_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּשֵׁם רַבִּי יֵשוּ מִנָּצֶרֶת

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

(איך נעשיתי שׂב בן-לילה)

מי מכם זכה לראות את חפירת קברו? 

אֵל המלחמה עשה עמי גם חסד זה, בהיותי בשבי במשך אשמורה אחת.

בתור חלוצים שוּלחנו כלפי מערכת האויב.  חמשתנוּ. על פי מקרה היינו שלושה יהודים ושנים לא-יהודים.  כשאני לעצמי איני אוהב הבחנות שכאלה: "יהודי – לא-יהודי", אלא שבעובדה זו, שאני מספר כאן, לא שאל אותי הגורל, אם מבחין אני בין יהודי ובין לא יהודי.  אנוס הייתי להרגיש את יהדותי – ועד כדי זוועה.

ובכן: שלשתנו היינו יהודים, ושנים מאדיארים.  כבר עלה בידינו להשיג דברים חשובים מצד המערכה השניה, ופתאום – נפלנו בפח.  החלוץ של האויב הקיף אותנו מכל צד – ואין מפלט.  נלכדנו; בשעה העשירית בערב.

שובינו, כשלשים במספר, הוליכו אותנו אל כפר קטן וחָרב למחצה.  לא זכו להוליך את כולנו עד הקומאנדאנט שלהם:  אחד מאתנו, מאדיארי, נמלט באמצע הדרך בחזרה.  – ואחר שבדקו אותנו בדיקת-חמץ כדין ובערו אפילו את הממחטות שלנו – הכל היו בעיניהם לחמץ בשבילנו – הובילו אותנו אל הקומאנדאנט. קרבנו אל צריף נמוך שבכפר.  הצריף: בנין רעוע מצופה קש רקוב, וכולו דומה לבן דלת-העם שבגליציה.  כובעו, כלומר: גגו, מופנה הצדה ומחורו האחד נשקפת אזנו האחת: איזה סמרטוט שבעלִיה; עיניו הקטנות, האפלות תמיד והפתוחות רק למחצה – חלונותיו – ממצמצות עלינו במבטן הערום, ששנאה כבושה נשקפת אלינו ממנו.  אלא שמתוך כמין-בית זה התפרץ אלינו קול ענות שכרון, קול מתהוללים, הלומי משקה ושירה.  – תיכף הכרנוה: זוהי הקומאנדה הרוסית.

הכניסו אותנו אל תוך הצריף השבור.  כשנפתחה הדלת חום מעורב צחנת יין-שרוף ועשן מחניק זרם עלינו.  כאילו פותח הוא את פיו המנוול ומהביל עלינו בזוהמת ריאָתו הסבואה, המסמאה את העין, מאטמת את האוזן ומטמאה את הנשימה.

כשפקחנו את עינינו – עמדה לפנינו תמונה פרועה: שולחן ערוך ומלא בקבוקים וכוסות, העומדים בשלולית של משקאות שונים בצבעם ובצחנתם, שנשפכו תחתם.  סביב השולחן היו מסובים חיילים, אופיצירים רוסים שונים: רגליים, פרשים, קוזאקים וסתם שכורים, השותים ומעשנים ומתהוללים בהרחבת דעתם, המטורפת כבר למחצה.  האונטראופיציר הרוסי, שהוליך אותנו, התייצב לפני אחד מהם במצב של כבוד והודיע לו, שהביא שבויים אבסטריים.  האופיציר היה כבר נראה-ואינו-רואה מחמת שתיה, הביט עליו בעינים מעורפלות, וכמי שמבין אותו אמר לו: "טוב, הסתלק".  אלינו לא פנה, לא ידע אפילו על דבר ישותנו המבוטלת, זימר לו ושתה.  והמסובים – אחריו.  אחד מהם התחיל גועה בסילוף שיר יהודי, אלא שזה לא הפריע את האחרים, שלא דקדקו כלל בחוקי ההרמוניה וגעו כל-אחד בשיר מיוחד לעצמו.

בינתים הסתכלתי מסביב.  הקירות מלאים תמונות קדושות וקורי-עכביש, שכמעט נקרעו מרב האבק שעליהם.  על המיטה סרוח כעין אופיציר ונוחר מעומק חטמו.  נחירה זו התאימה במידה לא מעטה אל הימנון-הטומאה של חבריו.  על הכיריים דולקת אש ועליה מחבת מלאה חתיכות-חזיר, המתיזות ורותחות ברוגזה.  הריח הנודף מהן גם הוא מתערב עם צחנת היין ועם העשן להרמוניה מדהימה ומגרה להקאה.  ותחת השולחן שוכב איש – בלי תנועה.  הסתכלתי בו היטב – אין לו ראש.

כל גופי נזדעזע.  השכרון, המדהים אותי, פג ממני.  מבלי משים הבטתי בפני חברי.

– היכן הוא הראש?

מצאנו אותו: הראש היה על השולחן.  בין הבקבוקים והכוסות הרבים, בתוך שלולית היין האדום, עמד הראש.  כן, עמד, על חצי העורף שלו.  – – עיניו פקוחות למחצה, ובפיו – סיגרה עוממת. 

לא היה קשה להכיר: ראש יהודי.  – מי אשר לו שפת שׁדים ורוחות טמאים, ימצא נא מלים לאותו הרגש, שפעפע בדמי ברגע ההוא.  גופות-מתים, קטועות, פצועות, כרותות-אברים, אינם דברים היוצאים מן הכלל במלחמה.  הלא לשם כך היא מלחמה.  אבל מראה זה – זהו קצת יותר ממה שכל מיני מטרות-מלחמה יכולים ללמד עליו זכות.

כל זה אני חושב עכשיו, כמובן, בשעה שאני כותב את העובדא הזאת; אך בשעת מעשה לא חשבתי מאומה.  ערבוביה של עשן הסיגריות, של צחנת המשקאות הבלולים בדם אדם, שהיה עודנו חם בודאי, טשטשה את מוחי לגמרי.  עיני התחילו לרקד בחוריהן, לבי התחיל מתרומם ועולה אל גרוני, על לשוני הרגשתי כעין טעם של ריר מתוק ומלוח כאחד, ובראשי התחילו מופיעות צורות ותמונות של שאול תחתית.

ממהומה זו העיר אותי קולו של ראש המסובים, הקומאנדאנט:

– מי בכם הזקן במעלה?

בלעתי את רוקי המגועל, החָמים, ראשי התחיל להסתובב עלי.

– אני.

– אתה יהודי?

– כן.

– טוב מאד.  מי עוד יהודי ביניכם?

– אני, – ענה אחד מחברי.

– זאת אני רואה.  הערמה על פניך שוכנת.  ומי עוד?

– אני, – ענה חברי השני בקול רועד, בלי שום צבע.

– כולכם יהודים!  תפת וזעם!  כנופיה של יהודים!  וגם אתה?  – פנה אל המאדיארי.

אני... לא.

– ובכן: שלושה יהודים, – אמר האופיציר, – טוב מאד.

– מצוין!  - ענה אחריו אופיציר שני – בשעתו באו חי נפשי, בשעתו –

– היודעים אתם, יהודים, מה היום?

נזכרתי שהיום הוא חג-הולדתו של הנוצרי אצל הרוסים.  שתקתי והאופיציר הוסיף:

– היום יום קדוש הוא, יהודים, חג גדול.  יום הולדתו של בן-אלהים.  אתם יודעים, מה זאת?

– כן!  – ענינו קול אחד, קול יבש.

– טוב; בוודאי יודעים אתם.  אתם לא מחויבים לדעת את החג הזה יותר ממנו, מן הנוצרים.  הלא בשלכם בא לנו החג הזה.  אתם הייתם מסייעים לזה, שהמשיח טיהר אותנו מכל חטא ועוון במכאוביו אשר נשא – ולפיכך, בתור תודה תחוגו אתנו ביחד את החג הזה.  מאין אתם?  יהודים?

– מהונגאריה.

– מהונגאריה?  – כן, כן, כמדומני, שכבר שמעתי, שיהודי הונגאריה הם מומחים לזה.  – אמרו נא, יהודים, האמת שהיא שאצלכם שאתם היהודים בהונגאריה, מומחים אתם לשתות דם נוצרי?

שתקנו.  עמדנו כנדהמים ושתקנו.  מה אפשר לדבר פה?

– ובכן, מה אתם שותקים?  הלא סוד גלוי הוא.  אמר נא, בבקשה, – פנה אלי – אתה הנך הזקן-במעלה, אתה בוודאי יודע יותר מהם: איך לוקחים היהודים אצלכם דם נוצרי?

עוד פעם בלעתי את הריר שבפי, שטעם מוגלה לוֹ, ושתקתי.  והוא הוסיף:

– הגם אתה שותק?!  מדוע אתה שותק?  זה לא יפה מצדך.  היתכן כך, לשתוק?  אם כך, אמר נא אתה – פנה אל המאדיארי – גם אתה יודע בוודאי: איך שותים היהודים אצלכם דם נוצרי?  איך שותים הם את דמכם?

המאדיארי זקף את קומתו כדין החיילים, השתעל ואמר:

– אדוני האופיציר!  אצלנו אין היהודים שותים דם נוצרי!  אין אצלנו זוללי אדם!

האופיציר נענע בראשו:

– בן איזה דת אתה?  – שאל בתמיהה – אתה הנך נוצרי?

– כן.

– ובכן?  בתור נוצרי, בתור בן דת-הנוצרי אתה מכסה על פשעי היהודים?  או אפשר מתיירא אתה מהם?  מה?

– לא.

– מובן מעצמו.  כבר אין לך מה להתיירא מהם.  פה בתוכנו לא יעשו לך כל רעה.  ובכן, אמור בלי פחד, הכל, ספּר, כל מה שאתה יודע –

המאדיארי שתק.  הסתכל בי ושתק.  הסתכלותו זו הכניסה בי רגש לא נעים.  דומה היה, כאילו מתיירא הוא ממני.  פניתי אליו ואמרתי לו:

– אמור, אמור, אַנדראָש; אמור מה שאתה יודע.

המאדיארי שעמד עד עכשיו במצב של כבוד כלפי האופיציר, שינה את מצבו כדין, ובפניה חדה פנה אלי ואמר בקול בטוח וקשה, בלשון מאדיארית:

– אדוני!  אני אינני אומר כלום!  אני לא אשקר לו לאותו החזיר!

האופיציר נתמלא כעס, על שהוא מדבר אלי ולא אליו.  אמרתי לו שידבר אל האופיציר ולא אלי.  המאדיארי לא זז ממצבו:

– מה אדבר לו לאותו החזיר המגואל?!  אמר לי בפנים אדומים.

האופיציר קם ממקומו בכעס וגער בו בשינים חורקות.  המאדיארי זז ממצבו, פנה אל האופיציר ואמר לו בלשון רוסית-אוקראינית משובשת:

– אני לא אשקר!  מאדיארי אני!

את המלים האחרונות הטעים בקול מנסר כל כך, שהאופיציר לא ענה אותו כלום; חייך קצת ואחר כך פנה אלי:

– אתם עושים את מעשיכם באופן מצוין – אמר אלי בלעג – באופן מצוין בולמים אתם ומאלפים את הבהמות שלכם.  ובכן: אי אתה רוצה להודות כאיש ישר?

המצב היה ברור לי.  צדקתי על עצמי את הדין מראש ואמרתי:

– אדוני האופיציר!  ברור לי, שאתה יודע את התשובה על כל השאלות הללו כמוני אני.  אתה הנך איש בעל תרבות, אופיציר, וגם אני אופיציר ואיני יכול לעשות שקר בנפשי. אנחנו הננו כולנו בידכם, אשו מה שאתם מוצאים לנכון לעשות עמנו.  – חיילים אנחנו ושבויים.  – השבויים שלכם –

האופיציר פרץ בצחוק:

– הא-הא-הא!  אינך יכול לעשות שקר בנפשך?  הא-הא-הא!  גזע איש-קריות ואינך יכול לשקר!  אך זה יפה: יהודי ואינו יכול לשקר.  זה באמת מענין.  – נו, תיכף נראה!

הוא מזג לעצמו ולחבריו ושתו.  אז פנה אחד האופיצירים אל הגלגולת שעל השולחן:

– נו, יהודיון, מה אתה אומר על אחיך?  יהודים נאמנים, האין זאת? הם אינם מגלים את סודותיכם.  הם שותקים.  שותקים הם כמוך, יהודיון.

המסובים פרצו בצחוק פרוע.

– כן, – אמר השלישי, – יהודי זה כבר שותק שתיקה גמורה.  הוא לא ישקר עוד לעולם; הוא לא יגלה עוד שום סוד בעולם.  – צריך לתת לו אש: הסיגריה שבפיו כבתה.  – תנו לו אש.

אחד מהם, קוזאק בעל חוטם מעוך ועינים קטנות כשל עכבר, הדליק גפרור והגיש אותה אל הסיגריה הכבויה שבפי הראש החתוך.  – הלהב התלקח קצת וחרך את שער השפם והזקן.  – האופיציר שפך עליו כוס יין.

עצמנו את עינינו והפכנו את ראשינו כלפי הקיר.  הריר שבפי נתיבש, לא היה לי מה לבלוע.  וכעין מחטים דקדקות עמדו לי בגרוני באלכסון.  לבי התחיל משתלשל ויורד בי מטה מטה.  – נשענתי אל הקיר.  על שכמי הרגשתי איזה משא, משא כבד – חברי נשען עלי.  הקיר היה טחוב.  רגש נעים, קר.  לרגע הרגשתי כעין גרוי-הקאה.  איזה קול פעמון.  צלילים נעימים, השעון שעל הכותל מכה – שמונה, תשעה, עשרה – שלושה עשר – עשרים – שלושים ושנים.  – אין סוף.  הפסקתי את המניה.  יכה לו.  – צחוק פרוע – "לסלסל את השפם" – "יהודי יפה" – –

קול מזעזע העיר אותי:

– ומה יהיה עם ארוחת הערב, ילדים?!

– תיכף ומיד, אדוני הנאור!

פקחתי את עיני: החייל העומד על הכיריים מושיט את המאכל לכל אחד ואחד והמסובים אוכלים.

האופיציר פנה אלינו:

– שבו עד אשר נגמור.

מאחורינו עמדה ספה ארוכה.  ישבנו עליה.  הישיבה באה בשעתה.  כבר עמדתי כשיכור.  הרגשתי, שהדם הולך ויורד בי אל הרגלים.  הרגלים עייפות מלשאת אותי.  אני מסתכל בחברי: אין איש מהם מביט כלפי השולחן.  העינים עצומות.  ועל השולחן: הראש עם הסיגריה; הוא רטוב כולו מיין.  שוב הרגשתי גרוי-הקאה.  קיבתי מתכווצת.  "צריכים להאכיל גם את היהודי" – "לפתוח את פיו ולהלעיטו" – "אורחנו הוא היום" – "הסירו את הסיגרה" – "אין לו בטן" – "הא-הא-הא!"  איזה פטיש הולם, הולם, במוחי.  נשענתי בזווית.  כך טוב.  והפטיש הולם, הולם.  "הא-הא-הא" – איזה קול מוזר בא כמו ממרחקים – קול רך ומתחנן: "מה אתם רוצים ממני?"  – "אני יהודי פשוט" – "יהודי עני" – "יש לי בנים קטנים": – הגוף שמתחת השולחן התחיל מפרכס.  העינים זולגות דמעות ומביטות – מביטות וזולגות דמעות...  ובבית, בעשן מרחף כעין ערפל לבן, טהור, שקוף...  הנשמה מכה בכנפיה...  כצפור על ראשו של החתול, האוכל את אפרוחה – – –

*

גערה אכזרית החרידה אותי:

– קומו, יהודים!  לא עת לישון עכשיו!  חג קדוש!

קמנו.  גם המאדיארי קם.

– אתה שב לך, – אמר האופיציר, – אתה אינך יהודי!

המאדיארי לא ישב.  עמד, עמנו יחד.

– שב, אמרתי לך!

המאדיארי עמד על מקומו.

– שוטה!  – אמר לו האופיציר – טיפש!  – הנה שוטה!  – אמר אל חבריו – מאדיארי שוטה!

– שב, – אמרתי לו אני – שב לך, אנדראש.

האופיציר רתח מכעס, נגש אלי וחטמו כמעט שנגע בפני; מפיו זרם עלי ריח יין ועיניו כמעט שעזבו את חוריהן:

– שתוק, כלב נבזה!  – גער בי.  – יהודי ארור!  אני תיכף אלמד אותך פה לצוות!  ובכל אלכסיי פיודורוביץ', – פנה אל אחד מחבריו, מה דעתך, באיזה מהם להתחיל?

– בזה, – ענהו הלה, כשהוא מורה על אחד מחברי, – זהו יהודי טיפוסי, מובהק; חטמו ועיניו מעידים בו; חוטם של נשר טורף.  הא-הא-הא!

צחק וצנח על הספסל.  שיכור היה לגמרי.

– מה שמך?

– שמי – אברהם – אבר...  – האופיציר הפסיק אותו באמצע:

– לא צריך יותר: אברהם ודי.  ובכן, אברהם, שמע; שמעו כולכם: בית-דין של אופיצירים נמנה לדון עליכם.  האשמה ידועה לכם למדי.  נמנו וגמרו לעשות לכם מידה כנגד מידה; כלומר: אתם שותים דם נוצרי, ולפיכך אחד מכם מחויב לשתות דם יהודי.  צריכים אתם לטעום סוף כל סוף טעם דם יהודי.  שנית: אתם הצלבתם את בן-האלהים, לפיכך אחד מכם יהיה נצלב.  ושלישית: אחד מכם ייקבר חי, כמו שבן-האלהים היה קבור ואחר כך עלה מן הקבר.  הבנתם?!  – אמר ופנה אל השולחן, הקיש כוסו לכוסות חבריו ושתו.  אחר כך שוב פנה אלינו:

– ובכן: אתה, אברהם, תהיה שותה דם, דם יהודי – ומה אתה אומר על זה?  – אתה שותק? – עוד אפשר לך לדבר; עוד יש לך רשות.

האופיציר חייך:

– לא אנחנו חורצים עליכם את המשפט.  לא.  שופט עליון הוא.  יכולים אתם להיות מרוצים מפסק דינו.  יהודי היה גם הוא פעם: ישו הנוצרי בן-האדם.  רבּי היה.  רבי ישוּ בן יוסף.  ובכן: בשם רבי ישו מנצרת – תנו הנה את הדם! 

אחד מהם מסר לו כוס מלאה יין אדום.  כשהגיש אותה אל חברי, ראיתי והנה הוא דם קרוש מהול ביין.  האופיציר הגיש את הכוס עד מתחת לשפתיו של חברי.  ריח הדם הגיע עד לאפי.  חברי נרתע לאחור; הרים את ידו אל פיו; עיניו קמו.  אחר כך חייך.  הוא לא האמין.

האופיציר הרעים עליו בקול ניחר:

– מה?  אתה מחייך?  אתה צוחק, יהודי ארור?!  שתה, כלב נבזה!  – חברי הפנה את ראשו הצדה.  האופיציר כאילו פג כעסו קצת.  – אינך רוצה?  – אמר בקול שקט.  – שתה, שתה; דם יהודי, כשר. 

ואני מכל מקום חשבתי, שמשטה הוא.  אינני יודע, כיצד ומדוע, אך חיוך קל עבר גם על פני.  האופיציר פנה אלי:

– גם אתה מחייך?  – תיכף נראה, איך תמלא אתה את חובתך!  – נו, אברהם, אני מצווה עליך, שתיכף ומיד תשתה כוס-הדם הזאת!

אמר, ובידו השניה הוציא את האקדוח שלו, הרים אותו אל פני חברי והוסיף:

– אני מצווה עליך: תיכף ומיד תשתה כוס דם זו, אם לא – פה תהיה קבורתך!

– אחזו בו!  – צווה האופיציר לחבריו, – כפתו אותו!!

אחד מהם נגש אל חברי, אחז בו וכפת את שתי ידיו ברצועה לאחוריו, אחר כך שם את ידו על מצחו, הטה אותו לאחר, שהפנים יהיו מופנים כלפי מעלה; והשני לקח את הכוס ודחק אותה אל פיו, אל בין שפתיו – הפה היה מהודק – – –

– פתחו את פיו!  – צווח האופיציר והוא בעצמו הסיר את הכידון מעל קנה-רובה אחד, תחב אותה אל פי חברי.  הכידון נכנס בנקל – חברי כבר לא הרגיש בו, התעלף ונפל.  הניחו אותו על הארץ והכידון בפיו, השינים סגורות, מהודקות זו לזו...  האופיציר שם את רגלו האחת על חזהו של השוכב והטה את הכידון שבפיו הנה והנה...   השינים חורקות בכידון, נשברות, הפה איננו נפתח.  לקחו עוד כידון, תחבו גם את זה.  הפה נפתח.  האופיציר שפך את הדם האדום אל תוך הפה.  הדם נכנס, נכנס, ושב ויוצא מן הפה.  חברי אינו זז, פניו לבנים כחולים.  – הדם נוזל על לחייו משני הצדדים – הוא אינו זז.  – ראשי מתחיל סובב-סובב, בלשוני אני מרגיש טעם דם, דם מלוח וחם – לבי כמו עמד מדפוק – ואת עיני אינני יכול להסיר מעל פני חברי – הן מביטות, מביטות.  – אני מהדק אותן: אי אפשר – הן מביטות.  – אני רואה – הוא מת?  – ופתאום – פרכוס נורא – חברי מפרפר בכל גופו, כבהמה לאחר שחיטה, ראשו מתכווץ לאחור, אל תחת ערפו, ומפיו מתפרץ קילוח של דם כלפי מעלה – ואחר הדם עוד איזה נוזל – הקאה עזה ונוראה, מלאה צבעים מעורבים, צהובים, כחולים, אדומים, לבנים...  הקילוח זולף על פניו בחזרה.  עוד הקאה – על פניו של האופיציר.  – הגוף מפרכס, מתחלחל עוד פעם, אחר כך משתטח לארכו, הרגלים רועדות, הראש מתרשל וצונח לצדו.  – – מנוחה.

– כלב בן זונה!  – התקצף האופיציר, כשהוא מקנח את הסחי מפניו.  – הסירו אותו מכאן, השליכוהו הצדה!

לקחו את המת והטילו אותו אל הקיר.  האופיציר הרטיב את פניו באו-די-קולון, שהגיש לו חייל אחד, שתה כוס יין-שרוף, אחר כך פנה אל חבריו, שבמשך כל הנעשה הביטו בעינים שיכורות, צחקו, סחו זה אל זה, "כך – כך" – "דם יהודי" – "צריכים סוף-כל-סוף" – "רק דם נוצרי שותים הם" – "בן כלב" –

– ומי יהיה השני?  – שאל אותם האופיציר כמעט במנוחה, בלי שום התרגזות, אחר שתיה.  – איזה מהם ייצלב?

– הזקן-במעלה שלהם, – הראה אחד מהם עלי.

איזו מלה הזדקרה על לשוני – בלעתי אותה על כרחי.  מעל מצחי התחילה נוזלת זיעה, מתחת אזני, מקדקדי, משערי –

– לא, – אמר אחד מהם: – הזקן-במעלה שלהם יהיה השלישי – הוא יקום תחית המתים.

שוב רצתה איזו מלה להתפרץ מגרוני – שוב חנקתי אותה.

– ובכן: זה, – אמר האופיציר והראה על חברי, – מה שמך?

חברי שתק.

– מה שמך, בן כלבה?!

הוא שתק.

– אינך מדבר?!  – ובכן נכנה אותך בשם יהודה, יהודה איש-קריות.  נו, יהודה איש-קריות, אתה תהיה נצלב, כמו שאבותיך הצליבו את בן-האלהים!

הסתכלתי בפני חברי: פניו היו אדומים ולחים, בלבי עבר איזה זרם צורב.  עיני התחילות דומעות.  – הנחתי להם: תדמענה, תשפענה את מה שבקרבם, תסתמאנה, תזלנה מחוריהן, למה הן מביטות?

כשנגשו אליו שני אנשים, נרתע קצת לאחור, אחר כך התחכך בי, הדק את גופו אל גופי, חבק אותי בידיו ולחץ אותי בכוח עצום עד כדי יציאת נשמתי.  כך, כך, – אפשר שיחנוק אותי, אפשר שאמות.  חבקתי אותו גם אני, את צוארו.

האנשים הפרישו בינינו.  אותי דחפו הצדה ואותו אחזו בשתי ידיו והוליכוהו אל הקיר השני.  על הקיר תלויה תמונה קדושה.  שתי תמונות.  האחת: אֵם עם בנה הקטן, והשניה, הנוצרי הצלוב.  הוליכו את חברי לשם והסירו את התמונות מעל הכותל.  צלצול של כלי מכשירים.  – מסמרות.  – הוא נזדעזע בכל גופו ופרץ בבכיה.  – בכה, בכה, בקול רם, בנהימה, כילד קטן, שהמורה האכזר שלו מתיר את הרצועה מעל מתניו, כדי להכותו.  בכה ולא אמר כלום.  המאדארי שלצדי עשה תנועה וקרא אליו:

– מה אתה גועה?!  – צעק כמעט בקול רם, מנסר, אבל רך ומלא חמלה ואהבה, אהבה גדולה וחמה.  – מה אתה גועה כשור?  הנוצרי-המשיח רואה את כל זה, הוא רואה הוא מביט, הוא לא ישכח.  תן לו לזקן שבהם אחת על פרצופו המנוול!!  תן לו אחת ואחר כך הנח להם ויעשו מה שהם רוצים!

האומלל פנה אלינו ובכייתו התגברה.  – בכיה מתאוננת, מתחננת אלינו לעזרה.

– מה הם רוצים?  – המה בקול גלוי, רחב ונחנק בדמעות.  – מה הם רוצים ממני?  מה – הם רו – צים? – –

המאדיארי לא יכול לעמוד על מקומו.  נגש אליו, הושיט לו את ידו האחת, ואת השניה שם על שכמו, לחץ את כפו ואמר:

– אל תבכה, חבר, אל תבכה, – אמר בקול מלא רחמים – אל תבכה!  – אמר עוד פעם בקול קשה.  אחר כך חרק את שניו, קפץ את אגרופו כברזל, נגש אל האופיציר והסתכל בו בעינים בולטות, מלאות ארס.  סר מעליו, נגש אל התמונה הקדושה המונחת על הארגז, הרים את אגרופו עליה ובקול נחנק אמר:

– אתה, הכריסטוס המקודש שבעתיים: – הבט!  – קרא בצעקה פראית – הבט!  אתה המשיח!  הוסיף בדמעות-דם בעיניו. 

האופיציר דחף אותו משם בהכאה:

– הי, מדיארי, חיה רעה!  אני תיכף אלמד אותך! – תיכף אשלח אותך אחרי יהודיך!

המאדיארי לא שמע את דבריו, נגש עוד פעם אל חברנו האומלל, הושיט לו את ידו ולחץ אותו בכוח וחום, בהסתכלו בעיניו, אחר כך חבק אותו היטב-היטב, עוד פעם הסתכל בו יפה-יפה ואמר בחשאי:

– השם יהיה עמך.  אל תירא.  הראה להם לחזירים הללו, שגבור אתה גם למות.

נגשתי גם אני אל חברי – לא היה בי כוח ללחוץ את ידו.  – הם דחפו אותי הצדה.  בינתים אמרתי לחברי איזו מלה – אני בעצמי לא שמעתי אותה.  איזו מלה קצרה, נחנקה, שטופה בדמעות מלוחות.  – וחזרנו אל מקומנו.

והם, האנשים – האנשים!  – הניחו שרפרף נמוך אצל הקיר, העמידו עליו את חברי, הרימו את שתי ידיו לצדדים, לקחו מסמר ארוך – ואני מביט, מביט – ואינני עוצם את עיני.  – תחבו את המסמר בכפו האחת.  חברי לא השמיע קול, נשך את שפתו התחתונה ועיווה את פניו.  הם הכו על המסמר באיזה גרזן.  חברי התחיל נושם נשימה עמוקה, ארוכה, מחללת כחליל מקולקל, והם מכים, מכים, המסמר נכנס ביד ובקיר.  האופיצירים שותים ואחד מהם פונה לאחור ואומר: "כך, כך, ילדים".  אחד האופיצירים יוצא החוצה.  "אני תיכף בא" – הוא אומר.  – מן הכף נוזל דם – דם אדום.  גם אופיציר שני יוצא החוצה.  ואני מביט, מביט, – מפנה את ראשי הצדה ומביט מן הצד.  הם תוקעים את המסמר השני בכף השניה.  חברי משמיע קול ארוך, עמוק, חלש, רועד, ככלב בוכה – הקול נעשה לשברים, הוא גועה, מטה את ראשו הצדה, מביט עלינו – הוי עינים!  הוא עוצם אותן – אני מרגיש כאב נורא – היכן– בכפי אני מרגיש כאב איום – לא, בחיכּי – בתחתיתו של לבי – ראשו של הנצלב משתמט הצדה – על מוחי יורד צעיף שחור-אדום ומאפיל עליו – הפטיש מכה, מכה – –

צעקה נוראה – – !!  האומלל השמיט את עצמו מן הכותל ובכוח פרא ואיום התנפל על האנשים שמסביבו והתחיל מכה על ימין ועל שמאל, בידיו ברגליו, כסומא, נוגח בראשו, בועט ברגליו – האנשים רוצים לכפתו ואינם יכולים לתפוש אותו – מכה, נוגח, סוחף, בועט, סוטר, דוחף – חוטף את הגרזן מיד האחד, חוטב בו על ימין ועל שמאל, האנשים נבהלים ונדחפים לכל צד: "תפסוהו!  תפשוהו!"  – צועקים.  האופיציר מקלל וצועק וראשו זב דם, גם כפו זבה, אחד מהם שוכב על הארץ ובראשו פצע, המאדיארי קופץ קפיצה וצועק: "הך!  הך!  חבר הך!  אחא!  הך!  חטוב!  כרות!"  הוא משפשף את ידיו וצועק בשמחה, בנצחון, בשגעון, בצחוק.  והלה מפרכס כחיה רעה שנשתחררה ומכה, מכה באנשים, בבקבוקים, באויר, כעיוור.  – – אחר כך, כשתפסו אותו, הוא נופל על הקרקע, על חברנו המת, משתטח, נאנח אנחה הומיה, כשור שנטבח, ומשתתק.  מפיו עולה קצף לבן מעורב בדם.  עכשו מוציא האופיציר את האקדוח מכיסו ויורה בו, פעם, פעמים, שלש.  – אחר כך נגש אלינו והאקדוח כלפי פנינו.  – עומד וידו רועדת – וצונחת.  נגש קרוב אלינו ואומר, בלי רוגז, במנוחה כשראשו וידיו זבים דם:

– לא, לא!  – אומר הוא בקול צרוד.  – לא אמית אתכם.  אתם רואים את הדם הזה!  – מראה הוא באצבעו על הדם הנוזל מראשו, – אתם רואים?  לא, לא אמית אתכם.  אני אקבר אתכם חיים.  לא את שניכם בבת אחת – לא; אתה – פונה הוא אל חברי המאדיארי – אתה תעמוד ותביט – ואחר כך אותך, – תיפשו אותם!

האופיצירים היו עסוקים עם עצמם.  אחד האנשים חבש את ראשו של האופיציר במוך, האופיציר שתה עוד פעם כוס יין-שרף, חבריו גם הם שותים ומקללים, מגדפים בקול נמוך וחלש ומתפלאים על אותו הכוח הגדול של היהודי, שלא יכלו לעמוד בפניו.

– הוא השתגע, – אמר האחד, כמו שמלמד זכות על עצמו, – הוא יצא מדעתו ולפיכך – שאלמלא כן, היינו יכולים לו, אמר וצנח על הספסל.  – ואת אלה השנים צריכים לכפות יפה-יפה, כדי שלא ישתגעו. 

– הם שוב לא ישתגעו, אמר האופיציר.  – אני – אני אראה להם, אלמדם דרך-ארץ.  – כיפתו אותם היטב!

בינתים כפתו אותנו.  לא סרבנו.  הרצועה והחבל הדק חתכו את ידי.  עמדנו שנינו כפותים, ידינו לאחור.  לא הרגשתי שום כאב, וגם לא פחד.  – חם היה לי, חם מאוד.  הזעתי זעה חמה ולא יותר.

האופיציר נגש אל חברי המאדיארי.

– בוש והכלם!  אמר לו – הלא תבוש!  – אתה הנך נוצרי?

המאדיארי חרק בשיניו, הזדקף מלוא קומתו ואמר בקול מלא בטחה ובוז:

– טועה אתה!  לא נוצרי אני!  – גם אני יהודי!  עשה גם עמי מה שאתה אומר לעשות לאדון האופיציר שלי!  גם אני יהודי!

הסתכלתי בו – ולולא הייתי יודע, שאיננו יהודי!  הייתי חושב עכשיו, שבאמת יהודי הוא.  רציתי להגיד לו איזה מלה – לא היה בי כוח לדבר.  רציתי לחבק אותו – ידי היו כפותות.

– נו, אם יהודי אתה, – אמר לו האופיציר – הרי נדוּן אותך כיהודי, נדוּן אותך כמוהם!  אמר ועיניו התלקחו כשתי אשי גיהינום.

אחר כך פנה אל אנשיו ואמר:

– ילדים, לכו וחפרו את הקבר!

האנשים הלכו.

אחד האופיצירים קם פתאום ואמר:

– הנח להם לבני כלב!  ילכו לעזאזל!  ירה בהם, תן להם כדור בראשם ודי!  כבר נמאסו עלי. 

מה?!  – התרגז האופיציר.  – מה?  לתת להם כדור?!  והדם הזה?!  – הראה על ראשו – והדם הזה, מה יהיה עליו?!  לא, חברי, אתה טועה; אני אקבר אותם חיים.  – –

היתה דממה.  הם סידרו את השולחן ושתו; בלי דבּר דבר, עייפים, בשתיקה.  הגולגולת שעל השולחן מונחת על צדה. הגרגרת החתוכה נראית. – קור עבר בי.  כל גופי רועד.  ומן החוץ נשמעות דפיקות – דפיקות הרגבים של חפירת הקבר, הנשמטים אל הקיר, דפיקות אטומות, כבדות, מתות.  מבלי משים הסתכלנו זה בזה, אני וחברי המאדיארי – כמדומני, שאמר לי דבר מה; ששאל אותי בחשאי: "הבאמת?  – הם יקברו אותנו חיים?"  – ושוב דפיקות קהות.  דממה.  – דממה כבדה כעופרת.  האופיציר נוטה אילך ואילך.  שיכור.  השעון שעל הקיר מצלצל: אחת – הצלצול נכנס בי ומוסיף ומזמר: דין, דין, דין, דין.  – חום נעים עובר בי – רגש שיכרון: למות.  – עכשיו למות, כך, להירדם, תוך כדי ישיבה.  לישון, מה טוב, כך, אני גווע ומת, איני מרגיש כלום.  החום מצטמר בדמי, בלבבי.  לבבי איננו דופק.  הנשמה יוצאת, בחשאי, מיתמרת כאד חם, נודפת ממני כריח נעים, נודפת.  אני שוכב באדמה, תחת הקרקע, והיא יוצאת מתחת החמר הכבד, מתרוממת ועולה למרומים.  שם – אמי.  היא מחכה לי – לנשמת בנה.  מקבלת אותי ברחמים עצובים, מנשקת לי נשיקה חמה, מרפאה, אמהית, דמעתית, ומיישנת אותי על ברכיה.  – אני יושב בחיקה ומחבק אותה, את גופה החם, המרחם, היקר, המחיה, ומתחטא לפניה: הם הכו אותי, עינו אותי, קיברו אותי חי.  אני לוחץ אותה, תוחב את ראשי אל תוך החזה החם.  אני ישן, חולם: שני חברי המתים קמו לתחיה.  – הם מחייכים: "נורא היה – מה?  ואף-על-פי-כן חיים אנחנו.  – לא עלה בידם".  צוחקים בחדוה ומשתובבים כילדים, ככרובים.  – שמחה, אושר, נהרה, שיר – דין, דין, דין.  – – –

קול גס החריד אותי:

– "נו, כלבים, בואו!" 

הלכנו.  בחוץ לילה קר, לח ומלא ערפל דחוס.  הקבר כמעט נגמר.  האנשים חופרים, חופרים, אחד עומד ובידו נר.  "עמוק, – עמוק" – אמר האופיציר.  חברי המאדיארי עומד ומסתכל בקבר, מסתכל ושותק.  ופתאום הוא פונה אלי:

– אחא!  – אמר אלי בקול מוזר, – אחא, התפלל נא עמי יהודית.  – תפלה עברית אחא!

"אחא" – מלה זו באה כמו מאיזה עולם אחר לגמרי.  "אחא" זוהי המלה החמה ביותר והיקרה ביותר בלשון המאדיארית.  "אחא" זוהי אהבה צנועה וביתית, בלי שום חובה ונימוס, ו"אחא" זוהי תפלת הסכנה המשותפת, שאין בה הצלה.  – ואם החייל שוכח את מהותו ואת מורא האופיציר שלו ואומר: "אחא" – זהו כבר המות הנורא בעצמו.  – והוא כך אמר לי באותו רגע: אחא, התפלל נא עמי עברית – –

– לא צריך חבר טוב, לא צריך.  – אתה הנך נוצרי – התפלל נא אל אלהיך.  – אחת היא, אֵל אחד בראנו. 

המאדיארי זקף את קומתו פתאום:

– מי?!  – אמר כמעט בכעס, – מי נוצרי?!  אני?!  עם הטמאים הללו ביחד?!  ועם ההוא?!  עם אותו הממזר?!!

ואחר כך שינה את קולו לתחנונים:

– בבקשה ממך: עשה לי זאת.  – למדני איזו תפלה קצרה, עברית.  – בבקשה – את שמו של אלהיכם. 

– שמו?  – שמו אינני יודע.  – אין לו שם. 

– איזו תפלה; אני יודע: יש לכם איזו תפלה – כמדומני שמעתי פעם אחת: "אדונַי" – בבקשה – "אדוני" –

באותו רגע נפל הוילון העבה מעל נפשי, וגופי לבש כנפיים.  – לבי התחיל נוקף בדפיקה קלה, מזמרת, מבורכה, מנגנת, מנגנת, מנגנת.

גחנתי אל פני חברי המאדיארי, וכך, בידים אסורות לאחורי, נשקתי לו.  גם הוא נשק לי נשיקה חמה, מתוקה, מלאה צער מאוּשר וכאב של עונג נצחי. 

כאשר עזב פי את פיו, אמרתי לו:

– אמור, אנדראש, אמור אחרי: שמע – "שמע" ישראל – "ישראל", אדוני – "אדוני", אלהינו – "אלהינו", אדוני – "אדוני", אחד – "אחד".  ועכשיו אמור: יתגדל – "יתגדל", ויתקדש – "ויתקדש", שמיה – "שמיה" רבא – "רבא", בעלמ – – – ופתאום יריה ממרחקים – יריה כבדה, מנסרת בערפל – זע – זע– ע – ע– ע –!!!  התפוצצות נוראה – פה, בחצר.  אחריה עוד יריה, ועוד אחת, שתים, שלוש, הרבה, הרבה, זו אחר זו, וכולן מתפוצצות פה, קרוב לנו, מסביבנו, חיש מהר, – דמנו התחיל רותח בנו, וכרגע ואני מרגיש, חיים חדשים זורמים בתוכי, בגופי, באברי, בלבי, במחי.  – לבי דופק בקול, היריות באות, באות, באות, בלי הרף, בחיפזון, הרעש הולך ומתגבר, מהומה קמה בין האנשים, הם רצים דחופים, מבוהלים, התפוצצויות מחרישות את האזנים – – "אדונים, אדונים!"  – צועקים אלינו החופרים.  – פאַני, פאַני, בואו לכאן, קיפצו, קיפצו!  לכאן, אל תוך הבור!  – לכאן!"  – אנחנו קופצים אל תוך הבור, אל בין החופרים, הם מקבלים אותנו באהבה, בחיבה יתירה, מלטפים אותנו: "אין דבר, אדונים, אין דבר, טוב מאוד, טוב מאוד"  – הם מתירים אותנו, היריות באות כסערה, המהומה הולכת וגדלה, הצריף השכור בוער, יללות, אחד החופרים חובק אותי ומגדף את האופיציר.  הוא נותן לי דקר בידי, השני נותן לחברי קנה-רובה עם כידון.  "אל תחשבנו עלינו רעה, אדונים – אנחנו איננו אשמים – לנו צר היה – אל תחשבו עלינו רעה" – "לא, חבר טוב, לא, אדרבא".  – יללות-גסיסה, צעקות-פקודה – אופיציר אחד רוצה לקפוץ אלינו אל תוך הבור – המפלט היחידי, – המאדיארי תוחב בו את הכידון בחימה נוראה, "כך, כך, – אומר הרוסי – כך, בן-כלב!  נבל!!"  – היריות מוסיפות להרעיש – הן הולכות ומתרחקות, הלאה, הלאה, אחרי הבורחים.  הן עפות ממעל לראשינו ומתפוצצות הרחק.  כבר אין פה איש מהם.

אין כבר סכנה לצאת מן הבור.  היריות מתפוצצות על הבורחים.  – אנחנו יוצאים מן הקבר: שלנו באים – אני רץ כנגדם, רץ בכח, בתוך השלג, וקול קורא אחרי: אדוני, אדוני!  חכה מעט!  אני מביט לאחורי; המאדיארי שלי הולך וקרב אלי, ועל כתפו קנה-רובה ובכידונו תחוב גוף אדם מת, קרוע למחצה. 

– הא לך, אדוני!  אומר המאדיארי בגניחה מאושרה, כחתול עם העכבר בפיו.  – הא לך – את הנוצרי!

הוא משליך את הגוף על השלג, עוד פעם תוחב לתוכו את הכידון, שנית, שלישית – – אני מדליק גפרורית ורואה את המאדיארי והנה קדקדו כאלו מלא קמח – – – הסתכלתי בו יפה: שערו הפך לבן, הוא נעשה שָׂב.  – " מה זאת"? – שאלתי אותו.  – "גם אתה" עונה הוא.  ועוד פעם פונה הוא אל הגוף השוכב על השלג, תוחב לתוכו עוד פעם את הכידון, לתוך בטנו.  בחימה, בנהימה...  הסתכלתי בפני המת והכרתי אותו:

– האופיציר.

 

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה