_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הלבן

ש. בן-ציון

לתוכן הענינים

 

 (מִכְּתָב של פצוע מלחמה)

 

I

בנשיבת רוח פושרת, שחלפה על מקצת פני ונפחה לתוך פי הפתוּח, הקיצותי משתומם: מה לראש שגדל והיה כהר?...

ובעוד שאני תמה על ראשי, הרגשתי, שגופי גם הוא גדל – ומוקשה הוא בנפּוּחו המכאיב, כבד כאבן ואינו עלול לזיז כל-שהוא –

אבל כל-כך קל, קל ונוח כעת למות.  נשימה אחת משוכה – והרי אני מסתלק ואיני עוד...

ומשהקיצותי בשנית – מבלי כל השערה, אם לאחר רגעים, שעות או ימים הקיצותי – ואותה רוח, הרכה-פושרת, נושבת שוב על חלק ימין של פני, הרגשתי, שהעין שם מצומצמת היא, אור-היום עמום לה, ואין היא רואה אלא את הלסת הנפוחה שמתחתה.

גם בגופי הרגשתי, שעדיין מוטב לו ולי במנוחה, כי דואב ועייף הוא, וביחוד אין להזיז כלל בזרוע שמאל המכבידה על לבי, מפני שפיסת-ידה ואליונה הרצוצות בוערות מכאב.

גחנה עלי אחת מעוטרת לבן – והריהי יוצקת לתוך פי נוזל קריר, שאנו גומאו בצמאה; גמוא ותמוה על החלולים שלשוני פוגעת עם כל בליעה בבין שיני – –

 הוברר לי, כי פצוע אני ועטוף לבן אני, ובמיטה רפודה לבן אני שוכב, – וזאת אומרת: רחוק מן המלחמה...

רחוק – וטוב ונוח במרחק מבדיל זה – – מרחק המפליג ממבוסה ושאון, מחפירות נמקות בבוץ-גשמים, מתותחים מכי רעמים ומפצצות מתפקעות בנתזים מתוך רעידת-ארץ וכובד-עשן – – שאון... חשרות שחומות-ירקרקות מזדקרות ומתנפחות כשדים מן השאול – –

ובתוך ערבוביה של צחצוחי-אש ואפלולית רופסת – הכל נשכח.

ושוב טוב ונוח בנופש ובמרחק המבדיל ומפליג למנוחה... ומתוך נחת-רוח זו, שצפה מבפנים כאורה תכולה וריחנית זו שבשדה-אביב רטוב, – חשתי והכרתי, כי יש וכי חי אני – אני הפייטן הצעיר אב"י גורין – ובי ועמי ווירה שלי, ווירה שאני מרגיש כאן בחסד-געגועיה, המגיעים ונוגעים בנפש...

ומובטחני, שבודאי עוד שני פרטים היו מורגשים לי באותה שעה קלה וטובה: ההכרה המתוקה, כי עתיד אני לכתוב את "דוצקה ואסתרקה" (דרמה בחרוזים), וגם דמות אמי, שהיא מציצה עלי, – אמא עגומה המנידה עלי ראש...

כן, יתכן שדמות אמי וזכרון הדרמה העתידה גם-כן היו בהכרתי אז.  יתכן... אך הכאב המתמיד שבפיסת-ידי, וביחוד ברק שבתפוח-האגודל, מעלה גם הרהור קטוע על הקרב – – אותה המבוסה, שבה, בין רמחים ויריות אקדחים, נפלתי ארצה, ועל גב ידי, שתפסה לשום-מה בחצי לבנה שרופה שמצאה, דרכה פרסה מפורזלת של סוס נסער שנזדקף (אותו הסוס נראה אז עלי ענקי בגודל גופתו ובעבי עכוזו) – וגדל המכאוב עד כעס שגעוני לוהט...

– שתה, סולדאטיק...

"האחות" – פנים מעוגלים, הצנופים לבן על שערות פשתן, כפויים עלי – אצבע שומה לה על השפתים המצומצמות, רמז של איסור לדבּר, – ואני גומע מידה ברחש-תודה כף אחר כף, הנתּנת אל פי – – "אחות רחמניה"...

ובעוד שלשוני גוששת אחר-כך בחלולי השינים, שנפרצו מתוך פי, ובשפתי התחתונה, המובלטה ואינה זזה – הריני מתמסר לתנומה נוחה ורשולה, כלאחר אמבט חם – – –

כגמול, כתינוק בעריסתו הייתי לי – ודמות-דיוקנה של דינה אחותי, המשתובבת במאויי-עלומיה, גוחנת עלי, צוחקה בפני, מחנינה ומלגלגת לי:

– יום, רום, דום – לחרוז לך עוד, אחא?...

 

II

אומרים: הרופא בא.

שם, מצד שמאל הוא, ואני – גולגלתי, על רוב פני משמאל ועל צוארי מסביב, מחותלת תחבושת כפולה ומכופלה, ורק עין ימין, הגלויה לי, רואָה בראיה כמעט ברורה; וכשהיא מנסה לתור את ה"סביבה", בהפנית-ראש כל-שהיא – מבלי להזיז חלילה יד שמאל הכואבת ומחמירה על לבי – רואָה היא, מאצל הכותל שלנגד מרגלותי, רק שתי מיטות עם גופות החולים המכוסות בהן, ומן הצד, לצד ימין – מקצתה של מיטה אחת וחלון אחד לא רחוק המשובץ סריגי-ברזל מוחלדים (והוא, הפתוח, משיב את הרוח הפושרת על המקצת המגולה של פני) – והשאר, כל מה שמשמאל, סתום ומכוסה ממני, ואיני אלא שומע מה מן המתהוה שם...

ושם – הרופא נדבר לעוזריו ברוגזה; אחד נאנח, מתיפח ורועד מכאב; קרוב לצדי מתחבט אחד ובועט במיטת הברזל, כשהוא מחרף בקללות-אם חריפות ומפקד: "ירה!" – "ישר – עמוד!"... ודאי אחד מן "השררה" שם – – ופתאום הרגשתי, שגם רגל ימין שלי כרוכה תחבושת – לפופה היא מן הארכובה ולמעלה... ובהלה קרה עברתני: לזאת, לרגל פצועה, לא פיללתי כלל – ואימתי נפצעה זו לי?...

הרופא עם האחות והחובש, שנגשו אלי – אך חלקים מהם נראים לי חליפות, וממקצת תלבשתם הם נכּרים לי; אך מידי הפצועה-כואבת, יד שמאל שהם מטפלים בה, כלום לא נראה הימנה לעיני הפקוחה...

אני נאנח ורועד מחמד הכאב המחלחל בבשר החי של הפצע שגילוהו:

– נא! – אני אומר ברעד לחובש הכפוי עלי בפנים סבואים-מסורבלים ונזם לו באזנו – הזהר-נא באגודלי... – וקולי החלש, חסר-שינים ונפוח-שפה, אינו נכּר לשמיעתי.

– כלום עדיין היא מכאיבה, האגודל שלך? – גוחן על פני בשאלה הדוקטור; אדם נקי מזדקן, מגולח ראש, זקן ושפם, ומסתכל הוא בי מעל משקפי-הקרן שלו.

– עד מאד...

– עמְם... הן! – מסכים הדוקטור.

ואני – כעס בלבי על עמעום זה ועל החבישה שאינה כהוגן, לפי הרגשתי: כולה, כמדומני, נכרכת רק מתחת לפצע, למטה מפיסת-היד; אבל, זוכר אני "משמעת", נאנק דום ואיני אומר כלום...

וטוב שהחזירו לי אמולה זו, את ידי, אל לבי, והנה הלך לו הרופא עם עוזריו בצליל הדרבונות.  אך הכאב, וביותר זה הקודח שבאגודל, עדיין הוא מתמיד – –

ואפילו בשעת שינה...

ואיזו אימה, זועה וחשיכה הטיל עלי כאב זה בעוד ימים!

לאחר שהחליפו את התחבושת שלרגלי, והרופא אמר: "עכשיו – אל הראש", – שמה האחות (נטליה פּטרובנה שמה) את ראשי בחיקה, והחובש התחיל מתירו מחתוליו.

נעצמו שתי עיני בזרוח האור גם לעיני השמאלית שנגלתה; וכל-כך נעמה המנוחה בעינים עצומות לראשי השרוי בתוך חיקה של האחות הרחמניה... רך כתינוק נדמיתי לי בשעה קלה זו, ומתוך תפנוק זה סבלתי בשתיקה גם את הטפּוּל באזני הפּרומה ובפצע הדואב שלאחורי אזני, ואם גם נגע בו הרופא בתחיבה קרה, מכאיבה ורועשת בתוך העצם...

ומורה הדוקטור לחובש ואומר: "מעכשיו תחשוב כך, שגם עין שמאל תהא מגולה – כך וכך"... וחבישה זו אמנם טובה לי – החזירו לי מאור עיני הסמויה.  ומשהניחו את ראשי, לאחר חבישה, על הכר, הייתי כמתפלא על המופת, ששתי עיני רואות, – רואות הן את החדר כולו לשורות מיטותיו בלבנים, את הדוקטור ואת החובש ואת האחות, כולם כמו שהם לכל תארם וקומתם... ואני שוחק לכל הנראה... ובעודי מצטחק, ומתוך חלחולי המכאוב, על הנאת ראיה זו, אומר לי הדוקטור:

– עכשיו, אחא, דע, שיד ימין שלימה יש לך...

– אמת ויצב, רום מעלתו! – אני עונה מפי המשונה; עונה כדת החייל במשמעתו, וגם מצטחק מהודאָה.

– כן... וזהו-זה... ימינך, אני אומר – עִמְם... ימינך שלימה היא... עִמְם... מה שאין-כן, אחא, בשמאל שלך... וזהו-זה...

ונגלה לי "זה"... אמת-יד צהובה כדונג במין ניוול מבהיל-משונה, – יתד משופה בלי אצבעות... בלי פיסת-היד כולה!

פחד מיסטי הכה הכאה קרה בלבי עד שפגה נשימתי והחושך היה – –

– מה זה?! – קראתי, משחזר האור לעיני מחמת כאב, ומשכתי את זרועי אל מול עיני – –

כף-היד אינה – אינה כלל במציאות – כולה כרותה – קטועה מן הזרוע... אינה – והיא, היא הכואבת עלי... אינה ומכאיבה... ובאַין הזה מכאיבה ביותר האגודל שאינה... אינה – ודומני, שאגודל זו הרי אני מזיזה לדעת – –

– האיך? האיך זה? – דובבות שפתי ברעדה ובנקישת שינים...

– הֵרָגע – מצוה הרופא, כשהוא מחזיק במה שהיה יד ונותן בעיון את משקפיו קרי-הברק למחץ האדום, במחשוף החתך, וכמתנאה במלאכתו הריהו אומר: "יפה... יפה... בקרוב תתרפא – – חבוש".

והלך לו, כשהשאירני במיטה מנוול במומי, קטוע – גידם...

– אל תבכה, סולדאטיק, אל תבכה, חביבי! – אומרת לי האחות, בראותה אותי מספג בשרוול ימין את הדמעות הנובעות משתי עיני. – תודה לאל, שימינך שלימה... תוכל לעבוד.  במהרה תשוב לביתך ותחזור לעבודתך...

מהודאָה לה אני רוצה לנחם אותה:

– כן... אוכל לכתוב, נטליה פּטרובנה... אמת-שמאל על הנייר – וימין כותבת...

– ודאי כך.  פשיטא, חביבי... אתה, כנראה, עובד היית בקנצלריה, או בקונטורה?

– לא.  סופר אני – פייטן... – אני משיב בתמימות ונפסק מבושה, כתינוק לא-בטוח...

– כך? – עונה נטליה פּטרובנה כבתמיה של שמחה. – זה טוב! ותכתוב לנו על המלחמה, מר סופר.

היא נותנת כוס מים לפי, ובגמאי, שארית שיני נוקשות ברעד על הזכוכית...

נרדמתי ואישנה.  הקיצותי – ועדיין אני מתפלא: פיסת-יד ואליון שאינן – הן מכאיבות כך, ולא בחלום... האין זה חלום?

אנכי, בטפּשוּתי – בשכל הילדות של הויתי החדשה – לא שיערתי עדיין, שאפשר, ושעתיד אני, לחוש גם במה שאינו, לכאורה, במציאות...

 

III

וכף-ידי עם אליונה באה אלי בחלום, בכל תנומה ותנומה הנופלת עלי כמה פעמים ביום.  כמה מיני מלאכות ידי זו מבקשת לעשות ואינה מוצאה, – הדברים אינם נתפסים ומגוששים לה... וכשאני מקיץ, נדמה לי רגע, שקצוצה-רצוצה זו בניוולה ומכאובה רוחשת ובאה לעיני מן האויר...

טפש הייתי אז בהקיץ יותר מבחלום.  אני גופי (לפי הזכרון מן העבר שלפני הוָיה זו) מבין הייתי בי, שנעשיתי שוטה כקטן זה... ומתוך הנאה על המרחק המבדיל מן המלחמה, לא הייתי בשעת יקיצה אלא ממתין, אימתי ינתן מה אל פי...

שם המקום – מי חייל לא ישאל עליו? – רגלים צבות וכואבות מקישות לקצב, או מוליכות סתם ביסורין אִלמים את עדר-הטבחה בעב-האָבק ואד-הזיעה, בדרך וללא-דרך, מהרג אל הרג, – ושם המקום כל אחד שואל עליו; ואני כאן, כתינוק שאינו יודע לשאול; דייני שמחוץ לתותחים הוא מקום שקט זה, ושמו – לא איכפת אפילו כדי שאלה קלה...

לשעות, אמנם, כאילו בא אחד פיקח, מן העבר, עומד על גבי ומזכיר לי ענינים להתעוררות כוח החושב והרוגש.  אך אותו כוח עדיין לנמנם הוא רוצה, וילדוּת, טפּשוּת מצטחקת, נוחה לו בהקיץ...

אמא, ווירה, דינה אחותי – מחוץ לכל דאגה הן לי.  טוב שישנן באשר הן, – אני איני נכסף אלא אל הבית: שם וילונות דקים מערפלים בטוהר על החלונות, ושולחן שם, שמפה מצויצת פרושה עליו, בקצהו מיחם מרנן בקול דממה דקה, והתה מזהיר מן הכוס ונותן ריחו – עוד מעט ואשתהו עם מרקחת דובדבנית-ריחנית...

בית-אמי זה, יודעני, שכעת גם ווירה בו – זו שביני ובינה ענין רב היה של חן וחסד וחמדה טובה... כן, עכשיו לא בבית הדוקטור אַרזשאנוב – בבית-אמי היא ווירה שלי... אבל הרי פצוע אני, בעל-מום וחולה אני – ודייסה זו הנתּנת אך קרה ותפלה היא...

"דוצקה ואסתרקה" – כל צורה וכל תוכן, שום יחס אין בי שוב לפילגשי המלך קאזימיר הללו... בוצץ לפעמים שם זה של הדרמה, כנכנס מן החוץ אל האוזן, ואינו אלא כאיזו מלה ריקנית, המתלבטת להפריע תחילת-תנומה – ואינה מפריעה...

ופלא! כלום הרגשתי מאז, שענינים אחרים עתידים כבר לחזוני, או סתם ילדות היתה בי? – – –

מתישב הדוקטור, כשהוא לבדו אצל מיטתי, בוחנני מעל משקפיו בעיון טוב, כופף ומלחש לי בהלצה, כדוֹד לתינוק:

– גוּט שבת... שבת היום...

מניד ראש לתמהוני, ולאחר הרהור הוא מוסיף ואומר בלחש:

– כך, מר סופר... גם אבר שנקטע כואב הוא... ומי שהיה יהודי מרגיש עכשיו בכך, מרגיש ביותר...

ואני אך מצטחק לו, כמסכים לאִמרה מחוכמה... נתרשם בי הדבּוּר אך בלי משמעותו, – לא נשמע לי הימנו וידוי ממאיר זה של יהודי מומר בשעת גירושין ופוגרומין...

הוא יצא, ואני עדיין מצטחק כתינוק שזכה במתנה...

מצטחק אני מרוב הנאה, עד כמה ששפתי התפורה מניחה, אל גברילא סטורדזא – בחור מולדבי, בן גדודי – שראיתיו פתאום כי גם הוא כאן, והריהו עומד בחלוק-החולים בין המיטות עמידה משונה.  פניו הילדותיים חָורוּ, רכו בחן, ואף הוא נראה לי בהויה חדשה כמותי... הוא נעשה קיטע; ובהטיות צונחות לצד שחיו ובניקושים כבדים של משענותיו הריהו מתקרב אלי.  הוא שואלני, דורש לשלומי, ואני לו בתשובה אחת: "רואה אתה"... והריהו נפנה בניקושי משענותיו אל החלון, מסתמך בסריגים כלפי חוץ – ואנחת חירות נשגרת מלבו לחללו של עולם:

– אואוף-אוף-אוף! –

והקיש מלבי פתע זכרון האיש שהרגתיו בידי, איש יהודי שנעצתי בו את רמחי – – אז באותה מבוסת-המהומה, כשנזדקרתי משוגע בחרון-המכאיב האכזרי – מכאוב-היד, שהפּרסה המפורזלת רצצתה על הלבֵנה השרופה – תקעה ימיני במכת-רצח אחת את רובי המכודן אל לבו, או אל כרסו, של "אויב", שנדחף למפרץ-פליטה זה שהוחזה לי, והלה נפל אפרקדן בפישוט ידים ריקות, וצעקת: "אדוני אלהַיינו" – של "שמע ישראל" במבטא גליצאי – בא לאזני...

"אבל – מתנחם אני – הרי אפשר שלא מעשה היה זה, אלא חלום בלבד"... וזכרון אחר, שהוא ודאי מעשה שהיה – גמילת "חסד של אמת" – מסלק את הראשון: בליל-ירח (חזרתי אז משליחות לתחנת הטיליפון, להודיע על המזונות שכלו) – גוף מחורר בבלויי-סחבות מצאתי בשדה, ועדת עכברים (כן, עדה שלימה!) מכרסמים בו ועל גבו ובתוכו הם מתקוטטים בצויחות... ומתגבר על הזועה והסרחון, סחבתיו אל החפירה העזובה, חצבתי בגרזן שבחגורתי וכיסיתי עליו תל עפר...

אבל החסד והרצח – שניהם אך זועה; ומחזר אחר של מיתה יפה מתפרש לכסות עליהם יחד: יושב לו פּיטקא סקומורוך – בדחנו של הגדוד – עמנו בחפירה, משתטה באכילה ומכרסם כסוס מן המלפפונים הירוקים שהביא; תחב את האחד לתוך פיו והוציא ראש חוץ לשוחה, כלהתפאר בפני "האשכנזי" שמנגד, – ובו ברגע נפל פּיטקא אָחור: המלפפון בתוך פיו, חור-דם קטן במצחו, וכאילו משטה הוא עדיין בהעמדת פנים קפואות בתמיה של תם... "ואַ        ל תהא משתטה" – אמר אז הפילדפבל שלנו – ואני, עכשיו, מגחך...

אני, שלא נשתטיתי כפיטקא, הרי כאן במיטה אני, וקו-חמה פרוש עלי, ההולך ומבהיק כל כלי-זכוכית שהוא פוגש, ובין שברירי זהרו זבובים פורחים ומתעלסים... והנה גברילא פותח בשיר כלפי החוץ שהוא מסתכל בו; וטוב שהשיר הוא שיר-רועי בודד בערבה על צאנו, – "דוֹינָה" רומנית קובלת לנפשה על מרחבי שדות בגעגועי-רחמים... אבל השמש הקפדן, המוציא גרף מתחת אחד השוכב כמת, גער בו, בגברילא: "שירה בכאן אינה מן הדין!" –

וצר שהפסיק "הדין"; אני כמעט שנרדמתי לרננה כתינוק...

... נזכרתי מתוך יקיצה בגלח פּוֹלני ויהודי כפרי אחד, שראיתים תלויים בנופו של אילן ירוק, ערער בערבה – הם יחד עם שור-פּר שחוט, שנפשט חציו ובשרו החם עדיין רותת עליו ועורו המשולשל על ראשו נופל בדמו הקרוש – ומביט אני... מביט בכל אשר סביבי בהווה ובמיני קטעים שבפנימיותי מן העבר... וקרה מפעפעת בי עם ערבובית מחשבות ושאלות משונות: הגלח והיהודי ודאי מרגלים הם, – והשור במה חטא? ו"אלוהַיינו" במה? – והעכברים במה יתפרנסו? – ודינה, ווירה ואמא במה? – יושבות אצל השולחן ואינן אוכלות, כי מצפות הן למכתב, – ודוצקה ואסתרקה כלום לא אכלון עוד העכברים בקברן?... ומרגיש אני שעיני הולכות וגדלות מתוך הבטה, ותמה אני תמיהה גדולה, שעדיין הן רואות הכל כמו שהיה נראה עד עכשיו... ובאמת הרי הדברים אינם כפי שהם נבּטים... ואני מביט... מביט בשורות המיטות הצחורות – והללו עדיין כאידיליה נאה הן לי בלבנוניתן... גם אל תחת המיטות אני מַטה ראש להסתכל: והנה תחתיות אלו, הפעורות ושרויות בצל, נדמות לי כפתחי מסתורין... ראה! התגולל, חלף וחזר מה בלי רשרוש כל-שהוא – ונעלם... ושוב נגלה, נחפז אילך ואילך ונצטנף: עכבר קטן לפני, ועין בעין יביט בי, ואינו חושש... בוחן הוא אותי אם כדאי אני לאכילה?

– אני לא מתי, עדיין לא מתי – אני לוחש חרד ושוחק כאחד; ולסימן משליך אני לו, לפטיט חשאי זה, פירור של לחם... והוא נבעת מן החי, גז חיש – ואיננו...

אלמלי בושתי, הייתי כמעט בוכה, כתינוק זה שניטל הימנו צעצוע... למה זה ברח? מרגיש אני מעין זיקה ביני ובינו – הוא אינו... ואני מצפה ומחכה לו שיבוא...

כן! הנסתר זה התחיל משעשעני אז, והתחיל בצעצוע סמל קטן זה – – –

IV

– ""Жиды ("זשידי" – יהודונים) – נתזת מלה מתוך שיחה שבין שתי מיטות משמאלי – ושוב "אלוהיינו" צף ועלה...

כבועה על המים, כך "אלוהיינו" זה חוזר ועולה, אך מיד הוא מתבטל מאליו, וגם מבלי כל פקע שהוא... אף אותה המלה: ""Жиды המנסרת בזמזום כל היום בחללו של בית-החולים (בית-אסורים נמוך-תקרה שסיידוהו לחולים) – אינה טורדתני ביותר: בידוע לי מכבר מה שנאמר בין החיילים על ה"זשידים", ואיני שומע בשיחתם...

אבל הנה גם האחות, נטליה פּטרובנה הטהורה, שעיניה כחולות וטובות, – גם היא אומרת מה ומתיזה פעמים: Жиды, Жиды... ומספר החובש מסורבל-הפנים, ואני מקשיב, מבלי הביט לצדו.  שומע אני משיחתו, כי "קהל" שלם הובא לכאן היום; "נשתלחו", שלא יראו בחזית, וברגל באו... הגברים – נמושות, אך ה"חייקות" – יש בהן צעירות ונאות... "גורי הזשידים" בוכים: "טאטילי, מאמילי", וה"חייקות" שלהם בורחות מפני כל חייל הקרב, מצווחות: "גיוואלד!" – – ודחפני פרץ-הצחוק שנתגלגל מפי חולים, הקימני מן המיטה, – פסיעות בנפילה להַשענה ממיטה למיטה (רגלי הכרוכה אינה נכפפת בארכובה) – ואני נופל אל החלון ונאחז בסריגיו – מתבלט ומתישב ברגל פשוטה ומכאיבה על הכסא שאצלו...

מיוגע ומתנשם, כואב וצמא, תמכתי ראשי לבין הסריגים המוחלדים.  מאחורי – חדר-החולים, שריחו ואוירו נעשו עלי כבדים ביותר, ומלפני, מעבר לגדר – באור זהוב ההולך לשקיעה, כר נרחב מתפשט, מוריק ומדמדם בדשאי קץ-הקיץ, ורצועת-מים רחבה נמתחת ודולקת בקשקשי-פז, יוצאת משני עברי גשר מאדים בין ערבי נחל כפויים; תלמי חריש כטפיטין שחורים משתטחים מקרוב ומרחוק משני עברי הנהר, וקצה עיירה סמוכה, המובדלה מחצרנו רק בחריץ נחל יבש, נשקף מאחורי צדו של הבית, לרגלי גבעה, הנושאת חורבה קדמוניה ומצלבה חדשה שהיא מזקיפה ראשיה מבין אילנות עתיקים – – הכל נסקר לי בבת-אחת, והכל בעולם כשהיה, וגם יפה הוא משהיה, והכל הולך סחרחר בשלוה שופעת... ודממה נושמת בנחת, וקול תרנגול בוטח קורא בבשורה טובה, ומפעפע מה מן הלב...

ומחשבה של בר-דעת מתחילה רופסת בראש המסתובב: "עולם נאה ונחמד – ולמה מתנכלים הם האנשים לקלקלו עליהם?"... ופתאום, כקול אנחה שמעה אזני, אנחה גדולה מושכת תוקעת כקול חלל משַוע מרחוק – ונחשול של טירוף, מכל רשמי חיי יחד, מן ההויה הקודמת, פתע בסנוֵרים עברני – ואני נופל – –

... והרי אני בתוך מיטתי, שהעמידוה עתה בקירוב לחלון...

עוברת עלי האחות עם הדלקת הנר ואומרת לי במנוד ראשה הצנוף לבן:

– לא טוב, סולדאטיק... אסור לירד קודם שהורשית.  לא טוב כך, מר סופר...

– זשיד הוא – רוטן מי מקרוב ומחכחך בגרונו...

– "אלהיינו" – משיבה ומתקרבת ההויה הקודמת מתוך שאון עמום מופלג ומכל הימים יחד – –             הבוקר עם ראשי הרים רחוקים, מכחילים ומופזים, הופיע לחלוני, ו"המרחק המבדיל" – על כל המילין הוא מרטט לרגעים: קול תותחים מקצה האופק, מבין הרים, ירעידהו...

גם אותה האנחה המשוכה כאנקת חלל קורא מרחוק – הנה זה הכרתיה: קול שופר תוקע ומריע בכל התרש"תין, הוא העובר ומעביר עלי מלכות של זכרונות...

זכרונות ומחשבות:

קול השופר – תמול בפנות היום שמעתיו, ומַשמע, חודש אלול בעולם, ומשמע, עיירה זו שבסמוך יהודית היא... עיירה שנשתמרה עדיין להיות כזו של ימי ילדותי – עיירה צנועה שקדמה אצלי להמונו וגיהוצו של כרך גדול, ובה קן הילדות השאננה, מעון דודים ודודות, משכן שבת-מלכתא בחן ענוָתה – – ועדיין חובשי בית-המדרש (כולם ודאי כאת אך נערים שלא הגיעו לפרק הצבא...) נוהגין להתאַמן בתקיעות כל היום כבשנים קדמוניות... ואימתי ראש-השנה יהיה? –

– לא טוב, לא טוב שירד תמול! – אומרת לי האחות שוב במוסר, בשעת חבישה, שהיא בלבדה עושה לי.

ואני סובר, כי טוב.  טוב שהצצתי רגע מן החלון וראיתי את העולם בהויתו ומראיתו, והרי גם אני חוזר להויה, להיות כאיש. – כעין מסך מאפיל הורם, וכל אותו היום מרגיש הייתי, שבינתי מתבהרת ומתבגרת עלי, מתפשטת כמתוך חום נעים לעין ההכרה שנתפקחה לראות בטוב, בטובו של חולה מחלים...

וטוב מכל טוב הוא, שהאחות הטובה, נטליה פּטרובנה, גם היא חניכתה – אַרזשאנוב!... שאלתיה, והנה שארתו של הדוקטור אַרזשאנוב היא.  כן, יבגני לבוביץ וסופיה אלכסייבנה דודה ודודתה הם; וזוג נחמד, זוג שיבה זה – במעונם הלא את ווירתי מצאתי... המעון הלז וגנו, אותו גן-עדן של ימי בראשית שלנו... לכשאחזור – מיד עם ווירה למעון-קיץ זה נסע, ואפילו אם חורף יהיה...

ושוב בוקר, עד עכשיו לא הרגשתי בחלוף הבקרים, – והרי כל בוקר ובוקר שמחה של תחיה בו.  נזכר לי פסוק: "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" והנה לאחר שנת-מרפא שאננה מערב עד בוקר, הקיצותי לאור היום – ומקל משען עמי במיטה!...

סורפּריז זה – האחות עשתה לי, נטליה פּטרובנה הבאה ונושאת את עביה בקלות של טוב-לב... ושמחה בעיניה הכחולות לתודה החמה, שאני מביע לה על משענת זו, היא מזהירתני:

– אבל אל תשתמש בו לרע (לרוב).

– כן, – אני משיב – בלאט ובמעט מן הטוב...

– כך, כך – היא מסכימה – ואם לאו – במקל זה נכּך, מר סופר!

שחוק מלא פי ולבבי, ושחקה גם היא בטובה, ומשפנתה והלכה לה בקלות עביה, השאירתני ניעור בכל כוחי הנפשי, עירן וטוב לב...

כן, נאה היא זו למשפחת אַרזשאנוב.

אף נאה הוא מקל זה לבוקר זה בו נשענתי וצלעתי ובאתי עד לחלון להיות מסתכל בבוקר... מה שהרגל נצטפדה ונתקצרה – אינו כלום.  אין היא כואבת ביותר, ולאט לאט אלך לי ואסתכל בעולם...

הבוקר כל כך נאה ורענן הוא...

ושוב קול שופר מושך ולרגעים "בום-בורום" רחוק רוטן פסוקות מן ההרים כרעם מופלג שלאחר חלוף הגשם, – ושוב נוח לי, שאני הוזה שוכב במנוחה מחוץ לסכנת התותחים, שוכב הוזה בצהרי היום לזמזום זבובים ולרוח פושרת... שני פצועים הובאו, מת אחד הוצא, ואני עדיין מהרהר בהרהורים שנדהמו ונטרפו עלי מכמה וכמה חדשים...

ההויה הראשונה משחקת לפני בימיה הטובים, מוציאתני מבית-החולים וקולטתני לרשותה... את נטליה פּטרובנה אני רואה, ואת שם ווירה שלי על שפתי אשא:

– ווירה – אני אומר, וכגל תענוגות ישטפני, ישאני...

מיטב ימי הויתי, ימי ווירה בנגינתם לפני יזהירו... הם, לכל מחזותם, לכל שלשת חדשיהם יחד, בכל הרף-עין הם נסקרים לי כתופעה אחת, וכנור, כנורה של ווירה, עליהם כצפור מתנגן, כנפש חיה ממללת חנינה ורחמים... ומרגיש אני, כי איזה "חזון" גנוז של איזו "יצירה" עתידה נִקוֶה, או נובע בי.  שום ידיעה, כל דמות ותחילת מחשבה אין בי עדיין על כל זה, – אך בידוע לי, כי "קרוא" אני, מוזמן לאשר לא שיערתי עוד מימי, – והלב מרעיד ומרקד...

 

V

וגם למחר כן.  שורות של מיטות אני רואה, אך לעיני תופעה אחת כלילת אביב וקיץ בכל מחזותם לפני תשחק...

עונת אביב וקיץ שלנו במעונו ובגנו של אַרזשאנוב – במתכַון אני תוקע מחשבתי לפָרט עונה זו בזכרוני לשעות שעות מפורדות, כי בהן חיים, בהן מרפא ובהן שכחה – שכחת כל הנראה והנשמע על סביבי – ומהן, כמדומני, או עליהן רומז ונרמז לי זה שאינו משוער עדיין – – ועל הכל ווירה תנגן...

ווירה חג-נפשי! גדול החג ועצום האושר מנפשי החלושה כי תהגה בהם... רק השעות הענוות, התמימות, השוקטות והנאות – אך אותן יכיל עוד זכרוני בכוחו הרופף; ובלאט, לעיני הפקוחות, באוירו של החלון ובחללו של חדר-החולים לפני ירקמן – והכל נראה יפה לרקמות אלו...

– ווירה... ווירה – דובבות שפתי, ועיני מתעצמות מכמהון-הנפש – ליל הפגישה הראשונה מתפרש ושוהה עלי; אינו – ומורגש הוא לחושי, עד שכל המציאות מתבטלת מפניו...

... בהמתּנה, כמוני, לאומניבוס האחרון, הולך למעונות-הקיץ, היא עומדת מצודדת לצל וטבולה בו; רק ראש על צואר נטוי מובלט לה, שלוח לשטח אורו של הפנס האלקטרי, העושה את הפנים כדמות צחה ירקרקת, תבנית מטוהרה-צוננת כשיש, ועינים לה גדולות – עיני-מנוחות פקוחות לרוָחה ולשלוה בהסתכלות קפואה, הסופגת שלא מדעת מהותו של לילה... וכנוי חדש וטוב נתרגש עלי פתע מהויה זו, שראש זה מסתכל בה ככה – – – והנה זה שנינו על ספסל אחד יושבים בקרון זה, המוליכנו מן הכרך המשתתק ומוציאנו לשדה-אופל ולאופק שנוגה קלוש מסתנן בו מפלח-ירח מאדים, שלמטה מן הכוכבים... שאר הנוסעים, זרים זה לזה, שותקים כנרדמים, אך בין שנינו, בנימוך קול של לילה ובעינים נרחבות המבקשות להבחין תעלומות הלילה – שיחה נפסקת מתחדשת לרגעים – – – הליכה של לוָיה מתוך שיחה בטוחה, כאילו מכבר מכירים אנו ומאמינים אנו זה בזה גם בלי ידיעת שם, – ופרידה מאצל השער – מבין שני ברושים נשואי-אפלה – בהודעת השמות וב"להתראות" של רצון חם ובלחץ יד רכה-צוננה, עזה ומסלקת – – ולבדי אני...

לבדי אני מטייל וחוזר לפני שער זה ושני זקיפיו, הברושים הדוממים, – מתרחק ומתקרב, כשמותק-נעורים שופע בכל הורידים משיירי השיחה והקול לאוט-הלילה ומדמות לא-ברורה זו נושאת השם "ווירה"... ובפוגת הנשמה מקשיב הוצגתי – נוקטורן של שוֹפין בתפילה עלי כנור מופלג מן החצר יבוא – – –

ומצפיה ליום מחר שיבוא, אין השינה באָה בליל-אביב זה המתענן לגשם מתוק-פושר...

... צהרי "יום מחר", יום מבהיק מן הרחצה, המפתה לעפיפה, לטיסת מרומים... קל-חדוה, לחצר-מעונה, מעון-הקיץ של דוקטור אַרזשאנוב, אני נכנס עם הספר ששאלה עליו אמש.  בין אילנות חלפה – ואל ספסל-האבן, בבין שיח היסמין ונופו של דולב, אני נסתלקתי... שוהה עוד, צופה לערמונית מתומרה זו המפליגה בין צללי ירק אביבי... חוזרת – נשואת פנים וקלת-מהלך, במשעול-החול בלאט תעבור; גוממית, חתימת חן ואומץ, ברוך סנטרה; עינים מוגבהות, אפרוריות, בשחור שמורותן כבחלום תרגענה – ונדמה לי, בהביטי מבין עפאים, כאילו זהירה היא בצעדה, שלא להעיר איזו נפש חמודה שנרדמה בחביונו של עולם... ונדמה לי, כי אך הפעם נפקחו עיני לראות את העולם כמהותו וחמדתו, מברו ומתוכו... ונדמה לי, כתעלומה יערית-אביבית יצאה ובאה בשעת שנת-הצהרים, והריהי מסתכלת ומהלכת לה כאן בתסרוקת רשולה ותלבושת תכולה... ונדמה לי – עד שנפל מבטה לפינתי ונתיצבה "התעלומה" ממולי, מתבלטת לגלוי בשילוב ידים על גבה, ובסבר-פנים, שנשתנה בשחקה עצורת ערמה קוקיטית, מצטלל אלי קולה, קול ברור של יום:

– אורב הוא לי?...

וכהד-יער מתלהלה עברני הששון – ונדמה לי – –

אך אחרת ויותר משנדמה לי מצאה בה נפשי...

... שואל אני בנפשי: זו, שלפרקים היא סיריוזית-מרוכזת שלא מדעתה ולרגעים עוברים היא נעלסה קוקיטית בכונה להלצה – למה זה כל דבּוּר, כל ניע וזיז, כל מצב ותנוחה וכל הרף-עין שלה כסורפּריז הוא לי, כאילו אשה ראשונה ויחידה היא שאני רואה מעודי?...

עוברים ימים, ועדיין אני מתפלא לי: זו – בת כהן רוסי מעיירה אוקראינית, המורה כאן נגינה לקטנים, נכריה זו, שגם שמה מוזר הוא לעולמי – ווירה ספּירידונובנה – במה היא קרובה לנפשי מכל?

קרבה, נצמדה-נתמזגה בעצם חייתי, וכמה תמוה ומוזר לי כל אותו הזמן שזו לא היתה עדיין בהכרתי...

סופיה אלכסייבנה – עיני-דאגה של בינת-זקנה תתן בנו לפעמים בתוגה... אך הזקן העירן, יבגני לבוביץ – שחקה טובה משפמו השׂב ומעיניו העליזות תמיד תפגשני, והריהו מבשר וקורא:

– ווירוצקה! ווירה ספּירידונובנה, – מי הולך ובא?...

ישיש האביב סביבי בגונים, חדשים לבקרים יפריח ויזריח, ועל כולם שם אחד חופף חדוה – ווירה...

היא, היא הששון! ממנה גיל-ההויה, המפליג ומבטל כל היסורין וכל הספקות... עמה החיים הראויים למסירות-נפש בכל שעה, ובלתּה רק התקוה המתוקה, החרדה ליום מחר, כי אראנה עוד... האושר ישטפני, בשרי עלי יגיל וירעד בנעימים: האולם הזה – "היא" ישנה בו, ואני איני אלה כָמֵהַ לראות בחוש איך היא בו... כי יודע אני, שהיא מצפה לי הרבה יותר נאה וחביבה, נבונה וטובה, משאני משַוה ומדמה אותה לי בשעה שאינה עמי...

... ירון הקיץ בזיוו על כל מרחביו יומם, ינגן הכנור בלילות באופל משפע אשרנו – ווירה על כל תנצח! –

היא שהרנינה מתוכי את סוניטי הצלילים – גבישי-האושר, זכי-השירה, שאיני מבחין גם אימתי נוצרו וצצו על הנייר; היא שנתנה לזמירותי מין עברית אורירית רהוטת-נגינה אשר לא שיערתיה מעודי, – כי היא, במסירות-נפשה, נקלטה לחיות ולפרוח בי, ליצור מתוכי גם את אשר לא תדע ואשר לא שיערה בנפשה שלה... ואני, בנפשי שלי – הלא אך בשבילה אני חי, בשבילה ועמה מבלי כל שאלה: מה בסופנו יהיה?... – כי היא התכלית!

... שמי ברשימה הדבוקה לכותל – "קרוא" אני – – ואני "הולך"...

"אידיאלים הומניים", יעודים טובים פטריוטיים, גם ישועות פרוגרסיביות וסוציאליות, קוראים בראש חוצות להרג עמים, לזבח משפחות, – ובבית בסתר, אמא בוכה, הספרים והכתבים – פרחה נשמתם... ודינה – אבן-שואבת אני לעיניה; עיני הפחד והדאגה הדולקות אחרי בכל אשר אלך...

והיא, ווירה – מדוע זה לא אזכור פניה שבימים ההם?... אחרת... כן, אחרת – ולכן איני זוכרה בראיה מן הימים ההם, כי היא אך במראה אחר התהלכה לפני... כן, במראה אחר, שלא לפי נפשה אז – נפש טרופה-שרופה... כן, אחרת מנפשה היתה: עיניה נתעו, כהו-שָחמו כחרוכות-עשן – נפש מטורפת ונשרפת, והיא מיושרת-קומה מהלכת לה, ובנחת ובישוב-הדעת עוד תדבר לי...

אחרת – ואף אני אחר... והאחר הלז, נגדע מכל עבריו, בטשטוש הדעת הוא מהלך ובעינים חמות, שלא תמיד הן יודעות מה הן רואות...

יושב לפני אמא – ומבוהל לווירה, אצל ווירה – ובהול לאמא ודינה... ו"הולך" –

הולך למות ומבלי ווירה – – –

... והאיך זה לא עלה בדעתי לבלתי לכת? – – לא אלך, ויבוא-נא אלי אותו ה"קורא" לי, – אני אחת אענה: "אי אפשי!"... כי איך לא בחרתי במיתה, למות אז על-פני ווירה ועל-פני אמא ודינה, מ"הליכה" בעדר הטבחה, מכּניסה לצבא ארור-כל-חושי?...

ואַת, ווירה, – את איך לא שיערת זאת בחוש, בהאהבה שבלב? האיך זה שתקת בכל מאמצי ההכנעה הרוסית ולא אמרת לי זאת?!... כלום אפשר, כי היא, גם היא לא הבינה אז זאת?... ולמה, למה זה לא אמרה לי: "אַל תלך"? – מי זה ציוה עליה, אשר לא תגיד את העצה היחידה הנאמנה: "פה תמות, והלוך לא תלך שמה" – מי הוא זה?...

– בום-בורום...

– בום-בוררום...

כעטישת סוסים על המספוא, טרטור תותחים ממעמקי האופל, ממרחקי הלילה יבוא...

הו, מה עשיתי! מה עשיתי כי הלכתי! מה עשיתי עמי ועמה! וכעת, מעתה מה אעשה ומה עתיד להיות?...

מה "חזון" ומה "יצירה" עתידה? והרי אך "ספוגין של צמר שרויים במים" הן ללבי, – אשליכה אותם ולא אאריך עוד את השריפה!...

שריפה, דליקה בראש ובלב ובעינים יחד – – – פרסה מפורזלת! למה לא רצצת את מוחי זה, החושב עוד במה שהיה ובמה שיהיה? – – –

                                                                             

VI

זכי ההרגשה, ואפילו אם פקחים הם ב"עניני דעלמא" כביקונספילד – מודים בגלגול הנפשות; ובאה השאלה: מפני מה אין הנפשות זוכרות את עצמן מהויותיהן הקודמות? – – והנה נוכחתי אני, כמה ערבבו עלי הזכרונות של ההויה הקודמת את עניני ההויה החדשה, שנקראתי לה משום-מה; ובאה השאלה: למה? למה באו אלה בענוייהם?... ברם עכשיו מבין אני: הזכרונות, יסורי גיהנום הללו, בכור עוני צרפוני וזיקקוני לקראת ההויה החדשה.

אבל זהו ענין שלהלן, וכעת, לפי-שעה, אתאמץ-נא עוד להרצות את הדברים ה"קונקרטיים" לסדר השתלשלותם, כמו שנראו לי אז וחינכוני חינוך אחר חינוך להויתי זו. –

יום בא אחר יום, בא בתקיעות שופר קרוב וטרטור תותחים רחוקים, בריח סמים וזיעת חולים ואנחתם ובמנוחה המכאיבה לצלעות, – ואני מתאמץ להיות יושב ביותר אצל חלוני, להסתכל מלפני בחוץ, בשביל שלא להסתכל ולשמוע במה שמאחורי בתוך החדר... ועדיין רוח רכה-חמימה, נשימת הקיץ ההולך לגווע, נושבת ונושאת געגועים רבים מן המרחקים, אך לא מכתב...

הה, כמה זמן ששום אגרת לא באה ונתקבלה לי משם! –

נזכרות לי רק אמרות-אמרות מן המכתבים הקודמים, שאינם עמי בלבוש-החולים; ואני רק מהרהר בהם, חוזר במחשבה על אמרותיהם הנזכרות; ומכתבי ווירה – כל אגרת ואגרת לגדלה ולמראה אותיותיה אני רואה...

ווירתי – על ענינים חשובים ביותר דרכּה לדבּר לאקונית; ולאקונים היו שני מכתביה הראשונים שבאו לי כאחד, – אותם המכתבים שמצאוני מיד ביום בואי, בכמות ואיכות בטלה ומבוטלת, אל תחנת-התאלופה , להתחיל בלימודה של מלאכת ההריגה...

אותם המכתבים – בשניהם אני מנסה כוח זכרוני, אם עדיין שגורים הם לי בעל-פה כשהיו.  בהתאמצות ידועה, שניהם עלו לי במלואם – והריני מקריאם לי, קרוא ושנה...

מכתב ראשון:

"נכנסתי אל אמך.  היא נדהמה לבואי.  התחלתי לדבר –

"וראיתי, עיני-בינה מביטות בי.  וגדול היגון.  הרגשתי,

"כי יש עמי מה לנחמה כמעט.  בלי מחשבה קודמת אמרתי

"לה: "צער אחד לנו, ורצוני להיות עמך.  לדור בביתך...

"לכשישוב בנך – אקבל עלי יהדות"...

היא נתנה לי את חדרך שלך לדירה.  מפתח-הכתבים

"שלך שמור אצל דינה.

"חדרך – לוא ידעתי לקרוא בספריך העבריים, ודימיתי

"כי מדברת אני אתך, עם נפשך, איליושא שלי".

מכתב שני:

"הערב ראיתי את אמך מתפללת על שורה של נרות

"במנורות-כסף.  מובטחתני, כי גם אותי, בת הכוהן

"הפּרַבוסלבי, הזכירה הצדקת בתחינתה.  אמרתי: אכרעה

"לפניה.  אך נמנעתי מכן, שלא להתמיהה.  אמרה לי אחותך

"פתאום: "ווירה בעברית – אמונה – ומיד נמלטה

"בדמעה.

"היא מתנכרת עוד אל ה"גויה", שזכתה באחיה המשורר

"העברי.  בת אל קנא היא.  ואני – אי אלהי? הישנו בלבך

"אתה, איליושא?" – –

אכן, טוב טוב שלא נהרס קן-הזכרונות – המוח הזה... נעים-מתוק הוא הכאב, וטובה ורחימה היא המועקה...

ושוב אני שואל, מבלי תוחלת לתשובה מושכלה: איך ומה אכתוב עתה להן?... ושוב רק "בום-בוררום" אטום-סתום עלי יענה...

וסוף-סוף נתברר המצב, המצב החדש...

לחלון בערוב היום ישבתי, החוצה, לנהר המזהיר נשקפתי – ובדברים ברורים לנפשי אמרתי:

"עוד מעט וישחררוני, ואני – קצוץ-יד, יבש-רגל, פרום-אוזן וצרום-שפה (שינים יש ליַשב). – אָשוב שמה, הביתה – וכלום אני "אני" עוד? כלום אני זה – "הוא" יהיה?...

"הזה איליושא?" – – –

... החלטה:

לא אשוב לעירי, לא אבוא בית-אמי, כל-זמן שווירה שם היא – – –

ואני מתאכזר ומנמק החלטתי זו: אותם שלשת חדשי הקיץ שלנו – הם בהוָיתם יהיו, – בזכרונה כמו שהייתי אשתמרה...

– לעולם נפרדנו!!

והרי אני מופקר להויה חדשה... הפקר כעלה שנשר מענפו – – –

                                                                             

... ובזה כבר נגמר הדין? –

לילה.  שינה בבית-החולים – ואני כל-כך חלש; תשוש ומיותם אני נשקף אל חשכת החלון, ברחבי הלילה...

מי לי ומה לי עוד בעולם הזה?...

כנראה, אין אני חוזר לבריאות, אלא כדי שיהא בי כוח לגמור בבת-אחת כל אותו הענין דמתקרי: עולם וחיים...

ולמה לא הוקשח עוד הלב? מה הוא תובע עוד? –

... חצות לילה...

אמי! אחותי! – הרק לכן תהמה הנפש, ותזל הדמעה?..

ומבחוץ עפעפי-החושך ירעדו, וכקללת אל זועם, מקיץ מן השינה, מרחק-הרים יענה:

– בום-בוררו-אַאַם!...

... ושורת אנשים – אנשים עוטפי לבן – במעין תגאות רומאיות – עוברים גלויי-ראש ויחפי-רגל, – והמה הטהורים... עוברים הם בשורה שאין לה תחילה וסוף.  ברננת-שלוה יהלכו, ובנשיאת-כפים, ככוהנים בדוכנם, בלאט ינופפו.  אף אני עמהם הולך, ובין כפיהם כף-ידי היחידה, כף ימין, ככנף-צפור פרושה, לרננה השלֵוה תניף...

תהלוכה נאה-שוקטה – הלוך להרגיע את העולם – –

מתוך חזון-חלום זה הקיצותי – ולנוכח חלוני, ממרום, כוכב-השחר מרמז רמזים, לי וליתמותי, לי ועל המיטות הנושאות ענויי בני-אדם שנרדמו ירזום –

"וירא אלהים... וידע אלהים" –

ואני עוד טרם אדעה...

אני אך אל הכוכב, אל אילת-השחר בשמים המטוהרים באפלוליתם הרכה והמזוככה – אביטה...

כוכב-ילדותי זה.  הוא אשר נגלה לי ראשונה על עיירה קטנה שבתיה קטנים, אז – בלכתי פעם עם אבי המנוח – בלכתי עמו כלקראת קדשים, לסליחות...

והנה, גם עתה בחולשתי כילד מלפני השחר הייתי... כילד יתום, שאינו מכיר עדיין כלום, עלי דמיתי...

או, כתינוק זה שנענש, ובעודו גונח מבכי הריהו מתפייס במתנה קלה, אף אני, לאחר ההחלטה של אתמול – החלטה שיש בה כדי להמית – הנה חלום חלמתי, ונחה דעתי, כי עוד סבר ועוד סכּוּי לי בעולם ובחיים – –

בעולם החזון ובחיי היצירה – אמרתי...

ומסלק אני לי מתנת-חלומי זו לשמירה באיזו מטמונית שבנפש... כגרעין של יצירה פיוטית הוא נראה לי – והרי אני טומנו באהבה, מסומן בשם "ההפגנה הגדולה", עד בוא עת...

ועד שתגיע השעה המוצלחת, שעת הצמיחה והפריחה הפיוטית, לפי שעה, חם לי בלבי עם "ההפגנה הגדולה" שלי...

"ההפגנה הגדולה" – אפשר – זו היא אותה היצירה, שבשבילה אני קרוא ומוזמן להויה חדשה?...

"וירא אלהים... וידע אלהים" – אך אני עוד טרם אדעה

                                                                             

 

VII

"ההפגנה הגדולה" –

קליטה פיוטית בתחילתה, להריון שלא מדעת – ממיטב הרגעים הרזיים היא בנפש, וחגיגה אחריה לנפש, לכל הפחות ליום אחד.  אך הפעם כדבר צדדי התחיל מטרידני מאותו הרגע: המכוון שבדבר, הטינדינץ, בן-חורג זה שליצירה – הוא כסרבן מקשן עמד עלי.  ואפילו בשעה שאני יושב אצל החלון, אין הוא נותן להסיח דעת במראה-החוץ אשר חמדתי.  הוא אינו רוצה להסתלק למנוחות, אינו רוצה כלל להמתין; ובעוד שדעתי עדיין חלשה-רופסת מכדי הגיון של עיון, תוהה ומהססת על ההחלטה של אתמול, – הוא נוגשׂ בי, תוקפני שלא לפי כוחי ותובע תשובה לשאלה הסתומה, שהעמידה לפני בכבדה כספינכס חטוב-סלע:

במעשה, במציאות, לא ביצירה הפיוטית, איך ישקוט העולם? – מי ומי יבוא וירגיעו סוף-סוף מן המלחמות האוכלות את האנושות בכל ימי ההיסטוריה?...

והוא חוזר וחודר ומעיק בשאלה: כעת, לאחר הרג וחורבן עולם זה, הרי סדר-חיים חדש צריך לבוא, כדי שלא לחזור שוב למלחמה, לרצח ושמד זה, שבאמת אין אף בן-אדם אחד מכל באי-עולם רוצה בו, – ומי זה ובמה זה יכריח ויביא את הסדר הזה, את התשועה הזאת, שהכל מצפּים לה מאז ומעולם, והיא מאליה לא באה עדיין? – מי ובמה?...

כאור-פתרון מפציע ועולה:

נאה היה – אני אומר לעצמי – ש"הכרח" כזה יהא בא מצד הטוב שבאנושי, מצד המדע והאמנות, למשל. – כיצד? אנשי המדע והאמנות שבכל העולם יעמדו וישבתו, לאמור: לא נכתוב ולא נחקור, לא נעמול וננסה לכם, לא נמציא, לא נצייר ולא נשיר להנאתכם – את כל ההמצאות המועילות, הנגינות המקסימות ושאר היצירות הנאות, המשפרות והמעשירות את החיים – את כל הטוב הזה נכלה מכם, מתי תבל, ואוניברסיטאות, היכלי-אמנות, מוסדי-מדע ובתי-דפוס יסָגרו מפניכם, עד אם תאוֹתו להשבית מסדרי חייכם את כל גורמי המלחמה!... לא ניתנו יצירותינו לאדם-בהמה! לאדם-חיה-רעה לא ניתן כשרוננו!

והדמיון הולך ומשתלהב באש של שירה חדשה:

אז ילבשו אנשי הרוח לבנים והתעטפו לבנים – למען יכירום.  כל רואיהם יכירום, כי המה המבשרים, מלאכי-השלום העוברים בעולם, – ועברו בערים ובכפרים וכנביאים לעם בראש חוצות יקראו ואת דרך השלום יורוהו, אחריהם רבבות-עם, אנשים ונשים במסע-השלום ינהרו, וקראו את הגדולה בעולם: "לא תרצח!" – תותחים וטנקים החיילים לרסיסים יכותו, כל מבצר מלחמה, כל עיר וגבול מבדיל בגויים הצבא יהרוס – דרור לאדם מן הרציחה, פרזות העולם המשוחרר ישב! – – –

– רואה אני במר, שהוא זה מחשב איך לכתוב על המלחמה – אומרת לי האחות בשחקה טובה על פניה המעוגלים, ואף אני שוחק לה ונהנה, שהכּר מחשבה יש בפני... שוחק ומשתעשע ברעיון הנהדר:

כמה נאה תהא התשועה, שאנשי הרוח יביאוה לעולם!

"כן, יסורין ממרקין" – אני אומר לנפשי, בהרגישי מעין כוח מחשבה אחר שניתן בי – חדש, קל ומזוכך, שאינו זקוק כלל לבריאות הגוף... ובמתכון אני חוזר למלאכת ההגיון, זה החדש.

הוגה בדבר עד שאני מתיגע – והנה, כלפני אוטם קיר אני עומד:

אנשי המדע והאמנות, "בני עליה" הללו, שכל אחד בעלית-קיר שלו כאֵל בודד בזבולו הוא, ה"יוצרים" הללו, שכל אחד מהם כפוף ומשועבד ליצרו, להאינדיבידואליות שלו, ושום "הסתדרות" לא תכילם – ההמה ממעשיהם ישבותו ול"שביתה" ישמעו?... ה"יוצר" לשם יצירתו הן את הכל ישכח בהציק לו ה"רוח"... האהבה – הרי גם בה ישכח המשורר, גם אותה על "מזבחו", במת פרסומו, יעלה...

 נואָש – – –

נואש ומעוגן על החלטתי האכזרית מיום אתמול, נואש ונזעף על נפשי ועל המחשבה המעיזה להציקני עוד לשוא, – אני מסתכל לחלל, שהיום פונה ומעריב בו בחמה מאָדמה וברוח מחציפה – – הה, איך אוכל ואברח מנפשי... הרחק נדוד, עד נפלי אחורי גדר דחויה, או באחת הפחתים, שבשדה-הפקר – ושכחה מוחלטת תשקיעני, לבל אדע אוד מה שיהיה...

יָגעה נפשי, יגֵעה...

דמדומי הערב מבין העננים ידועכו, לארץ צללי-מרגעה ישתרעו, החלל – גם יתוש קל אין בו עוד: טאטאו הרוח עד ריק – ונח, הכל נח, ורק המוח שבי, שלא מרצון, עדיין טוחן הוא בשלו... סובב-חוזר על הטחון, על הבטל ומבוטל – עד ששוב נתעכב על "רעיון" חדש והתחיל מתגבר ומתאמץ על זה:

"אם ל"שביתה" – אנשי העבודה היכן הם? – הפרוליטריון הוא הרי "מסודר" ועומד, ורגיל הוא למשמעת"...

כופאני הרעיון, אך פתאום כל גופי מזדעזע מרגש רע של "פרוזאיות" זו... ומרתת מתוך חולשה, אני חוזר למיטה ומתכסה על ראשי שלא לראות בכלום... מסרב לקבל את המרק הניתן – – ואיזה כעס משונה חולק על עצמי ועל עצמו ועל הפועלים והבעלים גם יחד... ובבקשי להצדיק את נעני-העולם, הפרוליטרים, – צורות פועלים מבית הבורסקי, הידוע לי, יחד עם כורי-טורפא שניסיתי אליהם "תעמולה" בעודי נער, בוצצים לעיני בנַולותם... וכרוח רעה, מתוך כפירה מכעיסה, מקטרגת בי וכעל גחלים תעמידני:

ההמה – גסי-הרוח הנקשים אלה, שה"מטריאליזם", בצורת נקניק מפוטם וכוס שכר תוסס, להם אלוה הראוי לקרבנות-אדם; אלה, שהקנאה תורתם והנקם גואלם – ההמה, הסובאים המסוֹאָבים, מכי הנשים והילדים, ההמה יביאו עתה את השלוה הטהורה והמרגעה החסודה לעולם? הן אך רצח חדש בקומם יקום! את המיטב האנושי הם כבהמה לטבח יכריעו, – גם את מנהיגיהם שלהם כחזירים ינחרו ובדמם יתבוססו!

ובהגיגי, עורי עלי נכמר – – אם קדחת אחזתני?...

מזכיר אני לי את שורת הלבנים, וחזון זועה היה עלי; מהומת-המונים באה – המונים בקרעי-סחבות ופני-חרס נקשים ועינים אדומות מלפלפות – באים בילל זאבים רעבים... בידיהם החשופות דליים ישאו, ובדליים – דם! – דם רותח מציף קצפו על גדותי כל דלי – וחירוף וגידוף מפי האנשים נתּז – ישאגו-יריבו – איש ברעהו דלייהם יזרקו – יזרוקו, ובשפך הדמים ימעדו-יפולו – ותהי המבוסה... בין שברי דליים כגושי דם קרוש יתחבטו, יהמו, יחמרו: "השתתפות ברוָחים! השתתפות ברוָחים!" – – ואני מתאמץ כמנתק חבלים, מפשיל את המכסה ופוקח עינים כבדות...

וכויצות של צער כבד עולות כחבורות בגרוני, ידי הקטועה חובטת בכאב, הדם טופח הימנה והיא מכה, מכה על לב זה שנתמלא לחץ כל הנענה והנפשע, צער כל האומללים ומנוולים ברעת ענים... ומבקש אני להתנפל ארצה, כי הלב הזה אל קור האדמה ידבק – ואני מתהפך, מתאמץ להסתכל על סביבי – להעביר את הזועה מנגד עיני... מסתכל, ואור היום קשה לעיני – ורואה אני, שמתקינים בחדר לשינה... ויראה תצנפני, יראת הלילה הבא, פחד חושך גלמודי, אידיוטי...

– בום-בורום... בוררו-אַאַם!

החלון רועד – "אידיאלים הומניים" פתחו פיהם...

ובחדר כבר נתפרשה התרדמה.  נשימות ונחרות שואלות ומשיבות זו לזו, ואנחה מביניהן תענה, – מתחבט אדם ביסורין... איזה לעג אטום אכזרי מחנק לבריות... והאוּנטֶר לפוף-הראש (זה שהייתי שומעו לשעבר מקלל מן החמה קללות-אם) עדיין הוא יושב ומסַמר שפמו, שיהא ווילהֶלמי... מחכחך בגרונו ורוקק ועל כל רקיקה בריטון של רוגזה ינהם... ואני, סחוט-זיעה ומיוגע מתוכי, מין יראה מיסטית מאיימת עלי – מפני השינה והיקיצה גם יחד אני מתירא... יודע אני, שאותו כוח החושב, זה החדש, השינה לא תעממהו והיקיצה לא תסיחהו, והוא – איזה דבר-סתר יצוק בו, מין גזירה מעיקה, חסרת-דעת – ואין מנוס ואין מרד וגם הכנעה מפניה אָין...

נכנסה האחות; בלאט בין המיטות תעבור, אלי הגיעה...

– נטליה פּטרובנה... נטליה פּטרובנה – אני ממלמל ואיני יודע מה לאמור... נתעה לשוני בין פרצות שיני, והדבּוּר אָין...

– אין בך חמה? – היא משתאה לי; נוגעת בגב כפה על לחיי, על צוארי, אוחזת בדופק ימיני ומקשיבה: "כן... הן" – לעצמה תאמר... משפשפת בכפה על תחבושת המצח, מהדיקה ומשפשפת להנאתי ולנחמתי, כופפת ובשתי כפיה על שתי לחיי תחליק:

– כלום לא יהיה... עצבים... הרגע – ותישן, מר סופר...

ונכנע לנחמה ונרגע ממגע ידיה הרכות, שנראו לי קרירות, אני עוצם עיני לשינה...

שוכב בעצימת עינים – ושוב התחילה אותה החברה הלבנה נודדת... הנה זה נמשכת השורה לסדרה, לאין קול צעדה בזיו-ערבים מתלהט היא עוברת וכפיה נשואות ומנענעות כלברכת-כוהנים... ואני, כמנסה את כוח דמיוני, הריני מעמיד להסתכלותו בכל מי שאני רוצה ובוחר מן השורה המהלכת, וכל אחד נראה לי ממש בתואר ובמראה שלו, לצלמו, לצביונו ולמהלכו המיוחד – וראה! – כולם הרי פצועים הם – פצועי מלחמה... איש במומו ואיש בפצעו ילך, ואיש-איש אך מחילה וחמלה ישא – ורחמנות יתירה שרויה בפניהם של סומים אלו, שהם פושטים צואר ושולחים ראש להקשיב מה שהיו רגילים לראות...

אכן, זה פשר החזון! – כל פצועי-המלחמה נתאחדו ב"הסתדרות" אחת, כל בעלי-המומין של "מלכויות המרכז" ו"מלכויות ההסכם", הם למיליוניהם, הם העוברים בהפגנה הגדולה על העולם כולו.  עוברים לשאת חנינה ולהביא שלום, – וגם אני בתוכם הולך – הלוך להרגיע את האדם – – במה?...

ושוב צר לי.  כמועקה, כמשא פיזי, רבצה עלי השאלה, וכלשון-אש לפני תבער – במה?...

ורוח פחד צונן עברתני בנשיבה...

כן.  הרגשה משונה באה אז עלי, ועד עכשיו איני מוצא בטוי למהותה אלא בסימנים החיצוניים, שנתן אליפז בשעתו על המראה "בשעפּים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים":

 

         פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד,

         וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלוֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי...

         יַעֲמֹד וְלֹא-אַכִּיר מַרְאֵהוּ – תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי...

         דְּמָמָה – וָקוֹל אֶשְׁמָע –

 

אך מכל שפע הדברים, הממללים לשמיעתי מן הדממה, רק שתי מלים, הנשנות לרגעים, נופלות מתוכם להכרתי, נופלות כטפין של וואליריאַן המפעפעות בקרה:

– בפרישות וכפירה... בכפירה ופרישות...

האיך? – אני תמה לעצמי בחרדה – כלום באלה התשועה, בהן המרגעה?...

וחרגה מחשבתי, התעופפה כצפור, והריהי תופסת מה מערבול הדבּוּר; אמרות-אמרות מפורדות נתפסות ומצטרפות בשעה קלה כדי שיטה שלימה הגיונית...

פג רוחי, לבי מרתת מפרוצס משונה ומהיר זה של המחשבה; אך ברורים הם הרעיונות, מתוך הסופה יצטרפו – והשיטה ההגיונית אפשר לסדרה ולסכמה בכך:

לקראת המלחמה הקדמונה, רצח יחיד ביחיד, עמדה העבודה, עבודת מלאכה מפרנסת, להשרות את השלום, אך על תבואות המלאכה, ברכת העבודה, נתפטמה באדם תאוה גדולה רעבתנית-סבאָנית – קולטורת התענוגות התובעת "למען ספות הרוָה את הצמאה" – והיא היא יולדת העוֶל והרע מראשית ימי ההיסטוריה, היא אֵם החמס, סבּת המלחמה השודדת בעמי הקולטורה מאז! – וגם דוגמא למשל יש! – נעשה האדם כאילן פגום זה, אילן קולטורי, שהגנן האמן קלקלו על-ידי כלכלה משונה והרכבה זרה ושאר מיני מלאכה, כדי להוציא הימנו פירות גמלנין שלא כטבעו; והנה בעל מום מפוטם ומפונק זה שוב אינו מסתפק בקרקע מטעו, בקרן השמש, בטל ומטר בלבד, אלא טיוב וטפּוּל מתמיד, מיני מזונות ממרחק ושעבּוּד כוחות שאינם שלו הוא דורש ותובע לקיומו... והדרישות הללו בנמשל, כלומר, לגבי האדם, הן הן התובעות למלחמה, לחמס עמים וארצות! – –

ובכן – הקץ לתרבות רעה יבוא! מות בתענוגותיה – ועל כן, פרישות כל הפצועים ידרושו! כפירה מאירה יביאו האומללים הללו על הקולטורה המשונה משׁכּרת העמים. שיר של פרישות עם רוח של כפירה יעבור בעולם – ותקוב הכפירה את ההר הרם ותקרקרו על כל בניניו הנשאים לאלילי התרבות הזונה הזאת, המחטאה ומחליאה את האדם! כל ארמנות המולך התאוָני, המחבל בבשר וברוח, כולם יפולו! פבריקאות, תיאטראות, היכלי תפילה ומקדש, בתי-נגינה, קפה-שאנטאנים, אוניברסיטאות, מבצרים, הוטלים, דרֶדנהוטים, אוצרות-ספרים, דבירי-ציורים, בתי-זונות ובתי משרד מדיניים – כולם כאחד יֵעזבו מאדם ויחרבו! כי לא בדימוקרטיזציה של המוֹתרות הפרוצה, אלא בכליונה – בפרישות הגדולה הפורקן והתשועה, הבּטחה והשלום יהיו! – –

"ביום ההוא יחַיה איש עגלת בקר ושתי צאן" – ודרור לעולם מפועלים ובעלים גם יחד יהיה!...

ופסוקים להימנון "החברה הלבנה" מתנסחים עלי, פסוקים של ישעיהו, נביא-השלום, המפיל כל "גאה ורם" ומפקיר כל "שכיות החמדה", זה הנותש כרמי-השכרון מן ההרים, למען יהיו "למשלח שור ולמרמס שה"... כן! עתה "ניאו-ישעיזם" יוּשר לנו!.  הפרושים, הלבנים, פצועי המלחמה, הם בכל הארצות בהפגנה גדולה יעבירוהו! – אף אני – שירתי שירת "ההפגנה הגדולה" תהיה, ולא איזו "דוצקא ואסתרקא"! – ותעבור, תעבור התהלוכה, תהלוכת-הפצועים הרבה, בשורה כמזח את כל כדור הארץ תחגור – ויראו כל באי-עולם בפצעי הקולטורה!... שירת ההפגנה הגדולה תעבור – והיתה הרוָחה, התקופה שכולה שבת ומנוחה, – מנוחה לאנושות אשר נלאתה ועיפה כבר במשובתה התאוָנית, המשכלת והורגת אבות על בנים ובנים על אבותם! – –

– ווירה... ווירה – יענה פי מאפיסת כוח ודעת...

מן העבודה הרבה, אר עובדה בי שעה זו כבכוח קיטור רב, מרתת הלב בחולשה, נוטה להתעלף, אך המחשבה, עד כמה שהיא רופפת, עדין סובבת-טוחנת היא בשלה... ונפחד שוב מכל החזוי וההגוי – נפקחו עיני לבהלה: המחשבה – מי יודע אשר יפול לתוכה עוד?...

– ווירה... חזקיני, ווירה...

ומחפשות עיני, מבקשות להבחין במראה המציאות... הנה האחות יושבת וקוראת בעתון לאור הנר שעל שולחנה... בה ובצלה אני מביט – צל ראש כביר על מרובע גדול פרוש על הכותל – האקרא לה?... אך היא מאליה קמה וקרבה אלי, – ואני מתראה לפניה כנרדם... מתירא אני, שמא תשאל, ואז – אגיד מה...

חזרה – והקיץ האוּנטר סמור-החרטום ולפוף הראש, ירד וישב לפניה:

– איני יכול לישון – הוא אומר ומסַמר שפמו, מחכחך ומתחיל בדבּוּר, ואני מתאמץ ומתכון לראות ולשמוע מה במציאות, כדי היסח-הדעת משלי ומשבי...

מסביר הוא לאחות, כי בכל חייבים רק הזשידים, וכלום העתונים אינם אומרים כך? גם בפקודות לכל השררה כתוב כך... ומשיבה נטליה פּטרובנה בשפה רפה:

– ברם, אומרים כך...

מורה הוא בבוהן ידו כלפי מיטתי:

– וזה אינו זשיד?

– סופר – משיבה זו בשלא מן הענין...

– אינטליגנט, אבל זשיד.  לי חוש הריח יש...

– כתוב הוא: איליה אוסיפוב גורין – מודיעה היא כבנזיפה...

– אח!... טראלאגֶנציה זו שלהם – אותה אין להכיר בשמות.

– יחשה-נא – ישנים.

– זשיד! – אני מבטיח לה, שזשיד הוא – מחזק הוא בלהכעיס קול באַס צרוד שלו – זשיד, ואם כי טוב הוא בעיניך... רואים אנו, אמנא, האיך את מטפלת בו – והוא זשיד ומרגל... בכל הפקודות נאמר –

– חצוף! – הטיחה כנגדו, והיא יוצאת נרגזה.

וחוזר האוּנטר למשכבו, מסתכל למיטתי במנוד ראש חבוש לבן, רוטן ואומר להשמעות אזנים:

– לכל אחות חשוק שלה, וטפּשה זו – בפגר זשיד תריח ריח...

אני מתראה כישן... ושוב בין לבנים נפשי.

לבנים בכל מיני מומיהם נקבצים עלי – איש במומו, איש בפצעו יבוא, יניד עלי ראש, ומראיהם – אך זועה!... עיני-נקמות דולקות בהם, והאוּנטר לפניהם מורה בבוהן ידו עלי... אחד, בעל פה פרום ומעוקם ושבור-שינים, פותח לדבר מה – וקפץ פּטקא סקומורוך כשהמלפפון בתוך פיו, ומיד צנח ראשו על חזהו, כשקילוח דם שותת ויורד ממצחו ארצה – –

– אלהַיינו! – קורא ומושך דקור-רמחי בצינת-ערב.  מתוך סביבה ריקה ושוממה יקרא, והוא רץ ובא כנגדי, כשהוא מתעות ושתי ידיו מחזיקות בכרסו, שמעי מדולדל, שותת פרש ודם, יוצא מתוכה...

– אדני אלהיינו! – קרא שוב ונפל לרגלי...

כופף אני אליו בבכיה, כורע וגונח עליו אני מדבר לאזנו: "אחי, כלום רציתי בכך? הרי גם אני בחדר למדתי... כמוך התפללתי... קדיש לנשמת אבי אמרתי... וכלום רציתי? הרי גם אמי מתאבלת כאמך שלך... גם לי אם, – אם ואחות לי, אָחי... גם כלה לי כמוך – כלה מעוגנת – ווירה..."

מתעקל עלי גופי, ואני כובש עיני בכך ימיני השלימה, הנתמכת במרפק על ארכובת שמאל השלימה – ומתוך ישיבה מעוקלת ומכאיבה זו אני מבקש לנפשי ולפצעי מכאוב גדול מזה, מכאוב שיעקלני עד כדי אבּוּד הדעת, – שהרי אך נקמה, נקמה אכזריה, תשא "ההפגנה הגדולה" – פוגרום, אך לפוגרום באים הם בעלי המומין הללו, ווירה!

– ואיך אַת עומדת לך בטוחה, ווירה?! הרי פוגרום, פוגרום, אומרים לך, הוחל בעיר! והיכן היא דינה, ווירה?!...

בורחת היא דינה על נפשה, והאוּנטר לפוף-הראש רודפה:

Лови Жидовку! Лови, ребята![1] הוא צועק, כשידיו עושות בחגורת מכנסיו – – ואני אחריו רודף ומתנשם – בהלה כדורס אלי טרף תשאני – ומתוך טיסת-רדיפה אני מתעקל, מפנה ראש אל ווירה הנצבת לה בוטחת בשער אַרזשאנוב, בין שני הברושים – וקנא ומתמרמר ברדיפה, ידי הקטועה מאיימת עליה משום-מה – מאיימת בכעס אילם מחניק – ואָבדה דינה... איננה עוד!... וקנאת-רצח מקרבי בגרון ניחר תצריח:

– אני אהרגך, ווירה!

– אהרגך, קצפּקה!![2]

ואיקץ – – –

אַילת-השחר נשקפת אלי מן החלון; ומבוהל ומשתאה, מבלי הבחין מה הוחזה לי בהקיץ-בישיבה, ומה בשכיבה-בתנומה, עוית של בכיה אחזתני... נכבשות פני מתוך צער ובושה גדולה לתוך הכר, כל גופי מרטט מבכי אטום:

"ווירה, הוי, ווירה! מה עשיתי? מה עשיתי ואמרתי, ווירה?! – צועק לבי מרה, וימיני מכה באגרוף, מכה כאכזר על ראשי החבוש – – –

ואני זה מבכה את עצמי לדעת...

ומתפכח מתוך בכיה חשאית זו, אני בוכה עוד, בוכה על אמא, על דינה ועל ווירה, עלי ועל "אלהיינו" העלוב... בוכה בחמלה וברחמים רבים, הקרובים למעין תקוה של נחמה מסתורית שביסורין הגדולים...

בכיתי – ולבָשתו צריך אני להתוַדות: בשעת בכיה זו, גם אז מחשבת "היצירה" באה והתחילה מלפפתני ככלב לקוי המתפייס אל בעליו, והיא נועזה אפילו לתת אז גם רעיון זה לתוך מוחי:

"צריך להתגבר על הסנטימנטליות, – האמנות המודרנית הרי הפרישה כבר את החום מן האור, הרגשנות מן היצירה הטהורה" – – – –

כן, ההויה הקודמת מאנה הנָתק; בגפּוּף ולפּוּף נתאחזה בי ברוב תעתועיה, ואת צפרניה בתוך מוחי הקודח תקעה – שלה הוא, עד יום אחרון שלה הוא – –

אבל – עוד חזון למועד! אחד-אחד אעקור את צפרניך, עוף טמא, נשר האמנות!

גפּה של יון ורומא! עוד ימים אחדים – וחזון למועד יבוא...

וחזקני, אלי, חזקני עד גמר מלאכה זו! – סובב-סובב המוח הולך – –

שדי!!

 

VIII

... ועל צד שמאל הקיצותי.  כן, על צד שמאל...

נפקחו עיני, ובוקר רטוב ומטולל לההרגשה שוטח מן החלונות כתמים מבהיקים לחדר פנימה... החדר נמוך-התקרה ועבה-הכתלים של בית-אסורים זה שסיידוהו לחולים – הוא עם כל שעמומו המכהה על בני-אדם פגומים, הוא עם ריחו המזוהם, זה הנכנס עד לתוך הגרגרת – ואני, לפנות לצד ימין, כלפי חלוני שנפתח לחוץ ולשמים, אין רצון... "שכב על צדך השמאלי"...       

דומה הייתי עלי כתלמיד מיוגע שעמד ב"בחינה" קשה ועבר בה איך שעבר, ואינו אלא רוצה להסיח דעתו הימנה... ברם, בחינה זו כבחון הכסף היתה לי, בחינה של צירוף וזיקוק... יסורין ממרקין פינו, ומרקו באותו לילה את הלב והמוח – וריקנים נשארו, ריקנים מכל חפץ וכל רעיון ויחס שהוא לטוב ולרע... נעזב מכל "אני" פנימי מוטל הגוף בחולשתו וריקנותו, כשהוא מופנה רק לאותו "אני" חדש, חיצוני זה, שנתגלה ונתגבר עלי הלילה... יבוא הוא והחשיב והרגיש והרצה והמרה כרוחו – "ואתה, בן-אדם, שכב על צדך השמאלי"...

נצטויתי למרק של שחרית על-ידי בעל הזקן, השמש המחלק מזונות ברעד-ידים של קפדנות – ועשיתי כמצוּוה וגמאתי... ושוב אני שוכב על צדי השמאלי ואיני אלא רואה ושומע בלבד.  רואה בפצועים, המובאים מתעלפים מן המורפיום וקיא מפיהם עולה ונפלט; רואה בוואניה, כשהוא מהלך על ארבע – "וואנקא-ווסטאנקא" שלנו הזוחל אל מתחת למיטות עם המחצלת הטפוחה ומנגב את אבני הרצפה; שומע באנחות משוכות ודבּוּב קטוע; שומע ורואה בשיחות לוחשות המרחיבות משום-מה את העינים בתמיה של בהלה – – אומרים: ניקולאי ניקולאייביץ הודח – וזכר זשידים לקללה, אַלכסיוב עלה ונתעלה – וזכר "צאר" בלי "באַטיושקא" נשנה – – אך שום דבר אינו לא מסכים ולא מתנגד לנפשי... יבוא אותו החדש "ואדעה מה יוסיף עמי", – "ואתה, בן-אדם, שכב על צדך השמאלי"...

חם היום.  זבובים עקצנים של סוף הקיץ שתו עליך – ואי-אתה מפריחם... אני אל תחת המיטות אביט... התחתיות הללו עדיין הן נראות לי כמסתרים, ולפעמים כפתחי-שאול לחולים שעל גביהן... עכשיו דומני, כי דבר-מה אורב מתחת מיטתי אני... כן, יודע אני, כי דבר-מה נסתר לי, ועוד היום לאור היום הוא יקרני – ו"משמים" אני שוכב כיחזקאל, "נהייתי ונחליתי" מן החזון כדניאל, – האוכל עמוֹד כאחד מהם בנסיון של המראה הבא, כמו שנאמר: "ובין בדבר והבן במראה"?...

מתפרש מכאן גברילא סטורדזא, יוצא לחפשי, והריהו מנענע לי ראש לשלום, ומתוך שחקה עגומה ממתין הוא, שמא אומר לו דבר – – עד שהוא פונה ויוצא בנקושי משענתו אל העולם החפשי והמגולה – הלוך וצלוע לבלי שום... "ואתה, בן-אדם, שכב על צדך השמאלי" – ואם כי הוברר והופסק אצלי משום-מה, כי עם יציאתו של זה "המהפכה" הרוסית מתחילה...

נפל נחשול של כבדי-צלילים:

– הותחל! – קרא החובש, שנכנס כנדחף; נבהל הוא אל חלוני להביט...

ממגדל המצלבה כל הפעמונים הדקים זה מבלבלים ומצלצלים חטופות, והגס בעבי קולו הכבד ידחפם עוד, – וניעור כל היכול וקם להביט החוצה! אף האחות, חפוזה מתוך השינה באה, כשהיא מזוינה משקפת גדולה, ועמדה להביט מחלוני אל הלויה של קבורה הנעשית בעיר לשר-אלף אחד:

– ואתה, בן-אדם, מה תשכב? – היא נוזפת בי בלשון אוקראינית משום-מה – קום!

לפקודתה אני קם – ויושב על המיטה...

מסתכלת היא בי, מחליטה ונגשת, תולה לי את משקפתה על צוארי ומזרזתני: טול! שב לחלון – וראה!" – ומפייסת מוסיפה היא לי בלחישה: "כלי מופלא הוא זה – לך ותראה... קומה... קום ורדה, בן-אוני"...

לב נכמר, לב רוסי בטובו, נשם עלי – – ואני יורד עם מקלי, כשהדמעה מכהה על עיני...

נכנע לרצונה הטוב של נטליה פּטרובנה, הריני מכין את עצמי למעשה הראיה: בימיני אני מוציא את המשקפת מחוץ לסורג החלון, מחזירה ומניחה על זרוע שמאל הנסמכת מפנים לסורג; מטפל בה ביד אחת עד שאני עורכה לעיני – וקרבו מרחבי עולם ונגלו באור חדש...

כמחוץ לחדר נִתּתי, מן הקפאון והמועקה הוּצאתי ובין מראות-אל מופלגי-דממה אני עומד... ומתפעל, כאילו פעם ראשונה אני צופה במשקפת, רואה אני: זה הפּס, שהיה מתערפל בקצה האופק, נתערטל ונעשה הרים משופים לפסגותם וצלעותם, ובין הגבנונים – כפרים, קיני בני-אדם יסתופפו; גבעות, מוריקות בשפּוּעי נטיותיהן הנוחות והרכות, קרבו; נגשה חורשה ונתבררה לכל אילנותיה, וסמוך לה רועה ועדר צאנו המפוזר, – ממולי הוא עומד, עד שדומה אני לשמוע קול חלילו, הנתון אל פיו... הנהר – דומני, שעל קצה שפתו, על פזורי קונכיותיו וחצציו החלקלקים, אני עומד ושבּלתו לעיני תרעד בתענוגים; הגשר – ג' פסיעות והרי אתה בין עמודיו הטבולים במים ומפולמים ירוק... כל הרחוק – קרוב ומובהק במזיגת אורה כחלחולה-מזוככה, והקרוב – בתוכו אתה נתון ועומד, והראִיה העצומה כליל גוני-קשת עליו תשית, והכל נעשה חדש ומחודש, כאילו אך עתה מיד היוצר יצא ועמד במערכה נאה, בעודו חם ומלובן מאש היצירה...

ושוב קול-ענות פעמונים נפל; אביטה – ונזיר קפּח ממרום המצלבה נראה לי מוזר עד לזועה... מבין קמרוני המגדל כאחוז-עוית יתלבט שם, ראשו על מחלפותיו מופשל לגבו, וידיו ורגליו בועטות בכוח, מפזזות – ובליל צלילים מבלבלים לחללו של עולם ינערו, – ומסלק אני את מבטי מזה... לפאת העיירה היהודית אכַונהו. – ומשם, מקום שנראה לי תמיד כדומם וריקן, מאין כל חי – תנועה בחוצות אראה: הנה שורת אבטומובילין אדומי-הצלב בעננת-אבק עברו ונגוזו; והנה התהלוכה – תהלוכת הלויה הצבאית – בטכס בלאט בדגלים תעבור – – ואני מוריד את משקפתי: דייני לראות בצבאיות, – וכבר גם יגעתי בעמדי...

אשב – ומתוך הרהורים על המראה וגוני אורו החדש נזכרת לי ההשערה עם הוכחותיה, שקראתי פעם על הקדמונים, – שהם, בעוצם כוח הראיה שלהם, היו רואים בחוש כליל-זוהר היוצא מראשו של אדם חושב... עוברות בזכרוני גם החקירות השונות שקראתי על המושגים של זמן ומקום; והנה, למקום – משקפת המקרבת רחוקים ניתנה, ואימתי תהא בידנו גם משקפת הזמן, שתקרב לנו ממרחקי העבר והעתיד לראות בהם?... והרי אפשר, שבעצם, יש בנו מעין "עוּבּר" של חוש זה... ולא עוד, אלא שהקדמונים בעצמת חושיהם, גם חוש ראיה כזה היה מצוי, כנראה, ביחידים מהם, – והוא חזון הנבואה...

העובדה של הנבואה הרי סוף-סוף לא תורת-המוסר בלבד מציינתה, אלא בהרמת מסך-הערפל מעל מרחקי הזמן נודע כוחה, כי את "הראשונות מה הנה" הגידה, וה"אותיות", "חדשות בטרם תצמחנה", השמיעה, כי ראתה, שהרי לא בחקירות "מדעיות", אלא באינטואיציה, בחוש ובהרגשה, אל מרחבי הזמן ומרחקיו פילסה לה דרך – ותרא – –

"ראיתי את הארץ – והנה תוהו...

"ראיתי ההרים – והנה רועשים...

"ראיתי – והנה אין האדם...

"ראיתי – והנה הכרמל המדבר"...

כן, הם ראה ראו – וידעו... והנה גם אני ראיתי... את ההפגנה הגדולה ראיתי, ואם כי עוד טרם אדע מה היא...

האם לא הגיעה התקופה, שחוש זה יתחדש בנו? כלומר, שיקומו "רואים" ממש, שלא יהיו רק מגששים כסומא במקלו, – מקל-עיור זה של "מדעי-החברה", – שמבלי חוש אחראי אפשר להפכו בסטטיסטיקה לכאן ולכאן, ב"הוכחות" מתאימות לכל "עשר שנים אחרונות", לפי הרצוי והמקובל במודה החדשה...

והנה – שוב "קול שופר שמעה אזני!...

אותו השופר שבכל יום, אך הפעם נצטלל קולו וכבקול-אדם תקיעה-אנחה לדורות ימשך:

– הו-הו-אוייי!...

והוא גונח כאדם בשברים, וביבבת תרועה עד חרדת-נפש יענה – – קול-קדומים ממרחבי זמנים, – ממרחקי עבר אל מרחקי עתיד הקול, קול יעקב, בצערו של עולם יתַנה... ופתע כהולם גל כבד נפל עליו ויפעמהו:

– בום! – בומם...

על אנחת יעקב – עשיו בפעמונו הגס ירגן... ומיד כמחול-שדים מן התהומות עורר בצליל-בליל, בליל-צליל ובבליל-בלים-גלון! – – כל הדקים בחינגא והילולא נסחפו-נספחו, והוא, איתן מחשיך, גהוק שחור יפליט בם, ידפוק בם: "בום! קומם!" – מבוכת צהלה-בהלה היתה... במצהלות-סוסים אנקת-תמרורים נבוסה, אך עוד הקול, קול יעקב מזמן אל זמן, מר מתוך המהומה ישוע – – וצמרמורת בקרה ובחמה בעתתני, – מרחקי העבר והעתיד עלי התקרבו!... עד לחץ משני עבריהם לאין דמות עלי היו, ואני – נתעה נדהם בין הזמנים – יסורי עולם עלי ירקודו, מצהלות-שכרון ויבבת-מכאובים יחד – זועת כל הדורות עלי נתכה... ובפחדים מן התרועה כצפור נלכדת, הלב מפרכס:

– אוי-אוי-אוי-אוי! –

– מה המחשבות? – נזעף עלי קול רוסק גס...

ארוחת-הצהרים ניתנת לי – – – השמש הקפדן ברעד-ידים ארוחה לאנשים לבנים יחלק...

לבנים, – אנשים אשר הוכנו להרג ונפסלו במומין, שורפים מרק ולועסים בשר מן החי, מן השור או מן הסוס – לועסים ומלקקים באנחה... דם אדם תן להם וגם אותו ילוקו! כמתי-השאול אשר על קרבן אודיסיאוס כולם בצמאה ילוקו...

ולאחר אכילה של זבחי-מתים – – שכיבה של שכחה...

ועדיין צופה אני בכל כגר הבא מארץ רחוקה...

ושוב אני שוכב כמוטל בגזירה על צדי השמאלי, שוכב "משמים" כיחזקאל ו"נחלה" כדניאל... ויודע אני, כי שעת-פקודתי עדיין היא מסתתרת לי, ומכיר אני, כי השופר והפעמון רק סמל היה, רק הפרילודיום למה שיבוא, – "ובין בדבר והבן במראה" – כי עוד יבוא...

– וראה-נא, ראה! – קרא פתאום האוּנטר שעמד אצל חלוני בנטות-היום. – היהודונים, כל "הקהל, שלהם לטייל יצא!... אתה ודאי יודע – הוא פונה אלי סארקאזי – מה ה"שבש" שלהם היום; כולם אל הנהר – –

ונזדקרתי מן המיטה: "תשליך! – ראש-השנה – – וזהו שהשופר עולל לנפשי היום מכל הימים! –

– "הנה יום הדין!" – במו פי את נפשי חיזקתי לעמידה בנסיון...

מובטח הייתי, כי עתה "הוא" לחלון עומד... עתה מבחוץ לאור היום "הוא" יגָלה וירָאה עלי לסיים מה שהתחיל בי בתוך החדר בליל אמש...

אבל "הוא" לא בא, אלא המציאות הגלויה נראתה אז עלי – –

כן! לא הנסתר הופיע, אלא הנגלה; זה הנגלה, שלעתים כבודו ומוראו נראה גדול מכל נסתר, – שהרי, סוף-סוף, הנסתרות והנגלות אך אחד ומאחד הן בעצם...

כן! המציאות שבימינו, הגדולה והנוראה מכדי קליטה שכלית – בפניה הוצגתי לנסיון; והיא בשעה קלה אחת דרך כל הסטדיות של האנושי והבהמי יחד, ובשלמעלה מן האנושי ובשלמטה מן הבהמי בסער-אש העבירתני...

כן! דרך כל להבי המדורות הפסיכיות, אותו הנגלה העריץ והנערץ, כבמהירות הנפילה העבירני וילבנני...

כן, למולך הנורא, הבוער והמבעיר את הצער האנושי, העבירני, ובמהירות-הנפילה לאל העלני, לאל אלהי הצבאות המקַדש את הצער – –

אבל אתאַפּקה-נא עוד...

אותו כוח לא-אנושי שנתן בי "מן נצבתא די פרזלא" והעמידני לראות בכל בעד משקפת אדם, בו – בו אתאמץ גם הפעם ואדברה עוד בשפת כל אדם... סיגוף-נשמה זה נדרש ממני – ואעשהו! בכל תמצית כוחותי עוד אעשהו בי... וחזקני, אלי! אמצני-נא עוד הפעם ואדברה כאחד האדם, ככל אדם...

"ובין בדבר והבן במראה" גם הפעם, ובכתב-אדם ובשפת אדם, אחת לאחת, לאדם תכתבהו!

... אני, בעודי בהול ולהוט לראייה, מטפל במשקפת; ומפיזור-הדעת והרגשה טורדת, שסמור-חרטום זה, האוּנטר, אצלי עומד ועיניו ממצמצות להלעיג, איני מוצא הפעם את העצה להתקין את הכלי לעיני, – והנה זה כחרוזים שחורים לעיני... חרוזי-אנשים נוהרים ויורדים מן העיירה, ואגודות-אגודות על ירק שדה בזיו שלפני הערבים ידודו, ובדרך הגשר, בין הסייגים של שדות כרוב ומדלעות, כעין עדר שם גולש, עובר מעבר לגשר; לשפת-הנהר הפתוחה ירדו, ומנוכח, על ראי-המים לרצועות-רצועות, אנשים בשחורים לחוד ונשים בצבעונים לחוד, יוצגו, וקטנים מביניהם ומבין זכרונות חוגגים, זכרונות ילדותי שלי, כטלאים יתרוצצו – והוכנה המשקפת –

ובתוך עמי אני עומד...

ישראל – כמה זמן שלא ראיתי פניהם וחגיהם; והנה החג הזה "לאל עורך דין", בפני השמים והארץ, והנה הפנים הללו, פנים של אצילות, מעין פני שכיב-מרע בשעת וידוי...

"ותשליך במצולות ים כל חטאותם" שבכל ימות השנה – לבי בי מחנן עליהם, ומפנים אל פנים בצמאון לבב אביטה... אביטם וגם הכר אכירם, כאילו אך תמול ראיתים – – ובאמת, זה שבצילינדר מה שמו? וגם זה המכובד השותק אל לבו, כלום לא הייתי פוגשו יום-יום ברחובנו?... אבל יהיו מי שיהיו – כולם ישראל הם ואף אני בקהלם... רואה ואיני נראה – אך עיניהם הלא נכחי יביטו, ורחש שפתותיהם כמו אלי ילחשו... וחזון דממה כקסם היה: חזון חי מתרגש, ממלל עלי, מנער כנפות – ניד אברים ושיח שפתים, אך שום קול, שום דבּוּר ונשימה – אָין, ואתה קרוב... קרב עוד, שלח יד אל נער יפה-עינים חולם זה, קח סידורו ויחד עם קהל החזון בקודש על מי-מנוחות תפילתך תשלח... תבוא תפילתך – על מה? כי "הרשעה כולה כעשן תכלה"? "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ויעשו כולם אגודה אחת"? – הוי, עם ההפגנה הגדולה, "עם יודעי תרועה" אשר מאז! – מדור לדור בין מוקדי עולם למשיח הצדק תפגין ותריע, ומה סוף החזון, מה החלום אשר חלמת?...

והחלום אינו פוסק, ההפגנה הגדולה מוסיפה והולכת – הנה, הנה אחד לבן קרב ובא... רבן של חסידים בקהל מקורביו יהלך, והוא כליל גוני לובן: מעטהו אַטלס לבן, כפּת הספּודק סאמיט לבן, שׂיבת זקנו פרושה לבן – כולו טהור, כולו לבן... ועמו אתו חסידיו באצטלותיהם הרחבות יתנהלו, לרגליהם הרוח כנפותם ינופף, ופוזמקין מתוחים-לבן בתוך פנטופלין חגיגות יפסעו.  בחבורה בסך אחרי מורם ורבם יעבורו, והוא לפניהם כבחזון ישוט, יקרב, יגש; עיניו לנוכח בתומת-רחמים לנהר תצפינה... עמדו – בבואות רוחניות תחתם מנחל-עדנים נשקפו – והוא, צדיק-מושל, עניו ומיוּשר נצב; ידיו על לבו, למרום עיני-זוהר פקוחות ישא – הן נשאות, מלבינות, ומתנשא ומתעלה הראש, ואל פני השמים פניו קפאו, ב"דביקות" נדמו... היא הדביקות שלאוטו-די-פה בלהבה תעלה וצער הגוף שבשריפה לנפש לא יגיע; היא המגיעה עד ל"הוד שבנצח"; היא החדוה שבצער המתעלה ומגיעה ל"מלכות", מלכותא דרקיעא... והנה נכנע מרצון ואמת שלמעלה הורכן הראש – לנהר-השלוה דברו ישלח, – ורוח לבשה עדת החסידים, כולם נסערי התלהבות באש תפילתם כלעוף ביעף יתנודדו – ישראל עם קדושים!

ובנות ישראל – הנה קבוצה רבה בצבעונים לראיה נכנסה: אמות ובנות בקדושת יום-טוב ובתפילה צנועה... פנים צנועות, פנים חסודות, פנים חנונות, שהצער והרחמים האצילון לחן ולחסד ולטהרה – אמהות מתפללות... בנות שרה-רבקה-רחל-ולאה בחן ובחמלה תחינתן – – והוי! – אמא! – – אמא שלי! – –

כן, אמי זאת, – אמי היא! – אמי שלי כאן! – וגם ווירה! – ווירה כאן היא! – היא עם אמא בתשליך תעמוד! – – היא היא, ראש אל ראש עם אמא לסידור תביא... ידה, יד ווירתי, יד-הכנור, בסידור תחזיק, – לעיני האם בדאגה תערכהו – החלום הוא? – – – הה! לא חלום, אך גלות! – הן גלו, הן גלו לכאן! – מעירנו היא הגולה שבאה לכאן לפני ימים!... וגם אַת, גם את, ווירתי, גלית? – אַת? – והיכן דינה?...

רוחשות שפתי אמי... ממולי רחמים תפלל, עלי תתפלל, ואותי, בן-צערה-וחמלתה, לא תראה, לא תביט, לא תדע כי פה אני... והפנים – מה זקנו פניה; פנים רחימות אלו – מה קומטו כה... מה לך, ווירה? – והיכן דינה? היכן היא? ווירה! –

ונשאה ווירה את עיניה אלי...

בי, ממש בי, חיורת-נאלמת תביט... ווירה מתומרה, ווירה קפואה, ווירה מופלגה שלי! – מעצירת-הדמע מקצת שפתה נשוכה וסנטרה נרעד, – זע הוא ונרתע ברעד זה, שרק ברגעי אושר רב ראיתיו... היא מביטה כממתינה מה, כעומדת לדין – – ודינה, אבל דינה – הה, דינה איננה!

– אמא! אמא! – נעקר מלבי קול-חרדה; תשא אמא את עיניה לי, – בהן אביטה ומהן את כל המורא אדעה...

– זשיד... זשיד הוא! – מנצח לצחוק האוּנטר מאחורי...

ומסריטת שמיעה זו הכל הוברר, – הכל ברור מתוך הרעדה והחשכה הלוהטת: "גם פוגרום! – פוגרום היה שם – ודינה איננה עוד!"... "תחת הבת – ווירה עם אמא בגולה הלכה... בין זאת, בינה, רוצח! הבן באשר הָראית אמש! – כן! חוללה, חוללה אחותך, ואחר נרצחה!"... ודום! אל תצעק! – יכה, יכה עליך הצחוק – ואתה דום והחנק! – דום, כלב, ואַל תאָנק! דום, והבן בדבר! – –

ובולמוס של ראיה צפדני, אל סריגי הברזל הציקני, את ראשי ביניהם כבתוך צבת כבש, ומוח נרעש דוחק את העינים מן הראש, דוחק במאמץ אכזרי, – למשקפת ידחקן: ראה, ראה! שור וראה!... ואני רואה ותר... את האם האבודה, את אמי השכולה, את האמולה-הנחפרה אבקשה – ולעיני אך מרוצה... מה זאת? –

אמא – בצעקה ובהלה פיה ועיניה נפקחו... מושכת היא את ווירה בחרדה, וזו לצד אחר פנתה מוצקה... שלוחה ימינה קפוצת אגרוף רועד, רועד כלפי המרוצה... מרוצה-מבוסה וזרמת-שאון נובעת צוָחות מופלגות... רצוא ושוב בפיות ועינים פקוחות-בעתה – ופצח אגוזים... לא! פליטות עשן ביריות!

А-а! Бей Жидовъ![3] – קול האוּנטר על גבי מנצח, ומעל גבי הגשר קוזקים ירובו; בסוסים וכידונים על הקהל הסתערו – פוגרום בשדה! – – –

הפוגרום... האמנם במשקפת עמדתי ונשקפתי בו? – כל כוח זכרוני בי אחגורה, אאמצהו לי – "ובין בדבר והבן במראה", והעמידהו שוב לנגד עיניך!

כן.  אזכור, אתבונן – ועד כמה שהבינה תשיג גם אספר... כן... מן הטירוף הזה עוד אסדרה ואספרה, כדי לקבל עלי גם סיגוף-נשמה זה... עוד ענוי-נפש זה נדרש ממני – ואעשהו בי... אעשהו לך, אלי – "ובין בדבר והבן במראה"...

... אזכרה: על חרדת הסכנה, זכר דינה כרוח-רצח תקפני, – נקם, השליך נפשי לפוגרום שאפתי, ועל גופי שלי, גוף מָשחת לא-יצלח, גוף צולע, כלוא בית פגום זה – חמת הנקם הסתערה!... איזה עינוי אכזרי, שגעוני-פוגרומי, כל האינסטינקטים על גופי קראו... והצער היותר גדול ועריץ, פריץ כל היסורים האפשריים לגופי זה שבבית, כנראה, עינוי ראִיה היה – וָאראה!...

ראיתי, ראיתי! את הכל באכסטזת-השגעון ראיתי! – אך לא! לא שגעון היה זה, אלא התפכחות – התפכחות שבערבוביה – – – מן הערבוביה התפכחות איומה בקרה הקשיחתני, בקרח צדפתני, – שבעים ושבעה "אני" כמוצק אחד נתרכזו בי להיות עומד וצופה!... צופה ניתתי בשעה זו!... ואביט את הזדון והרצח והלעג והצער והבעתה והמות – ועיני ללא מצמוץ בחורי המשקפת הדבוקה ניתנו, וכבאלף עינים את הכל ראיתי! – לא בן, לא בעל, לא אח, לא יהודי – אך רצח מָפשט, מלאך-המות הייתי – וראיתי, ראיתי, ראיתי!

את תערובת האנשים והנשים ראיתי, את הנרדפים הנופלים וקמים ונופלים לבלי קום, ואת הרודפים בסוסים, הקוזקים המכים במגלבים ופנים וראש בדמים יבקעו, – אותם, את כולם על צלליהם הארוכים, השטים שרועים על אדמה מופזה של שמש, שלפאתי תכלת זהובת-שאננה – את הכל יחד, הכל בשוה, כעינה של מכונה פוטוגרפית שתי עיני ראו!

ואת הפזורים במטר אבנים ואת הצפופים המוקפים פי-רובים ורחמים, את הבהלה לכל תנועותיה המשונות בבגדי גבר ובבגדי אשה, ואת לעג האכזריות המרחיבה פיות שוחקים חרוקי שינים נוצצות בחמה, – את הקוזקים "המשתמשים בנשק" ואת הציביליים שבמקלות ובאבנים, יחד עם כנופית השקצים הצוהלים ומרקדים כשעירים בהנהלתו של הנזיר הקפּח – זה שהרקיד את הפעמונים על התקיעות – ראו עיני, ראה ראו! את כולם, את הכל, הכל על כמה פרטים בבת-אחת ראיתי, ראיתי! – –

ובעודני מחפש למצוא ולראות עוד, לראות את שלי – את ווירה, את אמא ואת דינה (כן, גם את דינה חפּשתי!) – תינוקת בשמלה אדומה מפרפרת באויר על ראש כידון ראיתי, ושתי נשים המחזיקות זו בזו, אם ובתה או כלה וחמותה, נסחבות בשערותן אל תחת הערבים ראיתי, – ובחור אחד שתפס באחד הסוחבים, ביריה אל גרגרתו נפל... וראיתי גם אב, – אב מתכוץ וחובק אל לבו את בנו הקטן, עומד כפוף וטבול עד כנפותיו בנהר ואת גבו ומפרקתו בהכנעה יתן, הפקר לשני קוזקים המכים בקתות רוביהם, – המימה ידפקוהו – והילד מפרכס, טופח על ראש אבא, מכהו ברצח, כי יברח, יברח אבא ולא יעמוד!...

וגם אני עומד... מהודק אני עומד, וחנוק וקרוש מבפנים ומרטט ומהבהב מבחוץ, בידוע לי עם כל זה, שכאן, מאחורי גבי, כל מי שיכול יצא לחצר, לראות משם, ושהאוּנטר אך הוא לבדו חוזר כאן, יוצא ונכנס, בא ועובר מחלון לחלון ורוטן: "לעצמו תפס את המשקפת" – ואלי אינו מעיז לגשת... ואני ברעד ורצח כבוש מאמץ כלי-עינוי זה לעיני, ומקלי תלוי על שמאלי... ונאלם, נדבק ומהודק אל הסריגים כברזל בברזל, עוד עיני מחפשות – מחפשות ורואות... רואות – וכעומד מכמה ימים בהרג מלחמה, שהרציחה והמיתה מופקרות בה ומעורטלות מן הפחד – אני מביט... מביט כטאראס בּולבּה, או כגוֹגוֹל עצמו, איך רגלי "חסידים" בפוזמקיהן מטפחות מן המים ומתיזות רסיסים לפני הטביעה באור השקיעה; רואה שלשה ראשים צפים שנעשו מטרות-אבנים לשקצים קטנים – והנה גם הרב נראה...

כן! גם את הצדיק הלבן ראיתי, כשהוא נישא כמת מתוך כנופיה דופקת ודוחפת אחריו שני חסידים פרועים-פרומים ומחוצי-דם פורשי כפים... ונבדל נישא הצדיק אל הגשר: שני קוזקים, אחד מחזיק בשתי רגליו ואחד חופן אזניו על פאת ראשו וזקנו, – ובכובד-ראש ישאוהו... נישא; מעטהו הלבן נגרר ארצה, והוא – פתוח פה ופקוח-עינים כלפי מעלה, ידיו על לבו – כיצחק בעקידה, אין הוא מפרכס... הורם – הועלה על המעקה – אל לב הנהר הוטל – התהפך בין הנתזים – אינו – – ומסביב ריצת רגלים, נדנוד ראשים, הנפת ידים, נצנוץ שינים, גופים כופפים, גופים קופצים – והכל שלדים!... כל הנד והנע, המוכה ומכה – הכל למות – הכל מת – הכל שלדים – שלדים שבשר ולבוש חופה עליהם מתלבטים לשום-מה – אבל הכל מת, כל העולם מת הוא... מת – ואין צער ואין פחד ואין נקם, ולא חימה ולא חמלה, ולא חפּוּש ולא חפץ ראיה – –

ונראתה ווירה לי! – –

כן, – היא נראתה לי תחילה ואחר-כן – אמא...

ובמקום אחר לגמרי, במקום פנוי, על שדה-כרוב, ממול החורשה – שם מצאתין שם ראיתין.  ואשר ראיתי שם – גם את זה אספר...

ווירה – אבל לא, – אמא תחילה...

הכרתי את אמי בשמלה... בארג שחום-לבן זה, שדינה סרבה בו, אך אני על דעתי עמדתי ולקחתיו... כן, בשמלה זו ראיתי גוף אשה מוטל שנפל מן הריצה... שטוחה על רגבי החריש, הפנים כבושות בעפר תחוח, שמאל לצד פשוטה, וכף-ימין – על הראש... ואין אמא זזה... נגמר... נגמר הדין, אמא? הלב שוב אינו כואב לך, אמא? – אינו חרד? אינו נבהל עוד, אמא? – – –

עכשיו – ווירה...

Браво, Въра![4] – עניתי בקול, כשנראתה היא לי (והיא, כאמור, נמצאה לעיני קודם אמא) – "יישר כוח", אמרתי לה וגרשתי את השגעון, שלא יערבב ויאפיל עלי, – בגניחה, בהכאת-ראש גרשתיו, למען אראה... למען אראה... למען אראה ואעשה מה לאחר רואי... וראיתי – כן – ראיתי...

היא נועזה-נלהבת עמדה, מעכבת בסוס אביר הכופה צואר עתה... ימינה ברסנו עכבתו, והקוזק הרכוב עליו, אופיצר משפּר שפמו, מסתכל בה וגלוי-שינים ישחק לה... והיא, קומה מתומרת זו שלי, בגבהות ראש, בתלית פנים לוהטות, משפטים, משפטים תדבר בו! – רואה אני בפיה המדבר נגדו עזות, ובשמאלה הצדה היא מורה לו באצבע, אל המוטל על הקרקע – ואז ראיתי והכרתי במוטל זה – את אמי...

– ומה? מה תדברי בו עוד, ווירה? למוסר תעירי אזנו? – הכי! הכי בנבל – ויירה בלבך! יירה – ויגמר הדין! – כדין גם בי אעשה כאן – אך הזדרזי! – הנבל מנופף יד, קורא למי – אל תאמיני במה שהוא מדבר! נא, נא, ווירתי! רגב אדמה בפניו השליכי – ויירה, יירה בך! – אני את תחבשתי אקרע, ואת הראש – בסריגין אטיחו – אך אל תעכביני! הזדרזי, כי איך אעזבך חיה בפניו? – – ומה? מה עוד? כי רוסית אַת תגידי לו? – לאו, אני אומר! גרת-צדק אַת שלי, וכיהודית, כיהודית תמותי! – אך הזדרזי-נא!...

אך לפני עצתי השלוחה – הנזיר הגיע, הקפּח עם הכנופיה שלו – והא לך! הא לך בני-עמך, צאן-אביך, ווירה! – רצים כלבים, מתנפלים ככלבים

А-а! Бей Кацапку![5]

מי אמר זאת? – אני?... אני?...

וכל החן וכל החסד, כל המתוק, החי והכנורי שבווירה, עלה במאמר זה וכלהב-אור מגן אַרזשאנוב שטפני, – והתחלתי נובח... כן! ככלב מן החלון נבחתי, נבוח על הערבוביה הכלבית בנפתוליה ועל הסוס הממתין ועומד – – והורמה ווירה פרועת-ראש וגלוית-חזה – כן! חולצתה על כותנתה נקרעה ושערה על פניה נתבדר! – הורמה – ונדמיתי... כן! נדמיתי... גרת-צדק בקדושה הדימתני – ודממתי וראיתי... כן, ראיתי... מבין כפים וראשים נישאָה, ימינה בבלוריתו של הנזיר אוחזת וכף שמאלה מבקשת מה למעלה – הלקרוע שמים?... נישאה עוד – ונרעדו האצבעות, נרעדו כפורטות על כנור לא-נראה... רועדות-רועדות – ונפלה מוכרעה... על גב הסוס ועל ברכי הקוזק במָתנה נפלה, ותלויות רגליה לה מבלי נוע – והא לך "אלהיינו"! קרבן לך ולקוזק ביום-הדין! – – וזז הסוס, וניעור הקרבן, ועמד הסוס...

כך, כך! לצד הראש! לצד הראש להכריע! מכרסו של הקוזק – ארצה, עם הראש ליפול! – ומפרפר הקרבן ומכריע לראש, – מתחבטות הרגלים בנעלותיהן הדקות למעלה, למעלה – ונגלו שוֹקים בגרבים אפורים, כשהן מפזזות מן הלבן, מפזזות באויר – – וכל האנושי והבהמי והשטני והכלבי פרץ מחרחר-צורח-וצוחק, צוחק וזורק מן הגרון בדם ואש, בלפידי-אש, בחררות דם, בנתזי פוגרום, זורק אל המיטות, אל החולים, אל האוּנטר, האוּנטר שגדל כעוג וצריך לקרעו, לדרסו, לנחרו, לטרפו – והוא אינו מושג, – אינו מושג, – שאני נאחז ונחנק בצואר, – נאחז ונתלה בחבל – ונופל ריקם – ריקם אל התהום – –                                                                                

                                                                                

...עכשיו, לאחר שובי לחיים, משער אני, שבודאי הוסבכה המשקפת ונעכבה בסריגים, משנזדקרתי ונהפכתי נופל אצל החלון, ובהתחבטי, נתלה צוארי, נתליתי ברצועתה של המשקפת – –

אבל הרי חי אני.

IX

כן, חי אני.  חי וכותב.  כותב וזוכר.  זוכר ומבין.  מבין ומרגיש ויודע ועד, ש"הנדמה", דוגמת ידי הקטועה בשעתה, מוחש וממשי הוא כ"מציאות".  כמציאות הגלויה גם הנדמה יש הוא, ריאַלי הוא! ואם כי המציאות – נגלה, והנדמה – נסתר, אבל הנסתרות והנגלות יחד הרי בעצם אך אחד ומֵאֶחד הן!

כן, נדמה היה לי באותה שעה שאני נופל ריקם; ועכשיו הרי רואה אני ומכיר, כמה ריאַלי היה דמיון זה הרבה יותר מרצועתה של המשקפת... שהרי באמת מופנה וריק נעשיתי אז מכל ההויה הקודמת שנחנקה ונפלטה מתוכי, ואין היא נזכרת לי מאז, אלא בשעה שאני רוצה בה...

ורוצה ובוחר אני לי סיגוף זה של אש שחורה זו, לשם לבּוּן זה המוכרח להויה חדשה זו, שאינה יכולה להיות מהווה בסביבה זו אלא על-ידי סיגופין, שיש בהם מעין היסורין הממרקין, שהמציאות העבירתני בהם, בלהבי המדורות הפסיכיות, ולבּנה וגם הלבינה אותי בדרך ההעברה, עד שבשעה אחת זו שערי הפך לבן, לבן ממש...

וכשם שבאותה שעה, שהייתי צופה בה במשקפת, שערי הפך לבן, כך גם עכשיו, בשעת כתיבה, יש שנדמה לי, שבמשקפת אני צופה, צופה כאכזר לתהום-אימה, עד ש"האני" החדש שבי נעשה חיור ולבן, עד דק לבן, ולעתים גם עד צח ועד זך שלמעלה מן הלבן, עד כדי החיוני, המפעפע ומתנדף מן החי ומסתלק ומתעלה על החי, להיות לשפע היורד אל החי, כדוגמת אד-המים למים – –

אבל – הראש סובב-הולך... אנוחה-נא מעט.

כן.  סיגוף גדול יש גם בזה, שבשעת כתיבה זו אני בוחר להצטמצם ולירד עדיין כדי הדבּוּר המורגל.  וברוך צורי, שנתן בי בשעת חולשתי הגופנית מכוח ירידה זו, הבאה לשם עליה, והעלאה זו, שאליה כל "אני" בי נישא בהויתי זו החדשה.

במאמצי כל כוחותי, בתמצית הגבורה שאינה תלויה בבריאות הגוף, אני מתאפק ויורד, מאמץ ומחזק כל בי זה מכמה ימים, בשביל לכתוב מבוא זה של ספּוּר-זכרונות זה, הכופאני לדבר עד סוף כל יכלתי, כפי ההרגל של הויתי הקודמת – ולמה?...

אלי! צורי! הרי שכחתי, – למה? למה אני כותב זה? למה, רבוני?! – – –

כן! נזכרתי: צריך שעל-ידי ספּוּר-הקדמה זה יתכשר המעיין, לעיין באמצעות ההרגשה, עד שיהא מבין, כלומר, קולט עד כדי תחושה, במה שיבוא להלן בספר "החזון", ואל יאמרו: דברים סתם הם של "הציץ ונפגע"... ידעו ויבינו, כי העולם ההגיוני, זה הפוגרומי-מלחמתי – בו השגעון!

וידע המין ויבין, כי לא מתוך חקירה עיונית, נפתולי מחשבות מסתבכות, שכל דור מוכיח כזבם בדור שלפניו, לא על-ידיהם באה אחדות הצער והחדוה שב"ההפגנה הגדולה" בכלל וב"האידיאות המלובנות" בפרט, שעליהן אני כותב ב"חזון האלף הששי" שלי! מן ההרגשה הטבעית הן באו; ויעברו-נא עמי כל אלה המוכשרים לכך את המעבר הצר והמיצר הלז, שעברתי בו אני משעת יקיצתי הראשונה עם היד הקטועה, עד צאתי למרחב של השגה חדשה והכרה חדשה... ויובן סף-סוף, כי עוד חזון למועד, גם כעת חיה זו! יראו ויבינו סוף-סוף, "כי לא יעשה ה' דבר" בהתחלתה של תקופה שׂגיאה, "עד אם גילה ל"... לבעלי יסורין שנזדככו ועלו מעל ליסורין, ומעֵבר המאפל והערפל יחזו  – – –

ובכן, עוד ירידה אחת, ירידה אחת או שתים... ושובי, נפשי! שובי, רדי לצער ולסיגופין שלך, ומזוקקת ומלובנת מכל סיג ומחמצת לבשורת "ההפגנה הגדולה" בקול שופר צלול תעלי ואת התרועה המשיחית בעולם תעבירי! – –

ולמה תחרדי, תרעדי עוד? הן לזאת, אך לזאת עד עתה עונית, נפשי! – אל תשתעי... עוד כדי שנים-שלשה מומנטים (כמו שהמסַפּרים אומרים) צריך להחיות ולחיות בם מחדש, לחיות ולהתאמץ בם ולהצטמצם בכדי הדבּוּר וההגיון המורגל... התאפק, התגבר ורדת, העמיק רדת – עד כלהב למרחבי החזון נעלה – "חזון האלף הששי" שבשבילו, אך בשבילו, נקראתי וחזרתי לחיים – – –

נפשי! – עזי וזמרת יה, – כוחו וגבורתו של עולם עמך יהיה, ובו, בו אבטח ולא אפחד, כי עוד יתן ליעף כוח – – והריני מוכן ומזומן לסיגופי, אלי!

כן, אני חי... שוב לאחר שכחה גמורה לחיים הקיצותי... יקיצה שניה מתוך זמן, שאיני יודע כלום ממהותו וכמותו, ושבּו, שלא מדעתי, גמלו האידיאות, שנאצלו מאותה ההכרה שבהויה החדשה, המתחילה משעת היקיצה הראשונה שלאחר מכת-פצעי, – הכרה שהלכה מאז ונתפתחה בי מדרגה לדרגה, מילדות עד עמידה ועד שׂיבה, – עמידה לבחינה במלחמת הויה בהויה בחזון-ההפגנה הראשון ובנסיון של המראה, בשלמעלה ולמטה מן האנושי, אז ביום הדין מלפני אל "קונה עבדיו בדין"! ושׂיבה, שׂיבה ממש של לובן – –

אבל... הצטמצמי, נפשי, עוד... הה! – עוד ועוד...

... כן.   הקיצותי במקום אחר... ועם יקיצתי העולם כולו לבן היה – אבל רק לכאורה, לבן מחמת רוב השלג הנופל... כן.  במקום אחר, בבית אחר, בבית של חולים אחרים ואנשים אחרים הקיצותי... ואותו בית-החולים באמצע כרך, ש"הקולטוּרה" מכרכרת בו בתוך רחובות מרוצפי-אבן – והוא כרך-מגורי דוקא... והרופא – דוקטור אַרזשאנוב הוא; והריהו עומד אצלי – – – כן.  הוא – יבגני לבוביץ מסתכל בי...

סופיה אלכסייבנה גם היא באה אחר-כך לבקרני בבית-החולים; היא עם יבגני לבוביץ יחד נכנסה...

– הרגע, ידידי, – אמר הוא – נשתוק לעת-עתה.  אחר נדבר... בביתי עוד נדבר ונדבר...

ראיתי, כי טועה הוא הזקן: שכן אני לא ביקשתי כלל לדבר בשיח-פה... ולמה? ראיתי, שבשעה שזקן זה נותן עיני בי, הנפשות, נפשי ונפשו, מאליהן הן מדברות זו בזו... וסופיה אלכסייבנה – אותה ראיתי, והיא כולה רחמים, שתיקה והכנעה... כנראה, היא קבּלה עליה שתיקה זו, כי הוא, גֶ'ני שלה, ציוה עליה כך...

והרי הבנה, והרי הכנעה, שתיקה ורחמים טובים – ואי-אתה זקוק כלל לא לגלות ולא להצניע את הנפש... ולכן, גם אחר-כך, משהביאוני האנשים הטובים הללו אל ביתם שבעיר (לא בית-הקיץ שבגן...) והשולחן היה כבר ערוך ומזומן לפנינו, – מצאתי לטוב להודיע בקצרה לבעלת-הבית הטובה מה שהחלטתי בדרך נסעי עמהם מבית-החולים:

– אני רק בלחם ומים אתפרנס – אמרתי לה.

– ולמה? – שאלה היא כנבעתה...       

חזון היה לי – אמרתי ולא כיחדתי מפניה.

– חזון? – אימתי?...

– זה כבר, בעודני שם, בבית-החולים הצבאי.

העניה – ראיתי בה, כי נבהלה, ובודאי מפני הרעיון: שמא הצצתי ונפגעתי...

נכנס יבגני לבוביץ לסעודה, ואמרה לו היא בקול עמום, מציצה מן הצד בו וגם בי:

– איליה אוסיפוביץ – רק בלחם ומים הוא רוצה...

נתן הוא עיניו בי לדבּוּר הנפשות, – ומיד ענה:

– כחפצו... אבל, דומני, כי תה מוטב ממים לא-מבושלים...

ברם, סופיה אלכסייבנה גם חלב מזגה לי בתה שנתנה... ואני – לעשות רצונה חפצתי – גמאתי גמיאה, אבל הוכרחתי להפסיק...

– למה הערמומיות, סוניושה? – נתרעם הדוקטור – תה טהור תני לו... "רצונו של חולה – רפואתו", אני אומר; ולפיכך – סיים בהלצה – גם פרקטיקה טובה יש לי...

ומאז על לחם ותה אני חי, וכדניאל וחבריו, מראי טוב.  כך גם יבגני לבוביץ אומר.  ברם, התרופות במיני בקבוקים, שהוא נותן לי, הריני מקבל ושותה כחפצו, – "ורפא ירפא"...

כן.  חסדם של האנשים הטובים הללו אני מספר, שהואילו ונתנו מנוחה שלימה לנפשי בתוך ביתם.  וצר, שלא תמיד אני יכול לעשות כבקשתם... רוצים הם, שאהיה נוסע עמהם לטיול; אך כשאני יוצא לרחובה של העיר הזאת, עיר הגלות והפוגרום, או העיר שהקולטורה מכרכרת בה על מרצפת האבן – איני יודע מה נעשה בי... ועוד: ביקש יבגני לבוביץ לפעול עלי, שאדחה כתיבתי זו לאחר זמן, אבל אני אחת אמרתי לו: "חובתי היא, ואין אדם יודע מחרתו"... ונסתכל הוא לעיני – ומשנדברו הנפשות הוכרח לוַתּר...

כן, צר לי, שלא תמיד אני יכול לעשות כרצונם של האנשים הטובים הללו – – אבל, זה הרי לא מענין ה"מומנטים" שאני צריך לספר עוד...

אולם טובה שיחה על אנשים טובים.  בם דבּרתי – ומרגעה שרתה עלי, עד כדי שאוכל לכתוב, כמו שאומרים, "דברים כהויתם"; ואחריהם – דרור לחזון יבוא!

... היה זה בערב, לאחר שקיעת החמה על עולם שכולו לבן, – ערב יום שני או שלישי לישיבתי בבית זה של ידידי הטובים והחסידים.  ואני לבדי בחדרי ובבית אין איש... על הספה ישבתי אז, על לובן הגגות, הנשקפים כלפי החלון ולמטה מן החלון, נשקפתי.  זכורני, שישבתי כדי לשכב, אלא מתוך איזה הרהור נשארתי בישיבה על הספּה... והנה שלשתן כאחת נכנסו אלי.

דלת חדרי פתוחה היתה לטרקלין, ושלשתן נראו לי עומדות לפני הפתח, מסתכלות בי... ומשתליתי עיני בהן, נכנסו כאחת: אמא באמצע, מימינה – ווירה, ומשמאלה – דינה.  ושלשתן עטופות לבן...

אני – אם כי תמיהה תמהתי, אך בהלה לא היתה עלי. ידעתי, כי מדרך הנפשות, ביחוד בשנה הראשונה להסתלקותן, לבוא בחלום, בשביל להרגיע את הקרובים להן ששבקו בחיים הללו, – ולמה לא יהיו נראות, למי שהוכשר, גם בהקיץ? – ואמנם, ברור היה לי, כי לא כמו שהן מוחזות לי כך הן בעצם... אלא ששלשתן לבשו לבוש-חזון זה כדי להראות לי.

והלבוש דומה היה לשלשתן, עטיפה לבנה, כאמור, – מפני ששלשתן ברצון אחד באו: להרגיע לי...

עטיפתן – לבן, ופניהן מועמות-מלבינות היו כעין השיש הנשקף מבעד הערפל, ואם כי שום ערפל לא היה על סביבן... אך מרגעה כהה חיורת שלשתן הביאו...

אני ממקומי לא זזתי, – לא יכולתי לזוז – וישבתי מצפה...

פתחה אמא ואמרה לי:

– הלבנת, בני, ולבן, לבנוני תהיה לי כל ימיך בעולם הזה.

ומיד הוברר לי, כי אמנם כל האידיאות הבוצצות בי משעה שחזרתי להכרה, מבחינת לבן הן, – לבנונית של מנוחה בהן... כנראה, אידיאות מלובנות על-ידי יסורין – מטבען לבנות הן...

ובעוד שלבי ומוחי רותתים ומהרהרים בסוד של הלובן, שהוא מזג כל הגונים, איחוד הניגודים שאנו רואים, לכאורה, – עמדה לה אמא מופנית לחלון כבתפילה בלחש, תפילה דוממה וזכה מן הזכה...

נגשה דינה אלי.  ישבה אצלי בחשאי.  ביקשתי להסתכל לתוך עיניה – הרכינה את ראשה והניחתהו על לוח לבי... היא קרירית-אַורירית כולה היתה, – אַורירית, אך אני בימיני גם חבּקתיה לי:

– אחי... אחי שלי... – אמרה ולא יספה...

אני – הדמעה הכהתה את עיני... אך היא, משכבשה פניה בחיקי, השקיטה את לבי, שלא יתלקח שוב... אל לבי ממש לחשה:

– יום, רום, דום...

וכשחקה קלה הבהיקה מתוכי על-ידי לחש זה, ומיד השגתי את כל מעמקי-מרומי-אל אלו, את זיו העומק האלוהי שביום, שברום ושבדום... וראשי התחיל סחרחר – –

פשטתי שמאלי אל תאומת-נפשי, אל ווירתי, שעמדה לפני מתומרה ולאוטת-פנים, כממתינה מה... שלחתי ידי לה להתחזק בה ולהושיבה גם אותה עמי, אצלי... אך יד קטועה זו לא הגיעה עדיה, – כדי טפח אחד לא השיגה...

אך היא, תאומת-נפשי, הרגישה בדבר, ומבלי זוז ממקומה אך זאת אמרה לי:

אמונה... הרי אמונה אני...

ונחה דעתי.

פתחה ואמרה שוב:

– עזי וזמרת-יה, שלא מדעתך, מלבך בא ונבע בי...

ועיניה של גרת-צדק מופרשה זו נישאו למרום בדביקות – דביקות המלבינה לגמרי את גלגל העין... ומלמעלה, כמו ממרום בקול מלבין, אמרה לי עוד:

– וזמרת-יה, השירה שבתהומות, הקודמת להרמוניה – – אך שמע והקשב –

והתחילו אצבעותיה זעות ומזדעזעות, כפורטות עלי כנור נעלם... ואני במין חוש מיוחד – חוש המרחקים? – התחלתי מקשיב כמעט, מקשיב בנשמע ומתקרב מן התהומות – ונדמה היה לי שהמ... ש, ש...

_______________

בזה, במלה אחת לא-ברורה ובהתחלת מלה, נפסק הכתב בחוברת, שממנה ערוכים וסדורים הפרקים שעד כאן.

צריך להעיר, שהרבה הגהות והוספות מפוזרות, מהן גם על פתקאות מיוחדות, היוּ בכתב זה: ונצטרפו לכאן רק על-פי השערה בלבד, והרבה מהן שלא היו מובנות כלל נשמטו.  אפשר, שהללו אך רשימות הן ל"חזון" שביקש אותו אומלל לכתוב.

וזה שהביא ומסר לי אותו כתב-יד (אחד מן "העולים" הראשונים שבאו כלפני חודש עם הספינה הרוסית, הראשונה שהגיעה לכאן לאחר המלחמה) סח לי, שהכותב, המנוח אליהו בן יוסף גורין, נפטר בבית-חולי-הרוח בעירו נ.  הא מת שם מרעב, מפני שהיה מסרב לכל מזון ומשקה. – נראה היה, שאותו אומלל החליט לקיים בעצמו סיגוף של תענית גמורה עם שתיקה שלימה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   תפוֹש את היהודונית! תפשו, חבריא!

[2]   קצפקה – כינוי לגויה (רוסית).

[3]   הכה ביהודים!

[4]   הידד, ווירה! –

[5]   הכה את הקצפקה!