_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סדרים של פסח

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

שתיהן, ה"מַדַם" והמשרתת, עמדו "באותו מצב" בעונה אחת, ושתיהן על פי טעות:

הגברת גרינבוים שש שנים נזהרה – שהרי כבר יש לה צמד חמד סַשא ומַשא היקרים, – אך בשביעית טעתה, טעות שאינה חוזרת, – והרי בריה שלישית התחילה מדגדגת תחת לבה בלאט.

והמשרתת – זו שרה, שקוראין לה כאן סוֹניא – "נכשלה" בדבר... היא חשבה שפנוי הוא "מאיר שלה" – ומה לה עכשיו או לאחר זמן? אדרבה, כאן בניקולאיוֹב, סגולה בדוקה בכך לקרב זמן הנשואין... ולסוף, משגילתה לו ל"בחור" זה, שכבר הגיע זמן "לדאוג לתכלית", גילה לה הוא בבושה ובגמגום, שהוא – כבר יש לו אשה...

ולואי שנעקרה מן העולם קודם שבאה לידי טעות זו! –

ה"מדם", מרת גרינבוים, אף-על-פי שעדיין היא מעמדת פנים של רוגז כלפי בעלה – אבל, בדיעבד, אינה מתחרטת.  אדרבה, "חרס יבש" היתה קודם לכן, ועכשיו גופה מתמלא ופניה פורחות מיום ליום והיא עצמה נעשית כבחורה שמחה, – קורת רוח יש לה בדבר.  אלא שהמשרתת מצערתה: זו סוניא – רוח רעה נכנסה בה, סרה היא וזועפת כל היום; כל מעשה על אפה ועל חמתה הוא לה והכל נופל מידיה – ואין שבוע בלי שבר כלי.

נתנַולו מעשיה ונתנַול גם פרצופה – שהעלה כתמים כטלאי על גבי טלאי, ונחירי אפה נתרחבו והן נושמות במין "רציחה" כל היום – וגם "צבה" היא שלא במידה.

הילדים, סשא ומשא, אף הם הרגישו "במצב רוחה" של זו – ופרשו הימנה, מ"חיה רעה" זו... ואלמלא פרוס הפסח כבר היתה הגבירה משלחת אותה לעזאזל. –

אבל עכשיו כלום אפשר למצוא אחרת טובה הימנה? ביחוד עכשיו, כשהחמות באה לגור כאן (היא עדיין יש לה כששת אלפים באוצר המלוכה...) וצריכים שיהא פסח כשר, – ובלי משרתת עבריה כלום אפשר לעשותו?

אבל באומה זו, בשפחות, הכל אפשר; לא הספיקה הגברת גרינבוים לגעור כראוי ב"שטן המשחית", בסוניא, ששברה את כד-הזכוכית, – וזו הקדימה והתריסה בפניה ואמרה:

"מדם! הכעס למה? נַכי לי מחשבוני – ואלך לי"...

לא די שסובלים אותה, עדיין היא מבעטת! ומה עוֶל עשו לה כאן? מה?

הסמיקה סוניא מפני השאלה ונתנולה עוד יותר, טפחה בכעס על כרסה ובעינים איומות בגדלן, ומתוך שינים חרוקות באָלה קראה:

"וזה! – זה אינו כלום?... באתי לכאן בריאה ושלמה, ועכשיו... עכשיו – רוצה אני לנסוע לאמא!"

ומיד קפצה אל קיטונה הסמוך למטבח, התנפלה במיטתה, כבשה פניה בכר ובכתה בבכי אטום, – בכתה מתוך נשיכת הכר ובעיטת רגלים...

מה לעשות בה בזו? נשתגעה הבחורה! – מי אשם לה אם היא נואלה ללכת אחר אותו אדם שבאוּרוה? –

מאיר הוא שמש הסוסים שלמאפית הקונדיטין שלהם –

נכנסת הזקנה, החמות, בעובי הקורה.  היא עצמה מדברת על לבה של סוניא; מה ראתה על ככה לנסוע עכשיו לאמא? מתנה טובה היא רוצה להביא לה? כבוד לפסח היא רוצה לעשות לה? – אמנם נואלה סוניא, נואלה מאד, – אבל עכשיו, אדרבה, מוטב לה לישב כאן; הרי כאן ידאגו לה ולעוּברה... תשתחרר הימנו – ותהא מינקת, אם ירצה השם, לוָלד שתלד בזמנה, בעזרת השם, קלָרֶניו, (המדם גרינבוים) שתחיה... ואז הרי תחיה כאן סוניא "כגבינה שבתוך החמאה"; לא תעבוד ושכרה יהא בכפלים.

אבל שפוך על בהמה זו תשעה קבין דברים רכים, – היא אינה אלא יושבת בראש מושפל, בפנים נפוחות ובידים חבוקות על כרסה, ורק תשובה אחת יש לה אחר כל הדברים:

"נוסעת אני לאמא"...

"אימתי, גזלנית!? חמשה ימים קודם פסח?"

והיא משיבה: "צריכה אני לנסוע"...

"מפני מה ולמה? משוגעת!"

אבל כלום יכולה סוניא להסיח את כל נגע לבבה?

היא, אם "כשנטרה כרמה" לא נמצא לה מי שישאנה, עכשיו – עכשיו מה?... צריכה היא או להתלות, או שסופה לילך בדרך זו של ליפקה חברתה המסובבת בשוקים...

ורוצה היא, רוצה ומבקשת לראות עוד פעם, עוד פעם זו את אמה האלמנה – זו שהיתה אשתו של מלמד גמרא – ואת אחותה הקטנה היא צריכה לראות! אחות זו – בת אמה, בתו של המלמד-גמרא המנוח, מי שהיה אב חורגה של סוניא – עכשיו, גם קטנה זו כבר נכנסה לשירות – וצריכה היא, סוניא, לצווֹת עליה "שתזכור עד לעשרה דורות"!...

ואפשר, אפשר תמצא עוד אמא "אמצעי" להריונה, שתגָאל מכלימתה בעוד זמן... בעיירה שם, בִּדְרַגְ'נָא צוענית אחת יש ובעלת כשפים וסגולות היא...

ובכלל אין היא יכולה עוד להיות בבית זה, אינה יכולה בשום אופן! כמה שהיא משתמרת, סוף-סוף נפגש לה כמעט בכל יום אותו רוצח, אותו גזלן, מאיר, שיֵעקר מן העולם!

הם נפגשים – ושניהם משפילים ראש...

מכל הבחורים האופים שבבית-המאפה שארבו לה ביום ובלילה – מכולם נשתמרה.  ורק מזה, משמש נבזה זה שלסוסים, שזקן קַצַפּי לו – ממנו לא נשתמרה.  תם הוא, שתקן הוא והאמינה בו, האמינה – וכסוסה משרה את עצמה לסַיָס זה...

"הניחי לי, בבקשה ממך!" – גוערת סוניא שלא כדרכה בזקנה החשובה המפתה אותה להשאר כאן לפחות עד לאחר פסח.

ומתחילה סוניא לצור את כליה בצרור.

"לא ישלמו לך שכרך – טפשה!" – קוראת הזקנה בקול רועד ופניה הקמוטים מתכרכמים מכעס.

היא ביקשה לומר לה "חצופה" – וחזרה בה, שמא תפתנה עוד.

"ואפילו כך!" – נוהמת סוניא: "יש לי להוצאות הדרך – ואסע... אסע לאמא!"

ויוצאת הזקנה מן הקיטון כשראשה מזדעזע עליה ועיניה רצות לכאן ולכאן, – מה היא תעשה עכשיו כאן?...

הולכת לה הבחורה, והיא, הזקנה, תהא זקוקה לחוג את הפסח באיזה "בית יהודי" אחר.  בלי שפחה זו אי אפשר שהיא כאן הפסח בכשרות; כאן, אצל כלתה – והרי לך נחת בבן...

צררה סוניא את צרורה ועדיין היא נושמת ושואפת בנקמה... ולואי שישרף בית-מאפה זה עם האוּרוה ועם הסוסים ועם אותו רוצח והדיר של עצים יחדיו!

שלש פעמים ביום היתה מהלכת לדיר זה ליקח עצים – כלום לא יכלה להכין עצי-היום בבת אחת, בבוקר?... היתה הולכת לשם בשירה ומתכוֶנת להשמיע קול אל האוּרוה.

ולואי שהיתה משברת את רגליה בהליכה ראשונה!

וגם עכשיו עדיין צריכה היא לילך לדיר – את לבניה צריכה היא לקחת משם... ותלך!

ולואי שתפגוש בו שם – ותרוצץ את גולגלתו בבקיע עץ לפני נסעה מכאן!

והיא יוצאה.

גופה מרגיש בחומו של יום אביב מזהיר ומנשב רוח קלילה – אך בהכרתה רק חושך ודחק, ולעיניה המושפלות ארצה כתמי אש שטים ומרפרפים...

נכנסה לדיר – מין הרגשה קהה ומצירה של בהמה שהריחה בדם-שחיטה מסמרת את בשרה כשהיא נכנסת לאפלולית קרה זו של הדיר... רוצה היא לנהום, לגעות געיה כפרה זו – ומעצימה פה בחריקת שינים... ונפלה יד על כתפה – ולבה וזה שתחת לבה נזדעזעו בבת אחת עד שרוחה פג מפיה הפעור –

הוא עומד לנגד עיניה...

כבתוך כרכוב של אש שחורה מסתמנים פניו, וזקנו המסובך מזדעזע לדבּוּר...

שוב הוא כאן, בתוך הדיר – והוא גם מדבר.

והיא – בקיע עץ היא צריכה לקחת...

אז כשגילה לה שנשוי הוא, ירקה רקיקה בפניו, – והוא מחה זאת ביד ויצא ולא אמר כלום, – עכשיו יהא מוחה פניו מן הדם! ממש מן הדם...

והיא רואה שסנטרו נע על ידי דבּוּר וגמגום, והיא שולחת ידה לאחור אל גל העצים ובוררת שם...

חפץ קרוש, קשה ומוחלט בה, והיא מכינה את עצמה לעשותו...

ואזניה התחילו קולטות שהוא מדבר על אודות האשה שלו, – פלונית זו המענה את סוניא ומציקה לה לילה לילה בחלום, ופניה אינם נראים לה...

בקיע העץ בידה ועומדת היא לשמוע על אודות "זו" – ועיניה מסתכלות בפנים הצריכים להצטבע בדם-הטריפה שלו זה...

"כלום אשה היא לי? היא חצופה – ותו לא... בנים אין לי ממנה... בושתי לומר לך שיש לי אשה כמותה... רוצה היא לשרת בבית גבירים... שם משרתים יש... מודות היא מבקשת ולא להיות בעלת בית... היא שם "מלכה לפסח", רק אני ואת בצרות אנו לפסח"...

"נואלנו – נוּ, ומה? – אשלח לה גט... לא תרצה החצופה?... ונעמיד חופה גם בכך"...

"כן תחיה, ממזר!" – קוראה סוניא, ואותו חפץ שבלבה מתקשה ביותר, ובקיע העץ – נפל מידה...

מחכה היא עוד למלה:

"ביהדותי אני אומר לך! הרי פסח בא... נחיה כבני אדם – ודי!"

"נבח! נבח, בעל-עגלה! – איני מאמינה לך!"

"סוניא!" – מאיים עליה מאיר בקול: "ירקת בפני – ושתקתי לך... ששא!... אבל את זאת לא אשתוק לך! אל תרחיבי פה!!... מדבר אני לך כלבן-אדם – ואת שמעי! דומה אַת שאני איני בן-אבות? – בן-אבות, בנאמנות!... אצל אבא... אצל אבא שלי היו סדרים בפסח... ואני, משעה שהכרתי את החצופה, זה שלש שנים, אני חי ככלב... עכשיו, הולָד שלך – שלי הוא! ואין לך רשות שלא תשמעי לי!"...

וּולד זה שתחת הלב – התחיל מחטט... והיא זה נוטה להאמין לאביו העומד לפניה.  הקרוש והקשה שהיה בה כבר נכמר ונמס, ועיניה זולגות דמעה, זולגות מאליהן בלי ידיעתה...

"בוכה – הבכיה למה?... עשי 'סדר' לפסח, אני אומר לך!"

"איך, גזלן?"...

"שולחן במטבח, ומצות על השולחן, אני אביא יין – ובנאמנות שאומר לך את ההגדה כיהודי! מה את דומה – לאו?"...

"ואימתי תגרשנה?"

"אימתי שארצה! – ואל תשאלי! את עשי את שלך.  המדם פרַנצוֹמירקה זו שלך תתן לנו לערוך סדר במטבח?"

סוניא תחבה אגודל בין אצבעותים כנגד הבית – "תאֵנה" מכוּונת כלפי המדם ואמרה ביוהרה, בעוד שהדמעה בעיניה:

"היא לא תתן?... חלה תחלה ונתון תתן! אם לאו – אלך לי מכאן, ותעשה היא את הפסח לחמותה!"

"מוֹלוֹדיֶץ (בן-חיל) סונקא!" – אמר מאיר וטפח לה על גבה כמו שהוא מטפח על גב סוס.

ובצפורן סטר לה גם סטירה קלה על גבי כרסה ואמר בלחש:

"תראי שגם זה יהא בחור בעל עצמות!"

אפילו הזקנה קבּלה את תנאי "הסדר" של סוניא, ובלבד שיהא לה פסח כשר אצל בנה עם סדר כהלכתו.

ומיד חזרה סוניא לעבודתה במטבח המרוּוח, והריהי עושה שם בשקידה ובזריזות נמרצה עד שלחייה מתלהטות.

עלץ לבה על ה"סדר"! – ולא על זה של השַתא הָכא, במטבח זה, אלא על זה העתיד להיות לשנה הבאה, בעזרת השם, בתוך דירה שלה...

ומתוך שמחה על העתיד להיות שם, הריהי מפקדת עכשיו כאן על הכל כשַׂר של פסח! בזכות הפסח, היא בסינרה הלבן השליטה היחידה כעת על כל הבית...

קולפת סוניא את הלפתות המאָדמות לכבישת חמיצה, ונכנסה בעלת-הבית – ומיד נעורה עליה סוניא באזהרה רבה:

"טרֵף, מדם! חמץ אַת – אל תגעי!"

ולקולה מתבהלת הזקנה ובאה בשידוּלים לכלתה שתצא, מתחננת בחרדה: "אל נא, קלָרה-נא! מה לך, בתי, כאן? לכי, נוחי לך, זהבי שלי! – תראי, שנכין, אם ירצה השם, ונמציא לך הכל כשורה!"

יוצאת בעלת-הבית בשחקת-מחילה ומצַוה למַרפָה (האמה הרוסית שבבית) שתלך להביא את משה מן הפנסיון, – והנה קול סוניא מפקד ואומר: "לא כי, מרפה! תחילה נערי את השטיחים וקפלי – ואחר תלכי!"

ומאימת הפסחא היהודית נשמעת מרפה לסוניא ולא למדם!

"מאיר!" – קוראת סוניא בדפיקה על החלון כלפי החצר: "הכניסה עצים!" והוא – על אחת כמה וכמה שיהא נשמע לה כעת!

הנה הוא רץ כנכוה מפקודתה...

ואותו זמר, שהיתה סוניא מהלכת בו יום יום לדיר-העצים, שוב הוא מתנגן מפיה בהלצה של שמחה:

     הוֹ, דּוֹדִי, קְרַב נָא הֵנָּה,

                 וּשְׁבָה לְךָ עַל יָדִי!

     רוֹצֶה אַתָּה לְשַׂחֵק אַהֲבָה? –

                 שַׂחֲקָה נָא עִמָּדִי!

ונכנסת הזקנה כשהיא נושאת בזהירות גל של עתונים מקוּפלים בתוך שתי כפותיה: "הרי לך, סוניצקא" – היא אומרת בנעימה: "ותפרשי תחת הכלים של פסח"... וזו משיבה בנזיפה: "השליכים מכאן! מה הכנסת לי למטבח את אלו שהם מתגוללים תמיד אצלם על שולחן של חמץ? צַוי – ויביאו נייר חדש, לבן, מן החנות!

ומתוך כדי דבּוּר שוב פקודה למחוץ למטבח: "מיד תשפשפי לי את המיחם, מרפה! – טהור, טהור שפשפי, ותעמידיהו לי כאן, שאגעילו! היום ומחר הם ישתו אצלי תה מן הקומקום ולא מן המיחם!"

"כך כך, בתי!" – מסכימה הזקנה: "אין לדחות עוד את ההגעלה; צריך בתי, שיהא הכל מוכן"...

"הכל יהא מוכן בשעתו, סבתא!" – מפסיקה אותה סוניא: "ובלבד שתגידי את להם, שהיום ומחר אין מבשלים עוד אצלי! ירצו לאכול – יביאו להם מן הרֶסטורן!"

ומי זה יעמוד כעת בפני בחורה זו? – על אחריותה הכל, היא המכינה לפסח ולא אחר...

והכל כאילו "נשרף" תחת ידיה!

 

והכל, אמנם, הוכן בשעתו בתכלית הכשרות בכל החדרים.

שבע ביום היתה הזקנה מברכת לבורא העולם, שהזמין לה בחורה זו כאן, בשביל שתהא טועמת טעם פסח גם בבית הבן בניקולאיוב!

"תראו, ילדי" – אמרה בלחש למשא וסשא נכדיה: "סדר יעשה לכם אבא, אף את ההגדה יגיד לכם".

"ומה זו 'מגדה'?"

"ואיך מגידין אותה?"

"כך היא"... משיבה סבתא: "מחברת כזו יש 'בעברית עתיקה' – ומגידין מתוכה כקַנטור של בית-הכנסת"...

"כלומר" – מפרשת משא בת התשע: "שיר ציוני היא ה'מגדה'?" – ומשמחה לדבר התחילה מוחאה כף ועונה בשיר הציוני הידוע לה מפי אבא הציוני:

 

     "אוֹוֹ, דִלְאָבְדָה תִקְיָנְצֵנוּ!" –

 

ובכליון עינים מצפים הילדים לאותו ערב של "פסחא", שבשבילו הכל משתנה כך בבית ושבּו יהא אבא מגיד "מגדה" ציונית בניגון כקנטור...

וברוכה סבתא, שהיא היא הגורמת לפסחא זו!

 

עכשיו, משהפסחא מזהירה כבר בטהרה תוך דמדומי חמה אביבית שוקעת, והכל בבית מוכן לשני סדרים, אחד באולם אצל אמא ואחד במטבח אצל סוניא – חוזרים משא וסשא הלבושים חגיגית ומהלכים להסתכל חליפות בכל, כשני מרגלי חרש...

מבקשים הם לשער מראש: "איך יהיה כל זה?"...

רואים הם:

על שולחן האולם מתחת לנברשת החשמל קבּוּץ נאה של בקבוקי יין עם מַרקא ("יין ציוני" – אומרת משא) עם כוסות מלוּטשות חדשות תוך טס גדול של כסף שמארגזה של סבתא... מן הקצה מזה ארבע מנורות כסף של סבתא עומדות בטור, וצַחי נרות תחובים בהן להדלקה כבבית-כנסת... ועל הקצה מזה בקערת גביש – ה"מצה" מכוסה ("ביסקוויטין לא מתוקים"... אומר סשא) ומכסה-המצה מפית סרוגה ומרוקמה – וגם זו מאותו ארגז טמיר של סבתא... ומפיות לבנות מוכנות על השולחן, ולא של בד אלא של נייר: "מפיות פסחניות הן – כן?"...

ואצל סוניא – לא נוסף במטבח אלא שולחן קטן עגלגל וגם הוא מכוסה לבן; אבל המצות כאן כרוכות תוך מגבת-ידים סתם, ומונחות הן בפינכה סתם, וצנצנת יין סתם, בלי מרקא, עומדת בין כוסות סתם, – שתי כוסות של תה... אך גם כאן נרות יש, – אבל רק שנים, ותחובים הם בשתי מנורות קטנות שאינן דומות כלל זו לזו, אחת של בַּעץ ואחת של חרסינה גסה, אלא שהן סמוכות זו לזו.

"הכל עני כאן" – פוסקת משא.  אבל סשא מחריש וסובר, שדוקא כאן ספונה היא אותה פסחא, העתידה להתגלות בלילה הזה.

קוראת אליו משא מן האולם: "בוא, ותראה איזו אגודת שושנים ריחניות הביא אבא!" אבל סשקא – ריח הלפת המחמיצה עם ריח של חזרת מרוסקה ועם הריח הטעים והמפעפע של שומן האַוזים – כל זה "פסחני" וריחני הוא לו יותר מכל השושנים שבעולם, – והריהו משיב בקריאה גדולה מתוך המטבח:

"אבל אצל סוניא יותר פסחא יש!"

וסוניא – את כל עצמותיו של גמדוני מפוטם זה היתה מנשקת אחת לאחת! – לדעתה, חכם הוא ממשא; ואם כי היא הבכורה, הוא הוא המבין דבר לאשוּרו...

"בוא, אומרין לך! כאן סבתא על הנרות תתפלל!"

וסשקא נופל מתוך ריצה.  וקם ורץ שוב אל "התפילה הנרתית"! – – –

ועומדת סבתא לבושת שיראין שחורים וחרוזי מרגליות על צוארה.  והיא מניפה ידים מנצנצות בטבעות יהלומים, מניפה על גבי הנרות הדולקים שהיא לוחשת מה אליהם בסוד גמר... הס!

ופתאום קול צהלה – צהלת אמא מן הפרוזדור ענתה:

"פּיוֹטר ווסיליץ?!! – באיזה מזל?!"

ועם מי אמא "מתנשקת" שם? – – –

מכניסה אמא בפנים שאדמו משמחה ויוהרה איזה אדון כחוש וגבוה בעל-פדחת וקרחת מכובדה ובמשקפים "שחורים"...

וסבתא – עלובה! – היא נתפלצה ונצטמצמה מבעתה, כאילו הכּה פתאום אדון זה הכאה חזקה על ראשה – – –

                                                                                

ולרמיזתה של קלרה נכנסו אחריה הבעל והחמות (ובינותם גם סשקא נתגנב ונדחף – אבל משא עמדה רק שומעת לפתח...)

ושם נזדקפה קלרה בפיניואַר שלה, של משי מצויץ, וכשעיניה ממצמצות (כדרכן בשעת כעס) אמרה בלחש של אזהרה חמורה:

"דעו: פיוטר ווסיליץ – ידיד נעורי הוא, מן האוניברסיטה הציריכית בשעתי – כן... ופליט פוליטי הוא, אֶסאֶרוֹבי[ש1]  – כן!... וזקוק הוא עכשיו להסתר אצלי עד למחרת הלילה... כן, כן!... עכשיו" – אמרה בשינוי קול ובהקמת אצבע של התראה כנגד בעלה: "חמץ, שלא להקניט את אמא, לא אכניס לבית, – אך, מדגישה אני לך: שום צֵרֵמוֹניה ריאקציונית-דתית אל תעשה לי הערב!! – שומע אתה?"...

"אבל, קלרוצקה!" – מנסה הבעל לשדלה בלאט: "הרי-הרי גם אצלם... עושים לילדים בחג" – –

"פסיק"! – נזפה קלרה כבחתול אחד, הבליטה כרסה ולחישתה תוססת: "שום מוטיבים, שום קזוּאיסטיקה ציונית איני שומעת – אם אינך רוצה להפילני באיסטֶריקה!"...

ויצאה בנשיאת פנים מאירות כלפי האורח היקר, טפחה לו בנעימות על שכמו ואמרה ברמז: "עמנו, פיוטר ווסיליץ, כבחיקו של כריסטוס תהיה!... בבקשה! הרי מקומך – הואילה ושב עמנו לשולחן!"

והבעל קצת חיור, אלא אף הוא בנעימות משתוחח לקראת האורח בפרישת כפים ואומר: "עמנו – מצה ושאר פנכאות טרדיציוניות, פיוטר ווסיליץ! – ברם, חזירון עם חזרת אין בפסחא שלנו, – אבל בר-הודו עם חזרת, קלרוצ'קה, יהיה"?...

"יהיה אשר יהיה!" – משיבה קלרה בגיחוך נוח.

וסבתא – שתי מנורות דולקות בימינה ושתים בשמאלה נצטלבו מתוך נקישה עזה זו בזו – וחיש נתעלמה עמהן לתוך חדרה – –

וכאילו שום איש לא ראה בכך...

 

ישבו לשולחן בכבוד, וכנהוג עם אדם חדש, מתוך שיחה נעלסה ו"מתוחה" כאחת, – והופיעה מרפה הרעננה בסינר ושביס מצוחצחים כשלג, ושַחֲקתָה, המבטיחה תמיד סעודה טובה, נסוכה על פניה הרחבות שמסתמכות על גבי פימה – –

וזרחו פני אבא, והוא שׂשׂ ואומר:

"וגם "קוֹניאצ'וק" תגישי לנו, מרפושקה!"

הכל, הכל כסדר – ואפילו אצל אבא...

אף משא, כתלמידה מחונכת בפנסיון של Madame Reclus יושבת לה בתמימות שלֵוה והיא מחרישה כאילו לא נפל כאן שום דבר...

רק סשקא הוא "מקַפּרֵס" בחשאי: אינו מקבל את המוגש לו, מבקש לבכות על לא דבר... מעירה לו אמא – והוא מוחה בבעיטת מרפּק במשא... עד שעמדה אמא, שלחה יד מפקדת ונזפה בו בקול ובכל חומר הדין:

"נער לא מחונך! – למטבח לך!"

ברם על זאת לא ניסה סשקא לסרב... אלא, אדרבא: הוא נשתמט לו מן הכסא ומכּרך ה"ניווא" שנתַּן עליו כדי להגביה את מושבו, – ירד בלאט ובשפתים נופחות, כאילו נעלב... ומיד התחיל לרוץ למטבח, ששם פתח כבר מאיר את ה"מגדה" בניגון.

"סשא, חזור!" – קראה אמא; והוא כבר איננו – –

"אבל!" – אמר האורח בשחוק פיוס ומחילה לבעלת-הבית: "גם שלי כך... הפעוטים אוהבים הם כל צרמוניה שהיא".

ושוב פני אמא מאירות מתוך שאלות וזכרונות על חברים וחברות שבימים ההם בציריך –

הכל, הכל כסדר גם אצל אמא...

... והזקנה שנתעלמה? –

היא שנצטמצמה מחמת צער ונעשתה כמעט כקטנה, – אפילו משא לא ראתה בה איך נשתמטה לה בהַצְנֵעַ מתוך חדרה ונכנסה אף היא למטבח...

שבעים שנה ישבה לסדר ושמעה את ההגדה בפסח, ובשבעים ואחת – אוי לזקנתה – לא תשב ולא תשמע?!... ולבושת שיראין (אך בלי המרגליות) נכנסה אט ושחוח לתוך המטבח אל "אותה בתולה כשוּלה" – וישבה.

ישבה ללחוש אחרי "הסַיָס" מתוך הגדה שלה – – –

ברם, מאיר, מתוך ביישנות, אינו אלא נוהם כדוב נהימה מונוטונית; ובשעה שהוא מונה את המכות שלקו המצרים במצרים – כבר נרדם סשא מתוך שעמום ועצבות...

על ברכיה של סוניא נרדם וראשו בחיקה.  ויושבת סוניא לימינו של מאיר כדמות אֵם עם ילדה שלה.  עיניה עצומות לחצאין מתוך ליאות ונחת, ורואה היא – – את הסדר שלשנה הבאה בדירה שלה:

מיטה אחת מוצעת... אצלה עריסה קטנה מכוסה צעיף לבן... שולחן ערוך; והספה החדשה – "מיטת הסבה" היא למאיר... ועל השולחן עוד כוס אחת נוצצת באור הנרות; קטנטונת ואדמדמת היא כוס זו, והיא – ל"מוּציק" זה המקרטע תוכה כדג עד לצפיר-הנפש!...

רוצה היא המדם – שלא תזכה! – שתהא סוניא מינקת לוְלדה שלה; – מכות מצרים לה למרשעת זו! – אֵם לילדה שלה תהיה, בעזרת השם, ואת חלבה, חלב שדיה לו תתן:

"הא לך, מוציק-צוציק שלי! טול ומוץ!"...

ומגחכת היא הבחורה בכל קרביה בחשאי, בשעה שהזקנה בשיראין פניה מופנות לצד אחר – ודמעותיה נושרות ונופלות בחשאי על גבי ההגדה שבידה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


 [ש1]אסארובי – חבר למפלגה מהפכנית ברוסיה, סוציאל רבולוציונית.