_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסער מתחולל

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

א

סביבות ים-המלח עם הנץ החמה.

דומם מקפל הלילה את טליתו השחורה והולך לו, הלוך ונסוג בחשאי אל סתרי החורשות ופי מערות-תהומות.

מאחורי הרי המזרח בוקעים ונוצצים קוי אורה, עולים ומתרקמים בתוך רשת דקה של ערפלי טוהר.  עננים קלים מכסיפים, מאדימים, מזהיבים, מבהיקים – ונמוגים.

דוממים ודולקים ההרים.  שיח ועשב בשפע טל של שחרית נוצצים כעולים מן הטבילה, ואד עולה מן המים ומצניע בצעיפו את הערבה העטופה תכריכים לבנים.

בשלוַת נצח שרוי לו ים-המלח במעמקים, כולו פרוש כסדין של כסף טהור ומצוחצח – מדרס לרגלי השכינה שכל העולם מתמלא זהרה...

בדממת השקט וענוַת-קודש מתגלה עולם היצירה לכל צורותיו ולכל גוָניו באורו של יום.  עברה צפור, צפצפה בקול ומיד נשתתקה ונתעלמה מן העין כנכלמה...

טהורים ועטופי לבנים עלו איסיים מן הטבילה ועמדו כשורה של שלָכים.  כפופי ראש ונכנעים הם ועומדים לפני רבון העולמים, היוצר אור ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שוהים ושותקים כשהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בקדושה, ביראה ובאהבה צנועה.

פתחו פיהם – ורק שפתותיהם נעות בתפילה ובשבח; נעימת שירה, וכליון נפש בלבבם, וקולם כמעט שלא ישמע...

מתוך ערבוביה של צללים ואורות, במשעול המתפתל בין סלעים ושיחים, פוסע ויוצא בחור בעל קומה זקופה שקווצותיו נפוחות תלתלים, שחורות ופרועות ופניו חיורים.  הנה זה נתקרב כלפי עדת החסידים ועמד ממתין לחבריו הגדולים עד שיסיימו תפילתם.

בקידה ובהשתחוָיה סיימו כולם את תפילתם ברגש, ופתח הבחור ואמר להם: "שלום עליכם, מורי ורבותי!"

השיבו לו שלום, והזקן שבחבורה יצא לקראתו ושאלו: "והיכן היית, אבשלום?"

הרכין הבחור ראש והתחיל מספר בקול נופל על כל אשר ראה בחוצות ירושלים ובערי יהודה.  מספר על הרומאים העריצים ומעשי אכזריותם, על הנאסרים ועל הנהרגים ועל הנצלבים שדמם הנקי נשפך כמים, על החמס והעושק, על ענוּת צדיקים ועוללים שלא חטאו.

מספר כשהוא עומד מובדל, וסביב לו בחצי עיגול עומדים מופרשים ממנו קהל החברים כפופי ראש...

מתחזק קולו – והוא מספר על בחורי יהודה והגליל, על קנאי החירות, המתחברים חבורות חבורות ומזדיינים למלחמה – וכעין אש זרה קדחה בעיני העלם...

נזדעזע הזקן וגזר עליו בנזיפה רכה:

"כַלֵה דבריך, בני, שאינם ראויים לירא-שמים באמת!"

ומוכיח הזקן את הבחור שהלך לבו אחרי הענינים הללו היגעים, והם אינם אלא מחטיאים את האדם ומרחיקים אותו מחיי עולם.  והוא מלמד ואומר לכל העומדים בחבורה:

"לא נברא האדם אלא להרבות שלום בעולם, להיות אוהב את הבריות ומקרב לבן לאביהן שבשמים.  וירא-שמים, גומל חסדים טובים גם לטובים וגם לרעים, ואינו מבדיל גם בין אויב לאוהב, אלא עושה טובה לכל הנברא בצלם.  שכן אין הטובה באה ע"י מעשים רעים ואכזריים, חלילה.  רק ע"י מעשים טובים וחסדים טובים תבוא "מלכות-שדי בעולם, יבוא צדק, יבוא חסד, – והרשעה מאליה תכלה".

ומוסיף הזקן ואומר לתלמידו העומד לפניו בכשלון ברכים:

– "ולפיכך, כלך לך, בני, מדרך חוטאים, ועם קנאים אל תלך.  הוֵי מתרחק מכעס ענינם, שגם הם בשופכי דמים! כל מלחמה ענין רע הוא, מעשה שטן להכשיל את הבריות ולהעבירן על דעת קונם.  הרומאים – כלום ירא-שמים מתירא מפני כל התקיפים שבעולם? והרי אין כל מלכות שולטת אלא על הגוף בלבד; המיתה אינה אלא פתיחת שער לנשמה שתכּנס לחיי עולם, – ואשרי מי שזכה למות על קידוש השם! מיתתו – כפרתו; וטהורה ומצורפה מכל סִיג ופגם מתעלה הנשמה לחיי עולם לאור בזיו השכינה.

"ובחרתם בחיים, בני! בחיי אמת, בחיי עולם הבא, ולא במַדוּחי השקר שבעולם הזה"...

נשתתק הזקן, והכל עומדים כתוהים ושומעים רזי עולם ומקשיבים לסודות שבדממה...  ומתעלה האור ומתגבר ומעטר עטרות של נוגה לראשי החסידים עוטי הלבנים, – ושתיקה שוֹרה מסביב...

כאן אין שאון מלחמה, אין רעש ערים בתחרוּתן.  ובשלוה זו נשאר הבחור אבשלום לישב מובדל מן החבורה עד מלאוֹת ימי טהרו, ומסביב אך דממה נשגבה ושלוַת-יה שוֹרה על אהלי צדיקים.

אך הבחור אין שלום בלבו.  זה לו היום השלישי – ומתוך הדממה קולות-פתאום יחרידוהו.  בחללו של עולם המזהיר בריקניותו, חזון אחר חזון נראה לו...

בדד ישב – והוא חולם בהקיץ, ופתאום חרדה תרעידהו: תרועת נוגנים ובכי עשוקים, צחצוח חרבות וצלצול כבלים, דמוּת עם רב נרעש...  בנות ציון פרועות ראש נהוגות ונסחבות בשביה, ורעש – רעש מלחמה קורא, – ומנוחה אין לו...

והנה קול – קול צוחת אשה בוקעת בדממה...

נעור אבשלום, רץ לקראת הקול – ועיניו תרות במדבר.

נערה מובלה ביד שני רומאים, סחובה בצמות ראשה...

הרומאים נכחם יצעדו, אחריהם לא יביטו – ומאליה היא נסחבת...

מעין גדי חטפוה להם, הובילוה – ראתה מרחוק ישוב אדם, מושב האיסיים – והיא צועקת בכפיפת ראש:

"הצילו!"

"הצילו!!" – בוקע קולה, נסתם וחוזר ובוקע בבכי ואבשלום רץ, שואף ורץ לקול הקורא לו ובוכה מן המדבר...

עמד, שחה ויכרע, ועל ארבע נתעלם בין השיחים, ומן המארב, מבין הסבך יצפה – – –

 

ב

שזוף-שמש, קרוע-בגד וזקוף-קומה יצעד בין ההרים ואַלָתו בידו.  על חזהו הנחוש ירום ראשו הפרוע, ועיניו החדות יתורו מרומי הגליל...

הוא חילל נדרו.  טמא הוא לנפש אדם, כי הָקדש למלחמה...  נפּצה אַלָתוֹ זו גולגלתם של שני הרומאים – ועתה הוא הולך לזכות בחרב. 

כפר הרוס ושרוף בין הסלעים, ועל הסלעים כתמי דם שחורים נוצצים כזפת לפני השמש, היורד ומצית את הרקיע לכל פאותיו.

יחידי הוא צועד בין ההרים ויחידי סובב מעופף שם במרום אחד הנשרים.  סובב מעופף – ונפל אל בין הסלעים ויתנשא בקו אלכסון ובין צפרניו – עז מפרכסת...

יצעק הרועה, ישלח חצו, והדורס רם ומתנשא עם טרפו...

גם נפשו תשאף טרף והרג...

נחש שרף החליק לרגליו – והוא בחתף אחד תפשו אצל ראשו, וכבצבת אל בין אצבעותיו יהדקו...

כשוט התנופף השרף ונכרך על זרועו השלוחה, והוא – שלוחה זרועו מול פניו ומאגרופה ראש השרף בולט; בולט – ומפתחי פיו מפרכסת, תוססת ומנצנצת לשונו השסועה...

עיני השרף ועיני האדם אלה מול אלא עמדו בחרון כעסן...  רעל פתנים תוסס גם בלב האדם – ומכה אחת באַלָה על ראש הנחש והאבן – ונתזה צנורה של ארס על מצחו...

ארס שרפים משָחו להורג!...

והוא צועד קוממיות ופניו אל להבות המערב כוננו...

הגלילה הגלילה! – אל נשרי ההרים קנאי החרות, אל שׂרפי הארץ נוקמי העם רגליו ישאוהו.  ומבין גושי עבים, עבי נחושת מפוּחמה, דליקה מתפרצת –

כבד, דומם, חם ומחניק חללו של הגליל – סערה תבוא...

והנה המערה...

כאן אוצר הרוח, מטמון הסערה הבאה...  נשימת מפוחים עזה על גחלים לוחשות נופחת ומלבה פה מוקדי אש...  ורעם פטישים על פלדות ברזל מלובן מכה ברקים, מתיז גצים וממטיר זיקוקין די נור.

פה אתּים ומזמרות יכוּתתו לחרבות ורמחים, – פה תנתן לו חרבו חרב נוקמת...

גוחן הנזיר אל המערה וקורא אל תוכה:

"עוז למלחמה!"

"עמוד!" – ענה לברכתו קול אטום מבטן ההר, ואיש מפוּחם ופטישו מורם לפניו יצא לקראתו:

"וּשמך?" – שואל הוא את האורח ובוחנו בעיניו הבוערות משחור פניו בשחור אשן. 

"אבשלום האיסי".

"אחינו אתה! הכנס".

"עוז למלחמה!"

"גבורה ועוז!" – עונים לו צללים שחורים מכל ירכתי המערה הרחבה.

נדמו המפוחים, חשכו האִשים, פסקה הלמוּת הפטישים.  כל חללה של המערה חָשׁך, רק רתיחת ברזל המתחַסם במים ולחישתו תוססות באוירה, ויצוּרי חושך נגשים ומתקרבים אליו מעברים.

כולם כתרו עליו.  בהם זקנים ובחורים, גם נערים עמהם, – הם ופטישיהם בידיהם.

"ומה בירושלם?" – שואל הזקן שבחבורה והוא נצב כמַסכת ברזל שחורה, רק ראש מקבתוֹ על שכמו וזקן סנטרו ילבינו באופל.

ומספר הבחור קטועות, מתנשם ומספר – – ומסיים ואומר:

"עבדים מושלים בעם ויַטוּ לבו לשלום ולהכנעה"...

"היה לא תהיה! אנחנו נשיא עליהם מלחמה – והמלחמה תהפכם לבני חורין! – דע, כל מי שראה מלחמה שואף למלחמה! כנשר ישאף זה לדרור – ולא ישלים עוד לעשות את ארצו לבית עבדים! הם נעשים במלחמה כברזל זה שנחסם באש.  עזי הנפש הגבורים מהם יצאו.  בגליל ראינו זאת.  הנשים גם הן מבינות אז כי החירוּת חיים, ואין החירוּת נקנית אלא במלחמה!

"אנחנו נשיא עליהם מלחמה, וידעו כי במלחמה חיים, ובחרו בחיים!"

ובנַהם עצוּר עונה אבשלום: "שלחוני שמה בחרב – ואלכה לכם, ובשם אל נקמות חיים ולמות אקראם!"

ומתחת מצחו המוּטה ארצה בחנו עיניו לצדדין את העומדים עליו אם יאמינו לו...

ודממה היתה.  נשתתקה מערת הרוחות.  שתיקה קשה ואפילה כבדה...

ובחוץ נפח פתאום כמפוח אחד אדיר וחזק בין ההרים – ומערות וחגוי סלעים ענו בקולי קולות...

"סער מתחולל" – אמר האחד –

ונפלה רוח בתרועה, חבטה כנפיה הכבירות על ההרים – וירעשו.  – קול יי בהדר רעם על הררי הגליל ברעש!

 

ג

צהרים בירושלם, זורחת עיר-אלהים ורוגשת בשלל צבעיה והמון חייה.

בנינים אדירים, גאון האדם עלי אדמות, מתנשאים במאור תכלת הרקיע המלוּבן.  כל חומה, כל מגדל, כל בית, כל עץ, כל עמוד – כולם מבהיקים בשפע זהרם, ועבי צלם הכבד מצטמצם ורובץ אצלם, משחיר על שריון קשקשים אדיר, על רצפת-שיש וגזית מזהירה ומלובנה.

תשואות ברחובות, תנועת אנשים ונשים, וקול מקול יאמץ בתוך ההמון: קול רוכלים ובעלי חנויות מכריזים על הסחורה, ריקוד מרכבות וכרכרות עם שעטת פרסת סוּסים שוטפים בצליל מצילותיהם, אורחות גמלים מכוּסי צבעונים נעות עוברות בקשקוש פעמונים, נגינות שותי יין, צליפת שוט, גערת שוטר ונוגש, פרזול כבלים נגררים לרגלי אסירים, צוחת ילדים מצחקים וגעית בקר וצאן מובלים לזבח.

גבר רעם תרועות וזמרת עריצים – לגיון רומאים עובר בקול חצוצרות, חלילים ומצלתים, עובר ברגש, בצחצוח חרבות, מגנים וכובעי נחושת ולצדדים ילדים אחריהם ירוצו...

זורחת עיר האלהים ורוגשת, ועליה הרריה מצוקי עולם ידמו.

ועל הר-הבית מתרומם בשיא חסנו בין אולמיו ועמודיו היכל יי בזהבו ובשֵישוֹ המלוּטש – היכל המקדש; וזהב גגו מזהיר ומשלח חצצים כלפי השמש.

שעת צהרים – שעת מנוחה בחצרות בית יי – ומה הוא הקהל שנתאסף לפני לשכת הגזית?

אגודות אגודות משוחחות שם בדאגה.  פנים כהות, עינים חושדות.  אנחה משברון לב ואנקה מתוך חירוק שנים נפגעות זו בזו...

דאגה ורוגז.

יצאו הזקנים מן הלשכה, והכל נשתתקו, שתיקת מיַחלים.

המכוּבד שבזקנים והנהדר שבהם עלה על העמוד.

בצער עמוק מסתכלות עיניו השחורות מתחת לסכך המעובה של גביניהן הלבנים...  מזדעזע ראשו, ושׂיבת זקנו נעה על חזהו.  רוצה הוא להתחיל בדבור ואינו יכול.  הוא מרים גביניו באצבעותיו וסוקרות עיניו, עיני רחמים, בקהל – וקולו יוצא כקול חולה קול רועד ואומר:

"אַחינו בני ירושלם! גברו עוונות, וגברו שונאיהם של ישראל, ואנו – מה אנו ומה כוחנו ומה גבורתנו בשעת צרה זו? מלכות זו שכבשה את העולם, הן לא בכוח אנוש, לא בעוצם ידה גברה – אלא שבט מוסר היא בידו של הקדוש ברוך הוא, כאשור וכבבל בשעתן – ומי יעמוד נגדה כל זמן שלא נתמלאה סאתה? אם לכוח, מי ידון עמה? אלא, כל זמן שישראל שרויים על אדמתם, המקדש מכפר עליהם, ומצוות התלויות בארץ מגינות עליהם, ועדיין יש להם תקומה; ועל כן נאמר: "לך עמי בוא בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" –

"אחינו העומדים עמנו פה בחצרות בית אלהינו! משביע אני עליכם במי ששכּן את שמו במקום הזה! – לכו ואמרו לכל אחינו שבירושלים ובגבולין: סורו מעל הבריונים שקמו בנו, ואל תלכו בעצתם הרעה.  כי דרכיהם דרכי מות ועצתם כליה וחורבן לשונאיהם של ישראל, כי לא לחרב בחר יי ביעקב.  – חוסו על ירושלם עיר הקודש ועל בית-חיינו זה שלא יחרב חלילה בעוונותינו! חוסו על בניכם ועל בנותיכם שלא יהיו נמכרים לעבדים ולשפחות בארצות נכר לטמאי גויים! – הן יש לעץ תקוה כל זמן שלא נעקר ממקומו.  על-כן, שמעו בני אברהם יצחק ויעקב! שבו בארץ על התורה והעבודה, כי הן, אך בהן חיינו ואורך ימינו...

"החיים והמות לקראתנו – ובחרתם בחיים"...

– "שקר! שקר ומדוחים בפי האיש הירא ורך הלבב", זעק פתאום קול כשאגת-אריה על טרפו.

נזיר, בחור פרוע תלתלים נעור מתוך הקהל, והוא גבה-קומה ופניו להבה, – מנופף אבשלום שני אגרופיו על הקהל, חורק שן וצורח:

"עצת בוגדים לא תקום"! "צאן טבחה לא נהיה! – חרב! החרב תדון!" –

נזדעזע הקהל, נע – וידום, כלקול רעם-פתאום...

שלושה ארבעה אגרופים קפוצים נשארו נשאים ועומדים כלפי ראש הבחור הקוָץ שחור התלתלים...

והזקן מעל הבימה, מרים גביניו מעל עיניו, מסתכל מבקש מבעד גביני השׂיבה לבחון, לראות מי הוא הקורא – וברגע זה נזדקר בפתח השער אחד אדמוני, פרוע זקן צהוב, מנופף הוא משם בשתי ידיו המתנוצצות בשערן הצהוב:

"בוזזים בשוק העליון! – נשים וילדים זורקים אבנים מעל הגגות! – טבח!"

ומהומה עמומה קמה ובנהימתה נבקעה כבקול שופר: "לחרב!"

בפתח השער להבת ברזל נוצצת מנופף הבחור, והנזיר השחרחר, בחרב אשר שלף מתחת למדיו:

"לחרב!"

"בחרב אל המקדש בא?!" – נסתער אליו אחד מפרחי הכהונה ומתחת מגבעתו הלבנה נתלהבו פניו.

"גם אתה אחרי בחרב תלך – לחרב!"

רעש, רעש, – ובוקעים קולות מתוך הערבוביה "לחרב! לחרב!".  וסוחבת המהומה חוצה – נתרוקנה החצר וכבנחשול משברים, סערה עוד החצר החיצונית רגע – ותדום.

דממה – והזקן לבדו הוא עומד בתוך הדממה...

עומד על הבמה, מביט ומקשיב – לבדו הוא, וראשו נופל:

"הנה סערת ה' חֵמה יצאה!" – עברה נהמתו נרעדה בחלל הדומם – ובכי זקן פרץ בגניחה ואנקה נסערה ונחנקה...  וכשידיו על ראשו, נחפז אף הוא החוצה...

בזעקה גדולה בחוצות יעבור, כפיו יפרש ואל תלמידיו יקרא רבי יוחנן:

"הקבצו ושמעו, בני יעקב!"

אך כולם אל השוק העליון ירוצו – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה