_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעשה הנזירה

ש.  בן-ציון

לתוכן הענינים

 

יהודית בת מררי השמעוני

(מסורת קדומים)

 

א

ויהי אחרי מות נחמיה התרשתא בן הכליה – וינָהו כל ישראל אשר בארצות הגולה אחרי בית יי בירושלים.  ועלו ארחות מימים ימימה ונהרו ב"מעלות" אל "ציון מכלל יופי" לעבוד את יי בהר הבית.  גם מאפסי ארץ רחוקים, ימים על ירחים איש וביתו במעלה ילכו, עד בואם לחוג חג בתוך עמם לפני יי, לראות ולהֵראות "בטוב ירושלם" הבנויה ולהתקדש בה עם כל "שבטי יה" יחד.  והעיר, אשר כוננו נחמיה ואנשיו כבית-אֵם היתה לכל ישראל, כי שמה פזורי אחרים לפני אביהם האחד שבשמים יחד חָברו – וידעו כי עוד עם גדול אחד המה גם בתפוצותם, כאשר היו מאז, ובשם יי אלהיהם לנצח לא יפּרֵדו.  ורבים מן הבאים להראות נשארים גם לשבת בעיר ובארץ אשר חמדו מרחוק – ורחבה עיר האלהים משנה לשנה, וגם הארץ כולה בגללה תבּנה – ותמָלא אדם.  מושבות ישראל בשדמות ובגנות עד אדום ופלשת נגעו וחדרו, ולא מצאה להם עוד האדמה, אדמת דגן, ביהודה; כי על כן רבים מ"גאולי יי", השבים מן הגולה, יתחברו אז לעדות ויצאו להאחז גם בגלילות הצפון העזובים.  ויציצו ערים ומושבות חדשות מעברי שכם ושומרון לפאתי העמק על מרומי יזרעאל, ועד ההרים בגלבוע כבר הגיעו.

נפקדה הארץ, ומשנה לשנה תבּנה ותכּוֹנן עוד בשוב אליה בניה שנה בשנה והתערו בה.  שממות הר ובקעה, אשר שם אך יללת תנים ונהמת פראים תענה לילה – פתע, בהתחדש האביב, קול בונים וגודרים עליהן בשיר יומן יעלה.  נמתחו שנים שלשה אהלים, אבן לאבן תונח – והנה זה קו לגדרות-צאן מעפר יצמח.  ובעוד חודש – משפחות אדם, אנשים, נשים וטף, כצפרי אביב על קיניהם שם יסובבו ויעשו, המה ובהמתם יחד.  וכבוא האסיף, בטרם יהיה עוד הגשם בארץ – והנה כפר הפרזי, או גם עיר מושב וחומתה על שדמות-ניר וערוגות-מטע מבין הרים יציצו – עדות לישראל; עֵד לחזון-הנביאים, כי הוא עתה מעשה-עם לדורותיו היה: "ובנו ערים נשמות – וישבו, ונטעו כרמים – ושתו את יינם, ועשו גגות – ואכלו את פְּרִיהֶם" – ויפרו בארץ תחת ממשלת פרס, השלטת על "שבע ועשרים ומאה מדינה".

וכאשר ירבו אז היהודים ופשטו בארץ, כן ישלם מסביב וכן יבטחו כל השוכנים בה.  שבטי שוסים, שארית גויים מרודים מרי עוני, אשר כשועלים בחרבות היו אך להשחית – עתה שלום עם ישראל יבקשו.  אף הכותים, צוררי יהודה גם המה, למראה את קנאתם כבשו.  ממושבות ישראל הם אמנם נבדלו, אך עם ישראל יחד יסחרו.  כי רבתה המלאכה בישראל למושבותיהם ולעריהם החדשות, ואנשי מסחר כמלאכי השלום בכל קצות הארץ לממכר וקנין יעברו.

היתה הרוָחה לישראל, לאחר שנות הצרה והמדנים אשר השיגו את עולי הגולה הראשונים.  אכן, בעמל ותלאה רבה בנה ישראל ויקם את המקדש מחורבנו; אולם כעת, המקדש את ישראל על ארצו בשלום וצדקה יבנה – כי הוא המעלה את העם מכל תפוצותיו ועל אדמתו יחד יטעהו.

ויהי בימים ההם – ואיש אחד שמעוני יצא משושן, הוא וביתו עמו, וילכו עם המעלה הגדולה, אשר נקבצה בשנה ההיא מפרס ומדי, לחוג את חג האסיף בירושלים.  ושם האיש ההוא – מררי בן עוץ הפניני, כי סוחר פנינים ואבני-חן היה האיש מאבותיו.  ויהי כי הפצירה בו יַעלָה אשתו לעלות עמו השנה ירושלימה, ויקח גם אותה גם את בתם היחידה יַשני – נערה דקה ויפת תואר – ודִבְלָת אומנתה עמה, ומשרתים לדרך: שלושה עבדים נוהגים בבהמה ושפחות שתים – וילכו.

ירח האיתנים בא.  צום העשירי הקריב – והמה קרבים אל גבול יהודה.  ותחל אשת מררי בעודם בדרך, ויביאה האיש ירושלימה למלון אשר שׂכר וילבישוהו מרבדים, ותשכב האשה שם – וחליה הכביד.  שָבת החג מבית מררי, נעצב מועדם בירושלים; גם בסוכה אשר עשה לא ישב האיש, ואת נדריו ליי ביד שליח אל הר הבית שלח, כי לא סר הבעל מן המיטה אשר שכבה עליה יעלה ותקדח.  גם ישׂני הנערה לא יצאה כצאת הבנות בירושלם עיר משׂוֹשׂן; כי אף היא לאמה חרד לבה ועל ערשה תסעדנה ותנחמנה, ובמסתרים תבכה לאֵל ותתחנן.

ויהי כאשר חשה האשה כי לא תחיה עוד, ותדבר אל מררי בעלה, הנצב עליה לעשות לה כדבר הרופאים – ותאמר: "הניחה נא מן הרפאויות – ואדברה נא באזניך, אלוף נעורי, אך הפעם...  הנה חננו יי ויביאנו עם בתנו אל עיר קדשו – כי עתה השבעה לי, אישי, אשר לא תשיב את בתנו שוּשנה.  כי לאיש יהודה, אשר ייטב בעיניך ובעיניה – לו תתננה, ובתוך עמה על אדמת ישראל בתי תשב, – כי לזאת גם הפצרתי בך עלות והעליתי את הילדה הנה"...  ובעוד האיש מחריש משתאה לדברי החולה כי שאלה כן, נאנחה האם ותאמר עוד: "וקראה נא לדבלת – כי אני אפס כוחי מדבּר עוד – והגידה לך היא למה אבקשה לבתי כזאת" – –

ותספר האָמה אל אדונה בפני גברתה כדברים האלה: זה ימים על שנה – ובחור מבני הפַּרתמים, מגדוד האחשתרנים אשר למלך, נשא את עיניו אל ישׂני, כי גדלה היא ויפיפה: ויהי בא אל בית מררי לקנות חרוזים ועדיי אבני-חן ויְנַס פעם גם לדבלת במתן כסף, להשיאה אשר תצא עם הנערה אל הפרדס בשער המטרה, – כי כלתה נפשו אל ישׂני לדבּר עמה.  אכן דבלת לא נפתתה ותזהר את הילדה, כי תתעלם מפניו; אולם הבחור לא נואש עוד ממנה, והוא צודה לבת בכל אשר תלך.  וזה האות: בלילה לפני צאתם עם המעלה ירושלימה, השלכה טבעת יקרה בעד החלון אל ישׂני במיטתה, "והנה היא" – אמרה האָמה ותשם את הטבעת אל יד אדונה. 

"האמנם בן-שפּרגז השר זה, – בן שומר הבירה?" – קרא מררי, כי נבעת כהתבוננו בחותם: "ואמרי נא, האין הוא אדמוני?" –

"הוא הוא!" – אישרה דבלת את דברי אדונה: "פרע ראשו כלהבות, ושמו – אֲלוֹפרנא".

והאיש נפעם ויאמר בלבו: אכן רעה נשקפת לבת – ואנכי לא ידעתי...  אך עתה איכה אריבה בשושן עם פריץ בן עריץ זה? – ויפול על פני יעלה אשתו ויבך וישָבע לה ככל אשר אמרה.  והאשה נאנחה ותאמר עוד: "אף את השם הנכרי אל נא תשא בתנו עוד, – כי לא ישׂני אך יהודית יהיה שמה; כי ליהודי ביהודה בתי זו תהיה...  ותבוא נא יהודית בתי, – קראו לה ואצונה בטרם אלך ואינני"...

ובלילה ההוא, בעוד החג, מתה יעלה – ובעלה ובתה עומדים עליה.  וממחרת היום קוּבּרה האשה בהר המשחה, במעלה הקברות אשר כרה מררי לה וגם לו, כי אמר: "תקָעני אל בעירו, ואת חצי בשרי אקברה בה, כי על כן, פה אהיה עד רדתי שאולה, ועם אשת נעורי אקָברה גם אני"...

ומררי – ראשו על ראש בתו הנופלת על לבו, ובפינת הבית יחד נכלמים יבכיו, עת חוצות ירושלים וגבעותיה בסוכות מגיל וחג יתרועעו אף ישירו.

החג חלף עבר, אנשי המעלות יוצאים לשוב איש אל עירו ואיש אל ביתו – ומררי אך אגרת שלח שוּשנה אל מנשה בן אחיו – והוא בחור משכיל ואת משק בית-דודו ינהל – ויצוהו את אשר יעשה, למכור בכסף את כל אשר לו בשושן – והעלה אליו ירושלימה.

ויהי כן.  כי למועד חג האביב עלה מנשה ויבא את כסף כל המֶכר ואת שאר האבנים היקרות ויתן ביד דודו – ויהי אף הוא עמו בירושלים.

ומררי הרים את אשר הרים למקדש, אחר בנה לו מעון, בית-מדות נאוה לירושלים, – על יד מגדל חננאל נוכח הר הבית בנהו.  גם פרדס וכרם גדול קנה על מי השילוח ויגאלם מיד העמוני אשר שם מבית טוביה, – ויאמר: "מעתה לא אבקשה עוד לזקונַי דבר, בלתי אם שמוע תורה ומוסר בחצרות בית אלהינו".

ויחדל מררי מכל סחרו, והוא ביגון נפשו הולך וזקן.  ועלה האיש יום יום הלשכתה אשר בהר הבית, וישב שם לפני הזקנים הסופרים היושבים לכסאות, ולתורתם ומשפטם יקשיב; ושמר האיש לעשות גם מצוה וחסד לכל אשר ידָרש.  ויהודית בתו – על הבית; ועשתה הנערה ושמרה בו טהרה גם על החול, כאשר יהיה בבית כהן ולוי, – כי כן חפץ אביה החסיד.

ותפלא הנערה בעיני השכנים: כל היום עשה תעשה ובין הבנות לא תצא, נאוה ופורחת – ולבה אלי גיל לא יפנה, וביקשה אך עשות והחריש, או כי בקול דממה אך נוגות לנפשה תרון, – העד כה באבל אמה תהגה מהתנחם עוד? נפלאתה הבת הנאוה והנוּגה.  והיא – אף תוגת עיניה נועם-חן והגיון-דעת על פניה תשית.

ומנשה – חמדת לבבו ומשׂושׂ רוחו יהודית מילדותה היתה לו; ועתה כי גדלה הנערה בירושלים ותיף עוד, יצא לב מנשה באהבתו ובחמלתו אליה עד בכי.  וינסה הבחור דבר בה אל אביה, דודו – ודבריו לעו, בהמות לבו מהגיד את חפצו מפורש...  אולם מררי הבין לו גם בטרם יגיד, ויאמר: "אך עצמי ובשרי אתה, מנשה, וכבן אהבתיך, וטוב תתי אותה לך מתתה לאיש אחר אשר לא ידעתי; על כן אשאלה את הנערה – ואשמעה.  כי כן ציותה עלי גם אמה לאמור: אל נא תתן את בתנו לאיש – ולא רוחה, אף אל תאיץ בה, כי תארש בטרם תחפץ.  ואני – מוצא פי יעלה לפני מותה כקודש אשמור".

אולם כאשר הואיל האב לדבר אל בתו, מאנה יהודית שמוע עוד בדבר ותען: "הוחילה נא לי, אבי; הן אך בת חמש-עשרה אנכי, ואבלנו אף הוא לא נשכח עוד"...

ומנשה בראותו כי לב העלמה  טרם יהיה אליו, ויהי אף הוא להוחיל לה, ויתחזק ויאמר: "עד כה וכה, אעשה נא לארצי ולא אלך כאיש נדהם" – והימים ימי בנין בארץ כאשר יהיה בהחל האביב.

ויצא מנשה את ירושלים עם העדה, אשר נקבצה מבבל ומבחורי יהודה, לבנות עיר בירך הר אפרים צפונה.  ויבנו שם עיר מבצר תימנה לעמק יזרעאל; ובהיותה בין הרים מצילים מזרחה ומערבה – קראו לה הבבליים בֵּי-טוּלֵי (בית הצללים) ויאָמר שמה אחרי כן: בּתוּליה.  ומנשה את כל מעיניו שם בבנין העיר, ויכובד שם על כל אחיו, כי ראוהו איש-פעלים ונבון-דבר ובאמונה הוא עושה תמיד לשכלל את העיר החדשה לכל אשר בה, והוא גם עזור יעזור את דלי הבונים בכסף, כי יַלוֵם לגמור את אשר החלו.  אף זאת עשה מנשה, כי מחפצו להרחיב את אחוזת ישראל באדמת המקום ההוא – התחבר עם שנים מרעיו אשר כסף להם, ויהיו גואלים מארץ העמק באשר מצאו, ולאחיהם העולים מן הגולה ימכרו בשילוּמים לשנים, למען יושיבו את גליל הצפון.  ויהי מנשה במפעלותיו ברכה בפי רבים.

אף למררי דודו יקנה אז מנשה נחלת שדה גדולה ורחבה מאצל העיר דותן.  ויבוא מררי בתוליתה לעשות את המקנה לפני זקני העיר, ויקח גם את בתו עמו.  ויואל מררי לכתוב את הנחלה ליהודית, באמרו אליה: "זאת, בתי, שילוחים לך אתננה, למען תשבי אף אַת על עמק הברכה ובקרבת מנשה, כי טוב"...  אבל יהודית אך בשחקה ענתה לו ותאמר: "אמנם, נאוה הבת בתוּליה וחדשה היא, אף עמקה טוב ודשן; אולם אנכי עוד טוב לי שבתי עמך, אבי, ובירושלים העתיקה בקדשה מאז"...

ומנשה שומע – וידום, וייחל עוד.

*

ויהודית כבר גדלה, הבריאה כאשה ותשׂגה ביפיה.  קומתה כתמר את לבה הגביהה, וכצביה בהליכתה ישרות תצעד.

ותהי להרהיב כל עין.  תפארת יהודה וגאון פרס בתארה ובמראֶהָ התלכדו: בעדנת פניה כעין לבנת הספיר וזהורית הכרמיל נמזגו, ולעבריהם שתי כנפים, ככנפי עורב סוככות פלגות שערה על שני ורדי אזניה הרכות.  קפוץ פיה לה – פקע שושן; תפתח שפתיה – וקול עמום, אך רך וחנון כקול התור מגרונה יהגה.  תפקח עיניה – ומעבי שמוּרותן, כבחזון אל אשר לא ירָאה, גדולות ושחורות תצפינה – והוד לה לעלמה, הוד שולט בעוז!...  ותהי יהודית חשק ורתת-לב-כל-בחור וטוב בירושלים, ורבים מבני החורים אשר ביהודה משתחוים ומבקשים אותה מאביה.  אך הבת על כל הדורש לה תען: "הטוב טוב הוא ממנשה, אבי?" – –

ומנשה, מדי בואו ירושלימה, ראה יראה אף הוא, כי לא קרב עוד לב הנערה אליו...

ועד מה ולמי יהודית תוחיל? גם היא לא תדע הגיד זאת.  אביה ישאלנה – והיא אך תתרפק עליו ושחקה לו נכלמה ולוצצה כמעט באמרה: "ואיך אעזבך, הזקן אבי? לבי לאחר לא ילך עוד – ואדון זולתך למה לי?"

אף דבלת אומנתה לא מצאה לדעת, מה עם ילדתה, כי שונה היא מכל הבנות? על משכבה בלילות תתאנח הזקנה לבת-טפּוּחיה אשר אהבה, ואז יש אשר תשמע, כי גם שנת הנערה נדדה, ושאלה לבת והתחננה לה כי תגיד מה עמה – ויהודית ללא חפץ תשיב בלאט: "אך מראה חלום בהבלו הרגיזני; ואַת, דודתי, אל נא תדאגי לי לפּוֹתה – ונומי לך"...

ומה החלום? אין יהודית מגדת, לא יכלה העלמה ספּר את החזון אשר יבהלנה ויקיצנה לילה, יען כי התבוששה בו...  והחלום פעם בפעם את לבה יתעתע, ונפשה אז גם יומם בו תשגה אף תתענה.

בחלומה – והגבּור האדמוני, בן-שפּרגז הלז – רודפה; בחוצות לעיני אביה ואמה ירדפנה האחשתרני...  ויש אשר מבין עצי הפרדס פתע יזנק וישליך עליה את אדרתו, אדר שני וזהב, ובגבורת זרועותיו על אבירו עמו יעלנה ואל בין הרים בדהרה כסער ישא...  ויש אשר ירום הסוס, והוא צח כשלג תוך חשרת עבים יחצה ואל ערפלי זוהר רחוקים כנשר בעוזו יטוש, עד פוּג רוח הנערה בַיְעָף, – ועולפה אל חיק הפרש הנאדרי ראשה יפול, והקיצה אז בבהלה, ותתנער לרוץ – – ונחפרה אל כר משכבה תצנח וכבשה פניה בו – ואת נפשה לא תדע...

וקמה לבוקר והתעודדה לעשות בבית, עבוד ועשה להשביח את רגשת נפשה הנפעמה – וכבד עליה לבה עד צוקה – ולמי תשיחנו?...  באין אם – לפני האל תבקש לשפוך שיח, ולא תמצא דברים לה; ונפלה וכרעה אל מול פני המקדש, ומביתה נכחו, חרש מני דמעה אך זאת תענה: "הושיעה, יי! אם חטא בי – חַטאני, מַלטני; ואם חלי הוא – אנא, רפא לי, ואל אוגה את נפש אבי עוד!"...

ויהי בשנה הרביעית לשבת מררי בירושלים – חלה הזקן לימים אחדים – ויחלש; והוא עודו שוכב במיטה, כי כבד עליו קומו, ויהודית בתו נצבת לשמרו גם לשעשעו בשיחה – ויאמר מררי: "הנה זקנתי אף חלשתי, בתי, – אין זאת כי קרוב קצי"...  ותנָער הבת בשחקת משובה, ובטרם יגיד האב את דברו, החליטה היא ממנו ותען לפניו נעלסה ותאמר: "ושלחה נא, אבי, וקראו את מנשה אלינו! יבוא – ותהי לך השמחה – והחלמת וראית עוד בטוב יי עמנו – אמן ואמן!"...  והזקן נדהם רגע ויאמר: "ואנכי, בתי, הלא אך בזאת חפצתי דבּר הפעם – ומחשבת לבי מי הגיד לך" –

"כי לבי כלבך בדבר הזה!" – ענתה יהודית בצחוק שפתים: "והנה הקדמתי ואגיד זאת למען תדע, אבי, כי חפצך זה גם חפץ לבי היה!" – –

ויתחזק מררי וישתחו על ראש המיטה ויאמר: "יהי שם יי מבורך, כי החייני עד הלום, לתת את בתי, כדבר אמה, לאיש אשר רצתה נפשה, והוא שאֵרי הקרוב אשר גם לבי חפץ בו!"

וישלח מררי אל מנשה ביום ההוא בתוּליתה – והימים ימי דיש ובציר – וימהר מנשה ויעזוב את כרמו ואת גרנו לכל העבוּדה אשר בם וירכב על סוסו הקל ויבוא.  – וביום ההוא קידש מנשה את יהודית מחמד לבו כדת משה וישראל – ועיני מררי רואות וקורנות חדוה.

ויהודית – אף תוגת עיניה אך נועם-חן והגיון-דעת על שחקת פיה תשית...

ומי בארץ ידמה למנשה ברוב אשרו?!

 

ב

והזקן מררי ראה את הנחת אשר קיותה נפשו; אולם אך עברו שבעת ימי המשתה לחתונת בתו, מקץ חודש אלול, שבה מחלתו עליו ותענהו יומים – וימת בה.  ובקברו, אשר כרה לו בעודו חי, שמה קוּבר על-יד יעלה אשתו.

בכתה יהודית את אביה, ומנשה אתה כמוה התאבל, – אביהם על ראש שמחתו נפל – ולמה?...  אכן דרכי אל ומשפטיו לאדם מי יבינם? ויש אשר כוס ישועות וכוס תרעלה ימזג, כי משתיהן יחד ביום אחד ישתה האדם.  – הלמען מרר את הטובה או להמתיק את הרעה יעשה השופט כל הארץ ככה? – מה תדע, אדם? שתה – ודום...

ויהי כעבור שלשים ימי האבל – ועמם גם ימי החג – ויתעודד מנשה ויהודית עמו, ויקחו את כל אשר להם בירושלים ויעברו אל ביתם בתוּליתה, כי כל העבוּדה אשר למנשה שם היא.  ויכונן מנשה את ביתו, – ורוח החיים והמעשה היתה עליו להעשותו ותגבר על יגון המות.

ובמקום החדש חיים חדשים גם על יהודית זרחו, ותהי עם מנשה בכל.

גברו החיים גברו, ומנשה – כמעין טהור ומתוק יום יום חדות לבו תקיר בו, בראותו את האשה הדגולה אשר הוחיל לה כמה, והיא בעתרת נעמה ותפארתה עמו היא – ואתו תעש.  אף בשכל פיה תחדהו תמיד, גדול אשרו, וכל היום חסד-נעוריה בנפשו ירון והיטיב את לבו אל כל אשר עמו – כי טוב...

ויהודית אף היא לבה למנשה היה.  גבר חכם בעוז – והוא כגָמוּל עלי אמו אליה ישאף ויקוה.  והיא – עליו גאון לבה נסמך: מנשה הוא הצעיר בין שבעת שוֹפטי העיר, ועל כולם הוא בשערים יהוּלל על שׂכלו, כי טוב וישר הוא, – וזה האיש כדברי האוּרים את מאמר עלמה ישמר, וכחוקת חיים הגות פיה יכבד; ובגללה, בגלל יהודית, אך טוב וחנון לכּל יהיה, כמבקש לגמול את החסד הגדול אשר עשה עמיו יוצר האדם והאשה...  ואיך לא יגבה לב אשה בבעל אשר כזה?

היתה השמחה במעונם; ובית-החלונות, משוח הששר זה אשר בין עצי התאנה ושריגי הגפן, היה לברכה, כי יום יום אל הבית ההוא, לקצה העיר קדמה, רבים ידרשו: רֵעים – אלה למסבּת ידידות ואלה לעצה וחסד יבואו, קונים ומוכרים על דלתותיו ישקדו, ולמתנת נדבה עניים ישחרו, והבית – כל בואיו יוחנו בו, כי בעליו לבם וידם לכּל יפתחו.  וכאשר ישאלום כל הנאותים מטובם: "במה נברככם?" – וענו שניהם: "אך בבנים".  כי זה להם שלש שנים להיותם בטוב, אבל בן או בת אין להם עוד.

והנה בשנה הרביעית – יהודית פתע לבדה נשארה...  לבדה מיום האביב, יום הקדים ההוא, אשר הובא מנשה מקציר השעורה והוא נישא בידי הקוצרים – מת – –

הכהו השמש – והוא כנרדם; אך גם לזעקת יהודית משׂושׂ כל חייו לא יקיץ עוד...

ויקָבר מנשה בשדה אשתו, לפני דותן – והאשה בביתו נכלאה.

 

*

בלתו, בדד באלמון דומם תשב; גם כל מנחם הרחיקה ממנה...  הכל אבד לה: אמה ואביה בעודה באביב נעוריה מתו עליה, ועתה בעזוז חייה – פתע גם בעלה עזבה ואיננו והיא ערירית...  וכיום שרב קודר ישמים עליה תמיד.  בדד עמד הבית משוח הששר, אשר בצל התאנות והגפנים, ומסוגר על חלונותיו ידום.  רק העליה הקטנה אשר עליו, אך פינת-גג זאת מעון ליהודית היתה.  וכל נָוֶהָ הגדול תחתה סגור ונעול באבלו יעמוד.

שלשים ימי האבל עברו ויהודית קמה לעשות – ותוחל כל העבוּדה להעשות דבר יום ביומו ככל אשר נעשה בעוד מנשה חי, כי אמרה יהודית: "באין בן ובת מת מנשה, על כן ביתו ונחלתו זכר לו יהיה בעמו ובעירו אשר בנה".  והנה זאת העשירה והיפה בנשים – כל היום בחצרה ועל נכסיה בשמלת בד תסובב, בכל תשגיח ואל המלאכה במעט דברים תפקד, אך בידיה היא עשה תעשה, ופרי מעשיה – רבים הם אנשי מחסור, ולהם מבית מנשה ינתן אם בחסד ובמלוה, אם במתן ובנדבה ככל אשר ידרש.  ובחג, בעלות האשה אל עיר האלהים, אורחת גמלים את משאות נדבתה ותרומתה ישאו, ואל הר הבית משער הצאן בעדר תעלה יהודית ואמרה: "זה קרבן מנשה ושלמיו לפני יי"...

כל היום יהודית בין אנשיה תעשה, ולערב את שמריה זקן-ביתה תצוה וחוק לנערותיה ליום המחרת תתן – ועלתה לה הגגה ובחדרה הקטן שם לבדה תסָגר.  גם אמתה הזקנה, דבלת מינקתה אשר אהבה עוד, לא תלון עמה שם.  בדד-דומם לעת לילה – אך זה שכרה לעמל היום ושאון כל מעשהו.  ובנוד שנתה, לבדה לאור הנר בליל הסתיו תשב וידה בכישור תשלח.  סובב מכרכר הכישור, והיא – אנה יוליכוה שׂעפּיה? הלשושן ושעשועי ילדותה תבוא, או בעצבון נעוריה בימי ירושלים תתעה? העם הנפשות אשר אבדו לה היא בלבה תשוחח, או באשר לא היה, בכמהון-לב אשר לא מצאה, הגה תהגה?...  או כי אך מקרוב, בבית המסוגר אשר למטה, רוחה תהלך וכל ההיה בו זכוֹר תזכור?

הבית אשר מתחת, בכל חדריו דבר דבר על מקומו נשמר כבימים ההם, ימי מנשה, שמור הוא, סגור הוא, יומם כלילה סתום באפילתו נבדל הוא – כי זה מקדש מנשה וכל החול לא יעברנו...  אבל יום קדוש, שבת או מועד בבואו – אורה ושולחן ערוך גם בבית מנשה יהיה.  דלתי הפתחים והחלונות נפתחים, ויבואו בו.  עני וגר כאורחים קרואים סביב לשולחן, אלמנה ויתומיה כאנשי הבית לפני יהודית ישבו ויאכלו.  יום טוב ליהודית בבית מנשה.  והנה גם אשה מרעותיה עם בעלה, מודע ממכבדי שם מנשה, אליה יבואו בברכת היום.  אף כהן ולוי וגם זקן ונשוא-פנים לעת מנחת הערב יסורו שמה.  לשולחן ישבו ויטעמו – ולפני יהודית על כל אשר נפל בעיר ובארץ ישוחחו; כי היא – יש אשר דבר-עצתה כנדבת ידה ייקר.  ויהודית כאחת השׂרות תשב.  היא רק שמלת בוץ הלבן לבושה, כי לא תעדה עוד יקרות גם ביום החג – אך בראש השולחן תתמך כבוד – על יד מנשה...  כי אם ריק מקומו, אך כבוד בעליו עליו חופף – יען כי ריק הוא – ויהודית עוד לימינו תשב...

וחלף יום המועד.  הלילה בא.  עבד ושפחה למנוחתם ילכו, ובבית הכל בטהרו והדרו לדממה ישוב.  עוד מנורת הכסף רבת-הקנים מפינתה בנרות תאיר, שלהבות שמן זך תרמזנה בדממה.

והאשה לבושת הבדים עוד דומם בדד בהגיון-לבה תשב, ומחשבותיה – מי ידע? תקום – ועל מרבד השני נוכח קיר המזרח תכרע, – לחשה לאל ברננה דקה תיצוק פה האשה לפני צאתה.  וקמה ויצאה בעוד לא נדעך האור פנימה.  תסגור את הדלת אחריה ונעלה, – ובמעלות, אשר ליד הקיר, הגגה תעלה, אל פינתה חרש כחלום תעבור – –

עבר חלף המועד...

שאל ישאלו בבתוליה על יהודית לאמור: "האשה אשר כזאת לעולם באלמנותה תשב? אם לתוהו יוצר האדם יצרה וַישַו עליו חן מכל הנשים ויתן בלבה בינה ושכל טוב, והון ועושר הנחילה למען תשומם בימי חלדה?" – והקרובים אל יהודית ישיבו: "ככה אמרה השוּשנית הזאת: "שלש שנים אשרני מנשה בחייו, ואני במותו שלש שנים באבלו לא אשא?"...  כי על כן חתנים אליה לא ידרשו, בדעתם כי האשה הנדגלה הזאת אחר דבר לא תשנה.  – ככה יגידו, ולא אחד מבני החורים והגדולים אשר בארץ ייחלו לה עד תום השנה השלישית לאבלה.

 

*

ויהי בשנה השלישית למועד חג האסיף – ויהודית עלתה ירושלימה במשאות תרומה ונדבה כאשר תעשה שנה בשנה למועד הזה.  אלם הפעם היא אך לבדה עלתה מעירה, כי בימים ההם אימת מלחמה הלכה, ותרועה לעם יצאה כי יכּוֹנו לקראת החיל העצום היורד מצפון, חיל אֲלוֹפָרְנָא שר צבא פרס...

נפעמה כל הארץ, ולב יהודית כפליים נסער לשמועה: "אלופרנא" – הלא זה שם האחשתרני, האדמוני בן שפּרגז הלז, אשר רודפה בחלומות...  ההוא הוא גדל להיות רודף באף גויים, והוא כעת על יהודה במוראו יעלה?...  הוא או אחר – והצרה גדולה.  כל הארץ נפעמה נסערה ובערים יחרדו ישאלו: האל פרס ישראל יקשה? ואם שרידי גולה אשר שכחו כבר מלחמה – ההמה מול ממלכת כל הממלכות יתקוממו? –

ישבו זקני בתוליה (בבית מנשה בצאת השבת נוֹעדו) וב"אשור" נדברו ("אשור" לרע על פרס יאמרו – כי בנינוה היתה המצבה הגדולה אשר לחיל, ואת המלך דריוש, אשר החל התאמר לאל, בשם "נבוכדראצר" יכנו) ויהודית ממולם יושבת ושומעת דבר ימים עברו, ואשר יאמרו לעשות כעת למען קדם את פני הרעה הבאה על הארץ.

מכל העמים והארצות, אשר נכנעו וישָבעו לפרס, לא היה גוי נאמן למלכיה מדור דור כישראל בארצו.  זכור זכרו היהודים את חסדי כורש וחתנו דריוש הראשון – ויהי להם עוֹל פרס כצור אשר במעוזו יחסו.  בעטו גויים בימי אחשורוש ובימי המלכים אשר אחריו, פעם בפעם גם נוסדו יחד לקַצות את כנפי הכרוב הפרסי – ורגשוּ ארצות והמו בקרבות, – אך היהודים בארצם עם שונים לא התערבו ולמורדים לא נתנו יד, כי בשלום המלכות, אשר נתנה יד להם כי יאָחזו בארצם לעבוד את אלוהי אבותיהם כדתם וכמשפטם, המה את שלומם ראו; ומסם, אם כי כבד היה, עשרים ככר זהב שנה בשנה לפחה ברצון יעלו.  אף שלום העמים שכניהם דרשו למען ישליוּ גם הם.  אך ראשיהם ושריהם הכוהנים והסופרים – הלא המה "הכנסת הגדולה" אשר יסדו עזרא ונחמיה – לא גבורות חרב ומלחמה שאפו, כי המה כל כבודם וגבורתם התורה היתה, וחרבות וקרבות על ארצם לא השיאו.  גם הכהן הגדול, ראש כל הכנסת אשר בימים ההם, יהוחנן בן אלישיב, איש שלום היה, – הלא הוא יהוחנן אשר עזרא הסופר לפני מותו משחוֹ, ויאריך ימים בכהונתו, – ומשטרו, אשר שׂם הכהן הזה בישראל ביד ראשי הערים, אך למשפט ולשלום העם היה.  ומה היה לזקן הזה עתה, כי הוא שופר למלחמה העביר בארץ?

אכן, חדשה, דבר אשר לא פיללו מלכי פרס מאז, העריץ אלופרנא קם לעשות; הוא בצאתו לחזק את מוסרות פרס אשר רופפו, אמר: "מדינות אשר דתיהן שונות לא תדבקנה כדי ממלכה אחת, כי על-כן לא תכוֹן פרס ומימים לימים יתקוממו לה".  ויצא אלופרנא עם חילו העצום לשפוט עמים על מרדם ולהעבירם באימה אל דתי פרס ומדי ועשה את המלך אלהים על כל הגויים יחד.  ויעבור שם האימים הלזה שטוֹף ועבור, מנינוה, עיר אשוּר מקדם, ועד ירכתי הלבנון ומדינות הים הגיע, והוא ברוב חילו ופרשיו עמים על ארצותם רמס ויחרם, מיגר ממלכות וישדן, גם באלהי כל הארצות עשה שפטים: את מקדשיהם נתץ וישרוף באש ופסיליהם שבּר ומסכותיהם אשר בכסף ובזהב בזז ויקח; "המלך, מלך פרס האדירה – הוא אלהיכם!" – קרא על הגויים צו – "לו תעבדו ובדת מַשְׂדָא תאָמנו לו; וָלא – אתם ונשיכם וטפכם יחד תאבדו, ושאריתכם עד אחד מן האדמה אמחה!" – –

והוא עד ירכתי צידון הקריב.

חיל אחז כל יושבי חבל הים, ורוזני מדינותם, נשיאי צור וסרני פלשתים יחד, צידונה נועדו.  והכנענים, הסוחרים אשר מעולם, אמרו: על כל האלים אלהי פרס גברו, כי עתה גם אנחנו בשמם נקרא: "בעל ועשתרות – הוֹרמיז וַאֲנָחִתָּה נכנה, אש המלך לפני פסל מיתּרא תמיד תוּקד, ומלך פרס, אם האלים חפצו בו, כבוד אלהים גם לו נתּן – ושלום יעשה לנו!" – ויצאו אל אלופרנא וישתחוו לו לאמור: "כל מושבותינו לך הם, פתוחים שעריהם לפניך – ובוא.  רדה בנו, והדת אשר תצוה – אותה נשמור לעשות – וחיינו לפניך".

והיהודים – האמור יאמרו גם המה ככה ואת תורת משה בהבלי אַוֶשְתָּה וחלומות צָהרתּוּשׂתרא יחליפו? ואם פסל תבנית אדם הם לאל במקדשם יקימו? – המה, אשר זקניהם, "נערי" נחמיה ושארית אנשי עזרא החיים עוד עמהם כיום, אלה, אשר כרתו את "האמנה הגדולה" לפני יי בירושלים ובאו "באָלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתּנה ביד משה"; המה אשר אבותיהם טוב ארץ בבל עזבו ולשממות יהודה החרבה נדדו וישאו עליה כל עמל ותלאה עד עשותם ארץ ליי ועד האחזם בה כיום הזה; הבנים ההם אשר מנעוריהם תורה ומצוה מפי לוי וסופר למדו, ואשר לפני "השוכן בציון" שנה בשנה יבואו ויתקדשו – ויהיו לאות ולמופת לכל ישראל בארצות גלותם; זה הדור העושה עוד בכל מאודו לרומם את היכל יי ולכלול יפיו בקודש בירושלים משׂושׂ תפארתם – ההמה את כבוד אלהים בפסל ימירו והדר מקדשו לאחר יתנו? לא תהיה כזאת בישראל, ולא תקום בדור הזה!...  וישבו תחתם ואת ציריהם לשר צבא פרס לא שלחו, כי מה ישלחו אל העריץ לבקש חנינה? – והוא לא עשה כן לכל גוי.  ונהפוך הוא, כי טוב אשר לא יתראו – ואולי, כאשר לא פקד את היהודים עד הנה להזהירם, כן ישכחם גם עתה.  – ויש אשר התנחמו עוד ויאמרו: לא עלינו "אשוּר" יצא, כי לא אנחנו מרינו ומרדנו בו, והיה כאשר יבצע מעשהו בערי הים – והלך לו...

ואם פקוד יפקוד גם את יהודה בחיל ומלחמה – כי אז לב כל בחור מעם היה להתיצב ולעמוד על דתם ועל מקדשם ועל ארצם אשר המה בידיהם החיו וירפאו, – לחיים ולמות עליהם יעמדו, ויי הטוב בעיניו יעשה! וככה היו גם דברי הכוהן הגדול, יהוחנן הזקן, אשר דבּר אל העם בחמשה עשר לחודש אב, על קרבן העצים לבני זַתּוּא – ויאמר:

"יי אלהינו מושל כל הארץ הוא; ומי גוי אשר בלתוֹ יגבר ויעשה?

"אכן רק ישראל הוא ידעו, כי אותו בחר יי עם אחד לכבוד שמו.

"עתה – אם בפני גוי אדיר ועצום ממנו אלהים יציגנו –

"נחנו גם למסה הגדול הזה נתיצב – וירא אלהים וישפוט!"

ומן היום ההוא, בעשות עוד אלופרנא מעבר הלבנון, יצא דבר הכוהן בעם ויחלו להתבצר בעריהם.  את כל קיצר השנה אספו ויתנו בערי המבצר, וכל בחור בעמו גדודים גדודים אגדו.  ויַדוּע, אחי יהוחנן הכוהן, בכל גבולות ישראל יעבור מאז והעמיד משמרות על ראשי ההרים, ועל כל מבוא בארץ יעשה לחסום כל דרך באשר יוכלו,– ואיש לרעהו לא "שלום" אך "חזק" יקרא – –

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו!"

ושׂשׂוּ הבחרים לעמוד "במסה הגדול" לעיני אבותיהם אלה אשר גבורות ימיהם יספרו.  עתה יראו, כי גם בניהם בנים הם ליי אלהים צבאות! רוח גבורה אשר לא שערוּה עברה בארץ, ואשר לא פילל איש מעודו האמינו כעת לעשות – אך חזק ואמץ!

אכן, זקני הדור, האבות אשר לבנים, אך יאָנחו לצרה וינועו ראש, – אך מי יאמר, קבּלו את הגזירה והכּנעו לה?...

כדברים האלה שמעה גם ראתה יהודית בימי החודש האחרון הזה, – ועל משכבה בלילות תחשב ולא תישן – אש קנאות בלבה, תוקד על אש נקמות עזה מדי שמעה את שם הכובש, האַנָס אלופרנא – ולו גם לא בן שפּרגז הוא!

ומה תעשה היא בקנאתה? התלך לשאול בכוהן, ומה יגיד לה הוא? מה אשה במלחמה תעשה?...

והנה למועד חג האסיף, אך היא לבדה מכל יושבי עירה עלתה, – כי מי לעת כזאת יעזוב את ביתו וכל אשר לו בעיר הגבול? – ובדעתה, כי גם מיתר הערים ימעטו כעת באי המועד – ותקח היא עמה כפליים, מאשר תביא שנה בשנה להר הבית ומשרתיו בקודש, ותבוא אל עיר האלהים – וכבוּדה גדולה אחריה באה.

 

ג

ובעיר אלהים לא שמחת החג הקָרב תשׂתרר, אך חרדת "אשור" הקרוב לבוא.  דאגת המלחמה מפי נשים בבתים תתאנח.  ותרועת הבחורים המתנדבים לנשק לעתים בחוצות תען.  גדוד בקול חצוצרה יבוא, עבר – ורחוב ירושלים אחריו ריקם יעמוד...  היום האחרון לפרוס החג – ואך מתי מספר, אחד אחד, מן המקומות הקרובים, לעיר המקדש יבואו.  יחידים, זקנים על משענותם מושכים "חג", גדי עזים בקרניו הדקות – ובן ובת אין עמם, כי כולם ביתה נשארו ולא עלו...

דממה בחוצות ירושלים; אך בשער הדגים, בשוק שם לעֵדוֹת יעמדו ונדברו: בחבל הים חנה "אשור"; מצידון עד יפו את עין הארץ יכסה; בערי הים, חג גדול ל"נבוכדראצר" האל יחוגוּ; אדום, עמון ומואב גם הם לאלופרנא ציריהם שלחו – נכנעו ויחנם, וכעת אך על יהודה תהא המלחמה –

ערב – והתקדש החג.  על הגגות מן הסוכות, מבין כפות תמרים ועלי זית והדס נרות החלו מציצים.  התעודדו בני ירושלים, לבשו חג ואל הר הבית ינהרו, לשמוע את ההלל, לא בהמון חוגג ובסך כעת יעברו, אך גם עתה רבים ההולכים, ופניהם אל ההר הזרוע כולו אור.  בכבוד יי המקדש יזרח, וירח מלא נכחו יעל.  – לא רב שם העם כדי כסוֹת את ההר ומסבּיו, כאשר יהיה שנה בשנה למועד הזה, – אך בעזרת ישראל ובעזרת הנשים צפופים יעמדו, ובעלות התמיד כולם הפעם כלאות ומופת מן האש והעשן יצפו...  ופתע זע הקהל ויפן ויבהל לצאת – מה הדבר?

שנים מן התרים אשר שוּלחו לרגֵל באויב – ויתחפשו וילכו בערי הים כרוכלי כנען – עתה שבו.  ויצאו אליהם הכוהן משיח המלחמה, יַדוּע וסגניו, – כי לא הטהרו האנשים לבוא בחצר המקדש, – וכל העם גם הוא אחרי הכוהנים נחפז, לדעת מה יגידו התרים ומה יספרו? –

הה! רעה השמועה, רעה ומוֹראה...

חיל האויב – כארבה על שפת הים יחנה, ובכל הערים שם מהפכת זרים.  בהיכליהן ובבתי אלהיהן אנשי הצבאות כבתי-מרזח להם יעשו.  חיל פרס ומדי, אשר צוּוה תמיד לבלתי חלל קדשי כל קוי, עתה בין אשריהם אורוות לסוסים הקימו, את פסילי אלהיהם ינתצו ובאנשים ורכושם כל עבד מן החייל כשרירות לבו יעשה.  את היין לילה ויום ישכרו ויתהוללו, פרי הארץ וזמרתה ברגלים ירמסו, ואת השמן והיצהר כמים על אופני מרכבותיהם ישפכו.  כל בהמה לבשר יטבחו להם ולכלביהם אשר ברגליהם; ואת הנשים לעיני בעליהן יענו עם הטף אשר במיטותן, ואת הבעלים יכו, כי יוציאו את הזהב אשר הצפינו.  – ככה בארצות-שלום יעשו, אשר יושביהן בתוּפים ומחולות שעריהם להם פתחו, – וההרג והאבדן אשר במלחמה עשו – מי ישׂוֹחח?...  והנה זה יצאה הפקודה  במחנות, כי אל עמק יזרעאל החיל הזה יאָסף – ועלו ביהודה, ועמהם גם שרי אדום ומואב ועמון ומכל ערי הים ילכו...  אכן מעולם לא בטח ישראל בשכניו עובדי הפסילים, אך גם זאת התרים שמעו: כותים מיושבי שכם ושומרון, אשר בקרבם, אלה אשר בשם אלהי ישראל אף הם יקראו, גם הם נספחו כבר אל האויב והלכו עמו להורות את דרך ההרים ומבואיהם – והמה הלא ידעוּ – –

לא חג אך חגא היה בירושלים...

ויהודית כל הלילה, ליל התקדש החג, התהלכה כצל על גג ביתה, אשר שם סוכתה הוקמה, ולא ניסתה גם שכוב על יצועה.  רעיון-לב נמרץ רדָפה ולא הרפה ממנה: עצה נועזה באה בלבה לעשות דבר לישע עמה, תושיה להסב את הרעה מעל ירושלים ומקדשה – והיא כנרדפה.  העצה אשר כחץ ננעצה אל לבה, בצאתה מחצר בית יי רדוף תרדפנה באלפי מחשבות ומראות ולא תתן מנוח להף  והיא האשה טרם תדע וטרם תמצא איכה תוכל עשות כדבר הזה – פעוּלה נועזה ונזעמה אשר אך למחשבתה יחרד לב וכל בשרה עליה יסמר...

האם לא השטן לחש לה עשות זאת למען נסותה לפני האלהים? –

וכבר נרדמה ירושלים בדממת הלילה, כבו כל האורים, גם אש המערכה מעל המזבח נדעכה כבר מהראות עוד.  נוֹגה הירח חוֹפה בדממת יגון על חומות עיר האלהים ומקדשו יחד; ויהודית – אף הדממה תרדפנה, רדוֹף בשׂעפּים ובחזיונות לאין שחר...  לבוקר תייחל נפשה, למען תבוא אל המקדש לצקת לחשה ומצוקת לבבה לפני יי, אולי יאור לה ויצאה מן המבוכה  תעמוד תתמוך על המעקה, תביט מטה – ומחוצות ירושלים נאלמי התרדמה, פתאום, מחזות אימה יציצו לה – תתפלץ תשוב לסובב על הגג, – ומוראות המלחמה ברצח ובחוּרבן ידלקוה.  – והיא בלכתה אנה ואנה כבר יגעה ועיפה נפשה כמדרך רחוקה, וראשה הנלאה עליה יסוב...

ישבה לנוח כמעט על המחצלת, הפרושה על הגג; את ראשה על ברכיה תתמוך – והנה: הפרש האדמוני על סוסו ישׂאנה כבימי נעוריה...  ברעש ובצהלה על עברי פי פחת עמוּקה כשאול ידהר האביר – ולאן? – נעקרה אבן מחת פרסותיו, ויחד לתהום חשיכה יפלו יתגוללו – ותיקץ בחרדה...  אורי אבוקות החלו מתנודדים על הר-הבית, – הכוהנים לעבודת התמיד זה קמו; ויהודית בלב כבד-סבל ירדה מן הגג לעלות עם שחר לבית יי בעולה ובזבח וברוח נשברה...

*

העיר הבוקר – ועל הר-הבית ירושלים כולה נאספה.  אנשים ונשים מזקן ועד נער יחד שם יצבאו.  בחצרות המקדש, פנימה וחוצה להן, עדות בערבי נחל וכפות תמרים יסובו ויקיפו, ובבכי לפני ההיכל יכרעו ויפלו.  כוהנים על בדי קדשם שק במתניהם חגרו אף אפר על ראשם ביום החג העלו...  עבודת החג בדמעה יעשו וכביום צום ליי יצעקו.  שק פרוש גם על המזבח סביב ועם קרבן החג בעשן קטרתו שירת הלויים קינה על ההיכל תענה:

אֱלֹהִים, אַל-דֳּמִי-לָךְ!            אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט, אֵל!

כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן             וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ – –

אֲשֶׁר אָמְרוּ: נִירְשָׁה                לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים...

"עֲשֵׂה-לָהֶם כְּסִיסְרָא              כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן! – –

כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר                    וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ                 וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם!" – –

וכל העם כרעש ים אל יי בבכיו יהוֹם: "הושע-נא! הושע-נא!" והד קול על העיר הריקה יפול – – ותהי הדממה...  הכוהן יצא.

פעמי יהוחנן כוהן גדול בצליל פעמוני הזהב נשמעו.  באֵפוֹד ובציץ הזהב נצב הזקן על הבמה בהדר שׂיבתו.  וכברכו את הקהל – וקולו קול זקן רועד לא נשמע בכל החצר – עלה טַלְמוֹן הסופר לפניו במעלה והוא קורא בקול רם מן המגילה אשר בידיו, את פרשת האגרת אשר שוּלחה אל העם יושב ההרים על עמק יזרעאל לאמור: "בטחו, בנים, ביי, ומחיל פרס ופרשיו אל תּחתּוּ! כי אתם על שערי הארץ, במעלה ההרים נצבתם – והתחזקתם ושמרתם! כי אם רב האויב ועצומים פרשיו, אך דרכי הריכם יֵצרו לו מעבוֹר בהמוניו; ואם שמור תשמרו מסילותם – ועצרתם במתי מעט את האויב מבקוע אל הארץ פנימה.  וזכרתם כי מהריכם הרחוקים אתם על עיר הקודש נצבתם, כי על ירושלים ומקדשה – אתם השומרים! והנה שלחתי אליכם כל בחור בעם, אשר המה אִתכם על הגבולות יעמדו עד בוא תשועת אלהינו.  כי הנה ימי הגשמים בזעף ובסערה יבואו – והתחזקתם ועצרתם את האויב בעמק, ויי אלהים, אשר גרף את חיל סיסרא, בעמקכם, עליכם יסוך – והוא יושיענו!

"אמן!!" – ענה כל הקהל ברעד ויאוֹרוּ כל העינים רגע; והאין קול עליון מסתרו בהד מהר ועד הר יענה?...

והנה שב קול הכוהן ונרגע יהלוך בכבוד זקנתו על כל העם לאמור:

"ומחר אנוכי שולח בתוליתה את משיח המלחמה, ידוּע אחי, ועמו האלף אשר לו.  ועמד הוא ואנשיו לשמור על החומר שם.  ומשם יפקוד על המצב אשר בהרים סביב, ועל האורב אשר נתן לשׂום מוקשים ולגדור כל מעבר במעלה הנתיבות.  – המה ילכו ויעשו שם, ואנחנו פה, לפני צור-ישראל על גבּוֹרינו המתנדבים – התפּללוּ!"

ובשאון אחד כל העם כאיש אחד על פניו נפל, וקול אדיר וחזק ברוֹן אחד גדול יקרא: "הושע-נא! הושע-נא!" – – –

*

וממחרת הבוקר, אחרי עלות התמיד, יצא הכוהן הגדול אל העופֶל, במגרש אשר נגד שער המים, לשלח את ידוּע אחיו עם אַלפּוֹ.

דומם נצב הצבא במערכתו, חגורי שלח ומחזיקי רמחים, שלטי הנחושת בשמאלם והקשתות על כתפיהם.  בחורים גם נערים, חלוקי פנים עם בעלי זקן ואנשי שיבה יחד מוצקים יעמדו.  ובין שבעת נושאי החצוצרות אשר בראש הגדוד, ידוּע בבגדי כהונתו הלבנים יעמוד, מצנפתו על ראשו הנישא וחרבו שלופה בידו.  – ורב הקהל אשר משני העברים ידום.  נשים וטף על הגגות ועל קיר החומה נצבו, נערים על עצי הזיתים מן הענפים נשקפים.  קול בכי אשה – אל בנה היחיד תבכה – ורעותיה עליה תלחשנה להשתיקה, לבלתי הרך את לב העם היוצא למלחמה...

הס! עתה הכוהן הגדול את ברכתו יתן.

ויהי בעמוד יהוחנן וסגניו על אחיו משיח המלחמה – והנה אשה לבושת בדים יוצאת לקראת הכוהנים ותקוד אפים ארצה עד גשתה – ותושט ימינה אל ידוּע ותאמר: "אבי! הגדתי היום לפני הכוהן הגדול! הנה נתתי בידך את מפתחות כל אוצרותי אשר בעירי בבתוליה וכל אשר בם בתבואת הדגן ובשמן וביין ובדבילות ובזיתים גם בפשתים ובצמר – הכל נתון לכלכל את הצבא אשר עמך ההולך אל עירי". 

"מי זאת" – "מי זאת"? התלחשו בקהל –

"יהודית בת מררי החסיד".  – "יהודית השוּשנית?" – –

ורוח נדבה עברה בקהל! אחד אחד יצא וקרא את מכסת נדבתו לצבא – והסופר עם הקסת אשר במתניו כותב על המגילה.  נדחקים, רבו המתנדבים – והנה נפרשה שמלה, סדין תכלת בראש הגדוד פרושה ארצה – ונשים מעברים, מקרוב, מבין הקהל, ומרחוק, מעל הגגות וקיר החומה, פורקות נזמיהן, צמידיהן ושרשותן – עדיי זהב וכסף מושלכים כברד, על הסדין יפלו יצולוּ: "לצבא, לצבא!"

חבלים, כובעים, נעלים, מחבות וסירי נחושת, יריעות אהלים, ככּרות לחם ודבילות, גרזן, קרדום ומשׂוֹר – מכל בתי ירושלים יובא ויוטל: "לצבא, לצבא!"

חמרים לפני המחנה נצברו – "לצבא, לצבא!" – –

ויהודית – למה הפכה ותכבוש פניה?...

ברעיון לבה כפופת ראש לקראת הכוהן הזקן צעדה לגשת; אך בטרם תפתח פיה – הפכה ותלך לה...

אכן, עוד לא גמלה מחשבתה לשאול עליה באדם...

וכצאת המחנה יצאה יהודית גם היא לשוב בתוליה בעוד המועד.  וברעיון לבה, אשר בקשה לשאול עליו ולא שאלה, דומם תהגה עוד; הגה תהגה גם בכל אשר שמעה בירושלים.

והיא הן אף זאת שמעה שם, כי אמרו: אלופרנא זה אדמוני הוא...

האמנם הוא-הוא ולא אחר?

 

ד

ואלופרנא הסיע את חילו, ומקץ ירח האיתנים חנה בעמק ויכסהו.  ובין דותן ובין יִבְלְעָם שם נטה החלוץ את אהליו, וקרנו אל בתוליה נתקעה.  וגדודי תרים שוּלחו ויצאו בנתיבות למצוא דרך פנימה לארץ – ונפלו אלה חללים ואלה במנוסה ישובו מפני האורבים אשר בהרים ליד כל מעבר.

אולם בחפּשׂ התרים את מבוא העיר בתוליה מצאו את בארות המים שבשפלה, אשר מהם העיר תשתה – ויושם עליהן משמר, וימנעו מימיהן מן העיר. 

הרים מבצרי-אל את דרך האויב סגרו – והוא לפניהם ירבץ ולבתוליה ילטוש עינו, עד כי ינידם הצמא ויצאו וירדו אליו.

אולם בתוליה גם משני מעינות היוצאים בהר, אשר מחוצה לה, תשתה מים.  מים חיים מושכים משם בצינורות, אשר עשה מנשה מתחת לאדמה – ותהי ל העיר מחלקת במשׂוּרה את מי הצינורות בלבד.  ובצפותם לגשם – כי תור היורה הלא בא – יכרוּ גם בורות בתוך העיר לקווֹת להם מים – – ועיני כל העם בתקוה ובתִכלה השמימה נשאוּ; לו יפתח יי את אוצרו הרב, השמים, וסחף את האויב במטרות וגרפוֹ, כאשר עשה בימי דבורה לסיסרא וחילוֹ!

אבל השמים כָּלאוּ עוד מהמטיר – והעיר לא לרעב אך לצמא תדאג פן יבוא.  – עוד בעצרת, ביום השמיני לחג נתּך עבר היורה הראשון, ומאז טהרו השמים טהרוּ.  והנה זה כחודש ימים והחום כבימי הקיץ יגבר עוד.  תבוא רוח – והיא לא עבים אך אבק דק כפיח תשא, – והמים בעיר הולכים הלוך וחסר...

והנה גם מי הצינורות כלאוּ כלָאוּ! קמו בבוקר – ואין מים עוד.  הכותים אנשי שומרון המה ידעו את מקום הצינורות וישברום לילה, והאויב משמר כבד הקים גם על מוצא המעינות – ויהי הצמאון...

מצפים לשמים: עולים עננים לפנות ערב מפאת ים, כגחלים מחשרתם תקדחנה בשקוע השמש – ובא הלילה.  והנה ירח פגום במרום הולך ובאורו כל ענן ימוגג, כזהב וככסף יתיכם, והשמים בטוהר תכלתם, וברשפי כוכביהם יזהירו – ליל קיץ אין גשם...

וכל אשר כלי-מים לו – כמטמון יצפנהו; לצמאו בחומץ או ביין את לשונו ירטיב, ומעט המים שמור ישמור לעת מצוא, לילדיו יטמין עד היות הגשם...

וגשם אין.

העיר – אך שני ימים לה באין מים, והיא כמתעלפת.  יומם בצל יתחבאו, ודממה עייפה בחוצות תשכון.  לפנות ערב בנטות השמש יצאו האנשים, לפאתי שמים בערוב השמש ינחשו; והחמה בין עננים מתלקחים באש תשחק – הלרוח או לגשם תבשר?...

והנה קול שופר יצא – צום ועצרה למחר יקרא...  ויהי הצום.

חגרו שקים, זקנים עפר על ראשם העלו, ואת ספר-התורה מבית-המועד בשק החוצה הוציאו, ובעצָרה גדולה כל בני העיר אחרי ספר-הברית בעיר יסובו, שמימה לגשם יצעקו – כי יבוא היורה לצדקה...

כל היום צעקו – ולילה שטחו כל העם על הגגות שטוח להשיב נפשם בטל כי יפול; ישכבו וידמו, בכו ילדים, התחבטו מצמאה עד כי נרדמו.  נדם קול האדם – והנה קול בהמה נאנחה את הלילה ירגיז.  הבהמה הצמאה כמפוח תשאף ותשום.  פרה לעטיניה תפשיל ראש.  בפיה דדה תשוֹך ואת טפּת חלבה לנפשה תמוֹץ...  וזה עֶגלה – לילה עד שמים יצעק –

וגשם אין.

האל את שמים לא יפתח למטר, אבל העיר אף היא את שעריה לאויב לא תפתח! – והיא צמאה...

בוקר – את קרקע הגגות וכל אשר ליח טל עליו ילדים בלשונם ילוֹקוּ...  הטף הזה – איך יראו בעניוֹ? בצל הגדר מצאה יהודית, מעבר כרמה, ילדה יתומה אחת עוּלפה נופלת, ותמהר להביא לה יין, נטפה כמעט אל פי הילדה – והנה נעורה, ספקה התבוססה, ומתוך גרונה כנאקת גמל בנחרתו פרצה בקצף על שפתיה – ועל ברכי האשה גָוְעה הקטנה ותהי כאבן...

החל הנגף! עוללים בחיק אִמוֹתם תפּח נפשם, וגשם – איננו עוד.

ובעיר – כל נפש שפתיה מבוּקעות, מנשמת פיה בחוּמה ניחרוּ.  כתנים רוח ישאפו, והרוח חרבוֹן בגרון תביא; יבשה הלשון ותהי לחך כגֶלד יבש זר.  לצמאם טרפי-עץ ירוקים בפיהם על לשונם ישימו – ואין מרפא; צבה הלוֹע, נחנקים מצמאה...

ממסבּי שכם מים בכסף מאת הכותים בכדים על חמורים יביאו.  שכמה בבוקר יצאו, כל היום ארחות עקלקלות ילכו ורק לפנות ערב עם כדיהם ישובו, – והיה לחלק מהם כדי ביצה לנפש.  לילה גיזי צמר על הגגות יפרשו לספוג טל, ולכלי יזרוּ, כל אשר לח בו סחוט יסחטו כדי לקיקה, – ובית אין באין חולה קודח ונאנק בצמא...

מתוק המות בשדה המלחמה, בנפול גבּור מתרחץ בדמו! טוב לאדם אשר נוזלי בשרו עם נפשו בקצף יפרצו, – אך התמוּתה הזאת אשר בעיר הצמאה – כמה ארכו מצוקותיה לנפש העייפה! – מים, מים!...  ויתנדבו בלילה ההוא כשלשים בחור ויצאו בכלים אל הבאר הקרובה אשר בשפלה.  אולם אך כחציָם שבו חיים, ומימי כליהם מהוּלים בדם – דמי פצעיהם המה ודמי אחיהם אשר על הכלים נפלו – –

ולפנות בוקר, בשחר אחרי נפול הגבורים, היה הגשם!...

עב וריח מים הרוח בשחר העלתה.  וכל העם כמפני הבערה כן נחפזו והוציאו את כליהם חוצה.  והנה נטפה העב כמעט – וחדלה...  "ענֵנוּ, רוכב שחקים!" – וזורקו רביבים ברוח עזה – וחדלו...  ועב אל עב עלתה – ונתּך גשם חזק ורב! נתּך "כדי אכילת-פְרָס" – והשמים שבו טהרו בטרם מלאוּ הכלים על גדותם...

אך היתה הרוָחה: עתה כאשר נפרצו העבים, הן ישוב יבוא עוד גשם – –

ועבר יום, יומים ושלושה ימים עברו.  אזלו המים – ואין גשם עוד.

שב הצמאון במוראיו...

*

נפלה צוָחה בעיר.  נשים גופת מתה תשאנה ויונקה עליה בבכי צרוד יתיפח.  ומי זאת המתה! עדה אשת כרמי הגבּור, אשר שוּלח עם אנשיו לשמור במארב נתיבות בגלבוע – אשתו וילדו הם אלה.  מתה נמצאה האשה – ועליה הילד את דדה כאכזרי ישוך – – בוכה על השד שקפא ואף טפּת דם לא יתן עוד...  וגופת האם עם ילדה יחד כעת בעֵדה תנשא.  עדת נשים נחפזה, והעוללים, אשר ברגליהן ועל כתפיהן, כגדיי עזים בקול געוֹת יבכיוּ...

אל שער העיר בצוחת יללה נגשה העדה, לפני אנשי המשמר שם הטילו את המתה עם ילדה יחד – ותזעקנה: "ראו, אכזרים"! –

"פתחו לנו שער!" – "פתחו הדלתות, פתָחו!!"

והגברים כצורי אבן קודרים יעמדו וידומו; למשמר ירושלים ומקדשה הם פה נצבו – ויעמודו...

והצעקה והבכי גדלו עוד.  בעיר ישוֹקוּ: "מים, מים!" – והנה יצא כוהן המלחמה, ומעל החומה לעדה יקרא; אך לא נשמע קולו בהמית הבכי והצוחה: "את השער לנו ולטפנו פתח!"...

והנה ראש-העיר עוּזיה ועוד שנים מן הזקנים עמו עולים על החומה; נצבו – ולתֵקע השופר השלכה דממה, –

וקול הכוהן מעל החומה ברוּר יקרא: "הנה יבואו הגמלים עם החמורים אשר שלחנו היום שכמה למים – ושתיתם...  ולמחר צום גדול נקרא – וזעקתם לאלהינו, כי בצום עוד שלושה ימים נחכה"...

וידום הכוהן מדבּר עוד.

אך עוזיה ראש העיר ברעד-קול את דברו ישלים: "שלשה ימים נצום, ואם בעוד שלשה הימים לא יענה האל את עמו בגשם – – וידענו, כי חפצו הוא אשר נפתח את השער לאויב...  ויעשו הגויים בנו את אשר יעשו!...  אך היום שתו, כי למחר – צום!"

קורָא הצום – וכל העם אשר לפני החומה נאנק דום –

*

והשמש בין עבות דקיקות פורחות נטתה.  ככה, במראות שמים מזהירות אשר כאלה, יום יום תשקע, וגם עתה בין עננים קלים תשׂקר עינה – עין שמחה...  ועֵדה לבושת שקים ברחוב תעמוד ולמראֶהָ ינחשו – הלרוח או לגשם השמש תרמוז?...

והנה – מראה אשר לא יאוּמן ברחוב הופיע! –

השוּשנית, יהודית – היא מביתה ידה ולבושת חג באור הערבּים הופיעה...  כרמיל ותכלת לבושה, כאשר לבשה רק בעוד מנשה חי.  עֶדיה עליה יזהיר, ידיה בצמידים, נזמים מאזניה תדלקנה, פעמיה בנעלות-תחש רקומות כסף – ומציץ הזהב אשר לראשה צעיף-תכלת דק אל אחורה כעננה יתנופף – החסידה, איככה עשתה כזאת?! –

והיא נשׂוּאת-ראש תעבור לפני העם אשר בשקים.  נכחה תצעד ולפאת השמים עיניה תבטנה, – והן נרחבות לכל גדלן תזרחנה – – לאן פניה מוּעדות?...

אחריה דבלת מינקתה: חמת-יין על שכמה וצקלון מלא מזון לצדה תלוי, מקל בידה – ובהשפיל ראש, אחרי גברתה הנהדרה דומם תצעד – – לאן הן? איך היתה כזאת?...

"פתחו לי" – תאמר השוּשנית אל ראשי העיר הנצבים על השער: "פתחו – ועם אמתי אצאה...  גם היא התנדבה לכת עמי אל מחנה האויב"...

ולמה ועל מה זה? –

"כי אם אתם...  אם אתם את יי תנסוּ, בשים לו מועד שלשת ימים – הנה אני את כוחי, כוח אשה, לאויב אנסה!"...

ואיכה תאמר אשה עשות כזאת? –

"בחג, בעודי על הר יי, אמר לבי לי עשות ככה – ועד עתה חכיתי, אולי עצה אחרת תֵעָשׂה, וכעת לא אחכה עוד.  אשר הטיל עלי האלהים עשה אעשה: לפני שר הצבא אתיצבה – ואנכי אדברה עמו"...

קהל תמהים ומשתאים סביבה יחריש, אך עוזיה הזקן בדמעה וברעדה יתאמץ לדבר, ויאמר: "אבל, בתי! – הלהיות מוקעה על עץ תלכי? או כי – – כי אנחנו את אחותנו – את תפארת הבנות, את נדיבת בתוליה – לחרפה משערינו לאויב נוציא, כי יתעלל בה?!"...

נשקפה בו יהודית ובקולה העמום תהגה: "המות – מה מות נפש אחת לעת כזאת? והחרפה – כמוך, אבי, משמעון אנכי!...  הן לא נשא שמעון אבינו את חרפת דינה אחותו, – אף אני שמעונית אני!" – וכדברה שלפה מחיקה לעיניו נטיפת זהב קטנה אשר לבשׂמים, ותען עוד: "לא בוֹשׂם אך חמת נחשים בזאת...  ואם מות אמות, אבי, – מותי, כחיי, לא קלון יעטה על עמי.  פתחו לי". 

ובמה תתצב ותדבר לפני הצר? –

"את אשר ישים אלהים בפי...  ובשם יי ושם עמו ומקדשו – פתחו לי!"...

נדהמו כל הנצבים, והזקן והכוהן אף הם נדהמו ויעמדו מחרישים, ויהודית עונה בלאט: "אכן, קשה הדבר מכם; כי על כן נסורה נא החדרה, אדוני אחי, ואגידכם שם עוד"...

והזקן והכוהן באו עמה החדרה אשר בקיר החומה.

וכרדת השמש על העננה הקודרת אשר רבצה מטה – יצאו שלשתם ויקרבו אל השער.  נבקעה תחתית העננה בלהט, וכעין אל עליון מבעד למסך השקיפה רגע – ותעלם.  ערב היום – והכוהן סומך את ידיו על ראש האשה המעטירה אשר כרעה לפניו – ואת ברכתו עליה לעיני כל העם יתן:

"יברכך יי וישמרך!

יאר יי פניו אליך ויחנך –

ובשם יי לכי – והושיעי!"

וכשאון מים פרץ: "אמן, אמן!" – –

חרק חרג השער ממסגרתו ויפָתח, – ותעבור יהודית ותצא, ואמתה הזקנה אחריה תתנהל...

ובעוד שהקהל נדחף, אנשים ונשים יחד, בספדם ובפרשם כפּים, אל עוּמת ההולכת מהם, בזעקם: "אמנו, גברתנו!" – "בתנו תפארתנו!" – קרבן נפש אדם לא ירצה אל!" – "אמנו, בתנו, איך תלכי?!" – – נסגרו דלתות הברזל – ואיננה עוד...

מעל החומה הכוהן והזקנים אחריה בדמעה יביטו, והיא במשעול עם אמתה תרד.

ירוד תרד – – ואד עולה מן השפלה ובנוגה הדמדומים כחלב יסך – – ויהי ערב.

 

ה

הוּעם הערב, הירח בחיורונו החל מבהיק מלב השמים, ולעיני יהודית נגלה מחנה האויב למראה על כל מרחביו; והוא לרבבות אהליו דמיונו כים גדול אשר נגרש, וגליו קפאו נצבו בצינת הערב, מחנה גדול כים וממנו אף כסאון-ים רחוק עמום יעלה.  עשן כענן עליו דומם נפרש ובעד האד והעשן מדורות-ערב לכל קצותיו תוּצתנה.

גם משם, משדה דוֹתן – השדה אשר מנשה קוּבּר בו – אִשים כעיני חיתו טרף ליהודית תקרוצנה...  ויהודית אך יצאה אז עם דבלת אמתה מהדוּרי המשעול היורד ועולה בין צורי הסלעים אשר בהר ותעמוד אל בין השיחים – שיחי חרובים ובכאים רכים אשר מעל המורד.

"נשבה פה כמעט" – אמרה אל אמתה: "ולא נקדים בוא אל המחנה עד האשמוּרה התיכונה; כי הן לא יאָמר אשר יומם מקיר החומה הוּרדנו ונתגנב לברוח.  – ושבי ואגידך את אשר נועצתי עוד עם עוזיה והכוהן לפני צאתנו".

"ואנכי, בתי" – אמרה דבלת כשבתה עם גברתה במחבוא: "אך זאת איעצך: אהיה נא עמך כאילמת ולא שומעת, פן יחקרוני במחנה, ובלא דעת אסכּלה, חלילה, את עצתך.  כי על כן אֵאָלמה נא כעת – ויהי יי עמך לעשות את עצתך".

ותדום יהודית רגע ותשב לאמור: "אכן, האילם לחשד במחנה הצורר יהיה; אולם תחת אשר יחקרוך המה כחפצם, טוב כי תחשי אשר יעצת.  ויהי כן! מעתה אילמת אַת, דבלת, והתחזקת לעמוד במסה לבלתי הכיר בך – ועמנו אל!"

ולא דבּרו עוד הנשים בערב ההוא בלתי אם במעוֹג, בקרוץ עין ובשלוֹח אצבע, למען הסכּין – והגה לא נשמע ביניהן, כי אם לחש הרוח בעפאים התהלך – ותשבנה עד בוש וממחבואן לעברים הציצו.

והנה כעשרת אנשי משמר יורדים בשביל אשר אל הבארות, – וכעברם, ויעלו משם אחרים וירדו מטה אל נוכח המחנה אשר בשפלה.  עת החליף המשמר לאשמוּרה התיכונה.  – ותקם יהודית ותרמוז לאמתה, ותקם אף היא– ותלכנה.  וכעת רדתן ותעמוד יהודית ותקרא בקול אחרי היורדים ותען פרסית: "אנשי החיל! עמדו נא רגע! עמדו נא לנו!"

ותרד ותקרב אליהם, כי עמדו, ואמתה אחריה, ותאמר: אנכי למצביא, אל אלופרנא אדוניכם, והדבר נחוץ, על כן הביאונו נא אתכם עד מצב המשמר באשר הוא".

ויתמהו האנשים למראה הגבירה ההולכת תועה בלילה עם אמתה לבד; וראש העשרה החל חקרה, ותען: "במשמר הצבא שם אגידה את אשר להגיד – ואתם קחונו".  – וישלפו האנשים את חרבותיהם ויסובו על שתי הנשים ויוליכון כשבויות חרב.  ותלכנה.

ויהודית ראתה את דבלת מרעידה בלכתה, ותפן אל אשר על ידה ואמר: "ולוּ אביתם ונתתם מכליכם מים כמעט, לי ולאמתי, כי עיפנו" – ויתנו לה ותשתינה, – ותתעודד גם דבלת ותלך אחר גברתה נכונה.

*

ואלופרנא עד חצות הלילה לא יישן, ואשר ידרוש וידָרש לו גם לילה יקבל.  והנה האשה הנהדרה ואמתה אשר ירדו מבתוליה בהחבא, מוּבלות אליו ממצב המשמר.

"ההוא – הוא יהיה?" – עוד שאוֹל תשאל יהודית בלבה; ודמות העריץ, אוכל העמים הלזה, פעם בפעם בחזון רוחה תשוּנה למראה – ובלבה חרדה...  אך היא רק הדרת שלוָה על פניה תשוה, למען תתצב נכחו בכבוד, – וברגל ישרה וקומה זקופה תתנהל בצעדה...  בַמַחנִים, בין שולפי חרב תוּבל; בין רוב אדם ובהמה יעבירוה.  והיא כגברת בין משרתיה תהלך! יתמהו לה כל רואיה אף רזום איש אל אחיו ירמזו נעלסות, כי אשת חן אשר כזאת למצביא יביאו...  ויהודית בלכתה – נכוחות תביט.  אור קפאון כזיו כוכבים מעיניה הנרחבות יציץ, ציץ ראשה, רביד צוארה ונזמי אזניה לנוגה הירח יזהירו, – וזאת אמתה אחריה אך בגברתה תביט, לרמזה תוחיל, וממנה לא יפנה מבטה.

וכן לפני אוהל המצביא הוצגו.

האוהל – משכן רחב ידים והוא מכוסה יריעות עור מאָדמות.  ומשמר בלפידים למבואו נצב, והאיתון כולו פנימה מרבד אחד ירוק, ושתי מנורות נחושת גדולות לשני עבריו, ומסך תכלת כבד לירכתו, נגול, הוֹעלה המסך – ופנים המשכן הזהיר ברקמות.  רקמות פרס אשר בכסף ובזהב על סדיני צבעונים, ועליהם שלטי זהב וחרבות יקרות נוצצים לאור הנברשת הגדולה, נברשת כסף ממורט.  – ושמה יהודית לבדה הובאה, ותעמוד.  – מכסה עור נמרים הוצע לקרקע בנתיבה, ובקצה פרוכת פרושה מבדילה בחדר, יריעת שני מרוקמת זהב: עליה שני כרובים חובשי מגבעות יושבים ופניהם איש אל אחיו, ומעליהם הוּרמיז באדרתו קוממיות על אברותיו ירחף.  והאח, אוּר-התמיד לפני הפרוכת מבוערת.  – הורמה נגוֹלה היריעה על גלילה, גליל הכסף, ובין שני סריסים, כוּשים חובשי נוצה ונושאי רומח, הוצגה האשה פנימה לפני המצביא.  והוא נשען סרוח על מיטתו ביקַר כרים, כרי חוּר וכרפס, ומכסהו – סדין ארגמן בגדילי זהב, נופל לגלים נטוש ארצה.

והוא – הוא...

בן שפּרגז שומר הבירה, ולפניו ישׂני תקוד, והוא – לא יכירה...

"קומי" – ותקם.

אכן שוּנו פניו הוּמרו בשנים; או האם לא הוא זה? ומה יתבונן בה כמשתאה?...  אכן, הוא – הוא, ואם כי לא יכירה עוד.  והוא – איש אשר בשלושים.  מעבי זקנו, זקן צהוב-חוּם משוח בשמן – פני רוך מחוירים כלֵאי תפנוקים.  לפניו על כּן נחושת ושן, ספרי מגילות שׂוּמוֹת בטנא, ואחת מהן נופלת למרגלותיו על סרח מכסהו, – ונראה כי לא גבהה קומת האיש מאז – –

ואשר כזה טורף עמים ומרעיש ממלכות יהיה?...  אכן ראש תלתליו אדמוני ואמיץ בין כתפיו הרחבות שכן, וזרועות ידיו הצחות חשׂופות לו, וכזיקים ממזרע שערוֹתן המזהיבות יתמלטו, כרמזי יקוד-אש כסויה ועצורה...  ומראשותיו, על תּוֹמיך האוהל – והוא עמוּד נחושת מקשה עם כותרת כסף – חרב שלופה תלויה; נצבה – עֶשת-שן משובצה אבני ברקות ולהבתה הרחבה והכבדה, קשוּתה וממורטה להזהיר – חרב הדין...  ועוד הוא מתבונן ודומם.

השעין ראשו על שמאלו ואצבעות ימינו בין טבעות תלתליו תרצדנה, סותרות ומסלסלות – – בן-תענוגות הוא זה אשר על נפשו יתענג ויתפנק; אולם עיניו – זהובות ירקרקות כעיני הינשוף – קפואות מאמץ, תבטנה, ומן עבי גבותן – גבות משחירות תחת גבשוּשי מצח מוצקה – את האשה לכל קומתה הנצבת תבחנה עוד...

ועד מה ימוּדנה מבטו זה? חקר יחקרנה למראה, אחר ישאל לשמוע...  והיא נכונה למענה אשר תִכּנה אל פיה, בהגותה ימים ולילות בדבר עד היותו לה ככתוב עלי ספר למקרא; או כדבר-אלהים הוא לה אשר הוּשׂם בפי נביא, דבר אשר גם למרות רצון האדם מלב ומנפש בעוזו ימלל...  לכל שאלותיו מענה-פיה נכון הוא, כי הן גם הכוהן את דברה בשם אלהים אישר – ואת נדר לבבה עתה שפתיה אמונות לאֵלה ולעמה תשלמנה...

אך העריץ טרם ישאל, כי אך נכוחות יביט למצוא מה האשה הזאת ומה חפצה עוד בטרם תגיד דברים אשר הכינה לו...  ומבט עיניו ממארבן וברק החרב אשר למראשותיו אל לבה יחדורו, – והיא אך דומם כפסל נצבה; כפות ידיה על לבה, פניה ארצה, ועיניה, מתחת קשתות גבותיה הצמודות אליו הן נטויות ונשאות.  – כדת פרס לפני המושל תעמוד, למוצא-פיו תשמור כי יבוא, ובבוֹת עיניה מסתרן בטח תשקפנה...

ומה בטחונה? הוא הלא ענוגות וטובות ממנה ידע, וזאת דקת-הבשר – הלפקוד עליו באה? ואיפה ראה אשר כזאת?...  אכן, נאוה היא וספוּנה מהבינה, אף תפוחי-הדר-אשה לא יוּכרו בה כמעט מבעד לשמלתה המרוּוחה, שבּכּפלים לכל קומתה תפול, – והקומה המיושרה כגבוהה מקומת נשים תֵראה – אמיצה ונאוה! וקמוּץ פיה לה; אודם שפתיה כחותם צר על פיה ישים, כדבר אוושתּא על לשונה ינצור – נאוה וספוּנה! ומתי ראה אשר כזאת? אם לא בחלומות כדמותה וכצלמה חזה?...

והנה זה שאל ישאל אף יתפלא לדבריה: יהודיה מבתוליה – ואיפה למדה דבר כן פרסית? – ולמה מכרה אביה מפרס לרחוק, אל ארץ נדחה ורחוקה אשר כאת?

"לא נמכרתי, אדוני, ולא הָרחקתי; כי בית אבי ירושלימה, אל עיר בית אלהינו, יחד באנו לשבת שם בקודש.  אחר, עם בעלי, אשר בנה את בתוליה, יצאתי – ונשב בה.  – ומבתוליה, אליך צוּר-פרס שוּלחתי הפעם, כי אדברה דבר-עירי ועמי לפניך, אדוני".

"לאמוֹר: גבּוֹרי ישראל תחת כוח וגבורה קסמי אשה לקראתי ינסוּ?"...

החוירה האשה, הרימה ראש וקולה עמם ויהי כקול גבר בהגותו: "אנוכי לא בדבר אנשי המלחמה, הנערים אשר סגרו את שער הארץ מפניך – לא מהמה שוּלחתי ואלך.  אך בדבר העם, אשר לא למלחמה נפשו, ובשם בנות עירי באתי – בשם הנשים והטף המבקשים מים"...

והוא במנוֹד-ראש ושחוק ללא-אימוּן ישסע דבריה באמרו: "והנשים והטף הם המה אשר פתחו את השער לך וישלחוך אלי?" –

"לא, כי בעד החלון בחבל, בהיות הלילה, אני ואמתי חרש הוּרדנו (כי ביתי בקיר החומה הוא) לבוא אליך, אדוני" – –

"הבעלך הורידך כן אלי?" –

ויהודית זעה תחתה – ותתאפק ותאמר: "בעלי כבר מת עלי...  ואליך, אדוני, למען עמי באתי, עם חף מפשע"...

"עם חף מפשע – – כי עתה מה תגידי עליו, ציר ישראל, מלאך הנשים והטף?"

היחדל מעתה הטוֹת את שיחתה במהתלות למען תבּוֹך? ותבליג – ולא כאשר חשבה יצא דברה, כי הוא בדבריו את אִמרותיה נתּק...  ותאמר: "אנוכי אך זאת דברתי אליך, הגבּור: חוס נא על העם...  העם אשר מאז נאמן הוא לאלהי אביו ולמלכי פרס יחד...  כי עד היום את חסדי כורש ודריווש זכור יזכור עמי ולשלום-המלך במקדש ירושלים קרבנות יעל...  ואם קמו עתה אנשים מרי-נפש וישיאוּ את הנערים בעת המבוכה הזאת לתפוס את בתוליה, ואת שערי הארץ בחזקת היד סגרו, – אולם, אם תחננוּ, כי אז בעוד יומים או שלשה בתוליה לפניך תפּתח, בטרם ידעו הנערים זאת...  והעם וזקניו יחד בהלל ומנחה את פניך על ארצו יקדם; כי לחסדי פרס עוד נקוה אשר מידך ינתנו לנו"...

"ובלעדיהם לא אמצא את שער העיר, כי אפתחנו אנוכי?"

"פּתוח תפתח, אדוני – אולם ימים רבים יעמוד עוד חילך ופרשיו אלה עד עברם בנתיבות העקלקלות אשר שתים רגלים לא יוכלו לכת במצריהן".

ויתנער אלופרנא ויזוּעו הכושים – האם לא נרמז עוד להם ולחרב התּז ראש בת-השחץ הזאת? – ויהודית לפניו כורעת.  לעו דבריה – ועיניה בתפילה נישאוּ – והוא עליה נצב...

פתחה לדבּר והוא מביט ושומע בקול-התור ההוגה מלוֹבן צוארה השלוּח, והעולה לאמור: "אבל בינה זאת, גבּוֹר מלחמה! למען כבודך הלא תשמע את דברי! כי הנה את נפשי בכף שמתי, אך למען הגיד זאת לפניך...  כי אם גם יתמהמהו עוד מטרות שמים מבוא, אך אנשי המלחמה הקשים אשר בבתוליה הם לא ידעו צמא, – להם מרחוק די מים יוּבא; אף רעב לא ייראו עוד, כי המה בפשעם גם את התרומה והמעשר מאוצרות בית יי הריקו להם ויכינו לנפשם; וכן ימים על ירחים עוד יעמדו בגדוד ועל כל מעבר יארובוּ, עת צבאך הגדול הזה בגשמי הסתיו בביצת-העמק יתענה"...

"ותחמלי על חילי?"

"אנכי – על עמי! אך על עמי אתחננה!" קראה יהודית ותפרוש כפיה: "על עמי האומלל לפניך, צוּר המלך, באתי! – עמי על נשיו ועולליו, אף אם ירוד ירד הגשם כעת ולא יאוּכלו עוד בצמא, כי אז בזלעפות רעב ותחלוּאיו יכלו יתמו.  ואתה, אדוני, כאשר תפרוץ העירה מקץ ירחים – לא ארץ נושבת ועם תמצא ידך בין ההרים האלה, אך פגרי אדם מושלכים במדבר שממה ושארית מרי-נפש נפוצים, אשר ירדפום אנשיך למצוא כרדוף הקורא בהרים" – –

"כי זה קץ ממרים וגורל עקשי-לב יהיה!" – הגה העריץ ברוחו הקשה.

"וזה כבוד אלופרנא וכבוד חילו הגדול יהיה? אשר המה ירחי שנה יעמדו והתענו עד לכדם מדבר הרים ריק, אשר הָשַם להיות מעון לאחרימון ולמלאכיו הרעים? הבזאת הוּרמיז אלהיכם יחפץ, ובנצחון אשר כזה תפארת פרס תהיה? – – והארץ הזאת, היא ועמה יחד, הן בעוד שנים שלשה ימים בידך תנתן ובתודה תקדמך אם אך" – – ותדום פתע, כי נפגעה במבט עיניו התמהות ושוחקות עליה בלצון...

"נפלאת אַת, האשה!" – יאמר: "אף איש ממלאכי הגויים לא נועז עוד דבּר כמוך...  אולם מענה-פיך כמראה פניך – חן חן לך! אבל קומי והגידי נא לי, איפה ראיתיך? או למה זה נדמה נדמה לי כי ידעתיך?"

ותשפל יהודית את פניה ובקול עצור לפניו ענתה: "כי על כן אולי אמצא חן בעיניך ושמת לב אל תחנוני לטובה"...

"כי על כן הלא תגידי, – מתי ראיתיך?!"

"מינקתי, אשר עמדי – לולא נאלמה בחליה – אולי יכלה היא הגידך זאת...  אבל תקָרא נא הנה, כי ידעתי אשר אות בידה מימי נעורי, אם יזכירך זה דבר – וידעת אם ראיתני"...

ויהי אך הובאה דבלת, ויהודית אך הראתה לה במעוג על אצבע, קרוֹא קרא אלופרנא: "ישׂני! האח! הלא ישׂני ומשוּשן אַת?!"

"אנכי אמתך!" – ענתה יהודית ותקוד נרעדה בהרימה נכחו את הטבעת אשר לקחה מיד דבלת...

ושני הכושים נסוגו למבט עין-אדונם ויצאו את האוהל.     

"ישׂני?!" – ישוב יתפלא בה עוד ובקול רחוּם יביע: – "האַת אשר הגהת ותוֹגי עלי את ימי נעורי אשר מאז בשושן?...  אכן, לא השגַתני עיני! – כי בציץ-לא-שוּלף עוד את השושנה אשר כיום אז הכרתי!...  ועל מה הדמעה הזאת בעיניך, ישׂני?"

"על עמי"...

"אבל! אל נדברה עוד כעת בעם וגוי"...  ענה אלופרנא, ובקשי-רוחו, על אשר נרגש ככה, התהלך אנה ואנה.

ויפן אליה פתע ויעמוד ויאמר חרש: "רואה אנכי כי עיפה נפשך, ישׂני – – אף אנוכי הוגיעני היום הזה.  בבוקר להוֹרמזדא משפט, – מחר על דברך נדברה, אחרי שובי ממפקד הצבא"...

"בָגוֹא!" – קרא פתע ויספוק כף.  ומאחורי יריעה נגלָה אחד הסריסים, – זקן מסולסל עוטה לבן וחגור כרפס נצב ועיניו שמחות למשמע הפקודה אשר יפקוד אדוניו עליו:

"את האוהל אשר מנגד – צו והכן לגברת הזאת ולאמתה; כי שם תשכבנה הלילה ולנו בשלום".

 

ו

לקול תוף ומצלתים, אשר עבר על המחנה ברעש, הקיצה חרדה יהודית ותשב על יצועה: האמנם בתוך חיל הצורר ולחפץ שליטו העריץ היא נתונה לאין מפלט? – וכהרים דבלת את קצה המסך מפתח האוהל ויהי אור – התפלצה יהודית למראה ותדהם רגע.  – מסכסוכי חלום טורד – מכעיס בהבלי אימים אך עתה התנערה, והנה גם בהקיץ כחלום בלהות לעיניה, מראות אשר לא דימתה כמוהם מעודה...  הבקרב כל התועבות האלה היא לנה הלילה ולא ידעה? –

אמש לאור פתיל דונג בוער, אשר נשא הסריס לפניה, היא באה האוהלה עם דבלת, ונלאה ומשפילה ראש עברה מבלי שים עין ולב אל אשר באוהל ואל הצללים, צללי כליו, הנחפזים ומדלגים, –ועוצמת עינים נפלה כן אל המיטה, כי יגעה נפשה גם מהביט, יגעה עד מאוד...  והנה כעת, לאור הבוקר אשר חדר פנימה, ראתה פתע, כי נפשה בקהל שיקוצים ומפלצות, אשר עין ישראל תזהם מראות גם את האחד מהם...

אלילי כל העמים ופסיליהם יחד נועדו באוהל הרחב הזה, – אלהי מסכה אפפוה, צלמי מוראות, אשר לא ידעה  ולא דימתה גם בחלום, סביב שתו עליה לזועה.  מסכות כסף וזהב אף המה אך גילולי שיקוצים הם לנפשה, ובאשר לא הסכינה ראותם נדמה לה, כי עוד מעט ויזועו וילכו ויעשו המזימתה...  הנה דמות אדם מקרין (בעל חמן הצורי) ממולה לכסא ישב, בה יביט ולא יגרע עין, כאילו למשפטו הובאה ועריצים שנים לעבריו לבושו מכלול (רמון הארמי ורשף הצידוני) בידיהם אגודות חיצים עקלקלות, סמל ברקים, וכנצבים למלחמה זה אל זה ירעימו פנים; ומן הפינה בין צמד בקר, אשר ראשי גברים מגודלי זקן להם, אחד (דגוֹן) קצוץ חוטם מבטן דג ישגיח...  תסב פנים – ולמראשותיה, על גב כפיר פוער פה לשאגה, גבּור קל (מרודך) בגאוָתו ידרוך, ולמרגלותיו, לעומתו, זונה ערומה וחשופה (עשתורת) נצבה ובשתי ידה את שני שדיה תסולל...  ואשירות ואגנות ומחתות יחד נערמו ומתוכן המון צלמי מסכה קטנים יציצו: שֵדי-תועבה שפלי קומה ונפוחי בטן קורצים לוצצים לחרפות, ושעירי אימה פורשי כנף-שיקוצים נעוי פנים וחורקי שינים יזעפו – עוד מעט וגם יצוחו בקול – ואיה איפוא דבלת?

"דבלת!" – קראה יהודית: והנה זעה הנאלמה, רמזה לה מִדַבֵּר עוד, – ובהחפזה הפכה שור-פר מסתער ונכשלה בנשר-אדם שחוּץ, ירקה מכעס וגועל נפש ותרמוז לגברתה, כי תספוק כף.

ספקה כף – ויבוא הסריס, והוא בהצהילו פנים לחפצה ישאל.  ותענהו יהודית: "למה בקהל הזה...  למה במשכן האלים ניתן מקום לי?" –

"אין זאת" – ענה הסריס חנופה: "כי ראה אדוני את פניך, גברתי, כראות פני אלהים".  ובראות הסריס כי נרגזה האשה – שב ויאמר: "הן אלה לא אלים, אך כסף וזהב ונחושת המה לפרס, ושלל תפארת לאלופרנא אדונינו, אשר הכניע גויים ויולך את אליליהם שבי"...

"אולם...  מי אנכי כי אכּבדה לשבת ב"תפארת" הזאת? – ואולי תגיד לאדוניך"...

"אבל אנכי, גברתי, כבר פיניתי חדר אחר לשבתך" – אמר הסריס וירם מסך.  והנה שם מיטה רכה רפודת בוץ ואטון דק, שולחן ערוך כלי יקר, ועל הקרקע כולו נפרשו מרבדי רקמות, אף כיור נחושת ואגן כסף גדול הוכנו שם לרחצה –

ותמהר יהודית ותעבור עם דבלת אמתה אל החדר ההוא.

ובעוד היא מתרחצת תתמה תמוה בקרבה: מדוע נדם המחנה פתאום? אין קול אדם, רק צהלת סוס או שעטת פרסותיו לרגעים תעבור, ודבר-אדם לא יעלה, כמו תם נמוג כל הצבא ורק הסוסים לבדם נשארו...  התעטפה ותצא את פתח האוהל לראות – ומחזה רב השתרע לעיניה בשדה ויופע בהדר לאור הבוקר.

שני טורי צבא, טורים ארוכים לאין תחילה ותכלית, פנים אל פנים דומם נצבו, ברחוב אשר בין האוהלים – חומה מזה וחומה מזה ה אנשים כאבנים ידמו.  כולם קמה אחת ולבוש אחד חדש להם; קשת נחושת ואשפת נחושת לאיש איש על כתפו תזהרנה; כל ראש חשוּר נחושת על מצחו ועל קווצותיו המגודלות, ואיש איש שתי כפותיו בכידון מוצב תחזקנה.  יחד נטועים כעצי יער יעמדו – יער נחושת קלל נוצץ דומם לפני השמש בעלותו, ובין השדרות שרי הצבא בכובעי נחושת ושריוני קשקשים בדממת כבוד על סוסים, עונדי רקמה ורימוני כסף ושהרוני זהב, הֵנה והנה יעברו – והוד והדר בדממה...

ופתע – תרועה מרחוק באה, לאורך השדרות כנחל שוטף ברעש תגבר, ועמה רכב נחושת מוצהב ממורק יתרוצץ, כגלגל חמה בין שני הטורים במרוצתו יבריק, לשני עזי סוסים אמוצים אופניו יכרכרו, – ובָרכב גבּוֹר מקשה נצב, וזרועותיו, חשופות שלוחות, בחבלי בוץ וארגמן את ראשי האבירים תמשוכנה עוז.  קצובות ידהרו הסוסים, מאמיצי חזה, כפויי עורף ופרועי רעמה לבנה ישישו במרוצה; וזה הגבּור הרודה בם, כהוּרמיז על אברותיו ינשא, – סרבּליו, רקומי זהב מעשה נוצה, כשתי כנפים, כנפי נשרים נפרשות, על כתפיו ברוח תרחפנה, ואף הוא רעמה מערפו, כלשונות אש לוהט את קווצותיה לרוח תשלח, – אלופרנא בא! – על גלי תרועות בשטף יבוא:

"יחי לאוֹר, לעד יחי!"

ההוא זה אשר כחתול רך התפנק אמש על המיטה? – והוא כראותו את האשה הנצבת פתח האוהל, ניער את ראשו האדמוני בשחקת-ברכה לה, וכתפוש שמאלו את המושכות יחד בכפה האחת, נתחה ימינו – וחרבו מתער הזהב נשלפה, על ראשו כגלגל אש בתנופות התחוללה, והוא כברק ברעם חלף עבר, הרחיק – ולהבת חרבו סביב ראשו עוד עוז והדר לישׂני תנופף! –

ולמה התמלטה יהודית האוהלה ותפול על המיטה בבכי?

"מנשה, מנשה!" – קראה ותחנק את זעקתה בכר – –

*

...  דהור ידהר עוד הפרש לעיניה – ואם ההוא הוא הצר אשר שנאה נפשה ויהיה לה כארי טורף, כנמר משחית אשר אין משפט אדם לו? – ישוב תשב ולבה מתפעם...  חכה תחכה כי תקָרא לבוא לפניו, כאשר אמר לה אמש – והיא כאת במה תבוא? הן לא לאשר כזה פיללה וזממה כל הימים ותתכוֹן את דבריה...  תקום, תפרק אצבעותיה, תשב – וידיה על ראשה...  אנה תלך ואיכה תבוא? –

והנה זה נקראה אל אהלו – ותבוא לפניו.

והוא – ידידות תצהלנה עיניו לקראתה, אף טובות ונאמנות אליה בפיו ידבר: "שבי נא" – הוא אומר: "היי לך כאשר הסכנת, ישׂני, כי לא נכריה אַת, השוּשנית; אראך – וכמו לוּ מאז בבית הורי לפני גדלת...  ואַת, אם לא מוזר לך שבתך במחנה?"...

"אנכי – באֵימה...  חמתך ומשפטך על עמי יבעתוני"...

"כי עתה, אמרי הגידי, ישׂני, מה לעמך ממני תשאלי?"

ותפול יהודית לרגליו ותתחנן לו, כי ישיב את חמתו מעמה וכי יבטיח אשר לא יקים פסל ותמונה במקדש יי – כי הלא גם לאלהיו נאמן ישראל מבלי עשות לו כל צלם ותמונה, וכן יהיה גם למלכו, – ואז, אם ככה יאמר אלופרנא, הנה עוד כיום היא תעלה ותגיד זאת בעירה, וכולם לב אחד בשמחה יהיו, ואנשי המלחמה אף המה ישישו לפתוח את השער לפני שר צבא פרס ובתרועות תודה את פניו יקדמו.

ואלופרנא יושב ושומע את הדברים ברצון וגם בלצון...  אחר הכביד את ראשו, ויען: "חשוב חשבתי בך, ישׂני, ואמצא כי אַת גם החכמה בכל הנשים אשר פגשתי; כי על כן הנני ואדברה עמך כאשר לא דבּרתי עוד עם כל מלאך ממלאכי הגויים אשר באו לפני.  – אפס הדבר אשר ביקשת הפעם, אם אין איש ואין אֵל אשר ימנע ממני עשותו, הנה אנוכי, אנוכי אמנעהו מידי, יען כי זה למרות כל חפצי הוא! וזה חפצי, דעי – אלי הוא, ואת פי אֵלי זה לא אַמרה!" –

וכהחרישו רגע לראות את פועל דברו על האשה הכורעת לפניו, נתנה בו היא את עיניה המשתאות, ובקול עמום מבין שפתים עצורות אמרתה ענתה: "ואין יש אשר חפץ האדם ישוּנה בו, יען כי חפץ אחר יקום לשלוט בנפשו?"...

"יש!" – ענה אלופרנא ויקים את יהודית מכרוע: "אולם זה חפצי לעולם לא ישוּנה.  כי למען שׂים קץ למרדים אשר במדינות פרס כן אחפצה!"

"והאם לא נאמן עמי מאז למלכי פרס?" – שאלה יהודית בדמעה.

"לא!" – ענה אלופרנא ויקשה את פניו: "אם לא אל אחד יהיה על שבע ועשרים ומאה המדינות – לא יאָמן עוד כל עם לפנינו! והאל הזה – מלך פרס יהיה! – כן, הוא – ולא אחר!...  ואַת חַכמת-לב, אל תתמהי על החפץ, כי משטרי מדינות, מלחמה ושלום, אף דתי העם ותורותם מאז – שליטי אדם אך הם ציווּם מאז; גם האלים כולם לשמותם ומשפטי עבודתם בקודש –מה נדע בם, אם לא אשר שמענוּם מפי אדם כמונו?...  ועתה הדבר הזה ישָמע באדם: המלך אֵל הארץ הוא! ואנוכי, אם גם אתן לעמים כי ילכו בשם אלהיהם באשר יסדוּ כן מלכי פרס מאז, – אך אֵל כל האלהים בארץ – המלך יהיה! ובחדשו, חודש הוּלדתו בקודש – הוא חַרְמַפָּד יֶרח האביב – אך לצלם דמותו תבניתו בכל המקדשים יפללו, ורק אותו לבדו אז בעולה ובזבח יעבדו.  וידעו כל הגויים כי אך עם אחד גדול המה, עם פרס – ולא יפָרדו עוד למרוד בשם אלהיהם, כי אל מלך אחד עליהם יהיה.  ואז, רק אז ברכת השלום ובטחון המעשה יפריחו את הארץ, – כי מי גי אשר יעמוד עוד לפני עם כביר אשר כזה?! – ואני את השלום הזה יצאתי להשליט בחרבי.  וכשובי יכָתב הדבר בדתי פרס ומדי חוק עולם ולא יעבור, כי המקדש אשר לא ישתחוו בו לפני צלם דמות המלך ולא יעבדוהו שם בחדשו – בית-המרד יאָמר לו, ואחת דתו: הרס וחרם, וכל אלהיו לא יעמדו לו!"

והעבריה יראת-האל פג רוחה, צללו אזניה למשמע בן-האדם אשר נגד כל האלהים עתק ידבר ולא יירא.  כל מענה נעתק מפיה...

והוא כהתבוננו בה, שב לדבר אליה רכות ויאמר: "ואַת, ישׂני, – הן אחרת הואלתי שמוע מפיך אמש ולא כדברתך היום...  ולמה החילות דבּר כעת דבר, אשר גם אַת לא תאמיני בו כי יבוא? – למה תנסי כה?" –

והיא כמחרישה עוד רגע במבוכתה, ענתה אט כמדברת אל לבה: "אכן...  אמרתי: אנסה עוד זאת...  ניסיתי אף כי לא בטחתי...  אין זאת, כי חפץ-לבי – חפץ אשר לא נבחן עוד – השיאני רגע"...  וכדברה התעודדה עד כי נשאה עיניה, ובעוד הדמעה זורחת בהן, היא בשחקת תחינה ענתה ותאמר: "כן אדוני! אמרתי: אנסה דבר מלבי – וסלח נא כי נואלתי! כי לא דבּרתי הפעם את הדבר אשר נשלחתי בו מאת זקני עמי, – ואם כי גם עצתי עמם ככה היתה בטרם ראיתיך...  ואתה, אם ראיתיך, השליט – ונבוכותי מדבּר כן, אל נא תהי מבוכתי חטאה לעמי!" –

"כי עתה הגידי – וחכמת זקנים מפיך אשמעה" – ענה אלופרנא ועיניו שוחקות אף בוחנות עוד...

ויהודית כבר רחב לבה וירוַח לה, אף קנאתה תחזקנה: אדם אין אל לו – אך פריץ-חיות הוא: רשעותו כסלתו.  וזה, בן-שחץ עליז-אונים ושרירות לב.  כעת חן אשה חפצו, זה ה"אל" אשר יְחַדֵהו עתה, – והנה כל קסמי האשה, אשר נרדמו בה מאז, נעורו רגע לשחק בכפיר אריות זה אשר לפניה...  ובטוחה ביושר דברה חלפה שחקה על פניה, שחקה נעלסה אשר כבשורת ששון פגעה את אלופרנא וישאל: "ולמה זה צחקת, ישׂני?"

ותענהו: "יען כי מצאתי בעיניך...  אֵמוּן, ולא חשבתני כמרגלת".

"אכן מעיזה היא!" – אמר אלופרנא בלבו, וישחק בקול ויאמר לה: "ואם תרגל חסידה את השחל – מה תעשה לו?"...

"כי על כן אגידה את דברי אשר שוּלחתי בו" – ענתה האשה ברוחה נכונה.  ואשר תכּנה אל פיה בהגותה בדבר ימים ולילות, עתה שפתיה אמונות הביעו.  – והוא שומע ומחריש לה.  וגם היא באזניה את אמרי פיה שמוע תשמע, וכמו נפש אחרת מפיה לבטח כּנוֹת תדבר...

אחרי דבריה, אשר דבּרה אמש, עתה תמלא לאמור: אותה שלחו הזקנים, את האשה, למען הסתיר את הדבר, – כי מי יחוש בהעדר אשה מן העיר? האשה הלא אך בביתה תמיד תשכון...  והנה בחדרי ביתה, אשר בקיר החומה, כעת חרש, מתחת לחומה, מבוא לעיר יחתרו, וכבצעם את זאת, יצאו אליה שנים לילה ונחבאו במקום אשר יעדה, וחכּו לה שם עד קראה להם – כי אך לקולה יאמינו להִגלוֹת – וירדו ובאו עמה אל המחנה לפני אלופרנא – וּבחנם...

"ואלה השנים – מי המה?" – שאל פתע אלופרנא, ועיניו, עיני הינשוף, הוּצתו...

ולא אחרה האשה מענות ותּשא נכחו את שני השמות בהדר: "המה – שמעון זקן שבטי ומנשה בן-דודי...  אלה השנים עמי יעשו ועזרוני". 

וכעת, אם הבטח יבטיח שר-צבא פרס חנינה לעמה; כי לא יפקוד עליו את מעשה אנשי המלחמה, ויחוס על אנשי השלום ועל נשיהם וטפם החפים מפשע – אז זאת העצה היעוצה לעשות: ישלח אלופרנא מחילו, בלילה ההוא אל עבר החומה האחד, להתגרות משם מלחמה אך למראה, וכמאה איש עמה, עם יהודית יתן, ועברה אתם בלאט את המחתרת, אשר בקצה השני, מזרחה לחומה תהיה; ובטרם ימצאו אנשי המלחמה אשר בעיר את ידיהם – ונפתח השער, וכל הארץ ביד אלופרנא לרצונה תבוא; כי עם אך שלום יבקש, ולחסות במעוז פרס כקדם זה כל חפצו.

"בת חיל!" – ענה אלופרנא לנפשו בקול; ויהודית חדלה מדבר עוד למען תתו לחשוב בדבר...

"ולמה תחרישי?" – שאלה אחרי רגע, והיא עוד עיניה מביטות בו בכל גדלן; והנה חָורו פניה ובקול עייף ענתה: "כי עתה, אדוני, הנה זה הגדתי כולה לפניך"...

"ואם דבר המחתרת יוָדע בעיר בטרם יבצעוה?" – בחנה אלופרנא עוד.

"כי אז" – ענתה יהודית: "אדוֹם, ולמשפטך אוחילה – אם לחיים ואם למות"...

"לחיים, לחיים" – ענה הוא בשחוק נחת ויושט ימינו לה: "העצה, גם אם לא תצליח – במה תשחית לי? ולמענך, ישׂני, אנסה, מאה גם מאתים איש בידך אתן – – עוד די צבא עמדי למען שחק מלחמה ביהודה.  גם אחרי שלחי היום כחמישים אלף בדרך ארץ פלשתים מצרימה...  אכן שם, עם פרעה, תהיה מלחמה כאשר אהבתי!"

ומה הבכי אשר פרץ מלב האשה ועד לבו נגע ויך?...

"אכן את נפשך בעד עמך הוגעת" – אמר לה במנוד-ראש וינח את כפותיו רכות על כתפיה הנרעדות: "אבל הן לא חינם יגעת, ישׂני...  תקום עצתך – ואשר לא חטאו, חרב פרס לא תשפטם...  ועתה לכי לאהלך והרגיעי לנפשך; ואנכי הנה אצוה אשר כחפצך תצאי ותבואי גם לילה במחנה, למען תעשי כאשר יעצת". 

הוא האמין לדבריה, ובחוסו עליה לא חקרה עוד – – העל כן יהודית בחדרה כנלכדה תתנודד, תשב וידיה על ראשה? –

על עברי פי פחת הפרש עמה דהור ידהר – ולא ידע...

 

ז

וביום ההוא לפנותו – ואלופרנא נצב באוהל יהודית כי בא...

רגע נבהלה האשה לבואו, אך הוא, גאון פרס ומדי: "אין דבר" – יאמר – "בדרך עברי סרתי לראות איך הוּכן האוהל לך".  ובטרם תודהו יהודית על שימת לבבו לה, הוא אף למאכלה ישאל, אם כחפצה וכטעמה נתּן לה; ויהודית בשחקה על ילקוט הצידה אשר הביאה עמה תראהו ותאמר: "אני אך מטִבחי ומאשר תכין אמתי לי הסכנתי אכול".  וישחק אף הוא ויאמר: "ידעתי כי כן משפט היהודים! אולם עד כמה תמצא לך צידתך זאת?" והיא אך בטח תען לו: "הלא בטרם תכלה זאת – אנחנו בבתוליה נהיה"...

רגע התבונן בה אלופרנא דומם – ולא התאפק עוד לה ויאמר: "ישׂני! אחרי חשבי בדברך, הנה אגיד לך: אם קום תקום עצתך – לשם ולתפארת בפרס ומדי אשימך! לפני המלך אציגך, ושושן ואחמתא יחד תהילתך יספרו ואנוכי – אנוכי, ישׂני" – –

אך בטרם יגמור את אמרתו הרהיבה יהודית ובשחקת תחינה ענתה לו: "אבל, אדוני! אל נא תתן עוד חפץ אחר בלבי, פן אבגוד בהאחד אשר הוֹיה בי! הושיע את עמי – זה תפקידי כעת, ובטרם השלמתיו לא יפנה לאחר לבי – פן ישוּנה הראשון"...

וישחק אלופרנא כי מדברת היא בלשונו על דבר החפץ, ועיניו אמרו: "בנתי לך – ואמנם בת-חיל אַת"...  וישב על המיטה למען ישיח עמה עוד.

על עמה ועל ארצה ישאלנה, ועל דתי יהודה ודברי ימיו ישַחרנה; והיא ככל אשר תדע תגידו, תשיח לו, וקולה, זה קול התור בהגותו, כזרמת קסמים ממעין-לא-נראה על ראש הגבר יהלך...  יביט בה: שושנים עפרים, פני סהר, ענני ספיר ולחשי רוח בין עפאים – כל משלי-חן אלה אשר תשית האהבה בשיריה – מה הם לעומת פני אשה נאוה וטובת טעם בנועם מדבּרה? וזאת היהודיה – בין הנשים יבקש אלופרנא כדמותה ולא ימצא.  כי מי בבית נשיו ובכל ההרמונות אשר לכד תדמה לה? יראנה – וכבודו יגיל בו, כי הוא מאז, בעודנה ילדה, חש עתידות חמודותיה, – וכעת נאוה ואמיצה ונבונה היא אליו באה – שליטה ונכנעה...

את עדנת בשרה, את מחמדי גויתה ישַוה לו מבעד לשמלתה – ולא ימצא...  נפלאת היא בעיניו, שונה ואצילה מבנות; יביט בה – ולא בת הַרמון, המפנק ומהביל בכלאו את האשה, כי אם בת חופש לפניו, אשר עוּזה – חן, ותפארתה – שכל טוב, יפיה – כבוד, מבטה – נדבת חסד, וקולה – גלי רחמים – – ומי גבר תרחמנו זאת ובחסד אהבתה תכבשנו לה? – הכָּבש לה יבקש לב גבר, הכּנע – ובזה גאון עוזו וגיל נצחונו יהיה! תשיח – וכבמקסם חזון תהלך נפשו, כמו בחלום יחזנה אף ישמענה – והנה זה עצם עיניו כמעט למען שמוע בלבד...  ישיב ירהיב עיניו בה ויאמר: "אכן, נִפְלֶה הוא עמך מעמים!"...

ופתע התנער ויקם, הכביד קולו לה וישאל: "העוד הלילה תצאי לקראת עירך אל המקום אשר יעדת אל אנשיך?"...

ויהודית גם לא תמהה כי העתיק פתע אל ענין היום, ותכנע קולה ותען: "אם לא ימנעני אדוני"...

"אנוכי הלא זה אמרתי אשר כחפצך תוכלי צאת ובוא".

"כי על כן אנסה, אולי זה אמצא בשׂורה מוּבאת".

דומם נבּט בה אלופרנא רגע, אחר נתּק ממקומו – ויצא את האוהל...

"זאת האשה אֵלי או קרבני תהיה!" – הגה ברוחו אשר קשתה עליו ולא ידע מה...

ויהודית נשארה עומדת בפתח האוהל, קפאה באודם קו השמש בערבון; גבות עיניה ושפתי פיה קוּמצו – ופתע הפנתה ותספוד על לבה באגרוף מוסר, תפשה ראשה – ועל מיטתה דומם נפלה...

משא הכּחש והאמת יחד אשר תשא, פתע כהרים בכבדם נפלו עליה...

ובמועקה ובחשיכה עד חצות הלילה דומם שכבה – עד עת צאתה עם דבלת את המחנה.

ומחוץ למחנה, כהרחיקה, פרשה יהודית כפיה לרוח ובדממת הלילה קולה בזעקה לשמים שלחה: "שמעון! מנשה, מנשה!!" –

שמעון ומנשה – להם קראה, אשר המה במרום ידברו עליה לאֵל, כי היא – פיה נעוָה כעת משאת את שם האלהים על שפתיה...

התוכל עמוֹד ועשות את אשר קבּלה עליה? – את זאת שאלה יהודית את נפשה בעוד יומים, ואף כי ידעה אשר גם לא מחפצה עשה תעשה; אך למען התגרות ברפיון לבבה שאל תשאל ככה...  כי הנה לבה זה, אשר סגרה בעדו ותַזירו באלמנותה מכל חמדה – מה לו עתה, כי בעת הצרה והמסה, כמו נגדעו בריחיו ויהי כעיר פרוצה לרוח אשר לא ידעה עוד כמוהו מעת היותה?...

בסתר אהלה, אשר בקרפף המובדל לשר הצבא, יהודית לבדה לנפשה כל היום תשב, ובצפותה לשעה אשר בגללה באה הנה, היא זכור תזכור את ימי כל חייה מנעוריה, – ואף פעם לא אוּנה לה דבר כאשר עם רוחה...  ואל מה שאפה נפשה? אף היא לא ידעה זאת ולא שיערה; אך מעשיה תמיד קלים ודלי ערך היו בעיניה, עד בוא עת הצרה הזאת והיא קמה ותשם את נפשה בכף – עתה, אמרה מצאה את הפועל הכבד והנכבד, ותחלט לעמוד על עמה במסה!

וכעת יאמר לבה לה: לוּ יכלה לפדות את עמה במחיר חייה היא, – מה קל, עד משוש נפש, היה לה לנפול עלי חרב ותת את חייה, חיי תפל, בעד נפש רבים התאבים אלי חיים באשר הם, – אולם הן לא נפשה שלה כעת מידה תדָרש...

והיא את אלופרנא לעיניה תשַוה: "אכזרי מרצח! נכרי רומס עמי! רשע, אויב מנאץ אל!" – יאמר פיה בחרק שיניים; ולעיניה – גבּור נאור בהדר גאונו עליה נשקף...  נאור ועז מאשר הופיע בחלומות נעוריה – עתה בהקיץ תראהו; תראהו גם בעת אשר איננו לפניה – –

ולוּ יכלה הסתער עליו בעליל, ובמות שניהם יחד ישועת עמה תביא! אולם עשות במרמה ובכחש לאיש הזה נצבה – התעשה לו זאת?...  הנה נקראה אליו תמול למען תגיד אם ראתה אמש דבר-אות מעירה, – והיא בטרם תחשב אמרה, כי אמנם ראה ראתה אשר הניפו לה מגג ביתה באבוקה שלוש פעמים, לאמור: כי עושים שמה במחתרת...

כחש ומרמה תפקידה – והיא תעשהו אמונה...  אכן, אריה טורף, נמר משחית – הן במרמה יעשה אדם לו להפילו, והיא תהילתו; וזה העריץ – הנה דמותו לנגדה תשַוה והיא – הה – עליון מאדם תראהו!...

בוטח באונו ורוב חילו המכבדו כאל – הוא את אמיתו לא יסתיר מיראה; גלוי ידבר ויעשה כחפצו, ואמר: "פרסי אנכי, לא כנעני כי אשקר!"...  עמים ידביר תחתיו, ובלבו עתידות לאושר אדם ישא: "כפה אכפה עליהם את הטוב, אחר ידעו ויבינו אשר עשיתי למו!" – ככה יענה בגאונו.  והוא איש אשר גם את הטוב והחסד לא מיראת אלהים יעשה, כי אם מאשר עצום הוא בכל, ומַתָת לאדם – במה נחשבה היא עמו כי לא ישליכה? הכל זולל לו...

הכל – חוץ ממנה...

כן, היא יקרה לו.  הנה גם היום הוא אל אהלה סר, – ובמחנה סביב יתמהו לה ולכבודה, כי למה לא ידרשנה המצביא אליו, אל אהלו שלו? –

והנה זה האיש המרגיז ממלכות לפניה ישב, והיא נדמה לה, כי אונו כאוּר על סביבו דלוֹק ידלוק עד זרוֹח...  עיניו, עיני הזהב, מתחת גבותן ושמורותן השחורות, אל כל אשר תבטנה צהלת חיים באהלה תִתֵנָה, – וכנועם שכּרון, אשר לריח יין חדש בתססו, האוהל ימָלא...

ולמען הַכְלים, למען הכות את נפשה אחור, יהודית במחשבתה, מפורש בדברים, חרפות על עצמה ועל בשרה תהגה...  ובשבתה כנגדו, היא אל זכרונה נפשות אמולות מתוך עירה כבחכה תעלה, נפש אחר נפש בשם תקרא: אבות ואמות על ילדיהם אשר יחד בזלעפות צמא יעַנו, גדולים וקטנים מזי תחלואים אחד אחד בשמותיהם תקרא למען תחזה בם...  ולעיניה – הערל הזה באָשרו ישב, והוא על עמים וארצות אשר ראה ישיח לה, כנער כן יתפאר למען נַחמה – והיא גם תתפלא לו, ויש אשר גם תתנחם רוחה בו, תשכח רגע ולבה עמו הלוך ילך...

לב אחד – ואיך יכיל רחָשים שונים וצוררים זה את זה? אכן, דימתה יהודית, כי שני לבות היו בה כעת והם מתנצחים כל היום: האחד – ליהודית, זאת האשה אשר בקנאתה הקשה התיצבה למסה, והשני – לישׂני הוא, הילדה השוּשנית בשגיון נעוריה אשר כעת ביצר נפשה כעופר עלי פחת תרחף...  וחמת קנאה תוצת בה על הנכרי הזה אשר צדה לנפשה מנעוריה, ואף עתה כצפּור לכוּדה בידו היא, והוא את לבו ישַמח בה...

ועד מתי תחכה עוד?! – הן מחר יום השלישי יהיה! ולמחרתו – הבתוליה לאויב את שער הארץ תפתח? ואז, כהגלוֹת כחשה, הלא חמת האויב כסער תפרוץ להשמיד – – לא! לא תהיה כזאת! היום או מחר יעשה הדבר – מחר ולא יאחר עוד!

"ולמה תתנודדי כה, ישׂני?" – ישאלנה אלופרנא בדאגה: "הנלאה נלאית מחכות עוד לאנשיך? אם מעצתך נואשת?"...

והיא מבּין כפיה תשא ראש, תביט בו נכוחות ותענה אט: "לא.  עוד טרם אוָאש"...  וכרגע קמה, הצהילה פנים ותאמר: "אנכי – זה האות אשר שמתי לי מאז בואי הנה: אם מחר יבואו האנשים – ואדע כי רצה אלהים את עצתי! – כן, מחר – מחר יהיה האות הזה!" –

"ומה מחר מימים?"

"יען כי...  מחר יום הולדתי"...

"האח!" – קרא אלופרנא כתפשו את ימינה אל שתי כפותיו: "כי עתה משתה כדת פרס אעשה לך מחר, ישׂני!"

ויהודית השפילה פניה (חולש על גויים – ועמה כילד תמים הוא...) ותען בדאגה: "העת משתה וחג לי, אדוני, כעת? איכה במסבּת רבים, בסוד נוגנים ומשחקים אשבה? ועתה הלא"..

ולא נתן לה אלופרנא דבר עוד ויאמר: "אך בסתר אהלי, ישׂני! אך במסבּת ארבעה וחמשה הקרובים אלי אכבדך...

אף לא נרבה שבת, כי אם מבין-הערבּים עד...  עד עת צאתך לפגוש את אנשיך אשר בוא יבואו מחר; ועד בואם, על שולחן אחד נסב נא! – הלא יהי כן, ישׂני?" – – –

הוטל הגורל – ויהי כן.

*

בלילה ההוא ואלופרנא חולם: בתוך ערפל יהלך וחפשׂ יחפּשׂ – את ישׂני יבקש ולא ימצאנה; והיא הלא מקרוב לו, מאחוריו חרש תעש שם מה, אך כהפנותו אליה – ואיננה שם...  אנה ואנה בתוך הערפל יגשש – נסתרה ישׂני ואיכה ימצאנה? –

"ומה אַת עושה שם, הבת השוּשנית?" – ככה ישאל לה, כי הן קרובה היא, פה, אתו היא – ולא תענהו.  והוא גם קרא לה, אך דבריו – אין קולם הולך...  חורק קולו מקרבו, וככל אשר יקרא בגרון – שמוע לא ישמע אף כנשיפת רוח כל שהיא...

ערפל – ואלופרנא אף קולות זולתו לא ישמעו בו; עוברים אנשיו לפניו בסך, וקול מצעדותם לא נשמע, מחצרים בחצוצרות – ואף כנשיפת רוח חרישית תוך הערפל לא תבוא...

הערפל הזה את כל הקולות יבלע, ואם קרא תקרא ישׂני מקרוב – איכה ישמענה בתעלומה הנעלמה ואיכה ימצאנה? – והוא בעבי הערפל יחצה וגשש יגשש עוד – – –

ומיוגע ממאמצי-תוהו הקיץ אלופרנא לפנות בוקר – ורוחו נפעמה...

נפעמה רוחו, אולם את וַקְשַרתּא, רב-המג אשר עמו במחנה, על פשר החלום לא ישאל, – כי לא אבה גלות עוד את משא-לבבו זה, – והוא כערוב היום הזה הלא מצוא ימצאנה...  עוד היום ישׂני לאור החג באהלו תמָצא לו!

ובקפצו מן המיטה סָפַק אל בגוא – ויבוא.  ויצוהו אלופרנא עוד על המשתה ועל ישׂני, ויצא אל ארבעת מרעיו, השלישים אשר חכּו לו בחוץ על הסוסים, – כי ציד להם היום בין ההרים אשר שמעו כי דוּבים נראו שם.

וכזרוח טל הבוקר המה בדהרה, בקול שופר ובמרוצת כלבים ופרשים הסתערו לדרך.  אך אלופרנא עכב את סוסו כמעט, בעברו לפני אוהל השושנית ויבט אליו אחור...  האמור אמר לבו לו כי בעד מסך-הפתח ישׂני תציץ?

אף אמנם מסתר, מבין שתי היריעות, עינה אחריו הביטה, ומחביון אהלה אף לבה אחריו ידהר ידלק, וזעק – הה! לוּ נישאה הפעם על אבירו עמו, אך הפעם!...

והנה נתר האביר ובדהרת עוזו חיש באבקו גז ויעלם, – וכצפּור פגועת-חץ נופלת בנפנוף כנפים, יהודית פרושת ידים באנקת חלל נפלה – ושדיה לארץ דבקו:

"אויה!" – קראה בקול עמום מחרוק-שינים, וידיה לעבָריה חטטו בקרקע, רעדו באין מַאֲחָז להן...

 

ח

כחצות היום שב אלופרנא עם רעיו מן הציד והוא שמח: שני פגרי דובים אחריו נסחבים – אות לטובה על נשף חשקו הקרוב! – ועד אכלו ורחצו וסוּכוֹ ועשות שערו, נטה היום ויאדם מבואו.  – ורעיו, ארבעת השלישים אשר עשו עמו בציד, הָתְקָדמו ובאו כבר אל משתה היין.  והוא כעמדו עמהם בחדר המשתה מתלוצץ בדברים, נתּר נדחף פתע אל האיתון ויביט החוצה והנה – הנה כדבר לבו – "היא" באה!...

מבהיקה בתכריך שָני מרווח תצעד; ראתהו בפתח – ותפּל את התכריך מעל כתפיה (דבלת קבלתהו ותסוג אחור) ובטרם תכרע לפניו, שלח הוא את ימינו לה – ובהוד גזרתה לפניו נצבה, – מראה מלכות, עיר-זהב, עטרת שושן משובצת פנינים על ראשה תציץ, מעל צוארה המרומם – צואר כעשת שן מחוטבה – רביד מצרי יפול וכסהר על מרום לבה יזרח, והנה – גם טבעתו שלו מאצבעה נצנצה לו, וַיָדָץ אלופרנא ויגע את כפה זאת אל עיניו ואל שפתיו.  – אכן, שקר החלום, הבל חזון הלילה – לפניו ואתו היא ישׂני! והיא ממורקה, ריחנה ורעננה כאשר לא היתה עוד מעת בואה...

קולו נסכר בגרונו מגיל ויהי כמלַחש באמרו: "בואי, השוּשנית! כבת אלים בהודך על המשתה תופיעי, כי יפית, ישׂני, היום מימים!"

אכן, יהודית הפעם אך ישׂני היתה, דרור קורא לילדה השוּשנית העלובה והכלואה, לא תגער בה "יהודית" ולא תיסרה הפעם (ידהר לו הפרש פעם כאַותו!...) כי אך חרש ומרחוק האשה בת בתוליה תתבונן לה...  נעלסה תביט – וכמה שוּנתה מערכת המשכן כולו במשתה אשר לכבודה! כגנה פורחת בהדר היה כל החדר, – אכן החרב הרחבה, אשר במרום עמוד-הנחושת, על יתֵדה עוד כשהיתה...

– "תחי לאור, לעד תחי!" – קידמו שרים את בת-החג בתרועה ובהרים כוסות זהב לקראתה, וארבעתם פרסים עליזי חיים במיטב שנותיהם, לובשי תכלת וחוּר וכלילי שוּשן בראשיהם המשוחים בשמן המור.  יחד המה שׂשׂים תת כבוד ועוז ליפה בנשים, אשר אחריה שר צבאם בארגמן-מלך גא וצוהל יצעד – –

אכן, ציד-אלהים לפני גבּור ציד זה נקרה הפעם!

ומי הוא הזקן במגבעתו המפוספסת העומד לו מכוּרבל אצל עמוד הנחושת? המג וַקשַרתא, והוא עוטה כולו לבן, מעיל רחב מרוקם כסף וזהב,מעשה סמלי שרץ ומעגלי כוכבים, וזקנו הלבן פרוש על חזהו.  כדור עץ-הָבנים, כמעשה רימון גדול ושחור, בשתי כפותיו ישא, ועיניו, הגדולות מכדי עיני איש שיבה, מן הצד את ישׂני והליכתה תבחנה.  לבדו דומם יעמוד וראש מגבעתו המשוּפּה עד להט החרב יגיע.

"החרב הוּחדה, רבנו המג!" – יאמר לו אלופרנא בצחוק: "הזהר, פן תגזור את פאר ראשך הקדוש!" – –

וברוח נעלסה הוחל המשתה.

*

משתה כבוד עשה אלופרנא באוהל משכנו – אך את קרואיו המעיט הפעם ולא העמיד להם גם משרתים, מלבד בגוא ושני נעריו – למען קיים את אשר אמר לבת-החג כי לא שבת רבים לשולחנו תשב, ויערכהו בתוך אהלו.

והאוהל פנימה כגינת ביתן היה למראה.  לכל רחבו ולכל ארכו הרב עציצי פרחים ושיחי בֶשֶׂם לשדרות הוצבו בו, ושרשות, מקלעות טרפי-ירק עם שושני תפארת, אחוזות על גלילי כסף, כקשתות גדולות מן הטפחות נטיוּ וחוּברו יחד בתוֶך אל קני הנברשת מלמעלה.  מזרקות, אִדקי זכוכית לבנה, זרזיף מי-ורדים מן הפינות בצליל חרישי יזלופו, ומן העפאים נרות במנורות מבעוד יום ככוכבים ירזומו.  כאד קל עשן-קטורת זך בריחו הטוב מסתרי שיחים יעלה וצעיף דק לאין מֶמֶש מעל ראשי המסובים יפרוש.  מסובים על מיטות רפודות בוץ וכרפס אשר משני עברי שולחן אחד ארוך, והוא מנוצץ ביקר כלים מכלים שונים.  כלי זהב וכסף מהיכלי כל העמים ומקדשיהם עליו נערכו.  ספלים מצידון מלאים יין וקערות כסף עמוסות מטעמים ומגדנות, ואיש איש שני גביעיו לפניו, אחד כסף ליין האדום ואחד זהב – ללבן, ובגוא ושני נעריו עומדים להשקות.

ואת ישׂני הושיב אלופרנא על כסא שן בראש השולחן, והוא לימינה וממולה במסבּו, על מיטתו הרחבה, שוכב נשען: "ייטיב נא לבך באשר יש" – יאמר אל גברת המשתה בחדוה "במחנה אנחנו ובתוך המדבר – ולא מצאנו הָכֵן עוד".

"בחֶבר טובים ייטב לב גם על שולחן מצער ובאוהל דל אשר כזה"...  ענתה ישׂני בלצון-חן, אשר העביר שחוק על המסובים וישאו גביעיהם לה בששון.  ו"יהודית" – מחרישה אבל רואה, כי על כן היתה "ישׂני" בעיני השרים כעלמה תמימה הבוֹשה לשמוח בכבודה – ועיני כולם יחד צהלו ונהרו למראה יפיה...

אוכלים מעדנים ושותים יין-מלכוּת; והנה נוגנים בכלי שיר קרבו בצאת הכוכבים ויעמדו בחצר האוהל, וקול משוררת אחת חודר ובא במשכו רחמים ותחנונים:

                 צָמְאָה נַפְשִׁי...

     מִיֵּין הָרֶקַח, בִּי, אֲחוֹתִי, הַשְׁקִינִי נָא –

     מִנְּשִׁיקוֹת פִּיךְ מֶתֶק לְשׁוֹנֵךְ וְחִכֵּךְ!

וחליל ועוגב וכינור אחריה יערוגו, מעמיקים את התחינה:

                 לִבִּי, לִבִּי! –

     לֵב כּוֹאֵב חוֹלֶה, גָּוֵעַ אַהֲבָה –

     רַפְּאִיהוּ אַתְּ, רַפְּדִיהוּ שְׁנֵי שׁדָיִךְ!

"הו, ואח-אח!" – יחד המסובים נאנחו כִמהון.  – אולם ישׂני משפילה פנים ואת כפות ידיה על שתי אזניה שתה – מאנה שמוע...  וירמוז אלופרנא, וישלח בגוא את הנער חוצה והשיר נתּק נדם פתאום.  תחת קרוֹא את הנוגנים פנימה, המה שוּלחו מעל האוהל, לתמהון יושבי המשתה.

"וטוב כן" – ענה המג כגשתו וישב לרגלי גברת המשתה על כר שחור מרוקם אותות כסף: "היין חֶרש יבוא וירנין לב אדם בו, ולמה תצילינה עוד האזנים מקולות זרים? שירת הנפש פנימה ערֵבה מהם, ושבעתים תנעם אם עוד טובות לימים הבאים תתנבא, – והנה נראה נא עתידות!" – וכדברו הפיל מן הרימון אשר בידו פספסי פוּר, הוא הגורל, – הביט ויספוק כפיו: "האח! הלא פי שנים מחיי אדם בזה! אורך ימים כלאחד הקדושים אשר בארץ נתּן לך, הגברת הברוּכה!"

קמו השרים סבוּ לראות בפוּר, והמג עוצם עיניו ולעבָרים יניד ראש ומגבעת בהניפו תנופות ברימון הפוּר – וישב ויזרוק ברעש; והנה רחבו עיניו יצאו מתמהון ויקרא: "שֵם אשר כזה!? שם גדול בעמים! – תהילה כתהילת אסתר בת-עמך, היא אשת אחשורוש הגדול – עליך, גברתי, זרוֹח תזרח!"

"האח!" – צהל אלופרנא משמחה, וחבריו עמו נושאים את הגביעים בתרועה.

אף ישׂני שחקה כמעט: אולם "יהודית" זו הניעה ראש ותען חרש: "הרף נא, אישי המג! – העתידות בהגלותן לאדם, התמצא ידו לשַנותן ברב או במעט, אם רעות הן? ואם טובות הנה – למה תחיל הנפש בכליונה אליהן לפני בוא עתן?"

"אולם עוד פעם – אך הפעם תנסיני נא גברתי באות אחד!" – אמר המג כמתחנן על כבודו: "אך לאות! כי רק דבר מן העבר, אשר חלף עליך, אגידך הפעם – למען תראי!"

אך יהודית סכה כפה על הפור אשר בידו ותאמר בעצב: "ולמה אנסך, זקן שוחר דעת עליון? לא נחש בעמי – ואת העבר עלי הן ידעתי גם בלעדי זה"...

וכרגע רמז אלופרנא למג ויאמר: "אסוף!" – והזקן נבוך נדחף ויאסוף את הפוּר ויצא כפוי ראש – וכולם נדמו משתאים.

כרוח חדשה מוזרה עברה במשתה – ולא מצאו הסְכִין לה...  אף אלופרנא לא מצא עוד אמור דבר – ויען רק זאת: "כי עתה אין לנו בלתי אם התחרות בַשְתי!"...

שותים זה לָקֳבל זה, גביע אחר גביע יריקו אל פיהם, מיטיבים לבם ומשתבחים איש אל רעהו בנשים ובסוסים, בתענוגות ובשתיה; ואלופרנא, אחרי שתותו, הגיח ממסבּו אל אוזן ישׂני וילאט לה: "ומה לך, השוּשנית, כי תשוממי עמנו?" וחרש אף היא תען לו: "אם לא ליל שמורים הלילה לי? הלא חרב...  ליל מלחמה לעמי"...  והוא בשחוק חרישי יליץ לה: "האף לזאת חרב ומלחמה תקראי? הלא אך למראה ולשעה אך אחת" – "אבל גדולה השעה לי"..  "אכן בשעה הזאת את תהילתך תעשי; כי על כן אכלי ושתי, ישׂני, גם אַת וייטב ויאמץ לבך!"

אולם היא אך מעסיס הרימונים תגמא כמעט, ולא תאכל בלתי אם מן התפוחים והצימוקים, או כי חרצן אגוז כצפּור תטעם...  ואלופרנא – גאה לבו ביין להתל כמעט ויען בקול ויאמר לה: "והגידי נא, שאהבה נפשי! אסתר זאת – בת-עמך הלזו אשר לוּקחה לאחשורוש – הגם היא במשתה המלך והשרים לא שתתה יין ולא אכלה בלתי אם צימוקים?"...  וצחוק פרץ לדבריו מפי כל רעיו – כי מה לפליטה היהודיה הזאת? לה כל כבוד יתנו, והיא אך בעצבון תנהג...

אולם מפני הצחוק הזה יחד עם המבט התמה והנכלם, אשר שלחה ישׂני באחת מעיניה, נרגז אלופרנא על נפשו – ויקם וישאב בידו כוס מן הספל האדום וישתה.  אחר הביט סביבו בעינים תועות ויען בקול נזעף: "רב האור משאתו!" – ויצא מלפני השולחן...

נחפזו הנערים בחיל לכבות את הנרות במלקחי הכסף.  רק אור הנברשת שאַר להאיר ולהטיל צללים במבוכה הנאלמה אשר היתה פתע.  וגם אלה אשר כבד כבדה לשונם ביין, עיניהם תרות בדאגה אחרי שרם הצועד תוך החדר – ופניו מטה...

והנה זה נעלם האחד מן האוהל, גם שני אחריו נשמט ונפטר...

"חוצה כל החֲשַש הזה!" נהם אלופרנא מכעס כהראותו על העציצים אשר בדרכו...

אז תקום גם יהודית – וינע אלופרנא מיין ומרוגז עצור ויען: "לא! אַת אל תלכי עוד...  הלא "ליל מלחמה" לך – ונדברה בה עוד"...

ותשאר עומדת זקופה ועיניה צופות...

נבלע המשתה, נרגז האדון, ורגזוֹ – אימה וחרדה על כל אשר עמו...  והנה גם השנים הנותרים מחבריו לא בסתר אך חרש יחדיו יצאו כהתחזקם לצעוד הכן – ובגוא והנערים נבהלים לפנות מן האוהל...

"בגוא! איש על סביבות האוהל אל יהי עוד! גם אתה גם המשמר – רחקו מעלי!" – –

ויהודית לבדה עמו באוהל, – אכן גם הנטיפה עמה היא, על לבה היא מוכנה...

 

ט

אור הנברשת היחידה הגדיל את הצללים, ויהודית ואלופרנא על צלליהם – שניהם לבדם בדממה המצפה...  נרגש לב האשה הנצבה ונטיפת-הארס בסתר, בין שדיה תרחש, ונרגש נזעף הגבר אנה ואנה יצעד, – השאוֹל לרגלי הפרש נפתחה, והפרש – נסתרה דרכו...

"ומה הערפל?" מה הוא?" – עמד אלופרנא וידובב לנפשו בתמהון...

פעמים זה עמד מלכתו, נשקף אל ישׂני בעינים לוהטות, אולי תאמר היא דבר.  אולם ישׂני נצבת מחרישה.  עיניה ב"אריה" המתחבט – והיא עמו בתוך סוגר אחד...

שנאת אשה לִמְעַנה עלתה בלבה כמועקה – והוא זה בשלישית עמד, התבונן בה רגע ויהג: "התאמרי כי היין יגעש בי?" – ועיניו עיני ינשוף דולקות, ובכשרונו הוא שונה על דבריו: "הרק היין, תאמרי, יגעש בי?"...

והיא בלאט תענה לו : "לב אדם בסערו – מי יבחן? ואף לב שליט אשר אין עוצר לרוחו"...

הוא נשא ראש כמאזין דברים מרחוק, אחר התנער ויען:

"הכשליט הייתי המך? כשליט הייתי עד כה אליך?...  אני...  אני – הלא כזָר!...  הלא כולנו זרים לך – ואיך לא ירגז כבודי בי?"...

ויהודית אין תשובה בפיה וגם בקש לא תבקשה.  והוא הפנה ויעמוד מביט על סביביו כמשתומם על החדר אשר הוּרק ולדממה אשר היתה בו ועל סביבו – וחרש לנפשו ינהם: "ערפל...  אך ערפל על סביבי...  או אם בראשי הערפל?"...

ויהודית רואה כי עוד ראשו איתן עליו ואף כי הוא הרבּה שתוֹת מכל רֵעיו, ופניו – להָבים...

והנה נד לגשת...  נפגע במבטה – ויסר לשאוב לו יין מאחד הספלים אשר שארו על השולחן; אך בטרם יעש ביין הושיטה היא את כוסה לו, כוס העסיס, ותאמר בדאגה: "האין טוב כי תשתה מזה וירגע לך? – הרגע מן היין, אדוני ונדברה"...

וכרגע שוּנו אוֹרוּ פניו כבקסם: "המכוֹסך אַת, – מכוסך ישׂני אֶשתָיה?!" – קרא בחדוה ויתפוש את ידה עם כוסה יחד וישק וישתה, ויחדל וישב וישת וישק בצמאה את כף ידה – והיא בידה זאת הביאתהו עד כסאה ותשת את כפה על ראשו – וישב נאנח ויאמר: "אכן, את נפשי הֵשבת, ישׂני!"

ובבקש ראשו להשען בה, יהגה עוד: "עתה דבּרי ואשמע מה בפיך המפיק תבונות" – שת ידו על כתפה פן תשמט ממנו, נשא עיניו אל פניה ויען כמתחנן: "ישׂני...  הו ישׂני! אַתּ – שליט אמרת לי.  ויודעת אַת כי גם השליט עבד? כן.  גם העליון באדם חפץ-אֵל, או אֵל-חפץ, אשר בו העביד יעבידנו ולוֹ את נפשו, אף גם את מחמד נפשו, יקריב אם ידָרש?"...

"והיא תהילתו" – ענתה לו היא בלאט ותט ממנו ותעש למזוג לו כוס.  והוא אחריה יניע ראש ויאמר: "כי עתה דעי לך זאת בטרם תבקשי"...

והיא חרש מעוצר דמעה תען: "ידעתי, כי כבר הגדת לי כזאת...  ומה אבקשה ממך, אלופרנא?"

"אלופרנא?!" – קרא הוא ויתר מחדות פתאום: "אלופרנא?" האַת בשמי קראת לי, ישׂני? הו שובי, שובי אמריהו נא לי!"

"שתה, אלופרנא, שתה כי מזגתי לך"...

"כי עתה אשתה!" – קרא וירק את הגביע באחת אל גרונו, השליכו ארצה מצהלה וישלח את אָרבוֹת ידיו אליה, – אולם בטרם יגע בה היא שבה התחמקה ורחקה ממנו, והוא ממקומו יתחנן לה: "למה תתחמקי, ישׂני, בצאת לבי אליך? – גשי, אמי! גשי, אחותי, והגידי – במה? במה אמצא חן בעיניך אלה?"...

וממקומה היא הרהיבה את עיניה עליו ותען קשה:

"במה? בכוח ובגבורה, אלופרנא!"

"מה? הכוח וגבורה אין בי?!" – קרא ויתנער כנגדה ואגרופו הרעים באחת את השולחן, הרקיד כל ספליו, ודם הענבים כמִשׁבּר זוֹרַק מהם על לבנת המפה: "אני – ידי ברזל, ישׂני! אני – אני – אף ראשי כתּוֹתח יך!"...

והיא לגערתו תען בלאט: "כן, גם בַשְתִי אראה כי איתן ראשך מאדם...  אולם אנוכי גבורה אחרת, עצומה מזאת אהבתי ראות"...

והוא זה ברעדת-אַוה ובקול עצור יהגה: "ומה היא?...  מה הגבוּרה הזאת, הו ישׂני?! תני אומר – ומבצרי-אֵל בפניך אתוֹצה! חרבי – כרימונים משׂיח ראשי גבורים לרגליך תפיל! אתי לכי – וארזים מדרכך בסער לבי אעקרה!" –

והנה הגות עצב תען לו: "ידעתי, אלופרנא, הו, ידעתי, כי אמיץ לבך ונורא עוז – ומי יוכל לו? אולם אתה, אתה בגבורתך היכול תוכל לו?" –

והוא כטורף בטרם ידלג, מתחזק על רגליו, ילטוש עיני תמהון לה, נשען על אגרופיו ישאף וילחש לה: "מה אמרת? מה הגבורה אשר תנסיני בה?"...

"זאת הגבוּרה כל בעל בעמי יגידה לך, לאמור: אשר את יֵצֶר לבו יכבוש – הוא הגבּור!...  התבין זאת, אריאל פרס ומדי? התוכל עצור עוד בלבך כאשר תעצור ידך בסוסי מרכבתך?"...

"אוּכל!" – נהם בקול עמום וינַער ראש קווצותיו ויצנח על המיטה בכובד אנחה וימינו על לבו קפוצה, כמתאמצת להחזיק במושכות...  ראשו האדמוני פרוע נשען על שמאלו, נטוי כמקשיב אל נפשו קרבו, – אחר אמר: "כן, אוּכל, למען תדעי בי...  אך עזריני גם אַת, ישׂני, – השקיני נא עוד כוס מן האדום האדום הזה"...  ויתן קולו בשיר:

     "צָמְאָה נַפְשִׁי...

     מִיֵּין הָרֶקַח, בִּי, אֲחוֹתִי, הַשְׁקִינִי נָא!" –

ובאחת, כשופך על הבערה, הריק את הכוס אשר הושיטה לו, ויט ראשו אל תחת ידה המסלסלת בין פרעות תלתליו, עצם עיניו וידובב: "אך טלה...  גדי עזים רק שמתיני – וזאת הגבורה, ישׂני?...  אבל טוב, טוב הכָנע לך, בת יהודה"...  שלח שפתיו אל שמלתה – ויתגבר ויסב פניו מנשק; ולא ראה כי גם היא הסבה פניה – מדמעה...

והנה צנח ראשו על הכר – נרדם...  אך לקול נחרתו הראשונה הקיץ, הרים ראשו ופקח את עיניו חכלילי-השכּרון והתנומה, ראה את ישׂני – וישחק: "גבורה...  גבורה"...  דובבו שפתיו, ובכליון נפש נפל הראש – וישב ויכּנע תחת היד הרכה – –

הוא ישן...

*

אין זיע אין ניע, אך קול נשמו בנחרה קלה יבוא.  דממה גם בחוץ: המחנה נדם לכל מרחקיו...  חמור מרחוק נוער, כלבים החלו צועקים – ונרדמו.  שבה הדממה להיות באין זיע ובאין ניע – והראש הנרדם אדמו פניו וכמו צבו בתרדמה. 

אויב ואוהב – והראש אך אחד הוא...

ובלב אחד אהבה ואיבה התרוצצו – ואיפה הן?

נדמה גם הלב...  גם שנאת האשה אל מחמד לבה אשר לא לה יהיה, גם הקנאה הזאת פגה ואינה עוד.  נדמה הלב.

הכל נדמה, הכל גוע – רק החרב כלשון אש לבנה תלהט עוד, ומצוה קשה, גזירה מן השמים היא לבדה שלטת בתוך הדממה – ומי יעשנה?

שעטת פרסת פרש עברה ושקעה בדממה.  ויהודית – יגעה נפשה, והיא יושבת: ותשב לה עוד כמעט...  משמר אל רעהו יקרא – וכצפּור שנבעתה משנתה התחבט הלב: הלא נחוץ הדבר! הלא השעה האחרונה זאת!...  ובהחפזה הוציאה מחיקה את הנטיפה, רעדו שפתיה כלוחשות דבר, וידה נטפה אל גביעה.  אחר גם יין מזגה בו – ותָּכן...

זה לה יהיה, אם תתּפשׂ, ולו – לשון אש לבנה תלהט תרמז...  ובמאמץ אחד נתרה ממקומה – ותסר את טבעת אלופרנא מעל אצבעה ותנח על השולחן.  וכעת מה?...

היא ידעה כי כעת בידה את נפשה תקַפד – וחלומות נעוריה ומאויי לבבה מאז ילדותה, כולם חלפו עליה רגע לכל מראותם, חלפו לבלי שוב – כי היא לא תחיה עוד...  חלפו – והכל הכל נשכח כרגע מלבד המעשה אשר עליה עשות כעת – ותצעד לעשותו.

נגשה אל העמוד ותתמודד אל החרב – והחרב גבוהה מידה.  ותשב ותקח את הכר השחור, כר המג, ותקם עליו –

ופלא: איש לא בא...  אין מפריע...

שלחה יד – וצצו עינים; כמראה סופה פרצו, אחר עמדו וקפאו מאות עינים..,.  מבתוליה ומירושלים הן צופות בה, מצפות: העשה תעשה?...

אכן, בלעדיה, ימינה תעשה, – והיא כבר נצמדה כפה אל נצב השן המשובץ, נצמדה בכוח אשר לא ידעה עוד האשה כמוהו בידה...

ומי ירים את היד הנקשה והכבדה הזאת?

היא הורמה – וחרבה שלופה לעינים – לעיני כל ישראל!...

הגם תוּרד?

באחת ירדה היד בפלחה רוח – ותוּרם להיות שלוחה עם חרבה מעל לראש...

וגדול – גדול גדל הראש המסַמר, – והעינים בו, גלגלי עיניה, נדחקות, מכריעות לרוץ או לנפול – ולבלתי נפול זקפה קומתה ותצעד – ולמראשותיו היא. 

ובקמוץ שמאלה את קווצות הראש מצדו, נפלה ימינה – ותך בחרב על מחשוף הצואר – עד המפרקת! –

"אֶ-אֶ גְחָה!" – פרצה געיה עם זרמת דם בהתפלץ הראש אשר נכבש בעוז ידה מטה (הראש שעין אחת גדולה נפקחת בו עליה) – ומכת כעס שנית במקור הדם – עם כריתת רֶצח –

ולחפשי נחבט הגוף בשֶפך שחור מזנק ומתקצף מבין כתפים ריקות...  נהפך – ונפל מעבר השני למטה, שוטף ומתבוסס שם ארצה –

ובשמאלה השלוחה – הראש על רעמתו נתלה...

ברקים וצליל פעמונים בגולגלתה – ואין איש בא: "שתות את הגביע! – לא, הן איש לא בא"...  ובדממה עוד שלוחה שמאלה; והראש – הזה אלופרנא? – פני שיש נרדמים בין פרעות שער – אין דמו זב עוד, קפא...

ואיפה ימינה? – זאת עם חרבה תלויה ומרטטת...  אף ברכיה רוטטות לנפול מכובד משא:

"א-א גחה!" – נעקרה מגרונה הגעיה אשר נחתה ותשקע בקרבה כאבן – ותתצב – ואיש לא בא...

וכרגע נדחפה לעשות בחפּזון את אשר לעשות עוד – – ומעולפת צעיף ועטופת תכריכה המרוּוח עברה עם אמתה את המחנה ומשמרתו אשר לנוכח בתוליה – עברה כדרכה מתמול שלשום, –

ומתחת לתכריך החרב לה חגוּרה על מתנה, ועטוּף ארגמן בחיקה, כגמוּל בין שדיה, את הראש תשא...

 

י

שמחה כל הארץ על הגבורות והישועות הנעשות בישראל – ויהודית אך שמוע תשמע ובשמחה לא תראה...

מליל שובה מן המחנה היא נסגרה בעליתה, ומחצרה לא יצאו עוד רגליה.

היא שמעה כי תקעו על מגדל החומה את ראש אלופרנא אשר הביאה, ובאורים ותרועות גיל נכחו ירקדו ועל ביתה בזמירות ובהודות יסובו;

שמעה כי יצוא יצא חיל ישראל להבהיל את האויב ולהוּמו פתע, בהמצא להם גבּורם והוא פגר כרות-ראש – וינוּסו בבהלה.

שמעה גם את שמחת המים, צהלת נשים וילדים בקרב העיר בזרקם מים בחוצות, מים חיים אשר שאבו ויביאו בששון מבארותם ביום ההוא;

גם שמחת השלל שמעה כי רבה היא, – כי כצאן מפני זאב באין רועה נפץ חיל הצורר מפני גדודי ישראל, אשר דלקוהו מעברים בעת מבוכתו, ויעזוב צבא פרס את אהליו על רוב שלל ומלקוח, –

שמוע תשמע...  והנה באו ויגידו ליהודית אשר הביאו לה בפרדים את אוהל אלופרנא ואת כל כליו בזהב ובכסף, כי לה המה, – והיא שמעה גם זאת ותשלח להגיד: "חרם ליי יהיה זה, לכו העלוהו כולו ירושלימה" – וגם יצוא לא יצאה לראות בשלל.

עיפה נפשה עיפה משמוח עם כל העם.  המה בחוצות יגילו ובשירים ובהלל ישע ירונו, והיא בעליתה דומם תשב – אך בשׂרה וכל דמיה בה יצעקו עליה חמס ופשע...

ויום יום ובשורתו לישראל.  – במצרים כבדה המלחמה על חיל פרס, וכל צבאותם שמה שוּלחו ואין גדוד פרסי נראה עוד בכל הארץ ומסבּיה.  גם מיוון, יגידו, כי באניות יצאו משם לקראת פרס, – וכן סוּכסכה הממלכה העצומה מזה ומזה, ולא יבקש עוד המלך הרגיז עליו את מדינותיו פנימה בהטיל עליהן דת חדשה.  – והנה לעת הזאת השכיל הכוהן הגדול וישלח מירושלים את המס כשנה בשנה  לשקול אל גנזי המלך ביד פחת עבר הנהר לאמור: נאמנה יהודה לפרס כאשר מאז, וכן תהיה, אך כי ינתן לה לעבוד את יי אלהיה כמשפטה עד הנה...  והפחה קבּל את מלאכי ישראל וידבר אתם לשלום, וגם כתב טובות על יהודה למלך – וישלחם לשלום.

בשׂורות בארץ; ועל כל דבר אשר יפול יבואו ויספרו ליהודית – והיא אך שומעת, ומביתה לא תצא עוד; כי עתה הן בלעדיה יֵעָשׂוּ הדברים...  ויהודית – כאַיה גלמודה בקינה עלי צור, כן היא מעליתה נשקפת, ועיניה, כעיני הינשוף לאור יומם, בעוֹר תבערנה, אך ראה לא תראינה...

ולילה – הה, כמה יענוה אז החלומות במראותם!

יש אשר כבימי נעוריה על סוס דוהר ישאה אלופרנא, עד מחנק בין זרועותיו יחבקה ועל פני תהומות אפלה עמה ידלוג עד פוּג נשמתה מן הפחדים...

ויש אשר ראשו, זה ראש הזועה הכבד לאין נשוא, לפניה בשמאלה השלוחה תלוי, – והיא לא תוכל השיב או הוריד את ידה זאת כי יבשה, והראש מה נכחה דבב ידובב דברים אין שחר אליה בדם ידבר, בדם...

ופעם נצב אלופרנא ויאמר לה: "הבת השוּשנית! שלש שנות נדרך עברו עברו; כעת אל חתנךמאז הנה באת.  גשי – הן את אותי ביקשת – ואנוכי חתן דמים לך אהיה"...  והיא את חרבו הגדולה בכעס לבה תפסה אז ובימינה את בשרה מעל עצמותיה תגזור, גזור והשליך בקראה: "הלאה! למה אתה?! למה זה הבשר לי?!" – – –

ככה תתענה  האשה לילה לילה בעת שנתה; ובחצות הלילה, מדי לילה, פתע תתּר מזלעפה: "א-א גחה!" – יגעֶה פתאום בשעה ההיא הקול ההוא באזניה, או כי העין האחת ההיא, החכלילה והגדולה, פתע אז תרמז לה – ונחבט לבה בחרדה גדולה כגוֹזל השחוט, – וקפצה מעל יצועה ועמדה מרעידה, עד שוב רוחה – – ונגשה והעירה את האָמה, אשר תלין עמה בחדר, וישבו שתיהן לעשות בפלך אחד לאור הנר...

סובב מכרכר הכישור, חוט לאין תכלה ישזור, והרוח בחוץ שרוק ישרוק, יהגה אף יקונן כנפש דווּיה ונדחה...  והנה מטרות בזעף יסתערו ויערפו – וכמבול מים סוחף לעיני יהודית, בקצפו ישטוף – עבָרה ועתידה יחד יסָחפו – והיה אך תוהו לפניה...

גם חפץ גם חובה לא יוליכוה עוד – ולמה היא שוזרה עוד את החוט הזה לאין תכלה? ועד אנה ידוה ויזעק עוד בשרה עליה באין שומע?...

*

והנה מקץ החודש התשיעי, הוא חודש כסלו, כשוב המלאכוּת מלפני הפחה ותביא את דברי השלום – באו ידוע הכוהן משיח המלחמה ועמו שבעה זקנים מן הכנסת הגדולה אשר בירושלים, לשחר את פני יהודית ולברכה על התשועה אשר עשתה בישראל, בצלוח עליה רוח גבורה מאת יי, וישבו עמה לשולחן, אשר ערכה לפניהם ולפני זקני בתוליה יחד, ובמעשי יי ונפלאותיו יספרו:

"ולכו חזו!" – יאמר אז משיח המלחמה: לוּ נתן אלהים את הגשם בעת אשר התפללנו לו מני צמא, – ולא יצאת אַת, יהודית אחותנו, לעשות את הגבורה! והיינו יושבים עוד גם כיום במצור, – והעריץ הלז, אשר נפל בידך, היה הולך הלוך וגבור במצרים, ומחזק את לב המלך להעבירנו מתורת אלהינו".

"אכן נפלאים מעשי אלהינו במסבּותיהם ומה אנוש כי ישערם?" – יענה גם עוזיה הזקן: "כי זכרו נא והעלו אל לב: לוּלא אִנה אלהים את אחותנו זאת מילדותה לקחת את לב האביר ההוא מאז, הן לא נועזה ולא הרהיבה כעת גם חשוֹב בדבר, כי היא תוכל נסות אליו למען עשות את הישועה הגדולה הזאת בישראל!" – –

ויהודית שומעת ונפשה בקרבה כחלל תאנוק: אכן אִנה אותה אֵל לקחת לב, אבל לבה הלא גם הוא לוּקח ואיננו עמה...  ומה חפץ לה עוד בחיים, באדם ובכל מעשיהם, ועד מתי ביניהם תהלך לתוהו?...

אולם באמור לה הכוהן, כי באו לקחתה אחר כבוד, לעלות עמה ירושלימה בהדר, להודות לשם יי נגד כל העם, אשר יבוא לחוג תודה בהר בית יי, – אמרה יהודית: "הנני ואלכה"..

*

ובירושלים עשתה יהודית ככל אשר לעשות בחג לבלתי עכוֹר את שמחת העם הזה, אשר עיני כולם עליה תבטנה וכל הלבבות בה יגאו ויגילו...  כי על כן היא גם שיר לפני יי שרה וגם במחול עם מקהלת הנשים יצאה, – בעטרת זית לראשה כמוהן אף היא רקדה ותמחא כף – – עשתה גם את חובתה זאת, ושמחת העם היתה גם עליה, – עליה, אבל עד לבה לא הגיעה...  כי אֵי לבה, איפה הוא?

שבת ממנה כל חפץ בחיים, וגם הֲשיבוֹ לה לא תבקש עוד.  ומי יגידה כמה ימי תוהו מנוּ לה עוד בארץ! – ועד כמה בשרה עליה עוד יזעק חמס?...

אז קמה יהודית ותלך לשחר את פני הנזיר הזקן, איסי הלבן, אשר שמעוֹ יצא אז בין יראי ה' אשר בירושלים.

ואיסי הזקן אחד מבני הרֵכָבים הוא.  ויהי הוא עם חבריו שומעי לקחו מסתופפים אז באוהל, אשר נטו להם מחוץ לחומת ירושלים וישבו שם שבת אחים יחד.  את אכלם המעט והדל על שולחן אחד בשירה וברכה לאֵל יאכלו, וכולם שומרי טהרה בכל, ולבושם אך בד הלבן יהיה.  ויהיו ימיהם חציָם למלאכה וחצים לתורה ולתפילה; ואשר ישׂתכרו בעיר, איש ביגיע כפיו, אל אהלם יביאו ואל כיס אחד יתנו, – כי איש מהם כל קנין לנפשו לא יבקש, בהיות אך תורת יי, דעת אלהים ודרך תמימים, חפצם.  על כן גם הָתבָּדלוּ הענָוים מעיר ומאדם למען יהיו ללא קנאה ותחרות ולא יבלעם שאון האדם ועניניו אשר לתאות הכבוד והתענוגות.  ותהי כל חמדת חיתם בארץ אך בנשוא נפשם למרום, בתפילה ובשירה ובהגיון לב אהבה אל "אֵל ברוך גדל דעה" "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים".

את אלה ראתה יהודית ותתבונן אל אהלם, בעמדה מרחוק.

ואיסי הזקן יצא לקראתה בחוץ, אל תחת האשל אשר שם, – ותשיח יהודית לפניו את לבה הקשה ואת ענוּת רוחה בדברים אחדים.  וישמע הזקן, ואף הוא, אחרי הגותו חרש בדבר, אך דברים אחדים השיבה לאמור: "עושה השלום במרומיו, הוא יעשה שלום גם בנפש האדם אשר תדרשנו בארץ מטה.  – ואַת, בתי, מעצבון לבבך אל אבינו שבשמים המָלטי, ובצל רחמיו שלום תליני"...

האמנם עוד יש מפלט לנפש אשר עולמה שאָה עליה עד תוהו?

*

ותָשב יהודית ביום ההוא ירושלימה, ותשלח ותקנה כברת ארץ רחוקה מעיר ומאדם, במדבר עין גדי אשר על פני ים-המלח, ותּצו לבנות שם שנים בתים.

ותשלח אל איסי הזקן לאמור: "הנני ואקדישה לנזירים, החברים אשר עמך, את השדה אשר לי בעין גדי, וישבו שם ועבדוּה, ולא יסובבו עוד בערים והמונן לבקש את מחיתם הדלה.  וגם שני בתים צויתי לבנות שם, ונבנו אחד לגברים ואחד לנשים אשר יאבו לשבת שם, בהנזרם אל יי לעבדו בטהרה". 

ויקבלו איסי וחבריו ויצאו אל המקום ההוא, המדברה.

ואת הבית ואת כל הנחלה אשר ליהודית בירושלים מאביה, היא קידשה לגבוה, ותתן אל בית יי ומשרתיו בקודש; ואת כל נחלת מנשה אשר לה בבתוליה, הורישה יהודית אל גואליה, שאֵריה ושארי אישה אשר עלו בימים ההם מפרס; ואת ביתה אשר שם הקדישה להיותו בית-כנסת, מקום המועד לעדת בתוליה, ויקרא: "בית מנשה", לשם וזכר על אדוניו אשר מת.

והימים אז ימי קציר השׂעורה – והם מקץ השנה השלישית למות מנשה – ותקם יהודית ביום ההוא, ותצא היא ודבלת מינקתה עמה, ותבואנה לשבת עם הענוים והטהורים אשר במדבר עין גדי, – הלא המה "החסידים הראשונים" נזירי עולם, אשר מעת שבתם לשפת ים המלח קוֹרָא להם: "טובלי שחרית" – והם הם החברים האיסיים אשר היו מאז בישראל.

יצאה יהודית את העולם ותנזר – ויהי יי מקלטה.  והנפש אשר בסתר עליון תחסה – מי ישוחח מה עמה?

כבוד אלהים הסתר דבר – הס מפניו כל בשר... 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה