_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַמָשִיחַ הַלָבָן

אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

חלק ראשון

 הָאָדָם הַיָּתוֹם

 

א

אהבה בגיהנום

מאריה שכבה מחולשת עד אפס כוח להניד עפעף ועיניה עצומות. באזניה סאן רעש הצפרים שבין מרישי התקרה הרקוּבה, העבושה, בה השתוללו בני-הכנף העליזים ברעש עגבים. על ידה ישבה הזקנה שרה, אשה הנראית כבת תשעים ויותר, שבעצם לא היתה אפילו בת שישים. הזקנה הניחה תחבושת על גופה הרך של מאריה וריעננה אותו חליפות. –

את מאריה אך זה הכניסו מאת פני המפקד, המאיור לוּפּקה, שערך לו בנערה הצעירה שעת-דוֹדים עם כלבו. לפי דברי המאיור עצמו היה זה "הגמול היחידי שלו לשעמומו האינסופי פה במחנה המצורעים": "חג כלולותיו עם הבתולה מאריה". הוא היה מטיל על מזכירו הצעיר אֶריך מאאסן להצליף במאריה עד זוב דם, כשהוא עצמו היה שוכב בינתיים על הספה ערום ומחבק את כלבתו אספאזיה. ואחרי שעם שיא צריחותיה של הנערה היה בא על סיפוקו המיני, נרדם בחיבוק הכלבה. – ואריך היה נוטל בזהירות את מאריה על זרועותיו, מוציא אותה ומעבירה אל הצריף – אך זאת היא לו הפעם השניה, שבדרך מרים אותה בסתר אל פיו ונושק לה על שערה המדובלל.

מאריה, ששמה האמיתי הוא בתיה כנרת, ילידת ירושלים היא. אביה, ממשפחת יהודי ליטא, שהגרה פעם להולנדיה, עלה בבחרותו לארץ, פה נשא את רוּמיה התימניה, שילדה לו את בתיה. הנערה, שהיתה מחוננת ביופי לא רגיל, חונכה בירושלים ומשגמרה את בית-הספר התיכוני, הוחלט שתצא לחוץ-לארץ ללמוד רפואה. ותוך כדי נסיעה גם תבקר אצל זקניה בהולדיה, שלא ראתה אותם עדיין. בדרך התוודעה אל בחור מנומס מאוד, גם הוא יליד הארץ ןגם הוא חוזר לפאריס ללימודי הרפואה שם, אך הוריו נמצאים בגרמניה ויש לו היכולת להצילם. כסף לא יחסר לו לכך ואת הסרדיוטים הגרמנים אפשר לשחד בשטרות-כסף בריטיים ואמריקאיים. בתיה בילתה את ימי נסיעתה בקורת-רוח רבה עם בן-ארצה התל-אביבי, שאמנם לא נולד בארץ, כבן עשר היה בעלותו עם הוריו לארץ-ישראל, אך מדייק יפה בשפה העברית. שמו אוריאל שטולפר. בחור סימפאתי מאוד. – הגיע לידי כך, שלאט-לאט התפתחה בלב הבחור אהבה יוקדת אל בתיה ולבסוף הציע לה נישואין מיד עם גמר לימודיו, מבלי לחכות עד שגם היא תגמור. זה יהיה כעבור שנה. – בתיה צחקה, אך לא השיבה את פניו. היא אינה ממהרת. וגם אהדתה שלה אליו דורשת ממנה זמן-מה "להתלקחותה לאהבה". לבסוף הציע לה אוריאל באהבתו הגדולה, ללוותו בדרכו לארבעה-חמשה ימים לגרמניה עד שיסדר את ענין הצלת הוריו ואחר-כך שוב ימשיכו דרכם לפאריס. בתחילה סירבה בתיה מכמה טעמים וגם עמדה על הקושי העיקרי: אין לה ויזה לגרמניה, אך הלא לשם כך ישנה בעולם אהבה, שאינה יודעת קשיים. ואם נוסף לה יש גם כסף – הרי הכל בסדר. ואוריאל עשה את הכל ובלבד שלא להוציא מידו אף לרגע את "חיי-רוחו".

בגרמניה נודע לו לאוריאל, שאביו נמצא במחנה ריכוז וגם קיבל תעודה רשמית להוציאו משם. ומובן, שגם בתיה ליוותה אותו שמה, "כדי להכיר את הזקן שלו, שישמח מאוד לבת-זוגו הנהדרת".

עם כניסתה למחנה הסיר אוריאל את הלוט: הוא גרמני יליד וילהלמה בארץ-ישראל ופה במחנה הריכוז תהא בתיה לבת-זוגו כדת גרמניה החדשה. –"שמי וילי טאגר" – התייצג לה הבחור בחיוך ובהשתחוויה עמוקה – "אך זאת לא אומרת, שאינני אוהב אותך".

בתיה, שלגמרי לא היתה עלפנית, נפלה באין-הכרה. ומשהקיצה ראתה, שמפח איום זה אין מוצא.

אלא שווילי טאגר לא חרך את צידו. ראה את בתיה מפקד המחנה המאיור לופּקה וייעד את הנערה לעצמו על פי דרכו המשונה. ווילי טאגר נעלם כלא-היה.

ראשית מעשהו של המאיור היה, לרשום את בתיה בשם אחר. הוא ידע, שאפשר יהיה לחפשה בעזרת הקונסוליה הבריטית, ורשם אותה בשם מאריה קולסקי. ועליה אסר בעונש מיתה משונה לגלות למישהו את שמה האמיתי. וכך נשאר שמה מאריה. אחר כך הטביע לה חותמת מיוחדת וקעקע לה את שמה החדש בין שדיה: "הבתולה מאריה". וכך היתה הנערה "אהובתו הפלא טונית" כפי דבריו לחבריו בחוג מצומצם. ובפקודה חמוּרה שבחמוּרות אסר לנגוע בה. "ואשר יעשה את הנבלה ויקח את בתוליה, יישרף לאט-לאט חיים". ורופא מיוחד הפקיד עליה לרפאותה כל הזמן ולשמור עליה שלא תצא נפשה וגם אשה יהודיה זקנה שתטפל בה ותשמור על בריאותה. וככה היו היסורים מנת-חלקה של בתיה-מאריה כמעט מדי יום ביומו. והממונה על יסוריה, מלאך-החבלה שלה, היה מזכירו-חביבו של המאיור, אֶריך מאאסן, שהיה גם "המפקד על בתוליה של מאריה" ואחרי לתמוּתה.

המאיור לופקה היה מחנך זמן רב את מזכירו הצעיר להשקפת עולמו, לדרכי רעיונותיו ולאורח חייו הפרטיים. ולאט-לאט הצליח לקלוף מעל הצעיר את שארית שרידי חינוכו בבית הוריו, ונוסף על התורה הגרמנית החדשה – עד כמה שרק בן-אדם כמאיור לופקה יוכל עוד להוסיף על תורה זו – פתח בנפשו של הצעיר תהום אפלה מנודחת במידה כזו, שיכול היה להערות לגמרי את נפשו החולנית בפני האיש הצעיר בלי כל מבוכה שהיא, ולא היה מכסה מפניו שום מעשה-תועבה בעולם. ומובן מאליו, שכל זה בא לו לאריך מתוך חסד מיוחד, שמקורו בידידות הוותיקה שבין המאיור ובין אביו של הצעיר, ובכן כבוד מיוחד במינו לאדם צעיר כמוהו. ובזכות חסד זה גילה לו המאיור את הסוד שרק מעטים זוכים לו: זוהי דרך-חייו של המנהיג עצמו. – ואם יצטיין גם להבא במשמעת עליונה זו יכניסוֹ בסוד-הסודות של המפלגה, שלעת-עתה אין הוא יכול לגלות לו אלא שמץ ממנו, את השם: "המשיח הלבן". אך מובן מאליו, שלזה נחוצה דרגה עליונה בדרך ההתפתחות. והוא, המאיור, מוליכו בדרך זו קדימה. ואריך, כאחד מטובי "הנוער ההיטלרי", היה מאושר. אמנם היה לו לאריך כעין שרץ תלוי לו מאחוריו. עוד בהיותו חניך המפלגה היה לו סכסוך קל עם אחד ממדריכיו, כשנודע לו, שהסימן המובהק ביותר למסירות הנער למדריכו הוא השינה אתו יחד במיטה אחת. וכשהמדריך נזף בו בפומבי – ברח הביתה. הענין לבש צורה רצינית, ואביו, תומאס מאאסן, הופיע בפני הערכאה העליונה ביותר ופרש את תלונתו באזני הפירר בעצמו ובכבודו. – קשרים לכך שימשו עיסקי-התחמושת, שאביו של אריך היה אחד מגדוליה. – אך הפירר ענה לו ברוגזה, ועדיין בכבוד הראוי:

"תסלח לי אקסלנץ, אך אנו איננו מוסד-ילדים ואני אינני גננת שומרת על תינוקות!"

אך יחד עם זה קיבל את הרשות לנדב את בנו לשרות המולדת במקום אחר: אצל ידידו הוותיק המאיור לופקה. וככה עבר הבן מן הפחת אל הפח. אלא שהמאיור ידע לכלכל את מעשי-החינוך שלו כך, שהצעיר לא ימרוד בו. וגם תמימותו של אריך היתה בה סגולה מיוחדת בעיני המאיור רקוב-המידות; זאת היתה נטייתו של "הקארבּיוס שהתאהב בפרפר" על פי האגדה המצרית העתיקה.

בתחילה היה אריך עושה את תפקידו באמונה, בחיוכו של ממלא רצון הפקודה העליונה, שאין להרהר אחריה ושגם רוצה בטובתו, לעשותו איש-מושלם. ולא היה מפריע לו לא מראה החבּוּרוֹת בגוף-הנערה הרך ולא עווית הקול הרוני הנשי, שהפך לצעקות וגניחות שׂורטות בלב, ואפילו לא הדם האדום המבצבץ פה ושם מתוך הבשר הלבן הענוג. אחר כך נדבקה נפשו בגוף המעונה, וקול תחנוניה התחיל להגיע אל לבו ההולך ומתרכך לאט-לאט, עד שתוך מילוי תפקידו היה מוכרח להביט בתמונתו של הפירר, שעיניו היו מסתכלות בו מעל הקיר, ולשאוב ממבטו כוח מיוחד. ולבסוף היה נאלץ להריק כוסות אחדות יין חריף, שמפקדו היה שמח להושיטן לו. יום אחד, כשהכניסו את הנערה המרטטת והיא הרימה אליו את עיניה הבהירות המתחננות – הודיע פתאום בעמידת-כבוד מפוקפקת, שקו-בריאותו אינו בסדר והוא מבקש בכל לשון של סליחה למסור הפעם את התפקיד לאחר. – רק הפעם. – המאיור הביט בו ארוכות וקבע בלבו, שהבחור הוא שיכור. אחר כך חייך. חייך גם אריך ולבסוף פרצו שניהם בצחוק רם.

"מנוול שכמותך! ירקת אל תוך עצמך כוסות הגונות, מה?"

ובאותו רגע הופיע המשרת, שצריך להביא את הכלבה, והודיע בהכנעה ובחרדת-מוות, שאספאזיה גוססת פה בחוץ. – המאיור לופקה קם, נעץ עיניו במשרתו, אחר-כך הוציא את האקדוח מארנקו, שוב הביט במשרת – ויצא. ואחריו המשרת. – וכעבור רגע נשמעו שלש יריות. אריך יצא לאטו החוצה ומצא שלשה מתים: המאיור, הכלבה והמשרת.

"הואי מהר!" לחש אריך למאריה-בתיה ומיהר אתה אל הצריף. ובדרך לחש לה באזהרת אצבע לפיו: "ססס! זה אני עשיתי!" –

מאריה לא הבינה כלום, אך למחרתו מצא אריך את ההזדמנות לספר לה בקיצור נמרץ: הוא הביא למאיור זקנה מגידה עתידות, שהוא, אריך, שיחד אותה לנבא למאיור, שאם יארע לכלבה תקלה, הרי גם עליו למות מיד, אחרת יועמד לבית-דין צבאי באשמה שלא יינקה ממנה. והמאיור, שהיה אמורי עד כדי ילדוּת, או עד כדי זיקנה מופלגת, לא היתה אמונה תפלה שהיתה קלה בעיניו. – וכשהרים ת אקדוחו על המכשפה, אמרה לו: "אותי תוכל להרוג, אך מן המשפט לא תינקה!" – את הזקנה הרג. אך בדבריה האמין כבאורים ותומים. – "את הכלבה הרעלתי אני", לחש אריך, "משום שאני אוהב אותך אהבה יחידה, קדושה ונצחית, בתיה כנרת, ואין בעולם דבר אשר לא אעשה למענך!"

בתיה לא הופתעה יתר על המידה לחות-אהבה זו. היא הרגישה ביחסו זה של אריך לא מהיום. היא הרגישה כל פעם, שנשיקותיו על שער ראשה בחשאי פעמים אחדות בזו אחר זו אמנם מוזרות הן, אך הלא הכל יכול לקרות בשטח מסובך זה. נשיקות אלה אינן שייכות לגיהנום זה. – וכמעט שהיתה מוכנה לכך, שאולי יבוא יום, אם לא תוציא את נפשה בינתיים, והוא יציל אותה. –אך – אולי זה שייך לתפקידו? – ואולי זה חלק מתכונתו האיומה? – אך לא. היא מרגישה זאת. אך האם זה אפשרי בכלל? הלא אז עליו למות אתה יחד. – איך זה - - - לב איום כזה - - - צוחק ליסוריה. מכה אותה כפשתן - - - כשטיח - - - מה זה? אהבה זו היא לא קראה עדיין בשום ספר. – ניצוץ של תקוה: "אין בעולם דבר אשר לא אעשה למענך". הוא ישחרר אותה מן התופת הזה? בשביל עצמו? יהא! ובלבד שיציל. – היוכל בן-אדם כזה להיות פעם אם מן הישוב? הוא עשה מעשה רב. למענה. סיכן את חייו. הוא אוהב אותה.

זה היה סוף הפרק הראשון בתגובתה של הנערה לאהבתו של הצעיר הגרמני: אחרי התמיהה, החידה והפיקפוק נקבעה לה התועלת שבה. הצלה. – בפרק השני עלה והתלקח בקרבה רגש השנאה, שבתחילה הופיעה בצורת בחילה, ואחר כך בצורת נקמה. – טוב שאין הזדמנות לכך, שירצה ויסה לנשק לה! –

הרופא שטיפל בה כל הזמן רק כדי להחזיק בה את הנשמה ואת הכוח לנשוא את היסורים תמיד מחדש, קיבל עכשו פקודה מאת אריך לטפח את בריאותה ברצינות מאכסימאלית. ובידי הזקנה שלח לה אריך מנות אוכל הגונות וגם שוקולאדה.

מי היא הזקנה? איש לא ידע ואיש גם לא התעניין בדבר. פה כבר מזמן אין איש מתעניין בזולתו. איש לא ידע מי היא הזקנה, משום שאפילו בטירוף-מערכות שכזה לא עלה על דעתו של איש, שהגורל יכול להשתולל בבדחנותו האכזרית במידה כזו ולהיות פתאום מה שאיננו לעולם: אמן הדראמה. הזקנה היתה אמה-זקנתה של בתיה, שהיתה בין הנסחבים הראשונים מהולנדיה לגרמניה, ושבתיה נסעה לבקר אצלה. את הזקנה הביאו לגרמניה יחד עם בעלה ועם ששת נכדיה ואת כולם ראתה בעיניה מתים בעינויים המוציאים את המסתכל מדעתו. אל בתיה הפקידוה כשהיתה כבר רסוקה בגוף ובנפש, וכך לא הספיקו לא הסבתא ולא נכדתה להתעניין ולשאול אחת למשפחתה ולמהותה ואיכותה של השניה. וגם אסור היה לבתיה לגלות את יהדותה, אילו גם לא היתה נתונה כל הזמן במצב של אין-אונים. הזקנה טיפלה בה במסירות חולנית ממש וגם בטיפול זה היה טעם גיהנום: ידעה הזקנה, שמכינה היא את הגוף הרך ליסורים חדשים. וכל הסבל הזה התרכז והתגבש בה במשפט אחד קצר, שיותר משיש בו מן העידוּד ואישוּש לנערה, משמש הוא השׂאה וחיזוק עקשני ואחרון לעצמה: "רק לא להשתגע, בתי!" "הכל, רק לא לצאת מן הדעת!" "לחרוק שיניים ולא להשתגע!" "הנה, אני לא השתגעתי! על אף הכל! לא!" – אמרה ומשחה וסכה וליטפה את הגוף הרך ואת הנפש הענוגה ברפואות ובדברי-חיזוק וחיסון כמי שמערה את כל נפשה, הנתונה לנכדיה המתים, אל תוך נכדתה-יחידתה זו, שריד כל חייה, עברה ועתידה בעולם הזה – ומבלי לדעת כי בשר מבשרה היא האראלה האומללה הזאת. – ומשעמדה על כך, שאריך אוהב את "מאריה", התאוששה ובייתר עקשנות חזרה ואמרה: "כעת רק לא להשתגע!" – וכשנערה פתחה סוף-סוף את פיה ואמרה: "אולי רוצה אלהים להצילני?" השתיקתה פתאום הזקנה: "הסי! לא להזכיר את 'שמו'! הוא איננו!" ובלחישת שרף הוסיפה: "את שומעת, מריה, 'הוא' איננו! אליו אף לא מלה! רק לא להשתגע! ואם יכולה את, חייכי, והרגישי שמחה בלבך! את מבנה? הרגישי חדווה! וכשתוכלי, צחקי והרגישי שאת מאושרת! את מבינה? חדווה, בתי! כך צריך לעשות, בתי! רק לא עוצב, רק לא עצבות, רק לא צער!" –

וכשהנערה הזכירה את יחסו של אריך אליה, הרהרה הזקנה רגע ואחר כך אמרה: "מחר, חביבתי, אגיד לך פשר דבר - - - נדמה לי, שזה נס. אך לא מן השמים. משם אין נסים - - - חכי, מחר אדע מה להגיד לך". –

ולפנות ערב הצליחה לקבל מאת אריך, שהיה כעת המפקד ארעית על משרד המפקח הראשי, המאיור לוּפּקה שהתאבד, רשות לבקר אצל הרבי ב"מכון העליון". – ועוד באותו לילה אמרה לנערה: "בסדר בתי. הרבי אמר: לזוג זה חכינו כל הזמן. 'ההוא' מזווג זיווגים מששת ימי בראשית בשביל סעודתו וסעודת צדיקיו הנהנים מזיו השכינה. וזוג זה, אריך ומאריה, הוא הזיווג שלנו! על אפו ועל חמתו 'הוא'! ואת הקידושין הרבי יסדר לכם. עכשו בתי, אין עוד כל פחד. חזקי ואהבי אותו, בתי!"

הנערה לא הבינה כלום, מי זה 'הוא' שאמר את הדברים ומי זה 'ההוא' המזווג - - - סך הכל מה שהבינה היה, שהכל בסדר, ושהיא יכולה לאהוב את אריך. – ומעניין, מאותו רגע ששמעה זאת מפי הזקנה, עמדה פתאום על העובדה, שהיא אוהבת אותו. – מוזר. הוא הכה אותה עד דם. ובפיו סיגאריה. וגם צחק לתחנוניה וליללתה. אחר-כך נשא אותה על זרועותיו. בגלוי. ונשק לה על ראשה. –

 ועוד באותו לילה לחש אריך לזקנה, שמאריה תהא מוכנה: הוא יבריח אותה אל הוריו, יחד אתה. –

 והזקנה, שכל הזמן לא פסקה מלשנן לעצמה את הפקודה הפנימית: רק לא להשתגע! רק להאמין בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שתבוא הגאולה – ברגע שנבשרה לה הבשורה, לא האריך פקפקה, אף לא רגע, כי אם ב'ההוא'. "כן", אמרה בלבה וכמעט בקול, "אם 'ההוא' לא הכין גם את הנערה הזאת לארוחתו: אם לא הריח את ריח הניחוח - - -"

וכך היה. 'ההוא' הריח – ושליחו היתה יהודיה אחת, שזה ימים אחדים היתה מפזלת כלפי כל הענין במורת-רוח. סבלותיה של הנערה היו טבעיים בעיניה, אך כשראתה את מנות האוכל ואת השוקולדה בפיה של מאריה, הלכה והלשינה עליה וגם על אריך. היא ארבה בחצר לבארון פון-אוהדקה מנהל המוזיון, העובר יום-יום בשעה קבועה במחנה, ובחטיפה גילתה לו את סוד אהבתו של אריך אל היהודיה מאריה. –

 למחרת העבירו את אריך למקום לא ידוע, ואת מאריה רשמו ברשימת-הכבשן.

"רק לא להיבהל בתי, ולא להשתגע", אמרה שוב הזקנה, אך כעת בבטחון איתן עוד יותר מקודם. "'ההוא' רוצה, שדעתנו תיטרף עלינו ונתפלל לו. אך אנו לא נשתגע. כעת שוב אין אנו מפחדים מפניו. אהבתכם, בתי, תגאל אותנו. פה מתחיל מישהו-אחר דבר-מה, בתי. אך הבטיחי נא לי, שלא תתיאשי ולא תשתגעי! הביטי, אני זקנה מופלגת, הבטיחיני נא, שתאהבי אותו בכל לבך ונפשך ומהותך, בתי! ואליו, אל 'ההוא' אל תפני, אל תתפללי חלילה! רק זה לא! הבטיחי לי!"

הנערה נשקה לה ומבלי להבין דבר אמרה: "אני מבטיחה לך, סבתא".

לשמע המלה "סבתא", פרצה הזקנה בבכיה. זאת לה הפעם הראשונה מאז. אך בכיה זאת היתה בכיה של אושר ובטחון איתן.

 

ב

ר' אשלי בא הביתה

הלילה איש לא עצם עין במחנה שורדורף – להוציא יחידם בחירי סגולה, שקנו לעצמם את הגאולה בהון עצום. גאולה זו היא אותה השלווה הנצחית, שהגדולים והעמוקים שבהוגי-הדעות חלמו עליה ולא השיגוה; שהמצרים הילודתיים לא תפזוה ולא רצו בה וחנטו עצמם כנגדה; שמשה בן-עמרם המבוגר-יותר הרגיש בה הרגשה עמומה, אך מתוך אהבתו לעמו הפקוט לא נגע בה; שסוקראטס נלחם בה בכל כשרונו השכלי לפני בואה ובנה כנגדה את מבצרו היפ והחמול של הישארות-הנפש; שישוע מנצרת יחד עם רבותיו ותלמידיו היו טורדים אותה מעצמם והתבצרו כנגדה, זה במלכות-השמים בלי כל אטריבוטים, ואלה בש"י-עולמות של גן-עדן בעולם הבא עם אטריבוטים קצרי דמיון אנושי מיסכן; ושהפילוסופים במזרח הרחוק חתרו אליה דורות על דורות בשם נירוואנה, ולא ידוע כמה מהם זכו לה – פה במחנה שורדורף עלתה למדרגת אידיאל-האידיאלים והיתה לפרקמטיא עוברת לסוחר. הבארון פון-מארגיטאי ואשתו הרוזנת לבית-מאתאי נתנו את אוצרם המיטלטל האחרון: ברילאנט מכתר-מלכות, שהיה שמור מאות שנים בארון-המיסכנות של אבותיה, בעד שני כדורי-מות של עופרת – וגם זה רק בתנאי, שאם הבארון יחטיא את המטרה, ובידו השמאלית – שכן ימינוֹ היתה כבר נקועה בכל פרקיה ותלוי לו מדוּלדלת – לא יקבל כדורים נוספים ושניהם ימשיכו את חיי-התופת שלהם באולם-הנסיונות. וכמוהם עשו עוד הרבה פה, וביניהם מכל סוגי-אדם, חפשי-מחשבה. דתיים וביניהם יהודים עשירים, שהיו מניחים תפילין בכל יום, זקנים מופלגים וצעירים לימים כאחד. והיה גם אחד סנדלר מתלמידיו של הפילוסוף הסנדלר הגרמני יעקוב ביהמה, שבכדי להיפטר מגופו החי, שהיה מלא מסמרי-עץ של סנדלרים, הצליח לגנוב יהלום רב-ערך מאת זקנה אחת, שהחזיקה בו כדי לקנות לה את שחרורה לחיים ולא למוות, וקנה לעצמו את הגאולה, את השלווה, "את האפס, בו אין אותו הרע המוחלט ששמו רגש, תחושה, חושים, שליחי-אלהים אלה עלי אדמות, המתבלים את סעודת-האלים, את האמברוזיה לאדונים האים, מגוף האדם ונשמתו". – ובדרך שסנדלר זה שבמחנה שורדורף פנה עורף לתורת רבו הסנדלר הפילוסוף, שדיבר והתפלסף והגה והטיף על "גן-עדן וגיהנום ועל מלכות-שמים הנמצאים בנו בעצמנו פנימה יחד כאחד" ומבלי שהרגיש פעם אף מסמר-עץ אחד נעוּץ בגופו, בדרך זו פנו פה עורף אנשים ונשים למאות לאמונתם ומסורתם בעלי עבר של אלפי שנים והגיעו משך שנה-שנתיים אל הכרת הנירוואנה, הגואלת היחידה עלי אדמות: הנוצרים שבהם עמדו על כך, שישוע מנצרת הטיף את תורתו לפני שהרגיש את המסמרים בידיו וברגליו ולפני שהתחנן לטיפת מים בצמאון גופו על הצלב, והיהודים עמדו על כך, שלמשה רבנו איש לא שיבר אף אצבע אחת אחורנית ואיש לא הוציא את עיני ילדיו לעיניו, ושרבי עקיבא, שסרקו את בשרו במסרקות ברזל, אילו היה נשאר בחיים בעורו הנסרק והולך משך שנה, לא היה מוציא את נשמתו ב"אחד", או שהיה מקנה לו דעה אחרת על האחד "ההוא" . –

"ההוא" – במלה אחת זו הסתמל פה הכל, אלא ששתי מדרגות היו בה. עדיין היו כאלה, ש"ההוא" היה עוד קיים בשבילם, הם עוד האמינו בישותו, אך ישות זו היתה סמל כל אימה, אכזריות והתעללות במעשי-ידיו. האמונה בפשע ועונש, ואין צורך לומר בשכר, התנדפה פה זה מזמן. אין טענה כזו בשטח זה, שנשמעה משך דורות, החל מאיוב ועד הרבי ר' נחומקה, הנמצא גם הוא במחנה זה, שהאנשים הפשוטים ביותר לא הפכו בה פה. מוחו המעונה של העגלון שאינו יודע קרוא וכתוב, העדין והחריף פה עד כדי הגייה דקה שבדקה ובמשך רגעים תפס וראה מה שלא תפסו ולא ראו פילוסופים אלא במשך חיים שלמים ובעזרת מסורת פילוסופית של דורות. והרבה מן ההתחכמות וההתפלספות על שכר ועונש ועל מהות הסובסטאנץ, ואולי כולן כאחת, עברו פה דרך כור-הצורף האחד והיחידי, שהוא בלבד עשוי לסנן, ללבן ולצרף את בעיות העולם ואת בעיית-הבעיות הלזו: אלהים – וזהו גוף האדם, שרק לו בלבד "הזכות האיומה הזאת". זוהי תמצית הגיונו ומסקנתו של הסנדלר אלכסנדר וינציק, שזה שנה ויותר משמש "איש-נסיונות" תמידי בלאבוראטיוריון של הפרופסור טראיטש במחנה שורדורף, ושרך כשרונו המיוחד של הפרופסור מצליח להחזיקו עוד בחיים כל הזמן. "כי עד שכל הגיוננו אנו אינו אלא פעולתו הידועה של גוף האדם" קבע הסנדלר, "הרי באיזו זכות שופט מישהו על תכונותיו האנושיות של יוצר גוף זה, אם לא טעם את טעם יכלתו המכסימאלית כשליט אכזרי בגופו שלו עצמו? אינני יודע, איזה מידה מאכסימאלית של טוב ורחמים וחנינה וחסד השפיע אותו יוצר על משה או על ישוע ועל כל אותם שקבעו שהוא 'אל רחום וחנון וארך אפיים ורב חסד'? משום שבכלל איש לא טעם עדיין ולא קבע עדיין מהו הטוב ביותר, המאכסימאלי לגופו של אדם. האם גן-עדן היהודים, בו אוכלים מבשר שור-הבר והלוייתן ושותים את היין המשומר, או של המוסלמים, בו מקבלים הצדיקים נשים כחפצם? או אולי שניהם ביחד כחלומם של אפיפיורים אחדים? – אך את הרע המאכסימאלי אנו פה מרגישים בבשרנו האומלל. ומכיוון שאני על פי כל מהותי אינני יכול להאמין ש'ההוא' איננו, ומכיוון שאם ישנו, הרי מן הדין שיהא כל-יכול – הרי ברור, ש'ההוא' רע בהחלט. ומכיוון שיודע אני, שאין אדם קיים אחרי מותו, הרי המוצא היחידי להיפטר מאכזריותו, הוא המות". – אלכסנדר ויציק הצליח לגנוב את היהלום ולקנות לעצמו את המוות.

והמדרגה השניה שבמושג "ההוא" היתה של אלה, שבאו לידי מסקנא ש"ההוא" בכלל איננו. "משך דורות חינכו אותנו להאמין, שאלהים הוא טוב בהחלט, ואילו היה קיים, מן הנמנע שהיה מרשה גיהינום שכזה, שאין לו כל הצדקה בעולם – הרי ש'ההוא' איננו. וכל האסון הגדול הזה שבא עלינו, לא בא, אלא משום שלא עמדנו על אמת זו והשלכנו את יהבנו עליו, במקום לחשל בעצמנו את גורלנו. כל הבוטח בדבר שאיננו, מן ההכרח שייכשל כשלון איום".

וכפירה מוחלטת זאת, שהלכה והתחזקה יותר ויותר עם כל עינוי חדש, עם כל טיפת זיעת-דם של היסורים, הגיעה לאט-לאט לידי אמונה תפלה, שכל מחשבת אמונה "בו", כל הזכרת שמו בקשר עם איזה שיק של תקוה, עלולה לקלקל. ואין צורך לומר, שהתפלה עצמה אסון-אסונות היא. ואסון-אסונות פירושו: לחיות. כשם שאושר כל-אושר הוא למות. לא להיות. את זה ידע גם שכספיר, שגבורו האומלל האמלט מפחד מפני החיים שאחרי המוות, שאלמלא הם, היה כל בעל-נפש ישר-לב נמלט אל השלווה הנצחית מפני הרשע והשפלות שבעולם. –

ואל תוך עולם-כפירה זה נכנס ר' אנשל, או כפי שסביבתו היתה קוראת לו ר' אַשלי, הגבאי הראשון של ר' נחומקה שליט"א.

שנתיים ימים היה ר' אשלי נודד בין חרבות הארץ וביערות ובמערות עד שהגיע למחוז חפצו זה, אל המחנה שבו נמצא הרבי שלו. לפני שנתיים, כשהרבי היה עדיין בביתו בעיירה ובית-מדרשו נהרס וחרב לגמרי, יצא ר' אשלי לראות, אולי בכל זאת אפשר להתפלל בו ביום-הכיפורים הממשמש ובא. קשה היה לקבל את הגזירה, שהרבי יתפלל ביום-הכיפורים תפילת-חוץ, לא במקדשם הרגיל של אבותיו מדור דור. ואף כי הרבי עצמו לא מצא צורך בדבר, כי "בכל המקום אשר תזכיר את שמי, אבוא אליך וברכותיך". אך ר' אשלי, שרצה להציל את הניתן להציל, מצא שאין מה להציל: הגויים עשו שם את צרכיהם. ר' אשלי ראה את הדבר מרחוק ומיד נשא את רגליו חזרה, ותוך כדי ריצה חיפש בכיסו את אולרו ומשלא מצא, תפש בשיניו את דש מעילו וקרע קריעה גדולה.

כששב אל בית הרבי לא מצא שם איש, חוץ מן המשרת פטרוּכה, שממנו נודע לו, שסחבו את הרבי יחד עם חסידיו. החסידים הלכו אחרי הרבי "בתופים ובמחולות", לפי דברי פטרוּכה, "כהולכים לחתונה אל החופה עם החתן, ובאלהים, שהיה לי חשק ללכת אתם, אף כי היכו אותם מכות רצח. תהלוכה כזו עוד לא ראיתי – הוסיף פטרוכה – הסרדיוטים היכו אותם, חבלו בהם, הגליבו והצליפו ובתחילה גם ירו בהם, אך אף אחד מהם לא נפל ואיש מהם לא שם לב לדבר. ושלנו עמדו לאורך הרחוב כנציבי-אבן, אחדים מהם הצטלבו, אך איש מהם לא השמיע צחוק, כרגיל במחזה שכזה".

עמד ר' אשלי קפוא רגעים ארוכים, הסתכל אל תוך המשכן הריק, ראה את ארון-הספרים ועיניו תרו והגיעו אל הספר הפתוח שעל השולחן-המזבח. קימט את מצחו, קודם למטה בצמצום-עינים, אחר כך למעלה בפקיחת עינים לרווחה ושאל אילם כלפי מעלה: איך זה? הייתכן? סתם ככה? – לית דין לית דיין? וכשהספר הפתוח השיב לו מבט ולא ענה – עקר את רגליו וברח. ורץ. רץ לאורך הרחוב הראשי, אחר כך באלכסון, דרך רחובות הצדדיים, הנה והנה, ומבלי לפנות אל מישהו ולשאול לאן, באיזה כיוון – ולבסוף זעק זעקה גדולה ומרה בלי מלים ושם פניו אל דרך-המלך ורץ.

 

ככה היה ר' אשלי רץ משך שנתיים ימים בתוהו-ובוהו, דרך ערים וכפרים, דרך שדות וערבות, התחבר אל פארטיזאנים, עזב אותם ושוב נדד, ולא מצא לו מנוחה, עד שבעצמו נתן לתפוס את עצמו. שאלהוּ הסרדיוט בחיוך, מה מלאכתו? "כהן הדיוט", ענה ר' אשלי וביאר לו, מה פירוש גבאי ראשון אצל הרבי שליט"א. וביקש שישלחו אותו הביתה. פירוש, לא לביתו שבעיירה, כי אם אל המחנה, בו נמצא הרבי, כי זה ביתו.

הסרדיוטים, שדעתם היתה בדוחה עליהם אותה שעה, מצאו ענין טוב בר' אשלי, ורוחו המחפשת של הגבאי הביאתו לאט-לאט אל קרבתו של הרבי. הסרדיוטים ידעו מי הוא הרבי ואיפה הוא. הרבי היה להם לפני זמן-מה אחת האטראקציות הנחמדות שלהם.

"אנו שומרים על הרבי שלך גבבת-עין", אמר הקצין.

"הקב"ה אינו מקפח שכר שום בריה ושם מעשים טובים", ענה ר' אשלי. "זה לי עשרים שנה, שאני יוצק מים על ידיו. זכיה גדולה היא לשרת את הרבי שליט"א ואשרי שזכיתי לכך".

"אם כן, הרי טוב", אמר הקצין. "תן יד!"

ר' אשלי היסס רגע, אחר כך הושיט לו את ידו הצנומה, והקצין הוסיף: "אלא שגם אנו איננו רוצים, שתשיג את גבולנו בזה. ולכן נעשה שותפות. אתה רק בחצייך תשמור עליו והשאר אנחנו. מסכים?

"כן", ענה ר' אשלי בשפה רפה, והקצין צלצל. נכנס תת-קצין. אמר לו הקצין: "כוהן זה של הרבי עשה אתי הסכם-שותפות, חציה של השמירה על הרבי תהא מוטלת עליו וחציה עלינו. אם כן, כדי שלא יסיג את גבולנו ויקפח אותנו, הוצא לו עין אחת!"

וככה בא ר' אשלי "הביתה" בעין אחת.

 

ר' אשלי ידע לאן הוא נכנס ומה צפוי לו פה. הוא ידע מה זה מחנה-ריכוז, אך האם ישנו גיהינום בעולם, שהוא לא ילך אחרי ר' נחומקה? כי מהו העולם בלי ר' נחומקה? ואולי נחוצה לו לר' נחומקה איזו עזרה? ובכלל: דווקא בעולם מטורף כזה לא יראה את ר' נחומקה ולא ישמע דברי ניחומין מפיו? ודברי אלהים-חיים בכלל?

ר' אשלי ידע לאן הוא נכנס, אך כמובן, רק עד כמה שבכלל ידוע היה בחוץ על הנעשה פה בפנים. ועדיין לא ידע ר' אשלי, שמה שהוא יודע ומה שבכלל ידוע על מחנה זה, אינו אלא צלוֹ של הר כנגד ההר עצמו. אחד מאלף בגיהינום. אלא שגם ההר עצמו, הגיהינום עצמו אין בכוחו להרתיע אותו מר' נחומקה אף לרגע שברגע, להיפך, כמידת הסכנה כן מידת הדביקות בו. וכבר נפשו יוצאת לראותו ולשמוע את קולו, אלא שלעת-עתה אין נותנים לו להכנס אליו. זה אמנם סימן לא רע. כנראה, שגם אנשי-רשע אלה יודעים, מי הוא ר' נחומקה. – ובינתיים היתה לר' אשלי שהות לראות ולדעת. והוא ראה – ועולמו נתבלבל עליו. מה שראה פה לא היה כלול לגמרי במושג גיהינום לפי התיאורים הרבים, שקרא על מושג זה מימי ילדותו ועד ימי העמידה שלו. ואף אילו העלוהו שטני-אדם אלה משאול-תחתית לעשות כדוגמתו פה עלי-אדמות. מה שר' אשלי ראה פה, היה רחוק מבינתו לגמרי. ברגע הראשון תלה את הדבר בעיוורון עינוֹ האחת. מי יודע? אדם בעל-מום בעיניו – אולי רואה הוא בכלל דברים שאינם מעלמא הדין. אחר כך תלה את הדבר ביסורי נדודיו הרבים, שמא נתעכרו בו חושיו והוא רואה אחרת מאשר הוא רואה. שמא מתלהלה בו השטן. – מתהלכים פה בני-אדם וביניהם יהודים פשוטים, שהאמונה היא לחם-חוקם ושמעולם לא עלה על דעתם לשאול מה למעלה ומה למטה ואף רגע אחד לא היו מהרהרים אחרי מידותיו של הקב"ה – וקשה להשמיע מפה לאוזן: איזה טירוף של כפירה-בעיקר שולט על כולם. אמנם כל ההמון הזה מדבר מעט-שבמעט ורובו אינו מדבר בכלל. פה ושם נשמע איזה הגה-גניחה, קול-אנחה, ממלמלים לעצמם מילמולים מעומעמים, ואפילו קטעי-צחוק מטומטמים, אך מה שבכל זאת שמע עד הנה היה דיו לבלבלו ולהתמיהו ולחשוב, שבינתו הסתתרה. אלא שמיד עמד על כך, שלא הוא, אלא באמת הם אינם מן הישוב. ואחרי שהותו במחנה שעות ספורות, שוב לא התפלא על כך. לא כל אדם שתה מבארו של ר' נחומקה ויודע יסורין של אהבה מה הם ושעיקר העיקרים היא החדווה אפילו ביסורי גיהינום. וזוכר הוא שר' נחומקה אמר פעם: "אפילו הגדול שבפושעי-ישראל, אילו נתנה לו ההרשאה בגיהינום לאולם-הבא לעמוד במידת החדווה, כי אז היה ניצל מניה-וביה מן הפורענות שם". ור' נחומקה הוסיף" "אלא שאדם שיכול להגיע למדרגה כזו של מידת-החדווה, ממילא אינו צפוי לעונש גיהינום". – ועוד ר' אשלי שוקל וטורה בדבר, והנה בא לקראתו אחד ממקורביו של הרבי שליט"א – ר' נחמן הגביר, בעל בית-חרושת לטקסטיל, תלמיד-חכם גדול, אחד מעמודי התווך של הפמליא. עבר עליו ר' נחמן, הביט בו ארוכות ואמר לו בפשטות שבפשטות, ואפילו לא התפלא על העדר עינו האחת, וגם מבלי להושיט לו יד-שלום:

"הבאת את המפתח ר' אשלי. אומרים שאתה גנבת את המפתח. ר' נחומקה מחכה לך" – אמר והלך לו.

"איזה מפתח? אני שום מפתח לא" - - - גמגם ר' אשלי, והלך אחריו צעדים אחדים, עד שהקדימו ועמד לו בדרכו. "איזה מפתח?"

הפך ר' נחמן את פניו חזרה והלך והטיל לו לאחור בפנים תמוהים קצת: "לשערי שמים, גברא קטילא!"

תמה ר' אשלי וקרא: "ר' נחמן, תחילה נותנים שלום ליהודי! יסורין אינן מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ר' נחמן!"

"על דעת קונו?" שומע ר' אשלי קולו של יהודי מאחוריו, "ידע שור קונהו. סוף-סוף ידע! ר' נחמן, להמ אין אתה מושיט שלום ליהודי?" קורא היהודי אחרי ר' נחמן, שנעמד פתאום ואינו זז כאילו מתרכז בהרהוריו והיהודי מתקרב אליו ומוסיף: "רוצה הקב"ה, וגם ידים כאלו מתוושטות לשלום", אומר ומרים את ידיו של ר' נחמן ושוב שומטן – ור' אשלי רואה שהידים תלויות מדולדלות כאילו אין בהם עצמות. היהודי הולך לו ור' אשלי רואה בינתיים, שר' נחמן היל מים והם נוזלים לו ממכנסיו למטה על הנעליים. חשך עולמו בעדו. ור' נחמן זז והולך לו, ורק השלולית נשארה אחריו. נתבלבלו בו הרהוריו של ר' אשלי בערבוביה: טומאה – "מפתח" – "שערי-שמים". – הספר שנשאר פתוח על השולחן-המזבח שם, היה הספר "שער-השמים" לר' אברהם כהן אירירה – ידיו של ר' נחמן נתנו הרבה צדקה – היתכן?

נתחלחל ר' אשלי ורץ וביקש בכל תוקף להביאו אל הרבי.

המפקד על-כך קיבל אותו בחיוך אדיב מאוד:

"כן, אך אל הרבי אין נכנסים בלי טהרה", אמר הקצין ואת המלה "טהרה" אמר בעברית והוסיף: "'יסורים ממרקים עוונותיו של אדם', כתוב בתורה".

אותו לילה נשמע קול-אנקות חדש במחנה. זה היה קולו של ר' אשלי, ששכב על "מיטת-הטהרה": קרש ומסמרות תקועים בו. בינתים ניגש אליו איש לבוש לבנים כרופא ושאלו, אם חביבים עליו היסורים? ר' אשלי הביט בו ארוכות בעינו האחת העששה ואחר-כך אמר: "כן". הופיעה אחות מטפלת והביאה איזו רפואה ולרמז הרופא מרחה את גופו של ר' אשלי בתמיסת-מלח, ואמרה:

"אם תצעק, תבטל את הכל ולא תיכנס אל הרבי" והלכה. ור' אשלי החליט לא לצעוק. התפתל ולא צעק. זיעתו התמזגה עם תמיסת המלח – ור' אשלי לא צעק. הוא חשב על הרבי ר' נחומקה, ולא השמע קול. "חדווה", הרהר ר' אשלי, "חדווה", וחום גדול עבר בגופו. "כל העומד במידת החדווה בגיהינום, ניצל מן הפורענות". והרופא עמד עליו והסתכל בו. זה היה הפרופסור טראיטש. לבסוף העביר את ידו העדינה על גופו של ר' אשלי פעמים אחדות לארכו – הלך ואמר: "להתראות אצל הרבי".

מעולף, נים ולא נים שכב ר' אשלי על הדרגש המכוסה שמיכה והרהר את הרהוריו. אותו היהודי אמר לו: "ידע שור קונהו – סוף-סוף יודע". מה פרוש הדבר? האם גם זאת מינות היא? או אולי להיפך? אולי היסורים מעלים את האדם למדרגה עליונה, לדעת סוף-סוף את מה שמחפש כל ימיו: את דרכן של מידת-הדין ומידת-הרחמים? אולי לזה נתכוון אותו יהודי? אך אותו היהודי אמר גם כן: "רוצה הקב"ה, וגם ידים כאלה מושיטות עצמן לשלום". לא, את זה אמר היהודי בלעג. ברור. ור' נחמן טימא את עצמו מחמת שידיו שבורות. ר' נחמן, המדקדק בנטילת-ידים ובכל מצוה קלה כבחמוּרה. היתכן? –

התחלחל ר' אשלי וזז: אל הרבי! אך גופו לא נתן לו עדיין. שכב ר' אשלי והמשיך בהרהוריו. ושלא מדעתו שמע את המלה "ההוא" – ומיד טרד אותה מעצמו כזבוב. – ורק ברגע זה שמע ר' אשלי, שכל האוויר מלא קולות גונחים מסביב, אף על פי שהרי קולות הללו אינם פוסקים כל הזמן. הבין ר' אשלי והרגיש בלבו חטא: עסוק הוא האם ביסוריו-שלו, האוטמים את אזניו ליסורי אחרים. נקפו לבו. מי זה אמר: "צרת רבים חצי נחמה?" לא, לא חכמינו ז"ל. זה היה איזה רשע גמור. מתנחם בצרת אחרים. – פתאום נבהל מאוד ר' אשלי: "צרה שהיא של רבים אינה צרה" הלא את זה אמר אחד מחכמינו ז"ל! – ושוב התחלחל ר' אשלי: אל הרבי! –

הוא הצליח להתהפך ולשכב על צדו האחד. הדלת היתה פתוחה לרווחה. בחוץ שמש בהירה, שמש סתו "ומרפא בכנפיה". מרפא. האומנם?

והנה שומע ר' אשלי קול נגינה וגם קול זמרה. שמאת ילדים. וגם תוף. מביט ר' אשלי ורואה: תהלוכת ילדים. לפניהם כלי-זמר יהודים, המנגנים איזה שיר-לכת, אחריהם ילדים וילדות ענודים פרחים צועדים בסך. ומזמרים. לצדם צועדות מורות-גננות במרחק עשרים שלושים פסיעות אחת מן השניה וגם הן מזמרות. ועל יד הצריפים עומדות האמהות ומנפנפות בידיהן ובמטפחות ברכת-פרידה לילדים, וגם קוראות אחריהם: להתראות! והתהלוכה ארוכה. והילדים מזמרים ומנפנפים בידיהם לאמותיהם: להתראות!

משעברה כל התהלוכה, קמה דממה בחוץ. ובתוך הדממה פורץ יהודי אל הצריף, סוגר את הדלת, ופורץ בקול יללה, קורע את בגדיו, תולש את שערו, נופל על דרגש ומייבב ומייבב ומתייפח ומכה על ראשו ועל חזהו. ולבסוף קם פתאום ובחירוּק שיניים ובידים מאוגרפות כלפי מעלה נוהם כשור שחוּט:

"אל נקמות! אל נקמות! אל נקמות! ארור אתה, ארור, ארור!"

בקושי נודע לו לר' אשלי, שאת הילדים מוליכים למוות. ואת האמהות מכריחים לעמוד ולהיפרד מילידהן בנפנוף וב"להתראות!" ואם מי מהן פורצת בבכיה, יורים בה בו במקום. והרבה מהן עושת זאת בכוונה. למות.

נעלף בו מוחו של ר' אשלי ותוך כדי דמדום הנפש מלמל: "גדולים יסורי-הרוח של אדם, הרואה בצרת אחרים, מיסורי גופו". –

עדיין הרגיש ר' אשלי הרגשה שכזו.

 

ג

הפקר!

פרשת גורלו של הרבי ר' נחומקה שליט"א ראשיתה עוד שם בביתו. בגיטו. בשערו של גיהינום. ומיד נדמה היה, כאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותו בתכנית מחושבת, קשוּחה על-ידי מטרתה, דראמאתית: יד רז'יסור עליון. מעשה רז'יסור של מטה, ורק באותו הבדל ידוע, שהדראמאי של-מעלה עומד על דוכנו הגבוה עד כדי סחרחורת וראשו מורם מחוץ לאטמוספירה הרכה, האורגרנית והאמהית של האהבה המפרה והשולחת את קרני-המישוש שלה אחרי הרחמים ואחרי הצדק. עושה הוא רז'יסטור זה על פי מתכונתו הנושנה: איוב, קין, פאוסט, אך בלי התוספת הקיטשית של ההפי-אֶנד האנושי התת-שמימי העלוב. והפעם החליט אותו רז'יסור להראות את עוצם כשרונו ולעלות על כל מה שהיה כבר השטח זה. היטב חרה לו לרז'יסטור-המציאות הכביר בטיחני טיח-תפל אלה, בויחוד עלה עשן באפו על כרמני נועז יוצרו של פאוסט, שהציץ ולא נפגע – ולכן החליט ומינה את עמו של זה למפיסטו של-מעלה: מקבל-חובלים, שבט אפו, בלי זיקה כלשהי לרכרכנות אורגאנית. – מכונת יסורים, שאיתני-עולם פועלים בה: מאגנטיות, מרץ עיוור, חוקי שמים וארץ, גול-עולמים. ולאיוב בחר בניגוד-הניגודים, בבנו של העם העלוב ביותר במלכות-שמים זו, העם, שהוא שיא-האורגאניות בחומר-היקום, השבט הילדותי-האמהי העיקש, הצווח ומריע נגד איתני-העולם ומעיז פנים כנגד הרז'יסטור עצמו להכריזו לאורגאני, ולרחום וחנון ורב-חסד. ומתוך עם זה בחר לאיוב בבנו האמהי ביותר, - ברבי ר' נחומקה התינוק הזקן, שאם "זבוב מידפק בחלונו לצאת, מפסיק הוא אפילו את תפלת השמונה-עשרה ופותח לו את החלון". בר' נחומקה, שלבו ומוחו שולטים על מרתו, שאינו מבין מה פירושה של המלה "סליחה" בשעה שאין מה לסלוח בעולם. שחסידיו מספרים עליו, שרק פעם בחייו פלט בנעוריו איזו מלה מרה כנגד ילד אחד שנחומקה ראהו תולש את כנפיו של זבוב – ואותו ילד נשתתקו איבריו פתאום ולא שב לאיתנו אלא אחרי שנחומקה-הנער עמד שבעה ימים ושבעה לילות ופניו אל פרוכת ארון-הקודש ולא זז משם, עד שאמו של אותו נער הביאה אליו את בנה בריא ושלם. – ואז הרים ר' נחומקה את עיניו כלפי מעלה והרהר : היתכן? אתה נותן לילד לייסר זבוב, אתה הכל-יכול? ואחר-כך משיא אותי לענוש אותו? אתמהה! –

"היתכן?" זה ו"אתמהה!" זו היא שם פרשתו הראשונה של גורל ר' נחומקה בפורענות העולם הגדולה ביותר בתולדות האדם ואלוהיו. כשמבול הסבל, העלבונות, היסורים הגיעו למעלה ראש, עדיין קיבל ר' נחומקה את הפורעניות באהבה, באותה אהבה שביסורין, המקובלת עליו מדורי דורות, החל מרבי עקיבא ועד היום. ועדיין גם לא שאל ולא היה תמה. בידוע לפני מלך מלכי המלכים מה שהוא רוצה. ואפילו באותו יום-כיפורים ידוע, כשיצאה הגזירה, "שאסור ללכלך בזיעה יהודית" את בנין בית-התפלה שלו, שהוחרם למועדון לזונות-הצבא "ולזהם את אווירו בתפילות" – תקע ר' נחומקה את עיניו כלפי מעלה וחזר ואמר, "בידוע לו מה שהוא עושה". ומשהתחילו הקרבות בגיטו ויהודים עמדו על נפשם בחירוף-נפש, אסף ר' נחומקה את חסידיו והתקין את התקנה של שמנה-מגן: מי שלבו למלחמה, יצא אל הלוחמים, ואשר לבו לא מלאו לכך, יתגונן יחד אתו הגנה נפשית וישמור על עצמו מכל משמר מפני החולשה, העצבות והיאוש חס וחלילה. ראה ר' נחומקה, שמעולם לא היתה העצבות מסוכנת במידה כזו לחיי עם-ישראל, לכלל ולפרט כמו עכשו, ומעולם "לא היינו זקוקים כל כך להשראת השכינה במידה כזו. 'וגילו ברעדה' כתוב. 'אין השכינה שוֹרה על האדם מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה'. סוף-סוף הבינונו הבנה גמורה את הפסוק 'וגילו ברעדה'", אמר ר' נחומקה ופניו אורו. ולבסוף גזר: "כל המתמסר ליאוש, כאילו עובר על כל התורה כולה ח"ו. וכל המוציא אנחה אחת, בין על יסוריו שלו ובין על יבורי חברו, הריהו כופר בעיקר. וכל המזיל דמעה אחת, חותר וממסיס חלילה תחת כסא הכבוד!" וכמידת הפורענות שבעיר, כן התלכד ר' נחומקה עם חסידיו ורקדו בחדווה. 'וגילוּ ברעדה', אם לרעדה, הרי אך ורק מפניו כביכול, רעדה של אהבה, אך לא פני בשר ודם. חדווה, חדווה, חדווה.

עברה פעם פלוגת סרדיוטים והביטו דרך החלון וראו בריקוד. עמדו והתפלאו ולא זזו משם. עברה פלוגה שניה, עמדה גם היא ותמהו. ולבסוף אמר אחד מהם: "דאס זינד די האיליגן יודן" (אלה הם היהודים הקדושים). והביטו ושתקו. – פתאום הופיע קצין, גער בהם, אך הביט גם הוא. הביט רגע, אחר-כך הוציא את אקדוחו וירה ברוקדים. עמדו הרוקדים, אך החבילה לא נתפרדה. ראה הקצין, שאף אחד מהם לא נפל, והיה תמה. הביטו הסרדיוטים זה בזה. ושוב אמר אחד מהם: "די האיליגן יודן, איך ואיס עס". (היהודים הקדושים, אני יודע). התחלחל ר' נחומקה ופתח בריקוד חדש. הביט הקצין והחזיר את אקדוחו לתיקו, אך פתאום נמלך בנפשו, שוב הוציאו בחיטוף, ובחירוק שיניים ככובש היסוסו, ירה פעמים אחדות. נפלו שנים מבין החסידים, אך ר' נחומקה לא נתן לחבילה שתתפרד חלילה. ורקדו. ואותו קצין פלט לאותו חייל: "דא האסטו דאינה האיליגן יודן" (הרי לך יהודיך הקדושים) והלך לו. ולא ידע אותו גוי, שעשה מישגה. שכן נגזר על ר' נחומקה לא למות. וכפי שנוע אחרי-כן, גם המיפקדה לא רצתה במותו של "הרבי ר' נחומקה". וכשבאה השמועה, שבאים לקחת גם את ר' נחומקה, בא גנב-העיירה זאנוול לאידיק והפציר בר' נחומקה לילך אתו אל אחד המחבואים שלו, שאיש לא ישיגנו שם. החביאו אותו יחד עם החסידים במרתף, שאשנב מעוכבש היה פתוח בו אל המדרגות. פתאום ראה ר' נחומקה, אשה עולה בריצה על המדרגות ואחריה רודף סרדיוט. נפלה האשה והפילה ולד. השיג אותה הסרגיוט והתחיל סוחב אותה ברגליה למטה, פרץ ר' נחומקה החוצה, התנפל על אותו סרדיוט, שאקדוחו היה תחוב לו בתיקו, חטף ר' נחומקה את התיק יחד עם האקדוח שבו בכוח עצום שאינו שלו, והכה לו לקצין על ראשו, נורה האקדוח מאליו והקצין נפל מת. לקח ר' נחומקה את התינוק-הנפל על זרועותיו, קרא לחסידיו אחריו וכולם הלכו אל המפקדה, וציווה על הנשים, שיביאו גם את היולדת לשם. – עמד ר' נחומקה לפני המפקד והתינוק על זרועותיו. והנשים תומכות ביולדת. הביט המפקד וחייך ואמר: "כבר חיכיתי לרבי ר' נחומקה וחסידיו". ואת המלים "רבי ר' נחומקה" ו"חסידים" אמר בעברית מיוחדת. אחר-כך פקד לסרדיוטים בזה הלשון: "הוציאו את האֵם ואת התינוק ואת הנשים החוצה, משום שר' נחומקה הוא כהן". וגם את המלה "כהן" אמר בעברית. הוציאו הסרדיוטים את הנשים יחד עם היולדת ועם התינוק. חיכה המפקד רגעים אחדים בשתיקה. נשמעו מבחוץ יריות רבות. אמר הקצין לר' נחומקה: "נא לשבת ר' נחומקה", וחייך בנימוסין. אמר לו ר' נחומקה: "הרגתי את הקצין, שסחב את היולדת". שתק הקצין ולא הפסיק חיוכו. אמר ר' נחומקה: "הכיתי בראו באקדוח שלו והאקדוח ירה בו". אמר הקצין וחיוכו לא פסק: "אם כן, הרי הרגת אותו בשוגג. אל תפחד, לא תיפול משערות ראשך. קיבלתי פקודה לשלחך למחנה, יחד עם חסידיך. ולעת-עתה תוכל לשוב אל ביתך. איש לא יגע בך. אותו קצין שיירה בכם בשעת הריקוד, כבר בא על ענשו". – הלך ר' נחומקה הביתה עם חסידיו ביחד ובלבו תמיהה. – הנפשות העושות בטראגדיה האלהית אינן נפשות חיות, אלא בובות-חמר, הנמשכות בחוטים. וגם מרכזי-המוח נמשכים בחוטים. ר' נחומקה לא ידע, שהתפקיד, שהוטל עליו בידי הרז'יסור, הוא: לצאת מן הדעת לא תוך יסורי-גוף, אלא תוך יסורי-נפש. – ורז'יסור של-מטה זה היה חירורג והפסיחואנאליטאי המפורסם פרופסור פראנץ טראיטש, מנהל "המכון העליון לחקר האדם" במחנה שורדורף.

 

למחרת שובו של ר' נחומקה וחסידיו הביתה, הופיע שליח מאת אנשי-המגן והודיע לו לרבי, שהכל מוכן להברחתו לחות-לארץ. את כסף-השלמונים לכך נדבו עשרה גבירים בצורת אבני-יקר והדרך פתוחה לפניו. – תמה ר' נחומקה ושאל: "ומה על כלל ישראל?" – ביאר לו השליח, שאין תופסים מרובה ושבזכות זה ניוושע כולנו. שוב תמה ר' נחומקה ושאל: "ובזכות מי איוושע אני?" – הפציר בו השליח ואמר, שיסיעו אותו לארץ-ישראל. שוב תמה רק נחומקה ואמר: "כלום יש רשות להבחין בין יהודי ליהודי ולגזור סתם, אלה לארץ-ישראל ואלה לכליה?" – הביט בו השליח במועקה, נע אילך ואילך מבוכה ופכר את אצבעותיו, שהדבר אינו סובל דחיה והתמהמהות וקרא: "רבי!" אך ר' נחומקה עמד והרהר בקול: "'קום ברח לך אל ארץ יהודה'? מה? 'קום ברח לך'? קום ברח?" התלכדו החסידים לגוש אחד, גוף לגוף ונפש לנפש וחדווה גדולה הוּשרתה עליהם. ור' נחומקה פתח את הספר "שער השמים" שעל שולחנו, חיפש בו מה ולא מצא. הוריד את הספר "חנינא", חיפש בו ולא מצא, ישב ותמה: היתכן? – וגוש החסידים עומד ונע אילך ואילך. רעם בחוץ קול נפץ אדיר ואחריו קולות יריה, אך לא ר' נחומקה ולא גוש החסידים לא הפסיקו. – ושוב פרץ אותו שליח אל החדר וצעק: "רבי, כל משפחת הרבי - - -!" הרים ר' נחומקה את עיניו והביט. והשליח הוסיף: "לא הצלנו אלא את הנכד מאיר'ל... הברחנוהו, רבי. הוא בדרך, אין חשש רבי לחייו". – אותו רגע נכנס קצין, הצדיע ורצה להגיד דבר מה, אך משראה את ר' נחומקה יושב עלי ספר ואת גוש-החסידים המלוכד ונע אילך ואילך בשתיקה, עמד הקצין וחיכה. חיכה זמן רב. ולא הפריע. עמד והסתכל. ראה את השליח עומד בפינה, הפנה את פניו אליו ושאלו בלחישה: "זה יארך זמן רב?" ענה לו השליח בלחישה: "עד עולם". פתאום סגר ר' נחומקה את הספר "חנינא" ושוב פתח את הספר "שער השמים" ושאל: "איפהו ר' אשלי?" אנה לו השליח: "פגשתיו ברחוב. הלך לראות את בית-התפלה, אם אפשר יהיה להתפלל בו ביום-הכיפורים הבא עלינו לובה". קם ר' נחומקה ואמר: "נלך". השאיר את הספר פתוח וצעד כלפי הקצין, ואחריו החסידים. הצדיע הקצין ואמר: "תודה" וצעד הצדה ונתן לו לר' נחומקה לצאת ואחריו החסידים.

בחוץ חיכתה להם פלוגת סרדיוטים ובמרחק-מה מהם התאסף קהל יהודים ונוצרים. וכשהסרדיוטים הסתדרו סביב ר' נחומקה וחסידיו ללכת, שוב התלכדו החסידים והלכו בריקוד. פרצו נשים בבכיה וצעקו: רבי! רבי! – הלך אחד מתת-הקצינים כלפי הקהל לגרשם, אך המפקד החזירו למצעד. בא יהודי במרוצה וקרא: "רבי, טמאו את בית-התפלה ואת ארון-הקודש!" בא שליח שני וקרא: "רבי, מתעללים בילדות, בתינוקות, מטמאים אותן!" בא יהודי ועל זרועותיו ספר-תורה מלוכלך בצואה ודם, ניגש אל ההולכים, והראה לרבי את ספר-התורה בזרועות מושטות ועיניו בוכות. עמד ר' נחומקה מלכת. העמיד גם הקצין את הסרדיוטים שלו. עמד ר' נחומקה, אחר כך פתח וצעק:

"הפקר! הפקר! אנו מפקירים בזה את כל קדשינו לשטן! גווילים ריקים! הפקר! תינוקות – הפקר! טהורות הן כשרפי-מעל, הפקר! מן השמים הפקירו אותנו ? מפקירים גם אנחנו: הפקר!" – והמשיכו ללכת.

אותו רגע נפתחו חלונות ונשמעו קולות תפלה לאורך הרחוב הארוך. מתפללים בציבור וביחידות, עטופים בטליתים ובקיטלין, מתפללים בקול רם סליחות, וגם ברחוב מופיעים יהודים עטופים בטלית ובמלבושי-חג ומסתדרים אחרי התהלוכה ומתפללים בקול רם, בנעימת פזמוני-הסליחות. עבר בלבו של ר' נחומקה רחש של חדוות-אושר, שלכמוה לא זכה מעודו. פרצו עוד יהודים אל הרחוב עטופי טלית וקיטל, הצטרפו גם הם אל התהלוכה בשירה וזמרה, הפנה הקצין את ראשו לאחור וחייך. עמדו ברחוב נוצרים והביטו ולא צחקו, אלא אמר "חסנה" (חתונה), והסרדיוטים ליווּם משני הצדדים ונתנו לבאים להצטרף אליהם. הצטרפו גם אמהות עם תינוקותיהן והלכו, כמו בשמחת-תורה. – עד שהגיעו אל המיפקדה. –

המפקד קיבל את "הרבי" (כלשונו) בכבוד, הכניסוהו יחד עם "החסידים" לקרון-רכבת מיוחד ואת שאר התהלוכה לקרונות-משא, סגרו עליהם את הדלתות והרכבת זזה. –

כל הדרך ברכבת התרכזה כל החזות הקשה בר' נחומקה בשאלה אחת של תהייה: היתכן? אתמהה! לית דין ולית דיין? מה הוא כבייכול רוצה? – ומתוך קריאת-הרהור בספר איוב נרדם לאט-לאט אפוס-כוח, והתפלא כל הזמן, כמה הוא יודע בעל-פה את המגילה הזאת, שמאז ינקותו לא הגה בה. ורק את הסוף לא זכר בשום פנים. התאמץ, התייגע ולא העלה כלום. מה היה בסופו של איוב?

כשהקיץ, הגיעה הרכבת למאידאנק.

 

ד

ד"ר אלכסנדר אָמֵן

שעה-שעתיים לפני היכנסה של בתיה-מאריה לשורת הנשרפים, נכנס לצריפה רופא לבוש בגדי-שרד של רופאים, ניגש ישר אל הדרגש שלה, שעל ידו ישבה הזקנה מלכה, הביט בבתיה הישנה "שנת-גאולים", כדברי אסירי המחנה, אחר-כך ישב גם הוא על יד הזקנה, תפס ידה ואמר בלחישה: "מאריה לא תסע". ובקול רם הוסיף בחיוך: "אנו זקוקים לה, הנסיונות בה לא נגמרו עדיין". –

ועל זה התעוררה מאריה, הפנתה את פני-השיש שלה אל הרופא ותקעה בו את עיניה, הגדולות לאין שיעור. זיע-זוועה עבר ברופא למראה מבטה של הנערה. הוא תפס את צומת-הגידין של ידה, בדק את הדפק, הביט באוויר ומבטו עבר את הצריף עד הדלת וחזרה, ואחר כך אמר בלחישה: "עכשו הירגעי-נא לגמרי. את לא תסעי ולא תמותי ואיש לא יגע בך לרעה". לחץ את צומת-הגידין שלה בחזקה ובחום. ושוב פנה אל הזקנה: "אני מבקש ממך, האמיני בי". ויצא.

בתיה לא הנידה עפעף ועצמה את עיניה. גופה התחיל אועד בקדחת עד כדי עווית. היא ידעה כבר, שכל זה ביחד, ההרשמה למשרפות והופעת רופא זה ודברי העידוד שלו וגם בקשתו להאמין לו, כל זה אינו אלא אחד ממכשירי הגיהנום פה. לא זה הרופא הראשון שעשה זאת. אחד מהם לחש לה אפילו בעברית צחה: "שמע ישראל אדני אלהינו אדני אחד", ואחר-כך "ריפא" את פצעיה באיזו תמיסה, שהעלתה מוגלה בכל גופה הפתוח. ובכן, גז האושר, אין תקוה להיפטר מן החיים הללו. וברגע זה ברור היה לה, שגם כל ענין אהבתו של אריך אינו אלא מכשיר כזה. – אך מדוע נעלם אריך? וגם המאיור בכל זאת איבד את עצמו. רגע כמימרה עלה בה כעין איזה פקפוק רב-חסד, אך לא היה בה כוח להמשיך.

לא כן הזקנה. ברגע הראשון היתה גם היא בטוחה, שהרופא החדש אינו אלא ממלאכי-החבלה, אך כשאמר בקול רם: "אנו זקוקים לה, הנסיונות בה לא נגמרו עדיין", דווקא זה עורר בה חשד לטובה. רק זה ולא שאר הדברים. לא לחיצת-ידו החמה ולא בקשתו להאמין בו. זה כבר באנאלי פה. וגם לא זה, שהביט כלפי הדלת לראות אם אין אחד מהם עומד ושומע. הכל ידוע. כל מיני ערמומיות אלה ידועים, ומה שהיה בו חדש, היא הדגשתו את "הנסיונות בה". ושוב אחזה בידה המחולחלת של בתיה-מאריה ושוב אמרה: "רק לא להשתגע, בתי. הבטחת לי. ולא להתפלל חלילה. לא לחשוב 'בו'. רק לא - - - הזקן ההוא - - - ".

לא גמרה את אימרתה, משום שברגע זה פרצה אל בתיה אותה היהודיה, שהלשינה עליה ועל אריך בגלל השוקולדה, התנפלה למרגלותיה בבכיה אחרונה והתחננה: "סלחי לי, סלחי לי! אני הולכת! – אני הולכת! –אני הולכת!" – את הקריאה האחרונה כבר זעקה תוך הסתחבותה ברגליה החוצה בידי סרדיוט, שרף אחריה להכניסה אל שורת הנוסעים למישרפות.

ד"ר אלכסנדר אמן היה אדם חדש פה במחנה שורדורף. הוא בא הנה מאנגליה במגמה מדעית על פי רצונו של הדיפלומאט האנגלי הזקן סיר רבנטלו, שהיו לו פה קשרי-ידידות ותיקה עם שני עמודי התווך של המחנה: הפרופסור טראטיש יוזמו של "המכון העליון לחקר האדם" ועם הבארון פון-אוּהדקה, יוזמו של "המוזיון" ומנהלו מאז שנת 1935. ד"ר אמן היה בנו המאומץ של סיר רבנטלו, בביתו גדל וחונך מינקותו. מי היה ד"ר אמן, איש לא ידע מלבד סיר רבנטלו בעצמו. כלפני שלושים וחמש שנים ביקר הזוג רבנטלו בבית-היתומים, שעמד תחת חסותה של מיסיס ליזבט רבנטלו, שם הראו להם תינוק נחמד כבן שבועיים, שמצאוהו על מדרגות המוסד ובצומת כפו היתה קשורה בחוט-שני אדום פתקה ובה כתוב: "כשהתינוק יבא לידכם, אני כבר לא אהיה בחיים. נא לחנך את בני לרופא טוב. האֵם".

אמר סיר רבנטלו: "את התינוק הזה שלחה לנו ההשגחה. זהו התינוק, ליזבט, שאת משתוקקת לו כל הזמן". נטלו סיר רבנטלו לתינוק בזרועותיו ומסרו לאשתו. אך בינתיים נשק לו נשיקה אבוהית אמיתית. ושאמיתית היא נשקה זו, רק הוא עצמו ידע: התינוק היה שלו, ילדה אותו נערה אומללה, יתומה גמורה, שידעה היטב, שעשתה מעשה לא-הוגן ללדת לאב רם-מעלה כזה, אך במקום לעמוד על זכויותיה, קיפחה את חייה. סיר רבנטלו נתן לה ברירה: או לעמוד על זכויותיה ולעשות שערוריה, שלא תביא לה כל תועלת, משום שישימוה בבית חולי-הרוח ותמות שם כעבור יומיים, והוא, סיר רבנטלו, ידאג לכך, שגם התינוק ילד אחריה – או שתמות מרצונה ותציל את הילד שלה והוא מבטיח לה, שיאמץ את הנולד לבן לו. שכן שנים על שנים משתוקק הוא לבן. והנערה חסרת-האונים בחרה בחיי פרי-בטנה.

מיסיס ליזבט לקחה את התינוק באהבה, אף כי הפריעה לה העובדה, שאינה יודעת, "איזה דם נוזל בעורקיו". את האמונה "בדם אצילים" למדה מבעלה, שהאמין בזה יותר מבכל חינוך שבעולם. ולבקשתה פנה סיר רבנטלו לאנשי-מדע חשובים – מובן, רק למראית-עינה של אשתו – לעמוד על "תכונותיו הנפשיות של הילד, כלומר, של הדם". הוא היה בטוח, שיימצא בעל מקצוע, שימצא תכונות נעלות בדמו של התינוק: את תכונותיו הנעלות של אביו – אך לא מצא איש-מדע המסכים לו בכלל, בעצם גישתה של תיאוריה זו אל הדם. ולבסוף בכל זאת מצא מומחה כזה, שלתמהונו של סיר רבנטלו מצא אותו מומחה, שדמו של הילד מראה סימנים של פושע ממדרגה גבוהה מאוד. ואותו פרופסור ביאר לו: "תכונתו זאת של הילד עתידה בין כה להופיע, ויכולה היא להופיע בהרבה צרורות. אגב", אמר אותו פרופסור, "לא ברור לי, סיר, אם למשל יהיה גנב, הרי למי תייחסהו? לאנגלי ? לצרפתי ? ליהודי ? או לגרמני ? משום שהלא כל הגזעים יש בהם תכונות פושעות במידה ידועה. על כל פנים, אם מי מהם נעשה לדיפלומאט – ואני משער, שרוצה אתה סיר, לחנכו ליורשך, לא כן? – הרי אין כל הבדל ביניהם: כל הדיפלומאטים הם פורצי-קופות גונבי-מיסמכים ושוכרי-רוצחים בקימעונות, או בסיטונות – במלחמה. מי כמוך סיר, יודעת זאת, לא כן?"

וצחקו שניהם.

והפרופסור הוסיף: "ואם למשל יופיעו בו סימנים של סאדיזם בסטיאלי, הרי שוב לא השגת כלום. עשה ממנו מיניסטר למשפטים, ראשם של בלשים ושוטרים – ושוב יהיה טיפוס בינלאומי מובהק, כי הלא אין משטרה בעולם, שלא תנעץ מחטים תחת הציפורניים למשל, בשעת חקירת-חשאין".

ושוב צחקו.

"אני לא את אלה אני מחפש בנער", אמר סיר רבנטלו, "אלה לא מענייני הם. אלה מעניינו של המשטר - - "

"כל תכונות האדם עניינו של המשטר הן, סיר", הפסיקו הפרופסור, "באשר הן תכונות משותפות לכל ניני הז'ונגל, ורק החינוך יכול וצריך לשלוט בהן. והחינוך הוא בידי המשטר, זאת אומרת: צריך שיהא בידי המשטר, הממשלה. לא כן?"

וסיר רבנטלו הודיע סוף-סוף לאשתו, שאחד הפרופסורים המומחים ביותר הבטיח לו, שדמו של הילד מראה סימנים של הגזע האנגלי. אם כן, אין פחד. כי הוא מקווה, שאנגלי זה הוא מרמי-המעלה דווקא, סימן לכך, שאם-הילד ביקשה לחנך את בנה לרופא. מגמה כזו מקננת רק בלבה של אשה, שביחסי-האהבה שלה אינה משפילה עצמה לאיזה כורה-פחם. –

סיר רבנטלו היה מאותו סוג אזרחים, שיסוד אופיים הוא הפטריוטיזם. הוא היה פאטריוט מובהק, היודע, שלמען המולדת עושים את הכל ואסור להירתע משום דבר. הוא ידע, שאותה סיסמה ידועה: "המטרה מקדשת את האמצעים" אינה לא פאטנט של הישועיים ולא קניינו הפרטי של מאקיאבלי, ולא רק הדיקטאטורים נוקטים בה. אלא מאז ישנה במלחמה בעולם, כל מטרה בעולם מקדשת את כל האמצעים שבעולם. אלא שלא כל מטרה היא הגונה, שכדאי להלחם בעדה על חשבון המוסר וההגינות עצמה. והוא, סיר רבנטלו יודע, שמטרתו שלו, תועלת המולדת הבריטית, היא ההגונה ביותר בעולם, ואם היא דורשת, צריך להקריב לה את כל ההומאניות שבעולם. ומי שאין לו הכשרון להתקשח לדרישות המוסריות הרכרכניות, אינו בא בחשבון. כן. הקשיחות, שהיא מידה מגונה בעיני העולם וגם בעיניו-הוא בעצם. אך כלום תועלת מולדתו אינה למורת-רוח העולם ? ומכיוון שמולדתו יקרה לו מכל, הרי ברור, שאין הוא יכול להתחשב עם העולם השונא את מולדתו.

וכך היה סיר רבנטלו מחנך את בנו לתורתו הפטריוטית, המצטמצמת בשני מושגים: קשיחות ותועלת המולדת. אך מובן מאליו, שבמקרה שהמולדת דורשת דווקא רכות ורחמים, הרי אין כל ספק, שצריך לוותר על הקשיחות. –

 "ויתור על הקשיחות", בניסוח זה של הדברים היתה ספונה דרך-תמורתו של סיר רבנטלו והתפתחותו מאיש מוסרי במובן המקובל, למדרגתו האחרונה. לא "ויתור על המוסר" כדבר יסודי שצריך גם לוותר עליו בשעת הצורך, אלא "ויתור על הקשיחות", שהיא היא הדבר היסודי, שאפשר לוותר עליו בשעת הצורך.

אלא שעל תנאי זה, היוצא מן הכלל, הוויתור על הקשיחות, מצא פתאום את בנו המאומץ, ויליאם, חולק ומתנגד לו. זאת לו לנער בן הארבע-עשרה הפעם הראשונה, שהוא טוען כנגד אביו-מתנגדו:

"אין מקרה שכזה, שתועלת המולדת תדרוש רחמים!" טען הנער.

סיר רבנטלו צימם את גביניו, הביט רגע בנער, אחר כך נתפשרו עיניו בחיוך:

"טוב מאוד", אמר בהסכמה מלאה. "ואם כך הוא הדבר, אם אין מקרה שכזה, הרי לא צריך. אדרבה!"

ועל זה הנער: "ומהו דינה של קשיחות לגבי בני-המולדת עצמם?"

סיר רבנטלו הביט בבנו בהנאה, אחר-כך אמר:

"חוק הקשיחות אינו סובל יוצא מן הכלל. אלא מה? אם כל בני-המולדת הם פטריוטים, הרי כולם קשיחים הם, ואז אין פחד, שמישהו מביניהם יסבול מקשיחותו של בן-מולדת אחר, לא כן?"

"לא כן", התעקש הנער. "לעולם אין בני-המולדת שווים בכוחם ובמידת קשיחותם. וישנם כאלה, שאינם קשיחים בכלל".

"אם כן, יסבלו הרכים והחלשים ואפילו מוטב שייעלמו ובמקומם יוקם דור של קשיחים כהלכה. ואתה, עליך להיזהר, שלא תהיה בין הרכים, כי אם בין הבריאים, הקשיחים והחזקים בני, לא כן?"

וכשהנער קם פתאום, הפשיל את שרווליו, אָמד עצמו כנגדו ונתן לו נוק-אאוט הגון בלסתו, וראשו של סיר רבנטלו נשמט אחורנית על כסאו – שוב לא התווכח אתו, אלא אמר לו: "אול ראיט, וילי! הייתי יכול להשיב לך נוק-אאוט. אלא ש... הנה, זהו המקרה, שתועלת המולדת דורשת ממני ויתור על הקשיחות ומצווה עלי את הרחמנות".

"אלא שרחמנות זו אינה תועלת המולדת, אלא תועלת-שלך!" אמר הנער, "וכשאגדל, שוב תהיה זאת תועלתי שלי לתת נוק-אאוט כזה לבן-מולדת אחר, שלא יקום עוד. ואם הוא יתן לי נוק-אאוט שכזה, הרי זה שוב יהיה תועלתו שלו ולא של שנינו, וודאי לא של כל המולדת כולה".

וכשסיר רבנטלו סיפר את הדבר לאשתו, אמרה מיסיס ליזבט: "האין זה סימן, שהנער הוא בנו של יהודי? הרי תמיד אתה אומר, שהיהודים מחוצפים הם!"

סיר רבנטלו התחלחל כאילו נשכו נחש. ברגע זה היה נותן שנה אחת מחייו, אילו יכול לקום ולמחות ולצעוק: "ויליאם הוא בני ודמי שלי!" אך מאין לו אפשרות זו, החליט שתי החלטות בלבו: א. שעליו לחזק ולהתמיד את חינוכו הפטריוטי בנער ; ב. שעליו להסכים סוף-סוף לדרישת הנער, הרוצה לבחור לעצמו שם משלו, "כי בין כה יודעים הכל, שהוא אינו בנו של סיר רבנטלו". הנער בא בדרישה זו אחרי סכסוך חשוב, שהיה לו בבית-הספר עם חבריו, אחרי שאחד מהם, שוויליאם ניצח אותו בבוקס, הפטיר כנגדו: "אין פלא, שאתה חזק וגס יותר ממני! אילו באמת היית בנו של סיר רבנטלו, הייתי מסדר אותך בסיבוב הראשון!" וכשהנער סיפר זאת למאמצו, התהלך סיר רבנטלו כמי שאחזתו תזזית. "גוֹדד אֶם!", צעק ורטן, ושוב רצה לצעוק, שוויליאם הוא דווקא בנו, בן דמו שלו, אך הנער אמר: "אני כבר בחרתי לי שם. שם יפה, מן התנך. מלה, שבה גומרים את התפלה. שמי יהיה א8מן, ויליאם אמן".

"אם כך, יהיה שמך אלכסנדר אמן", אמר סיר רבנטלו, שהיו לו שני שמות "אלכסנדר ארתור", ושלא רצה לוותר על דמו הנוזל בעורקי הנער.

וכך היה הנער אחר-כך לד"ר אלכסנדר אמן, שעוד עם גמרו את לימודיו היה לו כבר שם כמנתח מצויין, שעתידות גדולים צפויים לו. ובין התכונות שהיו מונים בו, היתה אחת מובהקת לרופא מנתח טוב: קשיחות, המתנכרת לסבלו של חולה, שאין לרפאו אלא בתרופה הגורמת יסורים. ואביו-מאמצו היתה לו קורת-רוח גדולה מבנו: זהו החינוך שלו! – אך משנודע לסיר רבנטלו גם צדו השני של המטבע – קימט את מצחו במורת-רוח: נודע לו, שהד"ר אמן נוהג חומרה יתירה לשמור על החולים שלו מכל שמץ של סבל עד ההכרח הקיצוני ביותר. הוא ממש נרתע מזה. זאת אומרת, שהוא כופר בעיקר העיקרים של סיר רבנטלו. האדם וסבלו חשובים לו. ועל זה החליט ועשה מעשה: שידל אותו ושלחו אל ידידו הגדול בגרמניה, הפרופיסור טראטיש, המכהן כמנהל ראשי למכון החשוב ביותר בשטח הרפואה: "המכון העליון לחקר האדם" שבמחנה שורדורף. וד"ר אמן, שכמו כל העולם לא ידע גם הוא על הנעשה בארץ זו בשנים האחרונות, נמשך אחרי המוסד הזה כרופא אמיתי וכאיש-מדע קנאי והיה שמח, שיש לו פרוטקציה כזו.

 

לא היה לד"ר אמן צורך בזמן רב, כדי לראות לאן הגיע הפעם. ומשעבר ממדורת-גיהינום אחת לשניה – מיד ניחת בו "כדבר אדני בצרפת-אש": "יום-הדין!" ויחד עם זה: "ואני כעֵד-מלך!" – אמנם, כעבור, יומיים-שלשה הבריקה בו המחשבה: "לברוח מפה!" אך משראה מה שראה, חשב את הבריחה לבגידה בעצמו ובייעודו כרופא. ולפיכך החליט החלטה נחושה: לשחק את תפקידו באמנות מוחלטת, להיות כבייכול כאחד מהם, לגמרי, בלי כל קורטוב מקום לחשד בהתנגדות. – אמנם זה היה קל להחליט, אך משעמד בנסיון, פעם, פעמיים ושלש ועצביו חישבו להתפוקק, שוב החליט לברוח, ושוב נמלך בנפשו, ושוב היסס – עד שפרצה המלחמה ושוב לא היתה לו ברירה אלא לעמוד על משמרתו ולחכות ליום-הדין, שיבוא בקרוב. מן ההכרח שיבוא, הלא מאז בן-האדם הולך בקומה זקופה ועושה מעשי-תרבות, לא ראתה עין-אנוש סיוט כזה. – ככה התהלך הד"ר אמן בדו-פרצופיו במלאך במסווה-שטן במחנה שורדורף, ובינתים הזדקן בהרבה שנים, ראשו הלבין לגמרי, אך במידה זו גם הקשיח לבו לעצמו והסיסמא "ים-הדין" היתה לו לנסיוב-פלאות, שנסכה בו את הכוח העצום גם לחיות וגם לצבור, לאסוף ולהכין את כתב-האשמה, הגדול והאיום בכל כתבי-האשמה למיום היות בית-משפט עלי אדמות.

 

פרופסור טראטיש קיבל את הד"ר אמן הצעיר באהדה רבה כבנו-מאומצו של ידידו הוותיק סיר רבנטלו, מאז הלה היה קונסול בגרמניה. ידידות זו הלכה אחר-כך וחזקה ביניהם גם על יסוד אידיולוגי-מדעי, ושיסוד היסודות של אידיולוגיה חברתית-מדעית זו היתה תורת הקשיחות, שאם בשטח החברה מוצדקת היא יותר ויותר מיום ליום, הרי בשטח המדע הרפואי בחינת קודש-קדשים היא. שכן מהי מטרתו של המדע הרפואי, אם לא הכרת האדם על כל צפונותיו וכל תבכתו הגופנית והנפשית? ומשהכיר הפרופסור בסיר רבנטלו ידיד-נפש אינטימי מוחלט, הזמין אותו אל המכון העליון שלו. וסיר רבנטלו ידע להעריך את הידידות הזאת הערכה נאמנה. וביחוד היה סיר רבנטלו מאושר, כשידידו הציג לפניו את הבארון פון-אוהדקה האסתיטאי המפורסם והלה הזמינו אל המוזיון שלו, עלתה לפניו השאלה, במה יראה להם גם הוא אות ידיות נאמנה? – ומשראה את המוזיון ולבו עלה לו על גדותיו מרוב התפעלות – הבטיח להם לשלוח הנה את בנו (ברגע זה שכח לגמרי להוסיף, שרק אימץ אותו לבן), הלומד רפואה ושמנבאים לו עתידות. – וסיר רבנטלו הביא הביתה מתנות יקרות-ערך מן המוזיון, כמו סיכה עשויה עין-נחש מגולבנת, במסגרת שן-פיל צחה יקרת-המציאות, כר אמנותי לכסא-פסנתר, הכר עשו עור של דג, שאינו מצוי לאל בתהומותיו העמוקים ביותר של האוקינוס השקט וממולא הוא פלומות של גוזלי-נשרים רכים יומיים אחרי צאתם מן הביצה. וגם תמונה הביא פעם סיר רבנטלו, שהצבע הבולט בה, הקארמין, עשוי מדם צפור יחידה במינה, שאינה מצויה אלא באחד מאיי זרם-סנאקט-לורנץ, וגם שאר הצבעים הם פאטנט סודי גרמני-לאומי, שאינם נמצאים לא במוזיון זה בלבד. ומיסיס רבנטלו היתה גאה מאוד כל הזמן במתנות יקרות אלה. וכשוויליאם הצעיר היה שואלו על דבר ההישגים הרופאיים שבמכון, היה סיר רבנטלו מצטער מאוד, שאין באפשרותו להביא פעם גם היזג ממין זה במתנה. וכשסיר רבנטלו הביא את המתנות והתפאר בכיבוד זה, שהכניסוהו שם אל המוזיון, ששום בן-חוץ לארץ עדיין לא זכה לראותו, הוסיף לבנו: "יש לי תכנית לשלוח אותך למכון שם. צא וחשוב בני, מאז מצריים העתיקה, או סין, העתיקה עוד יותר, ועד היום הזה לא זכה רופא לנסיונות כבירים כאלה. – ואם תשתדל בני, תוכל להיות אפילו מנהל במכון עצמו! אני מבטיח לך. הם מעוניינים, שבן-אנגליה יהיה שם מנהל. האמן לי, בני".

 

בכל אלה נזכר כעת הד"ר אמן ומוחו נתעכר בו. אילו ידע סיר רבנטלו, איזה נסיונות עושים פה! הוא היה הולך לאודיינציה אל המלך עצמו והיה מניע את הפארלאמנט הבריטי לעלות על גרמניה למלחמה. והיה זורק להם בחזרה את המתנות שלהם. – והוא נזכר אים מאמצו סיפר לו על תלאותיהם של רופאים גדולים, שלא נתנו להם גופות מתים לבדיקה וללימוד. על הרופא הרומאי גאלינוס, שאפילו את גופותיהם של הבזויים ביותר ברומא, הגלדיאטורים, לא נתנו לו לנתח כחפצו למטרת המדע. על ליאונארדו דא-וינצ'י, שהיה מסתכן וגונב מתים כדי ללמוד אנאטומיה. ועל פאראצלזוּס ועוד ועוד. כן נזכר באֶרנסט פון ובר, שיסד את האגודה הבין-לאומית להגנה על בעלי-החיים, שלא ישתמשו בהן לנסיונות מדעיים ובפלש והאידנהאין, שהגינו על המטרה המדעית. – והללו פה הלא מסוגלים אפילו לוויווסקציה בבני-אדם! - -

 

מהרהורי-אימה אלה, שבהם נרדם הלילה בקושי ושלא הרפו ממנו גם בשנתו, העירוהו בבוקר לנסיעה. המטוס כבר חיכה להם. ד"ר אמן עלה אל המטוס ולא שאל אפילו לאן הם נוסעים. אתמול אמר לו הפרופסור טראטיש, שיקח אותו לסיור, ומכיוון שלא אמר לו, מה טיבו של סיור זה, שוב לא שאלו. יחסו החם של הפרופסור אליו, יחסו האבהי, האמהי ממש, של איש-המדע הגדול הזה, עורר בו רגש של חממה, בה עליו להתפתח, לגדול, לשגשג ולהיות למישהו, שכדאי לו להיות נוצר עלי אדמות. כל שיחותיו הראשונות אתו, שאינן אלא הקדמה לעבודה המשותפת אתו, מבוא, פרוזדור להיכל-קדשה של מטרת-המטרות לאדם רופא, העידו ברמיזה, ואפילו במפורש, שהפרופסור מביט על המשטר החדש כעל מפלצת-פתאום, שתעבור כלעומת שבאה, והוא, הפרופסור, עומד במשטר הורס זה כאדם עליון, המבליג על שאט-נפשו ושנאתוֹ ורוצה להוציא לכל הפחות את התועלת האפשרית היחידה מהרס זה: את המתוק היחידי, שאפשר להפיק מעז מבחיל זה – לראות את האדם האומלל במצוקתו המכסימאלית, כדי לדעת אחר-כך ידיעה ברורה יותר, יסודית יותר וחנונה יותר, איך לרפאותו, לעזור לו, לטפחו לחיים, לבריאות, לקצת יותר אושר מאשר זכה לו עד הנה. – להפסיק את הגיהינום הזה, לצאת נגד הדראקון בין כה אי-אפשר לו לאדם, זה יעשה כל העולם התרבותי בכוח מאוחד; לכל הפחות יהא אדם אחד, שאינו בורח, אינו ממלט את נפשו-שלו, לאל משתמש בהזדמנות הכבירה, כדי להופיע אחר-כך ולהגיד לעולם, לעולמו-שלו המדעי הגואל: הנה, את זה הצלתי מתוך התופת! והד"ר אמן חושב, שזה יהיה כדאי, שכדאי בעד זה לנשוא את הבחילה הגדולה הזאת, לסבול את יסורי הסובלים פה, שבין כה אין לעזור להם, כדאי לסבול אתם יחד, ובלבד להשיג את המטרה בשביל אותו הסובל עצמו: האנושות המפרפרת פה ביסוריה בין שיני האדם-המפלצת, המשתוללת רגע היסטורי קצר ועוד מעט ותיצמת. ומשום כך לא שאל הד"ר אמן לעת-עתה ולא כלום. וגם הפרוספור עשה שלא ישאל לעת-עתה כל שאלות, כשם שהוא עצמו אינו שואל, אלא מביט, עושה, מסתכל ושוב עושה, סובל ומבליג ועובד. קשיחות זו, מובן, שרק יחידי-סגולה זוכים לה, רק גואלים אמיתיים, רק רופאים-נתחים ממדרגה עליונה. קשיחות, שיסודה רחמים גדולים - - - כן. ובחכמתו הצליח ומצליח להוליך שולל את המפלצת השליטה, ולהראות, כאילו משתתף הוא במעשי-החבלה שלה. – כמה טוב לו לשבת פה על ידו במטוס ולעוף אתו יחד - - -

קצבה המונוטוני של הנסיעה הרדימה את הד"ר אמן בשינה עמוקה. שינה לבי חלומות זוועה. ורק עם ירידתו של המטוס התעורר וביקש סליחה. הפרופסור ציחקק בחסוּתנות: "אין דבר, השינה לעולם אינה מזיקקה. הרופא זקוק תמיד לחיסון נגד הרבה תלאות. רופא חסון – חצי רפואה".

משירדו והלכו ברגל, ראה הד"ר אמן מרחוק גדר-תיל כבירת-מידות ובפנים השטח בניינים שונים וביניהם - - הבאמת אלה הם אותם הכבשנים?! - - דבריו של סיר רבנטלו עלו בו: "אתה יודע, כמה מכבד אני את כשרונותיהם של היהודים והצ'חים, שני עמים חרוצים ופיקחים לאין-דוגמה, אך שניהם מחוננים כמידה גדושה של מינכהוזניות. ואחת הפנטאזיות שלהם בימינו אלה – מובן, זה בא מתוך רגש אי-בטחון, המוצדק במידה מרובה – היא 'אגדת המישרפות של הגרמנים בפולין'. אלה הם בוודאי קרמאטוריונים לחללי מגפות, שהנאורות שבאומות מקימות כדוגמתן בארצותיהן, כידוע". –

והנה: הנה הן. – הוא מביט בפרופסור, הצועד והולך בשתיקה. וממרחק כשלש מאות מטרים רואה הוא שלט כביר-מידות, המאיר למרחוק.

קאם את אגרד.

בית-חרושת למנעולים וציפויים.

שטח-העבודה 55.000 מטר מ'.

טפשות! – טפח לו הד"ר אמן על מצחו, אגדת הכבשנים השפיעה גם עלי, עד שאחרת לא עלה על דעתי גם פה: כאילו אין בעולם כבשנים אחרים מאשר מישרפות אנשים חיים! – אך מיד היכו את עיניו שני שלטים אחרים.

האחד:

גירקה ובניו

בית-חרושת לסבון

והשניה:

שיראך ושות'

בית חרושת לעור עדין

ומיד אחר זה הופיע לפניו מחזה, שכל כוחותיו נמסו בו כרגע ועוד מעט וברכיו פקו. –

"קח, חביבי. לא חשדתי בך שתצטרך לכך. אך לייתר בטחון, אתה רואה, שלא שכחתי" – אמר הפרופסור בחיוך והושיט לו בקבוק לשתיה.

ד"ר אמן לכם לגימה גדולה. המשקה היה חריף, אך נעים. ומשפעפע בו הנוזל בכל אבריו, החליט פתאום החלטה איתנה ונמרצת: לא! אני לא אתעלף עוד! אסור לי לקלקל!

"תודה" אמר גם הוא בחיוך ופקח את עיניו וצעד. בחלטה לעמוד בכל מה שיראה. שיהיה תלמיד טוב, רופא אמיתי וגבור אנושי. הסבון. 'אגדת הסבון היהודי'. העור העדין. 'אגדת הארנקים וגנוגנות למנורות'. –

 כשנכנסו אל "שטח העבודה" היה תמה, שלא שמע קולות בני-אדם אלא של פקודות, וגם אלה היו שקטות למדי, קצובות, נמרצות, אך שקטות. וסרק-המחזה עבר לפני עיניו לאט-לאט, במנוחת-קפאון שבזוועה, בקצב מכאני. גל גדול של נעליים מכל המינים. מעליים פשוטות, נעלי-חורף, אנפילאות-נשים, נעלי-נשף, נעלי-ילדים. גל של תעודות, פספורטים עם צילומים של נשים צעירות מחייגות; צילום שלשה ראשי-נערות נשענים זה אל זה בבת-צחוק עליז; אם, וילד על זרועותיה. –

ד"ר אמן עיצם עיצום פאקירי את כל מהותו המרצית, איפק טת מחזור-הדם שבו ושאל בפשטות: "ואיפה הם בעלי הפספורטים הללו?"

"זה עדיין לא בשבילך", ציחקק הפרופסור בבת-חיוכו הרגילה. "לא הכינותי לך כל כך הרבה ליתה-אֶליקסיר. אך אם אתה רוצה דווקא, אשמח מאוד. אני יודע", הדגיש, "שתהיה לי אסיר-תודה על כך". –

וד"ר אמן החליט "לראות דווקא" את הכל. וראה. בביבר כביר-מדות עמדו עלפי שלדי-אדם חיים ולא זזו. רק העינים המביטות העידו בהם, שעדיין חיים הם. הביטו דרך הסוגר כביר-השטח. – אלה הם בעלי-הפספורטים ובעלי-הנעלים. ד"ר אמן תקע בהם את עיניו. לא היה קשה להכיר בהם, ששלדי-רעב הם, רעב של הרבה הרבה ימים. אך הפרופסור לא עמד אתו מלכת, וכך הלך גם הוא כשעיניו תקועות בהם גם אחורנית. ומשהפך את ראשו ללכת, שוב נסמרו עיניו במחזה חדש. שורה ארוכה של שלדים כאלה עומדת דום, מאחוריה בור צר וארוך כאורך השורה, ולפניה, במרחק כעשרים מטר חיילים מוכנים עם מכונות-יריה במרחק כעשרה מטר אחד מן השני, מחכים לפקודה. רק כשניגש הפרופסור אל המפקד, לחצו יד זה לזה והפרופיסור הציג לפניו את ידידו ועוזרו הד"ר אמן, הבין הד"ר אמן, שלהם חיכו פה, לפרופסור. כרגע העביר הד"ר את מבטו על השורה עד כמה ששטח-הראיה שלו הגיע, אך מיד שמע את רולו של הפרופיסור אומר לו: "הסתכל היטב. פה אפשר ללמוד הרבה, חביבי".

ושניהם צעדו ועברו מתחילת השורה ועד יותר מאמצעיתה. ועל ידם המפקד במרחק-כבוד. רובם היו אמהות וילדיהן על זרועותיהן. על פי רוב ערומות לגמרי. אחדות מהן לבושות חם. יהודי אחד, גם כן ערום לגמרי, מילמל כל הזמן בקול רם, אך בלי כל תנועה. הגוף הרזה עמד כקפוא והפה מלמל. ומשעמד הד"ר אמן אל מול אותו יהודי ממלמל, שוב שמע את קולו של הפרופסור: "הוא ממלמל את התפלה היהודית, שהם מתפללים ומזמרים אותה בסדר של פסח, אתה יודע, הם עורכים את "הסדר" בשני הלילות הראשונים של חג-הפסח שלהם ומקללים את הגויים. "שפוך חמתך על הגויים –" והפרופסור מבאר לו את תרגום כל התפלה. ואת חצי הפסוק האחרון "ותשמידם מתחת שמי אדני!" אומר הפרופסור כמשחק על הבמה, בחירוק שיניים ובחרון. –

ברגע זה נזכר ד"ר אמן: וירגיליוס! המוליך את דאנטה בשאול-תחתית ומבאר לו. – והד"ר אמן תמה: איך זה? דאנטה ראה מה שראה ולא פרץ? מספר הוא את הדברים כמרצה על חוויה אידילית - - - ובחרוזים - - וירגיליוס עצמו ?! –

הפרופסור עשה צעדים אחדים לאחור. טא-טא-טא-טא- -  המכונות יורות, קוצרות כבחרמש, השלדים נופלים, היהודי ממלמל ופוסק. פתאום רואה הד"ר אמן אשה, על זרועה ילד ובעוד שהחרמש הולך וקרב אליה, היא מתקנת את הצניף החם שעל צוואר תינוקה, עוטפתו שלא יצטנן.

ונופלת יחד עם תינוקה? –

 כפתק מן השמים בא לו לד"ר אמן מחזה פעוט זה. זה מעניין! רגע אחד לפני מותה הבטוח ומותו של התינוק, רגע אחד - - היא - - - זה מעניין! – ושלא מדעת אומר הוא אל הפרופסור וגם נוגע בו בצדו כנגד הנימוס: "אדוני הפרופסור ראה?!" –

ועוד לא גמר את קריאתו, הרגיש כעין מהלומה במוחו: הנה, גם אני! – המהלומה השאירה אחריה כאב ראש. – אך הפרופסור כאילו לא הופתע כלל לדחיפה הבלתי-מנומסת של הרופא הצעיר.

"תרשום לך" אמר בנעימתו של אדם, שמגרש זבוב טורד – ורק כעת ראה הד"ר אמן, שהפרופסור יושב. כנראה שכסא זה היה מוכן לו מקודם. הוא יושב ועיניו תקועות במחזה. עיניו בולטות מאוד. ממש באזדובית. ומשפסקו היריות וקמה דממה, עדיין ישב והביט והביט. אחר כך נעצמו עיניו. – וכל החיילים יחד עם המפקד לא נעו, עמדו דום וחיכו. – מה הם מחכים? שהנשמות תצאנה? וּמחכה גם הוא. –

וכעבור רגעים ארוכים קם הפרופסור ואמר: "תודה רבה".

המפקד הצדיע, אחר כך רמז לחיילים, שניגשו אל הקבר הארוך, שהרבה מן החללים נשארו על שפתו ולא נפלו פנימה, בעטו בכל אחד ואחד לראות אם איננו חי, וגם בבור בדקו בחטיפה, ומשמצאו אחדים מהם חיים עדיין, פקדו עליהם לעבור לצדו השני של הקבר הארוך. בינתים הובאו עוד שלדים חיים, הועמדו גם הם עם הנשארים בחים, הרימו כל אחד מעדר והתחילו מכסים את הבור באדמת-חולייתו.

ד"ר אמן הרגיש לתמהונו, שכעת יוכל כבר לדבר ולשאול בלי אותה התאמצות ואיפוק פנימי. ושאל: "ולמה הקבר, כשיש מישרפות?"

"זוהי מסה מיוחדת", ענה הפרופסור, "כפי שבעצמך ראית, באותה יהודיה עם הצניף".

ד"ר אמן הביט בו משתומם: הגם הוא ראה את הפרט הזה ?! – כנראה, שכל פרט אינו נעלם מעיניו. –

בינתיים נכנסו אל המשרד. שם קיבל אותם המפקד הראשי וגם רופאים צעירים אחדים לבושי שרד-רופאים. ובתוך ההתייצבות הכללית היתה גם אשה צעירה, רופאה גם היא. ידו של הד"ר אמן נתרעדה קצת בלחצה לו את ידו בלבביות מיוחדת ואומרת לו: "אני מכירה אותך דוקטור - - -"

את יתר דבריה לא שמע. מילא גברים. – אך אשה? – וצעירה. – ובריאה. –

כולם שתו. שתה גם הוא. אך עיניו היו תקועות ברופאה הצעירה, שהחיוך לא פסק מפני הנוהרים.

וגם אל המטוס הלך מהורהר בה, ואתה יחד באותה אשה צעירה שתיקנה את הצניף בצוואר תינוקה. – ורק כשהמטוס התחיל להתרומם ולעינו שוב הופיע השלט הכביר שבשער, ראה הד"ר אמן כאילו כתוב שם באותיות אדומות כבירות:

LASCIATE  OGNI  SPERANZA  VOI  CH'ENTRATE!

אך את זה ראה כבר בחלומו בטרטור המטוס, שהיה בעצם טרטור מכונות-היריה.

 

ה

"אך את גופו שמור"

"המכון העליון לחקר האדם" מיסודו של הפרופסור טראטיש היה מבודד לגמרי משאר בנייני המחנה בשורדורף. הוא היה מוקף חומה גבוהה מסורגת כולה תילי-חשמל ומשמר מעולה נתון עליו. איש מבין אלפי השומרים לא ידע על הנעשה שם בפנים וגם מבין אנשי-השירות שבמחנה לא היו אלא יחידי סגולה, שזכו להיות שם. רובם של אלה היו רופאים ואנשי-מדע אחרים, ולא עוד, אלא גם אמנים מכל הסוגים. הדבר היחידי שהיה מסתנן מבין חומות-האבן הבצורות החוצה, היה קול מוזיקה, תזמורת ומקהלה, אך גם אלה רק למקוטעין ובצורה נעווה ומוזרה מאוד. את הצורה הנעווה והמוזרה הסבירו בזה, שהרמקול שם, המעביר את הקונצרטים לכל פינות המכון הגדול, מקולקל, או מופרע איך-שהוא בידי הכוח החשמלי הרב מסיב לחומה, וזה מקלקל את הקולות ומסלפם, והיו גם כאלה מבין המעונים במחנה, שהאמינו, שיסוריהם-הם קלקלו להם את חושיהם הבריאים ושוב אין הם יכולים לקלוט קולות כמות-שהם. אך כולם כאחד ידעו, שהמכון הוא "גן-עדן בתוך הגיהנום של המחנה", וגן-עדן זה מוגן בידי אדם לא רגיל, שכנראה יש לו השפעה כבירה "שם למעלה", אצל הרשות העליונה בעיר הבירה. אחרת אין לתאר את הדבר. אדם זה הוא הבארון פון-אוּהדקה, מנהל "המוזיון הלבן" שבמכון שם פנימה. גם על המוזיון לא ידע איש ברורות, חוץ ממה שהסתנן משם במקרה, שיש בו ארבע מחלקות: א. יצירות אמנותיות לסוגיהן, בציור, פיסול ומלאכת-יד; ב. ספריה יקרת-מציאוּת; ג. לאבוראטוריון; ד. מכון למוזיקה, בו נערכים קונצרטים לנגינה וזמרה. דבר הלאבוראטוריון עורר כעין תמיהה, אך אחד מומחה מבין האסירים במחנה מצא את הביאור לכך: במוזיון יש אוסף של כתבי-יד ומיסמכי מדע ואמנות עתיקים, וזה טעון מעבדה חימית, וגם התמונות העתיקות דורשות מומחיות חימית כדי לתקן פה ושם איזה סדק בצבעים וכדומה. –

אל המוזיון היה המנהל הרם עצמו בורר לו מפעם לפעם אנשים בעלי כשרון מבין האסירים ואלה היו חיים בחסותו חיי גן-עדן. כשהבארון היה מופיע בצריפי האסירים, בעינו מונוקל, בימינו מקל מעשה-אמנות עדינה ובשמאלו היה מוליך את כלבו הגדול, דוברמאן-פינצ'ר נהדר, והיה בוחר לו את בעלי הכשרון בשטחי האמנות וגם במדעי החימיה והפיזיקה, היה גל של קנאה איומה עובר במחנה, שכן כל פעם היה מביא אתו את אחד הילדים שבחר בהם לפני זמן רב, והילדים היו לבושים הדורות ופניהם נוהרים מטיפול טוב. הוריהם של ילדים אלה היו מאושרים, ולא פעם קרה, שהבארון נתן להם להיפרד, כשאבא או אמא, או שניהם הובלו משם על מנת לא לשוב.

שתי רשויות היו אלה – המחנה והמוזיון, ואיש לא תמה עוד על הגזירה שבדבר. לבארון מותר להציל את מי שהוא רוצה והוא מציל רק אנשים בעלי כשרון אמנותי. אך משרבו האמהות, שהתחננו לפניו לקחת את ילדיהן, התרגז הבארון ומאז מופיע הוא עם כלבו, אך לסרדיוטים אינו נותן להתערב בדבר. ומאז מקרה אחד מעציב, אין איש מעז לגשת אליו: אחת האמהות, שבחר בילדה שלה למוזיון, ניגשה אליו לנשק לו יד, ועל זה קפץ עליה הכלב וקרע אותה לגזרים. הבארון התקצף מאוד וצעק: "אמרתי לכם, שהכלב הוא מסוכן! טפשה שכזו!" – והכלב ביתר את האשה ונגס מבשרה מזה-רעב. והבארון חזר ורטן: "טפשה שכזו! טפשה שכזו!" ולבסוף משך אחת ברצועת הכלב בכעס והלך אתו כשהוא רוטן והולך: "טפשה שכזו!" ואל הכלב: "תמיד אתה רעב, זולל וסובא-דם כמוך!" –

אך גם על אחדים מבין המאושרים שבמוזיון עברה לא פעם יד-הגורל. מפעם לפעם היו מוציאים משם אנשי-מדע ואמנים, יחידם, כשהם מוכי-טירוף, צועקים, משתוללים, או מחייכים בשגעון שקט, הוליכו אותם אל מקום הגרדום ושם היו האומללים תולים את עצמם בידיהם. זה הוברר פעם במקרה, שהבארון הופיע בלוויית אורח זר מאנשי הדיפלומטיה מחוץ-לארץ וביאר לו באזני האסירים, שהפרופסור טראטיש כמומחה למחלות-רוח, די לו להתבונן רגע באדם כדי להבחין בו את הנטיה שלו לנברוזות, ולרפאם בטיפול מיוחד. אלא שלא את כולם אפשר להציל ולכן מוכרחים לבסוף לגאול אותם מסבלם על ידי מיתה. וגם ברגע האחרון מנסה הוא להצילם בנסיונו שלו המיוחד: אם המיסכן יתנגד לשים קץ לחייו בידי-עצמו, אות לטובה היא לו, מחזירים אותו לקליניקה. – אלא שלדאבון-לב לא היה עדיין מקרה שכזה.

 

משחזר ד"ר אמן עם הפרופסור במטוס, שמע שהודיעו לו לפרופסור, ש"הרבי" הובא הנה והוא נמצא במכון. הפרופסור הודה לו למודיע ושפשף את ידיו בהנאה עליונה. סוף-סוף. ועל שאלתו האילמת של הד"ר אמן, שלא ידע אפילו מה זה "רבי", ביאר לו הפרופסור: "איש-הרוח העליון ליהודים. זה שקוראים לו 'רבי-המופתים', 'ואונדר ראבי אונד קאבאליסט' (בעל-קבלה)". אלא שלדאבונו הרב אין הד"ר אמן יכול לראותו. עדיין לא הגיעה שעתו להיכנס אל המכון. – אך הוא מקווה, שבקרב בוא יבוא גם זה. העיקר, שישתדל להיות רופא טוב, כמו שאביו סיר רבנטלו אמר לו זאת.

הפרופסור נכנס אל המכון וד"ר אמן עמד ושקע בהרהורים תוך כדי לכתו לדירתו. סיקר בנטלו. – הוא דיבר על היהודים והצ'חים, המחוננים בתכונה להגזים ולשקר. "אגדת הכבשנים". הוא מוכרח לכתוב מכתב לסיר רבנטלו, שהוא במו עיניו ראה את "אגדת הכבשנים". מילא הפרופסור הוא איש-מדע, והוא כנראה נתפס לאידיאל של חקר האדם עד כדי מאניה. ועל "מאניאק" אין מקשים. אך סיר רבנטלו! "קשיחות לטובת המולדת" – אך איזו טובה תצמח למולדת מקשיחות איומה זו? –

כשנכנס, מצא מכתב מאת סיר רבנטלו. ומה שראה מיד: אין סימן של צנזורה על המכתב. זה מובן: סיר רבנטלו אינו נתון לצנזורה פע. " - - - אנו שמחים מאוד, שהתקדמת שם ועובד בתמדה, בני. זה נודע לנו מפי בתו של המנהל הראשי לפירמה "קאם את אֶגרד" שביקרה בארצנו. היא עובדת כרופאה באחד המוסדות שם ושמעה על אודותך וגם רצתה לבקר אצלך, אך לא הספיקה בגלל שליחותה במיוחדת, שהוטלה עליה פה במולדתנו, ולכן נסעה לפני שביקרת במוסד שבה היא עובדת, אך היא ידעה, שאתה מתכונן לבקר אצלם. היא גם הביאה לנו, כלומר: לאמך, מתנה יקרה מאת הפירמה "שיראך ושותפיו", ארנק-נשים נהדר עשוי עור בן-פקועה של כלב-ים, שהובא ממיצר-בהרינג, ומקושט שיני-קופים קטנות. אני מקווה, שמאז כבר ביקרת עם הפרופסור באותו מוסד ולמדת דבר-מה. אגב, שם עובדת גם אחותה הצעירה, בחורה יפיפיה, רופאה, שוודאי התוודעת אליה והסתכלת בה ארוכות. ממנה תוכל ללמוד את תורת הקשיחות. אשה כזו, אילו השתדלת - - היא אידיאל ממש כאשת רופא. ואשמח מאוד, שלמוע, שכבר נכנסת אל המכון העליון. אל תשכח, שאני רוצה שתהיה פעם מנהל המוסד – אני אומר לך שוב, הם מעוניינים שבן-ארצנו יהיה שם מנהל - - -"

ד"ר אמן לא עצר כוח לגמור את המכתב. אם כן, סיר רבנטלו יודע?

 

כשנכנס הפרופסור לדירתו המיוחדת של ר' נחומקה, שהקצו לו ולחסידיו, קם ר' נוחמקה, אך האורח הרם ממש מחה כנגדו: "אך מה, רבי, נא לשבת. מי אני שהרבי יקום מפני?" אחר כך ישב גם הוא. לר' נחומקה הודיעו קודם לכך על בואו של הפרופסור טראיטש, ובלבו המועק הבליח לרגע זיק של תקוה: פרופסור, רופא, איש גדול. "גוי תלמיד-חכם גדול מכוהן-גדול עם-הארץ". עדיין היה מהבהב בר' נחומקה זיק כזה גם אחרי מאידאנק. זאת לו הפעם הראשונה, שהמושג העברי "תלמיד-חכם", שאין לתרגמו לשום שפה אחרת מחמת טעמו המקורי, המיוחד למלומד יהודי בתורה היהודית, הורחב במחשבתו גם למלומד לא-יהודי ולא בתורה היהודית. ומובן, שתיכף הבין בעצמו, שהמצב גרם לכך: זהו אותו הקש, שהוא נאחז בו – זיק התקוה באימת הזוועה שעברה עליו שם במחנה-התופת. ומיד מצא גם הצדקה לכך: הלא גם האותה מימרה עצמה נאמר מושג זה בפירוש על גוי, אמנם לא מלומד בתורה היהודית, אך אין איסור להרחבתו על החכמה והמדע בכלל. ור' נחומקה הרגיש מני-ובי, שגם קוּלא זו אינה אלא תחנון-רש, שבח לכל-יכול; הלא אתה תלמיד-חכם! אך שוב אמרו חכמינו ז"ל: "אין אדם נתפס בשעת צערו". ומי-ובי גם הרהור תשובה: שמא באמת חוטאים אנו לגדולי-עולם במדע שלהם המביא ברכה גדולה לעולם בחכמת הרפואה וכדומה וכדומה ואין אנו מכבדים אותם בכינוי-כבוד זה? –

כל ההרהור הזה עלה לפני ר' נחומקה עוד קודם לכן, כאחד סרדיוט גבוה אמר לו, שפה ייפגש "בפרופסור טראטיש, גדול הרופאים ואנשי-המדע בעולם, שאפלו רבי כמותו יוכל ללמוד ממנו, ופה יהיה תחת חסותו". וכשר' נחומקה ראה את הכבוד שהלה חולק לו – נפשר בו לבו המועק וכילד מעונה בידי אכזרים, כמעט שדמעותיו פרצו מעיניו לפני האדם הגדול, שסוף-כל-סוף אפשר להתאונן לפניו. ובהתאפקות גדולה, בחיפוש המלים המעות, התמציתיות הקצרות, שבהן יתרכז ויתעצם כל הסבל הגדול, הביט ורטט רטט של תקוה וגאולה.

הפרופיסור התיישב, הדליק סיגארה והציע גם לר' נחומקה – שרק עצם את עיניו והרטיט ראשו לשלילה – אחר-ךכ נשף את העשן והביט בקבוצת החסידים, שעמדו מאחורי רבם והביטו בשתיקה. היתה דממה רגעים ארוכים. ור' נחומקה עדיין רוטט כולו וחותר אחרי המלה הגדולה, שתהא ראויה ליסורים הנוראים. ובמדה שחתר פנימה והתעצם כולו, כמעט שפרץ פתאום בצעקה: "רבי!" לולא פתח הפרופסור ואמר:

"נה, אני רואה, שכולם בריאים כבר תהלה לאל, ובכן, איך אתם מרגישים עצמכם חסידים בלי יצר-הרע, בלי המנוול?" והוסיף: "האם כולכם בעלי-נשים? או יש ביניכם גם פרושים?" וכשאיש מהם לא ענה, אמר: "גיתה, המשורר הגדול שלנו אמר לעת זקנתו, אחרי ש"הנשי הנצחי" לא משך אותו עוד: 'נה' אמר, 'תהלה לאל, שנפטרתי סוף-סוף מן הצרה הזאת!' אם כן, אתם נפטרתם ממנה במוקדם יותר", אמר כמעט בחיוך, "אין רע בלי טוב".

כל עולמו של ר' נחומקה נהפך עליו. הלא אדם זה יודע מה עשו לחסידיו. – אם כן - - אך לא, לבו לא נתנו לאבד את הכל. שהוא יודע, עדיין אין פירושו של דבר, שהוא גם מסכים לכך. ואפילו לא שידע לפני המעשה. והא ראיה, הוא מכנה את המעשה בשם "רע". ועכשו שוב חיפש ר' נחומקה מלה אחרת לקולו הראשון, לתלונתו הראשונה, הגדולה, המזעזעת באזני האדם, איש-המדע, נזר האנושות, איש-הרוח – אך במקום המלה היקרה "רבי!" עמדה עכשו מלה אחרת גם כן יקרה, גם כן עטרה לראשו של אדם שזכה לעמוד במחיצתו של הקב"ה : 'פרופסור!' ושוב התעצם ר' נחומקה, הידק את נפשו בכל שארית כוחותיו המחולשים, הזדקף בישיבתו ואמר: "פרופסור!  העינויים? היסורים? מילא המיתה. אך היסורים למה? למה? למה?!" ועיניו נתמלאו דמעות.

הפרופסור ישב ושתק. נשם ונשף את עשן הסיגארה, הביט בר' נחומקה ואחר-כך בחסידים ולבסוף אמר: "ולאלהים פנה הרבי בשאלה זו?"

ר' נחומקה הרגיש כעין רווחה. הוא מזכיר את אלהים. פילוסוף. ושאלתו הלא שאלה היא. השאלה העתיקה. אותה השאלה.

"לאו כל אדם זוכה לתשובתו של כבייכול", ענה.

"אם כן, צריך להכריחו פעם, שיענה סוף-סוף", אמר הפרופסור בפשטות. "ומי אם לא הרבי? אם לא אחד מבניו של העם הסובל יותר מכל עם אחר בעולם? לא כן? ומי אני כי אענה במקומו? התחת אלהי-ישראל אני?"

ר' נחומקה הרגיש כעין מבוכה, אך פתאום קפץ את אגרופו שעל השולחן: "בלי פילוסופיה פרופסור, אני אינני שואל, למה גזר אלהים עלינו את היסורים. אני שואל את הפרופסור, את האיש המורם מעמו, להמ אתם מענים אותנו? רוצים להשמידנו? טוב. אך היסורים, היסורים למה ?!"

הפרופסור ענה בלי להרהר רגע: "ראשית כל: לא אני. ושנית: שאל את האש, למה היא מחרכת קודם ואחר-כך ממיתה, שאל את הסרטן, למה הוא מענה את האדם שנים על שנים לפני שיוציא את נשמתו, שאל איתני-הטבע בכלל, למה הם גורמים יסורים לבני-אדם?"

"אלה הם שליחיו המתים של אלהים, העושים את רצונו שלא מדעת. אך אתם בני-אדם, ילודי-אשה אמונו, העושים מדעת מה שעושים. הללו אינם נהנים ממעשיהם, ואתם מתענגים ביסורינו!" אמר רק נחומקה, וכרגע שאל את עצמו: 'מאין לך זאת, נחומקה? אולי גם האש האוכלת נהנית? והחידקים הלא ודאי שנהנים'. – אך כדי שהפרופסור לא יטען לו זאת, הוסיף בתוקף: "אני שואל אותך פרופסור, מה אתה עושה פה ?!"

על פניו של פרופסור טראיטש הופיע חיוך: "ראשית כל, שוב: לא ני, אלא הם שליחיו של אלהים, ושנית: גם אני אינני פה אלא בשליחות: בשליחותו של המדע, המוציא 'מתוק ממר' זה כדברי שמשון שבכתבי-הקודש. בשבילי אין זו אלא הזדמנות, אפשרות גדולה ללמוד, לחקור, להעמיק דעה בחקר-האדם. אפשרות כזו לא כל יום זוכה לה איש-המדע. אך אני מקווה, שבגופך-שלך רבי, לא נגעו. עשיתי את כל מה שביכלתי, שלך לא יאונה כל רע חלילה. גם מטבח כשר נסדר לכם לפי הריטוס שלכם. וכפי חפצכם, תבחרו לכם שנים-שלשה אנשים משלכם, נגיד גם אשה שתבשל לכם, ובעצמכם תשמרו על הכשרות. וגם מכשירי תפלה החסרים לכם תקבלו, יש לנו פה. בסדר?"

ר' נחומקה שוב התעצם בכל מהותו להגיד דבר-מה. את זאת הרגיש כבר, שלא כדאי לענות לו. פה כל טענה נידפת באוויר הטמא. אך משראה שהפרופסור קם ללכת, קם גם הוא ואמר: "יש לי בקשה אחת קטנה אדון פרופסור, בקשה קלה מאוד, הקלה ביותר פה..."

"בבקשה!" אמר הפרופסור בחביבות רבה.

"אם אתה מאמין באמת באלהים, קח את נפשי!"

"אני ?!" ענה הפרופסור בלי כל שהייה, "מה אני, תליין? ושנית: איך זה אדם קדוש כמוך מתיאש? כפי שידוע לי, אין זה ממידותיך, רבי. לא כן? איך כתוב? "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יתייאש מן הרחמים". סבא שלי היה אחד מגדולי התלמודי סטים בעולם, שגם היהודים היו מכבדים אותו מאוד. הוא תרם תרומה גדולה למדע היהודי. וכך לקקתי גם אני בקצה המטה מדבשכם. אם כן רבי, להתראות. הכל יסודר כפי שאמרתי. אגב, כן, יש לנו פה שוחט ירא-שמים וגם קצב יהודי, שתוכלו לסמוך עליו. והעיקר כמעט ששכחתי: יש לכם פה חופש-תנועה גמור, בלי כל עיכוב, איש לא יטריד אותך רבי וגם לא את חסידיך, אך בתנאי, שתשמור על נפשך ועל נפש חסידיך. אני אחראי לחייכם בחיי! והן לא תמיטו עלי רעה. וחוץ מזה, אם יקרה לכם דבר-מה, כלומר, אם מי מכם יקפח את נפשו בידיו, המפקד הראשי יתנקם נקמה נוראה בנשים וילדים, כך אמר. יש לו כנראה פקודה כזו מלמעלה. ובכן. להתראות!"

הפרופסור הלך, ועוד לא הספיק ר' נחומקה להתמצא בכל העניין, הביא סרדיוט שני יהודים: את השוחט ואת הקצב, והלך לו. השוחק, יהודי קטן ומזורז, סיפר, שהוא מחסידיו של הרבי מבלז וזה עשרים שנה שהוא עוסק בשחיטה. והקצב יהודי גבוה ורזה, אך בעל-עצמות, שמיד היה נראה בו, שהיה פעם גם בעל-גןף, אך היסורים קלפו מעליו את בשרו. הוא צחק: "אני שמח מאוד להיות הקצב של הרבי שיחיה. קיבלתי פקודה לספק לרבי ולחסידיו בשר טוב" ושוב צחק צחוק מוזר.

אחר כך הביאו אשה באה בימים, שהשוחט, ר' סנדר שמו, העיד עליה, שבת-טובים היא, השומרת על הכשרות כעל בבת-עין גם פה ואינה אוכלת אלא ירקות, כשיש לה.

"עכשו תאכלי גם את!" אמר לה הקצב בצחוקו המוזר. "בזכותו של הרבי נחטוף גם אנו לגימה טובה!" אמר וצחק בקול רם.

האשה פרצה בבכיה. "למה לאכול? למה לאכול, רבי? אשה אחת פרצה ברעבונה אל המפקד וביקשה פרוסת לחם, נתנו לה... נתנו לה... מבשר הילד שלה נתנו לה ותוך כדי... תוך כדי אכילתה גילו לה... יצאה מדעתה, פרצה במגערת וירו בה. – רבי! רבי! מה יהא עלינו ?!" נפלה לרגלי ר' נחומקה והתייפחה.

ר' נחומקה עמד תוהה ועיניו תקועות באוויר.

כשהתעורר מתדהמתו, כבר עמד יחידי. איש לא היה אתו בחדר. זאת לו הפעם הראשונה בחייו, שלא היתה לו מלת-נחמה לנפש אומללה. כמדומה היה לו, שהפרופסור אמר לו: "ומאין אתה יודע, שאלהים אינו נהנה מיסוריכם?" ריקא שכמותו! "אני מקוה, שבגופך שלך לא נגעו", אמר. מה זה גופי-שלי? מי זה גופי-שלי? הוי, אילו היה מישהו סורק את גופי במסרקות ברזל! אילו היו לכל הפחות מסרסים גם אותי! –

ולא ידע ר' נחומקה, שלא בגופו חשקו, כי אם בנפשו. "הנו בידיך, אך את נפשו שמור", עלה לו לר' נחומקה פסוקו של שטן-איוב. ולא ידע עדיין ר' נחומקה, שדווקא את נפשו רוצים פה לשלל. ר' נחומקה ראה את איוב, ואת עצמו לא ראה עדיין.

 

ו

HOMO SAPIENS

"אם אינני טועה, הרי קיבלנו עכשו את החומר המענין ביותר, שפסיכיאטר יכול לזכת לו", אמר הפרפסור טראיטש לד"ר אמן תוך כדי טיול לאורך המחנה.

ד"ר אמן לא שיער לו אף השערה כלשהי, שטיול זה הוא "בחינת-הבגרות" שלו, בה עומד הוא למיבחן כרופא צעיר, אם ראוי לעלות במדרגה אחת, המוליכה אל קודש-הקדשים ומשם אל הכהונה הגדולה.  המחנה הכביר היה קלידוסקופ עצום, שעם כל פסיעות אחדות הופיעה לעיני אדם ראווה אחרת, ושאחרי שתים-שלוש ראוות כאלה נוכח הרואה לדעת, כמה עניה, מצומצמת וחסרת-כשרון היא הפנטאזיה האנושית הטהורה, הפיוטית לעומת כוח-דמיונו של השטן: ,כמה קצר-כנפים הוא דאנטה כנגד המציאות בנסותו לתאר את הגיהינום' – עלה שוב לפני ד"ר אמן, שעכשו שוב לא ידע למיין את המחזה על פי המשורר האלהי האיטלקי: איה מהם הוא "האינפרנו" ואיזהו "הפורגאטוֹריוֹ". אך דבר אחד היה ברור לפניו: "פאראדיזו" אין אחרי אלה פה בשום מקום.  וכשהפרופסור הוליך אותו ממקום למקום כמו בדרך-אגב, דרך שיחה בטיול ודבריו מתגלגלים במנוחה ונחת, שוב קבע הד"ר אמן: ויריליוס, הפיטן הרומאי הנעלה, המראה לחברו הצעיר את יסורי האדם, ופניו אינם מתעוותים אף לרגע וקולו אינו רועד.  להיפך: מגלגל הוא מהם חרוזים נהדרים, ניבי-חן מוזיקאליים לתפארת המליצה הנשגבה.  והקלידוסקופ מסתובב, ווירגיליוס-הפרופסור מדבר:

"אם אינני טועה, הרי קבלתי את החומר המעניין ביותר, שפסיכיאטר יכול לזכות בו פעם: 'רבי' זה שווה לי יותר מכל החומר שבכל המחנות גם יחד.  זוהי דמות מושלמת, שאינני יודע אם יש שתיים כאלה בעולם.  אוּניקוּם.  הוא אינו מאותם הרביים, המקבלים מתנות-כסף מאת חסידיהם ולא-חסידיהם, ואם נותנים לו, מחלק הוא את מה שקיבל ואינו נהנה מן החיים אלא כדי קיום עלוב.  ויחד עם זה אין הוא נזיר כלל.  להיפך גמור: חדוות החיים היא אצלו יסוד-היסודות להלכה ולמעשה.  הכל בעולם מופיע אצלו בדמות החדווה.  כל צרה שהיא וכל סבל שהוא.  והכל אצלו במאה אחוזים.  אדם שאינו יודע שום דרך-אגב ושום לחצאין.  תכלית השלמות, בלי כל פגם.  מה שהוא יודע ומאמין – והאמונה אצלו בחינת ידיעה ברורה – אינו סובל פגיעה של פקפוק כמימרא.  ועיקר העיקרים: מאמין הוא באלהים אמונת בן באביו, שכולו טוב ורחמים ליצוריו.  ואלהיו משמש לו סמל במידותיו אלה.  דמות מושלמת כזו היא אידיאל לרופא חוקר הנפש, כשם שאידיאל הוא לביולוג למצוא גוף בריא במאה אחוזים ולנסות בו את צעדיה הראשונים של ההתחלוּת, את סימני מחלות-בראשית.  וכשם שאידיאל הוא לקרימינולוג-פסיכיאטר למצוא נפש פושעת מושלמת, שאין בה קורטוב ממוסר-הכליות..."

"האם ישנו כזו?" שאל הד"ר אמן, שאטם את כל חושיו מפני הקולות שבאו מפינה אחת שבמחנה.

"אם אין, הרי היום כבר ידוע לנו, שאפשר שתהיינה כאלה.  הסיסמא הידועה, השופעת מלמעלה: 'אני ארפא מכם את המחלה הממארת ששמה מוסר-כליות!' מחוללת כבר היום נפלאות ממש בשטח זה.  אין אדם נולד במצפון.  המצפון מוכנס אל תוכו בחינוך דורות.  הרבה אקסיומות ומימרות גאוניות הולכות ופושטות עכשיו את הרגל.  התפלאותו והתפעלותו של קאנט שלנו על חוקי-המוסר החיים בתוך האדם, התפעלות ילדותית קצרת-ראות היא.  מדמה הוא אותם אל חוקי שמים וארץ, המפליאים ביציבותם ונצחיותם.  איזו טעות ילדותית: איש לא חינך את החומר הכבד והקל שיימשכו זה לזה, או את קרן-האור שתנצח במהירות את כל יתר הגופים הרצים בעולם.  הלא כל המוסר לא בא אלא כמוֹדוּס ויבאָנדי לבן-אדם הרוצה לחיות במנוחה בחברה שקטה ולא להיפגע לרעה.  אך למה לי לחזור בזה על דברי ניטצשה, הידועים לך בודאי כמוני? – כן, ומכיון שכבר יש לנו טיפוס מושלם זה של האדם הטהור מכל מצפון, הרי חיפשתי לי דמות אנטיפודים מוחלטת.  ומצאתי: הרבי הזה.  האין זה יעוד עליון ועונג מיוחד לאיש-המדע, לנסות ולהפוך אדם שכזה להפך ממה שהנהו?"

"מפיסטו?" פלט הד"ר אמן בעינים עצומות שלא לראות מה שראה ממרחק כחמישים צעד.

"מפיסטו? מישחק ילדים, חביבי.  כמו כל גאון חסר-נסיונות גם גיתה הוא תמים לעומת ידיעותינו-אנו היום.  להסטות מן הדרך אדם על ידי רוב טובה – אמנם גם זוהי דרך.  הדרך לחינוך של ביעור המצפון מנפשו.  כדוגמת המון חיילינו ועוזרי שלטוננו בכלל.  אך ראשית: על ידי איזה רוב-טובה? כלום אנשינו ניצודים בפיתויי ילדים כמו פאוסט המיסכן? הסופר היהודי מהונגריה פראנץ מולנאר נותן בפיו של אחד מגיבורי המחזה שלו: 'בעלך גבירתי הוא גבור, על שהרג אריה? ינסה פעם להכות ילד חולה, או איש-גיבן!' טעותו של גיתה היא בעצם יסוד הדבר, שהוא מחלק אותו לשניים, למסבב ומסוּבב: חומר-פתוי למעשה-פשע, כמו למשל האשה, או הכסף, או הכבוד, ועצם הפשע עצמו, כתוצאה מהצלחת הפיתוי.  ואין הוא יודע, שההנאה שבפשע היא היא הפיתיון המוצלח ביותר בעולם.  אילו ידע זאת, לא היה פאוסט שלא מחפש הצדקות לפשעו במעשה-הבנין שלו, אלא היה מוצא את ההצדקה המוסרית ביותר במעשה-הפשע עצמו: בהנאה שבו.  ועל אחת כמה וכמה שלא ידע על דבר 'הפיתיון' השני לפשע: היסורים, כלומר: הרצון להימנע מיסורים, אף כי יכול היה ללמוד זאת מאותו הספר, ששימש לו דוגמא: ספר-איוב.  לראות, מה מסוגל אדם לעשות, כדי להימלט מיסורים, או להיפטר מהם.  ומובן, שגם יסרי-איוב ילדותיים הם: איבוד משפחתו ורכושו ולבסוף 'שחין רע' ויהא זה אפילו לפרה, צרעת ממארת".

לא היה לו צורך לד"ר אמן להביט מסביב, כדי לראות עד כמה צודק הפרופסור.  והלה המשיך:

"בשטח זה יש לי כבר חומר עשיר ומגוון.  ואינני חושב, שאפשר לסחוט מזה יותר.  אלא שזמן רב הייתי חי באמונתי, שיסורי-הגוף עולים על יסורי-הנפש, ולא עוד, אלא שצחוק הוא לדבר על יסורי-נפש באדם הסובל יסורי-גוף.  מי זה עובר לפוּרוֹר, או לדמנציה מתוך יסורי-נפש? אחת מני רבבות באמהות. אני מקווה שראית כבר, איך אמהות חוטפות את הלחם מידי תינוקותיהן ונותנות להם לגווע ברעב, למות ביסורים.  לא פעם חשדתי בנביא ירמיהו, שמגזים הוא במגילת-איכה: 'נשים בשלו ילדיהן', 'אם תאכלנה נשים פריין'.  לא.  בזה בכלל אי-אפשר להגזים".

פתאום נעמד הפרופסור ופנה אל ד"ר אמן: "אמר-נא לי בבקשה, מה השיג Homo Sapiens זה בחכמתו, אם עוד לא הגיע אפילו לידי הכרת עצמו? צריך לנסח את אימרתה של אותה השפחה היוונית לפילוסוף ולומר: 'תוקע אתה את עיניך בכוכבים לדעתם, ואת הפלא הקרוב לך ביותר: אותך בעצמך, את האדם, אינך יודע כמלא זית!' בימי הביניים אסור היה ללמוד מגופת-מת, מחמת הפיאֵטאס למתים, והיום אסור ללמוד מתוך גוף חי מתוך - - מתוך הוקרה לעצמנו! רק לעצמנו! ואל יאמר אדם: מתוך כבוד מוסרי לזולתנו! כשם רק טיפש יגיד היום, שהחוק והמוסר עשוי כדי להגן על זולתנו ולא על עצמנו.  אך ברגע שהחוק מוטל בידי המנצח, מיד הופך בידו גם קאנט לאידיוט".

"קאנט חלם באמת על השלום הנצחי".

,הרי זה כמי שחולם על הבריאות הנצחית, או על שלמותו הנצחית של האדם ומבלי לדעת קודם את האדם עצמו.  הרוצה להגיע לידי שלום נצחי, עליו להשתמש במלחמות, באפשרות הגדולה שבהן לדעת את האדם הלוחם את סיבת מלחמתו.  והרי..."

"מארכס..."

"אתה יודע, מה עשה יהודי זה? קבע את הדיאגנוזה של האף המנוזל והכריז: "היאוּרקה! אם תחתכו את האף, תצילו את האדם משחפתו..."

ד"ר אמן רצה להגיד דבר מה, אך מחזה אחד של הקלידוסקופ הדאנטאי נסך בו זרם-חום צורב, שכמעט שהזיע.  הוא שום התעצם בכל כוחו ושתק.

"אחריו בא אותו נאט-פינקרטון מווינה עם תורתו הטינופתית, הבנויה על קורי-עכביש והמתפקעת בידי כשלפוחית-סבון, יקירי! אך אחריהם בא השלישי, לא יהודי, אלא הומו סאפיאָנס באמת –"

"הפירר", פלט הד"ר אמן לגמרי שלא-מדעת, כניצוץ-פתאום שניתז מקרבו מאליו.  ורק כשהמלה הגיעה לאזני עצמו הרגיש, שחשיבות כפולה יש לה למלה זו מפיו, וגם שתי משמעיות.  האחת האמיתית, שהיא סמל הבוז ואפילו השנאה, והשניה: מסכה, שבמקום לענות לו לפרופסור בתמיהה, שגם הוא אינו אלא תליין נאצי, יצאה המלה בנעימה, שהיתה דומה יותר לקריאת הסכמה, שנאמרה סוף-סוף אחרי ששניהם, גם הפרופסור וגם הוא, נמנעו כל הזמן מלהעלותה על השפתיים.  ובזה הצליח.  הפרופסור הבין אותה כהסכמה.  הוא הביט בו רגע קט ואמר:

אם הבינות את זה, עתיד אתה להבין את הכל.  ומה שמעניין אותי  ביותר: אותי תבין.  אותי, שאינני לא פוליטיקאי ולא אקונומאי ולא סוחר, אלא רופא, ורק רופא, רק איש-מדע.  ורק בתיקון אחד קטן: לא הוא ההומו סאפיאָנס אלא זה הבא לעלות למדרגה זו בעזרתו, ושרק בעזרתו יוכל לעשות זאת".

ופתאום נעמד הפרופסור, פנה אליו ישר, הושיט לו יד ואמר בחיוך חביב:

"אני שמח, שבן בריטניה הגדולה אתה.  אנו זקוקים לברית זו.  אם גם הבריטים יעמדו על יעודם האמיתי בהיסטוריה, יחדלו מלהיות אנשי-תיאטרון גאוניים, ואת כשרונם זה הגאוני יקדישו לקדושה שבכל אמביציות האדם: להיות סמל לדמות האדם ההולך ומתעורר להכרתו העליונה.  מחר חביבי, תבקרני במכון", אמר והלך.

 ד"ר אמן הופתע מהזמנתו זו, שבאה בהסח-הדעת, מבלי שפילל לכך.  הוא זז והלך.   לעת-עתה לא ידע לאן.  מחשבתו היתה תפוסה לגמרי בהזמנה זו, שפירושה העלאה במדרגה.  ותוך שרגליו נשאוהו כך, נעמדו לפני אחד המשרדים, שקול-נהימה נעווה הסתננה מתוכו אל אזניו.  ועדיין תפוס במחשבתו ניגש ופתח את הדלת.  באמצע המשרד מוטלת אשה באה בימים ופניה למעלה, בפיה תחובה רגל של כסא, שעליו יושב סרדיוט בהרחבה ומעשן סיגאריה.  סביב קצינים, שאחד מהם פונה אל יהודי העומד קצת מן הצד ושואלו: "כמה יהלומים ראית אצלה?"

"שלשה גדולים ואחד גדול עוד יותר", עונה היהודי.  כולם פורצים בצחוק.

"אם כן", אומר הקצין "קח את בתה על ברכיך!"

ועל זה ניגש היהודי אל אחד מפינות החדר, שם עומדת ילדה כבת עשר, מרימה ומושיבה על ברכי הסרדיוט היושב על הכסא.  הסרדיוט מחבק את הילדה אל לבו ופניו אל פניה, מנשק אותה ואחר-כך מתחיל להתנועע הנה והנה כמנענע תינוק בזרועותיו.  והילדה מייבבת כל הזמן: "אמא, אמא, אמא שלי!"

ד"ר אמן כבר ידע, שיהודים עושים פה מעשים כאלה: מלשינים על אסירים שיש להם כסף או יהלומים ועוזרים לענותם – בעד ככר לחם.

כשהלך משם, הרגיש שהדבר לא נגע בו אלא במעט.  לא חש בקרבו את הסחרחורת החמה ההיא, שיש בה אחד מאלף בטעם היסורים עצמם.  אך מששמע עוד מרחוק את נהמת האשה, שוב חרק בשיניים: "יום הדין!" – אך על הפרופסור חשב: "הומו סאפיאנס?" בסימן שאלה.  והחליט בלבו, שכן.  יש דבר כזה.  ונזכר: מי מן הגדולים בהיסטוריה התחשב בסבלו של אדם, כשרצה להשיג את מטרתו? וחיפש.  אילו היו מתחשבים, לא היו עושים מלחמה בכלל.  קורים לזה פעם מאקיבליזם, פעם בוֹנאפארטיזם, אך מדוע לא גם ציזאריזם, או אלכסנדריזם ואפילו מוזאיזם? והלא גיתה והיינה העריצו את נאפוליון, ועל יוליוס קיסר לא מצא גיתה מלים מתאימות לגדלותו. – ואמנים.  הצייר הצרפתי הגדול זאק לואי דויד, מייסדה וראשה של האסכולה הקלאסית, חבר הקונוונט! היה עומד ומתבונן על יד הגרדום בפניהם של הדליקוונטים ומצייר אותם.  ומעריצי האמנות ראו בזה את גדלותו.  – והצייר היווני הגדול פארהאיזיוֹס, ידידו של סוקראטס, מייסדה של האסכולה הסקסונית, השתמש כמודל לתמונתו הגדולה "פרומתאוס" ברופא מפורסם מאולינתוס, שקנה אותו בשוק השבויים, כפת אותו וציירו, כשאחד מעבדיו שורף ונוקב את גופו בברזל מלובן עד שמת ממכאוביו, וכשהאמן מצווה עליו כל הזמן לצעוק  מישחק הגורל: פה הרופא הגדול רוצה לשאוב השראה מדעית מיסוריהם של אמנים, אנשי-רוח.  מה היה שם סופו של דבר? כשההמון הנרגז שמע את תעלולי הצייר ברופא, הסתער על ביתו להשקותו רעל – אך פתאום הופיע פארהאיזיוס בחלון והרים את התמונה כלפי ההמון הסוער. – לאט-לאט קמה דממה, התמונה האלילית הקדושה השרתה רוח-אלהים על העם, שנשתתק ולבסוף פרץ במחיאות-כפיים משתוללות ליצירה האלהית. – וצייר יסורי-כריסטוס המובהק ביותר, גרונו ואלד? וגויא, צייר חיית-האדם בהשתוללותה בשיחרור המהפכה? 'הומו סאפיאנס'.  אם כן אין פה אלא שאלת המטרה.  המטרה הקדושה.  אם כן, האם ישנה מטרה קדושה מזו של הרופא, להעמיק חקר בסבל האדם כדי למצוא לו תרופ...

דופקים בדלת.  ד"ר אמן התחלחל וראה, שכל ההרהורים הללו עברו בו בשנתו למחצה.  הוא שכב בבגדיו מאמש ועכשו בוקר.  "יבוא!"

נכנס הפרופסור רענן ומחייך.  "לוּמפאציוס ואגאבונדוס שכמוך! מה שתית אמש, שהשתטחת בבגדיך? נה, מהר, מהר, יש לי אליך דבר חשוב, חביבי"

תוך כדי ארוחת-בוקר אמר הפרופסור בקלות, כאילו בדרך-אגב: "ובכן, מלחמה - - - נבהלת? לא כדאי..."

"אך הלא..."

"לך אין שום צורך לעזוב אותנו", אמר הפרופסור והדגיש אינטימית, אך בהטעמה דיפלומאטית, "לנו ברית עם מולדתך.  החיילים יכולים להלחם כחפצם, אך בריתנו-אנו עמדת למעלה מכל מיפקדה.  עובר הזמן, בו המיפקדות הצבאיות הן המולדת.  אנו מוליכים את העולם, את התוהו-ובוהו הזה כלפי מישטר חדש.  כלפי אותו המישטר, שבו בעצם התחילה האנושות להיות אנושית על נהר-הברכה בעולם: הנילוס, ושהשליט היה שם מלך-כוהן, שהוא גם אלהים עלי אדמות.  קח-נא משמן-זית זך זה הבא אגב משם, טעים הוא מכל מגד שבעולם", ציחקק הפרופסור ויצק מנה הגונה מן השמן על הסאלאט של ד"ר אמן, והמשיך: "אך על זה בקרוב.  לעת-עתה עליך לדעת את עצמך כאמבאסדור הראשון של ברית זו".

ד"ר אמן הרים עליו את עיניו, אך כרגע כבש את תמיהתו והביט רק כאדם ענוותן, שהכבוד הרב נוגע עד לבו.  והפרופסור קיבל באמת את הדבר ככוונתו של הד"ר אמן והוסיף: "כרופא ודאי תעניין אותך יותר מכל העובדה שאגלה לך: בידינו נמצא סוף-סוף סוד החניטה המצרית".

פה הרים ד"ר אמן את עיניו בתמיהה אמיתית.  וגם הפסיק את לעיסת הלגימה שלו.

"רגילים לדבר בתולדות האדם ותרבותו על נסיגה, כשמישהו אומר ללמוד דבר-מה מן התקופות שעברו, אך החניטה היא סמל ל... איך אומרים אצלכם? לנוק-אאוט, סמל למכת-נצחון לפיטפוט זה.  ההומו סאפיאָנס הראשון בתולדות האדם, המלך-הכוהן האלהי מנס, אדם לבן זה, שבנה את המטרופולין הראשון בעולם, ממפיס, ידע יותר מסוד זה, שהיה סתום לנו עד הנה.  ולולא ההיקסוסים השחומים שאחרי כן, רועי-הצאן, שאפילו בושם-מצרים לא יכל להפיג את ריח-גופם המבחיל, הרי ודאי שהיינו היום עשירים בעוד הרבה מדרגות תרבות וציביליזאציה, שהשבטים הלבנים עמדו עליהן בגאון אנושי..."

"ויש לנו כבר תוצאות ממשיות בשטח זה?, שאל ד"ר אמן, שלא יכל לכבוש את סקרנותו לסנזאציה זו של החניטה, ומיד נזכר, שהשאלה תמימה היא מדי, כי הלא תוצאותיו של מעשה-החניטה נבחנות  בזמן, כעבור תקופות, ולפיכך הוסיף, "זאת אומרת, מהי הבחינה...?"

"השאלה איננה תמימה כל כך", אמר הפרופסור שתפס את מבוכתו הקלה של הרופא הצעיר כנכשל בשאלה.  "ומדוע אין אנו שואלים: במה היו בטוחים המצרים, שמעשה החניטה שלהם יצליח לעמוד בפני אלפי דורות? מה? משמע, שהיו להם סימנים לכך.  והדורות המאוחרים ראו, שאותם הסימנים לא הכזיבו את גאוניותם של הראשונים.  אך גם על זה נדבר עוד.  העיקר: הנה המלחמה שבן השחמטאים של הדיפלומאטיה הילדותית והנה מכתבו של סיר רבנטלו אליך".  סיים, הוציא מכתב ומסרו לד"ר אמן, והמשיך לאכול.

ד"ר אמן קרא את המכתב ורגשות מוזרים רחשו בו.  סיר רבנטלו כותב בגלוי על ברית שבן רמי-מעלה אנגליים עם רמי-מעלה גרמניים.  ברית, המחייכת לכל הסכסוך שבין אנגליה וגרמניה כעל מישחק ילדים.  בראש ברית זו עומד סיר רבנטלו ועל ידו אשלי רברבי של החברה האנגלית הגבוהה.   סיר רבנטלו הוא פאטריוט לדוגמה.  בזה אין ספק כלשהו.  אך ברית זאת אינה בעצם ברית-מלחמה.  להיפך, היא ברית-שלום, המשקיפה לעתיד.  מוזר, המכתב כתוב בסגנון לגמרי לא אנגלי מקובל.  מלא הוא אָנתוּזיאזם דתי ממש.  ובו מושג, שד"ר אמן לא שמע אודותיו מעולם: "המשיח הלבן", שתארו הרם הוא "המשחרר הגדול".  והשחרור אינו שחרור מידי עול זרים, כנהוג, אלא "מעולו של סבל-ירושה", של "המחלה הממארת הגדולה", ושהוא, הד"ר אמן, "בנו היחידי והאמיתי, נועד להיות כוהן-רופא במקדש-המלחמה במחלה זו - - - ששמה מצפון".

כשד"ר אמן סיים את קריאת המכתב והביט באין-אומר בפרופסור, קינח הלה את פיו, הרים את כוס-היין ואמר: "לחיי פרח-הכהונה ויליאם רבנטלו!"

ד"ר אמן הרים את הכוס, אך ידו נשארה באוויר.  מכל מה ששמע היו דבריו האחרונים של הפרופסור ההפתעה הגדולה ביותר. –

"שתה, שתה,", אמר לו הפרופסור והניח את כוסו, "בנו האמיתי אתה יקירי של סיר רבנטלו.  אלא שלא מאשתו מיסיס ליזבט, שאינה בעצם אלא לבנה-למחצה, ילידת מארוקו מאב סקוטי ומאם חצי ברברית.  אמך היתה בת-אצילים אנגלית, שנתייתמה ושמתה מיד אחרי שהביאה לסיר רבנטלו את המתנה הגדולה", פה חייך הפרופסור, "את הד"ר 'אמן' כביכול.  אותו זמן, כשהרשה לך ללבוש את שמך המזוייף, עדיין לא ידע סיר רבנטלו, כמה חשוב הוא שמו בשבילך ובשבילו ובשביל הברית שלנו.  וכעת, בוא, נלך".

במכון העליון חיכתה לו לד"ר אמן ההפתעה הגדולה ביותר והנעימה ביותר בימי חייו.  הפרופסור גילה לו את הסנזאציה העולמית של כל התקופות: הולך הוא ומשכלל את תגליתו-המצאתו: נסיוב-פלאות, שישמש יסוד לריפוי כל מחלה אנושית, החל מן הפצע הקל ועד המחלות הממאירות ביותר, אותן שהן בחינת מיסטורין לחכמת הרפואה, "לעת-עתה אינני יכול לגלות לך יותר, בך תלוי, שאוכל להכניסך אל סודי זה.  – ומובן מאליו, שגם מחלות הרוח בכלל אלה.  אמנם בחלק זה יש עדיין קשיים מסויימים.  הילדים הדרושים לי לכך אינם חסרים, ילדים יש די והותר גם יהודיים וגם אריים, ומכל המינים, (ד"ר אמן כמעט שפלט ושאל, אם גם גרמניים, אך מיד נמלך בדעתו).  אך רביים כמו זה שבידי אין אפילו מעט.  – וסוף דבר, כלומר, ראשית חכמה: אל תשאל שאלות שאינן ממידת הרופא האמיתי.  אני רוצה בך תלמיד מובהק.  אתה צעיר רב כשרונות ואנגלי אמיתי.  ידוע לי, שחביבה עליך בעיית הצנטרוֹזוֹם.  אני שמח מאוד.  אחת מבעיות-היסוד שלי היא בעיית הגופיפיות הפוליט... הגופיפיות הפוֹליוֹת, הקורנות... הוי, חביבי, הן קורנות לנו אור חדש, אור-עולם! אגב, ההספקת דבר-מה באותו הזקן הצ'יחי? רק היזהר למען השם, שלא יצליח בנסיונות ההתאבדות, שאנו עוזרים לו בהם.  ומה בדבר האשה הנורבגית המעוברת, שאנו מעכבים את לידתה?"

"היא מתה", אמר הד"ר אמן בהקלה, אך התאמץ להסתיר את רגש-הרווחה שלו.

"חבל", אמר הפרופסור, "לא עמדת לעת-עתה בנסיונך, אך אין דבר..."

"קשה לו לאנגלי..." הפטיר הד"ר אמן כמעט שלא-מדעת, כשראה בעיני רוחו את האשה המפרפרת.

"הנח!" אמר הפרופסור, "בקרוב תזכה לראות אנגלים סוחבים נשים הרות בשער ראשן ובועטים בכרסיהן כבשק-פחמים! אני כבר מחכה לפסק-הדין הבריטי הראשון למיתה בהצלבה רומאית, וכמובן, באותו הטקס הבריטי המסורתי עצמו: בתגא ובקפלט.  עלי להודות, שבזה אתם עולים עלינו: בתפארת הטקסים ובפולחן הקדושה המסורתית, בה השופט שלכם מצהיר בחגיגיות פאסיונית: 'בית המשפט דן אותך לתליה בחבל על צווארך עד שתצא נשמתך' זהו החשוב ביותר בכל הפרוצדורה.  – שומע אני, שלהלקות כבר מלקים אצלכם באימפריה.  רק חבל, שאין הרופאים הבריטים משתמשים בהזדמנויות אלה, וביחוד כשמלקים נשים.  אה כן, כמעט ששכחתי: אותה 'הבתולה הקדושה' שביקשת אותה לעצמך ושכבר יש לך עליה רשימות-הסתכלות אחדות, יש לי אתה תכנית נהדרת.  רק שמור עליה ועל הזקנה המטפלת בה.  ה"רומיאו" שלה נמצא אתנו פה.  ועוד היום אציגך לפני הרבי, אם יספיק לי הזמן לכך".

 

ז

האטראקציה הגדולה

אדם חדש נכנס למחנה שורדורף והיה שוהה פה יום-יומיים, היה תמה קודם כל לתופעה לא מובנת כלל: כעין איזה חופש כללי ומוחלט היה שורר פה בין האסירים.  מחוץ ל"טבעות דאנטה", שבהן הוכח כוח-דמיונם של האינקביזיטורים ושל רבותיהם מלכי אשור ובבל על כל מצוקותיהם למישחק חתול בעכבר, וכשרונם של מירבו, אדגאר פו, ויליי דה-ליל-אדאן ודוסטוייבסקי ואפילו הופמאן ואֵוורס הגרמניים לדילטאנטי כנגד האחרון שבחיילים הגרמניים, שלידו נמסרו גופו וחייו של מישהו – מחוץ לאינפרנו זה, שתאיו היו זרועים בכל המחזה, היו המועמדים למיתות משונות מתהלכים חפשים לגמרי והכל היה מותר להם לעשות כחפצם.  שום ענש לא הוטל על מישהו בגלל שום עבירה ואפילו לא על חירוף וגידוף כלפי המשטר ואפילו כלפי הפירר עצמו כביכול.  לאט-לאט הוקבע פה, שגורלם של המתים החיים הוטל בין כה מראש, ושום דבר בעולם אינו יכול לשנותו אף כמלא נימה.  גורל זה אינו תלוי בשום מעשה או דיבור, או התנהגות.  הכל הולך לפי התכנית, והתכנית גלויה היא בהחלט.  דומה היה הדבר לביבר עצום, שמפנים לסורג יכולות החיות להתהלך ולעשות כחפצן, אך גם השומר יכול לעשות בהן כחפצו.   ואולי משל מתאים יותר: לחיי האדם, שההשגחה העליונה, הגדירה אותו בסורג של לידה-ומוות, הקיימים בעל-כרחו, אך פנים לאלה יש לו הבחירה החפשית.  ואם כי למראית-עין יכול הוא להצר את הסורג: לקפח את נפשו לפני בוא יומו, הרי גם חופש זה מוטל בספק גדול: אפשר, שגם זה אינו רצונו שלו-עצמו, כי אם נטיה, שבה נולד, ומי שלא חונן בנטיה זו, לא יתאבד אפילו אם כל הפורעניות שבעולם יחולו על ראשו.  במחנה שורדורף היו קוראים לנטיה זו בשם "כשרון":"אשרי האדם שיש לו הכשרון לקפח את חייו בידיו".

ד"ר אמן הבין מיד, שמשטר זה יסודו לא רק בעובדה, שהמיפקדה אין לה מה לחשוש פה מפני החופש הפאטאלי הזה.  הוא ראה, שזה גם עוזר בהרבה – כך היה חושב בתחילה – להעמיק חקר בנפשם של האסירים, שאינם חוששים לגלות את לבם, בידעם שבן כה אין להם מה לאבד.  כל אחד ידע את דרכו אל המוות:  קודם עינויים ואחר כך אחת מן המיתות המשונות הנהוגות פה.  ואם רובם נמנעו בכל זאת מכל דבר העלול שם בחוץ, מעבר למחנה, להרגיז את השלטונות ונזהרו בתקוה של קורטוב אחד מני רבבות, שאולי בכל זאת זה יעזור להם – הרי היו גם כאלה, שהתמסרו לגורל וכפיצוי יחידי ואחרון לחייהם היו מתהלכים וכמטורפים למחצה היו מדברים את כל העולה על רוחם.  וגם כאלה היו ביניהם, שקיוו כל הזמן, שאולי ישלחו בהם כדור-מוות בחרפם בקול רם את קודש-הקדשים של השלטון.  אך הסרדיוטים, שכנראה היתה להם פקודה, לא לשים לב לכאלה, היו צוחקים לשמע דברים כאלה ולא אחד מהם היה אומר למשתולל כזה: "לחנם יקירי, את המוות לא תקבל אפילו אם תתפקע!" נתייאש השלד החי המורעב עד לצלעות בולטות, ונשתתק.

ד"ר אמן נוכח, שבמשך הזמן הקצר להיותו פה הספיק ללמוד, כמה שלא היה לומד משך כל ימי חייו בחברה כתיקונה.  ברגעים כאלה היה מרגיש פתאום רגש תודה עמוקה לפרופסור ולסיר רבנטלו.  ומשנכנס אל "המכון העליון לחקר האדם" שוב נפתחו לפניו שערי הכרה חדשים.  פה מצא להקה גדולה של רופאים, רובם צעירים כגילו, שהתהלכו במדיהם הלבנים ובמכשירי הרופאים שלהם כמו בקליניקה מפותחת מאוד ועושים את מעשיהם באותה הרצינות שבכל מוסד-רפואה רגיל בעולם.  מיד עם התייצבותו של הד"ר אמן לפניהם, הזמינוהו למעשה-קליני חשוב מאוד.  עמדו שם כחמשים איש בריאים ויפים, לפי מראיהם יהודי גרמניה, וחיכו כששרווליהם מופשלים.  ניגש אליהם ד"ר אמן ושאל את אחד מהם, איזו זריקה יקבלו? ענה הנשאל: "אינני יודע.  אמרו לנו, שנגד טיפוס".  הופיע הפרופסור טראיטש, בדק את העומדים בשורה מראשיתה ועד סופה, ואחר-כך אמר בקול רם: "אתם תקבלו כעת זריקת ט.ב.ק. – הבינותם? כולכם יודעים בוודאי, מה זה ט.ב.ק.; אנשים אינטליגנטים אתם, לא כן?,

אמר אחד מהם: כן, אדון פרופסור, זריקה נגד טוברקולוזה".

"לא נגד טוברקולוזה!" צעק הפרופסור, "כי אם את הטוברקולוזה תקבלו!" ורמז לאסיסטנטים.  הללו ניגשו כל אחד אל השורה והזריקו להם את נסיוב הטוברקולוזה.  – רגליו של הד"ר אמן רעדו עד פיק-ברכיים, אך הפרופסור ניגש אליו, שם ידו על שכמו ואמר לו:

"כעת התבונן.  אך אל תדבר אלי בינתים".

הוא עצמו ישב בכורסה והסתכל.  והד"ר אמן עמד והביט באומללים, אך בינתים עלה בלבו להסתכל גם בפרופסור, שישב בעינים בולטות ולחות ופניו מסמיקות והולכות.  ולבסוף נעצמו עיניו והוא ישב רגעים ארוכים ולא פקחן גם כשהרופאים הצעירים גמרו את מלאכתם ועמדו וחיכו.  לבסוף התעורר, קם ואמר: "תודה רבה אדוני!" והלך.

ד"ר אמן התבונן בלכתו וראה, שרגליו של הפרופסור רועדות קצת בלכתן.

זאת היתה 'הטבילה' של ד"ר אמן ב"מכון העליון לחקר האדם".

אחרי טבילה זו התחיל ד"ר אמן להתבונן יותר באנשי-המדע עצמם מאשר ב"חולים".  ומיד ראה והבחין ביניהם בתחילה שני סוגים: א. סתם סאדיסטים מן המין הפשוט ביותר, בין אלה המשתמשים עוד גם במשקאות משכרים ואפילו בסמים, וכאלה, שהסאדיזם עצמו די להם.  סוג זה מדבר בגלוי על העונג שבסאדיזם וצוחקים ולועגים לחבריהם, השותים יינות: "נחותי דרגה" הם בעיניהם.  "הפירר אינו שותה יינות!" מכריזים הם כהפלגה בשבחו של סמלם העליון.  – וב. כאלה, שהפרופסור הוא סמלם העליון, איש "המטרה העליונה", ששום קרבן מוסרי אינו יקר לו על מזבח המדע לחקר האדם.  אלה מסתמכים על קדושת המהפכה והמלחמה בכלל, שגם בהן מרשה לעצמו האדם לוותר על המוסר המקובל ואפילו לא למען הדור הסובל בזמנם, אלא למען הדורות הבאים, שעדיין לא באו לעולם.  אמנם קשה להבחין, מי מביניהם הוא באמת איש-מדע קשוח, שהתגבר על החולשות המוסריות, כדי לשרת את המדע שירות עליון, ומי מהם רק מלביש את יצריו השפלים במעטה המטרה העליונה.  אך מהי המטרה העליונה אם לא קדושת גוף האדם עצמו ונפשו? אמנם זה לאו דווקא.  הלא ישנם אנשי מדע, ודווקא אלה המטיפים למוסריות גבוהה, הנרתעים מן הדעה, שכל המדע אינו אלא מטרה לשרת בו את האדם.  כשם שישנם פילוסופים – ואלה מזדהים על פי רוב עם המקדשים את המדע כמטרה בפני עצמה, כמו עיקר המדע האסטרונומי – המשוללים גם מאת האמונה באלהים את המטרה לשמור בה על מוסר-האדם ושהרליגיוזיות היא בעיניהם מטרה בפני עצמה.  וד"ר אמן שואל את עצמו: מה הם אלה? מה הוא האדם, שלא המדע ולא האמונה אינם בעיניו אלא מקור הנאה לעצמם, לאיש המדע ולמאמין באלהים? – והוא נזכר בפרופסור אחד באוניברסיטה, שכל ימיו הטיף לרליגיוזיות עליונה, להכיר ולדעת את האלהים תכלית ידיעה ולאהבו תכלית אהבה – ואותו פרופסור לא נתן מעולם פרוטה אחת לעני רעב או לצרכי ציבור בכלל.  ואותו הפרופסור הדיח את אשת חברו מבעלה ומילדיה, ומשאותו בעל אומלל קיפח את נפשו ביריה, הניע הפרופסור בראשו בחמלה עמוקה: חבל, הוא מעולם לא תפס את הרליגיוזיות האמיתית, אילולי כך, לא היה עושה מעשה-שטות כזה, שהוא בעצם פשע".  היודעים הרליגיוזים הללו, שהם הם הפושעים הגדולים ביותר בעולם: סמל כל האגואיזם השפל? נהנים הם מידיעת אלהים ומן המדע ומבלי לחשוב רגע בהמונים הסובלים מצוקות-עולם – במה זה נעלה יותר מהנאה עצמית אחרת בעולם? – הרגש האוקיאני" הם קוראים לזה.  אולי רגש ז'ונגלי?

אך הנה נזכר הד"ר אמן בתגליתו של הפרופסור – ודעתו נחה עליו: תרופה.  "יסוד לריפוי כל המחלות שבעולם!" boule Magique למען מטרה זו כדאי הכל! ולזכות להשתתף במפעל עצום זה – ד"ר אמן הרגיש נחשול של אושר בגופו.  כן.  צריך להתגבר על הכל.  כעת מבין הוא את סיר רבנטלו: קשיחות.  עד כדי עיוורון.  ושהפרופסור מתאמץ עדיין עד היום להתגבר על חולשתו המוסרית, את זה רואה כל מי שמתבונן בו בשעת מעשה.  גם שם, במחנה המישרפות ראה זאת.  גם שם ישב על הכסא בעינים עצומות ולא הרגיש אפילו את גמר היריות.  וגם עכשיו, עם זריקות השחפת, ישב ככה.  ואחרי שקם והלך, אפשר היה לראות בעין, איך רגליו רועדות.

וד"ר אמן הרגיש אותו רגע רגש-הודיה לפרופסור, ולסיר רבנטלו.  סיר רבנטלו הוא אביו.  בעצם הרגיש בזה מזמן, אמנם הרגשה עמומה, אך חמימה.  – ומשהוזמן הד"ר אמן ל"נסיון הילדים", הלך ברוח מרוממת.  בול מאז'יק! וברוח מרוממת עמד והביט, איך "האחות המחנכת", הרטה, מתהלכת בין ילדים פעוטים מורעבים זה ששה ימים רצופים, אוכלת קוטלטים וסנדביצ'ים ופירות בתיאבון.  אחר כך מביאים לה מים, היא מרימה את הכוס ואומרת לילדים: "כשאני אגיד "לחיים!" תקראו גם אתם "לחיים!" והילדים קוראים אחריה: "לחיים!" בשפה רפה.  והיא מבטלת ואומרת: "לא טוב! בקול רם! לחיים!"  - וככה פעמים אחדות, אחרי כן נותנת לשני כלביה, הכלבה וגורה הקטן- - - ילדים אחדים נופלים. – וגם כשראה איך מעבירים במחנה המורעבים, המוכנים לרצוח את ילדיהם בגלל קליפת תפוח-אדמה, מטבח-נע צבאי עם קלחת מהבילה ריח בשר ומרק חם ונותנים לשלדים ללכת אחרי המטבח ולרחרח ואחד הסרדיוטים אומר להם: "בבקשה! קח לך מן הבשר!" וכשאחד מהם מחליט לסכן את ידו ותוחבה לתוך הקלחת להוציא חתיכת בשר ולנגוס ממנה ולשרוף את ידיו ואת פיו, אך הנתח נופל מידו – ואחרים מתנפלים על הלגימה הרותחת, פורצים הסרדיוטים בצחוק פרוע, אחר-כך משמיע הקצין פקודת זעקה: "לזרוק!" ונתח הבשר נזרק לאט ומוטל על האדמה, ניגש הטבח וזורקו חזרה אל הדוד והקצין אומר: "זה לכלבים, אך לא לכלבים מצורעים כמוכם! אפילו להריח אינכם ראויים!" והתהלוכה ממשיכה את דרכה בין המורעבים ואחריה רופאים צעירים הולכים ורושמים להם בפנקסיהם – שוב עמד הד"ר אמן ברוח מרוממת והתבונן ב"חומר המעניין" ולמד הרבה.  – וביחוד אחרי-כן, כשהד"ר אמן הצליח בנסיונו שלו המיוחד, ראה עין בעין, שהפרופסור הוא באמת אדם עליון.  הד"ר אמן עשה מעשה: הוא הגניב סכינים אחדים אל בין המורעבים, שאיש מהם לא ידע, מאין באו המכשירים הללו אל תחת מזרניהם – ומששוב עברה תהלוכת המטבח-הנע בין השלדים החיים, התנפלו אחדים מהם, שבין כה רצו כבר להיפטר מן החיים, ושחטו סרדיוטים אחדים על קצינם.  – וכשד"ר אמן סיפר זאת לפרופסור בהוספת רשמי התבוננותו שלו בחיילים ובקצין – היה הפרופסור מרוצה מאוד.  – לא, בפרופסור אין לתלות כל שמץ פסול. – ומשנוכח הד"ר אמן, שמפעל התרופה הגדולה באמת ענין רציני הוא, הושרתה עליו רוח רליגיוזית ממש והרגיש, שכל סבלו של עולם – כן, לרבות הילדים! – כדאי הוא להשיג את מטרת-המטרות הזאת. –

ויום אחד הודיע הפרופסור בשידורו המיוחד לסיר רבנטלו, שמאושר הוא לבשרו: הבחור הוא למעלה מכל מה שחיכה ממנו. 

כשד"ר אמן התוודע אל ר' נחומקה, מצא אותו כבר במצב, שאפשר לכנותו בשם "המדרגה השניה".  המדרגה הראשונה היתה מדריגת התהייה: ר' נחומקה ראה מה שראה, ועל כל גל וגל של יסורי-נפש היה עומד ותמה: הייתכן? אתמהה! כלום אין דין ואין דיין? התמיהה באה בגלל החדוש שבדבר: שוא חיפש ר' נחומקה בכל מסכת-הפורעניות הישראלית פרשה כזו.  מה שעבר לפני עיניו, אין לו פסוק בתורה ונביאים וכתובים ולא מימרא אחת בדברי חכמינו ז"ל וגם לא בספרים שאחרי-כן.  זה תמוה מאוד.  הייתכן שבכל התורה כולה אין רמז לפורענות שכזו ולכן אין גם מלת-הרגעה עליה? מלה אחת של הצדקה היתה דיה כדי לקבל את הדין, ואפילו להמתיקו.  – והיה עומד ר' נחומקה ותמה.  שואל הייתכן ותמה כלפי מעלה.  ויחד עם זה היה מצווה על עצמו ועל חסידיו את החדוה.  ביטול היש, הפקרת הכל – והחדווה.  והרגש הרגיש ר' נחומקה, שחדוה זו, הצלה יש בה.  ההצלה היחידה בעולם.  – "ברן יחד כוכבי בוקר".  רק לא להרגיש אף רגע קל מה שאינו חדוה.  כי מה שאינו חדוה, הוא חס וחלילה מיתה.  והמיתה היא טומאה חס ושלום.  ור' נחומקה היה יושב ומשנן לעצמו ולחסידיו יום-יום ושעה-שעה: "ולכן כל מעשי עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו" - - - "שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים" - - - "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זה דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך" - - -  "וככה ממש הוא ביטול העולם ומלואו וכאילו אינו במציאות כלל לגבי מקורו שהוא אור" - - - "וטעם השמחה ביסורי הגוף לפי שהיא טובה גדולה ועצומה למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהינום" - - - "שאפילו יסורים של איוב שבעים שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהינום" - - - "וביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשין של עולם הבא, כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין" - - - ור' נחומקה ביאר להם בייתר בהירות, שיבינו את דברי הרב על בוריים: "כשמידת כתם-הצל פה למטה הוא טפח, הרי זה כנגד רבבות מיליון שלמעלה, שהדבר המצל כיסה מעינינו בצלו.  והנמשל, שאינו אפילו נמשל, אלא הדבר עצמו: כל רגע סבל פה למטה, הוא רבבות שנים של סבל שם למעלה וכל קוצו של כאב פה למטה, הוא ים של יסורים שם למעלה, וכל קורטוב של שמחה פה למטה, הוא ש"י עולמות של שמחה שם למעלה.  ולפיכך גם כל רגע של יסורין בעולם הזה, מצילים את האדם מרבבות דינים קשין שבעולם הבא" - - - והחסידים הבינו, הרגישו וידעו וכל עצמותיהם היו פולטות מקרבן את העולם הזה, היו מבטלים אותו תכלית ביטול ולחלוטין ושואבים מן החדוה הנצחית העצומה שבעולם הבא - - - ושוא היו כל היסורין שהרשעים יסרו אותם פה - - -

אך הנה ראה ר' נחומקה לתמהונו הרב, שחסידיו חדלו להבין את כל זה.  עומדים הם כמטומטמים, מביטים כגולמים ואינם תופסים כלום.  העינים שלהם לא עינים, האזנים לא אזנים, הגוף הולך ומשמין, הולך ומסתבל ומתעבה מיום ליום.  – פעם אחת עוד ניסו להתלכד לעיצומה של החדוה, אך מיד נתפרדו ועל פניהם הופיע כעין חיוך של טמטום טפשי, שאין בו קורטוב של הבנה, של שותפות אתו. 

מה זה?

פתאום ניחת בו חץ של הכרה איומה: הם - -  אינם עוד - - - גברים! פרצה מר' נחומקה ציווחת-אוי קורעת לב וראשו צנח על השולחן ומעיניו השתפך ים של דמעות. –

משהתעורר ר' נחומקה מיגונו, הושרה עליו אור גדול, אור חדש, שלא הרגיש כמותו מעולם.  בתחילה היה זה כעין פקיחת-עינים מחושך מצריים לזוהר-שמש מסמא עינים.  חושך זה היה בחינת אור מתעה, לא אור מאיר, אלא אור המפיל את האדם לתוך הבור.  לא פעם קרה לו כדבר הזה בהיותו עוד נער.  הוא עלה בלילה על גבעה נמוכה, מעבר לגבעה היה פנס על עמוד גבוה, הפנס דקר לו את העינים ולא האיר את דרכו במעלה הגבעה.  ובמעלה הגבעה היה בור ופעם נפל אל תוך הבור ובקושי יצא ממנו.  גם הוא, ר' נחומקה הזקן, עלה על גבעה כזו כל ימיו לאור פנס, שאינו מאיר לו את דרכו למעלה ולכן נפל אל תוך הבור.  אך הנה יצא מתוך הבור.  איך יצא אז, בהיותו נער, מתוך אותו בור? הוא נבהל וצעק צעקה גדולה וטיפס בבהלה למעלה.  בדיוק כך קרה גם עכשו.  הוא נבהל וצעק צעקה גדולה ויצא.  ובבור לא הבין את דברי הרב התניא.  דבריו נאמרו אצלו מן השפה ולחוץ.  הוא שינן לעצמו: "ביטול העולם ומלואו - - - כאילו אינו במציאות כלל" והנה נבהל מן המציאות, שאיננה כלל, וישנו רק מקורה, שהוא אור.  וכלום ראית פעם אור, שיש בו בעצמו צל? ובמקום שאין שום מציאות כי-אם רק האור עצמו, איך זה יכול להיות צל? הרב אומר: "להיות כל גופו נבזה ונמאס בעיניו - - - שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" - - - כאילו השמחה זקוקה בכלל לגוף למציאות, כאילו אפשר לה לנפש לשמוח כשמרגישה היא גוף.  ריקא שכמוני! ואיך שמחה הנפש שם למעלה, הנשמה, כשהגוף שלה רקוב בקבר וכבר לא נשארה ממנו אף פיסת-עצם שלא נתמסמסה.  – התעצם ר' נחומקה ושפע של אור נח עליו, הביטו עיניו ולא ראו עוד את העולם ומלואו שמסביבו.   דיברו אליו והוא לא שמע ולא הבין.  כי ידע ר' נחומקה, שהמדבר אינו במציאות כלל.  וכשמישהו מבין חסידיו ניגש אליו ואמר לו, שרוצים הם לעזבו, גרשו ר' נחומקה כזבוב טורד: "מה אתה רוצה ממני, ואני יודע שאינך במציאות כלל".  עזבוהו החסידים, הוציאו אותם מדירתו, אך ר' נחומקה לא הרגיש בכך, הוא היה כולו נתון באור הנצח ובחדוות האור שבנצח. וכשסיפרו לו, שהחסידים שלו הובלו לשריפה, לא שמע ר' נחומקה, כי בכלל לא האמין, שישנה מציאות כזו ושישנה אש שורפת ושמשהו שורף ומישהו נשרף.  אמנם לפעמים עלה בו כעין זכרון מעומעם, שבהיותו בבור היתה כעין מציאות בעולם – אך משהוא עצמו נבלע אל תוך האור, אין הוא מסוגל עוד להאמין בשטויות כאלה.  וכשלא אכל ימים אחדים ובא מישהו והאכיל אותו בעל כרחו, ידע ר' נחומקה, שאין זה אלא אותה פיסת-הצל שלמטה, שבמקומה ישנו אור של רבבות מילין והצל רוצה לנסותו, אם מאמין הוא באמת, שבתוך האור עצמו ישנו אותו צל קטן, והלא גלוי וידוע לפניו, שאין צל כזה ואין מציאות כזו.  התחיל ר' נחומקה לזמר בלי קול ובלי מלה וראה בזמרתו כי בקירבת אלהים הוא, ממש בקירבתו, ואחר כך בתוכו, בקירבתו ממש, ואז הבין סוף-כל-סוף, כי הולך ובא קץ-הימין ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו את מה שהוא רואה, את המציאות ההיא, השניה, הנוצרת מן האור, ובה, במציאות האלהית ההיא הכל, הכל, הכל הופך לאור, לחלק אלוה ממעל, כל הטוב וכל הרע נמס לאש לוהטת אחת והקב"ה יוצק ממנה את עולמו, שכולו חדוות-נפש, כולו אהבה, אהבה, אהבה - -

זאת היתה דרגתו השניה של ר' נחומקה בגיהינום.  בגופו איש לא פגע לרעה, אך "הטיולים" שלו מטעם הפרופסור טראיטש במדורות-התופת של "המכון העליון לחקר-האדם" זיקקו את הדמות הקטנה והחלשה לגוש-פלדה עצום-כוח, הסוגר בקרבו נפש-איתנים טעונה מרץ "מיכאני-פוטנציאלי", שאיש אינו עומד בפני כוח קרינתו העצומה.  – ובאמת זאת היתה מגמתו של הפרופסור, כשהביא אותו לידי כך, שהרבי יבקש ממנו תפקידים שונים והוא הסכים לכך.  כשר' נחומקה נשאר גלמוד, מיותם מחסידיו ש"נשתה גבורתם, היו לנשים" ותשוקתו למגע-נפש התעצמה עד כדי סכנת התאפסות על ידי מרץ עצמי דינאמי, "הורשה" לו "לבצע פונקציות" שונות.  היה מלווה את הנמסרים לענויים בתפלת "אל מלא רחמים"; מקדש כדת משה וישראל זוגות תחת התליה, מכניס בידיו בבריתו של אברהם אבינו תינוקות, שמיד אחרי ברית-המילה חונקים אותם לעיני אמם – אלא ש"עזרתו" של ר' נחומקה לפרופסור בנסיונותיו קלקלה לו: הנמסרים לעינויים מתו תחת ידו המברכת של הרב, הזוגות נפלו תחת החופה ולא הספיקו לתלותם, והאם מתה ולא ראתה במיתת תינוקה.  זה היה רחוק מבינתו של הפרופסור.  וביחוד השתומם לראות, שאותם הנסיונות עצמם באנשי-דת אחרים, "הצליחו" יותר.  הפרופסור אסף מאנשי הכת חוקרי-התנך הידועים בשם "עדי אדוני צבאות" ואחד החשובים שבכמריהם היה מבצע את הפונקציות הדתיות" הללו בבני-אמונתו – ולבסוף מת הכומר עצמו משבץ-לב.  ועל זה ערך לו הפרופסור לר' נחומקה את "הטיולים", שיראה יום-יום "מה שלא ראו נביאים" כדברי הפרופסור.  – אלא שגם פה טעה הפרופסור.  הוא לא ידע, שר' נחומקה שוב אינו רואה כלום מכל הנעשה מסביב.  הביט כביכול, אך לא ראה.  הוא לא ראה את "החגיגות המפוארות" שסידרו ב"יום האם" וב"יום הילד" ושאלפי ילדים השתתפו בהם עם אמהותיהם, הוא לא ראה את "החתונות במוזיקה" שערכו במחלקת ה"יוּס פרימה נוֹקטיס", או כמו שהפרופסור קרה להן בשמן המדעי העברי: "כלולות בני-האלהים" וביאר זאת לרבי בדברי ר' יודן: "כשהיו מטיבין את הכלה מקושטת לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחילה", אך ר' נחומקה לא שמע גם את דבריו אלה כשם שלא שמע עוד את יתר הקולות הממלאים את האויר הטמא.  ר' נחומקה היה נתון אותה שעה באור-בראשית, שם היה דבוק דביקות אלהית וממוזגת מזג אלהי בנשמה הכוללת, ששרשה באלקים חיים בכבודו ובעצמו, שלית מחשבה תפיסא ביה.

גם ד"ר אמן היה בדרגתו השניה כשנכנס אל המכון.  בדרגתו הראשונה היה הרופא הצעיר עומד גם הוא ותמה: איך זה? הפרופסור טראיטש הוא לא סתם איש מדע-גדול, כי אם קודם כל רופא גדול.  רופא, שקודש-הקדשים שלו הוא האדם, היחיד, הפרט.  גופו ונפשו של האדם.  בקדושה זו נשבע בשעתו גם הפרופסור, כמוהו, כשמסרו לידו את תעודת-הגמר, זוהי מגילת-היוחסין הגדולה ביותר לאדם ילוד אשה.  כי מה הן כל יתר התעודות והחכמות כנגד יעודו של הרופא? מה היא תעודת האינג'ינר, תעודת הפיזיקאי, החימאי, המכנאי, ואפילו המורה, כנגד יעודו של הרופא: לשמור על יקר כל יקר בעולם: על האדם עצמו? – והנה ראה הוא, שרופא, רופא-פרופסור מתהלך בקרב רבואות בני-אדם מעונים ומרוסקים כמתהלך בין גרוטאות הנערמות לכרי אשפה חי, שתולעים מתנוססות בו, והצחנה העולה מתוכו אינה מחנקת את האף, אלא את האזניים.  כרי-אשפה זועק לשמי-השמים: "עזרה, הצילו, אנו בני-אדם כמוכם! הצילו!" והפרופסור, בן-אדם כמוהם, מתהלך ביניהם ומתבונן בהם כמתבונן בקומץ זבל: ממה הוא מורכב חומר זה? – התעצם הד"ר אמן בכל מהותו הרופאית-האנושית ונשבע בלבו: יום הדין! – הוא יבוא, משום שחוק-איתנים הוא באדם, שעל כל פשע בא יום הדין! ולמטרה זו היה משחק את תפקידו של תלמיד נאמן, וסובל ביסוריהם של האומללים, עד שרכש לו את אמונו המלא של הפרופסור. – אך משגילה לו הפרופסור את סודו: את תגליתו הכבירה, את התרופה לאנושות הסובלת, את הבול מאז'יק, היה הד"ר אמן לאיש אחר.  שוב לא ראה דבר מלבד המטרה הקדושה הזאת, ובכוח נפשי עצום כבש בקרבו את יסורי-הנפש שלו למה שראה ושמע מסביב.  מפעל זה - - - מה הם לעומת מפעל זה יסורי דור אחד, שאחריו יריעו לו דורות על דורות, אמהות של ילדים חולים וילדים של הורים חולים, ומי יודע? אולי תגלית זו היא רק הדרגה הראשונה של התגלית הסופית: למצוא תרופה פרופילאקטית בכלל מפני הופעת-המחלות עצמה?! מלחמה קשה היתה זאת לד"ר אמן, אך תורת הקשיחות של מחנכו סיר רבנטלו שהיא - - - כעת יודע הוא כבר: אביו-מולידו - - - תורה זו, תורת אב לבנו, נעמה לו כעת שבעתיים.  תרופה זו היא באמת פלא כל-פלא - - - חזק ואמץ אלכסנדר אמן! – כדאי הכל. –

ובדרגתו זאת השניה, האקסטאטית, נפגש הד"ר אמן בר' נחומקה.

עם פגישותיו הראשונות של הד"ר אמן עם הרב, עדיין הוא עצמו לא ידע, ש"עם האכילה בא גם התיאבון".  בהתלהבות הגדולה למפעל התרופה לאנושות, שהפרופסור קרה לה בשם היפה Causiarin נכנס גם הוא לאט לאט ובא לידי הנאה שבנסיונות המדעיים.  אפשר מאד, שאדם מן הצד, בעל מקצוע לדבר, היה מבחין בהנאה זו אחד משישים שבאותו סאדיזם, הספון בעצם בכל ילוד אשה.  אך הד"ר אמן הן לא את עצמו חקר הפעם.  והרבי היה באמת "חומר מעניין" לא רגיל.  יש באוספו של הפרופסור חומר שונה ממין זה: כמרים נוצרים מכל הסוגים, יש לו שני מופתיים מוסלמים, אחד מבודאפשט ואחד מבוסניה, מצדיקי אומות העולם האמיתיים, שאחד מהם נאם בשעתו נאום-לעג לשמועה שפשטה בעולם, שהפירר החליט לקבל את דת מוחמד, והשני מתלמידיו של הפרופסור גולדציהר.  היה פה יוגי אחד, שקברו אותו כל הזמן וניסוהו, אם פאקיר אמיתי הוא לחיות בקבר זמן רב, אך תמיד שמרו עליו שלא ימות בינתיים.  היו פה שני ברהמינים, כוהן-קונפוצ'יו אחד, ואפילו קדוש יאפאני, כהן-קאמי, שכיהן במקדש אמאטראזו; אותו קיבל "המכון" במתנה מאת קיסר יאפאן בעצמו.  אך אלה לא שמשו לפרופסור אלא לנסיונות-גוף כגורמים לתמורה נפשית.  ואילו בר' נחומקה איש לא פגע בגופו, כי עיקר עניינו של הרבי היה מצבו הרוחני, שהד"ר אמן מעולם לא ידע כדוגמתו ואם שמע פעם על "רביי-הניסים", את בניינם הנפשי לא הכיר בכלל.  וביחוד, מאחר שעל רבנים וכמרים בכלל היתה לו דעה שלילית גמורה.

בתחילה קבע הד"ר אמן, שהרבי עבר כבר את סף הנורמאליות של אדם.  עצביו פרועים לגמרי ורק בזכות כוחו הרוחני העצום, שכמותו באמת לא ראה מעודו, לא נטרפה עליו דעתו עדיין.  וכשנזכר, שמצב זה בא לו לרבי לא מתוך יסורי-גוף, כי אם מתוך צער מוסרי, צער ליסורי זולתו, הרגיש הד"ר אמן סיפוק רב.  סיפוקו של איש-מדע, שלמד דבר-מה.  ומכיוון שהרבי לא השמיע אף הגה כל הזמן ולא ענה על שום שאלה בעולם, חוץ ממלמוליו לעצמו, שבקושי קלט מהם הד"ר אמן את התמצית, ואפילו לא אותה בבירור הגיוני, ומכיוון שתמצית זו עוררה בו ענין רב, החליט לסדר, ששוב יהיו לו לרבי חסידים.  עם חסידיו הוא ידבר, ולא דיבור סתם, אלא יחלק אתם את תורתו.  וחיפש לו חסידים – אך לא מצא.  נודע לו בינתיים, שבאחד "מטיוליו" של הרבי ניגשה אליו אשה, שאך זה הוכנסה למחנה, והתחננה לפניו לעזרה.  וכשהרבי אמר לה מה שאמר והזכיר כמובן את שם אלהים, שמע פתאום קריאות-לעג: "רבי! אל תשלח מכתבים על כתובת לא ידועה!" "השמים ריקים רבי! יש בהם רק כוכבים טפשים, המביטים ושותקים!" ואחד משוגע קרא בצחוק פרוע: "איזו לוויה! איזו קבורה! גם אני אמרתי אחריו קדיש! קדיש דרבנן, כיאות לאלהים!" – מאלה איש לא יהיה עוד חסיד.   אך אחד הקצינים אמר לו, שבאחד הצריפים ישנו יהודי מטורף, הצועק כל הזמן, שיתנו לו להכנס אל הרבי.  שהוא "בא הנה הביתה, אל הרבי שלו". – וד"ר אמן מצא אותו.  זה היה ר' אשלי.

ד"ר אמן הצליח.  להופעתו של ר' אשלי פקח ר' נחומקה את עיניו והביט.  הביט בו ארוכות, עצם את עיניו ושוב פקחן והביט בו.  ולבסוף אמר: "ר' אשלי, מה עושים יהודים שם בחוץ, רב אשלי?"

"סובלים, רבי ומתפללים לישועה, רבי", ענה ר' אשלי ומעיניו שטפו הדמעות בשפע.

"ומה עושים עוד, רב אשלי? מה היהודים עושים עוד שם בחוץ, רב אשלי?"

"המ... מה יעשו עוד רבי? במקום שיש בית כנסת הולכים לבית הכנסת, למי שיש עוד טלית ותפלין, מניח טלית ותפליין, במקום שיש מים, הולכם למקווה, רבי, מה יעשו עוד יהודים, רבי?" התייפח ר' אשלי בבכיה רמה, ודבריו נבלעו בדמעותיו.

פתאום קם הרבי ממקומו, עיניו ירו להבות צורבות וכמעט שיצאו מחוריהן ובקול ניחר צעק וידיו על ראשו: "אוי, הם ממשיכים! הם מתפללים כתמול שלשום! הם מניחים טלית ותפלין! אוי ואבוי, כאילו לא קרה כלום! הולכים לבית הכנסת, מתפללים במניין! כמו תמיד! כמו כל הימים והשנים והמועדים והזמנים! הם ממשיכים!" צעק בזעקה גדולה ומרה.  "ממשיכים! ואין ביניהם איש, איש אחד, שידפוק על השולחן במכה אחת איומה ויאמר: 'די! די בתפלה ובתפלין ובמיקווה ובכל!' אין מי שירים את קולו מסוף העולם ועד סופו, שישמעו בכל התפוצות: די! אלהים לא אלהינו ועם ישראל לא עמו! הפקר! הפקר! הפקר! הוא הפקיר את עמו, הפקיר את יצוריו, הפקיר את העולם, את עולמו שברא להנאתו, הפקיר אותנו, את הגוף ואת הנפש ויושב לו שם וצוחק! צוחק! אוי, והם ממשיכים כמקודם! וחוזרים בתשובה, מכים על חטא ומזמרים שלש-עשרה מידות! מה הם אומרים? ר' אשלי, מה הם אומרים?! הם אומרים: 'אדני, אדני, אל רחום וחנון' הם אומרים! מאין להם זה? מי אמר להם שהוא רחום וחנון? מתי ואיך ראו, שהוא רחום וחנון?! ר' אשלי, מתי?! אולי ראו, שהוציא תינוק אחד יחידי מידיו של רוצח, המטיח את הראש הפעוט אל הקיר? אולי ראו, שהקפיא את ידיו של הרופא שהוציא את דמם של התינוקות החיים, שקישטו את עולמנו בזיו השכינה? או אולי ראו, שהתיר מכבליה אשה יולדת, שקשרו את רגליה שלא תלד?! או אולי ראו את המלאך ששלח את ידו ואמר: אל תשלח ידך אל הנער!' והוציא את הסכין מידי הרוצח, שקלף את עורו של ר' זישא שלנו?! ר' זישינקה, הצדיק התמים, ר' זישינקה התינוק הזקן, למה עשה לך זאת אלהי ישראל? מה חטאת לו? חטאים, פשעים! מי חטא? מה חטא? האם שינו בעולם חטא, הראוי לעונש שכזה?! ונגד מי חטאנו? ומה הפסיד את חטאנו לו? ומדוע זה לא יחטאו לו? אמור, רבי אשלי, אל תבכה, אל תבכה, אל תבכה, גוואלד, אל תבכה, מוטב שתאמר: מדוע לא יחטאו לו? באיזו זכות דורש הוא, שלא יחטאו לו?! בזכות שברא אותנו? ומי זה ביקש ממנו שיברא אותנו? כדי שיצלו אותנו אחר-כך חיים? אוי ואבוי לי, הם הולכים לבית הכנסת ומתפללים! ונהנים מן התפלה! הם נהנים! ארורים הם היודעים עדיין ליהנות מדבר-מה! עולם הזה! מה איכפת להם בכל העולם, אם מבתרים ילדי-ישראל, משסעים את בטנם לעיני אמותיהם ואם מאכילים את האם מבשר ילדה הפעוט? מה איכפת אם רבבות גופות בני-אדם נוחרים כחזירים מנוחרים ומתחננים למיתה משונה? הם מתפללים ומאריכים ב'אחד' ומזמרים פסוקי דזמרה – עולם הזה! ועולם הבא! גיהינום וגן עדן! רב אשלי, מה זה גן-עדן, רב אשלי?! אולי יודע אתה מה זה גן-עדן? אם ישנם פשעים בעולם, הרי הפשע הגדול ביותר הוא: ללכת ולהתפלל, ולסלסל בתפלה בשעה שרבואות גרונות גונחים ומנהמים בקולות נעווים, בקולות, שאיש לא שמע עדיין כמותם, והתליין עומד ושובר את היד לאחור ומשסע את עצם הרגל לארכה ואדם אינו מת אלא צועק ונוהם ואיש אינו שומע! אמור רב אשלי, הישנו פושע ישראל גדול מזה הנהנה מתפלתו בשעה כזו ואומר: 'אדני, אל רחום וחנון'?! גיהנום.  רב אשלי, גיהנום יודעים אנו כבר מה הוא.  לגיהנום אין גבול! אך מה זה גן-עדן? צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.  יושבים שם ונהנים.  מה איכפת להם מה שנעשה פה בגיהינום?! יושב בשמים ישחק! – הם נהנים! מזיוה של השכינה! השכינה, הרואה מה שנעשה פה ואינה מזיזה אצבע! ואפילו לא מאיימת רגע ברעם אחד! פושעים, פושעים, פושעי ישראל, שאפילו הגיהנום הזה פה לא יוכל למרק את טומאתם! – בכה, בכה, רב אשלי! יש לנו על מה לבכות, אשריך ר' אשלי, שיכול אתה לבכות! בכה ר' אשלי, בכה ושפוך את נשמתך בדמעותיך! אל תבכה למעוּני הגיהינום, כי אין בכיה ראויה להם.  אך בכה לאלהי-ישראל, כי רמה רימנו עד היסוד! כי לא אלהינו הוא, אלא אלהי מרשיעי-עולם, אלהי הרוצחים והשכורים מיין ומדם! פתחו את ארוני-הקודש שבכל בתי-הכנסיות ואת כל ספרי-התורה ואת כל הספרים הקדושים, פתחו אותם וצעקו אל תוכם: שקר! שקר! שקר! מסרו אותו לרוצחים, יתפללו אליו הם, יברכו הם אותו וישבחו אותו הם! הם, חביביו, בחירי-הסגולה שלו, אשר עשה אותם לשופטים עלינו! הם, המחללים את כלותינו, הטהורות כעצם השמים לטוהר, תחת חופותיהן! הם המזנבים את חתניהן לעיניהן! הם! הם! הם! יצעקו הם: "אדני אלהינו אדני אח- - - ד" –

ר' נחומקה התעלף ונפל מלא קומתו.  מיהר אליו הד"ר אמן ויחד עם רב אשלי הבוכה הקימוהו והושיבוהו על כסאו. –

"רבי! רבי!" צעק ר' אשלי והתעלף גם הוא.  – מיהר הד"ר אמן להושיט להם מבקבוקו שהיה בכיסו, אך פתאום שמע מאחוריו את קולו של הפרופסור אומר בניחותא: "לא-לא. לא צריך, חביבי?.

נודע לו לד"ר אמן, שהפרופסור עמד כל הזמן והקשיב לזעקותיו של הרבי. –

הפרופסור משך אותו הצדה ואמר: "מענין, מה?" והתחיל מבאר לו בטרמינים הלאטיניים את חשיבות התופעה, כשר' נחומקה יושב וראשו מוטל בפניו על זרועותיו שעל השולחן.  ככה היה יושב זמן רב, ורב אשלי מתעורר מביט ותוהה.   אחר כך ניגש הפרופסור אל ר' נחומקה ואמר לו בקול יבש כשהוא דוחפו בצדו לעוררו: "לך ושכב, רבי!"

"מה אתה דוחף אותו?!" קם ר' אשלי ממקומו כנשוך נחש מוכן להתנפל על הפרופסור. "חזיר!"

הביט בו הפרופסור וחייך: "גם לך לא יזיק לשכב ולישון קצת.  פה תוכל לישון חסיד, כחפצך".

ר' נחומקה קם, הסתחב אל הספה ושכב.  פניו למעלה ועיניו עצומות.  ניגש ר' אשלי אל הספה ושכב על השטיח שלפני המטה.  נשען על צדו, זרועו תחת ראשו ועיניו תקועות בר' נחומקה.

הפרופסור רמז לד"ר אמן ושניהם יצאו.  בחוץ אמר לו הפרופסור לד"ר אמן: "אטראקציה גדולה, מה?"

"כן", אמר ד"ר אמן והתפלא בלבו, שהפרופסור לא אמר זאת באזני הרבי.

 

ח

כי ילד יוּלד לנו

זה יומיים וחצי שר' נחומקה שוכב על הספה ואינו זז.  לפני יומיים וחצי נודע לו, שבסעודת-שבת האכילוהו בשר תינוק.  השוחט שלוֹ קיפח את חייו בחלף, ואחריו הטבחית של הרבי.  ורק הקצב שלו עמד וצחק בצחוק רחב-פה ואמר: "איך זה שהרבי שיחיה לא ידע מה הוא אוכל? כלום יש דבר שהרבי אינו יודע? ואיפה כתוב בתורה, שאסור לאכול בשר אדם? הלוואי היו מרשים לנו לאכול את מה ששורפים שם לבטלה!? ושוב צחק עליז, שבע, מטומטם.

לרגלי הספה עמד ר' אשלי והניח חליפות על-פי הוראתו של ד"ר אמן מלוגמות על ראשו של ר' נחומקה, שהרופא השקיט סוף-סוף את גירוי ההקאה שלו, וכל הזמן שמר עליו גם הוא.

נכנס הפרופסור, עמד על יד ר' אשלי ואמר:

"ובכן, סוף-סוף הגעת הביתה, מה? תן תודה על כך לד"ר אמן, הוא ויתר על האופרציה שלך, אף כי" – פה פנה אל הד"ר אמן – "אף כי הוא כבר הסכים שנעשהו לנזיר לפני הכנסו אל הרבי שלו".

ד"ר אמן ענה דבר-מה שר' אשלי לא הבין, משום שרוב דבריו היו באנגלית, ואחר כך שוב פנה הפרופסור אל ר' אשלי: "ואיך אתה מרגיש עצמך בביתך פה?"

ר' אשלי שתק, הניח מלוגמא חדשה על ראשו של ר' נחומקה ואמר כך ענה: "לא טוב", אמר בנענוע כבתוך לימוד, "עדין אני נושם לרווחה.  עדיין רואה אני בעיני, שומע באזני ומרגיש וחי". –

ושוב בדק את המלוגמא על ראשו של ר' נחומקה.  הפרופסור התרכן קצת אליו, העביר את ידו הרכה, המגוּיידת גידים כחולים.  על ראשו של ר' אשלי ואמר בחיוך של חובה: "אל דאגה.  לא מאוחר עדייין, חביבי.  תוכל לברור לך יסורים-מאהבה כחפצך". ושוב אמר דבר-מה לד"ר אמן באנגלית.  ולבסוף הלך.

כזיק-שאלה קלטו עיניו של ר' אשלי דבר-מה בשיחה שבין הפרופסור ובין הד"ר אמן; זאת לא הפעם הראשונה הבחין, שבעוד שהפרופסור מחייך תמיד באמרו דברים איומים בפשטות חביבה, תמיד מחייך ואפילו מצחקק, הרי הד"ר אמן מדבר כל הזמן בפנים רציניים מאד, ואם תרצה לומר, גם קודרים, ואפילו עצובים.  פנים אלה היו ידועים לו ידיעה עמוּמה מאיזה מקום, אך לא זכר בדיוק מאין.  הוא ודאי ראה אותו בין יתר הרופאים, שהיו עוברים את המחנה לסיירו ולראות באומללים.  אך משאמר הפרופסור, שעליו להודות לו לד"ר אמן, שלא "ניתחו" אותו, התחיל מאמץ את כוח זכרונו המחולש – ומצא: אולי זה אותו "הרופא הזקן", שהזקנה שרה סיפרה לו עליו? היא אמרה דרך אגב, שרואים בו, שראשו הלבין קודם זמנו, כמוה.  ושהוא ביקש ממנה מאוד, שתאמין לו. ונשבע ב"שמע ישראל".  ולמרות זה היה ברור לה, שהוא אינו יהודי, זה אי-אפשר.  מאז לפני שנתיים, שנודע על אחד הרופאים, שיהודי הוא, הנהיגו לבדוק בדיקה גופנית לכל אדם חדש הנכנס לשירות פה.  ומובן, שהזקנה לא נפלה בפח.  יודעת היא, שגם הוא אינו אלא אחד ממלאכי החבלה.  ור' אשלי החליט לבחנו, אף-על-פי שהלה בטוח הוא בו, שאולי גרוע הוא גם מן הפרופסור.  הרצינות שלו. –

ועוד ר' אשלי שוקל בלבו, איך להתחיל, אומר לו הד"ר אמן במפתיע: "אמנם הצלתיך, אך לא למענך עשיתי, כי אם למען הרבי". יותר לא אמר, אלא קם, התבונן בר' נחומקה השוכב בלי נוע, אחר-כך רמז לר' אשלי ויצא אל החדר השני.

במצבו של ר' אשלי, שאין לו לאדם לא מה לזכות ולא מה לאבד, עושה הוא לפעמים תנועות מכאניות שלא מדעתו ושלא מהגיונו, כמוזז ביד זרה נעלמה מכל עין.  ר' אשלי קם ועבר גם הוא לחדר השני.  פה שוב פנה אליו ד"ר אמן כרוצה להפתיעו: "ובכן, שמע.  הרבי עומד על סף השגעון.  ואני מוכרח להציל אותו! אתה מבין?"

ר' אשלי הביט בו ונזכר, שברגע זה יוכל לבחון אותו: "לשם נסיון?, שאל. 

הד"ר אמן, שידע, שר' אשלי חושב אותו לרוצח סתם, אמר: "לא חשוב לשם מה.  צריך להצילו מן הטירוף.  ואתה יכול לעזור לי בזה.  לשם כך הצלתיך הנה כאדם נורמאלי".

ר' אשלי לא האמין בו.  "אם אדוני הדוקטור רוצה בטובתו, יציל אותו לעזוב את העולם הזה בהקדם ולא לחכות עד שיוציאו את נשמתו בספוגין של צמר על לבו".

"לו אסור למות!" אמר ד"ר אמן מבלי להרהר אף רגע.  "ולא רק משום שנחוץ הוא לפרופסור ולמדע, למטרה העליונה, אלא גם לי, לי עצמי נחוץ הוא, ולא לשם נסיון אלא... אל תשאל, למה? הבינות?"

ר' אשלי נתבלבל לגמרי.  לא רק לפרופסור ולמדע... למטרה העליונה".  ברור, שגם אדם זה מטורף, כמו הפרופסור עצמו.  רוצחים מטורפים.  אך הבה, נראה, אמר ר' אשלי בלבו.  וברגע זה החליט: "אם אדוני הרופא רוצה, שאאמין בטובתו לרבי שיחיה..."

"וגם בטובתך", הוסיף ד"ר אמן.  "אך לא למענך, למען הרבי".

"אם כן, יתן לי אדון דוקטור מנת רעל בידי.  ואאמין לו", אמר ר' אשלי כאומר: תן לי מיליון דולארים זהב.

"אתן לך.  אך בתנאי, שתבטיח לי בהן... בחייו של הרבי, שאם לא יוסיפו לנגוע בך או ברבי, לא תשתמש בו, לא בעצמך ולא ברבי".

ר' אשלי הרהר רגע קט ואמר: "אני מבטיח לך בכל הקדוש לי". –

הד"ר אמן ניגש אל המגרה, הוציא משם את הרעל והושיט לו, ואמר: "ושוב פעם: אם יעלה על לבך להשתמש בו, תפנה קודם אלי.  אך מובן, אתה תפנה אלי רק אם תאמין בי במאה אחוזים, ברור, אם כן, מה שסבלת עד הנה, אינו בא בחשבון.  וגם לא מה שסבר הרבי.  הבינות? ועכשו שמע.  בלי כל באורים: אנו צריכים להביא את הרבי לידי בכיה הבינות? זהי התרופה היחידה, שלא יאבד את עשתונותיו".

ברגע זה האמין לו ר' אשלי בלי כל פקפוק.  הוא הרגיש את הגלולה הגואלת בכיסו.  זאת היתה הערובה הגדולה ביותר, שאדם זה רוצה דבר-מה טוב.  ובכל זאת ניסה עוד פעם: "אדוני הרופא אומר לבגוד במורו ורבו?"

אמרתי לך, בלי שאלות.  אני אינני רוצה לבגוד בו.  הוא אדם גדול, בלשונכם: אדם קדוש.  בזה אתם אינכם מבינים, תסלחו לי.  אך ברגע זה אין זה חשוב לא זה חשוב.  אני מעוניין בכך, שהרבי יהיה נורמאלי, בריא", אמר הד"ר אמן והרגיש, שהוא עצמו לא ברור לו עדיין, למה הוא רוצה בכך.  יודע הוא רק, שרוצה הוא להציל את הרבי מטירוף.  אמנם זה נגד רצונו ומטרתו של הפרופסור, שכל מטרתו ברבי היא, להביאו לידי טירוף.  והוא, הד"ר אמן, רוצה בכל זאת את ההיפך, ואינו ידוע, למה.  – ועוד הוא שואל ואינו שואל את עצמו, והנה ר' אשלי אומר:

"הפרופסור הזה הוא האדם הטמא ביותר מאז נבראו בני אדם עלי אדמות.  ולא עוד, אלא הוא עצמו יודע זאת, שמאז קין, וקין עצמו בכלל, לא היה רוצח כמוהו בעולם.  ואם אדון דוקטור מסופק בכך, יש לי עצה: יתחיל נא אדון דוקטור לבדוק את עצמו, להתבונן בנפש עצמו ומעצמו ילמד על הפרופסור.  אנו למדנו מפי הרבי, שהוא למד את זה מרבותיו, שכל מצוה גדולה – סכנת-החטא ספונה בה.  השטן מסתתר בתוך ההנאה שאדם נהנה מן המצוה, והנאה זאת יכולה להיות טמאה, פשע, רצח".

אולי רצה ר' אשלי להוסיף עוד דבר-מה, אך ברגע זה נשמע קולו של ר' נחומקה, כעין קול-אנחה, ושניהם קמו פתאום ונכנסו אליו.

עיניו של ר' נחומקה היו פקוחות ושפתיו מללו בלחש, אך בבהירות גמורה: "ר' אשלי, מי זה צועק אלי? מי זה אינו נותן לי מנוחה? מי אני? אם תחת אלהים אני, הרי יודע הוא... יודעת היא... שלא אעזור.  ר' אשלי:" – נאנק בחירוק שיניים, "ר' אשלי, צריך להציל אותו.  הוא יוכל..." צעק ושוב נכשל גופו הקטן ושוב שכב בלי תנועה.

ר' אשלי הביט בר' נחומקה, רצה לשאול: את מי" מי הוא ”הוא"? ומי היא - - - ופתאום חיזז לו כמו ברק-אור: הזוג! –

נפתחה הדלת, נכנס הפרופסור עם עוד שני רופאים צעירים, ואמר במצב-רוח מרומם: "ד"ר רבנטלו, בבקשה: אנו הולכים למוזיון". ומבלי להעיף אפילו מבט קצר אל הרבי, הלך, ואחריו הד"ר אמן ושני הרופאים.

סך-הכל חצי-שעה היה הד"ר אמן ב"מוזיון הלבן", ובמחצית שעה זו שוב הזדקן הרופא הצעיר.  אך כעת – בהרבה תקופות בבת-אחת.  את קוצר ביקורו ביאר הד"ר אמן בהתנצלות, שבבת-אחת אי-אפשר להתבונן בכל המחלקות כראוי ולפיכך לא יתעכב לעת-עתה ארוכות בכל מיני המשכיות "המעניינות באמת למעלה מכל צפיה". –

את פניו קיבל בעל-המוזיון עצמו, "הבארון הלבן" פון-אוהדקה, שהפרופסור ציין אותו הפעם כ"פילולוג פנומנאלי".  הבלשן הראשון, המנסה להמחיש את הניבים והאידיומות של הלשון הגרמנית.  אם למשל הגרמני – ולא רק הגרמני, אלא כל העולם – אומר: "תמונה זו צוירה ממש בדם", הרי יש לו לבארון תמונות, שבאמת צוירו בדמו של האמן בידי עצמו.  ואם מישהו אומר: "כנר זה נותן באצבעו האחת, יותר משנותן כנר זה וזה בכל אצבעותיו", הרי יש פה כנר-אמן, המנגן רק באצבעו היחידה, אותה האצבע, שהשאירו לו על פי בקשתו.  "חומר" מעניין זה, "החומר המכיר את עצמו", האדם, עליו גאוותו של הבארון: התזמורת והמקהלה, שהוא עצמו מנצח עליהן? –

ד"ר אמן ידע, שזוהי "בחינת הבגרות" שלו, שאם ייכשל בה, יאבד את הכל.  לרבת, השתתפותו במיפעל התרופה הגדולה, הקאוזיארין.  ולפיכך הביט בפרופסור והעמיד פנים מרוצים.  מובן, עד שלא הרגיש זיעה מכסה את גופו לקול המקהלה, שבתוכה ילדים וילדות  - ולאטום את האזניים אי-אפשר לו.  אך בינתים נזכר פתאום בדברי ר' אשלי – והתחיל מתבונן אל קרבו פנימה, אל תוך עצמו.  – לא, תהלה לאל.  שום הנאה אין לו בזה. – אף כי קשה מאוד להבחין בדבר.  והלא אפילו בכאב השיניים הנוקב ביותר יש כעין - -  כן,

כעין רגש נעים.  כן, זה מאזוחיזם.  והלא ידוע, ששניים אלה, המאזוחיזם והסאדיזם אחוזים ודבוקים זה בזה.  לא אחוזים ודבוקים כי אם ממש מזדהים כידוע.  כמו כל ההפכים שבטבע.  אך זה הלא טירוף. טירוף ממש.  מקהלות ילדים גוססים – הארמוניה של גניחות-מוות.  גניחות-ילדים.  אך הנה, הנה אותה הסיכה, המכבינה שאביו סיר רבנטלו הביא פעם! - -  והנה הארנק! – ובכדי להגיד דבר מה, בלע עמוקות וקינח את זיעתו ושאל: "יאמר-נא בארון יקר... וכל זה.  כל אלה, הכל עשוי מ..."

"מובן מאליו", ענה הבארון והפיל את המונוקל שלו ושוב הרימו בתנועת-רוקוקו וביאר: "אופן הפרפארציה היא כמובן המצאתי שלי בעזרת החימאים שלי.  רק בן-האדם מעניין אותי דוקטור, רק בן-האדם.  האדם הוא הפלא הגדול ביותר בכל הטבע כולו, לא כן? איך אמר הפייטן הרומאי? 'שום דבר אנושי אינו זר לי'". –

לפני צאתי ניגש אל השולחנת היפה, שעליה ספר-האורחים.   "היום", אמר לו הבארון בהשתחוויה, "אתה רושם את שמך כאורח, ואני מקווה, שבקרוב תקבל אתה על עצמך את העול, סיר רבנטלו.  אוה, אני הולך ומזדקן כבר, אותי כבר... איך אמר גיתה שלנו כשהזדקן? 'תהלה לאל, שנתפטרתי מטינופת זו!' אה, מובן, הוא אמר זאת על הנשים.  אך בעצם, ההנאה האמנותית הגבוהה גם היא איננה סוף-סוף אלא, נה, איך להגיד..."

הוא לא הספיק לגמור, משום שד"ר אמן המעיין בספר-האורחים השמיע צריחה: "אוה! סיר... אבא שלי..." אך מניה-וביה שינה את טעמו לנעימה של שמחה שבהפתעה, ותיכף נטל את העט וחתם.  – ורק אחר כך שוב עבר על רשימת האורחים.  בראש העמוד הראשון: חתימתו של הפירר במסגרת זהב.  מלה אחת: "תודה" וחתימתו.  ותחת זה ציור גדול, התופס את כל העמוד: צלב-קרס אמנותי, שכל קרס וקרס מסמל את הצמתתה של אחת מארבע האמונות השולטות בעולם.  בראש קרס אחד ראש יהודי שותת דם, בשני ראש מוסלמי, בשלישי ראש אפיפיור נוצרי, וברביעי ראש הינדוסי-מונגולי, כולם תלויים בקרסים.  ולמעלה, בין התמונה ובין החתימה, ראש של הפירר בזוהר-בראשית, המאיר באותיותיו: "המשיח הלבן".  החתימה השניה: גהרינג, השלישית: הימלר, הרביעית: גבלס, ואחריו יתר רמי המעלה.  – וכבר היה מוכן לצאת לשאוב אוויר, אך הפרופסור תפסוֹ בזרועו ואמר: רק עוד מבט אחד במעון "פרחי הכהונה", והכניסו אל אולם מפואר, המקושט פנטאסטית והדומה לחדר קסמים של מכשף עם כל הסמלים, החיות והעופות, השדים והרוחות וכל מכשירי האינקביזיציות.  – הפרופסור הציג לפניו את הבחורים הצעירים והיפים להפליא, וביניהם אחד שהציג את עצמו בהדגשת שמו: "אריך מאאסן,, ולחץ את ידו של הד"ר אמן בלחיצה עזה וארוכה יתר על המדה.  כרגע החוויר הד"ר אמן: אם כן הוא פה! – וכרגע חיזזה בו המחשבה: להצילו – ולחץ גם הוא את ידו של הבחור, כתשובה. 

כשנשם בחוץ אוויר חדש, אמר לפרופסור: "תודה רבה.  כביר! כביר!" אך ברגע השני כבר השתומם בלבו.  אם כן, סיר רבנטלו היה פה! הוא ראה ושמע.  מחריד.  הוא אביו.  נורא.  הפרופסור אמר לו דבר-מה וחזר אל המוזיון.  כאילו שכח שם משהו.

ד"ר אמן נשאר יחידי והתחיל צועד.  מכל אשר ראה לא נתקע בו אלא דבר אחד: הילדים "המזמרים" בלי לשון.  ובקצה אצבעותיהם צבתות קפיציות הלוחצות מאליהן.  ואותו רגע כאילו נפקחו עיניו: ואולי כל עצם התרופה אינה אלא שקר? שקר גס ומטומטם, הבדוי בשבילו, בשביל לצוד אותו לעת-עתה, עד שאותו... אותה המגפה ששמה מוּסר כליות" אוכלת אותו.  מה אמר לי היהודי הקטן? כל מצוה גדולה, סכנת-החטא אורבת בה לאדם. - -  ואולי אין פה אפילו מצוה גדולה.  אולי פה ההנאה עצמה היא היא המטרה? לא מעשה-השטן, אלא פתיונו? שמא זאת היא אותה מטרה עליונה?

ועם פקיחת-עינים זו התחילה מכונת-הזכרון שלו להסתובב אחורנית.  אחרון-אחרון.  "אטראקציה גדולה" אמר הפרופסור על פרוץ יסוריו הנפשיים של הרבי.  אטראקציה? לא, זה לא סגנונו של איש-מדע.  ושל רופא?! – ופעם אמר לו: "זהו יעוד עליון, עונג מיוחד לאיש-המדע", ואת העונג הזה... כן, פעמיים ראה אותו יושב בכסאו בעינים עצומות, ומשקם ראה את רגליו רועדות.  הוא הלך כמעט כשיכור.  וזוכר הוא, שהסוכנת הזקנה של דירת הפרופסור, כשד"ר אמן שאל פעם כרגיל מה שלומה? ענתה: "רע, אדון דוקטור.  זאת לא עבודה בשבילי" והוסיפה כפטפטנית מובהקת: "אדון דוקטור יודע? הפרופסור עדיין חזק וצעיר כל כך למרות גילו, למה אין לו אשה? המעט בחורות ישנן פה? פוי, טויפל! לכבס את התחתונים שלו! אילו היה לי כסף, הייתי מעדיפה לקנות לו תמיד לבנים חדשים, במקום לכבס אותם!" – ולאט-לאט נזכר הד"ר אמן בשיחות שביניהם.  כן, את פרויד קורא הוא בשם נאטפינקרטון, ומדגיש את יהדותו.  וכן גם את מארכס מזכיר הוא ביהדותו.  – אבל פרויד! הוא, הפרוידאי המובהק, שלא פעם הגן עליו מפני מתקיפיו.  "את תורתו הטינופתית".  זה סגנון מדעי? והנה כשל-לשון! דווקא בפרויד נכשל על פי שיטת פרויד עצמו: "תורתו הטינופתית, הבנויה על"... כשרצה לומר על קורי-עכביש.  Auf Spinngewebe, במקום Spinn אמר Spinoz. כמה כשלי-לשון ישנם פה? כשל בתוך כשל. האם לא הוא היה זה, שלפני שנים הצהיר לעתונאי אחד, שמתכונן הוא לעבד ולסדר את כל תורת פרויד בצורת תיאורמות כדוגמת תורת-המוסר של שפינוזה? וכעת שניהם הם "יהודים".  והעכביש במקום שפינוזה.  שפינוזה מתוך התבוננותו, במעשה-הכיבוש של העכביש בזבוב, הסיק, שבטבע, שאין בו מן המוסר, שולט החוק של כל דאלים גבר, חוק הכוח, שרק לו ישנה הזכות להתקיים.  ובכן: יסוד היסודות של המשטר הזה, שהפרופסור אמר עליו דרך-אגב "חיילנו" ו"שלטוננו".  ובמקום "נקי מכל מצפון" אמר טהור מכל מצפון, "makellos. הלאה: ישנם לשפינוזה אויבים או סתם טפשים, או סאדיסטים בעצמם, המדגישים, ששפינוזה היה צד זבובים וזורקם להנאתו לידי העכביש.  אם כן סמך וסעד לסאדיזם מגדול הפילוסופים! וגולת-הכותרת של הכשלים הללו: העכביש הוא סמל הגועל והשנאה.  מצחיק: תלמידו המובהק ומעריצו של פרויד, נכשל כשלון פרוידי שכזה! - -  סאדיזם? אך זה פה... הלא טירוף! טירוף – לא בלשון-השיגרה של בני-האדם, המשתמשים במושג זה לכל דבר שאין בו סתם הגיון.  לא, הטירוף יש לו הגיונו שלו.  אך זה פה טירוף במובן המדעי, פשוט קובץ של אנשים משוגעים ממש.  הבארון הזה, מייסדו של המוזיון הלבן.  והפרופסור, המנהיג הרוחני.  – וזה באישור המשלה.  קבוצת מטורפים, שבמקרה עלו לשלטון באינטרסים של מישהו, או מישהם, ובמקרה אינם יושבים בבית חולי הרוח - - -

וסרט-זכרונו של ד"ר אמן מרחיק להסתובב חזרה.  נשפי-תה בביתו של אביו סר רבנטלו.  בנשפים הללו, שהיו צנועים בהחלט, לא נוכחו אלא נפשות מעטות, אך סלתה ושמנה של החברה העילית.    ולפעמים אפילו רק גברים בלבד; בלי נשים.  זאת אומרת, הגברים היו משחקים לחוד באחד ממישחקי הקלפים, והנשים לחוד.  הוא, הנער וויליאם, היה עסוק בחדרו בספריו, אך לא פעם עבר את חדרי המישחק, כלאחר-יד.  הנשים היו משחקות בלהט, בקנאות ממש.  אך הגברים היו רק משוחחים על פי רוב והקלפים בידיהם.  הנער מצא ענין בהבדל זה.  ומעולם לא העיר לו סיר רבנטלו, שמפריע הוא.  מה יכול נער כזה להפריע? על אחת כמה, שגם בחדר-הבטלה הזה היו ספרים אחדים וביניהם גם מכרכי האנציקלופדיה.  – וד"ר אמן מאמץ להסיר את האבק מעל סרט-זכרונו הישן.  מופיעות מלים, מושגים.  לפעמים מלווים בצחוק.  הוא היה מעיין באנציקלופדיה, אך הצחוק היה מושך אותו.  והוא זוכר את המלים: "ידיד השלום", "הגפריאטר רב הכשרון".  חיפש אחר-כך ומצא את פירוש המלה "גפראיטר", אחרי כן: "פטי קוֹרפוֹראל מיספר שניים".  את זה הבין: נאפוליון מיספר שניים.  את זה זוכר הוא בדיוק, מי אמר זאת.  סיר סנאודן, זה שפניו אינם נחים אף רגע.  וכל הזמן ממשמש באפו.  וזוכר הוא: פעם חזרו ושנו את המלים: "ענייניה הפנימיים" "ענייניה הפנימיים".  את זה הדגיש מישהו בלי הרף.  ואחר אומר בצחוק: "הוא יחסל את... הואלט השחור הזה יכה סוף-סוף את הטוּז האדום! זה יהיה המקרה הראשון בתולדות מישחק הקלפים!" וכולם פרצו בצחוק רם.  מי שאמר זאת היה מדבר אנגלית גרועה.  ופעם הופיעה שם גם אשה.  יפה מאוד היתה.  והיא לא רצתה לשחק עם הנשים.  כולם צחקו כשאמרה: "מה אני, גבר, שאשחק עם נשים?!" ושיחקה עם הגברים.  כן! מפיה שמעתי את המושג "המשיח הלבן..." "המשחרר הגדול".  לא משחרר עם, או עמים, אלא משחרר את האדם".  וברגע זה כאילו נבעה פתאום פרץ במחיצת-הזכרון שלו ומתוכו ממש נשפכו התמונות והמלים.  דיברו על "רכוש הברית", "פראנקפורט", "שיני-זהב וטבעות קידושין", "לבור את הזהב מתוך כור האשפה", "פסולת הגיטאות".  – והוא, הנער ויליאם, ידע, מה זה גיטו מתוך איזה ספר-סיפורים אנגלי.  אך בכל זאת חיפש באנציקלופדיה ומצא.  – ומשחקי-קלפים אלה נמשכו שנים.  ופעם שוב הופיעה האשה היפה, וכעבור ימים נסע סיר רבנטלו לחוץ-לארץ.  ובשובו הביא את המתנות היקרות לאשתו.  אם כן: סיר רבנטלו חבר בברית.  ושוב אסוציאציה.  שוב כשל-לשון של הפרופסור: כשדיבר על הצנטרוֹזוֹם, את הגופיפיות הפוליט..." אמר במקום "הגופיפיות הפיליות".  והוסיף בקול פאתטי: "הוי, חביבי, הן קורנות לנו אור חדש, אור-עולם!" "הברית עם אנגליה".  מקהלת ילדים קטועי-לשון, טירוף, טירוף, טירוף:

ד"ר אמן הרגיש עייפות נוראה בכל גופו.  שכב ונרדם.  ותוך כדי שינה של נים-ולא-נים החליט, שמחר שוב יבקר במוזיון.  מה מושך אותו לשם?  כן, אדגאר פו קורא לזה בשם "רגש פרברזי": אדם אוהב להביט דווקא בפניו החיוורים של המת, או לתוך התהום שלרגליו.  אך כלום אוהב אדם מה שלא נעים לו?  ר' אשלי אמר לו - - - הוא רואה עצמו עמד בחנות-שעשועים ובוחר לו מסכה.  מסכת פני גרמני מובהק, שהפרופסור לא יכירהו.  פניו של הפירר.   – לא. פני הקיסר וילהלם השני עם שפם זקוף.  הרז'יסור אומר לו בנזיפה: "אתה בעל כשרון חביבי, אך האיפור שלך הוא למטה מכל בקורת!..."

מביקורו השני במוזיון יצא הד"ר אמן מפולג פילוג דראמתי כמו בחלום-סיוטים.  קרוע ומורתח מימין וחסון ואיתן משמאל.  ושני החצאים נלחמים זה בזה מלחמה לחיים ולמוות.

מיד עם הכנסו הראה לו הפרופסור את הסוד הגדול: את סחימת-התרופה, הבול מאז'יק, הגנוזה בקופת-פלדה אדירה.  ומיד אחרי הביאור – הכניסו לקליניקה שבאחד מחדרי המוזיון, שם שכבו ששה אנשים במיטות: אחד היה מחלים מסרטן קשה, השני משיתוק-ילדים, השלישי – מלפרה, הרביעי – מגליומה, החמישי  - מטוברקוּלוֹזה והשישית היתה אשה, ששכבה מאחורי מחיצית – בדליריוּם טרמנס.  הד"ר אמן ניגש אל כל אחד מהם, שאל שאלות אחדות, השתומם לתשובותיהם ולאושר הנוהר מפניהם, והפרופסור עמד כל הזמן כנפוליון מנצח.  ורק לבסוף, כשעזבו את הקליניקה, טפח לו לתלמידו הצעיר על שכמו ואמר:

"האין זה קוסם את מקהלת-הילדים למוזיקה עליונה באזניך? וכעת, לך והמשך את הסיור במוזיון".  והלך.  ואחרי שנים שלושה צעדים פנה אליו לאחור ואמר: "וזה עדיין לא הכל, יקירי!"

ד"ר אמן כמעט שפרץ בצעקה אדירה: "כן! אך למה יושבים ומוחאים כף למקהלת הילדים?! דגנראטים!!"

במוזיון נודע לו מפי קצין מנוון לגמרי, בנו של אחד משומרי ראשו של קיסר וילהלם לשעבר, אדם רזה, המהלך כמו על רגליים מבורגות ובידו מגלב-כלבים והמפסיק את דיבורו כל הזמן בשאלה: "מה-מה?" כאילו איש שיחו אמר דבר-מה, מפיו נודע לו, שאחד מסוגי ההכנסות של המוזיון, "כלומר, של הברית", הוא "המוסד לאימוץ ילדים": מוסד זה מוכר לאריסטוקראטים ילדים "להשתעשע" בהם.  ישנם מאַמצים כאלה, שקנו ילד בפעם הרביעית, כי שלושת הראשונים לא נשאו זמן רב את "השעשועים" של מאַמציהם.  ילד שכזה עולה בהון.  והקצין מוסיף בגאווה אמיתית:

"מכרנו גם לחוץ לארץ ארבעה, שלש ילדות וילד אחד.  שניים לבריטניה, אחד מהם ללורד וילדה לאלמנת דיפלומאט חשוב מאוד, ילדה אחת לנסיכה רוסית החיה בארגנטינה, היא עצמה היתה פה ובחרה לה אותה, אוהבת היא את 'ההרעבה'; וילדה אחת לכומר סלובקאי, הגמון.  הוא קנה בזול, היתה לו פרוטקציה גדולה".

פה שאל ד"ר אמן, אם כל הילדים הללו הם יהודים? –

"בהחלט לא!" ענה איש-שיחו בקול מחאה ממש.  "אין אנו מבדילים בהבחנות כאלו! דמוקראציה, אדון דוקטור! נאציונאל-דמוקראציה! לא כן? רק לפני חדשיים מכרנו את שני נכדיו של גרמני טהור, זה... מה שמו?... זה שהיה קונסול גרמני של ממשלת ויאמאר באחת מערי צ'חוסלובאקיה הבוגדת". –

בתא המטורפים מצא הד"ר אמן איש-מדע, אסטרונום ומריאולוג.  פשעו היה, שדיבר בגלוי על התיאוריה הידועה של השפעת כתמי-השמש על בני-האדם במאורעות ההיסטוריים, וביניהם גם על היטלר.  בעוון חילול-קודש זה אינם נותנים לו למות זה שש שנים.  ד"ר אמן נוכח מיד, שהאיש אינו מטורף עדיין. מבאר הוא את התיאוריה שלו בדעה צלולה לגמרי.  – לפני לכתו לחש לו הד"ר אמן בלחיצת ידו בשתי ידיו: "רק להתחזק! רק לא לאבד את רוחך, פרופסור!" ורמז לו באצבעו שתיקה. 

כשד"ר אמן שם פעמיו לחדר פרחי-הכהונה, שומע הוא את קולו של אותו קצין, המפקד על "המוסד לאימוץ ילדים", הקורא אחריו: "סליחה, שכחתי להגיד לך, אדון דוקטור, אנו גם מדריכים את המאַמצים ונותנים עצות והוראות ל'שעשועיהם' עם הילדים.  רובם של מעודני-טעם אלה אינם מחוננים בכוח-דמיון כראוי", אמר וכמי שעשה את חובתו אמר "תודה רבה" והלך דרך ריקוד.

הד"ר אמן בלע גם את מנת-הגועל החדשה הזו, אך פניו היו לאֶריך.  כמה זמן עבר מאז סיפרו לו על מקרה זר-מוזר של בחור אחד, מבין המצויינים שבנוער ההיטלרי, אריך מאאסן, שהתאהב ביהודיה, שהוא עצמו היה מענה אותה בפקודת המאיור לופקה, שהתאבד אחר כך? את הבחורה ביקש מאת הפרופסור לצורך עצמו, להתבוננות ולנסיונות, והציל אותה מרשימת הנשרפים, אך את אריך שלחו למקום לא ידוע.  והנה מצא אותו פה, כאחד מ"פרחי הכהונה".  אך מאין לו לבחור זה, שהוא, ד"ר אמן... שאליו אפשר לפנות...? מוזר.  אולי כוחה המיוחד של האהבה הוא זה? החוש המיוחד שבאוהב הנואש? אין להכחיש, ישנו דבר שכזה. וביחוד אחרי סבל שכזה.  – וכבר עמד להיכנס אל האולם והנה הפרופסור בא בלוויית אחד הקצינים. שניהם מתיישבים בכורסאות והקצין מדבר בהתרגשות.  הפרופסור קורא לד"ר אמן, הוא נגש והפרופסור אומר:

"אתם מכירים.  חושבני.   זהו הפסימאי שלנו, המאיור ראגן.  לא יזיק לקררו קצת.  נתקבלה ידיעה, אומר האדון המאיור, שהאויב הולך וקרב בלי עיכוב".

ד"ר אמן הקשה את המסכה שעל פניו, ציחקק, ישב ואמר, כשלבו מכה בעין ואמר:

"קודם כל, אדון פרופסור, אבקש מן הסיגארות הפרופסוריות שלך.  – תודה רבה.  – כן", נשף את העשן והוסיף: "הפסימיזם הוא בעצם מחלה, אם יורשה לי לומר כך, לא כן, אדון פרופסור? אני חושב למשל, שלהיות נאצי ויחד עם זה פסימאי, הרי זה אנטינומיה חיה".

"יסלח לי אדוני הרופא", אמר ראגן "אני אינני רופא, מה זאת אנטינומיה?  ומהו ההבדל בין האנטינומיה חיה ובין אנטינומיה מתה?"

"אנטינמיה פירושה שני דברים מנוגדים, שלכאורה שניהם עומדים בתקפם.  הנאציות והפסימיות, כל אחת מהן קיימת, אך שתיהן ביחד באדם אחד, זה אבסורד.  אין אופטימאי בעולם כולו כמו הפירר, לא כן?"

הפרופסור צחק בהנאה: "הנה! – והמאיור אמר, שצריך לקדם את פני הרעה, ואולי גם לסגת".

"יסלח לי האדון המאיור: ומה אומר הפירר?" שאל ד"ר אמן.

במקום המאיור ענה הפרופסור: "הפירר אינו אומר פעמיים.  הפירר אמר פעם לדורות: לא לסגת אף צעד!"

"אם כן!", אמר הד"ר אמן.  "מי אני, שאתנגד לפירר? אני גם לפרופסור (פה השתחווה קצת) – לא אתנגד לעולם.  וחוץ מזה... כלום האדון המאיור אינו שייך לברית שלנו?" פנה אל הפרופסור, ואמר בהטעמה: "אגב, המוסד הזה אינו צריך לסגת.  המוסד הזה נצחונו מובטח, לא כן, אדון פרופסור?" את סוף דבריו אמר בלחישה יותר, "למוסד זה אין אויב בבריטניה הגדולה". 

"אני... יסלח לי אדוני הרופא, אני אינני מאמין בבריטים.  במלחמה כמובן.  כי כאנשים אזרחים – כל הכבוד!"

"יש בריטים ויש בריטים", ענה הפרופסור.

"ואני גם לא אמרתי בריטים", אומר הד"ר אמן.  "אני אמרתי בריטניה הגדולה.  והברית שלנו היא עם בריטניה הגדולה.  אני אומר: "הברית שלנו, כי אני באמת מאמין, שבמוסד עליון זה התמזגו שתי המדינות לחטיבה אחת.  אגב, מהו היסוד לפסימיות זו?"

"האויב יוכל להפתיע אותנו בכל יום".

"אוה, את זה שומע אני כבר אולי הפעם השביעית מאז שלשה שבועות!" אמר הד"ר אמן וציחקק, "ואת האמת להגיד, כבר נמאס לי לשמוע".

"צודק בהחלט!" קרא הפרופסור, "ואני רק אמש גמרתי את התכנית הגדולה לחג-העשור של קיום "המכון העליון לחקר האדם".  – אמור את האמת, מאיור חביבי, המוכן אתה לוותר על החגיגה הזאת?"

"לא!" ענה המאיור וקם.  והלך.  וכעבור חצי שעה כבר לא היה במחנה.   פשוט נעלם.  והפרופסור הלך לחדרו וצווה להביא לפניו את "הבתולה מאריה". 

ד"ר אמן מיהר ונכנס אל אולם המועדון של "פרחי-הכהונה". אריך בא לקראתו בפנים יוקדים, ובכל זאת חיוורים.  "מקרה נדיר", קבע בלבו הד"ר אמן כשראה את הפנים הצעירים והיפים הללו לוהטים באיזה אור מוזר.  הד"ר אמן לחץ את ידו.  אחר כך ישבו וד"ר אמן נטל בידו את צומת ידו של הצעיר.  כרגע ראה, שהבחור הוא מתוח כחוט חשמל גבוה.  "אדון דוקטור, לחש, אנו קרובים לחיים! מה שלומה?"

הד"ר אמן ענה בקול-רם: "הרגע, יקירי, בעל השמועות הללו שוב לא יספר כלום.   לצעק יכול הוא, אך לא לדבר.  הוא הוכנס אל המקהלה.  אני יודע, איפה הוא האויב!" גמר בהטעמה שבבטחון, ופרחי-כהונה במדים, שבינתיים התאספו סביבו, הצדיעו לו תודה, ושוב התפזרו.  ובלחש אמר לו לאריך: "אני תיכף הולך ומוסר לה את ברכת שלומך, רק להחזיק מעמד!" לחץ את ידו והלך, אך אריך עשה אחריו צעד ואמר: "אדון דוקטור... מה בדבר החניטה? המומיה?"

ד"ר אמן הביט בו בשאלה.

"הפרופסור החליט לעשות בה נסיון לחניטה.  לחנוט אותה חיים.  הוא אמר לי: "תקבל את אהבת הנעורים שלך הראשונה במתנה.  בצורת נסיכה יהודית עתיקה"?  -

ד"ר אמן עמד רגע קפוא.  אחר כך אמר: "תודה! – חזק, יקירי!" ובקול רם: "האיל היטלר!" כל האולם רעם: "האיל היטלר!" וד"ר אמן יצא. 

את בתיה-מאריה לא מצא בצריפה.  "היא אצל הפרופסור", אמרה שרה הזקנה והוסיפה: "אני בכל זאת אשתגע".

"לבכות, לבכות!" אמר לה הד"ר אמן ומיהר אל הפרופסור. –

"האדון הפרופסור פה?" שאל את סוכנת-הבית שפתחה את את הדלת.

"כן, אדון דוקטור.  הוא עסוק.  הוא 'מתחזיר' קצת", אמרה בחיוך.  "סוף-סוף מצא לו נערה יפה.  להודיע לו?"

"לא-לא!" אמר הד"ר אמן ונכנס בלי הודעה.

כשפתח את הדלת אחרי דפיקת-מצוה שגירה, אמר: "אוה, אלף סליחות, אדון פרופסור!" אך לא חזר על עקבותיו, אלא עמד והביט.  הנערה עמדה באמצע החדר ערומה כביום הוולדה, ידיה ורגליה מפושקות והפרופסור שכב על הרצפה על השטיח, גם כן ערום.  – ומשנכנס הד"ר אמן, אפילו לא זז משכיבתו, אלא אמר בחיוך מטומטם: "זהו אחד מאותם הנסיונות, שאני גופי עושה אותם קודם בעצמי.  מה הביאך חביבי, בחפזון כזה? אולי גם אתה נעשית פתאום לפסימי?" שאל וקם והתחיל להתלבש.

"לא יעלה על דעתי, אדון פרופסור: מה אני,קצין?"

שניהם צחקו.  וד"ר אמן אמר אל הנערה כמו בדרך אגב.  בהרגלו של אסיסטנט: "תוכלי להתלבש וללכת לעת-עתה.  כשהפרופסור שוב יהיה זקוק לך, אבוא אליך ואקחך!" הנערה נכנסה אל אחורי המחיצית והתלבשה והלכה.  בינתיים אמר הד"ר אמן בהתרגשות רבה: "אדון פרופסור! יש לי רעיון - -  שאילו היה מציע אותו אחר, לא אני, הייתי אומר: גאוני! אדון פרופסור ביאר לי לפני ימים אחדים את ענין החניטה המצרית.  וגם על היכולת לעשות זאת גם היום, לא כן?"

"יש לי הסחימה המלאה, יקירי!" אמר הפרופסור.

"ובכן, רעיוני הוא, שהחנוט הראשון יהיה הרבי שלנו!"

הפרופסור חייך חיוך רחב-פה ושיקר: "אמנם, רעיון לא רע.  אלא שמישהו כבר קדמך, חביבי.  – אני עצמי".

"חבל", אמר הד"ר אמן.

"אל תצטער, חביבי, ברעיונות אין מחסור תהלה לאל.  אלא שעדיין רחוק הוא הרבי מכך". (במוחו של הד"ר אמן חלפה המחשבה: שוב כשל-לשון.  הוא איננו אומר, "אנחנו רחוקים מכך". אלא הוא רחוק מכך".  המטרה היא: הוא ולא הענין המדעי!) "קודם כל עליו ל... הוא עדיין מאמין באלהי-ישראל.  עד שלא יחליף את אלהיו בפירר, כל נסיוני בו עולה בתוהו".

"זה יצריך זמן רב".

"כל מה שיאריך בעקשנותו, כן מוטב לי.  (הוא אמר "לי", ולא "לנו", למדע!).  עדיין לא השתמשתי אפילו במחצית האמצעים שלי והוא כבר הולך וקרב לסוף מצבו השני: לחרף ולגדף את אלהיו.  אתה רשמת את הכל, כפי שאמרתי לך?,

"את הכל", אמר הד"ר אמן.  והפרופסור הוסיף:

"מחר יקבל ממני מתנה: החזיר, שאכל את החסיד האחרון שלו, זה הגבאי שלו, השומר עליו כעת, מה שמו?"

ד"ר אמן עוד מעט והחוויר.  קם, לקח סיגארה מעל השולחן והדליק, התעצם ואמר: "אינני חושב שהחזיר צריך לאכול דווקא את היהודי הזה.  ראשית, הוא המכשיר המצויין שלנו:  הוא עוזר לי למסור לרבי לאט-לאט את הרעל הרוחני.  ואנו יכולים להשתמש בו בסופו של הנסיון.  אדון פרופסור ימצא בוודאי במחסנו את האופן הראוי לכך.  ושנית, האם לא מוטב שנגיד לו, שאחד מבני משפחתו נאכל בידי החזיר?"

"בהחלט לא", ענה הפרופסור, "אדם זה, בני משפחתו פחות יקרים לו מחסידיו, ומזולתו בכלל.  להיפך: באסון בני משפחתו ירגיש נחמה קלה.  – סמוך-נא עלי, אני יודע את אשר לפני.  וחוץ מזה, אני באמת רוצה לא לרמותו.  אלא באמת לכבד את 'הלורד' שלנו בבשר חסידים".  וצחק ושתה איזה משקה מבלי להציע ממנו לאורחו. 

ד"ר אמן ידע מי הוא "לורד" זה.  הפרופסור קיבל מאת סיר רבנטלו במתנה זוג חזירים יורקשאיריים.  החזירה המליטה בינתיים ארבעה גורים, הניזונים אך ורק מבשר-אדם ואחד מהם הוא "הלורד".

"רעיון לא רע", אמר ד"ר אמן, הוציא פנקסית, בדק אותה ואחר כך אמר מבלי להפסיק את הבדיקה.  "אם כן יש לי בקשה: לא מוקדם מאשר... נגיד... כעבור שבועיים.  כן, שבועיים.  לא, פחות.  סליחה, שבוע ימים.  זה היה מפריע קצת לתכניתי.  אתכבד אחר-כך להגיש את כל התוצאות".

"לדידי!" אמר הפרופסור ושוב שתה, איזה משקה אחר.

"בבקשה, להפריע אינני רוצה.  וחוץ מזה, להודות את האמת: אני קצת עייף".  אמר והתפרקד לבוש למחצה.

"אם כן, לא אפריע גם אני.  תודה", אמר ד"ר אמן וקם.  "אה, כן, להביא הנה את הבתולה?,

"תודה. כעת לא.  להתראות".

הד"ר אמן יצא ונאנח אנחת-רווחה עמוקה.  זאת היתה שאלת-נסיון נועזה, מסוכנת.  אך הוא ידע, שברגע זה יקבל ממנו תשובה שלילית. ברגע זה לא נחוצה לו הבתולה.  ולא שום דבר אחר.  הוא "עייף". הוא אפילו לא בא במבוכה כשנכנסתי.  וגם אינו מכסה כלל את כוונתו האמיתית במעטה המדע: "לכבד את הלורד שלנו בבשר חסידים".  אדם זה כבר אינו נאחז אפילו בגבעול-עשב בהתגלגלותו במדרון. 

ד"ר אמן מיהר אל הרבי.  אך בדרך נזכר בסחימת התרופה – ולבו נהפך עליו כרגע מן הקצה אל הקצה.  המחשבה הזדרמה בדמו בנחשול-עדנים חם במידה כזו, שנעמד ואמר בלבו: בכל זאת – גאון! והגאון מותר לו הכל בעולם.  הכל.  מה איכפת לי טבעו, תכונותיו, חסרונותיו, יהא מה שהנהו.  גאון.  – כל מה שקבע נגדו באחרונה הלך והקטין, הלך והצטמק, הלך והזעיר, עד שהתנדף לגמרי.  שיתוק-ילדים! – ט.ב.ק! – לפרה!! – ד"ר אמן ראה בעיני רוחו אלפי בתי-חולים ובחצרותיהם מצטופפות רבבות אמהות, הורים, אחים, כלות – ובעינים כלות מחכים ומצפים לישועתם הקרובה של אומלליהם השבים לתחיה, לחיים, לאור-השמש הטוב והמטיב, לעמוד ולהתבונן בגוף-מצורע נעווה, כחול-אדום-לילא-אפור, המוטל כמטיל-בצק חי מאורר מן החיים, ולראות איך גוש-בחילה זה הולך לאט-לאט ומבריא.  הולך ומפחית מסרבולו, מצבעי-השטן שלו, מגועליותו, מאומלליותו – הולך ולובש צורת-אדם יפה, היפה שבצורות העולם על פני האדמה: אפילו רק אושר זה בלבד דיו לחפות על כל פשע שבעולם! מי זה שואל על גאונים, מה מעשיהם ואיך תכונתם? – בין יתר השיחות שבינו ובין ר' אשלי, אמר לו היהודי הפיקח, שאסור להרהר אחרי מידותיו של אלהים, ואפילו לא של הרבי.   והסתמך על חכמי-התלמוד: מישהו הרהר אחרי מידותיו של משה ונענש קשה. – צודק בהחלט! מי זה מהרהר אחרי מידותיו של יוליוס קיסר?  אפילו לא גיתה.  – ואם התרופה הכבירה הזאת... סוף-סוף, בעצם גם הפרופסור אינו אלא ילוד אשה, ומדוע זה אסור דווקא לו? הגואל הגדול – - -

כשנכנס אל חדר הרבי, שוב מצא אותו שוכב, אך לאחר אכילה, הפרופסור נתן פקודה, אם לא יאכל, יאכילוהו בכח. – ד"ר אמן הביט בר' אשלי והלה הבין ואמר: "לא, אדון דוקטור, אדם מבטיח, עליו לקיים.  כשאראה, שעלי להשתמש במתנה שלך, אודיע לך אדון דוקטור". –

ד"ר אמן היה מרוצה מאוד.  היה בקורת-רוח זו מעין אושר: אדם זה מאמין בי.  – אם כן, ישב וגילה לו את דבר התרופה הגדולה. 

ר' אשלי שומע.  מביט בו ארוכות.  מפלבל בעיניו כמחפש את המלה הראשונה ולבסוף שואל: "ומי ישתמש ברפואה זו?!"

"כל העולם! כל הרופאים שבעולם!"

"לא, רק הרוצחים שבהם! היודע אתה אדון דוקטור, מה זאת מצוה הבאה בעבירה? אין לה תקנה! רפואה הבאה ממיתתם המשונה של רבבות ילדים?! אם כך, מדוע לא יפשטו את עורו של אדם כדי לעשות ממנו מגפיים לאדם שני?

"עושים כבר גם זאת", אמר ד"ר אמן בחיוך.

"פה!" קרא ר' אשלי.  "ופה נולדה גם הרפואה הזאת! ושנית: אין תרופה כזו!"

פה נזכר ר' אשלי בדברי הרבי, שבכל התורה שבעל-פה ושבכתב אין אף פסוק אחד ואף מימרה אחת, שתהא שקולה כנגד הפורענות הזאת.  ואין צורך לומר הפסוק שבפי שמשון השוגה באהבת בת-העכו"ם דלילה ימח שמה! "מעז יצא מתוק"? "לא, אדון דוקטור.  אני אינני רופא, אך מובטחני, שעדיין לא יצאה עד הנה אף תרופה אחת מעינויי אדם ויסוריו בידי אדם! יחפש נא אדון דוקטור?" –

ד"ר אמן חיפש מן הבא בידו ברגע הראשון: קוך... אהרליך-האטא... פאסטר... זמלוואיס... ובינתים הוסיף ר' אשלי:

"משום מלחמה בכלל לא יצאה עדיין שום תרופה, אלא למחלות, שהמלחמה עצמה גרמה להן!"

משפט זה שיסע לו לד"ר אמן את מציאותו באמצע: הוא רצה לאמר: במלחמה צעד המדע הרפואי קדימה בצעדי פרסאות! – ושוב חיפש, אך ר' אשלי שוב קרא: "אין תרופה שכזו, משום שאי-אפשר שתהיה!"

"בעצמי ראיתי.  גם את הסחימה וגם את החולים הארורים ביותר, שכמעט נתרפאו כבר לגמרי!"

ר' אשלי פרץ: "מירמה, מירמה! שקר! רימו אותך אדון דוקטור!"

ברגע זה יצאה אנחה כבדה וארוכה מפי ר' נחומקה.  ד"ר אמן קם, ניגש אליו ולקח בידו את צומת הגידין של ר' נחומקה – ופקח את עיניו לרווחה.  מיד הידק גם את אזנו אל חזהו של ר' נחומקה והקשיב.  זז ר' נחומקה, הרים את ידו המרושלת, תפס באצבעותיו הדקות את דפקו של הד"ר אמן ואת ידו השניה הידק הפוכה אל לבו של הרופא ולבסוף פקח גם הוא עיניו לרווחה.  ואמר: "איפה היא המלחמה?... ומה אמר ר' אברהם המכונה אריך?" –

הד"ר אמן לא הספיק להשתומם. מניה-ובה ענה: "כחמישים קלומטר, רבי.  רק להחזיק מעמד, רבי! יקרה מה שיקרה!" ועל השאלה השניה, שמכולה לא הבין אלא את השם אֶריך ואת נעימת השאלה עצמה, ענה: "בריא ושלם, רבי! והוא מחכה אתנו יחד! וגם היא בריאה, רבי!" אמר בהתרגשות וכשעינו האחת פזלה וראתה את הפרופסור עומד ומביט, רמז לו בעיניו ובידו השניה בחיוך. 

הרבי רצה להתרומם ולקום, אך הד"ר אמן לא נתן לו, ועל זה אמר הפרופסור:

"תן לו, דוקטור, תן לו ויקום.  רוצה הוא לתת עזרה למישהו.  כל הלילה גנח מתוך שנתו, שמישהו קורא לו לעזרה"...

ור' נחומקה קם, הביט, ירד מעל הספה – ופרץ בבכיה רמה, בקול בוכים והתיפחות, כשזרם של דמעות נשפך מעיניו העצומות.  הד"ר אמן הבין, שבכיה זו פרצה לבשורה, שהצבא הגואל הולך וקרב.  ותוך בכיה גדולה ניגש אל השולחן וישב, הציע את שתי זרועותיו על השולחן והשכיב עליהן את ראשו ובכה ובכה.  ובקול בוכים אמר:

"הגאולה הולכת וקרבה, אך לא מידך אתה.  אלא מידי בשר-ודם.  אתה יושב שם בפמליא של-מעלה שלך ונהנה מזיו-עצמך כמלך בשר-ודם, והפמליא מזמרת לך שירי שבח ותהילה כעבדי בשר-ודם למלך בשר-ודם, והצדיקים, שהיו בשר-ודם ונשארו גם בנשמתם בשר-ודם, יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינתך כנהנה מתיאטרון בשר-ודם! וי, וי, וי, הכל כמנהג בשר-ודם.  וכשיבוא המשיח ישחטו את הלווייתן ואת שור-הבר ויאכלו אכילת בשר-ודם וישתו מיין המשומר שתיית בשר-ודם! וי, וי, וי, גדלות בשר-ודם ושפלות בשר-ודם.  יושבים שם ונהנים מזיו השכינה פה למטה, כשישראל מתענין ביסורי גיהנום בשר-ודם וכל מה שמתענין ומתייסרין יותר, חוזרים יהודים יותר בתשובה ומתפללין יותר.  חוזרים בתשובה מחטאים שלא חטאו ומתפללין לישועה שלא תבא ממך.  וי, וי, שלימדתך את יצוריך ממידותיך, וכשם שאתה והפמליא שלך עוצמים עיניים ואוטמים אזניים ומקשיחים לבם לשוועות גיהינום, כן גם הם פה מקשיחים את לבם לאחיהם אנשי בשר-ודם ונהנין מתפלתם אליך, וי, וי, וי! ואף על פי כן, אני אומר לך, אני נחום בן לאה הקטן והדל ברבבותיך המעונים, אומר לך: אינך ראוי לעם זה! אוי ואבוי לי, כי אינך ראוי לעם כזה! הזוהר הקדוש אומר: ישראל, אורייתא וקב"ה הוא כולא חד', ואני אומר לך בשם תנא דבי אליהו: אורייתא וישראל, ישראל קודמין'.  'רצה הקב"ה לעשות כלייה בשונאיהם של ישראל, מיד יצאה התורה בבגדי אלמנותה ונתנה קולה בבכי לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אם אין ישראל בעולם, אני למה?' ואני, אני פרעוש נבזה נחום בן לאה שואל: אם אין ישראל בעולם, קודש בריך-הוא למה?! וי, וי, וי, למה? – אתה אינך ראוי לעם זה, ששוחטים אותו ושורפים אותו, והוא מציל ספר-תורה ושמח עליו כילד ויוצא אתו במחולות מחניים.  – אינו מוותר על מצוות מילה, כדי שיכירו אותו וינחרוהו כחזיר.  – כתבת על התפילין שלך 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', אמרת בפי נביאך 'הן עבדי אתמך-בו, בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו, משפט לגויים יוציא, לא יצעק, ולא ישמיע קולו בחוץ, קנה-רצוץ לא ישבור' - -  לא אתה כתבת זאת בתפילין שלך ולא ממך שמע זאת הנביא, שאינך ראוי לא לו ולא לעמך זה, הצועק כעת וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואותו עמו שוברים כקנה רצוץ ואין איש שיכבה את הפשתה הבוערת על גופו ועל לבו ואין מי שיוציא לאור את משפטו, וי,וי, וי, לית דין ולית דיין, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.  ועדיין כליותיו לא נשרפו עם כל גופו ביחד, ועדיין מפשפש הוא במעשיו, ובנשמתו שאינך ראוי לה ואינך ראוי לתפלתו ולאמונתו בך.  משום שאינך שוה את האחרון שבבורסקי ישראל, שפשעו הקשה ביותר יש בו יותר ממידת הרחמים מאשר בכל הפמליא של מעלה שלך ביחד. וי, וי, וי, שאינך ראוי ואינך שוה את שרוך-נעלו של הזוטא שבמחברי המוסר שלנו ושאינך מבין את שיחת-החולין של בר-בי-רב דחד יומא, וי, וי, וי, שלבו לב פעוט של בשר-ודם נוֹקפו אם לא התיז בקריאת-שמע כהלכה ולא האריך ב'אחד' , כמו אביו ר' עקיבא, שהסרקת את בשרו במסרקות ברזל ונהנית ממנו, והוא אף על פי כן האריך ב'אחד' ונשמתו יצאה ב'אחד'.  ולא די לך בזה, אלא שהשקלת גם את בשרו המת במקולין, כדי שמפלצותיך אשר בראת לך להנאתך ילמדו ממידותיך, וי, וי, וי, ורחמיו על כל מעשיו, וי, וי, בונה עולמות ומחריבן.  וי, וי, חכמינו ז"ל הציצו וראו את מישחק-הרשע האכזרי הזה ושיקרו מפני דרכי המוסר ואמרו: מה אני רחום אף אתה רחום, מה אני חנון, אף אתה חנון'.  אינך ראוי לעם זה ואינך ראוי לתורתו, שלא אתה נתתה לו, אלא הוא עצמו יצרה מנפשו הטהורה והקדושה, ולא לעשרת הרוגי מפלצתך הרומית, החביבה עליך יותר מרבי עקיבא ומר' שמעון בן יוחאי, שהושבתו במערה להתייסר שם ובמקום לתמוה עליך ולהרהר אחרי מידותיך, קשר שם עטרה לראשך מזוהר נפשו וזיווה הטהור, ויותר מכל הקדושים והטהורים, שמסרו נפשם על קידוש שמך ושרוּמוּ רוּמוּ, רוּמוּ בלעג לרש בלי כל בושה וכלימה, וי, וי, וי! אינך שוה לצפורן שבצפורן של עמך ישראל, שאינו עמך כלל, וי, וי, אינו עמך שלך, עם שילד וטיפח וגידל בקרבו את אור כל האורות בעולם הזה, את האהבה! את האהבה הגדולה והטהורה לכל יצור חי וסובל עלי אדמות, שהקים מקרבו נביאים וצדיקי-עולם, שנתנו בפיך 'אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב', והוא לא עינה לא אלמנה ולא יתום, כי את אלמנותיו יענו ואת ראשי-יתומיו יפצחו כאגוזים לתת את מוחם מאכל לחזירים ואת דמו ימוֹצוּ אל הכלים כדם הכבשים בבית-מקדשך, וקול רבבות תינוקות עולה באזניך, קול מתוק ואיום, שאפילו רבים מבין הרוצחים עצמם מתפלצים ומקפחים את חייהם לשמעו  - ואפך לא יחרה, וי, וי, וי, וגם את דברי אלה לא תשמע, כי אזניך אטומות בדברי שבח ותהלה מדור, דור, וי, וי, וי, כרחם אב על בנים', 'כרחם אב על בנים'.  אל טוב ומיטיב, ואתה אינך שווה אפילו את חטריו של עם זה, שבלעדיו לא ידעו אפילו הטהורים שבאומות העולם שגם העבד ילוד-אשה קדוש הוא, כי גם בשרו כואב עליו ביסוריו ונפשו אינה נופלת מנפש הגדול שבחכמים והפילוסופים, בלעדיו לא ידעו, כי אב אחד לכולנו, וי, וי, וי, לא אתה הוא האב ולא אנו בניך, כי אב אתה למרצחינו ולמטמאים את ילדותינו-תינוקותינו בתאוות חזירים לטמא אותן גם במותן, וי, וי, וי, 'ואהבת את אדני אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך', אוי ואבוי לנו ולאהבתנו, כי טימאת אותה עד היסוד.  – את מי אתם אוהבים יהודים בכל נפשכם ובכל מאודכם? – מַחקו את הפסוק הזה מלוח לבכם הטהור והחביאו את תורתנו, הקדושה מכל קדוש, אל תוך נפשכם פנימה.  שמרו יהודים שרידי התופת, שמרו על התורה, שמרו גם אתם וגם כל צדיקי אומות העולם על כל מלה ומלה, על כל אות ואות, על כל תג ותג שבתורת ישראל, החל ממצוות בני-נוח ומצוות הילל הזקן וגם עד האות האחרונה של הקטן שבספרי-המוסר, המלמדים אותנו לאהוב את אחינו האומלל והיתום, את רענו האדם המיותם, שמרו על תורתנו, כי לא ממנו היא לנו, לא מפיו למדנו אותה, כי אם מדמכם  האדום והמבורך, המזוקק שבעתיים, מנפש צדיקינו וצדיקי אומות העולם, לא מפיו שמענו על הר-סיני את הדיברות היקרות והנצחיות, כי מפי משה בן עמרם, אשר לא ראה אותו ברשעתו ובקלונו הגדול, אשר לא ראה על הר-סיני מה שרואה פה שפחה חרופה בבשרה הנמק ובעצמותיה השבורות והזועקת אילמת עד לכסא הכבוד: 'קחו את נפשי, הצמיתו את חיי, ותנו לי למות, אנא, אנא, אנא' - - - שמרו על תורתו המזהירה כזוהר נפש-האדם של רבי עקיבא בן יוסף, שנשמתו יצאה בטהרה יחד עם חבריו הטהורים, שלא ראו מה שאנו רואים פה יום-יום: ערימות של גופים מעונים מגובבים זה על גב זה, שוכבים בפירשם האחרון, בצואתם האחרונה ומביטים בעינים כלות אל שמי-השמים ותוהים מר ואין להם לחלוחית בפיהם היבש לירוק יריקה אחת גדולה ואחרונה כלפי מעלה וי, וי, וי, 'אל תונו איש את אחיו' והוא וצבאות מלאכיו הונו אותנוּ בלי בושה וכלימה עם צדיקיו ביחד, שאין ביניהם אף אחד אשר יאמר לו: השקיפה משמים וראה למטה והתבייש, וי, וי, וי" - - -

התייפח ר' נחומקה וגנח ביללה וראשו מוטל על זרועותיו החלשות ואגרופיו הקמוצים באפס אונים – ונשתתק.

ד"ר אמן ישב מאובן, נדהם – ומאושר: הרבי בוכה! סוף-סוף! הטירוף האורב לו, יצא בבכיה.  לא דמעות הן אלה, אלא מוגלה. -

ד"ר אמן שוב הקשה את המסכה ואמר לפרופסור: "רשמתי לי בזכרוני את העיקר.  ואת השאר ימסור לו החסיד.  – כביר, כביר, אדון פרופסור!" ולחץ את ידו הטמאה לחיצת-דחילו כבייכול. 

הפרופסור רצה לומר דבר מה, אך ר' נחומקה שוב נהם נהימת-בכיה והפרופסור רמז לו לד"ר אמן לשתוק ולהקשיב.

וי, וי, וי, וגם הגאולה המאוחרת לא מידך תבוא, כי אתה לא שבעת עדיין דמעות, זה היין המשומר שלך מאז ומעולם.  ואתה, המזווג זיווגי-יסורים מששת ימי בראשית ומכריז עליהם עוד לפני היוולדם הנה לעקידה ולחילול הכלה תחת חופתה – לא אתה זיווגת את זיווגנו זה, לא אתה חוֹללת את הנס הזה, הטהור והמופלא שבכל הניסים והנפלאות שתלינו עליך. לא אתה" – - פה קם פתאום, איגרף את ידו כלפי מעלה וצעק: "לא אתה זיווגת את אלה ולא אתה תברך את חופתם ולא אתה תשמח רעים האהובים אלה, כי אני, אני, אני, נחום בן לאה, אני אסדר את הקידושין, אני אברך את פרי-בטנה של הקדושה שבאמהות בתיה בת ירושלים ואני אכניס את חתן-הדמים הזה אריך-אברהם בן אברהם גר הצדק והיסורים בברית-הדם הזאת, ברית אדם לאדם - - - אני - - - אני - - -"

ר' נחומקה התחיל לנוע ולהתמוטט, אך בקול זמרה אמר: "כי ילד יוּלד לנו... כי ילד יוּלד לנו...." ונפל מלוֹא קומתו ארצה.

ר' אשלי, שהדמעות טפטפו לו מזקנו כטל-בוקר ומבלי שינגבן, קפץ ממקומו ויחד עם הד"ר אמן הרימו את גופו הצנום של ר' נחומקה על המיטה.

כשיצא הפרופסור, אמר לד"ר אמן: "זה עולה גם על הקודם.  אמנם, חבל, שבכה.  – אך אין דבר.  את זה אפשר לתקן.  אתה תבאר לי מפי החסיד את מה שאמר.  יש דברים אחדים שלא הבינותי, וביחוד את דבריו האחרונים". 

הוקל לו לד"ר אמן, שהפרופסור לא הבין את ענין הזוג אריך ומאריה.  אך השתומם על הרבי, שלא חשש לדבר על זה בגלוי.  וכשהביע זאת לר' אשלי, אמר לו הלה:

"את מה שהרבי אמר, בין כה אין לשנות.  הוא יודע, שהגאולה היא פה! שאלה של רגעים, אדון דוקטור".

 

ט

חזיר הקודש

הפרופסור לא הבין את דברי ר' נחומקה על זוג הנאהבים, אך איזו אסוציאציה של המלים שהבין, קיימה בו את ההחלטה, לבצע את תכנית-העשור, שבו תהיה "הבתולה מאריה" אחת האטראקציות הגדולות:  אריך צריך להיבחן בבחינה העליונה שלו "ככוהן המשיח הלבן".  בין כה חיפש הפרופסור את הנושא לבחינה זו.  כל הנושאים נעשו כבר שדופים ובאנאליים יותר מדי.  אך הרעיון הזהנהדר.  את החופה נערוך רק ב"מנין" יהודים, ובראשם הרבי וחסידו, הרבי יסדר את הקידושין ואחרי הקידושין יקדש אותה אריך גם בדבר השלישי לפי התלמוד, בביאה.  הפרופסור זוכר את הוויכוח שהיה בין הסבא שלו, איש מדע-התלמוד, עם אחד רב.  סבא רצה להוכיח שעל פי דת-ישראל אפשר לקדש אשה באחד משלושת הדברים, או בכסף, וזוהי הטבעת, או בשטר, זוהי הכתובה, או בביאה בלבד, והרב התעקש, שנחוצים שלשתם כאחד.  אם כן, הרי גם השלישי צריך להיות בנוכחות עדים!

והפרופסור פקד להכין את הכל לאטראקציה זו.  והד"ר אמן שיבח בפניו את "הנסיון המדעי ממדרגה ראשונה".  ותוך כדי שיחה זו מצא בכל זאת הפרופסור לנחוץ לבאר לו לתלמידו, איזה נסיון רצה בעצם לבצע עם "הבתולה מאריה" אז, בחדרו.

ישנן חוויות, שבשום אופן אין לעמוד עליהן מכלי שני", ביאר לו.  “כלום אפשר לעמוד על הנאתו של זולתנו מטעם הקוקטיל?  הנסיון שלי בנערה זו מוכרח להיות חווייתי שלי-עצמי".

במקום אריך מאאסן?”  שאל הד"ר אמן ספק רציני, ספק בהלצה.

כן, ולא!”  ענה הפרופסור, אך במקום לבאר לו את עצם הנסיון, עבר לאריך.  “בחור זה, כפי שידוע לך, חטא גדול רובץ עליו.  על ענשו בא כהלכה.  נפרעתי ממנו ראש בראש:  לבו נתרכך מקול בכייתהולכן זריקת הקורארה שלו לא נתנה לו להוציא קול.  גרמני אל יבכה.  הוא התאהב בפסולת-האדם, שהוא עצמו נתנסה בה ועמד בנסיון כגרמני אמיתי.  אילו היה אחר, פחות מבנו של מאאסן, היה אפרו מעורב היום עם אפרה, או אני הייתי רוחץ את ידי בשניהם בצורת חתיכת סבון.  - ולכן נחנך הוא מאז דווקא לכוהן, וכנראה, שזה היה אצלו משגה-נעורים קל, לא יותר.  בחור מצויין.  אך בכל זאת עלינו לנסותו, אגב, כמו את כל אחד מהם, נסיון אחרון וסופי.  וטוב שנזכרתי, שזוהי הבחינה הנכונה ביותר בשבילו.  וגם אנו יכולים ללמוד ממנה הרבה, לא כן?”

במוחו של ד"ר אמן התרוצצו הרעיונות והחליפו זה את זה כקלפים בידי מלהט, שצבעי התמונות וקוויהן מתערבבים זה בזה חליפות, עד שלפעמים נראות כולן כתמונה אחת:  אריך, סחימת הרפואה, החולים, ב—