(כתובות בידי עצמו)

נולדתי בשנת 1860 בבודאפשט, בבית הסמוך לאותו בית הכנסת, שבו התאונן עליי הרב זה לא כבר בדברים קשים, על אשר נסיתי-באמת ובתמים – על אשר נסיתי לדרוש בשביל היהודים כבוד וחפש במדה מרובה מאשר יש להם עתה. אבל בפתח שער הבית אשר ברחוב טבק, שבו נולדתי תראה כעבור עשרים שנה פתקא עם המודעה: “עומד להשכר”.

לא אוכל לכחד, כי בקרתי בבית-הספר. בתחלה שלחוני למכינה בבי“ס עברי, ששם נחלתי כבוד במדה ידועה, מפני שאבי היה איש סוחר עשיר. הזכרונות היותר קדומים מבית-הספר ההוא הן הנה המכות שהוכיתי בו, יען אשר לא ידעתי לספר ביציאת מצרים לכל פרטיה. עכשו יאמרו בעלי-הוראה רבים להכותני חרם, על שאני זוכר יותר מדי אותו המאורע של יציאת מצרים. היותי בן עשר שנים נכנסתי אל ביה”ס הריאלי, שבו בכרו את המדעים המודרניים, בנגוד אל הגימנסיה. שבה הושם לב ביותר ללמוד את השפות העתיקות. לספס היה בעת ההיא גבור היום, ובמוחי נולדה אז המחשבה לחפור אסתמוס שמי, זה של פנמה. לא ארכו הימים ואהבתי אל הלוגריטמים ותורת המדידה חלפה ועברה, מפני האנטישמיות הגלוי, ששררה אז בביה“ס הריאלי. אחד המורים באר לנו הוראתה של המלה האשכנזית “הידען” בדברים האלה: “על אלה יחשבו עובדי האלילים, המחמדנים והיהודים”. אחרי הבאור הנפלא הזה בחלה נפשי בביה”ס הריאלי ואגמור להכנס לגימנסיה. אבי הטוב לא הצר מעודו את צעדי בנוגע למה לך לימודי, ובכן הייתי לתלמיד הגימנסיה. ובכל זאת לא חדלה המחשבה ע“ד פנמה להטריד את מוחי. עברו שנים רבות ואנכי, בתור הסופר הפאריזי של העתון N. F. Presse בווינא, מלאתי את חובתי להודיע ע”ד השערוריות שנעשו במאורע זה, הרשום לדראון וחרפת עולם בקורות ארץ צרפת, ב“גימנסיה האֶוונגלית” רובם של התלמידים יהודים היו, ועל כן לא היה בו מקום לתלונה ע“ד שנאה ליהודים. בהיותי תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה הזאת כתבתי את מאמרי הראשון בשביל אחד העיתונים, כמובן בלי חתימת שמי, מיראתי את עונש המאסר. בלמדי במחלקה העליונה שבגימנסיה מתה אחותי, עלמה בת י”ח שנים; אמי הטובה חלתה מאבל ויגון ורוחה חובלה, עד כי העתקנו את מושבנו בשנת 1878 לווינא.

בשבעת ימי אבלנו בא הרב כהן לנחמנו. וישאל אותי לעתידותי. גליתי לו חפצי להיות לסופר, והרב, נדמה לי, הניד ראשו באותו אי הרצון, שבו הביע אחרי כן את דעתו ע"ד הציונות. אומנותו של סופר איננה מחיה את בעליה, חרץ הרב את משפטו באי-רצון.

בווינא למדתי תורת המשפטים, נשתתפתי בכל תעלולי הסטודנטים, חבשתי לראשי מגבעת בעלת גונין של אחת האגודות, עד אשר באה האגודה לידי החלטה, שלא לספח עוד יהודים לחברים. לחבריה ממכבר הראתה האגודה את חבתה, בתתה להם רשות להשאר בה. נפטרתי בשלום מחברת הצעירים נדיבי הרוח ואפן אל למודי בשום לב. בשנת 1884, הייתי לדוקטור לתורת המשפטים ונכנסתי בתור פקיד בלי משכורת לעבודה מעשית בבית-הדין תחת פקודת אחד השופטים. עבדתי בבית-הדין בווינא ובזאלצבורג. עבודתי בזאלצבורג הניחה יותר את רוחי; יפעת הטבע שמסביב לעיר נודעה ליפה ביותר. חדר עבודתי היה במגדל של מבצר עתיק, מכוון ישר אל תחת העמוד, שהפעמון תלוי עליו, ושלש פעמים ביום צלל באזני קול הפעמון בהמולה רבה.

כמובן, כתבתי יותר בעד התיאטרון מאשר בעד בית-הדין. בזאלצבורג בליתי את השעות היותר מאושרות בימי חיי. מאד אותה נפשי להשתקע בעיר היפה הזאת. אך בתור יהודי לא הייתי עולה שם כל ימי למשרת שופט. ועל כן נפרדתי מזאלצבורג ומתורת המשפטים יחדו.

ושוב עלה לי להדאיב את רוחו של הרב מבודאפשט, כי תחת אשר היה לי לחזר אחרי אומנות או משרה בטוחה, החלותי לצאת במסע ולכתוב בעד התיאטרון ובעד עתונים. רבים מחזיונותי הוצגו בתיאטראות שונים: אחדים מהם מצאו חן ואחדים לא הפיקו רצון. עד עכשו אינני יכול להבין, מדוע נתקבלו אלה מחזיונותי ברצון ואלה בשריקות. מן ההבדל שנעשה בהכרת חזיונותי למדתי לבלי שים לב אל התהלות או החרפות, אשר ההמון מחלק לפרי רוחי. צריך האדם לעשות כטוב וכישר בעיניו, והשאר אינו נחשב לכלום. עתה בחלה נפשי בכל החזיונות אשר כתבתי, וגם באותם המוצאים חן בתיאטרון הקסרי שבווינא ואינני שם אליהם לב עוד.

בשנת 1889 נשאתי אשה ושלשה בנים נולדו לי, נער ושתי נערות. לדעתי בני הם לא מכוערים ולא חסרי טעם. אך אפשר, כמובן, שאני טועה בזה. בהיותי בדרך מסעי בספרד הציע לי העתון N. F. Press להיות לו סופר קבוע בפאריז. לקחתי עלי את המשרה הזאת, אף כי עד אז מאסתי ובזיתי את הפוליטיקה. בפאריז היתה לי שעת-כשר להכיר ולדעת, איך יבינו בני האדם את הפוליטיקה וגליתי דעתי על אדותיה בספר קטן: “היכל בורבון”. בשנת 1895 שבעתי את החיים בפאריז ושבתי לווינא.

במשך שני החדשים האחרונים לשבתי בפאריז כתבתי את ספרי “מדינת היהודים”, שעל ידו נתכבדתי להתבקש מאת מערכת “נייע פרייע פרעססע” להודיע בו מתולדותי וקורות ימי חיי. אינני זוכר שום רגע בחיי, שבו התרוממה רוחי, כבאותה שעה שכתבתי בה ספרי זה. היינה אומר, כי הסכין לשמוע רעש כנפי נשרים משיקות מעל ראשו מדי כתבו חרוזים ידועים. עבודתי בו היתה תכופה יום יום, עד כי עיפה נפשי מאד מאד; ורק באחת שובבתי נפשי לפנות ערב: בשמעי את נגינות וואגנר, ביחוד את האופרה “טאנהייזר”, אשר שמעתי בכל פעם שניתנה להשמע. רק בערבים שלא הוצגה בהם שום אופירה הרגשתי איזה ספק בצדקת רעיונותי.

בראשונה חשבתי שלא לפרסם את ספרי הקטן הזה ע"ד פתרון שאלת היהודים ולהציע אותו רק לפני מיודעי וידידי. אך כעבור איזה זמן גמרתי להדפיס את ספרי; לא נתכונתי בספרי זה להחל בו בתעמולה בשביל השאלה היהודית. רבים מן הקוראים ישתוממו בשמעם, כי סרבתי לעשות כזאת בראשונה, כל הענין היה בעיני דבר הדורש פעולות ממשיות ולא וכוחים. התעמולה בפומבי היתה, לפי דעתי, צריכה לבוא רק אז, אם לא תמצא לה הצעתי הפרטית אזנים קשובות וידים פועלות.

אחרי שגמרתי את ספרי, בקשתי מאת אחד מידידי הטובים מכבר לקרוא את כתב-היד. מדי קראו בו החל פתאום לבכות. אנכי הבינותי את רגשותיו הסוערים ככה, בהיותו איש יהודי. הן גם אני בכיתי לפעמים בשעת הכתיבה. אבל לתמהון לבבי נתן נימוק אחר לגמרי לדמעותיו. הוא חשב כי יצאתי מדעתי, ובהיותו אוהבי, נעצב מאוד בגלל האסון אשר בא עלי. הוא ברח מעל פני, מבלי להוציא עוד דבר מפיו. אחרי שנדדה שנתו כל הלילה בא אלי ויפצר בי לחדול מן הדבר, פן יחשבוני הכל למשוגע, סערת רוחו גדלה כל כך, עד שהבטחתיו לשמוע לכל דבריו, בכדי להרגיע את רוחו. אחרי כן יעצני לשאול את פי מאקס נורדוי, אם הצעתי היא מחשבת איש, שלא הסתתרה בינתו. “לא אשאל עצה מפי איש”, עניתי, “אם עשו מחשבותי רושם כזה על לב איש נאור ואוהב נאמן, הנני לסגת אחור מהצעתי”.

מצבי אחרי כן היה נורא מאד. דומה היה לי, כדבר לוהט באש אדומה, שהושלך פתאום למים קרים. אם, במקרה. אותו דבר ברזל הוא, אז יהפך לעשת.

אוהבי, שהזכרתי למעלה, היה רגיל לחשב את הוצאות הטלגרמות ששלחתי, במסרו לידי חשבון כזה בעל מספרים הרבה, ראיתי בסקירה ראשונה, כי טעה בחשבונו, העירותיו על זאת והוא חזר וחשב, אך בפעם השלישית או הרביעית נוכח לדעת, כי חשבוני הוא הנכון. המקרה הפעוט הזה השיב לי את בטחוני בי בעצמי. הן ידי רב לי לדייק בחשבון יותר ממנו: ובכן לא סרה עוד בינתי.

בו ביום החלה נפשי להסתער בדבר מדינת היהודים. במשך שתי שנים, וגם שנים רבות שבאו אחריהן, היו לי ימי עצב וכעס הרבה מאוד, ומתירא אני פן יבאו לי עוד ימי עצב רבים מהם. בשנת 1895 החילותי לרשום זכרונותי בספר; עד עתה מלאו מהם ארבעה כרכים גדולים, אם אפרסמם בימים יבאו, אז יכירו וידעו יושבי תבל, מי היו המתקוממים נגדי ומי היו בעזרי. התבוננתי וראיתי דבר אחד כדאי ונעלה על כל ספק: התנועה תתקיים. איני יודע יום מותי, אך הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם היהודי מי שידבר ויפעל בשמו; ובכן תקום “מדינת היהודים” על אדמת ארצם. הנני נגש עתה להוציא לפעולה את יסוד הבאנק, ואני מקוה, כי התועלת שבו תהיה גדולה כזו של הקונגרס.