_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על קצה גבול הילדות

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

א

משנכנס אב עם תשעת ימי האֵבל שלו – נכנסה שמחה בחדרים, בכל בֵי-רב שבישראל, הואיל ודין מפורש בשולחן ערוך שאין מכים את התלמידים בימי פורעניות אלו.  אף אנו, תלמידיו של ר' מרדכי הבֶּרשָדי, כמובן, בשורת הדין היינו.

רבנו זה מטבעו איש רך הלבב היה, אלא אם השיעוּר מוּקשה היה – ואיזה שיעוּר אינו מתקשה לאחר עיון? – נעשה אגרופו של הרב קשה כצור.  אבל ב"תשעת הימים" הניח לנו רבנו משיעוריו המפולפלים והעמידנו רק על "גמרא פשוטה" שהיינו לומדים מאלינו ומכינים לבחינתו; ועם הנחה זו, הונח לנו גם מכל מסטָר גלוי וגם מכל צביטה נסתרת, ומעין רוח של חסד ורחמים עברה ונח רבנו גם מזעפו שבעל-פה.  שוב לא "בוּרים", "ראשי סוסים" וגויים או "שקצים" מַמרים היינו, אלא "בנים" מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז" שבקינות נעשינו; ואף הקינות, שלמדנו אז, אך יגון נעימות מסכו עלינו, יגון אהבה לאותה העגונה "בת-ציון" הענוגה  והעלובה...

בשנה שעברה קרא לפנינו רבנו רק מקצת מן האגדה "אַקַמְצָא ובר קַמצא", אך בשנה  זו משגדלנו, הוא נעתר לנו שיקראנה עמנו עד תוּמה.  אך הוא הוסיף לנו נופך משלו וקרא לפנינו גם ממדרש איכה.

שש שעות בלי הפסק ישבנו ושמענו במעשי החורבן... יחד נדחקנו ילד ברעהו, כבני-צאן בשעת סערה, והקשבנו... ורבנו הולך וקורא בקול חלש ועצוב הנסכּר לפעמים בדמעה מחנקת, ולפעמים איזה קול רך ונוגה עולה כנגדו מבינינו בשאלה ותמיה כלפי מעלה... איני זוכר כעת, מה שאלה שאלתי אני אז, שעליה זקף הרב את עינו לשמים ואמר: "רבונו של עולם! תן אתה תשובה לילד זה, כי אני מה אשיב לו?!" ומתוך דמעות זולגות חזר לקריאה בגניחה מלבו... ואני – אני דימיתי אז, כי עוד מעט ויבָּקעו השמים ולהבה תלהט ארץ, כי ירד אֵל והתעורר על דם עבדיו השפוך, כי איך יחריש, יתאפק עוד? –

ובאותו ערב, זכוּרני, יושב הייתי על האצטבא שלפני בית אמי, יחידי ישבתי ועיני שוטטו על פני השמים, כמו ביקשו איזה דבר בתהום התכלת, כמו קיווּ לראות אנשי הפלאות ההם, את הילדים הטהורים, והקדושים שמסרו נפשם על קדוּשת השם, – את נשמותיהם, את צלליהם הם כולם; הלא שמה יתהלכו, ירחֵפוּ...

אך טהור טהור הרקיע, – זך ונקי ואין כול בו! מתנשאה תהום התכלת מעל מבּטי, תתרומם, תתעמק עוד – ואין סוף ואין תִּכלה וכל תמוּנה אין שם... אין גם צל עובר, גם "קול דממה דקה" לא ישָמע.

ואיָם איפוא "מלאכי השלום, מר יבכיוּן".  האבות והאמהות, משה הרועה, ירמיהו הנביא וכל אלה אשר לא יתנו דמי לו, לאל רחום וחנון? איפה הם, אַיָם?...

רעדה אחזתני, ואני עודני יושב על מקומי.  דומם אביט, עוד ועוד אביטה... הנה התרוצץ ממרום התהום ונפל למטה כוכב בן-רשף, האיר נתיב אש ירוקה – ויעלם.

"לא במזלי!" – לוחשות שפתי בחרדה את הלחש המקובל למראה מזל נופל.

והנה עוד "מזל" אחד נתעופף ונפל וטבע בחושך... גם מעבר השני אחד... ופתאום – עדת "נפילים" כאחת הָשלכה מן השמים! נדלקה צללה – ואינה.  פחד אחזני ואליט פני בכפות ידי הקרוב, עצמתי עיני מראות...

גם על משכבי שבעתי נדוּדים בלילה ההוא.  בחושך אשר מסביבי נראו לי צלמי בלהות, אשר רגע קטנו כגמדונים – ופתאום ישתרעו, ישתַּנו, יֵעָבוּ ויגדלו כעוג מלך הבשן, כגוג ומגוג, מפילים אימה, ובטרם תראם – ואינם, ואחרים מבצבצים וקופצים עליך כעדת לצים... אדים וחום ימלאו את הבית... קול נחרות ונשימות ישנים נשמע מן החדרים, רק אני לבדי ער ולבי יהגה אימה... אעצום עיני אשכב כאיש נדהם; והנה מתהום החושך נפלטים ועולים עגוּלי אש צבעים כהים הרוחפים, שטים ודוֹאים על הרוגים חללים המוטלים שם מטה בחושך, ודם פגרים מדוקרים תוסס ורותח... אֶקשַב – ורבי קורא עליהם בקול ענות חלוּשה מתוך המדרש, והצרצר מצרצר ומצרצר, – אתהפך ופני אל הקיר, אביטה לקו אורו של הירח אשר שלח מבעד תריסו של החלון... עיני נעצמות... ופני ילדים חִורים יִדודון, ידודון על פני הנהר, בסירה ידודון בין גדותיו הירקרקות – וכקול פעמונים באזני: "שמע ישראל!" – קראו כולם פה אחד, ובבת אחת נפלו המימה – –

ושוב דממה וחושך.  רק הצרצר שרוק ישרוק בלי הרף...

אתנודד, אשליך מעלי את המכסה – חם לי ורע לי... ושוב קול רבי נשמע בָאֵר היטב, גם פניו אראה – הוא מתרגם לנו את המעשיות הנוראות שבגמרא "גיטין", – והרי אשה הולכת ומחפשת סביבי... סכין היא מבקשת לשחטני, כאשר תעשינה "נשים רחמניות" רבות... מתכנס אני במכסה, אעצום עיני, ועליהן את ידי אשים ואדחקן מאוד... אך תהום החושך עדיין היא פולטת כתמי אש ומראות מרגיזים –והצרצר עדיין הוא מצרצר ומצרצר...

זיעה קרה הטפיחה גֵוִי, רע לי – ושוב אתהפך מצד אל צד – – –

איך ומתי נרדמתי איני זוכר, אך מתוך לחץ כבד על לב הקיצותי – ואני כבוש בזיעה... ומה הוא הקול הנשמע?...

קול צרוד כמעט, רך ונובע בנועם תוגה, הולך מן החדר השני... משתפך הוא בנכאים וכלה בגלגוּלים... אשמע והוא קורא ומושך:

"הִקָּבְצוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלְּכֶם,

קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם,

כִּי בְּפִשְׁעֲכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם!..."

מה זה? – בת קול משמים יוצאה? ירמיה הנביא או רחל מבַכּה על בניה? מי פה? והן לא מִקסם חזון ולא חלום-ליל אתי, – הלא אך עתה הקיצותי... הרימותי ראש, נטיתי אוזן להקשיב – הקול מוסיף והולך מן החדר הסמוך... בלב הולם וחרד ירדתי מעל משכבי, וכמתגנב נגשתי לאטי אל הפתח, וביד רועדת סילקתי כמעט את המסך המבדיל – ואשלח ראשי ואביטה...

לנוגה ליל בהיר זקן אחד יושב ארצה למול החלון הפתוח, יריד בשיחו, אף יניד ראש וזקן מדולדל... והנה בפתח שם מימין – אוי! פחד וחרדה! – תמונה לבנה עומדת שם!...

"ה' עמך!" – קול אמי בא אלי ממיטתה: "למה ירדת ממשכבך?"

"מי הוא זה, אמי?" – שאלתי בלחישה, מיראה.

"זקן אחד אורח – קרוב למירל; ישנת ולא שמעת בבואו לפני שעה".

"וזה הלבן שבפתח?... שם, שם עמד..."

"שוטה שלי!" – משיבה אמי: "בודאי שמואל הוא שירד גם הוא לשמוע בתיקון חצות של זה.  יהודי חסיד הוא זה" – הוסיפה אמי: "והרי הוא עורך 'חצות', מארץ ישראל הוא בא.  בארץ ישראל זקן זה גר..."

"בארץ – ישראל?!" – קראתי משתומם.

עמדתי ולא יכולתי למוש ממקומי, לטשתי עין לראות פני היהודי שמארץ ישראל – והנה תמונת זקן המתנודד לנוגה הירח ומקונן בנעימה ופניו לא יֵרָאו; עמדתי עד שחזקה עלי מצות אמי, לחזור אל המטה ולישון.

שכבתי – והקול הנמוך מוסיף והולך בדממת הליל, הולך ושוֹבה לבבי בנעימותו ויַמסהו בתוגתו, ובהגותו נכאים כמו יסוככני וינידני – ואני הסתר אסתיר פני בכר – הנה אני נרדם שנית, אך לבי ער, ולאזני עוד ימָשך אותו הקול...

ומתוך שנתי נפשי יודעת, כי אותו היהודי הביא לי מה מארץ ישראל, אבל הוא עוד לא פתח את אמתחתו; עוד מעט יפתחנה – ואראה...

 

ב

"ואיה היהודי מארץ ישראל?" – שאלתי את אמי תיכף בקומי בבוקר.

"כבר נסע מזה" – ענתה אמי.

הֵיך? –

הה, הוא נסע ולא ידע את אשר עולל לנפשי; כל היום ההוא הייתי כחולם מחזון ליל אתמול, אשר נדד ואיהו.

אז היתה עוד ארץ ישראל בעיני כעולם אחר טמיר ונעלם, "מעין עולם הבא".  עד אז לא ראיתי עוד בן אדם, שיאמרו עליו כי זה התהלך בארץ ההיא, כמו שלא ראיתי עוד מת הקם לתחיה ושב מעולם הנשמות. – אני אמנם שמעתי, כי יש "שם" יושבים לפני ה', שבשבילם מטילה אמי לקופת רבי מאיר בעל נס פרוטות נחושת בכל ערב שבת; אבל כי יתהלך בקרבנו, כאחד מאתנו, יהודי "מארץ כנען" שבחומש – כזאת לא קיויתי לראות!

ויהודי "מארץ כנען" היה אתי פה בבית אחד, ואני לא שמעתי מאומה מפיו על אודות הארץ ההיא! ומירל זאת ובעלה (השכנים שבביתנו) חמדה גנוזה כזאת היתה אתם ופטרוה תיכף!

איך? יהודי מארץ ישראל – והרי אפשר שגם בשורה הביא עמו על משיח בן דויד!...

וראה – איך תשקוט כך העיר כאילו דבר לא נפל בה – והרי יהודי מארץ ישראל היה כאן!

אבל עירנו באמת לא שקטה.  היום היה יום הכניסה שבשבוּע – והנה יריד: הרחוב מלא עגלות, קרונות, סוסים וּשוָרים, היהודים רצים בהולים ונדחפים באמצע למשש בכליהם ולבדוק בעגלותיהם של אכרים; וקולות של חנונים וחנוניות וצלצול כפות-המאזנים נשמעים בערבוביא מן החנויות... גם אמי עומדת בחנותה עסוקה במשא ומתן עם כפרי "קונה" אחד... ואני – איך אתאפק? הנני עומד ומושך את אמי בסינרה ושואל בלי הרף:

"אמי, אמי! אנה נסע היהודי מארץ ישראל?"

ואמי זה כמה פעמים שָתה ידה על פי, רֶמז שלא אטרידה עכשיו בשעת שיחה עם "קונה", – אבל אני שב לשאול:

"אמי, אמי! מה שמו? מה שמו?"

"רבי טוביה, רבי טוביה! – וחדל!"

"אמי, אמי! הישוב עוד אלינו רבי טוביה?"

"ישוּב, ישוּב!" – משיבה אמי מתוך טרדה, ואני עדיין מסופקני, אם הבינה שאלתי:

"מי, אמי? מי ישוב? היהודי מארץ ישראל? רבי טוביה ישוב לכאן – ישוב?... ואלינו, אמי!? – אל ביתנו ישוב?..."

"אֵי, אי שיינה-רחל!" – קוראה מירל, שנכנסה מחדרה אל החנות: "אַת מפנקת את בנך! הראית עוד ילד כמוהו – שלא תשלוט עין הרע – בחוּר שלא יאבה לדעת עול פרנסה! – את כפיך הייתי קוצצת אילמלי הייתי אני אמך ומשכתַני כך בסינר בדבּרי עם קונה!"

"מירל, מירל!" – אקרא אליה, בדעתי כי קִצפה הוא רק כקצף על פני מים: "מדוּע כה מיהר היהודי מארץ ישראל לנסוע מזה?"

ופני מירל משתנים מרוגז לרחמים, והריהי מניעה ראש באנחה ואומרת בסמיכת הסנטר על כף ידה:

"אוי-אוי – הלואי שאשקר!... אני יראה שלא יסתַמא חלילה לגמרי... רבונו של עולם! עינים כאלה, שהיו מאירות ומסתכלות בתורתך הקדושה!... לֵך התפלל, לך, משהלי, – וטוביה שלי, אם ירצה השם, לכשישוב ברפואה, יבוא שוב לכאן, כי דרך הנה "ילך" לארץ ישראל, – על כן הֱוֵי שוקד בתורה, הכון שלא תכָלם אם יבחנך אז רבי טוביה זה שלי!"...

במענה מירל נחה דעתי כמעט, ואלך החדרה ובפי בשורה: יהודי מארץ ישראל בא – ובביתנו היה!

ואותו היום ערב תשעה באב היה, ונתּנה לנו חופשה מן החדר, כנהוג, מעת הצהרים עד למחרתים בבוקר.

יום של חרות – יהיה איזה שיהיה – יום שמחה הוא לכל בר בי-רב.  רצים תינוקות ברחובות העיר וגם מחוץ לעיר; ובו ביום, בערב תשעה באב – הכל, כל העושים להם חרבות, יוצאים להתגרות מלחמות את הקוצים והברקנים, הצומחים בכל מקום נִטָש.  הקוצים ההם נעשים לנבוכדנצר וצבאו, טיטוס וחילו – והמלחמה נטושה!...

גם אנחנו, בני חדרנו אנו, עשינו נקמות באויב, ב"צבא" הרב אשר היו לנו מאחורי בית רבנו! – כל הקיץ שמרנו על הקוצים הגדֵלים שם ולא נתַנוּ לעִזים לרעות בם; יעלו ויצמחו השונאים, ולוּ "כגובה ארזים" גבהם יהיה – יומם יבוא! בא היום – וברעש תרועת מלחמה הסתערנו על האויב:

"פּוּרה דרכתי לבדי וּמעמים אין איש אתּי!!" – יקרא גָדיל הקטון ברמסו בקוצים, עיניו נוצצות ופניו פני להבים, כגבּוֹר מלחמה יריע אף יצריח, אך לנפשו הוא נשמר פּן ידָקר או יצָרב, חלילה, – נער מפוּנק ורך לב הוא.  אבל לא כן נפתלי, הוא השליך נפשו מנגד "על מרומי שָׂדָי", – בא בתוך הקוצים הרמים והנשׂאים, אשר עממוהו מסביב ולא ירָאה, רק קולו נשמע בקראו: "על שלשה פשעי אדוֹם ועל ארבּעה – לא אשיבנוּ? לא אשיבנוּ? לא אשי-ב-נוּ?!... ומקול נשמו ושאפו רוח וחבּוּט מקלו בסבכי הקוצים, נראה כי הוא עושה שם נקמות במוראים גדולים.

אך אני עמדתי אז כאיש נדהם ולא לקחתי חלק במלחמה.  היהודי מארץ ישראל מילא את כל לבבי, וכל מעשי חברי כמה נקלים היו עתה בעיני.  נשתמטתי משדה המלחמה ואבוא הביתה...

"ויבוא הפליט!" – קרא לקראתי הדוד צבי, בעלה של מירל, כמעט שדרכתי על מפתן חדרו.

ביתנו שנשאר לנו לנחלה מאת אבי, שני חדרים גדולים היו באמצעיתו.  בראשון גרה מירל עם אישה, בטלן שמח וּקצת שוטה, "הדוד צבי", ובשני, מעון אמי היה.  משמאל היה עוד חדר צר וחנוּת צרה וארוכה, ששם גר הנגר, הבחור שמואל, עם אמו; ומימין היתה חנוּתה של אמי והמטבח המשותף לאמי ולמירל.  צאתנו ובואנו אל חדרנו היה דרך חדרה של מירל, – ויהי מדי בואי מן החדר, ופגשני "הדוד צבי" בשמחה ובנגינות-הטעמים, כקורא במגילה, לאמור: "ויבוא המ-ן!" הוא בתמימותו הנוחה חשב זאת להלצה יפה ולא שׂם לב לרוגזי; אך פעם אחת, כשמוע אמי קריאתו זו, נתרעמה גם היא: "איזה המן הוא לך? כך קוראים לתינוק מישראל? בושה!" ומאז לא ידע "הדוד צבי, איך לקדם את פני בבואי.  אך הפעם, בהמלטי מן המערכה, נמצא לו כתוב אחר – וקראוֹ הדוד צבי בכל עוז, ואם כי בלא נגינת הטעמים "ויבוא הפליט!..." לפסוק נאה זה, דבר בעתו, צחקתי גם אני, והדוד צבי מאוּשר היה בהמצאתו.

הדוד צבי היה מאותם הטפשים הנוחים שהילדים אוהבים אותם כחברים טובים; יהודי גדול ובעל זקן, ואינו מטיל שום יראת הכבוד על הקטנים – ואדרבא!... אף אני חביב היה עלי הדוד צבי, יותר מכל אנשי עירנו; הללו כולם טרודים, מדברים משוחחים רק בדבר "אכרים" ו"עסקים", ורק הוא בטלן שקט הנהנה מן החיים, רק הוא, כנראה, זוכר ויודע כי חפשי הוא מן החדר... ועל כן ירחם את נערי החדר אף יתהלך אתם כרֵעַ.

"הדוד צבי!" – פניתי אז אליו תיכף: "מדוע נתתם להיהודי מארץ ישראל לנסוע מזה?"

"שוטה שבעולם!" – ענני הדוד: "ומה תאמר, למשל, אם אומר לך, למשל, כי בשביל עיניו הכואבות היה עליו למהר למומחה, רופא העינים שבגוּבֶּרני?" (כרך הפלך).

"הישוב עוד אלינו?"

"בודאי ישוב, הדרך לארץ ישראל הרי בדרך עירנו הוא!"

"האומנם כן?" – קראתי משתומם: "ומדוּע זה לא יסע לפעמים מי שהוא מכאן כרבי טוביה לארץ ישראל?"

"נער טפש! אבל הלא רחוקה הדרך מאד, ויש לנסוע שמה, למשל דרך הים, ים אוקינוס~"

"אבל מדוע שב הלז הנה מארץ ישראל.  למה בא?"

"הריני אומר לך, למשל,שיש לו תביעה לאייזיק קרובו במועט, שהלז אינו מסלק לו ר"ן רוּ"כּ למשל, שנשאר חייב לרבי טוביה על הדירה שקנה מידו בצאתו לארץ ישראל".

"ורק בשביל זה שב?"

"הריני יכול לאמור לך, למשל, כי גם לשם רפוי עיניו בא".

אולם כלום לידיעות כאלה צמאה נפשי? והנני שב ושואל:

"ומה עשה בארץ ישראל? – וכל היהודים אשר שם, מה הם עושים?"

"שוטה שבעולם! מה יעשו? – יהודים כשרים, הם יושבים, למשל, בבית המדרש ובכל יום ויום יש להם, למשל, 'יאהר-צייט' אחר, של איזה צדיק, והם שותים יי"ש ואוכלים צמוקים ותאנים, למשל!..."

עזבתי את הדוד הטפש ולבי נשאר ריק כשהיה.

ובלילה כאשר אחרנוּ לשבת בחוץ, כנהוג בליל זה של תשעה באב, נתגלגלה השיחה על רבי טוביה, והנה החלה מירל לקלל את אייזיק קונה בית רבי טוביה, ובקצפּה זלזלה כמעט גם בכבודו של רבי טוביה, כי הוא רק חכם לאחרים, ולא לו; רבי טוביה "היועץ", רבי טוביה "הבורר" לא ידע איך להזהר מבוּר ועם הארץ כאייזיק: "האמין בו בגוי זה, עכשיו נשאר בלי פרוּטה!" – קראה מירל בחמתה.

דברי חולין כאלה וכאלה על יהודי מארץ ישראל לא יכלו להשתיק געגוּעי; הגיתי בו יום ולילה, ונפשי כלתה לעת שובו למען אשמע, אראה וארגיש בו מריחה של "הארץ אשר נשבע לאבותינו ויקדשה",... מדי בוקר, רק נפקחו עיני, קפצתי מיד מעל משכבי ואביט למעון שכנינו, לראות אם כבר בא רבי טוביה.  בשבתי ב"חדר" ולאזני נשמע קול פעמונים ורעש אופנים של איזו עגלה עוברת – מיד הלם כפטיש לבי: "רבי טוביה הוא הבא בעגלה זו!" – ונתבלבלה דעתי ולא ידעתי מה לענות לרב, ואשׂבע מהלומות וחרפות.  ומדי שוּבי מן החדר, מיהרתי רצתי הביתה, ולא נמשכתי לשעשוּעי חברי, כי אמרתי: הנה זה אמצא שם את היהודי מארץ ישראל.

וכה יום אחר יום יעבור, ו"הוא" איננו עוד... שואל אני באנשי ביתנו, אך גם הם לא שמעו על אודותיו מאומה.

"הדוד צבי!" – פניתי פעם אל ידידי זה, בשאלה של בקשה ותחנונים: "מדוע לא תכתוב מכתב לרבי טוביה לשאול לשלומו?"

"שוטה שבעולם! אם רבי טוביה לא יכתוב לנו, סימן הוא כי עיניו לא יתנוהו – ועתה... אם אפילו, למשל, אכתוב אני אליו – מה אני מועיל, אם הוא לא יכתוב תשובה, למשל?!..."

וימים אחרי ימים עוברים ו"הוא" – היכן הוא?

ובחדר הנה זה יכנוני בשם חדש: "היהודי מארץ ישראל"... כי באחד הימים, כאשר נלאה כבר הרב מהכותני על בלי דעתי את השעור, ואני בכיתי מרה, כפף זה אלי והתחיל חוקרני בפה רך:

"ומה זה היה לך? מה חסר לך? מטובי התלמידים היית, מן 'הכתה הגדולה', ועתה – מי הסיר את ראשך מעליך?..."

דברי רכות אלה המַסו את לבי ולא יכולתי עוד התאפק:

"אני מתגעגע על היהודי מארץ ישראל" – עניתי בתום לבי – ופרץ שחוק התלמידים עלי:

"היהודי מארץ ישראל! היהודי מארץ ישראל!" – התחילו כולם קוראים לי מאז.

אף הרבי בקצפו סוטרני על פי בחרוף וגדוף "יהודי מארץ ישראל, יפח רוחך!"

ומה גדול הכאב אם בדבר הקדוש לך יחרפוך!...

 

ג

אני עומד כפוף על קערה מלאה חמים, ואמי חופפת וסורקת ראשי לכבוד יום טוב – ערב ראש-השנה היום.  ופתאום נשמע קול בבית: "רבי טוביה בא!" – וכרגע הנני עומד בחוץ, אף כי שערותי עודן שותתות מים...

מעל עגלת יוּדיל בעל העגלה יורד איש זקן, אחוז ביד הדוד צבי... בלי ספק זה – "הוא"... ו"הוא" – זקן ככל הזקנים אשר ברחובותינו, גם לבוש הוא כמוהם, גם מקלו איננו של "סַנְפְּרינוֹן" אף לא מין "מקל שָקֵד" או "עצי שִטים", כי אם של גֶמי סתם הוא, ממש כזה של רבי שלמה השוחט... האפשר הדבר שזקני ארץ ישראל ככל הזקנים הם?

עיניו פתוחות, וגם לא אדומות, ובכל זאת, אוחז הדוד צבי בידו – ו"הוא", צועד אחריו בזהירות, כמו ימשש את האדמה תחתיו... ומניעה מירל ראש ואומרת בלחש לאמי, המנגבת אותי במטפחתה: "ומה? – האם לא אמר לבי לי?... אלי! – עיור, עיור הוא"...

והנה הוא יושב לו אל השולחן ושואל בשַחקה של חבּה לשלום אנשי הבית.

"הננו בקו החיים והשלום!" עונים לו בשפה רפה ועצבות...

"שלום עליכם"... אמרתי כנכלם, בגשתי אליו בזהירות של כבוד ואתן לו שלום, ובערמה החזקתי ימיני ממולו ולא הבאתיה לכף ידו; בקשתי לראות אם באמת אין זה רואה מאומה... והנה הוא תועה בידו אָנָה וָאָנָה ואינו מוצא את ידי... המצאתיה לו.

"עליכם השלום!" – הוא קורא לעומתי בחבּה: "שמעתי, שמעתי עליך שכבר בר גמרא אתה, בני!" – –

אנשי הבית טרוּדים בהכנות ליום הקדוש הבא; ואני פעם בפעם נכנס ובא חרש החדרה ששם הזקן יושב, ומהלך סביביו בלאט לחקרו...

יושב זקן – עיניו נִכחו פתוחות ושפתיו נעות.  דומני: תהלים הוא אומר... זקן ככל הזקנים. –

והנה גם הוא זה רחץ פניו ויושב מוכן לקראת היום הקדוש.   על בהונות רגלי הנני קרב אליו, בעצרי בעד נשמת אפי, לבל יוָדע לו כי פה אני, ומתבונן אל עיניו הפתוחות: "הזה הוא עיורון? – אשתומם בקרבי – מדוע לא תראינה עיניו?..." הן נראו רק לי כזכוכית שנדף עליהן אד.

ו"הוא" – הוא מבקש להתרגל אל המקום החדש, אשר רק ידַמהו ולא יראהו; לרגעים הוא מניד ראשו אל כל רוח, אף יקמוט מצחו בגששו בידו סביביו.  לבי דוה בראותי איך זקן זה מתלמד להחליף את חוש-הראות בחושים אחרים, – הנה הוא גם מריח לצדדין באפו הגבוה...

וכמה שאני מסתכל בפנים אלו, אחמדהו ביותר.  הנה קמט מצחו ובין גבותיו יתעמק קמט אחד, יתעמק, ירעד... פיו ושפמו משופּעים כמעט וכמו סוּגרו בסוד אחד הידוּע רק לו בלבד... זקנו סוכך בקווצות קווצות כסף על חזהו ויורד הוא בשפוע עמוק, וקצהו זה הארוך מסתבך בכפתור קפוטתו... מתחת לכפּת ראשו, מרקותיו המלאות, יורדים תלתלי פאותיו – ונחמד הוא, נעים הוא יהודי זה, והוד לו מראה "תַנָא"!

ומתוך הדרים ששמעתי את רבי טוביה מספר למירל – נודע לי, כי הוא לא ישוב עוד לארץ-ישראל, אחרי אשר היה לעיור מוחלט, וקרובו הקונה ביתו אינו יכול לשלם לו את כספו אלא לשיעוּרין קטנים... "ובכן, הנני להיות בן-ביתכם, לרצונכם" – כִלה רבי טוביה את דבריו.

"האָח... בכל כבוד... בכל כבוד ויקר, רבי טוביה!" – קראה מירל ברגש: "כַבדנו נא! כַבדנו ונכָּבד מכבודך!"

גם הדוד צבי נתרגש משמחת לב וקרא:

"ומדוע לא? ומדוע לא, למשל, רבי טוביה?!... הן רבות גמלת עלינו מאז, וגם עתה יודעים אנו מאד, שאינך מבקש, למשל, לחם חסד חלילה, שלם תשלם..."

מבט של רוגז, שתחבה מירל בבעלה, שׂם קץ לשטף דבריו, וידום פתאום.

ואני – אשרַי ואשרי חלקי! היהודי מארץ ישראל בן-ביתנו יהיה לאורך ימים!...

השמש שוקע, מתקדש חג התרועה, ואני מוליך את רבי טוביה לבית התפילה.  עוברים אנו בחוצות והכל מביטים אחרינו, ואני כמו בוש בשביל זקן נכבד זה המכוֵן צעדיו לפי צעדי אני, וגם נהנה מידו המחזיקה בכתפי ומחליקה בבית זרועה האטלסי על צוארי ולחיי...

בבית המדרש קידמוּ רבים את רבי טוביה בשלום, ופני הכל הביעו לו רחמים וכבוד...

הוֹשבתיו ממול קיר המזרח, על מקומי (זו "עירי", נחלת אבי לי) ואני עמדתי על ידו.  בחנני רבי טוביה אם יודע אני סדר ה תפילה, וכאשר נוכח כי "הכל" ידוע לי, קם על רגליו אל הרינה ואל התפילה, – ותפילתו זו, שנבעה בתחינה מלב רַגָש, עוררה גם אותי לרגש – הוא אפילו שמונה עשרה של ראש השנה יודע הוא בעל פה!

"לשנה טובה תכָתב! – הגם את מערת המכפלה ראית?" – בלשון זו, בברכה ובשאלה כאחת, פניתי מיד לרבי טוביה ככלות התפילה...

רבי טוביה שׂם ידו על שכמי ועל שפתיו ריחפה בת צחוק.

"לשנה טובה תכָתב ותחָתם גם אתה!" – ענני בנחת: "ומה ששאלת – ראיתי, בני, גם ראיתי..."

"איך? איככה?" – קראתי בחרדה: "העמדו רגליך על יד קברי האבות ממש?..."

"נחלתנו נהפכה לזרים" – ענה רבי טוביה במנוד ראש: "כמעט על כל מקום קדוש שׂמוּ הישמעאלים משמר. גם למערת המכפלה לא יתנו לנו לבוא פנימה – ואראה רק את הבנין אשר עליה..."

אך אני מאוּשר הייתי בשמעי, כי ישנה עוד מערת המכפלה! ומרוב שמחה לא יכולתי גם לקצוף על הישמעאלים.  ה"דוד ישמעאל" – "פרא אדם" זה – סוף סוף הרי גם הוא בן אברהם הוא!...

ואותם שני הימים של ראש השנה זכור אזכרם עד היום בחדות קודש!

יד רבי טוביה לא זזה מתוך ידי, אני הייתי לו לעינים, אבל הוא היה לי למקור חיים, חיים חדשים של עולם אחר.  ישנתי ולבי ער, הקיצותי ואחלום בהקיץ, וגם הלילה וגם היום היו לי כחלום ארוך שכולו טוב.  הייתי כשט על גלי זמרה נעימה, כשוחה בנהר היוצא מעדן – ורוח אלהים מרחפת על פני המים...

לפניך איש זקן נשוּא פנים, והוא מספר – ואתה נוכחת כי דבריו שקולים בשקל האמת, כי אם תאבה לפאר את דבריו באיזו גוזמא, מיד הוא מעיר לך: "כלום כך אמרתי?" רק את האמת הוא מספר, – ובכל זאת הדברים מפליאים! הוא מספר מאשר ראה הוא בעיניו אלה אשר חשכוּ לנצח, – ועל כן יהמה לבבו בספּרו עד שהדבּוּר נסכר לפעמים בגרונו... והנה צחוק קל מרחף בין שפמיו לזכרונותיו היקרים ומתפשט על כל מלוא פניו, עד לעיניו יגיע, ושם, הה! – חושך וצלמות...

הן מביטות ישר אליך ואותך לא תראינה, – ולבבך יחוש כאב של רחמים למראה עיניך, יגיל ברעדה למשמע אזניך, – וכאב ושמח ורחב ונָהה ונכסף לעולם ההוא, ששם פלָאות מני קדם ומחזות נאדרים בקודש יעידו ויגידו לכל: ראו, – יש אלוהים!

"ירושלים", "חברון", "קבר רחל", "אשל אברהם", "קבר רבי שמעון בר יוחאי" – אשמע מפי רבי טוביה, וכל שם שוטף אל לבי כזרם אור וחום. – הוא מספר כי הוא ראה את כל אלה, וכי יכול יוּכל לראותם גם עתה כל בן תמותה!

רבונו של עולם! מה טוב ומה יפה ונחמד עולמך אם אלה עוד ישנם בקרבו!...

"עד היום הזה", "עד היום הזה" – דובבות שפתי ולבי משתאה ותמה בזכרי, שהתורה הקדושה מעידה מאז, מראש ימות עולם לכל הדורות הגידה שדברים אלה יעמדו, "עד היום הזה" – כלומר, כל זמן שיאמרו בני אדם: "היום הזה", יעמדו אלה עֵד לכל באי עולם על גאון אלהי-ישראל ועמו, אשר בחר "עד היום הזה!" – –

"הר המוריה" – הלא ידעתו! הוא "אחד ההרים" של "העקדה"! – "ולֶך לְךָ אל ארץ המוריה" – "ויפגע במקום" הוא הר המוריה; שם הרי "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – "ומלאכי אלהים" – וַיָי (הוּא, כביכול, בכבודו ובעצמו) נצב עליו" – ויעקב שוכב על אבני המקום "ההוּא" שעליהן אומר רש"י: ש"עשאן כמין מרזב..." הלא הוא "הר הבית" שבגמרא, שעליו עמד "בית המקדש" – בית המקדש, אשר הוא סוף כל דמיונך, אשר לא תוכל לדמות לך מקום יותר נקדש ונערץ ממנו בארץ – וחרדות יעברוך בשמעך את השם הזה מפורש ויוצא מפי רבי טוביה, אשר הוא עצמו ראה, בעיניו ממש ראה את ההר ששם כוהנים גדולים, לויים, נביאים, מלכים ומלאכים ממש עם רבבות עולי רגל, אשר שם מחזה שדי יחזו בעבודת הקודש, נסים ונפלאות נעשים לעיניהם, "עשרה נסים" בכל עת ובכל שעה, – ושם עוד יעמוד לעֵדה מלבד ההר הזה גם "כותל המערבי" – כותל של הבית הגדול והקדוש ההוא!...

ורבי טוביה מספר לנו מעשה בניָנו, מִספּר אבניו ומידתן, והוא בעצמו גם נשק אותן בשפתיו אלה, הדובבות פה לעיני... אלא... אלא – במקום "קודש הקדשים" – הה, יי אלהים! – במקום "הארון", "הכרובים" ו"לוחות העדוּת" הכתובים באצבע אלהים, החצובים בידי משה – משה רבנו! – במקום ההוא עומד עתה  בית-תִפלָה לישמעאלים! –

"העל אלה תחשה תתאפק ה'?!" –

"למה יאמרו הגוים: איה אלוהיהם!?..."

וכל האנשים הגדולים והנפלאים ההם, אשר את אלהים יתהלכו וידברו עמו; האבות, הנביאים, המלכים, הגבורים, אשר לבך יהגה להם אהבה וכבוד בלי מצרים, וכל הימים ההם, ימי האותות והמופתים, – עברו עליך בתפארת גדולתם והוד קדושתם – ופתאום נפלו ויתפוצצו!

ולעיניך חרבות, קדוּשה מחוללה ותוגת עולמים...

חרבות – אך הדרת קודש עליהם חופפת גם "עד היום הזה" – "ויש תקוה לאחריתֵך, נאוּם יי" – לימות המשיח...

והוא, מלך המשיח, מובטחני מעתה כי לא יתמהמה עוד! – הוא הולך, הוא בא!

ומספר רבי טוביה על היהודים השונים שמארצות שונות במנהגים שונים שבארץ הקדושה: "ספרדים", "מַרוקנים", יהוּדים מ"בבל" ומ"שושן" – ומי יודע? אפשר, כי ביום של חול אחד יכול אתה לפגוש שם ברחוב, או באיזה בית-מדרש ישן, את אחד מ"בני משה" או איזה "יהודי אדמוני" מעשרת השבטים אשר מעבר לנהר סמבטיון, – כי סוף סוף, נמצא המעבר! ויהודים אדמונים באים לפני בוא מלך המשיח! –

ארץ, ארץ, ארץ! – האוּכל לספר את כל אשר עוללת בי אז?!... אצל ר' טוביה אני עומד בתפילה:

"ותמלוך אתּה יי לבדך על כּל מעשׂיך,

בהר ציון משכּן כּבוֹדך, וּבירוּשלים עיר קדשך!!" – כה אצעק בתפילה מנהמת לב רַגָש ובוער, ורוצה אני בקולי הדק שיהא בוקע ועולה מבין כל הקולות הרבים, הבכיות והגניחות, שבית המדרש הומה מהם כבקולות מים רבים אדירים, כקול יערות נרעשים – ואני צועק בכל עוז, קורא אל יי בחזקה, צועק – וקולי הדק נפסק, – הו! – אני צועק עוד בכל עוז, עם כל ישראל – אך אני – קולי קולי!... הוא נחבא, הוא כָלָה... נחר גרוני, חזי כואב... אך לבי לבי! – שם עוד עצורה הסערה...

 

ד

ולראש אשמורת, במוצאי ראש השנה, הקיצותי שוב ל"תיקוּן חצות" – שוב רבי טוביה יושב וקובל על הגלות והחוּרבן... והקיצה בי רוח אחרת, רוח נכאה על חרבות ציון, על המקדש השמם, מזוּגה במידת רגזנות על הֵעדר הטובה בעולם הזה בכלל. – לבי כמו נתרוקן ונצטנן מעצבון.  המִכסה נפל מעלי בשנתי והלילה מצונן היה.  נתכסיתי – ובחוץ הומה הרוח כחלילים, מבעד לחרכּי החלונות הרועשים הוא נושב ומנבא לסתיו, לגשם ולרפש וערפל קר... אני מתכוֵץ ומתחמם כמעט ומתחיל לנמנם ברינתו הרכה של רבי טוביה: "בשוב יי את שיבת ציון היינו כחולמים..."

אך הנה זע קולו ובקינה יבוא:

"עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?..."

והוא מתרגש וקורא ושונה וּמשלש, בעוד שהוא עוצר בקולו, לבלתי הפריע שנתם של אנשי הבית; ושירתו בלולה תוגה נסתרה של נפש נשכחה המשתוחחת בהחבא:

"עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?..."

וכמו אלפי קולות מבכי ציון ומספד ירושלים התפרצו ברוח הביתה!...

"עד אנה?" – הומה גם לבי בקרבי: הנה הימים הנוראים, ימי התשובה, ומדוע לא נתאסף יחדיו כל ישראל? נעמוד ולא נצא מבית הכנסת, נעמוד בתשובה, נבקש, נתחנן ולא נזוז מכאן עד אשר ירחם! – כלום לא בזה הדבר תלוּי?...

"כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָה יְחוֹנֵנוּ"

אבל "עבדיך", אלה "הגדולים" בעלי הזקן – כמעט עברוּ ימי הדין, אך יצאו מבית המדרש בערבית, והנה זה שוּנוּ פני הכל; סרים וזועפים הם נסעו ליריד – והגאוּלה מן היריד תבוא?... "עשה למען תינוקות של בית רבן" – הם צועקים ומבקשים, עוזבים את הענין לתינוקות, והמה ל"פרנסה".

ורבי טוביה זה שונה לו שם בנחת את המשניות ש"בחצות": "ובית אבטינוס, ובבית הניצול ובבית המוקד" – והרוח כמו הולך בחליל סביב הבית...

ובאמת, למה לא אנחנו התינוקות? כלום קשה להיות צדיק גמור? ירבו הצדיקים בין הקטנים – והמשיח בזכותם יבוא... ובאמת, מה טוב לעשות אך טוב? ובחשק לב קבלתי על עצמי לעבוד את ה', להגות בתורתו, להיות שונה משנָיות בנעימה כמו רבי טוביה, ומתוך כך נרדמתי ברעש מטר סוחף.

ויהי בבוקר, – השמש שולחה אלי קרנים מעַוְרות עינים מבעד לחלון הפתוח.  ואני בעודני מצטמצם מנוגה זרחה – חשתי, כי חפשי אני היום לנפשי; היום קורָא לי דרור מכל – אין "חדר" עוד! לפני רק עיר ואדם, שדה, נחל ויער ואחוזת מרעים חפשים כמוני...

יום ראשון ל"בין הזמנים" היום!

"בשחרית טובה, בן חופש!" – נתן בקולו התרנגול הלבן, "כפרתי", ויברכני בהתיצבו על מפתן חדרנו.

"בשחרית טובה!" – תגעה לי גם הפרה האדומה, פרת דודתי, בעמדה רגע על דרכה ותָסֶב ראשה לאחור, ממול חלוני... והנה גם דודתי חנה עצמה אצל החלון עמדה:

"בשחרית טובה לך, משה'לי!... הנטלת ידיך?..."

ומה רב הצחוק והשעשועים עתה מתחת לשמי התכלת, שהררי פז ופנינים נישאים עליהם ברוח!... שם, על החבית הנצבת זוג אנקורים, שתי צפרים שובבות משתכשכות במים, שנקווּ ממטר הלילה על גבי קרקעיתה שלמעלה; הן זורקות סביבן אבקת בדולח מתנוצצת בצבעי הקשת, משתכשכות, מפצחות ומצפצפות מששון על עשותן את הנפלאות האלה... פורחות ושבות וכנפיהן משיקות, מפרפרות בעוּפן, אבל לא כן הדרור! – הִנֵה-הנה, מן הקן אשר מעל חלוני, התעופפה בצהלה דרור אחת מן הצעירות, (אני מכיר גם את הילדים גם את הוריהם שבקן) – והיא איננה מרעדת כנפיה.  היא אך הנף תנופף בהן ותתרומם רומה, רומה, תתפשט ותשׂתרע, וכן כחץ אל המטרה תשאף.  אך הנה התנערה, תסתובב, תתנופף, תשפַּל ותתנשא מעלה, מעלה, טסה דואה במעגל מבלי נוד כנף, מבלי זעזוע כל שהוא. –

"לזאת יקָרא עפיפה!" –

כן קראתי ואמחא כפי לה בשמחה מתוך ריצה לנטילת ידים ורחיצת פנים.  ובעוד שאני מסתפג, אני נשקף מבעד לחלון הפונה החצרה ואומר "מודה"; וממולי, מעל גג שמעון-לב החייט, יהגו גם היוֹנים הענָוים והנאהבים כאומרים מודה קטועות:

   "מוֹדֶה אֲנִי – לְפָנֶיךָ, – מֶלֶךְ חַי – וְקַיָּם!"

ופתאום הפסיקו באמצע ו"הוּא" התנופף ויתרומם מעל הגג הרטוב, אל תכלת השמים הבהירה עף ומסתובב במעגל בלי הפוגות, סביב סביב עד שהוא נופל כמתעלף; נפול יפול בהתגלגלו סביבותיו כגלגל, נופל בקו ישר מטה מטה... ופתאום, פרישת כנפים – ובהגוּת אהבה הנה זה טש אל רעיתו המתעופפת גם היא לעומתו... ויחד יֵרומו יתעופפו, כי טוב, כי יפה, כי נחמד ונעים תחת שמים רחוצים בהירים ופושרים אלה!

וכולם, כל אשר מתחת השמים, כולם יקראוני ויפַתוני לשעשועי משובה!

פִתּוּני – ואפָּת עוד ברגע הראשון. –

רבי טוביה – תיקון חצות – אבל בלב מלא דרור ושעשועים כלום יש מקום לדאגה על גלות השכינה?... וחבל שעוּלן של התפילה והאכילה עלי, – והתפילה היום הרי ארוכה היא מאד, שגם "סליחות" נלווּ אליה...

בקפיצת הדרך באתי לבית המדרש ועמדתי להתפלל ולא מתוך כובד ראש "כחסידים הראשונים" שבמשנה, אלא כאוכלי הפסח במצרים: חטוף ואכול בחפזון, ובכל זאת לא תותיר מאומה...

אך הנה נקבצו באו כל רעי, והנה שיח ושיג להם שם, – ואני פה... ואני זה נכשל ב"נותר", שלא מדעת וגם מדעת כמה דילוּגים אני עושה בתפילתי... ובעוד רגע הנה גם אני בתוכם, בין כל הנערים, טוען ונטען, תחילה רק ברמיזה, בקריצה ובנענוּעים – שלא להפסיק באמצע התפילה.  לא מבינים לי, ואני מתיר לעצמי דבּוּר קטוע בלשון הקודש... ומקודש לחול – אני זה מדבר כדבר כל איש אל רעהו, ואת סידוּרי הסגור אני אוחז בידי ואצבעי תחובה בין הדפים לסימן, שלא לשכוח באיזה מקום אני עומד בתפילתי... ובכן נדברנו וגמרנו, שיש למהר ולהחיש מעשינו, והנני פונה מחברי בכדי לגמור את התפילה.   הסידוּר נפתח, ואצבע מונחת ומורה – אוי לאותה בושה! – על "והאופנים וחיות הקודש"... לבי נוקפני, הרי ב"מזיד" עברתי עבירה נוראה כזו, הפסקתי "בשתים שלפניה"!

"מהר! מהר!" – קוראים לי חברי – ואני נשמע להם ונחפז, שהרי בין כך ובין כך עבר כבר זמן תפילה, בית המדרש מתרוקן, חברי יעזבוני – והיום אבד... מהר מיהרתי – והביתה יחד עם "מאיר'ל בעל נס" חברי! – בכור שטן זה דוחקני, ואני אוכל בחפזון – שהרי כמה דברים עלינו למלאות! צריך לבוא אל גד, ומשם שלשתנו נלך ונקרא את דוד ואת אחיו, ואתם גם גרשון ומנשה, וכולנו יחד נעלה לבית שמריהו, ושם נמצא את כל ה"חדר" של חנינא החֵרֵש, ואז נחליט יחדיו, ברוב דעות או בגורלות, אנה נשים פנינו... כשאני לעצמי החלטתי דוקא להטות לבבם ללכת היערה – היצלח בידי?...

ובאמת מוטב היה לשׂוּם פת-שחרית זו לתוך כיסי ולילך.  אבל אמא – בפניה עוד לא יצאתי ידי חובת אכילה, והיא מביטה עלי לרגעים בעיני חשד... אך הנה נקראה היא החנותה. –

"מהר, מהר!" – קורא מאיר'ל בעל נס, ואני נס מחדר הורתי – נצלתי כצבי מיד.

... רעב, עיף ויגע נחפזתי הביתה לפנות ערב, וכל מעשי היום ועלילותיו כאילו נסחבים אחרי ונאנחים עלי מבלי כוח: חטאתָ, עָוית, פשעת – ובעשרת ימי תשובה...

מלא בושה על שובבותי עברתי על פני רבי טוביה, שישב ושנה משנָיות על פה.  רעבוני כמו לוּקח ממני, ואכלתי רק כזורק אבן לחֵמֶת.

– "משה'לי!" – קרא לי רבי טוביה מחדרו – ואקרב אליו חרש, נכון לשרתו.

הוא קם והניח ידו על שכמי, שנלך לבית המדרש.

ידו על שכמי, פסיעותיו הוא מכוֵן לפסיעותי – ובכל הדרך לא ידעתי נפשי.  הייתי אז רק כחֵלק, כאֵבֶר מרבי טוביה – ואיזה כובד-ראש ויראת שמים סוככו עלי... לא ראיתי בחברי שבחוץ ולא שמעתי להם בקראם בשמי, כמו לוּ זקנתי בין רגע ואין לי עוד חלק בהם ובהמונם.

חרש נצבתי בבית המדרש כחוטא לאחר שהלקוהו.  סמוך לרבי טוביה עמדתי כמבקש בו מחסה וסעד.  בקרבתו, ידעתי, לא יהינו רעי לגשת אלי ולהפריעני מתפילתי.  ושפתי דובבו את התפילה במצוקת יגון... הרגשתי, כי עלי להתחנן לפני יי לחלצני – ממה? – מחברת רעי העליזים, למען אהיה בדד ומַשמים, נתון רק לגמרא ולתפילה? – הה! איך?... אבל הטוב טוב כי אתנהג במנהגי היום, להתפלל בהפסקות ודילוּגים כמו בבוקר הזה? – ואימתי? בעשרת ימי התשובה , לפני בוא היום הגדול והנורא, יום הכפּוּרים! ואני חוטא, מה אֲמוּלָה לבָתי!...

ובהתעוררי בלילה ההוא משנתי, ואשמע את קול רבי טוביה בהתודותו: ב"אשמנו, בגדנו וכו'..." והנה כל "האשמות" שאשמתי ביום אתמול עוברים לפני: דבַּקתי ניָרות על גבי עוברים ושבים, התגנבתי לבית הכנסת עם חבל חברי ונתקע שם בשופר – אחרי ראש השנה תקענו! – את הטלית ותפילין של השמש טמנתי בארגז "השמות" שבפרוזדור, והרי אפשר שיגנבון משם... ואיך תצטער אמי בהוָדע לה מעשי שובבותי.  גם רבי טוביה ישמע וידע זאת... ותפילתי? – איש לא שם לב אלי אבל – לבי, לבי יודע, ויי אלהים ממעל ראה ויכתוב זאת בספר זכרון לפניו... ובתוך כך קולטות אזני פסוקים מקינות רבי טוביה, – הנה הוא קורא בלילה:

"יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמּוֹתֵינוּ כְאַלְמָנוֹת"...

והנני זוכר, כי גם אמי אלמנה ואנכי יתום הנני.  היא אלמנה בודדה, עסוקה כל השבוע ב"פרנסה" בחנות, ובשבת-הקודש תשב גלמודה, אין איש אתה מבלעדי, ובצאתי לצחק את חברי היא נשארת בודדה בחדרה, תהגה חרש ב"צאינה וראינה" או בתהלים... ואני, הרי רחמנות עלי! – הנני יתום, מבלי אב; איני יכול לומר "אבי" ככל הנערים... אין לי "אב" – מחסה עוז וכבוד תפארת זה... כל רעי נוי להם בבואם עם אבותיהם לבית הכנסת ובשבתם שם על ידם בימי שבת ומועד, ורק אני בא ביחידותי, בדד אשב על מקומי – ומי ישים אלי לב?... איֶכּה, אבא, איֶכּה!... אבא אשר נשָאַני אז, במוצאי שבּת, על זרועותיו והיה מנגן "המבדיל" בקול נוהה וערב – הישכב עוד שנים רבות בקבר?...

ופלצות תאחז בשרי בזכרי את אשר עשו לאבי אז, איך התעללו בגוִיתו וישימוה במעמקי אדמה... וכך יתעללו עוד בכל החיים אחרי מותם – גם בי ובאמי וברעַי, בכולנו יֵעָשה הדבר הנתעב והאכזרי הזה – המיתה והקבורה... ואבי, זה אבי היפה אשר נשאני תמיד במוצאי שבת על זרועותיו וינגן "המבדיל" בקול ערב מאד, ישכב עוד שנים רבות שם בקברו מתחת לתל עפר ואבן כבדה... רימה תאכלהו בפיו ובעיניו... והירשלי, זה אחי הקטון והיפה, נחמת אמי ומשׂושׂי, מדוע יאכלו גם אותו התולעים?... אוי, איכה יהרוג יי ולא יחמול!... ועד מתי ישכבו כל המתים שם, עד מתי?... מתי זה יבוא המשיח עם קץ הפלאות ועם תחית המתים? – ואיך נֶחשה נתאפק ולא נרעיש כל העולמות?... יחיו מתיך! מה אתה רוצה, רבונו של עולם? – תשובה? – הרי לך תשובה! נשוב, נשוב אליך, כחפצך! נשוב בבכי ובתחנונים ובמעשים טובים – נקבל עלינו את הכל, רק לא יזָכר עוד המות הנורא והנתעב, יבולע רק זה לנצח!...

ובתוך כך ישאל רבי טוביה שאלות קשות ומרות:

"הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק, תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ מְאֹד?

הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה? אִם בְּציון גָּעֲלָה נַפְשֶׁך?...

מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?..."

ואני כל קרבי נכמרו, לבבי ילחצני, ויותר שקולו של רבי טוביה הולך ומתגבר – תתגבר עקת לבי וחנק תחנק בגרוני, – והנה נד קולו, נחבא רגע, עד שהתפרץ כשהוא עמום בגניחה וברעדה עצורה:

"קוֹל בְּרָ-מָה נִשְׁמָע,

נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים!

רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ!

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם

עַל-בָּנֶיהָ כּי אֵינֶנּוּ...

יְיָ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג

וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ

שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל-נָוֵהוּ – – –

הה! גם הוא, כביכול – הגדול הגבור והנורא גם הוא – בוכה! הגם לו צר? ותתפרץ בכיָתי בגניחה  – – –

"מה לך, משה'לי?!..." – חרדה אלי אמי ממיטתה – ואני לא אוכל ולא אדע מה לענות, אך לבי כמפוח ישוֹם מגניחותי... לוקחתני אמי בזרועותיה, תחליקני תשאלני בחרדה: "מה החלום? מה החלום אשר חלמת, בני?" –

ואני רק מתאמץ להשתמט ממנה... אך היא לא תרפני, תבקשני, תפקוד עלי לדבּר ולספּר מה היה לי, עד שאני מֵחֵל לגמגם מתוך בכי:

"אבי ואחי בקבר... בית המקדש חרב... הקדוש ברוך הוא בוכה... ואני... אני... ילד רע, אמי... רע!"

אמי תשָקני, תחבקני, תלחצני אל לבה, אל לבה הטוב והרחום, תהגה לי חבּה כיונה – ואני מתביש ומתאמץ להחָלץ ממנה ומבין שדיה... הן לא יונק שדים אנכי שתשימני בחיקה...

אמי מבינה מבוכתי, תרפני, תשכיבני, תכסני, תשָקני ותאמר בלב נכמר: "שכב וישן, הבן יקיר לי! יהודי טוב, יהודי כשר תהיה לי!"

ברוח נמוכה ונוחמה כמעט אני שוכב... והנה נשמע הולם-פעם, קול דופק על דלתי הבתים, והוא הולך הלוך וקרוב... הנה דפק ברעש גם על דלת ביתנו, ובדומית הרחוב נשמע קול השמש קורא, הולך בחללו של לילה...

"קומו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא!..."

"קומו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא!..."

"אמי, האקום לסליחות?" אשאל חרש.

"לא, בני! שכב, בבוקר, בעת התפילה תאמר גם סליחות בכוָנה".

ונפשי הומיה ומתחננת בקרבי: "אנא, רבונו של עולם! הוֹרני דרכך! הצילני מיצר-הרע! ראה, כי אורב הוא לי!..."

 

ה

מעולם לא התפארה בי אמי לפני זרים, ולא ספּרה לפני השכנים והשכנות את ה"חכמות" שלי, כאשר תעשינה הנשים; היא הצפן הצפינה עמוק בלבה כל רגשותיה עלי.  כל "הנחת" והתענוגים ששאבה לפעמים ממני, כל תקוה טובה שראתה בי כינסה והחביאה בקרב לבה הנשבר, לרפא את שבריו אשר הָשבר בדמי ימיה, – הצפינה וכינסה אותם ויהיו לה כקודש הקדשים אשר עין זר לא תשוּרם... גם בדבּרה עמי דבּרה חרש, כמו תשׂיח סוד את בנה יחידה, המיוחד לה מכל העולם הזה...

אך באותו בוקר, כמעט שקמתי ויצאתי אל חדרה של מירל שכנתנו, מיד הכרתי שגילתה אמי את "הסוד".  צר לבה מהכיל לבדו אותו דבר שקָרני בליל אמש – וספּרה זאת לו, לרבי טוביה...

רבי טוביה פגָשני בדברי חידודין לשם הלצה, שלא כדרכו, ואמר, כי נער שובב אני ואיני רוצה להתרגל "להביט" באיזה ספר בעצמי אלא ממתין רק שאחרים ילמדוּני.  אך אני הכרתי בו מתוך דבריו ומשַחקת הרצון שריחפה על פניו, כי לבו טוב לי היום מיומים – ואשאל בעוז:

"מאין אקח לי ספרים? ואת הקשה מי יפתור לי?"

"בואה ואתן לך, עצל!" – ענני רבי טוביה: "ואת הדבר הקשה תשאל ממני".

הזקן נגש אל הספסל הארוך והרחב, הצבוע בצבע ירוק (הוא זה נתרגל בבית ולכל אשר חפץ הלך ישר לבדו) ויוציא מתחתיו את מלתחתו ויפתחנה, ומבין ספריו השונים הוציא ספר אחד קטון ויתנהו לי, פתחתיו וקראתי את שמו: "שערי ירושלים".

"כן, כן! את זה, בני, קח לך! וקרא בו באשר אַראֶך".

אינני יודע איך אביע את כל הרגשות שמילאו לבי אז, בקראי בעצמי דברי ספר – דברים יפים ונפלאים מארץ הפלאות – ואבינם.  איזה חן מיוחד היה שפוך על הדברים ההם, שקראתי אנכי בעצמי, שראיתי בעיני ממש "בספר קדוש" שכל דבריו נַעלים מכל ספק.  שׂשׂתי כאילו מצאתי אוצר טמון בתוך יער – פתע עָשַרתי!... גם בהתהלכי בחוץ לא חדל דמיוני מהגות בדברים אשר קראתי.  עד אז לא ידעתי את טובי אשר בידי להתענג עליו בכל עת: הנה אשב לי, אקח ספרי, ואני הוגה בו כגדול – רק אביט בו ולא אקרא בפי – אביט ולבי יעלוץ בקרבי, כי אבין את כל הדברים הנחמדים והקדושים ההם, ואין כל סתום ונסתר ממני.  את פי רבי טוביה לא אשאל גם במקום אשר לא אבין היטב, כי קשה לי להפסיק קריאתי; אך דמיוני ממלא את החסר ומוסיף עוד צבע משלו, – וכמו מבעד לענן אראה את הדברים... כך! אני רואה אותם, הם מרפרפים לפני... ולא רק המחזות, המקומות הקדושים ונפשות הצדיקים שבספר, אלא גם המלים והפסוקים, ורובם מאלה שאיני מבינם באר היטב, – גם הם מרחפים עלי כנשמות מעולם העליון...

ולבי מלא תודה לשם יתברך, וקופץ משמחה על שתי המתנות הטובות שזכּני בהן: ברבי טוביה, שיחיה, ובספר הקדוש "שערי ירושלים"! האחד ממלא את דברי רעהו, ושניהם יעלוני, ישאוני ויביאוני אל ארץ הפלאות זו – אל "ארץ כנען" שבחומש, אל ארץ-ישראל, אל ארץ המשיח שלעתיד לבוא...

ומאז החילותי לבדוק ולחפש בספרי בית-המדרש, – חפּשׂתי, אבל את שביקשה נפשי לא מצאתי. שם היו רק "שאלות-ותשובות", ספרי דרוש וחקירה, אשר שׂגבו ממני.  ואני, נפשי צמאה מאד לקריאה של דברי אגדה – ואתן עין בסל של נְצָרים זה אשר הביא אתו מוכר הספרים לבית-המדרש שחרית וערבית.  אותו הסל היה מלא ספרים קטנים אשר לבּבוני מאד, אך מדי קרבי להתבונן בו, יעלה בי מוכר הספרים – יהודי אדמוני שהוא משתעל ונזעף תמיד – מבט של רוגז, או גם נוזף ואומר: "ברוך הבא! – הרי לך 'קונה' חדש! גש הלאה!..." אך, כמה שכבודי היה יקר בעיני, לא יכולתי להבליג על תאוָתי, ואתהלך מסביב לסל במעגל, כצפּורת כרמים זו המסתובבת סביב לנר, סובב הולך ומתקנא ב"אברכים", שלהם הרשות נתונה לעשות בתוך הסל כאדם העושה בתוך שלו, לבחור ספר, לעיין בו, ואף על פי שהם הם אינם קונים.  החלטתי לקבץ אגורה לאגורה, מה שתתן לי אמי יום יום, עד כדי קנית ספר שהוא ממוכר הספרים הלז, למען כַפּר פניו פעם בקניה, ויתנני גם אותי להביט ולבדוק בסלו לראות, למצער, את שמותיהם של הספרים השונים.

והתענוגים והמאֲוַיים החדשים הועילו להקים בלבי סערת ה"תשובה" לדממה.  רעיוני עצב ומרד כמו ביד לוקחו ממני.  תחת פחד ומחיתה, נתמלא לבי אהבה, ואהי תמים עם יי אלהי – "כי לעולם חסדו", ולא היה עוד הקדוש ברוך הוא בעיני כבא בטרוניא עם הבריות.  והרי אני מתפלל בנחת, מעיין בספרים ומספר עם רבי טוביה ומשמשו בכל מה שאני יכול – וגם מוסיף מיום ליום אגורה או שתים לקרן הספרים שלי!

והנה באחד הימים שלפני חג הסוכות, בצהרים, ובבית המדרש רעש, – מוכר הספרים מטיל גורלות על ספרים, עשר פרוטות הגורל! בכיסי היו רק תשעה, אבל כרגע מיהרתי ולויתי מאחד מחברי עוד פרוטה אחת, על מנת שאני אשוב ואַלוה לו שתים בחול-המועד, – ונדחקתי אל המו"ס, העומד כמו במצור, נתתי לו את עשר פרוטותי בלב פועם – והכינותי את נפשי לגורל...

מכל צד נלחצתי מהבחורים שסביב שתו עלי, ויהי סביבי חושך ודממת מיחלים... לא ראיתי ולא ידעתי ברור מה עשיתי, והעליתי פתקא בידי הרועדת... והנה קול רעש מסביבי – הברה נפלה בבית-המדרש:

"ספר עלה בגורלו!"

האם לא להתל בי הם אומרים ככה?... אך, לא! – הנה נתּנו לי שני ספרים! ספר אחד בשני חלקים! ידים פשוטות מכל צד – ואני משתמט הצדה, כהו עיני מאוֹשר ולבי דופק – מהו ספר שכזה? והנה אך "מעשה" ב"עברי טייטש" הוא... ועוד אני מתנחם, כי בודאי אמצא בו ספּוּרי-מעשיות על צדיקים גדולים, כמו בספר "שבחי-הבעש"ט" שאצל אמי – והנני קורא את שם הספר, את כל ה"שער" – ואף דבר איני מבין!...

זה היה בודאי מין רומן ז'רגוני כתוב "אשכנזית" "העכסט אינטערעסאנט" – ואני לא ידעתי מהו זה?

והנה נגש אלי אחד הבחורים הלומדים בבית-המדרש, פניו כעלה נובל, כולו סמל הרפיון והעצלות ואיזה ריח מיוחד נודף ממנו כריח פרי עבוש... הוא נגש ויבט בספרי המשונה:

"התבין בו?" – שאלני בלעג נסתר, ויתאדם.

"אני קורא גם ספרים כתובים בלשון הקודש!" – עניתי בכעס.

"בלשון הקודש תבין, ובזה לא תבין" – ענני ויגמגם בלשונו: "כי... כי עוד לא הגיעה שעתך להבין בדברים כאלה..."

פניו נתכרכמו מאד ובעינים תועות הביט סביביו, כעובר עבירה ומפחד מעין רואה... חפצתי לענותו דבר, אך הוא רמז לי – ואלך אחריו לאחורי התנור.

"אני אתן לך ספר אחר תמורת זה" – אמר, בהוציאו מחיקו ספר קטון.

"האתן ספר גדול בשני חלקים כספרי במחיר ספר קטון כספרך?"

"ואתה מדַמה ספר שבלשון הקודש ל"מעשה" ב"עברי טייטש"?... ראה נא, זה מלא ספּוּרי-מעשיות נחמדים!"

לקחתי את הספר החדש ואֵרא כי לא שיקר לי הבחור בדבר טיבו – ואתן לו את ספרי, והוא מיהר ויסתירהו בחיקו, כמו גנוב הוא אתו.

אך אל יוָדע הדבר לאיש!" – פקד עלי ויעזבני חיש מהר ויעמֵד פניו כמו לא היה שום דבר בינינו...

אך אני לא הסתרתי את ספרי.  אני הביתה רצתי, ראש הומיות בצהלה, ואת ספרי הרימותי, הניפותי כדגל מעל לראש: יראו וידעו הכל כי בידי – "שבט יהודה!"

אודך גם עתה, בחור עני, על ספרך! מדי זכרי את ימי הסוכות ההם, כאשר ישבתי וקראתי בספרך זה לפני רבי טוביה ובאזני שכנינו, אשר יחד עמנו ישבו בסוכתנו היפה – אודך!

סוכה מרוּוחת ויפה עשו בחצרנו הדוד צבי ושמואל הנגר יחד, ויקשטוה בסדינים יפים ובשאר מיני נוי, גם אשכלות ענבים עם תפוחים ואגסים גדולים ויפים, גם אפרסקים בצורת "מגן דוד" ואתרוג פסול באמצע – תלינו מתחת לסכך.  בבנינה ובשכלולה השתדל ביחוד הנגר שמואל: "ידע נא רבי טוביה, שיחיה, ויזכור, כי אכל בסוכה שעשה נגר פשוט!" – אמר שמואל ויתעסק בכובד ראש, ככוהן העובד עבודת-הקודש.  הוא היה בטוח כי רבי טוביה יחוש את נוי הסוכה ואם כי איננו רואה!

ובסוכה ההיא אני יושב על יד רבי טוביה ובמסבּת כל גרי ביתנו, קורא ומתרגם לפניהם בספר "שבט יהודה", וכולם מחשים, מקשיבים לי ומביטים אל פי... אל שולחן אחד נשב אנחנו הגברים: רבי טוביה, אני, הדוד צבי ובנו, הנגר שמואל ואורחנו (בכל חג ציותה עלי אמי להביא "אורח" עני לסעודתנו) ואל השולחן השני ישבו הנשים: אמי, מירל ובנותיה וגרוּנה אֵם שמואל.  רבי טוביה עוזר לי לתרגם את דברי הספר, ואני קורא בחשק ומתרגם.  ולבי הצעיר מלא רגש, דמיון, אהבה, ועל כולם גאון לאומי...

אזכור מבטי אמי – הם טובו, אורו אז שבעתים ואנחות עונג שטפו עברו אז מלבה המלא לבנה הנותן לה כל כך נחת...

הנה, הנה הן העינים – עיני האם... הה! תפול נא דמעתי זאת, דמעת זכרונך, עלי קברך, אמי! –

דומני, עוד שומע אני לחש קני הסוף של סכך סוכתנו... הם התלחשו אז לפני רוח קל וחם, ונדמה לי שהם אומרים:

"הס, הס! שמעו נא, שמעו מה שנער קטון זה קורא!"

ועוד זכיה – זכיה גדולה! ביקשני רבי טוביה לקרוא לפניו במסכת סוכה.

מה טובה, עמוקה ויפה היתה אז הגמרא! – רבי טוביה שואל ומשיב, עוסק עמי כמו חברו אני.  לפעמים גם יבחנני באיזו שאלה, אך אני לא אסוג אחור.  חשתי כאילו היה פתאום אור במוחי, כי שׂכלי כמו עלה פתאום במעלות, ואת אשר לא ידעתי לפני רבי בלמדי בחדר, אדע עתה אל נכון – כדבר המובן מאליו...

"כמדומה לי" – אמר אלי רבי טוביה כשנתקשינו בדבר אחד: "כי גם המהרש"א שואל כזאת..." ואני טרם אדע איך לחפּשׂ אחר אותו דבּוּר במהרש"א.  אבל רבי טוביה הורני לחפּשׂ בעמודי המהרש"א עד שמצאתי.

ואחרי אשר מצאתי הדרך לדרוש במהרש"א, התחלתי "לגנוב" עוד שאלות ממנו: הן לפני עיור ישבתי, ובלי פחד גונב הייתי דבּוּר וחצי דבּוּר מן הקושיות ואציע אותן לפני רבי טוביה בשמי.

"עיין במהרש"א!..." יענני אז רבי טוביה בצחוק דק המשתמע לשני פנים... מה שַׂחקה זו לו?

והנה בחול-המועד, בין מנחה למעריב, עברתי בבית-המדרש ועמדתי מאחורי רבי טוביה,שישב בשעה זו ודבּר את "רבי לֵיבֶלֶה הזקן", הגדול שבמלמדי עירנו, ושמעתיו אומר:

"אני אומר לך, שהוא גונב מהרש"א כזקן ורגיל..."

"באמת?" – התפלא רבי ליבלה ברצון.

אכן נודע הדבר! – נתפסתי בגנבה, נתפסתי, אך לבי נתמלא שׂשׂון רב – ובכל זאת מיהרתי להחבא כגנב...

אך העולם נעשה כל כך יפה, וכל מיודעי כל כך מלאים חבּה ורצון אלי, ולבי ובשרי אך ירננו לאל הטוב והמיטיב! – ידעתי, כי מעכשיו איזה דבר נחמד ונעים שמוּר לי, – ומהו? לא שיערתי, – אך טוב הוא, טוב מאוד!

והנה ב"הושענא רבה" בשעת צהרים בא אני מן הרחוב אל חנות אמי, והיא, כאילו אינה רואה אותי, מדברת בבת-צחוק של נחת אל רבי טוביה לאמור:

"אבל הלא שובב הוא ועודנו עושה מעשי ילדות... הן רק עתה, לפני כבודו, ילמד, כדי להתפאר, אבל בחדר אינו אלא... אך הנה הוא בא!" – נפנתה פתאום כאילו רק ברגע זה נראיתי לה: "סימן לדבר שאמת אמרתי.  האם לא כן דבּרתי, 'בחוּר' הגון? – מאין תבוא? – הליקטת עלי לולב לעשות טבעות? אדמֶה כי כבר תוכל לעשות לך חנות של טבעות בסחורתך זאת!..."

ובו ברגע נצנץ הדבר הטוב לפני מאליו, והבינותי כי בודאי "נתנוני" עתה לאיזה מלמד יותר חשוב.

"למי נתתִני?" – שאלתי בקוצר רוח.

"ומי מבקש לקחת שובב שכמותך?"

"אבל, למי, אמא, נתתִני??"

"לרבי ליבלה" – ענני רבי טוביה.

"ושלושים רובל אני נותנת שׂכר לימוד!" – אמרה אמי בשמחה.

"לרבי ליבלה?!" – קראתי, ואחפוץ לנפול על צוארי רבי טוביה ולנשקו, כי ידעתי, כי רק בשלו זכיתי להיות תלמיד לרבי ליבלה... אך בושתי מעשות זאת לרבי טוביה ואתרפק על אמי:

"אמי, אמי! – אמא יקרה! – האם לרבי ליבלה נתתִני?... האומנם, רבי טוביה , לרבי ליבלה? הוֹ, – לרבי ליבלה?! – הלא שם לומדים רק חתנים!... הלא מלמד הוא גם 'פוסקים'!..."

"וגם אתה תלמד 'פוסקים'" – ענני רבי טוביה: "אם רק יהיה בתורת השם חפצך..."

"אני, אני?! חי נפשי, רבי טוביה! – חי נפשי!" – קראתי ברעדה וגיל: "כי אלמד בשקידה, בשקידה רבה 'בסיעתא דשמיא'!..."

 

ו

ובאמת לא דבר קטון היה להמנות בין תלמידיו של "רבי ליבלה הזקן".  כל ימיו היה רבי ליבלה מרביץ תורה בקהילתנו וכמעט כל למדני עירנו תלמידיו היו בנעוריהם, ולכן גם בפניו קראוהו בשם "רבי" סתם.  אפילו הרב שבעירנו היה קורא לו "רבי", כי גם הוא מתלמידיו היה.  וכל תלמיד שהיה יוצא מחדרו של רבי ליבלה, היה נכנס ויושב בין הלומדים בבית המדרש, ונעשה "צוּרבא דרבנן".

והוא, רבי ליבלה, זקן מופלג היה, הולך שחוח תחת סבל שנותיו ויושב כישיבת הישמעאלים, שרגליו מכונסות ומקופלות תחתיו על הספסל.  על ראשו כפּה לבנה מסורגת ומתחתה מצחו הרחב ישתרע; בראש שׂב זה עוד לא באה קרחה, אף כי פניו היו כבר כמושים ומקומטים, וזקנם הלבן והמגודל נסתבך כולו כחוטי כסף; גם עיניו עוד יפיקו זוהר, אף כי כהו מעט מזוקן... והוא, את פרנסתו מצא תמיד מן המלמדות בכבוד, כי לכבוד היה חושב לו גם כל "נגיד" ועשיר בעירנו הקטנה אם בנו היה לומד תורה מפי רבי ליבלה, והיו חושבים זאת כמעלה יתירה לענין "שידוך"; כי רבי ליבלה היה בוחר בתלמידים ולא כל הרוצה מתקבל אצלו...

והנה אני נער קטון, אשר רק בחמשה עשר באב מלאו לי עשתי עשרה  שנה, הייתי לתלמיד רבי ליבלה ובלי כל בחינה!

גם רבי הקודם "מרדכי גרגרת" שמח בגללי.  לכתחילה הצטער בשמעו זאת, אבל אחרי כן, בדיעבד, לבש גאון ויתפאר לפני בעליו, "בעלי הבתים שלו", כי רבי ליבלה מקבל תלמידים ישר מחדרו, – ובכן הוא המִשנֶה לרבי ליבלה בתוך המלמדים שבעיר!

הלאה מקל ורצועה, צביטות ומכות! – רבי ליבלה אינו מכה את תלמידיו, "גדולים" הם, והוא רק גוער בהם לפעמים בנזיפה ברגע אפו.

ומי ידמה לי ומי יִשוֶה לי בכל חברי בני גילי!

ומה נאים הם חברי החדשים, בני "הכתה הגדולה" (כן קראו בעיר את תלמידי רבי ליבלה).  בלבושיהם ובהליכותיהם הם דומים ל"אברכים" מכוּבדים, לחתנים הסמוכים על שולחן חמיהם, כל אחד מהם הוא סמל "צורבא דרבנן"... ומהודם הלא יאָצל בודאי גם עלי כשנתהלך יחד ברחוב כרֵעים אהובים, בבוקר בבוקר לתפילת השחרית, לבית המדרש!...

אבל, הה! כמעט נודע לאבות תלמידיו של רבי ליבלה כי קבלני זה לחדרו, החלו כולם להתרעם ולהתלונן: היתָכן – קראו תגר – להכניס ילד בין בחורים חתנים?" – אך בכל זאת לא יכלו למחות כמו שבעל בית מוחה ביד "מלמדו", כי לו, לרבי ליבלה, אין "מחַוִים דעה".

אבל מאחר שנכנסתי שלא ברצון חברי "האברכים" ונצטרפתי למנינם – היתה עינם צרה בי, כאילו באתי רק להשפיל כבודם...

כחגב הייתי בעיני בבואי ביום הראשון אל בית רבי ליבלה.  ארבעת תלמידיו האחרים גבהו עלי משכמם ומעלה, והם לא שעו אלי וגם לא ענוּני על ברכתי בבואי, רק בת-צחוק של לעג נראתה על שפתותיהם ויביטו איש בפני אחיו... רבי ליבלה לא היה אז בבית והם ישבו וישוחחו בעסקי אבותיהם, ממש כגדולים, כ"בעלי בתים".  אחרי כן החלו להעריך השעון של זהב שקבּל אהרן בר"ב ישראל מאיר (אחד מהם) במתנה מ"כלתו", בעשותו את ימי החג בבית מחותנו.  ואני עמדתי בקרן זוית כמנודה ולא ידעתי מה לעשות בידי ואנה אביט בעיני... ובכל זאת התאַפקתי והשתדלתי להעמיד פני, כאילו גם אני מכיר ערכי ואיני מבקש כל כך קרבתם, – אבל מסופקני אם הצלחתי להֵרָאות ככה בעיניהם.

והנה זה ישבנו בראשונה יחד סביב לשולחן – ויעממוני כולם בגבהם.

"איה משה?" – שאל הרבי.

"הוא מתהלך בודאי תחת השולחן" – ענה בֶריל הארוך בתומת ערמה וגם הוריד ראשו, המתנשא על צוארו הארוך, לחפשני מתחת לשולחן... ואני יושב על ידו!

צחוק פרץ מפי כל התלמידים, ואני נבוכותי עד מאד.  אך בכל זאת התאמצתי להיות לאיש ובכל מאמצי כוחי התאפקתי – ולא נתתי קולי בבכי...

"הן 'לא בשמים היא'" – ענה רבנו ברוגז עצור: "שנצטרך לאנשי מידה להוריד לנו את התורה! – ומי כמוך, בריל, יודע כי לא ב"ארוכים" חכמה?... משה!" – פנה אלי: "בוא הנה" – ויקחני ויושיבני על ידו על הארגז הרם ויאמר:

"אל יפול לבך, משה, 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז'..."

"להשבית אויב ומתנקם!" – גמרתי את הכתוב ואשלח מבט עקלתון על בריל הארוך – ופני בריל חפו...

ראיתי כי עשיתי לי את הארוך ל"אויב ומתנקם" וגם שאר חברי אינם חפצים את טובתי ונכונים הם לרמסני ברגל אם רק אפול, לעשותני לצחוק אם אשגה בדבר מה, – ואדוֹר נדר בלבי להיות "גדול" בתורה, גדול מהם.

"אני אראכם!" – כמעט דובבו שפתי בשבתי על יד רבנו.

קינאתי לכבודי... וקנאָתי זאת נתנה לי כוח לשקוד על לימודי, עד שקניתי לי שם בשקידתי הרבה.

"כלל גדול הוא, עיקר הלימוד שבחורף אינו אלא באשמורת הבוקר" – כך היה אומר רבנו, – ולכן היינו משכימים תמיד לקום, כשלוש שעות בטרם בוקר, לבוא החדרה.  ואני – לי היה מעורר קבוע; אני הקיצותי תמיד לקול רבי טוביה ב"חצות".

מדי התעוררי הייתי שוכב עוד על יצועי הרך בעינים עצומות – נים ולא נים ושומע נגינת רבי טוביה, המשתפכת חרש בדממת הליל.  אז יש אשר נדמה לי, כי "רחל אמנו" או "בת ציון" עומדת ומנגנת עלי מנגינות עצובות ונעימות... ואני שוכב בעינים עצומות ולב פתוח... "אומללה, מי ינוד לך! מה נעמת הנָאוָה והמעוּנגה!"... והנה נשמע גם קול המשׂוֹר בנסרו בקרש: שמואל הנגר קם למלאכתו, ואני עודני שוכב על משכבי... והמשור כמו ינסר בלבבי בקולו האטום הבא מרחוק, אך קול הנגינה יבוא אל לבי וכמו יסוּכהו בשמן וירַפּאהו.  והנה זה התחיל רבי טוביה בפזמון החוזר וקורא: "עוּרה נא"!... ואני מתגבר ונחלץ מזרועות התנומה וממשכבי החם, וכרגע ארד, אדליק את הנר, ארחץ ידי ופני במים, מי-חורף קרים, ומתלבש בחפשה.  יש אשר אמי תדבר אז על לבי, כי אשכב עוד מעט ואישנה, אך דבריה לא יפתּוני ולא יעצרוני, אלבש אדרתי החמה, אעלה את הנר בפנס באיזו התעוררות של כל החושים, אשר תתגבר בקרבי על התרדמה הנסוכה עוד עלי – והנני יוצא ובא לחדר שרבי טוביה יושב בו:

"בשחרית טובה, רבי טוביה!" – אברכהו.

"לך לשלום, בני!" – יענני הזקן בלשון הקודש, ואני נושק את "המזוזה" בהתיצבי על בהונות רגלי – ויוצא.

דממת אל שׂוררת מסביב, הכל שקוּע בחושך ליל ותרדמת אלהים, רק אני, נער קטון, אני עם פנסי הזורע אור וצללים, אלך לי יחידי בלילה על פני חוצות שוממים מכוסי שלג...

אין קול ואין קשב, רק פעמי צעדי הנחפזים בשעטה ושריקת שלג דקה העונה להם... הס.  לבי יפחד וירחב, לרגעים תרחפנה עצמותי מהקור העז, ואני צועד מהר בדרכי לנשימות אפי התכופות... ראשי יכבד עלי מפני השֵנה המסכסכת עוד על עפעפי – והנה קול דק נמשך והולך מרחוק: תרנגול-הבר שבגן עדן הוא, שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו... אך אחריו תרנגול אחר יענה, תרנגול ממש הקורא ומושך מקרוב עד כלות הנשימה, – עוד זה קורא והנה עוד קול אחר דק עונה לעומתו ומאריך בקריאה... ועוד אחד ועוד אחד – מכל הגגות קריאת "קוקיריקו" חוזרת בעיר... אתעורר, ארים ראשי – "אילת השחר" נשקפה לי ברוב זהרה ובגדלה מבינות לרבבות כוכבים מתנוצצים באור ירקרק וקורצים עין זה לזה... עיני תועות שם במרומים, בשמים הכהים והזכים, אשר בטוהר פניהם נראו כמו לוּ רק עתה יצאו מחדש מתחת יד היוצר – ומחשבות שאין בהן תפיסה כלל כמו יֵעָרוּ עלי ממרום... ושלא מדעת אני נמשך לדרכי, כל אברי קלים וכמו נשוא אנָשא על כנפים ולא על רגלים...

אני שט והולך בתוך הקולות המתרבים ומתגברים, קוראים חד את אחד ושואלים זה לזה; הכל קוראים ומבשׂרים זה לזה: איש לא נעדר, ברוך השם!... והנה זה בית רבי, – מבעד לחרכי התריסין יציץ אור, אך עוד דממה בבית, רק קול נמוך אשר מזמזם כדבורה נשמע מתוכו – "האין עוד אף אחד מחברי?..." ואני נכנס עם שטף של אד קר – כן, אין עוד איש מהם, אני באתי ראשונה! רק הרבי השׂב יושב, ולפניו דולק נר של חלב תחוּב במנורת נחושת קטנה, והוא קורא "זוהר" בזמרה המלאה שַלוָה וענָוָה, ובתנור אש מתלקחת ומים מזמזמים לטֵה הנרתח...

בחבּה משיב לי רבי על ברכתי בהביטו בי ברצון.

אשב, אפתח את הגמרא, וכגעת ידי בה אני מרגיש פתאום כי לא יכבד ממני דבר! מין הרחבת הדעת אני מרגיש בעצמי, נפשי חושקת בתורה, וכעין תאוה עזה באה בלבבי להתגוששות שכלית.  ברוח עוז אחל את הלימוד בניגונו של בן בית-המדרש ולא של תלמיד קטון בר-בי-רב, ואני הולך למישרים בסוגיא אשר לפני ולא קשה לי דבר.  על ידי יתעורר גם הרבי, ירים קולו ויתלהב בקראו בזוהר הקדוש.  ואני כל מוחי אשקיע בגמרא, ולבי המלא ישתפך בנעימה חביבה, אשׂחה בשלום ב"ים התלמוד", כאניה השטה בחום צח ורוח חרישית, – אך הנה באתי בצר, אניתי עמדה ולא תוכל למוש ממקומה... אבל לבי לא יפול עלי, אחגור שארית כוחי, אקמוט מצחי, אחזור על הקודם, אתבונן היטב ברש"י, אעיין גם ב"תוספות":... והנה פתאום נפתחה הדרך לפני – לא אדע גם מאין באה ישועתי! והנני שט ונסחף חיש מהר, כמו בכוח דחיפה חזקה, כיורד במורד... נפתלתי גם יכולתי! אבל עוד לא כיליתי דרכי – שני דפים עלי להכין – והנני הולך הלאה, מטפס ועולה על הררים של שׂכל "התלויים בשערה" ומתנודדים תחתי, ואין למצוא מעמד – ראשי עלי כגלגל...

ובעת שאני עוד מעט ואשובה כגבּוֹר מן המערכה ונזר הנצחון עלי יציץ – כלומר, אשב על יד רבי ליבלה  ואקרא לפניו שיעורי זה בדבר "בהמה חיה ועוף שנשחטו ולא יצא מהן דם..." "ידים מסואבות..." "חולין שנעשו על טהרת תרומה..." "חצי פְרָס..." "טבול יום..." "משקין..." "שני ושלישי..." ורבנו ישמע ויחליק על לחיי ויאמר: "כך, כך, בני!" – אז, רק אז תפּתח הדלת ובריל הארוך וחבריו נכנסים יחד ואומרים: "בשחרית טובה!" –

רבנו מתרעם עליהם קצת ואומר: "משה'לי זה הקטון הכין כבר את שיעורו, ואתם העצלים לא אביתם לעזוב את יצועכם החם – בושו והכּלמו!"

ואני הראשון שהרבי קוראו לומר את השיעור!

האם לא היה נצחוני שלם?

אבל לא נעים היה שִבתי כל היום בין חברי.  בדד הייתי בחברתם; והם מדי דברם בי רק לצון חמדו להם, ובצאתנו לשוב הביתה התרחקו תמיד מעלי, ואלך מן הצד כנזוף ומנודה! – וכל זאת באתני רק בשביל שקטן קומה אני!... ברצון הייתי נותן אז למתחני על "מיטת סדום" כדי להתגדל לפחות כמלוא טפח, שאגיע למעלה משכמו של בריל הארוך.

את חברי הקטנים עזבתי, והגדולים לא יחשבוני כאחד מהם ולבדי אני...

אז נקשרה נפשי ביתר עוז ברבי טוביה – ואחשבהו לי כאב – אבי בבית, אבי בבית המדרש, בבואי בין אנשים, – אב טוב ורחום אשר התהלך אתי גם כרֵעַ וכאח.  ואבי ורעי זה האחד שׂימחני תמיד בשיחות חוּלין של תלמידי חכמים, בספּוּרי מעשיות מגדולי ישראל ובזכרונותיו הרבים מארצנו הקדושה.  אך מכל משחק ושעשועים אחרים נתרחקתי.  רק ביום הששי, יום החופש, הייתי עומד לפעמים ומביט בעשות שכננו שמואל הנגר את מלאכתו, – זה היה כל חלקי משעשועי חול...

 

ז

בבוקר אחד – ואני יוצא אחר חברי מחדרנו ללכת לבית המדרש להתפלל,.  השמש הבקיע את אדי הכפור, והנה שָטַף האור שטוף והזהר עלי שלג, שטוף והמג את העננים שהכסיפו ויסוגו מפניו מטה מטה... קור צח ורענן מאמץ את כל האברים שבגוף; השלג נוצץ בזהרוריות של אבנים טובות ומרגליות, והאור מעַוֵר עינים, משמח ומצחק את הנפש! קילוחי הקרח תלויים בקצה הגגות ממול השמש כקני הבדולח ומטפטפים טפות טפות זכות – אך השלג עודנו עז ושורק בצוחה מתחת לרגלי ההולך, יספור פעמיו ויעודדהו ללכת בצעדי און:

"רַז, דְוַה! – רַז, דְוַה!" – אני סופר רוסית במחשבה, מצעיד רגל ישרה כאיש צבא בלכתו...

ורחוב השוק מלא תנועה: גדולים וקטנים אדומי לחיים יעברו בו.  הסוסים שׂשׂים לרוץ אורח ועגלות החורף שטות בצֶלצלים וזורקות פתי שלג על כל עבריהן.  הנה זליג בעל העגלה עובר עם עגלתו הרתומה לשלושת סוסים, ומאחורה, על אגפה, יושב יוֹנטל (אחד מחברי הראשונים) צוחק מששון שהתגנב ויעל והנהו מחליק על השלג חינם אין כסף!... גם אני התאויתי אל העונג הזה, להמָשך ולהתחלק במִגְרָרָה על גבי השלג השורק ולהביט על הבתים שיהיו חולפים ועוברים על פני במרוצה, – אבל כלום נאה זה לתלמידו של רבי ליבלה שיעשה כך? וי, וי! אלמלי ראו חברי, ההולכים לפני וכיסי תפילין מתחת לזרועותיהם, כיצד רצתי וקפצתי כגדי, – איזה צחוק פרץ אז עלי...

והנה אני נכנס לבית המדרש. – אני פותח את הדלת ובית המדרש נדף על פני בחמימות, בקול תורה ותפילה, בריח החֵלֶב של נרותיו, בשמועותיו, באגדותיו ובחידותיו, באחוַתו וידידותו:

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב,

מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! –

וַאֲנִי אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ!

נגשתי אל התנור, מקום ששם רבי ליבלה ורבי טוביה רגילים לשבת ולשוחח יחד קודם לתפילה.

אך נגשתי ואשמע את רבי ליבלה אומר לרבי טוביה:

"ובכן... לך לשלום! – אני קרוא לברית מילה, וכבר מחכים לי שם".

"היה שלום!" – קרא רבי טוביה גם הוא, וביד רועדת חבּק את יד רעהו הישיש...

"לך לשלום! השם יתברך יביאך לשלום!"

בעיני שני הזקנים נקווּ דמעות – ויפרדו...

"למה?... מה?... אנה?... – שאלתי את רבי טוביה בחרדה ובגמגום.

"עוד אספר לך, בני... את הכל אספר לך בשובנו הביתה... ועתה התפלל כראוי.."

וזאת ספּר לי רבי טוביה בדרך לכתנו הביתה:

"כמדומני, משה'לי, אתה יודע, כי גואלי שקנה ביתי איננו משלם לי גם עתה כמדובר... השעה דחוקה לו... וגם לישב שם בביתו של זה, אי אפשר לי... ילדים תלויים בו, מאשתו הראשונה ומאשתו השניה, והיא, זוגתו, איננה "מזג טוב" כמירל... אך גם מירל... הוי, עניות, בני, מַעברת את האדם על דעתו! – כבר הייתי למשא למירל... עתה נודע לאחד משארי הרחוקים שבבַלְטָא – הוא איש טוב ואמיד – שאני גר פה בחוץ לארץ, ויקראני במכתב לבוא אליו וגם להוצאות הדרך שלח לי... והנה נזדמן סוחר משם שבא אתמול לכאן, ועל ידו שלח שוב מכתב בבקשה, שאסע עם סוחר זה לשם... ובכן – לא זכיתי, בני, להקבר בארץ ישראל, והנה גם מכאן, מעיר קברות אבותי, אני נטרד... אך מי יודע? – אולי עוד ירחמני יי והשיבני הנה, – מי יודע?... אולי..."

"לא טוב, בני!" – הוסיף באנחה שוברת לב: "לא טוב היות נע ונד לעת זקנה, נוסע מקרוב לקרוב ומיַחל לרחמי בני אדם וחסדם, באין לך בית מנוחה... גלות... מעין גלות... הלא קראת, בני, הלא תדע, מה היא גלות ישראל? – "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר" – באין מקום מנוחה... נודדים... "ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם..." ישראל, אהיה כפרתם, אפשר לא הייתי מרגיש כך בצרתם אלמלי חבתי חובת גלות מארצנו הקדושה, לאחר שנלקח אור עיני ממני ואיני מכיר מקומי איתו, והנני מגשש בלכתי, – נודד ומצפה לשולחן אחרים... כן, משל אני לישראל, ואף על פי שאני כדאי..."

אלי! מה כאב לבי לשמע הדברים האלה!

"על משכבי בלילות" – הוסיף רבי טוביה בקול נמוך, כמדבר על לבו: "על משכבי בלילות כאשר תדד שנתי (הזִקְנָה, בני, אינה מניחה לישון, היא תעיר את האדם "להכון אל הדרך...") אז יש שאחשוב, כי לא כך היה צריך להיות... אין אנו מרגישים בגלות... מי שחנָנוֹ הקדוש ברוך הוא בפרנסה, דומה שטוב לו בכך... לא!... לא כך היה צריך להיות!" – –

הוא הפסיק דברו פתאום כנִחם על שהוא מלמד קטגוריא על ישראל – וידו, המעיקה על שכמי בכוח, נרעדה, וכמו זרם אלקטרי הרעיד כל גֵוִי... נפשי השתוחחה מדברים אלה ששמעתי הפעם מפי רבי טוביה החסיד... ופני עמי נצבו פתאום לפני כפני עני עיור המחזר על הפתחים, כפני אלה ה"נשרפים" המבקשים נדבות ותעודת שרפתם בידיהם...

ברגע ההוא חשתי בראשונה בכל לבי, מה אומלל ושפל עמי, – לא כאשר חזיתיו עד הנה ראש וטוב מכל העמים ובחיר כולם...

כן! עמי הוא אומלל ומדוכא כרבי טוביה אשר ישב לעיני על ספסל בבית אמי!... הנה הוא יושב דומם, ראשו הכפוף מתנודד לפעמים, וידי בתוך ידו הקרה – הוא היה תפוש במחשבותיו.  מה חשב אז? – – –

הנה ערכו את השולחן.  גם אמי באה מחנותה ותערוך שולחננו בחדרנו; לרגעים הביטה אלינו, על רבי טוביה ועלי, ותחשה גם היא.  דממה שררה בבית... גם מחדר שמואל הנגר לא נשמע קול עבודה.  פעם בפעם נכנס הוא שמואל ויוצא, מעיף מבט על רבי טוביה ומוריד ראש – ופניו כפני חוטא...

אמרתי לאמי, כי חפצי הפעם לאכול יחד עם רבי טוביה, ותשב גם אמי אתי לאכול על שולחן מירל.  הסעודה ההיא היתה בעיני כסעודת הבראה לאָבל, ובעת אכלי (אם אכילה שלא ברצון אכילה שמה) לא גרעתי עין מרבי טוביה.  גם הוא אך נגע נגיעה קלה בכל אשר שמו לפניו.

והנה זה בא זליג עם עגלתו ושלושת סוסיו... היא העגלה אשר התאויתי היום בבוקר להתגנב אליה כמו יוֹנטל ולעלות על אגפה...

כמה נזקנתי בשעה אחת זו, כמה רחק ממני עתה רעיון זה!...

ורבי טוביה זה עומד מוכן לדרך.  הוא עטוף באדרתו הבלה וכרוך במטפחת אדומה וישנה המקופלת על צוארו, ועליה יורד זקנו המגודל... מה נשתנתה צורתו החביבה!

למרות כל הרגלו בבית, לא ידע עתה אנה לפנות ולא יוכל למוש ממקומו – אבד דרך!... ואני החזקתי בימינו ויחד את "הדוד צבי" נהגתיו עד העגלה.  ויעל וישב בדוחק בתוך נוסעים אחרים, שהעגלה היתה כבר מלאה מהם. – אז ישקני רבי טוביה, במצאו את עיני אשר ביקש במו פיו כילד המבקש שדי אמו...

"יאיר יי עיניך בתורה, בני!" – כילה בברכה – והעגלה זזה , התרחקה... מעורר זליג שוט על סוסיו אף ישרוק להם – והם שטים לרוץ אורח, הלאה, הלאה... אראה את רבי טוביה רק מאחריו, – הוא נלקח ממני... המרחק יגדל בינינו, והוא נשוא ינָשא עוד – הנה נטתה העגלה הצדה, למבוי – ואיננו!...

הרחוב נשאר ריק ושָמֵם לעיני...

שבתי הביתה, והנה שמואל הנגר עומד בחנותו ומוחה דמעות עיניו באגרופו הגס... הגם שמואל?... גם שמואל השותק, שכמעט לא דבּר את רבי טוביה בכל העת ההיא, הגם הוא מרגיש באבדה זו? – שמואל נכנס אל חדרו ואני אחריו.  הוא תפש בקרש עבה ויחל לנסרו בכוח וברעש, כמו יִקום בו את נקמתו...

"אַי-אַי!" – החל פתאום לדבר: "מרגלית טובה כזאת היתה בעירנו – ו'בעלי הבתים' בודאי יש להם בשוק הרבה רבי טוביה! – בודאי יש!... אי אי! הימָצא עוד בעולם רבי טוביה שכזה? והם נתנוהו ללכת מזה! – החצות אשר 'ערך' בלילה! – הלא... הלא... הלא... (הוא חפּשׂ איזו מלה לבאר טיב החצות, ולא נמצאה לו). – וספּוּריו מארץ ישראל? – אוי, ספּוּריו מארץ ישראל! – מעדני מלכים הייתי מניח והולך לשמוע ממנו איזו "מעשיה"!... ותורתו שלמד בעל פה... פעמים רבות עמדתי וראיתי איך אתם מדברים זה עם זה בדברי תורה, ואני לא ידעתי מה, כאילו בשפה אחרת דברתם, ולא יהודית... אתה שאלת והוא השיבך, ואני לכאורה מבין פירושה של כל מלה ומלה, אך מה אתם סחים – לא הבנתי... אבל כשספּר רבי טוביה איזה  מעשה מארץ ישראל, אז ידעתי והבנתי היטב, כדבעי – ואת נשמתי הייתי נותן על המעשה!"

שמואל שב לעבודתו, אך כרגע הניחה מידו; הוא לא יכול לעבוד הפעם כמו שלא יכולתי גם אני ללכת ללמוד. אך בעוד שאני, האוהב לדבר תמיד, החרשתי הפעם, הנה הוא, השותק, הרבה עתה להג, למרות טבעו, ויוסף לאמור:

"קינאתי בך, משה'לי, בראותי אותך, נער קטן, עומד ומדבר עם למדן זקן, מופלג כרבי טוביה – ואתה מתלהב ולא תוכל לעמוד על מקומך, טוען לפניו, כאילו שכחת כל 'דרך ארץ' – ואז אחשוב לי: מי יודע? אפשר גם משה'לי זה הקטן יהיה עוד בארץ ישראל כמו רבי טוביה... אבל אני – איך אבוא שמה? אני 'עם הארץ', ושם הרי רק יהודים למדנים..."

יצאתי – כי מה ינחמני זה? –

ומה אעשה? –

לא יכולתי ללכת החדרה, לא יכולתי... הייתי יוצא מן הבית וחוזר ונכנס אליו – ריק הבית ומשמים והרחוב – מה לי ולו?... אין לי מקום... אמי – היא רק מביטה בי מרחוק ושותקת... שותקת – אף מלה אחת של נחמה אינה מוצאת לבנה  העלוב...

רק לערב עם הדלקת הנר, באתי החדרה, – ועדיין שממון ותוהו בקרבי ומסביבי...

רבי ליבלה ראה זאת ויהי כמחריש גם הוא... התחלתי לגמגם לפניו השיעוּר – וזה לא עלה לי יפה... הרבי מסייע לי – הוא שונה ואני אחריו – ואיני מבין כלום.  ושנינו קולנו עצוב...

עצוב ונכה רוח שבתי הביתה, ומבלי דבּר דבר עם איש עליתי על משכבי נוגה, עיף ויגע – ואישָנָה.

הקיצותי באשמורת הבוקר – ולאזני רק קול משׂורו של שמואל הנגר... נחבא קול רבי טוביה ואינו עוד...

אֵבל כבד לחץ את לבבי.  חשתי את נפשי כיתום בדומית הלילה, אבל, אובד ותועה במדבר...

יתום – שוב נתיתמתי מאבי...

הוא איננו, לא נשמע קולו אשר יָריד בדומית הליל, אבל בעיני רוחי ראיתיו והוא יושב עתה הרחק מזה, בעיר אחרת, בבית אחר זר שאיני יכול לשערו, וגם שם יקונן על ציון ועל בניה...

ופתאום החרידני קול עב נוהם:

"קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמַע בִּילָלָה

מִבַּת צִיּוֹן הַמְהֻלָּלָה!"

זה היה קול הנגר שמואל... בעשותו את מלאכתו נזכר בפסוק מפי רבי טוביה – והנה הוא גועה בו כשור...

סר וזעף מיהרתי ללבוש בגדי – לברוח מזה החדרה.

יתום אני באין אב, בודד אני באין רֵעַ – ואין לי כל שיוּר רק התורה הזאת!...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה