_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסעות

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

(רשימה)

ראיתי מסע ונזכרתי מסע.

והמסע שראיתי מסע גבורים, מסע תָרים היה, ובתוך חצרי היה ונסעו הנוסעים לא בעגלה, אלא בכִלכלה.

כלכלה של ענבים, ששימשה ארבע חמש שנים בבציר, עד שהתחילו נצריה מתפרכים מזוקן וניטלו אוגניה ונשמטה תחתיתה, – השלכתי אתמול לגל החריות והזמורות היבשות שבחצרי, כי, לאחר שנפסלה מן העבודה, לא ראיתי לה תקנה אלא שריפה.

אולם קסם על פסולי כלים! השלם שנפגם או נשבר – נפרצו גבוליו ופקעו מצריו, והריהו עשוי לראות בו רמזים לכל מה שהלב חומד והדעת נותנת...  והקטנים, כידוע, עינים מאירות להם – והם רואים.

אף הכלכלה – אך בא אמינון שלי מבית-הספר, מיד עמד ונתן עיניו בפסולה עלובה זו, והעלתה חן לפניו.  שרק – והנה התאומים המפורסמים תמר ואיתמר, ועמהם גם אותו בכור-שטן קטן שמר, נחפזים ורצים אל החצר.  באו, ומיד עמדו כולם בוַעד של מועצה לדון בשאלה...

– אוירון! – קופץ וקורא אותו בכור-שטן קטן שמר – אוירון הוא זה, ואני צֶפֶּלין!

כלומר: הכלכלה מגדל הפורח באויר היא, כזה של צפּלין.

– מגררה! – קוראה תמר – מגררה היא זו! שכך היא כל עגלה, שנוסעים בה בתוך השלג!

ועומד איתמר ומבאר את דברי תמר:

– ולא מגררה סתם, אלא מגררה, שהאֶסקימוסים נוסעים בה ומביאים דוּבים לבנים!

מובן, שבני-השרון הללו לא ראו מעולם לא שלג ולא מגררה, ומכל-שכן אֶסקימוֹסים.  אולם כל הרחוק מן העין, קרוב ביותר אל הלב והדמיון, ושבוע זה, משמע, פרשה של הציר-הצפוני היתה בבית-הספר – ומיד נתּנו הדעות להאֶסקימוסים:

– מגררה, מגררה! – קראו הכל – מגררה אֶסקימוסית.  דבור אחד – וכל סדרי בראשית נשתנו בתוך חצרי, והכל בנוסח של הציר הצפוני לכל פרטיו!

החצר אינה חצר, אלא – ערבת-שלג רחבה, ההדסים שלפני ביתי – מעון היו לאֶסקימוסים (מעונות-קרח, כמובן), שק-התבן מאצל האֵבוּס – לויתן שאצל הררי-קרח היה, אבן-הדישה – דוב לבן אורב במסתרים, ואמינון שלי אינו עוד אמינון, אלא – נאַנסֶן היוצא לצוּד ציד...  והכל בשביל אותה הכלכלה חשׂוכת-התחתית, שנעשתה מגררה!

והמגררה – שמר, תמר ואיתמר כבר נאסרו אליה, ונאַנסן שלי עומד בתוכה מעורר שוט על חבריו, מצליף, שורק וקורא עליהם:

– הו-הו, כלבים!

כידוע, אין סוסים אצל הציר הצפוני, ולפיכך אין שמר, תמר ואיתמר, נעלבים, חלילה, אלא ממלאים הם את תפקידם כראוי להם: פיותיהם פתוחים ולשונותיהם שלוחות, והם מרקדים ונושמים כיאות להם לנושאי-אֶסקימוסים בשעה שהם ששים לרוץ אורח...  והמגררה אף היא עושה תפקידה, – היא נגררת ומעלה אבק רב (ושל שלג, כמובן), אלא שהיא גם מתחבטת ושׂוֹרטת ברגלי נאַנסן שלי.

בכל אופן, הנסיעה נעשית בהצלחה מרובה: דובים לבנים וכלבי-ים נהרגים וניצודים זה אחר זה, ולא, חלילה, לאור החמה של תמוז שבשרון, אלא לאורו של הזוהר הצפוני, שפרש אודם-נגהו בשמים לכל קצה-המערב...

ומי יודע, עד היכן היו מגיעים התיירים באותו בין-הערבּים אלמלא נראה פתאום מתוך אדמומיתו של הזוהר הצפוני – העדר.

עדר המושבה נראה ברדתו מן הגבעה – וכל הכנופיה של המשלחת הצפונית נתפרדה: כל אחד רץ להביא את בהמתו לבית אבא – והחצר וכל בה חזרו לקדמתם – – –

ואף גם אני הוחזרתי רגע לקדמותי – לקדמת ימי ילדותי...  ימים, שגם אני עובר-ארחות הייתי ונסיעות רחוקות נסעתי בתוך חצרו של אבא. 

חצרו של אבא שם, – שם, באותה העיירה, שאתה רואה עדיין בכל חלום וחלום...  שם, באותה הארץ, שאי אתה זוכרה אלא מתוך זוָעה...

ואותן הנסיעות – אף עתה נראה לי כאילו אך תמול היו, תמול יחד עם נסיעה זו שלציר הצפוני של אמינון בני, – ודומה עלי, שעדיין אני עומד על פרשת דרכים – – –

אבל שונות הן הנסיעות.  דור דור ומסעותיו.

אספרה נא לדור הזה בשעת-הפנאי על נסיעותי שלי, שנסעתי בימים ההם לארץ הזאת.

____________________

 

חביבה, נסיעה, אך חבּה יתירה נודעת לה בין התינוקות.  תאבי-המראות וגבורי-הדמיון הללו – מי יתנה תשוקתם לנסיעה? ומי ימלל מה שהם רואים וחוזים בנסיעה שהם נוסעים – בשעפּים ובחזיונות-לילה על משכבותם!

ואם בכל התינוקות כך, תינוק מישראל שבעיירה סרוחה-נדחה שבתוך התחום – על אחת כמה וכמה! זה, כעבד ישאף צל וכשבוי מבית-הבור, כן שואף הוא תמיד ומדמה ביום ובלילה, שואף ועורג מכאן לשם – – –

כאן – עול תורה-חובה, מורא רבי קפדן, אימת "קאנצ'וג" ובזויי-"קוּנא" בתוך ה"חדר" שאינו פוסק, ובבית – איסורים וחוקי דרך-ארץ קשים, קטטת-אחים ומלשינות, קללות ומוסר-אבות מרי-נפש ונבוּכי-פרנסה...  ושם – הוי שם, באותם המקומות, שאותם הדרכים שמחוץ לעיר משתרגים ומוליכים אליהם, – כמה חירות ורוָחה בהם לפניך! שם ארץ שדות וגנים, ארץ הרים וגבעות ופלגים יבלי-מים ונאות-בקר ועדרי-צאן, שקול פעמוניהם מצלצל בין ירקרק-אָחו, שם גם כפרים, משכנות-שאננים מובדלים ופרושים להם ולהנאתם, לעצמם ולשלוָתם; וכרכים גדולים שם, כרכים מלאים כל שׂכיות-החמדה צעצועי-תפארת ומכונות אדירות ושאר פלאי-פלאים, שאין לשער ואין לדמוֹת, – וחביבה נסיעה, חביבה עד כלות-הנפש!

ולפיכך אין לך תינוק מישראל, שלא יהא נוסע בכל שעה שאפשר לו...  נוסע הוא על המקל ועל המגרפה ועל הספסל ועל סוּס-אדם מתוך חבריו.  הנסיעה היא כל חשק-לבו וכל שעשועיו בה.

ואף אני נוסע הייתי בכל שעה של פנאי שנזדמנה לי.  וכיצד? – בעגלה ממש הייתי נוסע!

בעגלה; ואחר-כך גם בספינה, באניה בלב-ים.

עגלה היתה מוכנה ומזומנת לי תמיד בתוך חצרו של אבא, לשאתני ולהסיענ בכל שעה ולכל מקום שלבי חפץ, – לכל אשר היה רוחי ללכת היא נשׂאַתני בלי סוּס ובלי אופנים באין מעצור!

עגלת-כשפים זו חיקו של קרון ישן-נושן היתה, – קרון שהיה בזמן מן הזמנים חשוק-ברזל, ותושֶבת היתה עשויה לו בתוכו – קרון "שָרַבַּן", שלא נשתייר הימנו מרוב ימים אלא חיקו בלבד.

חיק זה היה מוטל על תחתיתו אצל הגָפה, בין צבורי אשפה וגבּבא, אחרי הרפת הדחויה ומתחת לנופה של שיטה עקומה, זקנה וכפופת-קומה.  שם, באותו מקום מוצנע ומובדל, היה יושב לו תמיד "שָרַבַּן" מרופט זה, בלי אופנים ובלי מוט-המושך, יושב ביום ובלילה, בין בימות-החמה ובין בימות הגשמים, יושב וממתין לנוסעים...  יבוא חורף – והריהו מתכסה ומתעלם בשלג, קיץ – וכל ברזליו נעשים קלויים בחמה.  ועדיין חיק אלמן זה בריקנותו הוא יושב ובדד דומם הוא ממתין בקרן-זוית שלו – ואין דורש לו אלא אנו והתרנגולים, להבדיל.

האיך נטרד שרבּן עלוב זה ובא לחצרנו? – איני משער זה עד היום.  אבי – מעולם לא היה בעל סוּס ועגלה, ואף-על-פי-כן – "עגלה" ראיתי מאז ומעולם קבועה ושקועה בחצרנו.  ואף פעם לא שאלתי עליה, מהיכן ולמה היא לנו, כמו שלא עלתה על דעתי לשאול על שיטה יחידה זו שבישובנו, מי נטעה ובחר לה מקום דוקא אחורי הרפת?...  לאו כל אדם עשוי לדרוש אחרי מעשי-בראשית.  ואני – השיטה והעגלה שתיהן כאחת כמעשה-בראשית היו בעיני, שמעולם נתּנו ביחד כשמים וארץ ולא יפּרדו...  נוף של שיטה למעלה, חיק של עגלה מתחת, ואני – אַשרַי בשעה שאני יכול לעמוד ביניהם, ברשות מופקרת זו שזכיתי בה לעצמי, ואין כל אדם נכנס לתוכה אלא התרנגול וכנופיה של תרנגולות שלו.  הם – על האשפה שם פרנסתם, ואני – אצל האשפה מנוּחתי, ותחת השיטה, בחיק ה"שרבן", מקום יחוּדוּתי.

שם מתבודד הייתי בכל יום של פגרא – ונוסע כדרך שכל בני אדם נוסעים ב"שרבן" – מן העיר אל הכפר ומן הכפר אל העיר...  שרבן זה – כמעט שאתה מתישב בתוכו ואומר: "נא-נא!" ומכה בשבט על צלעותיו – מיד הוא נוסע, נוסע למקום שלבך חפץ: תעלה הרים, תעבור גשרים, תחלוף יערים, תבוא כפרים – הכל כאַות נפשך וחפץ דמיונך.

וכך הייתי נוסע ימים רבים בעגלה ממש זו, עד שהגיעה השעה ונפקחו עיני ואראה, שבאמת אין זו אלא ספינה – אניה לעבור בה דרך ים.

ספינה וים – מנין לי שני אלה? הים – הרי אותו ידעתי מכבר, משעת קריעת ים סוף, שאירעה בחורף פרשת "בשלח", וספינה – טיבה של זו וסדר דרכיה נתפרשו לי על-ידי מעשה שהיה בחול-המועד פסח, – מעשה רב ונורא, שקראה אחותי מתוך "מעשה-ביכל", נוראות-ונפלאות, שאירעו לספינה שנטרפה בים.

מעשה בתוך הים...  הטעימו נא ומשכו ואמרו: "יםםםם..." אפשר תבינו כמה רזי-תעלומה, תימה ואימה היו בכל אותו המעשה...

מעשה היה בספינה, שהפליגה לתוך הים ורוח טובה היתה נושבת במפרשי התורן ונהגה את הספינה בשלום; עד שקמה רוח רעה וסערה גדולה שבּים וטרפה את האניה והטילתה לשרטון אחד, ובאה והתנפלה כנוּפיה של חמסנים, וחמסו ובזזו והרגו ולקחו בשבי ומכרו לעבדים, וברח עבד אחד והפליג בבריחתו עד שנטרד ובא לאי אחד בודד בלב ים, ושם היה שוּב מעשה בבני-אדם פראים ובבת-מלכה אחת נאה, שהיתה שבוּיה אצלם וחבוּשה, וכו' וכו' –

וסוף-המעשה היה, שנתבררו לי כל דרכי הים ונפלאותיו והרפתקאותיו, כאילו בי בעצמי היה המעשה!...  קשה היה לי להשיג רק צורת הספינה איך היא – ונעשה לי נס, עוד באותו לילה ממש ראיתי את עצמי צף בתוך הים על גבי ספינה, וצורתה של זו מראה – מראה ה"שרבן" המרופט שלי...

הקיצותי – והרי אני בעל-הספינה!

עמוד הייתי באותו בוקר בהיר במקום המיוחד שלי, אחורי הרפת הדחוּיה, ומשתאה: ספינה כזו מוּכנת ומזוּמנת לי כאן מאז ומעולם – ואנוכי לא ידעתי!...  ומיד אותו יצר של נסיעה תקף ונתגבר עלי כארי: עונה חמודה כזו, כחול המועד של פסח – כמה יפה בה לירד ולהפליג בספינה, להפליג לתוך הים ולנסוע הרחק-הרחק!...

והים היכן הוא? – גלי האשפה, אמנם, אינם נראים כגלי-הים ומשבריו, אבל שכב נא והשתטח אפרקדן ושא עיניך השמימה – וראֵה – – –

הרקיע – סגולה בדוקה ומנוסה מצאתי בו מכבר: מכיון שאתה משתטח כנגדו, כנגד הרקיע, ושוכב לך בשתיקה שעה קלה, שוכב ומסתכל במרומיו, – מיד כל משאלות לבך לטובה.  כל מה שאתה רוצה, שיהא כאן בארץ למטה, צץ והיה והווה לך, הכל כרצונך ממש!

ורצוני בשעה זו היה – לשוט בתוך הים-ם-ם...  השתטחתי בתוך ספינתי.

אבל זו עמדה מיד על גבי שרטון מבלי לזוז!...  הספינה היאך תהא נוסעת – ואני את העיקר שכחתי: הרי תורן ומפרש אין בה, וכיצד מפליג אדם לתוך הים בלא אלו? – הרוח במה תהא נושבת? –

והרוח כל-כך היתה נעימה וחמימה בשעה זו!...

והרוח נחה עלי משעה זו, רוחו של רובינזון קרוזא, אף-על-פי שגם את שמו לא שמעתי – והתחלתי חושב וממציא, עמל ומתיגע מיום ליום, ולא חזרתי בי לא מפני כל טורח ולא מפני כל עצה שהוּפרה, עד שמצאתי חצי חישוּק אחד – ואורוּ עינַי!

חצי-חישוק זה משל חבית גדולה היה וגדול היה וכפוף היה, ורחבו ממש טפח בטפח שלי – וכלום אין זה ראוי לתורן? יגעתי עד שעלה בידי לחזק כן תרני; בכמה וכמה משיחות, שהשגתין ברוב עמל, קשרתיו למסעד של ברזל, שהיה תלוי ומדולדל בדופן אחד של הספינה, ואת הברזל קשרתי הדק היטב ברצועות עור (מפסוּלי תפילין שבבית-המדרש היו) – והרי תורן הכפוּי עלי כקשת, תורן כמה שנאמר! – ועל התורן הדין נותן, שצריך לפרוֹשׂ ולקשור סחבה של שק, וכמובן, תהא זו מפרש של ספינה ממש – וקום רד הימה בספינה, שנעשתה כהלכתה לכל פרטיה ודקדוקיה!

אבל מדרכו של מעשה-המעשה, שיהא נמשך יותר מספור-המעשה – ובעוד שאני מחפש ועושה כה וכה, והנה ראש-חודש.

ה"זמן" הגיע, ואני שוב חבוש כל היום באותו "חדר" צר ומזוהם שברחוב המקולין – ומעשה הספינה לא נשלם; וגם הספינה גופה – מה לי בה, אם אני אין לי פנאי לנסיעה אפילו שעה אחת ביום?

אבל מעלה יתרה יש בספינה, שהנסיעה בה מוּתרת גם ביום השבת; ויום השבת – הרי דרור יקרא לכל בן מן ה"חדר" מבעוד יום הששי, ואני מקוה ומצפה מיום ליום, אל יום הששי אחכה שיבוא אף-על-פי שיתמהמה...

יום הששי – ויכוּלוּ כל מעשי האניה לכל מלאכתה בערב-שבת בבין השמשות! והכל מוכן ומזומן לי, שאפליג בים מחר, אם ירצה ה', ביום השבת לאחר הקוגי"ל!

נסיעות השבת...

שינה בבית-אבא, שינה ואורה שפוכות ושרויות על כל העיירה.  עגלה אינה עוברת, סיח אינו צוהל, כלב אינו נובח – דממה ותנומה בצהרי-יום-אביב, יום-שבתון – יום-מנוחה...  צא בשוק, בוא לבין החנויות – דממה דקה ואור שבעתים על הכל, כאילו יום רביעי של ששת ימי בראשית היום, יום שלפני בריאת כל חי וכל בשר למינהו...

בראש-הומיות כך, אך בפינה שקטה ופרוּשה שלי, זו של בין הרפת והשיטה – שם כעין תחילת יצירה מתרחשת ובאה! שם רוח-אלהים מרחפת במרחבי-אורה, זבוב ירוק פורח באור החמה, דבורה מתעופפת, סוחרת ומזמזמת, אף קול הדרור נשמע בצויץ דק ובודד – ישמחו ענוים וירננו בדממה על השיטה, שהתחילה מלבלבת, ועל הדשאים היחידים, שמנצנצים מתוך האשפה וברעדה יגילו...

יום-שבתון, יום-מחמדים.

השיטה – כעין רשת דקה פרושה ורותתת על ראשי, רשת מחורזת קשקשת רכה, זכוכה וירקרוקת.  עליה עלי אֵירֶה דקים מן הדקים, ורוח פושרת מסלסלת בהם ומעירתם, והם אינם עונים אפילו בלחש קל, – קטנים הם והדבור אין עוד בהם...

אך המפרש שלי כמעט נגעה בו הרוח הטובה שבּים – ומיד התחיל מתחבט ומתנפנף וממלל..  מאיץ הוא בי וקורא בלשון של בן-אדם ממש: "הַפלֵג-הפלג-הפלג!" – ואני הרי חפשי אני לנפשי לילך ולהפליג למקום שלבי רוצה...

מוציא אני את המטפחת שבכיסי וקושר גם אותה אל התורן – ונעשה לי לנס, ואני מפליג כהלכה למדינת-הים...  עיני למרום נשואות ומסתכלות בתכלת הרקיע מבעד לרשת הירוקה, שהיא רוטטת עלי כעושה מעשי כשפים ולהטים.  והנה זה הים הגדול; גדול הוא ורחב-ידים הוא עד מאד, ואני שט וצף בתוכו, ולבדי אני ואין איש עמי בכל מרחביו...  ורוח טובה נושבת, והמפרש על תרנו מתנפנף ואחת ימלל: "הפלג-הפלג-הפלג!" – אף הנס יענה עמו, בלחישה ובלשון רכה ידבר: "שוּט-שוּט-שוּט", כלומר, שוּט ובוא לאותו אי, שאותה בת-מלכה שבוּיה שם...

ואני – הרי מכיר אני אותה בת-מלכה מכבר, היא ברה כחמה, שרה כצפור והוגה כיונה תמה, ומעשי אצבעותיה, רקימה וסריגה שלה, להפליא כל עין, – אשרי גואלה, שיוציאנה ויביאנה לבית אביה המלך!

– כלה, בת-מלכה, מה את רוקמת בחוטי-צבעונין אלו?

– בגדים, כבגדי אהרן הכהן לגואלי: "פעמון זהב ורמון, פעמון זהב ורמון" אשית לו.

– כלה, בת-מלכה, ומה אַתּ סורגת בצנורות של כסף שלך?

– כפּה נאה, "מעשה חושב", כפּה של "זהב, תכלת וארגמן ושש משזר" לראש בחירי אענוד...

אשרי גואלה, אשריהו לחתן-המלך עם בת-המלך בחצר-המלך!

– "הפלג-הפלג-הפלג"! – ממלל המפרש ומאיץ בספינה ברוח עוז.  והנֵס – הוא תחנונים ידבר, מתעורר ומדובב ברחמים: "נאוה-נעלבה!"...  רחמנות על אותה בת-מלכה חבושה, שעדיין לא בא גואלה.  עד מתי תהא נתונה שם, אצל הפראים, כאוזה בתוך כלוב? אומרים, שהפראים מפטמים אותה לשחיטה – – – מה אעשה לך, שבויה-עניה, והדרך אינה ידועה לי!...  כי הנה זה הים גדול ורחב-ידים וכל אי אינו נראה בו מסביב, אך בהורין בהורין לבנים שטים שם, צפים ועוברים במרחביו – וכי אין גם אלו מיני ספינות?...

– הגידו נא, רבי-חובלים ומלחי-הים שבספינות, אי הדרך? אותו האי היכן הוא? אפשר עברתם עליו, אפשר ראיתם אותו, אפשר יודעים אתם, היכן היא אותה בת-המלכה, המצפה בשביה ומחכה – וגואל אין לה?...

– עלובה-נאוה-נעלבה...

                                                                              

ושבת באה ושבת עוברת, ואותה בת-מלכה עדיין היא מחכה ומתגעגעת לגואלה – מתי יבוא, מתי יקחנה ויביאנה לבית אביה?...  הן שם, בחצר המלכות, בתוך הפרדס, מקום מיוחד לה ולאחיה גואלה.  פינה צנועה וחבויה להם שם אל תחת שיטה אחת, זקנה בעלת-רחמים וכפופת-קומה, שם בצלה שניהם יחד ישבו להם.  כשני צפרים בתוך קנם ישבו ואיש לא יראם...  ואומר החתן הגואל: "שירי נא לאחיך, בת-מלכה, פצחי ורנני לגואלך, כי טוב!" – והיא תשפיל ראשה, תפצח כצפור ותנעים זמירות בקול דק כקול-כנור חרישי, אף הגה תהגה לאחיה גואלה ותתַנה לו במסתרים, בחביון השיטה...

הוי, כמה "היא" מצפה, מצפה ומתגעגעת! וגואלה הלא אף הוא מתגעגע, כל כך מתגעגע...  לבו הוא תועה על פני תהום וכמֵהַ...

שבת-שבת תועה הוא בתוך הים ונפשו תערוג יותר ויותר...  החוזר הוא ומחַזר ברחבי-ים, תועה ומבקש דרך – וזהו הים הגדול הוא ורחב, ודרך אין בו – – –

*

– – – כוח המושך – מנעורינו, משחר-ילדותנו ישים בנו אותותיו אל אשר ימשכנו יסחבנו בימים הבאים, ואין מידיו מציל...  תינוק מישראל, רואה אתה בו, שהוא נמשך תמיד לנסיעות – סימן הוא לו, שבודאי יהיה, אם ירצה השם, נוסע בארץ.  תבוא שעתו ונסוע יסע, ברצונו ושלא ברצונו יהא נסחב והולך "מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר", אפסי תבל יעבור "ואת קראקא ואת לֶמְבֶּרג יראה" וגם לקצוי ימים יבוא ויגיע...

גם הדוד שפטיל שלי נמשך לבו מאז למדינות שמעבר לים.  פרנסתו היתה מצויה לו בכפר-מושבו, אך הוא אליהן, אל מדינות-הים שבאמריקה, נשא נפשו, ולא מצא מנוח עד שיצא, נדד וגם הגיע למחוז-חפצו – ואיוֹ? – עין לא ראתה, אוזן לא שמעה עליו מאז כל דבר, – ונשארה הדודה מלכה עגונה בימי עלומיה...

ישבה לה הדודה מלכה, עם בתה הקטנה ועם אמה, זו הסבתא שלי, בתוך אותו הכפר, שהדוד שפטיל הביאה לשם לאחר נשואיה.  היא ישבה שם, מפני שהיתה מתבישת לשוב אל עירנו, עיר מולדתה, מקום שכל חברותיה היו מתקנאות בה לשעבר, בה וביפיה, בה וב"אושר" שלה – הלא הוא שפטיל, שחמד בה מכולן וּלקחה, ועכשיו הניחה ועזבה לאנחות, – ואיננו...

ובעוד שאני, יוסי'לא, הייתי משתעשע ונוסע ביום-שבת, נוסע ומתגעגע בתוך ספינתי ומבקש בים דרך אל אותה בת-מלכה, בא פרש גוי, שליח מיוחד לאמא, שתעמוד ותסע לאחותה, לדודה מלכה, כי חולה היא...

הדודה מלכה – דומני, שגם לא הכרתי אותה בפניה, ואין תימה, שעמדתי בשויון נפש בתוך כל המצטערים שבביתנו ואך קנוא קינאתי באמי, שנסעה אותו ערב, במוצאי-שבת, ואותי לא לקחה עמה, שאסע גם אני לשם...  ולא מחלתי לה לאמא על קשי-לבבה כנגדי, עד שחזרה לאחר ימים מועטים והביאה עמה גם את סבתא, גם את דינה'לא, בת הדודה מלכה: הן וכל צרורותיהן עמהן באו לאחר "שבעה"...

שׂמחה, כמובן, לא הביאו האורחות הללו לביתנו, אך אני – לאחר שנשתתקה הבכיה בתוך ביתנו – הייתי מאושר!

מין עצבות יש, שהיא מרכּכת את הבריות ועושה אותן נוחות זו לזו – והיא האבלוּת על המת, ר"ל, ואבלוּת זו ברוב רחמיה באה ונחה אז בביתנו...

דינה'לא – זכר אמה המתה היתה בבית.  הכל אמרו, שזיו-איקונין שלה כזיו-איקונין של אמה, עליה השלום, וכל כך נתרככו הלבבות, עד שהתחלתי שומע דברים רכים אפילו מפי אבא...

והסבתא – אשרי מי שיש לו סבתא בבית אבא! – סבתא בטבעה מָגן היא בפני כל הגדולים הנחרים בך, ואתה, הקטן, חוסה בה ובחמלתה הרבה.  רוצה אבא להלקות – היא בכנף-סינורה תסתירך; עומדת אמא לקטרג בפני הרבי – באה היא ומלמדת עליך זכות.  במרום ילמדו עליהן זכות, על הזקנות הללו, שפניהן מראה אתרוג או מראה תפוח צלוי בקמטיו ולבּן – רחמי עולם!

גם בסבתא שלי הכרתי מיד, כי מליץ טוב נכנס לבית, מלאך השלום, הגואל מכל רע ומכל צרה שלא תבוא.  רחמים בבית...  ורחמים רבים גם בלבי על דינה'לא, זו הבת המרוּחמה מאד לסבתא...

דינה'לא יתומה היא וקטנה היא, קטנה ודקה אפילו ממני, ואף-על-פי שקדמתי לה רק שנה אחת, היא רק עד שכמי היא מגעת לי.

היא קטנה אך עיניה גדולות הן, גדולות, כחולות ותמהות.  שערות-ראשה צהובות הן, אך גבות-עיניה שחורות.  ומה שמתמיה בה ביותר – גמומית זו שבסנטרה למה היא לה? – מימי לא ראיתי עדיין גמוּמית שכזו...

ורחמנות גדולה לי עליה.  רחמנות זו – יודעים אתם? מעין נעימה מיוחדת יש בה, שהיא מחממת את הנפש, וטוב לך ביסוריה...  ודינה'לא כל-כך היא מעוררת רחמים אלו בתוך הנפש!...

דרכה של קטנה זו, שתתישב לה לעצמה על-גבי ספּוֹ של החלון ותסתכל, תסתכל סתם לתוך החצר הריקה...  מסתכלת היא עד שהיא מַתחלת לשיר בקול דק.  מאליו הוא שר, אותו הקול – והרי "שיר כפרי", שירת-גויים, לכאורה.  אך כל-כך עצובה וכל-כך עורגת היא אותה השירה, עד שדינה'לא עצמה דמעה יוצאת מעיניה...

ונפשי לדינה'לא תערוג גם מתוך החדר! – מהרהר אני בה ובשיר שלה, ודומני, שכך משוררת היא גם אותה בת-מלכה על אותו אי בודד שבים...

– ואפשר דינה'לא היא אותה בת-מלכה גופה?

רעיון כזה נצנץ בי באותו יום-השבת, שלקחתיה למסע עמי יחד בתוך הספינה שלי.

דינה'לא, אמנם, אמרה, שהיא יראה לנסוע בים, שהרי הים כולו מים הוא, ואביה, הדוד שפטיל שנסע בים, אבד ואיננו; ועוד אמרה דינה'לא, שהספינה שלי אינה ספינה כלל, אלא עגלה סתם, – אך לנסוע היא רוצה בה, ואף-על-פי שאין בה אופנים.  שואל אני אותה: "לאן?" – ואומרת היא: "לגן-עדן"...  מה שנקבה יכולה לומר! כלום בעגלה או בספינה נוסעים לגן-עדן? לשם הרי עפים, עפים על כנפים ככנפי-יונה, למשל...  אבל דינה'לא בשלה היא עומדת: היא אומרת, שגן-העדן אינו אלא גן, גן גדול, שהרבה-הרבה אילנות בתוכו, כמו ביער זה שלפני הכפר שלהם.  והיא אוהבת היא את היער עד מאד מאד, ובפרט את גן-העדן, שאמא שלה שם, – והיא אל אמה, אל הדודה מלכה, היא רוצה...

– אבל לגן-העדן אין נותנים לחיים שיכּנסו לתוכו! – מתנצח אני עמה.

– ובכן אמותה...  גם למות אני רוצה...

אני כמעט שקפצתי לסטרה על פיה, שלא תאמר עוד טפשות כזו, אבל מיד נראה היה לי, שהיא נתחרטה מאליה על הדבר, שכן עיניה נתמלאו דמעה.  עמדה רגע כתוהה בהרהורים ואמרה: "לא...  לא אמות...  אבל זו עגלה היא, ולכפר אני רוצה לנסוע בה"...

ראיתי ושמתי על לב: מה איכפת לי? תשב לה היא ותסע בעגלה למקום שלבה חפץ, ואשב לי אני ואסע בספינה לדרכי שלי, דרך-הים – ובלבד שנשב שנינו ביחד.  והנה דינה'לא יושבת לה בתוך עגלה למראשותי ואני משתטח לי בתוך הספינה למרגלותיה, ושנינו – איש לדרכו הולך ונוסע לו בשתיקה...

אני רוצה הייתי להסתכל בשעת נסיעה למעלה בכפּת הרקיע, כדרכי – יפגעו עיני בעיני דינה'לא וראיתי, שגם הן, העינים שלה, עמוקות הן עד מאד.  האישון שלהן נשקף כל-כך מרחוק.  וגם מזהירות הן העינים כעין תכלת השמים.

ועוד ראיתי, שצל שחור, שחור ממש, שוֹרה לו שם בתוך הגמומית שבסנטרה.  פעמים הוא מצטמצם ופעמים הוא מתפשט, אך תמיד שורה הוא בתוך גמוּמית זו ואינו רוצה לצאת משם...

ועוד ראיתי, שהיא, דינה'לא, כל אבריה מזדכּכים בחמה: חוטמה, תנוּכי אזניה וגם אצבעותיה מזוככות הן באורה דמוּמית...  ודומה הייתי, שסגולה יש בה בילדה זו, שתזדכך כל-כך, עד תהא רואה ואינה נראָה...

ועוד ראיתי, שתלתלי ראשה כל-כך מזהירים ומבהיקים, עד שהם כעטרת-זהב גדולה שבראש אסתר המלכה –

ראיתי, שדינה'לא אינה אלא בת-מלכה...  אותה בת-מלכה עמי היא בספינה, אני הצלתיה והוצאתיה משם, מאותו אי של פראים, ואני נוסע עכשיו ומביאה חזרה לאביה המלך, המולך על ארצות רחוקות ואיי-הים...  נוסעים אנו, כמובן, דרך ים, אך בדרך אגב הריני נוסע עמה להנאתה שלה גם בדרך יער, – מין יער, שיש בו הרבה שיטות טעונות ציצים לבנים, שהם חתומים עדיין, אך ריחם ריח גן-עדן...  בדרך זו אפשר נמצא שם גם את הדודה מלכה, התועה ומבקשת את בתה היקרה...  וכי אין היא, הדודה מלכה, שטה שם על אותן גבעות-הזהב שבקצה השמים?

– פררר! כאן הקריטשמא – אומרת דינה'לא.

לא! – קורא אני בקול עצור וכופף ולוחש לה לתוך אזניה: – כאן גן-עדן...

ומיד נצטמצמה דינה'לא מתוך בהלה, נסתכלה כהרף-עין בעיניה שנפקחו לרוָחה, וחרדה וכבשה ראשה בתוך חיקי מפני היראה – – –

רחמנות! כמה רחמנות על בת-מלכה זו...

*

 הרחמנות ודאי מרובה היא, אלא ש"שני-פיות" נוספו בבית לאכילה והפרנסה לקויה, ולפיכך אבא שרוי בתרעומת...

טענות ומענות בבית.  אמנם, אבא ואמא וסבתא טוענים ונטענים בלחש, אך אני יודע כבר את הענין:

אחיו הגדול של הדוד שפטיל, אח זה היושב בכרך גדול, באודיסא, עשיר גדול הוא (מעריכים אותו בעשרים אלף רובל!), וחשוך-בנים הוא, ורוצים הם, הוא ואשתו, ליקח את דינה'לא להם לבת...

ובאודיסה גם הים יש...

אפשר יקחו הם גם אותי עמה, עם דינה'לא? – לא! ככה לא יֵעשה!...אפשר ישלחוני אבותי מכאן בכדי ללוות את דינה'לא עד לאודיסא ועד לים? – לא, אי-אפשר שיתרצו לי לעשות כך – – –

וכבר התחילו מכינים את דינה'לא לדרך, ואני שותק כתמול שלשום, כי מה לי לדבר?...

אך דינה'לא ילדה תמוהה היא.  פעם היא בוכה וצוחקת מתוך בכי, ופעם היא צוחקת ובוכה מתוך צחוק...  וכעין רוגז לי בלבי עליה: הנערות הללו כמה משונות הן!...

וסבתא, מכיון שכך, אם מלכה נסתלקה ודינה'לא נלקחת ואבא שרוי בתרעומת, הריהי "הולכת" לה לארץ-ישראל...

היא רק תביא את דינה'לא לאודיסא, תשב עמה שם, עד שתתרגל הקטנה לדוד החדש ולדודה החדשה, ואחר כך "תלך" לה הסבתא.  ולא ש"תלך" ממש, ברגלים, אלא תסע, בספינה תסע, באניה בלב ים – – –

אומרת היא הזקנה: "להושיע לבני איני יכולה אלא בתפילה, אתפלל נא ואתחנן בארץ-ישראל בכל ראש-חודש על קברה של אמא רחל"...

"ארץ-ישראל", "אמא רחל" – שומעים אתם?...  והרי זוהי אמא רחל של "ואני" עם הניגון והפירוש שב"ויחי"...

"וַאֲ-אני – זה אני יעעקב, אף שאני מטריח עליך ב-קבוּר-תי...  מ-תה עלי" ועל שבוע-תי "רחל", אממא רָאָחֵל!"

ואני – זה אני, יוסי'לא – הן שתיהן נוסעות, ואני נשאר כאן...

מובן, שאינו דומה נער לנערה.  כלום תינוקת אני שאבכה? – אלא שבאותו הניגון עם הפירוש של "ואני" מתנגן ומקונן בתוכי, בתוך-תוכי...  כל היום הוא מתנגן מאליו עם כל הפירושים ועם כל המלות שלו עד "והקדוש-ברוך-הוא משיבָהָה: ויש ת-קוה לאחריתך!" – ואני מה תקותי כי איחל?...

ובאותו יום השבת לא יצאתי אפילו להפליג בספינה שלי.  כל היום לא פרשתי מעל סבתא, ודינה'לא אף היא עמה.  דינה'לא מצד זה עליה מתרפקת ואני מצד זה מחזיק בסינורה, וסבתא...  מי שלא נתיחד מעולם עם סבתא שלו ולא הניח ראשו על ברכיה, והיא לא שחה עליו ברוב רחמיה – הרי זה לא ידע ולא יבין, מה היתה לי סבתא באותו יום!...

אותו היום – – –

ובאותו ערב לאחר ההבדלה – והנה הכל נחבש, כל הצרורות מוכנים ומזומנים לדרך, ושכנות עומדות ומהגות על סבתא ועל אמא כאחת.  ופתאום נתנה דינה'לא את קולה בבכי: היא אינה רוצה לנסוע, בשום אופן אינה רוצה!...

היא אינה רוצה – גם אני איני רוצה בכך, אבל היא...  סוף סוף הנערות הללו אין בהן שׂכל כלל וכלל.  נסיעה, נסיעה בעגלה ונסיעה ברכבת, ואודיסה והים – היאך אדם בוכה ואינו רוצה באלו? – אני הוא שהייתי צריך לבכות, אלא שמתבייש אני – – –

ומה דינה'לא אומרת? "אי אפשי בדודה חדשה" – כך היא טוענת בקול בכיה, – ולא זה בלבד, אלא שיודעת היא ויודעת, היא אפילו שמעה זאת, שמשם תסע לה סבתא, – כך כך! היא תסע לה משם, ולפיכך אין היא, דינה'לא, רוצה לנסוע מכאן!...

כל הנשים סביב שתוּ על דינה'לא לדבר על לבה ברחמים ובתנחומים, ואף אחת מהן לא ראתה, שגם אני התחלתי בוכה...  בדיעבד נוח היה לי, שיראו בדמעותי...  יראו, ידעו, אולי ירחמו, – אך איש לא ראה...  ולבכות בקול, – כלום תינוקת אני שאבכה כך?...

נוטלת סבתא על זרועותיה את דינה'לא המפרכסת מבכי, מוציאה אותה מתוך החבורה של הנשים המהגות אליה בקולי קולות, נושאת אותה מן הבית אל החצר ומרמזת להן, לנשים שלא תלכנה אחריה.  אך אני נגרר אחריה, אך אני...

יצאה מן הרעש והעמידה את דינה'לא באמצעה של החצר, באפלולית-הדממה וממש כלפי אמצעיתו של הרקיע – רקיע טהור זרוע כוכבים...

ופתחה הזקנה ואמרה לקטנה בזו הלשון: "דינה'לא, שמעי לסבתא ואל תבכי".  אבל זו עדיין היא כובשת פניה בסינורה של סבתא וגונחת בחשאי...

נוטלת סבתא את דינה'לא בסנטרה ואומרת לה: "יודעת אַתּ, שיש אל בשמים"? – ועם זה זקפה הזקנה את אצבעה לשמים, כלפי הקדוש-ברוך-הוא ממש, כביכול.

אבל דינה'לא עדיין היא כובשת פניה ובוכה...  ואיני יודע מפני מה: הכל יודעים, שאל גדול שם, אל גבור ונורא רוכב בערבת, אבל כאן, עמנו פה, סבתא קטנה וטובה כזו – והיא למה תעזבנו? תקח גם אותנו לארץ-ישראל ונסע עמה! –

– אבל רוצה אני לדבר עמך, בתי! – אומרת סבתא – וגם עמך, יוסיל'לא, אדבר...

ורואה אני, שסבתא מבקשת מקום מיוחד בתוך החצר, שנשב שם יחד, ואני מתעורר ואומר: "בואי, סבתא, ונשב תוך הספינה שלי".

– ספינה? – תמהה סבתא – היכן?

– שם...  שם – מגמגם אני מתוך עלבון קל, מפני שצחקה עלי דינה'לא מתוך בכי – נשב שם, תחת האילן...  אותו אילן של...

ורצוני נעשה.  באנו ונתישבנו כאחד בתוך הקרון (באותה שעה לא היה זה נראה לי כספינה – – –).

סבתא באמצע יושבת, דינה'לא בימינה נשענת ואני – בשמאלה, והשיטה בציציה הלבנים לוחשת, לוחשת ומשליגה עלינו עם כל לחישה מציציה אלו, שהם לבנים גם בלילה...

ופתחה שם הזקנה ואמרה: "בני! שאו נא עיניכם והביטו השמימה וראו"...

נשפל ראשה של דינה'לא על ברכי סבתא מימין, ונשפל ראשי על ברכי סבתא משמאל, והשפילה סבתא גם היא את ראשה, להסתכל למעלה במרומי השמים.  ראשי בראש דינה'לא נוגע, וסבתא מגיעה בשתי ידיה על שני ראשיהם של נכדיה, וראשי שלשתנו מביטים יחד למרום לראות מה בשמים הטהורים, הרכים והנאוים והמעוטרים בכוכבי-כוכבים וברזי רזים.

והוגה הזקנה: "ורואים אתם, בני, שם, שם...  כדרך לבנה עוברת שם, עוברת מקצה הרקיע מזה ועולה ועולה, ויורדת ועוברת עד קצה הרקיע מזה...  רואים אתם אותה?"

– כן...  בחיי, כן!

– כּאֵאֵן – משיבה גם דינה'לא בלחישה ומתוך אנחה נוחה...

– "ויודעים אתם מה טיבה של דרך זו? – זו דרך-הצפרים היא...  ראיתם את הצפרים, שהן עפות מכאן בבוא החורף וקרתו? – ראיתם זאת?"

– אני ראיתי – עונה דינה'לא מנוחמת – גם הסנוניות כך, אף החסידות כך...  בעיני ראיתי, כיצד עפו אלו מאחורי הכפר...  מחנה גדולה-גדולה נתקבצו החסידות וע-פוּ-וּ...

– למדינות הים? – שואל אני.

– "כך בני, למדינת רחוקות, מעבר לים עפות הן הצפרים, למקומות החמים".

– לארץ-ישראל? –

– "כך, לארץ-ישראל, בני, ושאר המקומות החמים, שיש לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו...  והנה אותם המקומות, בני, רחוקים רחוקים הם מכאן, רחוקים עד מאד, מעבר לימים ולמדבריות הם, – והצפרים הללו מנין הן יודעות דרך רחוקה כזו?...  והרי צפור קטנה, שנולדה כאן אך בקיץ זה, תגיע שעתה – והריהי צריכה לעוף...  תשא כנף, תשאף לאותם המקומות החמים, כי יראה היא מפני הקרה...  אבל מי יורה לה את הדרך, שלא תתעה ולא תאבד חלילה בתוך הקור והכפור? – מי?..."

– רחמנות על הצפור – אומרת דינה'לא בלחש של אנחה...

– "כך.  רחמנות, בתי...  אבל הרי אב רחום וחנון יש בשמים, שרחמיו על כל מעשיו, ומה עשה הוא בחסדו? – נטל והתוָה באצבעו, כביכול, דרך לבנה זו, שאתם רואים בשמים, ואמר להן לצפרים: "בדרך זו, צפּרי, תהיינה מעופפות בשעת מסעכן – ולא תתעינה".  ומה הצפרים אומרות? – "בידך, בעל-הרחמים, נפקיד חיינו" – והרי הן מגיעות בשלום למחוז-חפצן, לאותם המקומות החמים והיפים, שקבע להן יוצר-בראשית ברחמיו הרבים...  עכשיו הגיעי בעצמך, דינה'לא שלי! – אם לצפור קטנה דאג הקדוש-ברוך-הוא והורה לה דרכה, דרך ישרה, למחוז חפצה, לבת-ישראל יתומה לא כל שכן?..."

 שתיקה של תמיה...  נרעשים ומשתוממים אנו מסתכלים בדרך לבנה זו, דרך סלולה המוליכה עד לארץ-ישראל...  מסתכלים ומאזינים – ודומה, שגם שמים וארץ מאזינים, מה תאמר עוד זקנה זו שנשתתקה באמצע ומה תגלה עוד מנפלאות הבורא שבשמים?...

וחוזרת סבתא לדבּר רחמים: "דינה'לא בתי...  דינה'לא, צפור קטנה שלי...  דעי לך, לא אנו שרצינו בכך, לא אנו שאמרנו לך: סעי לכאן או לשם, אלא כך הקדוש-ברוך-הוא רוצה וכך הוא אומר...  אומר הוא: "סעי ולכי לך, דינה'לא צפורי, למקום זה שאני רוצה, ובטחי בי ואל תיראי, שאני אביך, אביך שבשמים אני, ואני הוא שאוליכך בדרך ואהיה משגיח עליך, בתי, יתומתי הקטנה" –                   

                                                                                           ולא רק בדברים אלו בלבד דבּרה סבתא אלינו בשעה זו בתוך הספינה שלי.  עוד הרבה והרבה אמרה לנו, לדינה'לא בלבד ולי בלבד וגם לשנינו ביחד.

יושבת סבתא, מטיפה אִמרתה, ועל ברכיה שני ראשים חמימים.  ראש בראש נוגע, ויד ענוגה וקרירה כל ראש מלטפת, ורוח קלה ורוָיה נושבת ואינה נושבת, וקרקור וצרצור דק מסתר וממרחק ישָמע, ושיטה מלמעלה ומקרוב מלחשת, משפיעה ריחה ומשליגה דומם ציציה, וכוכבים ממרום, מלב השמים ומקצות השמים מרמזים, וביניהם "דרך-הצפרים" מזהרת, דרך צחה כחלב סלולה בשמים כחולים-כחולים ועמוקים-עמוקים, וסבתא הוגה והוגה כיונה על גוזליה בתוך ארובתה – – – עד שהקיצותי בבוקר בתוך מיטתי – וסבתא ודינה'לא אינן עוד!...

– נסעו מכאן –                                                            

                                                                               

...  ספינה, ספינה! שָאיני בדרך, דרך-הצפרים בשמים! שאיני בדרך זו בואכה ארצה-ישראל!"

"ספינה, ספינה! נסעה נא בים דרך אודיסא ונקח אותה בת-מלכה, את דינה'לא ונסעה ונלכה...  נסע-נא, ספינה, לארץ-ישראל, אל סבתא!"

כך הייתי מתפלל ומתחנן בפה ובלב אל הספינה שלי בערבים, כשישבתי בה לבדי בדממת הלילה.  וכמה פעמים ביקשוני בלילה ומצאוני, שאני מוטל וישן בתוך ה"שרבן" אחורי הרפת...

מצאוני וגם ענשוני..  אולם כל העונשין וכל הכעסים שהכעיסוני לא הועילו להשיבני מדרכי זו.  הלקני אבא, על ברכו הפשילני והלקני ברצועה, וקָבלה עלי אמא לפני הרבי על דרך משונה זו שלי, והרבי עשה מה שעשה, מה שאין לספּר מן החדר...  והם לא ידעו דרכי, כי דרך הצפרים בשמים היא, ובה אני הולך הלוך ונסוע לארץ-ישראל...

במורא ופחד הייתי מתגנב אל ספינתי בכל שעת-כושר והייתי הולך ונוסע בלאט, – הלוך בדמיון ונסוע בחזון –

וראה נא, אמינון בני, כי הנה גם באתי והגעתי!...

והרי אני כאן וגם אמא דינה כאן –                                             

                                                                                

כן, אף היא כאן...  עֵד הגל ועדה המצבה שעל גל-הקבר, שאף היא, דינה אמך, הלכה עמי בספינה, בדרך אשר חלמנו ואשר דימינו, ובאה גם היא – וקדושה עלי ארץ זו גם בקברה – וכאן היא...

שם, בחורשה שאצל הבצה, בצל האיקאליפטאות המתלחשות, "נוסעים" רבים ינוחו, ודינה אמך גם היא שם...

התשמע, התבין את אשר תספרנה שם האקאליפטאות בלחשן?

קברים הרבה שם ועל כל קבר ספּוּר שלו – ספּוּרי מסעות...

ולבדי אני יושב לילה ושומע...  גם בשנתי לאחר יום של יגיעה שמוע אשמע בלחש האקאליפטאות שלנו...

ספּוּרי-מסעות...  איש איש ומסעו!

אני מתוך הזיה וחזון, מתוך מורא ופחד התחלתי מסעי שם, בתוך חצרו של אבא.  ועתה – אתה, אמינון, נוסע...

ראיתיך, והנה אתה כגבור תשיש לרוץ אורח בחצרו של אבא.

חפשי וביד-רמה אתה נוסע – לאן? – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה