_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ישראל וארצו בחזון הספורים

מרדכי בן-הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

...להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים כי עוד חזון לימים.

                   (דניאל, י. י"ד).

מאמר ראשון

 

א.

כה אמר אחד מראשי כותבי הספורים בימינו: הנה ימים באים וירד כבוד הספרות, ואך הספורים לבדם יכבדו על פני כל העם.  גם מוסר וחכמה, גם דברי הימים ותורת חרושת המעשה וכל מלאכת מחשבת – כל אלה יובאו אל העם בדמות ספורים, לקוחים מעולם המעשה, משוק חייהם יום יום, ואך אז יקרא אותם העם באות נפש ויקח תורה מפיהם.  כי לו גם לא נסכים כי "אנו כחמורים", וכי עתה בכלל "נתמעטו הלבבות", הן זה נעלה מעל כל ספק, כי למן היום אשר באו, באחרית המאה העברה, הענציקלופדיסטים להפיץ סודות הדעת בין כל העם ורבים ישוטטו עתה לבקש כל חכמה וכל דעת, אי אפשר עוד לצמצם את החכמות בספרים המובנים אך "ליחידי סגולה", ועל החכמים, הבאים להורות את העם, החובה לרדת ממרום שבתם אל ההמון היושב בשפל ולדבר לו בלשונו ולפי רוחו.  בגלל זאת תחזינה עינינו עתה בכל חכמה ומדע את הסופרים משתדלים לכתוב בשפה קלה וגם יפה, ולא יבואו עוד עלינו בעב הענן אשר היו תמיד החכמות מתכסות בו; יען כי אם לא כזאת יעשו, אז לא יפן העם אל מנחתם ולא יהיה ממנו שומע להם.

כי הנה מיום אל יום תכבד העבודה על האנשים, מלחמת החיים לא תחדל, אך עוד מתלקחת ביתר שאת, אש תמיד יוקדת ביושבי תבל, ואין איפוא עתות האדם בידו לקרוא גם דברים המובנים לו, גם הנכתבים בשפה קלה.  עבודה קשה, הה, עבודת פרך עתה על שכם כל בני האדם, השכלת המוח לא הביאה לבני האדם את האושר – אשר השכלת הלב תוכל לתתו – לשמוח בחלקו, והנה האדם רובץ כל היום תחת סבל עבודתו, דאגותיו וצרכיו המרובים, ואיפה יקח לו מועד להגות בתורה וללכת אל בתי המדרש לשמוע דבר חכמה ומדע, לו גם תהיה התורה נכתבה ביתרון הסבר ולו גם היו שערי בתי המדרש פתוחים יומם וליל?  כי גם ככלות עבודתו, יחפוץ אנוש לבלות רגעי מנוחה בסוד רעים ולשמוע שיחת ילדי יום במושב חבר או בצל ביתו ומשפחתו.  נחוץ איפוא להתאמץ כי יאבה העם לקרוא, נחוץ לחבל תחבולות לחבב את הדעת על העם, למשכהו לבית המדרש, לכרוך לו את הספרים בכסף ובזהב אם כזאת אהבה נפשו.  הנה הוא חפץ לבלות את עתות המרגעה בשיחה בטלה ובדברים על מקרים ומעשים מעולם החיים – הבה נספר באזניו ספורים המושכים את לבו, ונתחכמה לו להשמיע באזניו, דרך אגב, כמו מבלי משים, ידיעות אחדות מאהל התורה ומחלקי המדע אשר יש את לבבנו להורות לו; נתנכל אליו להמית בקרבו כל רע וכל מדה לא-נכונה ולטעת בתוכו כל טוב וכל מוסר, בספר לו מסביבותיו ומכל הקרוב ללבו.  בדרך כזה נוכל ללמד לאדם גם מוסר ודברי הימים וכל תורה ומלאכה, וכבר הלכו סופרים רבים בדרך זה ויעשו חיל ועדים המה ספורי זשול ווערן וחבריו, אשר נעתקו לכל הלשונות המתהלכות ויתפשו לבות קוראים לרבבות.  ובאחרית הימים, כאשר עוד יכבד עמל אדם עליו למצוא את צרכיו ועוד תגדל טרדת הפרנסה על האנשים ועוד תקצר עתם מלרכוש להם את הדעת בעיון רב וביגיעת בשר ונפש ובאבוד ימים ושנים, אז יבוא היום אשר אליו נבא הסופר ההוא – עמיל זאלא, וכל הסופרים יהיו מוכרחים למלא את כל הארץ דעה אך על ידי ספורים, אשר אך אותם יקח האדם למקרא לענג נפשו בנוחו רגע מעבודתו הקשה כל היום.

ובאמת גדולה מאד פעולת הספורים על המון הקוראים, ההמון הזה המוציא תמיד משפטיו לא ע"פ ההגיון המפשט אשר בהלך נפש יסודו, כי אם עפ"י הדברים המעשים והמקרים, אשר יראה בעיניו וישמע באזניו.  ולכן האיש הבא להטיף לדעה חדשה, אשר למען הוציאה לפעלה נחוץ כי יכירוה ויקבלוה רבבות אנשים, אז עליו להתאמץ מראש כי תעשה הדעה ההיא קנין עם רב, כי תבוא כשמן בעצמות ההמונים, כי ירגישו אותה כמוהו, כי תהיה הדעה קרובה בפיהם ובלבבם לעשותה, – ואת זאת נשיג בשומנו זאת הדעה הרצויה ליסוד ספורים המתארים בשרד את החיים אשר המון הקוראים חפץ לדעת אותם, ובכשרון המספר תלוי הדבר, כי ידע לחבב על קוראיו את הדעה הקלועה בסבכי ספורו, הטוויה והנארגה יחד עם חוטי הספור.  כן עשתה הסופרת ביטשר סטוי, בחפצה לתת בלב העם חסד ורחמים אל העבדים הכושים אשר באמעריקא, כן עשו הסופרים הרוססים בהטיפם עשרות בשנים לחפש האכרים, וכן יעשו עוד הסופרים גם עתה באמעריקא ובמערב אירופא לכל השאלות הארורות אשר הנה "צרות רבים" ואשר גם פתרונן תלוי ברגשי עם רב. –

ואני מאמין באמונה שלמה, כי גם רעיון תחית ישראל בארץ ישראל, הדעה הזאת אשר בכל אופן היא נשגבה מאד, לו גם בתור "השארת-הנפש" של ההיסטוריא, – הרעיון הזה אך אז יוכל לקות לצאת לפעולה, אם ישבעו רבים לדגלו, אם המונים המונים יכירו וידעו כי, לכל הפחות, הצדק והיושר המה מוסדות הדעה הזאת.  ואך אז יש תקוה לראות את ארץ ישראל בתחיה, אם קהל גדול יתעוררו לחיים ולתנועה על ידי הדעה הזאת.  קהל גדול, – ולא אך בני ישראל לבד, כי אם גם מבני העמים.  כי הן זה כאלפים שנה חדלה ארץ יהודה להיות ארץ היהודים, ורבים המה הגוים והממלכות אשר להם חלק ונחלה וזכרון בארץ ישראל.  ואף גם זאת: זה כאלפים שנה אך עבד ישראל, וכבר למדו העמים שכניו ואדוניו לחשוב כי נצח לא יצא לחפשי; ולכן, אם כי בקרב בני ישראל רעיון התחיה לא חדל לחיות תמיד, אם בדמות תקוה או חזון לאחרית הימים, בדרך השתלשלות המקרה בתולדות בני האדם או בדרך נס מן השמים, – אבל להעמים, שהמה אדוני הארץ והמקרים בידם נתנו, להם מוזרה מאד הדעה הזאת, לא יבינו את דרכה ולא ידעו את מקומה; והלא גם הדעה הזאת היא אחת מאלה אשר תצאנה לאור רק אם יבאו רבבות אדם לעבוד אותה שכם אחד בכל לב, רק אם יתאספו כל העדרים וגללו את האבן הגדולה הזאת ממקומה, רק בעזרת עמים רבים.

אשר על כן חובת נביאי הרעיון הגדול הזה לעשות לקנין כל העמים והלשונות, נחוץ לחנך את העמים על דרכם, למען יכירו וידעו את הדעה הזאת לאט לאט, להודיע גלוי לכל כי אמנם יש תקוה כזאת בלבות בני ישראל ולא תהיה עוד כמו זרה בעיני ההמון; נחוץ מאד לתת בלב העמים אהבה להדעה הזאת כי ימשכו אותה חסד וכי ישתוממו ויתפעלו מרוב גדלה וחין ערכה; נחוץ להבינם בינה כי רוממות ועוז בהדעה הזאת ועל כל בני האדם הנאורים החובה והמצוה להרים גבהה גבהה את הנס אשר ביד נביאיה, וכי ראוי הוא דגל אשר כזה לעבור תחתיו ולהשבע לו.  כן החיו את ארץ יון, כי הללו נביאי יון בכל העמים את חכמת העם הזה בימיו מקדם, וכי חובה רובצת על בני העמים הנאורים, יונקי שדי השכלת העם הזה, להשיב לתחיה את הגוי הנאור אשר תורתו בתוך מעיהם, וימצאו לו חיל מתנדבים אשר לחמו את מלחמות היונים אך לשם הדעה הזאת, תחית עם יון לבדה.  וכן נחוץ לעשות גם לרעיון תחית ארץ ישראל, אם כי על הרעיון הזה לצאת לפעלו "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח", ומגן ורמח לא יראה בכל לוחמי הדעה הזאת אשר בצלה "יגור זאב עם כבש"; נחוץ כי תמלא הארץ את הדעה, כי ינהרו גוים רבים אחריה, כי תוליד לנו משוררים כלורד בירון, והמה ילהיבו נפשות וישבו לנו שבי לבבות חמים.  ומפני כי הספורים על מחזות החיים ומקרי הימים המה המפתחות אל לב ההמון, לכן על נביאי הדעה של תחית ישראל בארצו לרכוש להם את המפתחות האלה, למען יוכלו לבוא בשערי לב העמים ולהטותם אל אשר יחפצו.

ואחדים מכותבי ספורים כבר הבינו את ערך הרעיון הזה, המרחף חרש, כעוף המרפרף  נוגע ואינו נוגע, באויר דברי הימים, וכבר נסו כחם להשמיע משפטם, איש איש כפי השקפתו, ולהעמיד חזון, איש איש כפי מערכי לבו, על אודות תחית ארץ ישראל ועם ישראל.  לשני סופרים טובים מבני ישראל היה רעיון התחיה דבר בעתו, בעת אשר בראשית שנות השמונים נראתה תנועה קטנה בקרב הספרות והחיים של אחינו בארצות אירופא.  על דעת הסופר האחד היתה כל התנועה הזאת נסיגה לאחור, כי עמו נבזה בעיניו נמאס ולא יצלח לחיי ארץ וממלכה, והסופר השני מחא כף לקראת התמורה, בחשבו כי תמהר גם גאולה לבוא אחריה.  שני הסופרים האלה המה בהרב (באָגראָוו) וסמאלענסקין, ואם כי שניהם בני ישראל, ואם כי הדבר קרוב אליהם מאד, בכל זאת ספוריהם חלשים ודלים מאד ופרי כל עבודתם במקצוע זה בסר.  ולעמתם נשאו את חזיונותיהם על תחית ישראל ותחית הארץ סופרי העמים, הלא המה ביקונספילד, דז. עליאט וגם – עמיל זאלא... שלשה אלה חבקו בזרועות כשרונותיהם הגדולים את כל הרעיון הגדול הזה, ויתבוננו בשום לב אל כל אשר יהיה באחרית הזעם.

ואמרתי כי לא יחר אף הקורא בי אם אבוא בזה להעביר לפניו כל טוב הסופרים השונים האלה ולהתבונן אל האור אשר הגיהו המה עליו איש איש מנקודת מצבו, אם כי את כלם אולי קרא במקורם או בתרגומים שונים.  אל נא יאמר: קמחא טחינא טחין, כי דברי תורה לפעמים עניים הם דבר במקומו לבדו ועשירים הם אם יבאו בחוברת עם יתר הדברים הבאים ממקור אחר לחתום החזון ולהאיר עליו אור.  בכלל, לא למותר להביא בחשבון את הרכוש המעט אשר עשה לו רעיון תחית עם ישראל בארץ ישראל באחד המקצוע שבספרות, ולהתבונן אליו בשום לב.

וספורי סופרי ישראל יבואו ראשונה.

 

ב

הדבר היה בראשית שנות השמונים, אנחנו כבר אמרנו: עברה לבלי שוב אהבת צעירי ישראל לקדשי בני עמם – לארצו, לשפתו ולסגולותיו מימי קדם.  הן סגולותיו נשכחו; שפת עבר נפלה נפלה, המשורר ראה את קומץ הקוראים כראות "שבלים בודדות", ולבבו נבא לו רעה כי המה – "הקוראים האחרונים"; וארצנו, ארץ ישראל, – מי זה ישים לבו לזכור את כל הארצות הקטנות אשר באזיה הקטנה? הן כל אלה כמעט נהפכו למעשים שהיו בשכבר הימים, לזכרונות נשכחים... אבל כפי הנראה עוד ירחק יום הקץ.  עוד נאמן היה האל בבריתו עם ישראל, ולכן, כאשר כבר גדלו ועבו מאד החבלים אשר בהם נמשכו צעירי בני עמנו מבית המדרש הישן אל אולמי בית המדרש החדש; כאשר הבריק והאיר מאד האור הנעים של ההשכלה הכללית אשר רכשו להם צעירינו במקום האור הכהה אשר נגה תמיד באהלי התורה; כאשר הרחיקו בני הנעורים ללכת שבי אחרי מאהביהם החדשים וישכחו את עמם ואת בית אביהם – אז נפסק פתאום החבל, פתאום חשך האור הגדול, וכן פתאום הכינו בית מאהבינו והננו עזובים לנפשנו ואין מאסף... אז הגיעו "ימי התשובה", אשר שבו אל עם ישראל רבים מצעירי בניו, אז בקש לו "הכח הדוחה" מקום להתגבר על עז כח המושך של ההשכלה האזרחית, ואז די היה ביד מקרים אחדים למלא את המקום ההוא ולהוליד את הריאקציה, אשר היתה תולדה מוכרחת מכל מצב הענינים בעת ההיא.  וכאשר אמרתי, עצרו כח מקרים אחדים יוצאים מן "הסדר הרגיל" להזכירנו נשכחות, לשוב ולחדש ברית ראשונים ולהתבונן רגע: אנה אנחנו עולים.

ומקרים רדפו מקרים, ומעשים השיגו מעשים – ועל כל הרי ישראל התנוסס גם לעיני כל יושבי תבל ועליו חרותה מלה אחת אשר כאלפים שנה מספר שנותיה – "גלות" ...אז הגלו בני עמנו לערי מערב אירופא ולעבר ים אוקיאנוס ולקצות אפריקא ולמדברי אוסטרליא, ואז הגלו בני ישראל לארץ ישראל...

ורעיון תחית ישראל בארץ ישראל לקח לבות רבים, וברב-כח התעוררה התקוה זאת התקוה, הנושנה...

ואז בא המועד לכל סופר בישראל להשמיע חזון רוחו על התמורה הגדולה אשר כמו נראתה במהלך המחשבות של צעירי בני עמנו ועל העתידות הנשקפות אלינו לרגלה, וכותבי ספורים בישראל מצאו את הבקעה הזאת טובה להתגדר בה.  סמאלענסקין ובהרב, הסופרים אשר עשו תמיד אזנם כאפרכסת לכל תנועת בני הנעורים, אשר אהבו את בר הילדות ואת חם השחרות אשר לצעירי בני ישראל, אלה אשר הוכח הוכיחו את בני הדור בלכתם תהו בדרך לא מצא חן בעיניהם, – שני אלה לא יכלו, כמובן, להעלים עין מכל הנעשה במסבת הצעירים בימים ההם.  הקוראים העברים יודעים מי היה סמאלענסקין ומה היה לצעירי עמנו, ואחדים יודעים בודאי גם את ערך הסופר השני, ערך בהרב, וגם הביא המקרה לידי לדבר על אודותו דברים אחדים במקום הזה ("להעיר ולהאיר", השלח חוב' ז').  לא הרי סמאלענסקין כהרי בהרב, אך גם זה האחרון היה, בכל אופן, איש לב, מתהלך את צעירי בני עמנו, אחד מאלה הסופרים אשר כח העלומים חזק בקרבם וגם ברבות שנותיהם עוד לבם ער לכל תנועת נעורים ורגשות הבחרות.  הוא היה תמיד נמצא לכל תנועה חדשה בקרב הצעירים ואחד מן "העשרה ראשונים", עונה לקוראי בשם כל דעה חדשה בקהלם, ויש אשר היה גם נמהר בדבריו ונחפז במעשיו ולפעמים גם קל בדעתו כאחד מבני הנוער.  וכאחד מבני הנעורים לא נסוג אחור מפני כל, לא פחד פן ינחל קלון תחת כבוד, וימצא עז בלבבו גם להטיף לנשואי תערובות בין ישראל עם העמים, גם התנה אהבים עם "האחים הביבלים" אשר צמחו ביעליסאוועטגראד, וכאשר עברה הרנה במחנה צעירים רבים מבני עמנו; "לאהליך, ישראל!" כתב גם בהרב ספור על אדות הרעיון הזה, הלא הוא הספור "איש הרוח" ("Мавякь") "מעשה נורא מחיי פסיכיאטר צעיר", וידפיסהו בחוברות ה"וואָסחאָד" לשנת 1884.  ואם בכלל שיחת חולין של סופרים מובהקים ובעלי כשרון צריכים למוד, מפעל ספרותי כספורו זה של בהרב, אשר לקח לו לעבודתו זאת אבני פנה מאמונת בני עמו ותקותו, – לא כל שכן שראוי לשים אליו לב.

"עברי נולדתי, ואת חכמת הרפואה למדתי, ומומחה אנכי למחלות הנפש" – כה יתחיל הרופא הצעיר את ספורו.  "מדוע בחרתי לי רק את המקצוע הזה ברפואה – לא אדע נפשי.  הן יש נוכלים חרוצים וגנבים ערומים אשר בכונה יבאו להיות שוטרים ומחפשי בני-עולה אך למען יוכלו ביתרון הכשר לכסות על פשעיהם המה ולא יתפשו בכף.  ואני בעצמי חולה הנפש הייתי מעודי, ומי כמוני יודע כי אנוש אָנוש אנכי מאד, ולכן בחרתי מחלות הנפש לרפאותן, למען לא יודע כי אני אני החולה"...

אם חולה או מתחלה היה הרופא הצעיר הזה, אבל נכונה לא היתה בנפשו, ושנות הלמוד הרבות הראו פעולתן לרעה על מצבו.  סדר עצביו היה פרוע מאז, שנה נדדה מעיניו, בחלום ובהקיץ חזה חזיונות, וחלומות רעים וטובים בעתוהו והחרידוהו יומם וליל.  ולכן, כאשר גמר בשלום את חק למודיו בבית מדרש הרפואה, נתן לבו להחליף כח בחיק הטבע, וילך לו הצעיר הזה אל אחת הערים מערי השדה אשר אחותו היחידה יושבת שם, ובצל ביתה אמר למצוא לו מנוחה ולהשכיח שאון עצביו הסוערים.  אחותו היתה אשת איש סוחר תמים וישר, והמה ישבו להם בביתם העומד מחוץ לעיר על יד דרך המלך, לא הרחק מחצר בית הקברות אשר ליהודים.

ובעיר ההיא היה איש משוגע ושמו טודרוס, "התוקע".  המשוגע היה לא נגע באיש לרעה, ואך רוח עועים עברה עליו לחשוב כי כבר קרוב קץ הפלאות, כי עתה בא יום ד' להשיב שבות עמו, וכי הוא שֻלח ציר מאת גואל ישראל לקבץ בעירו את גלות יהודה, ולכן התהלך כל הימים בחוצות ובשוקים ותקע לחרותנו.  וכל שופר או חצוצרה לא היה בידו, אך דרך האגרוף ואל קומץ עצבעותיו תקע והריע תמיד, וישמיע תקיעות ושברים כקול השופר, ואת "עבודת הקדש" הזאת מלא בחרף נפש.  כה היה משפט טודרוס ימים רבים, נערים התקלסו בו ושוטרי העיר הכוהו פצעוהו לא אחת ולא שתים, גם נסו לאסור את ידיו בחבלים למנוע בזה את "השופר" ממנו, אך הוא התחכם לעשות את שפתיו חצוצרה – ולתקוע.  טודרוס היה גבה הקומה וחסון כאלון, אבל עובדתו הרבה אשר היתה עליו לרוץ ברחובות מן הבקר עד הערב ולתקוע, ולהעביד את גרונו להרים קול כשופר ולהוציא מלבו תרועות "גנוחי גניח וילולי יליל", הלאתה אותו עד מאד לעת ערב, נשימתו עיפה לתקיעות ובאין אונים שכב באשר נפל עד יום המחרת, עד אשר החליף כח להוסיף ולתקוע.  מקום מקלטו היה חצר בית הקברות אשר ליהודים, בבית השומר והקברן, איש זקן ושמו רבי אפרים.  הזקן הזה ובתו היחידה דבורה נתנו תמיד בביתם מקום לטודרוס ללון ומפתם הצר האכילוהו לחם בבקר בצאתו "לפעלו" ובערב בשובו עיף ויגע מאד.  לפני אדוני חצר-המות האלה שפך תמיד טודרוס את כל לבו, באזניהם השמיע את כל הגימטריאות והאסמכתות אשר לרגלן נוכח כי אמנם הוא הוא הקדוש למקרא עדת בני ישראל ולמסע המחנות תחת פקודת המשיח.  אנשי רוח כאלה נמצאים לפעמים באמת, ולא חזון שוא הוא אשר בדה הסופר מלבו.  את אחד מאלה ראיתי גם אני.  בעיר מולדתי היה בטלן עני אחד אשר תמיד התפאר כי הוא מלך המשיח בעצמו, ועל כל שאלות הפוליציא לשמו ומולדתו ענה ארמית: "אנא מלכא משיחא!", והביא ראיות מן המדרש ומן הזוהר כי מאנם כנים דבריו, ותמיד, כמו לחזק את כל המופתים וההוכחות מן הספרים, הוסיף לאמר: הן רבי זנוויל השמש בעצמו אמר לי "כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד".  ובאמת נחקר הדבר ונמצא כי ר' זנוויל השמש בנקותו את רצפת בית התפלה במטאטא אשר בידו גמר אז את שיורי תפלת השחר, ואת הפרזה הזאת אמנם השמיע מתפלת "עלינו" בעברו על פני המשגע, הבטלן – המשיח.

וטודרוס זה של בהרב לא התנשא להיות משיח, אך לאחד מעוזריו המפנים לפניו את הדרך, ומשרתו על שכמו היתה להעביר שופר תרועה בעיר מושבו.  השומרים הממונים על הסדר הביאו את טודרוס אל בית המשוגעים, אך באין יודע מאין בא ואיזה קהל עדתו, לא נמצא כל מוצא לכסף להביא אל קופת בית החולים די ערך מחיתו, ולכן שלחוהו מבית החולים לנפשו, בפרט אשר לא נגע בימים הראשונים באיש לרעה.  אך לאט לאט התגבר עליו רוח השגעון, ואז החל טודרוס לזרוק מרה באלה השוחקים על משבתיו, ואוי אוי לאיש אשר יעוז להטיל ספק בקדשי לבו, ומה גם לאמור לו: שקר הדבר, עוד לא בא בן דוד.  אז רבו עיניו ברקים, ויש אשר הסיר את אגרופו מטיל הברזל מעל שפתיו וחדל רגע לתקוע והורידנו בחמה עזה על קדקד הכופר המתגרה בו.  אז נהיה טודרוס למגור ולמחתה לכל יושבי העיר ופחד כל הילדים, ואך אפרים הקברן ודבורה בתו לא חלו ולא יראו מפניו כבתחלה, והם הוסיפו להתהלך עמדו באהבה וברחמים, ולאט לאט נתן המשוגע הזה את רוחו גם בקרבם ויתן "מהודו" גם על הזקן ובתו.  כי גם שני אלה היו אנשים בלתי רגילים, ולא לחנם הלך טודרוס אצל אפרים ובתו אלא מפני שהמה בני מינו... כי הימים הרבים אשר חי הזקן בחצר הקברות "והתהלך" עם המתים הטביעו את פעולתם עליו, והוא למד את נפשו לחשוב את השוכנים בקרבתו כשכנים חיים אשר באו להתגורר עמדו, ובספירות החזיונות האלה גדל הזקן גם את בתו דבורה, ותהי גם היא חוזה וגלוית עינים...

ובית אחות הרופא הצעיר היה, כאמור, לא הרחק מחצר בית הקברות, ובאחד הימים הלך לו הרופא החולה, על פי בקשת אחותו, להשתטח על קבר אבותיו אשר בחצר ההוא, ושם התודע ראשונה אל אפרים הזקן, וידע גם את כל אשר עמדו.  הרופא אמר בלבו, כי עפר קברות הוריו יכסה מעט את פצעי הספק המכאיבים לבבו, והמית עורקיו תחרש מעט לקול הזכרונות היקרים העולים מתחת מצבת אבות.  אבל לשוא... זכרון ההורים אשר עזבוהו בעודנו נער קטן, שלטון המות השם משטרו במקום הזה וחזיונות הזקן רבי אפרים, שהוא סמל דמות הסוד הנורא של המות – כל אלה פעלו נוראות על הצעיר החולה ויפילוהו למשכב.  וכאשר התעודד, אוה לו את חצר המות לשוח בו תמיד, בכל עת אשר חפץ לשאוף רוח צח.  בין האלונים כבירי הימים המתנשאים מעל גבעות הקברים ומצבות העץ והאבן מצא הרופא תמיד את אפרים הזקן מפקח על "רכושו וקנינו", כאשר קרא לחצר הקברות, וכן התודע שמה אל דבורה בת הקברן, ושתי הנפשות האלה היו היחידות אשר הראו אותות חיים בממשלת המות הזאת, ואליהן התודע ועמהן התהלך יום יום.  הוא כבר הכיר וידע כי גם לדבורה נפש חולה, הוא נתן לב ללמוד ולדעת את הנפש החולה הזאת, ומבלי משים נקשרה נפשו בנפשה, וגם העלמה ידעה והבינה מה הוא הרופא הצעיר לה... אז לא הסתירה העלמה החולה מאת בחירה את מחלתה – חזיונותיה על דבר המתים, החיים בפיה וברוחה.

גם מבלי היות רופא נוכל להבין כי קרבת חצר הקברות וחברת שוכניו לא אזרו בגבורה את עצבי הרופא החלש להחלימו ולהחיותו, ויהי ההפך: סערות המחשבות, המתחוללת בתקופה ידועה בחיי כל צעיר בישראל לעורר את התקוה השוכנת בסתר תהום הנפש ובקצוי כל לב עברי, התאחדה והתחברה אל ההזיות ואל האמונות אשר שמע הרופא הצעיר מבני לויתו, מפי אפרים ודבורה, אלה האנשים אשר דברו על המתים הקבורים בחצרם כאשר ידובר על אדות אנשים חיים וקיימים, ומעל דל שפתותיהם לא סרו דברים על תחית המתים וביאת המשיח.

ועצבי הרופא החולה הלכו הלך והתרגש, וראשו הנה ריק כל הימים והלילות...

ובשכונת חצר הקברות, הרחק מעט מן העיר, היה חצר שדה קטן אחוזת אחד הסוחרים בבגדי בד אשר בעיר, ומפני כי בחדשי הקיץ גר שם הסוחר וביתו, לכן היה שם גם האוצר הכולל לסחורתו, ואוסם גדול היה מלא כתנות בד ומעיל במספר רב.  בליל סגריר אחד, בעת אשר כל גרי חצר הסוחר נמו שנתם, התגנב טודרוס המשוגע מחצר בית הקברות הקרוב אל אוצר בגדי הבד ויקח ממנו דיו, וישא את כל הבגדים הגנובים אל חצר הקברות, וילבש את כל המצבות כתנות בד לבן ויעטוף אותן שמיכות לבנות.  מדוע עשה כזאת ואיזה הדרך בא אליו החפץ לעשות את המעשה הזר הזה – אין חקר לרוח משוגע, ומי בא בסוד אנוש אשר מחו מלא עועים וראשו – הזיות וחזיונות.  ואולם מן המעשה אשר עשה נברא לו לעצמו, כפי הנראה, מחזה נפלא ונורא אשר התאים לחפצו, וכאשר נשב רוח חרישית בבגדי הבד ובהתנועע לרוח הלילה כנפי המעילים והשמיכות הלבנות דמה המשוגע כי עיניו תחזינה את תחית המתים, ועין בעין הוא רואה בקום כל הרפאים מקברם והנם נצבים עליו עטופים שמלותיהם הלבנות, נעים ומתנודדים, כי חיו... ובכן איפוא הלא הקיץ הקץ, בא המשיח! ועתה הלא עוד לא יאחרו לבוא כל האותות והמופתים אשר יעשה ה' לישראל עמו, כי הנה יום ה'...

למראה החזיון הגדול הזה היה הרעיון הראשון אשר בא בלב המשוגע: למהר ולהביא את הבשורה לידידיו ורעיו. – לאפרים ולבתו, אלה אשר בצדקתם ובאמונתם מצא לו תמיד עז ומשענה, ישמעו נא המה ראשונה את הבשורה הגדולה.  משוגע ממראה עיניו ומשוגע מטבעו עף טודרוס כחץ מקשת אל הבית הדל אשר שומר חצר הקברות ובתו שוכבים נרדמים שמה.  "קומו, הקיצו, אחים! – הרעים קולו בצעדו על מפתן הבית – משיח בא, בא המשיח וכל המתים חיו, הללויה!" ובטרם מצא אפרים את ידיו ואת רגליו לצאת מאהלו, ובטרם עוד העביר שנה מעיניו, מהר טודרוס וישם עליו את הטלית ואת התפילין של הזקן, וימהר לשוב אל חצר הקברות וישמיע שירי זמרה על נפלאות מחיה המתים.

נוראה היתה פעולת החזיון אל הזקן ובתו, אשר אל הרגע הזה חכו כל ימיהם, כי המה יהיו הראשונים לראות בתחית מתי ישראל; עיניהם עתה לנכח הביטו כי אמנם הקים ד' את דברו וכי אמת בפי טודרוס, וכמהו כמהם נסגרו בידי המחזה הגדול והנורא.  "מהרי, בתי, ושימי רגליך כאילות לרוץ העירה לבשר לכל אחינו ישע וביאת משיח", קרא הזקן.  ודבורה מהרה, ותחשוב רגע ותרץ – אך לא אל העיר, כי אם אל הבית הסמוך אשר הרופא מכירה ומיודעה שוכן שמה, ותפתח את חלון חדרו ותעירהו משנתו ותקימהו ממשכבו, ובקול נגיד ומצוה האיצה בו כי ימהר ללכת אחריה.  לבב הרופא התפעם בקרוב, פחד ורחב מבלי דעת פתרון חזיון לילה הזה, אך בכל אלה לא יכול להתגבר על פחדו, וישמע לקול מצוות דבורה, ומבעד החלון יצא אליה, והיא משכה אותו אחריה אל חצר הקברות, ומעל הגבעה למולו הראתה אותו דבורה את המראה... והוא עודנו מתנונן בחזון ולא ידע נפשו, והוא עודנו עומד משתומם למראה עיניו ולמשמע שירי זמרה מוזרה עולים מבין הקברים ומתוך קהל המתים-החיים המתנועעים, והנה חרד אליו טודרוס המשוגע ובחמה שפוכה הכהו על ראשו באגרופו הנורא ויפלנו ארצה מתעלף וכל חושיו בו אבדו...

ג.

מפחד בלילה הזה השתגע הרופא והובא אל בית החולים, ועל משכבו בחליו חזה חזיונות ויחלום כל הימים שיבת ציון ותקומת מלכות ישראל.

זאת היא היריעה אשר בחר לו הסופר בהרב לתאר עליה את כל מחשבותיו וחזיונותיו על אדות רעיון תחית עם ישראל.  נסורה נא לראות את משפט הממלכה החדשה אשר ראה הרופא המשוגע בחזיונותיו, יען כי החזיונות האלה הלא הם הרהורי לב הסופר בהרב, וכזה איפה יהיה משפט המלוכה בישראל לפי דעת הסופר הזה. 

הממלכה נכונה בארץ ישראל, וירושלים היא עיר הבירה.  התוגר עזב את כל הארץ, כל עריה וכפריה, גם כל אניות המלחמה וכלי המשחית ואת כל הברזל והנחושת; ובני ישראל, היראים מפני אבק שרפה ואינם מלומדי מלחמה, לא ישליכו בכל זאת את כל הכבודה הזאת אחרי גום ככלי אין חפץ בו, אך, כעם סוחר ומבין במקנה וקנין, יתנו כל אלה בכסף ויעשו איפוא, תחלת כל, "מסחר טוב" מאד.  אין לנגד בהרב היעוד הלאומי של נביאי עמנו, "וכתתו חרבותם לאתים" מפני כי "לא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", אך שש לקראת המקרה לשים לנגד עמנו את סחרו "חטאתו", ואת דבר יראתו מפני אבק השרפה, אם כי על סופר עברי היה לדעת, כי כמאת אלף צעירים מבחורי ישראל עובדים תמיד בצבא אך בארצות אירופא לבד, וחיל גדול כזה לאו מלתא זוטרתא היא, ומעולם לא נשמע כי יתלוננו על אנשי החיל מבני עמנו באשר המה שם, כי מוגי לב המה ומפחדים מפני אבק השרפה.

על דברת בהרב, לא היה זה המשיח, אשר גאל את ישראל, למלך על עמנו, אך הוא עשה את שלו: החיה את כל המתים, קבץ יחד את כל בני ישראל מארבע כנפות הארץ ויביאם למרום הר ציון, ויאמר אליהם: הנה קבצתי אתכם היום מכל המקומות אשר נדחתם שם, הקימותי אתכם מקברותיכם, והנכם נצבים כלכם, ראשיכם זקניכם וכל המונכם; עשו איפוא כלבבכם ובחרו לכם ממשלה אשר תמצא חן בעיניכם.  ואחר כן גז חיש ונעלם המשיח, וטרם ידענו איך ומי בחר את המלך, אך בהרב יודיענו כי הממשלה נכונה ביד הצדיק "רבי דודצי נכד הבעש"ט", והוא וגבאיו שוכנים בארמון הפחה אשר בירושלם.  מנהגי המדינה ונמוסיה כמנהגי קהלות אחינו בערי המצער אשר "בתחום המושב", לכל פרטיהם ודקדוקיהם המשונים והמוזרים.  כל הזר בחיי בני ישראל, בחייהם הפרטים ובחיי החברה – חי וקים גם בארץ ישראל ובממלכתו החדשה, כמו גם כל זה מחויב לעבור דרך "גלגול מחלות" מהכא להתם יחד עם כל מתי ישראל, כמו היה כל זה מורשת קהלת יעקב מדור דור, והמנהגים הזרים המה בטבע מחצבת עם יהודה ומתחלת בריאתו נדבקו בו, ולא מקרוב באו ולא ידי אחרים חלו בו להדביק אותם בישראל ולא באשמתו.  יסוד ספר המשפטים בממלכה החדשה הוא "עין תחת עין שן תחת שן", ולכסא דין יושב השלחן ערוך ועל פי דיני עונשין וקנסין המבוארים בו ישפט כל העם.  אל אספות הקהל, אשר אין הנשים לוקחות כל חלק בהן, יקראו השמשים, ומי אשר ימרה חלילה את פי השמש ולא יבוא אל האספה למועד אשר יעדו לו – אין לו כל חנינה ואחת דתו להלקותו מכות מרדות, ובכלל, על כל דבר חטא ופשע קל שלוחי בית דין לוקין ורודין ברצועות אשר בידיהם, ושבטים נכונים תמיד לגו כל ממרה את פי הרבנים, זכורני, כי גם המנוח יהודה ליב גארדאן אמר לי בשנת תרמ"ב, כי ראשית מעשי חובבי-ציון תהיה להכין אנבים בכל עיר ועיר בארץ ישראל, למען תהיינה נכונים בידי בתי הדין לסקול את כל נושאי מטפחות ברשות הרבים, וחשב כי לעגו זה בכחו להרוס רגע אחד את כל חזיונותינו בתחית עם ישראל.  וגם בהרב בטוח, כי הממלכה תהיה כלה ממלכת צדיקים, רבנים, פרושים וכל כנותהון; ידם בכל, המה עליונים לכל עניני הממשלה, ואם כי העשירים המה גם שם יחידי סגולה, אך גם עליהם נהפך מעט הגלגל: בארצות הגלות היו הרבנים והצדיקים יראים מפני העשירים והיו מוכרחים להאפיל בטליתותיהם על כל עונותיהם; ועתה – העשירים יחרדו מאד מפני כל רב וצדיק, מפני כי אלה האחרונים המה עתה גם פקידי הממשלה ונושאי המשרה, ובכן המה עתה גם אדוני "העסקים" ומידיהם יקחו עתה כל מיני קבלנות, מחמד נפש הגבירים בעלי העסקים, ולכן המה עתה כלם עפר ואפר תחת כפות רגלי הרבנים ויתר חיות הקדש.

והנה פה נזכר בהרב רגע, כי לבד יהודי רוסיא ופולין הלא ישנם עוד יהודים בעולם, אשר ממנהגי "התחום" אינם להם לתורה ומצווה, ואולי לא ימצא חן בעיניהם המשטר אשר ינבא לו בהרב.  אבל מן המצר הזה ימהר בהרב לצאת למרחב, בהודיעו לנו כי ממלכת ישראל היא בעלת דו-פרצופין, או יותר נכון, שתי ממשלות מקבילות תשימנה משטר בארץ: יהודי רוסיא ופולין יעשו להם מלוכה בפני עצמם, ויתר היהודים – בפני עצמם.  אם יהיה "רבי דודצי" מלך אחד לכל – לא פורש...

השכלה – מאן דבר שמה.  המשכילים השלכו הלאה, בהם אין כל חפץ, והמה מתנועעים כצללים בקצה העם.  אך לשוא עזבו את השכלתם, חזרו בתשובה וישכחו את "נושאי דגל ההשכלה" ויבאו ויתרפסו לפני העם, וינסו לדבר דברי אהבה אל עמם מעמקי הלב: העם דחה אותם בשתי ידיו ויזכר להם את חטאת נעוריהם.  וכאשר נסה אחד היוריסטים הצעירים, והוא דברן מצוין, לשאת מדברו ביום הקהל על הככר הגדול אשר לפני ארמון המושל, ויהס אותו ההמון ולא נתנו לו לדבר דבריו, ויניסו אותו מעל הבמה.

בכלל אין די חרפות וגדופים בפי בהרב להוריד כבוד.  "המשכילים", ועונם היותר גדול בעיניו הוא – כי היו המשכילים בארצות הגלות מכבדים את העשירים בישראל.  כרגע תכירו ותראו סופר עיר הבירה, אשר לבבו מתחמץ למראה עשירי בית ישראל הספונים בהיכליהם ואינם עושים מאומה באמת לטובת עמם, בעת אשר "כל ישראל" בטוח כי לא ינומו ולא יישנו שומריו ונוטרי כרמו בעיר הבירה, אבל גם הסופר הזה אך מתקצף ומתרגז ואין נחת.  המטיפים החביבים על בהרב ידברו את דבריהם מעל הבמה ומפיהם יז קצף וחמה עזה.  לא דברי חכמים הנשמעים בנחת תאזינו, לא תוכחת-אוהב המלאה אנחה על שברכם, לפניכם לא מטיף מוסר עומד ומורה דרך בדעת ובהשכל, באהבה וברחמים, – אך מהירי חמה יחרקו שן, ילעיבו בכם וילעגו לשברכם, הקורא מרגיש כי דבר לו לא עם אוהב אשר מחמלתו יטיף ויוכיח, אך עם איש ריב ואיש מדון אשר אין ברוחו נכונה ואשר זה כל חפצו להכעיסך למען הרעימך, לא לחבוש לכאבך, אך לזרות על פצעיך מלח עולם ולשפוך עליך את מררתו השחורה... ומכל מראות החיים החדשים אשר יבאו ויראו באחרית הימים מתאר בהרב אך תמונה אחת – מראה אספת העם בירושלים על פני ככר הקהל.  ומפני כי אספות "קהל" היהודים היו תמיד לשחוק ולמשל בשאונן ובהמונן בפי כל הסופרים שונאינו – כאלו היו אספות כל המון מעם אחר מצוינות בסדר נפלא! לכן, כפי הנראה, בחר לו בהרב אך את הצד הזה מחיינו החברותיים לעתיד לבוא, ובני מעיו ישישו כי עלתה בידו להכות מכה בלתי סרה את תקות התחיה: הן עם אשר מגרעות כאלה לו, אשר לא ידע סדר ומשטר, אשר באספת קהלו צלמות וסדרים מוזרים – ההוא יצלח להחזיק רסן ממשלה ושבט מושלים?!

זאת תורת הסופר הזה, אשר התרחק מעמו, ואשר בתגרת יד המקרים נתקו גם הפתילים הדקים והחלשים אשר עוד היה אסור בהם אל אחיו ואל חייהם.

יש אשר ידענו בשכבר הימים נער קטן בכל שובבותו ומשחקיו, בכל דרכי הנוער, והליכותיו ומשפטיו בחיים ובדעת לפי מספר שניו, והנער היה נער, ככל הנערים.  מני אז עברו שנים, עשר או עשרים שנה, ואנחנו לא ראינוהו בכל הימים הרבים ההם, או לא שמנו אליו לב.  והנה באחרית הימים יבוא המקרה לידנו לדבר על אודות האיש הזה אשר ידענוהו בהיותו נער, ונחרוץ עליו עתה משפט לפי מעלליו אז, נשפוט את גדלו בתורה ודעת עתה לפי הידיעות המעטות אשר היו לו אז, מבלי שים לב אל השנים הרבות אשר עברו למן היום אשר ידענוהו ואל פעולות החנוך ותעצומות החיים, – האם מישרים היה משפטנו?

או הנה החכמה וחרושת המעשה, ביחוד חרושת המעשה, תמיד תמהרנה לצעוד קדימה ואף שנה אחת על מקומן לא תעמודנה.  הנה העמדה בבית החרושת המכונה החדשה, והתעיף עיניך בה וכבר נתחדשה הלכה חדשה בבנינה, עוד שנה – ואופנים וגלילים הוסרו מתוכה ומקומם לקחו אחרים, עוד שנה – וגם אלה החדשים נתישנו, וכבר יוציאו גם אותם מפני היותר חדשים, ובכל ענפי חרושת המעשה תחזינה עינינו אופנים ופרטים ועצות למלא מלאכות כאלה, אשר לפני עשרות שנים לא ידענו איך להוציאן, או הוצאנו אותן לפעל באופנים אשר כמו זרים עתה לכלנו.  והאם מחכמה ידבר איש אם יבוא עתה וישמיע משפט, כי מלאכה כזאת וכזאת אי אפשר או תכבד עלינו לעשותה, והוא לא ידע ולא שם לב כי בין ידיעותיו ובין ימינו עתה עברו שנים רבות, רכסים רבים היו לבקעה, והמכשולים אשר היו בימים ההם אינם עוד, הכבד היה לקל, ועיניו לא ראו ואזניו לא לקחו שמץ דבר מכל הנצחונות אשר נצחה חרושת המעשה בדבר הזה בכל אותם הימים אשר הוא נם את שנתו או התבודד מחוץ למחנה החיים?

המשלים האלה סליקו על רעיוני למראה עמל בהרב בספורו זה.  הסופר הזה ידע את חיי בני עמנו (וגם זה אך בארצנו) בשנות הארבעים והחמשים וראשית הששים.  חיי בני ישראל בערי התחום ודרכיהם ודעותיהם ומשפטיהם בימים ההם נשארו חרותים בזכרונו, וידע גם לתאר, אם מעט ואם הרבה, תמונות נאמנות מן החיים ההם.  והנה בשנות השמונים, לרגלי תנועה גדולה בן צעירי בני ישראל, למראה דעה חיובית ורעיון רענן אשר החלו להתהלך בקהל ישראל, נתעורר כפי הנראה גם בו החפץ להשמיע משפט על אודות הענין הזה "מאומה לא שכח ומאומה לא למד", ולכן נראה כל החזיון אליו באספקלריא עכורה מאד, באותם צבעי החיים אשר היו לעמנו בארצנו לפני יובל שנים.  מצב הרוחני והחברותי של עם ישראל עומד לנגדו בעינו כמו שהיה כארבעים שנה לפנים, והוא יזכור לו את הצלמות והסדרים הפרועים אשר היו אז מחזות מוכרחים בחיי בני עמנו.  הוא לא שם לב אל פרי הדעת אשר גמל בישראל במשך הימים הרבים האלה, איננו מתבונן כי שונה, שונה מאד תמונת חיי בני ישראל עתה מאשר היתה לפני ארבעים שנה, כי נהפך הגלגל על הדעות והמחשבות, כי עמנו נסחף בשטף הקולטורה הכללית, ובמקום המחשבות הראשונות צמחו חדשות, אחרות לגמרי, וכי מי אשר ראה את דור שנות השמונים לא יכירנו כי הוא יוצא ירך שנות הארבעים, כאשר לא נכיר את האיש הבא בשנים על פי אשר ידענוהו בילדותו וכמו אשר יגדל ההבדל בין המכונה הישנה של סטפנסון ובין המכונה העומדת עתה לשרת לפניו.  נחוץ מעט ללמוד וגם מעט לשכוח...

 

ד.

גם עבר גם עתיד יחסרו לאיש אשר "מאומה לא למד ומאומה לא שכח", ובאין עבר ועתיד אז ההוה מאפס, והחיים כלם יהיו אז תהו ובהו באין רוח אלהים מרחפת על פני תהומם המפיץ אז אך זועה מסביב... חלק האיש הזה הוא אך כעס ורוגז, וזאת היתה גם נחלת בהרב, כזה היה מצבו בחייו הפרטיים בימים האחרונים, והרוח הזה שפוך, אולי גם למרות חפצו, על פרי ספרותו בעת ההיא.  אדיר כל חפצם של האנשים האלה – להמיט על ראשי זולתם את חטאותיהם המה.  הוא, בהרב, התרחק מאחיו ויהי בודד, – ומעל פתחי פיו לא סרה תמיד תלונה על כי בדד ישב; הוא התנכר תמיד למשכילי ישראל וסופרי עיר הבירה, ועל שפתיו תמיד אש צרבת לשרוף בהבל פיו את "האפרוחים אשר לא עשו עוד נוצתם" והמה משמיעים דעה בקהל; אנשי סודו ואנשי בריתו ואנשי חסדו היו תמיד "האדירים" מאחינו – ועטו ירוב רעמים למול כל משכיל המכבד עשירים ומתאבק בעפר רגליהם; הוא לא לקח חלק בכל האספות לטובת הכלל אשר היו אז בעיר הבירה, מלבבו לא יצאה אף עצה אחת, לא הגיש אף הצעה אחת, – והוא שולח לשון אפעה בכל הפועלים העוסקים בצרכי צבור.  תהפוכות כאלה היו תולדות המרה השחורה המסוכה בקרב דמו, עד כי כל נפשו הרעלה.  עין בעין נחזה כי לאדם הזה יחסר בסיס מוסרי נכון, אין אבני קדש בפנות היכלו, ותחת רגליו אדמה מתמוטטת; אך כזאת נראה רק אנחנו; והוא בעצמו יבקש ולא ידע מה, יפנה ולא ידע אנה, וכהני נשמתין דאזלין ערטילאין יתעה באין מעמד בדרכי החיים הרוחניים, ואין לו בעולמו אלא חרון אפו, עברה וזעם על כל אשר מסביב לו.

אך יש אשר ינוח גם הים הזועף הזה מקצפו ויחשב דרכו רגע, הן התבונן בהרב אל התמונה אשר תאר לעצמו ויזכור כי לא כל צבעיה צדקו יחדו, כי בעולם המציאות של חיי עמנו החברותיים ישנם גם חזיונות אחרים, אשר גם מהם אין לו רשות להעלים עין.  הן מה יתאונן, מה יספר לדור "נוראות" של אספות הקהל, – ועיניו תחזינה אספות של בני ישראל בקהלות רבות בסדר ומשטר, לבו הן יודע כי קהלות רבות של אחינו מתנהגות בסדר לא גרוע "משלהם", ישנן אספות בלא פרץ וצוחה ובלא המון שואג, וכי בכלל אי אפשר להתבונן על כל הענין של תחית האומה מן הנקודה הקטנה והחשכה אשר התבצר בתוכה בפרקים הראשונים מספורו.  על איש-לב החובה להתבונן אל כל החיים, עם כל דרישותיהם ותביעותיהם השונות.  ובינה כזאת אולי נתנה גם בלב בהרב, ולכן לא הסתפק במחזות התהו אשר תאר לנו בפרקי-הספור הראשונים, ויגל לפנינו עוד תמונה אחת – תמונת ממשלת עם היהודים המתנהגת עפ"י החקים החדשים אשר יחוקקו נבחרים מקרב העם היושבים ב"פרלמנט".

ובכל זאת...

 

*     *

*

שארית ימי הקיץ וכל ימי החרף שכב הרופא-החולה בבית החולים ויחזה שיבת ציון בשובבותה ובסדריה הפרועים, האביב החיה את רוחו מעט בקרבו, והוא יצא לשוח מעט בגן בית החולים בלוית גיסו, בעל אחותו, אשר כבר חשב כי החל החולה לשוב לאיתנו.  אך עד מהרה שבו חזיונות תחית עם ישראל לפעמו, ושֵׁנה סוערה אחזה בשמורות עיניו להרגיזו ולהחריד את מנוחת הנפש הנהלאה...

יד אל יד עם שלמה גיסו – יספר הרופא – באנו אל מקום לא אכירנו, ומראהו כמראה האולם הגדול אשר בבתי התיאטראות, ושלש יציעות מסביב לו.  האולם ריק מאדם, בלי אור ומנורה, במת המחזה גדולה ורחבת ידים, באין יריעה ומסך מבדיל בינה ובין האולם; אך שנינו לבדנו, אנכי ושלמה, היינו בכל הבית וזולתנו אין איש; אין משחקים ואין רואים, וגם עקבות המשרתים לא נודעו.  עב-האבק מכסה את הכתלים ואת הכסאות וסחי ומאוס על כל מדרך כף רגל.

– לאן הבאת אותי, שלמה?

– למקום המיועד.  לאולם אספת העם.

– ומי היושבים פה?

– אלה האומרים לשלוט ביהודה.

– ואיפה המה?

– יבואו.

– מי המה כי אדע?

– תראה ותדע.

מפי אפרים הזקן נודע להרופא, כי האפיקורסים דחו מכהונתו את "רבי דודצי" ועל מקומו יסדו חדשה בארץ: דבר המלוכה יוצא עתה מבית העם ועל פי נבחרים מכל המפלגות היושבים בו.  נשיא העם היושב ראשונה בבית הנבחרים הוא עתה איש "משכיל", לא מן העשירים, אך בלתי תלוי בדעת איש.  הוא הסיר את האספות הפרועות של ההמון, ויכונן את בית-העם, וכל מפלגה ומפלגה מקרב היהודים תבחר לה עתה ראשים מקרבה לשלחם אל בית הנבחרים לדבר בשמה ולפקח על עניניה וטובת קהלה.  מפלגות עובדי האדמה לבד, מפלגות פועלים שכירי-יום לבד; ישנם באי כחם של האומנים, וגם העניים והאביונים המחזרים על הפתחים שלחו נבחרים מקרבם; שם, ביציע, מושב נכבד לראשי החכמים והמשכילים, ולעומתם יושבים בכבוד והדר הרבנים והצדיקים.  וגם בבית הזה העשירים ראשונה יסעו והמה עליונים לכל עניני הקהל, כי באמת אך המה בערמתם מסרו את השלטון ליד המושל החדש, המשכיל, והמה גם יקחו את שלטונו מידו אם אך יראו בזה איזה צורך לנפשם.  כנהוג אצל בהרב, הראש הוא ישר ותמים יותר מדאי, והעשירים המה נוכלים ואנשי מרמה יתר על המדה, עד כי אין תמונה אחת חיה ובהירה.

האולם והיציעות מלאים אדם.  מלבד הנבחרים למפלגותיהם מלאו את הבית אנשים שונים אשר באו ברשות הנבחרים מכיריהם, ואשר משרתי הבית הלבושים בגדי-שרד חלקו להם מקומות לשבת, הכל "כצורך השעה וככל חקות המודה".  אבל גם הנמוסים השונים ומנהגי דרך ארץ אלה לא יועילו לתת את ממשלת העם לחן בעיני בהרב.  גם עתה העכירו את רוחו מספר אנשים אשר באו אל האולם, והמה נשואי פנים ומלאי-כרס, ואחרונים באו אל האספה, ובגאוה עברו על פני כל הנאספים וישבו להם על מקומם בשורה הראשונה, ופניהם מלאים זיו ומפיקים שמחה בחלקם ואמונה בערכם.

– הנה הנם! לקץ באו! – אמר אלי שלמה בקצף.

– מי המה האדונים האלה? – שאלתי.

– היטב דברת: אדונים – הסכים שלמה – המה ראשי העשירים, גבירי בית ישראל, ועתה לא יאחר גם הנשיא לבא אל האולם.

ובבא הנשיא פנה בדרשתו אל כל נבחרי העם וידבר אורכות ורחבות על אושר העם ועל מצב המדינה ועל סדר המלוכה שקדם לו ועל כל אשר הוא אומר לעשות בתוך עמו, גם הציע בקצרה את השקפותיו על תולדות עמנו ועל עתידותיו במצב התחיה.  הדברים – דברי מליצה, אשר פסוקים שלמים מהם באו, או ראוים לבוא, במאמרים, ראשיים בכה"ע, וגם באלה אשר לא רק לישראל המה.  משפטים כוללים מליצות ידועות לכל – אלה המה התוכן העיקרי של הדרשה הזאת ובכלות הדרשה יפנה הנשיא אל הנבחרים ויבקשם כי איש אחד מכל מפלגה יקום וישיב לו על השאלות אשר ישאל את פיהם.

ומפלגת עובדי האדמה היתה הראשונה אשר אליה פנה הנשיא בשאלתו: "אנכי שואל את פיכם, אדוני, כמה יעלה מספרכם, האם תחשבו עבודתכם את האדמה לעבודת כבוד, לעבודה הרצויה בעיני אלהים, והאם שמחים אתם בחלקכם זה?"

רבה היא הסכלות בשאלות האלה, – כי האומנם יעלה על לב אדם להטיל ספק אם מוצאת עבודה כשרה ותמה כעבודת האדמה חן בעיני ה' ואם עבודת "כבוד" היא? – אך עוד תרב ממנה הנבלה (האם לא נאמר נבלה להוצאת דבה רעה על קהל גדול?) בתת בהרב בפי נבחרי עובדי האדמה תשובה כדברים האלה: "אדוננו הנשיא! על כל שאלותיך הננו משיבים לך בשם כל קהלנו, כי את ידינו שלחנו בעבודת האדמה אך שם (כלומר, בארצות הגולה), וגם זה באונס ולא ברצון, בהכרח ובלא חמדה", ולכן, הודיע מפורש ראש המפלגה של עובדי האדמה, עתה בהיותם בארץ ממשלת ישראל ומעל צוארם הוסר עול גלות לא יחפצו עוד להיות עובדי אדמה, וטוב טוב להם המסחר או ענין אחר למצוא מחיתם ממנו, יען וביען כי החברה תמנע מכבוד את כל המתעסק בעבודת האדמה, והאכרים יחשבו ל"עמי הארץ" והמה לחרפה ולבזיון בעיני יתר העם.  "שאלו נא את פי הרבנים – הוסיפו נבחרי האכרים – אם לא כמונו יגידו לך מה דל כבודנו בעמנו".

ובהרב בטוח, ואולי גם מאמין באמונה שלמה, כי אך בתגרת יד חמושה ובנוח עליהם שבט מושל ישלחו היהודים את ידיהם לעבוד את האדמה, אבל בשבת ישראל על אדמתו ואימת שוטרים ונוגשים לא תבעתהו, אז בוז יבוזו לעבודת האדמה, וכל העם יבחר לו דרכי חורים וסגנים.  ואת זה הוא מוצא בטבע היהודים! אל תקות כל אכר וכל בן כפר להיות סוחר ולחיות חיי עיר, אשר זאת מונחת באמת בטבע בני-האדם, – לדבר הזה לא ישים לב; מטבע של עבודת האדמה היא רעבון הקיבה מצד זה ושכם נטוי לסבול מצד זה, ובהרב כמו ישכח את הברית הכרותה מימות עולם בין הרעב ובין האדמה הפוריה; באמתלאות סרות טעם יסב עיניו מעל הצעירים החורשים במעדר והולכים אחרי הבקר בשדה יהודה ובהרי שומרון, למען לא יסתרו אלה המופתים החותכים את כל משפטיו, – וכתינוק הוא שואל שאלות תם: מה נאכל בבאנו לשבת על אדמתנו, אחרי אשר עובדי האדמה אשר בקרבנו מאסו בעבודתם ובכל הארץ לא יהיה עוד כל חריש וכל קציר.  כן יעשה לו בידיו שד קטן למשחק ואחר כן יציר כפו זה יהיה לו לפחד ולמורא וייראנו.

וכן יוסיף בהרב לתאר לפנינו את תמונת הישיבה הראשונה בהפרלמנט העברי בצבעים שהוא רוצה בהם ונאותים לחפצו.

עוד טרם כלה הנשיא את משאו ומתנו עם עובדי האדמה, ויפנה לו אל הפועלים והעובדים השונים שכירי-יום, ויציע לפני העניים והאביונים כי יתחברו גם המה אל הפועלים, ויתעסקו בעבודה ויאכלו את לחמם מעמל כפים, ולא יפלו עוד למשא על הצבור ולא יתפרנסו עוד מקופות הצדקה.  אך נגד זה התקוממו הרבנים החרדים, באמרם כי "צדקה תציל ממות" וכי גמילות-חסדים היא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קימת לעוה"ב, ולכן על דעת הרבנים – כה יעיד בהרב – "העניים והאביונים המה הצלחת האומה, והמה יגינו עליה בזה ובבא".  ואולם לבד הרבנים, התקוממו גם העניים והאביונים בעצמם נגד דברי הנשיא, ובעזות מצח ענו ואמרו לו: האם בני חם אנחנו אשר לא ידעו ספר ולשון כי נלך לעבוד עבודת פרך? גם אבותינו ואבות אבותינו "שם" לא היו חופרי שיחין, חוטבי עצים, שואבי מים ומנקי ארובות, ואף כי אנחנו "פה"!

וכאשר שם הנשיא פניו אל האומנים לאמר: אבל אתם, רבותי, הלא בודאי תאחזו גם פה באומנותכם ותוסיפו להביא מחית ביתכם מפרי מלאכתכם, – ענו כלם: "שמה הסתפקנו במה שהיה לנו, אם באונס אם ברצון, שמה גם זכיות מיוחדות נתנו לנו על פני יתר אחינו, גם מוסד-חסד הכינו שמה לעזרתנו, והמוסד הזה לא כבש את רחמיו מעמנו בכל עת.  הן לא מעטים מאחינו האומנים הציל מרעה! אבל פה... פה לא נחפוץ, לא נאבה ולא נשמע להיות אומנים אם אין מוסד-החסד עמנו פה, ולא נשוב עוד להיות בעלי מלאכה, יען כי כל עם ישראל יבוז לכל אומן, ויושב על הסדן ומכה בפטיש חרפה הוא בקרב עמו".

זהו מה שאמרו: צד שתי ארנבות בבת אחת.  גם רעיון תחית האומה הורד משאתו, אם רעיון "מוסד-החסד" (הוא הפאנד אשר יסד פאליאקאאו לעזור לעובדי אדמה ולבע"מ) הנוף והורם למעלה.  וכל היודע את יחס הסופר בהרב אל התיסדות הפאנד של פאליאקאוו בפרט ויחוס שני אלה זה לזה בכלל – הוא יבין, מדוע לא החמיץ בהרב להשתמש במקרה הבא לידו להלל את המוסד הזה ולהזכירו בחמש שורות פעמים.  אין פה המקום לספר דברים מאחורי הפרגוד, אך ידוע כי בראשית יצירתו היה ענין הפאנד עמל שניהם, של בהרב ושל פאליאקאוו, כדי להחליש מעט כח המושך של מרכז אחר בעיר הבירה... בכלל, בנפשות שני האנשים המצוינים האלה היו נקודות-מגע אחדות.  היכולת לעזור לאחיהם, איש איש במקצוע שלו, היתה אצלם תמיד גדולה על הרצון, ובכ"ז עשו תמיד שקר בנפש לאמר, כי הרצון אצלם מרובה על היכולת; וזאת היתה מפני כי באמת, בעמקי הלב, בסתר חדריו, צר היה להם על כי המה יהודים, על כי נולדו על ברכי יהודים... אם כי מולדתם היתה זר זהב לאשרם ויהדותם הוסיפה לוית חן על ההוד וההדר אשר הנחילה להם ההצלחה, כי בלא יהדות כמה סופרים כבהרב ועשירים כפאליאקאוו איכא בשוקא...

אך נטינו הצדה ולא ראינו את אחרית האספה בבית הנבחרים.  והאחרית היתה כאשר רצה בהרב לראותה בכל אספות יהודים.  כי לרגלי ריב האומנים ושאון יתר העניים, הנקל היה לבהרב להביא שערוריה בכל האולם, איש לא שמע שפת רעהו, הדיוטים קופצים בראש לדבר דברים שלא מן הענין, האחד נכנס לתוך דברי חברו למרות מחאת הנשיא.  שאלות הכלכלה מתערבות בשאלות תקונים לדת, שאלות החנוך אוחזות בעקב שאלת השטרות – וכה הגדילו שאון והרבו מהומה עד כי היתה יד איש ברעהו ויד כלם בנשיא העם להדיחו משאתו, וסדום ועמורה ובלבול השפות והאנשים – זה היה סוף הישיבה, אשר התחילה בכבוד והדר ודברים בנחת.

ונפש בהרב צהלה ושמחה: הא מלכותא דיהודאי!...

ה.

הרופא קם מחליו.  רוח השגעון סר מעליו ולא יסף עוד להרגיזו, ולאט לאט שב לאיתנו הראשון.  אז ספר את כל הדברים האלה אשר ראה בחזון בימי מחלתו, גם הואיל באחרית ספורו להשמיענו את דעתו ומשפטו ואמונתו על אודות תקות עם ישראל.  רחמינו יכמרו בראותנו פה איש מתהפך בתחבולות לשון, באין אמץ ועז להסיע מלבבו את כל התקוה הזאת, באין יכלת להוציא מפיו דבר מפורש ואמרים ברורים: אין לי חלק ונחלה וזכרון בתוחלת העם.  ולכן הוא מתפלסף ומעמיק חקר, ולבסוף יבטא את העיקר בדברים כאלה:

"אני מאמין, כי עם ישראל אשר עמד בנסיון – אמנם ברב חרפה וברחמים רבים, אך בכל אלה עמד אלפי שנה – הוא ישמור את קיומו גם לימים הבאים, עד אשר יבוא יום וישראל סבא יקום ויתנער מעפרו והיה לגוי עצום ורב כח לעמוד ברשות עצמו.  ולכן, האמונה במשיח, אשר הכתה שרש בלבות בני ישראל, יקרה מאד, והתפלות למהר ביאתו מלאות שירה ורוממות הנפש.  אך...

"אך בשמעי את עמי האמלל מתפלל אל אלהיו להביאו "בשנה הבאה" לירושלם, להראותו בבנינה, לצאת מן "הגלות" ולהתישב בארצו ולחיות תחת ממשלה מקרבו יצאה, – אז לבי ימלא דם ואשאל את נפשי דבר-מר: לשנה הבאה? האם כה תחפזו ותמהרו? בירושלים? האם אך לתור את הארץ תבאו אז בשנה הבא כאורחים לשוב, או לעשות שמה מלוכה?

"את נפשי אשאל ושכלי יענני: כי לתקן את עמי ולעשותו לגוי אשר כבר גמל לעמוד ברשות עצמו ולחיות בארץ ככל הגוים וכפי משפטי כל הממלכות, – כזאת לא תהיה ולא תוכל להיות "בשנה הבאה".  לא שנה אחת ולא שתים דרושות לזה, אך תקופות שלמות, שדרת שנים ארוכה בלי-קץ של חיים אחרים, חיים חדשים, חיים של שכל ובינה, חיים המתאימים אל רוח העת ואל צרכי האנושיות; לזה דרוש, נחוץ מאד, לחדש את פני כל מנהגי הדת והאמונה ולשנותם בכל אשר לא ישאו בד בבד עם תנאי החיים החדשים ועם כל המתנגד לרוח דת משה בטהרתה ובשכליותה.  לבד זה, על עם ישראל להשתדל לצאת לחפשי מן המצב הנוכחי, אשר בו כל כבוד וכל הוד והדר הוא אך נחלת העשירים.  העם אל נא ימרה את פי הגדולים והחכמים ממנו, ומשמעת-חכמה תהיה בכל בני הגוי הזה; למען חנך את ההמון ואת היחידים, נחוץ לא משיח אחד, אך אלפים, מאת אלף אנשים ישרים חכמים ושונאי בצע, האוהבים את עמם וחפצים אשרו לא באומר ודברים, אך במעשה ובפועל.  אלה הפועלים אשר יקומו לעמם קדושים המה, ואותם קדש האל לפנות דרך למלך המשיח אשר יקום ויבוא ויגאל את ישראל מגלותו ומעבדות עולם.

"אך מתי יבוא היום ההוא – בעוד מאה שנה או אלף שנה? מתי יולדו אלה מאשרי העם באמת? מתי יפלה עמנו ויגדל להבין את הגדולים וטובים אשר בקרבו? איזו מהפכות-עולם יכשירו דרא להביא לנו את גאולת ישראל?

"מי יודע!

"ואולם בטוח אני בזאת, כי עם ישראל יושב ארצנו איננו עוד מוכשר להיות לעם.  נחוץ איפוא לחכות, לשבת על שפת הים ולראות בעבים.  אך יבוא היום אשר אליו נחכה, תגיע השעה.  בזה אנכי מאמין כבמציאות הבורא.

ואולי שגיתי.  גדשתי הסאה: הן חולה-הרוח הנני.

"יתן ד' – ושגיתי!"

וד' הפונה אל תפלת הערער שמע גם את תפלתו ויתן לו את אשר שאל – משוגה; כי אמנם שגיאה גדולה אחת יש בכל החזות הקשה אשר חזה בהרב על תחית עם ישראל, והיא תמצא תמיד על דרך האיש אשר מה שבלבבו לא יחפוז להשמיע ומה שישמיע אין בלבבו.  אנו רואים כי אמונה תחסר לאיש, תקוה אין לו, ובאפס תקוה ובאין אמונה הוא מרבה מלים ומגשש קיר ומנבא לימים, אשר הוא יודע כי כאלה לא יבאו לעולם.  כי הלא אך שחוק יעשה לנו בהרב, בחשבו "כי רוכלא" כל התנאים הנחוצים לעם החפץ לעמוד ברשות עצמו, התנאים הנחוצים לגדלו לחנכו ולחכמו עד כי יהיה ראוי ונכון לתת לו ארץ וממלכה.  האם בתי ספר נבנו בעולם לחנוך עמים וללמדם תורת ממלכה, כי נוכל לתת לפני גוי חקים ודינים, אשר אם יכלה שם את חקו בלמודים וילמוד על בורין את כל הדינים, אז נתן לו תעודת-בגרות כי יוכל לצאת לחפשי ולעמוד ברשות עצמו? איה בית-ספר אשר בקרו שם עמי הבאלקאן, ואיזה חק כלו הממשלות הקטנות אשר בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים? הטובים המה באמת כלם מבני ישראל, או האם, בכלל, החופש-המדיני ינתן לעמים אך כאשכר בעד "הנהגה טובה" אשר אך מצוינים יזכו בו? החיים – בית ספר לכל העמים וההיסטוריה – זכיות כל גוי וכל לשון, ויתר העבודה יעשה הזמן והמקרים.  כי היגדל עם בלא ממלכה, אם ישגא גוי בלא ארץ לו? וכל עם אשר לו ארץ ושפה וזכרונות ונמוסים, וכל יתר הדברים שהמה פרי טבעו המיוחד, העושים אותו לעם בפני עצמו ונפרד באיזה דבר מכל יתר העמים, ואשר לא יוכל לזנוח את כל אלה ואיננו מתבולל בעמים, – טבע הענין בעצמו מחייב כי עם כזה מוכשר להיות עם עומד ברשות עצמו, הכזה או כזה יהיה משפט ממלכתו, אם לפי טעם אירופא או אזיא, אם ממשלת מלך או ממשלת עם, אם ממלכת כהנים ורבנים וצדיקים או ממלכת נאורים ומשכילים, – זה איננו נוגע ברב או במעט לעצם השאלה, אשר אין לה רק פתרון אחד: בחיוב; וסדר המדינה יהיה תמיד לפי מצב ההשכלה של העם, המשתנה בכל דור ודור.

וכל התהפוכות האלה במהלך המחשבות של רבים מזקני המשכילים הנה באמת אך מתחבולות יצרם הרע; להם, לבאי בימים, יצר מאד להודות על האמת, כי אז הלא עליהם לנתוץ בידיהם את האלילים הרבים אשר עבדו כל ימי חייהם.  וכבר נגלה סוד זה מן החדר, כי אך בגלל הדבר הזה פגרו זקני "המשכילים" לבוא את תחת דגל התחיה, ורבים מהם גם לא באו לתרועת הצעירים ועבודתם על הרי ישראל.  אבל כל אלה אשר נתנו לב להתבונן אל הענין הגדול הזה ולנגד עיניהם היה חפץ-לב אחד – לבקש את האמת, ובפרט צעירי הימים אשר להם אין לירוא פן תבייש זקנותם את ילדותם, צעירי הימים אשר יבקשו את האמת באשר תמצא ומשוש דרכם לקרוא את הענינים בשמם – אלה עטו אל אור המאיר של רעיון התחיה, בהוכחם כי אמנם חיים בו, חיים לעמנו גם בהוה.  אמנם לא בין רגע נפחה האש הקדושה אשר עליה כסה אפר ימים רבים.  גם צעירי בני עמנו לא פתאום התבוננו אל המראה ושבעה מדורי גיהנום עברו "עד בואם אל קצה ארץ נושבת", צעירי עמנו "בני-עולם", אלה אשר אמרו לתקן את כל העולם, אשר זנחו את עמם בהיותו אך חלק, וילכו להם אל כל האנושיות, בחשבם כי להם זרועות עולם והמה יבנו חרבות עולם וסדרים חדשים יקימו ופתרונים חדשים יתנו לכל השאלות הארורות – צעירי עמנו אלה היו הראשונים אשר שבו אלינו, והנדחים האלה בבקשם גם המה את האמת, נוכחו כרגע כי אם עשרה קבין רעה ירדו לעולם, תשעה מהן נטלו בני ישראל, ומי אפוא אמלל כעם ישראל, ומי עשוק ורצוץ יותר ממנו? ובכן שבו אלה אל עמם בשם החמלה הכללית, מבלי לחטוא אל הדגל אשר תחתיו עבדו, ואשר בשמו נשבעו תמיד.

אז ראינו עין בעין כי עוד טרם מתנו, כי עוד טרם הוכן הקבר הקר לעמנו; באפנו עוד רוח חיים, וכל החי הוא גם יחפוץ בחיים.  אם יש בחפץ הזה עון וחטא או לא – החיים לא ישאלו כזאת.

ואך נפתולי אלהים נפתלו כל צעירי בני עמנו עם הרעיונות אשר התרוצצו בקרבם על עמנו ועל גורלו ועל התידותיו, ולחקר הנפתולים האלה שם לב הסופר סמאלענסקין בספורו "נקם-ברית" ("השחר" XI  חוב' י'-י"ב).

הספור "נקם-ברית" איננו רב חכמות וגם אם תחפצו, איננו רב האיכות יותר מדאי; לכל הפחות לא נחטא אם נאמר כי ישנם בו במדה ידועה רב המגרעות אשר אנו מוצאים ביתר ספורי סמאלענסקין, וישנם ספורים אחדים בספרו "גאון ושבר" (שהוא לפי הנראה אך קבוצת ספורים קטנים שחברו להם יחדו בחפץ יוצרם), העולים במלאכת מחשבת על הספור "נקם-ברית" ואולם בקהל הקוראים העיר הספור הזה התרגשות עצומה שקורין "פוראר", סופרים רבים מלאו פיהם תהלתו, וביותר מצא הספור חן ושכל טוב בעיני – המספר בעצמו.

הקוראים העברים ששו מאד לקראת הספור "נקם ברית" בחשבם כי זרח אור חדש לציון ולכל מקראיה.  קהל הקוראים הרגיש כבר, כי קלסתר פני הספרות העברית צריך להשתנות ע"י תעצומות התנועה החדשה אשר בקרב בני הנעורים, והוא חכה ליום יולד הנביא הספרותי של התנועה הלאומית.  הננו שומעים עתה סופר אחד מתלונן כדברים האלה: "הנה נולד לנו אידיאל רם ונשגב, אידיאל המלהיב את הלבבות והולך כעמוד אש לפנינו להאיר לנו את החשכה, אידיאל המחיה מתים ומקיץ נרדמים והמתנשא מעל לאותה השאיפה הדלה והמצומצה של התקונים הדתיים, כגבה שמים על הארץ, – וזה האידיאל הנשגב, של תחית האומה על אדמתה, עוד לא הוליד עד היום נביאים וחוזים הראוים לו ושהוא צריך להם.  הנביאים שנבאו מות וכליה לאומתנו כלו נבואתם ויצאו, ונביאים המנבאים לחיים חדשים ולעתיד לאומי לא נולדו עדין.  השעה הגדולה מצאה דור של קטנים" [1] ).  תלונה כזאת יוצאת עתה מפורשת מפי הד"ר מ. עהרנפרייז, וקהל הקוראים הרגיש עוד אז, לפני ט"ו שנה, כי גאון ספרותי אין, להופיע על התנועה הלאומית.  ולכן כאשר ראו הקוראים את סמאלענסקין, אשר ידעו את גבורתו ואת כשרונו, יוצא לכתוב ספורים על דבר האידיאל הנשגב, אמרו בלבם: עתה נולד, עתה דרך הכוכב הספרותי גם לרעיון התחיה, והסופר ה' יהל"ל העיד על עצמו כי קרא את הספור הזה "לא רק בשום לב, כי אם בכלות הנפש".  "נפשי כלתה – כתב הסופר ההוא אל סמאלענסקין – לקרוא הלאה הלאה, בעוד אשר כל מלה ושורה חבקו אותי כמו באזיקים מבלי יכלתי לעבור מעליהן.  ואחרי כתם הספור – הרגשתי כי קראתי את אשר נכתב במשך שלש שנים בפרטי פרטים מכל הקורות את אחינו, מכל התהפוכות בבית ובחוץ, מכל ההרגשות השונות בהמון בני ישראל כלם ומפלגותיהם"[2] ).  והקוראים אשר ידעו כי כשרון סמאלענסקין הוא כמעין שאינו פוסק שמחו מאד כי הקים ד' נביא לרעיון הלאומי, גם בטחו בו כי איש אשר כזה לא ישקוט ולא ינוח עד תתו את הדעה הלאומית עליונה לכל החיים הרוחניים של בני עמנו.

וגם סמאלענסקין שמח מאד ביוצא חלציו זה, שאל במכתביו את מכיריו ועוזריו על דבר הרושם אשר עשה עליהם הספור "נקם-ברית", והיה מלא רצון ונחת על החן אשר מצא יציר כפיו זה בעיני הקוראים, כמו אך תמול החל לכתוב ספורים לישראל; ולפי עדותו של כותב תולדות רפ"ס, היה הסופר מצטער ולפעמים גם כועס אם בקשו חסרונות ב"נקם-ברית"[3] ).  כי הן הוא חש והרגיש יותר מכלנו, כי הפרוגרמא החיובית של "השחר" שלו, של כל ספרותו, "צולעה על ירכה", ומסופקני אם מלאה מעולם את רצון המו"ל.  הוא נשא נס וקבץ אליו "גבוריו לאפו", אך מה יטיף לעמו? לבבו המלא אהבה רחב מני ים, ולשונו תבטא אך מלים, מלים, מלים; ראשו מלא רעיונות נשגבים, וידו כותבת על ה"אדם בצאתו" הצר הצורר לה"יהודי באהל"; הוא רואה כי צבע דגלו הולך וכלה; כי שירי יל"ג המה אך תנים לבכות ענותנו, אך לא כנור לשירי הלאום.  והוא, סמאלענסקין, מרגיש כי גבר אין-איל הוא, כי אין אונים, אין מלה חיה בעטו לבטא את אשר בלבבו, וגם הוא כאחד מקהל הקוראים חכה למועד אשר יקום הגאון הספרותי להכות גלים בים הספרות, והנה... והנה הלך לארץ מגורי כל קוראיו, והמה כלם נשאוהו על כפים ויקראו לפניו: "הוא האיש!", והנה נסה לעשות את הרעיון הלאומי, משאת נפשו וחזון רוחו, לאבן פנת אחד הספורים, ומקור חדש נפתח לו לשאוב ממנו בששון חזיונותיו על עמו ועל ארצו ועל כל עתידותיו, – אז הרגיש כי שטף חדש של חיים וחום ואור עבר דרך לבו, וכמו כנפים צמחו לו מאחריו, והוא אמר להמריא במרום, ובשופר גדול "כל שטן לא יסתמנו" יתקע לחרות העם אשר אהב.

זאת הוא אשר הרגיש סמאלענסקין בזמן כתיבת הספור "נקם ברית" ואחר כן.  ולכן תחת מעט אבל, לרגלי מחלתו אשר קפדה בימים ההם את חייו כאורג, פיהו מלא קול ענות גבורה, כי כתרועת המלחים אשר קראו "ארץ, ארץ!" כן הצהיל גם סמאלענסקין קולו בראותו לפניו בעיני רוחו את הספורים אשר יולדו לו על ברכי הספור "נקם-ברית".  שפתיו תדובבנה: עתה מטרתי לנגדי תמיד.

את הדברים האלה ישים הקורא על לבו, טרם נקרב אל תוכן הספור "נקם-ברית".

 

ו.

אפרים בן-הגרי, אבן פנת הספור "נקם ברית", היה תלמיד האוניברסיטט בעיר הבירה, והוא איש כבן עשרים ושתים, יפה תואר ובן עשירים.  אביו הזקן, אשר גם הוא עודנו בחיים, שלמה בן הגרי, עלה על כל יתר אחיו בעיר מושבו בעשרו ובחכמת לבו וביראתו את ד', ואליו גם אחיו גם בני עם הארץ פנו לשאל עצה ולבקש עזרה, וביתו הוא לא אך הגדול והיפה בכל העיר, אך גם מלא תורה ויראה יתר על אחרים.  וגם מרדכי האיגרי, אבי אמו, היה עשיר ויבנה בתים להממשלה ויד ושם היה לו תמיד בין רבי הארץ, וחורים ושרים זהב להם – או זהב דרוש להם – היו בני ביתו.  עם אלה השרים התהלכה הבת, אם בן-הגרי, ועל דרכיה והליכותיה בחיים נראו עקבות בני הנכר, אשר אך את חברתם ידעה ואותם אהבה.  היא גדלה בעושר ובכבוד גדול, ואם כי בבית אביה הקבלן לא פרצו חלילה חומת הדת ביד רמה, ואף כי בבית שלמה בן-הגרי חמיה, אשר היה למופת בשמירת כל המצות והמנהגים, וגם בן-הגרי הצעיר אישה נועד מימי נעוריו להיות גדול בישראל ולמד תורה הרבה; אבל מעיני הקהל לא נעלם הדבר, כי דברים רבים התירה לה לעצמה בת מרדכי האיגרי עוד בהיותה בבתוליה בבית אביה, ויש אשר נשמע קול הנבל יוצא מביתה גם ביום השבת, "ובהיותה קרואה למשתה ושמחה לבני הארץ לא הרבתה שאלה אם נמלח הבשר כדת, כאשר לא בקשה חשבונות רבים אם התומך בימינה בחוללה במחולות זרע קדש מצבתו".  על פי רוחה וחפצה בנתה ביתה אחר כן, כאשר היתה לאשה לבן-הגרי, ותכין את מאכל שלחנה ומעמד משרתיה וסדר החגים והמועדים הכל כמנהג המדינה, ויהי הדבר הזה למורת רוח לחמיה ולחלול כבודו בעמו ובעדתו.  וכאשר רחב לאט לאט הפרץ בין בית הזקן ובין בית בנו, כן סר לאט לאט המסוה מעל פני כלתו, יפיה ועשרה משכו אל ביתה רעים רבים מבני עם הארץ, ויהי הבית למאכל ולמשתה ולמקטר קטרת גם ביום השבת, וכבר חדלו עברים לבוא אליו, ואותותיו הגידו ולא כחדו כי לא בית ישראל הוא.  עיני בן-הגרי הזקן ראו עמל ואון ומרי בצאצאיו ונפשו ירעה לו מאד בהתבוננו אל דרכיהם, ויחדל לבקר את משכנם בחרות אפו בהם.  אך בכל זאת היה הזקן נאלץ להושיט ידו לשלום אל כלתו, מיראה פן תוסיף לצאת לתרבות רעה, כי אף אמנם היתה בלבבה לבלתי הכניס את בנה ראשית אונה בבריתו של אברהם אבינו.  אז חרד הזקן לבוא אל בית כלתו, והיא גם היא חכמה ותדע למהר לענות שלום וברכה להזקן, אשר כבודו גדול ועשרו רב, ואשר אך בנדבת ידו ומטוב לבו חיו חיי רוזנים, כי כספם המה כבר היה למאכל לאחד האצילים מבאי ביתה, ואך הזקן ספק את כל צרכיהם בלי הרף.  מני אז היו דרכי שני הבתים האלה, בית הזקן ובית הבן, שלום ומישרים, אם כי שונים היו בתכלית, ועל פי תנאי השלום אשר עשו ביניהם הזקן וכלתו חנכו את הנער אפרים בבית הגמנזיום, אך גם מורה עברי לקחו לו למוד שפת עבר וגם תלמוד.  הזקן שמח מאד על הנער בעשותו חיל בלמודים העברים ויחלק לו מתנות כאשר קרא לפניו פרשה במקרא או פרק בתלמוד, ובאי בית הזקן פזרו לו תהלה על עצמת דעתו בתלמוד, ואך האם לבדה לא הללה אותו על דעתו זאת ועמל בנה מחמדה בכל "הלמודים האלה" היו לה למורת רוח ולדאבון לב.  היא אמנם לא דברה דבר, כי לא חפצה להדאיב את לב הזקן גם אחרי אשר קבל אישה משרה נכבדה בבית אוצר המדינה ולא צפה עוד לחסדי אביו, וגם בעצמה צותה על בנה לבל יכעיס את לב הזקן ולבל ישא על שפתיו באזניו חרפה או לעג לאחת המצות או מנהגי היהודים, אבל בסתר לבה היה רע עליה המעשה כי יעבידו את העלם בפרך – בלמודי הבלים כאלה, ולעמת זה שמחה מאד על כי בנה מתהלך עם רעים רבים מבני עם הארץ וכי כבן בית הוא בבית הנסיך מ. ויתרועע עם עתליה בתו הנערה ועם אחיה חברו בבית הספר.

יותר לא נדע דבר ממעשי בן-הגרי בבית הוריו, ומה היה ללמודיו העברים בבאו בשנים.  עתה הוא, כאמור, כבן עשרים ושתים שנה, יושב בעיר הבירה ולומד באחד מבתי מדרשיה, דרכי חייו בעיר הבירה יעידו כי זרע הזקן חלף לו מעל לב בן-הגרי ולא עשה צמח, כי אך לשוא שקד אביו הזקן עליו ללמדו תורת ישראל, כי הוא לא הואיל הלוך בדרך התוו לו, ולעמת זה לא נטש תורת אמו וישמור ללכת בדרך אשר הורה לו חנוכו בבית הוריו.  בעיר הבירה לא ראינו כי יהיה לו דבר עם היהודים, משכן מצא לו בבית אלמנת שר אלף, ובביתה הוסיף ללמוד לדעת דרכי עם הארץ וחפציהם, ויקרא חג לימי חגיהם, ולמען לא ישאו עליו עון מולדתו דקדק מאד בהלכות החגים, ובחג פסחם העלה על שלחנו גם מצת פסחא וחזיר רך ממולא, למען ידעו כל באי הבית כי יחוג את החג לכל משפטו וחקתו, ובכונה גדולה נשק לבעלת הבית, אשה יפה וצעירה, בברכו אותה בברכת החג.  שם, בעיר מולדתו, בבית הוריו, עוד יחוגו גם את שני החגים, לישראל ולעם הארץ, קרבן הוא לאביו הזקן מאת הוריו; אבל הוא כבר לא יפנה אל רהבים וישט משטי כזב, ולבבו סמוך ובטוח כי לא יארכו עוד הימים ויבוא כל המון בית ישראל לחוג את חג הפסח יחד עם עם הארץ, ולא יבדלו עוד מן הגוים שבניהם בכל המנהגים, ויטהרו בני ישראל מזוהמתם ומחלאתם וישליכו את הבלי אבותיהם ויחדלו מהיות עם שוכן לבדד ולא יזכר עוד שם ישראל המעורר אך שנאה וזועה.  הוא כבר בא עד הגבול הזה, ועין בעין חזה כי לרגלי הדבר הזה הוא נושא חן ושכל טוב מאת כל באי הבית אשר הוא גר בו, אשר כלם היו, בודאי, מאנשי השם, וכלם קרבוהו כאחד מבני חברתם ולא הזכירו לו את עון מולדתו ובושת מחצבתו, ויפיו וקומתו המחטבה נתנו אותו לחן בעיני אלמנת שר האלף, עד כי הרחיקה בגללו את הנסיך נ. מביתה על אשר התקוטט בו וישא עליו חרפה – חרפת עמו.

עתה אנו מוצאים את בן-הגרי בסוד בחורים, בהתאסף תלמידים רבים מבתי מדרש שונים, והמה כלם בני ישראל, להתיעץ על כוס שכר על צפונותיהם, ובן-הגרי זה בעצמו הוא גבור היום ההוא.  כי הנסיך נ. אוהב ורע לבן-הגרי ושכנו הקרוב אליו בבית אלמנת שר האלף, קרא לו בתוך קהל ועדה בחרות אַפו בו: יהודי נמבזה! ובן הגרי הכהו על הלחי לעין כל.  והתלמידים העברים, הרגילים לשמוע חרפה מבלי השיבה, הגדילו את המקרה הזה, ואחד התלמידים הלל את בן-הגרי על פני כל חבריו ויאמר לו כי גדולות פעל בהשיבו חרפה לחיק מחרף מערכות ישראל.  בן-הגרי מאן לקבל את הכבוד הזה, ויען להדובר בו: "אל נא, אל נא, אל תרבה להשגיא פעלי, כי לא גדולות עשיתי; הוא נשא עלי חרפה ואנכי הכיתיו לחי – וכה תם הדבר".  בן הגרי מאן לשאת בסבל הכבוד אשר אמרו חבריו להעמיס עליו, כי הוא ידע כי אך את כבודו הוא דרש מיד הנסיך מחרפו ולא את כבוד עמו, אשר כמהו כאין בעיניו.  אבל לא כראותו ראו את הדבר הזה יתר התלמידים מבני ישראל.  עליהם כבר עבר רוח חדש, מבלי דעת לנכון מאין מוצאו, להתבונן אל סביבותיהם, והמקרה הזה עורר אותם ויתן להם ענין להתוכח ולהתרגש, ורבים מצאו כי הנסיך המחרף היה אך כמליץ לרגשות רבבות אחיו, אשר המה מסתירים אותם בחובם עד עת קץ.  והוא, בהתגלות לבו, הוציאם החוצה, ובכן על בני עמנו להתבונן על דרכיהם, לשוב "הביתה" ולבלתי התנגש אל תוך הקהל הגדול, אשר שם אך יסבלו אותם עד בוא מועד.  בן-הגרי חוה דעתו, כי אך ביהודים האשם, בהתרחקם מעל עם הארץ, ולכן היו לנדה; כי אך אחינו ירחיקו כל מעליהם בכל דרכי חייהם, בחקי המאכל והמשתה, בבגדיהם ובתפלותיהם, "וכל עוד אשר היהודי ידבר בשפה אחרת, וכל עוד אשר יתפלל בשפה אחרת – אין תקוה כי יהיה כעם הארץ".

”– ואני אוסיף – קרא אחד הנאספים – וכל עוד אשר יתפלל בבתי תפלה אחרים ולאל אחר".  אבל בן-הגרי לא שם לב אל כל דברי חבריו, וישמיע כי על ישראל אך להתקרב אל בני עם הארץ, וסוף הכבוד לבוא, ואך את צל ההרים יראו התלמידים החרדים כהרים, והאותות המנבאות ליום רע אך שוא ידברו, וקול ענות במחנה מה"ע שונאינו הוא אך קול ענות חלושה.  "גדופי מכתבי עמל הלא המה רק שארית הפלטה מהשנאה האיומה אשר הבדילה כקיר מבדיל בינינו ובין עם הארץ, והנה עתה נפל הקיר ונשאר עוד במקום ההוא אבני נגף וערמות עפר אשר אמנם עוד תנגפנה בהן רגלינו ועוד יעורו עינינו כאשר ישאן הרוח, אבל חזון שוא הוא אם יאמר איש כי האבנים וערמות העפר האלה תהיינה פתאום לאבני קלע ולמפץ בידי שונאינו להכותנו נפש".  ולרגלי מלחמת דברים אשר התפרצה בין התלמידים, נודע בין הנאספים כי פלמוני הסופר העברי, אשר היה כבר אז מאנשי השם ודעותיו ומשפטיו על ישראל ועל מצבו בעמים ועל עתידותיו היו לסלע המחלקות בין התלמידים בערב ההוא, – כי הסופר הלאומי הזה יושב כאורח זה ימים אחדים בעיר הבירה, והמה גם לא ידעו דבר בואו.  ואם כי נחלקו בדעותיהם על משפטי הסופר ועל דרכו אשר התיצב עליה, בכל זאת החליטו כלם להתאסף ולתת לו כבוד בתוך קהל ועדה ביום חג הפסח הבא לקראתם, ולדבר הזה הניע גם בן-הגרי בראשו ויאמר ללכת את יתר התלמידים לקבל את פני הסופר.

 

ז.

בא יום המיועד להראות את פני הסופר, ושני תלמידים עברים באו אל בן-הגרי לקרוא אותו ללכת אל הסופר כאשר אמרו, אבל עם בן-הגרי היתה רוח אחרת והוא השיב את פני התלמידים ולא נאות ללכת אתם.  כי ביום ההוא באו אליו שני מכתבים מאת אביו ומאת אמו, והמה מודיעים לו, כי בעירם היו פרעות ככל משפטי הפרעות והזועות אשר היו אז בערי הנגב.  שני המכתבים היו רחוקים זה מזה בסגנונם כרחוק האש מן המים, ולרגליהם התלקחה בלב בן-הגרי מלחמה נוראה.  הנה האב לא יאבל לא על כלי הבית היקרים אשר היו למשסה ביום הרעש, לא על רכושם וקנינם, אך נפש המשכיל בן-הגרי תבכה ותריד בשיחה על חזיונות חייו כי אבדו לו פתאם, על החלום המתעה אשר היה עד כה למטרת חייו, על לבו כי נשבר בקרבו ועל חשכת צלמות אשר מצא במקום אשר קוה לאור גדול.  למקרא מכתב אביו, המתאר כמו את פרטי הפרעות, וכי גם על ביתו התנפלו ויהרסו וישוסו כל אשר בבית וגם מעל צואר בתו גזלו עדי זהב וכמעט היה כבודה לכלמה, לולא מהרו השכנים לעזרתה ולהחביאה במרתף נסתר, וגם את ידו שברו השודדים בהלחמם עמו – למקרא המכתב הנורא ההוא נפעם ונדהם בן-הגרי מאד ויהי כאיש אשר אין ברוחו נכונה.  כדונג נמס לבו בקרבו ועשתונותיו כלם אבדו דרך, וירגש מועקת לב אשר לא חש מעודו, כמו לעיניו היתה המהפכה וכמו בבשרו נחתה יד המכים.  עיניו מלאו מים, וענן כבד כסה את כל פניו, ויתהלך בחדרו הנה והנה, מבלי דעת מה הדבר אשר הוא עושה.  אז צר גם לו בצרת אביו, אבדת אביו אבדה גם לו, וכמהו היה גם הוא אובד חזיונות רוחו ומטרת חייו.  אך להשקיט את הבהלה הזאת בא מכתב גם מאמו, והוא החיה את רוחו ויחדשנו, וישב לו את ששון ישעו ומנוחת לבבו, כי לא כראות אביו ראתה אמו את דבר הפרעות.  היא לא מהרה לכפור בקדושת המאה הי"ט ובנצח השכלתה, ולכן ראתה את כל דבר הפרעות כראות מקרה, – אמנם מקרה רע, אבל אך מקרה אשר איננו שוה כי נרבה דברים על אודותיו, יען כי "אל נכון כענן כלה ויעבור", ותתן צדקה לבני עם הארץ לשנוא אותנו, אם נעיז לבכות בקול ולהשמיע בקהל דבר המקרה הרע.  לבה יצר לה גם היא לא על כלי הבית הנאבדים והנשברים, אך על כי לרגלי המקרה הזה נראה בכל תקף מורך לב היהודים ופחדם, וכי הפחד הזה נסך רוח עועים על אביו, ותהי פתאום רוחו זרה לרוח העת ויכזב באמונתו בהדעת ובאחדות העמים, וזה מעשה סרטן ללכת אחורנית ולא דרך בן האדם אדון הדעת.

צר היה לו מאד למקרא מכתב אביו, והנה מכתב אמו חיה את רוחו וישב אליו את מנוחת לבבו.  צדקו בעיניו משפטי אמו מדברי אביו, וגם מצא את החידה מדוע זאת האשה קלת-הדעת מישרים תשפוט ואביו רב הדעת היה פתאום כאיש אין לב ותהפוכות ידבר: "התלמוד לא מסך בקרבה רוח עועים בימי חרפה, ועל כן לה לב מלא עז ואמץ".  ומי פתי לא יבין כי אך מקרה היה דבר הפרעות, וכי מורך לב, נחלת כל היהודים, יתאר לעיניהם חזיונות נוראים, לראות סימני שנאה ואותות משטמה, בעת אשר אך אהבה ואחוה ורעות בינינו ובין כל בני עם הארץ.  פחדם זה יוליך עליהם אימים וינבא להם רעות לא תראנה לעולם, עד כי עיני אביו הוליכוהו שולל ויאמין לראות דבר אשר, כמובן, לא היה ולא יכול להיות: כי בן האציל בן-שבמה, בן נדיב נכבד וחברו בבית הספר, חמס ביום הזעם עדי מעל צואר רוחמה אחותו, או כי לא ידבר עוד עמדו שר העיר באהבה כאשר ידבר עם אחד מיתר אוכלי שלחנו ומשחקים עמו יחד בקלפים.  צר לו מאד על הרוח הזה, אבל הן אשיות הדעת לא תמוטנה בגללו, ולא לאדם בן דעת לשום אליו לב, כי אם ללכת הלאה על דרך האחדות עם בני העמים, ועל היהודים עתה להתקרב עוד ביתר שאת, יען אשר הפרעות יוכיחו כי על דרך ההתבוללות אשו היהודים חיל אך מעט, וכמובן אך בם האשמה.  ולכן כאשר באו אליו שני התלמידים לקרוא לו ללכת אל בית התפלה לתת שם כבוד להסופר, אמר להם: נמלכתי ולא אלך.

– האמנם?! הן אם אז נתת ידך לנו, ואף כי עתה.

– ומה היא עתה יותר מאז? – שאל בן-הגרי בלא חמדה.

אז קראו לפניו התלמידים את שמות הערים והכפרים אשר היו שם פרעות, ואם כי נפלו פני בן-הגרי למשמע הדבר וידיו שפלו, כי הלא בהשנות "המקרה" פעמים רבות חדל להיות מקרה, אבל עוד רגע התאושש, ורוח מכתב אמו נסך עליו רוח שנאה לישראל עמו, ויצדיק לפני התלמידים רעיו את מעשי השודדים, באמרו כי אמנם רבו פשעי בני עמנו, אשר כלם אך מוכרי יין וכל מלאכה לא יעשו ואת האדמה לא יעבדו, ובכן כל הבזה אשר בזזו בני עם הארץ אך משלהם לקחו, וכאלה.  הוא אמנם דבר כזאת אך באזני חבריו היהודים, בינו לבינם, באין זר בינותם, אך התלמידים הביטו עליו כעל משוגע או כעל נבל, ועזבו את חדרו בחרי אף, והוא גם הניע אחריהם ראש, אם כי לבו רגז ונפעם מאד.

אז שמע בקול אמו, אשר קראה לו לבוא אליהם לימי הקיץ למען ינחם את אביו, אך גם שם לא הונח לו מעצב ומרגז, כי לא זה הוא הבית אשר ידע תמיד.  לפנים לא נזכר שם ישראל בבית ההוא, ועתה יעלה השם הזה על שפת לשון לרגעים, רוח אביו בלתי נכון בקרבו, יאנח לרגעים בהביטו אל בתו, וקול עלה נדף יחרידנו בתרועת שודדים; אמו יושבת עצובת רוח, כי מה חייה אם חדלו בני מרום עם הארץ לבקר בביתה וחדלה לראות ולהראות; וגם אחותו, אשר היתה סמל החיים וכצפור דרור חיתה, אף היא נאנחה עתה לרגעים כמו תולע בסתר אוכל את בשרה ואיזה יגון נורא מנקר במוחה.  ובית אביו הזקן היה עתה למרכז לכל מפעלות היהודים בעירו ויהי לו, לבן-הגרי הצעיר, למחתה, כי שמה אך בדבר הרעמים ידובר כל היום, ובאשר יפנה אין נחת, אך רוגז רוח בלי מרגוע.  ולהגדיל דאבונו עוד היו התלמידים העברים גם המה עם יתר אחיהם, ואת רוחו הרגיזה החדשה אשר צמחה אז בקיץ ההוא בישראל, כי המונים המונים סטודנטים וגימנזיסטים התגודדו לאגודות-לאום ויקראו בשם עם ישראל, ומתחת האפר אשר כסה עליה ימים רבים עוררו אהבה נושנה מאד, אהבה לציון ולכל מקראיה, ויאספו כסף ויקראו קול גדול: בית יעקב לכו ונלכה! – מה זאת? לפנים בכל ימי הקיץ, ימי הבטלה והמנוחה להתלמידים, היו עסקיהם עונג ושעשועים והכנת נשפי חשק, ועתה כל שפה תדובב ציון וכל פה ממלל רברבן על הלאום ועל שפת עבר.  גם בעיר מושבו, גם מיתר הערים דבר אליו גנב, כי הסטודנטים בשבתם עתה בערי מולדתם מתנדבים לשאת ברמה דגל לאום ישראל וקוראים נדבות ותרומת אנשים לצאת מן הארץ הזאת וללכת אל ארץ ישראל ולבנות הריסות ציון! ורבים מהזקנים מברכים אותם ומחזיקים את ידיהם ולבם, וגם אביו הזקן הרים תרומה גדולה.  עין בעין יראה בן-הגרי כי רוח תועה אחז באחיו בני עמו וברעיו התלמידים ביום הזה וינערם ויעתיקם ממקומם והמה נתעים מני אורח והולכים בדרך לא טוב, ואדם אין אשר ישפוך שיחו בחיקו.

רק אמו היא הנפש האחת אשר תחזה נכוחות בעת אשר עיני כל כוסו בצלמות.  ועצת אמו היתה כי יעזוב את עצרת הפתאים ויבחר לו את ארמון האציל מ., אשר את בניו יחדו הקשיב לקח ואשר את בתו התהלך כאח ורע, וכן עשה.  שמה בארמון אשר מחוץ לעיר, קרבוהו האם והבת באהבה רבה, וביותר הרבתה הבת להראות לו אותות אהבה, למען עורר בזה קנאת איזה צעיר בן-שבמה, וערמת בת-חוה זאת הביאה רעל בקרב דם בן-הגרי ותסערהו עד מאד.  אך באחד הערבים, בעת משתה החמים, ראו עיניו פתאום על לב בת האציל עדי זהב, והוא הכירו כרגע כי לאחותו רוחמה העדי הזה, וכאשר נודע לו כי מאת האציל בן-שבמה נתן העדי למנחה לעתליה, הודיע מפורש באזני כל כי זהב חמסים הוא, כי גזול הוא מעל צואר עבריה ביום הזעם, אחרית החזון היתה, כי האציל בן-שבמה כבד את בן-הגרי במכת לחי, ועוד טרם מצא בן-הגרי את ידו להרימה לכפר את חרפתו, אחזו בו אחי העלמה ובן-שבמה ויורידוהו "בכבוד והדר" מהמעלות ומבעד החלון ממעל שחקו על משבתו וישפכו עוד מים על ראשו להרבות חרפה.

כל הלילה תעה בן-הגרי כשכור סביבות הארמון מחוץ לעיר ומצבו נורא מאד.  יש אשר חם לבו בקרבו ויאמר לכפר בדם חורפו את חרפתו ויערוך הכן קנה רובים ויחכה לאור בקר, אולי ישוב ויראה את פני מחרפו, וסערת לבבו גברה מרגע ולבו הלם מאד ושפתיו מלאו נקם, בהוכחו כי אמת היו דברי אביו כי בן שבמה היה בשודדים ובת אציל תקח מתנות מיד שודד ולא תתנודד ולבה לא יסער גם בשמעה כי גזלה היא, יען כי אך מיהודיה נגזלה, ובכן איך לא יתנקם באנשים אשר כאלה.  ויש אשר רגע רפו ידיו ובמכאוב לב אין קץ אמר לשום קץ לחייו הוא ולכונן את קנה הרובים אל לבו, יען כי נוכח כי ערירי הוא ומי גבר ישא לבדו את נטל החיים.  אך עוד רגע שב גם מחפצו זה, באמרו: ישלחו להם צרינו יד באחרים או בנפשם, אך לא לישראל לעשות כזאת, וישלך את כלי המשחית מידו.  ובעודנו חושב מחשבות ולא ידע מה, ובעודנו אובד עצות מבלי דעת מה עמדו ואנה רגליו נושאות אותו, ראה יהודים אחדים יחפי רגל וכפופי ראש כאבלים עוברים על פניו.  המחזה הזה הפריע אותו מכל מחשבותיו, ופתאום התחלחל למשמע קול יללה קורע לב ומרגיז רוח עולה מאחד הבתים.  הוא מהר אל המקום אשר ממנו חרד אליו הקול, והנה לפניו בית התפלה הגדול אשר בעיר מלא המון רב, יושבים על הארץ כאבלים על מת, רגליהם יחפות, ראשיהם על לבם כפופים ועיניהם מקור דמעה, יום התשיעי באב היה.  כל עשתונותיו התבלעו, ובלבו בא חפץ נמרץ להתאחד עם כל ההמון הזה הבוכה פה, לחוש את אשר יחושו המה ולהיות לבו כלבבם.  כמו בתגרת יד מסתתרת השלכו הלאה המנעלים מעל רגליו וישב על הארץ באשר עמד ויספוק ידיו על ראשו ויתן קולו בבכי אשר החריד כל לב.  "סערת מאת לבבות נשברים התבוללה את סער לב האחד אשר נשבר מאה, ותהי לסופה מרעדת כל אשר תגע בו כעלה נדף".  קינות הלוי המרוממות הנפש ושוברת הלב וקול אביו הקורא בקול בוכים: "איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריך" – הבריחו את המשאון והשממון מבתי נפשו, ויהיו עיניו למעיני דמעה, ופלגי מים שטפו להם תעלה בלבבו ויחוש רוחה בנפשו "כמו נקבר עד הנה חיים בערמות עפר אשר העיקו לבו כאבן מעמסה, ופתאום הוסרו כל אלה בחזקת יד איש חש לרוחתו, כן חש אבן אחר אבן נופלת מעל לבו, וגם לבו אשר היה לאבן כמו גז חיש ויתר ממקומו ותחתיו בא לב בשר".  הוא ראה סביבו עולם חדש, שיש בו אהבה ואחדות, וכעבד נכנע וכבן מקשיב עמד לפני אביו הזקן, אשר נגש אליו וישמח מאד לקראת התמורה בנכדו מחמדו זה.  אז לבשה רוח את בן-הגרי לעלות לארץ ישראל, וידבר דברים כאש על ישראל ועל ארצו ועל תקותו ועל גורלו בארצות ומצבו בגוים, ויהי לראש ליתר התלמידים בעירו, אשר מהרו לתת ידיהם אליו ויחד עלו לארץ ישראל, לשמחת לב הזקן ובנו ולתוגת לב מרת בן-הגרי.

 

ח

שני פרקים שלמים הקדשתי להצעת תוכן הספור "נקם-ברית", לא מפני כי ערך הספור הקטן הזה, כשהוא לעצמו, גדול בעיני מאד, – לא; כאשר אמרתי, לא מלאכה גדולה עשה סמאלענסקין ביצירת הספור הזה, וישנם מספוריו, וביחוד מחזות ידועים ביתר מפעליו הספרותים, העולים בטובם על הספור "נקם-ברית", אשר הנפשות הפועלות בו אינן מלאות והציורים אינם בהירים.  בכלל לא מלא סמאלענסקין מעולם אחרי התנאים אשר תדרוש הבקרת החדשה מאת כותבי ספורים, ואין בספוריו לא מבחינות הנפש ונתוחה ולא מאמתת הריאליזמוס וציוריו, הוא היה כלו פובליציסט, וגם את ספוריו כתב לשם פובליציסטיקה.  אבל זה נעלה מעל כל ספק, כי סמאלענסקין היה פוס ממלל רברבן ובכחו זה משך אליו את הלבבות.  ועל כן לא נחטא להאמת אם נגיד, כי ספורו "נקם-ברית" ראוי ליטול מקום בשורה הראשונה של ספוריו.  כח הדבור אשר חלק ד' לסמאלענסקין, עטו הנפלא אשר נטה אותו לאשר היתה רוחו, גבורת לשונו אשר עטרה לו תמיד זרי נצחון בכל ריב ומלחמה – כל אלה כתמס יחד נלכדו בספור הקטן הזה, עד כי ישנם רגעים אשר נאמין, כי צדק משפט ה' יהל"ל, אשר הבאתי למעלה.  כשרון אחד היה לסמ. אשר אך ליחידי סגולה יפול לנחלה, והסופר טורגניב יקרא לו "זמרת הדבור".  ומתנת אלהים זאת, מנגינת הלשון, היתה לסמאלענסקין למנה גם בדברו בפיו גם בהעלותו דברים על ספר, נגד המשפטים ההגיוניים יש דברים בפיכם להשיב, אבל אתם אך קול זמרה תשמעו, ואזניכם לא תשבע לשמוע, והקול הזה ירעים באזניכם נפלאות ולא יעזבכם לנפשכם ולא יקרא לכם דרור עד אשר יכלה את נבואתו ועד אשר תסכימו למשפטיו ותתנו צדק לכל דבריו, וכמו בלי חפץ תלכו שבי לפני עצמת נאומיו וכח אמריו, כן נצחו אחדים מבני צרפת בסוף המאה העברה את לבות שומעיהם בנאמם נאום מעל הבמה ובכתב ויגבירו עצומים בכח הלשון, וכן לא היה איש אשר שגב מסמאלענסקין בצאתו לדבר דבריו כאש, כי יעשו את אשר יחפוץ ויבאו אל אשר ישלחם.  ואת זרוע כשרונו זה חשף בכתבו את הספור הקטן "נקם ברית", אשר אותו שלח לפני יתר אחיו אשר נולדו במחשבתו, להוציא בהם את כל אשר הגה לבו ע"ד הרעיון הלאומי.

ויש עוד סבה אחרת אשר בגללה תארתי כמו את הספור "נקם ברית" לכל פרטיו.  כי לדאבון הלב, עוד היום אך אחד הוא בכל ספרותנו הספור הזה אשר התנועה הלאומית היא אבן פנתו.  מספרינו הצעירים מחקים את ספורי סופרי העמים, לפעמים לוקחים במשיכה ספורים שלמים ותוכנים עשוים, וגבורים מוכנים, והמה אך מגיירים את הגבורים, מביאים את התוכנים בברית ישראל ומעתיקים את מקום המעשה מנישזנינאווגאראד לירושלם, מעל גדות הניווא והוואלגא והרהיין על שפת הנימאן והדניפר ויתר הנחלים אשר בגבול המושב; המה, המספרים החדשים, משתדלים ללכת "בעקבות" המספרים מבני הנכר, ואם תבקשו, אז תמצאו יסוד ושרש של רב הספורים העברים החדשים באחד מחוברות איזה ירחון רוסי או אשכנזי.  מובן, כי "כבוד" מעשי להטים כאלה במקומו מונח, ורחוק אני מהלל דבר שיש בו משום אבק גנבה.  אך יש אשר על מעשים כאלה לא נבוא במשפט קשה ולא נמצה עומק הדין: לא כל אדם זוכה להיות מספר מקורי, ולא במספרינו הצעירים האשם אם השה אלהים אותם הכשרון הנעלה של מענדעלי מוכר ספרים, לרדת אל תהום החיים של בני עמנו, לקצבי יסודותיהם, ולשאוב משמה, ממקור ראשון, חזיונות על עמנו כאשר תאוה נפשם.  אך סימני כשרונות נראה בהם, אם מעט ואם הרבה, אשר עוד טרם התבשלו ועוד טרם נדע את כחם וערכם, ולכן הדין נותן כי מותר להם וגם מחויבים הם ללמוד אל דרכי הסופרים המומחים ולעשות כמתכונתם, אם כי – אשנה עוד הפעם – תלמוד תורה לחוד וגנבה לחוד:

אבל דא עקא, כי אנחנו נאהוב תמיד לעשות כמקולקלים שבאומות ולא כמתוקנים שבהם.  הן גם הדעה הלאומית של הסלאווים והגרמנים ורעיון התחיה של האיטלקים והיונים – גם אלה הולידו ספורים רבים, גם נביאי הרעיונות האלה אצלו מרוחם על החיים והחיים נתנו מהודם על הספרות, – ומדוע יתרשלו מספרינו לבקש ספורים כאלה במקורם ולעשות כמתכונתם לתנועת הלאום בישראל ולרעיון ציון משאת נפשנו? הנה בחמש השנים האחרונות רבו הסופרים המנסים את כחם במלאכת הספורים ויש גם כאלה אשר ראו במעט ברכה בעמלם; כשרונות גדולים לא נראה אמנם, אמריקא חדשה לא נגלתה עוד, שדה-הספורים העברי עודנו עומד ומחכה לקוצרים אשר ישאו ממנו אלומים מלאים ויאכילונו דגן שמים לשובע, אבל האמת נתנה להאמר, כי יש ויש אשר הושיטו ידיהם להקמה וימוללו לנו מלילות ויתנו לפנינו וימצאו חן בעינינו ונשבע רצון.  ולמה איפוא ומדוע זה כל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות הונחו לאבני פנה בספוריהם החדשים, גם נסו, במעט הידיעות אשר בידם, להעמיד חזון על אודות שאלות פסיכולוגיות ואקונומיות, כי כזאת המודה דורשת "וישנסו מתניהם" לכתוב ספורים היסטוריים מימים קדמונים לפני כמה מאות שנה, ובשבתם כאן ראו חלומות באספמיא ויתארו תמונות זמן לא ידעו ומקומות לא ראו, – ומאת הרעיון הציוני חדלו, ואת התנועה הלאומית אשר בישראל לא מצאו לטוב לשומה אבן-פנה לספוריהם! והן לא יוכלו להצטדק באמתלא, כי פעולת התנועה הזאת לא נראתה על פני החיים בעמנו: הן כלנו יודעים כי רעיון שיבת ציון, רעיון היציאה לארץ ישראל, כבש לו חלק נכבד בחיי בני עמנו, רבים היוצאים להתנחל שמה, אנשים רבים המירו את חייהם , ביותר בין בני הנעורים, לרגלי התפשטות הרעיון הזה, אותות התנועה הזאת בולטות ומזהירות, והדעה הלאומית מנסרת ברוב אונים במרחב עולמנו, ולרגלי הדבר הזה חזקה תעצומת התנועה, בדעת או בבלי דעת, גם על הספרות לכל ענפיה, – לבד הענף הספורי:

ובכל עת אשר אני רואה את מעשי מספרינו ידאב לבי מאד.  האם עיני האנשים האלה לא יראו כי אין קהל הקוראים משתוקק ומתאוה להם, כי אין עורק החיים דופק במפעלם, כי ספור אחר ספור יעבור במנוחה ואין שם אליהם לב?

ובכל זאת מוסר לא לקחו.  לפני שנים אחדות אנה המקרה לידי להתראות עם אחד המספרים הצעירים, והוא איש אשר לו כשרון, ויהי דברי אליו כי יעשה את הרעיון הלאומי יתד לתלות עליו את ספוריו אשר יכתוב.  לא כחדתי ממנו כי סוד "מלאכת" הספורים גלוי לפני, ואמנם בכח הסוד הזה הצעתי לפניו ספור אחד, אשר בו ימצא נכון לפניו תוכן מוכן ומזומן כמעט לפרטיו בספרות הרוסית – את הספור הנודע של טורגניב  " Наканунъ" צירי הספור הזה יסובבו על זמן ראשית שנת החמשים, בערב המקרים אשר מהם יצאה מלחמת קרים, אשר ממנה היתה תקוה נשקפת גם לעם בולגריא לשום לתחיה.  אבן פנת הספור היא יעלענא, עלמה חכמה ורבת חן, אשר רצונה כביר ולבה מלא אהבה וחסד, ולה היו מעלות רבות של "רבי שפרה" אשר כתב בן-אביגדור, כי לא הסתפקה בכל אלה הקטנות אשר חיי האשה הבינונית מלאים מהן, ותשאף כר יותר נרחב לחפצי רוחה.  את אהבת העלמה הזאת בקשו שני אנשים, שניהם אצילים וכל אחד משניהם ראוי, כנראה, לרכוש לו את חפצו.  הראשון היה שובין, חרש-פסל צעיר, כבן עשרים וחמש, יפה ומלא הוד, חד-שכל וטוב לב, תמיד שמח וגם כשרונו לא קטן.  מצד האם קרוב הוא ליעלענא, וקרבת משפחה זאת תקרבנו עוד יותר אל העלמה, תמיד ימצא בחברתה ויעזור לה במעשיה, גם מצא חן בעיניה, ולכן התקוה משחקת לפניו כי לו תהיה.  את פסיליו אשר הוא יוצר יראה לה והיא תהללם, אך בכל אלה עיניה לנכח תבטנה ותראה כי הכשרון לחוד ויתר דרכי החיים לחוד, – ובחיים הנה זה האיש שובין הוא קל הדעת ואיש בן-רגע, אין לפניו עבודת תמיד ותקות נצח, נפשו מלאה הפכים ועצלותו תכחד את הכשרונות שבו.  ולעומת זה, הנה לפניה עוד איש אחד, בערסעניעוו שמו, ההפך משובין.  הוא איננו יפה תאר ולכל גויתו יחסרו ההוד וההדר, אך עין תחזנו תעיד כי איש מחשבות הוא, ופניו יעידו טוב לבו ויושר דרכו.  הוא מלומד גדול, מתעסק בפילוסופיא ומתעתד להיות פרופיסור, והעלמה יעלענא תכבדהו מאד ותבכרהו על שובין.  היא תדבר עמדו באהבה ובכבוד, הוא ישמיענה את תקותיו לעתיד, לעת ילך לחוץ לארץ וישוב משם מלא תורה וגדוש בידיעות רבות וידרוש מעל הקתדרא, והיא רואה את בערסעיעוו כראות איש גדול וחכם מרום ממנה ועולה על שובין, ולכן לא ירחק יום נצחונו של בערסעניעוו על שובין, והיו רגעים אשר כבר שאלה יעלענה את נפשה: אולי זה האיש אשר אל כמהו קותה נפשה כי יבוא ויוציאנה מכל ספקותיה ויראה לה את דרך החיים המלאים מפעל ומעש?

אך בבקר לא עבות אחד הביא אל ביתה  בערסעניעוו בעצמו את אחד ממכיריו ושמו אינסארוב.  מי הוא הלז? התשובה קצרה: הוא איש בולגארי, ולא יותר.  אין בו לא הכשרונות של שובין ושכלו החד ולא חכמת בערסעניעוו וטוב לבו ורוך מזגו.  מעלות אינסארוב היו כמעט כלן אך בשלילה: לא ידבר שקר, לא יחלל מוצא שפתיו, לא יתהלל במעשי ידיו ובכל אשר יפעל, לא יאחר למלא את אשר גמר לעשות, הדבור והמעשה לא יפרדו בו.  אך יש בו דבר אחד העובר כחוט השני על פני כל דרכיו בחיים – אהבה רבה לעמו, עם בולגריא, וחפץ גדול ואיתן מאד להוציא לחפשי את ארצו ומולדתו, ואל רעיונו זה הוא מסור כלו, בכל לב ונפש, גלוי לכל, ורעיונו זה הוא מטרתו בחיים.  הוא לא יחשוב מחשבות אם ייטיב גם לו בצאת הרעיון הזה לאור, וגם לא יתפאר בלבבו כי קרבן הוא מביא על מזבח אהבת עמו; בכלל לא יבקש חשבונות רבים, אך הולך ועושה ומשתדל, ועין בעין נראה כי באהבתו זאת גם הצלחתו, ורעיון רוחו – משאת נפשו ואשרו בתבל.  במוח איש זה מנקר תמיד הרעיון – "איך יערב לי אכול ושתות בעת עמי ומולדתי משפלים עד שאול ועול זרים על צוארם", והרעיון הזה לא יטשנו ולא יעזבנו, והוא ממלא את אשר ימצא לנחוץ לעשות במנוחה ובחפץ לבב, כי אהבתו לעמו היא גם במוח גם בלב גם בדמיון, – בכל.  ראתה יעלענא איש כזה, נסתה לבוא בחברתו ותתבונן אל מעשיו – ותלך שבי לפניו.  יפי של צבעי החיים המלאים ירהיב את העין רב יתר מצעצועים אשר בכשרון יוצר-פסל ומהמון תורה וחכמה של המתעתד להיות פרופיסור.  אינסארוב לא יגיע אף לקרסולי בערסעניעוו בתורה וחכמה, אין בו אף חלק קטן מהכשרונות של שובין, אבל תחת זה הוא איש, שלם בטבעו ובמטרתו ובאמונתו, ובזה יגבה משכמו ומעלה גם על הכשרון הטבעי וגם על התורה והחכמה ולמראה גבור אשר כזה ילך שבי לב יעלענא, ותסגיר את עצמה אליו ותלך אל אשר היה רוחו ללכת.

ספור עם תוכן כזה נקל היה מאד לכתוב מחיי בני עמנו.  כי על טורגניב היה לחזר אחרי בולגארי, למען מצוא גבור כזה.  אבל אנחנו בני ישראל – הלא אהבה כזאת מצויה וטבעית היא בכל "בני הגולה".  אנשי תורה כבערסעניעוו ובעלי כשרון כשובין רבים בנו, וגם עלמות רבות חכמות לב תמצאינה בקרבנו, המבקשות עבודה ומפעל להן למטרה.  פרשת "ההשכלה", המלחמה בעדה ונגדה, כבר נדרשה כמין חומר, על פי כל המספרים מימות מאפו עד צעיר הסופרים, וכבר תשש כחם של גבורי ההשכלה, ונחוץ איפוא רגש חזק אחר, וגבור כאינסארוב יוכל למלאות את התעודה הזאת באופן היותר טוב.  ובחיי בני עמנו עתה, לרגל תנועת תחית ישראל וארצו, לא יחסרו טפוסים כאלה.  הנה ראינו בצעירי בני עמנו כאלה אשר אהבת ארצם ותחית עמם היו חיי רוחם, צעירים רבים לא שמו לב אל עתידותיהם וישימו את כל תקותיהם אך בארץ אבות, רעיוני רוחם אלה יקרים להם מכל החיים – והאם אלה לא בגבורים? האם כאלה לא יקחו לבות עלמה? האם לגבורים כאלה לא יהיה הנצחון אם יתחרו עם לומדים, דוקטורים, משוררים, סתם משכילים ויתר "החתנים" של תחום המושב? אמנם ספור עם תוכן כזה לא באפס יד יעשה; נחוץ ללמוד, להתבונן ולעבוד – ושלשה אלה יכבדו מאד על מספרינו החדשים, אשר כל חפצם להרבות "לאפות" ספורים חדשים לבקרים, ולכן ספוריהם המה כעוגה בלתי הפוכה: תוכם נחר.

ובגלל הדבר הזה חזון הספורים על תקות ישראל ותחית האומה והארץ בלתי נפרץ, ואפרין מנטיה לסמאלענסקין אשר זה החלו לשום את הרעיון הלאומי לגיא חזיונותיו.

 

ט.

הנעורים: אני מופתכם, ולא זה הוא דרך תשובה לבני הנעורים כבן הגרי.  סמאלענסקין תאר בספורו את אשר חזינו אז באמת במחנה ישראל, כי תלמידים רבים עזבו את למודיהם בבתי המדרש ויתגודדו ויעשו להם דגל ויכתבו עליו ביל"ו (בית   יעקב   לכו   ונלכה) ויתנו להם ראשים לעזוב את מולדתם וללכת לארץ ישראל לעבוד שמה את אדמת הקדש, תלחך עפר לשוני אם אומר כי כל התנועה הנכבדה ההיא היתה אך מצות אנשים מלומדה וכי לא עשו מעשיהם באמת ובלב תמים; היה היה בכל התנועה הזאת גם רגש חם, גם שירה רבה, גם התרוממות הנפש; עולי ימים, החיים משחקים לפניהם, עולמו של הקב"ה קורא ומניף אליהם ידו באהבה רבה, – והמה בוז יבוזו לכל המחמדים האלה, ובתועפות גבורים ובטיסת נשרים יעטו אל חיים לא ידעו ואל נתיב לא דרך בה איש, ועמוד אש אמונתם בצדקת מפעלם הולך לפניהם לנחותם הדרך, וקוי עמוד האש הזה יאירו אל עבר פניהם, וסביבם כבוד ואורה.  כל אלה יתנו כר נרחב להנפש להתפעל, ויבעירו נצוצי שמחה בעינינו ויתנו אמונה בלבנו כי עוד טרם תמנו לגוע...

אבל באשר אור שם גם צללים, – והצללים פה רבו מאד, לדאבון הלב.  כי כל אחריות התנועה הזאת היתה אך בהלה, ומראש ראו נבוני דבר כי מעשי הצעירים האלה לא יעשו פרי, ובית נצח ישראל לא יבנה לעולם מחומר נמוח, בפרט כאשר בחרו להם בענין הישוב מקצוע זר לרוחם ולכל חנוכם – את עבודת האדמה.  כי לו הלכו להם הסטודנטים לא"י להפיץ שמה דעת והשכלה בין בני צפת וחברון ויתר הערים אשר התאחזו שמה בני עמנו, וליסד בתי ספר ולהורות בם, כי אז עוד היה הדבר מובן: בני ארעא דישראל טבועים ביון הבערות והמה נמקים שמה בענים מבלי הדעת והנה המה, משכילים עברים, באים להאיר אור בממלכת החשך הזאת; זה היה מובן, וכזאת עשו משכילים רבים לאחינו גם בתחום המושב.  אבל המה, בני ביל"ו, הלכו לא"י לשם עבודת האדמה, המה חפצו להיות למופת ליתר אחיהם, למען ישליכו את עסקיהם הישנים ויאחזו בעבודת האדמה, ובזה לא יכלו להצליח ולראות ברכה, ומכל בני ביל"ו נשארו רק עוללות, וכל קרבנותיהם, קרבנות מחים, לא עלו לרצון, ועמלם עלה בתהו.  עוד הדבר מוטל בספל גדול אם יצליחו גם צעירי המשכילים הרוססים אשר הלכו בשטת הנסיך טאלסטאי וייסדו להם קולוניות לעבוד את האדמה ולהיות כבני עם הארץ, ואף כי סטודנטים עברים.  כי הן ההבדל בין שני אלה רב מאד.  בעת אשר האצילים הרוססים בני עובדי אדמה המה מנעוריהם, ילדי כפרים, ותנאי חייהם קרובים אל חיי האכרים, בתוספת יופי ידוע ובחלוף יין-דגן ביין-לאפיט, – המה בני עמנו עירונים המה מכף רגל ועד ראש, מוזרה להם עבודת האדמה ודרישותיה, לא יבנו להבדיל בין חטים לשעורים ובין דגן לשבולת שועל, לא ידעו לאסור סוס לחבוש חמור ולרכוב על גבי בהמה, וצעירים כאלה באו לארץ ישראל ואמרו להחיות את ארצנו אך באת ומחרשה! מה יעשה בן-הגרי זה ועשרת מרעיון בארץ ישראל, ואיזה תועלת יביאו לתחית הארץ אם יחרשו וילכו אחרי הבקר בא"י? הלא טוב טוב כי ישאר בן-הגרי בארץ מולדתו, יוסיף ללמוד את חקו באוניברסיטט, וילמוד את תורת עמו ושפתו ודברי ימיו, ויתקרב אל אחיו בני עמו, ויתהלך עמהם וילמוד אל דרכי חייהם וישתדל להפיץ בין אחיו ורעיו התלמידים, בין מישראל ובין מבני הנכר, דעות ישרות והשקפות נכונות על ישראל ועל מצבו ועל תקותו, מבלי התבושש באמונתו בעתידות עמנו ולהתימר בכבוד ישראל עמו.  וכאשר יגמור את חק למודיו ויצא אל החיים, אז ישתדל להיות "אדם מישראל", יקרב אליו כל בחור וטוב בעמנו ויהיה מרכז העבודה הלאומית בעיר מולדתו או בעיר אחרת אשר יבחר לשבתו; יהיה נא ביתו בית ועד לטובי בני עמנו ולרוח ישראל, ירחף נא דגל לאומנו על ביתו ועל דרכי חייו, יהיה נא ראשון לכל דבר טוב ומועיל, – יהיה נא הבית אשר יבנה הוא בישראל כאשר היה בימים מקדם בית שלמה בן-הגרי אביו הזקן בעירו.  ואם חפצו עז ולבבו הומה לעלות לארץ ישראל, אז – אם רופא יהיה, ועלה לא"י ורפא שם חולים ויהיה להועיל בארץ אבותינו ויתן כבוד לשם ישראל בתוכה; ואם מכניק או חימיק יהיה, והוא הלא בן עשירים הוא וגם האשה אשר יקח תביא לו נדה, וכספו ימצא לו לבנות שמה על אדמת ישראל בית חרושת המעשה, והחיה את סחר הארץ והרימה משפל מצבה ויתן עבודה ומשרה לפועלים עברים; ואם בכלל יגדל עשרו ועושר בית אבותיו, ועלה לו לארץ האבות, ויסד לא בית מסחר שם או אחוזה יקנה לו בכסף, נחלת שדה וכרם, וחיה זרע והוליד בנים, והתאזרח בארץ.  זהו ישוב הארץ וזאת היא דרך התחיה.  אבל בבוא כל אלה לאחוז במחרשה ולשלוח מעגל ולעדור במעדר, אז יש אשר תעלה על לבבנו קריאת הממשל משלים: "רע ומר כי יאפה הסנדלר לחם ואת הנעלים יתפור האופה!" לו הקדימו הרופאים העברים היושבים עתה בא"י לבוא שמה בהיותם עוד סטודנטים ואמרו לעבוד אדמה, כי אז היו לנו עתה עוד אמללים אחדים אשר אבדו דרך, תחת אשר עתה המה מביאים תועלת לרבים ועוזרים להפרחת הארץ ובונים בית ישראל.  בני ביל"ו לא הביאו תועלת להם, כי הלא את עתידותיהם אבדו, וגם לא רבה התועלת אשר הביאו להישוב; כי מפאת חנוכם כבר היה להם להפוך את עורם בעור אכר פשוט, מתאים לכל תנאי עבודת האדמה, וידוע כי בשלהם, בשביל צעירי המשכילים אשר באו להיות אכרים, היו כל הסכסוכים גם בראשון לציון בשנות השמונים, גם הרבו טרח ומשא וריב לראשי חובבי ציון בכוננם ובכלכלם את הקלוניא גדרה.

ולכן לא טוב עשו ראשי עמנו אז על אשר לא מנעו את הבנים בעלי התשובה מלכת לארץ ישראל, ולא טוב עשה סמאלענסקין בשלחו גם הוא את בן-הגרי וחבריו לארץ אבותינו.  בעיני אני יותר ימצא חן הזקן, אשר הרים תרומה גדולה לטובת העובדים באה"ק, ואבי בן הגרי, אשר המאור שבתורה אשר למד בנעוריו יאיר את עיניו ולא-ישוב עוד לכסלה ולא יעזוב עוד את עמו ויתעסק בכל עניניו.

שוקטה על שמריה תשאר אך האם לבדה, אם בן-הגרי.  לאביו היתה נחוצה סערה גדולה ופרעות בכל העיר ושבר-יד ומכות ומהלומות יורדות חדרי בטן, לבן-הגרי הצעיר דיה היתה מכת-לחי אחת להשיבו אל מקור מחצבתו, – והאם העדינה עוד תחכה עד אשר יתהפכו צירים גם עליה ועד יחלקו חבלים גם לה, ואז אולי אולי תדע ותבין ותקח מוסר.  ועד אשר יגיע היום ההוא לא תעזוב את דרכה, ותשים על ראש היהודים את כל האשמות והפשעים.  בנה היה בודאי להאציל לולא היה יהודי, וברבות הימים – מי יודע? – אולי היתה בת האציל מ. לכלתה, ואז הלא היה אולם ארמונה "סאלאן" לכל חקותיו ומשפטיו, ובידה היה אז להתיחש על ראשי בתי אבות אצילים... עתה הגיחה היהדות הארורה ממסתרים ותבלע את כל מחשבותיה ותשים לאל את כל תקותיה.  ומה היא היהדות ומי המה היהודים? אין להם ההוד והעוז של האצילים, אין בתהלוכותיהם הנועם והיופי של "החברה הנבחרה", ואנשיהם רכי-לב וחסרי גבורה.  והיא אומרת תמיד כי אך בגלל הדבר הזה תשנא אותם, ובמכתבה לבנה היא משתדלת להטעים את הדבר, כי אך מוגי לב המה בני עמה, ואת עונם זה לא תוכל לסלוח להם.

מורך לב – ראשית חטאת הוא תמיד לבני עמנו בפי שונאינו, חסרי לב מקרבנו, כהדא מרת בן-הגרי, יחשבו את בני עמנו "בטבע" לרכי-לב, וכשפנים הננו בעיני זרים ובעינינו אנחנו.  הנה נברח משפך-דם ונסתיר עין מפני חלל; אבק-שרפה לא נריח כהריח מנחה, ברק חנית ותעופת חרב לא ירהיבו עינינו, ותרועת מלחמה ואנקת חללים ושאון מכים ומוכים לא כקול הכנור באזנינו; ובכל המקום אשר כח הזרוע אומר לעשות חיל, ובכל הימים אשר אך האגרוף לבד יהדוך קמיו תחתיו, ובאשר אך יד חמושה לבדה תפלס לה נתיב בחיים, – שם לא יגבר ישראל ומשפט עמנו לא יצא אור... אמנם כן, – אך זאת תהלתנו והיא תפארתנו! אנחנו בזאת נתהלל, כי בני אדם אנחנו, לא ברעם וברעש אלהינו ולא בכח – כחנו, כי כח הלב יגדל בנו עוד למשול ברוחנו, ועת כי יחר האף אז נמצא גם עז בקרבנו להאריכו.  הלא זה הוא כל האדם! כי לו אך בכח יעלה איש, לו אך באגרופו כי עז יתנשא אנוש, הלא מותר החיה והבהמה מן האדם רב מאד, כי כחם וגבורתם יעלה על כח האדם שבעתים, וכבוד האש והמים הברק והרעם עוד יגדל שבעים ושבעה; הלא אז עלינו לתת כבוד אלהים לכל שור מקרין ולכל דורס ורומס וטורף, לבנות מזבח לכח, להשתחות ולכרוע ברך לפני הים הגדול ולהביא מנחה ונסך ולזבוח זבח לאיתני הטבע...

נצחון הדם והברזל לא היו מעולם נצחון שלם במחנה ישראל.  "מעשי ידי טובעים בים ואתה אומר שירה!" לא זה הוא הנצחון בהתגבר האדם אחד על השני להמיתו או להטביעו במצולות ים; נצחונות המכבים נזכרים בישראל מפני כי רוח ישראל גבר אז על רוח היונים; בגבורת הקנאים בהלחמם עם לגיוני הרומאים לא יתהלל עמנו, כי טוב טוב היה לוא ידעו הקנאים להאריך אף ולסבול מעט את עול הרומאים, ולא הוציאו להורג את בני ישראל ולא גלינו מארצנו.  כי בכלל, הרג ואבדן ושפך-דם איננו בטבע עם ישראל, וגם ברגע אפו, בעת אשר הוא מלא חמת-נקם, יקרא: "אשרי שיאחז ונפץ את עולליך", אך לא יקרא: "תנו לי את עוללי בת בבל ואנפצם אל הסלע", כי לוא כזאת נעשה אז רחם את העוללים ולא שלח ידו לנפצם כי רחום וחנון הוא מטבעו.

לא! יעבדו להם אשר יעבדו את אלהי הכח הזה, יעוררו נא את חניתותיהם על אלפי חללים, יתהללו להם בקשיות לבבם, – ועמנו לא יקנא בהם ובנצחונות אשר כאלה ובגבורתם זאת, ונצח ישראל יהיה תמיד ארך אפים, ודגלו אשר בו ינצח – והנצחון הוא בלי שום ספק – יהיה תמיד דגל מוסר ואהבת אדם ושלום אחים.

"בני ישראל המה רכי לב!" – שקר הדבר! כח לב המושל ברוחו יגדל שבעתים על אשר אין מעצור לרוחו, ומאריך אף יגבר על הנותן ידים לקצפו.  יש אשר למראה עמל ואון יתחמץ לב ישראל, כף ידו תקמץ והיתה לאגרוף, ועד להתפוצץ יחרוק שיניו ועיניו תרובנה ברקים; אך הדם הטהור הנוזל בעורקיו יבוא אל לבו, ובאין רעל אכזר וחמת פתנים בקרב הדם ההוא, באין זוהמת האדם הקדמוני בו, לכן יביא מעט מנוחה אל הלב ההוא, יזכור כי אדם הוא ולא פריץ חיות, בשרו אמנם עליו יכאב, אך הוא מקוה כי סוף סוף יגבר רוח אדם על רוח הבהמה – ויעזוב את המערכה.  על כן לא יכלם כי יתנו גוו למכים, על כן פניו כחלמיש ובקרבו ידע כי אין במה לבוש.  ולזה יקרא מורך לב, ולגבורי רוח כאלה יאמרו "שפנים", ובזה תאמר מרת בן-הגרי לעטות עלינו חרפה וכלמה!

– "ה', פקח את עיני אלה ויראו!"

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] )  "השלח" I,  צד 498.

[2] )  "המגיד", 1885,  14, Иг.

 

[3] )  "פרץ בן משה סמאלענסקין" מאת ראובן בריינין צד  154.