_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זְמִירוֹת מְמִּשְכַּן הַקַּיִץ[1]

רשימות

מרדכי בן הלל הכהן

לתוכן הענינים

 

א.  תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה.

אין נפשי אל הבאים לבקרני בשעות הבקר.  אדם מישראל הוא עבד לרבים כל היום וכל הלילה.  כל אשר לו דבר בעניני מסחר וקנין, הלא רשות לו להפריעני גם מאכילתי גם ממהלכי בחוץ, ויש אשר יתפלא על אשר ימאנו בני הבית להעירני משנתי בכל עת אשר הוא ימצא חפץ.  הן לא "אדון" אני.  וגם בעניני הצבור המשמשים באים ומטרידים את האדם מביתו בכל עת אשר ימצא הנשיא לטוב לפניו לקרוא אליו את החברים אשר הוא לנשיא להם.  וכי יבוא איש לשאל בעצה, לא יחשוב מראש את דרכו לאמר: אולי אין עתה השעה פנויה לבעל העצה.  הן אך כבוד וחסד הוא עושה עם האיש, שנהנה ממנו עצה ותושיה, והאם עליו עוד לנהוג בו סלסול יותר מדאי?  וגם אלה האמללים, הפותחין על פי הרוב בשאילת עצה ומסיימים בשאילת עזרה­­­ – גם אלה כל היום זמנם... 

ואדם מישראל נושא את הטורח ואת העמל הזה.  אבל מאד יצר לי אם יבוא איש לבקרני בשעות הבקר.  השעות האלה לי לבדי הנה, קדש לעבודתי, שאין בה לא מסחר ולא עבודת צבור ואלי לא הנאה לעולם, אבל יש בה נחת רוח לנפשי אני.  כאשר יבוא איש טמא במים וטהר, כן אבוא אני אל חדר עבודתי, אשב אל שלחני ואל ספרי ואהגה את אשר יתן האלהים בלבי, וסרה מעלי הרוח הרעה ואשכח את ארחי ביום אתמול ואת ריבי ביום הבא, ופני הזועפים לא יהיו עוד.  ורוחי ישאני אל עולם שכלו לי לבדי, במקום אשר אנכי המושל ואין בלתי.

אבל יש שעות בקר טובות גם מאלה: שעות הבקר בימי הקיץ בנאות שדה!..  כי אז גם את כתבי ואת ארונות ספרי ואת חדר עבודתי אעזוב במעון העיר, ואנכי יוצא לחפשי מעולם המחשבות והרעיונות לעולם מלא שירה ואורה וטהר...  השמים – ספרי והארץ – מגלתי, היער הוא המכתב והרוח הצח נושא מחשבותי, הנהר הוא עומק רעיוני והצפרים עמדי יתוכחו, – ואני שוכח את כל המלחמות בלי קץ ואת הריבות בלי תכלית ואת כל הרעיונות שלא נתבררו – הכל אני שוכח. 

וההוד שבחיים האלה המה – שעות הבקר.  מתוק אור השמש בצהרים; טובו הערבים לעת יתארכו הצללים בקצה היער והרוח יפוח חרש, נעים הלילה כאשר יגונב אלי משק השבלים מן השדות הרחבים, ומבין העפאים תעורר איזו צפור אהבה בתתה שיר קולה.  ואולם מתוק וטוב ונעים מהם שבעתים הבקר,  הבקר במשכן הקיץ...  אז יבאו גם השמש גם הרוח הצח גם הצפרים המשיקים, – ובאו כלם יחד ועשו אגודה אחת לכלל בהדר את הטבע: ואני הוא הדבורה, המוצצת את הלשד הטוב מאגדת השושנים הזאת...  ואז אין את נפשי אל הבאים לבקרני ולגרשני מעדן נחלתי...  ואני עומד על יד החלון הפתוח אל פני השדה,  ובני הקטן מתפרץ אל החדר...

  אבא, אדם מחכה לך!

ועוד טרם הפניתי את שכמי ממול פני החלון קרא השובב עוד פעם:

  אבא, לכה אל המעקה: אדם מחכה לך שם.

על המעקה מצאתי איש גבה הקומה עומד ומחכה והוא לבוש בגדי "שבת".  אך האיש אשר עין לו להבחין בין בגדים נקיים וטובים ובין בגדים אשר ילבש איש רק לעיתים רחוקות ואשר גם הלובש אותם מרגיש כי נשמה יתרה עתה בקרבו, אך הוא יבין את הטעם המיוחד אשר ל"בגדי שבת".  ערך הבגדים של האיש לא היה לא לפי החום ולא לפי תקופת השנה.  צוארונו הלבן והנשא למעלה דקר את קצות לחייו, והפתיל אשר סביב צוארונו היה שחור ועב, ומבין קצות הפתיל נראו פני הכתנת הלבנה, אשר אך זה יצאה מתחת יד הכובסים.  ואני לעומתו לבוש בגדים קלים מאד, בלי כל סרך ופרכוס, כאשר ילבשו היושבים בנאות השדה.  האורח כפי הנראה, לא האמין למראה עיניו, בהתבוננו אל לבושי, כי אני האיש אשר הוא מבקש. 

שאלתי לשמו, ועוד טרם שמעה אזני אל נכון את שם משפחתו הושיט על ידי מכתב נתון במעטפה באין כל כתבת עליה.  הסירותי את המעטפה והנה מצאתי עוד מעטפה שניה וישנה מרוב ימים, ועל גבה כתובים שמי ושם משפחתי בכתב לא מוזר לי, אך לא יכלתי לזכור למי הכתב הזה. 

בקשתי את האורח לשבת, ואנכי קראתי את המכתב. 

כותב המכתב הוא אחד ממכרי הטובים היושבים בארץ ישראל.

עוד בשבתו בארצנו ידע אותי, ובבאי לבקר את ארץ ישראל הכירני ויקרבני ויתהלך עמדי.  ראיתי למי החותמת ושמחתי לקראת המכתב וקראתי בו.  מכרי מחלה את פני למצוא עבודה או משרה לבן אחותו המושיט לידי את המכתב.  ומדי דברו בי יבשרני מכרי, כי עוד מעט ויחדשו את קוסטיניא ויביאו אליה פועלים ויושיבום שמה, וכי מושבה חדשה תוסד ומתולה תקרא, ויבשרני על דבר בית העם אשר יבנה בראשון לציון.  שמתי עיני אל זמן כתיבת המכתב המבשר "חדשות" כאלה, והנה הוא עשה את דרכו כשש שנים... 

תמהוני לא נעלם מעיני האיש היושב אצלי, ויאמר:

– את המכתב שלח אלי דודי יוד לפני שש שנים.  אך אלהים הקרה לפני אז את מלאכי הטוב גם בלעדי אדוני, ולמה היה לי להפריע אותו ממנוחתו?

– ועתה?

– עתה לא אדע מה לעשות.  עתה רע לי מאז.  אז איך גמרתי את בית הספר העירוני.  הייתי בגפי.  וכאשר לקחני אחד מחוקרי הדינים לעבודתו ומצא לי.  אבל עתה...

– עתה משפחה יש לך?

– אשה ושלשה ילדים. 

– ומקום שבתך?

הוא קרא בשם אחת הערים הקטנות, אחת הפנות החשכות אשר בקרב "הארץ הארורה דמתרגמינן ליטא". 

– ושם אתה יושב?  – שאלתי בתמהון, מדעתי את העיר הקטנה מאד הנשכחה מני מסלת הברזל ודרך סלולה.  מן המכתב ידעתי כי האיש הדובר בי יודע לשון וחשבון, וגם חוק בית הספר כלה, ומה יעשה איש אשר אלה לו בעיר קטנה, ובנה הוא מוצא שם את חית ידו?

– איזה הרוח נשאך אל העיר ההיא?

– מולדת אשתי היא.  הימים הראשונים היו לא רעים.  נדה היה לי חמש מאות.  אנכי הייתי מנהל הספרים ביער הקרוב אל העיר הקטנה.  וכאשר חדלה העבודה ביער ומשרה לא היתה לי עוד הכינותי לי חנות; גם בית קטן היה לי.  אבל אתה – רע לי מאד... 

– הפרנסה איננה מצויה?

– הפרנסה, באמת אומר לאדוני, איננה מעלה ואיננה מורידה. 

הן לפי ההכנסה גם ההוצאה.  באתרע דליעול בשרא יעול ירקא...  אם איך לחם חטים – יש לחם דגן.  אבל עול אחי יסובני. 

– ואיה אחיך כי תשא עונם?  – שאלתיו. 

– לי יש שלשה אחים קטנים ממני.  אמי שנתארמלה לקחה את שתי אחיותי ואת בנה הקטן ותלך לאמריקה.  הון ועושר לא מצאו שם אבל מחית נפשם מצאו.  ארבעתם עושים במלאכה ומוצאים חית ידם.  ואת שני אחי הנותרים לקח דודי לארץ ישראל ללמדם עבודת האדמה.  האחד עובד שם בפרדס, ולהשני כשרונות טוביםף וישלחוהו המורים להשתלם בלמודים, ועתה יושב הוא בארגנטינא ולומד את תורת עבודת האדמה. 

– אחרית טובה תהיה לאחיך – אמרתי. 

– כן דברת.  אבל בין כה וכה אנכי אסבול בגללם. 

– ?

הם הלכו – באר לי האיש – הם יצאו מן הארץ עודם נערים טרם מלאו חובת עבודתם בצבא.  שלש מאות רובל בעד הגדול שלמתי: הרשות הדריכה אותי מנוחה; את הבית מכרתי ושלמתי את כסף הענושים.  בשנה הזאת יבוא תור השני לצאת לצבא, והוא הלא בארנטינא ולא יבוא.  אז ינקשו לכל אשר לי.  ואנה אני בא והטף אשר ברגלי?  לקחתי את המכתב, שהיה שמור אצלי, ובאתי את אדוני... 

 

 


ב.

שׁוֹכֶנֶת נְאוֹת-דֶשֶׁא

עוד מאתמול החל הרוח לפחת, בלילה הביא ממרחק גשם, וגם בבקר לא חדל הרוח.  אוהב אני את רוחות הקיץ, המרבים שאון בין ענפי עצים מלא עלים, ויש אשר לא יטרידוני גם באנחותיהן באשנבי הגג ובסובבן את דלתות החלונות על ציריהן, אני יודע כי אך רוחות קיץ הנה, ואנחותיהן וגם יללתן לא תכאבנה את לבי.  הו אך משחקות הנה, ותהי להפך: בחפץ לבב אני יוצא מבית הקיץ אשר אני שוכן בי, ואני עובר את פני השדות המלאים בר אשר סביב ביתי, ואני הולך ותועה יחד עם הרוחות המנשבות עד קצה היער או עד שדרות העצים אשר משני צדי הדרך הסלולה. 

כן היה גם היום.  יום ערב שבת היום, ורעיתי עיפה לסדר את כל התכונה על יד השפחות והמבשלת, ולכן קראתי לה להתהלך עמדי בין גלי ים הדגן, במקום אשר יפוח הרוח הצח.  עברנו שנינו במשעול צר, פלסנו לנו נתיבה בין מענית למענית או על פני גביל השדות ונבוא עד הדרך הסלולה העובר בין משכננו כדרך פרסא אחת.  החריץ העובר לאורך הדרך בין שדרות העצים היה מלא ברכת אלהים: עשב ירוק ורך, והאדרת היקרה הזאת כמו קראה לנו בכבוד ובחבה לשבת ולנוח... 

ישבנו על שפת העמק הקטן הזה ונדברנו.  הן לא תחפצו לדעת על מה ידברו איש ואשה.  זה לנו שנים רבות אשר נדבר את דברינו, וכפי הנראה עוד לנו מלים, עוד לא כלינו את הדברים כלם.  וכי יבוא איש או מקרה ויפריענו מדברינו לא נשים לב, וכאשר ילך לו האיש מעלינו או יעבור המקרה, אז נשוב אל הדבר אשר נדברנו בו; או יש אשר נשכח כלה את הדבר אשר היה לנו עד אז לענין לענות בו. 

מרחוק נראתה אלינו תמונת אדם הולכת ובאה מן העיר, הולכת ומתקרבת אלינו.  שמנו לב אל התמונה.  עוד מעט והכרנו פני אשה, וכאשר התקרבה האשה אלינו עוד, ונראה כי אמנם אשה זקנה הולכת שחוח תחת סבל שק על גבה.  עינינו הביטו לנכח הזקנה ההולכת היא אשה עבריה זקנה מאד, והיא עמוסה שק מלא סבל.  על גבה היה השק אשר את קצותיו אחזה בידה האחת; ואולם גם ידה השניה לא היתה ריקה.  כד מלאה חלב ושתי ביצים בידה, פארור קטן ונתח חמאה בו תחת זרועה.  ובסינור תחיבה חבילה קטנה מלאה טבק להריח בו.  היא עברה על פנינו עם כל הכבודה, ובעברה הכירה, כפי הנראה, גם היא בנו כי מאחיה בני עמה אנחנו, ותאמר אלינו:

– חלילה לכם, ילדי, לשום עין רעה עלי – ותורד את שקה ארצה ותשאף רוח.

– אי מזה את, אם-זקנה?  – שאלה אשתי.

– אי מזה?  מן העיר, מן נהרים.

– ואנה תלכי?

– אנה אלך?  למשכן הקיץ, היערה. 

– האם שם את יושבת, אם-זקנה, האם במשכן הקיץ את יושבת?  – שאלתי. 

– אני?  האני אשבה במשכן קיץ?  למה לי משכן קיץ?  אך אלהים חפץ דכאי וישלח בי את האסון ההוא.  ואני הולכת...  – אמרה האשה ותור בידה על השק ועל יתר הדברים אשר בידה ותחת זרועה.

– ולמי אלה?  – שאלה אשתי.

– למי?  בשביל השעול,.  להשתיק את השעול של בתי – יחלימה הרופא חולים.  לולא היה השעול לא היה כל רע. 

– האם בתך חולה?

– חולה?  מה לכם חולה?  היא היתה בריאה וחזקה כמוני, ככל האדם.  עץ הדר.  אבל האלהים חפץ הוכיחה, ובימי הריונה האחרון שבנה בבית אשר קירותיו נטפו מים, וכאשר ילדה ותחלה בלדתה ויבוא השעול ויחן בכל עצמותיה.  כה אמר לי הרופא.  הוא נכרי, אדון, אך הוא מומחה. 

– השאלה ברופאים?

– עוד תשאלו?  הרופאים מסבו לה כוסות רפואה, וכל אשר היה לי בא עד בית המלוה.  מה היה לי לעשות?  הן יחידה היא לי!...  ובימי האביב הגידו ולא כחדו ממני, כי אין כל תרופה למחלתה, רק כי תשב כל ימי הקיץ בנאות שדה ויער.  הם אומרים כי אוויר נחוץ לה, כי על האויר להיות צח, כי אז ירף השעול ממנה.  ומה היה לי לעשות?

– והיא שוכנת בקצה היער?

– מה היה לי לעשות?  נתתי את תכריכי בעבוט, ולקחתי חמשה רובל ושכרתי מאת שומר היער את הבית.

– ואיש אין לבתך אשר יכלכלנה?  – שאלה אשתי.

– יש.  הוא סנדלר.  אבל מלאכה אין, וילך לנוע לבקש לו מלאכה.  מכתב ממנו אין.  בודאי עוד לא מצא.  והיא ושלשת ילדיה עלי הם.

– ואישך את איפה הוא?

–אישי?  אישי הוא במקום אשר נהיה כלנו לעת קץ.  גם את חפתה של בתי היחידה לא ראה.  ואת הקדיש שלו חנכתי וגדלתי אני לבדי.

– האם בן לך.

בן?  עין אחת במצחי – זה בני, יאריך אדני ימיו.

– ואיהו?

– הוא חיט, תופר בגדי נשין אחד בעולם.  וילך לאדעס.  שם נודע הדבר כי יש לו "קול".  ויקחהו ויוליכוהו לפאריז, ושם, בפאריז, יש עיר אחת ואיטליה שמה, ושם הוא לומד לזמר. 

– ומה יכתוב לך בנך מ"עיר" איטליה, אם-זקנה?  – שאלתי. 

– שנה ומחצה לא כתב דבר, מרב דאגה לבני יחידי הייתי אומרת בודאי נואש לחיי, לולא תקפה עליי הצרה הגדולה הזאת – אמרה הזקנה באנחה, ותשלח את ידה אל מול פני היער הנראה מרחוק, – מה לי לדאג לבני, אשר לא אדע מה עמו, בעת אשר לנגד עיני בתי יחידתי, ועלי להצילה אותה ואת עולליה!..  את העוף הרך, את הילד אשר ילדה מסרתי על יד אשה עניה לגדלו.  אם תשיג ידה למענו מעט חלב – טוב; ולא – תשים לחם רך בחתיכת בד ותתחב בפיו ומצא לו; ושני ילדיה הנותרים יושבים עמה בבית הקיץ.

– ומה נשמע על אודות בנך?

– בא אלי מכתב.  הוא כותב: "אמי היקרה, אנכי פה באיטליה.  לו היה כסף בידי כי אז גמרתי חקי בעוד שנה; ובאין לי כסף עלי יהיה לשבת פה שנתים".  אלהים יודע – הוסיפה הזקנה – מה יהיה עמו.  אבל בו אני בטוח כי לחמו ימצא.  מחטו הטוב יכלכלהו.  אבל לה – ותראה אל מול היער – מה אעשה?  ברוך אלהים וברוכים האנשים הטובים אשר לא עזבוני.  הנה זה השק מלא נדבות אנשי לב, אשר אספתי על פתחי נדיבים.  ואני הלא לא הסכנתי באלה.  בילה המוכרת בצלים לא התפרנסה מנדבות.  בואו נהרים ושאלו לשם בילה מוכרת בצלים ויאמרו לכם כי לא חזרה מעולם על הפתחים.  אבל מה לעשות, אם כה חפץ אלהים?  הוא צדק ומשפטו צדק...

 

 

ג.

רַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.

בית הקיץ אשר לנו איננה בארץ חמדה טובה שהנחיל אדני לאבותינו, והמקום אשר הוא עומד עליו איננו זב חלב וחמאה.  הארץ היא במעלה הדניפר, הנהר אשר מעודו לא ראה חוזה ונביא.  ואולם אור שמש שפוך לרוב על פני כל הככר הגדול הסובב את ביתי, והיער הגדול מלא אויר נותן ריח זפת יבשה, והאדמה מכסה כל עשב וירק רך עד מאד, ויתושים וזבובים יזמזמו כל היום, ותכלת השמים והעבים אשר עליהם נשקפים בתהום הנהר הגדול השוטף לרגלי שפתו הגבוהה במקום נבנה הבית.  והערבים והלילות מלאים חם נעים ודומית עולמים מסביב, וכל החיים מלאים נעם ורך ושירה וחזון... 

ואולם חמאה וחלב לרוב אין. 

ובעבר הנהר ישבו מעולם אבות אחד היהודים, ולכן גם היום רק יהודי אחד יושב שם וליתר אחיו בני עמו אין הזכות להתישב שמה.  ובשבת היהודי יחידי בקרן בן שמן נחלתו שפר עליו, כי אנחנו הלא יודעים את שפת הדניפר השמאלית: כר דשא משתרע לכל מלוא עיני הצופה, משתרע למולו ומשמאל ומימין הרחק, הרחק מאד, עד אשר יתארך ויגע קצה המרחב בזר היערים והיו כמסגרת עגולה לכל תמונת האחו על דשאיו ועל חורשיו הקטנים ועל הבצות הנראות זעיר שם וזעיר שם.  מזרע שדות אין שם, אבל תחת זה יגדל וירב שם הדשא הטוב, שארית מי הנהר הרבים בימי האביב, ושם נבנה גם בית המלאכה לאסוף שחת ולדחקו הדק היטב במועקה ולהעבירו לכל המקומות אשר חיל הרכב והפרשים חונה שם.  והבית גדול, ומספר הפועלים רב, וצרכי הפקידים מרובים, ויהודים מתחרים אין, והפרנסה מצויה, ושחת לרוב ומרעה לבהמות טוב מאד, וחלב וחמאה די והותר לכל קונה. 

ואולם בביתי אני החלב וחמאה אין...

ותלך אשתי לעבר הנהר אל יהודי היושב שם לדבר עמו כי יספיק לנו חמאה די מכלת ביתי בימי הקיץ; וכאשר ראיתי מקצה היער את אשתי עוברת את הגשר הגדול הנטוי על פני הנהר קראתי אליה וארחתי גם אני לחברתה. 

בבית היהודי היינו אורחים נכבדים עד מאד.  עקרת הבית הראתה לנו כל טובה, את כל מכשירי המחלבה אשר לה, ואמנם נוכחנו כי הכנת החמאה טובה ונקיה.  הכל היה יפה וטהור, כי על כן פרנסת האיש היתה ברוח, וגם נראה כי המצא ידו לחשוך ליום רע איזו אלפי רובל. 

העסק נעשה, והאיש ואשתו הלכו לשלחנו.  האשה שמחה לקראת המקרה ללכת לשוח מעט, ואולי גם לדבר עם אשתי על דבר מצבה.  היא היתה הרה, ובמצב כזה רב ענין לכל אשה להתיעץ עם בת מינה.  הנשים הלכו לפנינו ואנחנו הגברים אחריהן.  הוא השתדל לבאר לי את כל פרשת בית מועקת-השחת.  נוכחתי, כי אם אמנם נולד במקום הזה ולעיניו ירו את אבן הראשונה לבנות בית המלאכה, בכל זאת אין בן "עם-הסוחרים" הזה יודע אף ראשי פרקים, ואפילו ידיעת בי רב בצד המסחרי של העסק הגדול המתכלכל לעיניו.  הוא יודע את כל האנשים והפועלים והפקידים.  יודע את מדרגת אמונתם ואת מעמד הונם, שומע גם מלים אחדות בשפת בריטניה – האנגלים הם אדוני בית המלאכה – אך העסק, המסחר זר לו.  – בכל השיחה עם ההולך עמדי לא היה לפני כל ענין וכמעט לא שמתי לב אל הדובר בי; ולעומת זה לקחה אזני מן הדברים אשר נדברו הנשים ההולכות לפנינו. 

– מאין באה אליך זאת?  – שמעתי את אשתי שואלת. 

– מימי הלידה האחרונה.  עוד בימי ההריון העיד בי הרופא לקרוא למילדת, אבל חמותי לא נתנה.  היא אמרה: הן את ארבעת ילדיך ילדת בעזרת הזקנה, והמה טובים ובריאים, – ולמה לך מילדת?

– ואת שמעת ולא קראת למילדת?  – שאלה אשתי בתמהון. 

חמותי לא קראה...  דם רב יצא...  ומני אז הכיתי במחלת לב. 

–והאם שאלת ברופאים?

שאלתי.  הרופאים אמרו לי כי צפויה אני תמיד אלי מות, יען כי לבי חלל בקרבי.  אבל מה לעשות?  הם אסרו עלי...  אבל הלא רואה את...

ואם אסרו עליך, מדוע אפוא את?. 

– מה לעשות?  האמנם חפצה אני לרדת קבר בת שלשים ושלש?  גם אלף רובל הייתי נותנת לו העלו ארכה למחלת לבבי. 

אבל הרופאים אסרו, ועליך היה להזהר...  הוכיחה אותה אשתי. 

להזהר...  איזה הדרך?..  בעלי צנוע וירא אלהים...  מה לי לעשות?

הנשים השפילו את קולן בדברן.  אולם גם האיש ההולך עמדי הרגיש, כפי הנראה, כי איננו שומע בקול שיחתו, ויחדל לדבר, ויט גם הוא אזנו לשמוע אל דברת הנשים.  אז שמענו שנינו את אשתי מדברת קול עוז:

– הפעם הזאת יעזרך אלהים.  ואולם לימים הבאים חלילה לך לעבור את מצות הרופאים.  אל תשימי לב אל איש!..

– גרונה!  – קרא הבעל אל אשתו בקול נגיד ומצוה – הביתה!  עת לשוב הביתה!

וישובו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נדפס בהעתון השבועי "הדור", גליון ק"ז.