_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ארץ ישראל תחת שלטון-הצבא-הבריטי

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

הרשימות הבאות זקוקות ל"מודעה רבה", מה שהמחברים הקדמונים היו קורין "התנצלות".  בעל-הזכרונות מכריז ומודיע שהם לא נכתבו, חלילה, לשם קטיגוריה על העם הבריטי, על הממשלה האנגלית.  יהיה אשר יהיה, יקרה אותנו מה שיקרה.  אך יש רגעים בחיי-עמים, שזכרונם יחָרת ולא ימָּחה עד עולם.  בשני דנובמבר 1917 נפגשו שני העמים הגדולים בעולם, הגדול בהוה והגדול בעבר, נפגשו יחד וכרתי ביניהם ברית.  – הרגש ההיסטורי הזה יזכר ויפקד לדור דור.  מה הם "הפחות בעבר הנהר" ומי הם "סנבלט וטוביה וגשם הערבי" וכל "החושבים לעשות לנו רעה", לעומת ההכרזה:  " מי בכם מכל עממו ה' אלהיו עמו וְיָעל?!"  ונביאנו לא יחדל לקרוא לכורש מלך פרס "משיח", בלי שים לב לכל המעצורים, שמצאו שבי הגולה מידי כל המומחים לכתוב שטנה על היהודים, והכרזת כורש עשתה את עמנו לעם ותחזקהו ותאמצהו להחיותו כהיום הזה.  וגם הרכזת באלפור לא תשוב ריקם.  לא תוכל לשוב ריקם.  כי תשלח מידך חפשי את הנשר.  – לא אתה תצוה עליו לשוב אליך.  יד ההיסטוריה היתה על הגוי הבריטי הגדול לבשר לנו את בשורת הגאולה לרד לפנינו את ארצנו ולהוליכנו קוממיות אליה, – והדבר הזה יהיה, כבר הנהו!  ומה הם המכשולים, אבני-הנגף הגדולות והקטנות אשר על דרכי גאולתנו, מה הן השנים האחדות, ימי השלטונות הצבאיים וכל המאורעות בזמן חלוף משמרות, כי נשים אליהם לב?!  כל זה יעבור, – כבר עבר, והשורות הבאות בטורים אלה הם זכרונות, עובדות ומאורעות, שפזרו צללים על צעדי תחיתנו הראשונים.  יוחקו נא הזכרונות ואל נא ימחו.  יזכרו אותם השלטונות הבריטיים, ואל נא נשכח אותם גם אנו.  ואם האדון גריבס, סופר "הטימס" ושליחו המיוחד, שבא בכוונה תחלה לארץ-ישראל להתחקות על עקבות התחיה הישראלית בארצנו, – אם האדון הזה מצא לנכון להודות בקהל רב, שהשלטונות הצבאיים בארץ ישראל היו חדורים נגוד גמור ומחלט להכרזת באלפור, – למה זה עלינו להסתיר את אשר עשה לנו השלטון הצבאי:  אשר זרע בארץ לא לברכה ולא לצדקה?

הצבאיות – זוהי סבל הירושה של החיה שבאדם מן הימים שהאגרוף והקרן והמלתעה היו השליים בארץ.  ומה למשטר צבאי ולרעיון נאצל של תחית עם, ועוד עם "מפוזר ומפורד בין העמים", עם זר ומשונה, שעוד לפני שלשת אלפים שנה נשא עינו אל מצב, שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו מלחמה!

אבל –

לרגלי הסיבות ההיסטוריה ותהפוכות-עולם נכרתה ברית בין בריטניה ובין ישראל, ושני העמים האלה אחים הם היום הזה.  יד ביד וכתף אל כתף נלך על דרכנו.  אך העינים תהיינה פקוחות, וגוי שומר-עברו, אשר הרבה עמל ותלאה ראה בשנות- חייו הרבות ובמסות רבות נוסה, ישים בספרותו – נאד-דמעותיו – גם את הרשימות הבאות:

א.

והחיים לא היו מחכים, לא עמדו על מקומם והלכו להם כסדרם.  במושבות שלנו השתדלו האכרים להסתגל אל התנאים החדשים, להפיק מהם רצון וגם תועלת אפשרית.  במושבה רחובות היה המושב הראשי של אחורי-החזית, ופקידי-הצבא ראו באנשי-המושבה אנשים מן הישוב, נכבדים ונשואי-פנים.  וגם מקצתם ידעו לדבר בלשונם.  וכשבקרו שרי-המעלה מן הצבא את ראשון-לציון ואת היקב הגדול, קדמו בני-ראשון המצוינים בהכנסת-אורחים את פניהם בכבוד, כמובן, ונואמיהם דרשו לפני גבורי המשטר החדש אותם הנאומים והדרשות, שהיו שגורים על פיהם עוד מימי המשטר התורכי, ורק בחלוף שמות-הממשלות.  אותה הנוסחה, אותה הלשון הצרפתית, שהיא ידועה במקצת גם לראשי-המושבה וגם להגיניראלים התורכיים ובריטיים גם יחד.  בטבורה של שכונת תל-אביב התישב הגיניראל היל, מפקד הסקוטים, ולקח לו את הבית היפה של מר ליבונטין.  והגיניראל אדם נוח, נעים בהליכותיו, הולך עם החיים.  בצלו ישבו להם התל-אביבים שקטים ושלוים.  החילים לא נועזו לעשות שערוריות וגם המשטרה הצבאית העירונית הוקירה את רגליה מתחומי- השכונה.  ולאחר שגם פתח-תקוה עברה בתחלה לידי האנגלים וחזית המלחמה עברה לעבר-הירקון בואך קלקיליה וכפר-סבא, נתמלאה תל-אביב מתושביה, שפגרו ונשארו בפתח-תקוה, וגם רבים מארחי המושבה ההיא ראו לטוב לפניהם לעקור את דירתם ולעבור ליפו.

וכמה שנאמר:  החיים מסתדרים.  השלטון הצבאי חכר לו את בנין הראינוע בתל-אביב, ולילה-לילה, ולפעמים גם ביום, מציגים חזיונות בשביל אנשי הצבא, להנאות אותם.  ויש אשר גם מן האזרחים זוכים לראות במראות הראינוע ובתמונותיו.  מן החילים הסקוטים התקרבו אל הצעירים והצעירות, וביחוד חביבים על החילים הילדים, ילדי-החמד שבארץ-ישראל.  בשזופי-השמש ובאוכלי הקרח, שהתרחקו ממשפחותיהם זה שנים אחדות, התעוררו געגועים טמירים למראה פנים שוחקות של ילדים, ובעונג היו לוקחים את התינוקות על זרועותיהם אמיצות, היו מרכיבים אותם על סוסיהם והיו משתעשעים אתם.  ובאו ימי חג לידת-הנוצרי וימי השנה החדשה, הגיניראל היל הזמין אל הראינוע את נכבדי התשובים היהודים, ואחדים מן המשחקים החובבים, קצינים אנגליים, שרו מעל הבמה גם קטעים מן השירים העבריים הנשמעים ברחובותינו, מפי ילדינו.  על סדין הראינוע הציגו גם את הסרט ממשפט בייליס, ומה גדלה הצהלה באולם, כאשר מעל היציע, בין הבאים לראות, נראה מנדל בייליס בעצמו, מתהלך ואזרח בארץ.  עסקני תל-אביב השיבו כבוד למכבדיהם, ובאולם בית-הספר למוסיקה היה נשף מוסיקלי לכבוד הגיניראל היושב בתוך השכונה וקציניו ושלישיו, ונאומים מלאים מחמאות זה אל זה וזה לקבל זה לא חסרו.  בשדרות-בנימין, גן הטיול שבתל-אביב, היתה התזמורת הצבאית נותנת את שמירותיה מדי שבת בשבתו.  והתזמורת היתה מפטירה בהימנונים הלאומיים של אנגליה, צרפת ואיטליה, וגם "התקוה" שלנו, וההימנון העברי היה נשמע מאת הקהל, החילים והקצינים, באותה חרדת-הקודש ובקימה כשאר ההימנונים הלאומיים.  ועוד שבוע, ועוד חודש, והגיניראל היל הצליח להעביר גשר על פני הירקון ועבר את הנחל הזה, ובמקום-נצחונו הקים מצבה, ויכתוב על האבנים את זכר המאורע.  והכתובת כתובה גם בעברית.  ואנו הלא יודעים ומכירים את העם הזה, את היהודים, שטפת-נוחם אחת תמתיק לו את החיים כרגע, את העם הבלתי-מתיאש לעולם, השּׂש לקראת כל שביב נוצץ על דרכו המלאה אבני-נגף.

ואמנם, מחוץ לתחומי תל-אביב חסמו אבני-הנגף את דרכי היהודים על כל צעד ושעל.  בבית-הממשלה ביפו נהיתה, אמנם, מחלקה מיוחדת לעניני-היהודים;  אבל הממשלה כולה, הממשלה העירונית, היתה ערבית עם כל "מעלותיה" הטובות.  ה"בלדיה", שלטון-העיר היתה כולה ערבית, ואל בית-הממשלה התכווצו מן הערביים, ביחוד המורים והנוצרים יודעי-אנגלית, ביחד עם האפנדים, העסקנים, אשר את ישרם ואת יחסיהם אל היהודים ידעו התושבים מימי השלטון התורקי בעבר.  המושל הצבאי כל סובביו הם ערבים, ואנו מרגישים, כי את חלקנו בשלטון המגיע לנו לפי מספרנו וביחוד לפי ערכנו, ודבר שאין צורך לומר לפי ההבטחות הנובעות מהכרזת-באלפור, לא יתנו לנו.  התחיל משא-ומתן עם המושל בדבר הרכבת שלטון-העיר על יסודות חדשים.  דרשנו זכות ללשוננו העברית במשרד-ה"בלדיה", נדברנו על בחירות, – וכמעט דבר לא השגנו.  שנים מיהודי-יפו נהיו חברים לשלטון-ה"בלדיה" ואלה היו בטלים תמיד ברוב, בתריסר חברים הערביים ושומע לא היה למחאותיהם.  והיו מקרים, שהמושל הצבאי היה מאשר את החלטות ה"בלדיה" הכתובות ערבית, בהשענו על המזכיר הערבי, אם כי בין ההחלטות היו כאלו, שהיהודים לא היו יכולים להשלים עמהן.  בסוף החורף ההוא החלטיה ה"בלדיה" לחייב את כל החנונים לשים על חנויותיהם שלטים עם כתבות ערביות, והעובר על זה ישלם קנס, והמושל אישר את ההחלטה.  דבר זה הרגיז מאד את העסקנים היהודים, ועוד קודם שפנו אל המושל להתאונן על מעיש ה"בלדיה" נתנו פקודה לצעירי ה"מכבי", והם הסירו מעל החנויות את השלטים עם הכתובות הערביות.  והבינו העסקנים היהודים, כי "לא זה הדרך".  לא כך צריכים להיות הסדרים בחיינו העתידים בארץ המתחדשת – ורגזנו באהלינו...

בינתים, כמעט בזמן הזה, עלתה שאלת הגדודים העבריים, בצבא העברי.  ידענו, שיש הרבה חילים יהודים בצבא האנגלי, וגם קצינים בריטיים מן היהודים ראינו.  באו ליפו הקפיטן וֶלי – שם משפחתו בעברית הוא לויוהתישב ביפו בתור מנהל המחלקה היהודית שבבית-הממשלה;  לקצין אחד היה שֵׁם קרוב כל כך אל הלב העברי, דם מונטיפיורי, נכד אחיו של רבי משה מונטיפיורי.  ידענו, כי בצבא נמצא בתור קצין מר נורמן בנטביטש, מתלמידיו של אחד-העם.  ובדרך ירושלימה נפל חלל באחת התגרות קצין בריטי אחד ממשפחת רוטשילד.  כל זה הופיע על רעיון הצבא העברי בהוד מיוחד, עורר רגשות חדשים בלב העברי, בלבות רבים מצעירינו.  אם "הדם הוא הנפש" ואם אנו אומרים לתת את נפשנו על תחיתנו, על גאולת ארצנו, הלא חייבים אנו לתת את דמנו, דמנו ממש, את בנינו, לתוך שורות הלוחמים, ההרוגים על שחרור עמנו וארצנו.  ואולם לא לרוח רבים היה שאון-הקלגסים ומשק-החרבות ברחובותינו.  "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח";  ועינינו הלא חזו, כי, אמנם, לא בכחנו ועוצם צבאות-ישראל יצא דבר הכרזת-באלפור, ורק על ידי הצדק העולמי נתעלה ישראל להיות מושל בארצנו, ולמה נרים את דגל-האגרוף? – ונבעה פרץ רחב גם בין הצעירים.  מחנה-הפועלים בארץ-ישראל היה לשנים: "הפועל הצעיר" לא נגרף בזרם החדש והזר, הזרם הצבאי, בעת אשר אלה הדוגלים בשם "אחדות העבודה" התגודדו וקראו: לצבא, לצבא!  אז בא הגדוד העברי הלונדוני, ובין קציניו היה גם זאב ז'אבוטינסקי, נביא הצבא העברי.  העסקנים היהודיים הועמדו לפני שאלה באין פתרון;  ובפרט שלא ידעו אל נכון את המקום הלאומי, הנכון לגדודים העבריים בשדרות הצבא הבריטי.  חילים יהודים – באיזה צבא אין כאלה? ומי ימנה את מספר עשרות אלפים מקרב היהודים, הממלאים חובת עבודת-הצבא תחת הדגלים השונים בכל המערכות? – כל חדושו של הדבר הוא הצבא העברי בתור ערך לאומי.  לגיונות יהודיים ודגלי-עמם על ראשיהם, ונצחון לאומי נשקף להם ממרחקים, – האם תתן הממשלה בריטית להצבא החדש הזה לתפוס את מקומו הראוי לו?..

מאת השלטון הצבאי המקומי לא יכולנו לחכות לפתרון נכון וברור על שאלה גדולה זו, שהיתה באמת קשורה וסבוכה בשאלות-השאלות, שאלת ישותנו הלאומית בארץ-ישראל לפי התנאים החדשים.  ביחסינו אל השלטון הצבאי, כאמור למעלה, היה הרבה מאי-הבנה הדדית.  ועל כן חכינו אל המלאכות, אל ראשינו הבאים אלינו מלונדון.  אמנם, נכבד ונשוא-פנים הוא גם ז'אבוטינסקי בקרבנו;  אבל ידוע הדבר, כי היתה הצבאיות משאת-נפשו וחזון-רוחו, ובכל חזיונות חיינו הלאומיים אין הוא רואה פתרון אחר מלבד הצבא העברי, ואנחנו ידענו, כי גם כמה וכמה גדולים מתוך החוגים הלאומיים שלנו חולקים עליו ומתנגדים לכל מעשיו נגוד גמור ומוחלט.  אך אל המלאכות לבדה היו עינינו תלויות בתקוה, באמונה.  וחליפות מכתבים וטלגרמות היו בין עסקני הישוב, וגם הודיעו לנו את תפקיד המלאכות בבואה לארץ-ישראל.

במשך חדשי החרף הזה הספיק הישוב המשוחרר ביהודה להתארגן לגוש אחד אספת-הנבחרים, שיצאה לאור בימי הנציב האזרחי, לאחר שחדל המשטר הצבאי, גרעיניה הראשונים נזרעו בחורף הראשון לאחר הכבוש.  בעת ההיא, תחת השפעת הרגע הנהדר הראשון, רגע הכרזת-באלפור, בא החלום הגדול ברוב ענין, וכמעט אמר הישוב להתאסף לאספה מכוננת, לדון איזה משטר ממלכתי יש לו לכונן בארץ-ישראל.  היה אז חלום... מובן, כי גז וחלף החזיון, והמציאות, ערפל כולה, פקחה את העינים ופכְּחה את האנשים ההוזים והחולמים.  אבל יסודות הארגון הלאומי בארץ-ישראל הונחו בתקופה ההיא.  קטנים היו המעשים – משפט השלום העברי, יסוד ועדי-העיר ביפו ובירושלים – ובלתי ברורות דַיָן היו הצורות הלאומיות ואף כי המדיניות.  – אבל הרגש הרגיש הישוב העברי, שבלעדי הארגון לא תעשינה ידיו תושיה.

ב.

המלאכות הציונית, הצירים הבאים מלונדון אך הגיעו מצרימה, – וליפו בא מר אורמסבי גור, חבר הפארלמנט האנגלי והאופיציר המדיני של המלאכות הציונות, והזמין אליו את אנשי עסקני הישוב, לדבר על סדר הפגישה להמלאכות.  מן השיחות האחדות בנידון זה יכלו העסקנים של היהודים להוציא מסקנה אחת:  לא רצוי הדבר, שיפגשו ד"ר ווייצמאן וחבריו בקול המון חוגג, שמא ירגיזו בזה את האווזים... במעט בחשאי בא ד"ר ווייצמאן באבטומוביל מתחנת-לוד, ושאר חברי המלאכות באו מן התחנה הראשית לוד ברכבת צרה, שהיתה אז מחברת את לוד ואת יפו, בעגלות-משא פתוחות...  זהו ההוד וההדר, שעטרה הממשלה הבריטית, המשטר הצבאי "הגואל" את שלוחי עם-ישראל בבואם ראשונה לרשת את ארצם ולקחתה מידי הגואלים.  הצירים באו לתל-אביב בגפם, באין חפציהם וחבילותיהם עמהם, ועוד הרבה-הרבה ימים עברו עד שקבלו את צרורותיהם מן המקומות השונים, שהתגלגלו שם.  בהמשך הזמן, כאשר רבו הימים של השלטון הצבאי בארץ ונוכחנו לדעת ולהכיר את ה"סדרים", שהמשטר הצבאי היה מצוין בהם, לא היה יחס כזה מפליא עוד את התושבים;  ואולם בראשית בוא "ועד הצירים", הרֶפְרֶזֵנטאציה של עם ישראל, אחד מעמי-הברית של ה"הסכמה" היו היחסים האלה של שלטון מקומי אל המלאכות עולבים מאד.  – אך אל קטנות כאלו לא שמו לב.  ד"ר ווייצמאן עודד מאד את רוח הישוב, וגם ידענו, שיש בידו מכתבים מאת הממשלה המרכזית, שהיא הגוזרת והמחליטה, אל ראשי-הצבא ואל כל עושי דבר-הממשלה בארץ, מכתבים המאשרים את ערכו של ד"ר ווייצמאן בעיני הממשלה ואת ערך-מלאכתו.

בואה של המלאכות הציונית ביב בשביל הישוב ביפו דבר בעתו.  זמן-מה קודם שהגיע "ועד הצירים", עזב את הארץ הגיניראל היל, מגנה ואוהבה של השכונה "תל-אביב".  ליפו בא גם מושל חדש, והערביים מקרב האפנדים שתו סביבו ולא החמיצו שעת-כושר להשתמש בו בכל אשר יכולו.  משלנו, מתוך אחינו, היו מעטים מאד בקרב הפקידים בבית-הממשלה, לבלר אחד או שנים, וחשוב עד מאד היה בשביל עניני-הישוב, שיהיה "ועד הצירים" להמליץ בינו ובין השלטון.  המלאכות הסתדרה למשרד מיוחד, נבדל מן המשרד הארצי-ישראלי, שהיה מרכז העבודה הלאומית בארץ.  הסתדר "ועד-הצירים" למחלקות ולכל מכשירי-משרד, והתחילו גם השלטונים המקומיים להתרגל אל מצב חדש שנברא;  אל צירות מיוחדות של העם העברי בארצנו, צירות, שהממשלה הבריטית מכירה בה.  גדולי הצבא החלו לבקר את ראש ועד-הצירים, את ד"ר ווייצמאן, שהכינו בשבילו את מעונו של הגיניראל היל, והבקורים נשאו עליהם תמיד חותם של כבוד לנשיא-ישאל.  וגם שר הצבא, הגיניראל אלנבי, הזמין את ד"ר ווייצמאן להיות אורחו במטה הראשי.  בירושלם נתקבל ד"ר ווייצמאן בכבוד-מלכים, וגם ראש-הערביים והמופתי הגדול התיחסו אליו כאל נשיא בעמו.  באמצע הקיץ ירד ד"ר ווייצמאן מצרימה, וליודעי-חן נגלה הדבר, שראש ההסתדרות הלאומית העברית אומר להתראות פנים עם הנסיך הערבי, פייצאל, בן השריף של מיכה, ולבוא עמו במשא-ומתן על הגבולים העתידים של מדינת ארץ-ישראל.

ואולם... בפתח-תקוה קרה מאורע קטן בערכו, אבל אופיני מאד בשביל הישוב העברי והשקפותיו של הצבא הבריטי עליו ויחסיו של זה אלינו:  מאחת המשמרות של הצבא החונה על הגבעות בסביבת פתח-תקוה ראו בלילה אורות עולים מאחד הבנינים הגבוהים שבתוך המושבה, ויהיו להם האורות האלה לאותו ומופתים, סימני-דבור הנתנים על-ידי פנסים ומנורות, סימני-צבא למחנה האויב בחזית-המלחמה.  כפי שהראו העדים, יצאו האורות מעל המרפסת שבקומה השניה בביתו של מר רוזוב.  והנה באו ואסרו את בנו של מר רוזוב, אחיו של הציוני, מר ישראל רוזוב.  בכל המאורע הזה לא היה רק עלבון, כי חשדו ביהודים בני מושבה עברית, שיתנו אותות וירגלו את הצבא הבריטי, אלא גם הוכחה ברורה שיש לנו עסק עם שלטונות, שזרים להם לגמרם היחסים החדשים, שנתהוו בינינו ובין העם האנגלי לאחר הכרזת-באלפור.  מה זה?.. ומעבר מזה, בחיפה, אסרו שלטוני התורכים את בנימין ליפשיץ בחשדם אותו, כי הוא נותן במנורה שבביתו סימנים לספינות-מלחמה;  וכשחפשו בביתו ומצאו אצל פנסי-ניר צבעוניים, שהיו אצלו לנוי-סוכה, מצאו בזה חזוק וסיוע לחשדם בו;  וגם התכנית של בית-התפלה וסדור המקומות בו למספר המתפללים, שהכין מר ליפשיץ, שהיה גבאי בבית-הכנסת, – גם תכנית זו הכבידה את עוונו בעיני חוקר-הדין התורכי, שהטיל חשד, שמא כל המספרים האלה הם אותיות-סתר של טלגראף נסתר.  כאלה וכאלה עשו השלטונות התורכיים מן העבר ההוא, בשומרון ובגליל.  והנה אף כאן, מעבר מזה, תחת פקודתם של שלטונות בריטיים, בעלי בריתנו לאחר הכרזת-באלפור, אין היהודים יוצאים מכלל חשודים, ומוצאים בנו ובאנשינו הטובים אותם החשדים ואותם העוונות, שעליהם נענשים וסובלים אחינו אצל התורכים!  וכמו אצל התורכים נמצאו גם קצינים בריטיים, שהיו יכולים להעיד, כי, אמנם, בעיניהם ראו את הצעיר רפאל רוזוב מוליך ומביא, מעלה ומוריד את המנורה כדי לתת סימנים ומופתים להאויב אשר מעבר החזית.  וגם התנהגו עם הנאסר בנוסח תורכי, ואסרו אותו יחידי, ולא נתנו לאיש לגשת אליו, ולא האמינו בכל אשר סביבו.  מובן הדבר, שד"ר ווייצמאן ראה נחיצות בדבר להשתדל ולהגן על הצעיר רוזוב, כי לא הפרט נאשם במאורע זה, כי אם הכלל.  ורבים מן הפקידים האנגליים גם התפלאו, על מה ולמה נכנס ככה ד"ר ווייצמאן בעובי-הקורה ומשתדל בכל המרץ לגול את האשמה מעל הצעיר רוזוב, בעת שהם יודעים ומכירים את הצעירים מיהודי ארץ-ישראל, שהיו בעזרתם לרַגל את הצבא התורכי, – ובכן מרגלים מבין יהודי-א"י אינם מן הנמנעות.  עין בעין ראינו, שיש לנו עסק עם אנשים, שכל הפסיכולוגיה שלנו זרה להם, ואוי ואבוי לנו מבעלי-ברית כאלה, משלטונות המביטים עלינו בעין חושדת תמיד.

השתדלותו של ד"ר ווייצמאן הצליחה, והצעיר החשוד יצא זכאי.  ואולם קרוב לודאי, שהדבר עלה לישוב במחיר לא קטן.  לד"ר ווייצמאן היתה השפעה על המטה הראשי הצבאי, ומשם רמזו להמתיק את הדין במשפט זה.  אבל, כידוע, פוליטיקה מקומה בכל מקום, וגם בין החוגים הצבאיים "לית אתר פנוי מינה".  בעיני המפקדים בחזית פתח-תקוה לא מצא הדבר חן, כי הנה בא איש אזרח מן הצד לערער על מעשי פקידי-הצבא, להכחיש את עדותם ולהצדיק את הנאשם בעיניהם.  לא ארכו הימים לאחר שנגמר המשפט של רוזוב והוא יצא זכאי, והנה הודיעו על הורקת פתח-תקוה, כלומר, על דרישת הצבא, שיעזבו התושבים את המושבה.  דעת-הקהל הטילה ספק גדול בנחיצותו של אמצעי צבאי זה;  וכשם שהרהרו בשעתו אחר ג'מל-פחה בהריקו את יפו, שלא נחיצות צבאית היתה בזה, אלא בראש וראשונה רצה בזה להרע ולהציק ליהודים, כך היה מקום גם עכשיו לחשוד במפקדים הבריטיים בנוגע ליהודי פתח-תקוה: שכוונתם להכעיס את ד"ר ווייצמאן.  ואמנם, ההורקה הזאת של פתח-תקוה גרמה הרס וחורבן לרבים מני המושבה, וביחוד סבלו בני עין-גנים יותר הרבה ממה שסבלו מן התורכים.  כי, כפי הנראה, כל מה שהצבא הוא יותר מסודר ויותר מובטח בצרכיו ההכרחיים, הוא יותר פרוע ויותר מזיק להתושבים השקטים בחנוֹתו בתוכם בזמן-המלחמה.  את שאת ראינו, מצד אחד, בדרכים השלוים והשקטים של הצבא התורכי, שהיה נזהר ברכוש-התושבים, ומצד שני כל העולם הנאור היה עֵד למעשיו השובבים ודרכיו הנלוזות של הצבא הגרמני בצרפת ובבלגיה, וראה את יחסם המשונה של "נושאי-הקולטורה" לחיי אזרחים בלתי-חמושים ולכל קניניהם הפרטים.

בענפי-זית ביד ונזר נצחון על ראשו, ובלב מלא תקוה לעבור את ארץ ישראל, ארץ חמדתו, בענני-כבוד, בא ד"ר וויצמאן בחודש האביב, הוא ובני-לויתו, אל ארץ אבותיו.  והנה... השומרון והגליל, ואפילו כל עמק השרון, עודם בידי האויב:  בידי התורכים המחזיקים מעמד בקשיות-עורף;  ואף כאן, השטח הנכבש על-ידי האנגלים, – השקט והשלום והמנוחה ממנו והלאה.  שם, בלונדון, כרת את הברית עם ההסכמה, אבל כאן, בארץ-ישראל, על הבתרים יורד תמיד העיט, והוא צבוע... והיה ד"ר ווייצמאן מתמיד את נסיעותיו ירושלימה, אל העיר הראשה, במקום שהיה מנסה לקשור קשרים ולברוא יחסים עם פקידי הצבא, שלידם נמסרה הענינים האזרחיים.  וסוף-סוף, באחרית הקיץ ההוא, נוכח המנהיג של התנועה הציונית, כי פה ידיו לא תעשינה תושיה ועליו לשאת עין אל ההרים, אל ראשי הממשלה בריטית בלונדון, ואולי אל "הגבוה מעל גבוה" אל אותם המקומות הצבוריים, ששם היו מפכים בלא הפסק, בתקופת ארבע-עשרה הדברות של הנשיא ווילסון, המעינות של כל רעיון נאצל של כל דעה חדשה בדבר תחית-העמים והצדק העולמי.

ג.

בין האנשים, שבאו ביחד עם ד"ר וויצמאן לנצח על עבודת התחיה בארץ-ישראל היה גם הבארון יעקב רוטשילד, בן ה"נדיב הידוע", אבי הישוב החדש, הנושא סבלו בלי לאות זה כארבעים שנה.  הבארון יעקב רוטשילד בא בתור אופיצר בריטי להיות אחד מבני-לויתו של "ועד הצירים לא"י", המלאכות הציונית.  תפקיד מיוחד לא היה לרוטשילד בתוך חוגי העבודה של "ועד-הצירים";  אבל אין כל ספק, כי חבר זה שת הוד על המלאכות ביחוד בעניני-הישוב, המלא אהבה והערצה להנדיב האחד-ואין-שני-לו בתחית הארץ.  צריך להודות, שקשה היה לד"ר ווייצמאן למצוא שווי-משקל גמור ביחסיו אל חבירו זה של "ועד-הצירים".  גדולה היא זכות אביו, וגם הוא בעצמו מעלותיו לא מועטות:  צנוע, נבון-דבר, נוח לבריות, בעל השקפות לאומיות מוצקות.  נוסף לזה הוא מרגיש על שכמו את האחריות הגדולה המוטלת עליו להמשיך את העבודה הישובית הגדולה, שאביו הגדול עוד מעט וימסור אותה לידיו.  והבארון הצעיר בבואו, לא הסתתר בעבים ולא התחבא בחביון-היכלות, ואך נכון היה לחיות את חיי הישוב, לעבוד ולסבול כאחד מאתנו.  גם עברית למד בשקידה גדולה.  והלא גם אל הצבא הבריטי נכנס בכונה תחילה לבוא לארץ-ישראל ולעבוד את עבודת תחיתה.  ואולם ד"ר ווייצמאן יחסיו אל רוטשילד היה בהם, אם אפשר לומר כך, יותר מן הזהירות.  כמו פחד תקף תמיד את ד"ר ווייצמאן, פן ואולי הוא נושא פנים יותר מדאי לרוטשילד באשר הוא רוטשילד.  ד"ר ווייצמאן אינו שוכח אף רגע, כי הוא המנהיג, שיצא מתוך העם, מתוך סבלותיו של המון בית-ישראל, ולא רק פינסק, אלא גם העיירה הקטנה מוטילי מולדתו תמיד נשאת על שפתיו.  את מוצאו מתוך השדרות העמוקות של העם היה מטעים וחוזר ומטעים תמיד, והוא יודע ומכיר את הזכויות הגדולות הקשורות במוצא זה, הנותנות אותו עליון לכל העסקנים של חברת "כל ישראל חברים" וכדומה לה עם נשיאיהן וראשיהן מתוך אדירי הבורסאות ויתר "אנשי-השם".  והעממיות הזו היתה משפיעה על ד"ר ווייצמאן ליצור מרחב ידוע בינו ובין הבארון הצעיר, לבל ירום לבבו ולא יתנשא על אחיו.  ונמצאו אנשים טובים, מאלו שנהיו אחר כך לאבותיהם בצבוריים של "בני-בנימין", שהשתדלו למלא את המרחב, שנתהוה בין המנהיג הציוני ובין הבן של האב הגדול, בנרגנות קלה, בקרום דק של נגודים, ברשת של נכלים, המעכבים פעולה משותפת ויחסי-עבודה הדדיים.

אבל עד מהרה מצא לפניו רוטשילד כר נרחב לעבודה, שהיתה חביבה עליו, שהיתה קרובה לרוחו ושהקדיש לה הרבה מרץ.  בקיץ ההוא גמל הרעיון על הצבא העברי.  נמצאו לו תומכים מקרב השדרות הרחבות.  ואם בזמן הראשון היה זקוק גם ז'אבוטינסקי לזהירות ידועה בהטיפו על הצבאיות, וגם נמוקו המכריע היה בעת ההיא – היצר-הרע של הצבאיות, התוקף עתה את כל העולם, הנה עתה, בראשית הקיץ ההוא, כבר דבר החוזה הזה ראמות ונשגבות על הצבא העברי, על ערכו של הדם, אשר בלעדיו לא תהיה גאולה לארצנו, והוא קרא אל הנשק את כל המוכשר להחזיק בו.  והמלאכות הציונית אף היא הסכימה לקחת את הענין תחת חסותה.  כבר היו בארץ הגדודים העבריים מאמריקה, קצינים ומפקדי-לגיון יהודיים;  ובאמת הרגשנו אז, כמעט באופן אינסטיקטיבי, לרגלי היחסים המוזרים של השלטונות הצבאיים אל היהודים בכלל ואל שאלתנו הגדולה בפרט, – כי לצבא העברי יש ערך מיוחד בתנאים המיוחדים ההולכים ונוצרים בארצנו המתחדשת.  ועל-כן הכריזו על ההתנדבות לצבא, כמובן, ברשיון הממשלה השולטת בארץ, ששאלו אותה ואמרה "הן".  והמאיור ראטשילד נתמנה על ידי השלטונים לפקח על קבלת מתנדבים.  שמו של בן "הנדיב הידוע", מסעותיו לכל מקומות הישוב בשטח הנכבש, דרשותיו ונאומיו בעברית, – כל זה הלהיב את הלבבות.  והתנדבו צעירים, התנדבו אבות ובניהם, התנדבו בעלי-משפחה, התנדבו אנשים שלא היה להם מעולם דבר עם רעיון בתחיה ונושאיו;  ואורגני-הצבור, ועדי הערים והמושבות, הועד הזמני ליהודי-א"י, הועד הארצישראלי וכל השרות של הציונות היו לפקודתו של רעיון חדש זה.  וגם "מגן-דוד" אדום נוסד בארץ.  ובתי-החיילים התכוננו לטובת החילים העבריים.

אמרנו, שהצבא העברי התכונן בארץ ישראל לאחר ששאלו את הממשלה הצבאית ואמרה "הן":  הפה והלב היו שוים... וכשנסתדרו הגדודים העבריים שלנו וישותם התחילה להיות ניכרת ובולטת בחיים הלאומיים בארץ, אז התחילו השלטונות לראות הופעה חדשה זו לא בעין טובה.  ואז גם התחלנו להרגיש ביתר עוז את היחס השלילי מצד החוגים הצבאיים אל כל דבר שבלאומיותנו.

ביחוד הובלט יחס זה בט"ו מנחם אב תרע"ח, ביום שחגונו את הנחת אבן-הפנה להאוניברסיטה העברית בירושלים.

דבר הנחת אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה היה בזמנו ילד שעשועיו של ד"ר ווייצמאן.  בכלל, ענין האוניברסיטה היה אז, ובודאי כך יהיה לעולם, הדבר היותר קרוב ללבו של מנהיג זה.  הן הוא בעצמו מאוניברסיטה יצא להתיצב בראש תנועתנו:  בעצמו היה פרופיסור התופס מקום בעולם המדע.  וטבעי הוא הדבר, כי בבנין אוניברסיטה עברית רואה הפרופיסור ווייצמאן את הגשמתו של אחד מחזיונותיו ושאיפותיו מיום ששלח המנוח פרופ' הרמן שפירא את הרעיון הנאצל הזה בקהלנו.  מלבד זה רצה אז ד"ר ווייצמאן לנוח מכל הרוגז והתמרורים של המצב, שהוא ידע והרגיש אותו בכל עמקו:  רצה למצוא מנוחה לנפשו רגע בנקודה אחת, משמחת ומעודדת, נקודת הרעיון של האוניברסיטה.  והיתה תכונה רבה לקראת חג זה לעשותו למאורע לאומי מן המדרגה הראשונה.  חג הנחת אבן-הפנה של האוניברסיטה צריך היה לקבל אופי של אחד המעשים הכבירים, שעם-ישראל, עם התורה והספר, עושה על צעדיו הראשונים לתחיתו.  ועדה מיוחדת נתמנתה לסדר את פרשת החג, את כל פרטיו ודקדוקיו, הוזמנו ליום ההוא גם גדולי אחינו ורבניהם ממצרים, באו אנשים מכל השטח הנכבש ביהודה, בשפלה ובשרון, וכל בתי-הספר עם אלפי תלמידים השתתפו והעטו הוד ותפארת על החג.  דבר חלוקת-האבנים היה ענין של ישיבות אחדות, ואת האבן הראשונה צריך היה להניח הגיניראל אלנבי בשם הממשלה הבריטית, ובאבן הראשונה הזאת טפלו וחרתו עליה את הכתובת המתאמת.  הוזמנו גם מכל שאר העדות והדתיות, והמופתי הגדול הירושלמי קבל גם-כן הנחת אבן אחת.  הממשלה הצרפתית שלחה את צירה לחג, וברכה מיוחדת מאת העם הצרפתי אל העם היהודי.  באו שרי-צבא גדולים.  באו, כמובן, רבים מן הקצינים היהודיים והקולונל מרגולין בראשם, ומשמר-כבוד מיוחד מן הגדודים העברים בא למקום החג, גם אבן מיוחדת היתה מוכנת, שיניחו אותה באי-כח של הצבא העברי.

והנה בא הגיניראל אלנבי אל החג, למקום הנחת האבנים, אבל את הכבוד להניח את האבן דחה... עוד ימים רבים התגוללה אבן זו ושם אלנבי בא-כח הממשלה הבריטית חרות עליה.  התגוללה אבן יתומה זו באחד האוצרות של ההנהלה הציונית.  אלנבי לא הסכים להניח את אבן-הפנה וגם נאסר על כל נושא בגדי-שרד להשתתף בהנחת האבנים.  לא הניח הגדוד העברי.  לא יכולה היה הסופר סמילאנסקי בבגדיו הצבאיים להיות בין באי-כוחה של הספרות העברית בהניחו אבן בשם ספרותנו, וגם מאיור רוטשילד מוכרח היה למסור את האבן בשם אביו, אבי הישוב החדש, להחכם-בשי מיפו להניחו, כי אסור היה לחלל את בגדי השרד הצבאי באבני-הפנה של האוניברסיטה העברית...  פעמים אחדות נגש ד"ר ווייצמאן אל הגיניראל מוני, הפקיד המדיני במטה הראשי.  אבל ההשתדלות לא הועילה.  נרגז ונפעם מאד היה ד"ר ווייצמאן כל זמן החגיגה, וכל היום ההוא, היום, אשר אמר, כי ישמח את לבבו, היה קודר ועצוב עד מאד.  ומי יודע? אולי זאת היא הסבה, שבגללה עזב המנהיג את דבר בנין האוניברסיטה וישכח את אבני-הפנה, ושנה על שנה עוברת, ועוד מעט גם לא יכירו את מקום האבנים, שהניחו-קברו לא בסימן טוב ולא במזל טוב...

ומעיני פקידי-הצבא לא נעלמו היחסים השליליים של הגבוה מעל גבוה לעניני היהודים בארץ.  בירושלים עצמה עשה הצבא הבריטי מעשה, שהיה הולם את השבטים הפראיים, אך לא צבא עם נאור, עם יודע מה זה קודש בארץ הקדושה.  על-יד מערות שמעון הצדיק וקברי-הסנהדרין חנו פלוגות צבא והם הרסו אל המערות הקדושות האלו והפכו אותן לבתי-כסא, לא פחות ולא יותר.  כותב הטורים האלה ראה בעיניו קצין אנגלי, ולא חיל פשוט, יוצא ממערת-הסנהדרין לאחר שעשה שם את צרכיו.  ובקושי גדול ולאחר הבטחות-שוא רבות עלה בידי הד"ר ווייצמאן להרחיק את חיל-המצב מן המקומות הקדושים האלה, לקחת אותם לרשות בעליהם היהודים ולשום עליהם משמר, שלא יוסיפו עוד לטמאם.  ויום-יום צריך היה מנהיג התנועה הלאומית להקדיש עמל ומרץ כדי להשיג "נצחונות":  כדי להסיר מכשולים, שהיו השלטונות שמים על כל צעדנו, – וזהו בדרך, שהולך עם לקראת תחיתו בארצו!...  וזאת היתה לנו מאת שלטוני אותה הממשלה, שהיא היא שהכריזה על תחיתנו, שהיא היא שהתהללה, כי צבאותיה הולכים לרכוש את ארץ-ישראל לעם-ישראל!...  שחורים משחור-הלילה היו לפעמים פני ד"ר ווייצמאן בימים האלה, בהיותו אובד עצות בלי דעת את ההרים, אשר אליהם יפנה, אשר מהם תבוא עזרתו!...  המעלות המורדות ביחסי השלטון הצבאי אל היהודים, הטוב והרע המשמשים תמיד בערבוביה, כבר נעשו משא כבד על ווייצמאן בשבתו בארץ.  אז התחילו הצרפתים וקצת גם האיטלקים לסובב את ד"ר ווייצמאן ולהתעלס עמו באהבים.  "אני – היו מתלחשים הצרפתים – היינו מתנהגים אחרת, ומעשינו שלנו היו מתאימים אל ההבטחות שנתנו".  ושמועות באו, כי לרגלי נסיגתם-אחור של הגרמנים, גם בברלין יכולים להיטיב פנים אל הדרישות הציוניות, ואולי תצא גם משם דקלאראציה על עם-ישראל וארץ-ישראל.

ונלאה ד"ר ווייצמאן לשבת ולחכות עד שתכבש כל הארץ, ולאחר ראש-השנה תרע"ט עזב את ארץ-ישראל והלך לו לונדונה.

ד.

כמעט שנה שלמה נצבו צבאות התורכים על עמדם ולא נתנו להבריטים לעבור את קו החזית.  אנו, תושבי הארץ, שידענו את התורכים וכל חולשת צבאותיהם, השתוממנו מאד כל הזמן הזה, ורחוקים היינו מלתת כבוד של גבורי-מלחמה לבעלי בריתנו האנגלים.  אבל "לכל תכלה ראיתי קץ".  ובימי חג-הסוכות נכבשו השומרון והגליל.  צבאות-הבריטים הגיחו על האויב בעמק-השרון מזה ומהרי-אפרים בואכה שכמה והלאה עד עמק-יזרעאל ונצרת מזה, הפרשים של השריף לכדו את הדרך לדמשק, – וארצנו כולה נכבשה, וקץ המלחמה בארץ ישראל בא-בא.  כאחד-עשר חודש עמדו הנלחמים זה נגד זה ולא זזו ממקומות המערכה, ואולם עתה נגמר הדבר בימים מספר.  קודם שנסע ד"ר ווייצמאן הבטיחו לו במטה הצבאי הראשי, כי יתנו להגדודים העברים לכבוש את טבריה ואת צפת ויהיה הדבר הזה להצבא העברי לכסות-עינים;  ואולם זה לא נעשה, כמובן, ואולי גם מן הנמנע הדבר במערכות המלחמה.  בכל אופן הצטער ד"ר ווייצמאן מאד על שעזב את הארץ מבלי דעת, כי בעוד ימים אחדים יתחילו סוף-סוף צבאות הברית לתקוף את שונאיהם, ואז היה יכול לעבור את כל הארץ.

מקומו של ד"ר ווייצמאן בועד-הצירים מלא ד"ר אידר, נתין אנגלי מאז, אדם ישר ויודע להתהלך עם הפקידים האנגליים.  בראשונה מלא ד"ר אידר בועד-הצירים תפקיד שלא הלם אותו כלל.  הוא לקח אל תחת ידו את עניני-הסיוע.  ואנשי הישוב הישן חניכי ה"חלוקה", נצלו עד כמה שאפשר את האדם הטוב הזה, שבכלל, כל איש צדיק וישר בעיניו, ובפרט הלבושים אצטלאות של קדושה, טהרה ופרישות.  ואולם אחר נסיעתו של ווייצמאן לאירופה נער את כפיו מעבודת-הסיוע והתחיל לישר את ההדורים במקצוע הפוליטיקה המקומית, ביחסים עם השלטון הצבאי.  לעזר לו בתפקיד זה היה מר ז'אבוטינסקי, שנהיה כמעט באופן רשמי האופיצר הפולטיקאי של ועד הצירים.  כמדומני, שזווג זה, אידר-ז'אבוטינסקי, לא עלה יפה.  דרכי שני האנשים האלה שונות.  ד"ר אידר הוא אנגלי מכף רגלו ועד קדקדו, שהוא רגיל לכבושים לאט-לאט ודוחה את התרגשותו, ואם כי רחוק הוא מלפזר מחמאות, אבל גם את גערתו יכבוש.  הוא היה מסתפק תמיד במועט, שהשיג היום, שמח על מועט זה, ואחר-כן יבקש עוד, ידרוש בצורה נוחה, והוא חי באמונתו, כי סוף הנצחון לבוא.  הפכו הוא מר ז'אבוטינסקי.  עטו ופיו היו מלאים תמיד אבק-שרפה.  תמיד חצב להבות, ולמן היום שאחו בולמוס-הצבאיות, הוא כולו אש וגפרית.  שיטתו היא לבלי לדבר מעולם אל האנגלים רכות ותחנונים, ואך לתבוע בקול, לדרוש בכל תוקף, לזרוק מרה וגם להראות אגרוף.  לפי הכרתו, אין האנגלי רחום וחנון: הוא רק ממלא את הנחוץ, עושה את המוטל עליו – ואם אתה דורש את הדבר בתקיפות, בחזקה, בקול-צועק, ביד רמה, זהו לו האות והמופת, שהדבר נחוץ לך, נוגע עד נפשך, והאנגלים ימלאוהו.  גם רעיון-הצבא העברי, שמר ז'אבוטינסקי הקדיש לו את מיטב כחותיו המצוינים, ושהוא אינו חדל עוד היום להטיף לו וגם לעשותו עיקר בעבודת התחיה, – גם רעיון זה אולי יונק בעיקרו מהשקפתו זו על האנגלים ויחסיהם אלינו.  ז'אבוטינסקי אינו רוצה, אינו יכול להסכים, שיתיחסו האנגלים אלינו כמו אל עם אציל ומיוחס, שירד מנכסיו, אבל עוד זוכרים לו זכות-עברו, – אלא דורש הוא שיתיחסו אלינו כאל עם, אשר כחו במתניו, ולכשירצה, לכשיצטרך לזה יוכל לעמוד על נפשו וגם ללמד תועים בינה, ואולי גם לשלם להם כגמולם.  – והאנגלים, הגורם השלישי בעבודת-הפוליטיקה שלנו – לא היו ככתוב השלישי שצריך היה להכריע בין אידר וז'אבוטינסקי, לא יצרו סינתיזה בין שתי ההשקפות השונות ואך סגלו לעצמם מהלך אחר לגמרי, מנגד לשאיפותינו הלאומיות בארץ. מי אשר עינים לו ראה, שהאנגלים, כלומר השלטונים הצבאיים, אינם יודעים "לא חילק ולא בילק", ואת ארץ-ישראל כבשו כמו שכל עם כובש לו ארצות נכריות – לעצמם, לטובתם ולהנאתם, בלי דעת כל ציונות, דקלאראציות, תחית ישראל וכל מיני סנטימנטים שבעולם, ועושים הכובשים את מעשיהם לפי השקפותיהם שלהם.

מגמה כזו היתה בולטת גם אז לכל עין רואה בכל המעשים, בכל האמצעים, בכל התקונים, בכל העבודות הצבוריות, ואף בכל מהלך-המחשבות של השלטונות.  הנה במשך הקיץ תרע"ח הביאו ירושלימה מים חיים, מי-מעינות, לא יכלו, כמובן, להשקות את הצבא מי-בארות מי-גשמים, הגורמים גם למחלות שונות, בפרט לאנשים שלא הורגלו בהם;  וגם הבארות לא היו מספיקות לרבבות הצבא, שהתרכזו אז בעיר הקודש, הם וסוסיהם וחמוריהם וכל הכבודה הרבה.  ומה גדלה שמחת היהודים לראות מים חיים בירושלים!  מה רבו האגדות על "ברכת-שלמה" אשר בדרך חברון ועל הצנורות העתיקים שלפי המסורת חברו את מקורות-המים עם הברכה התחתונה!  וכמה תכניות נתחברו לתכלית זו בימי הממשלה התורכית, וגם קונצסיות נתקבלו מאת הממשלה ההיא על ידי עושי פרויקטים שונים, – והדבר הזה לא נעשה;  ואך הגוי הגואל, הפודה ומציל את ארץ-ישראל מכף התורכים, הוא אשר עשה גם את הדבר הגדול הזה:  במשך חדשים אחדים הביא מי-מעינות להשקות את תושבי ירושלים מים חיים.  כמה גדולים מעשי האנגלים, אבל... אבל בעבודה זו לא שתפו את היהודים במאומה.  אף לא פועל יהודי אחד, אף אחד מן החרש והמסגר אשר בירושלים מן היהודים לא היתה לו עבודה בכל המפעל הזה.  וגם מן המים החיים היו היהודים, התושבים, נהנים אך בקושי...  המוסדות הצבוריים כמו בתי-חולים וכדומה, היו משיגים, לאחר השתדלות מרובה, רשיונות להמשיך צנורות אליהם מתוך הצנור הראשי;  אבל הרושם הכללי היה, שלא בשבילם, בשביל היהודים, נעשתה השקאה מרכזית זו, אלא לדרכי הצבא.  אותו יחס ראינו גם במסלות-הברזל, הצרות, הזמניות, שבנתה הממשלה במקומות שונים בארץ כדי ליצור חבורים עם החזית.  מסלות צרות כאלו חברו גם את פתח-תקוה אל יפו, וגם בירושלים עצמה היתה מסלה, שיצאה מן התחנה הראשית, עברה על פני שכונת "שערי-צדק" ולאחר "מושב-זקנים" ירדה ופניה מועדות לדרך שכם.  מסלה צרה זו יכולה היתה למלא תפקיד חשוב בשביל התושבים היהודים לשכונותיהם הסובבות את עיר ירושלים, החל מן השכונה "תלפיות", שאז עלתה במחשבה להבנות, ועבור דרך כל השכונות על פני שכונת-הבוכארים וגם עד הר-הצופים.  את המסלה הצרה יפו-פתח-תקוה חפץ היה הברון רוטשילד לקנות מאת הממשלה;  אבל הממשלה האזרחית דחתה את ההצעה של רוטשילד באמתלה, שמסלה זו שייכת לממשלת מצרים, שהיא המכלכלת את האכספידיציה הצבאית בפלשתינה.  והמסלה הצרה הירושלמית נהרסה על ידי הצבא, נתפרקה כמסלה שאין בה חפץ לצבא;  ולצרכי התושבים, לצרכי השכונות היהודיות, אין חולה, אין דואג.

היחס של השלטון הצבאי אל כל הופעה צבורית, לאומית ישובית, היה שלילי בכל דבר.  את זה ראינו אפילו בעבודות "הדסה", שעובדיה הראשונים, קבוצת רופאים ואחיות, באו בקיץ ההוא אל הארץ מאמריקה.  לרגלי מצב המלחמה, שהיה שורר אז בכל הארץ, באו אנשי "הדסה" מאמריקה לבושים בגדי-שרד צבאיים ואפילו מיודענו הנכבד אליהו זאב הלוי, לווין-אפשטיין, בא לבוש בגדי-אופיצר.  אולי גם לשלטון הצבאי היה למורת-רוח הדבר החיצוני הזה, שבגללו היו החיילים הטירונים טועים והיו מחלקים כבוד צבאי לאנשים, שאם נבוא למַצות את עומק הדינים הצבאיים אינם ראויים לכבוד זה. בכלל היתה עינם של האנגלים אז רעה בכל צבא נכרי.  על הצבא הרב של הבריטים בירושלים נוספו גם פלוגות קטנות-במספרן, של הצרפתים והאיטלקים, שרצו להטעים על ידי באי-כוחם את "השתתפותם" בכבוש העיר הקדושה, והאנגלים מוכרחים היו להתחשב תמיד עם מפקדי הפלוגות האלו באשר בעלי-בריתם הם.  וכלל לא רצוי היה הדבר בעיניהם, שיתוסף על הצרפתים והאיטלקים עוד "שותף" חדש, בצורת אנשים הלובשים בגדי אופיצרים של צבא-אמריקה.  ואילו לאחר שהוברר הדבר, שאין אלה בני צבא רק אנשים רופאים, שכל מטרתם היא אך ורק לתת עזרה מדיצינית לתושבים על חשבונה ולשמה של ההסתדרות הציונית באמריקה גם אז שונה תכלית שנוי היה היחס של השלטון הבריטי אל "הדסה", ממה שהיה אל "הצלב האדום".  גם מן הדירות בבתי הגרמנים, ששכרה "הדסה", הוציאו השלטונות את אנשי "הדסה", ובכל מקום ומקרה של פעולה בכרו את "הצלב האדום" על פני ההסתדרות היהודית.

בתקופה ההיא היו יחסי היהודים והערבים נורמאליים.  כל פרץ וכל צוה לא נראו ולא נשמעו ברחבות ארץ-ישראל בין שני העמים.  כבר ספרנו, שהמופתי מירושלים השתתף בחג הנחת אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה, וגם בעצמו הניח אבן מיוחדת בשם בני עמו ודתו.  ד"ר אידר, מנהל ענין הפוליטיקה, היה בא עם המופתי ועם שאר גדולי הערבים במשא-ומתן תמידי, והערבים ידעו שגם ראםש ומשיחם האמיר פייצאל, בן המלך הערבי, ענינים לו עם ההסתדרות הציונית, ואף צל אחד לא נראה בעת ההיא על היחסים ההדדיים שבין היהודים והערבים.  המצב הבטיח לשני העמים עתיד של עבודה משותפת בשלום להתפתחותה של הארץ המשותפת ולטובת כל היושבים עליה.  להפך, מיד לאחר כבוש המקומות בעבר הירדן מזרחה היו באים לפעמים קרובות צירים ושליחים מיוחדים מאת שבטים שונים, השוכנים שם, לבקש את היהודים, שהודיעו בפירוש לפני ראשי הציונים את רצונם המוחלט להסתפח אל הממשלה הציונית, אשר תתכונן בארץ, ולא להיות נתונים לממשלת דמשק, תחת שלטון הערבים.  התמימים מקרב הערבים האלה היו אומרים: הנה היהודים פתחו את עבר הירדן מערבה;  יבואו נא עתה ויביאו את כספם ואת זהבם ואת כשרונותיהם הטובים גם אלינו, לכל המקומות השוממים בעבר הירדן מזרחה, ויהפכו גם אותם למושבות יפות ואת אדמותינו לגנות וכרמים.

כל הצוחה הגדולה, הנשמעת עתה מפיות ה"לאומיים" הערביים, המנסרת עתה כצרצר בעתונות הערבית, השאון והמהומה ותולדותיהם ההכרחיים, כל ה"חמודות" האלה טרם יהיו בעת ההיא בעולמנו.  אז עוד טרם ידעו הערביים בני ארץ-ישראל את התורה החדשה הנקראת "התנועה הערבית".

ה.

בעת ובעונה אחת עם כבוש הגליל בארץ-ישראל גברו ידי חיל-ההסכמה גם בחזית המלחמה שבאירופה, ונשבר גאון גרמניה ובעלי בריתה, ובנובמבר, אחד עשר לחודש, הוכרזה שביתת הנשק.

החיים בארץ ישראל התחילו להיות, רצו להיות נורמאליים, אם כי השלטון הוא צבאי ומצב המלחמה אינו חדל עוד.  שבים העסקנים הצבוריים, שהוגלו בזמן התורכים לדמשק, כמו דוד ילין מירושלים, ועוד כאלה, וגם באו אלה שנשארו בערי-הגליל, כדיזנגוף מיפו וחבריו.  מיפו ומכל המושבות סביבה יצאו הכחות הראשיים של הצבא, הועברו לחיפה, נצרת ולהגליל העליון.  המושל הצבאי בירושלים, קולוניל סטורס, הוא, אמנם, קולוניל, פקיד צבאי, אבל חי חיי-אזרח, מתקרב אל האזרחים, מדבר ערבית, וגם עברית הוא לומד, ועוד בראש השנה שעבר ברך את היהודים בברכת "לשנה טובה" המסורתית.  הכנות נעשו לשלטון אזרחי גמור בארץ, שהרי היינו כלנו בטוחים, כי תיכף לאחר שביתת הנשק יבאו גם ימי השלום, חוזה השלום עוד מעט יכתב ויחתם, החיים בכל הארץ ישובו לקדמותם וגם הסדרים בארצנו יהיו עוד פעם כתקונם.  בירושלים בחרו את מר דוד ילין לראש ועד-העיר לאחר שחזר מגלותו, וביפו הושיבו בכבוד ובהמון חוגג את מר דיזנגוף על כסא ראש ועד העיר וקהלת תל-אביב.  חבה יתירה הודיע הצבור העברי לכל אלה, שסבלו מן המשטר הקודם, התורכי, ושמח לקראת שובם לארצנו.  התחילו לדבר גם על שיבתם של העסקנים נתיני גרמניה, אלה שבזמן המלחמה והשלטון התורכי המוחלט היו עוזרינו ומגנינו היותר חרוצים, ואמרו כי עוד בחורף הבא ישוב גם ד"ר רופין אל עבודתו בארץ ישראל, וכי גם הקדימה הממשלה האנגלית ונתנה לו את הרשיון הנחוץ.  הלב היהודי היה מלא תקוות, התרחב...

והציונים בירושלים התעתדו לחוג את יום השני לנובמבר בפאר ובהדר.  בחצר בית-העם בירושלים סדרו במה, שעליה היו צריכים לדבר אל הקהל הגדול, שנאסף לכבוד החג.  בין הנואמים היה גם סטורס שידבר עברית.  מכל בתי-הספר באו התלמידים והתלמידות עם דגליהם ומוריהם בראשם.  שוטרים ופרשים הועמדו ברחובות הקרובים אל בית-העם להשגיח על הסדר.  והנה שעה אחת קודם החגיגה בא חדד בי, הפקיד הערבי שעל יד המושל סטורס, ויצו על הסדרנים להסיר הדגלים העבריים מן הבמה ומכל מגרש החגיגה, ואיים, שבאם לא ישמע לפקודתו, לא יבוא סטורס להשמיע את נאומו וגם יסיר את הדגלים בחזקה על ידי השוטרים.  אין כל ספק בדבר, שביפו לא היו נשמעים לפקודה כזו:  היו מוותרים על הנאום העברי של המושל והיו מגינים על הדגלים ועל הכבוד הלאומי;  ואין כל ספק בדבר, שלא היו הבריטים-הערביים מעיזים לשלוח יד בדגלים ולקרוא לראשית מדון אז, בימים ההם, לקראת כח תקיף מתנגד.  אבל אנשי ירושלים המתונים לא הראו שום התנגדות תקיפה;  וביחוד לא באה התנגדות זו מצדו של ד"ר אידר, בא כחו של ועד הצירים, השלטון הציוני בארץ, שהלך תמיד בשיטתו:  לותר.  וסופו של וויתור זה היה, כי ביום ההוא כששב בית-ספר אחד מן החגיגה אל העיר העתיקה, התנפלו ערבים על תהלוכת בית-הספר והכו את המורים ואת התלמידים, וגם גזלו וקרעו את דגל בית-הספר.  אמנם, ממחרת היום צוה המושל לעשות משפט במתנפלים;  אבל הוא גם השפיע על היהודים לעשות שלום ולסלוח לפורעים ככל חוקות הפוליטיקה הערבית, והרגישו גם היהודים גם הערבים, ביחוד האחרונים, במקומות התורפה של המצב, מצבנו תחת שלטון הבריטי הזה...  מצד השליט סטורס נראתה נטיה להתהלך באהבים עם היהודים, להתראות תמיד כאוהב להם, ובשביל האהבה לקבל כל מה שאפשר, אבל למנוע גם כן מה שאפשר.

סטורס הוא אדם משכיל, יודע לשונות הרבה, בעל כשרונות שונים, יודע פרק במוסיקה ואיש חברותי.  הוא היה פקיד במצרים וידע, איפוא, גם את הלשון הערבית, גם את נמוסי המזרח.  עוד בסוף הקיץ הזה היה הרוח החיה ביסוד בית-ספר למוסיקה בירושלים.  בית ספר זה התקיים בירושלים קודם המלחמה, מיסודה של המנוחה שולמית רופין, והיו לנו אילו מכשירי למוד מאז, ועוד מכשירים נוספים הובאו ממצרים מנדיבים יהודים שונים.  מורים גם כן נמצאו לנו, מאלה שעבדו בבית-הספר "שולמית", ותלמידים ותלמידות לא היה בית-ספר זה חסר.  ובכן גם המכשירים, גם המורים, גם התלמידים – כל המוסד כמעט משלנו הוא, משל היהודים;  ומובן וטבעי הדבר, שמוסד זה צריך לשאת עליו חותם של בי"ס עברי ככל בתי הספר שלנו בארצנו.  והנה בא סטורס ורצה לתת לבי"ס זה צורה נכריה, צורה של בי"ס אנגלי.  ונמצאו לו גבירות אחדות, מן היודעות לפטפט אנגלית, ובגדי שרד צבאיים חביבים עליהן, שהסכימו להקולוניל סטורס, ונמוקו תמיד עמו – לקרב את היהודים אל שאר תושבי הארץ, הערביים.  נסיון זה לא הצליח.  וכן לא עלה בידי סטורס לקרב את המרוחקים בחברה הירושלמית, את הערביים ואת היהודים, על ידי הקלוב השחמטי, שיסד בחורף ההוא בירושלים.  יותר מדאי היתה בולטת אצלו תמיד נטיה להשפיע על היהודים ולוותר לאחרים משלהם...

שאלת הלשון, זכות שפתנו העברית בחיינו החדשים בארצנו, היתה לנו לשאלה ממדרגה ראשונה.  הן עליה נלחמנו עם ה"עזרה" הגרמנית, ובזמן המלחמה כאשר שלטה ההגמוניה הגרמנית בארץ, התנקם אפרים כהן הידוע, עבדו של פאול נתן ומשרתם של הגרמנים בני דת משה, ברבים מאנשינו הטובים והלשין עליהם לפני השלטונות התורכיים – וגרשום מן הארץ.  הן השפה היא נצחוננו המוחלט ותהי לנו גם לעמדה פוליטית חשובה עד מאד, ולמול העמדה הזו מגיחים לעינינו משני עברים, נלחמים בכל תוקף.  עולה על ארצנו הלשון האנגלית, שפת השלטונות, אשר לה גם ערך מדיני וגם – וזהו אולי עוד יותר חשוב – ספרות עשירה עד מאד, ספרות בכל המקצועות, עשירה בלי ערך ודמיון מזו שבספרותנו העברית העלובה.  הן כל ספרותנו החולונית עודנה בחתוליה, ומקצועות רבים, שבלעדיהם לא תתואר ספרות של עם תרבותי ההולך לבנות לו את ביתו הלאומי, – מקצועות רבים כאלה עוד טרם יולדו, טרם נתחיל ליצור אותם, ובמצב כזה אך בחרף-נפש ובקנאת גבורים גדולה נוכל להחזיק מעמד, להציל את שפתנו משיני הארי הבריטי, השולח את לשונו למולה.  ובשביל זה אין אנו רשאים לוותר אפילו על קוצו של יו"ד, אפילו על נקודה קטנה, אפילו על בית ספר למוסיקה.  – ומן הצד השני תוקפים את שפתנו, גם כן בהתאמצות מרובה הערביים, שכנינו בארצנו.  רכושם הספרותי אינו רב, ומנקודה זו יכולה ספרותנו הצעירה עוד להתחרות בערבית, ואין כחה גדול להכריע את שפתנו.  ואולם הלשון הערבית נשענת בארצנו על המון גדול, שלשון זו שומה בפיו, על חיי יום-יום המתהוים בלשון הערבית, על המציאות הערבית.  המשטר הכללי בארץ ישראל היה ונשאר ערבי, על משרדיו ופקידיו, שופטיו ושוטריו, אפילו כל הימים הרבים, שהתורכים שלטו בארץ, שלא דרשו מעולם זכויות מיוחדות ללשון-הממלכה, ומובן הדבר, שאין הערבים נוטים לעשות וויתורים לטובת לשוננו העברית.  בעת ההיא עוד טרם היתה בינינו ובין הערבים מלחמת תגרה, אבל התפיסה התבטאה בכל המקרים להעיר ולעורר את המחלוקת עד שתתפרץ החוצה.  וחתירות-סתר מצד הערבים נגדנו לא חסרו.  ביחוד ראינו נטיה זרה ללשוננו מצד ה"בלדיה" הירושלמית.  שלטון העיר ירושלים לא רצה בשום אופן להכיר בזכות הלשון העברית ולא הסכים לשלוח מכתבי הזמנה להשתתף בחגים רשמיים, כמו יום שביתת הנשק ויום כבוש ירושלים, כתובים גם בעברית.  אפילו את ההחלטה לשלוח מכתבים לכל בן-עם בלשון עמו, לערביים בערבית ולעברם בעברית, גם זה לא מילא.  בכלל, היתה ה"בלדיה", ועד עיר ירושלים, זאת עירנו הראשה, שרוב תושביה יהודים, כולה זרה ליהודים, והיהודי היה מרגיש בה את עצמו במצב יותר גרוע מבמשרד העיר באחת מערי הגולה.

והמושל הצבאי, סטורס, שבעברית למד לפטפט אך בטויי ברכה אחדים בעוד שהערבית שוטפת בלשונו, – ממנו לא יכלו היהודים לקוות לעזרה בחכוכיהם עם ה"בלדיה".  השלטונות הצבאיים לא הרגישו, לא רצו להרגיש בעלבונם של רגשותינו היהודיים.  להפך:  הם היו מן העולבים אותנו.  קונצרט פומבי אחד היה בבית-הספר היהודי של הגב' לאנדוי ושם היו נוכחים אחדים מגדולי פקידי הצבא.  לאחר גמר הקונצרט נגנו את ההימנון האנגלי, שכמובן, הקהל שמע אותו בעמידה.  אחר כך נגנו את ההימנון שלנו, את "התקוה", ושרי הצבא נשארו על מקומותיהם יושבים, וגם הגב' לאנדוי, בעלת-הבית, נשארה יושבת.  גדולה היתה התמרמרותו של הצבור העברי על הגב' לאנדוי, על בת-ציון זו, שלא מצאה די עוז בנפשה לעמוד על כבוד עמה;  ואולם העלבון האמתי הלא בא לנו מידי המושלים החדשים, גואלינו ובוני ביתנו הלאומי, כביכול...

ו.

השנה הראשונה של הכבוש, בכל אלה, עוד לא היתה מן הגרועות.  הגאולה, גאולת הארץ וגאולתנו שלנו בארצנו לא באה, אמנם, אלינו כשטף ולא הציפה עלינו המון חיים מלאים וטובים, אבל "הנצנים נראו בארץ" כעין "אתחלתא דגאולה", כמו שאמר ד"ר ווייצמאן, נהיתה בארץ לה ולנו.  כאילו חדלה מן הארץ ההפקרות הערבית, פרי החנוך של המשטר התורכי.  לא כל הישר בעיני איש יכול היה לעשות, והלך והתאזרח הבטחון הצבורי.  הפרנסה היתה מצויה ונתמעטו הגנבים.  הארץ היתה מלאה תשואות מהמוני הצבא הרבים והעצומים, והיו גם הדרכים בטוחות משודדים, אשר כמו פסו מן הארץ.  יצאו חוקים, קוממו סדרים, והבטוי הרומי: "Dura lex, sed lex" (חוק קשה, אבל חוק) נכון מאד היה והראה את פעולתו בימים ההם בזמן ההוא.

וגם בנוגע לנו, למצבנו בארץ תחת דגל התחיה, היתה השנה ההיא, כאמור, לא מן הגרועות ביותר, ופה ושם עוד נראים ניצוצות קלים מן המאור הגדול של הכרזת-באלפור.  הגוי השסוי והבזוי, אשר חרפות ועלבונות מנת חלקו תמיד, הרים לפעמים במשך השנה ההיא את ראשו בגאון ובהכרת-ערכו, והראה, שעוד לא אבדה תקותו הגדולה.  קו לקו, צו לצו, – ובסדרים שהתכוננו בארצנו במשך השנה הראשונה, היו לנו מקרים לראות את השלטונות החדשים והנה אינם שוכחים את ההבטחה של השני לנובמבר.  העתון-הרשמי של ה"חדשות מארץ ישראל" יצא בניסן תרע"ח בלשוננו, בלשון העברית, וסכומים נכונים ניתנו בידי המערכת של ההוצאה העברית להוציא במצרים שבועון עברי, אפילו בהוספה ספרותית מיוחדת, והכל על חשבון השלטון.  משרד "ועד הצירים לארץ-ישראל" נעשה כעין צירות של הלאום היהודי, וזה היה גם יחס השלטונות אליו.  ושמח הלב היהודי והתרחב בארץ ישראל, במקום שרגילים היו בני העמים השונים לפנות תמיד את הקונסולי משלהם, לראות, שגם אנו זכינו לצירים לאומיים משלנו, לקונסולאט יהודי.

הד היחוסים החדשים האלה נשמע, בהגזמות מופרזות עד למאד, בארצות הגולה, ונמצאו עתונים, שכבר התריעו על יוד מלוכה עברית, וגם את תיקי-הוזירים חלקו בין ראשי הציונים.  ומעבר לירדן מזרחה באו צירים אחדים, שלוחים מאת שבטים שונים היושבים שם.  לשאת ולתת עם העם העברי, שיכניסו גם אותם, את השבטים שבעבר הירדן, אל תחת הממלכה העברית המתכוננת, כי אין נפשם אל שלטון דמשק והלבנון, כאמור.  את שֵׁמע התחיה העברית שמעו גם השבטים הרחוקים מן הקולטורה האירופית, אזנם קלטה שמועות על כל העושר הגדול אשר לעם היהודי ועל כחו ונפלאות גבורתו בעולם המדיני, וציריהם באו את משרד "ועד הצירים" ירושלימה להציע, שנהיה עמהם לממשלה אחת והם נכונים לקבל את שלטון העם העברי עליהם.

אבל גם שונאי-ישראל לא נמו ולא ישנו.  הצרפתים תקעו להם יד בלבנון, בלי להסיח אף רגע את דעתם מדמשק, ושמו את עיניהם בחורן ובגולן.  בארץ ישראל היו הערבים הנוצרים, חניכי הנזירים הקתוליים, כלי היוצר של הדיפלומטיה הצרפתית.  הערבים הנוצרים, המפחדים תמיד, ולא בלי יסוד, מפני התחרות של היהודים בארץ ישראל, התחרות מסוכנת בעמדות הקולטוריות:  תעשיה, מסחר, משרות השלטון, – אלה התחילו לנהל את מלחמותיהם נגדנו בשיטה קבועה:  עולים ומקטרגים, יורדים ומסכסכים את הערבים המושלימים ומשטינים על הציונות, על הציונים ועל כל עם ישראל.  לאט-לאט נוספו על שונאינו אלה, הנתמכים על ידי הנזירים הצרפתיים, גם שונאי ישראל בקרב הצבאיים הבריטים, שהשלטון היה בידם בארצנו.  שונאי ישראל כאלה הם תמיד לגיונות לגיונות;  ומובן, שגם הצבא הבריטי אינו חסר חלבונה, את החומר הנחמד הזה.  תחנותו של הצבא בארץ ישראל הקריבה רבים מקציני הצבא אל הנוצרים הערביים ילידי הארץ, התודעו חד אל אחד, נעשו באי בתיהם, ובפרט שהרבה מן הערבים קבלו חנוכם בבירות או במצרים, וידעו לדבר כן בלשון הבריטים.  היו מן הפקידים הצבאיים, שידעו את הערבית, כי נשאו משרות קודם במלחמה בארץ מצרים, ורונאלד סטורס המפורסם הוא אחד מהם.  רבים, רבים מן הערבים האלה תפשו גם משרות הרבה במשרדי השלטונות בארץ.  הנה כי כן רבות מאד היו נקודות המגע בין הצבא הבריטי והשליט ובין הערבים והנוצרים, והנקודה היותר עמוקה וחשובה, שאחדה אותם – היתה שנאת הנוצרי ליהודי.  ובנקודה זו התאחדו גם הצרפתים וגם הבריטים, אם כי אינטרסיהם של שני אלה היו שונים, והם אשר עוררו והעירו גם את המושלמים נגדנו להתחבר אליהם במלחמת תנופה נגד הצינות.  ובעזרה האקטיבית מצד שליחי צרפת ובתמיכה פאסיבית של שלטונות בריטיים נקראה בחורף תרע"ט האספה הראשונה של הערביים לדון בדבר הציונות.  שליחי צרפת, בעזרת השלטון הדמשקאי, יצרו את הקריאה הידועה "סוריה הדרומית", – השם החדש שקראו לארץ ישראל, ראשי העסקנים של האספה ההיא היו מאנשי שכם ועין-גנים (ג'נין);  אבל יודעי דבר ידעו גם אז, שהידים הרוקמות במסתרים את כל החוטים של האספה, המכינות את ההצעות וכותבות את ההחלטות, – לא של בני שכם ועין-גנים הם, אלא נזירים צרפתיים ופקידים בריטיים.  ואלה האחרונים לא חלו ולא הרגישו, שהם הולכים ומשתתפים במפעלים החותרים חתירות גם תחת עמדת שלטונם בארץ, שתומכים הם בזה את ידי הצרפתים, מתחריהם מעולם המזרח הקרוב, שבזה עזרו להדיפלומטיה הצרפתית לנחול נצחון בשאלת הגבולים בין סוריה ובין ארץ-ישראל, – ולבסוף שגם ידה היתה עם בני-השטן לקרוא לרוחות רעות ומזיקות לבוא אל ארץ הקדושה ולשפוך עליה ממשלת זדים ופרעות.

בית החרושת לכל התחבולות נגד היהודים היתה בתקפה ההיא העיר דמשק.  שם נדפסו אז פתקאות וכרוזים בליתוגרפיה, פתקאות קטנות עם קריאות היסטוריות שונות למול היהודים בכלל והציונות בפרט.  הנה, למשל, פתקה אחת מהמון פתקאות, שהיו מפיצים בחורף ההוא בירושלים ובכל ארצנו: "שמרו על קבר הנוצרי.  שמרו על מקדש עומאר.  אין יהודי שאינו ציוני.  בעד כל הון אל תמכרו קרקעות.  נהר-יבוק ימלא דם, ופלשתינה לא תהיה ליהודים".  פתקאות כאלה היו מדביקים גם על שערי הבתים וגם על דלתות המשרדים שלנו.  האמיר פייצאל, זה שהתכונן להיות אז מלך בדמשק, היה אז למשל בפי הערבים גם בארץ ישראל, את שמו השתדלו להעריץ, אם כי ידוע היה הדבר שאין ערבי מושלימי זה כלל וכלל רצוי להערבים הנוצרים, וגם זה היה, כמובן, ידוע, שאין האמיר פייצאל וכל הממלכה הדמשקאית נכנסים בתכניתה של העבודה המדינית הצרפתית בסוריה ובלבנון.  אולם האמצעים הקדישו את המטרה, ובעיני השלטונות הבריטיים מצאה חן תכנית זו, המרוממת את שמו של פייצאל, כדור משחקם נגד הצרפתים, ושמחים היו פקידי הצבא הבריטי אז לתת להערביים להתעלל בתקות-היהודים.

והשלטונות הצבאיים דחקו את רגלי היהודים בכל מקום.  ביפו ובחיפה וגם בירושלים נמצאו בתי-חרושת ובתי-מלון, שהיו שייכים לגרמנים תושבי הארץ, שגלו מארץ ישראל למצרים או נסעו מן הארץ בזמן המלחמה.  הנכסים האלה, שהיו שייכים לנתיני גרמני, עברו באופן שמני לרשות השלטון הבריטי, שהיה רוצה והיה צריך למסור אותם בחכירה.  והנה התחיל משא ומתן בין השלטונות הצבאיים ובין ההסתדרות הציוניות בארץ ישראל בדבר חכירת הנכסים, והמשא-והמתן הזה הוכיח לנו, כמה קשה תהיה לנו העבודה עם שלטון אשר כזה, ראשית, לא הסכימו השלטונות החדשים לתת לנו לבוא ביחסים ישרים עם הגרמנים, בעלי הנכסים או אפוטרופסיהם.  בין היהודים ובין הגרמנים בארץ ישראל שלטו תמיד יחסים טובים של שכנים היושבים בארץ אחת, וגם בזמן המלחמה לא נשתנו היחסים בינינו לרעה;  וטבעי היה הדבר, שהיהודים לא רצו לזכות מן ההפקר ולהיות בעוזרים להנאות מנכסיהם את אכרי ווילהלמה ושרונה, את האחים וואגנר ואת האחים ווילאנד ביפו, ואת בעלי בתי המלון ביפו, ירושלים וחיפה.  ושנית, בכלל אי אפשר היה לבוא מעולם לשום מסקנה עם המשטר הצבאי הבריטי.  מה שמדברים וגומרים היום – מתבטל ביום מחר, הדברים אינם שרירים ואינם קיימים, ה"הן" אינו הן וה"לאו" אינו לאו, וכל משא-ומתן עמהם מְקָרֶבְךָ צעד לפנים ומרחיקך שלש פסיעות לאחור.  ועבודה כזו – לשאוב מים בכברה – נמאסה מאד, ואינה לפי רוח היהודי הקולטורי, שהאמין, שיהיה לו דבר עם אנשים קיימים במאמרם ועומדים בדבורם, והתרחקנו כמה שאפשר מכל יחסים עם משטר שכזה.  ושלישית – בושה להגיד, אבל עד מהרה נוכחנו, כי, כפי הנראה, הגבירו התורכים להרעיל את אוירה של ארץ ישראל בארס-הבקשיש, ואין מפלט מפני אלה אפילו תחת השלטון החדש.  מה שהיה "בימים הטובים" של התורכים הווה גם עתה, ואם רוצה אתה להשיג דבר – אפילו היותר כשר ומותר – שלם תשלם.  הכל כמו שהיה נהוג אצלינו מאז, ואך בסכומים יותר גדולים ובכסף מצרי... אותם הפקידים הערבים "מיודעינו הטובים" מאתמול שלשום, וגם אחדים מן הפקידים האנגלים למדו קצת אל דרכיהם, ואנחנו לזאת לא חכינו, ל"סדרים" כאלה לא קוינו.  ורבו מאד המקרים של אי-הבנה הדדית בינינו ובין השלטונות.  ונכשלנו על כל מדרך-כף-רגל.

ז.

החורף והאביב תרע"ט, עברו עלינו ללא מקרים יוצאים מן הכלל.  הבלגנו על היחסים המוזרים קצת מצד השלטונות אלינו, מפני שסוף-סוף חשבנו אותם, את היחסים האלה רק למוזרים, והיינו נכונים לתלות אותם בקוצר מושגינו שלנו.  ודאי כך צריכים להיות היחסים כל עוד לא נקבע חוזה-השלום לכל פרטיו ודקדוקיו, כל עוד לא נגמרה המלחמה עם תורכיה, כל עוד אין לבריטניה המאנדאט על השלטון בארצנו.  כך השתדלו לבאר לנו את היחסים "חכמי המדינה" של ההסתדרות הלאומית;  וכל אחד מאתנו החושב את עצמו מבין ויודע בעניני המדינות (ומי מאתנו אינו חושב את עצמו למבין כזה?) השלים עם המצב בעצמו וגם השפיע על אחרים להשלים.  צריך להודות, שהיה בארץ ישראל אחד, וז'אבוטינסקי שמו, שאף רגע לא אבה ולא השלים עם המצב.  הוא לא חדל להעיד בנו ולהזהיר אותנו, כי מרה תהיה האחרית אם נעבור בשתיקה על כל עושק-זכויות קל שבקלים.  אם נהיה ביחס אל האנגלים מלאי סליחה ואנשי ויתורים.  לא חנם עשה האיש הזה עם האנגלים שנים אחדות, לא חנם נשא על שכמו גם עול עבודת הצבא, החל מחיל פשוט מתנדב ועד מעלת אופיצר.  זכויות אין נותנים, אלא נוטלים;  וגם האנגלים אינם אנשי-חסד, ורק ממלאים הם את הדרישות, מה שהם מוכרחים למלא, ואם נבוא אליהם בדרישות, ונעמוד עליהן, ונצעק אליהם ולא נחדל, יכירו וידעו, כי כואב לנו, כי חסרים אנו את הדברים האלה, כי אנו מוכרחים להם, – וימלאו את הדרישות.  ובגלל זאת הטיף האיש הזה בכל כחו וכשרונותיו הגדולים גם לרעיון הגדוד, הצבא העברי, כדי שנוכל לאשר לפעמים את דרישותינו הצודקות גם במופתים חותכים – בישותו וקיומו של הצבא הלאומי, כדי שנוכל להשען על עובדה זו, יצירת הגדודים, שהיא מבטאת באופן היותר מוחש את רצונו של העם העברי לרכוש לו את תחיתו בכל קרבן.  אבל לא מפי האחד הזה חיה היא הדיפלומטיה שלנו, וראשי "ועד הצירים" שלנו הטיפו לנו: שקט, סבלנות וויתורים.

בראשית הקיץ חדל השלטון הבריטי להוציא את השבועון שלו בעברית ומר יצחק ליב גולדברג התנדב להוציא עתון עברי בירושלים, עתון יומי.  לא קל היה הדבר להשיג רשיון לזה מאת השלטונות ואפילו לאחר שהם עצמם הפסיקו את ההוצאה הברית של עתוניהם במצרים.  המשא-והמתן בשאלה זו נמשך לאין קץ, ועד מהרה הרגשנו בזה פוליטיקה נגדנו.  בשם אופן לא רצו השלטונות לתת רושת לקרוא להעתון שם חדש "ארץ-ישראל", כמו שבקשנו, ודרשו רק להשאיר את השם הבלתי-מצלצל בעברית: "חדשות הארץ".  הרגשנו, כי לזועה להם הבטוי "ארץ ישראל".  אותו היחס אפשר היה להרגיש גם בנוגע לכל קנינינו הלאומיים.  בדבר הדגל העברי היו לנו חכוכים עם השלטון הצבאי עוד שנה אחת קודם לכן, ונמוקו היה, כמובן, נמוק אך פורמלי, שהארץ היא אך נכבשת, ואין רשות למי שהוא, אפילו להבריטים, להרים בתוכה את דגלם הלאומי, מלבד הדגל הצבאי.  אבל אנו ידענו, שאין בזה משמירת החוק הבין-לאומי, שהרי בכל שאר המקומות בארץ, וביחוד ביפו, לא עוררו כל שאלה בדבר הדגלים, לא של היהודים ולא של הערבים;  ורק בירושלים, מקום מושבם של הפוליטיקאים מקרב הצבא, מצאו לנכון לדקדק עם היהודים.  והגיעה גם שעתו של ההימנון הלאומי שלנו, שירת "התקוה".  כבר ספרנו, שהגיניראל היל הנהיג בתל-אביב את נגינת ההימנון שלנו ביחד עם ההימנון הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, והכל היו מחלקים כבוד למנגינה הלאומית של הציונים.  והנה פתאום גזרו איסור על ההימנון העברי במקומות של ציבור בירושלים, ומר בן-אבי בנו של אליעזר בן-יהודה, אבי תחית לשוננו הלאומית, היה לפה להשלטונות הצבאיים בזרתם החדשה הזו.  מובן, שלא התחשבנו הרבה עם גזרה זו, כמו שבכלל התחילו התושבים מתרשלים למלא אחר פקודות השלטונות, ממש כמו שהיו רגילים לנהוג בימי התורכים;  אבל כמה מן האופיני היה באיסורים כמו אלה מצד שלטוני ממלכה, שהכריזה על בנין בית לאומי לעם העברי בארץ-ישראל ושהיתה נכונה לקבל על עצמה בפני עולם-המדינות את העבודה לבנות את הבית הזה.

ובקיץ ההוא גברו ונתחדדו הסכסוכים בדבר השמוש בלשוננו העברית.  כבר שב  מאמריקה לארצנו בן-יהודה, השומר הנאמן לזכויות לשוננו הלאומית, והוא אשר עורר את הצבור ליסד את "שפתנו", הסתדרות מיוחדת להגן על מקומה וערכה של הלשון העברית בארצנו.  ההתנגדות העיקרית לעברית היתה בראשונה מצד שלטוני הערים, ה"בלדיות" ביפו ובירושלים.  ביפו לא רצו היהודים לשלם את המסים לקופת ה"בלדיה" על פי קבלות כתובות ערבית.  היהודים הסכימו לוותר אם רק הקבלות תהיינה כתובות אנגלית, לשון-השליטים;  ואולם ה"בלדיה" התעקשה ולא רצתה לוותר על הערבית.  אז התערבו בדבר אנשי המדינה של ועד הצירים הקרובים אל השלטונות הבריטיים, וסוף דבר היה – שהיהודים היו מוכרחים לוותר בהבטחה, כי מראשית השנה הבאה ידפיסו קבלות חדשות גם בעברית.  הבטחה זו ניתנה לועד הצירים מאת השלטון הראשי בירושלים, וגם פקודה הוצאה אל כל המשרדים להכיר בזכות הלשון העברית ולהדפיס מהיום והלאה את כל התעודות והטופסים גם בעברית.  אבל איזה ערך יש להבטחה וגם לפקודה, אם הפקידים כולם יודעים את "רוח" השליט, הרוח המלא יחס שלילי והתנגדות אל כל שאיפותינו הלאומיות, אל כל מה שהבטיחו לנו ביום הגדול, יום השני לנובמבר הנעלה!...  ויום-יום הוכרח ראש "שפתנו" לנהל משא-ומתן בלי הפסק עם שלטון פלוני ועם משרד ממשלתי אלמוני, וזכויות לשוננו הלאומית עשוקות ורצוצות כל היום.  הדביקו ברחובות ירושלים תיבות פוסטה באין כתובת עברית עליהן – והתרגשנו ורגזנו.  במשרדי הפוסטה לפני המלחמה, היו כל הטבלאות והכתבות גם בעברית, ואפילו במחלקת הפוסטה הרוסית היה מקום רחב ידים ללשוננו, וגם מנהליה ופקידיה בארצנו היו יהודים.  הן אנחנו ולא אחרים, הם הלקוחות היותר גדולים במחזור הפוסטה בארץ ישראל.  והנה הפוסטה של הממשלה הצבאית בארץ ישראל כאלו נדרה הנאה מן היהודים ומקום לא היה ללשוננו במשרדה בירושלים.  מסלות הברזל נשארו כולן ערביות, כמו שהיו בזמן התורכים;  אפילו האנגלית תפסה בהן מקום קטן רק רשמי, ועברית "מאן דכר שמה".  כרטיסי-הנסיעה, הכתבות של התחנות, שמות התחנות העבריים בעיקרם, – כל אלה הם באנגלית ובערבית.  פקודה יצאה מאת השלטון הראשי, – ואין פקודה.  כאשר נסינו לפנות אל מושל ירושלים באופן רשמי במחאה נגד מעשי ה"בלדיה" הירושלמית, שאין בה מקום ללשוננו, קבלנו תשובה, ששאלה זו עדיין זקוקה לעיון...

בכל מקום שהוצרכנו לפנות אל השלטון הצבאי או להשען עליו, היתה תמיד ידנו על התחתונה.  זה היה גורל האדם הפרטי וכך היה גם גורל ההשתדלות בד הכלל.  בקיץ ההוא עוד לא היינו בטוחים, שינתן הרשיון אפילו לד"ר רופין לשוב לארץ-ישראל; ואם כי ידעו השלטונות הבריטיים היטב את ערך עבודתו של זה בעניני הציוניות והכירו, שאין ד"ר רופין "נתין גרמני" במובן הכללי של מושג זה, בכל שאת נסו השלטונות כאן, בארץ ישראל, לדחות את ההשתדלות בדבר שובו אל עבודתו, והרשיון נתקבל בלונדון.  מן הנמנעות היה לעורר השתדלות בדבר ענינים כלליים, שאליהם חכינו עם התקיעה הראשונה לחירות ארצנו.  יבוש הבצות בסביבות-מושבותינו, נטיעת החולות על יד ראשון-לציון, סלילת הדרכים הנחוצות בין המושבות, רכישת מסלות-הברזל הצרות, שהשתמש בהן הצבא הלוחם ונעשו עכשיו מיותרות, כל ההשתדלויות הללו מעין אלו נדחו על ידי השלטון באמתלות שונות;  אך בולטת היתה תמיד המגמה הראשית: לא לנו, לא לנו להרים מכשולים מעל דרכי התחיה של היהודים.  וכשבאה לארצנו המשלחת האמריקאית לחקור ולדרוש בדבר מצב הרוחות ויחסי התושבים של המקום אל השאלה בדבר עתיד המדיני של ארצנו, נתנו פקידי הצבא השליטים "חירות-הפעולה" לתושבי-הארץ ולחברי-המשלחת, כלומר:  נתנו ידים לכל שונאינו ומתנגדינו לסדר תשובות מתאימות בפיות זקני הכפרים וראשי הערים, תשובות מתנגדות לאלה הדברים, שהממלכה הבריטית התחייבה למלא בשביל היהודים בארץ-ישראל, ובולט היה תמיד ההבדל בין יחסי השלטונות אלינו ובין יחסיהם אל שכנינו הערבים.  ה"טאבו" למשל, המשרד לאשור קרקעות, היה בשבילנו סגור ומסוגר, והשלטונות דקדקו היטב שלא ימכרו נכסים בלתי מטולטלים, וגם אשור משכנתאות היה אסור.  את הרב מפתח-תקוה הזמינו אל המושל ביפו וקבל נזיפה ואזהרה, שלא יסדר מכירות ומשכנתאות בספרי-האחוזה של המושבה.  ואם הלשינו על יהודי, שקנה – כלומר, שהתקשר עם איזה איש בדבר קנין של קרקע, עוררו נגדו משפטים בכל חומר הדין.  ובאותו זמן גלוי וידוע היה הדבר, שהערבים קונים קרקעות והמוכרים, ומסדרים את עניניהם בדרכים שונות גם בספרי-ה"טאבו", וגודרים הרי-טרשים, וזוכים מן ההפקר בקרקעות של הממשלה – ואין בידם חומה.  ליהודים אסור לרכוש אפילו מגרש בעיר, ובירושלים לא בנו מזמן הכבוש ועד אז אפילו בית חדש אחד, אם כי הערבים רוכשים להם שטחי-אדמה גדולים, בעוד שסגירת ה"טאבו" נעשתה, כידוע, בכוונה תחילה למנוע בפני ספסרות בקרקעות של זריעה ולא נתכוונה כלל למגרשי בנין.  הסייגים המרובים היו לרועץ אך לנו, היהודים, בעוד שהערבים המשיכו להם את החיים הרגילים והשלטונות תמיד מגן להם.

ח.

השלטון הצבאי עושה ממשלה בארץ, כלומר: יוצר את הנורמות של חיי האזרחים, מפתח את החיים הכלכליים למראותיהם השונים, שומר על הסדר ועל הבטחון הצבורי.  כך הוא להלכה ולא למעשה.

 

אותה העזובה הרבה, שהיתה בחקלאות של ארץ-ישראל בימי המלחמה, ביחוד בשנים האחרונות שלה.  הצבא התורכי החרים בזמן המלחמה כמעט את כל בהמות העבודה, ולעבודת-הצבא נלקחו מן האכרים הסוסים והפרדות המוכשרים לעבודה.  נלקחו העגלות וגם הרבה ממכשירי החקלאות, צנורות הברזל של הפרדסים, חוטי ברזל דוקרים, וכדומה.  וגם מן השליטים החדשים אין דואג להיטיב את המצב הכלכלי, לתמוך בידי האכרים כדי שיוכלו לשוב אל המשק ולהשיבו לאיתנו הראשון.  וכאשר נעתר סוף-סוף השלטון להוציא למכירה פרדות הגרועות והמיותרות בעבודת הצבא שאין כל חשבון להחזירן למקומות מוצאן, – היו תנאי המכירה לא של שלטון דואג לטובת החקלאות ומצב המשק הכלכלי, אלא של ספסרות מן הסוג הגרוע.  את הבהמות מכרו מכירה פומבית, לכל המרבה במחיר, ובכסף מזומן דוקה, ומקום היה לכל מיני ספסרים ובעלי "סחר-מכר" מסוחרי הסוסים הערבים להעלות את השער כרצונם.  קופת הליקווידציה של הצבא אולי (כי באמת לא נעשו מעשי-קנוניה בשעת המכירה בין המתחרים) הרויחה אילו סכומים מיותרים, אבל החקלאות הארצית נשארה עשוקה ורצוצה כמעט כמו שהיתה.  והלא אף עניני הכלכלה של השטח הנכבש צריכים היו לתפוס מקום בחשבונותיו של הצבא, השליט האזרחי שלנו.  היבול שלנו, התוצרת של החקלאות, נשאר, כמו שהיה בזמן המלחמה, מונח כאבן שאין לה הופכים.  כי התנועה לא התחילה גם בתנאים החדשים.  ספינות מסחר לא באו עוד אל חופי ארצנו, ואותן הספינות, שהגדילו את חסדיהן עמנו וסרו לחופי יפו או חיפה לקחת את תפוחי-הזהב ואת שאר פרי ארצנו, לא הביאו רוב ברכה.  באין דואג מצד הממשלה והשלטונות לשמור על האינטרסים של החקלאים תושבי הארץ, לקחו הספינות מחיר הובלה כפי שעלה על לבותיהם של בעלי הספינות.  ובמקום, למשל, שילינג אחד לתיבת תפוחי-זהב מיפו לליברפול קודם המלחמה, לקחו בעלי הספינה עכשיו שבעה שילינג לתיבה.  ואת תפוחי-הזהב הביאו הספינות עד מצרים, ושם הטעינו ממעל לתיבות חבילות של צמר-גפן, והפרי שלנו הגיע לתעודתו אחר עידן ועידנים כולו רקוב ומקולקל, ובעלי הפרדסים הפסידו סכומים נוראים.  מסלות-ברזל מאחדות אותנו עם שווקי מצרים ועם ערי סוריה ודמשק בראשן;  אבל בתקופה ההיא, תקופת השלטון האזרחי של הצבא, לא יכולנו להשתמש ברכבות של מסה"ב באופנים רגילים.  אדוני השוק היו אלה המאושרים, המיוחסים מקרב הסוחרים המצריים, שידעו את ה"דרכים", שבהן אפשר היה להשיג קרון של רכבת כדי להביא סחורה ממצרים.  והיו מקרים הרבה, שהמקחים לצרכי אוכל נפש עלו פלאים רק מפני שאי אפשר היה להשיג מקום ברכבת להביא את הסחורה;  באופן שענין למסחר היו אז לא הצרכים עצמם, לא הסחורה, אלא הרשיונות להשתמש בקרונות של מסה"ב, – ויד הבקשיש, מיודענו מימי השלטון הקודם, היתה שלטת בכל...

כך עברו עלינו ימי קיץ תרע"ט.  ראשי המדברים בועד הצירים, דבָּרי הפוליטיקה הציונית, היו בעת ההיא הציונים מאמריקה.  הד"ר פרידנוואלד היה ראש ועד הצירים ומר סולד היה סגנו איש עצתו.  בקיץ ההוא בא לארץ-ישרא גם בראנדייס בעצמו בלוית המזכיר די-האז.  את כל הקלקלה שבפוליטיקה ראו אנשי אמריקה, אבל להועיל לא יכלו כלום.  המלחמה נגמרה בהחלט.  וכחן המדיני של ארצות-הברית התחיל לרדת באירופה מטה מטה, לקיים מה שנאמר: "הכושי עשה את שלו, – הכושי יכול ללכת לו".  ורוח זה חדר גם את חוגי השלטונות כאן, בארץ-ישראל, והציונים האמריקאים אף אם דוברי אנגלית הם כולם, נתקבלו בכבוד, – אך לא יותר.  נתיני ממשלה זרה לא היו יכולים, כמובן, להראות לשלטון על אי-כשרונו, ובפרט על העדר הרצון הטוב להנהיג תקונים ושלטון מסודר בארץ נכבשת.

ובינתים סבלנו אנו.  סבלנו מהעדר תרבות, שאליה קוינו עם כבוש-הבריטים.  חוטי טלפון מתוחים לכל קצוי ארץ – ואין השלטון הצבאי דואג, שיוכלו גם התושבים האזרחים להשתמש באמצעי תרבותי זה.  ועד הצירים היה כמעט המוסד הצבורי היחידי, שעלה בידו להשיג טלפון, שנעשה כעין "קונצסיה", שרק יחידי סגולה זוכים לה.  כבר הזכרתי למעלה את הסדרים של מסלות-הברזל, באיזה קושי אפשר היה להשיג קרון של רכבת להובלת סחורה, להוצאה ולהובאה;  ואולם מלבד זה, היו מקרים רבים של אסונות בתנועות הרכבות.  השרות של פקידי המסלות היה צבאי, ולאחר שהמלחמה נגמרה והרבה מן החיילים שאפו להשתחרר ולשוב אל משפחותיהם בהודו או בשוטלאנד, היה הפרוץ בסדר המסלות מרובה על העומד.  עברו אז שמועות, שהחיילים העובדים במסלות הברזל מתנגדים בכלל להובלת תושבים אזרחים ומרכולתם ומשאותיהם.  אם אמת היתה בפי השמועות או לא, אך אחורים בתנועות-המסלות היו תמיד, ואסונות היו גם הם מעשים בכל יום.  המסלה יפו – לוד, שהתורכים פרקו אותה בפחדם, שמא תפול בידי צבא האויב, שיוריד כחות צבאיים בנמל יפו, נשארה הרוסה ומפורקת אפילו לאחר הכבוש, והכובשים לא הקימו את הריסותיה, אף אם סדרו לצרכי-הצבא מסלה צרה.  ונשארה כל אותו הזמן העיר יפו עם כל סחרה והמונה נבדלת מעל מסלות הברזל בארץ.  – הכבישים חרבו מאד לרגלי התנועה הרבָּה של אלפי האבטומובילים, וביחוד הטראקטורים עם גלגליהם הגדולים, וגם האבטומובילים משלל הגרמנים, שאופניהם היו חשוקים ברזל במקום הגומי, שהיה חסר.  עין בעין ראינו, שאין השלטון הצבאי דואג לעניניהם הכלכליים והתרבותיים של האזרחים ביחוד של היהודים.  אילו היה אך רצון טוב לשלטון זה, נקל היה לסדר הרבה דברים מפעולות הצבא לטובת התושבים בזמן שהשלום נהיה בארץ.  מסלות הברזל הצרות, למשל, בין יפו ופתח-תקוה, המסלה הצרה, שיצאה מתחנת ירושלים ועברה בעמק מאחורי "בצלאל" ושכונת "שערי חסד" ו"נחלת צדוק", הימינה לאחורי "מושב זקנים" ויצאה אל דרך שכם, – מעלה זו אין כמוה לנחיצות כדי לאחד הרבה שכונות קיימות, וגם שכונות, שהיו צריכות להבנות.  ולא דאג ולא הרגיש השלטון בערך של מסלה זו ולא מסר אותה לרשותה של העיר ירושלים, וכל העבודה הענקית של סלילת דרך זו נהרסה ואבדה ללא תועלת לתושבים האזרחיים.

אותם הסדרים היו בפוסטה ובטלגראף.  כאילו כל אלה נבראו אך לתשמישו של הצבא החונה, ולא למלא את צרכי האזרחים.  אף לאחר שעברה תקופת בצנזורה הצבאית, היו מכתבים וטלגרמות נמסרים לבעליהם באחורים ודלוגים, כפי שהיה עולה ברצון הפקידים.  כל הרעות ואי הסדרים באו מידי הפקידים הנמוכים הערבים, שכל סדר שנוא עליהם שנאה אורגאנית, ובזמן השלטון התורכי התחנכו והתרגלו לזלזל בכל משטר וסדר ולעשות את הכל כזדון לבם.  ומאת אלה לקח לו השלטון החדש את פקידיו ועושי דברו.  ורבו עד למאד המעילות והגנבות בתחנות מסלות-הברזל ובמחסני-הממשלה.  הדימוראליזאציה הצבורית היתה מרובה וגדולה.  לרגלי חוסר תנועה מסחרית, באים ספינות ומסלות-ברזל לשרות האזרחים, היו משתדלים להשיג צרכי-אוכל, כמו חלב בקופסאות, דגים שמורים, מיני מרקחת, ואפילו סוכר – ממחסני הצבא;  ומפני שהמחסנים האלה היו מוכנים רק לאנשי הצבא, על כן התפתחו מסחרים בסחורות של מחסני-הצבא, מסחרים אסורים, וגם – בסחורה גנובה.  התושבים היו רעבים לסחורות חוץ, להוטים אחר סחורה, שזה מזמן לא באה אל הארץ;  ואולם השלטון החדש הניח מכשולים ולא נתן למסחר להתפתח.  בתקופה ההיא היתה גם יד נעלמת, שמחרימה קאטאלוגים מסחריים שבאו לארץ-ישראל, אפילו כאלה, שהיו באים מצרפת ומאמריקה, בעלות-בריתם של הבריטים.  יותר מן המדה היה השלטון הצבאי מטעים במדותיו ובכל פעולותיו ובמנהגיו, כי אכן הוא הוא הכובש את  הארץ, ולטובתו ולהנאתו כבש אותה.

ט.

לשלטון הצבאי נראה בהמשך הזמן כנגע גם דבר הגדודים העבריים.  כעשן לעיניהם היתה לשרי הצבא הגבוהים הנהגתם המופתית של צעירי החיילים היהודים, שלא נשאו נפשם אל ההוללות הרגילה בחיי הגדודים, ובפרט במחנות ובתקופת-מלחמה.  היחס מצד השלטון הצבאי, כשנעשה שליט אזרחי בארצנו, אל החיילים העברים המשוחררים, היה שלילי לאחר שפזרו את הגדודים הלונדונים והאמריקאים.  הצעירים, שהתנדבו בזמן-המלחמה אל הצבא, נשאו את נפשם אל גאולת ארץ-אבותיהם, ארץ-ישראל, וחרפו נפשם למות במערכות המלחמה בתקוה, שיזכו לגאול את ארצנו מידי התורכים והם יתנחלו בתוך אחיהם ויאחזו בארץ היעודה להם.  ונודע היה הדבר, ומפי מנהיגנו שמענו אותו פעמים הרבה, והלא גם טבעי מאד הדבר, שיחלקו בין החיילים המשוחררים את הקרקעות של הממשלה, אדמת ג'יפטליק, ואת השטחים הגדולים ה"מתים", כהרי הטרשים והחולות.  אלפי צעירינו הטובים האלה חרדו אלינו מעבר לאוקינוס, עזבו את משלח-ידיהם בשוקי לונדון ואמרו להיות אזרחים במולדתם הישנה-החדשה.  ולקראת עתיד זה התכוננו ועברו למופת את חוק למודיהם בבית-הספר – בצבא האנגלי על אמת ישראל.  הן אין כאלה לטוב לישב בהם את הארץ העזובה, את הארץ הנכבשת שהם השתתפו בכבושה.  וכאמור, הבטיחו להם לא אחת, שיבואו על שכרם ויבואו אל המנוחה ואל הנחלה בארץ-ישראל אחר המלחמה.  אבל – מאת השלטונות, שבידיהם היה גורל הדבר החשוב הזה, יצאו החיילים המשוחררים וידיהם על ראשם.  אין נוטה אוזן ואין מקשיב.  אין איש מהם שם לב להשתדלותם.  המסכנים פנו אל המנהיגים, אל עושי דבר הציוניות בארץ, אל העסקנים בני אמריקה, ונוכחו עד מהרה, שהתקוה, שהיתה להם, היא מהם והלאה, ונתפזרו הגדודים, ושבו בני לונדון אל המחט ואל בתי הזיעה, הפליגו צעירי אמריקה אל מושבותיהם, ומכל ההמונים המצוינים האלה, אשר אמרנו גם אנו גם הם, כי יהיו ליסוד-המעלה בישובנו המתחדש, – נשאר כאן אך מספר קטן, בודדים.  החיילים המשוחררים לא קבלו אדמה להתישב עליה בארצנו עד היום.  והבטחות השרים בלונדון ומנהיגינו – נשארו מעל.

אך גם הגדודים העברים החדשים, שהתנדבו כאן בארץ מבני הישוב, היו כצנינים בעיניהם של השלטונות הצבאיים.  עולותינו וזבחינו על מזבח הצבאות הבריטית בארץ-ישראל לא היו לרצון, כפי הנראה, בעיני המפקדים כאן.  עוד קודם שנכבש הגליל הבטיחו במטה הראשי לד"ר ווייצמאן, שיתנו לגדודי-היהודים את ערכם ואת השתתפותם האקטיבית בכבוש הארץ ושהגדודים שלנו יהיו הכובשים את ערי-הגליל, אפשר מאד שזו היתה רק מליצה, הבטחה, שמן הנמנע גם למלאותם בשעת תנועתם של הכחות הצבאיים במערכות המלחמה.  אבל סוף-סוף היתה חובה מוסרית וגם מדינית מוטלת על ראשי הצבא לתת מקום לצבא העברי להטעים את ישותו וערכו בארץ, שנכבשה בשביל לבנות בתוכה את הבית הלאומי לעם ישראל.  את מקום תחנותם של הגדודים העבריים היו צריכים לקבוע בערים;  ולא רק בערי יפו, ירושלים וחיפה, אלא גם באותן הערים בארץ, שאין ישוב יהודי בהן כלל, או שהישוב שם מועט מאד.  אילו חנו הגדודים העבריים, למשל, בעיר שכם, היו התושבים הערבים שם מתרגלים ממילא אל ההויה העברית בקרבם, אל העובדה של ישוב היהודים בארץ, וכל הטפה נגד-יהודית בכלל, היתה משוללת יסוד בחוגי התושבים של העיר שכם וסביבתה.  אל חיילים מתיחסים ביראת הכבוד וביראת העונש, בלא ששואלים לגזעם ולמם;  ולסוף היו הערבים משלימים גם עם לא-חיילים.  מקום הגדודים היה צריך להיות לא בצריפין (בצרפנד), בין הכפרים אשר בשפלה, אלא בתוך המוני הישוב העירוני;  והיו מכירים ויודעים התושבים הערבים, שאמנם באו עתים חדשות והכרזת באלפור ודברי הממשלה הבריטית אינם שבים ריקם;  עם מצב חדש זה צריכים הם להשלים איך שהוא.  וישותו של הצבא העברי בירושלים, יפו וחיפה ושאר הערים היתה מוכיחה לערבים, שהדבר נעשה ואין להשיב, הרבה יותר מכל מיני הכרזות וביאורים, שאין בהם אמונה לא מצד הערבים ולא מצד היהודים;  הכרזות וביאורים, שהם משברים את האוזן עד לאין הבין כלום.

אבל זה לא נעשה.  רחוקים מרוחקים מן המציאות הארצי-ישראלית החזיקו את הגדודים העבריים במחנותיהם, באהליהם, בין שאר פלוגות-הצבא ההודיות או הבריטיות.  ביפו היתה תחנת גדוד קטן של אילו עשרות איש, וגם זה בשכונת-היהודים, בתל-אביב;  וזה היה עושה רושם מוזר קצת גם על היהודים וגם על הערבים.  רק בחיפה חנה זמן ידוע לגיון שלם מן הגדוד העברי.  ואמנם דבר זה היה יכול להביא לנו תועלת מדינית אלמלא הנרגנות התמידית נגד כל מה שנוגע ליהודים מצד הערבים הנוצרים, שמצאו להם תומכים ותמימי דעה בקרב השלטון הצבאי.  מנהיגי הערבים הנוצרים הבינו את הערך המדיני של הצבא היהודי בארץ-ישראל, והם עשו כל מה שהיה ביכלתם להשטין על הגדוד העברי ולדחוק את רגלי שכינתו בערים.  ואך ירחים אחדים חנה גדוד עברי בחיפה, אחר כך השיבו אותו אל המחנה הכללי בצריפין.  והנרגנות הגיעה לידי כך, שאסרו על החיילים היהודים להכנס בימי חג הפסח לתוך העיר עתיקה בירושלים עיר-קדשנו! – וכמה גדולים היו העלבון והצער, שאין ליהודי רשות לדרוך בחוצות ירושלים אם אך בגדיו מעידים עליו, שהיו חייל בריטי, – לא שהוא התנדב אל הצבא האנגלי ודגל עמו, הדגל העברי בידו, והמנורה העברית הטהורה מאירה על ראשו!  וכמה גדולים היו העלבון והצער לראות את צעירי בני עמנו הבאים לחוג את חג הפסח בירושלים והם פושטים מעליהם את בגדי-השרד בצבאיים ומתחפשים בבגדי אזרחים כדי שיוכלו לבקר את כתלנו, "הכותל המערבי", והשוטר הצבאי לא יכירם! –

וזאת היתה לנו מידי השלטון הצבאי, שהיה בעומק-לבו שונא אותנו וכל דבר תחיתנו, והיה בדעה אחת עם הערבים בני-אמונתו להצר את צעדינו בכל מה שיוכל, להשפיל את כבודנו ולהרגיזנו תמיד.  אנשי-הצבא היהודים, ביחוד האפיצרים היהודים, שעבדו את עבודתך בגדודי הצבא העברי, יכולים היו למסור הרבה-הרבה עובדות ומעשים, "יורדים עד הנפש, נוקבים עד התהום", שמטרתם היחידה היתה – ליצור אטמוספירה מרעילה בקרב הגדודים היהודים, לברוא בסיס לפרובוקאציות שונות כדי שאפשר יהיה למצוא תואנה לפזר את הגדודים הבלתי-רצויים האלה, ושיטה זו גם הצליחה פעם אחת.  חיילים יהודים אחדים לא נשמעו לפקודתו של אחד מן האופיצרים, והשלטון הצבאי, נשען על חוקי-הצבא בזמן מלחמה, עורר משפט נגד עשרות החיילים בעוון "מרד".  המשפט נתברר, והסניגור של הנאשמים היה ז'אבוטינסקי;  אבל בעוד מועד הבינו "אדוני-המצב" שהדבר יכול לגרום פרסום, שלא יתן כבוד רב לסדרי הצבא בחיל-אנגליה.  סוף-דבר נשתחררו הנאשמים.  אבל את קובעת כוס-התרעלה שתו החיילים העברים, שתינו אנו כולנו, שראינו את היחס אלינו מצג מושלים אשר כאלה.

ויחס שלילי זה בתוך חוגי הצבא נמשך ולא חדל.  קבל פטורין מפקד הגדוד העברי הקולונל פטרסון, זה ידיד הרעיון הצבאי היהודי בכלל וידיד תחיתנו בפרט, זה שהכיר את החייל היהודי ומסירותו עוד מימי-המערכות בחצי-האי גאליפולי.  הוא היה מליץ התמידי במחנה הצבא הראשי של החיילים היהודים, והוא גם ידע את מסירותם, ישרם ונאמנותם.  אצל החיילים היהודים, שקבלו על עצמם את מחסני-הצבא, חדלו הגנבות והמעילות, שרוששו את משק הצבא מאד.  ופטוריו של פטרסון היה האות הראשון לפזורו של הצבא העברי.  קבל פטורים גם ז'אבוטינסקי.  פטרסון הוא קולונל אנגלי בריטי טהור, וכשרצו להפטר מאדם כזה צריכים היו להתחכם, לגרום לו עלבונות דקים בסדרי עבודתו עד שיתרצה בעצמו להגיש את פטוריו, כנהוג במקרים כאלה.  אחרת היתה עם פטוריו של ז'אבוטינסקי.  מצד אחד היתה אישיותו של זה צורה בולטת יותר מדאי, ולא לחנם העלו אותו למדרגת אופיצר, למרות החוק, שאין נתין זר יכול להיות אופיצר בצבא האנגלי.  הן ז'אבוטינסקי היה היוצר של כל תנועת-הגדודים ושמו היה לתהלה בכל קצוי אנגליה.  ומפני שהיה ז'אבוטינסקי כולו חדור הרעיון של הגדודים העבירם וחזה בהם חזות הכל, תנאי הכרחי לכל דבר-תחיתנו, לא היה משגיח בעלבונות שונים, גדולים וקטנים, שבהם כופים בחוגי-הפקידים את מי שרוצים להפטר ממנו לצאת בדימוס.  על ז'אבוטינסקי היו השלטונות מוכרחים לצוות, שיעזוב את פקודתו בצבא, שישתחרר מעבודתו.  וכן עשו.

אבל בזה לא הסתפקו השליטים בארץ, הם שמו עיניהם לרעה בכל ההופעה הלאומית הזו, בכל ענין הגדודים העברים, ולא חדלו מלעשות את כל מה שבכחם לפזר אותם.  הרבה יותר מן היהודים הבינו האדונים האלה את ערכו של גורם זה, שעוד לא היה כמוהו בדברי ימי גלותנו, לגאול-הארץ ולבנינו של הבית הלאומי המובטח לנו.  ובהיותם שונאי ציון ותחיתה, מתנגדים אל ההבטחות היוצאות לנו מן ההכרזה הבאלפורית, חתרו בכל עוז נגד הגדודים העברים – אחד מן העמודים, שהתחיה שלנו, לפי הכרתם שלהם, נשענת תמיד.

י.

על דרך-העקלתון הגדולה, דרך גאולתנו, מונחת אבן נגף אחת גדולה, שעוד לא אחת תכשלנה רגלינו בה ובמציאותה ושבכל מהותה המסוכנת הרגשנו בימי הכבוש הצבאי ושלטונו של זה בארצנו.  כוונתנו אל היחס המדיני לשאלתנו מצד הצרפתים, ביחוד כאן, בארצנו.

סוד גלוי הוא, שבעיני הממשלה הצרפתית אינה מוצאת חן מיוד הקומבינאציה, שעל פיה המאנדאט על ארץ ישראל נמסר בידי האנגלים.  עינה של צרפת היתה רעה בכבוש הבריטי במצרים, וצרפת היתה תמיד מזכרת לאנגליה, שארץ-הנילוס אך מופקדת היא בידה ולא נכבשת, ובריטניה הגדולה צריכה לצאת ממנה.  ארץ-הלבנון ובכלל כל ארץ-סוריה נמסר במאנדאט לצרפתים, והם היו רוצים להאחז בהן איתן;  ובכל רחבי ארץ סוריה דוקא כפי שמבינים הם מושג גיאוגרפי זה.  הן אין ספק בדבר, שאת השם "סוריה הדרומית" לארץ ישראל לא הערבים המציאו:  מפי אחרים היה למלה בפי העתונות הערבית.  בפאריז הסכימו, אמנם, להכרזת באלפור, הסכימו לבנות ליהודים בית-לאומי בארץ-ישראל;  אבל אין זאת אומרת, שהבונים יהיו הבריטים, ולא הצרפתים, להפך:  העבר הקרוב, ארבעים השנה האחרונות, שקדמו למלחמה, כאילו היו יכולות לשמש לצרפתים הוכחה, שהם, אך הם, ראויים לאצטלה של ממלכה מאנדאטורית בארץ-ישראל.  כל עבודות הישוב החדש, לכל הפחות, בראשו ורובו המכריע, ניזונות מן המקורות בצרפת.  לא רק מעשי בית-רוטשילד הגדולים, אלא גם עבודתה של חברת-יק"א, שהיא חברה מאושרת באנגליה, מושפעת ונחלטת בפאריז.  התרבות השלטת בארץ-ישראל היתה תמיד צרפתית, וחברת "כל ישראל חברים" בנתה בארצנו וכִלכְּלה בתי-ספר שונים.  וידיעת הלשון הצרפתית היתה תנאי הכרחי לעבודת-ישוב הגונה ולעסקנות צבורית בארצנו.  בבתי-הספר המסוגרים בארצנו היתה ידיעת הלשון הצרפתית חובה על התלמידים, וגם הרבה מן הגרמנים היושבים בארץ-ישראל וחיים חיי-עירונים, ידעו את לשון-אויביהם זו;  ואותה שמעו כמעט כל פקידי השלטון התורכי.  הלשון הצרפתית היתה בארצנו לשון החברה העליונה, לשון המסחר והמשרדים המסודרים, הלשון הרשמית.  שהרי לא ידענו ולא למדנו לא את הלשון הערבית ולא את הלשון התורכית.  אבל אנגלית, – מי ידע אותה ולמי היתה נצרכת? – מלבד המסחר בתפוחי-זהב, שהשוק העולמי שלו הוא בליברפול, היו יחסינו המסחריים עם ארץ בריטניה אף הם לא חזקים ביותר, והמסחר הגרמני עשה חיל רב בארץ-ישראל.

והנה גברו מאורעות שונים, והתקיעה הראשונה בשופר-גאולתנו נשמעה מעל גדות הטימזה, ואת ההבטחה הראשונה לבנות בית לעם-ישראל בארץ-ישראל נתן לנו באלפור הבריטי.  אולי זהו אך מקרה, כי אחד מבחירי ישראל, שנולד וגדל באחת מן הבצות בתחום המושב ברוסיה, ישב בחמש עשרה השנה האחרונות על יד בתי החכמה של הבריטים, והתאזרח בארץ ההיא, וגדל בה, והכה בה שרשים ועשה פרי, והיה לעץ אדיר, ונעשה לאחד מראשי הגורמים להכרזת ב' בנובמבר.  נפלאים דרכי ההיסטוריה העולמית, ודרכי תולדות-ישראל נפלאים הם שבעתים.  ואולם הצרפתים בודאי ובודאי רואים בזה אך דבר מקרי, שאת ההבטחה נתנו האנגלים תחילה והם היו אך מסכימים להבטחה זו, בעוד שאפשר היה שיהיה ההפך: שהצרפתים יכריזו על בנין הבית הלאומי והאנגלים יהיו המסכימים.  ומנקודת מבט זו של הצרפתים אין אלה רוצים, שאנגליה תזכה במאנדאט על ארץ-ישראל.  אין חפץ לצרפת, שתהיה אנגליה שכנתה הקרובה לסוריה, אין חפץ לצרפת שתרכוש לה אנגליה מעוז ומשען על יד מצרים.  ואפשר, גם גורם אחר עולה בחשבון-הצרופים של הליכות המדינה.  הן גם החבה הגדולה של כל המוני עם-ישראל, שירכוש לו העם המביא לציון גואל, חבה זו, הכרת תודה עמוקה זו של עם תרבותי בן חמשה-עשר מיליון נפש, עם שהשפעתו בכל קצוי ארץ לא-קטנה היא, גם גורם זה אינו "כמות במוטלת".  ולמה זכה בגורם זה עם-בריטניה, ולא עם אחר, ולא הצרפתים? – הן גם הצרפתים מהרו ולא נמנעו מלענות אמן – למה, איפוא, לא קדמו הם להיות המברכים.

ומצב רוחות זה השתקף בארץ-ישראל ביחסי הצרפתים אלינו.  – השתקף מצד אחד, ביחסים לבביים ומדיניים מצדד השלטונות הצרפתיים בכל מקרה, שבא לידם להפגש עם היהודים, ומצד שני, נעשו היחסים מסופקים מאד וגם שליליים כשהיו רואים אותנו מתעלסים באהבים עם הגואלים, עם האנגלים.

בשעה שהנחנו את אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה היתה הברכה של הצרפתים היותר חמה ולבבית, כתובה ברגש, שהלשון הצרפתית מסוגלת תו, בעוד שהגיניראל אלנבי אפילו אסר על כל נושאי בגדי-שרד צבאיים להשתתף בהנחת האבנים.  ולאחר שביתת הנשק, כשהתחילה העליה דרך קושטא, נתנו הצרפתים את ספינותיהם לעולים חנם, ואת היורדים בבירות קבלו השלטונות הצרפתים בסבר פנים יפות.  יחס אחר, כולו שלילי, היה מצד האנגלים כשיצאו הגולים ממצרים וירדו בחוף יפו.  עכובים לא פסקו, ולכל ספינה וספינה שהיתה מביאה את גולי ארץ-ישראל חזרה לארצם, היתה היסטוריה מיוחדת שלה.  רשיונות לכל עולה – על כל פסיעה, ומכשולים בלי קץ, כי החשדים בנו מצד האנגלים רבו תמיד.  ובתוך ירושלים היינו עדים לבוֹלשׁיוּת של האנגלים והצרפתים, למשטרה חשאית של האחת נגד השניה.  צנזורה חשאית היתה על המכתבים, מלבד הבקורת הגלויה.  ידעו האנגלים, שהצרפתים חותרים תחתיהם בארץ, והיו האנגלים חושדים ביהודים, פן תכון ידם עם הצרפתים.  היו מאחינו אחדים, שנכנסו אל הצבא בצרפת והגיעו אל הארץ, עם חלקי לגיונותיהם הצרפתים, – והיו בגדי-השרד הזרים שלהם דוקרים את עיני השליטים האנגלים והיתה עינם רעה בהם ביחוד כשהיו רואים אותם יוצאים ונכנסים אל המשרדים הציוניים.  בטוחים היו השלטונות האנגלים, שבתפקידם של פקידי-צבא אלה הוא רק לרגל את האנגלים ומעשיהם ומחשבותיהם ולהודיע לצרפתים מפקדיהם.  ומפני שבאמת לא היינו מרגלים, וכנים ונאמנים היינו עם האנגלים, על כן עשו הצרפתים כל מה שיכלו כדי להסית בנו את הערבים וליצור את התנועה הערבית נגדנו, בתקותם שסוף-סוף ימצאו החצים האלה את מטרתם העיקרית – את האנגלים, ואמנם, הן לא ידענו מעולם את השאלה הערבית בכל חדודיה, כמו שהיא עתה, אם כי הציוניות קיימת זה הרבה והרבה שנים.  יודעים הערבים היטב, שאנו באים אל הארץ להחיותה ולהפרותה, להרבות את אשרה ועשרה, ושהם, הערבים, יהיו הראשונים והבלתי-אמצעיים, שיהנו מתחית הארץ.  ומפני שהם יודעים את האמת, היה לא קשה הדבר להכין את לבם למרוד באמת זו ולהסתיר מתחת למסוה-ההתנגדות אל הציוניות את ההתנגדות אל... האנגלים.  לא אל היהודים מתנגדים הערבים, אלא אל השלטון הבריטי בארץ.  לא לחנם מתפרנסת ה"תנועה הערבית" בארץ-ישראל מן המקורות המצריים הן בחומר והן ברוח.  מסכסכים את הערבים בשלטון הבריטי, והציוניות והכרזת באלפור הן אך תואנה.  לא רק הצרפתים – אפילו התורכים היו יכולים להגשים את הציונות ומן הערבים לא היה פוצה פה ומצפצף;  ורק האנגלים מוצאים מכשולים.  רק לשלטונות הצבאיים של עם בריטניה קשה היה להשלים עם הרעיון של תחית עם-ישראל, והם נתנו לערבים לדרוך קשתם נגדנו.  ולא חלו ולא הרגישו, כי קשת-רמיה היא זו, והיא תמצא את לב שולחיה.  ה"תנועה הערבית", כמו שאנו יודעים ומכירים את מצב-הדברים, היא בעיקרה נגד האנגלים, ובשביל כך עוזרים ותומכים לה גם במצרים גם בפאריז.  ועוד יבוא יום ויזכרו בני עם בריטניה את כל מה שהרעו לעצמם ברצונם להרע לנו ולארצנו, להתרצות אל הערבים בראשי תנועתנו הלאומית.  יזכרו – ויתנחמו.  עטרת-תפארת היא הכרזת באלפור לראש העם האנגלי, צניף-הוד בכתר-מלכותו ועלה-זהב בדברי ימיו, – והנה באו שליטי-הצבא של בריטניה ומהפכים את ההוד הזה למשחית.

וזה לא יכופר על נקלה.

יא.

גם תורת השנאה המדינית לישראל תורה היא, ופקידי הבריטים בארצנו לימדו תורה זו לערבים בשיטה ובהדרגה, אבל גם בשקידה.  והיו מן הפקידים שלא התבישו ולא העלימו את שנאתם אל שאיפתנו גם מן היהודים.  למשל, גבריאל, שהיה מנהל מחלקה מיוחדת בהנהלת הארץ, התנגד לדרישות החוקיות של בית-הספר החקלאי "מקוה-ישראל" ונסה לחתור חתירה תחת הזכויות, שהיה לבית-ספר זה אפילו לפי הפירמאן של השלטון התורכי.  ובימים ההם היינו צריכים לבקש צדק ומשפט אצל שליטי-האנגלים במצרים.  מלונדון היו מתקבלות, אמנם, פקודות ברוח הכרזת-באלפור;  אבל הממונים למלא אחר הפקודות, שישבו במצרים ובארץ-ישראל, עשו את כל מה שעלה על דעתם – ולא לטובתנו.  ומה שלא יכלו הפקידים הבריטים לעשות על דעת עצמם, היו מסיתים את הערבים שידרשו דבר זה, והיו ממלאים דרישות אלו.  וכך הצליחו הפקידים לקלקל את יחסינו הטובים עם הערבים וסכסך עם בעם.  המופתי בירושלים, כמסופר, מניח אבן לבין האוניברסיטה, מבקר בבית ועד הצירים, מקבל מתנות ומנחות.  ובצפון, יחסינו עם הערבים בכלל ועם פייצאל בפרט הם שלוים ונורמאליים, אין פרץ ואין צוחה.  אבל משתדלים ומסדרים אספות כלליות של נוצרים ומושלימים, ואפילו את השומרונים מצרפים, וסדר היום של אספות אלו כבר מבטיח מראש את ההחלטות הרצויות:  החלטות נגדנו ונגד כל שאיפותינו.

עד כמה התבטא יחס שלילי זה של פקידי-השלטון אלינו ראינו במעשה העיר שכם.  זוהי עיר של סוחרים וגם ידועה היא בתעשית הבורית (הסבון).  עוד קודם המלחמה שאפו התושבים, ביחוד הסוחרים, שתהיה בעירם מחלקה לאחד מן הבאנקים, כדי להקל את המחזורים הכספיים.  לאחר שחדלה המלחמה בארץ שכרו מנהלי החברה "אנגלו-פלשתינה" הבאנק הידוע בשם א"פק, דירה לסדר שם מחלקה.  והנה השתדלו העסקנים הפוליטיקאים מאנשי שכם ובטלו את החוזה בדבר הדירה והודיעו בפירוש, שלא יתנו לבנק ציוני לפתוח מחלקה בשכם, לא הועיל השלט האנגלי, לא עמדה לבאנק זכותה של ההכרזה על בנין הבית הלאומי וכאין וכאפס היה החופש האזרחי הרגיל, שעל פיהו הרשות למי-שהוא להתישב בכל רחבי ארץ-ישראל באין מפריע.  עוד יותר מזה:  הפריעו בשכם ולא נתנו להתישב למשפחת רופא אחד, באשר הוא יהודי.  אסור ליהודים לגור בשכם.  וכל ההשתדלויות וכל המחאות של "ועד הצירים", ה"סוכנות היהודית" לא הועילו – מפני שרבים מן הפקידים הצבאיים, שלפניהם באו ההשתדלויות והמחאות, היו בעצה אחת, ובודאי – גם בדעה אחת, עם בני שכם.

מלבד מה שהתירו את האספות הכלליות של הערבים ומעשים מעין איסור הישיבה בשכם, עזרו לערבים גם לפתח עתונות לא-קטנה, שהיא כולה נגדנו.  על היהודים אסרו כל דבר שמזכיר את הבטחת באלפור אף בעתונות העברית, ושמרו את עקבותינו.  העתון "חדשות הארץ" צריך היה להיות ההמשך של העתון הרשמי של הממשלה, ותנאי התנו, שלא ישנו את השם, ונזדעזעו האיתנים כשרצינו לקרוא לו: "ארץ-ישראל".  ולעומת זה היה החופש המוחלט לכל העתונות הערבית, וסופריה שלחו רסן מעליהם והפיצו בין קהלותיהם רעל ומשטמה.  בעת ההיא היו המאורעות הכבירים במצרים, וההתקוממות נגד האנגלים היתה גדולה בכל ערי ארץ-הנילוס.  אך פגעי מצרים כמעט לא היו ענין לעתונים הערבים, וכל שיחם והגיגם היו עניני-הציונות וחיי היהודים בארץ-ישראל.  רק על זה דנו, על זה היו כותבים ומתווכחים.  בעתונים הערבים המרובים, אשר נוסדו בירושלים, יפו וחיפה וכו' ושצצו כמהין ופטריות, לא היה מקום לשאלת-החיים בארץ, להתפתחות החיים הכלכליים והתרבותיים של הערבים בתנאים המדיניים החדשים; הם היו מלאים רק "פוליטיקה", פוליטיקה של נרגנות נגד היהודים.  ההמון הערבי, עם-הארץ העובד והעמל, אינו יודע ברובו המכריע קרוא וכתוב, ומעט מאד היה מספר האכסמפלארים, שהיו נמכרים מן העתונים, שהיותר מפורסמים שבהם היו נפוצים רק למאות.  אבל הקלובים הערביים, שנוסדו לא בלא עזרת "ידידינו" מתוך הפקידים הבריטיים, היו מכסים את הגרעונות.  ומאת הקלובים יצאה גם התורה, איך לסדר הפגנות פומביות, הפגנות המוניות, שבשמן היו באות אחר כך הדרישות מצד הערבים, בשם העם הערבי, כביכול, והפקידים הבריטיים, אפילו הגיניראל בולס בעצמו, השליט הצבאי הראשי, היה דורש את הדרישות כמין חומר ומראה להן לפנים מסבירות.

ולעומת הפנים המסבירות של הערבים היו הפנים זועפות ביחס אלינו.  במשטרה העירונית עבדו גם יהודים, ביחוד מאלה שעבדו בצבא ונתמחו בעבודתם.  חלק היהודים במשטרה, אפילו לאחר דרישותינו התכופות, היה קטן ודל;  אבל גם את אלה היו משתדלים לעלוב ולרדת לחייהם.  היו שנים-שלשה משלנו, שנשאו על שכמם משרות קציני-המשטרה.  אלה היו מן המומחים והזריזים, אזרחי-הארץ מכבר, שהיו נותנים כבוד לכל המשטרה.  חרוצים בעבודתם, יודעים את הערבים, לשונם ונמוסי-חייהם, היה להם יתרון-הכשר במקצוע הקשה של המשטרה.  ולא קלים היו התנאים של עבודה זו בארצנו, בפרט בתקופת השלטון הצבאי.  והנה היו מעבירים את קציני המשטרה היהודים ממקום למקום, ודוקא למקומות שאין שם ישוב יהודי, כדי שיבינו האנשים האלה, שאין לשלטון שום אמון בהם ובעבודתם בערי מושב היהודים אחיהם.  וגם את השוטרים הפשוטים מן היהודים היו מעמידים במקומות-משמר, שתועלתם שם לא היתה יכולה להיות ניכרת, בעוד שהשלטונות לא דאגו להשתמש בהם במקומות שהבטחון-הצבורי היה יכול ליהנות מהם.  למשל, על-יד הכותל המערבי אין מקום משמר לשוטר יהודי, ואין קץ לכל הרוגז, שהשכנים הערבים, ביחוד הפרחחים השובבים, מרגיזים ועולבים את היהודים הבאים אל המקום הקדוש הזה;  ואם היו אפילו מעמידים שם למשמר שוטר ערבי, כלום מרובה תהיה התועלת שיביא, בעוד ששוטר יהודי היה יכול למלא תפקיד נחוץ כזה? – או בדבר הכניסה למקום המקדש.  פתאום חדלו הערבים לתת ליהודים לבקר את הר הבית ואת מסגד עומר, וגם השוטר הערבי היה מבדיל בין יהודי ובין אינו-יהודי, האומנם מאת השלטון יוצאות פקודה לא-חוקית אשר כזו? – הבוז לקדשי בני-ישראל נראה גם בערי השדה:  בטבריה לא מצאו השלטונות הצבאיים מקום אחר לצרכיהם מלבד הבנינים של ישיבת רבי מאיר בעל-הנס, המקום, שגם ערביי-המקום אומרים קדוש לו.  וכמה כרכורים הוכרחנו לכרכר עד שהצלחנו להוציא את הישיבה הקדושה הזו מידם.  לא נתנו, ואין נותנים גם כיום, ליהודים להכנס למערת-המכפלה בחברון, בעוד שהנוצרים מקבלים רשיון לכך בנקל – מובן לפקידים אנגלים מאליו.

בעת ההיא לא סדרים ראינו בארץ, אך פוליטיקה.  לא יה שלטון על פי הצדק והחוקים, אלא אך כפי הלך-רוח ומשאת-נפש;  ישר לא הלכו האנשים, ורק או לקראת או נגד, – לקראתנו או נגדנו.  ופוליטיקה מביאה תמיד לידי אי-סדרים, לידי אנרכיה.  בהרבה מקומות עודדו את רוח-הערבים, והללו הוציאו מזה את המסקנות הרצויות להם:  ממשלה עמנו";  ומזה יוצא שאין דין ואין דיין, ורבתה השערוריה.  סכנת-דרכים גדלה לא רק בערי-הגליל ובערבות הירדן, אלא גם בשומרון ובשפלה של יהודה.  שדדו בכפרים, גזלו עדרים, התנפלו על חורשים ועובדים בשדה ולקחו את בהמותיהם, וגם לא נמנעו מלהרוג אנשים בחצרותיהם.  אנארכיה ברכבת, ומי שעבר מקנטרה עד לוד בשלום ולא גנבו ממנו את חפציו בעגלה, ואפילו בעגלת המטען, היה צריך לברך את ברכת-"הגומל".  אנארכיה בפוסטה ובטלגראף, ואך במקרה היו באים המכתבים והטלגרמות.  התנאים בימי-תורכיה נעשו לנו, התושבים, לאידיאליים בימים ההם, ולא אחת אמרנו:  טובים היו הימים הראשונים.

כך חיינו, כך למדנו את דרכי השלטון הצבאי.  ולא ארכו הימים ועיניו חשכו לראות גם את גולת-הכותרת, את הפרי, שגמלה פוליטיקה זו בשלטון מחוסר הבסיס האזרחי, – בא הפוגרום הירושלמי...

יב.

למודי פוגרומים אנו, ועל כן הרגשנו מראש, כי הדבר זה בוא יבוא.  מי כמונו יודעים את הדרכים, שבהן מכינים השלטונות פוגרומים ליהודים!  ידענו אותם מרוסיה;  ואנו צריכים להודות, שהשלטונות הבריטיים לא יכלו וגם לא רצו לחדש בזה דבר משלהם.  סכסכו בנו את הערבים, הראו תמיד, בכל מה שיכלו, שהשלטונות מביטים עלינו כעל זרים בארץ, כעל אנשים, שבאו לעשוק את התושבים האזרחים.  היהודים סבלו מן השלטונות את כל החומרות שבמצבם.  בעיני השלטונות נתנונו כאנשים הבאים ממרחקים;  שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, ובעיני השלטונות נחשבנו כולנו, להפך, כילידי הארץ, שהכובשים הבריטיים יכולים לרדות בהם ולהביט עליהם ממרומים.  בנוגע למשכורת לפקידי-השלטון היו שתי מדרגות:  אחת לבריטיים, גבוהה, ואחת נמוכה, לילידי המקום, והיהודים נמנו במדרגה השניה, וכך היה בכל מקרה של תלונות והתאוננות על מעשי-הפקידים וסדרי המשרדים.  תלונה של בריטי היתה נשמעת ומתקבלת, בעוד שלא היו שום תוצאות לתלונותינו שלנו:  תשמח החסידה בחלקה, שיצאה בשלום מלוע-הארי, ולא תדרוש שכר עמלה...

במצב זה היה אויר-הארץ מלא אבק-שרפה תמיד, ואנו היינו מוכנים לבל צרה והסתגלנו לזה.  גם לשלטונות פנינו ובקשנו רשות להתארגן ולהזדיין, והבריטים, שדברו עלינו תמיד תוכחות בשם העם הערבי הצורר לנו, לא יכלו כמובן, לכחד תחת לשונם ולומר, שאין כל פחד לנגדנו מצד הערבים;  ועל כן גם הקשיבו לבקשותינו להתארגן, אבל הרשיון המבוקש לא נתן לנו.  הפוליטיקה הגדולה של "לך ושוב", הן ולאו, אסור ומותר, – ואנו כמעט נשארנו בלא הגנה, ז'אבוטינסקי לבדו ראה את הפוגרום עולה עלינו, והוא גם השתדל לארגן את הצעירים, עד כמה שהשיגה ידו;  אבל ידו היתה קצרה.  ברובנו לא יכולנו, לא רצינו להאמין, שגם השלטון הבריטי יתן אותנו לפורעים – ובירושלים!

וסדר-הפוגרום היה כחוק וכמשפט.  הביאו המונים ממרחק, מחברון;  וכאן, בירושלים, העמידו אותם לפני המעקה של מעון הקלוב הערבי, ותמונת "מלך" הערבי, פייצאל, למול פניהם.  מעל המעקה חצבו נואמים להבות, וכשהיו הלבבות של ההמונים מוכנים כל צרכם, – אז נתנו אות והאספסוף התחיל ב"מלאכה", שאר הדברים מתפתחים מאליהם;  ולא רק שאין מן הצורך לנצח עליהם ולהמשיכם, אלא גם אין שום יכולת לשלוט בהם.  אפילו אם היו רוצים להפסיקם.  כי אך הוסר הסוגר מלחי החיה הנוראה, לא על נקל תשים רסן בפיה.  ההמון נעשה חפשי לנפשו ושה את מעשיו כחפצו.  ואם סוף-סוף שקטה העיר, לא השלטונות גרמו לכך, אלא המתנדבים מקרב היהודים, שבמקומות שונים עמדו על נפשם והשיבו מלחמה שערה.  מתגרת-ידם של החיילים העבריים ורוביהם בידיהם נסוגו אחור וברחו על נפשם הערבים של כפר-לפתה ושאר הכפרים, שעלו על ירושלים להתחבר עם הפורעים.  השלטונות מצדם עשו כל מה שיכלו כדי שלא להפריע את הפורעים הערבים מן השוד והבזה.

וצורתם הנכונה של השלטונות הבריטיים נתבלטה בימים הנוראים האלה מיד אחר הפרעות.  את הנואמים הראשיים, שהסיתו את ההמון מעל המעקה לשלוח יד ביהודים, שחררה בממשלה ונתנה להם האפשרות לצאת מן הארץ, ולעומת זאת עשתה חפושים בבתי היהודים, ויותר מעשרים איש נאסרו, ואף ז'אבוטינסקי בתוכם.  צנזורה חמורה נקבעה על העתונות העברית, בעוד שהעתונים הערביים דברו קשות על היהודים אף למרות הצנזורה.  על העתונים העבריים אסרו אפילו לתרגם את דברי העתונים הערביים.  ההודעות הרשמיות נכתבו באותו הנוסח, באותו הסגנון, שהיו השלטונות הרוסיים בשעתם משתמשים בהם.  שום אורגינאליות לא הראו השלטונות הצבאיים הבריטיים.  ורק כשהגיעו ימי-המשפט על ז'אבוטינסקי וחבריו והצטינו השלטונות קצת.  כידוע, לא תמיד היה ברוסיה שווי-משקל בין השלטון האזרחי ובין בתי-המשפט, והרבה פעמים היו השלטונות האזרחיים מסדרים פוגרומים ביהודים, וכשהיו הפורעים מופיעים לפני המשפט היו יוצאים חייבים.  אצל השלטונות בני-בריטניה בארץ-ישראל היתה הסכמה גמורה, ובית המשפט הצבאי דן את ז'אבוטינסקי וחבריו לעבודת פרך על שהתכוננו לסדר הגנה נגד הפורעים.

ובעת ההיא הטעימו השלטונות את יחסם השלילי גם להכרזת-באלפור ולהבטחת הממשלה הבריטית לבנות בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל.  חפושים נעשו במשרד "ועד הצירים לארץ-ישראל", מלאכות ההסתדרות הציונית, וגם בדירתו הפרטית של פרופ' ווייצמאן בירושלים.  בלא כל ספק ידעו השלטונות, שאין שום נשק בחדרי "ועד הצירים", ושאף דירתו של הפרופ' ווייצמאן אינו מחסן לתותחים ומכונות יריה;  ואולם עובדה זו, החפושים הללו, היה בהם צורך מדיני:  יראה הקהל וידע, כי השלטונות שונאים את הציונות ואת הציונים, כי גלה כבוד מהם וכי צל ההבטחות הגדולות סר מעליהם.  יכירו וידעו...  טועים היו אלה שחשבו, שהפוגרום בירושלים התחיל ביום שני של פסח ושהאקורד האחרון שלו התפרץ ביום א' אייר, עם גזר-דינו של ז'אבוטינסקי, כשהעיזו השלטונים להשליך את המשפט משמים ארץ.  בימים האמורים, פוגרום ביהודים אך התפרץ החוצה, אך התגלה במאורעות ובמעשים, אך קבל צורה מוחשת;  ואולם זה היה רק תוצאה הכרחית של השיטה, שעל פיה התנהגו האנגלים הכובשים ביחס אל היהודים ועתידם בארץ כמעט מן היום הראשון של הכבוש עד הימים של הפוגרום ולאחריהם.  אין תולדות בלא אבות ואין סבה בלא מסובב, והפוגרום הירושלמי עם כל תוצאותיו הוא יליד הסבות שקדמו לו, פרי עבודתם ויגיע-כפיהם של השלטונות הצבאיים.  איזוהי דרך לקשר את מעשיהם של השלטונות בארצנו עם הכרזת הממשלה הבריטית המרכזית, למה מתיחסים אל היהודים בארץ-ישראל באיבה ובמשטמה, ובלונדון מבטיחים בית לאומי, היכן הוא מקור הנגוד הגדול הזה בין שני שלטונות אל ממשלה אחת, – שאלות "ורימנהו" אלה אינן ענין בשבילנו.  יתחבטו בזה חכמי-המדינה שלנו, בעולמנו ובעולם הכללי.  אנו עסק לנו עם החיים, עם מאורעות יום-יום, כמו שהתגלו אלינו לא בחידות, אלא במעשים, בעובדות.  בשורת-הגאולה הכתה אותנו בסנורים והתאפקנו לסכם לעצמנו, ובפרט לאחרים, את הסך-הכולל מצרופי-המעשים וכל העובדות השונות.  אדי יותר מדאי היה חפצנו להשלות את נפשנו בשוא:  אפשר, כל אלה אך מקרים בודדים הם, שאינם צריכים להצטרף לחשבון אחד, לסך-כולל.  עשינו כך מאהבתנו לגאולתנו ומתוך מלחמה בעצמנו, כדי שלא יבוא היאוש המר ויתקפנו נוראות.  ואולם ההתנפלות והמשפט, ששמם המשותף הוא פוגרום – שני אלה פכחו אותנו ופקחו אפילו את עיני-העורים.  ה"גבורים" של הפוגרום הירשלמי הלא הסירו בעצמם את המסוה מעל-פניהם, למה, איפוא, נתמם ולא נביט אליהם ולא נראה את פרצופם כמו שהוא?

לנו עסק עם ההיסטוריה הישנה של "רומי וקיסריה".  את אגריפס עוטרים ברומי הוד והדר, וגדולי רומי מתהלכים עמו כאחים וכרעים ואת כל אשר יבקש לא ימנעו ממנו;  והנציבים הרומיים בקיסריה אינם חדלים אף רגע להרע ולהציק ליהודים בארצם, שוזרים וטווים בלי הפסק את הרשת לצוד בה את עם חרמם.  הרים וגבעות מבטיחים לווייצמאן בלונדון ולסוקולוב בפאריז.  ובקאהירה ובארץ-ישראל מכינים בלי הרף קרקע לכל מיני סכסוכים ופרעות בארץ ישראל;  וגם ידי הנזירים הצרפתיים באמצע של עבודה קדושה זו.  ומאליהם מתעוררים רגשות-געגועים אל הימים, שקדמו להכרזת-באלפור, אל ימי שלטון התורכים בארצנו.  הן בימיהם של אלה בנינו בארצנו את כל מושבותינו, עשינו את כל נסיונותינו לחדש נעורנו, להחיות את עצמותינו בארץ-ישראל.  הן האיסורים על הציונות וה"פתקה האדומה" לא מנעו מאתנו לכונן בארץ-אבותינו את מוסדותינו הלאומיים, את הבאנק ואת בתי-הספר, את המשרד הארצישראלי ואת משפט השלום העברי, את תל-אביב ואת החוות הלאומיות, עד שעבודתנו זו היא שהכשירה את ההכרזה הבאלפורית.  והסדרים בארץ והבטחון הצבורי הלא היו בזמן השלטון התורכי הרבה יותר מתוקנים, ובקומץ קטן של צבא המשמר היו התורכים עושים ממשלה בערבים ובבידואים.  ופרץ וצוחה לא היו בארצנו, ואף כי פוגרומים ביהודים, – דבר, שלא היה בכל ארץ תורכיה מעולם;  ועתה, כאשר ממרומי אירופה נשאו נס לקבוץ-גליותינו, והמון צבאות בריטניה כבשו את ארץ-ישראל מידי התורכים למעננו ובשבילנו, ובשופרות אין קץ תוקעים לחרותנו ולגאולת ארצנו, והארץ נתונה בידי צבא  גדול ואדיר, אשר לו אבטומובילים משוריינים ואוירונים וכל כלי-מלחמה, עתה אנו, היהודים המעטים היושבים בתוכה, צפויים לפרעות מידי המון פרוע לשמצה!  והיו אמנם, בינינו כאלה שהתפללו חרש: שובו, שובו התורכים אלינו...

 

*          *

*

 

ריב היה בין עגלת-האופנים ובין עגלת החורף, מי מהן יותר נוחה:  אם הראשונה, המתגלגלת על אופניה, או השניה, הזוחלת על פני השלג.  שתי בעלות הריב פנו אל הסוס, שיכריע הוא את הדבר.  ויען הסוס ויאמר:  מי יתן ולא ידעתי את שתיכן...

 

-----------

 

את הפרקים האלה כתבתי על פי הרשימות שסדרתי לי בימים הראשונים לחודש אייר, תר"פ, בראש-פנה.  בראשון לאיר יצא גזר דינו של ז'אבוטינסקי וחבריו, וממחרת הבקר יצאתי מירושלים.  לא, אני לא יצאתי, אלא ברחתי מתוך העיר הזאת.  צר היה לי האויר שם, נפשי לא ידעה מנוחה והייתי סוער כולי.  המשפט – זה היה הקו האחרון, שהשלים את כל תמונת הבלהות של הפוגרום, הצליל המכריע, שבא לשבר את האוזן היתר חרשת, וזהו שהציג את כל הפוליטיקה של השלטונות הצבאיים בארץ-ישראל ערומה כמו שהיא.  מכאן ואילך היו לפני הפוליטיקה הבריטית ביחס אלינו שתי דרכים:  או גלות שלישית מארצנו, או – סאן-רימו ונציב יהודי.  החיים או המות, – ובחרו בחיים...

והחיים ים זועף, הומים וסוערים, ושלות-השקט עודנו רחוקה מאתנו.  הוסר השלטון הצבאי, מצרים אינה עוד מושלת ביהודה, והשלטון האזרחי ניתן בידי איש יהודי, יהודי נאמן לעמו ולארצו ולתקותו הגדולה, יהודי, שידע להיות שר ומושל גם במדינת בריטניה הגדולה.  ונמשכו הימים וארכו הלילות, ימי רוגז ולילות נדודים, – וחשכו עינינו לראות את אשר היה לנו.  בימי-בולס הוכינו בשוטים, ובימי הרברט שמואל יוסרנו בעקרבים.  אז היה בירושלים פוגרום, זאת אומרת:   המון פרוע מתנפל פתאום ושולח ידו בבזה, ובימי הנציב היהודי כבר היו פקידים ושוטרים בראשי-הרוצחים ביפו, ובמושבות פתח-תקוה וחדרה ורחובות הוכרחו היהודים להלחם במתנפלים עליהם ככל חוקות המלחמה.  בימי-בולס לא נועזו לגעת בדברים הכתובים בהכרזת באלפור ולעשותה פלסתר, ומהרברט שמואל שמעה אזננו בשלישי לחודש יוני תרפ"א פירוש זר וביאור לקוי להכרזה זו.  בימי השלטון הצבאי לא הרחיקו מתנגדינו הערביים מגבולות הר הצופים ולכל היותר – מדמשק בצפון וממצרים בדרום, ובימי נציבנו משלחת ערבית פורשת מצודתה ללונדון ועושה פוליטיקה כל-ערבית וכל-אישלמית על חשבוננו בארצנו.  בימי השלטון-הצבאי נשאו-ונתנו עם ההסתדרות הציונית בדבר מסירת הקרקעות השוממות של הממשלה ליהודים, ובימי הנציב היהודי נמסרו השטחים הגדולים שעל-יד בית-שאן – לערבים.  בימי השלטון הראשון היו מפתחות ההגירה לארץ בידי "ועד הצירים לארץ ישראל", ועתה, בימי השלטון השני, מפתחות אלה נלקחו מאתנו ועברו לידי זרים.  ארץ-רחבה היתה ארץ-ישראל, משתרעת לשני עברי הירדן מערבה ומזרחה, ואך בימי נציבנו כמו יצאה מתוך גבולות ארצנו נחלת בני-גד ובני-ראובן וחצי שבט המנשה ולישראל אין חלק בה.

וחלילה לנו להאשים בכל אלה את מי שהוא, ואף כי את הנציב.  לו היתה לנו הבחירה, כי אז לא בחרנו באחר בלעדי הרברט שמואל.  לא מפי האדם יוצאות הרעות והטובות ואך מפי החיים ומסבותיהם.  תחת הלמות המלחמה העולמית, שאין דומה לה בסרי-הימים, שונו פני החיים, אחר וזר נהיה הלך-הנפש של כל העמים.  אולי, אנו, היהודים, הננו היחידים מכל העמים, שהרגש הלאומי הבריא נשמר אצלנו בטהרתו והמלחמה האחרונה לא פגמה אותו.  ואולם בנוגע לכל משפחות העמים והלשונות אנו רואים את החיה הנוראה, חית-אדם, חורגת ממסגרותיה, נכונה לרמוס לטרוף ואין מציל.  אין כאן הרגש הלאומי הבריא, הנובע מן ההכרה העמוקה ביתרונותיו המוסריים של הלאום, שאינו יכול להביאם לידי גילוי וביטוי לרגלי הגלות, ובשביל כך הוא שואף לגאולה.  לנו עסק עם הזוהמה של האדם הקדמוני, הבוחר בטוב מכל הרע לזולתו והמכיר ברעה, אם היא אך טובה לאחרים.  וזהו אשר קרה גם לערבים בכלל ולתושבי ארץ-ישראל בפרט.  לא את גאון-עברם ותקופת הזהב של שירתם והשכלתם עוררו בקרבם, כי אם את השאיפה הפראית לשלטון בלתי-מסודר.  לשובבות הלב, לעריצות של "אני ואפסי עוד".  וים-החיים טרם ינוח מזעפו, ושנים רבות או דורות שלמים, יעברו עד שישובו הדברים לקדמותם.  – יותר נכון: עד שתתעורר חברת האדם ותקבל צורה חדשה.  סדרי חיים יותר מתוקנים מאשר היו בראשונה, חוקים ותורות, שעל פיהם לא יוסיף האדם לשלוט באדם אחיו להרע לו, ויחדלו בני-איש לקלל את יומם, ואיש על רעהו לא יניף ברזל, כי מזבח טהור יהיו החיים בעיניו.  הימים האלה יבואו ויגיעו, אבל היום עוד עדים אנו לכל הקצף הנורא, שהרתיחה המלחמה במצולות החיים, ואדם אל אדם הוא זאב-ערבות.  ולְהַוַּת-לבם קוראים בני האדם בשם "חרות" ו"לאומיות".  זאת התורה לתנועה הלאומית החדשה בימי המלחמה האחרונה כלל השבטים השונים במדינות רוסיה ואוסטריה;  שבטים, שערכם ההיסטורי אפס ויתרונותיהם המוסריים במשפחת האנושיות אינם שוים פרוטה, ובכל זאת גדולה התגנדרותם והם מתנשאים בגאון על שאר העמים, כאילו הם מלח כל הארץ.  וזאת היתה גם לערבים תושבי ארץ-ישראל, הדוגלים בשם החרות והלאומיות שלהם, – החרות להיות לרועץ לזולתו והלאומיות, שהולכת ונעשית פראית, עד כדי "כל איש הישר בעיניו יעשה".  לנו עסק עתה עם קובעת כוס-התרעלה של המלחמה, עם שמריה העכורים, וגם הערבים שתו-מצו את כף-הרעל הזה.

ואל נא נכחד, כי זעיר שם זעיר שם חדר הרעל הזה אל תוך קבוצות קטנות גם מבני עמנו בארצנו.  מילידי הארץ דוקה סגלו להם את הלאומיות החולונית, והם שואפים אל השלטון במצב החדש הנברא לעיניהם בארץ-ישראל.  כי ירדו טללי-תחיה על הארץ – למה לא יהיו הם צנורות הברכה, הבאה אל הארץ? – הן הם – אזרחי ארץ-ישראל מעולם, הן הם יודעים את דרכיה, נמוסיה ותנאיה, הן הם – אבני-הפנה, שהבית הלאומי המובטח צריך להשען עליהן.  ומתחת לסף-ההכרה מתפרצת השאיפה גם בלבותיהם של אלה לשלוט ולמשול.  ושהם, ורק הם, יהיו המְעַשים והעושים את ההיסטוריה החדשה שלנו, ואל תוך זרועותיהם יפלו האפקים הרחבים, הנשקפים עתה לעמנו בארצנו.

ובתוך ערפלי-חושך אלה, בסבכי יער של המון שאיפות ותאוות-שאול, אם על האדם לחוצות את צוארו בתוך ביצות של רפש וטיט היוֵן, – מי זה החכם והגבור, שימצא דרך וילך לו נכונה? – גם הרברט שמואל הוא אדם ולא אל.  הן אמנם זרועו מושלה לו לנצח על החיים הרגילים גם בתהפוכותיהם השונות;  אולם תקופתנו היא שעת חירום והרס וחורבן, ובשעה זו מן הנמנע לכוון את מספר הכחות המתנגדים.

אבל לבו של עם עתיק-יומין לא יחרד גם למראה הסערה.  עוד לא ילדה האדמה אבנים, שתחסומנה את הדרך בעד עתידנו, בעד תקותנו הגדולה.  הרגלים תנגפנה, מעצורים יקומו, מכשולים ינתנו, – אבל את דרכנו נמצא ואל מטרתנו נבוא.

זאת היא אמונתנו.  בזה אנו בטוחים.  רבות אנחותינו למראה כל המעשים הנרגנים ולבנו דוי כל חבלי הלידה של האנושיות, אשר תקש בלדתה את גאולתנו.  אבל אף רגע אין אנו מסופקים באחריתנו הטובה.  את אשר לנו – יבוא לנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה