(ליקוטים מכּתבי רעי אשר מת בשגעונו)
ז' אדר שנת תר"נ…
בעודני ילד הייתי “חכם גדול”: כך לפחות החליטו אז כל בני משפחתי. אך גדלתי והייתי לנער, ופתאום שינו גם את שמי. ופה אחד קראו לי הכל “כסיל!” – מפני מה? מפני שזנוויל החנוָני רימני באופן מאד מגונה…
– אם זנוויל הוא רמאי, לכן אנכי כסיל?! – קראתי אז בנפש מרה.
צחוק פרוע היתה התשובה על שאלתי.
וירבו הימים, וכל יום הרבֵּה הרבָּה מרת נפשי; השם “כסיל” יצא תמיד בעקבותי ולא נתן לי מנוח.
רעי רימני. אנכי סמכתי על הבטחתו, שיגיד שבחי בבית פלוני העשיר, להמציא לי שם כהונה, – והוא הלך וירַגל בי למען יסָפח הוא תחתי…
“כסיל” לעגו לי כל מיודעי.
אפיטרופסי אשר על נחלתי הציגוני ככלי ריק…
– “כסיל!” קראו אחרי…
אז תבגוד בי גם אהובתי.
– “כסיל!” שרקו אחרי…
אבל, אל אלהי הרוחות! אם פני הדור כפני הכלב, לכן אני כסיל? אם רֵעוּת, רחמנות, גם אהבה, “האהבה בת השמים”, הן אך בגד בוגדים – העל כן “כסיל” שמי?
– “אָסיר מלבי אות-הקלון הלזה!” קראתי ואחרוק שן. –
אבל איככה? –
חקרתי ודרשתי – ומצאתי, כי הרמאות היא רק אחת הצורות אשר בהן יתגלה לעינינו השקר. דעת המחלה היא חצי הרפואה; אז נשבעתי באפי לרדוף את השקר “עד חרמה”…
ומני אז אבקשהו, אך עוד לא מצאתיהו, אף כי יודע אנכי, כי מתהלך הוא בקרבנו…
“אין לו דמות הגוף…” אבל אני חפץ להכירו, אני מבקש לראותו, להשיגו באיזה חוש שהוא!…
חפצי לא יתן לי מנוח גם ביום גם בלילה, ושנתי נגזלה מעיני זה כמה. – –
כ"א אדר כחצות הלילה…
הנני חש כי איזה שינוי יתחולל בקרב נפשי פנימה… כמדומני שהייתי מגוֹר לסביבי; רֵעַי כמו החלו להתרחק מעלי; אף התבוננתי ואראה, כי בהפרדם מעלי ימשכו בכתפיהם למעלה, כמו ישאלו לנפשם: “מה היה לו?…”
ובאמת מאין בא בקרבי העוז והכוח להביט ישר נוכח פני איש המדבר אתי?… מבטי עיני כמו חודרים אל תוך עיני המדבר הנצב לפני, יהיה מי שיהיה…
אראה כי נפש האנשים לא תשׂבע רצון ממבטי זה. אבל אני לא אשים לבי לרצונם: הם מתנודדים, מתנועעים בהביטי בהם, – ויהיו בעיני כרמש קטן שתוחבים אותו על חודו של מחט להתבונן בו…
ובהתבונני בם, והנה אני רואה, כי נגלה לי דבר אשר לא ראיתי עד הנה: אראה כעין אש זרה מתנוצצת בעיניהם לרגעים, ובתוכה אישון קטן מצחק, אשר יתחבא לרגעים!…
ההוא יהיה השקר?… אם כן איכה אתפשהו ואעשה בו נקמתי? – הלא אי אפשר לנקר עיני האנשים!…
וראשי – הה, ראשי, ראשי! – מוֹקדי עולם בקרבו…
מוצ"ש פ' “ויקהל-פקודי”.
מה גדול כוחו של הרצון! – כן! – הרצון הוא סוד הבריאה…
מבשרי אחזה זאת!
חוש משונה, חוש חדש, חוש ששי התפתח בי!
ובחושי הלזה אחוש את השקר… אשיגו לא כמושג מופשט – רק כעצם חי וקיים…
אבל אספר נא את הדברים כסדרם:
יום-השבת הזה היה יפה מאד, אחד מימי האביב הראשונים, הנאהבים והנעימים, השופכים אור, חיים ונחת ומחדשים פני כל.
גם אני חשתי בקרבי כל היום איזה חידוש, אבל נחת לא ידעתי…
לפנות ערב פתחתי את חלון חדרי ממסגרותיו בכל ימי החורף, להשיב נפשי ברוח אשר נשב בחוץ… מרחוק, מקצה העיר, נשמע קול קרקור הצפרדעים אשר באגם – הן המה לנו המבשרים הראשונים לבוא ימי האביב! – וברחוב עברו טיילים מבני הצעירים, זוגות זוגות, בחור ובתולה, בהם גם חתן וכלה, כולם מדברים, משוחחים ומתלחשים חרש… הנערות ירימו לפעמים קול צחוק צלול, קורע את אזני כמסרק של ברזל – הלא כן צחקה גם “היא”… אנשים סוחרים עמדו בקבּוּץ אחד וישוחחו בדבר מסחר, בהתלהבות יתירה.
מבית שכני המוזג נשמע קול רינה וצוָחה של החייטים והסנדלרים, היושבים שם מבעוד יום. לפני הפסח הפרוטה מצויה, והם עוסקים בשתיה כדת.
פתאום בכל אלה… לא אדע אכַנה את החוש ההוא… אין שפה ולשון בעולם אשר תדע תקראהו בשם… רק זאת אדע, כי החוש ההוא גם הוא סרסור להשיג בו פנים מהטבע, כמו חוש הראוּת, חוש השמע וכיוצא בהם… מקורו בלב… ואת החוש ההוא מלַוָה תמיד הזדעזעות כל האברים, הגידים, העורקים והעצבים… לזאת אקראהו: חוש ההזדעזעות…
ובכן בלבי חשתי… ואחרי כן נזדעזעו כל יצורי גֵוִי ובַד עורי… ובאותה הזדעזעות חשתי את השקר, כמו לוּ ראיתיו, מיששתיו ביד!
בשרי נעשה חידודין חידודין, ובכל זאת שׂשׂתי כמוצא שלל רב על חושי שנתחדש בי, חוש השגת עצם השקר:
מעתה לא אהיה עוד “כסיל”! – קראתי ואתעורר ואלחץ אגרופי ידי – גוּרה לך, שקר! לא תתחבא עוד מפני, מצאתיך אויבי!…
כ"ד אדר.
היום קמתי בבוקר ויצאתי החוצה.
רבונו של עולם! מה יפה היה עולמך, ומה נחמד היה האדם, בחיר היצורים, אשר יצרתו בצלמך ובדמותך, לולא השקר הנבזה המנַולם!
השמש יצא על הארץ, והנה כל היקום טובל, רוחץ ומִטַהר בשטף אורו…
הנה ממולי, מבעד לזכוכית החלון, נשקפות לי פני-ילד עגולים וצוהלים… הנה תגש אמו, שכּוּלה עודה עוטפת לבנים, הלוך וטפוף תגש אליו בזרועות פתוחות, בפנים צוחקות וצהובות. הילד ישלח ידיו למולה בתרועה, ואמו תחבקהו באהבת אמת…
פתאום חשתי – ואברי נזדעזעו!… הנה השקר מתגנב אל חנותו של זנוויל, כי ראה אכּר הולך וקרב לבוא שמה…
כחץ משקת מיהרתי החנותה:
ר' זנוויל! – קראתי – השמר ושמור נפשך!
מה זאת?!… מה החרדה? – נבהל זנוויל.
השקר, השקר התגנב אל חנותך, פן ישיאך לרמות את האכּר!
קול צחוק התפרץ מפי משרתיו… ור' זנוויל השׂתער עלי בחימה עזה:
– צא, צא, בליעל! – שונא ישראל! – שם רע אתה מוציא על חנותי?! – את קוני תאמר לגרש!…
לא, לא – הצטדקתי – חלילה לי מנגוע בכבודך – יהודי כשר אתה, ר' זנוויל! – רק את השקר אני רודף ואני מזהיר בך מפני המן הרע הזה… בעֵר נא את הרע מקרבך… בשם ה' גרשהו!
– גרשוהו! – הרעים ר' זנוויל על משרתיו – צורר היהודים! – חרק עלי ר' זנוויל שיניו.
והמשרתים רצים אלי, זה במטאטא וזה בכד מים…
ואברח על נפשי.
כ"ז באדר.
ואני עובר ברחוב. והנה מבית ר' שלמה’לה, הגבאי של חברת ג"ח, נשמע קול שאון.
– מה שם? – שאלתי.
– מכירת-פומבי של משכונות שעבר עליהם זמנם – ענוּני.
אמרתי ללכת לדרכי, אך פתאום שמעתי רעש דברים מן הבית: “מנורות… מנורות… מנורות…”
אז זכרתי מנורות שכנתי, שמִשכנה אותן שם, ואמרתי לפדותן: כי נפשי יָרעָה לי, מדי ראותי אותה בערב שבת, והיא נגשת ברוח נכאה לברך על הנרות התחובות בגוש חמר… המנורות ההן, הממוּשכנות, קודש הן לה; יש בהן שתים מירושת אמה הצנועה ושתים אשר קנה לה אישה המנוח, כאשר ילדה לו שתי בנותיה, אז, בימים הטובים ההם… ומה יקרות היו לה! ואיך שמרה אותן! – בכל שבת עמדו על שולחנה הקטן לתפארת, ומתנוצצות כמנורות זהב טהור… והיא ישבה והביטה בהן… חזות הכל חזתה בהן… אדמֶה כי בזיו אשר הפיקו ראתה את נשמת אמה ואת נשמת אישה, והן הזכירו לה זכרונות מימים עברו…
ומה קשה היה לה להפּרד מהן, לתתּן בעבוט בבית “גמילות החסדים”!
– חמש ושלושים שנה – התאוננה באזני – בירכתי וכבּדתי את השבת במנורות נחושת, ועתה, לימי זקנתי, אברך על גוש חמר… ומה אניח לבנותי אחרי מזכרת לאביהן ולאמן, אם לא אוכל לפדותן למועד?…
ומאז נשבתו שבתותיה ומועדיה, וכל זה רק בשביל שקל וחצי!
באתי הביתה – וחוש ההזדעזעות נתרגש כל כך בקרבי, עד כי כל קרבי, כל עצמותי רחפו…
השקר מרחף על פני כל הבית, ומרבי שלמה’לה לא ימוּש.
רבי שלמה’לה, השקר על ימינך! – קראתי בקול משוּנה.
– אי, שקץ משומם! עז נפש ומחוצף פנים! – קרא ר' שלמה’לה כנכוה בחמים – לעז אתה מוציא עלי חלף טרחי ומשׂאי את עניי עמי?… עסקי שלי אני עוזב בשביל עסקי שמים, ואפיקורס כמוך יחשדני בשקר!…
– חוצפה סגיאה! – נבלה! – קראו כל הנצבים מסביב.
– אבל לא כלפי כבודך, חלילה, אני מטיח דברים!… כבודך במקומו מוּנח – אני רק אמרתי, כי השקר התגנב הנה…
אבל עוד בטרם אכַלה, והנה יד שלוחה אל ערפי – יד זלמן קצב, חבר לחברת ג"ח, שהיה מבוסם לכבוד היום, ופני להבים פניו:
– אפיקורס! – קרא וידחפני בכוח החוצה.
חוה"מ פסח.
מלוא כל עירי השקר! על כל מדרך כף רגלי אפגשהו…
וחושי הששי עולל נוראות בנפשי – הוא חידד כל חושי בקרבי.
החילותי לראות את השקר גם בעיני בשר – והוא מרחף כעב קל, תבנית כל תמונה קַיָמה אין לו, וכעשן יתגנב מבעד לחורים וסדקים, דקים מן הדקים, אל כל בית… גם ריחו אחוש באפי – ריח רקבון וגפרית בוערה… וגם את קולו אשמע באזני. ואם עוד גם אוּכַל אמישהו – אז, האח! הלא אוכל לעשות בו נקמתי… אכהוּ, אפוצצהו, ארצצהו, אעשה בו נוראות!…
אך הוא נשמר מפני, ועד הנה עוד לא מצאתיו במקום שאינו בטוח כי לא יתנו לשלוח בו יד…
הלכתי לקנות מצוֹת ואפגשהו שם על יד הנאמן, על יד המשגיח ועל יד מחזיק בית-המאפה, בעשותו חשבונות את אחת הנשים הלשות, – והיא אשה הרה, חיורת פנים, ושני ילדים ערומים ויחפים אוחזים בשמלתה…
אעבור בחוץ: החנויות מלאות אנשים, יהודים ונכרים, הקונים ומכינים צרכיהם לפסחם, והחנוָנים עובדים בחפזון – ושיני דא לדא נקשן מהזדעזעות…
הגבאי הא אל ביתי לבקש נדבה ל“ארבע כוסות” בשביל העניים – ומהתרגשות חושי הששי אחזתני פלצות!
על פני בית המדרש עברתי: שם בחוץ עמדו השוחטים, כנפי “קפוטותיהם” תחובות באזור, והם שוחטים את הברבורים לכבוד יו“ט… ובבית ישבו כנהוג, בעל הטכּסא את פתקותיו, ו”פני העיר" לגבות “מעות חטים”; – עברתי, ומבעד לקירות האבן של ביהמ"ד חשתי את “אויבי”! – שערות בשרי סמרו מהזדעזעות…
באתי בשבת הגדול לביהמ"ד לשמוע דרשת הרב בהלכות פסח – ואברח על נפשי, כי בקרבי נשׂערה מאד…
בימי החג באתי לביהכ"נ להתפלל – אלי, אלי! מה עולל לי אז חושי הששי! – ובפרט כאשר עלה הגבאי על הבמה לעת קריאת התורה.. בכל עת הקריאה לא ידעתי נפשי – הסתרתי ראשי. עצמתי עיני, סתמתי אזני, עצרתי ברוחי אולי לא אחוש…
וכאבי גדול שבעתים, בדעתי כי בכל המקומות ההם עלי להתאפק, להיות כאילם ולא אפתח פי: המטאטא, כד המים וזלמן קצב היו תמיד לעיני…
גם בביתי לא אוכל לתת חופש לרוחי הבוערת בקרבי כאש. הנני רואה ופני אמי הטובים נפלו והיא מביטה עלי לרגעים כמו בחשד, בדאגה ובאנחה עצורה… אבל למה זה תעַנני ברופאים? – הן יודעת היא כי שנאה נפשי אותם. מדי בא רופא אל ביתי לבקרני אֶדום כאבן, גם לא אביט אל גובה אפו ורום עיניו, אחריש לו גם אם תבקשני אמי אלף פעמים ככה לדבר עמו!…
אבל את בקשתה אשר ביקשתני לשבת בית ולבלתי צאת החוצה – אעשה בנפש חפצה…
ובכן הנני יושב בית ומחשה כל היום, ובקרבי סוּפה וסערה.
במוצאי פסח.
יצאתי היום לשוח בשדה.
אוהב אני את הכר הנרחב אשר סביב עירנו. בצאתך שמה אז כמו תקטן גם תיף עיניך… ובאמת מה יפה היא הככר ההיא, אשר מרחוק, מסביב לה, הרים נחפים ביערים, העוטפים אדי-תכלת זכים! – אם עיפה נפשך למחשבות, אז צא לך שמה, וירוַח לך.
עמדתי ואתבונן סביבי. מה יפה הוא מקום אשר כזה, בעת שגם בעלי חיים, זעיר שם, זעיר שם, ירָאו עליו!
הנה אוזים צחים עולים מן הרחצה בפלג, הלוך והתנודד ילכון, יתנודדו אף יהגו בלשונם. ושם עדר עגלים, עזים, תישים וגדיים. ופה צעירי המשכילים מעירנו הולכים לשוח – משתוחחים ומתוַכּחים…
אוהב אני לשמוע ויכוּחי הצעירים האלה. בהם עוד “נר אלהים טרם יכבה”, ויש אשר למראה אלה תבוא גם בלבך תקוה תמימה… וארחיב צעדי תחתי להדביקם: הנה זה אקשיב ושיחתם נתגלגלה ע"ד “המהלך החדש” שבספרותנו… פתאום חשתי, כי השקר הולך הלוך וקרוב אליהם… “הנה בא קיצו!” הבריק רעיון במוחי: “אלה התמימים וישרים בלבותם לא יהיו למגן בעדו”…
עשיתי את עצמי כאילו איני מרגיש בו, ואשכב ואשתטח ארצה על ירק העשב ושכבתי כחולם חלום. “והוא” עבר על פני – ואתפשהו בבגדו! – כן, הוא בריה “ממשית”, גם בגדים ילבש…
– אחי הצעירים! – קראתי בשמחה – הנה תפשתי את השקר ההולך מאחריכם!
– איה, איהו? – קראו כולם נבהלים ונדהמים.
– הנהו בידי!
– אבל איהו?…
הבטתי, והנה לתמהוני רק המלבוש בידי והלובש איננו… “התעיף עינך בו ואיננו!” – “הוא” עזב את בגדו בידי וימלט… בעוד רגע, עוד בטרם נגשו אלי, וגם לבושו נמס בידי; ידי היו מזוהמות וירוקות.
בעינים דומעות ספּרתי להם את כעסי ומלחמתי את השקר, – והמשכילים הצעירים שמעוני ודברי נגעו עד לבם הטוב:
– כמוך כמוני נבקשהו! – קראו כולם פה אחד.
– אוי, אחים יקרים ותמימים, נשמות טהורות וחביבות! אשקכם, אחבקכם! – אתן מרוּחי עליכם – אאציל עליכם מחושי הששי, למען תבקשו את ששנאה נפשנו, תמצאוהו ותתפשוהו! – ואם לא, אז לכל הפחות תדעו להתרחק מעל המנוּול הלזה, לבל יטמא את נפשותיכם הטהורות, ולא תתגאלו בו לעולם…
נחָלץ חוּשים על השקר!!
… מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי? – הוחילי! – הנה גם חיל עשיתי לי – ולה' הישועה!…
יום… חודש… שכחתי את “הספירה”.
השקר מתחבא מפני. גם לענק הזה יש בודאי “עקב אכילס” והוא מפחד… יום, יום אשמע מפי מודיעים שונים, כי יפגשוהו בלבושים שונים ופנים חדשות…
הוא מתחפש, יען אשר נודע לו, כי לא רק אני האחד ארדוף אחריו!
גם שמלות אשה ילבש, והשמלות ההן, אומרים, נאותות מאד לתבנית גופו…
אבל ראה זה פלא בעיני: מדוע ישחקו האנשים תמיד בספּרם לי על אודותיו – השמחים הם עליו? – ומדוע אמי בוכיה מדי בואי הביתה?…
אבל אין לשׂום לב לדברים כאלה! – אני רק זאת אדע, כי גם ילדים קטנים החלו לחפּש אחריו, ומדי עברי ברחוב, ונערים רצים אחרי וקוראים:
– אדון נכבד! ראינו את השקר ברחוב פלוני!
ואני משלם לילדים הטובים שכר טרחתם בפרוטות…
ובכן הנני כותב לי לזכרון, באיזה לבושים נראָה השקר לאנשים שונים מן המודיעים, ואודיע סימניו בעתונים “לבל יחרוך רמיה צידו!”
יוסף הליטאי ראהו בבגדים סרוחים כבגדי ה“חסידים” ופאות ראשו נוטפות מי מקוה.
ר' שלום האכסנאי ספּר לי, כי בא אל ביתו בתור סוחר גדול.
זרח הסרסור ראהו בין הבאים אל כלולות בת הד"ר לווינהרץ; והוא מגולח זקן ומשקפי-זהב על עיניו.
ר' גציל מלמד ראהו בתור מורה ומחבר עברי – ונעליו הקרועים מטולאים ומגוהצים, והוא מספר בגאוה את הגדולות אשר עשה.
לישראל הסבל נראה בתוך טובי העיר, בתמונת גבאי “ח”ק", והוא בז לכל אדם ומתגאה על כל, ולעני שאין לו לשלם בעד מתוֹ, הוא מַלוה בעבוט עם “שטר היתר עיסקא”…
מעטות וריקות הן הידיעות שקבצתי מהמשכילים הצעירים אשר נתנו ידם להלחם “בו”. כפי הנראה אך נקל הוא לשקר הערום להתעותם בשוא, והם רואים אותו ואינם יודעים מה הם רואים. על כן אין לשׂום לב לידיעותיהם…
“מעיר גדולה לאלהים” כותבים לי, כי נדמה להם שם כגבירה המכינה “נשפי-חשק” בשביל יולדות שאין להן בעל ובית…
ור' יהודה החסיד נשבע לי, כי רואהו הוא לפעמים בתור “חו”צ" ושוברות בידו לקבץ נדבות… ואולי רק הקנאה לקופת רמבע"נ, שהוא הגבאי לה, מדברת מתוך גרונו של ר' יהודה. אבל למיחש מיבעי…
שמעון הקנאי אומר, כי “הוא” מתחפש לפעמים גם בתור מו“צ חופק”ק וכותב “מאמרים” בכתבי-עת.
רבש"ע, כמה לבושים וצבעים לצבוע הזה!
… ואני יושב, או אולי עמדתי אז… לא! – רצתי רצוא ושוב… כמדומני שהייתי בחדרי.
והנה שמעתי כי מאיזו פינה נסתרת דובר אלי השקר תחנונים כרש…
– "בי אדוני, חוסה נא על עבדך! אין עיר וממלכה אשר לא שלחת לבקש אחרי, אתה מבקש נפשי לספותה, והנני מורדף בלי חָשָׂך על צוארי.. לא אמצא מנוח לנפשי; כמעט אומר: “פה אשב”, והנה ציריך עושי רצונך יסוֹבּוּ עלי, סביב שתו עלי – ואֶמלט בעור שיני…
"לו ישמעני אדוני, ושלום יעשה לי, ואהיה צלך על יד ימינך, בי ובעזרתי תעשה חיל, תצליח בכל דרכיך – לא תהיה עוד “כסיל” ולא יקָרא עוד שמך בער מאדם, רק “חכם” אחד מני אלף, יאָמר לך, ואתה תעשה את כל הנחרים בך לכסילים מאדם, תרֹעֵם בשבט ברזל, תַנחם אל אשר יהיה רוחך ללכת – אך הרף נא ממני!
“ולא אך כבוד, כי גם עושר להנחיל אוהבי יש אתי, ואוצרותיהם אמלא: “מכתוּבּת” אלמנה, מכסף יתומים, ממוהר ומתן אשר לבתולות עניות ומאוצרות חברות שונות – כל הנחלים האלה ילכו אליך, אליך ינהרו ואתה תהיה הים הגדול”.
– עושר וכבוד מימיני ומשמאלי! – הרים פתאום השקר קולו ויגָלה לעיני ויעמוד לפני בכל גודלו…
את קול השקר לא יכולתי לסבול. כל עצמותי רחפו ומעי המו בקרבי ואתנפל עליו וָאוחַז בו בחזקה… אז ביקשתי רק מקום בגו המנוול בשביל לנשכו, כילד רעב המבקש שדי אמו…
השקר נגע אל פי באגרופו, אך אני הסבּותי פני ואשלח שיני בגרונו – אף נשוך אשך בתאוה עזה!… אני נושך ולא אחוש בשרו, אין בו ממש… ובכל זאת אֶשוֹם, אשאף כנחש… אֶשך בכל עוז, אשכהו כעקרב, כערוד, ככלב שוטה… אקפוץ תחתי מרוב רגש!!… אשמע ואמי צועקה בזעקת שבר:
– יהודים בני רחמנים! ראו מכאובי, הוא חורק שיניו ומתנפל על צלו!…
אך אני לא אשים אליה לב – לא אחפוץ גם להרגיע רוחה בדברים, פן אפתח פי והשקר ימָלט… עתה אעשה בו כָלה! – ואני נושך בחזקה, בכל כוחי, – אבל רק ריח צחנה עולה באפי וממש אין בפי.
… הבית מלא אנשים והמה סביב שתוּ עלי ויתפשׂוּני בידיהם… ובתוך כך נמלט השקר מידי ויברח בקול צחוק פרוע…
… ידי ורגלי אסורות, כשׂה לטבח יוּבל:
– הוא משוגע מסוכן – יאמרו השכנים סביב, ואני שומע ומבין… הה! לוּ הייתי משוגע, כי אז לא הבנתי…
אבל כל זה איננו שוה בעיני מאומה; רק זה רעה חולה: השקר יְעַנני מאז שכבי במיטה; פעם בפעם ישרוק באזני בלעגו:
– מה לך “מלך” אסור ברהָטים? איך “חילך”? הרבה צבאך וצא!
וחושי הששי לא ידע מנוח – כל חושי אבדו בקרבי ורק הוא עובד בי מבלי רחם… אני מזדעזע, מתפתל וגוֹעֶה… לפעמים אקשיב בכי אמי ואנחתה, והמה לי כצרי גלעד, כי הם ממקור האמת יפַכו…
אז ראיתי ונתתי אל לבי, כי עלי לעצור ברוחי, אולי יחדלו מֵענות נפשי.
ואז החילותי לבקש את אמי בדמעות, שתחוס עלי ותתיר מעלי מוסרותי, ואמי מילאה בקשתי.
ידי ורגלי פצועות, כמעט לא אוכל להנידן; אך בכל זאת אברח עוד בלילה הזה! לא אוכל לגור בעיר יחד עם אויבי… מי יתנני במדבר!
ביער אשר בעֵדן מקדם.
בלילה עשיתי עצמי כישן, עד אשר מסביב נשמעו רק קול נחרות הישנים.. אז פתחתי את החלון בלאט, ואברח על נפשי – דרך הככר אשר מאחרי העיר…
ובכן הנני ביער, חפשי לנפשי, כצפור שמים!
אמנם מה טוב לאדם כמוני, אשר יאמרו עליו כי משוגע הוא, להחבא ביער; פה אין אסורים על ידיך ורגליך, פה לא תעונה מרפואות וסגולות, פה לא יסתמו פיך לבל תַשמע קולך…
הנני חפשי!
– הלאה השקר! – ארעים כפעם בפעם בקול חוצב להבות… וקולי הולך מסוף העולם ועד סופו…
– “הלאה השקר!” – יען לי גם היער ועציו מרחוק… וכרגע יחרדו מלאכים לים, צפור כל כנף תעופף מטה לתור אחרי השקר…
פה אעשה חיל, עלי רק להחליף כוח…
מה נעימה פה המנוחה! – הנה אשכב לי על גבי ופני למעלה. מבעד לסוכה הרעננה, הירוקה, נשקפים לי כרובים וחיות הקודש וצדיקי עולם המתנהלים לאיטם על פני רקיע השמים, ועל כולם אור זרוע – הם מאירים כפנינים בים התכלת… הם מרחפים ונהנים מזיו השכינה… רעיוני ודמיוני יגביהו עוּף אחריהם, יתרוממו וירחפו גם הם באין-סוף הנורא, האיום והנשגב… ואני, בכל גופי, אשׂחה בים של ריח ניחוח המטהר את נפשי…
אם אטבול ש"י טבילות או אטהר ואתקדש ואזהיר כזוהר הרקיע…
אז אחדל מאכול כל תועבה אשר יאכלו בני האדם, ואשׂביע את נפשי הרעבה בריח ניחוח העולה מסעודת הצדיקים לעתיד לבוא… ובכוחי זה לאלהים אכריע את השקר!…
אל תיראי, ארנבת! למה תברחי מפני? כולנו אחים!
– אחים! יען לי היער…
והאֵלה הזקנה תנוד בראשה אף תשיב אמריה לי לאמור: – הארנבת לא תאמין בך, כי יודעת היא שהשקר דובר מפי האדם…
– הלאה השקר! – נתתי בקולי כרעם.
– “הלאה השקר!” – נותן היער בקולו קול עוז.
– אז שמעתי קול ממרום לאמור:
– אשפוך רוחי על כל בשר!…
– “על כל בשר!” – מסכים גם היער…
– וגר זאב עם כבש… ועגל וכפיר יחדיו!…
– “יחדיו!” – קורא היער בשמחה.
– לא ירֵעו ולא ישחיתו!…
– “ולא ישחיתו!” – מנבא כל היער בקול גדול.
וכל העצים ימחאו כף ויוצאים במחול משחקים.
חג לאדוני, חג לכל הארץ!!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.