_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עולים ויורדים: מעשה שהיה בפולין בשנת תרכ"ח

נפתלי הרץ ניימנוביץ'

לתוכן הענינים

 

לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים (שה"ש)

א.

על יד הדרך העולה לעיר ינובה בקצה הכפר רודניצא, שם אצל הרחים, עומד בית עץ, הנבדל בתוארו החיצוני מכל בתי השכנים, וכל רואיו יכירוהו כי לא משכן אחד האכרים הוא, כי אם בית יהודי.

הבית הזה נכר בג' דברים: בגגו המכוסה ברהיטים ולא במכסה תבן ככל בתי האכרים, ביריעות קטנות ולבנות (לאו דוקא כלובן ביצה או כעצם השמים לטהר) הנראות מבעד לחלונות, וגם במזוזה האחוזה במשקוף והמשובצה ברפש וטיט.

זה כשמונה עשרה שנה, יש פה ר' גדליהו בעל הרחים עם אשתו בלימה ויחיו בטוב ובנעימים, כי עסק הרחים הספיק לו די צרכיו, ומלבד זה השתכר לא אחת מעסקים צדדיים אשר עשה על חשבון אדוני הכפר, ואף כי ע"פ רוב הפסיד האדון בענינים הרבה, אשר נסתבך בם ינ"י היהודי הזה; אולם גדליהו יצא בכל פעם כגבור עם שללו, בלי נגע ובלי פגע, עלז ושמח על ההצלחה אשר ד' שולח כמלאכו לפניו.

ובכן עלתה ביד גדליהו לאסוף הון לא מעט, ובמדה שגדלו נכסיו ועשרו, בה במדה גדלו תרמיתו וזדון לבבו, כי נתבכר ונצרף שכלו בכל פעם יותר, ושכל האדם הן לא לעולם ילך אחוז יד עם אמונת רוח ויושר פעלים.

לוא רצה גדליהו לשבת בשלוה, כי עתה לא קפץ עליו רוגזם של ענינים אחרים; אולם מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ובפרט גדליהו שהיה בעל נפש רחבה, ואץ להעשיר, לא עבר בשתיקה על דבר קטן או גדול הבא לידו, ולא התבונן אם הדבר כשר וישר הוא, אם הוא כדת משה וישראל, אם איננו כנגד חוק ומשפט המדינה, ואם איננו "אליה וקוץ בה", ויאחז בכל ענין בשתי ידים.

אולם באחרונה השתרעו על בית גדליהו ענן גדול ואש מתלקחת אשר כמו שמי חייו, ויפול במהמורת לא יוכל קום.

כמה אלפים שכנים נוצרים היו לגדליהו בכל סביבותיו, ואיש מהם לא התקנא בו ובעשרו, ולא לו כל רע, הם חשבוהו באמת לאיש נוכל ובליעל, אולם "הלוא יהודי הוא" אמרו ומי מהיהודים טוב ממנו?  – ויען כי כל נוצרי טרוד בעבודה, זה פונה לכרמו וזה פונה לזיתו, ואינו מפגש לבו לבטלה כהיהודי, ע"כ לא שמו לה אליו, ויבטלוהו בלבם כאדם המבטל כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותו.

אולם מה רבו צריו משכניו בני ישראל, אשר מספרם בכל סביבותיו עלה רק עד עשרים נפש!  הם הביטו עליו בעין קנאה, צררוהו, רדפוהו, מנוחה הדריכוהו, ויחפשו בחורין ובסרקין אחרי מומין שבסתר ומומין שבגלוי, לכרות לו שוחה ולהפילו בשחת.  וכן הוכה בלשון ע"י אחיו בני בריתו, ונתבע לדין בעד עון פלילי (אשר איננו ענין פה לדברינו) והיה אנוס לטלטל א"ע טלטלה גבר בין הערכאות ובתי דינין, ושבתו הבית מעט.

הנה זה כמשלש חדשים, אשר גדליהו יושב בעיר ווארשא, שוקד על דלתות בתי עורכי דינין, ובלימה מצפה בכל יום בכליון עינים שיבוא עכ"פ לביתו לימי חג הפסח המשמשים ובאים, ועוד שני ימים לחג; אולם לפנות ערב קבלה מכתב מבעלה, הכותב לה כדברים האלה:"מאוד אפונה אם יעלה בידי לבוא לימי החג, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה".

פני בלימה הושחרו כשולי קדירה, ושטף דמעות התפרץ מעיניה, ותשכב למעצבה על מטתה.  כל הלילה שבעה נדודים, ורעיונותיה על משכבה סליקו, ולא הניחו לה לישון.

לא מאהבתה אל אישה, ולא מחבה יתרה הנודעת לה ממנו תמיד, התעצבה האשה אל לבה, כי גדליהו לא יבוא על יו"ט, כי רגשות כאלה מוזרים היו לה, רק כי אשה פשוטה היתה וצנועה במעשיה, והיתה מכבדת את בעלה, ותחשבהו לידען גדול, לבקי בחדרי תורה בנגלה ובנסתר, ורק הדבר הזה לבד היה לקשר של קיימא בינו ובינה.

היא ראתה כל הימים סביבותיה יהודים כפרים, בוערים ובורים גמורים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ועומדים בשפל המדרגה בתורת אל חי ובדברים הנוגעים לדת ולדין, ובתוכם בעלה גדליהו, אשר היה מתגאה תמיד בידיעותיו, שבהן התאמץ בכל פעם להונות את הבריות וגם את אשתו בלימה כי איש מלומד הוא, למען לא יחשבוהו לכפרי פשוט, ויחלקו לו כבוד הראוי לישראלי הגון.

בהיותו איש עשיר ובעל נכסים, מה היה חסר לו עוד, אם לא להיות ג"כ למדן בלי יגיעה?  ואף כי לא תמיד הצליח במעשהו זה, לנטוע בלבות אנשים אמונה זו שהוא כזקן ורגיל "באותיות הקטנות", כי בכל פעם פיו הכשילו, בהשתמשו באיזו מילה עברית, או בפסוק שיצא דופן; עכ"פ עלתה בידו, שתאמין אשתו באמונה שלמה ברוחב לבו בידיעת התורה, ותבט בשאט נפש על כל שכניה היהודים שהיו כלם בעיניה כקליפת השום.

– קריאת התורה שלו,אמירת תהלים שלו, יקרים המה מפנינים ומכתם אופיר, ומי ידמה לו ומי ישוה לו בזה בכל הכפרים סביבותינו?  – כן התהללה בלימה לפני שכנותיה תמיד בדברן על אודות בעליהן.

בלימה לא הפריזה על המדה בדבריה אלה, כי באמת, קריאת התורה שלו היתה ולא של משה רבינו ע"ה, ואמירת תהילים שלו היתה ולא של דוד המלך ע"ה.  אבותינו אלה לוא שמעו הדברים יוצאים מפורש מפי גדליהו לא היו מכירים הדברים ככתבם, אם שלהם הם.

ובכן הצטערה האשה כעת מאד, כי בחג קדוש כזה, הדורש ידיעות ובקיאות, בפרט בליל הסדר, אשר לאו כל מוחא סביל דא, נפקד מקום האיש אשר עטרה כזו הולמתו.

– מה נעשה כעת – אמרה בבקר אל משרתם בונם, צעיר לימים, איש גבור חיל, איש אדמה, אוהב עבודה – הנה בעל הבית לא יבוא לחג הפסח לביתו, ומי יערוך לנו את הסדר, מי יספר לנו יציאת מצרים כמנהגו בכל שנה ושנה כיד ד' הטובה עליו, ומי ינהל אותנו במצה ומרור וארבע כוסות כדת וכדין?

– אל תתעצבי אל לבך גברתי!  – ענה בונם העגלון בתום לב – ואיה איפה אנכי?  הן גם אנכי יודע איך לכלכל דברי במשפט, איך להתנהג עם הכוסות, ועם הזרוע ועם הביצה, איך לטבל את הכרפס בחרוסת, ואיך לשבר את המצות ולטבול אותן במים מלוחים ואיך לכרוך את המצה והזרוע ביחד.  – אמת הדבר, כי השנה ארוכה היא מאד, ואי אפשר לזכור הכל כאשר לכל בע"פ, אולם אם רק אקח את ההגדה בידי, או הלא אלך לבטח דרכי, הלוך ונסוע כעל "דרך המלך".

– לך לעזאזל פתי ואויל!  מה לך להגדה, כלך לך אצל הסוסים והפרות, אתה יודע רק לנהג את סוסיך, ומאין לך לדעת ענינים כאלה, השייכים רק ליודעי תורה, לומדים ובקיאים?

הנה נא אשלחך כעת העירה, להביא לי איזה דברים לצרך יו"ט, ותביא לי ג"כ איש למדן, אורח הגון, והוא ישים המעקשים למישור.  ע"כ אל תתמהמה, רתום את הסוסים והביאה לי את ר' תנחום, "בר-תנורא", הוא הוא הבעל הקורא שקרא באזנינו את המגילה בפורים, ועוד חיים ברודניצא לעמוד לפנות ערב לבדיקת חמץ.

ויצא הנער לעשות כאשר צוה, ובלימה מסרה בידו רשימה להביא מהעיר את הדברים האלה: א) הין יין.  – ב) חצי אבן בורית.  ג) בקבוק י"ש של פסח.  ד) ר' תנחום בר הנורא.  – ה) המנעלים מהסנדלר.  ו) דגים חיים.  ז) וכפתורים לבנים לכתנות.

 

ב.

בעיר ינובה נכרו כעת אותות חג הפסח, החוצות מלאים עבטיט ואגמי רפש, ובמקומות דריסת הרגל לפני כל בית, ידי הנשים עסוקות בעבודה, בנקיון שלחנות ובהגעלת כלים.  מה אומלל אתה, אם רגליך תובילנה אותך כעת בשוקים וברחובות ממקום למקום, כי תלך מדחי אל דחי. פה תגוף באבן רגליך, שם תכשל במצע תבן ישן.  השפחה תפגשך בדוד מים רותחים, וגברתה יוצאת לקראתך בסלע בוער באש, כאש של גיהנם.  מלפניך המלבן ישופך ראש במקל המכחול אשר בידו ויטנפך טנפה בנטפי הסיר הנוטפים ממנו, ומאחריך נושא-סבל ינגחך בסל המצות אשר על כתפיו, ויקרע מעילך מעליך.

ובכן ימי מהומה ומבוכה הימים האלה, רק יגון ואנחה, פרץ וצוחה, בחוץ קצץ וחמה, ומחדרים אימה.

אם במשך שס"ה ימים שורר האי-נקיון בכל פנה, וירבה ויפרוץ בכל יום, ואין אדם מעיז פניו להוציא את האזרח הנכבד והנעים החוצה, ופתאם כמה מאות משפחות אנוסות להשמיד ולאבד כלם בפעם אחת את האזרח הזקן הזה, האם לפלא הוא כי קשה עליהם פרידתו.

אך בבית אחד בעיר ישתררו כעת שקט ושלוה ומנוחה נעימה, אין זה כי אם בית אלהים המלא תמיד מפה אל פה, מתפלים והוגים בתורת ד', ובטלים ממלאכתם.

דממת השקט תשלוט כעת בביהמ"ד, כי תושבי העיר טרודים בטרדת יו"ט, זה בכה וזה בכה. רק איזה צעירי ימים יושבים עוד על ספריהם,נפרדים איש מרעהו, לבלי יפריעו חד את אחד בדברים בטלים כתמול שלשום, ולא יפסיקו מלמודם, יען כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, לגמור את המסכת לסיים עד[1] ערב פסח, להפטר מתענית בכורים. איזה מהם הם בעצמם פטרי רחם, ודים להפקיע את עצמם, וכמה מהם יגעים רק לטובת הכלל, להוציא רבים ידי חובתם, אשר אין תורתם אומנתם, לפדות את הבכורים, העמי-ארצים והבורים.

גם אצל התנור החם יושבים שלשה אנשים, המחממים את בגדיהם הרטובים ועצמותיהם היבשות.  שנים מהם זקנים באים בימים יושבים תכופים זה אל זה, מריחים בכל פעם אבק הטאבאק ומשיחים שיחת חולין, ואחד כבן ארבעים שנה יושב לא רחוק מהם, כלי מקטרתו בפיו, ומעלה עשן כל שהוא.

שלשה אלה המה מעשרה הבטלנים שבעיר אשר עיניהם נשואות רק לסעודת מצוה, לשמחת אירוסין ונשואין, וכן לתפלה בבית האבל ר"ל, או לאמירת תהלים בעד אחד העשירים שנפל למשכב, או בעד מקשה לילד.

– האח, חמותי ראיתי אור!  – אמר ר' טעביל הזקן, שהיה מתחכך בכותל בתנור להנאתו – החייתי עצמותי הרועדות מקור.  בחרתי הסתופף בבית ד' מדור באהלי רייזע בעלת הבית שלי הארורה הפושטת עורי מעל עצמותי, בעד דירה סרוחה.

התנור נשחת, והקור מפרפר כל יצורי גונו, החלון והגג נרקבים, ולכברה משולים, מלאים נקבים נקבים חלולים חלולים, כמה"מ מלא עינים, מביאים עלינו מבול מים, אשר מנפש ועד בשר יכלה, והיה כמסוס גוסס. – נוסף לזה מצאני עוני, ונשברה הזכוכית בחלוני וארא כי אין עוזר, ואקח את משכבי מתחתי, וסתמתי בו החור להנצל מעט מהקור, ואלך חשך ולא אור.  אולם כבר תרגלתי בנסיונות כאלה, אשר אולי יסורים של אהבה הם, ואמרתי "גם זו לטובה" והנה בא היום אחד הקזקים לשאלני לשמי, ויושט לי מכתב לשלם שקל כסף המגיע ממני מכבר לאוצר המלכות. מובן מאליו, שטענתי היתה "אין לי".  ולכאורא דמיתי כי אתפטר בטענה הזאת. אולם תוחלתי נכזבה, הקזק האמין ויפן כה וכה וירא, ויוציא מהחלון את הכר, ובראותי כי אהיה לברות לשני הקור, נמלטתי בעור שני, ואבוא הנה להחיות את נפשי, האח!  חמותי ראיתי אור!

– כל ימי עני רעים, לרבות גם הלילות – אמר לו רעו, ר' מאניש הזקן – ביום יאכלך הקרח, בלילה תדד שנתך מעיניך, ותהי בבקר כנציב מלח.

– אך המעשה הזה כלו מוקשה הוא – אמר ר' טעביל – יש לי להקשות פה קושיות עצומות.

 

ג.

שלשת האנשים היושבים על הספסל אצל התנור, שהיו נטבעים עד כה ביון מצולה המרה-שחורה, צהלו מעט, באמור ר' טעביל כי יש לו שלש קושיות עצומות על ההיא עובדא דקזק, והכרת פניהם ענתה בם כי סר יגונם כרגע.  – אם בעיניך יפלא הדבר, קורא יקר, בעיני לא יפלא, מדעתי כי הרגל נעשה טבע, והאנשים האלה אשר גדלו על ברכי הפלפול, אם יקרה להם ענין כזה דאית ביה מעין קושיות ותירוצים, – לאו דוקא בר"ת, כי גם במילי דעלמא, ולאו דוקא בדברים שיש בהם ממש, כי גם בדברי הבאי, בדברים של מה בכך – ישכחו רישם ברגע ההוא, ויסע עמוד הענן מפניהם; המה יעלו אז מן הבור, ורוחם יתרומם ויתנשא לעילא ולעילא ובתוך ד' אמות של ההלכה ירגש לכם גאון וגבה, ואינם עוד פה בשפלה.

– שאל בני שאל – ענה ר' מאניש בעשותו נחת רוח לחוטמו באבק הטאבאק, ואת אזנו עשה כאפרכסת לשמוע דברי רעהו.

– ראשית כל – אמר ר' טעביל – קשה לי להבין, כי קזק כזה, בעל בשר כזה אשר יעש פימה עלי כסל, וכפי הנראה איננו מתענה בה"ב, ולא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, קזק כזה נשלח אלי מעיר הבירה לעיא מגורי בפתא אשר בידו, לקבל ממני שקל כסף בעד המכס המגיע ממני לאוצר מלכות, הלא הוצאותיו מרובות מהכנסותיו ויצא שכרו בהפסדו.

– בני, שאלה גדולה שאלת – אמר ר' מאניש – אך מה היא הקושיא השניה?  אולי חדא מתורצת בחברתה.

– שנית, הוסיף להקשות ר' טעביל מהיכן יודעים שם באוצר המלכה את שמי?  מי מהם היה אז, עת נקרא שמי בישראל, ושמי טעביל לא נודעתי להם מעולם, ודין ודברים לא היו לי עמהם, ועכ"ז כתוב שמי בפירוש על ההיא פתקא שמסר הקזק לידי ממש, ובעיני ראיתי. הלא דבר הוא!

– בני, שאלה גדולה שאלת – השיב ר' מאניש – אך מה היא הקושיא השלישית?  אולי אבנה ממנה, לתרץ הכל בחדא מחתא.

– שלישית, – גמר ר' טעהיל – הלא בבית האוצר נמצא כסף וזהב עד אין חקר.  והלואי אשר לשנה הבאה יהיה לשלשתנו היושבים פה חלק העשירי מזה, עכ"ז משתדלים הם להוציא שקל אחד מכס מעני ואביון כמוני, הלא תבן הם מכניסים לעפריים, עיר שכולה תבן!

– בני, שאלה גדולה שאלת – נשמע פתאם קול השלישי היושב תפוש ברוב שרעפיו מרחוק ומעלה עשן, הוא הוא ר' תנחום בר תנורא, העתיד להיות עורך הסדר בפסח הבא על שלחן בלימה.  הוא היה תמיד טוב לב ושמח בחלקו, אולם ביום ההוא למרות טבעו וחפצו, נטבע בבוץ היגון והעצב, כי עוד רק יום אחד מפסיק בינו ובין היו"ט, והוא עוד חסר מכל טובה, רגע אחד השליך על ה' יהבו כי הוא יכלכלהו, וברגע השני התעצב אל לבו לאמר "מאין יבוא עזרי?  המן הגרן או מן היקב?".  אנכי והקוראים באמת יודעים אנחנו כבר כי ר' תנחום לא ימות לשחת ולא יחסר לחמו בפסח, אך ר' תנחום בעצמו איננו יודע עד מה, מה אמרה בלימה, ומה ענה אותה בונם, ולכן לבו עצב, ומתאנה הוא לרגעים; אולם בשמעו שיחת חולין של שני רעיו אשר על אדני פלפול הטבעה, ועוד מעט ויתנגחו זה בזה בהלכה, אז שכח מצבו המר והנמהר, הבליג על יגונו, ויקם כאריה מסבכו לבדח את דעתו ודעת רעיו, כי אהב מאד מילי דבדיחותא, ובכל עת מצוא חמד לו לצון.

– כן הוא, שאלה גדולה שאלת טעביל, אומר לך גם אני, ולית נגר ובר נגר דיפרקינה, אך אתה מדבר דבריך אל מאניש, לקיים מה שנאמר: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו; הטרם תדע כי מזקני ע"ה הוא, שכל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, דבר אל העצים ואל האבנים!  אם אתה לא שמעני, אשתדל בדבר להבינך בינה, ולהשיב לך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

– דבר אתה כי שומעים אנחנו – ענו טעביל ומאניש בבת אחת בהרחבת הדעת, ושחוק קל רחף על פניהם שהיו לבנים כשלג עד כה ועתה נהפכו לאדמדם, בידעם מראש כי תנחום רעם אף כי ישמיעם מילי דבדיחותא כלמודו, עכ"ז יהיה מתרץ בענין ומשיב כהלכה ומובטחים היו בו שלא יוציא מפיו דבר מגונה או דבר שאינו מתוקן.

– מה ששאלת על גבר הקזק כי יצא שכרו בהפסדו – אמר תנחום בניחותא – אינך יודע מה טיבו של עובר זה, הלא קזק הוא, ומי יאמר לו מה תעשה.  הראית מימיך קזק הנגזל?  הלא בכל מקום בואו שם ביתו.  בבקר יבוא אל הכפר, ויאכל שם פת שחרית חנם אין כסף, בצהרים יפגוש בעיר ויאכל ארוחת הצהרים בלי פרוטה אחת, בערב יבוא הצדיק הזה אל בית מלונו ואיננו נפטר בלא לינה, ויאכל סעודת הערב כסעודת שלמה בשעתו.  הלא משלוחי מצוה הוא וש"מ אינן ניזוקין לא בגופם ולא בממונם, לחמו נתן ומימיו נאמנים.  ומדוע זה תתפלא כי יצא שכרו בהפסדו?  אדרבא, אין בדבר משום הפסד מרובה ואפילו לא הפסד מועט.  א"כ מה הפסיד הקזק?  ולמה לא יגבה המסים והארנוניות מקשה עורף כמוך?  ולמה לא יבא אליך במקלו ובתרמילו ביום הפרעון שחל להיות בחשבונו?  – באמת יה תנחום יוצא מן כלל הבטלנים, כי לבו ראה הרבה חכמה ודעת, אך הוא את פי מלך שמר: ענה כסיל כאולתו.

– יפה דרשת תנחום!  – אמר טעביל בעליצות לב – לך בכחך זה והושעתני מיד שתי הקושיות הנותרות.

– ומה ששאלת – הוסיף תנחום אומץ עוד – מהיכן יודעים שם את שמך, אשיבך אנכי, כי ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה.  כי זה שנתים ימים אשר מחכה אחת מחיל הצבא יצאה על המגרש אחורי בית הכנסת בעירנו להתחנך בעבודה בטכסיסי מלחמה, ויחכו שם בכליון עינים עד בוא האדון הגדול שר צבאם אל המערכה.  וגם אנחנו יצאנו שם לראות עד היכן הדברים מגיעים.  הזוכר אתה, טעביל, איך נפרדת אז מאתנו והלכת בעבר השני, בתקותך כי האדון יבוא מהמסלה הדרומית, אולם לפתע פתאם בא האדון בדרך צפונית, אז קרא נחמיה ההולך אתנו בקול גדול "טעביל!  טעביל!  הנה מצפון בא שר הצבא", והאדון הזה עבר אז לפנינו, וירא אותך ממהר הנה, וישמע אז גם את שמך, ואיש כזה הנמנה לשר המצביא על החיל – צריך אתה לדעת – הוא איש די רוח יתרה ביה, הוא אינו איש פשוט מקטלי קניא, הוא איננו ממוחין דקטנות, הוא בלתי ספק חריף ומפולפל, סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה בסברא, וכח זכרונו אין לשער ואין לספר.  ועתה האם דבר פלא הוא כי איש כזה בשמעו את שמך יוצא מפורש מפי נחמיה, זוכר אותו היטב עדן ועדנים?  גם צריך אתה לדעת, כי שר הצבא הזה, הוא מתארח לחברה עם אנשים כגילו, היינו עם השרים והפקידים של בית אוצר המלכות וכדומה, ועתה מי זה יתפלא כי נודע שמך שם בבית האוצר?

– כפתור ופרח!  אמר טעביל בקשקשו בלשונו, כאדם הטועם  דבר המתוק לחיך.

– ומה שנוגע לקושיא השלישית – הוסיף תנחום – שהקשית, למה מקפיד בית האוצר כל כך לגבות ממך שקל כסף, בעוד שיש לו ממון הרבה; תבין לשכל מלי ע"י משל.  הלא ידעת כי בברכות שהיהודי מברך בכל יום נבראים עירין קדישין, (כידוע ליודעי חן).  והנה לכאורה קשה, למה לו לכביכול לצוות את עמו ישראל על הברכות, כההיא דאמרינן: מה ה' שואל מעמך, א"ת מה אלא מאה, מאה ברכות שהיהודי מחויב בכל יום, המעט לו מלאכי מעלה ורבוא רבבן משרתי אש?  אולם הלא אתה רואה, שאף שכביכול לא למלאכינו הוא צריך, עכ"ז שואל הוא מאתנו לברוא לו מלאכים חדשים לבקרים.  הוא אומר ליהודי: אתה אין לך עסק בנסתרות, ובהדי כבשא דרחמנא למה לך, אתה תעשה את שלך, אתה תברך ותברא מלאכים, כי חביבים עלי מלאכים שלך, והנה ידעת גם כן כי מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא, לכן בית האוצר אף כי לכספך הוא צריך, עכ"ז שואל הוא מעמך את שקלך לאמר: אתה אין לך עסק בנסתרות, שקליך חביבים עלי, הב שקלך דמי פדיונך כדמחויבתא.  וזה הוא ג"כ סוד של הקרבנות, וכן מצאנו ג"כ אצל יצחק אבינו ע"ה שאף שהיו לו מכלאות בקר וצאן, עכ"ז אמר: הבא לי ציד.

– מתוק מדבש!  – ענו בפה אחד טעביל ומאניש בקשקשם בלשונם כאדם הטועם דבר מאכל כצפיחית בדבש – יניח ד' את דעתך כמו שהנחת את דעתנו.

פני האנשים צהלו בכל פעם יותר, עת כי שנו ושלשו דברח תנחום, ויספרו הדברים לכמה חובשי ביהמ"ד, ומאז ועד היום נתפשטו דברי תנחום אלה בכל תפוצות ישראל, ונודעים גם להרבה מקוראינו הנכבדים, אך בטח אינם יודעים מבטן מי יצאו הדברים, לכן יביעו לי תודות, אם במרוצת ספורי נודעו להם עקבות המחבר.

צעירי עמנו מבני הדור החדש, הרודפים אחרי תענוגות עוה"ז, השוקדים על דלתות הבתים שעורכים לגד שלחן הסובבים אותו במקלות ארוכים (אף בשבתות ויו"ט), ומתכונים לדחות את הכדורים העגולים, אל הנקבים החלולים, הם אינם טובלים במקואות, רק מטיילים ביום כמה שעות, בגנים ובפרדסאות, להזין את עיניהם ממראות נאות, ולהינות מכל מיני פרפראות – לכו וראו אתם הבחורים, הדבקים מאד בחטאת נעורים, כי אף היושבים אחרי התנור והכיריים, גם הם יתענגו על תענוגות החיים, גם בהם ימצאו תענוגי נפש ורוח, אשר אתם לא תדעום, אתם לא תבינום.  האנשים האלה חובשי ביהמ"ד יעלו במעלות על מזבח הטהור, אשר לא תגלה ערותכם עליו, ומשגיחים עליכם ממעלה למטה, ואתם הנכם בעיניהם כגמדים קטנים; הם רוצים בקב נחת רוח שלהם, מתשעה קבים ענג שלכם, ואתם עם כל תענוגיכם הנאהבים, הנכם בעיניהם כחגבים.

 

ד

אם יטעמו לחכך, קורא יקר!  דברי ר' תנחום, בלי תפונה תסלח לי, אם אספר באזניך פה דברים אחדים מחיי האיש הזה הנבדל מרעיו ברוחו, בשכלו ובמדותיו.  ואתה פה עמוד עמדי לשמוע איזה גרגרים מתולדותיו וקורותיו והני הרפתקאות דעדו עליה עד היום הזה.  ר' תנחום ראה בימי נעוריו ימים טובים מאלה.  כי הורתו ולידתו היה בבית שהיה שם תורה וגדולה במקום אחד, וגודל על ברכי ההצלחה עד שנעשה לבר עונשין, כי אז הפך הגלגל על אביו, ויאבד את כספו בענין רע, והנושים באו לקחת כל אשר לו ויציגוהו ככלי ריק. כי מה הוא כבודו ועשרו של איש יהודי, אם לא כקיקיון דיונה, כשלג ביומי דניסן, כקרני שמש ביום סגריר!  זאת לא זאת, כי אחרי אשר אבי תנחום יצא נקי מנכסיו ויאבד את כספו אבד גם את כבודו ועם כבודו גם חיתו יחד על עפר נחתה; אבדת כבודו הציקתהו עד מות, ויסבול יסורים וענוים קשים, עד כי עזב את עולמו לאור באור החיים בעולם שכלו טוב.  ויען כי תנחום היה נער נפלא, מחונן בידי הבורא בכשרונות נעלים ללמוד ולהבין ובמדות תרומיות שכם אחד על אביו בני גילו, קפצו עליו הרבה קונים, בירבו במחירו, עד שאחד מהטבחים העשירים זה בגורל, ויתן לו את בתו יחידתו לאשה, וישקול לו מוהר ומתן "כאחד הנגידים".

– ארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאתי – אמר הטבח איצק זלמן דונדאק, מחותנו של תנחום, בגאוה ובגאון בעת התנאים – והנני מתחיב לפרנס אותו ואת אשתו ואת בניו כל הימים.  ואם באמת יהיה "יהודי נאמן" וילמד תורה לשמה, לא אדקדק ולא אבוא בחשבון עמו על הזמן, אוסיף לו זמן ארוחתו עוד כמה שנים, כן יעזור לי ה'!

תנחום אחרי נשאו את בת הטבח, קיים התחייבותו בשלימות, כי היה באמת "ליהודי נאמן", לא היה מפנה לבו לעסקי עוה"ז, רק עסק בתורה ובעבודה וישם לילות כימים, ללמוד ולהבין לשמור ולעשות, וכל באי שער עירו כבדוהו ויאהבוהו ויהי לשם ולתהלה.  אולם חותנו דונדאק לא עמד בדבורו ביחס הבטחותיו והתחייבותו.  שני אלפים שקלי כסף אשר השליש ארבעה שבועות קודם החתונה, ככסף הנדוניא לזוג, או כצדה לדרך על מסלול חייהם, שבו אל ידו ממש עם הרבית קצוצה ארבעה שבועות תכף אחר החתונה, וגם ארוחתו ארוחת תמיד נפסקה אחרי איזה שנים.

ר' מרדכי ה"בעל קורא" מביהכ"ס, דודו של תנחום, היה העומד מצד החתן, כי אחרי אשר מת אביו נשאר אצל מרדכי בית גיסו (אביו של תנחום) ויתר הפליטה הנשארה, והוא נעשה לאפטרופסו של הילד היתום.  גיסו הנפטר האמין במרדכי ויכתוב לו זה כבר את נכסיו, כתוב וחתום והעד עדים, אצל הנוטריון.  למה כתב ועל מה כתב, הלא ידע ויבין כל קורא מבין....

ומאת ר' מרדכי היתה שומה אשר בן אחותו יתחתן בהטבה, כי כן ראה באספקלריא המאירה, כי טוב יהיה לו כל הימים, אם יחסה ויתלונן בצל כנפי עשיר, אף כי הוא מנחותי דרגא, ואיננו לפי כבודו.

– כסף וזהב מטהר ממזרים, אף כי בנים כשרים – כן אמר מרדכי ויתחתן בהטבה.

כעבור שבעת ימי המשתה בגילה ברנה בדיצה וחדוה, אמר הטבח לאפטרופוסו של תנחום אשר אצלו נמצא כתב שלישית אחד מהנדוניא המושלשת:

– מחותני ר' מרדכי!  למה יניחו בנינו מעותיהם על קרן הצבי, ומי יודע מה יולד יום, אנכי שמעתי מאחורי הפרגוד כי שטרות ר' צבי רצים רצוא ושוב כמראה הבזק, בשוקים וברחובות, אצל סרסורים סוחרים ותגרנים, ואין בית אשר אין שם מת כזה, ועסקיו סבוכים כעת במאד מאד, ורבים אומרים – (אל תפתח פה לשטן!) – כי הוא נלכד בין המצרים, ומה לנו לצרה הזאת?  ומלבד זה, הרבית – אחד אחוז ממאה – מצער היא בימים האלה, כי יש כהיום ענינים טובים, אשר יוכלו לשלם כפל גם ארבעה וחמשה. ע"כ עצתי אמונה להוציא מתחת ידו את השני אלפים שקלים, וטוב תתכם אותם לי מתתכם אותם לאיש אחר.  אנכי אעשה מסחר וקנין בהכסף הזה על חשבון הזוג, והיה בתבואות, יקחו הם חלקם, ולו תהיינה עשר ידות מהפירות ופירי פירות ופירא דפירי פירות עד עולם.

– ואם יאבד כספם בענין רע?  – שאל ר' מרדכי כמסיח לפי תומו.

– אל תפתח פה לשטן!  אני אינני נכנס חלילה בעסקים הרחוקים משכר וקרובים להפסד.

– אולם למיחש מיהא בעי? – אמר מרדכי.

– על בני ועל פועל ידי תצוני?  ומי אביהם?  חתני יהיה שותפי לשכר ולא להפסד, הוא יקח שכרו משלם, ואם יפסיד העסק, אנכי אשא ואסבול ואומר בשביל שאני אביו הפסדתי, ואליו לא תאונה רע.

על כוס יין חמר מלא מסך, נגמר הדבר בין הטבח ובין האפוטרופוס, באופן שיושלש תחת יד מרדכי שטר בח"י איצק זלמן דונדקא על סך שני אלפים שקלים, על שם הזוג תנחום ושרה אשתו.  ובעבור טובת הנאה זו יקבל הבעל-קורא מהטבח בכל ערב שבת יותרת הכבד ושתי כליות ופשטידא חנם אין כסף.  ויוציא ר' מרדכי שטר השלישית מחיקו ויתנהו לאיצק זלמן, ויגבה הכסף מר' צבי וישם באמתחתו ויאמר לאשתו "ברוך ה', את בתי נתתי לאיש, וקניתי איש את ה', כי חתני הוא צורבא מרבנן, ועתה גם הושב כספי, והנה הוא בפי אמתחתי, מה אשוב לה' כל תגמוליו עלי!".

לוא היה הטבח אוחז רק במעשהו לשחוט צאן ובקר ולמכור הבשר, כי עתה חי חיי שלוה ונחת כאחיו הטבחים; אך הוא גאות לבש, וישתדל בכל עוז ותעצומות להסיר הבגדים הצואים מעליו, להיות "איש באנשים", להחליף שם "טבח" בשם "סוחר", ע"כ הלך בגדולות ובנפלאות ממנו, עשה מסחר וקנין אשר לא ידעו אבותיו ואבות אבותיו, ובחפצו להתעשר הלך גם ארחות עקלקלות ויט מרדכי יושר, ועסקו אשר ממנו לחמו נמצא ירד לטמיון, כי לא שם עיניו עליו ויבזהו בלבו.  והנה זה איזה שנים אשר עסקיו החלו להתמוטט וילכו אחורנית, אך יען שאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, היה לאל ידו להונות את הבריות, לומר על קלא אילן שהוא תכלת, לעור עינים חכמים, כי מעשירי העם הוא, ואז נתמלאה הסאה ותבוא הצדה.

 

ה.

הדברים שבצנעה שבדא הטבח מלבו, ויספר להאפוטרופוס בדברים שבינו לבינו על אדות ר' צבי, כבר נשמעו בין החיים, כי חברך חברא אית ליה, ויפול הגביר הזה כנפול לפני בני עולה, כי באו נושיו לפתע פתאם לתבוע ממנו כספם, שהיה משוקע במסחרים רבים, ואף כי היה ר' צבי גביר עצום, אולם חסרו לו מזומנים לסתום פיות התובעים בפעם אחת, ובכן כרע נפל שדוד לפני אנשי עירו, עד מכרו סחורתו ונחלתו ויסתום פיות מקטרגיו.  אולם מה לו לאיצק זלמן ולר' צבי?  מפלתו של הגביר לא נגעה עד נפשו, ולו או הלא היתה הרוחה, כי הכסף שגבה הביא לו הצלה פורתא, עד עדן ועדנין, וירפא בו את מצבו ההרוס, וימלא בו את "חוריו".  אולם תשועה זאת היתה לו למשענת קנה רצוץ, ולא ארכו הימים ויצא גם הוא נקי מנכסיו, וכשל עוזר ונפל עוזר, ותנחום הוצג כלי ריק, כספו כבר עבר ובטל מן העולם.  וארוחתו ארוחת תמיד נפסקה, ויצא חנם אין כסף, ואין לחם ואין שמלה.

– ומעיקרא מאי קסבר מר? – שאל אז מרדכי את הדונדקא – למה רמיתני?  הלא זה כברא ידעת כי מצבך ברע הוא, ואיך יכולת להביא שואה על עלם יקר בן טובים, מדוע הרסת לא חמלת הצלחת עלם צעיר יתום אמלל?

– ידעתי גם ידעתי – השיב הטבח – כי פשע בינו ובין העניות כי לא ישאר לי מחוט ועד שרוך נעל מכל אשר לי, ואמרתי, אשיא עכ"פ את בתי לת"ח, כי הלא טוב סחרה מכל סחורה, ואם ינקש נושה לכל אשר לי, הנכסים האלה ממנו והלאה, וזה יהיה חלקי מכל עמלי.

אחרי עברו שתי שנים מיום חתונתו ושמחת לבו, נוכח תנחום לדעת, כי הזיווג לא עלה לו יפה, וכי הוא שהיה בן טובים, מכר בכורתו בעד נזיד עדשים, בהתמכרו לנוכל ובליעל המתעשר ואין כל, והצלחת תנחום אשר עלתה כפורחת לפניו, בן לילה היתה ובן לילה עברה, כצל עובר, כאבק פורח, וכחלום יעוף.

אולם האם יכול הוא לתלות האשם בנפשו?  האם היתה זאת בשאלת פיו ואמר הן?  הלא הוא היה שב ואל תעשה, נער בן שבע עשרה שנה היה אז, עת כי קרוביו מהרו למכרו, הלא כה היו דברי מרדכי אל אשתו כל הימים, מיום בוא תנחום בצל קורתו.

– עד מתי יהיה הנער הזה לי למוקש?  אבותיו הלכו למנוחות, ואותי עזבו לאנחות, וידו אבן בי.  עלי להלבישו ולהחיותו, להאכילו ולהשקותו, האנכי הריתי את הנער הזה, אם אנכי ילדתיהו?  אין עצה ואין תבונה, רק להשיאו אשה בעגלא ובזמן קרוב, ואז אברך ברוך שפטרני מענשו של זה.  הן עלם יקר הוא, אשר בו יתברכו כל בני עירנו, לכן נקל יהיה לי להפיק זממי, להוציאו מרשותי, דונדאק הוא רודף אחר כבוד, הוא ירבה במחירו, לכן אם יתרצה לקחת אותו כמו "שהולך ועומד", ויאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך", אז אומר לו "זכה במקחך!  כי כבר רצה אלהים את מעשיך", ובכן אחבר את התלישא קטנה מן הזקף הגדול ויהיה – סוף פסוק.  

ר' מרדכי שהיה "בעל קורא" תמידי, מאז הגיע לבר עונשין עד היום הזה, היה רגיל בטעמים ובנגינות, ושיחתו שיחת חולין היתה תמיד על דרך הנגינה.  בדברו בנחת היה מטעים אמריו במרכא טפחא מונח אתנחתא.  כאשר התקצף ויקלל היה משתמש ע"פ רוב בקדמא ואזלא.  כאשר היה תאניה ואניה נפל פסוקה איכה בפיו, וכאשר התהלל לפני אנשים, היה משתמש תמיד בפסוק ובניגון "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה".  כן היה מכניס ראשו ורובו בקריאה, אשר גם בתנומות על משכבו, עת היה קול נחרו אימה, נזרקה בפיו איזה שלשלת, שהיתה בוקעת ועולה ותעירהו משנתו – וייקץ.  וגם אנשים פרטים כנה בשמות הטעמים והנגינות, איש שהיה מתנהג בשובה ונחת, היה מכונה אצלו – "מונח רביעי"; איש מרמה – "מהפך"; איש פשוט – "פשטא"; איש עשיר – "זקף גדול"; קצר קומה – "תלישא קטנה"; מי שגרש את אשתו "אזלא גרש"; מי שגרש שתי נשים "גרשיים"; רוכל מחזיר בעירות – "מקף"; עני ואביון – "מונח אתנחתא"; בעל גאוה – "קרני פרה"; ילד קטן – "ירח בן יומו"; זקן ושבי ימים – "סוף פסוק";. גם היה רגיל תמיד בדגש ורפה, ואף בדברו עם אדונים בלשום פולניא היה מרפה אותיות "בכפת" אם באו אחרי אותיות "אהוי" למשל" "פראשע פאנא".

מי יגלה עתה עפר מעיניך דור מרדכי!  (אשר כבר נתבע לפני ב"ד של מעלה לתת דין וחשבון על החסד שעשה עם החיים ועם המתים, ולהשיב על איזו שאלות, כגון "נשאת ונתת באמונה?  כספך נתת בנשך?  זוזי דיתמי היכו הם? וכדומה) מי יגלה עפר מעיניך וראית, מה עשית, כי מהפך פשטא הוא, כי הזקף גדול נעשה לדרגא תביר, והתלישא קטנה לאזלא גרש, כי גורש תנחום מבית חמיו באמרו לו: – מתי תעשה גם אתה לביתך?  לך והתפרנס מזה ומזה.  אם לקחת לך אשה, חייב אתה בג' דברים, ושלש אלה תעשה לה, ואנכי מה?  

ומי יוכל לדין עם שתקיף ממנו?  תנחום בראותו כי קשין לו מזונותיו, אנוס היה להשתמש בתגא ולעשות ממנה קרדום לחפור בה, ויהי מלמד תינוקות, ואיזה מאוהביו ומיודעיו נתנו בניהם על ידו, לנהלם על מבועי התורה ולהורותם הדרך אשר ילכו בה – וימצא לחמו לחם צר ומים לחץ במשך איזה שנים.  אולם תנחום עשה מלאכתו באמונה, וישלך את נפשו מנגד, לעשות רצון אבותיהם של תלמידיו, אשר דרשו ממנו זה בכה וזה בכה, לעיל פילא בקופא דמחטא,  למלא מוחו של התינוק הרופס בקושיא ובסברא, במשנה וגמרא, בתוספת ומהרש"א, ובהגהת הגר"א, רק לחדד את השכל.  ואף שהוא היה אומר "איפכא מסתברא, אתנהלה לאטי לרגל המלאכה הזאת, אלך מן הקל אל הכבד, ממדרגה למדרגה, בסדר נכון ומשטר ישן, ולא אדחוק את השעה, וסוף השכל לבא", אולם קשתה עליו יד האבות לאמר:

– כן נהגו אבותינו, כן למדונו רבותינו, וכן נלמד את בנינו.  הסדרים בבתי הספר הם עפר ואפר, אולם ת"ל בחדרים לא היו מעולם סדרים, ועל כן יצאו מהם בני תורה, ובכן ליהודים היתה אורה!.  

דעת לנבון נקל, כי תנחום לא יכול לשנות בחנוך תלמידיו ממטבע שטבעו החכמים הראשונים הפדגוגים מימות עולם ומשנים קדמוניות, והיה אנוס לצאת בעקבי הצאן ולרעות גדיותיו על משכנות הרועים, הרואים את עצמם משועבדים בגופם ובנשמתם לעבודה המפרכת את גוף המלמד ותלמידיו, והמביאה להם שכר כל שהוא, כי אחרי כלות שבע שנות עבודה כזאת, אז המלמד שנעשה ברבות הימים לאיש גבן, יוצא בקופה של עצמות התלויה לו מאחוריו, נגש ונענה ובידים ריקות, והתלמיד ותיק (נ"א שם אדם בלשון פולניא) היה לעגלון נוהג בסוסים ליודע מעשה מרכבה ביחיד.  

מלמד אחר אשר איננו יודע כי יש אופנים להשכיל להטיב שהלמוד זה דבר השוה לכל נפש, שהזאב יהיה שבע וגם העז שלמה, הוא מהרגל עכ"פ בעבודה, עד כי לא חל ולא מרגיש  שבחייו הוא כמת, ואין בשר המת מרגיש באיזמל.  אולם תנחום ידע מה שחסר כאן, הוא ידע את הטוב ואת הרע בסדר הלימוד הנוהג עד עתה, ע"כ היה מצטער כל ימיו על חבלו אשר נפל לו בנעימים לרעות צאן קדשים ולא רוחו; ובחפצו למלאות רצון האבות נותני לחמו ומימו צמרו ופשתו, אזר שארית אונים, לדבר אל העצים ואל האבנים, וללמד את הדובים הקטנים לרקוד כל מיני ריקודים, ועבודתו זאת החלישה ?????[2] ויחלה אחרי איזה שנים במחלת רפיון-כח וחלישות העצבים, והרופאים יעצוהו לעזוב מלאכתו זאת, כי בנפשו היא. לו חי תנחום בין המשכילים, או בין רוב הנאורים שבימינו, כבר היה בן העולם הבא – אחרי כי נסתם מקור מחיתו, מי יחמול עליו ומי יגוד לו?  אך יכן כי בסוד חסידים ואנשי מעשה באה נפשו, ובקהלם יחד כבודו, לא כרע  ולא נפל תחת נטל צרותיו, כי אוהביו ובני בריתו תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויקבצו כסף בין אנשי חברהם, ויפתחו לו בית מסחר קטן, גם ערבו בעדו ערובה בבתי הסוחרים הגדולים לתת לו סחורה בהקפה על זמן ועדן, ואשתו שרה היתה הנושאת ונותנת, הוא עסק בתורה בעבודה ובג"ח, ורק לשעות מספר ביום בא אל חנותו להתרגל בעבודה, וכל בני החברה קנו בבית מסחרו כל צרכי אוכל נפש.

הביאי דוחן וכוסמת רק "משרה שלנו" – אמרה כל אשת חבר אל שפחתה.

– הטובים בגלומי קטורת תמצא רק אצל "תנחום שלנו" – אמר איש אל רעהו.

ובכן החזיקו בידו ויתמכוהו בטוב לבם ובישרם כל בני האגודה ואחוזת מרעהו, ויתפרנס בכבוד, ואת ריוח העודף על צרכי ביתו השיב בכל פעם לאלה שהיו לו אחים בצרה, עד כי במשך שנתים ימים שלם בשמחה ובתודה רבה כל חובותיו לכל הגומלים אתו חסדו, ובכן הוא נהנה והם לא חסרו.

מלבד משען הכסף, נראתה גם פעולת חיי החברה לטובה בהלך רוחו ומשכיות נפשו, להיות תמיד שמח בחלקו, לגרש כל תוגה ועצב מלבו, לעסוק בתורה ובעבודה, להתענג על שיחת חולין ומילי, דבדיחותא, ולהיות טוב לב תמיד.  אולם אין חכמה אין עצה נגד ה'!  ה' חפץ דכאו, החלה את אשתו שרה, כי מרוב עבודתה בחנותה כל היום בקור וקרח, תקפתה מחלה צנומה, ואחרי שכבה על ערש דוי כשלשים יום שבקה חיים לכל חי.  ויתאבל תנחום מאוד על מות אשת נעוריו, וירבה לספוד לשרה ולבכותה, כי נשאר בדד עם בתו יחידתו נערה בת עשר שנים, ולא היה לאל ידו להשאר על כנו חנוני כאשר עד כה, מה יעשה פלג גופא?  ומה גם כי לא היה רגיל בעבודה, ואם לפעמים בחייה בא אל החנות לקרוא דרור לאשתו על שעה קלה, לא ידע מעולם בין ימינו לשמאלו, איה מקום מיני הסחורה ומה מחירם, איך לשקול ואיך למדוד ואיך לצור על פי צלוחית. ע"כ אין ברירה נסגרה החנות ומעין מחיתו האחרון נסתם.

 

ו.

אמת כי השדכנים עשו את שלהם, ויבקשו למענו אשה הגונה, זיווג שני לפי מעשיו, אולם היו יודעין כי אין בידו לפורטה אפילו שוה פרוטה, ואין ביכלתו לפרנס אשה ובנים, גם היה גלוי וידוע לפני כל באי שער עירו, כי איש חלש הוא, רפה כח, אין אונים, ואיננו גבר בגוברין – ע"כ פרשו ממנו בנות ישראל, לאמר "מה יושיענו זה?  האם רק למען יקרא שמו עלינו לאסוף חרפתנו?  טובה תורה עם ד"א!"

ובכן גם אנשי בריתו למרות רצונם לא יכלו להושיע לו עתה ברב או במעט.  אולם גם אם נדחתה ממנו תושיה ועזרה, בכל זאת לא אבדו כחות נפשו, ורוחו לו עזבהו בצרה.  הם עמדו לו כל הימים, טעמו לא פג וריחו לא גמר, עם חסידים התחסד, עמם התרועע, שערי תורה לא ננעלו לפני, ובה היו חיי רוחו, חברתו היתה תמיד נעימה לבני בריתו, כי בכל עת מצוא חמד לצון לו, ויבדח דעתם במילי דבדיחותא ובמילי דעלמא, בספורים נעימים, בחקירות שונות ובהליכות עולם, כי תנחום למד הרבה, קרא הרבה ושנה הרבה, וגם ספרי חקירה והשכלה – (מלבד ספורי אהבים אשר השליך אחרי גוו) – ובמכתבי עתים לבני ישראל בלשון עבר היה הוגה לעתים מזומנות, ויאחז בזה וגם מזה לא הניח ידו.

– לא טוב הדבר אשר אתה עושה – אמר לו פעם אחת אחד מרעיו בפני בני בריתו – שמעתי עליך  

– מי יאמר כי ספרי מינים המה? – השיב תנחום – חבורים כאלה אשר אני קורא לפעמים, נוסדים על עניני חכמה ודעת, על אדני השכל וההגיון, ומינות מאן דבר שמה!

– איך תאמר כזאת? הלא נודעו המחברים האלה כי סרו מאחרי דרך ה', עניים ממעש, ריקים, פוחזים וקלים.

– גוזמא קתנית – אמר תנחום – דרכו של עולם לגזם בכמו אלה, לדבר סרה על אחת שבע, על איש אשר לא כמחשבותיהם מחשבותיו, וכן יהיה יתוש לפיל, וקברו של תינוק בן יומו כהר רם ונשא חוצב להבות אש, ואנכי פי חז"ל שמור, שאמרו "קבל האמת ממי שאמרו", וכאשר אראה הספר לא יגע בגופי האמונה, אקרא בו בלב ובנפש חפצה, תוכו אוכל וקליפתו אזרוק, ואפילו אם תמצא לומר שהמחבר חוטא ופושע, או אלהים הוא יריב לו, אך דברין בדברי חכמה וידיעות שונות יוכלו להיות שקולים בפלס הדעת והתבונה.

– תם אני ולא אדע, איזה חכמה ודעת יוכלו לכלכל ספרים כאלה כתובים ביד אנשים כאלה, ומה הם יכולים לחדש?  הן אין לך דבר אשר לא נמצא בחכמת התורה, ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נודע לאדה"ר, והכל כתוב וערוך לפנינו ע"י אנשים תמימים וישרים נקיי הדעת.

– לא אכחיש דבריך, כי זכר לכל דבר איכא בתוה"ק אולם כל הרוצה ללמוד איזה חכמה וידיעה טבעית על בוריה, לא ילמדנה מתורתנו, רק מספרי החכמה ההיא.  אחת לא קראת ולא שנית, ולא תוכל לדון ולהורות בדברים כאלה, כי לא ראינו אינה ראיה – ויסביר תנחום לרעיו בכל עת מצוא בדברים קלים ונכוחים, כל עניני ספרי החכמה והדעת לכל העמים ללשונותם בגויהם, והם עשו אזנם כאפרכסת, ויוכחו לדעת כי איסור בדבר ליכא ללמוד חכמה ודעת מספרים אחרים, אשר חשבום עד כה כקליפת השום נגד דבר שכל, ודברי תנחום – כירא ה' וכצורבא מדרבנן – היו נאמנים להם יותר מאלפי מחברים אחרים עם הקדמותיהם הארוכות, המבטיחים שהתורה והחכמה אינן צרורות זו לזו ותוכלנה ללכת אחוזות יד משולבות אשה אל אחותה, אולם רבים מבני החבורה התנגדו לדעות כאלה, ופסקו הלכה למעשה שאפילו הכי אסור לקרות בספרי השכלה בזמן אחר רק בשעה שאינה לא יום ולא לילה.  רבים היו שואלים בעצת תנחום כאשר ישאל איש באורים, ואחרי דבריו לא שנו, כי שכלו היה שכל פשוט והגיון ישר, וגם בהיותו בד' אמות של הלכה, ידע והכיר את העולם ומלואו ורוח בני האדם העולה למעלה והיורד למטה.

אך מה יועיל הון כזה ביום עברה?  מעלותיו וכשרונותיו לא השביעו נפשו ונפש בתו היחידה ובכן היה אנוס תנחום להשפיל כבודו, לקבל בתחלה מאחיו ובני בריתו מתנות של ע"מ להחזיר, להשביע נפשו השוקקה, ואח"כ החל ללכת לסעודות מצוה, למשתה אירוסין ונשואין, ב"מ ופדיון הבן, ובאחרונה התרועע לחברה עם עשרת הבטלנים וישתתף עמהם באמירת תהלים לחולים, בתפלות ולמוד משנה בבתי אבלים, ובאמירת קדיש אחרי חשוכי בנים ר"ל וכדומה, כי גם הבטלנות היא אחת מהענינים אשר כמה משפחות מתפרנסות ממנה בכל עיר ועיר, והיא תלוה את בן ישראל מיום גיחו מרחם אמו עד רדתו קבר.  ועל פי רוב יפלו במהמורה זאת גם אנשים כאלה, אשר זקנתם תבייש את ילדותם, אשר יפלו ולא יוכלו קום.

זה שנים מספר עוסק תנחום במלאכת הבטלנות, מלאכה הצריכה לגופו, אף שאיננה לפי כבודו ולפי כשרונות רוחו, מלאה הנותנת לו חיי שעה בדוחק ובצמצום, באונס ולא ברצון.  מתחלה היתה העבודה הזאת עבודה זרה בעיניו, ורעיוני לבו הציקוהו עד מאד, ויחר לו עד מות.

– מה אמלל אני – קרא מנהמת לבו – הנני גבר אין איל, ידי אסורות, ורגלי כלנחושתים הוגשו, אנה אפנה ובמה אוחז?  הרבה יגעתי ועמלתי, כלכלתי רוחי ונשמתי ועתה נפשי יבשה אין כל, נכרת אוכל מפי, ואנכי ובתי נהיה לברות למלתעות הרעב.

כל חכמתי לא תעמוד לי למצוא לחם ביתי.  הנני כקרבן כליל על מזבח אי-דעת ואי-סדרים, גדלוני להיות רק בן העולם הבא, להכנס רק לטרקלין, ויסגרו בעדי דלתי הפרוזדור, ולא שמו אל לבם כי רק דרך הפרוזדור נכנסין לטרקלין, אם אין קמח אין תורה, זה כלל גדול בתורה.  חז"ל דאגו לישוב העולם, ויאמרו "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים", והנה פתוחה מדרגתי ממדרגת ההדיוט העובד בעבודה, אשר יעמול לפיהו ולא יחסר לחמו, ידי לא תעשינה תושיה, כי לא למדוני מלאכת יד, גם שפת המדינה זרה לי, והנני כאלם לא יפתי פיו, ואנה אני בא?  אלי!  אלי!  למה עזבתני!

ויהי כאשר מחשבותיו העמיקו חקר, וענן כבד החשיך מאור עיניו, ויקץ בחייו, באו שתי בנות האלהים, האמונה והבטחון – אשר על ברכיהן גודל, לחמן אכל ומימיהן שתה מעודו עד היום הזה – ויטפחי על פניו לאמר: בזה לך, לעגה לך, ארי שבחבורה!  רפה כח חזקת, ברכים כושלות אמצת, ועתה כי תגע עדיך ותבהל.  ולא תוכל לעמוד בנסיון.  למה תתיאש?  אלהים אמר לך רדה, הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וירפא, הצדק עליך את הדין ואמור: מה דעביד רחמנא לטב עביד.

ממקור מים חיים זה שתה תנחום כוס של תנחומין, במעין הישועה אשר בקרב נפשו ובחדרי לבבו טבל ש"י טבילות, ויטהר ממחשבות זרות מעציבות רוח, המפריעות את האדם מעבודת אלהי, ורוחו ם התנשא אל על, והנה הוא במרומים, גבוה על גבוה בין מלאכי מרום ואראלי שחק, דרך עוצב רחוק ממנו, ולפניו תדוץ דאבה.

– סורו ממני בלהות צלמות – קרא אז בעים רוחו – שדי הוא מנת חלקי, בצל האמונה אחסה תחת כנפי הבטחון אתלונן סלה; לא אתעצב, כי ה' צוה, לא אבוש, כי הוא אמר ויהי.

ויקם תנחום כגבור מתרונן מיין, ויאמר "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה"!  והנה פתאם נהפך לאיש אחר ותאורנה עיניו, ועקבות העצב והיגון נמחו מעל לוח לבבו ולא הכירם עוד מקומם.

ברוכים הם בעלי אמונה ובטחון, לא כמות כל אדם רשע ימותון אלה, ופקודה אדם נבל טורף נפשו באפו לא נפקד עליהם.

אלה קטני אמנה עת תתראה עב קטנה ככף איש עולה על שמי חייהם, יעבירו תער על חלקת צוארם, ירו יירו, או בין גלי הנהר יחישו מפלט למו; אבל האמונים עלי אמונה ילחמו כמתיאשים עם אסון ופגע, ובהגיע נפשם עד ירכתי בור, ותבאנה האמונה ובטחון ותאמרנה: גירא בעיניה דשטן, לא תאבה לו ולא תשמע אליו!  חייך נתונים לך מאלוהי מרום, ואין לך רשות לשלוח ידך בם.  המאבד עצמו לדעת הוא החוטא והפושע היותר גדול ויאבד את חלקו בעוה"ב.  ואם כל חטא ופשע תשובה מכפרת, מיתה מכפרת, עון זה ישאר בלי כפרה, כי התשובה התרופה הגדולה לא תוכל לבוא אחרי האשם הזה, וגם מיתה מידיו תבוא לו וכפרה ליכא, אל תתיאש!  עוד יאיר אפלתך בצהרים, תבא בכלח אלי קבר, יבוא יומך ותספה, ועתה אל תירא עבדי יעקב! 

ובכן יצא תנחום ברוח עוז ובמצח נחושה לקראת מקרי יום וקורות הזמן, כמלך העריץ והגבור,  אשר גלה חזהו לפני אנשי חילו באומץ רוח, ויקרא: רצונכם לירות את מלככם, קלעו אל השערה ולא תחטאו!"

בימים הראשונים, כשאר נכנס בברית הבטלנים, בא בתוך הבאים לבית הגביר ר' העשיל על חתונת בתו, על השלחן הערוך העומד בחדר הגדול, ישבו המחותנים והאנשים הקרואים למשתה, אנשי שם בעלי הון, ובפנת הבית אצל הפתח ישבו כעשרה בטלנים סביב שלחן עגול, גם איזה שמשים ואיזה עניים מרודים.  כל אלה, אך כי לא נקראו מטעם אדון הבית אל המשתה, ולא שמעו הדברים, "כל דכפין ייתי וייכול", לא נמנעו מלבוא מעצמם, בדעתם, כי בבית הגביר ביום חתונת בתו ושמחת לבו הכינו אוכל למכביר אף לאנשים בלתי קרואים, ושם יקבלו בספ"י, והגביר ישמח בלבו כי אביוני אדם נהנו מסעודתו, וע"כ הם יהנו והוא יהנה, ומדוע לא יגמלו אתו החסד הזה לבוא על סעודתו?  אל תמנע טוב מבעליו כתיב.

הם לא טעו בחשבונם, כי בבואם הביתה קרב אליהם הגביר, ויקבל ברכותיהם ויברכם לשלום, וידבר אליהם דברים טובים ונחומים, וישבו סביב לשלחן שמחים וטובי לב, ויאכלו בשר ודגים, תרנגולים מפוטמים, וישתו יינות מבושמית, וישכחו רישם, ופניהם לא היו להם עוד.  אפם בכל אלה קערת ר' תנחום, עם המנה אשר עליה מנה אחת אפים נשארה על עמדה בלי גוע, הא לא שלח ידו לקחת אוכל אל פיו, פניו הלבינו כסיד ההיכל, ויוריד ראשו על ידו ויטבע במצולת היגון, ורסיסי דמעה נזלו מעיניו מאין הפוגות.

כל המסובים על השלחן העגול היו משוקעים ראשם ורובם בקערותיהם, זה נהנה מזיו המרק המלא עינים כמה"מ, וזה לוחם מלחמה עזה עם עצם טובה ושמנה לגזול ממנה שמנה ושקויה, ובהיותם טרודים במלאכתם זאת, לא שמו לב מה היה לתנחום, אשר התאמץ ברגע הזה ליבש את עיניו הרטובות, ויטבע עמוק עמוק בבאר תוגה, ולא יכול להבליג על יגונו, וישב על מקומו בלי נוע כפסל שיש.

מה זה היה לתנחום?  מדוע פניו כה חורו?  – האורב היושב לו בחדרי לבבו, רעיון "היאוש" ואבידת תקוה, קם כעת ממחבואו, למראה העושר והכבוד, השמחה והעונג השוררים כעת בבית הזה.  כלים מכלים שונים יפארו וישכללו את חדרי הבית, ויופי וחן חדוה ונחת מוצקים בכל זוית ופנה.  זכרונות קדם באו ויתיצבו לפניו בעצם תומם, והנה הוא רואה בהקיץ בעינים פתוחות חלום ימי עלומיו, בנעוריו בית אביו, בהיות לו שתים עשרה שנים, בהלו נר ד' על ראש הוריו, והוא מתענג על רב טוב בבית הזה, בחדר הזה, בפנה הזאת ועל השלחן הזה (כי אחרי מות דודו האפוטרופוס ר' מרדכי, קם הבית הזה עם הכלים לצמיתות לקונה אותו, להגביר ר' העשיל).  אז היה הבית הזה כגן עדן לפניו, פה שררה ההצלחה, ועונג ונחת פה קננו, אביו המנוח, איש גדל הקומה וזקנו יורד על פי מדותיו, לבוש מחצלות ובגדי כבוד, ודומה למלאך ד' צבאות מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר; והוא עלם נחמד לבן שינים ויפה עינים עלז ושמח, מאושר וצולח, יושב על השלחן העגול הזה, ו"החושן משפט" פתוח לפניו, והוא מתענג על למודו ומשמיע קול כ"פעמון", וכל הגה היוצא מפיו מרוה נחת לב אביו היקר, וביותר לב אמו העדינה העסוקה בבית המבשלות, ואשר עד אזנה הגיע קול מנגינותיו, מי מלל אז, כי יבואו ימים אשר אין בהם חפץ, והוא ירד פלאים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ובמקום הזה אשר לבו התענג מזיז כבוד הוריו ועשרם, יבוא הוא להשתחוות לככר לחם, ויהיה אורח לא קרוא לאכול גמחא דכסופא!

הרעיון האיום והנורא הזה דכא לארץ חיתו ברגעים האלה, ויפלח כחץ כבדו.  נדמה לו, כאלו הוא בחדר לפנים מן החדר עסוק עמוק בשאול תחתיה, ושרי תפתה ויביאוהו בכור אש על עונותיו ופשעיו, הכסא אשר הוא יושב עליו הוא כסא אש, וגחלי רתמים נפיצות על הרצפה תחת כפות רגליו, להבה תאחז בשערות ראשו, וסביביו נשערה מאד.

ובהיותו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, והנה יד שלוחה אליו מאחוריו, מכה בחזקה על כתפיו, ותעירהו פתאם מתרדמתו, אף כי המסובים לא התבוננו על מעשה רעיהם בעת ההיא, אולם עין אחת צופיה הליכות הבית ראתה ותבן לה, מה היתה לתנחום.  יחזקאל חתן הגביר, בעל בתו הבכירה, המשגיח עתה על הסדרים והמפקח על ידי עושי המלאכה המשמשים ועוזריהם ועוזרי עוזריהם לעשות כרצון איש ואיש, ידע את כל אשר נעשה כעת בחדרי לב תנחום, לפניו נגולו דברי העצב והיגון, אשר במסתרים כסו את הקרב ואת הכליות ויותרת הכבד, של האמלל הזה ויעשוהו כאבן שאין לה הופכין, ויען כי יחזקאל היה מבני בריתו של תנחום מימים ימימה, בעלי אגודה אחת, קרב אליו בלאט מאחוריו, להפיח בו רוח חיים ולהשיבהו לתחיה.

– זנב!  – נתן עליו יחזקאל בקולו, בפנים שוחקות, בהכותו על שכמו – אכול ושתה והיטיבה לבך.

מי הגיד כי בדברים האחדים האלה, אשר נזרקו מפי יחזקאל ברוב חן ובענות עבוד, ובהרמת יד ידידות זאת, היה כה גדול ועצום כזה, להפיח רוח חדשה בלב תנחום, רוח חיים, חיים של כבוד, חיים של חלוץ עצמות,

הוא לא שאלהו מה זה היה לו, ומדוע פניו נפלו, כי כאח ורע התהלך אתו תמיד באהבה ורעות.  גבול המגביל בין העושר והעוני, לא נראה ביניהם, ומיום שבא יחזקאל להחסות בצל כנפי חברתם, אין כל דבר נעלם ונסתר, לכן הקל היה ליחזקאל לדעת כל רגשי לב תנחום בכל עת ובכל שעה.  המסובים על שלחן העגול הפריעו כמעט קט את מעשיהם, זה הפיל כף מידו, אשר נטבע במרק הקערה, ומיד זה נשתרבבה העצם השמנה ותפול מלא קומתה ארצה, ויביטו כרגע בעי קנאה על תנחום לאמר: לאו כל אדם זוכה אשר חתן הגביר יכנה אותו במלת הכבוד "זנב!" אשר יצא ממקור נאמן ממעין לא אכזב, ממעין אהבה ואחוה, והשקול יותר מרוב תוארי הכבוד הרגילים בעולם האצילות – ואשר יתמלטו מפי כל איש, בדברי חנף ושקר משפה ולחוץ כגון "אדון נכבד!" ((Szanowny Panie "כל יכול" (Wielmozny) אדון הבהיר כל יכול (Panie Jasnie Wielmozny) וכדומה.  – תואר "זנב" היוצא מפורש מפי אח ורע, באופן המקובל על הלב ובקול נעים כזה, היה יקר וחביב לו מכל הכיבודים בעולם העטיקעטע, שמכבדים איש את רעהו, בלב מרמה ובשפת חלקות.

– לחיים תנחום!  – קרא עוד הפעם יחזקאל בקול נעים, מפיק צהלה וחבה יתירה, בהושיטו לו ימינו ובנענעו את כפו רגעים אחדים הנה והנה, וישת מן הכוס אשר בידו.

– הי"ש הזה לא לנו הוא כי אם לצרינו – הוסיף יחזקאל אחרי שתותו מלא לוגמא – רפה כל הוא ואין אונים, מתבייש הוא מפנינו, וע"כ הלבינו פניו ברבים, אנכי אלעיטך מן האדום האדום הזה ואני אעלך גם עלה, כי מי ראה כזאת, מי שמע כאלה, אשר בן תורה מאנשי שלומנו יפקיר א"ע למרה שחורה?  הן בוגד אתה בעקרי חברתנו, המטילים ראשית כל החובה על האדם, לגרש העצבון מקרבנו ולאמר לו: סורה הלאה, אל תגע בי, לך לעזאזל!  דין ודברים אין לי עמך וידי מסולקת ממך.

וימלא יחזקאל כוס אחר מבקבוק אדום, ויאמר לו:

– שתה נא מזה וייטיבך לבך!  שתה...

ויחזקאל הרכין ראשו ויספר לתנחום דבר בשם אומרו אשר שמע מפי רבו ביחיה בסעודת ר"ח, על הפסיק "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" ופני תנחום צהלו, וישתה רוב כוס, ואזיל חיורא ואתי סומקא.

וישב יחזקאל על השלחן, אצל תנחום להטותו לתחיה, ויחל לאכול מקערתו ויחלקו ביניהם את המנה ויאכלו שניהם יחדו.  ואח"כ הקים יחזקאל את תנחום ויושיבהו אצל השלחן הארוך אצל פרנס הקהל, ויאמר לו "טוב אמר לך עלה הנה להושיבך עם נדיבים".

כמה גדולים דברים טובים דברים נחומים וספר פנים יפות, בהקבלת פני איש שוכן בסתר המדרגה, כמה גדולים דברי חכמים שאמרו "הוי מקבל כל אדם בספ"י" ידעו והרגישו בשעה ההיא רק תנחום ויחזקאל.  הראשון נשתנה לבריה חדשה ונתוספה בו נשמה יתירה, וישכח רישו ויסיר מלבון יגון קודר, והשני התענג רב ענג על כי אנה ה' לידו לקיים נפש אחת מישראל, וישמח כמוצא שלל רב, כאלו קיים עולם מלא.

שעות רעות כאלה המתרגשות לבוא לנפשו, הרגיש תנחום רק בימים הראשונים כשאר נכנס בבריתם של הבטלנים, כי כל ההתחלות קשות, ואחרי ימים מועטים התרגל בעבודה ויהי כאחד הבטלנים בושת פניו חלפה עברה, מרגוע רוחו שב אליו, רוגז לא ידע, ולא יסף לדאבה עוד.  וישמח בחלקו ויאמר "גם זו לטובה!" ומצב כזה מצאנוהו עתה יושב אצל התנור בביהמ"ד, מעלה עשן ומתלוצץ עם אחיו הבטלנים הזקנים.

אלה תולדות תנחום וכל המוצאות אותו עד שנת השלשים ושש לימי חייו.

 

ז.

בונם משרתם של גדליה, אחרי בואו העירה במצות גברתו בלימה, עמד עם עגלתו וסוסיו על יד החנות של ר' לעמיל מוכר החלב, וימהר לתת אוכל לבהמתו, ויבקש את לעמיל לשים עין על סוסיו, שיאכלו לתיאבון את התבן ואת המספוא, והוא מהר להתודע איה חלקת מחוקק ספון, איפה מקום משכן עורך ההגדה ר' תנחון בר תנורא.

בלב ובנפש חפצה רץ אל ירכתי העיר צפונה, בזרועותיו העצומות במטילי ברזל סלל לו מסלה בין כל המכשולים והחתחתים בדרך, כגבור הודו במלחמה, כאסמאן-פאשא אשר פרץ ממבצר פלעוונא לסול לו דרך בין צבאות רוסיא.  בשוט לסוס אשר בידו, היה מוליך ומביא, מעלה ומוריד, מנענע לארבע רוחות השמים ומשמיע קול. כמה ארגזים וספסלים שלחנות וכסאות אשר חתמו בעדו הדרך, נפלו ארצה בדרך הלוכו, כמה סירים נפוחים עם מים רותחים נשפכו, ידי הנשים והשפחות העסוקות בעבודה נכוו ברותחין ויעלו אבעבועות ונושא-סבל אשר נדחק על ידו מהמסלה נפל באגמי רפש עם סל המצות אשר בידו, והרבה מצות נחמצו וגואלו ונפסלו גם מאכילת כלב.  קללות נמרצות הנמלטות מפי הנשים שהיו בוקעות ועולות על בונם, על אבותיו עד דור העשירי לאחור, התפרדו לארבע רוחות השמים ויאבדו באויר העולם, ולאזניו לא הגיעו, כי הוא עף במועף כנשר, דלג כאיל ורץ כצבי לעשות שליחתו.

למה רץ ועל מה רץ?

כעבד נאמן העושה שליחותו באמונה, היה משתדל לעשות רצון גברתו, אשר חזקה עלו מתותה, "עוד היום ברודניצא לעמוד לבדיקת חמץ".

מלבד זה, עוד דבר אחד משך את בונם כאבן השואבת אל ירכתי העיר צפונה, לפני שבועות אחדים הציע לפניו ר' יוחנן השדכן שידוך הגון עם בת תלמיד חכם, עם לאה בת ר' תנחום, ובכן שמח על המקרה אשר אנה ה' לידו, לראות את המדוברת, ואולי עוד לדבר עמה דברים אחדים, כי שמע שהיא נערה מהוללת טובת שכל, בת כ' כבת י"ז ליופי. עוד טרם נסע מביתו חשב לקחת אתו את מעילו הארוך, בגד של שבת לחפץ הזה, אולם גמר בדעתו לבלתי התהדר מאומה, רק להתראות כמו שהוא.

– אם אמצא חן בעיניה בבגדי השרד אשר לי, בלבוש העבודה, כמו שאני "עומד והולך" – אמר בלבו – טוב הדבר, ואם לא, יקחה בכור שטן, תלך לעזאזל ותשבר מפרקתה. מטעם זה לקח עמו כעת את השוט לסוס.  כי איש נאמן רוח היה בונם מנעוריו, ולא אבה להשתמש מעולם באיזה ערמה ומרמה, ויגמור בדעתו גם עתה להיות ברו כתוכו.

– מי כאן ר' תנחום?  מי כאן ר' תנחום?  – נשמע קול בונם ברעה כבת-קול לפני פתח הבית, מקום מגורו של הבר-תנורא.

הדלת סבבה על צירה, ותצא לאה ותעמוד על סף הפתח, ידה השמאלית אוחזת בכתונת חדשה ולבנה, ובימינה מחט, וטבעת נחושת על ראש אצבעה, ותאמר:

– פה בחדר הזה מקום מגורנו.

בונם בא החדרה, ולא היה יכול להוציא הגה מפיו, כי לא ידע איך להתחיל דבריו ואיך לסדרם. אם לברך את הנערה בשם ה' בתחלה, אם לשאול תיכף בלי הקדמה "איה ר' תנחום, או לספר לנערה בלי ראשי פרקים, כי בא המצות גברתו, להביאו אליהם על חג המצות, ואם תמצא לומר לספר, במי יתחיל בראשונה?  אם יתחיל בבעל הבית שלא בא על יום טוב לביתו, או יתחיל תיכף בבעלת הבית אשר שלחה אותו הנה.

בכל הדרך בנסעו לבדו על מרכבתו, היה מסדר לו את סדר הדברים מה ידבר, במה יפתח ובמה יסיים, אולם בדרכו על מפתן הבית נהפך לו הסדר מכפי שצייר בדמיונו מקודם, ולכן נבוכו עשתנותיו ונסתתמו טענותיו, החדר אף כי קטן וצר מאד, עכ"ז נקי הוא בלי חלאה, הרצפה מנוקה ולבנה, המטות מוצעות במצעות נקיים, וכל דבר בבית על מקומו מונח בשלום.  נוסף לזה ר' תנחום איננו בביתו, כי אם בתו לבדה, לבושה בגדים פשוטים רק לבנים וצחים כשלג, ושערותיה השחורות כעורב סדורות לה תלתלים כאחת מבנות מרום עם הארץ, מלבד זה מדברה נאוה מאד ודוברת בנחת כבתולה מלומדה, וידיה עסוקות בעבודה נקיה וקלה לתפור כתנות לבנות וצבועות.  כל המראה הזה, במצב שונה מכפי שהיה בדמיונו, ערבב מחשבות לבו, ויהי כאלם לא יפתח פיו.

לאה התבוננה עליו רגעים אחדים, ותבן כי נבוך הוא ותוציאהו ממבוכתו בשאלתה.

– ומה לך לר' תנחום? שאלתהו.

– דבר לי אליו – ענה בונם בנחת.

– אבי לא יעלים ממני דבר קטן או גדול, ע"כ תוכל לגלות את הסוד.

כל הגה אשר יצא מפי לאה, הוציא את בונם ממבוכתו לאט לאט, עד כי שבו אליו רעיוניו בסדר ומשטר ישר, ויספר לה כל הענין, כי בא לקחת את אביה מעל ראשה לימי החג הראשונים.

הנערה בשמעה מי הוא, זכרה את דברי יוחנן השדכן, ודעתה היתה נוחה כי אנה ה' לידה המקרה להכיר את האיש הזה ולהכנס עמו בדברים, ותציג לפני כסא לשבת, ותסבב הדברים מענין לענין אותו ענין.  שניהם לדבר אחד נתכוונו, ושניהם דברו מתחלה בחידות והסתר דבר, עד כי נשתרבבו הדברים על אדות זווגים בין בחורים ובתולות, ועל אדות חתנים וכלות, עד כי באו להצעת ר' יוחנן בדבר שניהם.

בונם אף כי היה בן כפר, בכל זאת היה בעל שכל פשוט והגיון ישר, כמו שנראה לפעמים בין האכרים המגודלים על ברכי הטבע, בלי תרעובות מלאכותיות, "שכל אכר פשוט".  אחרי זמן מצער הכירה לאה את בונם תוכו כברו, וכל כחות נפשו, ומעלות רוחו נגולו לפניה, והיא יכלה להוקיר את השעל הפשוט המהול באמונת-רוח הנמצא בבונם, כי נערה משכלת היתה לאה, יודעת חכמת הפרצוף עד להפליא, ובדברה עם איש רגעים אחדים היתה יודעת היטב כל העולה על לבבו, ורוחו העולה למעלה והיורד למטה.

בימי ילדותה בהיות לה שתים עשרה שנה, נתן אותה אביה על יד מלכה, אישה אלמנה צעירה לימים, ללמדה מלכת התפירה וכל מלאכת יד.  האשה הזאת היתה אשת חיל, משכלת וטובת לב, ממשפחה מיוחסת בישראל, ואחרי כי מת עליה אלוף נעוריה, היתה אנוסה להשתמש בכשרונותיה להתפרנס מעבודתה, ותעש בחפץ כפיה.  היא היתה כאם ללאה, למדה אותה מלאכת יד, ובדברה עמה כל היום דברים שונים, תקנה גם את רוחה ונפשה, לדעת מהנעשה והנשמע ברחבי תבל.  גם נשים רבות מבנות האצילים, באו תמיד לביתה לתת לה עבודה, ותשמע מדברותיהן ומשפטיהן על כל דבר.  נוסף לזה, אהבה לקרוא בספרים שונים לענג נפש ורוח, ויען כי לא ידעה לקרא ולכתוב בלשון בני נכר, קראה ברוב ענג ספרי שפת יהודית.  ומכל זה למדה להכיר את העולם ומלואו, כאלו נתגדלה בעיר גדולה ובבית אחד הגבירים, ותבחן בין טוב לרע, בין היפה למכוער ובים צדיק ורשע.  וזה איזה שנים אשר לאה עסוקה בעבודת יד, בתפירת כתנות ובמלאכת הצעיפים והרדידים, ומזה מצאה חית ידה ללבוש בגדי כבוד, לשלם שכר דירה נאה, מקום דרה עם אביה, ולעשות לפעמים גם שמלה ומנעלים לאביה החלש אשר לא יצלח למלאכה ולעבודה.  – ר' יוחנן השדכן לא פעם אחת דבר עם תנחום על אדות בתו, ויבחר למענה בחורי חמד, אך תנחום השיב לו בכל פעם:

– למה תשחית דבריך, ומה אתה מדבר עמדי?  את אשר אנכי אבחר לה לא יישר בעיניה, דבר אתה עמה והיא תבחר ותקרב. הלא היא ברשות עצמה, וכבר גמל שכלה, ואנכי מה?

ור' יוחנן ירד מגדולתו, והשפיל א"ע לדבר על לב הנערה, ולהלל בפניה את בחורי חמד אשר בחר למענה.

– בין אלפי עירות לא תמצאו עלם כבן השוחט.  בריה נפלאה הוא.  לא אדבר מידיעתו הרחבה בלמודים, שהכל יודעים זאת, ואיננו דבר המוטל בספק, כי עוד גם אמן נפלא הוא, צייר אשר יכול לצייר "עוף הפורח באויר".  כל המזרחים והמנורות אשר בכל ביהמ"ד ובתי התפלות בעירנו ובעירות אחרות, עם כל כפתוריהם וגביעהם, ופניהם פני אריה ופני צבי ואיל, כל זאת מידו המה לנו.

– ואם ארעב ללחם – השיבה לאה בצחוק – אז יצייר לי ככר לחם ואשביע נפשי הרעבה.  האף אין זאת ר' יוחנן?

– או אולי תבחרי בבן השמש – הוסיף ר' יוחנן – לא נופל הוא מהראשון בלמודים, ומשורר נפלא הוא, וקולו דק כקול הצפור הנותן זמירות בלילה.

– ואם אבקש אוכל ממנו –ענתה לאה מהתלות – ישיב לי בקול דק כצפור "אין לי" – האם לא כן ר' יוחנן?  כל הנערים האלה הנכתבים לחיים בספרך, אין לאל ידם לפרנס אשה ובנים, בפרט כי צעירים לימים הם, ולא מלאו עוד את חובתם לצבא.  והיה כי יצאו למלחמה, אש אשב עגונה עד שילבין ראשי.  כלך לך מדרך זה ר' יוחנן.  לא זה הדרך ולא זו העיר.

ויען כי פנקסו של השדכן היה מלא וגדוש בבחורים ובתולות למיניהם, מבחור הרב אשר ישב על כסאו, עד בחור השפחה אשר אחר הרחיים, יגע ומצא למענה בחור כארזים, מאנשי עבודה, איש שדה, את בונם משרתו של גדליה, שהוא בן חורין מעבודת הצבא כמפרנס את אמו הזקנה והעניה.  ואף כי לאה מצאה גם בו מגרעת כי איש בור הוא, אך ר' יוחנן היה יכול להמתיק את הדינין, כי איננו בור גמור, וכנגד זה הוא ירא חטא וטוב לב, וגם יש לו כסף אשר קבץ כעמיר גורנה במשך שמונת ימי עבודתו.

ע"כ לא לפלא יהיה בעינינו, כי דעתה היתה נוחה כעת, בראותה בפעם הראשונה את בונם איש עבודה, גבר בגוברין, אשר תוכל לקוות ממנו, כי בעזרת ה' יכלכלה ביגיע כפו באמונה.  לאה אשר ראתה תמיד בכל בני העיר רק נערים קטנים ארחי פרחי, כולם מוכנים ומזומנים לחיי העוה"ב, וחיי שעה מהם והלאה, כי לא ידעו את החיים בפרוזדור, ובלי סיוע וסעד לא יוכלו לחיות פה אפילו שעת אחת, וברוב חכמתם ובינתם לא ידעו דבר נכוחה עם בני אדם, הביטה כעת בעליצות לב על זה האיש בונם, לבוש מעיל קצר עד קרסוליו, במנעלים ארוכים עד ירכו, כדרך שלובשים השרים ההולכים לצוד ציד, ומה מאד שמח ורחב לבה בשמעה מפיו גם דברים נכוחים למבין, אשר הודיעו לה, כי גם רוחו נכון בקרבו, ולב טוב לו עד להפליא, וכי תהיה מאושרת אם תחסה בסתר כנפיו.  מעלותיו אלה כסו בעיניה על החסרון הגדול, כי איש כפרי הוא וכי נגרע חלקו בתורה ולימוד.  ויהיו בעיניה כל נערי העיר כגמדים לפני הענק ההוא.

– האמת אגיד לך ולא אכחד – אמר בונם אחרי הגיעו בדבריהם אל המטרה אשר דרשו – כי בתחלה חפצתי לבוא הנה בלבושי כבוד, אולם אחרי שובי נחמתי ואמרתי בלבי: אדרבא תראה הנערה כי אינני מחובשי ביהמ"ד, ולא תוכל לקוות ממני "כסא כבוד בג"ע", רק איש עבודה אנכי, איש שדה, אשר בעזרת ה' יוכל לכלכל אשה ובנים בעשר אצבעותיו, אף כי לא קצרה ידי גם "באותיות הקטנות", כי עד שנת השלש עשה לימי חיי למדתי בחדר בעיון רב, וגירסא דינקותא לא משתכחת, בפרט כי גם עתה בעתות החפשות אשין עיני בספרים, ויודע אני ב"ה ג"כ מאי דקאמרי רבנן, כן אחיה ואהיה בריא אולם!

ר' תנחום נראה בעד חלון ביתו שב מביהמ"ד ותצא לאה לקראתו ותספר לו כי האיש בונם מחכה על בואו לבית גדליהו על חג הפסח.  גם ספרה לו לא כחדה, כי מלבד שיהיה לו שכר הנסיעה בעד עריכת הסדר, יוכל ג"כ במשך איזה ימים לתהות על קנקנו של בונם ולהתודע הכל על נכון כן אדות מצבו החמרי וכן אדות מצבו המוסרי.

את החלק הראשון מהבשורה המוצאת בפי בתו שמע תנחום בהרחבת הדעת, אך החלק השני, כפי הנראה, לא מצא חן בעיניו, כי ענה באנחה:

– ומה יאמרו הבריות?  כולם יענו ויאמרו כי אינני מוקיר רבנן, כי רק מאן דמוקיר רבנן הוי ליה חתנין רבנן.

– ומה לך לבריות?  יאמרו מה שיאמרו – ענתה לאה.

– הלא כל המשיא את בתו לעם הארץ, כאלו כופתה וזורקה לפני הארי.

– ואם יאשימך איש בדבר, תענה ותאמר, כי לא אתה הוא המשיא, כי בתך בעצמה כפתה וזרקה א"ע לפני הארי, הלא אתה יודע בעצמך, כי לא אקח מאתך מחוט ועד שרוך נעל, ומה גם כי לא פעם אחת הוריתני, אבי יקירי!  כי עמי הארץ בזמננו, אינם באותם שהיו מלפנים, ובפרט כי הוא איננו בור גמור, כי יודע הוא "באותיות הקטנות" ובעתות החופש קורא ושונה.

– ומאין ידעת כל זאת?

– הוא בעצמו ספר לי במרוצת דבריו.

– הודאת בעל דין כמאה עדים דמי – השיב תנחום בשחוק.

וילך החדרה ויזמין את בונם שיבוא עם עגלתו בשעה השלישית בצהרים ואז ימצאהו נכון לנסוע.

בונם שב אל סוסיו ואל מרכבתו, לאה הכינה לאביה הדברים הנחוצים לו בדרך, ותנחום בקש את שכנתו אשת ר' זרח כי תהיה לצוותא לבתו בימי החג, מהר לבי מסותא, לקיים: חייה אדם לטהר א"ע ברגל.

 

ח.

העגלה הרתומה לשלשת הסוסים יצאה את פני העיר, ושמש האביב יצאה מבין מפלשי עב, ותשלח קרניה על שדה ואחו ועל ירק דשא אשר החל לבצבץ מבין רגבי העפר.  דומיה קדושה ומנוחה שאננה פרושות על נאות הטבע, חן ויופי פאר וכבוד שפוכים במעון התולדה, רק שעטת פרסות הסוסים, רעש האופנים הסובבים על דרך המלך, וקול בונם המדבר כפעם בפעם אל בהמתו, פעם בשצף קצף ופעם בלשון רכה, מפריעים מעט את המנוחה והמרגעה.

כאסיר היושב שנים רבות בבית כלא במקום צר ואופל, אם לפתע פתאם יפתחו חרצבותיו ויצא לחירות, לראות באור החיים, יעלוז לקראת רוח צח שפיים, ישמח לקול עלה נדף, יתרגש ויתלהב לכל תנועה קלה היוצאת מרחבי התולדה החפשית, כן היה תנחום בשעה ההיא, אחרי כי יצא למרחב מה מן הלחץ והדחק בהמונה של עיר, לבו פחד ורחב למראה ההוד וההדר המשתרע על פני כל הככר, וכגן עדן היתה הארץ לפניו.

בונם לא ידע ולא התבונן אז לחקרי לב תנחום, ולמהלך רוחו בעולם האצילות, ואחרי כי נלאה לשבת בלי אומר ובלי דברים, חשב לקחת דבר עם תנחום ולבוא ולנגוע בענין הקשר עם בתו, ויחל לדבר עמו במילי דעלמא ולעסוק עמו במעשה מרכבה על דבר העגלה וארבעת אופניה, אדות המחצלת של קנים אשר עליה, אדות שלשה סוסיו ומהלכיהם, ואדות מעלות הסוסים וחסרונותיהם, בחשבו כי אם אך יכנס עמו בדברים, אז יתגלגלו האמרים, ושלא במתכוין יבוא אל המטרה, ועל חשכת הענין תופע נהרה.

למען יוכח תנחום כי איננו ע"ה, חפש בונם באמתחת הגירסא דינקותא, אחרי מלות ומבטאים עברים, לערב אותם בדבריו, וישמח עליהם בהמצאם לו

– היודע ר' תנחום כי נאמן אנכי להחיות מתים?  – אמר בונם בצחוק.

– לא אבין לשכל מליך, מאי קסבר?  – שאל תנחום.

– הנה הסוסים צועדים כנמושות אף בדרך המלך, עקב בצד גודל, ומה גם עת יבואו בדרך חול, או למקום בצה ואגמון, אז יהיו כאשת לוט, ואז אם אראה להם את ידי הנטיה בשוט הזה אשר בידי ישובו לתחיה, וכאשר אניח ידי ישובו עוד פעם לנציב מלח.

וכך היה מונה שבחם של הסוסים, האחד מצד ימין הוא עין טובה (רואה מרחוק הרחק כמטחוי קשת גבעה קטנה ועומד להנפש), האמצעי הוא אוכל ואינו עושה (אוכל כשני חבריו, ועשיה מאן דבר שמח), השלישי הוא יהרג ואל יעבור (כי בעת שמתעקש, לא יועילו לו ל"ט מלקות).

תנחום עקם את שפתיו כמצחק מעט, אך נאלם דומיה, ולא ענה על דרשותיו של בונם, וישתקע עוד הפעם במצולת התבוננות נפשו והלך רוחו.

כראות בונם כי תנחום הוא כאלם לא יפתח פיו, ואיננו משיב לו מטוב ועד רע פנה לו עורף, וישת אל הסוסים פניו וידבר אליהם קשות, ויכם שוק על ירך להחיש מהלכם, עד בואם לבית מלונם לכפר רודניצה.

כשמחת השונמית עת סר אל ביתה חוזה שדי אלישע בן שפט, בן שמחה בלימה אשת ר' גדליהו על בית תנחום בתוך משכן חדריה, כי סר פחדה להיות בודדה במועדיה, בלי מנהיגה בלי בעל נעוריה, בימי שמחתה וחגה, מעתה לא תהיה עוד כערער בערבה כצאן בלי רועה רק שקטה ושאננה; יען כי הסדר יהיה בסדר, גם ספור ההגדה, יהיה בגילה וברעדה, והמצות בשלום תבואנה על מקומן, גם הזרוע והביעא המרור והאפיקומן.

וכשונמית לאלישע הכינה בלימה גם היא לר' תנחום עלית קיר קטנה, ותשם לו שם מטה ושלחן כסא ומנורה ויסר שמה.

עוד בערב ההוא אור לארבעה עשר, מלא תנחום חובתו כאדם העושה בשלו, ויבדוק החמץ מכל הבתים והחצרות כדינא, וגם החור שבין היהודי לשכנו "ברתק סבא" בדק עד מקום שידו מגעת.  ובונם היה לו למראה מקום, וכעמוד אש לילה הלך הוא לפני תנחום בנר של שעוה העשוי משיורי הבדלה, ויובילהו בכל המבואות והמקומות שמשתמשים בם חמץ כל השנה.

אחרי גמרו מלאכתו זאת, אחרי אספו כל הפרורין (המפוזרים והמפורדים בכל פנות הבית) אל כף-עץ הגדול אשר בידו, היה שרי ואסר בחוט ובסמרטוט הכל ביחד, לבלי יפול צרור ארצה, וישם את החבילה על המנורה התלויה באמצע החדר, ויאמר בקול רם: כל חמירא וחמיעא.

אחרי אכלו ארוחת ערב, ואחרי כי נודע לו, כי יש לבלימה כח והרשאה עשויה כחוקי המדינה מבעלה גדליהו על כל דבר ענין ועסק הנעשה על ידה, נגש תנחום למלאכה החדשה, לכתוב בספר מקנה וקנין על שם הערל ברתק סבא את הרחיים עם התבואות וכל שאור וכל מחמצת, וכל משקאות החמוצות בכל מקומות שהם, הכל כפי הרשימה, שעשתה בלימה, את ה"שטר מכירה" הכין בערב בכל פרטיו ודקדוקיו, לא נגרע דבר, להיות נכון בידו בבקר שלמחרתו, לגמור את העסק עם הערל ברתק.

הבוקר אור ותנחום קם ממטתו ויקם ויצא החוצה, וישא עיניו וירא והנה האיר פני המזרח.  מנוחה שאננה פרושה על פני הככר, והאכרים תושבי הכפר יוצאים מבתיהם, זה באתו זה במחרשתו וזה בקרדומו.  אלה יוצאים השדה עם בהמתם וכליהם לחרוש ולזרוע, ואלה הולכים היערה לכרות עצים לבנות ולנטוע.

– אשריכם עובדי אדמה!  – קרא תנחום ברגש – השחר יעורר אתכם לפעולתכם ולעבודתכם.  בחיק האדמה תשליכו זרע, ובלב מלא תקוה ובטחון תשאו עיניכם לרוכב הערבות, כי ירעיף עליכם גשמי נדבות, ותתן הארץ יבולה להשביע נפשותיכם, ואכלתם ושבעתם וברכתם את אלהכים, דאגות בני העירות לא תבאנה לפניכם, לעובר ושב לא תכלינה עינכם, אשר יבוא לקנות מכם סחורה, ועל ראשכם לא יעלה מורא, ובלבבכם לא תבוא מרה שחורה, פן ילך הקונה לחנות אחרת, לקנות שם בגד שער או אדרת.  סחורתכם היא הגדיש והקמה, אתם לא תמותו ברעב ובצמא, אשריכם עובדי אדמה!

לו שמו על לב אחי בני עמי – הוסיף תנחום לדבר ברגש – לחונן את עפר ציון ולעבוד אדמתה, כי עתה אשרנו ומה טוב חלקנו!  מה טוב היה לי אז מעתה לו אכלתי יגיע כפי, בזעת אפי, בשלחי ידי לאת ולמחרשת על אדמת קדשנו!  היום היה לי לעבודה והלילה למנוחה וערבה לי שנתי, כי מתוקה שנת העובד; הייתי נושא רנה ותפלה לרוכב בערבות שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה, והייתי הולך להשתטח על קברי אבותינו הקדושים והצדיקים אשר מצאו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה; את קבר שמעון בר יוחאי נשקתי ומתקו לי רגביו, רויתי דמעתי ועוד ועוד, אך מה אעשה אם רעיון ישוב ארץ ישראל ילך בעצלתים, ומעטים הנדיבים בעם אשר יתנדבו להרעיון הקדוש הזה.

תנחום עצר במלים ולא יסף לדבר עוד, כי מחשבות מאליפות התרוצצו בקרבו ותשימנה אותו כמרקחה.

וישא תנחום עוד הפעם עיניו על פני הככר, ורגשי קודש מלאו נפשו, וילך בלי כונה ובלי מטרה, עד כי הגיעי רגליו אל שדה ואחרו, וירא בעבודת האכרים החורשים והזורעים שדותיהם, וכל בני משפחתם עוזרים על ידיהם.  "להם עוז וגבורה – חשב בלבו – להם בה ועצמה, ואנחה איננה שוברת גופם.  דשנים ורעננים עליזים ושמחים לעשות רצון קונם שאמר ע"י קדושיו: אדם לעמל יולד או "עצלה תפיל תרדמה".

ההבדל בין חיי העירונים, המלאים תוגה ופחד יגון ואנחה בטלה ושעמום, ובין חיי הכפרים המלאים שלום ושלוה נועם ונחת עבודה ועונג, ההבדל הזה התיצב כעת לנגד עיניו בעצם תומו, וזכרונות קדם עלו על לבבו בהיות ישראל שרוים עוד על אדמתם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ותבאנה לפני שאלות משאלות שונות וקושיות עצומות על מעשי ההשגחה העליונה, כי תטיל קנאה במעשה בראשית, לאלה תחלק מנה אחת אפים נחת רוח וחיים של ברכה, ולאלה תתן חפנים עמל ורעות רוח; לאלה תמדוד שני חבלים להמית, ולאלה מלא החבל להחיות.  הוא מותיב לה והוא מפרק לה, ונפל פסוקא בפיו; האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. ויתרגז ויתקצף על עם ישראל, השולחים את הזמורה אל אפם, המשליכים אחרי גום את כל עבודה בשדה, ואת כל עבודתם אשר יעבדו בהם בעיר עבודת פרך היא, המפרכת את הגוף הרבה יתר מעבודת האכר על חיק הטבע הנדיבה.  הוא התאמץ להצדיק את ישראל ולהטותו כלפי חסד, כי לא בו תלוי האשם, כי השטן עומד תמיד על ימינו לשטנו, ומשליך מידו את אתו ואת מחרשתו ולא יתן לו לנגוע בם.  וכן שקל את הדבר הזה כמה פעמים במאזני שכלו ויאמר אל לבו "אם תהיינה כל המניעות הגדולות בכף מאזנים, ואף רצונם של היהודים לעבודת השדה עמהן, ורק התשועה הגדולה והגאולה והתמורה על הדרך הזה בכף שניה, היא מכרעה את כלם".

רעיונות שונים התרוצצו בקרבו פעם לשבט פעם לחסד, רגע אחד היה מהפך בזכותם של ישראל, וילמד עליהם סניגוריא, וברגע השני אבד זכותם, ותקם הקטגוריא כאריה מסבכו, וישיא עליהם עון אשמה, עד כי באחרונה נזרקו בפיו הדברים "אין לך דבר שעומד בפני הרצון!" ואז נסתתמו טענותיו שהיה מניח בכף זכות, ותמשוך הכף של חובה את המאזנים ותכריע את הכל, ועם ישראל יצא חייב בדינו.

כשעה חדא עמד הבטלן ברוב שרעפיו בקרבו, וכל תנועה של האכרים כל תנועה של המחרשת פעלה פעולה עזה על לבו. כמה פעמים בימי חייו, התבונן הוא על מעשי בני אדם וירא סבלותם, וירא אך תנועות קלות לפנים ולאחור ימינה ושמאלה, אבל מעולם לא ראה בחוש התוצאות היוצאות מפעולות כאלה, ופה נראה לעיניו מחזה אחר, פעולה נכונה מובנה לעיני בשר, ותוצאות חיים היוצאות מפעולות הגוף.  ע"פ החוק שחקק יוצר בראשית עומד בן אדם על הארץ הנתונה לבני אדם, ואומר לאדמה: תני ואל תכלאי, והיא סרה למשמעתו ואומרת: על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתכם, ואני אענה את הדגן את החטה ואת הכסמת, עבדו עבודה ועבודתכם לא תלך תמס, כי שכרכם נכון לפניכם מאת אלהים אמת"

 

ט.

כחמשים צעדים מן המקום אשר עמד עליו תנחום הביט איש אחד צעיר לימים בכלי הראות המקרב רחוקים, ויתבונן עליו זמן רב, והאיש משתאה לו מחריש לדעת מה מעשה היהודי פה בבקר השכם, וכיודע חכמת הפרצוף, ראה כי מלחמה עזה בקרב לב היהודי הזה, ורעיונות רבים ועשתונות שונים מלאו ראשו.

האיש הצעיר הזה היה האדון "אדם" בנו של אדוני הכפר, הנקרא בפי כל בלשום חבה "עדש" (Adaś) הוא היה תלמיד בית ספר האגרונומי (למוד עבודת האדמה) אשר בנאוואאלעקסנדריא מחוז לובלין, ועתה שב הוא לביתו על ימי חגיהם אשר חלו בשנה ההיא בימי חג המצות ליהודים, וכתנחום קם גם הוא בבקר השכם ממטתו ויצא השדה לראות בעבודת בני הכפרים ולהתענג על יפי הטבע, ויקרב עדש אל תנחום וישאלהו: מאין יבוא, מה לאכתו, ומה מעשהו פה.  ויספר לו הבטלן בשפה רפה ובלשון עלגים הכל אשר לכל, וגם את דבר הפעולה אשר הדרת התולדה פעלה על רגשי לבו ועל רוחו אמר לו, לא כחד ממנו דבר.  ויכנס עדש עמו בדברים הנוגעים אל חקי הטבע, ומענין לענין נגע בענפי מדעים שונים, בענינים מדיניים, ובדברים הנוגעים לחיי החברה, לתורה לאמונה ולחקירה, וידבר על הארז ועל האזוב, מה במים ומה באש, מה למעלה ומה למטה, מה ינוח ומה ינוע, מה יעני ומה יעשיר, הכל אשר לכל הסביר עדש כיד החכמה הטובה עליו, ונוכח לדעת כי גם היהודי הזה הנראה כיהודי פשוט, לא לבד כי מבין הוא לשכל מליו, אך גם רז בכל ענפי החכמות האלה, לא מוזר הוא לו מכל וכל, ויש לו בכל דבר ידיעה כל שהוא. ויתמהו האנשים איש אל רעהו, עדש התפלא על תנחום המדבר בלשון עלגים בשפת המדינה וכמה פעמים אנוס היה להשתמש בשפת אשכנז (כי מי מהיהודים איננו יודע אשכזנית?) עכ"ז הוא שומע ומבין ומאזין ומקשיב כאיש די רוח יתירא ביה, אף על פי שלא קרא ולא שנה ולא שמש במדעים; ותנחום התפלא על עדש, איך איש צעיר לימים כמוהו, שאיננו יודע אפילו פרק משניות, ואולי גם לקרוא בשפת עבר, עכ"ז כפי הנראה יודע הוא "שבעים לשונות" ובקי הוא בחדרי חכמות נעלות, ונהירין ליה שביליהן כשבילי דרודניצא.

במשך עת קטנה שהיו משוחחים חד את אחד, נודעו לכל אחד מצפוני רעהו. לתנחום נודע כי אביו של עדש הלך בדרך כל הארץ, ומה נעים גורלו, ומה יפה ירושתו, כי כל נכסי אביו יעברו אליו, וכיד חכמת האגרונומיא הטובה עליו ינהל את הענין הזה ע"פ ההמצאות החדשות של העת החיה.  רק כי נחוץ לו עוד כסף מזומן להשקיע בהעסק, אם רק ישיג ללוות על רבית מעט. ולעדש מצדו נודע, כי עבודת שדה וכרם מצאה חן בעיני תנחום ואליה נכספה גם כלתה נפשו, רק תוהלת שוא היא בעיניו, כי דל הוא, אביון הוא, דל בזאת המלאכה, ועני כהלכה.  ובכן כרתו שניהם ברית ידידות ויפרדו איש מעל אחיו, בהבטיחם זה לזה כי בימי החג הבאים, יתראו פנים בכל פעם פה תחת האלה העומדת בירכתי השדה, ואיש את רעהו יעזרו בעצות טובות ומהוגנות ואיש לאחיו יאמר חזק, ואולי טובה תהיה עצתם, כי יצאו שניהם ממבוכתם.

כשמחת בעל השטרות בהודע לו כי אקציותיו נשאו ראש וירומו מעלה, כן היתה שמחת תנחום בשובו כעת לבית גדליהו, לגמור עסק המכירה עם הערל, לשרוף את החמץ, ולעשות כדת היום.  לבו נבא לו כי תקוה טובה נשקפת לו, נבא ואינו יודע מה נבא, רק הרגיש כי מיום אתמול ועד היום נשתנו מאד גופו ורוחו ונשמתו לטובה.  התנועה, האויר הטוב, מחזות הטבע, מראה העבודה, מחשבות טובות מרגוע ומנוחה, חסרון תוגה, השיחה עם עדש, והתקוה לעתיד לבא, הכל ביחד נתחברו להטיב מצב בריאותו, להפיח רוח חיים בקרבו, ולעשותו כבריה חדשה.

היום חלף עבר, קרני השמש האחרונים כמו הררי הככר כבזהב פדוים, בכל מקום השלך הס, וקדושת החג דלגה על ההרים קפצה על הגבעות, ותביא בכנפיה מנוחה שאננה על פני כל הארץ, ובית גדליהו היה נכון ונשא מוכן ומזומן בכל מכל כל לקבל את פני האורח הקדוש.  אולם דעת בלימה עוד איננה נוחה, ולבה נוקפה  לפעמים, בראותה כי נפקד מקום בעלה ובדבר הסדר צריכה היא לאחרים, והלא אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו, ובשביל זה לא היתה שמחתה שלימה.

בונם יצא לפני פתח הבית, וישא עיניו וירא מרחוק כעגלה על אם הדרך הולכת וקרבה, והעגלון מכה הסוסים מכות גדולות ונאמנות, למהר מרוצתם.  כחץ מקשת רץ בונם לבשר את גברתו, ויאמר:

– כמדומה לי, שיהיו לנו שני עורכי הסדר בחג המצות הזה, "שני חתולים בשק אחד", כי כעגלה אני רואה המתקרבת הנה, ומי יודע אם אין שם הבעה"ב.

– תנוח דעתך – ענתה בלימה – כמו שהנחת את דעתי, בעלי נלחם בלי תפונה עם כל המכשולים המתיצבים לו בדרך לחוג את החג בביתו.

בונם ראה יפה, כי אחרי רגעים אחדים עמדה העגלה לפני פתח הבית, וגדליהו ירד במקלו ובתרמילו, ותשמח בלימה לקראתו ותאמר: ברוך בואך לשלום אישי יקירי!  ראה הכל נכון לפניך, רק לעלות על הסדר.  רואה אנכי כי אך זכות אבות מסיעתי.  דאגה מלאה לבבי פן אהיה גלמודה היום, ולא יהיה לי אף אחד להוליכני מישרים, והנה שנים ילד לי המקרה.  כי גם תנחום הבטלן הנהו פה והנה הוא שם בעליתו, וגם מקומך בעלי מלכי ואדוני לא נפקד כעת בתוכנו, ברוך ד' ואעשיר!

לא לרצון היתה הידיעה הזאת לגדליהו, כי אין מרגיש בלחיצת הנעל רק האיש הנושא אותו על רגליו, ואף כי בלימה חשבה כל הימים, אשר בעלה הוא מגדולי התורה ולומדיה, אולם הוא בעצמו לא בטוח בדבר הזה, הן ולאו ורפיא בידיה.  בעבור זה עלה מורא על ראשו מפני אורח כתנחום בליל הסדר, כי לא יהיה הפעם בן חורין, לדבר בהגדה על העצים ועל האבנים כאשר יעשה מימים ימימה, והן פן יכשל וילכד ח"ו במנהג בורית או בטפשות כה, ויבעה תנחום מצפוניו וירד מגדולתו בעיני אשתו, ותנחום אשר לצון יחמוד לו לפעמים, ירנן עליו גם במחנה העברים, והיה כי יטעה באיזה תיבה, הוא ימצא בידו הגנבה, ויאמר כי בהגדה תש כחו כנקבה.  – מלבד זה היה מתרעם גדליה על הדבר הזה, כי בטבעו היה קמצן ביותר, והיה חס על ההוצאה, כי לא לחנם הלך הזרזיר הזה הנה על יו"ט.

ויתקצף גדליהו על אשתו לאמר: "מי ראה כזאת, מי שמע כאלה ללכת אחרי בעלים חדשים, יונה פותה אין לב, ומה יאמרו הבריות?  לוא ידעתי כי עוד היום גדול ולא יראתי מפני חלול קדושת יו"ט, כי עתה רתמתי את הסוסים ושלחתיו העירה אל ביתו ואל נחלתו, והייתי מחזירו לתהו ובהו.

זה כבר לא שמעה בלימה דברי בוז ונאצה כאלה יוצאים מפורש מפי בעלה.  הוא היה סר וזעף עוד מקודם, מסבת העסקים הסבוכים ועניני משפטיו אשר נתקלקלו מאד בימים האחרונים, ומרוב שיחו וכעסו, שפך חמתו על אשתו על לא חמס עשתה. דבריו "בעלים חדשים" "מה יאמרו הבריות" כמדקרות חרב היו בלב האשה, ופניה אדמו כתולע.

– ואנכי לולא יראתי להשבית קדושת יו"ט – דברה לו האשה – הייתי מחזירה הכלל תהו ובהו פה בבית, בגלל אמרותיך הטהורות ודבריך הנעימים.  ואם עוד תוסיף להרעימני בכמו אלה, אזרוק עליך מים המלוחים ואת הקערה אנפץ לרסיסים על קדקדך, וידעתי תנואתי – .  בונם בחפצו להשתיק המריבה וכאיננו שומע חרפתם עמד בפנת הבית ויאמר שיר השירים, ויקרא בקול ובניגון: עד שהמלך במסבו נרדו נתן ריחו וגו'.  כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה וגו'.

 

י.

הסערה קמה לדממה, האשה הדליקה הנרות, הגברים קמו  להתפלל, המלך ותנחום ישבו אל הסדר, גם המשרת נלוה עמם, והאשה בלימה נבוכה.

ותנחום ידע את כל אשר נעשה, כי ספר לו בונם, ויחר אפו על בעה"ב אולם שם מחסום לפיו, רק בכל עת שנמלטו מפי גדליהו דברים שלא כהוגן בהגדה, התאפק לא יכול, ובלי כונה תקן את אשר עוה, וימנה את החסרון בקול שלא במתכוין, וגדליה ידע אל מה רמזון מליו הדוקרות אותו כמחט בבשר החי, המגלות סתריו והמורידות אותו מגדולתו בעיני נות ביתו, היודעת מכבר כל חסרונותיו האחרים, תרמיתו וזדון לבו, ותכבד אותו רק בשביל כי נעלה הוא בעיניה על כל בני גילו בידיעת תורת אל חי, והיה בהלקח ממנו גם תפארתו זאת, ירד עשר מעלות אחורנית, וכבודו על עפר נחת.  ובכן עברו שני הימים הטובים ברוגז וכעס ואין נחת, ועננה הרת חזיזים השתרעה בבית הזה.  איזה מכתבים אשר באו אליו מווארשא המודיעים לו מעסקיו, דכאו לארץ חיתו, ונוסף על זה נפרעה המנוחה והשלוה בביתו, בבוא אליו האורח  הזה למצוא עונו.  בלימה קצפה על גדליהו, ולא אבתה לסלוח לו בדברי נבלה אשר דבר באזניה; גדליה קצף על תנחום והביט עליו כעל אורח לא קרוא המפריד בין הדבקים, ותנחום הכעיס תמרורים את גדליהו, בגלותו את מומיו של במתכוין, והיה מתחרט כי בא הנה באמרו "טוב פת חריבה ושלוה בה".  רק זאת היתה נחמתו בצאתו לפעמים השדה ובמצאו את עדש, ויתרועע עמו תחת האלה אשר בירכתי השדה, כי ראה אשר משם תקוה טובה נשקפת לו. אולם בונם העז כנמר וגבור כארי, הוא לא שם לבו לדברים כאלה, אשר עד נפשו לא נגעו, והיה הולך ומשורר כל היום שיר הפולני "האשה הזקנה, לא ידעה עד הנה מה עצב ותוגה, מה רוגזו ודאגה, וכל הדברים המרגיזים, ותקן לה בכסף- את צפיר העזים Nie miala baba klopotu etc"".

בשני של חג הפסח בערב, אור ליום ראשון של חול המועד נסבו כלם על השלחן לאכול סעודת הערב.  כעסו של גדליהו גדל בכל עת ובכל שעה, והכרת פניו ענתה בו, כי בקרבו יקד יקוד כיקוד אש, וכהר עטנא או וועזוף נכון הוא להשליך מקרבו להבות אש.  פניו היו פני להבים, לרגלי הרפואה שהשתמש בה גדליהו ברגעי יגון וכעס, הרפואה הזאת כמתנה טובה אחת טמונה היתה בבית גנזיו, והוא בקבוק יין שרף, ובעת כעסו והותו שאב ממנו כממעיני הישועה, וכך היה מונה: אחת, אחת ושתים אחת ושש אחת ושבע, ואח"כ חדל למנות.

גדליהו ישב ראש על השלחן מימינו בעלת הבית ומשמאלו האורח האומלל, ובונם הלך לתת מספוא לסוסיו, להאכילם ולהשקותם.

אחרי כי נטלו לירים, ברך גדליהו על המצות בקול, וישא תנחום פתאום את עיניו על הבעה"ב כאיש המביט בפני משוגע ואיש הרוח, ואח"כ פנה אל המצות ויברך גם הוא בקול רם, ועוד לא הספיק לבלוע כזית מצה, וגדליהו קפץ מעל מושבו ויאמר: "מה זאת?  הכהתל באנוש נבזה תהתל בי?" וישלח את ידו הימנית ויך פתאום על לחי הבטלן השמאלית מכה גדולה ונאמנה, עד כי נשמע הקול בכל פנות הבית, ותנחום נפל מעל כסאו אחורנית ויאנש.

ותתחלחל המלכה מאוד ולבנת מות כסתה פניה, וקערת המרק הרותח אשר בידה נפלה ארצה ותשבר הקערה והמרק נשפך על בגדיה, וגם ידיה נכוו ברותחין.

– הושיעו! הושיעו!  – קראה מנהמת רוחה בקול גדול, ותמהר לשפוך מים קרים על תנחום על פניו ועל ראשו ותשיבהו לתחיה, וישב על הכסא בפנים זועפות כאיש נדהם.

– מה זה היה לך משוגע!  – התרגזה בקול על בעלה – האם רוח עועים יבעתך, האם הכך ד' בשגעון?  איך הרהבת עוז בנפשך להרים ידך על איש יהודי על בן תורה?  רוצח!  מדוע תשפוך דם חנם, מה עשה לך מה חטא לך האיש הזה?

– מה עשה לי?  מה חטא לי?  – ענה גדליהו בקצף – עוכר ישראל הוא, עז פנים הוא.  על שולחני הוא אוכל, ובכל פעם מקניטני בהגה פיו.  אם אני אומר זה ימין וזה שמאל, אומר הוא על שמאל שהוא ימין ועל ימין שמאל. וכן הרגיזני מעת ישבו אל הסדר עד הרגע הזה. גם אנכי לא מסמרטוטי כלמי אני ולא לתורתו אני צריך.  ת"ל יודע אני "באותיות הקטנות".  אם אני אמרתי הברת איזה מלה בנוסח פולין, השמיעני הוא בקולו המלה בנוסח אשכנז להקניטני, וכן במנהג של מצוה שנהגתי אני כמנהג אשכנז, גלה את דעתו כמנהג ספרד, והנני רואה בחוש כי כונתו אך להכעיסני על פני, ולהרגיזני עד מות, ומה לי לצרה הזאת?

קולה של בלימה הגיע עד אזני בונם בארות הסוסים וימהר הביתה. ואח"כ נתבררו הדברים, מה זה ועל מה שפך בעה"ב את חמתו על האורח.  שקר דבר גדליהו לפני אשתו כי ההברות והמנהגים והנוסחאות היו סבת כעסו ורוגזו, כחש לה, כי כלמה כסתה פניו לספר האמת.  ומעשה שהיה כך היה: בליל ראשון של פסח אחרי גמרם החלק הראשון של ההגדה, ובהגיעם לברה שעל המצה, לא יסף גדליהו לדקדק באותיות הקטנות המורות איך להתנהג, אשר קשה לקוראן, ומה גם כי בלי נקודות היו. הוא ראה רק את הברכה הראשונה "ברכת המוציא", וינח את ספרו מידו באמרו "עת לאכול", וירחץ כפיו לאכילה, ויברך על המצות בקול "המוציא לחם מן הארץ" ותו לא מידי, ויאכל את המצה לתיאבון.  תנחום אשר לא הרהיב בנפשו עוז לביישו בפני אשתו ענה אחריו בקול רם על מצותיו, למען ישמע גדליהו ויקח מוסר "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה", רמז לו כי צריך לברך ג"כ "על אכילת מצה": ויהיו כשמוע גדליהו כי טעה בברכתו ויאכל וימחה את פיו ויאמר בלבו "פעלתי און" כי נראה שהמצות טעונות ברכה לכבודן, אך מתבייש היה לשאול את גדליהו בדבר הזה, ולא הביישן למד, ויהי בסעודת הבקר ברך גדליהו בקול "על אכילת מצה", וימהר תנחום ויען אחריו בקול "המוציא לחם מן הארץ".  גדליהו שמע ויבן, ויאמר בלבו, עכשיו טעיתי, ואמש אותי הוא טעה, כי כנראה אין ברכת מצה לברכת חמץ, ולעולם המצות טעונות ברכת המוציא".

בליל שני של פסח, הביט עוד הפעם בהגדה, וירא עוד הפעם את הברכה הראשונה עומדת על תלה, אותיות מחכימות, ויברך עוד הפעם כאתמול "המוציא לחם מן הארץ" ותנחום ענה אחריו עוד הפעם בקול רם "על אכילת מצה", בעה"ב שמע דברי תנחום ויאמר בלבו "תפוס לשון אחרון", וביום שני בסעודת שחרית ברך גדליהו בקול "על אכילת מצה, ותנחום ענה בקול "המוציא לחם מן הארץ".  בעה"ב הידען עוד לא רצה להשפיל א"ע לשאול את פי אורחו מדוע הפכפך הוא בברכות, וידמה בנפשו כי עתה גלה בעצמו את הסוד, ובשכלו יוציא דין אמת לאמתו בברכת המצות ויאמר אל לבו: הנה נא עתה ידעתי, המצות באמת טעונות ברכת "על אכילת מצה" הני מילי בלילה, אבל ביום מברכין "המוציא".  ויהי בסעודת ערב, אור ליום א' של חוה"מ, בהיותו בטוח כי הולך הוא למישרים, ברך בקול "על אכילת מצה".  ויהי בשמעו, כי גם הפעם תנחום עומד במרדו, ומהפך עוד הפעם את הסדר ומברך עתה המוציא, החליט בדעתו כי תנחום אך מתחרה בו, למען הרעימו ויבא גדליהו לכלל כעס גדול, ולא יכול עוד להתאפק, ויתמרמר עליו בקצפו ויכהו על לחיו מכה רבה.

תנחום קבל על עצמו הפעם לבלי הצטדק ברגע הזה, לבלי הלבין פני חברו בפני אשתו – אף כי רשע הוא בהרימו ידו עליו – ויפן ויצא מן הבית אחרי קומו מן הארץ, ואחרי כי שב לתחיה.  אולם בונם גחין ולחיש לבלימה, וקולו נשמע בכל הבית:

– על דברתי ועל אמונתי, כי הצדק עם ר' נחום כי בלילי הסדר מברכין ב' ברכות, המוציא וגם על אכילת מצה, וכן נמצא בפירוש בהגדה שלי דפוס יוזעפאף.

– בור, עם הארץ!  – קרא גדליהו בשצף קצף – שתי ברכות?  שתים למה לי?  – אני אין לי אמונה כלל בדפוס יוזעפאף.

– שתים למה לי?  שאלה היא מאין כמוה!  – אמר בונם בשחוק – ולמה לנו שני יקום פרקן?

התורה עמוקה ותהום אין לה!

הקושיא שהקשה בונם על דבר "שני יקום פורקן" עשתה רושם גדול בלב גדליהו, וישתוק ולא ענה דבר, וישאל א"ע, הלא צדק בונם בדבריו, כי למה לנו באמת שני יקום פורקן?

וימהר בונם להביא את ההגדה שלו, ויפתח ויאמר: אנא ראו רבותי!  פה נכתב אריח ע"ג לבינה, כי בע"ב שיחיה טעה בכל ימי החג.  אנכי לא שמעתי ולא משתי לבי לדבריו, כי אצלי לא ההגדה עיקר, כי אם הכדורים העגולים.  אולם עתה נוכחתי לדעת כי בעה"ב שיחיה היה תועה בדרך, כברתק בשבוע שעבר אשר הלך תהו לא דרך ביער באראווקע, ולא יכול למצוא המסלה.  על דברתי ועל אמונתי!  כן אחיה ואהיה בריא אולם!

הדברים יצאו מפי בונם, ופני גדליהו חפו.  מלב בלימה התפרצה אנחה גדולה כעני המאבד את הדינר האחרון אשר נושא בחיקו, ותקח את בונם ותלך עמו לתנחום לפייסו בדברים, לשלם לו בעד טרחתו, ולנחמו מעצבו ומרגזו, ותעמוד אחרי הדלת והמזוזה, ותקשב ותשמע.

וקול תנחום הקורא ק"ש על המטה ברגע ההוא היה בוקע והולך וחוצב להבות אש, וכל השומע תצילנה שתי אזניו, ואם אבן הוא נמוח.  הפסוק "רבים אומרים לנפשי, אין ישועתה לו וגו' ואתה ד' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי וגו' יצאו מפיו בבכיה גדולה ובקול יללה, וירב תאניה ואניה, עד פלג דמעות התפרץ מעיני בלימה אחורי הדלת, שטף ועבר על לחיה, גם בונם בכה הרבה בכי, ולבו נמס ויהי למים.

 

יא.

מן היום ההוא עברו חמש עשרה שנה, והזמן המבלה כל ומשנה את הכל, עשה פה שנויים רבים הנושאים על עצמם חותם תכנית ההשגחה העליונה.

תנחום בנסעו לביתו ממחרת, הציג לפני הג' ר' העשיל את הענין אשר אמר לו עדש, ויאות הגביר להשאיל לו עשרת אלפים שקל כסף באחריות נכים כדין אפותיקו, ותנחום השיג שכרו משלם כאיש הבינים.  מלבד זה הבטיח לו עדש לגדלו ולנשאו ולהביאו להמטרה אשר אליה כל מגמת נפשו, יען כי מצא חן בעיניו מאד, ובבית תנחום היתה אורה ושמחה וששון ויקר.  אולם לא כן בבית גדליהו, כי מן היום ההוא אשר תנחום נקרא שמה כעורך הסדר, רבתה התיגרא בביתא, בלימה היתה עוינת את גדליה, ושנאתה אליו גדלה בכל יום, ומעת מות האדון הזקן סר צל ההצלחה ממנו, כי האדון הצעיר ידעהו לאיש נוכל ובליעל ויאסף חסדו מאתו, וכאשר מט לנפול וילך הלוך וחסוד, לא היה יום שלא היתה קללתו מרובה מחברו.  נוסף לזה חלף הלך לו כבודו בעיני אשתו, מעת אשר נודע לי כי איש בור וע"ה הוא.  ומרוב יגונו ושברון לבו נשא אל הכוס עיניו, ויהי שותה שכור כל הימים, כי התרגל בעבודה הזאת בתחלה לשתות ולשכוח רישו, ואח"כ היה ההרגל לטבע שני.

בלימה בראותה כי עוד מעט ותבא עד ככר לחם, חשבה תחבלות להנצל מן המהפכה, ויצלח בידה לצאת למישור בעוד מועד, בעזרת קדוש אחד אשר צוה לגדליהו לגרש את אשתו כי זה שתים עשרה שנה אחרי חתונתם, ובלימה עקרה אין לה ולד, ע"כ מוטל עליו לתת בידה ספר כריתות גם כסף כתובתה.

אחרי כי עזבה בלימה את ביתה ותברח לנפשה העירה, שלח ה' את המארה בעסקי גדליהו, ובכל אשר פנה הרשיע, כספו בלעו המשפטים אשר השיבוהו עד דכא, לרגלי המלשינות מכל שכניו מסביב.  ובחשבו להנצל מן המהפכת ומן הצינוק, נתן את כל אשר לו בעד נפשו.  אולם לא יועיל הון ביום עברה, ובאחרונה נשרף בית הרחיים אשר לו, המבוטח אצל חברת האחריות כפלים מכפי שויו, ותחת אשר קוה להעזר ע"י מקרה זה ולצאת מן המבוכה, נפל עוד במהמורת לא יוכל קום, כי עדים רבים – מאכרי הכפר אשר פשט עורם מעל עצמותיהם ברבית – העידו עליו פה אחד כי הוא הבעיר את הבערה, וילקח באחרונה לבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, וכל הונו הנשאר הלך לטמיון, לא ארכו הימים ויחוג תנחום חג כלולת בתו עם בונם משרתו של גדליהו בחברת אוהביו ומיודעיו, ויעזוב תנחום את עירו, ויגר בבית בונם בכפר, והאדון עדש שמר מוצא שפתיו לתנחום ויפקדהו בדבר ישועה ורחמים, וימכור לתנחום ולבונם חלקת שדה בנכסיו על תשלומין לפרקים במשך חמש עשה שנה.  ויקרב תנחום אל העבודה הזאת בלב ונפש חפצה, כפי אשר הורהו חתנו היודע תהלוכות העבודה הזאת.  – מחוות הטבע הנעימים, אשר הרוו נפשו נועם ועונג, ורוח הצח בשדות ואחו, ועבודת הגוף אשר לאט לאט התרגל בה, חוסר דאגה וגם פת שחרית הבא אל פיו בכל יום בבקר השכם, כל אלה חזקו כל יצורי גוו, ויהי בריא אולם.

בבקר בבקר כעלות השחר קמים כלם ממטתם, ואחרי שפכם שיחם בשובה ונחת, יוצאים הם השדה לפעלם ולעבודתם עדי ערב.  לפנות ערב בשובם הביתה, מוצא תנחום עונג בתורת ה' התמימה, ומעמיק חקר בספרי התלמוד והרמב"ם.  וכן גם בכל ערב שבת אחרי הצהריים, הוא רוחץ פניו ידיו ורגילו, או טובל בנהר לכבוד שבת, ולובש ומתעטף ודומה למלאך ד' צבאות.  בכל יום השבת הוא עוסק בתורה ובעבודה, ועושה נחת רוח לנשמתו.  ובשעת תפלת המנחה של שבת מתכנסים אצלו איזה משכניו ובניהם וחתניהם לאכול הסעודה השלישית, ותנחום יושב ראש, ומתענגים כמה שעות יחדו על שיחת חולין ועל ספורי מעשיות, ועל דברי תורה היוצאים במפורש מפי תנחום באופן נקל להבין.

בלימה פתחה בעיר חנות מכל מיני סחורה, וכל בני הכפר וגם מחצר האדון היו קונים אצלה כל מיני סחורה, ומזה היה לחמא נמצא, ואח"כ ע"י שדכנים ובעזרת בונם נשאה בלימה למז"ט ובשעה מוצלחת למי שהיה עורך הסדר בביתה, לתנחום בר-תנורא, ותמכור את חנותה ותתן את כספה בעסק האדמה אשר לבעלה.  ויחיו בנעימים ויראו חיים של טובה ושל ברכה.

בליל חג המצות הראשון אחת חתונתו, ישב תנחום במסבת בני משפחתו על הסדר, וכמה מיהודי הכפר באו אל תנחום אל שלחנו להתענג יחד במסבת מרעים ולערוך יחד את הסדר, ואחרי גמרם את החלק הראשון של ההגדה ספר תנחום באזני הנאספים ההרפתקאות דעדו עלוהי מלפנים בימי חג המצות בבית גדליהו, ובונם הוסיף לספר הענין של ברכת המצות.  ויהי בהגיעם ל"שפוך חמתך" והדלת נפתחה, ויבא הביתה איש עטוי על שפם באדרת שער לבנה.  בקרבו אל השלחן השליך מעליו אדרתו ויכירו כלם את גדליהו, אשר קרב אל תנחום ויחבקהו וינשקהו ויבקש סליחה וכפרה, ונחל דמעות התפרץ מעליו.

בלימה בראותה את גדליהו נהפכו פניה כשולי קדרה, ותברח מן השלחן ותנס אל החדר הסמוך כאשר ינוס איש מפני הארי.

הנה זה איזה שבועות אשר גדליהו יצא לחירות מבית האסורים ויט אוהלו בכפר הסמוך, ונעשה לרוכל מחזיר בכפרים, וקונה הכל מאת האכרים, אולם חסרון הכסף יתיצב לשטן לו גם על דרכו זה.  כל המסובים נתמלאו רחמים על האמלל הזה, ויגמרו אומר ביחד עם תנחום לפעול על לב בלימה כי תאציל לו מכספה מכסת כסף למען יהיה לאל ידו לעשות מלאכתו זאת, ויבטיח לו תנחום להחזיק בידו לבלי יהי לבז ולמשסה, ואשר באמת קיימו אח"כ את הדבר הזה כראוי.  רגשות נעימים מלאו כל חדרי לב הנאספים בבית וישתו וייטיבו לבם.  ואח"כ דרש תנחום דרשה ארוכה על העבודה, אמונה ובטחון, על מלאכים ועל בני אדם, כי גם בן אדם יוכל לעלות ולהגיע לבחינת המלאכים במדותיו הטובות.

ממחרת הבקר בהתאספם להתפלל ספר איש לרעהו את חלומו אשר ראה בלילה ההוא, ויהי לפלא כי חלום אחד בא ברוב ענין כמעט לכל הנאספים בערב, כי בלכתם לביתם קודם עלות השחר ויהיו כשוכבים בראש חבל, ויחלמו חלום יעקב; והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "לסיים על ערב פסח..." במקור המודפס, צ"ל: לסיים עד ערב פסח הערת פב"י.

[2] מילה מחוקה  הערת פב"י.