_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַמְסִין

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

על מיתתו החטופה של ר' בּכוֹר בזלויוף לא עמדה העתונות.  הידיעה באה בשתי שורות וחצי:

"בשכונת הבּוּכארים בירושלים מצאו את גופתו של אחד מחשובי העדה הבּוּכארית, ר' בּכוֹר בזלויוף, בתוך בור מים.  מה גרם למיתתו – לא ידוע.  המשטרה חוקרת בדבר".

ואני, אף כי ידעתי את כל העניין על פי ראיה ושמיעה בשעת מעשה, לא מצאתי לאפשר לי להעיר על השורות הללו בשעתן; יותר מדי נזדעזעתי אז יחד עם משפחת המנוח, שבשכונתה גרתי כשנה וחצי.

והן כדאי לעמוד על מקרה מוזר זה.

 

א. הבאר

מה שהניע אותי להכיר את ר' בכור בזלויוף, היה שם הלואי שלוֹ שניתן לו מאת השכונה: "בעל המים".  יהודי בוכארה לא היו זרים לי.  עוד בהיות בשבי רוסיה טולטלתי עד לבוכארה ושם הכרתי אותם על מנהגיהם ואצילותם המיוחדת להם.  והשם "בעל המים" עורר בי עניין.

ר' בּכוֹר קיבל אותי באדיבותו המיוחדת של יחסן עתיק-יומין, שגולת הכותרת ליחוסו היתה: אהבתו לירושלים עיר הקודש.  היה באהבתו זאת מריחה של גאוות מלכות, המתייחשׂת על משפחתו של אבי-אבותיו: "השתדלן הממלכתי", בן-ביתו של פטר הגדול, ה"ה ר' חי בזלויוף נ"ע – כשר' בכור הזכיר לי את השם הזה – מיד קמה בי לתחייה אגדה מוזרה, ששמעתיה בעיר בוכארה, בהתגוררי שם בתור שבוי מלחמה: ר' חי בזלויוף היה פּרנס הסביבה באמירוּת בּוּכארה, שהיתה נתונה תחת מרותה של רוסיה הגדולה.  יהודי עשיר מופלג ותקיף היה ר' חי, שהצאר  הגדול היה מתייחס אליו באֵימון כמעט בלתי-מוגבל.  הוא היה ראש הסוחרים שם, שבידם התרכז כל המסחר הכביר, המחבר את אירופה עם אסיה והודוּ בדרך אורחות הגמלים, המובילה עד גבול בלודשיסטאן, ושמרכזה היתה בוכארה.

בין הסוחרים הללו, שעשו יד אחת עם ר' חי, היה אחד, שדחק את רגליו של ר' חי אצל הרָשוּת ושכשרונו הכניס אותו אל חצר המלכות, כמעט עד לידי הסגת גבולו של ר' חי עצמו.  ואולם יד אלוקים היתה בדבר, ואותו הסוחר נכשל ר"ל במעילה וברח על נפשו.  בהשתדלותו של ר' חי הזועם מצאו אותו בעיר נאמגאן שלצד נהר סור-התיכוני והביאו אותו אסוּר בנחושתיים וקשור לזנב-גמל, מהלך שבועות אחדים דרך ערבות-טוראן המקפיאות בחורף ושורפות בשרב-קיץ.

כבר בדרך עינוּ את הסוחר היהודי הפושע בעונש מר: לא נתנו לו ליטול את ידיו לתפילה.  בפעם האחרונה התפלל אחרי התנפלוֹ במזיד אל תוך נהר הסוער על יד עיר נאות המדבר חדזשנט.  כאן קשרו אותו אל זנב-הגמל – ואחרי התלבטוֹ דרך ערבת-הקירגיזים הטוראנית הנוראה, הגיע אל העיר בוכארה.  במקום שם בא ר' חי לראות בנקמת בעל-דבביה. –

הסוחר, בראותו את ר' חי, ביקש מאתוֹ כוס מים ליטול את ידיו.  על זה ענהו ר' חי בזעם:

– אסור.  דינא דמלכותא דינא!

כשהתירוּ את הסוחר מכבליו להעמידו למשפט – נמלט ורץ עד הנהר קוהיק, השליך את עצמו אל תוך הנה וטבע.  אחד הקוזאקים שרדף אחריו סיפר, שאחרי קפצוֹ אל הנהר – הוציא את ראשו ובמועל ידיים התפלל איזו תפילה, ושוב טבע ונעלם.

ומאז – כך סיפרה האגדה – התחיל ר' חי בזלויוף יורד מנכסיו וגם דעתו נתבלבלה עליו ממוסר כליות.

לפני מותו כתב צוואה, שבה הוא מתנה תנאי ליורשיו, שאחד מהם יעלה לארץ הקודש ויבנה שם בּאר בירושלים, לספק מים לעניי העיר.

כעת, כשנזכרתי במעשה נורא זה, נתתי לו לר' בכור רמז על העניין.  הוא השתאה עלי שיודע אני את סיפור המעשה ואמר כמו לעצמו:

– כן.  אני הייתי הראשון שזכיתי לקיים את דבר הצוואה. –

– איך זה? – שאלתי – מאז?

– כן.  כל היורשים, שהתכוננו לעלות – מתו פתאום.

כך היה ר' בכור בזלויוף הראשון לעולי ירושלים במשפחתו.

הוא השתקע מחוץ לעיר וראשית פעולותיו היתה: לעזור לבני ירושלים במצוקת המים שלהם.

– המים לא ניתנו לשתיה בלבד – ביאר לי ר' בכור בהעוויה של בר-אוּרין ובר-אבהן – המים מטהרים.  ורוח אלוקים מרחפת על פני המים.

צנא מלא ספרא היה ר' בכור הזקן ופסוקי המים היו נובעים מפיו כמעיין המתגבר.  אך רחמים גדולים היו ספוגים הפסוקים הללו כלפי עניי ירושלים.

ביתו של ר' בכור היה עומד מול המגרש הגדול שבשכונה, שהיה מלא סלעים, ושם, בתוך הסלעים, היה בור המים הגדול שלו, שממנו היה משפיע רוב טובה לצמאֵי העיר.  הללו היו באים מרחובות רחוקים וממלאים את כליהם מים בכל שנת בצורת.  בראש הבּוֹר היה קבוע לוח של אבן-ירושלים לבנה ועליו חקוק בכבוד:

 

וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג.

בְּאֵר זוּ חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי עָם:

ה"ה הַנָּדִיב ר' בְּכוֹר בַּזְלוּיוֹף וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

בִּשְׁבִיל עֲנִיֵּי יְרוּשָׁלֵם עִיהַ"ק תּ"ו

וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.

עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ-לָהּ!

 

ור' בכוֹר היה יושב בחלונו שממול הבאר והיה נהנה ממעשה ידו הטהורה והנדיבה.  ולפרקים היה יורד ממושבו הרך אל הרחוב, וכשהעניים היו עומדים ומריבים זה עם זה, היה עושה פשרה ביניהם ומשדלם בדברים:

– אסור לריב.  – "מי מריבה" רחמנא ליצלן.  – אסור.  – הקדוש-ברוך-הוא רחמן הוא.  "הנותן לחם לכל בשר" כתיב.

– ותוך כדי דיבורו היה מראה על הלוח ואומר: – "ובשנת בצֹרת לא ידאג".  לא ידאג כתיב – השם ירחם.

בשעה כזו היתה רוח קדושה שורה על הבאר ועל תור העניים כולו.

כזה מנהגו מאז שנים רבות.  – כך סיפרו לי.

 

ב. בוסר אבות

ופעם נכנס אלי בעל הבית שלי, ר' שלום ניסן בבאיוף ומתאונן:

– סימן רע, אדוני, רע מאוד, באו מים עד נפש.  ר' בכור מוכר את המים בכסף.  – סימן רע. – השם ירחם.

וישב אצלי וביאר לי את התימא שבדבר.

סיפר לי על נדיבות לבו הידועה של ר' בכור, שכל ימי חייו היה משפיע מים חיים משיבי נפש –  וכעת – כעת, השם ירחם – ר' בכור מוכר את מימיו ושיקוּיו בכסף – השם ירחם.

השנה היתה שנה בצורת קשה מאוד.  זה שנים רבות לא עצרו השמיים את גשמיהם במידה כזו.  בריכוֹת שלמה יבשות, לגמרי. – עכברים מהלכים בהן.  העיר כולה צרודה וחרבה.  עניי העיר מתהלכים כצללים ואצל כל באר עומדים המונים ומחכים לטיפת מים בּאוּשים.  והשוטרים עומדים על גביהם ומייסרים אותם בשוטים ובעקרבים.

ועל כולם: השתוממות.  אפילו ר' בכור מוכרח למכור את מימיו בכסף.

הלכתי אצל ר' בכור.

הזקן היה מרוּגש מאוד:

– כן, כן – אמר לי בקול מוזר וצרוד – כן.  עת מצוקה וצרה ורעה לבית ישראל, העסקים רעים – אין פרנסה. –

תמהתי: לר' בכור אין פרנסה?  בעל חמישה-שישה בתים גדולים בעיר?

הוא הבין והתנצל:

– צריך לקמץ במים.  אם אני נותן לכל עניי העיר, לא אספיק; לפיכך אני מוכר.  אשר השֵׁם נתן לו פרוטה – יקנה ואשר לא נתן לו השם – – ואשר לא נתן לו השם –

– ואשר לא נתן לו השם? – חזרתי על דבריו.

– ואשר לא נתן לו השם – סימן שאינו כדאי. – התחת אלוקים אני?

כזאת היתה תשובתו, שהפליאתני מאוד.

וברגע זה נזכרתי ואמרתי בזהירות:

– "דינא דמלכותא דינא"? –

ר' בכור נתן בי עיניו; ופיו נשאר פתוח. –

ברגע זה נכנסה בתו והודיעה לו דבר מה.  – עזבתי אותו.

כששבתי הביתה והירהרתי, נוכחתי, ששינוי גדול היה ניכר בו בר' בכור.  לא יכולתי להנזר מן הרושם, שאיזה צל של אכזריות בלתי רגילה עוטה את כל מהותו הרכה והחסודה.

וכשסיפרתי זאת לבעל הבית שלי, שהיה אחד ממקורביו של ר' בכור, תמהתי לשמוע מפיו את המילים הפשוטות:

– הכסף יענה את הכל – אמר בכעין יאוש; והוסיף: – ר' יהושע בן לוי אומר: כסף מטהר ממזרים – אמת; יותר משהוא מטהר – מטמא הוא טהורים.  הכסף מטמא, חביבי.  מטמא. – –

– לא, רב שלום ניסן – ניסיתי אני – טעות.  לא הכסף אשם בדבר.  יהודי כר' בּכוֹר – –

בעל הבית שלי הניד בראשו הכבד ועזב אותי ברגש מר.

ביציאתו חזר בו פתאום ועמד מלכת על יד הפתח, כמי שרוצה להגיד לי דבר לא-נעים וחשוב – רגע היה מהסס וכשקמתי, החליט, ישב ואמר לי בלחש חשאין:

– אדוני לא יספר לאיש – לא צריך – ר' בכור קנה אתמול את הבּוֹר הגדול של אותו יווני אשר בחצר קאללר.  – אדוני יודע: – יש שם בּוֹר גדול מאד; היווני סגר אותו ואין פותח – אותו קנה ר' בכור בזלויוף והוא מחזיקו סגור ומסוגר.

– למה זה?

– "למה זה?" – הגשמים יאחרו השנה.  כמעט כל החמסינים כבר כָּלוּ השתא.  סימן רע הוא לגשמים.

– ובכן?  אדרבא.  הוא הדבר: ר' בכור דואג לנו בעוד מועד – אמרתי.

בעל הבית שלי נעץ בי את עיניו הזקנות.  אחר כך נאנח בכאב עצור, נענע בראשו ויצא ברמז רע.

שמעתיו ממלמל לעצמו:

– "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה".

כנראה שגם ממנו לא נעלם אותו מעשה נורא בר' חי בזלויוף.

 

ג. הצמאון

מצוקת המים בעיר הגיעה לעומק כל אכזריותה.  כל העיר מלאָה אנקה מחניקה אחת גדולה, ומסביב לבוֹרוֹת המים התחילה השתוללות פראית.  על יד בור אחד במוּסרארה נשפך דם.  העומדים בתור היו מלאים קנאת רצח, ומתוך השאון שהלך וגדל להחריש אוזניים – התפרצו רגע-רגע צעקות ובכיות.  וכל שזכה למעט מים, נשא אותם רגע בנצחון קוממיות – וברח אתם כשודד-גנב, שהגורל האיר לו פנים שעה קלה.

מול ביתנו התקינה העיריה ברז ציבורי.  בּוֹרוֹ של ר' בכור נתרוקן ועל יד ברז-העיר משתלשל תור עקלתון, המתחיל על יד גדר האבנים וגומר שם הרחק, באחד הרחובות שבסוף השכונה.

והתור הומה ממרירות ומחירוק-שיניים.

פתאום סוגר השוטר את הברז – והנשארים בלי מים גוֹעים בבכיָה חרישית, מחרפים ומגדפים, עומדים בעיניים בולטות בחום השמש, הלוהט והצוחק במנוחה.

רובם של העזובים הם בוכארים ותימנים; נשים, ילדים, זקנים וזקנות, וכולם רועדים לטיפת-מים לחה.  באים הם בשלוש אחרי הצהריים יושבים בתור ומחכים לפתיחת הברז עד – מחר בבוקר בתשע.  הנשים באות עם ילדיהן: בחיקן עוללים ויונקים ופת לחם שחורה.  התור הולך וגדל והמחכים אינם עוזבים את מקומם: כל הלילה יושבים ומתנמנמים יחד עם התינוקות ועם היאוש.  ובמידה שחולית השלשלת מתרחקת מן הברז – כן יגדל היאוש שעל הפנים השזופים והרזים – פה ושם ילדה כבת ארבע-חמש עם הפח שלה.  כל הלילה, תחת כיפת השמיים הרועפת טל.

זקנים אחדים אומרים תהילים.  בעל פה.  הלבנה מאירה ביקורה.

אחת הנשים היושבת על יד שיח-חרול רטוב מטל, מביטה בו ונאנחת:

– הם לכל הפחות – הצמחים זוכים – במה נפלנו מהם אנחנו בעיני אלוקים?

וממששת היא בידה העצמנית את העלה של הצמח הצורב, נכווית ונאנקת:

– אה!  הביטו איך הוא נושך, כמו נחש!

ושוב דממת ליל ארוכה וכאובה.

*

אני גם בבוקר ועובר אל ר' בכור.

הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות אך מרוגשות.  וכשהוא מדבר – מפסיקות אותו למקוטעין הצעקות החודרות אלינו מן הרחוב.

– מי מריבה – אומר ר' בכור בקולו של נביא הזעם – מי מריבה, רחמנא יצילנו – הקדוש-ברוך-הוא קופץ את ידו – חטאים אנחנו.

ותוך כדי דיבורו הוא קם ומתהלך הנה והנה לאורך ולרוחב החדר שלו, כאילו אין אורח בביתו.  ר' בכור בזלויוף סר מדרכי הנימוס שלו המקובלות והאצילות.

הדבר מעורר בי חשד; נזכר אני בדברי בעל הבית שלי.

– ומה עם בּוֹרוֹ של היווני, שם בחצר קאללר? – שואל אני לתומי – הגם הוא כבר ריק? –

ר' בכור כאילו הכישו נחש.  הוא עונה לי בלי פיקפוק:

– בורו של היווני הוא תמיד סגור ומסוגר.  מעולם לא נהנו ממנו הבריות.

– ומדוע ר' בכור אינו דואג לדבר, שיפתחו אותו? – ואני מעז עוד: – אולי אפשר לקנות אותו? – פיקוח נפשות כזה!

– ר' בכור נעץ בי את עיניו רגע – ופניו הפכו שמחים; הוא ממצמץ בעיניו בעורמה טובה ואמר בלחש:

– קניתי אותו – מובן – הרבה מים יש בו – בור גדול מאוד – אך עדיין לא באתי עם המוכר לידי גמר.  צריך לחכות קצת.

– איך לחכות, ר' בכור? – הלא העיר נחנקת.  – אם לפתוח אותו, הרי צריך למהר.  תבוא ההצלה בשעתה.  – הרי בקרוב יבואו גשמים – ולעת עתה העיר גוועת בצמא. 

– נו – עונה ר' בכור במשיכת כתפים – מה לעשות?  אין עצה לאלתר.  והגשמים – הגשמים יאחרו השתא.  כָּלוּ החמסינים.  כבר כולם עברו עלינו.  וההצלה – אם תבוא בעוד חודש, גם כן לא תאחר.  הערב תהיה תפילת-גשם בבית הכנסת שלנו.  המרא דאתרא עורך תפילה בציבור.  – הצרה גדולה מאוד.  – השם ירחם. 

כשיצאתי החוצה – תשואות הכאב והשנאה של ההמון הדהימוני רגע.  אנשים ונשים פצועים – וילד אחד מוטל נרמס באמצע הרחוב – ואין איש מטפל בו, כי מי זה יעזוב את התור? –

נטלתי את הילד הפצוע והכנסתי אותו אל ר' בכור.

ר' בכור לא מצא את נפשו.  – בתחילה גימגם: מדוע דווקא אל ביתו-שלו?  צריך להכניסו אל בית החולים. 

הזדקפתי בהשתוממות אך בנימוס:

– ר' בכור בזלויוף לא יגרש מביתו ילד פצוע!  – אמרתי לו בכעס עצור.

חבשנו את הלד.  הוא היה פצוע בראשו ובזרועו.  הילד קיבל את הטיפול בשתיקת גוסס.  ילד שחור ורזה, בעל עיניים שחורות וגדולות להבהיל.  – – ורק כעבור רגעים ארוכים מילמל:

– אמא, מים.  – –

ר' בּכוֹר הגיש לו כוס מים.  הילד גמע אותם בגמיעת סכנה ורישל את ראשו העייף.

ר' בכור פנה אלי ואמר:

– אדוני יוכל ללכת במנוחה.  אנו נטפל בילד.

ביציאתי פניתי אליו:

– ר' בכור – – יש למהר ולפתוח את בורו של היווני – ויצאתי לקרוא לרופא.

בדרך נתקעה בי מחשבה טיפשית: אדם זה עלול לשפוך את חמתו בילד.

 

ד. תפילת גשם

לפנות ערב נכנס אלי בעל הבית שלי נבוך ומתקצף ופניו בוערים:

– זה נורא – – אדוני.  בּכוֹר העליב בי – – הוציאני מביתו.  נורא.  היודע אדוני, מה אדם זה עשה?  נודע לי, שאינו רוצה לפתוח את בורו של היווני.  הוא שילם בעדו הון עתק; הון עתק שילם ליווני ומחכה הוא, כדי למכור אחר כך את מימיו בדמים יקרים.  המשרתת שלו מספרת, שהוא עשה חשבון למכור לוֹג מים בגרוש.  – – לוֹג מים בגרוש!  – אני נסיתי לרמוז לו על זה – והוא העליב בי וגירש אותי מביתו.  אותי!  גירש!  – הוא משוגע ממש.  אי אפשר לדבר אתו.  – השם ישמרנו!  לוֹג מים בגרוש! 

ר' שלום ניסן ישב; קם; שוב ישב ושוב קם והתהלך כארי פצוע. 

פתאום נעמד; הביט בי בשתיקה ועיניו היו לחות מדמעה נסתרת:

– נלך להתפלל תפילת גשם.

הלכנו.

זאת לי הפעם הראשונה בחיי שראיתי ושמעתי תפילת גשם כזו.

זה חודש ימים אחרי חג הסוכות ועדיין לא נפלה אף טיפת גשם.  המתפללים שהתאספו בזה אחר זה היו אילמים וקודרים.  דממה כבדה שררה בבית-הכנסת.  דממה שלפני הסער היתה זאת.

בין הבאים היו אשכנזים, ספרדים, חסידים, בוכארים, תימנים וגורז'ים וחלוצים אחדים.

בין התימנים היו כאלה שהביאו אתם עוללים, תינוקות פעוטים על זרועותיהם וביניהם גם יונקים.

לאט לאט התאספו; בשתיקה, בחולשה, באנחות תשעה-באב.

התיישבו על הקרקע, דיפדפו בסדוריהם ומילמלו תפילות-חשאין.

התבוננתי בתינוקות הרכים – כאלו ישנים הם כולם.  רק לפרקים מזדעזעים לרגע, מניחים את ראשיהם השחורים מצד לצד כשפניהם החיוורים מתעוותים בבכי אילם. 

ורק כשהוריהם התחממו בתפילתם המיואשת ופה ושם נזרקה יללת חשאין בּלוּלה באנחה מרירה – נתעוררו גם היונקים הפעוטים מתרדמת חולשתם החרבה והשמיעו יבבות גסיסה רכות, כאפרוחים חשוכי-נוצות שנפלו מתוך קנם אל הרפש.  – –

התפילות הלכו הלוך ובכה, הלוך והתאונן, הלוך והתמרמר, ובעוד רגעים אחדים היה בית-הכנסת לבית מקוננים מחריד הקורע את העצבים.

אחדים מבינינו, מבין האשכנזים, עמדנו קפואים.

היללות היו לאנקות-מוות, שמתוכן נשמעה בכיתם המנסרת של התינוקות הפעוטים, השחורים, החיוורים. 

ומתוך האנקות נודע לנו, שהמתפללים צמים זה שלושה ימים יחד עם התינוקות, עם יונקי השדיים – בכיות התימנים המיתה בנו את הלב ועיכבה את דפיקתו הנרעשת.

וכשהמרא דאתרא הרים את קולו והתחנן לגשם – התחילו המתפללים מטיחים את ראשם בכותל, התנפלו על הקרקע יחד עם תינוקותיהם והתגודדו עד דם.

– עשה למען תינוקות של בית רבן.  – – גמולי מחלב, עתיקי משדיים – – !

יצאתי החוצה.

 

*

 

ובחוץ: מחנה נשים מייללות ומתפלשות בעפר.

פתאום נזכרתי: ר' בכור – –

איהו כעת?

שוב נכנסתי אל בית הכנסת – – – הוא עומד שם אצל הקיר.  נשען הוא בפניו אל הקיר. 

התבוננתי בו, הסתכלתי – והנה הוא מסב את פניו מן הקיר ומסתכל במתפללים. 

ושוב מפנה את פניו אל הקיר, כמתחבא. 

ובחוץ – השורה הארוכה, שורת הצמאים והניחרים.

 

ה. החמסין

למחרת בבוקר השכם – בעל הבית שלי מעירני ונכנס:

– יקום נא אדוני.  השם ריחם עלינו.

– מה?  גשם?

– עדיין לא.  אבל חמסין.  סימן טוב לגשם.

באמת: מורגש החמסין.  האוויר יבש וחם מאוד.

כשיצאנו החוצה – ריחו החם והחרָר של רוח-הקדים אטם בי את בית הנשימה לרגע.  – השורה הארוכה והמתפתלת אל תוך רחוֹבוֹת השכונה ישבה עכשיו אילמת; מהם יושבים ומביטים ניכחם, מהם ישנם במקומם, ומבין הנשים נשמעה פה ושם שיחה עם התינוק היונק, שזה שני ימים לא טעם טעם חלב. 

אך החמסין נסך בהם גם מרוח התקווה המתוקה.

 

*

 

בבית-הכנסת בשעת תפילת השחרית, חיפשתי את ר' בכור ולא מצאתי.  אחרי התפילה החמה והעליזה ניגש אלי בעל הבית שלי ולחש לי באוזני בלחש מסתורין:

– בכור לא בא להתפלל.

– אולי נסוּר אליו?

– נסוּר.

ר' בכור ישב על יד חלונו שקוע בהירהורים.  עיניו היו נעוצות בשורת-המים שברחוב. 

כשנכנסנו וברכנו אותו, נזדעזע קצת.  הושיב אותנו ושתק.

– חמסין – אמר בעל הבית שלי בחשיבות מיוחדת.  חמסין.

– ובכל זאת טוב היה לפתוח את בורו של היווני.  עזרה והצלה ליום-יומיים גם כן חשובה לפני המקום.  – –

ר' בכור קפץ ממקומו כנשוך נחש:

– ומי יפתח אותו?!  מי?!  המפתח הוא אצל היווני!  האינך יודע זאת?  מי יפתחהו?  מי?!

– לך אל היווני, בכור.

– לך אל היווני, לך אל היווני!  מי ילך?  איך ללכת?!  מה ללכת?!  אני סובל מזה יותר מאשר אתם!  – אמר בחטיפה, כמי שהמילים נזרקו מלבבו בעל כרחו, בשיכחה.

בעל הבית שלי פקח עליו את עיניו לרווחה:

– אתה סובל מזה?!  מה פירוש?

ר' בכור התחיל צועק ומתהלך בבית כמשוגע.  צעק מילים וחצאי מילים, בלי כל מובן והגיון.  עד שהיכה את חזהו מכעס ומרט את זקן עצמו:

– מה אתם רוצים ממני?!  מה?!  מה אתה רוצה ממני?  אתה רוצה שאהיה לקבצן?!  שאעמוד שם מחר בין השורות ההן שם?!  מה אתה רוצה שלום ניסן?!  הא, הא לך!  הא לך נפשי, הא לך זקני, הא לך לבי!  הא לך!  הא לך המפתח!  הא לך!...  הא לך גזלן!  רוצח!  הא לך!  – צעק כשהוא מפשפש בכיסו, מוציא משם מפתח ותוחב לו לבעל הבית שלי בבטנו – הא לך המפתח, הא לך חמסין – – חמסין!  חמסין!  חמסין!  רוצח!  החוצה!!  – צעק ודחף אותנו החוצה במפתח אשר בידו.

כשיצאנו – שמענו עוד רגעים אחדים את קולו הניחר:

– חמסין – חמסין!

אחר כך נשתתק.

– הרי לך, אדוני – אמר לי בעל הבית שלי – מה אמרתי לך?  הרי – – השם ירחם עליו – השם ירחם עלינו – –

והחמסין הגיע עד כדי שריפה.

האוויר היה שקט, קפוא וצורב.

הציפורים התפלשו בעפר הרחוב בעייפות ובכאב.  התעופפו ממעל לברז ולא העיזו לרדת.

ציפור אחת עטה בחירוף נפש אל השלולית שאצל הברז – אך לא הספיקה לגמוא טיפת מים.  ההמון המצטופף כמעט שרמס אותה.

כעבור שעה קלה נכנסת בעלת הבית שלי ומבשרת לי בלחש:

– מחר יפתח בּכוֹר את הבור היווני – – – לוֹג מים בגרוש – – – השם ירחם – – לוֹג בגרוש – – .

חפצתי לעבור אל ר' בּכוֹר – אך החמסין העצילני עד כדי התעלפות.  לא היה בי כוח וחשק לקום ממקומי.

 

ו. הברכה

ולפנות ערב, כשראשנו היה כפעמון מצעקות ההמון הצמא, מבכיות הנשים והילדים שבשורת-המים – נשתתק פתאום ההמון.  הצעקות היו לרעש, הרעש ללחש, והלחש – לשתיקה.

יצאתי החוצה והנה עיני ההמון תקועות בשמי מערב.

עננים נראו שם.

עננים שחורים וכבדים, שהלכו והשחירו יותר ויותר. –

מבין ההמון נשמעו נאקות-גיל חשאיות.

העננים התחילו מתחשרים, מתפשטים ונוסעים הנה, הנה. 

ועיני ההמון תלויות למעלה.

השמש – לא ידוע, אם כבר שקעה או רק מכוסה בעננים. 

הילדים יוצאים במחולות והנשים משתיקות אותם:

– הסו!  שַא!

כאילו מפחדות הן פן יפריעו הילדים ויעצרו את הגשמים.

הילדים משתתקים.

דממה.

ופתאום – מתוך הדממה קול ילדה צורחת בגיל:

– טיפה!

ואחריה עוד ילדים אחדים:

– טיפה!  – על חוטמי!  על מצחי!  טיפה!  גשם!

ולא עברו רגעים – והילדים יצאו במחולות בתוך הגשם הקל המטפטף יותר ויותר וההולך ועובר לאיוושה – לצילצול קהה – לרחש-אהבה – להמיית-בשורה – לרעש-חדוה – והילדים: בתחילה מדשדשים על מקומם, מוחאים כפיים, פוערים את פיהם, אחר כך מתלכדים בשנים, בשלושה, בשבעה, בשניים-עשר – במחולות מחניים, רוקדים ומזמרים וזימרתם יחד עם טפיפת הרגליים הקטנות והעליזות מתלכדת עם רחש הגשם להארמוניה עליזה, הפושרת את הלבבות הכבדים ופותחתם לתפילת הודייה:

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

אַמְבַּטִּי שָׁמָיִם

פְּתַּח הַבֶּרֶז מַלְאָךְ טוֹב

וְתֵן לָנוּ מָיִם.

 

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

רֵד עָלַי מִלְמַעְלָה,

יִצְמַח הַצֶּמַח וְיִשְׂגֶּה,

יִפְרַח הַכֹּל בִּן-לָיְלָה.

 

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

טִפָּה קְטַנְטֹנֶת,

הַרְטִיבִינִי מִן הָרֹאשׁ

וְעַד הַכֻּתֹּנֶת.

 

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

עַל אַף וְעַל עָיִן,

טוֹב הַגֶּשֶׁם מִגַּזּוֹז,

אֲפִילוּ מִן הַיָּיִן.

 

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

רֵד-נָא בְּלִי פַּחַד.

אֶת כַּפֵּינוּ לָךְ נִפְרֹשׂ

כְּמוֹ הַצַּלָּחַת.

 

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

אַמְבַּטִּי שָׁמָיִם,

שְׁפֹךְ וּשְׁפֹךְ עַד בְּלִי דָי

מַיִם, מַיִם, מָיִם! –

 

אל חבורת הילדים הסתפחו גם שניים שלושה חסידי-תימן.  בינתיים בא השוטר – לפתוח את הברז.

ברגע הראשון איש לא שם אליו לב.  התור – עיניו היו נעוצות בחבורת הרוקדים ופתאום: רעם – – המתחיל באזהרה רחוקה וגומר בהלומת זוועה –

הילדים קפאו. 

היה שקט.

ובתוך השקט נשמע קול אשה צעירה:

– כל הרוצה מים יבוא אל חצר קאללר!

קול המשרתת של ר' בכור היה זה.

מבין השורה נשמעה תשובה:

– ייחנק ר' בכור, ריבונו של עולם!  עכשיו רוצה הוא למכור לנו מים?!  עכשיו?! –

 

ז. מי מריבה

 

כל הלילה שטפו הגשמים בשפע ברכה.  כל החצרות צילצלו מרוב כלי הפח והנחושת, שהגשמים טיפטפו אל תוכם והקישו בהם בגילה, איוושת הגשם מילאה את האוויר ומתוך הבתים המוארים נשמע קול זימרת התימנים – –

קמתי בבוקר השכם ובגשם השוטף מיהרתי אל בּאֵרוֹ של היווני.  כבר ממרחק שמעתי קול ענות.  קול צחוק רם. –

מה זה?

כשהגעתי שמה – תמונה בלתי רגילה נגולה לעיני:

ר' בכור עומד וצועק ומכריז:

 

– בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, בְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם!

– בּוֹאוּ, הַבְּאֵר פְּתוּחָה לִרְוָחָה!

– הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם!

– בּוֹאוּ, בּוֹאוּ!

– אֵתָיוּ בְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם!

 

ר' בכור בזלויוף יצא מדעתו?

הוא צועק – והקהל צוחק לו בפניו בלעג נורא:

 

– הֵחָנֵק ר' בְּכוֹר!

– יָבוֹאוּ לְךָ הַמַּיִם עַד נָפֶשׁ!

– כָּעֵת הוּא קוֹרֵא לָנוּ!

– בְּכַמָּה הַלֹּג?

– בְּכַמָּה הַטִּפָּה, ר' בְּכוֹר?

 

והצחוק והלעג הולך ומתגבר, הולך ומתלכד למקהלה גדולה, שר' בכור עומד באמצעיתה ומנצח עליה כביכול.  הוא הולך וצועק, קולו עבר פעם לכעס ופעם לתחינה ובקשה.  והקהל עונה לעומתו בעשרות קולות שונים:

 

– מַבּוּל עָלֶיךָ ר' בְּכוֹר!

– הַשְׁקֵנִי נָא מְעַט מָיִם!

– שִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ!

– שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ!

– צְלֹל כְּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים!

 

ועל כולם ומתוך השאון עולה ומסתלסל קול חזן-לץ, העומד בגשם השוטף ומזמר בנעימה:

– מקולו–ו–ת    מ–ים  ר–בי– –ם  אדי– –רי–ם  משברי  י– –ם!

ויהודי תימני קטן ניגש אל ר' בכור ומראה לו ברצינות בתנועות אילמות כלפי תהום הבאר: שמה שמה – –

הגשם התגבר עד כדי שיטפון.  הקהל התפזר לאט לאט – ור' בכור נשאר עומד יחידי בגשם השוטף.  המים נוזלים לו מראשו, מזקנו הארוך והלבן – הוא עומד כנציב-אבן ממורט, עומד בעיניים עצומות –

אני ניגש אליו:

– ר' בכור!  – ר' בכור יקירי!  – יבוא נא הביתה. 

הוא אינו פוקח את עיניו.  אינו זז.

אני נוגע בו.

הוא אינו מרגיש בי.

ראיתי שלחינם אני מדבר אליו.  עזבתיו לנפשו יחידי.

כשהבטתי לאחור מרחוק – ראיתיו עומד עדיין כמאובן.

כעבור שעה שמעתי, שמשפחתו מחפשת אותו בכל העיר – ואיננו.

 

*

 

כעבור יומיים מצאו אותו בתוך בור המים של היווני, חלל חיוור-ירוק ונפוח.

– מי מריבה – אמר בעל הבית שלי בעוצב עמוק – מי מריבה.  השם ירחם על כולנו.  הכסף מטמא טהורים.  השם ירחם עלינו.

 

1924

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה