_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בושת פנים

ש.  בן-ציון

לתוכן הענינים

 

      השם יתברך יודע את האמת, שלא בכוָנה נכנס לשם, אלא כך אירע, כך נתגלגלו הדברים שלא מדעתו...

ברם, אומרין בזמן הזה: צריך אדם לנסות את מזלו מכל מקום, – אבל הוא, זונדל-בינוש, לא רצה כלל בנסיון זה.  גלוי וידוע לפני המקום, שאפילו במחשבה לא עלתה לפניו, לבוא לאותו מקום, ואפילו יצר-הרע לא הסית אותו לזה, אלא מעשה-שטן היה – ובא!

כיצד? מתוך מחשבות נשאוהו רגליו והוא לא ידע אפילו לאן; עבר וכאילו בא אחד ודחפו מאחוריו אל פתחו של בית זה – ונכנס ולא ידע שהוא נכנס ל"שם"...

ואפשר ידע...  ואיך זה עמד ונכנס? – כלום המחשבות שבאותו רגע לא נתנוהו לחשוב מה הוא עושה באותו רגע?...  כלום אפשר?

אפשר גם כך...  כי כלום יש לך דבר המעביר את האדם על דעתו כמו המחשבות! רעבון, למשל, אינו כלום; דומה אתה שתענית-צבור היום – וצם...  הרי גם החנוָנים בזמן הזה מתענים ואינם אוכלים, – ביום של יריד, למשל, כשה"שפע" מרובה, – ולא יהא רוכל המחזיר על הפתחים כחנוני העומד על דוכנו?...  אין פנאי או אין אוכל – אחת היא: לא אוכלין! אבל המחשבות – המחשבות על "ואם תאמר מה נאכל", כלומר, "בני-בית" שלך מה יאכלו; או הרעיונות על יהודה'לי שהוא הולך ל"חדר" בצינה כזו, בלי שום בגד חם, ובנעלים שניטלו עקביהן; או על לאה'קה – שאינה מתקבלת לפבריקא, ועל כולם – על סל זה שנתקפחו בו כל המעות, חמשה עשר רובל הללו שנשארו לו לזונדל-בינוש מ"ימים נוראים", והריהו טוענו זה שלושה ימים ואינו "פודה" כלום מסחורות אלו, שהוא עצמו אינו יודע מה טיבן, – אלו המחשבות מקעקעות ממש את המוח, עד שאינך מבחין מה אתה עושה ולאן אתה הולך!...

הוא מצא את עצמו כשהוא מהלך ברחוב, והסל ממש עוקר את זרועו מן כתפה; עוד לא הורגל במשא ועמד לנוח קצת אצל ספסל אחד ולהסתכל; מסתכל – ואינו מכיר אפילו באיזה רחוב הוא נמצא...

לכאורה, עומד הוא כאן ומצפה לקונה, שיזמין לו הקב"ה – והנה נזדמן אחד ועבר וגם הציץ בסל, – והציץ אף הוא בסל, תמה כמימרא: מנין הוא סל זה לו?...  כלומר נשתמטה הימנו כל עיקר אותה השייכות, שיש לו לזונדל-בינוש, לסלו שלו! וכשנפנה "לחטוף" את הקונה – זה כבר חלף ונסתלק הימנו...  ומי גרם לכך? לא המחשבות? –

עכשיו, כלום תימה היא שנגרר ונדחף מתוך מחשבות ל"אותו מקום?"...  אבל יכול הוא להשבע בנקיטת-חפץ ובמקום קדוש, שבכל אותן רבבות-אלפי המחשבות, שחיטטו כל היום כתולעים בתוך ראשו, לא עלתה על דעתו אפילו פעם, שום מחשבה כלל, שאפשר וכדאי לו להכנס ל"שם"!

ברם, מודה הוא בעצמו, ששמע שיש רוכלים שעיקר פדיונם אינו אלא מ"אותם המקומות" (אומרין: אותן "הנקבות" טובות-לב הן מטבען), אבל ילכו הם ולא הוא! סוף-סוף הרי ש"צ הוא – "בעל שחריתים"...

ברם, מודה הוא גם זאת, שלא הקפיד על כבודו, כבוד ש"צ, כראוי; שכןמשעברו עליו שני הימים הראשונים ולא "פדה" כלום, ובבוקר היום השלישי ראה ששיגרו את יהודה'לי ל"חדר" בלי כזית-לחם –יצא והתחיל מכריז בחצרות על סחורתו...  הוא התיר לעצמו אותו דבר, כי מה יעשה, אם כך היא ה"מודה" באודיסא אצל כל הרוכלים? ואיך נאמר שם, בספרים? "נותנים עליו חומרי מקום...", או: "דרך התגר"...  בקיצור, הרי נאמר גם ב"ונתנה תוקף": "בנפשו יביא לחמו"!...

אבל לידי תקלה זו – הקב"ה הוא היודע ועֵד, שבא בלי שום כוָנה כלל!

אמנם, מודה הוא, שכיון שהכריז בחצרות פעם ושתים וארבע וחמש ועשר – ולא נענה, יצא לו וישב על ספסל ברחוב, – ולא משום שהיה יגע, אלא כך...  ומודה הוא, שספסל זה היה עומד כלפי "מקום" פלוני; ולאחר שישב וראה זאת – הוא לא קם ולא זע...  ולמה? שכן, מה היה איכפת לו – אלמלי יצאה, למשל, אחת מהן וקנתה הימנו דבר? וכי צריך הוא לדעת או לשאול מי היא? קונה נזדמנה לו בחוץ – והפרוטה כשרה היא מכל קונה.

וישב, ישב לו שם וקרא את הכתב הצהוב שעל השלד הכחול: "Меб-лиров-ан-ные номе-ра" כלומר: נומירין, הינו – חדרים הנתּנים בחכירה עם הרהיטים שבהם...  ולעצמו תמה: בית זה שהתאכסן בו עם ר' יוסי-בּר בשעת "הנתוח" אז הרי גם הוא נקרא כך: "נומירין מרוהטים" – ושם לא היה נכּר "דבר זה" כלל ואיך בית זה נכּר?...  אם הפנס שעם האותיות האדומות סימן הוא לעוברי עבירה? –

מחשבות, סתם מחשבות חשב; אבל משנזכר שאפשר לא יפה היא ישיבתו כאן, מיד קם ורקק ואמר: "יקחם אופל!" – ולקח את הסל והלך לו.

אלא בדרך אגב ראה, שבבית זה התריסים מוגפים אפילו בשעה השתים עשרה...  והתרעם על עצמו שהיה מסתכל בתפלות שכאלו.

כך היה המעשה בבוקר; ומודה הוא, שגם לאחר הצהרים נזדמן לו שיעבור לפני בית זה דוקא – ושוב ישב לנוח שם; כלומר, ברחוב על ספסל ישב לו בלב ריקן...

אבל בחיי ראשו! – אפילו אז לא הרהר, חלילה, שום הרהור קל על הכניסה!

הוא ישב לו שם והרהר על דבר אחר לגמרי: האכלו הילדים פת-לחם לפחות בצהרים? המצאה שינדל שלו איזו עצה על הלחם? ואם ראה ה"אדוני מורה", זה שיהודה'לי כל כך אוהב אותו, שתלמיד קטן זה בא היום לבית-הספר בלי לחם?...  ואם ראה – מה עשה? ושוב חשב באותה שאלה: "עד מתי? – עד מתי, ועד מתי, ה'"?!...  האפשר שישלחוהו, אביו שבשמים, גם היום בידים ריקניות לבני ביתו?...  כלום אפשר?

כך ישב לו וחשב, וכיון שנדמה לו שמצד זה הולך ומתקרב לעבור על פניו אחד מן אותם "בעלי-בתים" שהתפלל לפניהם בבית-כנסתו בימים נוראים אלו – מיד קם ועבר לו לצד השני של הרחוב...  זאת אומרת: ברם, רוכל הוא "בעל השחריתים", אבל מתרחק הוא מן הכיעור...

ומכאן דוקא מתחיל אותו מעשה, או אותה טעות, ואותה בושה וכלימה!

כיצד?

מהלך היה – –

והשמים מעוננים ומטפחים על הפנים בפתי שלג נמס, – ואיך "יפדה" היום אם הסל מכוסה הוא ואין סחורתו נראית?

מנַער הוא את הכיסוי שעל סלו ומוחה את פניו...  האפשר שהלך ברחוב ובכה? – – לא! חס לו מכך! – אין זה אלא מחמת השלג...  לבכות – מה שייך? שינדל שיניה כואבות – השם יתברך ישלח לה רפואה; בקליניקה הרי מרפאים אותה בחינם...  סוף סוף דואגת היא אודיסא לענייה.  והוא מתאמץ להרגיז בעצמו יצר של נחמה על יצר של דאגה ואומר: "אודיסה שתחיה! שם בטיטוביץ שלנו רפש-ברכּים, וכאן רק האבנים לחות!"...

ובעוד שהוא מהלך הוא עושה חשבון לעצמו: בוא וראה, כמה בריות מפרנס הקב"ה בתוך עיר-רבה זו בעושר ובכבוד! והלא אפילו הכלבים שבּה, להבדיל, שׂבעים הם ומגוהצים, אפילו מלובשים! ששים ורצים ברחוב! והוא ובני-ביתו, עם יהודה'לה בר-חכים שלו, אינם, חלילה, בריות לפני המקום??...  הישכחם שיבואו, חלילה, לידי מתנת בשר ודם? – והוא מסיים לעצמו בניגון של ימים נוראים:

      "זָכְרֵ-נוּ! זָכְרֵ-נוּ לְחַ-חַ-יִּים!

      מֶלֶךְ מֶ-לֶךְ! מֶ-לֶךְ..."

אך באמצע הניגון בא לקראתו ד"ר אחד מציוני "יבנה" וזונדל-בינוש הניף לו בכובעו, כמנהג אודיסא, בצחוק של כבוד וחן...  והד"ר אף הוא הניף לו בכובע ובצחוק של חבּה ציוה עליו:

"פדה, כסף, פדה, אדון גרין!"

ואז אמר זונדל-בינוש לעצמו בנחמה: "ברוך השם! – ידוע אני בין הציונים דכאן, ואיני חלילה דבר האבוד"...

הוא מדַמה אז בנפשו, שאילו היה לו למשל אדם קרוב באודיסא והוא, זונדל-בינוש, היה נכנס אליו, עכשיו למשל, וזה היה מבקש לאכול אתו בצהרים, למשל, – אז היה פלוני הקרוב מוכיחו בשעת הסעודה בדברי ניחומים, בדברים של טעם...

וזונדל-בינוש מתחיל לדבר אל עצמו את כל אותם הדברים שהיה צריך להגיד לו אותו הקרוב, בזה הלשון, למשל:

"אי, אדון גרין! – בוא וראה כמה נסים עושה לך השי"ת, ואתה עדיין אין לך בטחון! זכור נא, כשכלו לך כל הקצין בטיטוביץ, – מה עשה הקב"ה? מראה הוא לך מין דרך שלא חלמת ולא דימית; ר' יוסי-בר צריך ל"נתּוּח" והוא נוסע לאודיסא ולוקח אותך שומר לנפשו! – ראית שאודיסא היא עיר של חיים; זה נועץ חטמו לכאן וזה חטמו לכאן – והכל מוצאים להם פרנסתם, היום בכך ומחר בכך ובידים ריקות, – ונתאוית גם אתה להתישב באודיסא.  מה עושה לך הקב"ה שוב? שוב הוא מראה לך דרך: הציונים מגרילים, ואתה נעשה משולח, קוליקטור – מחלק גורלות! וכי אין זה מעשה נסים? הנשמע כזאת בזמן הזה? בן-אדם גר, אך בא "מארץ נכריה" – והכל מאמינים בו!

"מביא אתה את בני-ביתך – ושוב עושה לך הקב"ה נס: מזמין הוא לשינדל שלך 'מאַדאַם' אחת, וזו מלמדתה לעשות מין כוּתח, שקורין לו בכאן 'קֵאפיר', – ואתה מוצא לה בעזרת השם בין אותם הציונים שלך מנין של שותים.  ועד שלא כלתה לך פרנסה זו – והרי זה הקב"ה עושה לך שוב נס! – מוסר לך מנהל בית-ספר, דירקטור של ממש, את הבנין, 'דירה-מלוכה', לעשות אותו בית-הכנסת לימים נוראים! והרי אתה, ברוך השם, כמין גבאי באודיסא ו'בעל-שחרית' ממש – ומשתכר חמשים ושנים רובל טבין ותקילין במזומנים!

"והרי אתה לך, ברוך השם, איש בין אנשים, ציוני בין ציונים ו'אדון גרין' בפי הכל! והבנים – גם הם יהיו בודאי, בעזר השם, לאנשים.  כאן, רק אחת צריך אדם: שלא יהא ישן – וממילא לא יאבד! תשתדל עוד, תתחנן מעט גם לדוקטורים שלך, הציונים, וימליצו עליך לפני ויסוצקי, למשל, – ותתקבל הילדה שלך לפבריקא! והא ראיה – הרי המליצו עליך ונתקבל יהודה'לי ל'חדר המתוקן', והרי הוא זה מדבר עברית כב'שפת-אם' – שלא תשלוט בו עין הרע! – ואפילו עכשיו...  ואפילו עכשיו..."

אבל עם "עכשיו" זה נפסק דבורו של פלוני הקרוב...  כי מה "עכשיו"?...  עכשיו ודאי לא אוב...  חורף – וכלו כל הקצין...

אבל כאן מתאזר זונדל-בינוש בתשובה ועונה לאותו קרוב בקול ובאומץ לב:

"ומה 'עכשיו'?! וכי עכשיו מה? – גם עכשיו – צריך אדם שלא יהיה ישן! – גם עכשיו – רוצה אני? – והריני פודה!"

ומיד פסע שלש פסיעות – והרי הוא בפרוזדור!...

האפשר שנכנס "לאותו מקום"? – – טפוּ! – טעות כזו! – ועם המחשבה: היכריז כאן אם לא? – הוא פסע עוד שתי פסיעות וכרוזו יוצא:

"גופיפות, פוזמקאות, תחתונ..."

אבל המלה "תחתונים" נחנקה בתוך גרונו – ועל כיסים, מסרקים וחגורות שוב אינו מכריז, – אלא פוסע הוא לארכו של הפרוזדור ועיניו רצות כעיני הגנב...

ברם כל הדלתות של תוך הפרוזדור הצר סגורות – וגם זו לטובה!

אבל באילו פנים יֵצא מכאן?...

ושחוח מחרפה – הוא חוזר לצאת...  ונפתחה לפניו דלת אחת...

ומכאן ואילך מין בלבול ובהלה לפניו שאינו מכיר טיבן:

אחת משתמטת לצאת ואחד בלי עליונים, לבוש גופיפה וכתפותיו תלויות ונגררות אחריו, מושך אותה נקבה, ואינו נותן לה לצאת:

– "Не смъй! (אל תעזי!)" – הוא צועק:...  бить буду!(הכה אכה!)" והוא מפשיל ידו אחת סביב צוארה של זו ובשנית הוא תופש בסלו של זונדל-בינוש, ומושך את שניהם ביחד, אותו ואותה כאחד, אתו אל החדר; ודחפה לאותה נקבה ביד חזקה ובגערה:

"כאן! כאן תקני ולא בחוץ! קני אצל היהודי כל מה שאַת רוצה!" – הוא קורא ונושם בסרחון של יין: "אני אקנה לך! מעות יש, יש מעות!"

וזונדל-בינוש – שׂהדו במרומים שהיה רוצה לצעוק, אבל, נזכר שחרפה גדולה היא לו, אם יעשה כאן סקנדל...

"בחרי לך! בחרי, – במה את רוצה?" – קורא הבחור החסון, אדמוני שחטמו שקוע ופניו מצולקות גומות גומות של אבעבועות, ושערו הצהוב פרוע ומסובך כצמר.

אבל היא, ריבה מלובשה כ"בת בעל-בית" (בלי שום סימן דמינכָּר) חיורת פנים, שחורת-שער וחטמה מקומט ושפתיה מרושלות מרגש של זוהמה, – היא התישבה על המיטה, ואינה רוצה כלום...

"את רוצה? – בעצמי אבחר!" – נוהם הבחור ומגהק: "אינך רוצה? – אקח ואתן לאחרת...  מעות יש ויש! – הנה כיס נאה – בכמה הוא, יהודון?"...

זונדל-בינוש רוצה להשתמט הימנו ואומר:

"חמשים קופיקות"...

"פרנסה" טובה! לו עצמו עולה כיס זה בכך, אבל חפץ הוא להפטר מהר מאותו גזלן...

"אשלם!" – עונה זה ומניח את הכיס על המיטה, גוהק וטופח אל פניו בסרחונו של יין ושואלו על זוג מסרקים בכמה.

"רובל ועשר!"

"אשלם!" – עונה זה ואינו מגרשו עוד, אלא מניח גם את המסרקים ואומר: "מעות יש ויש!"

האפשר שיהא זה קונה במקחים כאלו, ואינו רק מתעלל בו?

"ומטפחת זו?"

"תשעים...  לא! זו – רובל וחמש".

"אשלם!...  מעות ויש ויש!"

בכל עושה המזל שליחותו – ואפילו ע"י בעל-עבירה מנוּול...  אומר לו לבו הנבהל של זונדל-בינוש.  ונדמה לו באותה שעה שהוא אוכל, – אוכל הוא מיני דגים סרוחים ובמקום הטינופת, אבל אוכל, מפני שהוא רעב...

"סוּרקה! סוּקה!" – מעורר המנוּול את הבחורה המעצמת את עיניה האדמומיות מליאוּת: "האקנה לך ראי קטן זה?"

"קנה..." – אומרת זו ומשפילה את ראשה לכותל.

"וחגורה זו? – סוֹניה"...

"קנה"...

"וגרבים גם כן?"

"קנה"...

"כעת, יהודון" – אומר המנוּול כשהוא ממתח את גופו ומתאושש על רגליו, משים כפותיו בכיסי מכנסיו, מבליט כרסו, מתנועע ומגהק בהרחבה: "בכמה עולה כל זה ביחד?"...

"חמשה רובל ועשרים ושבע קופיקות" – אומר זונדל-בינוש ולבו נוקפו בחרטה, שמא הרבה או שמא המעיט...

"אתה מרמה, יהודון!"

"חה!" – מצטחק זונדל-בינוש בנעימות, כביכול: "וכבר נאמר: אינו מרמה –אינו מוכר!" –

"חכמה" זו פעלה על האדון לטובה, שאמר: "יקחך אופל, יהודון! – תקח גם חמשה!" – וצירף לזה גם את הברכה, ברכת אמא הרגילה, עם נוסח נוסף משלו – וגיהק גהקה משולשת.

זונדל-בינוש – שטף של דם מכהה את עיניו: כלום אפשר שזה אינו משַטה בו?

"תקח חמשה?" – הוא שואל ומוציא מטבע של זהב בוערה...

"מה שייך, מוּסיוֹ" – מגמגם זונדל-בינוש ומצטחק: "איני יכול, מוּסיוֹ...  קנה עוד"...

"רב לקנות!" – אמר הקונה, פוסע פסיעה ומתנודד: "עתה נשתה"...

נחבט בשולחן העגלגל המלא שיוּרי אוכלין ומַשקים, קופסות של מתיקה ובקבוקים; לקח משם בקבוק, הטה וצלצל על הכוסות ויצק יין אדום; הקיש כוס בכוס, אחת נשא לעצמו ועל השנית רמז ליהודי ואמר: "שתה, יהודון!"

"חה...  תודה!...  איני שותה, מוּסיוֹ".

השכּוֹר מעמיד בו עינים של זעם, מתנודד ומצוה בחזקה:"שתה, אמרתי!"

"לא, מוּסיוֹ...  בחיי, אָסוּר!...  הרופא אסר עלי"...  כך אומר זונדל-בינוש ומתאדם ומשתעל בשיעול מלאכותי ומחזיק בחזהו...

"אח-מא, חרטום! חרטום יהודוני!" – מושך זה בדבּוּרו מתוך האף: "מה? 'טְרֵף' זה לך?"

זונדל-בינוש מרתת: אפשר תבּטל הקניה ואפשר גם יכּהוּ השכור, ואפשר אסון אחר שלא יבוא...

"אל נא תעכבני, אדון!" – הוא אומר בתחינה: "אני הרי יהודי עני"...

"ומצורע? ובעל שחין?" –

"אפשר כך...  אבל אין לי פנאי"...

"ובכן" – אומר המנוּול ומרים את הכוס המשתפכת בימין ואת המטבע הבוערה בשמאל: "רקיקה בחרטומך וקח כסף ולך לעזאזל, ועשה קוּגל! רקיקה – רק אחת, בנאמנות!"

"מוסיו, למה הליצנות?" – אומר לו זונדל-בינוש בחן שפתים, ושולח יד כלפי המטבע: "אני יהודי עני"...

"לא! לא!" – נוהם זה: "העמד חרטומך ואירק!"

"לא אוכל לשתות"...  – משדלו זונדל-בינוש בדבר אחר: "פה, החזה כואב...  אב לבנים אני"...

והמטבע מנצנצת בתקוה טובה ובמזל טוב, סוקרת אליו ואומרת: "קחני! אני שלך, שלך אני, ושל בני ביתך היושבים בתענית!...  וכי יכול הוא לוַתּר על מעותיו שלו?...  היאך יצא בלעדיה ויעזבנה?...

"נא, נא!"...  אומר זונדל-בינוש ושולח אליה יד.

"חרטומך! את החרטום העמד!" – צועק הלז בתביעה, כאילו נתחייב לו היהודי בבית-דין –

"אבל...  מה אתה רוצה, מוּסיוֹ...? – אומר זה בלחש של תחנון ומעמיד כנגדו פנים,– ופניו...  עומדים בשחוק של תמיהה גדולה ותחינה, כאומר: "וכי אפשר שאתה רוצה בכך?"...

"כּכע – טפוּוּ!" – –

"מיט בלוּט (בדם), רבונו של עולם!" – פלטה בבחילה זו שבמיטה ונתקבצה לה לישון –

וזונדל-בינוש מחה פניו בבית-ידו, מקבל המטבע בימין ומוחה בשמאל.  – –

                                                                      

גם השמים יורקים בפניו...

גם הבתים מתנודדים כשכּוֹרים...  וכרכב של אש שט על גביהם בערפל-הערבּים, והוא בורח.  "הא, אָ, אָ-הא!!" – צועק רכּב ועוצר בסוסו, – וזונדל-בינוש נחבט בגבו –

אחד מחזיק בו שלא יפול...

שלם הסל שלם והסחורה בתוכו, והכאב שבגב מחלחל...  חַמָה של כיעוּר מפעפעת בכל גופו, ופניו – כאילו נקלף עולם...

"תוּף, תוּף!" – הוא יורק ויורק.

"שכּוֹר הוא, ערל טמא הוא...  חמשה-רובל – מילתא..."

אבל איך העמיד פנים כלפי פיו המזוהם? –

"מיט בלוּט, רבונו של עולם!" – הוא שונה בדבריה של אותה נקבה ומוחה פניו בבית-יד של ימין ובבית-יד של שמאל הרטובים ומגרדים...

"קנה...  קנה...  קנה" – נופל על לבו קול אטום ויגע, של אותה נקבה, נופל כטפּות כבדות של עופרת והן נעשות לכפתור נקשה, גוש העולה ועומד בבית-הבליעה, סוכר ומחנק כחבּורה...

"ככע-טפוּוּ!" – רוקק הוא כגוי...  רוקק – וראשו כואב; כאב בגב שנחבט, ריקנוּת בלב – והוא פולט נשימות תכופות מחלל הלב לחלל העולם, וגופו מוּקל, מתמעט ומתרשל כמפוח זה עם יציאת רוחו...  ולואי שלא יפול באמצע הרחוב – והסחורה שבסל שלא תתבדר...

הסל מכריעהו – והוא נופל על ספסל אחד, מפשיל ראשו ונופח:

"אוּפְפְף, רבונו של עולם!"

צריך לנוח מעט, – ופתאום נעור והתחיל רץ – –

רץ לאן? כמובן, אל ביתו.

                                                                       

"הוי, כוס תה!"...  נאנק ואמר עם פתיחת הדלת שבמרתף דירתו האפלה והמאפילה מבלי אור נר, – ישב עם הסל על גבי התיבה שאצל הפתח.

"עיפתי, – הו, עיפתי!..."

"המממם!!"...  ענה לעומתו קול אטום מכאב:

זוגתו שינדל עדיין מתנודדת בכאב שיניה.  ועם זה עוברת לחישה של שמחה: "אבא בא! אבא בא!"...

רק חיקהלי הקטנה בוכה על החושך: "מויא (מורא) מויא!"...

חמשה רובל בבת אחת – כלום אפשר?

צל שחור עומד על גביו מנהם ומדבר בחולשה: "הממם...  יש לך, – אוי! – כמה פרוטות? – המממם!"...

והרי אפשר לו לשמח את כולם בשעה זו!

"יש, ברוך השם!" – הוא אומר בהתעוררות וקם; ותוך כדי דבוּר נתעקרה הימנו צעקת-פרא בתוך החשכה:

"אוי-וי!!" –

רוחו פג, דמו נקרש, כמדומה שאין לו המטבע של זהב...  האבדה? – אם לא קבּלה כל עיקר?...  לא...  כמדומה כאן היא...  צלה של שינדל מחזיק בו, מרתת וקורא:

"אוי לי! מה? – מה לך?!"...

"לא כלום...  טפשה!" – עונה הוא בקול נופל: "נדמה היה לי...  מבינה אַת? – אותה המטבע של זהב כאן שמתי...  בכיס זה של הפַּלטוֹ שמתיה – כאילו כאן מקומם של חמשה רובל זהב"...

"מה אתה סח? – חמשה?! – זהב?!"

"לאבא כסף וזהב!"...  "אבא הביא חמשה רובל"...  – מתלחשים הילדים ביראה.

"הם אינם צריכים לדעת את הסוד" – הוא מחליט בלבו ואומר בקול של יהירות: "כך, כך – יש מעות! מעות יש ויש!"...

למה זה הוא מדבר כמו השכּוֹר הלז? – –

"היאך?! כיצד?!" – צוהלת שינדל שלא בקולה.

"רפאתך!" – חושב לו זונדל-בינוש: "אבל את הסוד – שתיקה יפה – אין מגלין"...

עומדין סביבו והוא מספר לזוגתו כאילו שמח:

"מבינה אַת? – הוא עושה...  הכל בידי שמים!...  מזמין הוא לי מין "פָּריצ'ל"...  עומד אני לי כך – ברחוב אני עומד...  הוא עובר לו כך, עם אהובתו, משמע...  בודאי אהובתו היא – כך יש לחשוב בזמן הזה...  ויהודיה היא – אבל בזמן הזה...  אני...  כלומר, אני מצדי איני עושה כלום...  בזמן הזה רק מציעים לו לאדם ואומרים: קנה, מוּסיוֹ!...  והיא, הנקבה...  כלומר היהודיה אומרת אף היא לו: 'קנה קנה!'...  והוא – בכמה שאני אומר הוא קונה!...  כלומר היא לו: 'קנה!' – והוא מסכים, – קונה ואינו עומד על המקח"...

"מבין אתה? נשמה יהודית!" – אומרת שינדל בלב נכמר: "אודך השם! ראתה זו יהודי עני – וחמלה עליו! בת ישראל..."

"מה? חמלה!?" – נתעורר זונדל-בינוש בצעקה: "מה שייך? – וכי נדבה לקחתי? בת ישראל...  סחורה! – דמים! שומעת אַת? דמים נתתי!"...

"אבל למה אתה צועק כך, משוגע!" – אומרת שינדל ורוצה להפשיט מעליו את הפלטו המטונן.  והוא מושיט ידו וחורק על עצמו בשיניו, מהדקן לכבוש את לשונו הארוכה...

ושינדל פזורה ומפוזרה – מגששת בחושך ואומרת: "וי! הרי גם נר אין בבית! – כל היום לא אכל! אוי לי...  אודך אל רחום!"

"החרישי נא, חיקהלי! אמי היקרה! אפרוחי – אהיה כפרתכם! הנה תתן לכם אמא לחם ותה...  נדליק נר...  איה הכסף?...  לאה'קה! אבא עיף ורעב! – מה את עומדת שם כבול עץ? מהרי! שלשה פוּנד לחם, – לא, שלשה וחצי! הנה הקומקום – וחצי פונד סוכר ובעד פרוטה תה, ופרוטה חמין! מהרי!...  אבל לא! בעצמי אלך!"

"למה, אמא??" – אומרת לאה'קה וחוסמת לה את הפתח: שיניך כואבות – שבי בית, אמא! והרי אני הולכת!"

"וכי יצאתי מדעתי, שטיא, לתת לידך חמשה רובל?...  בעצמי אלך, – הניחי! או...  נלך ביחד, ותראי אַת שלא אטעה חלילה בחשבון!"...

"ש-מן לנרות של חנוכה!" – מצעק אחריהן יהודה'לי –

"כלום נר ראשון היום?" – משתאה זונדל-בינוש בלבו; והוא שכח היום עיקר חנוכה...

"החשי, בתי!" – הוא אומר בקול רך ומגשש בראשה המסולסל של חיקהלה הבוכיה; ואותה החבּוּרה נדחקת שוב בבליעה, ולבו צועק: "רבש"ע! למה ביישתני? ואי איני אב לבנים ובעל אשה?"

"וי, וי! וי!" – הוא מושך בקול עצור מתוך שינים חרוקות, כובש עיניו ומשפשף ומשפשף, מוחה וחוזר ומוחה מעל פניו ומזהיר על עצמו בכל תוקף לשמור סוד – – –

חושך, אפלה וטחב במרתף, והקטנה עדיין מיבבת וגונחת: "מוֹיא!...  חושך!"

והוא עומד לו בקרן-זוית ומתפלל ערבית בלחש ופניו לוהטים...  אילו היה עומד לו ביחידות ומדבר לו עם המקום ושואלו: למה? למה ולמה?...  ואילו לא הדליקו נר, לפחות, כל אותו הלילה – הלא הכרת פניו תענה בו לפני בני ביתו!

ויהודה'לי שלו עדיין מגפפו ומלטפו כחתול זה – מתכבד הוא בו, ומדבר אליו בלשון-הקודש למצוא חן בעיניו:

"אבי, אבי!" – הוא אומר: "אדוני המורה – היום ספר לנו ספּוּר"...

"הִמממם! מִממם!" – נכנסת שינדל בנאקה, תוקעת מחטמה ומקפצת מכאב שיניה שנצטננו בחוץ; אבל הילדים כל כך שמחים, מי במאורע החשוב ומי בנר שהודלק, עד שגם קול זה יפה להם:

"אַ דוּטע וואָך (שבוע טוב)!" – קוראה חיקהלי בשחוק מתוך דמעות וריר שעל פניה.

"שנה טובה תחול על ראשך, חכמה יקרה!" – קוראה לאה'קה ברחמי אם, מנגבת פני אחותה בכוּתונת, ומחבקתה ומנשקתה בכל פה.

ויהודה'לי שוחק, רוקד וקורא בלשון הקודש:

"חנוכה! חנוכה – זה חג טוב, אבי!...  כן? – אלהים נתן לך דמי-חנוכה! – כן?...  הרבה, הרבה מאד! – כן?"

ושינדל סופקת על חלציה וקוראה:

"ממ – רבונו של עולם! אתה החילות להראות לי חסדך – הושיעני נא גם מכאבי זה בזכותה של חנוכה! – המממם!"

והיא תופשת ומחבקת את יהודה'לי ומדביקה לחיה אל לחייו, מעצמת עיניה מכאב ומנועם הנגיעה, וכך היא מתנודדת יחד עם בנה הדבוק וחבוק אל לבה ולחיה ומשתיקה בו את כאבה...

וזה מנחמה ואומר: "אני אספר לך הכל, אמא...  שמעי מעשיה כל כך יפה! – 'אדוני המורה' ספּר לנו היום בחדר"...

"אין מגלין סוד מן החדר!" – נוזף זונדל-בינוש כלשום בדיחותא ומשמיע בכך אזהרה רבה לעצמו – ומצדד את פניו לבלוע אותה החבּוּרה שהיא מחנקת בפי הוֵשט...

"אבל עד מתי תהא מהלך?" – מתעוררת שינדל: "ברך על הנר! הן עוד לא אכלת! והילדים – אוי לאמם! – מחכים לנר של חנוכה ואינם אוכלים...  לאה'קה, מזגי, – ישתו תה ויתחממו! – רבונו של עולם! אנא! למה אתה משבית את שמחתי בכאבי?!"...

לאה'קה מביאה כוס אחת של זכוכית, שלשה פכין קטנים של חרס וקערורית לבנה, למזוג בהם תה, לכל אחד בכליו – ונותנת לאבא קרטופל אחד וחוט לפתילה.

זונדל-בינוש מתקן את הקרטופל בסכין ועושהו שפופרת לנר של חנוכה, מפקיע פתילה מן החוט ומשתדל עם זה שיהא מצחק גם הוא – וצוחק.

התחילה לאה'קה מוזגת את התה – ויהודה'לי קפץ וחטף חתיכת סוכר באמרו: "זאת שלי היא!" רוצה לאה'קה לחטוף אותו ביד, אך הוא כבר קפץ על הספסל אצל החלון, ששם יושב האב ומכין את הנר של חנוכה, – יודע הוא שאבא תמיד על "צדו" הוא...

"השב כרגע!" – מפקדת לאה'קה וקרבה אליו: "זוהי הגדולה שבחתיכות – של אבא היא!"

אך יהודה'לי אינו מתבהל כלל – והוא מתקומם על גבי הספסל וקורא למולה בעוז:

"מי את? אַת חפצה להלחם בי?! היודעת מי אני?" –

ומתעצומות עוז וגבורה הוא קורא עברית:

"אני גבור! – אני יהודה! יהודה המכבי!"

והוא מעמיד באחותו את פניו המתלהטים ועיניו המנצנצות ומצמצם את שפתותיו השוחקות, קופץ את הסוכר באגרופו כאילו הוא יד של חרב, מניף וקורא שוב עברית, כשהוא מראה ביד שמאל על הקרטופל שבסף-החלון:

"זאת – מנורה מן זהב! אבי – מתתיהו כהן גדול! ואני – יהודה המכבי!" –

"הוי! מי כמוכה בּאלים יי!!" – הריע תרועה בקול כתרנגול צעיר.

והכל שוחקים מתוך צהלה.  וזונדל-בינוש מסתכל בפנים אלו של בנו החביבים לו מכל המראות שבעולם – ושוחק אף הוא, שוחק בשעה שהוא בולע וחוזר ובולע אותה החבורה, אותו הסוד שבושט...  מסתכל – וכאילו שאלוֹ פתאום אחד: "הגם הפנים הללו יהיו נטמאים ברוק?...

הלא גם הוא, זונדל, בן היה לאב ולמד בחדר...

ושינדל מחזקת בלחיה, מנדנדת ראש ומסננת מבין שיניה: "אפרוחי, אהיה כפרתכם! – עוד לא אכלו – ושמחים; שמחת-עולם על ראשכם, רבו-נו של עו-לם!"...

והלחם נתּח, והתה מן הכלים מהביל על השולחן בצבעי-הקשת ממול העששית והאב זה הדליק את ה"שמש", וכל בני הבית סובבים אותו, ולאה'קה מחזקת על ידיה את חיקהלי הקטנה שתראה גם היא בעבודת הקודש.

הס...  הנה זה מילא אבא את השפופרת שמן, הציץ בחלון –

ונרתע...

נדמה לו, שזו שאמרה: "קנה...  קנה"...  – אותה נקבה עיפה וטמאה עומדת שם בחוץ אצל החלון לשמוע את ברכתו – והריהי מניעה לו ראש...

אך מיד הכיר שזו אינה אלא הבבואה של פני לאה'קה שנראו לו בזכוכית...  והוא מזדרז...  החבּוּרה צבה ומתגדלת, – אבל הוא ממעך אותה בברכה חטופה ומסיים בניגון:

      "לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה!"

"אָ-מ-ן!" – עונה יהודה'לי אחריו בנגינה משוכה...

והוא בולע שתי פעמים וחוזר ומברך בניגון:

"שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ...  בַּיָּמִים הָהֵם, בִּזְמַן הַזֶּה!"

"א-מ-ן!" – עונה יהודה'לי בתנופת יד לכל כמנצח בנגינות.

"יָ-מֵ-ן!" – מושכת אחריו בקול דק גם חיקהלי הקטנה – והכל עוצרים את עצמם משחוק בכל מאמצי כוחם...

ומפני מה לא רחצתי, לפחות, את פני קודם הברכה?" דקרה בו לפתע שאלה – ונתאדם מבושה...

והוא בולע עוד בליעה של חנק וחוטף ומברך:

"בָּרוּךְ אַתָּה – מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִי...  קִי...!"

הה, פקעה! – פקעה אותה חבורה שבבית הבליעה – והסוד מתפרץ ומתגלה מגרונו בגניחה-צויחה מפיו ומחטמו ולעיני אשתו ובניו, בבכיה ממש ובקול רם – – –

ונפל ה"שמש" וכבה – ובתוך בהלה וָצוחה הוא נופל על הספסל, פניו כבושים בכפיו, וראשו וכתפיו מרתתים...  ומצוחים ונחפזים וכמו בשעת שריפה – ונר זה של חנוכה מציץ בעינו המזהירה על גבו המרקד של אבא הבוכה – והתה עומד ומצטנן –

"מתוך שמחה...  מתוך שמחה!...  מתוך שמחה אני בוכה כך...  כְּכַע, טפוּ!" – כך גונח ומנחם הוא זונדל-בינוש את אשתו ובניו: "מתוך שמחה, טפּשים!...  כך, כך – משמחה..."

והוא ממחה את פניו, ממחה ומגרד בצפרניו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה