_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חזון עובדיה: רבנו עובדיה ירא מברטנורא[1]

פנחס מרדכי בן צבי גרייבסקי

לתוכן הענינים

 

רבנו עובדיה ירא מברטנורא ז"ל, למלאות ארבע מאות וחמשים שנה לעליתו לירושלם : כולל תולדותיו ופעולותיו על שדה התורה והארץ ופתשגן הכתב בשנת רמ"ח, המתאר את ירושלם באותה התקופה

 

כל חובב, כל עולה לעי״ק ירושלם ת״ו, יקר לנו מכל יקר.  ומעמק לבבנו וממצאות נשמתנו אנו קוראים להם: ברוכים הבאים בשם ה׳ ברכנוכם מבית ה׳!

 

חבה יתירה נודעת לנו לאותם החובבים, חלוצי הישוב העברי הראשונים שבראשונים, בני עליה שעזבו במיטב שנותיהם את ביתם ואת משפחתם, את כבודם ורוב עשרם, ועלו ובאו לירושלים עיה״ק.  לחונן את עפרה, לבנות את הריסותיה, להקימה משפלותה ודלותה ולחדש בה את ישובה היהודי כימי עולם וכשנים קדמוניות

 

ועל ככה, יהי זכרם לברכה

אלה הגאונים, זרובבלים האחרונים!

 

ואחד ומיוחד שבהם שעלה לעי״ק ירושלם בשנת הרמ״ח ליצירה, הוא מרן הגאון, החובב ציון

רבנו עובדיה ירא מברטנורא זצ״ל,

שהצליח בעליתו ועשה תקונים לישוב הירושלמי בחמר וברוח, ובהערצה רבה אנו מעלים את זכרו היקר ביום הזה, י״ג ניסן, שבו הופיע בשערי ירושלים לפני ארבע מאות וחמשים שנה.

 

יהי זכרו ברוך ומבורך לעד בעמנו ובארצנו

 

היחיד

חוברת קטנה מוּצאת לזכר עליה מלפני ת״ן שנים.  לזכר עליה של יחיד.  זה היה רבינו עובדיה ז״ל מברטנורא, בעל הפירוש הלמדני-העממי למשנה.

ועשיר היה האיש.  רב-נכסין לא רק ברוח אלא גם בחומר.  ועזב את מולדתו ונדד מספינה לספינה ומחוף לחוף עד הגיעו לקהיר, ועל דבשת הגמלים עשה את הדרך הארוכה מקהיר ירושלימה.  שם הגיע ערב ערב-פסח בשנת רמ״ח.  לפני ת׳׳ן שנה.

הוא מצא את קהלת ירושלים חרבה כמעט עד היסוד.  גדול עוד יותר היה החורבן הנפשי.  גזל ושוד מלאו את הקהלה הקטנה.  רבים עקרו, ברחו לא מפני ישמעאל כי אם מפני ישראל.

עם בואו חל מפנה.  אחד-אחד מתלקטים ובאים.  עין המלכות לטובה על השארית.

הוא המכשיר את ירושלים לקבלת העליה של גולי ספרד.

הוא הדורש לפני הקהל פעמים בחודש – בעברית, ״כי רובם מבינים בלשון הקודש".

דרשותיו מושכות את הקהל ״והנני להם כשיר עגבים יפה-קול ומיטיב-נגן״.  משבחים ומהללים את דרשותיו אך ״ועושים אינם עושים אותן״.  מנגינה עתיקה-עצובה לכל המוכיחים בשער.

פה בירושלים הוא שוקד על פירושיו, משכללם, מתבונן לאשר מסביב, מכניס מלים ערביות לתוכם.  פועל בשקט, בונה בשקט.  עשר שנים.

 חִנוֹ גם על הישמעאלים והוא מעיד:  ״מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה.  הלכתי בכל הארץ לארכה ולרחבה ואין פוצה פה ומצפצף״.  והוא בא לרעיון מדיני נועז אשר לא שמענו כמוהו מפי אחר:  "אם היה בארץ הזאת איש נבון וחכם (מן היהודים) בהנהגת המדינות היה שר ושופט גם ליהודים גם לישמעאלים".  "אבל אין בכל היהודים אשר במחוזות אלו חכם-חרשים ונבון-לחש"...

אך בראותו נצני המפנה רוחו מתחזק בקרבו והוא אומר:  ״אולי ישר בעיני האל ותשוב ונבנתה על תלה וארמון על משפטו יכונן״.  כזה הוא מראהו של הפרשן הגדול, של ראש הרבנים בירושלים בימים ההם.

*

איזה קו של תמימות ופשטות מתוח על אנשי השם עובדיה בישראל.

הנה עובדיה אשר על-הבית אצל אחאב והליכותיו עם אליהו הנביא.  הנה הנביא עובדיה אשר בתרי-עשר.  והנה רבנו עובדיה מברטנורא.

הוא קם ועוקר עצמו מאיטליא, עובר ארצות וימים ומתישב בירושלים, מניח את היסודות להתחדשותה, עוזר בממונו ובנפשו, עורך מכתבים לגולה והכל בתמימות ובפשטות.  איזו הרמוניא נפשית, שהיא אולי מושפעה בלא-יודעים מן הרוח של ימי הריניסנס, חופפת עליו.

הוא עולה ירושלימה בפשטות ולא בפתוס.  אין לבו הומה כים.  אין הוא שר כר' יהודא הלוי.

הוא עולה כבעל בעמו.  כבונה בית לעצמו.  הוא אינו אומר ״זכרה לי ד׳ לטובה״.  אינו מחזיק טובה לעצמו.  אינו רואה עצמו במדרגה גבוהה.  תום וענות-נפש.

*

טוב הדבר אשר עשה ר׳ פנחס היקר בהוציאו את המחברת הקטנה הזאת לזכר עליתו.  מחברת זו היא עכשיו כדבר בעתו.  הוא צרי למכאובנו.  היא לא רק מלוי חובת כבוד ליחיד גדול:  היא למעלה מזה.  היא הוראת-שעה.

מי מאתנו אינו מדבר היום על מהפכה חדשה בכל מעת-לעת חדש?  מי מאתנו אינו רואה קץ-הקצים בכל כ״ד שעות?  והנה כל אחד מאתנו יכול ללמוד לקח מאיש ברטנורא.

הוא מצא את הארץ בשפלותה ובחורבנה.  והוא נגש לעבודה,  בשקט ובלי שפת יתר.

לפניו תפקיד אחד:  ירושלים.  הוא עוד לא חלם על גאולת הארץ.  הוא רצה לחזק לפי שעה את הנקודה המרכזית:  ירושלים.  אם יש נקודה מרכזית עומד לבוא גם ההיקף.  הוא ידע:  עתידה ירושלים להתפשט בכל הארץ.

כיום התפקידים מרובים לאין שעור.  הנה תפקיד ההתגוננות.  הנה תפקיד הביצור הכלכלי.  והנה ראשית כל תפקיד גאולת הארץ, האדמה, הקרקע, היסוד.  שטח לשטח ואיזור לאיזור.  תפקידה של הקרן הקיימת לישראל.

גדלו התפקידים אך השיטה אחת היא:  גאולה, בניה, בעמל, במאמצים, אבל בשקט, בלי שפת יתר, בדרכי כבוד, בשליטה על עצבים.  לב ללב, חוג לחוג, צבור לצבור עד היות לכל העם לב אחד.  דונם לדונם, שטח לשטח, איזור לאיזור, עד היות ארץ ישראל לעם ישראל.

עם ה״הסכם״ שבין הקרן הקיימת ובין ״המזרחי״ ירבו גם החרדים בעם לעבוד לגאולת הארץ.  והיה המעשה שלם!

450 שנים.  ארוכה הדרך, אבל ארוכה גם שורת ההישגים!

ר' ב.

 

הרע״ב בירושלם

א.

המעשה אינו כה פשוט ושכיח, שרב נכבד וכביר השפעה בחוגו, המקובל בסביבתו כאיש מורם מעם, ישכים קום ביום בוקר בהיר, יפרד בחפזון מבני ביתו היקרים, יעמיס את צרור חפציו על השכם ויפליג לארץ האבות החרבה.  בצעדו הנועז הזה הראה בעליל, כי כחות טמירים מפעמים בחובו, כחות יצירה תוססים שטרם באו לידי גלוי, ואת אלה גמר אומר להקדיש לשם ממוש רעיון נשגב, בעשותו את העיר הנדחת למנצחת, נקודת אורה ותפארה לגולה, ולקומץ האנשים החיים בצלה,

על גדולתו בתורה ובחכמת היהדות, יעידו חבוריו המעטים אשר הגיעו לידינו, שכל אחד קובע ברכה לעצמו, ועל כלם יתברך ויתהדר פירושו על המשניות, אשר הקנה לו שם עולם בכל תפוצות ישראל;  ועל ערכו האישי, החברתי והמוסרי, כמנהיג עם ועומד בפרץ, מיסד ישוב ומחיה מולדת שוממה, תוכן אגרותיו ששרדו ממנו, דיו, כדי לקבוע על פיו את תכונותיו האצילות, את הנהגתו הנבונה והמחושבת, וכל מה שעשה בירושלם ת״ו לטובתם ולתועלתם של תושביה ואזרחיה.  רגש הצער העמוק כים, שחלחל בלבו באין הרף, בגלל עזבו את אביו הישיש בערוב ימיו לא ירפהו, וכדי להרגיעו מעט קט, יספר לו מכל הקורות אותו בדרך מסעו, משאו ומתנו עם הסביבה, וזכה, כי חומר נבחר זה נשמר בחלקו, למען יהיה לעינים לכל חוקרי ירושלם עיה״ק בתקופת המעבר, לפני גירוש ספרד ולאחריו.  נראה הדבר, כי מפי הנגיד ר׳ נתן הכהן שולל, שמע לראשונה על הזקנים והמלשינים והמוסרים, שמכרו את כל ספרי התורה לערלים למען יוליכום אל גוי רחוק, והמעילים והפרוכיות והרמונים של כסף וכלי הקודש", עם כל זאת לא נפלה בו רוחו וידיו לא רפו, אלא המשיך את מסעו באין מפריע, עד שהגיע למחוז חפצו.

אגרתו הראשונה, מכילה תאור רב מוראים ממצבה המוסרי הירוד של ירושלם בעת ההיא, ולדאבונו, בכל אשר הניח כף רגלו, נגזר עליו להתקל, ולגלות דופי ורקבון ועלבון אין קץ.  מתוך הכרח, נעשה קובר מתים בעיר המקודשת, הואיל ״ולא נמצא בה נושאי מתים והולכים אחרי המטה, ולולי הנשים הצובאות ללכת, וקצת מבעלי תשובה מהאנוסים, היה המת מוטל זמן רב באין קוברים, כי אנשי הארץ עצמה, לא יחמלו ולא ירחמו".  במקום אחר יספר, "שעדים פסולים נמצאים בירושלם לרוב מכל הגויים, כי במשפטם אין חוקרים, ואין צורך לומר שאין משביעים את העדים אלא מיד פוסקים את הדין על פיהם".  מתוך הרצאתו הענוגה הנוגה, עולה ובוקע טעמה של הדלות האיומה בתוככי ירושלם בבואו להסתופף בשעריה,...  עת שרבים מבני ישראל מתו, כי יום או יומים לפני מותם שאלו לחם ופורש אין להם, ורבים אכלו את עשב השדה והיו הולכים כאיילים למצוא מרעה".  עוד יודיענו, כי ״יש בכל הגלילות האלה, מוכסים יושבים בדרך בהרים ובגבעות,...  ולוקחים מכס מהיהודים כרצונם, ואין מוחה בידם".  אין הארץ אוכלת יושביה חלילה, ואולם ״רוב האנשים הבאים לירושלם ממדינות רחוקות נופלים על המטה לסבת התחלפות האויר בה, והשתנותו מרגע לרגע, מקור לחום ומחום לקור".  עובדות אלו אינן עשויות לטשטש במשהו את חבתו העזה לארץ, לעיר אלקים המושפלת עד שאול תחתיה, כי אם להפך, על ידי תארו את המציאות האפורה לאביו, יעמידהו על ההכרח, שבנו הכותב מצווה מאת ההשגחה העליונה להקריש את עצמו כליל, להבריא אותה מתחלואיה, ויחד עם זה לקומם בה את הריסות עברה המפואר.  בזה ראה תעודתו בחלד, עד התפרסם ״לאיש נורא תהלות, הנשא והנעלה, מאור הגולה, אביר הרועים, מלמד תורה ומצוות לכל דורשיו״, כעדות תלמידו, הנוסע האלמוני בשנת רנ״ו.

 

ב.

לעג הגורל הוא, כי הרע״ב ז״ל, אשר התמסר מלב ונפש להבטיח את מנוחתם של שוכני עפר, כל ימי שבתו בירושלם, ודאג לשמירת שרידיהם באופן הוגן, שהמערה בה נטמן בעצמו תמצא במרחק מה ממרכז שדה בית העלמין היהודי במורד הר הזיתים נגבה, הגובל עם מוצא נחל קדרון והשלוח, אזור הידוע לכל בשם ״כפר סילוואן".  בין הראשונים המזכירים את מקום קבורתו נמנה הר״מ בן חביב, שבספרו ״גט פשוט״ דף פ״ז רשם, כי הרע״ב קבור במערה אשר בשפולי הר הזיתים אצל מי השלוח בעה״ק ירושלם ת״ו.  הרב חיד״א שסמך עליו, באין ספק בקר במקום ונוכח באמתות הידיעה.  הרא״מ לונץ, שאסף ציוני מצבות הזכיר במאסף ירושלם כרך א, עמ' 113, כי מקום קבורתו במערה קטנה אשר לרגלי הר הזיתים סמוך לכפר סילוואן, מנגד למי השלוח, ועל פתח המערה חקוק ״עובדיה״.  לשעבר הרבו ראשי הקהל בירושלם לרכוש שטחי קרקע לבית עלמין בכל אשר הזדמן להם, ואין לפקפק, כי המערה הצנועה הזאת שבה נטמן הרע״ב ז״ל, נכללה באדמת היהודים.  לפי המסורת הרווחת בעם, קבורים בה ר׳ קלונימוס בעל הנס, ר׳ מרדכי בן הלל אשכנזי הנודע בשם המרדכי, ורבנו עובדיה.  בדורות האחרונים, נהגו בני ירושלם לערוך תפלות במערה הזאת, ועם שבוש הדרכים נשללה מרבים האפשרות לגשת אליה.  העדר הטפול המתמיד בשטחי קרקע אלה גדורם בצורה הולמת, וקביעת גבולותיהם באופן מסוים ומוחלט, הביא לידי כך שלעתים קרובות היו השכנים תושבי הכפר הסמוך משמידים מצבות מעל הקברים ומשתמשים בהן לצרכי בנין, מדרגות וספי חלונות, ובהמשך העתים ״מנקים״ חלקות שלמות ורחבות ידים, בלי להשאיר עליהן כל עקבות...  ומעבירים אותן לרשותם.  אלה הם מעשים רגילים שאינם עושים רושם, העלולים להשנות ולהמשך, בפרט עתה בהשתנות היחסים בין שני העמים.  כך עלה לה למערה הנ״ל, שבסוף מלחמת העולם כללוה תושבי כפר סילוואן באחוזותיהם, בערו את הכתובת העברית אשר עליה, שהיתה בולטת ונראית לכל, ו״אותו האיש״ הערבי האלמוני, שזו נפלה בחלקו וידע את רגשי הצער והעלבון של בעליה האמתיים, תבע תחלה תמורתה פצויים בממון שלא נתנו לו, ובהנוח עליו הרוח...  ראה לטוב ולנכון לסדר בה מזבלה, ומקום משכן לחמורו המזוהם.

אי שם, באחד הארונות המאובקים של העדה הספרדית, נשמרה עד הזמן האחרון כתובת, שהועתקה בשעוה מעל המערה הנ״ל, וזכור אזכור אותה בודאות ובבהירות, כאילו זה עתה ראיתיה, ולעיני עוד מתחבטות ומתבלטות אותיותיה העמוקות המאורכות ״רבנו עובדיה״.

מ. ד. גאון

 

תולדת הגאון החובב העולה

מפרש המשנה וראש וראשון לציון וירושלים

רבנו עובדיה ירא מברטנורא זצ״ל

כי שם ״רבנו עובדיה״ אקרא הבו גדל לגדולתו ורוממותו.

חובבים ועולים שונים היו לנו בתקופות הראשונות.  חובבים ולא עולים, עולים ולא חובבים.  אבל היו חובבים ועולים גם יחד.  נאה דורשים ונאה מקימים.  ואחד מן ״החובבים העולים״ האלה, מצוין בכשרון ובמעשה, היה רבנו עובדיה ב״ר אברהם ירא[1] מברטנורא.

נולד בצפון איטליה שנת ה״א קע״ח ליצירה.  אחד מרבותיו המובהקים היה רבי יוסף קולון, הרב הצרפתי, הידוע בשם מהרי״ק, שהרביץ תורה בדור ההוא, במנטובה אשר בלומברדיה, והזכירו בתשובותיו סי׳ ע.  גם הרדב"ז מזכיר אותו בתשובותיו, ואומר עליו, שהיה מפורסם בחכמה, וראש לכל ״רבני ירושלם״.

הוא היה פרשן ופיטן, ביחוד הצטין והפליא לעשות בפירושו על ששה סדרי משנה, הידוע בשם ״פירוש הרע״ב״ שנתקבל בכל תפוצות ישראל לבאור מושלם ומספיק על המשנה.

שום דבר לא הכריחהו לעזוב את חייו העשירים והנעימים בעיר מגוריו, אהבת אחים, ובית אבא היקר לו מאד, ורק ״חבת ירושלם״ היא היא שמשכה אותו אל ארץ אבות קרית דוד. 

נסיעתו בים וביבשה ארכה לו זמן רב.  ״באניות ויניציה לא היה יכול לנסוע כי גזרה יצאה אז מאת זקני ויניציה שלא לקבל באניות יהודים העולים ירושלימה ויהודי שירד באניה ונודע שהוא נוסע לעה״ק יטילוהו הימה.  – סבת הגזירה הזו, היה סכסוך בין יהודים ונזירי הפרנציסקנים שהחזיקו בקברי מלכות בית דוד.  היהודים רצו לקנות את הקברים מידי הממשלה, וכשהנזירים עוררו רעש גדול לקח השלטון את הקברים לידו, ועדיין הוא מחזיק בהם עד היום הזה.  הנוצרים הפיצו אז שמועות כוזבות שהיהודים אומרים לקנות את הר הבית ואת קבר ישו, וכדומה שמועות שוא, שגרמו לגזרה הנזכרת שהכבידה מאד את הנסיעה לא״י בפרט על יהודי גרמניה וצפון איטליה.  (ד״ר א. י. ברור).  ולכן הלך לרומא, לנאפולי, לפלרמו וכן הלאה עד שבא מצרימה.  על דבשת הגמלים נסע מקהיר עם שיירה לחוג את חג הפסח בירושלים, וביום י״ג ניסן שנת רמ״ח לאלף הששי עמדו רגליו בשער העיר, עיר חפצו ומשאת נפשו ירושלם הקדושה.

נורא מאד היה אז המצב בירושלים בחמריותה ורוחניותה.  באחד ממכתביו הוא מתאר את ״ירושלים השוממה והחרבה";  כארבעת אלפים איש יגורו בה, וביניהם גם שבעים משפחות יהודים, והם הדלים והעניים בכל גרי העיר.  עניותם ודלותם לא יתוארו עלי גליון, היוקר האמיר למאד, והאיש אשר יקנה לחם בעד ״דראכמע״ לא ישביע רעבונו, יהודים רבים מתו מרעב, ורובם החיו את נפשם מעשבים ודשאי האדמה.

הזקנים הידועים ו״בעלי המוכסין" לא נגעו בו לרעה, ובמעלת נפשו היקרה קנה את לב הבריות לאהבה אותו.  כל העם רץ לבית הכנסת לשמוע את דרשותיו שהיה דורש ״בלשון הקודש״.  ולא בלבד בתורתו ובכח דבורו כי אם במצבו החמרי הרים את כבוד ירושלים, ולקח על שכמו את עבודת הצבור ומלאכת בנין הישוב, ותהי קהלת ירושלים מסודרת לתורה ולתעודה, ישיבות ובתי חסד שונים.

לא חשך עמל מנפשו לעבוד ולפעול לטובת העם ובתוך העם.  קרו אז מקרים בירושלים שחסרו גברים להביא את המת לבית עולמו, ונשים נשאו את המטה, ולא נמנע מלהשתתף בקבורת מתים ונשא גם את המטה, והרב עובדיה מברטנורא בעצמו היה לקובר מתים. 

אחרי גרוש ספרד נתוספו יהודים שבאו להתישב בירושלים, ויהי אז לעסקן הצבור, ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים, מחולל ומיסד בית חולים, חברות ומוסדות צדקה שונים, עושה ומעשה, נותן משלו ומזכה לאחרים לתת.  ממצרים ותורקיה באו מדי פעם בפעם תמיכות הגונות לידי הרע"ב בעד היושבים לפני ה' בקרית חנה דוד ואחד התומכים הגדולים לה״ישיבה״ של הצעירים החדשים שבאו לשאב ממעין הנובע – היה הנגיד ממצרים ר' יצחק ב״ר נתן שולאל.

הרע״ב הסיר ה״מס" מהתושבים וביחוד מן החכמים, הרבנים הגדולים שהיו בחברתו שמרו מכל משמר תקנותיו ומפעלותיו.

ורוח של חן וכבוד עברה אז על פני ירושלים;  מארצות רחוקות פנו אליו בעניני דת ודין, וכיהודים כישמעאלים כבדוהו והוקירוהו, ורבים – פחדו מפניו.

נוסע אלמוני שבא לא״י בשנת רנ״ו מספר עליו כדברים האלה:

״והאיש גדול מאד, ועל פיו ישק כל הארץ ובלעדיו לא ירים איש את ידו ומקצוי הארץ אליו גויים ידרשו ואחרי דבריו לא ישנו.  גם במצרים, בבל, ובכל הארצות האלה יגזר אומר ויקם לו ואפילו הישמעאלים מכבדים אותו ויראים מפניו, והוא ענו ושפל רוח עד מאד ודבריו ערבים ודעתו נוחה עם הבריות וכל עמים יאשרוהו ועליו יאמרו אין זה ילוד אשה״.

ר׳ שלמה מאורבינו אומר כי רבנו עובדיה היה ממשפחת ״ירא״ וקורא אותו שר וגדול ליהודים.  בשתים עשרה שנה שישב בירושלים הרים אותה למעלה עליונה, ואפשר לאמר כי הוא הוא שהכשיר את הקרקע לישוב הספרדי;  הוא הוא המחולל והמיסד של ישוב אחינו הספרדים בירושלם.

שנת ויום פטירתו אינם ידועים לנו.  מקום קבורתו, במערה, בשפולי הר הזיתים שהחזיק בה אחד הפלחים מכפר סילוואן, ממעל לפתחה חקוק השם רבנו ״עובדיה״.

פנחס בן יאיר

 

הרב חיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים

רבינו עובדיה מפרש המשניות תלמיד מהר״י קולון כמ״ש בשרש ע׳.  וכתב הרדב״ז ח״א סי׳ ק״ח שהיה ראש רבני ירושלם ת״ו.  וכתב הרב גט פשוט דף פ״ז שהוא קבור במערת שיפולי הר שאצל מי השילוח בעיה"ק ירושלם ת״ו.  וראיתי פ׳ ממנו ז״ל על רש״י על החומש פשוט כ"י.

ברטנורא היא עיר ברומניא ורבינו עובדיה נקרא על שמה.  ויש פתשגן הכתב ששלח רבינו עובדיה מעה״ק ירושלם ת״ו לאביו וראיתי העתק ממנה את שיש בה ידיעה בכל פרשת העבור עובר ארח ועל מקראיה מכי נפיק מבי מר אביו עד בואו לעה״ק ירושלם ת״ו.  ובא דרך הארגיפילאג״ו בים עד נא אמון ומזכיר מקהל אליהו זכור לטוב אשר בנא אמון והלך למצרים.

ויספר לאביו, כי היה ספר עזרא במצרים הישנה נורא מאד, ובא אורח אחד מערבי ונתן שחד לשמש בית הכנסת ולקח הס״ת מהתיק והוליכו דרך אניה בלב ים ובעוה״ר עמד עליו נחשול של ים גלי עמיקתא ומסתרת״א וסתרוה לספינתא ואיש יהודי טב״ע ביקריה הס״ת עמו וכל אשר לו תהומות יכסיומו וכל ההולכים עמו וכל רכושם ירה בים.  ושמש בית הכנסת שנתן את ס״ת מת בתוך השנה ולא נשאר שם כי אם התיק.  האריך לספר מים סוף והר סיני ובא דרך המדבר עד עזה.  אף הוא ראה בית שהפיל שמשון בכחו ויבא עד חברון והכיר מבחוץ מערת המכפלה.  והן כל יקר ראתה עינו בדרך אפרת מצבת קבורת רחל אמנו ע״ה.  ובא לירושלים עה״ק וגם היום בחרבנה ארץ זבת חלב ודבש.  ואסיפא דמגילתא ישלח דברו ודבר דבר על לב אביו וכו'.  וכל זה היה בשנת רמ״ח ולא רציתי לכתוב מענין הדרך כ״א ענין זה של ספר עזרא שהוא חידוש גדול.  ובהיותי בארץ מצרים הייתי בק״ק של מצרי' ישנה ובמקום גבוה שאין היד שולטת אומרים ששם ס׳ עזרא, וזה המקום נראה שהיה בו פתח וסתמוהו.  והמון העם אומרין שמי שיגע בספר הקדוש מסתכן למות באותה שנה או חדש, לכך סתמו הפתח.  וחכמים אמרו בלחישה ששמעו שהסירו הספר משם ואיננו.  ועתה בראותי דברי רבינו עובדיה הנאני.

הרב בעל סדר הדורות כותב:

ר׳ עובדיה המון מברטנורא פירש המשניות (וחבר ס' מקרא קודש) בארץ מולדתו איטליא והשלים בארץ הצבי ומת שם שנת ה״א ר״ץ (שלשלת הקבלה ס״ג ב). קבורתו בעמק יהושפט גלילות א״י.

ערבוב וחלוף שמות יש כאן.  ר׳ עובדיה המון היה בא׳ של רבנו עבדיה וחי בצפת בשנת שכ״ו, כנראה מכ״י הנמצא באוכספורד, וז״ל:  אלו דברי הצעיר תולעת ולא איש עבדיה המון בן לא״א החכם השלם כמוה״ר זכריה זל׳׳ה מבני בית ברטנורא, מקום מרנא ורבנא הרב כמהר״ר עבדיה זל״ה דודי אשר חבר פי׳ המשניות והאיר עיני כל ישראל בפירוש הזה.

ספרו ״מקרא קודש״ על מגלת רות נדפס בויניציה.

 

תפלה לרבנו עובדיה[2]

עיני תמיד אליך ה׳,

עיני ולבי לך כל הימים

לישועתך קויתי ה׳.

 

בך בטחתי מלך עולמים,

שמוע נא תשמע צעקתי

דיין אלמנות ואבי יתומים.

 

דרך אמונה לנגדי שויתי,

הדריכני בנתיב מצוותיך

לישועתך ה׳ קויתי.

 

ימלא אז פי תהלתך,

[א]לי צורי סלעי ומגני

קויתי ה׳ לישועתך.

 

הרב כבסני מעוני

ומות אל יהי במַחֲנִי

למענך ולא למעני.

 

יה אליך נשאתי את עיני

נא תשמיעני ששון ושמחה

לפרקנך סברית ה׳

 

רחום כי עמך הסליחה,

נקני מכל חט[א] וגם אשמה.

ונסו כל יגון ואנחה.

 

אנא עליון הבה נתחכמה

איש נא אל יבוז לשכל מלי

אקנה שם טוב חיים חן ועצמה

אשירה לד׳ כי גמל עלי.

 

פתשגן הכתב

מכתב מירושלם מחדש אלול רמ״ח

מאת מרן הגאון רבנו עובדיה מברטנורא אל מר אביו ז״ל

.....ובשלשה עשר לחדש ניסן רמ״ח לפ״ק בצהרים עומדות היה רגלנו בשערי ירושלם, ושם בא לקראתי אשכנזי אחד אשר נתגדל באיטליא״ה שמו ר׳ יעקב רם קולומאנו והביאני אל ביתו ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח.  וירושלים רובה חרבה ושממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב, והעם אשר בה כפי מה שספרו הם כארבעת אלפים ב״ב, ומן היהודים נשארו בה שבעים ב״ב מדלת העם אשר אין להם מחיה, וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו, ואשר ימצא לו לחם לשנה אחת הוא נקרא עשיר במקום הזה.  ולעת כזאת יש בתוכה אלמנות רבות זקנות וגלמודות אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות שבע נשים כנגד איש אחד, ועתה הארץ שלוה ושקטה.  כי נחמו הזקנים[3] על הרעה אשר עשו, כי ראו כי אזלת יד נשארו דלים ומדולדלים יותר ממה שהיו בתחלה, והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ ומכבדים ומנשאים אותם ומרבים להתנצל על כל הרעה שעשו באמרם כי הם לא יבקשו רעה אלא למי שירצה להשתרר עליהם, ועד היום הזה לא אוכל לומר שעשו עמדי רע ורק טוב ובמישור הלכו אתי וברוך השם יום יום.

אמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה, והלכתי בכל הארץ לארכה ולרחבה ואין פוצה פה ומצפצף, והם מרחמים מאד על איש נכרי ובפרט למי שאינו יודע הלשון.  וכי רואים הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל.  ולפי דעתי אם היה בארץ הזאת איש נבון וחכם בהנהגת המדינות היה שר ושופט גם ליהודים גם לישמעאלים.  אבל אין בכל היהודים אשר במחוזות אלו חכם חרשים ונבון דבר להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כי כולם אנשים מדבריים שונאים את הבריות ואין עיניהם ולבם כי אם אל בצעם.

נעשיתי קובר מתים בירושלים כי לא נמצא בה נושאי מתים והולכי אחר המטה וכבר היה מעשה באשה אחת שמתה ונשאוה לקבורה ובחצי הדרך עזבוה והוכרחו לקרוא לנשים שתבואינה ותשאינה כי לא היה עמנו איש ולולי הנשים, רבות הצובאות ללכת אחרי המטה וקצת מבעלי התשובה מהאנוסים, הנה היה המת מוטל באין קוברין כי אנשי הארץ עצמה לא יחמלו ולא ירחמו.

ורעה חולה ראיתי בארץ הזאת ורבה היא.  כשיחלה איש נכרי כל אוהביו יראו מגשת אליו ולהכנס בביתו פן יעלילו עליהם הזקנים שגנבו או שמו בכליהם כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו כעל מטר שימותו הגרים הבאים בארץ למען יירשום כי הם אומרים שהם גזברים על ההקדש וממון הנכרים שאין להם יורשים נכסיהם להקדש, ורוב האנשים והנשים הדרים בירושלים הם גרים הבאים מארץ רחוקה ואין להם יורשים ידועים בארץ.  וגם לפי משפטי המדינה נכסיהם למלך אך הם חולקים עם הישמעאלים ושרי הארץ ועושים כרצונם.  וכאשר ידעו באיש שהלך לבקר רעהו לפני מותו יעלילו עליו כי לקח מממונו או הטמין או קבל פקדונות מידו למען הציל אותו מידם, ויביאוהו לפני השופטים ויכוהו בשוטים עד אשר יתן אל פיהם או עד אשר תצא נפשו.  ובכל יום ויום נופלים ירושות אם מעט ואם הרבה להקדש ירושלם מזקנים וזקנות המתים פה ולוקחים הכל הזקנים ואומרים שפורעים החובות שעשו בשביל בנין בית הכנסת זה כמה שנים והחובות קיימים כי עדיין אומרים שיש להם חובות בגלל הדבר הזה יותר מאלף פרחים זהב.

ובית הכנסת של ירושלים היום אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזער תחת אשר היו בה לפי הנשמע יותר משלש מאות ספרי תורה ואין צריך לומר שאין בה לא מעילים של זהב ולא כלי כסף, הכל מכרו הזקנים.  ועש מהמעות כרצונם, ובית הכנסת של ירושלים בנוי על גבי עמודים וארוך וצר ואפל ואין נוגה לו כי אם מן הפתח ובתוכו בור של מים, ובחצר בית הכנסת קרוב לו מאד יש במה ומסקיט״ה לישמעאלים כי היה הבית ההוא בתחלה של יהודי אחד ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים נעשה ישמעאלי.  וכראות אמו כי המיר דתו על הכעסים אשר הכעיסוהו היהודים מסרה את ביתה אשר בחצר בית הכנסת לבית חרפות של ישמעאלים ולעשות בו מסקיט״א להנקם מן היהודים, והוא אשר גרם את כל הרעה אשר באה להחריב את בית הכנסת ולאבד את כל ממונם של היהודים יושבי ירושלים, וכמעט אבד זכר ישראל מלשבת עוד בירושלים לולי ה׳ שנתן אותם לרחמים אז בעיני המלך ושריו ועבדיו ולכל עם ארצו, צוה לבנות את הבית כבתחילה ולרומם האחרון מן הראשון.  והחצר אשר בו בית הכנסת גדול מאד ובתוכו בתים רבים וכולם הקדש מהאשכנזים והאשכנזיות אלמנות יגורו בו.  וחצרות רבות היו בירושלים ברחוב היהודים כולם של הקדש וכולם מכרו הזקנים ולא נשאר בם אחד רק ההקדש מאשכנזים לא יכלו למכור, כי חק לאשכנזים הוא חק עולם ואין לעניים אחרים חלק בו.

 

שכונת היהודים ורחובות העיר

רחוב היהודים ושכונתם היא גדולה מאד והם יושבים בציון, ובתים רבים היה להם וכולם נהרסות ונשמות והיה תל עולם ואין בונה אותם, כי מדתי הארץ ומשפטיה שלא יוכל יהודי לבנות את ביתו ואת חצרו אם יפלו, שלא ברשות הממשלה ופעמים שההוצאה לקבל הרשות היא גדולה יותר משבח בנין הבית, וכל בתי ירושלם מצופות של אבנים ולא מתקרה ומעזיבה.

נמצא דבר טוב להשם אלקי ישראל בירושלים.  התפלה אשר יתפללו בכל יום בסידור נפלא לא ראיתי כמוהו.  בכל יום תמיד ואפי' בשבת משכימים קודם עלות השחר שעה או שתים ואומרים שירות ותשבחות עד שיאיר היום ואומרים קדיש.  ואח"כ שני חזנים הקבועים אומרים ברכות התורה ופרשת התמיד וכל הזמירות בנועם ובתחנונים וגומרים קריאת שמע עם הנץ החמה כותיקין ובכל יום ובכל תפלה שיש בה נשיאת כפים הכהנים נושאים כפיהם בין בחול בין בשבת, ובשחרית ובמנחה אומרים תחנונים ומזכירין שלש עשרה מדות בתחנונים גדולים ואין עושים הפרש בין שני וחמישי לשאר ימי השבוע אלא בהוצאת ס״ת בלבד, ואין בירושלים היום גילוי עריות וצחוק ושבועות שקר, ובעבירות שבין אדם למקום הם נזהרים ביותר, ואפילו הזקנים הם זריזים בתפלה ובשאר מצות שבין אדם למקום, ורואה אני, טבע כל הדרים בארץ מן העבר הזה להיות יראים את השם יותר מאנשי המחוז ההוא.  לא ימצא יהודי ולא ישמעאל אשר לבבו פונה היום מעם השם לצד מינות או לאמונה רעה ואין איש אשר יתעסק בפילוסופיא, יטה אחר דעות אריסטוטלוס וחבריו שם רשעים ירקב.  ובמצרים בא אחד מארץ מערב והתחיל להיות שורש פורה רוש ולדבר בפילוסופיא ודחפו הנגיד בשתי ידים והדיעות אשר הזכיר הרמב״ם בספר מורה הנבוכים מכת המג״זילה והאשע״ריא הם דיעות חכמי הישמעאלים.  לא ימצא בין הישמעאלים איש שיקלל אלקים או שיטיח דברים כלפי מעלה כאשר ימצא בין הנוצרים ולולי כי יראת השם נגד פניהם לא היה מן האפשר לגור מצד מיעוט ההנהגה המדינית ומעט הסידור ולבלתי היות נגד פניהם מורא של מלכות כלל.  גם אין להם משפטים ישרים, ומטים הדברים לאשר יחפצו, וכבר היה מעשה פה בירושלים בישמעאל שקם על אמו ושחט אותה כשחוט כבש בכעסו, וכאשר הביאוהו לפני השופטים אמר שמפני שכרותו עשה זאת ומיד דנו השופטים כי חטא זה תלוי ביהודים ובנוצרים כי הם לבדם העושים יין, ונענשו היהודים ששה פרחי זהב והנוצרים שנים עשר פרחי זהב והישמעאל יצא חפשי חנם.  וכאלה רבות עמם שלא נתנו ליכתב.  ועדים פסולים נמצאים בירושלים מכל האדם כי במשפטם אין חוקרים ולא דורשים העדים ואצ״ל שאין משביעין אותם אלא תיכף פוסקים את הדין על פיהם.  ואם היה משפטים כאלה בארצות העמים איש את רעהו חיים בלעו.

ירושלים על כל חורבותיה ושוממותיה יש בה ארבעה שווקים ארוכים יפים מאד לא ראיתי כמוהם והם בסוף ציון וכולם מכוסים עשוים כיפות ושם כל מיני סחורה וחלוקים כל אחד בפני עצמו שוק הסוחרים ושוק שמוכרים שם בשמים ושוק של ירקות ושוק שמוכרים שם כל מיני תבשיל ולחם, ובבואי לירושלים היה רעב כבד בארץ והיה אדם בינוני אוכל בכל סעידה דרה״ם אחד של לחם הוא א׳ בולו״ני כסף ישן שלנו ולא שבע.  והיו אומרים כי הקל הרעב לפי מה שהיה בתחלה בשנה ההיא ורבים מבני ישראל מתו ברעב כי יום או יומים לפני מותם שאלו לחם ופורש אין להם וממחרת נמצאים מתים בבתיהם, ורבים אכלו את עשב השדה והיו הולכים כאילים למצוא מרעה, ונשאר היום פה רב אחד אשכנזי לבדו אשר נתגדל בירושלים בענוה וביראת חטא לא ראיתי כמוהו והוא אורג כל היום וכל הלילה בעת פנותו מן הלמוד, וששה חדשים עמד שלא טעם טעם לחם אלא משבת לשבת ומאכלו היה ראשי לפתות ופסולת של חרובין לאחר שהוציאו מהם הדבש כי חרובין הרבה יש בארץ הזאת, ויריחו עיר התמרים הגיד לי איש נאמן שהיה בה, שאינה רחוקה מירושלים אלא מהלך חצי יום, כי אין בכל יריחו שלשה אילני תמרים.

ועתה אחרי קציר חטים כלה הרעב ובא השובע לעולם ת״ל, וראיתי פה בירושלים כמה מיני פירות שאינם נמצאים במחוז שלנו.  יש מין אילן שהעלין שלו ארוכים וגדולים יותר מקומת אדם ואינו עושה פרי בשנה האחרת וכן לעולם והענבים גדולים מאד יותר מהענבים של מחוז שלנו ולא נמצא פה שום גודגדניות הם צרי״זי ולא סורכי ולא לוזים ולא ערמונים, והמזונות בירושלים בזול גדול, וכן הבשר והיין ושמן זית ושמן שומשמים.  והארץ עדיין טובה ורחבה ושמנה אלא שאין שום ריוח מצוי ולא יקוה איש להרויח בשום חכמה ובשום מלאכה אם לא שיהיה רצען או אורג או צורף אלו ירויחו מזונותיהם ובדוחק.  ובעיר הזאת באים תמיד מכל לשונות הגוים ומאדום ומבבל ומארצות הפרי"טי יואנ״י.  הישמעאלים באים להשתטח לבית המקדש כי אימה גדולה וכבוד גדול נוהגין בבית המקדש.

 

בית המקדש וכתל מערבי

במקום בית המקדש לא יוכל שום יהודי לכנוס, ואף כי פעמים רבות רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עצים וצורפים לעשות שם בחרושת עץ ובכל מלאכה נמנעים היהודים לכנוס מפני הטומאה ולא ידעתי אם נכנסים הישמעאלים לפני ולפנים אם אין, גם חקרתי על אבן שתיה ששם הארון היה מונח עליה ורבים אומרים כי היא תחת כיפה אחת גבוהה ויפה אשר בנו הישמעאלים במקדש וסגורה תוך הכיפה ההיא, ואיש לא יבוא שם היינו אל מקום אבן שתיה כי היא כיפה גדולה מאד ועושר גדול יש בתוך המקדש לפי הנשמע, כי כל מלכים בונים בתוכו חדרים מצופים זהב, גם המלך המולך עתה אומרים שעשה בתוכו בנין יפה מהודר מזהב ואבן יקרה אשר לא נעשה כן לכל הממלכות, ושנים עשר שערים יש לבית המקדש עוד היום, ואותם שקורים להם שערי רחמים הם שני שערי ברזל סגורים למזרחו של הבית ואין נראין ע״ג קרקע אלא חציים וחציים טבעו בארץ, אומרים כי כמה פעמים בקשו הישמעאלים להוציאם משם ולא יכלו.

וכותל מערבי אשר הוא קיים עדיין ר״ל חלק ממנו, אבניו הם אבנים גדולות ועבות לא ראיתי כגודל אבנים ההם בשום בנין קדמון לא ברומי ולא בשאר ארצות, ובקרן מזרחית צפונית של בית שם פנה אחת מאבנים גדולות מאד ונכנסתי תחת הפינה ההיא ושם בנין גדול על גבי העמודים גדולים וגבוהים והעמודים רבים מאד עד שנלאתי מהלוך עד סוף כל הבנין ההוא כי רב הוא והוא מלא עפר אשר השליכו שמה מהריסת הבית, ובית המקדש עומד ע״ג אותם העמודים ובכל עמוד ועמוד יש נקב להכניס בו חבל, ואומרים ששם היו קושרים הפרים ואילים של זבחים, ובכל גבול ירושלים בשדות ובכרמים נמצאים תחתיהם מערות גדולות חצובות מערה לפנים ממערה.

 

הר הזיתים

ובהר הזיתים מערת חגי הנביא יותר מעשר מערות זו לפנים מזו, וכן מערת שבעים הזקנים אשר היא רחוקה מירושלים כאלפים אמה או מעט יותר היא מפוארת ביותר והכלל כי מבית ומחוץ בבתים ובשדות נמצאים מערות אין מספר ומי השלוח הם תחת ההר בעמק יהושפט ואינו נהר אלא כעין מעיין מים ומתגדלים בכל בוקר עד הצהרים ומאז ואילך מתמעטים והולכים תחת ההר ויוצאים אל מקום קרוב לשם שיש בו בנין גדול וחרב.  ואומרים שהוא מקום שבנה שלמה לעשות שם המטבע ועכשיו מעבדים בו העורות.  ועמק יהושפט הוא עמק קטן בין הר הבית להר הזיתים ושם קברות מהיהודים תחת הר הבית בשפוע והקברות החדשים תחת הר הזיתים והגיא ביניהם, וסמוך להם יד אבשלום ומערה של זכריה הנביא ע״ה ושם מתפללים בימי הצומות והולכים לומר קינות בכל ט׳ באב.

הר הזיתים הוא הר גבוה ושומם וזיתים בו מעט מזער, והעולה בראש הר הזיתים ועיניו מרחוק יביטו יראה סדום ועמורה אשר הם כאגם ומלח ואשר הלכו שם אומרים כי מלח על פני כל הארץ ההיא, ושאלתי על אשתו של לוט ואין מגיד דבר ממנה כי יאמרו כי כל הארץ תלי תלים של מלח והרבה נציבי מלח יש ולא יבחנו איזה מהם אשתו של לוט.

הר העברים אשר בו קבורת משה רבינו ע״ה נראה מירושלים, וכל עבר הירדן ארץ ראובן גד ומנשה בני עמון והר מואב והר שעיר כולם היום שוממין ואין בהם עיר בנויה ומיושבת כי הערביים השוכנים במדבריות באים ולוקחים הכל, ועד שערי ירושלים גונבים וגוזלים בדרכים ופורק אין מידם, כי מלאו את הארץ על כן היתה כל הארץ במקומות אלו מדבר שממה מבלי יושב ולא יעבד בה ולא יזרע.  ויריחו היום כפר קטן כעשרים או שלשים בתים.  וביתר אשר היתה עיר גדולה והיא רחוקה מירושלים מהלך חצי יום היא עתה נאות רועים ויש בה כעשרים בתים.  וכן כל הערים הגדולות שהיו מקדם עדיין שממה עליהם ומקומם ניכר אבל לא נשאר בהם יושב.

 

המוכסין

יש בכל הגלילות האלה מוכסים יושבים בדרך בהרים ובגבעות ואומרים שהם שומרים הדרכים והם נקראים בערבי גפאר׳׳י ופרעתי מחלקי לגפאר״י ההם כולם כמו דוקא״ט אחד, והיהודי הבא ממצרים לירושלים לא יצטרך לפרוע לירושלים בבואו אל העיר אלא כמו עשרה דינרי כסף, אכן הבא דרך יפו פורע דוקא״ט אחד זהב.  היהודים היושבים בירושלים חייבים ליתן בכל שנה ושנה מס קצוב למלך שנים ושלשים פלוציני (פלוריני) כסף ישן לגלגולת כל אחד ואחד משיצמח זקנו בין עשיר ובין עני, ופורעים לניאפ״ו הוא השר של ירושלים כי לא יוכלו הישמעאלים לעשות יין כי תועבה היא להם לפי אמונתם ופורעים בגלל הדבר הזה חמשים דוקא׳׳ט זהב זהו המס הקצוב ליושבי ירושלים שנה שנה האמנם גם הזקנים הפרנסים השחיתו התעיבו עלילה ובכל שבת ושבת אומרים שבאים עליהם הפסדות וחסרונות מזה ומזה ומכבדים לאשר יראה בעיניהם כאשר יחפצו ואשר לא יתן אל פיהם מכים אותו ע׳׳י גוי עד שיאמר רוצה אני.  ועד הנה עזרוני השם ולא שאלו ממני פרוטה ולא ידעתי מה יהיה באחרית.

 

אמונות שונות

בעלי חמש אמונות חלוקות של נוצרים יושבים היום בירושלם.  והם האדומים (קתוליקים) והיונים, והיקוניני, והעמלקים (ארמנים) והחובישי (אביסיניים) והם אותם של פרישטיר יואני.  וכל אחד ואחד מהם פוסל אמונתו של חבירו כדרך השמרונים והקראים עם הרבנים.  ולכל כת וכת יש חדר בפני עצמו בתוך הספולקר שהוא במה גדולה ומגדל בתוכו כעין קפנילו, אך אין בו פעמון, ושני אנשים מכל כת וכת יושבים שם לא יסורו ממנו.

ובציון סמוך לקברות מלכים יש במה גדולה לכומרים ד׳ פרנציש״קו ובשכבר הימים קברות המלכים ג״כ היה תחת ידם, ובא פה בירושלים אשכנזי א עשיר ובקש לקנותם מאת המלך ונתקוטט עם הכומרים ומהיום ההוא לקחו אותם מאת הכומרים והם עתה תחת יד הישמעאלים.  ויודע הדבר בווי״ניציאה כי היהודים הבאים מאדום גרמו לקחת קברות המלכים מתחת יד האדומים ואז גזרו לבלתי תת יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם, ועכשיו בטלה הגזירה ובכל שנה ושנה באים יהודים עם הגלי״אי וויני״ציאגי ועם הפלגריני עצמם, ואין מעבר בטוח וקצר כמוהו ומי יתן ידעתי זה בגלילות ההם כי אז לא התמהמהתי בדרך כל הימים אשר עכבתי שם כי בארבעים יום יבואו הגלי״א ולכל היותר מוויניציא עד הנה.

אני יושב היום בבית אדונינו הנגיד, כי הפקיד אותי על ביתו פה בירושלם.  ואני דורש לקהל פה פעמים בחודש.  בבית הכנסת בלשון הקודש כי רובם מבינים בלשון הקודש.  והנני להם כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן, ומשבחים מהללים את דרשותי ושומעים את דברי ועושים אינם עושים אותם, ועד כה לא עשו עמי תועה אף לא פעלו עולה הזקנים האלה, ומכל ההפסדות והמסים והעולים אשר מכבידים ושואלים מדי שבת בשבתו לא שמו עלי ולא שאלו ממני מאומה.  גם המס הקצוב לגלגולת אשר אין נקי ממנו לא רצו שאתן המס מן השנה הראשונה, ועד עתה בנס אני עומד השם יודע מה יהיה באחרית.  אני שמח בעמלי פה בירושלים ודבר אין לי עם אדם.  ואנו מתקבצים בקר וערב ללמוד ההלכה.  ושני תלמידי הספרדים לומדים אתי בקבע, ופה אתנו היום שני רבנים אשכנזים, ואולי תבנה ותכונן הארץ, כי שלח המלך מכתב וישימהו לחק עולם אשר לא יתן שום יהודי היושב בירושלים, כי אם המס המוטל עליו בלבד לשלם, יען אשר בתחלה היה חוק למלך מאת היהודים אשר בירושלים לשלם ארבע מאות דוקאט בכל שנה בין שיהיו יושביה מרובים, בין שיהיו מעטים והיו כולם נתפסים איש על אחיו ועל רעהו.  ועתה כאשר ריחם האל ונתן כזאת בלב המלך שיתן כל אחד המס לגלגולת ויפטר, היתה זאת תקנה גדולה אשר לא נעשתה כמוה בירושלים זה חמשים שנה, ורבים מאשר נדדו הלכו שמים את פניהם לשוב לשבת בארץ.  אולי ישר בעיני האל ותשוב ונבנתה על תלה וארמון על משפטו יכונן ובאו הנדחים והאובדים מיהודה ומאפרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים.

 

קבר שמואל הנביא

קברו של אדונינו שמואל הרמתי הוא עוד היום ביד היהודים ובאים מכל הסביבות לרמה להשתטח עליו בכל שנה ושנה בכ"ח אייר, ומדליקין עליו נד תמיד.  והישמעאלים מנשאים המקום ההוא ויראים לגעת בכל המקדש לשמו.  וכבר היו למקום הזה כלי כסף ובגדי רקמה וזהב רבים ויפים מאד אלא שעתה כבר מכרו זקני ירושלם הרעים את כל ההקדשות נכסים וקרקעות לא השאירו שריד מהם.

לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה אות או מופת במקום ההוא שהיה בו שינוי ממנהגי של עולם לבד מה שאומרים שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר או בנדבה שהתנדבו למקום הזה, או בתפלה שהתפללו שם נענו.  וכל אלו דברים שאין להם הכרע.

אני לא יצאתי מירושלים ולא היה לי פנאי ללכת למקום ההוא, או ללכת אנה ואנה למן היום אשר באתי פה ע״כ לא אוכל דבר מאומה מן הגליל ושאר המדינות כ״א מפי השמועה.  ולפי הנשמע היהודים בצפת ובכפר חנה ובכל אותם המקומות מן הגליל הם בשלוה והשקט ואין להם רשעות מן הישמעלים.  אבל רובם עניים לנים בכפרים והם רוכלים מחזרים בבתים ובחצרות ובשדות לבקש אוכל למו.  אולם בדמשק לפי הנשמע היהודים סוחרים עשירים.  ואין בכל הארצות כדמשק היום מלאה ברכת ה׳ ובתיה וגנותיה ופרדסותיה אומרים שאין דוגמתם בעולם, אך אין האויר שלה זך ומזוקק.  וכל היושבים בה מן הנכרים מיד יחלה ותמיד באים פה ממצרים ומדמשק ומאחלב היא ארם צובה ומשאר המקומות להשתחוות לה׳.

באחד ממכתביו של רבנו עובדיה להאדון עמנואל חי׳ מקמרינו מיום כ״ב טבת שנת ר״ן, על שאלתו ״אם דמשק היא מארץ ישראל״.  השיב לו:  ״דבר זה מפורסם מדברי כל החכמים וביחוד מדברי הרמב״ם בהלכות תמורות (פ״א ה״ט) שהיא בסוריא תחשב.  וכן מסכימים כל יושבי הגליל עד היום הזה.  אך אומרים שגבולי הארץ (א״י) קרוב לה מאד.

 

ספריו

רבנו עובדיה הפליא לעשות אחרי הרמב״ם בפירושו לכל ששה סדרי משנה שנדפס בראשונה בקראקו ש״ב, בוויניציה ש״ח, ובלובלין שנ׳״ה, ולא נחסר כמעט מכל ההוצאות של המשניות עד היום.  וזה מראה עד כמה הוא חביב בעיני הלומדים כמו פירש״י להש׳״ס.

כנראה, וקרוב לודאי, שהרע״ב סידר את פי׳ המשניות בירושלם, כי מלים ושמות רבים בסדר זרעים וכו׳, הוא מביא את תרגומם בלשון ערבית.

המו״ל פי׳ הרע״ב (בַראשונה) מתוך הכת״י דפוס וויניציה, ש״ח.  ר׳ מאיר ב״ר יעקב איש פרינץ.  חרז חרוזים בשיר ושבחה לכבוד הרב ז״ל:

 

כלילת הוד ואבן השתיה, ראו אחי יסדה בן עליה

ועובדיה שמו היה בתבל חכם לבב וגם נפש נקיה

הלא עשה למשניות פרישה אשר לא נעשה כזאת עשיה

 

בפתח המשניות לסדר זרעים כתוב:  פרוש המשניות חברו הרב המובהק החכם השלם האלוף והגאון כמהר״ר עובדיה מברטנורא אשר נפשו אותה ויעש בירושלם עה״ק אשר נודע בשערים שמו, כי היה השם עמו.

כן חבר פירוש על פירוש רש״י על התורה הנודע בשם ״עמר נקא״ ונדפס בפיסא תק״ע.  רבותינו בעלי התוספות״ ורשה 1889.  – ובכתובים:  חידושים על הסמ״ג, נזכר באוצה״ס אות ח׳.  פיוטים ושירי קודש נמצאים באוכספורד סי׳ 1061 וסי׳ 1066.  אגרות מסעותיו נדפסו במאספים שונים ונעתקו לצרפתית 1876.  ולאנגלית 1872. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] ע"פ מהדורת ירושלים: דפוס סלומון, תרצ"ח.



[1] עוד ישנה עד היום משפחת "ירא" באיטליה.

[2] התפלה הזאת נעתקה ע׳׳י ר׳ משה דוד קאסוטו מכ״י 219 של הספריה הקזנטית ברומא, והוא פרסם אותה בקבץ ״הצופה לחכמת ישראל״ כרך י. במאמרו החשוב ״מכתבי ר׳ עבדיה מברטנורו״.

הספרן המובהק בספריה הלאומית בירושלים מר אברהם יערי העיר לי על זה.

עוד ישנם פיוטים, תפלות ומכתבים רבים בכ"י של רבנו ז״ל הצריכים לראות אור.

[3] הם המה השיכים היהודים גובי המס.  שיך – נקרא בערבית זקן.  ולכן מכנה אותם הרע״ב:  זקנים.  וכל יתר הזקנים, זקני העדה בשנים ובחכמה, כבודם במקומם מונח.