_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

השגעון הגדול: רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

את הרשימות האלה אני מקדיש לאדם השָּׁפוּי

אלברט איינשטיין

שלא נשמע לפקודות הפלדוויבל שלי

            הרושֵם

 

תוכן הענינים

א.  אופיום

ב.  השגעון

ג.  מוכשר

ד.  נפש יחידה

ה.  מסע בהוטנטוטיה

ו  Lacrimae risusque rerum

ז.  הסיוט הנורא

ח.  בית הספר התיכוני לאינטליגנציה

ט.  הוד מלכותו: הכפתור

י.  המפקד על המוּזה

יא.  הפרס הגדול

יב.  תעודת המוות

יג.  כפר המגפה

יד.  בחצר המוות

טו.  "שֵשת" שלי

טז.  אני: הגנב, בכף-הקלע

יז.  חנינא בני

יח.  גיהנום

יט.  בשם הבתולה מריה

כ.   המשוגע

כא.  חג-המולד הרוסי

כב.  הלעג

כג.  היד הקמוצה

כד.  אשה!  אשה!

כה.  Sublime

כו.  בעיר הזונה

כז.  המשפט

כח.  מאדאם פּוֹמפאדוּר

כט.  הקן

ל.   הכלב

לא.  מנה, מנה

לב.  דיומידס וגלאוקוס

לג.  קץ הימין

                                    

כשלוש שנים חייתי באותו בית-המשוגעים הכביר, שהקיף יותר מחצי כדור-הארץ ושמיליארד בני-אדם תזזים השתוללו בו בכל מיני העוויוֹת משונות: בהתלהבות, בבכיה, כקדושה, במרמה, בצער, באהבה ובחירוק-שיניים.

ראיתי בהתפרץ השגעון – ומשמשתי בעיני בתמיהה.  ועד שאני תוהה – נסחפתי אל קרבו בידי אחד מהם, בעל בגדים נוצצים ושפם ארוך ומחודד מאד; הוא כינה את עצמו בשם מוזר: גנראל-פֶלדוֵויבֶּל.

אחרי-כן מצאתי את עצמי משתולל בתוך נחשול-התזזית והתאמצתי לא לתת למוחי להתערפל: להכיט בעיניים מפוכחות במסכנים ובי האומלל הנחמד.

הנשארו עיני פקוחות ומוחי מפוכח?  לא אני יכול לענות על שאלה זו.  לא אני, המשוגע המתבונן בעצמו.

וזוכר אני בדמדום: התווכחתי פעם עם מֶטֶרלינק: מדוע אינו נשמע לרופא הדוקטור איינשטיין.

ואחרי-כן גם זה ניטשטש בקרבי.

וככה עמדתח כשלוש שנים בחזית המלחמה הגדולה: בחזית האוסטרית-הונגארית-גרמנית נגד החזית הרוסית, ושם, בתוך החזית רשמתי מה שראיתי והרגשתי בתור בן-אדם חי.  התחלתי את הרשימה הראשונה יומיים אחרי הכירי את הפלדוויבל וגמרתי את הפרק האחרון בצ'ורטקוב, בתחנה הראשונה של שביִי ברוסיה, לפני שלש-עשרה שנה.

לא שיפרתי את העובדות וגם לא כיערתי אותן: לא הוספתי עליהן ולא גרעתי מהן ולא כלום.  רשמתי וחיכיתי לסוף; לַהִשְתַּפּוּת הגדולה שתבוא.  אך בינתיים ראיתי בקרבנו גם את היהודי, שגם בתוך בית- המשוגעים נשאר יהודי: טיפש נלהב, מוקיון קדוש, ילד זקן, אוהב שנוא.

לא התכוונתי מראש לראות את היהודי שבי ושבחבֵרַי למוות – אך כך יצא.

ובדיעבד טוב שכך יצא.

תל-אביב, אלול תרפ"ט          אביגדור המאירי

 

א: אוֹפְּיוּם

במערכת שקט.  שקט מתוח ומזיע.  דממת העבודה הקדחתנית.  כל חבר וחבר קבור בעבודתו שלו.  בעבודת-חיפזון נמלתית האוכלת את העצבים.  העצבים: חוטי ברזל חשמליים, חיוביים ושליליים.  והמוח – מכונת-אֶתר עדינה זאת – פולט, פולט ופולט את תמונתיו הנעות על הניר הלבן, בשטף, בלי הרף.

וכי תרים את ראשך רגע, בין עניין לעניין, ושמעת את קן-הקולמוסים ואת דפיקת הלבבות המיסתורית.  מפקידה לפקידה – הפָחַת עשן הסיגארה, המזדווגת עם תקתוק השעונים הקטנים שעל גבי השולחנות הרבים.

דממת אוושה קלה וממושכת, ממושכת בלי הרף.

פתאום: טלפון.

– האללו! – שטוקהולם.  כן.

אני, התורן, מגיש את האפרכסת שעל שולחני אל אזני: האללו.

ואני כותב:

א) "הפרופסור ברונר[1] הציע להניח את היסוד לאוניברסיטה בין-לאומית בהאג, ששפת הלימודים שלה תהיה אספראנטו.  ההצעה תתקבל מחר;  ב) הרצאת הפרופסור איינשטיין על תורת היחסיות בלייפציג הוציאה דמעות מעיני השומעים המעטים.  מציעים מגרמניה להקים לו מצפה-כוכבים על שמו;  ג) אדיסון הולך וגומר את חומת החשמל שלו, שתעכב בעד כל מין מלחמה בעולם;  ד) הקיסר וילהלם[2] אמר בארוחת הערב של החצר, שכל עוד הוא בחיים, לא תהיה מלחמה באירופה;  ה) בשיחה עם הברהמין למונדי חיווה הוא את דעתו על עשן האופיום: לנו ההודים האמיתיים האופיום הוא לנו למוֹתר.  ואולם נחוץ הוא לבני אירופה הפראים;  עשן אלהים זה היה מראה להם לכל הפחות בחלום, מה מטרת האדם בחיים: להכחיד לגמרי את ה"האני" ואת ה"אתה" שבנו ולהכיר את שניהם באלוהים;  ו) שר-האלף בולמן, שמצאו הוכחות ברורות למכירתו את כל תכניות המבצר פשֶמישל[3] לרוסיה – איבד את עצמו היום באקדוח, שהמצביא הראשי השאיר לו לשם זה על שולחנו. – סוף".

עשיתי מטעמים מהחדשות המשעממות הללו וחסל.  עבודת היום נגמרה.  אני מצלצל.

הדלת נפתחה והילדה מבית-הדפוס נכנסת.

– הרי הטלגרמות האחרונות.

ומכל שאר השולחנות נשמעו כמו-כן הצעות: קחי, גם זה.

כולם גמרו.

אנחה כבדה ומקילה.  עכשיו שומעים אנו גם את רעש המכונות מלמטה.

כולנו התמתחנו, הסתכלנו בשעונינו: שלוש וחצי – והתכוננו ללכת.  עוד רגעים – והמשרת הביא לנו את העיתון.

איש מאיתנו לא הסתכל בו.

והלכנו ל"ארוחת הצהריים" שלנו. – כשיצאנו אל הרחוב – רעש עיר-הלילה טפח על פנינו.  החשמלית כבר נחה.  הארמונות הגדולים ישנים שנת-אזרחים ורק בתי-הקפה האינטימיים מלאים.

נכנסנו אל "האורפיאום הממלכתי"[4] וירדנו בו אל המרתף ההומה.  על-יד השולחן שאלו אותי חברי: מה חדשות.  סיפרתי להם את הידיעות האחרונות.  אוניברסיטה בין-לאומית.  איינשטיין.  אדיסון.  קיסר וילהלם.  הברהמין והאופיום.  ושר-האלף הבוגד.  צחוק: הקיסר וילהלם נתפס.  עד שהוא חי – לא תהיה מלחמה.  הא – הא – הא.  פירוש: שחושב הוא כל הזמן על מלחמה.  אידיוט: במאה העשרים מלחמה.  וגם אדיסון מצחיק: איינשטיין, ואוניברסיטה ואספראנטו – ומלחמה.  מחומת החשמל יבנה לו בית, מיסטר אדיסון.

ורק דברי הברהמין ענינו אותנו.  וביחוד את חברנו הפריבאט-דוצנט[5] הד"ר גאראִי החיוור והרך.  

– אולי יבקר הברהמין גם אצלנו – אמר הד"ר ופניו הכסופים[6] הכסיפו עוד יותר.  הדליק סיגארה – לפני האכילה – ונשף את העשן המתוק-מר עד תוך בני מעיו.  אחר-כך גמא את המרק החָמיץ ובינתיים לעס את טבּק הסיגארה ושתה את השרִי-ברנדי בסירוגין.  אחרי שש-שבע גמיאות ציווה על המלצר להסיר את המרק ולהביא לו את הנקניק המטוגן במיץ לימון.

המוסיקה רועשת מסביבינו והמחוללות ניגשות אל שולחננו ויושבות.  אחד מאתנו מכבד אותן ביין-טוקאי מעורב קצת אַבּסיטנט.  כולן שותות.

חמש צעירות.  אחת מצרפת, אחת מקנדה, אחת מדיסלדורף, אחת ממֶלבורן, ואחת מוַרמיזא.  וכולן מבינות בשפת האורפיאום הבין-לאומית.  שפת הלילה היא זו, שפת היין והאהבה הבין-לאומית.

– הרי לך האוניברסיטה של הפרופסור ברונר – אומר חברי האחד.

ופונה הוא אל הצעירות:

– נו, ומה תעשינה אם תהיה מלחמה בעולם?

צחוק נחמד פורץ מפי כולן.  וכל אחת הביאה תרופה למלחמה הטיפשית.

– אני אצא במחולות לקול היריות בחזית.

– אני אכנס אל תוך חור התותח, יירו אותי הביתה.

– אני אֲשַכֵּר את כל החזית בבורדו, עד שהאויבים יצאו יד ביד ורגל ברגל בקאנקאן נפלא.

– ואני אשב בין שני האויבים ואסתכל בהם בעיני – אמרה הצרפתית בגנדרנות מתוקה – פעם בזה ופעם בזה;  וחפצה אני לראות, אם ימצאו את ידיהם ורגליהם במלחמה!

– השם ישמרנו! – אמר אחד החברים – כי אז יאכלו זה את זה בגללך!

– ואת? – פנה מישהו אל המלבורנית החיוורת-הפעוטה – את: מָרִיַת-שַיִש קדושה, מה תעשי את?

ילדת-השיש הרימה את עיניה הנוגות מאוד ואמרה כמעט בנגינה:

– אני אהיה לאחות רחמניה ואנשק להם לפצועים את דם פצעיהם ממצחם הטפשי.  מי יודע כמה חתנים יהיו לי שם? – הוסיפה

ברצינות ענוגה – מי יודע, כמה מנשיקותי, שחתמתי בהן את מצחם לבעלי נעורי, תתמוגגנה שם עם אנחתם האחרונה.

והתחילה לבכות בחשאי.

צחוק אדיר פרץ מפי כולנו: הן היא מאמינה ברצינות גמורה באפשרות מלחמה בעולם.

חברנו הד"ר גאראי החיוור והרך קם ממקומו, נגש אליה, ישב ולקח אותה בחיקו, נשק לה ואמר:

– טיפשונת את, כלתי החולה, הברהמין בכל-זאת אינו צודק.  את אינך יודעת, מה אמר הברהמין.  הוא אמר שאירופה זקוקה לאופיום בשביל לאהוב, בשביל לשכוח את עצמה, בשביל להגיע למדרגת האדם העליון ובשביל להרגיש הרגשה חושית את הלוֹגוֹס של שפינוזה בתוך דמנו.  הוא, חביבתי היקרה, איננו יודע אותנו, את אירופה.  להם, בני הודו, נחוץ עשן-האופיום כדי לשמוע את שירת באך בחלום ולחלום את סוד המזיגה הגדולה שבין ה"אני" וה"הוא" – ואנחנו הגענו לידי כך בלי כל עשן.  היודעת את, רעייתי החיוורת, מה הציווי המוחלט שלנו?

"רעייתו החיוורת" הביטה בו כבשיכור.  איזה מלים הן אלו?  מה הוא מדבר?

והוא המשיך:

– הציווי המוחלט שלנו הוא, חביבתי, "ואהבת את עצמך כרעך!" אתה והרֵע, הרֵע קודם.  אנו הולכים כבר, ילדה חצופה שלי, וקרבים אל המאדים ואל "האלפא-קנטאורי"[7] – במכונה.  ואל עצמנו: אל אלוהים – בדינאמיקה של מוחנו.  וככה – – – 

הילדה הפסיקה אותו פתאום:

– ואותי אוהב אתה, זקן?

– אותך, ילדה, אוהב אני עד לאין שיעור, יותר מאשר את עצמי.  אמרו לי, שחולה את במחלה מידבקת ורוצה את לנשק לי – יען זה מסב לך עונג: הרי, הנני, נשקיני.

– והעלול אתה להרוג את מישהו, את אחד מחבריך, למשל, בשבילי?  בקנאתך לי?

– בקנאה? – מה זאת קנאה?  האם יש עונג גדול בעולם, מאשר למסור לרעי את האשה האהובה עלינו עד מוות?

הילדה קפצה מעל ברכיו כנשוכת-נחש:

– אם כן, לך לעזאזל המדברה!  נבל!

והוא הוסיף בהמשל שָקט, כבחלום:

– ואולם – אין איש מאתנו יודע את אשר בלבבו-בדמו שלו.  האהבה הגדולה אשר לבני הפלאנטות הזקנות והמסובלות תרבות-היקום, חיה כבר גם בנו, ואולם – עוד חי בנו אותו השטן, שטן-קין, שצריך לתת לו מוצא, לפתוח לו דלת ולשחררו סוף-כל-סוף.

– לנקוב חור במוח – העיר אחד מאיתנו בלעג ובצחוק.

– מובן – הוסיף הד"ר גאראי – מלחמה נחוצה.  באמת מלחמה.  השנאה הנושנה, של החיה הרעה ביער-הקדומים, החורקת בשיניה שם בתוך דמנו – מתחננת כבר לשחרור גמור, יען צר לה המקום יחד בכפיפה אחת עם האדם, עד כדי חניקה.  תבוא המלחמה הגדולה: הקַתַּרזִיס המבורך, הניתוח הנפשי הצורב – ואנחנו נצא מתחת איזמלו כמו חולה אחרי היסחט המוגלה מתוך כרכשתו הסומאת[8] יחד עם הכרכשת, ירושת האדם היערי, זקננו הנכבד.  איך יבקרו אצלנו בני-המאדים כעת?  את מי יבקרו בנו?  האת הקוף האוסטרלי?  האותך, לִילה ממלבורן היקרה?  "להשתחרר מהכוח המושך של החומר", פירוש: "לכבוש את היקום"?  כן-כן: "להשתחרר מהכוח המושך של עצמנו, מן הכובד שבנו", פירושו: "לכבוש את היקום!"  ליצור את השדֶה הָאַבַּרִי" בין האדם הממריא ובין החיה הזוחלת שבנו, פירושו: להיאחד עם אלוהים. – המלצר! – יוסטי!  שוב אין יין ואין אבסינט!  והן אתה אוהב אותי באמת!

המלצר הביא, זו הפעם העשירית בוודאי, משקאות והמוסיקה והמחולות הניעו אותנו בנעימה רכה על גלי הדם המנגן ואנחנו ישבנו וישַנו בעיניים פקוחות.

קול אשה לחש באוזני בשעמום:

– אצלנו שם בווֹרמְס אסור לשבת עד עלות השחר.

– אצלכם?  בוורמס – וורמס וורמס – זוהי עיר וַרמיזָא – וַרמישָׂא – היודעת את חביבה מי ישב בוַרמישא שלכם?  רש"י, רש"י, רבי שלמה יצחקי, הזקן הנפלא והטוב, שאני למדתי אותו בנגינה.

אחד מאתנו התפכח פתאום ואמר:

– נלך.  רוצים לטאטא את האולם.

האולם היה ריק ושקט וקר.

– יוסטי!  לשלם! – הושטנו כל אחד ואחד את ארנק-הכסף הפתוח, לאחור, כלפי המלצר.  המלצר לקח מתוך הארנק את המגיע לו ואמר בקידה:

– בוקר טוב, אֶחָי.  להתראות.  לכו הביתה פן תפגע בכם השמש.  כבר השעה ה – –

לא ידע גם הוא כמה השעה בערך.

כשיצאנו החוצה – תהלוכת בני-הלילה חוגגה הביתה בזמרת-נהימה ובצעדי-מחול לאורך כל הרחוב.  עברו על-יד השוטר העומד באם הרחוב, סחבוהו גם אותו במחול ובנשיקה.

האוויר היה צונן קצת.  נעים.  הפנסים כבר כבו ואחד משעוני העיר היכה את שעת הבוקר.

בחלומי דיברתי עם פלאמאריון[9] עברית צחה.  על "הציווי המוחלט" של הד"ר גאראי.

כשקמתי בדמדומי הערב ראיתי על שולחני פתקה אדומה: הזמנת-גיוס לצבא.

 

ב: הַשִּׁגָּעוֹן

זה כארבע שנים לא ראיתי אור-שמש שלפני הצהריים.  העיתון נגמר תמיד בשלוש בלילה בערך, ואחרי העבודה מי זה הולך לישון?  אחרי העבודה יוצאים קצת בחברה.  החברה נמשכת עד אור הבוקר.  חיי חברה: מוסיקה, אמנות, פילוסופיה, אשה, מחולות ומדע.  בבוקר הולכים לישון עוד טרם יצא השמש.  שלא להפגש עם בני-אדם.  בני-האדם הם בריות מוזרים מאוד.  בריות-פרנסה ודאגות-הזוּזים.  בהולים, יבשים, טיפשים, אזרחים נחמדים מאוד, אולם לדבר עמהם: יש בזה מן הגועל.  "מה שלומך?"  "תודה".  "ושלומך?"  "תודה: ככה, חיים.  באלף זהובים אפשר עוד להצילני".  זה הומור.  "ומה חדשות?"  "חדשות?"  ספר נא לו חדשות.  תורת היחסיות.  ולבסוף: הוא, האזרח, הקורא הנכבד, מבזה אותך בלבבו בעצם.  הן כל מה שאתה כותב, בשבילו אתה כותב ועובד.  ובעצם הדבר: מה אתה?  איש פוחז, המתהולל בלילה עם מחוללות.

הפחד מפני האזרח – עולה על כל הפחדים.  רץ אתה בבוקר השכֵּם הביתה, מעלה את אור החשמל וקורא איזה ספר עד השעה השמינית בערך ונרדם.

כשקמים – הנה השעה החמישית אחרי הצהריים.  יושבים אל בית-הקפה ועובדים כשתי שעות ויותר.  שירים, סיפורים, מסות.  אחרי-כן: ביקור במערכת.  אחרי-כן: חובת התיאטרון או הקונצרט.  עד עשר ויותר.  ואחרי אלה: עבודת הפרך של יצירת העיתון.  עד שלוש.

וחוזר חלילה.

זה כארבע שנים ככה.  חיי ינשוף-לילה.

הפתקה האדומה לא פיכחה אותי ביותר.  ללכת אל העיריה?  טוב.  אך – אימתי ללכת?  בבוקר בעשר? – זה רע.  שם מוכרחים להיפגש עם בני-אדם. – אך הן אפשר לסדר את העניין בטלפון. 

אני הולך אל המערכת ומבקש בטלפון את העיריה:

– בבקשה, הגברת, את העיריה!

– העיריה.

– האללו!  העיריה.  מערכת "דבר העם".  האללו!  קיבלתי היום פתקה אדומה.  למה זה?

– פתקה אדומה?  עליו להופיע לגיוס.

– לגיוס?  מה פירוש?  עלי להיות חייל?

– כנראה.

– אי-אפשר לסדר זאת בלעדי?  אני עסוק מאוד.  ובפרט לפני הצהריים.  לפני הצהריים אני ישן.  הן יודע אדוני את סדר עבודת העיתון.

בטלפון צחוק.  ואחרי-כן:

– צר לנו מאוד.  ואולם למות מות-גיבורים אי-אפשר דרך הטלפון.  דומני שאי-אפשר. – חסל.

הם צחקו.  כנראה, זה דבר רציני.

נכנסים עוד מחברי המערכת.

עכשיו אני צוחק:

– דרך הטלפון אי-אפשר למות מות-גיבורים.  מוכרחים להופיע בין בני-אדם.

– ההיית בעיר?  העיר השתגעה.

ממעוני ועד המערכת – מהלך שני רגעים.  מעבר לרחוב.  לא הייתי בעיר.

– נלך העירה קצת.  אני אומר לכם: בני-האדם השתגעו.  ממש.

אנו יוצאים העירה.  והעיר כמרקחה.  ברחוב – תהלוכה.  חייל ודגל בידו ואחריו המון פרחחים מחרישים אזניים:

– תחי המלחמה!  תחי המולדת!  יחי המלך פראנץ יוסף הראשון![10]  יחי הקיסר וילהלם ידידנו הרם!  יחי המלך עמנואל![11]  תחי איטליה היפה!  וההימנון:

                                 "לְמוֹלַדְתְּךָ, מוּצָק כַּצּוּר

                                  הֱיֵה נֶאֱמָן, הוֹ, מַדְיָר!" – 

קצת מוזר.  כמה זמן לא שמענו זמר תמים זה.  איפה היה נחבא עד הנה – אם לפתע פתאום התפרץ מפי האספסוף הזה?

"מולדת" – מה פירוש המלה?

– שירת אבינו-זקננו, הקוף האוסטרלי, היא שירה זו – שומע אני מאחורי.

אני מביט לאחור: הד"ר גאראי החיוור והרך הוא המדבר.

– ובכן: מה דעתך? – שאלתיו.

– הן יודע אתה מה דעתי.

– חדל לך מן הפרדוקסים חביבי. – אה, כן: הקיבלת את הפתקה האדומה?

– כן, סידרתי את העניין על-ידי שליח.

בין כולנו לא היה אלא איש אחד, שלא פרץ בצחוק אדיר למשמע "סידורו" זה של הד"ר גאראי: אני. – בתוך ההמון החוגג ראיתי דבר-מה, שלא ראו הם במקרה.  לא האמנתי למראה עיני.  הסתכלתי ושפשפתי את ריסי עיני – –

– מה זאת?  אינכם רואים?  הביטו.

על-יד החייל נושא הדגל, לשמאלו, הולך בגאון לאומי ידידנו היקר, האיטלקי האנרכיסט הידוע סיניוֹרֶה גרַפּוּלִינִי.   

– הלא הוא אסור מזה חצי שנה?

– מה פירוש: אסור?  הן זה חדשים אחדים שאנחנו מרעישים עולמות ומגייסים את כל הפרוטקציות על מנת להקל עליו את המצב בבית-האסורים וגם לשחררו!

– ודאי הכריחוהו לכך – העיר אחד מאתנו ומורגש היה, שגם הוא אינו מאמין לדברי עצמו.

כולנו הבטנו בו: איזו שטות.  להכריח את מי-שהוא, שיצא חוצץ נגד כל האידיאלים שלו?  הן אף ברוסיה אינם עושים כאלה.

האספסוף הגיע עד לבית-הקפה "מֶטֶאוֹר".  פה עמד מלכת.  וסיניורה גרפוליני הוא המנצח.

– שיגעון.  גרפוליני?  מלחמה?

והעובדה – עובדה: גרפוליני נכנס אל תוך בית-הקפה, נותן פקוד במפגיע לכל האורחים – החוצה!  והפקודה אינה סובלת מיאון וסירוב.  יען לצידו כבר עומדים שוטרים אחדים וגם איזה אופיציר צעיר, השולף את חרבו ומנופף בה: החוצה, החוצה!

הקהל יוצא החוצה וסיניורה גרפוליני אוסף מסביבו את האספסוף, מעמיד את בעל הדגל על השולחן שבטֶרָסה[12] מחוץ לקפה, הוא עצמו עומד כמו-כן על השולחן ומתחיל נואם. 

נואם ונואם בהתלהבות, בפנים מסמיקים, בדם, בלב ובריאה מלאה – – בשם מדינת-הברית איטליה הנאורה – – בשם עמו של מיכאל אנג'לו, של מאקיאבלי ושל גאריבאלדי הקדוש – –

ניגשנו בהזדקרות.  זה ענין נחמד.  גרפוליני מדבר בדם מדינת-הברית, בשם איטליה, ומעורר התלהבות למלחמה. – – בשם גאריבאלדי. – – הוא בחור נהדר. – – הוא יעשה מכל העניין חוכא ואיטלולא. – הן יודעים אנו אותו. – – יש בו הרבה הומור. – – תיכף יהיה צחוק.

אחד מן הקהל, איש תמים, שלא ידע הומור, צועק כלפי הנואם הסוער:

– ובכן?  מי מעכב בעדך למות מות-גיבורים?  דרך צלחה!

לא הספקנו להביט לאחור, כלפי המדַבר – והנה צעקה – – אנקת כאב – אנו מביטים ורואים: פניו של האיש התמים זבים דם – וכבר אסרו אותו וכבר מוכילים אתו מכאן – –

וההמון סואן וכל הרחוב תוסס ורותח:

– תחי המלחמה! – תחי איטליה בעלת-הברית!  יחי הקיסר וילהלם הנאור והאמן-בחסד!

מי-שהוא צוחק.  ואחרי הצחוק: אוי! – גם מפניו זב דם – –

– נלך מפה.  סכנה.

– למה?  אפשר לעמוד ולשתוק ולהקשיב.

הד"ר גאראי גוחן אלי ולוחש באזני: – אני רוצה לראות, אם באמת אין איש או אשה בכל ההמון, המתנגד.

– הן רואה אתה, שיש.  ואם יש – הרי הוא מקבל מכות.

והנואם סוער.  המולדת בסכנה, צריך לשבר את שיני הכלב הסֶרבּי, לעקור את לשונו של הנחש הצרפתי, לכרות את ראשו של האריה הבריטי – – ולרוצץ את גולגלתו של הדב הרוסי!

הידד!  הידד!

אנו מביטים בהמון: כל הפנים נלהבים.  כולם מסכימים!

ואחרי הסיום: ההימנון:

                            "למולדתך, מוצק כצור,

                             היה נאמן, הוי, מַדְיָר!"  

עכשיו כבר אין פֶּה בכל הרחוב, שלא יהיה פעור ושלא יזמר.

– מנין כל ההתלהבות הזאת?

– שכירי מלחמה הם כל אלה.  הן רואה אתה: אספסוף.

ד"ר גאראי מסתכל, מסתכל בהמון הפרוע, מקשיב לדברי הנואם ואחר-כך פונה אלי בעניים עצומות ואומר בהטעמה:

– אנו טועים כולנו, חביבי, חכמים אנו יותר מדי.  השמעת, מה הוא מספר? – הסֶרבּים עברו את הדונאו.  הם קרבים הנה יותר ויותר.

– כל זה שקר.

– ומה יהיה אם כל זה אמת?

– היינו יודעים זאת כולנו.

– אתה יודע הכל, חביבי.  ואת זה האם ידעת?  הידעת, שההמונים מוכנים ללכת למוות בשירה על שפתם?

– עדיין איני רואה זאת.  רואה אני, שצועקים הם.

הד"ר גאראי התקצף:

– מה אתה מתחכם?  כולם נכונים ללכת!  כולם!

נשתתקתי.  והוא הוסיף ברצינות:

– היודע אתה, מה פירושה של הליכה למוות?

– איני יודע.

– ללכת למוות, פירושו: לחפש אחרי תוכן חיים חדש. – אופיום. – שיגעון קדוש.  אנו מרקיבים.

אמר – ועזב אותנו בחפזון.  נעלם.

צחקנו.

התלהבות ההמון המיתה את הצחוק על פינו.

– העם.  העם ברוך-האלוהים.

ההימנון משתתק ואחריו הכרזה מנסרת:

– מי מתנדב מעצמו למלחמה הקדושה להגן על המולדת? – יבוא הנה!

וההמון מתחיל מזדקר ומצטפף אל השולחן עד כדי סכנת נפשות ממש.

כולם מתנדבים.

– אני גם-כן ארשם – –

אני מסתכל במדַבר ואיני מאמין לעיני: הד"ר גאראי החיוור והרך –

אני צוחק וממצמץ בעיני: בדיחה נפלאה.

הד"ר גאראי החיוור והרך נועץ בי את שתי עיניו העייפות כמעט בכעס:

– מה אתה צוחק?

אני פורץ בצחוק רם.  נוטל את ידו האחת ולוחצה: אתה בחור נהדר, גיבור מלחמה.  נו, לֵך! המולדת בסכנה – –

הד"ר גאראי זורק בי מבט אחרון, עוקר את כפו מתוך ידי ורץ אל השולחן. – אני ממהר אחריו.  ועדיין אין ספק אצלי, שמשַטה הוא בי.

ואולם: לא – הוא נרשם באמת.

– מה זאת?

– נו נראה, מה יהיה הסוף.

הד"ר גאראי, כמי שעשה את חובתו באמונה, שב מאצל השולחן, פניו מאירים.  גופו הרך – זקוף.

אני ניגש אליו:

– מזל טוב. – ורוצה אני ללחוץ את ידיו.

הוא משתמט.  מביט בי בעין בוחנת וכל פניו מְזָרים שנאה כבושה וזעם נורא מעורב בוז.  הוא עוזב אותי, אני מצטחק והוא הולך – ואחר-כך פונה הוא לאחור, אלי, ומפליט מלה אחת:

– יהודי!

אני עומד נדהם כאבן.

זה תקופה שלמה לא נאמרה מלה זו אצלנו בטון כזה.  אינני עוצר כוח, שלא לענות לו דבר-מה.  ואולם הגרון יבש, והלשון – אטומה.

– גאראי! – נזרקת מפי המלה חנוקה כמעט מדמעות.

זה השפיע כנראה.  הד"ר גאראי שמע;  הוא פונה לאחור, ניגש אלי ואומר לי בלחש ובהטעמה:

– מנין לך לדעת, מה זאת מולדת?

ראשי מסתחרר עלי;  אני עוצם את עיני ונשען אל עמוד פנס-הרחוב.

מי-שהוא דחפני.  אני מקיץ והולך אל המערכת.

המערכת ריקה מאדם.  אני יושב ומקנח את מצחי המזיע.

מה נוראה ריקנות זו.

על השולחן – הטלפונוגראמה של אמש: מגדל איינשטיין.  אוניברסיטה בין-לאומית.  אספראנטו.

וּמן הרחוב – סערה.

אי-אפשר לשבת פה ככה.

אני יוצא הרחובה.

גדוד של תותחנים עובר.  ומשני עברי הרחוב – המון נשים עומדות ומחלקות כסף וסיגאריות לחיילים ההולכים בסך.  אחדות מהן מתנפלות על צווארי החיילים ומנשקות להם.

                              "לְמוֹלַדְתְּךָ, מוּצָק כַּצּוּר – – – "

 

ג: מוּכְשָׁר

הפתקה האדומה.  מוזר.  עלי ללכת ולעמוד בפני הרשות – על-פי פקודתה.  זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שהרשות מפקדת עלי לעשות דבר-מה.  עד כה היתה הרשות פונה אלי תמיד, כשפנתה, בבקשה ידועה, ועכשיו – פקודה.

ואולם למטה, בשולי הפתקה יש הערה: "פתקה זו אינה מחייבת את הגיוס עצמו, אך אדוני מצוּוה לעמוד להופיע בפני המפקָדָה".

אין אני מבין פירושה של ההערה.  אין לי מושג קל. – השעה מאוחרת.  עלי ללכת אל המערכת.

ובמערכת – תנועה.

– חביבי מר אידיוט! – מקבלים את פני – שב ושים אל לבך העליון, שישנה מלחמה בעולם.  ושהמולדת היא בסכנה מצידה האחד, ומצידה השני כובשת היא את העולם.

– אינני מבין.

ההוסארים[13] נכנסים מחר לבֶּלגרָד בירת הסרבים הנאורים, כדי לשנות את שמו של המלך "קאראגיורגייביץ'"[14] לשם "קארולי" הפשוט והיפה.  למה שֵם מוזר כזה: קארא-גיור-גיי-ביץ'?!  פוי! – ומצד שני – מוסיף חברי הממונה היום על ביקורת התיאטרון – מצד שני: הקוזאקים הנאורים רוצים לעבור את הקארפאטים![15]

– יעברו.  מדוע לא?

חברי בא במבוכה.  על זה לא חשב אפילו.  באמת: מדוע לא יעברו?  למי הם מפריעים?    

– באמת חבל, שלא יעברו – נשמע קול מאצל "שולחן הספורט" – ריקוד הקוזאקים – נהדר. – אלא שלא יעברו.

– מדוע לא יעברו?

מדוע?!  האם לא למדת בבית-הספר שהקארפאטים הם "חומת-אֶלֶוֶה", מבצר אלוהי המדיארים[16], שאינם נותנים לשום אויב לעבור על גבם?

– אי, הקוזאקים אינם יודעים קרוא וכתוב! – נשמע קול ידידתנו, עורכת מדור-הנשים – הם לא למדו זאת בבית-הספר ובוודאי יעברו! – גמרה בכעין שמחה.

הילדה מבית הדפוס נכנסה לבקש חומר.

החברה נבהלה.  אין עוד חומר.

והעבודה התחילה בקדחת הרגילה.

אותי עניינה ההערה שבשולי הפתקה.  וחברי ביארוה לי: מתי נולדת?  בתשעים?  ובכן אין חובת הגיוס חלה עליך עדיין.  אלא, הואיל והמולדת עומדת, בחלקה הקארפאטי, בסכנה, לפיכך רוצים לדעת, אם יש לך איזו שייכות אל חלק-המולדת ההוא, ואם יש לך – יבקשו מאיתך להתנדב.

– אהא.

ועבדנו עד שלוש.

והואיל ולא כדאי כבר לשכב עד שבע בבוקר – לא שכבנו.

ורק כתום העבודה הרגשתי, והנה ידידי הד"ר גאראי איננו.  איהו? – איש לא ידע.  הלילה לא נכנס כלל אל המערכת.  סיפרתי לחברים את התנהגותו של הד"ר גאראי ברחוב.  איש לא הבין אותו.  הוא משוגע במקצת. – טוב.

אך דבריו האחרונים משל אתמול לא נתנו לי מנוחה.  הרבה צורות יש לו לשיגעון, ואולם צורה זו, יחס כזה, להזכיר לו למי-שהוא את יהדותו – –?  דבר מה קרה פה בכל-זאת.

ובבוקר הלכנו אל המפקדה.

שם מצאנו גם את הד"ר גאראי.  איש מאיתנו לא פנה אליו.  הוא הרגיש בדבר וכולו היה נרגז בחשאי.  וגם שיכור היה במקצת.

בא תורי.  הלבלר מבאר לי את פירושה של הפתקה ושל ההערה שבשוליה.

– אם אדוני יש לו איזה שייכות אל מחוזות הקארפאטים, אז יכול הוא להתנדב וללכת.  צריך להגן על המולדת.  הקוזאקים הפראים עלולים להתפרץ.  ובכן?

– מובן שאלך.

הלבלר קם, לחץ את ידי ורשם אותי.  והוסיף:

– בבקשה להתפשט.  שם בפינה.  לעמוד עירום.

– עירום.

– כן-כן.  עירום.

– אולי אפשר בלעדי זה?

– לא. שמא חולה הוא.  צריך לבדוק אותו.

– אין אני חולה.

ופתאום קם איש-צבא גבוה, ניגש אלי ואמר כמעט בצעקה:

– להתפשט!  הבינות?!

– בבקשה לא לדבר אלי בסגנון כזה.

האופיציר הגבוה ניגש אלי עד כדי נגיעת חטמו בחטמי, הבליט את עיניו ואמר כמעט בחירוק שיניים:

– מה?!  סגנון?!  החושב אתה, שזוהי מערכת?!  לנו יש סגנון אחר לגמרי, חביבי.  אתה התנדבת, ובכן: חייל אתה ועליך להתפשט.  כרגע!  הבינות?!

כעין צעיף-אופל נפל מעל מוחי.  ובליבי עברה רוח חרטה.  למה התנדבתי?  כדי שמוקיון זה בעל בגדי-השוטים יתעלל בי?

ובתוך כדי פשיטת בגדי הרהרתי: למות בעד המולדת – זה מובן.  ואולם לסבול גסות שכזו?

ואם ברגע הראשון כך – מה יהיה בעוד שבוע ושבועיים? – הרי זה מעורר גועל.

הרופא בודק אותי.

בינתיים באו גם אחדים מחברי ועמדו בתור;  עירומים. – הד"ר גאראי – חסר.  איפה הוא?

הרופא פנה אלי בשאלות אחדות ואחר-כך אמר בקול בוטח:

– מוכשר![17] – הלאה!

אחדים מאיתנו היו פסולים.  אחד מהם מוחה על העלבון.  הוא בריא וכשר.

התלבשנו.  ניגשנו שוב אל הלבלר.  הוא מסר לי פתקה חדשה ואמר:

– מעתה הנך חייל ואסור לך ללכת אף פסיעה בלי פקודה.  הכנס אל החדר ההוא וחכה.

– עלי להודיע זאת למערכת.

ושוב ניגש אלי האופיציר הגבוה:

– שום הודעה ושום מערכת אין פה!!

עלי להפרד מאחותי ומשפחתי.

– איפה גרה אחותך?

– באחוזתה, בפלך בֶּרֶג.

– בפלך בֶּרֶג?!  הן פלך זה בין הקארפאטים הוא!  הן שמה תשולח מחר!  הן על אחותך אתה הולך להגן בפני הקןזאקים, טיפש!

ופתאום הושיט לי את ידו ואמר:

– אתה תהיה חייל נפלא, חביבי.  אתה תגרש את הקוזאקים עד מוסקבה!  וכשתשוב תקבל אות-הצטיינות ממדרגה ראשונה! – סוף-סוף תהיה לבן-אדם אצלנו.  לא תתלכלך עוד בדיו ובשאר השטויות שלכם!

כשהיינו יחד עם חברי בחדר השני נודע לנו, שהד"ר גאראי לא התנדב.  הוא השתלף.

– גם אנחנו יכולים עוד להשתחרר בתור עיתונאים – אמר אחד מחברינו.

אנוכי הייתי נדהם כולי מכל מה שעבר עלי.  ראשי היה כבד עלי, לא ישנתי עוד.  ורק המלה "מוכשר" טרטרה בקרבי והתגלגלה בי מן המוח אל הלב וחזרה.  אני מוכשר?  אני?  אני מוכשר לבגדי-שרד כאלה של האופיציר? – בדיחה.

לא עברו הרבה רגעים ונכנס כעין-אופיציר ופקד עלינו, ללכת איתו יחד.  הסתכלתי בו מכף רגלו ועד הקסדה שלו.  איש גס, בעל שפם משוח ומסולסל כלפי מעלה, כלפי עיניו הקטנות.  גבר גוּץ, בעל כוח ואינו פסק מלירוק יריקות חדות בתוך כדי דיבורו המהיר.

– מי אתה? – שאלתי אותו.

– אני? – ענה לי ביוהרה מלאה בוז – אני הפֶלְדוֵויבֶּל![18]

– אהא – אמרתי והושטי לו את ידי ואמרתי לו את שמי בהצגת כבוד.

הוא לא הושיט לי יד.

– לֵך, לֵך – אמר לי במהירות הברק – עוד יש לנו שהות להתוודע.  עוד אמָאֵס עליכם, אדונים!

ואחר-כך, בחצר, הודיע:– מי רוצה ללכת אל דירתו לקחת איתו דבר-מה?

מובן, שכולנו רוצים.

– ידעתי! – אמר הפלדוויבל בבוז. – ובכן – הוסיף – ילך כל אחד לדירתו, יקח את אשר ברצונו ובעוד שעתיים בדיוק – עכשיו השעה שמינית ורבע – ובכן, בשעה העשירית ורבע יעמוד כל אחד פה בחצר נכון, מוכן ומזומן לנסיע!  הבינותם?!

כשיצאנו אל הרחוב – נאנחנו אנחה מקילה ונעימה.

הלכתי אל דירתי כשיכור.  כשנכנסתי החדרה התחילו הריטים בוכים.  ואני כאילו גערתי בהם: טיפשים, כלום לזמן רב אני הולך? – בשום אופן לא הבינותי את כל העניין.  הרחוב משוגע. – האנרכיסט גְרַפּוּליני נואם וצועק: יחי מלך איטליה. – הד"ר גאראי החיוור והרך מלעיב בי: יהודי נבזה. – אני מוכשר. – הקצין מגער בי ומדבר אלי בלשון נוכח: להתפשט, הבינות?! – ופלדוויבל גס משיב את ידי בבוז ואינו מחזיר לי שלום.

ובינתיים קרה דבר מוזר מכל אלה, דבר מוזר לגמרי: כשהאופיציר הגבוה טפח לי על שכמי ולחץ את ידי בשבח, שאני אהיה חייל טוב – הרגשתי כעין גאווה.

– למי אכחד זאת?  הלעצמי? – עובדה: הייתי כעין מאושר.– מה זאת?  הן אתמול לא הייתי יושב איתו על-יד שולחן אחד.

מה זאת מלחמה?

התחלתי לארוז חפצים אל המזוודה.

נכנסה המפקחת על הדירה שלי.

– לאן, לאן?  מה זה פתאום?

– אני מוכשר, זקֶנתי.

– מה פירוש "מוכשר"?

– אני מוכשר.  האינך מבינה?  אני מוכשר!

הזקנה הבינה, כנראה, כרגע.  התחילה מקנחת את אפה בשתיקה ואחרי-כן את עיניה ופרצה בבכיה.

– מה את בוכה?  טיפשה!  אם אני מוכשר – חייבת אַת לבכות? – הזקנה געתה בבכיה מרה, שירדה בי אל תוך דמי. ובינתיים גמגמה: – הוי, מוכשר!  הוי, בני יחידי היה גם כן מוכשר!  ומת בקסרקטין לפני שנה.  בשחפת.  הצטנן ומת שם.  אוי ואבוי לי!  ועכשיו גם אדוני –

– אני לא אצטנן.  אני לא אמות בשחפת.

אלא שבכייתה המרה נכנסה בעורקי.  הרגעתי אותה:

– את תשארי פה, זקנתי היקרה, תשמרי על הספריה שלי, ועל הכל, ואני אכתוב לך מכתבי אהבה, יקירתי, כמו בנך המנוח.  הוא היה באמת חכם.  מת בשחפת.  בלי מלחמה.. – ואחר-כך אשוב אליך בתור גיבור שמת על שדה הקרב, על מזבח המולדת!

הזקנה לא שקטה.  בכתה ובכתה, יותר ויותר ובתוך כדי בכיה חרישית תחבה אל מזוודתי עוד חפץ, עוד כותונת, עוד תפוח, עוד נקניק ועוד ממחטה.

זכרון אמי המתה עלה והופיע לפני.  זה הרבה שנים שלא ידעתי שאין לי אם.

– אוי, או ואבוי לי – נהמה הזקנה – ומה אגיד לגברת היקרה?  מה אגיד לגברת מאנסי, הן היא אוהבת אותו כל כך?  אוי ואבוי לי.

– תגידי לה, שאני מוכשר, זקֶנתי החביבה.  שאני מוכשר.  זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שסוף-סוף אמר לי מי-שהוא, שמוכשר אני. – והיודעת את, מה אמר אותו השר, אותו הגנראל בבגדי-השרד?  הוא אמר לי, שאני אהיה חייל נהדר;  שאני אגרש את הקוזאקים עד מוסקבה!

וברגע זה שוב הרגשתי כעין גאווה.

הזקנה כאילו נזכרה פתאום בדבר-מה חשוב מאוד.  ניגשה אלי בעיניים מפיצות תקווה יקרה ואמרה:

– אדוני היקר!  הלא יש לו מכירים גדולים וחשובים, היכולים לפטור אותו מצרה זו!  הן יש לו איזה גנרל גדול שהוא ידידו הטוב!

באמת.  נזכרתי, שהגנראל הזקן שבכל הגנראלים, האינואליד שווייצר[19] היהודי היקר, מכיר הוא וחובב אותי.  הוא כמעט ציוני.

והזקנה אחזה בתקווה זו ולא הרפתה ממנה:

– ילך נא אליו אדוני, אני מתחננת לפניו: ילך נא אליו.  הוא לא יתן לו ללכת – ללכת – אוי ואבוי לי – ילך נא – אנוכי אלך אליו.

– אל תלכי, יקירתי, הוא לא יקבלך.

– אותי לא יקבל?!  אני אשר נתתי בן יחיד לקיסר?! – הזדקפה הזקנה בגאות.

וכבר החליטה להתלבש וללכת.  אלא שאני עיכבתי אותה.

– טוב, טוב, זקנתי.  אני בעצמי אלך.  בין כה עלי להיפרד ממנו.

– יישבע נא אדוני שילך!

– אני נשבע.

ואם ללכת אל הגנראל – הרי עלי ללבוש את הז'אקט.  ולבשתי את הז'אקט וככה עזבתי את הבית ואת המפקחת-אמי לאנחות ולבכיות קורעות לב.

הגנרל שווייצר, יהודי מבית הורים יהודים פשוטים, בחור-ישיבה לפני שבעים שנה בערך, קיבל אותי בהתרגשות גדולה.  רק לפני שבועיים בערך גילה לפני ולפני אחי-בציונות את לבבו היהודי החם ואת צערו הגדול, שמתוך זקנתו אין לו היכולת לקחת חלק בתקוותנו הגדולה והנושנה;  ועכשיו – פתאום מופיע אני לפניו כמועמד למות-גבורה.  הוא התחיל משתעל ועיניו נמלאו דמעות.

– המולדת אכזריה היא, תינוקי היקר – אמר הגנראל הזקן – אכזריה, יען יודעת היא, שאוהבים אנחנו אותה.

– בן כמה אתה, ילדי?

– בן עשרים וארבע, אֶקסֶלֶנץ!

הזקן הגבוה התחיל רועד בעין.  קם מכסאו, קמתי גם אני, ניגש אלי, אחז בשתי ידי ושאל כיודע בעצמו את התשובה:

– ובכן, אתה מתנדב?

– במובן ידוע, כן, אקסלנץ.

הוא אחז בשתי כפיו את רקותי, נשק לי על מצחי ואמר בהתרגשות גלויה:

– אל אלהי ישראל ישמור עליך, כשומרו על עמו מדור-דור ועד דור-דור.

לחץ את ידי בכוח והוסיף:

– לך לשלום ולברכה, בני היקר, ואם יעזרך אלהים ויזַכה אותך להגן על חומות ירושלים – אל נא תשכח אותי שם אצל הכותל

המ – – –

לא גמר את דבריו, פנה ממני לאחוריו ויצא אל החדר השני.  בינתיים ראיתי את עורפו מתנועע ורועד.

הוא בוכה?

עזבתי את חדרו ויצאתי.

ושם במסדרון עמדה הזקנה שלי בלבוש יום-טוב שלה וחיכתה לי בכליון עיניים.

– ובכן? – שאלה בלב דופק, כשכולה סימן-שאלה רועד – ובכן, מה אמר?

– מה אמר, יקירתי?  הוא בקש ממני, שאתפלל בעדו אצל בית-המקדש בירושלים.

הזקנה הביטה בי כבמשוגע.

יצאתי ועזבתי אותה והיא עמדה כקפואה במקומה בלי ללוות אותי אפילו.

אולם את בקשת הגנראל הזקן לא הבינותי גם אני.

מה עניין הקארפאטים אצל חומות ירושלים?

 

ד: נֶפֶש יְחִידָה

ישבתי וכתבתי את זה:

                    זוֹהִי הַדֶּרֶךְ בִּשְׁבִילָהּ הִתְכּוֹנַנְתִּי,

                    לָשׂוּם לָהּ פְּעָמַי בְּתוּגַת-תִּפְאֶרֶת;

                    וּמַה טוֹב, שֶׁסּוֹף-סוֹף רַגְלַי מוּעָדוֹת כֹּה,

                    וּמַה טוֹב, שֶׁסּוֹף-סוֹף אֵין דֶּרֶך אַחֶרֶת.

                    וּמַה טוֹב, שֶׁאֵין לִי שׁוּם כּוֹפֵת וְתוֹפֵס פֹּה,

                    לֹא עָתִיד בָּרִיא, לֹא לֵבָב לִי חָרֵד;

                    וְאֵין לִי לֹא בַיִת, לֹא אִשָּׁה וְלֹא כֶרֶם,

                    וְאֵין לִי עַל מִי וְעַל מַה לְהִתְחָרֵט.

                    כֹּה אָשִׂים לַדֶּרֶךְ פְּעָמַי הַנִּסְתָּרוֹת

                    בַּהֲמֻלַּת-הֵידָדִים הַמִּשְׁתַּגְּעָה וְעוֹלָה,

                    וְלֹא לְחָיֵי-אִשָּׁה תִסְפּוֹגְנָה אֶת דִּמְעָתִי,

                    אַךְ גּוּפַת אִמָּתִי הָאֲדָמָה הַגְּדוֹלָה.

                    שְׁרִירַי הַכְּמוּשִׁים בִּי יִשְׂתָּרְגוּ לְפֶלֶד,

                    זִיו-מָוֶת בְּעֵינַי וּבְלִבִּי מִלְיוֹנִים

                    וּשְׁקִיעוֹת שְׁמָשׁוֹת מִתְנַדְּבוֹת זְהָבָן –

                    עַל שְׂפָתַי שֵׁם מִגּוּשׁ-חָלָב הַנּוּגֶה בֶחָלֶד –

                    וְשָׁם עַל עַרְבוֹת-שֶׁלֶג כִּי אֶפּוֹל מְלֵא-אוֹנִים:

                    אֵין-דָּבָר;  כֶּתֶם דָּם הוּא;  אָדֹם עֲלֵי לָבָן.

למה להכחיד?[20]  כמין רוח חגיגית זימרה בקרבי לפרוצס "ההליכה לבי שוב" הלזו.  אלפי הרגשות התרוצצו בקרבי, התנגחו, רבו, התנגדו – ולבסוף התפשרו זו עם זו, התמזגו והתלכדו להרגשה אחת גדולה ונעימה, שהופיעה בי בצורת אנחת-אושר אחת וכללית: סוף-כל-סוף! 

סוף-כל-סוף ללכת.  למות.

כל ימי חיי הקצרים עברו בי ברגע-כמימרא אחד, החל מזכרון אמי המדומדם, שהעלה לי בחיכי את טעם חלב-שדיה המתוק והחם – ועד מבטו הנורא והעלוב של ידידי הד"ר גאראי בבטאו את המלה:

– יהודי.

יַתמותי היפה והחולמת, סבי הזקוף והגברתן, סבלות בתי-הספר, חובשי בית-המדרש המאושרים העלובים, טלטולים, אהבתי הראשונה אל הנזירה הלבנה, שהציצה אלי מתוך חלון-הַשְּׂבָכָה הגבוה, כל המיתות שבמשפחתנו ושלא במשפחתנו, הנשים היפות והמזוהמות, וינה, ברלין, פאריס, אמסטרדם, אחוזתנו, אחותי, נטיית הדקדוק הלאטיני, רבי עקיבא הקירֵח הנפלא, כל המכות שקיבלתי ושנתתי, פרופסור יהודה בלאוי[21], ששנא אותי על שלא למדתי את שיעוריו בהתמדה, דרשת בר-מצווה שלי המזהירה, כתב-ידו השיכור של אַדי אֶנדרה[22], שזכיתי להיות הראשון בין קוראיו, ושוב אמי המתה, וילדָתי שנולדה בהיותי כבן תשע-עשרה ואינני יודע איפה היא – – ומאנסי: אהובתי זאת האחרונה, המחוללת-המזמרת הצעירה והשיכורה, המנבלת את פיה עד כדי קדושה טראגית – –

סרט כביר המאורעות, שאיזה יד-אלוהים מסובבת אותו בשביל איזה קהל נעלם, הסובל וצוחק.

ובסוף הסרט מופיעה המליה:

– יהודי!

מאין הוא יודע, שאני יהודי?  מי הגיד לו זאת?  אני לא.  שנים רבות עובדים כל ידידינו במערכת אחת ואין אחד מהם יודע, מי ביניהם יהודי ומי לא.  למי ישנן דאגות כאלה?

ופתאום: יהודי. 

ובבוז!

סוף-סוף אלך.  העיר הגדולה וכל העולם הכבד העיקו עלי כבר עד מחנק.  כעת אעזוב אותם.  אלך, אלך אל אמי המחכה לי.  זה נעים מאוד. – סוף-כל-סוף.

אלך.  בגפי, בגאווה, בגבורה, בצחוק קל על פי.

אירוק יריקה אחת גדולה בשמיים ובארץ ואלך.

כעת ירגישו כל ידידי ומכרי, מה הייתי אני בשבילם.  עד היום קיבלו אותי ואת אהבתי כדבר מובן מאליו;  כעת, בהיפרדם ממני, בלכתי לעולמים, כעת תעבור בהם סמרמורת-המוות.

בי לא. – בהם.

והלכתי להיפרד.  בשורה.

מוזר.  העניין קיבל צורה אחרת לגמרי מאשר קיוויתי.  כולם מחייכים בגאווה ומאחלים לי מות-גיבורים ברצינות, באהבה אמיתית ובלחיצת ידיים חמה באמת.

– זהו גורלו היפה של המשורר: כל שיריך יוכתרו כעת בגלוריה[23] מזהירה.  מות-גיבורים.

– לא תצטרך לחכות עד שהביקורת קטנת-המוחין תכניס אותך אל הפאנתיאון.  מות-גיבורים.

– אני אהיה מאושר כל ימי חיי: יש לי ידיד, היה לי חבר שמת בגבורה.  מות-גיבורים.

זה היה הרפריין[24] של כל ברכת פרידה:

– מות-גיבורים.

כולם מאושרים.

ואני שותק ומהרהר.  ופתאום מרגיש אני, שבמושג "מות-גיבורים" ישנה גם המלה: מוות.

בזה איש מהם לא הרגיש.  רק אני.

מוות. – ואיזה מוות!  נבלת אדם קרועה מתגלגלת בשדה, אחר-כך בא הסאניטֵיטס[25] ומשליך אותה אל בור-סיד גדול.  וחסל. – פאנתיאון. – אוי!

חפצתי לפרוץ בזעקה אבירה של בכיה רמה:

– זונות! זונות! – אני הולך למות בבור-סיד! – ואתם תישארו ותלכו אל התיאטרון, אל הקאבארט, לשתות, לצחוק, לחיות! זונות!

נורא.  ידידים.

הבאמת אין לי נפש אחת יחידה בעולם כין כל חברי וידידי, שיחד איתם שתיתי את ייני וסבלתי את סבלותי – אחד יחיד, שיגיד, או לכל הפחות ירגיש את המלה:

– מסכן.  אדם חי הולך למות – –

נכנסתי אל הקסרקטין והופעתי לפני הפלדוויבל.

– ובכן בחור – שאל אותי – הרבה דמעות שפכו עליך?

נדהמתי לחכמתו העליונה של בר-נש גס זה.

והוא הוסיף:

– זונות, חביבי, זונות.  כולם זונות.  רק ידיד אחד יש לך כעת בעולם: הָרוֹבֶה שלך. – וגם הוא ישאיר אותך כשתמות.

התכונַנו, התלבשנו.  אל תחנת הרכבת.  הכל היה בחיפזון.  הקוזאקים בין הקארפאטים.  צריך לגרש אותם תיכף ומיד.  הפלדוויבל כאילו הצטדק:

– לעת-עתה ממהרים אנו ולפיכך לא הכל בסדר.  לא המלבושים, לא ההליכה ולא הלימוד.  נגרש את האויב ונשוב – ואז נתחיל את הכל מראש.  נלמד, נתכונן ונהיה חיילים כהוגן. – רק לא פחד.  לא כולם מתים.  רק לא בהלה.  רק לא ללכלך את המכנסיים, ילדים! – ולא צריך להצטער על החיים.  לא כדאי.  כולם זונות, כולם!  אין ידיד בעולם.  יש ידידים לכוס יין.  אך לא למוות.  זונות!  טפו!

וציווה גם עלינו לירוק במקהלה;  וכל החבריה ירקה במקהלה:

– טפו!

ופתאום שומעים אנו איזה רעש ושערוריה על-יד השער.  איזה קול אשה.  ואחריה הרבה קולות נשים.  צועקות, בוכות, מתווכחות, מתרוצצות ומתפרצות.  ועוד לא הספקנו להקשיב – והנה הנשים, כשמונה-עשרה במספר, התפרצו והן מתנפלות כלפינו, בבכיה, ביללה, ביבבה.  כל אחת על צווארי אחד מן החבריה, ועד שאני מביט והנה גם על צווארי תלויה לי – – – מאנסי שלי.  והיא בוכה בקול של איזו חיה פצועה ומפרפרת בשֶנֶק הדמעות המרות:

– אתה לא תלך – אויה לי, אתה תישאר! – אוי ואבוי – לאן אתה הולך – אני אלך איתך – אוי לנפשי – אני לא אעזבך – לא אעזבך – לא א-עז-ב-ך!

והבכיות קורעות שמיים ממש.  כל חצר הקסרקטין מלאה אותן. – כל החצר נתמלאה היסטריקה אחת אומללה.

והפלדוויבל עומד נדהם מבלי לזוז.

ומתוך הקסרקטין יוצאים הקצינים הגבוהים ומביטים.

– לעזאזל! – צורח אחד הקצינים – לגרש אותן!

אך הפלדוויבל אינו זז.  מביט הוא, איך כל הנשים תלויות על צווארי בחוריהן, כבר בשתיקה אילמת, בבכיית-שיהוק, בלטיפת-שָבץ, תלויות ודבוקות "כפרי על העץ" – –

ואופיציר שני אומר:

– הנח.  תן להן להיפרד.

ובחצר הקסרקטין קמה דממה.  רק אנקות קלות וחשאיות, אנקות-לב פנימיות נשמעו פה ושם בתוך השורה.

הקצינים יורדים מעל המדרגות, ניגשים לאט-לאט אלינו ומתבוננים.  אחד מהם מסתכל היטב בנשים ואומר לחברו:

– הבט-הבט: כולן זונות.

 נכון-נכון – עונה השני.

כל הנשים הבוכות היו או זונות פרופסיונאליות או בלתי פרופסיונאליות.

מאנסי שלי – מרקדת-מזמרת –

והקצינים עמדו אילמים, נגועים עד הלב.

אחד הקצינים פנה אלינן, בנימוס, ברוֹך, באהדה ובכבוד אמיתי:

– עלמות יקרות – אמר להן – הרגענה נא.  לכן יש תפקיד גדול וקדוש כעת כלפי המולדת – – ולפיכך – –

הזונות לא נתנו לגמור, המלה "מולדת" הוציאה אותן מדעתן ממש:

– אני יורקת על המולדת שלך – אתה הרקוב! – פרצה אחת מהן ואחריה כמעט כולן בבכיה ובזעם, שהלכו והתמזגו להארמוניה מקוננת איומה ומחרידה.

– לאסור אותן לעזאזל! – צעק קצין אחד.  אך שאר הקצינים הרגיעו אותו:

– לא צריך.  זונות.  תבכינה קצת.

והזונות בכו, נאנחו, שתקו באנקה ולבסוף עברו כולן לבכיה חרישית עד שנאלמו-דום.

הפלדוויבל נתן פקודה ללכת.  התהלוכה התחילה והנשים הפרוצות נלוו אלינו, כל אחת אל הבחור שלה והלכו איתנו יחד בדממה.

וכשיצאנו מן החדר – ברחוב נלוו אלינו עוד נשים, עוד אחת, עוד שלוש, עוד שתיים ועוד שש.  השוטרים ברחוב עמדו והשתוממו:

– תהלוכת זונות – לחשו.

השוטרים יודעים אותן היטב.

כשנפרדתי מאת מאנסי אמרתי לה:

– אל תבכי אחותי הקטנה, מה את רוצה?  הן הולך אני למות מות-גיבורים.  תתגאי בי, חביבתי!

– אני יורקת עליך, אידיוט! – פרצה מאנסי בזעם שעבר והיה לבכיה מרה, לבבית, קדושה ופנימית עד כדי התעלפות.

כשהתעודדה, עמדה למולי, תפסה את שתי כתפי, הביטה בעיני ישר ואמרה בקול יבש ופאטאלי:

– אל תמות מות-גיבורים.  אל תהיה לגיבור, אביגדור.  תבוא הביתה בתור חייל פשוט, קרוע ובלוי, בלי גבורה ובלי מדאליות – אך חי.

הביטה בי עוד מבט אחד, עיניה נמלאו שוב פעם דמעות לחות, אחר-כך החליטה:

– נו, לֵך.  ואני אחכה לך, אני מחכה.

– תחכי ותשתי לחיי כוסות אחדות, מאנסי – נשקתי לה.

עיניה הפיצו זעם נורא.  לא החזירה לי נשיקה.  אך כעבור רגע ענתה בקול יבש:

– אני לא אשתה יותר בחיי.  עד שלא תשוב.  עוד היום אעזוב את הקאבארט ואלך אל בית-הספר לאחיות-רחמניות.

נשקה לי ובכתה.  לא חכתה לזיזת הרכבת.

נפש אחת יחידה שלי.

הזונה הפרוצה.

 

ה: מַסָּע בְּהוֹטֶנְטוֹטְיָה[26]

הרחובות כמרקחה רותחת.  

בדרכי אל בית-העיר נפשים בי מכירים.  פני כולם סמוקים מתוך התרגשות אושר.  וכולם צוחקים בי:

– לאן-לאן בבגדי נשף?

באמת: אני בבגדי-נשף.  ז'אקט, שחורים, כותונת קשה בעמילן.

– "לאן"? – לנשף מחולות-המוות – עונה אני.

והתשובה מניחה את דעתי בלי שארגיש אפילו את חומר-הדין של המלים האלה.

ובינתיים: שמועות מעניינות מאוד וסודות על גבי סודות.

– השמעת?  תפסו ואסרו ארבעה מרגלים.  ביניהם וֶירה.  המחוללת הרוסית.  וירה ראדובסקַיָה.

– מי??  וירה רדובסקיה?  אתה טיפש!

– בעיני ראיתי מובילים אותה בשלשלאות.

– בסֶגֶדִין[27] הורידו אווירון צרפתי ובו ארבעה אופיצירים סֶרבִּים.

– שלנו נכנסו לבלגרד והם מתקדמים הלאה.

– הינדנבורג[28], המצביא הראשי הגרמני, נתן פקודה לכבוש את מוסקבה במשך חודש ימים.

– אמש ראו אווירון-אויב מעל לארמון הדואר.

– הוּסאר אחד תפס הבוקר את יורש-העצר הסרבי.  הוא נמצא כבר בקסרקטין פה.  

ועוד כאלה.

מבולבל ונרגש הגעתי אל העיריה.  הפלדוויבל קיבל אותי יפה מאוד;  בצחוק רחב:

– אַי-אַי-אַי!  בבגדי נשף – – אולי אמציא לאדוני צעירה ויפה לבת-זוג?

– לא.  תודה רבה.

– לא?  חבל.  הייתי מציע לו את זְקֶנתי מעולם האמת.  בשורה, אדונים נכבדים!

עמדנו בשורה.  כשישים איש שונים מאוד איש מרעהו.  בינינו עיתונאים אחדים ומיני אמנים שונים.  הפלדוויבל בודק את כולנו ומתלוצץ דרך אגב.  מדבר הוא על האינטליגנציה המרקיבה, שהגיע תורהּ סוף-סוף להיהפך לאנשים מועילים לחברה. – הוצאתי  סיגאריה ורוצה אני להדליקה ובינתיים מושיט אני את התיק גם לו, לפלדוויבל.  הוא נועץ בי את עיניו העגולות-הלבנות וצועק:

– התטמין תיכף ומיד?!  אני אכה אותו מידיך! – מה אתה חושב, שבבית-מרזח אתה נמצא?  או שם בטאראדאקציה[29] שלכם?!  עמוד ישר! – היודע אתה איפה אתה נמצא?!

– כן, בהוטנטוטיה – אמרתי בבדיחת איש-שיכור מחוסר שינה ובתקווה, שהוא בין כך ובין כך לא יבין את המלה.

החבריה צחקה.

הפלדוויבל יצא כמעט מדעתו. – פנה אילך ואילך בכעסו הנורא, אחר-כך חיפש איזה מלה וכשלא מצא מתוך התרגשות עזה, עמד למולנו, חרק בשיניו, ירק יריקה אחת גדולה וגסה: טפו! – ונכנס אל בית-העיר.

ועוד לא הספקנו להריק זה לזה את דעתנו ואת בוּזנו הפנימי לכל העניין – והנה הוא יוצא:

– לפי פקודת האדון הרם, האדון שר-האלף, תלכו לעת-עתה כולכם הביתה ורק למחר בבוקר תשובו נכונים לנסיעה.  ובכן: התפזרו!

לא התפזרנו, אלא הלכנו לדרכנו.  תהילה לאל.  עוד לילה אחד בלי פלדוויבל.

והרחוב – קלחת צורבת ומעלה אדים.  קולות-פקודה צבאיים, שורה ארוכה של תותחנים ואחריה גדוד-רגלי, נשק, סוסים פקודות.  זמרה, צעקות, בכיות, יללת-אמהות, הימנון, מולדת, נשים יפות ועדינות מחבקות חיילים פשוטים ומנשקות להם, קטעי נאומים רמים מתוך בתי-הקפה.                                                                                           

אין בכוחי לעמוד על רגלי. – כמדומני, שהטוב שבכל המעשים יהיה: ללכת לישון קצת.  עד מחר בבוקר.

המפקחת על הדירה שלי כמעט שיצאה מדעתה מתוך שמחה:

– אדוני משוחרר?!

– כן.  עד מחר בבוקר.

היא פורצת בבכיה.

– אל תבכי זקנתי, רוצה אני לישון קצת.  בעוד רגעים אהיה חפשי.

– מה? – שאלה הזקנה בעיניים רטובות, המאירות מתוך תקווה חדשה – מה?  בעוד רגעים אדוני יהיה  – –

– כן, זקנתי, בחלומנו אנו חפשים לגמרי מכל דבר המעיק על הפסיכיקה שלנו בעליל.  הפרופסור פרויד אינו צודק; בהחלט לא.  החלום נותן לנו דווקא את מה שאין אנו רוצים בעליל אפילו ברצון שמתחת למפתן ההכרה.  הסוּבּקוֹנסצֵיאַנס[30] הוא חלק אלוה ממעל, חביבתי, ואלוהים הוא טוב בהחלט בניגוד למהותנו החושית, שהיא אידיוטית בהחלט.  הריפואולימַן לא מעשה ידינו הוא, חביבתי, שכן אילו היה בידינו, כי אז – – –

את המשפט האחרון גמרתי ודאי בחלומי ורק את ידיה של המפקחת הרגשתי, איך היא מכסה אותי היטב שלא אצטנן, ואולי גם את אנקותיה שמעתי שם עמוק עמוק בקרב נפשי הנרדמת, ועוד דבר-מה קלטה אוזן-הרוח שלי:

– מסכן שלי היקר: ביאושו שותה הוא ומפטפט.  אומלל.  אוי ואבוי לי.

לא ישנתי הרבה.  בא הערב ואני מוכרח לקום, מתוך הרגל.  שקיעת-השמש מוציאה את האדם מן המיטה.  קמתי, התלבשתי והלכתי אל המערכת.  רק בעברי את המפתן נזכרתי, שאין לי פה שום עסק.  ובאמת: המערכת היתה כולה זרה לי.  אנשים חדשים יושבים ומזיעים במקומנו.  והד"ר גאראי ידידי בתוכם.  וגם הוא היה חדש לי.  לגמרי חדש.

– סֶרווּס – אמרתי לו כרגיל ותיכף הרגשתי, שאין לי רשות לברכו בברכת-חברים זו.  והוא הפנה אלי את עיניו, נענע בראשו ואמר בלחש בברכת מכירים זרים:

– ערב טוב.

סמרמורת צוננת עברה בי.  חפצתי לבכות.

ברחתי החוצה, אל מרתף-האורפיאום: הביתה.

והמרתף שינה את פניו קצת גם הוא.  המחולות כמעט כרגיל ואולם גם בכיות נשמעות בו מקרני-זווית אחדות.  והשיכורים מפוצצים כוסות יותר מן הרגיל.  והשמועות המוזרות מתאמתות.  את וֶירה תפסו.  היא מרגלת.  זה מוזר ביותר.  וירה היקרה?  רוסית מתוקה זו, שנשיקתה תמיד מעורבת בדם-ליבה החם.  והאוהבת את בוּדאפשט יותר מיַלדתה הקטנה, מלאך אלוהי הסלאבים זה, שיין המרתף תוסס כבר בדמה הרך והלבן – וכה רימתה אותנו?  היא היתה עסוקה בפוליטיקה? – טיפשות כזו אינה נולדת אלא בראש פקידים-שוטרים, המצלצל בריקנותו.

ועוד: גם המלצר דֵיבּוֹ נתפס ואיתו דוקומנטים פוליטיים חשובים.  הוא מסר לממשלת צרפת את הסודות הטופּוֹגרפיים של בודאפשט.  זהו כיכר הר-חרמון של החשדים הנוראים.  הן דיבו בעל משפחה הונגארית הוא.  אשתו וילדיו אינם יודעים אף מלה צרפתית.  הוא מדבר הונגארית והם אינם יודעים צרפתית.

ועוד זוועות כאלה.  השיגעון מתהולל בקרבנו כשטן שיכור.

ופתאום נכנסים שני עיתונאים-ידידי, ניגשים אלי בבהלה ומושיטים לי כרוז לחתום עליו:

– קרא!  וחתום!

– למה לי לקרוא?  הרי לכם שמי.  ואם תרצו אחר-כך לגבות את הסכום, תפנו אל זקֶנתי שם בדירתי.  כל הוני בידיה.

וחתמתי.  הם חטפו את הנייר, פנו אל עוד אחדים מידידינו הסופרים ונסו בבהלה.

השיגעון התחיל מבלבל את מוחי יותר ויותר.  השמועות המוזרות התחילו מבעבעות מתוך כוס-השמפניה, העיבו את עיני ואת עצבי ולאט-לאט התחלתי מרגיש, שכל העניין אינו אלא בדיחה נפלאה.  ועוד שעה, שעתיים ואתרונן[31] – –

התחילו מכבדים את המרתף וביקשוני ללכת הביתה.  הבוקר היה קריר.  הלכתי הביתה שבור ושחור-הנפש: הזקנה עוד ישנה את שנת-התמימים שלה, לקחתי את המזוודה המוכנה מאתמול ועזבתי את דירתי מתוך יאוש.

הרהיטים מביטים אחרי בעיניים רודמות והשעון מצלצל אחרי:

– דין, דין, דין, דין, לך מבלי לשוב דין, דין – –

כשיצאתי החוצה ועברתי על-יד עמוד המודעות ראיתי מודעה: כרוז מאת "הסתדרות העיתונאים החופשיים".  ולמטה חתום גם אנוכי.

לקרוא?

אני עוזב את העמוד והולך לי.  אך כעבור פסיעות אחדות דחפני איזה רגש סכנה חזרה.

אני קורא ולבי מתחמם בי.

"העיתונאים החופשיים[32] מכריזים לעיני כל העולם, שעַמם של טולסטוי, פושקין, גורקי, אנדרייב, רומן רולאן, שקספיר, בארביס, ברנארד שאו, וֶלס, סינקלר, ויטמן, אנטול פראנס ועוד ועוד מעולם לא נהפך לנו לאויב ואנו לעולם לא נרים יד עליו וכל המרים תיבש ידו וכו' וכו' וכו' " –

ועל החתום בין שאר הסופרים, גם אנוכי.

טוב, בראבו, טוב מאוד.

ובצידה של מודעה זו עוד כרוז.

אני קורא ומתפכח לרגע – –:

"וכל המעז להכניס רוח פאציפיזמוס מזויף ולרַפות את ידי גיבורי המולדת – אני אמצא את הכוח לשוברו כקנה רצוץ וכו' וכו' וכו'"

ועל החתום: גראף טיסא[33], נשיא המיניסטרים.

ובכן: זה לעומת זה.  אני לעומת טיסא.  וטיסא לעומתי.  גם זה טוב.  בראבו.  טוב מאוד.  נלך אל הפלדוויבל היקר.

ומה טוב שלא הבנתי אף מלה מדברי הפלדוויבל.  ובצחוקו צחקתי גם אני.  וכעסו לא הגיע אלי.  אדרבה.  נזכרתי במעשה הסיגאריה של אתמול ושוב הושטתי לו את תיק-הסיגארות שלי.  הוא היכה אותו מידי, התיק נפל ואני עצל הייתי ולא הרימותיו מן הקרקע.

– ללכת אחרי!

הלכנו אחריו!  הגענו אל תחנת הרכבת.  שם תחבו אותנו אל תא גדול וארוך.  מלא אנשים כרימון.  בקושי גדול, או ביתר דיוק: בנקל ישבתי על הספה, יען אי-אפשר היה שלא לשבת.  הצפיפות הושיבתני.

והתא מרעיש וסואן: זמרה גסה ועצובה, קללות, חירופים וגידופים, צחוק, לעג, נשיקות שיכורות.

כשרָווח קצת התחלתי משתעמם.  אף מכיר אחד לא נפל בשכנותי.  כולם בני-איכרים ובעלי-מלאכה שיכורים ושיכורים למחצה.  הוצאתי ספר מתוך מזוודתי והתחלתי קורא.  מצ'ניקוב[34], "השקפת עולם אופטימית", תרגום ד"ר ליאני ארפד, הוצאת "המדע" בודפשט 1908.  אני מדליק סיגאריה ומעשן וקורא.

פתאום – יריקה שחורה, יריקת-טבק מלמעלה, והרוק נופל ישר על הספר.  ניגבתי את הספר במטפחתי ורגש רוגזה התלקח בי.  הבטתי למעלה: טירון-חייל מעשן ויורק, מעשן ויורק – מילא.  הוא לא התכוון להעליבני.  אך גסות כזו. – המשכתי לקרוא ולעשן.

– למי אש? – שומֵע אני.

מי-שהוא חוטף את הסיגאריה שלי מתוך פי, מדליק בה את הסיגאריה שלו ומשליך את שלי דרך החלון. – ופונה לעסקיו.

מה זאת?

אני הולך ומתפכח.  אני משתומם.  ורוצה לקרוא לקונדוקטור.  נוסעים אחדים מרגישים בדבר ופורצים בצחוק וצועקים בעצמם בלעג:

– אדון קונדוקטור!  קונדוקטור! – איפהו הקונדוקטור?

– הוא מת מות-גיבורים!

– הס!  הוא עלה לגדולת גנראל!

– הוד רוממותו אדון קונדוקטור!

צחוק מכל אַפסיים. 

אני מוסיף לקרוא.  אני מבין כבר את המצב.  מתחיל תופס את העניין במהותו.  מוטב לשתוק ולסבול.  מוטב לקרוא בספר.

ועוד לא הספקתי לתפוס את מובן המשפט אשר לפני עיני בספר והנה דחיפה מסביב, מי-שהוא צועק: "תנו לי לצאת, עלי  לצאת" – – הצפיפות תוססת, צחוק ודחיפות – ושוב אותו הקול: "למי נייר? למי נייר?!"  ופתאום איזו יד גסה תופסת את ספרי, קורעת מתוכו שניים-שלושה דפים והאיש רץ החוצה אל האכסדרה כשהוא אומר לי ברצינות גמורה:

– תודה רבה.  נייר טוב.

אני עוצם את עיני כשכור-הצער וראשי מתחיל כואב עלי ברקתי השמאלית.

– סֶרווּס קאמֶראד![35] ובכן?  הלא תמצא חן בעיניך ארץ הוטנטוֹטיה הנפלאה? – נהדר, הלא כן?!

טפיחת יד-ידיד העירה אותי ופקחה עת עיני:

ידידי הטירון הוא: גראף ציראקי, הבוהימאי הצעיר, חבֵרִי בחיי-לילה.  כולו סחי ורוק ורפש.  אני מביט בו בתמיהה והוא צוחק:

– האין זה נחמד? – מתי זכינו לנסיעה דמוקרטית כזו?

 

ו: Lacrimae Risusque rerum (דמעותיהם של החפצים וצחוקם)

פקודות, צלצולים, צעקות, נשיקות ושריקות – והרכבת זזה.

והשירה השיכורה, הבלולה בבכיות-אם אומללות, היתה לאֶלדוֹראדו[36] נחמד של תולעת-האדם, המשתגעת בשיגעון ריח-הדם הממלא את האויר.

ובינתיים קרה דבר פעוט, שלא היה כדאי אפילו להפסיק בגללו את השאון: חייל אחד, מבִימָני-המרתפות העליזים, שהידד-המלחמה העצוב הצית בו את היין השרוף שבקיבתו, עשה מעשה קונדס: עלה על גבי הרכבת כדי להיפרד מן העיר היקרה בנפנוף כובעו ובפיזור נשיקותיו הרירניות כלפי הארמונות הנהדרים.  הרכבת עברה תחת גשר-על – והקונדס נשאר פתאום בלי ראש על ערפו.  משקוף הגשר החד התיז את הראש השיכור כבסיף.

מי-שהוא רוצה לקשור כתר-גיבורים על הראש המותז:

– הקורבן הראשון! – נאנח שומם ביראת-הכבוד.

– מכה בקורקבנו! – עונה מי-שהוא לעומתו – שמא כל הנופל תחת גלגלי רכבת-צבא מת מות-גיבורים, קורבן המלחמה?!

והוסיפו להשתולל.

לא נתנו לו לחָלָל העליז להיקדש בקדושת המלחמה חלילה.

– מי יחלוק לו את הכבוד האחרון? – נשמע קול.

– למי?  לשלף-מלחמה נבזה זה?  לבוגד-פחדן זה, המשתלף מתחת ידי המולדת ובוחר במות אסון מאשר למות על כבוד שדה המלחמה?!  הכלבים יאכלו אותו!

– האב הקדוש בעצמו ובכבודו יבוא מרומא ויקבור אותו – אומר באס-באריטון מאחורי אחת האצטבאות הצפופות.

– האפיפיור?

– כן – מוסיף הבאס-באריטון. – יען האפיפיור הוא שליח השלום עלי אדמות ומכבד הוא את פגרי-השלום כבוד רב.

– כן, האפיפיור. – נשמע קול דק מתחת הספסל שלי, והוא מוסיף ומזמר את השיר העממי הידוע:

                    שַׁעֲרֵי הַוַּטִּיקָן נִפְתְּחוּ בַסֵּתֶר,

                    הַאי, הַאי, הַאי בַסֵּתֶר –

                    הָאָב הַקָּדוֹשׁ לְמִי-שֶׁהוּא שָׁם מְחַכֶּה,

                    הַאי – הַאי – מְחַכֶּה –

                    מֵעַל רֹאשׁוֹ הַקָּדוֹש הֵסִיר אֶת הַכֶּתֶר,

                    הֵסִיר אֶת הַכֶּתֶר –

                    וּלְבָבוֹ הַקָּדוֹשׁ אַט נוֹקֵף בּוֹ, אַט מַכֶּה.

                    הַאי – הַאי – אַט מַכֶּה.

                    אַךְ הָעַלְמָה הַיָּפָה סוֹעֲרָה לֹא נוּחָמָה:

                    אֲהוּבָהּ, בָּחוּר כְּאֶרֶז הָלַךְ לִשְׂדֵה-הַמִּלְחָמָה –

                    הַאי – שְׂדֵה-הַמִּלְחָמָה –

                    וְהָאָב הַקָּדוֹשׁ מְנַחֲמָה: גְּשִׁי הֲלוֹם –

                    גְּשִׁי, גְּשִׁי, גְּשִׁי הֲלוֹם: –

                    אַל תִּבְכִּי יְחִידָתִי, אָנֹכִי אָבִיא שָׁלוֹם,

                    הַאי – הַאי – אָבִיא שָׁלוֹם! 

לאורו של שיר זמר זה נסענו כמעט שלושה ימים רצופים.  לפני כך היינו עושים דרך כזו במשך חצי יום.

וטוב שהיה לי נרקוזיס[37]: האופטימיסמוס העילאי של מֶצ'ניקוב וצנצנת הקוֹאנטרו[38] של הפירמה טירלֵיאִי.

ביום השלישי בערב הורידו אותנו באיזו עיר ותיכף הושיבו אותנו אל תוך עגלת משא כבירה רתומה לארבעה סוסים גרמניים.

והגשם שוטף ברבבות דליים.

אחרי נסיעה בגשם במשך ארבע שעות בערך – נשמע קול רעם:

– ליפול מעל העגלה!

ליפול.  דווקא.  לא לרדת חלילה.

והחושך מטיח ממש את העיניים.

אנו קופצים מעל העגלה אל תוך שחור-הלילה – ונופלים אל תוך תהום של טיט-חוצות דלול, המתיז את רסיסיו הקרים אל פנינו.  אני יושב בתוך הטיט.  העגלה גבוהה מאוד.  בחשיכה לא שיערתי את הגובה – והקפיצה הושיבה אותי.

אני יושב בטיט-היוון עד המותניים ומעלה.

נקל היה לשבת מאשר לקום.  ואולם שוב אותו הקול.

– התלבטו!

הקול קולו של איזה פלדוויבל.  קול פלדוויבל מובהק.

והתלבטנו. לשנו את הרפש בכבדות-מצרים וממצחי טפטפה הזיעה.  גופי היה כבד מאוד.  חלקו התחתון היה ספוג רפש וגם החפצים שבמזוודתי ודאי מלאים מי-בוץ.

והתלבטנו.  לאור-הסירוגין של הפנס שבידי המנהיג שלנו, המשתדל להאיר לא את הדרך, אלא את פנינו.  לא די לנו החושך שבחושך; הרי לנו גם החושך שבאור. 

וסוף-סוף באה הפקודה:

– עמוד!

הכניסו אותנו אל מין חורבה, שמבעד לגגה – בית בלי גג – אפשר היה להסתכל בכוכבי-הליל היפים – אילו היו הכוכבים נראים מבעד לעבים ואילו לא היו טיפות הגשם מסמאות את עינינו.

הפלדוויבל העביר את אור-פנסו סביב-סביב לאורך הכתלים המזוהמים ונתן פקודה:

– להתפגר!

התפגרנו, כל אחד במקום שעמד, אצל הקיר, המזוודה תחת הראש העייף.  העייפות גברה על הקור שבעצמותינו ונרדמנו כווצי גוף ונפש: חללים חיים.

אור-הבוקר היה גס ואכזרי מאוד.  רק עכשיו ראיתי מה היה לי ומה איתי.  קור נורא הרעיד את כל אברי העייפים ולא היה בי כוח לזוז מן המקום, שאליו נצמדתי כולי.

הסתכלתי והתבוננתי ב"חברי" כולם.  קרה פה דבר-מה.  כל אחד מזדרז, מתעודד ומשתדל להסתגל אל המצב.  מילא, בזה אין כל פלא.  ואולם – כל אחד התאמץ להראות שחייל מובהק הוא ויודע את כל הלכות החיים האלה ויחד עם זה התאמצו כולם לצחוק ולבזות את "המפונקים" שבנו.  היו ביניהם כאלה, שגנבו ממקום-שהוא, אגב שמיעה, את המלים והביטויים הצבאיים המובהקים, כדי להראות, שזה הוא מרכז החיים, תוכן העולם ומלואו, תכלית ההוויה האנושית ומטרת התרבות כולה, ושמחוץ לזה הכל אפס, מיותר, מעורר חמלה וצחוק כאחת.

כן: עד היום הזה חיינו לכאורה בטעות אחת גדולה ולא ידענו, שעילת העילות של כל חיינו – היא הצבאיות, המלחמה, המולדת והפלדוויבל. 

אחד מאיתנו, פריבאט-דוצנט באקדמיה המזרחית, שכל ימיו לא יצא מתוך ארבע אמות של חקירת הלשון הפרסית ופיוטה, איש שהיה מפורסם בידיעתו את ה"שאה-נאהמה" של פירדוסי[39] בעל-פה במקורו – מצטיין פתאום בחירופים ובגידופים קשים כלפי אלה בקרבנו, המתאוננים על המצב הפרוע והמעליב.

– אולי רוצים אתם – שאל ברוגזה – שהאדון שר-האלף ימסור לכם את חדר המשכב שלו החם?!

נעשיתי סקרן לדעת, מי הוא בעצם שר-האלף ההוא, שפריבאט-דוצנטים חייבים בכבודו הגדול.

– מי הוא?? – עונה לי נמלומד הפרסי – מה שייך, מי הוא האדון שר-האלף? – כן אדוני, האדון שר-האלף ולא שר-האלף! – ייזהר נא במקצת בלשונו.  האדון הוא איש אינטליגנטי, במדומה!

– ובכן? – העזתי בכל-זאת – מי הוא האדון שר-האלף?

הוא הביט בי בעיניים זועמות, שתק ואחר-כך אמר במתינות מאיימת:

– האדון שר-האלף הוא אותו הגבר, ששלושה כוכבי-זהב מאירים לנו מעל צווארו!  דומה, שאיש אינטליגנטי צריך לדעת זאת!

ברגע הראשון רציתי לחייך עליו.  ואולם כעבור רגעים אחדים הרגשתי בושה עמוקה, שבתור איש אינטליגנטי אינני יודע זאת.

ראשי התחיל כואב על ערפי.

ורק עכשיו התבוננתי בי-בעצמי ובמצבי.

מחזה מזעזע אני:

איש לבוש כובע-דֶלַיין[40] רחב, ז'אקט, מכנסיים מגוהצים ונעלי-לַכָּה – שוכב כולו מרופש מכף נעליו ועד חזה-כותונתו הלבנה-הקשה ומתבייש על שאינו יודע מה שיודע החייל הפשוט שבפשוטים. – הסתכלתי בעצמי יפה-יפה.  ורגש-צחוק עליז עבר בי.  בעצם הדבר: זה נהדר.  זוהי קומדיה מוצלחת, שבמרכזה עומד "גיבור" לגמרי לא באנאלי.  להעלות את זה על הבימה – הרי זוהי סנסציה ספרותית.

אלא שבאותו רגע שמעתי בראשי הנדהם כעין בכיה חרישית טראגית מאוד.  הבטתי מסביב – אין איש בוכה פה.  אדרבה: כולם שמחים ועליזים ומשתדלים להראות, שיודעים הם את קדושתה של המלה: שר-האלף.

מי בכה פה? – מוחי התבלבל לגמרי ולפני עמדה הזקֵנה, המפקחת על הדירה שלי, ובכתה.  ואולם עד כדי כך: לשמוע באוזניים את בכייתה?  ודאי אני חולה מתוך עייפות ורטיבות.  אני מרגיש חום. – ותיכף נתחוור לי העניין.  הבטתי בז'אקט שלי וראיתי אותו בוכה.

נזכרתי במימרה הלאטינית: "סוּנט לַקרִימֶה רֵרוּם".  כן, יש להם לחפצים דמעות.  בוכה הוא מלבוש זה, ששחורו ספוג גן-עדן של מחשבות ואידיאלים ותשוקות כבירות וחלומות-פלאמאריוֹן.  הוא בוכה בדמעות.  וראשי עלי כואב עד כדי דהימה.  אני מפנה את מחשבותי לצד אחר.  עוצם את עיני ורואה את האולם הפילהרמוני עם התזמורת הכבירה שלו ושומע את קולות הסימפוניה "1812"[41] – והז'אקט שלי מתגבר בתאנייתו: כל סימפוניה זו אינה אלא מארש-מלחמה. – מובן.  המרסלייזה המעורבת צלילי הפעמונים של הקרֶמֶל המוסקבאי, העומד להיהרס בלהבות האש האדומה. – ושר-האלף – נאפוליון עם כוכבי-הזהב שעל צווארונו.

אני מסיח את דעתי בכוח ורואה את האמלט עם הגולגולת שבידו ושומע אותו מדבר רמות: אהה, האם גם במוחו של יוליוס קיסר טחו איזה קיר-בניין?

והז'אקט שלי נאנח ממש: האמלט, הפרינץ הצעיר, בן-המלך, ששכח לאסור מלחמות כבירות לכבוד אביו, שנפל חלל בידי מלך אכזר, הרוצה למשול בצבאותיו בעזרת הפלדוויבלים שלו הרבים, ושר-האלף – יוליוס קיסר, שחייליו כובשים את הפירמידות – וכוכבי הזהב שעל צווארו נוצצים באור שמש-מזרח – –

ריבונו של עולם, הבאמת הכל בעולם אינו אלא שרי-אלפים ומלחמות ופלדוויבלים – ומדוע לא ידעתי זאת עד הנה?  ובכן: אין תיאטרון, אין ספר, אין רודן[42], אין איזידורה דוּנקאן[43], אין טולסטוי, אין אַדִי אֶנדרֶה ואין הרב-התניא[44] – –

הרב-התניא – – ?

צמרמורת נעימה חיממה את גופי הרועד: לא.  זה לא.  הרב-התניא אינו שר-אלף ואין לו פלדוויבל. – יש עוד פינה בעולם, ששכינת-הז'אקט שלי יושבת וקושרת כתרים למחשבה –

קדחת נעימה מזעזעת אותי.  אני שיכור.  ואולם את בכיית הז'אקט שלי אני שומע ברור:

– וי, וי, וי!  ואי להאי קדושה – – הרב-התניא איננו. – הרב-התניא מנודה במקום-שהוא ומחכה למשיח. – – הבט בי: לא מלבושך אני כי אם התוכן שלך.  בזוהמה ורפש.  "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" – – וי, וי, וי.  מי אתה?  אל תתנכר אלי.  אל תשליכני.  פן תאבד לנצח.

מי-שהוא אוחז בערפי ביד גסה מאוד:

– התחלחל!  ולא – אני אחלחל אותך ואפשוט את עורך מעליך!  התפשט כרגע ולבש את זה!

חייל הוא, וכנראה לא פשוט לגמרי.  הוא מושיט לי בגדי-שרד.

אני קם ומתחיל להתפשט.  פושט את הז'אקט שלי – – ולובש אותו שוב.

אי!  סנטימנטליות זו לא במקומה היא.  הז'אקט בוכה?  יבכה.  אם אקבל מכות – אני בעצמי אבכה.

ואני פושט אותו.  באכזריות ובהחלטה.  משליך אותו על הקרקע וראשי מסתובב עלי בחוזקה.

מי-שהוא מתחיל לזמר:

                    הֱיֵה שָׁלוֹם צִילִינְדֶר,

                    הֱיֵה שָׁלוֹם שֶׁקְסְפִּיר,

                    אַדְיוֹ לְךָ, מַכְּס-לִינְדֶר,[45]

                    מָחוֹל, רַעֲיוֹן וְשִׁיר!

                    הֱיוּ שָׁלוֹם, לֵילוֹת נָשִׁים,

                    כָּל זֶה רִיק וְהֶבֶל,

                    יְחִי כַפְתּוֹר הוֹד מַלְכוּתוֹ!

                    יְחִי הָאָדוֹן פֶלְדְוֵיבֶּל!  

אני לוקח את המלבוש החדש ובודק אותו.  הוא כבד מזוהמה.  המכנסיים רטובים.  במקום להתייבש – עָבשוּ.  והחולצה – קרושה בדם.

נורא.

אני לובש את הבגד.  שכרוני הולך ומתגבר בי.  מי-שהוא צוחק בי.  מה פנים יש לי? – דם.  גירוי הקאה תוקף אותי.  פתחתי מהר את המזוודה ושתיתי מיעט קואנטרו. – חום נעים.  שיכרון מרגיע ומרפא.  והבגד צוחק.  מה זה?  המונדיר[46] הצבאי צוחק בי.  והז'אקט שם על הקרקע בוכה.

טמנתי את הז'אקט בתוך המזוודה.

הוא בוכה גם משם.  אני שיכור מאד.  למה שתיתי?  זה עוד גרוע – – מי אמר, שהחפצים יש להם דמעות?  איזה רומאי.  ומדוע לא ידע, שיש להם גם צחוק?  הרב-התניא ידע גם את זאת. – הדם הקרוש מעיק על ליבי.  והמונדיר צוחק: אי, אי, אי!  זה חלקך מכל עמלך.  קפצת מכוכב לכוכב, ממזָרוֹת למזָרות – והנה.

ופתאום – צעקה צרודה:

– כַּבֵּד!!

זאת אומרת: צריך לעמוד בכבוד.  כולם עומדים בכבוד, בלי לזוז.  הפלדוויבל נכנס.  וכל האולם קפא ממש.  הוא עבר מאיש לאיש, הסתכל בו בעיניים חודרות – ושבע רצון: טוב; טוב; טוב.

כשניגש אלי פרץ בצחוק.  תיכף הכרתי: זהו צחוקו של המונדיר שלי המלא דם:

– אתה בחור נהדר! – איפה הז'אקט שלך?  ודאי יש לך גם צילינדר.  ומה דעתך על המלחמה בכלל?

לא הבינותי: מדוע דווקא אני?  למה מכבד הוא דווקא אותי בשאלה נכבדה זו?

– על המלחמה?  המלחמה היא פרדוקסון גדול, אדוני – עניתי בזהירות ובמוח מסתובב קצת.

– מה-מה?  איזה דוקסון?

– המלחמה היא פרדוקסון גדול.  שאלת ה"עצם בפני עצמו" של קאנט צריכה להיפתר באופן אמפּירי ולא בדרך ההיגיון.  יש רק ממשות אחת יחידה בקרבנו, שהיא "עצם בפני עצמו" והיא: חלק האלוה ממעל שבנו, שאנו רואים אותו בצורת חיה רעה, או בהמה גסה, הזוללת בשר בשיני-זהב ובמזלג ביד שמאלית.  אנו חשבנו, שהאדם הוא נזר הבריאה והלחם מהפכו למנוול.  והנה באה המלחמה להראות לנו, שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בעיקר על דם אויבי המולדת, שמצווה לעוקרם מן השורש.  זאת אומרת: שאין לנו מושג מה טיבה של יצירה נשגבה זו, ששמה האדון הפלדוויבל או האדון שר-האלף ירום הודו! – קאנט אינו צודק.

הפלדוויבל צחק צחוק-הסכמה רחב:

– הֶ – הֶ – הֶ!  אתה צודק.  מי מי זה אותו הקאנט?

– זה גיבן אומלל, אחד משִלפי-המלחמה, שכתב ספר על השלום הנצחי.  אידיוט.

– הֶ – הֶ –הֶ!  בן-חיל אתה חביבי! – טפח הפלדוויבל על שכמי העייף – אתה תהיה לאופיציר ממדרגה ראשונה.  אמנם, אתה מדבר גם שטויות בלתי-מובנות, ואולם פה תלמד קצת לדבר בלשון בני-אדם.  טוב מאוד.

והסתכל בי ובבגדי ופרץ בצחוק נעים.

ואני – ליבי נמס בי פתאום מבלי דעת מדוע.

צחקו ובכי.  המונדיר והז'אקט עורכים לי קונצרט-שיגעון. – אוי, המיגרנה שלי!

טוב שנפתחה הדלת לרווחה.  שני חיילים הכניסו עביט כביר, שריח טבק מעורב קפה-שחור נודף ממנו.

– קפה שחור – מעיר מי-שהוא בשביעת-רצון.

קפה שחור – לפני הארוחה ולא לאחריה?  מרגיש אני, שבאמת קרה פה דבר-מה בעולם גדול זה.

והפלדוויבל מזדקף ומנסר:

– לזלול! 

 

ז: הַסִּיוּט הַנּוֹרָא

יותר מחודש ימים עברו עלי מאז לבשתי את בגדי-השרד הדמיים ועדיין אין אני יודע: בעצם מה קרה כאן.  דומה כל זה למעין סינמטוגרף בולבארי[47] שתוכנו: סיפור תיאודור אמדיוס הופמן[48] מקולקל, ושמו: "הסיוט הנורא".

ובערך זה קרה בשורה מבהילה ומטורפת:

הפלדוויבל ביאר לנו, שאין לנו פנאי ללמוד הרבה, לפי שבעצם הדבר אנו נמצאים כבר בחזית ועלינו לגרש את החזירם הרוסים מכרם-המולדת.  בינתיים התחילו באים קולות התותחים ואחריהם – ה"רימונים"[49] שכל אחד מהם יש בו כדי להרוס בית הגון.  הפלדוויבל לימד אותנו את "תורת המולדת" ואת הלכות האדם ההגון המתפלל לא לאלוהים אלא להוד מלכותו ירום הודו.  הפלדוויבל הרביץ תורה, והרימונים באו ובאו, בזה אחר זה ובסך, עד כדי להשתגע.  הפלדוויבל מבאר לנו את מהותו של החייל ההגון ואת טיבו של המוות – ופתאום בא רימון אחד ומחניק בגרונו את המלה "מוות", הוא מתפוצץ לאלפי רסיסים ומן הפלדוויבל לא נשאר, כי אם סמרטוטי בשר ועצמות.

הפלדוויבל השני, שבא על מקומו של הראשון, הוא איש רך ופחדן, המתפלל בלי הרף ומעודד גם אותנו להתפלל, כל אחד לאלוהיו ובלשונו שלו, ודרך אגב מבקש הוא מאת כל בני הדתות השונות, שילַמדו אותו תפילה אחת משלהם.  אני מלמד אותו את "תפילת הדרך", הוא שבע-רצון מאוד ומבטיח לי אות-הצטיינות בקרוב.– הרוסים הולכים וקרבים, אנו נכנסים אל תוך חזית-הקרב, אחדים מאיתנו נופלים מתים, שניים משתגעים מתוך בהלת קול התותחים והרימונים, האופיציר שלנו יורה בהם וממיתם במקום עמידתם, את הרוסים אי-אפשר לראות עין בעין, החללים הולכים וממלאים את הכיכר שבין שתי החזיתות, החובשים נופלים כזבובים, הפקודות מכריחות אותנו לירות במו-אוויר, למרחקים, שאיש לא נראה מתוכם לעינינו.  איש מאיתנו אינו מבין את המלאכה.  אחדים מאיתנו מקבלים מכות.  הגשם מתחיל זורם עלינו, הרובים מסתתמים בטיט-יוון והכדורים שבתוכם מפוצצים  את קני-הרובה והורגים את בעליהם. – אחד מאיתנו בוכה ומי-שהוא יורה בו וממיתו. – הרעש הולך וגדול יותר ויותר. – מי-שהוא צועק: הרוסים נלחמים בידיים ריקות, אין להם קני-רובה, במקלות הם באים עלינו! – חברי, השוכב אתי בטיט-היוון ומתאמץ לירות, משתטח ומת.  מפיו זב דם. – מי-שהוא צועק: אמי!  שני חיילים רבים זה עם זה, מתנפלים זה על זה, נושכים זה את זה והפלדוויבל יורה בשניהם וממיתם. – אני מבקש כדורים והפלדוויבל משליך לי כדורים וצועק: בראבו, בראבו! אל תחוס! אתה איש אינטליגנטי נפלא!  מדאליה! – הערב הולך ובא והגשם ממסמס אותנו עד מוח-העצמות, היריות משתתקות, הלב הולך ומתרחב בתקווה. – מי-שהוא מנחר מתוך עייפות: גירשנו אותם!  ימח שמם וזכרם עד אבי-אבות-אבותיהם עֵשָׂו הרשע! – אני מביט בו, הוא מבין אותי ומוסיף: ירה ואל תפחד, בן-המכבים!  רק בראש ולא ברגל, למען לא ילך הביתה-למוסקבה חיגר חלילה! – אני שמח לאיש-יהודי וצוחק וצועק בעברית: הידד!  הידד!  בוא הנה, אלי!  היהודי מתלבט על ארבעותיו אלי ואצלי שוכב ואינו זז עוד.  מת.  ראשו נופל על שכמו. – היריות משתתקות והפקודה אומרת: לחדול מלירות; ולנקות את הרובים.

אני בודק את כיסי חברי המת, מוציא מתוכם עשרים ושניים קרונים, מוסר אותם לאחד החובשים, אחר-כך בודק את "תעודת- המוות" שבצווארו וקורא: שמעון ברגר בן יעקב, חייל-רגלי, בן עשרים ושלוש, דוקטור לפילוסופיה מכפר האטראג. – אני חופר לו קבר יחד עם חברי, אני "מלווה" אותו במלים אחדות: לך, ידידי, אתה עשית את שלך וכי תבוא אל עולם האמת, שלח נא לנו משם טלגרמה קצרה: מהי בעצם האמת. – הפלדוויבל הטוב ניגש אל ה"הלוויה", שואל, אם המת הוא יהודי ומתפלל בקול רם את "תפילת-הדרך", בשיבושי-גוי.

אנו שותים קפה שחור – ושוב מתחילות היריות והצעקות.  אנו בולעים את הלגימות האחרונות – ומתחילים שוב לירות.  השמיים מיטהרים ושם מן הצד עולה הירח המעורפל.  במנוחה, כאילו למתנים-באהבים הוא בא להאיר אור אהבה חיוור. – המלחמה מתלקחת יותר ויותר, אנשים נופלים, מי פה, מי שם, אחדים נפצעים פצעים קלים והם מאושרים להינשא בידי החובשים אל אחורי החזית. – העבודה הולכת ונהפכת למעשה שיגעון, הזיעה מטפטפת, הריאות נוחרות, הפקודות צועקות, הרימונים מתפוצצים מסביבנו, האנשים עייפים ונאנקים ואחד מאיתנו צועק ומקלל: "אתה שם, ימח שמך, מה אתה מאיר במנוחה כזו?!" – אני מביט ורואה: עם הירח מדבר הוא ומוסיף: "הביטו, איך הוא מתעלל בנו, הירח היקר!  טוב שאינו מזמר לנו קוּפּלֶט!"[50] והמדבר יורה ויורה ובינתיים הוא מזמר:

                    מַה יָּקָר הוּא הַיָּרֵחַ, 

                    כֶּסֶף זַךְ הוּא הַיָּרֵחַ –

                    פִּיף-פַּאף-בּוּם

                    פֶּרַח-לֵיל נוֹדֵף רֵיחַ –

                    פִּיף-פַּאף-בּוּם!

                    הָעוֹלָם שִׁכּוֹר מִיָּיִן,

                    גַּם דָּמִי בִּי כֻלּוֹ-יָיִן –

                    פִּיף-פַּאף-בּוּם!

                    יָפָתִי, אֶת הַלְּחָיַיִם,

                    אַחֲרֵי-כֵן אֶת הַשְּׂפָתַיִם –

                    פִּיף-פַּאף-בּוּם!

                    כַּךְ נַשְׁקִינִי, חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ,

                    הַס! – בְּלֵיל יָקָר שִׁיר עֶרֶשׂ:

                    פִּיף-פַּאף-בּוּם!

אנו עובדים בכל רמ"ח איברינו, הרעש מתהולל עד כדי טמטום.  מי-שהוא צועק: הוררא!  עוד פעם!  עוד פעם את שיר הערש הרך! – המזמר מתחיל מחדש: 

                    מַה יָּקָר הוּא הַיָּרֵחַ,

                    כֶּסֶף זַךְ הוּא הַיָּרֵחַ –

                    פִּיף – – –

ונשתתק.  מי-שהוא צועק: הוא מת, ימשיך אחר!  אני צועק לו מתוך יריה: אידיוט!   מנוול!  והא עונה: אתה יודע את השיר!  להמשיך: פִּיף-פַּאף-בּוּם! – עוד אחד נופל.  עוד אחד פצוע ובוכה וצועק בכאבו!  יריית-בטן! – ופתאום פקודה: לקום!  קדימה!  להתנפל על האויב! – ושם הולכים וקרבים אנשים, צללים לאור הירח. – אנו קמים ורצים כלפי הצללים ויורים בהם תוך כדי ריצה. – הם נופלים בזה אחר זה. – צעקות מחרידות: הוררא!  הוררא!  גם אני צועק: הוררא!  ובינתיים אני מהרהר: אולי שם ביניהם המשורר ז' שניאור?[51] או ידידי הפרופסור פטר וַסִילְיֶבִיטש? – הוררא!  הוררא!  חושך אפילה, גשמים, אנו נכנסים אל תוך מחנה האויב המתלבט לקראתנו. – אנו דוקרים זה את זה.  אני דוקר באוויר.  צעקות: דקור!  דקור!  קללות, חירופים, גידופים. – שפות זרות.  אינני מבין אותם.  אנשים זרים, חיות זרות, פראים.  צריך להשמידם!  אני מתלבט ברפש ונופל.  בעיטה ברגל בצידי. – אני לא מַתי עדיין.  אני חי ורגליים עוברות עלי.  דקירה חזקה בתוך האדמה סמוך לאוזני השמאלית.  אני נבהל ונאנק. – אני קם ועושה בידי וברגלי ומכה ודוקר באוויר.  אוי, דקרתי את מי-שהוא!  אני שומע: אל תדקור, זה אני.– אחד משלנו.  הכידון עבר תחת בית שחיו. – אני שומע יריה קרובה מאוד ומרגיש מכה איומה ברגלי הימנית למעלה מברכי. – אוי!  הכדור עבר דרך העצם.  כאב נורא. – אני צועק – סַאניטֵיטס!  חובש!  אני פצוע! – מי-שהוא סוחב אותי בחלק-גופי העליון, בא שני ועוזר לו.  הם שמים אותי על גבי אלונקה ונושאים אותי.  אחד שואל: איפה נפצעת?  אני מרגיש רגש נעים, שעוזב אני את ההילולה, ועונה לו: איפה נפצעתי?  בשדה-הכבוד על מזבח המולדת! – השואל כועס ורוצה להשליכני: אתה מרמה!  אתה לא נפצעת!  לעזאזל! – אני צועק: עליך ועל בניך הפצע שלי חביבי! אויָה! – והוא שוב: איפה נפצעת? – אני עונה: ברגלי הימנית שאינה מניחה תפילין!  אויה! – והפצע כואב, דווקא, עד כדי מיחוש בראש!  אנחנו נכנסים אל איזה אַמבָּר.  הם חובשים אותי ובינתיים שואלים, איפה הכדור?

– למה לך הכדור?  אויה!  אוי-אוי-אוי!

– איפה הכדור, שואל אני! – צועק החובש.

– אוי, אינני יודע!  למה לך הכדור!  יש די כדורים למלך פראנץ יוסף הראשון ירום הודו!  אוי!  כואב!

– הכדור יצא?

– אינני יודע!  מה אני יודע?  אוי, חבשו לי, זה כואב מאוד – בעיני דמעות ואני מאושר. – אחד מהם אומר: הכדור יצא.  ביש-גדא אתה חביבי!  לא תאריך ימים שם בבית!

אני משתומם:

– מה?  אני אמות?!

– לא.  אדרבה.  תתרפא במהרה ובמהרה תשוב הנה!  ביש-גדא! – בינתיים חבשו את רגלי ונושאים אותי הלאה.  הכאב הולך וגדול, כעין סמרמורת עוברת בי. – תנודת הנשיאה נעימה מאוד.  אני עוצם את עיני.

יריית-התותחים הולכת ומתגברת עוד.  צעקות פצועים מרחוק.  אני שומע את אחד החובשים שלי אומר:

– מזל כזה!  פצע ברגל.

אני מרגיש, שהפצע שלי מדהים קצת את מוחי – – טוב לי – – מזל כזה – – אני נרדם.

כשהקיצותי – מצאתי את עצמי ברכבת-החולים: תִּיק-תַּק, תִּיק-תַּק – הביתה.

מה קרה פה? 

 

ח: בֵּית-הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹנִי לְאִינְטֶלִּיגֶנְצְיָה

מבית-החולים של פצועי המלחמה העבירה אותי המפקדה העליונה אל רשותו של האונטראופיציר[52]; ללמוד את דקדוקי העמידה, ההליכה, היריה והמשמעת.  בראש ובראשונה בחנו אותנו, אם יודעים אנו, איפה אנו נמצאים בעצם. – ביאר לנו האדון הצוגספיהרר[53] – "בבית-הספר התיכוני לאינטליגנציה".

– אתם למדתם שם בבתי-הספר הסמרטוטיים שלכם – אמר לנו מורנו החדש – כל מיני חוכמות שבעולם.  אני – גם אני למדתי כבר לקרוא ולכתוב כמוכם, אלא שאין זה הכל.  עליכם ללמוד גם קצת אינטליגנציה.  הן אפילו לעמוד ישר כהוגן אינכם יודעים.  ותארו לעצמכם: לו בא היום פתאום האדון האוברלויטננט[54] – ואתם אפילו לדרוש בשלומו אינכם יודעים.  נניח, למשל, אתה – פנה אל אחד מאיתנו – איך תדרוש בשלום האדון האוברלויטננט?  ובכן: איך?

– שלום, אדון אוברלויטננט!

– סכין בלועך חביבי! – ידעתי!  ואתה אינך מתבייש, כמובן.  חייל שזכה כבר אפילו להיפצע – ועדיין מפטפט "שלום" וכדומה! – בשלומו של האדון אוברלויטננט אינם דורשים, חביבי, כמו שדורשים בשלום איזה פרופסור או שפחה חרופה, שרוצים לתנות עימה אהבים!  בשלומו של האדון אוברלויטננט אינם דורשים בכלל!  – אלא מאי? – עומדים לפניו ככה – כנציב-אבן קפוא, באיברים משותקים, בראש למעלה, בנשימה עצורה, כשהעיניים תקועות ישר ישר בעיניו בלי לראות כלום בעולם, לא את הסביבה, לא את החברים, לא את העולם ומלואו – לא כלום!  ואפילו לא אותו בעצמו!  יען האיברים לא ניתנו בשביל לראות ולקרוץ בהם כדרך נשים פרוצות!  גוף האדם לא נברא, אלא בשביל מטרה אחת: לעמוד הכן לפני האדון האובלויטננט ולשמוע מה שהוא מדבר ולראות את מחשבותיו שבתוך מוחו שם פנימה – וכל האדם צריך להיות כולו עיניים ואוזניים בלי שום חכמות והתחכמות – וחסל! – הבה, ננסה את כשרונכם המרקיב! – נניח למשל, שהאדון האוברלויטננט הולך וקרב ברגע זה אלינו – אני נותן פקודה: "היכון!" ואתם עושים כפי שביארתי לכם.  והכן, היו נכונים – – – אחת, שתים, שלוש: – היכון!!!

התמתחתי ועצמתי את עיני – ועמדתי מאובן.

האונטראופיציר פרץ בצחוק פרוע – ואחר-כך צעק:

– הד – יו – טים!

פקחתי את עיני וראיתי, שכולם עצמו את עיניהם כמוני.

– זוהי חבריה! – אמר המורה ביאוש גמור – רואה אני כבר, שלעולם לא תהיו לבני-אדם.  למה עצמתם את עיניכם? – הא? – למה– חושבים אתם, שזוהי תפילה?  בשעת תפילה צריך לעצום את העיניים כדי שלא יראו חלילה את האלוהים!  אך פה – האדון האוברלויטננט איננו אלוהים!  אלוהים לא יתן לכם לעולם מדאליה!  וגם לא מאסר-חשיכה לשלושה ימים, שתסתמאו בו! – ובכן עוד פעם!

ולא רק עוד פעם, אלא עוד חמישים פעם ויותר.  איזו חבריה מחוסרת כל רגש אינטליגנציה.  האדון האונטראופיציר היה אכול-יאוש עד כדי אפיסת הכוחות.  עצימת-עיניים זו!

ופתאום – בא האסון.  האדון האוברלויטננט בא.

המורה השמיע צעקת-נחרה כמעשנת בית-חרושת לנקניקי בשר-סוסים:

– היכון!!

האדון האוברלויטננט ניגש, עמד ממולנו והמורה שלנו הודיע לו דברים קשים כגידין:

– אדון אוברלויטננט!  אני מודיע בהכנעה: – אין חדשות!!

– נורא.  אין חדשות.  אך למה הצעקה האיומה לזה?

האדון האוברלויטננט בדק אותנו מכף רגלינו ועד ראש הקסדה שלנו, בהבחנה, ברצינות ובשתיקה.  ואחר כך אמר במנוחה:

– נוחו.  לא צריך לשלשל את הלב אל תוך המכנסיים.  אני אינני שד משחת.

מזג האויר היה נהדר.  שמש הסתיו הוציאה את כל אוצר זהבה המסמא והרוח המצויה הביאה לנו ריחות כמישה משכרים מאיזו מרחקים מאושרים.  נזכרתי: ניאפולי, סורֶנטו – – זארה – – מונאקו – ריביֶרה –  

האוברלויטננט מצא, שעמידתנו אינה נכונה.

העמידו אותנו ופנינו כלפי כותל הקסרקטין.  הכותל היה לבן-צח וכשהשמש האירה אותו אי-אפשר היה להסתכל בו. – האופיציר הוציא עיפרון, ניגש אל הכותל ומשך בו קו לאורכו ואמר:

– בקו זה תביטו כשאעמוד לפניכם.  ישר תביטו.  בלי לזוז. – הבינותם?

הבינונו.

המורה שלנו נתן פקודה:

– היכון!!

עמדנו קפואים ועינינו בכותל המסמא.  ישר.  האור התחיל צורב את עיני.  עצמתי את עיני – ונזכרתי, שלא אלוהים עומד לפני, אלא האדון האוברלויטננט ופקחתי את עיני.  אני אביט.  ויהי מה.

האופיציר ניגש אל הראשון בשורה, בדק אותו בפניו ועשה תנועת-ביטול: הצידה, לעזאזל!

החבר הפסול סר הצידה, שמאלה.  אחריו גם השני וגם השלישי והרביעי.  כולם פסולים. – אני מביט כנידון לעיוורון, בכל כוחותי האחרונים.  עיני זולגות דמעות: אני הולך ומסתַּמא.  לא, לא אעצום את עיני.  אני שומע: המורה אומר אל הפסולים: חכו-חכו אֶפִּילֶפטיקים,[55] חכו-חכו, אני אקרע מעל עיניכם את הריסים!  אני אלמד אתכם דרך-ארץ!

אני שומע זאת ואוזר את שארית כוחותי: מביט ישר אל הכותל.

האופיציר ניגש אלי, מביט בי. עיני דומעות טיפות גדולות, הדמעות נוזלות על לחיי והעיניים כבר אינן רואות אלא שמש אחת כבירה ורועדת.  והאוויר – מלא פלפל-אדום.

האופיציר מביט, מביט בי, במנוחה.  מוציא מכיסו סיגאריה ומדליק – ומביט בי.  נושם את העשן בנשימות גדולות ונופח את העשן אל תוך עיני.

דווקא לא אעצום את עיני.  הן כבר אחת היא לי.  דווקא.

האופיציר מעשן, מעשן – ולבסוף ניגש אלי, טופח לי על שכמי בחיבה ודוחק אותי ימינה:

– בראבו!  בן-חיל! – נגֵב את פניך!

אני סר ימינה ומנגב את דמעותי באנחה כבדה ומקילה.

רגש גאווה בלתי-רגילה עובר בי.

איזה ניצחון! – ומה ערך כל ניצחונותי הספרותיים בחיי לעומת זה?! – אני בן-חיל!  אני בראבו!

ורק עכשיו רואה אני, שהאדון האוברלויטננט צולע קצת על רגלו האחת.  ותיכף נזכרתי: זהו.  הוא-הוא האופיציר, שמלעיזים עליו בסתר דברים לא יפים כלל.  אומרים, שבהשתתפותו הראשונה במלחמה עשה את כל מה שבכוחו, כדי להשתמט מן המלחמה וכשלא הצליח, שם את אקדוחו בכיסו ובתוך המכנסיים ירה בעצם ידו אל תוך רגלו האחת.

ומאז נשאר "בבית", מאחורי המערכה ומלמד את הטירונים את הלכות המלחמה.

– פוי! – גמרתי בליבי.  פחדנות כזו.

בגומרו את הבדיקה הראשית ניגש אל החבריה הפסולה, עמד לפניהם בשאט-נפש ואמר בבוז ובמצח מקומט:

– אתם – רוצים – להיות – חיילים?

– מי רוצה?  אני רוצה? – שומע אני קול מבֵּין החבריה – – ואינני מבין מי הוא המעז העזה נוראה כזו – –

כעין-צחוק פרץ מפי מי-שהוא.

האופיציר נזדקף פתאום, השליך את הסיגאריה ועיקם את שתי זרועותיו כדוב המתכונן לטרף, ניגש אל המתחצף-המתבדח ואמר בחירוק שיניים:

– מה אמרת?  מה אמרת אתה?

– אמרתי – –

– שתוק!!  לא שאלתיך! – –מה אמרת?  מה אמרת לי?

– אמר – –

– שתוק והיאלם!! – צוגספיהרר! – פנה אל המורה שלנו – שלושה ימים מאסר-בודד; בלי אכילה ושתיה ובלי אור שמש!  תיכף ומיד!  שאהו מפה!

הנידון האומלל נאחז בידי האונטראופיציר בחזקה ומובל – – ובינתיים הוא ממלמל:

– בלי אור-שמש – – זה נפלא – – שם אפשר לעצום את העיניים.

האוברלויטננט שומע זאת ופניו מסמיקים:

– עמוד!

הוא ניגש אליו עד כדי נגיעת חוטם בחוטם ושואל:

– אתה מתבדח? – צוגספיהרר!  לכפות אותו אל הכותל לארבע שעות רצופות!

לכפות אל הכותל, פירושו: לעמוד קשור אל הכותל על בהונות הרגליים, והזרועות למעלה.

זו בדיחה וזה שכרה: שלושה ימים מאסר-בודד, בחשיכה ובצום.

למחר הודיעו לנו, שכל אחד מאיתנו יהא מוכן "לעמוד בבחינת-האינטליגנציה".  כל אחד בבחינה המיוחדת בשבילו.  והאונטראופיציר הוציא נייר וקרא את "תוכן הבחינות".  אחד יבאר במשך חמישה רגעים, בקיצור מופתי, מה בין החייל הפשוט ובין הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון? – השני יגיד, מה היה עושה לו היה מקבל פקודה לירות באמו העומדת לפניו" – השלישי יבאר במשפט אחד, מי הם הרוסים? – הרביעי יראה, מה כוחו בחירופים וגידופים? – החמישי (זה הייתי אני, באשר אני סופר –) ימנה את עשר המעלות הטובות שהמלחמה מצטיינת בהן. – – וכן הלאה.

ישבנו רגעים אחדים כדי לחבר את חיבורי-הבחינה.  קראתי לעזרה את כל מלאכי המחשבה ואת כל תשע המוּזות יחד עם כל מרעין בישין והם עזרו לי למצוא את המעלות הללו: א) המלחמה מחַזקת את השרירים;  ב) מלמדת לסבול;  ג) מרגילה אל המוות;  ד) מלמדת להרוג בלי שנאה קודמת;  ה) מלמדת אותנו לכבד את האדון הפלדוויבל;  ו) מביאה אותנו למקומות, שלא עברנו בהם עדיין;  ז) מעסיקה את הפועלים מחוסרי-העבודה;  ח) משמידה את העניים שאין להם מה לאכול; ט) מעבירה אותנו לעולם האמת; י) מעלה את מיתתנו המשונה למעלת מות-גיבורים.

מסרתי את מחשבותי הנעלות לאונטראופיציר בתקווה להתפעלות יוצאת מן הכלל. – ונכשלתי. – הוא הביט בכתב, הסתכל, הבחין ואחר-כך אמר בפשטות קלאסית:

– טינופת!  והוסיף:

 – חבל, אתה בעל כשרונות, אלא שחסר אתה את האינטליגנציה הדרושה.  מעלות המלחמה הן, שהיא: משברת, הורגת, רוצחת, משמידה, מכחידה, מעקרת, ממגרת, מאבדת, מכלה ומקברת!

– את מי?

– "את מי"?? – ומה אתה חושב: את מי?  את האויב הנבזה!  ובכן?  חכם!  נכשלת חביבי.  וכדי שלא תכָּלם בפני האדון האוברלויטננט אתן לך עוד הזדמנות לעמוד בבחינה אחרת.  הרואה אתה שם את הגבעה ההיא?  מכאן ועד שמה: חצי קילומטר.  על הגבעה שם: מבצר הרוס, רק חומה אחת נשארה בו.  עליך לרוץ מפה לשם במשך עשרים רגע ומבלי לנוח – לעלות על החומה ושם, על החומה לעמוד ולזמר את ההימנון!  ובכן: אחת, שתים, שלוש!

רצתי. – בכל כוחי.

ומאחורי ראיתי את האדון האוברלויטננט רוכב על סוס.  ואחריו – האונטראופיציר, העובר עליו בריצה.

כשעליתי על החומה – זימרתי את "התקווה".

האונטראופיציר רמז לי לרדת.  כשירדתי טפח לי המורה שלי על כתפי ואמר בחמלה רבה:

– בראבו, חביבי.  הרצון הטוב ישנו אצלך, ואך היכולת חסרה.  אין לך קול יפה ואין לך כשרון-שמיעה.  לא טוב זימרת את ההימנון.  היו בו הרבה "פאלשים".[56]  חבל.

– ובכן?  מה יהיה איתי? – שאלתיו.

– "מה יהיה?" – נראה.  עליך ללמוד הרבה.

כעבור זמן-מה באה כל המחלקה.  עשינו תמרונים אחדים ואחר כך הלכנו ב"מארש"[57] הביתה.  בדרך היו הרבה שלוליות ואחת מהן נפלה לי בדרכי.  כדי שלא ללכלך את הנעלים סבבתי אותה קצת.  ופתאום אני שומע פקודה: עמוד! – כל המחלקה עמדה מלכת.  הלויטננט ניגש אלי על סוסו, מצווה על כל חברי ללכת הצידה, ועלי – להישאר אצל השלולית.

– עכשיו – אומר האופיציר – תעשה שבע פעמים "מטה-ומעלה".

"מטה-ומעלה", פירוש: לשכב לאורכי אל תוך השלולית ולקום.  שבע פעמים.

מילאתי את הפקודה – ויצאתי ממנה כחזיר.

– כך – אומר האופיציר שבע-רצון. – ועתה תענה לי על שאלותי: הלמדת תנ"ך?

– כן, אדוני.

– היודע אתה את מעשה שלוש מאות המלקקים של גדעון?

– כן, אדוני.

– התוכל לבאר לי את סודו של גדעון, מדוע בחר דווקא במלקקים?

באתי במבוכה.  באמת: מעולם לא עלה על דעתי לבאר לעצמי את הקפריזה ההיא, שאפילו מורי הגדול, הפרופסור באכר[58], לא ביארה לי.

ופתאום נצנצה מחשבה במוחי:

– כן, אדוני הנאור – אמרתי בשמחה – יודע אני!  גדעון הסיר את המפונקים שבהם ובחר באלה, שאינם בודקים יותר מדי! – חייל הבודק ופוחד מפני הסחי אינו חייל, אדוני הנאור!

האופיציר הרים את ידו למעלה ואחר-כך הושיטה לי, לחץ את ידי ואמר:

– בראבו!  אתה תלך מעלה מעלה!  אתה תהיה לאיש!  ואם לא תזכה לקבל מדאליה בחייך – אני אדאג, שתקבל אותה על קברך!

כל חברי הביטו בי בקנאה.

ואני – הייתי מאושר.

מלתא זוטרתא:[59] מדאליה על הקבר!

 

ט: הוֹד מַלְכוּתוֹ: הַכַּפְתּוֹר

במשך כל המאורעות המבולבלים הללו, בתוך כל אותה המהומה הנפשית, שעברה עלי ובקרבי במשך השבועות האחרונים – הלכה והתגברה בי הכרה מוזרה אחת, שהתגבשה והיתה לשאלה משונה, שלא מצאתי לה פתרון.  זהו רגש הכבוד הפנימי, שאני מרגיש יותר ויותר אל בני-אדם, שכל ימי חיי לא היו נחשבים בעיני כקליפת-הלימון היבשה: אל האופיצירים.

מה היה בעינַי האופיציר קודם לכן?

דמותו של האופיציר היתה חיה בי – אם בכלל הקדשתי לה רגע-מחשבה אחד פעם בחיי – כדמות בריה מיותרת בעולם אלוהים;  בריה מגוהצת, המתהלכת בתוך מנגנון-עץ וכולה עצמות יבשות מכף רגלה ועד קדקדה.  ושם, בתוך גולגולתה, יש לה במקום מוח כעין גלידה של יין-קרוש.

בריה זו רק לעיתים רחוֹקות נתקלתי בה בחיי-החברה שלי ומעולם לא הרגשתי בה אפילו שלא-במתכוון.  חוסר-יחס מוחלט.  ציירתי לי: אילו היתה בריה זו עומדת ביני ובין איזה חפץ – לא היתה מפריעה לי כלל מראות אותו חפץ.  זכוכית, פשוט.  ואף במקרה לא הייתי רוצה לשבת עם אופיציר על-יד שולחן אחד.  מי זה יושב עם אופיציר?  או אשה יצאנית, או, גרוע מזה: אופיציר שני.

ומעולם לא נתתי את ליבי לחשוב ולשאול: לשם מה חיים הבריות הללו בעולם בכלל? – ורק פעם אחת נתקלתי במחשבה מעין זו, דרך אגב: קראתי באיזה ספר של ביולשה[60] על דבר התכלית שביצירה, והספר הביא אותי לידי הרהורי ה"למה?" הגדול, ואז, בין יתר השאלות והאסוציאציות, עלתה בליבי השאלה: למה באמת נבראו, למשל, החסיל, הצפרדע והאופיציר?

וגם אחרי שלמדתי לדעת את סדר העולם והחברה ונודע לי סוד המיליטאריסמוס והקאפיטאל וכל השייך להם – גם אז לא הבינותי בעצם: למה בריה זו מתהלכת במשטר טיפשי ומנוול זה? – אפילו במשטר טיפשי ומנוול זה לא מצאתי לו מקום לאותו בר-נש בעל הצווארון המחניק והמגלב, שבו הוא מכה את הבעל האומלל, התובע ממנו את עלבון אשתו הטיפשה, שנתפתתה והלכה אחרי כלונס-עץ זה – ?

ונזכרתי שגם סביב ביסמארק התהלכו הבריות המוזרות הללו ועמדו תמיד סביבו כאותם עמודי-האבן סביב התרזה הגדולה שבגן-גרוּנוַאלד שם בברלין.  ואם ביסמארק-התרזה היה זָז – זָזו גם הם אחריו.  עמד – עמדו גם הם מלכת. – ואולם מה עשו הכלונסאות ההם, בשעה שביסמארק חשב את מחשבותיו?  מחשבות ביסמארק היו אולי מחשבות-לענה, מחשבות רצח ותַקיפוּת – ואולם מה להם ולמחשבה בכלל?

ונזכרתי בהרצאתו של וֶרנר זוֹמבארט[61] על דבר היהדות: היהודים אינם מסוגלים להיות לאופיצירים. – נכון מאוד;  בשביל להיות אופיציר נחוצה ריקנות-מוח ידועה ועוד דברים כאלה והיהודי תכונות אחרות לו מאלה.  כך בערך אמר זומבארט – וכולנו הבינונו את דבריו בפשטות, כדבר המובן מאליו. – להיות לאופיציר – נחוץ מגלב, שפם משוח, כלב והוא עצמו.

המחשבות הללו צצו בי פעם בלי משים "בבית-הספר לאינטליגנציוּת", פתאום, ברגעי "לוצידוּם אינטרוַלוּם",[62] אחרי שלפתע נוכחתי, שמתחשב[63] אני את האובלויטננט שלי ואת כל חבריו לא רק בדברים שבצבא, אלא גם בעניינים אחרים.  ולא עוד אלא אפילו בשאלות תרבות, אמנות וספרות – !

מה קרה כאן?

האוברלויטננט, האדון פְרִינט, הוא יליד אוסטריה, איש נוח בעצם, חובב את השיחות, שיש בהן משום שאלות תרבותיות ונותן את עצמו לחובב האמנות ומבינה.  ותמיד אחרי "העבודה" הוא משפיל עצמו בחסדו הטוב ומשוחח איתנו על גוי ועל אדם יחד.  בשעה כזו הוא אדם אחר לגמרי, כביכול, אוהב את הבדיחה המדגדגת ומתווכח איתנו כאשר יתווכח איש עם רעהו.

ומתוך הוויכוחים הללו נודעו לי אחדות מדעותיו.

למשל:

– מיכלאנג'לו היה אמן כביר ורק חיסרון אחד יש בו: הנשים שלו אינן אסתטיות, אינן יפות.

– מארקס היה קארייריסטן נבזה, שלא מצא מקום לעלות למדרגה גבוהה ולפיכך נפל על ההמצאה: להחניף לדלת-העם ולבלבל את מוחם ברעיונות מסוכנים.

– המוסיקאי הגדול שבכל אמני המוסיקה הגרמנים היה היידן: הוא יצר את ההימנון האוסטרי, וגם את כל הסיגנאלים הצבאיים של הצבא האוסטרי.  גם ואגנר היה אמן גדול, גם אצלו ישנם מוֹטיבים צבאיים פה-ושם, ואולם ואגנר נכשל במהפיכת-יולי[64] והיה גם הוא למהפכן.  ועל זה קיבל באמת את עונשו האמנותי: היצירה הרבולוציונית שלו, האוברטורה "פולוניה", היא סמרטוט המעורר חמלה. 

– סוד רעיונותיו של טולסטוי ספון בזה, שהוציאוהו מחֶבר האופיצירים מפני חוסר כשרונו להיות לאיש-צבא טוב, ולפיכך היה למטיף-שלום וכדומה.  באמת חבל עליו.  הוא היה יכול להביא ברכה לעולם.  אילו נשאר אופיציר כל ימי חייו.

– התנ"ך הוא ספר מלחמה, והיהודים מחוסרי הכוח ואמצעי-המלחמה עשו אותו לספר אידיאלי-השלום.

– וישו הנוצרי? – שאל אחד מאיתנו.

– ישו הנוצרי? – הוא היה יהודי באמת.  והנצרות היחידה שבו, היה מאמרו: "לא שלום הבאתי, כי אם מלחמה".  השלום יכול להיות קומפרומיס,[65] אך לא אידיאל.  חבל שניטשה איחר קצת לבוא.  הוא היה צריך להיוולד לפני ישו הנוצרי.  ואז היה כל העולם מקבל את תורתו, תורת "המלחמה לשם מלחמה, לשם שכרון הסכין". – עוד יבוא גם יומו של ניטשה.  עוד יבוא.

הדעות הללו היה בכוחן לחזק בקרבי את היחס הנושן שלי אל האוברלויטננט, כך דומני;  ובכל-זאת – –

ובכל-זאת תפסתי את עצמי בקלקלתי המוזרה.  לא בוז הרגשתי אליו ואל חבריו, בעלי הכפתורים הנוצצים, לא את הבוז הקודם – אלא להיפך.  התחלתי מרגיש, שבכל שיחותי, בכל מעשי ובכל פניותי מתאמץ אני למצוא חן בעיניהם ולהתאימם לרצונם ולדעותיהם.  

ניצני רגש זה צצו בקרבי בשעת ההבחנה הראשונה, אחרי שנעשיתי ל"מוכשר", כשהקצין העליון שם בבית-המפקדה הושיט לי את ידו ואמר לי: "אתה תהיה חייל נפלא, חביבי.  אתה תגרש את הקוזאקים עד מוסקבה וכשתשוב תקבל אות הצטיינות ממדרגה ראשונה!"

ומאז – בכל פעם שקיבלתי מחמאה כזו עבר בי כעין רגש גאווה.

ולפני ימים אחדים, כשהאופיציר הושיט לי את ידו מעל גבי הסוס ואמר לי: "בראבו!  אתה תהיה לאיש" – נעים היה לי לשמוע את הדברים.

לחינם חיפשתי את נימוקו של העניין המוזר הזה.  עובדה.  אני רוחש להם כבוד.  למה להכחיש?

מארקס – קארייריסטן.  נשי מיכלאנג'לו – מכוערות.  ואגנר – קיבל את ענשו.  טולסטוי – חבל עליו.  התנ"ך הוא ספר-המלחמה.  ישו הנוצרי – – –

ולא עמדתי על קלקלתי זאת, עד שבאה עובדה קטנה וטפחה לי על פני: כתבתי מכתב לאהובתי וכשגמרתי את המכתב וקראתיו שנית, מצאתי בו משפט כזה: "האוברלויטננט שלנו הוא אדם אינטליגנטי באמת – – הוא יעלה אותי ממדרגה למדרגה – "

קרעתי את המכתב לאלפי קרעים.

וברגעים כאלה הרגשתי, שרגש זה נכנס אל תוכי והוא מונח שם ומעיק ומעיק.  כאבן, שהושלכה אל תוך חור-הריקבון של העץ, העץ גדל, גדל, מגליד את הבשר שסביב האבן, והאבן אינה מרקיבה בתוכו.

ויאוש תקף אותי: הבאמת נגזרה עלי הגזירה להיכרת בדמִי ימי יחד עם אבן זו בתוך גזע נשמתי שם פנימה?

במקום ר' פנחס מקוריץ[66] – האדון האוברלויטננט פרִינט.  במקום שתי עיניים מאירות בחוכמתן העליונה – כפתורים נוצצים,

הוד מלכותו. – וכשהופיע הוד מלכותו הכפתור ואני עמדתי לפניו וידי על התפר, בגוף ממותח ומוצק – הרגשתי, שעושה אני את חובתי באמונה וביושר.  והרגשתי שיש מטרה בחיים.  ושלהיות לאופיציר – תכלית עליונה היא.  והמקבל מדאליה אחרי מותו – אשריהו ואשרי יולדתו.

ככה הרגשתי באמת.  גם לפני שבוע, גם אתמול וגם היום, בבוקר.

אל אלוהי פלאמאריון!  מה היה איתי!

ולספר את זה למי-שהוא – אי-אפשר.  לא מתוך בושה, אלא פשוט, משום שכולם חיים ברגש זה, כולם, באין יוצא מן הכלל.

ולא זו בלבד:

בחיי הצבא, וביחוד בבית-ספר לאופיצירים, יש חוק חמוּר האומר: תלמיד שהוציאו עליו לעז כל-שהוא – לא יהיה לאופיציר.

פירוש: לא תלמיד, שנודע שעשה מעשה שלא כהוגן – אלא תלמיד שהוציאו עליו לעז כל-שהוא, נפסל, ועליו ללכת אל החזית בתור חייל פשוט.  ובכן: כל הכועס עלי ורוצה לנקום בי, אין לו אלא להוציא עלי דיבה – וחסל.  אין חשיבות בדבר, אם יש בה בדיבה זו קורטוב של אמת, או לא.  אין איש חוקר ודורש ואין איש רוצה לשמוע את התנצלותך ואת הצטדקותך האומללה. – הוציאו עליך דיבה, שגנבת-כפית כסף – עולמך חשך בעדך.  מתהלך אתה כנידון לבוז, מחכה לרגע, שישלחו אותך במשמר-בושת אל הקאדר[67] ובעוד ימים תשולח אל החזית, להיות שם לכלבו של האדון הפלדוויבל הנחמד.  ועד שתשולח לעזאזל – כל חבריך מביטים בך בשאט-נפש, העלול לקבור אותך חיים.

בתחילה השתוממנו כולנו על האידיוטיות שבחוק גאוני זה, ואולם בימים האחרונים קרה מקרה, שאחד מידידי הקרובים, צייר-אמן בעל עבר מזהיר, נפל קרבן לדיבה ממין זה.  הדבר הגיע לאזני המפקדה והפקודה באה: לשלוח אותו אל הקאדר – בתור אדם פסול לאופיציר.

האומלל לא הרים את עיניו להביט בפני איש מאיתנו.  ארז את חפציו ללכת.

בוז כללי ליווה אותו בדרכו.

ובעוזבו את השער ראיתי, והנה הוא מפנה ראשו לאחור ומביט בי – – בעיניים מלאות שאלה אילמת: הגם אתה?

ואני – לא מצאתי אפילו לנכון לרוץ אליו וללחוש לו, שיורק אני איתו ביחד על כל בית-המשוגעים הזה ושלָמות ולהרקיב אין צורך דווקא בכבוד אופיצירים ובהסכמתו ובהספדו של פלדוויבל שיכור!

לא.  לא רצתי אליו ולא אמרתי לו זאת.

עמדתי בין הבזים ובזתי לו גם אני.

אני.  אדם התרבות.  תלמידם של רבי עקיבא, הגאון מווילנה, פרופסור זאב באכר וקמיל פלאמאריום וטולסטוי.

נכנסתי אל החדר, הוצאתי את המראה הקטנה שלי, הבטתי בה בבואתי הנבזה וירקתי בפניה:

– יִמַּח שמך!

 

י: הַמְפַקֵּד עַל הַמּוּזַה

בחינתי הראשונה בבית-המדרש לקציני-מלחמה עלתה יפה כנראה. ואני לא ידעתי אפילו, שבמחזה דראמטי זה של משפט-ההפסלה, שנחרץ על חברי האומלל על יסוד הדיבה, שבמחזה זה הייתי גם אני אחת הנפשות העושות. תפקיד פאסיבי היה לי אמנם, אך תפקיד מכריע למדי. מחזה זה, כפי שנודע לי מיד, שימש לנו, טירוני הקצינים, מבחן ראשון למידת האינטליגנציוּת הקצינית שלנו: בשעה שחברנו הנידון עזב את החצר בין מאות עיניים מבזות וחומלות – באותה שעה עמד המורה הגדול שלנו, האוברלויטננט פרינט מן הצד והסתכל בנו בעין בוחנת: מי מאיתנו ייכשל ברגש השתתפות-בצערו של ההולך. וכל הנכשל: גם חצי דינו שלו היה חרוץ מראש להי]סל בעתיד הקרוב. ולהנאתו האמיתית של המורה החמוּר – איש מאיתנו לא נכשל. כולנו הבטנו בו בהולך – ברגש של בוז ברוך השם. בראהו! טוב מאוד! – וכרגע נודע לי, שתפקידי היה קצת יותר מסוכן מאשר חשבתי: הקצין-המורה הקדיש לאפסותי תשומת-לב גדולה יותר מאשר לאחרים. אחרי שהנידון עזב את החצר ניגש אלי האוברלויטננט, שם את ידו על שכמי ואמר בשאלה:

אתה כותב בעיתונים בשם "אלברט קוֹבה[68]".

– מודיע בהכנעה: כן.

– אתה משורר עברי גם כן, בשפת הביבליאה.

– מודיע בהכנעה: כן.

אתה  הנך ידידו הטוב של המשוגע אַדי אֶנדרֶה.

מודיע בהכנעה: לא.

מה: לא? אני אומר: כן! אתה מכחיש?

כן, אני מכחיש, שמשוגע הוא. אדי אנדרה הוא משורר ההונגארי הגדול שבכל התקופות.

המורה הביט בי, הסיר את ידו מעל שכמי ואחרי רגע אמר:

את זה נראה בימים הקרובים. דומני, שמתנגד הוא למלחמה. נראה, אם ישתַּפֶה כעת ויתן לנו שירת-מלחמה הגונה. ואם לא – אם לא-

כאן נעשו פניו חמורים וחריפים כחזרת יבשה.

אם לא- אזי עליך לשכוח אותו כמת מות-נבלים. אני מקווה שאתה מבין אותי. תשתדל להבין אותי.

– כדבריך, אדוני הנאור.

הקצין הדליק סיגאריה, כיבד גם אותי, לגאוותי הגדולה, ואחרי שהדלקתי – שאל בקלות ערומה ובבת-צחוק של לעג ורצינות כאחד:

ומה דעתך על היושר והצדק המוחלט?

תיכף ראיתי שאדם זה יודע את כל הלך-חיי, אורחי ורבעי. את כל תולדות עבודתי הספרותית לפרטיהן. החלטתי לא להיכנע, אך גם לא להרגיז את ארסנאל-הגסות-והסרחון הזה. ואמרתי גם אני בבת-צחוקו שלו:

– מודיע בהכנעה: אין יושר וצדק מוחלט בעולם.

– וגם לא יהיה?

מודיע בהכנעה: יהיה, אך רק כתום כל פרשת-המלחמות בעולם.

ותוסיף – אמר הוא – ואנחנו נצא בניצחון מפרשת-המלחמות בעולם.

מודיע בהכנעה: כן, כולנו נצא בניצחון. כל העולם.

האוברלויטננט נשם נשימת-עשן עמוקה ואמר בקולו של אדם שבא במבוכה לרגע ואין לו תשובה מכרעת:

– טוב. על זה נתווכח בפעם הבאה.

ונתן פקודה לצאת לתרגילי-תמרונים.

ואת הבטחתו קיים; הוויכוח על היושר והצדק המוחלט נמשך לא פעם בינינו. קשה ומטריד היה לי הויכוח הזה. והיו רגעים, שהרגשתי: עוד מעט ואני כורע תחת משא השיחות הללו, שהתפתחו והיו לדו-קרב של שני כוחות בלתי משווים כלל: הוא באקדוח השלטון המוחלט בידו, ואני - ביד ריקה. מלחמת הכוח והמוח. ולו היו בין חברי, שפחות או יותר השתתפו גם

הם בוויכוחים אלה, לכל הפחות נפש אחת יחידה, המעיזה לא לנענע ראש-חונף לדעותיו הצחונות של לקסיקון-הרציחה החי הזה, כי אז אפשר היה אפשר להפוך את כל השיחה הזאת או לנצחון ההיגיון, או- להיתוליםמבדחים. אך איש כזה לא נמצא בכל הסביבה שלי. כל החבריה חייכה בשעה כזו כלפינו חיוך אופיצירי עליון, חיוך של הסכמה לדברי האוברלויטננט להגיוני-אני. וככה הייתי במשך הזמן לזוטו[69] של הלגיון, שכל התאמצותו הגדולה להיות לכפתור-ופרח כמעט שעלתה בתוהו.

חבל עליך- אמר לי פעם המורה שלנו בחלה ובאהבה אמיתית- בתור חייל יש עליך דעה טובה מאוד, אך בתור בן-אדם –

כנראה שהחינוך היה לך לרועץ.

והתוצאות היו: בשעה שכמעט כל חברי התהדרו כבר במעלת "קורפוראל"[70] ואפילו

"צוגספיהרר" בחודש השני- אני לא זכיתי אפילו למדרגה הראשונה, מדרגת "גפרַייטר"[71]

העלובה. "טירון" הייתי, אף כי השתתפתי כבר בחזית וגם נפצעתי שם. התביישתי.

ואולם פתאום בא כעין שינוי במצבי זה העלוב:

כל מחזור ומחזור שבבית-הספר לאופיצירים היה רגיל לסדר נשף-קאבארטי גדול

בגומרו את חוק-הלימודים, שארכו כשלושה חודשים, לפני צאתו אל החזית. בקאבראט זה

השתתפו כל אלה, שהיה בהם כשרון ידוע, ספרותי או אומנותי. והמחזור שלנו הצטיין דווקא בכוחות כאלה במידה הגונה. היו ביננו סופרים, ציירים, בימנים וגם רקדנים ומזמרי אופרה.

וכשבאה הפקודה להתכונן לנשף ולגייס את הכוחות הללו – מצאתי את עצמי מחוץ לפקודה זו. האוברלויטננט פרינט, חובב הספרות הואמנות, לא מצא לאפשר גם את אפסותי

בעבודת-האמנות. ההצלחה שבעבודה זו היתה מועילה  בהרבה להצלחת העליה למדרגת קצין – והוא, שחשש להצלחתי הספרותית בנשף, בהחלט לא רצה בזה. אדם מסוכן-השלום כמוני – ילך לחזית בתור חייל פשוט ואם מוכשר הוא להיות לבן-אדם הגון, הרי תעלה אותו גבורתו שם בחזית למדרגת קצין!

אלא, שברגעי הרגש-האמנותי נתעורר גם בלב אחדים מחברַי המצפון האנושי כלפי-אני, ודעתם לא נחה מן הבויקוט[72] הזה עלי. 

ופעם ניגש אלי אחד מהם, שזכה כבר להיות לוצגספיהרר, לקח אותי תחת זרועי וטייל איתי;

זה היה בחור יפה, בעל עיניים כחולות ופני אופיציר מובהק, שאצילותו הנוצרית עזרה להצלחתו בבית-הספר. שם בעיר היה גם הוא סופר צעיר ומשורר מתחיל, שכבר יצא לו ספר שירים לא גדול.

– אינני יכול לנשוא את סבלך, חביבי – לחש לי בסוד – אתה מוכרח להשתתף בנשף.

– אינני סובל כלל – שיקרתי לו.

– זה לא חשוב -  ענה הוא -  זה לא ייתכן. אנו לא נוותר עליך.

ופתאום גחן אלי עוד יותר ולחש לי בסודי סודות:

– אני לדאבוני הרב אינני יכולות לעשות כלום - - יען כי אני בעצמי - - יהודי - - אך מי שהוא אחר - -

ובכן: גם בעל פני האופיציר-האציל-הנוצרי הזה יהודי הוא. לא השתוממתי ביותר. בהונגאריה זה לא דבר נדיר ביותר. – וידידי הוסיף:

– אינני יכול לשאת, שאף נימה אחת יהודית לא תורגש בכל הנשף הזה! אתה מוכרח להשתתף.

– למה הנימה היהודית דווקא? -  שאלתיו.

– יען כי הוא מתנגד ליהודים ומכריח אותנו -  אותי – להתכחש.

– דווקא!

הבינותי. והבטחתי לו, שלא אקלקל לו.

וכנראה, שהוא השתדל: בידי אחרים. הוא פחד להמליץ עלי בפני האוברלויטננט, פן ייחשד. לזה היה נחוץ נוצרי אמיתי.

ולמחרת, בשובנו משדה התרגילים, אחרי הצהריים מופיע האורדוננץ[73] של האוברלויטננט

ומודיע:

– אדוני המתנדב! פקודת האדון האוברלויטננט: להופיע בפניו תיכף ומיד!

כעבור רגעים הופעתי:

– לפקודתו אדוני הנאור!

האדון הנאור קיבל אותי בקרירות רשמית מאוד. לא "בלשון-נוכח" הנהוגה אצל האופיצירים לגבי המועמדים-לאופיצירים, אלא דווקא בלשון נסתר. זה היה סימן ליחס קר, כמעט לעלבון.

– החלטנו, שעליו להשתתף בנשף; בתורת משורר וקורא. – אמר הוא.

– לפקודתו!

– יש לו החשק לכתוב שיר? – שאל והוסיף תיכף -  יען כי אם גם אין לו חשק לכך, עליו לכתוב אותו.

  הרהרתי רגע. בפעם הראשונה הופיע לפני עינֵי המפקד על המוּזָה הקדושה. והוא המשיך:

– עליו לכתוב שיר שהוא עצמו יקרא אותו בנשף שלנו. תוכן השיר צריך להיות: רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי, הבין?!

– הבינותי! רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

כן, הבינותי, אך לאט-לאט התעורר בי האדם הפשוט, הציבילי, שאי-אפשר לו לשמוע פקודה כזאת בלי בת-צחוק. חייכתי בהבלגה.

והוא גמר:

– אורכו של השיר: רבע שעה קריאה לפני הקהל. הבינֶני?

– הבינותי, אדוני הנאור. – אך ירשה נא לי שאלה, אדוני הנאור!

– ישאל!

– כמה צריך להיות רוחבו? -  שאלתי ותיכף התחרטתי.

   האוברלויטננט פקח עלי את עיניו הבולטות, ניגש אלי נגישת אופיציר ובחירוק שיניים צעק:

– כַּבֵּד![74] לַקְקַן-דְּיוֹ אומלל! אחור פנה! מארש!

מילאתי את הפקודה- ואולם בפתח שוב עמדתי עמידת כבוד לפקודתו:

– כעת שלוש. ובשעה שבע הערב עליו להביא את השיר!

– לפקודתו אדוני הנאור, בשעה שבע!

אך פקודה אחרונה זו נסכה בי אומץ לכל הפחות עד כדי בקשה.

– מה יש? – שאל הוא בחשדנות.

– ירשה נא לי אדוני הנאור לשבת בבית-הקפה ושם לכתוב.

הוא הרהר רגע -  אחר-כך אמר בלעג, אך ברצון טוב:

– ינשוף- הקפֶה! הגזברה של הקפה היא המוזָה שלכם! ידוּע! ובכן: טוב.

זה היה חסר יוצא מן הכלל. רק לאופיצירים יש רשות לשבת בבית הקפה: למתנדבים, מועמדי- האופיצירות רק פעם בשבוע: ביום ראשון אחרי הצהריים.

ישבתי בבית-הקפה והחלטתי לעשות איזה מעשה נקמה. והמקרה עזר לי. בין חברי היה בחור יהודי, מורה, שאיזה חסד עליון עזר לו להיות מוכשר בצבא: בחור צנום, כמעט גיבן, בעל חזה שקוע ומחוסר צוואר. בן-אדם הנכשל ברגלי-עצמו. ובחור חמלָתי זה- היה  מאושר מאין כמוהו להיות חייל, ובייחוד: מועמד לאופיצירות. וכשהאוברלויטננט היה ניגש אליו בעומדו בשורה ומתוך לעג פנימי המעורב אהדת-חמלה היה טופח לו על שכמו בשביעות-רצון -  היו עיניו של החייל הזה זולגות דמעות ממש; דמעות גיל חמות.

בריה משונה זו הזדקרה ממש אל תוך ליבי; להשתמש בו פעם לנושא לסיפור. ואת רצוני זה גיליתי פעם לאחדים מחברי. – וכעת, כשישבתי בבית-הקפה והזעתי למצוא נושא מתאים לשיר המוזמן על-ידי פקודה – פתאום עבר הבחור הזה ברחוב על-יד חלוני כאילו להציע את עצמו.

מצאתי את הנושא לשיר הרומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

אלא, שאליה זו -  קוץ היה בה. קוץ -  לא בשבילי, אלא בשביל האדון הנאור: הנושא הוא יהודי.

אוי, מה יהיה!

יהי מה שיהיה. אני בין כה אבדתי כבר מגן-עדן האופיצירים. סוף החודש השני ואני עדיין טירון. יהי מה שיהיה. טוב מאוד!

כעבור רגע הופיע ידידי בעל פני האופיציר-האציל-נוצרי וכשמסרתי לו את תוכניתי – קפץ משמחה וברח.

ובשעה השישי נגמר השיר. שמו: "מכתב אל האדון שר-האלף". תוכנו: הגפרייטר היהודי הצנום והחלש, השוכב פצוע וחשוך-מרפא בבית-החולים, כותב מכתב אל אדון שר-האלף. במכתבו זה מספר הוא לו, שנולד בגיטו להורים חולניים, מרודים. כל ימי נעוריו התעללו בו הילדים על גופו האומלל והמגוחך וביחוד כשפרצה המלחמה צעקו אחריו: המלך פראנץ יוסף מחכה לך!- ואלוהי יעקב ריחם עליו ועשה לו נס: הרופא מצא אותו למוכשר למלחמה. וכאן התחילה ההצלחה מאירה לו פניה המזהירים. הוא התאמץ, למד, התמיד בתרגיליו ונשא חן בעיני הפלדוויבל. אך למרום פסגת האושרו הגיע בשעה שהאדון שר-האלף בא לבקָרת הטירונים וניגש אליו, טפח על שכמו ואמר לו:  בן-חיל אתה! – אז נשבע בנפשו שבועת אלוהים, שעליו למות בעד האדון שר-האלף! וגם זה ניתן לו מאת ההשגחה הטובה. כשנכנס לחזית והמלחמה התלקחה בכל תוקפה – פתאום ראה ממרחקים, שחייל רוסי קולע ישר כלפי האדון שר-האלף. על זה קפץ הוא, הגפרייטר החלש, החייל הנאמן, עמד כמחיצת-מגן בין האדון שר-האלף  ובין הקולע -  וספג בגופו-הוא את כדור-המוות!

– וכעת שהולך הוא למות אין לו אלא בקשה אחת קטנה: יבוא נא האדון שר-האלף וישמיע לו שוב פעם אחת בחייו את המלה: בן-חיל!

הרי לי שיר רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי וצבאי בהחלט.

 בן-חיל אנוכי.

כשהופעתי לפני האוברלויטננט והכרת פני ענתה בי, כי מילאתי את הפקודה -  נפגשתי בלשון נוכח ובהיתר של עמידה פשוטה.

ולא עוד: הוא הושיט לי סיגאריה וביקשני לשבת.

ואני קראתי לפני את השיר.

הרושם היה עז. האדון הנאור חָטם כל הזמן מתוך התרגשות צבאית קדושה. הוא שכח לגמרי, שהנושא הוא יהודי. זה הרגיז אותי קצת- אך קיוויתי שיבוא הזמן ויעמוד על טעותו זאת הקשה.

כשגמרתי -  הציע לי שוב סיגאריה וכשמיהרתי לתת לו אש -  לא קיבל ממני; אדרבה, הוא הושיט את הגפרור שלו הדולק. – אחר-כך אמר לי:

– האדון שר האלף מוכרח לשמוע את זאת. הוא מוכרח. האדון שר-האלף מוכרח. מחר בערב תואיל, בבקשה, לקרוא אותו גם לאדון שר-האלף. פה בביתי יהיה.

 למחרת בערב כשהופעתי בביתו, לא היה שם האדון שר-האלף. במקומו היתה שם אשתו. אשה מאדיארית פשוטה, בת-איכרים, שהאדון שר-האלף התאהבה בה ונשא אותה לאשה לפני שָׁנים. האשה היהת אהודה מאוד על כולנו: אשה יפה מאוד ובריאה מאוד וגם טובה מאין כמוה.

כשקראתי את השיר -  פרצה בבכיה מרה; קינחה כל הזמן את דמעותיה ואמרה בלי הרף:

– מסכן! מסכן שלי -  גפרייטר יהודי מסכן!

– כאן בא לי את אשר יגורתי וקיוויתי גם יחד: האוברלויטננט נזכר פתאום, בא בכעין מבוכה ואמר:

– אמנם כן, זה קצת חיסרון גדול. -  יהודי-  הן הוא היה יכול להיות גם לא יהודי.- זה קצת – ככה- איך להגיד? – נראה, מה דעתו של האדון שר-האלף על זה –

– האדון שר-האלף לא יתנגד לזה -  אמרה האשה היפה.

– ובכן, טוב. מחר תקרא את השיר גם לפני האדון שר-האלף.

כשהתכוננתי ללכת, שמעתי את האשה היפה אומרת לאוברלויטננט.

ואיך זה שהוא עדיין טירון? ואפילו לא גפרייטר?

– זה-זה –ז ה לא כלום, גבירתי, זה לא כלום בהחלט -  ענה האוברלויטננט בהצטדקות ובפשטות -  זה לא כלום, זה מקרה, מחר יהיה לגפרייטר. מחר.

ואלי:

– מחר תבוא אלי ותודיע, שעלית למעלת גפרייטר! הבינות? נו, סֶוָס![75]  להתראות!

למחרת בבוקר הופיעה הפקודה: הועליתי למעלת גפרטייר. ובקרב המחנה רבתה השמחה.

ובאותו יום בערב שוב הופעתי אצל האוברלויטננט. שם ישבה שוב האשה היפה עם בנה הקטן, כבן שלוש-עשרה, בחור נחמד ויפה. האדון שר-האלף שוב עסוק.

ואני שוב קראתי את השיר. והילד קפץ בעיניים לַחות והתחיל מפציר באמו, שסוף-כל-סוף מוכרחים לשלוח אותו אל החזית. חרפה היא שהוא יושב בבית על-יד אמו!

והבחור ניגש אלי באהבה ילדותית וביקש ממני העתקה. – ופתאום פונה הוא אל האוברלויטננט:

– אדוני האוברלויטננט, מדוע האדון הגפרייטר-המשורר רק גפרטייר?  מדוע לא לכל הפחות קורפוראל? – אני ראיתי ביניהם קורפוראלים!

האוברלויטננט שוב בא בכעין מבוכה:

– זה-זה –זה לא- לא כלום! בהחלט לא כלום!

ואלי:

– מחר תודיע לי, שעלית למעלת קורפוראל! הבינות?!

ולמחרת בבוקר באה הפקודה: הייתי לקורפוראל. – ובקרב המחנה קמה תמיהה וקנאה: ביום אחר יום?!

ואחרי הצהריים נצטוויתי להופיע הערב שוב ולקרוא את השיר סוף-סוף באזני שר-האלף.

האדון שר-האלף היה מרוצה מאוד.

– שמע דיוֹתן! – אמר אלי בחיבה ובסגנונו, שלא תמיד אפשר למסור אותו כהווייתו – איך זה, שאתה לא רכשת לך אפילו שלושה כוכבי שן? מה אתה נאפוליון, שאתה מסתפק במעלת קורפוראל?!

– אם עוד פעם אראך עם שני הכוכבים שלך- אשלח אותך חזרה למקורך!

והאדון האוברלויטננט:

– זה – זה – זה לא כלום. בהחלט לט כלום. – מחר תבוא הפקודה, שעלה למדרגת צוספיהרר!

והוסיף בגמגום כבוד:

– ומה דעת מעלתך – לא היה מוטב, לוּ – לוּ אותו הגפרייטר שבשיר – לוּ היה – לא יהודי? – זאת אומרת – אני חושב –

– מה?  - תמה האדון שר-האלף – להיפך! ממש להיפך! טוב מאוד! זה חדש! – טוב מאוד!

ואלי:

– ובכן: הסתלק ותפור לך עוד הערב את הכוכב השלישי שלך!

– הבינות?!

והושיט לי יד-חסד ואני הסתלקתי.

וכשתפרתי לי את הכוכב השלישי -  איש מן החבריה לא האמין למראה עיניו: שלוש :מדרגות במשך שלושה ימים?!

ובלילה -  נדדה שנתי מעיני. ועד היום הזה לא ידוע לי: אם מתוך שמחה, או מתוך הרהורים לעובדה המוזרה שכתבתי שיר, ודווקא שיר גדול, על-פי פקודה.

ואת הפקודה קיבלתי לא מז'ורז' בראנדס[76], ולא מאת איגנוטוס[77] וגם לא מאת דוד פרישמן.[78]

מאת האוברלויטננט פרינט.

 כדאי היה פעם לראות עין-בעין את המוזה: איך הולמת אותה שמלת –השרד הצבאית?

וכעבור שבוע ימים קיבלתי מכתב מאת ידיד המשורר והעורך יוסף פאטאי[79]:

– "אולי השיר הטוב בין כל שיריך. וחבל על הרעיון".

 

יא: הַפְּרָס הַגָּדוֹל

לנשף הקאבארט שלנו באה כל האריסטוקראטיה העליונה של העיר לוֹשוֹנץ[80] ועל הסביבה. אך אני כשיצאתי על הבימה לקרוא את השיר

– לפני עיני התנוצצו אך ורק כפתורים וכוכבי-שן. כל הקהל היה בעיני כעין משפט צבאי נורא, שבראשו יושב, שם בתא-הלשכה שלו, הקומנדאנט[81] הראשי שלנו, האדון המאיור[82], עם השפם הארוך והתלוי שלו. אותו ראיתי תיכף ומיד ליציאתי על הבימה. ובעָתה תקפה אותי. –למזלי ראיתי פתאום גם את האשה היפה, אשת שר-האלף שלנו יחד עם בעלה; הם ישבו בתא הסמוך. כשניגשתי אל האפרכסת-הלחשן שעל הבימה – הרגשתי בבהלה, ששתי ידיים מחבקות את רגלי: מתוך האפרכסת הביטו פני הילד הנחמד, ילדו של שר-האלף.- זה הפיג בי את כל הפחד ואני קראתי את השיר בהצלחה רבה. ראיתי את האשה היפה מנגבת את עיניה בתא. טוב. בקהל שמעתי כעין מלמול, שלא ידעתי, אם זה לשבח או לגנאי: אם זאת הסכמה או רטינה. כשגמרתי –פרצה מחיאת כפיים- אך מי-שהוא כאילו החניק אותה תיכף ומיד. טרק ארבע ידיים לא נשמעו להיסוס זה והמשיכו את מחיאתן על אף הכל: אלה היו ידי האשה היפה ושתי ידיו הקטנות של הקונדס, היושב לרגלי באפרכסת-הלחשן.

וברגע זה קם האדון הקומנדאנט הראשי ממקומו, ובשתיקה צבאית, וגם בתוך שתיקה מוחלטת של כל הקהל הרב, עלה על הבימה.- השיר שלי היה הנומר האחרון שבנשף. – האדון הרם ניגש אלי, הסתכל בי רגע-נצח, ואחר-כך נעל את הנשף בדברים קצרים, שהיו מופנים יותר אלי מאשר לקהל:

– שיר יהודי יפה-  אמר בלי כל צבע שבקולו.- והפרס גדול שאתה יכול לקבל – הוסיף יותר כלפי הקהל מאשר אלי-  הוא חסדו של שר-הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו הקיבר פראנץ יוסף הראשון, הנותן לך את היכולת למות בעדו מות-גיבורים.

מחיאות-כפיים סוערות.-  והקומנדאנט הראשי הוסיף עוד כלפי שאר המשתתפים שעמדו מאחורַי על הבימה:

– וכן גם כולכם!

שוב מחיאות כפיים רועשות – והאדון הרם ירד מעל הבימה.

לא עברו רגעים אחדים והאורדוננץ בא אלי אל אחורי הקלעים ומודיע לי:

– לראפּוֹרט!

– לראפורט? – על מה? המושג "ראפורט" הוא נרדף ל"משפט". ואולם נרגעתי תיכף: ידעתי, שהסגנון הצבאי אינו מדקדק ביותר במבטא זה ויש שהקצין משתמש בו לא רק בתור פקודה לעמוד לפניו למשפט, אלא גם סתם: להופיע לפניו באיזה עניין אחר.

אך האדון האוברלוינטננט פרינט הודיע לי בפני-זעם, שבאמת עלי להופיע הפעם למשפט בפני הקומנדאנט הראשי. – ובחסדו הגדול, בראותו את תמיהתי, הוסיף כמשתתף בצערי, בנזיפת ידיד:

– לא צריך תמיד להיות יהודי!

וכפי החוק ליווה אותי גם הוא, בתור קציני, אל האדון הרם.

בתוך כדי ההליכה האילמת איתו יחד נזכרתי בדברי הנעילה: למות בעד פראנץ יוסף. רצונו של המלך פראנץ יוסף שאמות בעדו. מי? המלך פראנץ יוסף? מוזר. פראנץ יוסף היה חי בקרבי כל ימי נעורי ועד היום הזה כסמל הזקן הטוב, הישיש הרך, שחייו מלאים סבלות לא-אנושיים, צער, יסורי-משפחה ועבודת-משרד מתמידה וחרוצה. את המלך הזקן חזיתי בימי ילדותי כ"ידיד" של סבי הזקן, שהיה מקבל אותו לראיון, לאאוּדיאנץ, והיה משוחח איתו על הסוסים ועל נוסח התפילות שבבית-הכנסת; ובכל פעם שהיו בונים בית-כנסת באיזו עיר גדולה בהונגאריה, היו עושים "מושב" מיוחד ב"מזרח" לפראנץ יוסף, על-יד ארון-הקודש והוא, הזקן הנחמד, היה מופיע בחנוכת בית-הכנסת והיה יושב על מושבו, מקשיב לתפילת "הנותן ישועה" ו"שיר מזמור חנוכת הבית לדוד" ואחרי-כן היה עונה אמן, אומר מלים אחדות ויוצא בלוויית הרב דמתא[83] וראש הקהילה.

זהו המלך פראנץ יוסף.

ועוד:

המלך הזקן היה נוהג לבלות בכל שנה ימים אחדים בעיר בודאפשט, בחלק בודא שמעבר לנהר דונאו. שם היה גר בתוך הארמון הממלכתי, ששעריו פתוחים לכל ילוד אשה. ואנחנו העיתונאים, אחרי שגמרנו את עבודת-העיתון בשלוש בלילה, היינו מטיילים שמה אל החצר-הארמון והיינו רואים דרך החלון את המלך הזקן קם בבוקר-בבוקר בשעה ארבע ורבע בדיוק נמרץ, מתלבש, מתרחץ, שותה תה ותיכף יושב אל השולחן הכתיבה שלו ועובד. – בבוקר-בבוקר.

זהו פראנץ יוסף. שר הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו המלך פראנץ יוסף הראשון ירום הודו!

ראינו אותו תמיד בגלוריה של טראגדיות: מותה הטראגי של אשתו היפיפיה, המלכה אליזאבטה[84] המזהירה בזוהר הרומאנטיקה של שירי היינה, שהיא היתה נושאת את תמונתו חטובת-שן על חזה הדשן; מותו הטראגי של בנו רודולף[85] הצעיר, שעד היום הזה אין איש יודע, איך הוא מת; ולבסוף; מותו הטראגי של בן-אחיו, יורש העצר פרדינאנד[86], שסרבי אחד בעל מרה שחורה פוליטית רצח אותו להתלקחות המלחמה; וכשיורש העצר החדש, קארל החמישי[87] הצעיר, הופיע לפניו להימשח ליורש הכיסא – הרים המלך הזקן את עיניו כלפי אלוהים ואמר בקול בוכים:

– אל אלוהים! אל תעשה עימדי גם הפעם את החסד הנורא, להאריך ימים ולראות גם במותו של הצעיר הזה!

זהו פראנץ יוסף.

וגם אחרי-כן, כשהייתי לסוציאליסטן קנאי ומוטל עלי היה לשנוא את כל המלכים שנאה עזה – גם אחרי-כן לא יכולתי לשנוא את המלך הזקן. לכל היותר ראיתיו בתור מלך האוֹפֶּרֶטוֹת  הנחמד, שהכתר שבראשו עשוי נייר והחרב שבמותניו- עץ מוכסף ומוזהב לתפארת.

והנה – כעת אומרים לי, שהמלך פראנץ יוסף רוצה שאני אמות בעדו.

איזה חשק משונה.

אולי קצת נתבלבלה עליו דעתו לעת זקנתו?

לוּ מאנסי היתה יודעת זאת- היתה רצה אליו לשאול אותו, אם אמת הדבר.

בין כה ואנו הגענו אל האדון הרם.

לתמהוני הרב ראיתי, איך האדון הרם שולח מעל פניו את האוברלויטננט, כדי לדבר איתי ביחידות. זה נגד תקנות-הצבא; בראפורט עומד האופיציר יחד עם החייל שלו הנאשם, עד גמר המשפט. והנה הוא שלח אותו.

כשנשארנו שנינו -  התהלך האדון הרם הֵנה והנה רגעים אחדים ואחר-כך פתאום, כמי שנשכו נחש, פנה אלי, כמו להבהיל אותי ואמר:

– אתה יהודי!

– מודיע בהכנעה: כן, אֶקסֶלנץ![88]

הוא הביט בי רגע.

– ולמה אתה מתגאה בזה כל-כך?

– מודיע בהכנעה: אינני מתגאה, אֶקסֶלנץ – אך בשעה שיש צורך להתבייש בזה, אזי אני מתגאה.

– אֻהֻם. אֻהֻם.

ופתאום:

– אומרים עליך שאתה קאנדידאט[89] טוב לאופיציר.

– מודיע בהכנעה: כן אקסלנץ!

– אם ככה, הרי למה תתחר בחבריך ומדוע אתה מתפאר כל-כך ביהדותך? – ופתאום הוסיף כמו בבת-צחוק קלה -  אינך רוצה להיות לגנראל? הנה הגנראל קובאץ' היה גם כן יהודי, הוא התנצר והיה לגנראל.

והביט בי.

החלטתי ואמרתי:

– מודיע בהכנעה: אינני רוצה להיות גנראל.

– עד כדי כך מאמין אתה בדתך?

– מודיע בהכנעה:  אינני מאמין ביותר ולפיכך אינני מאמין גם בדתות אחרות.

– הֻם – נהם שוב מבין שפמו התלוי.

ואני קיבלתי תיאבון-דיבור והוספתי בלי שאלה:

– דווקא משום שאין לי דת – אין אני יכול להמיר אותה באחרת.

אין אדם מחליף מטבע שאין לו!

האקסלנץ בא לידי כעס עצור:

– לא שאלתיך, פראץ! ("פראץ" מושג נרדף ל"שֶרֶץ") – הרעים עלי כמו משמיים.

הייתי לנציב-מלח. – והאדון הרם הוסיף בדברי כיבושין:

– אתה השתתפת גם בחזית. טעמת את טעם היסורים. עליך להישאר עוד בעורף, בעיר, לזמן רב; להיות לקצין ואחר-כך לצאת במארש (אל החזית). הבינות?!

– מודיע בהכנעה: כן אקסלנץ.

– ובכן.
 ופה השתנו פניו לפתע-פתאום והיו לפני-מפלצת מזרָה אימים:

– עליך להשליך לעזאזל את "החבילה היהודית הנאלחת" ולא להרגיז את הרוחות בשעת-חירום זאת! – הבינות?!

השד יודע איך רה הדבר. אך הזדקפתי פתאום והעזתי:

– מודיע בהכנעה: לא אקסלנץ!

– מה?! – הרעים עלי בקול מטרטר, ומבלי לחכות לתשובה, טרטר לי בפני:

– מארש! אל הקאדר! אל החזית, כלב!

– מודיע בהכנעה: כן אקסלנץ! זה לא עונש, זהו הפרס הגדול שלי! רוצה אני למות בעד שר-הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון.

ועזבתי אותו כדין.

למחרת שלח אותי אל הקאדר -  בלי מעלת –קצינים.

כשיצאנו את העיר, אל תחנת הרכבת, הלכתי בתור אונטראופיציר  בראש פלוגה אחת. בתהלוכה אשר כזו היתה כל העיר בחוץ. העיר ידעה כמעט את כל תלמידי בית-הספר לקצינים וכולם היו תאבים לראות מי הצליח לעלות למדרגת קצין ומי לא.

קרוב למעונתו של האדון הרם ראיתי אותו מרחוק עומד הכן לקראת התהלוכה; על כל ראש-פלוגה היה מוטל לתת לפלוגתו פקודת-כבוד כלפי הקומנדאנט הראשי העומד על המדרכה.

כמאה צעדים אחרי מעונתו של האדון הרם שם ראיתי את האשה היפה עומדת עם בנה הקטן ובוחנת בעין סוקרת את כל ההולכים. כשקרבתי יותר ראיתי, איך היא מכסה בממחטה את פיה המתעקם לבכיה- כשידה השניה מלטפת את ראש בנה הקטן.

דמותו של האדון הרם עוררה בי פתאום רוגז ובחילה עד לאין גבול. וברגע אחד גמרתי איתו אל כל חשבונותי ואת חשבונות כל בית-ישראל, החל מיציאת מצרים ועד פקודת הרעל האחרונה שלו, לשלחֵני על יהדותי אל החזית קודם זמני. – אני ארגיז אותו קצת. מדוע לא? מה יש לי לאבד? -  החלטתי  ועשיתי: כשעברתי על פניו לא נתתי לפלוגתי פקודת כבוד -  -

הפלוגה שלי באה במבוכה -  אך עברה בלי כל סימן של כבוד כלפיה. החבריה לא הבינה את העניין-  אך בלי פקודה אין איש זז. מה יש לי לאבד?

המצב היה מוזר ונורא. האדון הרם עמד והבליט עלי ועל פלוגתי את עיניו הירוקות, אחר-כך משך את שפמו, הביט הנה והנה והרים את ידו כלפי, כמו להעיר אותי שאתקן את המעוות.

לא ראיתי אותו. מה יש לי לאבד?

וכשניגשנו כלפי האשה היפה, לתמהונה של כל התהלוכה -  הרעמתי קול פקודת-כבוד מנסרת:

– כַּבֵּד!

הפלוגה הזדקפה ועברה על פני האשה היפה בצעדי כבוד יוצא מן הכלל.

מחיאות-כפיים סוערות טרטרו לאורך כל הרחוב הצפוף -  רחוב מחא-כף.

האשה היפה נפנפה בממחטתה ופרצה בבכי בפניה המחייכים ובוכים כאחד.

כשהגענו אל התחנה, ניגש אלי האוברלויטננט פרינט והביט בי ארוכות בזעף וגם בחמלה:

– מה עשית? -  כעת לא יגן עוד עליך שר-האלף היהודי.-  אמר כמעט בלחש. -  כעת אין לך כל תקווה. כעת תיכנס תיכף אל החזית. גם הוא שכח, כנראה, את דברי האדון הרם בנשף, הזכרתי אותו:

– מודיע בהכנעה: החזית היא הפרס הגדול ולא עונש!

ישבנו ברכבת ונסענו. בדרך נודע לי ששר-האלף -  בעל האשה היפה והילד הנחמד – הוא יהודי.

 

יב: תְּעוּדַת הַמָּוֶת

הקאדר שלנו היה בעיר סאטמאר[90]; את הביקור הראשון שלי בעיר הקדשתי להרב-דמתא של עדת הנאורים: ר' שמואל ירדן.[91] הרב ירדן הוא מהציונים הוותיקים – דבר הנדיר בהונגאריה בין הרבנים.

בבית הרב קיבלו אותי בצער ובעיניים לחות. -  המלחמה. -  החזית. -  ביחוד בתו הצעירה של הרב, חנה, כבת ארבע-עשרה. ילדה שחומה, בת-ישראל מזהירה, שעיניה היו פוצעות ומרפאות כאחת. היא למדה את התנ"ך יחד עם אביה והבינה היטב עברית.

בעיני ילדה זו הכרתי לראשונה את עומק זוועתו של המוות המתקרב. אני אלך, אמות שם בבור-הסיד – והיא תישאר פה, תגדל, תשגשג, תיף לתפארת, בלעדי, לעולמי עד. -  התחלתי להרגיש את המלחמה במלוא מוראה. שכחתי לגמרי, שכבר הייתי בסכנת-מוות וגם נפצעתי. זה היה כעין מקרה-עובר בעיני. כעת- כעת מתחיל הדבר. כעת מתחילה המלחמה. חנה הקטנה.

ובקאדר עצמו-  התחילו בשבילי חיים חדשים. כמעט כל חברי הופיעו בתור קצינים -  ואני היחידי הבטלן, ביש-גדא אומלל, לא-יצלח. המפקדה מסרה לי טירונים אחדים, שאלמד אותם את השיעורים הראשונים בהלכות העמידה, ההליכה, החזקת-הרובה ונתינת-הכבוד. החיילים הפשוטים, איכרים, בעלי-מלאכה, וגם בני-עיר אחדים – כולם הביטו בי כמו ביצור עליון, שפחדו ומוראו עליהם. למדו, הקשיבו לי בדחילו ורחימו ואהבו אותי.

המפקד שלי, קצין חדש, שר-אלף במעלה, הביט על זה, על יחס-הגומלין הטוב שביני לבין החיילים בעין רעה. רך מדי הייתי אל תלמידי. עד שפעם ניגש אלי ואמר במנוחה:

– איפה השתתפת איתם יחד בגניבת-תרנגולות?! יְרוֹק להם בפניהם תיכף ומיד!

לירוק להם בפניהם? -  זה קצת קשה.

אך האדון המפקד לא הרפה:

– ירוק להם בפניהם אמרתי! הבינות?!

הסתכלתי בפניהם. אנשים פשוטים, פנים תמימים ושקטים, הלומדים את הלכות המלחמה ומתכוננים לעזוב את משפחותיהם ולמות-  איך לירוק להם פתאום בפניהם?!

לא ירקתי להם בפניהם. מה יש לי לאבד?

על זה עמדתי למשפט וקיבלתי יְמָמָה "מאסר-יחיד".  פירוש: חדר צר ואפל עם לחם ומים. על הרצפה, בלי כל מיטה וכר.

במאסר היתה לי שהוּת  להרהר בעניין המושג פאטריוטיסמוס. כל התלהבות המלחמה בוערת באהבת המולדת. הנואמים מטיפים לה, הנשים מפתות את בעליהן ואת אהוביהן ללכת למות בשם המולדת, המשוררים מחברים לה שירים והכַּתָּבים שבעורף-החזית      מודיעים על גבורות מתוך אהבת המולדת -  ופה מצווים עלי לירוק בפני המועמדים לגיבורים ולאוהבי- המולדת. -  ולו הייתי יורק בפני אחד מהם-  ואשתו ובניו היו רואים זאת מן הצד?

כשיצאתי מן המאסר-  ניגש אלי אחד הטירונים לפני העבודה. בחור צעיר מאוד ויפה עד להפליא.

– אדון צוגספיהרר, אנו מבקשים ממך, כולנו, אם שוב פעם תקבל פקודה להלעיב בנו -  אל תפקפק. תלעיב בנו, הפקודה היא פקודה. אין דבר.-  לא כדאי לסבול בגללנו. המוות הוא גרוע מן העלבון.

– לך למקומך, טיפש!

בערב נכנס אלי אותו הבחור היפה, מאדיאר, כבן שמונה-עשרה, שהתנדב מרצונו הטוב, מאהבת-מולדת אמיתית ופשוטה, ואמר לי:

– ירשה נא לי אדוני להיות לו למשָרת-קצין.

– כשאהיה קצין, חביבי. תודה רבה.

– לא חשוב -  התעקש הטירון הצעיר -  נהוג, שגם מועמדי-הקצינים מרשים לעצמם להשתמש במשרת. לא רשמית.  ככה. אני אשרת אותו. בחפץ לב. בבקשה.

ותיכף התחיל לסדר לי את החפצים.

הבטתי בו:  יופי של בתולה טהורה; עיניים גדולות, כחולות-עמוקות, שעפעפיים ארוכים, שחורים מאהילים על נוגהן והן מאירות מתוכם כשמש עולה מתוך עבי-היער. -  התאהבתי בו. נעים היה לי להיות בחברתו.

ומאז – הוא לא עזבני. עבד בשבילי, התאמץ, השתדל, בכבוד, ובדקדוקי המשמעת-  ובאהבה יוצאת מן הכלל.

את אשר אהבתי אהב, ואשר שנאתי – שנא גם הוא תכלית שנאה. מבחוץ כולו נימוס – ובפנים הרגשתי בו כוח; דמות כלב גזעי נאמן ויפה – עם לב אריה שם פנימה.

את שר-האלף קרא בשם רגיל: "החזיר בעל הקרניים".-  בשם זה הכתיר אותו ביחוד על גסותו הבלתי רגילה.

בכלל נודע לי פה בקאדר תיכף ביום השני, שאחד מיסודי תורת-הצבא הוא: הגסות. חוסר הבושה ופשטות דראסטית. ועל כולם: לדעת לחרף ולגדף בסגנון, ששום זונה שיכורה לא שיערַתו מעולם. הקללות הנמרצות כלפי כל החביב והקדוש לו לאדם, החל מן האם הטובה ועד האיקונין הקדוש -  ואצל היהודים: "רצועת-התפילה" (תפילין) – משמשות כעין שיכרון, כעין אלכוהול באווירת המלחמה: בחירוף וגידוף פג הצער והכעס אין-האונים במידה מרובה. הנפש המלאה מרירות, מתרוקנת קצת ומצב הרוח משתנה לטובתו.- את זה מבינה היטב המפקדה העליונה ולפיכך משבחת היא ומציינת באהבתה את בעלי הסגנון הזה, לפי ביאורו, בא למען הקיצור הנמרץ. במקום לחפש מלים והבעות וביטויים לפעולות ידועות, שאין האדם רגיל לדבר עליהן בחברה טובה – באה מלה אחת, המלה הפשוטה, שאינה תובעת זמן הרהור ואינה נותנת מקום לטעות.- וחינוך זה תובע לא-פעם את עלבונו. היו מקרים, שקצין, בן לחברה הגבוהה, קיבל חופשה, נסע הביתה- ובשבתו שם בחברה טובה היה מדבר פתאום בסגנון כזה, שהיה ממיט חרפה וכלימה על כל סביבתו. עד שהוא עצמו ברח חזרה אל הקאדר.

והיה אחד בינינו, שקשה היה לו להתרגל אל הסגנון הזה: בחור הישיבה, יעקב מרגלית. בחור צנום ושחרחור זה, בעל קומה נמוכה ושחוחה, שדרך-אגב דיבר הונגארית צחה שבצחה, סבל עינויים בגלל חוסר-כשרונו להסתגל אל סגנון החזירים המצוּוֶה. אך יחד עם זה היה בחור צנום זה מחונן בכשרון של הומור טבעי, כמעט מוקיוני לאין דוגמה; וזה הציל אותו מלקבל את היסורים כמות שהם. מעולם לא ראה אותו איש צוחק, פניו היו תמיד רציניים עד כדי הרגזה-  אך מעשיו, תנועותיו, וקולו ודיבורו היו מביאים לידי צחוק אף את החיות הכי רעות שבין הקצינים. וכשרונו זה הטבעי סיגל אותו סוף-סוף אל סגנון הקצינים, אם לא בדיבור- הרי טוב מזה (או גרוע מזה):

במעשים. הבחור הזה התפשט מכל רגש בושה, כחפץ הקצין שלנו ועשה את הכל כאילו רוצה לתת במעשיו אילוסטרציה נאמנה לדבריהם.

ולא עברו ימים אחדים ויעקב מרגלית היה חביב על כל הרגימנט[92] ושמעוֹ בכל הדיביזיה[93] שלנו. והוא, לדעתו זאת, התאמץ להביא את הסגנון הזה לידי אבסורד. כלומר: אם לגסות-  הרי לכם גסות!

ולא פעם היה גורם לקלקול המשמעת בשעת העבודה. דבר הגורר אחריו עונש חמור: להצחיק את הטירונים בשעת העבודה – אין חטא גדול מזה.

– חכה, חכה! – אמר לו פעם שר-המאה בכעס מתוך צחוק-אונס

– חכה! בקרוב יפקוד אותנו האדון הדיביזיונר[94] -   ואז תנסה לעשות מעשי מוקיון! הוא יוציא לך את שיניך, ממזר! (את המלה הזאת אמר בעברית: ממזר).

– מדוע ממזר? -  שאל מרגלית.

– כל בחורי הישיבה "ממזר" הם, מלחכי-אחוריים כולם.

– מדוע מלחכי-אחוריים!

– אל תשאל, טינופת שכמותך! כך אומר לך האדון שר-המאה! וכעבור ארבעה ימים בא האדון הדיביזיונר לבקָרת הרגימנט שלנו. יצאנו השדה לתרגילי-טכסיס ועבדנו בהתמדה, בחריצות ובציפיה לעונשין. הופיע האדון הרם, עמד מן הצד והתבונן בנו כשנַחנו קצת – ניגש אלינו, הסתכל יפה-יפה במרגלית ושאלו:

– מה אתה בציביל?[95]

מרגלית, שלמד את חובת הקיצור, ענה:

– מודיע בהכנעה: ממזר! (בעברית)

– מה זה "ממזר"? – שאל האדון הרם.

  מודיע בהכנעה: מלחך אחוריים!

– מה?! – הרעים האדון הרם בכעס עצור – אתה יודע מה שאתה מדבר?!

– מודיע בהכנעה: לא יודע; לטינופת שכמותי אזור לשאול, כך אומר לי האדון שר-המאה.

אני הבטתי ברעדה בפני שר-המאה שלי ושר-המאה החזיר לי מבט-זוועה ואחר-כך עמד והביט בפני האדון הרם, שנעץ בו את עיניו, הסתכל רגע ואחר-כך, כמבין את העניין, נתן פקודה:

– להמשיך!

המשכנו את העבודה. וכשעמדתי את הפלוגה שלי בשורה, עמידת-כבוד, ועל ידְי הלויטננט[96] המפקד עלי – נשמע פתאם קולו המנסר של יעקב מרגלית:

– אדוני שר-המאה: להחריא!

זאת היתה לפי פקודה הין היתר הפקודות על דבר הסגנון הצבאי: במקום לדבר סחור-סחור ולאבד זמן בשעת הבקשה לרשות עשיית-הצרכים – צריך לדבר בקיצור, במלה אחת. וזאת היא המלה הברורה. שר-המאה הביט רגע בפני מרגלית וכמנוצח אמר:

– לֵך!

מרגלית רץ כמאה פסיעות, שום עשה את שלו.

על פניו החמוּרים האדון הרם הופיעה בת-צחוק מסתתרת. ואנו המשכנו את העבודה.

עבר זמן רב ומרגלית אינו זז ממקומו. רק אנחותיו היו נשמעות משם, האדון הרם נלאה להביט בבדיחה זו ורמז לו לשר-המאה להחזיר את הטירון.

– מרגלית!! – צועק הקצין – רוּצָה!!

מרגלית, היודע משמעת, מפסיק פתאום ורץ בכל כוחו אלינו – וכה נכנס אל השורה ועומד, כשמכנסיו הנופלים בידו האחת וּבידו השניה קוֹלָס של תירס, שבו השתמש.

לתמונה זו נעמד האדון הרם ברצינות-מוות – אחר-כך מתקין את מכונת-הצילום שלו ומצלם את מרגלית בעמידתו המופתית.

ועוזב את השדה.

כעבור ימים אחדים הופיעה התמונה בז'ורנאל הצבאי – דוגמה לרגש המשמעת המופתית לגבי טירון פשוט.

ומרגלית הועלה למדרגת "גפרייטר" (כוכב אחד).

סגנון צבאי זה היה ממלא את כל העיר, שבה נמצא הקאדר וגם הנשים לא ניקו ממנו. אך ביחוד הילדים למדו אותו, ושום עונש בבית-הספר ובבית-ההורים לא הועיל.

אחרי-כן התרגלו כולם לדָבָר וככה היו ערים אחדות בארץ, הערים שהקאדרים התגוררו בהן, שאם אדם זר נכנס אליהן, היה מוצא את עצמו כמו בתקופה אחרת זרה לגמרי.

וביום בהיר מצאתי גם אני את עצמי חייל מובהק, ואונטראופיציר ותיק – אחרי שהתאמצתי בכל כוחי לשמור על מהותי בציבילית ואל הרגשתי אפילו תמורה כל-שהיא. פסו סבלות הצבא; לשתות מספל אחד עם עשרות צוענים, להמשיך את עישון חצי-הסיגאריה שהשאיר לי חברי ולאכול בתיאבון את הלחם, שנפל באבק ומבלי לנקות אותו אפילו -  כל אלה היו לנו לטבע שני שאין להרהר אחריו.

וככה התרגלנו גם לרעיון-המוות, מבלי כל מחשבת חרטה, ומבלי כל זֵכר לעיר היפה ולאהובתנו החמה שם במקום-שהיא.

ופתאום אירע דבר קטן שטפח לנו על פני נפשנו ועורר בנו את הזוועה בכל שיעור מפלצתה האיומה. הלדוויבל חילק בינינו כעין פח קטן כפול, העשוי כשני לוחות-ספר קטנים הסובבים על ציר ונסגרים, ובתוכם פיסת-נייר עם השם, המעלה, שנת-ההולדת ושנת-הגיוס.

זאת היתה תעודת-המוות , שכל חייל תולה אותה על צווארו בלכתו אל שדה-הקרב. מטרת התעודה הפעוטה הזאת היא: אם יימצא החלל בשדה, יֵדעו מי הוא ויודיעו את מיתתו למפקדה, והמפקדה – לקרובי המת.

תעודת-מוות זו העמידה בנו את נקיפת ליבנו לרגעים אחדים. הפלדוויבל חילק אותן וביאר לנו את ייעודן. אנו לקחנו אותן ביד, קראנו את הכתוב בהן, אחר-כך תלינו אותן על צווארנו, תחת הכותונת בהרהורים נוגים ובפנים חיוורים – ועל ליבנו עלו וצפו פתאום כל חיינו הצעירים על כל שמחתם והמונם יחד.

ברגע זה הרגשתי את עצמי כמת לכל פרטיו.

 הקצין הרגיש בדבר.

– זאת היא הדיפלומה שלכם, חבריה – אמר בלעג-מוות -  כל מה שלמדתם ועשיתם בכל ימי חייכם עד הנה – למען זה עשיתם. לפיכך היזהרו, חבריה, שִמרו על הפח הקטן הזה. אל תגרמו צער לקרוביכם אחרי מותכם. למה לכם לאבוֹד בלי כל זֵכר?

הרהרנו בדבר.

והוא הוסיף בחומרה:

– אם יבדקו אתכם פתאום ולא ימצאו את הפח הזה, תקבלו שלושה ימים מאסר קשה בלי לחם ומים! הבינותם?!

לא הבינונו. האם כל-כך חשוב הוא הדבר למפקָדה, שלא נגרום חלילה צער לנשארים בחיים?

בלכת הקצין ניגש אלי מרגלית:

– אני אשליך את זה לעזאזל. למה לי?

– מדוע?

– אין לי שום קרוב.

– שום קרוב בעולם?

– לא.

– אזי – מה אכפת לך, אם תשמור עליו?

מרגלית הרהר רגע ואחר-כך אמר כמו לעצמו:

– גרוע הוא, אם מודיעים ואין למי להודיע.- מודיעים לחלל ריק, בעלמא. – למה? אפילו "קדיש" לא יהיה מי שיגיד אחרי.

– אני אגיד אחריך – נשמע קולו של חייל בא-בימים אחד, שסיפחו אותו בימים האחרונים אל הפלוגה שלי. זה היה "הדוד אסטרייכר"; יהודי כבן חמישים, שהיה כבר חייל בימי-השלום וכעת סיפחו אותו בתור רֶזֶרביסטן.[97]

ושני החיילים, הצעיר מרגלית והזקן אסטרייכר, תקעו כף ועשו הסכם: מי שימות קודם יגיד אחריו השני "קדיש".

– ובנך? – שאלתי את הדוד אסטרייכר.

– אין לי. היו לי שניים ושניהם נפלו בשבוע שעבר. כמעט ביום אחד. רק ילדות יש לי ונכד קטן. התחרטתי על ששאלתי אותו.

למחרת מודיע לי המשרת שלי בהנאת-נקמה:

– חדשות: האדון המאיוֹר פה. ובתלבושת-חזית.

התעניינתי ונודע לי, שתלונתו של מי-שהוא הביאה את האדון הרם הנה. בתור עונש על "שיחתו" איתי על עינייני הדת והיהדות – באה פקודה לשלחו, גם אותו, לחזית קודם זמנו.

גם הוא קיבלת את "הפרס הגדול". במארש השני, הבא אחרינו, ילך גם הוא לחזית.

כשראה אותי האדון המאיור -  התעוו פניו עד כדי שבץ ושפמו התחיל להתנועע הנה והנה, כמו של חסיל. ודאי "ברור" לו, שאני גרמתי לו את זה.

בבית הרב ירדן היתה מסיבה קטנה של ידידים, להיפרד ממני. היו גם נאומים אחדים. דיברו בסגנון פאטריוטי מובהק. דיברו על גבורה, על אומץ ועל מות-גיבורים. גברת אחת הרימה כוסה ואמרה בפאתוס:

– גורל נשגב למשורר: למות מות-גיבורים, שמך ייזכר יחד עם המשורר פֶּטיפי[98] (משורר הונגארי קלאסי, שנפל במלחמת השחרור) עם כל המשוררים שנפלו על שדה-הכבוד!

והרימה את הכוס.

אני ישבתי כל הזמן והקשבתי והבטתי בפני האנשים הללו, המדברים על המוות, על מותי אני, כעל משחק יפה. ולבסוף הרימותי את כוסי ואמרתי:

– אם מותי יגרום לכם נחת – אשתדל בכל כוחי לתת לכם את העונג הזה.

הרב ששתק כל הזמן- עצם את עיניו ונשען על צידו.-  וחנה הקטנה פרצה בבכי וברחה לחדר השני. ומשם שמענו את קולה הצועק:

– די! -די! ובכתה.

כולם קמו במבוכה, בשתיקה. כל אחד נפרד ממני פרידה אילמת, בבושה. אך בכל-זאת היה מישהו, שבירך אותי באותות-הצטיינות מזהירים. אחר-כך ניגש אלי הרב, נשק לי על מצחי ואמר בביטחון גמור:

– אתה לא תמות. אתה תיסע לארץ-ישראל. ישר מן המלחמה. שם מחכים לך. זכור.

וכשהייתי אצל הפתח -  ניגשה אלי חנה הקטנה ואמרה:

– אל תחזור לא בהצטיינות ולא במדאליות ולא בגבורה; תבוא הביתה בתור חייל פשוט, קרוע ובלוי ואפילו – ואפילו פצוע – אך תבוא, תבוא – תבוא חי - -

נשקה לי וברחה שוב אל חדרה.

כשיצאתי החוצה – לא נשארו לי מכל הנאומים אלא שתי עיניה הלחות של חנה הקטנה וקולה המתוק: "תבוא הביתה- קרוע ובלוי

– וחי" –

וטעם פיה המתוק על לחיי.

ופתאום נזכרתי בדברי הרב: לארץ-ישראל. – מוזר. – גם הגנראל הישיש אמר לי כעין אלה: "תתפלל בעדי על-יד הכותל המערבי -  - "

בקאדר היו כבר הכל מוכנים לדרך. התזמורת התחילה לרעוש, ואנחנו עמדנו נכונים. המשרת שלי מסר לי מכתב: מאת מאנסי. נזכרתי ששלחתי לה מכתב, שבו כתבתי לה: אני משחרר אותך, מאנסי יקירתי. חֲיִי, אהבי, שתי וצחקי ושכחי.

אני קורא את התשובה. סך הכל שתי שורות קצרות:

– "אל תשחרר אותי, מנוול!- בוא הביתה בתור חייל פשוט וסמרטוטי ובלבד שתבוא! אל תשחרר אותי! אני לא אשתך!

                                         מאנסי"

התהלוכה התחילה – ואני רואה את האדון המאיור שלי הולך וקרב אלי. הוא ניגש- ולוחש באוזני:

– ובכן! הלשנת עלי? עוד ניפגש, משורר יהודי. – לא תעקוף את העונש!

נזדעזעתי וצעקתי בכל כוחי להשתוממות כל החצר (מה יש לי לאבד?):

– זה לא עונש, אדוני הנאור!! זהו הפרס הגדול: למות בעד הוד מלכותו המלך פראנץ יוסף!!!

פתאום שומע אני קול מאחורי צועק בעברית:

– ימח שמך וזכרך!

זה היה הקול של הגפרטייר מרגלית כלפי המאיור.

 

יג: כְּפָר-הַמַּגֵּפָה

אנו נוסעים כלפי גאליציה; ברעש ובהמולה. הרעש נמשך יום, יומיים- ואחר-כך כאילו כל החבריה שקעה בהרהורים, נשתתקה.

 בדרך נכנס אלינו הקצין שלנו ומראה לנו צילומים. אני מסתכל בתמונות ורואהף רגליים, רגלי חיילים מהלכים. הקצין מבאר בכעס:

– הנה חברת בלעי-מום! האדון המאיור צילם את רגליכם בשעת התהלוכה. הלכתם כמו חיגרים ופיסחים. חרפה ובושה! אף למות אינכם הולכים כמו בני-אדם!

והוא פנה אלי:

– אינך מתבייש? כך הלכה הפלוגה שלך אל שדה המלחמה! בושה וכלימה! ככה הולכים לא חיילים, אלא מורים לריקודים! – אני אלמד אתכם ללכת!

באמת נורא. אנשים הולכים למות ואינם מדקדקים בהלכות הצעדים.

כעבור כמה ימים אחדים – אין לי כל מושג, כמה ימים – ירדנו מעל הרכבת והמשכנו את דרכנו ברגל. הפקודה ציוותה עלינו ללכת בשתיקה, בזהירות. אנו הולכים וקרבים אל החזית. ממרחק נשמעו קולות התותחים העמומים והמרעידים את האדמה.

הערים והכפרים שעברנו בהם בגאליציה היו שוממים. בכל מקום פגשנו אנשים חיוורים, עייפים, מזי-רעב, המתחננים לפרוסת-לחם.

– היו כפרים או ערים, שלא נשאר מהם אף בית אחד שלם. במקום הבתים – עומד התנור ומתוכו מזדקפת כלפי השמיים האפורים ארובת –העשן הבודדה. על התנור, על פי רוב, רובץ חתול רזה, עור ועצמות, שלא זז מן הכיריים; רובץ שם בגסיסה, ביללה חלושה – או שטוח מת.

המשרת שלי ניגש אל החתול אחד גוסס ומיילל, רוצה לקחת אותו עימנו -  אך החתול נושף בכעס, שורט אותו בכוחותיו האחרונים ונשאר.

– האם אינך יודע, שהם אינם רוצים לעזוב את הבית? -  אומר לו הדוד אסטרייכר, שזו לו הפעם השניה שהוא הולך לחזית גאליציה. הרפש הגיע עד הקרסוליים. רפש אדמת גאליציה השחורה והשוממה.

במידה שקרבנו אל החזית -  הלכו והתרבו לעינינו שלדי סוסים עם שברי-עגלות ואופנים.

לא רחוק מן הכפר זאלטה-ליפה זכינו גם ל"אורחים".  רימוני-תותחים ש"תעו" במעופם.

 קרוב לדרכנו, כמאתיים פסיעה בערך, ראינו סוס עומד; רזה מאוד; עור ועצמות. עומד ואינו זז.

לצידה השני של הדרך איכר מסכן אחד חורש את אדמתו, בעזרת אשתו ובתו, המשמשות לו סוסים למחרשתו. בכל הנוף הרחב לא היתה נפש חיה חוץ מארבע הנפשות הללו.

עמדנו לפוש קצת.

אני ניגש אל הסוס, מנסה לדבר אליו, מביא לו קומץ שעורים משעוֹרי סוסו של הקצין שלנו. הסוס אינו מגיב במאומה. עומד. כמעט בעיניים עצומות.

האיכר מבאר לנו:

– סוסו של הוּסאר  אחד, שנפל לא רחוק מפה והיה מונח שם ימים אחדים. הסוס לא עזב אותו. לקחתי את ההוסאר המת, נשאתי אותו לקבורה – והסוס הלך אחרי. פה קברתי את ההוסאר. – ומאז אי-אפשר להזיז מפה את הסוס.

והוא מוסיף:

– זה חזון רגיל פה. סוסו של ההוסאר ההונגארי לא יעזוב את בעליו. הוא עומד עד אפיסת כוחותיו ואחר-כך נופל ומת. גם זה יפול ככה וימות על-יד קבר בעליו.

בינתיים הגיעו עוד רימונים אחדים לא רחוק מאיתנו.

– אינך מתיירא? – שאלתי את האיכר.

– ולאן ללכת?  בכל מקום אפשר וצריך למות. האדמה היא שלי.

– אולי יהיה שלום בינתיים.

וביקש מאיתנו פרוסת לחם. נשק את כנף מעילי וחילק את הלחם לאשתו ולבתו.הבת אכלה ובינתיים סקרה[99] לי ברמזי עגבים: היא מוכנה ללכת איתי עד הכפר, אם אני רוצה. -  בת-איכרים מגאליציה; סימני יופי ובריאות היו ניכרים בה עוד. כעת רזה עד להפחיד. פני-מוות.

המשפחה אכלה את הלחם בתאווה רירנית -  האיכר ואשתו לא ריתוּ לעצמם לאכול את כל המנה, טמנו חלק ממנה; האיכר בכיסו והאשה – בחוּבָּה. רק הנערה בלעה את מנתה וביקשה עוד. בבת-צחוק. בת-צחוק נוראה. המוות מחייך ומציע נשיקה. בת-צחוק מתמידה כלפי.

– מדוע לא נכנסת גם אתה למלחמה? -  שאלתי בעורמה את האיכר.

– די  לי בבני היחידי, שהיהודים לקחו אותו להרוג במלחמה.

– היהודים?

– ומי עשה את המלחמה הזאת אם לא הם?

– אני גם כן יהודי, דודי – אמרתי לו.

האשה הביטה בי בעיניים עגולות -  והצטלבה מהר במלמול-תפילה. העלמה הפסיקה את בת-צחוק-המוות שלה והביטה בי באכזבה נוראה, והאיכר אמר, כשהוא פונה לעבודתו:

– לֵך באלוהים, לך.

עזבתי אותם והלכתי יחד עם מרגלית, ששימש כל הזמן תורגמן ביני ובין האיכר. הוא ידע קצת רוּתינית.[100]

– הנה -  אומר מרגלית לעצמו -  אפילו על פתחו של גיהנום שונאים אותנו!

מבטנו נפל על הסוס העומד בראש מורד כלפי קבר בעליו ההוסאר

– ולא יכולנו לגרוע עין ממנו. תמונה מזעזעת. ופתאום ראיתי, והנה עיני כל הפלוגה נעוצות כלפי הסוס. וגם כשהיינו כבר במרחק רב -  עדיין הפנו רבים מאיתנו את עיניהם חזרה.

תוך כדי הילוך באה פקודה מגבוה, לעקוף הצידה כלפי העיר בּוּצ'אץ'.[101]   פנינו ימינה. הלכנו והלכנו, עייפים, מזיעים, תשושי-כוח, באיברים תלויים ומדולדלים.

בדרך עברנו בכפרים, שעברו במשך הזמן האחרון דרך כל מדורי המלחמה. נחנו בכפר אחד גדול, שכמעט כל בית שבו היה "פצוע" פצעים הגונים.

לא עברו שעתיים ולעינינו נתגלתה תמונה מוזרה בחיי הכפר. הנשים למקטנה ועד גדולה וזקנה, התהלכו קרועות ובלויות, רזות כעצמות יבשות ומלחכות את שפתותיהן כל הזמן בלשון חיוורת. פתאום רואים אני, שהתלבושות שלהן הקרועות בכלל – כולן מצטיינות בחוֹר  אחד הגון במקום אחד משותף לכולן: על פני התורפה.

בתחילה עורר בנו הדבר הזה צחוק.

– אי-אפשר לעבור ברחוב ולהביא את האוכל, ימח שמן! -  מתאונן לפני המשרת הצעיר שלי בפנים סמוקים מבושה.

 הקצין שלנו סובר, שהחיילים הרוסים עשו זאת בשעת אינוסם את הנשים. – לבסוף נודע לנו, שהן עצמן עושות זאת, כדי לצודד ככה את הגברים -  וכשהן עוברות על פני גבר -  מכסות הן, כביכול, בידיהן את הקרע – ובת-צחוק של בושה על פניהן.

באה פקודה נמרצת, להחזיק את הנשים בביתן ולא לתת להן להתהלך ברחוב. אי-אפשר היה למלא את הפקודה. הנשים לא התחשבו עם שום פקודה. לא פחדו לא מפני מלקות ולא מפני מאסר

– וגם לא מפני המוות.

 אשה אחת אמרה לי בפשטות:

– מה יכול להיות גרוע מן הרעב עצמו? המוות? בין כה נמות ברעב.

לא היתה עצה אחרת, מאשר להחזיק אותן בבתיהן בלחם. למחרת הודיעה הפקודה, שכולן כאחת חולות הן בעגבת עד כדי ריקבון וכל אשר יגע בהן -  יומת בידי משפט צבאי.

ילדה אחת, כבת עשר, התהלכה ברחוב ומלמלה בלי הרף:

– אני בריאה, לי אין סיפיליס. אני בריאה. יכולים לבדוק אותי. התאספו סביבה חיילים וקצינים אחדים והקשיבו בהשתוממות אל מלמולה. -  פתאום הופיע אונטראופיציר אחד מן הדיביזיה, הקשיב לה רגעים אחדים, אחר-כך הוציא את אקדוחו, יָרָה בה והמית אותה על המקום.

– פרה-לענה אומלל! -  אמר והלך להודיע את מעשהו למפקדה. שר-נאלף לא מצא בו סיבה לעונש. להיפך, לימד עליו זכות:

– צריך לשרוף את כל הכפר כמות-שהוא! -  אמר – תיכף אפנה בשאלה זו אל המפקדה העליונה. עלולות הן להרעיל את כל הגדוד. מגיפה שכזו!

ועד שאנו עומדים ומביטים בחלל-הילדה – ניגש אלינו איכר זקן מופלג וממלמל פולנית:

– היהודיות הארורות התחילו בזה; הן לימדו את נשותינו להיות לזונות. היהודיות הטמאות!

ניגש אלינו מרגלית, מביט באיכר הקשיש, מנענע בראשו ואומר לו:

– היהודיות הטמאות. כך זקן. היהודיות.

אחר-כך פונה אלי:

– מאז שבאנו הנה מחפש אני בית יהודי, שאפשר לסעוד בו סעודת-שבת: אף נפש אחת יהודית אין בכל הכפר אף לרפואה!

בו ביום באה הפקודה, לעזוב את הכפר.

– "כפר –המגיפה" -  רטן שר-האלף בבחילה – "כפר המגיפה".

ניגש אליו מרגלית, ניצב בכבוד ואומר:

– אדוני שר-האלף,  מודיע בהכנעה: לא  "כפר המגיפה"  אלא "עיר הזונה"[102] על-פי כתבי הקודש!

גפרייטר מרגלית מאושר; הוא מצא "פסוק".

 

יד: בַּחֲצַר-הַמָּוֶת

המטרה הקרובה שלנו היתה העיירה יאזלוביֶץ, כפר גדול לעיר בּוּצ'אץ'. כשעברנו דרך בוצ'אץ', העמדתי אחד ברחוב ושאלתי אותו, איפה גר הסופר ש,י עגנון?

היהודי הצנום והרעב הביט בי כבמשוגע – אחר-כך אמר:

– דאגה! ש"י עגנון! הלוואי וידעתי איפה אני בעצמי גר!

– והלך לו  כשהוא ממלמל: ש"י עגנון, ש"י עגנון – ש"י עגנון-

בית הכנסת היה הרוס למחצה. עמדתי על הפתח והצצתי בו. יהודים אחדים יושבים ולומדים.

בינתיים התחילו קולות התותחים נשמעים מן החזית  הקרובה. וכעבור זמן-מה באו רימונים והתפוצצו בעיר. – לא קמה כל מהומה. – האנשים התהלכו ברחוב עייפים ומיואשים ורק בהישמע יללת התעופה של הרימון, הרכינו המתהלכים ברחוב את ראשם במקצת, מתוך הרגל – והמשיכו את דרכם.

הטירונים שבנו התחילו מרגישים את כנפי- המוות ממעל לראשם. ואנו הלכנו הלוך וקרוב אל הכפר יאזלוביֶץ. הכפר הזה היה פה בבחינת עורף-החזית, מקום חיל המילואים, המחכה בכל רגע לפקודה. והכדורים באים הנה ברגילות, אף כי לא בַּסָּך, ולא במטרה.

פה ראיתי בפעם הראשונה את הדוד אסטרייכר מתפלל בטלית ותפילים; נודע לי, שעד היום הזה אף פעם לא החסיר הדוד אסטרייכר אף תפילה אחת ביום. גם בדרך, תוך כדי הליכה היה לובש את טליתו ואת תפיליו ומתפלל; במנוחה, בכוונה, כרגיל.

– ומה יהיה בחזית, דודי?

– מה פירוש, מה יהיה? -  ענה  בפשטות, ואחר-כך הוסיף בעורמה:

– הן משום זה התקינו חכמינו ז"ל להניח תפילין על היד השמאלית. ובימנית יורים. כנראה, יש הסכם בין חכמינו ז"ל ובין הוד מלכותו פראנץ יוסף!

בכפר יאזלוביֶץ התחיל דבר-מה חדש בחיינו. ואם להיות נאמן מאוד לעובדה -  הרי אותו דבר-מה התחיל עוד בדרך, בלכתנו כלפי יאזלוביֶץ. מהלך זה היה מהלך הכי קשה שבכל דרכי-המלחמה שלנו עד הנה. באה פקודה מגבוה, למהר כלפי הכפר בכל הכוחות. כנראה, שהמלחמה התמרמרה שם בחזית ואולי נחוצים שם בקרוב. ולפיכך "מהלך-אונס". ומהלך-אונס-  זה גיהנום. פה אין רחמים. כל הגדוד רץ בכל כוחו, מבלי להתחשב עם שום דבר, לא עם הכוח ולא עם הדרך. רק עם הזמן הדוחק. עד יציאת הנשמה. הקצינים על סוסיהם ואנחנו ברגל. והם דוחקים אותנו כמו את הסוסים. לו היה מותר לגעור, היו הדופקים צועקים בינתיים; אלא שקרובים אנו לחזית – וככה הולכת המרירות, הנחנקת בגרון מאין לה מוצא בצעקות, ומִדַּחֶסת בפעולה עצמה: בדחיפות בסוסים, בשוט ובקתי-הרובה שבידי האונטראופיצירים, אשר, דרך אגב, מסכֵּנים גם הם, ברוצם כולם ברגליים כושלות. אולם הואיל ובלי כל צעקה בכלל אי-אפשר לעשות כל פעולה ובפרט פעולה כזו- הרי לכל הפחות לוחשים בגרון צרוּד. לוחשים קללות נמרצות בכעס אין-אונים.

ובין הלחישות החריפות והצרודות הללו שומע אני את קולו של האדון שר-האלף יוהאן פִיגֶר צורם וחורק שיניים:

– בלי רחמים! אל תחוס על האנשים. האנשים אינם עולים בכסף! רק הסוסים עולים בכסף! -  אל תחוס על האספסוף! – הלאה!

האדון שר-האלף פיגר משך את עיני אליו עוד לפני ימים. אדם אוסטרי יפה, גבוה, בלונדין עם עיניים שחורות, אלגנטי מאוד, ומה שעורר בי אצלו תשומת-לב מיוחדת: ידיו העדינות מאוד. ידיים חטובות-שן עם אצבעותיהן הדקות והרכות, שהזכירו לי את אמנות-החיטוב היפונית.  ולפעמים נזכרתי בידיה ההיסטוריות המפליאות של המלכה אליזאבטה באטורי[103] המאדיארית שבימי הביניים, ששחטה ילדוֹת כדי להתרחץ בדמן "המייפה". המאניקיר של האדון פיגר יכול לקבל פרס ראשון בסלון היופי שבפאריס. -  גם קולו הוא קול עדין, רך, מצלצל בבריטון נעים מאוד, כאילו היה מתכוון לזמרר כל הזמן. כל  אישיותו העלתה לי תמיד בדמיוני את פֶּטרוניוס[104] הרומאי, שהקסים ביופיו, בעדינותו ובחנופתו את נירון המשוגע.-  וביחוד כשהיה יושב במנוחה או עומד עמידה רשלנית אצילה ומשוחח על המדע, הספרות והאמנות, על הפילוסופיה והאהבה. סמל אדם-החברה, שיכול לשמש אידיאל. בת-הצחוק היפה לא משה מפיו.

ואותה בת-הצחוק עצמה לא משה מפיו גם בשעה שישב על סוסו - והיה מדבר ומפקד בסגנון זונה בער חצי-קרוֹנה  שברחוב קֶרטְנֶר בווינה. יען כי בשבתו על סוסו -  נהפך האדון-פיגר לאדם אחר לגמרי; עד לבלתי הכיר אותו. זאת אומרת, לא הוא השתנה, אלא סגנונו: אותו הסגנון עצמו, שנשאר רך, עדין ומזמרר -  קיבל בשעה כזו תוכן מפתיע ומדהים. בשעה כזו היה דומה למסכה, מסֵכתו של האדון שר-האלף פיגר -  שבתוכה מדבר איזה אַפּאש מן הפראטר.[105] מדבר ברַכּוּת, בבת-צחוק ואלגנציה עצמה היה אומר למשל, בהראותו במגלבו כלפי הגפרייטר יעקב מרגלית:

– זִי, גפרייטר מרגוליס -  מה אתה עומד שם ומביט בי כל הזמן, כאילו היית מביט באמך היפה בתאוות-משגל, כדי לזרוע בה את העגבת היהודית שלך? מה?!

או כלפי הטירולי הארוך:

– שמע, "איבר" מדולדל! אני אתחוב אותך לתוך רֶחם סוסי, אולי תתקשה ותעמוד ישר, כראוי לחיילו של הוד מלכותו!

ויש, שתיכף אחרי אלה היה יורד מעל סוסו ונכנס עימנו בשיחה על גלויוֹ הפילוסופי של בֶּרגסון[106] בפסיכולוגיה של הצחוק.

רק דבר אחד עורר בנו אצלו מעין חשד צבאי: גם הוא היה צולע על רגלו האחת. קצין הצולע, או שהוא גיבור, או ממש ההיפך מזה: חשוד הוא על חבילה-בעצמו, כדי לנסוע לבית-החולים ואחר-כך יקבל קצת חופש. -  ואת החשד הזה עורר בנו דווקא הטירולי הארוך, שכבר היה פעם איתו יחד בחזית. הוא היה לוחש לנו:

– את המוות ירא הוא יותר מאשר את הגסות. גם הוא שׂם את האקדוח בכיסו וירה בתוך המכנסיים אל תוך רגלו. אנו יודעים זאת.

ויותר מכל היה מרגיז אותנו "גילוי-לבו" של פיגר: בעוד שכל הקצינים היו מתאמצים כל הזמן להמתיק את מידת-הדין הצבאית הקשה ולכסות על האכזריות שבה, בהצדיקם צידוק צבאי את הסבלות

– הרי האדון פיגר עשה ההיפך: העלה את אלה למצוות-עשה לשמה: מצוות אכזריות לשם אכזריות ועינויים לשם עינויים.

– חייל שאינו סובל אינו חייל – היה אומר בחיוך מתוק. – אני אאכילכם גללי-אדם כדי שתהיו לאנשים מן הישוב, אספסוף נחמד!

וברגע זה נזכרתי מה ששכחתי בתוך כדי סבלותי עד הנה: האדון פיגר היה אותו הקצין בשם בקאדר, שציווה עלי לירוק בפני הטירונים שלי בשעת העבודה-

ובמידה שסכנת-המוות היתה הולכת וקרבה – היה האדון פיגר מתאכזר יותר ויותר. נזכרתי בחוק הג'ונגל, האומר: בשעת סופה ורעמים מתכנסים כל בעלי-החיים הרָעים למיניהם השונים יחד ואינם נוגעים זה בזה לרעה: נְחַש-הַבּוֹאָה עם הצבי, השועל עם הציפור והנמר עם כולם ביחד. והנה: את החוק הזה עשה האדון פיגר פלסתר. כל שריקת כדור או רימון צמצמה את ריסי עיניו. הִידקה את שפתיו השמנות לאיזו פעולה אכזרית, שתמיד היה מוצא לה סמך דווקא בפקודות המפקדה העליונה, שהזהירה דווקא את הקצינים ליחס טוב אל המאנשאפט[107] הפשוטה.

אמנם פקודתו זאת, "לא לחוס על האנשים היות שאינם שווים כסף!"- פקודה זאת נפלה לו דווקא בירושה מאת הוד רוממותו יורש העצר האוסטרו-הונגארי המנוח פראנץ פרדינאנד, שנהרג בבוסניה קרוב להתפרץ המלחמה. יורש העצר היה מפורסם כ"מצביא-ברזל" ופקודה זו היתה לפי רוחו באמת – אך הוצאתה לפועל בידי קצינו זה, האדון פיגר, היתה אולי מביאה גם אותו לידי הרהורים.

וביחוד לא הרפה האדון פיגר מן הדוד אסטרייכר. חייל זקן זה היה פשוט מרגיז אותו. לאסור עליו את התפילה התמידית בטלית ותפילין, זה או שלא עלתה על דעתו, או שלא העז. התפילה היתה נחשבת בחזית, ובצבא בכלל, למעלה גדולה. כמעט שעמדה במדרגה אחת עם הגסות. כנראה, שלשניהם יש יסוד פסיכולוגי אחד: שניהם משמשים כעין אלכוהול. במקום לשתות לשוכרה – מפיגים את היסורים ואת החרון בגסות; וכמו-כן בתפילה. ואולם אותה התפילה עצמה של הדוד אסטרייכר הניעה את האדון פיגר לתשומת-לב מיוחדת כלפי החייל הזקן; ובשעת מהלך-האונס הנוראה – ציווה עליו פתאום האדון פיגר לרוץ לפני סוסו. לכאורה לא היה זה עונש גדול, יען כי הלא סוסו של האדון שר-האלף לא היה עוזב את הגדוד, הוא היה מהלך איתנו יחד ואין הבדל. כן – ואולם האדון פיגר היה רץ כל הזמן לאחור וחזרה, לבדוק את הליכת הגדוד ולראות, אם מי מאיתנו אינו זורק מעליו מתוך ילקוטו איזה חפץ בסוד, כדי להקל מעל עצמו את מחנק המשא. ובמקרים כאלה היה הדוד אסטרייכר רץ לפני הסוס, עד לאפיסת הכוחות. אך לא עד בכלל. – זה היה תמיד מחזה משעשע באמת: חייל זקן כבן חמישים, יהודי כרסני קצת, ובעל זקן-תיישים וקמטי דאגות פרנסה בפני-הקלף שלו, מסורבל ומכורבל בילקוט, מעיל מקופל על גופו באלכסון, רובה ואזור-כדורים – רץ לפני הסוס, נאנח, נאנק, מזיע עד-כדי מרחץ, כשרגליו טובעות בבוץ עד הקרסוליים, לשוֹת   את טיט-היוון בקול-רם הדומה לקול ליקוק-הכלב -  הוא רץ והסוס נוחר ונושף עליו בנחיריו העדינים והנפוחים: הלאה, הלאה, יהודי!

איש מאיתנו לא הבין, איך זה לא השתטח היהודי המפורך הבא-בימים ברפש הנדבק והמכשיל, המגיע עד הקרסוליים? – איזה כוח מיסתורי החזיק את נפשו בתוך אותו הגוף ולא נתן לה לצאת?

ואדון פיגר השפיע לאט-לאט גם על יתר הקצינים, שהלכו והשתנו מיום ליום. אלה שהיו קרובים אלינו קרבת עבודה היו: שר-האלף האדון פיגר, אוברלויטננט האדון שטוּבּניאק, ממשפחה סלובאקית בהונגאריה, קצין-הקאדר, אדם טיפש מובהק, שעל שום דבר בעולם לא היה לו לשום ילוד אשה לדבר איתו חוץ מעל ענייני נשים וכלבים. וגם בשאלה זו לא היתה לו כל דעה.

– אשה יפה, מה? הבֶּסטיה![108] הקאנאליה![109] כמו כלבה יפה! – היה אומר בבת-צחוק רצינית כשדיברו על איזו אשה. ולהיפך:

– כלב יפה, מה? סאקראמנט![110] כמו אשה יפה! -  היה אומר בדברו על איזה כלב.

 אחריו הלויטננט האדון יוֹני; קצין עם פנים יהודיים, שהיו מעוררים בנו גועל-נפש אמיתי בשעת אכזריותם. ולבסוף באמת נודע לנו, שמומר הוא.

– על יהודים כאלה – אמר לי הטירולי הארוך בתמימות – אפשר באמת להאמין, ששייכים הם לאותה הכת, השוחטת ילדי-נוצרים לפסח.

וכשהבטתי היטב בפניו של האדון יוֹני הגאוותניים, המתנפחים והמפקדים -  התחלתי להרהר בדבר – ועניתי לו לטירולי הארוך והתמים:

– נכון, חביבי. אם היו יהודים כאלה, שהכמרים שכרו אותם בכסף לעשות מעשים כאלה – הרי אלה היו מסוגו של זה -  ועל זה הסכים לי הטירולי הארוך והתמים.

יתר המפקדים עלינו: הדִגלָן[111] האדון סֶגֶדִי, אינטליגנט מאדיארי שתקן, שגמר את האוניברסיטה והיה לנוטאריון בעיר פרובינציאלית ומשם היה נושא בקרבו את הגאווה הקרתנית; הוא היה רגיל שהאיכרים ידברו איתו בהכנעה כשכובעם השָמן-מזוהמה בידם הזקֵנה. – אחריו הקצין הגמד, הדגלן האדון סְלֶזאק, צעיר צ'כוסלובאקי בעל פנים שמנים ואדומים-ורדיים, זריז כמו סנאי ותמיד נכון גם לפקד וגם למלא פקודה. החיילים כינוהו בשם "מה תקפוץ?"

– הוא היה בעצם הקצין הסימפאטי שבכולם, והיה מעורר חשד דווקא בזה: בזמן האחרון התחילו מהלכות שמועות על דבר "בגידות צ'כוסלובאקיות" מיסודה של תנועת השחרור הצ'כית. תנועה זו עוררה תמיהה גדולה בקרבנו, הגדודים הצ'כיים היתה להם מסורת של נאמנות לאוסטריה ולמלך פראנץ יוסף. מסורת זו באה מאת יורש העצר פראנץ פרדינאנד, שהיה קורא להם לגדודים הללו בשם "הצ'כים שלי", והיה מאמין בהם יותר מאשר בגדודי-אוסטריה עצמם. אמנם בחוגי-העיתונות ביארו את החיבה הזאת באור אנושי יותר: אשתו של יורש העצר, הגראפה סופיה חוֹטֶק, היתה בת צ'כיה והיא נטעה בלב בעלה את החיבה היתירה אל עמה וגדודיו.-  ואולם איש הלבוש מדי-צבא מבזה תכלית בוז את העיתונאים המפטפטים בלי כל יסוד, וביחוד פטפוט ריק כזה. -  ופתאום שמועות על בגידתם של "הצ'כים שלי". ולפיכך הבטנו בכעין חשד על חביבותו של הקצין הקטן, הרוצה בוודאי לכסות באהדתו ואהבתו על מזימותיו הנסתרות.

והיו עוד קצינים וסגני-קצינים שלמדו את מעשי הגדולים מהם במעלה, להתהלך בבוז וקוממיות כלפי החיילים הפשוטים. ולאט-לאט התרגלנו לראות את כולם מתהלכים ברגליים מפושקות, כאילו חולים הם במחלת-המין, צועדים בגאווה וכופפים תוך כדי הליכה את ברכיהם ובינתיים חובטים במגלבם את קני-המגפיים ומדברים מתוך חוטמם:

– אספסוף! אספסוף אמלל! – ציבילים!

הכינוי הזה, ציבילים (אזרחים), היה כמעט הקשה שבעלבונות. ציביל-פירוש: בעל מום, לא-יצלח, מוג-לב, טיפש, אפס שבאפסים.

ומובן, שבין האופיצירים הללו התהלכו גם עמודי התווך של צבא הוד מלכותו: הלא המה הפלדוויבלים. מָרוּתם  של אלה קשה הרבה יותר מאשר של הקצינים עצמם; הן הם המוציאים לפועל את פקודות הקצינים. החיילים היו מכנים אותם בשם "פושטי נבלות". ואחד מבין הפלדוויבלים הללו היה מייחד לאפסותי-שלי תשומת-לב מיוחדת. לא הייתי בנידון זה יוצא מן הכלל. הפלדוויבל בכלל שונא מטבעו את המועמדים לקצינות, אף כי יודע הוא,  שיבוא יום ועליו יהיה לעמוד לפניהם בכבוד ולשמוע פקודתם; או אולי דווקא משום זה: -משתמש וא בהזדמנות אחרונה זו להאות לו את כוחו וגבורתו. ואולם הפלדוויבל אינו מפחד, שכעבור זמן-מה יַראה לו המועמד הזה את נחת זרועו. יש לו לפלדוויבל שיטת-הצלה בדוקה ומנוסה: מַפנה הוא את חרונו ושנאתו של המועמד, שהיה לאופיציר, לצד אחר: לצד החיילים. בזה הוא מצליח תמיד כמעט במאה אחוזים – שם השטח להשתררות ולהתעללות הוא גדול יותר: הוא רק אחד והחיילים הם מרובים.

ואולם הפלדוויבל שלי עולה על המסורת-הפלדוויבלית בשנאתו אלי. אולי משם שאני יהודי, אולי משום שכמעט בטוח הוא שהאדון שר-האלף לא יתן לי לעלות לעולם למדרגת אופיציר גם-כן מחמת יהדותי-  וגם משום שמרגיש הוא מראש, שגם אם אהיה פעם לאופיציר לא אשפוך את זעמי על ראש החיילים והם לא ישמשו כפרתו.

והמגלב הקציני התחיל פה, בעורף יאזלוביֶץ, לדפוק על המגפיים ביתר שאת ואמביציה. "כדי להרגיל את האנשים לסבלות החזית ולחזק את ליבם למלחמה" -  המציאו כל מיני תחבולות לחינוך צבאי זה. האוברלויטננט אֶריך שטובניאק, שהיה דרך אגב גם ספורטמן פרופסיונאלי, צייוה לאחדים מאנשיו לרוץ בשטח של מאתיים פסיעה בערך רצוא ושוב; לשני התחומים העמיד שני פלדוויבלים וכל פעם שבכל אחד מן הרצים הגיע אל אחד הפלדוויבלים, היה מוטל עליו לבטא בביטוי נקי ונכון את כל כינויי-כבודו של המלך שבע פעמים בלי שגיאה:

– אַלֶרהֶכסטֶה קרִיגסהֶר זַיינֶה מַאיֶסטַט קַאיזֶר אוּנד קֶנִיג פראנץ יוֹזֶף דֶר אֶרסטֶה! (שר-הצבא הרם על כל הרמים, הוד מלכותו הקיסר והמלך פראנץ יוסף הראשון).

זאת היתה ביחוד מנת-חלקם של המאדיארים, שקשה להם לבטא את הכינוי הגרמני הזה יותר מאכילת צפרדע והשנואים גם בלי זה, וביחוד על ככה, את השפה הגרמנית עוד יותר מאשר את הפלדוויבל עצמו.

הלויטננט האדון יוֹני האכיל את אחד החיילים שלו חמש סיגאריות על שהלה לא השליך את הסיגאריה, כשהוא , הקצין, העמיד אותו על דרכו במפגיע לדבר איתו.

הדגלן האדון סֶדֶגי השתקן השקה את המשרת שלו מכלי- הרקיקה שלו בתור עונש, על שהלה ירק פעם על הרצפה בחדרו. המבכן הקיא מרה ירוקה.

והקצין "מה תקפוץ?" תפס פתאום בוגד אחד שרצה לברוח בלילה אל מחנה האויב ובטרם מוסרוֹ אותו למשפט הצבא – ניסה בעצמו להעניש אותו קצת: כפת אותו והושיבו תחת הברז המטפטף טיפה אחר טיפה על קודקודו משך כל הלילה. -  למחרת, כשהאומלל עמד לדין – היה נושך את עור ידו מטירוף הדעת.

הקצין הסימפאטי הזה שינה את טעמו מתוך פחד: הוא ראה שיחסו הטוב אל חייליו מעורר חשד. הכל חשבו, שעושה הוא זאת מתוך פחדנןת, שמא תיוודע פתאום אהדתו אל תנועת השחרור הנסתרת של העם הצ'כי – ולפיכך השתדל להיות ככל הקצינים.

וכל זה תחת מרותו וברשותו של שר-האלף האדון פיגר, שהיה "השופט העליון הפרוביזורי"[112] מאחורי החזית. ובסוף נודע, שלא היו דברים מעולם, שהאומלל לא עלה על דעתו מעולם לברוח אל האויב ושהדגלן האדון סלֶזאק עשה זאת-  כפי הסניגוריה של האדון פיגר – "בתורת קצין זהיר ומחמיר, כדי למנוע מראש כל מין אפשרות של בגידה כזו".

וכל אלה- בחצר המוות, בסכנה המשותפת, ברשותו של הגיהנום הקרוב, במקום שבכל רגע עלול כל אחד מאיתנו לקבל כדור ולהשתטח מת. אחד מאיתנו העיר בלחש, שאינו מבין, מי ילד לנו את החיות הטורפות הללו פתאום? על זה ענה לו המשרת הצעיר שלי:

– חיות? איזו חיה עושה דברים כאלה? החיה אינה שונאת בכלל, החיה רוצה לאכול.

המשרת שלי הצעיר היה בכלל מתהלך בשתיקה וממלא את חובותיו לדוגמא עד כדי שבח ותהילה. ואולם בינתיים היה שומר עלי כעל בבת עינו והיה מביא לי את כל החדשות המתרחשות בין האופיצירים. כל אלה נודעו לו שם במטבח הקצינים, במקום שהיה נפגש עם יתר משרתי-הקצינים; ולפיכך היה נושא בחוּבּו  טינה כבדה של שנאה עזה-כמוות אל כל מי שסימני-קצין לו על צווארונו.-  ופעם בא וגילה לי סוד:

– האדון האוברלויטננט החליט, שאדוני לא יהיה לאופיציר לעולם!

– לא עסקך, פָּאלי! – עניתי לו.

הוא בא בכעס עצור.

– טוב. מה אכפת לי?! -  והלך לדרכו ברוגז-חשאין. קראתי אחריו:

– מה אתה מפחד כל-כך? – תמצא במקומי אופיציר לשרתו!

על זה הזדקף כנחש בפתח ופרץ בכעס גלוי:

– אל ישלח אותי אדוני לאחרים! אני לא זונה! – ופנה ללכת -  אך שוב נעמד והוסיף:

– אני לא אשרת בני-ארנבות, העושים את עצמם לזאבים! אין אף אחד בינהם, שאפילו הפחותה שבמדאליות תקשט את חזֵהם הפחדן! הנה גם "הוד חזירותו" (כינוי לשר-האלף) – אפילו "סיגנוּם לאוּדיס" זול אין לו! – אך במקום זה – צולע הוא. – אקדוח בכיס!

"סיגנום לאודיס" (סימן תהילה) – המדאליה הכי נמוכה לאופיצירים; עשויה נחושת.

ועוד באותו ערב קראני האדון האוברלויטננט שטובניאק ואסר עלי להשתמש במשָרת- קצינים.לחינם ביארתי לו, שהמשרת שלי אינו פוטר את עצמו, כמו יתר המשרתים, מכל עבודת הצבא הרגילה, ושהוא מתנדב לשרתני מרצונו הטוב ומבלי לעשות זאת על חשבון העבודה.

הוא הרעים עלי בקולו היבש:   

– אם עוד פעם ינקה לך אף נעל אחת – תקבל מאסר-יחיד; והוא – מאסר כפוּת! 

מאסר –כפות: כופתים את האדם בעמידה על-יד הקיר, כשהוא עומד על בהונותיו שעות אחדות.

בעוד רגעים אחדים נכנס המשרת שלי עם ארוחת הערב ועל שמועת הפקודה החדשה מעמיד הוא את עצמו לפנֵי עמידת-כבוד כבפני קצין, וצועק: