רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה

את הרשימות האלה אני מקדיש לאדם השָּׁפוּי

אלברט איינשטיין

שלא נשמע לפקודות הפלדוויבל שלי

הרושֵם

כשלוש שנים חייתי באותו בית־המשוגעים הכביר, שהקיף יותר מחצי כדור־הארץ ושמיליארד בני־אדם תזזים השתוללו בו בכל מיני העוויוֹת משונות: בהתלהבות, בבכיה, בקדושה, במרמה, בצער, באהבה ובחירוק־שיניים.

ראיתי בהתפרץ השגעון – ומשמשתי בעיני בתמיהה. ועד שאני תוהה – נסחפתי אל קרבו בידי אחד מהם, בעל בגדים נוצצים ושפם ארוך ומחודד מאד; הוא כינה את עצמו בשם מוזר: גנראל־פֶלדוֵויבֶּל.

אחרי־כן מצאתי את עצמי משתולל בתוך נחשול־התזזית והתאמצתי לא לתת למוחי להתערפל: להביט בעיניים מפוכחות במסכנים ובי האומלל הנחמד.

הנשארו עיני פקוחות ומוחי מפוכח? לא אני יכול לענות על שאלה זו. לא אני, המשוגע המתבונן בעצמו.

וזוכר אני בדמדום: התווכחתי פעם עם מֶטֶרלינק: מדוע אינו נשמע לרופא הדוקטור איינשטיין.

ואחרי־כן גם זה ניטשטש בקרבי.

וככה עמדתי כשלוש שנים בחזית המלחמה הגדולה: בחזית האוסטרית־הונגארית־גרמנית נגד החזית הרוסית, ושם, בתוך החזית רשמתי מה שראיתי והרגשתי בתור בן־אדם חי. התחלתי את הרשימה הראשונה יומיים אחרי הכירי את הפלדוויבל וגמרתי את הפרק האחרון בצ’ורטקוב, בתחנה הראשונה של שביִי ברוסיה, לפני שלש־עשרה שנה.

לא שיפרתי את העובדות וגם לא כיערתי אותן: לא הוספתי עליהן ולא גרעתי מהן ולא כלום. רשמתי וחיכיתי לסוף; לַהִשְתַּפּוּת הגדולה שתבוא. אך בינתיים ראיתי בקרבנו גם את היהודי, שגם בתוך בית- המשוגעים נשאר יהודי: טיפש נלהב, מוקיון קדוש, ילד זקן, אוהב שנוא.

לא התכוונתי מראש לראות את היהודי שבי ושבחבֵרַי למוות – אך כך יצא.

ובדיעבד טוב שכך יצא.

תל־אביב, אלול תרפ"ט

אביגדור המאירי

 

א: אוֹפְּיוּם    🔗

במערכת שקט. שקט מתוח ומזיע. דממת העבודה הקדחתנית. כל חבר וחבר קבור בעבודתו שלו. בעבודת־חיפזון נמלתית האוכלת את העצבים. העצבים: חוטי ברזל חשמליים, חיוביים ושליליים. והמוח – מכונת־אֶתר עדינה זאת – פולט, פולט ופולט את תמונתיו הנעות על הניר הלבן, בשטף, בלי הרף.

וכי תרים את ראשך רגע, בין עניין לעניין, ושמעת את קן־הקולמוסים ואת דפיקת הלבבות המיסתורית. מפקידה לפקידה – הפָחַת עשן הסיגארה, המזדווגת עם תקתוק השעונים הקטנים שעל גבי השולחנות הרבים.

דממת אוושה קלה וממושכת, ממושכת בלי הרף.

פתאום: טלפון.

– האללו! – שטוקהולם. כן.

אני, התורן, מגיש את האפרכסת שעל שולחני אל אזני: האללו.

ואני כותב:

א) “הפרופסור ברונר ¹ הציע להניח את היסוד לאוניברסיטה בין־לאומית בהאג, ששפת הלימודים שלה תהיה אספראנטו. ההצעה תתקבל מחר; ב) הרצאת הפרופסור איינשטיין על תורת היחסיות בלייפציג הוציאה דמעות מעיני השומעים המעטים. מציעים מגרמניה להקים לו מצפה־כוכבים על שמו; ג) אדיסון הולך וגומר את חומת החשמל שלו, שתעכב בעד כל מין מלחמה בעולם; ד) הקיסר וילהלם ² אמר בארוחת הערב של החצר, שכל עוד הוא בחיים, לא תהיה מלחמה באירופה; ה) בשיחה עם הברהמין למונדי חיווה הוא את דעתו על עשן האופיום: לנו ההודים האמיתיים האופיום הוא לנו למוֹתר. ואולם נחוץ הוא לבני אירופה הפראים; עשן אלהים זה היה מראה להם לכל הפחות בחלום, מה מטרת האדם בחיים: להכחיד לגמרי את ה”האני" ואת ה“אתה” שבנו ולהכיר את שניהם באלוהים; ו) שר־האלף בולמן, שמצאו הוכחות ברורות למכירתו את כל תכניות המבצר פשֶמישל³ לרוסיה – איבד את עצמו היום באקדוח, שהמצביא הראשי השאיר לו לשם זה על שולחנו. – סוף".

עשיתי מטעמים מהחדשות המשעממות הללו וחסל. עבודת היום נגמרה. אני מצלצל.

הדלת נפתחה והילדה מבית־הדפוס נכנסת.

– הרי הטלגרמות האחרונות.

ומכל שאר השולחנות נשמעו כמו־כן הצעות: קחי, גם זה.

כולם גמרו.

אנחה כבדה ומקילה. עכשיו שומעים אנו גם את רעש המכונות מלמטה.

כולנו התמתחנו, הסתכלנו בשעונינו: שלוש וחצי – והתכוננו ללכת. עוד רגעים – והמשרת הביא לנו את העיתון.

איש מאיתנו לא הסתכל בו.

והלכנו ל“ארוחת הצהריים” שלנו. – כשיצאנו אל הרחוב – רעש עיר־הלילה טפח על פנינו. החשמלית כבר נחה. הארמונות הגדולים ישנים שנת־אזרחים ורק בתי־הקפה האינטימיים מלאים.

נכנסנו אל “האורפיאום הממלכתי” ⁴ וירדנו בו אל המרתף ההומה. על־יד השולחן שאלו אותי חברי: מה חדשות. סיפרתי להם את הידיעות האחרונות. אוניברסיטה בין־לאומית. איינשטיין. אדיסון. קיסר וילהלם. הברהמין והאופיום. ושר־האלף הבוגד. צחוק: הקיסר וילהלם נתפס. עד שהוא חי – לא תהיה מלחמה. הא – הא – הא. פירוש: שחושב הוא כל הזמן על מלחמה. אידיוט: במאה העשרים מלחמה. וגם אדיסון מצחיק: איינשטיין, ואוניברסיטה ואספראנטו – ומלחמה. מחומת החשמל יבנה לו בית, מיסטר אדיסון.

ורק דברי הברהמין ענינו אותנו. וביחוד את חברנו הפריבאט־דוצנט ⁵ הד"ר גאראִי החיוור והרך.

– אולי יבקר הברהמין גם אצלנו – אמר הד"ר ופניו הכסופים ⁶ הכסיפו עוד יותר. הדליק סיגארה – לפני האכילה – ונשף את העשן המתוק־מר עד תוך בני מעיו. אחר־כך גמא את המרק החָמיץ ובינתיים לעס את טבּק הסיגארה ושתה את השרִי־ברנדי בסירוגין. אחרי שש־שבע גמיאות ציווה על המלצר להסיר את המרק ולהביא לו את הנקניק המטוגן במיץ לימון.

המוסיקה רועשת מסביבינו והמחוללות ניגשות אל שולחננו ויושבות. אחד מאתנו מכבד אותן ביין־טוקאי מעורב קצת אַבּסיטנט. כולן שותות.

חמש צעירות. אחת מצרפת, אחת מקנדה, אחת מדיסלדורף, אחת ממֶלבורן, ואחת מוַרמיזא. וכולן מבינות בשפת האורפיאום הבין־לאומית. שפת הלילה היא זו, שפת היין והאהבה הבין־לאומית.

– הרי לך האוניברסיטה של הפרופסור ברונר – אומר חברי האחד.

ופונה הוא אל הצעירות:

– נו, ומה תעשינה אם תהיה מלחמה בעולם?

צחוק נחמד פורץ מפי כולן. וכל אחת הביאה תרופה למלחמה הטיפשית.

– אני אצא במחולות לקול היריות בחזית.

– אני אכנס אל תוך חור התותח, יירו אותי הביתה.

– אני אֲשַכֵּר את כל החזית בבורדו, עד שהאויבים יצאו יד ביד ורגל ברגל בקאנקאן נפלא.

– ואני אשב בין שני האויבים ואסתכל בהם בעיני – אמרה הצרפתית בגנדרנות מתוקה – פעם בזה ופעם בזה; וחפצה אני לראות, אם ימצאו את ידיהם ורגליהם במלחמה!

– השם ישמרנו! – אמר אחד החברים – כי אז יאכלו זה את זה בגללך!

– ואת? – פנה מישהו אל המלבורנית החיוורת־הפעוטה – את: מָרִיַת־שַיִש קדושה, מה תעשי את?

ילדת־השיש הרימה את עיניה הנוגות מאוד ואמרה כמעט בנגינה:

– אני אהיה לאחות רחמניה ואנשק להם לפצועים את דם פצעיהם ממצחם הטפשי. מי יודע כמה חתנים יהיו לי שם? – הוסיפה

ברצינות ענוגה – מי יודע, כמה מנשיקותי, שחתמתי בהן את מצחם לבעלי נעורי, תתמוגגנה שם עם אנחתם האחרונה.

והתחילה לבכות בחשאי.

צחוק אדיר פרץ מפי כולנו: הן היא מאמינה ברצינות גמורה באפשרות מלחמה בעולם.

חברנו הד"ר גאראי החיוור והרך קם ממקומו, נגש אליה, ישב ולקח אותה בחיקו, נשק לה ואמר:

– טיפשונת את, כלתי החולה, הברהמין בכל־זאת אינו צודק. את אינך יודעת, מה אמר הברהמין. הוא אמר שאירופה זקוקה לאופיום בשביל לאהוב, בשביל לשכוח את עצמה, בשביל להגיע למדרגת האדם העליון ובשביל להרגיש הרגשה חושית את הלוֹגוֹס של שפינוזה בתוך דמנו. הוא, חביבתי היקרה, איננו יודע אותנו, את אירופה. להם, בני הודו, נחוץ עשן־האופיום כדי לשמוע את שירת באך בחלום ולחלום את סוד המזיגה הגדולה שבין ה“אני” וה“הוא” – ואנחנו הגענו לידי כך בלי כל עשן. היודעת את, רעייתי החיוורת, מה הציווי המוחלט שלנו?

“רעייתו החיוורת” הביטה בו כבשיכור. איזה מלים הן אלו? מה הוא מדבר?

והוא המשיך:

– הציווי המוחלט שלנו הוא, חביבתי, “ואהבת את עצמך כרעך!” אתה והרֵע, הרֵע קודם. אנו הולכים כבר, ילדה חצופה שלי, וקרבים אל המאדים ואל “האלפא־קנטאורי” ⁷ – במכונה. ואל עצמנו: אל אלוהים – בדינאמיקה של מוחנו. וככה – – –

הילדה הפסיקה אותו פתאום:

– ואותי אוהב אתה, זקן?

– אותך, ילדה, אוהב אני עד לאין שיעור, יותר מאשר את עצמי. אמרו לי, שחולה את במחלה מידבקת ורוצה את לנשק לי – יען זה מסב לך עונג: הרי, הנני, נשקיני.

– והעלול אתה להרוג את מישהו, את אחד מחבריך, למשל, בשבילי? בקנאתך לי?

– בקנאה? – מה זאת קנאה? האם יש עונג גדול בעולם, מאשר למסור לרעי את האשה האהובה עלינו עד מוות?

הילדה קפצה מעל ברכיו כנשוכת־נחש:

– אם כן, לך לעזאזל המדברה! נבל!

והוא הוסיף בהמשל שָקט, כבחלום:

– ואולם – אין איש מאתנו יודע את אשר בלבבו־בדמו שלו. האהבה הגדולה אשר לבני הפלאנטות הזקנות והמסובלות תרבות־היקום, חיה כבר גם בנו, ואולם – עוד חי בנו אותו השטן, שטן־קין, שצריך לתת לו מוצא, לפתוח לו דלת ולשחררו סוף־כל־סוף.

– לנקוב חור במוח – העיר אחד מאיתנו בלעג ובצחוק.

– מובן – הוסיף הד“ר גאראי – מלחמה נחוצה. באמת מלחמה. השנאה הנושנה, של החיה הרעה ביער־הקדומים, החורקת בשיניה שם בתוך דמנו – מתחננת כבר לשחרור גמור, יען צר לה המקום יחד בכפיפה אחת עם האדם, עד כדי חניקה. תבוא המלחמה הגדולה: הקַתַּרזִיס המבורך, הניתוח הנפשי הצורב – ואנחנו נצא מתחת איזמלו כמו חולה אחרי היסחט המוגלה מתוך כרכשתו הסומאת ⁸ יחד עם הכרכשת, ירושת האדם היערי, זקננו הנכבד. איך יבקרו אצלנו בני־המאדים כעת? את מי יבקרו בנו? האת הקוף האוסטרלי? האותך, לִילה ממלבורן היקרה? “להשתחרר מהכוח המושך של החומר”, פירוש: “לכבוש את היקום”? כן־כן: “להשתחרר מהכוח המושך של עצמנו, מן הכובד שבנו”, פירושו: “לכבוש את היקום!” ליצור את השדֶה הָאַבַּרִי” בין האדם הממריא ובין החיה הזוחלת שבנו, פירושו: להיאחד עם אלוהים. – המלצר! – יוסטי! שוב אין יין ואין אבסינט! והן אתה אוהב אותי באמת!

המלצר הביא, זו הפעם העשירית בוודאי, משקאות והמוסיקה והמחולות הניעו אותנו בנעימה רכה על גלי הדם המנגן ואנחנו ישבנו וישַנו בעיניים פקוחות.

קול אשה לחש באוזני בשעמום:

– אצלנו שם בווֹרמְס אסור לשבת עד עלות השחר.

– אצלכם? בוורמס – וורמס וורמס – זוהי עיר וַרמיזָא – וַרמישָׂא – היודעת את חביבה מי ישב בוַרמישא שלכם? רש“י, רש”י, רבי שלמה יצחקי, הזקן הנפלא והטוב, שאני למדתי אותו בנגינה.

אחד מאתנו התפכח פתאום ואמר:

– נלך. רוצים לטאטא את האולם.

האולם היה ריק ושקט וקר.

– יוסטי! לשלם! – הושטנו כל אחד ואחד את ארנק־הכסף הפתוח, לאחור, כלפי המלצר. המלצר לקח מתוך הארנק את המגיע לו ואמר בקידה:

– בוקר טוב, אֶחָי. להתראות. לכו הביתה פן תפגע בכם השמש. כבר השעה ה – –

לא ידע גם הוא כמה השעה בערך.

כשיצאנו החוצה – תהלוכת בני־הלילה חוגגה הביתה בזמרת־נהימה ובצעדי־מחול לאורך כל הרחוב. עברו על־יד השוטר העומד באם הרחוב, סחבוהו גם אותו במחול ובנשיקה.

האוויר היה צונן קצת. נעים. הפנסים כבר כבו ואחד משעוני העיר היכה את שעת הבוקר.

בחלומי דיברתי עם פלאמאריון ⁹ עברית צחה. על “הציווי המוחלט” של הד"ר גאראי.

כשקמתי בדמדומי הערב ראיתי על שולחני פתקה אדומה: הזמנת־גיוס לצבא.

 

ב: הַשִּׁגָּעוֹן    🔗

זה כארבע שנים לא ראיתי אור־שמש שלפני הצהריים. העיתון נגמר תמיד בשלוש בלילה בערך, ואחרי העבודה מי זה הולך לישון? אחרי העבודה יוצאים קצת בחברה. החברה נמשכת עד אור הבוקר. חיי חברה: מוסיקה, אמנות, פילוסופיה, אשה, מחולות ומדע. בבוקר הולכים לישון עוד טרם יצא השמש. שלא להפגש עם בני־אדם. בני־האדם הם בריות מוזרים מאוד. בריות־פרנסה ודאגות־הזוּזים. בהולים, יבשים, טיפשים, אזרחים נחמדים מאוד, אולם לדבר עמהם: יש בזה מן הגועל. “מה שלומך?” “תודה”. “ושלומך?” “תודה: ככה, חיים. באלף זהובים אפשר עוד להצילני”. זה הומור. “ומה חדשות?” “חדשות?” ספר נא לו חדשות. תורת היחסיות. ולבסוף: הוא, האזרח, הקורא הנכבד, מבזה אותך בלבבו בעצם. הן כל מה שאתה כותב, בשבילו אתה כותב ועובד. ובעצם הדבר: מה אתה? איש פוחז, המתהולל בלילה עם מחוללות.

הפחד מפני האזרח – עולה על כל הפחדים. רץ אתה בבוקר השכֵּם הביתה, מעלה את אור החשמל וקורא איזה ספר עד השעה השמינית בערך ונרדם.

כשקמים – הנה השעה החמישית אחרי הצהריים. יושבים אל בית־הקפה ועובדים כשתי שעות ויותר. שירים, סיפורים, מסות. אחרי־כן: ביקור במערכת. אחרי־כן: חובת התיאטרון או הקונצרט. עד עשר ויותר. ואחרי אלה: עבודת הפרך של יצירת העיתון. עד שלוש.

וחוזר חלילה.

זה כארבע שנים ככה. חיי ינשוף־לילה.

הפתקה האדומה לא פיכחה אותי ביותר. ללכת אל העיריה? טוב. אך – אימתי ללכת? בבוקר בעשר? – זה רע. שם מוכרחים להיפגש עם בני־אדם. – אך הן אפשר לסדר את העניין בטלפון.

אני הולך אל המערכת ומבקש בטלפון את העיריה:

– בבקשה, הגברת, את העיריה!

– העיריה.

– האללו! העיריה. מערכת “דבר העם”. האללו! קיבלתי היום פתקה אדומה. למה זה?

– פתקה אדומה? עליו להופיע לגיוס.

– לגיוס? מה פירוש? עלי להיות חייל?

– כנראה.

– אי־אפשר לסדר זאת בלעדי? אני עסוק מאוד. ובפרט לפני הצהריים. לפני הצהריים אני ישן. הן יודע אדוני את סדר עבודת העיתון.

בטלפון צחוק. ואחרי־כן:

– צר לנו מאוד. ואולם למות מות־גיבורים אי־אפשר דרך הטלפון. דומני שאי־אפשר. – חסל.

הם צחקו. כנראה, זה דבר רציני.

נכנסים עוד מחברי המערכת.

עכשיו אני צוחק:

– דרך הטלפון אי־אפשר למות מות־גיבורים. מוכרחים להופיע בין בני־אדם.

– ההיית בעיר? העיר השתגעה.

ממעוני ועד המערכת – מהלך שני רגעים. מעבר לרחוב. לא הייתי בעיר.

– נלך העירה קצת. אני אומר לכם: בני־האדם השתגעו. ממש.

אנו יוצאים העירה. והעיר כמרקחה. ברחוב – תהלוכה. חייל ודגל בידו ואחריו המון פרחחים מחרישים אזניים:

– תחי המלחמה! תחי המולדת! יחי המלך פראנץ יוסף הראשון! ¹⁰ יחי הקיסר וילהלם ידידנו הרם! יחי המלך עמנואל! ¹¹ תחי איטליה היפה! וההימנון:

"לְמוֹלַדְתְּךָ, מוּצָק כַּצּוּר

הֱיֵה נֶאֱמָן, הוֹ, מַדְיָר!" –

קצת מוזר. כמה זמן לא שמענו זמר תמים זה. איפה היה נחבא עד הנה – אם לפתע פתאום התפרץ מפי האספסוף הזה?

“מולדת” – מה פירוש המלה?

– שירת אבינו־זקננו, הקוף האוסטרלי, היא שירה זו – שומע אני מאחורי.

אני מביט לאחור: הד"ר גאראי החיוור והרך הוא המדבר.

– ובכן: מה דעתך? – שאלתיו.

– הן יודע אתה מה דעתי.

– חדל לך מן הפרדוקסים חביבי. – אה, כן: הקיבלת את הפתקה האדומה?

– כן, סידרתי את העניין על־ידי שליח.

בין כולנו לא היה אלא איש אחד, שלא פרץ בצחוק אדיר למשמע “סידורו” זה של הד"ר גאראי: אני. – בתוך ההמון החוגג ראיתי דבר־מה, שלא ראו הם במקרה. לא האמנתי למראה עיני. הסתכלתי ושפשפתי את ריסי עיני – –

– מה זאת? אינכם רואים? הביטו.

על־יד החייל נושא הדגל, לשמאלו, הולך בגאון לאומי ידידנו היקר, האיטלקי האנרכיסט הידוע סיניוֹרֶה גרַפּוּלִינִי.

– הלא הוא אסור מזה חצי שנה?

– מה פירוש: אסור? הן זה חדשים אחדים שאנחנו מרעישים עולמות ומגייסים את כל הפרוטקציות על מנת להקל עליו את המצב בבית־האסורים וגם לשחררו!

– ודאי הכריחוהו לכך – העיר אחד מאתנו ומורגש היה, שגם הוא אינו מאמין לדברי עצמו.

כולנו הבטנו בו: איזו שטות. להכריח את מי־שהוא, שיצא חוצץ נגד כל האידיאלים שלו? הן אף ברוסיה אינם עושים כאלה.

האספסוף הגיע עד לבית־הקפה “מֶטֶאוֹר”. פה עמד מלכת. וסיניורה גרפוליני הוא המנצח.

– שיגעון. גרפוליני? מלחמה?

והעובדה – עובדה: גרפוליני נכנס אל תוך בית־הקפה, נותן פקוד במפגיע לכל האורחים – החוצה! והפקודה אינה סובלת מיאון וסירוב. יען לצידו כבר עומדים שוטרים אחדים וגם איזה אופיציר צעיר, השולף את חרבו ומנופף בה: החוצה, החוצה!

הקהל יוצא החוצה וסיניורה גרפוליני אוסף מסביבו את האספסוף, מעמיד את בעל הדגל על השולחן שבטֶרָסה ¹² מחוץ לקפה, הוא עצמו עומד כמו־כן על השולחן ומתחיל נואם.

נואם ונואם בהתלהבות, בפנים מסמיקים, בדם, בלב ובריאה מלאה – – בשם מדינת־הברית איטליה הנאורה – – בשם עמו של מיכאל אנג’לו, של מאקיאבלי ושל גאריבאלדי הקדוש – –

ניגשנו בהזדקרות. זה ענין נחמד. גרפוליני מדבר בשם מדינת־הברית, בשם איטליה, ומעורר התלהבות למלחמה. – – בשם גאריבאלדי. – – הוא בחור נהדר. – – הוא יעשה מכל העניין חוכא ואיטלולא. – הן יודעים אנו אותו. – – יש בו הרבה הומור. – – תיכף יהיה צחוק.

אחד מן הקהל, איש תמים, שלא ידע הומור, צועק כלפי הנואם הסוער:

– ובכן? מי מעכב בעדך למות מות־גיבורים? דרך צלחה!

לא הספקנו להביט לאחור, כלפי המדַבר – והנה צעקה – – אנקת כאב – אנו מביטים ורואים: פניו של האיש התמים זבים דם – וכבר אסרו אותו וכבר מוכילים אתו מכאן – –

וההמון סואן וכל הרחוב תוסס ורותח:

– תחי המלחמה! – תחי איטליה בעלת־הברית! יחי הקיסר וילהלם הנאור והאמן־בחסד!

מי־שהוא צוחק. ואחרי הצחוק: אוי! – גם מפניו זב דם – –

– נלך מפה. סכנה.

– למה? אפשר לעמוד ולשתוק ולהקשיב.

הד"ר גאראי גוחן אלי ולוחש באזני: – אני רוצה לראות, אם באמת אין איש או אשה בכל ההמון, המתנגד.

– הן רואה אתה, שיש. ואם יש – הרי הוא מקבל מכות.

והנואם סוער. המולדת בסכנה, צריך לשבר את שיני הכלב הסֶרבּי, לעקור את לשונו של הנחש הצרפתי, לכרות את ראשו של האריה הבריטי – – ולרוצץ את גולגלתו של הדב הרוסי!

הידד! הידד!

אנו מביטים בהמון: כל הפנים נלהבים. כולם מסכימים!

ואחרי הסיום: ההימנון:

"למולדתך, מוצק כצור,

היה נאמן, הוי, מַדְיָר!"

עכשיו כבר אין פֶּה בכל הרחוב, שלא יהיה פעור ושלא יזמר.

– מנין כל ההתלהבות הזאת?

– שכירי מלחמה הם כל אלה. הן רואה אתה: אספסוף.

ד"ר גאראי מסתכל, מסתכל בהמון הפרוע, מקשיב לדברי הנואם ואחר־כך פונה אלי בעניים עצומות ואומר בהטעמה:

– אנו טועים כולנו, חביבי, חכמים אנו יותר מדי. השמעת, מה הוא מספר? – הסֶרבּים עברו את הדונאו. הם קרבים הנה יותר ויותר.

– כל זה שקר.

– ומה יהיה אם כל זה אמת?

– היינו יודעים זאת כולנו.

– אתה יודע הכל, חביבי. ואת זה האם ידעת? הידעת, שההמונים מוכנים ללכת למוות בשירה על שפתם?

– עדיין איני רואה זאת. רואה אני, שצועקים הם.

הד"ר גאראי התקצף:

– מה אתה מתחכם? כולם נכונים ללכת! כולם!

נשתתקתי. והוא הוסיף ברצינות:

– היודע אתה, מה פירושה של הליכה למוות?

– איני יודע.

– ללכת למוות, פירושו: לחפש אחרי תוכן חיים חדש. – אופיום. – שיגעון קדוש. אנו מרקיבים.

אמר – ועזב אותנו בחפזון. נעלם.

צחקנו.

התלהבות ההמון המיתה את הצחוק על פינו.

– העם. העם ברוך־האלוהים.

ההימנון משתתק ואחריו הכרזה מנסרת:

– מי מתנדב מעצמו למלחמה הקדושה להגן על המולדת? – יבוא הנה!

וההמון מתחיל מזדקר ומצטפף אל השולחן עד כדי סכנת נפשות ממש.

כולם מתנדבים.

– אני גם־כן ארשם – –

אני מסתכל במדַבר ואיני מאמין לעיני: הד"ר גאראי החיוור והרך –

אני צוחק וממצמץ בעיני: בדיחה נפלאה.

הד"ר גאראי החיוור והרך נועץ בי את שתי עיניו העייפות כמעט בכעס:

– מה אתה צוחק?

אני פורץ בצחוק רם. נוטל את ידו האחת ולוחצה: אתה בחור נהדר, גיבור מלחמה. נו, לֵך! המולדת בסכנה – –

הד"ר גאראי זורק בי מבט אחרון, עוקר את כפו מתוך ידי ורץ אל השולחן. – אני ממהר אחריו. ועדיין אין ספק אצלי, שמשַטה הוא בי.

ואולם: לא – הוא נרשם באמת.

– מה זאת?

– נו נראה, מה יהיה הסוף.

הד"ר גאראי, כמי שעשה את חובתו באמונה, שב מאצל השולחן, פניו מאירים. גופו הרך – זקוף.

אני ניגש אליו:

– מזל טוב. – ורוצה אני ללחוץ את ידיו.

הוא משתמט. מביט בי בעין בוחנת וכל פניו מְזָרים שנאה כבושה וזעם נורא מעורב בוז. הוא עוזב אותי, אני מצטחק והוא הולך – ואחר־כך פונה הוא לאחור, אלי, ומפליט מלה אחת:

– יהודי!

אני עומד נדהם כאבן.

זה תקופה שלמה לא נאמרה מלה זו אצלנו בטון כזה. אינני עוצר כוח, שלא לענות לו דבר־מה. ואולם הגרון יבש, והלשון – אטומה.

– גאראי! – נזרקת מפי המלה חנוקה כמעט מדמעות.

זה השפיע כנראה. הד"ר גאראי שמע; הוא פונה לאחור, ניגש אלי ואומר לי בלחש ובהטעמה:

– מנין לך לדעת, מה זאת מולדת?

ראשי מסתחרר עלי; אני עוצם את עיני ונשען אל עמוד פנס־הרחוב.

מי־שהוא דחפני. אני מקיץ והולך אל המערכת.

המערכת ריקה מאדם. אני יושב ומקנח את מצחי המזיע.

מה נוראה ריקנות זו.

על השולחן – הטלפונוגראמה של אמש: מגדל איינשטיין. אוניברסיטה בין־לאומית. אספראנטו.

וּמן הרחוב – סערה.

אי־אפשר לשבת פה ככה.

אני יוצא הרחובה.

גדוד של תותחנים עובר. ומשני עברי הרחוב – המון נשים עומדות ומחלקות כסף וסיגאריות לחיילים ההולכים בסך. אחדות מהן מתנפלות על צווארי החיילים ומנשקות להם.

"לְמוֹלַדְתְּךָ, מוּצָק כַּצּוּר – – – "

 

ג: מוּכְשָׁר    🔗

הפתקה האדומה. מוזר. עלי ללכת ולעמוד בפני הרשות – על־פי פקודתה. זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שהרשות מפקדת עלי לעשות דבר־מה. עד כה היתה הרשות פונה אלי תמיד, כשפנתה, בבקשה ידועה, ועכשיו – פקודה.

ואולם למטה, בשולי הפתקה יש הערה: “פתקה זו אינה מחייבת את הגיוס עצמו, אך אדוני מצוּוה לעמוד להופיע בפני המפקָדָה”.

אין אני מבין פירושה של ההערה. אין לי מושג קל. – השעה מאוחרת. עלי ללכת אל המערכת.

ובמערכת – תנועה.

– חביבי מר אידיוט! – מקבלים את פני – שב ושים אל לבך העליון, שישנה מלחמה בעולם. ושהמולדת היא בסכנה מצידה האחד, ומצידה השני כובשת היא את העולם.

– אינני מבין.

ההוסארים ¹³ נכנסים מחר לבֶּלגרָד בירת הסרבים הנאורים, כדי לשנות את שמו של המלך “קאראגיורגייביץ'” ¹⁴ לשם “קארולי” הפשוט והיפה. למה שֵם מוזר כזה: קארא־גיור־גיי־ביץ'?! פוי! – ומצד שני – מוסיף חברי הממונה היום על ביקורת התיאטרון – מצד שני: הקוזאקים הנאורים רוצים לעבור את הקארפאטים! ¹⁵

– יעברו. מדוע לא?

חברי בא במבוכה. על זה לא חשב אפילו. באמת: מדוע לא יעברו? למי הם מפריעים?

– באמת חבל, שלא יעברו – נשמע קול מאצל “שולחן הספורט” – ריקוד הקוזאקים – נהדר. – אלא שלא יעברו.

– מדוע לא יעברו?

מדוע?! האם לא למדת בבית־הספר שהקארפאטים הם “חומת־אֶלֶוֶה”, מבצר אלוהי המדיארים¹⁶, שאינם נותנים לשום אויב לעבור על גבם?

– אי, הקוזאקים אינם יודעים קרוא וכתוב! – נשמע קול ידידתנו, עורכת מדור־הנשים – הם לא למדו זאת בבית־הספר ובוודאי יעברו! – גמרה בכעין שמחה.

הילדה מבית הדפוס נכנסה לבקש חומר.

החברה נבהלה. אין עוד חומר.

והעבודה התחילה בקדחת הרגילה.

אותי עניינה ההערה שבשולי הפתקה. וחברי ביארוה לי: מתי נולדת? בתשעים? ובכן אין חובת הגיוס חלה עליך עדיין. אלא, הואיל והמולדת עומדת, בחלקה הקארפאטי, בסכנה, לפיכך רוצים לדעת, אם יש לך איזו שייכות אל חלק־המולדת ההוא, ואם יש לך – יבקשו מאיתך להתנדב.

– אהא.

ועבדנו עד שלוש.

והואיל ולא כדאי כבר לשכב עד שבע בבוקר – לא שכבנו.

ורק כתום העבודה הרגשתי, והנה ידידי הד“ר גאראי איננו. איהו? – איש לא ידע. הלילה לא נכנס כלל אל המערכת. סיפרתי לחברים את התנהגותו של הד”ר גאראי ברחוב. איש לא הבין אותו. הוא משוגע במקצת. – טוב.

אך דבריו האחרונים משל אתמול לא נתנו לי מנוחה. הרבה צורות יש לו לשיגעון, ואולם צורה זו, יחס כזה, להזכיר לו למי־שהוא את יהדותו – –? דבר מה קרה פה בכל־זאת.

ובבוקר הלכנו אל המפקדה.

שם מצאנו גם את הד"ר גאראי. איש מאיתנו לא פנה אליו. הוא הרגיש בדבר וכולו היה נרגז בחשאי. וגם שיכור היה במקצת.

בא תורי. הלבלר מבאר לי את פירושה של הפתקה ושל ההערה שבשוליה.

– אם אדוני יש לו איזה שייכות אל מחוזות הקארפאטים, אז יכול הוא להתנדב וללכת. צריך להגן על המולדת. הקוזאקים הפראים עלולים להתפרץ. ובכן?

– מובן שאלך.

הלבלר קם, לחץ את ידי ורשם אותי. והוסיף:

– בבקשה להתפשט. שם בפינה. לעמוד עירום.

– עירום.

– כן־כן. עירום.

– אולי אפשר בלעדי זה?

– לא. שמא חולה הוא. צריך לבדוק אותו.

– אין אני חולה.

ופתאום קם איש־צבא גבוה, ניגש אלי ואמר כמעט בצעקה:

– להתפשט! הבינות?!

– בבקשה לא לדבר אלי בסגנון כזה.

האופיציר הגבוה ניגש אלי עד כדי נגיעת חטמו בחטמי, הבליט את עיניו ואמר כמעט בחירוק שיניים:

– מה?! סגנון?! החושב אתה, שזוהי מערכת?! לנו יש סגנון אחר לגמרי, חביבי. אתה התנדבת, ובכן: חייל אתה ועליך להתפשט. כרגע! הבינות?!

כעין צעיף־אופל נפל מעל מוחי. ובליבי עברה רוח חרטה. למה התנדבתי? כדי שמוקיון זה בעל בגדי־השוטים יתעלל בי?

ובתוך כדי פשיטת בגדי הרהרתי: למות בעד המולדת – זה מובן. ואולם לסבול גסות שכזו?

ואם ברגע הראשון כך – מה יהיה בעוד שבוע ושבועיים? – הרי זה מעורר גועל.

הרופא בודק אותי.

בינתיים באו גם אחדים מחברי ועמדו בתור; עירומים. – הד"ר גאראי – חסר. איפה הוא?

הרופא פנה אלי בשאלות אחדות ואחר־כך אמר בקול בוטח:

– מוכשר! ¹⁷ – הלאה!

אחדים מאיתנו היו פסולים. אחד מהם מוחה על העלבון. הוא בריא וכשר.

התלבשנו. ניגשנו שוב אל הלבלר. הוא מסר לי פתקה חדשה ואמר:

– מעתה הנך חייל ואסור לך ללכת אף פסיעה בלי פקודה. הכנס אל החדר ההוא וחכה.

– עלי להודיע זאת למערכת.

ושוב ניגש אלי האופיציר הגבוה:

– שום הודעה ושום מערכת אין פה!!

עלי להפרד מאחותי ומשפחתי.

– איפה גרה אחותך?

– באחוזתה, בפלך בֶּרֶג.

– בפלך בֶּרֶג?! הן פלך זה בין הקארפאטים הוא! הן שמה תשולח מחר! הן על אחותך אתה הולך להגן בפני הקןזאקים, טיפש!

ופתאום הושיט לי את ידו ואמר:

– אתה תהיה חייל נפלא, חביבי. אתה תגרש את הקוזאקים עד מוסקבה! וכשתשוב תקבל אות־הצטיינות ממדרגה ראשונה! – סוף־סוף תהיה לבן־אדם אצלנו. לא תתלכלך עוד בדיו ובשאר השטויות שלכם!

כשהיינו יחד עם חברי בחדר השני נודע לנו, שהד"ר גאראי לא התנדב. הוא השתלף.

– גם אנחנו יכולים עוד להשתחרר בתור עיתונאים – אמר אחד מחברינו.

אנוכי הייתי נדהם כולי מכל מה שעבר עלי. ראשי היה כבד עלי, לא ישנתי עוד. ורק המלה “מוכשר” טרטרה בקרבי והתגלגלה בי מן המוח אל הלב וחזרה. אני מוכשר? אני? אני מוכשר לבגדי־שרד כאלה של האופיציר? – בדיחה.

לא עברו הרבה רגעים ונכנס כעין־אופיציר ופקד עלינו, ללכת איתו יחד. הסתכלתי בו מכף רגלו ועד הקסדה שלו. איש גס, בעל שפם משוח ומסולסל כלפי מעלה, כלפי עיניו הקטנות. גבר גוּץ, בעל כוח ואינו פסק מלירוק יריקות חדות בתוך כדי דיבורו המהיר.

– מי אתה? – שאלתי אותו.

– אני? – ענה לי ביוהרה מלאה בוז – אני הפֶלְדוֵויבֶּל! ¹⁸

– אהא – אמרתי והושטי לו את ידי ואמרתי לו את שמי בהצגת כבוד.

הוא לא הושיט לי יד.

– לֵך, לֵך – אמר לי במהירות הברק – עוד יש לנו שהות להתוודע. עוד אמָאֵס עליכם, אדונים!

ואחר־כך, בחצר, הודיע:– מי רוצה ללכת אל דירתו לקחת איתו דבר־מה?

מובן, שכולנו רוצים.

– ידעתי! – אמר הפלדוויבל בבוז. – ובכן – הוסיף – ילך כל אחד לדירתו, יקח את אשר ברצונו ובעוד שעתיים בדיוק – עכשיו השעה שמינית ורבע – ובכן, בשעה העשירית ורבע יעמוד כל אחד פה בחצר נכון, מוכן ומזומן לנסיע! הבינותם?!

כשיצאנו אל הרחוב – נאנחנו אנחה מקילה ונעימה.

הלכתי אל דירתי כשיכור. כשנכנסתי החדרה התחילו הרהיטים בוכים. ואני כאילו גערתי בהם: טיפשים, כלום לזמן רב אני הולך? – בשום אופן לא הבינותי את כל העניין. הרחוב משוגע. – האנרכיסט גְרַפּוּליני נואם וצועק: יחי מלך איטליה. – הד"ר גאראי החיוור והרך מלעיב בי: יהודי נבזה. – אני מוכשר. – הקצין מגער בי ומדבר אלי בלשון נוכח: להתפשט, הבינות?! – ופלדוויבל גס משיב את ידי בבוז ואינו מחזיר לי שלום.

ובינתיים קרה דבר מוזר מכל אלה, דבר מוזר לגמרי: כשהאופיציר הגבוה טפח לי על שכמי ולחץ את ידי בשבח, שאני אהיה חייל טוב – הרגשתי כעין גאווה.

– למי אכחד זאת? הלעצמי? – עובדה: הייתי כעין מאושר.– מה זאת? הן אתמול לא הייתי יושב איתו על־יד שולחן אחד.

מה זאת מלחמה?

התחלתי לארוז חפצים אל המזוודה.

נכנסה המפקחת על הדירה שלי.

– לאן, לאן? מה זה פתאום?

– אני מוכשר, זקֶנתי.

– מה פירוש “מוכשר”?

– אני מוכשר. האינך מבינה? אני מוכשר!

הזקנה הבינה, כנראה, כרגע. התחילה מקנחת את אפה בשתיקה ואחרי־כן את עיניה ופרצה בבכיה.

– מה את בוכה? טיפשה! אם אני מוכשר – חייבת אַת לבכות? – הזקנה געתה בבכיה מרה, שירדה בי אל תוך דמי. ובינתיים גמגמה: – הוי, מוכשר! הוי, בני יחידי היה גם כן מוכשר! ומת בקסרקטין לפני שנה. בשחפת. הצטנן ומת שם. אוי ואבוי לי! ועכשיו גם אדוני –

– אני לא אצטנן. אני לא אמות בשחפת.

אלא שבכייתה המרה נכנסה בעורקי. הרגעתי אותה:

– את תשארי פה, זקנתי היקרה, תשמרי על הספריה שלי, ועל הכל, ואני אכתוב לך מכתבי אהבה, יקירתי, כמו בנך המנוח. הוא היה באמת חכם. מת בשחפת. בלי מלחמה.. – ואחר־כך אשוב אליך בתור גיבור שמת על שדה הקרב, על מזבח המולדת!

הזקנה לא שקטה. בכתה ובכתה, יותר ויותר ובתוך כדי בכיה חרישית תחבה אל מזוודתי עוד חפץ, עוד כותונת, עוד תפוח, עוד נקניק ועוד ממחטה.

זכרון אמי המתה עלה והופיע לפני. זה הרבה שנים שלא ידעתי שאין לי אם.

– אוי, או ואבוי לי – נהמה הזקנה – ומה אגיד לגברת היקרה? מה אגיד לגברת מאנסי, הן היא אוהבת אותו כל כך? אוי ואבוי לי.

– תגידי לה, שאני מוכשר, זקֶנתי החביבה. שאני מוכשר. זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שסוף־סוף אמר לי מי־שהוא, שמוכשר אני. – והיודעת את, מה אמר אותו השר, אותו הגנראל בבגדי־השרד? הוא אמר לי, שאני אהיה חייל נהדר; שאני אגרש את הקוזאקים עד מוסקבה!

וברגע זה שוב הרגשתי כעין גאווה.

הזקנה כאילו נזכרה פתאום בדבר־מה חשוב מאוד. ניגשה אלי בעיניים מפיצות תקווה יקרה ואמרה:

– אדוני היקר! הלא יש לו מכירים גדולים וחשובים, היכולים לפטור אותו מצרה זו! הן יש לו איזה גנרל גדול שהוא ידידו הטוב!

באמת. נזכרתי, שהגנראל הזקן שבכל הגנראלים, האינואליד שווייצר ¹⁹ היהודי היקר, מכיר הוא וחובב אותי. הוא כמעט ציוני.

והזקנה אחזה בתקווה זו ולא הרפתה ממנה:

– ילך נא אליו אדוני, אני מתחננת לפניו: ילך נא אליו. הוא לא יתן לו ללכת – ללכת – אוי ואבוי לי – ילך נא – אנוכי אלך אליו.

– אל תלכי, יקירתי, הוא לא יקבלך.

– אותי לא יקבל?! אני אשר נתתי בן יחיד לקיסר?! – הזדקפה הזקנה בגאות.

וכבר החליטה להתלבש וללכת. אלא שאני עיכבתי אותה.

– טוב, טוב, זקנתי. אני בעצמי אלך. בין כה עלי להיפרד ממנו.

– יישבע נא אדוני שילך!

– אני נשבע.

ואם ללכת אל הגנראל – הרי עלי ללבוש את הז’אקט. ולבשתי את הז’אקט וככה עזבתי את הבית ואת המפקחת־אמי לאנחות ולבכיות קורעות לב.

הגנרל שווייצר, יהודי מבית הורים יהודים פשוטים, בחור־ישיבה לפני שבעים שנה בערך, קיבל אותי בהתרגשות גדולה. רק לפני שבועיים בערך גילה לפני ולפני אחי־בציונות את לבבו היהודי החם ואת צערו הגדול, שמתוך זקנתו אין לו היכולת לקחת חלק בתקוותנו הגדולה והנושנה; ועכשיו – פתאום מופיע אני לפניו כמועמד למות־גבורה. הוא התחיל משתעל ועיניו נמלאו דמעות.

– המולדת אכזריה היא, תינוקי היקר – אמר הגנראל הזקן – אכזריה, יען יודעת היא, שאוהבים אנחנו אותה.

– בן כמה אתה, ילדי?

– בן עשרים וארבע, אֶקסֶלֶנץ!

הזקן הגבוה התחיל רועד בעין. קם מכסאו, קמתי גם אני, ניגש אלי, אחז בשתי ידי ושאל כיודע בעצמו את התשובה:

– ובכן, אתה מתנדב?

– במובן ידוע, כן, אקסלנץ.

הוא אחז בשתי כפיו את רקותי, נשק לי על מצחי ואמר בהתרגשות גלויה:

– אל אלהי ישראל ישמור עליך, כשומרו על עמו מדור־דור ועד דור־דור.

לחץ את ידי בכוח והוסיף:

– לך לשלום ולברכה, בני היקר, ואם יעזרך אלהים ויזַכה אותך להגן על חומות ירושלים – אל נא תשכח אותי שם אצל הכותל

המ – – –

לא גמר את דבריו, פנה ממני לאחוריו ויצא אל החדר השני. בינתיים ראיתי את עורפו מתנועע ורועד.

הוא בוכה?

עזבתי את חדרו ויצאתי.

ושם במסדרון עמדה הזקנה שלי בלבוש יום־טוב שלה וחיכתה לי בכליון עיניים.

– ובכן? – שאלה בלב דופק, כשכולה סימן־שאלה רועד – ובכן, מה אמר?

– מה אמר, יקירתי? הוא בקש ממני, שאתפלל בעדו אצל בית־המקדש בירושלים.

הזקנה הביטה בי כבמשוגע.

יצאתי ועזבתי אותה והיא עמדה כקפואה במקומה בלי ללוות אותי אפילו.

אולם את בקשת הגנראל הזקן לא הבינותי גם אני.

מה עניין הקארפאטים אצל חומות ירושלים?

 

ד: נֶפֶש יְחִידָה    🔗

ישבתי וכתבתי את זה:

זוֹהִי הַדֶּרֶךְ בִּשְׁבִילָהּ הִתְכּוֹנַנְתִּי,

לָשׂוּם לָהּ פְּעָמַי בְּתוּגַת־תִּפְאֶרֶת;

וּמַה טוֹב, שֶׁסּוֹף־סוֹף רַגְלַי מוּעָדוֹת כֹּה,

וּמַה טוֹב, שֶׁסּוֹף־סוֹף אֵין דֶּרֶך אַחֶרֶת.

וּמַה טוֹב, שֶׁאֵין לִי שׁוּם כּוֹפֵת וְתוֹפֵס פֹּה,

לֹא עָתִיד בָּרִיא, לֹא לֵבָב לִי חָרֵד;

וְאֵין לִי לֹא בַיִת, לֹא אִשָּׁה וְלֹא כֶרֶם,

וְאֵין לִי עַל מִי וְעַל מַה לְהִתְחָרֵט.

כֹּה אָשִׂים לַדֶּרֶךְ פְּעָמַי הַנִּסְתָּרוֹת

בַּהֲמֻלַּת־הֵידָדִים הַמִּשְׁתַּגְּעָה וְעוֹלָה,

וְלֹא לְחָיֵי־אִשָּׁה תִסְפּוֹגְנָה אֶת דִּמְעָתִי,

אַךְ גּוּפַת אִמָּתִי הָאֲדָמָה הַגְּדוֹלָה.

שְׁרִירַי הַכְּמוּשִׁים בִּי יִשְׂתָּרְגוּ לְפֶלֶד,

זִיו־מָוֶת בְּעֵינַי וּבְלִבִּי מִלְיוֹנִים

וּשְׁקִיעוֹת שְׁמָשׁוֹת מִתְנַדְּבוֹת זְהָבָן –

עַל שְׂפָתַי שֵׁם מִגּוּשׁ־חָלָב הַנּוּגֶה בֶחָלֶד –

וְשָׁם עַל עַרְבוֹת־שֶׁלֶג כִּי אֶפּוֹל מְלֵא־אוֹנִים:

אֵין־דָּבָר; כֶּתֶם דָּם הוּא; אָדֹם עֲלֵי לָבָן.

למה להכחיד? ²⁰ כמין רוח חגיגית זימרה בקרבי לפרוצס “ההליכה לבלי שוב” הלזו. אלפי הרגשות התרוצצו בקרבי, התנגחו, רבו, התנגדו – ולבסוף התפשרו זו עם זו, התמזגו והתלכדו להרגשה אחת גדולה ונעימה, שהופיעה בי בצורת אנחת־אושר אחת וכללית: סוף־כל־סוף!

סוף־כל־סוף ללכת. למות.

כל ימי חיי הקצרים עברו בי ברגע־כמימרא אחד, החל מזכרון אמי המדומדם, שהעלה לי בחיכי את טעם חלב־שדיה המתוק והחם – ועד מבטו הנורא והעלוב של ידידי הד"ר גאראי בבטאו את המלה:

– יהודי.

יַתמותי היפה והחולמת, סבי הזקוף והגברתן, סבלות בתי־הספר, חובשי בית־המדרש המאושרים העלובים, טלטולים, אהבתי הראשונה אל הנזירה הלבנה, שהציצה אלי מתוך חלון־הַשְּׂבָכָה הגבוה, כל המיתות שבמשפחתנו ושלא במשפחתנו, הנשים היפות והמזוהמות, וינה, ברלין, פאריס, אמסטרדם, אחוזתנו, אחותי, נטיית הדקדוק הלאטיני, רבי עקיבא הקירֵח הנפלא, כל המכות שקיבלתי ושנתתי, פרופסור יהודה בלאוי²¹, ששנא אותי על שלא למדתי את שיעוריו בהתמדה, דרשת בר־מצווה שלי המזהירה, כתב־ידו השיכור של אַדי אֶנדרה²², שזכיתי להיות הראשון בין קוראיו, ושוב אמי המתה, וילדָתי שנולדה בהיותי כבן תשע־עשרה ואינני יודע איפה היא – – ומאנסי: אהובתי זאת האחרונה, המחוללת־המזמרת הצעירה והשיכורה, המנבלת את פיה עד כדי קדושה טראגית – –

סרט כביר המאורעות, שאיזה יד־אלוהים מסובבת אותו בשביל איזה קהל נעלם, הסובל וצוחק.

ובסוף הסרט מופיעה המלה:

– יהודי!

מאין הוא יודע, שאני יהודי? מי הגיד לו זאת? אני לא. שנים רבות עובדים כל ידידינו במערכת אחת ואין אחד מהם יודע, מי ביניהם יהודי ומי לא. למי ישנן דאגות כאלה?

ופתאום: יהודי.

ובבוז!

סוף־סוף אלך. העיר הגדולה וכל העולם הכבד העיקו עלי כבר עד מחנק. כעת אעזוב אותם. אלך, אלך אל אמי המחכה לי. זה נעים מאוד. – סוף־כל־סוף.

אלך. בגפי, בגאווה, בגבורה, בצחוק קל על פי.

אירוק יריקה אחת גדולה בשמיים ובארץ ואלך.

כעת ירגישו כל ידידי ומכרי, מה הייתי אני בשבילם. עד היום קיבלו אותי ואת אהבתי כדבר מובן מאליו; כעת, בהיפרדם ממני, בלכתי לעולמים, כעת תעבור בהם סמרמורת־המוות.

בי לא. – בהם.

והלכתי להיפרד. בשורה.

מוזר. העניין קיבל צורה אחרת לגמרי מאשר קיוויתי. כולם מחייכים בגאווה ומאחלים לי מות־גיבורים ברצינות, באהבה אמיתית ובלחיצת ידיים חמה באמת.

– זהו גורלו היפה של המשורר: כל שיריך יוכתרו כעת בגלוריה ²³ מזהירה. מות־גיבורים.

– לא תצטרך לחכות עד שהביקורת קטנת־המוחין תכניס אותך אל הפאנתיאון. מות־גיבורים.

– אני אהיה מאושר כל ימי חיי: יש לי ידיד, היה לי חבר שמת בגבורה. מות־גיבורים.

זה היה הרפריין ²⁴ של כל ברכת פרידה:

– מות־גיבורים.

כולם מאושרים.

ואני שותק ומהרהר. ופתאום מרגיש אני, שבמושג “מות־גיבורים” ישנה גם המלה: מוות.

בזה איש מהם לא הרגיש. רק אני.

מוות. – ואיזה מוות! נבלת אדם קרועה מתגלגלת בשדה, אחר־כך בא הסאניטֵיטס ²⁵ ומשליך אותה אל בור־סיד גדול. וחסל. – פאנתיאון. – אוי!

חפצתי לפרוץ בזעקה אבירה של בכיה רמה:

– זונות! זונות! – אני הולך למות בבור־סיד! – ואתם תישארו ותלכו אל התיאטרון, אל הקאבארט, לשתות, לצחוק, לחיות! זונות!

נורא. ידידים.

הבאמת אין לי נפש אחת יחידה בעולם כין כל חברי וידידי, שיחד איתם שתיתי את ייני וסבלתי את סבלותי – אחד יחיד, שיגיד, או לכל הפחות ירגיש את המלה:

– מסכן. אדם חי הולך למות – –

נכנסתי אל הקסרקטין והופעתי לפני הפלדוויבל.

– ובכן בחור – שאל אותי – הרבה דמעות שפכו עליך?

נדהמתי לחכמתו העליונה של בר־נש גס זה.

והוא הוסיף:

– זונות, חביבי, זונות. כולם זונות. רק ידיד אחד יש לך כעת בעולם: הָרוֹבֶה שלך. – וגם הוא ישאיר אותך כשתמות.

התכונַנו, התלבשנו. אל תחנת הרכבת. הכל היה בחיפזון. הקוזאקים בין הקארפאטים. צריך לגרש אותם תיכף ומיד. הפלדוויבל כאילו הצטדק:

– לעת־עתה ממהרים אנו ולפיכך לא הכל בסדר. לא המלבושים, לא ההליכה ולא הלימוד. נגרש את האויב ונשוב – ואז נתחיל את הכל מראש. נלמד, נתכונן ונהיה חיילים כהוגן. – רק לא פחד. לא כולם מתים. רק לא בהלה. רק לא ללכלך את המכנסיים, ילדים! – ולא צריך להצטער על החיים. לא כדאי. כולם זונות, כולם! אין ידיד בעולם. יש ידידים לכוס יין. אך לא למוות. זונות! טפו!

וציווה גם עלינו לירוק במקהלה; וכל החבריה ירקה במקהלה:

– טפו!

ופתאום שומעים אנו איזה רעש ושערוריה על־יד השער. איזה קול אשה. ואחריה הרבה קולות נשים. צועקות, בוכות, מתווכחות, מתרוצצות ומתפרצות. ועוד לא הספקנו להקשיב – והנה הנשים, כשמונה־עשרה במספר, התפרצו והן מתנפלות כלפינו, בבכיה, ביללה, ביבבה. כל אחת על צווארי אחד מן החבריה, ועד שאני מביט והנה גם על צווארי תלויה לי – – – מאנסי שלי. והיא בוכה בקול של איזו חיה פצועה ומפרפרת בשֶנֶק הדמעות המרות:

– אתה לא תלך – אויה לי, אתה תישאר! – אוי ואבוי – לאן אתה הולך – אני אלך איתך – אוי לנפשי – אני לא אעזבך – לא אעזבך – לא א־עז־ב־ך!

והבכיות קורעות שמיים ממש. כל חצר הקסרקטין מלאה אותן. – כל החצר נתמלאה היסטריקה אחת אומללה.

והפלדוויבל עומד נדהם מבלי לזוז.

ומתוך הקסרקטין יוצאים הקצינים הגבוהים ומביטים.

– לעזאזל! – צורח אחד הקצינים – לגרש אותן!

אך הפלדוויבל אינו זז. מביט הוא, איך כל הנשים תלויות על צווארי בחוריהן, כבר בשתיקה אילמת, בבכיית־שיהוק, בלטיפת־שָבץ, תלויות ודבוקות “כפרי על העץ” – –

ואופיציר שני אומר:

– הנח. תן להן להיפרד.

ובחצר הקסרקטין קמה דממה. רק אנקות קלות וחשאיות, אנקות־לב פנימיות נשמעו פה ושם בתוך השורה.

הקצינים יורדים מעל המדרגות, ניגשים לאט־לאט אלינו ומתבוננים. אחד מהם מסתכל היטב בנשים ואומר לחברו:

– הבט־הבט: כולן זונות.

נכון־נכון – עונה השני.

כל הנשים הבוכות היו או זונות פרופסיונאליות או בלתי פרופסיונאליות.

מאנסי שלי – מרקדת־מזמרת –

והקצינים עמדו אילמים, נגועים עד הלב.

אחד הקצינים פנה אלינן, בנימוס, ברוֹך, באהדה ובכבוד אמיתי:

– עלמות יקרות – אמר להן – הרגענה נא. לכן יש תפקיד גדול וקדוש כעת כלפי המולדת – – ולפיכך – –

הזונות לא נתנו לגמור, המלה “מולדת” הוציאה אותן מדעתן ממש:

– אני יורקת על המולדת שלך – אתה הרקוב! – פרצה אחת מהן ואחריה כמעט כולן בבכיה ובזעם, שהלכו והתמזגו להארמוניה מקוננת איומה ומחרידה.

– לאסור אותן לעזאזל! – צעק קצין אחד. אך שאר הקצינים הרגיעו אותו:

– לא צריך. זונות. תבכינה קצת.

והזונות בכו, נאנחו, שתקו באנקה ולבסוף עברו כולן לבכיה חרישית עד שנאלמו־דום.

הפלדוויבל נתן פקודה ללכת. התהלוכה התחילה והנשים הפרוצות נלוו אלינו, כל אחת אל הבחור שלה והלכו איתנו יחד בדממה.

וכשיצאנו מן החדר – ברחוב נלוו אלינו עוד נשים, עוד אחת, עוד שלוש, עוד שתיים ועוד שש. השוטרים ברחוב עמדו והשתוממו:

– תהלוכת זונות – לחשו.

השוטרים יודעים אותן היטב.

כשנפרדתי מאת מאנסי אמרתי לה:

– אל תבכי אחותי הקטנה, מה את רוצה? הן הולך אני למות מות־גיבורים. תתגאי בי, חביבתי!

– אני יורקת עליך, אידיוט! – פרצה מאנסי בזעם שעבר והיה לבכיה מרה, לבבית, קדושה ופנימית עד כדי התעלפות.

כשהתעודדה, עמדה למולי, תפסה את שתי כתפי, הביטה בעיני ישר ואמרה בקול יבש ופאטאלי:

– אל תמות מות־גיבורים. אל תהיה לגיבור, אביגדור. תבוא הביתה בתור חייל פשוט, קרוע ובלוי, בלי גבורה ובלי מדאליות – אך חי.

הביטה בי עוד מבט אחד, עיניה נמלאו שוב פעם דמעות לחות, אחר־כך החליטה:

– נו, לֵך. ואני אחכה לך, אני מחכה.

– תחכי ותשתי לחיי כוסות אחדות, מאנסי – נשקתי לה.

עיניה הפיצו זעם נורא. לא החזירה לי נשיקה. אך כעבור רגע ענתה בקול יבש:

– אני לא אשתה יותר בחיי. עד שלא תשוב. עוד היום אעזוב את הקאבארט ואלך אל בית־הספר לאחיות־רחמניות.

נשקה לי ובכתה. לא חכתה לזיזת הרכבת.

נפש אחת יחידה שלי.

הזונה הפרוצה.

 

ה: מַסָּע בְּהוֹטֶנְטוֹטְיָה ²⁶    🔗

הרחובות כמרקחה רותחת.

בדרכי אל בית־העיר נפשים בי מכירים. פני כולם סמוקים מתוך התרגשות אושר. וכולם צוחקים בי:

– לאן־לאן בבגדי נשף?

באמת: אני בבגדי־נשף. ז’אקט, שחורים, כותונת קשה בעמילן.

– “לאן”? – לנשף מחולות־המוות – עונה אני.

והתשובה מניחה את דעתי בלי שארגיש אפילו את חומר־הדין של המלים האלה.

ובינתיים: שמועות מעניינות מאוד וסודות על גבי סודות.

– השמעת? תפסו ואסרו ארבעה מרגלים. ביניהם וֶירה. המחוללת הרוסית. וירה ראדובסקַיָה.

– מי?? וירה רדובסקיה? אתה טיפש!

– בעיני ראיתי מובילים אותה בשלשלאות.

– בסֶגֶדִין ²⁷ הורידו אווירון צרפתי ובו ארבעה אופיצירים סֶרבִּים.

– שלנו נכנסו לבלגרד והם מתקדמים הלאה.

– הינדנבורג²⁸, המצביא הראשי הגרמני, נתן פקודה לכבוש את מוסקבה במשך חודש ימים.

– אמש ראו אווירון־אויב מעל לארמון הדואר.

– הוּסאר אחד תפס הבוקר את יורש־העצר הסרבי. הוא נמצא כבר בקסרקטין פה.

ועוד כאלה.

מבולבל ונרגש הגעתי אל העיריה. הפלדוויבל קיבל אותי יפה מאוד; בצחוק רחב:

– אַי־אַי־אַי! בבגדי נשף – – אולי אמציא לאדוני צעירה ויפה לבת־זוג?

– לא. תודה רבה.

– לא? חבל. הייתי מציע לו את זְקֶנתי מעולם האמת. בשורה, אדונים נכבדים!

עמדנו בשורה. כשישים איש שונים מאוד איש מרעהו. בינינו עיתונאים אחדים ומיני אמנים שונים. הפלדוויבל בודק את כולנו ומתלוצץ דרך אגב. מדבר הוא על האינטליגנציה המרקיבה, שהגיע תורהּ סוף־סוף להיהפך לאנשים מועילים לחברה. – הוצאתי סיגאריה ורוצה אני להדליקה ובינתיים מושיט אני את התיק גם לו, לפלדוויבל. הוא נועץ בי את עיניו העגולות־הלבנות וצועק:

– התטמין תיכף ומיד?! אני אכה אותו מידיך! – מה אתה חושב, שבבית־מרזח אתה נמצא? או שם בטאראדאקציה ²⁹ שלכם?! עמוד ישר! – היודע אתה איפה אתה נמצא?!

– כן, בהוטנטוטיה – אמרתי בבדיחת איש־שיכור מחוסר שינה ובתקווה, שהוא בין כך ובין כך לא יבין את המלה.

החבריה צחקה.

הפלדוויבל יצא כמעט מדעתו. – פנה אילך ואילך בכעסו הנורא, אחר־כך חיפש איזה מלה וכשלא מצא מתוך התרגשות עזה, עמד למולנו, חרק בשיניו, ירק יריקה אחת גדולה וגסה: טפו! – ונכנס אל בית־העיר.

ועוד לא הספקנו להריק זה לזה את דעתנו ואת בוּזנו הפנימי לכל העניין – והנה הוא יוצא:

– לפי פקודת האדון הרם, האדון שר־האלף, תלכו לעת־עתה כולכם הביתה ורק למחר בבוקר תשובו נכונים לנסיעה. ובכן: התפזרו!

לא התפזרנו, אלא הלכנו לדרכנו. תהילה לאל. עוד לילה אחד בלי פלדוויבל.

והרחוב – קלחת צורבת ומעלה אדים. קולות־פקודה צבאיים, שורה ארוכה של תותחנים ואחריה גדוד־רגלי, נשק, סוסים פקודות. זמרה, צעקות, בכיות, יללת־אמהות, הימנון, מולדת, נשים יפות ועדינות מחבקות חיילים פשוטים ומנשקות להם, קטעי נאומים רמים מתוך בתי־הקפה.

אין בכוחי לעמוד על רגלי. – כמדומני, שהטוב שבכל המעשים יהיה: ללכת לישון קצת. עד מחר בבוקר.

המפקחת על הדירה שלי כמעט שיצאה מדעתה מתוך שמחה:

– אדוני משוחרר?!

– כן. עד מחר בבוקר.

היא פורצת בבכיה.

– אל תבכי זקנתי, רוצה אני לישון קצת. בעוד רגעים אהיה חפשי.

– מה? – שאלה הזקנה בעיניים רטובות, המאירות מתוך תקווה חדשה – מה? בעוד רגעים אדוני יהיה – –

– כן, זקנתי, בחלומנו אנו חפשים לגמרי מכל דבר המעיק על הפסיכיקה שלנו בעליל. הפרופסור פרויד אינו צודק; בהחלט לא. החלום נותן לנו דווקא את מה שאין אנו רוצים בעליל אפילו ברצון שמתחת למפתן ההכרה. הסוּבּקוֹנסצֵיאַנס ³⁰ הוא חלק אלוה ממעל, חביבתי, ואלוהים הוא טוב בהחלט בניגוד למהותנו החושית, שהיא אידיוטית בהחלט. הריפואולימַן לא מעשה ידינו הוא, חביבתי, שכן אילו היה בידינו, כי אז – – –

את המשפט האחרון גמרתי ודאי בחלומי ורק את ידיה של המפקחת הרגשתי, איך היא מכסה אותי היטב שלא אצטנן, ואולי גם את אנקותיה שמעתי שם עמוק עמוק בקרב נפשי הנרדמת, ועוד דבר־מה קלטה אוזן־הרוח שלי:

– מסכן שלי היקר: ביאושו שותה הוא ומפטפט. אומלל. אוי ואבוי לי.

לא ישנתי הרבה. בא הערב ואני מוכרח לקום, מתוך הרגל. שקיעת־השמש מוציאה את האדם מן המיטה. קמתי, התלבשתי והלכתי אל המערכת. רק בעברי את המפתן נזכרתי, שאין לי פה שום עסק. ובאמת: המערכת היתה כולה זרה לי. אנשים חדשים יושבים ומזיעים במקומנו. והד"ר גאראי ידידי בתוכם. וגם הוא היה חדש לי. לגמרי חדש.

– סֶרווּס – אמרתי לו כרגיל ותיכף הרגשתי, שאין לי רשות לברכו בברכת־חברים זו. והוא הפנה אלי את עיניו, נענע בראשו ואמר בלחש בברכת מכירים זרים:

– ערב טוב.

סמרמורת צוננת עברה בי. חפצתי לבכות.

ברחתי החוצה, אל מרתף־האורפיאום: הביתה.

והמרתף שינה את פניו קצת גם הוא. המחולות כמעט כרגיל ואולם גם בכיות נשמעות בו מקרני־זווית אחדות. והשיכורים מפוצצים כוסות יותר מן הרגיל. והשמועות המוזרות מתאמתות. את וֶירה תפסו. היא מרגלת. זה מוזר ביותר. וירה היקרה? רוסית מתוקה זו, שנשיקתה תמיד מעורבת בדם־ליבה החם. והאוהבת את בוּדאפשט יותר מיַלדתה הקטנה, מלאך אלוהי הסלאבים זה, שיין המרתף תוסס כבר בדמה הרך והלבן – וכה רימתה אותנו? היא היתה עסוקה בפוליטיקה? – טיפשות כזו אינה נולדת אלא בראש פקידים־שוטרים, המצלצל בריקנותו.

ועוד: גם המלצר דֵיבּוֹ נתפס ואיתו דוקומנטים פוליטיים חשובים. הוא מסר לממשלת צרפת את הסודות הטופּוֹגרפיים של בודאפשט. זהו כיכר הר־חרמון של החשדים הנוראים. הן דיבו בעל משפחה הונגארית הוא. אשתו וילדיו אינם יודעים אף מלה צרפתית. הוא מדבר הונגארית והם אינם יודעים צרפתית.

ועוד זוועות כאלה. השיגעון מתהולל בקרבנו כשטן שיכור.

ופתאום נכנסים שני עיתונאים־ידידי, ניגשים אלי בבהלה ומושיטים לי כרוז לחתום עליו:

– קרא! וחתום!

– למה לי לקרוא? הרי לכם שמי. ואם תרצו אחר־כך לגבות את הסכום, תפנו אל זקֶנתי שם בדירתי. כל הוני בידיה.

וחתמתי. הם חטפו את הנייר, פנו אל עוד אחדים מידידינו הסופרים ונסו בבהלה.

השיגעון התחיל מבלבל את מוחי יותר ויותר. השמועות המוזרות התחילו מבעבעות מתוך כוס־השמפניה, העיבו את עיני ואת עצבי ולאט־לאט התחלתי מרגיש, שכל העניין אינו אלא בדיחה נפלאה. ועוד שעה, שעתיים ואתרונן ³¹ – –

התחילו מכבדים את המרתף וביקשוני ללכת הביתה. הבוקר היה קריר. הלכתי הביתה שבור ושחור־הנפש: הזקנה עוד ישנה את שנת־התמימים שלה, לקחתי את המזוודה המוכנה מאתמול ועזבתי את דירתי מתוך יאוש.

הרהיטים מביטים אחרי בעיניים רודמות והשעון מצלצל אחרי:

– דין, דין, דין, דין, לך מבלי לשוב דין, דין – –

כשיצאתי החוצה ועברתי על־יד עמוד המודעות ראיתי מודעה: כרוז מאת “הסתדרות העיתונאים החופשיים”. ולמטה חתום גם אנוכי.

לקרוא?

אני עוזב את העמוד והולך לי. אך כעבור פסיעות אחדות דחפני איזה רגש סכנה חזרה.

אני קורא ולבי מתחמם בי.

"העיתונאים החופשיים ³² מכריזים לעיני כל העולם, שעַמם של טולסטוי, פושקין, גורקי, אנדרייב, רומן רולאן, שקספיר, בארביס, ברנארד שאו, וֶלס, סינקלר, ויטמן, אנטול פראנס ועוד ועוד מעולם לא נהפך לנו לאויב ואנו לעולם לא נרים יד עליו וכל המרים תיבש ידו וכו' וכו' וכו' " –

ועל החתום בין שאר הסופרים, גם אנוכי.

טוב, בראבו, טוב מאוד.

ובצידה של מודעה זו עוד כרוז.

אני קורא ומתפכח לרגע – –:

“וכל המעז להכניס רוח פאציפיזמוס מזויף ולרַפות את ידי גיבורי המולדת – אני אמצא את הכוח לשוברו כקנה רצוץ וכו' וכו' וכו'”

ועל החתום: גראף טיסא³³, נשיא המיניסטרים.

ובכן: זה לעומת זה. אני לעומת טיסא. וטיסא לעומתי. גם זה טוב. בראבו. טוב מאוד. נלך אל הפלדוויבל היקר.

ומה טוב שלא הבנתי אף מלה מדברי הפלדוויבל. ובצחוקו צחקתי גם אני. וכעסו לא הגיע אלי. אדרבה. נזכרתי במעשה הסיגאריה של אתמול ושוב הושטתי לו את תיק־הסיגארות שלי. הוא היכה אותו מידי, התיק נפל ואני עצל הייתי ולא הרימותיו מן הקרקע.

– ללכת אחרי!

הלכנו אחריו! הגענו אל תחנת הרכבת. שם תחבו אותנו אל תא גדול וארוך. מלא אנשים כרימון. בקושי גדול, או ביתר דיוק: בנקל ישבתי על הספה, יען אי־אפשר היה שלא לשבת. הצפיפות הושיבתני.

והתא מרעיש וסואן: זמרה גסה ועצובה, קללות, חירופים וגידופים, צחוק, לעג, נשיקות שיכורות.

כשרָווח קצת התחלתי משתעמם. אף מכיר אחד לא נפל בשכנותי. כולם בני־איכרים ובעלי־מלאכה שיכורים ושיכורים למחצה. הוצאתי ספר מתוך מזוודתי והתחלתי קורא. מצ’ניקוב³⁴, “השקפת עולם אופטימית”, תרגום ד"ר ליאני ארפד, הוצאת “המדע” בודפשט 1908. אני מדליק סיגאריה ומעשן וקורא.

פתאום – יריקה שחורה, יריקת־טבק מלמעלה, והרוק נופל ישר על הספר. ניגבתי את הספר במטפחתי ורגש רוגזה התלקח בי. הבטתי למעלה: טירון־חייל מעשן ויורק, מעשן ויורק – מילא. הוא לא התכוון להעליבני. אך גסות כזו. – המשכתי לקרוא ולעשן.

– למי אש? – שומֵע אני.

מי־שהוא חוטף את הסיגאריה שלי מתוך פי, מדליק בה את הסיגאריה שלו ומשליך את שלי דרך החלון. – ופונה לעסקיו.

מה זאת?

אני הולך ומתפכח. אני משתומם. ורוצה לקרוא לקונדוקטור. נוסעים אחדים מרגישים בדבר ופורצים בצחוק וצועקים בעצמם בלעג:

– אדון קונדוקטור! קונדוקטור! – איפהו הקונדוקטור?

– הוא מת מות־גיבורים!

– הס! הוא עלה לגדולת גנראל!

– הוד רוממותו אדון קונדוקטור!

צחוק מכל אַפסיים.

אני מוסיף לקרוא. אני מבין כבר את המצב. מתחיל תופס את העניין במהותו. מוטב לשתוק ולסבול. מוטב לקרוא בספר.

ועוד לא הספקתי לתפוס את מובן המשפט אשר לפני עיני בספר והנה דחיפה מסביב, מי־שהוא צועק: “תנו לי לצאת, עלי לצאת” – – הצפיפות תוססת, צחוק ודחיפות – ושוב אותו הקול: “למי נייר? למי נייר?!” ופתאום איזו יד גסה תופסת את ספרי, קורעת מתוכו שניים־שלושה דפים והאיש רץ החוצה אל האכסדרה כשהוא אומר לי ברצינות גמורה:

– תודה רבה. נייר טוב.

אני עוצם את עיני כשכור־הצער וראשי מתחיל כואב עלי ברקתי השמאלית.

– סֶרווּס קאמֶראד! ³⁵ ובכן? הלא תמצא חן בעיניך ארץ הוטנטוֹטיה הנפלאה? – נהדר, הלא כן?!

טפיחת יד־ידיד העירה אותי ופקחה עת עיני:

ידידי הטירון הוא: גראף ציראקי, הבוהימאי הצעיר, חבֵרִי בחיי־לילה. כולו סחי ורוק ורפש. אני מביט בו בתמיהה והוא צוחק:

– האין זה נחמד? – מתי זכינו לנסיעה דמוקרטית כזו?

 

ו: Lacrimae Risusque rerum (דמעותיהם של החפצים וצחוקם)    🔗

פקודות, צלצולים, צעקות, נשיקות ושריקות – והרכבת זזה.

והשירה השיכורה, הבלולה בבכיות־אם אומללות, היתה לאֶלדוֹראדו ³⁶ נחמד של תולעת־האדם, המשתגעת בשיגעון ריח־הדם הממלא את האויר.

ובינתיים קרה דבר פעוט, שלא היה כדאי אפילו להפסיק בגללו את השאון: חייל אחד, מבִימָני־המרתפות העליזים, שהידד־המלחמה העצוב הצית בו את היין השרוף שבקיבתו, עשה מעשה קונדס: עלה על גבי הרכבת כדי להיפרד מן העיר היקרה בנפנוף כובעו ובפיזור נשיקותיו הרירניות כלפי הארמונות הנהדרים. הרכבת עברה תחת גשר־על – והקונדס נשאר פתאום בלי ראש על ערפו. משקוף הגשר החד התיז את הראש השיכור כבסיף.

מי־שהוא רוצה לקשור כתר־גיבורים על הראש המותז:

– הקורבן הראשון! – נאנח שומם ביראת־הכבוד.

– מכה בקורקבנו! – עונה מי־שהוא לעומתו – שמא כל הנופל תחת גלגלי רכבת־צבא מת מות־גיבורים, קורבן המלחמה?!

והוסיפו להשתולל.

לא נתנו לו לחָלָל העליז להיקדש בקדושת המלחמה חלילה.

– מי יחלוק לו את הכבוד האחרון? – נשמע קול.

– למי? לשלף־מלחמה נבזה זה? לבוגד־פחדן זה, המשתלף מתחת ידי המולדת ובוחר במות אסון מאשר למות על כבוד שדה המלחמה?! הכלבים יאכלו אותו!

– האב הקדוש בעצמו ובכבודו יבוא מרומא ויקבור אותו – אומר באס־באריטון מאחורי אחת האצטבאות הצפופות.

– האפיפיור?

– כן – מוסיף הבאס־באריטון. – יען האפיפיור הוא שליח השלום עלי אדמות ומכבד הוא את פגרי־השלום כבוד רב.

– כן, האפיפיור. – נשמע קול דק מתחת הספסל שלי, והוא מוסיף ומזמר את השיר העממי הידוע:

שַׁעֲרֵי הַוַּטִּיקָן נִפְתְּחוּ בַסֵּתֶר,

הַאי, הַאי, הַאי בַסֵּתֶר –

הָאָב הַקָּדוֹשׁ לְמִי־שֶׁהוּא שָׁם מְחַכֶּה,

הַאי – הַאי – מְחַכֶּה –

מֵעַל רֹאשׁוֹ הַקָּדוֹש הֵסִיר אֶת הַכֶּתֶר,

הֵסִיר אֶת הַכֶּתֶר –

וּלְבָבוֹ הַקָּדוֹשׁ אַט נוֹקֵף בּוֹ, אַט מַכֶּה.

הַאי – הַאי – אַט מַכֶּה.

אַךְ הָעַלְמָה הַיָּפָה סוֹעֲרָה לֹא נוּחָמָה:

אֲהוּבָהּ, בָּחוּר כְּאֶרֶז הָלַךְ לִשְׂדֵה־הַמִּלְחָמָה –

הַאי – שְׂדֵה־הַמִּלְחָמָה –

וְהָאָב הַקָּדוֹשׁ מְנַחֲמָה: גְּשִׁי הֲלוֹם –

גְּשִׁי, גְּשִׁי, גְּשִׁי הֲלוֹם: –

אַל תִּבְכִּי יְחִידָתִי, אָנֹכִי אָבִיא שָׁלוֹם,

הַאי – הַאי – אָבִיא שָׁלוֹם!

לאורו של שיר זמר זה נסענו כמעט שלושה ימים רצופים. לפני כך היינו עושים דרך כזו במשך חצי יום.

וטוב שהיה לי נרקוזיס³⁷: האופטימיסמוס העילאי של מֶצ’ניקוב וצנצנת הקוֹאנטרו³⁸ של הפירמה טירלֵיאִי.

ביום השלישי בערב הורידו אותנו באיזו עיר ותיכף הושיבו אותנו אל תוך עגלת משא כבירה רתומה לארבעה סוסים גרמניים.

והגשם שוטף ברבבות דליים.

אחרי נסיעה בגשם במשך ארבע שעות בערך – נשמע קול רעם:

– ליפול מעל העגלה!

ליפול. דווקא. לא לרדת חלילה.

והחושך מטיח ממש את העיניים.

אנו קופצים מעל העגלה אל תוך שחור־הלילה – ונופלים אל תוך תהום של טיט־חוצות דלול, המתיז את רסיסיו הקרים אל פנינו. אני יושב בתוך הטיט. העגלה גבוהה מאוד. בחשיכה לא שיערתי את הגובה – והקפיצה הושיבה אותי.

אני יושב בטיט־היוון עד המותניים ומעלה.

נקל היה לשבת מאשר לקום. ואולם שוב אותו הקול.

– התלבטו!

הקול קולו של איזה פלדוויבל. קול פלדוויבל מובהק.

והתלבטנו. לשנו את הרפש בכבדות־מצרים וממצחי טפטפה הזיעה. גופי היה כבד מאוד. חלקו התחתון היה ספוג רפש וגם החפצים שבמזוודתי ודאי מלאים מי־בוץ.

והתלבטנו. לאור־הסירוגין של הפנס שבידי המנהיג שלנו, המשתדל להאיר לא את הדרך, אלא את פנינו. לא די לנו החושך שבחושך; הרי לנו גם החושך שבאור.

וסוף־סוף באה הפקודה:

– עמוד!

הכניסו אותנו אל מין חורבה, שמבעד לגגה – בית בלי גג – אפשר היה להסתכל בכוכבי־הליל היפים – אילו היו הכוכבים נראים מבעד לעבים ואילו לא היו טיפות הגשם מסמאות את עינינו.

הפלדוויבל העביר את אור־פנסו סביב־סביב לאורך הכתלים המזוהמים ונתן פקודה:

– להתפגר!

התפגרנו, כל אחד במקום שעמד, אצל הקיר, המזוודה תחת הראש העייף. העייפות גברה על הקור שבעצמותינו ונרדמנו כווצי גוף ונפש: חללים חיים.

אור־הבוקר היה גס ואכזרי מאוד. רק עכשיו ראיתי מה היה לי ומה איתי. קור נורא הרעיד את כל אברי העייפים ולא היה בי כוח לזוז מן המקום, שאליו נצמדתי כולי.

הסתכלתי והתבוננתי ב“חברי” כולם. קרה פה דבר־מה. כל אחד מזדרז, מתעודד ומשתדל להסתגל אל המצב. מילא, בזה אין כל פלא. ואולם – כל אחד התאמץ להראות שחייל מובהק הוא ויודע את כל הלכות החיים האלה ויחד עם זה התאמצו כולם לצחוק ולבזות את “המפונקים” שבנו. היו ביניהם כאלה, שגנבו ממקום־שהוא, אגב שמיעה, את המלים והביטויים הצבאיים המובהקים, כדי להראות, שזה הוא מרכז החיים, תוכן העולם ומלואו, תכלית ההוויה האנושית ומטרת התרבות כולה, ושמחוץ לזה הכל אפס, מיותר, מעורר חמלה וצחוק כאחת.

כן: עד היום הזה חיינו לכאורה בטעות אחת גדולה ולא ידענו, שעילת העילות של כל חיינו – היא הצבאיות, המלחמה, המולדת והפלדוויבל.

אחד מאיתנו, פריבאט־דוצנט באקדמיה המזרחית, שכל ימיו לא יצא מתוך ארבע אמות של חקירת הלשון הפרסית ופיוטה, איש שהיה מפורסם בידיעתו את ה“שאה־נאהמה” של פירדוסי ³⁹ בעל־פה במקורו – מצטיין פתאום בחירופים ובגידופים קשים כלפי אלה בקרבנו, המתאוננים על המצב הפרוע והמעליב.

– אולי רוצים אתם – שאל ברוגזה – שהאדון שר־האלף ימסור לכם את חדר המשכב שלו החם?!

נעשיתי סקרן לדעת, מי הוא בעצם שר־האלף ההוא, שפריבאט־דוצנטים חייבים בכבודו הגדול.

– מי הוא?? – עונה לי המלומד הפרסי – מה שייך, מי הוא האדון שר־האלף? – כן אדוני, האדון שר־האלף ולא שר־האלף! – ייזהר נא במקצת בלשונו. האדון הוא איש אינטליגנטי, כמדומה!

– ובכן? – העזתי בכל־זאת – מי הוא האדון שר־האלף?

הוא הביט בי בעיניים זועמות, שתק ואחר־כך אמר במתינות מאיימת:

– האדון שר־האלף הוא אותו הגבר, ששלושה כוכבי־זהב מאירים לנו מעל צווארו! דומה, שאיש אינטליגנטי צריך לדעת זאת!

ברגע הראשון רציתי לחייך עליו. ואולם כעבור רגעים אחדים הרגשתי בושה עמוקה, שבתור איש אינטליגנטי אינני יודע זאת.

ראשי התחיל כואב על ערפי.

ורק עכשיו התבוננתי בי־בעצמי ובמצבי.

מחזה מזעזע אני:

איש לבוש כובע־דֶלַיין ⁴⁰ רחב, ז’אקט, מכנסיים מגוהצים ונעלי־לַכָּה – שוכב כולו מרופש מכף נעליו ועד חזה־כותונתו הלבנה־הקשה ומתבייש על שאינו יודע מה שיודע החייל הפשוט שבפשוטים. – הסתכלתי בעצמי יפה־יפה. ורגש־צחוק עליז עבר בי. בעצם הדבר: זה נהדר. זוהי קומדיה מוצלחת, שבמרכזה עומד “גיבור” לגמרי לא באנאלי. להעלות את זה על הבימה – הרי זוהי סנסציה ספרותית.

אלא שבאותו רגע שמעתי בראשי הנדהם כעין בכיה חרישית טראגית מאוד. הבטתי מסביב – אין איש בוכה פה. אדרבה: כולם שמחים ועליזים ומשתדלים להראות, שיודעים הם את קדושתה של המלה: שר־האלף.

מי בכה פה? – מוחי התבלבל לגמרי ולפני עמדה הזקֵנה, המפקחת על הדירה שלי, ובכתה. ואולם עד כדי כך: לשמוע באוזניים את בכייתה? ודאי אני חולה מתוך עייפות ורטיבות. אני מרגיש חום. – ותיכף נתחוור לי העניין. הבטתי בז’אקט שלי וראיתי אותו בוכה.

נזכרתי במימרה הלאטינית: “סוּנט לַקרִימֶה רֵרוּם”. כן, יש להם לחפצים דמעות. בוכה הוא מלבוש זה, ששחורו ספוג גן־עדן של מחשבות ואידיאלים ותשוקות כבירות וחלומות־פלאמאריוֹן. הוא בוכה בדמעות. וראשי עלי כואב עד כדי דהימה. אני מפנה את מחשבותי לצד אחר. עוצם את עיני ורואה את האולם הפילהרמוני עם התזמורת הכבירה שלו ושומע את קולות הסימפוניה “1812” ⁴¹ – והז’אקט שלי מתגבר בתאנייתו: כל סימפוניה זו אינה אלא מארש־מלחמה. – מובן. המרסלייזה המעורבת צלילי הפעמונים של הקרֶמֶל המוסקבאי, העומד להיהרס בלהבות האש האדומה. – ושר־האלף – נאפוליון עם כוכבי־הזהב שעל צווארונו.

אני מסיח את דעתי בכוח ורואה את האמלט עם הגולגולת שבידו ושומע אותו מדבר רמות: אהה, האם גם במוחו של יוליוס קיסר טחו איזה קיר־בניין?

והז’אקט שלי נאנח ממש: האמלט, הפרינץ הצעיר, בן־המלך, ששכח לאסור מלחמות כבירות לכבוד אביו, שנפל חלל בידי מלך אכזר, הרוצה למשול בצבאותיו בעזרת הפלדוויבלים שלו הרבים, ושר־האלף – יוליוס קיסר, שחייליו כובשים את הפירמידות – וכוכבי הזהב שעל צווארו נוצצים באור שמש־מזרח – –

ריבונו של עולם, הבאמת הכל בעולם אינו אלא שרי־אלפים ומלחמות ופלדוויבלים – ומדוע לא ידעתי זאת עד הנה? ובכן: אין תיאטרון, אין ספר, אין רודן⁴², אין איזידורה דוּנקאן⁴³, אין טולסטוי, אין אַדִי אֶנדרֶה ואין הרב־התניא ⁴⁴ – –

הרב־התניא – –?

צמרמורת נעימה חיממה את גופי הרועד: לא. זה לא. הרב־התניא אינו שר־אלף ואין לו פלדוויבל. – יש עוד פינה בעולם, ששכינת־הז’אקט שלי יושבת וקושרת כתרים למחשבה –

קדחת נעימה מזעזעת אותי. אני שיכור. ואולם את בכיית הז’אקט שלי אני שומע ברור:

– וי, וי, וי! ואי להאי קדושה – – הרב־התניא איננו. – הרב־התניא מנודה במקום־שהוא ומחכה למשיח. – – הבט בי: לא מלבושך אני כי אם התוכן שלך. בזוהמה ורפש. “תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה” – – וי, וי, וי. מי אתה? אל תתנכר אלי. אל תשליכני. פן תאבד לנצח.

מי־שהוא אוחז בערפי ביד גסה מאוד:

– התחלחל! ולא – אני אחלחל אותך ואפשוט את עורך מעליך! התפשט כרגע ולבש את זה!

חייל הוא, וכנראה לא פשוט לגמרי. הוא מושיט לי בגדי־שרד.

אני קם ומתחיל להתפשט. פושט את הז’אקט שלי – – ולובש אותו שוב.

אי! סנטימנטליות זו לא במקומה היא. הז’אקט בוכה? יבכה. אם אקבל מכות – אני בעצמי אבכה.

ואני פושט אותו. באכזריות ובהחלטה. משליך אותו על הקרקע וראשי מסתובב עלי בחוזקה.

מי־שהוא מתחיל לזמר:

הֱיֵה שָׁלוֹם צִילִינְדֶר,

הֱיֵה שָׁלוֹם שֶׁקְסְפִּיר,

אַדְיוֹ לְךָ, מַכְּס־לִינְדֶר, ⁴⁵

מָחוֹל, רַעֲיוֹן וְשִׁיר!

הֱיוּ שָׁלוֹם, לֵילוֹת נָשִׁים,

כָּל זֶה רִיק וְהֶבֶל,

יְחִי כַפְתּוֹר הוֹד מַלְכוּתוֹ!

יְחִי הָאָדוֹן פֶלְדְוֵיבֶּל!

אני לוקח את המלבוש החדש ובודק אותו. הוא כבד מזוהמה. המכנסיים רטובים. במקום להתייבש – עָבשוּ. והחולצה – קרושה בדם.

נורא.

אני לובש את הבגד. שכרוני הולך ומתגבר בי. מי־שהוא צוחק בי. מה פנים יש לי? – דם. גירוי הקאה תוקף אותי. פתחתי מהר את המזוודה ושתיתי מעט קואנטרו. – חום נעים. שיכרון מרגיע ומרפא. והבגד צוחק. מה זה? המונדיר ⁴⁶ הצבאי צוחק בי. והז’אקט שם על הקרקע בוכה.

טמנתי את הז’אקט בתוך המזוודה.

הוא בוכה גם משם. אני שיכור מאד. למה שתיתי? זה עוד גרוע – – מי אמר, שהחפצים יש להם דמעות? איזה רומאי. ומדוע לא ידע, שיש להם גם צחוק? הרב־התניא ידע גם את זאת. – הדם הקרוש מעיק על ליבי. והמונדיר צוחק: אי, אי, אי! זה חלקך מכל עמלך. קפצת מכוכב לכוכב, ממזָרוֹת למזָרות – והנה.

ופתאום – צעקה צרודה:

– כַּבֵּד!!

זאת אומרת: צריך לעמוד בכבוד. כולם עומדים בכבוד, בלי לזוז. הפלדוויבל נכנס. וכל האולם קפא ממש. הוא עבר מאיש לאיש, הסתכל בו בעיניים חודרות – ושבע רצון: טוב; טוב; טוב.

כשניגש אלי פרץ בצחוק. תיכף הכרתי: זהו צחוקו של המונדיר שלי המלא דם:

– אתה בחור נהדר! – איפה הז’אקט שלך? ודאי יש לך גם צילינדר. ומה דעתך על המלחמה בכלל?

לא הבינותי: מדוע דווקא אני? למה מכבד הוא דווקא אותי בשאלה נכבדה זו?

– על המלחמה? המלחמה היא פרדוקסון גדול, אדוני – עניתי בזהירות ובמוח מסתובב קצת.

– מה־מה? איזה דוקסון?

– המלחמה היא פרדוקסון גדול. שאלת ה“עצם בפני עצמו” של קאנט צריכה להיפתר באופן אמפּירי ולא בדרך ההיגיון. יש רק ממשות אחת יחידה בקרבנו, שהיא “עצם בפני עצמו” והיא: חלק האלוה ממעל שבנו, שאנו רואים אותו בצורת חיה רעה, או בהמה גסה, הזוללת בשר בשיני־זהב ובמזלג ביד שמאלית. אנו חשבנו, שהאדם הוא נזר הבריאה והלחם מהפכו למנוול. והנה באה המלחמה להראות לנו, שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בעיקר על דם אויבי המולדת, שמצווה לעוקרם מן השורש. זאת אומרת: שאין לנו מושג מה טיבה של יצירה נשגבה זו, ששמה האדון הפלדוויבל או האדון שר־האלף ירום הודו! – קאנט אינו צודק.

הפלדוויבל צחק צחוק־הסכמה רחב:

– הֶ – הֶ – הֶ! אתה צודק. מי מי זה אותו הקאנט?

– זה גיבן אומלל, אחד משִלפי־המלחמה, שכתב ספר על השלום הנצחי. אידיוט.

– הֶ – הֶ – הֶ! בן־חיל אתה חביבי! – טפח הפלדוויבל על שכמי העייף – אתה תהיה לאופיציר ממדרגה ראשונה. אמנם, אתה מדבר גם שטויות בלתי־מובנות, ואולם פה תלמד קצת לדבר בלשון בני־אדם. טוב מאוד.

והסתכל בי ובבגדי ופרץ בצחוק נעים.

ואני – ליבי נמס בי פתאום מבלי דעת מדוע.

צחקו ובכי. המונדיר והז’אקט עורכים לי קונצרט־שיגעון. – אוי, המיגרנה שלי!

טוב שנפתחה הדלת לרווחה. שני חיילים הכניסו עביט כביר, שריח טבק מעורב קפה־שחור נודף ממנו.

– קפה שחור – מעיר מי־שהוא בשביעת־רצון.

קפה שחור – לפני הארוחה ולא לאחריה? מרגיש אני, שבאמת קרה פה דבר־מה בעולם גדול זה.

והפלדוויבל מזדקף ומנסר:

– לזלול!

 

ז: הַסִּיוּט הַנּוֹרָא    🔗

יותר מחודש ימים עברו עלי מאז לבשתי את בגדי־השרד הדמיים ועדיין אין אני יודע: בעצם מה קרה כאן. דומה כל זה למעין סינמטוגרף בולבארי ⁴⁷ שתוכנו: סיפור תיאודור אמדיוס הופמן ⁴⁸ מקולקל, ושמו: “הסיוט הנורא”.

ובערך זה קרה בשורה מבהילה ומטורפת:

הפלדוויבל ביאר לנו, שאין לנו פנאי ללמוד הרבה, לפי שבעצם הדבר אנו נמצאים כבר בחזית ועלינו לגרש את החזירים הרוסים מכרם־המולדת. בינתיים התחילו באים קולות התותחים ואחריהם – ה“רימונים” ⁴⁹ שכל אחד מהם יש בו כדי להרוס בית הגון. הפלדוויבל לימד אותנו את “תורת המולדת” ואת הלכות האדם ההגון המתפלל לא לאלוהים אלא להוד מלכותו ירום הודו. הפלדוויבל הרביץ תורה, והרימונים באו ובאו, בזה אחר זה ובסך, עד כדי להשתגע. הפלדוויבל מבאר לנו את מהותו של החייל ההגון ואת טיבו של המוות – ופתאום בא רימון אחד ומחניק בגרונו את המלה “מוות”, הוא מתפוצץ לאלפי רסיסים ומן הפלדוויבל לא נשאר, כי אם סמרטוטי בשר ועצמות.

הפלדוויבל השני, שבא על מקומו של הראשון, הוא איש רך ופחדן, המתפלל בלי הרף ומעודד גם אותנו להתפלל, כל אחד לאלוהיו ובלשונו שלו, ודרך אגב מבקש הוא מאת כל בני הדתות השונות, שילַמדו אותו תפילה אחת משלהם. אני מלמד אותו את “תפילת הדרך”, הוא שבע־רצון מאוד ומבטיח לי אות־הצטיינות בקרוב.– הרוסים הולכים וקרבים, אנו נכנסים אל תוך חזית־הקרב, אחדים מאיתנו נופלים מתים, שניים משתגעים מתוך בהלת קול התותחים והרימונים, האופיציר שלנו יורה בהם וממיתם במקום עמידתם, את הרוסים אי־אפשר לראות עין בעין, החללים הולכים וממלאים את הכיכר שבין שתי החזיתות, החובשים נופלים כזבובים, הפקודות מכריחות אותנו לירות במו־אוויר, למרחקים, שאיש לא נראה מתוכם לעינינו. איש מאיתנו אינו מבין את המלאכה. אחדים מאיתנו מקבלים מכות. הגשם מתחיל זורם עלינו, הרובים מסתתמים בטיט־יוון והכדורים שבתוכם מפוצצים את קני־הרובה והורגים את בעליהם. – אחד מאיתנו בוכה ומי־שהוא יורה בו וממיתו. – הרעש הולך וגדול יותר ויותר. – מי־שהוא צועק: הרוסים נלחמים בידיים ריקות, אין להם קני־רובה, במקלות הם באים עלינו! – חברי, השוכב אתי בטיט־היוון ומתאמץ לירות, משתטח ומת. מפיו זב דם. – מי־שהוא צועק: אמי! שני חיילים רבים זה עם זה, מתנפלים זה על זה, נושכים זה את זה והפלדוויבל יורה בשניהם וממיתם. – אני מבקש כדורים והפלדוויבל משליך לי כדורים וצועק: בראבו, בראבו! אל תחוס! אתה איש אינטליגנטי נפלא! מדאליה! – הערב הולך ובא והגשם ממסמס אותנו עד מוח־העצמות, היריות משתתקות, הלב הולך ומתרחב בתקווה. – מי־שהוא מנחר מתוך עייפות: גירשנו אותם! ימח שמם וזכרם עד אבי־אבות־אבותיהם עֵשָׂו הרשע! – אני מביט בו, הוא מבין אותי ומוסיף: ירה ואל תפחד, בן־המכבים! רק בראש ולא ברגל, למען לא ילך הביתה־למוסקבה חיגר חלילה! – אני שמח לאיש־יהודי וצוחק וצועק בעברית: הידד! הידד! בוא הנה, אלי! היהודי מתלבט על ארבעותיו אלי ואצלי שוכב ואינו זז עוד. מת. ראשו נופל על שכמו. – היריות משתתקות והפקודה אומרת: לחדול מלירות; ולנקות את הרובים.

אני בודק את כיסי חברי המת, מוציא מתוכם עשרים ושניים קרונים, מוסר אותם לאחד החובשים, אחר־כך בודק את “תעודת- המוות” שבצווארו וקורא: שמעון ברגר בן יעקב, חייל־רגלי, בן עשרים ושלוש, דוקטור לפילוסופיה מכפר האטראג. – אני חופר לו קבר יחד עם חברי, אני “מלווה” אותו במלים אחדות: לך, ידידי, אתה עשית את שלך וכי תבוא אל עולם האמת, שלח נא לנו משם טלגרמה קצרה: מהי בעצם האמת. – הפלדוויבל הטוב ניגש אל ה“הלוויה”, שואל, אם המת הוא יהודי ומתפלל בקול רם את “תפילת־הדרך”, בשיבושי־גוי.

אנו שותים קפה שחור – ושוב מתחילות היריות והצעקות. אנו בולעים את הלגימות האחרונות – ומתחילים שוב לירות. השמיים מיטהרים ושם מן הצד עולה הירח המעורפל. במנוחה, כאילו למתנים־באהבים הוא בא להאיר אור אהבה חיוור. – המלחמה מתלקחת יותר ויותר, אנשים נופלים, מי פה, מי שם, אחדים נפצעים פצעים קלים והם מאושרים להינשא בידי החובשים אל אחורי החזית. – העבודה הולכת ונהפכת למעשה שיגעון, הזיעה מטפטפת, הריאות נוחרות, הפקודות צועקות, הרימונים מתפוצצים מסביבנו, האנשים עייפים ונאנקים ואחד מאיתנו צועק ומקלל: “אתה שם, ימח שמך, מה אתה מאיר במנוחה כזו?!” – אני מביט ורואה: עם הירח מדבר הוא ומוסיף: “הביטו, איך הוא מתעלל בנו, הירח היקר! טוב שאינו מזמר לנו קוּפּלֶט!” ⁵⁰ והמדבר יורה ויורה ובינתיים הוא מזמר:

מַה יָּקָר הוּא הַיָּרֵחַ,

כֶּסֶף זַךְ הוּא הַיָּרֵחַ –

פִּיף־פַּאף־בּוּם

פֶּרַח־לֵיל נוֹדֵף רֵיחַ –

פִּיף־פַּאף־בּוּם!

הָעוֹלָם שִׁכּוֹר מִיָּיִן,

גַּם דָּמִי בִּי כֻלּוֹ־יָיִן –

פִּיף־פַּאף־בּוּם!

יָפָתִי, אֶת הַלְּחָיַיִם,

אַחֲרֵי־כֵן אֶת הַשְּׂפָתַיִם –

פִּיף־פַּאף־בּוּם!

כַּךְ נַשְׁקִינִי, חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ,

הַס! – בְּלֵיל יָקָר שִׁיר עֶרֶשׂ:

פִּיף־פַּאף־בּוּם!

אנו עובדים בכל רמ"ח איברינו, הרעש מתהולל עד כדי טמטום. מי־שהוא צועק: הוררא! עוד פעם! עוד פעם את שיר הערש הרך! – המזמר מתחיל מחדש:

מַה יָּקָר הוּא הַיָּרֵחַ,

כֶּסֶף זַךְ הוּא הַיָּרֵחַ –

פִּיף – – –

ונשתתק. מי־שהוא צועק: הוא מת, ימשיך אחר! אני צועק לו מתוך יריה: אידיוט! מנוול! והא עונה: אתה יודע את השיר! להמשיך: פִּיף־פַּאף־בּוּם! – עוד אחד נופל. עוד אחד פצוע ובוכה וצועק בכאבו! יריית־בטן! – ופתאום פקודה: לקום! קדימה! להתנפל על האויב! – ושם הולכים וקרבים אנשים, צללים לאור הירח. – אנו קמים ורצים כלפי הצללים ויורים בהם תוך כדי ריצה. – הם נופלים בזה אחר זה. – צעקות מחרידות: הוררא! הוררא! גם אני צועק: הוררא! ובינתיים אני מהרהר: אולי שם ביניהם המשורר ז' שניאור? ⁵¹ או ידידי הפרופסור פטר וַסִילְיֶבִיטש? – הוררא! הוררא! חושך אפילה, גשמים, אנו נכנסים אל תוך מחנה האויב המתלבט לקראתנו. – אנו דוקרים זה את זה. אני דוקר באוויר. צעקות: דקור! דקור! קללות, חירופים, גידופים. – שפות זרות. אינני מבין אותם. אנשים זרים, חיות זרות, פראים. צריך להשמידם! אני מתלבט ברפש ונופל. בעיטה ברגל בצידי. – אני לא מַתי עדיין. אני חי ורגליים עוברות עלי. דקירה חזקה בתוך האדמה סמוך לאוזני השמאלית. אני נבהל ונאנק. – אני קם ועושה בידי וברגלי ומכה ודוקר באוויר. אוי, דקרתי את מי־שהוא! אני שומע: אל תדקור, זה אני.– אחד משלנו. הכידון עבר תחת בית שחיו. – אני שומע יריה קרובה מאוד ומרגיש מכה איומה ברגלי הימנית למעלה מברכי. – אוי! הכדור עבר דרך העצם. כאב נורא. – אני צועק – סַאניטֵיטס! חובש! אני פצוע! – מי־שהוא סוחב אותי בחלק־גופי העליון, בא שני ועוזר לו. הם שמים אותי על גבי אלונקה ונושאים אותי. אחד שואל: איפה נפצעת? אני מרגיש רגש נעים, שעוזב אני את ההילולה, ועונה לו: איפה נפצעתי? בשדה־הכבוד על מזבח המולדת! – השואל כועס ורוצה להשליכני: אתה מרמה! אתה לא נפצעת! לעזאזל! – אני צועק: עליך ועל בניך הפצע שלי חביבי! אויָה! – והוא שוב: איפה נפצעת? – אני עונה: ברגלי הימנית שאינה מניחה תפילין! אויה! – והפצע כואב, דווקא, עד כדי מיחוש בראש! אנחנו נכנסים אל איזה אַמבָּר. הם חובשים אותי ובינתיים שואלים, איפה הכדור?

– למה לך הכדור? אויה! אוי־אוי־אוי!

– איפה הכדור, שואל אני! – צועק החובש.

– אוי, אינני יודע! למה לך הכדור! יש די כדורים למלך פראנץ יוסף הראשון ירום הודו! אוי! כואב!

– הכדור יצא?

– אינני יודע! מה אני יודע? אוי, חבשו לי, זה כואב מאוד – בעיני דמעות ואני מאושר. – אחד מהם אומר: הכדור יצא. ביש־גדא אתה חביבי! לא תאריך ימים שם בבית!

אני משתומם:

– מה? אני אמות?!

– לא. אדרבה. תתרפא במהרה ובמהרה תשוב הנה! ביש־גדא! – בינתיים חבשו את רגלי ונושאים אותי הלאה. הכאב הולך וגדול, כעין סמרמורת עוברת בי. – תנודת הנשיאה נעימה מאוד. אני עוצם את עיני.

יריית־התותחים הולכת ומתגברת עוד. צעקות פצועים מרחוק. אני שומע את אחד החובשים שלי אומר:

– מזל כזה! פצע ברגל.

אני מרגיש, שהפצע שלי מדהים קצת את מוחי – – טוב לי – – מזל כזה – – אני נרדם.

כשהקיצותי – מצאתי את עצמי ברכבת־החולים: תִּיק־תַּק, תִּיק־תַּק – הביתה.

מה קרה פה?

 

ח: בֵּית־הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹנִי לְאִינְטֶלִּיגֶנְצְיָה    🔗

מבית־החולים של פצועי המלחמה העבירה אותי המפקדה העליונה אל רשותו של האונטראופיציר⁵²; ללמוד את דקדוקי העמידה, ההליכה, היריה והמשמעת. בראש ובראשונה בחנו אותנו, אם יודעים אנו, איפה אנו נמצאים בעצם. – ביאר לנו האדון הצוגספיהרר⁵³ – “בבית־הספר התיכוני לאינטליגנציה”.

– אתם למדתם שם בבתי־הספר הסמרטוטיים שלכם – אמר לנו מורנו החדש – כל מיני חוכמות שבעולם. אני – גם אני למדתי כבר לקרוא ולכתוב כמוכם, אלא שאין זה הכל. עליכם ללמוד גם קצת אינטליגנציה. הן אפילו לעמוד ישר כהוגן אינכם יודעים. ותארו לעצמכם: לו בא היום פתאום האדון האוברלויטננט ⁵⁴ – ואתם אפילו לדרוש בשלומו אינכם יודעים. נניח, למשל, אתה – פנה אל אחד מאיתנו – איך תדרוש בשלום האדון האוברלויטננט? ובכן: איך?

– שלום, אדון אוברלויטננט!

– סכין בלועך חביבי! – ידעתי! ואתה אינך מתבייש, כמובן. חייל שזכה כבר אפילו להיפצע – ועדיין מפטפט “שלום” וכדומה! – בשלומו של האדון אוברלויטננט אינם דורשים, חביבי, כמו שדורשים בשלום איזה פרופסור או שפחה חרופה, שרוצים לתנות עימה אהבים! בשלומו של האדון אוברלויטננט אינם דורשים בכלל! – אלא מאי? – עומדים לפניו ככה – כנציב־אבן קפוא, באיברים משותקים, בראש למעלה, בנשימה עצורה, כשהעיניים תקועות ישר ישר בעיניו בלי לראות כלום בעולם, לא את הסביבה, לא את החברים, לא את העולם ומלואו – לא כלום! ואפילו לא אותו בעצמו! יען האיברים לא ניתנו בשביל לראות ולקרוץ בהם כדרך נשים פרוצות! גוף האדם לא נברא, אלא בשביל מטרה אחת: לעמוד הכן לפני האדון האובלויטננט ולשמוע מה שהוא מדבר ולראות את מחשבותיו שבתוך מוחו שם פנימה – וכל האדם צריך להיות כולו עיניים ואוזניים בלי שום חכמות והתחכמות – וחסל! – הבה, ננסה את כשרונכם המרקיב! – נניח למשל, שהאדון האוברלויטננט הולך וקרב ברגע זה אלינו – אני נותן פקודה: “היכון!” ואתם עושים כפי שביארתי לכם. והכן, היו נכונים – – – אחת, שתים, שלוש: – היכון!!!

התמתחתי ועצמתי את עיני – ועמדתי מאובן.

האונטראופיציר פרץ בצחוק פרוע – ואחר־כך צעק:

– הד – יו – טים!

פקחתי את עיני וראיתי, שכולם עצמו את עיניהם כמוני.

– זוהי חבריה! – אמר המורה ביאוש גמור – רואה אני כבר, שלעולם לא תהיו לבני־אדם. למה עצמתם את עיניכם? – הא? – למה– חושבים אתם, שזוהי תפילה? בשעת תפילה צריך לעצום את העיניים כדי שלא יראו חלילה את האלוהים! אך פה – האדון האוברלויטננט איננו אלוהים! אלוהים לא יתן לכם לעולם מדאליה! וגם לא מאסר־חשיכה לשלושה ימים, שתסתמאו בו! – ובכן עוד פעם!

ולא רק עוד פעם, אלא עוד חמישים פעם ויותר. איזו חבריה מחוסרת כל רגש אינטליגנציה. האדון האונטראופיציר היה אכול־יאוש עד כדי אפיסת הכוחות. עצימת־עיניים זו!

ופתאום – בא האסון. האדון האוברלויטננט בא.

המורה השמיע צעקת־נחרה כמעשנת בית־חרושת לנקניקי בשר־סוסים:

– היכון!!

האדון האוברלויטננט ניגש, עמד ממולנו והמורה שלנו הודיע לו דברים קשים כגידין:

– אדון אוברלויטננט! אני מודיע בהכנעה: – אין חדשות!!

– נורא. אין חדשות. אך למה הצעקה האיומה לזה?

האדון האוברלויטננט בדק אותנו מכף רגלינו ועד ראש הקסדה שלנו, בהבחנה, ברצינות ובשתיקה. ואחר כך אמר במנוחה:

– נוחו. לא צריך לשלשל את הלב אל תוך המכנסיים. אני אינני שד משחת.

מזג האויר היה נהדר. שמש הסתיו הוציאה את כל אוצר זהבה המסמא והרוח המצויה הביאה לנו ריחות כמישה משכרים מאיזו מרחקים מאושרים. נזכרתי: ניאפולי, סורֶנטו – – זארה – – מונאקו – ריביֶרה –

האוברלויטננט מצא, שעמידתנו אינה נכונה.

העמידו אותנו ופנינו כלפי כותל הקסרקטין. הכותל היה לבן־צח וכשהשמש האירה אותו אי־אפשר היה להסתכל בו. – האופיציר הוציא עיפרון, ניגש אל הכותל ומשך בו קו לאורכו ואמר:

– בקו זה תביטו כשאעמוד לפניכם. ישר תביטו. בלי לזוז. – הבינותם?

הבינונו.

המורה שלנו נתן פקודה:

– היכון!!

עמדנו קפואים ועינינו בכותל המסמא. ישר. האור התחיל צורב את עיני. עצמתי את עיני – ונזכרתי, שלא אלוהים עומד לפני, אלא האדון האוברלויטננט ופקחתי את עיני. אני אביט. ויהי מה.

האופיציר ניגש אל הראשון בשורה, בדק אותו בפניו ועשה תנועת־ביטול: הצידה, לעזאזל!

החבר הפסול סר הצידה, שמאלה. אחריו גם השני וגם השלישי והרביעי. כולם פסולים. – אני מביט כנידון לעיוורון, בכל כוחותי האחרונים. עיני זולגות דמעות: אני הולך ומסתַּמא. לא, לא אעצום את עיני. אני שומע: המורה אומר אל הפסולים: חכו־חכו אֶפִּילֶפטיקים, ⁵⁵ חכו־חכו, אני אקרע מעל עיניכם את הריסים! אני אלמד אתכם דרך־ארץ!

אני שומע זאת ואוזר את שארית כוחותי: מביט ישר אל הכותל.

האופיציר ניגש אלי, מביט בי. עיני דומעות טיפות גדולות, הדמעות נוזלות על לחיי והעיניים כבר אינן רואות אלא שמש אחת כבירה ורועדת. והאוויר – מלא פלפל־אדום.

האופיציר מביט, מביט בי, במנוחה. מוציא מכיסו סיגאריה ומדליק – ומביט בי. נושם את העשן בנשימות גדולות ונופח את העשן אל תוך עיני.

דווקא לא אעצום את עיני. הן כבר אחת היא לי. דווקא.

האופיציר מעשן, מעשן – ולבסוף ניגש אלי, טופח לי על שכמי בחיבה ודוחק אותי ימינה:

– בראבו! בן־חיל! – נגֵב את פניך!

אני סר ימינה ומנגב את דמעותי באנחה כבדה ומקילה.

רגש גאווה בלתי־רגילה עובר בי.

איזה ניצחון! – ומה ערך כל ניצחונותי הספרותיים בחיי לעומת זה?! – אני בן־חיל! אני בראבו!

ורק עכשיו רואה אני, שהאדון האוברלויטננט צולע קצת על רגלו האחת. ותיכף נזכרתי: זהו. הוא־הוא האופיציר, שמלעיזים עליו בסתר דברים לא יפים כלל. אומרים, שבהשתתפותו הראשונה במלחמה עשה את כל מה שבכוחו, כדי להשתמט מן המלחמה וכשלא הצליח, שם את אקדוחו בכיסו ובתוך המכנסיים ירה בעצם ידו אל תוך רגלו האחת.

ומאז נשאר “בבית”, מאחורי המערכה ומלמד את הטירונים את הלכות המלחמה.

– פוי! – גמרתי בליבי. פחדנות כזו.

בגומרו את הבדיקה הראשית ניגש אל החבריה הפסולה, עמד לפניהם בשאט־נפש ואמר בבוז ובמצח מקומט:

– אתם – רוצים – להיות – חיילים?

– מי רוצה? אני רוצה? – שומע אני קול מבֵּין החבריה – – ואינני מבין מי הוא המעז העזה נוראה כזו – –

כעין־צחוק פרץ מפי מי־שהוא.

האופיציר נזדקף פתאום, השליך את הסיגאריה ועיקם את שתי זרועותיו כדוב המתכונן לטרף, ניגש אל המתחצף־המתבדח ואמר בחירוק שיניים:

– מה אמרת? מה אמרת אתה?

– אמרתי – –

– שתוק!! לא שאלתיך! – –מה אמרת? מה אמרת לי?

– אמר – –

– שתוק והיאלם!! – צוגספיהרר! – פנה אל המורה שלנו – שלושה ימים מאסר־בודד; בלי אכילה ושתיה ובלי אור שמש! תיכף ומיד! שאהו מפה!

הנידון האומלל נאחז בידי האונטראופיציר בחזקה ומובל – – ובינתיים הוא ממלמל:

– בלי אור־שמש – – זה נפלא – – שם אפשר לעצום את העיניים.

האוברלויטננט שומע זאת ופניו מסמיקים:

– עמוד!

הוא ניגש אליו עד כדי נגיעת חוטם בחוטם ושואל:

– אתה מתבדח? – צוגספיהרר! לכפות אותו אל הכותל לארבע שעות רצופות!

לכפות אל הכותל, פירושו: לעמוד קשור אל הכותל על בהונות הרגליים, והזרועות למעלה.

זו בדיחה וזה שכרה: שלושה ימים מאסר־בודד, בחשיכה ובצום.

למחר הודיעו לנו, שכל אחד מאיתנו יהא מוכן “לעמוד בבחינת־האינטליגנציה”. כל אחד בבחינה המיוחדת בשבילו. והאונטראופיציר הוציא נייר וקרא את “תוכן הבחינות”. אחד יבאר במשך חמישה רגעים, בקיצור מופתי, מה בין החייל הפשוט ובין הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון? – השני יגיד, מה היה עושה לו היה מקבל פקודה לירות באמו העומדת לפניו" – השלישי יבאר במשפט אחד, מי הם הרוסים? – הרביעי יראה, מה כוחו בחירופים וגידופים? – החמישי (זה הייתי אני, באשר אני סופר –) ימנה את עשר המעלות הטובות שהמלחמה מצטיינת בהן. – – וכן הלאה.

ישבנו רגעים אחדים כדי לחבר את חיבורי־הבחינה. קראתי לעזרה את כל מלאכי המחשבה ואת כל תשע המוּזות יחד עם כל מרעין בישין והם עזרו לי למצוא את המעלות הללו: א) המלחמה מחַזקת את השרירים; ב) מלמדת לסבול; ג) מרגילה אל המוות; ד) מלמדת להרוג בלי שנאה קודמת; ה) מלמדת אותנו לכבד את האדון הפלדוויבל; ו) מביאה אותנו למקומות, שלא עברנו בהם עדיין; ז) מעסיקה את הפועלים מחוסרי־העבודה; ח) משמידה את העניים שאין להם מה לאכול; ט) מעבירה אותנו לעולם האמת; י) מעלה את מיתתנו המשונה למעלת מות־גיבורים.

מסרתי את מחשבותי הנעלות לאונטראופיציר בתקווה להתפעלות יוצאת מן הכלל. – ונכשלתי. – הוא הביט בכתב, הסתכל, הבחין ואחר־כך אמר בפשטות קלאסית:

– טינופת! והוסיף:

– חבל, אתה בעל כשרונות, אלא שחסר אתה את האינטליגנציה הדרושה. מעלות המלחמה הן, שהיא: משברת, הורגת, רוצחת, משמידה, מכחידה, מעקרת, ממגרת, מאבדת, מכלה ומקברת!

– את מי?

– “את מי”?? – ומה אתה חושב: את מי? את האויב הנבזה! ובכן? חכם! נכשלת חביבי. וכדי שלא תכָּלם בפני האדון האוברלויטננט אתן לך עוד הזדמנות לעמוד בבחינה אחרת. הרואה אתה שם את הגבעה ההיא? מכאן ועד שמה: חצי קילומטר. על הגבעה שם: מבצר הרוס, רק חומה אחת נשארה בו. עליך לרוץ מפה לשם במשך עשרים רגע ומבלי לנוח – לעלות על החומה ושם, על החומה לעמוד ולזמר את ההימנון! ובכן: אחת, שתים, שלוש!

רצתי. – בכל כוחי.

ומאחורי ראיתי את האדון האוברלויטננט רוכב על סוס. ואחריו – האונטראופיציר, העובר עליו בריצה.

כשעליתי על החומה – זימרתי את “התקווה”.

האונטראופיציר רמז לי לרדת. כשירדתי טפח לי המורה שלי על כתפי ואמר בחמלה רבה:

– בראבו, חביבי. הרצון הטוב ישנו אצלך, ואך היכולת חסרה. אין לך קול יפה ואין לך כשרון־שמיעה. לא טוב זימרת את ההימנון. היו בו הרבה “פאלשים”.⁵⁶ חבל.

– ובכן? מה יהיה איתי? – שאלתיו.

– “מה יהיה?” – נראה. עליך ללמוד הרבה.

כעבור זמן־מה באה כל המחלקה. עשינו תמרונים אחדים ואחר כך הלכנו ב“מארש” ⁵⁷ הביתה. בדרך היו הרבה שלוליות ואחת מהן נפלה לי בדרכי. כדי שלא ללכלך את הנעלים סבבתי אותה קצת. ופתאום אני שומע פקודה: עמוד! – כל המחלקה עמדה מלכת. הלויטננט ניגש אלי על סוסו, מצווה על כל חברי ללכת הצידה, ועלי – להישאר אצל השלולית.

– עכשיו – אומר האופיציר – תעשה שבע פעמים “מטה־ומעלה”.

“מטה־ומעלה”, פירוש: לשכב לאורכי אל תוך השלולית ולקום. שבע פעמים.

מילאתי את הפקודה – ויצאתי ממנה כחזיר.

– כך – אומר האופיציר שבע־רצון. – ועתה תענה לי על שאלותי: הלמדת תנ"ך?

– כן, אדוני.

– היודע אתה את מעשה שלוש מאות המלקקים של גדעון?

– כן, אדוני.

– התוכל לבאר לי את סודו של גדעון, מדוע בחר דווקא במלקקים?

באתי במבוכה. באמת: מעולם לא עלה על דעתי לבאר לעצמי את הקפריזה ההיא, שאפילו מורי הגדול, הפרופסור באכר⁵⁸, לא ביארה לי.

ופתאום נצנצה מחשבה במוחי:

– כן, אדוני הנאור – אמרתי בשמחה – יודע אני! גדעון הסיר את המפונקים שבהם ובחר באלה, שאינם בודקים יותר מדי! – חייל הבודק ופוחד מפני הסחי אינו חייל, אדוני הנאור!

האופיציר הרים את ידו למעלה ואחר־כך הושיטה לי, לחץ את ידי ואמר:

– בראבו! אתה תלך מעלה מעלה! אתה תהיה לאיש! ואם לא תזכה לקבל מדאליה בחייך – אני אדאג, שתקבל אותה על קברך!

כל חברי הביטו בי בקנאה.

ואני – הייתי מאושר.

מלתא זוטרתא: ⁵⁹ מדאליה על הקבר!

 

ט: הוֹד מַלְכוּתוֹ: הַכַּפְתּוֹר    🔗

במשך כל המאורעות המבולבלים הללו, בתוך כל אותה המהומה הנפשית, שעברה עלי ובקרבי במשך השבועות האחרונים – הלכה והתגברה בי הכרה מוזרה אחת, שהתגבשה והיתה לשאלה משונה, שלא מצאתי לה פתרון. זהו רגש הכבוד הפנימי, שאני מרגיש יותר ויותר אל בני־אדם, שכל ימי חיי לא היו נחשבים בעיני כקליפת־הלימון היבשה: אל האופיצירים.

מה היה בעינַי האופיציר קודם לכן?

דמותו של האופיציר היתה חיה בי – אם בכלל הקדשתי לה רגע־מחשבה אחד פעם בחיי – כדמות בריה מיותרת בעולם אלוהים; בריה מגוהצת, המתהלכת בתוך מנגנון־עץ וכולה עצמות יבשות מכף רגלה ועד קדקדה. ושם, בתוך גולגולתה, יש לה במקום מוח כעין גלידה של יין־קרוש.

בריה זו רק לעיתים רחוֹקות נתקלתי בה בחיי־החברה שלי ומעולם לא הרגשתי בה אפילו שלא־במתכוון. חוסר־יחס מוחלט. ציירתי לי: אילו היתה בריה זו עומדת ביני ובין איזה חפץ – לא היתה מפריעה לי כלל מראות אותו חפץ. זכוכית, פשוט. ואף במקרה לא הייתי רוצה לשבת עם אופיציר על־יד שולחן אחד. מי זה יושב עם אופיציר? או אשה יצאנית, או, גרוע מזה: אופיציר שני.

ומעולם לא נתתי את ליבי לחשוב ולשאול: לשם מה חיים הבריות הללו בעולם בכלל? – ורק פעם אחת נתקלתי במחשבה מעין זו, דרך אגב: קראתי באיזה ספר של ביולשה ⁶⁰ על דבר התכלית שביצירה, והספר הביא אותי לידי הרהורי ה“למה?” הגדול, ואז, בין יתר השאלות והאסוציאציות, עלתה בליבי השאלה: למה באמת נבראו, למשל, החסיל, הצפרדע והאופיציר?

וגם אחרי שלמדתי לדעת את סדר העולם והחברה ונודע לי סוד המיליטאריסמוס והקאפיטאל וכל השייך להם – גם אז לא הבינותי בעצם: למה בריה זו מתהלכת במשטר טיפשי ומנוול זה? – אפילו במשטר טיפשי ומנוול זה לא מצאתי לו מקום לאותו בר־נש בעל הצווארון המחניק והמגלב, שבו הוא מכה את הבעל האומלל, התובע ממנו את עלבון אשתו הטיפשה, שנתפתתה והלכה אחרי כלונס־עץ זה –?

ונזכרתי שגם סביב ביסמארק התהלכו הבריות המוזרות הללו ועמדו תמיד סביבו כאותם עמודי־האבן סביב התרזה הגדולה שבגן־גרוּנוַאלד שם בברלין. ואם ביסמארק־התרזה היה זָז – זָזו גם הם אחריו. עמד – עמדו גם הם מלכת. – ואולם מה עשו הכלונסאות ההם, בשעה שביסמארק חשב את מחשבותיו? מחשבות ביסמארק היו אולי מחשבות־לענה, מחשבות רצח ותַקיפוּת – ואולם מה להם ולמחשבה בכלל?

ונזכרתי בהרצאתו של וֶרנר זוֹמבארט ⁶¹ על דבר היהדות: היהודים אינם מסוגלים להיות לאופיצירים. – נכון מאוד; בשביל להיות אופיציר נחוצה ריקנות־מוח ידועה ועוד דברים כאלה והיהודי תכונות אחרות לו מאלה. כך בערך אמר זומבארט – וכולנו הבינונו את דבריו בפשטות, כדבר המובן מאליו. – להיות לאופיציר – נחוץ מגלב, שפם משוח, כלב והוא עצמו.

המחשבות הללו צצו בי פעם בלי משים “בבית־הספר לאינטליגנציוּת”, פתאום, ברגעי “לוצידוּם אינטרוַלוּם”, ⁶² אחרי שלפתע נוכחתי, שמתחשב ⁶³ אני את האובלויטננט שלי ואת כל חבריו לא רק בדברים שבצבא, אלא גם בעניינים אחרים. ולא עוד אלא אפילו בשאלות תרבות, אמנות וספרות –!

מה קרה כאן?

האוברלויטננט, האדון פְרִינט, הוא יליד אוסטריה, איש נוח בעצם, חובב את השיחות, שיש בהן משום שאלות תרבותיות ונותן את עצמו לחובב האמנות ומבינה. ותמיד אחרי “העבודה” הוא משפיל עצמו בחסדו הטוב ומשוחח איתנו על גוי ועל אדם יחד. בשעה כזו הוא אדם אחר לגמרי, כביכול, אוהב את הבדיחה המדגדגת ומתווכח איתנו כאשר יתווכח איש עם רעהו.

ומתוך הוויכוחים הללו נודעו לי אחדות מדעותיו.

למשל:

– מיכלאנג’לו היה אמן כביר ורק חיסרון אחד יש בו: הנשים שלו אינן אסתטיות, אינן יפות.

– מארקס היה קארייריסטן נבזה, שלא מצא מקום לעלות למדרגה גבוהה ולפיכך נפל על ההמצאה: להחניף לדלת־העם ולבלבל את מוחם ברעיונות מסוכנים.

– המוסיקאי הגדול שבכל אמני המוסיקה הגרמנים היה היידן: הוא יצר את ההימנון האוסטרי, וגם את כל הסיגנאלים הצבאיים של הצבא האוסטרי. גם ואגנר היה אמן גדול, גם אצלו ישנם מוֹטיבים צבאיים פה־ושם, ואולם ואגנר נכשל במהפיכת־יולי ⁶⁴ והיה גם הוא למהפכן. ועל זה קיבל באמת את עונשו האמנותי: היצירה הרבולוציונית שלו, האוברטורה “פולוניה”, היא סמרטוט המעורר חמלה.

– סוד רעיונותיו של טולסטוי ספון בזה, שהוציאוהו מחֶבר האופיצירים מפני חוסר כשרונו להיות לאיש־צבא טוב, ולפיכך היה למטיף־שלום וכדומה. באמת חבל עליו. הוא היה יכול להביא ברכה לעולם. אילו נשאר אופיציר כל ימי חייו.

– התנ"ך הוא ספר מלחמה, והיהודים מחוסרי הכוח ואמצעי־המלחמה עשו אותו לספר אידיאלי־השלום.

– וישו הנוצרי? – שאל אחד מאיתנו.

– ישו הנוצרי? – הוא היה יהודי באמת. והנצרות היחידה שבו, היה מאמרו: “לא שלום הבאתי, כי אם מלחמה”. השלום יכול להיות קומפרומיס, ⁶⁵ אך לא אידיאל. חבל שניטשה איחר קצת לבוא. הוא היה צריך להיוולד לפני ישו הנוצרי. ואז היה כל העולם מקבל את תורתו, תורת “המלחמה לשם מלחמה, לשם שכרון הסכין”. – עוד יבוא גם יומו של ניטשה. עוד יבוא.

הדעות הללו היה בכוחן לחזק בקרבי את היחס הנושן שלי אל האוברלויטננט, כך דומני; ובכל־זאת – –

ובכל־זאת תפסתי את עצמי בקלקלתי המוזרה. לא בוז הרגשתי אליו ואל חבריו, בעלי הכפתורים הנוצצים, לא את הבוז הקודם – אלא להיפך. התחלתי מרגיש, שבכל שיחותי, בכל מעשי ובכל פניותי מתאמץ אני למצוא חן בעיניהם ולהתאימם לרצונם ולדעותיהם.

ניצני רגש זה צצו בקרבי בשעת ההבחנה הראשונה, אחרי שנעשיתי ל“מוכשר”, כשהקצין העליון שם בבית־המפקדה הושיט לי את ידו ואמר לי: “אתה תהיה חייל נפלא, חביבי. אתה תגרש את הקוזאקים עד מוסקבה וכשתשוב תקבל אות הצטיינות ממדרגה ראשונה!”

ומאז – בכל פעם שקיבלתי מחמאה כזו עבר בי כעין רגש גאווה.

ולפני ימים אחדים, כשהאופיציר הושיט לי את ידו מעל גבי הסוס ואמר לי: “בראבו! אתה תהיה לאיש” – נעים היה לי לשמוע את הדברים.

לחינם חיפשתי את נימוקו של העניין המוזר הזה. עובדה. אני רוחש להם כבוד. למה להכחיש?

מארקס – קארייריסטן. נשי מיכלאנג’לו – מכוערות. ואגנר – קיבל את ענשו. טולסטוי – חבל עליו. התנ"ך הוא ספר־המלחמה. ישו הנוצרי – – –

ולא עמדתי על קלקלתי זאת, עד שבאה עובדה קטנה וטפחה לי על פני: כתבתי מכתב לאהובתי וכשגמרתי את המכתב וקראתיו שנית, מצאתי בו משפט כזה: "האוברלויטננט שלנו הוא אדם אינטליגנטי באמת – – הוא יעלה אותי ממדרגה למדרגה – "

קרעתי את המכתב לאלפי קרעים.

וברגעים כאלה הרגשתי, שרגש זה נכנס אל תוכי והוא מונח שם ומעיק ומעיק. כאבן, שהושלכה אל תוך חור־הריקבון של העץ, העץ גדל, גדל, מגליד את הבשר שסביב האבן, והאבן אינה מרקיבה בתוכו.

ויאוש תקף אותי: הבאמת נגזרה עלי הגזירה להיכרת בדמִי ימי יחד עם אבן זו בתוך גזע נשמתי שם פנימה?

במקום ר' פנחס מקוריץ ⁶⁶ – האדון האוברלויטננט פרִינט. במקום שתי עיניים מאירות בחוכמתן העליונה – כפתורים נוצצים,

הוד מלכותו. – וכשהופיע הוד מלכותו הכפתור ואני עמדתי לפניו וידי על התפר, בגוף ממותח ומוצק – הרגשתי, שעושה אני את חובתי באמונה וביושר. והרגשתי שיש מטרה בחיים. ושלהיות לאופיציר – תכלית עליונה היא. והמקבל מדאליה אחרי מותו – אשריהו ואשרי יולדתו.

ככה הרגשתי באמת. גם לפני שבוע, גם אתמול וגם היום, בבוקר.

אל אלוהי פלאמאריון! מה היה איתי!

ולספר את זה למי־שהוא – אי־אפשר. לא מתוך בושה, אלא פשוט, משום שכולם חיים ברגש זה, כולם, באין יוצא מן הכלל.

ולא זו בלבד:

בחיי הצבא, וביחוד בבית־ספר לאופיצירים, יש חוק חמוּר האומר: תלמיד שהוציאו עליו לעז כל־שהוא – לא יהיה לאופיציר.

פירוש: לא תלמיד, שנודע שעשה מעשה שלא כהוגן – אלא תלמיד שהוציאו עליו לעז כל־שהוא, נפסל, ועליו ללכת אל החזית בתור חייל פשוט. ובכן: כל הכועס עלי ורוצה לנקום בי, אין לו אלא להוציא עלי דיבה – וחסל. אין חשיבות בדבר, אם יש בה בדיבה זו קורטוב של אמת, או לא. אין איש חוקר ודורש ואין איש רוצה לשמוע את התנצלותך ואת הצטדקותך האומללה. – הוציאו עליך דיבה, שגנבת־כפית כסף – עולמך חשך בעדך. מתהלך אתה כנידון לבוז, מחכה לרגע, שישלחו אותך במשמר־בושת אל הקאדר ⁶⁷ ובעוד ימים תשולח אל החזית, להיות שם לכלבו של האדון הפלדוויבל הנחמד. ועד שתשולח לעזאזל – כל חבריך מביטים בך בשאט־נפש, העלול לקבור אותך חיים.

בתחילה השתוממנו כולנו על האידיוטיות שבחוק גאוני זה, ואולם בימים האחרונים קרה מקרה, שאחד מידידי הקרובים, צייר־אמן בעל עבר מזהיר, נפל קרבן לדיבה ממין זה. הדבר הגיע לאזני המפקדה והפקודה באה: לשלוח אותו אל הקאדר – בתור אדם פסול לאופיציר.

האומלל לא הרים את עיניו להביט בפני איש מאיתנו. ארז את חפציו ללכת.

בוז כללי ליווה אותו בדרכו.

ובעוזבו את השער ראיתי, והנה הוא מפנה ראשו לאחור ומביט בי – – בעיניים מלאות שאלה אילמת: הגם אתה?

ואני – לא מצאתי אפילו לנכון לרוץ אליו וללחוש לו, שיורק אני איתו ביחד על כל בית־המשוגעים הזה ושלָמות ולהרקיב אין צורך דווקא בכבוד אופיצירים ובהסכמתו ובהספדו של פלדוויבל שיכור!

לא. לא רצתי אליו ולא אמרתי לו זאת.

עמדתי בין הבזים ובזתי לו גם אני.

אני. אדם התרבות. תלמידם של רבי עקיבא, הגאון מווילנה, פרופסור זאב באכר וקמיל פלאמאריום וטולסטוי.

נכנסתי אל החדר, הוצאתי את המראה הקטנה שלי, הבטתי בה בבואתי הנבזה וירקתי בפניה:

– יִמַּח שמך!

 

י: הַמְפַקֵּד עַל הַמּוּזַה    🔗

בחינתי הראשונה בבית־המדרש לקציני־מלחמה עלתה יפה כנראה. ואני לא ידעתי אפילו, שבמחזה דראמטי זה של משפט־ההפסלה, שנחרץ על חברי האומלל על יסוד הדיבה, שבמחזה זה הייתי גם אני אחת הנפשות העושות. תפקיד פאסיבי היה לי אמנם, אך תפקיד מכריע למדי. מחזה זה, כפי שנודע לי מיד, שימש לנו, טירוני הקצינים, מבחן ראשון למידת האינטליגנציוּת הקצינית שלנו: בשעה שחברנו הנידון עזב את החצר בין מאות עיניים מבזות וחומלות – באותה שעה עמד המורה הגדול שלנו, האוברלויטננט פרינט מן הצד והסתכל בנו בעין בוחנת: מי מאיתנו ייכשל ברגש השתתפות־בצערו של ההולך. וכל הנכשל: גם חצי דינו שלו היה חרוץ מראש להיפסל בעתיד הקרוב. ולהנאתו האמיתית של המורה החמוּר – איש מאיתנו לא נכשל. כולנו הבטנו בו בהולך – ברגש של בוז ברוך השם. בראבו! טוב מאוד! – וכרגע נודע לי, שתפקידי היה קצת יותר מסוכן מאשר חשבתי: הקצין־המורה הקדיש לאפסותי תשומת־לב גדולה יותר מאשר לאחרים. אחרי שהנידון עזב את החצר ניגש אלי האוברלויטננט, שם את ידו על שכמי ואמר בשאלה:

אתה כותב בעיתונים בשם “אלברט קוֹבה ⁶⁸”.

– מודיע בהכנעה: כן.

– אתה משורר עברי גם כן, בשפת הביבליאה.

– מודיע בהכנעה: כן.

אתה הנך ידידו הטוב של המשוגע אַדי אֶנדרֶה.

מודיע בהכנעה: לא.

מה: לא? אני אומר: כן! אתה מכחיש?

כן, אני מכחיש, שמשוגע הוא. אדי אנדרה הוא משורר ההונגארי הגדול שבכל התקופות.

המורה הביט בי, הסיר את ידו מעל שכמי ואחרי רגע אמר:

את זה נראה בימים הקרובים. דומני, שמתנגד הוא למלחמה. נראה, אם ישתַּפֶה כעת ויתן לנו שירת־מלחמה הגונה. ואם לא – אם לא-

כאן נעשו פניו חמורים וחריפים כחזרת יבשה.

אם לא- אזי עליך לשכוח אותו כמת מות־נבלים. אני מקווה שאתה מבין אותי. תשתדל להבין אותי.

– כדבריך, אדוני הנאור.

הקצין הדליק סיגאריה, כיבד גם אותי, לגאוותי הגדולה, ואחרי שהדלקתי – שאל בקלות ערומה ובבת־צחוק של לעג ורצינות כאחד:

ומה דעתך על היושר והצדק המוחלט?

תיכף ראיתי שאדם זה יודע את כל הלך־חיי, אורחי ורבעי. את כל תולדות עבודתי הספרותית לפרטיהן. החלטתי לא להיכנע, אך גם לא להרגיז את ארסנאל־הגסות־והסרחון הזה. ואמרתי גם אני בבת־צחוקו שלו:

– מודיע בהכנעה: אין יושר וצדק מוחלט בעולם.

– וגם לא יהיה?

– מודיע בהכנעה: יהיה, אך רק כתום כל פרשת־המלחמות בעולם.

– ותוסיף – אמר הוא – ואנחנו נצא בניצחון מפרשת־המלחמות בעולם.

– מודיע בהכנעה: כן, כולנו נצא בניצחון. כל העולם.

האוברלויטננט נשם נשימת־עשן עמוקה ואמר בקולו של אדם שבא במבוכה לרגע ואין לו תשובה מכרעת:

– טוב. על זה נתווכח בפעם הבאה.

ונתן פקודה לצאת לתרגילי־תמרונים.

ואת הבטחתו קיים; הוויכוח על היושר והצדק המוחלט נמשך לא פעם בינינו. קשה ומטריד היה לי הויכוח הזה. והיו רגעים, שהרגשתי: עוד מעט ואני כורע תחת משא השיחות הללו, שהתפתחו והיו לדו־קרב של שני כוחות בלתי משווים כלל: הוא באקדוח השלטון המוחלט בידו, ואני - ביד ריקה. מלחמת הכוח והמוח. ולו היו בין חברי, שפחות או יותר השתתפו גם

הם בוויכוחים אלה, לכל הפחות נפש אחת יחידה, המעיזה לא לנענע ראש־חונף לדעותיו הצחונות של לקסיקון־הרציחה החי הזה, כי אז אפשר היה אפשר להפוך את כל השיחה הזאת או לנצחון ההיגיון, או- להיתולים מבדחים. אך איש כזה לא נמצא בכל הסביבה שלי. כל החבריה חייכה בשעה כזו כלפינו חיוך אופיצירי עליון, חיוך של הסכמה לדברי האוברלויטננט להגיוני־אני. וככה הייתי במשך הזמן לזוטו ⁶⁹של הלגיון, שכל התאמצותו הגדולה להיות לכפתור־ופרח כמעט שעלתה בתוהו.

חבל עליך- אמר לי פעם המורה שלנו בחבה ובאהבה אמיתית- בתור חייל יש עליך דעה טובה מאוד, אך בתור בן־אדם –

כנראה שהחינוך היה לך לרועץ.

והתוצאות היו: בשעה שכמעט כל חברי התהדרו כבר במעלת “קורפוראל” ⁷⁰ואפילו

“צוגספיהרר” בחודש השני- אני לא זכיתי אפילו למדרגה הראשונה, מדרגת “גפרַייטר” ⁷¹

העלובה. “טירון” הייתי, אף כי השתתפתי כבר בחזית וגם נפצעתי שם. התביישתי.

ואולם פתאום בא כעין שינוי במצבי זה העלוב:

כל מחזור ומחזור שבבית־הספר לאופיצירים היה רגיל לסדר נשף־קאבארטי גדול

בגומרו את חוק־הלימודים, שארכו כשלושה חודשים, לפני צאתו אל החזית. בקאבראט זה

השתתפו כל אלה, שהיה בהם כשרון ידוע, ספרותי או אומנותי. והמחזור שלנו הצטיין דווקא בכוחות כאלה במידה הגונה. היו ביננו סופרים, ציירים, בימנים וגם רקדנים ומזמרי אופרה.

וכשבאה הפקודה להתכונן לנשף ולגייס את הכוחות הללו – מצאתי את עצמי מחוץ לפקודה זו. האוברלויטננט פרינט, חובב הספרות והאמנות, לא מצא לאפשר גם את אפסותי

בעבודת־האמנות. ההצלחה שבעבודה זו היתה מועילה בהרבה להצלחת העליה למדרגת קצין – והוא, שחשש להצלחתי הספרותית בנשף, בהחלט לא רצה בזה. אדם מסוכן־השלום כמוני – ילך לחזית בתור חייל פשוט ואם מוכשר הוא להיות לבן־אדם הגון, הרי תעלה אותו גבורתו שם בחזית למדרגת קצין!

אלא, שברגעי הרגש־האמנותי נתעורר גם בלב אחדים מחברַי המצפון האנושי כלפי־אני, ודעתם לא נחה מן הבויקוט ⁷²הזה עלי.

ופעם ניגש אלי אחד מהם, שזכה כבר להיות לוצגספיהרר, לקח אותי תחת זרועי וטייל איתי;

זה היה בחור יפה, בעל עיניים כחולות ופני אופיציר מובהק, שאצילותו הנוצרית עזרה להצלחתו בבית־הספר. שם בעיר היה גם הוא סופר צעיר ומשורר מתחיל, שכבר יצא לו ספר שירים לא גדול.

– אינני יכול לנשוא את סבלך, חביבי – לחש לי בסוד – אתה מוכרח להשתתף בנשף.

– אינני סובל כלל – שיקרתי לו.

– זה לא חשוב - ענה הוא - זה לא ייתכן. אנו לא נוותר עליך.

ופתאום גחן אלי עוד יותר ולחש לי בסודי סודות:

– אני לדאבוני הרב אינני יכולות לעשות כלום - - יען כי אני בעצמי - - יהודי - - אך מי שהוא אחר - -

ובכן: גם בעל פני האופיציר־האציל־הנוצרי הזה יהודי הוא. לא השתוממתי ביותר. בהונגאריה זה לא דבר נדיר ביותר. – וידידי הוסיף:

– אינני יכול לשאת, שאף נימה אחת יהודית לא תורגש בכל הנשף הזה! אתה מוכרח להשתתף.

– למה הנימה היהודית דווקא? - שאלתיו.

– יען כי הוא מתנגד ליהודים ומכריח אותנו - אותי – להתכחש.

– דווקא!

הבינותי. והבטחתי לו, שלא אקלקל לו.

וכנראה, שהוא השתדל: בידי אחרים. הוא פחד להמליץ עלי בפני האוברלויטננט, פן ייחשד. לזה היה נחוץ נוצרי אמיתי.

ולמחרת, בשובנו משדה התרגילים, אחרי הצהריים מופיע האורדוננץ ⁷³של האוברלויטננט

ומודיע:

– אדוני המתנדב! פקודת האדון האוברלויטננט: להופיע בפניו תיכף ומיד!

כעבור רגעים הופעתי:

– לפקודתו אדוני הנאור!

האדון הנאור קיבל אותי בקרירות רשמית מאוד. לא “בלשון־נוכח” הנהוגה אצל האופיצירים לגבי המועמדים־לאופיצירים, אלא דווקא בלשון נסתר. זה היה סימן ליחס קר, כמעט לעלבון.

– החלטנו, שעליו להשתתף בנשף; בתורת משורר וקורא. – אמר הוא.

– לפקודתו!

– יש לו החשק לכתוב שיר? – שאל והוסיף תיכף - יען כי אם גם אין לו חשק לכך, עליו לכתוב אותו.

הרהרתי רגע. בפעם הראשונה הופיע לפני עינֵי המפקד על המוּזָה הקדושה. והוא המשיך:

– עליו לכתוב שיר שהוא עצמו יקרא אותו בנשף שלנו. תוכן השיר צריך להיות: רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי, הבין?!

– הבינותי! רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

כן, הבינותי, אך לאט־לאט התעורר בי האדם הפשוט, הציבילי, שאי־אפשר לו לשמוע פקודה כזאת בלי בת־צחוק. חייכתי בהבלגה.

והוא גמר:

– אורכו של השיר: רבע שעה קריאה לפני הקהל. הבינֶני?

– הבינותי, אדוני הנאור. – אך ירשה נא לי שאלה, אדוני הנאור!

– ישאל!

– כמה צריך להיות רוחבו? - שאלתי ותיכף התחרטתי.

האוברלויטננט פקח עלי את עיניו הבולטות, ניגש אלי נגישת אופיציר ובחירוק שיניים צעק:

– כַּבֵּד! ⁷⁴לַקְקַן־דְּיוֹ אומלל! אחור פנה! מארש!

מילאתי את הפקודה- ואולם בפתח שוב עמדתי עמידת כבוד לפקודתו:

– כעת שלוש. ובשעה שבע הערב עליו להביא את השיר!

– לפקודתו אדוני הנאור, בשעה שבע!

אך פקודה אחרונה זו נסכה בי אומץ לכל הפחות עד כדי בקשה.

– מה יש? – שאל הוא בחשדנות.

– ירשה נא לי אדוני הנאור לשבת בבית־הקפה ושם לכתוב.

הוא הרהר רגע - אחר־כך אמר בלעג, אך ברצון טוב:

– ינשוף- הקפֶה! הגזברה של הקפה היא המוזָה שלכם! ידוּע! ובכן: טוב.

זה היה חסר יוצא מן הכלל. רק לאופיצירים יש רשות לשבת בבית הקפה: למתנדבים, מועמדי- האופיצירות רק פעם בשבוע: ביום ראשון אחרי הצהריים.

ישבתי בבית־הקפה והחלטתי לעשות איזה מעשה נקמה. והמקרה עזר לי. בין חברי היה בחור יהודי, מורה, שאיזה חסד עליון עזר לו להיות מוכשר בצבא: בחור צנום, כמעט גיבן, בעל חזה שקוע ומחוסר צוואר. בן־אדם הנכשל ברגלי־עצמו. ובחור חמלָתי זה- היה מאושר מאין כמוהו להיות חייל, ובייחוד: מועמד לאופיצירות. וכשהאוברלויטננט היה ניגש אליו בעומדו בשורה ומתוך לעג פנימי המעורב אהדת־חמלה היה טופח לו על שכמו בשביעות־רצון - היו עיניו של החייל הזה זולגות דמעות ממש; דמעות גיל חמות.

בריה משונה זו הזדקרה ממש אל תוך ליבי; להשתמש בו פעם לנושא לסיפור. ואת רצוני זה גיליתי פעם לאחדים מחברי. – וכעת, כשישבתי בבית־הקפה והזעתי למצוא נושא מתאים לשיר המוזמן על־ידי פקודה – פתאום עבר הבחור הזה ברחוב על־יד חלוני כאילו להציע את עצמו.

מצאתי את הנושא לשיר הרומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

אלא, שאליה זו - קוץ היה בה. קוץ - לא בשבילי, אלא בשביל האדון הנאור: הנושא הוא יהודי.

אוי, מה יהיה!

יהי מה שיהיה. אני בין כה אבדתי כבר מגן־עדן האופיצירים. סוף החודש השני ואני עדיין טירון. יהי מה שיהיה. טוב מאוד!

כעבור רגע הופיע ידידי בעל פני האופיציר־האציל־נוצרי וכשמסרתי לו את תוכניתי – קפץ משמחה וברח.

ובשעה השישי נגמר השיר. שמו: “מכתב אל האדון שר־האלף”. תוכנו: הגפרייטר היהודי הצנום והחלש, השוכב פצוע וחשוך־מרפא בבית־החולים, כותב מכתב אל אדון שר־האלף. במכתבו זה מספר הוא לו, שנולד בגיטו להורים חולניים, מרודים. כל ימי נעוריו התעללו בו הילדים על גופו האומלל והמגוחך וביחוד כשפרצה המלחמה צעקו אחריו: המלך פראנץ יוסף מחכה לך!- ואלוהי יעקב ריחם עליו ועשה לו נס: הרופא מצא אותו למוכשר למלחמה. וכאן התחילה ההצלחה מאירה לו פניה המזהירים. הוא התאמץ, למד, התמיד בתרגיליו ונשא חן בעיני הפלדוויבל. אך למרום פסגת האושרו הגיע בשעה שהאדון שר־האלף בא לבקָרת הטירונים וניגש אליו, טפח על שכמו ואמר לו: בן־חיל אתה! – אז נשבע בנפשו שבועת אלוהים, שעליו למות בעד האדון שר־האלף! וגם זה ניתן לו מאת ההשגחה הטובה. כשנכנס לחזית והמלחמה התלקחה בכל תוקפה – פתאום ראה ממרחקים, שחייל רוסי קולע ישר כלפי האדון שר־האלף. על זה קפץ הוא, הגפרייטר החלש, החייל הנאמן, עמד כמחיצת־מגן בין האדון שר־האלף ובין הקולע - וספג בגופו־הוא את כדור־המוות!

– וכעת שהולך הוא למות אין לו אלא בקשה אחת קטנה: יבוא נא האדון שר־האלף וישמיע לו שוב פעם אחת בחייו את המלה: בן־חיל!

הרי לי שיר רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי וצבאי בהחלט.

בן־חיל אנוכי.

כשהופעתי לפני האוברלויטננט והכרת פני ענתה בי, כי מילאתי את הפקודה - נפגשתי בלשון נוכח ובהיתר של עמידה פשוטה.

ולא עוד: הוא הושיט לי סיגאריה וביקשני לשבת.

ואני קראתי לפני את השיר.

הרושם היה עז. האדון הנאור חָטם כל הזמן מתוך התרגשות צבאית קדושה. הוא שכח לגמרי, שהנושא הוא יהודי. זה הרגיז אותי קצת- אך קיוויתי שיבוא הזמן ויעמוד על טעותו זאת הקשה.

כשגמרתי - הציע לי שוב סיגאריה וכשמיהרתי לתת לו אש - לא קיבל ממני; אדרבה, הוא הושיט את הגפרור שלו הדולק. – אחר־כך אמר לי:

– האדון שר האלף מוכרח לשמוע את זאת. הוא מוכרח. האדון שר־האלף מוכרח. מחר בערב תואיל, בבקשה, לקרוא אותו גם לאדון שר־האלף. פה בביתי יהיה.

למחרת בערב כשהופעתי בביתו, לא היה שם האדון שר־האלף. במקומו היתה שם אשתו. אשה מאדיארית פשוטה, בת־איכרים, שהאדון שר־האלף התאהב בה ונשא אותה לאשה לפני שָׁנים. האשה היתה אהודה מאוד על כולנו: אשה יפה מאוד ובריאה מאוד וגם טובה מאין כמוה.

כשקראתי את השיר - פרצה בבכיה מרה; קינחה כל הזמן את דמעותיה ואמרה בלי הרף:

– מסכן! מסכן שלי - גפרייטר יהודי מסכן!

– כאן בא לי את אשר יגורתי וקיוויתי גם יחד: האוברלויטננט נזכר פתאום, בא בכעין מבוכה ואמר:

– אמנם כן, זה קצת חיסרון גדול. - יהודי- הן הוא היה יכול להיות גם לא יהודי.- זה קצת – ככה- איך להגיד? – נראה, מה דעתו של האדון שר־האלף על זה –

– האדון שר־האלף לא יתנגד לזה - אמרה האשה היפה.

– ובכן, טוב. מחר תקרא את השיר גם לפני האדון שר־האלף.

כשהתכוננתי ללכת, שמעתי את האשה היפה אומרת לאוברלויטננט.

ואיך זה שהוא עדיין טירון? ואפילו לא גפרייטר?

– זה־זה –ז ה לא כלום, גבירתי, זה לא כלום בהחלט - ענה האוברלויטננט בהצטדקות ובפשטות - זה לא כלום, זה מקרה, מחר יהיה לגפרייטר. מחר.

ואלי:

– מחר תבוא אלי ותודיע, שעלית למעלת גפרייטר! הבינות? נו, סֶוָס! ⁷⁵ – להתראות!

למחרת בבוקר הופיעה הפקודה: הועליתי למעלת גפרטייר. ובקרב המחנה רבתה השמחה.

ובאותו יום בערב שוב הופעתי אצל האוברלויטננט. שם ישבה שוב האשה היפה עם בנה הקטן, כבן שלוש־עשרה, בחור נחמד ויפה. האדון שר־האלף שוב עסוק.

ואני שוב קראתי את השיר. והילד קפץ בעיניים לַחות והתחיל מפציר באמו, שסוף־כל־סוף מוכרחים לשלוח אותו אל החזית. חרפה היא שהוא יושב בבית על־יד אמו!

והבחור ניגש אלי באהבה ילדותית וביקש ממני העתקה. – ופתאום פונה הוא אל האוברלויטננט:

– אדוני האוברלויטננט, מדוע האדון הגפרייטר־המשורר רק גפרטייר? מדוע לא לכל הפחות קורפוראל? – אני ראיתי ביניהם קורפוראלים!

האוברלויטננט שוב בא בכעין מבוכה:

– זה־זה –זה לא- לא כלום! בהחלט לא כלום!

ואלי:

– מחר תודיע לי, שעלית למעלת קורפוראל! הבינות?!

ולמחרת בבוקר באה הפקודה: הייתי לקורפוראל. – ובקרב המחנה קמה תמיהה וקנאה: ביום אחר יום?!

ואחרי הצהריים נצטוויתי להופיע הערב שוב ולקרוא את השיר סוף־סוף באזני שר־האלף.

האדון שר־האלף היה מרוצה מאוד.

– שמע דיוֹתן! – אמר אלי בחיבה ובסגנונו, שלא תמיד אפשר למסור אותו כהווייתו – איך זה, שאתה לא רכשת לך אפילו שלושה כוכבי שן? מה אתה נאפוליון, שאתה מסתפק במעלת קורפוראל?!

– אם עוד פעם אראך עם שני הכוכבים שלך- אשלח אותך חזרה למקורך!

והאדון האוברלויטננט:

– זה – זה – זה לא כלום. בהחלט לא כלום. – מחר תבוא הפקודה, שעלה למדרגת צוספיהרר!

והוסיף בגמגום כבוד:

– ומה דעת מעלתך – לא היה מוטב, לוּ – לוּ אותו הגפרייטר שבשיר – לוּ היה – לא יהודי? – זאת אומרת – אני חושב –

– מה? - תמה האדון שר־האלף – להיפך! ממש להיפך! טוב מאוד! זה חדש! – טוב מאוד!

ואלי:

– ובכן: הסתלק ותפור לך עוד הערב את הכוכב השלישי שלך!

– הבינות?!

והושיט לי יד־חסד ואני הסתלקתי.

וכשתפרתי לי את הכוכב השלישי - איש מן החבריה לא האמין למראה עיניו: שלוש:מדרגות במשך שלושה ימים?!

ובלילה - נדדה שנתי מעיני. ועד היום הזה לא ידוע לי: אם מתוך שמחה, או מתוך הרהורים לעובדה המוזרה שכתבתי שיר, ודווקא שיר גדול, על־פי פקודה.

ואת הפקודה קיבלתי לא מז’ורז' בראנדס ⁷⁶, ולא מאת איגנוטוס ⁷⁷וגם לא מאת דוד פרישמן. ⁷⁸

מאת האוברלויטננט פרינט.

כדאי היה פעם לראות עין־בעין את המוזה: איך הולמת אותה שמלת –השרד הצבאית?

וכעבור שבוע ימים קיבלתי מכתב מאת ידיד המשורר והעורך יוסף פאטאי ⁷⁹:

– “אולי השיר הטוב בין כל שיריך. וחבל על הרעיון”.

 

יא: הַפְּרָס הַגָּדוֹל    🔗

לנשף הקאבארט שלנו באה כל האריסטוקראטיה העליונה של העיר לוֹשוֹנץ ⁸⁰ ועל הסביבה. אך אני כשיצאתי על הבימה לקרוא את השיר

– לפני עיני התנוצצו אך ורק כפתורים וכוכבי־שן. כל הקהל היה בעיני כעין משפט צבאי נורא, שבראשו יושב, שם בתא־הלשכה שלו, הקומנדאנט⁸¹ הראשי שלנו, האדון המאיור⁸², עם השפם הארוך והתלוי שלו. אותו ראיתי תיכף ומיד ליציאתי על הבימה. ובעָתה תקפה אותי. –למזלי ראיתי פתאום גם את האשה היפה, אשת שר־האלף שלנו יחד עם בעלה; הם ישבו בתא הסמוך. כשניגשתי אל האפרכסת־הלחשן שעל הבימה – הרגשתי בבהלה, ששתי ידיים מחבקות את רגלי: מתוך האפרכסת הביטו פני הילד הנחמד, ילדו של שר־האלף.- זה הפיג בי את כל הפחד ואני קראתי את השיר בהצלחה רבה. ראיתי את האשה היפה מנגבת את עיניה בתא. טוב. בקהל שמעתי כעין מלמול, שלא ידעתי, אם זה לשבח או לגנאי: אם זאת הסכמה או רטינה. כשגמרתי –פרצה מחיאת כפיים- אך מי־שהוא כאילו החניק אותה תיכף ומיד. טרק ארבע ידיים לא נשמעו להיסוס זה והמשיכו את מחיאתן על אף הכל: אלה היו ידי האשה היפה ושתי ידיו הקטנות של הקונדס, היושב לרגלי באפרכסת־הלחשן.

וברגע זה קם האדון הקומנדאנט הראשי ממקומו, ובשתיקה צבאית, וגם בתוך שתיקה מוחלטת של כל הקהל הרב, עלה על הבימה.- השיר שלי היה הנומר האחרון שבנשף. – האדון הרם ניגש אלי, הסתכל בי רגע־נצח, ואחר־כך נעל את הנשף בדברים קצרים, שהיו מופנים יותר אלי מאשר לקהל:

– שיר יהודי יפה- אמר בלי כל צבע שבקולו.- והפרס גדול שאתה יכול לקבל – הוסיף יותר כלפי הקהל מאשר אלי- הוא חסדו של שר־הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו הקיבר פראנץ יוסף הראשון, הנותן לך את היכולת למות בעדו מות־גיבורים.

מחיאות־כפיים סוערות.- והקומנדאנט הראשי הוסיף עוד כלפי שאר המשתתפים שעמדו מאחורַי על הבימה:

– וכן גם כולכם!

שוב מחיאות כפיים רועשות – והאדון הרם ירד מעל הבימה.

לא עברו רגעים אחדים והאורדוננץ בא אלי אל אחורי הקלעים ומודיע לי:

– לראפּוֹרט!

– לראפורט? – על מה? המושג “ראפורט” הוא נרדף ל“משפט”. ואולם נרגעתי תיכף: ידעתי, שהסגנון הצבאי אינו מדקדק ביותר במבטא זה ויש שהקצין משתמש בו לא רק בתור פקודה לעמוד לפניו למשפט, אלא גם סתם: להופיע לפניו באיזה עניין אחר.

אך האדון האוברלוינטננט פרינט הודיע לי בפני־זעם, שבאמת עלי להופיע הפעם למשפט בפני הקומנדאנט הראשי. – ובחסדו הגדול, בראותו את תמיהתי, הוסיף כמשתתף בצערי, בנזיפת ידיד:

– לא צריך תמיד להיות יהודי!

וכפי החוק ליווה אותי גם הוא, בתור קציני, אל האדון הרם.

בתוך כדי ההליכה האילמת איתו יחד נזכרתי בדברי הנעילה: למות בעד פראנץ יוסף. רצונו של המלך פראנץ יוסף שאמות בעדו. מי? המלך פראנץ יוסף? מוזר. פראנץ יוסף היה חי בקרבי כל ימי נעורי ועד היום הזה כסמל הזקן הטוב, הישיש הרך, שחייו מלאים סבלות לא־אנושיים, צער, יסורי־משפחה ועבודת־משרד מתמידה וחרוצה. את המלך הזקן חזיתי בימי ילדותי כ“ידיד” של סבי הזקן, שהיה מקבל אותו לראיון, לאאוּדיאנץ, והיה משוחח איתו על הסוסים ועל נוסח התפילות שבבית־הכנסת; ובכל פעם שהיו בונים בית־כנסת באיזו עיר גדולה בהונגאריה, היו עושים “מושב” מיוחד ב“מזרח” לפראנץ יוסף, על־יד ארון־הקודש והוא, הזקן הנחמד, היה מופיע בחנוכת בית־הכנסת והיה יושב על מושבו, מקשיב לתפילת “הנותן ישועה” ו“שיר מזמור חנוכת הבית לדוד” ואחרי־כן היה עונה אמן, אומר מלים אחדות ויוצא בלוויית הרב דמתא ⁸³וראש הקהילה.

זהו המלך פראנץ יוסף.

ועוד:

המלך הזקן היה נוהג לבלות בכל שנה ימים אחדים בעיר בודאפשט, בחלק בודא שמעבר לנהר דונאו. שם היה גר בתוך הארמון הממלכתי, ששעריו פתוחים לכל ילוד אשה. ואנחנו העיתונאים, אחרי שגמרנו את עבודת־העיתון בשלוש בלילה, היינו מטיילים שמה אל החצר־הארמון והיינו רואים דרך החלון את המלך הזקן קם בבוקר־בבוקר בשעה ארבע ורבע בדיוק נמרץ, מתלבש, מתרחץ, שותה תה ותיכף יושב אל השולחן הכתיבה שלו ועובד. – בבוקר־בבוקר.

זהו פראנץ יוסף. שר הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו המלך פראנץ יוסף הראשון ירום הודו!

ראינו אותו תמיד בגלוריה של טראגדיות: מותה הטראגי של אשתו היפיפיה, המלכה אליזאבטה ⁸⁴המזהירה בזוהר הרומאנטיקה של שירי היינה, שהיא היתה נושאת את תמונתו חטובת־שן על חזה הדשן; מותו הטראגי של בנו רודולף ⁸⁵הצעיר, שעד היום הזה אין איש יודע, איך הוא מת; ולבסוף; מותו הטראגי של בן־אחיו, יורש העצר פרדינאנד ⁸⁶, שסרבי אחד בעל מרה שחורה פוליטית רצח אותו להתלקחות המלחמה; וכשיורש העצר החדש, קארל החמישי ⁸⁷הצעיר, הופיע לפניו להימשח ליורש הכיסא – הרים המלך הזקן את עיניו כלפי אלוהים ואמר בקול בוכים:

– אל אלוהים! אל תעשה עימדי גם הפעם את החסד הנורא, להאריך ימים ולראות גם במותו של הצעיר הזה!

זהו פראנץ יוסף.

וגם אחרי־כן, כשהייתי לסוציאליסטן קנאי ומוטל עלי היה לשנוא את כל המלכים שנאה עזה – גם אחרי־כן לא יכולתי לשנוא את המלך הזקן. לכל היותר ראיתיו בתור מלך האוֹפֶּרֶטוֹת הנחמד, שהכתר שבראשו עשוי נייר והחרב שבמותניו- עץ מוכסף ומוזהב לתפארת.

והנה – כעת אומרים לי, שהמלך פראנץ יוסף רוצה שאני אמות בעדו.

איזה חשק משונה.

אולי קצת נתבלבלה עליו דעתו לעת זקנתו?

לוּ מאנסי היתה יודעת זאת- היתה רצה אליו לשאול אותו, אם אמת הדבר.

בין כה ואנו הגענו אל האדון הרם.

לתמהוני הרב ראיתי, איך האדון הרם שולח מעל פניו את האוברלויטננט, כדי לדבר איתי ביחידות. זה נגד תקנות־הצבא; בראפורט עומד האופיציר יחד עם החייל שלו הנאשם, עד גמר המשפט. והנה הוא שלח אותו.

כשנשארנו שנינו - התהלך האדון הרם הֵנה והנה רגעים אחדים ואחר־כך פתאום, כמי שנשכו נחש, פנה אלי, כמו להבהיל אותי ואמר:

– אתה יהודי!

– מודיע בהכנעה: כן, אֶקסֶלנץ! ⁸⁸

הוא הביט בי רגע.

– ולמה אתה מתגאה בזה כל־כך?

– מודיע בהכנעה: אינני מתגאה, אֶקסֶלנץ – אך בשעה שיש צורך להתבייש בזה, אזי אני מתגאה.

– אֻהֻם. אֻהֻם.

ופתאום:

– אומרים עליך שאתה קאנדידאט ⁸⁹טוב לאופיציר.

– מודיע בהכנעה: כן אקסלנץ!

– אם ככה, הרי למה תתחר בחבריך ומדוע אתה מתפאר כל־כך ביהדותך? – ופתאום הוסיף כמו בבת־צחוק קלה - אינך רוצה להיות לגנראל? הנה הגנראל קובאץ' היה גם כן יהודי, הוא התנצר והיה לגנראל.

והביט בי.

החלטתי ואמרתי:

– מודיע בהכנעה: אינני רוצה להיות גנראל.

– עד כדי כך מאמין אתה בדתך?

– מודיע בהכנעה: אינני מאמין ביותר ולפיכך אינני מאמין גם בדתות אחרות.

– הֻם – נהם שוב מבין שפמו התלוי.

ואני קיבלתי תיאבון־דיבור והוספתי בלי שאלה:

– דווקא משום שאין לי דת – אין אני יכול להמיר אותה באחרת.

אין אדם מחליף מטבע שאין לו!

האקסלנץ בא לידי כעס עצור:

– לא שאלתיך, פראץ! (“פראץ” מושג נרדף ל“שֶרֶץ”) – הרעים עלי כמו משמיים.

הייתי לנציב־מלח. – והאדון הרם הוסיף בדברי כיבושין:

– אתה השתתפת גם בחזית. טעמת את טעם היסורים. עליך להישאר עוד בעורף, בעיר, לזמן רב; להיות לקצין ואחר־כך לצאת במארש (אל החזית). הבינות?!

– מודיע בהכנעה: כן אקסלנץ.

– ובכן.

ופה השתנו פניו לפתע־פתאום והיו לפני־מפלצת מזרָה אימים:

– עליך להשליך לעזאזל את “החבילה היהודית הנאלחת” ולא להרגיז את הרוחות בשעת־חירום זאת! – הבינות?!

השד יודע איך רה הדבר. אך הזדקפתי פתאום והעזתי:

– מודיע בהכנעה: לא אקסלנץ!

– מה?! – הרעים עלי בקול מטרטר, ומבלי לחכות לתשובה, טרטר לי בפני:

– מארש! אל הקאדר! אל החזית, כלב!

– מודיע בהכנעה: כן אקסלנץ! זה לא עונש, זהו הפרס הגדול שלי! רוצה אני למות בעד שר־הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון.

ועזבתי אותו כדין.

למחרת שלח אותי אל הקאדר - בלי מעלת –קצינים.

כשיצאנו את העיר, אל תחנת הרכבת, הלכתי בתור אונטראופיציר בראש פלוגה אחת. בתהלוכה אשר כזו היתה כל העיר בחוץ. העיר ידעה כמעט את כל תלמידי בית־הספר לקצינים וכולם היו תאבים לראות מי הצליח לעלות למדרגת קצין ומי לא.

קרוב למעונתו של האדון הרם ראיתי אותו מרחוק עומד הכן לקראת התהלוכה; על כל ראש־פלוגה היה מוטל לתת לפלוגתו פקודת־כבוד כלפי הקומנדאנט הראשי העומד על המדרכה.

כמאה צעדים אחרי מעונתו של האדון הרם שם ראיתי את האשה היפה עומדת עם בנה הקטן ובוחנת בעין סוקרת את כל ההולכים. כשקרבתי יותר ראיתי, איך היא מכסה בממחטה את פיה המתעקם לבכיה- כשידה השניה מלטפת את ראש בנה הקטן.

דמותו של האדון הרם עוררה בי פתאום רוגז ובחילה עד לאין גבול. וברגע אחד גמרתי איתו אל כל חשבונותי ואת חשבונות כל בית־ישראל, החל מיציאת מצרים ועד פקודת הרעל האחרונה שלו, לשלחֵני על יהדותי אל החזית קודם זמני. – אני ארגיז אותו קצת. מדוע לא? מה יש לי לאבד? - החלטתי ועשיתי: כשעברתי על פניו לא נתתי לפלוגתי פקודת כבוד - -

הפלוגה שלי באה במבוכה - אך עברה בלי כל סימן של כבוד כלפיה. החבריה לא הבינה את העניין- אך בלי פקודה אין איש זז. מה יש לי לאבד?

המצב היה מוזר ונורא. האדון הרם עמד והבליט עלי ועל פלוגתי את עיניו הירוקות, אחר־כך משך את שפמו, הביט הנה והנה והרים את ידו כלפי, כמו להעיר אותי שאתקן את המעוות.

לא ראיתי אותו. מה יש לי לאבד?

וכשניגשנו כלפי האשה היפה, לתמהונה של כל התהלוכה - הרעמתי קול פקודת־כבוד מנסרת:

– כַּבֵּד!

הפלוגה הזדקפה ועברה על פני האשה היפה בצעדי כבוד יוצא מן הכלל.

מחיאות־כפיים סוערות טרטרו לאורך כל הרחוב הצפוף - רחוב מחא־כף.

האשה היפה נפנפה בממחטתה ופרצה בבכי בפניה המחייכים ובוכים כאחד.

כשהגענו אל התחנה, ניגש אלי האוברלויטננט פרינט והביט בי ארוכות בזעף וגם בחמלה:

– מה עשית? - כעת לא יגן עוד עליך שר־האלף היהודי.- אמר כמעט בלחש. - כעת אין לך כל תקווה. כעת תיכנס תיכף אל החזית. גם הוא שכח, כנראה, את דברי האדון הרם בנשף, הזכרתי אותו:

– מודיע בהכנעה: החזית היא הפרס הגדול ולא עונש!

ישבנו ברכבת ונסענו. בדרך נודע לי ששר־האלף - בעל האשה היפה והילד הנחמד – הוא יהודי.

 

יב: תְּעוּדַת הַמָּוֶת    🔗

הקאדר שלנו היה בעיר סאטמאר ⁹⁰; את הביקור הראשון שלי בעיר הקדשתי להרב־דמתא של עדת הנאורים: ר' שמואל ירדן. ⁹¹הרב ירדן הוא מהציונים הוותיקים – דבר הנדיר בהונגאריה בין הרבנים.

בבית הרב קיבלו אותי בצער ובעיניים לחות. - המלחמה. - החזית. - ביחוד בתו הצעירה של הרב, חנה, כבת ארבע־עשרה. ילדה שחומה, בת־ישראל מזהירה, שעיניה היו פוצעות ומרפאות כאחת. היא למדה את התנ"ך יחד עם אביה והבינה היטב עברית.

בעיני ילדה זו הכרתי לראשונה את עומק זוועתו של המוות המתקרב. אני אלך, אמות שם בבור־הסיד – והיא תישאר פה, תגדל, תשגשג, תיף לתפארת, בלעדי, לעולמי עד. - התחלתי להרגיש את המלחמה במלוא מוראה. שכחתי לגמרי, שכבר הייתי בסכנת־מוות וגם נפצעתי. זה היה כעין מקרה־עובר בעיני. כעת- כעת מתחיל הדבר. כעת מתחילה המלחמה. חנה הקטנה.

ובקאדר עצמו- התחילו בשבילי חיים חדשים. כמעט כל חברי הופיעו בתור קצינים - ואני היחידי הבטלן, ביש־גדא אומלל, לא־יצלח. המפקדה מסרה לי טירונים אחדים, שאלמד אותם את השיעורים הראשונים בהלכות העמידה, ההליכה, החזקת־הרובה ונתינת־הכבוד. החיילים הפשוטים, איכרים, בעלי־מלאכה, וגם בני־עיר אחדים – כולם הביטו בי כמו ביצור עליון, שפחדו ומוראו עליהם. למדו, הקשיבו לי בדחילו ורחימו ואהבו אותי.

המפקד שלי, קצין חדש, שר־אלף במעלה, הביט על זה, על יחס־הגומלין הטוב שביני לבין החיילים בעין רעה. רך מדי הייתי אל תלמידי. עד שפעם ניגש אלי ואמר במנוחה:

– איפה השתתפת איתם יחד בגניבת־תרנגולות?! יְרוֹק להם בפניהם תיכף ומיד!

לירוק להם בפניהם? - זה קצת קשה.

אך האדון המפקד לא הרפה:

– ירוק להם בפניהם אמרתי! הבינות?!

הסתכלתי בפניהם. אנשים פשוטים, פנים תמימים ושקטים, הלומדים את הלכות המלחמה ומתכוננים לעזוב את משפחותיהם ולמות- איך לירוק להם פתאום בפניהם?!

לא ירקתי להם בפניהם. מה יש לי לאבד?

על זה עמדתי למשפט וקיבלתי יְמָמָה “מאסר־יחיד”. פירוש: חדר צר ואפל עם לחם ומים. על הרצפה, בלי כל מיטה וכר.

במאסר היתה לי שהוּת להרהר בעניין המושג פאטריוטיסמוס. כל התלהבות המלחמה בוערת באהבת המולדת. הנואמים מטיפים לה, הנשים מפתות את בעליהן ואת אהוביהן ללכת למות בשם המולדת, המשוררים מחברים לה שירים והכַּתָּבים שבעורף־החזית מודיעים על גבורות מתוך אהבת המולדת - ופה מצווים עלי לירוק בפני המועמדים לגיבורים ולאוהבי- המולדת. - ולו הייתי יורק בפני אחד מהם- ואשתו ובניו היו רואים זאת מן הצד?

כשיצאתי מן המאסר- ניגש אלי אחד הטירונים לפני העבודה. בחור צעיר מאוד ויפה עד להפליא.

– אדון צוגספיהרר, אנו מבקשים ממך, כולנו, אם שוב פעם תקבל פקודה להלעיב בנו - אל תפקפק. תלעיב בנו, הפקודה היא פקודה. אין דבר.- לא כדאי לסבול בגללנו. המוות הוא גרוע מן העלבון.

– לך למקומך, טיפש!

בערב נכנס אלי אותו הבחור היפה, מאדיאר, כבן שמונה־עשרה, שהתנדב מרצונו הטוב, מאהבת־מולדת אמיתית ופשוטה, ואמר לי:

– ירשה נא לי אדוני להיות לו למשָרת־קצין.

– כשאהיה קצין, חביבי. תודה רבה.

– לא חשוב - התעקש הטירון הצעיר - נהוג, שגם מועמדי־הקצינים מרשים לעצמם להשתמש במשרת. לא רשמית. ככה. אני אשרת אותו. בחפץ לב. בבקשה.

ותיכף התחיל לסדר לי את החפצים.

הבטתי בו: יופי של בתולה טהורה; עיניים גדולות, כחולות־עמוקות, שעפעפיים ארוכים, שחורים מאהילים על נוגהן והן מאירות מתוכם כשמש עולה מתוך עבי־היער. - התאהבתי בו. נעים היה לי להיות בחברתו.

ומאז – הוא לא עזבני. עבד בשבילי, התאמץ, השתדל, בכבוד, ובדקדוקי המשמעת- ובאהבה יוצאת מן הכלל.

את אשר אהבתי אהב, ואשר שנאתי – שנא גם הוא תכלית שנאה. מבחוץ כולו נימוס – ובפנים הרגשתי בו כוח; דמות כלב גזעי נאמן ויפה – עם לב אריה שם פנימה.

את שר־האלף קרא בשם רגיל: “החזיר בעל הקרניים”.- בשם זה הכתיר אותו ביחוד על גסותו הבלתי רגילה.

בכלל נודע לי פה בקאדר תיכף ביום השני, שאחד מיסודי תורת־הצבא הוא: הגסות. חוסר הבושה ופשטות דראסטית. ועל כולם: לדעת לחרף ולגדף בסגנון, ששום זונה שיכורה לא שיערַתו מעולם. הקללות הנמרצות כלפי כל החביב והקדוש לו לאדם, החל מן האם הטובה ועד האיקונין הקדוש - ואצל היהודים: “רצועת־התפילה” (תפילין) – משמשות כעין שיכרון, כעין אלכוהול באווירת המלחמה: בחירוף וגידוף פג הצער והכעס אין־האונים במידה מרובה. הנפש המלאה מרירות, מתרוקנת קצת ומצב הרוח משתנה לטובתו.- את זה מבינה היטב המפקדה העליונה ולפיכך משבחת היא ומציינת באהבתה את בעלי הסגנון הזה, לפי ביאורו, בא למען הקיצור הנמרץ. במקום לחפש מלים והבעות וביטויים לפעולות ידועות, שאין האדם רגיל לדבר עליהן בחברה טובה – באה מלה אחת, המלה הפשוטה, שאינה תובעת זמן הרהור ואינה נותנת מקום לטעות.- וחינוך זה תובע לא־פעם את עלבונו. היו מקרים, שקצין, בן לחברה הגבוהה, קיבל חופשה, נסע הביתה- ובשבתו שם בחברה טובה היה מדבר פתאום בסגנון כזה, שהיה ממיט חרפה וכלימה על כל סביבתו. עד שהוא עצמו ברח חזרה אל הקאדר.

והיה אחד בינינו, שקשה היה לו להתרגל אל הסגנון הזה: בחור הישיבה, יעקב מרגלית. בחור צנום ושחרחור זה, בעל קומה נמוכה ושחוחה, שדרך־אגב דיבר הונגארית צחה שבצחה, סבל עינויים בגלל חוסר־כשרונו להסתגל אל סגנון החזירים המצוּוֶה. אך יחד עם זה היה בחור צנום זה מחונן בכשרון של הומור טבעי, כמעט מוקיוני לאין דוגמה; וזה הציל אותו מלקבל את היסורים כמות שהם. מעולם לא ראה אותו איש צוחק, פניו היו תמיד רציניים עד כדי הרגזה- אך מעשיו, תנועותיו, וקולו ודיבורו היו מביאים לידי צחוק אף את החיות הכי רעות שבין הקצינים. וכשרונו זה הטבעי סיגל אותו סוף־סוף אל סגנון הקצינים, אם לא בדיבור- הרי טוב מזה (או גרוע מזה):

במעשים. הבחור הזה התפשט מכל רגש בושה, כחפץ הקצין שלנו ועשה את הכל כאילו רוצה לתת במעשיו אילוסטרציה נאמנה לדבריהם.

ולא עברו ימים אחדים ויעקב מרגלית היה חביב על כל הרגימנט ⁹²ושמעוֹ בכל הדיביזיה ⁹³ שלנו. והוא, לדעתו זאת, התאמץ להביא את הסגנון הזה לידי אבסורד. כלומר: אם לגסות- הרי לכם גסות!

ולא פעם היה גורם לקלקול המשמעת בשעת העבודה. דבר הגורר אחריו עונש חמור: להצחיק את הטירונים בשעת העבודה – אין חטא גדול מזה.

– חכה, חכה! – אמר לו פעם שר־המאה בכעס מתוך צחוק־אונס

– חכה! בקרוב יפקוד אותנו האדון הדיביזיונר ⁹⁴- ואז תנסה לעשות מעשי מוקיון! הוא יוציא לך את שיניך, ממזר! (את המלה הזאת אמר בעברית: ממזר).

– מדוע ממזר? - שאל מרגלית.

– כל בחורי הישיבה “ממזר” הם, מלחכי־אחוריים כולם.

– מדוע מלחכי־אחוריים!

– אל תשאל, טינופת שכמותך! כך אומר לך האדון שר־המאה! וכעבור ארבעה ימים בא האדון הדיביזיונר לבקָרת הרגימנט שלנו. יצאנו השדה לתרגילי־טכסיס ועבדנו בהתמדה, בחריצות ובציפיה לעונשין. הופיע האדון הרם, עמד מן הצד והתבונן בנו כשנַחנו קצת – ניגש אלינו, הסתכל יפה־יפה במרגלית ושאלו:

– מה אתה בציביל? ⁹⁵

מרגלית, שלמד את חובת הקיצור, ענה:

– מודיע בהכנעה: ממזר! (בעברית)

– מה זה “ממזר”? – שאל האדון הרם.

– מודיע בהכנעה: מלחך אחוריים!

– מה?! – הרעים האדון הרם בכעס עצור – אתה יודע מה שאתה מדבר?!

– מודיע בהכנעה: לא יודע; לטינופת שכמותי אסור לשאול, כך אומר לי האדון שר־המאה.

אני הבטתי ברעדה בפני שר־המאה שלי ושר־המאה החזיר לי מבט־זוועה ואחר־כך עמד והביט בפני האדון הרם, שנעץ בו את עיניו, הסתכל רגע ואחר־כך, כמבין את העניין, נתן פקודה:

– להמשיך!

המשכנו את העבודה. וכשעמדתי את הפלוגה שלי בשורה, עמידת־כבוד, ועל ידְי הלויטננט ⁹⁶המפקד עלי – נשמע פתאם קולו המנסר של יעקב מרגלית:

– אדוני שר־המאה: להחריא!

זאת היתה לפי פקודה בין היתר הפקודות על דבר הסגנון הצבאי: במקום לדבר סחור־סחור ולאבד זמן בשעת הבקשה לרשות עשיית־הצרכים – צריך לדבר בקיצור, במלה אחת. וזאת היא המלה הברורה. שר־המאה הביט רגע בפני מרגלית וכמנוצח אמר:

– לֵך!

מרגלית רץ כמאה פסיעות, שום עשה את שלו.

על פניו החמוּרים האדון הרם הופיעה בת־צחוק מסתתרת. ואנו המשכנו את העבודה.

עבר זמן רב ומרגלית אינו זז ממקומו. רק אנחותיו היו נשמעות משם, האדון הרם נלאה להביט בבדיחה זו ורמז לו לשר־המאה להחזיר את הטירון.

– מרגלית!! – צועק הקצין – רוּצָה!!

מרגלית, היודע משמעת, מפסיק פתאום ורץ בכל כוחו אלינו – וכה נכנס אל השורה ועומד, כשמכנסיו הנופלים בידו האחת וּבידו השניה קוֹלָס של תירס, שבו השתמש.

לתמונה זו נעמד האדון הרם ברצינות־מוות – אחר־כך מתקין את מכונת־הצילום שלו ומצלם את מרגלית בעמידתו המופתית.

ועוזב את השדה.

כעבור ימים אחדים הופיעה התמונה בז’ורנאל הצבאי – דוגמה לרגש המשמעת המופתית לגבי טירון פשוט.

ומרגלית הועלה למדרגת “גפרייטר” (כוכב אחד).

סגנון צבאי זה היה ממלא את כל העיר, שבה נמצא הקאדר וגם הנשים לא ניקו ממנו. אך ביחוד הילדים למדו אותו, ושום עונש בבית־הספר ובבית־ההורים לא הועיל.

אחרי־כן התרגלו כולם לדָבָר וככה היו ערים אחדות בארץ, הערים שהקאדרים התגוררו בהן, שאם אדם זר נכנס אליהן, היה מוצא את עצמו כמו בתקופה אחרת זרה לגמרי.

וביום בהיר מצאתי גם אני את עצמי חייל מובהק, ואונטראופיציר ותיק – אחרי שהתאמצתי בכל כוחי לשמור על מהותי בציבילית ואל הרגשתי אפילו תמורה כל־שהיא. פסו סבלות הצבא; לשתות מספל אחד עם עשרות צוענים, להמשיך את עישון חצי־הסיגאריה שהשאיר לי חברי ולאכול בתיאבון את הלחם, שנפל באבק ומבלי לנקות אותו אפילו - כל אלה היו לנו לטבע שני שאין להרהר אחריו.

וככה התרגלנו גם לרעיון־המוות, מבלי כל מחשבת חרטה, ומבלי כל זֵכר לעיר היפה ולאהובתנו החמה שם במקום־שהיא.

ופתאום אירע דבר קטן שטפח לנו על פני נפשנו ועורר בנו את הזוועה בכל שיעור מפלצתה האיומה. הפלדוויבל חילק בינינו כעין פח קטן כפול, העשוי כשני לוחות־ספר קטנים הסובבים על ציר ונסגרים, ובתוכם פיסת־נייר עם השם, המעלה, שנת־ההולדת ושנת־הגיוס.

זאת היתה תעודת־המוות, שכל חייל תולה אותה על צווארו בלכתו אל שדה־הקרב. מטרת התעודה הפעוטה הזאת היא: אם יימצא החלל בשדה, יֵדעו מי הוא ויודיעו את מיתתו למפקדה, והמפקדה – לקרובי המת.

תעודת־מוות זו העמידה בנו את נקיפת ליבנו לרגעים אחדים. הפלדוויבל חילק אותן וביאר לנו את ייעודן. אנו לקחנו אותן ביד, קראנו את הכתוב בהן, אחר־כך תלינו אותן על צווארנו, תחת הכותונת בהרהורים נוגים ובפנים חיוורים – ועל ליבנו עלו וצפו פתאום כל חיינו הצעירים על כל שמחתם והמונם יחד.

ברגע זה הרגשתי את עצמי כמת לכל פרטיו.

הקצין הרגיש בדבר.

– זאת היא הדיפלומה שלכם, חבריה – אמר בלעג־מוות - כל מה שלמדתם ועשיתם בכל ימי חייכם עד הנה – למען זה עשיתם. לפיכך היזהרו, חבריה, שִמרו על הפח הקטן הזה. אל תגרמו צער לקרוביכם אחרי מותכם. למה לכם לאבוֹד בלי כל זֵכר?

הרהרנו בדבר.

והוא הוסיף בחומרה:

– אם יבדקו אתכם פתאום ולא ימצאו את הפח הזה, תקבלו שלושה ימים מאסר קשה בלי לחם ומים! הבינותם?!

לא הבינונו. האם כל־כך חשוב הוא הדבר למפקָדה, שלא נגרום חלילה צער לנשארים בחיים?

בלכת הקצין ניגש אלי מרגלית:

– אני אשליך את זה לעזאזל. למה לי?

– מדוע?

– אין לי שום קרוב.

– שום קרוב בעולם?

– לא.

– אזי – מה אכפת לך, אם תשמור עליו?

מרגלית הרהר רגע ואחר־כך אמר כמו לעצמו:

– גרוע הוא, אם מודיעים ואין למי להודיע.- מודיעים לחלל ריק, בעלמא. – למה? אפילו “קדיש” לא יהיה מי שיגיד אחרי.

– אני אגיד אחריך – נשמע קולו של חייל בא־בימים אחד, שסיפחו אותו בימים האחרונים אל הפלוגה שלי. זה היה “הדוד אסטרייכר”; יהודי כבן חמישים, שהיה כבר חייל בימי־השלום וכעת סיפחו אותו בתור רֶזֶרביסטן. ⁹⁷

ושני החיילים, הצעיר מרגלית והזקן אסטרייכר, תקעו כף ועשו הסכם: מי שימות קודם יגיד אחריו השני “קדיש”.

– ובנך? – שאלתי את הדוד אסטרייכר.

– אין לי. היו לי שניים ושניהם נפלו בשבוע שעבר. כמעט ביום אחד. רק ילדות יש לי ונכד קטן. התחרטתי על ששאלתי אותו.

למחרת מודיע לי המשרת שלי בהנאת־נקמה:

– חדשות: האדון המאיוֹר פה. ובתלבושת־חזית.

התעניינתי ונודע לי, שתלונתו של מי־שהוא הביאה את האדון הרם הנה. בתור עונש על “שיחתו” איתי על עינייני הדת והיהדות – באה פקודה לשלחו, גם אותו, לחזית קודם זמנו.

גם הוא קיבל את “הפרס הגדול”. במארש השני, הבא אחרינו, ילך גם הוא לחזית.

כשראה אותי האדון המאיור - התעוו פניו עד כדי שבץ ושפמו התחיל להתנועע הנה והנה, כמו של חסיל. ודאי “ברור” לו, שאני גרמתי לו את זה.

בבית הרב ירדן היתה מסיבה קטנה של ידידים, להיפרד ממני. היו גם נאומים אחדים. דיברו בסגנון פאטריוטי מובהק. דיברו על גבורה, על אומץ ועל מות־גיבורים. גברת אחת הרימה כוסה ואמרה בפאתוס:

– גורל נשגב למשורר: למות מות־גיבורים, שמך ייזכר יחד עם המשורר פֶּטיפי ⁹⁸(משורר הונגארי קלאסי, שנפל במלחמת השחרור) עם כל המשוררים שנפלו על שדה־הכבוד!

והרימה את הכוס.

אני ישבתי כל הזמן והקשבתי והבטתי בפני האנשים הללו, המדברים על המוות, על מותי אני, כעל משחק יפה. ולבסוף הרימותי את כוסי ואמרתי:

– אם מותי יגרום לכם נחת – אשתדל בכל כוחי לתת לכם את העונג הזה.

הרב ששתק כל הזמן- עצם את עיניו ונשען על צידו.- וחנה הקטנה פרצה בבכי וברחה לחדר השני. ומשם שמענו את קולה הצועק:

– די! -די! ובכתה.

כולם קמו במבוכה, בשתיקה. כל אחד נפרד ממני פרידה אילמת, בבושה. אך בכל־זאת היה מישהו, שבירך אותי באותות־הצטיינות מזהירים. אחר־כך ניגש אלי הרב, נשק לי על מצחי ואמר בביטחון גמור:

– אתה לא תמות. אתה תיסע לארץ־ישראל. ישר מן המלחמה. שם מחכים לך. זכור.

וכשהייתי אצל הפתח - ניגשה אלי חנה הקטנה ואמרה:

– אל תחזור לא בהצטיינות ולא במדאליות ולא בגבורה; תבוא הביתה בתור חייל פשוט, קרוע ובלוי ואפילו – ואפילו פצוע – אך תבוא, תבוא – תבוא חי - -

נשקה לי וברחה שוב אל חדרה.

כשיצאתי החוצה – לא נשארו לי מכל הנאומים אלא שתי עיניה הלחות של חנה הקטנה וקולה המתוק: "תבוא הביתה- קרוע ובלוי

– וחי" –

וטעם פיה המתוק על לחיי.

ופתאום נזכרתי בדברי הרב: לארץ־ישראל. – מוזר. – גם הגנראל הישיש אמר לי כעין אלה: "תתפלל בעדי על־יד הכותל המערבי - - "

בקאדר היו כבר הכל מוכנים לדרך. התזמורת התחילה לרעוש, ואנחנו עמדנו נכונים. המשרת שלי מסר לי מכתב: מאת מאנסי. נזכרתי ששלחתי לה מכתב, שבו כתבתי לה: אני משחרר אותך, מאנסי יקירתי. חֲיִי, אהבי, שתי וצחקי ושכחי.

אני קורא את התשובה. סך הכל שתי שורות קצרות:

– "אל תשחרר אותי, מנוול!- בוא הביתה בתור חייל פשוט וסמרטוטי ובלבד שתבוא! אל תשחרר אותי! אני לא אשתך!

מאנסי"

התהלוכה התחילה – ואני רואה את האדון המאיור שלי הולך וקרב אלי. הוא ניגש- ולוחש באוזני:

– ובכן! הלשנת עלי? עוד ניפגש, משורר יהודי. – לא תעקוף את העונש!

נזדעזעתי וצעקתי בכל כוחי להשתוממות כל החצר (מה יש לי לאבד?):

– זה לא עונש, אדוני הנאור!! זהו הפרס הגדול: למות בעד הוד מלכותו המלך פראנץ יוסף!!!

פתאום שומע אני קול מאחורי צועק בעברית:

– ימח שמך וזכרך!

זה היה הקול של הגפרטייר מרגלית כלפי המאיור.

 

יג: כְּפָר־הַמַּגֵּפָה    🔗

אנו נוסעים כלפי גאליציה; ברעש ובהמולה. הרעש נמשך יום, יומיים- ואחר־כך כאילו כל החבריה שקעה בהרהורים, נשתתקה.

בדרך נכנס אלינו הקצין שלנו ומראה לנו צילומים. אני מסתכל בתמונות ורואה רגליים, רגלי חיילים מהלכים. הקצין מבאר בכעס:

– הנה חברת בעלי־מום! האדון המאיור צילם את רגליכם בשעת התהלוכה. הלכתם כמו חיגרים ופיסחים. חרפה ובושה! אף למות אינכם הולכים כמו בני־אדם!

והוא פנה אלי:

– אינך מתבייש? כך הלכה הפלוגה שלך אל שדה המלחמה! בושה וכלימה! ככה הולכים לא חיילים, אלא מורים לריקודים! – אני אלמד אתכם ללכת!

באמת נורא. אנשים הולכים למות ואינם מדקדקים בהלכות הצעדים.

כעבור כמה ימים אחדים – אין לי כל מושג, כמה ימים – ירדנו מעל הרכבת והמשכנו את דרכנו ברגל. הפקודה ציוותה עלינו ללכת בשתיקה, בזהירות. אנו הולכים וקרבים אל החזית. ממרחק נשמעו קולות התותחים העמומים והמרעידים את האדמה.

הערים והכפרים שעברנו בהם בגאליציה היו שוממים. בכל מקום פגשנו אנשים חיוורים, עייפים, מזי־רעב, המתחננים לפרוסת־לחם.

– היו כפרים או ערים, שלא נשאר מהם אף בית אחד שלם. במקום הבתים – עומד התנור ומתוכו מזדקפת כלפי השמיים האפורים ארובת –העשן הבודדה. על התנור, על פי רוב, רובץ חתול רזה, עור ועצמות, שלא זז מן הכיריים; רובץ שם בגסיסה, ביללה חלושה – או שטוח מת.

המשרת שלי ניגש אל החתול אחד גוסס ומיילל, רוצה לקחת אותו עימנו - אך החתול נושף בכעס, שורט אותו בכוחותיו האחרונים ונשאר.

– האם אינך יודע, שהם אינם רוצים לעזוב את הבית? - אומר לו הדוד אסטרייכר, שזו לו הפעם השניה שהוא הולך לחזית גאליציה. הרפש הגיע עד הקרסוליים. רפש אדמת גאליציה השחורה והשוממה.

במידה שקרבנו אל החזית - הלכו והתרבו לעינינו שלדי סוסים עם שברי־עגלות ואופנים.

לא רחוק מן הכפר זאלטה־ליפה זכינו גם ל“אורחים”. רימוני־תותחים ש“תעו” במעופם.

קרוב לדרכנו, כמאתיים פסיעה בערך, ראינו סוס עומד; רזה מאוד; עור ועצמות. עומד ואינו זז.

לצידה השני של הדרך איכר מסכן אחד חורש את אדמתו, בעזרת אשתו ובתו, המשמשות לו סוסים למחרשתו. בכל הנוף הרחב לא היתה נפש חיה חוץ מארבע הנפשות הללו.

עמדנו לפוש קצת.

אני ניגש אל הסוס, מנסה לדבר אליו, מביא לו קומץ שעורים משעוֹרי סוסו של הקצין שלנו. הסוס אינו מגיב במאומה. עומד. כמעט בעיניים עצומות.

האיכר מבאר לנו:

– סוסו של הוּסאר אחד, שנפל לא רחוק מפה והיה מונח שם ימים אחדים. הסוס לא עזב אותו. לקחתי את ההוסאר המת, נשאתי אותו לקבורה – והסוס הלך אחרי. פה קברתי את ההוסאר. – ומאז אי־אפשר להזיז מפה את הסוס.

והוא מוסיף:

– זה חזון רגיל פה. סוסו של ההוסאר ההונגארי לא יעזוב את בעליו. הוא עומד עד אפיסת כוחותיו ואחר־כך נופל ומת. גם זה יפול ככה וימות על־יד קבר בעליו.

בינתיים הגיעו עוד רימונים אחדים לא רחוק מאיתנו.

– אינך מתיירא? – שאלתי את האיכר.

– ולאן ללכת? בכל מקום אפשר וצריך למות. האדמה היא שלי.

– אולי יהיה שלום בינתיים.

וביקש מאיתנו פרוסת לחם. נשק את כנף מעילי וחילק את הלחם לאשתו ולבתו.הבת אכלה ובינתיים סקרה ⁹⁹לי ברמזי עגבים: היא מוכנה ללכת איתי עד הכפר, אם אני רוצה. - בת־איכרים מגאליציה; סימני יופי ובריאות היו ניכרים בה עוד. כעת רזה עד להפחיד. פני־מוות.

המשפחה אכלה את הלחם בתאווה רירנית - האיכר ואשתו לא ריתוּ לעצמם לאכול את כל המנה, טמנו חלק ממנה; האיכר בכיסו והאשה – בחוּבָּה. רק הנערה בלעה את מנתה וביקשה עוד. בבת־צחוק. בת־צחוק נוראה. המוות מחייך ומציע נשיקה. בת־צחוק מתמידה כלפי.

– מדוע לא נכנסת גם אתה למלחמה? - שאלתי בעורמה את האיכר.

– די לי בבני היחידי, שהיהודים לקחו אותו להרוג במלחמה.

– היהודים?

– ומי עשה את המלחמה הזאת אם לא הם?

– אני גם כן יהודי, דודי – אמרתי לו.

האשה הביטה בי בעיניים עגולות - והצטלבה מהר במלמול־תפילה. העלמה הפסיקה את בת־צחוק־המוות שלה והביטה בי באכזבה נוראה, והאיכר אמר, כשהוא פונה לעבודתו:

– לֵך באלוהים, לך.

עזבתי אותם והלכתי יחד עם מרגלית, ששימש כל הזמן תורגמן ביני ובין האיכר. הוא ידע קצת רוּתינית.¹⁰⁰

– הנה - אומר מרגלית לעצמו - אפילו על פתחו של גיהנום שונאים אותנו!

מבטנו נפל על הסוס העומד בראש מורד כלפי קבר בעליו ההוסאר

– ולא יכולנו לגרוע עין ממנו. תמונה מזעזעת. ופתאום ראיתי, והנה עיני כל הפלוגה נעוצות כלפי הסוס. וגם כשהיינו כבר במרחק רב - עדיין הפנו רבים מאיתנו את עיניהם חזרה.

תוך כדי הילוך באה פקודה מגבוה, לעקוף הצידה כלפי העיר בּוּצ’אץ'.¹⁰¹ פנינו ימינה. הלכנו והלכנו, עייפים, מזיעים, תשושי־כוח, באיברים תלויים ומדולדלים.

בדרך עברנו בכפרים, שעברו במשך הזמן האחרון דרך כל מדורי המלחמה. נחנו בכפר אחד גדול, שכמעט כל בית שבו היה “פצוע” פצעים הגונים.

לא עברו שעתיים ולעינינו נתגלתה תמונה מוזרה בחיי הכפר. הנשים למקטנה ועד גדולה וזקנה, התהלכו קרועות ובלויות, רזות כעצמות יבשות ומלחכות את שפתותיהן כל הזמן בלשון חיוורת. פתאום רואים אני, שהתלבושות שלהן הקרועות בכלל – כולן מצטיינות בחוֹר אחד הגון במקום אחד משותף לכולן: על פני התורפה.

בתחילה עורר בנו הדבר הזה צחוק.

– אי־אפשר לעבור ברחוב ולהביא את האוכל, ימח שמן! - מתאונן לפני המשרת הצעיר שלי בפנים סמוקים מבושה.

הקצין שלנו סובר, שהחיילים הרוסים עשו זאת בשעת אינוסם את הנשים. – לבסוף נודע לנו, שהן עצמן עושות זאת, כדי לצודד ככה את הגברים - וכשהן עוברות על פני גבר - מכסות הן, כביכול, בידיהן את הקרע – ובת־צחוק של בושה על פניהן.

באה פקודה נמרצת, להחזיק את הנשים בביתן ולא לתת להן להתהלך ברחוב. אי־אפשר היה למלא את הפקודה. הנשים לא התחשבו עם שום פקודה. לא פחדו לא מפני מלקות ולא מפני מאסר

– וגם לא מפני המוות.

אשה אחת אמרה לי בפשטות:

– מה יכול להיות גרוע מן הרעב עצמו? המוות? בין כה נמות ברעב.

לא היתה עצה אחרת, מאשר להחזיק אותן בבתיהן בלחם. למחרת הודיעה הפקודה, שכולן כאחת חולות הן בעגבת עד כדי ריקבון וכל אשר יגע בהן - יומת בידי משפט צבאי.

ילדה אחת, כבת עשר, התהלכה ברחוב ומלמלה בלי הרף:

– אני בריאה, לי אין סיפיליס. אני בריאה. יכולים לבדוק אותי. התאספו סביבה חיילים וקצינים אחדים והקשיבו בהשתוממות אל מלמולה. - פתאום הופיע אונטראופיציר אחד מן הדיביזיה, הקשיב לה רגעים אחדים, אחר־כך הוציא את אקדוחו, יָרָה בה והמית אותה על המקום.

– פרה־לענה אומלל! - אמר והלך להודיע את מעשהו למפקדה. שר־האלף לא מצא בו סיבה לעונש. להיפך, לימד עליו זכות:

– צריך לשרוף את כל הכפר כמות־שהוא! - אמר – תיכף אפנה בשאלה זו אל המפקדה העליונה. עלולות הן להרעיל את כל הגדוד. מגיפה שכזו!

ועד שאנו עומדים ומביטים בחלל־הילדה – ניגש אלינו איכר זקן מופלג וממלמל פולנית:

– היהודיות הארורות התחילו בזה; הן לימדו את נשותינו להיות לזונות. היהודיות הטמאות!

ניגש אלינו מרגלית, מביט באיכר הקשיש, מנענע בראשו ואומר לו:

– היהודיות הטמאות. כך זקן. היהודיות.

אחר־כך פונה אלי:

– מאז שבאנו הנה מחפש אני בית יהודי, שאפשר לסעוד בו סעודת־שבת: אף נפש אחת יהודית אין בכל הכפר אף לרפואה!

בו ביום באה הפקודה, לעזוב את הכפר.

– “כפר –המגיפה” - רטן שר־האלף בבחילה – “כפר המגיפה”.

ניגש אליו מרגלית, ניצב בכבוד ואומר:

– אדוני שר־האלף, מודיע בהכנעה: לא “כפר המגיפה” אלא “עיר הזונה”¹⁰² על־פי כתבי הקודש!

גפרייטר מרגלית מאושר; הוא מצא “פסוק”.

 

יד: בַּחֲצַר־הַמָּוֶת    🔗

המטרה הקרובה שלנו היתה העיירה יאזלוביֶץ, כפר גדול לעיר בּוּצ’אץ‘. כשעברנו דרך בוצ’אץ’, העמדתי אחד ברחוב ושאלתי אותו, איפה גר הסופר ש"י עגנון?

היהודי הצנום והרעב הביט בי כבמשוגע – אחר־כך אמר:

– דאגה! ש"י עגנון! הלוואי וידעתי איפה אני בעצמי גר!

– והלך לו כשהוא ממלמל: ש“י עגנון, ש”י עגנון – ש"י עגנון-

בית הכנסת היה הרוס למחצה. עמדתי על הפתח והצצתי בו. יהודים אחדים יושבים ולומדים.

בינתיים התחילו קולות התותחים נשמעים מן החזית הקרובה. וכעבור זמן־מה באו רימונים והתפוצצו בעיר. – לא קמה כל מהומה. – האנשים התהלכו ברחוב עייפים ומיואשים ורק בהישמע יללת התעופה של הרימון, הרכינו המתהלכים ברחוב את ראשם במקצת, מתוך הרגל – והמשיכו את דרכם.

הטירונים שבנו התחילו מרגישים את כנפי- המוות ממעל לראשם. ואנו הלכנו הלוך וקרוב אל הכפר יאזלוביֶץ. הכפר הזה היה פה בבחינת עורף־החזית, מקום חיל המילואים, המחכה בכל רגע לפקודה. והכדורים באים הנה ברגילות, אף כי לא בַּסָּך, ולא במטרה.

פה ראיתי בפעם הראשונה את הדוד אסטרייכר מתפלל בטלית ותפילים; נודע לי, שעד היום הזה אף פעם לא החסיר הדוד אסטרייכר אף תפילה אחת ביום. גם בדרך, תוך כדי הליכה היה לובש את טליתו ואת תפיליו ומתפלל; במנוחה, בכוונה, כרגיל.

– ומה יהיה בחזית, דודי?

– מה פירוש, מה יהיה? - ענה בפשטות, ואחר־כך הוסיף בעורמה:

– הן משום זה התקינו חכמינו ז“ל להניח תפילין על היד השמאלית. ובימנית יורים. כנראה, יש הסכם בין חכמינו ז”ל ובין הוד מלכותו פראנץ יוסף!

בכפר יאזלוביֶץ התחיל דבר־מה חדש בחיינו. ואם להיות נאמן מאוד לעובדה - הרי אותו דבר־מה התחיל עוד בדרך, בלכתנו כלפי יאזלוביֶץ. מהלך זה היה מהלך הכי קשה שבכל דרכי־המלחמה שלנו עד הנה. באה פקודה מגבוה, למהר כלפי הכפר בכל הכוחות. כנראה, שהמלחמה התמרמרה שם בחזית ואולי נחוצים שם בקרוב. ולפיכך “מהלך־אונס”. ומהלך־אונס- זה גיהנום. פה אין רחמים. כל הגדוד רץ בכל כוחו, מבלי להתחשב עם שום דבר, לא עם הכוח ולא עם הדרך. רק עם הזמן הדוחק. עד יציאת הנשמה. הקצינים על סוסיהם ואנחנו ברגל. והם דוחקים אותנו כמו את הסוסים. לו היה מותר לגעור, היו הדופקים צועקים בינתיים; אלא שקרובים אנו לחזית – וככה הולכת המרירות, הנחנקת בגרון מאין לה מוצא בצעקות, ומִדַּחֶסת בפעולה עצמה: בדחיפות בסוסים, בשוט ובקתי־הרובה שבידי האונטראופיצירים, אשר, דרך אגב, מסכֵּנים גם הם, ברוצם כולם ברגליים כושלות. אולם הואיל ובלי כל צעקה בכלל אי־אפשר לעשות כל פעולה ובפרט פעולה כזו- הרי לכל הפחות לוחשים בגרון צרוּד. לוחשים קללות נמרצות בכעס אין־אונים.

ובין הלחישות החריפות והצרודות הללו שומע אני את קולו של האדון שר־האלף יוהאן פִיגֶר צורם וחורק שיניים:

– בלי רחמים! אל תחוס על האנשים. האנשים אינם עולים בכסף! רק הסוסים עולים בכסף! - אל תחוס על האספסוף! – הלאה!

האדון שר־האלף פיגר משך את עיני אליו עוד לפני ימים. אדם אוסטרי יפה, גבוה, בלונדין עם עיניים שחורות, אלגנטי מאוד, ומה שעורר בי אצלו תשומת־לב מיוחדת: ידיו העדינות מאוד. ידיים חטובות־שן עם אצבעותיהן הדקות והרכות, שהזכירו לי את אמנות־החיטוב היפונית. ולפעמים נזכרתי בידיה ההיסטוריות המפליאות של המלכה אליזאבטה באטורי¹⁰³ המאדיארית שבימי הביניים, ששחטה ילדוֹת כדי להתרחץ בדמן “המייפה”. המאניקיר של האדון פיגר יכול לקבל פרס ראשון בסלון היופי שבפאריס. - גם קולו הוא קול עדין, רך, מצלצל בבריטון נעים מאוד, כאילו היה מתכוון לזמרר כל הזמן. כל אישיותו העלתה לי תמיד בדמיוני את פֶּטרוניוס¹⁰⁴ הרומאי, שהקסים ביופיו, בעדינותו ובחנופתו את נירון המשוגע.- וביחוד כשהיה יושב במנוחה או עומד עמידה רשלנית אצילה ומשוחח על המדע, הספרות והאמנות, על הפילוסופיה והאהבה. סמל אדם־החברה, שיכול לשמש אידיאל. בת־הצחוק היפה לא משה מפיו.

ואותה בת־הצחוק עצמה לא משה מפיו גם בשעה שישב על סוסו - והיה מדבר ומפקד בסגנון זונה בער חצי־קרוֹנה שברחוב קֶרטְנֶר בווינה. יען כי בשבתו על סוסו - נהפך האדון־פיגר לאדם אחר לגמרי; עד לבלתי הכיר אותו. זאת אומרת, לא הוא השתנה, אלא סגנונו: אותו הסגנון עצמו, שנשאר רך, עדין ומזמרר - קיבל בשעה כזו תוכן מפתיע ומדהים. בשעה כזו היה דומה למסכה, מסֵכתו של האדון שר־האלף פיגר - שבתוכה מדבר איזה אַפּאש מן הפראטר.¹⁰⁵ מדבר ברַכּוּת, בבת־צחוק ואלגנציה עצמה היה אומר למשל, בהראותו במגלבו כלפי הגפרייטר יעקב מרגלית:

– זִי, גפרייטר מרגוליס - מה אתה עומד שם ומביט בי כל הזמן, כאילו היית מביט באמך היפה בתאוות־משגל, כדי לזרוע בה את העגבת היהודית שלך? מה?!

או כלפי הטירולי הארוך:

– שמע, “איבר” מדולדל! אני אתחוב אותך לתוך רֶחם סוסי, אולי תתקשה ותעמוד ישר, כראוי לחיילו של הוד מלכותו!

ויש, שתיכף אחרי אלה היה יורד מעל סוסו ונכנס עימנו בשיחה על גלויוֹ הפילוסופי של בֶּרגסון¹⁰⁶ בפסיכולוגיה של הצחוק.

רק דבר אחד עורר בנו אצלו מעין חשד צבאי: גם הוא היה צולע על רגלו האחת. קצין הצולע, או שהוא גיבור, או ממש ההיפך מזה: חשוד הוא על חבילה־בעצמו, כדי לנסוע לבית־החולים ואחר־כך יקבל קצת חופש. - ואת החשד הזה עורר בנו דווקא הטירולי הארוך, שכבר היה פעם איתו יחד בחזית. הוא היה לוחש לנו:

– את המוות ירא הוא יותר מאשר את הגסות. גם הוא שׂם את האקדוח בכיסו וירה בתוך המכנסיים אל תוך רגלו. אנו יודעים זאת.

ויותר מכל היה מרגיז אותנו “גילוי־לבו” של פיגר: בעוד שכל הקצינים היו מתאמצים כל הזמן להמתיק את מידת־הדין הצבאית הקשה ולכסות על האכזריות שבה, בהצדיקם צידוק צבאי את הסבלות

– הרי האדון פיגר עשה ההיפך: העלה את אלה למצוות־עשה לשמה: מצוות אכזריות לשם אכזריות ועינויים לשם עינויים.

– חייל שאינו סובל אינו חייל – היה אומר בחיוך מתוק. – אני אאכילכם גללי־אדם כדי שתהיו לאנשים מן הישוב, אספסוף נחמד!

וברגע זה נזכרתי מה ששכחתי בתוך כדי סבלותי עד הנה: האדון פיגר היה אותו הקצין בשם בקאדר, שציווה עלי לירוק בפני הטירונים שלי בשעת העבודה-

ובמידה שסכנת־המוות היתה הולכת וקרבה – היה האדון פיגר מתאכזר יותר ויותר. נזכרתי בחוק הג’ונגל, האומר: בשעת סופה ורעמים מתכנסים כל בעלי־החיים הרָעים למיניהם השונים יחד ואינם נוגעים זה בזה לרעה: נְחַש־הַבּוֹאָה עם הצבי, השועל עם הציפור והנמר עם כולם ביחד. והנה: את החוק הזה עשה האדון פיגר פלסתר. כל שריקת כדור או רימון צמצמה את ריסי עיניו. הִידקה את שפתיו השמנות לאיזו פעולה אכזרית, שתמיד היה מוצא לה סמך דווקא בפקודות המפקדה העליונה, שהזהירה דווקא את הקצינים ליחס טוב אל המאנשאפט¹⁰⁷ הפשוטה.

אמנם פקודתו זאת, “לא לחוס על האנשים היות שאינם שווים כסף!”- פקודה זאת נפלה לו דווקא בירושה מאת הוד רוממותו יורש העצר האוסטרו־הונגארי המנוח פראנץ פרדינאנד, שנהרג בבוסניה קרוב להתפרץ המלחמה. יורש העצר היה מפורסם כ“מצביא־ברזל” ופקודה זו היתה לפי רוחו באמת – אך הוצאתה לפועל בידי קצינו זה, האדון פיגר, היתה אולי מביאה גם אותו לידי הרהורים.

וביחוד לא הרפה האדון פיגר מן הדוד אסטרייכר. חייל זקן זה היה פשוט מרגיז אותו. לאסור עליו את התפילה התמידית בטלית ותפילין, זה או שלא עלתה על דעתו, או שלא העז. התפילה היתה נחשבת בחזית, ובצבא בכלל, למעלה גדולה. כמעט שעמדה במדרגה אחת עם הגסות. כנראה, שלשניהם יש יסוד פסיכולוגי אחד: שניהם משמשים כעין אלכוהול. במקום לשתות לשוכרה – מפיגים את היסורים ואת החרון בגסות; וכמו־כן בתפילה. ואולם אותה התפילה עצמה של הדוד אסטרייכר הניעה את האדון פיגר לתשומת־לב מיוחדת כלפי החייל הזקן; ובשעת מהלך־האונס הנוראה – ציווה עליו פתאום האדון פיגר לרוץ לפני סוסו. לכאורה לא היה זה עונש גדול, יען כי הלא סוסו של האדון שר־האלף לא היה עוזב את הגדוד, הוא היה מהלך איתנו יחד ואין הבדל. כן – ואולם האדון פיגר היה רץ כל הזמן לאחור וחזרה, לבדוק את הליכת הגדוד ולראות, אם מי מאיתנו אינו זורק מעליו מתוך ילקוטו איזה חפץ בסוד, כדי להקל מעל עצמו את מחנק המשא. ובמקרים כאלה היה הדוד אסטרייכר רץ לפני הסוס, עד לאפיסת הכוחות. אך לא עד בכלל. – זה היה תמיד מחזה משעשע באמת: חייל זקן כבן חמישים, יהודי כרסני קצת, ובעל זקן־תיישים וקמטי דאגות פרנסה בפני־הקלף שלו, מסורבל ומכורבל בילקוט, מעיל מקופל על גופו באלכסון, רובה ואזור־כדורים – רץ לפני הסוס, נאנח, נאנק, מזיע עד־כדי מרחץ, כשרגליו טובעות בבוץ עד הקרסוליים, לשוֹת את טיט־היוון בקול־רם הדומה לקול ליקוק־הכלב - הוא רץ והסוס נוחר ונושף עליו בנחיריו העדינים והנפוחים: הלאה, הלאה, יהודי!

איש מאיתנו לא הבין, איך זה לא השתטח היהודי המפורך הבא־בימים ברפש הנדבק והמכשיל, המגיע עד הקרסוליים? – איזה כוח מיסתורי החזיק את נפשו בתוך אותו הגוף ולא נתן לה לצאת?

ואדון פיגר השפיע לאט־לאט גם על יתר הקצינים, שהלכו והשתנו מיום ליום. אלה שהיו קרובים אלינו קרבת עבודה היו: שר־האלף האדון פיגר, אוברלויטננט האדון שטוּבּניאק, ממשפחה סלובאקית בהונגאריה, קצין־הקאדר, אדם טיפש מובהק, שעל שום דבר בעולם לא היה לו לשום ילוד אשה לדבר איתו חוץ מעל ענייני נשים וכלבים. וגם בשאלה זו לא היתה לו כל דעה.

– אשה יפה, מה? הבֶּסטיה! ¹⁰⁸ הקאנאליה! ¹⁰⁹ כמו כלבה יפה! – היה אומר בבת־צחוק רצינית כשדיברו על איזו אשה. ולהיפך:

– כלב יפה, מה? סאקראמנט! ¹¹⁰ כמו אשה יפה! - היה אומר בדברו על איזה כלב.

אחריו הלויטננט האדון יוֹני; קצין עם פנים יהודיים, שהיו מעוררים בנו גועל־נפש אמיתי בשעת אכזריותם. ולבסוף באמת נודע לנו, שמומר הוא.

– על יהודים כאלה – אמר לי הטירולי הארוך בתמימות – אפשר באמת להאמין, ששייכים הם לאותה הכת, השוחטת ילדי־נוצרים לפסח.

וכשהבטתי היטב בפניו של האדון יוֹני הגאוותניים, המתנפחים והמפקדים - התחלתי להרהר בדבר – ועניתי לו לטירולי הארוך והתמים:

– נכון, חביבי. אם היו יהודים כאלה, שהכמרים שכרו אותם בכסף לעשות מעשים כאלה – הרי אלה היו מסוגו של זה - ועל זה הסכים לי הטירולי הארוך והתמים.

יתר המפקדים עלינו: הדִגלָן¹¹¹ האדון סֶגֶדִי, אינטליגנט מאדיארי שתקן, שגמר את האוניברסיטה והיה לנוטאריון בעיר פרובינציאלית ומשם היה נושא בקרבו את הגאווה הקרתנית; הוא היה רגיל שהאיכרים ידברו איתו בהכנעה כשכובעם השָמן־מזוהמה בידם הזקֵנה. – אחריו הקצין הגמד, הדגלן האדון סְלֶזאק, צעיר צ’כוסלובאקי בעל פנים שמנים ואדומים־ורדיים, זריז כמו סנאי ותמיד נכון גם לפקד וגם למלא פקודה. החיילים כינוהו בשם “מה תקפוץ?”

– הוא היה בעצם הקצין הסימפאטי שבכולם, והיה מעורר חשד דווקא בזה: בזמן האחרון התחילו מהלכות שמועות על דבר “בגידות צ’כוסלובאקיות” מיסודה של תנועת השחרור הצ’כית. תנועה זו עוררה תמיהה גדולה בקרבנו, הגדודים הצ’כיים היתה להם מסורת של נאמנות לאוסטריה ולמלך פראנץ יוסף. מסורת זו באה מאת יורש העצר פראנץ פרדינאנד, שהיה קורא להם לגדודים הללו בשם “הצ’כים שלי”, והיה מאמין בהם יותר מאשר בגדודי־אוסטריה עצמם. אמנם בחוגי־העיתונות ביארו את החיבה הזאת באור אנושי יותר: אשתו של יורש העצר, הגראפה סופיה חוֹטֶק, היתה בת צ’כיה והיא נטעה בלב בעלה את החיבה היתירה אל עמה וגדודיו.- ואולם איש הלבוש מדי־צבא מבזה תכלית בוז את העיתונאים המפטפטים בלי כל יסוד, וביחוד פטפוט ריק כזה. - ופתאום שמועות על בגידתם של “הצ’כים שלי”. ולפיכך הבטנו בכעין חשד על חביבותו של הקצין הקטן, הרוצה בוודאי לכסות באהדתו ואהבתו על מזימותיו הנסתרות.

והיו עוד קצינים וסגני־קצינים שלמדו את מעשי הגדולים מהם במעלה, להתהלך בבוז וקוממיות כלפי החיילים הפשוטים. ולאט־לאט התרגלנו לראות את כולם מתהלכים ברגליים מפושקות, כאילו חולים הם במחלת־המין, צועדים בגאווה וכופפים תוך כדי הליכה את ברכיהם ובינתיים חובטים במגלבם את קני־המגפיים ומדברים מתוך חוטמם:

– אספסוף! אספסוף אמלל! – ציבילים!

הכינוי הזה, ציבילים (אזרחים), היה כמעט הקשה שבעלבונות. ציביל־פירוש: בעל מום, לא־יצלח, מוג־לב, טיפש, אפס שבאפסים.

ומובן, שבין האופיצירים הללו התהלכו גם עמודי התווך של צבא הוד מלכותו: הלא המה הפלדוויבלים. מָרוּתם של אלה קשה הרבה יותר מאשר של הקצינים עצמם; הן הם המוציאים לפועל את פקודות הקצינים. החיילים היו מכנים אותם בשם “פושטי נבלות”. ואחד מבין הפלדוויבלים הללו היה מייחד לאפסותי־שלי תשומת־לב מיוחדת. לא הייתי בנידון זה יוצא מן הכלל. הפלדוויבל בכלל שונא מטבעו את המועמדים לקצינות, אף כי יודע הוא, שיבוא יום ועליו יהיה לעמוד לפניהם בכבוד ולשמוע פקודתם; או אולי דווקא משום זה: -משתמש הוא בהזדמנות אחרונה זו להאות לו את כוחו וגבורתו. ואולם הפלדוויבל אינו מפחד, שכעבור זמן־מה יַראה לו המועמד הזה את נחת זרועו. יש לו לפלדוויבל שיטת־הצלה בדוקה ומנוסה: מַפנה הוא את חרונו ושנאתו של המועמד, שהיה לאופיציר, לצד אחר: לצד החיילים. בזה הוא מצליח תמיד כמעט במאה אחוזים – שם השטח להשתררות ולהתעללות הוא גדול יותר: הוא רק אחד והחיילים הם מרובים.

ואולם הפלדוויבל שלי עולה על המסורת־הפלדוויבלית בשנאתו אלי. אולי משם שאני יהודי, אולי משום שכמעט בטוח הוא שהאדון שר־האלף לא יתן לי לעלות לעולם למדרגת אופיציר גם־כן מחמת יהדותי- וגם משום שמרגיש הוא מראש, שגם אם אהיה פעם לאופיציר לא אשפוך את זעמי על ראש החיילים והם לא ישמשו כפרתו.

והמגלב הקציני התחיל פה, בעורף יאזלוביֶץ, לדפוק על המגפיים ביתר שאת ואמביציה. “כדי להרגיל את האנשים לסבלות החזית ולחזק את ליבם למלחמה” - המציאו כל מיני תחבולות לחינוך צבאי זה. האוברלויטננט אֶריך שטובניאק, שהיה דרך אגב גם ספורטמן פרופסיונאלי, צייוה לאחדים מאנשיו לרוץ בשטח של מאתיים פסיעה בערך רצוא ושוב; לשני התחומים העמיד שני פלדוויבלים וכל פעם שבכל אחד מן הרצים הגיע אל אחד הפלדוויבלים, היה מוטל עליו לבטא בביטוי נקי ונכון את כל כינויי־כבודו של המלך שבע פעמים בלי שגיאה:

– אַלֶרהֶכסטֶה קרִיגסהֶר זַיינֶה מַאיֶסטַט קַאיזֶר אוּנד קֶנִיג פראנץ יוֹזֶף דֶר אֶרסטֶה! (שר־הצבא הרם על כל הרמים, הוד מלכותו הקיסר והמלך פראנץ יוסף הראשון).

זאת היתה ביחוד מנת־חלקם של המאדיארים, שקשה להם לבטא את הכינוי הגרמני הזה יותר מאכילת צפרדע והשנואים גם בלי זה, וביחוד על ככה, את השפה הגרמנית עוד יותר מאשר את הפלדוויבל עצמו.

הלויטננט האדון יוֹני האכיל את אחד החיילים שלו חמש סיגאריות על שהלה לא השליך את הסיגאריה, כשהוא, הקצין, העמיד אותו על דרכו במפגיע לדבר איתו.

הדגלן האדון סֶדֶגי השתקן השקה את המשרת שלו מכלי- הרקיקה שלו בתור עונש, על שהלה ירק פעם על הרצפה בחדרו. המבכן הקיא מרה ירוקה.

והקצין “מה תקפוץ?” תפס פתאום בוגד אחד שרצה לברוח בלילה אל מחנה האויב ובטרם מוסרוֹ אותו למשפט הצבא – ניסה בעצמו להעניש אותו קצת: כפת אותו והושיבו תחת הברז המטפטף טיפה אחר טיפה על קודקודו משך כל הלילה. - למחרת, כשהאומלל עמד לדין – היה נושך את עור ידו מטירוף הדעת.

הקצין הסימפאטי הזה שינה את טעמו מתוך פחד: הוא ראה שיחסו הטוב אל חייליו מעורר חשד. הכל חשבו, שעושה הוא זאת מתוך פחדנות, שמא תיוודע פתאום אהדתו אל תנועת השחרור הנסתרת של העם הצ’כי – ולפיכך השתדל להיות ככל הקצינים.

וכל זה תחת מרותו וברשותו של שר־האלף האדון פיגר, שהיה “השופט העליון הפרוביזורי” ¹¹²מאחורי החזית. ובסוף נודע, שלא היו דברים מעולם, שהאומלל לא עלה על דעתו מעולם לברוח אל האויב ושהדגלן האדון סלֶזאק עשה זאת- כפי הסניגוריה של האדון פיגר – “בתורת קצין זהיר ומחמיר, כדי למנוע מראש כל מין אפשרות של בגידה כזו”.

וכל אלה- בחצר המוות, בסכנה המשותפת, ברשותו של הגיהנום הקרוב, במקום שבכל רגע עלול כל אחד מאיתנו לקבל כדור ולהשתטח מת. אחד מאיתנו העיר בלחש, שאינו מבין, מי ילד לנו את החיות הטורפות הללו פתאום? על זה ענה לו המשרת הצעיר שלי:

– חיות? איזו חיה עושה דברים כאלה? החיה אינה שונאת בכלל, החיה רוצה לאכול.

המשרת שלי הצעיר היה בכלל מתהלך בשתיקה וממלא את חובותיו לדוגמא עד כדי שבח ותהילה. ואולם בינתיים היה שומר עלי כעל בבת עינו והיה מביא לי את כל החדשות המתרחשות בין האופיצירים. כל אלה נודעו לו שם במטבח הקצינים, במקום שהיה נפגש עם יתר משרתי־הקצינים; ולפיכך היה נושא בחוּבּו טינה כבדה של שנאה עזה־כמוות אל כל מי שסימני־קצין לו על צווארונו.- ופעם בא וגילה לי סוד:

– האדון האוברלויטננט החליט, שאדוני לא יהיה לאופיציר לעולם!

– לא עסקך, פָּאלי! – עניתי לו.

הוא בא בכעס עצור.

– טוב. מה אכפת לי?! - והלך לדרכו ברוגז־חשאין. קראתי אחריו:

– מה אתה מפחד כל־כך? – תמצא במקומי אופיציר לשרתו!

על זה הזדקף כנחש בפתח ופרץ בכעס גלוי:

– אל ישלח אותי אדוני לאחרים! אני לא זונה! – ופנה ללכת - אך שוב נעמד והוסיף:

– אני לא אשרת בני־ארנבות, העושים את עצמם לזאבים! אין אף אחד בינהם, שאפילו הפחותה שבמדאליות תקשט את חזֵהם הפחדן! הנה גם “הוד חזירותו” (כינוי לשר־האלף) – אפילו “סיגנוּם לאוּדיס” זול אין לו! – אך במקום זה – צולע הוא. – אקדוח בכיס!

“סיגנום לאודיס” (סימן תהילה) – המדאליה הכי נמוכה לאופיצירים; עשויה נחושת.

ועוד באותו ערב קראני האדון האוברלויטננט שטובניאק ואסר עלי להשתמש במשָרת- קצינים.לחינם ביארתי לו, שהמשרת שלי אינו פוטר את עצמו, כמו יתר המשרתים, מכל עבודת הצבא הרגילה, ושהוא מתנדב לשרתני מרצונו הטוב ומבלי לעשות זאת על חשבון העבודה.

הוא הרעים עלי בקולו היבש:

– אם עוד פעם ינקה לך אף נעל אחת – תקבל מאסר־יחיד; והוא – מאסר כפוּת!

מאסר –כפות: כופתים את האדם בעמידה על־יד הקיר, כשהוא עומד על בהונותיו שעות אחדות.

בעוד רגעים אחדים נכנס המשרת שלי עם ארוחת הערב ועל שמועת הפקודה החדשה מעמיד הוא את עצמו לפנֵי עמידת־כבוד כבפני קצין, וצועק:

– אדוני הדגלן! מודיע בהכנעה, אני לא אעזוב אותו!

– לֵך, טיפש! – אמרתי לו – אסור לכנות את מישהו בכינוי שאינו שלו!

– אדוני הדגלן! מודיע בהכנעה, מחר ניכנס אל החזית ושם לנו יהיה השלטון ולא לבני־הארנבות!

לא הספקתי לאכול את ארוחת הערב – באה הפקודה: בבוקר בשעה ארבע אל החזית!

ציוו עלינו לשכב ולישון עד ארבע. במנוחה. – הפלוגה שלי היתה גרה בתוך גורן גדולה, בעלת גג רעוע ושבור, שהכוכבים נשקפים בו אלינו. כוכבים נוצצים, רחוקים - -

שכבנו. לצידי: המשרת שלי, שכיסה אותי היטב, כמו בידי אֵם טובה.- עם הסכנה הקרובה נקשר אלי המאדיאר הצעיר הזה יותר ויותר.

היה שקט גמור. ופתאום: רעש תותחים ממרחק. והרעש הלך וקרב.

– אני קם וממהר אל המפקד שלי, הלויטננט יוֹני, אולי יש פקודה. הוא שוכב במיטה. על שאלתי עונה לי כמעט בכעס:

– לֵך. לך לישון. מה אתה רוצה ממני? לא בי תלוי הדבר, כי אם ברוסים!

מוזר. מפקד גאוני. ברוסים תלוי הדבר, לא עצרתי בי:

– אם ברוסים תלוי הדבר, הרי אוי ואבוי לנו! – אמרתי והלכתי. כשהייתי בפתח ראיתי, שהוא מפנה אלי את ראשו מעל הכר ומביט בי בזעם.

כששבתי לא מצאתי את המשרת שלי. - לא הספקתי לשכב – כמובן, בלי להתפשט – הוא הופיע.

– איפה אתה מתלבט בלילה?

– רציתי גם אני ללמוד אסטרטגיה ולדעת, במי תלוי הדבר, בנו או ברוסים!

וירק יריקה גדולה: טפו!

נודע לי, שהוא הלך אחרי ושמע את דברי הקצין. – שכב גם הוא שנית ומלמל בחרון:

– אדוני מחפש לו אסונות. למה לו לקום וללכת?1

– טיפש אתה, פאלי; אתה חושב שכאן, בגורן, קטנה היא הסכנה מאשר בחוץ, או במקום אחר?

ושוב היה שקט. כולם ישנים. - ופתאום: קול עמום מאוד של תותח רוסי (לתותחים הרוסיים היה קול משונה משלנו) ואחריו יִבבת- סער חרישית וצורמת, ההולכת ומתגברת, קרֶשנדו – עפה כמלאך המוות ממעל לגורן שלנו ומתפוצצת באיזה מקום.

כל הראשים הישנים מתרוממים ומביטים זה בזה.

– ברוך הבא! - אומר הטירולי הארוך והתמים. - דראסטוּטֶה! (רק כעבור שנה נודע לי פירושה של מלה רוסית זו; זוהי בעצם המלה זְדְראסְטְווּיְטיֶה. ¹¹³)

– ימח שמך! - עונה הקול שני – אפילו לחלום בכוכבים אינם נותנים לו לאדם פה!

ואחרי הרימון הראשון הזה- עוד אחד ועוד אחד. – אני מביט ורואה: כל החבריה התכסו כל אחד בשמיכתו והתכווצו והתקפלו תחתיה כקפולי־קיפוד - - - מפני הפצצות.

הטירולי הארוך, שאפילו הוא היה דומה תחת שמיכתו לדוב מכודר המתכונן לישון את שנת־החורף שלו – אומר מתחת לשמיכתו:

– אין בעולם דבר המגן מפני התותח הרוסי כמו השמיכה!

 

טו: “שֵׁשֶׁת” שֶׁלִּי    🔗

בשלוש העירו אותנו: אל החזית!

מוזר הדבר, שזאת לי הפעם השניה שאני נמצא בחזית – ובכל זאת חדש הוא הרגש וחדש הוא הפחד. אז בא הכל בחתף. במהירות ובחיפזון ובבהלה, שלא הספקתי אפילו לדעת, מה קרה בעצם. כל העניין אז, החל מנסיעה ההוטנטוטית וההתנפלות על הקוזאקים בקארפאטים ועד התעלפותי לרגע וכניסתי לבית־החולים - הכל היה כעין חלום רע, כעין סיוט, שבא ברעש, עבר ברעש, וגמר באחות־רחמניה רכת־הפנים ותכולת־העיניים, שחייכה לי וליטפה אותי כמו בגן־העדן.

ופה – פנים חדשות לגמרי. נכנסנו אל תוך בור־המחסה, המכוסה למעלה ואשנביו נשקפים כלפי בור־המחסה של האויב. כרגע עשיתי חשבון ומצאתי, שאורכו של הבור הזה הוא מאות קילומטרים. החל מצ’רנוביץ ועד ריגה.

נכנסנו בשעה ארבע בדיוק - בדרך עמוקה, המובילה כמעט מן הכפר ועד הבור שלנו - בתוך מטַר כדורי־המוות והתפוצצות.

כשהיינו בפנים- בדקנו כולנו זה את זה: אין דבר, כולנו פה. - והפנים שמחים ומרוצים. כאילו נמצאנו לכל הפחות במבצר פּשֶמישל.- וכבר התרגלנו לכל הרעש והרעם שממעל לראשנו, כאילו יש חוזה בינינו ובין הרוסים, לירות דווקא מעל בור־המחסה, ואל אחורי הקו שלנו. – אנו לא עשינו שום פעולה לעת־עתה. חיכינו לפקודה מגבוה. – אך בינתיים חילקו אותנו לפלוגות ועלי הטילו אחריות על פלוגה בת שלושים איש. - “התוודעתי” עם החבריה החדשה שלי ותיכף הכרתי בה בחורים הגונים, שאפשר למות איתם יחד באהבה. - אינני יודע, איך קרה הדבר, אך ביניהם עמדו לפני פתאום גם הדוד אסטרייכר וגם הגפרייטר מרגלית. – שמחתי להם.

ואולם היו לי עוד “מכירים” אחדים ביניהם. הנה גם הטירולי הארוך והתמים, הוא עמד וחייך והדיע:

– אדוני הצוגספיהרר! יוֹהאן מאריה ברֵידל רגלי מודיע בהכנעה

– אין שום חדשות!

לחצתי לו יד וחיבקתי אותו. ראשי הגיע בדיוק עד חזהו הצר.

והשריקות אינן פוסקות ממעל לנו.- בדקתי את יתר האנשים. הנה הסרבי הגוץ “הממזר”, שחציו מאדיארי וחציו סרבי מפֶּלך באנאט ¹¹⁴, שפניו מלאים צלקות של פצעים אנושים: שריטות ונשיכות. אוזנו האחת קטועה על־ידי נשיכה. “הממזר” הזה כבר יצאו לו מוניטין גם בעיתונות: בכל הזדמנות של קרַב־כידונים משליך הוא את כלי־הזין ומתנפל על האויב ונושך ושורט וחונק.

– אדוני הצוגספיהרר! לאסלוֹ קְרֵצ’אן רגלי מודיע בהכנעה: אני כבר “עצם נושנה”, פעמיים פצוע!

– טוב, חביבי. אני רואה.

הלאה אני רואה את הקרוֹאַטִי הענק עם מדאליית זהב. על חזהו. מדבר הוא מאדיארית משובשת, אך בשום אופן אינו רוצה לדבר בשפה אחרת. מאדיארי הוא בכל המחיר! וכועס הוא, על שלא הצליח להיות מגויס דווקא ב“צבא מגן־המולדת”, שכולו מאדיארים ועל זה שעליו לשרת בצבא האוסטרי־הונגארי המשותף. אם למות, הרי למות בתור מאדיארי דווקא. - הוא היה הראשון בחיי שהביא אותי לידי הרהורים על כוחה המבוֹלל המפליא של האומה המאדיארית, שאין דוגמתו בעולם. הוא ניגש:

– אדוני הצוגספיהרר! פראנץ ריזיץ' רגלי מודיע בהכנעה: מבקש, אם אפשר יהיה להעביר אותי אל הרגימנט השלושים ושניים של ההוֹנבֵידים (מגיני המולדת)!

– אינך רוצה למות איתי ביחד, ריזיץ'?

– מודיע בהכנעה. רוצה – אך –

– יודע אני, יודע חביבי. טוב. אם תמות, נקבור אותך בקבר־אחים מאדיארי.

הוא מוריד את חוטמו העבה והדומה לחצוצרה.

והנה רוזנברגר השמן. בחור כחבית, צעיר מאוד, כבן תשע־עשרה ומלא אנקדוטות כרימון. על כל צרה יש לו אנקדוטה, משל. ואין להשתיק אותו בשום אופן. הוא התנדב מרצונו הטוב למלחמה ועלה כבר למדרגת קורפוראל. ¹¹⁵

– אדוני הצוגספיהרר! קורפוראל בֶּרנאט רוזנברגר מודיע בהכנעה: מוכן לפקודתו.

– טוב, אך אל תבלבל את המוח במשלים כעת.

רוזנברגר מחייך חיוך רחב:

– מודיע בהכנעה: על האנקדוטה בחזית קשה לוותר. התליין בּאלי שאל פעם את אחד הנתלים, מה חפצו האחרון? על זה ענה הוא: רוצה אני לשמוע אנקדוטה טובה! - ועל זה סיפר לו התליין את האנקדוטה הזאת!

– איזו אנקדוטה?

– מודיע בהכנעה: את זו שסיפרתי כעת!

רימונים אחדים יִבְּבוּ מעל לבור- המחסה והקפיאו בצורתם הנעווה את הפיות המוכנים לצחוק.

הלאה:

– גפרייטר אנדראש מאדי רגלי מודיע בהכנעה: אני ארטיסט בתיאטרון הלאומי בעיר דֶבְּרֶצִין! ¹¹⁶

– איזה תפקידים מילאת?

– תפקידי לאקייאים. ¹¹⁷

פתאום קולו של רוזנברגר השמן, שהרשה לעצמו בתור קורפוראל לדבר בלי נטילת רשות.

– הוא הדליק וכיבָּה, את החשמל במחזה “האמלט”!

על זה נשמע צחוק עמוק וגס מאוד. והשחקן התאדם מכעס עצור ומר. חרק את שיניו ממש.

– מי אתה? – שאלתי את הצוחק. שעמד על־יד השחקן; גבר שחור וגדול.

– מודיע בהכנעה:בֶּנבֶנוּטוֹ גאלִיֶרִי, רגלי!

– איטלקי?

– כן, מפיומה. ¹¹⁸

– ולמה צחקת?

– ב“האמלט” אין חשמל אדוני; כל המחזה עובר ביום!

– אהא! – ביום! - ולו היה עובר בלילה?

על זה לא מצא האיטלקי תשובה.

– מה מלאכתך שם בבית?

– סנדלר, אך מומחה גם בעיבוד עורות.

הספקתי להתוודע עם עוד שניים מקיבוץ־גלויות אוסטרי זה. אחד סטודנט, שכמוני לא הצליח להגיע למדרגת אופיציר, ואפילו לא למדרגת גפרייטר. בחור טרזן, המתגנדר כבחורה, כאילו משתמש בצבע לשפתיו; השני: פּסל־אמן, שזכה כבר להשתתף בתערוכה ובהצלחה הגונה.- שמו היה ידוע לי. לא הספקתי להיכנס איתו בדברים- ובאה המהומה: ההתנפלות. ¹¹⁹

הקרב היה מר ואכזרי. - כיומיים נמשך ביריות מרחוק ואחר־כך באה התנגשות אישית, בכידונים. הרוסים נסוגו אחור, כבשנו אחדים מבורות־המחסה שלהם. וביום רביעי הגענו לעיר צ’נסטוֹחוֹבה, ¹²⁰שאחרי מלחמה נוראה, בעלת קורבנות הגונים, כבשנו אותה בדם.

התבצרנו מסביב לעיר והתכוננו לקצת מנוחה. בדקתי את הפלוגה שלי; שישה אנשים נפלו ושניים נפצעו קשה. - על הידיעה של הנופלים קמה שתיקה עמוקה ומלאת זוועה בפלוגה. - התהלכתי הנה והנה בתוך השתיקה הכבדה ופתאום שומע אני את הטירולי הארוך והתמים אומר בטון רציני וחגיגי:

– להם טוב ( Sie habns gut ), להם אין יותר פלדוויבל.

ופתאום אני רואה והנה הפלדוויבל שלנו עומד מן הצד ומקשיב ושומע את זה. הוא ניגש אלי בצעדי־נמר רכים וטורפים ואומר לי:

– אתה מקלקל את הצבא. היזהר לך!

אחר־כך ניגש אל הטירולי, נכנס בשפמו אל תוך פניו ואומר בחירוק שיניים:

– אתה תאכל עוד עכברים אחדים עד שתיפטר מן האדון הפלדוויבל!

בתוך הדין וחשבון, שעלי היה למסור למִפקדה על הקרב הזה, היה עלי לציין אחדים, שהצטיינו בגבורה ובהעזה יוצאת מן הכלל. ביניהם היו מרגלית, הדוד אסטרייכר והטירולי הארוך. מרגלית, בחור הישיבה הצנום, היה נע ורץ בתוך המהומה כדבורה גרויה, שעדת־צרעות התנפלה על כַּוורתה. פעמים אחדות היה צורך לעכבו, שלא ייכנס אל תוך מחנה הרוסים יחידי עם רובהו, שהיה ממלא אותו כדורים בחריצות מפליאה.

הדוד אסטרייכר הזקן לא שכח כמובן את התפילה בתפילין, אף כי הפעם בלי טלית – ובינתיים “עבד” לבלי־חת. וגם צרח יחד עם “הגויים” צריחות עידוד וניצחון: “בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו! – לישועתך קיוויתי אדוני!” ¹²¹

מסרתי את זה בראפורט בתרגום גרמני.

והטירולי הארוך והתמים התהלך בתוך כל הקרב כמכונת־ברזל, נע על שתי רגליו הארוכות ועובר על כל מכשול, על כל בור וגדר הרוּסה ובינתיים היה מדליק סיגאריה אחרי סיגאריה וממלמל בחרון:

– פֶרפלוּכטֶס בִּיסט! (שרץ ארור!)

כשמסרתי את הראפורט לקצין שלי האדון יוֹני - הביט, קרא – וקרע אותו לגזרים:

– לא למהר כל־כך חביבי- אמר בעיניים מצומצמות – חושב אתה, שכל המלחמה לא ניתנה אלא בשביל מדאליות?

חבט במגלבו על המגפיים ועזב אותי.- בלכתו פנה לאחור:

– עשֵה ראפורט פשוט בלי כל חוכמות וגבורות. ובעוד חצי שעה: תרגילים! – והלך.

וכעבור חצי שעה התחילו תרגילי הצבא. בתוך החזית. – זה היה דבר חדש לגמרי בשבילי.

זה לא שמעתי מעולם: שבתוך בור־המחסה, בחצר המוות ימשיכו את התרגילים הצבאיים, את ההליכה כראוי, את העמידה בכבוד, את החזרות על כינויו של “שר הצבא הרם על כל רמים, הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון” וכל השייך לזה? - ובאמת לא היו התרגילים הללו תרגילים סתם: שוב התחילה אותה הקוּנדסיות האכזרית שבעורף החזית. ההמשך של הריצה רצוא ושוב, של האכלת הסיגאריות וכל אותן ההמצאות, שכאן, בלועו של המוות, הצטיינו ביתר חידוד וכשרון- האמצאה. – אלא שהחיילים הפשוטים התנהגו פה באופן אחר לגמרי. כעין איזה הרוח בדיחה היתה שוררת על כל קו. קשה היה לי להבין תיכף, מאין מצב־רוח טוב זה בא. על כל פנים, האנשים הפשוטים קיבלו את התעללויותיהם של הקצינים בצחוק פנימי, שהיה בו יותר מן הבוז והלעג מאשר מן הכאב. הטירולי הארוך והתמים קיבל פקודה לרוץ בתוך בור־המחסה הנה והנה עשרים פעם, ולבסוף כשגמר את הפעם העשרים - לא עמד ברוצו, אלא המשיך ורץ לדרכו. ולחינם צעק עליו הפלדוויבל - הוא לא עמד, עד שהלה לא העמיד אותו בזרוע וכשעמד מלמלו שפתיו כממשיך לתומו:

– ארבע־עשרה, ארבע־עשרה, ארבע־עשרה!

– מה ארבע־עשרה, אידיוט?!

– ארבע־עשרה! – ענה טירולי בתמימות שבעורמה – הפעם הארבע־עשרה! – עוד לי לרוץ שש פעמים, אדוני הפלדוויבל! – שיקר בתמימות וברצינות גמורה.

ועל זה העזו על חבריו לפרוץ בצחוק חשאי.- צחוק זה בא כרעל בעצמותיו של “פושט הנבלות”.

– חכו, חכו! – אמר בחירוק שיניים – אני אלמד אתכם מוסר צבאי! – והלך, כשהוא מביט בי לאחור בפנים המנבאים לי רעות.

כשהלך – היתה הרווחה. כל החבריה ישבה והתחילו הסיפורים על הקרב הארור שנמשך ימים אחדים וששלושת האנשים, מרגלית, הטירולי והדוד אסטרייכר, הצטיינו בו כל־כך. בכל הגדוד עברה שמועת הגבורה שלהם. וכולם חיכו לפקודת השבח ולאותות הצטיינות של שלושתם. - אותי התחיל מעניין דבר אחר: מה המריץ את האנשים האלה להילחם כאריות, במסירות ובחירוף־נפש כזה? - והשיחה בינינו לבין עצמנו שאלתי את מרגלית בעקיפין על עניין זה. הוא ענה לי בפשטות:

– אני יודע? במהומה כזאת הן מוכרחים לעשות דבר־מה! ומה? לעמוד ולהביט? או לעמוד לצוות על אחרים, כמו שעשה האדון האוברלויטננט שטוּבּניאק?

הדוד אסטרייכר ביאר לי את הדבר ככה:

– אני חושב, שהעיקר הוא וארשה. אם נכבוש את וארשה – נלך הביתה. הנכד שלי יהיה בעוד חודש בר־מצווה- ואני מוכרח להיות שם. הוא לומד כעת “דרשה”, יפה מאוד. – קונדס נפלא הוא.

והטירולי- אותו שאלתי, על מה צעק כל הזמן “פֶרפלוּכטֶס ביסט!”? ובכעס כזה? ואם באמת שונא הוא את הרוסים כל־כך?

– הרוסים? – ענה לי הטירולי – אותי הרגיז הפלדוויבל, הוא “השרץ הארור”, ימח שמו וזכרו!

אהא.

ושוב נזכרתי באותה המלה, שבה מציתים את כל המלחמות שבעולם: פאטריוטיסמוס.

והשחקן מאדי - הוא לא ידע שאני יהודי – שפך את כל כעסו על היהודים.

– גם שם בתיאטרון נתנו לי תפקידי לאקייאים – אמר ברטינה עמוקה – ופה הם הקאנדידאטים למדאליות. היהודון הרקוב הזה – אמר על מרגלית – קפץ כל הזמן והראה “גבורות” כדי לקבל מדאליה. ואדוני יראה, שהוא יקבל. הוא לא ישקוט, עד שלא יציינו אותו. - אדוני שומע, היהודים כבר מדברים בכל מקום, שהניצחון האחרון שלנו הוא של הקצינים היהודים. - הקצין שלזינגר! אני יודע אותו: הוא מורה יהודי, המפחד מפני צילו. ופתאום מדברים עליו כעל גיבור. – ומרגלית - חזר שוב פעם אל חברו בקנאה – מרגלית רקוב זה, “אַי־וַי־וַי” זה- אמר בהעוויית פניו.

ויָרק.

– מדוע אתה שונא אותו כל־כך?- שאלתי.

– שונא אותו החולירע! מי שונא אותו? אותם אי־אפשר אפילו לשנוא, אותם אפשר רק לגעול!

כשגיליתי לו שגם אני יהודי – התחזק ולא בא במבוכה. וכאיש אשר אין לו כבר מה לאבד גילה את קלפיו בפני ואמר בקיצור נמרץ:

– אין לי מזל. גם פה נפלתי בידי יהודי.

ובאותו יום עמד לצידו של הפלדוויבל, שלקח אותו תחת כנפי- שכינתו וחסדו וחָבל תחבולות, מה לעשות עימדי –

התחבולה הראשונה היתה, להציל מידי את המשָרת שלי, שחזר אלי למורת רוח הפקודה. זה היה בעצם אגוז קשה קצת. יען כי הלא המשרת היה כחייל סתם לכל הלכותיו, לא ככל משרתי־הקצינים הפטורים מעבודות הצבא הרגילות. וכשפלדוויבל נתן לו פקודה לעזוב אותי, ענה:

– אדוני הפלדוויבל, מודיע בהכנעה: אני התנדבתי למלחמה מרצוני הטוב, ואני מתנדב לשרת את האדון הצוגספיהרר גם כן מרצוני הטוב! – אני עושה זאת לא על חשבון חובותי הצבאיות, אלא נוסף עליהן!

אלא שהאדון הלויטננט יוֹני מצא עצה: הוא לקח אותו למשרת לעצמו.

ועל זה הופיע הטירולי והודיע לי:

– היום אני אביא לאדוני את ארוחתו.

הרגשתי את עצמי קצת מוזר בשירותו של הטירולי הארוך הזה, שהגעתי לו עד הכתפיים. אך המצב הזה לא ארך בהרבה – בא המשרת שלי ומודיע לי בלי סודיות, כמעט בקול רם:

– בערב הראשון אני אקדיש לו כדור אחד מכדוריו של הוד מלכותו!

– למי, ילד?!

– לאותו היהודי המומר! – למה לכם יהודים מאוסים כאלה?!

אני מרגיש לו בחילה.

– ששש! אל תצעק, טיפש! ואם עוד הפעם תשמיע דברים כאלה – אתן לך על פניך שתשתגע! הבינות? – מארש, הסתלק!

החייל הצעיר התייצב עמידת־כבוד ועזב אותי כדין.

ודווקא זה, שעזב אותי בלי מלה- עורר בי חשד ופחד. הוא יקיים את דבריו. מאדיארי צעיר זה, הנאמן ככלב והגיבור כארי – אינו יודע חוכמות. וביחוד בזמן האחרון, אחרי שטעם את טעם המוות- השתחרר לגמרי מכל פחד ומכשול. ועל משמר כבודי שלי עמד ככלב דו־בֶּרמן־פּינצ’ר אינטליגנטי, המריח מרחוק את מזימותיו של אויב בעליו כל פגיעה בכבוד שלי, כל רמז קל הנוגע בי – נבלע אל קרבו כרעל, ההולך ותוסס ורותח עד ההתפרצות לעת־מצוא. וזה הגיע אצלו עד לידי שנאה עזה כלפי הקצין יוני וכלפי כל שונאי ישראל בכלל עד כדי כך, שזה עורר בי כעין חשד כלפי מוצאו.

– שמע פאלי, אין לך במשפחתך יהודים?

הצעיר הביט בי וענה בפשטות:

– אני נוצרי טהור, אדוני. אין במשפחתנו יהודה איש־קריות!

טְרח!

– ובכן? – הוספתי בזהירות – אתה חושב, שהיהודים הם כולם מוכרי המשיח, שצריך לבוז להם?

הצעיר לא מצא את ידיו ורגליו. לא הבין כלום ממה ששאלתי אותו. מה הוא יודע, מה אני רוצה ממנו. כך לימדו אותו: “יהודה איש־קריות”. וביחוד לא הבין, מה לו, לאונטראופיציר שלו ולאותו יהודה איש־קריות? את האונטראופיציר שלו אוהב הוא יותר מכל הגדוד. והוא לא יתן למי שהוא לנגוע בו במלה לא הגונה. – ואני הוספתי לשאול:

– אתה שונא את מרגלית?

– אני, אדוני? מדוע אשנא אותו?

– ואת הדוד אסטרייכר?

– אדרבה, אני אוהב אותו; הוא מתפלל בעד כולנו.

– ואת הקורפוראל רוזנברגר?

פה הצעיר עמד על סוד שאלותי סוף־כל־סוף:

– אדוני חושב, שאני אנטישמי? לא. אבי הוא אָריס אצל האדון הברון פרוינד־טוֹסֶגי, שהלוואי שבין הנוצרים ימצאו איש כזה. אך אם אדוני חושד בי, שאני שונא יהודים- הוסיף כמעט במבוכה – הרי - הרי אני אעזוב אותו, אם אדוני רוצה בכך.

הרגעתי אותו, שאני רוצה מאוד, שהוא יהיה ידידי ומשרתי, אך - הלא אדון הלויטננט רוצה, שהוא ישרת אותו דווקא.

הצעיר הרהר רגע ואחר־כך אמר כמו לעצמו:

– זה לא יארך הרבה.- אך מאותו “פושט נבלות” – הוסיף – עלינו להיזהר. זה נחש מסריח, אדוני; עלינו להיזהר ממנו.

והלך אל אדונו החדש, אל הלויטננט יוֹני.

באותו ערב באה פקודת האוברלויטננט, הממנה אותי לשר־הכלכלה לכל הפלוגה ולאחראי עליה. לא הבינותי, למה דווקא אני? זה תמיד עניין לפלדוויבל. ועד שאני מהרהר, נכנס המשרת שלי ולוחש לי:

– אל יקבל אדוני על עצמו את העניין הזה, זה עניין לא טהור.

– אתה טיפש!

– אני טיפש, אך זה עניין לא טהור. ימצא אדוני איזה תואֲנה להיפטר מזה. אני אומר לו.

לא מצאתי שום תואנה לא למלא את הפקודה. הייתי לשר־האוצרות של הפלוגה. עבודה לא קלה בעצם – אך לא זאת היא העבודה הקשה ביותר פה בחזית. והעבודה נמלאה על־ידי בסדר. ביחוד שמחו לזה האנשים שלי. “הם נמצאים על־יד האבוס” – חשבו. ובמידה ידועה זה היה נכון. שני דברים מובנים בחיי הצבא, שהם בבחינת “פרוטקציה” כשרה: שאם לגנוב בחזית הוא פשע, שהפושע מתחייב בו בנפשו לפעמים, הרי לגנוב מאת הרגימנט השכן – בגדר מצווה הוא. והדבר השני: אם לחלק מנות בפרוטקציה עונש חמור כרוך בו, הרי לחלק מנות הגונות לאנשים שלי – בגדר מידה טובה היא, המובנה מאליה.

ורק המשרת הצעיר, שהיה מתגנב אלי בכל הזדמנות – לא היה מרוצה ממשרתי זאת החדשה. ולחינם שואל אני אותו לנימוק. הוא אינו ידוע כלום – אך מרגיש הוא דבר־מה רע מאוד, שאיננו יודע מה זה – ודבר רע זה יבוא לי – (או בלשונו הוא: לנו) – ממִשרתי זאת החדשה.

למחרתיים שוב התחיל הגיהנום: התקפה גדולה לאורך כל החזית.

– ורק התחילו היריות והרעש – והנה המשרת שלי הופיע ומודיע לי בצעקת־כבוד:

– אדוני הצוגספיהרר, מודיע בהכנעה: אני שבתי אליו!

– תלך תיכף חזרה! הבינות?1

– מודיע בהכנעה: לא אלך! – צועק הוא בתוך הרעש והמהומה –

ומאחורי אני שמוע קול; קולו של הטירולי הצועק:

– ניכט לאסן, ניכט לאסן, “פרייטאג”! – (אל תוותר, אל תוותר, “ששת”!)

והגחנו מתוך הבור- כלפי המוות.

 

טז: אֲנִי: הַגַּנָּב, בְּכַף־הַקֶּלַע    🔗

יחסם הטוב של האנשים הפשוטים אלי לא היה בו משום פלא- חוץ מן ה“קומונה” הנפשית שתחת כנפיו השחורות של המוות - יסדתי גם כעין קומונה חומרית. לכל הפחות אנוכי בעצמי הפקרתי את כל מאודי: את כל “משכורתי” ואת המתנות הרבות (על פי רוב שוקולאדה ומגדנות וסיגאריות, שקיבלתי מאת “העיר” במידה גדושה) לחברַי־במוות. והיו ביניהם, ששלחו את השוקולאדה לאהובתם ואת הפרוטות לאִמותם. בעד הפרוטות השלוחות לאֵם עלול המאדיארי הפשוט להיות לכלב ולארי כאחד.

ואולם לאט־לאט התחיל יחס זה משמש סיבה לשנאה של כל הקצינים אלי. שנאה, שכנראה עזה היא אפילו מן המוות עצמו. ואם אהבת־גומלין זו שבין אנשַי וביני התחילה עוד שם בקאדר, אחרי שלא רציתי לשמוע לפקודת האדון שר־האלף ולירוק בפניהם- הרי פה בלועו של המוות התחדשה אהבה זו עד כדי אחווה אמיתית. ואני שום ערך לא ראיתי בכסף. המוות היה כל־כך בטוח בשבילי, שרק רגש אחד היה חי בי: מתי? – אחת הפליאתני מאוד: איך כל הקצינים מתלבשים בהידור רב בחזית בכל הזדמנות קטנה של מנוחה. את כל משכורתם הגדולה ולא־גדולה היו מבזבזים על תלבושות וקישוטים. ובראשם האדון פיגר העדין- שרק עגילים היו חסרים לו באוזניו. כולו היה מלא טבעות־זהב עם אבנים יקרות, ועל צומת־הגידין של שתי ידיו: שני צמידי־זהב יקרים משובצים אבני־חן ומעולפים פלאטינה – בעוד שהחיילים הפשוטים היו שולחים את “המשכורת” הזעומה שלהם פרוטות־פרוטות הביתה: אחד לאמו הזקנה, השני לאשתו, השלישי לאחותו והרביעי לאהובתו, המחכה לו שם בעיניים טרוטות מתקווה ואֵבל גם יחד.

במצב זה היו מעשי הקומונה שלנו כצנינים בעיני הקצינים, שלא מצאו דרך אחרת מאשר להחליף את אנַשי בכל שבוע. ועל זה שמר עלי בעיניים פקוחות ואויבות ביחוד הלויטננט הצעיר בעל הפנים היהודיים האדון יוֹנִי. הוא היה המפקד שלי ולשנאתו אלי היתה עוד סיבה: כולם ידעו אותי בתור סופר יהודי וגם ציוני. והוא היה רועד ממש מפחד, פן יבולע ¹²²לחבריו, שמומר הוא.

והפחד העיקרי היה- פן חלילה וחס יעלו אותי למדרגת קצין. ונגד זה יש רק תרופה אחת, תרופה צבאית מובהקת: להעניש אותי על איזה אי־דייקנות. העלילה עצמה דָיה בשביל להשאיר אותי במעלה שאני נמצא בה, ועל אחת כמה וכמה העונש.

והקרב הזה האחרון, שנמשך כעשרה ימים נוראים, עשרת ימי זוועה עם קורבנות גדולים מסביב צ’נסטוחובה- הקרב הזה הביא הרבה חדשות ברגימנט שלנו. - העובדה הראשונה, שכל הקצינים היהודים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הראו את עצמם לנועזים עד לאין דוגמה; כל כיבוש חשוב, כיבוש איזו גבעה חשובה, איזה יער, איזה כפר או איזה בּאטֶרִיָה ¹²³רוסית, תותחים אחדים גם שביית שבויים רוסים חשובים, אופיצירים גבוהים – רוב המעשים הללו נעשו בקרָב הזה בידי יהודים ומועטם בידי הקצינים ההונגארים. אך בשום אופן לא בידי האוסטרים. זה היה מקרה – אך עובדה. מעשה שטן. ומזה צמחה השנאה הכבושה והנסתרה ועברה לאט־לאט משטח הנסתרות אל שטח הגלויות. הראשונים שבהם היו האופיצירים האוסטרים. הגיע הדבר לידי כך, שאופיציר יהודי אחד, שר־המאה נוימאן – עמד פתאום למשפט אחרי ניצחון יוצא מן הכלל: אחרי שנשאר עם משרתו ועם עוד ששת אנשיו, שרידי הקרב, ושמוֹנָתם לא רק שגירשו באטאליון ¹²⁴רוסי. ממעמדו החזק – אלא גם הביאו את התותחים הגדולים בשבי, יחד עם שר־אלף רוסי. – האשמה היתה טיפשית, מגוחכת ורשענית מאוד: "בזבוז האמוּניציה ¹²⁵(פירוש: הניצחון לא היה שווה בנזק הכדורים!), ועוד: “הוא השתמש במשָרתו בתור מגן על גופו שלו”.

השמועה עברה במחנה כסערה חרישית וצורבת. שר־המאה נוימאן היה שם בעירו מורה, שגמר את לימודיו דווקא בפריפארֵאנדיה (בית־ספר למורים) היהודית היחידה בארץ, בבודאפשט, והיה מתלמידיו של הפרופסורים באכר ובאנוֹצי. ¹²⁶– למשפט העמיד אותו האדון שר־האלף פיגר. ואולם בינתיים, בתוך ימי הקרב הזה קרה דבר קטן, שאיש לא שם אליו לב חוץ מן המשרת הצעיר שלי: שר־האלף פיגר אימץ לו את הלויטננט הצעיר יוֹני המומר לאדיוטנט ¹²⁷שלו. – והמשרת שלי תיכף מצא את הפתרון כל השאלה; כל הקומבינאציה השטנית של האשמת הקצין נוימאן היתה פרי מוחו של יוֹני מומר.

וכל הגדוד חיכה למשפט נורא זה בכליון עיניים; אחדים בתקווה ובשמחה ואחדים בבושה ובצער אין־אונים. המשרת שלי התהלך כמטורף, אך בשקט גמור, כמי שחובל בליבו איזו תחבולת־תוכנית נוראה.

ועד שהתקיים המשפט – באה שוב התנפלות חזקה והמשפט נדחה לזמן בלתי ידוע מראש; עד גמר הקרב הזה.- בינתיים קיבלתי אני מפקד חדש במקום יוֹני: לויטננט מאדיארי, פרוטסטאנט עקשן, בעל עורף־פר, שתקן וישר עד כדי פחד. הוא רק זה אתמול שב מבית־החולים וכששמע את כל עניין המשפט – אמר לי:

– איזה בית־זונות עשיתם פה מן החזית?! – מהי האשמה בעצם? – וכשביארתי לו: “בזבוז חומר יריה” – קדרו פניו השחומים!

– מה? הוד מלכותו סובל במחסור אמוּניציה?

הרהר רגע ושוב שאל פתאום:

– אתה יהודי?

– כן, אדוני הנאור.

– ובכן, אמור לי את האמת, ישר ובלי כל פניות: איך מתנהגים היהודים שבפלוגתך?

– אדוני יראה בעיניו וישפוט.

ובקרב ראה בעיניו וגם שפט. כעת כבר הוא הציע את שלושת האנשים, את הטירולי, את מרגלית ואת הזקן אסטרייכר לציוּן. את הטירולי: למדרגת קורפוראל; את מרגלית: למדרגת צוגספיהרר ואת הדוד אסטרייכר: למדאליית־זהב. מדאליה זו היתה קשורה גם בסכום כסף – וזה היה לגמרי לא מיותר לזקן בעל המשפחה הגדולה.

ואותי הציע למדרגת אופיציר: “דִגְלָן”.

אני העירותי לו בגמגום: שאין לי תקווה גדולה לכך, היות ששר־האלף האדון פיגר - -

הוא נעץ בי את עיניו כרוצח והרעים עלי:

– שתוק! אני הצעתי אותך! – אני לא אהיה שר־מאה בבית־זונות!- מארש!

בין הנופלים ברגימנט שלנו, שמספרם הגיע הפעם ליותר ממאה וחמישים – היה גם הקצין המומר יוני.

בדיקת הרופא מצאה, שהיריה באה לו מאחור. זה בעצם לא היה דבר נדיר מאוד. הלא בחזית פונה האדם אילך ואילך, פנים ואחור ומדוע זה לא ייכּנס לו כדור גם מאחור? - הטירולי העיר:

– הפחדן מקבל את הכדור מאחור, בפנותו עורף לאויב.

על זה הביט בו המשרת שלי, שבתוך כדי המהומה לא מש מעל ידי, ואמר:

– אל תחרף אותו אחר מותו. הוא היה מנוול, אך לכדור זה הוא לא פנה עורף - -

איש לא הבין אותו – אך לי נכנסו דבריו כחץ בלבבי. נדהמתי. – קראתי לו הצידה. העמדתי אותו עמידת־כבוד, נעצתי בו את עיני והסתכלתי בו ארוכות.- הוא הביט בעיני ישר רגעים ארוכים אחדים, אחר־כך, כמי שאינו עוצר ברוחו עוד, אמר:

– כן, אדוני!

– אומלל! - אמרתי לו – מה עשית? – אתה יודע מה מחכה לך על זה?

– יודע, אדוני. אך אל נא יטריח את עצמו, אדוני, אני בעצמי אמסור את עצמי למשפט. לפקודתו, אדוני!

סתמתי בידי את פיו; אחר־כך אמרתי לו:

– יד לפה, אינפאנטריסט פאלי! (חייל רגלי פאלי!) – ואף מלה אל תוציא בלי פקודתי! הבינות?! מארש!

הוא הסתלק.

לא עבר חצי שעה- ואני מקבל פקודה: להופיע לפני האדון שר־האלף. הייתי בטוח, שאשוב מאת שר־האלף בתור אופיציר. - אך במקום זה הודיע לי הוד־יפיפותו האדון פיגר במנוחה גמורה:

– אתה רוצה להיות אופיציר? אתה? ובכן תחכה קצת, עד שיכופר עוונך. קיבלתי ידיעה, שאתה מָעַלְתָּ בכסף החיילים שלך ובכלכלה שלהם- לטובתך.

– אדוני, שר־האלף - -

– יד לפה, איניהריגר־פריויליגר ¹²⁸צוגספיהרר! – לֵך והודע לו לפלדוויבל שלך, שיתן לך עונש־כפיתה לשתי שעות. מארש!

יצאתי מאיתו כמֵת־מצווה. ראשי היה סחרחר.

אני – גנב. גנב פשוט.

מעלתי בכסף החיילים.

אל אלוהים!

דווקא אני.

ודווקא בכסף החיילים שלי!

המשרת שלי היה חיוור כסיד. עיני־הבתולה שלו היפות, הכחולות־אפלות היו פתאום אדומות, כעיני זאב טורף בחשכת לילה. רק שלוש מלים הפליט, כמעט בבכי:

– ירושת האדון יוֹני-

והוסיף: ועוד מי־שהוא: אותו השחקן, מאדי, ראיתיו מתלחש כל הזמן עם הפלדוויבל - -

ןהפלדוויבל מילא את הפקודה. בתוך בור־המחסה שלנו, על מקום גבוה קצת בנה לו אחד הקצינים, ודאי עוד במחזור־הקרבות שקדם לנו, כעין סוכה לדירה. הסוכה היתה בנויה במקום רע מאוד: כולה היתה משמשת מטרה ישרה לא רק לכדורי הרובה של האויב, אלא גם לפצצות התותחים. – בתוך סוכה ארורה זו השכיב אותי- את המועמד לקצינות! – הפלדוויבל, על “המיטה” העשויה שם, קשר את ידי הימנית אל רגלי השמאלית ואמר בחמלה פלדוויבל:

– צר לי עליך, שנכשלת הפעם. מתוך כבוד אני קושר רק את ידך האחת אל רגלך האחת ולא את שתיהן. לשעתיים. ואולם אתה תשכב כחצי שעה, תתיר את עצמך ותקום.

ותוך כדי הליכה שוב חזר על דבריו ברצינות גמורה:

– צר לי שנכשלת הפעם.

דמי זרם לי אל מוחי:

– אני מַחְרִיא עליך, פרה אדומה! (הוא היה אדמוני במקצת)

– אמרתי לו בלשונו הוא – אבותי ואבות אבותי היו משליכים לכלבים שכמותך את “הכלכלה” הזו, שאתם מאשימים אותי בגניבתה!

– לך מפה, פן אירק לך בפניך!

הוא כאילו נבהל. זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שראיתי פלדוויבל נבהל מפני הקטן ממנו במעלה. - לא ענה לי כלום, אך כשהיה כבר בפתח הסוכה הפכה רצינותו לבת־צחוק לעגנית ואמר:

– היזהר! – והלך, בבת־צחוק בשפמו.

שכבתי על מיטת הקרשים כמצורע. היתה לי שהות להתחקות על כל המעשה. מצאתי, שהעונש הוא “מידה כנגד מידה”; אני חילקתי את הכלכלה שלי לחיילים, לפיכך מאשימים אותי בגניבת הכלכלה שלהם.

הגיוני מאוד.

אך לא עבר חצי שעה והתפלספותי נפסקה פתאום:

הרוסים התחילו לירות כלפינו. בתחילה בשדה־יריה רחב, לאורך כל החזית שלנו, ואחרי־כן לאט־לאט נצטמצם והצֵר שדה־היריה עד שהתרכז כולו מסביב לסוכה שלי. מעשה שטן. - ברגע הראשון עלתה על דעתי מחשבה טיפשית ( על מה אינו חושב אדם בשעה כזו?): ששר־האלף “הזמין” בשבילי את “המשחק” הזה מאת הרוסים. אך המצב התחיל להיות איום: הפצצות נפלו דווקא מסביב לסוכה שלי. הסוכה היתה מכוונת לא בהקבלה כלפי האויב, אלא בזוויתה האחת כלפי קו־החזית הרוסי, דוגמת הנקודה (המרובעת) של הקָמַץ לעומת הקו שלו, ואני שכבתי בפינתו האחת: בזוויתה השמאלית של הסוכה: בצפונית.

ככה:

החזית הרוסית
החזית שלנו
הסוכה עם המיטה לשמאל¹²⁹ והרימונים הולכים ובאים בלי הרף.

אחדים עוברים על גבי הגג, אחדים מתפוצצים עוד לפני הסוכה. - ואני מוסר את עולמי הזה לגורל הרחמן.

הפלדוויבל הרשה לי לא להתחשב עם הפקודה ולשכב רק חצי שעה. ואולם הזדקפה בי העקשנות בכל כוחה הקדמון: אני לא אזוז מפה עד שלא תעבורנה שתי השעות החוקיות, כהלכה. אני לא. - להינות מחסדו של הפלדוויבל? זה לא. – למות? – מה אכפת: היום, או מחר? – ופתאום שריקת־רימון מפצחת את הקודקוד - ואחריה- התפוצצות - -

אני עדיין חי, כנראה; - “חי חי הנני, יען ארגישה כאב”.

הפצצה חתכה את הזווית הימנית. נשארו רק שלוש זוויות עם הוספה קטנה של שני הקירות המהווים עדיין את שתי הזוויות: המזרחית והמערבית - -

פתאום מופיע המשרת שלי ובעיניים זולגות דמעות־דם רוצה להציל אותי החוצה.- הוא התחיל לסחוב אותי בכוח, למרות רצוני. נאבקתי איתו בכל כוחי: לא. כשביארתי לו שאינני רוצה להשתמש בחסדו של הפלדוויבל – הרפה ממני, הרהר רגע ואמר:

– זה נכון, אדוני.

ובלי מלה שכב על־ידי במיטה; ואחר־כך מרמר:

– לא אלך גם אני מפה.

לא ניסיתי לגרשו. ידעתי את האיש. וגם – למה אכחד? – נעים היה לי להרגיש את מי־שהוא לצידי בפיו בפתוח של המוות. השד יודע מה זה? אגואיסמוס? – לא הספקתי לחשוב הרבה בדבר – יען כי היריות התחדשו ביתר שאת. בתחבקנו שנינו כשני שרצים אומללים, עד כדי להיחנק – וחיכינו בגוף מצומצם עד כדי מינימום לקץ־הימים.

– הגראנאטים ¹³⁰עפו, שרקו, זמזמו ומתחו את עצַבֵּי כבצבת צורבת. הנשימה נעצרה עד מחנק.

הפצצות הסירו את שתי הזוויות, את המזרחית והמערבית בבת־אחת.- נשארה רק הזווית שלנו. כמין “סוכה פסולה” בעלת שני חצאי קירות וגג. - היריות לא פסקו – אך כנראה, שהרוסים הסתפקו גם בחורבן זה והתחילו לכַוון את היריות הלאה, כלפי צפון.

פתאום רואה אני את הפלדוויבל עומד ומביט בנו. - חיוור הוא גם הוא כמת. – רוצה לדבר ומגמגם.

– מה – מה -מממה אתה – אתה עושה פה? – שואל הוא את המשרת שלי.

הצעיר מביט בו רגע ועונה בשקט:

– אני חולם פה את מיתתו המשונה של האדון הפלדוויבל!

הפלדוויבל עמד כנדהם מפני העזה זו. ודאי במשך כל ימי שירותו הצבאי לא העזו ככה בפניו. עמד רגע וצרח:

– מארש מפה!

– הישאר, פאלי! – פקדתי עליו אני.

המשרת לא הסתפק. הוסיף:

– מקומי על־יד האדון הדגלן שלי!

כעת עברה בת־צחוק שטנית על פיו של הפלדוויבל; עמד עמידה מפושקת־רגליים והתנועע בבטחון נצחונו הגמור:

– אולי אתה תעלה אותו למדרגת דגלן, ילדון?!

ואחרי זה פתאום בצעקה כלפי המשרת:

– צוּם ראפורט! (אל המשפט!) – והלך!

ולא ירדנו מן המיטה עד שלא נמלאו שתי השעות בדיוק. אחרי־כן עמדנו יחד לפני הלויטננט שלי החדש ואני הודעתי לו כדין:

– אדוני הלויטננט, מודיע בהכנעה: קיבלתי את עונשי על עוון גניבת־מאכלים ומעילה בכסף!

הלויטננט לא הבין אותי. חשב רגע שיצאתי מדעתי.

– מה? – צעק עלי – מה?

חזרתי על הודעתי. - הוא ניגש אלי, תפס אותי בשתי כתפי, נענע אותי והרעים עלי:

– אתה השתגעת?1

– לא אדוני; על כל פנים: לא אני השתגעתי.

וביארתי לו את כל העניין. - הוא התהלך הנה והנה כמבולבל, כארי בסוגר; פתאום נעמד ואמר כמו לעצמו:

– אני אעשה קץ לנאפופים אלה!

אחר־כך פנה אל המשרת שלי, שעמד כל הזמן יחד איתי עמידת־כבוד:

– ואתה מה?

– אדוני הלויטננט! מודיע בהכנעה: לא יכולתי לעזוב את המפקד שלי בסכנה־זונה זו!

וביאר לו את מצב הדברים: את הסוכה, את היריות, את הכל.

הלויטננט הקשיב, הרהר ואמר:

– בואו, הראו לי את המקום!

הראינו לו את המקום.- האדם רתח כולו מכעס עצור עד כדי רעל. התחיל לעזוב את המקום וללכת – ושוב חזר אליו והתבונן –ושוב הלך, ושוב חזר. - לבסוף החליט שוב פעם:

– אני אעשה קץ! - אמר והביט בי, כבודק אותי, איך זה נשארתי בחיים. - אחר־כך נזף בי, על שלא עזבתי את המקום בשעה שהתחילו היריות. זה לא רק שמותר היה לי; זאת היתה חובתי! הפקודה לא הטילה עלי עונש של סכנת־מוות. וכשביארתי לו, למה לא עשיתי זאת – ראיתי כעין כעס נורא המעורב בשובע־רצון במידה ידועה.- לקח אותנו אליו, השקה אותנו קוניאק ושלח את המשרת שלי לעבודתו. נשארנו שנינו שותים. כרבע שעה. בשתיקה. שתה ושתק. – ופתאום קם, מרים את כוסו ואומר:

– הרם את כוסך! לחיי האדון הדגלן: לחייך!

שתינו והוא הוסיף:

– לך ותפור־לך את הצווארון הדגלן! על אחריותי!

כשבאתי אל חוֹרִי וסיפרתי זאת למשרת שלי- לא קפץ משמחה, הפשיט מעלי את חולצתי ברצינות של חדווה פנימית ותיכף תפר עליה את צווארון־הקצין.

למחרת בבוקר באה הפקודה, שעליתי למדרגת דגלן.

 

יז: חֲנִינָא בְּנִי¹³¹    🔗

מִלְחָמָה, שִׁגָּעוֹן, אֵשׁ־תָּפְתֶּה וָצַעַר

וַהֲמוּלָה בְלוּלָה בִתְפִלָּה וָדָם –

חֲנִינָא בְּנִי, מַנְגִּינַת כָּל סַעַר,

מַדּוּעַ זֶה נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָתִי הָעֲלִיזָה

מִלִּבְּךָ הֶחָם?

יָפָה הִיא שִׁירַת־הֵידָד שֶׁשִּׁירָתְךְ הֵמִיתָה –

חֲנִינָא בְּנִי, הֵן כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ

לְאֵלֶּה קִוִּיתָ.

כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַנִּדְהָמִים מִשִּׁירָה

תָּקַעְתָּ שְׁתֵּי עֵינֶיךָ בְּאֹדֶם הַלֵּיל,

וַאֲסִיר שְׁאוֹן־עַד שֶׁל מִיתָה כַבִּירָה

בִּגְסִיסָה מַנְעֶמֶת הֲכִינוֹתָ אֶת לִבְּךָ

לְקַבָּלַת פְּנֵי־אֵל;

וְעַתָּה, עֵת אַלְפֵי שִׁמְשׁוֹתֶיךָ לְךָ הוֹמוֹת

חֲנִינָא בְּנִי, מַדּוּעַ זֶה יָרֵאתָ

לְהַבִּיט בַּתְּהוֹמוֹת?

מַדּוּעַ זֶה כָבַשְׁתָּ עֵינֶיךָ בַּקֶּבֶר,

בּוֹ צַלְמְךָ הֶעָיֵף יְבוּל־עָבַר יֶהִי –?

חֲנִינָא בְּנִי, הֲיִכְבֶּה בֶן־הַגֶּבֶר,

בּוֹ תָהֵל הַחֲשֵׁכָה לְאוֹר הַמַּזָּרוֹת

וּלְשִׁירָה הַנֶּהִי?

וּכְלוּם לֹא יָדַעְתָּ, שֶׁחֲבִיבִים הַיִּסּוּרִים

וְקָדוֹשׁ הַצַּעַר, קָדוֹשׁ שִׁבְעָתַיִם

לְבָנַי הַטְּהוֹרִים?

קָדוֹשׁ הוּא הַצַּעַר; אֶת סוֹדִי אֲגַלֶּה לָךְ:

עוֹלָמוֹתַי הַסּוֹעִים יְלִידֵי צַעַר הֵם;

וְאַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין בְּצַעֲרִי זֶה, הַמְכַלֶּה

וְיִצְרוֹף כָּל יְצִיר: מִתָּאֵי דָם נְמָלָה

וְעַד קַרְנֵי רְאֵם.

וּמַה לְּךָ עוֹד מַדְוֶה וְיֵאוּשׁ יוֹרֶךָּ,

חֲנִינָא בְּנִי, הֲלֹא חֲתַן דָּמִים

וִיהוּדִי הִנֶּךָּ?

כָּל יְקוּמִי הַגּוֹעֵשׁ, הַקָּדוֹש לְךָ כָּכָה,

לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִשְׁפַּחַת־הָרֹן:

בִּשְׁבִיל הַחֲנִינָאִים, הַמַּעֲלִים כָּל אֲנָחָה

לְסִמְפוֹנְיָה יוֹצֶרֶת עוֹלָמוֹת אֵין־חֵקֶר,

לְהִמְנוֹן הַתְּהוֹם.

חֲנִינִא בְּנִי, הַבֶּט־נָא בָרָמִים:

הַנֹּגַהּ הַגָּדוֹל כְּבָר הוֹלֵךְ וּמְסַמֵּא

בְּאוֹר אַחֲרִית־הַיָּמִים.

הַנֹּגַהּ הַגָּדוֹל: זֹהִי בָבַת־עֵינִי,

בָּהּ כָּל יְמֵי־רִגְבְּךָ הִצַּצְתָּ בֶּעֱזוּז;

הַנֹּגַהּ הַגָּדוֹל: בּוֹ תוּכַל תִּרְאֵנִי

עֵת דִּמְעַת עֵינֶיךָ תֵּעָלֵס בְּךָ רֶגַע

וְהָיְתָה לַחֲרוּז.

כָּל חֶדְוָה בַחַיִּים מִשָּׁם לְךָ נִשְׁקָפָה:

בְּשִׁיר־עֶרֶשׂ אִמְּךָ, בִּנְשִׁיקַת רַעֲיָתְךָ,

בְּרַעֲיוֹן וְשָׂפָה.

וַהֲמוּלָה הַלֵּזוּ הַמְלֵאָה כָל־צַעַר

כִּי תַדְהִים בַּאֲבוֹיָהּ אֶת לִבְּךָ הַרַךְ:

חֲנִינָא בְּנִי, הִנָּשֵׂא עִם הַסַּעַר,

תְּלַהֵט־נָא בְלוֹרִית קָדְקָדְךָ בַּשֶּׁמֶשׁ

וּבְשִׁירָה פְתַח;

יָפֶה הוּא הַהֵידָד וְיָפָה הַתְּמוּרָה,

אַשְׁרֵי הָאוֹבֵד, חֲנִינָא בְּנִי,

וְלֹא יוּבַל לִקְבוּרָה.

 

יח: גֵּיהִנֹּם    🔗

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון־הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע־רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן־אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי־אדם, צד ציד־אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל־זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל־זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע־רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת־רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי־זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק־שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו־ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן־המניין. על־פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף־סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

והוא, המשרת שלי – גם כן השתנה פתאום תכלית שינוי. כמעט עד לבלתי הכיר אותו. נאמנות־הכלב שלו עברה וקיבלה צורה אחרת לגמרי. היתה זו כעין צורת אשה נאמנה. כן, באמת: אשה נאמנה וקפריזית מאוד קפריזֵי אמון ואהבה, שהגיעו לאט־לאט עד לידי גסות. במשך הזמן התרגל לסגנון המצַווה עלי; פשוט מפקד עלי, בקול רטינה ותלונה מחרף הוא ומגדף אותי בכל רגע ורגע.

– אדוני שוב פעם לא אכל את הארוחה שהבאתי לו! – אמר והשליך את הצלחת יחד עם תפוחי־האדמה על הקרקע תוך כדי קללה נמרצת באלוהים קדושים.

או אם עמדתי במקרה במקום שיש בו משום סכנה:

– ומה הוא תוחב את ראשו הרקוב כלפי האויב?! ילך מפה! – ושוב קללה נמרצת.

או די היה לי ללבוש את המכנסיים בטרם שהוא תיקן אותם וגיהצם יפה – קיבלתי ממנו מנה יחד עם אבות אבותי עד משה רבנו ע"ה! – הוא נאמן מאוד, הוא אוהב אותי, טוב מאוד, יפה מאוד; אך זה קצת יותר מדי. הוא יורד לחיי ממש. אינו נותן לי מנוחה לחיות רגע בלי הקונטרולה ¹³² שלו. קסאנטיפֶּה¹³³ צעירה ויפה, המכרסמת אותי בלי־הרף. – ולחינם ניסיתי לצעוק עליו, ולדבר אליו דברי כיבושין: “פאלי, אל תהא גס, אל תקלל אותי, זה לא מן המידה”. או: “פאלי, שתוק, יען כי אתן לך על פניך שתשכח את אֵל מחוללך!” – לא הועיל. הוא ענה לי כדרכו:

– אם אדוני אין לו שֵׂכל לדָבר, איך לשמור על עצמו!

סבלתי ממנו צרות צרורות עד כדי עייפות אמיתית ולא פעם החלטתי בנפשי שאשלח אותו לעזאזל. – עד שפעם הגיעו לי הקאפריזים שלו עד דכדוכי נפשי – ואז נזכרתי פתאום באמצעי־הצבא היחידי. אחרי איזה עלבון של אחד הקצינים כלפי הדוד אסטרייכר לא יכולתי לבלוע את ארוחתי בשום אופן. דחיתי את הצלחת הצידה, הדלקתי סיגארה וישבתי לכתוב דבר־מה. – המשרת־המפקד שלי הביט בי רגע, ואחר־כך התפרץ עלי בכל מהותו: חטף את הסיגארה מפי, זרק אותה על השולחן ותחב לי את הצלחת אל תחת חוטמי:

– אם אדוני לא יזלול את ארוחתו, אני אפוצץ את הכל אל ראשו! מבין?! – והחזיק את הצלחת מוכנה.

הבטחתי בו כמטורף – מה לעשות? ופתאום נזכרתי בתרופה היחידה:

– כַּבֵּד!!! – הרעמתי עליו בכל כוחי.

הבחור הצמיד את שתי רגליו והתאבן כרגע; והצלחת בידו האחת. הוא קפא כמו שהוא.

– ככה תעמוד חצי שעה.

וככה נפטרתי ממנו לחצי שעה. הוא עמד ככה מבלי לזוז. אילם, מאובן, כפסל.

ואני עבדתי במנוחה.

כעבור רבע שעה נכנס אלי הלויטננט הטוב שלי. ראה את החייל הקפוא עם הצלחת בידו – הביט ובת־צחוק עברה על פניו הרציניים.

– הסתלק! – פקדתי כרגע על המשרת כשראיתי את הלויטננט וקמתי וקיבלתי את פניו.

המשרת הסתלק.

ביארתי לו לקצין את כל העניין. הוא שחק ואחר־כך אמר לי:

– היזהר, חביבי, אתה נעשית לתלמידו של האדון פיגר – –

וכעת, מתוך שיחתנו זו האינטימית על הקצינים וענייניהם, נודעה לי אישיותו המעניינת של קצין זה. בן למשפחה פרוֹטֶסטאנטית אצילה, מוסיקאי בחסד, מנגן בפסנתר ועוגב, יש לו ביבליותיקה גדולה ויקרה, משפחתו, משפחת סְמֶרֶצ’אני, היא בעלת מסורת דמוקראטית מעידן ועידנים.

ועד שאנו משוחחים והנה המשרת שוב הופיע עם דייסת תפוחי־אדמה טריה, עומד כדין ואומר כמעט בבכיה:

– אל יעמיד אותי אדוני אל הכותל – יאכל אדוני – יען כי – יען כי (פה נתעוו פניו היפים למפלצת) יען כי אני אפוצץ את כל עולם־הכלב הזה לרסיסים!

אכלתי והוא הסתלק. כשיצא אמר לי שר־המאה:

– תן לי את הבחור הזה – אתן לך כתב־יד עתיק: כתב־ידו המקורי של טרִיסמֵגִיסטוֹס! ¹³⁴

– מה ערכו של כל טריסמגיסטוס עצמו לעומת בחור כזה, אדוני שר־המאה!

– צדקת – אמר הוא בהרהורים – הנה הפאראדוקסון הנורא של המלחמה: השיגעון הזוועני הזה לכל הפחות מעלה אחת יש לו: על ידו מתגלה לנו האדם בגילויים, שלעולם לא היינו רואים אותם בלעדי המלחמה. – אל אלוהים, מה אפשר להוציא מבחור שכזה על־ידי התרבות והציביליזאציה! – וכמה הוא יפה! חי־אללה, לו הייתי יופיטר, הייתי ממַנֶה אותו לגאנימֵידֶס! ¹³⁵

ובתוך כדי שיחה – מברך אותי הקצין לעלייתי ויחד עם זה מודיע הוא לי חדשות: עם היותי לקצין באה פקודה עליונה להעמיד אותי ואת פלוגתי על משמר הגבעה מספר זה וזה. גבעה זאת היתה הנקודה החשובה ביותר בחזית שלנו; היא עלתה לנו בדם רב במשך הקרבות האחרונים. היה מקרה, שבמשך יום אחד, משבע בבוקר ועד חמש בערב עברה הגבעה מידינו לידי הרוסים שמונה פעמים. מלחמה איומה היתה זאת. ולבסוף כבשנו אותי וסייגנוה בבור־מחסה מעבר השני, לצד האויב.

וכעת זוכה אני בהצטיינות נוראה זו: לעמוד שם על המשמר. מעבר לגבעה.

– מעתה ייקרא לך בשם “קצין האש” – אמר הלויטננט בטון ספק־לעג ספק־תהילה – ואולם יחד עם זה – הוסיף – יורשה לך לבקש דבר־מה, אם יש לך, בנוגע לחיילים, לכלכלה וכדומה. – חשוב לך עד הערב.

והלך.

“חשוב לך”, מה יש פה לחשוב? נזכרתי בבדיחתו של רוזנברגר השמן. אבקש מאת האדון שר־האלף פיגר, שיספר לי אנקדוטה טרם היכנסי אל אותו הקבר הבטוח.

ופתאום נצנץ בי רעיון, יש לי בקשה. – נכנסתי אל שר־המאה ומסרתי לו את בקשתי: יתנו לי הפעם לבחור את האנשים אשר איתם עלי ללכת אל המשמר. אמרתי לו, היה כבר פרצדנט ¹³⁶ כזה ברגימנט השישים ושישה, ירשו נא גם לי לעשות זאת.

הרשו לי. ואני בחרתי לי שלושים איש, חצי פלוגה, מבין כל פלוגות הרגימנט. כשנודעה לו לשר־המאה שלי שיטת הבחירה שלי – צחק ונהנה מן הדבר: בחרתי לי את כל הפוחזים והריקים יחד עם כל קלי הדעת והפזיזים שבחבריה. היו ביניהם אמנים, צוענים, בחורי ישיבה, גונבי־סוסים מוּעָדים, גונבי־כיס ידועים ומשחקים בקלפים פרופסיונליים מפורסמים. והיות שגפרייטר מרגלית היה בינתיים לטלפוניסטן (השד יודע, איך בא לידי כך; כפי שנודע לי אחרי־כן: מעולם לא דיבר חובש בית־המדרש הזה בטלפון אף חצי מלה בחייו!) – גייסתי אותו לטלפוניסטן בפלוגת־המשמר שלי. – הוא היה מרוצה, אף כי רגע התגרד בעורפו:

– חושבני, שאעלה שם מאחורי הגבעה לגדולה: אעלה שם למדרגת טלפוניסטן של־מעלה. – ואולם תיכף הוסיף – אין דבר! – אודיע לאדוני בהכנעה את כל החדשות מגן־העדן.

– מאין לך הביטחון, שדווקא מגן־העדן?

– אחרי גיהנום הפלדוויבל שלנו?! – הן זוהי המעלה היחידה של “פושט־נבלות” זה, שמטהר הוא את האדם ומצרף אותו בשביל גן־העדן!

נזכרתי, שכדאי לי לקחת עימדי גם את השחקן הטיפש מאדי, “המדליק את החשמל” ב“האמלט”. כדאי יהיה להראות לו את מרגלית “היהודי הפחדן” בתוך קַו־האש. – ועד שאני מתעניין בו לחפשו – עברה שמועה מבהילה: גפרייטר מאדי נעלם עוד בתחילת הקרב ואיננו. ותיכף אחרי זה פקודה, האומרת, שמאדי לא נכנס אפילו לקרב, אלא השתַּלֵּף מחובתו והסתתר בעיירה יאזלוביֶץ: וכעת מצאו אותו שם ומשפטו יצא ליריה תכופה.

מאדי המסכן. – באיזו שנאה שונא השחקן הטיפש הזה את “היהודים הפחדנים”! איזו שנאה מרה וחשאית, שאפילו בפנַי לא היה בכוחו להסתיר אותה. והנה – משפט מוות.

בתוך החזית משפט מוות.

הקוראים שלא היו בחזית לא יבינו את זה לעולם: מה טעמו של משפט מוות בתוך בור־המחסה. לזה לא המציאה התרבות מלים וצבעים. במקום שהמוות אורב לך בכל רגע ומכל מקום; במקום שבתשעים ותשעה אחוזים אתה נידון למוות ובאחוז אחד אתה נאחז בכל כוחך ועצמך בחיים – באים פתאום וגוזלים ממך גם את האחוז היחידי הזה, שגם הוא מוטל בספק, ועושים אותו לוודאי: מוות! – נורא! ואני איני מנסה אפילו למסור את הרגש הזה לקורא.

כעין התעלפות תקפה אותי, כעין גירוי הקאה.

ולא עבר כחצי שעה – והפקודה הגיעה אלי. דווקא אלי: עלי להוציא לפועל את פסק־הדין האיום בעזרת הפלוגה שלי – –

תיכף הבינותי, שזאת היא חוכמתו העליונה של האדון פיגר.

זוועה עברה בדמי. – נצנץ בי רעיון: צריך להודיע לו לאדון פיגר באיזה אופן, שמאדי הוא שונא ישראל גדול ושאני שמח להוציא אותו להורג – – אולי ימנע ממני את התענוג הזה, תענוג הנקמה – –

לא הספקתי לעשות כלום. הפקודה באה במפגיע ועלי למלא אותה. עולמי חשך בעדי.

סדר מילוי פסק־הדין בחזית היה כזה: הוציאו את בן־המוות אל שטח העורף, במקום שעין־האויב אינה מגעת, שם העמידו אותו ומסביבו העמידו את הפלוגה בצורת “חֵית” מפושקת; האומלל עמד לא בתוך ה“חית” אלא מחוצה לה, באופן כזה, שאם לקשור את שני קצוותיה התלויות של החית עם הנקודה שבה הוא עומד – יצא “מחומש” שהנידון עמד בזוויתו האחת,

כזה:¹³⁷

שם עמד הוא ואחוריו כלפי הפלוגה. – והמפקד עמד על־יד החייל האחרון של אחת הצלעות; את פקודת ההכנה והיריה נתן לא בקול; כדי שהנידון לא ייבהל ולא יעשה איזו תנועה או שלא ינסה להימלט בבהלתו. בכוונה תחילה ודאי שלא יעשה זאת; “החייל לא יברח מפני המשפט הצבאי” – אך מתוך טירוף־הדעת אולי כן. ולפיכך נתן המפקד את הפקודה בסימן־תנועה שבידו. – על פי הדין צריך היה לקשור את עיניו, אך האמיצים שבהם החמירו על עצמם ועמדו בעיניים פקוחות. והיה גם מקרה, שאחד הקצינים עמד בעיניים פקוחות ופניו כלפי הפלוגה דווקא, כלפי הרובים, המכוונים למולו. – במקרה כזה אפשר היה לו למפקד לתת פקודות בקול.

וכעת – הייתי אני האומלל המפקד על מעשה־זוועה זה.

ודווקא לאחד החיילים־המכירים שלי

ודווקא לאדם שהיה בטוח, שאני שונא אותו, יען כי הוא שנא אותי באמת וגם גרם לי את הגיהנום ההגון.

כשזה נודע למשרת שלי – לא מצא את מקומו מרעדה.

– גם זהו מעשה “הוד חזירותו” – אמר – ימח שמו של אותו ארטיסט־קומדיאנט אומלל! לא נהרג בחזית, דווקא בידי אדוני עליו ליהרג! דווקא! טפו!

ראשי התחיל כואב עלי. רקותי הלמו לי כפעמוני־סכנה. חשבתי שאצא מדעתי.

ורק דבר אחד חיזק אותי: הפקודה החמורה והתכופה. זה טבע הפקודה: מחשלת היא את העצבים, כמים קרים את הברזל המלובן הרך.

כשמסרו לי את מאדי “שחקן הלאקייאים” העלוב והוא הביט בי – כמעט שהתעלפתי. ראיתי בו שבטוח הוא, שאני התנדבתי לכך: למעשה־נקמה.

לוּ היה מותר לי להגיד לו דבר־מה!

אך זה אסור בהחלט.

בדרך, כשהובלנו אותו למקום המעשה, התרוצצו בי רעיונות מוזרים. החלטתי, שזהו כעין ניסיון מידי אותו השכל העליון הנעלם. מנסה הוא את היהודי שבי ואת רגש הנקמה שבלבבי. הן הוא, השכל העליון, יודע, שדעתי רעה מאוד על מעשי־נקמה. יודע הוא, שאני חושב את הנקמה לתכונה האנושית השפלה ביותר, יען כי תכונה זו משפילה את האדם ממדרגת החיה הרעה. החיה הרעה אינה יודעת נקם. הנקמה היא “חוכמתו” של ההוֹמוֹ סאפּיאֶנס, של האדם בעל ההיגיון; ויודע הוא, כמה מבזה אני את דבריו של אותו התנא־החכם, רבי שמעון בן יהודה, האומר: “תלמיד־חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד־חכם”. אם זהו התלמיד־החכם – אל יהי חלקי עימו – ויהי חלקי עם משה רבנו ע"ה האומר: “לא תִקוֹם ולא תִטור!”

כאלה הרהרתי ושמחתי בליבי על העובדה, שבמקום נקמה הרגשתי חמלה חמה ורחמים גדולים אל האדם הטיפש־האומלל הזה, שבמזימתו שכבתי שתי שעות בכף־הקלע, שתי שעות, שהנחילו לי רעד־עצבים של זקנה עד היום הזה.

בשתיקה נוראה זו הגענו עד מקום־המעשה. – שם סידרתי את האנשים כדין.

ורק פה ראיתי, שבין החיילים נמצא גם רוזנברגר השמן. הוצאתי אותו והעמדתיו הצידה:

– אתה יהודי – לחשתי לו והוא הבין.

איש לא שמע זאת – אך הנידון קלט את הלחישה; כעין מעשה־נס של השטן. או אולי לא שמע, אלא הבין מה שלחשתי. הרים את ידו אל המצחיה שלו, עמד בכבוד ואמר:

– אדוני הדגלן, מודיע בהכנעה יש לי בקשה אחרונה!

– דַבֵּר, גפרייטר אנדראש מאדי!

– אתה סילקת את הקורפוראל רוזנברגר, יען כי יהודי הוא ואינך רוצה שיעשה בי מעשה נקמה –

– כן, גפרייטר אנדראש מאדי.

– ובכן – אני גם כן יהודי. התנצרתי לפני שמונה שנים.

עיני חשכו בחוריהן. הגפרייטר מאדי, שונא־ישראל מר זה – יהודי הוא. לא האמנתי לו רגע. חשבתי אולי רוצה הוא לבקש ממני, מאחיו־בגזע, מ“בן־גורלו בדת” – כמו שאומרים בהונגארית – חנינה. – אף בכל־זאת עמדתי על טיפשותי זאת. – שתקתי רגע ארוך, בלעתי את רוקי המר ואחר־כך החלטתי בנפשי, שברור לי מה הוא רוצה:

– טוב, גפרייטר אנדראש מאדי, הדוד אסטרייכר יגיד “קדיש” אחריך.

הוא גם כן בלע את רוקו – עשה איזו תנועה מוזרה ותפֵלה ואמר:

– תודה, לא זאת רציתי לבקש. רציתי לבקש, שאדוני הדגלן ישאיר לי את מעלת־הגפרייטר שלי וימִיתֵני בלי דגראדאציה.¹³⁸

הבטתי בו בטמטום. גם החיילים הביטו זה בזה ובי. – ואפילו בת־צחוק קלה, נסתרת ונעווה ראיתי בפני אחד מהם.

ובאמת: איך קרה הדבר? על פי הדין, צריך לפני ההמתה להשפיל אותו למדרגת אדם פשוט; ואם יש לו איזו מעלה שבמעלות־הצבא – צריך לקרוע אותה, להסיר את הכוכבים מעל צווארונו. – חוק הדגראדאציה הוא חוק חמוּר בבוגדים. והנה: לא השופט הצבאי עשה זאת ולא אני קיבלתי פקודה לעשות זאת. אף כי האדון האוברלויטננט נתן לי את השיעור איך להתנהג ומה לעשות. – השתמשתי בשגיאה זו שאינה שלי ואמרתי:

– טוב. לא קיבלתי פקודה לדגראדאציה, גפרייטר אנדראש מאדי.

והוא שוב אמר:

– תודה. ועוד בקשה קטנה: את המכנסיים שלי נא למסור להרגלי לאסלו קרצ’אן ואת המגפיים שלי להרגלי בנבנוּטו גאלִיֶרי. הם ביקשו.

– הם ביקשו ממך? – טוב גפרייטר אנדראש מאדי.

הוא הודה לי באות־כבוד, פנה לאחור ועמד כדין. ניגשתי אליו, הוצאתי מכיסי את ממחטתי לעטוף בה את עיניו.

– יש לי – אמר הוא ומסר לי את ממחטתו.

“יש לי” זה – הקפיא בי את הדם. נורא. “יש לי”. – ידי רעדו בעין. בקושי קשרתי לו את עיניו ואזי ראיתי, שלחייו רטובות.

מיהרתי לעשות את הכל בחיפזון.

שלוש־עשרה יריות פילחו את ראשו. הוא עמד רגע והתנועע – ונפל מלוא קומתו ארצה.

התחלתי להקיא. צנחתי על הקרקע. אחד החיילים נתן לי קצת קוניאק מילקוטי.

חזרנו הביתה בשתיקה. רק קולו של אחד האנשים נשמע אומר כמו לעצמו:

– לא הצטלב אפילו!

זה היה קולו של הטירולי הארוך והתמים, הוא לא ידע את השפה ההונגארית ולא הבין את דבריו של האומלל, שיהודי מומר הוא.

כשבאתי הביתה הרגשתי כעין רגש תודה להאדון פיגר על שזיכה אותי בזוועה זו: אחרי מעשה־גיהנום זה יהיה לי משמר־הגבעה בבחינת גן־עדן.

קשה מאוד למות – אך קשה פי־אלף להמית בכוונה, בהכרה.

 

יט: בְּשֵׁם הַבְּתוּלָה מָרִיָּה    🔗

בקשתו האחרונה של הגפרייטר מאדי עברה במחנה ועוררה השתוממות כבוד.

– הנה חייל! – נשמע מפי כל שטאב ¹³⁹ הקצינים – הנה חייל, הנה כפתור! – אמרו בקנאה. ופנו אלי:

– איך הוא ביקש אותך? איך זה היה?

ביארתי לכולם, איך זה היה. הוא ביקש שלא אוריד אותו מגדולתו ממעלת הגפרייטר לפני מותו. הוא רצה למות בתור גפרייטר.

זה לא השביע את רצונם. שאבאר להם בפרוטרוט. שאחקה להם את הטון שלו. אם הוא התחנן, או דיבר איתי קשות, בתביעה, בדרישה? איך זה היה?

ושכחו כרגע את בגידתו, את פחדנותו, את הכל.

האדון פיגר היה מרוגש ממש; כל הזמן הסתכל בציפורניו המיוטבים־המיופים והתהלך אילך ואילך. הנה חייל!

אך בכל התרגשות־הכבוד של האדון פיגר היתה מורגשת קנאה ממין אחר לגמרי: הן נודע בינתיים שהגפרייטר היה יהודי מומר. זה קלקל את הכל. ראשית: יהודי – וחייל כזה! ושנית: (וקנאה זו היתה עזה מכל!) היהודי מת בלי דגראדאציה! היהודי מת בתור אדם־המעלה! את הכבוד הזה לא היה האדון פיגר יכול לרַתּוֹת ¹⁴⁰ ליהודי בשום פנים.

ועוד: הן הנבל הזה רימה אותם כל הזמן. הלא הם חשבוהו כל הזמן לנוצרי מלידה ומהריון! הן כל התנהגותו היתה נוצרית מובהקת כל הזמן, בלי כל אבק של חשד. תמיד היה מתפלל את ה“אני מאמין” ודווקא בקול־רם. בכוונה, בדחילו ורחימו, ובכל פעם שאיזו סכנה היתה מתרחשת ובאה – היה הוא היחידי בכל הבאטאליון שהיה ממלמל כל הזמן:

– בְּשֵם הַבְּתוּלָה מָרִיָּה – בְּשֵם הַבְּתוּלָה מָרִיָּה –

ואחר־כך היה כורע על ברכיים ובמועל ידיים היה מתפלל:

– בְּרוּכָה אַתְּ בֵּין נְשֵי־תֵבֵל וּבָרוּךְ פְּרִי בִטְנֵךְ יֵשוּ!

וככה היתה המימרה “בשם הבתולה מריה” למימרה שגורה בקרב המחנה בזמן האחרון. על כל צרה שבאה ולפני כל סכנה קטנה או גדולה: “בשם הבתולה מריה”. – עד שלאט־לאט נכנסה המימרה הקדושה גם אל תוך הקללות הנמרצות –

– “ימח שמך וזכרך, בשם הבתולה מריה!” – או:

– “שאותו האֵל הקדוש שבעתיים היה מרטש את בטן אמך עוד בטרם החריאה אותך לעולם הזה בשם הבתולה מריה!”

ואם היה מי שהוא שגער בסגנון זה בנזיפה – הרי זה היה הדוד אסטרייכר. הוא לא נשא את זה לעולם. הוא סבל מזה. יען הדוד אסטרייכר היה חברו היחידי של מאדי לתפילה תמידית. הגפרייטר: “בשם הבתולה מריה” והדוד אסטרייכר: “יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן – – לא תירא מפחד לילה ומחץ יעוף יומם – יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש” –

ואת שני המתפללים ידעו גם שם למעלה, במפקדה העליונה. יש שני מתפללים במחנה. את זה ציינו שם בכבוד ובחיבה. והקצינים הביטו בו בגפרייטר מאדי בשובע־רצון. שהנה: יש גם נוצרי מתפלל; לא רק מחרף ומגדף, אלא נוסף לזה גם מתפלל.

ופתאום נודע, שהנוצרי הזה גם הוא יהודי.

נזכרתי בהערתו של הטירולי הארוך והתמים ומסרתי אותה לאדון פיגר:

– לפני מותו לא הצטלב –

האדון פיגר פקח את עיניו, כמי שעמד כעת על סודו של העניין:

– מובן, שלא הצטלב. לפני המוות לא העז לשקר.

ופתאום:

– אתה יודע? בקשתו האחרונה באה יותר מתוך פחדנות מאשר מתוך גבורה! – מובן!

לי לא היה לגמרי “מובן”.

ומה שכאב לו לאדון פיגר מכל: “ירושתו של היהודי”. המימרה “בשם הבתולה מריה”, שהיתה ממש לסיסמה לאורך כל החזית של הרגימנט שלנו וגם מחוצה לה. מימרה זו הכניסה רוח חדשה לגמרי אל תוך המחנה: את רוח הנצרות, שלפני זה לא היתה מורגשת כלל. מימרה זו שימשה בימים האחרונים גם כוח מוסרי יוצא מן הכלל וגם טלית כשרה, שהשנאה ליהודים התלבשה בה בקדושה.

הנצרות – זה היה הקוּרס ¹⁴¹ היציב והמתפתח ועולה בזמן האחרון.

היה אמנם מי־שהוא, שמצא יסוד אחר לדָבר חוץ משנאת היהודים. יסוד מוזר וציני. אמנם אי־אפשר היה להימלט מאמיתיותו. היסוד הזה היה היסוד הארוטי.

האיש שמצא את זה היה הלויטננט אדולף מייזינג, פרופסור לפסיכולוגיה ולפאתולוגיה בווינה, מאסכולתו של פרויד. הלויטננט מייזינג ראה את זה בפשטות קלאסית:

– בחורים כארזים חיים מזה חודשים וגם שנים בלי אשה ובלי ריח אשה. הלִיבִּידוֹ סֶקסוּאָלִיס ¹⁴² שלהם מחפש לו מוצאים שונים. אחד מאלה הוא גם: הקללה הנמרצת, שכמעט תמיד אתה מוצא בה ביטויים ארוטיים־פורנוגראפיים. כמו־כן משמשת התפילה מוצא לרגש העגבים: התפילה הרוצה לחנוק את הרגש הזה, נאבקת עימו ועל פי רוב מכניעה אותו. ואולם מה לכם מוצא נפלא יותר מאשר התפילה שהיא עצמה ארוטית?! התפילה למריה – הבתולה – שילדה בקדושה!! – ואם רוצים אתם – הוסיף הפרופסור – לראות ולשמוע את זה עין בעין, הרי הקשיבו פעם להקרואטי הענק שלנו פראנץ ריזיץ', איך הוא מבטא את המימרה הקדושה הזאת ובאיזו הדגשה והטעמה! בשבילו משמשת תפילה קצרה זו ממש גאולה!

ובאמת כך הוא הדבר. הקרואטי הענק הוא הסובל ביותר מחוסר אשה בקרב המחנה, ולפעמים עד כדי נשיכת עורו. בשבילו כל אסון המלחמה הוא בזה ורק בזה.

אם כה וכה – והתפילה הקצרה אחזה כאש את כל המחנה – והקצינים השתמשו בה והפכו אותה לסיסמה, לסמל, להימנון השנאה ליהודים. – עד כדי טמטום. עד כדי תיאוריה, שאין גבורה בלי תפילה זו, והניצחון אינו ניצחון אם לא בא בכוח ההצטלבות יחד עם “בשם הבתולה מריה”.

ולפיכך מובן מאליו, שהיהודי אינו מסוגל להיות גיבור.

“מובן מאליו”.

שאלת הגבורה בכלל קיבלה פה בחזית מובן אחר לגמרי מאשר בעיר. לאור אש התותחים והראקטות ובתוך מהומת הקרבות לבש המושג “גבורה” צורה אחרת לגמרי.

בתחילה פשטה הגבורה מעל עצמה את הלבוש הפאטריוטי. איזו פאטריוטיות, מה פאטריוטיות, מי פאטריוטיות פה! לא דובים ולא יער! באה הפקודה לזחול ולהתגנב אל אחורי החזית הרוסית – ובכן זוחלים; בפחד־רתת, על הגחון, בעיניים בולטות וממצמצות – ובינתיים מחביאים את הראש תכופות. תוחבים אותו בעפר, או מאחורי אבן, ולפעמים חופרים בחיפזון גומה קטנה, תוחבים בה את הראש וככה שוכבים על הבטן. בגוף משוטח ומרוקע – כשהאחור בולט למעלה, מטרה טובה לקלע הרוסי. בין הזוחלים הללו יש כמעט תמיד אחד או שניים, בעלי מזג חם, מחוסרי היגיון, קלי דעת, שאחרי שכל הזחילה הזאת נמאסה עליהם – קופצים הם על רגליהם, וזקופים, בהחלטה של “יהי מה שיהיה!” ובצעקת “אמך הזונה!” – או “הַכה, לא אביך הוא!” או אפילו בצעקת השם “מארוסיה!” (זאת היתה כל ידיעתנו הרחבה בשפה הרוסית: שם־הנקבה הרוסי) – רצים הם כמטורפים ומתנפלים על “האויב” הנורא, ואחריהם רצים לפעמים עוד אחדים מתוך אינרציה, או מתוך קונדסיות סתם, כמי שאין להם מה לאבד בחייהם.

ובזמן האחרון היו נוהגים להוסיף על הצעקות האלה גם את הצעקה: “בשם הבתולה מריה!”

וכל היוצא מתוך המהומה הזאת בשלום – גיבור הוא ומקבל אות־גבורה, או עולה במדרגה אחת, או מקבל סתם טפיחה על שכמו.

ולפעמים מקבל הוא את אלה – על קברו, אם במקרה לא שיחק לו הגורל והוא נפל חלל בצעקת קללתו הנמרצת.

זאת היא הגבורה.

ועוד אלפי אופנים דומים לזה יש לה ל“גבורה”.

ובגבורה זו מצטיינים על פי רוב אנשים, ששם בעיר (ואפילו פה בחזית) הם נבהלים מחסיל שחור או מעכבר –

ובזמן האחרון רוב הגיבורים האלה יהודים.

ונגד זה מצאה השנאה תרופה: אין הם גיבורים, אם אינם צועקים: “בשם הבתולה מריה!”

ואיש מכל הנוצרים לא היה חולה ומרגיש את חילול השם שבדבר. איש לא הרגיש, אל מה השפילו את קדושת־הקדושות, את אֵם־אלוהים ודווקא פה, בכנפי המוות.

עד שבא אחד ופקח את עיניהם לרגע; זה היה הגפרייטר מרגלית, שניסח את הפסוק ובחירופו וגידופו צעק פתאום:

– בְּשֵׁם רָחָב הַזּוֹנָה!

זה העמיד אותם לרגע על חילול־הקודש שלהם. ומעשה שטן במחנה הופיע פתאום אורח חשוב: כוהן־הצבא הגדול, וכששמע את שם אם־אלוהים נישא על שפתי המגדפים – סָלדו אוזניו. – אך השנאה מצאה מוצא גם לזה: במקום כולם העמידו את מרגלית “למשפט” לפני מעלת־קדושתו. הכוהן היה איש נוח ואהוד מאוד. אדם פיקח וטוב לב כאחד וכששאל את מרגלית על העניין, ביאר לו הגפרייטר בפשטות, שרחב הזונה מיריחו משמשת סמל לניצחון בתנ"ך, יען כי היא־היא אשר עזרה ליהושע לכבוש את יריחו ואת הארץ הקדושה.

הרברנדיסימוס קיבל את הביאור בבת־צחוק שבהבנה ואולם בשלחו מעל פניו את הגפרייטר היהודי הקטן פנה אל הקצינים בנזיפה:

– אולי הצליח הגפרייטר לפקוח את עיניכם, למען תבינו את עומק הירידה שלכם, רבותי. אפילו על קודשי הדת שלכם שומר הגפרייטר היהודי הקטן! – תנו לו תודה על אשר הראה לכם דרך תשובה.

אין לקווֹת הרבה, שזה יחזיר את הרגימנט למוטב. קללה נמרצת מכיוון שהיכתה שורש, שוב לא יזיזו אותה כל הגפרייטרים היהודים שבעולם. אך דברי הכוהן הגדול היו דיָם בשביל להגדיל את מדורת השנאה אלינו וביחוד אל הגפרייטר מאדי המת. – והאדון פיגר התהלך כמסומם כל הזמן, כאדם החובל איזו תחבולה נוראה, בשביל לשכך את זעמו הנורא. ובסוף מצא נקמה איומה: רצה לתת פקודה במפגיע, לפתוח את קברו של הגפרייטר מאדי ולהסיר מחולצתו את כוכב הגפרייטר שלו!

מזלו של הגפרייטר המת גרם לו, שלא נענש בעונש נורא זה, יען כי חולצתו לא נקברה איתו. הסרבי “הממזר” כבר התהלך בה בגאווה כגנראל; מובן: בלי כוכב הגפרייטר!

אך כל עניין הגפרייטר מאדי לא העסיק אותנו זמן רב. לכל הפחות לא אותנו, שהיינו מיועדים ללכת ולהגן על הגבעה הארורה. ורק כשהופיעו שני היורשים שלו, הסרבי “הממזר” והאיטלקי מפיוּמה וביקשו את חפצֵי המת: הראשון – את החולצה הטובה שלו והשני – את המגפיים היפים – – – הופיעה שוב דמותו של האומלל לפני עיני.

– מדוע זה הוריש דווקא לכם? – שאלתי אותם.

– אנחנו ביקשנו ממנו – ענו שניהם.

– מגפיים יפים מאוד – המשיך האיטלקי בנבנוטו בתיאבון.

– חולצה משופרת – ענה אחריו הסרבי הנשוך וליקק את שפתיו (“משופרת” פירוש לתקן את החֵפץ, הניתן מאת המחסן, תיקון מיוחד בידי החייט).

– איך זה לא חככתם לבקש ממנו, מאת אדם ההולך למות, נבלים?

– מודיע בהכנעה: הן זה הוא הדבר, שהלך למות – ענה הסרבי.

– בשבילו אחת היא – החזיק אחריו האיטלקי – וגם – – מודיע בהכנעה – – ראיתי איך הוא מציע אותם ליהודי.

– לאיזה יהודי?

– להדוד אסטרייכר.

– להדוד אסטרייכר?

– כן, לו. הוא ביקש ממנו, שיתפלל בעדו אחרי מותו, מודיע בהכנעה.

– ומדוע לא נתן אותם לו?

– מודיע בהכנעה: היהודי לא רצה לקבל. הוא הבטיח לו להתפלל בחינם. – מה מֵבין היהודי בענייני מגפיים?

נתתי להם את הירושה ובינתיים נזכרתי, שבתוך הפלוגה שהוציאה לפועל את פסק־הדין היה גם הסרבי הזה.

– שמע, אינפאנטריסט קרצ’אן – הן אתה היית בין המוציאים לפועל, לא כן?

“הממזר” נבעת פתאום ופניו חוורו.

– מודיע בהכנעה: כן. הייתי, מודיע בהכנעה!

– המ – האינך חושב, שנָבָל אתה?

– מודיע בהכנעה: לא.

ואין לבך נוקפך? אמור את האמת!

– מודיע בהכנעה: לא. אני יריתי על־פי פקודה.

– אך בינתיים, בתוך כדי מעשה ראית את החולצה – מה?

הסרבי שתק רגע ואחר־כך אמר:

– מודיע בהכנעה: ראיתי. – אך אני יריתי בראש.

– כדי שלא לקלקל את החולצה – מה?

הסרבי שוב שתק. ואחר־כך:

– מודיע בהכנעה: כן.

פקפקתי רגע, אם לתת לו את החולצה. אך נמלכתי בדעתי ונתתיה לו. הן ישר הוא האדם הזה.

הוא לקח את החולצה, כילד המקבל צעצוע נחמד במתנה, שם אותה תחת בית־שחיו, הודה לי בעמידת־כבוד והלכו שניהם.

במרחק של פסיעות אחדות בדקו שניהם את “האוצר”, בכוונה, בהנאה, בשמחה חשאית. פתאום רואה אני: כל אחד מביט בפני חברו ושוב בחפץ שלו ושוב בפני חברו; בתחילה בחשד ואחר־כך בכעס עצור ומפי כל אחד מהם נפלטת קללה נמרצת כלפי השני:

– אמך הזונה, בשם הבתולה מריה! – חכה־חכה!

המשרת שלי ביאר לי אחרי־כן את העניין שבין שני היורשים: כל אחד מהם ביקש מאת הנידון־למוות את שני החפצים יחד, גם את החולצה וגם את המגפיים. והאומלל חילק אותם ביניהם. על זה כעסו שניהם זה על זה. וכל אחד חשד בשני, שהלה יקלקל לו את שלו, אף כי איש מהם לא אמר זאת בקול. – וכעת נוכחו לדעת, ששניהם ביצעו את מזימתם: גם החולצה וגם אחד המגפיים היו מנוקבים על־ידי יריה.

פניתי אל הרופא והוא אמר לי:

– אי אתה יכול, חביבי, להתפאר באנשיך, שקַלָּעִים יוצאים מן הכלל הם. אם אחד מהם החטיא את המטרה ובמקום הראש ירה בגב – הרי את זה אפשר עוד להבין; אך לירות ברגל במקום בראש!

לא גיליתי לו לרופא את סוד הדבר. למה?

כמה זה נורא: לירות ברגלו של איש חי, כדי לקלקל את המגף מתוך קנאה!!

– טפו חזירים, בשם הבתולה מריה!

 

כ: הַמְשֻׁגָּע    🔗

ערב כניסתנו אל בור־המחסה של הגבעה הארורה בדקתי את אנשַי ובחרתי אותם על פי פקודת התנ"ך: משך כל זמן היותנו במלחמה לא נכנסנו עדיין אל תוך סכנה כזאת ולפיכך הכרזתי: “איש הירא ורך הלבב ישאר פה.” ¹⁴³

השתוממתי לראות, שאין איש רוצה להישאר; כולם רוצים ללכת להגן על “גבעת וֶנוּס”. – בשם זה קראו בזמן האחרון את הגבעה; מי כינה אותה בשם זה, למה ומדוע? – איש לא ידע. ודאי אחד מן המחנה הפליט את השם הזה – וככה נדבק בכולנו. על־כל־פנים האיש ההוא אינו איש בּוּר; יודע ספר הוא. – ושוב פעם הפרופסור מייזינג ביאר לנו את העניין על־פי שיטתו: החוש הארוטי הוא שעשה את זאת. “גבעת ונוּס” זה שם בטן האשה מתחת לטבורה. ובור־המחסה הוא מתחת לגבעה. ונעים לו ללִיבִּידוֹ סֶקסוּאָלִיס להגיד: הולך אני אל בור־המחסה שמתחת לגבעת ונוּס. – והחייל הפשוט, כשנודע לו “הסוד המיתולוגי” שבדבר קרא את הגבעה בשם פשוט יותר: “גבעת התורפה” (מובן, שבשפות הלועזיות השם הזה הוא “פשוט” עוד יותר).

וכשסיפרתי לו לאדון הפרופסור־לויטננט מייזינג, איך כל אנשי באים איתי בחשק־רב להגנת הגבעה המסוכנת – רקד ממש משמחה:

– מובן, חביבי! מובן! השם עצמו דַיּוֹ בשביל למשוך שמה את החבריה!

מילא. – קצת הפרזה. וברם: מי יודע? הפסיכיקה של חייל־החזית אינה ניתנת להיגיון סתם. אולי צודק הוא.

אולי צודק הוא, שנעים להיכנס אל בור־המחסה של גבעת ונוס – אך כשנזכרתי, בכמה חללים עלתה לנו הגבעה הזאת עד הנה; כשנזכרתי בידידי זה וזה, שהלך ולא שב ואני מוכרח הייתי להודיע לאמו על דבר מותו – כשנזכרתי בכל אלה: אבד לי התיאבון על־פי שיטתו של הפרופסור מייזינג.

והערב עלינו להיכנס אל תוך המלכודת ההיא.

כל החבריה שלי ישבה וכתבה מכתבים.

הביתה.

אחד לאמו, השני לאהובתו. השלישי לידידו הטוב.

בשקט נורא.

מי שלא ראה את הפרוצס הזה של כתיבת מכתבי פרידה בסך לפני קרב מסוכן – לא ראה זוועה מימיו. השקט הזה – שבאמת “נשמעת” בו אִוושַת קן־קולמסא – מלא מסתרי המוות עד כדי כאב־ראש.

הסתכלתי בפני החיילים שלי. עיניים עמוקות ובולטות; ידיים רועדות ומצחים מתקמטים עד כדי פילוסופיה. – – כמה כשרונות הוגי־דעות הולכים לאיבוד בתוך העם הפשוט.

ניגשתי אל אחד מהם וביקשתי ממנו שיראה לי את מכתבו בטרם שהכניסוֹ אל תוך המעטפה. הוא לא סירב. מסר לי את מכתבו.

– בבקשה אדוני. כתב לא יפה. אני לא לבלר.

קראתי את המכתב. סך הכל שלוש שורות.

"אילוֹנקָה יקרה שלי!

אני נכנס אל תוך בור ‘גבעת הוֶנוּס’ (אַתּ לא יודעת מה זה!) להגן על הגבעה בפני המוּסקָה (הרוסי). הגבעה היא שלך ואני הולך להגן עליך; אילונקה יקרה שלי. אם את רוצה בחיי אזי אני לא אמות. את הנך הגבעה שלי אילונקה יקרה שלי.

שלך, החי רק עד שאַת רוצה בחיי

אִישטוָאן."

ניסיתי עוד אחדים. הסגנון שונה, אך היסוד הוא אחד: האשה, שבעדה הוא חי ומת. לעיתים רחוקות: האֵם. לפעמים שתיהן: יחד האהובה והאם.

סיפרתי זאת לפרופסור שלנו – הוא שוב חגג את נצחון המדע הפרוידיסטי.

אני הולך אל הלויטננט שלי להיפרד ממנו.

ובבית הלויטננט – שערוריה קטנה, אך חשובה למדי. כשאני נכנס – רואה אני שם קבוצת אופיצירים, ביניהם רופא הרגימנט. במרכז עומד האוברלויטננט שטובניאק וכולם עסוקים בו. – הלויטננט שלי, סמֶרֶצ’אני, ניגש אלי ולוחש לי באוזני:

– הוא עושה את עצמו למשוגע.

ותיכף מוסיף:

– מפחֵד הוא מפני הגבעה. – באה פקודה, שגם הוא ילד עימכם. – לפיכך “השתגע” פתאום.

בחדר שתיקה, הנקטעת לסירוגין. הרופא מדבר אל הקצין המשוגע והוא – מדבר אל עצמו. ועושה הוא את זאת באמנות מפליאה.

– איפה הוא למד את זה? – שואל אני בלחש מאת הלויטננט שלי.

– הפחדנות היא מורה נפלאה! – עונה הוא.

הקצין שטובניאק היה ידוע לפחדן מובהק. רק כלפי היהודים היתה לו העזה. – ויחד עם זה היתה לו אמביציה יוצאת מן הכלל להיות לגיבור. אך בלי כל סכנת־נפש, כמובן. זה היה מן המפורסמות עד כדי כך, שאותה המדאליה הזולה שהיתה תלויה לו על חזהו – היתה גם כן מוטלת בספק גדול אצל כולנו. התלחשו כעל דבר ידוע, שאת המדאליה קנה מאת אחד האונטראופיצירים שלו בכסף הגון. ההוא הצליח “לקחת בשבי” מכונת־יריה רוסית בהיותו שלוח יחד עם שטובניאק בשליחות “חלוץ” ביער – ועד שהקצין עצמו היה חבוי במקום שהוא, האונטראופיציר שלו נחל את נצחונו במכונת־היריה. ואת הניצחון הזה קנה הוא ממנו – ושב בתור גיבור וקיבל את מדאליית הנחושת “סיגנוּם לַאוּדיס”. כל הקצינים ידעו זאת – אך כשדיברו על זה לא שכחו להוסיף:

– רק יהודי־רוכל יכול לעשות מעשה כזה: למכור את נצחונו בכסף.

יען כי האונטראופיציר ההוא היה במקרה יהודי.

ואני לא התעצלתי פעם לשאול את האונטראופיציר עצמו על העניין. הוא ענה לי בפשטות:

– מדוע לא? נצחונות כאלה מתגלגלים פה כמו המדאליות “סיגנום לאודיס” בעצמן. מציאה גדולה! מכונת־יריה! יֶעֱרַב לו! יהיה גיבור. אני בין כה לא אתלה לי עוד מדאליית נחושת על חזי על־יד מדאליית הזהב שלי!

וכעת “משוגע” הוא האדון האוברלויטננט שטובניאק.

והרופא מטפל בו, עמל, מתאמץ ומזיע להעמיד את הדיאגנוזה – קשה מאוד. דבר־מה חשוד פה מאוד.

וזה כשעתיים שעומדים בפני עסק ביש זה ואינם יודעים מה לעשות איתו. להחליט פשוט, שרמאי הוא? זה קצת לא נעים. קצין. ודווקא קצין מן הקאדר; אדם שחונך כל ימיו לאופיציר, ובן למשפחה חשובה. – העניין חמור מאוד.

ופתאום נכנס הגפרייטר מרגלית הטלפוניסטן להודיע דבר־מה להלויטננט סמרצ’אני, שהוא, מרגלית, היה נמצא תחת פקודתו. הוא קיבל פקודה להתקין את טלפון־הסתרים שבין משמר חלוץ־הגבעה ובין משמר חלוץ־הרוסים. אחת המלאכות החשובות והארורות ביותר בחזית. וכעת הוא בא להודיע על זה.

מרגלית, הגפרייטר הקטן, רואה ומבין בן־רגע את הכל. מביט רגע במשוגע ופתאום מודיע בקול רם, כמעט בצעקה, כהלכת חייל, כלפי הלויטננט סמרצ’אני:

– אדוני הלויטננט! מודיע בהכנעה, סידרתי את טלפון־הסתרים עד חזית־האויב! אפילו את נפיחתו נשמע ברור!

על זה פרצו כולם בצחוק – והאדון שטובניאק “המשוגע” רצה כמו־כן להתפרץ בצחוק, אך פתאום שם את ידו על פיו, עצר את צחוקו ופניו התאמצו להישאר רציניים – – –!

הרופא שישב והתבונן בו כל הזמן, כשראה את זאת – קם פתאום, ניגש אל המשוגע, שם ידו על שכמו ואמר במנוחה גמורה, אך בחירוק שיניים:

– נָבָל!

דחף אותו בבוז והוסיף:

– מארש!

– צוּם ראפּורט! – הרעים שר־האלף פיגר כולו אדום.

בית־הדין דן את הקצין האציל לדגראדאציה למעלה אחת: הסירו לו כוכב־זהב אחד והעמידו אותו במעלת לויטננט.

אך אני ביקשתי, לא לתת לי אותו במתנה להגנת הגבעה. את בקשתי מילאו ואני הולך עם אנשי, בלעדי הגיבור שטובניאק.

בינתיים מעמיד הרופא את מרגלית:

– איך זה, גפרייטר, נפלת על המצאה זו, להצחיק אותו?

– מודיע בהכנעה: פשוט מאוד – עונה מרגלית – רק טיפשים כמונו צוחקים איתנו יחד, ולא המשוגע הצוחק בשעה שהוא רוצה. נודע, שהאדון האוברלויטננט שטובניאק אינו משוגע, אלא טיפש!

 

כא: חַג־הַמּוֹלָד הָרוּסִי    🔗

עַל מִשְׁמַר הַלֵּיל

מִי זֶה הוֹלֵך שָׁמָּה?

דּוֹם! וָשַׁח.

( – אַל לְךָ כְּלִי־זַיִן:

אֲנִי אָח.)

פֹּה עֲבוֹר בַּל יַעֲבוֹר

אִישׁ וָחָי!

וּמַה בְּפִיךָ, דַּבֵּרָה?

( – אֲדוֹנָי.)

מֵאַיִן בָּאתָ הֵנָּה?

קְרַב. לְאַט.

( – שַׁי לָכֶם הֵבֵאתִי:

שְׁלוֹם־עַד).

וּמִי אַתָּה? מַה שְּׁמֶךָ?

עֲמוֹד! וֶאֱמוֹר!

( – מַלְאַךְ־הַמָּוֶת אָנִי – )

– עֲבוֹר!

כשנכנסנו לרשותה של הגבעה היה לילה “לא נעים” בשביל כניסה שכזו. כל השטח היה מכוסה שלג צח ומאיר, שאפילו חתול היה נראה עליו עד כדי מאתיים פסיעה. גם הלבנה היתה מאירה מאיזה מקום שם מאחורי העננים הלבנים. תוך כדי הליכה חפרנו לנו דרך בשלג; מחיצות השלג שבצידנו היו גבוהות כקומת איש. חורף גאליציה המסכנה.

ככה הגענו עד לחפירת־המחסה שמעבר לגבעה.

“הדרך” ארכה ארבע שעות ושמונה רגעים.

השלג הזה היה הגורם לכך, שבמשך כל הימים האחרונים לא היתה כל התנגשות בין שתי החזיתות. ומשום־כך לא תקף האויב גם את הגבעה, שלפני חודש ימים בערך נשארה בידינו. ורק כעת, כשהגיעה אלינו “השמועה”, שהרוסים מתכוננים להתקפה כללית – היה שוב צורך לעמוד על המשמר.

אך כנראה, שהשלג לא נתן גם הלאה לעשות איזו פעולה. וככה ישבנו בבור־המחסה זמן רב, בלי כל מעשה. – וזה הביא אותנו לידי שעמום.

השעמום אינו דבר חדש בחזית. אם קשה לשבת ימים אחדים בבית, בקרב הישוב, בלי עבודה, הרי לשהות זמן רב בבור־המערכה נעשה קשה עד לבלי נשוא. פה הסכנה היא המכבידה את העול הזה. אם קשה לשבת ולחכות סתם לדבר־מה מבלי יכולת להפיג את סבל החיכיון – על אחת כמה וכמה לשבת ולחכות למלאך המוות.

ושום “עסק” לא הצליח להפיג את שעמומנו הכבד. לא הקלפים ולא המעשיות, שהחיילים מתחייבים לספר בשורה. מעשיות־העם התמימות יש בהן אמנם עניין יותר מאשר בכל ספרות יפה מעשה־אמנות משובח. מעשיות אלה יכולות לשמש דוגמה מופתית נהדרת לאמנות הסיפור. פה ראיתי בפעם הראשונה בחיי את יוצרי הפיוט העממי פנים אל פנים. הרחוב ההונגארי (כמו בכל העולם) מלא שירי־עם לאלפים, שירים המדברים אל הלב יותר מכל הליריקה הקלאסית והמודרנית – ואין איש יודע, מי הוא היוצר את “דברי אלוהים חיים” אלה. מופיע פתאום שיר־עם, יחד עם הנגינה שלו, השיר עובר מפה לפה, ממלא את כל הכפר והעיר ביחד – ואינך יודע מלב מי יצא ומי שפך בו את צערו ואת שמחתו הפרטית, שהיתה לצערו המשותף של כל העולם שמסביבך?

הרבה מאוד הרהרתי על זה בימי חיי – והנה זכיתי פתאום לראות את מקור־הברכה הזה במעשה־הבראשית שלו.

אחד השעשועים של בן־הכפר המאדיארי הפשוט הוא: המעשיה. יושבים ארבעה־חמישה מאדיארים ביחד – הרי תיכף מטילים זה על זה את החובה לספר, או לשיר דבר־מה חדש, מניה־וביה, בלי כל הכנה קודמת. ומכיוון שהתחיל האחד – שוב אין סוף לדבר. יען כל אחד רוצה לנצח את השני; וחוזר חלילה.

נזכרתי ב“סימפוזיון” (המשתה) היווני, שבו התנגחו חכמי יוון זה עם זה בדעות ובהיגיון. – ב“סימפוזיון” ההונגארי – עולה הסיפור והשיר על השולחן. – ובן־הכפר הפשוט מספר ושר. הסיפור מלא כוח־דמיון רענן ועמוק ולפעמים קולע אל אחת היצירות המצריות, היווניות או התנ“כיות המובהקות. פחות מכל אל התנ”כיות, יען כי את התנ"ך יודע בן־הכפר המאדיארי, מרבה הוא לקרוא בו. אך במקום זה השתוממתי לשמוע פתאום איזה סיפור, שתוכנו כאילו לוקח מן האגדה שלנו – אף כי בצורה עממית הונגארית מובהקת עם כל סימניה העממיים, וכמובן, בהוספת נופך של המספר. – פה נתגלה לפני “האדם” באשר הוא אדם, בן כדור הארץ, שאינו שייך לא לדורו ולא לעמו – בנם של כל העמים ושל כל הדורות. אף כי צביונו של הסיפור צביון מאדיארי הוא, טוּראני ¹⁴⁴ -מוֹנגוֹלי החי מזה אלף שנה באירופה בין התרבות הגרמנית, הלאטינית והסלאבית.

הנה – אמרתי בליבי – פה מקורו של הרומאניסטן מוריץ יוקאי ¹⁴⁵ ושל המשורר פרא־החורף פֶּטיפי!

וברגע זה – קיבלתי שילומים על כל הסבלנות והצרות הצרורות וסכנת־המוות שבשיגעון הגדול הזה.

אני – כן, אך לא הם עצמם. יום, יומיים, שבוע ימים גירשו את השעמום, אך אחרי־כן בא המחנק.

לפיכך החלטנו לצאת ל“טיול”. – כלפי הרוסים.

טיול זה, כששטח שדה־הקרב הוא כתיקונו, בלי שלג עד למעלה ראש, הרי פירושו: יציאה מבור־המערכה לתור את השטח שבין שתי המערכות; תיור החלוץ. ואולם כעת, בשלג הגדול הזה, מחייב הטיול הזה עוד דבר־מה: לחתור בשלג בקו ישר כדי להתקרב אל חזית האויב ולהקשיב שם.

מה להקשיב? – לא חשוב. בין־הכפר הפשוט אומר: להקשיב את מזימת המוּסְקָה הערוּם, מה הוא חורש עלינו שם. המוסקה הוא בעיניו איש אחד בעל מיליוני ראשים, או להיפך: ראש אחד בעל מיליוני גופים וכשהוא חורש עלינו מזימות – הרי הוא מדבר בקול רם. ואת זה כדאי, לפי דעתו, לשמוע.

איך שהוא – ואנו יצאנו לטיול. אנוכי ואיתי ארבעה אנשים לעת־עתה: המשרת שלי, ועוד שלושה אנשים וביניהם גם הגפרייטר מרגלית.

וסדר הטיול הוא כזה: המשרת שלי חופר בשלג יחד עם עוד אחד ומפַנים לנו דרך במרחב של מטר אחד. ואנחנו שלושתנו מפנים את השלג וזורקים אותו למעלה. ככה הולכת ונעשית דרך נוחה ורחבה.

מִפנֵה הדרך הוא ישר, כלפי חזית האויב. – האויב נמצא – כפי ידיעותינו האחרונות – במרחק של חמש מאות פסיעות מאיתנו. ובכן: יש לנו די עבודה עד שנתקרב אליו לכדי מצב של סכנה.

(בתוך כדי עבודה זו אני נזכר: מהו “טיול” זה שאין איש מחייב אותנו לכך, ושמלא הוא סכנות־מוות –? מה זה? גבורה? לא היו דברים מעולם. אף שמץ אין בו מאותו הרגש, הידוע לנו בשם “גבורה”. ופאטריוטיות – למי תעלה על הלב?!)

והטיול נמשך. בקו ישר. עובדים ונחים. לילה קר ונפלא. – מנוחה ושקט. – ושוב עבודה – כשתי שעות רצופות. ושוב מנוחה ושקט. – השעה: שתיים ורבע. לילה נהדר.

הס. ופתאום שומעים אנו קולות־לחש.

מאין? – מאחורינו?

כן, מאחורינו. בהחלט. אך לא ישר מאחורי גבנו, כי אם מן הצד. מצד שמאל. קולות־לחש. בתחילה קולות הדומים לקול החפירה שלנו – ואחר־כך כעין התלחשות בני־אדם. – וגם שיעול.

אני נותן פקודה להפסיק ולשוב על עקבותינו.

אנו שבים. “הביתה”. – שמחה וששון. תפוחי־אדמה צלויים, חמים, קמחיים, נפלאים.

אך כעת גם יתר המשתעממים אינם רוצים להישאר. אני בוחר שלושה אנשים חדשים לטיול. על המשרת שלי אינני יכול לוותר. וגם מרגלית אינו רוצה לוותר על הטיול. הוא נחוץ: מניח הוא אחרינו את קו הטלפון. בדיוק כמו בהתקדמות רצינית אסטרטגית. ובכן: רק שני אנשים חדשים יכולים לבוא. כעת אנו מטילים כבר גורל. הגורל נופל על שני הרגליים: אברהם מארקוש וליב אדלר. שניהם יהודים. – על פי בקשתו לקחתי עוד אחד: אֶלֶק פארדי. מאדיארי.

אנו ממהרים לסוף הדרך – וממשיכים את העבודה.

והנה שוב לחישה; וגניחה; ושיעול. וגם השתקה: ש ש ש! וכעין איזה חירוף וגידוף.

מפי כולנו נפלטה המלה בבת־אחת: רוסים!

מאחורינו. – משמאלנו.

אנו שבים בחיפזון.

סטוֹי! ¹⁴⁶ – נשמע קול גס – החוסם בפנינו את הדרך. ולעומתנו כידונים אחדים.

מהומה קצרה – פארדי נופל דקור – ”בשם הבתולה מריה!" – מרגלית כורך את חוט הטלפון לצווארו של רוסי אחד וחונקו בו במקום ובורח וצועק: “בשם רחב הזונה! אני הולך להביא עזרה!” – ונעלם. – אני מפיל רוסי אחד באקדוחי. – מופיעים עוד רוסים ואחד מהם צועק: פּלֶן! ¹⁴⁷פּלֶן פַּאן! ¹⁴⁸ – הם הקיפו אותנו – מי שהוא מחזיק אותי מאחור, כמו קשור בעבותות. – הם אינם יורים ואינם דוקרים יותר.

אנחנו בשבי.

הם מובילים אותנו פסיעות אחדות חזרה, כלפי העמדה שלנו – אך תיכף משרכים את דרכם ימינה ומכניסים אותנו אל תוך דרך “הטיול” שלהם.

כעת הבינותי: שנינו התקדמנו אלה לעומת אלה, אנו כלפי החזית הרוסית והם כלפי העמדה שלנו, בתוך כדי כך עברנו אלה את אלה. – והמרחק שבין שתי הדרכים אינו יותר משבעה־שמונה מטרים!

לעזאזל!

אחד הרוסים מבאר לי את כל זה – אך אני אינני מבין מכל דבריו אף מלה. מבין אני מעצמי את כל העניין הביש הזה.

ואין עצה. לכל הפחות מרגלית נמלט. – אך עם עזרתו ודאי שאיחר כבר. – אין עצה. אנו בשבי.

בשבי – זה רגש מוזר מאוד. רגש מבולבל. בלתי־ברור בהחלט; רגש שיש בו מן היקיצה מחלום לעֲלִיל. – יש בו ברגש זה מכל ההרגשות המצויות שבעולם: צער, בושה, שמחה, פחד, גאולה, שנאה, אהבה, צחוק ובכי כאחד. וקשה ברגעים הראשונים לברר, ידו של איזה מהם על השאר.

הנה האויב הנורא; פנים אל פנים.

הוא אינו נורא; לגמרי לא. להיפך. הם מחייכים ומדברים כאילו בחיבה. – אחד מהם שם את ידו על שכמי (את האקדוח שלי לקחו ממני תיכף), כמלטף אותי ואומר:

– אוֹפִיצְיֶר.

אני מביט בו בתימהון. אולי זה חלום?

והוא מוסיף:

– נִיצֶ’בוֹ.

את זה אני כבר יודע: “לא כלום”. – מה פירוש: לא כלום?

השני שבהם אומר:

– חַארוֹשוֹ פּאן! ¹⁴⁹

“פּאן” – זה שם כולנו בפיהם. פירוש “אדון”. “חארושו” – אין לי מושג מה פירושו. חבל שמרגלית איננו איתנו. הוא יודע קצת רוסית. ואנו הולכים. זמן רב. בשבי. מוזר. – פתאום מוציא אחד מהם סיגאריות ונותן לנו; לכולנו.

אין איש מאיתנו רוצה לקחת. הרוסי נעלב. הכרת פניו עונה בו שהוא נעלב. הוא מפציר בנו לקחת. אברהם מארקוש פונה אלי במבטו: לקחת? – אני מרשה לו לקחת. הוא לקח ארבע סיגאריות ונותן גם לנו. חוכך הוא לקחת יחידי. הרוסי מדליק לנו; גפרור דולק אחד לשניים מאיתנו. וכשאחד מאיתנו, השלישי, מושיט את הסיגאריה שלו כלפי הגפרור הדולק – אין הרוסי נותן לו אש. כאילו אסור. מכבה הוא את הגפרור, מדליק גפרור שני ומושיט את אִשוֹ עוד לשניים. – מוזר. – זהו האויב. – פתאום תוקף אותי חשק עז לחבקו ולנשק לו. – אני מתבייש לעשות זאת – מושיט לו את ידי, הוא תוקע את כפו בכפי, לוחצה בחיבה, בכוח ומחבק אותי בשניה, ואומר:

– חארוֹשי פאן!

אני מחבק אותו ומהדק את פני אל פניו. באהבה.

כולם לוחצים ידיים זה לזה.

המשרת שלי אומר:

– זה לא מוּסקָה, זה אדם!

ואחר כך, בתוך כדי עישון, מביט הוא בפניהם ואומר לי שוב:

– זה אויב? הם יודעים לאהוב אותנו. מי יודע, אולי כולם הם כאלה?

אני מביט בהם ונדמה לי פתאום, שאנשי המאדים ירדו אלינו. בני־אדם גבוהים, עם מעילים עד הקרסוליים, חסונים, חזקים וטובים. נזכרתי באנשי־המאדים של וֶלס.¹⁵⁰

ואנו הולכים עוד מעט – הגענו עד החזית שלהם.

כולם פרצו בשמחה – הם שמחים לנו. – בור־המערכה שלהם אינו בסדר. שלנו הוא בבחינת גן־עדן לעומת שלהם.

פתאום פורץ המשרת שלי בבכיה; ומתוך בכייתו נשמעת רק מלה אחת:

– אמי המתוקה!

ילד קטן באמת. ילד יפה בוכה אל אמו.

– אל תבכה פאלי! זה לא יפה! – משתיק אני אותו בלטיפה; והוא ממשיך:

– אמי המתוקה!

אחד הרוסים אוחז אותו בשתי כתפיו, בחיבה, אני רואה, שבהחלט בחיבה, ואומר לו דבר־מה. אחר־כך נותנים לו פרוסת לחם שחורה. אני מושיט לו את בקבוקי, הוא שותה מעט קוניאק – ונרגע.

– אינך מתבייש, פאלי? לבכות? חייל בוכה?

– אינני בוכה. – אך אני בשבי.

אחד הרוסים חוטף מידי את הבקבוק, הופך אותו ושותה, שותה, שותה בתיאבון, בצמאון־גמלים – השני חוטף אותו מידו ושותה, שותה וכשהשלישי חוטפו גם מידו – כבר ריק הוא. – הוא מחרף ומגדף וזורק את הבקבוק. כעת ראיתי: השלישי הוא אותו הרוסי שנתן לנו את הסיגאריות. כעת מצטער הוא, על ששכח לקחת ממני את הבקבוק עוד בדרכנו הנה.

כל זה עשה עלי רושם בל יימחה. רושם טוב, של בני־אדם טובים, חביבים, חמים ופשוטים.

זהו האויב? – איזה שיגעון.

הרוסים נדברו זה עם זה, כלפינו, אחר־כך מסרו אותנו לחייל אחד; אחדים נפרדו מאיתנו בחיבה. – הובילו אותנו לאחורי החזית כלפי בית־איכרים קטן ורגיל שבגאליציה.

כשנכנסנו – אדי־ריחות של משקאות וצלי־חזיר טפחו לנו על פנינו עד כדי אטימת הנשימה. – הבית הקטן היה מלא קצינים רוסים, על פי תלבושתם: קוזאקים.

בשעה שאני רושם את הדברים הללו אני עדיין במצב מחלה לרגל מה שעבר עלינו בבית־איכרים קטן זה. לעת־עתה קשה לי לתאר את הכל בפרוטרוט. עדיין גירוי־הקאה תוקף אותי לזכרון הזוועה ההיא.

מה שקרה פה הוא בקיצור זה: הקוזאקים השיכורים הודיעו לנו, שחג־המולד להם היום. חג־המולד הסלאבי. על השולחן, המלא בקבוקים ושפך משקאות חריפים, התגולל ראש־אדם בעל זקן; ראש יהודי כנראה. הגוף – תחת השולחן. אחד הקצינים – שיכור לגמרי – נתן פקודה להשקות את אברהם מארקוש מדמו של היהודי המת; את הדם מהלו ביין חריף. אברהם מארקוש לא רצה לשתות; הם פתחו את פיו בכידון והשקוהו; הוא הקיא דם ומרה והשתטח מת. אחריו נתן הקצין פקודה להצליב את ליב אדלר על הקיר. כשהתחילו להכניס את המסמרים אל תוך כפיו – התפרץ בשיגעון, התחיל להכות על ימין ועל שמאל, אחד הקצינים ירה בו והמיתו בו במקום.

המשרת הצעיר שלי עמד כל הזמן בשיניים חורקות ובכל רגע היה עליו להתפרץ ולהתנפל עליהם. בקושי רב עצרתי אותו. – אחר־כך נתן הקצין פקודה לקשור את ידינו, לכרות לי קבר ולקבור אותי חיים הקצין ידע קצת לפטפט גרמנית, שהיתה יותר יידית מאשר גרמנית. – המשרת הצעיר שלי נפל על צווארי ונשק לי וביקש ממני שאלמד אותו איזו תפילה עברית. הוא אינו רוצה להיות נוצרי עם החיות הרעות האלה ביחד.

הוציאו אותנו החוצה לקבור את שנינו – השחר כבר האיר אי־שם מתחת העננים השחורים. החיילים הרוסים החופרים את הקבר שלנו בחצר מדברים אלינו בחיבה כשאין איתם קצין. אחד מהם קופץ את אגרופו בכעס כלפי הבית המתהולל.

אנו עומדים ומחכים לקבורתנו.

ופתאום שומעים אנו יריית תותח. אחת. ושניה. ושלישית. הרימונים נופלים מסביב לבית וגם אל תוכו ישר. בהלה נוראה. החיילים הרוסים מבהילים אותנו אל תוך הקבר, המקום היחידי, שאפשר “להתכסות” בו בפני היריות. – הקצינים בורחים על נפשם לאחור. היריות מתגברות יותר ויותר, “מלוות” את הבורחים בדיוק נמרץ, מפילות מהם אחדים. – הבית הקטן הולך ונהרס – כולם ברחו ורק שני החיילים הרוסים החופרים את הקבר נשארו איתנו יחד.

כעבור זמן־מה הופיעו אנשי.

כשהלכנו הביתה תחת קֶשת היריות של התותחים – ראיתי שהמשרת הצעיר שלי היה לאיש־שיבה גמור. שערו הפך כולו לבן. גם שערי הפך לבן במידה מעטה.

בדרך מצאנו את פארדי המסכן מדוקר ואת שני הקורבנות הרוסים, אחד נחנק בידי מרגלית והשני מת ביריה. – לקחנו אותם איתנו. קברנו אותם יחד עם מארקוש ואדלר לרגלי הגבעה על־יד בור־המחסה.

הגפרייטר מרגלית התפלל את תפילת הקדיש.

נכנסתי אל העמדה שלנו ומסרתי את הדבר בראפורט להאדון פיגר. שר האלף העדין הקשיב. שמע ואחר־כך אמר במנוחה גמורה:

– יהודי המת בחג־המולד הנוצרי סימן טוב הוא לו.

עזבתי אותו בגועל־נפש עמוק:

– ימח שמך, בשם הבתולה מריה!

 

כב: הַלַּעַג    🔗

המעשה הזה – יחד עם השלג הגבוה – כנראה הציל אותנו עוד זמן רב מההתקפה הרוסית, שהיתה צריכה להסתער עלינו בימים האלה. – ולפיכך היתה שהוּת להרהר אחרי מה שעבר עלינו שם באותו בית־האיכרים השיכור. לטיול לא הלכנו יותר, כמובן. עוד טיול אחד כזה ואני אהיה לבן שמונים. אף כי המפקדה העליונה קיבלה את הטיול הזה בשובע־רצון מיוחד, בתור מעשה־גבורה מצוין. מרגלית על כל פנים הרוויח בעסק: אותו העלו על פי הצעתי למדרגת “אדון קורפוראל”.

כשהופיע להודיע לי זאת רשׁמית, אמר:

– אדוני הדגלן! אדון קורפוראל יעקב מרגלית טלפוניסט של הוד מלכותו שר הצבאות הקיסר פראנץ יוסף מודיע בהכנעה: יעקב מרגלית נפוליאון “פְּטִי קורפוראל” וחוץ מזה אין כל חדשות! (על כינויו של נאפוליון בפי חייליו “פטי קורפוראל” – סיפרתי לו אנוכי פעם וכעת נהנה הוא, שגם הוא קטן “כמו נאפוליון”.)

– אתה שמח, מרגלית?

– מודיע בהכנעה: שמֵח; אך השמחה אינה מלאה.

– מדוע?

– לו היה מאדי חי, היה מתפקע לכל הפחות

– אתה מתנקם במת, מרגלית? אתה “לועג לרש”?

– מודיע בהכנעה: אדרבה! זהו, שאינני יכול להתנקם בו, יען כי מת הוא. לו היה חי הייתי מתנקם בו: הייתי מדבר איתו הרבה, כדי שיגיד לי בכל פעם: אדון קורפוראל! –ובכל־זאת – הוסיף – אני מודה לו לאדוני גם ככה. טוב לעלות.

ומהו הטוב שבדבר?

– אינני יודע, אך – – השד יודע – במקום שאין איש – השתדל גם אתה להיות בהמה כמוהם!

במימרה זו – שמרגלית גנב אותה דרך אגב מאת אהרֹן קאמינקא¹⁵¹ – ספון כל היסוד הפסיכולוגי של איש הצבא. נוכחתי שהתאווה הבלתי פוסקת של האדם להיות יוצא מן הכלל אינה מיוסדת חלילה על היסוד הנעלה לעלות מעלה מעלה עליית תרבות אבסולוטית. בהחלט לא. – רוצה הוא לעלות רק על סביבתו ותהי סביבה זו מה שתהיה. בין פרופסורים רוצה אני להיות לפרופסור ולעלות עליהם; ובין קצינים – בני־אדם שכל גדולתם היא חוסר־ההיגיון והכפתור הנוצץ – רוצה אני להיות קצין ולעלות עליהם; זהו הכל. – שם ב“ישיבה” התאמץ הבחור הוותיק יעקב מרגלית להיות לעילוי – ופה הוא שמח להיות קורפוראל. – ושכח יעקב מרגלית, איך הוא הביט פעם על קורפוראלים.

כעת היתה לי שהוּת להרהר בדבר זה – עד שהשלג יִמָּס.

כמו־כן היתה לי ולכולנו ביחד שהות להרהר על עניין “האויב” והמלחמה בכלל. – כשעייפנו מן הסיפורים והשירים החשאיים נזכר פתאום המשרת שלי באותה זוועה שם וביחוד בשובים הרוסים שלנו ובחופרי הקבר. הוא הרהר, הרהר ואמר:

– שנה וחצי אני בחזית ורק כעת יכולתי לראות בעינַי רוסים חיים. כל הזמן ירינו בהם את המוות מרחוק – או שהתנפלנו זה על זה בכידונים בלילה, בחושך־מצריִם ושוב לא ראיתי אותם, אלא ראיה פאנטאסטית, לאור ברקי היריות.

– אני כל־כך הייתי רוצה לראות פעם רוסי. לכל הפחות אחד יחיד – אמר אחד החיילים השתקנים – אני חושב, שהם דומים לנו בכל, ורק התלבושת שלהם היא אחרת, משוּנָה.

– ראיתי אותם כעת – ענה המשרת שלי בשובע־רצון – ולא הבינותי, איך אפשר להרוג אותם? – את הקוזאקים – כן. הוי, אלה הם חיות רעות ופרועות. אינני מבין למה נותנים הרוסים לחיות הללו לשלוט בהם? הרוסים לקחו אותנו בשבי – והקוזאקים התעללו בנו.

– גם הקוזאקים אינם חיות רעות – ענה לעומתו מרגלית תוך כדי הרהור – גם ביניהם יש בוודאי אנשים פשוטים וטובים, כמונו, אך יש גם קצינים ושיכורים וחיות רעות.

– ואלה הם העושים את המלחמה הזאת! ענה אחריו השלישי.

– האם כל־כך רבים הם אלה, שיש ביכולתם לשלוט על כל המדינות ולהכריח את כל העולם לעשות מלחמה? – שואל הרביעי.

– ומדוע חנקת את הרוסי?! – נוזף החמישי במרגלית – הן ראית, שבן־אדם הוא כמוך?

– אני – חנקתי – מובן שחנקתי אותו, יען כי לולא חנקתי אותו, הוא היה הורג אותי!

– אולם זאת היא השאלה, שאני שואל – התפרץ המשרת שלי – מדוע הוא היה הורג אותך? ובכלל: למה לקחו אותנו בשבי ולמה אנחנו עומדים פה לעוּמתם להתקוטט איתם במלחמה בכלל: למה המלחמה? מה רוצים במלחמה זו? ומי רוצה בה? – אני בטוח, שגם הם אינם רוצים במלחמה. מי זה טיפש רוצה להיות בסכנת מוות רק כדי להרוג אחרים? איזה היגיון בדברים כאלה? – השד יודע! מלחמה!

הקשבתי והראיתי להם פנים של יָשֵן. פחדתי שמא יצרפו גם אותי לוויכוח טפל זה ואם יפנו אלי בשאלה זו מה אענה להם?

ודאי ככה דיברו חיילי רעמסס וחניבעל ודוד ויוליוס קיסר ונאפוליון ביניהם לבין עצמם.

אך לא הצלחתי בעורמתי.

התעטשתי – כידוע שלא ברצוני – וכשהחבריה הרגישו שעֵר אנוכי – תפסו אותי.

– אדוני הדגלן, מבקש בהכנעה: מי עושה את המלחמה? – פנה אלי הטירולי הארוך והתמים במפגיע.

– מי עושה את המלחמה? – את זה חביבי שואלים גם הרוסים, גם הצרפתים, גם הגרמנים, גם האנגלים וגם אתם וכולנו!

על זה בא הרהור כללי ושתיקה כללית רגע.

אחר־כך שוב הטירולי:

– אם כולם שואלים, הרי מי יודע את התשובה?

– את התשובה יודע זה, הרוצה במלחמה ועושה אותה.

– ומי הוא זה, ימח שמו וזכרו בשם הבתולה מריה?! – אומר המשרת שלי כבר בצעקה. – לו היה נופל בחלקי, הייתי רומס אותו כעכביש!

ותיכף אחרי זה:

– ומי הוא השולח אותנו למלחמה?!

שתקתי רגע בפקפוק – ולבסוף עניתי בחשאי, מבלי להביט בפניו:

– אותנו? הוד מלכותו שר־הצבאות הקיסר פראנץ יוסף – –

על זה קמו אחדים ממקומותיהם, אחרים הרימו את פניהם אלי והביטו בי, כאילו רק כעת נודע להם הסוד הטמיר הזה.

היתה שתיקה כללית, כאילו מעכלים הם את הפרוסה הקשה הזאת. – ואחרי העיכול באו תנועות שונות, אילמות ומגדפות בחשאי, בלי מלים. אחד זרק זריקת זעם את הספר שקרא; השני זרק את הסיגאריה במחציתה: השלישי ירק יריקה גדולה כלפי העולם, הרביעי חבט בכפו על ראשו והתגרד בה לשווא –

והמשרת שלי לבש את כובעו לבישת־כעס, בתנועת־יאוש:

– איש אחד! בשם מריה הבתולה! – אמר ויצא החוצה.

רציתי להגיד להם, שבעצם הדבר גם הקיסר פראנץ יוסף אינו רוצה במלחמה זו – אך נמלכתי בדעתי ושתקתי.

זה היה מביא אותי בעצמי במבוכה.

פראנץ יוסף המסכן! לעת־עתה על ראשו חָלִים כל החירופים והגידופים האיומים, שחייליו הטובים האלה קיללוהו בהם בקֶרב ליבם פנימה.

והרבה דאגות גרמה להם שאלה זו גם אחרי־כן – לולא הפשרת השלג שהביאה בעקבותיה את ההתקפה הרוסית הגדולה, הכללית.

וההתקפה היא עזה, וחריפה מאוד. לאורך חזית של מאות קילומטרים; מצ’רנוביץ ועד ריגה בקו עקלתון: אני נעמד לרגע באמצע המהומה ומקשיב להמיית התותחים לאורך הקו הארוך הזה – אלפי תותחים מעבר לזה, אצלנו; אלפי תותחים מעבר לשם, אצלם. וכל אלה הומים ומפוצצים בלי הרף.

ואיש מאיתנו אינו נעשה חירש.

ומשני הצדדים אנשים עם רובים ופצצות ומכונות וכידונים – להרוג, להשמיד, לגרש, לרצוח.

ואין איש מהם שונא.

משוגעים, עשרות אלפים איש. מאות אלפים איש משוגעים, מוכים באיזה שיגעון גדול, הדומה לכעין מגיפה ואין רופא שיסתכל בהם, שיתבונן בשגעונם ויעמיד דיאגנוזה.

מה היה למשל, לו הוכו פתאום מאות אלפים איש בשיגעון גדול כזה, לא לרציחה, אלא להיפך: לחבק, ללטף ולנשק איש את רעהו לאורך חזית כזו של מאות קילומטרים?!

ואולי אפילו גם בלי אהבה. למה האהבה לכך? כשם ששיגעון הרציחה הוא בלי שנאה. בהחלט בלי שנאה.

באמת. מדוע אין גם שיגעון כזה?

את כל זה אני חושב ומהרהר יחד עם פקודות השיגעון שאני מפקד על ימין ועל שמאל:

– אגף הימין: אל תתקדם! פלדוויבל ריץ‘: אמוניציה! שמאל: לשכב במנוחה! מטרה: מאתיים וחמישים פסיעה! – ימין: התקדם עשר פסיעות! ריזיץ’: על הברכיים! – ברֵידל ימח שמך: מה אתה עומד כעמוד־הקלון למטרה! אש! אש! אש! לא בבהלה! לאט־לאט! – ככה, חברה! – מרגלית אל תקדימני בפקעת שלך! אינני רוצה כעת לדבר בטלפון! - גרינבאום! אַרבָאִי! זֶ’נגֶה! קאפלאנוב! תחבו את הראש עשר אמות באדמה! אש! אש! אש! – שמאל: הרף! להתקדם עשרים פסיעה מארש! ימין במנוחה! – ככה! ימין: להתקדם ישר עם השמאל מארש! פלדוויבל ריץ', אמוניציה ימח שם אמך! מרגלית: השתטח! – ככה חברה! ככה! ככה! המוסקה מכווץ את זנבו ונסוג! ככה! – כעת: על כל הקו! להתקדם מארש חמישים פסיעה! הוררא! צעקו חזירים וָלא – תֵּיאָלמו לעד!

ובינתיים אני מהרהר: אה, התקפת־אהבה כזו!

אוי! – סאניטֵיטס! – סאניטיטס: מֶקלין נפצע בבטן! – אוי אמא! – סאניטיטס! ימינה: פלדוויבל ריץ' נפצע! – אוי אמא שלי! – קורפוראל זֶ’לֵינִי במקום הפלדוויבל ריץ'!

– מדוע אין שיגעון של – – לוּ היו כל אלה משתגעים פתאום לאהבה!

– אוי!

– מארש! – אש – אש – אש!

– את החללים! – סאניטֵיטס!

– לאכול! בסירוגין לחמישה! (בסירוגין לחמישה, פירוש: כל אדם חמישי אוכל; ראשון, חמישי, עשירי וכן הלאה!) – ככה! בתיאבון! גפרייטר גאל, הא לך סיגאריה!

– אש־אש־אש! – אינפאנטריסט קוּן, אכול כמו בן־אדם! אל תמהר, אינך בחתונה! – קורפוראל זֶ’ליני – פצצות! – אש! – קדימה אחרי! – – לשכב! אש! – אוי! – קדימה!

ביום הרביעי למהומה כבשנו את צ’ורטקוב.¹⁵²

הרוסים ברחו.

הפלוגה שלי הצטיינה באופן יוצא מן הכלל! הגנבים, האמנים, האפַּאשים ובחורי הישיבה שלי הראו נפלאות וביחוד ארבעת משחקי־הקלפים המקצועיים.

ניצחון.

שישה חללים; ארבעה־עשר פצועים קלים. אחד קשה, אינפאנטריסט מקלין; בבטן. הוא ימות עוד היום.

ניצחון. העיר היא שלנו. – שמחה וששון. – ובכן, כעת היה צריך – – כן, זאת היתה התחרות מעניינת. – כעת צריך להיפגש עם “הצד השני”, לתקוע כף ולהתחבק איתו ולסדר משתה עם נאומים – – –

השעה: שבע בבוקר.

אנו יושבים לאכול – ונרדמים אחד אחד.

אני קורא את שורות היומן שלי שתיארתי בהן אתמול את מהלך הקרב – ואני רואה, שאינן שוות כלום. פטפוט סתם. אין למצוא בהן אף אחד מני אלף מדמות הקרָב. מלים, מלים, לא כלום.

אינני חושב, שיש אמן גאון כזה, שבכוחו לעשות זאת.

אולי, לוּ היו מתמזגים בטהובן ודוסטוייבסקי לנפש אחת!

כשקמנו באו החדשות מכל צד. ובין החדשות הרבות – חדשה אחת “מעניינת”: מכל הגונדה¹⁵³ האחת־עשרה לא נשאר אף איש. – אך בטרם אבדה – נחלה ניצחון כביר: היא־היא שגירשה את האויב מתוך העיר, עברה את הגבול ונפלה אל תוך שדה־היריה של “תותחי־פריבז’נסק”¹⁵⁴ – וכולם אבדו.

הגונדה האחת־עשרה, שלה כותרת הניצחון.

מה זה ניצחון?

מוזר, שישנה פתאום שאלה כזו. אך ישנה כנראה.

ישנה בחזית הופעה¹⁵⁵ אחת ההולכת ונשנית בכל הזדמנות. חייל שוכב ויורה, בהתלהבות, בעייפות, בהתאמצות נוראה, אחרי יומיים ויותר של אי־שינה, אכילה חטופה והתגלגלות ברפש – יורה, קופץ קדימה, צועק בכל ליבו ואש־הגברות שבו: קדימה, קדימה! פתאום בא כדור ונוקב את ראשו, הוא נופל, מתכווץ ומשתטח ומת – ובינתיים ממשיך לצעוק; קדימה! קדימה! – ומת כשצעקת המלחמה בפיו המעלה קצף, ורגש הניצחון בלבבו. – הוא נשאר ברפש – אך הפלוגה שלו הולכת קדימה ומנצחת; ובניצחון הוא משתתף עד הרגע האחרון וגם אחרי־כן, אחרי מותו, כשהוא כבר שוכב מת ואתה כאילו רואה את שמחת הניצחון על פניו החיוורים.

מה זה? – הן יודע הוא, שלא הוא ינצח עוד.

לא נכון. הוא מנצח. איך זה? יחד עם חבריו.

האין בזה כעין לעג?

אינני יודע. אינני יכול לצאת מתוך מבוכה זו. יש פה דבר־מה בלתי־ברור בהחלט. אדם מת מתוך שמחה שאדם שני יכבוש את העיר ויעמוד כמנצח.

מוזר.

ואולם מוזרה מזו הופעה אחרת; הופעה דומה לזו אך במידה גדולה: רגימנט אחד מנצח וכל אנשיו נופלים מתים. והיה אחרי הקרב – מציינים את הרגימנט המנצח באות־כבוד, בדגל או בדומה לזה ומכריזים:

– רגימנט זה וזה נחל ניצחון מן הכלל, הוא הצטיין בגבורה כבירה – –

ומוסרים לו את הדגל.

למי מוסרים?

לרגימנט אחר לגמרי! הן אף אחד מאותו הרגימנט לא נשאר בחיים!

ומי מקבל את הדגל? אחד הקצינים, שלא היה אפילו קרוב לאותה מלחמת־זוועה, שבה ניצחו המסכנים, השוכבים כעת בקבר אחים ומרקיבים.

“הרגימנט ניצח! הרגימנט הגיבור!”

והרגימנט הגיבור עומד ומתנפח בגאווה: אני הגיבור.

והפלדוויבל של הרגימנט־הגיבור מתהלך נפוח־הכבוד: הוא אחד הגיבורים של הרגימנט־הגיבור. הוא, הפלדוויבל, שבתוך כדי מלחמה וזוועה וסבל ומוות – היה יושב ומעשן לו שם באיזה מקום בחופשתו – – –

בשעה שחברו הפלדוויבל, שהביא את הניצחון, מעלה רימה באדמת־הרפש.

הגונדה האחת־עשרה קיבלה דגל. – מסכנה. מסכנים.

איזה לעג!

ועוד מי שהוא קיבל אות־הצטיינות, מדאלית זהב גדולה: האינפאנטריסט אנדראש מקלין. לא על חזהו תלו את המדאליה. – על קברו. על צלב־העץ, שתחבו בראש קבר־האחים, שבו מרקיב האינפאנטריסט אנדראש מקלין יחד עם עוד עשרים חבריו.

הוא קיבל את המדאליה ועל קברו ירו יריות־כבוד באוויר.

על קברו.

אני רואה את האינפאנטריסט אנדראש מקלין, איך הוא מתמתח שם בקברו בגאווה:

– אני גיבור! יריה לכבודי. והמדאליה שם למעלה על הצלב – שלי היא!

הלעג הגדול.

 

כג: הַיָּד הַקְּמוּצָה    🔗

אחרי הניצחון הגדול והקשה – שנחלנו אותו ביסורי־מלאכים־ושדים כאחד ברפש הגאליצאי אחרי הפשרת השלגים – היתה קצת מנוחה לזמן־מה.

אף כי גם את המנוחה לא נתנו שתֶּעֱרַב לנו היהודים. שוב פעם חשבונות: כמה מן הגיבורים הם יהודים. – ושוב פעם זכו אחדים מאיתנו לשנאה יוצאת מן הכלל. אלה שקיבלו מדאליות.

וכעת גם אני נכנסתי אל תוך שורת היוצאים מן הכלל האלה. שנאת הקצינים “בשם הבתולה הקדושה” לא הובלטה עד הנה ביחס אלי. או שהיה לי מזל בנידון זה, או שהצלחתי לעצור בעד השנאה הזו במידה מרובה על־ידי שיחות, ויכוחים ופילוסופיית־חזית, שהיתה אמנם קשה מאוד לעיכול במוחם של חברַי האדונים הקצינים. אם כך או כך – עד הנה הייתי כעין יוצא מן הכלל לגבי השנאה הגלויה. אפילו האדון פיגר לא הרגיש גועל בדברו איתי בשיחות ארוכות למדי.

אך כעת נפל הגורל גם עלי. קיבלתי מדאליית־זהב גדולה. על פי הצעתו של הלויטננט שלי סמרצ’אני הישר והאציל.

את המדאליה תלה לי על חזי האדון שר־האלף פיגר בדברים האלה:

– שמעתי שיש בדמך מדם המאדיארים. אחת מאִמות אִמותיך היתה מאדיארית טהורה, בתו של ההגמון קוֹהאני. זה לא דם מאדיארי סתם אלא דם קאלוויניסטי, שיש בו מסבל ירושת עקשנותו של יוהאן קאלווין.¹⁵⁶ זה מחייב אותך להרבה. דם זה צריך שינצח את דמך היהודי.

פה כאילו התחרט על גילוי ליבו והחריש רגע. אני השתמשתי ברגע זה והפלטתי שלא ברצוני:

– את דם־המכבים אדוני שר־האלף?!

כל הסוויטה¹⁵⁷ שהיתה נוכחה בשעת מעשה נדהמה לחוצפתי זאת.

– שתוק דגלן! לא שאלתיך. לעת־עתה אני מדבר! - אמר שר־האלף פיגר, אחר־כך עצר ברוחו, פניו הרצינו שוב ונעשו גם רכים כבתחילה. הוא הוסיף בוויתור, כאילו מתוך ויכוח:

– דם־המכבים? – אולי יש בך מדם־המכבים. אך עדיין גבורתם של המכבים אינה ברורה למדי. העם המנוצח על ידם לא היה בעל גזע יווני טהור, אנטיוכוס אֶפִּיפַאנֶס, אפּוֹלוֹניוֹס, סירון, ניקנור, גורגיאש – כל אלה לא היו יוונים. – ואולם הרגע הזה אינו רגע של ויכוחים. אתה הצטיינת. הוד מלכותו מציין אותך בין גיבוריו: עליך להראות שאתה ראוי לכך בעתיד.

ולחץ לי יד.

הרי לך תיאוריה! באמת חבל, שיהודה המכבי לא הזמין לו גזע יווני טהור לנצחונו.

ומכאן ואילך היה גורלי חתום לשנאה גלויה. כרגע הפכו כל ידידי לשונאים גלויים. – בלי כל בושה וחכיכה אף כמלוא נימה.

מפליא הדבר, איך הקצין יכול להסיר מעל עצמו את מהותו ברגע אחד ולהופיע פתאום אדם אחר לגמרי. משך חודשים ארוכים מתהלך איתך כידיד, כחבר טוב באמת, משחק איתך בקלפים, שותה איתך לשוכרה – מתלוצץ איתך (ההלצה היהודית היתה בכלל חביבה אפילו על חורקי־השן שבין הקצינים), שואל בעצותיך וקורא לפניך אפילו את מכתביו לאמו ולאהובתו – ופתאום מפתיע הוא אותך בנבָלה כזו, ששערות ראשך תסמרנה. כל הזמן לא עלה על דעתו לדקדק בהלכות הכבוד וברכת־השלום שלך, להיפך, הוא היה תמיד מקדים לך שלום: סֶוַס! סֶוַס! (זהו האַרגוֹ¹⁵⁸ של המלה הלאטינית “סֶרווּס” [עבדך], המשמש ברכת־שלום ידידותית בין הקצינים) ופתאום אתה עובר – מעמיד הוא אותך בצעקה:

– דגלן! אינך יודע לתת כבוד כדין לגדול במעלה?!

זה מביא את האדם במבוכה נוראה. עולמך מחשיך בעדך.

כאלה קרו לי אחרי הצטיינותי האומללה. וחבר הקצינים החליט החלטת ברזל, לעכב בכל כוחותיהם את התעלותי למדרגת קצין יותר גבוה. – וגם – שלא אקבל יותר שום אות־הצטיינות!

ובין כולם היה רק איש אחד, שלא פג טעמו הטוב: הלויטננט סמרצ’אני.

– ירוק עליהם, חביבי. מה אתה רוצה מראשים משוללי כל מוח? אתה יודע, מה זה אופיציר? אופיציר היא מכונת־טמטום, ההולכת על שני כלונסאות־פודאגרה והמגמגמת איזה קולות הדומים מאוד ללשון בני־אדם. אך אסור לערבב אותם בטעות עם בני־אדם.

וביחוד כאב לו ללויטננט סמרצ’אני המקרה עם הדוד אסטרייכר הנחמד. החייל הזקן מצא חלל רוסי בין החללים שלנו. פני החייל עוררו בו חשד, שהחייל הוא יהודי; וכשנוכח שבאמת לא טעה – התפלל אחריו קדיש בכוונה.

זה שימש יסוד בשביל להעמיד אותו לראפורט ולהעניש אותו ליום אחד צום.

מילא הצום; זה לא עונש בשביל הדוד אסטרייכר, שהיה צם בין כה את כל התעניות כדין. וביחוד לא היה עונש זה מצערו יותר גם מטעם אחר: הגפרייטר מרגלית, כששמע על דבר העונש, מיהר ויעץ לו להדוד אסטרייכר להודיע שחולה הוא היום. זה לא היה מן הדברים הקשים. הדוד היה משתעל בין כה שיעול־זקנים אחרי הפשרת השלגים ואחרי יסורי הקרבות. – וגם: רופא הצבא התייחס אליו בחיבה על אשר התפלל תמיד בלי כל עיכוב בטלית ותפילין כדין; וכשהדוד הודיע לו על איזה מיחוש, הוא אפילו לא בדק אותו ונתן לו יום או יומיים “מנוחה”. – ובכן הדוד אסטרייכר שמע לעצתו של מרגלית וקיבל שני ימים מנוחה, והיום השלישי, יום הצום שלו – חל בדיוק בתענית־אסתר!

עורמתו של מרגלית! אם לצום, הרי לא לפקודת האדון פיגר!

ככה הפך כאב־העלבון שלנו על עונשו של הדוד אסטרייכר לצחוק רחב־פה בכל החבריה היהודית.

ובצחוק זה השתתף בכל ליבו וטחולו גם הלויטננט סמרצ’אני.

ומתוך כך נתגלגלה השיחה על הדתות השונות. הלויטננט הראה בקיאות מפליאה בידיעת היהדות. וביחוד עמד על מעלה אחת, שהיהודי עולה בה על הנוצרי: הנוצרי הוא מלא אמונות תפֵלות עד כדי טמטום ילדותי ממש. מפליא לראות איך אנשים נוצרים בעלי תרבות גבוהה חיים תחת השפעת האמונות התפלות השונות. וביחוד הסלאבים, שאף האינטליגנטים שבהם, אלה הכופרים בכל הדת בכלל וכל עיקריה – עם כל התאמצותם אינם יכולים להתנער מטיפשות זו.

סיפרתי לו את הדלקת הסיגאריות של הרוסי, שדקדק בגפרור אחד רק לשני אנשים. הלויטננט ידע את המנהג הזה מכבר.

– הנה: אם תכתוש את הרוסי במכתש לא תסיר את האמונה התפלה מליבו!

שיחה זו, על האמונה, היתה מעִניין הזמן דווקא שיחה בזמנה. בין יתר המחלות, שהצבא נדבק בהן בחזית היתה מחלה זו, מחלת האמונות התפלות, עולה על כולן. אין לך רגע שאיזה מקרה מקרִי לגמרי לא ישפיע פה על האדם השפעה פנימית ניכרת, המביאה אותו גם לידי מעשים טיפשיים בהחלט. על כל אותן האמונות התפלות השגורות שם בעיר ובכפר: מציאת פרסת־סוס בדרך, עיטוש בשעת האכילה, שבירת רְאי, השאלת סיכה או מחט מבלי לעקוץ בה קודם את השואל אותה, וכדומה וכדומה, על אלה נוספו פה בחזית מאות דומות להן. וכולן עלו למדרגת דת קדושה לכולנו, בלי יוצא מן הכלל. – ואין זה פלא; יש לזה יסוד פסיכולוגי־אנושי מאוד: הפחד. כל הפוחד בפני הגורל – מאמין הוא בכל מה שאפשר ואי־אפשר להאמין. הנימוק הפנימי־הנסתר הוא: למה לא אעשה זאת, אם יש אומרים שזה מועיל? מה איכפת לי, אולי באמת? – על כל פנים, להזיק לא יזיק.

ועשה הוא את השטות; או להיפך, נזהר ואינו עושה, מה שהאמונה אוסרת לעשות.

לי ברור שמכאן הוא הרגש הדתי החזק אצל העשירים המופלגים. המזל משחק לו והוא נמצא בפחד אחד בלתי־פוסק, שמא תפנה לו ההצלחה עורף. מעולם לא שמענו מיליונר כופר ואפיקורוס.

כמו־כן מלאים הם אמונות תפלות המשחקים בקלפים וברולֶטה וגם המשחקים הגדולים על הבימה. קארוזו¹⁵⁹ בכל פעם שהיה יוצא על הבימה – היה כורע ברך מאחורי הקלעים ומתפלל את ה“קָארָא מִיאַ מָאטֶרָה!”¹⁶⁰ בכוונת וָתיקים. כל פרימאדונה נושאת בחוּבּה איזה קמיע וכדומה. הנוסע באווירון לוקח לו לדרך איזו חיה, “שבזכותה יינצל מאסון” – וכן הלאה.

והחייל בחזית, הנמצא כל הזמן בידי הגורל המשחק איתו – מתמלא אמונות תפלות כרימון. יש שהוא עצמו צוחק על עצמו – אך לוותר לא יוותר על שטותו בשעת סכנה.

מבשרי חזיתי – ואתבייש במידה לא מעטה.

ואתבייש – אך למעשה לא כפרתי בהן. אותו הנימוק: מה איכפת לי אם אאמין? אם לא יועיל – לא יזיק! ונכנעתי לשטות.

ומשום כך הלכה שיחתנו זאת, עם הלויטננט סמרצ’אני בעל המוח הנאור, והיתה לבלתי־נעימה לנו בעצם. יען כי שנינו ידענו, שגם אנחנו איננו נקיים ממחלה ממארת זו. – הוא מחה כמובן בכל תוקף כשהעירותי לו על זה – אך בכל־זאת הפסיק את השיחה ועבר לעניין אחר.

ואולם לא עברו ימים רבים ומעשה־ביש אחד טפח לנו לשנינו על פנינו; וביחוד לו, לקצין החביב שלי.

והמעשה שהיה כך היה:

אני שולחתי בתור קצין־האש לתוּר את החורשה הקרובה, כדי להתכונן להתקפה. הלכתי יחד עם עשרה אנשים שלי. בדרך הרגיש בנו האויב והמטיר עלינו אש־תותחים הגונה. התותחים אינם מסוגלים לעשרה אנשים – אך הרוסים חשבו כנראה, שרגימנט שלם הולך לעומתם.

ואולם קרה מקרה יוצא מן הכלל, הקורה פעם באלף שנה: רימון אחד נכנס בדיוק אל תוך האונטראופיציר שלי – והאיש נעלם כאילו לא היה מעולם. רק חתיכות־חתיכות אפשר היה לאסוֹף את מהותו בקושי רב – אונטראופיציר זה היה שוכב על ידי בשעת מעשה, לשמאלי.

כשפסקו היריות ואני קמתי ממשכבי – היה שרוול־מעילי השמאלי מלוכלך בדם. כפתורו האחד של מעילי היה מכופתר שלא במקומו, בחוֹר לא־לו; ומצחת כובעי היתה פנויה לצד רקתי הימנית.

המזל שלי, לצאת חי מתוך כנפי המוות הזה, בשעה ששכני נקרע לגזרים – היה מזל של גוי. כמעט שהתפללתי את ברכת “הגומל”.

אך את מצבו של כפתור מעילי לא שיניתי; וכמו־כן לא תיקנתי את מצב הכובע שלי, החבוש עלי כשיכור. – “ברור” שבזכות אלה ניצלתי מן המוות.

טוב. ואולם הן עלי ללכת ולהופיע לפני הקצין שלי ולמסור לו את הראפורט על שליחותי. ולהופיע לפני הקצין אי־אפשר שלא בסדר. על זה נענש האדם. וביחוד הקצין, שעליו לשמש דוגמה.

אך אני “לא אסכן את חיי”; אני לא אשחק עם הגורל; אני לא אשנה את מצב כפתורי וכובעי. ויעבור עלי מה!

הופעתי לפני הקצין שלי – כמו שיכור במקצת, המעיל מכופתר כמו של פרופסור גרמני, והכובע – כאילו קיבל סטירת לחי הגונה.

כשנכנסתי ועמדתי על־יד הדלת בכבוד – הוא ענה לי בסגנונו החביב, אך כשהספיק להביט בי היטב ולראות את “האבסורד” שבתלבושתי, זרק בי מבט־אזהרה, כמרמז לי, שאתקן את הטעון תיקון.

“לא הבינותי” את הרמז.

הוא פנה לאחר, שלא להביט בי; לתת לי שהות לתקן את עצמי.

לא השתמשתי במתנתו זו.

הוא רמז לי שוב פעם וכעת כבר ברמז לגמרי לא דק.

ללא הועיל.

כשהרגיש שזוהי לא טעות סתם, אלא כוונה, עקשנות – שינה תיכף את טעמו, עשה את עצמו כאינו רואה כלום ואמר לי:

– תן את הראפורט!

מסרתי לו את הראפורט והוא חתם עליו.

ואני רואה דבר חדש: הוא חותם בידו השמאלית; מתאמץ בקושי וחותם בשמאלית.

מה זה? מתי נפצע בידו הימנית? דבר כזה אינו נשאר בסוד בצבא.

ולא עוד: הוא ניגש אלי, לוחץ לי יד – בידו השמאלית. אך כעת כבר מחייך – – בהבנה – – ואומר לי כמעט בצחוק:

– מארש!

עוד באותו ערב נודע לי סוד ידו הימנית: בשעת הינצלו בקרב האחרון, מצא פתאום שידו הימנית קמוצה באגרוף.

ומאז אין כוח כזה בעולם, שיכריח אותו לפתוח את היד הקמוצה – לכל הפחות במשך שבעת הימים הראשונים.

האדון הלויטננט ד"ר סמרצ’אני, האדם הנאור.

 

כד: אִשָּׁה! אִשָּׁה!    🔗

האביב הולך ונותן את אותותיו – אך לא בחוץ, לא בשמי גאליציה האפורים, גם לא על אדמתה השחורה והמרופשת עד כדי יאוש, אלא בתוך תושבי בור־המחסה המסכנים.

התרגלנו לאט־לאט לראות את עצמנו כראות איזה מין עם מיוחד, שאין לו שום שייכות אל אותו העם היושב שם בערים ובכפרים. לכל אחד מאיתנו יש שם מישהו: אב, אם, ידיד, קרוב, מכירים – אך במשך הזמן התרחקנו מהם עד כדי צחוק. איזו שייכות יש, למשל, לי, החייל הרגלי אביגדור פויֶרשטַין,¹⁶¹ היושב פה בבור מזה שנתיים, הישן ברפש שינה נעימה, האוכל לחם מעופר בעפר, הנידון למיתה משונה בכל רגע ורגע והמעשן את הסיגאריה מפיו של החייל הרגלי פושט־הכלבים, איזו שייכות יש לי אל אחי שם, או אל חברי שם, הישן כעת בקאבארט וצוחק לאנקדוטה על דבר החָמוֹת השמנה –? כן, יש לי איזו שייכות: לו יכולתי להופיע פתאום, לתת לו על ראשו הצוחק סטירת־ענק, לתפוס אותו ברגליו כמטאטא ולהכות בו את כל הצוחקים שם מכת־רצח ולשרוף את הקאבארט יחד עם המשחקים הארורים על הבימה! זה כן.

כמה זה נורא! אני מתגורר פה מזה שנתיים תחת פחד־מוות בלתי פוסק, בעמידתי, בישיבתי, בשוכבי, בשנתי, באכילתי ובעשני את הסיגאריה; בכל רגע יכול לבוא כדור, להיכנס בקודקודי ולקבור אותי בקבר אחים בלי הספד ותכריכין ואיש לא ידע אפילו את קבורתי.

רִבְבוֹת מִשְׁתַּגְּעִים מִסְּבִיבִי

וּמֹחִי – הוּא זוֹכֵר עֲדֶנָּה.

עוֹד רֶגַע וְעִתִּי הִגִּיעָה

וְאִישׁ לֹא יְשׁוּרֶנָּה.

זָע־זָע־זָע: מַה יִּיף שִׁיר־הַמָּוֶת:

לְבָבִי שָׂם מַחְנָק לִגְרוֹנִי;

זָע־זָע־זָע – הוֹי אִמִּי, הוֹי סָבִי

הוֹי אֵלִי, אֲדוֹנִי.

קָדְקָדִי סַם מָוֶת מֵזִיעַ,

זָע־זָע־זָע עֲצוֹם חִישׁ עֵינֶיךָ,

עוֹד רֶגַע – וְעוֹרְבִים טְמֵאִים

יִתְהוֹלְלוּ עָלֶיךָ.

וּלְבָבְךָ הָרַעֲנָן יִבָּתֵר

וְתִרְקַב שָׁם תַּחַת הַשִּׂיחִים.

זָע־זָע – הִפָּטֵר־נָא מַהֵר

בְּלִי הֶסְפֵּד וְתַכְרִיכִים.

ושם בעיר ישנם אנשים כמוני, היושבים תחת שמיים כחולים ושקטים, בלי אווירונים המחריאים עלינו פצצות ובלי רימונים ושראפנלים,¹⁶² הממטירים עלינו זוועות, יושבים שם אנשים כמוני וצוחקים לאנקדוטה על דבר החָמות השמנה. ולא עוד: נהנים הם שם מן האמנות הטהורה, המראה איך אדם אוהב את אהובתו ודאגת דאגותיו היא: שהזונה היפה לא תכעס עליו ותתלבש בחולצת קרֶפּ־די־שין ומכנסיים עם לולאות־לִילָה. – מדוע דווקא הוא יושב שם ולא אנוכי?! במה הוא חביב יותר על הוד מלכותו מאשר אני?

מדוע דווקא אני צריך לאכול ביצים מסואבות ולחכות למוות בלי הרף?

מדוע לא הוא? – אוי!

– "זוהי התוגה הכי נוראה האוכלת אותנו פה כל הזמן – כותב ידידי האומלל, הדגלן דובינסקי, לאחד מחבריו שם בעיר –

"יושבים אנו שלושתנו־ארבעתנו תחת שיח לח בליל קר ורטוב, יושבים ואורבים למוות – האורב לנו. הס. במשך שעות אחדות הס. הוא זז שם ממולנו. הוא יורה – הכדור עף בדיוק על־יד רקתי ושורק לי באוזני – – והוא, ההוא שם בעיר, שוכב לו שם במיטת־משי ומנשק את האשה החמה.

"זהו!

"האשה!

"לכֹּל התרגלנו, לכל מיני פורענויות שבעולם. אם הרפש אינו נותן לה לפלוגת הכלכלה להביא לנו אוכל – רעבים אנו ככלבים מצורעים, המתגרדים לפעמים לעקיצת הכינים הגדולות כזית, רעבים ומחכים שלושה ימים, עד שיהא מותר לנו לפתוח את הקונסֶרבים על פי פקודה מיוחדת. אינפאנטריסט גילאני המסכן; הוא ברעבונו הנורא פתח בגניבה את הקונסרבה שלו בלי פקודה – ושילם בחייו. בו במקום. מדוע? באותה שעה שאותו האזרח שם יושב ברסטוראן ואוכל את הביפסְטֶק במסיבה ומגרגרו ביין אדום. – מה יהיה, אם פתאום יבוא השלום ואנחנו נבוא הביתה! בראשונה אלך אל הרסטוראן ואמלוק לך זולל וסובא את ראשך – ואמשיך לאכול את סעודתך בתיאבון!

"האי! לו המלך היה עושה שלום פתאום!!

"ואולם לאט־לאט גם לזה התרגלנו. האכילה? ומה איכפת לי, אם קיבתי מלאה צפרדעים, או עכברים צלויים – ובלבד שתהיה מלאה. הן רואה אני, שגם ככה אפשר לשבוע.

" ואולם לדבר אחד אי־אפשר להתרגל: האשה.

"מה יפה היא האשה! אל אלוהים, מה יפה היא!

"אתה יושב לאכול – ולעומתך יושבת האשה בפיה ובידיה.

"אתה יושב ומעשן – ולעומתך יושבת האשה וצוחקת בשיניה הלבנות ובשדיה המכים גלים.

”אני שוכב על האדמה הרטובה לישון – ועל צידי האשה המחממת אותי בגופה החם והחתולי ונוהמת – אוי, את עצמי אני חובק, את עצמי אני לוחץ אל חזי הקר, את יָדִי השעירה אני מלקק, חורק בשיני וכל גופי נוהם אין אונים: אשה! אשה!

"אוי בֶּלה!

"בלה, מארגיט, אֶמה, מאנסי, אילונקה, שרה, נֶטָּה, אראנקה, מריה, ז’וֹפי, קלארה, אנה, רבקה, קליאופטרה!

"אשה, אשה, אשה!

"כל החזית נוהמת לאשה שאיננה. הגוף מחושל בכל מיני יסורים ומכאובי־מוות, הלב מאובן מאלפי כדורים ורימונים, השרירים ברזל עשת – ואין אשה להריק אל תוך חיקה את שפע ברכת הגבר המבורכת –

“האשה – שם בבית, בעיר. והיא משחקת עם איזה נבל, שבמקום לחכות פה איתי יחד למוות, מהדר הוא את עניבתו ואת שפמו לנשק שם לאשה. לאשה”.

כך כותב ידידי הדגלן דובינסקי לחברו – ופניו אדומים וחיוורים כאחד.

אנשַי יושבים ושותקים שתיקת געגועים – ריח האביב טפח להם על גופם השחום והרועד. כולם שותקים. והאביב מתעלל בהם. פתאום קם אחד מהם במפתיע, נאנח ומתאונן כמעט בבכיה:

– למה אסור לנו לנשק אשה? כלום קשה לה למפקדה העליונה להביא הנה נשים אחדות פעם אחת בחודש לכל הפחות?!

ושוב יושב ונאנח לעצמו:

– מה איכפת לו להוד מלכותו?

על זה מתקומם השני, זורק את מחצית הסיגאריה לעזאזל ואומר:

– בשם הבתולה מריה! לו יש! הוא מנשק!

ביחוד אינו מוצא לו מנוחה הקרואטי־הענק פראנץ ריזיץ'. מתהלך הוא הנה והנה כפרא־פר בשרירים ממותחים ונושם בחוטם החצוצרה שלו נשימות־רְאֵם נוראות ומחרף ומגדף את הבתולה מריה.

– אני הייתי קורע את האשה כדג ואוכל את בשרה בלי מלח! – אומר הוא בעיניים לחות, המפיצות זוועה. הוא מעורר בי חמלה ורחמים גדולים. – פתאום עומד הוא מלטייל ואומר במנוחת־מוות:

– האי! איך הייתי מגרש את הרוסים עד מוסקבה, לו הייתי ישן קודם עם רוזה שלי הרחבה!!

ואחר־כך:

– אני אשתגע פה. אני אצא מדעתי פה. מוחי הולך ומתערפל. אני כבר אינני רואה בעיני אלא אחוריים.

– ואת הראש, חזיר?! מה עם ראשה היפה של רוזה שלך?

– את הראש? – את הראש הייתי בין כה וכה בולע אל תוך קיבתי!

ועיניו הבולטות והמביטות בי במקרה – נתמלאו דמעות.

איזו חמלה!

והאביב הולך ומתבשר יותר ויותר. השמש מפזרת את העננים לאט־לאט.

מסביב לבור־המחסה, למעלה, צצות נקודות דשא ירוקות. פה ושם – כעין פרח אדום וכחול.

מאיזה מרחקים גבוהים משתלשל קול ציפור.

הנה: פרפר!

ולנו אסור להוציא את הראש החוצה להביט קצת בשטח האדמה המַאֲבִיבה לכל אפסיים.

משרתי הצעיר תופס את הפרפר במעופו, מרסק אותו, דורסו ברגלו ואומר:

– הא לך, תולעת!

– חיה רעה! – נוזף אני בו.

הצעיר היפה מביט בי בעיני זעם ואומר:

– אני חיה רעה? אלוהים הוא חיה רעה! הוא חיה רעה, בשם הבתולה מריה!

ושוכב על האדמה הרטובה, מתפרקד, פניו ובטנו כלפי השמיים הכחולים – ונושם בכבדות.

קול הציפור־הזמיר מתחיל לסלסל בקרוב לנו.

הקרואטי הענק חוטף כעין גוש־אדמה, זורקו כלפי הזמיר בכוח־ענקים:

– לך מפה, פן ארביץ אותך אל תוך גופו של אותו האלוהים הקדוש שבעתיים שם בשמי מרומי ההרמון שלו, בשם הבתולה מריה!

והאוברלויטננט שטובניאק דיבר כל הזמן על ענייני נשים וכלבים. כעת הוא דיבר בטמטום כזה, שהפתיע אותנו אפילו לגבי אדם כמוהו.

וביום בהיר אחד עמד אחד מהם למשפט צבאי. הוא התגנב אל העיירה זלאטה־ליפה ואנס שם איזו אשה זקנה.

שפטו אותו לעשרים וחמש מלקות על עקביו.

לא עבר זמן־מה – והנה גם השני. הוא קיבל עונש חמור יותר: קורפוראל היה והשפילו אותו לחייל פשוט.

והנה גם השלישי.

המפקדה העליונה נתנה פקודה: במקרה אינוס נשים, יחד עם כניסה לעיר בלי רשיון: משפט מוות; ודווקא לתליה!

תליה בחזית – זה עונש נורא חוץ מעונש־המוות עצמו שבדבר.

אך כל זה לא הועיל הרבה.

האביב התעלל בנו וגם במפקדה העליונה.

אני דאגתי כל הזמן לשלומו של הקרואטי הענק שלי. והצלחתי בקושי (או אולי לא אני גרמתי לכך) – הוא נשך את בשרו ונשאר במנוחה. – אך במקומו פרצה ממש מגיפה בכל המחנה: הם מתגנבים אל העיירה וממיטים חרפה על הצבא. ובעיקר: מפירים את הדיסציפלינה! ¹⁶³ זוהי דיזאורגאניזאציה! ¹⁶⁴

לא מצאה המפקדה עצה אחרת, מאשר – התקדמות: התקפה.

זה עונש הגון באמת. אין להשוות את ההתקפה עם ההגנה. אם מלחמת־הגנה היא זוועה – הרי ההתקפה היא גיהנום. עליך לצאת מתוך מחבואיך, במקום שאתה מסתתר ומגן על עצמך – לצאת לקראת האויב, המסתתר ומגן על עצמו ושולח עליך את אלפי המיתות המשונות.

ואולם – הגברים קיבלו את העונש בהנאה.

ולהתקפה כזו לא זכינו עדיין. כל המרץ החבוי והעצור בהם בחיילים, כל צער־העגבים שתסס ואכל אותם – התפרץ פתאום על ראש האויב. – הקצינים הרוסים שנפלו בידינו בשבי שאלו אותנו: מה זה עורר את חמתנו פתאום כל־כך?

זאת היתה התקפת חיות־רעות, שאין להן מה לאבד. – הרוסים ברחו לעומק שבעים קילומטר.

והמפקדה העליונה שפשפה את ידיה בשמחה: הנה ההיגיון שבאיסור הנשים בחזית. הנשים אוכלות את המרץ הצבאי. נכון מאוד.

ובאמת: הקרואטי הענק, שכבר זכה למדאליות הגונות אחדות – הראה הפעם נפלאות. חירש ואילם ועיוור רץ אל תוך מחנה האויב ומבלי להשתמש אפילו ביריות. הוא היכה בקת־הרובה שלו על ימין ועל שמאל; הכניס אותנו למלחמת־כידונים בלי פקודתי – וכל החבריה רצה אחריו כמשוגעים.

אני מרגיש שגורל־האשה כאילו רודף את הקרואטי הענק שלי. במקום להיפָּרֵא – נעשה הוא יותר ויותר שקט, אך השקט הזה מלא יגון וצער. זהו אותו השקט שלפני הסער. הענק הזה בכלל אינו אוכל הרבה (מרגלית, למשל, הגפרייטר הקטן אוכל פי־שבע ממנו. לא מובן לאן הולכת כל שפעת־האוכל הזאת!); ויש שמחלק הוא את ארוחתו עם אחד מחבריו. אך בזמן האחרון כמעט שחדל לאכול בכלל. חוץ מקַסְוַות¹⁶⁵ הקפה השחור, שהוא מריקה בלגימה אחת – אינו טועם כלום עד הצהריים. ובצהריים שותה הוא את המרק – וחסל. את השאר משאיר הוא למרגלית. רק למרגלית, בשום אופן לא לאחר. איזה גורל מבדח הדביק את שני היצורים הללו זה בזה, את פראנץ ריזיץ' הענק בעל שמונה פוט עם הגפרייטר הפעוט, המגיע בקומתו בדיוק עד פטמת חזהו. זהו התיאטרון היחידי שלנו בבור־המחסה: בשעה ששניים אלה הולכים “שלובי זרוע” ואחר כך מַשִּיב הקרואטי את מרגלית בנשיפת־חוטם אחת כסער את המוץ.

והנה: בזמן האחרון חדל, אָפַס ההומור מן הקרואטי הטוב, יחד עם תיאבונו. – אשה הוא רוצה. אשה. – גם קומתו כאילו נתכווצה. ואני מרגיש בפחד, ששינוי זה יביא דבר־מה בעקבותיו. קומתו נתכווצה – רק בשביל להתקומם פתאום נגד הגורל הצוחק לו בפניו בהתעללות.

תוך כדי התקדמותנו המהירה הגענו לכפר זֶ’נֶנקָה הקטן. פה באה הפקודה: לנוח. היינו עייפים עד כדי תרדמה, ונרדמנו.

למחרת מביא לי משרתי פאלי שמועות, כרגיל בשעה כזו. ובין השמועות הוא מוסר לי, שבבית אחד מצאו עלמה יהודיה אחת יחידה – והיא משוגעת.

הכפר היה ריק לגמרי. שום בריה חיה לא נשארה בו. והנה מצאו עלמה אחת. והיא משוגעת.

– מדוע אינם אוסרים אותה? צריך לקשור אותה ולשולחה אל העורף – אומר אני.

– היא שקטה לגמרי – עונה פאלי – יושבת על־יד החלון ומביטה החוצה. כלפי היער, מבלי לזוז. אם מדברים אליה – אינה עונה. יושבת, מביטה בעיניים בולטות ושותקת. היא יפה. יפה מאוד – אך רזה ופניה כפני מת. יואיל נא אדוני ללכת ולראות אותה. כדאי!

הלכתי.

הבית היה בקצה הכפר, על גבולו. לא רחוק ממנו התחיל היער העבה. דרך היער הזה ברח הצבא הרוסי מפנינו.

נכנסתי. הבית פרוע. יש רהיטים שבורים, על השולחן חצי כיכר לחם; לחם רוסי; צבאי. ויש מיטה; מוצעת. כאילו זה עתה קמו ממנה. הבית הוא בית יהודי מובהק.

בחדר זה אין איש. נכנסתי אל החדר השני. חדר בתולה. הוא מסודר ונקי למדי. חדרה הלבן של עלמה יהודית בגאליציה. המיטה הלבנה גם כן מוצעת. ועל־יד החלון יושבת היא, המשוגעת. פניה נעוצים ביער. היא אינה מרגישה כלל בהיכנסנו. אני ניגש אליה – היא אינה מרגישה בי. אני מנסה לדבר אליה. כאילו לא הייתי שם. יושבת ומביטה במבט קופא וישר. כלפי היער. אני מנסה לנגוע בה; אוחז בידה; מפנה את פניה אלי: היא מביטה בי רגע בעיניים עששות – ואחר־כך נעצמות העיניים כמו מאליהן. – כשאני מרפה ממנה – נפנה הראש כמו מאליו כלפי היער. – אני נותן לה לשתות, היא אינה מגיבה. מציע לה לאכול – היא אינה שומעת.

אני מתבונן בה: היא יפהפיה. בלונדינית. יהודיה גאליצאית – ובלונדינית; בכל־זאת יהודיה טיפוסית. תמונת מאדונה יהודית. – אך רזה מאוד, כחושה עד כדי שחפנות.

אני מנסה להזיזה ממקומה בזרוע. בתחילה כאילו נותנת את עצמה – ואחר־כך, כשהקימותי אותה ממקומה ומתחיל להוליכה – זורקת היא אותי בכוח איתנים, כמעט שאני נופל מכוח הזריקה שלה.

החלטתי להודיע את הדבר לרופא הצבא.

ועד שאני כותב את הראפורט – והנה פאלי מודיע לי, שישנה עוד נשמה אחת בכפר: אשה זקנה מופלגת. והיא נמצאת פה בחוץ. הוא הביא אותה אלי. יצאתי והכנסתי אותה. נתתי לה קצת קוניאק. הזקנה שתתה בתיאבון וביקשה איזה “קינוח” לשתיה זו. נתתי לה צנים לבן, של קצינים. היא אכלה קצת ועייפה. זקנה מאוד.

– בת כמה את סבתא?

– בשבוע העבר מלאו לי תשעים ושלוש שנים.

– עד מאה ועשרים – ממלא אני אחריה.

הזקנה מנענעת בראשה:

– לא צריך. למי נחוצים חיים ארוכים כעת? הנה הצעירים מתים ואני מתלבטת. למי אני נחוצה? למה מחזיק אותי פה הריבונו־של־עולם? כמו להכעיס, שום מוות אינו שולט בי: כמו להכעיס.

– למה השאירו אותך בכפר?

–לא השאירו אותי, יונתי. נשארתי מאֵלָי. איך ללכת? ולמה ללכת? לאן ללכת?

הסיבותי את השיחה על דבר הנערה המשוגעת. הסבתא גילתה לי את הסוד. מעשה־אגדה שקשה להאמין בו. הקוזאקים באו אל הכפר וכמעט שהחריבו אותו. הרגו, שחטו, התעללו. מי שברח ניצל. אחד הקוזאקים הרג את הוריה של הצעירה לעיניה. רצה להרוג גם אותה – אך היא התנפלה לרגליו בתחנונים והקוזאק ריחם עליה. – ובעוד ימים אחדים ראו את הנערה מתהלכת עם הקוזאק שלובת־זרוע ברחובות הכפר. מתהלכת איתו, מתרפקת עליו באהבה, ככלה על חתן נעוריה, צוחקת, עליזה ומאושרת. אלה מן היהודים וגם מן הגויים שנשארו בכפר, השתוממו ולא האמינו למראה עיניהם. לוּ היתה עושה לכל הפחות רושם של משוגעת, אך לא. נערה שפויה לגמרי. במוח בהיר, מתהלכת באהבה עם רוצח הוריה. בת יחידה. – וכשהקוזאקים גירשו את כל תושבי הכפר – היא נשארה. עם הקוזאק שלה. – וכשהצבא שלנו הקריב לבוא – ברחו הקוזאקים והיא נשארה.

הקוזאק זרק אותה מעל עצמו כזרוק שק של סמרטוטים – אומרת הזקנה. – בשעת מעשה הייתי בביתה, יען כי אותי אהבה הצעירה האומללה. הוא זרק אותה וברח.

– ומאז – גומרת הזקנה – מאז יושבת היא על־יד החלון ומביטה אחריו. כלפי היער. ככה היא יושבת כבר יותר משבוע ימים. אינה רואה, אינה שומעת, אינה אוכלת ואינה ישנה. יושבת ומביטה. לפעמים נרדמת היא על מקומה, תוך כדי ישיבה. יושבת עד שמתעלפת ונרדמת. אחר־כך שוב מתעוררת וממשיכה להביט. מבלי לזוז מן המקום. נתתי לה לאכול, לשתות – לא כלום. והנשמה ממשיכה לגור בה בדרך נס. – מי מבין, מה זאת? להתאהב ברוצח. מי מבין את זה? נסתרים דרכי הריבונו של־עולם.

רופא הצבא בדק אותה ולא מצא לנחוץ להעבירה לבית־החולים. היא תמות בעוד יום־יומיים. לא הספקתי לשאול אותו ולהתחקות על היסוד המדעי שב“פלא הנוגה” הזה – כפי שאנשי הצבא קראו לה לצעירה האומללה – יען כי הרוסים שוב התחילו בהתקפה ארטילרית חריפה. אנו התכוננו להגנה חזקה. ואולם תוך כדי כך קרה דבר מוזר ונורא: רימון אחד בעל עשרים ושמונה נקלע אל תוך ביתה של הצעירה ובתוך ההרס מצאו אותה קרועה יחד עם הקרואטי הענק שלי.

החקירה הוכיחה, שהעלם המסכן שיכּך את יגונו הגַברי בצעירה היפה והמתה למחצה.

ויד הגורל השיגַתּוּ – האשה.

בכוח מוסרי רב עלה בידי להציל את מֵתי היקר מקבורת־חמור בתור עונש. הצלחתי לערוך לו קבורת־כבוד, בבת־אחת עם הצעירה.

בקבורה זו – שעברה תחת מטר־הרימונים הרוסי – זלגו גם עיני מרגלית הקטן דמעות.

בהלוויה זו השתתפה גם הזקנה. היא לא בכתה. מקור דמעותיה נתייבש זה משכבר הימים.

ועוד דבר־מה קרה בינתיים: הלויטננט שטובניאק שהושפל ממדרגתו על ש“השתגע”, נפצע פצע מוזר: רסיס־רימון סירס אותו.

מרגלית לא עצר ברוחו:

– מעתה – אמר הגפרייטר הקטן – חסל סדר הנשים והכלבים! – זוהי הדגראדאציה השניה שלו על ש“השתגע”: מגבר – ל“טומטום”.

– איזה מזל! – אמר אחד החיילים בקנאה – איזה מזל! כעת יחיה לו במנוחה בלי קללת הגעגועים לאשה!

ואת זאת אמר המסכן ברצינות טראגית, בפנימיות כאובה מאוד. בקנאה אמיתית.

 

כה: Sublime ¹⁶⁶    🔗

אוגוסט נהדר. אפשר להשתגע.

קיבלתי מכתב ממאנסי. מכתב קצר מאוד. זה חודשים שלא כתבה לי כלום. היא עובדת בבית־החולים; אחות רחמניה. היא מצטיינת מאוד. תיכף כשנכנסתי לחזית – נכנסה היא לבית החולים. עזבה את הבימה, את מחיאות הכפיים, את היין ואת הלילה וקידשה את חייה בטיפול בחולים ופצועים.

שלוש שורות כותבת היא:

"אביגדור,

אני חולמת בזמן האחרון חלומות נוראים. סיוטי שיגעון. אני כבר רואה אותך מת. אני כבר יוצאת מדעתי.

מאנסי"

מכתב נורא.

נורא הוא לא משום שהיא סובלת, אלא משום שמכתבים כאלה מביאים פה את המוות. בזמן האחרון עברה שם בעיר כעין איזו רוח־נבואה במחנה הנשים האוהבות: חוזות הן “גלויות עיניים” את סופו של האדם האהוב עליהן. בושה לדבר על זה – אך העובדה היא עובדה. הגפרייטר צ’יז’יק, חייל סלובאקי נחמד, היה איכר וסנדלר כאחד שם בכפר, קיבל מכתב מאת אהובתו־כלתו, שבו היא כתבה לו, שחזתה אותו בחלומה כשראשו נקוב מפולש. – צחקנו למכתב – ואולם לא עברו ימים מועטים והגפרייטר נפל חלל בשעת אכילתו: הכדור נכנס לו ברקתו השמאלית ויצא בימנית.

מקרה זה לא היה יחיד במינו. נבואות הנשים התקיימו לא פעם. מובן שאנחנו ראינו רק את התקיימותן של הנבואות ולא את אלה שלא נתקיימו. אך – רק בתחילה חשבנו ככה. עברו חודשים אחדים ומכתבי הנבואה היו לזוועה בקרבנו. הצער הגדול והגעגועים הכבירים של לב האשה הקשורה בבן־זוגה – היה ממתח ומעדן את עצביהן ואת חושיהן עד כדי אֶפִּילֶפּטיקה נבואית. כל שלא שהה בחזית לכל הפחות שנה אחת – אל יצטחק על זה. – אם לצחוק – הרי לנו יש הרשות להצטחק: אנחנו ראינו מה שראינו. מפקד הבאטאליון השלישי שלנו, שר־המאה בֶּרגר, נקרע בידי רימון – ובכיסו מצאו את מכתב־אהובתו, הכותבת לו, שעשתה שלום עם אשתו (איזה צער הוא זה, המכריח את האשה “האהובה” ללכת ולעשות שלום עם אשת אהובהּ! ואיזה צער הוא זה, המושיט את יד האשה לאהובת בעלה!), יען כי ראתה בחלומה, שהוא, שר־האלף, קרוע לגזרים ומתחנן בגסיסתו, שהיא תלך אל אשתו לכרות איתה ברית שלום!

הגנראל גוּטהאגן קיבל מכתב מוזר מאוד מאת בתו, שבו היא כותבת לו: “אבא היקר, השפחה שלנו אומרת כל הזמן, שאיזה ריח נורא מחניק אותה בימים האחרונים, והריח הרע נודף – תסלח לי אבא היקר שלי! – ממך, מגופך. אני מבינה: אתם שם מתגוללים בכל מיני סחי בשעת ההכרח. אני יודעת זאת. – אני מבקשת ממך, לשמור על עצמך אבא היקר; התרחץ עד כמה שאפשר גם שם, כמו שאוהב אתה להתרחץ בכל יום במים קרים אפילו בחורף – –”

הגנראל תמה על המכתב, אך לא בלי בת־צחוק. בתו היקרה והנחמדה, צעירה בעלת אינטליגנציה גבוהה – ואיך היא אינה יודעת, שהגנראל אינו מתגלגל בכל סחי? הגנראל סוף־סוף נמצא בדירה הגונה למדי אפילו במלחמה. – ואיך היא שומעת לפטפוטי המשרתת הטיפשה?

ומותו של הגנראל גוטהאגן היה בכל־זאת על פי הרֶצִיפֶּה¹⁶⁷ המוזר של שפחתו. המשרת הצבאי שלו השתגע (ואולי לא השתגע, ורק המפקדה העליונה מצאה לנחוץ להודיע על השתגעותו) ורצח את אדונו ותחב את הגופה אל תוך בית־הכיסא בכפר לאזארוֹבקה, בחצר הארמון פון־ויליצקי.

מה זה? טלפאתיה? – נבואה?

מי זה יודע, מה זאת נבואה, טלפאתיה, אפילפטיקה, שיגעון, חוש־המרחק וכדומה?

“ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים”.¹⁶⁸

ואולם אם שם בעיר הֶעֱדִינו והִשְׂגִיבו הצער והגעגועים את נפש המתגעגעות געגועי־מוות על אהוב נפשן – הרי חייל־המערכה עצמו, שנוסף על הגעגועים שלו הביתה סבל “גם” את יסורי־המוות עצמם, נפשו של חייל־המערכה הלכה הלוך והיעשות לדקה, שקופה, עדינה ורַגישית עד כדי “מעשי ניסים” ממש. עצבי האדם, המצורף והמזוקק ביסורי־המלחמה, היו לכעין רשת־קרניים עדינה, הקורנת למרחקים וקולטת שם את הצורות, הקולות והתנועות. – העיתונים מדברים בזמן האחרון על איזו אמצאה מפליאה בטכניקה, העלולה לקלוט את הקולות מכל קצווי העולם ולמוסרם לאוזנינו; ומדברים גם על “ראי־פלאים” כזה, שבקרוב יצליחו לקלוט בו גם את הדמויות ממרחקים ולמוסרן לעינינו. מי יודע? אולי באמת נצליח גם לאלה. אני כשאני לעצמי מאמין אמונה מוחלטת גם בפלאים גדולים מזה בידי האדם. – ואולם אם אנו מסוגלים לעשות מכונה כזו – הרי מאמין אני גם “בנבואה” בצורה “פיסית” פשוטה, שעשתה פעם נפלאות, מבלי שהמדע הספיק לחקור אותם ולעמוד על החוק הריאלי שבהם. מאמין אני יותר באותה המכונה הנפלאה הידועה בשם “הוֹמוֹ סאפּיֶנס”, “האדם החכם”, המוכשרת – כשרון פּוֹטֶנציאלי לעת עתה – לקרון מתוך עצמה קרני־קליטה למרחקים. – ואם נכונה היא ההשערה, שאותו הפרופסור איינשטיין, שמרבים בזמן האחרון לדבר עליו בעיתונים, צודק בתיאוריה שלו, שאין מקום לחוד וזמן לחוד, ושהזמן אינו אלא הדִימֶנזיה הרביעית של המקום – הרי מדוע אי־אפשר שמכונת־“הנפש” שלנו תקלוט לא רק את הנמצא בריחוק־מקום, אלא גם בריחוק־זמן? – גם בעבר וגם בעתיד? מדוע לא? הן לפי התיאוריה הזו אין עבר ואין עתיד בכלל, כשם שאין במקום עבר ועתיד – מדוע לא?

על כל פנים – עצבינו אנו בבור־המוות רחוקים כבר מהיות חוטי־בשר בלבד. במידה שאני מתבונן בנו בעצמנו, באנשַי השונים ובי בעצמי – רואה אני שלא דיבורנו ולא תנועתנו אינם דומים למה שהיינו שם בעיר בטרם עבר עלינו מה שעבר. מדברים אנו כמו ברמזים, אחד מבין את השני כמעט בלי מלים. ולפעמים מיותרת היא המלה לגמרי. ולא רק מיותרת אלא יותר משהיא מועילה – מקלקלת היא. מי זה אמר, שלא ניתן הדיבור אלא בשביל לכסות את מחשבותינו? – נכון. – מביט אני באחד מאנשַי, האינפאנטריסט גאבּוֹר בּאלקאני ומרגיש אליו אהבה כזו, שמעולם לא טעמתי את טעמה לגבי גבר. העלם הזה, כולו מלא אהדת נועַם בשבילי. ובמקום לגלות לו את זה – אומר אני כל מיני מלים, מדבר בעקיפין, מפטפט – אך הוא מרגיש את אהבתי אליו. – למרות המלים שלי! השני שבאנשַי רועד כל הזמן מפחד, שמא אסכן את חיי – עושה הוא כל מיני מעשי־קונדס בשעת מהומת הקרב כדי להגן על גופי ו“לכסות” אותי. ולבסוף, כשאני יוצא “נקי” מתוך הסכנה – עומד הוא או יושב ממולי ומלטף אותי בעיניו ומפטפט מלים, מסַפר שטויות – ואני מבין ממבטו שלא את זה רוצה הוא להגיד; בהחלט לא. רוצה הוא להגיד לי, כמה מאושר הוא, שנשארתי בחיים איתו וכעת יכול הוא לראות אותי ולחיות איתי יחד. – והמשרת הצעיר שלי, זה המחרף ומגדף אותי ככלב, בשעה שאינני שומר על עצמי – אומר תמיד את ההיפך ממה שהוא רוצה להגיד באמת.

אך לא את זה רוצה אני להגיד – חשובה מזה היא העובדה, שכמעט כל אחד מאיתנו מרגיש תמיד במחשבותיו של רעהו. האחד חולם את געגועיו של השני, השני קורא את רעיונותיו של השלישי והשלישי רואה כבחלום את מותו המתקרב של הרביעי – וכל זה ביחד מתמזג בנו להארמוניה אחת גדולה ונפלאה: לאהבה כזו, ששום חכם יווני ונביא עברי לא חלם עליה מעולם. ואהבה זו באה לפעמים קרובות לידי גילוי פתאומי, מבלי שנתכונן לו מראש; מבלי שנדבר על האהבה הזו.

יום אוגוסט. נהדר, מסמא עיניים. הסתיו הרך מלביש את כל הטבע אדרת־צַער של מלכות־החידלון הכבירה. השמש השוקעת בוערת – ואנחנו שוכבים פרקדנים ועינינו נעוצות בשמש. נדמה לי ששומע אני את קול גלגל השמש: את רעש הפּרוֹטוּבֶּראנצים¹⁶⁹ הכבירים ממרחק של מאה וחמישים מילונים קילומטרים. – שומע בהחלט. – ובתוך כדי שכיבת כולנו – איזה יגון גדול ועמוק פורש על כולנו את כנפיו הצחורות וממזג את כולנו לנפש אחת כבירה, הכואבת בלי פצעים, המצטערת מבלי לדעת על מה והמתגעגעת מבלי כל מטרה.

שקט גמור. גם אצלנו וגם שם – מעבר לעולמנו: אצל הרוסים.

גם הם חולמים כעת. יחד איתנו. אנו ממוזגים איתם יחד – ורק עוד געגוע אחד מפריד בינינו: התשוקה העזה להיות איתם יחד גם בגוף; פה, ביחד, באור השמש.

כמה אנו אוהבים אותם, את האנשים ההם שם, הסובלים איתנו יחד לשמש, לאהבה, לנשים ולאלוהים!

ולפתע פתאום אמר רוזנברגר השמן:

– חמש שנים הייתי נותן מחיי להיות הראשון הרץ ועובר אליהם ללחוץ להם יד שלום!

– לעשות זאת – ולמות! – אמר הטירולי הארוך כממשיך את מחשבתו של רוזנברגר, כממשיך בלי כל הפסקה ומעבר.

– אני מחזיק בשביל הראשון שבהם קופסת סיגאריות “מֶמפִיס”, שאַדַא שלי שלחה לי – ממשיך כמו־כן בּארקי “האַפּאש המקצועי”.

ואני מרגיש, שגם מחשבותי היו תפוסות כעת בשאלת הפגישה עם הרוסים. – ואחרי עוד רפליקות אחדות דומות קובע אני את העובדה המפליאה, שכל החבריה היתה עסוקה במחשבה אחת משותפת זו. ואני עושה ניסיון:

– ועל מה חשבת אתה ברגע זה?! – מפתיע אני את מרגלית השוכב והוזה.

– אני חשבתי לסדר תפילה ב“מניין” עם היהודונים שם – עונה הוא מבלי לחשוב אף רגע – התפילה הראשונה תהיה ברכת “הגומל”!

– מאין יודע אתה את מה שחשבתי אנוכי, יהודון? – נוזף בו הדוד אסטרייכר, שחשבתיו כל הזמן לישן שנת תמימים. ואחר־כך מוסיף הוא:

– אני לא אמות עד שלא אתפלל איתם תפילה אחת ב“מניין”. בין אם יבוא השלום בינתיים ובין אם לא יבוא! חי נפשי!

– אתה נשבע, הדוד אסטרייכר? – גוער אני בו.

כן. נשבעתי.

– צדיק גוזר והקדוש־ברוך־הוא מקיים – עונה אחריו שוב מרגלית. – והוא מהרהר רגע בשֶלוֹ ומוסיף:

– רוצה הייתי פעם לחבק גוי רוסי גדול וכביר ולהגיד לו: חארוֹשי פאן אתה! – לחבק אותו ולהרים אותו למעלה ולזרוק אותו ולהיאבק איתו.

– אנשים טובים הם – אומר המאדיארי נמוך הקומה, שישב שנים אחדות בבית־האסורים על רצח בשעת שכרונו ביום חתונתו – אנשים פשוטים, האוהבים קצת משקה, אשה טובה וסוסים יפים. ממש כמונו. – טוב היה להיפגש איתם פעם ולשתות איתם קצת.

– כשיבוא השלום, ראשית דברי יהיה: לנסוע לרוסיה – עונה הסרבי הנשוך “הממזר” כמו לעצמו – לנסוע ולחיות שם כחודש ימים ולאהוב אותם.

ככה אמר: “לאהוב אותם”.

והשמש הולכת ושוקעת. והיא ממלאה את ליבנו אושר אין קץ ואהבה שלא שיערנוה מעולם. ואני נזכר בעיר – ומרגיש אושר מיוחד במינו להכרת הרגש הנפלא, שאני פה שוכב וסובל ומסתגף בשביל להגן על העיר לשמור על הגבולות, שלא יתנפלו עליה האויבים להפריע את שמחותיהם ותענוגיהם שם. – רגע עובר בליבי כעין חזיז שנאה וקנאה על העיר הזאת, שאנשיה יושבים בתיאטרון וצוחקים על אנקדוטה על דברי החָמות – ואולם ברגע השני מתמלא אני כעין חמלה מעורבת אהבה ורחמים גדולים: ישמחו שם, יעלזו, יצחקו, יחיו חיים טובים – ואני מאושר לשמור על חייהם, להגן עליהם מפני הסכנה – למות בעדם אלפי מיתות משונות.

מאשר אני – –

איזה יעוד נפלא הוא זה: למות בעד אחרים – –

ורק דבר אחד כואב לי: מאנסי אינה יודעת, שאני חושב ברגע זה עליה.

אני מדליק את המנורה וכותב:

שׁוֹשַׁנַּת־הַדָּמִים

אַחַת הִיא לִשְׁנֵינוּ, אִם פֹּה וְאִם שָׁם,

כָּל נְשִׁיקָה תִתֵּן פִּרְיָהּ וְכָל צֶבַע הוּא דָם,

בֹּאִי עֲלֵי קִבְרִי, נִזְדַּוֵּג־נָא עוֹד פַּעַם.

יְרֵאָה אָתְּ? אַל־נָא, הֵן אוֹתִי תִמְצְאִי שָׁם

עַל רִגְבִּי שָׁם תִּגְהֲרִי, בִּבְשָׂרֵךְ הֶחָם,

וְדָמִי הָרַעֲנָן יְבַשֵּׂם לָךְ תְּנוּבָה.

בָּאֲדָמָה הָשְׁרְשָׁה קְדוּשַׁת הָאֲבִיּוֹנָה,

בֹּאִי וְנַשְּׁקִינִי בְזַעֲוָתֵךְ, לָאַחֲרוֹנָה,

יִסְתַּכֵּל־נָא יוֹצְרֵנוּ וְיֵהָנֶה מִבְּרִיּוֹתָיו.

וְיִסְתַּכְּלוּ הַיְצוּרִים מְחַטְּטֵי בַקְּבָרִים

וְיֵדְעוּ, מֶה קָּדְשָׁה אַהֲבַת הַבְּשָׂרִים

וְיִפְרוּ וְיִרְבּוּ וְיִתְעַדְּנוּ לִבְרָכָה.

וְאַחֲרֵי הִתְאַחַדְנוּ מֵחָדָשׁ, לְעוֹלָמִים,

עַל קִבְרִי שָׁם תִּפְרְחִי שׁוֹשַׁנַּת־הַדָּמִים

וּמִלְּשַׁדִּי תַזְרִיחִי בַשֶּׁמֶשׁ גְּוָנָיִךְ.

הלילה הוא חם, פושר ומאַשר. שקט גמור. הרוסים אינם שולחים שום “מתנות”.

אנו שוכבים וקוראים את מחשבותיהם שלהם שם.

דממה ארוכה וטובה.

פתאום מתרונן אינפאנטריסט ז’יגא כמו מחלום בלהות ואומר:

– הלילה יתקפו! – יתקפו!

– לא יתקפו. הלילה לא יתקפו – אומר אני.

– יתקפו, אדוני. הוא יראה. חלמתי. איזה נבל נכנס שם כעת אל העמדה שלהם, איזה נבל גדול – והוא הביא בעצמו את הפקודה. אדוני יראה! – וגם – – ייזהר נא אדוני – אמר בבת־צחוק. באמת. חלמתי חלום לא טוב. ייזהר נא אדוני.

– אמך הזונה! – התרונן פתאום המשרת שלי בצעקה אדירה כלפי המדבר – אתה תתפגר ולא האדון הדגלן!

כל השיחה הזאת עברה באותו ההומור, המלווה תמיד את סיפורי החלומות – ובכל־זאת קם ז’יגא והתלבש. והוסיף בינתיים:

– אינני יכול לישון, בשם הבתולה מריה!

לא עברה שעה אחת – והתחילה ההתקפה הרוסית.

 

כו: בְּעִיר הַזּוֹנָה    🔗

בשעת ההתקפה קיבלתי אורח לא נעים. הלויטננט ה“ירוד” שטובניאק שב מחופשתו, אחרי שבילה זמן־מה בבית־החולים עם פצעו “המוזר”.

כשנכנס אל הבור שלנו – פרץ מי־שהוא בצחוק. ואחריו כל החבריה, אף כי עצרו את עצמם והתאפקו בכל כוחם; וסיבתו הנסתרת של הצחוק היתה ההכרה המשותפת של כולנו: הלויטננט שב אלינו בתור סריס.

בשעה אחרת היה הלויטננט מתקצף ומעניש את כל החבריה עונש קשה מאוד. אך בשעה ההתנפלות, בשעה שהסכנה מרחפת על המחנה – בשעה כזו עומד כל חייל פשוט למעלה מראשו שלו ומשיעור קומתו השפלה.

– הוא כבר מכווץ את זנב־הכלב שלו – שומע אני את הגפרייטר מרגלית לוחש באוזני המשרת שלי כלפי האורח.

הלויטננט שטובניאק לא הפריע לי במאומה. פחדנותו המפורסמת עלתה עוד במעלות אחדות, או נכון מזה: אומץ ליבו ירד עוד במעלות אחדות מטה מאז עזב את המערכה – או אולי מאז נסתרס. הוא ישב כל הזמן ושתה ושתה. – ואנחנו, עם כל המצב, שבו היינו שרויים תחת שריקות הרימונים מעל ראשנו – הרוסים תקפו קודם כל את העמדות האחורניות שלנו – כולנו היינו מרוכזים כלפי הקצין: התבוננו בו לראות את השינויים, שפצעו גרם אותם – –

ובאמת: אינו מחרף ומגדף לא את הנשים ולא את הכלבים – – וגם אינו מתלוצץ בהם. – יושב ושותה. חיוור ורועד. ובכל פעם שקול הרימון עובר ממעל לראשנו בשריקה – מתכווץ הוא עוד יותר.

נצנץ בי החשק להקניטו קצת. לבקש מאיתו פקודות. הן הוא המפקד שלי. – הוא השתמט בגודל לבב:

– הוא – הוא – אתה – אתה הוא בעצם – בעצם המפקד – המפקד פה – פה אני – אני – אני זה מזמן לא – לא הייתי פה – פה – גמגם בבת צחוק וטפח לי על שכמי – אני – אני שוב נעשיתי ל־ל־ל־ל־לטירון חביבי – בבקשה – תודה רבה – בבקשה – בבקשה –

אדון לויטננט, מודיע בהכנעה: בלי פקודה לא אעשה כלום!

הוא גמגם עוד יותר; בחנופה, בפחדנות, ובהכנעה; במחמאות שעוררו בכל החבריה בחילה.

הטלפון מצלצל. פקודה לשלוח אונטראופיציר בראש חמישה אנשים, לצאת מן הבור ולהתקרב כלפי האויב.

וכשהוא מוסר לי את הפקודה – מוסיף הוא בטוב־ליבו:

– שלח חביבי את – את – את זה שם, את הקורפוראל עם חמישה אנשים. בבקשה.

אני מכריז:

– חמישה אנשים יבואו איתי החוצה. מי ומי המתנדב?

הלויטננט מפסיק אותי:

– אתה – בבקשה לא תלך. רק הוא. והם. אתה לא צריך ללכת.

– אדון לויטננט, מודיע בהכנעה: אני לעולם אינני שולח בשליחות כזו – אני תמיד קורא את אנשי בשליחות כזו!

– למה? – מגמגם הוא – למה זה? אין פקודה כזו. אני אינני מפקד עליך. – לא צריך. – שב ושתה קצת.

בינתיים הסתדרו חמישה אנשים יחד עם צוגספיהרר אחד – ואנחנו יצאנו.

– אתה – אתה – איש־חיל חביבי – גמגם – טוב – טוב – אני – טוב – תלך ותצליח – דרך צלחה.

לא הספקנו לצעוד עשרים פסיעה – ואני שומע יריית־תותח כבדה ואחריה שריקה – מכה נוראה הפילה אותי לארץ – – כאב נורא –

כשהתעוררתי עמד על־ידי רופא־הצבא ונתן פקודות במפגיע לשאת אותי הלאה. השקה אותי איזה משקה חריף וצעק בכל כוחו:

– מהרו ובעוד עשרה רגעים תהיו שם! מהר־מהר! אם ימות בדרך – אמלוק אתכם כ – – –

יותר לא שמעתי. הכאב הנורא תקף אותי שוב התקפה חריפה ואני נרדמתי (אחרי־כן נודע לי, שזאת היתה שוב פעם התעלפות).

הקיצותי בבית־החולים של המפקדה העליונה.

הפצע היה אנוש מאוד ומסוכן מאוד. הכאב בא מאצל הלב. נסורת שראפנֶלָה, הבורג העליון שלה, בגודל היקפה של מחצית ביצה, נכנס לי אל חזי כשלוש אצבעות ממעל לליבי. – הכאב היה מנסר ממש. לא היה בי כוח להיאנח או להשמיע קול. – לא שמעתי ולא ראיתי כלום. רק קול האחות הרחמניה נכנס לאוזני כל הזמן:

– אדון דגלן יתרפא בעזרת השם. אין דבר. הוא יתרפא, רק בשקט. העיקר הוא השקט. יירגע – יירגע – הסכנה עברה – הסכנה היתה גדולה באמת – אך היא עברה בעזרת השם. הניתוח הצליח.

כאשר נחתי ימים אחדים – ביאר לי רופא צעיר:

– לעזאזל! זה היה פצע שֵדִי. בדיוק בשכנות הלב. מובן: משורר נפצע בליבו. – איך זה כיוונת כל־כך?! בדיוק על־יד הלב. ובדיוק לא בלב עצמו.

וביאר לי:

– אתה יודע? פה ממעל לליבך ישנן שתי ארטֶריות¹⁷⁰ שהן אחת בעצם. מבין?

מצמצתי בעיני, שאני מבין. לתשובה אחרת לא היה לי כוח לעת־עתה.

– ובכן: אל בין שתי הארטריות קלע הרוסי ברסיס השראפנלה שלו, ימח שמו וזכרו! הנסורת, חצי הבורג של השראפנלה פגע בשתי הארטריות, הארטריות פינו לו את הדרך בכבוד, נתנו לו להכנס בתָּווך, הוא נכנס והן נשארו שלמות. לא נפגעו במאומה. לו היתה אחת מהן נפגעת – כי אז: קאמפֶּץ! היית מונח היום פה בתור מת־גיבורים.

אני ממצמץ בעיני: לא.

– מה לא? – מוחה הוא בלמדנותו. אני אומר לך: כן.

אני ממצמץ שוב. הוא שוב מוחה:

– אתה אינך מבין את זה! מה אתה מבין ברפואה ובאנאטומיה, חביבי?! אתה מבין בשירים.

רק האחות הבינה:

– האדון הדגלן אומר לא: לו היתה השראפנלה פוגעת בארטריות, כי אז לא היה שוכב כעת מת־גיבורים פה, כי אם בקבר־האחים שם!

מצמצתי בעיני: נכון.

אך הכאב הדהים אותי שוב פעם.

העבירו אותי פנימה, אל תוך גוף הונגאריה. פה בבית־החולים נודע לי, שבעצם הדבר, הסכנה שלי עומדת עדיין בעינה בכל תוקפה. החום הלך והתחלף, עלה וירד חליפות במעלות ומורדות זקופות מאוד.

במשך שבועיים ימים אי־אפשר היה להכניס את מהלך המחלה שלי לפסיה הרגילים. הרופאים התאמצו בכל כוחם, השתדלו בכל מיני אמצעים להשקיט את הכאב ולרפא את הפצע – וללא הועיל. לא הבינו את העניין. הפצע היה פצע קשה, עמוק, מסוכן – ואולם אחרי שהוציאו מתוכי את נסורת השראפנלה הרי ההבראה היתה צריכה ללכת ולהתקדם באופן טבעי.

אותי, כמובן, לא שאלו. איזה רופא צבאי ישאל את החולה שלו עצות? שם בחזית נותן רופא הצבא לחייל על כל מיחוש שבעולם אחת משתי הרפואות: או אספרין - או שמן קיק. כאב ראש או בטן? – אספירין או שמן קיק. נקיפת לב חזקה? – אספירין או שמן קיק. רבמאטיזמוס¹⁷¹ אחרי רטיבות בלתי־פוסקת של שבוע ימים? – אספירין או שמן קיק. שתי הרפואות הגאוניות: אספירין ושמן קיק, המרפאות את כל המחלות שבעולם. ממש מָן מן השמיים.

זה היה גורל כל החולים בחזית – עד שנפצעו. אך היו גם מקרים של פצעים קלים, ש“ריפאו” אותם באספירין ושמן קיק. – ריפאו אותם עד שנשאו את הפצוע הקל על האלונקה אל בית־החולים בדם מורעל.

וכל זה למה? – לא מתוך חוסר ידיעה או רשלנות חלילה. אלא כדי לעשות סיָג לסימוּלאנטים¹⁷² הארורים, לפחדנים ועצלנים, הרוצים להשתלף מן הקרב והעבודה ולנוח קצת. וכל חולה שאינו פצוע ואינו שותת דם – סימולאנט הוא, ודנים אותו באספירין ושמן קיק.

ולא אחת קרה, שסימולאנט כזה הפיח את נשמתו עם שמן הקיק ביחד.

עד שבא הגפרייטר מרגלית והכניס קצת רפורמה בדבר. מרגלית – “בעזרת” רופא הדיביזיה. הגפרייטר הקטן הרגיש שנאה הגונה לרופא הצעיר שלנו בחזית. זה היה בחור טרדן ומחוסר כל כשרון; לא הספיק לגמור את תורת הרפואה, היה לקצין־רופא והתייחס אל החיילים בכל “חומר המשמעת”.

ולמרגלית היה לו פצע קטן במרפקו, שהוא בעצמו היה מרפא אותו ובלבד שלא לעמוד בפני אותו הבחור. וכעת, כששמע שרופא הדיביזיה האֶקסלנץ בעצמו ובכבודו מואיל לבקר אצלנו במקום “העזרה המהירה” – החליט להיות חולה. נכנס בדיוק בשעת ביקורו של הרופא העליון ועמד ראשון בשורה. הרופא העליון ישב והתבונן בעבודת הרופא הצעיר.

– מה יש, גפרייטר מרגלית? – שואל הרופא הצעיר.

– מבקש בהכנעה: נא לתת לי אספירין ושמן קיק!

רגע אחד שתיקת מבוכה. אחר־כך קם הרופא העליון בעצמו ובכבודו, ניגש אל מרגלית ושואל אותו בחיבה:

– מה אתה שם בביתך?

– אקסלנץ, מודיע בהכנעה: סגן־רב!

הרופא הצעיר מתאמץ לבאר לו לעליון: בחור־ישיבה.

– אהא. - אומר העליון ופונה שוב למרגלית – ובכן מאין אתה יודע, איזו רפואה נחוצה לך? אתה למדת גם רפואה? – מה מחלתך?

– אקסלנץ, מודיע בהכנעה: הנה פצע קל במרפקי.

ומראה לו לרופא העליון את הפצע. הרופא הזקן התבונן בפצע, הביט, הסתכל – והפנה את עיניו בנזיפה כלפי הרופא הצעיר, אך לעת־עתה לא אמר לו כלום, אלא שוב פנה אל מרגלית. והגפרייטר הקטן המשיך לענות על השאלות:

– אקסלנץ, מודיע בהכנעה: אני לא שם בביתי למדתי רפואה, אלא פה בחזית. פה למדתי לדעת, שיש רק שתי רפואות בעולם: אספירין ושמן קיק!

הרופא הראשי הבין כרגע את כל העניין. שוב התבונן בפצע ומצא אותו מסוכן; כבר מורעל קצת.

– גש הנה! – אמר אל הרופא הצעיר בטון של איוּם ונזיפה כאחד – מה זה?

– פצע קל – ענה ההוא ברטט ופנה אל מרגלית – ממה נפצעת?

הרופא הזקן חרק בשיניו:

– מה אתה שואל אותו, בּוּר?! אני שואל אותך: מה טיבו של פצע זה?!

נודע הדבר, שהפצע הקל, שבא מתוך נפילה וריסוק העור והבשר עד העצם באבן – הפצע הקל התפתח לאט־לאט עד כדי הרעלה.

– ומדוע לא הקדמת לבוא? – שאל הזקן את מרגלית.

– אקסלנץ, מודיע בהכנעה: לפני שנה כאבה לי שן, קיבלתי שמן קיק והשארתי לי את החצי ממנו. ולפני שלושה חודשים נכנס לי איזה זבוב קטן בעין – על זה קיבלתי שתי טבליות אספירין, השארתי לי אחת מהן. וכעת שנפצעתי לא רציתי לאבד זמן ולעזוב את החזית: השתמשתי גם בשביל הפצע הזה בשתי הרפואות. ואולם כעת שאין לי עוד מהן – מוכרח הייתי לבוא ולבקש עוד!

הרופא הראשי שמע, הקשיב, התבונן במרגלית וחיוך קל עבר על פניו הזקנים. טפח לו על שכמו בחיבה ובהבנה – אחר־כך פנה אל הרופא הצעיר:

– הגפרייטר יקבל מנוחה לשבועיים ימים. לרשום! – בינתיים יטפלו בפצעו טיפול רציני ונאמן. יען כי עלול הוא לאבד את ידו! הבינות?! – ואת האספירין ושמן הקיק תחזיק לעת־עתה לעצמך!

(את כל הפרטים האלה סיפר לי אחרי־כן הדגלן סלֶזאק, שהיה שם באותו מעמד.)

ובזה הושם קץ לפולחן האספירין ושמן הקיק לזמן רב – יען כי הרופא הצעיר הודח ממשרָתו עד לתוך החזית גופה.

ואם בבית־החולים הצבאי לא נתנו אספירין ושמן קיק – הרי היחס אל החייל בכל־זאת לא היה עדיין יחס של הרופא אל החולה שבזמנים כתיקונם, בשעת השלום. לא הרבו לשאול גם את דעת החולה עצמו בענייני מכאוביו ומיחושיו. ולפיכך כחידה היתה ביניהם העובדה, שהפצע שלי אינו נרפא בדרך הרגילה.

יען כי לו היו שואלים אותי, הייתי מגלה להם את הסוד: אותה הבחילה הנוראה והכאב הנפשי שהרגשתי לכל הסביבה פה בבית־החולים, אותו חוסר היחס כלפי אנשי־הבור שם, אותו חוסר הקשר הנפשי שבין אנשי העיר, בית־הקפה, התיאטרון והצחוק פה ובין אלפי אלפים אנשים שנידונו שם למות בעדם.

פה נתחדשה בי אותה השנאה הכבושה אל העיר והמונה. איך מתהלכים פה הרופאים, האחיות, העוזרים וגם המבקרים את החולים הפצועים, הבאים הנה מתוך הגיהנום!

הרופאים הצעירים מתלבשים בגדי חג כל הזמן, כאילו נמצאים בנשף־מסיכות. החולה אצלם: חפץ, חומר ללימוד, לאקספרימנטים, שְפן־נסיונות.

והאחיות – בנות רוזנים וגראפים וסתם בנות־בטלה, שכל העניין אינו בשבילן אלא התגנדרות, טרזנות והתהדרות בתלבושות השרד הלבנות שבבית־החולים.

אתה מתבונן בהם ורואה, שכל העולם אינו בשביל כולם אלא רְאי בשביל להשתקף בו ולחזר אלה אחרי אלה.

פה שוכב גוסס ואנחתו קורעת לבבות – ושם הדוקטור־הלויטננט “המשוח בשמן” ממצמץ מצמוץ־עגבים כלפי האחות הרחמניה, העונה לו בחיוך־הבטחה וכשהיא פונה ממנו והולכת כלפי החולה שלה – מזמרת היא באחוריה המוסיקאליים בריתמוס־ואלצר ¹⁷³ נאפופי עד כדי עירוֹם מחוסר כל בושה – –

זהו שאינו נותן לו לפצע שלי להתרפא: אני נזכר באנשַי שם. – אוי ואבוי –

אוי ואבוי לגיבורים ולגבורתם!

ורק אחות אחת היתה בכל בית־החולים שהתהלכה כל הזמן כסהרורית ועיניה הביעו צער־עולם עמוק: האחות טֶרֶז. – יחסה אל החולה, אופן גישתה אל הפצוע, אופן טיפולה בו ודיבורה אליו – היה בו כדי להקל על המכאובים במקצת.

ביקשתי מאת הרופא שהאחות טרז תטפל בי.

לאט־לאט נודע לי, האחות טרז הטובה היתה – – זונה פרופסיונאלית משך שנים אחדות לפני המלחמה.

זאת היא הנפש היחידה, המרגישה בצער המלחמה וגיבוריה האומללים.

אחר־כך נודעו לי עוד הרבה דברים, שלא שיערנו אותם שם. נודע לי, שבגידת הנשים בבעליהן הנמצאים שם בגיהנום: עובדה רגילה וטבעית היא פה בעיר. וביחוד מעגבות הן אחרי שבויי־המלחמה הרוסים מכל המינים. האריסטוקראטות – אחרי החיילים הרוסים הפשוטים, והפשוטות שבהן, בנות השכבות התחתונות – אחרי האופיצירים הרוסים השבויים.

ונודע לי, שרק סוג אחד מבין כל סוגי הנשים נשאר נאמן לאהוב־נפשן, נאמן עד הסוף: אלה הן הזונות למיניהן, המשחקות בנשפי־לילה, הרקדניות קלות־הדעת והזונות סתם. אלה – כשפרצה המלחמה, התנדבו או השכירו את עצמן לעבודת בתי־החולים ושם עובדות הן בקדושה ובמסירות ובנאמנות. ומחכות לאהוביהן האומללים ולשלום העולם שיבוא סוף־סוף.

ה“קדושות” – נעשו לקדֵשות, והקדשות – לקדושות באמת.

האחות טרז הטובה ריפאה לי את פצעי ואני הבראתי ועזבתי את בית־החולים. רק ידי השמאלית היתה קשורה עדיין, כדי שלא להניע אותה ביותר.

קיבלתי חופש לשני חודשים. ובאתי “העירה” – נסעתי לבודאפשט ההומיה, היפה והיקרה.

ופה נפתחה לפני התהום האנושית בכל רפשה ומוֹראה.

בודאפשט היא העיר העליזה השניה במדרגה אחרי וינה. חיי הלילה שלה מפורסמים למדי. החברה החיה חיי לילה – עולם בפני עצמו היא. ממשלה בתוך ממשלה. יותר מחמשת אלפים איש חיים פה את חייהם בלילה. רובם אנשי־אמנות שונים – ואחריהם כרוכים קלי־הדעת, מתהוללים ומבזבזי־כסף־וחיים מכל המינים.

בודאפשט אינה צריכה לפנות ולִלוות קצת הוללות משכנותיה.

ואולם מה שנעשה כעת, בשעת המלחמה – הרי זה כבר לא מעשה־הוללות, כי אם רציחה. רציחת כל מין רגש אנושי ויחס כבוד מינימאלי כלפי אותם המיליונים הסובלים בעד ההוללים האלה והמתים באלפי מיתות משונות בשביל להגן על שלומם ואושרם ושכרונם ביין, בכסף ובנשים.

חיי הלילה היו ידועים לי ידיעה מובהקת מאז, אך כעת מוצא אני אנשים חדשים, בריות חדשות לגמרי: בני־אדם־תולעים, המוצאים הנאה מיוחדת ביחס הבוז שלהם אל כל הבא מן החזית. בתחילת המלחמה היה להיפך: איש־הצבא הרגיש ביתרונו, ביתרון קורבנותיו שהוא מביא על מזבח העיר. והתולעים הללו, שִלְפֵי־המלחמה, בני הפרוטקציה השונים כיווצו אז את זנב־כלבם והרגישו כבוד לסובלים שם בבור־הרפש־והמוות. וכעת – כנראה שבתחילה התרגלו לדבר ואחר־כך, כשראו שאין סכנה יותר וחיי האושר הולכים במסלולם הטבעי – “התעלו”, התקוממו נגד “העבדות” שלהם ומרדו בכל רגש היושר, הכבוד והאהבה כלפינו.

אך יותר מכל מדהימה וממיתה אותי העובדה הנוראה ביותר: חוסר יחסן של “נשי־הצבא” אל בעליהן שבחזית שם. ושביעת־רצונן מכל העניין. “היחס” היחידי שאפשר לקבוע אצלן אל בעליהן הוא: ההתגנדרות שלהן ב“גבורת בעלִי שם בשדה־הכבוד”.

מתהלכת היא הגברת אזרח שלובה יחד עם השבוי שלה, שפדתה אותו על אחריותה “בשביל עבודת־הבית שלה”, חיה איתו חיים טובים, חיים־אסורים נעימים ובינתיים מתפארת היא באנחת זנות:

– הי, כן־כן. גם שלי שם מגן על המולדת בגבורה. יש לו כבר שלוש מדאליות זהב!

וממשיכה לעגוב על השבוי שלה.

ואלינו, פליטי־הגיהנום, מראות הן בכל־זאת יחס יותר טוב: לפעמים רחוקות מעדיפות הן היפהפיות אותנו על שבוי־מלחמה רוסי. – וגם את זה מלבישות הן טלית כשרה של פאטריוטיות טהורה.

– אני שונאת את הרוסים – אומרת גברת אחת (מכירה שלי!) בבית־הקפה בלילה, כשהיא מעגבת עלי בעיניה היפות – ויחד עימהם שונאת אני את הזונות שלהם, שאין להן כל רגש פאטריוטי ובמקום “לטפל” (כך אמרה: “לטפל”) בגיבורינו הפצועים בשעת הבראתם, בריקונוואלֶסצֶנטים ¹⁷⁴ שלנו, לתת להם (ופה היא מחייכת עלי במתיקות פיה ושדיה) – לתת את אהבתן להם, מתרפקות הן על האויב! – פוי! – נו, מה שלומך? איך הפצע שלך?

אני אוכל וסובל – ושותק.

והיא עוזרת לי לחתוך את הקציצה שבצלחתי.

אני סובל ושותק.

והיא מנסה לתת לי את הפרוסה במזלג אל תוך פי.

פקעה סבלנותי. אני קם וצועק:

– מלצר! קח את הזונה הזאת מעל שולחני!!

מבוכה בכל האולם. גם הריקוד נפסק לרגע.

אני משלם ויוצא

העיר כבר אינה מבינה מהו הרוגז הזה.

אני מתהלך בעיר ומפחד לבקר אצל מכירי. אפילו אצל מכירי הכי טובים וקרובים.

אני מחפש את מאנסי שלי ומפתיע אותה בביקורי: עובדת היא בבית־החולים. היא מתעלפת.

הרופאים מספרים לי טובות עליה. כולם מתפעלים כל הזמן על מסירותה לחולים פצועים. כל חולה אחר אינו מעניין אותה. רצו להעביר אותה לבית־חולים אזרחי – על זה אמרה להתפטר.

ועובדת היא לא בשמה האמיתי. שמה האמיתי הן ידוע מעל בימת הרקדניות קלות־הדעת.

לא רופא אחד יפה ניסה להעביר אותה על דעתה. מסוכנת היא מאוד: כל הניגש אליה במחמאה חשודה – מיד היא מוסרת אותו לרופא הראשי.

“נחש הקודש” – קוראים לה כולם.

מאנסי “הזונה” שלי.

– מדוע לא כתבת לי יותר מאנסי?

– למה? כדי שתתגעגע עלי שם געגועי אין־אונים? רק זה חסר לכם שם?

“לכם” – אמרה. כמה היא יודעת את נפש החייל האומלל.

היא קיבלה חופש בזכותי לזמן בלתי־מוגבל. עד שאני אמָצא פה.

כל הזמן בוכה היא; עיניה אינן פוסקות מלהיות לחות.

– מה אתן לך? מה אתה מבקש ממני? בקש דבר־מה.

– מה אבקש ממך, פתיה?

– קח ממני מה שאתה רוצה. קח את גופי, את נפשי, את חיי. אני כל הזמן השתדלתי להיות יפה ובריאה בשבילך, לא בצבעים ובפודרה ובשמן. לא. אכלתי הרבה, התעמלתי הרבה – אף כי לא היה לי תיאבון וחשק לדברים הללו, אך התאמצתי בכל כוחי, לאכול, להבריא ולִיף. הכל בשבילך, הכל. – אמור את האמת. היפה אני בשבילך?

– יפה מאוד, מאנסי.

– אמור את האמת. יען כי אם לא – אם אינני מוצאת חן בעיניך, כי אז אביא לך אשה אחרת, יפה מאוד. אמור את האמת.

טיפשה את, מאנסי. אין יפה כמוך בכל העיר הארורה הזאת.

היא בכתה.

– מדוע אינכם עושים כבר שלום? כבר נמאס לי כל זה. – אני אשתגע.

– אם אתה אוהבת אותי מאנסי – הירגעי וחיי גם הלאה חיים בריאים וטובים. אכלי ושתי והתייפי, מאנסי. אם את אוהבת אותי.

היא הרהרה רגע ואמרה:

– אותך? אינני יודעת. אני אוהבת לא רק אותך, כי אם את כולכם שם. למה אתם סובלים שם? בשביל מי? בגלל מה? מדוע? למה? אוי, אוי, אוי לחַיי!

– בואי, מאנסי, נשתה דבר־מה. נשתה את המשקה החביב עליך: שֶרי־בראנדי מעורב בקוֹאַנטרו. בואי.

– לא אשתה. מאז נכנסת אל תוך התופת ההיא לא שתיתי אף כמלוא אצבעון. לא צריך.

זה היה הקורבן הכי קדוש.

הנה: הזונה.

לפני ימים אחדים: ההיא, האשה הישרה, האזרחית הטהורה. והיום: זו, הרקדנית קלת הדעת.

למחרת מילאתי חובה: ביקרתי אצל אשתו של ידידי הדגלן דיוּלה קֶראק. פסל אמן וגם צייר בביתו. פעם התנינו תנאי: אשר יקדים את חברו בחופש, יבקר את קרוביו שם. שלחתי לה מכתב: רוצה אני להביא לה ברכת שלום מאת בעל־נעוריה.

היא חיכתה לי בכליון־עיניים. ואולם תיכף כשנכנסתי וישבתי אצלה רגעים אחדים, התפלאתי ליחסה אל בעלה. יחס לא חם ביותר. ואני הן ידעתי אותה ואת אהבתה החמה אל בעלה, שסך הכל היתה חיה איתו לא יותר מחודשים אחדים, יען באה המלחמה וגזלה אותו מזרועותיה.

וכעת יותר משהיא מתעניינת בו – מתעניינת היא בי.

ואני מספר לה על חיי בעלה. נזהר אני, שלא לספר את כל המצוקות כמו שהן. כדי שלא לצַעֵר אותה ביותר.

והיא בשֶלה: אני.

ולבסוף אני פותח לפניה את כל פרשת היסורים שלנו שם, ושל בעלה ביחוד. ומתאמץ לבאר לה, שביסודו של אותו הגיהנום שם ספון צער כל הצערים: האשה – וקנאת הבעל לאשתו; הפחד והרעיון הנורא, שהיא אולי נוטה לגבר אחר – – הקנאה שם בחזית – מבאר אני לה – אינה קנאה סתם. זאת היא אינקוויזיציה נפשית, שכל המכאובים מתרכזים בה ביחד: געגועי־אהבה, יסורי־הגברות, ועלבון הגבר. וביחוד: עלבון. העלבון הנורא, שהיא אולי מנשקת גבר בָּטֵל, שֶלֶף־המלחמה, בעל נפש ריקה – – –

– וביחוד בעלה: האמן בחסד. – מבאר אני לה – ההכרה, שאשת נעוריו תבגוד בו בידי איזה בר־נש מטומטם בעל שפם מסולסל – – זה נורא יותר מכל.

היא מקשיבה – ופתאום קמה, שולחת את המשרתת לאיזה מקום; אני שומע: היא סוגרת את הדלת, שבה אלי, יושבת ישר בעיני, ברכיה נוגעות “דרך אגב” בברכי ואומרת:

– הן אתה גם כן אמן בחסד – – –

קמתי במוח מבולבל מכאב וזעם ועלבון ביחד. עצמתי את עיני לרגע – ואחר־כך אמרתי:

– מה למסור לו לדיוּלה?

– מה למסור לו? – גמגמה – מה למסור לו? מסור לו – שאני מחכה לו. שיצירותיו הן בסדר. – ומה עוד? לא כלום. אני מחכה לו.

– טוב – אמרתי ויצאתי בגועל־נפש עמוק.

עולמי חשך בעדי. מה אספר לו לאותו אומלל? אשקר לו בכל כוחי ודמי.

והחלטתי, שאי־אפשר לי להישאר פה זמן רב. פשוט: אין כוח לשאת את כל אלה. העיר הזונה התפשטה את כל מלבושיה עד כותונתה המלוכלכת והיא רוקדת את ריקוד הנאפופים שלה בלי כל בושת. – עלי לשוב.

אך מה תגיד לזה מאנסי? הנפש הטהורה שלי פה בעיר־הזונות הלזו?

ואולם להישאר פה – מצוקת־בבל היא לי.

עברו יומיים ואני החלטתי לשוב חזרה. חזרה: אל החזית. לא להשתמש בחופש הנתון לי. “חופש”?

שתיתי לשוכרה.

אני עולה על החשמלית שיכור קצת ונוסע. פתאום רואה אני אשה צעירה מחייכת כלפי. היא לא חיכתה הרבה, ניגשה אלי ומציגה את עצמה: יודעת היא אותי, אף כי אני אינני יודע אותה. בעלה נמצא בחזית. – היא מזמן רצתה להכיר אותי. עוד לפני המלחמה.

– כעת אדוני לא יימלט מידי! – אומרת היא בחביבות.

אני יורד מן הטראם והיא איתי יחד.

ולא עברו רגעים – והיא מזמינה אותי אל ביתה. היא יחידה בבית.

בתחילה לא רציתי לשאול אותה איפה בעלה נמצא, כעת החלטתי לשאול. – ואולם תיכף ומיד נמלכתי בנפשי: למה? מוטב לי שלא אדע כלום.

– כמה זמן נמצא בעלה בחזית?

– מזה שנתיים.

נו, והוא יודע שהגברת בוגדת בו? – שאלתי בלי כל חוכמות.

היא לא באה במבוכה כלל.

– מה איכפת לי, אם הוא יודע או לא? ואם הוא ימות? או אולי כבר מת?

עזבתי אותה מבלי להגיד לה שלום.

ואולם מעשה שטן: למחרת שוב נפגשתי איתה. היא קיבלה אותי בלעג:

– לא האמנתי שאדוני הוא פחדן כזה.

היא בודקת כרגע את צווארוני ואומרת:

– הנה גם אדוני הוא בן הרגימנט השישים וחמישה! יש לי מכיר מן הרגימנט הזה: הדגלן סֶגֶדִי. הוא פה כעת. היה פצוע והבריא.

– מי? הדגלן סגדי? איפה הוא נמצא? מתי נפצע?

– לפני שבועיים. פצע קל. אם אדוני רוצה לראותו – בבקשה לבוא אלי הערב. הוא לן אצלי.

והיא מוסיפה בבת־צחוק:

– הוא אינו רומנטיקן כמו אדוני. הוא חייל. קצין!

הרגשתי כעין מרירות שבגועל בפי:

– והוא? הוא יודע, שבעלך נמצא בחזית?

– אם הוא יודע? הוא ידידו הטוב של בעלי. בעלי הוא בן הרגימנט השישים ושישה. זה בשכנותם שם.

החלטתי לראות את “חברי” הדגלן סגדי – ומוכרח הייתי לבקר אצלה בלילה. מצאתי אותו שם. הוא באמת גר אצלה.

לא אמרתי לו כלום – אך בלבי החלטתי, שבן־מוות הוא.

ועוד באותו יום ביקשתי מאת הקומנדה, ¹⁷⁵ להחזיר אותי אל החזית.

 

כז: הַמִּשְׁפָּט    🔗

שמחת ההתראוּת בחזית עברה כל גבול. לאדם שלא ניסה בזה אין לו מושג על דבר השמחה הזאת. יש בשמחה זו יותר מן העיצבון מאשר מן השחוק. אך מלאה היא אהבה, אהבה שאין דוגמתה מחוץ לחזית.

המשרת שלי עמד נדהם בהופיעי לפניו. עמד רגעים אחדים ושתק. לא עצר כוח אפילו להתייצב לפני בעמידת־הכבוד הראויה והרגילה. עמד אילם ועיניו זלגו דמעות.

– נו, פאלי, מה שלומך?

הוא לא ענה, בלע את רוקו ושתק.

– כַּבֵּד אינפאנטריסט גֶרגוֹ פאל!!

הוא התאבן כדין וגמגם בחיוך שבעיניו הלחות:

– אדוני הדגלן, מודיע בהכנעה: ברוך הבא!

– נוּח, אינפטנטריסט גַרגוֹ פאל!!

הושטתי לו את זרועותי.

כרגע התאספה מסביבי כל החבריה. שישים ואחד איש. – ולשאלות לא היה קץ וסוף. כל אחד שאל, אולי במקרה ראיתי שם את אמו, את אחיו, את אביו, את אהובתו, את כלתו, את אשתו, את ידידו ומה שם החיים בכלל? ו איך שם הכל? ומה דבר השלום? ביחוד: מה דבר השלום? יהיה או לא יהיה פעם שלום?

מצאתי גם שינויים קלים בתוך החבריה: אחדים עלו למעלה, אחדים קבלו מדאליות – יען כי בינתיים “לא נם ולא ישן שומר המולדת”. שניים נפצעו: הדגלן סגדי והטירולי הארוך והתמים.

– הטירולי נפצע?! איפה הוא?

– בבית־החולים, פצע אָנוּש מאד, יריה בבטן. למזלו רק מן הצד. יש כבר ידיעה על אודותיו. הוא הולך ומתרפא. – הוא השאיר לאדוני מכתב.

– מתי כתב אותו? בפִצעו?

– כן. זאת אומרת: לא. כשנפצע היה מונח עוד פה בבור זמן־מה ואז ביקש מאיתנו, שנכתוב מה שהוא יקריא לפנינו. ואנו כתבנו.

מסרו לי את המכתב. הטירולי היקר מבקש ממני, שאקבל את מכתביו, שעליו לקבל מביתו. וביחוד מאת אהובתו. והוא מבקש, שאפתח את מכתביו ואקרא אותם ואם יהיה ביניהם מכתב תכוף – שאשלח אותו לבית־החולים תיכף ומיד.

למה זה – לא הבינותי.

ביקר אצלי הדגלן קֶראק האמן־פסל. מה מאושר היה לשמועה, שנפגשתי עם אשתו הצעירה.

ואני – חיכי נתייבש לי ולשוני דבקה בו.

סיפרתי לו עליה טובות ונפלאות. “עיניה אדומות מבכי בלתי־פוסק. היא משתגעת מגעגועיה עליו”.

וכדומה.

הוא ישב בעינים נוצצות – אחר־כך ישב וכתב לה מכתב.

אספתי שלושה חברים, ביניהם הדגלן קראק, ומסרתי להם את כל חיי העיר; זאת היתה הקדמה למה שרציתי לספר על בגידת הדגלן סגדי.

– אחר־כך, מבלי לעקוף הרבה סיפרתי להם על הנבָלה. אף אחד מאיתנו לא פקפק הרבה. פֶּה אחד חרצנו עת משפטו למוות.

רצינו להפיל גורל: מי מאיתנו יוציא לפועל את פסק הדין. הדגלן קראק קם:

– לא צריך גורל. אני אוציא לפועל. בהזדמנות הראשונה, בקרָב הראשון אפּילו ככלב.

הרהרתי: הנה הגורל. כאילו מרגיש הוא, שזכותו שלו היא זאת באמת: שאת עלבונו שלו בעצמו מאת אשתו הוא מכַפר בזה.

איזה “מקרים” יש בעולם!

הבאמת מקרים הם ולא יותר?

אחר־כך, בתוך כדי סיפור נודע לי שקראק הוא ידידו הטוב של אותו הדגלן שברגימנט השישים ושישה, שאשתו בגדה בו עם הדגלן סגדי הנבל.

נזכרתי: איפה מרגלית הקטן?

גם הוא קיבל מדאליה. הלויטננט סמרצ’אני, שעלה בינתים למדרגת אוברלויטננט, הציע אותו על העזה יוצאת מן הכלל. עלה בידו דבר העולה “פעם באלף שנה”. הוא הצליח לקשור את הטלפון שלנו עם הטלפון הרוסי שנמשך דרך היער ולא רק לקלוט את הנעשה שם – אלא גם לבלבל אותם ולסכסכם שם בפקודות אחדות! – וזה הביא ניצחון חשוב: כיבוש החורשה. את זה עשה הוא בעזרת שבוי רוסי אחד, שנמלט אלינו אחרי מכות נאמנות שקיבל שם מאת הקצין שלו, השבוי היה משרת אצל הקצין הרוסי ואדונו התעלל בו באכזריות חיית־פרא.

כשמרגלית הופיע לפני ועל חזהו גם המדאליה השניה, התייצב ואמר:

– אדוני הדגלן, מודיע בהכנעה: קיימתי מצווה: “וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו – ומלך עז ימשול־בם נאום אדני צבאות”¹⁷⁶

שמחת “הפסוק” עלתה אצלו על שמחת המדאליה עצמה.

עם הדוד אסטרייכר קרה אסון: התפילין־של־ראש שלו נוקבו על ידי כדור. כעת מוכרח הוא להתפלל בתפילין פסולות. קשה לתאר לאדם הרחוק מתפילה את הצער שבמקרה כזה. צערו של הדוד אסטרייכר הביא אותו לידי מלנכוליה ממש.

כשמסרתי את זה לאוברלויטננט סמרצ’אני, החליט להפתיע את החייל הזקן במתנה: להזמין בשבילו תפילין כשרות. קראנו לו לתלמיד החכם שלנו, למרגלית, והוא באר לו לקצין בביאור רחב וטעם זקנים את כל הלכות התפילין לפרטיהן ודקדוקיהן. הקצין המדיארי הקשיב לו קשב־רב ואחר־כך אמר:

– מפליא הדבר: היהודי הזקן הזה, במקום לשמוח שמחה עמוקה, שהכדור פסח על ראשו כמלוא זית – מתעצב הוא אל ליבו ש“התפילה” שלו נפסלה. מתחיל אני להאמין, חביבי, שחיי האדם אינם נגמרים באותו הדבר הידוע לנו בשם מוות. – אולי באמת סוקראטס צודק?

– מודיע בהכנעה: גם משה בן־מנחם צודק! – אמר פתאום מרגלית.

השתוממתי לשמוע, שמרגלית בחור־הישיבה הוותיק יודע את מנדלסון.

– גם ספרים חיצוניים היו נושרים לפעמים מחיקי – אמר מרגלית בחיוך מלא חשיבות, ותיכף הוסיף – ואולם אני הצצתי ולא נפגעתי.

ובו במקום נשלחה הזמנה ללבוב, העיר הקרובה ביותר אלינו, לשלוח לנו תפילין, הראויות בשביל המהדרין שבמהדרין יחד עם תעודת הסופר סת"ם, המעידה על כשרותן שאין להטיל בה ספק.

בא מכתב לטירולי. אני פותח אותו וקורא; המכתב הוא מאת כלתו מריה־אנה. בין יתר הדברים כותבת היא לו, ש“בחלומה ראתה אותו בלי ידיים ובלי רגליים”.

מילא, המכתב הזה אינו תכוף ביותר.

הדגלן סגדי נכנס אל החזית. כמו בדרך נס – יען כי לא אני סיפרתי את הדבר לשום אדם חוץ מאשר לשלושת “השופטים” – נפוצה השמועה החרישית, שהדגלן עשה איזה מעשה נבָלה יוצאת מן הכלל שם בעיר. איש לא ידע את מהות הנבלה וגדולה היתה הסקרנות בבור.

אנחנו קיבלנו אותו בכבוד אך בקרירות־מוות. הוא בתחילה לא שיער מאין היחס הזה ומדוע? – ובכל־זאת כאילו עמד על הדבר מאליו – התחיל לדבר בעקיפין על נשים ופצועים וכדומה, השתדל לעורר צחוק באנקדוטות על ענינים כאלה – אך כולנו נשארנו לו קרים כקרח.

הדגלן קראק השתדל לא להיפגש איתו עד כמה שאפשר, וחיכה בציפיה להזדמנות הקרובה.

וההזדמנות לא איחרה לבוא. טרם שירד השלג הגאליצאי הגדול, שחיכו לו על פי נבואת המטאורולוגיה, התחולל קרב עז בין שתי החזיתות, ובין החללים של הרגימנט השישים וחמישה היה גם הדגלן סגדי.

הרגשנו כעין הקלה בקרב ליבנו.

ביערנו את הרע מקרבנו.

 

כח: מַאדַאם פּוֹמְפַּאדוּר    🔗

אחרי הקרב האחרון הזה שוב צפה ועלתה שאלת הגבורה בכלל ושאלת גבורת היהודים בפרט. ואולם כעת כבר בצורה חדשה, בצורה מתוקנת, אף כי השואלים לא התכוונו לתקן אותה.

– מהו הדבר, העושה את היהודים לאדישים לגבי חייהם, לקלי־דעת, לבני־אדם, ש“הכל אחת להם” ושאין להם מה לאבד?

כזו היתה צורת השאלה. פירוש: בזה, שהיהודים מצטיינים יותר מכל, אפילו מן המדיארים־הקלוויניסטים הטהורים עצמם, במעשי גבורה – בזה אין איש מפקפק כבר. העובדות על גבי עובדות, וביחוד בזמן האחרון, אינן נותנות לסרס את מציאות הבלתי נעימה. ואם אי־אפשר לפקפק בעובדה עצמה, הרי צריך לכל הפחות למצוא את הסיבה לכך, למצוא את הסיבה, פירושו: להסיר את אור הגלוריה מעל פני הדברים ולנתח אותם, והניתוח אינו מסוגל בשום אופן להראות את הדבר המנותח בצורתו היפה. להיפך: הניתוח פותח את הפְּנים ומראה את הדברים דרך המיקרוסקופ – ודרך המיקרוסקופ הרי פני האשה הכי יפה בעולם אינם אלא עור־אווזה נקבובי ושָׂעִיר.

בתחילה אמרו: היהודי המדיארי לומד את הגבורה מאת בני־ארצו המדיארים. זה היה מתקבל על הדעת – לולא היהודים הגליצאים הבזויים, שגם הם הראו בזמן האחרון גבורות לאו דווקא רגילות.

אחרי־כן אמרו: לא גבורה היא בעצם מה שהיהודים מנצחים בה אלא עורמה. מרמים הם את האויב בשעת הצורך, כשם שמרמים הם את “הגוי” שם בביתם במסחר וממכר.

גם בזה יש היגיון “ידוע” – לולא אותם הנצחונות, שעם כל התאמצות הגיונית אי־אפשר להכניס בהם את העורמה – אף כי העורמה כשהיא לעצמה אינה מן הדברים הזולים בחזית, להיפך: עבודת המצביאים רובּה מעשה־עורמה היא. לזה קוראים בשם “חוכמת־האיסטרטגיה”, כידוע. אך גבורתו של שר־המאה היהודי שלזינגר (שם בביתו רופא ופה בצבא התנדב אל מלחמת החזית דווקא) ודאי שלא העורמה שבה הצילה את הדיביזיה החמש־עשרה מתבוסה – אלא רק גבורתו האישית: במלחמה בעד העיירה טולנה שעל־יד הדניֶסטר – אחרי שכל הדיביזיה מצאה לנכון לסגת אחורנית – הוא נשאר בעיירה לבדו עם הקומפאני¹⁷⁷ שלו כמו במבצר, ועד שהדיביזיה שלחה לו עזרה משך שבוע ימים – סידר הוא הסתערות מתוך “המבצר” שלו כלפי האויב שהיה מקיף אותו כאַרבה את הגן הקטן, ומשך שבוע ימים עצר בעד כיבוש העיירה וגשר־הנהר – עד שסוף־סוף התחילה הדיביזיה לפקפק בתבוסתו, להאמין שהקומפאני שלו חיה עדיין ושלחה לו את העזרה הדרושה.

ואנחנו עברנו את הדניֶסטר. – את הנהר הכי חשוב והכי גדול שבכל החזית הגדולה.

ובקומפאני של שר־המאה שלזינגר שוב פעם היה רוב המצטיינים והמקבלים מדאליות – יהודים. וביחוד התגאו ביהודים הללו – חבריהם המדיארים, שלא גמרו עליהם את ההלל.

ועוד כמה וכמה נצחונות כאלה.

והנה היהודון הקטן שלנו: הגפרייטר מרגלית, הטלפוניסטן הכחוש. הוא ודאי שערום הוא כנחש, ובכל־זאת, בשום אופן אי־אפשר להגיד, שמעשה־הטלפון שלו האחרון אין בו תפקיד אלא לעורמתו בלבד. הרעיון לקשר את הטלפון שלנו בטלפון של האויב – לזה לא נחוצה כל עורמה. כל טירון יודע, שזה דבר מועיל שיכול להביא תועלת מרובה. העיקר הוא להוציא את העורמה הזו למעשה, לפועל. לזחול על ארבע כארבע מאות פסיעה, להתקרב אל האויב עד ל“תחת חוטמו” – ושם לעשות כאדם העושה כבתוך שלו.

והנה החדשה שבעיתון־הצבא הרשמי: חברי הסתדרות הסטודנטים בהונגאריה, “המכביה”, התנדבו למלחמה בלי גיוס. ולא התפזרו כל אחד לרגימנט שהוא שייך לו על פי הפלך שבו נולד, אלא עשו מעשה רב: הסתדרו כולם ברגימנט אחד וככה יצאו לקראת הקוזאקים בקארפאטים והראו נפלאות ממש. – והן ברור הדבר, שבצורה קומפאקטית כזו, כולם ביחד, ודאי שיאבדו יותר – באין השוואה יותר! – מאשר לוּ התפזרו וכל אחד היה מעורב בין מאות אחרים.

ואלה הם – הלא הם אותם היהודים הידועים בשם “ציונים”: ושפאטריוטיותם מוטלת בספק לפי שיחות הבריות ואפילו לפי שיחות היהודים עצמם, אלה שאינם ציונים.

והשאלה צפה שוב והיתה לשיחה. על כורחם של המשוחחים. הגיע הדבר לידי כך, שאחד הקצינים מצא לנכון לפנות אלי בשאלה גלויה וטיפשית:

– יש לך כבר שלוש מדאליות חשובות. והן אתה פילוסוף. אמור לי – –

ומה ששאל לא היה אלא גמגום, שאי־אפשר אפילו למסור אותו בהיגיון. אמרתי לו פתאום:

– אתה יודע מה סודו של הדבר? השנאה שלכם אלינו. לא יותר. לכם ישנו הכוח לשנוא אותנו ולנו אין אלא כוח אחד לנקמה בכם: הגבורה שלנו. בשנאת חיות רעות כזו באמת אין מה לאבד. לפעמים תוקף אותנו הרגש וההכרה, שטוב למות אפילו ככלב, מאשר לחיות בתוך שנאה כזו שאין לה כל טעם וכל היגיון!

זאת לי הפעם הראשונה, שאמת זו נפלטה מפי בכל פשטותה.

וזה השפיע במידה מרובה: הקצין הזה מסר את דברַי אלה לחבריו – ואחרי שיחות ארוכות התחילה תעמולה, לחדול מן השנאה ליהודים.

– “תחדל הסיבה ויחדל המסובב”: הגבורה.

זה פרוצס מעניין למדי: התגוששות הקנאה והשנאה. – והמעניין בזה עוד יותר: הנה מקרה, שהקנאה והשנאה אינטרסים מתנגדים יש להן!

איך שהוא – והצטיינות היהודים הדריכה מנוחה את בני “הגזעים הטהורים” השונים שבצבא האוסטרו־הונגארי־סרבי־רותיני־בּושניאקי ¹⁷⁸ -צועני. – בצבא־בבל זה, המורכב מכעשרים עַם, החיים זה דורות חיי גבולות מטושטשים וההולכים ומיטשטשים יותר ויותר – בצבא־בבל זה מדברים על טהורי־גזע. מדיארי טהור, איטלקי טהור, רומני טהור וביחוד: אוסטרי טהור! – ומה פלא, אם אחרי אלה נמצא גם קורפוראל צועני, הקורפוראל לָאצִי גֶנצֶ’ה, המתגאה בזה שהוא צועני טהור!

ברם – אולי הוא היחידי בין כולם, שיש לו הזכות להתגאות בטוהר גזעיותו.

בין כה – וההעזה היהודית היתה ל“חוצפה יהודית”. והגבורה גם כן קיבלה שם חדש: “פּאניקה יהודית”. להגדרה זו היו מתנגדים אפילו ביניהם לבין עצמם. לכנות בשם “פאניקה” את ההסתערות על האויב!? הפאניקה, כידוע, מביאה לידי בריחה לאחור ולא לידי הסתערות קדימה.

ורק האוברלויטננט סמֶרֶצ’אני מחייך כל הזמן על הוויכוחים הפילוסופיים הללו. עד שפעם התפרץ פתאום כלפיהם:

– הולכים אתם סחור־סחור ולפעמים נדמה, כאילו בכוונה אתם עושים זאת, כדי שלא לראות את האמת היחידה והפשוטה: היהודים הללו מתגעגעים מזה אלפיים שנה לחיי עם, לחיי גבורה, להרואיקה, לאֶפּוֹפֵיה, שתחזיר להם את יפעתם האנושית הראשונה. זה אלפיים שנה מתגעגעים הם למלכות באלפי צורות שונות: פעם בתפילות, פעם ב“ארץ־ישראל”, פעם במושחם איזה “רבי” למלך להשתחוות לפניו וכדומה. ולא עוד: כל הפטריוטיות המאדיארית של יהודינו־אנו בהונגאריה אינה אלא תשוקה אחת גדולה להתבולל אל תוך תפארת המלכות ההונגרית, לקחת חלק ביופיה ובזה לסַפֵּק את הגעגועים למלכות משלהם, שהם כבר אינם מאמינים בהתגשמותה. מי אוהב אצלנו להתלבש בתלבושת הלאומית שלנו, ללבוש את “המֶנטֶה”, הצ’אקו ¹⁷⁹ עם הזנב ואת המגפיים הלאומיים יותר מן היהודים שהצליחו להתבולל?!

– והנה – המשיך סמרצ’אני בתוך הקשבה רבה מסביבו – הנה: כשנַתנו להם להריח את ריח “המלכות” בצורת תלבושת הצבא, החל מכוכבו האחד של הגרפייטר ועד הפס האדום, ה“לאמפאס”, שעל מכנסי הגנראל – כשהריחו את ריחה של המלכות: פרצה מהם גם ההרואיקה הטבעית! – למה כל ההתחכמות הזאת? היהודי הוא גיבור, יען כי במשך אלפיים שנה החניקו בו את הגבורה שלו.

הוא שתק רגע בתוך השתיקה הגדולה שמסביבו – ואחר־כך אמר לפתע פתאום כמו בתור גמר:

– הבה, נַסו פעם לתת להם את ארצם לרגע – ותראו איך “הפחדנות היהודוֹנית” תיהפך פתאום לגבורה יהודית!

“נאום” זה הוא הדיבור הכי ארוך ששמענו במשך כל הזמן מפי הקצין הקלוויניסטי הממעיט בדיבורו תמיד.

אחרי זה קמה דממה ארוכה. כל אחד הריק את כוסו והמשיך לעשן את הסיגאריה שלו בשתיקה.

פתאום אמר הדגלן סלֶזאק ה“גמד” הצ’כוסלובאקי בזהירות:

אני שמעתי, שיש תכנית כזו אצל המצבאה הראשית.

כולם הביטו בו בשאלה, והוא ענה:

– שמעתי שיש תכנית, לתת ליהודים את פלשתינה, שיכוננו שם את ארצם ומלכותם.

– מי רוצה לתת? – רוֹגֵז הקפיטאן האוסטרי ואלטֶר – האנגלים רוצים לרמות בתכנית כזאת את היהודים – אני את זאת שמעתי.

– נכון – אומר שוב סלֶזאק – אך לעומת זה גם הברית שלנו אומרת לעשות זאת. אולי זאת היא תשובה על מרמתה של אנגליה. אני שמעתי. יש גם כרוז כזה, – כך שמעתי, – מחלקים אותו בקרב החיילות היהודים.

– ומי חתום על הכרוז? – שואל האוברלויטננט סמרצ’אני במתינות זהירה.

– אני לא ראיתי את הכרוז – עונה המדבר – אך אתמול עבר הנה, אל הרגימנט השישים ושישה, אחד מידידי מן החזית הגרמנית־צרפתית והוא סיפר לי זאת. לפי דבריו חתומים על הכרוז: הקיסר וילהלם, הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף והסולטן הטורקי – כך הוא מספר.

אני יושב ושומע – ובפי נעשה לי יבש. – מה זה? אנקדוטה מנוולת? כן. ברור. ראיתי איך הדגלן “הגמד” הביט בי בינתיים. – – הם נדברו ביניהם לעשות ממני "חוזק” (המילה “חוזק” היתה אצלנו פופולארית מאד ומעשי־הקונדס עצמם, לעשות “חוזק” ממי שהוא היו מעשים בכל יום). – אני מרגיש שפני מתאדמים, שדמי עולה מליבי אל מוחי. – אני עוצר ברוחי ושואל במנוחה חיצונית, בחיוך:

– אולי גם הוד דגלנותך חתום על הכרוז?

הוא מרים עלי את עיניו:

– אתה חושב שאני משטה בך, מה? אני מדבר ברצינות. כך סיפר לי הקאמראד שלי, שבא משם. שם חילקו כבר את הכרוז.

גמרתי את הסיגארה והחלטתי ללכת למעוני. קשה היה לי להישאר פה ולהחליף צבעים מכל המינים. אינני מבין את הדבר על בוריו: הלא אינני מאמין בהחלט ל“ברווז” זה – ובכל־זאת מכה השמועה הזאת גלים בדמי. מי יודע? קורים בזמן האחרון הרבה דברים מוזרים, מדוע לא? שאנגליה מדברת על תכנית כזו – זה כבר עבר אלינו משם באיזה אופן. אך מובן, שזאת היא עורמה אנגלית מובהקת. – אך – אולי – אולי אי־אפשר לענות על עורמה אלא בעורמה כמו־כן? או אולי יענה על זה “הזקן” שלנו יחד עם שני חבריו לא בעורמה, אלא במעשה כביר באמת?

לא מצאתי לי מנוחה. התהלכתי כמסומם באיזה סם חריף ומתוק כאחד.

לא עצרתי כוח. הלכתי אל הדגלן סלֶזאק ושאלתי אותו בזהירות על העניין. פה, בינינו לבין עצמנו, דיבר סלֶזאק בטון אחר לגמרי. הוא היה מרוגש קצת בשעת דיבורו. פתאום שואל הוא אותי:

– אתה היית רוצה בזה?

– במה? בארץ־ישראל? – הלא יודע אתה שאני ציוני.

הוא הרהר רגע ואמר בטון של אדם שיש לו איזו שותפות איתי בעניין הזה:

– היזהר חביבי. פה מסוכן להראות סימפאטיה לדברים כמו אלה.

– מדוע? אם שלושת המלכים חתומים על הכרוז?!

– כן־כן – אך אל תַראה את השמחה טרם ראית וידעת את האמת. אל תרקוד לפני החתונה.

דבריו אלה נאמרו באהדה גמורה, פנימית, ידידותית. בתחילה עלה לי חשד בלבבי: אולי גם הוא יהודי – וציוני? הן לא פעם נפתעתי פה בטעויות כאלה. אך כעבור יום עמדתי על הסוד: הן הוא צ’כוסלובאקי – – והצ’כוסלובאקים ­ – – נו – על זה אסור אפילו להרהר. ההרהור עצמו מחייב את “התליה על העץ הקרוב ביותר”.

אך בינתיים לבשה השמועה כנפיים ורפרפה בקרבנו יותר ויותר. העבירו עוד אחדים מהחזית הגרמנית־צרפתית והאורחים דיברו על זה בגלוי. – אנוכי הייתי במצב של חולה ממש. גז תאבוני לאכילה. שתיתי יותר מן הרגיל.

פעם ניגש אלי מרגלית יחד עם הדוד אסטרייכר. רוצים הם לשוחח איתי קצת, “להמתיק סוד” על אותו עניין.

– יש לי חדשות לאדוני הדגלן – אומר מרגלית בסודיות רועדת ממש.

– עקבות המשיח – ממלא אחריו הדוד אסטרייכר.

– איזה חדשות, מרגלית?

מרגלית סוקר הנה והנה מסביבו – אחר־כך מכניס ידו אל כיס החזה שבבטנַת חולצתו, מוציא משם נייר מקופל מאוד, פותח אותו בזהירות, מגולל אותו לפני כמו מגילה – ומראה לי את הכרוז. דבר־המלך הוא, הפונה אל החיילים היהודים שבצבא בארצות גרמניה, אוסטריה, הונגאריה וטורקיה והשייכות אליהן ובדברים ברורים, בלי שרק וכחל ופרכוס מגלה את התכנית להקים מדינה עברית בארץ הקודש. – ומובן, שהתכנית תלויה בניצחון שלנו.

ועל החתום: קיסר פראנץ יוסף הראשון, קיסר וילהלם השני והסולטן הטורקי עבדול חמיד.

אני עומד ומביט בעיני עגלה־ערופה בכרוז הנדפס גם בעברית וגם ביידיש ובכל השפות, שיהודי אירופה התיכונה זקוקים להן.

ותיכף אחרי זה מוסר לי את הז’ורנאל "Mult é s J ö v ö "(עבר ועתיד) ובו אני קורא מעטו של העורך יוסף פאטאי:

“העיתונות העולמית מרבה לדבר בזמן האחרון על ארץ־ישראל ועל הציונות. לפי עיתון אנגלי אחד רוצה אנגליה, על פי עצת ישראל זאנגוויל ¹⁸⁰ כביכול, לייסד בארץ־ישראל מלכות־ישראל נייטראלית. ועל פי עיתון גרמני רוצה גרמניה להקדיש מיליארד אחד “למדינה־העברית”, שתתכונן ברשותה שלה. ובינתיים כותבים ומדברים על ארץ־ישראל, על הפַאוּנה והפלוֹרָה שלה, על אקלימה ועל תושביה. והעיתונות ההונגרית נכנסה אל תוך המקהלה הזאת בקול הטנור־העממי שלה. במאמרים גדולים עוסקים הם בארץ הקדושה וברצינות נדירה מדברים על עברה, הווה ועתידה ועל העבודה, שהציונים הולכים וממשיכים שם בפיתוח המסחר והתעשיה בהצלחה גדולה. בקיצור: המלחמה הכשירה את ארץ־ישראל ואת הציונים ל’ראויֵי הסאלונים': אותה המלחמה שהעטירה כבר – כמו־כן לפי דברי העיתונאים – כל־כך הרבה ציונים נלהבים בעטרת מות־הגיבורים הקדושה. ואולם יבוא בעזרת השם גם השלום לעולם, ולא אנגליה ולא גרמניה, ואולי גם לא טורקיה לא תעשה מארץ־ישראל מדינה עברית; ובמקומם יעשוה היהודים המגורשים מארצות הגולה והנמלטים אל ארץ־האבות להמשיך שם את מעשה־הכיבוש ולעבוד בזיעת־אפיהם את אדמת הקודש. – ואזי שוב יתחילו לדבר על ישוב ארץ־ישראל כעל בניין ‘גיטו חדש’ או כעל ‘בגידה במולדת’. יען כי הלא קווֹד לִיצֶט במלחמה נוֹן ליצֶט בשלום”¹⁸¹ וכולי.

אני גומר את הקריאה – וממשמש בעיני.

ושוב קורא את הכרוז בפעם השניה. שורה בשורה, מלה במלה, אות באות.

– ועל החתום,קיסר פראנץ יוסף הראשון, קיסר וילהלם השני, הסולטן עבדול חמיד.

הדוד אסטרייכר שניגש אלינו בינתיים אומר שוב:

– עקבות המשיח, עקבות המשיח.

מרגלית נזכר ב“חוצפה היהודית” שלנו ואומר בניגון של טעמי הגמרא:

– הדא הוא דכתיב: בעקבא דמשיחא חוצפה יסגי ¹⁸² – והדא הוא דכתיב: אשרי המחכה ויגיע לקץ הימין – –

– תן לי את הכרוז הזה מרגלית.

זאת היא הפעם הראשונה שמרגלית עומד כמסרב מלמלא את רצוני. הוא חייך במבוכה ולא ידע מה לענות.

– קורפוראל יעקב מרגלית! כַּבֵּד!!! בשם הבתולה – –

מרגלית נעמד בכבוד, ידיו על התפר ועיניו נעוצות בעיני. הוא נבהל באמת. רואה אני, שעבר בו כעין אבק של חשד רחוק: שאני רוצה למסור אותו לדין על עוון בגידה במולדת – –

שינוי ממין זה רגיל אצל הקצינים ויאומן לגבי כל קצין.

– נו, טוב־טוב מרגלית, נוח! – טפחתי לו על שכמו – אני אשיב לך את זה בעוד זמן־מה.

כשמרגלית “נח” נשם נשימה עמוקה ואמר:

– באמת נבהלתי.

– טיפש אתה מרגלית. הלא חתומים פה “שלושת מלכי הקדם”. יהי חלקך בין ה“בוגדים” הללו.

– אני – אני – גמגם מרגלית – אולי, אולי זאת רק פרובוקאציה – נגדנו – לנסות אותנו.

חזיז ורעם! זה מתקבל על הדעת – אולי באמת? על כל פנים טוב להיזהר.

להיזהר? כלפי אחרים אפשר להיזהר. אולם איך להיזהר כלפי פנים? כלפי עצמנו? “והלא – – איך שלא יהיה – הלא – באמת יש בזה מן הבגידה במולדת” – הרהרתי ושאלתי את עצמי: “האין זאת?” – “לחשוב אפילו רגע אחד על מדינה אחרת – על אפשרויות אחרות – טוב: אני ציוני – ואולם לא בשעת מלחמה! אִל אלוהים! בשעת מלחמה, ופה בחזית לחשוב על ארץ אחרת – על – על מולדת אחרת – –!”

– “אידיוט שכמוני!” – המתקתי את הרהורי הרועדים – “הלא המלך בעצמו רוצה בכך. הנה פונה הוא אלינו, אל היהודים – ואם הוא בעצמו פונה – ודאי שמותר לחשוב על זה – האין זאת?”

– "ואולם אם זאת פרובוקאציה – – – – "

לא! הן גם יוסף פאטאי כותב –

– אם פאטאי כותב – אומר מרגלית – הרי יכול אדוני להאמין לשלושת המלכים!

הלילה הזה כבר לא ישנתי כלום. הסתובבתי על משכבי מימין לשמאל, משמאל על הגב, מן הגב על הבטן וחוזר חלילה. – אלפי מחשבות התרוצצו בקרבי. התחלתי לקלל את כל העניין.

– “איזה אושר!” – “כמה זה נורא!” – “ארץ־ישראל” – “בגידה”.

ובינתיים הגיעו שמועות נוספות מסביב לכל העניין הביש הזה. מן “הצד השני”. משם, מרוסיה. – מאנגליה. – שמועות פאנטאסטיות ממש. איך באו השמועות אלינו? – בידי שבויי־מלחמה יהודים־רוסים. והשמועות הללו התרכזו מסביב מושג אחד כולל: “מאדאם פומפאדור”. ¹⁸³

ושוב בא הערב.

הלילה היה שפוך אור־סהר עד כדי פחד צֶ’רקֶסי. פחד צ’רקסי זה היה פחדנו־שלנו המיוחד: פחד הדיביזיה החמש־עשרה, שהיתה לה הזכות המיוחדת לעמוד פנים אל פנים עם היוֹרים הנוראים ביותר של הצבא הרוסי: עם הצ’רקסים. אצלנו היה להם לצ’רקסים שם מיוחד: “ציידי האף”. בחזית שלנו אשר ממול גדוד הצ’רקסים אסור היה להוציא אצבע מתוך בור־המערכה: הם קלעו בחוט השערה אל תוך האדם ממרחק של שלוש־ארבע־מאות מטרים. בדיוק נמרץ. ואם במקרה שכח מי מאיתנו והוציא את כל ראשו כלפיהם – מיד קיבל “סנוקרת” באפו: הכדור הצ’רקסי נכנס לו בדיוק אל חור־אפו ויצא מאחוריו במקום הקשר של “תפילין”. ומכאן הפחד מאור הלבנה, שהיה מאיים עלינו ב“פחד הצ’רקסי” הידוע.

לכל אורך בור־המערכה שקט גמור. זאת אומרת: כל בור־המערכה היה מלא מנגינות חשאיות של מנגנים חובבים שונים, שניגנו בכל מיני־זמר קטנים. וכולם – פיאניסימו. מנגינות קטנות אלה הצטרפו לסימפוניה אחת מפליאה וארורה, שכל אחד מאיתנו הרגיש בה את שירת־הברבור שלו, האחרונה בחייו. האחרונה – יען כי האוויר היה מלא חיכוי אחד גדול להתקפה כבירה מצד הרוסים, להתקפה פתאומית “שצריכה לשים קץ למלחמה עוד לפני בוא החורף”. או אנחנו ננצח – או הם. להתקפה זו חיכינו מזה חודש ימים, בציפיה, בתקווה, בפחד, ביגון־עולם ובאימת־המוות.

מסביב – הס. הלבנה מאירה באותו הרומאנטיסמוס הידוע, שלאורו מתרפקים האהוב והאהובה באושר נצחי בכל העולם. ופה בבור־המערכה – מנגינת־אבל אחת כללית: סימפוניית־המוות החשאית והסופית, שסופה יהיה – עוד רעם־תותחים אחד כביר בכל רחבי החזית ואחרי־כן – ואחרי־כן – – מי יודע?

והמנגינה הולכת הלוך והשקט, הלוך והעמק – עד כדי סרנאדה סודית, המלאה מיסתורין של פרידה אחרונה מן החיים, מן האם היקרה, מן האהובה הקפריסית הבוכה שם בעיר, מן המוסיקה, מן השדה הפורח ומן העיר ההומיה היקרה והזונה, הצוחקת ומתהוללת שם הרחק, הרחק – –

מדוע זה תקף אותנו כעת פחד המוות יותר מאשר לפני זה?

יען כי בשקט זה היה ספון עוד רגש סודי אחד, שהרגיז אותנו בזמן האחרון ולבסוף שפך עלינו כעין נבואה נוראה: נבואת המוות הבטוח. זאת היתה הסודיות האפלה, שכל החזית הרוסית היתה מעולפת בה בזמן האחרון. מזה שנה ויותר התרגלנו לדעת תמיד ידיעה ברורה את הנעשה שם מעבר לגבול: תמיד ידענו, מתי יתקפו אותנו הרוסים, ידענו זאת מראש וחיכינו להתקפות אלה בהכנה. מאין קיבלנו את הידיעות ההן? את זה איש לא ידע. על מקורן היו רק השערות ואגדות שונות. דיברו על מרגלים ממדרגה גבוהה, דיברו על איזו נסיכה פולנית, החיה שם במוסקבה, נסיכה הרוחשת חיבה לאחד מבניו של קיסר וילהלם. ועוד. ודיברו גם על אבסורד גמור: דיברו על המלכה עצמה, על הצארית בעצמה ובכבודה – – שהיא, כביכול, מודיעה תמיד למִצבָּאה העליונה שלנו את המתרחש שם בשטאב הגנראלים במוסקבה.

ובזמן האחרון – נפסק החוט הנסתר הזה. אין שום ידיעה. אף הגה, אף צל של תוכנית – – מה זה?

וזה הכניס בנו רוח פחד, שלא ידענו אותו עד הנה.

ורוח הפחד הזה זמזם ברעד־חשאי דרך כל הסימפוניה הארורה הזאת, המשתפכת חרש, בכאב, ביאוש, בפרידה אחרונה.

ופתאום – הטלפון:

– האלו! – הֶר אובֶּרסט? – רֶשְפֶּקט הֶר אוֹבֶּרסט! ¹⁸⁴

והֶר אוברסט מדבר:

– ילד! שום חדשות אין. ימח שם אלוהי הקוזאקים! אף הגה. ומשום כך – עלינו לעשות התקפה. מבין אתה? אסור שהם יתקפו אותנו. הבינות?

– רשפקט הר אוברסט!

והוא ממשיך:

– הכל מוכן. ואצלך?

– רשפקט הר אוברסט! כל הארטילריה וכל המחסניה של הצ’רקסים נהירה לנו כשולחן־הכתיבה שלי. אפילו את הקוניאק של הגנראל שלהם יודע אני, איפה הוא טמון.

– אתה בחור, חביבי. תודה. ומה בדבר “מאדאם פומפאדור” וחבריה?

– אגדות, הר אוברסט!

– נו טוב. סֶוַס!

– רשפּקט הר אורבסט!

וכשהנחתי את אפרכסת־הטלפון למקומה – נשכתי את שפתי התחתונה והרהרתי, זאת הפעם הראשונה שהר אוברסט שואל אותי על דבר “מאדאם פומפאדור וחבריה” – –

יען כי: על דבר “מאדאם פומפאדור” איש לא דיבר בקול רם. על “מאדאם פומפאדור” התלחשו, חייכו, התלוצצו ושוב התלחשו – אך לדבר עליה – לא. ובפרט האדון שר־האלף! – והנה הוא שואל אותי.

“מאדאם פומפאדור” – זאת היתה “הידיעה” היחידה שהסתננה אלינו בזמן האחרון משך דרך גבול החזית. הידיעה על דבר “מאדאם פומפאדור” וחבריה". – ועל עניין זה שהיה יהודי בהחלט, התלחשו מזה ימים אחדים בלי הרף. וההתלחשות היתה מעניינת, מגרה, מוזרה ומלאה חידות.

בערך כזו:

שם ברוסיה מתהווה דבר חדש ומוזר. דבר מעניין ונורא, שרק אנגליה יכולה ליצר אותו במכונת־הקומבינאציות שלה הקרה והערומה. איזו אישה מוזרה, מאדאם פומפאדור, אשה צרפתית כנראה, אך אשה יהודיה, מצרפת, אשה שהשתתפה במלחמה בפועל, ממש בקרָב, אבדה את ידה האחת במלחמה ועכשיו אירגנה גדוד עברי מבני הציונים, שמטרתו היא לכבוש את פלשתינה – – מאדאם פומפאדור – אשה אמאזונה כבירה, ויהודיה. איזו “יהודית” מודרנית. בעלת יד אחת. ויש לה שלושה חברים, העוזרים על ידה. וכל אחד מארץ אחרת של ארצות ההסכמה. אחד רוסי, שמו שַבָּתִנסקי. מובן יהודי. מן המלה שבת. הוא הגנראל שלה. המגייס את הנוער היהודי לכבוש את ירושלים. וכבר גייס כמאה אלף חיילים יהודים. מובן: ציונים. – השני בֶּלְפֶר. שם יהודי מובהק. בֶּלְפֶר. יהודי רוסי שנעשה לנתין אנגלי. עשיר מופלג, שהוכתר בתואר לורד. גנראל. הוא נותן את הכסף לכלכלת הגדוד העברי. והשלישי – איש נורא, שיחריב בעזרת הגדוד העברי את כל העולם. את כל החזית הגרמנית־אוסטרית־טורקית ביום אחד. שמו וֶסמֶן. פרופסור לכימיה. הוא המציא איזה גאז נורא שֶדַי לו לנגוע באדם – מיד מַשיר הוא את הבשר מן הגוף – והאדם נשאר חי. נורא.

והרוח החיה שבהם היא האשה: מאדאם פומפאדור.

כאלה התלחשו בינינו יותר ויותר. קצת בצחוק וקצת בפחד המקשקש בין השיניים. מלחמה נוראה. גדוד של יהודים. זה מצחיק. בחורי ישיבה, תלמודיסטים נלחמים?! והשלישי שבתינסקי – שהגדוד העברי הולך אחריו כמו אחרי מכשף. הוא אינו נותן פקודות. הוא נואם להם נאום קצר – וכולם רצים אחריו כמשוגעים.

כולנו התלחשנו. ובינתיים אמרנו: פאנטאסיה, מפאנטאסיות הרגילות בתוך בור־המערכה, העצבני וההוזה חלומות זוועה.

והיו בינינו גם ציונים אחדים. מובן בסתר, ובלי כל כוונה רעה חלילה. הציונים לא היו חשודים חלילה על שום מחשבה רעה. הציונים שבבודאפשט עשו מעשה רב ובזה קנו להם את אֵמונה של המפקדה העליונה על מאה אחוזים. הציונים שבבודאפשט לא רק שהתנדבו למלחמה בלי גיוס. יותר מזה: הם יצרו גדוד מיוחד, גדוד ציוני, בראשותו של מנהיג האגודות הספורטיביות הציוניות שבארץ, החבר ז’ולדוֹש האדמוני, זה שמאכס נורדאו כינה אותו בשם “עוֹרֶף־הַפָּר” – וגדוד זה נכנס אל תוך האש – אלפיים צעירים ציונים בבת אחת – ואבדו שם ביום אחד כמעט כולם. עלה בידם לגרש את הקוזאקים מבין הקארפאטים – אך יחד עם זה לא נשאר מהם כי אם שריד ופליט. כך סיפרו השמועות. ומטעם זה לא חשדו בנו, בציונים, בשום נטיה להאמין באותן האגדות על דבר מאדאם פומפאדור וחבריה. אדרבה: תבוא מאדאם פומפאדור וגדודה. “הציונים יעשו איתם בעורמה – ויחריבו אותם עד אחד”. זאת היתה האמונה הכללית בין המתלחשים, שבכל־זאת האמינו שמץ מן האגדה על דבר מאדאם פומפאדור.

ובכל־זאת. – בכל־זאת: השמועה על דבר מאדאם פומפאדור עשתה את שלה. איזה כישוף מוזר עבר במחנה הציונים האחדים שבדיביזיה החמש־עשרה. ולאט־לאט עברה הסקרנות שלנו והיתה לתשוקה עזה: לדעת מה אמת יש בדבר. אולי באמת יש איזה ממש בכל הבדיות הללו? מי יודע?

ובשעה כזו – התחיל הלב דופק בחוזקה. זה היה הלב היהודי המשותק זה דורות. והפנים החווירו פתאום. זה היה נורא. הפנים היו יכולות לגלות דבר־מה מן השטות הזו. המדגדגת שם בפנים.

גדוד עברי. – מושג זה היה בכל־זאת לכעין קסם מוזר, גדוד עברי הכובש את ירושלים. – אל אלוהים! הבאמת? הן זה נפלא ונורא. נורא: יען כי – – מה יהיה אם זה יביא אותנו באמת לידי פגישה בגדוד זה? – אל אלוהים – לידי התנגשות.

מובן, מובן. אין מה לדבר. אם יבואו – אנחנו נדע את חובתנו למולדת. איש מאיתנו לא יעשה שטות כזו: לחשוב אף רגע חלילה על בגידה בחזית. חס מלהזכיר. – אך – – ואולם – – גדוד עברי – – אל אלוהים! – – נו, שטות! – לא היה ולא נברא.

ואחרי התלחשות – צחקנו.

– עקבות המשיח! – אמר שוב הדוד אסטרייכר כמובן בצחוק קל. – עקבות המשיח.

– איזה עקבות משיח?! מָשִיחַ־שְמִיחַ! לא היה ולא נברא! שטות!

כך אמרנו כולנו – ואחרי שאמרנו זאת – שוב התגנב אל ליבנו הספק, הפקפוק ו – – והתקווה המעורפלת המעורבת פחד: מה יהיה אם מוכרחים נהיה להיפגש איתם – – אל אלוהים! איזו פגישה! – זה נורא.

ולבסוף החלטנו: שטות! וחסל!

כן, שטות – לולא קרה מקרה בינתיים. אך בינתיים קרה מקרה: בא קצין יהודי חדש אל תוך הרגימנט שלנו. מרגימנט אחר העבירו אותו אלינו. ופתאום נודע לנו, שהעבירו אותו מן הרגימנט “שנחרב כולו”: “רגימנט הציונים”.

וכשבא אלי להודיע לי, שהכניסו אותו אל הפלוגה שלי – אחרי ההודעה הרשמית הרגילה שלו, הודיע לי כמעט בלחישה, לא רשמית – שהוא עצמו ביקש, שיעבירו אותו ישר אל הפלוגה שלי.

אני לא התפלאתי על זה, מקרים כאלה לא היו נדירים כל־כך.

– יש לך פה בפלוגה שלי מכיר? – שאלתי אותו כרגיל במקרה כזה.

הוא החויר קצת, אחרי־כך חייך חיוך מבוכה קלה, ואחרי שהסתכל מסביב לראות, אם אין אוזן זרה מקשיבה לנו, לחש לי באוזני:

– מַאדַאם פּוֹמפּאדוּר – – –

ותיכף הוסיף, מבלי לחכות אפילו לראות את הרושם שעשה עלי: – דוקטור.

המלה דוקטור הסבירה לי כרגע את הכל. יען כבר הגיעה לאוזני השמועה, שהציונים שבחזית, היחידים שאינם סובלים עלבונות כלפי היהודים מצד הקצינים שונאי־ישראל – יש להם מלה המשמשת דיביזיה בינם לבין עצמם והמקשרת אותם במלחמה מוסרית־לאומית זו בשעת הצורך. מלה זו היא “דוקטור”. בתחילה היו שתי מלים: “דוקטור הרצל”, אך בכדי לעשות את הדיביזיה לנסתרת לגמרי – השמיטו את המלה “הרצל”.

ומלה זו יחד עם השם “פומפאדור” – היו דַיָם כדי להבריק לי במוחי הברקה מסמאה וצורבת, המעמידה לי את דפיקת לבבי לרגע.

ולא עברו שעות אחדות וכל החידה המוזרה של “מאדאם פומפאדור” היתה ברורה לי לגמרי. הוא בא מדיביזיה אחרת ובינתיים היה גם בבודאפשט בבית־החולים ואחר־כך בעיר עצמה – ושם יודעים יותר מאשר אצלנו פה. כך נודע לי הפתרון: מאדאם פומפאדור – זאת לגמרי לא אשה, אלא קצין רוסי יהודי, יוסף טרומפלדור. הגנראל שבתינסקי – הוא הסופר הרוסי־יהודי זאב ז’בוטינסקי, שתרגם את שירי ביאליק לרוסית. הלורד בֶּלפֶר – הוא לורד באלפור, מיניסטר באנגליה; והאדון וֶסמֶן הנורא – הוא פרופסור חיים וייצמאן – אחד ממנהיגי הציונים, החי באנגליה.

– הֱןֶה אומר: כל האגדות על גדוד עברי – יש בהן איזה ממש? שאלתיו.

– איזו שאלה? – אומר לי הקולגה החדש ובתוך כדי חיוך ותנועת־סתר כאחד מוליך אותי עוד יותר הצידה, מוציא מתוך כיסו נייר מודפס במכונת המפקדה העליונה ומראה לי העתקה שניה של אותו הכרוז שישנו בכיסי מאת מרגלית. – העתקה זו היא לא עברית, אלא יהודית.

והקאמראד מבאר לי.

– “זה לעומת זה עשה האלוהים”. ¹⁸⁵ כרוז זה יצא לעומת כרוז שני דומה לו. האנטנטה,¹⁸⁶ אמור: האנגלים, הוציאו כרוז דומה לזה. – וכעת המבין אתה?! הדבר הוא פשוט מאד.

מילא, אשר ל“פשטות” הדבר, הרי יש מקום להתווכח עליה קצת.

דמי הסתמרר בקרבי.

והקאמראד מוסיף:

– אצלכם פה זה עדיין בבחינת סוד? אצלנו שם מדברים על זה בפה מלא. מובן: אם המצבאה פונה אלינו – הרי מדוע זה לנו אסור לדבר על זה?!

– אולי זאת פרובוקאציה?

– חלילה. ברגימנטים אחדים כבר נוסדו כנופיות מסביב לכרוז זה, כלומר: מסביב לאידיאה זו. והכנופיות נאשרות בידי המפקדה העליונה. – וכבר מדברים על דגל מיוחד.

– ואולי גם על שפת קומנדה עברית?

– אתה מתבדח – והדבר אינו בגדר בדיחה כלל. הצרה היא רק שאין מדברים עברית במספר הדרוש.

נעשה לי חם במקצת.

ועד שאני עומד כטיפש מטופש – והנה צלצול הטלפון:

– האלו! – – הֶר אוֹבֶּרסט? רֶשפֶּקט הר אוברסט!

והוא מדבר:

– לא תהיה התקפה מצדנו. לעת־עתה לא. השד יודע.

– אולי חדשות הר אוברסט?

– חדשות? משם? ימח שמם: לא. אף לא הגה. אפשר לצאת מן הדעת. ובכל־זאת – לעת־עתה נחכה, אולי עוד יבוא דבר־מה. הבינות?

– רשפקט הר אוברסט! – והוא ממשיך:

– ומה בדבר “מאדאם פומפאדור” היפה?

דמי עלה מליבי אל מוחי.

– הֶ־הֶ־הֶ. “מאדאם פומפאדור היפה” הר אורברסט? הלוואי שתבוא. אשה יפה לא תזיק הר אוברסט. אשה יפה אינה מזיקה לעולם, מה דעתו הנכבדה?

– נו, לאו דווקא – ה־ה־ה! – לאו דווקא. הנשים היפות – יש שמחריבות הן עולמות. ה־ה־ה! – על כל פנים: היו נשים יפות שהביאו מהפיכות קטנות לעולם. גם מאדאם פומפאדור היתה אשה כזו. הוֹהוֹ! מאדאם פומפאדור! כל צרפת היתה נתונה בידיה!

– נתונה בידיה. כן הר אוברסט – – אך “מאדאם פומפאדור” שלנו – אין לה אלא יד אחת! הֶ־הֶ־הֶ!

– ה־ה־ה! צחק גם הוא – נו, סֶוָס!

– רשפּקט הר אוֹבּרסט!

אַה־ה־פוּה! – זיעה קרה הרגשתי במצחי הבוער. “נשים יפות מביאות מהפיכה” – “מאדאם פומפאדור” – – השיכור הזה ניבא ולא ידע מה ניבא.

והקאמראד שלי, ששמע מן הצד את השיחה המוזרה הזאת – עמד כנדהם בעיניים בולטות.

– מה? זהו כל מה שאתם יודעים על דבר הגדוד העברי?

– כן.

– לא הרבה. עקבות המשיח חשאיים ורחוקים הם אצלכם, חביבי. אך כשיגיעו אלינו פה אותם הגאזים – ודאי שנדע יותר – – הוסיף הקאמראד החדש.

ולשמע המלים הללו – התחיל ראשי סובב סובב. הוכרחתי לשבת קצת. – ובכן – – עקבות המשיח.

כולי הייתי רועד בחשאי. רועד ומגמגם. ושוב הסתכלתי בכרוז המוזר. כן: זוהי עובדה. קיסר וילהלם מבטיח לנו את ארץ־ישראל.

בכל זאת: דבר־מה הולך ומתהווה כאן. והפנטאסיה עובדת, עובדת. מצרפת דמות אל דמות, הזיה אל הזיה ותמונה אל תמונה. עד שנעשיתי לשיכור, היושב ושותק.

כך ישבנו רגעים ארוכים. ושתקנו שנינו.

– מה יהיה? – שאלתי את חברי.

– מה יהיה? – אמר חברי – מה יהיה? – הוא חייך. אחר־כך ניגש אלי, חיבק אותי ונשק לי בנשיקה חמה, שאין לה לא דוגמה ולא אסוציאציה בכל חיינו.

ואחרי הנשיקה – תפס בידיו את שני כתפי, הביט בעיני ברצינות עליזה ואמר:

– תן לי את ידך!

והושיט לי את ידו האחת.

אני נתתי לו את ידי, הוא לחץ אותה בשתי ידיו ואמר:

– בזה אנו נותנים גט פיטורין לאשתנו היקרה הגברת הונגאריה. ובזה אנו מקדשים את הגברת מאדאם פומפאדור לאשה. – אמור: הרי את מקודשת לי מאדאם פומפאדור כדת משה וישראל!

אני התחלתי: הרי את מקודשת לי מאדאם – –

ופתאום הטלפון.

ושוב פעם הר אוברסט.

ואחרי שיחה של מה־בכך עם הר אוברסט – הוא שוב פעם שאל אותי:

נו, מה שלום “מאדאם פומפאדור”, חביבי?

אני נרעדתי רגע ואחר־כך התחזקתי בכל כוחי ומתוך צחוק אמרתי:

– מאדאם פומפאדור? ה־ה־ה! אני קידשתי אותה לאשה הר אוברסט! ואני מתכבד להזמין את אדוני הנאור אל החתונה! נשתה קצת לחיים!

ההר אוברסט צחק צחוק מתוק ושיכור קצת: ה־ה־ה! מזל טוב! סֶוָס!

כשהנחתי את האפרכסת – חברי כבר עמד בכוסות מלאות, הוֹשיט לי אחת מהן ואמר:

– מזל טוב! לחיי מאדאם פומפאדור!

– מזל טוב! – אך כדאי היה להזמין את כל חברינו הקצינים בעלי הגזע הטהור: מי כמוהם ישמח בשמחת כלולותינו? ויותר משישמחו לכלולותינו – ישמחו לגט פיטורין שלנו לאשתנו!

והמרץ היהודי הצפוּן התחיל תוסס.

וטוב שבכל־זאת באה ההתקפה, שהוציאה את המרץ הזה ונתנה לו דרך להתפרץ.

 

כט: הַקֵּן    🔗

פִּיחַת סְמַרְמֹרֶת עָבְרָה בִי חִישׁ

וּמֵעֵינַי סָר הַוִּילוֹן הָעָב, הָאַפְלוּלִי –

עַבְדִי פָּאוּל הַנֶּאֱמָן

הַצֵּל זֶה הַצּוֹנֵן הָעוֹמֵד שָׁם מִמּוּלִי

הֲשָּׂטָן הוּא אוֹ אִישׁ?

– אֲדוֹנִי הַנָּאוֹר, עַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי!

אֶמֶשׁ בָּעֶרֶב הוֹפִיעַ פֹּה בַלָּאט

וַיָּשֶׂם לִי כֶתֶר עַל גֻּלְגָּלְתִּי הָעֲרוּפָה –

עַבְדִי פָּאוּל הַנֶּאֱמָן,

מַדּוּעַ כֹּה תְסַמֵּא בַת עֵינוֹ הַשְּׁקוּעָה

וּמַה יַבִּיט בִּשְׁאָט?

– אֲדוֹנִי הַנָּאוֹר, עַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי!

מַלְאַךְ הָאַיִן הוּא? – כֵּן, מַלְאָךְ הַטּוֹב;

תְּהִי קְדוֹשָׁה שְׁלִיחוּתוֹ וּבִיאָתוֹ בְרוּכָה –

עַבְדִי פָּאוּל הַנֶּאֱמָן,

הָאֲבוּקָה שֶׁבְּיָדָיו מַדּוּעַ הִיא הֲפוּכָה?

אֶת חַרְבְּךָ שְׁלוֹף!

אָבִי הוּא בֶן־עַמְרָם כָּמֹהוּ לֹא קָם

וּמַלְכִּי מַנְעִים זְמִירוֹת בְּהָרֵי בַגִּלְבֹּעַ

עַבְדִי פָּאוּל הַנֶּאֱמָן,

אֱמָר לוֹ: בֶּן־הַמַּכַּבִּים לֹא יֵחַת, לֹא יִנֹּעַ

מֵאַיִן וּמִדָּם.

יָרֹם אֲבוּקָתוֹ אִם הִגִּיעַ הַתּוֹר –

וְאַתָּה, אִם אֵלֵךְ – הָרִימָה אֶת הַמֵּצַח –

עַבְדִי פָּאוּל הַנֶּאֱמָן,

תֵּן־לִי אֶת כִּנּוֹרִי, נֵלֵךְ בְּשִׁיר הַנֵּצַח

אֶל פַּרְדֵּס הָאוֹר!

– אֲדוֹנִי הַנָּאוֹר, עַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי!

השיר הזה יהיה קודש לשני הידידים שלי: למשרתי שלי גוּר־האריה גֶרגוֹ פָּאוּל; ולקציני האוברלויטננט דוקטור יאנוש סמרצ’אני – ששניהם זמרו לי באוזני את שירת אבותי המכבים העברים הקדמונים והצעיפו לי את גיהנום השנאה שמסביבי בצעיף עֲבָרות־קדומים נפלאים.

האוברלויטננט סמרצ’אני, מאז קרא את כרוז המלך בדבר מדינה עברית בארץ־ישראל – התחיל לפתח תיאוריה של מלכות עברית רחבה, שאף הגאוותן שבמאדיארים הטהורים היה יכול לקבל תיאבון להיות חבר־אזרח בקרבה. כאילו צמצם את כל ידיעותיו הרחבות כדי לבנות את המדינה העברית עם כל פרטיה ודקדוקיה. – ומפליא הדבר: אין בה בתיאוריה זו אף שמץ מאותה האידיאה הידועה בשם “מיסיה” ¹⁸⁷  

או: “יעוד ישראל להביא אור לגויים” במובן המנדלסוני הידוע. בונה הוא בדמיונו מדינה פשוטה ככל המדינות ורק דבר אחד מוסיף הוא ממוחו “הגויי” הפשוט עליה: את מקור השלום שבין שלוש הדתות המקננות בארץ־ישראל, או כמו שהוא מכנה את זה: “הברית השלישית”.    🔗

– הברית הראשונה – אומר הוא מתוך הרהור – התנ“ך, היא ברית אחדות־האלוהים, או “ברית האלוהים האנושי”; הברית השניה, של ישו מנצרת, היא “ברית האדם האלוהי”, כזאת היא גם ברית מוחמד, הקוראן; וכעת עליכם ליצור את הברית השלישית: את “ברית השלום”, ואל הברית הזאת יש רק דרך אחת: האֵם־האדמה, שעליכם לשוב אליה, אחרי ש”השמיים" ניתקו את פיכם מעל פּטְמַת־שדיה.

שמע את אלה המשרת הצעיר שלי ולא נתן לי מנוחה, שאבאר לו את דברי האדון האוברלויטננט, “שאינו דומה כלל לקצין” לפי דבריו. ביארתי לו את העניין בכל יום ובכל הזדמנות. המאדיארי הצעיר הקשיב, קלט, למד ועיכל את הדברים עד שהפכו בו לדם. ואחרי שעיכל אותם – התחיל להצמיח מתוך נפשו פרחי־דמיון, המפליאים בפשטותם. ידוע, שהמאדיארי אינו בעל “יראת שמיים” במובן המקובל אצל הנוצרים. הוא אינו אוהב ביותר לא את התפילה ולא את הסמלים. הצלב אינו בנמצא אצלו על גבי בית־התפילה, אלא בתוכו. על גבי מגדל בית־היראה שלו עומד תרנגול, המבשר את השחר. – המאדיארי משוחח את אלוהיו כמשוחח את אביו, או נכון מזה: את ידידו הגדול. מתווכח הוא איתו ומקלל אותו קללת ידיד אוהב ורוֹגֵז: אלוהי המאדירים, אף כי הלבישוהו במשך הדורות לבוש רומא החדשה – נשאר הוא אותו “אֶלֶוֶה” ההוני־הטוראני־מונגוֹלי, שיש בו יותר מן הגבורה האנושית מאשר מן המסתורין האלוהי אשר שם בשמיים. – “אדוני איש מלחמה” – אין עם הקרוב להבנת המושג האנושי הזה מאשר המאדיארי.

ודרך פריסמה זאת ראה המשרת שלי הצעיר גם את מלכות ישראל, ש“הזקן פראנץ יוסף זכה בחייו הארוכים להיות לשליחה של נבואת הנביאים ולהקים אותה עם גמר המלחמה הנוראה הזאת”, שהיא לפי דעתו מלחמת גוג ומגוג.

ככה רקמו לי שני האנשים האלה, הקצין הגבוה והחייל הפשוט את מסכת־עתידי המפליאה, פה בבור־המוות.

כעת כבר קשה היה עלי להשלים עם המוות הנבל. כעת אמות? כעת: אחרי הכרוז הזה?

ולפעמים הרהרתי הרהורי איסור: כעת? אחרי מה שהולך ומתהווה שם על ידי אותו הקצין טרומפלדור, ז’אבוטינסקי, וייצמן ובאלפור?

אָה! – איך שהוא: כל הדרכים מובילות ירושלימה! צודק הוא הדוד אסטרייכר: עקבות המשיח!

ועכשיו לא הרגשתי כבר באותה השנאה המרה והחריפה שמסביבי. מה אכפת לי?! מהו ערך כל השנאה הטיפשית הזאת לעומת הכרוז הזה?!

ההתקפה האחרונה עלתה לי בחייהם של אחדים מבחורי. הסרבי “הממזר” קרצ’אן נקרע בידי רימון. הוא היה לבוש אותה “החולצה המשופרת” שקיבל בירושה מאת הגפרייטר מאדי האומלל. למה לבש אותה פתאום לקרב? כאילו הרגיש בסופו ורצה להופיע שם לפני יוצרו בפאראדה. ¹⁸⁸ בחולצה משופרת.

אחריו הלך מאיתנו האמן־הפסל קֶראק. מה טוב לו, שלא זכה את הזכיה הנוראה לדעת, מה עשתה עימו אשתו הבוגדת. – לפעמים טוב ומיטיב הוא המוות.

אחריהם עזב אותנו הקורפוראל בֶּרנאט רוזנברגר הצעיר והשמן. בן עשרים ואחת היה במותו. – מי יספר לנו כעת את האנקדוטה הבאנאלית בפעם האלף? מה נורא להיזכר באנקדוטה של אחד מחברנו. רואה אני את האנקדוטה שלו מרחפת עלי־ראשנו יתומה.

ככה הולכים – – אחד אחרי השני.

במחיר יקר מדי שילמתי בעד הניצחון הקטן הזה של ההתקפה האחרונה.

הטירולי הארוך והתמים שב מחופשתו. פה חכתה לו הפתעה נעימה: הוא עלה למדרגת קורפוראל בבת־אחת – אך שמחתו מעורבת תוגה עמוקה. הוא נדהם למות קרצ’אן, רוזנברגר וקֶראק.

נורא לראות איך הוא בוכה בחשאי על אבדן חבריו.

אני מנחם אותו והוא אינו שומע לי. ורק אחרי שתיקה ארוכה קם הוא ואומר בקול פאטאלי:

– יֶץ קוֹם אִי! (כעת יבוא תורי!)

ואחרי אלה איך למסור לו את מכתב כלתו? – אך הוא ביקש אותו:

– אני יודע שיש לי מכתב ממריה־אנה שלי. הלא נפגשתי איתה. אני יודע גם את תוכן המכתב. היא סיפרה לי.

מסרתי לו את המכתב. קרא ושקע בהרהורים.

– מובן שכעת הגיע תורי שלי. אני יודע. אך מה אכפת לי? אמרתי גם לה, שאני משחרר אותה מאהבתה אלי. נתתי לה גט־פיטורין בלי כומר. גם “החתונה” שלנו היתה בלי הכומר. – היא בכתה. טיפשה. מה יש בזה לבכות אם אדם מת?

ואת זה הוא אומר בעיניים לחות ואדומות עדיין למותם של חבריו.

כמה אהבה פה בינינו, בין האנשים הפשוטים.

ולעומת זה כמה שנאה שם “למעלה” בין הקצינים!

אחרי ההתקפה הזאת היתה לנו תקווה למנוחה ארוכה. בא החורף העז ועל כנפיו שלג גדול מאוד. השלג כיסה את כל עין הארץ במרחבי כל שטח־הראוּת ובמרחקיו.

התחלנו לתקן, לשכלל ולשפר כל אחד את הקֵן שלו.

הקֵן. זהו השם המתאים ביותר לאותו החור, שבו מסתדר איש־הצבא בתוך בור־המערכה. הפלוגה גרה וישֵנה כולה ב“אולם” אחד גדול, במערה רחבה ואפלה המוארה גם ביום במנורות. אך הקצינים ואפילו סגני הקצינים “בונים” להם מעון מיוחד בצד המערה. זהו הקֵן. קינו של האדם בן המאה העשרים, שהתרגל לחיות חיי אדם־המערה שלפני שבעה־עשר מיליונים שנה.

המשרת שלי מחליט לבנות לי פה “ארמון מלכים”. השיר שלי השפיע ועשה עליו רושם גדול.

– אדוני הדגלן הוא בן־מלכים, בן מלכי־התנ"ך.

– כולנו בני־מלכים פאלי.

– לא, אדוני – המלכים שלנו היו פעם עבדים למלכי־הקדם אבותיו של אדוני. ירושלים היא העיר הראשונה בעולם. לפניה היו רק כפרי־שודדים קטנים וגדולים.

– ורומא?

– הרומאים היו שודדים. אני יודע. קראתי. ומה? בני־אדם הגונים? איזה בני־אדם הם שאלוהיהם הם שיכורים ונואפים ורוצחים! כמו־כן היוונים. כולם שודדים. וירושלים – – אני יודע את תפילת המלך שלמה בעל־פה.

והתחיל לקרוא לפני בעל־פה את תפילת שלמה בגמר בניין הבית:

– “בָּנֹה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים” ¹⁸⁹

מובן, בהונגארית.

כמעט כל המאדיארים שבפלוגה שלי יש להם תנ"ך קטן בצקלונם.

והקן הלך ונבנה. משפרים אנו שנינו את הקירות, חופרים בהם כוכים לכלים שונים. אחר־כך עושים שולחן, תולים שתי מיטות זו למעלה מזו, העליונה בשבילי, התחתונה בשבילו.

המנוחה בתוך עולם־השלג הלבן משרה עלינו מצב־רוח מיוחד במינו. מעבר לכל חיי אדם ומעבר לכל המיית התרבות והעיר חיים אנו פה בתוך המערכה ומתחממים לאור “התנור”, שהתקַנו אותו בתחבולות שונות.

אך בניין הקן אינו נגמר לעולם. תמיד יש מה לשכלל ולשפר. מוצא אתה רסיס עץ, חתיכת פח, רסיס זכוכית, מסמר, שבר־חרס – הכל מוכשר ונחוץ לנו. בכל אפשר להשתמש, הכל מביא תועלת חשובה מאוד.

והקן הולך ומשתפר ונעשה נוח יותר ויותר. ואתה קשור בקן שלך קשר גוף ונפש, קשר עצבים עתיק, עצוב ונצחי.

אני מוזמן לשתיה אל שר־המאה. הוא גר ב“מִכסה” נהדר, החָרָשים והמסגרים שבצבא בנו לו דירת רוזנים באמת. טפיטים, תמונות, ספרים – הכל.

ואולם כשאני חוזר אל הקן שלי – הרי אני בז לכל הבלי האושר ההוא. את התנור אני עצמי בניתי לי. בידי, כמו־כן את מיטתי.

הקן שלי. בו אני חי, יושב ומהרהר – ובו אני מחכה למוות.

וזה שני חודשים שאנו חיים כך. השלג יורד ויורד – ואנו יושבים בקן שלנו. העבודה היחידה שלנו היא: לבדוק בכל פעם את חורי־היריה, את “אשנבי־המוות” בפי המשרת שלי. לנקות אותם, לפנות את השלג מסביבתם, כדי לראות תמיד את השטח שבינינו ובין החזית הרוסית.

ואחרי העבודה אנו שבים אל הקן שלנו, יושבים ומתחממים לאור התנור וחולמים תחת השלג.

ואולם יש שאחד הקצינים עובר ובודק את כל הקינים – – בשביל לעשות “רקביזיציה”. ¹⁹⁰ “הקן של האונטראופיציר יפה מאד” – סיפרו לו לאדון הקצין – והוא מקבל תיאבון להתיישב בו.

הוא נכנס, האונטראופיציר נבהל, קם בחיפזון ועומד עמידת כבוד ומודיע:

– אדון הלויטננט! מודיע בהכנעה: אין חדשות!

והאדון הקצין מפַשׂק את רגליו, לועס את הסיגאריה בתוֹתבות הזהב שלו, חובט במגלבו על המגפיים שלו ואומר:

– יפה מאד קורפוראל. יפה מאוד. מעון אופיצירים הוא. היום תפַנה את “המִכסה” בשבילי. תיכף ומיד.

– כן אדוני! – והולך לו.

והאונטראופיציר המסכן עומד בעיניים בולטות מצער, מכאב ומעלבון – זורק את מקטרתו שהפסיק אותה באמצע העישון, מחרף ומגדף את אל אלוהי הרוחות לכל חזיר! – ומתחיל לפַנות את הקן שלו – –

את הקן, שטיפל בו, ששכלל אותו, שחפר אותו בצפורניו, ששיפר אותו בליבו, בדמו והתחמם בו בכל אושרו האומלל.

לכל אפשר להתרגל לאט־לאט: לסבלות הרפש, לאכילה חטופה, לחיות ימים בלי שינה, לרעב, לאכילת עכברים צלויים, לריצת שעות בלי נשימה ובינתיים לשנאה, לכל מיני התעללות בצורת עונש – אך עם דבר אחד אי־אפשר להתפשר בשום אופן: עם שדידת הקן שלך.

אחרי מעשה כזה נאלמת אפילו השירה.

לא פעם זכיתי למכאוב זה בהיותי עוד אונטראופיציר. דווקא הקן שלי היה מעורר את תיאבונם של האדונים הקצינים.

ואתמול קרה מקרה של שדידת־קן כזו עם הטירולי הארוך והתמים: בתור קורפוראל בנה לו מעון מיוחד ואחרי ששיפר אותו בכל כשרונו התמים וטעמו הפשוט והטוב בא הדגלן סלֶזאק, ה“מה תקפוץ” הקטן, ושדד אותו ממנו.

מיהרתי ומסרתי את העניין לאוברלויטננט סמרצ’אני.

הוא לא חשב הרבה.

אחרי שהדגלן השודד הסתדר במעונו החדש יפה־יפה – הודיע לו האוברלויטננט, שנחוצה לו דירה זו. פשוט. נחוצה.

ונגד זה אין עצה.

והאדון הדגלן הואיל להטריח את עצמו ולחפש לו דירה אחרת. ומצא משום־מה, שדירתו הקודמת טובה בכל־זאת יותר מכל.

אך אותה מקצת האהדה, שהדגלן סלֶזאק עורר בי אז, בשעת השיחה על דבר הכרוז – נדפה עתה כליל. אני מרגיש אליו שנאה נוראה.

ומובן שהאוברלויטננט החזיר לו לטירולי שלי את קינו.

ורק הגפרייטר מרגלית (סליחה: האדון הקורפוראל מרגלית!) – ידע לשמור על הקן שלו מפני השודדים. הוא החזיק לו שניים שלושה פגרי־עכברים במקום חבוי בחוץ וכשהרגיש שהשודד צריך לבוא – הכניס את הפגרים וזרקם אל תחת מיטתו. וכשהשודד מצא את הדירה לטובה בשביל עצמו, הודיע לו מרגלית:

– אדוני הנאור, מודיע בהכנעה: חור נפלא באמת. אדוני ירגיש את עצמו בטוב ובמנוחה פה. ורק – ימם שמם וזכרם של אלה (פה הראה אל תחתי המיטה) של השרצים האלה פה. הם אוכלים את חיי ממש. בלילה אין לי מנוחה מהם. ודווקא אל תוך המיטה הם נכנסים. בלילה הזה תפסתי שלושה מהם – על גופי התהלכו בטיול. דווקא על בטני. – פו! ימח שמם וזכרם. – אך אין דבר. אפשר להרעיל אותם. בבקשה: יש לי רעל טוב.

ותוך כדי דיבור מוציא הוא כעין איזה קמח צהוב (אבק לבֵנים) ומראה.

את דבריו האחרונים שומע השודד כבר מבחוץ.

מאחורי הדלת.

האדונים השודדים אינם אוהבים להילחם עם העכברים.

במלחמה הזאת אין לקוות למדאליות.

 

ל: הַכֶּלֶב    🔗

המשרת שלי הביא לי כלב. יצור מסכן: רזה, צרוע ואילם. כן: אילם.

רק שתי עינים יש לו, שאפשר להתבלבל מהן. נורא להביט בהן. כל צער המלחמה בוכה מתוכן. – נורא.

הכלב מתחטא לפני. אני מאכיל אותו. הוא אוכל בלי תיאבון.

– הוא שכח כבר לאכול – אומר פאלי שלי – מי יודע מתי אכל?

אנו מנקים אותו יפה־יפה, בנפט, בבנזין, בשלג, בסבון ובמים. הנפט מרפא גם את עורו, המלא כעין איזו צרעת ממארת.

ובלבד שכבר יתן קול פעם! אילמותו קורעת לב ממש. הוא מביט ובוכה ושותק.

פאלי מדבר אליו, מתחנן לפניו, מאיים עליו, מפתה אותו – ללא הועיל.

הוא שותק.

פאלי מפחיד אותו בחַקותו כל מיני קולות: של חתול, של צפרדע, של עגל, של סוס, של חמור, של חזיר וגם של כלב – ללא הועיל. הוא שותק.

ופתאום – בשורה:

הוא לקח אותו עימו אל מטבח הקצינים בלכתו להביא לי אוכל. ובשובו מספר הוא לי בשמחה:

– בֶּנדֶה נבח! (את השם “בנדה” נתן לו פאלי אחרי שם פלדוויבל אחד, שמת לפני שנה, זכרו לקללה).

– איך זה?

– האדון הלויטננט שטובניאק רצה ללטף אותו ועל זה פרץ בנביחה!

– אתה משקר, פאלי.

– חי נפשי, אדוני!

ומוסיף:

– הוא אינו נותן לקצינים שילטפו אותו. הלא הם גרשו אותו לפני זה באכזריות. אך על החזיר הזה נבח בכעס. – האדון הקורפוראל מרגלית יעץ לי פעם, שאַראה לו את אחד הקצינים “ההם” – אני חשבתי שהוא משַטה בי – והנה הוא צודק!

והכלב הולך ומבריא, הולך ויפה.

ומובן, שהכלב היה בזמן קצר לחביב כל הפלוגה; יותר מזה: ל“קמיע” לכל הרגימנט. ודווקא קמיע יקר מאד: כלב שבא מעצמו אלינו. ודאי מאת המלאך גבריאל הוא שלוח לנו.

ולנו, לשנינו, לפאלי ולי, היה הכלב לחבר טוב. אם אהבתי את חיית־הבית הזאת שם בעיר – הרי פה בבחינת חבר־פנימי אמיתי היא לי.

ופעם תפס אותי פאלי בדבר־הבאי: כשעה ויותר שוחחתי עם הכלב שלי כמו עם ידידי הטוב, המבין אותי. – הצעיר נבהל באמת. הוא מפחד כל הזמן מפני המלאנכוליה, שתקפה אותי בזמן האחרון. וכעת, כשנכנס וראה אותי מדבר כשעה שלמה עם הכלב – חשב שיצאתי לאט־לאט מדעתי. הוא אומר, שבינתיים גם בכיתי.

מי יודע? אולי באמת בינתי הסתתרה כבר?

אני הולך ומרגיש כעין דבר דומה לזה בזמן האחרון. השלג יורד; האנשים שלי יושבים כל היום ומתגעגעים אחרי החיים והמתים; הקצינים הם חיות רעות – ואני הולך ומיטָרף לאט־לאט.

ואולם נעים לי לדבר אליו:

עֵינֶיךָ וְעֵינַי כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע הַטָּמֵא,

בְּגֵו אַדְמָתֵנוּ־הַזּוֹנָה הָרָוָה דַם גִּבּוֹרִים –

נֶעֱצַב אַתָּה, נֶעֱצַב, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

מַדּוּעַ כֹּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ הַשְּׁחוֹרִים?

מַדּוּעַ כֹּה תֶּחֱשֶׁה דוּמִיָּה?

כְּיָתוֹם תִּתְהַלֵּךְ סְבִיבִי בִדְמָמָה חֲרֵדָה

וּזְנָבְךָ הִתְחַבֵּא אֶל סְגוֹר הַלֵּב –

אַל תִּירָא, אַל תֵּחָת, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

קְרַב הֵנָּה אֶל קִבְרִי הַחַי וּבְצִדִּי פֹּה שֵׁב,

נִתְחַמֵּם נָא אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.

נִתְחַמֵּם לְאוֹרָה שֶׁל תּוּגָה כַלְבִּית נְמִבְזָה,

זֶה כְּבָר לֹא דִּבַּרְתִּי עִם מִישֶׁהוּ כִלְבָבִי.

אַל נָא תְהַדְּרֵנִי, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ נַבְחָן אֲנִי, נָבִיא,

כֶּלֶב בֶּן־נְבִיאִים לְדוֹרוֹת.

כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ בִּלִּיתִי אֶת חַיַּי בִלְקִיקָה

וּבְרִנְנַת כְּלָבִים עָרַצְתִּי כָל צֵל;

גּוֹרָל אֶחָד לִשְׁנֵינוּ, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

כָּמוֹךָ נָבַחְתִּי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיִל

וּכְלַפֵּי הַלְּבָנָה הַקָּרָה.

הוֹי, כְּלַפֵּי הַלְּבָנָה הַקָּרָה, הַדּוֹמֵמָה הַמֵּתָה:

הַפֶּגֶר הַנִּסְחָב בִּמְרוֹמֵי הַסּוֹדוֹת,

בּוֹ אָמַרְנוּ שְׁנֵינוּ, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

לְרַצּוֹת אֱלֹהֵינוּ וְעַל חַסְדּוֹ לְהוֹדוֹת,

עַל שְׁיָרֵי הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ.

עַל שְׁיָרֵי שֻׁלְחָנָם שֶׁל בְּעָלִים נֶעֱלָמִים אֲדִירִים,

שֶׁבַּחֲרָרֵי רִנָּתָם הָעֲלִיזָה לָעַד

נְהַפֵךְ בִּקְדוּשָׁה, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

וּנְר ַמֶּה עַצְמֵנוּ: כְּצִפּוֹר עַל בַּד

שִׁיר מִזְמוֹר לְחֵרוּת הִנְעַמְנוּ.

שִׁיר מִזְמוֹר לַחֵרוּת – אֲבוֹי לָנוּ, כַּלְבֵי הַשִּׁירָה,

הַנּוֹבְחִים לַגְּבוּרָה וְנוֹשְׁכִים בְּפַחַד –

שְׁבָה לִימִינִי, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

אוּלַי זֶה יַעֲלֶה לִשְׁנֵינוּ בְיַחַד

לְקַלֵּל פֹּה קְלָלָה נִמְרֶצֶת.

לְהָקִיא צַעֲרֵנוּ הַגָּדוֹל, הַנֶּחֱנָק, הַנִּבְאָשׁ:

אֶת מוּגְלַת־יָפְיֵנוּ הַטְּמֵאָה הַזֹּאת –

לַמְּדֵנִי נָא אָתָּה, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

לִנְבוֹחַ הַפַּעַם קְלָלָה כָזֹאת,

אֲרוּרָה, בְּרוּרָה וּמְשָׁחֲרֶרֶת.

מַה זֶּה תִּסְתַּכֵּל בְּעֵינַי בְּעֵינַיִם כֹּה תוֹהוֹת? –

הוֹי, כַּמָּה צָמֵאתִי לְעֵינַיִם כָּאֵלֶּה,

לְעֵינֵי אֵין־דִּמְעָה, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

הַמַּעֲלִים לִנְבִיחָה קְדוֹשָׁה כָּל־פֶּלֶא,

בְּאַהֲבָה, בֶּאֱמוּנָה וָתִיקִית.

אָנֹכִי, יְדִידִי, זֶה כְּבָר לֹא נָהַמְתִּי כְנַפְשִׁי

וְלוֹעִי הַמְזַמֵּר כְּבָר שָׁטוּף בְּדָם;

רַק עֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

לְמִזְרָח, לְנֶגֶב, לְצָפוֹן וּלְיָם

וּלְעֵבֶר לַחַיִּים הָאֲרוּרִים.

לְעֵבֶר לְחַיִּים, שָׁם אֶהְיֶה לְהוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע,

לְכֶלֶב בֶּן־חוֹרִין, הַמַּשְׁתִּין בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ –

וְלֹא עוֹד אֲנַסֶּה, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

לְהַצְדִּיק כָּל טוּמְאָה וּכְזָבִים הָפֵחַ

בִּלְשׁוֹן בְּנֵי־אָדָם עִלֶּגֶת.

לֹא עוֹד אֲנַסֶּה לְנָעֵר דִּכְדּוּכֵי תְהוֹמִי,

לָתֵת מִלָּה יָפָה לְיוֹרְשִׁי הַבָּא –

לֹא עוֹד אֲשַׁקֵּר, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

בִּשְׁאֵלוֹת־נְצָחִים: מַדּוּעַ, עַל מַה? –

וּבְרִגְעֵי עֵת־רָצוֹן אֵאָלֵם.

עוֹד רֶגַע, עוֹד שְׁנַיִם – וְנִיצוֹץ־מַתֶּכֶת יְפוֹצֵץ

אֶת מֹחִי הַחוֹלֵם לְרִבְבוֹת צְדָדִים.

וְאַתָּה – וְאַתָּה, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

שֵׁב נָא וְחַכֵּה עוֹד רְגָעִים אֲחָדִים

וְתֵהוֹם עַל חַיַּי הָעִלְּגִים.

תְּקוֹנֵן עַל חַיַּי הָאוֹבְדִים בְּרַעַשׁ הַכְּזָבִים,

בִּנְאָקָה חֲשָׁאִית תְּבַכֵּנִי לָעַד –

– וְאַחַר – תִּסְמַרְטֵט אֶת בְּשָׂרִי לְאַט

וּתְלַקֵּק אֶת דָּמִי הַמְאָדָּם.

תְּלַקֵּק אֶת דָּמִי הַהוֹזֶה – וְהִשְׁתַּטֵּיתָ,

וַהֲקֵאוֹתָ קוֹל־נְבִיחָה מְלֵא־אֶרֶס עֲרִירִי –

אוּלַי, אוֹ אוּלַי, יְדִידִי בַּר־כַּלְבָּא,

יַעֲלֶה בִּגְרוֹנֵךְ מַה שֶׁנִּבְצַר מִשִּׁירִי:

לְהַרְעִיל בְּצַעֲרִי הָעוֹלָם –

המשרת שלי התחיל בזמן האחרון לקנא לי בכלב.

וכשמסרתי לו את תוכן השיר – אמר בזעם גלוי:

– הנה יש לו לאדוני כבר חבר טוב. – אולי ימַנה אותו אדוני למשרת שלו?

שתק רגע ואחר־כך אמר:

– אני אגרש אותו לעזאזל!

אך מובן, שלא גרש אותו; כעת, לפני ההתקפה: לגרש את “המלאך המציל” היחידי שלנו, שכל הגדוד קשור בו באמונה קדושה, שבזכותו נישאר בחיים?!

 

לא: מְנֵה, מְנֵה    🔗

הבטלה והשעמום שבכל משך ימי החורף הארוכים עם לילותיהם – מן ההכרח הוא שיביאו לידי אותו מצב הרוח והחיים, שאליהם הגענו בזמן האחרון. חבר הקצינים התפשט לאט־לאט את כל “בגדי הציביל” שלו והופיע לעינינו בכל גועֳלו המבחיל. – במה עוסקים האינטליגנטים הללו כל הזמן? אכילה, שתיה, עישון, ליצנות, ניבול־פה.

ונוסף על כל אלה: השנאה הכבושה, שאין לה לא סיבה, לא טעם ולא שחר. בתחילה שנאה לנו היהודים, ואחרי־כן שנאה לכֹּל, הווי אומר: לחלשים, לנכנעים, לחיילים פשוטים, ואם שנאה זו התחילה אז, לפני שנתיים – ואם במשך הזמן הלכה והתפתחה בבור־המוות, במקום להישָמד בידי רגש הסכנה המשותפת לכולנו – הרי בזמן האחרון הופיע בצורת באכּחאנאליה ¹⁹¹ ממש.

את מצב הרוח השורר כעת במחנה הקצינים אפשר להגדיר ככה:אורגיה גופנית בלוויית אורגיה נפשית. האורגיה הגופנית מופיעה בצורת אורגיה רגילה: שכרות בכל מיני משקאות ממוזגים יחד, ואם האשה היתה חסרה באורגיה זו – הרי מצא לו המרץ הגברי מוצא אחר: התעללות אינקוויזיציונית בבני־אדם. ואם נכונה היא ההשערה, שאחד מיסודות העגבנות הוא הסאדיסמוס – הרי פה בחזית תפס היסוד הזה את כל מקומה המלא של העגבנות עצמה.

בשורה הראשונה עמדו משרתי האופיצירים לקורבן לאדוניהם החולניים. העונש היה לא “דבר רגיל”, אלא דבר שבסדר־החיים, שנכנס לתוך תוכנית חייהם של האופיצירים ההוללים. וכל העונג שבדבר הזה, להמציא איזה עונש מיוחד במינו: עונש על כל דבר קטן, על מלה לא נכונה, על תנועה קלה.

ראש “המייסטרים” היה שר־האלף האדון פיגר. האדון פיגר העדין, בעל המאניקור למופת ובעל הפילוסופיה האסתיטית היה מדקדק בעונש, שהיו בו שני היסודות יחד: מיסוד הכאב הגופני ומיסוד היסורים הרוחניים גם יחד. בשבילו לא היה זה עונש ראוי לשם זה, אם היה אחד הקצינים משקה את משרתו מספל־הרקיקה; הוא הוסיף על זה: השותה הנענש היה מוכרח להרים את הספל ולהגיד למסובים: “לחיים!” וכך לשתות. ואחרי השתיה להביע רגש הנאה: “אַהַה! בבקשה עוד!”

בהמצאת העונשים ישנה בעין התחרות בין הקצינים, שכנראה נטרפה עליהם דעתם לגמרי בימים האחרונים. לזה מצאו דרך: כל אחד קיבל עונש לפי מלאכתו שם בבית. את הנגר האכילו נסרי עץ, המסגר אכל מסמרים לתיאבון, הסנדלר אכל את הדבק שלו אם החטיא במקרה את טעמו של הקצין בעשותו לו נעליים. וכן הלאה.

ובשעת כל הוצאה לפועל של עונש כזה – היתה שתיה כדת והנאה ברוב־עם.

והיה חייל מסכן אחד, שטעה ואמר ללויטננט חדש “אדוני הדגלן”; לכינוי הזה התרגל משך שנתיים, יען כי הקצין עלה רק היום למעלת לויטננט. – ועל זה שאל אותו הקצין: “מה מלאכתו שם בביתו?” ועל התשובה שגַנן הוא – העמיד אותו “השופט” מחוץ לבור־המחסה, למעלה: למטרה לחיצי הרוסים. ככה היה מצוּוה לעמוד שם שעה שלמה – לזוועת כולנו, שעמדנו כל הזמן וראינו, איך הוא עומד ומפנה את ראשו הנה והנה בחטיפה לעקוף את הכדורים השורקים כלפיהו. “עץ בסער”.

כל האלים יחד שמרו על האדם האומלל הזה, שלא קיבל את הכדור בראשו אלא רק בזרועו – ועל זה “פטרו” אותו מלעמוד שם יותר.

אחד הקצינים השיכורים מצא לנכון לחבוש את פצע הנענש ביין דווקא. ורק אחר־כך מסר אותו לחובש לעשות את חובתו.

והתעללות זאת, באכחאנאליה זו היתה להם לטבע שני: יין, ניבול־פה, עינויי החיילים הפשוטים ושכרות עד כדי טמטום. – ובינתיים – ויכוחים פילוסופיים על אלוהים, אמנות, דת ופסיכולוגיה.

הכל ביחד.

אורגיה ההולכת ונמשכת בחזית, במקום המלחמה, ב“שדה הגבורה והכבוד”.

ורק שני אנשים לא השתתפו בכל העניין: האוברלויטננט סמרצ’אני, שהתעמק תמיד בספריו ושבזמן האחרון קיבל חופש; ולויטננט שטובניאק – יען כי הסיבה ידועה: חסר היה לו המרץ הגברי לכך.

ומכל זה לא ידעה המפקדה העליונה ולא כלום. כי מי זה יודיע לה את זאת?

הבאמת נכונה התיאוריה האומרת שאת המהפיכה עושה העם, ההמון?

מסופקני.

הנה: מיליונים אנשים נמצאים במצוק ובסבל כלבים, חולים מזה שנתיים וחצי, אנשים מכל המינים, שפוטים, מלומדים, סוחרים ובוּרים ביחד – וכנופית אנשים “שם למעלה” מחזיקה את כולם במו בחוט ברזל אחד ומטה אותם לאשר תחפוץ!

רבולוציה יכולים להביא רק אחדים: מאלה שם למעלה. אם הגנראל נותן פקודה היום להתפזר או אפילו לעלות על בית המלך – כולנו מתפזרים או הולכים נגד בית המלך!

לא, בהחלט לא. ואם תבוא מהפיכה – הרי תבוא רק מלמעלה. בעזרת גנראלים אחדים. ואחר־כך תימשך גם בלעדיהם. רק הפקודה הראשונה חשובה: הפקודה המשחררת – ויתר הפרוצֶסים נמשכים מאליהם אפילו נגד רצון הפקודה הראשונה.

כן: גנראלים אחדים היו יכולים להביא את השינוי הגדול, את התמורה, את הגאולה הגדולה – ואולם הם הלא אינם סובלים בהחלט.

לוּ היה גנראל כזה שותה פעם מספל־הרוק – – –

להיפך: המלחמה עשתה מכל אנשי־השרד פרימאדונות. מי זה ידע לפני המלחמה, שישנו איזה לודנדורף ¹⁹² או איזה מאקנסֶן¹⁹³ בעולם?

ובכלל, מי זה חש בבריות הללו – חוץ מן הזונות, או הם בעצמם?

וכעת – שמם נישא על כל שפה והעיתונים מלאים תהילתם פתאום!

ולמה זה יביאו שינוי? המשוגעים המה?

והאדון הדגלן הצ’כוסלובאקי סלֶזאק השתגע לגמרי בימים האחרונים. שגעונו הוא: לחטוף בוגדים, הרוצים לעבור אל האויב בשבי. והוא חוטף בכל פעם ומביא “מזון רוחני” לקצינים.

מרגלית מבאר לי את הדבר לגמרי לא בהגיון טיפשי:

– היחידי הרוצה לעבור אל הרוסים הוא – הוא עצמו, האדון סלֶזאק. איך האדם הזה שונא את המאדיארים! ואני יודע עוד דבר – ממשיך מרגלית – הלא כבר כמעט ידוע לכל, שמנהיג הצ’כוסלובאקים, איזה פרופסור שאינני יודע את שמו, נמצא ברוסיה ומכין שם את הרבולוציה לשחרור צ’כוסלובאקיה מידי הזקן שלנו. ובכן: “כל הפוסל במומו פוסל!” – מתאמץ הוא למצוא בוגדים – כדי שלא ירגישו בו שהוא רוצה לטייל שמה מעט.

והנה גם שמועות שונות על דבר חיילים יהודים, “שברחו אל החזית הרוסית ושם מסרו את כל הסודות שלנו”.

דווקא יהודים.

לא צ’כוסלובאקים – גם לא הרותינים, האומרים על עצמם כמעט בגלוי, שאחֵי הרוסים הם – אלא דווקא יהודים. ידוע, שהרותינים שבקארפאטים מספרים לילדיהם ושרים להם על“המאצקאלי”, שיבוא פעם באחרית הימים ויגאל את “העולם”. מחכים הם ל“מאצקאאלי”, ממש כמו שהיהודים מחכים ל“משיח”.

והשמועות מדברות דווקא על בוגדים יהודים.

ובינתיים – וגם אנחנו היינו לבני־חיל אמיתיים.

השלג נמס קצת ואנו רואים, איך הרוסים מתחילים לתקן את “גג” המערכה שלהם. רגיל הדבר, שבשעה ששני הצדדים עסוקים בדבר אחד – למשל: פינוי החללים וכדומה – הרי אין אחד יורה כלפי השני. והיות שאנו גם כן מתקנים את העמדה שלנו אחרי הפשרת־השלג, לפיכך אין הרוסים מפחדים לעלות למעלה ולעבוד.

אלא שבינינו פרצה בזמן האחרון “אמנות הציד”. עומדים האנשים על־יד “אשנב המוות” וקולעים כלפי “הנקודות” שם. ואם קלע האדם אל המטרה – שמחה וששון.

– פִּיק! – אחד

– פִּיק! – שנים.

– פִּיק! – שלושה!

שֶכּל “פיק” – הוא אדם בעל משפחה, אדם חי וסובל, עמל ורוצה לחיות כמונו: כל זה אינו עולה אפילו על דעתנו.

נפש האדם אינה אלא: פיק!

ואם נוסף על זה נשמעת פה גם אנקת המוות של הנופל שם – הרי זה בוודאי מציאה!

אני עומד ומביט: באיזו מנוחת־שעשועים קולעים הילדים הללו אל אותו “השועל” או “הארנבת” שם.

לבסוף שילמנו בעד כל זה בנפש אחת יקרה לנו: הטירולי הארוך עלה על הגג לתקן שם קצת. הוא היה בטוח, שהרוסים לא יירו – היות שאני הפסקתי לפני ארבעה ימים את “אמנות הציד”. אלא שהרוסים לא שכחו כנראה את חילול ההסכם החשאי שבינינו – והטירולי הארוך נפל מלוא קומתו.

ובכן: גם הוא עזב אותנו.

כמה קשה לנו להוריד אותו אל תוך הבור! לשים את הטירולי הארוך והתמים אל בור הריקבון.

נזכרתי בדבריו: יֶץ קוֹם אִי!

אנו עומדים נבוכים לפני גופו המאובן שלו. מרגלית בוכה בחשאי.

והדוד אסטרייכר מסתובב הנה והנה, כאילו מפקפק באיזה דבר – אחר־כך מתלחש עם מרגלית רגע ולבסוף עומד ואומר קדיש.

זכה הטירולי הנוצרי הארוך והתמים למה שלא זכו אלפי יהודים.

והמלים האחרונות של הקדיש נחנקו בנשימות־בכי זקנות ושיעולים צרודים.

החייל הזקן בוכה.

ושם “למעלה” הולכת ונמשכת האורגיה, היוצאת כבר מגבולות החדר הסגור. האופיצירים מתלבשים בזמן האחרון כמו לחתונה. בגדי פאר על גבי תלבושות תפארת, הזהב והכסף ואבני־היקר מתנוצצים בתוך בור־המחסה כמו אוצרות־השטן בגיהנום. בדיוק. – מתהלכים הם כתרנגולי־הודו נפוחים, שאיזה מאהאראג’ה שיכור קישט אותם במרגליות ופנינים, וליתר הוללות השקה את התרנגולים שלו מיינו – והם מתהלכים חוגגים וכושלים ובינתיים מקרקרים קרקור גמגומים מוזרים. – האדונים האופיצירים התחילו בזמן האחרון לשנות גם את ביטוי־דיבורם החיצוני. כולם מחטמים; ¹⁹⁴ זה אצלם סימן לרשלנות עליונה, לנון־שאלאנס גבוה, המתגאה כביכול בחוסר־כוח וחוסר־רצון לפעולה. וישנן אותיות אחדות שאינן מתבטאות בשפת האדונים הקצינים. וביחוד את ה“ריש” (R ) אין הקצין מבטא באופן פרינציפיוני. את מקומה ממלא כעין “חית” ( CH ); את זה רגילים אנו לשמוע מפי בני־הגראפים בקלוב שלהם.

אף כי מרגלית מוצא אחרת: הוא אומר שמחַקים הם פשוט את היהודי הגאליצאי, המבטא ככה את ה“ריש”!

ועל יסוד גילוּיוֹ זה המדעי התחצף “הקורפוראל הקטן” בפני אחד הקצינים היהודים שהתהלך באפקטאציית רוזנים, התנפח וביטא את ה“ריש” באמנות מפליאה. כשההוא דיבר אליו על משמרו ליד הטלפון, שאל מרגלית פתאום:

– אדוני הדגלן מבטא את הריש ככה באופן טבעי, או למד את זה?

הדגלן היהודי הטיפש נטפש ברגע זה עוד יותר בפני ה“פטי קורפוראל”, עצר ברוחו וענה לו לעת־עתה במנוחה:

– כן קורפוראל מרגלית, באופן טבעי.

– אה – אמר מרגלית טבעית – האדון הדגלן הוא יהודי גליצאי – –

הדגלן הפך כרגע לפר־האיצטדין. לא מצא מלה לזעמו הנורא. – ניגש אל מרגלית בחירוק שיניים, עד כדי נגיעת חוטם בחוטם, נהם נהימה נוראה ואמר:

– חכה, חכה בּוּחֶר בּוֹאֵש! אני אלמד אותך כבוד! (“בוֹחר” – “בחור הישיבה” בפי היהודים ההונגארים).

לכנות את היהודי ההונגארי המתבולל בשם “יהודי גאליצאי” – זה אולי העלבון הכי נורא בחייו.

ביחוד כשהוא מתייפה ומתאמץ להיות לקצין אציל ומחטם ומחַעחֵעַ ומתנפח יחד עם הקצינים “טהורי הגזע”.

– מה עשית אומלל? – שאלתי את מרגלית כשסיפר לי את הדבר – הן הוא יאכל אותך חיים!

מתי? – שואל מרגלית – מתי יאכל אותי? לעת־עתה לא. לעת עתה תבוא התקפה הכללית, התקפת־האביב הגדולה ובהתקפה זו הן יבוא המשיח!

זאת היתה האמונה הכללית במחנה. המלחמה אי־אפשר שתימשך הלאה. אי־אפשר, בשום אופן. איך? יותר משתי שנים וחצי? ומאין יקחו את הכוח ואת האנשים?

אָפס הכוח, אפסה הסבלנות, אפס הרצון לחיות ככה, אפס הכל. רק עוד דבר אחד צריך לבוא – ואחרי־כן: שלום. יום־השילומים צריך לבוא. “יום שילוּם ונקם”. – תבוא עוד ההתקפה הגדולה, הכבירה, גם מצידנו וגם מצד האויב – ובהתקפה זו “יסודר הכל”.

ו“יסודר הכל” – פירושו: הנקמה הגדולה בקצינים.

ורק איש אחד היה שלא האמין “ביום הדין” האחרון הזה: אינפאנטריסט יוהאן קֶרצ’רי, שבמשך כל הזמן שום איש מאיתנו לא הצליח לדעת את מוצאו ואת גזעו. זה היה חייל רזה מאד, בעל עיניים אדומות ושיער אדום: בנאציונאלֶי ¹⁹⁵ שלו היה רשום: אוסטרי – אך כלום המלה “אוסטרי” עלולה להגדיר את לאומיותו של האדם? כמה מיני אוסטרים יש בעולם! “מספר אנשיך מספר לאומיך אוסטריה!” – אמר פעם חבר בית־הנבחרים אחד בהונגאריה.

והיו בו בקרצ’רי סימנים של הרבה לאומים. ראשית כל: שמע את כל השפות שבמונארכיה. ואפילו הונגארית, את השפה קשת־הביטוי שבכל השפות באירופה, דיבר כמאדיארי מובהק. כמו־כן גרמנית, צ’כוסלובאקית וגם יתר השפות.

כששאלנו אותו:

– קרצ’רי, אמור את האמת: אתה אינך יהודי?

ענה בקול יבש:

כשאמות – הדוד אסטרייכר ודאי יגיד אחרי קדיש.

זה היה באמת רמז ברור ליהדותו. ואולם פעם אחת סיפר בתוך כדי שיחתו, שהיתה מתובלת בדיחה חריפה וסארקאסטית, שהוא נולד מהול.

ואחרי זה כולנו התייאשנו מדעת, מה גזעו של אינפאנטריסט קרצ’רי.

– וטשולנט אתה אוהב? – הפתיעו מרגלית פעם.

– מי זה אינו אוהב טשולנט? – ענה האדמוני. – רק אדם שאינו יודע את המאכל הזה אינו אוהב אותו!

ושוב לא עמדנו על מהותו הלאומית של האינפאנטריסט קרצ’רי.

איזה שם! קרצ’רי!

וקרצ’רי זה לא האמין בשום אמונה שבעולם. לא באלוהים ולא בשטן, לא ב“יופיטר” ולא ב“יהוה”. – זאת אומרת: היתה לו רק אמונה אחת, שכנראה התפתחה אצלו פה בבור־המחסה במשך ימי המלחמה. ואת אמונתו זאת אהב להוכיח בכל מיני מופתים ותיאורמות הגיוניות. קיצור־תורתו זאת של קרצ’רי היה בערך כזה:

– האלוהים אינו לא רוח מופשט ולא חומר עדין שבעדינים. גם לא כוח דינאמי – כמו שאתם חושבים. הדינאמו בעצמו זקוק לבן־אדם. – אלא מאי? האלוהים אינו אלא חיה אחת כבירה על כל כביר. חיה בעלת שכל יותר גבוה מאשר שלנו – אך חיה: האלוהים הוא חיה רעה, אכזרית מאוד. אכזרית מאין לה דוגמה בחיים שלנו. החיה הזו שולטת בכל אותו היקום, שאנו תופסים ולא תופסים אותו במוחנו המצומצם. שולטת היא שלטון אכזרי ובלתי־מוגבל. – ואם תבינו את זאת – תבינו את הכל. תבינו, מדוע זה תשעים ותשעה אחוזים ותשעים ותשע עשיריות של האחוז המאה של חיי העולם הזה הם אכזריות אחת גדולה, התעללות אחת כבירה בכולנו, בבני־אדם כמו בכל בעלי־החיים למיניהם. סבל, צרות, יסורים ומכאובים. לא צריך להיות למאתימאטיקן פילוסוף בשביל לעשות את חשבון האחוזים שבסבל החיים ומעט “האושר” שבהם. – אותו האדם שאמר בפעם הראשונה את הטיפשות: “אדוני אל רחום וחנון” – רצה לרמות את עצמו ואת אותה החיה הרעה, שהתפלל אליה. באין עצה אחרת – רצה לחנוף לה. כנהוג לחנוף לרוצח בשעה שקרדומו מונף עלינו. – כי מה כל חיינו, אם לא התעללות אחת גדולה של מי־שהוא?

– ואני אומר לכם – גמר קרצ’רי – כל הרוצה להתעלות אל אלוהיו, עליו להיות אכזרי, רוצח, מתעלל בקורבנו ולצחוק עליו: עליו להתאמץ להיות דומה לאלוהים עצמו.

זה הקאטקיסמוס ¹⁹⁶ של תורת האינפאנטריסט יוהאן קרצ’רי.

תורה זו מצאה אוזן קשבת בחוג הקצינים שלנו. הם צחקו עליו צחוק רחב – אך יחד עם זה היה מורגש בהם, שתורה זו מדברת אל ליבם השיכור. על כל פנים: הם קבלו בה סעד ותומך למעשיהם, שעשו אותם בלי כל פילוסופיה.

וחבר האופיצירים החליט לערוך בסוף השבוע הזה “נשף־פילוסופיה” – לכבודו של האינפאנטריסט יוהאן קרצ’רי.

כשמסרו לו לקרצ’רי את ענין הנשף – שתק ואחר־כך אמר:

– יתלו את עצמם בלעדי! למה אני נחוץ להם? חיות רעות הם גם בלעדי! אני לא אלך.

לא רצה ללכת. אף כי היו הרבה שהביטו עליו בקנאה גדולה: חייל רגלי פשוט, שככה זכה לכבוד כזה, שהקצינים יעשו לכבודו נשף. הלא זה ממש יוצא מגדר המוסר הצבאי.

אך לבסוף הכריחו אותו להופיע בנשף.

מילא לשתות, מזה לא היה מושך ידו גם קרצ’רי – אך לדבר לא דיבר אף מלה. אי- אפשר היה להוציא מפיו אף הגה.

כשראו זאת הקצינים – החליטו להתעלל בו בעצמו. “קריינא דאיגרתא להווי פרוונקא!” ¹⁹⁷

והאורגיה רעשה כל הלילה.

והחיילים שבבור ישבו וחיכו ליום הדין הגדול ההולך וקרב. ל“מלחמת גוג ומגוג”, שתבוא סוף־סוף ותביא את הקאטאקליזמה ¹⁹⁸ הגדולה, המנובאת בישעיהו ובברית החדשה.

זאת היתה “האפוקאליפסה” ¹⁹⁹ הכללית של כל החיילים הפשוטים, שבמשך ימי החורף הזה ולילותיו הארוכים באו לידי “קץ כל הקיצין”. – הכל הולך ומתקרב לידי כך. הכל הולך בסדר. הכל –

ובלילה, שם במשתה הקצינים היתה איזו מהומה פתאום – מספר לי משרתי בבוקר אחרי המשתה מפי חבריו יתר משרתי הקצינים שנפגשו אתו במטבח.

– איזה דבר נורא קרה שם, איזה פלא גדול, שלא נשמע כמוהו מימי כתבי הקודש.

והמשרת שלי מספר את זה בחרדת קודש ממש.

מה היה?

– כך, בשעה השלישית בלילה, באמצע המשתה, השירה, ההתהוללות והשיכרון – הופיע פתאום “הכתב” על הקיר ובו היה כתוב בדיוק מה שהיה כתוב אז בימי כתבי הקודש, אדוני! בדיוק! אומרים שזה היה נורא. האדון שר־האלף פיגר כמעט שיצא מדעתו, אדוני!

– מי ראה?

– גם משרתו של האדון הלויטננט שטובניאק היה שם – וגם הוא ראה. בדיוק כמו בכתבי הקודש, אדוני! – גמר בחרדה אך גם בשמחה פנימית.

התענינתי בדבר: באמת הופיע הכתב על הקיר, באותיות מאירות: “מְנֵה, מְנֵה, תְּקֵל וּפַרְסִין”.

אנוכי לא פקפקתי הרבה: תיכף נצנצה השערה במוחי, שידו של מרגלית בדבר.

ובאמת כך היה. מרגלית, שהיה מומחה גדול במקצוע הטלפון – התמחה בזמן אחרון גם במקצוע החשמל. והוא עשה שם את הפלא הנורא. – באמצעי חשמל. והקצינים השיכורים ראו ותמהו ויצאו מדעתם – וברחו על נפשם.

ככה היה שקט במחנה הקצינים זמן רב.

ורק אחרי זמן רב נודעה עורמתו של מרגלית.

ופלא: גם אחרי שנודעה המרמה – לא הענישו את הקורפוראל הקטן. לא נגעו בו לרעה, להיפך.

הכתב עשה “עליהם” רושם כזה, שהיו מתייראים אפילו מפני העורמה שבו!

גדול כוחה של “האמונה” – וביחוד בלב השיכור המתהולל בחצר־המוות.

ואולם החיילים הפשוטים הרגישו והאמינו, שלא עורמתו של מרגלית היא העיקר, אלא העובדה עצמה, שבאמת בא קץ הקיצין. וכל אחד מאיתנו ראה בחלומו ובהקיצו את “הכתב”:

– מְנֵה, מְנֵה – –

 

לב: דִיּוֹמֵידֶס וּגְלַאוּקוֹס    🔗

ושוב בא האביב.

אנחנו ניקינו, תיקנו ושיפרנו את “העיר” שלנו פה בבור. הכל נקי, בסדר, מתוקן ונעים.

ובחוץ, שם למעלה – האביב לוהט. שמש גאליציה כאילו רוצה להתחרות הפעם עם שמש איטליה. פה ושם נשמעות ציפורים. החוגה עוברת בטיסה ממעל לראשנו ובינתיים מסלסלת היא את סלסולה העליז.

הנה גם פרפרים אחדים.

ואולם כעת מרגישים אנו את האביב באופן אחר מאשר לפני שנה. כעת שקט בלבבות, שקט שלפני הסער, שלפני הסוף. לכל הפחות ככה מרגישים ומאמינים אנו כולנו. הגעגועים לחיים, לחופש, לעיר, לאשה ולעבודה פשוטה אינם מעוררים עוד בנו רוגז וחירוק שיניים. לפיכך: כל הגעגועים הללו עברו והיו לצער אחד עמוק, המצַווה על כולנו מנוחה. מחכים אנו כעת במנוחה, בשקט: בכעין חולשה פנימית נעימה, שבתוכה ספון גרעין חדש: התקווה הברורה – שלום.

וכנראה, שגם “שם” שוררת מנוחה זו.

אף כי בתוך מנוחה זו ישנה ציפיה אחת בטוחה ונוראה: יודעים אנו, שבעוד זמן־מה צריכה לבוא התקפת האביב הכללית, והרע שבדבר, שבמשך החורף הזה אין לנו שום “ידיעה” משם. אותו החוט הנסתר, שהיה מקשר אותנו תמיד עימהם והעביר אלינו ידיעות חשובות משם, ידיעות, תכניות ותיאורי מקומות – אותו החוט נפסק בזמן האחרון. אף כי כמעט ידוע לכולנו, שקצהו השני של החוט הזה נמצא בידי הצארית בעצמה כביכול. מאין יודעים אנו את זאת? השד יודע. אך ככה מדברים ומאמינים פה.

והנה נפסק החוט; וזה נורא, יען כי בשעה זו עלינו להתכונן סתם בעלמא בלי הפסק.

אך בכל זאת “חושבים”, שההתקפה לא תבוא קודם מבחודש יוני. וכעת רק אפריל.

– את “הסדר” נזכה לערוך פה, בחזית – אומר לי הדוד אסטרייכר בביטחון גמור. – ואחרי־כן יבוא יום הדין.

ככה מרגישים אנו כולנו. ביוני תתחיל החתונה הגדולה.

ובינתיים מתקנים את העמדות. וביחוד עוסקים בבור־הבטון שמאחורי בור־החזית, כשלושים פסיעה בערך מאחורינו. בבור־הבטון עלינו לחכות להתנפלות. כשהארטילריה הרוסית תתחיל את עבודת־ההרס שלה בעמדתנו, עלינו להיכנס תיכף אל עמדת־הבטון ולחכות עד שתבוא התקפת חיל־הרגלים.

ובינתיים – לוהט האביב עד כדי דמעות בעינים.

ובינתיים – שקט וגעגועים.

ובין הגעגועים הללו התפתחו בזמן האחרון געגועים כלפי האויב.

יש בקרבנו כאלה, שלא זכו מעולם לראות בעיניהם איש רוסי אף מרחוק. דמותו של האיש הרוסי היא בעיני החייל הפשוט כעין דמות פאנטאסטית, המגרה אותו, מושכת אותו באיזה כוח נפשי טמיר ונעלם והוא אינו יודע למה.

על כל פנים: יש באותה משיכה כעין רגש שבלי ספק אפשר לקרוא לו בשם אהבה.

וגעגועי הגעגועים שלנו מתרכזים בזמן האחרון על פני שטח־אדמה אחד, שרוחבו לא יותר משלוש מאות פסיעה בערך.

זהו השטח שבין שתי החזיתות.

זה חודשים אחדים שלא היתה שום התנגשות בין שתי החזיתות. אנחנו פה יושבים, הוזים, שרים ומנגנים ומתגעגעים – והם שמה.

וכעת, כשהשלג הפשיר ונתגלתה האדמה – התחילה הקרקע מצמיחה דשא ירוק ונפלא. – ובין הדשא פה ושם פרחים מכל הצבעים. ומעל לפרחים – פרפרים. וממעל לכל זה – החוגה המסתלסלת בנעימים.

ואנו מציצים על כל אלה מתוך הבור ותשוקה אחת חזקה וכואבת תוקפת אותנו, תשוקה אחת כללית: האי, לצאת פעם מתוך הבור ולטייל שם על פני “גן־העדן” (כך קראו את השטח שבין שתי החזיתות). לטייל, לרוץ, לקפוץ ולהתגלגל כסְיָח בדשא הריחני, הרך, יחד עם הרוסי האפל והרחוק!

– האי, להתגלגל ולהיאבק עם הרוסי כילדים שובבים – –!

החלום שבין שתי החזיתות.

החלום היפה שבכל חלומותי שחלמתי עד הנה.

אני נודר נדר: אם אזכה לקץ המלחמה, הרי הדבר הראשון שאעשה יהיה: לשוב הנה יחד עם מאנסי ועם אחותי ולשבת איתן יחד פה בדשא הזה – –

ואחר־כך – לכבוש את פני בדשא ולבכות, ולבכות, ולבכות, הרבה, בכי ארוך, עד יציאת נשמתי המאושרת – –

הדוד אסטרייכר קיבל את התפילין שלו מלבוב. איזו שמחה פנימית!

– אני לא אסתלק מן העולם – אמר לי כשהוא לבוש טלית ותפילין – עד שלא אתפלל ב“מניין”, “עימהם שם”!

– הדוד אסטרייכר – אתה נודר נדר בטלית ותפילין!

– כן אדוני, רוצה אני לחייב את הריבונו של עולם שיזכני בזה! רק בזה רוצה אני עוד לזכות פעם בחיי! להתפלל איתם. – הן הם מתפללים גם כן כמונו, באותו הנוסח בוודאי, אין זאת? הלא התפילה אחת היא בכל העולם – – המשיך הדוד את הרהוריו. ולבסוף החליט שוב פעם:

– במניין! – איתם! – בשלום!

– יעזרך אלוהים! – ענה לו האיטלקי בנבנוטו גאליֶרי. – גם אני הייתי רוצה פעם בחיי לשתות איתם כוס אחת! – רק כוס אחת, בשם הבתולה מריה!!

באה פקודה: לצאת ולתור את החורשה העבה, המשתרעת לשמאלנו בין שתי החזיתות. הרוסים שהו בחורשה עוד בסתו העבר, אחרי כן עזבוה.

כעת, לפני התקפת האביב, צריך לתור אותה קצת. ובכלל: אולי אפשר להביא משם איזו חדשות?

היתה לי הרשות לא ללכת בעצמי, אלא לשלוח את אנשי. אך כעת לא רק ההרגל שלי הניע אותי ללכת איתם כמו תמיד, אלא בעיקר: התשוקה העזה לצאת מן הבור ולעבור קצת את – “גן־העדן”.

לקחתי איתי שבעה אנשים. כולם התנדבו.

ביניהם גם הדוד אסטרייכר. לא רציתי לקחת אותו – אך הוא ממש התחנן. מעולם לא התחנן עוד ככה.

מה לעשות? לקחתי את “הזקן” שלנו לטיול.

ומובן, גם מרגלית: הוא יודע רוסית.

ובלילה, בשעה שלוש בדיוק יצאנו את הבור.

ליל־ירח היה – אך הלבנה היתה נסתרת לגמרי מאחורי העננים השחורים.

בתוך כדי זחילה – התגלגלנו בדשא הרך והרטוב.

כסיָחים שיצאו מן הרפת אחרי החורף העצל.

– חבל שאי־אפשר לצהול! – לוחש לי גונב־הסוסים המומחה, אדאם בּאלה – יש לי חשק כל־כך גדול לצנוף צנפת־צהלה גדולה ורחבה! אי!

– שתוק, בן־סוסה!

והמשכנו את הזחילה. – כלפי החורשה.

הגענו אל החורשה: רטובים לגמרי. – לאורך כל פני קומתנו.

בחורשה קמנו והתקדמנו בזהירות.

אנו נמצאים בחורשה כחמישים פסיעה בערך ופתאום אני רואה: איזו דמות אדם.

במקרה כזה צריך לצעוק: “עמוד!” – אך פה, כעת –

עמדנו בשורה רחבה, ברוחב חמש פסיעות זה מזה.

כולנו ראינו את הדמות. עומדת היא מאחורי עץ עבה.

גם אנו עמדנו מאחורי עץ כל אחד.

ופתאום, מעשה שטן, כמו להכעיס – – הסהר יוצא מתוך חשכת העננים ומאיר עלינו בכל שפע זוהרו!

כעת ראיתי ברור: רוסים. לא רק אחד. – אחד־עשר איש.

אנו עומדים מאחורי העצים מבלי לזוז, דוממים, קפואים. והרובים מוכנים כלפיהם, לא במטרה, אלא נכונים. קת הרובה על יד האיזור.

כמו־כן גם הם.

שתי שורות רובים, זו לעומת זו; עומדות קפואות.

מי יזוז קודם?

ברגע שאחד מהם יזוז – אני אִירֶה.

אך כנראה שגם הם חושבים ככה: ברגע שאחד מאיתנו יזוז הוא יירה בנו.

ולפיכך עומדים. מבלי לזוז.

עומדים רגעים אחדים. ועוד רגעים אחדים. הלב דופק “עד כדי רעש” – והלבנה מאירה.

פתאום משתעל אחד מאיתנו.

ועל זה משתעל גם אחד מהם.

מה זה? תשובה?

אני גם כן מנסה להשתעל.

שוב שיעול גם משם.

כעת כבר ברור, שזוהי תשובה. – צריך לנסות עוד פעם. ועד שאני רוצה לנסות – וכבר ניסה הדוד אסטרייכר.

ושוב תשובת־שיעול משם.

מובן שזוהי תשובה.

אם ככה – הרי אנחנו האיניציאטורים. ²⁰⁰ אנחנו “המפקדים” פה. זה חשוב מכֹּל במקרה שכזה. זהו “חוק הראן־קוֹנטר” שבהלכות המלחמה: “המתחיל – יש לו תמיד הרבה אחוזים תקווה של ניצחון על השני, וגם אם חלש הוא בהרבה אחוזים מן השני”.

ופה אנו “המתחילים”.

אני עומד רגעים אחדים – ומחשבה אסורה מנצנצת במוחי: “שלום”. – אני יודע את חומר הדין שברעיון זה, אך אינני יכול להתגבר עליו, רגע מתחוללת בי מלחמה פנימית – ואחר־כך גובר הרעיון.

ואני מחליט:

אני מרשל פתאום את הרובה ופניו למטה.

גם אותו הרוסי העומד למולי עושה ככה.

אני עושה ניסיון – מרים את הרובה למצבו הקודם! גם הוא עושה ככה. וגם אנשינו. אם ככה – אני שוב מרשל, ועל זה גם הוא.

טוב.

ואחרַי גם אנשַי עושים ככה, וגם האנשים ההם.

כעת עומדות שתי השורות וחורי רוביהם כלפי הקרקע.

אני מעז ונועץ בתנועה־החלטה את כידון הרובה באדמה: אי! יהי מה שיהיה! – ככה!

התשובה היא נכונה: גם הם עושים ככה.

אני אומר: “פאן!” ונבהל מקולי שלי בעצמי.

ותיכף ומיד באה התשובה: פאן!

כעת אני כבר יוצא מאחורי העץ ועומד ישר מולו – אך בינתיים אני מצווה על אנשי, שהם יישארו במקומם, מכוסים.

גם הרוסי יוצא. אני עומד רגע, אך הוא הולך כבר וניגש אלי.

זה טוב. זה מוצלח.

והרוסי ניגש אלי ועומד ושוב אומר: פּאן!

אני מושיט לו יד – ובינתים אני נותן פקודה לאיטלקי שלי, ללכת כלפי חזית האויב, קדימה ולראות: אולי מסתתר שם עוד “כוח” רב ממנו? אולי אין זאת אלא מלכודת?

גאליֶרי הולך עם רוֹבו בביטחון, ומרגלית ניגש אלינו על פי פקודתי ונכנס עם הרוסי בשיחה. הוא שואל אותו, אם אין שם עוד? הרוסי – אונטראופיציר – עונה.

– מה הוא אומר? – שואל אני.

הוא אומר: חלילה וחס! ברוסית זה “ישמור אלוהים!”

טוב, אמור לו, שגם מאחורינו אין “כוח” איתנו.

בינתים שב גאליֶרי ומודיע: אין איש.

אנו נאנחים אנחת־הקלה. מרגלית מתלוצץ איתם – אחר־כך אנו יושבים על הקרקע.

אני נזכר: בעד זה צפוי עונש־מוות.

מה איכפת?! ימח שמו!

אנו משוחחים קצת. כמובן, בחשאי־חשאין.

הם נותנים לנו איזה מין “טבק” מוזר, פירורי גבעולים שנחתכו וביניהם גם פירורי עלים ירוקים וצהובים. הרוסי מבאר: “מאחוֹרקה”. ²⁰¹ ותיכף הוא מגלגל לו סיגארה: עושה משפך קטנטן מנייר עבה למדי, בוזק אל תוכו מן הפירורים הקטנטנים, אחר־כך סותם את המשפך הקטן – והנה סיגארה.

מוזר.

אני לוקח את המתנה ומחכה. הוא רוצה לעשות סיגארה שניה – אני אינני מניח לו. אני מכבד אותו בסיגאריות שלי. הוא מודה לי: “פּאסייבּה פּאן!” ²⁰²

אני מחלק לכולם סיגאריות.

אנו מדליקים בהסתר גדול את הסיגאריות תחת כובעינו, המכסים את האש מכל צד, ומעשנים.

אחר־כך אנו מכבדים אותם מן המשקה שלנו.

הם נהנים מאוד.

ופתאום מציע הרוסי, הראש, איזו הצעה. מרגלית מבאר לי את דבריו:

– הוא מציע להחליף שבויים אחדים.

– מה פירוש?

– הוא יתן לנו אחדים מאנשיו בשבי ואנו ניתן לו אחדים משלנו.

אני מהרהר קצת. רעיון מוזר.

אך הרעיון נכנס לי אל ליבי.

– נו, חברה – פונה אני אל אנשי בתור ניסיון – מי מכם רוצה לעשות שלום עם הצאר ימח שמו?

– עם הצאר, ימח שמו, לא, אך עם אלה – כן! – אומר האיטלקי.

והרוסי ממשיך ומבאר בהרחבת הדעת ומרגלית מוסר לי:

– יש אצלנו הרבה לאכול. לחם לבן וגם בשר, הכל יש, לא כמו אצלכם!

על זה מתקצף המשרת שלי בכעס נורא, אך עצור לעת עתה:

– יאמר להם האדון קורפוראל; קדחת יש להם כמו לנו! אצלנו יכולים הם לאכול עד כדי הקאה! יאמר נא להם האדון קורפוראל!

– שתוק פאלי!

– מאדז’אר – אומר הרוסי – מאדז’אר!

הוא הכיר בו את המאדיארי.

– מוּסקָה! – עונה לו המשרת שלי – מוסקה!

הרוסי מושיט לו יד. המשרת שלי מפקפק רגע ואחר־כך בכל זאת מחליט ונותן לו יד.

אני החלטתי לשלוח את הדוד אסטרייכר “לנוח קצת”. חייל זקן זה, בעל משפחה גדולה – ילך לו לחיים ארוכים ויחכה שם בשבי לקץ־הימין. למה לו למות בהתקפת־האביב?

הדוד אסטרייכר מוחה בתחילה. מדוע דווקא הוא? – אחר־כך, כשהאיטלקי הסכים ללכת שמה – התחיל הדוד אסטרייכר לפקפק קצת.

– מה אתה מפקפק, דוד? התפילין הם בכיסך, שם תתפלל ב“מניין” – לֵך. למה לך למות דווקא ימים אחדים לפני השלום? לא כן?

הדוד אסטרייכר פונה אל מרגלית, שישאל את הרוסי, אם לא יהרגוהו שם?

הרוסי עונה בתנועת־מחאה רחבה.

– “ישמור אלוהים!” אומר הוא – מבאר לנו מרגלית.

סוף־סוף באנו לידי הסכם־גומלין. – אני נותן לו ארבעה אנשים והוא נותן לי גם “רווח”: חמישה.

אני רועד כולי: עונש מוות.

אִי! ימח שמִי! – יהי מה שיהיה. האיטלקי רוצה כל־כך לחיות עוד. הדוד אסטרייכר – יהודי בא בימים, בעל משפחה גדולה – מה אכפת לו ל“זקן” שלנו שם בוינה, אם אני אחליף את האנשים הללו ברוסים אחדים?! מובטחני בו ב“זקן” שלנו, שהוא מסכים לזה. ואם הוא מסכים – הרי אני מצפצף על הכל. השיכורים ההם שם?!

– את הרובים לא נישא להם ימח שמם! – אומרים ארבעת “השבויים” כמעט בבת־אחת – בבקשה לקחת את הרובים שלנו.

נפרדנו בחביקות ונשיקות. הדוד אסטרייכר בכה. כמו־כן אחד המאדיארים שהלכו. – אך טרם שעזבנו אלה את אלה יעצתי קודם לירות יריות אחדות באויר – לסמן התנגשות שבינינו.

(הערה: כעת בשעה שאני כותב את אלה – אני נמצא כבר בעצמי בשבי. בצ’ורטקוב. פה נודע לי, שגם האיטלקי וגם הדוד אסטרייכר שניהם מתו פה בצ’ורטקוב עוד טרם שהספיקו להיכנס אל אדמת רוסיה. – חבריהם השניים נשארו בחיים – ואין לי היכולת לפרוש בשמם. הם צפויים לעונש־מוות. ואני? – אם אדפיס פעם בחיי את היומן הזה – אמחוק את כל הפרק הזה.)

כששבתי – אכל אותי מוסר כליותי עד כדי מחלה.

אך פתאום נזכרתי במלחמת טרוֹיָה, בשני הגיבורים האויבים: דְיּוֹמֵידֶס וּגלאוּקוס ²⁰³ שהתיידדו בתוך כדי המלחמה ועשו שלום ביניהם – לעיני כל הצבא הנלחם. ואם היוונים יכלוּ להרשות לעצמם דבר כזה – אנו על אחת כמה וכמה!

לג: קֵץ הַיָּמִין

בתחילת חודש יוני באה הציפיה שלנו להתקפה הכללית הגדולה עד כדי היסטריקה חשאית ופנימית. בור־הבטון היה גמור כהלכה.

האביב, כאילו להכעיס, היה נפלא ומרהיב לב ונפש עד כדי בכיה.

בערב, כשהמשרת שלי הציע לי את מיטתי אמר פתאום:

– אֶהִי כלב שוטה, אם מחר בבוקר השכם לא תתחיל החתונה!

– מנין לך שדווקא מחר?

– “מנין” – “מנין” – ככה. אדוני יראה, אם שיקרתי!

– ודאי שמעת איזו שמועה.

– “שמעתי” – “שמעתי” – מובן ששמעתי, אך מי זה שוֹעֶה אל השמועות – אני יודע ברור: מחר בבוקר. בבוקר השכם.

ומשום־כך הכין את כל החפצים ארוזים ומוכנים.

הלכנו לישון.

מעולם לא ישנתי שינה עמוקה וטובה כל־כך – כשרימון כביר, “בעל שלושים ושניים” לפי ההשערה, זעזע את כל שטח האוויר שלנו בשריקתו ואחר־כך התפוצץ במרחק של חמישים פסיעה בערך לימיננו. הוא קלע ישר אל תוך העמדה הראשונה שלנו.

כבר השריקה העירה אותי משנתי. ואחרי ההתפוצצות – נכנסנו תיכף אל עמדת־הבטון; והשארנו את העמדה הראשונה למאכלת התותחים, שהתחילו לבַמבם בזה אחר זה עד כדי להחריש אוזניים.

הקן שלי מטרת החורבן.

נזכר אני בכל חפץ קטן שבתוך הקן. החלון העשוי שבר־זכוכית מחומשת (לא היה מכשיר לעשות אותה מרובעת); הספה – המיטה – הקולב – “הארון”־הכוך שבתוך הקיר; והתמונות. – ובין התמונות: תמונת ארבעים הרבנים גאוני ישראל החל מן הרמב“ם וסיים “בכתב סופר” ²⁰⁴ ז”ל.

ובתוך עמדת־הבטון – רעש גיהנום. עומק העמדה: כחמישה מטרים. הגג, העשוי יחד עם שטח האדמה, עוביו כשלושה מטרים. ובנוי הוא ככה: שכבת קורות־עץ, שעוביה של כל אחת מהן יותר מחצי מטר, על שכבה זו – שכבת בטון – עליה: שכבת חול, עליה: שכבת אבנים ועליה: שוב שכבת בטון ולמעלה אדמה.

תחת גג זה ישבנו צפופים והקשבנו לרננת הגראנאטים, הבוקעים שמיים ומחריבים לנו את כל העמדה הראשונה.

וכשרימון אחד כזה נתקע בגגנו והתפוצץ – כולנו נחנקים לרגעים אחדים ובפה פעור ונשימה חנוקה, הדומה לשיהוק ארוך ואטום – מחכים לאוויר שיֵצא מתוך ריאתנו האטומה. שיהוק של רגעים אחדים.

כה אנו יושבים פה בשתי שורות ארוכות זו מול זו, צפופים – ומחכים לפקודה לצאת.

לצאת – אחרי שהאויב יחריב כליל את העמדה הראשונה שלנו ויתחיל לעבור ברימוניו אל העמדות שלאחרינו ואל הארטילריה שלנו – כשבינתיים יתחילו חיילות־הרגלי שלו לבוא עלינו.

לצאת – כן: ושם בחוץ נופל גראנאט אחד על כל מטר מרובע, לכל הפחות גראנאט אחד על מטר! גראנאט שיש בכוחו להשמיד בית בעל שלוש קומות מבלי להשאיר לו אף לבנה אחת על מקומה.

לצאת במטר־מוות כזה – טוב שחוכמת המלחמה מלמדת אותנו לצאת רק אחרי שהאויב יחדל להמטיר עלינו את המוות ורק כשגייסותיו יתחילו להתקרב – – ואולם פתאום באה פקודה בטלפון:

– להעמיד משמרות!

הווי אומר: לצאת החוצה, להעמיד שם אנשים בשורה, במרחק של עשרה־עשרים פסיעה זה מזה. על האנשים הללו לשכב בתוך מטר־המוות האיום ולהביט ולראות מתי מתחיל החַיִל הרגלי לבוא נגדנו.

את הפקודה מקבל הפעם האדון שר־האלף פיגר בעצמו ובכבודו, שהוכנס על פי פקודה עליונה אל עמדת־הבטון שלנו וגם: מחמת שבעמדת־בטון זו קצת יותר בטוחים החיים מאשר שם בדירתו היפה. הוא מוסר לי את הפקודה:

– שלח עשרים איש על המשמר; ואמור להם: כל המתנדב מאליו ויוצא, אם אין לו מדאליה יקבל מדאליה; אשר יש לו – יקבל מדאליה ממדרגה גבוהה יותר. המצטיין ביותר – יעלה למדרגה גבוהה ממדרגתו.

אני מכריז:

– כל אשר יבוא עימי החוצה –

שר־האלף מפסיק אותי:

– אתה אינך צריך ללכת, דגלן, למה לך!

שר־האלף האדון פיגר היה פתאום לאדם טוב. חס הוא על חיי מישהו חוץ מחיי עצמו; חס הוא האדון פיגר על חיי. – זה לא חזון בלתי־נפרץ אצלנו. אוה, זה חזון רגיל דווקא, שבשעת הסכנה נעשים האדונים האופיצירים לטובים ונחמדים, לאדיבים מאוד ולאהובים, ממש כמו אחיות.

כמו אחיות – ולא כמו אחים. האח הוא גבר; והאדונים הללו נעשים ברגע אחד לנשים. לנשים טובות ורכות.

– שב נא קצת; הלא אתה עייף –

או:

– אל נא תטריח את עצמך, אני בעצמי –

או:

– אל נא תסכן את עצמך, אתה אדם נחוץ לצבא – –

וכעת האדון פיגר חס על חיי־אני. שלא אלך בעצמי; שאשלח אונטראופיציר במקומי אל תוך התופת, אל תוך המוות הבטוח שם למעלה.

– אדוני שר־האלף, מודיע בהכנעה: אני לעולם אינני “שולח” את אנשי – אני תמיד “קורא” את אנשי אל תוך הסכנה!

והמשכתי להכריז את דבר הפקודה הנוראה.

התנדבו שישה־עשר איש.

– והלאה? מי עוד? נו, חברה!

בקושי מתנדב עוד אחד.

ובינתיים מחניק אותנו האויר הלחוץ מהתפוצצות הפצצות שם למעלה.

– הִיק! – ואנו עומדים רגעים אחדים בפה פעור, ברֵיאה אטומה ובעיניים בולטות מחוריהן.

– נו, הלאה! – מי עוד?

אין איש מתנדב יותר. – עוד שלושה אנשים נחוצים לי.

וכעת בא הגיהנום: להצביע בעצמי של שלושה אנשים, שיֵצאו החוצה.

רק דבר אחד יש דומה לזה בזוועתו המוסרית: להוציא את חברנו להורג על פי פסק־הדין הצבאי.

אלה שהתנדבו – יש להם לכל הפחות הסיפוק המוסרי. סיפוק זה יש בו כשבעים אחוזים מהשמדת אימת־המוות. אוטוסוּגֶסציה זו ערך יקר יש לה במומנטים כאלה. – המסַכן את חייו מרצונו, מאושש את עצמו והולך בגבורה.

ואולם האיש שאני צריך לצוות עליו ללכת – אומלל הוא מאוד. ובפרט אחרי שלא התנדב כמו חבריו. – ואת האדם האומלל הזה, שסוף־סוף מתוך פחד לא התנדב – אותו עלי להוציא החוצה אל תוך המוות הבטוח.

בו עלי להצביע באצבע בין יתר חבריו – –

בשבילו אני צריך להיות הגורל האכזר והנורא –

זה גיהנום.

אני ממש מתחנן לפניהם, שיתנדבו; מתחנן בכל לשון של בקשה.

אין איש רוצה.

אני עושה מהם “בבל”, פירוש: אני נותן פקודה, שהנשארים, אלה שלא התנדבו, יתערבבו כולם זה בזה. – אחר־כך אני עוצם את עיני – עובר פעם מקצה השורה אל קצהָּ השני בעינים עצומות, אחר־כך, כשאני חוזר – אני תופס בעיניים עצומות אחד־אחד מהם בדילוגין: אתה! – אתה! – אתה – !

ורק כעת אני פוקח את עיני ורואה במי בחרתי לעולה.

שלושת הנבחרים עומדים בשורה: עלובים, נדכאים, אומללים. אף סיפוק הגבורה שבהתנדבות אין להם.

אני לוחש לכל אחד ואחד:

– בשבילי לא חשוב, שלא התנדבת, חביבי. אתה תקבל “הצטיינות” בדיוק כמו חבריך כולם.

וכעת – לצאת.

הפצצות הומות ורועשות ומרעידות את היקום שמסביבנו – ואנו יוצאים, והאויב רואה משם היטב את יציאתנו. – ובשעה כזו הוא מוסיף על התותחים את “השד הקטן” שלו: מכונן הוא כלפינו גם את מכונת־היריה.

אני זוחל לפניהם – והם אחרי.

אנו כולנו בחוץ, על גג בור־הבטון.

הגיהנום רועש כעת שבעתיים. ומכונת היריה מקרקרת בנו, ישר בנו.

אנו זוחלים – ועד שאני מסדר ארבעה מהם, בשכיבה, תוך כדי זחילה – כבר שנים מאיתנו אינם בעולם. פשוט נעלמו.

יש שאני אינני מאמין, שחי אני. – מי יודע? ברעש כזה!

אני מסדר בזחילה את יתרם. בשורה. במרחק עשר פסיעות זה מזה. בתחילה אני עדיין “חוטף” את ראשי הנה והנה, נזהר, גוחן, טומן את ראשי בעפר, מפחד ונחנק בנשימתי – כעבור רגעים אחדים אני מחכה כבר בעקשנות, בלי לזוז, לכדור או לפצצה שתבוא ותפוצץ אותי לעזאזל.

ואולם כעבור זמן־מה והמוות, כמו להכעיס, איננו בא. – אני מפקיד עצמי וקם! – על רגלי! באמת: מה יכול פה לקרות יותר מאשר המוות?!

ובכן אני עומד וככה מעודד את אנשי.

וברגע זה אני נזכר: מה זה? גבורה?!

קדחת, גבורה! – זה יאוש אחרון. העצה היחידה שעצבַּי לא יתפקעו במתיחותם הנוראה!

ופתאום אני רואה את פאלי שלי יוצא מתוך בור־הבטון וזוחל כלפינו.

הוא לא היה שם בשעת הגיוס הזה – וכעת, כשבא וראה שאינני – הוא בא אחרי.

אני מרים עליו את אקדוחי: חזרה! תיכף ומיד!

הוא מצפצף על ועל אקדוחי.

ישר אלי הוא זוחל, במהירות, בעינים ממצמצות, נפקחות ונעצמות ושוב נפקחות ובולטות – וכשמגיע אלי, חובק הוא את רגלי ומושך אותי למטה: לשכב.

אני מחלק לאנשַי סיגאריות – לשכב.

בשביל להכניס את המשרת הארור – עלי בעצמי לשוב.

אני מתחיל לזחול “הביתה” – והנה שניים־שלושה מהם מתחילים לזחול אחרי.

– חזרה, חזירים! – מרים אני את אקדוחי כלפיהם.

חוק ולא יעבור: בלי הקצין מאבד החייל הנאמן את האומץ שלו. – נשארתי. וגם המשרת שלי.

לבסוף באה הפקודה להכניס אותם; לעת־עתה הם אינם נחוצים. האויב לא יסתער עלינו עדיין.

להכניס – לא היו כבר אלא ארבעה־עשר איש.

השאר נקרעו, נפצעו עד מוות אן פשוט נעלמו ואינם.

כששבתי וראיתי את שר־האלף פיגר – הוצתה בי אש זעם ושנאה נוראה. כעין איזה בחילה חריפה תקפה אותי למראהו השיכור והפחדן; וכשעיני נתקלו בציפורניו המשופרים, כמעט שיריתי בו באקדוחי.

ומאותו רגע הלך הרגש הזה, המעורר שנאה ובחילה כאחת, הלוך והתגבר בי יותר ויותר. וביחוד, כשהוא התאמץ להיות טוב ונעים אלי.

פאלי שלי השתגע ממש: הוא צוחק לו ישר בפניו. – פשוט לועג לו.

– פאלי, אתה תשתגע אחרי־כן מן העונש, שהוא יכבד אותך בו! – לוחש אני לו באוזנו.

– מתי? מתי אדוני? מחר? מחרתיים? כעת אין יותר מחר־מחרתיים, כעת יש רק היום, אדוני. – ומתוך היום הזה הוא לא יצא, בשם הבתולה מריה, אדוני!

ככה הרעיש הרוסי את העמדות שלנו יום, לילה, ושוב כל היום ושוב כל הלילה בלי הרף ובלי מנוחת רגע. ורק ביום השלישי בצהריים היתה פתאום דממה.

תיכף יצאתי החוצה לראות מה יש שם?

האויב לא התקרב עדיין.

השקט הזה שאחרי שני לילות ושני ימים וחצי רעש – בא בעצמות כמו איזה משקה־אלוהים חם ומרפא.

העונג הזה שבמנוחת־הנפש הזו הסחיט דמעות־עדנים מתוך הראש.

סוף־סוף אפשר לטלפן לכל הנקודות: מה חדשות שם?

כן – אך אין טלפון. הרימונים קרעו את הטלפון.

איפה הוא מרגלית?

מרגלית איננו.

וכעבור שעה – שוב התחילו הרעמים.

וכעת בכוח מחודש – אם בכלל אפשר עוד לחדש ולהוסיף על כוח איתנים זה!

ולטלפן אי־אפשר אפילו לקומנדה הקרובה.

שום חדשות אי־אפשר לקבל.

ופתאום – הטלפון מצלצל.

שמחה יוצאת מגדר הרגיל.

– האלו! רֶשפֶּקט אקסלנץ! – אומר שר־האלף פיגר לתוך הטלפון – מה? מי? מי תיקן את הטלפון? אין לי כל מושג, אקסלנץ! מה? – אני גם כן לא שלחתי שום איש לתקן. איך לשלוח החוצה בשעה כזו? – מה? – כן אקסלנץ – תיכף כשיוודע לי – אמסור לאקסלנץ! – רשפקט אקסלנץ! – מה? – כן, אמסור! רשפקט אקסלנץ!

והוא מוסר לי: זה היה האדון הדיביזיונר בעצמו ובכבודו, הוא שולח לי, לקצין האש, את ברכתו ואת ברכת הדיביזיה. הוא בוטח בי מאוד. תודה רבה. והוא שואל, מי תיקן את הטלפון בגיהנום זה? לאורך כל החזית של הרגימנט שלנו?

אני בטוח שמרגלית הוא המתקן. השד הזה מוכשר אפילו לזה. והא ראיה: הוא איננו. ואין איש יודע איפה הוא.

ודאגת מוות מקננת בי פתאום: מי יודע מה איתו?

רק קטן זה ישאר עוד בחיים איתי, ריבונו של עולם, רק את הבחורון הזה אל תיקח ממני לעת־עתה.

ואני מרגיש, שאת חיי שלי הייתי נותן כעת בעד חייו ושלומו.

לא הארכתי לדאוג. הוא הופיע.

– ריבונו של עולם, איזה פנים, איזה מראה יש לך, מרגלית?!

הוא כולו מלוכלך ברפש; שערו פרוע ובגדיו קרועים ומלוכלכים בדם. אני ממהר לבדוק את כל גופו: איפה הפצע שלך, אומלל! מה עשית?!

והוא מתייצב לפני ומודיע לי:

– אדוני הדגלן! מודיע בהכנעה: כל הטלפון בסדר. וכעת יכול המוסקה לירות הנה אפילו את הצאר בעצמו: שוב לא ינתק את הטלפון שלנו! קדחת בקודקודו!

– איפה הפצע שלך?!

– הִנה!

הוא מראה את קרסולו: חיכוך קל, ריסוק העור, שאפילו ילד לא היה נבהל ממנו. זהו “הפצע”.

– זה לא שלי, אדוני – מראה הוא על הדם – זה של חברי הטלפוניסטן מן הרגימנט השכן. הוא נהרג וירק עלי את דמו!

חיבקתי אותו ונתתי לו קצת קוניאק.

ורק כעת הרגשתי בדבר, שבמקום להודיע את הראפורט להאדון שר־האלף – הוא הודיעוֹ לי.

צבטתי אותו בצידו:

– לך ומסור לו. – אתה שומע?!

– למי? – עונה הוא כמעט בקול רם – לאותה הגברת שם עם ציפורני הזונה? – ידבר אליו השטן! אני לא אדבר אליו! מה לי ולו? כלום גנבתי איתו יחד תרנגולות!!

ושוב טלפון: האדון הדיביזיונר מבקש את “המתקן המציל” בעצמו אל הטלפון. ועל התפלאותו עונה מרגלית:

– אקסלנץ, מודיע בהכנעה: כל ימי דיברתי בטלפון עם אלוהים!

עוד באותו לילה, בשעה שתיים – יצאו הרוסים מחוריהם והתחילו לעלות עלינו בסך.

הקרב היה חריף מאד. – האנשים שלי: אריות טורפים.

המשרת שלי שר כל הזמן. מזמר איזה שיר בתוך המהומה.

איזה רוח של בדיחות פרץ במחנה בתוך כדי עבודת התופת. כולם צועקים ומתבדחים. ומזמרים. – מזמרים. – הרוסים חושבים בוודאי שכולנו השתגענו פה.

בשלוש וחצי, אחרי עבודת שעה וחצי – נחוץ חומר יריה!

הפלדוויבל שלי בא ומודיע:

– אין חומר יריה אדוני!

– אתן לך תיכף כדור במוחך! מדוע לא הכינות!

– זה כחצי שעה, שאני דורש את הפקודה מאת האדון שר־האלף. הוא יושב בתוך העמדה ואינו מוצא ידיו ורגליו. שותה, שותק ומפחד!

– אמוניציה! תיכף תביא אמוניציה!

אני יורד בעצמי אל הבור.

שר־האלף יושב ושותה עד כדי נפילה מעל מושבו. – ברגע זה כל השדים שבעולם נכנסו בי והציתו בי את כל בחילתי ושנאתי אליו: נזכרתי ברגע אחד כמימרא בכל זוהמתו ואכזריותו וטומאתו של בר־נש זה. ושאין לי מה לאבד. קץ כל הקיצין!

הוא הרגיש בדבר – ופתח בגמגום:

– הן אתה – אתה יודע – ש – שאני בוטח בך – תמיד בטחתי ב – בגבורתך – הלא אתה – אתה (פה קם ורצה לחבוט על שכמי) אתה –

השמטתי את ידו מעל שכמי:

מה אני?! מה אני?! – צעקתי עליו בכל כוחי, והרגשתי, שאני משוחרר כעת מכל קשר וחבל ומשמעת שבעולם – מה אני, אדון שר־האלף?! אני דורש במפגיע, אמוניציה! אמוניציה! אמוניציה אני דורש, אמך הזונה הארורה! – מה אדוני עומד כאידיוט?! מה? החוצה! החוצה! אל המלחמה! ה־חו־צה!!!

והרימותי עליו את אקדוחי:

פה תהא קבורתך, כלב מלוכלך!!

ומאחורי עומד המשרת שלי וצועק:

– כדור בבטנו, אדון דגלן! כדור בבטן־החזיר שלו!

לעולם לא אשכח את התמונה העלובה הזאת: עמד לפני יצור עלוב ורועד, חצי שיכור וחצי מת מפחד וכשאני צועק עליו – הוא מגמגם:

– אל נא, אל נא – הלא – אתה – אתה – גיבור – –

ירקתי בו ויצאתי החוצה – להביא חומר יריה.

וכששבתי מצאתי שינוי כביר: משני עברי הפלוגה שלי – שקט. אין איש. הפלוגה שלי תפסה כמאה וחמישים פסיעות בערך – זאת היתה כל החזית שלנו. והלאה – נפלו בשבי.

איך זה?

אינני יודע!

הרוסים הולכים ובאים עלינו לאלפיהם. שורה אחת נופלת – והשניה אחריה – ואחריה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית – בלי סוף. אצלנו שלוש שורות. זה הכל. יותר מזה אָיִן. והם באים בעשרים, בשלושים שורות.

– מי זה הרבה אותם במספר מטורף כזה?! – צועק המשרת שלי תוך כדי יריה בלתי־פוסקת.

– את זה הם יודעים! – עונה לעומתו מרגלית. – לפרות ולרבות יודעים הם, ימח שמם!

– דומני שהיום הם יודעים גם לנצח! – אומר אני – ומעודד את הפלוגה שלי ההולכת ונופלת אחד־אחד, הולכת וקטנה מרגע לרגע.

והארטילריה שלנו גם כן אינה עוזרת לנו.

מה זה?

גם הארטילריה “נפלה בשבי”?!

אני יורה ראקטות מכל הצבעים ומתחנן בהן לעזרה. – אין עונה. אנחנו יחידים.

פתאום מודיע לי הפלדוויבל:

– אדוני! הנה שם מאחורינו גם כן המוסקה!

– מה? מאחורינו?!

אני נותן פקודה:

– ז’אנדראמיריה!!

פירוש: על הפלוגה להתחלק לשניים, חלק אחד פניו כלפי חזית האויב והחלק השני אל אחורי הראשון ופניו לאחור – וכך לירות!

ופתאום שומע אני צעקות מאחור:

– אביגדור! לא לירות! לא לירות! כולנו אבדנו!

והקול קולו של האוברלויטננט סמרצ’אני היקר.

הוא בא בשבי – והרוסים מלווים אותו מאחורי גב החזית שלנו – כלפינו־אנו. הוא ויחד איתו המון משלנו.

אני תיכף משער, שהרוסים הבקיעו את החזית שלנו לימין או לשמאל, באחד הרגימנטים – וככה נכנסו אל אחורינו ושם לקחו בשבי את כל הדיביזיה – –

אחרת אי־אפשר.

אך בינתיים הלא באים ממולנו הרוסים מתוך החזית שלהם גם כן. אני מאמץ את כל כוחות הפלוגה שלי ואנו מגינים על עצמנו בפני הבאים עלינו מפָּנים!

ואנו סך הכל כעשרים איש.

ובינתיים נופלים ארבעה מאיתנו בבת־אחת.

ואחריהם עוד שלושה.

ועוד אחד.

ועוד שניים.

ומאחורינו אני שומע:

– לא להילחם! לא צריך! הכל אָבוד!

אך כלום האדם הוא היורה? האקדוח יורה, הרובה יורה ולא האדם! וממולי הולך וקרב אופיציר רוסי ולימינו ולשמאלו אנשים אחדים.

אני יורה בו באקדוחי, יורה ויורה – ואינני קולע אליו.

מה זה? – אני שיכור? – או עיוור?

והוא – אינו יורה. הולך כלפַּי ושותק.

וכאילו מחייך.

אדם גבוה, יפה עד להפליא, פנים גלויים וטובים; מחייך הוא וקרב אלי, ובינתיים מרים את ידו:

– ני נאדה, פאן! ²⁰⁵ ני נאדה!

ומראה לי לאחורי: – “הנה שם באים שלך, כולם, בשבי”.

אני רואה – ונותן פקודה – להניח את הנשק!

האנשים שלי – ששה במספר – תוחבים את הרובים בכידוניהם אל תוך הקרקע ואנו עומדים ומחכים.

האופיציר היפה ניגש אלי.

אני מוסר לו את אקדוחי.

הוא יורה מתוכו את הכדורים – וטומנו.

ושוב מחייך, חובט על שכמי ואומר איזו מלה.

מרגלית מבאר לי:

– הוא אומר, שאדוני הוא בן־חיל.

אחר־כך מוציא את קופסת הסיגאריות ומכבד אותי.

אני גם כן מוציא את קופסתי ומכבד אותו. שנינו מדליקים.

הוא מציע להחליף את הקופסאות. אנו מחליפים.

מרגלית חס על שלי: היא מזהב, ושלו רק מכסף.

הוא לוחץ את ידי – רואה את האיזור שלי, האיזור מוצא חן בעיניו. הוא מסיר את שלו, אני את שלי – ושנינו מחליפים אותם ואוזרים כל אחד את של חברו.

הוא שוב לוחץ את ידי – כמעט מחבק אותי ושוב אומר אותה המלה שפירושה: בן־חיל. ומוסיף מלה שאני מבין אותה:

– יֵי בּוֹגוּ! – מוֹלוֹדְיֶץ! ²⁰⁶

הוא מוסר אותי לאונטראופיציר, שילַווה אותי אל הקומנדה שלהם ומזהיר בו, שישמור עלי, שלא יארע לי כל רע בדרך.

אנו הולכים. – בשבי.

בדרך אנו נתקלים בחללים רוסים – וגם חללים אחדים משלנו.

מרגלית מביט בהם ואומר אחרי שתיקה ארוכה תוך כדי הליכה:

– ובכן יגיד נא לי אדוני: למה כל המשחק הזה? האם אי־אפשר היה לקנות כרטיס נסיעה ולנסוע ברכבת לרוסיה? – האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטאראראם הזה?!