_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּהִרְהוּרִים רָעִים

ש. בן-ציון

לתוכן הענינים

 

I

ושוב חדר ותורה מזמן קימה עד זמן שכיבה... עם חשיכה אני יוצא מביתי ומאיר בפנס שבידי את דרכי לחדר, ועם חשיכה אני שב מן החדר ומאיר בפנס שבידי את דרכי לביתי.  ובין בצאתי ובין בשובי, בתי העיר עומדים לפני סתומים וחתומים ושותקים, ואיני רואה ושומע ברחוב אלא דממה, חשיכה ושינה...

לימוד חדש נוסף לנו: "יורה דעה" – והרבי ספי לן תורה כתורא, ומפסיק רק כדי תפילה ואכילה.

הפסקה זו הנעשית בחדר בבין השמשות של ימות החורף, שעה זו שהרבי הולך לו להתפלל מנחה ומעריב, והתלמידים נשארים לבדם בחדר האפל, – כבר מקובל לומר עליה שהיא מלאה פואיזיה; גם אנו היינו תועים שעה זו בעולם התוהו כגרי אשמנים שעזבם מלאך דומה, גם אנו תלמידי חוימילי, זכינו לפואיזיה זו.  באפילה ישבנו, מגששים בחדר הצר, נדחקים ונדבקים זה לזה, כדי שנרגיש בישוּתנו, ומספרים ספּוּרי מעשיות נוראים בלחישה של יראה ופחד, ואיש לא ערב לבו למוש ממקומו אפילו לצורך גדול...

אך כשאני לעצמי הייתי מחבב יותר את ההפסקה של תפילת שחרית.  אותה ההפסקה נשתנתה לטוב בחדרנו בחורף זה, שהביא חוימילי את בני ביתו להשתקע בעירנו; מאז אין חוימילי מתפלל עוד יחד עם תלמידיו בחדר, אלא הולך הוא לו להתפלל בהקלויז הסמוכה, ואותנו הוא עוזב לבדנו, שנתפלל בחדר.  מעכשיו יודע הוא שגם בצאתו לא נצא מתחת השגחה מעולה: מָטיל זוגתו ופינחס-זעליג בנו ישגיחו עלינו.

ומטיל היא אשה שיש לסמוך עליה: אם תאחז את רסן הממשלה בידה, שוב לא יתפרצו "המשומדים" מפניה.  ובאמת אך מטיל היא השלטת בכל; לה יש פרה – והיא מוכרת חלבה, בעל – והיא גובָה שכר-לימודו, אוָזים – למכור שמנם, בשרם ונוצתם, תרנגולות – להטיל לה ביצים למכירה, וכל החדר עם תלמידיו כלוּל של תרנגולים הוא לה, וחוימילי – הגבר המפקח עליהם... כשהגבר איננו, מה תעשה מטיל שלא ימרטו אלה את אלה ושלא תחרשנה האזנים מן הקרקור? – לוקחת היא את המערוך הארוך ומביאה סדרים... כן תעשה גם לאלו התרנגולות העגונות הצרורות שבכּוּך מתחתית התנור הגדול – כמעט שיגיע לאזניה משם קול ריב, והנה כרעה נפלה על פניה ועל גחון תזחל אל החור, מכניסה אל קרבו ראשה ורובה ועושה שפטים: את זו תיַסר באגרוף, את זו תוציא מן החבורה ותאסרנה בחבל אל כרעי המיטה, וכל כולן מפיה קללות יהלכון, עד שגם תרנגולות אלו שאינן נזקקות ללשונה, נרתעות לאחורן ונשתתקות... שתיקה – גזירה היא מלפני מטיל על התלמידים ועל התרנגולים יחד!

ועל התפילה שלא תטרף – ישמור פינחס-זעליג בנה את פינו.  הנה יעמוד לו גבּן זה עקום-העינים אצל התנור, הסידור בידיו היבשות והירוקות, ועיניו – כמדומה לך, שבריה יבשה ושבורה זו עיניה בסידור, לא! הן משוטטות ובודקות בכל.  והכל הוא תופש בראיה וזוכר הכל לספר בפרוטרוט לחוימילי אביו.  וכמה נוקם הוא זה ונוטר לכל, כמו חטא רבים על גבו ישא יסבול... כל החביב לנו שנוא הוא לו, רק שוחד הוא אוהב מאד – וזה כָפרנו...

ובכל זאת, שעה זו של תפילה היתה לנו מעֵין שבת של רשעים בגיהנום: יודע אתה שעיניהם של מלאכי-חבלה מציצות בכך, ויודע אתה כי עוד מעט וישוב הכל לקדמותו, ובכל זאת שעת מנוחה היא... אסור לצעוק ולהשתובב – אבל אם נתת כופר פדיון נפשך לגבּן, הרי יכול אתה להתהלך ולהזין את עיניך לשובע בכל מה שאתה רוצה, הורשית להתבונן בסל הביצים שתחת המיטה, בקילוח הנסיובה המקלח מן הגבינה שתחת המכבש, לנגוע בתרנגול הקשור ומוטל על הרצפה, ולשחק עם זרח'ל המוטל בעריסתו התלויה, וגם לעשות חליפין ומסחר עם חבריך אתה יכול – ובלבד שיהא הדבר נעשה בחשאי... ואף אם לא תפדה בכופר-נפש, ועל מקומך תעמוד ותתפלל, – עוד תמצא עונג לנפשך, שיכול אתה, לפחות, למלא את אזניך: אתה עומד ושומע ברתיחת התבשילין שבתנור, ברקיחת גלדי-השומן הנותנים ריח-ניחוח שמעורר תאבון האכילה וכו'...

חמימוּת בבית, לחלוחית של הבל וריח שכבר הורגלנו אליו, וזמזום לוחש מעֵין זה שבכוֶרת – הכל יפה מבלי חוימילי.

יש גם שזֶלדה בת-הרבי, בוגרת שתקנית היושבת תדיר בסריגה שלה אצל החלון שבמטבח, תתן אז בשיר קולה, ולקולה הערֵב והדק אנחנו מתפללים בחשק, כבני-צאן המכרסמים לתיאבון לחליל הרועה... אז גם אני מתפלל בזריזות ככל הנערים ומחשבות ודמיונות זרים לא יטרידוני, אך על-פי-רוב שותקת היא זלדה, כמו דבר-סוד מעציב תשמור בלבה – ושתיקתה זו ועיניה הגדולות המביעות געגועים מביאות אותי לידי הרהורים: על מה מתגעגעת היא ככה?

כמדומני, שגם לה צר בתוך העולם-הזה...

המקום שיִחדתי לתפילתי, כלומר להרהורי, היה אצל החלון.  שם על ספו הייתי מניח את סידורי הפתוח ומביט החוצה בעד הזכוכית שהוגלדה למחצה. אראה בבתים, בעוברים ושבים, ואני חפץ לדַמות לי, מה יעשה עתה בבתים הללו? ולשעֵר – לאילו צרכים עוברים הם האנשים האלה? אילו מחשבות הם חושבים? – אבל אין זה לפי כוחה של השגתי... ורק שאלה אחת חוזרת וניעורה בי תמיד למראה כי איש וכל בעל חי: היודעים הם ומרגישים בחופשה זו שלהם כל היום, שהולכים בשעה שהם רוצים ולמקום שהם רוצים, שעומדים הם, מביטים ומדברים כמה שרוצים ועושים מה שרוצים?...

ויש שהרחוב נראה לי פתאום כעולם זר ומוזר שאיני מבינו כלל מהו ולמה הוא, והתנועה שבו –אפשר רק מעשה דמיון היא, כתנועה זו וכמחזה זה שבתוך הראי?... והרי אפשר שאיני אלא תועה "בעולם התוהו", והחברים שאני רואה בתפילה, אינם אלא מתים מתלחשים... ומין פחד נעלם תוקפני     לאור היום בעמדי בחדר המלא חברים.  הספירה מפזרת לפעמים הרהורי שגעון אלו מתוך מוחי השומם, והריני מתחיל למנות את הטפּות המטפטפות מקילוּח קרח אחד גדול המתנוצץ כבדולח מפי-הגג לנוגה השמש: אחת, שתים, שלש... מאה... מאתים... מאתים ושתים-עשרה... הרבי הולך! – ומיד אני מהפך כמה דפים בבת-אחת, רוקק ב"עלינו לשבח" – וממהר לקחת מאכלי, לאכול עם כל הנערים כאחד.  וחטא יאכל לבי כרימה – הן לא התפללתי היום!

יש שאקבל עלי בנדר ובשבועה להתחזק, "לשנס את מתני" ולהתפלל כדבעי, תפילה תמה מן "מה טובו" עד "עלינו לשבח" בלי כל הפסק! הלא אך דבר קטן הוא לעבור על התפילה מתּחילה ועד סוף בלי הפסק ודילוג כל-שהוא, שהרי אלפי אלפים יהודים עושים כך... התפילה היא טרחה קטנה, והדילוג בה, הלא חטא גדול הוא.  ולמה לי להיות נכנע ומשועבד לגבּן יותר מכל הנערים?... אך הרהור תשובה זה בטל תיכף לפתיחת הסידור לי. – אפתחהו ועוד פעם לפנַי אותן התפילות של תמול ושל שלשום ודאשתקד... כל תפילה ותפילה שאתן עיני בה נדמה לי שכבר אמרתיה היום...

אבל רוצה אני בכל עוז שיהא בי רצון להתפלל... והריני מתגבר כארי, מתיצב אל השולחן, ולא אצל החלון, ומתחיל תפילתי בקול ובחשק עשוי... ומבלי דעת איך ומתי – נחבא קולי – והריני הולך ונאחז בהרהורים כפעם בפעם... אשוב אתעורר, ולבי מכה אותי, ושוב אני מתחיל להניע שפתי ולהתפלל מהר-מהר, כמציל מפני הדליקה –

וחוזר ומשתקע בהרהרים מבלי הרגש בדבר...

סוף דבר – הגבּן רואה ויודע את הכל...

 

II

... עוד הברכות הראשונות "שלא עשני" באו עלי ברוב ענין ועוררוני להרהר ולהקיש מצבי למצבם של שאר בני אדם.

עודני זוכר תכנם של אותם הרהורים שהייתי חוזר עליהם בכוונה, מחבּתם עלי, כמעט בכל יום ויום, חוזר עליהם וממלאם ומשכללם בציורים שונים.

"שלא עשני גוי" – באמת מצד אחד לא טוב היות "גוי", לאכול חזיר בעולם-הזה ולירוש גיהנום לעולם הבא; להיות מין בריה גסה, מין אדם-ובהמה האוכל מאמיליגה ופת קיבר ושאינו יודע מה הוא בית-המדרש ושלא שמע מעולם ספּוּרים ונפלאות מהצדיקים וממעשי אלהינו; ללבוש מיני בגדים שעטנז השורטים את הבשר, לגדל בלורית המכסה על צורת הפרצוף ולדבר במין לשון גסה ופרועה עד שאתה מתפלא איך הם מבינים זה את זה... לשתות לשכרה ולזמר מיני זמירות זרות בקול גס וללעוג עוד ליהודים מפונקים ויפים כשהם מתפללים בנעימה קדושה ובסלסול עדין – זה הוא באמת לא נאה לבן-אדם.  אבל הם – מושבם בכפר, בתיהם צנועים, לבנים ושאננים, משכנם בין הגנים, בחצריהם בהמה ועוף למיניהם, והחירות, – רבונו-של-עולם, כמה חירות השפעת עליהם ועל ילדיהם המסואבים והיחפים! בני-חורין בבית, בני-חורין בשדה, בהר וביער – חפשים כטלאים מרקדים במרעה...

"שלא עשני עבד" – בגמרא יש "עבד ששכרוֹ רבוֹ לצוד דגים" – יושב לו עבד זה על שפת הנהר ומושך מתוכו ברשת דגים מינים ממינים שונים... "עבד" – ובן-חורין הוא יותר ממני... ויש "עבד החורז מרגליות", זהו מין "פריץ", "גלוח", יושב – וקערה מלאה מרגליות לפניו והוא חורזן מחרוזות לצוארי כלות נאות... חופן מהן מלוא חפניו וחוזר ומזילן לאט לתוך הקערה – זרם של מרגליות מדרדרות לאור החמה שבחלון... וכי יש לך עבודה נאה מזו?... אבל יש גם עבד שהוא "יוצא בשן ועין"; עבודתו של זה איני יודע מה היא, אבל משער אני כמה הכהו רבו עד שהפיל שינו ושיחת עינו... הן זה כשנה שחוימילי מכני ועוד לא הטיל בי מום... בעבד כזה לכאורה אין לקנא כלל. – אבל לאידך גיסא, הרי אני, למשל, הייתי נותן לעקור לי שן אילו יצאתי בזה לחפשי מן החדר... ומה תאמר ב"עבד נרצע"? – זה הוא הלא שפל שבשפלים... "והגישו אל הדלת ואל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע" – ממש כעין "קוּנֶה" שבחדר! "לא אצא" – הוא אומר – והטעם: "אהבתי את אשתי" – וכי אין אשתו מקללת אותו, וכי אינה מקוננת תמיד על מזלה הרע? אוהב הוא את בניו – שקר מוחלט! אלמלי אהבם לא היה מכה אותם!... ועוד מין עבד יש שהוא עומד "להקים ולָדות"... כדרלעומר המנוול מספר הרבה ומרמז תמיד על דברים שכגון אלו שבגמרא... אבל עבד שכזה ודאי מין מזוהם הוא... וסוף סוף הנני מסכים, – טוב באמת שהקב"ה "לא עשני עבד" כזה שבזמן גמרא; אבל עבד שבזמן הזה, ואפילו אם הוא רק כיוסיל הנער המשרת באכסניא של משה מאיר'ס שכננו, האם לא טוב חלקו מחלקי? בן-חורין הוא, עומד ברשות עצמו ויש לו כספו שלו!

והנה עוד ברכה: "שלא עשני אשה".  באמת לא טוב היות אשה חנוָנית ירקרקת בעלת בנים קטנים, רגזנית וקפדנית... חלאה, מחלות, טרדה ועבודה נמבזה – וכמה קללות וכמה קינות בפיה!... בריה טמאה וחולה!... אבל לא כן היא הנערה.  זו אורגת, רוקמת וסורגת ושרה שירים בקול צלול ודק, כמו זלדה בת הרבי, ובאה רק לשעה אחת לבית ראובן הכתבן לקרוא "עברי-טייטש" ולכתוב "פריסת –שלום", וקולעת היא לה מקלעת שחורה וארוכה מול הראי – כמה נוי יש בדבר זה! אבל מה הן יודעות הנערות? אך פתיות הן כולם! ומה שתיקנו להן ברכה "שעשני כרצונו" באותיות קטנות, כך יפה להן – די להן בחלקן!...

להרהורים כאלו וכאלו הייתי נותן את נפשי, עד שנזכרתי ונבהלתי לראות, כי עוד מעט ועברה השעה ואני עודני בתחילת התפילה...

מעיף אני עין לסידורו של חברי, לדעת בכמה נחשלתי, אך זה חכם מקדמני ומכסה בידו, כדי שלא אראה בדילוגיו שעשה ושהוא עתיד לעשות, או פשוט משום שנוח לו להכשיל את חברו, בשביל שיהיה איזה ענין לטַפל בו...

אני חוזר לקריאת הברכות: "פוקח עוורים", "מלביש ערומים", "מתיר אסורים" – והכל ב"ברוך אתה" וב"ברוך אתה"... גם הוא, כביכול, למה לו כל אותו ה"יריד" שבכל בוקר?... מה לו בכך אם עומדים ואומרים לו כך מן הסידור? והרי ידועים לו כל הדברים הללו מתמול ומשלשום ומאשתקד ומלפני מאה שנה. – – –

שאלה אחרונה זו היתה נשאלת בדעתי כמעט בכל תפילה ותפילה.  אך באותה שעה, שעליה אני רוצה לספר, הרהור חדש נזרק בי כחץ: ואפשר לא ניתן הסידור ותפילותיו, אלא בכדי שיהא להן לבריות במה לדלג – – –

וכך היה משמע לי דבר זה, אמר הקב"ה: הרי סידור והרי מחזור והרי תהלים – ואתם עמדו ואמרו לפני.  ראה כמה תפילות ארוכות יש לך, ואף-על-פי-כן הזהר והזהר לכוון את לבך בכולן.  שמא תחליף את "היוצרות" שלא כדין, שמא תקצר ב"תחנון" ביום שיש להאריך", שמא תשכח "יעלה ויבוא" אחד שבראש-חודש – והרי חטא.  חטא – ובדין הוא שתֵענש עליו.  יסורים בעולם-הזה – אינם ולא כלום, דינה של גיהנום אם תראה, אש, נחשים ועקרבים וכף-הקלע – וידעת את ה'!...

נרעש ונפחד מרעיון זה שאיני יכול לגרשו – רוצה אני לברוח, להמלט מפני הכוח החושב והמדמה שהתחיל פתאום מתעופף לצדדין שונים, בוקע ופורץ אי-אלו מחיצות... לנוס על נפשי אני מבקש! דליקה הטלתי שם! אש יצאה מרעיוני והיא אוחזת ומלהטת שמים! אני בורח – כלומר ממהר אני ללחוש כל מלה וכל פסוק הבא לעיני תחילה, מלמטה, מלמעלה, מאמצע העמוד ומשני העמודים יחד, פסוק אחד נשנה בפי כמה וכמה פעמים, והריני מבלבל בלחישה מכל הבא בפי, חוטף בשפתי, מולל בלשוני, טוחן בשיני – מכונת פי עובדת ומתנועעת בכל אומץ כוחה ומרוצתה, מבלי השמיע קול... מנוסה רוחנית מפני רעיונות דולקים ומחריבים אני נס... אנה אברח? אני רץ בערבות הפרשה "ויהי אחר הדברים האלה" כמטורף, רץ בה מפינה לפינה, ישר והפוך, נבוך מבלי לצאת ממנה... ומאחרי שברי רעיונות כמו רשפי-אש יעופו, רשף אחר רשף יַכווני... ערבוב של הרהורים, רגשות ודמיונות נוראים, ואף תורתי עמדה עלי ותשלח בי רעיונות שלא יכולתי הכילם...

אותה שעה – כאילו נתפקע איזה מדור נעלם שבקרבי, וההרגשות של כל שנות-ילדותי פרצו בצורות של רעיונות, פרצו בהמון ככלבים עזי-נפש רודפים ונרדפים במהומת-ומבוסת-קטטה...

לפי הפרטים שנשארו עד היום בזכרוני – ואפשר שלא רק מאותה שעה בלבד – זעקות-מחשבה אלו בקעו בתוך ההמון והמהומה הגולשת:

..."הוא" ניסה את אברהם – והרי יודע הוא את העתיד ולמה ניסה? – רק בעינוי של יסורים נוראים לאברהם וליצחק בנו חפץ... "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת", עקדהו כאיל בידיך וקח מאכלת, פשוט צוארו ואחוז בו ושחוט אותי לי בברכה "ברוך אתה"... "ברוך אתה" – ושא עיניך למרום בכוונה כאילו אתה שמח בעשיית רצוני... בטרוניא הוא בא עם הבריות! – הקָבר בחדר וּלמד גמרא יומם ולילה, ושמא תחפוץ ללמוד – הא לך יצר-הרע ושטן לשטנך והוא ימשול בך להטותך, והא חוימילי גרגרת שיחזירך למוטב...

..."ד" אמות בלי נטילת ידים – חייב מיתה... נטלת צפרניך ונזרקו – ולא תמצא מנוחה בקבר, מאות בשנים תתעה עד שתלקטן אחת-אחת.  לא גחנת ב"מודים" כראוי – שדרתך נעשית נחש... מי יחיה לפניו ומי יעמוד? חוט של עשב עקרת בשבת – חייב מיתה... הכל חייבין מיתה – סקילה, שריפה, הרג וחנק... ומן החטאים אין מנוס... משה רבנו – גם הוא חטא... כמה שנזהר ונזהר בכל ימי חייו, ולסוף – הכה אבן, והרי חֵטא... חָטא וגם נענש... משה רבנו נענש וכל תחינה לא הועילה גם לו!...

... "אבינו אב הרחמן", "חנון ורחום", "מוחל וסולח" – ממש כתלמיד המברך את רבו בשעה שהוא מלקה אותו: "רבי-נא – תאריך ימים! רבי-נא יקירי!" – – –

ובעוד שאני צועק עלי במחשבה: "רשע, רשע! האיך? האיך אתה חושב ככה!?" הריני מרגיש כי גם את המחשבות הללו אך הוא שולח ונותן בי בכדי שיענשני עליהן!... וכי כלום חפץ אני לחשוב כך?

... אנה אברח? אנה אנוס? אנה אמלט? הוא הרי יודע כל מחשבותי אלו... "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", – מדוע לא יקח ממני מחשבותי אלו שאיני חפץ בהן, שאני ירא מהן?... "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו"... הוא מחטיא והוא מעניש... לא לחינם צעק איוב מה שצעק... מי ממנו רוצה לחטוא בכוונה נגד רצונו של מקום? ולמה עשה שאנחנו נחטא והוא יעניש? – "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו" – וכי אינו מעניש גם את אלו שלא חטאו? – "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו"... אברהם אבינו חטא בדבּור קל – "במה אדע כי אירשנה" (גם זה חטא!) ולכן "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – יונק זה מה עשה להקדוש-ברוך-הוא? "ואחר כן יצאו ברכוש גדול" ובקריעת-ים-סוף... אבל... אבל אלה הילדים שנתנו אותם חיים בבנין תחת הלבֵנים, הילדים, ששחטו אותם לתוך האמבטאות של פרעה – (אמבטי מלא דם רותח וגל ילדים שחוטים וילדים צועקים ומפרכסים תחת השכין...) הם הרי לא ראו בנחמה!... ובמה יכפר "הוא" על נפשו?! – בגן-עדן תהא מנוחתם... אבל גם שם בגן-העדן לא הייתי שוכח צער השחיטה ומכאוביה וצעקת-אמי עלי, והייתי בוכה כל הימים, מהלך ומראה צוארי לכל הצדיקים ושואל: "ראו-נא, צדיקי עולם! הביטו וראו, מדוע, מדוע שחטוני פה מן הצואר?"...

... מעניש הוא בכדי להטיל אימתו על הבריות – זה כל חפצו! אבל מה היו עושים לו הבריות אלמלי חרדו כך מפניו? כלום מתירא הוא מפניהם?... וי-וי! הצילני, רבונו-של-עולם! – השטן אומר שאתה ירא, כביכול! – ירא הוא מפניכם ממש – "פן ישלח ידו" "והייתם כאלהים!" – אנה אברח?!... "הוא" הרי נתבהל, מפני דור ההפלגה... לא, לא! שקר!... הוא אינו מתירא!... "רגשו גוים ולאומים נוסדו יחד על ה'", מגדל וראשו בשמים – המון גדול של גבורים מזוינים מעפילים לעלות בקרדומות – – – וי, רשעים, מה אתם עושים! – "השמימה, השמימה!" יקראו... קרדומות יהלומו, בוקעים, פורצים ומשחיתים בפחי הרקיע... רעמים וברקים – השמים נשברו!... נהר-די-נור משתפך – ואלה פורצים בתוך האש מעלה... דהרות-דהרות אבירים בשמים, יצעקו יריעו: "עליו! עליו! עליו!!" – – –

ודאי שעשיתי אז מיני עקימות משונות בגופי ובפני, כי פתאום פרץ צחוק חברי... נשאתי עינים תועות וכהות – כולם נקבצו עלי בשחוק גדול, מעקמים פנים ומטלטלים ידים, ואָכלם ממלא כבר פיהם וידיהם... וּוי! – גם חוימילי על גבי עומד... צמרמורת אחזתני ממבטו הנעוץ בי... והגבּן נדחק אצלי, עומד ומראה באצבעו הדקה והמסואבה בסידורי, חורג בקולו היוצא כמו מגרון מרוסק ואומר בקלסה:

– יהודי טוב הוא, ומתפלל בכוונה עצומה... רואה אתה, אבא, היכן הוא עומד – ב"לעולם יהא אדם"...

עיני טבועות בסידור – רק אותו לבדו אני רואה, כשאותיותיו מרקדות ובוערות לפני... הרגש היחידי שבי הוא – בושה עשה, והרעיון היחידי הבא מתוך רגש זה הוא: "יהי רצון שמכותי שאקבל תהייה כפרתי" – ואני מכון את עצמי לקבל את ענשי ברצון, ובלבד שיהא לי לכפרה על הרהורי הנוראים שרק אני יודעם...

ובא העונש.

מכת-לחי תלהטני כמכת אוד-אש... ומלאך-דומה חופן פאת-ראשי יחד עם אזני ומושך אותי אחריו, – אנה? הלמדור התחתון שבגיהנום? – צהלת שחוק שדים מסביבי... אלה הם חברי הרואים בענשי...

ועדיין חוימילי מושך אותי בפאותי ובאזני, ואני נגרר אחריו אילך ואילך ומתלבט, עד שהחזירני לסידורי ושואלני:

– מה עשית עד עכשיו? אמור!

אין לי מה לומר; אני עומד וממתין להמשך העונש...

– מה אעשה? מה אעשה לו?! – צועק הרבי ביאוש ומטפח ומכה באגרוף על ראשי ועל פני, מטיל אותי ארצה, בועט בי ודוחפני ברגליו אל תחת השולחן, מכני שם במקל – ואני שותק, שותק כעגל מוכה ומבקש רק לראות בחשיכה שמתחת לשולחן אם אין עוד דם יוצא מאפי או מפי... רק כשחובל המקל באזני או בגולגלתי, תתפרץ כעין געיה מפי – ומשתומם אני על קשי עצמותי שאינן נשברות...

– חיים! לך לאכול – נשמע קול מטיל המדברת בניחותא אל הרבי – הלגימא מצטננת...

– סורי! – נותן עליה הרבי בקול נוחר ונחנק – אני רוצה תחילה להרגו!...

והוא סוחבני מתחת לשולחן, מותחני באמצע הבית על הקרקע – וחבל שורק עלי, מלקה וצורב את בשרי... ואני שוכב, נועץ צפרני וכובש פני בקרקע, נאנק ונושך שפתי לבל אצעק, אך האדמה תחתי נמסה בדמעותי, דמעות של כאב נעכר, דמעות של חוטא ופושע, והלב נשבר מחרפה... ולא יחרה לי על איש – אני, רק אני, אני לבדי, מתחייב בנפשי

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –                                                                         

... אותו שבוע הייתי לומד מעומד, – לישב לא יכולתי...

 

III

והרי אני מאנס את נפשי להרהר בתשובה, לעבוד את ה' בתפילה תמה; הן בעוד שני חדשים אהיה לבר-מצוה.  שני הסופרים סת"ם שבעירנו, ר' זליג'ל ומשה-חים, באים בכל יום ומביאים לאבא במטפחותיהם "בתים" מעור אחד, רצועות ופרשיות, ואבא בורר ועומד על המקח – ואני, חוטא, עודני עומד במרדי ואיני מכין את עצמי לַדָבר.

עוד לא עלתה בידי אפילו פעם אחת שאתפלל בלי דילוגים...

בכּל אני נזהר כחסיד גמור; בלילה אני מקיץ כמה פעמים ובודק אם לא נשמטה, חלילה, הירמולקא מכל ראשי; לפנות-בוקר אני מתגבר לנטול את ידי תיכף ליקיצתי בעודני על משכבי; בנטילת-ידים לפת, אני בודק כל פעם את האנטלא שלא יהיה בה פגם; אם אגע בשערות ראשי, אני משפשף תיכף את ידי בכותל, וגם משתדל אני שלא להסתכל כלל  בנשים, וכדומה דקדוקים רבים.  רק התפילה, התפילה – עמה עוד לא השלמתי... ובשעה שאני נוחר בח' של "נפשנו חכתה", עושה כוונה ב"פותח את ידיך", מתיז בז' של "תזכרו", – יודע אני שנהגתי עם כל פרק מפרקי התפילה כבעל "תיקון-שבועות" עם הסדרות: פאה מהתחלה ופאה מסוף, ועיקר חסר...

אני חפץ בכל נפשי ומאודי שאהיה ירא-שמים ועובד את ה' מאהבה, כי בלעדי זה מה טעם יש בחיים? מקנא אני בחסידים שהם מתפללים באהבה רבה, בשמחה ובהנאה יתירה, ומאד הייתי חפץ לטעת בי אהבה ושמחה זו של מצוה.

אז קבלתי על עצמי לקרוא את ה"שבט-מוסר" מראשו ועד סופו.

אך מה אעשה? – גלגול שלג, מלקות ושאר עינויים הייתי מקבל באהבה, ואלמלי הייתי ברשותי, הייתי בודאי עושה עינויי תשובה אלו.  אבל ספר זה – לא אוכל: הוא ממאס את גופי על נשמתי, וכל דבריו כרימה לבשר החי... קצרה נפשי מקרוא בו דף שלם... במה גרוע האדם מכל החיות שבעולם, שנתן בו הקב"ה חיים ורוצה דוקא שהוא יזכור בכל ימי חייו את "יום המיתה ויום הקבורה"?

וי! מה אני עושה! – ומה אעשה? – כל הרהור של תשובה פותח לי כמה פתחים להרהורי חטא... העולם חשך בעדי...

אך הנה מצאתי ספרים אחרים בין ספרי אבא, ספרי אגדה, ספורים ומעשיות ממפעלות הצדיקים – ומצאתי מעט נחמה.

"שבחי הבעש"ט – שם ארץ ושמים נשקו, והרי הם כפרוזדור וטרקלין הסמוכים זה לזה, ומלאכי רחמים, אלו הצדיקים, עולים למרום בכל שעה שרוצים, יוצאים ונכנסים מהיכל להיכל, כבני-בית.  אם המלאכים הם משרתים עושי דברו של מקום, עומדים איש על משמרתו ויראים לחוות דעה, – הרי הם, הצדיקים, כבנים; באים הם ומשדלים אותו, כביכול, בדברים, הוא עושה פנים של אימה וגוזר, והם בתחינה אחת ממתיקים או מבטלים לגמרי את הדין.  וכשהדינין מתגברין מאד, אז הם ממש מעיזין לבוא לפניו, כביכול, בטענה, – והוא סוף-סוף נענה להם, שוחק ואומר: "נצחוני בני!"... והרי עולם כמנהגו נוהג, הבריות יכולין לעמוד מפניו, ועומדין אנו בזכותם של הצדיקים הטובים, המגינים עלינו כאמא זו שמסתירה את ילדיה בסינורה מפני רצועתו של אבא... גם השטן המקטרג אינו כלום, טענותיו מסתתמות בפני הצדיק והוא שב כלעומת שבא, וגם אָבל וחפוי ראש...

כמה אהבתי וכמה שגיתי בבני עליון אלה הרחמנים, האוהבים אותנו ובצל כנפיהם נחסה ונתלונן!

אילו היה לפחות צדיק אחד בכל עיר ועיר מישראל – ולא היתה גם שליטתם של שדים, רוחות, מזיקים ודבּוקים, רחמנא ליצלן, רבה כל-כך; אז היה העולם באמת יפה וטוב והיינו יכולים לישב בשלוה.  אבל דא עקא, שהצדיקים מעטים והמזיקים כל-כך רבים! ליצנים אלו פרים ורבים וממלאים חללו של עולם כזבובים "וקימא עלן ככיסלא לאוגיא" – ואיך תוכל להאמין בחייך אם אתה יושב בריחוק מקום מן הצדיק?

ו"כאיל תערוג על אפיקי מים" כן ערגה נפשי אל הצדיק מטולנא, – מתי אגדל ואבוא ואראה פניו, ובקלויז שלו אשב כי איויתיה? אור פניו ואמתו המה ינחוני, ושם, מאחורי התנור החם, אעבוד את ה' עבודה תמה באהבה רבה ודביקות עצומה... כאן "הם" אינם מניחים, אך "הם" הם הטורפים את תפילתי, שכך שמעתי בשם הזוהר הקדוש, שיש מיני כלבים חצופים הטורפים את התפילות, ונפשי – אבוי לנפשי – בתוך הכלבים היא תמיד!...

הדמיונות הללו היו לי דברים של ממש יותר מלחמי שאכלתי, ולהפך, לחם אכלי נראה לי לפעמים רק כדמיון – שמא גלגול אני אוכל... הרחוב – כאחיזת עינים, כל הבריות – גלגולי נשמות הצריכות תיקון, והכל כקליפה המכסה על התוך הנעלם...

החלומות היו עולמי, והעולם – חלומי הרע...

נפטרים אנו מן החדר בלילה בשעה מאוחרת, מזוינים במקלות ובפנסים דולקים, ולבותינו שמחים על הפטירה.  אך תיכף ליציאתי, למראה החשיכה, תבוא אימה בלבי – הן כמאה צעדים עלי לעבור יחידי, מבלי כל חבר, עד ביתנו – וכבר כלתה רגל מן השוק...

הרפש עבה ועמוק, אד ערפל מליט את הרחוב ואין צורת הבתים נכּרת, הכל כמו מתמזמז והולך בתהומו של חושך וערפל, ובתוך תוהו-ובוהו זה נישאים רוחות ומזיקים, הם רואים בך באלפי עינים ואינם נראים לך ואינם מוחשים גם בשעה שהם מתלבטים בין רגליך ורוכבים על כתפיך, – רק הלב הוא מרגיש וחרד ודופק כפטיש... ואני חוגר את כל כוחי והולך נבהל, תוקע ומוציא ותוקע רגלי בבוץ, וזיעה קרה נוזלת על פני... הנה נצנצה עינו של מזיק באחד מחלונותיו של בית-הכנסת הישן... הנה הוא מתרוצץ על גג בית-האופים לבוש מכנסים של נייר לבן... הנה ישמיע קול כחתול קטן שנשלך החוצה.  נפל קו אור מפנסי – ואני רואהו בדמות חזיר עובר וטובע ברפש עד לבטנו ונוחר... אני ירא אותו שמא יאחזני ויוליכני מחוץ לעיר למקום שממה ויטביעני בטיט עד לצוארי – ואני לוחש ואומר פסוקים לשמירה... הנה הולך אחד, הולך וקרב מאחורי, ואני ממהר לנוס ונופל ברפש, קם וממהר מבלי להביט אחרי – נופל אל דלת חנותנו ודופק בידי וברגלי, בשעה שאני מהרהר: שמא גם בית זה אינו אלא אחיזת-עינים...

– מה אתה דופק שם כך? – המתים יתעוררו לדפיקותיך!...

ברוך השם! – הקול קול גולדה – – –

 

IV

והנה עוד ספר אחד המושך את הלב, – "שארית ישראל" שמו; המעשיות יפות הן, אבל המעשים שבמעשיות הללו נוראים מאד.

שחיטות אחר שחיטות, שריפת נפשות וגזירות משונות על ישראל בכל דור ובכל מקום.  מצייר אני לי, כיצד שחיטה נעשית: גויים, קצבים ופושטי-עורות, באים בבוקר עם סכיניהם לבית-המדרש בשעת תפילה ולימוד – ומושכים את בני-ישראל מן הגמרות; את ר' שלמה היצלס, את ר' מאיר דיין, את ר' זליגל סופר ואת ר' שכנא שפירא עם מתיתיל חתנו האברך, לוקחים גם את החזן מעל התיבה עם שאר בני המנין העומדים בשמונה-עשרה וטליותיהם משולשלות על פניהם... עוקדים אותם כאילים, תופשים בזקניהם, והללו פושטים את הצואר, אומרים "שמע ישראל" – והמאכלות "חיק-חיק" בצוארם, דם רותח מזנק ותוסס... נובע ומבעבע... דם, דם, דם... פתחו צוארים פיות מאָדמים מתחת להזקָנים... וזרחה השמש מן החלונות על נחל הדם הקרוב שבבית-המדרש הדומם... גם אבות ואמהות שוחטים את ילדיהם בידיהם ובסכיניהם – דבר זה מבעית את דמיוני ביותר, המלים שבספר קודחות בגולגלתי כשפודים מלובנים ומאדמים! – – –

גם הצדיקים יסודי עולם עצמם, אשר אמרתי בצילם נחיה, נשחטים ונהרגים כצאן טבחה... ועשרה הרוגי מלכות יוכיחו...

השחוטים על קידוש השם – הם עושים מה שראוי לעשות, גם אני הייתי נותן את עצמי לשחיטה שלא לעבוד עבודה-זרה.

אבל הוא, הקב"ה, שחיטות אלו, למה הן לו? אוי, מה בצע בדמנו השפוך?!

... ואני יושב בחדר לאור המנורה עם חברי אצל השולחן הארוך, ואנו לומדים "יורה-דעה".  חביב עלי היורה-דעה, שכּן זהו לימוד ממשי הנחוץ בחיים.  ים התלמוד אין לו סוף, וכאן, למדת סעיף עם מפרשים – והלכה פסוקה בידיך, יודע אתה מה שתעשה או שלא תעשה.  ורבותינו הפוסקים עצמם קרובים יותר ללבי מן התנאים והאמוראים שבגמרא; הטור, הרמ"א, הרדב"ז, הש"ך והט"ז, רבנים-דיינים הם היושבים ועוסקים בשאלות ממש, שנשים באות ושואלות עליהן, והם מסיקים שמעתתא אליבא דהילכתא ולא לשם פלפולים בלבד – ונעים לך בחברתם של תלמידי-חכמים אלה...

הגיע תורי לומר את השיעור, ואני אומרו בחשק, בנדנודי-גוף ובטלטול-ידים – נהנה הנאה של תורה... אחרי יאמר חיים-מאיר, וגם הוא יודע – ובחדר חם וטוב... על השולחן אור זרוע מן המנורה התקועה בכַן של עץ, על הכתלים מרקדים צללים גדולים, פס ידו של הרבי משונה בגדלה וכאילו היא משחקת, קופצת על הכותל ונעלמת על התקרה, קופצת ונעלמת; הרבנית יושבת אצל התנור ומורטת נוצות מן הסיר שבצדה אל הנפה שעל ברכיה; זלדה כורעת לפני פתחו של התנור וגורפת בו את הגחלים הלוחשות ופניה הרכים מצהיבים בנוגה אדמומי, – היא מניעה בראשה להפשיל את הקווצה המדולדלת ונופלת על פניה... והחתול מסתובב אצלה, מחַכך ראשו בשמלתה ונוהם בנהימה דקה של חנופה.

– השמת בצל במרק? – שואלת הרבנית בנחת.

– הן – משיבה זלדה בלחישה וסוגרת את התנור, קמה, כורכת על אצבעה חוט הסרג ושמה את הפקעת בכיס סינורה – ונעלמת מעבר לתנור, לשבת שם אל עבודתה, לבדה, אצל המנורה הקטנה... וחיים-מאיר קורא את היורה-דעה בטעם ובשכל, בלשון ברורה ובמנוחה.  זלדה אינה נשמעת ואינה נראית לנו – אך יֶשנה עמנו פה בצל קורתנו... גם ממקום מדורת התרנגולות אין כל קול וקשב – הן ישינות להן שם במנוחה ושלוה שלימה... אני מצטמק, תומך ראשי בידי, יושב ונהנה מישיבתי – – – וקהל אבות ואמות לבושים בגדי שבת נושאים ילדים ונדחקים לחצר אחת שבקיעי אצים מושלכים ומפוזרים בה, שם על אבן אחת, "בּמה", עומד "מגיד" אחד, מתנדנד ומתלהב באמירה, כנפי קפוטתו מופשלות ותחובות באבנטו, הציציות של הטלית קטן שלו מטפחות מתנועות גופו העצומות, בידו "חלָף" – ועיניו למרום בדביקות רבה... הוא מדבר למרום, קורא בניגון וצועק.  אין מלים ואין חתּוּך הדבּוּר למאמרי פיו אלא ניגון של צעקה בלבד – – – "וי-וי-וי!" – הוא גועה בבכיה על איזו גזירה או חטאה רבה וכבדה שאינה ידועה גם לו, – ואבות ואמות דוממים דוחקים את עצמם ככבשים, נושאים ומרימים את ילדיהם מעל ראשיהם ומוסרים לידיו, והוא נוטל אותם בין ברכיו בבכי ובצעקה מנגנת – ושוחט... שוחט את הקטנים, והם נופלים ומתחבטים על בקיעי העצים, מפרכסים בדמם, מטיחים ראש בקרקע ובדם השוטף ותוסס בקול נחרה מבית-השחיטה שבצואר, ובשפתים מרתתות הם חוזרים אחרי טשטוש הדברים היוצא מפי המגיד – משום שמצוה היא לומר כך בשעת גסיסה... אבות ואמות מוסרים – שכך צריך, זה זובח ובוכה – שכך צריך, ואלו מניעים שפתים – שכך צריך... צריך משום מצוה חמורה או גזירה חמורה שאין יודעים בה מה היא... שחיטה בלי כוונה, בלי תלונה והתרגשות, אלא הכרח גדול ונעלם של "וי-וי-וי!" – – – –

ונפסק קול המגיד, וננערתי...

תנועה בחדר – חברי קמים וסוגרים את הספרים – אנו הולכים הביתה – הרבנית עדיין מורטת את הנוצות – הרבי נכנס אל זלדה – ואני כשכּור מפני המחזה שעברני –

                                                                      

"שארית ישראל" ודרשה שבבית-הכנסת עם שחיטת טלאים – מחזה שהייתי רואהו בכל אביב ואביב במקומנו, – מכל אלו נצטרף באופן משונה חלום אחד נורא, וכמדומני, שראיתיו בהָקיץ...

הריני לובש את אדרתי ונגרר אחר חברי היוצאים בשמחה...

ליל בהיר בשחקים, ירח מלא וכוכבים נוצצים, גגות לבנים ושלג שורק לכל צעד, חברי הולכים ומשוחחים – ואני איני שומע בשיחתם מה היא... והנה נתן יענקל'ה הקטן את קולו הדק בשיר, מושך וקורא בדמי הרחובות:

   לָמָּה-וְלָמָּה, לָמָּה-לָמָּה-וְלָמָּה??

   לָמָּה הַשֵׁם?!

   לָמָּה פָנֶיךָ תַּסְתִּיר?

   תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר...

   תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ,

   עָנְיֵנוּ תִּשְׁכַּח וְלַחֲצֵנוּ...

וכאן כל חברי ביחד מרימים קול-ענות, מושכים וצועקים:

   אוֹי-וַאֲבוֹי! וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי!

   רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ,

   רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה הָרוֹאֶה,

   כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ,

   דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ –

   אוֹי-וַי! קוּמָה-קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ

   וּפְדֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ – –

אנו מתפרדים, חברי לימין ואני לשמאל.  אני הולך יחידי.

ולמה, למה-ולמה השחיטה?...

ושם מן הסימטה קולו של יענקל'ה בוקע בשיר, הוא הולך יחידי ומושך בדמי הליל הבהיר:

   אוֹי-וַאֲבוֹי וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי!

וחלומי-דמיוני מהלך עלי קפאון ומורא... מקריש את לבי בכפירה שעדיין איני יודע מה טיבה... כפירה קרה, איומה ואילמת מַתוָה תו זועה לפסול בקדשים נערצים, שגם הם אינם ידועים וברורים לי מה הם...

מופקרת נפשי לשטן המתעלל בה – למה תחשה אדני?...

                                                                            

וכשגיליתי בפעם הראשונה את זרוע שמאלי להתרגל בהנחת תפילין לעיני רבי, עלה פתאום מעין סך-הכל נורא שנתלבש בשאלה זו:

"ומה אם טעות היא בידנו, ואין שום טעם לדבר?"...

ידי נתרשלו, – והתפילה נפלה מידי.

– וי-וי! – צעק הרבי בקול מר ותפש ברצועה... אני נעוויתי, תפשתי ראשי בחלחלה ואקרוס תחתי, כנשמר ממכה נוראה בידי שמים...

התפילה לא הגיעה עד הארץ!

... ופושט רבי את זרועי החשופה, הנה זה נגעה התפילה בבשרי – ואני עודני חוטא, חוטא ואומלל...

אני מברך ברכה לשם דוגמא בלי שם, ורבי מהדק את הקשר הצובט עורי...

דמעה גדולה נפלה מעיני, התפוצצה בקציצה של התפילה, וניצוצות ניתזו הימנה על הבשר של זרועי הערומה, שרבי כורך עליה רצועה חדשה, הדק היטב – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה