רקע
ש' בן־ציון
"שפת לא ידעתי..."

בידוע, ששלמה המלך היה מכיר בשיחת חיות ועופות, שיחת דקלים ושיח סוד כל היקום אשר בארץ. מפורסם הדבר וכל בר-בי-רב יודע זאת.

ומכאן משמע, שכל הקיים וכל היש שבעולם לשון ודבּוּר יש בהם, – אלא שאין אנו בקיאים בלשונות אלו.

שמוע נשמע – הומיה התבל, ואנחנו אך כחרשים נתהלך בה; שומעים אבל לא מבינים…

ואדרבא, צא ולמד שפת לועז אחת של אלו!

שומע אתה, למשל, “קוּקוּריקוּ” זה של התרנגול בשעת שחרית, – תאמר, תרגומו בלשוננו: עוּרוּ התעוררו; אבל בצהרים שוב רק “קוּקוריקו” הוא אומר, ואיך תפרש את זה ותגידו בשפת אדם? קוקוריקו אחד – והוא לכמה פנים נשמע להם, לתרנגולים. היאַך? סוד שלהם הוא זה, – והאדם בינה של שׂכוי אין בו, ואינו אלא כחרש ושוטה בפני תרנגולת שבחצר.

או בבין הערבים – עובר אתה ברחוב, והנה דרור אחת מועפה אליך, צפצפה, נתעופפה, מעל לגגות התנשאה – ושוב אלי, ממש אלי תטוש, כמעט שנגעה בי בכנפיה! – ושוב שרקה מה בצואר נטוי, ושוב למרומים כחץ שלוח טסה, סבּה, שרקה שם פעמַים – ויחד עם חברתה שוב אלי, – יחד הן נופלות ביעף לרגליך: “תפוש!” – ימינה, שמאלה, שמאלה ימינה: “צוויץ-צוויץ!” – ושתיהן נגוזו…

ומה באו הללו לבקש ממני? אם לאיזה מקום מופלא שמחוץ לבתים קראוני לשם מה? או רק גרה התגרו בי השובבות לאמור: “ולך יש כנפים כשלנו?” – לעוג לעגו לי ו“צוויץ צוויץ” כינוני, כלומר: “זוחל עפר” בלשונם – –

אבל הדרורים הרי גם זו לזו “צוויץ-צוויץ” יקראו – ואתה לך דע לשונן מה היא?

ושוב שחרית. עורב על גג ביתה של שרה האלמנה עומד וצורח. נשתתק, נסתכל לכאן ולכאן, הכה במקור על הגג אחת ושתים, ושוב: “קרע-קרע”! – ופרח לו.

מה ולמה צעק כך? אומרים: עוף שחור זה לרע הוא מבשׂר. ומה נבּא לה לעניה זו? אם על דליקה שתפּול בביתה? או שזאבים יאכלו את פרתה האדומה שלאלמנה זו? או אפשר אך הזהר הזהיר העורב ליוסילי בנה שלא ילך היום לחדר, כי הרבי כועס וברצועה ילקהו? – –

אבל למה הוא מבשר ולמה הוא מזהיר ואומר – ולשונו אינה מובנת לנו? –

עולם תמוה: בריות – וזה לזה דבּר ידבּר ואין איש מבין שפת רעהו…

אכן, העיר בהמונה – בשאון חברים וברוב לימודים, בעול תורה ודרך-ארץ שבה – משכחת את השאלות הללו. אבל בכפר – משבאתי לבית סבא וסבתא, אבות אמי שבכאן – נתקעתי בשאלות לשון אלו, ובכל כוח חתור אחתור אל פתרונן.

אומרין: “יגעתי ומצאתי – תאמין”; והנה כל היום לשונות מלשונות שונות אשמע, לועזיות לאין מספר, וכשמעי כן אבקש את פירושן, מתיגע במחשבה על הדבר – ואף אמנם דומני, לפעמים, כי עוד מעט ואמצא מה…

ולפי שעה אני מבקש.

בגן, בצל האגוזה הפורשת כפות עד לארץ, אני יושב עם שפרה, דודתי העלמה. היא רוקמת את רקמתה ומספּרת. לשונה מובן, והמעשה, שהיא מספרת, באמת יפה הוא עד מאד. אך אני אפילו אז, בשעת ספּוּר זה, בעודי נשען בערפי על ברכיה של דודתי, – עיני נתונות בסוכת האילן הירוקה ובנקודות של תכלת-השמים הקורצות פעם מפה ופעם מפה – ובמה אני חושב ומתבונן בשיחת העלים המתחרשים עלינו…

שיח להם, שיג שאינו פוסק מביניהם – וברור לי שהללו מדברים, ולא רק בקול אלא גם ברמזי צללים ובריח שהם מזלפים… ומה הם מספרים? –

האשאל לדודתי? – אך מה תענני נערה זו? כלום שלמה המלך היא שתדע?

אבל הצפרים, ברי לי, שהן ודאי מבינות בשיחת דקלים, – שהרי כל כך שנים בין העפאים משכנן, ויומם ולילה את לחשם תשמענה.

וחשוֹב בדבר: הצפרים – אזניהן היכן הן? ואף-על-פי-כן הרי שומעות הן ושומעות. כי הנה נתנה דודתי קולה בשיר (נעים קולה ודק אף הוא כקול צפּור) ומיד צפּרים מֵעבָרים תענינה לה בשיר גם הן. ממש לה הן עונות, בצפצוף על צפצוף הן משיבות לה, – הגם ביניהן, בין הדודה והצפרים, שיח ושיג יש?…

“מבינה את, דודה, מה הצפרים אומרות?”

“לפעמים… כשהיונים מהגות זו לזו, אני כמעט תמיד מבינה”…

“ומה הן אומרות?”

“אי-אפשר לספר זאת… השומע ישמע, והמבין – מדעתו יבין”.

ובכן שמוע אשמע עד כי אבין גם אני בשיחת צפּור שהיא! ואז מפי הצפּור אשמע ואדע גם מה שהאילנות מדברים, – עוף השמים זה יגיד לי! –

הרי אפשר…

והרי לך עוד מין דבּוּר חדש, דבּוּר שכנראה הוא בא רק לשם הלצה בלבד, – “האח! האח!” קראתי בקול, וממולי מבין הגנים קול כמעט דומה לקולי עונה ברור ואומר גם כן: “האח! האח!”

יודע אני ויודע, כי זה אך קול ההד הוא, – אבל ההד הלז מה הוא ומָן הוא?

יש לחשוב, שהאילנות, אם כי פה אין להם, אך ברצותם מדברים הם גם בלשון אדם: “ראה בן-אדם – הם אומרים לי – אנו יודעים לדבר גם בלשון שלך!”…

ואם כן, אדברה נא גם אני בלשון שלהם, של עצי הגן!

“שששש!” – אני קורא ושונה להם, ולכאורה, בלשונם ממש. אבל האילנות, דבּוּרי זה כנראה אינו משמע להם כלום. –

שותקים ושום תשובה אינם משיבים לי…

והנה דומני שמצאתי אחד, שהוא באמת יודע לדבר עם האילנות כדבר איש עם רעהו.

בוא וראה:

במגרש הרחב, שבאמצעו של הכפר, מקום שנדנדת-הקהל עומדת בו, – שם, מן הצד, אצל בית קטון ונושן הנוטה לנפילה, שם אֵלה עבותה וענֵפה תפרוֹשׂ צל עפאיה הרחבים. ספסל קטון של קרש עשוי תחתה, ועל אותו ספסל – זקן אחד כפרי יושב תמיד.

זקן תמוה הוא זה: חיגר הוא וכל אבריו רותתים בו, הקרחת שבראשו אדמדמה ומבהיקה, לסתותיו נפולות לתוך פיו, ונראה תמיד כלועס מה, בשעה שהוא תוסס בלשון עצים: “ששש”… זקן עני ודל, אלא שזקנו המגודל ממה כסף טהור, ושנותיו, כנראה, כימי מתושלח, – ומה לא יכול אדם ללמוד ברוב שנים?

והנה יושב הוא לו, משענתו וכלבו, הזקן אף הוא, לרגליו ינוחו. לבדו הוא שם כל היום ואין איש עמו. ומה מעשהו שם באותו מקום? – הוֵי אומר: מכשף הוא. מכשף השומע בשיחת דקלים; ואותה אֵלה זקנה ודאי מספרת לו מה שהיה ומה שיהיה בכפר זה, ואף הוא לפרקים לחוש ילחש דברו בנהימה חרישית – ולמי הוא מדבר שם אם לא אל האֵלה?

כן, שיח ושיג להם נסתר…

ואני זה פעמים אחדות ניסיתי להתגנב לשם, כדי לשמוע שיחתם מה היא. מתגנב – וחוזר מיד. מתירא אני… דומני, אותו זקן, כמו שהוא יושב לו במנוחה ומביט ארצה, יכול הוא להעלות עלי במבט זה – נחש פתאום מבטן שאול, ונשכני… וראֵה, גם הכלב שלו, זקן אשמאי ממועך זה, – נותן בך עין מלאה דם, כמתרה ואומר: “אל תתגרה, קטון, ברע”…

ואני חוזר והולך לי אל הדודה שפרה. –

מהרהר אני בדודתי הצעירה זו, ודומני, כי גם ממנה העליזה איזה סוד כמוס נודף… היא גם בקלפים תנחש, ועתים היא משתתקת פתאום כמקשיבה מה מרחוק… צריך לחקרה. – ואפשר אמצאנה שעה זו כשהיא מדברת עם היונים…

ואם לא – במחבואים אשחק עמה!

משחק זה, המחבואים – מודה אני על האמת, כי עַזמִדוב הכלב חכם הוא ממני לאותו דבר. – נתחבאה הדודה – ואני אובד עצות, איכה אבקשנה? דומה כאילו עשתה לה זו כנפים – ואינה עוד כאן במציאות כלל… והנה שואל אני לעזמדוב, והוא – בקפיצה אחת מצאה!

היא מתחבאה, עזמדוב מוצאה, ואני רץ ורודף אחריה לתפסה. – אבל שפרה גדולה זו אך כצפּור דקה היא קלה, כעכבר קטן מהירה ונמהרה; הנה-הנה אדביקה, כמעט-כמעט אגע בה, אך טפח, אך אצבע אחת ואחזיקה – איננה!… פתע חלפה, – רק רחש נפנוף שמלתה נשאר – ואני נופל בפישוט ידים ורגלים!

אבל לא! לא לעולם תמָלט מידי! אני קם ורודף אחריה שוב – האח, החזקתיה!… ולמה אין היא מרגישה בי?

היא אינה נותנת שוב דעתה עלי, שאני מחזיקה וקורא “תפסתיך”! – אלא מביטה היא מעל לגדר וקוראה:

“אמא! הנה חיים-מאיר בא!”

בא, חיים-מאיר זה – וכל המשחק בטל, – מי קראוֹ?…

חי אני! דודתי שוב אינה רואה אותי כלל… האם קטונתי כל כך בפני הבחור החתן הזה שגובה ענק גבהו? – אומַר נא לה, לשפרה זו, שתשים משקפים על חטמה, אם עיניה אינן רואות אות קטנה שכמותי!…

שמחה היא על החתן – ולשמחה מה זו עושה?

הוא אמנם בחור טוב – אבל הטוב לשכוח כך נער קטון וגר שנטרד לכפר, בשביל איש גדול, בחור גבּוֹר וחזק שכזה? – מה נטפלה לו כך?

ברוגז אני על שפרה זו.

וראֵה, היא עדיין מנשקת לי. למה פתאום? נוסעת היא מכאן… למה? – מחר תשוב… והוא הוא שהשיא אותה לכך! –

אותו בחור לוקח אותה בעגלתו העירה…

אַי! היך יכלה הדודה לעזבני לבדי בכפר? תשוב – ולא אדבר עמה. יום שלם לא אדבר לה – ותדע!

בדד אני מתהלך בחצר, בגן וסביב הבית… אנה אבוא? מי ישיחני?

עזמדוב – אף הוא אינו. הוא רץ כמשוגע אחרי שפרה זו. קראתי לו – ולא שמע לי וברח אחריה…

בדד…

זקני – בשדה הוא מאז הבוקר עם לַעֲזָר המשרת. וסבתא טרודה בגן עם המשרתת, מרקחות היא רוקחת שם היום בשביל משתה החתונה, – ואני מר לי מר…

לולא המרקחת המתוקה, קצתי בחיי כיום הזה!

אבל הן לא כל היום תאָכל מרקחת, – והרי אני יושב רכוב על הגדר ומסתכל בכפר.

דומיה, לכאורה; אבל שב והקשב, – יש קולות; וכל קול בוקע ועולה בודד לו מתוך הדממה.

מה פעה הגדי?

מה תנהמנה היונים?

מה יזמזם החסיל?

מה צהל הסיח? ומה ישרוק הצלָצל?

עגלה לא משוחה – וּשמע, אף זו מודיעה צערה בקול ובדבּוּר, על כל הכפר תשרוק תריע: "וי-וי-ואבוי!… "

לשונות –

יותר משבעים לשון אתה שומע בשעה אחת בתוך כפר דומם, לכאורה… וחשוֹב: כל כך לשונות בעולם – ואדם אין שידבר באחת מאלה. –

וגדולה מזו: האדם איננו מבין ללשון החי, והחיה והעוף הם מבינים מה מלשון אדם! תקרא לחתול – והוא בא אליך: “מיאוּ”– הנני; תשרוק לכלב – והוא רץ אחריך, תאמר לו – ופקודתך ימלא; תרנגולים טפשים – אף הם לקריאתך יזָעקו עליך; הפרה – צָוַחת לה, והיא בעינים גדולות תביט בך: “מהה?”… ומושקא בעל העגלה, למשל – הרי בעיני ראיתי, בנסעי עמו הכפרה, כי אל סוסיו דבר ידבר. כל הדרך הוא דבּר להם… ומשמע, יודע הוא הסוס שפת בעליו! והבהמה והחיה שבבית הקרקס – הרי בעיני ראיתי כי מכירים הם בלשון בני אדם כאדם ממש – –

ומדוע זה, רבונו של עולם, לא ילמד בן-האדם לשמוע שפת הבהמה?! כלום טפש הוא ממנה?

הנה בני ישראל שומעים שפת הגויים, ואין הגויים מכירים בשפת יהודית – ולמה? כי הם לא יחפצו בה. וישראל, משהם חפצים, הרי הם שומעים שפת הנכרים.

עכשיו – אם אני חפץ, חפץ מאד לדעת שפה נכריה אחת, לפחות אחת – הרי סוף סוף אלמדנה!

אלמד לשמוע ולדבר, לא אחת משבעים לשון שבני אדם משתמשים בהן – הללו, לכשאגדל אלמד עוד – אלא מה? רוצה הייתי לשוחח, למשל, עם החסידה שעל ראש הגג!

“לַק-לַק-לָק!” – אומַר לה. “לק-לק-לק!” – תען לי אף היא אמריה ותספר לי מכל אשר ראתה בארץ ישראל ובמצרים, וממצרים ועד הנה!…

ועכשיו, צא וראה, כמה נאה הוא נער קטון המהלך יחד עם חסידה גבוהה גדלת חוטם – ושניהם מסיחים ומהגים בלשון-חסידות זה לזה! –

בימות הקיץ עולה אני אל קִנה. אשב ואשיח אגדה נאה לגוזלים הקטנים המצפצפים. הם אינם יראים מפני – שמעו לשוני והבינו שאיני מתכוון חלילה לרעתם. אדרבא! הם אמרו לאבות: “לכו, אבא ואמא, צודו לנו צפרדעים, ובתוך כך ישב דוד זה עמנו וישיחֵנו!”

וביום של סתיו – אני יושב כרגיל בבית רבי, והנה חסידה ובניה באים ומתדפקים לקחת ברכת פרידה ממני לדרך…

“שלום לך! חיה בשלום, שמואליק!” – הן אומרות לי.

ואיך נתפלאו הרבי וכל חברי יחדיו! – יביטו יתמהו, ואני דובר:

“לק-לק-לק, חסידות טובות! לכנה לשלום! וברכנה לשלום את עמינדב בן דודי שב”ראשון-לציון" – אל נא תשכחנה!"

אומרים צעירי החסידות: “כן, כן, שמואליק! – אנחנו נבנה את קִנֵנו שם, על בית אבותיו של עמינדב זה, ונספר לו את הכל על אודותיך. נספר לו, כי למדת לדבר חסידות וכי כבר לומד אתה “שמואל בית”, וכי בכפר היית, וכי הדודה שפרה נעשתה כלה למזל טוב – את הכל נספר”.

ואומר הרבי: “מה אומרות הן החסידות, שמואליק?”

ואני שמואליק מתרגם לו את דבריהן.

הרבי: “ושאל נא את חסידותיך, שמואליק, אם אפשר לשלוח בידן אגרת אל מעבר לסמבטיון, לעשרת השבטים?”

אני: “לק-לק-לק – זוכרות אתן מה שספּרתי לכן אז על הגג, על היהודים האדמונים, שמעבר לסמבטיון המגלגל אבנים?… לק-לק-לק – אם אקשור מכתב ברגליכן, תביאו אותו אליהם?”

החסידות: “לק-לק-לק – בבקשה, בבקשה! גם תשובה משם נביא לכם לשנה הבאה, אם ירצה השם!” – –

אני: “אי, חסידות, חסידות יקרות! ומפני מה אין אני יכול לעוף כמותכן?”…

החסידה האם: “לק-לק-לק! זכרתי לך, שמואליק, חסדך עמנו בקיץ זה, – ובקיץ הבא, אם ירצה השם – לק-לק-לק, אגלה לך סוד התעופה… אז כנפים תעשה לך ככנפינו – ויחד נעוף… על שדות ויערים, ערים וכפרים, מדברות, ימים והרים – רומה רומה תרחף, – נעוף, נדאה – יחד נדאה לשנה הבאה בירושלים, ידידנו הטוב! – והיה שלום!” – –

ובכן, אלכה נא למקום שהחסידות מהלכות בו – – ונתחיל בלימוד השפה.

והחסידות היכן הן מהלכות? מחוץ לכפר, באָחו על שפת היאור, מקום שהסוּף גדל – לשם הן עפות תמיד.

וראֵה נא, הו, גם ראֵה! – הרי באמת שתי חסידות מטיילות שם! – אחת נשקפת לעברים, מקור ארוך כחליל תשלח לכאן ולכאן, ואחת בודקת מה בין העשבים – ועוד אחת! על שפת היאור, במימיו ממש היא נצבה לה על רגל אחת, ומקורה האדמדם נטוי בכונה רבה המימה…

הו, בני עוף נחמדים, אצילי בעלי כנף! למה, למה נתעופפתם?! כלום רעתכם אני מבקש, חלילה וחס? שובו, שובו נא ואחזה בכם!

לא! יראות הן מפני.

צריך להחבא, – לא יראוני וישובו.

ומטפס אני על הערבה העקומה וכפופה על ראי המים, מסתתר בין הזמורות, ומחביוני זה אביטה; תבואנה חסידות ואהיה רואה ואינו נראה, אינו נשמע – ושומע…

ועד שאני ממתין לבוא החסידות, מסתכל אני במשטח מי היאור, – וכמו חלום קל יעטני, נשׂאָני. דומני, על פני המים אשוּטה, על כנפי רוח בלאט אנשא… נישא – ומתחתי עולם נאה ומשונה יזהיר כעין הכסף הממורק. עולם הפוך – שם שמים ובני-עבים למטה ירופפו, ועליהם צמח השדה כולו הפוך, ישלח זמורות, ינודד נטישות ושבלים –אַיֵני?…

והבהיקו ונצנצו פתאום פני המים בזעזועים, – משבצות משבצות זהב חי תתשוטטנה – האח, דגים! – עדת דגים, דגים קטנונים דקיקים שם ישתובבו. כנוּפיה אחת, גדוד אחד רב יחד חוצץ יעבורו – – ומי זה קראם כי יֵאספו כה יחד, ויחד ילכו למקום אחד? מי הזעיקם? – לדגים הרי אין קול – –

משמע, יש לשון גם בלי קול – וכלום אפשר?…

וחסידות עוד טרם תבואנה.

ארדה, אשכבה נא על הדשא, אראה אתבונן, מה ביקשה אותה חסידה שם בין העשבים? –

על כל ניע וזיז שלי – חגבים מרקדים. מפני הלאה ינתרו, ולאחר הקפיצה, אלי יהפכו פנים, מרחוק בי יביטו וינידו קרנים – הלהפחידני הם אומרים, הטפּשים הללו? –

אַי! לוּ יכולתי לומר לו לחגב בלשונו שלו: “טפּש!”

צלָצל נסתר אחד מקרוב ישרוק, ושני מרחוק יענה לו. זה שואל וזה משיב. שיח ושיג ממש אתה שומע ביניהם, שיחה שאינה פוסקת – הבי ידברו? הרי אפשר שהם צוֹוחים לי: “טפּש! טפּש!”

לטאה ירוקה – כמעט מתחת ידי עברה בבעתה, נמלטה מכפי ונגוזה כהרף עין. נס נעשה לה שלא תפסתיה בזנבה! – והיא ודאי תספר עכשיו לרעוּתה על הנס וההצלה. קול אין לה גם לזו אך דבּר – ברי לי שתדבר ותספר!

אין קול גם ל“חמורו של משיח” זה המטפס על קנה שבולת גבוה מכל העשבים, – מעלה מעלה ישאף יצור קטון ומאדם זה – למה?… אנסהו – ונראה למה.

קטפתי את הקנה והפכתיו על ראשו, עיקרו למעלה ושבלתו למטה, – וכמה משתומם ומשתאה עמד חמור קטן זה! כיצד? הוא למעלה ולמעלה עלה – ואינו אלא למטה… מה זה? –

חוזר הוא לעלות. עולה, עוד מעט ובראש העיקר למעלה יהיה – אבל, שוב מעשה להטים, והוא שוב למטה הוא!… ושוב עומד הוא וחושב – מי הוא זה העושה לו כשפים אלו, שכל למעלה שלו אינו אלא למטה ולמטה?

ושוב הוא חוזר, ושוב גם אני חוזר, ושוב – עליונו למטה – –

דומני, עכשיו מתחיל אני להבין מה זה אומר אל לבו, ואם כי הוא אינו דובר

הנה נראה, מה מבקש הוא כל כך למעלה? יעלה לו! – עלה. עמד למעלה – ומה עשה שם? התנפל למטה…

כטפּה נפל פתאום ובבין העשבים נתעלם –

ומה למדתי מזה? – לא כלום

וגם זה הרי ספּר יספּר לחברו מאורע פליאה זה שקרהו בדרכו עם עץ קסמים אחד – ואיך, ובאיזו לשון יגיד זאת?

לא! – לשון שאינה נשמעת לאוזן, דבּוּר בלי קול, זה של דגים ושל לטאות ונמלים ושאר רמשים, כחמורו של משיח זה – לעולם לא תלמד! ולואי שאלמד אחת מן הלשונות הנשמעות, אלו שקול ודברים יש בהן.

ומי משמיע קול?

קול שאון הסוּף עולה – כל החוּשה מלאה תשואות!

טוב; הסוּף הן לא יברח מפני – ואליו אבוא, וכדברו אולי אציל מלשונו דבר.

אבל גם פטפטן זה, הסוּף – שומר סוד. כמעט פניתי לשם – ונאלם. שקטה כל החוּשה.

ראוני הולך אליהם – ונשתתקו כל הקנים כולם…

אעמוד אחכה לו, לסוּף בעל מזימות זה!

נתעופפה עדת צפרים גדולה בצפצוף פתאום ובפרפור גפים מסתר קנה; מתוך הסוּף נגוזה ואל חביון אחר שלו נפלה כולה – ובבת אחת נשתתקה…

וּראֵה, הקנים שם – אף לחש קל לא יתנו כאילו דבר לא נפל ביניהם… אין נודד כנף ואין נוע ענף…

ושוב נתעופפה העדה בהמונה ושוב בחשאי כרגע נסתתרה. מתעופפה ומסתתרה, מסתתרה ומתעופפה, מפה לשם ומשם לפה – והסוּף כאילו הוא ישן ואינו יודע כלום; הוא מסתיר סוד כל העשוי בתוכו…

אכן, שומר סודות הוא זה.

אם כן, בהחבא אבוא אל בין הקנים, ולא יראוני. בתוכם אסתר, אשמור, אארוב לסוד עד אם אשמע מה.

ועל ארבע כחית השדה כן אהלוכה, אתגנב חרש אל החושה – נסתתרתי.

…“הס, הססס!” – מזהיר קנה את רעהו.

“החשו, החשו – פה הוא” – עבר קול לחש על כל החושה.

“העודנו פה?” – שואל קנה אחד גבוה שציצת ניצה כבדה לראשו.

“הס… החשו…”

“ומי הוא זה?” – שואל חרש קנה אחד רך ודק הכופף ונשקף אלי מסתרו.

“הס… הס…”

ובלי קול, מבלי ניד עלה, אך את ראשיהם מלאי הניצה ינידו עלי. בניצה רכה ונפוחה זו מרמזים הם עלי, למען ידע כל הסוּף:

“כאן, כאן הוא… החשו…”

ועושה אני את עצמי כישן. אעצום עיני ואשכבה – אולי ידברו אז.

“הוא ישן? הוא נרדם?” – לוחש האחד מראשותי.

ואני משער שברגע זה, ודאי הכל כופפים ראש להסתכל אם באמת ישן אני…

מתלחשים עלי:

“יצור זה רק בשתים הוא מהלך וכנפים אין לו…”

“אבל שתי רגלים תלויות לו לצדיו כזנבות”.

“חי-חי-חי-חי! רגלים תלויות – למה הן?”

“הוי-הוי, רגלים אלו! בהן הוא עוקר, משבר, קוצץ ומחבל בנו”.

“גם ברגליו המהלכות ירמוס וישַבּרנו”.

“גם על כל החי רעתו תבוא”.

“את הדגים יצוּד ואת הצפּרים גם כן”.

“וכל חיה ובהמה שחוט ישחט המשחית הזה!”

“ורמס וטרף ואכל וחבל וכלה את הכל” –

“ארוּררר!” – נתרעם מרחוק קול אטום ועצור בזעמו.

ולמה זה איני יכול לפקוח עין? כבדו ריסי עיני, כבדו, נדבקו…

“השליכו… עוד ניצה ועוד ניצה השליכו על עיניו – נכֵּהו בעוָרון ולא יראה…”

“אוּר-אָרוּררר!” – עונה שוב הקול הנזעף.

וקול זמזום דק עונה: “ואני לתוך אזנו אבוא, אחרישהו ולא ישמע בדבּרנו” – ומיד התחיל מה מפרפר-מדגדג ברעש חלחלה תוך אזני – וי!

ונרעש וממרס זרת תוך התנוך קפצתי זועם:

“כך?!… ככה אתם מתנכלים לי? – כי על כן אַראכם מהו אדם! שמעתי, שמעתי: רגלים תלויות – וידעתם את רגלי אלו!”

ואני דורך ורומס, תופס ומשבר… בעבי החושה גם שמים אינם נראים – ואני באופל כדֶבר אהלוך… אשבר, אמגר וארוצץ כפרא מתהולל בחרונו. הקנים מטפחים על פני, משליכים ניצתם אל עיני, ואני עליהם מסתער, – נקם אשאף ואכריע.

העלי יתקוממו?

“הא לכם! הא לכם! – לא תאבו שלומי? בלשון גנבים בי תדברו? אלי תתנכלו? – פלשתים, עמלקים! הנני עליכם!”

“טוּררר-טרררח!!” – נתרגשו שמים ברעם; ואני, אני על “אויבי” בארץ אריע, בכוחי וגבורתי ארעים מלחמה, בטיט חוצות אדוּשם!

– “הָו-הָם!”

וי! – חיה שחורה חותרה, חוֹצה בסוּף – אלי, עלי היא! – אנא אברח?…

אני נכשל, מסתבך, בוקע דרך ונגף ונשרט, ואותה החיה הרעה בין קנה וסוּף תרדפני, – מפני, מאחורי – אלי תחתור, מבין הקנים תשלח לשון, תשוף, תשום כמפוח:

“הֶ-הֶהֶ! הֶ-הֶהֶ!”

“אמא! אמא!!” – זעקתי ואפול בטיט; והנה מרחב השדה נראה לי – ואני בורח מעבי הסוּף… כמשוגע על פני השדה אתרוצץ, בתוך גשם זורק ורגשי-רעם עם רמזי-ברק על נפשי מפי טורף-רודף אנוסה; והוא, השחור, אחרי ידלוק, ומתוך הרעש בהמון המטר את נשימותיו אחוש אשמע:

“הֶהֶהֶ! הֶהֶהֶ!” –

עוד מעט ובשיניו יתפשני! – ומפני החלחלה אחרי לא אביט, לבי כפטיש ידפוק, הלאה בבהלה ידפקני, ונדחף במאמצי כל אברי בזעקה אברח:

“הצילו! – אוי-אוי הצילו!”

ותפשני אחד!… זרועות חזקות למעלה בתוך הגשם הגביהוני:

“שוטה, שמואליק! – מפני עזמדוב נבהלת?” –

זה מי?!

חיים מאיר הוא זה, חתנה של שפרה – והוא מראה לי על עזמדוב השחור המרקד וחופז זנבו…

אני – לבי עוד כפטיש יכה, והגשם זולף ומתיז טפּין לתוך פי הפתוח לרוחה מנשיפה-שאיפה מבוהלה, ועזמדוב הלז – הנה נתקע בכפותיו, ומן המים בפרוק עצמות יתנער, – נתזו רביבים מעורו, ושוב סביב סביב ובלשון שלוחה מרוב חדוה ירקוד:

“ההה! ההה!”

כלומר: הביאותיו! מצאתי את הקטן! הוצאתיו מן המחבוא! –

… חיים מאיר תוך המטר על זרועותיו ישאני; אל העגלה, ששם שפרה דודתי תחת סוכך שחור יושבת, הביאני, – ובידי הדודה נתנני…

“היאך? מנין? – מה עשית פה, שמואליק?!”

מה אומר ואיך אספר? גם לבכות איני יכול. רטוב ממים אני, ובפי שיני נוקשות, כעלה מפני רוח ארעד – ובושה וכלימה אני מרגיש בתוך פני על יראָתי ועל שטותי יחד.

כי בוא וראה:

זה עזמדוב מרחוק הרגיש בי, הכירני, ומן הדרך אל מחבוא הסוּף רץ, בא ובישרני: “הָו-הָם! – הדודה חזרה! כאן היא!” ואני טפּש, גם בקולו לא הכרתיו; מקרוב ראיתיו ודברו שמעתי ואומַר, אך פרא נוהם, פריץ חיות בא לטרפני… “הֶהה! – דבּר הכלב – צא, קטן! רוץ אל הדודה! רוצה, ולא ישטפך הגשם! ההה! – מהר, מהר – שם היא!” – כך קרא, נשף בי ברוצו אחרי, ואני אמרתי: לדמי הוא שואף, לקרעני כדג ירדפני.

והרי אפשר, כי גם הסוּף שם אך טובות דבּר, ואני חינם התעברתי ונסתערתי עליו במלחמה – לא כן?

אכן, אך חרש שוטה וקטון אני, – אשמע ולא אדע מה…

ופתאום:

“טרח! טררח-טרח!”

קול יי בכוח! קול יי החריד תבל! הוא דבּר – וברעם אשו הרעידה!

וינער יי מטרות עוז, זרמי עבות נתכו, שטפו ארץ…

נשפה קרה – ומַשק המונים-המונים ממרום נפול נפל, בשטפי המים סביב רבבות ירקדו – ברד! חיצי לובן יִיָרוּ יתפוררו, ורגבי קרח יתעופפו ויתופפו – את הסוכך מעל ראשינו יקרעוּ!

ושלשתנו, אני עם שפרה וחתנה – בעגלה גוש אחד נתכנסנו, זה בזה יכבוש פנים – אל נא באפך, אֵל!

ועומד לו הסוס נכנע לגשם ולברד, כפף ראש ומקווצות רעמתו קילוחי מים זורמים,– כולו הולך מים. ועזמדוב היכן? הוא אל תחת העגלה נרעד עמד, מסתכל בעולם שנאחז ונסתבך ברשת עבותה זו של ברד וגשם –

רשת שאין לה סוף מתנערת לעינים…

“ולמה נעמוד כאן, לפני הכפר, ולא נבוא בו?” – שואל אני ברעדה.

“ואינך שומע מה בנחל?” – אומר לי חיים מאיר.

הנחל שלקצה הכפר – ידעתיו. בו אַמת מים חֶרש בין שיחים וקוצים מתפתלת; אמת מים דקה שבפסיעה אחת עליה אדלג, – אך כעת מתוך המון הגשם, רעש גדול ונורא משם עולה, שאוג ישאג הנחל כאילו אלפי כלבים וחיות רעות שם בזעף יתקוטטו – – אביט, ובעד חשרת הגשם אראה – אימה וערבוביה! – שאון גלים על אבנים כפראים יזעקו ויתקצפו –

“שעה או שעתים נחכה לו – אומר חיים מאיר – עד עבור הזעם הזה מתוכו, – ורק אז נעברנו”.

“כל כך נעמוד פה ולא נבוא הכפרה?”

“ולא טוב לך גם פה?” – אומרת לי הדודה ובחיקה תחביאני.

ולמה זה גם צחוק תצחק בקרבה?

פורש חיים מאיר ומכסה על כולנו יחד את אדרתו. שלשתנו, ראשי שניהם על גבי ראשי, יחד תחת הסוכך נחסה, והמטר זורק-תופף ממעל לנו – –

ולמה ישחקו חיים מאיר ושפרה גם יחד?

אביטה בפניהם – המה דבר לא ידברו, אך עיניהם אלו לאלו יביטו – ושוב שחוק להם.

“חי-חי-חי!”

“ח-ח-חה!”

בי נשבעתי! המה בעיניהם ידברו מה…

“דודה שפרה, אני אומר, כיצד מדברים בעינים?”

ונפלה אלי הדודה בצחוק; פנים אל פנים תצחק לי ובעיני, בפי ובצוארי תשקני, אף אמור תאמר לי:

“טפּש! – טפּש שמואליק! טפּש קטון שלי!”

ולמה? – כלום טעיתי למראה עיני? ואם טעיתי – למה זה תשקני כך? – תימה!

והנה שוב העינים הכחולות-ירקרקות של הדודה ועיניו השחורות הצועניות של חיים מאיר נפגשו, – אלו באלו הן נבּטות ונראות רק כמסתכלות בלבד; אבל – חי אני! – כי מדברות הן, ממש מדברות!

כן, כן! עוד שפה, שפה חדשה גיליתי! גם בעיני האדם יש דבּוּר, מין שפה שבלי קול ודברים – יש ויש כזו!

ואני – שפת לא ידעתי שמעתי, ושפת לא ידעתי הנה גם ראה אראה כעת… שפרה וחיים מאיר בשתיקתם הם מדברים, – והראיה, שוב הם שוחקים שניהם מטוב לב, ואנוכי לא אדע מה…

לא אדע ידוֹע – אך טוב, טוב ונעים לי בין שני “המדברים” הללו. חביב וטוב לי שבתי בין שני לבותיהם של אלו, אחד מזה ואחד מזה, בשעה שרביבים מזלפים ותופפים בלחש דק על גבי הסוכך הפרוּש על שלשתנו יחד – – וגם אני זה שוחק…

ושמא אתם יודעים – מה?

אם מפני שהגשם זה הולך ופוסק אני שוחק ככה עם חיים מאיר ושפרה גם יחד?

פוסק ומשתתק הגשם; והנה זה נקדה החמה, מבעד לעבים הציצה – ונתפרשה קשת בצבעונין של זוהר, מקצה השמים ועד קצֵהם נמתחה…

וראה גם ראה! שמים וארץ אף הם ידברו!

בחייכם! רקיע וארץ זה לזה יביעו ידברוּ!

ראוּ: בזהרורי גונים זה לזה ישׂקרו ויצהלו, בנגהי צבעים יקרצו וידברו מה ברמזי רמזים –

הארץ לרקיע, והרקיע לארץ, – וזה את זה ישמחו!

וּשמע! הן גם לבי בקרבי – חי אני, שאני מרגיש בכך! – הן גם הוא דבר ידבר! – שמוח ישמח אף דבר ידבר מה – –

הס… הכל חי, הכל מדבר – מדבר גם בקול וגם שלא בקול – ואך אלוהים יודע מה – – –

הכל חי והכל מדבר –

ואכן, חכם גדול היה שלמה בשעתו, אם הוא הכיר וידע בכל אלו השפות!

אך אני – למה אכחד? – משקידמו השׂב והשׂבה את פני בדברי מוסר חריפים (הם סברו שאבדתי בסערה, או שטבעתי בנחל) וחיים מאיר עם שפרה היו עוד מלעיגים עלי – אז אמרתי אני בלבי: די לי גם בשפה זו שאני מבין…

כי צאו נא וחשבו: אלמלי הבינותי גם בשאר השפות שביקשתי – רבונו של עולם! – כמה דברי מוסר וצעקה הייתי שומע עלי בעולם הזה! הרי כל חי ורמש, כל עץ וחוט-עשב אשר בארץ – כולם ודאי היו משחרים אותי מוסר כל היום, או מלעיגים עלי ועל טפשותי – –

לא כך?

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!