רקע
ש' בן־ציון
זקנים

עד לחנוכה נרדם החורף בעצלותו והניח לה להעיירה שתהא שרויה ברפש ובערפל כששה שבועות; אך בלילה שלפני “הנר הראשון” קם ויצא לאויר העולם, ומיד התחיל עושה מתוך חפזון מעין הכנות למועד קטן: העביר רוח חריפה והגליד את הרפש כולו דוֹק אחד ומיהר ופרשׂ עליו סדין דק של שלג טהור; לראשיהם של הבתים הנמוכים חבש מגבעות לבנות וחידש פניהם גם הם; ומשהציצו ירח פגום וכוכב השחר, הקדירו עוד גַפה של חצר ונופו של אילן בלבד, – ונשף הוא באד של כפור והכסיף גם אותם באיך שהוא… והכל קפא ועמד בלבנים שלו, תמה לעצמו ומחריש לדעת, מה יהיה עוד? –

נתחַוֵר בוקר של ספק אורה – בוקר עכור בשמים מלמעל וצח וצחור בארץ מלמטה – ויצאו הבריות מבתיהם, נסתכלו בערפל הלבן והחליטו: “מה שהיה הוא שיהיה”… ובשעה אחת חזרו החוצות ללכלוכם ולמראיתם הראשונה: הסדין הלבן נקרע, נרמס ונִטַשטש ברגלים; יצא עשן מארובות, הוצע ונמלח על הגגות, והתחילו כולם זולגים דמעות עד שהושחרו כשולי קדירה, ורקיע-הקרח אף הוא בכל קָשיו לא עמד, נפרץ פה ושם לרגלי האדם והבהמה – ורפש קר מבצבץ ועולה מן הפרצים…

נוספו לסייע בהריסה גם עובר-אורח בסוסו ועגלתו, בן כפר עם קרונו וצמד בקָרו, – והם וכיוצא בהם עברו אחד אחד, חרשו בחוצות כל אותו היום, שהוצרך להיות יום-השוק, ושברו ונתצו את דוק הקרח, נתוץ ובסוס עם שיורי השלג בתוך זוּטה של הבּצה. – ולעת ערב, – והנה כל הרחבה שטופה כבדיסה עבר ששברי כלי חרס מעורבים בה; והחורף, כאילו נתיגע בעמלו, הִרוָה את האויר בזיעתו הקרה…

טַחב נעכר וצינה מצמיקה ורוח חריפה – ספק חורף, אך קרתו זו חודרת ומחלחלת.

עטופה בורנס ישן וחגוּרה עליו חגוֹרה סרוגה של צמר ירוק, מעולפת מראשה ומלופפת על צוארה ברעלת-תּשבּץ וכרוכה עליה ועל הפדחת בעיגול של מפה לבנה מכופלה – יושבת לה קרֵינדיל הזקנה בתוך חנותה, על גבי סיר-הגחלים שבכַּנה מתחת רגליה, וידיה מכונסות זו בבית-זרועה של זו. וכנגדה, בבית מאצל החלון שלתוך החנות, נשקף לה הזקן שלה, דניאל, העומד שם כשהוא לבוש גוּפיפָה של מוכין אפורה ומצוירת ציצים שחורים, ארוכה ומגיעה לו עד הברכים. עומד הוא מזומן לצאת לקראת כל קונה, בכדי שלא להטריד את הזקנה ממושבה החם, מעל גבי סיר-הגחלים. אך הקונים אינם מטריחים הרבה את הזקנים ביום זה. מעיקר סחורתם, אלו נרות החלב, מלאכת ידו של דניאל, התלויים בפתחו של התריס אגודות-אגודות מחורזות, – “נפדה” היום רק תשעים קוֹפּיקות; וכמו כן, אף כפרי אחד מקרובי המשפחה לא בא היום משום כפר שבסביבה ולא הטריח את הזקנים בסעודה. הדרך בקלקולה עומדת – ורובו של יום השוק הזה עבר על הזקנה במחשבה והסתכלות, ועל הזקן – באמירת תהלים.

הקריב הערב והתחיל מַכהה. נצנצו לה לזקנה משקפי בעלה וזקנו הלבן, המתדלדל ונע באמירה, – צריך אדם להתקין עצמו בפרוזדור – והזקן, נראה, שהוא אומר “קטורת” ומתקין את עצמו לילך למנחה בשעה שהקור מתגבר…

שוב התנער החורף. גריסין לבנים נזרקים ונפזרים ברוח קלה וחדה, וגליד חדש הולך ונקרם על הים הקרוש והשחור שננעצה בו העיירה. גומות התבוסה שברפש העבה מתמלאות לובן, אך הגבשושין שבתוכו מבליטים עדיין ראשים שחורים. נראה, כי לבּוקר יעשה הקרח את הארץ כולה מוקשה, כולה טרישין, ואפילו קרון עמוס כי יעבור – אופניו ישָברו, ואת כפּורת הקרח שוּב לא יפרוץ.

נאנחה הזקנה: “קשה יהיה לזקן שלי לילך מחר, אם-ירצה-השם, לתפילה בהשכּמה… ולואי שלא יכָּשל חלילה גם עכשיו, עם חשכה, בטרישין הללו”…

הציצה לרחוב, והנה זה מגשש שם הזקן במקלו לעבור. ואימתי יצא? היאך לא הרגישה בצאתו? “אי, מחשבות!”… והזקן, לאחר שעבר ונפנה לסימטא, נתקע בתוך הרפש, נעמד ואמר אף הוא: “אי, מחשבות! הזקנה שלי עדיין היא יושבת ב’קרירה' זו בחוץ… מוטב הייתי שוהה עוד שעה קטנה וסוגר תחילה את החנות, ולא שתטרח היא בהגפת התריס”… ואין הוא יכול למחול לעצמו, שבשעת יציאה חשב בבנים ונשתכחה הזקנה מלבו. עכשיו – אפשר יחזור?…

דחף אותו הרוח מגבו: “כלך לך, זקן! תפילה בצבור”! – התהפך בסימטא ופנה לשוק ופרח לו על הגג, חטף מעליו קומץ של גריסין, זרעם על גבי תריסה של קרינדיל ושרק לה: “החדרה, זקנה! קר בחוץ!” – וקמה קרינדיל מעל כּנתה ואמרה: “לא ראיתי אפילו אם שלשל את הקוּטְשמָא על אזניו, – והקור דוקר בכל אבר מגוּלה”. ואין אף היא יכולה למחול לעצמה, שבשעת יציאתו של הזקן חשבה היא בבנים ולא נתנה דעתה עליו, לראות, עד היכן מגיעה הקוטשמא שבראשו…

“אוי הבנים, הבנים! וכי חושבים הם כך באבותיהם?”…

בינתים החציף הקור והתחיל דוקר בראש חטמה, מתגנב ומעביר אצבע קרה על השדרה ומזעזע את כל הגוף, אצבעות הרגלים מצוננות וקרושות, ומצטמצמת הזקנה ואין בה כל חשק לזוז ולסיים את היום… וּשעת בין השמשות מאפילה על הכל בערבוביה של גריסי כפור מתעופפים. האוזים שבתוך הכלוב, מתחת לסטָיו הרחב, כבר רבצו לישון; רק אחד אפור עומד על גבם ברגל אחת ומסתכל מצד ראשו בעין אחת על הסחורה שבדפים מנגדו… עצלוּת… אבל, הרי צריך להסיק את התנור, בכדי שהזקן בחזירתו ימצאהו חם, וגוחנת קרינדיל, מוציאה סיר-הגחלים מן הכַּנָה, הופכת בשיורי פחמיו הקטנים, – אף גחלת אין בתוכם להצית בה את האור. נפחה בו, – אף ניצוץ אחד אינו נראה מענן הפיח שעלה. תצית בגפרורית, – קופסה זו שבבית עוד שלש גפרוריות בה מאתמול…

ומזדרזת הזקנה ומפַנה סחורתה מן התריס: נוטלת בשתי ידיה את קערת העץ המלאה אורז ומעמידתה על הסטיו שבפנים; את שני דפוסי השעוָה – ומשימה אותם על השלשה שבדף התחתון של המערכה; ואת שני הצרורות של אניצי הכותנה היא מניחה גם-כן על הסטיו, אצל קערת האורז, אחד מזה ואחד מזה – ונתרוקן כל התריס הרחב, השחור מיוֹשן. עכשיו סוגרת היא את הדלת ומניחה עדיין את התריס שיהא פתוח. קרבה אל בקיעי העצים הערוכים לה מתחת הסולם (זה עומד בין הסטיו וכתלו של הבית, וראשו – בחוֹרה של התקרה), נוטלת משם בימין ונותנת על שמאל שמונה בקיעים במספר, כל אחד ואחד בידיעה ובחירה לפי הצורך. פותחת דלתו של הבית ונבלעת בפתחו, וננעלת אחריה הדלת ועונה לה בלשונו של המנעול: “חסל סדר היום”…

שני התנורים – תנור-האופה, בעל מגדל זה הרובץ כבנין בפני עצמו מצד זה, ותנור-החורף, החוצץ ככותל לרחבו של הבית מצד זה – משיירים מביניהם צורת-הפתח ומחלקים בגופם את חללו של הבית לשני חדרים. הראשון – קטן, חציו מטבח וחציו מעין פרוזדור ומעין דירת ארעי של חול, והשני – גדול וכולו דירה, דירת-קבע, ומעין טהרה של שבת שרויה בה גם בימות החול. מתוך המאפֵל שבראשון, מנגד חלון יחידי זה שפונה אל החנות, נראה רק לובן הכותל וּשחור ה“חגורות” שמסביב לכירים, והשאר אינו אלא כתלי צללים ואוצרות של חושך. ובשני, זו הדירה, ששני חלונותיה משני עברי הדלת פונים אל החצר ואל אופקו של הרקיע, – שם, האופל של בין השמשות עדהו ממוזג באור כהה של השמים המעוננים ונראים בו כל כלי-הבית כחיות שאננות שנכנסו בחשאי ללינת לילה, והרי הן רבוצות להן לזויותיהן מבלי להשמיע אפילו קול נשימה… רק סיר הנחושת הכרסני עודהו ער וסוקר בעין חכלילית מן הדף המחובר אל הכותל מלמעלה. עומד הוא שם על דוכן זה בחבורתן של שתי מחבות נחושת אדומה ושש מנורות של נחושת צהובה, – מכמה שנים הם שם? אך דניאל, הוא זוכר שנותיו של כל כלי שבבית – ראש גבר שָאנִי – אבל היא, קרינדיל, אינה זוכרת בדיוק אלא שנותיהן של שתי המנורות הגדולות, התיכוניות. זוג זה נתּן לה מאבותיה ל“מתנת-דרשה”, ובשבת-חנוכה זו תמלאנה לו, לאותו הזוג, חמשים וארבע שנים…

שנים עברו… והכל שרוי כאן על מקומו מקדמת דנא. רק הבנים – הם פרחו להם כצפרים, עזבו אבות ונחלתם יחד… ומטילה קרינדיל את העצים לפני פיו של תנוּר-החורף, מחליטה ואומרת כלפי רבונו של עולם:

“אתה הוא מנהיג את עולמך!”…

ענתה לה נהימה רכה ומשוכה. – קל וחשאי קפץ לו מעל דופנה של המיטה, שאצל תנור-החורף, חתול מנומר שחור על גבי לבן; בא עמד והעמיד עינים מבהיקות כלפי הזקנה, נצטמצם וכָפה גבו למעלה, עד כדי סימוּר שערות, וחזר וּכפפוֹ למטה ונתמודד על רגליו, עד כדי שכיבה; עמד ופיהק מתוך פּינוּק, ובשלש פסיעות חשאיות נתקרב אצל קרינדיל כשהוא רוטן לה נעימות מתוך כרסו.

“קר, חתולי… לך שכב!” – משיבה לו הזקנה בנזיפה רכה: “עוד לא סגרתי את התריס!”

אבל זה שוב אינו נפרד מעל זקנתו החביבה. מתחכך הוא בשמלתה, מכניס ראשו וממעכו באנפילאות שלה – מתגעגע הוא עליה כתינוק.

“אי, חתולי! חָנֵף אתה לי” – אומרת היא לו כרוצה להרגיז את עצמה עליו, שכך מתאַנה הוא לאהבתה… פונה הימנו כאילו אינה מרגישה עוד בלפּוּפיו, פושטת את המפה, חישוק ראשה, ומתירה את עצמה מן הרעָלה שעל רוב גופה ומן החגורה שעל מתניה; וזקנה קטנה זו, שהיתה נראית בתוך האפלה סגלגולת כביצה מוצָבה, עכשיו נראה ראשה הקטן על גופה, המסורבל עדיין בבורנס, כזית נתון על גבי ביצה… והרי היא מסתובבת מפינה לפינה, ואין פסיעותיה נשמעות ומורגשות מתוך נעלות הלבד הצועדות על הקרקע המטוּיט למשעי.

הכל נמצא לה בחושך על מקומו המיוחד לו. הנַטלא של נחושת בעלת שתי האזנים – הריהי על קצה הספסל בתוך קערורית של עץ! קרובה לכאן החביוֹנה של מים, ואצלה העביט סמוּי חציו מתחת לספסל, – הכל מוכן לנטילת ידים, ואפילו קומץ של גריסי מלח (על ספוֹ של החלון הוא) לשפשוף של כּשרוּת. נעשו הידים טהורות וכשרות – והרי האלונטית תלויה כאן בטבעת הקבועה מעל לחביונה. צריכה היא לנר – והריהו על החלון, עומד בתוך גולם קטן של טיט יבש וכרוך הוא פיסת נייר שלא יטריף בנגיעה. קופסת הגפרוריות – הריהי בקרן זוית על זיזה של המעשנה. השרפרף – הריהו לשמאלה מתחת למיטה, משיכה לו – ועמדה עליו; משיכה למעלה – ונגרר הכיסוי מפי-העשן; ירידה ושילוּח-רגל אחד – ונגרר השרפרף ועמד כנגד פי התנור. ישבה עליו – והמגרפה והמלקחים מתחת לאצטבא בימינה; חכּוּך – ונתפקעה שלהבת והודלק הנר ויהי אור… והרי היא מסלקת מפי התנור את הדף של חמר, שהוא מסוּיד לבן ונקוּד תכלת, סומכתו בכרעה של המיטה, מכניסה יד לתוך התנור – והרי קיסמין ושלשה בקיעי עצים ערוכים לה שם, והיא מוציאה אותם כשהם חמים ומיובשים.

רואה בה החתול שקבעה לה ישיבה – והריהו על ברכיה, מתחכך ומכניס ראשו לחיקה מתחת לבורנס.

“שוב אתה במידות חנופה שלך”? אומרת לו הזקנה במוסר הקרוב למחילה; וזה מתקפל בחיקה, נח והוגה לה בנהימה דקה ורכה כקול יונה…

“מה הגעגועים הללו?” – שואלת היא אותו, כשהיא גוחנת עליו וגורפת את הדשן במגרפה שבידה לתוך עומקו של התנור.

הניחה שני קיסמין בפי התנור, העמידה על גבם את הנר, שלא יגע חלילה בקרקע, והריהי מתקינה לאורו את האש, מכוּון באמצע, – מפצלת מן הקיסמין ועורכת שם כמין בנין שעושין התינוקות. מפסיקה ושוהה רגע, מסתכלת בגבו של חי זה המקופל חבוי בבורנס שלה ואומרת לו שוב:

“חם לך?… ממש כתינוק… כבן הוא מתחטא עלי”…

מציתה את האור בעיוּן רב, ולתוך פי התנור היא חוזרת ואומרת שוב מבלי להסתכל עוד בשוכב חיקה:

“ממש כתינוק… כבן קטן”…

ובניה ובני-בניה, הקטנים עם הגדולים, אלה החיים הרחק-הרחק מכאן, ואלה הנחים כאן בבית-עולמם – כולם נפקדים לפניה בגילוּי אחד ברור…

עכשיו, מי לה פה?… לפני שלש שנים עדיין עמד כאן, סמוך אצלה, בערב זה ובשעה זו שלמה’לי נכדה, יתר הפליטה של כל ה“נחת”. “מעות של חנוכה” בא זה לבקש. ועמד והמתין לביאת הזקן מן התפילה, עמד ונסתכל בהדלקת האש, נסמך בה וספּר עמה בנחת, ממש כגדול:

“החכם שלי, אהיה כפרתך! – למי תתן סבתא עכשיו מעות חנוכה?”…

… הוא שאל אותה בזה הלשון: “סבתא, אף השם-יתברך יהודי הוא?” – – –

ועם הוצאת הנר מפי התנור נדמה לי, שכל נכדיה נתעופפו בהרף-עין זה עם הצללים, והרוח נושא אותם בחללו של עולם, עולם אפל וקר…

צופות עיניה בתמהון-רגע, ומנגד, מנורת-החנוכה סוקרת בה בעין נחושת צהובה(הכל הכין בה הזקן מבעוד יום: צלוחית של שמן זית, “שַמָשים” של שעוָה וחוט לפתילות) והריהי מחזירה את קרינדיל למחשבה: “זכו הגברים, והִרבה להם הקב”ה מצוות, ובהן נחמתם. והאשה מה? – יושבת לה זקנה חסרת-דעת ומספרת עם החתול!" – ובבת-אחת קמה הזקנה עד שנתפקקו ברכיה, והתחילה מנערת מעליה ברוגז את החתול, שנסתבך עוד מתוך בהלה בשמלתה…

לאן היא רוצה לילך? – –

בהרת אדמדמת מרפרפת על דופנו של תנור-האופה, ממול פיו של תנור-החורף. מרגישה היא הזקנה, שהקור מתנדף מגופה, – ושוב נוח לה בתוך כתליה ובצל קורתה. ומתוך הפיהוּק הפותח את פיה רואה היא את הגברים שבקלויז כשהם נותנים כפותיהם על עיניהם וקוראים: “שמע ישראל”, ועם אותו הקהל מושכת אף היא בקול הפיהוּק מתוך גרונה:

“אֶ-חָ-אָאָד!”…

“אתה הוא מנהיג את עולמך!” – היא מצדיקה עליה שוב את הדין, ומחליטה ויוצאה לסגור תריסה של החנות, ונאנחת לה הדלת על ציריה וגונחת בהכנעה: “כך-כך, כך הוא”…


המים שבשוקת קפאו, – צריך ליצוק להם לאוזים מים חמים.

“מיד-מיד, אוזי, אכין לכם תה!” – אומרת היא כלפי הכלוב בדרך עברה.

יצאה לחוץ, הגביהה את התריס – ושני מִסעדיו נופלים ארצה ומתדרדרים. עם השָנים הולך תריס זה ונעשה כבד יותר. אפשר שלשנה הבאה יהיו צריכים להגיפו בשנַים, – היא ביחד עם הזקן יהיו מגביהים אותו – כך, כך…

“אוי, רבונו של עולם!” – היא אומרת בהשבת-רוח ובאנחה מעומק לב; שעלתה על דעתה השאלה הרגילה: “ואם יקדים האחד לילך לבית-עולמו, מה יעשה זה שישָאר כאן לבדו?”… אך משרכסה טבעותיו של התריס בטבעות המזוזה, שוב נתנחמה באותה הנחמה, הרגילה לבוא אצלה אחרי אותה הדאגה: “הקב”ה בעל רחמים הוא ואי-אפשר שיגרום לנו צער זה“… היא – גדול בטחונה בהשי”ת, ששניהם ביום אחד, בשעה אחת, אחרי אמירת וידוּי אחד יחזירו נשמתם כאחד לאדון כל הנשמות… ומרימה היא מן החוץ את שני הכלונסאות שנפלו מתחת התריס, מכניסתם ומציבה את שניהם כאחד בזוית אחת שמאחורי הדלת. זוג זה, שנעשה חָלק וממורט ממשמוש ידים, כל לילה ולילה הוא לן ביחד בזוית זו, זה שלושים ושבע שנים… זוכר הוא דניאל שנותיהם של הכלונסאות וגם מאיזו עגלת-עץ לקחם והתקינם מסעדות של קומה אחת, שיהיו נושאים בשָוֶה משא אחד זה שעל ראשם…

ונסגרת דלתה של החנות באמירת “ערב טוב” זה שהיא רגילה לאמרו בשעה זו מתחילת יצירתה. ומחליק הבריח על דרכו שכבש לו מימים קדמונים, מכריז על הנעילה ובא אל חורו, – והכל נשתתק.

כל הפְּנים שותק בדוּל באפֵלתו מכל העולם. חלון זה, שהוא מגיה אל הפנים באורו הקלוש של נר חֵלב, דומה כארובה נשקפת לעולם אחר… וגם הוא, אותו העולם, אינו אלא מנוחה, בדידות ושתיקה גלמודה… פה, בתוך החשֵכה, נתעורר עוד אוז אחד ואחריו גם שני, וענו ואמרו: “גַה-גה-גה”, אך משם – שום קשב ושום קול-שהוא אין הימנו…

“גה-גה-גה”! – שונים כל האוזים והוגים לבעלת-הבית.

“ישנוּ, אוזי! יבוא הוא ויתן לכם את ארוחת הערב” – –


נכנסה ומשפשטה את בורנס-השועלים, ששערותיו הרכות נעשו כבר קלוטות כלֶבד רך, והניחתהו מקופל על האצטבה, – לקחה את הנר ונכנסה לפני-ולפנים, לחדר הגדול. למה? לא לשום צורך שהוא, אלא לראות בלבד… זוקפת היא את עיניה לתקרת-הנסרים שנשתַּחמה כקִנָמון מרוב שנים. על הקורה העבה, העוברת לאורך ונושאת על גבה את הקורות שלרוחב התקרה, מונחים החומשים, המחזורים ואצלם – הסליחה וההגדה ששתיהן רחבות ועליהן – הקינה שהיא קטנה ודלה. שם גם “מנורת-המאור” עבה ו“קב-הישר” שחציָם “עברי-טייטש”, – כולם ישָנים נושנים ושולי גליונותם השחירו כזפת. הצרור העבה של “לוחות השנה” שונים בגדלם, ועקודים יחד – עֵד-השנים הוא לבית זה וכל אשר בו…

והרי גם הגמרא “שבת”, – זו שלמד בה חיימל בנה…

“אוי, רבונו של עולם, שמרהו לפחות מחילול שבת!”

מעל למיטה האדומה מָגוד של עץ מחובר לתקרה בקונדסין מחוטבים. מגוד זה – דניאל, בעודהו אברך, עשהו והתקינו בידיו ממש, בכדי לשטוח עליו סדין מסביב למיטה כשתהא קרינדיל יולדת (מעוברת היתה אז בעוזר’ל בכורה, נוחו עדן) ועדיין הוא על המיטה… מיטה זו, כל ילדיה – יבָּדלו החיים מן המתים – כולם מתוכה יצאו, ואחר כך גם שלשה מנכדיה בה נולדו: שינדילי שבארגנטינה ושלמה’לי ואייזיקל שבשיקאגו… בכמה נחת היתה מפַנה מיטה זו בשביל זוג צעיר, – פַנו מקום, זקנים! בניכם יבואו תחתיכם; ואתם, לכו שכבו מאחורי התנור ואצל הכירים, גם שם ינוח לכם… וכמה שמחה היתה נותנת מיטה זו בכל “ריוח” שהביאה! תחילה כלתה, ואחר כך בתה ילדו במיטה זו – אותן הנפשות הקטנות הצוחניות שסבתא היתה מטפלת בהן, פועה אליהן ומרחצתן בתוך עריבה של פושרין… כאן חבקו, כאן ילדו, כאן היניקו שני דורות, ומשקרבה שעתו של השלישי – פרחו כחלום יעוף, ואך היא בזקנותה ובצלמוּניותה עומדת עדיין על קן צנוע זה, שרפידתו רוך כרים וכסתות, טהרה ואהבים – והאפרוחים היכן הם?…

השולחן הטהור והמשופשף, זה הלבן שאינו מצובע, הספסלים והארגז הצבועים ירוק ופרושים עליהם מרבדי צמר מצוירים, – כלום סתם כלים הם? והרי עדי סעודות ושמחות של מצוה הם כולם… ועוד עֵדים כמוסים עִמָדה, – בארגז זה שמורים עוד מבגדיהם של בניה שלבשו בעודם קטנים… דניאל זוכר תולדותיהם ושנותיהם של כל אלו הדוממים שבבית… ועמדו כל אלו במקומם, דממו והמתינו כל השנים הללו מזויותיהם – למה? ולמי?…

“וכי יודעים, וכי רוצים עכשיו לשמור ירושת אבות?”

נברשת זו, התלויה באמצע התקרה, ירושה היא לה מאמה, שירשה זו מאמה – שתיהן תלַמדנה זכוּת במרום! נברשת נושנה, וכמה שפגעה זו בראשו של מי שלא נזהר, אף-על-פי-כן לא עלה חלילה על הדעת להסירה ממקומה. עֵד לדורות היתה ותפארת לכל הבית. והבית גופו – הרי גם הוא ירושה הוא, נחלה לדניאל מאבותיו; וכמה שתיקנו אותו וחידשוהו, אך הוא בצביונו נשאר. נפל כותל – חזרו ובנוהו כקדם, נתצו את התנור – והקימוהו שוב על מקומו ובגבולו ממש, לא הזיזו אותו, חלילה, אפילו בכדי אצבע… דירת קבע – מקום שכל מסמר וכל יתד קטנה שבו נעשה בחשבון לשם תכלית ולשם צורך וכוָנה מיוחדת לדרים בה… וכי יודעים הם אורחים-פורחים אלו שבדור הזה, דירת-קבע מה היא? – פעם, אמרה לכתוב לרייזלי שבשיקאגו בזה הלשון: “בתי, כפי שעזר לכם השי”ת ויש לכם פרנסה, ב“ה, בשופי – הגיעה השעה, בָנַי, שתחשבו על תכלית; ולפיכך הווּ מקמצין מעט מן ההוצאות, ויעזור לכם הקב”ה שתקנו או שתבנו לכם איזו דירה-שהיא בשיקאגו, ולא שתהיו כצוענים, היום כאן ומחר במקום אחר". – כך אמרה לו לסופר שיכתוב, – ושחקו עליה… ומפני מה? כלום אין גם בתים קטנים בשיקאגו? כלום חובה לו לאדם שיבנה לו בית דוקא בתחתיים שניים ועשיריים? “ביחידות הנשמה טהורה” – ואשרי מי שיש לו ארבע זויות שלו… כלום יכולה היא אשה להיות בעלת-בית הגונה בביתו של אחר? באיזה חשק יכולה היא לסייד כך את הכתלים ולחגור אותם בחגורות שחורות סמוך לקרקע, לחדש את הבית ולשַפרו מבית ומחוץ, לכבוד פסח למשל, אם מחר אומרין לך: “קח ולֵך”?…

הרבה שאלות היו לה לשאול אז – ולא שאלה, שלא תשים את עצמה לצחוק. רק תשובה אחת מבינה היא מדעתה: בזמן הזה, הכל אינו עשוי אלא לפי שעה: דירה לפי שעה, כלים לפי שעה, ולבעלי-בתים משא-ומתן שאינו פוסק, – מוכרים כלים מן הבית בלי כל בושה ומחליפים אותם באחרים… אבל, מנוחה ונחת אימתי יש לו לאדם מכל אשר קנה? –

“וי-וי! ולואי שמכרו בני גם כל מה שיש בבית זה – ובלבד שהם גופם היו נשארים כאן”…

עכשיו, לכשיבוא יומם, יבוא חיימ’ל מאודיסא, – והכל ימָכר… גם את הבית גם את הכלים ימכור, ויקח וישוב לאודיסה, להיות שם – אוי ואבוי! – קונדוּקטור למסילת-הסוסים…

“ואמור אתה, חתולי, – למה עמלנו ולמה כנסנו ולמה שמרנו כל הימים?”

ואילו היה לוקח חיימ’ל ממון זה ונושא אשה לכל הפחות. רוָק בן עשרים ותשע שנים – הנשמע כזאת?… איזה מין חיים יש לו? אומרין עליו, שהוא חבוש קוֹקַרדא בראשו, חולק מיני בילֶטים מתוך דלוּסקְמָא גדולה, עובר בחוצות אודיסה ברכב ושורק במשרוקית… בודאי, כל התינוקות רצים אחריו ברחוב, – ואיזו אשה תלך אחריו?… פרנסה יפה! חיימ’ל שלה – חצי בעל-עגלה וחצי קומֶדיאַנט. בושה היא מפני הגמרא “שבת” שלו!

“רבונו-של-עולם, שמרהו לפחות מחילול שבת!…”

והולך הוא, לכל הפחות, בשבת לתפילה? או מכיון שעיף הוא ויגע מעמל כל השבוע, אחרי שהוא מעַנה בדרך כוחו – הריהו ישן ביום זה עד חצות?…

“פּוֹק!” – נתּז גץ אחד מן התנור, ואחריו לשון אש נופחת בחפזון על הקצף התוסס מקצה של בקעת אחת, – ונחפזת הזקנה. מה היא מהלכת לה כאן? והרי לא התחילה עדיין בשפיתת התבשיל: אי, מחשבות!


על השרפרף ולפני פי-התנור היא יושבת ובוררת פולים לנזיד. עכשיו, לכבוד חנוכה, תשים בנזיד גם קורקבן מתובל של אוז. חביב עליו, על הזקן, תבשיל כזה… ומתדרדרים הפולים מידה על תוך הקערה שעל ברכיה. פניה וגופה מתחממים כנגד אורו של התנור, צלה מרפרף ועושה ריקוּדין על דופנו של תנור-האופה, ונשמתה – עדיין היא תועה ומחפשת את הבנים… תועה היא בחלל ריקן של בין-השמשות, וצורות מטושטשות עוברות ומתהלכות ונבלעות בתוך הריקנוּת… מבקשת היא לשעבּד את רעיונה לשאר בניה, להסיח זכרונו של חיימ’ל שהוא מדאיבה ביותר. אלה האחרים, אף שנטרדו, אבל עסקים אחרים יותר נאים בידיהם. שמואל בנה עובד אדמה הוא בארגנטינא, – זהו מין כפרי בעל נחלה, וגם פרות וסוסים יש לו. רייזלי בתה עם שלום-מאיר שלה עושים מיני קישורים שנושאין על הצואר, – מין פרנסה חייטית, אבל פרנסה היא כאורח בני-אדם מן הישוב. אבל חיימ’ל זה, בן זקונים שלה – אל יענשה הקב"ה על דבריה – לאיזו “תכלית” יגיע? – –

עושה היא חשבון לעצמה ופורטת בשפתיה, אחד לאחד, כל שֵם ושם של נכדיה שיחיו. כמה “נחת” היתה יכולה לראות בהם אילו היו כאן! אצל שמואל – ששה, ואצל רייזלי – ארבעה; עשרה נכדים לה, שלא תשלוט בהם עין הרע! והיכן הם, והיכן היא והזקן שלה?… ארגנטינא ושיקאגו… אומרין עליהן, על “ערים” אלו, שהן מתחת לארץ… חורף שלנו הוא קיץ שלהן, ולילה שלנו – יום שלהן. פה מתפלל הזקן מעריב, ושם – האומרים הם נכדיה “מודה”?… כותבת היא רייזלי, שילדיה מדברים אנגלית, – רבש“ע! אילו מיני בריות היא עושה אותם? – תינוקות שלא ידעו לדבר בלשון בני-אדם… מתאמצת היא להעלות על זכרונה פניהם של אלו – ואינה יכולה; נשתנתה צורתם… הרתה, ילדה, גידלה והשיאה בנים – ועכשיו, כאשה עקרה היא בעיני עצמה, כעקרה זו שרק חלום חלמה וראתה שיש לה בנים… נתמזמזו כולם, ושוב אינה מוצאה אותם, ולא תראם עוד עד יום אחרון… נשארו לה רק אלו השבעה, נוחם עדן, שבבית-הקברות; ואשתקד, כשעלתה ל”קבר אבות", ביקשה אותם – ואף קבר אחד קטן משלהם לא מצאה… שורות של תלוליות שם בתוך חציר יבש שנקצר, ואיזה פרח דל ובודד, נובל ומתנועע על בדו – ועל קברו של מי?…

זקנה – ויראה היא לחשוב בבית הקברות בשעת לילה… נדמה לה שאפשר גם החתול – אינו חתול… והריהי מגרשתו בנזיפה, שלא ירבץ עוד על כפות רגליה; ובכדי להסיח דעת הריהי אומרת לעצמה בדבוּר פה:

“ומי לימד אותם פרנסות אלו? מאבותיהם ראו כך?”

שתהיה קובלת על שמואל בנה, שקבּל עליו טירודין ואחז שם בפרנסה זו של עבודת-אדמה –אינה יכולה. וכי מה לא יעשה האב בשביל בניו? מטופל הוא, בלי עין הרע, והפרנסה כאן היתה קשה. גרשוהו מן הכפר – והלך לו העלוב להרי חושך. ואפילו חיימ’ל – השי“ת ימחול לו – לא מרצונו נטרד: נשבּה ה”תינוק" לבין הגויים, עבד בצבא – ונשתנה טבעו. אבל זה, חתנה שלום-מאיר – מה ביקש הוא, שגזל ממנה את ה“נחת” האחרונה שנשארה לה?!

“ולואי שהיה שובר מפרקתו, משרת זה!” – נתעקרה קללה מרה מפיה והרתיחה לבה בכעס גדול… הנשמע כזאת? עודהו נער שלא ידע לקַנח את חטמו, לקחהו ר' מרדכי לחנותו ועשהו איש. השיאוֹ בת בעל-הבית, בת יחידה – הרבה בנות יש כרייזלי שלה? – והעלה שכרו. לחמו נתּן לו בלי דאגה, שכר חודש בחדשו, ועומד הוא בתוך עסק חשוב כזה. בא לביתו – ואשה יפה יוצאת לקראתו, – רייזלי הרי זהב טהור היא… וזו בעלת בית היא לו, אֵם היא לו, מינקת ושפחה היא לו – הכל היא לו, והוא, לבוש תמיד בגדי “פריץ”, עומד ומוכר סאמיט, משי ואטלס ובא לביתו אל המוכן, – ועדיין להתעשר הוא רוצה!… וגונב הוא משרת ריקא זה, גונב – גנוב גנב! – מר' מרדכי שבע מאות רובל וברח לו מעבר לים, אל כל השדים! בורח ועוזב כאן לאנחות אשה הרה עם שלש תולעים קטנות… ואוי לאותה בושה! את פניהם היו כובשים בקרקע, – והוא נעלם ואיננו. ארבעה חדשים – ואין קול ואין קשב. הכל בעיר מנענעים ראש על רייזלי: עגונה, אלמנה חיה ששבה לבית אביה… פה, במיטה זו, ילדה את אייזיקיל. – אוי-אוי! אותה ה“ברית” שעשו אז! זכור תזכור קרינדיל ברית-מילה זו גם בקברה. רייזלי מסוכנת, “בוערת ככבשן” – ופה עושים ברית… וכמה בכה אז הזקן כשברך הוא “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”!… מעולם לא געה כך בבכיה. “כרחם אב” כתוב – ודניאל, אף שלא היה מדרכו לספר הרבה עם הבנים, אבל לבו עליהם – הרי היא מכירה ויודעת… ולאחר שנזכר אותו התכשיט ושלח לה לרייזלי “כרטיס-ספינה” ירוק, שתבוא אליו עם בניה, לא שלח לה אפילו פרוטה להוצאות… והקשה הזקן את לבו והלך ומכר את כפות הכסף והמזלגות, ששמרו אותם “מתנת-דרשה” לחיימ’ל – בחצי חנם מכר, ולמה? בכדי לעקור את ה“נחת” האחרונה שבבית! בכדי לשלח את רייזלי ובניה מחמדיה לקצה תבל, בכדי להפּרד ממנה ומהם לעולם ועד…

וצורתה היפה של רייזלי, “בריה נפלאה” וטהורה זו, עולה כנגדה, איך שהיא עומדת, –עומדת ומתנודדת בסכנה לנפול ואינה רוצה לישב – עומדת בין ילדיה בתוך העגלה העוברת בצלצול פעמונים בדרך הגנים שמחוץ לעיר. אייזיקיל הרך מוטל עטוף על ידיה, והיא משרבבת שפתיה ונושקת, נושקת את הרוח כנגד אבא ואמא: “אמי, אמי ואבי הזקנים!” – היא גועה לעומתם כמובלה לשחיטה – – –

“בתי-בתי, בתי! נשמתי הכשרה!” – קוראת קרינדיל ופניה הצמוקים מתאדמים ומתעַותים לכל קמטיהם… ומתוך ענן הדמעות שבעיניה, היא רואה את עצמה עם הזקן שלה, כיצד הם חוזרים מן ההלויה בדרך הגנים שמאחורי העיר: זקן וזקנה אוחזים זה ביד זו, ולבדם הם הולכים להם… תומך אותה דניאל שלא תפול, ודמעותיו – טיף-טיף…

חזרו בבכיה – – –

והרי הם לבדם בתוך הבית שנתרוקן לעולם…

“עקרה… לא הריתי ולא חלתי ולא גידלתי לו בנים”…

ונושרות דמעותיה על הפולים שבקערה, נושרות – והיא אינה מרגישה בהן – – –


הכירה בדפיקה: הזקן עומד שם בחוץ, בתוך הקרה – והיא ממהרת לנגב את הדמעות בסינרה ויוצאת בריצה לפתוח לו.

פושט הזקן את אדרתו, אדרת טלאים כבדה, וקרינדיל מקבלת אותה מידו, מקפלתה ומניחתה אף היא על האצטבא, על גבי הבורנס שלה. והוא עומד כחושש, גבה-קומה ושח-שכם. רוצה היה לישב על שרפרף ולחמם את ידיו כנגד האור, אבל המצוה קודמת – ונוטל הוא את “השמש” ומדליקו בנר, ממלא שפופרת אחת שמן" ומתוך נשימה של יגיעה הוא מברך בניגון: “להדליק נר של חנוכה”. ועומדת הזקנה מאחוריו, מסתכלת בעינים של יראת-שמים בהדלקת הנר ועונה על כל ברכה וברכה באנחה חשאית: “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן”, והיא – תפילה בלבה על הזקן: שיחיה ויחיה, רבונו-של-עולם! – – מוסר הזקן את ה“שַמש” לידה של הזקנה, מרכיב את משקפיו על ראש חטמו, והיא מאירה לו בשַמש לתוך הסידור, ומנגן הזקן מתוכו בזמר היוצא מן הנחירים:

“מָעוֹז צוּר יְשׁוּ-עָ-תִי” – –

סוף-סוף, אין הזמר עולה כבשנים קדמוניות, המלים נשארות מחוצה לו, חוץ לזמר. וכונס הזקן עלובות אלו באמירה בלבד…

“האַאַ! קור!” – קורא הזקן שלא בקול אלא ברוח-פה בלבד וגופו מתחכך תוך בגדיו, עד שהוא מתקרב ויושב על השרפרף.

מיששה הזקנה את התנור ואמרה:

“זה התחיל, מתחמם, – פשוֹט ושב במיטה”.

פשט הזקן את הקפוטה – ונשאר בגוּפיפה, חלץ את המגפים – ונשאר בפוזמקאות של צמר, סיקל את הקוטשמא – ונשאר בירמולקא, והושיטה הזקנה לרגליו זוג סנדלים – ונעלם ונטל את המגפים המרופשים והעמידם בפינה אצל הדלת. עבר לדירה, נשל סנדליו ועלה למיטה, השקיע את עצמו בבקע שבין הכרים ודופנו של התנור, – והרי הוא מוטל שם כתינוק מלופף זה הנתון בתוך העריסה וממתין הוא לכוס החמין שתמזוג לו קרינדיל.

… שתיקה. נשמעת רק שתית התה, שהזקן החבוי בין כרים נושב בה, גומע, נכוֶה ומשיב נפשו: “הַהַהַ!”

– “חנות שנתרוקנו קופסותיה… הכל, לכאורה, על מקומו, אך סחורה – אפילו בשוֶה פרוטה אין: נתרוקנה העיירה”…

מאמר זה רגיל הוא הזקן לאומרו מתוך שעמום בכל ערב וערב. וממתינה קרינדיל גם למאמא שני שהוא רגיל לומר אחר זה. ממתינה לו, ועיניה בנר החנוכה המציץ בתמימות, דולק כבכל השנים בשתיקה שלימה. אך השמש, שקצו קרב ובא, עין אדומה לו, עין עיפה וזעומה, והרי הוא מתיז ניצוצין, ואף דניאל מתיז ברוגזה:

“צריך למשוך אנשים מן החוץ לקדושה וברכו בבית-הכנסת, כמו שמושכין למנין שבבית האָבל… גם היום לא היה מנין!”

“בית-המדרש – אפילו הוא ריקן!… ערבי חורף – ואור נר אינו נראה בתוכו. הכל ריק…”

ושותקת מתקרבת הזקנה אל הארגז, נוטלת מתחת למרבד הפרוש עליו את הפוזמק של צמר, שהיה סמוי שם וכרוך בשפידותיו על פקעתו, מזדקפת על בהונותיה ונוטלת את המשקפים שלה מן הקורה, חובשתן בחוט על ראשה ומרכיבתן על נחיריה, מתישבת על השרפרף לאורם של הנר והתנור, ולאחר שהתחילה בסריגה, הריהי משיבה אף היא מאמרה:

“עולם בלי נחת…”

" נחת " – רוטן הזקן: “למוֹדוֹת הם צריכים ולא לנחת!”

ומאריך הוא במחשבה: עכשיו, כלום יש בית בישראל שיש בו נחת? אפילו אחד בעיר אין… בורחים מפני הגזירות – שקר! גזירות רעות מאלו היו בימי ניקולאי, ואף-על-פי-כן, ישב לו כל אחד במקומו. לא ביקשו מודות, והספיקה להם הפרנסה, והיתה “נחת” בבית. זוכר הוא שלבית זה, בימי אביו, היו מתאספים ובאים בערב זה כשלושים נפש: בנים ובנות, חתנים וכלות עם ילדיהם, הקטנים והגדולים יחד: “מעות-חנוכה!” – היו תובעים כל הנכדים – וסבא וסבתא היו משַטים בעצמם ויושבים ומשחקים ב“דריידל”… אחר כך “וָרֵיניקאות” של דיסא וגלדי-שומן ומשתה רב במי-תפוחים ותפוחים גדולים כבושים “כיד המלך”… היו חיים, היתה נחת. בית בישראל – אילן נטוע שענפיו מרובים וצפרים בו ירננו, עכשיו – מוץ נדף לפני רוח עובר… בהלה, סוּפה תשָאם ותפזרם; נחפזים… רודפים – למה? מוֹדוֹת! – זה כל עולמם, ושום פרנסה אינה מספיקה להם…

והולך ונדעך, מסכסך ומעשן נר של חנוכה… ובחוץ, סובב הולך הרוח כבחלילים מקוננים, הולך סובב על הבית.


סתמה קרינדיל את פי התנור בדף הנקוד כחול, עמדה והחזירה את הכיסוי על פי-העשן. החזירה את השרפרף למקומו ושוב עמדה עליו ונפנתה אל תנור-האופה. התחילה גורפת על גבו ומדרדרת, – וירדה כשהיא נושאת על זרועה בסמיכה לחיקה קערת-חרס מלאה קלחי-פַּפּישוֹיות 1 שנתיבשו, ועליהם מטלית של בד גס. הוסיפה והניחה עליהם גם את פוזמק הסריגה על פקעתו הגדולה, נטלה את הנר ונכנסה לדירה, ונקרעה האפלה מתוכה. שולי סחבותיה מנפנפין ומרפרפין על גבי הכתלים והתקרה, צללים גסים רצים כנבהלים, נעלמים וחוזרים כנדחפים לשם מה… אך הזקנה עם הזקן עושים את שלהם במתינות. הוא קם כנגדה לסייע לה: נטל את הנר מידה ואת הפוזמק שבקערה והעמיד והניח תוך הכּוּך שבדופן התנור; סילק את המטלית ישב ופרשה על ברכיו – וחזר להשתקע במקומו, והושיט שתי ידיו לזקנה ונטל הימנה בזהירות את הקערה המלאה פפישויות וּקבעה בין שתי ברכיו המכוסות. מיד סילקה קרינדיל על ידי קפּוּל את הסדין הלבן, שהיה פרוש במיטה על כסת-המוכין האדומה – ושלח לה הזקן את ימינו, משכה אליו, ונתנשאה הזקנה מתוך נשילת הנעלים מעל רגליה, – והרי גם היא עמו חבויה חציה בתוך הבקע שבין הכרים והתנור החם.

יושבים במיטתם פנים אל פנים – הוא מקצה מזה עם קערת הקלחין שעל ברכיו, והיא מקצה מזה עם הפוזמק שבידה. הוא במלאכתו – ממולל שני קלחין ומפרק גרגריהם, והיא במלאכתה – סורגת שִפּוּי-השעל ומונה את הלולאות בנדנוד-שפתים. והחתול – אף הוא באמצע, יושב על הכסת האדומה, מוליך ומביא זנבו בנחת, מלקק כפותיו, מפסיק ומצמצם עיניו לאור הנר ומסתכל פעם בפני זה ופעם בפני זו – ושלשתם שותקים. רק הגרגרים, הנופלים אל הקערה בין הקלחים, מפטפטים חרש אל שפידותיו של הפוזמק, שמזדעזעות ועונות לפעמים בלחישה יותר דקה…

וסובב הולך הרח כבחלילים מקוננים, הולך סובב על הבית; נדחף אל הדלת, אבל זו סתומה היטב על סביבה בחגורת לבד שבשפת המזוזה סביב; מבקש לבקוע בסדק שבחלונות, אבל אלו מטויחים יפה מבחוץ על כל סביבותיהם, – והריהו עולה ושורק בקול שובב לתוך הארובה שבגג; אך ביתה לא יחדור, אף גרגיר אבק לא יזעזע… וחמימות מתפשטת בבית. הנזיד שבתנור מפיק הבל דק, וריחו הדק מן הדק עולה ומפעפע ומבטיח תבשיל – “מחיה נפשות”.


ושוב נבהלו הצללים, נחפזו, רפרפו כנפיהם – וכיסו את החדר כולו: לאטם יוצאים להם הזקנים עם האורה אל אוזיהם שבחנות והחתול אחריהם מהלך. הזקן נושא את הנר ומביא קערת גרגרים, הזקנה – קדירה של חמין מהבילים, כרוכה מטלית, בשתי ידיה.

נתעוררו האוזים והתחילו מגעגעים בחדוה, שולחים ראש וצואר מבין הפצימין ומקשקשים חרטום בשוקת ובתיבה שלפני הכלוב: “לכאן לכאן, סבא וסבתא! לכאן תנו, ונאכל כך-כך-וכך!”

מריק הזקן את הקערה אל התיבה, וּמעָרה הזקנה את החמין אל השוקת, – ומבוסה ומהומה בתוך הכלוב ולפני הכלוב, מנקרים ומכרסמים מקורים בתוך הגרעינים ומשתכשכים במים בתוך ההבל המתנדף; והזקנים – נחת להם מאוזיהם המגרגרים שהם אוכלים ושותים לתיאבון.

“תאכלו, כולכם תאכלו! לכולכם יספיק!” – אומר הזקן כבנזיפה ונפנה לילך.

“יערב לכם, יבוסם לכם, אוזי!” – מברכת אותם קרינדיל: “וליל מנוחה, לכם, אוזי!”

“ומה כאן?” – אמר פתאום הזקן בתמיהה, כפף והרים איזה צרור שנתגלגל ונצנץ לפני סנדלו: “ראי נא” – הוא אומר לזוגתו בגיחוך.

מציאה מצא – סביבון של עופרת!

“ראי נא” – הוא אומר לזוגתו ושחקה מרפרפת על פניו.

זו נוטלת את המציאה מידו: “דריידיל” ממש, מלוכלך מעט בטיט, אבל חדש ממש, – עופרתו מנצנצת בעין כהה אל הנר…

ובדעה מבודחת על המציאה הם נכנסים לחמימותו וטהרתו של הבית. –

דומה כאילו קבּלו בשורה טובה מנכדיהם.


עורכת קרינדיל את השולחן; פורשת על חציו מפה לבנה כפולה לחצאין, מניחה חצי חלה וחציה של מִמְלָחה, שהיתה כפולה בשעתה, – אף השׂכין, מרוב ימים והשחזה, לא נשאר בה מרוחב להבתה אלא חציה, ושתי כפות הנחושת גם הן נתמעטו כבר בזיכיהן כמעט עד כדי חצין, – והשולחן ערוך בכל.

אך הזקן עדיין עומד ומסתכל בסביבון לאור הנר, מהַפכו וקורא בנחת ומתכוֵן לפרש לזקנה: “נ”ון, ג“ימל, ה”א, ש“ין – כלומר נס גדול היה שם… ה”א זוכה פרוטה, ג“ימל – שתים… זוכרת את, קרינדיל?”

“כלַך לך, זקן! לך ונטול לידים!” – משיבה קרינדיל כבגערה לזקן, שהוא משַטה בעצמו כך.

ועד שהזקן כוסס עדיין את פת “המוציא” היבשה ולש אותה בלסת זו ובלסת זו – מעלה קרינדיל את הקערה, והנזיד המהבּיל שבתוכה נתן ריחו.

הקורקבן שמצא בתוכה הזקן לאחר בחישה ראשונה בכף – אף הוא מציאה חשובה היה לו: “קורקבן?” – קרא בתמיהה נעימה והתחיל פותת בחשק מן הפת ומשקיע בתוך הנזיד החם:

“בת-חיל אַת, קרינדילי!”

מסתערת הרוח ומתחבטת בכעס על הבית, ולזקנים, היושבים סמוכים זה אצל זה, על הספסל הקצר שבראש השולחן – חם במעונם הסתום והשאנן וטוב להם אצל הקערה, שהם שואבים יחד מתוכה מזון חם ורך, נוזל וריחני:

“מחיה נפשות… מחיה נפשות!” – אומר הזקן על כל גמיעה וגמיעה, והזקנה נאותה להנאתו של זה ומתכוֶנת להכניס לתוך כפו כל גליד-שומן רך וטוב הבא לתוך כפה, – יהנה לו הזקן מן הסעודה. מחר יום עבודה לו, צריך להתיך חֵלב ולהכין נרות. והזקן מבין הוא ומרגיש, שאי-אפשר לה לזקנה שלא תהא מזכירה במחשבה את בניה גם בשעה זו, והריהו אומר: “תודה לאל, שאין אנו צריכים להם…”

אוכלין קורקבן שגם הוא רך וטוב וטעם תבלין בו. סביבון מוטל על השולחן וסוקר בעין קהה לנגהו של הנר. בברכת המזון אומרין “על הנסים” – והרי חנוכה…

ועד שהזקן לוחש כאן בברכת המזון, הזקנה שם, מעבר התנור על האצטבא, מדיחה את הכלים בחמין. ולא נתאפק הזקן, ומשסיים את הברכה, חזר ונטל את הסביבון בראשי אצבעות…

מסתכל בו וקורא לקרינדיל שתשמע לשם: “הדריידל, קרינדיל, בודאי של משה’לי פֵיגה’ס הוא. גם היום בא קטן זה להתגרות באוזים שבכלוב…”

ובעוד שאין הזקנה רואה, הריהו מסלק את פאת-המפה – ו“מנסה” את הסביבון – ורץ הסביבון, נסתובב ברעש – ונפל.

“משחק אתה בסביבון, זקן?” – מַלעגת בו קרינדיל מעבר התנור. והוא מעשה-ילדות תקפהו, והריהו משתובב ומראה קצה לשון לזוית שפמו כלפי הזקנה הנעלמה…

והנה היא נגלית; באה, מסלקת את המפה עם הפירורים מעל השולחן ואומרת: “צריך להחזיר את זה למשה’לי, מחר. גם מעות-חנוכה אתן לו ל’עכבר רשע' קטן זה!…”

והזקן שוב אינו חוזר ממעשה-ילדות שלו והריהו מתחטא עליה כנכד ואומר: “ולי, סבתא, אינך נותנת מעות של חנוכה?”

מכניסה הזקנה את ידה לתוך הכיס שבשמלתה, מוציאה שתי קופיקות יחידות, שאחת מהן חדשה ומזהירה, נותנה לו ואומרת: “לקנות טאביקא אתה רוצה?”

“לא!” – משיב לה הזקן כשובב, מזדרז ומניח באמצעיתו של השולחן קופיקה אחת, מושיט לזקנה את הסביבון ואומר: “שבי כאן, סבתא – ו”מִלחי!…"

נתאנחה הזקנה וישבה אצלו לעשות רצון בעלה…

הוציאה והניחה פרוטה – ושניהם הרכיבו משקפים על חטמיהם:

“אַת בראש” – אומר הזקן.

מיד אחזה הזקנה בעוקצו של הסביבון, סטרה אצבע מעל האגודל – והתחיל זה מסתובב בטשטוש דפנות, מסתובב על צירו ועל נקודה אחת:

“בת-חיל, קרינדיל!” – קורא הזקן: “קרינדילי קוֹזק, מיד העמידתהו ב”שמונה עשרה"!

אף החתול תמה, נזדקף וסמך שתי כפותיו בקצה השולחן, מרתיע אזנים ולוטש עינים לבריה זריזה זו המסתובבת חיש-חיש על השולחן…

ומשחקים הזקנים בתמימות, משחקין בדריידיל ובמעות שעל השולחן ואינם שומעים אפילו ברוח המתגבר ומתחבט בשטף עוּזו ונופח על כתלי ביתם כשלהבת מתלקחת…

– – “תִקְוָתֵ-אֵנוּ, – הַ-הַ – הַנּוֹשָׁ-אָנָה…”

בנות-קול קטועות וברורות התחיל הרוח מביא מזמרת-קהל אחת, מערבב אותה וקוטף הימנה וזורק הברותיה בחלונם שלזקנים:

" – – אֲבוֹתֵ-אֵי-נוּ – – חָאָ-אָאָנָה…"

“מה? סעודה אצל בֶּנצי?!” – שואלת הזקנה בתמיה על הדבר, שכך סועדין ומנגנים בזמן הזה בחנוכה…

“אֶט!” – משיב הזקן בקמיטת חוטם: “ציֶיניסטין שם, ותוּ-לא!”

… ונדמה להם, לזקנים, באותה שעה של סערה וערבוביה שבחוץ, שכל העולם חזר כבר לתוהו-ובוהו, נשאר ריקן לנשיבות הרוח, ורק הם לבדם יושבים עדיין בסתר מעונם השאנן כשארית-פליטה והדריידיל עמהם…


  1. תירס.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!