_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המטליא

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

אחרי  הכנות של יותר משנתים, הזמין אותי הרופא של הקליניקה שלו.

קודם שהכניס אותי פנימה –ביקש ממני את הן-צדקי: לא לגלות לעולם שום דבר ממה שאראה פה. –הרגשתי באותו רגע, כאילו אני עצמי עולה על שולחן הניתוח. –

בשעות אחרי הצהרים היה. זו היתה קליניקה של יולדות. עברנו על יד המיטות, שבהן שוכבות היולדות. אחרי כן העביר אותי על יד מטות התינוקות הפעוטים. מחזה מוזר ומרהיב עינים לאין דוגמה. שורות של מטות קטנות ובהן ציצי-אדם לבנים-ורודים בני יום-יומיים ויותר. אור השמש של אחרי הצהרים, שלא ניתן לו פה להכנס בעוורונו אלא מרוכך ונאפל למחצה, שיווה לפעוטות גוון אגדי-שמימי, שלא מעולם הזה. לא בשר-ודם הם אלה, כי אם צמחי גן-עדן של איזו פלניטה קרובה, ושרק עתה נשרו מהם כנפיהם-עליהם הקטנות,הצחורות. – ושתיקתם עוררה בי השערה, שאולי רק אנחנו איננו שומעים את שיחתם. בטוח אני שמשוחחים זה עם זה ומספרים, כשם שגם הפרחים מסיחים איש אל רעהו, וכשם שהנמלים או כוכבי-השבט בעברם זה על יד זה. –הנה, אחד מהם מחייך. איך זה מחייך מישהו או משהו בלי סיבה? מי יודע, מה הבריק שם באותו מוח קטנטן: "מצחיק ונעים!" –עולם-הכרובים, שאין לנו כל קשר אתו. –

מהזייתי זאת עורר אותי הרופא:

–ובכן! כעת יחידים אנחנו פה. כולם הלכו. גם את האחות המשמשת פה בחדר זה פיטרתי לחצי שעה. בוא –

נכנסנו אל חדר האמהות החולות. נגשנו אל אם אחת. –היא גוססת. –הרופא הראה לי עליה בשתיקה. אחר כך-אמר: –השאר פה. תיכף אבוא.

הוא יצא, ולאחר רגע שב –ותינוק יפה ובריא בכפיו. השכיב את העולל אל האם הגוססת. – האם זעה.– וכאילו שוב הבליחה בה הכרתה, הניעה את ידה, שהרופא שם אותה על התינוק, תנועת-לטיפה. לכל הפחות הכרתה האמהית שבה אליה. הרופא גחן אליה:

–מחר יוטב לך. ומחרתים אולי תוכלי כבר אפילו להיניק את הקונדס שלך. הבינות? –

על פניה הגוססים של האם הופיעה בת-צחוק. –עתה הרימה את כפה –הרופא הבין ותקע את כפו בכפה. היא הפנתה אליו את שתי עיניה העששות, שהבריקו רגע-קט באור שאין לו דוגמה בין האורות המרובים, השגורים בחיינו. "כמעשה לבנת הספיר, כעצם השמים לטוהר": לא הבינותי מעולם את תמונת הפסוק הזה.–

הרופא שוב גחן אליה, ליטף את כפה ולחש לה:

–עתה תרדמי ותישני במנוחה.–כך.–

הוציא את כפו מכפה, –לאט-לאט, בזהירות. עמדנו רגעים, האם נרדמה.–

–מיתה יפה – לחש לי הרופא, אך יותר לעצמו מאשר לי, כמנחם את עצמו.

אני עמדתי נדהם בפני הוד המות האיום.

הרופא לקח את התינוק מאצל אמו המתה– ורמז לי לבוא אחריו. נכנסנו אל חדר-התינוקות. שם השכיב את הפעוט, טפח על אחורו הרך והבריא ואמר לו:

–עתה תקבל אמא בריאה ויפה, חביבי!

אני החוורתי. הבאמת אדם זה – – –?

הוא נגש אל הדלת וסגר אותה, כנראה שכח לעשות זאת קודם. שוב ניגש אל התינוק היפה, הסיר מעל ידו הקטנטנה את סרט-הסימן שעליה –רמז לי, ועברנו אל החדר השני, חדר התינוקות החולים. נגשנו אל מטה קטנטנה. הרופא בדק את הילד שבה: הוא מת. –הסיר מעל כפו את סרט-הסימן שלו– וענד אותו בסרטו של התינוק היפה, וחזרנו אל החדר הקודם. פה קשר לו לתינוק הבריא את סרטו של הילד המת.–

–כעת אמר-נא לי בבקשה, איזו רשות יש לי לתת לילד נפלא כזה להתייתם? מה?! –ועכשיו תראה חביבי את האם, ש"מחובתי המוסרית" ומתוך "פקודת המצפון" היה מוטל עלי לשכל אותה מבן-יקיר אשר כזה! –אמר, ובינתים נטל את התינוק הוורוד בכפיו –ועברנו אל חדר האמהות הבריאות,שגם נגש אל אחת מהן, שפשטה את זרועותיה החמות,כשהרופא התקרב אל מטתה.

–האחות הלכה לרגעים אחדים –אמר לה.–פעם אחת יכול גם אני לעשות את המצווה הזאת חביבתי, לא כן?

–תודה רבה אדון דוקטור, תודה רבה! –והחום שלו? ראיתי, שהרופא החוויר. –אך לא איש כמוהו בא במבוכה. –החום? איזה חום? זה היה הבל-פה ולא חום. רואה את שבריא הוא כתפוח! זה ימרר את חייך שבעים שנה,חביבתי, אם רק תאריכי ימים כל כך!

האם בלעה בגופה החם את התינוק.

יצאנו אל האמבולטוריום.

פתאום דפיקה בדלת החיצונית –הרופא מיהר לפתוח. באה האחות.

–שמעי, רחל, אַת שוב עשית שטות. כמה פעמים אמרתי לך, שאל תספרי לשום אם על מצבו הרע של תינוקה בימיו הראשונים. את יודעת שבזה לא נתת לה לאם למות במנוחה. טוב שאני שקרתי לה שהחום ירד.

   היא מתה?! הלא היא – –איזו – –?

 –מובן שמתה, הן ידענו שלא תמשיך עד הערב.

האחות התפלאה, אך בפקפוק: –איך זה? הלא הילד שלה–כמדומני–

 –"כמדומני, כמדומני"! –את שוב טועה. אך אל נא תתביישי חביבתי: אחרי אלף ושמונה צאות ילדים, כמוני, ודאי שלא תטעי גם את. –לכי ותראי: הוא הלך אחרי אמו המסכנה. אולי באמת טוב לו ככה, משישאר יתום. לא כן?

האחות גם לא הלכה לעמוד על "טעותה".

 

ב.

בלכתנו הביתה, שתקנו שנינו. – –יודע אתה –התחיל הוא – המזל הוא, שאין אם בעולם, שתכיר את תינוקה שלה בימיו הראשונים. אולי חושב אתה, שהאם אוהבת את ילדה, משום שהיא ילדה אותו?

–ומה? –שאלתי.

–משום שיודעת היא, שילדה אותו. –נסה-נא והראה לה את תינוקה כילד זר –שום "חוש פנימי" לא ימשוך אותה אליו.

–זה איום! –אמרתי.

–זה נפלא! –אמר הוא, עמד מלכת ושאל:

–אמר נא לי, בבקשה: מה דעתך, הכדאי לו לאדם להקריב קרבן-מה על האמת הרגילה, העובדתית, שלמשל שתי פעמים שתים הן ארבע, או שעץ זה פה צמח הוא ולא אבן?

הסכמתי לו, שלא כדאי. שיקרה היא האמת אם מביאה היא תועלת לחברה, לזולתנו. "מפני דרכי שלום – אמרו חכמי התלמוד – מותר גם לשקר". האמת כשהיא לעצמה, אם אינה מועילה לזולתנו, לא כדאי להתעקש בה ולהקריב עליה. וביחוד לא, אם היא מזיקה.

–פירוש הדבר –אמר הרופא –אם אני יכול להציל את חברי מן המות או מן הענויים, מסבל בכלל, בשקרי שעץ זה אבן הוא – לא רק שמותר לי לעשות זאת, אלא גם חייב אני לעשות זאת!מה?

הסכמתי.אך הוא המשיך בדרך זו: –וכמו כן: אדם שאינו מאמין בהלכות כשר-וטריפה, מותר לו להאכיל את חברו הדתי בשר טריפה שלא בידיעתו של ההוא! או להשקות את המושלמי יין בצורת משקה אחר, כשאני אינני מאמין, ששתית היין מביאה לו נזק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!

–זה לא! זה אסור בהחלט. משום ששום הכרה אינה מתירה לנו לעשות לחברנו מעשה, שאילו נודעה לו האמת שבמעשה זה, היה מגנה אותו ומכיר בו נזק לעצמו, אם בעולם הזה , או בעולם הבא! פשוט אין לנו הרשות לכך.

הרופא התחלחל:

–רשות! במלה זו פרכת את הכל. זהוהאסון בחיי-המוסר שלנו: "הרשות". רובם של הפילוסופים, חובשי בית-עקד הספרים בונים את מקדש-המוסר שלהם על יסוד ההגיון הגאוני או על יסוד נסיונותיהם של אחרים, ולא של עצמם. כדאי לראות, מה למשל היה עושה אותו פילוסוף מוסרי, לוא כרופא עמדה בפניו השאלה: הלתת לו ליהודי דתי זה שומן חזיר שלא בידיעתו, כדי לרפא אותו משחפתו?! הלבקש מאת החולה רשות לכך? או לתת לו למות קודם זמנו ולייתם את ילדיו הפעוטים אך ורק  בגלל האילוסיה של החולה –שעה שבעיני הרופא אין העונש בעולם הבא על אכילת שומן-חזיר אלא אילוסיה? – הנה! טוב שחכמי הדת וקנאיה אינם נותניםאת דעתם פעם להרהר אחרי הרפואות השונות, אם נעשות הן בכשרות! כנראה, שחוק החיים אומר גם להם: מוטב לחטוא בשוגג ולחיות מאשר לא לפשוע – ולמות במזיד. –אך כלום זהו החשוב בדבר בכלל?

–לפי דעתי, כן. המצפון שלנו הוא הקובע.

הרופא כמעט שהתרגז:

–הנה! קודם "הרשות", וכעת "המצפון"!זאת אומרת: אם מצפונך היקר שקט לפי הכרתך, הרי לא איכפת לך כלום בעולם,מה? –אתה חושב כנראה, שכל הרוצחים הם רסקולניקובים, שהמצפון שלהם אינו מניח להם לישון. כאלו נפוליון לא הרגיש את מצפונו נקי ושקט בשעה שזרק את אלפי שבוייו התורקים אל תוך הים פה על יד יפו, כדי להיפטר מדאגת כלכלתם!–

–ובכן, מה חשוב אם לא המצפון?

– מה חשוב? רק דבר אחד: הסבל! סבלו של בעל-החי, של האדם החי, של האלמנה, של היתומים, של האם השכולה! –ומה? אני מרגיע את מצפוני ואינני נותן לילד החולה חשוך-המרפא למות – מצפוני אינו נותן לו לגאול אותו מיסוריו –הילד נשאר בחיים, אך בעל-מום אומלל: עיוור, אילם וחרש: גוש-בשר לא חי ולא מת על אדמות. –

– והאם השכולה?

– בין שני מיני הסבל בוחר אני בקל שבהם. לא המות הוא הסבל הגדול ביותר. למת עצמו ודאי שלא. חסדה של ההשגחה הוא, שאין אדם יודע שמת הוא, העונש בקשה ביותר הוא לא עונש המות כי אם ההודעה, הידיעה על עונש המות. אך יותר מזה –העוני, ענויי הגוף. זהו מה שהרופא צריך וחייב להציל את האדם ממנו.

 ולמעשה? אתה בעצמך למעשה?

  הלא ראית. –זהו האושר היחיד שלי בחיי.ראית את ה"אם המרומה" באשרה? והיא אשה אינטליגנטית מאד. אף אבק-חשד לא נתעורר בה "לילדה" הבריא, אף כי ידעה, שהיה חולה מסוכן, בחום גבוה. –

 

ג.

כעבור שנ, בשובי מחוץ לארץ, ראיתי שנוי גדול במזגו הטוב של ידידי הרופא. הוא היה מתהלך כסהרורי, לא אכל ולא שתה באותו התיאבון המיוחד לו. גם שנתו נדדה. –לבסוף התוודה לפני:

–יודע אתה –אמר במלים שקולות וכבדות –בכל זאת – –אין דבר פשוט כל כך. –לא. זוכר אתה: אותו התינוק –דוקא הוא הביא עלי מבוכה. מסובל הוא בסבל-ירושה:חולה במחלת החזירית. הוריו מיואשים. ורק האם –ארתי לך אזי, שהיא אשה חכמה ואינטליגנטית למעלה מן הרגיל –רק היא נראה סימנים של גבורה, אינה מוסרת את עצמה ליאוש. –זה נורא: משפחה בריאה בהחלט –וילד חולני. נטיה להיעשות בעל-מום לאורך ימים ושנים. איום. –וזה כבר לא מקרה הראשון אצלי. –אפשר להיטרף! –אני לא אשא את זאת! הם חנכו להם בעל מום חי, שיטפלו בו כל ימי חייו העלובים! –כמה זה נורא! –אני לא אשא את זאת! –

–לעומת זה הצלץ עשרות הורים אחרים – נסיתי להרגיעו –מצפונך נקי.

הוא הזדעדע כנשוך נחש:

–שוב אותו "המצפון"?! ובלבד ששווי משקל שלנו יהיה בסדר, מה?! מוסר אריטמטי: מספר מקרים כאלה ומספר מקרים כאלה. – בסבל אין דימוקרטיה וקומונה אריטמטית! לכל היותר: גיאומטרית. הסבל הוא לכל היותר יחסי: לפי המזג והמסיבות. לכל הפחות האם – – – היא מראה סימני שקט, כמקבלת על עצמה את הדין. –מיסכנה. אני אצא מדעתי! –

התחלתי להיות חרד לגורלו: אדם בעל סבל מוסרי כזה, שקומם אותו נגד החשוב והקדוש שבמוסכמות החברה: נגד זכות האמהות –אדם כזה מסוגל לענוש את עצמו בידי עצמו! –

 

ד.

הרהרתי, שקלתי. היססתי –ולבסוף החלטתי לפנות אל אותה אשה עצמה וגם אל בעלה. בעצם לא ידעתי, מה אני רוצה מהם. אולי לבקש מהם, שהם ירככו קצת את הטרגדי שלהם בפניו. – – שטות: שהם ינחמו אותו ?! –

ובכל זאת הלכתי.

ובאתני הפתעה, שלה ודאי לא חכיתי: האם יודעת את האמת. –היא ראתה בשעתו על זרועו של תינוק-שלה שומה זעירה דוגמת השומה שלה בעצמה. –

–הנה –אמרה לי בחיוך עצוב, והפשיל את שרוולה עד הכתף. –ראיתי כתם מארך-סגלגל שחום. –בדיוק כזה היה. ורק קטן ממנו לאין ערוך. סימן אם שגם אני קבלתי בירושה. כנראה, שאת ה"קורפוס דליקטי" הזה לא ראה האדון הרופא. יש לו חוש מיוחד למחלות, אל לא לכאלה.

והוסיפה:

–בין כך הייתי מבקשת לי תינוק לאמצו לי – כעת גליתי גם לרופא. אמש היה פה.

 

ה.

הרופא קבל אותי במצב רוח אחר לגמרי –אך בכל זאת מרוגז:

–חסל. לא אוסיף עוד! הוא: הגורל, לו מותר לעשות מעשים כאלה: לתת להורים ילד חולני, או להמית את האם ולייתם את התינוק. לו מותר! מי יאמר לו מה תעשה?! –אך אני – עד כדי כך אינני מחויב לתקן את שגיאותיו, א זדונותיו שלו! אולי –אולי יבוא הזמן שגם אנו נהיה יוצרים, אך לעת עתה אין אנו אלא מטליאים, מתקנים. –

ובכן: כעת גם המצפון שלך –

לא העזתי לגמור.  

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה