_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בפני המות

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

(אֶטְיוּד)

הראש הצעיר בנֶפח בלוריתו שעל פנים כמוּשות וזקן גדוּע – נסתמך על גבי מחיצת הנסרים שאינה מגעת לתקרה, ונשאר מסתכל לתוך החדר (חצי מרתף ששני חלונותיו הקטנים שקועים עמוק לתוך עָבְיו של הכותל) – מסתכל מלמעלה, מאצל התקרה, בעינים גדולות שנפקחו לרוָחה מתּמיהה של יראה על השינה שכבשה את החדר וכל בו, מסתכל ומאזין...

הקטן, השוכב על גבי הספסל אצל העריסה שהתינוקת מוטלת בתוכה – שואל וחוזר על תמיהה אחת בנשיפת החוטם, והסבתא, מעל גבי התנור, כמתוך מערה אפלה שלמעלה, שיבה לו כל פעם לקטן, חוזרת על תשובה אחת קפדנית בנחרת אימה...

אך נַחַר האם החולה מבלבל; זה שלא לקצובות נפסק הוא באמצע מתוך תסיסה-שריקה דקה, פעמים ארוכה ופעמים קצרה.

השכנה, צעירה זעירה וכחוּשה שנתישבה לשמור על החולה, בכדי שתנמנם קצת אותה הסבתא שעל-גבי התנור, – נסתכסכה אף היא ונאחזה בחבלי השינה; וכנראה, הרהורים על כל אותם הדאגות והענינים, שהטרידוה כל היום בשביל עצמה ובשביל חברתה החולה, נדחקים לרביצה ומתבלבלים בדעתה, ואין ראשה יכול לעמוד בהם עוד – ונופל.  ננערת היא מכל נפילת-ראש כמו על-ידי כוִיָה, אבל התרדמה שאחזתה אינה נותנת לה גם לפקוח עין...

והנה נכנע ורבץ גם צלה של השכנה; נח הוא עם כל הצללים הקופאים דומם; רק העששית הקטנה, הדולקת על השולחן, עֵרה עוד ותוססת.  תוסס הנפט תוך שלהבתה של הפתילה, תוסס ומזמזם כבקול זבוּב הגוֹוע תוך קורי עכביש: "סְזְזזז..."

"אמ-מ-אא!" – משכה פתאום החולה בקול רותת ומחולחל.

חרדה ונחפזה השכנה ממקומה ונתחלחל הראש ונתעלם, ומאחורי המחיצה הוא שומע:

"מה לך, אסתר?" – קוראה השכנה מתוך בהלה; ומיד עשתה את קולה נוח ורחום ואמרה: "אמרי לי, אסתר... אמרי, מה חפצך?"

"לא ל-ך, צִ-פָּה – לאִמ-מָא אני קוראת" – השיבה החולה בלשון כבדה ובקול בּכיָני ובביטוי לקוּי ככרותת-שפה: "אמ-מא, אאמ-מאא!"

"מה לך, בתי? מה לך?!" – נבהלה הזקנה  לקול הקורא ונחפזה וצנחה מיד מעל גבי התנור.

"נא, אמ-מא... שכבי עִמ-מִי" – אמרה החולה כשהיא מַפנה בכבדות עיני תִחנה אל אמה: "כאן במִטְ-טָה, עמי שכבי"...

"מה את אומרת?... טפשה שלי, למה?... למה כך?... לא צריך!" – כך גמגמה הזקנה מתוך בהלה.

הזקנה  – ידיה תעו ומשמשו בתוך המיטה, למצוא יד של בתה, או את מצחה שלה חפשה, ואם כי עיניה מכוונות היו כלפי החולה.

עיניה הקטנות דהות וקפואות הן בלי כל רפרוף – סמוּיות הן...

"אם-כן, קחיני אַתּ אֵ-לי-יך" – התחננה החולה שוב, ונעצמו עיניה – ונשתתקה...

"אל משכבך א-לך" – נתעוררה שוב ואמרה בהחלטה.  הגביהה את ראשה הפרוע, ונפלה מעליו בגניחה שלפוחית הקרח עם המטלית הטפוחה, ונתגלה  הגילוח שבאמצעיתו.

הגוף הדל והמדולדל שתָּשש נתיגע לקוּם, נתיגע שלא לפי כוחו – ולא נתגבּה...

"בתי שלי! אסתר'ל! שכבי במנוחה!" – התחננה בחרדה האם העיורת כשהיא מגששת בפנים הנלהבים של בתה החולה: "השם עמך! מתיראת אַת? והרי יושבים כאן אצלך!"...

נתמשכה החולה בעצימת עינים ומשכה בדברים רותתים: "אֵי-ני ירֵ-אָה... אלא את אלוֹה... אך אל-נא תניחוּ-ני... שתֵי-כן שבנה עִמָ-די"...

דָממה רגע וחזרה ואמרה כמתוך שינה:

"תֵּנָה לי את ה-רפו-אה".

"אוי, רפואה! רפואה שלימה יתן לך אבינו שבשמים!" – ענו אחריה בלב נכמר שתי הנשים יחד; ונחפזה השכנה ומילאה את הכף ונתנה לפיה של החולה בזהירות ובחרדה .

זו גמאה את המשקה וענתה במשיבת נפש: "הא-אַה!"...

"אוי, לרפואה, בתי! רפואה שלימה לך מגן-עדן!" – ענתה הזקנה כשהיא גוחנת על פני בתה בחרדה.

"אָ-מן"... לחשה החולה בקל צרוד ונופל לתנומה, ונתמלאו עיני השכנה דמעות; וכמזדרזת להציל עוד כל-זמן שאפשר, מיהרה והביאה כוס החלב והקריבה לשפתיה החרֵבות של החולה.

זו גמאה גם מן הכוס גמיאה אחת דקה, השמיטה פיה, ומיוגעת ואחוזת שינה אמרה בבקשה: "הני-חי לי, צִפּ-פָּה"...

"הניחי לה" – אמרה גם הזקנה בלחישה וכמו מתוך הַמְתָנה לענין אחר...

 

*

נתישבה השכנה והתחילה מסתכלת בפניה של החולה, מסתכלת בכתם האדום המתפשט משִפוּי הלֶסת ונעשה כהה כאילו הוא מתמזג בכחוֹל, – ומוֹרא קר נכנס ללבה מפני הדברים שדבּרה החולה כעת. – זה שלשה ימים רצופים ששכבה זו מבלי הכרה, ולא נשמע מפיה שוּם דבּוּר מקוּשר בדעת, – ועכשיו... לכאורה, עכשיו כאילו הוקל לה; ששבה אליה דעתה.  ודבּרה, – אבל הפחד הזה שעורר אותה פתאום לבקש שמירה, או לצאת מן המיטה – מהו?...

גם הזקנה העיורת – נראה היה שלבּה נוקפה עכשיו ביותר.  הנה שבה זו, לאחר שנטלה לידיה, ונתישבה למרגלותי החולה, בתוך המיטה, ושפתיה וראשה הקטן מתנדנדים, וכפות-ידיה הקפוצות רועדות מתוך לחש של תפילה והפצרה עצורה... לחשה, עד שדָממה ונשארה יושבת כמקשיבה מתוך פחד – ואינה שואלת כלום על בתה...

דממה.  וציפה גם היא עומדת להאזין.  מאזינה – ולא נשמע לה אלא נשיבת הרוח מבחוץ ותסיסת העששית מבית... ופתאום אחזתה בהלה: מאחורי מחיצת הקרשים, מקומו של הדייר – רוָק ומורה פרטי – נשמע קול מקריא קצובות בדברים לא ברורים...

"מה? מתוך השינה הוא מדובב כך?" – שאלה ציפּה לזקנה בלחש חרד.

"לאו.  כך דרכו.  כשהוא כותב – הוא מדבר לעצמו".

"אחר חצות – וקם לכתוב?"

אולם הזקנה שוב אינה משיבה כלום...

ומאחורי המחיצה – ניעה ורתיעה, צעדה זהירה, וקול יותר ברור קורא לעצמו כתלמיד החוזר על משנתו:

     "עֵת גַּוְנֵי הַשַׁחַר יָפֹזּוּ

     וְנָסְכוּ עַל הַכֹּל עֵין וְרָד"...

וצעדה – והפסקה של שתיקה מיַחלת...

"מה? מכתבים הוא כותב כך?"...

אך הזקנה אינה משיבה כלוּם.

ושוב מלמול קצוּב מאחורי המחיצה.  וחוזר הקול ומצטלל עד כדי קריאה ברורה:

     "עֵת זָהֳרֵי הַשַׁחַר יָפֹזּוּ

     וְהֵצִיפוּ עַל הָרִים הַוְּרָד;

     עֵת רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים יִרְמֹזוּ

     וְקָרְצוּ צַפְרִירִים בַּלָאט" – –

"נוּ-נא!" – נזדעזעה הזקנה ונתרעמה במָחוֹג ובהעויה של בוז כלפי המחיצה...

קמה ציפּה, נגשה וקשקשה אצבע על גבי המחיצה.

נשתתקה הקריאה; ודממה מהער הלז כמו מעבר מזה, ונשמעה רק תסיסת הפתילה: "סזזז..."

ויִראה נופלת על ציפּה, יראה עד כדי לברוח אל ביתה ולהחבא אצל בעלה. – כי מה הזקנה מקשיבה  כך?...

ציפּה אינה מוצאת מקום גם למבָּטה, הכל מטיל איזו אימה נעלמה בתוך פינה מובדלה זו המוארה באור העששית בתוך אפלת אין-סוף שבלילה ובדממתו הנרגזה... יראה לצללים הדוממים, יראה בפני הזקנה, ופחד זועם ומזהים נודף ממיטת החולה, וחרדה קרה לאשה עד כדי סימוּר שערות הראש מפני הרהורי דמיונה:

תינוקת יתומה על ידיה, הקטן היתום אוחז בשמלתה, והזקנה הסומה, יתומה אף היא, נמשכת אחריהם ברפש ביום הערפל, – והיא, ציפּה, מוליכה אותם להמליץ עליהם לפני גבאי הצדקה שבבית-המדרש; לפני קהל עם ועדה תדבר שם – ומהרהרת היא כבר בסידוּר הדברים המעוררים שתאמר בפניהם...

ושוב הרהור – ומראה אחר לדמיונה:

לילה, ליל חורף – אסתר זו, חברתה זו שהיתה שושבינה שלה ולחשה לה כל אותם הסודות שהלב פּג לשמעם, – היא מוטלת כבושה בטיט הקבר מתחת לשלג, בשעה שהיא, ציפּה, במיטתה החמה תחת שמיכתה האדוּמה תשכב ויחבק לה בעלה... ונשמתה של אסתר תועה לה, תועה ערטילאה בנשיבת הרוּח ומתחבטת על החלון...

וצלה של הזקנה מנענע לה לציפּה בראש גדול כמיַסר ואומר: "אֵי אֵי! – מחשבות כאלו, ואצל מיטתה של זו"...

ומזדעזעת היא ציפּה, מצמצמת את פניה, מעצמת את עיניה ומשפשפת את פּדחתה בידיה – מוחקה ושוחקה את המחשבות הללו; אולם, מתוך הדממה וערבוב האפלה המתרגש עליה, שיור אחד מנקר ואינו פוסק מהביע:

"מוֶת, מות, מות"...

"הדייר הזה שלכם" – פותחת ציפּה בדבּוּר אל הזקנה, אעפ"י שמרגישה היא שאין הדבּוּר נאות עכשיו: "כלומר, המורה הזה, אני אומרת... אדם תמוּה הוא.  אבל לב טוב לו... סחה אני לו במר נפשי, כי אין עוד פרוטה לפורטה – ומיד הוא מוציא כיסו, מעיין בו ואומר: 'והרי יש לי רוּבל אחד ועוד אי-אלו קופיקות'... נתן לי הרוּבל, ואני מודה לו.  והוא: 'גם את הקופיקות קחי!'... לקחתי – והכל נתמסמס בשעה אחת... והרי רק על הרופא והרפואה יצא רובל... וחלב ורבע עוף... שני הכעכים שלתינוקת נטלתי כבר בהקפה מן הנחתום... אוי, אוי! – עושה הקב"ה רפוּאה קודם למכה; בת שמונה חדשים – ומאליה נגמלה ואינה תובעת יניקה"...

והיא מפסיקה מתוך חרטה על כל הדברים הללו שדבּרה... רוצה לשתוק – והריהי רואה את הזקנה יושבת כגולם בדממתה... ויראה נופלת עליה כאילו היא יושבת יחידה עם מי שהוא מטורף בדעתו...

"הַא!" – היא קוראת ומצמצמת את עצמה מתוך צמרמורת.

ודממה...

מה לעשת בתוך דממה מעיקה זו? – ולוּ מלמל שם המורה, לפחות, ולא יהיו יושבות שתיהן ומאזינות רק לדממה בלבד... ומיד התחיל זה שמעבר למחיצה ממלל שוב קצובות:

     "אָז קָרַץ הַיֹּפִי לִי, קָרָא" – –

"לא! לא כך" – ושפשוף ידים, קשקוש עט בתוך הקסת, ושוב קריאה קצובה:

     "לִי נָאַם הַיֹּפִי אָז, קָרָא:

     בֶּן-אָדָם, הִתְיַצֵּב וּרְאֵה" – –

ושוב נזדעזעה הזקנה ברוגז.  אך הקריאה פסקה מאליה – והתחילה החולה דובבת.

קול רותת בתוך חללו של הפה הפתוח, בלבול לשון, מעין נשיקה ולקיקה בלשון, – מזכירה היא שם בעלה: "שְמַע-עיָה!"

ושוב דבּוּב מבולבל בלי מלים, ורותת הקול, רותת לבכיה, מפסיק מתוך תמיהה והכנעה: "ויהא כך... יהא כך... יו-נ-קת... יונקת היא פעוּ-עו-טה שלי... נאָה...  נ-אָה שלי... יהא כך!... והכרטיס... אַמֶ-רי-קא שלך היכן?... צָף, צָף – ויהא כך!"...

ומושכת החולה בעור מצחה ובעפעפיה העצומים – ומשתתקת מתוך תמיהה...

"אוי אותה אמריקה!" – נאנחה ציפּה, שביקשה לחזור שוב לידי דבּוּר-פּה: "יסורים כאלו... מה חושב הוּא לו שם שמעיה זה? והרי משׂתכר הוא, – לא כך?" – אך הזקנה אינה משיבה  כלום...

"והרי זה החודש השלישי שאין הימנו מכתב; לא כך, מרים?" – שואלת ציפּה שוב, ובהזכרת שם הזקנה.

אך הזקנה מקשיבה – ואינה משיבה.

או שהיא מקשיבה, אך אינה שומעת רק בדברים הנדברים אליה... דומה, שהיא רוצה לשמוע לא מה ששומעים באוזן, אלא, רוצה היא לשמוע מה שאין היא יכולה לראות בעיניה הסמויות... הנה גם בחטמה הריחה – כאילו חשה היא באיזה דבר...

ונזדעזעה החולה עד שחרקה המיטה תחתיה...

וקמה הזקנה, הקשיבה, והפנתה פניה אל ציפּה בשאלה:

"נכנס לכאן, מי?" – –

ציפּה קפאה ותדום כאבן, – נדמה לה שהכתלים קופצים ממקומם בלי קול...

ופתאום נעקרה ממקומה וחפזה אל החולה – הצער גבר על הפחד... החולה התחילה מתכווצת ומטלטלת ראשה מתוך כעכוע וגניחה, בכדי להשתעל, – כל שיור של כל כוח שבגוף התשוש והמדולדל היא מאמצת ומפיקה לשעול אחד, לפחות, שיפרוץ מעומק החזה ויעקור משם את הנוקשה שתחת לבבה – והריהי נמשכת ושואפת אל החזה...

אך הרוח עד שהוא נקלט הוא נפלט בשריקה ריקה ומשונה – נשאף בדקירה ונפלט בגרוי טורד... ועדיין היא כובשת את שארית אונה האחרונה להשׂתער על הלחץ והדחק, להרתיע ולשרש את המעורֶה בלבה ומחניקה – והריהי גונחת ומושכת למעלה מכוחה, שואפת את הרוח הקשה, המגרה ומחלחל... עד שנפל ראשה אחורנית, וצדעיו התחילו מכות תוכו תכופות כבני פטישים, – ובאפס נשימה, נפרשו ידיה ביאוש על נפשה – –

*

– – – ושוב רתיחה-תסיסה מחלחלת בתוך החזה והגרון, והחזה על צלעותיו מתנפח ונופל כמפוח זה שניקב ושואף ונושם קצרות – ומתחולל שוב אותו השעוּל הריקני וחסר-הכוח, מתחולל בענויים טורדים ומחלחלים, ביסורים שאין להביאם עד כדי תוקף תכליתם...

כְּכַע-כּכע-הַא!" – רוטט קול צרוד מאליו ונטרד בעל כרחו מן הלב בעֲנוֹת חלילים סדוקים ומזעזע את עצמות הגוף הדל והרופף באין תקוה...

"הוי, אֵל!" – נתּקה זעקה מלב ציפּה ברעדה, זעקת מחאה כלפי מעלה – ש"הוא" רואה ביסורים קשים של נפש עלובה שניטל כוחה, ואינו מרחם... ומטפלת היא ציפּה סביב החולה מתוך חִילה ובהלה, רוצה לעזור, להחזיק, לחזק, לסייע לחברתה – ולוּ גם להשתעל בשבילה בשעוּל עוזר ומושיע: "רבונו של עולם!" – צועק לבה בקרבה: "כלום אפשר שבשביל שעול אחד שלא יבוא – תאבד אֵם על בנים!..."

נסתכלה לצד הזקנה; אבל זו נתישבה לה כבר על מקומה, יושבת דוממה ומקשיבה קשב...

בתמהון מסתכלת היא ציפה בפנים הצמוקות והקפואות של זקנה זו, היושבת בפה פתוח ובעינים פקוחות שאינן רואות – ושומעת מה , עד שגם יסורי החולה אינם מסיחים דעתה מעל אותו הסוד...

מתרחש כאן מה... ומתיצבת היא ציפּה שתאזין גם היא...

הומה הרוח ומילל חרש ככלב עלוב, הולך סובב את הבית הבודד ומקונן כבחליל דק...

זכוכית שבחלון קשקשה מאליה...

נשימתה של החולה משתתקת ונעשית קלה.

דומם ישנים שני הילדים – ואינם יודעים מה... נשימת אפם נבלעת בנשיבת הרוח שבחוץ, וכמעט שאינה נשמעת כלל, אך תוסס לו הנפט על גבי הפתילה, והולך קולו החלש ונשמע ברור: "סזזז..."

"הרופא אמר שצריך להזכירה שתשתעל" – אומרת ציפּה בכונה בכדי להפסיק את הדממה המתלחשת מסביב...

"הסס..." – לחשה כנגדה הזקנה מתוך קפידה.

ונופל מבטה של ציפּה על החולה – והיא רואה את זו מוטלת על הכר המפוחם והטפוח כשראשה מוטל לאחורו, עיניה שקעו בצל חוריהן, שיניה נשקפות מבין שפתיה החרבות שנתפקע עורן, ופשוט צוארה הכחוש, שנצטהב כעלה כמוש – פשוט כעומד לשחיטה...

"הה, קור!..." – קראה ציפּה והרגישה פתאום בצינה שבבית, שחדרה והקפיאה את גופה.  נזכרה בילדים ונגשה אליהם והתחילה מותחת ותוחבת בלאט סביב כל אחד את מכסהו – וחזרה מעליהם כשעיניה מלאות דמעה...

צער גדול תקָפה.  צערם של החיים ושל ההולכים לחיות, – הקטנים הללו, שאינם יודעים כלום וישנים להם, והזקנה הדוממה ומקשיבה בצעדי הנעלם ההולך ובא – – נכמרו רחמיה ונתגלגלו גם על עצמה ועל רוב טרדותיה ועל בעלה – זה החייט הצעיר המתבדח תמיד בהלצות ובזמירות ועכשיו הוא ישן לו יחידי שם בתוך החשה שבחדר, וגם הוא אינו יודע מה... הכל, הכל אינם אלא כבני-עוף שנתּנו בתוך הכלוב עד לשחיטה... לפני שבעה חדשים, ביום אביב, מת עליה ליבלה פרי בטנה, יונק שדיה הראשון והיחידי, – על ידיה גוע האפרוח קודם שמלאה לו שנה, ויהי בחיקה כאבן קרה... עכשיו, הנה תגוע זו, האם על-פני ילדיה... הכל עומדים לשחיטה ואין מנוס...

ומתיצבת היא ציפּה להסתכל בפני החולה, – בפני המות היא רוצה להסתכל בקשי לבה, לראות מה הוא?... ומהרהרת היא על החולה: "היא, הרי אינה יודעת כלום, כישֵנה היא ואינה יודעת... או, שמא יודעת היא, ואף-על-פי-כן לא איכפת לה"?... ושוב נזכר לה ליבלה שלה שמת בחניקה על-ידי אסכרה: "אוי, כיצד היה זה יודע, ועד כמה היה איכפת לו!" – פושט היה את ידיו מתבקש באִלמוּתו ומתנפל מאבא לאמא ומאמא לאבא...

     "אָז קָרַץ הַיֹּפִי לִי, קָרָא" –

וציפּה בהמון רחמיה וגעגועיה תוקפתה פתאום תשוקת-דאבה של אֵם שכוּלה, תשוקה תובעת מכריעה ברכיה, לפול גוֹועת אל חיק בעלה בצער חמלתה ובתחנוני הלב שנתיתּם באין ילד... ונרעדה מקָרַת המות שבחוץ ומן החמה המפעפעת מתוכה – היא נופלת, ונשארה יושבת על הכסא נכלמה ונדהמה, נבעתה ומבוישה על נפשה שנסערה עכשיו בכך...

ומתוך בלבול החוּשים היא רואה: בתוך הפינה המחשיכה בצללים, עומד אחד גִבֵּחַ, עטוף שחורים, וזקן שֵׂיבה קלוש לו – והריהו מחזיק תינוק בבית השחי, כדרך שנושאים שק של טלית ותפילין.. ומצדד הוא עין אחת מתוך שַׂחֲקה המקמטת את חטמו בלעג קר, ובודק הוא את החלף הארוך הזקוף בידו, משחק ומעביר עליו לשון מלמטה למעלה...

ומתפלצת היא ננערה וקמה – מסתכלת נאלמה על סביבה...

הזקנה בישיבתה ובהקשבתה היא שותקת, הצללים שׂרוּעים על הכתלים וכפויים על התקרה – – הכל כשהיה...

אך התינוקת שבעריסה התחילה פתאום גונחת מלבה והקיצה בבכיה של נפש עלובה...

נחפזה אליה ציפּה והתחילה מנענעתה – אך התינוקת נרגזת בכך עוד יותר.

נותנת ציפּה לפי התינוקת את כוס החלב – וזו מסרבת ומעוררת בכי גדול.

נוטלת היא את התינוקת אל חיקה – וזו מושכת את עצמה אל המיטה, אל האֵם...

קרבה עמה אל המיטה – ומיד הפשילה התינוקת את עצמה לאחור בפחד וברוגז והטמינה את פניה הצנומות בין שכמה וצוארה של ציפה...

ואותו רגש חם, רגש אֵם שנכמר שוב בלב ציפּה למגע זה, מיד פג, – הזקנה קמה כנגדה ואמרה:

"הוא – כאן... והיא לא אמרה עדיין וידוּי"...

ומוטלת החולה כגולם של חמר, והרוח מבחוץ מילל פחדים –

ונתעוררה ציפּה כאחוזת להבה, לרוּץ, להציל! שלא להניח ולהגן על הנפש! – והטילה מיד את התינוקת הבוכה אצל ישראליק, השוכב והישן לו במנוחה, וחפזה בלי נשימה אל החולה, נגעה בכפות רגליה – והן צוננות...

"וֵי, וי! אסתר, אסתר!" – נפלט בכי מתוך לבה, והתחילה סובבת בבהלה ומחפשת מה להָחם בו את רגלי חברתה, – עכשיו נדמה לה כי רק בזה ההצלה תלויה...

אבל הכל קר בית, גם הכּסוּי של ארובת-העשן נצטנן כבר.  אפילו גפרור אינה מוצאת:

"וי-וי! אסתר-אסתר!" – קראה שוב, ופרץ בכי חשאי מתוך פיה המתעקם, בכי של יאוש שטלטל כל גופה.

ופקחה הגוססת עיניה, הפנתה מבט – ונראו לה ילדיה:

עמד ישראליק סמוך למיטה, כשהוא מעורטל, מתכווץ ומסתכל בעינים מתמיהות, רועד, ושיניו נוקשות בתוך פיו, – ועל זרועותיו התינוקת הבוכה בקול נחר, מסרבת ומושכת את עצמה מאצל המיטה...

במבט של בינה ראתה זאת הגוססת – והרגישה, כי קרה באה עליה, וענתה באנחה חלושה: "אוי-או-יי" – ונעצמו עיניה...

ובו ברגע, חפזה הזקנה בידים פרושות לתוך חלל הבית, – נתבלבלה, ונרתעה לאחור עד למיטה, – ועמדה בידיה הפרושות כמגינה על המיטה...

ובכי גנח פתאום מפי כל, – ומיד נפסק על-ידי צליל עז וחד, צליל-שבר של זכוכית...

מעבר למחיצה נתפוצץ מה – ודמם, וידמו כולם בפחד...

בא נחפז אדם אחד נמוך, צוארון אדרתו זקוף, בלורית ראשו סתורה, פניו חיורים ומבטי עיניו תועים לצדדין... הדייר שמעבר למחיצה:

"העששית נוטה לכבות!" – אמר לציפּה בבהלה ותפס בשני הילדים הערומים ועטפם על לבו בתוך אדרתו.

שלהבתה של העששית התחילה שוקעת, מכהה ומתיזה ניצוצין דקיקין – ואין ציפּה יודעת מה לעשות.

"הדליקי איזה נר".

"אין כאן נר, הָבֵא עששית שלך".

"שלי עכשיו נשברה"...

ועמדו לאחר שיחה חפוזה זו אובדי עצה...

ולאור השוקע, נראתה במיטה בליטת הגוף השרוע בתוך צלליו מתחת לשמיכה שנתמעכה; נשקפו שני קוי לובן מן העינים ששקעו בחוריהן, בצל המצח, ונשמעה משם רתיחה דקה – והם אובדי עצה...

פגה, נשכחה סערת-ההרגשות שבלב האשה ה צעירה, פגו נשכחו ואבדו קטעי החרוזים וקרעי הרעיונות שרפרפו ורדפו אחרי האיש הלזה בדבּוּב שָקוּל ובאותיות מזהירות גם בשעת בהלתו – הכל בטל למראה הגסיסה, ואבדה כל מחשבה וכל עצה...

לא בטל רק זה שבלב הזקנה ובחושיה... היא – כבר ברור לה מה שצריכים לעשות בשעה כזו...

והנה זזה מעמדתה, נגשה בשלש פסיעות חפוזות אל החלון ושפשפה פסות ידיה בטַל הזכוכית, שרעדה וקשקשה מפני הרוח, וחזרה בקו הישר אל המיטה... עמדה במרחק פסיעה, זקפה ראשה כלפי הכותל שלראש המיטה – ואמרה בקול לאיזה נעלם העומד שם:

"המתן רגע... אל תלחש לה!"..

וקולה ודבריה הברורים עוררו גם את האיש והאשה מתמהונם – ונתברר גם להם מה לעשות...

נחפז האיש והניח את שני הילדים על הספסל וחש אל חדרו, למצוא חתיכת נר, – ובעברו הספיקה האשה להראות לו ברמז על ראשו הגלוי שיכסהו בכובע, לשום הרגע הממשמש ובא כעת...

 

*

בתוך העששית רק כעין גחלת לוחשת עוד באמצע זכוכיתה, והזקנה נראית כצל שחור – וכופה הצל על המיטה:

"בתי, בתי!... שמעי, אסתר!... אמרי מה לאמך!" – קורא קול הזקנה בתוך האפלולית.

"מַהַה, אִמ-מָאָא?" – שאלה הבת בלחש נחר.

"יודעת אתּ שיש אלוֹה""

"יש אלוֹ-הַהַ"...

"זכרי! זכרי את אדוני אלוהינו!"...

הפסקה, גניחת התינוקת, שיָגעה ונוטה לישון, ופרוּק אצבעות, שפרסה ציפּה ידיה.

"כעת התחזקי, בתי.  התחזקי ואמרי:

     "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! –

     אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ! –

     אֲדֹנָי אֶחָד!" – –

ושפכה העששית אור פתאום על הכל, – והגוססת התחילה לוחשת אחר אמה.  ומאליה היא אומרת בדברי אמה המשַלחת אותה שמה, שמה...

ונפל פתאום אור נר – הדייר בא, כשמגבעת שחורה רחבת-שולים מצילה על פניו, – ונפל האור על פני הגוססת, ונסתכסכה ונאחזה במלה "ישראל".

"ישר-אל, יִיִשׂ-רָ-אֵאֵל" – הגביהה את לחשה הצרוד ופקחה עיניה, – ונשקף לה בחזון: ישראליק בנה עומד מעורטל, והתינוקת – ראשה על כתפו...

וידעה הגוססת שהיא צריכה לאמור עוד – ואינה יודעת מה:

"ב-רוך... ברוך" – נוחר קול נשימתה ברתיעת שפתים ולשון, לומר איזו ברכה שגורה, – והיא מרגישה כי טועה היא... תועה ומתמוטטת... ופקחה עינים גדולות מתוך נשימה של בהלה ובקָשה... היא ביקשה את זה שהיה תומך תמיד בה ובילדיה – שמעיה בעלה למה אינו נגש לתמכה?...

ונתגבר על הטעות והבלבול אותו הקול, קול האם הקורא ברור, קורא בעוז של מסירת נפש:

     "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! –

     אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ! –

     אֲדֹנָי אֶחָד!" – –

וחזרה אסתר לאמריה... מאליהם הדברים נאמרים ומרפרפים... נמשכים הדברים ויוצאים מתוך הלב כנימוֹת זוהר... נמשכים עם בכי תינוקת מופלג ושטים ברפיון ורוָחה ונהָרה...
            ורואים העומדים באור הנר, כשסנטרה של זו, שהיתה חיה עמהם, נד, זע ונמשך למיטה – ונשאר הפה פתוח...

וכל הפיות פתוחים בדממה...

וידעה הזקנה ראשונה מה יש לאמר עוד גם עתה.

ותעמוד על מֵתָתָה ותען ותקרא בקול של קדוש השם:

     "בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת!"

ותפתח לַיְלָלָה – יללת החיים על המת, יללת גדולים וקטנים יחד עולה בבהלה טרוּפה...

הלא היא היללה אשר תקונן לפרט ולכלל, לחי ולמת, לשעה זו ולנצח על כל עולמותיו יחד – זעקה למָוֶת שאינו נענה – –

ובפני המות – בנשיאת עינים סמויות וידים פרושות למעלה בכי זקנה מדוּכאה רוטט ועונה עוד בצדוק הדין: "בּרוּך דין אמת!"... ואשה גוּצה מפרקת כפיה ומתחבטת על מקום אחד כנלכדה למרגלותי המתה, ביבבה דקה לחברתה תקרא: "אסתר-אסתר!" והבּנים – ישראליק בכוּתנתו הקצרה רועד מפחד וקור ותמהון, ובכיוֹ הומה בקשקוש שִנַים וברכיו תלכנה מים, – בשעה שהוא מחזיק ולוחץ בכל כוח את התינוקת הצנומה, הצורחת בקול נחר טרדני וחובטת בפניו לברוח, למלטה חיש מכאן!... ועל כולם מתפלץ בפרץ גניחות כבדות בעל הבלורית, נחפז כלהציל עוד מה – ואנה ירוץ בעוד לילה?... נחפז – ומתחת מצחו בה בשעה עדיין מפרכס, כחי בפני עצמו, אותו החרוז: "אז קרץ היופי לי", או "לי נָאם היופי אז" – –

"אסתר-אסתר! אסתרקא!!"

והמשורר הצעיר תולש בבלוריתו על חרוז עלוב זה התובע את תיקונו גם בתוך הצער הזה ובפני המות גופו... והגוף השרוע בשתיקת המות – אֵם, בת, חבֵרה, אשה – אשה! – אם אף אחת מהן אינה רוחשת עוד כלום לקול הבכי והזעקה, וכוּלן אָין??...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה