_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אתחלתא: פרק ראשון: לקראת העתיד

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

א.

אבן-הראשה בעבודתנו הקרובה צריכה להיות הסתדרותנו, לאסוף אל תחת דגל תחיתנו את כל כחותינו בארץ הפזורים.  את אשר לא עלה בידינו לעשות במשך כל זמן הישוב החדש, הנסיון שלא הצליח, שלא יכול היה להצליח בידי מר אוסישקין לפני ט"ו שנה, – צריכים ויכולים אנו להגשים עתה.  "הסתדרו, התקבצו, אחד אל אחד, כל בני הישוב!" –, זאת היא הפקודה, היוצאת עתה אלינו בכל עוז מאת המאורעות.  ואל הפקודה הזאת עלינו לשמוע.  מפוזרים ומפורדים היו כחותינו בארץ  תושבי הערים :  ירושלם, חברון, צפת וטבריה, בני הישוב הישן, היו תמיד נגררם אחרי "כולליהם", איש אל תחת דגל כוללו.  אחדות ועבודת-צבור מתאימה לא היו מעולם בין הכוללים האלה, והקנאה וההתחרות היו אוכלות אותם בכל פה.  והישוב החדש, בני המושבות ואזרחי יפו וחיפה, אלה אמנם היו מראים, בשנים האחרונות קודם שפרצה המלחמה העולמית, שאיפה להתאחדות של כחותהם וגם יצרו ערכי ישוב חשובים בכחות הסתדרותם, – אבל הן גם אלה הרבה רשויות שולטות בהן:  יק"א, חו"צ, ציוניות. ורוח רעה היתה תמיד בין הישוב הישן ובין הישוב החדש, וריח רע של התחרות היה נודף עד קצות הגולה... אמנם, רב וגדול הערך של שני הישובים יחד.  העצמות האלה כלן, גם של הישוב הישן וגם של החדש, אינן יבשות עוד, מלאות לה החיים, וכבר קרם עליהם עור וגידים ובשר. חסר היה להם אך הרוח, הרוח אשר יקרב עצם אל עצמו, למען יהיו יחד "חיל גדול מאד מאד", כדברי הנביא, ואל הרוח הטהור הזה התפללנו תמיד, קוינו מעולם.

"והנה רעש..."  שרפת העולם, המלחמה שאין דומה לה בדברי הימים, הראתה נפלאות ותחולל מהפכה בחיי עמנו.  אלהי ישראל חמל על שם קדשו אשר חללוהו הגוים, ויקרא דרור לכל המון בית ישראל אשר ברוסיה, מחצית עמנו בכל הארץ, החצי אשר עוד עריצים לא חדלו למשול בו.  ששה מיליון יהודים, נרדפים ונענים כל היום, קבלו בפעם אחת חפש אזרחי ומדיני, ועוד לא יהיה מצבם למקור דאגה וכאב לב לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, והיהדות כלה שאפה רוח. באה העת לחדש רוח נכון בלב כל העם היהודי, והגיעה השעה להקדיש את כל מרץ העם ולקדשו לעבודת התחיה, להשיב את שבותו ולהשיב לעמנו את נחלתו מעולם ומעל, כל גבעות הגולה תוקעים בשופר גדול לחרותנו, חרות ארץ ישראל, חרות העם העברי.  והעם אשר זעם ד' היה יהיה לגוי גדול.

הגיעה השעה להיות גוי אחד, מסודר ומאורגן בכל חלקיו, ועלינו, היהודים היושבים בארץ ישראל, החובה להיות ראשונים להסתדר, להתאחד ולהתארגן.  לא רב היה פה בארץ מספרנו גם קודם המלחמה, ואף כי עתה.  המלחמה והגירושין והרעב וכול מרעין בישין המעיטו את מספר תושבינו בארץ, ואנחנו נהיה אפם וכמות מבוטלת , אם הנשארים לא יתאחדו ולא יסתדרו.  היהדות הארץ-ישראלית צריכה להיות חטיבה אחת, גוש צבורי אחד, ואז יתחשבו עמנו גם מבחוץ גם מבפנים, יטו אזן לתביעותינו הגוים והממלכות, ימלאו את דרישות אחינו בני הגולה.  אז נבוא לפני אלה ואלה לא כמבקשי חסד וכפושטי יד, ואך בכח זכיותינו הישוביות וההיסטוריות ובתוקף, צבור מאוחד ומאורגן היודע את צרכיו ודורש למלאותם.

תסתדרנה הקהלות בערים, תסתדרנה המושבות בכל נקודות הישוב. בימי המשטר הקודם אכלה כל עמלנו הדאגה להחזקת היחוסים עם פקידי הממשלה, סדרי הקהלות היו נתונים בתוך מסגרת של חקים מוגבלים, אשר הצרו מאד את צעדינו, ועלינו היה תמיד להשתדל להתאימם אל חיינו הצבורים, וההשתדלות הזאת עלתה לנו באבוד כחות ובמחיר כסף.  עתה יכולים אנחנו לסדר את עניני קהלותינו על יסודות צבוריים נכונים ונאמנים.  הצבור העברי בכל קהלה וקהלה נעשה מעתה אדון לעצמו, והוא צריך ומחויב לסדר את עניניו האזרחיים והרוחניים, ולהיות בזה למופת.  ועד הקהלה או המושבה צריך לרכז בתוכו את הנהלת הענינים האזרחיים של היהודים במוסדות הממלכה, את הטלת המסים לטובת הצבור העברי וגביתם, את הפקוח על הרכוש הצבורי שלנו בתוך הקהלה, את המוסדות הדתיים והרבנות בראשם, את בתי החנוך ואת מוסדות החסד.  כל אלה צריכים להתרכז בידי מוסד, הנבחר מתוכנו והנותן דין-וחשבון על פעולותיו לפני צבורו.  והמוסדות האלה בכל הארץ, בכל הישוב הארץ-ישראלי צריכים להיות מקושרים ומאגדים יחד במוסד לאומי כללי בארץ, שעל פיו ילכו ועל פיו יחנו.  חלילה לנו להיות עדר עדר לבדו.  בארץ תברא הסתדרות לאומית אחת, וכלנו, אי-נקי, נבוא אל תחת דגלה.  מן ההסתדרות הכללית הזאת תצאנה דיריקטיביות, וכל המוסדות הצבוריים והפרטיים יסורו למשמעתה.  התנועה הלאומית, הציוניות למדה אותנו אל דרך הסתדרות כזו, גם הראתה לנו במופתים מוחשים את ערכה הגדול.  לולא הסתדרותנו הציונית, לולא ההשפעה של המוני יהודים נשבעם לדגל אחד, ד' הטוב יודע אם היינו מחזיקים מעמד פה בארץ בשנות ראינו רעה, אם היינו משיגים את החלטת הממשלה האנגלית בדבר ארץ ישראל.  את הכל עשה אחוד הכחות, הכל מידי ההסתדרות היוצרת בלי חשך ומחוללת תמיד נפלאות.

המשטר הקודם עינו היתה תמיד מלאה חשד בנו.  הוא חדש אותנו במה שיש בנו – באהבה לארצנו, בשאיפה לתחיתה, בכל אותם החזיונות, הנכללים בציונות.  והמשטר התורקי נלחם, כמובן, בכל אלה, ובכל השנים האחרונות חתר התירות עמוקות תחת כל מוסדותינו הצבוריים, וישמור מאד לבל נסתדר.  ההרס נגע אל לב כלנו,  אך עוד שארית נמצאה, עוד הרודף, לא השיג את כולנו, ועוד כח בידנו לבנות את הנהרסות.  בשארית כחותינו הצבוריים, במעט העסקנים שנשארו מהרבה, עלינו לגשת אל עבודת הכלל וליסד תיכף את כל מוסדותינו שהיו לנו ולסדרם.  אל נא תרפינה ידינו!  אמנם כל יום ויום, כל כבוש וכבוש, יכביד עלינו את העבודה ואת העמל, אבל הן גם עובדים חדשים יתוספו עלינו, יבואו ויעזרונו.  אל נא נשכח אף רגע את הפקודה, היוצאת אלינו מאת המאורעות :

– הסתדרו!

וההסתדרות אין זאת אומרת בטול עצמותו של כל חלק.  אין זאת אומרת, שיבטלו הכוללים, שיהרסו המוסדות הקימים, שתחדל ישותם של הועדים הנמצאים.  להפך:  הועדים והמוסדות והכוללים וכל ההסתדרויות העובדים עתה לבדם ובודדים ונבדלים יחזקו שבעתים, אם יהיו לחלקי המרכז הגדול, המרכז הלאומי, הצריך ויכול לאגדם יחד.  ארצות עשרות נתחברו והיו לארצות הברית באמריקה, ואין אחת נכוה מחופתה של חברתה,  וכלן יחד – איזה כח אדיר להן!  גם בברית של ממלכות אשכנז לא הרבו החלקים לותר על עצמותם לטובת המרכז, ואנחנו עדים היום למראה הכח והגבורה אשר רכשה לה האגודה הממלכית הגרמנית בזכות הסתדרותה הכללית.  וגם כחנו אנו יגדל, אם נהיה לגוי אחד בכל הארץ ודגל אחד ירחף מעל כל ראשי עמנו, והדבר הזה יהיה, – הוא הולך ונעשה.  והדגל הישראלי צבע כחול לבן לו, צבע ארץ-ישראל.  אל תחת ההסתדרות הציונית יבואו סוף סוף כל בני עמנו.  כל היהדות האמריקנית הלא כמעט נכנסה כבר כלה אל ההסתדרות, וברוסיה ופולניה, מאות אלפים מאחינו הן כבר נשבעו לדגלה.  עין בעין אנו רואים את ההסתדרות הציונות חדלה להיות הסתדרות של מפלגה, של כתה, אך הולכת ונעשית הסתדרות כללית, עממית, ישראלית.  כל אשר בשם ישראל יכונה יתן ידו אליה.  היום הזה הולך ובא.  ומי יהיו הראשונים מבני עמנו, אשר יתאספו אל תחת דגל ההסתדרות הזאת, אם לא אנחנו בני ארץ ישראל?!

בשנות המלחמה הראתה הסתדרותנו הלאומית בפעולותיה בארץ ישראל את בגרותה הצבורית ואת מסירותה לעניני עמנו ואת הבנתה לצרכיו. אף רגע לא היתה ההסתדרות הזאת מפלגתית, המשמשת רק איזה כתה או חלק, ואך תמיד עבדה את עבודת הצבור כלו.  עשרות מיליונים פ'רנקים עברו דרך הקופה של המשרד הארץ-ישראלי, מוסדות וכוללים למאות ואנשים פרטיים לאלפים ולרבבות השתמשו בכל המכונה הגדולה והנפלאה של ההסתדרות הציונית, וכל העם היושב בארץ הכרגישו במשרד הארץ-ישראלי כח לאומי, ואיש אין בארץ אשר  יוכל להתאונן ולאמור, כי היה המשרד מפלגתי, "ציוני" במרכאות.  המשרד היה תמיד אך ורק ישובי, כלל ישראלי, ארץ-ישראלי, ואין כולל ואין מוסד בריא בארץ, אשר יאמר, אשר תהיה לו רשות לאמור:  צר לי המקום בהסתדרותנו הלאומית בארץ.

ואשר על כן דברינו אל כל אחינו בארץ ישראל, אל תושבי הערים וירושלים וכל כולליה ומוסדותיה בראשן, אל בני המושבות וכל נקודות הישוב החדש, אל כל הסתדרויות הפועלים והמעמדות השונים המשתתפים בתחית הארץ ובבנינה, -  אל כלם אנו אומרים:

– הסתדרו ונסתדר!

 

ב.

המלחמה הפסיקה כולה והעמידה על נקודת-המות את המקצוע היותר חשוב בעבודתנו הישובית – את גאולת הארץ והעבודה המסתעפת ממנה, את החקלאות.

גאולת הארץ התפתחה בשנים האחרונות קודם שהכרזה המלחמה באופן רצוי, משעה שאת הדבר הגדול הזה לקח בידו המשרד הארץ-ישראלי.  בדרום הארץ חדלה קוסטינה להיות הנקודה האחרונה בישובנו, ואין כל ספק שעל יד "רוחמה" היינו הולכים וקונים עוד.  וביפה-הנוף של ארץ-ישראל, בעמק-יזרעאל נקנו ונגמרו שטחי אדמה גדולים, וגם בראשית המלחמה כמעט שנגמרו קניות אחדות נכבדות מאד.  המלחמה, כמובן, הפסיקה את המשא-ומתן בדבר הקניות האלה, בפרט כאשר יצאה פקודה מאת הממשלה התורכית לאסור על היהודים כל קניה של  נכסי דלא ניידי בכל רחבי ארץ-ישראל, אפילו בתחומי הערים, אפילו מיהודי ליהודי.  באופן כזה עכבו שנות-המשבר את גאולת הארץ, ושטחי אדמתנו בארצנו לא נתרבו אף במאומה זה ארבע שנים, כל שנות המלחמה.

ועלינו למלא את אשר החסרנו– מובן, באמת-מדה יותר גדולה.  תנאי העתיד מבטיחים לנו יכולת רחבה במקצוע זה.  מכל כנפי הגלות אנו שומעים זמירות התחיה, ובלבנו תקוה כי לא יחסרו בקרב עמנו אנשים, אשר יוכלו ואשר יחפצו לרכוש להם חלק ונחלה בארץ אבות.  תנועת "האחוזות" המשקים המשותפים מיסודם של בני אמריקה בארץ-ישראל, חזקה עתה ונפוצה בין אחינו יושבי ארצות הברית.  ואגודות "האחוזות", נכונות לקנות עתה כל שטחי אדמה.  החסרונות והמגרעות של המשקים המשותפים האלה ימלאו, יתוקנו ויעברו, והרקב בתוכם יפנה מקום לאלימנטים בריאים ויצליחו.  והרשות לנו לחכות, כי מאת אחינו שמעבר ים האטלנטי תבוא דרישה גדולה לרכוש להם אחוזות נחלה בארץ.  את אמצעי הכסף הנחוצים לזה יתנו, והמה יתנו גם חמר אחר, היקר לנו ולעבודתנו מכסף ומפז, – מאמריקה אנו מחכים גם לקראת אנשים.  הצעירים הבאים מהתם – תתפאר נא הארץ הרחוקה ההיא בזה – המה למופת בעבודתם, בידיעותיהם החקלאיות, בכשרון העבודה, במסירותם אל המשק?  ארץ ישראל נוכחה בזה בשנים האחרונות, ומתוך צעירי הארץ הלכו לקליפורניה וליתר ארצות הברית ללמוד שם את תורת החקלאות, ובשובם הנה יהיו המה למורי דרך לצעירי המקום, והמשקים הארץ-ישראלים יצאו אז אל הדרך הרחבה של חקלאות מדעית ומודרנית, ולא יצטרכו עוד לשמוע לקח מפי הפלח הערבי וללכת בעקבותיו.

את הגאולה לארץ יתנו, כפי שאנחנו מקוים, גם אחינו בני רוסיה.  מי שהיו תמיד הראשונים בעבודת התחיה של העם והארץ, לא יהיו גם הפעם אחרונים.  אם בעת שראו רעה, אם בשנות הרדיפות והגזרות והחקים המגבילים, היו אחינו ברוסיה רוב בנין ורוב מנין בכל העבודה הלאומית בארצנו.  הנה עתה, כאשר יצאו מאפלה לאור גדול ע"י ממשלת קירינסקי יבואו בהמוניהם אל תחת דגל התחיה.  אנו הולכים לקראת עתיד של ארץ חפשית וקולטורית, אנו מקוים לתנאי-קיום טובים ובטוחים, – ומי זה בבני עמנו אשר לא יחפוץ לרכוש לו אחוזה קטנה או גדולה בארץ ההיא, אשר יוכל ברוחב-לב לקרוא לה ארצי?:  הרגש הבריא הזה, הגעגועים הגדולים אל "מולדת", אל ארץ-אבות.  אל אזרחיות שאין עליה עוררין, כמקום שמעולם לא תהיה בן נכר, – הרגש הבריא הזה חי ופועם בלב אחינו ברוסיה תמיד, וגם החפש המדיני לא ימיתנו ולא ישתיקנו, ואולי עוד יוסיף לו עצמה וכח:  הנפש הבריאה אִותה לה תמיד לשעתה גם גוף בריא.

גואלים יבואו איפוא.  מקרוב ומרחוק ידרשו אחינו לקנות להם נחלאות בארץ-ישראל, ועל ההסתדרות הלאומית שלנו לפתח תעמולה גדולה במקצוע זה. עד היום היו כל הקניות קשות מאד.  כל מי שקנה אדמה בארץ-ישראל מאת הערבים למיניהם כבר נטל חלקו ביסורי גיהנום וחבוט הקבר.  ספרי האחוזה והשעבודים בארץ אינם מסודרים, אין לך גדולי נחלאות שאין עליהם עוררים.  בתי-המשפט כל מעינם היה לסכסך את המשפטים, להאריכם ולהמשיכם, למען יהיו מקור לשוחד ולכל משאת מנחה, והפקידים והלבלרים אך מן המשפטים ובלבולי הטענות והתביעות לחמם נמצא.  כל מי שהיה קונה נחלה בארץ-ישראל מאת ערבי היה תמיד מעמיד את כספו בסכנה, פן יבאו אח"כ לערער על הקניה אחד מהשכנים שעל הגבולים הרבים, או דודו ומסרפו ואחד מקרוביו של המוכר, או – לפעמים גם המוכר בעצמו בודה טענות ותביעות לאחרי שקבל את הכסף, – ומשפטים בערכאות אינם פוסקים לעולם.  בגלל זאת לקח המשרד הארץ-ישראלי את דבר מקנה הנחלאות בידו, ולו פקידים עורכי-דין ויודעי משפט, הבקיאים בכל הנפתולים של הערבים והפקידים למיניהם, והמשרד הא"י היה מקבל על עצמו את כל אחריות המקנה. זה היה לוקח חלק גדול מן המרץ של עסקני המשרד, ומפני המעצורים הרבים ואבני הנגף שהיו תמיד על דרכי הקניות בארץ, לא היה יכול המשרד בכל ימי המשטר התורכי לפתח את ענין "גאולת-הארץ" כראוי וכיאות למקצוע חשוב כזה בעבודתנו.  הן אם המשרד היה מקבל עליו את האחריות צריך היה למלאותה ביחס אל הקהל, ועליו איפוא היה להיות זהיר מאד ומתון במעשיו ולא יכשל בדרכיו.

עתה בא אל הארץ משטר-ממלכה חדש.  נסתרים דרכי הדפלומטיה מעינינו, ואין אנו יודעים מראש את גבולי האוטונומיה אשר תנתן לנו בארצנו.  מה שנעלה מעל כל ספק זהו, שהישוב היהודי יעשה את דרכו בארץ-ישראל גלוי ובטוח, ההתנחלות הישראלית בארצנו תוכל להתגדל ולהתפתח בלי כל מעצורים, וכי בארץ יהיו סדרים ובבתי—המשפט ישוררו חקים ומשפטים קבועים.  מחולות ההפקר של השוחד בלי-בושה ומשפטי-זדון חדלו מן הארץ חדלו.  הדגל האנגלי מבשר ואומר  חקי צדק ומשפט.  הערבים לא יחרכו עוד במרמה ציד, ונקי וצדיק לא ימצא רֶשע במקום המשפט.  עתה מי שיקנה את נחלתו בכסף ושלם מחירה – וקמה הנחלה לו, עתה לא עוד יפחד המשרד הא"י להרבות בקניות, משפטים ופרוצסים לא יחרידוהו עוד תמיד, העריץ לא יהיה עוד תקיף במעמדו, ואיש איש מישראל כי ירכש לו אחוזת נחלה יבוא אליה ויאחז בה.  עתה אפשר יהיה לרכוש גם משטחי האדמה שברשות הממלכה, כמו נחלאות בית המלכות, (ג'יפטליק בלע"ז) או אדמת ההקדשות השונים, ולהביא גם את השטחים האלה אל תחת המשק החקלאי המודרני של אחינו. 

והמשק החקלאי שלנו בארץ גם הוא יתעורר ויקום לתחיה.  זה לנו שנים אחדות שנות המלחמה, "לא חריש ולא קציר", והעבודה נסוגה אחורנית.  אף דונם אדמה אחד לא נטענו במשך השנים הרעות, וגם הנטיעות שהיו לנו חלק מהן נתדלדל.  הארבה עבר עלינו, זה ארבע שנות המלחמה בארץ את יערי האקליפטוס כרתה הממשלה לעשות מהם עצים להסקה, והנטיעות של עצי פרי – כל עמלנו היה להציל אותן מכליון, וזאת תפארת גאותנו, כי במשך שנים רעות רצופות לא נחרב אף פרדס אחד של יהודי, אף גן-שקדים אחד או כרם אחד. בעמל אין דומה לו ובעזרת אחינו הרחוקים הצלחנו להציל את  רכושנו ואת יגיע כפינו, והנטיעות שלנו בארץ-ישראל היות וקימות, תחת אשר חלק גדול מנטיעות בני עם הארץ נהיו בתה ונחרבו.  אבל – הנה משטר חדש בא לעולמו. אופקים חדשים נגלים לפנינו, ואנחנו מחויבים למלא את אשר החסרנו בשנים הרעות.  תשכחנה השנים האלה, אל יודע מקומן!  ביתר עז, במרץ כפול-שמונה עלינו לגשת אל העבודה, לנטוע ולנטוע, לחדש את המשק ולהאדירו, להנהיג מקצועות משק חדשים, אין כל ספק בדבר, שארץ-ישראל תחובר בקרוב אל העולם הקולטורי.  יבנו נמלים בחופי הים, יסוללו מסלות ברזל לכל קויה השונים.  חמדת הגוים וסחורות כל הארצות יביאו אלינו, וגם אנחנו נוכל להוציא את פרי ארצנו החוצה, ועלינו להיות היוצרים הבוראים והמגדלים את פרי הארץ.  עלינו להיות הכחות המחיים, המהוים ומפרים את מחזור סחרה ואתננה של הארץ.

עוד קול היריות בארץ.  עוד השומרון והגליל טרם נכבשו, עוד אנחנו בתוך אזר המלחמה.  אבל עלינו להזכירכם על אודות העבודה בעתיד הקרוב.  אך התרחק מעט חזית המלחמה, ועלינו לשוב אל העבודה, אל המשק, את עמלנו לא יוסיפו עוד לעשוק.  לא יקחו מאתנו עוד מס "העשור" פי שנים-שלש-וארבע, לא יבואו עוד לקחת לעבודה את סוסינו ואת כל העבודה אשר במשקנו, ולהפך:  יתמכו בידי כל עובד אדמתו למען ישבע לחם.

משטר חדש הולך ובא לארצנו, וכל אחינו באשר הם שמה יתכוננו תיכף אל העתיד העומד אחרי כתלנו.  האנשים בארץ-ישראל יגבירו את מרצם לשוב אל העבודה, אל האת ואל המחרשה, ואנשינו בחו"ל אל נא ישכחו להתכונן לתת גאולה לארץ, מאת המאורעות יוצאת פקודה:

– הכון לקראת העתיד, ישראל!

 

ג.

בחיים העתידים לבוא עלינו לטובה ולברכה תתעורר בכל תוקף השאלה על דבר העבודה העברית, הפועלים העברים.  היא תתעורר מאליה, נובעת מעומקה של ההכרה הלאומית שתהיה שלטת בחיינו הבאים.  התרבותו המוחלטת של הפועל העברי בכל מקצועות העבודה, ביחוד החקלאית, לא תהיה עוד זקוקה לתעמולה ספיציאלית, כי הכל יכירו בהכרחיות של התנאי הזה להצלחת ישובנו.  הקרקע נקנית בכסף ובשטר, והעבודה כנגד שניהם.  ואם אנו אומרים לברוא ישוב יהודי, אזי צריכים היהודים לטפל בו, צריך שהיהודים יעבדו את האדמה שאנו רוכשים, שאנו זרועים ונוטעים.  היחוסים בין הפועלים ובין נותני העבודה בקרב היהודים עצמם אינם מענינים אותנו בשעה זו כלל.  מי אשר יתן פתרון לכל "השאלות הארורות" של החיים הסוציאלים ככל העמים ובכל הארצות, יפתור את שאלת העבודה והרכוש גם בחיינו אנו בארץ  ישראל.  עתה נכבד מאד בשבילנו העיקר, שבחיינו העתידים בארץ תחיתנו, גם הרכוש גם העבודה צריכים להתרכז בתוך בני עמנו, וערך לאומי בפרוצס של התחיה יש רק לאותו משק, שמעסיק פועלים יהודים.

ונכבדה מאד השאלה: מאין נקח פועלים עברים לכל העבודה הגדולה אשר תתפתח בארצנו בחיים העתידים?

ההגירה הגדולה של היהודים מרוסיה, נחשול היציאה הזה, שהיה מוציא מתוך היהדות הרוסית כמאה אלף נפש בשנה, היה מביא כמות ידועה של צעירים פועלים גם אל חופי ארץ-ישראל.  הריבולוציה ברוסיה בשנת תרמ"ה השליכה אל ארצנו צעירים למאות, והמה אשר יצרו במושבותינו את מפלגת הפועלים.  ומלבד פליטי רוסיה, אלה אשר היו מוכרחים לעזוב את הארץ ההיא מטעמים שונים, ביחוד מפני הרדיפות הפוליטיות, הנה היו זרמים לאומיים שונים בקרב צעירינו, וגם מאלה נקבצו אנשים צעירים, אשר עלו לארץ ישראל ויתנדבו לעבוד את האדמה.  "פועלי-ציון", "הפועל הצעיר", בלתי-מפלגתיים, כל אלה המה צעירים, שלא יכלו להשלים עם הגלות, עם הבצה השואבת של הצבור היהודי ההולך ונטמע בארצות הגולה, ויקומו ויעלו אל הארץ ויהיו פה  לפועלים-חקלאים.  נוספו עליהם היהודים מתימן אשר לפני שמונה שנים הובאו הנה ע"י תחבולות תעמולה, ורבים מהם התאזרחו בארץ וילמדו אל דרכי העבודה החקלאית להתחרות עם הערבים.  ישנם פועלים יהודים גם מקרב אחינו בני ארצות המזרח הקרובות, מאור-כשדים ומערי סוריה, וגם לפעמים מתוך העניים תושבי הערים.  אלה המה הגדודים השונים, שמהם לקחה עד היום החקלאות העברית בארץ-ישראל את פועליה היהודים.  האם יספיקו הגדודים האלה להמציא לנו את מספר הפועלים שיהיו נחוצים לנו בעבודתנו החקלאית פה בעתיד שלפנינו?

לא!  בתנאים המדיניים החדשים של רוסיה לא יהיה עוד מקום לרדיפות פוליטיות ויחדלו איפוא "גרי אריות" מבין צעירינו להמלט משם אלינו.  קרוב לודאי, שגם האמיגרציה תחדל או תקטן הרבה, כי בארץ צפון אירופה, ברוסיה רחבת הידים, הלא רחב הכר לכל המוני בני עמנו היושבים שמה, ולא יצטרכו עוד לנוע ולנוד אל ימים רחוקים.  רבים מן הפועלים הנמצאים בארץ כבר התאזרחו ויכוננו להם משק משלהם, תימנים חדשים אינם באים, וגם מקרב הנמצאים רבים התישבו בערים, או אינם מוכשרים לעבודה, או התנחלו בתוך אחיהם במושבות. הגירושים שלא פסקו בכל זמן המלחמה ועבודת הצבא, ויתר מיני הפורעניות שבאו עלינו בשנים האחרונות גם אלה הקטינו את מספר צעירינו בארץ. אנו נגשים איפוא לקראת העתיד  "דלים וריקים" באין אנשים, באין צעירים, באין פועלים עברים...  ואל נא יהא הדבר הזה קל בעינינו, רבותי.  עבודתנו הקרובה מטילה עלינו חובה לגשת אל אם-האדמה במרץביתרון כח, להרחיב את גבולי נחלותינו בארץ, להתישב עליה ולהאחז בה.  זאת-אומרת, שעלינו לפתח תעמולה רבתי לגאולת הארץ, לקנות ולרכוש נחלאות משל יחידים ומשל הממשלה, כאשר אך תשיג ידנו;  זאת אומרת, שאנחנו צריכים לרכוש את האדמה לא לתהו, כי-אם להושיבה, לעבדה ולשמרה;  לחרוש, לזרוע ולנטוע, ולהיות למופת במשקים מתאימים לאקלימי ארצנו ובמכשירים מודרניים;  וזאת גם אומרת, שלא נצטרך להביא פועלים לעבודתנו כושיים ממצרים, או ללמד את העבודה לפלחי המקום הערבים, כאשר עשו פקידי הנדיב ואכריו אחריהם בראשית הישוב.  וכי כל העבודה הגדולה הזאת תהי יהודית, משל יהודים, בשביל יהודים וע"י יהודים, – והדרא קושיא לדוכתא;  מאין יהיו לנו פועלים?  ,

"מאין? – והעם איהו?...  איה איפה הוא העם העברי, השואף לתחיתו בארץ אבותיו?  אָיַם כל אלה, אשר קוו אל השעה הגדולה הזאת, אלה אשר קראו תמיד קול גדול:  אנו לציון ועינינו לארצנו?... הִבָרו, נושאי כלי תחיתנו, הִגָלו מן המכחשכים וצאו על דרכים, אתם צעירי עמנו ובחוריו!  אל הקונפרנציה הציונית בפרטבורג באו צעירים של הסתדרות  "צעירי-ציון"  כמאה במספר!  תנועת-התחיה נהיתה בכל ארצות הגלות לתנועה עממית, שחדרה עד לעמקי השדרות של העם העברי;  הפליביסציט בדבר השאלה הלאומית, שהכינו הציונים בפולין בתור נסיון, הוכיח את כל  מסירותו של המוננו לרעיון התחיה בארץ;  היהדות האמריקאית נכנסה כמעט בשלמותה, בכל רבבות לגיונותיה המסודרים ולמרבית דגליהם, אל ההסתדרות הציונית.  והאמנם כל אלה – לבם בל עמם, כל זה הוא אך למראית עין, מן השפה ולחוץ?...  היה לא תהיה!  רק את קצותינו אכלה אש הגלות, אבל תוכנו עודנו חי ובריא.  וארץ-ישראל החפשית.  ארץ-ישראל שלנו, של עם היהודים, ארץ-ישראל עם אופקים בלי-קץ לתחית-ישראל חדש-סבא וכל חזיוני רוחו הכביר, – את לב מי לא תצוד פרספקטיבה כזו?  ואל נא נשכח אף רגע, כי התקופה האחרונה הפכה משורש את מהלך-המחשבות, את מצב-הרוח של העם העברי.  אם כה אז כה יהיו תנאי השלטון העצמי אשר תקבל ארצנו, אם תתכסה כולה בצל הדגל כחול-לבן, או גם דגלים אחרים ישיתו עליה צלם, – תהי ארץ העברים אשר תהי, – אבל העם העברי בודאי שב לתחיה, "עורה. – לא יון:  הוא כבר התעורר", קרא הלורד ביירון, וכך אנו יכולים לקרוא בנוגע לעמנו:  הוא כבר חי, – והוא כבר ידאג לארצו, לעורק חייו.

והעם העברי, השולח מאות אלפים מבחוריו לעבודת הצבא בארצות גלותו;  והעם העברי, אשר רבים מבניו היו נתונים תמיד להקריב חלב זבחיהם לַכֵּל ולעשתרות ולכל אֵל נכר;  העם העברי, אשר מבניו יוקחו גבורי-רוח וחוזי חזיונות לכל שאיפה נהדרה, לחלום נאצל,  – – הוא גם לא ישיב ריקם את פני ארצו,  ויריק לעבודתה חניכים במספר הנחוץ.  ההסתדרות הציונית תהפך, בלי כל ספק, להסתדרות לאומית, כלל-ישראלית.  כל בני עמנו ישתתפו בחופץ-לב.  ועל-פי החלטות הקונגרס הישראלי בעתיד, בכל התרומות לטובת הארץ להחיותה ולהפרותה ולשכללה.  כל ישראל יביאו אל ארצנו את האמצעים החמריים, הנחוצים לעשותה מרכז העם ותהלתו.  והמה אשר יביאו לנו גם מבניהם אל הארץ לעבדה ולשמרה.  כן, רבותי.  ההסתדרות הלאומית, הסתדרותו של עם ישראל, יכולה גם לגזור להטיל חובה על כל צעירי מקרב עמנו לבוא למשך זמן ידוע לגור בארץ האבות.  אין ספק שלא יהיה צורך בגזרה זו, בהטלת חובה כזו;  רבים יהיו אשר יתנדבו בחפץ לבם אל הדבר הזה, וימלאו את החובה הלאומית מאהבה ולא מתוך "גזרה".  אנו יודעים ומכירים את צעירינו, את הלך נפשם את נטיתם לכל מרום וקדוש ונאצל.  אבל גם פקודה מעין זו אל בחורי ישראל בארצות הגולה מאת ההסתדרות הלאומית היא אפשרית.  הצעה דומה לזו הציע לפני הרבה שנים אחד מראשי הציוניות מר מ. אוסישקין.  הצעה היתה לא בזמנה, כשהיה עול הגלות על כל העם הישראלי, כשהיינו כלנו עבדים בתוך עבדות ובתוך חרות.  אבל עתה משתחררת הארץ ומשתחרר העם – מדוע לא יבואו צעירינו לחיות בארץ אבותיהם שנה או שנתים?  אין ארצנו  "שמונים אלף פרסאות" תחת הים, לא בקצות הארץ  ולא מעבר לימים רחוקים, יושבת היא על חוף ים-התיכון וקרובה בערך לכל הארצות הקולטוריות.  למה איפוא לא יבואו צעירינו אחת בחיים לבקר אותה, ללמוד וללמד, לחיות ולעבוד בתוכה?  האמנם גדול הוא הקרבן הזה?! 

עובדים ופועלים מקרב בחורי עמנו לא יחסרו לעבודת התחיה, לכל ענפי העבודה בארצנו המחודשה, יבאו אלינו בהמון.  בכלי טהור, במחשבות טובות, ברעיונות התחיה יביאו הצעירים את כחותיהם הרעננים על הכרמל והשרון, בשפלה ובעמק-יזרעאל, ופה אחד יאמרו:

– הננו עבדים לך, ארץ-אבות! 

ד.

הנצחון הגדול והנהדר, אשר נצח החנוך העברי בארץ ישראל את החנוך הזר במלחמתו עם  "העזרה" הברלינית, שהוכרזה בשנה קודם שהתפרצה המלחמה העולמית, – הנצחון הזה עוד התגדל והתגבר במשך השנים הרעות האחרונות.  הנבלה הגדולה של עסקני "העזרה" בברלין ולהטיהם להונות אותנו מן הטכניקום בחיפה לבל יוכלו חלילה העברים לגשת אליו, ביחד עם המעשים היפים של משרתיהם בירושלים שבחרו להם את המלשינות על הלאומים מאחינו לעבודתם הרגילה, – העובדות האלה הציגו את "העזרה" הברלינית וכל מעשיה ואנשיה בארץ ישראל ערומים על כל התועבות אשר בלבם.  עין לעין נוכחנו, כי לא אלה הם אשר בידם אפשר למסור את הדבר היותר יקר והיותר קדוש בעבודת תחיתנו – חנוך הדורות.  אין עוד כל ספק, כי שירת "העזרה" בנוגע לבתי הספר בארצנו כבר חושרה, תקופתה עברה, וכל דבר החנוך יעבור כלו לידינו, אל ההסתדרות הלאומית שלנו, שעליה יהיה לכלכל, לנהל ולפקח את כל עניני ישובנו ותחיתנו בארץ הישנה-החדשה. 

ועבודת החנוך תתפוס בתוך העבודה הלאומית, עבודת הישוב, לא את המקום האחרון.  כבר עתה נמצאים תחת פקודתו של "ועד החנוך" שלנו כארבעים בתי ספר, ותקציבו הכללי הוא כשש מאות אלף פרנק לשנה.  זה יותר מחצי הסכום , שמוציאה בשנה לצרכי בתי-הספר בכל העולם חברת "כל ישראל חברים".  ואם ההסתדרות הציונית מוצאת צורך ויכולת להריק שש מאות אלף פרנק בשנה לתמיכת בתי הספר העברים בארץ ישראל, זה האות והמופת עד כמה בתי הספר האלה נחוצים, עד כמה רבה וגדולה תועלתם הלאומית, הישובית.  ואין כל ספק, שבחיינו העתידים בארץ יהיה על "ועד החנוך" לפתח תעמולה הרבה יותר גדולה ורחבה מאשר עד עתה, כי הלא גם היום אין אנו ממלאים את כל חובותינו במקצוע  החנוך, ואף כי אז כאשר יבואו הימים הטובים, שאליהם נשואות עינינו.  בחיינו העתידים,מקוים אנחנו, לא יהיה עוד שדה החנוך הפקר, וכל הרוצה בא ובונה את במותיו כחפצו, ונותן עליהן מרוח הארצות שמשם באים אמצעי הכסף להחזקת בתי הספר.  לא עוד יהיו – כך אנו רוצים – בתי-ספר צרפתים של הכי"ח, בתי-ספר גרמנים של "העזרה", בתי ספר אנגלים, מפני שהמה מתפרנסים מנדבות אחינו באנגליה.  שפת-הלמוד בכל בתי הספר שלנו בארץ ישראל תהיה עברית, רוח עברי לאומי יהי שורר בכלם, והסתדרותנו הכללית שלטת עליהם.

ואל מצב כזה עלינו צריכים להתכונן בעוד מועד.  אל נא לשכוח כי המלחמה העולמית הפליאה את מכותינו גם בנוגע לבתי-ספרנו בארץ.  הגירושין של הנתינים הזרים בשנה הראשונה של המלחמה, הגלות אשר גזרה הממשלה על תושבי יפו באביב תרע"ז והרדיפות שלא פסקו כל הזמן, כל ההרס אשר הביאה המלחמה הארורה על ישובנו בערים ובמושבות, לא עברו בשלום על בתי-החנוך שלנו, ורבים מהם גם נהרסו.  הגמנסיה העברית "הרצליה" ביפו, עטרת גאות החנוך העברי, ביה"ס לבנות עם הסמינר למורות, מוסדות המופת של "חובבי ציון" ברוסיה, וכל יתר בתי-הספר הלכו בגולה באביב העבר עם כל גלותנו מיפו.  המלחמה והרעב והגירושין הרסו ולא חמלו גם על בתי-הספר שלנו בירושלם. גם שמה הפרצות מרובות על העומד, ולעינינו אך יותרת בתי-הספר, שלדיהם.  וכל הימים שהמלחמה עוד תמשך ילכו כל מוסדות החנוך שלנו הלך וחסור, ולא עוד יגיעו אל אותו המצב המזהיר, שהיה להם קודם המלחמה.  הן התלמידים בהכרח הולכים ופוחתים פחת טבעי, וכן הדבר בנוגע לכחות ההוראה;  כאלה כן אלה הולכים ומזדקנים וגם מרעין בישין של המלחמה מזנבים את הנחשלים.  ועלינו לזכור, כי בתי-הספר היותר מודרניים שלנו:  הגמנסיות ביפו ובירושלם, ביה"ס הריאלי בחיפה וביה"מ למורות על שם לוינסקי ביפו, – אלה גדלו והצליחו עד הכרזת המלחמה רק על חשבון התלמידים הבאים מרוסיה.  הן אלה היו אצלנו למאות.  ברוסיה התחדדה שאלת החנוך, בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, באופן חריף מאד.  רבים מבתי-אבות מצאו צורך וגם נחיצות בדבר לעקור את דירתם מארץ מולדתם ולעבור לארץ ישראל ולהשתקע בתוכה בשביל החנוך לבד, כדי למצוא יכלת לתת לילדיהם חנוך מתאים. מאלה נתמלאה ביחוד הגמנסיה היפואית. ועתה, כשהתנאים ברוסיה נהפכו משורש, וכל המצב שמה בנוגע לזכיות האזרחים היהודים נשתנה שנוי עיקרי, – האמנם עוד יבואו הורים וילדיהם הנה לארץ ישראל, לשם בתי-הספר פה לחנך את בניהם פה?  אין אנו יודעים מהנעשה ברוסיה, המתבוססת בדמיה במלחמותיה עם שונאיה מחוץ ובמלחמת אחים פנימה;  אבל ימי ההגבלות החקיות, אין ספק בדבר, עברו לבלי שוב עוד להצר ולהציק את צעדי אחינו שמה, ובתי הספר ברוסיה יהיו פתוחים גם לילדי עמנו בארץ ההיא.  מה זה איפוא ימריץ את משפחות אחינו, לשלוח את ילדיהם אלינו ולחנך אותם בבתי-הספר שבארץ-ישראל?

עם כל התמורות והחליפות האלה נהיה צריכים להתחשב כעבודתנו בועד החנוך בימים החדשים הבאים.  אין כל ספק, שעלינו יהיה גם לשנות ולתקן את תכניות הלמודים של בתי-הספר שלנו בארץ, בעת שמטרתם היחידה תהיה: לתת חנוך לילדי ארץ ישראל, לילדים הגדלים בתוכה והמתעתדים לחיות בקרבה, ולא לילדי חוץ הבאים רק על מנת ללמוד ולשוב אח"כ לארצותיהם.  ואולם אם כי אפשר הדבר שאחדים מבתי-הספר הנמצאים יתכוצו ומספר תלמידיהם ימעט לזמן ידוע (עד שיתרבה מספר התושבים העקריים), הנה שדה עבודת ועד החנוך בארץ בכללו יגדל שבעתים מכפי שהיה.  בחיינו העתידים על "ועד החנוך" יהיה לדאוג, שלא ישאר אף ילד עברי אחד לחנוך מחוץ לכתלי בתי-הספר, וכי ינהיגו סדרים מודרניים, שיטות-חנוך בריאות וטובות, גם בבתי—אולפנא של שדרות ההמון של החרדים. אנחנו מדברים לא על מקצועות הלמוד, כ"א על הסדרים, על שיטות החנוך.  איש אל יהין לגשת בכל הקדוש למי שהוא, אבל הסתדרותנו הלאומית צריכה ומחויבה לדאוג לתקנת הבריאות של הילדים בכל בתי החנוך באין הבדל בין גמנסיה ולתלמוד-תורה, בין סימינר לישיבה.  שפתנו הלאומית צריכה להיות שלטת בכלם, המורים צריכים לדעת פרק בתורת החנוך, ובריות-גופא של הילדים המתחנכים צריכה להשמר מכל מחלה וכל תקלה מזמן הכנסם לגן-הילדים עד גמרם את חקי למודיהם.  מכשירי הלמוד צריכים להיות בארץ ישראל היותר טובים היותר נאותים.  ובית-הספר בארצנו של עם-הספר צריך לתפוס את המקום היותר חשוב בחיינו.  המורים העברים שלנו צריכים לחיות שבעי לחם הם ומשפחותיהם, בטוחים בקיומם גם לעת זקנה, ככלות כחם לעבודה, ולא ישאו חרפת רעב אלה, אשר נתנו את נפשם על חנוך בנינו.  כזאת לא תהיה, לא צריכה להיות בארץ ישראל החדשה.

ואז... אז מי יודע, אם לא יהיה די כח בבתי החנוך שלנו בארץ למשוך אליהם רבים מבני הגולה, גם בהיות החנוך ברוסיה חפשי ובלי הגבלות ליהודים. מי יודע?...  מי יודע את רוח בני עמנו ומי אשר יוכל לנבא עתידות?  הן דורות רבים נתנו אחינו בני עמנו את נפשם על חנוך ילדיהם.  ויהי אשר יהי החנוך בגולה, – חנוך עברי לא יהיה מעולם וענן הגלות ירבץ עליו תמיד כעופרת.  וגם אז ימצאו רבים, אשר ישאפו לחנך את ילדיהם בסביבה לאומית של עמם, בארצם המה, בארץ ישראל.  זה לא מן הנמנעות, רבותי.

ובארץ ישראל העתידה יבנו מוסדות החנוך הלאומיים בשביל הגדולים, הצריכים חנוך-מלואים בחפצם להקדיש את כשרונותיהם ואת כחותיהם לעבודת העם בארצות הגולה.  חרפה תהיה לכל רב,  מורה-הוראה, דיין חזן, מורה עברית וגם ספור עברי, אם לא התחנך בבתי האולפנא אשר בארץ ישראל.  מבחרי הישיבות לא יהיו בולוז'ין, במיר או באיישישוק, כי אם ביורשלם או ביבנה;  את בית-המדרש לרבינם באירופה ובאמריקה, עם כל הביבליאותיקות העשירות אשר להם, יעבירו לארץ ישראל, ואל הארץ יבואו גם ראשי חכמינו, שנשארו עוד בארצות הגלות לפלטה גדולה בסביבת הבערות השלטת בגולה;  האקדמיה העברית בירושלם למדעי הרוח תחנך לעמנו דור מורים וסופרים, אשר ישיבו לספרותנו את כבודה;  בית הספר לזמרה על אדמת אבות יעורר ויוריד מן הערבים את הכנורות, אשר תלו אבותינו על נהרות בבל, ואזננו תשמע רנה, שלא שמענו, שלא יכולנו לשמוע בדומה לה על אדמת נכר.  אל כל בתי החנוך האלה ינהרו צעירי עמנו ומיטב בחוריו, ילמדו בארץ ויחיו בתוכה, יספגו אל קרבם את רוחה הטהור ואת אוירה המחכים.  ובשובם לארצות מולדתם יעבירו ככל הארץ את הבשורה הגדולה של תחיתנו, והמה יהיו אשר יקשרו תמיד את הגולה מעדנות אל המרכז הלאומי, אל ארץ ישראל.

וזאת תהיה עבודת ועד-החנוך בחיינו העתידים.  רשת גדולה של בתי-ספר בשביל ילדי הארץ אין נעדר, עדה ועדה לפי תכניות למודיה, ושפתנו הלאומית בפי כל המורים והילדים.  ושורה שלמה של בתי-חנוך לרבנים ולמורים, לכל מדעי רוח ואומנות, לכל בני הנעורים אשר יבואו לארצנו ללמוד על מנת לשוב ולעבוד בתוך אחיהם בגולה.  האם רואים אתם את הגבולים הרחבים של עבודה לאומית זו, – כל-כך נחוצה?...

 

ה.

שמח הגבור בכל נצחון שהוא נוחל, אך אל נא יתהלל בגבורתו כל עוד האויב בשדה המערכה.  עוד העבודה לפנינו.

טעות בידי אלה החושבים, שלאחר שהצלחנו או נצליח לעשות את שפתנו לשפת הלמודים בכל בתי הספר העברים בארץ ישראל, כבר הנצחון שלם ברחובות השפה העברית.  אנחנו רכשנו בזה אך את היסוד הבריא להצלחת השפה, מבטיחים אנחנו לה קיום ומעמד בתוך חיינו העתידים, אבל בבתי-ספר לבד אין אנו יכולים לצאת ידי חובתנו לשפתנו הלאומית, שתהיה באמת לאותו גורם הצריך והיכול למלא את תפקידו בתחיתנו.  אף רגע אל תשכחו, רבותי, שתחיתנו החדשה התחילה לא מבנין מושבות, אך מן הדבור העברי בחוצות ירושלם ובחצריה , ומתוך החצרות והשוקים עברה השפה גם אל בתי הספר.  זוהי עובדה, ועובדה חשובה מאד.  אולי תחפצו להרעימנו ולהוכיח לנו, שהתחיה בחרה לה בדרך זו, מפני שעל פני הקו הזה מצאה לה היותר-פחות מעצורים, לכל-הפחות בתקופה הראשונה של תנועת לאומיותנו.  מסכימים אנחנו. אבל הלא זהו חק לכל תנועה בעולם.  הפולסת לה תמיד את דרכה למקום אשר ימעטו המכשולים לעמתה, המונעים בעד התנועה.  ידענו אנחנו, שעם שאין לו שפה ולא ארץ ולא ממלכה איננו עם;  ואנחנו ידענו גם זאת, שאין מתחילים דבר מאחריתו, שיש חוק התפתחות בעולם, ושגם תחיתנו תעבור דרך החוק הזה.  ואנחנו ידענו או הרגשנו, שאם ישיב לו עמנו את שפתו ואיש יבין את שפת רעהו, וירגישו את כל הקורבה ואת האחוה אשר לאיש בבן עמו, ואז מעצמו יִבָּרֵא הצבור הלאומי, העם.  וידענו או הרגשנו, כי הלאום העברי לא ישלים לעולם עם המצב הזר להיות תלוי בין השמים ובין הארץ, כי עם איננו יכול להיות נשמתא ערטילאית, כי צבור לאומי יבקש וימצא לו את היכלת לעמוד על הקרקע, לרכוש לו ארץ, לשוב ולכבוש את ארצו ההיסטורית.  וידענו והרגשנו וגדולה היא אמונתו, כי מי אשר לו שפה, ויושב הוא לו איתן על אדמתו, אזי ידע ויבין גם לסדר לו את חייו הצבוריים כחפצו וכפי רוחו, וסוף ההסתדרות הלאומית לבוא,– אותה ההסתדרות, שכל אחד ואחד מתאר אותה לעצמו כהעולה על רוחו:  ממלכה, אוטונומיה, מרכז רוחני וכולי וכולי, אחד המרבה ואחד הממעיט.

ומפני שאנו עומדים עוד גם היום אך בראשית מעשנו;  מפני שאין לנו עוד עתה לא הסתדרות צבורית איתנה וגדולה בתוך הארץ, ולא גם שטחי אדמה די גדולים, ולא המונים עובדים עליהם, לכן עלינו לשמור מאד על עמדתנו הנכבדה אשר רכשנו לנו ואשר שמה לנו נצחונות נראים לעין ומעוררים גם השתוממות, – על שפתנו ועמידתה בארץ.  באו האנגלים אל הארץ ואנו נכנסים עם השלטונים החדשים בדברים בענינינו יום יום, ומשתאים הפקידים לשמוע מפינו דרישות ותביעות תמיד על דבר – השפה העברית...  היושב ראשונה במלכות בריטניה מכריז על התגשמותה של השאיפה הציונית, כל אנשי הצבא משוחחים על אודות האוטונומיה הארץ-ישראלית, מדברים גבהה גבהה על עתידות עמנו בארץ – ואנחנו, גם עסקני יפו גם עסקני ירושלים, מטרידים את השלטונים בבקשות ובתביעות ובכל מרץ: להדפיס את מודעות המשטרה גם בעברית, לקבל מאתנו את מכתבינו ובקשותינו גם בעברית, לפנות אלינו בעברית!  ואין בזה כל יוהרא ועקשנות ושוביניות, אך הכרה בריאה ועמוקה, שבאם אך מותרים אנו על עמדה לאומית זו, אזי אנו כורתים בידינו אנחנו את הענף החזק, שעליו אנו יושבים, שעליו התחזקנו, ותמורתו אין לנו לעולם. 

ועלינו לגונן על העמדה הלאומית הזאת עתה ביתרון הכשר, ביתר מרץ.  המשטר החדש, חוששים אנחנו מאד, מעמיד את השפה העברית בארץ ישראל בסכנה גדולה.  תחת שלטונם של התורכים לא ידענו באמת כל התחרות.  התורכים אינם קנאים לשפתם, ושפת המדינה היתה תמיד בארץ ישראל השפה הערבית. וכמו שכל הקולטורה העניה של עמי הערבים לא עצרה כח להכריע אותנו תחתיה, כן לא הצליחה הרבה גם השפה הערבית לקחת את לבבנו.  למדו האנשים לדבר ערבית, לפטפט כל מה שהיה נחוץ בחיים, בשוק ובעבודה וביחוסים יום-יום,  אבל הספרות הערבית לא השפיעה על מהלך מחשבותינו אף במעט.  הערבית לא צררה את העברית – בחוגי הישוב החדש לכל-הפחות;  להפך, בבתי אחינו הספרדים, תושבי הארץ מזמן, התחילה העברית להתחרות בשפה הערבית, לרגלי החיים הצבוריים החדשים שלנו פה.  ואולם עתה מניח על שפתנו כח זר חדש, ומלחמה חזקה תהיה לקראתנו.  אנחנו מתכונים אל השפה האנגלית.

אמנם יודעים אנחנו, שאין הממשלה הבריטית כופה את ההר כגגית על הארצות ועל העמים לקבל את שפתה.  גם במצרים, לאחר כבוש של שלשים וחמש שנה, עוד טרם התאזרחה השפה האנגלית, ובבתי הספר שמה עשר ידות לשפה הצרפתית מאשר לאנגלית.  אין האנגלים מקפידים עם שוכני הארצות הנכבשות כי יסגלו להם את שפתם ואת הקולטורה שלהם, ובזה האנגלים נבדלים באמת לטובה מיתר העמים הגדולים אשר באירופא.  אבל , רבותי, שפתנו העברית אפילו בארצנו היא עודנה כל-כך חלשה ובלתי מפותחה לצרכי חיינו יום-יום, עד שאנו צריכים לדאוג מפני כל התחרות , גם מפני התחרות חפשית.  לו היה לנו עסק עם צרפתים או גרמנים, למשל במקום אנגלים, כי אז היינו בלי כל ספק צפויים אלי קטסטרופה ביחס אל לשוננו העברית;  אבל גם עתה יהיה על שפתנו להתחרות עם שפת הבריטים, וכמו שאמרנו, התחרות חפשית לא קלה היא לשפתנו, שעוד טרם כבשה לה גם בארצנו את השלטון המוחלט בחיינו.  וכבר עתה אך הצג הציגו צבאות אנגליה את כפות רגלם בדרום הארץ, אך נכנס אל הארץ צבא עובר, – וכבר בחורינו ובתולותינו לומדים בשקידה אנגלית, ורבה וגדולה הקנאה שמקנאים בבני אדם השומעים את השפה החדשה הזאת.  בני עם חכם ונבון משתדלים להסתגל אל כל התנאים החדשים, הסובבים אותו וממהרים אחינו להשתמש בכשרונותיהם ללמד את השפה, שהמה עתה זקוקים לה, שהיא יכולה להביא תועלת להם.  מלחמה נשקפה לשפתנו מאת שפה עשירה מאת ספרות רחבה מאד מאת שפה של עם ההולך ובא אל ארצנו לקרוא לנו דרור, והאומר להתקשר אתנו מעדנות לימים רבים.  ידיעת השפה האנגלית נחוצה לנו מאד.  בלי כל ספק תביא לנו תועלת רבה, תתן לנו בתור נוסף גם את הנעים. האם תוכל שפתנו העברית, שזה אך עתה שבה לתחיה, עם ספרותה המודרנית העלובה – האם תוכל להתיצב בקשרי מלחמה עם האנגלית המועילה, עם הספרות הגאונית של שקספיר ובירון?!   וביחד עם זה אנו שואלים:  האם יוכל עם, שנסה להחיות את שפתו ונסיונו הצליח בידו, ואשר נתן את תחית-השפה ביסוד תחיתו הלאומית, – האם  יוכל עמנו לראות כבלע את קדש-קדשיו, ולא יתעורר לשמור עליו מכל משמר?!

עלינו לאחוז בכל האמצעים תיכף ומיד.  בוטחים אנו בבתי הספר שלנו, שהם ישמרו על שפתנו עד כמה שתמצא ידם, אבל עלינו לשום לב אל העם הנמצא מחוץ לכתלי בתי חנוך, שכבר עברו את גיל החנוך.  הנה עוד מעט יבוא הרחוב וידרוש שעורי-ערב באנגלית, ואנחנו גם אנו נבוא ונציע לפני הגדולים שעורי-ערב בעברית, ונשתדל למשוך אל העבודה הכבדה הזאת את טובי כחות ההוראה בארצנו.  ושעורי-ערב בעברית עלינו לסדר בכל מקום, בערים ובמושבות, בלי הבדל מין ומעמד, למען יוכלו לקחת חלק בהם גם האנשים העסוקים כל היום, ולהנעים את השעורים האלה עד כמה שאפשר.  עלינו לפתח תעמולה רבה, להגדיל ולהאדיר את הספרות התרגומית בעברית.  אין  לנו חומר לקריאה בעברית.  מסופרינו המקוריים נתישנו כבר רבים, והחדשים מעט מאד מספרים , ועלינו להביא מן הספרות האירופית.  רוב המתרגמים בחו"ל מתקשים במלאכתם, תחת שהסופרים היושבים בארץ ישראל, שהשפה העברית חיה בפיהם, מצליחים מאד בתרגומיהם, ועליהם להביא אל תחת כנפי ספרותנו את כל הבחור והטוב בספריות אירופיות וימציאו לקהל קוראינו חומר לקריאה במדה מספקת.  פה, בארץ, צריכה להיות הבמה הראשית לספרותנו, פה צריכים לצאת טובי העתונים והשבועונים והירחונים לכל מקצעות הספרות, פה צריכה להוסד הוצאת ספרים עברים, הוצאה לאומית – פה בארץ מקומה שלהוצאה זו ולא בורשה ולא בברלין ולא ביתר ר נקודות הגולה.  ותחת שמי התכלת של ארצנו צריכה להבנות גם הבמה העברית, התיאטרון היהודי.  הבמה תלמדנו את הצלצול היפה של שפתנו, את דבורה החי והשוטף, את הדקלום האומנותי, את הזמרה הלאומית, והיא אשר תגדיל תעמולה לטובת שפתנו בארץ בפרט  אם כהני הבמה ידעו לשמור גם על הטעם הטוב בחזיונותיהם, אז תחבק שפתנו הלאומית בזרועותיה את כל החיים בארץ, אז ישתמשו בה בעל פה ובכתב בכל מוסדות הצבור והמסחר, ובתוך כל משרד צבורי, חנות ומחסן ידברו עברית, והיא תהי השלטת בארץ ולא תפחד מפני כל התחרות זרה. 

רבים וגדולים הנצחונות אשר נצחה חשפה העברית בארץ.  אך אל נא נמהר להתהלל בגבורתנו. עוד הנצחון המוחלט ממנו והלאה.  זכרו נא.

 

ו.

עד אשר נוריד אלינו את הנשר ממרומי השמים, אל נא נשלח את הצפור מידינו.  עד אשר יגשימו המבטיחים את אשר המה מבטיחים להגשים, חלילה לנו לנתוש ולעזוב את אותן העמדות, אשר רכשנו לנו בישובנו עד היום והתחזקנו בהן,.  נזכור ולא נשכח, כי ישותן של אלה העמדות ושלטוננו עליהן הן הנה אחדים מן הגורמים להכרזת זכיותינו.

ואחת מן העמדות שרכש לו הישוב העברי בארץ, הוא גם "משפט-השלום".

גם זה אחד מן המוסדות אשר יצרה הציוניות בארץ-ישראל.  הד"ר רופין, שהיה מנהל המשרד הארץ-ישראלי.  יסד אותו כמעט בראשית בואו לעבוד בארץ.  במובן  ידוע, למוסד הזה, למשפט השלום בתוך הצבור העברי, עזרו כמעט אותם הגורמים, שהכשירו אלת הקרקע בשביל תחית השפה העברית  התנאים הצבוריים והאזרחיים של הישוב העברי בארץ-ישראל, ביחוד בתוך הערים.  הכריחו את אחינו לברוא לעצמם שפה אחת, שפה מיוחדת, למען יבינו איש את שפת רעהו, למען יוכלו להתיחס איש אל אחיו כבני עם אחד.  יהודים מארבע כנפות הארץ דברו כל אחד בלשון ארץ גלותו, ואין אחד חפץ ויכול לותר על הז'רגון שלו.  ומאליה באה ההסכמה השתקנית האזרחית לבחור בשפה אחת כללית הקרובה לכלם יחד, הידועה פחות או יותר  לכלם יחד, – בשפה העברית.  את זאת עשו החיים חיי החצרות והרחוב, והאידיאלוגיה הלאומית באה אחר כן לתת חזוק ונמוקים למעשה-רב זה, לשכללו ולפתחו, והביאה אותה למדרגה גבהה מאד בתנועת התחיה הלאומית.  וכמעט אותו הדבר קרה גם למוסדנו "משפט-השלם".  התנאים האזרחיים והצבוריים של חיי הישוב הולידו בהכרח את המוסד הזה.  וכאשר התפתח ותועלתו היתה נכרת ומוחשית למעשה יום-יום, באה ההכרה הלאומית לקבוע את ערכו העברי ביחס לשאיפתנו, את מחירו ומקומו בתנועתנו. 

אנחנו באנו להתישב בארצנו, לברוא בתוכה חיים חדשים למעננו, למען הבאים אחרינו.  והנה ארצנו זאת נכריה היא לנו, זרים יושבים עליה ועליה מושל גוי אשר לא תשמע לשונו.  בני הישוב החדש, כל אלה אשר רעיון התחיה הצמחי להם כנפים ויעוררם לבוא אל הארץ, לא יכלו, לא חפצו להשלים עם הרעיון להתערב ביו הערבים, מפני שהמה עתה שוכני הארץ, מפני שהארץ מסביב היא ארץ הערבים.  לא לשם זה חרדו לבוא.  באנו לשם תחיתנו אנו, שב אל ארצו אחד המיוחד מבין שבטי ערב, אשר אמנם ביניהם יתחשב, אבל שכן לו תמיד לבדד, עם הקולטורה שלו, עם כל הערכין אין-דומה להם אשר יצרנו בעולמו של הקב"ה.  למדנו את לשוננו דבר ערבית כפי צורך הרחוב וחיי יום-יום ותנאי העבודה, למדנו מעט את מנהגי עם הארץ לדעת אותם ולהבינם, הכרנו מרחוק את יחוסיהם אלינו, אבל התרחקנו מן הטמיעה ומכל קורבה אינטימית. תשוקת ההתבוללות היתה לנו בארצות אירופא במדה יותר גדולה ובתמונות יותר נהדרות מאשר בארץ ערב.  לא יכולנו.  לא חפצנו ללכת בחוקותיהם, להשפט עפ"י דיניהם ונימוסיהם, והשתדלנו להוקיר רגלינו מערכאותיהם;  וביחוד רע היה עלינו להשפט בבתי המשפט של התורכים.  דברי הקהלת: "במקום המשפט שם הרשע"  והפתגם ההמון שלנו:  "משפטים בל ידעום, – הללויה"  מראים ומוכיחים, עד כמה ידע והבין עמנו את כל הצדדים השליליים שבבתי המשפט בכלל.  וביחוד גדולה הרעה פה, בארצות המזרח, בפרט תחת השלטון התורכי.  לחש לַפֶתֶן ומזוזה לַשֵׁדִים, ואין מציל מידי המשפט בתורכיה, כל השופטים על השוחד פרנסתם ומזה לחמם נמצא, כי משכורתם מאת הממשלה מצערה מאד.  כל פקידי בית המשפט היו רודפים שלמונים ומשאות מאת הבאים אליהם.  שאלו את בני חידרה ואת בני רחובות בכמה עלו להם הפרוצסים, העלילות שבדו עליהם, שאלו את כל אלה, שעוררו משפטים וסכסוכים בדבר הגבולין של הנחלאות, צאו וראו איך ירדו אנשים מנכסיהם, איך נחרבו כפרים ונהרסו משפחות אך לרגלי משפטים ותביעות ומריבות שבאו לפני בתי המשפט בארץ,  ואז תבינו את כל האסון הגדול, את הקללה הנוראה שהיתה רובצת על הארץ – את המשפטים בתורכיה.  ביחוד בארץ ישראל, ועוד יותר בשביל היהודים.  אלה האחרונים אך הגיעו אל שערי בתי המשפט, – והיו לעשוקים באין אומר השב.  את החוקים לא ידענו, את השפה לא שמענו עלילותיהם ותחבולותיהם, פלפוליהם וכל מזמותיהם של השופטים והפקידים הנכרים היו מוזרים לנו, ומזורה היתה רשת בית המשפט לצוד אותנו כצפור. 

ובין כה ואנחנו באנו אל הארץ לחיות עליה.  אי-אפשר לעולם בלי בושם ואי-אפשר בלי בורסקי, וישנם גם בינינו רעים וחטאים, לווים ואינם משלמים, מבטיחים ואינם עומדים בדבורם, מתחיבים ואינם ממלאים, ובעלי דינין אינם חסרים גם בקרבנו, בין איש לרעהו.  מי איפוא ישפוט בינינו?  על דבר בתי-משפט של הממשלה נשאנו משא וחזון בשורות הקודמות. אל הרבנים?  לבתי-הדין שלנו?  אין בהם מן הכעור ומכל הרשע של הערכאות, אבל לדאבוננו, כל כך התרחקו הרבנים שלנו מן החיים, בפרט מן החיים החדשים שלנו בארץ, כל-כך גדולה אצלם הבטלנות, עד שכל נפש יפה סולדת לבוא לחדר בית-דין, להגיש עצומותיו לפני הרבנים, וקטנים  המה עד מאד, פעוטים בהשקפותיהם, והשפעתם על הצבור שלנו שוה פרוטה.  לא פה המקום לדבר על הסבות, אבל כך היא העובדא,.   בחיינו הצבוריים והכלכליים אין להרבנים ובתי דיניהם בארצנו, אפילו בארץ-ישראל, כל השפעה, כל אחיזה.  ומי זה איפוא יְתַוֵך ויפשר וישפוט בינינו לכל ריב ולכל סכסוך בכל מקרי החיים הן משל יחיד והן משל צבור? 

ואת הבקעה הפרוצה הזאת מצא המשרד הארץ-ישראלי להתגדר בה, ונוסד "משפט השלום".  במשך כל השנים שמש המוסד הזה את הקהל הארץ-ישראלי וימלא תפקיד חשוב מאד בחיינו.  אל "משפט השלום" ביפו היו פונים אנשים פרטים בתביעותיהם וסכסוכיהם בין איש לרעהו, היו פונים מוסדות, מושבות לסדר את עניניהם הפנימיים, לפשר בכל דברי ריבות ביניהם.  "משפט-השלום" נעשה למוסד קבוע, ועבודת תמיד היתה לו בחיי הישוב העברי.  היו פונים אל "משפט-השלום", והעיקר – היו נשמעים לו, היו ממלאים את פסקיו ואת החלטותיו.  היו מערערים לפעמים על הפסק אז ההחלטה של חבר-שופטים זה, והיו מעבירים את המשפט לחבר-שופטים אחר,  מבי"ד של שלשה לישיבה של חמשה שופטים, – אבל גם זה היה מתוך חברי "משפט-השלום" ותחת דגלו של המוסד הזה.  "משפט-השלום" היפואי נעשה חביב על בני הישוב החדש ונאמן עליהם בישרו, בסדריו, והקהל ידע שאין פה מקום לא לענוי הדין ומכל-שכן לעוות הדין.  חבר של שופטים היו  מתבקשים לפעמים למושבות רחוקות לבוא אליהם ולהחליט שמה  בעניני קהלם.  והיו מקרים שגם מוסדות שלא משלנו היו מבכרים את "משפט-השלום" על יתר הערכאות, אפילו על המשפט שעל ידי הקונסולים.  זה היה מוסד ערוך ומסודר ומתאים מאד אל תנאי חיינו החדשים בארצנו.  "משפט-השלום" היה אחת מן הטבעות של אותה השרשרת, שישובתנו בארץ נֶעגן אליה בים תלאותינו;  זהו חלק מן האוטונומיה הפנימית שיצר לו צבורנו בכחותיו.  ובשביל זה גם רדפה הממשלה התורכית את "משפט-השלום" יחד עם כל מוסדותינו הלאומיים.  המה, פקידי המשטר הקודם, ראו בו, ובצדק, אחד הגרעינים הבריאים של הציוניות המדינית, אחת מאותן העמדות שעליהן הלאום מתחזק מבלתי יכלת להדיחו ולדחוק את רגליו. 

ועתה, כשאנו נכנסים לחיים חדשים, עלינו לשוב ולבנות את ההרס גם במוסד "משפט-השלום" היפואי.  ויפה עשו העסקנים שמהרו לחדש את המוסד הזה ולהקימו.   "משפט-השלום" יהיה על ידי כל ועד במושבה ובעיר.  שופטים יבחרו מכל שדרות הצבור, ומשפט-השלום העליון יהיה באחת הערים אשר יִבָנה שמה מרכזנו.  אנו מקוים לראותו בירושלים. אנו מקוים , שעוד ימצאו בחכמי בני עמנו, אשר ידעו להתאים את משפטי היהודים מאז אל תנאי החיים עתה, אל תנאי הישוב החדש ואל ישובנו העתידי, והצדק היהודי ומוסר היהדות יהיו אבני הפנה של משפטנו החדש, ולא עלינו לחצוב אמת ומשפט שלום מבור חפרוה הרומאים, או מספר החקים של נפוליון.  ספרותנו החקית רחבה מני ים, ואין לנו לרעות בשדה אחר.  

בתי הדינין הישנים שלנו נזדקנו, מפני שבארצות-הגולה תנאי החיים היו נגדם.  מוסדות "המשפט-השלום" החדשים בארץ יצמחו ויעשו פרי, כי הישוב החדש הולידם וגם מאדירם, ועלינו רק לא לשכוח את ערכם, ולא ללכת אחרי אור מתעה.  יכונן לו המשטר החדש את בתי-המשפט בארץ כחפצו וכתבונתו, יכניס לו את תקוניו בבתי-המשפט הקימים, ובשעת צורך גדול, כמובן, נשתמש בהם.  אבל–הנשר עודנו בשמים...  את חיינו הפנימיים עלינו לסדר בעצמנו, בכחותינו אנו,. ואת אשר רכשנו לנו לא נעזוב.  לא נחליף ולא נמיר את מוסד "משפט-השלום" בערכאות איזו שהן.  אנחנו יודעים את ערך המוסד הזה ומקומו ברעיון התחיה, ולא לחנם שגורה על פינו התפלה החמה אל אל גואלנו:

– "השיבה שופטינו כבראשונה". 

 

ז.

אוצר אור ומעין ישע היא ירושלים עיר הקדש לכל הנוצרים ושבטי המושלמים – וזכריה בן ברכיה מנבא ליום, אשר ישימו אותה "סף-רעל לכל העמים".  ואולם אם כה או כה יהיה תפקיד העיר הנפלאה הזאת לכל הגוים והלשונות.  אך אין כל ספק שבחיינו אנו העתידים, – ירושלים היא אבן מעמסה על שכמנו וציר מכשול על דרך תחיתנו.

הדברים האלה צריכים באור.

לולא ירושלים,לולא היתה בתוך ארץ-ישראל העיר הראשה הזאת, עם קבר הנוצרי וכל המקומות הקדושים של עמי הנוצרים והמושלמים, כי אז היתה שאלת ארץ-ישראל נפתרה אולי כבר, כבר, וגם עתה, לאחרי המלחמה הנוכחית בְהַנְחֵל הקונגרס הגדול הבא  גוים ובחלוקה החדשה של מפת הארץ, לא יהיו מתוכחים הרבה על דבר איזו רצועת אדמה קטנה של ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, אבל על דבר ארץ-ישראל יתוכחו ויתוכחו, והלואי יעברו הוכוחים בשלום לטובתנו.  ואבן-חן היא הארץ הזאת לכל העמים והלשונות וסלע המחלקות תהיה לכלם לא בגלל החלב והדבש שהיא זבה או שהיא מוכשרה לזוב, ואף גם לא בשביל שהיא יושבת על פרשת הדרך בין אסיה ואפריקא, אך יען וביען שבתוך מחרוזת עדיה ישנה גם – ירושלים...  וישנם עמים ושבטים, אשר לא שמעו את שם פריז ולונדון, אבל את ירושלים המה יודעים.  כי אין לך בעולם שם כל-כך מפורסם כמו ירושלים. וצלצול השם הזה יעורר קנאה גדולה מאד בלב רבים, ולרגלי ירושלים ויתעוררו רגשות טמירים כאלה, אשר גם לא נוכל לדעת את ערכם, לא נוכל מראש לדעת באיזו מראות יתגלו אלינו הרגשות הסועדים האלה, הטמונים עמוק-עמוק בלב כל נוצרי ומושלמי לזכר ירושלים...  מחיר לזהב ושלומים לרכוש ואין תמורה לקדשי-עם.  ומי משלומי אמוני הנוצרים והמושלמים ישלימו עם הרעיון, כי קדשי-קדשים יהיו בידי בנים לא-אמון, בידי אלה שהקדשים האלה חולי-חולין להם?!

ואנחנו?...  גם אנחנו, מובן הרבה, אין אנו יכולים לותר לעולם על ירושלים.  בחפץ לב היינו מוחלים מחילה גמורה ומוחלטת ולצמיתות את נצרת, או על עיר אחרת מאחד שבטי ישראל.  אבל, – ירושלים!...  רבים יותר מדאי וחזקים יותר מדאי הגידים והנימים, המקשרים את לב כל אדם מישראל אל העיר הזאת.  ואף אם תפתח הארץ את פיה, או בריאה אחרת יברא ד', והעיר עם כל הרריה מסביב וגבעותיה בתוכה וכל חומותיה ושאונה והמונה ימחו מעל פני האדמה, – גם אז עינינו ולבותינו יהיו תמיד אל המקום, אשר שמה היה עמנו לעם, וזכרו לא ישכח מפינו לדור דורים. 

ואולם לכל זמן ועת לכל חפץ.  ירושלים היא משאת נפשנו, אשר גם היא בוא תבוא באחרית הימים.  ירושלים צריכה להיות האידיאל שלנו, חזון לב, שאף אם יתמהמה נחכה לו.  תנועת תחיתנו צריכה ללכת מן הקל אל הכבד, מן הנחוץ אל הרצוי ימים יבואו, וגם הכבד יהיה קל, וגם הרצוי יהיה נחוץ, ונשיג גם אותם.  אבל עתה עלינו להשיג את היותר נחוץ לתחיתנו ברגע זה, את היותר אפשר בשעה זו, ואת משאות הנפש ואת חזיונות הלב צריכים אנחנו לדחות לימיים הבאים, גם לדורות הבאים.  עם כעמנו יכול לחכות, אין השעה דוחקתו.  ולעת עלתה, התנאים ההכרחיים של תחיתנו המה עניני יותר ריאלים ומוחשים, כמו:  גאולת הארץ, התרבותו של הישוב העברי, השתתפותנו המכריעה בכל המשק החקלאי וביתר ענפי הכלכלה על פני ארצנו, שלטון שפתנו העברית במוסדות החנוך שלנו בחיינו פה ובספרותנו.  סדור חיינו האזרחיים והצבוריים לפי רוחנו, מבלי שאלת פי אחרים ורשיונם. זה הנחוץ לנו עתה, ואת זה אנו יכולים להשיג עתה, את זה נשיג, "אם אתם חפצים"...

– ואת ירושלים לעזוב לנפשה?

הלילה, אף רגע לא נשכח אותה, אך אל נא נציג את רכישתה של עיר קדשנו במרכז עבודתנו, עבודת-התחיה.  עלינו להשתדל, כי ירושלים תהיה תהלה בארץ, כי תמשוך אליה רבים מבני עמנו בתנאיה החיצוניים, בחייה הטהורים, בכל אשר בקרבה.  חיי "החלוקה" וסדרי הממשלה הקודמת שמו את ירושלים ועמה היושב בה לחרפה.  העיר כלה היתה – מושב זקנים, חולים וקבצנים.  תשעים וחמשה אחוזים מאחינו המה מקבלי "חלוקה", הנכונה וראויה רק לחולים וזקנים.  מוסדות-חסד בתוך העיר הרבה יתר מכפי הצורך.  אין סדרים בתוכם, והפרצות בהם מרובות על העומד.  עם-ישראל יושבי ירושלים נחלקים לעדות ולכוללים, אין הסכמה ושלוה בין החלקים הנפרדים, ורועה  אחד ומרכז אחד אין לכלם.  מכל הרבנים השונים, שהתקבצו ירושלימה מכל קצות הגולה, אין בית-דין "אשר יִכָבֵד על פני כל העם ואשר בקולו ישמעו", ומכל המון הפרנסים וגבאי-הכוללים אין עסקנים אחראים, אשר ישאו על שכמם את עול הצבור וצרכיו הרבים.  ורבה העזובה בכל מוסדות הצבור ובכל החיים הצבוריים בעיר הקדש.  והכחות הצעירים מתחנכים באטמוספירה של קבצנות ושנוררות, או נודדים אל ארצות אחרות.  והפקידים החטאים של המשטר הקודם גם המה הרבו הָרֵעַ וישפכו על ירושלים ממשלת זדון וישימוה לתועבה. כל שומר נפשו וכבודו התרחק מחוגי המשטר הממלכתי, שביסודו היה השוחד וכל פקידיו רדפו שלמונים, והעיר וסדריה נתונה היתה בידי פראים, ובסדרים – צלמות נפשם חפצה וטוב להם בתוכם.  ותהי ירושלם, גאון יהודה ומשוש הארץ, לקן כל מחלה, רפש  ובוץ ברחובותיה בימות הגשמים ואבק פורח בימי חם.  מעינות חיים סביבה, והעם שותה מים למטר השמים, רחובותיה עקלקלים ומרצפותיה רעועות ואבני נגף על כל מסלה.  ותהי ירושלם לזועה ולמחתה לכל בניה-בוניה הבאים לארצנו, בסדרי צבורנו בתוכה מבית, ובתנאי החיים מחוץ.  האם נעשה ככה לירושלים גם בחיינו העתידים החדשים? 

היה לא תהיה כזאת!  על השלטון של ירושלים יכולים אנו לותר לעת-עתה, אבל את אשר נתנו לנו התנאים החדשים הבאים עלינו לשלום ולברכה עלינו לקבל. והתנאים החדשים נותנים לנו את היכולת לתקן את הקהלה הירושלמית;  לְאַחֵה את קרעיה הרבים ולעשותה חטיבה אחת.  הלעולם תהיינה בירושלים במות במות, עדות לעשרות, והקהלה תהיה כעיר פרוצה אין חומה, אין מנהל לה?  האם גם בתנאים החדשים של חיי תרבות וסדרי כלכלה בריאים, תהיינה הקבצנות והשנוררות לראשי העסקים וענפי המחיה של אחינו בעיר הקדש?  האם גם בתנאי-צבורנו החדשים ילכו אנשים ויכריזו על מוסדות לא-היו ועל חברות לא-נבראו להוליך שולל תמימים?  האומנם גם בתנאי החיים החדשים לא נוכל לעשות את ירושלים תהלה בארץ.  בעשותנו את העיר הזאת מרכז תרבותנו ומקלט לכל מדעי הרוח שלנו, לכל אשר אצרנו בכל תקופות תולדותינו?  האומנם גם בימים הבאים ישחיתו פראים את הוד ירושלים, ולא נביא מים-חיים העירה, ולא נעשה סדרים ברחובותיה ומגרשיה ולא נגרש מתוכה את הקדחת ואת הגרענת ואת כל המחלות הבאות לרגלי הבצות והאבק?  אנו נכונים לותר על השלטון של העיר הקדושה לכל הדתות;  אבל האומנם לא נוכל להשפיע בתנאים החדשים הטובים, בתור אזרחי העיר, להיטיב ולשכלל את תנאי החיים בירושלים?

אין כל ספק, שמרכז העבודה חישובית תשאר גם בימים הקרובים של העתיד מחוץ לירושלים ומעל לגבולותיה.  על הישוב שלנו להיות בראש וראשונה, חקלאי, – והעבודה רבה תהיה בשפלה, בעמק השרון, בשומרון ובעמק יזרעאל, במרומי הגליל ולרגלי החרמון.  הישוב הכלכלי, המיוסד על פרי הנטיעות, על המסחר ועל החרושת, על כל האקספורט והאימפורט של הארץ וכל המוסדות הפיננסים שהישוב הזה זקוק להם, – כל זה ישאר גם להבא ביפו, במקום שיש נמל הים וחוף אניות, ועל יד המפרץ בחיפה.  ואולם גם אחרי עבודה ישובית זו עוד נשאר כר נרחב לעבודתנו הישובית גם בשביל ירושלים.  זכרו ואל תשכחו, שאין תחיתנו ענין אקנומי, שאין ארץ-ישראל מקום לאמיגרציה כלכלית, אין ארץ-ישראל להתעשרות כאמריקא.  לא בשביל פתרון לזוללים וסובאים יבאו אנשים מישראל אל הארץ.  פתרונים לזה לא בקשו אחינו גם עד היום בלכתם לארצנו, ואף כי מעתה, לאחרי שהוקל עול הגלות מעל שכם אחינו בארץ הצפון,  אחינו שאפו אל רוח עמם אשר במזרח, גורמים לאומיים קראו אותנו הנה, אפקים    טהורים רמזו לנו לגשת אליהם .  ואת כל היקר הזה עינו עמנו רואות בירושלים בהר הקדש...  ולכן כל החתום בגושפנקא דירושלים כח טמיר ונעלם בו לכל בני עמנו.  אל תבנו את מוסדותינו הלאומיים מחוץ לעיר קדשנו, מחוץ לירושלים, כי המה לא ימשכו אחריהם הם את לבות כל העם.  בכל הנוגע לעניני רוחנו.  בכל עניני תחיתנו לשפה ולתרבות העברית, עלינו ליסד אך ורק בירושלים, כי שם המרכז הרוחני והתרבותי שלנו מעולם, ושם יצוה ד' את ברכתו גם בחיינו העתידים.  את מקום מקדשו לא יחליף עם ולא ימירנו, וכמו בימי יחזקאל "היה הקסם ירושלים", כן יהיה גם בימים הבאים.

 

ח.

השאון של שפעת הקלגסים וצלצול החרבות ברחובותינו אינו לוקח את לבבי.  אמנם יש בכל התנועה האקטיבית של לגיונות וצבאות ישראל גם דגש גם הגיון;  אבל הרגש איננו עמוק וההגיון איננו די בריא.  הן יהודה וירושלים כבר נכבשו מידי התורכים.  ועד אשר ילמדו בני יהודה שבלונדון קשת ועד שיבואו הגדודים מקנדה, הנה כל ארץ-ישראל תהי כבר נכבשת מבלעדי הלגיונות היהודים.  והרגש הלאומי, הקורא ומצוה על צעירי בני עמנו לשפוך גם את דמם המה במלחמה לטובת חרותנו וגאולת ארצנו, וכי פדותנו תֵחָתֵם גם בדם בנינו, – האומנם מעט הוא הדם אשר שפכנו בכל התקופה הארוכה של גלותנו, האמנם אין די עוד בדם ישראל הנשפך, האמנם לא הרבינו לשפוך דמנו גם במלחמה העולמית זו, כי עוד עלינו להוסיף ולתת למולך-המלחמה שארית בנינו? 

הרגש הלאומי וההגיון הקר המה נגד התנועה הצבאית ברחוב היהודים בארצות הגולה וגם בתוך הארץ, אם כי לבות רבים מן הצעירים נמשכים אחרי החזון הזה, כי על כן הלא כל הארץ מלאה אבק-שרפה זה שנים אחדות, ולהבות המלחמה תמצא גם את צעירינו אנו – לבב צעירי בני-ישראל.  אנא, הגידו נא לי:  האם יש בעולם חזון-רוח ומשא נפש, אשר לא לקח שבי את הלבבות הנרגשים האלה, האם יש בעולם במה ומזבח אשר לא כרעו מצעירי בני-עמנו ברך לפניהם ולא נסכו שמה נסך?!  וגם הגדודים האלה, שעל אודותיהם נושאים נביאים משא וחזון וקוראים אל תחת דגליהם את הצעירים, שעוד נשארו בתוך צבורנו לפלטה גדולה, – הגדודים האלה וכל משק החרבות והרמחים.  – לא לפי רוחנו המה, וישמחו להם באלילי החרב והדם אשר יגילו בהם, רק לא אנחנו, רק לא העם העברי.  הברזל והדם לא היו מעולם דגלנו ואף כי עתה כשמגיעים ובאים לעינינו חיים חדשים לעמנו.  לעת בוא אחרית החזון הגדול אשר חזו לנו נביאינו לפני שלשת אלפי שנה, – אלינו קורצים-רומזים אופקים אחרים, ואל נא יהיו צבעי דגלנו אדֶם הדם ושְׁחור העבדות, ואך תכלת השמים ולִבְנת המרחב, ונשקנו בידינו הָאֵת והמחרשה המעדר והמַזְמֵרָה.  לרוחות טהורות אלה עברה אניתנו הרצוצה את הים הגדול והנורא, ים הגלות, והן אשר הביאו אותה עד הלום – אל תקופת המנוחה והנחלה, הבאה עלינו אולי בחסד הרוחות הטהורות האלו...

אבל אם התנועה הצבאית מתגברת בקרב צעירינו בארצות-הגלות, אזי אין בזה עוד רע מוחלט.  הן טוב אשר ילכו צעירי-ישראל אל תחת דגל עמם, מאשר ילכו לאור דגלים זרים, תהי נא לכל-הפחות, הנחמה הזאת לחללי המלחמה מבנינו, תהי זאת נחמתם האחרונה, כי נפלו חללים על מזבח אידיאל משלהם, משל כלל-ישראל ולא בשביל מטרות ושאיפות זרות שלא ידעון ולא שערון ואשר לבותיהם רחוקים מהן.  תמתיק נא האילוזיה המזהירה הזאת את מרירות המלחמה לצעירי בני עמנו, את מר-המות בלי טעם של יהודים לוחמים. ואולם הן כהני הדם קוראים אל הלגיונות גם  את צעירינו מבני ארץ-ישראל, את השארית הנמצאה עוד במושבות, בשתי הערים אשר בשטח הנכבש, את מספר הקטן של בחורינו, שעוד הותירו התורכים ולא שבו אותם שבי, ולא דכאו אותם עד חרמה, ולא הספיקו עוד לתתם בבתי-הכלא ועוד השאירו בהם מתום.  את כל אלה הרצוצים והשבורים, שעוד מעט כח בהם לשרך את רגליהם אחרי המחרשה ולכלכל איך שהוא את שארית המשק;  את המורים האחדים, שנצולו בנס מידי התורכים, או שנשארו לפלטה גדולה הודות למקרים מוצלחים;  את קומץ האומנים וצעירי הסוחרים שבידם עלתה להחבא חדר בחדר מפני התורכים במשך שנות המלחמה, ואשר אך עתה יצאו ממחבואיהם לשאוף רוח מעט ולשוב אל העבודה. – את כל אלה קוראים עתה נביאי הצבא אל תחת נשק.

בארץ-ישראל רבה העזובה מאד בכל מקצעות העבודה.  שנה שנה היינו מתקדמים.  שנה-שנה היתה עבודתנו מתרחבת, מתגדלת, שטחי האדמה שהיו נגאלים על-ידי אחינו היו הולכים ומתגדלים בכל שנה וגבולי נחלותינו היו מתרחבים.  מספר הדוגמים הנטועים היה הולך ורב מדי שנה בשנה. וכך היה הדבר גם במספר הפועלים העברים, הבנינים בתוך המושבות והערים, התלמידים והמורים בתוך בתי-הספר שלנו.  בכל המקצועות בעבודת-התחיה בארצנו היתה תמיד, ביחוד בעשר השנים האחרונות, קדמה בלתי פוסקת, צמיחה תמידית, פרוגרס בלי-חדל.  והנה באו השנים הרעות, שנות-המלחמה זה לנו ארבע שנים בעבודתינו הלאומית והישובית בארץ ללא קדמה וצמיחה ופרוגרס:  בזה לבד כבר גדולה הרעה מאד.  והרעה הזאת גדולה היא באמת שבעתים, בזכרנו את אשר עוללו לנו השנים הרעות האלה להשיבנו אחור מן המקום שעמד עליו ישובנו החקלאי והעירוני, החמרי והרוחני, קודם המלחמה.  על ישובנו עבר ארבה נורא, ארצנו היא בתוך החזית, וארץ-ישראל היא אחת מחלקי הממלכה התורכית, שעל שלטונה נלחמים העמים, שגם היא תעלה במספר הארצות שעל אודתן יֻטַל הגורל אחרי המלחמה.  כל אלה הגורמים נועדו יחד להרוס את הארץ ואת בני עמנו היושבים בתוכה הרס נורא מאד.  רבים מבני עמנו יצאו מן הארץ, רבים נסחבו על-ידי השלטון התורכי לפנים הארץ או בתור חשודים במובן הפוליטי או בתור אנשי צבא, רבים מתו מעוצר יגון, מרעב ומכל מחלה.  בסך הכל נתמעט המספר היהודי בארץ באופן גדול לפי הערך.  הן בירושלים ירד מספר היהודים עד החצי מכפי שהיה קודם המלחמה, וגם ביפו לא יהיה לנו יותר ממחצה, אף אם ישובו המגורשים לבתיהם,

ובאופן כזה בחוסר אנשים כזה הנשקף לנו, ומאידך גיסא:  בעבודה הישובית הרבה המוטלת עלינו, – איך יכולים אנו לחטוא את החטאה הגדולה ולהקריב את השארית הקטנה הנמצאה לפני מזבח הצבאות?  עשרות הצעירים, אולי המאות האחדות שנשארו עוד בערים ובמושבות בגיל הצבא יבָטלו באלף בתוך המון המחנות הגדולות של הצבא הבריטי, גם מקומם לא יוָדע כי יבאו אל קרבם, בעת אשר בעבודת הישוב לא יהיה מי אשר ימלא את מקומם.  גם עתה שוממות המושבות, ריקים בחי העבודה, אפיסת הכחות ומיעטום בכל מקום שאנו פונים, ואם גם הנותרים ילכו מאתנו – אנה אנחנו נבוא?  והלא אנו מחכים אלי עתיד של עבודה כבידה וגדולה, והלא לפנינו נפתחים אופקים , שמהם נשקפים אלינו שבי הגולה, כחות צעירים באים אלינו ולא הולכים מאתנו, הולכים אולי בדרך לא ישובו עוד...  האם לא יוכל הישוב העברי בארץ לאמר כדברי יעקב האב האמלל:  "אוֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵיֶננוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנוּ, וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָחוּ – עָלַי הָיוּ כֻלָנָה"!...  אם את המוכשרים עוד בקרבנו לאיזו עבודה ישובית אנחנו נקח ונתן לאליל המלחמה, אל הגדודים העברים?...

ויש עוד נמוק אחד, שבגללו אין לנו, בני הישוב בכל השטח הנכבש, כל רשות להתמכר אל רעיון הצבאות.  הן אנחנו אך בני "השטח הנכבש", תושבי דרום הארץ וירושלים.  השומרון והגליל עודם בידי התורכים, בידי השלטון הקודם, ואחינו היושבים שמה מוכרחים להמשיך את נתינותם להממשלה התורכית וליהנות מחסדיה.  אם אחינו ניהנים הנאה מרובה ואם החסדים המה גדולים – אין זה ענין לכאן.  אבל הממשלה התורכית ידעה תמיד כי לויאלים היינו תמיד עמדה, ואנו דרשנו ממנה בכל תוקף כי תכיר את העובדה הזאת בתור כלל, וכי לא תשים לב גם אם קרה פעם אחת יוצא מן הכלל הזה. ואולם איך ישאו פנים כל אחינו, שמעבר לשטח הנכבש, אם אנחנו פה נֵחָלֵץ חושים ונתגודד להכריז מלחמה על השלטון התורכי!  מי נתן לנו רשות להעמיד בסכנה את כל אחינו בשומרון ובגליל, המוכרחים עוד היום להמשיך את יחוסיהם הטובים והלויאלים עם הממשלה התורכית?  הלא בנפשות האנשים האלה, אחינו בשרנו, עצם מעצמותינו, והקרובים כל כך אל לבנו ושהמה דאגתנו כל היום – הן בנפשותיהם אנו עושים את מעשינו, את משחק הצבאות אשר בדינו לנו ללא הגיון בריא וללא רגש לאומי אמתי! ... תועבה לעמנו כל המלחמה, כל שפך הדם הזה, על אפנו ועל חמתנו מעבירים גם את בנינו למולך הזה, ולא רוחנו.  נהיה אנחנו, יהודי ארץ-ישראל האחרונים, לכל-הפחות, ואולי – גורלנו גם לא יגיע?...  אנו מקוים...

אבל – מוֹלֶך המלחמה מוֹלֵך עתה, שפך את רוחו הסוער על כל הארץ.  ואנחנו בתוך הקלחת. 

 

ט.

פרק קטן בהלכות הלואות קטנות וחסכונות קטנים.

גם תורה זו אנו צריכים ללמוד בחיינו העתידים.

מוסדות-קרדיט פעוטים אין בארץ  האכר הקטן, האומן, החנוני הפעוט, וכל המון התושבים העברים, שמצבם החמרי בחברה למטה מבינוני, אינו מוצא בארץ-ישראל קרדיט רק בתור חסד הקרוב לתמיכה.  אל הסוג הזה נכנסים גם בני הפרופסיות החפשיות, המורים, הסופרים , שלפי הערך אינם מעטים בקרב ישובנו.  הבנקים העומדים וקימים בארצנו משרתים את לקוחותיהם מבין שדרות הישוב היותר אמידות, אבל אל הפעוטים אינם שמים לב.  זה מתאים גם אל טבע הבנקים בארצנו.  לא רבה היא בכלל האמונה אצל מוסדות הקרדיטים בלקוחותיהם בארצות המזרח, ואין הבנקים נוטים לבטוח בהם, בפרט שישנם פה בארץ ישראל בנקים, כמו הקרדיט-הליאוני, שיסדו פה את מחלקותיהם לא לשם נתינת קרדיטים, כ"א לשם קבלת פקדונות, לא לשם פזור אך לשם כנוס.  הבנק הגרמני – עיקר מטרתו לפניו לתמוך בידי הישוב הגרמני והמסחר הגרמני בארץ.  באופן זה אין אחד מן המוסדות הקרדיטים שם על לב לדאוג לאלה הפעוטים, שמטרידים את הבנק בעסקיהם ובעניניהם ואינם מביאים לו דיוח מרובה, כי על כן הלא לקוחות קטנים המה.  גם הבנק שלנו, האפ"ק, עפ"י הקונסטרוקציה שלו, הוא כאחד הבנקים אשר בארץ, בנק הנועד ללקוחות אמידים, ואם כי הוא יודע ומכיר את חובתו להשדרות הנמוכות וגם יש לו הרצון למלא את החובה הזאת, אבל קשה לו להגשים את הרצון הטוב בפעולות ומעשים.  נמצא, שאנשי השדרות התחתונות בישובנו נשארים מחוץ למוסדות הקרדיטים, ואת הצריך והנחוץ להם במקצוע זה עליהם לבקש אצל מלוים פרטיים, במקום שהנשך והמרבית אוכלים את יגיעם ועמלם;  ואם יקרה הדבר, שהמה באים אל הבנק, הם שמה כבנים חורגים, וכן המה גם בעיני עצמם. 

וכשם שאין מוסד קרדיטי לתת הלואות ללקוחות קטנים, כן חסר בארץ גם מוסד לחסכונות, במקום אשר יוכלו האנשים הקטנים לשמור את יתרונותיהם, את הסכומים הקטנים שהמה חושכים מהוצאותיהם, היותר מפרנסותיהם. פרוטה אל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול, "קובץ על יד – ירבה", – כל הדברים האלה גלוים וידועים להקהל שלנו, אבל מקום אין אשר שמה יוכל האדם הקטן, – החנוני.  האומן או הפועל, האכר הפעוט או המורה,  שפרנסתם מדודה וחשבונותיהם מצומצמים – שיוכל האדם מסוג זה להביא שמה את פרוטותיו שהוא חושך ליום רע.  בשביל פקדונות של סכומים גדולים ישנם בנקים.  בעלי הפקדונות הגדולים חביבים על הבנקים, ואותם משרתים באהבה ובכבוד;  אבל אין עיניהם ולבם של הבנקים אל  הפקדונות הקטנים, שהעבודה והטפול בהם יותר על הריוח.  בשביל פקדונות של סכומים גדולים יש חשבון לנסוע מן המושבה אל העיר להכניסם שמה אל הבנק, אבל מי יוכל לבטל מעבודה כדי ללכת העירה ולהכניס לתוך קפת הבנק סכום קטן של חמשה, עשרה גרוש או אפילו שילינגים וכדומה סכומים כאלה?  יוצא מזה, שאין הסכומים שאפשר לאדם קטן לחשוך ולשמור אותם לעת ימצא צורך בהם, – שאין הסכומים האלה נשמרים, ורק יוצאים ומתבזבזים, והחסכון הנחוץ והאפשר אינו נעשה. 

חושב אני כלל למותר לדבר על דבר הערך הכלכלי של החסכונות בחיי כל עם, וביחוד בחיי בני עמנו, הנוטה לפזרנות ויודע אך מעט מסוד הקמוץ.  חפץ אני רק להעיר על אודות גורם אחד, שאין כלם יודעים אותו, ושיש לו ערך גדול בענין שלפנינו. 

רבים המה בארץ ישראל האנשים, החיים על התמיכה ועל העזרה מן החוץ, והארץ ידועה לעניה par excellence;  אבל יחד עם זה הפרוטה מצויה בארצנו מאד, ורבים בקרבה האנשים, שבכיסם סכומים קבועים, גדולים או קטנים, בטוחים אצלם.  רבים פה הזקנים שבאו לא"י לבלות את שארית ימיהם, וסכומים קבועים למחיתם בידיהם.  אלה שהונם עולה לסכומים יותר גדולים מכניסים את כספיהם אל הבנקים לפקדון, או קונים בתים ונחלאות ומסתפקים בהכנסה לא גדולה, או משקיעים את כספיהם במשכנתאות של נכסי דלא ניידי.  אבל רבים – רבים מן התושבים, שלהם סכומי כסף לא גדולים בערך, והמה מחכים לקפות חסכון לאסוף אותם, וכלכלת הארץ היתה נהנית מזה.  אבל קפות החסכון האלו אינן בארץ, אינן לא בערים ומכל שכן בתוך המושבות.  בכל הארצות הקולטוריות מיסדים קפות החסכון על יד ועדי הכפרים, מחלקות הפוסתה , תחנות המסלות, משרדי בתי החרושת וגם על ידי בתי-ספר;  משתדלים עד כמה שאפשר להקל בכל האופנים על הפובליקה הבלתי-עשירה לחשוך יתרה מכספיהם ולאצור אותם.  ואולם אצלנו, באין קפות חסכון במושבות ובשכונות היהודים שבערים, הסכומים הקטנים הנמצאים בידי האנשים הבלתי עשירים נשארים חבושים וטמונים בצרורות ואינם משתתפים בחיים הכלליים של התושבים.  לכסף כזה המונח כאבן שאין לה הופכין אין כל ערך כלכלי, מפני שאין כל עזרה ממנו בהתפתחות הכלכלית של הארץ.  וסוף סוף הוא גם כלה, הולך וחסר מן ההון הכללי של היהודים בארצנו, כי הוא יוצא להוצאות שאין בהן צורך מיוחד.

 וכשאנו נגשים עתה לתקן את עצמנו לקראת העתיד עלינו ליסד "קפות מלוה וחסכון" בכל המושבות ובכל שכונות ערי-מושב. 

עסקנים צבורים, אשר ידעו ויבינו לנהל מוסדות-קרדיט פעוטים כאלה, ימצאו בכל מקום.  אם בעירות קטנות "בתחום המושב" ברוסיא התפתחו אגודות רבות של "קפות מלוה וחסכון" בהצלחה רבה, הנה פה, בארץ ישראל, במקום שהעסקנות הצבורית מפותחה מאד, קל מאד למצוא בכל מקום קבוצה של אנשים מוכשרים לנהל מוסד כזה, אנשים שירכשו להם על נקלה את אמון הצבור שלהם. עלינו אך ליסד מוסד מרכזי, שתעודתו תהיה משולשת:  א) ליסד את קפת המלוה והחסכון בכל מקום שימצא צורך בו, כלומר:  לסדר את התקנות של הקפה, ללמד את החברים סדר הבחירות של ההנהלה והמועצה ולהספיק להם את הפנקסאות ואת כל הטופסים והנוסחאות של הכתבים הנחוצים להקפה;  ב) לפקח על הקפה שתתנהל בסדר, – כלומר : לאשר את התקנות ולהשגיח על שמירתן וכן לבקר את חשבונותיה מתקופה לתקופה;  ג) לכלכל את הקפות באמצעי כסף, אם יהיה צורך בזה.  אמרתי "אם יהיה צורך בזה", כי על פי הרוב הקפות הללו נושאות את עצמן, והסכומים של החסכונות דים להספיק להקפות את הכסף הנחוץ להן לצרכי המלוה.  ואולם, בימים הראשונים, עד אשר יתיחס העם באמונה ובבטחון אל הקפות, בודאי יהיה צורך בדבר להספיק להקפות סכומים ידועים לצרכי ההלואות לחברי הקפות.

מוסד מרכזי כזה לנהל ולכלכל את הקפות יוכל להוסד על ידי הבנק שלנו, חברת אנגלא-פלשתינה, ביפו או בירושלם.  ואולם המוסד החדש שאני מציע.  מוסד קרדיטי לקופות מלוה וחסכון, עבודתו צריכה להיות לבדה בלתי נבלעת בעבודה הגדולה של האפ"ק.   אני הייתי מציע שהמוסד הזה יתכונן גם מחוץ לכתלי האפ"ק.  המכונה   רבת הגלגלים של האפ"ק וכבדת התנועה של המוסד הגדול הזה, תעיק ותביא עד דכא את המוסד הקרדיטי של קפות מלוה וחסכון ולא תתן לו להתפתח.  רק ההשגחה העליונה על המוסד החדש רשאית ואולי גם צריכה להיות מרכזה בידי האפ"ק, בהיותה המכונה הפיננסית של תחיתנו בארץ, אבל בכל פרטי "קפות מלוה וחסכון" צריך המוסד המרכזי להיות חפשי במעשיו.

אל תפחדו:  ימצאו בקרבנו אנשים, שימלאו את העבודה הצבורית הזאת בכשרון ובדעת.

והעבודה נכבדה עד מאד.

 

י.

עבדים היינו, אבל מהיום והלאה, למן היום שהשמיעו על חרותנו חדלה עבדותנו.  בני חורין אנחנו!

אדם אין בארץ, אשר יגיד מראש את אשר ימצא את עמנו בתקופת ההיסטוריה הקרובה, אבל תהי אשר תהי אותה המדה, שבה תתגשם הדיקלרציה הבריטית ביחס לתחיתנו בארץ ישראל,– עמנו כבר קם לתחיה!  האם תשוב אחורנית המהפכה הגדולה ברוסיה, או האם יכולים אנו לתאר לנו , כי ישוב ויתכונן ברוסיא כסא מלוכה ואיש נכרי ישב עליו?  גם זה אפשר, ומעשי "הענקים", הבולשיביקים, בארץ הגדולה ההיא מוכיחים לנו כי אפשר ואפשר, שאת כל המהפכה הנפלאה של אביב תרע"ז ישא רוח והיתה כלא היתה והארץ כלה תתפורר לרסיסים;  וכמו ששפך בית האלשטיין במשך מאה וחמשים ושש שנה ממשלה על רוסיא, וכל העמים בני הממלכה ההיא כרעו ברך לפני זרע בית-המלוכה הזה ויקראו לו רומנוב, וגם היה להם מושל בלי גבול ומשיח ד', כן אפשר ואפשר, כי הלגיונות של הינדנבורג יעלו בפטרבורג וישימו קץ לכל רוסיא הגדולה והמה יהיו לאדוני הארץ, וימליכו מלך בתוכה את אחד הנסיכים הגרמנים,  כל זה אפשר , בגדר היכולת.  מה שאי-אפשר , מה שאין עוד בגדר היכולת – כי תהיה עם עמנו רוח אחרת, כי ישוב להיות עבד אחרי שחרורו, כי ההכרה הלאומית אשר גמלה בו תשוב ותכול, כי יתן עמנו עוד   הפעם את אזנו אל תחת המרצע, כי קומתו הלאומית, שזקפה לקול הקורא היוצא לנו מאת המאורעות הנפלאים של תקופתנו, תשוה עוד הפעם לעפר.  כזאת היה לא תהיה עוד.  ונהפוך הוא:  גץ שיצא מתחת הדקלרציה הבריטית הולך ונעשה ללהבה, אש החרות הולכת ומוצאה לה חומר חדש לבקרים בין שדרות עמנו, רגש הלאום מבעיר לבבות קרים ואדישים, והגב הישראלי הולך ומזדקף. קוממיות אנו מתחילים ללכת, ברמה אנו צועדים בראש חוצות, ואותות העבדות תמחינה מעל פנינו, וכל רואינו יכירו בנו כי זרע עם חפשי אנחנו. 

אבל כי יכירו בנו רואינו כי חדלנו להיות שפלים ונכנעים, עלינו להיות באמת בני חורין.  עלינו באמת להישיר את קומתנו, ועלינו להיות בריאים, מוצקים, אנשים שלהם זרוע עם גבורה.  כל הימים, שכל העולם התנגד לנו, ששונאי ישראל היו רבים עד מאד, שכמעט מספר בני האדם היה מספר רודפינו, היינו מוכרחים לזנוח את כחנו הגופני, לבדד היינו בקרב עמים רבים, שה אחד בתוך עדר זאבים, והבודד בשדה לא יאסור מלחמה, ומה כחה של הכבשה כי תתקומם למול המון טורפיה.  אז הוצאנו אל מערכת מלחמתנו הקשה כח אחר – כח הרוח הכביר אשר לעמנו – ובכחנו זה נסינו להגן על נפשנו, וגם עברנו את הגלות הנוראה והארוכה שלנו;  ואולם את הכחות הגופניים, את פִּתוּחַ השרירים, את גבורת הידים זנחנו כנשק לא יועיל, כדבר אין חפץ בו.  עתה נהנו נגשים לקראת עתיד אחר, חדש.  הנה הולכים ובאים הימים שבהם תשכח ותמחה השנאה לעם ישראל בתור עם, שנאת החנם, השנאה העורת, שנאת הבוז לעם לא- עם.  לנו תהיה ארץ ארצנו, ושלטוננו מקרבנו כפי רוחנו יהיה.  שנאת כל העולם לעם-עולם תחלש לאט לאט ותחדל כליל, פחד רודפים ומשנאינו שקר לא עוד יבעיתנו, ולא עוד נהיה מוכרחים לחבל תחבולות כל היום, למצוא עצות-רוח ומזמות-מה לעשות מלחמה עם הקמים עלינו.  עתה עלינו לשית לב אל מצב גופנו, אל כחותינו הגופניים, שנחלשו מאד מאד במשך זמן גלותנו הנוראה, המתקרבת בחסד אלהי ישראל אל קצה.  הגלות הארוכה עשתה את גויתנו הרס, ראשנו כפוף כאגמון, שרירינו קורי עכביש , עצמותינו רצוצות, עורקינו נדים כנוד הקנה במים, עצבינו נרגזים וכלנו שחים עד עפר, נשקפים שאולה.  על חשבונו של הרוח, של הנשמה שבקרבנו, נטשנו כליל את הגוף שלנו, את מעמדנו החמרי, וכל אחד מבני עמנו הוא עתה אגודת עצבים נרגזים.  הכזה יהיה עם השב לאדמתו, ההולך להאחז בארצו, לעבדה ולשמרה?  האם יוכלו אנשי-רוח להתנחל בארץ, וידיהם רפות וזרוע כאין להם להלחם עם איתני הטבע, וכח, כח פיזי ואומץ ידים, לא יהיה להם להחזיק מעמד וסדרי החברה בארץ?  הן גם בעתידנו הבא עלינו עוד טרם ימהר לשבת לכסא הצדק העולמי, ועוד ימים רבים יעבורו עד שישתנו סדרי בראשית וכל העולם ימלאו צדיקים, וכח פיזי לשמור על סדרי צבורנו מבית ומחוץ ימצא לו מקומו גם בחיינו העתידים. 

ואת הדבר הזה על בתי-החנוך שלנו לעשות ולמלא.  בתי-הספר צריכים להקדיש חלק גדול משעות הלמודים, החל מגן הילדים, לחנוך הגופני, בכל האופנים והמדות שהחנוך הזה מתבטא.  התעמלות, עבודת-כפים, גנות-ירק, טיולים מחוץ לעיר ומושבה, – כל אלה צריכים למצוא מקום חשוב בתוך תכניות הלמודים של כל בתי הספר שלנו.  הרבה-הרבה מאד חטאנו לחנוך הגוף בכל בתי החנוך לעמנו ארצות הגלות, יותר מדאי הקדשנו מרץ לפתח את הנשמה ואת כחות הרוח, ועלינו איפוא עתה החובה להכריע עתה את הכף לאידך גיסא, להרבות בכל מיני התעמלות, כדי למלא את כל אשר החסרנו ע"י החנוך שלנו שהיה תמיד כלו קודש, כלו נפש ורוח, באין מקום להתפתחות גופנית, לחנוך גופני כל-שהוא. 

 ואולם מוסדות החנוך עסוקים בילדים מגילי-החנוך הנמצאים ברשותם.  מחוץ לבתי הספר הן עוד לנו כל בני הדור שכבר עברו את גיל בתי-החנוך ונכנסו אל בית-הספר הגדול והנכבד והנורא – אל תוך החיים.  האמנם יכולים אנחנו עתה, בשעה שאנו נכנסים לתקופה של חיים חדשים, חיים כל –כך חדשים ושונים מכפי שחיינו עד כה, – האמנם ישנה יכולת לחשוב את כל בני  הדור הזה כדור המדבר, אשר לא הוא יירש את הארץ, ורק בניו אחריו?  האומנם נעזוב לנפשם את כל בני הדור, שעבר את גבולי הגיל של בית הספר, ושִנֵיהם תקהינה,  יען וביען אבותיהם אכלו בסר ויתנו להם חנוך בל-יצלח לעם שב אל אדמתו?

ולכן הבו תוקף לאגודות "המכבים", אשר יסדו צעירי עמנו בארץ עוד לפני עשר שנים.  מטרת האגודות האלה להגיה את הטעות הגדולה בחנוך הקודם, לתקן את המעות בסדר חנוכנו, ללמד את צעירי בני עמנו התעמלות ולפתח בקרבם כח גופני, כח פיזי.  גם הלמוד הזה נקנה באותם הדרכים, שהצלחת כל למוד תלויה בהם – בסדר ובמשמעת.  ועוד אפשר לאמר, שבכל מה שנוגע להתעמלות, הנה הסדר והמשמעת המה עקרים, יסודי הלמוד, כמעט הלמוד עצמו, גופי התורה הזאת.  ובשביל צעירי בני עמנו, בשביל בני עם, שהמשמעת זרה לרוחו, ושאי-הסדר, לדעת קצת, נעשה אצלו לסדר קבוע, – בשבילנו הסדר והמשמעת נחוצים מאד, זקוקים אנו להם עד מאד.  עבודת "המכבים" בקרב הצעירים הבוגרים תתקן את חסרון חנוכם, תשוב ותקים את הריסות גויותיהם, תפתח את כחותיהם הגופניים .  בימי השלטון התורכי, כשהיו כל מעשינו מעוררים חשד, לא יכלו "המכבים" לפתח תעמולה רבה כי מקום היה להתורכים לאמר כדברי פרעה בשעתו:  והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, והיה על המכבים להתעסק אך בהתעמלות תמימה, וגם זה נאסר עליהם אחר כך.  ואולם עתה, בתוך תנאי חיים חדשים, על המכבים לתפוס מקום חשוב, מקום לאומי, בתוך חיי הצעירים בארצנו.  עליהם להתעסק בכל הדברים המפתחים את כחות הגוף, המקרבים את האדם אל הטבע ואל איתניו.  אל נא יוליכו עלינו אימים גאון הים וגליו, מרומי הרקיע, מרחקי ארץ.  ילמדו "המכבים" את ידיהם לשוט במים, לעוף באוירונים, ללכת רגלי למקומות לא-ידעום הן אך נער יכתוב את מספר אנשינו, שראו את ארצנו בעבר הירדן מזרחה, את הגלעד ואת הלבנון. גם קול רובה ותרועת מלחמה אל נא יפחידונו, אל נא יחרידו את צעירינו.  ילמדו "המכבים" את חבריהם סדר ומשמעת, והסדר והמשמעת יחדרו אל תוך חיי צבורנו, חיי הישוב כלו – ואז עלה נעלה בארץ.  תפקיד לאומי יש לאגודות "המכבים" תפקיד וערך חשוב מאד, אולי עוד יותר חשוב מתפקידו של "הַתַּחְמָס" בחיי הלאום הפולני, כי על כן הלא גם שאיפותינו שונות, אמצעינו שונים...

הבו תקף לאגודות "המכבים"!

 

יא.

...  ויש אשר תבוא הדאגה הגדולה ותרד כעופרת על לבבנו להעיק ולהציק לנו עד מאד:  האם נעצור כח לעמוד בנסיון, שהעתיד הקרוב יביאנו לידיו...

והנסיונות יהיו רבים.

ימים חדשים באים עלינו תחת הימים הרעים שעברו עלינו, והימים היו באמת רעים ומרים, ימי מהומה תמיד.  מנגד היו החיים תלוים, תלואים למשובתם של הפקידים התורכים;  ימי רעב, ללא ריוח ופרנסה, ימים שלא הכניסו הנכסים כלום לא בעיר ולא במושבה;  המסחר נשבת כלו בכל הארץ והמלאכה לא היתה נעשית.  ויהי המחסור שולט על כלנו, ויכס את פניו בצעיף-אבל, ויתננו לחרפה בעני עצמנו, וידכא את נפשנו עד מאד.  אל לכם, קוראים, מכאוב כמכאובי "יורדים", אנשים אמידים שהיו רגילים לתת ונעשו למקבלים, אנשים שבביתם ברוסיא או באמריקא, שמור להם הון או קרובים בעלי עושר, אנשים שתמיד מצאו להם את מחית-בתיהם במחיר עבודתם למשלח ידם סחרם ואתננם, – והנה עתה לרגלי המלחמה פרשו את כפיהם לכל מוסד, בקשו  עזרה בכל אשר מצאו...  לא אחד היה אשר שנא את החיים, אשר קלל את יום בואו לארץ ישראל, אשר התיאש מכל תקוה...  והנה – – –

והנה נכבשה הארץ לפני האנגלים וקול הגאולה נשמע בארצנו, העינים אוֹרוּ, ובלב כל אחד מצא קן לו הרגש, כי מעתה תם ונשלם הפרק השחור של התקופה הנוראה תקופת המלחמה, וכי עתה רָוח לו.  אדיר כל חפצו לְנָעֵר מעל שכמו את כל סבל המחסור, את עקת הרעב, שהיו לו בכל השנים הרעות האלה, להסיר מעליו פעם אחת את כל הרעה, שהדביקה אותו בין המצרים הצרים של המלחמה, ולשכוח עד כמה שאפשר את כל אשר הרעה לו,  את כל אשר מצאהו.  כל אחד מתפלל חרש:  הוי, מי יאכילני ממשלח ידי, מתי אוכל כבר לחדש את מסחרי, מי יצילני מן הטובות והחסדים של המוסדות והעסקנים, הבו לי נבלה ואפשטנה בשוק ולא אצטרך לבריות ולחסידי בני אדם!...  כן, רבותי:  גם נבלה יפשוט האיש בשוק, גם כלבים יתן במחיר, גם את חצי נפשו נכון למכור, – אך יחדל הרעב ממנו, אך לא יוסיף לראות עוד ברעבון ילדיו!... 

אלה תולדות מהלך-המחשבות של התגרנות הבזויה, המסחר בלחם ובלחמניות, ביין ובשכר, אשר קדמו בו גם אחינו בני עמנו, ככל יתר תושבי הארץ, את חיל האנגלים בבואם אל הארץ,.  אל תרגזו, מטיפים, ואל תרגשו, ולא תטיפו את מוסרכם מעל הבמה, כי חֵרש הרעב, והמחסור שתום עינים הוא.  ברגע זו מוסרכם הבל ושומע לא יהיה לכם, כי שעת-זעם היא , זעם המלחמה, פלצות הרעב, שְבַץ המחסור. השעה הרעה תעבור, הבטן הרעבה תִמָלֵא, הפנים הנזעמים של המחסור לא יהיו עוד, ואז ישוב העם לעבודתו הרגילה והשוקטה:  החיט אל מחטו והנגר אל המשור והמקצעה, האכרים ישובו אל הכרם ואל הגן והסוחרים יפתחו שוב את חנויותיהם ואסמיהם, והחיים ישובו לקדמותם.  וכאשר יבוא איש במים וטהר, כן יבוא החיים הטהורים העתידים.  חיי-לאום חפשים וספוגים ריח אדמה אם, מלאים זיו ארץ-אבות והדרכת שמי-מולדת, ומרקו ושטפו את הכתמים הכהים ואת עקובת החלאה של התקופה הקצרה ההיא.  תקופת התגרנות בקיקס ובלחמניות, ושבו האנשים לשאוף אלי חיים שאין בהם בושה וכלמה.  בזה אנו בטוחים.

ואולם, במה שאין אנו בטוחים, הדבר המטריד אותנו מאד והשוכן כעופרת על לבבנו – אותו הדבר שלא היה בו בטוח גם משחררנו הראשון, משה רבנו – שלא נעשה "כמעשה ארץ מצרים" בארצנו.

"מעשה ארץ מצרים"...

קרובה אלינו הארץ ההיא יותר מדאי, לא עוד מהלך "ארבעם שנה".  בין מצרים ובין ארץ ישראל, אך מספר שעות, ואת המדבר "הגדול והנורא" אנו נעבור ברכבות מסלת-הברזל ובעגלות מרוחות ונוחות, עם כל הנעימות ותענוגות בני האדם.  מצרים קרובה אלינו, וגם גורל-פוליטי אחד, כפי הנראה, יהיה לשתי הארצות האלו, דגל-עליון אחד לשתיהן.  ומעשי ארץ מצרים מעוררים, מגרים את העצבים, את היצר הרע שבקרבנו.  אלכסנדריה של מצרים לא היתה מעולם חביבה ביותר על חכמינו וראשי עמנו שבארץ ישראל, יודעים אנחנו את רוח הכנסיה האלכסנדרונית עוד בימי הבית השני, וכי לא פעם היתה העיר הזאת, אתונא המצרית, צרתה של ירושלם שלנו ברוח.  ויש ויש מקום לפחד, פן תחדרנה הרוחות הרעות המנשבות באלכסנדריה של היום, גם לארץ ישראל שלנו.  אלכסנדריה היא עתה בכל אפריקנית, מקלט להרבה מן הזוהמא והתלאה הצבורית.  דרך אלכסנדריה והנמל-סעיד הקרוב אליה עוברים הסוחרים לארצות רחוקות בנפש אדם, כל השרץ השורץ בחברות האדם, שרבים-רבים ביניהם המה לדאבוננו, נמולים ונחשבים למספר בני ישראל.  והבריות היפות הללו נסו לא פעם להשליך חכה אל תוך המים העכורים של הסמטאות החשכות בירושלם וביתר ערי ישראל, אולי יעלה בידם לצוד דגי רקק גם בארצנו.  לא פעם נסו ליסד "סוכנות" לכל מעשי נבלה ותרמית זדון וטומאה גם בערי החוף של ארץ ישראל, ולתקוע להם יתד גם על אדמתנו.  עד כה הדבר לא מצליח, כי הקטורת של הישוב החדש, הספוג רוח לאומי טהור ובריא, גרשה את הטומאה על הטמאים יחד מקרב הארץ.  אבל מי יודע, אם לא יצלח הדבר עתה בידי הנבלים, – עתה, כאשר הקשר האורגני בין מצרים ובין ארצנו יתגבר ויתחזק?...

ועוד זאת.  חיי אחינו במצרים המה חיי גלות מן המין הגרוע למרות הקורבה הגיאוגרפית אל ארץ ישראל, אל מקור תקותנו מעולם, אל המעין החי של הלאומיות, היו אחינו יושבי מצרים כמעט האחרונים לכל התנועה הגדולה של התחיה העברית, שהקיפה את כל בני עמנו באשר הם שם במשך שלשים שנה האחרונות.  קהלות ישראל במצרים לא נתנו להישוב הארץ ישראלי לא חומר אנושי ואף לא אמצעים כספיים, וגם כל תמיכה מוסרית לא השיג הישוב ממצרים, על אודות תמיכה רוחנית אין מה לדבר:  אין לועגים לרש... הטמיעה הליבנתינית היא הגרועה מכל הטמיעות שבעולם.  יהודי מתבולל באירופא ובאמריקא יש לו תקנה.  בקרבו התפתח רגש-לאומי, אמנם של לאום אחר, של לאום-זר, אבל אין הוא מחוסר הרגש הבריא הזה, אין הוא מחוסר קרקע של הרגש הלאומי בכלל.  ולכן יש יום וירגיש את כל זה גם לעמו הוא.  רובם של ראשינו הלאומיים, וגם מונטיפיורי, הס, הרצל ונורדוי בתוכם, עברו את התחנה הזאת, את המדרגה הזאת במהלך התפתחות רגשותיהם.  ואולם הטמיעה המזרחית, זו של בני הליבנתה, היא מחוסרת כל רגש, כל שרש בנפש האדם.  שרש נשמתה – המטבע, התענוג בן-רגע, בלי כל רחשי לב, בלי כל מלחמה פנימית, וזרים לה כל זעזועי הנפש.  "את הכל אקח" – אמר הזהב, ואת הכל אמכור במחיר כסף;  "אכול ושתה כי מחר נמות" – זהו קצור "שלחן-ערוך" של היהודים במצרים בכללו, אם כי, כמובן, אין לך כלל בלי יוצא.    

ואת הרוח הרעה הזאת אנו מפחדים מאד, פן תחדור גם לארצנו.  הטמיעה המזרחית היא אשר כבר הרעילה חלק ידוע גם מאחינו הספרדים שבמדינה התורכית, ואולם האכסמפלרים היותר גרועים והיותר אופיים של המין הממזרי הזה תמצאו בקרב היהדות המצרית.  ומפני שבחיינו העתידים לרגלי מסבות שונות, פוליטיות וכלכליות, תהיה ההגמוניה של עניני ארץ ישראל בידי מצרים, לכן עלינו להזהר מאד לבל תשפיע זאת האחרונה על הראשונה אף במאום.  אם עוד בתקופת הזהב של תולדותינו, בימי מלוך מלך בישראל, מצאו לנכון לאחוז באמצעים משום "ולא ישוב העם מצרימה", הנה גם עלינו יהיה לסדר את חיי ישובנו החדשים באופן כזה, שלא יצאו צעירינו מקרב ארצנו, כמו שהיה הדבר נוהג בתקופה של הפקידות הרוטשילדית, ולרדת מצרימה לבכר את חיי ההוללות וההפקר בחוצות אלכנסדריה ועל שפת הנילוס על חיי העבודה על הרי שומרון ובעמק השרון. 

ולמעשי ארץ מצרים, שאנו מזהירים לבל יעשו כמהם בארץ ישראל בתקופה העתידה, אנו חושבים גם את הספיקולציה הקרקעית.  השלטון האנגלי עם סדריו הטובים וכל הבטחון המוחלט שהוא נותן לכל קנין ורכוש, העשיר עושר גדול את אדוני הקרקע במצרים, במקום שהתפתחה, הודות למקומה הגיאוגרפי ולאמצעי ההובלה שהמציאו להם האנגלים, קולטורה חקלאית עשירה עד מאד.  ועלינו לעמוד על המשמר, שלא תבוא הספיקולציה הקרקעית גם לגבולי ארצנו, וכל מחשבותינו על דבר גאולת הארץ תהיינה למרמס לרגלי הספיקולנטים השונים.  שיאמרו לעשות באדמת ארצנו "כמעשה ארץ מצרים".  אף להם, לכל סוחרי הקרקעות וסרסריהם בתוך ארצנו, והמה כבר מריחים פרנסה ותועפת דיוידנדים ועשר על חשבון האנשים אשר יחפצו להתנחל בארץ אבות.  ועד אשר תעשה הסתדרותנו הלאומית כה וכה, וסוחרי הקרקעות יגיחו מן החורים ויתחברו אל הערבים, האפנדים והשיכים למיניהם, ובארצנו תתחיל הספיקולציה להעלות על אחת שבע את הדבר "שאין בו אונאה", את מחירי הקרקע. 

ואחינו הגולים, בעלותם לארצנו, יעזבו נא שמה את הצפרדעים ואת הכנים ואת החשך ואת האפלה אות כל "מדוי מצרים הרעים", שאנו יראים מהם מאד;  אל נא יביאו לארצנו את כל הלהטים של חרטומי הארץ ההיא, ובגלוליה אל נא יטמאו את ארצנו, שהיא עודנה טהורה, וטהורה תהיה לעולם.  על זה יגן העם העברי.  אחת יצאנו – ולא נשוב עוד מצרימה לעולם! 

*                *

*

ומאת המאורעות יוצאת פקודה אל העם הישראלי:

– לבנות הנהרסות!  אל העבודה!

חובת העבודה מוטלת על כל אחד מאתנו, על כל הצבור העברי לכל מפלגותיו השונות, ויש ויש מקומות ותפקידים בעבודת התחיה "לכל אשר בשם ישראל יכנה", איש איש לפי מעמדו וכשרונותיו.  מלפני הדר כבודו של עתידנו בארץ, מפני גדלה וחסנה של העבודה הגדולה ורבת האחריות , שהעתיד הזה דורש מאת בני עמנו, נסוגים אחור הפירודים וההבדלים של המפלגות, מוסָרים מאליהם הגבולים מעשי בני אדם ותחבולות יצרם הרע שבין המעמדות, וכאיש אחד על כלנו לתת את שכמנו בעול עבודת העם, עבודת הארץ, עבודת התחיה. 

במשך המלחמה נהרסו עמדותינו בארץ, אם כי לא נחרבו, התמוטטו אם כי לא נפלו.  בהתאמצות נוראה, שאך עמנו היודע להתחכם ולשאת כל עמל ותלאה, לא כלינו מארצנו, נשארנו על מקומותינו.  אבל הנה באים ומגיעים עתה הימים להתאמץ ולחדש את כל אשר הפסקנו, להמשיך את עבודת התחיה שנפסקה ובמרץ יותר אדיר מאשר לפנים, בהתאזרות כל כחות העם. 

כל כחות העם – איש לא יעדר.  יתיצבו בעלי הקרקע וירבו את תבואותיהם.  יפקחו את הנטיעות העזובות למחצה, יכלכלו את האחוזות וינהלום בכל צרכיהם.  יצאו לפעלם ולעבודתם הסוחרים מאחינו שבארץ וישובו אל מסחרם ואל כִנְעָנם, ואל יתנו לזרים לדחוק את רגליהם ולהתחרות בהם.  תִגָמֵר נא המלחמה, תנאי כלכלה חדשים יהיו בארץ, ועת יהיה לחשוב מחשבות גם בדבר חרושת המעשה בארצנו.  ואנחנו אל נא נהיה אחרונים במקצוע זה.  יתעוררו המורים וכל אנשי הרוח שבקרב צבורנו, החכמים והסופרים, ויפיחו אש בגחלים הלוחשות אשר בכל מוסדותינו התרבותיים, ואל יתנו דמי לכל הגולה באשר היא שם לבוא לעזרת תחיתנו, תחיתה היא.

המון חיים חדשים הולך ובא עלינו כשטף, וכל אחד מאתנו ימהר לשוב "אל מחנהו ואל דגלו" ואל תפקידו מאשר ברכו ד'.

ובפרקים הבאים נראה אחד אחד את אשר נסינו ואת אשר עלתה בידינו לעשות בכל השטחים שהתגוללו לפנינו לאחרי הכבוש.  ההלכה והמעשה לא תמיד עלו בקנה אחד.  לא הישוב בארץ ולא הגולה בחוצה לה נמצאו מוכנים אל העתיד הנשקף לנו.  אבל – – לא חנם חָיינו את התקופה הזאת, ואולי זו היא הדרך לקראת העתיד. 

יעבור נא הקורא גם על הפרקים הבאים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה