_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַצַּלֶּמֶת

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

וגם הטבע היה שותף לו ברגע נצח זה.  הוי, כן, גם הטבע.  הלילה היה שחור כ"חדר האפל" של מעבדת הצילום, שבו מתבהרות והולכות דמויות-המשנה של החיים החולפים.  הולכות ונולדות שנית לחיי עולם.  כן, הלילה היה שחור ומלא אהדה אמהית למתרחש על מדרון תלולית החול, למתרחש שם בלב הפייטן ברוך-הלב אל בת זוגו היפה, שישבה באוזניים קשובות והאזינה לארשת נשמתו, לאִמרֵי השפר העמוקים והטרגיים.  העיר ההומיה היתה רחוקה מהם, שאונה ושקריה לא הגיעו עדיהם, ורק אורותיה הנוצצים המהבהבים ניסו להפריע אותם מרחוק, אך לא הצליחו.

והפייטן דיבר.  דיבר בלחש, בדחילו ובכל חוֹם נשמתו הגדושה:

– שמך בלהה.  שם מוזר.

– בזה לא תצליח – אמרה היא בבת-חיוך של לעג לפייטן – שם זה אין לו במקרה שום מובן.  אי אפשר למחמא לתוכו ולא כלום!

– טעית – אמר הפייטן בהתרוממות-רוח – טעית.  "בלהה" זה פחד, בלהות.  "ביעתוהו בלהות".  "יכיר בלהות צלמוות".

– מחמאה דלה מאוד! – אמרה היא וצחקה בקול רם, בקול התנים החודר עדיהם ממרחקי הליל.

– אינני מן המחמיאים מחמאות.  ישנו שטח אחד בחיינו, שבו אי אפשר לשקר.  שטח זה הוא: האמנות.  ביצירה אין לשקר.  כל שמץ של שקר באמנות הוא עצמו מעניש את אומרו: אין מאמינים לו.  ואני אין לי בחיי אלא היצירה.  ושיא היצירה הוא לי: חוויית-האהבה.

– אל תדבר שטויות!  – חיללה היא את הקודש – לפני רגעים ממש הכרתני – וכבר אתה "אוהב" אותי!  אתה צודק באמת: הנה, באהבה אי אפשר לשקר.  אני מרגישה שאתה משקר!  – ושוב נקבה את האופל בקול צחוק התנים הצורם.

– אל תגידי זאת בלהה.  את קודשי הקודשים שבי את מחללת.  נכון, רק לפני רגעים ממש הכרתיך – אך באמת הכרתיך.  את כל אורחך וריבעך, את כל גובהך ועומקך, את נפש נשמתך הכרתי ברגעי חרדה אלה.  הנה, עברת ברחוב אפל, עברת כצל עובר – ודמותך המדמדמת נגעה במיתרי לבבי הבודד ותחרידני.  הזמנתיך לרגעֵי טיול, ואַת הסכמת.  יודע אני: מתוך שיעמום עשית זאת.  הסכמת – מדוע לא?  מדוע לא לשמוע מחמאות אחדות בחשכת ליל-כוכבים וצללי-הנצח?  – אך הנה טעית.  לך גירוש השיעמום ולי: הכל.  חיַי, עברי, עתידִי, גורלִי, מִהותִי ואיכות יצירתי.  "ישנם בחיים רגעים, רגעי רצון, שבהם תופס האדם ברגע-כמימרה יותר מאשר בשנים אחדות רגילות".  באלף פסיעות שפסענו מן העיר ועד הנה באפלולית הכוכבים, ספגתיך כסם חיים ומוות, שאך התחיל תוסס בי – ואחריתו מי ישורנו!  רגעים כמו אלה היו רגעי ההבלחה של גאוני הדורות, בשעה שנגלתה להם שכינת יעודם עלי אדמות.  ברגע כזה נדלק לו למשה רבנו הסנה במדבר, ברגע כזה קרא ארכימדס היווני את ה"היאוריקאֵ!" שלו במוצאו את חוק המשקל במים, ברגע כזה נגלה לאפלטון "עולם האידיאות" הנשגב, ברגע כזה קרא ישעיהו: "קומי, אורי"; ברגע כזה החליט רבי עקיבא הרועה ללמוד תורה; ברגע כזה קרא ישו: "אשרי עניי-הרוח, כי להם מלכות השמיים!"  ברגע כזה – –

– אולי די בדוגמאות?

– ברגע כזה זימזם בו בדז'ורדאנו ברונו רעיון הפאנתאיזם; ברגע כזה מצא שפיונזה את ה"לוגוס", ניוטון את "חוק-הכובד", וקנט את ה"עצם לעצמו", וברגע כזה לחש דֶיקרט באוזני עצמו לחישת דורות: "אני חושב ולפיכך הנני!"

– נו, תהילה לאל!  – נאנחה בלהה אנחת-הקלה ונפחה את נשימתה החמה בפניו.

– את אינך רצינית ברגע זה, בללה – –

– סליחה, לא בללה, אלא בלהה!

– סליחה, בלהה.  – אַת אינך רוצה לבין, מה אַת בשבילי.  במוחו של אדם ישנה מכונה זעירה, מכונה סמויה מן העין ששום מיקרוסקופ לא יתפסנה; זוהי צלמת זערערת, הקולטת את דמות גורלו של האדם וטומנת אותה בנפשו לנצח.  צלמת זו אינה זקוקה לא לעיניו של האדם ולא ליתר ארבעת החושים שלו.  – באותו רגע שאַת עברת על פני באפלולית-הלילה – נפתחה צלמתי זו שבמוחי, ובאחד משישים-רבוא-שבשנייה קלטה את דמותך ושוב נסגרה.  – רק לפני רגעים מועטים הכרתיך – אך הנה רואה אני אותך, את כולך, כאלו הכרתיך זה שנים רבות, בלי אור-שמש ובלי אור-פנסי העיר וגם בלי אור הכוכבים הרחוק שם.  אין ביצורֵי גֵוֵוךְ דבר שלא אראה אותו, אין שטח או זווית בגיזרתך, שלא יהיה נהיר לי ואין חמוק בנפשך הסבוכה שלא באתי עד חיקרוֹ.  – והיודעת אַת, בלהה, מדוע זה?

– מד – – –

– הוי, אל תשאלי בלהה!  בעצמי אענה: יען כי אהבתיך.  רק האהבה האמיתית, הטרגית, עלולה לראות ראיה אשר כזו!  רק היא עלולה לפתוח את הצלמת המסתורית ההיא שם במוח, רק היא: האהבה בת רבואות העיניים, שקודם-כל מכוונת את העדשה שלה כלפי עיניה של הדמות, ההופכת אותו רגע לגורלו.  משום שנכון הדבר, שהעיניים הן ראי האדם וביחוד: ראי האשה.  – הנה, באחד-מאלף-שברגע, בו הבליחו לי עיניך ראיתי את כל אופיך המיוחד, מובן מאליו, בכללו.  לא נחוץ לי הצחוק שלך שכבר שמעתיו פעמים ושלוש, כדי לדעת את ה...

– הבה, נשמע!

– ובכן: קודם-כל.  את מפונקת.  לא במובן הרוחני.  אפשר מאד, שהוריך החמירו דווקא בחינוכך, אם החיים פינקו אותך מאוד.  את מעולם לא ידעת מחסור, מעולם לא עבדת עבודה ממש, שאינה בחינת שעשוע או ספורט בשבילך.  יכול להיות, שכעת, בתקופתנו זאת קפצת פתאום והיית גם את לחלוּצה, אך גם זה רק בחינת ספורט בשבוע.  סלחי לי בטובך, אין זאת אומרת, שאת אינך אידיאליסטית, המשתתפת בבניין הארץ מתוך בּרוּת-לב – ראשית: מתוך שלא-לִשְׁמָה, בּאת לִשְׁמָה, ושנית: אם את מוצאת הנאה בחלוציות, בעבודה, הרי זה בלבד כבר אידיאליזם. –

– הלאה!

– הלאה?  אַת אוהבת ספרים, פרחים ואולי יש לך גם כלבלב שעשועים נחמד –

– זה נכון – אמרה היא בשפה רפה.

– הכל נכון – אמר הפייטן, שהסכמתה הרהיבה אותו – וגם זה נכון, שאַת מאושרת בארץ ישראל – –

ופתאום: – הכבר יש לך חתן?

– חכם שכמתוך!  תנחש נא גם זאת מעיני!

– אני רק מתוך הרגל שאלתי זאת.  אין לך חתן, משום שאת טהורה יותר מדי, וכל הזמן את מחפשת בחור לא-רגיל.  בן-אדם שאינו מעגבב אלא ניגש אליך בכל הרצינות ומבקש את ידך לברית-עולם, אדם הראוי ללוֹבן נפשך הבתוּלתית, כבת ישראל אמיתית ומסורתית.

– מפליא – לחשה כמו לעצמה.

– כלל לא מפליא, יקירתי.  לזה לא נחוץ כוח-נבואה.  בזה מרגיש האדם אצל הבחורה תוך רגע-כמימרה, וכדי שלא אהיה מקטיר לך קטורת, לא אכחיד תחת לשוני גם זאת, שאת קשוחה במידה ידועה.

– מה?!  – שאלה כנפגעה – מה פירוש?

– תסלחי לי, אך זוהי האמת.  לא אַת אשמה, בדבר, כמובן.  אך אדם כמוך, שמעולם לא ידע מחסור, לבו אינו פתוח לרווחה בפני סבלו של אחר.  אך עובדה זו, שנפגעת, מעידה כמאה עדים, שרוצה אַת להיות טובת לב, אלא ששפע הטוב, חוסר הדאגה אינם נותנים לך לגשת אל מידת הרחמים.  ומשום זה את גם בררנית כל כך בבחורים.  אוהבת אַת ספרים אהבה לא רגילה, אך קשה לי לראות אותך מאורשת למשל לצייר אביון, שאין לו אפילו צבעים לעבודתו.

– ולפייטן?  – שאלה היא ברמז לעגני – למשל כמוך?

– אַת רוצה לרמוז לי, שבזה אני אומר להשיאך, לפתותך, או יותר מכן: להכריחך, שתגידי: אדרבה, להיפך, אני מתגעגעת להינשא לאמן, למשורר!  – אם כן, טעית.  אני יודע, ברור לי בהחלט שכל חזות-אהבתי זאת לך כגשם על אבנים היא.  ואם אני בכל זאת איני חושׂף זאת מלבי, הרי זה משום שאני יצור כזה, פייטן בטבעי, האומר מה שאומר בלי כל רמז של תועלת ותכלית.  לולא הייתי יודע, שלי אין כל תקווה בך, לא הייתי ראוי אפילו לכתוב שיר אחד קטנטן.  ואם תרצי, אגלה לך סוד, שרק את לבדך יודעת אותו בעולם: את מהרהרת בבחור, שלא ידע אשה מעולם.  על כזה את חולמת.  רק כזה ראוי לך לפי דעתך.  ומובן, שאת צודקת.  בחורה שכמותך, החולמת על כך, וודאי שבאמת ראוייה היא לכך.  וכלפֵּי בחור כזה, מוכן האגואיזם המפונק והקשוח שלך להיהפך לאלטרואיזם כביכול: בחור שכזה היית רוצה שיהיה אביון ועני, שתוכלי לאסוף אותו אל דירתך ההדורה, אל תוך השפע שלך ולפנקוֹ באותו הטוב והיופי, שהחיים פינקו ומפנקים אותך. 

– נו, די!  – אמרה פתאום וקמה מעל גבשושית החול – אני מפחדת שעוד רגע ותנחש לי מתי אמוּת, ובזה אינני רוצה!  נלך!

שניהם שָׂמוּ פעמיהם לדרך.  ותוך כדי הליכה המשיך הפייטן ממקום שהפסיק קודם לכן:

– העיניים...  אור עיניך והמִצבע המוזר שבהן.  זה נכנס באדם פנימה ומאיר בו באור היצירה.  שמש-בראשית-זעירה, הסובבת שם פנימה באדם במהירות שגעון, וצובעת לו את כל יתר תופעות הטבע בצבעה שלה – – –

פתאום עשתה תנועה קלה מאוד בגופה, תנועה, שבחשכת הלילה אי אפשר היה אפילו להרגיש בה, ובקול רציני מאוד אמרה:

– טוב, אם כן איזה צבע יש להן לעיניים שלי?  מה?!

הפייטן זע אילך ואילך, קפא, הירהר, בלע אחת, נעץ בה את עיניו בחשכה, נחנק, קרא לכל כוכבי שמיים לעזרה, נעמד כדי לזכות בזמן – אך לשווא!  איפוא הוא הירח הארור שם למעלה?  מדוע אין ברק חולף ברגע זה, או לכל הפחות איזה כוכב שביט!  לא איכפת: תהא רעידת אדמה, המחרידה את העולם ובלבד שתאיר לו רגע קל את העיניים שלה.

– ובכן?  – צילצל קולה הרע והסוֹנֵט – איפוא היא הצלמת שלך?!  זו, שאינה טועה!  – אמרה וכבר נעלמה בחשכה על גבי החול הרך.

רגע עמד כגולם – אחר כך נע אילך ואילך, שוב עמד רגע ארוך, ופתאום החליט לרוץ אחריה.  – אך תוך כדי מיהוּר אחריה הוברר לו, שלא להדביקה רוצה הוא, אלא כדי לראות לאן היא נכנסת, איפוא היא גרה.  הכשלון לא נתן לו מנוחה.  הוא יתחמק אחריה, יראה את צבע עיניה ובהזדמנות שנייה יצחק: הוא בכוונה עשה זאת.  לגרום לה את ההנאה הזאת, שהיא ניצחה אותו.

לבסוף ראה אותה ממהרת והולכת.  לאור הפנסים ליווה אותה בסתר והלך עקלקלות.  זמן רב הלך אחריה.  לבסוף נכנסה לרחוב הירקון והלכה כלפי יפו.  אך לא נכנסה ליפו.  הוא החיש את צעדיו והקדימה בסימטה צדדית.  ובינתיים כבר השתומם.  פה?  בשכונת עוני זאת?  – ולבסוף נכנסה אל אחד הצריפים הרעועים, והעלתה אור.  – פתאום שמע צעקת-חרדה.  הוא ניגש ושמע דברים ברורים: אביה היכה אותה:

– אַת שוב נטפלת לאיזה קבצן!?  – הלשם כך באתי אתך לארץ-ישראל!?  – אמרת לי, שפה יש שוק טוב לנערות!  – ושוב מכה על פניה – זה ארבעה ימים לא הבאת הביתה אפילו ערבי מצורע! 

עולמו חשך בעדו.  איום.

ובן-רגע החליט החלטה גורלית: ניגש אל החלון וקרא:

– גברת בלהה!

היא יצאה.  הביטה וניגשה אליו.

– הא לך – אמר הושיט לה בחפנו ניירות כסף מקומטים.  בעצמו לא ידע כמה – תני לאבא שלך, אך מיד תחזרי אלי.  אני מחכה!

היא נכנסה בשתיקה ומסרה את הכסף לאביה.  ושוב יצאה.  הוא תפסה בידה בכוח איתנים ותוך כדי משיכתו אותה אמר:

– בואי!  אתי!

– לא אוכל לעזוב את אבא!  – אמרה וניסתה להשתמט.

– נשלח לו כסף מירושלים – לא נעזוב אותו!  – אך אַת לא תשוב אליו!

– הוא יכה אותי.  יהרגני!

– יַכֵּךְ?  – באשתי לא יגע איש באצבע קטנה!

ושניהם ברחו, מיהרו, רצו כלפי השחר העולה.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה