקריאה הזאת: תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו!

ביום ה', כ"ד תשרי, אסרו-חג של סוכות תקפ"ט יצא רוחו של אבי מורי הרב הירא והשלם, המופלא ומופלג בתורה וביראת ה' טהורה, החכם והנבון במילי דעלמא ומילי דשמיא, נשוא פנים, יפה תואר ומראה, ומוצא חן ושכל טוב בעיני כל יודעיו ומכיריו, כבוד שמו הר"ר חיים הכהן זצ"ל, וביום ההוא שב גופו לאדמתו בעיר לופקאן במדינת בסראביה סמוך לגבול ארץ רוסיה, ואני בנו יחידו נשארתי לאנחות בארץ נכריה ובעיר שאין מכירין אותי, ובשברון מותניים ובאנחות יוצאות מקרב ולב עמוק הלכתי אחרי מיטתו ללוותו לבית מועד לכל חי, בבכי רב ובדמעות שליש שבתי לבית מלוני ואשב משמים על עפר הארץ שבעת ימים קרוע בגדים וקרוע לב, בוכה ומתאבל, מאונן ומקונן עד כי נסכרו מעינות עיני וייכלא הגשם מהם כי יבשו המים.  בשנה הזאת וביום מות אבי הייתי בן שבע-עשרה שנה ועשרה חודשים ושישה ימים.

אחרי מות אבי ז"ל נשארתי בלופקאן בחוסר כל, כלתה פרוטה מכיסי והלחם אזל מכלי, מוזר הייתי בעיר הקטנה ההיא, זולתי שני אנשים היו שמה מילידי קונסטאנטין-ישן עיר מולדתי, ויתמכוני מעט, גם מכרתי חפצי אבי, מלבושיו המעטים, כרים וכסתות, ואספתי לי איזה שקלי כסף להוצאות הדרך ללכת ולשוב אל עיר מולדתי קונסטאנטין-ישן, לבשר לאימי ולאחיותי הבשורה הרעה והנוראה.  גם להציב מצבת אבן על קבר אבי היקר לא היה לאל ידי (ולאחר זמן היתה שם אחותי הבכירה ממני והציבה מצבת אבן, ואני לא הייתי שם עד היום הזה) אפס אחרי ימים רבים ושנים הצבתי לו יד ושם בספרי 'הנצנים' (ווילנה תרי"א), וכתבתי שם את הדברים האלה:

 

            שֶׁמֶשׁ בַּגִּבְעָה דֹּם,                        יָרֵחַ בְּעֵמֶק יְלָלָה!

            עִמְדוּ כוֹכְבֵי מָרוֹם,                     אֶחֱזוּ שַׂעַר חַלְחָלָה!

            פֹּה בִמְשֻׂכַת חֶדֶק,                        פֹּה בַגִּבְעָה מִתָּחַת,

            עַצְמוֹת כֹּהֵן צֶדֶק,                        יַחַד עַל עָפָר נָחַת.

            זִרְעוּ אוֹר בָּאֶמֶשׁ,                                    לַצַּדִּיק כַּתָמָר פֹּרֵחַ,

            לְצִיּוּן הֱיִי שֶׁמֶשׁ!                         מַצְּבַת עוֹלָם הַיָרֵחַ!

 

בטרם עזבתי העיר לופקאן השתטחתי על קבר אבי ואבך הרבה בכה, כי היה קשה לי הפרידה מעפרו.  מנעורי גידלתי כאב רחמן ויאהבני אהבה נמרצה, אף אני אהבתיו יותר מנפשי, ומעולם לא עשיתי דבר נגד רצונו או שלא בידיעתו והסכמתו.  הוא היה מורי ורבי ויועצי בכל דבר ובלעדיו לא הרימותי ידי ורגלי, ויהי במותו לוקח ממני הכל! על כן קיבלתי על עצמי לשאת את אבי לנגד עיני תמיד ולבלתי עשות קטנה או גדולה עד אחשוב בליבי, אם שאול שאלתי את פי אבי מה היתה עצתו בדבר הזה, אם יענני ליבי, כי טוב הדבר בעיני אבי, אז אעשה ואם אין – אחדל.  ימים רבים נהגתי בי מנהג זה, ופני אבי כפני חמה האירו לנגד עיני ועצתו תנחני.  ומה טוב היה לי, מה מאושר הייתי, אם הלכתי בדרך זה כל ימי חיי! – על העניין הזה רומז השיר שכתבתי בספרי 'הנצנים', צד 175, בשם 'תפילה על קבר זצ"ל'.

 

שיבה הביתה ופרידה מן האשה

אחרי תום ימי אבלי שמתי לדרך פעמי ללכת קונסטאנטינה, בדרך חוטין. – הרבה עמל ויגיעה מצאני בדרך בטרם עברתי את הדניסטר (בין חוטין מעבר מזה ובין זוואניץ מעבר מזה), בהיות בימים ההם הדבר בארץ מולדאביה לביסראביה וגם לגבול שבין ביסראביה לרוסיה.  ומבלי היות בידי מכתב-מסע לא יכולתי לנסוע בפרהסיה ולהיעצר בקאראנטין כמשפט, מלבד אשר גם לא יכולתי לעשות כזאת מחסרון כיס.  והוכרחתי לעבור חרש, וסיכנתי בעצמי מפני השומרים אשר בידם להכות נפש.  בפחד ובבהלה עברתי את הנהר, אשר העבירוני אנשי הגבול בעד בצע כסף ובאתי לזוואניץ.  גם ארגז החפצים אשר לי הביאו האנשים שמה בתחבולותיהם, אבל לא מסרו אותו לידי, כי הכסף אשר אמרתי לתת להם בעבור עמלם לא היה לי, וכבר כמעט תם המעט מלופקאן ועד הגבול.  ואשר עוד נשאר לא הספיק למזון סעודות שני ימים.  ולכן עצרו האנשים האלה בעד הארגז, עד כי אשלם להם, והעיר זוואניץ קטנה ואיש אין שמה אשר אפנה אליו.  וביקשתי מאת האנשים האלה, שיובילוני רק לבית מלון אורחים יפה ונקי, ואשב שם ימים אחדים, עד אמצא עצה ותחבולה לפדות הארגז מתחת ידם, ואם יעברו יומיים או שלושה ימים ולא אפדה, אלך לי לדרכי חסר כל, וכל אשר לי ישאר בידם.  האנשים מילאו בקשתי ואבוא אל המלון.  עייף ויגע מכל עמל הדרך ומפחד ובהלה, לא שמתי לבי אל אשר יקרני אחרי יומיים, ושמתי אל המרגוע פני להינפש מטרחי ומכל ההרפתקאות, ציויתי להכין לי סעודה, ובין כה וכה שכבתי לנוח על מיטת כבודה ואשתרע עליה לאורכי, וכלי מקטרתי בפי, ועתר ענן העשן עולה לשמי קורה ועיני רואות ומתענגות בעונג, אשר יקרא הערבי 'כיף', והאיטלקי dolce far niente.

עודי שוכב הוזה מבלי חשוב כל דבר, והנה נפתחה הדלת ואיש אורח בא החדרה.  היטה חרה לי על האיש ועל בואו, כי הפריע מנוחתי והשבית העונג על בלימה.  והאיש, ככל אורח אשר לו המשפט לעשות כאוות נפשו, לא פנה אלי, כי אם הקריב אל השולחן ויסר מעליו את בגדו העליון וחגורתו וינח עליו, בתוך כך הביא העגלון גם את ארגז חפציו ויציגו באמצע החדר וילך לו.  והאיש – מבלי אין בחדר עוד מיטה כבודה להשתרע עליה כמוני – החל ללכת בחדר הנה והנה הרחק ממני, ומדי שוטטו בבית, שלח עיניו אלי פעם בפעם, כאיש הרוצה לדעת מי זה שוכב שמה, גם אני פניתי מבטי עליו פעם בפעם, אבל לא קרב אלי האיש ויוסף ללכת הנה והנה.  פתאום עמד ויתבונן ויקרא: 'אברהם בר? או שגיתי?' בחיפזון קמתי ממיטתי ואקרא: 'כן! אברהם בר אני! אבל מי אתה?' ויגש אלי ואכירהו: 'ישראל בר!' קראתי.  'האתה זה?' – 'אנוכי'. – 'מה מעשיך פה?' שאלתיו.  'מה מעשיך פה?' שאלני גם הוא.  בקצרה סיפרתי לו כל הקורות אותי מאז עזבתי בית חותני, כי אחד מסוכני חותני היה האיש ההוא ובעסקיו בא הנה, ונזדמן עמי לפונדק אחד.  ויהי כשמוע האיש את אשר קרני, ויחרד ויורד דמעות, וישאלני על דבר מצבי כעת, היש לי כסף הנחוץ לי להוצאות הדרך עד בואי לביתי, ואגיד לו כי אין לי מאומה, וגם את בגדי ושאר חפצי העבטתי אצל האיש אשר הביאני הנה מעבר השני.  ולא דבר האיש דבר, וימהר לתת לי מאת רובל כסף, רק דרש ממני לכתוב לי שתיים ושלוש דלתות, שקיבלתי ממנו סך כך וכך על חשבון חותני, ואעש כן.  ביום ההוא שילמתי להאיש הנושה בי ועל האכסניה, ושכרתי עגלה משם לקונסטאנטין-ישן בדרך קאמיניץ, ובערב בטרם בוא השמש נסעתי משם לבית אימי.

כבואי קונסטאנטינה ותהום כל העיר לקול השמועה, כי מת אבי, ויהי אבל גדול, בכי ומספד, כי היה אבי ז"ל נכבד מאוד בעיני אנשי עירו, ועד היום עוד זכרו לברכה בפי זקנים אשר ידעוהו, ובפי הדור החדש אשר שמעו את שמעו מפי אבותם.  ונכבדי העדה שמו עיניהם בי למלאות את מקומו ולהיות להם לש"ץ ונאמן בכל אשר היה אבי ז"ל, אפס אנוכי לא שמעתי בקולם, כי בחלה נפשי בעבודה זאת, ובפרט כי ידעתי כי חותני עשיר ובידו להחזיקני ולתת לי די צורכי כל הימים אשר הוא חי, גם כסף היה לי, אשר נתן לי חותני ביום תיתו את בתו לי לאשה.  לא רבו הימים ואעזוב את עיר מולדתי ושבתי לבית חותני לעיר טשרניחוב, ואבוא שמה לשמחת לב חותני ואשתי בחורף ההוא (תקפ"ט).

ויהי בנסעי מעיר מולדתי לבית חותני ואשאיר אצל אמי את ספרי המעטים, וביניהם היה ספר 'עמודי בית יהודה' שחיבר ר' יהודה אסיא מווילנה, ונמצא על הספר הזה הסכמה מאת הרב הרמבמ"ן ז"ל, וס' 'תכונת הרבנים' מאת ר' ליבוש מיזיס ועוד קצת ספרים, שאין רוח החסידים נוחה מהם, ויכול להיות שבעבור זה לא לקחתים עמי לבית חותני בעיר שכולה מאורת חסידים.  אפס אמי ז"ל לא ידעה את זאת וחשבה ששכחתי הספרים, ובידעה כי אוהב ספרים אני מילדותי, חשבה לעשות לי נחת-רוח בשלחה לי הספרים, וכן עשתה, ותשלח אותם לברדיטשוב אל ר' אהרן טשודניבר, שהיה מחותנו של חותני ובתו היתה אשת אחי אשתי, ותבקש את ר' אהרן הנ"ל במכתבה לשלוח הספרים אלי על-ידי עובר ושב.  ר' אהרן עשה כדבריה וישלח את הספרים אלי על-ידי איש חסיד קנאי בן קנאי מעיר טשרניחוב אשר היה אצלו.  ויהי בדרך ויבט החסיד בארגז ספרי, וימצא שם את הספרים הנקובים בשמם למעלה, ויהי בבואו לביתו ויקח את הספרים האלה מן הארגז והנשארים מסר לי, אפס אלה אשר לא ישרו בעיניו הראה לכל החסידים רעיו, ויתלחשו החסידים ויאמרו לאמור; כי נזרקה בי מינות, ומן אז החל הסער להתחולל ואנוכי לא ידעתי.

שלו ושאנן ישבתי בחדרי, מתמיד בלימודים שונים להשלים את נפשי, כי הופיעה עלי נהרה ואור חדש ראתה עיני, ובכל זאת לא גיליתי מצפוני ליבי לאיש לבלי משוך עלי עיני הבוערים השונאים את החכמה תכלית שנאה, על כן היה בסתר דרכי, כי לא לריב ומצה איוותה נפשי, כי אם ללמוד ולדעת.  ואנוכי לא ידעתי, כי מאת ה' היתה נסיבה לגלות את אשר הסתרתי, כי באו הספרים הנזכרים לידי החסידים ומהם לידי קצת הצדיקים הרודים על-ידם, ובייחוד ליד הצדיק ר' אברהם דוב מאוורוטש אשר ישב אז בזיטומיר בירת ווהלין, עשרים וורסט מעיר טשרניחוב, והצדיק ההוא היה קנאי גדול (ככל הצדיקים והחסידים) ויחר לו מאוד.  ויהי בהיות חותני בזיטומיר ויבוא להשתחוות להרבי הצדיק, ויגד לו הצדיק לאמור, כי סר חתנו מאחרי ה' ותורתו ויהי אפיקורוס, ויתחלחל חותני מאוד, כי אהב אותי מיום בואי אל ביתו ויתפאר בי, בייחוסי ובתורתי, ואהיה אצלו שעשועים, והנה פתאום שמעה אוזנו קול פחדים, כי אפיקורוס אני ותפעם רוחו וערבה כל שמחה.

גם בחדר משכבי נהיתה חדשה: האשה אשר נתן לי אלוהים על-ידי אבי, בהיותי בן שלוש-עשרה שנים ומחצה והיא היתה אז צעירה עוד ממני שנה אחת, לא אהבתיה, האף אמנם לא שנאתיה גם כן, כי לא ידע לבי עד כה מה היא האהבה.  כי איכה יידע נער כזה מה היא האהבה בת אלוהים? אולם כשובי הפעם לבית חותני ולחדר אשתי ואני בן שמונה-עשרה שנים, החל רוח האהבה לפעמי ותנח הרוח גם על אשתי ותאהבני גם היא, ונהיה בעינינו, כאילו זה יצא יצאנו מתחת החופה, ותיפקחנה עינינו לאהבה עד בלי היפרד רגע, כצאתי החוצה יצאה אחרי גם אשתי, ובלכתה הביתה הלכתי גם אני ונשמור צעדינו.

לעת כזאת, עת שמש האהבה זרחה עלינו, והנה עב עולה מרוח החסידות הארורה ויהי לענן כבד וימש חושך סביבי, וסער מתחולל להפיצני.  לשוא הרביתי מלים להראות צדקי לעיני חותני, לשוא שפכתי שיח לפני הצדיק מזיטומיר, אשר הובלתי אליו כשה לטבח, לשוא צעקתי ובכיתי, טענתי והתווכחתי, נכתם עווני לפניו לבלי תת לי חנינה, ויצו על חותני במפגיע לגרשני מהסתפח בנחלתו, ואותי ציווה לתת ספר-כריתות לאשתי.  אשתי בשמעה משפט הרבי בכתה הרבה בכה וכמעט יצאה נפשה, אבל מי נתן לבת ישראל זכות ומשפט לבחור באשר תחפוץ? הצדיק ציווה, מי לא ישמע? לא כן אנוכי – אנוכי לא מיהרתי לתת אוזן קשבת לדברי פי צדיק אשר היה בעיני לשחוק, לא מיהרתי לעשות משפטו ואעזוב את בית חותני ועירו ואלך לנפשי.

סר וזעף עזבתי את העיר ואת הבית, אשר שם החלו כשרונות נפשי להתפתח, והאהבה הטהורה בהילה נרה עלי ראשי מילאה כל חדרי לבי ותשימני לאיש מאושר, ולפתע פתאום מצרי שאול מצאוני ובלהות הקיפוני על לא עוול בכפי ולא חטאתי לאלוהים ואדם.  חיפשתי בחדרי לבי לדעת, מה החטא אשר חטאתי, ולא מצאתי דבר לאט עמי אשר אומר עליו, כי הוא זה אשר שמני לתועבת נפש יראי ה' וחושבי שמו, כי ניחמתי על הרעה ושבתי אליהם בכל לבי, אבל מבלתי מצאי בי כמר מדלי וכשחק מאזניים מכל תועבות צעירי הימים, העוזבים אורחות יושר וזנים אחרי תאוותם, חרה אפי על האנשים האלה ההולכים עמי בחמת קרי, ותימלא נפשי מרורות פתנים, ושנאת אנשי מרי אלה היכתה שורש בלבי, שורש פורה ראש ולענה.  רעיונות שונים החלו לצמוח על תלמי לבי, וכמקיץ מחלום חזיון לילה הקיצותי לחיים חדשים, ראיתי דרכי החסידים אשר קנאתם כשאול תוקד, ואמאס בם ובמוריהם המתעים, ואומר לעזוב את הארץ, אשר שם ישרצו וידגו לרוב שומרי הבל-שוא, ולבקש לי רווח והצלה בארץ אחרת, אשר שם החכמה בנתה ביתה.  ברעיונות כאלה עזבתי את העיר טשרניחוב, ואט עד זיטומיר להיוועץ עם אוהבי החכם ר' יודיל וויינראב, אשר רק אותו ידעתי לאיש נבון וחכם, אשר לא נפתה ליבו אחרי החסידים.  אחר חג המצות בעצם השנה ההיא (שנת תקפ"ט) באתי אל ביתו ואשפוך מרי שיחי לפניו.

האיש וויינראב (אשר כבר הזכרתיו למעלה) היה חכם-לב ותמים-דרך, ובידיו לא דבק מאום מהבלי החסידים ותעתועיהם, כי שם לבו לחכמת חכמי ישראל הקדמונים והמה היו נר לרגליו ואור לנתיבתו.  שקידתו הגדולה בספרי הרמב"ם, ובייחוד בס' 'מורה הנבוכים', פילסה מעגל רגליו ותוליכהו באורח מישור.  בהיותו יושב בתוך עמו, אשר רובם ככולם אורחות חסידים נצרו ומנהגיהם נהגו בכל תהלוכותיהם בבית ובחוץ, לא נטה גם הוא מדרכיהם בגלוי, לא שינה בגדיו מבגדי כל העם, לא שינה את לשונו ותנועותיו, ויהי בעיניהם כאחד מהם, האף אמנם רחקו מחשבותיו ממחשבותיהם ודרכיו מדרכיהם כרחוק האור מן החושך.  ולכן לא מצאו בו החסידים דופי, אם אמנם ידעו, כי הוגה הוא בספרי מחקר אשר הם כקוץ ממאיר להם, ומבלתי החזיק אותו לחסיד גמור כאחד מהם כינו אותו בשם 'קצת חקרן ומתפלסף' רוצה לומר, לפי מובנם, 'שוטה' אבל לא 'רשע'.

ויהי כאשר גיליתי לבי לפני אוהבי זה, כי ברצוני לעזוב את הארץ ללכת לבקש דעת בארץ אשכנז אשר שם זהב החכמה, לפי דעתי, פרוש על ההרים כעפר הארץ וכחול הים, ואנשי הארץ כולם טובים וישרי-לב ומאספים אל בתיהם בזרועות פתוחות כל הבא לבקש דעת וכל מחסורו עליהם, הביט עלי אוהבי זה בעיני חמלה, ויורני לדעת כי משגה הוא בידי, וכוח דמיוני הוליכני שולל להאמין בשוא, כי אוכל למצוא חיית ידי בארץ נכריה, למען השג מטרתי.  'צעיר הנך לימים', כה דיבר אלי האיש, 'ולא ניסית עוד להביא טרפך בעמל כפיך, רע ומר, ידידי, עזבך את ארץ מולדתך בידים ריקניות.  והיה כי תרעב ללחם ופורש אין לך והתקצפת ונוחם יסתר ממך, ומי יודע מה יקרך באין אוהב ורע מנחם, משיב נפשך, ובאין מנהל ומורה-דרך.  אל-נא ידידי, אל תהי פחז כמים.  לו לעצתי תשמע, כי עתה שבת אל בית חותנך והתוודית על חטאתך אשר באמת לא חטאת, רק למען תוכל לשבת בשלווה ימים או עשור, עד שומך עצות בנפשך איך להיוושע.  לך התרפס והרב את הצדיק והבטחתהו, כי לא תוסיף להגות בספרי המשכילים, אולי ישמע אליך ושב אפו ממך ויחנך, וברבות הימים נדע מה לעשות'.

עצת ידידי לא נשאה חן בעיני, כי לא אביתי להשתחוות לבעל המופת, וגם אמנה ידעתי, כי לשוא יהיה עמלי לשוב לבית חותני, כי החסידים, אויבי נפשי, יתחקו על שורשי רגלי ועוד יוסיפו הביא דיבתי רעה באוזני צדיקים ולא ירפו ממני.  ויהי בחשבי כה וכה ואשים אל לבי, כי לא טוב היותי אסור בחבלי אהבה תלויה בדבר שאין בו ממש, כי אמרתי הן זאת האשה ערומה מכל דעת, דבר לא למדה ולא תלמד, ואני הנני מכין את עצמי ללמוד ולהשכיל, וימים יבואו והיתה עלי למשא, ואהבתי אותה עתידה להיבטל, כי האהבה הזאת באה לי רק בעבור כי התפתחה בקרבי הנטייה הטבעית אשר לא ידעתיה עד הנה, ויען כי היא האשה האחת אשר ידעתי ושיוויתיה תמיד לנגד עיני, על כן משכתיה חסד, והיה כי תרחק ממני ולא אוסיף לראותה ושכחתיה ודודיה אתן לרעותה הטובה ממנה, אשר יוכיח לי הזמן בהיותי איש בין אנשים משכילים, ולמה ארתק עתה בכבלי הנישואים, ונפשי איוותה לעבור אורחות ארצות ומדינות לבקש חכמה ודעת משכילים לנפשי תנעם.

הזמן הורני לדעת משוגתי, כי זאת האהבה לא על תוהו נוסדה, כי כאשר היתה עצורה בעצמותי ומים זדונים רבים, אשר שטפו עברו עלי במרוצת הזמן, לא יכלו לכבותה, אף לא סעפה פיארתה במערצת המקרים הרבים.  וכן נודע לי אחרי כן, כי גם בלב האשה האומללה היכתה שורש פורה ראש ולענה לחייה כל ימיה.  ועל זה שרתי מכאב לב את שירי: 'קולי אל אלוהים' (בספרי 'הנצנים', ווילנה, תרי"א, צד 177).

לו בקול ר"י וויינראב אוהבי שמעתי ושבתי אל בית חותני והתרפסתי לפני הצדיק למראה-עיניים, או על כל פנים שבתי לעיר מולדתי לשבת בבית אמי האלמנה ימים או שבועות אחדים עד יעבור זעם, כי עתה לא קמה עצת רודפי חינם ושבתי בשלום אל אשתי ולא נתפרדה חבילתנו.  אפס לא כן עשיתי, ושמעתי לעצת צעירי הימים, אשר סביב שתו עלי ויסיתוני להשליך מעלי עול חותני ועול הצדיק וחסידיו.  לא רבו הימים ובירח סיוון בשנה ההיא נתתי ספר-כריתות לאשתי, וגם כסף לא לקחתי, כי גאון לבי השיאני לבלתי אהיה לדראון בגרשי את אשתי בעבור בצע כסף, ובחוסר כל שבתי לעיר מולדתי, מבלי דעת מה לעשות.

לא רבו הימים ויינחם חותני על הרע אשר עשה לבתו, אשר שפכה כנחל דמעה יום-יום, ותמרר את חייו, וליבו ראה כי חינם חרה בי אפו, כי נסכו בו החסידים רוח עוועים.  ויהי בימים ההם ואשלח איש עיתי לחותני לקחת מידו את בגדי וספרי אשר השארתי שמה, כי גם אותם לא לקחתי עמי בצאתי מביתו. ויהי כאשר בא האיש, וישמח חותני שמחה גדולה, פני אשתי אורו, כי אמרו כי בא האיש אליהם בשליחותי לשוב לקחתה לי לאשה.  ומה גדול היה יגונם בשמעם מפי האיש את אשר שכחו הם בחפזם, כי לא אוכל לקחתה שנית אחר אשר שלחתיה, כי כוהן אני! – האשה האומללה נתעלפה בשמעה הדברים האלה וכמעט יצאה נפשה, ופני חותני חפו.  גם בני הקטן, אשר ילדה לי אשתי ואשר אהבני אהבה ניצחת, חלה את חוליו, כאשר לא יסף לראותי, ולא רבו הימים וימת.  ובכן ניתק החבל המרתק בינינו, וברבות הימים הכול נשכח. – רק זיק אהבת נעורים נשאר בלבי, ופעמים רבות בא זכרונו לפני בחלום חזיון ליל במראות שונות.

 

חלק שני

 

א

גירושים ושוב נישואים

בלוויית איש צעיר אחד, נתנאל שמו, אשר האיץ בי לעזוב את העיר ז'יטומיר, אשר שם סבוני כדבורים חסידי הצדיק ר' אברהם בר מאברוטש, הוא האיש אשר כילה בי חיצי זעם צדקתו וחסידותו, עזבתי העיר ההיא ביום ט' סיון תקפ"ט (9 יוני 1829), והלכתי משם לעיר הקטנה קאדניה, אשר בין זיטומיר ובין ברדיטשוב לשבת שמה ולהיסתר מחמת רודפי בבית ר' ליבוש ראבינוביץ, איש הוגה בתלמוד ופוסקים, אשר השליך מעליו עול רבי החסידים ופשט להם את הרגל אף לא זע ולא חרד מפניהם.  לא רבו הימים ויוודע לחותני איה מקום משכני, ויבוא שמה עם אשתי וידרוש ממני לתת לה גט-פיטורין, כי קשתה עליו יד החסידים שונאי נפשי, ולא איחרתי למלאות בקשתו, כי חרה לי על כי היה כבודי לכלימה, וביום ו' שלח, כ"ב סיון, גירשתיה, ובו ביום נסענו יחד לברדיטשוב, ויען כי נמצא פסול בגט מטעם הדיינים, גירשתיה שנית ביום א' קורח, כ"ז סיון בברדיטשוב.  כסף לא לקחתי, כאשר כבר סיפרתי בח"א, ואסע משם לביתי לקונסטאנטין-ישן.

ורוח עברה את בני משפחתי ויפחדו פחד, פן אעזוב את הארץ ללכת לבקש דעת בארץ אשכנז, כי כן יעשו בני הנעורים בימים ההם, אשר נפקחו עיניהם לראות אור החכמה כי טוב, לשאת רגליהם ארצה אשכנז, מבלי היות לפניהם דרך אחרת להגיע אל מחוז-חפצם, בהיות בתי הלימוד בארצם סגורים לפניהם מבית ומבחוץ, ויתנכלו עלי קרובי ושארי-בשרי להביא צווארי מחדש בעול אשה ולתת עלי עבותות חדשים למען אסרני.  פיתוני גם יכלו לי, ומקץ השנה ההיא באתי בברית הנישואים עם בת איש אחד מכפר אחד (אשר ברבות הימים נשכח שמו ושם מקומו מזכרוני), סמוך לעיר באר אשר בפלך פּודוליה.  גם את שם האשה בבתוליה, אשר הרכיבו לראשי למען ענותי, שכחתי ברוב ימים; כי כזרה היתה לי בימים המעטים, אשר נאלצתי לשבת שמה.  ראיתי כי הסכלתי עשה וניחמתי על אשר עשיתי להטות אוזן לבני משפחתי, אשר נתעו בשוא.  ולא ארכו לי שם הימים, ובתחילת ימי החורף שנת תק"צ עזבתי את הבית הזה ואמלט העירה קונסטאנטין הישנה ואשב שם כל ימי החורף.  אז החילותי ללמוד שפת אשכנז בשקידה רבה, וידידי המנוח ר' יוסף וויזנר, על טוב יזכר שמו, היה עוזר לי וכל הדבר הקשה הבאתי אליו ויורני.  בינותי בספרים הרבה ואעש חיל בשפה ההיא עד כי וויזנר התפלא וכמעט לא האמין למראה עיניו, גם בספרי התנ"ך (עם ביאור ותרגום אשכנז) הגיתי בהתמדה גדולה עד שכמעט ידעתיו כולו בעל-פה.

בימים המעטים אשר ישבתי בעיר באר לא עזבתי תשוקתי הנמרצת להשכיל ולהבין, ובכל התלאות, אשר מצאוני שם לרגלי נישואי אשר הדיחוני בם קרובי ומיודעי, לא אמרתי נואש לבקש דעת, ואמצא שם איש נבון וחכם ושמו ר' מאיר רייך, אחד מתלמידי הרב החכם המצוין ר' מנדל לפין ז"ל (הנקרא ר' מנדל סאטאנובר, או ר' מנדל מיקולייאבר, כי באסטאנוב נולד ובמיקולייאב ישב), ואצלו ראיתי ספרי החכם הנ"ל הנדפסים בשפת קודש ואת העתקתו לספר משלי בלשון יהודית-אשכנזית, שנדפסה בטארנופּול הוא הספר אשר עליו יצא הקצף מאת המשורר ר' טוביה פדר, אשר מבלי הבין מטרתו ותכליתו שפך בוז עליו במחברתו 'קול מחצצים' (שהיה ימים רבים בכתב-יד וזה לא כבר נדפס בלמברג), כי היה לזרא באפו הלשון המדוברת בעם, אשר לא תואר ולא הדר לה.  ולא ידע המדקדק והמשורר הזה, כי לא תולד לשון פעם אחת.  כי הספרות תחולל לשון, ואין העם שומע שפת לא ישמע, ומה בצע כי נדבר אל העם בלשון אשר איננו יודע? על כן יצא הר' מנדל לפין ז"ל ראשונה לדבר אל עמו בשפתו.  ובהיות העם הזה עם ספר התורה ולפי המושגים המורגלים אצל ההמון, ובפרט בימי הרמ"ל, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה מלבד בספרים הקדושים והם לבד ראויים להתבונן בהם ולשאוב ממקור חכמתם, השכיל לעשות להעתיק את הספרים ההם ללשון המורגלת בעם, ויבחר בספרים אשר בהם תוצאות חכמה ודעת לחיי העם.  ויבחר ראשונה בספר משלי שלמה, שכל דבריו מקור חיים הם לפקוח עיניים עיוורות ולתת לפתאים עורמה לנער דעת ומזימה.  מלבד הספרים המודפסים האלה ראיתי אז אצל ר' מאיר רייך גם ספר תהלים, שיר השירים וקהלת מועתקים ללשון העם (ספר קהלת יצא אחר-כך לאור הדפוס באודיסה בשנת תרל"ג על-ידי ידידי ר' צבי הכהן רייך, אחיו וחתנו של ר' מאיר הנ"ל, ועל-ידי ידידי המנוח היקר ר' ליבוש חארי ז"ל).  לו קם ר"ט פדר היום מקברו וראה את הטובה הגדולה אשר עשה רמ"ל לבית ישראל, בהיותו הראשון אשר נטע עץ הדעת בשפת העם, לו ראו עיניו כמה ספרים מועילים ומשכילים נכתבו ונדפסו מאז ועד עתה בשפה ההיא, אשר פקחו עיני העם לראות, לבלי היה יהיה כעיר פרא? קומה טוביה וראה, מי חכם הרואה את הנולד, האתה או הרמ"ל? –

הספרים האלה (העתקת משלי, תהלים וקהלת) נתנו קטורה באפי ותישר בעיני דרך החכם רמ"ל לדבר אל העם בלשונו, ולמן היום ההוא החילותי גם אני לנסות כוחי לכתוב ולחבר בלשון המדוברת בעמנו בארצות האלה.  והנה כיום הזה כל קוראי ספרי ושירי בשפה הזאת יעידון ויגידון, כי עשיתי חיל ואועיל הרבה להשכלת העם.  מהספרים האלה יצאו לאור הדפוס רק מעטים: (1) 'דער קוגעל' (פאראדיע אויף שילערס, 'ליעד פאן דער גלאקקע') נדפס באודיסה, שנת 1863; (2) 'דער סעים, אדער די גרויסע אסיפה אין וואלד ווען די חיות האבן אויס געקליבן דען ליב פאר א מלך' נדפס בזיטומיר בשנת ה' תרכ"ט, 1869; (3) 'דער גלגול' (כעין הגלגול של ד"ר ארטר בתמונות חדשות מחיי העם) נדפס במכתב-עתי 'קול מבשר' לשנת.... (4) 'דאס גרעבער ליעד' שיר, נדפס גם כן במכתב-עתי הנ"ל לשנת.... (5) דאס זומערפעגעלע', נדפס גם כן במ"ע הנ"ל לשנת...; (6) 'שטעה אויף.' שיר נדפס במכתב-עתי 'ישראליק' שיצא לאור בלמברג תרל"ו בנומר 1; (7) שיר 'דער בידנע ישראליק', אשר עשה לו שם גדול וכמעט שלא היתה עיר בארצנו, שיהודים גרים שלא נעתקו ממנו העתקות הרבה בכתב-יד (כתבתיו בקיץ תר"ג בעיר מוהילוב פלך פודולסק) ולבסוף נדפס שלא בידיעתי במ"ע 'היועץ' היוצא לאור בבוקארסט ברומניה, בשנת תרל"ו נומר 6, ונתייחס בטעות לידידי המנוח הרב רי"ב לווינזון ז"ל, וכל בני ישראל יודעים, כי לי הוא , מעשה ידי להתפאר; (8) גם ספר 'דער דעקטוך, אדער צוויי חופות אין איין נאכט, א קאמעדיע אין דריי אקטן' שחיברתי בקרמיניץ בשנת תר"ד, נדפס בווארשא בשנת..., שלא בידיעתי ושלא על שמי.  והכול יודעים כי לי הוא, וגם הנה נשחת בידו על-ידי המוציא לאור, ועודנו נחשב אצלי ככתב-יד, לפי שאצלי בכתב-ידי הוא בשלמות הראויה.  וזה מקרוב נדפסו במכתב-עת 'יידישעס פאלקסבלאטט' המו"ל בפטרסבורג על-ידי הר"א צדרבוים, בשנת תרמ"ב שני שירי: (9) געהט אין שול אריין!'; (10) 'די אסיפה, איין אלטע מעשה גאר שפאגל ניי' יתר ספרי ושירי בלשון העם עודם בכתובים ובדעתי להוציאם, אם ירצה השם לאור הדפוס, כי המשכילים מבני עמנו פטרסבורג, אשר קיימו וקיבלו עליהם ביום מלוא לי שבעים שנה (ח"י טבת תרמ"א) להדפיסם, שכחו ויסוגו אחור בצוק העתים בקום עלינו רוצצינו, ויהי ישראל לבז ולמשיסה, ועוד כיום הזה תוחלתנו ממושכה ועוד לא נושענו!

עוד יזכרו קוראי זכרונותי (חלק א) את הספרים, אשר כתבתי בשבתי בית חותני בעיר מצער טשרניחוב הסמוכה לזיטומיר, בהיותי בן י"ד שנים, אם ראויים היו להיקרא בשם 'ספרים' לא אדע הפעם, כי כבר נאבדו ממני ולא אוכל לשפוט עליהם.  והנה בשובי מבאר לעיר מולדתי קונסטאנטין-ישן בחורף שנת תק"צ, החילותי לכתוב ספר חדש בשם: 'אמנון ותמר, על דרך ההוה בארבע מערכות'.  המערכה הראשונה נכתבה בקונסטאנטין-ישן בחורף הנ"ל, ושלוש המערכות האחרונות כתבתי באודיסה בקיץ שנה הנ"ל.  הספר הזה עודנו נמצא אצלי היום, ועיני הרואות כי אם אמנם בוסר הוא ותקהינה ממנו שיני הקורא, בכל זאת כבר החלו כשרונותי להתפתח אם אמנם עוד לא הבשילו אשכלותיהם.

ביום ב ט' סיון שנת תק"צ (17 מאי 1830) עזבתי העיר קונסטאנטין-ישן ללכת לאודיסה לבקש לי עניין לענות בו, וביום ג' באתי ברדיטשובה, היא העיר אשר שמה קברו הרבה מחלומות ימי נעורי, בה רותקתי ברתוקות החיתון בהיותי בן י"א שנה, בה הייתי פעמים רבות מדי היותי מעונג ומפונק בבית חותני, ותמיד באתי שמה ויצאתי משם בשמחה ובטוב לב, כי האירו ברקי האושר וההצלחה אביב חלדי, ורק טוב וחסד ירדפוני בכל מקום מדרך כף רגלי.  אך זאת הפעם כזר וכנכר באתי שמה, וגם כי סרתי לבית-המלון, אשר חנותי שם תמיד מדי בואי שמה עם חותני, לא הכירני עוד מקומי, כי סר צל העושר ממני וגם שמי הנה חולל, כי ידעי בני הבית הזה, כי גורשתי מהסתפח בנחלת חותנני, הוסרה העטרה מעל ראשי והייתי כאחד האדם.  כה הייתי שוכב בבושתי ותכסני כלימתי, לולא חסה עלי עין המקרה לשחק לפני, וצחוק עשה לי אשר לא נשכח מלבי עד היום.

בבית-המלון ההוא, בחדר השני לחדר אשר סרתי שמה, התארח איש צעיר לימים (כמדומה לי מעיר בוהוסלאב).  כמעט דרכה רגלי על מפתן חדר מלוני, וזה האיש כבר ידע מי אני, כי בעודי באביב נעורי עשיתי לי שם גדול בערים שונות, בידיעתי בקבלה ובייחוד בקבלה מעשית, אשר אליה ערגה נפש צעירי חסידי בני עמנו בימים ההם, למען עשות בה נפלאות ככל אוות נפשם.  וישמע גם הצעיר ההוא את שמי, בלי ספק בבית אחד הקדושים אשר בארץ בהתאסף שם צעירי בני ישראל מכל אפסי ארצנו, וידע כי לי אוצר כל כלי חמדתו וישמח שמחה גדולה, כי נקרה עמי למלון אחד, אולי יוכל נצל אותי ובחכמתי ימלא בטנו.  לא איחר האיש לבוא אל חדרי וישאלני לאמור: 'האתה הוא אדוני פלוני?' ואען: 'אנוכי'.  ויאמר: שמעתי אומרים עליך, כי נגלו לך שפוני-טמוני חכמת הקבלה המעשית, ובידך אוצר בלום מכתבי-יד שמות קדושים לעשות בהם גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר'.  ואומר: 'כן הוא! ואתה מה תבקש?' ויאמר: 'שאלתי ובקשתי, כי תאצול מרוחך עלי ונתת לי ברכה מכתבי-יד אלה, ואני אתן את שכרך כאשר תשית עלי'.  ואען ואומר: 'אם תתן לי מלוא חדרי כסף וזהב לא אוכל לתת לך כל המטמון אשר לי, כי רב הוא והכול בכתב-יד, ומתי אוכל והעתקתי לך את כל השמות וההשבעות אשר אתי בכתובים? אכן זאת אעשה לך אפוא, הנה אתי פה ספר קדוש אחד מחזיק שמונה עלים, היינו באגען אחד, אותו אעתיק לך אם תתן את שכרי עשרים וחמשה רו"כ.  (כמספר הזה נחוץ היה לי מאוד להוצאות הדרך) ויאמר: 'אתן'.  ואומר: 'מחר בבוקר תבוא אלי ונתת את הכסף ואת הספר הקדוש תקח לך': ויהי כן.  בבוקר השכם ביום המחרת בא האיש אלי, ואני כבר הכינותי לו ספר של שמונה עלים בתמונת שמינית, באגען, מלא שמות והשבעות אשר בדיתי מלבי, רובם ראשי תיבות וסתרי תורה מפסוקים שונים, לעשות נפלאות גדולות, ואתנהו אל ידו ואקח את צרור הכסף.  וישמח האיש שמחה גדולה ויקרא לפני בספר, וימצא כתוב השבעה למלאכים להושיע למקשה לילד את השם הקדוש 'נער תן ובהו', ולא יכול האיש להתאפק וישאלני לאמור: 'הלוא תוכל אדוני להגיד לי, מה השם הקדוש הזה ומאין מוצאו?' ואען: 'על הדבר הזה עשיתי שאלת חלום ומן השמים גילו לי את סודו.  האותיות 'נער' הן האותיות השניות של מלות 'הנ"ה הע"למה הר"ה, ואותיות 'תן' סופי תיבות של 'ויולדת בן' וישאלני האיש: 'ומה עניין מלת 'ובהו'? ואען: 'ר"ת של 'ו"אם ב"ת ה"יא ו'חיה'.'  וייטב הדבר בעיני הצעיר ויספוק כפיו ויאמר: 'אנא אדוני! גלה-נא לי עוד סודות כאלה ואדע מקור יתר השמות'.  ואומר: 'לא אוכל, כי לא ידעתי את כולם ולא מצאתי את לבבי לעשות שאלת חלום על כל שם ושם, כי סכנה גדולה היא'.  ויאמר האיש: 'לכן למדני-נא לעשות שאלת חלום, ואשא עלי לבדי את המשא הזה ואסכן את נפשי למען דעת גדולות ונצורות'.  ואומר: 'טוב הדבר, אנוכי אגלה לך השבעת שאלת חלום, אבל ידוע תדע, כי בנשאך על שפתיך השמות הקדושים של שאלת החלום שמור נפשך מאוד פן יעלה חלילה על מחשבתך השם' (פה גיליתי לו איזה שם אשר בדיתי).  דברי אלה היו כשמן בעצמות האיש הצעיר ויתפלא על חכמתי הפלא ופלא, ואני ידעתי בטח, כי השם אשר גיליתי לו לא יזח מנגד עיניו בכל עת אשר יחפוץ לעשות שאלת חלום (כהדוב בלבן מנגד עיני האיש שרצה להיות רואה ואינו נראה.  עין סיפורי 'תענית חתולים', 'הבוקר אור', שנה ראשונה, צד 109).  והיה כאשר בלי ספק לא תצלח בידו לגלות לו דבר מן השמים, לא אשא עליו חרפה, כי ידע ויבין שרק הוא לבדו אשם בדבר, יען עלה על מחשבתו השם הזה, אשר כנגע הוא לשאלת חלום.  האיש שמח מאוד בהמטמון ההוא אשר קנה ממני ואני את נפשי הצלתי.

אם האיש ההוא עודנו חי על פני האדמה ודברי אלה יגיעו אליו, הנה יכעס עלי תמרורים, כי כתבתי לו מהלכים בין העומדים להפוך סדרי בראשית ולעשות נפלאות הולכתיו שולל ובו ובמלאכיו שמתי תהלה, ואולי גם את כספו ידרוש מידי.  ואם מלווה בריבית הוא, ידרוש ממני גם נשך ותרבית בעד חמישים ושלוש שנים מאז ועתה, עשרים למאה כנהוג העולה לסך מאתיים ושלושים וחמישה רו"כ ס"ה מאתיים ותשעים רו"כ (כמניין צ"ר לי מאד כי אין לי במה לשלם לו!), והיה אם למשפט יועידני ועניתי ואמרתי: שמעו-נא שופטי צדק, וישמע אליכם אלוהים! האנוכי לבדי הריתי וילדתי מלאכים מני שים בעלי שמות ואנשי מופת עלי ארץ? ומה המה כל המלאכים היוצאים מראשי-תיבות ומסתרי תורה מן המלאך 'פצפציה' המאזין תרועה עד 'יואאחצצבירון' שומר הפתחים והחלונות? הלא כולם מעשה-ידי אדם המה? ומדוע אגרע אנוכי לבלתי עשות כמוהם? ואתה איש נכבד! היכבד-נא ושב בביתך, אל תבוא הנה לתבוע אותי בדין, כי מה תחזינה עיניך בבואך לדרוש ממני ר"צ רו"ח הקרן עם הנשך? והבטת צ"ר מעון צ"ר ואור וכסף אין, ועוד כי בטוח אני כי אצדק בדין, כי לא רביתי במחיר מלאכי, אשר נתתי לך לאחוזת עולם, כי לוּ הואלתי לחוקקם בספר ולשלחם כה נגד אחי וגם אחיך אוהבי נפלאות, מי יודע אם לא רביתי במחיר הספר הקדוש ההוא יותר ממחיר כל הספרים אשר חיבתי מאז ועד עתה! הלא הניסיון יורנו, כי ספרים כאלה נמכרים לאלפים, והעוסקים בם טוב הארץ יאכלו וקדושים אשר בארץ המה.

ואתה, ידידי הקורא, בין תבין את אשר לפניך! והיה כי יקרה לפניך ספר כזה וידעת היום והשיבות אל לבבך, כי מלאכיו תוהו והשבעותיו בוהו, כי מהבל המה יחד, מעשה-ידי אדם ואין בם מועיל.

ביום ההוא (י"א סיון) בא גם אבי גרושתי ר' נחמן-ליב מעיר טשרניחוב לרגל עסקיו לברדיטשוב, כבואו שמה פעם בפעם, ויסר גם הוא אל בית-המלון ההוא, בית מחותנו, חותן בנו הצעיר יוסף ושמו ר' אהרן טשודניבר, ויהי כראותו אותי ויפול על צווארי ויבך בכי תמרורים, ויקלל את יומו, ויחרף ויגדף את מערכות החסידים עזי-נפש, אשר הביאו את דיבתי רעה על לא דבר, ויישבע כי מהיום ההוא והלאה לא יתור אחריהם ואחרי רביהם וקדושיהם, כי תועבת נפשו הם ואין אימון בם.  אכן לא לעזר וללא להועיל היו לי דבריו, כי אשר כבר נעשה אין להשיב, רק הוסיפו גחלים על מוקד לבבי, ואף כי אחרי היוודעי מפיו, כי מת בני הילד, וכי, לפי דבריו, חלה וימת מרוב געגועיו, כי כלתה נפשו אחרי, עלה עשן באפי ולהבה להטה את כל קרבי, וכל קירות לבי המו: 'נקם ושילם!' חישבתי דרכי ואעביר לנגד עיני כל מעשי ופעולותי בימי שבתי בבית חותני, מיום בואי שמה בשמחה, בתוף וכינור ומצלתיים עד צאתי משם ביגון ואנחה, ולא מצאתי בנפשי עוול אשר אומר עליו, כי הוא זה אשר היה בעוכרי ועליו נמתח עלי הדין הקשה להרוס את כל מחמדי ולתתי לחרפה ולנאצה, על כן אמרתי: הוי, אנקמה מאויבי.  כאשר יהיה אלוהים עמדי וינהלני בדרך מישור והיתה הדעת אור לנתיבתי והחכמה תבנה ביתי, אז אקום על מרעים ואתייצב נגד פועלי אוון ונלחמתי בם עד הישמדם! אפס ברוב ימים, כאשר האיר ה' את עיני, רוח אחרת היתה עמי ואבינה לדעת, כי שקר הנקמה לישועה וברוב כעס לא נמלט.  לא על הנתעים בשוא תלונתנו כי שוא תהיה תמורתם, כי אם על זאת נפקח עינינו, לבער השוא מן הארץ.  את שורש פורה ראש ולענה זה אשר ממנו יצאה חנופה לכל הארץ, אותו נעקור ונשמיד ונאבד זכרו, והחסידים מה כי נלינה עליהם? הלא תועים הם!

בעצם היום ההוא עזבתי את ברדיטשוב ואלך לדרכי אודיסאה, אשר שמה שמתי מגמת פני, כי עיר גדולה היא, לבקש שם לחם בעבודתי ולהשלים את נפשי בלימודים.  לא כימים האלה, אשר בסופה וסערה דרכנו, היום נצא מברדיטשוב ומחר אנחנו באודיסה, היו הימים הראשונים (זה חמישים ושלוש שנים).  בעגלה המלאה לה אדם, רתומה לארבעה סוסים, נסענו ביום ד' מברדיטשוב, ונלין ביום ההוא ונלין עוד למחרתו ביום ה' עד בואנו ביום ו' לעיר ליניץ ונשבות שם.  משם יצאנו ביום א' ונלך וניסע כל ימי השבוע עד בואנו ביום ו', עשרים יום לחודש סיון תק"צ, לאודיסה ואני אז בן תשע-עשרה שנה.

 

ב

אודיסה; התוודעות אל הקראים

העיר אודיסה נבנתה עשרים וארבע שנים לפני בואי שמה, בשנת 1807 היא שנת תקס"ז למב"י.  וכבואי שמה היתה עוד צעירה לימים, ובכל זאת כבר היתה סחר גויים ומלאה אדם רב מכל עמי הארצות אשכנז וצרפת, אנגליה ואיטליה, יוון וערב, קידר וישמעאלים, מלבד בני רוסיה ופולניה ויהודים תושבי הארץ.  ויהודים רבים מארץ גאליציה, ובייחוד מעיר ברודי, באו לגור שם ויאחזו בה ויסחרו אותה ורבים מהם גדלו והצליחו ויעשו עושר, כי העיר השוכנת לחוף ים השחור היה סחרה ואתננה גדול מאוד וכסף תועפות לה.  כבואי שמה כבר כיהן החכם ר' בצלאל שטרן פאר בתור דירקטור בבית-הספר שיסדו שם אנשי ברודי בשנת תקפ"ו, כי בשנת תקפ"ח הביאוהו שמה לשאת המשרה הזאת על שכמו תחת החכם הר"ר אברהם זיטנפלד שמת.  וכאשר כבר ידעתי את החכם ההוא בהיותו מורה בבית-הספר בעיר טארנופול (כמסופר בחלק הראשון) הלכתי לבקרו בבואי לאודיסה.  ויכירני ויקבלני בסבר פנים יפות, שם אחרתי לחברה גם עם המורים החכמים ר' שמחה פינסקר איציק הורוויץ, ר' אליהו פרנקל, ובייחוד כרתי ברית אהבה וריעות עם המורה החכם התורני המופלג ר' אבלי שליט"א ז"ל, אשר היה מורה תלמוד בבית-הספר, עמו התרועעתי כל ימי שבתי באודיסה ובחיקו שפכתי שיחי, ויהי לי כרע כאח ובכל צרותי לו צר.

ויהי בהיותי באודיסה ימים מספר ואפן כה וכה ואירא, כי אפס עוזר ואין משען ואדרש לאשר שאלני אחד מעשירי העדה ושמו ר' הירש אבראמוב מחזיק הבי-דוהר, להתרועע עם בנו הצעיר (בעל אשה) הר"ר יצחק-ליב ולעסוק עמו בלימוד התלמוד ושפת עבר בתור מורה.  ויביאני ר' הירש אל ביתו ויתן לי חדר מיוחד וארוחת תמיד ושם שכרי נקב, ואשא חן בעיני בנו ונלמוד שנינו יחד.  בבית ההוא השלמתי את ספרי 'אמנון ותמר', אשר כתבתי בקונסטאנטין רק המערכה הראשונה, ובבית אבראמוב הערכתי עוד שלוש מערכות ואשלימהו ואתנהו למנה לתלמידי (בשנת ת"ר, כאשר באתי שנית לאודיסה, השיבהו לי תלמידי הנ"ל, אשר כבר עמד אז בפני עצמו ויהי עשיר גדול עד היום הזה).

אכן לא ארכו לי שם הימים, כי חיל ורעדה אחזוני מדי זכרי כי הייתי למלמד ומורה, דבר אשר לא עלה על לבי מדי שבתי בבית חותני וכל טובו בידי.  פחד פחדתי ויאתני! כי ברבות הימים נוכחתי לדעת, כי אין דרך אחרת לפני להביא טרף לנפשי בלעדי ללמד ולהורות! עד כי הסכן הסכנתי להאמין כי לכך נוצרתי.

בראשית שנת תקצ"א עזבתי את בית אבראמוב ללכת לבקש לי עניין אחר.  ביקשתי ולא מצאתי, כי יודעי ומכירי בעיר ההיא מאז באתי שמה אהבוני וקרבתי חפצו, כרעים התרועעו עמי ומדברותי שעשוע נפשם, ואתפלא כי אין עוזר ואשתומם כי אין סומך.  אפס אחרי התבונני נפקחו עיני לראות, כי אין בם עוולתה וחינם השתוממתי כי מה יכלו מכירי ומיודעי לעשות למעני? במה היה כוחי גדול? אם לבית-מסחר יועידוני, האדע בין ימיני לשמאלי? הידעתי לחשוב חשבונות ולרשום בספר (בוכהאלטונג)? הן גם הנער המשרת בבית-מסחר באודיסה בימים ההם דבר ידבר שפות שונות בשפת עם ועם, אשר שמו משטרם בעיר הזאת, ואנוכי שפת מי אשמע? את אשר ידעתי משפת אשכנז ידעתי רק כקורא בספרים, מבלי דבר בדברי סחורה ומבלי כתוב.  ואף כי שפת ארצנו, שפת רוסיה, כמעט עוד זרה היתה לי, ומיתר הלשונות אין זכר, ומה יכלו אהובי לעשות לי להטריפני לחם חוקי? גם להביאני אל בית הלימוד (גימנאזיום) למען אעלה במעלות הלימוד מעלה-מעלה לא יכלו, כי כבר עברו לי שנות הנכנסים לפרדס הגימנאזיום וננעלו שעריו לפני, ולא נשאר לי כי אם ללכת ארצה אשכנז, אשר שם מאז מעולם לא הכבידו עול קשה על מבקש דעת; אבל למעוף כזה כנפי היו קצוצות, כי לא נחפו בכסף, ולא יכלו להגביה עוף, ובכן ישבתי משמים כל ימות החורף, ואבקר פעם בפעם בתי אהובי ומיודעי ואחכה לימים טובים מאלה.

כאשר נהרו רבים מכל עמי הארצות לאודיסה, באו גם האנשים מעדת הקראים לשבת בה, גם גדלו והצליחו ויעשו להם בתי-מסחר גדולים לשם ולתפארת.  והנה נכספה נפשי לדעת את הכת הזאת ואת ספריהם, למען דעת מוצאם ומובאם ובמה נבדלו מהיהודים הרבנים הנשבעים לדגל התלמוד, אשר בעטו בו הקראים ומה הגיע להם על ככה.  ויהי כאשר נודע לי, כי יש להם 'חכם' (רב) העומד בראשם ושמו ר' אברהם ביים, והוא איש ישר ונבון, אמרתי אפנה אליו ואשתדל להכירהו ולדבר עמו.  ואקום ואכתוב אליו איגרת שלומים ואבקשהו להשאיל לי איזה ספרים אשר דת הקראים נוסדה עליהם.  כי כמעט כל ספריהם היו בימים ההם רק כתבי-יד ולא נמצא כ"א אצלם.  לא איחר החכם ביים למלאות שאלתי, וישלח אלי את בנו הבכור ושמו דוד לבקשני לבוא אליו.

מראה מוזר, אשר לא ראיתי עד אז, ראו עיני בבואי אל בית החכם ר"א ביים, חותם תכנית ארץ הקדם (אריענט) בכל פינות הבית, אולמיו ותאיו, קירותיו ורצפתו, שולחנותיו וספסליו הארוכים והנמוכים ועליהם כרים רכים למושב מצופת רקמת בהט ושש מעשה אורג, הכול כאשר לכול, וגם בגדי בעל-הבית העשויים כבגדי אנשי המזרח, אשר אך שמעם שמעתי ועיני לא ראתם (זולתי בילדותי בארץ מולדאביה, שם ראיתי יהודי ירושלמי לבוש בבגדים הדומים כמעט לאלה) הרעיש את דמיוני החזק ואהיה בעיני כאילו באתי באחד ההיכלות אשר קראתי בספר אלף לילות ואחד.  על החלום ההוא הושמו עוד נוספות, כאשר הושיט לי החכם ר"א ביים את ידו הימנית ויאמר: 'שלום עליכם!' במבטא הספרדים ואנשי המזרח ויחל לדבר עמי עברית, ואען אותו גם אני במבטא ההוא, כי ידעתי לדבר כן, והייתי בעיני כאילו נהפכתי לאיש אחר.  כחצי שעה נדברנו יחד ואני הצעתי לפניו בקשתי לתת לי איזה ספרים מספרי גדולי חכמי הקראים למקרא, כי כלתה נפשי לדעת על מה אדניהם הטבעו, ויצו ר"א לבנו היושב אתנו לקחת מארגז הספרים איזה מהם אשר נקבם בשמם, ויעש כן ויניחם לפני על השולחן.  מן הספרים האלה בחרתי לי לפעם הראשונה את ספר 'אורח צדיקים' ו'דוד מרדכי' שנדפסו ביחד, את 'חלוק הקראים מהרבנים' וספר 'אפריון עשה', שניהם בכתב-יד, ו'ס' המבחר' מו' אהרן בן יוסף הנקרא ר' אהרן הראשון, גם כן כתב-יד.  כאשר קמתי ללכת לביתי ביקשני החכם ביים לבוא ביום השבת בבוקר השכם לבית התפילה לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ויודיעני כי אבל ומספד להם ביום השבת הזה, כי אחד מחשובי עדתם, החזן ר' יצחק, הלך לעולמו, וביום המחרת יובל לקבורתו.  וביום השבת ישא ר"א ביים עליו מספד.  הודיתי לו על הדבר וכאשר עשה לי לבקשני לבוא לבית-התפילה ושבתי אל בית מלוני.  כבואי אל חדרי לקחתי עט-סופרים בידי, ואמהר לכתוב שיר מספד קטן על איזה בתים על מות החזן ר' יצחק, ואשלחהו ביום ההוא לר"א ביים, ולא איחר גם הוא לשלוח אלי ביום ההוא לבקשני, כי אבוא ממחרת בבוקר ללוות את המת עמו ועם עדתו יחד.

ממחרת היום ההוא היתה הלוויית המת ברוב הדרת קודש.  ארבעה אנשים מחשובי עדת הקראים נשאו את ארון המת במוט בשניים וילכו אט, ואחריו הרחק כעשרים אמה כל אדם ימשוך.  הארון היה מכוסה באדרת ריקמה ושלל צבעים.  לפניו הרחק מעט הלך החכם ר"א ביים ושני נערים נושאים ספר תנ"ך גדול פתוח, והרב קורא מתוך הספר בקול נהי מזמור 'אשרי תמימי דרך' והעם עונים אחריו פסוק אחר פסוק, ואני נכבדתי ללכת מימין הרב, עד בואי לשדה הקברות.  שם הספיד הרב את המת בלשון הקראים, ויקברוהו בכבוד והדר ונשוב לבתינו.  ביום השבת באתי לבית-תפילתם ויקראוני לעלות לתורה, ואחרי תום הקריאה קרא הרב באוזני כל הנאספים את קינתי אשר קוננתי לכבוד המת, ועיני כל העדה עלי ורבים ברכוני וישיבו תודתם אל חיקי.  כאשר הייתי באודיסה בשנת תרכ"ג בבית החכם ר' שלמה ביים ז"ל, שכיהן פאר הרבנות תחת אביו ר' אברהם ז"ל, הראני את שירי זה, כי שמור הוא אתו בתוך פנקס בית התפילה.

למן העת ההיא הייתי פעמים הרבה בבית החכם ר"א וכל טוב אוצר ספריו לא מנע ממני, ואהגה בם בעיון נמרץ, ומשם רועה אבן פינת ספרי 'בקורת לתולדות הקראים', אשר יצא לאור בשנת תרכ"ד בווילנה.

ויהי היום ואנוכי יושב בבית החכם כפעם בפעם ויביאו לו איגרת מהחכם אשר בקונסטאנטינופול, ובה שאלה על אודות איש יהודי רבני, שקיבל דת הקראים ונשא אשה קראית, ועתה חזר לדת הרבנים ורוצה לגרש את אשתו ולא ידע הרב החכם שם לשית עצות בנפשו כדת מה לעשות: היגרש הרבני הזה את אשתו על-פי נוסח הגט של הרבנים או של הקראים? כי שונים המה.  החכם ר"א ביים קרא ושנה את האיגרת הזאת הכתובה עברית, ויפן אלי ויתננה גם לי לשמוע חוות-דעתי, כי נשאתי חן בעיניו ויכירני לאיש מבין ויודע, ולבו בטח בי, כי בשכל ודעת אענה חלקי גם אני.  עניתי ואמרתי: 'ואיככה יוכל האיש לגרשה על-פי דת הרבנים, אשר על-פי דעתם לא נתקדשה כלל! הן כל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש, וכיוון שהוא קידשה שלא על דעתם, שהרי בעת היא היה קראי, לא היו קידושין שלו תופסין כלל ורבנן עשו לבעילתו בעילת זנות, ואיננה אשת-איש כלל על-פי דת הרבנים, ואלמלא קיבלה היא כעת דת הרבנים, הלא היא צריכה לקידושין אחרים על דעתם, ולכן כשהיא רוצה עתה להיפטר ממנו, תוכל להיגרש רק על דעת הקראים שעל דעתם נתקדשה, ואף-על-פי שהוא אינו מודה כעת לדת הקראים, מה בכך? הלא רק לטובת העלובה אנו דורשים ממנו גט פיטורין, והוא מה הוא כי ייחשב בעינינו? הן לאיש כזה אין כל צדקה, אשר רק טובת עצמו הוא דורש'.

הרב ביים נענע לי בראשו ותשובתי כתב אל שואלו.

אפס בעיני דוד בן הרב לא ישרו דברי, ואנוכי לא ידעתי, כי דברי האחרונים על דבר שינוי הדת היו כרקב בעצמותיו; כי מאוד איוותה נפשו להביאני תחת כנפי דתו ולתת לי את אחותו לאשה.  ויהי כצאתי מבית אביו ללכת לבית-מלוני הרחוק משם מאוד, הלך דוד עמי ללוותי ויאמר, כי חפץ הוא ללכת עמי עד בית-מלוני.  בדרך בלכתנו פנה אלי דוד וישאלני, למה זה קינאתי קנאה גדולה באיש העוזב דת הרבנים, אם תישר בעיניו דת הקראים ללכת באורחותיה? וזאת לדעת, כי זה הצעיר דוד ידע היטב את שפת אשכנז וידבר כאחד האשכנזים, וכה נדברנו יחד בכל עת – ויאמר: 'הנה דעתי כדעתך באיש יהודי המחליף דתו בדת החינים או המחמדיים, כי עזב הוא את תורתו ואמונתו, לאומותו וספרותו, זה זכר אבותיו אנשי השם, וכל טוב חלומות ימי נעוריו.  לא כן היהודי הרבני הבא בברית הקראים, הלא אל אחד ואמונה אחת לכולנו, תורת כולנו תורת משה והנביאים, ובמה אפוא נבדלנו איש מאחיו? הלא רק בקצת מנהגים ובנוסח התפילה, אך לא בלשונה, כי כולנו מתפללים בשפת קודש – לא כקצת היהודים בארץ אשכנז שמתפללים בלשון אשכנז – ועוד דברים קטני-ערך כאלה, שאין הדת והאמונה משתנות על-ידם, מה לך אפוא כי שפכת בוז וקלון על כל איש מבני דתך אשר חשקה נפשו בדת הקראים ובצל כנפיה יחסה? לוּ לעצתי תאבה ושמעת, כי עתה באת גם אתה לחסות בצילנו והיתה לך הרווחה.  הן ידעתי מצבך כי ברע הוא, אף אין תקווה לאחריתך, כי עניין אין לפניך, אשר יוכל לתת לך לחמך בכבוד כראוי לך.  בני-בריתך כרובם כן חטאו לפנות עורף לאיש משכיל דורש חכמה, אלה בחסידותם ואיוולתם לחשוב איש כזה לאפיקורס ואלה בקרירות לבם, כי דבר אין להם עם איש אשר לא זרחה עליו שמש העושר, ובמה אפוא תבנה ביתך והנך צעיר לימים ועוד עתיד נורא עומד נגדך, ואם לא תחשוב דרכך כיום הזה, הנה תנהום באחריתך כבוא אליך שואה לא תדע שחרה.  ראה, ידידי, עצתי אמונה, כאח כרע אני לך ואוהב אותך בכל לבי.  נפשי יודעת מאוד, כי בצל עדתנו תשכון לבטח, המה ירוממוך ואתך תעלה מעלה-מעלה והיית לרב ולחכם בעדה גדולה וחיית ורבית, וגם אמנה אבי היקר ישקול על כפיך אלפים רובלי כסף מוהר לבתו.  ואתה דע לך, כי אחותי אילת-אהבים ויעלת-חן והיה כי תראינה ומצאה חן בעיניך.  אל-נא ייפלא בעיניך, כי לא ראית אותה עד הנה.  הלא תדע, כי דרך אנשי מזרח דרכנו, מאז באת בצל קורת בית אבי, לא ראית עוד פני אשה או נערה, כי חדר מיוחד להנה, לא תראינה לעיני איש זר, אכן יבוא יום ותראה את אחותי אם תחפוץ ולבי בטוח, כי תשא חן בעיניך.  לכן שמע בקולי וייטב לך...'

כאלה וכאלה דיבר אלי האיש היקר ההוא מטוב לב ומאהבתו אותי, ואנוכי החרשתי ונתתיו לדבר את דבריו עד תומו.  ויהי אחרי כלותו את דבריו, ואען ואומר:

'רואה אנוכי, כי בעיניך דבריך טובים ונכוחים, כי אמנם אנשים אחים אנחנו והקראים, בני עם אחד ותורה אחת, תורת משה לכולנו ואין לאיש מעדת הרבנים כי אם להשליך מעליו עול התלמוד והיה קראי, ומה מנהו יהלוך אם לא ילך בעקבות אנשים, אשר לפי דעתם הכבידו עבטיט על תורת ה', אשר לא ציווה המחוקק ולא עלה על לבו? אכן שמעני, ידידי, ואערכה לפניך ספרי חכמיכם אשר מפיהם אתם חיים, והמה יורוך ויגידו לך, כי לא בשוא נתענו אנחנו הרבנים, בשמענו לקול בעלי התלמוד'.  מדי דברנו באנו אל חדרי, ואגש אל שולחני ואקח את ספר 'מטה אלהים' לר' משה בשייצי ואקרא לפניו וז"ל: 'אמת שמצוות תורתנו הקדושה נזכרים וגם מפורשים מזוקקים שבעתים בספרי חכמינו על-פה מעזרא הכהן הסופר עד עתה, ומהם בספרי רבותינו, ומהם במשנה ותלמוד, אגדות וברייתות, פסיקתא, ספרא וספרי מכילתא וילקוט ורבות דומיהם, ולולא שהטעום בקצת מקומות היינו סומכים בם.  ואמר קדוש ה', רבינו אהרן ז"ל, בעל "המבחר" וז"ל: סוף דבר, אני לא אמנע ברובי המקומות שלא אזכיר בתוך הביאור מדברי המשנה וכו', ונתעוררתי על זה בראותי את הרב המובהק רבינו ישועה נ"ע, שהזכיר בספר 'העריות' חמש-עשרה נשים והשניות שהביאו בעלי הקבלה וכיוצא בהם, ורוב משכילי גלותנו עשו ככה עד שהרב נסי בן נח חייב לבני עמנו ללמוד המשנה והתלמוד'.  עתה הגד-נא, ידידי! חכמיכם הגדולים, ראשי עדתכם, לא יכלו מלט נפשם מהמשנה והתלמוד למען דעת תורת ה', והודו בפה מלא כי התלמוד דבר ה' הוא ובו חלקת מחוקק ספון, ואני אשר הנני ה' להיות אחד מבני עדת החכמים האלה, בעלי הקבלה האמתית מלידה ומבטן, אשליך בשאט בנפש תורתם הנאמנה אחרי גווי למען בצוע בצע? אם הקראי המלומד, אשר ישרה נפשו בו, אחרי קראו הדברים האלה הכתובים באצבע גדולי חכמיו, ישאר בקראותו לא יחליף ולא ימיר דתו בדת הרבנים, אשר בעלי דיניהם מעידים עליהם שתורת אמת בפיהם ומפיהם הם (הקראים) חיים; על אחת כמה וכמה שאי-אפשר לרבני בעל נפש והולך מישרים לעזוב את דת הרבנות שעליה עולם היהדות עומד, וממנה יתד וממנה פינה גם לעדת הקראים וממנה ישאבו מי תורתם ובלעדיה אין ידיים להם.  ואתה, ידידי, איש אוהב אמת ומישרים, החפץ תחפוץ לתת לאחותך איש, אשר לא ישרה נפשו בו, איש מוכר ידיעתו הפנימית במחיר ובכורת תורתו ודתו בנזיד עדשים? הן אמת, מצבי איננו טוב, במבוכה גדולה אנוכי בשומי עין על ההווה ועל העתיד להיות עמי, ואני איש צעיר לימים ולא אדע מאין יבוא עזרי אף לפי שעה ומה גם לימים יבואו.  אולם האשים שקר כסלי? ובצל מרמה וחנף אסתר? אם באמצעים כאלה אבחור, הלא לפני עולם שכולו טוב וכולו אומר כבוד, אשר אם בו אבחור אחריתי ישגה מאוד, כי יפתח לפני שערי בינה ועל במותיו יעמידני לעלות מעלה-מעלה, חלילה לי מעוול! אנוכי בדרך המלך אלך, לא אט ימין ושמאל, לא אעשה בנפשי שקר, ובאמונה ודת לא אעשה סחורה, ועל ה' אשליך יהבי, הוא ינחני במעגלי צדק וינהגני למטרה אשר יבחר בה, ואנוכי מה כי אחשוב מחשבות בעצה ולה' לבדו נתכנו עלילות! – ה' הטוב בעיניו יעשה, ואני באמונתי אחיה'.

דוד ביים הושיט לי את ידו ויבט עלי בעיניים מפיקות אהבה, אך לא ענה אותי דבר, ולמן היום ההוא לא דיברנו עוד בדבר הזה.

 

ג

מאודיסה לקישינוב

בימים ההם (בשנת תק"צ) באו לידי, מדי שבתי באודיסה, שני ספרים חדשים שיצאו לאור בשנה אחת, שנת תקפ"ח (1828).  הראשון הוא ספר 'התורה והפילוסופיה' שנדפס בווינה, מאת הרב החכם ר' יצחק שמואל ריג'יו מגוריציה אשר באיטליא המדינה, והשני הוא ספר 'תעודה בישראל' שנדפס בווילנה, מאת הרב החכם ר' יצחק בר לווינזון מקרמיניץ.  שני המחברים האלה כמעט לדבר אחד נתכוונו, ועם כל זה הספר השני לקח לבי יותר והגיתי בו בשקידה רבה, יען יצא ממקור חכם ארצנו, וסובב-סובב הולך על ציר חיי עמנו במלוא רוחב הארץ, אשר גם לי היא ארץ מולדתי ונפשי קשורה בה.  ראיתי ונתון אל לבי, כי המחבר הזה קולע אל מטרה אשר כבר שמתיה לנגד עיני, ואוכל את הספר ההוא בכל פה ודבריו באו כשמן בעצמותי, ומן העת ההיא אהבתי את המחבר ההוא, אשר לא ידעתיו ולא ראיתיו עוד פנים אל פנים, ותהי נפשי שוקקה לדעת אותו ולדבר עמו ולשפוך לפניו הגיון לבי.  החילותי לחשוב מחשבות, איכה אסע ואיכה אלך קרמניצה לראות פני האיש אשר כלתה נפשי אחריו, ולדבר באוזניו את כל הדברים הכמוסים במעמקי לבבי, למען הביאם בכור ובמצרף לדעת אם ישר הגיוני או אלך תועה ואט עקלקלות.  אולם למרות חפצי ואותי, ארכו עוד הימים בטרם הוליכני אלוהים אל המקום, אשר עיני ולבי שמה.  ישבתי עוד באודיסה עד חודש שבט תקצ"א, ומשם נסעתי עוד הלוך ונסוע, כאשר יקרא הקורא במה שיבוא.

עוד שנתיים לפנים הקול נשמע בערי ארצנו, כי מחלה נוראה הולכת וקרובה אלינו מקצה ארץ הודו המזרחית, היא מחלת הכולירה, אשר איש לא ידע מה היא, והיא כדבר באופל תהלך וכמו פתן חרש תאטם אוזן לקול רופא ומחבש, וכל הנופל בשחת רשתה לא ישוב עוד לראות חיים ולא יקום אחר נפלו.  הקול הזה החריד כל שומעיו, אכן מה מאוד חרדו כל יושבי הארץ כבוא המחלה הזאת בשערי ארצנו ונראתה פה ושם בידה החזקה ונעים רוחה, לא קם רוח בנו ותפל עלינו הווה אשר לא ידענו שחרה.  בעת ההיא מקץ שנת תק"צ נראתה המחלה האיומה באודיסה וסביבותיה, ותגזור על ימין ועל שמאל ותכס את העיר והערים סביב לה ביגון ואבל, מורא ופחד ופיק ברכיים.  קודר הלכנו כולנו ואיש לא האמין בחייו.  מאז ראיתי את פני המחלה הזאת כמה פעמים, ובייחוד בשנת תר"ח (1848), כאשר הייתי בעיר ברדיטשוב, אשר נפלו שם חללים אין מספר ותהי העיר לחרדת אלוהים.  ובכל זאת אין דמות ואין ערך להפחד הזה לאשר היה בפעם הראשונה, בטרם הסכין הסכינו בני ארצותינו לראות את המוות המר הזה.  כל עט סופרים ילאה לתאר את המראה הנורא הזה, וכל לשון תקום להגיד את קצה מכל אשר ראו העינים תדבק לחיך ותאלם דומיה, ולכן לא אנסה גם אני לספר לפני קוראי זכרונותי את אשר ראו עיני ושמעו אוזני.  רק אחת אגידה, כי נלאיתי שבת באודיסה במורא ופחד ואלך משם העירה קישינוב.

נסעתי מאודיסה ביום ד' יתרו י"ט שבט שנת תקצ"א (21 ינואר 1831) ואבוא ביום ו' לטיראספול ואשבות שם, וביום ג' משפטים נסעתי משם ואבוא קישינובה אור ליום ה' כ"ז שבט.

העיר קישינוב לפנים לא היתה את אשר היא היום.  הן היום לא זכתה עוד לעלות במעלות הציביליזאציה עד מרום מעלת רעותה הקרובה אליה העיר אודיסה; עם כל זה שינתה את טעמה, פשטה את צורת מולדאביה-וולוכיה, אשר היתה לה לפנים, והנה היא הולכת הלוך וקרוב לדרכי ההשכלה.  לא כן בימים הראשונים זה חמישים וחמש שנים, האיש אשר ראה אותה אז לא יכירה היום ולא יאמין למראה עיניו כי זאת היא.  חבל בסרביה העומד לגבול מולדאביה-וולוכיה (כעת רומניה), אשר היתה אז תחת ממשלת תוגרמא לא שינתה את לשונה ומלבושיה מלשון ומלבוש הוולוכים, וכיתר עם הארץ כן גם היהודים אשר בקרב הארץ ההיא רחקו מאד מהשכלת אירופה ודרכיהם שונים מדרכי אחיהם אשר בארצנו.  ובהיות הארץ ההיא ארץ שמנה ופוריה היתה פרנסתם מצויה וצרכיהם מעטים, אכלו כרים מצאן ויין משתיהם ולא ידעו דאגה.  צדיקי הדור, המה רבי החסידים, הריחו מרחוק את ריח הניחוח ויבואו שמה בצבים ובכרכרות לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולקחת כסף מחיר ברכתם ותימלא הארץ אותם.  יהודי קישינוב, אשר התענגו על רוב טוב, שמחו על גיל הצדיקים והחסידים ויקבלום בזרועות פתוחות, ולא היו ימים טובים ליהודי קישינוב כימים, אשר בא אחד הצדיקים לשום משכנו בקרבם, כי כל ימי היותו שמה היו ימי משתה ושמחה.

בעת ההיא לא רבו עוד רבי החסידים כיום הזה, וראשי הצדיקים בימים ההם, אשר אחריהם כל אדם מבני ישראל ימשוך, היו רק שלושה, והם ר' מוטילי (מרדכי) מטשרנוביל, שישב לו על כיסא אביו הצדיק ר' נחום ז"ל, ר' ישראלצי מרוזין, שישב על כיסא אביו ר' שלום ב"ר אברהם (הנקרא ר' אברהם מלאך), בן הצדיק ר' דוב ממזריטש נושא כלי הבעש"ט ז"ל.  והשלישי הכי נכבד ר' משה הרב אב-בית-דין מסאווראני, שלא נחל כיסא כבוד מאבותיו, כי אם בתורתו ובחסידותו (הוא היה מחסידי ר' ברוך נכד הבעש"ט) הרבה קנה לו שם טוב ושימש בכהונת רב ומורה-צדק ימים רבים.  וגם אחר היותו למפורסם ולנשיא וראש לחסידים רבים אשר תוכו לרגליו והוא דרוש דרש להם בשבתות וימים-טובים ובייחוד בסעודה השלישית רזין דאורייתא בדחילי ורחימי ובקולי קולות, גם אז לא עזב דגל התורה והרבנות, ובכל מקום אשר בא שמה הראה נפלאות גדולות בדיני ממונות, אשר באו לפניו, בעסקי סוחרים, שהיה להם דין ודברים אשר לפעמים נלאו רבנים ודיינים רבים למצוא הדרך הנכונה לפשר ביניהם.  וכל הדבר הקשה אשר בא לפניו ידע לצרף וללבן בחכמתו עד שמצא הדרך הישרה לשני הצדדים.  ובכן ראינו בהצדיק הזה דו פרצופין, בשבתות ובייחוד בסעודה השלישית, השתוממנו על חסידותו ורבי תורתו כהלכות רבי החסידים, אשר גם בדבר הזה עלה על כולם, ובימות השבוע ראו בו עינינו רב ומורה-צדק, סיני ועוקר הרים בחריפות, בידיעת התורה והעולם, מיישר הדורים ועושה שלום בין מריבים.

הצדיק הזה היתה מצודתו פרושה גם על קישינוב.

 

המעשה בעיר באלטה וחכמתו של ר' משה מסאווראני

ימים אחדים בטרם באתי לקישינוב נסע משם הצדיק ר"מ מסאווראני ועוד מלאה כל העיר תהילתו וכולם מספרים כבודו על כוס יין מלא, ואני נקרה נקריתי לדבר עם איש אחד, אשר לא בין החסידים נמנה ודבר אין לו עם מספרי נפלאות, אבל עיניו ראו ולא זר מעשה שהיה בעיר באלטה בעצם השנה ההיא, את אשר הפליא הצדיק ההוא לעשות לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף כי אם בחריצות נפלאה ובכשרונו הגדול להוציא תעלומה לאור, הראוי להכתב זיכרון בספר, וזה הדבר:

איש יהודי היה בעיר ברודי הנודעה לשם, ושמו ר' דוד פויזנר, והיה האיש ההוא סוכן לגדולי סוחרי ארצנו, אשר להם דבר מסחר וקניין בברודי, והמסחר היה בימים ההם גדול מאוד.  פעם בפעם נסע לארצנו, ובייחוד לברדיטשוב בירת המסחר בימים ההם, לעשות חוזה עם הסוחרים אשר גרו שם ואשר באו שמה מערים אחרות, וביניהם היה איש עשיר אחד מהעיר באלטה, שהיו לו עסקים רבים תחת סוכנות ר' דוד הנ"ל.  בעת ההיא הגיע ממנו לר' דוד אלף רו"כ, אשר לא יכול לתת לו לפי שעה ויתן לו שטר חוב על הסך ההוא, ור' דוד שב לביתו לברודי.  לא רבו הימים ולר' דוד היה נחוץ לשלוח להאיש מבאלטה רשימה מסחורות שונות, ויכתוב את הרשימה ויניחה למשמרת בתיבה אשר היו שם כל המכתבים והשטרות, שהלכו בינו ובין האיש מבאלטה, כי כן דרך ר' דוד לשום תיבה מיוחדת לכל סוחר וסוחר אשר היה לו עסקים עמו לבלתי יצטרך לבקש ולחפש בעת הצורך.  ויהי ביום צאת הפאסט מברודי לבאלטה ויצו ר' דוד לבתו, שהיתה אשת חיל ועוסקת בעסקי אביה, לכתוב איגרת להאיש מבאלטה ולקחת הרשימה מהתיבה ולהניחה בתוך האיגרת ולשלחה לבאלטה.  ותעש בתו כן ותכתוב האיגרת ותלך אל התיבה ותקח משם – לא את הרשימה כי אם השטר-חוב על אלף רו"כ – ותניחהו בתוך האיגרת, ותסגור את האיגרת בחותם ותשלחה על-ידי הפוסט לבאלטה.  ממחרת היום הוא היה לר' דוד לבקש דבר בתיבת האיש הבאלטי, ומדי בקשו וימצא את הרשימה אשר לא נשלחה, וייפלא הדבר בעיניו וישאל את בתו לאמור: מדוע לא שלחת את הרשימה לבאלטה? ותען ותאמר: שלחתי! ויהי כאשר הראה לה אביה, כי הרשימה מונחת בתיבה ותתחלחל בתו מאוד, ויבוקש הדבר ויימצא, כי תחת הרשימה שלחה את השטר-חוב.  לא איחר ר' דוד לכתוב להאיש הבאלטי ולגלות לו טעות בתו, וישלח לו את הרשימה ויבקשהו להשיב לו את השטר-חוב בלי איחור.  אבל לדאבון לב ר' דוד ארכו הימים והבאלטי לא השיב אותו דבר.  ויהי כאשר כתב לו ר' דוד פעם שנית ושלישית, ויען לו האיש לאמור: 'מה המשא הזה אשר נשאת לשוא נפשך? איזה שטר-חוב היה לך עלי? לא ידעתי דבר ולא היו דברים מעולם!" וירא ר' דוד פויזנר, כי כלתה עליו הרעה מאת עוכרו בבאלטה, כי לא היו אלף רו"כ דבר קטן לאיש כמוהו, ולא ידע מה לעשות.  ויהיה יום ויסע ר' דוד לברדיטשוב כפעם בפעם.  ויהי בבואו שמה והנה גם הצדיק מסאווראני היה שם בעת ההיא, ותבוא חכמה בלב ר' דוד, אף כי לא היה איש חסיד ולא האמין בנפלאות הרביים, ללכת אל הצדיק ולספר לו את אשר קרהו עם האיש מבאלטה, כי ידע ר' דוד, כי איש נבון וחכם הוא, אולי תצמח לו ישועה בעצתו, ויהי כן.

ויהי דבר הצדיק אל ר' דוד פויזנר לאמור: שבה פה ימים אחדים, או לך לדרכך לשלום בעסקיך, רק בעוד שלושה שבועות תבוא לבאלטה, כי אנוכי אהיה שם בעוד שבועיים, ואחרי שבתי שם שמונת ימים ואחקור ואדרוש בדבר, אקווה כי יעלה בידי בעזרת-השם למצוא תרופה למכתך האנושה ולא יחרוך רמיה צידו.

עברו שלושה שבועות ור' דוד שיחר פני הצדיק בבאלטה ובתוחלת ממושכה למחלת לבו הוחיל לשמוע דבר מפיו.  הצדיק, אשר על-ידי חקירתו ודרישתו כבר ידע את כל אשר נעשה, לא גילה לו דבר, כי אם אמר לו: האיש אשר לך דבר אליו תזמין אלי לדין, וכאשר תתייצבו שניכם לפני תטען טענותיך לא תכחד דבר, ואשמע מה יענך בעל דינך ואוציא לאור משפט.

ר' דוד עשה כאשר ציווהו הצדיק, ויבא בעל דינו ויתייצבו שניהם למשפט, ר' דוד טען בפה מלא, כי היה לו שטר-חוב על בעל דינו על אלף רו"כ, אשר השיבה לו בתו בטעות, ובעל דינו כיחש לאמור: לא היו דברים מעולם, לא דובים ולא יער.  הצדיק שמע טענותיהם ויאמר: צאו מזה בעלי-הדינים שניכם על רגעים אחדים, ואחר תשובו בקראי אתכם ואגיד לכם פסק-דינכם.  כאשר יצאו בעלי-הדינים מן החדר נשא הצדיק קולו ויאמר בקול רם אל כל האנשים הרבים אשר היו בחדרו לאמור: 'איש מכם אל יהין לצאת מן החדר הזה עד תום המשפט אשר לפני, וטעמי ונימוקי עמי כאשר אודיעכם אחרי-כן, שמעו ואל תמרו את פי.

כל העדה ענו ואמרו: לא נצא!

עברו עוד רגעים אחדים והנדונים שבו החדרה, ויאמר הצדיק אל האיש הבאלטי הנתבע לאמור: השב תשיב את האלף כסף לתובעך כי כך צוויתי! – הנתבע לא שם יד על פיו ובשצף-קצף ענהו לאמור: מה אדוני דורש ממני? את אשר לא נשיתי אשלם? האלף כסף דבר קטן הוא בעיני אדוני? האשים שמי לחרפה ולשנינה, כי יאמרו הבריות, כי באמת היה לאיש הזה שטר-חוב עלי ואנוכי כיחדתי והייתי לאיש מרמה וכחש? חלילה לי מעשות כדבר הזה, ואדוני הטוב בעיניו יעשה.

אם כן, ענהו הצדיק, הנך רוצה כי אעשה אותות ומופתים! (ווילסט א מופת?) ראה, הנה לך מופת.  בליל שבת קודש לאור הנר מהנרות הללו שהדליקה אשתך לכבוד שבת, שרפת את השטר-חוב שהובא לך עם האיגרת מהפוסט.   כשמוע האיש את הדברים האלה יוצאים מפי הצדיק נהפכו פניו לירקון ויתעלף ויפול על פניו ארצה, וכל ההמון אשר בבית משתאה ומחריש לדעת אחרית הדבר הנפלא הזה.  הצדיק קרא: מים! מים! הביאו מים קרים וישפכו על פני המתעלף ועל ראשו, אחרי רגעים שב רוחו אל קרבו ויקימוהו על רגליו והצדיק נשא קולו ויאמר: ראה, הראיתיך לדעת כי יש אלוהים שופטים בארץ, אשר לא יתן למוט צדיק בריבו ולא יתן לרשע לגזול את אשר לרעהו.  ועתה שלח אל ביתך זו אשתך וצו אותה, כי תשלח הנה אלף כסף, והיה בבוא הכסף הנה והשיבות אותו להנגזל והנלעב מאתך, ונשאתי בעדך רינה ותפילה לה', וכאשר שקדתי עליך לגלות רעתך בקהל רב, כן אשקוד עליך בתפילה ובתחנונים לה', כי ייסלח לעוונך וחטאתך תכופר.

האיש שלח, והכסף הובא ויושב לר' דוד פויזנר.

אז פנה הצדיק אל הניצבים עליו בחדרו, המון רב, ויאמר: הנה ציוויתיכם לבלתי תצאו מזה עד תום כל החזון.  ולמה עשיתי זאת? יען ידעתי, כי בצאתכם איש לדרכו ואיש לעירו, ספר תספרו את כל הנפלאות אשר ראיתם ועניתם ואמרתם, אין זאת כי אם ה' גילה את סודו לרבנו על-ידי מלאך ממרום, הן עינינו ראו גדולות ונפלאות, אשר לא יעשה כאלה אדם בשר ודם, כי אם בדבר ה' נעשו! הלא אמת יהגה חיכי, כי כן תספרו איש במקומו. – אמנם את המלאך אשר גילה לי סוד זה לא ראיתם ולא ידעתם אותו פנים אל פנים, ולכן ציוויתיכם לבלי צאת מזה עד אשר אראה לכם גם את המלאך הגואל הזה וראיתם את פניו.  עמדו וראו! קול המולה נשמע בין הניצבים, כי אשר לא פיללו לראות יראה אותם הצדיק, ומה לא יכול עשות איש צדיק ובעל מופת כזה? –

וברגע זה פתח הצדיק דלת חדר משכבו הסמוך לחדר הגדול, אשר שם עמדו האנשים אל דבר המשפט, וישלח ידו ויוציא משם נער קטן בן י"ג שנים ויציגהו לפני העם ויקרא: 'ראו! זה הוא המלאך הנורא אשר גילה לי את הסוד הכמוס...' פני האיש אשר נגלה עוונו וקלונו חפו, כי הנער הזה היה בן אחותו היתום מאביו ומאמו המתגדל בביתו.  הניצבים תמהו תמוה ויביטו איש בפני רעהו כשואלים ומשיבים בלי אומר ודברים, והצדיק שם פניו אל האיש שנגלה סודו ויאמר: 'ואתה אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי למחיה שלחו ה' לפניך היום להצילך מרשע ומגזל מחמס ידיים ועושק.  גדל את הנער הזה כאב רחמן, וה' יסלח לך וישלח את הברכה בכל מעשי ידיך!'

ואתם קוראים נכבדים! הלא תבקשו לדעת את דבר החקירה והדרישה, ואיך נודע להרב הצדיק הנער הזה ואיך גילה לו את סודו? שמעו ואספרה!

כבוא הצדיק לבאלטה החל לחקור ולדרוש אחרי האיש הסוחר ההוא שהטיל עליו ר' דוד פויזנר חשד של גזל, אשר לפי ראות עיני הצדיק לא מליבו הוציא ר' דוד החשד הזה, והדברים אמיתיים הם.  כל איש אשר בא אל הצדיק לדבר עמו בעסקיו או לקבל ברכתו, לא עזבו הצדיק ללכת בטרם דבר עמו דברים אחדים על אותות האיש ההוא לדעת מה מעשהו ומה מנהגיו עם אלוהים ואנשים, וכמעט כולם אמרו לו, כי הוא סוחר הגון עושה מסחרו וקניינו ביושר ולא בעוול, חי כאיש יהודי כשר ועוולה לא נמצאה בו.  כמעט נלאה הצדיק לחקור ולדרוש והנה הקרה ה' לפניו איש אחד, אשר מפיו יצא דבר כחוט השערה, בחוט הזה החזיק הצדיק ויוציא עצה ותושיה.

האיש הזה היה מלמד תינוקות, שבא אליו באיזה בקשה להתפלל בעדו.  גם את המלמד הזה שאל הצדיק, אם יודע הוא את איש פלוני ומה טיבו? יודע אני את האיש הזה, ענהו המלמד, כי אצלי לומד בן אחותו היתום מאביו ומאמו, נער בן י"ג שנים ודודו זה מגדל אותו בתוך ביתו.  ידעתי את האיש ואת שיחו, כפי הנראה אין כל עוולה בו, ורק כשומע מאחורי הפרגוד שמעתי, כי הנער היתום אמר פעם אחת לאחד מחבריו, שראה את דודו מחלל שבת, ואני בידעי כי שקר הדבר והנער דובר שקרים או שגגה הוא מלפניו, כי ראה ולא ידע מה ראה, גערתי בו, ולא יסף עוד לדר כדברים האלה.

כחץ למטרה עפו הדברים המעטים האלה ללב הצדיק ויאמר אל המלמד: הביא אלי את הנער הזה, ואל תדבר דבר באוזני איש, ראה ציוויתיך!

המלמד לא איחר למלאות דבר הצדיק ויבא הנער החדרה אל הצדיק ואת הדלת סגר אחריו.  הצדיק שאל את הנער לאמור: 'הגד לי בני, אל תירא, מה דודך? הירא הוא את אלוהים? האיננו עובר על מצוות ה'? הן מלמדך הגיד לי, כי שמע מפיך שראית אותו מחלל את השבת, ספרה-נא לי איך הדבר?'

ברתת וברעדה ענה הנער: 'דודי צדיק וישר, ירא אלוהים וסר מרע כל הימים אשר ידעתיו, רק פעם אחת ראיתי ונבהלתי, פחד ורעדה קראני , כראותי כי שרף איזה נייר ללהב הנר בליל שבת קודש.  ומעשה שהיה כך היה: בליל שבת קודש באתי עמו יחד לביתנו מבית-התפילה.  אחר שאמר 'שלום עליכם מלאכי עליון' כו' ומילא את הכוס לקידוש, בא פתאום אל הבית נושא האיגרות מן הפוסט ויושיט לדודי איגרת סגורה וחתומה.  דודי ביקש אותו לקרוע את סגור האיגרת, כנהוג, ויפתח אותה והנה תאומים בבטנה, עוד פיסת נייר.  למראה הנייר הזה נרתע דודי מעט ממקומו – בתוך כך הלכו כל בני-הבית אשר אתנו לחדרים אחרים, כראותם כי לא יקדש דודי על היין בטרם יקרא האיגרת.  רק אני נשארתי עומד בלתי נראה תחת הבגדים הרבים והארוכים התלויים על הכותל מאחורי השולחן.  כראות דודי את הנייר בתוך האיגרת ויפן כה וכה וירא, כי אין איש בבית ואותי לא ראה, כאמור, וימהר ויקח את הנייר הזה וישרפהו לאור הנר של שבת.  אנוכי כראותי זאת חרדתי חרדה גדולה ואדום דומיה'.

לך לביתך, אמר הצדיק אל הנער, אל תירא, לא יקרך כל רע, לעת קץ אראך הנה.  הנער הלך והרבי חשב ומצא בחשבון ברור וצדק, כי המכתב שנשלח מברודי ביום פלוני בא לבאלטה בערב שבת פלוני עם חשיכה! והנייר הנשרף היה השטר-חוב.

הדברים האלה, אשר שמעתי מפי איש נאמן, ראיתי כעשרים שנה אחרי-כן כתובים בעט סופר מהיר בלשון יהודית ואשכנזית (ז'ארגאן), הלא הוא ר' ישראל אקסנפלד ז"ל, וקרא שם הסיפור 'דער מופת'.  אמנם שם נשתנו הדברים מעט לפי רוח הסיפור אשר נוססה בקרבו, וגם אינני זוכר עוד את השינויים, אבל הדברים כהווייתן וכמו שקרו כתבתי פה והיו לזיכרון.

 

ד

מקישינוב לדובוסאר

כבואי לקישינוב לא ידעתי אנה אפנה, זר ונוכרי הייתי בעיר הזאת ואיש לא ידעני, ידעתי כי יש לי שם שאר-בשר ושמו ר' יונה-הירש, אשר היה לפנים משורר (באס) אצל אבי אמי ז"ל ושארו הקרוב אליו, ועתה הוא בעל-בית ואיש אמיד, עושה מסחר וקניין בקישינוב, אבל איה אמצאהו? מי יוליכני אליו? הן העיר גדולה ויהודים בה הרבה, והיה כי אשאל את פי איש לאמור: איה בית ר' יונה הירש? והייתי לשחוק, כי לא איש נודע בשערים האיש ההוא, ואלך ברחובות קריה מבלי-דעת מה לעשות, והנה פתאום לנגד עיני איש מאנשי עיר מולדתי העיר קונסטאנטין הישנה, ושמו ר' ליב רוזנפלד, אחד ממקורבי אבי ז"ל ומאוהביו, ויהי כראותו אותי וישתומם וישאלני מה לי פה ומי לי פה? בדברים קצרים הגדתי לו את כל אשר אתי, ואשאלהו אם יודע הוא את קרובי ר' יונה-הירש ויאמר: ידעתי.  ויוליכני אליו ויקבלני בזרועות פתוחות ויקחני אל ביתו לשבת עמו עד אמצא את אשר אני מבקש.  אבל הידוע ידעתי את אשר אני מבקש? – ביקשתי עבודה אשר לא ידעתי שחרה, כי מה ידעתי זולתי תלמוד ופוסקים ושפת עבר ומעט שפת אשכנז, אשר אין לה מהלכים בארצנו ולא תשא פרי.  ובכל זאת ביקשתי עבודה, מבלי דעת מה העבודה הזאת לי.

ישבתי אצל קרובי זה עד אחר חג המצות וכל מחסורי עליו, כי בכיסי לא היה מאומה.  ויהי כראותי כי סוף-סוף עלי לצאת משערי עיר קישינוב ולנוד ולנוע הלאה, מצאתי און לי להסיר את עטרת הכסף היקרה מעל סליתי ואת המצנפת (שטריימל) היקרה מעל ראשי ולמכרם בכסף מלא למען אוכל ללכת הלאה.  אז נתקיימו בי דברי הכתוב (יחזקאל כ"א ל"א): 'הסיר המצנפת והרים העטרה'.

באסרו-חג של פסח תקצ"א (25 מרץ) יצאתי מקישינוב ללכת הלאה למסעי, אשר לא ידעתי אנה פני מועדות ומה אני מבקש.

בעצם היום ההוא, בטרם נשאתי רגלי ללכת לדרכי, נאספו אל בית קרובי איזה אנשים צעירים יודעי תורה ומהם גם מופלגים, אשר נשאו ונתנו עמי מדי שבתי שם, בחנוני וגם ראו פעלי כי יד ושם לי בגפ"ת, ויבואו לראות פני בטרם אצא ולברכני בברכת הדרך.  ויהי מדי דברנו, ויאמר האחד: הה דבר קשה לי בגמרא (מסכת גטין פרק 'כל הגט' דף ל' ע"ב) ברש"י ובתוספות ובמהר"ם שם.  אגישה-נא לפניך ואשמע מה תאמר, אולי תמצא פשר אשר ייטב בעיני, ואומר: שאל, ידידי, שאל ואנוכי אענך כיד ה' הטובה עלי.

הדברים אשר הצעתי לפני שואלי מצאו חן בעיניו ובעיני רעיו.  באותו היום כתבתי אותם בפנקסי לזיכרון, ונתתי להם היום יד ושם בזכרונות מימי נעורי.

איש היה בעיר קישינוב, ושמו ר' צבי (הירש) קאראסיק, איש נכבד ועשיר חוכר ממכר הי"ש (אטקופשטשיק) בעיר ההיא.  האיש ההוא היה מארץ ליאה, וכרוב יהודי ליטה היה גם הוא משכיל ובעל תורה ומידות טובות.  בבואי לקישינוב פניתי אליו במכתב בקשה לקרבני לעבודתו, ובאמת קרבני האיש ההוא בשתי ידיו ויראה לי אותות אהבה וכבוד כל ימי שבתי שמה, אפס לתת לי משרה ועבודה בעסקיו לא יכול, יען כי לא היה לאל-ידי לעשות דבר, כאשר כבר אמרתי, כי כל ידיעותי לא היו מאלה הנחוצות לעסקי העולם, ובכל פינות שהייתי פונה נגלה ונראה לעיני, כי לא אצליח לכול – בלתי אם להורות בני הנעורים תורה.  והנה בקישינוב לא נמצא למעני גם עניין כזה לענות בו, ויעצוני מכירי ודורשי טובתי ללכת להעיר דובוסאר אשר מעבר לנהר דניסטר מזה, ואלך שמה ביום ההוא (אסרו-חג של פסח) ואלין בלילה ההוא בעיר קריוויליאן, עיר מצער על שפת הדניסטר, וממחרת היום ההוא באתי לדובוסאר.   ולא רבו הימים וביום א' אחרי קדושים, כ"ז ניסן, לקחני איש עשיר ר' יצחק אייזיק גולדנשטיין לביתו להורות לשני בניו תורה, כלומר גמרא.

לא נכחד מרי"א גולדנשטיין, כי יודע אני שפת אשכנז וקורא בספרים אשר לא מצאו חן בעיני החסידים, אבל האיש ההוא לא היה חסיד מכף רגלו ועד קדקדו, כי אם חסיד מלוא קומצו, ולא נתן תיפלה בהשכלת המשכילים, שלא יצאו חוץ לשיטה, ובכן הייתי בעיניו כאבן חן ושמח על אשר מצא לבניו מורה כמוני, וגם אני לא חסרתי דבר כל ימי היותי בביתו וכבוד והדר עטרני, ואשב שם שלו ושקט כל ימי הקיץ.

בימי הקיץ האלה הרביתי לקרוא ספרי אשכנז, ובייחוד ספרי המשורר שילר, ויהי בקראי את ספרו 'די רויבער' ויהי פראנץ מוהר לתועבת נפשי, ואקום ואעתיק לעברית את חלומו, בתור סיפור בסגנון לשון המקרא, ויען כי ההעתקה הזאת עבודת נעורים היא, כאשר החלו כשרונותי להתפתח, על כן אשימה כה לנגד עיני קוראי זכרונותי.

 

ו

עוד על ר' פנחס מקוריץ ועל תלמידו ר' רפאל

למן העת ההיא, זה כמחש וחמישים שנה, לא הייתי בעיר דובוסאר.  דבר לא היה לי עם תושביה, לא אדע דבר מהשינויים אשר נעשו שמה בעדת ישראל, אולם בעת שהייתי שמה, היו רוב בני עמנו שם חסידים, כמו בכל יתר הערים סביבותיה אשר על שפת נהר דניסטר מזה ומזה.  אכן בזאת שונים היו חסידי דובוסאר מחסידי יתר הערים, כי היו רובם בכולם חסידי בירשאט, ההולכים בעקבות רבם ר' רפאל ז"ל.

כבר נודע לקוראי זכרונותי שם ר' רפאל מבירשאט, אשר היה מתלמידי הרב ר' פנחס מקוריץ, ודרכי חסידותו (עיין 'זכרונות מימי נעורי' חלק א', מחברת שלישית צד 4), ובכל זאת התאפק לא אוכל מדבר עוד דברים אחדים על אודות ר' פנחס ז"ל למען יהיו לזכר עולם.

בייחוד היתה שנואה ובזויה בעיניו מידת הגאווה וגסות-הרוח, עד כי בדברו בה מפיו כידודי אש התמלטו ולא זז מחבב ענוות צדק ושפלת הרוח.  עד כי כל עניו המתרחק עד קצה האחרון מגאווה וגאון היה אהוב וחביב לו כנפשו ועמו היתה שיחתות כל היום; כן היה שנוא לו השקר, וחלילה היה לאיש ממקורביו להוציא הגה מפיו אשר צל שקר כל שהוא נראה עליו.  האמת היתה יקרה לו מכל מחמדי תבל, וכל דובר אמת בפיו ובלבבו היה יקר ונכבד אצלו ומרואי פניו בכל עת.  וכה היו כל יתר המידות הטובות והישרות חביבות לו, ולא פסק פיו מדבר בם ומשתלם על תלמי לב המקורבים אליו, אשר איוו בדרכיו הלוך.

בימים ההם היו העניים המחזרים על הפתחים בישראל כמעט מפלגה מיוחדת וכת בפני עצמה, מאוסה ובזויה, וכצוענים לא היתה להם עיר מולדת ומקום לשבת, כי אם נעו ונדו מעיר לעיר וממקום למקום כל ימי חייהם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם.  וכבוא אורחה כזאת אל איזה עיר מן הערים, אשר בני ישראל נחתים שם, סרו מהר אל בית מלון אורחים המיועד להם ואשר נקרא שמו בישראל בשם 'הקדש', הוא הבית הנכון והנישא להאורחים הנכבדים ההם, אשר היה מלא צחנה ובאשה מפה לפה ונראה מסביב כעומד בתוך האשפה, כי אשפה ומדמנה מלוא כל הכיכר סביב סביב.  שמה נועדו האורחים מכל פינות הארץ, שמה רבצו יחד על המיטות הסרוחות ועל עפר הארץ אנשים ונשים יחד, גם בוש לא בושו גם היכלם לא ידעו.  ויהי בבוקר ויקומו משנתם ילכו לסוב בעיר מבית לבית לאסוף נדבות מן הבוקר עד הערב.  ככה יעשו כל הימים.  ואוי לו לאיש אשר לא היתה בידו פרוטה ברגע בוא עני כזה על מפתן ביתו, כי פתאום נשתנו פני העני ועיניו רוצצו כברקים ויהי כמשתגע, ועוד מעט והנה נפל ארצה כחולה נופל, קרץ בעיניו, מילל ברגליו ויחרדו כל בני הבית לקול צעקתו, ויש אשר היו מנגנים בנפלם כמחללים בחלילים, ויש אשר נשאו על שכמם קטועי רגליים ובעלי מומים אחרים לאיים ולהפיל אימה ופחד על בני הבית, למען ימהרו לתת להם נדבתם.

תכלית שנאה שנא ר' פנחס את האנשים האלה ויקרא להם בשם 'ערב רב, כי ידע כי שיחתו כולם את דרכם כפראים במדבר וכל מידה טובה לא היתה בהם, חלפו חוק, עברו ברית, החליפו נשותיהם ויעשו כל תועבה.  ובכל זאת לא מנע את נדבתו מהם, כי אמר אין כלל בלי יוצא מן הכלל, ואולי עברה הכוס על אחד האנשים הישרים אשר התרושש והנהו מחזיר על הפתחים.  הנדבה אשר ניתנה בימים ההם לכל עני ועני, אשר לא חדלו מבוא לכל בית ובית מן הבוקר עד הערב, היתה פרוטה אחת (שילינגער), והוא חלק שלישי מן גדול אחד (גראשין) במטבעות פולין, שהוא חצי 'קאפיקע' בכסף רוסיה.  והיה כאשר נתנו לעני גדול אחד שלם, מבלי אשר היו לבעל הבית פרוטות, היה העני משיב לבעל-הבית שתי פרוטות, כן היה המנהג והסדר בכל בתי היהודים.  עני כזה בא פעם אחת לבית ר' פנחס ויתייצב על מפתן הבית כנהוג, ויגש אליו ר' פנחס ויושט לו גדול אחד ויאמר: 'תן שתי פרוטות!' ויאמר: 'אין לי כי אם פרוטה אחת'.  ויאמר ר"פ: 'תן!' ויהי בקחת ר"פ את הפרוטה מיד העני ויאמר: 'הן לא תואר ולא הדר לה, משחתה בה ומי יקחה מידי? תן לי אחרת תחתה'.  וימהר העני וישם ידו בחיקו ויוציא משם פרוטה אחרת תחת הראשונה, אז גער בו ר' פנחס ויאמר: 'דובר שקרים אתה, לא תיכון לנגד עיני! הלא אמרת, כי אין לה פרוטה אחרת בלעדי האחת', ויגרשהו וילך.  כה היה דרך ר' פנחס להתחקות עד שרשי המידות הרעות ולבערם מקרב רואי פניו בכל מאמצי כוחו, כי זה היה כל ישעו וכל חפצו לבער אחרי המידות הרעות כאשר יבער הגלל, ולטעת תחתן מידות טובות המוצאות חן בעיני אלוהים ואדם.

לא כימינו אלה היו ימי ראשית ביכורי החסידות.  אז לא נסעו עוד הצדיקים ורבי החסידים במרכבות מרקדות.  אורוות סוסים לא היו להם, גם לא הרבו לנסוע מעיר לעיר להריק ברכה על ראשי העם ולהריק את אמתחותיהם, כי רוב ימי חייהם ישבו ספונים בבתיהם על התורה ועל העבודה.  פרנסתם היתה מצויה להם בביתם בדוחק, בהיותם רבני העדה או מגידי מישרים הסתפקו במיעוט, כי תאוות המותרות רחקה מהם; גם מרבית בני עמנו לא עפו אליהם מארבע כנפות הארץ כעל כנפי נשרים כיום הזה, וגבאי הצדיקים הראשונים לא היו שומרי הסף לבלי תת לכל איש לבוא החדרה אל הרבי בטרם נתן על-ידו שכר הכנסה, ולכן היה בית הצדיק פתוח לרווחה לכל איש הבא אליו מעירו או מעיר אחרת לעתים רחוקות לשאול בעצתו, או לבקשהו שיתפלל בעדו אל ה' בעת צרתו או חוליו; כי תמיד האמינו בני ישראל, כי קרוב ה' לקוראיו באמת ותפילת צדיקים ישמע ויושיע.

ככל צדיקי זמנו היה גם ר' פנחס יושב בביתו רוב ימיו ורק לעיתים רחוקות נסע לאשר היה לו לנסוע, וכל איש אשר היה לו דבר אליו, או חפץ לראות פניו ולשבוע מאמרי פיו, בא אליו ודרש לשכנו, ואחרי התענגו על רוב טוב מדברותיו ימים אחדים שב לביתו שבע-רצון.

בין הבאים לר' פנחס לשאול עצתו ולהיוושע בצדקתו ובחכמתו היה גם ר' רפאל מבירשאט, איש אשר לרוח התנשאותו על כנפי החסידות ודרכי הקבלה אשר לא היתה נפשו מסוגלת לה, יען כי קצרה רוח בינתו, החל רוח עוועים לפעמו, רוח עצב ויגון וכמעט יצא מדעתו, ויהי בראותו כי כלתה אליו הראה, וילך לדרוש עצת ר' פנחס.  ר' פנחס ראה והתבונן, כי כשר וישר האיש ההוא, אין בו עוולתה, ותחס עינו עליו ויקבלהו בסבר פנים יפות, ויקרבהו בשתי ידיים ויורהו דעת החסידות, כי כל עיקרה הוא עשות חסד והצנע לכת עם ה' ואדם, התרחקות ממידות רעות והתקרבות למידות טובות וישרות.  ויהי ר' רפאל הולך ושומע עד כי נהפך לאיש אחר, רוח עצב סר מלבו, כי חדל ללכת בתוהו לא-דרך, לענות בצום נפשו ולהרבות בכי ותחנונים כל הימים כאשר עשה לפנים, ויואל ללכת בדרך רבו להידבק באלוהיו ובמידותיו.  כל הדברים הטובים האלה היו לו מורשה מרבו ר' פנחס, רק אחת לא היתה לאל יד ר' פנחס לתת לו – לב נבון וחכם! כי טפש לב ר' רפאל ובינתו קצרה מהבין את רבו, ורק המלים אשר התמלטו מפיו היו אור לנתיבתו ואולם נשא על שפתיו תמיד, כמו: 'אסור לאדם להתגאות', 'חלילה לאיש לדבר שקר' וכדומה.  אלה היו דברי תורתו ואותם הביע בשפתיו לכל הקרובים אליו כל ימי חייו, כי האריך ר' רפאל ימים אחרי ר' פנחס ויהי לרבי, ראש לחסידים רבים אשר נהרו אחריו וילכו בדרכיו ויקראו על שמו 'חסידי בירשאט'.

אנוכי ידעתי את ר' רפאל פנים אל פנים בימי ילדותי, כי מדי עברו כמה פעמים דרך עיר מולדתי התארח אצל אבי ז"ל ואכל על שולחנו, כי היה אוהבו ומיודעו, ראיתי פניו ושמעתי שיחותיו.  אפס את קהל חסידיו והנקובים בשם חסידי בירשאט לא זכיתי לראות, אף כי כבר שמעתי את שמעם ורובי תורתם עד בואי דובוסארה.  בראשית בואי שמה קרבוני החסידים בשתי ידיים בידעם בן מי אני, כי לא נכחד מהם אהבת ר' רפאל לאבי ז"ל; אולם מקץ ימי הקיץ ההוא הריחו בי ריח איש הולך בדרך אחרת, אשר לא דרכה בה רגל חסיד, ויזורו אחור ממני מעט-מעט, עד כי לא רבו הימים ואעזוב את העיר דובוסאר.  כי ביום ז' אלול (תקצ"א) פניתי עורף להעיר הזאת ולמלאכתי שם, אשר היתה לזרא באפי, ואשים לדרך פעמי לעיר באר לגרש את האשה אשר אוסרתי בה בחבלי השוא (כאמור למעלה,) ולמוש צווארי ממנה; כי אמרתי, אולי יעלה בידי ודרכי יצלח ללכת ארצה אשכנז ללמוד שם איזה חכמה המחיה את בעליה.  באשר כבר קניתי לי שפת אשכנז בכל פרטיה ואמרתי בצילה אחיה; כי בארצנו כמעט היתה אז דרך החכמה סגורה לפני בני עמי.

ובטרם אספר זכרונותי מאז והלאה אשובה כמעט רגע לר' רפאל מבירשאט, אשר עודני זוכר אותו מימי ילדותי.  האיש החסיד ההוא, אף כי שבר גדול השבר, אשר כבד היה לו לנשוא אותו, עם כל זה לא נשען על מטה בלכתו בחוץ, יען כי 'ער ז"ל האט געזאגט טאר ניט האבין גדלות' ומשענת מטה יש בה משום יהורא, ובלכתו היה מתנועע פנים ואחור בשתי ידיו כמתכוון לגרש מפניו מידת הגאווה.

אם נשים עין בוחנת על הזמן הקצר שבין ר' פנחס מקוריץ ובין ר' רפאל מבירשאט וחסידיו, ונבין לדעת מה בין אלה האחרונים והשתדלותם לתקן מידותיהם ובין הראשון אשר ממנו יתד ופינה לדרך הישרה הזאת, יעלה בידינו ללמוד קל-וחומר מן ההתפתחות הקצרה הזאת, אשר בין לילה היתה ובין לילה אבדה (כי כבר בימינו אלה כמעט אין זכר לחסידי בירשאט).  על ההתפתחות הגדולה והרחבה שיצאה ממקור תורת משה איש האלוהים ותלך הלוך והתפתח עד דיני ה'שולחן ערוך' וספר הדינים והמנהגים עד היום, אין את נפשי להוציא משפט חרוץ על ההתפתחות הזאת ולאמר, כי עיוותה את דרכה, כי מי ישלח ידו בדברים העומדים ברומו של עולם היהדות וניקה? רק כוונתי לפקוח עיני הקורא שלא יתמה על החפץ ולא יתפלא בראותו השינוי הגדול שבין הראש ובין הסוף ולבבו יבין מן המשל הקטן שהראיתי לו, כי אי-אפשר לשום דבר שנעשה להתפתח להישאר על עמדו בסגנונו הראשון מבלי שינוי.  ובכן תנוח דעתו והיה שקט ושאנן ולבו לא יתר ממקומו, כי עיניו יראו ועפעפיו יבחנו, כי חוק טבעי הוא לכל התפתחות, חוק ולא יעבור.

ויהי כי זקן ר' רפאל ושיניים לא היו לו עוד, ויחלו לצמוח לו שיניים חדשות ותהי זאת לפלא, ויאמרו חסידיו כי ר' פנחס רבו ברך אותו, כי לעת זיקנתו יחדש כנשר נעוריו וחיה יחיה עד יבוא לציון גואל, וזה לו האות, כי שיניים חדשות תצמחנה לו.

אפס חוק וגבול נתן ה' לחיי בני האדם וגם לחיי רפאל בא הקץ, אבל לא ככל אדם החפץ בחיים ושלא לרצונו ימות בבוא עיתו מת ר' רפאל, כי אם לרצונו ולבקשתו מת, וזה הדבר אשר הסב את מותו:

איש יהודי היה (בעיר בירשאט או באחת הערים הסמוכים לה) אשר עסקו היה להביא סחורות מחוץ למדינה בלי תשלום המכס המגיע להממשלה, ויהי כאשר ירא האיש להוביל הסחורות בעצמו מעבר הגבול פן ייתפש בכף, ויבקש האיש וימצא לו אדון אחד מאדוני הארץ הפולנים, ויתן לו שכר טוב בעמלו, למען יסע במרכבתו הכבודה מעבר לגבול ושם יקח את סחורתו וישימה במרכבה ועבר הגבול, כי לא חיפשו שומרי הגבול במרכבות השרים והאדונים אשר מעולם לא נחשדו למובילי סחורות.  פעמים רבות עשה השר ההוא את מלאכתו ביד רמה, ולא זע ולא חרד ואיש לא ידע; ויהי היום ויוודע הדבר למרגל-חרש, ויביא את דיבתו לפני שר הגבול.  ויהי כאשר בא שמה האדון ההוא במרכבתו כפעם בפעם, ויצו שר הגבול לעצרו ולחפש במרכבה ויימצא הדבר, כי סחורה הוא מוביל ומעביר המכס.  והנה מלבד החרפה אשר נשא האדון מעביר המכס עוד דרוש דרשה ממנו הממשלה עונש כסף מרבה להכיל, כי היה מספר הסחורות רב מאוד ותשלומי העונש עלו למעלה ראש, ותקצר נפש האדון בצרתו זאת עד כי לא יכול עוד כלכל.  ויהי בהתייצבו למשפט ויען ויאמר: 'אמת, גדול עווני מנשוא וכלימה תכסני, אבל ידוע תדעו, כי הסחורה לא לי היא, כי אם ליהודי פלוני אשר שכור שכרני להביאה לו, ועתה לא עלי לשלם כסף העונש, כי אם ליהודי ההוא בעל הסחורה'.  ממילא מובן, כי כאשר נקרא היהודי וישאלו את פיו, ענה ואמר: 'לא היו הדברים מעולם, ואין אתו יודע עד מה וכי מתאנה האדון לו למען הצל את נפשו'.  ויהי כשמוע האדון, כי כיחש לו היהודי בפניו ועדים אין לו, ויאמר: 'בזאת ייבחן הדבר, הנה אתנו פה מקרוב שני צדיקי היהודים, אנשי-אמת ויראי-ה', הרב ר' משה מסאווראני והרב ר' רפאל מבירשאט.  לא אפונה, כי יודעים הם את היהודי פלוני ומערבו ומסחרו, ולא ייכחד מהם כי הסחורה הנמצאה במרכבתי לא לי היא כי אם לו, ועתה יישבעו-נא שני הצדיקים ויגידו למי הסחורה'.

אומרים, כי הרב ר"מ מסאווראני, אשר היה למדן גדול ויודע לטהר השרץ בק"ן טעמים, הורה היתר להציל את היהודי, אשר כבר כלתה פרוטה מכיסו, אבל לא כן ר' רפאל מבירשאט.  הוא נקט בפניו ויבך בכי תמרורים ויפול אפיים ארצה ויזעק זעקה גדולה ומרה: 'האנוכי אשר מעולם לא יצא דבר שקר מפי ונשמרתי מכל מלה הדומה לשקר, אעשה היום בנפשי שקר לעת זיקנה ושיבה ואשבע לשקר? חלילה לי! טוב מותי מחיי.  אנא ה' אל אמת! קח את נפשי, אמותה הפעם!' – ויגוע וימת.

אלה תולדות איש צדיק תמים, דובר אמת בפיו ובלבבו.  אם אמנם לא רבה חכמתו ובינתו הסתתרה, אבל צדקתו ותום דרכו לו לכבוד ולתפארת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה