_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"כי יקח"...

ש' בן-ציון

לתוכן הענינים

 

(סקיצה)

מֶנדליביץ – בנו של בעל-הבית הגון "שירד מן המדרגה" – הריהו בחור בן עשרים ושלש שהיה מתפרנס "בשעורים פרטיים" דלים ושואף לבֶּרן מכמה שנים, ועכשיו, משקבּל סוף-סוף "תעודת הבגרות", יצא מעיר הפלך ובא לכפר, לשמש שנה ב"קונדיציה" נוחה ומשתלמת יפה, בביתו של פּוֹסיסוֹר אחד אמיד.

הבית מלא שׂבע וכל ברכת הכפר; בעל-הבית, ארקי גראבובשציק, עסוק תמיד בשדהו או בחלקת היער אשר לו בסמוך לכפר; בעלת הבית, חייקה, טובה ושמנה, עסוקה אף היא, ועל-פי-רוב ברקיחת מיני מרקחות שונים שהיא מתקינה מהם כדים וצנצנות לאין מספר; הבנים והבנות, רוב היום, חירות להם כלתרנגולים ולאַוזים הרבים שבתוך החצר הרחבה, – והוא, מנדליביץ, אין אדם נצרך לו ביותר, אבל מין אוֹטוֹריטט חשוב הוא כאן, בּוֹריס מירוֹנוֹביץ, הוא להם... רֶבֶקה, "העלמה גראבובשציק" עצמה – נערה אדמונית בת שש עשרה הנראית כבת עשרים מגודלה – היא עצמה מביאה לפניו בכל שחרית בפנים שוחקות ומתבישות, קפה עם חלות-חמאה, ביצים מגוּלגלות ודבש ריחני חדש מכוַרתו... וכל היום מרגיש מנדליביץ את עצמו בטובה ובבטלה "כגבינה בתוך חמאה" והריהו נעשה כאן ממש "נפש בריאה בגוף בריא"... יחד עם המחסור, ההכנעה והחלאה פרחו להן גם "השאלות החברתיות" שהיה משעבד להן משום מה את מוחו וכוחו על-ידי קריאה בספרים וחוברות ידועות, והריהו עתה אך "אישיות חפשית" הממתחת את קומתה נמוכה וצועדת קוממיות – וכמעט כמידת גבר מידתו... כוח גברא הוא מרגיש בכל אבריו, וכל עצמותיו תאמרנה לו: נתחדשת! ועם זה גם "חזיון פסיכי" אחד מבדחו, – ימי ילדותו נזכרים לו כאן פעם בפעם במין הרגשה שובבה ורעננה... חושב הוא לכאורה בבּרן, כלומר, בימי האוניברסיתא המתקרבים ובאים (הן עוד כחצי שנה – וחמש מאות רוביל יהיו בכיסו) – ופתאום ילדות טפשה של בר-בי-חדר הלומד אצל מלמדים "משכילים" הנקראים "מורים", צצה לפניו, כאילו להעיד באה, כי אמנם כוח כמוס בו לעשות את עולמו, אם דרך כזו עבר והגיע כבר עד מטרתו...

חלפו ימי העוני, נמוגו כערפל שלפני אביב, ומצחק העבר לנוגה העתיד, ובהווה – שובע ובטחה וגם... רבקה! – – –

הנה זה קץ הקיץ בא, עצי הגן שבחצר נכתמים צהוב ושָני, הימים – חמימות רכה הם משפיעים, והחלב החי, קצף חמים ומתוק זה שרבקה השוחקת מושיטה לו בכוס מדדי הפרות – נעשה שמן וערב ביותר; והנה רואה הוא את הבנים כשהם באים עם קירילא, נושאים חבילות של סוּף ירוק משקשק, שקצרו באגם לסכך הסוכה – וברגע זה נזכר לו עם כמה פרטים מעשה אחד שאירע אצל אביו בחג הסוכות, ופסוק אחד התחיל מקשקש עליו עם אותו מעשה: "כי יקח איש אשה"...

– – – תמוה היה לו אז פסוק זה בלשונו – מה פירוש "כי יקח"? בידים לוקחין אותה?... ומשנתבייש לשאול על כך את הרב, שאל בבית את טשארני – קרובה יתומה שהיתה משרתת אצלם: "טשארני, כיצד לוקחין את האשה?"... וטשארני – בתולה שחרחורת בריאה וגוצה שתלתלים פרועים נופלים לה על מצחה – גחנה עליו ולחשה לו לתוך אזנו: "בקרוב תהא אצלי החתונה – תראה"... ובעיניה השחורות נצנצו זיקי סוד...

ומי הוא החתן ש"יקח" אותה? אין טשארני מגדת, וכשאבא ואמא אומרים לה: "שמואל-משה האלמן" – הריהי מורידה ראש, מעקמת חוטם ואומרת במשיכת כתף: "נוּ"... משמע, מסרבת היא בו.

ובאמת, אלמן דק וקלוש זה היאך "יקח" הוא וישא את טשארני הבריאה? – לא כן הוא גבריאל החבתן, אותו בחור בריא וגבוה העובד בתוך חצרם, זה יוכל לקחת אפילו פרה ולשאתה על גבו!...

עומד הוא גבריאל בעבודתו בתוך הסכָכה, זרועותיו מגוּלות לו עד לבית-השחי, והקבוֹריות שבהן רוחשות כבעלי-חיים מתחת לעורו... תופס הוא את הגרזן בימינו ובֶקע אלון חסון בשמאלו – חטב-חטב! – ושבבים גסים מתפצלים מתוך חריקות ונופלים, תל שבבים מצטבר וגדל לפניו, ובקיעי-אלון נעשים זה אחר זה לנסרים חלקים ומשופעים.  תפס במשור – והרי זה הולך ומנסר לאשר יטהו גבריאל, מנסר והוגה בעל-כרחו רק מלה אחת בשריקה צרודה בלי הפסק, גזרים נופלים – וקרקרת עגלגלה נעשית בלי שום פגם.  מהדק גבריאל חבית בחשוּקיה – והריהו נותן על קרקרתה פסלתם של חשוקי הברזל, דופק על החשוק בשתי מקבותיו, ומַרש תקיף עונה מבטן החבית ומעל קרקרתה בקול תוף ומצלתים, – ואז אין טשארני מהלכת אלא מרקדת היא בתוך הבית...

וכמה פעמים ביום באה טשארני לתוך הסככה לאסוף משם את השבבים ולשאתם לבית-העצים.  ובבואה – גבריאל מהתל, והיא שוחקת ומקללת אותו בהנאה יתרה... ופעם אחת כשעמד שם הוא, הקטן, ראה שחטף גבריאל את טשארני והידקה בזרועותיו אל לבו עד שנדמה לו, לילד, כי עוד מעט תשבר טשארני ותתפרק.  הידקה גבריאל, הרימה והגיע פניה אל פניו, שני הפנים נעשו שטופי-דם, וגבריאל נהם כנגדה בלחישה: "נשיקה, נשיקה, נשיקה אחת!" – וטשארני פרכסה על גופו וקראה בקול אטום: "משוגע!... חלום שחור לראשך! הרי הילד כאן!" – ותפס גבריאל סנטרה בנשיכה-נשיקה, מצץ ופתח ידיו, ונפלה טשארני כגולם על גל השבבים...

הככה "יקח איש אשה"?

ואכן לקח גבריאל את טשארני וישאנה...

יום חג היה.  הכל ישבו בסוכה שבחצר לנוכח הבית וגם האלמן שמואל משה עמם.   נכנסה טשארני והביאה "כבּוּד" ויצאה כשפניה מתלהטים... האלמן אומר, שרוצה הוא שתהא החופה מיד לאחר שבת בראשית: "משום רחמנות – הוא אומר: – רחמנות על הילדים, שאין מי שישגיח עליהם"...

והנה בא גבריאל כשהוא מלובש בגדי יום-טוב ועמד על פתח הסוכה ואמר לאבא: "רבי מאיר!אני רוצה לקחת את קרובתכם טשארני.  אצלי ייטב לה, אצלי אין בנים..."

וכמה הבהיל זה במאמרו והכלים את הכל! – שמואל-משה, האלמן הדק, הלבין וקפץ ממקומו בפה פתוח לרוָחה...

– טשארני! – קרא גבריאל לתוך הבית.

ואין קול ואין עונה.

– טשארני!! – קרא שנית בקול צלול.

והכל עדיין שותקים.

– בואי הנה, טשארני! – קרא בשלישית בפקודה נמרצה.

נראתה טשארני בפתח הבית, כשהיא עומדת כנפוחה, ראשה מורד ופניה אדמו, הבבות נעלמו תחת גבותיהן ונראה רק הלובן שבעיניה שהוא רוחף בדמעה, בימינה – המכבּדת, ושמאלה מקמטת את הסינר הלבן... רחמנות על טשארני – למה אינו נותן לה זה שתכבּד את הבית? –

– טשארני! – אמר גבריאל והראה בידו כלפי הסוכה: – אמרי נא, שמא לא נשקת אותי אמש, כאן בסוכה זו, בחצות הלילה? נשקת ובכית?...

טשארני סככה במכבדת על ראשה כמתיראת שלא תפּול עליה התקרה...

– מה אתה רוצה "בונדירוק"?! – צפצפה פתאום אמא בצוָחה ושלא בקולה הרגיל: – שערוריה אתה רוצה לעשות בביתי?!

– רוצה אני לקחת את זו – אמר גבריאל ומשך את טשארני בידה והעמידה לפני הסוכה... וטשארני מלבינה כבַד כהה, מוריקה כעלה כמוּש, מַפנה ראשה לכאן ולכאן ומגמגמת: "הניחה... עדיין לא כבּדתי את הבית"...

– הנח לה! – נתאדם אבא בשאגת פתאום, רעד ותפס קערה לזרקה בראשו של אותו בחור... ונזדעזעה הסוכה בכל אבריה – כלונס עץ נעקר "מצורת הפתח" שלה בתנועת יד אחת עם שתי צעקות של בְעָתה מלבותיהן של אמא וטשארני ביחד... וגבריאל הרי זה מעקם עין זועמת, מניף את הכלונס ואומר: "נראה – מי יעיז להרים יד... נראה – מי יהין לגשת הנה..."

– בואי – הוא אומר לטשארני: – אינך צריכה לסמרטוטין שלהם...

טשארני עומדת כאבן דוּמם... וחבּק גבריאל את גופה הקצר בשמאלו, הרים אותו מעל הארץ – ונשאה מן הסוכה ביחד עם המכבדת שבידה, נשאה כמי שהוא נושא טלית ותפילין שלו בבית-השחי – אלא שגבריאל גם כלונס ארוך נצב לו על שכמו הימנית...

נופלת המכבדת מידה של טשארני:

– הניחה, – אומרת טשארני בנשימה כבדה: – אלך אתך...

והכל עומדים אצל הסוכה שנפתחה, עומדים ודוממים ביראתם...

לקח גבריאל את טשארני ונשאה מן החצר, כמו שנאמר: "כי יקח איש אשה"! – – –

ועכשיו, הזכרון של "כי יקח" זה מלפף את מנדליביץ בימי הסוכות הללו, – ימים מדושני עונג ומטעמים, ואגוזים חדשים ויין משומר, המעודד את הנפש, אינם פוסקים בהם מעל השולחן; ימים, שבפניה המכודרים של רבקה אודם בכורי-תפוחים משחק, ועיניה לוהטות ומשחקות, אחרי בוריס מירונוביץ יסורו וינחשו – ואין אבא ואמא רואים...

"כי יקח" – מאמץ הוא פסוק זה את לבו ומחזק רצונו, והריהו מחליט על המחשבה – הוא יקח את רבקה! יקחנה שלא ברצון ארקי גראבובשציק, כי שלו היא! מתּחילה אך נתנה והמציאה את עצמה לנשיקה גנובה שלו, ומיד היתה משתמטת ונמלטת, ועכשיו, כאן בסוכה זו, הרי היא חבּקה ונשקה אותו מאליה, דבקה בו, עמדה ולא ברחה עוד... נערה טבעית ובריאה היא, בת-כפר שהעיר בנימוסיה לא קלקלה את הרגשותיה הבריאות, היא אוהבת אותו – והריהי מבקשת את חבּוּקיו, גפּוּפּיו ונשיקותיו, והריהי עושה זאת בפשטות...

והוא, כלום הוא אינו אוהב אותה?... אוהב... שכּן הרי מחכה הוא בחרדת-לב ורעד-ידים לרגע של יחוד... וכמה, כמה הוא מדבר ומשוחח עמה.  במה? – הוא עצמו אינו יודע במה, אבל תמיד הוא מדבר עמה – ואפילו בפני אחרים... פנים עגולים, אמנם, לא לפי טעמו הם, אבל לחייה אלו הפורחות – לנשוך אותן הוא רוצה ולא רק לנשקן! – ומי זה יעמוד להפריד ביניהם?

ארקי גראבובשציק לא ירצה בשידוך כזה, – אבל הוא גם דבר לא ידבר עם כפרי זה – ויקחנה... ובדיעבד, לאחר "לקיחה": – התר נא, בעל-גוף, את צרורותיך, ושלח את הזוג יחד לבּרן, וחמיו של דוקטור, אתה ארקי, תהיה!

יקחנה – כיצד? הוא ישכור עגלה, ובלילה אחד, או אפילו ביום אחד, בשעה מוכשרת לכך, ישב עם רבקה ויסע מכאן.  ירדוף אחריהם ארקי – ומה יעשה לו? לבית-דין יקראנו? בעל כרחו יסכים, ובלבד שיאסוף את "החרפה" ושיהיו קידושין "כדת משה וישראל"...

והיא הרי הלוך תלך אחריו, שכן אוהבת היא אותו, ובכל שעת הכושר הריהי מזדמנת לפניו להתיחד עמו.  עוד מספר יחודים כאלו, ויגַלה לה את עצתו – ותסכים לו.  צריכה היא להסכים לו בכּל.  כוח גברא – הוא המושל, הוא התקיף המכריח ומכניע את האשה לאמור: "משכני – אחריך ארוצה".

ואם לא תחליט עוד לנוס אתו, כי אז – כאן יכבשנה... כאן בבית זה יכבוש וינצח! – הנה ימי סגריר ממשמשים ובאים, אחריהם ימי החורף משעממים ולילות החורף הארוכים... ובודד הוא בית זה בקצה הכפר, ואבא ואמא עסוקים או ישנים כדוּבים במאורתם... והוא ורבקה לבדם מזדמנים בחדר אחד, והרוח תוקע ומריע ביללה סביב, סוּפת שלג כמחיצה היא עושה בינם ובין העולם כולו – וכבוֹש ונצח! –

אז יתחנן אליו גראבובשציק: "קחנה"... ואז: – קוּטשמא, תן כסף! הוצאות לבּרן תתן... גם בתך צריכה להיות בברן, ללמוד ולהתפתח, כראוי לאשתו של דוקטור!

ומנדליביץ מזקיף ראש וממתח קומה קצרה שלו, קופץ אגרוף מול פניו ומאַמץ את עצמו במאמר פוסק: – "הכוח – מוסר. האלהים – גבר אַלים הלוקח כחפצו!"

ומרגיש הוא בכוח חם שהוא מפעפע בתוכו כיין הטוב, מן בהונות הרגלים עד הלוז שבשדרה... ובטוח הוא כי בכוחו הכל יקח!

... והרי בוקר של "הושענא רבא".  הכל הלכו "לחבוט ערבות" במנין, גם האב גם האם וגם הבנים הלכו, רק רבקה ואחותה הקטנה נשארו בבית.  ואף הוא, מנדליביץ, נשאר כאן... ברשותו הוא עומד.  ואף-על-פי שגם "שפת עבר" הוא מלמד לבנים, אין הוא בוש שלא להתפלל אפילו בהושענא רבא.  ילך לו ארקי לתפילה עם ה"גמרא-מלמד"; אבל הוא, בוריס מירונוביץ, – אין אדון לו, גבר הוא לנפשו! והריהו יושב לו בתוך הסוכה, מעביר אצבעות בתלתלי ראשו ושורק לו במין זמר, וספר פתוח מוטל על השולחן – כאילו לשם קריאה ביחידות הוא נכנס לכאן...

פינה זו, פינה נעימה, מצודדת וחבויה היא...

מקושטה היא הסוכה בשטיחי צמר מגוּונים, מעשה כפריות, אבל יפים הם ומשעשעים בגוניהם את העין.  פירות גסים – תפוחים אדמונים עם חבוּשים זהובים – תלויים מתחת לסכך.  השולחן מכוסה מפה לבנה ועליה שטוחה לאלכסון אלונטית מרוקמת, מעשה ידי רבקה – אכן, היא אינה חסרת-טעם אסתטי מטבעה, ואירופה תועיל להתפתחותה... ובטוח הוא, כי עוד מעט ותבוא לכאן.  אי-אפשר לה שלא לבוא לקבל נשיקה של שחרית – –

והרוח מעלעלת בעלי-הסוף של הסכך, התפוחים והחבושים נותנים ריחם, ופושר הוא הבוקר ורטוב עדיין מטל... דמיונות של שדות, גנים והרים מרפרפין לפניו – והוא רואה את עצמו כאילו הוא מזדמן שם עם רבקה, במקום רענן הריק מכל בריה וחפשי מיראת עין רואה ואוזן שומעת... ורגע נדמה לו, כי אדם קדמוני הוא, פרא אורב בסבך היער לחטוף את הנקבה, בעברה כאן לשבור צמאה בנחל שוטף, – נחל איתן והומה כחיה בתאַותה...

היא צריכה לבוא ואף-על-פי שהיא מתמהמהת! – בטוח הוא שחפץ-חשקו יגיע שמה אל חדרה ויכריחנה, יוציאנה ויביאנה לכאן.  כוח בו, "אדם עליון" הוא כאן, – הוא עוד ימשול כאן בכל!

והוא דוחה את הספר מלפניו, קם ומַפנה עין כלפי הבית ואומר בקול נמוך וקשה:

– בואי!...

ממתין רגע –

והיא באה!

כאילו להכין את "הקידוש" באה...

– חַיָתי, יפתי! – –

השובבה! היא טפחה על ידו השלוחה אליה... כך דרכה – תחילה היא כמשתמטת ואחר-כך היא מתדבקת בו, מטילה ראשה על כתפו ואומרת: "הרפּה... הרפני נא..." – ונשימתה חמה, בוערת...

הוא חוסם לפניה את הפתח – והיא שוחקת... לבו רועד ורוקד, וכעלוקה בו מוצצת... וראה נא –כמה נתאדמה זו, כמה נתביישה! הוא מכיר בה, מה לה – גל של חשק שטף בפניה... הוא זה טועם טעם הנשיקה החמה שהיא עתידה לנשקו – בשפתים או בצואר? –

– הניחה!... מה לכבודו?... אדון מנדליביץ!...

והיא נדחקת אל הזוית כמתיראת – כך! – לקַקֵט היא אומרת... פסיעה – ונתפשה בתוך הזוית – וסטירה צרבה! – מכת לחי? – – –

האב, ארקי עצמו כאן – מתמיה עינים עגולות ומבליט כרס, נופח בשפתיו ונושם כקַטָר רותח... סככה רבקה בידיה על פניה וברחה... הכל רופף ורוקד, וזיקים ועיגולי-אש פורחים.  העינים קודחות בחוריהן כגחלי-אש, והוא רואה, שאַרקי – הטלית תחת אזרועו, הלולב וקופסת-הכסף של האתרוג בידו, ושוב מתנשאה ימינו כלפי פניו – וסטירה מצלצלת... טפיחה ששמע יותר בקולה משהרגיש בהכאתה – ולסתו נדמתה לו כהר עטוף ערפל... רואה הוא אותה בעינו זו שכהתה ונצטמצמה – והריהו מתעורר ואומר: "אֶטוֹ צ'טוֹ?" (זה מה?)... והנה זה הלולב, הלולב מצליף על פיו, נוקש ושורט על פניו, מצליף על ראשו, ועל ערפו, מצליף – וקול נושם ושואף עונה על כל צליפה וצליפה: " אטו צ'טוֹ... אטו צ'טו... אטו צ'טו..."

– וואָ-אָן מביתי!!

הוטל אל דופנה של הסוכה שנתנודדה, וכל קרביו טולטלו בקרבו מן האגרוף שהמם אותו בערפו:

– קירילא! השלך תרמילו מן הבית!

שמע את הפקודה – והוברר לו שהוא צריך לעשות מה כדי להציל את כבודו, ואינו יודע במה?...

... לבדו נשאר.  עומד הוא מחוץ לסוכה – והמשרת מוציא לו את מזודתו וכובעו.

הוא שׂם את הכובע בראשו, לוקח את המזודה – תלמידיו עומדים תמהים ונבהלים – והוא יוצא מן החצר...

ברחוב – המשרת רץ אחריו – ואיכה יִמָלט?... הדביקו המשרת, נתן לו אימפּריאַל זהב – שכר חצי חודש, – והוא לקחו ונתנו בכיס...

"כי יקח"... – נאמר במוחו המטושטש, והוא הולך.

"כי יקח"... – נאמר שוב – והוא עומד.

"כי יקח"... – מתגרה בו אותו פסוק, והוא נס...

הַלָה ידו אחת עסוקה בטלית ולולב ואתרוג, רק יד אחת פנויה לו – והוא, היאך נתן לה לעשות כך בפניו?... מה עשה אז הוא בידיו שהיו שתיהן פנויות?... והלולב – הו, אותו לולב וצליפותיו! – –

"כי יקח"... – הוא לקח, לקח את המטבע של זהב... ולאן ילך? למי יפנה? – איפה יש למצוא עגלה לנסוע מכאן היום?...

רק עכשיו הוא רואה עד כמה אין הוא בקי בכפר...

והוא עומד, ושאלת "לאן" לפניו עומדת ובוערת...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה