_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סופר הסופרים

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

(לזכרו של נחום סוקולוב)

הוסרו ההשערות על דבר מספר שנות חייו של סוקולוב. באחד העתונים נתפרסם מכתבו של המנוח אל המשורר י"ל גורדון מיום הושענא-רבא תרמ"ג, ובו הוא מודיע, בתשובה לשאלתו של יל"ג, כי הוא בן כ"ד שנה. ובכן הוא נולד בשנת תרי"ט, ונפטר, איפוא, בן שבעים ושבע. את היום והחודש אין אנו יודעים, חולשה היתה למנוח לבלי לדבר על זמן הולדתו, לא על היום, החודש והשנה. והחולשה הזו היתה גם לאד"ם הכהן (אברהם-בר לעבזאהן) ולמנדלי מו"ס (שלום יעקב אברמוביץ), שעל מספר שנותיהם יש לנו רק השערות ולא ידיעות מדויקות. המנוח סוקולוב לא היה נוהג בכלל לפרסם ידיעות על עצמו. זוכר אני, כי עוד לפני חמשים שנה, בהוציאו את "ספר הזכרון" לסופרי ישראל, שבו באו רשימות כמעט על תופשי-עט-סופרים בזמן ההוא, לא באה כל רשימה על אודות עצמו, אם כי הקפיד לדרוש מכל סופר, וגם ממני, איזו רשימה שהיא על תולדותיו ועל חלקו בספרות העברית.

סוקולוב החל את עבודתו הספרותית עם העברת "הצפירה" מברלין לווארשא. אז יצא לאור גם ספרו "מצוקי ארץ", גיאוגרפיה בעברית. בברלין היה העוזר הספרותי של "הצפירה" ד"ר י"ל קנטור, וכאשר עבר העתון לוורשא נכנס אל המערכת להיות עוזרו הקבוע של שאול-פנחס רבינוביץ (שפ"ר), אך לא ארכו הימים והעוזר הקבוע נעשה סוקולוב. בשלשת השנים האחרונות של שנות השבעים למאה הי"ט התישבתי אני בקביעות בפטרבורג, והייתי הכתָּב התמידי מעיר הבירה של "הצפירה". לי היתה חליפת-מכתבים אך ורק עם העורך. היו סבות שבגללן נתן ח. ז. סלונימסקי ערך מיוחד לעזרתי אז, עד כדי כך שגם הסכים לשלם לי שכר סופרים – מה שהיה אז לא בנמצא. אבל את מקומו של סוקולוב בעריכת "הצפירה" הכרתי, וידעתי את ערכו. ובראשית 1880, כשהופיע בפטרבורג השבועון הרוסי "ראזסוויעט", ונתקבל מאמר ברוסית מאת סוקולוב, המלצתי אז על הסופר הזה לפני העורך, ולאחר תקונים בסגנון ראה המאמר אור.

תקופה ידועה, כמעט כל שנות השמונים של המאה הי"ט, עברה עלי בבטול הספרות בכלל והספרות העברית בפרט. המסחר והמשק החקלאי באחוזה לקחו את כל מרצי וזמני, ואך לפעמים שבתי לאחרי שקבעתי את דירתי בהומל, אחת הערים ההומיות אז בתחום המושב. הצבוריות שלנו ברוסיה היתה כבר ספוגה "חבת ציון", שעל מחנה ודגלה הייתי אנכי עוד מראשית צמיחת תנועה זאת. ואז לא היו כל נקודות-מגע ביני ובין "הצפירה" ועוזרי המערכת שלה. אלה הלא היו מתנגדי התנועה הזאת, תנועת "חבת ציון".

ונקודה זו, "התנגדותו" של רבי נחום סוקולוב, העמוד הימיני של הציונות במשך של כארבעים שנה – נקודה זו צריכה להיות מוארה ביחוד.

תנועת חבת ציון נוסדה בעיקר על הצורך בהגירה מארץ רוסיה אחרי הפוגרומים ביהודים בראשית שנות השמונים. המוני היהודים חפשו להם מקלט לאן לברוח מן הצרות והפגעים שמצאו אותם ברוסיה, ובאין תקוה להטבת מצבם ברוסיה עצמה, שמו פניהם מעבר לגבולי המדינה הרשעה. בין יתר הארצות, שאליהן נשאו הגולים את עיניהם אז, היתה גם ארץ ישראל, המולדת שלנו מאז ומעולם. התקוה של תחיתנו הלאומית היתה אז שאיפתם של בודדים, איזה מספר צעירים נושאי חזון. וגם אני הגבר בתוכם, ולא אלה היו מפקדי העם היהודי ומנהיגיו הלאומיים. השאלה בה"א הידיעה, היתה: "לאן?" איזהו המקום, שיכול לקלוט את האלפים והרבבות מאחינו ברוסיה, המוכחים, בעקב המצב, להגלות ממקומות מושבותיהם? בראש ובראשונה באה בחשבון אמריקה, מלבד ארצות אירופה כמו בריטניה הגדולה, שקלטה אז איזו עשרות אלפים. אלכסנדר צדרבוים, בעל "המליץ", נסה אפילו לפתח תעמולה לישוב יהודי רוסיה – ברוסיה, באחת הארצות הרחוקות שמעבר לבייקאל... מובן, כי במצב כזה לא היתה יכולה ארץ ישראל, אחד החלקים הקטנים של המדינה התורכית, לבוא בחשבון כמקום להגירה המונית של יהודי רוסיה אז. הנמוק הלאומי, האמונה בתחיתנו, התקוה הנושנה, – כבוד כל אלה היה מונח במקומו בלבות המחכים, אבל המצב הלא דרש פתרון מעשי, ולא להלוך שבי לפני חזיונות. ובשביל זה כל העתונות, מלבד "המגיד" בעברית ו"הראזסוויעט" ברוסית, לא היה לבבה שלם עם חבת ציון.

וצריכים לזכור, כי בעת ההיא השתדלו "אדירי האומה" ברוסיה: הברון גינצבורג, פוליאקוב והנגררים אחריהם, להשתיק את תנועת ההגירה של אחינו למרות ההכרזה של שר הפנים אז, הגרף איגנטיוב, לד"ר יצחק אורשנסקי, ש"הגבול המערבי של המדינה פתוח לפני היהודים". ה"גבירים" התעקשו וטענו: אזרחים רוסיים אנחנו! והמלחמה שלנו היתה בעיקר בנקודה זו, מבלי להכנס בשאלה הלאומית, שאלה הגאולה של עם ישראל.

אצל המשורר י"ל גורדון, שהיה אז מראשי המדברים הספרותנו, אנו מוצאים את ההחלטה:

 

אם גמר האל כי עוד נחזיק פלך –

בנעורינו ובזקנינו נלך.

והוא גם אל האדירים קרא:

הסער לא יפלֶה בין שר וָהֵלֶךְ

בנעורינו ובזקנינו נלך.

אך בהתעורר שאלת מקום ההגירה, חוה הוא את דעתו לא בעד ארץ ישראל, ובאנחה הוא אומר:

 

קומי נלכה! – הה, בית אם אוהבת

לא אוכל אביאך בטח לשבת.

אם אין לנו ובביתה לא נגורה;

למלון-אורחים אחר ללון נסורה,

עד יחמול עלינו אבינו, – שמה

נשב ונחכה, אחותי רוחמה.

 

התנועה של חבת-ציון התגברה לאט לאט, וגם זה "דרך יום כה ודרך יום כה". לא רבה היתה הצלחת הבילויים, יש ועלו ספקות גם בפעולותיו של הנדיב הידוע; ואבני הנגף של שומרי החומות, אנשי הישוב הישן, לא הקלו את דרכי חבת ציון. ופקפוקים לא חסרו, ובין המפקפקים היה גם הר"נ סוקולוב, ועל תוכחות היה עונה: "אטו כולא עלמא לאו חובבי ציון נינהו?", כולנו מאמינים בביאת הגואל, אבל אין ארץ ישראל מוכשרת להיות מקום להגירה. ומצב רוח זה והשקפה זו לא נשתנו אצלם גם לאחר התפתחותה של חבת ציון עם "אהלי משה", "בני משה", ואפילו עם אשורו של הועד האודיסאי.

המהפכה בהלך-רוחם של אלה באה עם הקונגרס הברזילאי הראשון. סוקולוב בא אל הקונגרס הזה לא כציר, אך כעיתונאי. הציר מווארשא היה מר השיל פרבשטיין. אבל זה האיש סוקולוב תפס תיכף את הערך הגדול של התנועה החדשה, התנועה הציונית, ומני אז התמסר אליה בכל לבו, והעמיד לשרותה את כל כשרונותיו המצוינים. מהפכה כמין זו  ובשטח זה עצמו היתה גם עם... תיאודור הרצל. שלש שנים לפני הקונגרס הראשון היה הרצל בין המתנגדים לישוב ארץ ישראל, וקרא לזה מעשי ילדות. הרצל כתב בשנת 1894, שאם היהודים ישובו באחד הימים לארץ ישראל, הרי ומחרת יוָּדע להם, שזה כמה ניתק החבור ביניהם. זה מאוד בשנים שהנם משרשים בארצות-מולדת חדשות, והם שונים זה מזה תכלית שנוי, ורק הלחץ המקיף אותם בכל מקום, הוא הוא הטובע את מדות האופי השוות, המיוחדות להם". (יוסף הטאי, "הרצל", תרצ"ו, עמוד 47). וכאשר הוכיח אדם אחד את הרצל על התמורה במחשבותיו לאחרי הקונגרס, ענה לו הרצל, שהוא מודה בעוז רוח על כך, שהוא היום חכם מאתמול... אותו הדבר היה עם סוקולוב. רב עד לעין שיעור הוא ההבדל בין הרעיון המדיני ובין מקלט להגירה. ארץ ישראל לא היתה יכולה לשמש מקום להתישבות בתנאים של המדינה התורכית, אבל אין כמוה להיות נושא לרעיון התחיה של עם ישראל, כי זאת היא הארץ ואחרת בלעדה אין. היא ארץ הבחירה והמובטחה להגשת תקותנו הלאומית.

ולמאז, מן הקונגרס הראשון ועד יומו האחרון, לא חדל סוקולוב אף לרגע לעמוד ולשרת את רעיון תחיתנו. היה נאמן להרצל, ולא הלך שולל גם "גבורי חרקוב" לאחרי הקונגרס הששי, לא בז לשמש את דוד וולפסון ולא רדף אחרי כל כבוד, ויתן להתנועה את כל כשרונותיו המרובים. אין דרכי לבוא מתוך שבחו של אחד לידי גנותם של אחרים, אך על תפקידו של המנוח הגדול בשרות המדינית של רבי נחום סוקולוב שמעתי הרבה מפיו של הפרופ' חיים ויצמן, בבואו אלינו בתור נשיא ועד הצירים לאחרי הכרזת בלפור. ולא מדרכו של הפרופ' ויצמן לספר בשבחו של מי שאינו ראוי לכך. אישיותו של סוקולוב לקחה לבבות רבים מבין שרי המדינות, שהיה לתנועתנו עסק עמהם, והיו מקרים שהשפעתו הפרטית של המנוח הכריעה את הכף לטובת תנועתנו. ומי יודע מה גדולה הרעה, שהביאה לנו פטירתו של סוקולוב דוקא עתה, בתקופת המהומות והמאורעות שבאו עלינו כחתף בחדשים האחרונים בארצנו, כשאין איש כסוקולוב שיעמוד בפרץ.

*

יספדו על נחום סוקולוב חבריו ותלמידיו לעבודתו המדינית, נושאי דגל הציונות, אך גם יגדל המספד עליו במשפחתנו אנו, משפחת הסופרים העבריים. הוא היה סופר-הסופרים, ובכל אשר שלח ידו הראה כשרון של יוצר. הוא עלה בידיעותיו הרבות ובהשכלתו הכללית על כל אנשי העט בקרבנו, והתרבות עזרה לו להסיר מעליו את הבטלנות ואת יתר הכתמים, שהחנוך הדביק בנו. לא לחנם היו גם שיחות חולין של סוקולוב חביבות על גדולי התרבות אף שלא מאחינו. מר יצחק גרינבוים אמר בהספדו על סוקולוב, שהיה המנוח פזרן בפרי כשרונותיו, ונכונים הדברים. אבל מה יעשה עתיר-נכסין ובעל לב טוב, שלא יעניק מעשרו הרב גם לאחרים? בכל נושא שבחר לנו אנו רואים לפנינו לא אורח אָתא מרחוק, רק בעל מקצוע לאותו דבר – אם זה שפינוזה או הר"ן מברסלב. ואמנם צר לנו עד מאד, שהיה המנוח הגדול פזרן יתר על המדה, ולא רכז את כחותיו ואת ידיעותיו הרבים בנקודות אחדות. אנכי זוכר את חלומו הגדול על אנציקלופדיה עברית, וגם מצא לו נדבן באחת ממדינות הים לשם התחלת הענין, ובהיותי בווארשה הראה לי את כל ההכנות שנעשו להגשמת המפעל הזה. והלא כל ימי חייו האחרונים נשא בחובו את הרעיון על המלון עברי המלא, והקדיש לעבודה זו הרבה לילות עמל, והן הלא אך ורק הענק הזה יכול וראוי היה לתת לספרותנו את הספר הזה. אבל איש טוב היה והחיים ההווים היו חביבים עליו, וכשרונו היה רב-ענפים, – ולכן הרביץ את פרי ידיעותיו בכל הרחובות והשווקים, ולא השיב את פני כל עורך בכל השפות אשר שלט בהן, והתיז נצוצות כשרונו על כל גבעה גבוהה וכל פנה נשכחה. ומודה ומתודה אנכי, כי לא פעם אחת דאב לבי לפגוש את האדם הגדול הזה, את סופר-הספרים, במקום קטנים, אפילו בינונים, שהיו יכולים למלא את התפקידים הבלתי חשובים שלקח עליו המנוח הגדול. פזרן יותר מן המדה היה האיש, והפזרנות הזו הפריעה אותו מאותן העבודות הספרותיות החשובות, שאך הוא היה מסוגל למלאותן. והנה הוא הלך מאתנו לבלי שוב עוד עד עולם, אך בצרור החיים הספרותיים זכרו של נחום סוקולוב יהיה לנצח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה