_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חֲרָדָה

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

בית החולים הצבאי היה מלא חרדה.  כאילו הכל הכל מרוכז סביב חולה אחד: החייל הפצוע אביב מרון, שכדי להציל את חייו, החליטו הרופאים להקריב את רגלו האחת.

המסדרון היה מלא קרוביו ומכריו ובראשם אמו, שהתהלכה כסהרורית כל הזמן, פכרה את אצבעותיה וביארה וחזרה וביארה לרופאים, שהקורבן יהיה לשווא: הוא לא יחיה אף יום כבעל-מום.  ועיקר ביאוריה היו שני נימוקים.  אביב הוא מבחירי פלוגת כדורגל, שהעשיר לא פעם את פלוגתו תהילה בארץ ובחוץ-לארץ.  כל חייו הצעירים הם פרשה אחת עליזה ומנצחת של ספורט וחדוות-חיים שבספורט.  וברגע שיעמוד על האסון האיום, לא יהסס אף רגע מגמור את חשבונותיו עם החיים הריקנים והמשעממים האלה.

אך הנימוק השני אולי חשוב עוד יותר מן הראשון.  מספרת היא האם, שבימי המלחמה העולמית האחרונה בא אביב הביתה פעם כשכולו המום ונדהם וממש אילם בתדהמתו הנבוכה ורק בקושי הצליחו להניע את לשונו לדבר.  מהו העניין?  הוא ראה במקרה את אחד ממכריו, חייל אנגלי, שראהו לא פעם בתחרות כדורגל, והנהו מהלך על קביים.  על רגל אחת.  הספורטאי האנגלי היה מחבב את הנער אביב ולא פעם היה מדריכו בהילכות כדורגל בשיבתו אתו שעות על שעות בשיחה ובסיפורים על ההתחרויות השונות שהחייל היה משתתף בהן.

וכעת, כשראה אותו מהלך על קביים מעבר לרחוב – עמד נדהם ולא מלאוֹ לבו לגשת אליו.  שם עמד מרחוק והסתכל בו, הסתכל והסתכל, ועיניו נמלאו דמעות אילמות.  לא פעם ניסה להניע את רגליו ולעבור אליו.  לחבקו.  ללחוץ את ידיו.  לנחמו.  להגיד לו מילה חמה.  אך רגליו נשרשו באדמה.  שם עמד והביט אחרי החייל האומלל עד שהלה נעלם מעיניו.

אביב לא הבין בשום פנים: איך זה חי אדם בלי רגל אחת?  ואדם שהכדור הוא עיקר חייו בעולמו.  מה הוא יעשה כעת?  יישב בין הקהל ויביט איך אחרים משחקים.  – – מחריד.

וכשאמו הגיעתו בקושי לדבר, לא אמר אביב אלא מילה:

– בלי רגל.  – בלי רגל.  – בלי רגל.

ולבסוף גימגם עוד משהו:

– פחדן.  מוג-לב.  איזה מורך!  הבאמת כדאי עוד להתלבט ככה?  – לא לנגוע בכדור כל ימי חייו?

ושוב:

– פחדן.  – פחדן.  – פחדן.  הזוהי גבורה: להרוג אחרים?  – הנה ספורטאי פחדן!  – גועל נפש!

ואביב התחיל מרגיש שנאה עמוקה אל אותו חייל.  שנאה מתוך בוז עמוק.  פחדן.

 

*

 

וכעת שוכב הוא בתרדמה ואינו יודע עדיין, מה אתו.  ברור, שהוא לא ישאיר עצמו בחיים.  ברור, שהגורל, או אלוהים, תכנוּהוּ איך שתרצו, הביא עליו את השוֹאה כגמול.  לא כגמול אלא כנסיון: הבה נראה, חביבי, אם אתה אינך פחדן!  וברור יותר מכל, שהוא לא יהיה פחדן.  הוא יסיק את המסקנה ההגיונית והמוסרית.  ברור.

ברור – פכרה האם את אצבעותיה – ברור.  אוי ואבוי לי!  אדוני הדוקטור, לחתוך אתם יודעים, אך היודעים אתם גם להציל באמת את חייו?!

כל בית החולים היה בית תאניה חרישית.  והכל היה מרוכז סביב הנער הנהדר.

והכל היו מוכנים לעשות את הכל, לדבר על לבו, כדי להפיג את הטראגדיה, לבאר לו, להשפיע עליו, להצילו.

וביחוד הטילו את התפקיד הראשי על עדנה.  עדנה היא מרכז חייו, ציפור-נפשו של אביב.  ובימים האחרונים, לפני צאתו לחזית, רבו ביניהם.  ועדנה עזבה אותו בלי ברכת-פרידה.

כן, עדנה יכולה להצילו.  לזה הסכים גם הרופא הראשי.  רק בתנאי, שעדנה באמת תסכים להיות שלו, ללכת אתו לחופה על-אף מומו.  אך באמת.  לא להעמיד לו פנים לאביב.

– בשעה כזאת ובמצב כזה אי-אפשר לרמות את האדם – ביאר הרופא – בשעה כזאת מתחדדים ומעדינים חושיו של אדם עד כדי נבואה ממש.  די לו להביט בעיניה של עדנה בשעת דיבורה אליו, והוא ידע את האמת לאמיתה.  וזה וודאי שלא יחזק את לבו.  להיפך.

וכשפנה הרופא אל עדנה ובזהירות שבזהירות גישש בנפשה, איך יחסה כעת אל אביב – – וכשביאר לה, והיא עמדה ושתקה כל הזמן והקשיבה, כשביאר לה, שאם אומרת היא רק לנחם אותו, ובסתר לבה נקעה נפשה ממנו – הרי מוטב שלא תופיע לפני עיניו: פרצה עדנה בצריחת בכי רמה וצעקה על הרופא:

– מנוול!  מנוול!  הוא חושב, שאני – ולא גמרה.

וכולם הבינו, שהיא באמת אוהבת את אביב, וכעת שבעתיים אוהבת אותו!

והחליטו, שעדנה תיגש אליו ראשונה.

עדיין עדנה לא ידעה, במה תפתח לפני אביב את פיה.  במה תתחיל.  אך ברור היה לפניה, שבין המילים הראשונות תגיד לו – לא, מוטב תשאל אותו: אביב, מתי נתחתן?  או פשוט תאמר לו: אביב, מיד כשתקום, נתחתן.  מה שלא תאמר לו.  זה יהיה בתוך דבריה הראשונים.

וכשניגשה אל הרופא, ובמקום בקשת סליחה ממנו על שהעליבה בו לפני רגע, גילתה לו את תוכנית דבריה הראשונים אל אביב – נשק לה הרופא על מצחה, וביקש סליחה ממנה.  ובלבו אמר: איזה ילדים יש לנו!

והרגע הגדול הולך וקרב.  כולם חשבו על הניב הצבאי הרווח כעת: "שעת האפס".

בינתיים נכנס הרופא – ובמסדרון קמה דממה גורלית.  כבר איש לא בכה, איש לא הוציא הגה, אפילו האם לא פכרה את ידיה.

וכעבור זמן-מה שוב הופיע הרופא ורמז לעדנה ולאם להיכנס אתו.  עוד רגע ואביב יפקח את עיניו אחרי הניתוח.  עדנה נכנסה ואחריה האֵם.

האם נשארה קצת מרוחקת מן המיטה.  ועדנה ניגשה אל המיטה ולרמז הרופא גם ישבה על קצה המיטה.

היתה דממה.

הרופא השאיר בכוונה את הדלת פתוחה, שכשיפקח את עיניו יראה גם את אחיותיו.  אך תנאי היתנה עמהן: לא לבכות, שום סימן של יגון או כדומה, וביחוד לא דברי נחמה.  להיפך: בת-צחוק, חיוך של נועם, כרגיל בביקור אצל חולה, שהוקל לו, שעלתה לו ארוכה.

ואביב פקח את עיניו.  והביט בעדנה.  אחר כך הסב את עיניו וראה את אמו.  ושוב הביט בעדנה, הביט, הביט, כמי שמקיץ מתרדמה עמוקה.  וכשהוברר לו, שזוהי עדנה, זע כולו, תפס את ידה ואמר:

– עדנה!  מה במגדל-צדק?!  מה במגדל-צדק?!  מה במגדל-צדק?!

– שלנו!  – ענתה וחייכה תוך דמעות גיל – שלנו, אביב!  ניצחנו!  גירשנו אותם!  הכל בסדר!

אביב משך אותה אליו וחיבקה – אחר-כך פנה אל אמו:

– אמא!  מה את עומדת שם?  הלא שומעת את שמגדל-צדק היא שלנו!

ועדנה שכחה לגמרי, מה עליה לומר לו, משום שאביב הוסיף דבר-מה שהדהים גם את הרופא הזקן:

– בשביל לבעוט בעכוזו של אספסוף זה די לי ברגל אחת!  בחיי!

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה