הקדמה    🔗

הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל.

מכל מלא רֹחב התבל נשמעות תלונות על היהודים, ולקולן יתעורר הרעיון הנרדם הזה לתחיה.

לא מחזה שוא ומקסם כזב אחזה, לדבר הזה ישימו נא לב קוראי ספרי זה, לפני קראם אותו מהחל ועד כלה, לא מלבי אני בודה את הדברים על כל הקורות אותנו משנות דור ודור, אף לא את דברי האמצעים להטיב אחריתנו; החומר הדרוש לתכלית הבנין, שאני מתר, לנגדנו הוא ובידינו נתפשנו; לא נעלם הוא מעיני איש; וכל מי שרוצה לקרוא את הדרך החדשה הלזו בפתרון שאלת היהודים בשמה הראוי לה, לא יוכל לכנותה בשם “דמיון כזב”, אך יתן לה תואר “השערה בלבד”.

קודם כל עלי להוכיח כי הצעתי איננה מקסם כזב ואי אפשר לחשב אותה כאוטופיה, ובזאת אסיר מכשול מדרך השופטים הנמהרים, לבל יבהלו להוציא משפט שוא, הן לא לכלימה יחשב לאיש גם בכתבו אוטופיה, אם רק באהבת-האדם יסודתה. ואף גם זאת, לוּ חפצתי לתת לפני הקוראים רעיון כזה בתמונת ספור מושך את הלבבות, שאין דרכם של בני אדם להרבות ולדון עליו כי עתה ראיתי משנה ברכה בעמלי הספרותי. אבל אוטופיה כזאת שאנחנו עוסקים בה, איננה נעימה ביותר לחך הקורא, כשאר האוטופיות שנכתבו לפני תוֹמַס מורוס ונשנו ונכתבו אחריו. מצב היהודים בארצות השונות הנהו בכלל, כאשר אחזה לי אני, נורא ומבהיל, עד כי למותר הוא להקדים לספרי זה שיחות טפלות ולהג הרבה.

בא וראה מה בין הצעתי להצעות אחרות שקוראים להם אוטופיה, נקח נא למשל אחד הספרים, אשר זכה לשם בשנים האחרונות, הוא הספר “ארץ החרות” ( Freiland ) לד"ר תיאודור הירצקא. הספר הזה כתוב ברוח דמיון עז וכביר בידי איש מבני הדור החדש, היודע בהלכות כלכלת העם, אבל תכנו רחוק מעולם ההויה והעשיה כרחוק מאתנו הקו המשוה בכדור הארץ, שעליו כוננה ארץ החלומות ההיא. “ארץ החרות” היא כמכונה הנפלאה רבת האופנים, וידותיהם נאחזות אופן בתוך אופן, אבל לא נוכחתי עוד לדעת אם תוכל גם להתנועע, וגם בעת אשר אני רואה חברות נוסדות למען כונן ארץ החרות, הנני חושב את הדבר לשחוק.

לעומת זאת יש בהצעתי הכח המסובב והמניע במציאות, את ידות האופנים והגלגלים למכונה, שאני אומר לבנות, אני מתאר אך כמו שהם, לפי עניות דעתי וקוצר ידי, בתקותי כי יקומו אחרי בנאים ואדריכלים גדולים וטובים ממני.

הכל תלוי בכח המעורר והמניע, הכח הזה הוא – עני היהודים.

וכי יוכל אדם להכחיש במציאות הכח הזה? בענין זה עוד נשוב לעסוק בפרק שבו נדבר ע"ד הסיבות המולידות את האנטיסמיטיזם.

נודע היה גם כח הקיטור, אשר הרים את הכסוי מעל קלחת הַתֵּה בהחם המים אשר בו, וכמחזה ההוא של הקלחת אנו רואים בנסיונות “חובבי ציון” עד היום ובפעולות החברות המתקוממות נגד האנטיסמיטיזם.

ואני אומר, כי הכח הזה, אם נדע להטותו לחפצנו, רב הוא מאד ויש בו כדי להניע את המכונה הגדולה, אשר תסיע בני אדם עם רכושם יחדו ממקום למקום; אחת היא לנו תֹאר המכונה מהו.

בקרב לבי נוכחתי לדעת כי כן הדבר – אף כי טרם אדע, אם כל ימי חיי לא יכזיבני העתיד. יוכל היות, כי העובדים הראשונים, אשר יקחו חלק בתנועה הזאת לא יקצרו ברנה פרי עמלם, אך גם בהתחלה יש כח למדי להעיר בקרבם רגשי קדש ואֹשר פנימי של חֹפש ודרור.

ולמען הסיר מעל הצעתי את תאר האוטופיה, אחדל מהרבות דברים על ציורי הארה וצבעיה הפרטים. ידעתי גם ידעתי, כי בלעגי שפה ובלצון של מה בכך יהפכו פה ושם את תאר בנינו למשחית וישחקו עליו. כן הגיד לי איש אחד מבני עמנו, אשר ידעתיו לחכם לב, לאמור: “הפרטים המיוחדים המתארים כנמצאים בעתיד הן אלה סימני ה”אוטופיה" הם. ואולם שקר הדבר! גם יועץ הממשלה הממונה על האוצרות, בבאו להעריך מראש את צרכי המדינה, יעריך את המספרים העתידים להיות, שהוא יודע לא רק מפי הנסיון משנים שעברו, או על פי השמועה ממדינות שונות או מעתים שונות באותה מדינה עצמה, כי אם יכלכל מעשהו גם על פי מספרים חדשים. אשר עוד לא בחן את ערכם – בקבעו, למשל, מסים חדשים. מי שלא ידע זאת, לא קרא ולא ראה מימיו הערכת צרכיה של איזה מדינה, היתכן לחשוב הצעה חדשה בשלטון אוצר המדינה לאוטופיה, גם בדעתנו מראש, כי לא כלֹה תצא לפעולות ידים?

ולא זאת בלבד אני דורש מאת קוראי ספרי. הנני דורש מאת החכמים והמלֻמדים לחזור ממשנתם אשר שננו להם רבותיהם ולפנות מקום במחשבתם למושגים חדשים, והמתוקנים שבבני עמנו, אשר עבדו עד היום עבודה עמם באמונה ויעמלו למצא פתרונים לשאלת היהודים, המה, אקוה, יוכחו לדעת, כי דרכם אשר בחרו להם עד כה, לא תובילם אל המטרה, ולא יוסיפו לכלות כחם לריק ולאפס.

בנוגע לבאור כל פרטי הרעיון, אך אחת יראתי: אם אמנע, מתאר את כל העתידות מפֹרש ובאר היטב, אהיה בעיני כֹל כאינו מאמין באפשרות צאתם לפעולה, ואם אגיד כל זאת בהחלט גמור, יחשבוני לחולם ובעל הזיה.

אשר על כן אמרתי: הנני מאמין באמונה שלמה, כי הרעיון יכול לצאת לפעולה, אף כי לא ארהיב בנפשי עז להחליט, כי הצעתי אני לא תקבל במשך הימים גם צורה אחרת. “מדינת היהודים” היא בכלל דבר שהשעה צריכה לו, וע"כ עתידה להתכונן!

כל זמן שברעיון הזה יעסקו אך יחידים מעטים, יהיה לשחוק, אך אם רבים מבני עמנו יסכימו לו, יעשו במועצות ודעת ולא יכבד מהם הדבר לעשותו. ברבות אוהבי הרעיון יגדל ערכו, ואולי יבוא ויפיץ אותו הדור הצעיר, דור צעירי בני עמנו, אשר דרכם נסתרה ומלאה חתחתים, ואשר יוכלו לקוות,כי בארצם החדשה יזרח להם שמש צדקה להשיב להם כבודם וגאונם, אשרם וחפשם גם יחד.

כשאני לעצמי, אחשוב, כי מלאתי חובתי בהביאי ספרי זה בקהל, אולם עוד אפתח שפתי, אם יתקוממו לנגדי אנשים בעלי דעה, או אהיה מוכרח להשיב על השגות שלא שערתין מראש, וללמד תועם בינה.

השגיתי במשפטי על מצב הדברים? אם חשתי לנבא עתידות אשר כמוהם לא היו עוד? הטרם נמלאה סאת צרותיהם של ישראל? הבה ונראה.

בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לע"ע יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו. היהודים, החפצים להגאל יבואו אל המנוחה ואל הנחלה, ופרי מעלליהם יאכלו.

 

פתח דבר    🔗

נפלא הדבר, כי יש אשר מאנשים העומדים ברום עולם העשיה יבצר להתבונן היטב אל מצב הכלכלה של איזה עם ולשפוט מישרים. לא נתמה איפוא על החפץ, כי גם היהודים בעצמם ישאו על שפתם תמיד את הפתגם השגור בפי צורריהם: “חיים אנחנו בזכות עם הארץ, העובד את אדמת אחוזתו, ובלעדיו הן תמנו לגוע ברעב”. זאת היא אחת הדעות אשר הועילו להותנו, להתיש את כחנו וידיעת עצמנו, ולראות בנו כל המראות והנגעים אשר אויבנו מטפלים עלינו. ובאמת מה ענין “בעלי האחוזות” אצלנו? אם טפשות הלב אין כאן, הרי זו טעות ילדות ורעות רוח לחשוב, כי הקנינים והנכסים שבעולם סובבים הלוך ושוב מבלי השתנות מדור לדור, לא נחוץ הדבר, כי נתעורר משנה ארוכה כאותו Rip van Winckle, למען דעת ולהכיר, כי פני התבל מתחדשים לבקרים על ידי רכושים וקנינים חדשים שלא היו לעולמים. ובדורנו, אשר המלאכה וחרשת המעשה הולכים בו קדימה מבלי מעצור, לא יפלא גם מאיש היותר נבוב לראות בעיניו הכהות קנינים חדשים בכל אשר יפנה. רוח הקבלנות עשתה ותחולל כל אלה.

כל עבודה שאין עמה קבלנות תעמוד תמיד על עמדה ולא תעבור את הגבול אשר נבּלו לה ראשונים. יֵהיה לנו לאות האכר, איש השדה, אשר לא זז עד היום מן המקום אשר עמדו עליו אבותיו ואבות אבותיו לפני אלפי שנים. הצלחת כל מעשה ומפעל חמרי מיד הקבלנות באה ונהיתה. הלכה פשוטה היא וידועה לכל, שכמעט נבוש לדון עליה, ולו גם היינו כלנו, כאשר יטפלו עלינו בדרך גוזמא, רק קבלנים, גם אז לא היינו זקוקים לשום “עם כלכלי”, כי לא אל קנינים שאינם משתנים עינינו נשואות, כל זמן שלא י בצר מאתנו לרכוש לנו חדשים יום יום.

יש לנו אמצעים לעבודה, שכחם נפלא בגדלו ופעולתם רבה בעולם התרבות, למען התחרות עם עבודת הידים לרע לה, הם המכונות, אמנם גם פועלים נחוצים לנו, למען הניע את המכונות, אבל לתכלית זאת יש לנו אנשים די והותר. רק האיש שאיננו יודע את מצב היהודים ברובם של מקומות אירופה יכֹל להחליט, כי היהודי איננו מסוגל לעבודה או, כי נפשו בחלה בעמל כפים.

אולם לא ללמד זכות על היהודים באתי בספרי, כי ללא הועיל הוא. רבים וכן שלמים כבר עשו זאת גם ברוח בינה וגם בהרגש הלב. אך הראיות בדברים המסורים אל השכל והלבב הן כקול קורא במדבר, אם שומעיהן אינם מוכשרים להשיגם על בורין. ובהגיע השומעים למדרגה כזאת, הלא גם אז הדרשות תהיינה למותר. מאמיו אני ברוח האדם העולה למעלה להשכיל, אבל רואה אני את העליה הזאת היא עושה דרכה לאט לאט, אם נאמר לחכות, עד אשר תנוח גם על אנשי ההמון רוח הנחת והצדקה ששרתה על לסינג בכתבו את ספרו “נתן החכם”, אז יעבור דור אחר דור, גם שלשים גם רבעים, ואנחנו בצפיתנו נצפה, והנה רוח הזמן בא מאליו, ומעבר אחר יחוש לעזרתנו.

הדור שאנו חיים בו הביא לנו מרפא בקנינים הנפלאים, אשר רכשנו לנו בחרשת כל מעשה, ואולם לא השתמשנו עוד ברכושנו זה לתועלת האנושות, כראוי. כל קצוי ארץ ואיים רחוקים נעשו לנו קרובים, ובכל זאת עוד צר לנו המקום לשבת בו, כחצים מקשת נעוף עתה באניות בצורות לעבור מים אדירים אשר לא שזפתם עין בימים מקדם. מסלת הברזל תישר לפנינו הדורים, תעלה אותנו למרומי הרים אשר לפנים לא הרהבנו לעברם ברגל. במשך רגעים מעטים אנו שומעים ויודעים את כל הנעשה בארצות היותר רחוקות, אשר טרם נגלו ונודעו אז, בימים אשר היהודים סֻגרו בחומות הגיטו באירופא. על כן עני היהודים הוא דבר, שאבד עליו הכלח – ולא מפני שכבר זרחה שמש ההשכלה לפני מאות שנים, כי באמת לא הופיעה רק ליחידי סגלה מאנשי הרוח.

לפי דעתי לא נברא אור החשמל בשביל בעלי הכסף בלבד, למען האיר את בתיהם הספונים וחדרי משכיותיהם, כי אם למען אשר נמצא לאור נגהו פתרונים לשאלות האנושות. על השאלות ההן תחשב שאלת היהודים, שהיא אחת החשובות שבהן. אם נפתור אותה, נועיל לא רק לנו לבדנו, כי אם גם מעל אחרים נקל עול סבלם ומשא יגיעם ועמלם.

שאלת היהודים קיימת, ורק איש בער לא יֵדע אותה ויכחיש במציאותה, ירושת פלטה היא לעמים המנומסים מחשבת ימי הבינים, ועד היום אינם יכולים, למרות רצונם, להמיש צוארם ממנה. את גלוי דעתם ורצונם הטוב הן הראונו בהחלט לתת לנו שווי הזכויות. שאלת היהודים קיימת בכל המקומות שבני עמנו יושבים בהם במספר רב, ובאשר איננה עוד היום, בוא תבוא לאחר איזה זמן לרגל היהודים הנודדים שמה. הן תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם. כן הוא הדבר ולא יחדל מהיות גם בארצות היותר נאורות – וארץ צרפת תוכיח – כל זמן שלא תפתר שאלת היהודים באופן מדיני. היהודים העניים נושאים אתם את האנטישמיות לאנגליה, וגם לאפריקה כבר הביאוהו.

אדמה כי הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד. אדמה, כי ידעתי להבחין עד כמה יש בה מן ההוללות הפרועה, מקנאת-הלהם ההמונית, ממשפטים קדומים, הבאים בירושה ומתוך קנאה ושנאה דתית – אבל גם ממלכת-מגן, שהמחזיקים בה חושבים להלחם בנו. שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם, אשר ימתיקו עליה סוד במושב הלאומים והעמים המנומסים יחד.

עם הננו, עם אחד!

בתם לבבנו נסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבתינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המדה; לשוא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשוא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עשרן במסחר וקנין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים, לרֹב גם בעיני אלה, אשר אבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת אשר אבותינו אנחנו כבר נאנחו בה רשה. מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו. כשאני לעצמי, בתור איש פרטי בלי כל משרה, אינני מוָתר אף על משהו מן המשהו מכל הזכיות הראויות להנתן לנו. אבל במנהגו של עולם כשהוא נוהג עתה. ואולי אחרי עדן ועדנים, יד הכח גוברת על המשפט. הנה כי כן נעמול לשוא להיות אזרחים נאמנים, כהוגינוטים אשר נאלצו לנוד ולנוע. לו רק הרפו ממני…

אבל, אדמה, כי לא ירפו ממני.

הלחץ והרדיפות לא יוכלו לנו לכלותנו. אין עם בתולדה, אשר נשא וסבל צרות ומצוקות כמונו. אולם רק את הנחשלים אחרינו הביאו הרדיפות והגזרות הרעות לידי בגידה בעמם, והיהודים, אשר לבם אמיץ בגבורים, יתעוררו לשוב אל חיק עמם בכל עת אשר יחלו להציק להם. כמחזה הזה ראינו כעבור אך זמן מצער לחפש היהודים, כי הגדולים, בעלי ההון והרוח שבנו, מהרו לשכח את צור מחצבתם ולפנות ערף לעמם. ברבות הימים, שבהם נראה טובה הרבה, נתבולל בכל העמים, ואדמה, כי לא לחרפתנו נתבולל. ויועץ הממשלה החושב להועיל לעמו ע"י תערובת הגזע היהודי, עליו לדאג רק להיטיב את מצבנו המדיני ולהרחיב את צעדינו. אבל גם ביד איש כביסמארק לא יצלח הדבר הזה.

הן עמוק מאד הכו שרש בלב העם השנאה ומשפטיו הקדומים נגדנו. החפץ להכיר זאת, יטה נא אזן קשבת לכל הגה היוצא מפי העם המסיח לפי תומו. ההגדה והמשל מלאים שנאה ומשטמה לנו. העם הוא אמנם כמו ילד גדול, אשר נוכל לחנכו על פי דרכו, אך לחנוך כזה דרוש זמן כביר מאד, ועזרתנו ממקום אחר קרובה אלינו יותר, כאשר אמרתי.

ההתבוללות – לא רק בדברים שבחוץ כגון: מלבושים ובאיזה דרכי החיים, במנהגים ובלשון, כי אם התדמות גמורה ברוח ובמחשבה, התבוללות היהודים, תוכל להגמר רק על ידי נשואי התערובות בכל ארצות מושבותיהם, אבל נחוץ לזאת גם הרצון והתשוקה בלב רבים, כי חקי המדינה המרשים נשואי התערובות לבלי הועיל המה. הליברלים באונגריה, אשר חקקו חק כזה, טעו אפוא בחשבונם. כי הנה לא ארכו הימים להלכה החדשה הזאת בתורת הנשואין ואחד המקרים הראשונים הפיץ אור בהיר עליה: איש יהודי מומר נשא לו אשה מבנות ישראל! אך המלחמה, אשר פרצה מפאת החק החדש הזה, הרבתה עוד יותר להרחיב את הפרץ בין עם הארץ ובין היהודים באונגריה והַרָעה לרעיון התבוללות-הגזע יותר מאשר הועילה להרחבתו.

הממשלה החפצה בכליון היהודים על ידי התבוללות גמורה, רק דרך אחת לפניה: להטיב את מצבם הכלכלי, לבל יהיו נכרים בפני עם הארץ, ורק אז יוכלו להבליג על כל דעה קדומה נגד היהודים. כדבר הזה אנו רואים במשפחות המיוחסות אשר נשואי התערובות רבו מאד ביניהן. משפחות האצילים מעם הארץ, אשר הודן פנה לעת זקנתן, תחזקנה עמודי יחסן הרופפים בעזרת ממון היהודים, הבאים להחסות בצלן ולהבלע בקרבן. ומה דמות נערוך למחזה כזה, לו היה נפרץ גם בתוך המשפחות הבינוניות, שרק אליהן שאלת היהודים נוגעת, יען כי היהודים הנם עם החי במצב הבינוני? בעשות היהודים חיל רב כזה, תהיה ידם על העליונה גם בכל עניני חיי הכלכלה, כאשר יטפלו עליהם גם עתה בשקר. ואם עוררו היהודים במצבם ההוה קנאת ההמון ותגרת מדון בפי צורריהם, על אחת כמה וכמה, שגדולה ועצומה תהיה הקנאה, אם יוסיפו עוד לעשות חיל ולהרבות און ועצמה.

התנאים הדרושים לטמיעה גמורה לא יוכלו אפוא לבוא ולהתקים, כי הרבים והעצומים לא יכנעו לעולם תחת יד המעטים והבזוים, אשר אין להם כח להלחם גם בכלי מלחמתם של הראשונים. ועל הנני חושב את טמיעת היהודים גם בדרך הזאת ללא אפשרית, בארצות שבהן גדלה מאד השנאה לבני עמנו, יאמינו לי ויודו לדברי. אולם בארצות אשר לא הורע עוד מצב אחינו כל כך, יחלקו עלי רבים, ורק אחרי אשר תבא גם אליהן הרעה בשאת פתאם יאמינו לי, ובכל אשר תאחר האנטישמיות לבוא כן תרבה וכן תחזק ותפרוץ בשאון וקצף, תנועת היהודים הנודדים למקומות, שבהם הנם מקוים למצוא מנוחה ומרגוע, קנאת המפלגות, ההולכת וגדלה גם לאחינו היושבים שם לבטח מכבר, כל אלה תתאחדנה להרבות המבוכה ולהגדיל מדורת השנאה ופעולתן רבה להרע ולהשחית. משפטי זה נוסד על ההגיון הישר ואיני צריך לראיות.

ובהגידי את משפט הצדק הזה בלי משא פנים, אעיד עלי, בלי ספק, את חמת אחי בני עמי החיים בטובה. אם יש בין אלה אנשים אשר אך טובתם לנגד עיניהם והנם דואגים רק לשלום עצמם, וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעמק לבי ולא אשעה אליהם. אל לבנו נוגע אך דבר המעונינים והנגשים. אבל מראש הנני בא לפשט את העקמומיות ולהוציא מלבם כל מושג שוא וטפל, למען ידעו, כי בעלי ההון והרכוש שבנו לא יסבלו אף נזק כל שהוא, בצאת הצעתי לפעולות ידים, וע"כ הנני לתאר משפטי הקנין והרכוש בפרטות. ואם לא יצלח הרעיון לצאת לפעולה, הן לשוא יפחדו פחד, כי אז הלא יהיה העולם כמנהגו נוהג.

אמנם גדולה היא הטענה, כי הנני נותן יד לצוררנו להתעוֹלל בנו, באמרי כי עם אחד אנחנו, וכי אעצור בעד התבוללות במקום שכבר החלה, ומבטלת למפרע באשר עתידה להיות, אם בכלל יש לאל יד איזה סופר לעצור ולבטל דבר.

הטענה הזאת תגיע ביחוד מארץ צרפת, אמנם גם ממקומות אחרים תבאנה השגות כאלה, אך הנני להשיב ראשונה ליהודי צרפת, יען כי ביניהם רב מספר המתקוממים נגדי.

בכל הכבוד והיקר אשר ירחש לבי אל “הפרט”, בין שהוא איש יחידי בתור מחוקק, חרש וחושב, הוגה-דעות ושר-צבר, ובין שהוא קבוץ פרטי של איזה כתה תולדית, שאנו קוראים בשם עם, בכל הכבוד אשר ירחש לבי אל הפרט, אין אני דן עליו ואיני מצטער על חדלו מהיות. כל החפץ לחדול, כל היכול וכל אשר נטל עליו לחדול מהיות – טוב לו שלא יהיה, אך הקבוץ הפרטי של עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול מהיות, וגם עוד לא בא יומו. אינו יכול! הן כל צורריו מבחוץ מכריחים אותו להעשות אגודה אחת ולהיות לעם אחד. אינו רוצה: כזאת ראינו ונוכח לדעת במשך אלפים השנה, שנות תלאות ונדודים לאין מספר. וכי לא באה עתו להיות כלה ועובר מן העולם, זאת הנני להוכיח גם אני בספרי, אחרי שכבר העידו על זאת לפני רבים מבני עמי אשר לא נואשו מהתקוה לחיות ולהתקים. ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקים לעד.

אם יתנגדו אפוא להצעתי אחדים מיהודי צרפת, או גם כלם, בחשבם כי כבר התבולל בעם הארץ, אשיב להם בקצרה: לא להם לחוות דעה בענין הזה. צרפתים בעלי דת משה הגם טוב הדבר! אבל הענין הזה נוגע רק לנו היהודים ואין לזרים לענות בו.

אך בכלל לא תוכל תנועת-הישוב, שאני מעוררה, להסב שום נזק ל“הצרפתים הישראלים” ולא להמתבוללים בארצות האחרות; ונהפוך הוא, כי עוד תועיל להם, כי עתה לא יבצר מהם למלא את “תפקידם הצביוני” – לפי דברת דַרְוִין – ולהתבולל בהשקט ובבטחה, אחרי אשר יסתם פי המשטינים והאנטישמיות תדום לנצח, ורק אז יאמינו בהם וברצונם הטוב, בפנותם ערף לארץ עמם החדשה, משטריה והליכותיה הטובים, ובהשארם בארץ מושבם.

והתועלת, שיציאת היהודים עתידה להביא לאחיהם “המתבוללים”, תגדל פי שנים, מאשר תועיל לעם הארץ הנוצרים, כי המתבוללים יפרקו מעל צוארם עול אחיהם המדֻכאים והנענים, הנעים ונדים מעיר לעיר ומארץ אל ארץ ומצפים לישועתם, עתה יכולים רק צוררינו להתמרמר על העניים האלה, אשר יפרצו לבוא אל ארצם, ועל היהודים העשירים לשום יד לפיהם ולחשות, אף כי הנודדים הם למשא רק עליהם, במסתרים הן תבכה נפש המתבוללים על זאת, ורק מעשי-חסד וצדקה שונים יקילו להם מעט וישאפו רוח, אשר על כן הם מרבים ליסד חברות לתמיכת יהודים נודדים, הפכפך וזר הוא הדרך הזה וראוי לשחוק עליו, לולא נגע לקשי יום ועניים מרודים. חברות כאלה הנן לפעמים לא רק לטבת היהודים הנודדים כי אם גם לרעתם. רק את העניים שבנו יבדילו וימהרו להרחיקם חיש מאתנו מרחק רב לבל יהיו להם לפוקה, ועין בוחנת תוכל להכיר במעשי גואלינו ומושיעינו אלה, כי אויבינו הם, אנטישמים יהודים.

אך גם הנסיונות האחרים אשר נסו עד כה יחידי סגולה מן המצוינים שבעמנו, לכונן מקום מפלט לאחינו, החטיאו את המטרה; ובכל זאת ראויים הנסיונות לשום אליהם לב. רחוק ממני הרעיון לחשוד את פלוני או אלמוני במחשבת פגול, כי היה כמצחק, כי הריץ האחד או משנהו את אחינו העניים לצחק לפניו כאשר יריצו האצילים את סוסיהם המתחרים לפניהם. אין להעלות על הלב רעיון שכזה בשעה שמצבנו נורא ומבהיל כל כך. מהראוי אפוא לשום אל לב, כי הנסיונות האלה, בראשיתם המצערת, הורונו הלכה למעשה ברעיון הישוב. ואף גם זאת, כי מתוך חסרונותיהם אנו למדים, איך להתנהג בבואנו להוציא את הרעיון כלו לפעולה, ואיך נתן לפעולותנו בסיס חזק ונאמן, אמת נכון הדבר, כי במעש הרעו לנו הנסיונות האלה, לא לבד במה שהיציאה כזאת עלולה להביא אתה את האנטישמיות ולטעת אותה במקומות חדשים, אך גם הרפיון וההתרשלות גרמו להם לרב אחינו לעמוד מנגד כמתיאשים ולבלי האמין עוד בכח עמנו, אם יצלח למאומה. את היאוש והספק הזה נוכל להוציא מלבם של בּעלי דעה ההוגים ישרה, באמרנו, כי את אשר לא יכולנו להשיג ע“י הראשית המצערת ההיא, נוכל להשיג על ידי מפעלות ומעשים גדולים. המפעל הקטן יזיק ע”פ הרוב בה במדה אשר יביא המפעל גדל הערך תועלת רבה למאד. הן אנית שיט לא תשוט בנחל קטן וצר, אולם הנהר, שאליו ישתפכו מימי הנחל ההולכים לאט, גם ציים אדירים ואניות ברזל מוצקות יעברוהו.

אין לאל יד איש וגם כל הונו לא יועיל להעתיק עם שלם ממקום למקום; רק האידיאה תוכל לעשות כזאת, והאידיאה של הישוב רבת אונים ואמיצת כח היא. במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: “לשנה הבאה בירושלים”! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם.

לתכלית זאת נחוץ למחות הפעם מעל לוח לבנו כל מושג זר והפכפך, כל דעה נושנה ובלה מרוב ימים. כי הנה קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה, אך שקר הדבר; כל עיקרה של היציאה אינה אלא מולדת התרבות, והיא לא תורידנו למדרגה שפלה, כי אם תובילנו בדרך העולה למעלה להשכיל. לא נשוב לבנות לנו בתי חמר, כי אם בתים טובים ויפים אשר נשב בהם לבטח. לא נשחית טובנו וסגולותינו אשר רכשנו לנו, כי אם נשתדל למצא בהם חפץ ומועיל. לא נאבד זכויותינו בידינו, רק נרכוש לנו זכויות טובות מאלה, לא נפרד מכל דרכי חיינו החביבים עלינו, כי אם נמצאם גם שם, לא נעזוב את ביתנו הישן, בטרם נבנה לנו בית חדש. רק אלה האנשים יעברו לפנינו חלוצים, אשר יקוו להיטיב שם את מצבם הרע. ראשונה יצאו הנואשים מכל תקוה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו. העוברים ראשונה ילכו בעבודתם הלך ועלה למדרגה גבוהה, עד בוא שמה המשפחות בנות שאר השדרות. היציאה היא אפוא תנועת הכתות בהעלותן למעלה.

ובצאת היהודים לא תגדל המבוכה, פרץ וצוחה לא יהיו בארץ והאזרחים הנוצרים יתענגו על רב שלום! המה יקחו עתה את מקום היהודים ומשרותיהם. והשטף ילך לאט לאט, ובהַחֶלוֹ – תסוג גם האנטישמיות לאחור. היהודים יעזבו את הארץ כרעים מכֻבדים, ובשוב אחדים מהם לאחר איזה זמן, יקבלום בכל הארצות הנאורות בסבר פנים יפות ויתנהגו עמם כשורה וכמשפט הגרים הבאים מארצות אחרות. אף לא בחפזון ובמנוסה נצא, כי אם במערכה ובמשטר נכון ומאשר על פי דעת הקהל. על התנועה להזהר מעבור חק וברית עמים, ולא זה בלבד, אלא שהיא תוכל להתקיים, רק אם הממלכות שיש להן חפץ בה ימשכוה חסד.

וכלום אנו חסרים, אלא ערבים בעד טהרתה של האידיאה ובעד כחה ויכלתה לצאת לפעולה. הערבים האלה המה “הועד המוסרי” ו“הועד הפועל”, השונים זה מזה בתכונתם ותעודתם. ל“ועד מוסרי” כזה אשר דבר אין לו עם עסק עם הקנין והנכסים, אחשוב את החברה Society of Jews. (אגדת היהודים) ומשנהו “הועד הפועל” המכלכל את עסקי הנכסים היא החברה Jewish Company (החברה היהודית).

היחיד אשר יעיז לקבל על שכמו משרה גדולה ונכבדה כזאת יחשב בצדק לשוגה או משגה; אולם אל ישרת “הועד המוסרי” וכונתו הרצויה תעידנה מעלת רוח חבריו ותכונת נפשו, ועל כח “הועד הפועל” יוכיח הכסף האצור בידו.

בהקדמות שהקדמתי עד כה אמרתי בחפזי להשיב על המון השאלות הראשונות אשר תקיפנה אותי לשמע המלים: “מדינת היהודים”. מעתה נחל לדבר דברינו במתינות ונחת, להשיב עוד על איזה טענות אחרות ולבאר דברים אשר לא בארתים עוד כל צרכם, אף כי לא זו המטרה, אשר הציב לה מגלה עפה בספרנו זה.

פרקים קצרים ופרשיות מיוחדות לכל ענין וענין יסכנו מאד לתכליתנו.

מי שרוצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש; את הסדר הנכון הזה אשמור גם אני. בחלק הכללי הנני לברר את המושגים ולהוציא כל רעיון ישן מפני חדש, לפרוס את התנאים הראשים המדיניים והלאומיים, ולהציע על פיהם את את הצעתי ומטרתה.

בחלק הפרטי, המתחלק לשלשה פרקים ראשיים, אבאר את כל אפני המעשה והפעולה, והם: “החברה היהודית” (Jews Company) “חבורת הערים” (Ortsgruppen )ו“אגודת היהודים” (Society of Jews) ואם אמנם זאת האחרונה, תקדם להוסד, בכל זאת נכון להפוך בזה הסדר בהעריכי את דמותן, יען כי שאלת הכסף והספקות בדבר האמצעים נכבדות הן לעסוק בהן בראשונה.

בסוף דברי אהיה מוכרח להשיב עוד על איזה טענות שהמפקפקים בדבר יוכלו לטעון עלי, והנני מבקש מאת הקוראים מבני עמנו, שלא תקצר רוחם ויקראו את דברי עד תֻמם, כי יש אשר תבאנה הספקות בלב הקורא לא בסדר שאני משיב עליהן; ואולם כל הרואה את עצמו מנֻצח, עליו לבטל את דעתו, יודה ולא יבוש.

אל התבונה וההגיון אני מדבר, ואולם אני יודע, כי לא די לנו בתבונה לבדה, היושבים ימים רבים במאסר לא בנקל וברצון יעזבו את בית כלאם. נראה אפוא, אולי ילכו אחרינו בני הדור הצעיר הדרוש לנו מאד; הדור הצעיר, אשר ישא את הזקנים על כתפיו ואת מועצות התבונה יהפוך לרגשי התלהבות ברוחו הכביר.

 

השאלה היהודית    🔗

אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עני היהודים ומצוקתם. בכל הארצות שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צואר. שווי זכיותיהם הוא כלא היה, גם בארצות אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן. גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והצבור, סגורות ומסגרות לפניהם. ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: “אל תקנו מאת היהודים”!

החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באספות העם, בכתבי העתים, מעל הבמות בבתי התפלה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, ירבו מיום ליום. שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות. מושבות היהודים ברוסיה הנן למשסה ולבזה, ברומיניה תשכלם החרב לעין השמש, באשכנז יקראו להם למהלומות לעת מצא, באוסטריה מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אכפם על כל חיי הצבור, באלג’יר סובבים כמרים מטיפים להרג ואבדן, בפריז מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש יהודי לקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה. לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאד.

אין את נפשי לעורר עלינו את מדת הרחמים והחמלה, לא יועיל לנו הדבר, אף לא לכבוד הוא לנו, די לי לשאול את פי אחי בני עמי: האמת נכון הדבר, כי בארצות, שהיהודים יושבים בהם במספר מסוים, מצב היהודים בתור רופאים, עורכי דין, חרשים ואמנים, מורים ופקידים שונים למיניהם, הולך הלוך ורע מיום ליום ומשנה לשנה? האם באמת רע ומר גורל אחינו בני המעמד הבינוני, עד כי אבדה מהם עצה? אם אמת נכון הדבר, כי ההמון השואף לטרף חורש תמיד מזמות רעות עשירי עמנו? האם אמת נכון הדבר, כי רבה צרת עניינו מעניי כל עם ועם ושברם גדול על אחד אלף?

אדמה, כי כלנו נרדפים הננו, בעיני אחינו הגדולים רע המעשה, על הבינונים המשא הוא כבד מנשוא והעניים שבנו נואשים מתקוה וקצים בחייהם.

מעשה שאין לסתור אותו: הכל הולך אל מקום אחד, ו מבטא אחד לכל הרדיפות השונות – כפתגם השגור בפי העם הברליני: “גשו הלאה, יהודים”!

שאלת היהודים נכלל אפוא בפי במלים האלה: הבאה העת, כי נעזוב את הארצות, שבהן אנו יושבים? ואנה פנינו מועדות?

או אולי נוכל להשאר עוד פה? ועד מתי?

אנסה להשיב על השאלה, אם נוכל להשאר פה. הנוכל לקוות לימים טובים מאלה, לשבת בדד ולדום, לצפות לעזרה ממרום, עד כי יהפך לבב השרים והעמים ויערה עליהם הרוח לאהבה אותנו ולחמלה עלינו? והנה אנכי אומר, כי לא נוכל לקוות שישתנה מצבנו לטובה, יען אשר השרים – גם אם יאהבונו בלבם כאהבתם לכל אזרחי ארצם – אין לאל ידם להיות לנו למגן ולסוכך עלינו, ככל אשר יוסיפו להאיר אלינו פנים, ככל אשר יגדילו את חסדם אתנו, כן יגדילו את השנאה בלב צוררי ישראל.

וחסדם זה, הנראה לאויבינו " כלפנים משורת הדין", לא יגיע לעולם אף למעט מן המעט שבזכיות יתר עם הארץ.

העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כלם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו.

ההמון הפשוט שאין לו כל עסק בקורות התולדה אינו שם לב גם לחקור אחריהן. הוא אינו יודע, כי עון אבותיו מימי הבינים נפקד עתה עליו ועל כל יושבי אירופא בזמננו, אנחנו היינו מתוך הכרח לאשר עשונו ידיהם בחומות הגיטו הצרות! ידנו רמה, אין ספק, על כל שאר בני אדם בעניני ממונות ובעסקי כספים, יען אשר הכריחו אותנו בימי הבינים לעסוק רק באלה. וכאז כן גם עתה יהדפונו בחזקת היד לעבוד את אליל הכסף בשערי הבירוא, בהרחיקם אותנו מכל יתר מקצועות המעשה ו העבודה. והחסות בצל הבירוא היא מקור רעתנו, היא הנותנת יד לכל שטן ומקטרג לשוב ולהתעלל בנו. בין כה וכה יוָלדו בקרבנו אנשי השכלה בינונית למכביר, אשר יעמדו על עמדם, וקשים הם לציבור כספחת, כשם שקשים לו אוצרות ההון, ההולכים ורבים בידי אחדים מאתנו, המלֻמדים העניים, שבנו מבקשים להם מנוס במחנה הסוציאליסטים, ובפרוץ המלחמה בחיי הצבור, תהפך ידה בנו בראשונה, יען כי בשתי המערכות, במערכת בעלי ההון וגם במערכת הסוציאליסטים, אל מול פני המלחמה אנו עומדים.

 

דרכי פתרונה עד היום    🔗

האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד כה להיטיב את מצב אחינו ולהוציאם ממצוקותיהם, מקצתם היו רק דלים ורעים, כיסוד המושבות השונות,ומקצתם נבנו על יסודות רעועים, כנסיונות להפוך את בני עמנו יום אחד לעובדי אדמה בארצות פזוריהם.

ומה יסכן לנו אם אלפים אחדים מבני עמנו יעתיקו את מושבם אל ארץ אחרת? אם יעשו שם חיל, יעירו גם שם את שנאת שכניהם, ו אם לא יצליחו, יעלו בתהו ויאבדו. על דבר העתקת יהודים עניים לארצות אחרות כבר חויתי דעתי; העתקה כזאת לא תספיק לנו, לא תובילנו אל המטר, אף גם תתנגד למטרתנו, על ידה יתעכב פתרון שאלת היהודים ואי אפשר לה להפטר בדרך הזה לעולם,

ואולם כל האומר להפוך את כל היהודים לאכרים טועה טעות גדולה. האכרים הם שדרה תולדית ונכרים הם במלבושיהם, אשר נשארו ברב הארצות כאשר היו לפני לפי שנים, ובכלי עבודתם, שלא שנו טבעם וצורתם מדורות קדומים. האת והמחרשה אשר ביד האכר נושנות הן, הוא עוד זורע מתוך הסנור והמטפחת, עודנו קוצר בחרמשו, דש וחובט במקלו כמלפנים. ואנחנו הלא נדע, כי הדברים האלה נעשים עתה ע"י מכונות. גם שאלת עבוֹדת האדמה היא בכלל שאלת המכונות, ועתידה אמריקה לנצח את אירופא כבלוע בעלי הקרקעות הגדולים את הקטנים מהם.

תמונת האכר היא אפוא בימינו כצל עובר, ועוד מעט תעבור מן העולם. ואם יעמלו עתה בכל עז לתת קיום למעמד האכרים, רק מפני נמוקים שבפוליטיקה עושה כזאת כל מי שמוצא בו חפץ. להוסיף עתה אכרים חדשים על הישנים בדמותם ובתבניתם הוא מן הנמנע, דבר הבל ורעות רוח. אין ביד כל איש, אף בכח הון עצום, להסב את התרבות אחורנית בחזקת היד. הן גם להחזיק בנושנות ולדאוג לקיומן קשה מאד, וגם ביד העזות והתקיפות שבממשלות לא יצלח הדבר.

היאמרו אפוא להפוך את היהודי, שכבר קנה לו חכמה לאכּר בדמותו וצורתו העתיקה? והרי זה דומה כאומר אל היהודי: “הא לך חיצים וקשת וצא למלחמה”!

– “מה זאת!” – ישאל – “האנכי אלחם בקשת וחצים, בעת אשר אני רואה ביד האחרים קני רובה חדשים וכלי תותח עשויים ע”פ שטת קרופפ"! טוב אשר עושים היהודים הפונים ערף לעצת החפצים לעשותם לאכרים. הקשת היא כלי מלחמה יפה מאד ומסֻגלת לעורר בנו רגשות תוגה בעתות המרגוע, אך מקומה בבית האסף לשרידי קדמוניות.

אמנם במקומות אחרים עובדים היהודים את האדמה או, למצער, הם מבקשים להם עבודה כזאת. אבל המקומות האלה יוכיחו – כמושבות בהֵסֵן אשר בפרוסיה ופלכים אחשים שברוסיה – כי רק בהם האנטישמיות מתגברת, וגם עושה חיל ביותר.

כי הנה החפצים בתקון העולם, המטיפים בין היהודים לעבודת האדמה, אינם שמים לבם לשאול גם את פי אחד בעליה של העבודה הזאת, והוא, האכר: אין דורש ממנו שהוא יחוה דעתו בענין זה, וטענת האכר צדקת גם היא, עול המסים, דאגת הבצרת, לחץ בעלי הקרקעות הגדולים, שעבודת האדמה עולה להם בזול, ונוספת על אלה התחרותה של אמריקה ותבואותיה. כל אלה ממררים את חייו של האכר יותר מדי. מלבד זאת הן לא יוכלו להעלות את שער מכס התבואות עד אין קץ, כי גם הפועלים העובדים בבתי החרשת מבקשים אכל, ונחות לשום לב גם למשאלותיהם, אחרי אשר הצליחו עתה לעשות חיל בתור מפלגה מדינית.

כל המעצורים האלה נודעים למדי, על כן לא ארבה לדבר אודותיהם וכל מגמתי היתה רק להראות, איך נואלו עד כה האומרים לפתור את שאלת היהודים, ואיך יגעו לריק, בין שכִּוְנו לאיזה הנאה פרטית ובין שכוָנתם היתה רצויה וטובה. לא נוכל להיטיב את מצבנו, גם בהעתיק מקצתנו את מושבותיהם, וגם בתחבולות השונות להוריד את עניינו ממדרגת השכלתם, על דבר תחבולת “ההתבוללות” הנפלאה כבר מלתי אמורה.

הנה כן אין עצה ואין תחבולה לשנאת היהודים, והשנאה הזאת לא תחדל מהיות, כל זמן שלא תחדלנה הסבות המולידות אותה. אולם התחדלנה הסבות האלה?

 

סבות האנטישמיות    🔗

לא נדבר בזה על הסבות שמקורן בהרגשה, במשפטים קדומים ובחסרון דעת, כי אם על הסבות המדיניות והכלכליות. האנטישמיות שבימינו איננה את אשר היה לפנים, שנאה דתית, אף כי בארצות אחדות יש לה צורה דתית.השנאה שבזמן הזה שונה היא עד מאד מהשנאה לפנים, ובמקום אשר תגבר חילים, רק לרגל חפש היהודים באה, בעת אשר נפקחו עיני העמים הנאורים לראות את העול הנעשה לנו והחקים המעיקים תחתינו ויאמרו לקרוא לנו דרור, כבר אחרו את המועד. על ידי חקי הארצות לא יכולנו עוד להיות חפשים בארצות מושבותינו. אז כבר התפתחנו בחומות הגיטו והיינו לעם החי במעמד הבינוני, ובצאתנו לחפשי מתוך החומות האלה הבאנו תחרות נוראה לכל המעמד הבינוני. אחרי חפשנו הוצבו רגלינו פתאם על אדמת הבורגניות, אשר תאטר עלינו מסביב, והמלחמה כבדה עלינו מלפנים ומאחור, האזרחים הנוצרים נכונים לתת אותנו לטרף לסוציאליסטים, אבל גם זה לא הועיל.

ובכל זאת לא יוכלו עוד לבטל את חקי שווי זכויותינו במקום שכבר חקקו, לא לבד מפני שמתנגד הדבר לרוח העת החדשה, אך מיראה, פן יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מפלט בתוך מפלגות המהרסים הקיצונים.

כל כלי יוצר עלינו לא יצלח. היו ימים אשר לקחו מיד היהודי את כספו וזהבו, ומה יוכלו לעשות היום למען תפוש את כל מטלטליהם? הלא המה רק שטרות של ניר, כתובים וחתומים, הסגורים על מסגר בכל פנות העולם, ואולי רק באמתחותיהם של הנוצרים, אמנם יכולים להעמיס עול מסים קשים על השטרות והמניות של מסלות הברזל ובתי האוצרות, ובארצות אשר בהן ילך ויגדל ערך המס לפי ערך הרכוש יוכלו להתפש כל נכסי היחידים.אבל כל הנסיונות האלה לא יגעו אל היהודים בלבד, וכאשר ינסו לעשות כזאת, לא יאחר לבא בחיי הכלכלה משבר גדול אשר יעשה שמות בכל הארץ, לא רק בין היהודים בלבד.

ומבלתי יכלת לעמוד בפני היהודים תגדל השנאה, תלך הלך וחזק בלב העמים מיום ליום ומשעה לשעה, ולא תחדל מלהתחזק עוד, כל זמן שלא יבערו את סבותיה מן הארץ. הסבה הרחוקה היא הסגולה אשר רכשנו לנו במשך ימי הבינים, לבל נוכל להתבולל בעמים, והסבה הקרובה היא, התרבותם של היהודים בעלי השכלה בינונית, שאינם עולים ו אינם יורדים – או כי עליתם וירידתם שלא כדרך הטבע הן. ברדתנו הננו עומדים בשורה הראשונה במחנה המפלגות הקיצוניות, בעת שמהעבר השני – אנו עולים למעלה, באספנו הון עצום ומבהיל.

 

פעולות האנטישמיות    🔗

בלחץ אשר ילחצונו לא ניטיב את דרכנו. בני אדם אנחנו ככל יתר האדם. לא נאהב את שונאינו – זאת לא נוכל לכחד. אולם רק האיש היודע לכבוש את יצרו, לו לבדו הצדקה להעיר למוסר אזנינו. הלחץ מביא אותנו לידי שנאה נגד הלוחצים אותנו, ושנאתנו תוסיף להגדיל את הלחץ; מחוג העגול הזה לא נוכל לצאת לעולם.

“אבל” – יקראו בעלי הרגש בחם לבבם – “אבל יכל נוכל, אם נעמול לטעת דעה בלב בני האדם אהבה לבני האדם אחיהם”.

הנחוץ לי להוכיח, כי אך משאות שוא ומדוחים הם הדברים האלה? כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!

על דבר "ההתבוללות כבר חויתי דעתי. איני חושב אף רגע, כי דרושה היא לנו. הקבוץ הפרטי של עמנו נעלה הוא הערכו בדברי הימים, אף גדול כבודו, למרות הכנעתו ושפלותו, ולא לו להיות כלה ועובר מן העולם. אולם לו הניחו לנו במשך שני דורות – יוכל היות כי עתה כבר התערבנו בגויים שכנינו, עד אשר לא נשאר מאתנו שריד. אך לא יניחו לנו. בהניח לנו אך זמן מצער – שבה תקופת השנאה מחדש לגזול את מנוחתנו, כאלו בעקב הצלחתנו כרוכה הקנאה, כי כבר הסכינו לראות אותנו בכל דור ודור נבזים ושפלים, עניים שבעניים. כחסרון דעת וצרות עין אינן רואים את רפיון כחנו לעמנו ואת אבדן סגולתנו הלאומיות גם במקום הצלחתנו, רק הלחץ ידחפנו בחזקה לשוב למקור מחצבתנו העתיק לימים, רק המשטמה בכל סביבותינו תעשנו לגרים ונכרים בארץ.

אשר על כן הנו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קבוץ תולדי, בעל סגולות נכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד.

עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הוא. כן הדבר; גדול כחנו לרכוש לנו ארץ ולשבת ולחיות בה, ארץ אשר תהיה למופת לרבים, יש לנו כל האמצעים הרוחנים והחמרים הדרושים לתכליתנו.

 

ההצעה    🔗

ההצעה בצורתה היסודית פשוטה היא מאד, והיא צריכה להיות בכדי שתהא מובנת לכל.

יתנו לנו להאחז בכברת ארץ מיוחדת, אשר תספיק לכל צרכי האומה, ולשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

ויסוד מדינה חדשה עומדת ברשות עצמה לא שחוק הוא; יכול הוא לקום, להיות ולצאת לפעולה. הלא בעינינו ראינו בעשות זאת בימינו עמים, אשר לא כעמנו, החי בתוך המעמד הבינוני,כי אם עמים עניים בחומר וברוח, ובכן גם חלשים ממנו. דבר גדול ונכבד בערכו הוא אל כל הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה להן קן בהן, דבר מתן ארץ וממשלה בפני עצמה ליהודים.

למטרה הזאת, הפשוטה מאד בעיקרה היסודי וסבוכה בדרכים המובילות אליה נחוצים לנו שני פועלים גדולים: “אגדת היהודים” (Society of Jews) ורעותה “החברה היהודית” (Jewwish Company).

את אשר תכין הראשונה בדרך מדעי ומדיני, אותו תוציא השניה לפעולה.

החברה היהודית תעסוק במכירת כל נכסי היהודים היוצאים ותכלכל את מעשיהם ועסקיהם בארץ החדשה.

ויציאת היהודים, כאמור, חלילה לנו מחשוב כי תהיה לפתע פתאם, לאט לאט תתנהל ולעשרות שנים תמשך. ראשונה יצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסלות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב. לרגל עבודתם יפרוץ גם המסחר בארץ, ונפתחו שוקי-מסחר ואליהם רב אדם ימשך. בחפץ לב יבאו להאחז בארץ,איש איש על הוצאותיו וחשבון עצמו. בעבדנו את האדמה יעלה מחיר הארץ, והיהודים יכירו חיש לדעת, כי יש שכר לכשרון רוח לקבלנותם, שהיתה להם ימים רבים לאבן נגף ועשתה אותה לשחוק ולקלסה בעיני העמים.

הבאים לכונן להם ארץ חדשה בימינו, לא יוכלו לעשות זאת כמעשה הדורות הראשונים לפני אלפי שנים. אולת היא לשוב אחורנית במדרגות התרבות, כאשר יחשבו אחדים מ“חובבי ציון”. לו נטל עלינו, למשל, חיות רעות מן הארץ, אי אפשר שנלך בעקבות יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו לקראת הדובים; כי אם נתאסף לאגֻדת ציָדים בהמון חוגג וקול תרועה להחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי עץ רעועים על שפת הים, כי אם נבנה על פי תורת הבניה בימינו, בתים גדולים וחזקים, ספונים ויפים למראה מאשר עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות הנמוכות במצב הכלכלי תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן, אנשים אשר דרכם נסתרה ונואשים מכל תקוה יצאו ראשונה. ובראשם ילכו בני השכבות הבינוניות, הנולדים בקרבנו במדה מרובה מאד והנרדפים על צואר בכל מקומות מושבותיהם.

שאלת היציאה תביא על פי ספרי זה וכוח כללי, אין זאת אומרת, כי נכריע בה על פי מנין רב הדעות. בעשותנו כזאת – אך לריק נעמול ומראש נאכל את מעשה ידינו. האיש אשר אין את נפשו ללכת אתנו, ישאר פה, התנגדות יחידים לא תעלה ולא תוריד.

ההולכים אתנו יתאספו לדגלנו, ואתנו יעבדו בדבור, בכתב ובמעשה.

היהודים המסכימים לרעיון הישוב יתאגדו והיו “לאגֻדת היהודים” ומלאו את ידה לדבר בשמם, לשאת ולתת בעדם עם הממשלות. “האגֻדה” תקום עפ"י משפטי העמים וחקיהם והיא תכונן את הארץ, וממנה יתד ופנה לבנין ארץ מושבנו.

אם יאותו אפוא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ ניטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגֻדה לפניהם לשאת ולתת עמהם בדבר הארץ, אשר אליה תשא את נפשה, והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא (ארצנו הקדושה) וארגנטינא. בשתי אלה כבר החלו בני עמנו להתישב ולהשתקע, אף כי לא הבינו, כי העתקת היהודים זעיר שם זעיר שם לא תובילנו אל המטרה. העתקה כזו סופה להרע ולהשחית, כי בוא יבוא היום, אשר היהודים יהיו גם בארצות ההן למשא כבד על אזרחי הארץ, והממשלות תהינה מוכרחות לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים הנודדים. היציאה תביא לנו תועלת רק אם תוסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ, אשר תהיה ממלכה בפני עצמה.

“אגדת היהודים” תשא ותתן עם ראשי הארץ ושריה בהשכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר תיטב בעיניהן ההצעה הזאת, ואנחנו הן נוכל להביא תועלת רבה לשרי הארץ המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים שהם נחוצים גם לנו ועוד דברים רבים כאלה. והנה יסוד ארצנו יביא הנאה גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה התרבות של איזה ארץ זו את ערך הארצות אשר סביבותיה.

 

פלשתינא או ארגנטינא    🔗

הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? “האגֻודה” תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רב בני עמנו, האגֻודה תחליט באיזה מהן נבחר.

ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם, ארץ רחבת ידים מאד ואקלימה ממוצע. ממשלת העם בארגנטינא תתן לנו בחפץ לב כברת ארץ להאחז בתוכה, הגרת היהודים שעד כה לא הפיקה רצון מאת יושבי הארץ; עתה עלינו להעיר את אזן הממשלה בארגנטינא על ההבדל הרב שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה. לו חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת כי עתה נָתַנו לו ידינו להביא סדרים בעניני האוצרות של ממלכתו, ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן עד התרבות מפני פראי האדם. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים שבארצנו נבקש תחבולה עפ"י חקות העמים ומשפטיהם, כי יבדלו מתוך אחוזתנו, ואנחנו נשמור על המקומות ההם ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו זאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה לעַד, כי נפתרה שאלת היהודים אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

בפרק שלפני הקודם אמרתי: “החברה היהודית תכלכל בארץ החדשה את כל הענינים והעסקים”.

רואה אני חובה לעצמי להוסיף ולבאר את דברי אלה. הצעה בהצעתי אפשר שיסודותיה יתמוטטו, אם יתנגדו לה “בעלי המעשה”, ר“ל ה”פרקטיקים“. והנה “הפרקטיקים” האלה הם מאז ומעולם אנשי ההרגל, ואינם מסגלים לעזוב את החוג הצר של המחשבות והמושגים שהתרגלו בהם. אבל התנגדותם תמצא לה אזנים קשובות ותוכל אפוא להזיק לכל רעיון חדש, רק כל זמן שהרעיון החדש לא יעצר כח להסיר את ה”פרקטיטיר" וכל מושגיהם הבלים מזקן מהיות לאבן נגף בדרכנו.

כאשר הגיעה העת לסול מסלות ברזל באירופא, היו “בעלי המעשה” מנענעים בראשם ושוחקים על האולת לסול מסלה באיזה מקום מן המקומות, אשר “גם מספר הנוסעים במרכבת הרצים מעט בהם מאד”. אך לא באו עוד לידי הכרת האמת הידועה לכל בר בי רב מאתנו: כי לא על פי הנוסעים תהיה המסלה, רק המסלה, בהיותה מעוררת את החפץ לנסוע והיא מרבה את מספר העוברים והשבים, מובן מאליו, בהיות החפץ הזה נרדם מכבר בלבבם.

כטענה הזאת של ה“פרקטיקים” לפני דור מסלת-הברזל, כן טענת האנשים שאינם יכולים לשער עתה בנפשם, איך יכלכלו את כל עסקי מסחרם ורכושם אנשים, שזה עתה הם באים להשתקע בארצם החדשה, שעוד לא הספיקו לרכוש אותה להם ולעבד אותה כראוי. טענת ה“פרקטיקים” תהיה למשל:

“נניח, כי מצב היהודים בארצות שונות הנהו כעת ברע, ועוד ילך הלך ורע מיום ליום; נניח כי ישאפו עתה לצאת ממקומות מושבותיהם; נניח ג”כ, כי כל היהודים יצאו אל הארץ החדשה, מה תהיה שם אחריתם ואיזה מְקור פרנסתם? במה יחיו את נפשם? הן לא יוכלו עסקי אנשים רבים להבראות בדרך מלאכותי בין יוֹם".

על זאת אשיב אנוכי: אין כאן בריאה מלאכותית של העסקים והצרכים ואף לא בן יום אחד תקום, אבל גם אם לא נברא את העסקים, הלא נוכל להכין אותם, והצרך הוא המביא לידי ההכנה. בהודע הצרך והחפץ, יבואו הכל לידי מעשה, והעסקים השונים נבראים מאליהם.

*

אם באמת ובתמים ירגישו היהודים בנפשם את החפץ לצאת לרוחה ממצבם הרע, אם יגדל כח “אגדת היהודים” בתור כלי מעשה לחפץ הזה: אז יפרצו גם העסקים והמסחר בארץ החדשה, והדבר הזה יהיה לעתיד כהתפתחות מסלות הברזל לעיני אבותינו בשנות השלשים. ובכל זאת נבנו מסלות הברזל, מבלי שום לב לטענות ה“פרקטיקים”, הנוסעים במרכבות הרצים.

 

החברה היהודית    🔗

 

(Jewish Company)    🔗

 

ראשי היסודות    🔗

את “החברה היהודית” נשער לנו כמעט בדמות חברות גדולות למקנה קרקעות – Chartered Company – של יהודים. אך שונה היא מאלה, במה שאין בידה כח שליטה ויען שלא תסתפק ביסוד המושבות בלבד.

החברה היהודית תוַסד בתור חברה למניות תחת שלטונות של ממשלת ארץ אנגליה עפ“י חקי הארץ, אשר תחסה בצלה. מקום מושבה העיר לונדון. את הסכום הדרוש אינני יכול לקצוב מראש. אך לבל נגשש כעורים באפלה נערוך לע”ע את הסך למיליארד מרק, ויוכל היות כי ימעט או יעדיף מעט. באפן הכנסת הכסף, שעוד אוסיף לבארו, תלוי הדבר, כמה נחוץ לנו מכל הסכום בהחלנו להוציא את הרעיון לפעולה.

החברה היהודית תוָסד רק לשעתה, לנהל את עסקי הרכוש והכסף, ושונה היא תכלית שנוי מן “אגודת היהודים”.

ראשית פעולתה של החברה היהודית היא: למכור את כל נכסי היהודים היוצאים, הנכסים דלא ניידי. היא תכלכל מעשיה באפן שלא ירד השער עד הדיוטא התחתונה, תשמור על רכושו של כל איש ואיש, ותקל גם לאזרחים הנוצרים את התנועה הפנימית בקרב הארץ, כאשר אמרתי.

 

נכסי דלא ניידי    🔗

על הנכסים האלה יחשבו הבתים, אחוזות הארץ והקנינים בבתי המסחר. בראשנה תהיה החברה היהודית למכור את הנכסים והקנינים האלה. בימים הראשנים תהיה המכירה הזאת חפשית מבלי אשר ירבה לרדת שער הדברים הנמכרים. סניפי החברה בכל מקומותיהם יהיו למרכז העסקים ומכירת נכסי היהודים. כל סניף וסניף ישתכר איזה סכום מועט בעמלו ובשכרו זה יעמוד ויתקים.

אולם יוכל היות, כי בהתפתח התנועה ירד שער הנכסים למדרגת שפלה מאד, עד כי לא יוכל עוד להמכר. למן הרגע הזה תתחלק פעולתה של החברה, בתור מוכרת הנכסים, בין סניפים חדשים. החברה תכלכל את כל הנכסים הנעזבים ותחכה עד בוא שעת הכשר למכרם. היא תקבל שכר הדירות, תחכיר את האחוזות ותפקיד פקידים בבתי המסחר, ואולי גם – לבל יבואו לידי תקלה – תתן אותם בחכירה לעתים קבועות. החברה תשתדל בכל עת להקל על החוכרים – הנוצרים – את אפן קנין הנכסים ההם. בכלל תחל להושיב לאט לאט בשלטון נכסיה באירופא פקידים נוצרים חפשים ובלתי נחשדים שעבדי היהודים המה.

באי כח עם הארץ יעמדו אלה על המשמר לפקח על הנהגת העסקים, והיו לנו לעד, כי ישרים דרכנו ואין בהם עקש, וכי רחוק מאתנו החפץ להביא מבוכות וסכסוכים בחיי עם הארץ.

החברה היהודים תעסוק גם בקנין הנכסים או בחלופיהם, היא תחליף בית בבית, אחוזה באחוזה – “שם” בארץ החדשה. “ושם” יהיה הכל כאשר היה “פה”. ובזאת יפתח לחברה מקור הכנסות רבות ביושר ובמשפט. היא תוכל לתת “שם” בתים טובים ויפים, אחוזות טובות מאלה אשר היו “פה”, במחיר מצער.

 

קנין האדמה    🔗

את כברת הארץ, אשר יסכימו לתת לאגדה עפ"י חקי העמים, עלינו לקנות במחיר מיד בעליה.

את ההכנות שיעשו יחידים בטרם ילכו להשתקע שמה, לא פה המקום לפורטן. אך החברה צריכה לאחוזות ארץ גדולות למענה ולמעננו. את האחוזות האלה תקנה בפעם אחת. בתחילה תתאמץ לרכוש את האחוזות אשר לקנין ממשלת הארץ תחשבנה. מטרתה היא לבוא “שמה” ולהאחז בארץ, מבלי העלות את מחיר האדמה עד השער העליון, כאשר ימכר הכל גם פה מבלי את המחיר. לתנועת השער במדה מרובה אין לחוש עתה, כי החברה רק היא תעלה את מחיר האדמה בהעתיקה את היהודים אליה בעצת “אגֻדת היהודים” המפקחת על דרכה. על האגֻדה לדאוג לבל תהיה אחרית הקבלנות הזאת “כפאֵנאֵמא” בשעתה כי אם טובה ומועילה כתעלת ה“סוּעץ”.

החברה תמציא לכם פקידיה העובדים אתה, מקומות לבנית בתים במחיר מצער, תתן להם בהקפה כסף להוצאות הבנין ותנכה אותו אח"כ משכר עבודתם, או תחשבהו להם לשבח שכרם אשר יעלה מעת לעת. ובזאת ימצאו שכר טוב לפעולתם הנאמנה, נוסף על הכבוד והתהלה אשר ירחש להם לב רבים.

כל ההון העצום אשר יביא עסק הקבלנות, יהיה קנין “החברה היהודית”. היא קבלה עליה אחריות ולה לקבל גם שכר בדרך כל הקבלנים החפשים. במקום שיש אחריות גדולה משלמים גם שכר קבלנות ביד רחבה – אך רק במקום שהאחריות גדולה באמת. היחס שבין האחריות ושכרה הוא העמוד שעליו נשענת כל תורת המדות בעולם המעשה והמסחר.

 

בנין הבתים    🔗

החברה תחליף בית בבית ואחוזה באחוזה. מקנין הקרקעות תכניס החברה כסף רב, זאת יבין כל איש, היודע כי מחיר האדמה עולה במדה שישובה מתרחב. כדבר הזה ראינו במושבות שבעים ובארצות שונות. קרקעות שלא נעבדו עוד תעלנה בערכן ברבות הישוב והתרבות מסביב להן. מנהלי העיר פאריז, אשר חפצו להרחיב גבולותיה, השכילו מאד לעשות בהרחיקם את בניניהם החדשים מחוצות העיר הנושבת, ובקנותם את כל מגרשי העיר מחוצה לה, בנו את הבתים רק בקצות גבוליהם, ובזאת העלו את מחיר הקרקעות לבנין הבתים,אשר לא נחשבו עוד לנמצאים מחוץ לעיר, כי אם בתוכה פנימה.

אם תבנה החברה על חשבון עצמה, או תמסור את עסק הבנינים ליד אדריכלים חפשים, אחת היא לה. רב כח העבודה של החברה, כאשר נשוב להוכיח, וכחה זה אינו משועבד לאחרים, למען מלא אמתחות אדוניהם, בעלי ההון כסף, כי אם אלה יראו שכר טוב מעמל עבודתם, מבלי אשר ייקר שכרם כל כל, החמר לבנין הבתים יהיה מוכן ומזומן בידי נבוני דבר, אשר בחרו את האדמה למושה הערים.

 

משכנות הפועלים    🔗

משכנות הפועלים (העובדים בידיהם) יִבָנו על חשבון החברה,אך בשום אֹפן לא אוכל לשער בנפשי את תבניתם כתבנית בתי אסף הצרים של הפועלים בערים הגדולות באירופא, הבתים המעוררים תאניה בלב רואיהם, או כתבנית הסכות הרעועות, הסובבות את בתי חרשת המעשה. אמנם משכנות פועלינו יהיו פשוטים בתארם החיצוני – יען כי החברה תוכל לבנות במחיר מצער, בקנותה את החמר לבנין במספר רב – אך המשכנות האלה וגניהם הנחמדים אשר מסביב להם, ישיתו הוד והדר על המקום, שבו יקומו. יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האדריכלים, האמנים הצעירים, ועוררה אותם להמציא חדשות שלא היו, לבלי החזק בנושנות, ואם לא ידע עוד העם להעריך את ערך כל המערכה בסדר ובמשטר הזה, הן למצער תתענג לנפשו למראה אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית התפלה בנוי לתלפיות ולמרחוק יראה חסן גבהו; הן רק דתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לגוי אחד בארץ. ובתי ספר מלאים אור ונגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל המכשירים ללמודים, הדרושים לפי העת החדשה, ובתי חנוך לפועלים, אשר בהם ישתלמו הפועלים הפשוטים והיו לאמנים משכילים בכל חרשת המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר ודעת, ובתי תענוג ומשחק בד העם אשר תנהלם האגדה ותכלכל מעשיהם להיותם למקור נאמן לתקון המדות ודרך הארץ.

פה הננו מדברים רק בענין הבתים ולא בכל הנעשה בקרבם.

את משכנות הפועלים תבנה החברה במחיר מצער, לפי דעתי. לא רק מפני שכלח החמר הדרוש לבנין רב הוא בכמותו ולא רק מפני שהאדמה היא קנין החברה. אך גם יען אשר לא תהיה מוכרחת לשלם לפועלים שכר העבודה.

כך הוא דרך העובדים באמריקא, לעזור איש את אחיו בבנין בתי משכנותיהם, והדרך הזה, הנראה כמשחק ילדים, יוכל להתפתח ולהשתלם באפן נפלא מאד.

 

הפועלים “שאינם מלומדים” (Unskilled Labourers)    🔗

פועלינו “שאינם מלומדים”, הבאים בעת הראשונה מהארצות, אשר מצב היהודים שבהם הוא בשפל המדרגה, יעזרו איש את אחיו בבנין הבתים למושב להם, אמנם בתחילה לא יספיק הברזל מוצא ארצנו די העבודה ומוכרחים נהיה לבנות בתי עץ. אך ברבות הימים תהיה אחרת, ומקום בתי העץ הרעים, אשר בנינו בתחילה, יירשו אח"כ בתים טובים וחזקים מהם.

פועלינו “שאינם מלומדים” יבנו את משכנותיהם ומשכנות חבריהם, כאשר יַתְנו אִתָּם מראש. חלף עבודתם יקומו בתיהם להם לנחלת עולם, וכמובן רק אם יצטינו במשך שלש שנים בחריצות ובאמונה, בזה נרכוש לנו פועלים חרוצים ונאמנים, והאיש אשר יתחנך לעבודה במשך שלש שנים יהיה לגבר צולח כל ימיו.

הנה אמרתי למעלה, כי החברה לא תשלם לפועלים מאומה, ומאין איפא ימצא לחמם?

בכלל הנני מתנגד לכלכלת הפועלים מקופת הקהל, אך אם אלה החלוצים הראשונים נוכל להתנהג בדרך זה: החברה אשר תדאג להם ולצרכיהם הרבים תנהלם גם בלחם. שטת התמיכה הזאת תהיה נוהגת רק בשנים הראשונות, וחסדה זה יגדל עוד יותר עם הפועלים, בהגינה עליהם מנשך והרבית של הסוחרים הקטנים, בעלי בתי משקה וכיוצא באלה, החברה תעצור אפוא בעד עניינו מאחוז שם בתגרנות, שגם פה לא אחזו בה, כי אם מסבות התלויות בהתפתחות התולדה: החברה תמשול גם בשותי שכר ונלוזי דרך. האם יעברו בעת הראשונה מבלי קבל כל שכר? לא; שכר העבודה יגדל הרבה מאד.

 

עבודת שבע שעות ליום    🔗

הזמן הקצוב לעבודה הוא שבע שעות!

אין זאת אומרת, כי רק בשבע שעות ליום תעשנה כל המלאכות הנחוצות, כמו: הפלות העצים, חפירת האדמה והסעת האבנים. זאת לא זאת, ארבע עשרה שעות יעבדו יום יום, אך העובדים יעמדו לעבודת הבורות משך שלש שעות וחצי, ובנוח החבורה האחת תעבוד השנית. והכל יהיה במשטר וסדר נכון בעבודת הצבא, שוטרים ופקידים העולים ממדרגה למדרגה ולעת זקנתם יכֻלכלו בלחם. את המוצא לכסף די כלכלתם נראה להלן.

בשלש שעות וחצי יוכל איש בריא לעבוד עבודה רבה וכבדה, ובנוחו שלש שעות וחצי – את עתות המרגעה יקדיש למנוחת גוו, למשפחתו, להשתלמותו באומנותו – יחליף כח ושב לעבודתו. עובדים כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות.

עבודת שבע שעות ליום! בכלל היא עולה לארבע עשרה שעות – יותר לא יתכן לעבוד ביום אחד.

מלבד זאת אדע נאמנה, כי עבודת שבע השעות איננה מן הנמנעות, כאשר הורונו הנסיונות בארצות אנגליה ובלגיה, אחדים מחכמי הכלכלה המדינית מעידים, כי די לה לעבודה בחמש שעות ליום. אגֻדת היהודים והחברה היהודית תלמדנה בענין זה חדשות יום יום – אשר יסכון גם ליתר העמים לדעתן – ובראותנו כי עבודת שבע השעות יכולה להתקים נקבע אותה בארצנו לחק לעתיד.

רק החברה תעביד את פועליה שבע שעות ביום ויש לאל ידה לעשות כזאת.

ועבודת שבע השעות תביא לנו תועלת, בהיותה לקול קורא ומאסף אלינו אנשים מכל פנות העולם, אשר יעלו בחפץ לבם. על ארצנו להיות מבחר הארצות…

לאיש אשר ידבנו לבו לעבוד יותר משבע שעות, יוסיפו על שכרו כמחיר עבודתו. ויען כי לחמו נתן לפי צרכיו, ולבני משפחתו אשר לא יוכלו לעבוד אתו, תדאגנה חברות הצדקה הכוללות – יוכל הוא לקבוץ על יד את העודף משכר עבודתו. אנחנו נשתדל לעזור ביד אחינו, אשר מטבעם יאהבו לצבור כסף, ותמכנו ביד יחידים בהתאמצם לעלות במדרגות גבוהות, ובזאת נכין בידיהם אוצרות כסף, אשר יסכנו לנו למלוה אוצר המדינה בימים הבאים.

העבודה היתרה על שבע השעות לא תרב משלש שעות, ורק בהסכמת הרופא. כי עתידים אחינו אשר יתעוררו לחיים חדשים בארצנו להתקרב דחופים ומבוהלים איש איש לעבודתו, ורק אז יודע בגוים, מה גדול כחנו לעבודה! איך להתנהג בכלכלת הפועלים הראשונים מקופת הקהל בשכר עבודתם לא אתאר עתה בפרוטרוט, לבלי הלאות את הקוראים. את הנשים לא יתנו לעבוד כל עבודה קשה, ולא תוכלנה לעבוד יותר מן השעות הקבועות.

הנשים ההרות חפשיות הנה מכל עבודה, ומקפת הקהל יכלכלו אותן בעין יפה כדי שתלדנה ילדים בריאים ושלמים הדרושים לנו בדור יבא.

חנוך הילדים משחר טל ילדותם יהיה בידינו והטינו אותו לחפצנו. אך לא פה המקום לענות בו.

כל הדברים, אשר דברתי על אדות הפועלים “שאינן מלֻמדים” ודרכי חייהם, לא מקסם כזב ושוא המה ויכולים לצאת לפעולה ככל יתר דברי הצעתי. דברים כאלה נעשים ונראים במקומות אחדים, אך במדה מועטה, ועל כן לא ימשכו עליהם עיני רבים, וערכם לא נכר עוד. בפתרון שאלת היהודים היתה לנגד עיני “החברה להמצאת עבודה” (Assistance par le trawall ), אשר הכרתיה בפאריז וידעתי את ערכה כי רב הוא.

 

הספקת העבודה    🔗

הספקת העבודה כפי שהיא עתה בפאריז וביתר ערי צרפת, באנגליה ובארצות השויץ ובאמריקא לא תפעול עוד גדולות, אך יכל תוכל להתרחב ולפעול גדולות ונצורות.

מה העבודה הזאת ועל איזה יסוד הטבעה?

יסודה בהספקת עבודה קָלה, שאינה צריכה למוד, לאנשים אשר לא חֻנכו מימיהם לשום עבודה, כמו: הכנת גזרי עצים קטנים להדלקה, אשר ישתמשו בהם בבתים רבים בפאריז. העבודה הזאת היא מעין אותן העבודות, אשר יעבידו בהן את האסורים בבתי הכלא לפני החקרם, עבודה אשר לא תחלל את כבודם. אז לא ימצאו עוד בקרבנו אנשים אשר יפשעו על ככר לחם, כי כלם יבחרו להיות בעבודתם, ורבים לא יוכרחו עוד לשלוח יד בנפשם מחרפת רעב. מעשים כאלה הם לחרפה ולדראון לחיי התרבות, בעת אשר משלחנות העשירים ישליכו מטעמים לפני הכלבים.

החברה להספקת העבודה תספיק עבודה לכל איש ואיש. אולם התוכל למכור גם את פרי כל העבודה ולשומו בכסף? זאת לא תצלח בידה רק מעט, וזה הוא חסרונה של החברה – כי נכונה היא גם להפסיד. כי היא נוסדה, אך לעשות חסד וצדקה, ונדבתה אשר תתן, מיא רק העודף מכסף הוצאותיה על תבואות מעשיה. היא לא תתן שתי פרוטות לכל עני ואביון הפושט יד, אך תספיק לו עבודה, אשר בה תפסיד את שתי הפרוטות האלה, ונמצא העני משתכר שקל כסף תחת שתי הפרוטות, אשר קבל עד כה במתנה ושבע עליהן חרפה וכלמות, והיה מעשה הצדקה שלם, כי ילך ויגדל עשרת מונים!

החברה תפסיד אמנם פרוטות פרוטות! אולם “החברה היהודית” לא תאבד ממליארד המרקים מאומה, ונהפוך הוא, כי תרבנה הכנסותיה מעת לעת.

וגם תועלת מוסרית יש בדבר. כי הנה גם עתה בהיות הספקת העבודה מעטה, תועיל הרבה לתיקון המדות של בני אדם הבטלים מכל עבודה, בהנתן לאיש ואיש עבודה לפי כשרונו ומעלות רוחו, אם במלאכתו שעסק בה עד היום, או בבקשו לו מלאכה חדשה. בשעות הנותרות לו מעבודתו יהיה חפשי לבקש לו עבודה אחרת, והחברה תתמוך בידי כל המבקשים משרה ועבודה.

היסוד הזה, כמו שהוא עתה, חסרונו בצדו מפני שלא יתכן להתחרות את סוחרי העצים ודומיהם. הסוחרים האלה אזרחים הם, אשר משפט הבחירה להם, והמה בצדק יעמדו על נפשם ויתרעמו על ההתחרות הזאת. ואולם הן גם במלאכת ידי האסירים בבתי הכלא אין להתחרות, יען אשר נטל על הממשלה לכלכל את אסיריה ולכלכלם בשכר עבודתם.

בקרב חיי החברה שבימינו וחקיהם הישנים אולי לא תמצא לה הספקת העבודה מקום לעמוד ולהתקים, אולם יכולה היא להיות בחברתנו החדשה!

בראשונה נחוצים לנו עובדים, “שאינם מלֻמדים” במספר רב ועצום לעבודה באחוזות הראשונות, תקון הדרכים, כריתת עצים, חפירת האדמה, בנין מסלות הברזל והטלגרף וכיוצא באלה. כל אלה יֵעֶשו במועצות ודעת, במשטר נכון וקבוע מראש.

 

השוק    🔗

לרגל עבודתנו על אדמתנו החדשה, יבור גם המסחר ושוקיו. אמנם בראשונה יהיו שוקי-המסחר רק לדברים היותר נחוצים וצרכי החיים הפשוטים! צאן ובקר, תבואות הארץ, בגדי העובדים, כלי מלאכה וכלי נשק שונים, בתחלה נקח כל אלה מאת שכנינו אשר סביבותינו או מארצות אירופא, וכעבור אך זמן מצער נעשה אותם בידינו. הקבלנים שבבני עמנו ילמדו על נקלה לדעת את התקוה הטב הנשקפת להם פה.

מעט מעט יבוא גם הצרך לדברי חפץ, מפאת ההמון הרב של בעלי המשרה בחברה ופקידיה. על הפקידים יחשבו גם ראשי צבא המגינים על שלום הארץ, אשר מספרם יעלה לעשירית ממספר כל הבאים להשתקע. המה יוכלו למשול במעט האנשים המורדים, כי רוב האזרחים אוהבי שלום המה.

הצרך לדברי חפץ של הפקידים, המשתכרים הרבה, יביא גם סחורות יקרות אל השוק, והמסחר בהם יגדל מיום ליום. בעלי אשה ובנים יקראו לבני ביתם, והרוָקים יקראו לאבותיהם ואחיהם לבוא אליהם, אחרי אשר יאחזו המה בארץ. כתנועה הזאת אנו רואים גם היום בין אחינו הנודדים לארצות הברית באמריקה. אם אך הצליח בידי הנודד למצוא מקור פרנסתו ולחם חקו, ימשוך אחריו חיש מהר את כל הנלוים על משפחתו. הן חיי המשפחה בתוכנו מאוחדים בקשר אמיץ אשר לא במהרה ינתק. אגֻדת היהודים והחברה היהודית תעזורנה אשה את אחותה בפעולותיהן להחזיק קשר המשפחה בישראל ולהרבות קרנה, לא רק בדרך המוסר – המובן מאליו – כי אם גם בעזרתן החומרית, לבעלי המשרה והפקידות יוסיפו בשכר עבודתם לפי מרבית ביתם ומשפחתם, כי דרוש לנו המון אדם רב, בין שכבר באו להאחז ובין שעתידים לבוא.

 

בתי מושב אחרים    🔗

כבר דברתי על אדות בתי בנין מושב לעובדים. עתה אשוב לתאר גם את משפט בנינים אחרים. גם בשביל האזרחים הקטנים תבנה החברה בתים על ידי אדריכליה בכסף או בחליפין. החברה תבנה מספר בתים בתבניות שונות ומיוחדות, והבנינים היפים האלה ימשכו אליהם עיני הקונים. מחיר הבתים יהיה קבוע, לא יעלה ולא ירד, והחברה תהיה אחראית על טובם ומתכונתם, יען אשר לא להשתכר בהם מגמתה. את מקום הבתים נתאר להלן, בדברנו על דבר האגודות לעריהן.

ויען כי החברה לא תאבה להשתכר מאומה בבנינים אשר תבנה רק בעסק קנין האדמה ומכירתה, אפשר שהאדריכלים יבנו בתים גם על חשבון עצמם. בזאת יעלו את מחיר האדמה והאחוזות, אחרי כן תפרוץ בארץ גם אהבת המותרות, הדרושה לנו לתכליות שונות, להתפתחות חרשת המעשה ומלאכת מחשבת, ובדורות הבאים – גם להריסת הרכושים העצומים.

כן הדבר, עשירי עמנו, החרדים עתה על רכושם ומסתירים אותו מעין רואה והנם באים במחבא בעת שהם נהנים מאוצרותיהם, יתענגו שם על רב שלום, וישבעו מטובם, אשר רכשו להם באין מפריע ומכלים דבר. אם תצא התנועה הזאת לפעולה בעזרתם, יביאו גם את הונם שמה, ותועלתו תתראה שם בתור פעל נשגב ונהדר, בהחל העשירים שבנו לבנות שם את ארמונותיהם ובתי משכיותיהם, אשר פה, באירופא, יביטו עליהם בצרות עין, אז יחקו גם אחרים את מעשיהם, ובאו לבנות את בתיהם הרמים והנשאים בארצנו החדשה.

 

אפני מכירת הנכסים    🔗

החברה היהודית היא כערב קבלן, או כמנהלת את עסקי הנכסים דלא ניידי של היהודים.

בנוגע לבתים ואחוזות קרקעות, נקל הדבר מאד, לא כן בתי המסחר, אשר יתנהלו ע"פ אפנים שונים, שאי אפשר לקבוע להם סדר נכון מראש. ואולם גם זה לא יכבד ביותר, בהיות לאל יד איש ואיש, החפץ לעזוב את הארץ, לשאת ולתת עם סניף החברה אשר בפלך מושבו, ולבחור באפן המכירה כטוב וכישר בעיניו. לסוחרים אשר עבודתם נכבדה היא ביותר, אך ערך מרכלתם וסחורתם איננו גדול כל כך, נקל מאד להעתיק את כל רכושם. החברה תספיק עבודה לכל איש ואיש כפי כשרונו, ובמחיר סחורתו המעטה תתן לו כברת ארץ ומכונות לעבודה בערבון. את העבודה החדשה ילמדו אחינו בכשרון רוחם ובזמן מצער. הן היהודים מצטינים בכשרונם להתרגל במהרה אל כל תנאי החיים. ובכן יוכלו סוחרים רבים להיות לאומנים זעירים בעבודת האדמה. אמנם לכאורה תהיה החברה מפסדת בקחתה מיד העניים האלה את נכסיהם, ובהספיקה להם במחירים את כל צרכיהם, אבל באמת שכרה הרבה מאד, בהשביחה ערך הקרקעות במדה, אשר תרבנה מסביב להן הקרקעות הנעבדות.

בבתי המסחר הבינונים, אשר ערך מרכלתם גדול מעבודת ידי בעליהם והבטחון הוא הכף המכרעת בתהלוכותיהם, תהיה המכירה באפנים שונים. וזה הוא הציר אשר עליו תסוב התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים. היהודי העוזב את הארץ, לא יאבד מאומה מבטחונו ואמונתו, כי ילווהו גם בלכתו להשתקע בארץ החדשה. החברה היהודית תהיה ערבה לו. את מסחרו יוכל למכור בעצמו, או לעזבו ביי מנהליו תחת השגחת החברה ופקידיה. המנהל יקח ממנו את המסחר בחכירה או יקנהו מעט מעט בתשלומין לשעורין. החברה תפקח בעזרת פקידיה ובאי כחה על הנהגת בתי המסחר הנעזבים וגבית חובותיהם במועדם. החברה תהיה כאפוטרופוס ליוצאים. ואם יבצר מאת אחד היהודים למכור את מסחרו, אם לא יבטח בשום איש לעזבו על ידו, ואם לא יאבה להפרד ממנו, ישאר הסוחר ההוא במקום מושבו, והנשארים פה גם המה לא ישחיתו גורלם ולא ירעו את מצבם מאשר הוא עתה; התחרות אחיהם שיצאו לא תוסיף להציק להם, וקול האנטישמיות הקורא כל היום: “אל תקנו מאת היהודים”! ידום לנצח.

הסוחר היוצא, אשר לא יאבה להניח ידו מן המסחר, שעסק בו פה, יוכל להתקין עצמו לזה למפרע. למשל: מסחרו של ראובן הוא במכלולים ובגדי חפץ. ויש את נפשו לעזוב את הארץ, והיתה ראשית מלאכתו ליסד במקום אשר אוה למושבו החדש סניף למסחרו, ושלח שמה סחורות מסחורות שונות. העניים היוצאים ראשונה, יהיו שם קוניו. מעט מעט יבואו שמה אנשים, שיש להם חפץ בסחורות יקרות במחירן, ואז ישלח ראובן את מרכלתו החדשה, ואחרי כן גם היפה והמשובחה שבה, הסניף ההוא יהיה לו למקור הכנסה גם הוא, בעוד שבית מסחרו פה עודו עומד באיתנו. והנה שני בתי מסחר לראובן. את הישן ימכור או יעזבנו בידי בא כחו הנוצרי לנהלו, והוא יסע אל המקום, אשר יסד לו שם את בית מסחרו החדש.

והנה עוד משל אחד נכבד מן הראשון: שמעון ולוי יסחרו למרחקים בנחלים, ומכרי פחם ובתי חרשת רבים להם, ואיככה תוכל קבוצת רכוש עצום כזה להמכרז מקום מכרה הפחם וכל אשר סביבו יוכל להגאל בידי הממשלה, אשר ברשותה הוא. והדרך השנית היא, כי תגאלנו החברה היהודית, בתתה מחירו כסף או קרקעות בארצה. ויש עוד דרך שלישית, כי תוסד חברה למניות בשם “שמעון ולוי”. והדרך הרביעית, כי ישאר הכל כשהיה עד כה, והבעלים, העוזבים פה את אחוזתם, בשובם הנה לעתים מזומנות לפקח על עסקיהם, יחשבו לאזרחי ארץ אחרת, שגם להם הזכות ליהנות מחקי הארץ ולהחסות בצלה, כנהוג אצל העמים המנֻמסים. מעשים כאלה אנחנו רואים יום יום. ועוד לי להציע דרך חמישית מועילה ונפלאה במינה, אשר הנני רק לרמז עליה, יען כי חדשה היא ומעטים עוד ההולכים בה, אף כי קרובה היא מאד אל מצב השכלתנו. שמעון ולוי יוכלו למכור את אחוזתם לכל הפקידים הממונים עליה עתה במחיר. הפקידים יתאחדו לאגודה בעלת ערבון קצוב, ואולי יצליח בידם לשלם לשמעון ולוי את מחיר עסקיהם בעזרת ועד המדינה, אשר לא בנשך רב יתן את כספו. הפקידים יבטלו אח"כ את שטרי המלוה הנתנה להם מאוצר מדינתם, מהחברה היהודית או משמעון ולוי.

החברה היהודית תמכור את עזבון הגדולים והקטנים יחדו. ובעת אשר יצאו היהודים במנוחה והשקט לכונן להם ארץ חדשה, תעמוד החברה על משמרתה בתור ועד הנושא ונותן, המכלכל את יציאתם והמשגיח על אחוזותיהם הנעזבות, והיא תהיה ערבה בכח אוצרותיה, הנודעים לכל, לסדר הישר בגמר העבודה, ולאלה שכבר יצאו לארץ החדשה.

 

כח הערבון של החברה היהודית    🔗

ובמה כחה של החברה גדול להיות ערבה, לבל תרוששנה הארצות הנעזבות ולבל יפרוץ משבר בחיי הכלכלה?

הנה כבר אמרתי, שהישרים שבשונאי בני שם, אשר נדע תמיד לערוך את ערכם בתור בני אדם אהבי החפש, יוכלו להיות לנו לעזר כמשגיחים על עסקי העם.

אבל גם הממשלה תבא לידי נזק בהכנסת אוצרותיה, כאשר יאבד ממנה חלק מיושבי ארצה, אשר אמנם לא רב הוא ערכו הצבורי, אך ערך כספו רב הוא בתור מעלה מסים; ועלינו לשלם לה תשלומי הנזק הזה. הנה אנחנו עושים זאת, בעזבנו פה את ארץ בתי מסחרנו, הנוסדים בכשרון רוחנו ובחריצות ידינו, בתתנו לאזרחים הנוצרים לרשת את מקומנו ובעזרנו להמון אדם רב לעלות למדרגות גבוהו. בשלוה והשקט. בדבר ההוא ראינו בימי המרידה בצרפת; אבל אז נשפך דם רב כמים וחרב המשחית שכלה בכל מדינות הארץ ובארצות אירופא אשר בהן היתה המלחמה, מלבד זאת הופרו חקי זכיות אחדים, שבאו להם בירושה, או שרכשו אותם בעבודת ידיהם, ובעלי ערמה ומזמה, אשר קבלו את הנכסים הלאומיים, עשו עושר רק.

החברה היהודית תביא בפעולותיה תועלת רבה לכל אחת מן הארצות. בכל המקומות נוכל להקל על הממשלה את קנין נכסי היהודים הנעזבים, והממשלות תוכלנה להשתמש בקנינים רבי הערך האלה לעשות תקונים נחוצים בחיי החברה.

החברה תעזור את הממשלות ומחוקקיהן, אשר על פיהם תתנהל התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים, והחברה תשלם גם מסים גדולים.

מושבה המרכזי הוא בלונדון, יען אשר עליה לחסות בצל חקי ארץ אדירה, אשר השנאה לבני ישראל לא גדלה בה עד היום. ואולם אם תתמכנה הממשלות ביד החברה, אז תתפשט בכל הארצות ותביא מסים רבים לאוצרותיהן, ביסדה סניפים בכל מקום ומקום. החברה תשלם לאוצר הממשלה פי שנים: מקנין הנכסים ומכירתם, וגם במקום אשר תהיה רק כסוכנה לתוך במשא ומתן, תתיצב לפי שעה כלוקחת את הנכסים לעצמה, ובמשך איזה זמן תכָּתב היא בספרי שלטון האוצרות בתור בעלת הנכסים ההם.

הדברים האלה צריכים אמנם לחשבון מדויק, כל מעשי החברה במקומות השונים יהיו נחתכים ומֻסכמים מראש, לדעת עד היכן ידה מגעת לפעול בעצמה, מבלי אשר קיומה יהיה בסכנה, החברה תשא ותתן בדבר הזה עם שרי שלטון האוצרות, ואלה יוָכחו עד מהרה לדעת ולהכיר את כונתה הרצויה, והיו לה לעזרה בפעולותיה בכל התנאים הדרושים, למען אשר תבוא בנקל אל המטרה הנשגבה אשר הציבה לה.

גם בדבר העתקת החפצים ונסיעת בני האדם תשא ותתן החברה. במקומות, אשר מסלת הברזל הן קנין הממשלה, ברור הדבר: ובמסלת הברזל,אשר קנין פרטים היה, תעשנה לחברה הנחות כלכל יתר חברות המשלוח הגדולות. הן עליה להשתדל, כי יסעו אחינו, היוצאים על חשבון עצמם, במחיר מצער. אמנם החברה תוכל להשתכר במחיר המסעות והמשלוח, אולם גם בזה לא תשים לב להכניס יותר מן הכסף הדרוש להוצאת קיומה.

עסק המשלוח הנהו ברוב המקומות בידי היהודים, ועל כן יהיו עסקי המשלוח הראשונים, אשר החברה תמצא בהן חפץ, ואותם תגאל בראשונה. בעלי העסקים ההם יקבלו תמורתם משרות ביד החברה, או ייסדו להם עסק כזה כאות נפשם בארץ החדשה. הן גם בהגיע היוצאים למחוז חפצם דרושים להם משלוחים, אשר יקבלו אותם ואת חפציהם, ויען כי רב טוב צפון בעסק הזה, יען אשר יוכלו להשתכר באין מפריע, כאשר אך באו שמה להשתקע, לא יחסרו אנשים, אשר יקבלו עליהם את העבודה הזאת. למותר אחשוב לתאר בזה את כל פרטי ענין היציאה והנהגתה. רק סופם ומטרתם מביאים לידי הכרתם ברוח בינה, ואנשי הרוח, אשר רבים הם בתוכנו, יתחקו על שרשיהם ואפני צאתם לפעולה.

 

אחדים ממפעלות החברה    🔗

רבים ממפעלות החברה יהיו נאחזים אחד ברעהו, למשל: מעט מעט תחל החברה לעסוק במושבותיה בחרשת המעשה, אשר ראשיתה תהיה מצער. בראשנה תכין לאחינו העניים היוצאים: בגדים, כתנות, נעלים וכו'. כי במקום יציאתם מאירופא ילבישו את עניינו בגדים חדשים מכף רגל ועד ראש. ולא במתנה יקבלו כל אלה, לבל יכנע רוחם; רק את בגדיהם הישנים והרעים יחליפו בטובים. את אשר תפסיד החברה תכתוב בספר על חשבון הפסד עסקיה. העניים חסרי כל, יחובו לחברה מחיר הבגדים, ולשמו אותם שם בנכיון משכר עבודתם היתרה,אשר גם ממנו יפטרו, אם יתהלכו במישרים.

ופה נתן מקום רחב ידים לחברות השונות לתמיכת היציאה, שנוסדו עד היום, לפעול ולעשות, את אשר עשו עד עתה לטבת היהודים הנודדים, תעשינה מעתה לטבת היוצאים תחת דגל החברה היהודית, ומנקל תמצאנה את הדרך להשתתף בפעולותיה.

והבגדים החדשים יהיו בסמן י פה ליוצאים העניים, לעורר את תקותם, לאמר: עתה תבאו לחיות חיים חדשים! אגדת היהודים תשתדל לעורר בלבות היוצאים רגשות קדש וענות תם לפני צאתם ובדרך מסעם בתורה ובתפלה, במשאות ובנאומים, בהבינה אותם לדעת את ערך רעיון היציאה, ובהורותה אותם תורת החיים והבריאות וחקי העבודה ומשפטיה לעתיד, כי הארץ הנבחרה אדמת העבודה היא. בבואם שמה יתגבלו בהמון חוגג מאת הראשים והמנהלים, אך לא בשאון ותרועת אולת, כי עלינו לרכוש עוד את ארץ בחירתנו, אולם עד מהרה ידעו העניים האֻמללים האלה, כי בארצם הם יושבים.

את בגדי היוצאים העניים לא תכין החברה בלי תכלית ומספר. אגֻדת היהודים תחתוך להם קצבה על פי אגודות הערים, ועל החברה לדעת מראש את מספר היוצאים, את יום בואם וכל צרכיהם. באופן כזה יוכלו להכין כל מחסוריהם למועד הנכון.

 

התעוררות לחרשת המעשה    🔗

את תעודות “אגֻדת היהודים” ו“החברה היהודית” אין אנו יכולים לתאר לעצמנו בתור נפרדות אשה מרעותה, כי תלויות הן תמיד זו בזו ואשה תעזור את אחותה. החברה תהיה תלויה תמיד בדעת האגֻדה, בכבודה ובעזרתה המוסרית, כשם שהאגֻדה תלויה בה ובעזרתה החמרית. בסדר הכנת הבגדים, למשל, נראה ראשית פעולתן לעצור בעד פריצות הגדר בדרכי העבודה, ובמשפט הזה יהיה בכל המעשה אשר תכין החברה.

אך בשום אופן לא תוכל להכביד אכפה על הקבלנות החפשית. הננו קוליקטביסטים רק במקום אשר תדרוש זאת מאתנו המלאכה הכבדה והנשגבת מאתנו, אך בכלל נתאמץ לשמור זכויותיו של היחידי, לחזקו ולאמץ את ידו. הקנין הפרטי, שעליו נשען החפש בחיי החברה, יתפתח וישתלם בקרבנו באין מכלים ובאין מעצור, הן גם לפועלינו “שאינם מלֻמדים” נעזור, שיעלו למעלה ורכשו להם מקנה וקנין.

את רוח הקבלנות נעורר ונתמוך בכל כחנו. את חרשת המעה נרים למעלה ראש על ידי חֻקים טובים ומתֻקנים בהנהגת עניני המכס, ע"י הכנת החמר לעבודה במחיר מצער ובעזרת משרד מיוחד למנות מספר לכל מפעלות בתי החרשת ולהודיעם גלוי ברבים.

רוח הקבלנות תוכל להתעורר באופן יפה ומועיל, רק הקבלנות הפרועה, שאינה יודעת כל סדר ומשטר ישר, חדל תחדל. בחסר בתי חרשת חדשים יפרסמו במהרה את דבר הודם, ובבוא אחד הקבלנים אחרי איזה ירחים לבחור באיזה סניף של הרשת המעשה, ידע את אשר לפניו ולא יבנה עוד על יסודות רעועים. ויען כי כל איש יודיע לאגֻדה את המטרה, אשר אליה הוא שואף בעסקיו החדשים, יהיה תמיד מצב כל מעשה ומשלח יד ועניניהם הפרטים נודעים לכל.

מלבד זאת ימצאו לכל אחד ואחד מהקבלנים כוחות העבודה, כאשר יפנה אל המשרד המרכזי להספקת עבודה ומשרות, ששכרו יהיה מעט, רק די הוצאות לקידומו, הקבלן מודיע להמשרד בטלגרמה דרושים לנו חמש מאות פועלים לשלשה ימים, שבועות או ירחים. ממחרת היום ההוא יבאו מכל המקומות, אשר דבר המשרד המרכזי מגיע, חמש מאות פועלים והחלו לעבוד את אדמתו או בבתי החרשת שלו. בסדר ובמשטר נכון כאנשי הצבא יצאו הפועלים לעבודתם. מובן מאליו, כי לא כעבדים משועבדים ישָלחו שמה, כי רק כפועלים חפשים, העובדים שבע שעות ביום, הנהנים גם עתה מזכיותיהם, וגם בשנוי המקום יוכלו לעלות למדרגות גבוהות ויכלכלו בלחם לעת זקנתם.

הקבלן החפשי יוכל לבקש לו ג"כ פועלים באשר ימצא כטוב בעיניו, אך יכבד ממנו לעשות כזאת. האגֻדה תעצור בעד המורדים, אשר יתאמצו להכניס עבדים שלא מבני ישראל, תאסור את סחורתם וגם תשים מכשולים אחרים על דרכי עסקיהם, באפן זה יהיו כלם מוכרחים לספח אל העבודה את העובדים אך שבע שעות, ועבודת שבע השעות תהיה בארצנו כמעט מעט לחק ולא יעבור.

 

התישבות פועלים מומחים    🔗

ברור הדבר, שכל הדברים האמורים בפועלים “שאינם מלֻמדים” יסכנו עוד יותר בנוגע לפועלים מומחים לאיזה מקצוע של עבודה. כמשפט הראשונים יהיה גם לאומנים העובדים בבתי החרשת באיזה מקצוע של עבודה מיוחד. המשרד המרכזי להספקת עבודה יטפל גם בהם.

ובנוגע לאומנים העומדים ברשות עצמם, הם האומנים הזעירים, אשר לנו לדאג לקיומם, מפני שעל ידם תוכל חרשת המעשה לצעוד קדימה בימים יבאו, ועלינו לתמוך בידם להוסיף להם בינה ודעת בכל מלאכת מחשבת וללמדם להשתמש בכחות הטבע הנפלאים, ובמימי הנהרות ואור החשמל – גם את הפועלים החפשים האלה יבקש המשרד המרכזי של האגודה ומצא אותם.

אגודות הערים תפנינה אל המשרד לאמר: דרושים לני כמה וכמה אומנים, חרשי ברזל, נגרים זגגים וכו'. המשרד יפרסם את הדבר, והאומנים ישמעו ובאו, הם ואנשי ביתם, אל המקום ההוא, והשתקעו שם לבטח, מבלי אשר ייראו מפני ההתחרות. שמה יקבעו את מושבם לטוב להם כל הימים.

 

המוצא לכסף    🔗

לסכום הדרוש למניות החברה הצעתי אמנם מכסת כסף, הנראה כחלום ודמיון כזב. ואולם את סכום הכסף הדרוש לנו באמת, יקצבו על נכון אנשים חכמים ומומחים לעניני ממונות. אך בכל אופן שהוא דרוש לנו כסף רב. והכסף הזה מאין ימצא? השאלה הזו תוכל להפתר באחד משלשה דרכים, והאגודה תבחר באחד מהם. האגודה, בתור “ערב מוסרי”, המנהיג את עניני היהודים, האוצר בקרבה את הישרים והטובים שבעמנו, אנשי חיל, שונאי בצע, ואף כי תהיה האגודה בתחילה רק כועד מוסרי, בכל זאת ידה רב לה להרבות כבוד “החברה” ובטחונה בעיני העם. החברה היהודית תוכל לקוות, כי תראה ברכה בעמלה, רק אם חותמה של האגודה יהיה עליה, אשר על כן לא תבוא שום חבורה של בעלי הון מן השוק לקחת העטרה לעצמה וליסד את החברה היהודית. האגודה תחקור ותדרוש, תבחר ותמנה, ובטרם תסכים אל היסוד, תבחן היטב אם תוכל לבטוח בו, כי יעשה מעשהו מעשהו באמת ובתמים. הן לא יתכן להחל בנסיונות, שעוד לא נ דע אם כחם רב, יען כי מפעל נכבד כזה נחוץ שיצליח בראשית הוסדו. אם לא יצלח, יאבד הרעיון את ערכו וימשך שנים רבות, ואולי לא יצא לפעולה עד עולם.

שלשת הדרכים למוצא הכסף אלה הם: א) האוצר הגבוה (Hochbank ) ב)האוצר הבינוני (Mittlebank ) ג) סכומים נחתמים בידי כל העם.

הדרך היותר קל ומוביל אל המטרה, הוא היסוד ע"י האוצר הגבוה. הכסף הדרוש יוכל להאסף בזמן קצר בין בעלי ההון הרבים והעצומים, אחרי אשר ימתיקו סוד יחדיו. תועלת יסוד כזה היא, שלא יצטרכו לאסוף את כל המיליארד, כאשר שערנו למעלה, בפעם אחת. ואף גם זאת, כי בטחון בעלי ההון העצומים יופיע בהדרו גם על היסוד הזה. בתוך אוצרותיהם של היהודים טמונים עוד כוחות מדיניים רבים ונפלאים, שעד היום לא השתמשו בהם כל צרכם. על פעולות האוצרות האלה יתרעמו צוררינו תמיד, כי בכחם לעשות נפלאות, אך באמת אינם עושים מאומה. היהודים העניים מרגישים רק את השנאה והמשטמה, אשר יעוררו האוצרות האלה; התועלת אשר בידם להביא להם, להקל את מכאובם, רחוקה מהם, מזמת בעלי האוצרות הגדולים ויכלתם המדינית ראויה שתביא תועלת להרעיון הלאומי. אולם אם ימצאו האדונים האלה השמחים בחלקם לנכון לפניהם, לבלי דאוג לאחיהם הנרדפים והנענים על עשרם של איזה יחידים, אז בוא תבוא עת צאת הצעתנו לפעולה, ונדע להבדיל בין אלה ובין בני העם כלו.

בכלל לא נדרוש מאת האוצר הגבוה להקדיש סכום עצום כזה כמתנת צדקה. אולת היא לחשוב כזאת; והפוך הוא, מיסדי החברה היהודית ומנוייה יבאו על שכרם, וגם מראש יוכלו לחשב ולדעת את עתידותיהם. ביד האגודה תהינה ידיעות ברורות המעידות על עתידותיה של החברה היהודית, אגודת היהודים תדע עפ“י דרישה וחקירה את עניני התנועה החדשה כל פרטיהם, והודיעה אותם באמת ותמים למיסדי החברה, למען אשר ידעו מי ומי הלוקחים חלק בה, ע”פ מספרים מדויקים של כל הדברים הנוגעים אל היהודים תפעל האגודה לטבת החברה כעין אותן החברות המדעיות Society detudes הקיימות בצרפת, בכל עת אשר יקרבו לקצוב הסכום הדרוש לאיזה מפעל גדול ונכבד.

ובכל זאת אולי לא ימצא הדבר בעיני אילי הכסף. יוכל היות, כי עוד יתאמצו בעזרת מלאכיהם ומשרתיהם עושי רצונם להפר עצתנו בדבר יציאת היהודים ולהלחם נגדה. אך למלחמה כזאת נקדיש כחנו, ונלחם בהם, כבכל העומדים לשטן על דרכנו, מלחמה עזה וכבדה.

– אולי יסתפקו נטילי הכסף בזה שיעברו על הצעתנו בשחוק קל על שפתותיהם.

התופר הצעתנו בעבור זאת? לא!

אנו נתאמץ למצא את הכסף הדרוש בדרך השני. מאת בני עמנו העשירים הבינונים נקבל אותו. האוצר הבינוני יקום ויעמוד נגד האוצר הגבוה בשם הרעיון הלאומי, וכח כספו גם הוא יגדל מאד. אך בזאת יגרע ערכו, כי היה יהיה לעסק של כסף, יען כי נחוץ שיהיה סך המיליארד שלם בידינו בטרם נחל מעשינו, ויען כי סכום עצום כזה יאסף רק לאט לאט, יעשו בכסף הנאצר עסקי הלואה שונים להשתכר בו. ויוכל היות, כי ישכחו במשך העת את תעודתו הראשונה, והיהודים העשירים ימצאו להם עסק חדש לעשות בו עשר רב, ורעיון היציאה ירד לטמיון.

הדרך הזה למוצא הכסף לא רעיון רוח הוא. זה פעמים רבות נסו הקתולים להעמיד אוצר כספם נגד האוצר הגבוה. כי גם היהודים יוכלו להתקומם נגדו, לא עלה על לב איש מעולם.

אבל מה רבו הסכסוכים המתחוללים לבא לרגל היסוד הזה, מה רב הנזק לכל הארצות, אשר תפרוץ בהן מלחמת כסף כזו ומה תגבר עתה האנטישמיות ותעלה למעלה ראש!

אנכי אינני מוצא נחת רוח בדרך הזה ולא הזכרתיו, אלא מפני ההמשך ההגיוני שבהצעתי.

אם יאותו האוצרות הבינונים לעסוק בדבר, אינני יודע. בכל אפן לא יבוטל אף אם גם העשירים הבינונים יסרבו לנו, כי רק אז נחל אנחנו את מעשנו.

כי הנה אגדת היהודים, אשר לא למען בצוע בצע נוסדה, תוכל אז ליסד את החברה מקרב כל העם.

הכסף למניות החברה יוכל להתאסף בלי אמצעות האוצר הגבוה או הבינוני, באפן שכל איש מבני ישראל יחתום ידו לתת איזה סך כאשר ידבנו לבו, לא רק היהודים העניים, כי אם הנוצרים החפצים להרחיק את היהודים מקרב ארצם, יקחו חלק באספת הסכום הדרוש, אשר ישלמו לשעורים קטנים, והדבר הזה יהיה אפן חדש ונפלא בגלוי דעתו ורצונו של כל העם, כי כל המסכים אל פתרון שאלת היהודים בדרך הזה, יחווה את דעתו הגלויה ע"י נדבתו החפשית אשר יחתום ברצונו. ובחפש הדעות תלוי גם הערבון על קיום הדבר. רק אז על כל איש לשלם את כל הסך אשר נדב ויחתום ידו עליו, בהיות כל הסכום הדרוש לתכליתנו חתום על לוח, ואם לא יהיה כן, ישיבו לבעליהם את חלקי הכסף שכבר שלמו מראש.

אך בהיות לנגד עינינו כל הסכום הדרוש רשום בכתב ונחתם ביד כל העם בכל ארצות התבל, אז יהיה איתן ונאמן גם מצב הסכומים הקטנים של היחידים, בהשענם על הסכומים הקטנים האחרים, הרבים והעצומים עד אין מספר.

ואולם בדבר הזה נחוצה לנו עזרתן הגלויה והנאמנה של הממלכות, אשר בקרבן אנו יושבים.

 

אגודות הערים    🔗

 

ההעתקה    🔗

עד הנה הוכחנו רק זאת, כי תנועת היציאה תוכל להתפתח, מבלי אשר תבואנה מבוכה ומהומה בחיי הכלכלה. אבל תנועה כזאת דרכה להרעיש את הלבבות ולפעול עליהם פעולה עזה. יש דברים רבים, אשר הורגלנו להם, וזכרונות יקרים, המחבבים את נפש האדם את המקום. מן המקום אשר עמדה בו ערש ילדותנו עד מקום קברות אבותינו; הלא הכל יודעים את הכבוד אשר ירחש לב היהודי אל קברות אבותיו. את ערשות הילדות הן נקח אתנו – בהן נרדמה תקותנו הנעימה לעתיד לבוא, ואת קברות אבותינו היקרים לנו נשאיר פה, אף כי בשברון לב נפרד מהם – אנחנו הנחשבים לעם אוהב בצע –, יען אשר נטל עלינו להשאירם.

ואולם הן גם היום מוכרחים אנחנו לעזוב את מקומות מושבותינו ואת קברינו מפני חמת המציק, מחסר להם ומשנאת העמים. גם עתה ינועו היהודים יום יום מארץ אל ארץ, ורב מאד מספר היוצאים מעבר לים, אל ארצות הברית, אשר גם שם לא יאהבונו. ואיה איפוא יאהבונו, כל זמן שאין לנו ארץ מולדת?

מגמתנו היא, לתת לבני עמנו ארץ מולדת. לא נעשה זאת בהעתיקנו אותם לפתע פתאם מארצות מושבותיהם, אך נזהר להסיע את כל גזענו עם שרשיו יחדו לטעת אותו בארץ דשנה ופוריה. כשם שעתידים אנחנו להביא חדשות בחיינו הכלכליים והמדיניים ולעשות בהם תקונים, ככה נתאמץ להחזיק בכל דבר הקדוש ללבנו מאז. על אלה נרמוז רק בדברים מעטים, כי יש פה מקום נרחב ביותר לטעון עלינו ולתת אותנו לחולמים ובעלי הזיה.

ובכל זאת אפשר שיצאו גם הדברים האלה לפעולה, אף כי הם נראים כסבוכים ויגעים. בהתאחדות כחותינו נעשה כל זאת בהשכל ודעת, נשכיל אף נצליח.

 

יציאת האגודות    🔗

אחינו היוצאים יתאחֶדו והיו לאגודות; אגודות אגודות למשפחותיהם ומיודעיהם. אין כל איש מחויב להמנות על היוצאים מעיר מגורתו. כל איש יכול לצאת, אחרי מכרו את אשר לו, כאות נפשו. הן כל איש נוסע בהוצאותיו במחלקת מסלת הברזל, או האניה אשר יבחר בה. במסלות הברזל והאניות אשר לנו, אולי לא תהיה יותר ממחלקה אחת; בדרך ארוכה שכזו למשא הוא על העניים ההבדל הנעשה בין הנוסעים לפי מדרגות רכושם. ואף כי נסיעת אחינו לא תהיה לשם תענוג ושעשועים, בכל זאת נתאמץ להנעים להם את דרך מסעם ולחבבו עליהם.

איש ממנו לא יחסר מאומה בדרך מסעו, גם מבקשי היופי והתענוגות בני האדם ישיגו מאויי לבם. עוד ימים רבים לפני היציאה – הן שנים רבות תעבורנה עוד בטרם התנועה גם בין בעלי הרכוש – יועצו על אודותיה, ובעלי הרכוש יתחרו ויצאו יחדיו. היחס שהיה פה בין איש לרעהו, לא י חדל מהיות גם שם. אלא ידענו, כי מלבד העשירים האדירים לא יתרועעו היהודים כמעט עם הנוצרים. בארצות אחדות אין ליהודי שום מכר ומודע מבני עם הארץ, מלבד בין המעטים, האוכלים את לחמו, הלוים את כספו, ומשרתיו עושי רצונו. בקרבנו הגיטו עודנו עומד בתקפו.

בני עמנו החיים במעמד הבינוני, יתעתדו זמן כביר וזריזות לדרך מסעם, אגודות אגודות לעריהם. בערים הגדולות יתאגדו לאגודות לפי חלקי העיר, ונשאו ונתנו יחד עם זה ע“י ראשיהם אשר יבחרו להם. חלוקת האגודות לפי חלקי העיר אינה הכרח ואונס. תעודתה היא רק להקל מעל העניים את עול הדרך ולגרש מלב הנוסעים כל רגש של עצבות בדרך מסעם, פן יצר להם בעזבם את ארץ מושבם. כל איש יוכל לנסוע לבדו או להספח אל האגודה שירצה. התנאים – ע”פ החלוקה – יהיו שוים לכל. בהתאחד חבורת אנשים לנסוע יחדיו במספר ראוי, ינתן לה מאת החברה מסע מרכבות מיוחד במסלת הברזל ואח"כ אניה מיוחדת.

לבתי מלון טובים, אשר העניים יסודרו אליהם, ידאג מראש המשרד אשר לחברה היהודית. ובהגיע העת ליציאת בעלי הרכוש, אז כבר יהיו בתי מלון בנויים בידי הקבלנים החפשים, הכל כאשר יורה אותם הצורך. מלבד זאת הן בעלי הרכוש, עוד בטרם יצאו מזה, יבנו להם בתים בארץ החדשה, ובעזבם את מקום מגורתם יעתיקו מושבם אל בתיהם החדשים.

את כל משכילינו ומלמדינו אין אנו צריכים להורות את המעשה אשר עליהם לעשות. כל המסכים אל הרעיון הלאומי ידע את חובתו הקדושה להפיצו בקהל יודעיו ומכיריו. וביותר נדרוש זאת מאת הרבנים רועי העדה.

 

רבנינו    🔗

נשיאי האגודות יהיו הרבנים המנהלים איש איש את קהל עדתו; באין אונס יתאספו אגודות אגודות לעריהם. ומספר הרבנים תהיינה האגודות. הרבנים יהיו הראשונים, אשר יבינו לחפצנו ומטרתנו. המה ראשונה יקדישו את כחם לנו ומעל הבמות יטיפו את לקחם להלהיב את לבות העם. לא נחוץ לקרא אספות ולהרבות להג, אך בעת התפלה יעשו זאת. וכן נכון לעשות. הלא את אחדותנו התולדית אין אנו מוצאים עוד, אלא באמונת אבותינו בלבד, אחרי שכבר למדנו לשוננו לדבר בשפות כל עם ועם ובהן כל שיחתנו והגיוננו.

אל הרבנים תבאנה כפעם בפעם ידיעות נכונות וברורות מאת האגודה והחברה, והפיצו אותן בקרב קהל עדתם. והתפלל ישראל אל אלהיו בעדנו, בעד כל העם.

 

ראשי האגודות ובחיריהם    🔗

האגודות לעריהן יִבחרו להם ועד אנשים והרב יעמוד בראשם, והמה יועצו והמתיקו סוד יחדיו על כל צרכיהם המיוחדים.

מוסדות הצדקה יועתקו גם המה עם האגודות לעריהן החדשות, וגם שם ישארו בידי האגודות ההן כמקדם. את בתי הצדקה פה לא יסכון, לפי דעתי, למכור בכסף, רק לעזבם מתנת-חנם לתועלת הנוצרים העניים בערים הנעזבות. וכאשר תתנהלנה האגודות את אחוזותיהן בארץ החדשה, ינתן להן ממגרשי העיר חנם אין כסף מקום לבנות את בתי צדקותיהם, והקלו בעליהם גם את הוצאות הבנין.

גם בהעתקת מוסדות הצדקה ינתן לנו, כאמור בפרטים רבים של הצעתנו, מקום רחב ידים לפעול ולעשות למען האנושות כלה. דרך גמילות החסדים של היחידים בבני עמנו נבוכה מאד ופעולתה בערך הכסף הנפזר מעטה היא. יש לאל ידנו, אף נטל עלינו, להביא סדרים נכונים בגמילות החסדים ומעשי הצדקה השונים, למען ישלימו חד את אחד. במדינה החדשה תוכל כל זאת להעשות בבינה יתרה וברוח העת החדשה, כאשר יורונו הנסיבות בכלכלת המדינה. ואל יהי הדבר הזה קל בעינינו, יען כי רב מאד מספר האביונים והמחזירים על הפתחים בקרבנו. לחץ אויביהם מבחץ, אשר ירך את לבבם, וגמילת-חסדי אחיהם, הרכה, המפנקת את רוחם, מביאים את חלשי הרוח שבנו לחיות על חשבון אחרים ולהחזיר על הפתחים.

האגודה אשר האגודות לעריהן תתמכנה בידה, תשים את לבה ביותר לחנוך העם. לכשרונות רבים, הכלים עתה בתהו ואפס, ינתן מקום רחב ידים להתפתח ולהשתלם, וכל הרוצה לעבוד, ימצא עבודה לפי כשרונו ומעלת רוחו. עניים מחזירים על הפתחים לא ימצאו כלל בקרבנו. כל המואס בעבודה חפשית יוכרח לעבוד עבודת המדינה.

לעמת זאת לא נכלא את הזקנים בבתי האסף לחולים. הבתים האלה הם האכזרים שבמעשי הצדקה, אשר הסכּילה רוח נדיבותנו להמציא. בבית האֹסף ישבע הזקן האֻלל אך כלמות ועצב עד יום מותו, ודומה הוא כאלו קברוהו חי. אנחנו נכונים לחזק גם את ידי העומדים על הדיוטא התחתונה במדרגת ההשכלה, לבל יהיו בעיני עצמם כמשא על הציבור עד יומם האחרון. לאנשים שכבר רפו ידיהם, תנתנה משרות קלות לפי כחם. אמנם לא נוכל להתעלם מעניינו, ההולכים ומתנונים בדורנו המתקרב עד קצו; אולם את הדורות הבאים נחנך באופן אחר, ברוח חפשי ולמען החפשי.

אנחנו נתאמץ להרבות את אשרם המוסרי של כל בנינו, כזקן כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות.

 

מִבְנֵה הערים    🔗

האגודות תשלחנה את באי כחן לבחור להם את ערי אחוזותיהן. בהֵחַלק הארץ נשתדל כי תהיה ההעתקה נוחה וקלה וכי ישאר כל דבר, אשר לו המשפט להתקיֵם, כאשר היה פה.

את תאר מבנה הערים החדשות יציעו לפני האגודות לעריהן, ואחינו ידעו מראש, אנה הם הולכים, את הערים ואת הבתים אשר ישבו בהם. ע"ד תאר הבתים וציוריהם הנאמנים אשר יחֻלקו בין האגודות, דברתי למעלה.

כשם שההנהגה הכללית תהיה מרכזית ביסודותיה, כן תעמודנה אגודות הערים ברשות עצמן בנוגע להתנהגותיהן פנימה. רק באופן זה תלך ההעתקה בנחת ובמישרין.

אנכי אינני משוה לנגדי את הדבר הזה קל מאשר הנהו; אך לא יתכן גם לשוות אותו לנגדנו כבד מאשר הוא באמת.

 

יציאת בני המעמד הבינוני    🔗

בין אחינו בני המעמד הבינוני תתפתח התנועה מעצמה. לאחדים מאלה בנים, העובדים את משמרת “אגודת היהודים”, או “החברה היהודית” בארץ החדשה. עורכי דין, רופאים, חרשי כל מלאכת מחשבת, כל אלה מבני עמנו, המבקשים להם עתה מנוס מפני חמת המציק אל רחבי ארץ, יקבצו ובאו לשבת על האדמה,אשר תקוה טובה נשקפת להם ממנה. אחרים נתנו את בנותיהם לאנשים צעירים, השואפים לעלות למעלה, וקרא אחד מצעירנו לרעיתו ומשנהו לאבותיו ולבני משפחתו לבוא אליו. במקום אשר בו תפרה תרבות חדשה לא יאחרו האנשים לקחת להם נשים. דבר זה יועיל הרבה לתקון המדות הכללי, וזרענו הבא אחרינו יגבר והיה לברכה בארץ, לא יהיו עוד כבנים החלשים, בני האבות המאחרים לשאת נשים, אחרי אשר כלו את כחם במלחמת החיים.

אנשי המצב הבינוני, “בעלי הבתים”, ימשכו אחריהם, בצאתם, רבים מבני גילם.

אמיצי הרוח ינהלו, כמובן, את כל טוב הארץ החדשה.

והנה הדבר הזה נראה אמנם, כאלו היו דרכי הצעתי מלאים מכשולים.

אף אם יצלח בידינו להציע את שאלת היהודים לפני הגדולים אשר בארץ, כי ידונו בה באמת ובתמים –

אף אם נשיג בעזרת אדירי הממלכות ממשלת איזה ארץ – גם אז עוד תהיה לפנינו השאלה:

איך נעתיק את המון היהודים, באין אונס, מארצות מושבותיהם אל הארץ החדשה הזאת? והן לא יתכן שהיציאה לא תהיה חפשית, ברצון איש ואיש?

 

הפלא של קבוץ ההמונים    🔗

הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדנו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה. ואם היהודים אינם עוזבים היום את הארצות, שהאנטישמיות שוררת בהן, הוא מפני שגם המבינים אך מעט בדברי הימים, יודעים, כי בכל אשר הוספנו לשנות את מקום מושבנו במשך מאות השנים לא הוטב מצבנו לאורך ימים. לו היתה היום איזה ארץ, אשר תקרב את היהודים בימין צדקה והבטיחה אותם להעניק להם מטובה, אם גם מעט מהטוב הצפון להם “במדינת היהודים”, בהוסדה, כי עתה מהרו חיש המונים המונים מבני עמנו לבוא ולהאחז בארץ ההיא. עניינו שכבר נואשו מתקוה ינודו שמה.אבל יודע אני, ורבים יודעים זא כמוני, כי לרגלי הלחץ אשר ילחצונו כבר באה התשוקה לצאת ממקומות מושבותיהם גם בלבות אחינו החיים בטובה, אמנם יספיק גם מספר העניים שבנו ליסד מדינה חדשה, ואף גם זאת, כי הם הנם החמר היותר דרוש לישוב החדש, יען כי להתעוררות נכבדה כזאת יסכין גם מעט יאוש.

אבל אחרי אשר אחינו הנואשים האלה יעלו את מחיר הארץ בעבודתם את אדמתה, תתעורר התשוקה בלב בעלי הרכוש ויצאו אחריהם.

מעט מעט יתעוררו אנשים בני השדרות הגבוהות לצאת שמה. את מסע הראשונים, העניים שבנו, תנהלנה “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית”, והחברות השונות, שכבר נוסדו לתכלית הישוב בא"י עד היום ולתמיכת אחינו הנודדים, הלא הן תתמכנה בידן:

איך נוכל לקבץ המון אדם רב מבלי מִפְקָד ולנהלם למקום אחר?

יש נדיבים גדולים בקרבנו, אשר נדבם לבם להושיע את אחיהם וינסו להושיבם מעט מעט על אדמת אבותיהם. הנדיבים האלה הקדימו כבר לעסוק בשאלה הזאת ויאמרו לפתור אותה, בתתם ליוצאים כסף או כלי עבודה. נדיב כזה היה אומר: “הריני נותן מכספי לאנשים האלה, למען אשר יצאו ויבאו אל הארץ”.

אך נטעים המה בשוא, ובכל הון עתק שבעולם לא יצלח הדבר בידם.

לא כן “החברה היהודית”, האומרת: “אנחנו לא נתן כסף ליוצאים, אך עוד נקח מהם, חלף הדברים הנתונים להם”.

אמשול לכם משל בדרך הלצה. אחד הנדיבים האלה, אשר נכנהו בשם “הבּארוֹן”, ואנכי, מתאוים להועיד המון אדם רב בראשון לשבוע כחם היום אל בקעת לוֹנגשאַמפּ שאצל פאריז. הבּארון, בהבטיחו לתת עשרה פראנק לכל אחד ואחד, יקבץ במחיר מאתים אלף פראנק אשר יוציא, עשרים אלף אנשים קשי רוח, עמלים ויגעים, הנכונים לקללו על העמל הרב שהשביעם.

ואנכי אקצוב את הסך באתים אלף פראנק לפרט בעד התחרות הסוס היותר קל במרוצתו – והגבלתי את הבקעה מסביב; כל הרוצה לסור אליה עליו לשלם פראנק אחד, חמשה פראנקים, עשרים פראנק.

והיתה פעולתי, כי אמשיך אחרי חמשים רבוא אנשים; נשיא הממשלה יופיע לעין כל בהדר מרכבתו וההמון החוגג יריע והתעלס. רבים ישבעו עונג רב במרוצת הסוסים, למרות חום השמש ובוער והאבק העולה באפם, ואנכי הכנסתי, בסך מאתים האלף פראנק שהוצאתי כמיליון פראנק מכל הבאים לראות ולהשתעשע. בקראי פעם שנית לאנשים האלה יוסיפו לבוא שמה – ולקול הבּארון לא ישמע עוד איש בעד כל כפר.

והנני מוסיף לבאר את הפלא של קבוץ ההמונים ע"פ אחר מעולם הפרנסה והכלכלה. ננסה פעם להעביר קול ברחובות קריה לאמור: "מי האיש החפץ לעמוד על רגליו כל היום בחנות פתוחה לכל עבריה, שהיא כמטרה לחורב הקיץ ולקור החרף, ולקרא לכל עובר, כי יסור אל החנות לקנות כל מיני בלואים, דגים, פירות, וכאלה, והיה שכרו שני שקלים, ארבעה פראנק ליום וכדומה.

כמה אנשים יקבלו עליהם את המשרה הזאת? ואם יקבלוה, כאשר יאכף עליהם פיהם, כמה ימים יעמדו על עמדם? ואם יעמדו? האם ישקדו על מלאכתם לקרא בזריזות לכל עובר. כי יסור לקנות את הפירות, הדגים, וכל מיני הבלואים? ואנחנו לא כן נעשה. במקומות אשר העסקים ירבו בהם, ואת המקומות האלה נמצא בנקל, יען כי בידינו אנחנו נטה את העסקים לכל אשר נחפץ, במקומות ההם נבנה חניותינו גרועות ומסכנות לגוף יותר מן החניות ההן, ינהרו אליהן האנשים, ומה גם בבנותנו חניות טובות ויפות ובשפכנו עליהן כל רוח נדיבותנו. והאנשים האלה, אשר לא הבטחנום מאומה, יען כי אין לאל ידינו להבטיח, לבל נהיה אח"כ כמתהללים במתת שקר, האנשים הישרים והתמימים הרבים. המה לא יחדלו ממשוך אליהם את העוברים, המה יעמדו על עמדם ולא ייעפו ברגליהם. ולא רק כי ימהרו לבוא אלינו יום יום, למען אשר יהיו הם הראשונים, כי אם גם יכרתו ברית אחים, ועשו אגודה אחת ויד אחת, למען אשר יראו ברכה בעסקיהם האלה באין מפריע. בחשבם לעת ערב את מעשיהם ובראותם כי הרויחו רק שקל וחצי, שלשה פראנקים וכדומה, תפעם בכל זאת רוח התקוה ליום המחרת כי ייטב מהיום.

מידינו להם התקוה הזאת.

ואם ישאל השואל: איה אפוא הצרכים, שהם מקור כל המסחר והשוק? האם נחוץ לי עוד לדבר על הדבר הזה?

הנה הוכחתי למעלה, כי הספקת העבודה תגדיל את שכר העובדים עד חמש עשרה פעמים. מיליון אחד יהיה לחמשה עשר מיליון, ומיליארד – לחמשה עשר מיליארדים.

האמנם במשפט העסקים הקטנים כן משפט הגדולים? הלא פרי תבואת ההון יקטן בערך אשר ילך ההון ויגדל? כן הדבר. אך במה הדברים אמורים: בהון האצור והנרדם תחת מראשותי בעליו, ולא בהון אשר בעליו יעבדו בו בחריצות ידים. ולא עוד, אלא שהון כזה הולך ו מתגבר באופן מבהיל ופרי תבואתו רב למאד. הלא זה הוא ענינה של “החברה היהודית”.

האצדק במשפטי זה? הנני מעיד לי עדים נאמנים; את בעלי ההון העצומים שבתוכנו. מדוע יחזיקו המה בכל משלח יד וחרשת המעשה? למה זה ישלחו אנשים אל תחתיות האדמה, אשר יחרפו את נפשם במחיר מצער, להעלות נחלים מבטן האדמה? לפי דעתי לא ינעם הדבר, אף לבעלי המכרה. אינני חושב את כל בעלי ההון לערלי לב הרחוקים מחמלה, ואין אני מתפאר לחשוב עליהם כזאת, הן לא לגרות מדון וּלחרחר ריב כונתי, ורק לשלום אדבר.

הנחוץ עוד לחזק דבר הפלא של קבוץ ההמונים ודרך הועדם אל מקום אחד, בראיות מעולי הרגל, הנודדים למקום קדשי דתם?

חלילה לי מחטא בלשוני נגד רגשות כל איש ואיש הקדושים בעיניו, בדברי אשר יוכלו להדרש לגנאי. אך בקצרה אני מרמז על ערך מסעות הנודדים למֶכַּא בעיני המחמדים, וערך המסעות למקומות הקדושים בעיני הקתולים, שהנודדים המאמינים שבים מהם בלב מלא תנחומים. כן נכונן לנו גם אנחנו מטרה קדושה, אשר אחינו ינשאו את נפשם אליה, כאשר תדרש מאתם אמונת לבם.

כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.

אין גוזרין גזרה על שום איש, אלא אם כן לטובת המדינה ולקיום סדרי הנהגתה. וגם הדבר הזה לא יהיה תלוי בדעת איזה יחיד או יחידים רבים, המשתנֶה כפעם בפעם, כי אם יוחק בעט ברזל לזכרון לדורות. אם יאמרו אפוא אחדים ללמוד בהראיות שהבאתי את ההפך, כי ההמון לא ישאף ימים רבים אל אחת מן המטרות ההן כהאמונה, הפרנסה והענג הרוחני, לאלה אשיב אמרי: אמנם אחת מאלה לבדה לא תמשוך אחריה את הלבבות, אולם שלשתן יחדו רב כחן להחזיק בהמון ולהניח דעתו לארך ימים. כי שלש המטרות האלה מתאחדות למטרה אחת גדולה, למטרה שאליה עינינו נשואות זה כבר, ומאז כלתה נפש בני עמנו אליה, שבעבורה קם עמנו ויהי כהיות הזה, בעבורה נשא וסבול נדודים אין קץ, והיא – ארץ אשר י שב לבטח עליה!

אם רק תחל התנועה, יצאו אליה אחרי הראשונים, ואחרים ינהרו אחריהם, יסעו בעל כרחם ואחרים ידָחקו לצאת.

גורל אלה האחרונים, המפגרים ללכת, יגרע גם פה גם שם.

אבל הראשנים אשר יעברו חלוצים בלב נכון ובטוח, בהתעוררות הנפש וברוח אומץ וגבורה, המה טוב הארץ יאכלו.

 

חֹמר האנשים    🔗

אין בתבל עם כעם היהודים, אשר על אודותיו ירבו משפטי הבל וכזב. צרותינו הרבות במשך דברי ימינו הרכו וגם המסו את לבבנו, עד כי גם אנחנו שוגים במשפטים ההם ומאמינים בהם.

אחד המשפטים המטעים האלה הוא, שהיהודים מרבים לאהוב את המסחר. והנה גלוי וידוע הדבר, כי בכל המקומות, שיש בידנו לעלות במדרגות שדרות הצבור, נמהר חיש להשליך את המסחר אחרי גו, רוֹבם של הסוחרים היהודים מוסרים את בניהם אל בתי המדע, ועל כן נשמע כל היום דבת רבים ע"ד השפעת היהודים על כל ענפי המדע. אבל גם בין היהודים העניים לא תגדל האהבה אל המסחר. כאשר יטפלו עלינו. במזרחה של אירופא רב מאד מספר היהודים שאינם עוסקים במסחר כלל ואינם מניחים ידיהם מכל עבודה קשה. “אגודת היהודים” תכין בדרך מדעי מספרים נכונים ונאמנים מחמר אנשינו. החובות החדשות אשר יקבלו עליהם, והתקות הטובות החדשות הנשקפות לאחינו בארצם החדשה, תניחנה את דעת העובדים גם עתה בידיהם, והפכו רבים מן התגרנים לבעלי מלאכה.

הרוכל הסובב בכפרים ומשא צרורו הכבד על כתפיו איננו מאֻשר כל כך, כאשר יחשבו כל המציקים לו והממררים את חייו. בעבודת שבע השעות יהפכו כל אלה לעושים במלאכה, אנשים אלה ישרים הם בלבותיהם, אך מוכים ומעונם ונרדפים הם יותר מכל איש, אך הנה ה“אגודה” תעסוק מראשית הוסדה בחנוכם, ולמדה את ידיהם לעבוד עבודה. את תשוקתם הנטועה בלבם לרכוש הרכוש תעורר בדרך טוב ומועיל. מטבעו של אוהב לקבוץ על יד, נבון הנהו ומוקיר את חיי המשפחה מאד. אנשים כאלה מסוגלים לכל מלאכה ומשלח יד, וכלום אנו צריכים, אלא לעצור בעד התגרנות, וחדלו גם הרוכלים להחזיק בו. ודי לנו, אם נמשוך חסד את בתי המסחר הגדולים לכל דבר מקנה וקנין. בתי המסחר הכלליים האלה הנם גם עתה למכשול ולפוקה למסחר הקטן בערים הגדולות, ובמדינה הנוסדה מחדש יעצרו בעדו מהתפתח כלל. יסוד הבתים האלה יועיל גם כן לארץ החדשה, בהאחז בה גם אנשים מפונקים, שצרכייהם מרובים.

 

דברים קטנים שהורגלנו בהם    🔗

היתאים הדבר לתכונת ספרי, אם אדבר בדברים קלי הערך, שכבר הרגלנו בהם והם מניחים את דעתנו?

אדמה כי כן הוא, והדבר נכבד מאד. הדברים קלי הערך האלה המה כאלפי חוטי פשתים דקים – אשר אם נעבתם יחדיו, והיו לחבל עב אשר לא במהרה ינתק.

וגם בדבר הזה עלינו להתרומם על כל מושג זר והפכפך. כל היודע תהלוכות החיים ידע, כי הדברים הקטנים האלה שהרגלנו בהם יום יום, אך בנקל יועתקו אתנו אל כל מקום אשר נלך. אמנם בכל ההמצאות הנפלאות, אשר הנחילה לנו העת החדשה בחרשת כל מעשה, ואשר נתאמץ בהצעתנו זאת לעשותן לקנין כל העם, בכל אלה לא השתמשו עד היום, אלא לדברי הרגל קלי הערך בלבד. יש בתי מלון בטעם האנגלים בארץ מצרים ובראש הררי השויץ, בתי קַוָה בטעם הוינאים בדרומה של אפריקא, בתי משחק בטעם הצרפתים ברוסיא, בתי זמרת האשכנזים באמריקא ושֵכר באווריא היותר טוב נמצא בפריז.

לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר.

בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים.

 

אגודת היהודים (Society of Jews) ומדינת היהודים    🔗

הספר הזה לא נכתב בשביל האנשים, שתורת המשפט היא אומנתם, אשר על כן אוכל, כאשר עשיתי בדברים רבים, לרמז רק בקצרה על השקפתי על יסודות המשפטים אשר למדינה ובכל זאת אני רואה חובה לעצמי, להציע פה את השקפתי החדשה הזאת, שהיא יכולה להתקיים גם בפני כל וכוח מדעי.

דעת רוסו הנושנה עתה, היתה, כי יסוד המדינה הוא האמנה אשר יכרתו יושביה. הוא היה אומר: “תנאי האמנה הזאת קצובים ע”פ טבע משאם ומתנם באֹפן, שהם עתידים להיות בטלים ומבוטלים לרגל איזה שינוי כל שהוא.תוצאת הדבר היא, כי התנאים האלה, לו אף פעם לא היו מפורשים ומבוארים מעולם, הם בכל זאת מקוימים ומאֻשרים בכל מקום והכל מודים עליהם בשתיקה. וכו'."

להכחיש את תורת רוסו הזאת מצד ההגיון וע“פ עדות דברי הימים, לא דבר כבד היה מאז ולא יכבד ממנו גם עתה. בארצות הקונסטיטוציה שבימינו אין שום ערך להלכה ולמעשה לשאלה, אם נכרתה איזו אמנה בין יושבי המדינה “ע”פ תנאים שאינם מפורשים ושאינם משתנים לעולם” עוד לפני שתקנו את סדרי הממשלה, בימינו כבר נודע בבירור היחס שבין הממשלה ובין יושבי הארץ.

אולם לפני הוסד איזו מדינה חדשה ובטרם יתוקנו סדרי ממשלתה, נכבדים המה היסודות האלה גם למעשה. כי תוכלנה גם עתה להוסד מדינות חדשות. יודעים אנחנו, וכבר ראינו זאת בעינינו. מושבות תפנינה ערף לארץ מולדתן מעלי מסים מתפרצים מפני הממשלה, אשר נכנעו תחתיה, ועד מהרה תוסד מדינה חפשית על כברת ארץ לא נודעת עד אז. מדינת היהודים היא אמנם; בריאה חדשה ויחידה במינה על כברת ארץ שטרם נדע את מקומה; אבל לא כברת הארץ היא המדינה, כי אם המון האנשים המאוחדים ע"י ממשלה אחת.

העם הוא הנפש והארץ היא העצם במדינה, ומשני היסודות האלה הנפש הכי נכבדה. יש, למשל, ממשלה אחת שאין לה כל יסוד עצמי כלל, ולא עוד, אלא שנכבדה היא על פני כל הארץ, והיא ממשלת האפיפיור.

תורת המדינה, השוררת עתה בעולם המדעים, היא תורת ההכרה ע“פ התבונה. התורה הזאת תספיק להצדיק בעינינו את יסוד המדינה, ולא נוכל להכזיבה ע”פ עדות דברי הימים כתורת האמנה. בנוגע ליסוד “מדינת היהודים”, יסדתי ספרי זה על תורת ההכרה ע“פ התבונה, אך התורה הזאת איננה מכֻוֶנת אל יסודות המשפטים של המדינה. רוח העת החדשה מתנגדת לדעות, כי המדינה נוסדה ע”פ רצון עליון, או בידי בעלי זרוע, או במשפט ראשי האבות לשבטיהם (Patriarchaltheorle ), או בירושת נחלה מאבות לבנים (Patrimonialtheorie ), או ע"פ האמנה. יסוד משפטה של המדינה הוא, לפי הדעות ההן, בכח האדם לבדו (כתורת ממשלת בעלי זרוע, ראשי האבות, ותורת האמנה), או בכח נאצל וגבוה ממנו (ע"פ רצון עליון), או בכח שאיננו שלו(ירושת נחלה). תורת ההכרה לא תפנה כלל אל השאלה הזאת. אולם שאלה כזו, אשר גדולי חכמי המשפט הרבו לעסוק בה בכל דור ודור, לא בתהו יסודתה, ובאמת יש במדינה כחות עליונים ותחתונים המעורבים זה בזה, ולמען הבין את יחס ההכנעה שבין עם הארץ ובין המושלים עליהם, נחוץ למצוא איזה יסוד למשפט ההוא. לדעתי נוכל למצא אותו בתורת "הנהגת הענינים " (Negotiorum gesto ). על פיה יהיו כל האזרחים לבעלי הענינים (Dominus) והממשלה תחשב למנהיגם (Gestor ).

כשרון רוחם של הרומאים לדברי דת ודין ברא להם בתורת “הנהגת הענינים” בריאה אדירה ונשגבה. בעת אשר רכוש האדם נתון ברעה, מבלי אשר יוכל למלטו, אז יוכל כל אדם, יהיה מי שיהיה, לבוא ולהיות עליו למגן. האיש המגין הזה, הוא המנהיג, המנהל את הענינים אשר לרעהו, הוא לא קבל שום פקודה מאיש ואיננו בא-כחו של איזה אדם, אך עומד וצוה הוא ע"פ איזה רצון גבוה. את מצות הרצון הגבוה ההוא תתאר לה המדינה באופנים שונים, ושונה הוא תארה ומושגה לפי מדרגות ההשכלה והתרבות הכללית ומושגיהן השונים בזמן ובמקום. תעודתה של הנהגת הענינים היא להיטיב לבעליהם לעם אשר עליו יחשב גם המנהיג.

המנהיג מנהל את עניני הרכוש, אשר גם לו חלק ונחלה בו. מתוך שותפותו הוא לומד לדעת את המצב הרע, אשר יכריחהו לענות בענינים ההם, לצאת ולבוא בפניהם בכל עת. אבל בשום אופן לא יקבל בתור שותף איזו פקודה על עצמו. רק אחת יוכל לקוות, כי השותפים הרבים יסכימו אח"כ להנהגתו.

המדינה תוסד ע"י מלחמת הקיום של איזה עם, במלחמה הזאת אי אפשר לחכות עד אשר ינתן איזה צו ופקודה נכונה. ולא עוד אלא שכל התעוררות לטובת הכלל תוכל להבטל למפרע, אם יאמרו לחכות, עד אשר תסכמנה לה רוב הדעות, ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ. הן לא כל הדעות שוות, ועל כן יעמוד המנהיג על דעתו והלך לפני העם.

ורשות נתונה למנהיג המדינה, כי תושע לו ידו בשעת הסכנה, בעת שהבעלים מתרשלים או, שלרגלי איזה מעצורים, רפו ידיהם מעשות תושיה.

אבל בקבלו עליו את ההנהגה יתחיב המנהיג להבעלים, כאלו היתה אמנה ביניהם (quasl ex contractu ), וזה הוא יחס המדינה שהיה לה מראש, או טוב מזה; שנלד אתה יחדו.

על המנהיג להיות נזהר לבל יתרפה במלאכתו, ועתיד הוא לתת את הדין, אם לא ימלא את חובתו, אשר קבל עליו, ואם יאחר לעשות איזה דבר הנוגע לחובתו וכו'. אין את נפשי להאריך פה בתורת “הנהגת הענינים” והתיחסותה אל המדינה, לבל התרחק מעניננו הראשי, אך אחת עלינו לדעת עוד: “ע”י ההסכם תהיה אחרי כן פעולה הנהגת הענינים לבעליהם, כאילו נתנו עליה איזו פקודה מראש".ומה הוא ענין כל אלו אצלנו?

אם בני ישראל בגלותו אין לאל ידו עתה לנהל בעצמו את עניניו המדיניים. מלבד זאת הנהו ברוב המקומות במצוקה גדולה או במעשה; הוא זקוק אפוא קודם כל למנהיג.

המנהיג הזה לא יתכן, כמובן, שיהיה איזה איש פרטי, יחיד כזה יהיה לשחוק או – בהחשבו למבקש טובת עצמו – תעב נתעבנו.

על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה.

וזאת היא "אגודת היהודים.

 

מנהיג היהודים    🔗

האגודה, שהיא כלי המעשה לתנועת היהודים, אשר הננו לדבר עתה על אֹדותיה אמנם תוַסד בתחילה. אופן הוָסדה פשוט הוא מאד, מקרב אחינו הנדיבים בארץ אנגליה, אשר הצעתי לפניהם את הצעתי בלונדון, יקום “הועד המוסרי” הזה.

אגודת היהודים היא המרכז, אשר ממנו לתנועת היהודים תוצאות.

המטרות, שאליהן תשאף האגודה, הן מדעיות ו מדיניות,יסוד מדינה יהודית, כאשר אחשב לי אנכי, נחוץ שתקדמנה לו ידיעות רבות ושונות ברוח העת החדשה. לוּ נטל עלינו עתה לצאת מארץ מצרים, כי עתה לא יצאנו לפני אלפי שנים. בתחילה עלינו לדעת אל נכון את מספר היוצאים וכחם מה הוא. האגודה תצא ותבוא לפני היהודים כמשה בשעתו. הדמיון, שיש להנהגתו של מנהיג היהודים הגדול בעת ההיא, למנהיגנו עתה, הוא כדמיונה של שירה יפה ונחמדה, ישנה ועתיקת ימים, לשירה האופירה שבימינו. את המנגינה הישנה אנחנו מנגנים היום בכלי שיר נפלאים, בכנורות ונבלים ובמקהלות שרים ונוגנים נודעים לשם.

תעודת הספר הזה היא, להביא את שאלת היהודים לידי וכוח כללי. אוהבים ומתנגדים יקחו בו חלק – ואקוה כי לא בדרכם עד היום, בדברים של רגש וסנגוריא רבה, ולא בדברים קשים וחרפת מתנגדים; הוכוח יהיה לשמו, גדול בערכו ותמים בדרכו ומתאים אל תעודתו המדינית.

אגודת היהודים תאצור בידה את גלוי דעתם של יודעי העתים, המחוקקים, קהלות היהודים והחברות השונות, אשר יחוו כלם בדבור או בכתב באספותיהם, בכתבי העתים ובספריהם.

וכן תוכל האגודה לדעת ולהכיר מראש, אם יש את נפש היהודים לצאת אל ארץ הצבי, ואם נטל עליהם ללכת שמה. האגודה תקבל מאת כל קהלות היהודים בכל ארצות פזוריהם את האמצעים להכנה סטטיסטיקה, הכוללת את כל הדברים הנוגעים ליהודים.

עבודות האגודה המאֻחרות בזמן שתהיינה; הדרישה והחקירה בדבר גבולות הארץ החדשה, טבעה ותכונתה, הערכת סדר ומשטר נכון ליוצאים ולבאים להאחז בה, ההכנות לחוקק חקיה ומשפטיה וסדרי הנהגתה, וכיוצא באלה. כל זאת תעשה באופן המתאים אל מטרתה.

מחוצה לנו תשתדל האגודה, כאשר העירותי למעלה בחלק הכללי, להתיצב לפני כל העמים בתור מיסדת המדינה, והם יאשרו את פעלה. גלוי דעתם של רוב היהודים, הנלוים אל האגודה בחפץ לבם, יהיה לערב בעדה, ועשה אותה למוסכמת בעיני כל הממלכות.

ובקרבנו פנימה, נגד בני עמנו, תכונן האגודה את כל הדברים הנחוצים לנו בראשונה, תברא את התא היסודי (Urzelle ), כאשר יאמרו חכמי הטבע, שממנו יתפתחו אח"כ כל סדרי החיים במדינת היהודים.

המטרה הראשית היא, כאשר אמרתי, ממלכת עמנו על כברת ארץ, המספקת לכל צרכיו, ממלכה מקוימת ומאֻשרת ע"פ דתי העמים והממלכות.

ומה יהיה אחרי כן?

 

דְבַר הֵאָחזנו בארץ    🔗

כאשר נדדו העמים בשנים קדמוניות בארצות מושבותיהם, היו למשחק ביד כל מקרה אשר נשאם ויטלטלם וישליכם אל כל רוח. המונים המונים פשטו כארבה, מבלי דעת אנא הם נוסעים, ויתישבו באיו ארץ. בשנים קדמוניות עוד לא נודעו גלילות הארץ כהיות הזה.

יציאת היהודים בימינו נחוץ שתהיה על יסודות המדע.

עוד לפני ארבעים שנה היתה עבודת מכרה הזהב נעשה באופן נפלא ומשונה מאד. מה זרים היו אז המעשים בקליפורניה! לשמע השמועה, כי יש זהב בארץ, נהרו שמה מכל אפסי הארץ כל איש צר ומצוק לשלול שלל הארץ וגם לבז בז איש מרעהו – ושלל זהבם, כלעמת שמצאוהו, אבד מהם אח"כ באופן נורא ומבהיל.

והיום: נשוה נא לנגד עינינו את עבודת מרה הזהב שֵבְּטַרְנְסואֵל. שם אין כל איש נלהב, פוחז וריק, כי אם אנשים חכמים, חוקרי גלילות הארץ וחושבי מחשבת, המפקחים על על עבודת מכרה הזהב; מכונות, מעשי ידי אמנים נבונים, מוציאות את הזהב מעפרות אבניו. אין סומכין עוד על הנס ועל המקרה.

ככה גם עלינו לחקור את ארצנו החדשה בכל האמצעים הנאותים לרוח העת, ולהאחז בה.

אם רק יבטיחו לתת לנו את הארץ, תעבור אניתנו לרשת אותה.

באניה הזאת ילכו בחירי “האגודה” ו“החברה”, וראשי האגודות לעריהן.

על האנשים האלה לעסוק בשלשה דברים: א) לחקור ולדרוש היטב את טוב הארץ ותכונותיה הטבעיות; ב) לכונן סדרי הנהגת עניניה באופן מרכזי; ג) לחלק את הארץ. שלשת הדברים האלה תלויים זה בזה, ונחוץ שיעשו באופן המתאים אל מטרתם הידועה לנו.

אך דבר אחד עוד לא בארנו היטב: באיזה אופן תהיה חלוקת הארץ לפי האגודות לעריהן.

באמריקה יש אשר יבואו אנשים לשבת בה גם בדרך הזה: אנשים הבאים לכבוש את הארץ ולהתנחל אותה, יתאספו מסביב לגבולותיה, ולמועד נכון יפלו עליה מכל עבריה ויקחוה בחוזקה.

כן לא יעשה בארץ ישראל החדשה. מגרשי הגלילות והערים יִמָכרו לכל המרבה במחירים, לא בכסף, אך בשכר פעולותיהם. ע"פ הצעה כללית למבנה הערים יוָדע, מה הם הדרכים, הגשרים ותעלות המים וכיוצא באלה, הנחוצים למסחר הארץ ועסקיה. כל אלה יֵעָשו לפי צרך הגלילות תמכרנה כמו כן הערים, ואגודותיהן תקבלנה עליהן לבצע כל אלה בסדר ובמשטר. ההוצאות תהיינה על חשבון הערים, העומדות ברשות עצמן. “האגודה” תדע מראש, אם הקרבנות, אשר תביאנה האגודות לכלל, לא תהיינה גדולות הרבה מכפי כחן. לקהלות גדולות ינתן כּר יותר נרחב לפעולותיהן, וכרוב הקרבנות כן ירב גמולן; בתי מדרש למדעים, לחרשת כל מעשה ומלאכת מחשבת, וכל יתר בתי הכלל, אשר לא נחוץ כי יהיו בעיר הבירה, יפוצו על פני כל המדינה.

הערבון בעד ההנהגה הטובה בכל אשר קימו וקבלו עליהם לעשות, תהיה תועלת עצמם של המתנחלים בארץ, הנוגעים בדבר, ובשעת הדחק – התקציב של אנשי המקום, כי כאשר לא נוכל ולא נחפוץ להסיר את החיץ המבדיל בין אנשים פרטים שונים, כן תבדלנה גם האגודות, האחת מרעותה. הכל מתחברים ומתאחדים בדרך הטבע. כל זכיות האדם ומשפטיו אשר רכש לו, ישארו לו וגם לרכוש חדשים לא יבצר מכל איש.

את כל אלה ידעו אחינו מראש, מפורש ובאר היטב.

כשם שלא נעשוק אחרים ולא נרמה אותם, כן לא נשלח גם את נפשנו בשוא.

מראש יתבררו ויתלבנו כל הדברים, ומחשבתנו בעצה תכון, בתקון סדרי הצעתי זאת, אשר אני יכול רק לרמז עליה, יעסקו החכמים והנבונים שבעמנו. כל קניני המדע בתורת המדינה וחכמת הטבע, אשר רכשה לה העת שאנו חיים בה, ואשר עוד ירכשו הבאים אחרינו עד צאת ההצעה לפעולה, יהיו כלי חפץ למטרתנו; ובכל ההמצאות הנפלאות שבידינו עתה והעתידות עוד להמצא, נשתמש לצרכינו. בעשותנו כזאת, תהיה דרך ישובנו בארץ והתיסדות מדינתנו החדשה בדברי הימים, ותקוה כתקותנו לעתיד, גם היא לא היתה עוד לעולמים.

 

תקנת סדרי הממשלה    🔗

אחד הועדים הגדולים, אשר תבחר האגודה, יהיה סוד החכמים בתורת המדינה, ועליו יהיה לתקן תקנות הממשלה וסדרי הנהגתה ברוח העת החדשה. תקנות כאלה טובות הן, לפי דעתי, אם לא תִּתְנֶנה מקום לפלפל בהן הרבה. בספר אחר, אשר כתבתי, גליתי את דעתי על סדרי הממשלה הטובים בעיני. הנני חושב את הממלכה הדמוקרטית והרפובליקה האריסטוקרטית למשובחות ומתוקנות בממשלות המדינה. משטרי המדינה ויסודות ממשלתה צריכים להיות מקבילים איש אל רעהו. ומשבח אני את הממלכה וסדרי ממשלתה, המועילה להנהגה מדינית נכונה ותמידית, ויש בה זכות איזה משפחה גבוהה ונודעה לשם בדברי הימים, הנוצרה אף גֻדלה למלוך, ובה תלוי גם קיום המדינה. אך דברי ימי עמנו היו נפסקים זה זמן כביר, עד כי לא נוכל לתקן לנו סדרים כאלה כבתחילה; ולוּ נסינו לעשות כזאת, כי עתה הינו לשחוק ולקלסה.

הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקים והיא המגדלת מפלגת אנשים, שעניני המדינה הם אומנותם. גם העמים שבימינו – אינם מוכשרים למשול בלי מעצור, ואדמה, כח בדורות הבאים לא יוכשרו עוד יותר. כי הנה הדמוקרטיה הטהורה תלויה בטהרת המדות ובדרכי נימוס פשוטות מאד, והלא מדותינו ודרכי נמוסנו אנחנו הולכים ומסתככים מיום ליום לרגל העסקים ותרבות העת.

החכם מונטסקיו היה אומר: “ Le resort dune democratie est la vertn ” לאמור: הדמוקרטיה תצלח רק בהיות דרכה ישרה, ואיה אפוא תמָצא הדרך הישרה הזאת בחיי המדינה? אינני מאמין בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון. “ההצעות” (Referendum) לפני העם ללא הועיל הנה, לפי דעתי, יען כי בהנהגת המדינה אין כל שאלה פשוטה, שאפשר להשיב עליה “בהן” ו“לאו”; גם יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואזניו קשובות לכל פושק שפתים, באספת העם אי אפשר לכלכל במשפט את דברי המדינה, הנוגעים אליה מבית או מחוץ.

עניני המדינה צריכים להיות נחתכים מפי גבוה מעל גבוהים, ובכל זאת לא תכבד יד הממשלה על איש ממדינת היהודים. כל איש מבני ישראל יוכל לעלות מעלה מעלה, וכל איש ישאף לעלות. כן יגבר החפץ בקרב אחינו לעלות למעלה, ובעוד שכל אחד יחשוב, כי הוא לבדו עולה, יעלה אתו את כל העם. העליה הזאת לא תצא מגדר המוסר ולא תטה ימין ושמאל מן הדרך המובילה להצלחת המדינה והרעיון הלאומי.

אשר על כן שויתי לנגד עיני את הריפובליקה האריסטוקרטית. הדבר הזה יתאים בפנותו גם אל רוח עמנו, הרודף אחר הכבוד, והמשחת עתה, בפנותו אל רהבים ותעתועים. תקוים אחדים בממשלת ויניציה הנם לנגד עיני; אך עלינו להשמר מכל דבר רע אשר היה העכרי המדינה ההיא. מתוך שגיונותיהם של אחרים, אשר ישנו בדברי הימים, נלמוד כמתוך שגיונות עמנו. כי עם הננו ככל העמים החדשים ושואפים אנחנו להיות עוד חדשים מהם. עמנו, אשר “האגודה” תתורו את הארץ לשבת בה, לקבל בתודה גם את החקים אשר תתן לו “האגודה”, ואת אשר ימרה את פיה תכניע “האגודה”, לבל יהיו יחידים בשגגתם או בזדונם לאבן נגף בדרכם.

 

שפת הארץ    🔗

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש י דבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כלנו את אשר הינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו.

שפות הזרגון הבלולות והמנוולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם ביחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תסכון ביותר לעניני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה.

 

ממשלת הדת    🔗

האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ. את הסבלנות למדנו באירופא. ולא כמצחק אני אומר זאת. האנטישמיות שבימינו תוכל להחשב רק במקומות אחדים לשנאת הדת, אשר לא תסבול דת אחרת כמלפנים. ברובה היא בין עמי התרבות תנועה, הבאה להשכיח את בושת עלומיהם ולחפות על העבר שלהם.

 

חקי הארץ    🔗

בהתקרב העת, שיצא רעיון הישוב לפעולה, תמנה “אגודת היהודים” ועד אנשים יודעי דת ודין, ומלאה את ידם לחקק חקי הארץ. לפי שעה, עד צאת החקים האלה לאור, יתנהגו עם כל איש ואיש כשורת הדין והמשפט של הארצות אשר יצאו משם. עד מהרה נשתדל, כי תהיה חקה אחת לכלם. על החקים להיות חדשים לפי רוח העת, ומתוכם נבֹר רק את הטובים והמתוקנים. תורת משפטינו תוכל להיות למופת, מלאת משפט וצדק, כאשר תדרושנה שאלות החברה בימינו.

 

חיל הצבא    🔗

מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב נייטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ.

 

הדגל    🔗

דגל אין לנו, אבל נחוץ הוא, אם נחפוץ להוליך אנשים רבים יחדיו, נחוץ להרים גם מעל לראשיהם.

הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב מזהירים. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה.

 

תשלום גמֻלנו ובריתנו עם העמים    🔗

על מדינת היהודים להוָסד ע"פ חקי הנמוס ודרך הארץ. הן חושבים אנחנו להכבד על פני כל העמים בימין יבאו.

אשר על כן עלינו למלא את כל חובותינו בארצות מושבותינו ביושר ובמשפט. את מחיר ההעתקה והמסעות תורידנה “האגודה” ו“החברה” רק לאנשים, אשר תהיה בידם תעודה מפקודת מקומם לאמר: “נסע מזה כחק וכמשפט”.

את האשמים בדבר כל עון, שעשו עוד בארץ מולדתם, נמהר לשפוט בארצנו החדשה, מבלי לחכות לתשלום גמולם של העמים (Reciprocitat ), וזאת תהיה תפארתנו ותהלתנו בעיני העמים, אשר ידעו בימין יבאו לשפוט גם אותנו ביתר צדק וביתר משפט מאשר עד הנה.

מכל האמור עד כה, מובן מעצמו, כי יותר מכל הארצות נמהר אנחנו להסגיר את פושעי בני עמנו אל שופטיהם, עד בו העת, אשר נקים לנו שופטים מקרבנו בשערנו ככל יתר העמים הנאורים. במשך עת הזאת, בפרק המעברה, נקבל את פושעינו רק אחרי אשר ישאו את עונם, ואחרי כן יקובלו באין מכלים דבר. גם הפושעים יחלו לחיות בקרבנו חיים חדשים.

ככה תואיל היציאה ליהודים רבים לשנות דרכי חייהם לטוב. הסבות הרעות מבחוץ, אשר השחיתו רבים בנפש ורוח, תחדלנה, והאובדים את נפשם יצילו.

הנני לספר פה בקצרה מעשה שהיה, אשר קראתי בידיעות הבאות ע"ד מקום מכרה הזהב בְּוִיטְוַטֶרְסְרַאנְד. איש אחד בא אל החוף ההוא, וישתקע שם וינסה ידיו בכל עבודה, אך לא לכרות זהב, ויבנה לו בית חרשת למעשה הקרח, אשר ראה בו ברכה וירכוש לו בזמן קצר כבוד ותהלה מכל יודעיו. כעבור שנים אחדות הובא האיש במאסר. לפנים היה שלחני בפרנקפורט, ואחרי עשותו עֹשק ורמיה ברח מארצו, ובשנותו את שמו החל לחיות חיים חדשים. ויהי כאשר הובא במאסר ויוכרח לעזוב את מקום מגורו, ויבאו כל נכבדי העיר לחצר מסלת הברזל לנוד לו ולנחמו ולתת לו את בריתם שלום עד שובו אליהם! כי נכון הוא לשוב עוד.

זאת אומרת: חיים חדשים יוכלו להיטיב גם את דרכי הפושעים. ובקרבנו אנחנו, הן לא רב הוא מספר הפושעים בערכו. כזאת נראה מן הסטטיסטיקה, אשר חבר ותקן הד"ר מ. נתן בברלין, בספרו: “ Die kriminalität der Juden in Deutschland ” שכתב בפקודת “חברת המגן נגד האנטישמיות”. אמנם הספר הזה, המלא מספרים נכבדים, נוסד, ככל יתר אמצעי “המגן”, על הדעה המשובשת, כי יקחו האנטישמיים מוסר, אם נכחישם בדברים של טעם. שנואים אנחנו גם בעבור הטוב הנמצא בנו, כאשר ישנאונו בעבור הרע.

 

התועלת שביציאת היהודים    🔗

הנני חושב, שהממשלות תשימנה לב אל הצעתי, לרצונן, או אנוסות תהיינה לכך על ידי האנטישמיים אשר בארצותיהן, ואולי יקבלו פה ושם את הצעתי בסבר פנים יפות מראשית הוָדעה בקהל, והאירו פנים אל “אגודת היהודים”.

כי הנה ע"י תנועת היהודים, שאני מציע, לא תבוא כל מבוכה בחיי הכלכלה, מבוכות היכולות לבוא לרגל רדיפות היהודים תהינה מן הנמנעות בצאת הצעתנו לפעולה. תקופה גדולה של שלום ונחת תבוא אז אל הארצות, אשר האנטישמיות שוררת עתה בהן. הן אז תחל, כאשר העירות פעם ושתים, התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים, אשר יקחו מאת היהודים בנחת ובמישרים את המקומות, הנעזבים מהם. אם לא רק יאותו למעשינו אנחנו, כי אם עוד יתמכו בידינו, אז תהיה התנועה לברכה בארץ. הו רק אִוֵלת היא לחשוב, כי בצאת היהודים במספר רב תוָרשנה הארצות. שונה תהיה יציאתנו מהיציאה הבאה לרגל הרדיפות שכבר פרצו; יציאה כזאת, כמהומות ומבוכות בעת המלחמה, דרכה להזיק ולעשות שמות בארץ, לא כן יציאת אנשים ההולכים בשלוה והשקט לתור להם מקום לשבת; כי אז אין פרץ ואין צוחה, הכל נעשה בצדק ובמישור, לא בחשך ובמסתרים, כי אם לעין השמש, לעיני פקידי הארץ ולעיני הקהל, יציאת הנוצרים העניים לארצות רחוקות תחדל כֻּלה מפני תנועת היציאה של היהודים.

ועוד טובה אחת תצא לכל הארצות, כי מסחרן מחוץ לגבולותיהן יגדל מאד, כי היהודים היוצאים, אשר עוד ימים רבים ישאו עיניהם אל סחורות אירופא, יהיו מוכרחים להביא משם את כל צרכיהם. האגודות לעריהן תבצענה את מעשיהן אלה באופן, שצרכי מקומן, אשר הסכינו אליהן, יובא עוד זמן כביר מן המקומות, שמהן באו לפנים.

התועלת היותר גדולה שביציאתנו תהיה הטבת מצב הציבור. על ידה ישקטו המתאוננים על מצב הציבור עד עבור איזה זמן, כעשרים שנה או יותר, בכל אופן עד העת אשר יעזבו היהודים את הארץ.

התפתחות שאלת הציבור תלויה רק בהתפתחותם של האמצעים המלאכותיים. הקיטור אסף את בני האדם מסביב למכונות, ששם ידחק איש את אחיו וכל אחד יועיל להוֶת משנהו. העבודה רבה מהכיל, בלי משטר וסדרים, ומביאה בכל עת ובכל שעה לידי מהומות ומבוכות, המאבדות את הבעלים והעובדים גם יחד. הקיטור העיק תחת בני האדם ופעולות החשמל תעמיד במרחב רגליהם, ואולי תשנה גם את מצב העובדים לטוב. בכל אופן לא יחדלו יוצרי כל מלאכת מחשבת, אלה עוסקים באמונה בעבודת האנושיות, לעבוד עבודתם גם אחרי אשר יצאו היהודים, והוסיפו לגלות צפונות נפלאות כאשר עד הנה – אך לא, דברים עוד יותר נפלאים יגלו.

המלה “נמנע” כמעט לא תשמע עוד בשפת כל מלאכת מחשבת. לוּ קם היום מקברו איש משנות המאה שעברה, כי עתה ראה את עולמו מלא קסמים נשגבים מרוח בינתו. בכל אשר נבוא עם אמצעינו החדשים נהפוך מדבר ציה לגן רוה. לבנין ערים יספיק לנו מספר השנים האחדות כמספר מאות השנים בשנים קדמויות – על זאת תעידנה ראיות אין מספר באמריקא. מרחק המקום לא ישים עוד מעצורים בדרך. בתי האוצר של רוח העת מלאים מפה אל פה אוצרות הון למכביר, אשר מספרם ירב מיום ליום; אלפים ורבבות יחשבו מחשבה, ידרשו ויחקרו בכל קצוי הארץ, הדבר אשר ימצא האחד הנהו בו רגע לקנין כל העולם.

ואנחנו הננו חפצים להשתמש במדינת היהודים בכל הנסיונות החדשים ולהשלימם, וכשם שתהיה עבודתנו בשבע שעות ליום נסיון לתועלת כל האנושות, ככה נתאמץ תמיד לעשות אך טוב וחסד, וארצנו החדשה תהיה לאות ולמופת לרבים.

בצאת היהודים ישארו כל העסקים אשר יצרו ידיהם, באשר היו, וגם רוח קבלנותם לא תחסר במקום אשר ימצאו חפץ בו. היהודי לא יחדל גם אז מתת את כספו לסחור את המקומות, אשר מצבם נודע לו מכבר. ובעוד אשר היהודי מוכרח עתה מפלט לצרור כספו מפני הרדיפות ולעשות בו עסקים שונים במרחקי הארץ, הנה, אחרי הפתר שאלת היהודים בדרך שלוה כזו, ישוב כסף היהודים הלום, והוסיף להפליא מעשיו לתועלת הארצות, אשר היהודים ישבו בהן עד היום.

 

אחרית דבר    🔗

דברים רבים לא נתבררו עוד. מגרעות רבות של חסר ויתר תמצאנה עוד בספר הזה. אף כי חשבתי דרכי לפני כתבי אותו, ולא אחת ושתים שניתי צורתו.

הקורא הישר והנבון, היודע לחדור אל עומקם של הדברים, לא ישים לב אל החסרונות הם, ולא עוד, אלא שיתעורר לשחר מכחו ומרוח חכמתו בעד מפעל, שאינו קנין אדם פרטי, ולתקן בו כל מעֻות.

האם לא בארתי דרים מובנים ולטענות היותר נכבדות לא שמתי את לבי?

על טענות אחרות נסיתי להשיב; ידעתי, כי יש עוד אחרות, רבות גם נכבדות וגם שפלות בערכן.

על הנכבדות תחשב הטענה, כי עני היהודי איננו היחיד בתבל – אולם, לפי דעתי, עלינו בכל אֹפן להחל בעבודה, לבער מעט מן העניות שבעולם; אף אם היתה זאת לע"ע עניותנו לבדה.

ועוד יש מקום לטעון, כי לא יתכן שנפריד מחדש בין אחים היושבים יחדו; הלא אין להקים חיץ חדש, אך נחוץ להרוס את החיץ הישן, המבדיל ביניהם. ואולם החושבים כזאת הם, לפי דעתי, בעלי הזיה נחמדים. אבל, גם אחרי אשר אלה ישובו אל עפרם ועשבים יעלו בלחייהם, עוד יציץ ופרח הרעיון הלאומי. רעיון האחוה של כל בני האדם איננו אף חלום נעים. להתפתחות כחותיו של הפרט דרושה מאד מלחמת האויב אשר יתקומם לנגדו.

אם כן?– ישאלו – הן היהודים ישבו לבטח על אדמתם באין מגור ופחד אויב מסביב, ומרוב טובה תרפינה ידיהם וכלה כחם; הלא אז יאבד כל כלכל יתר העמים, אך בהיותם על אדמתם, אי אפשר עוד שיפוזרו אל כל קצוי ארץ. אי אפשר שילכו שנית בגולה, כל עוד לא התפוררו עמודי התרבות בארץ. פחד כזה ימצא מקום רק בלב איש בער וחסר דעת. רב מאד כח התרבות שבימינו לעמוד על נפשות.

הטענות השפלות עצמו מספר, כאשר גם בין בני האדם רב מספר השפלים מן הנכבדים. על טענות הבל אחדות כבר נסיתי להשיב. כל הבא להחסות בצד הדגל הלבן ושבעת כוכביו, עליו לצאת אתנו יחד למלחמה של דעתנו זאת. יוכל היות, כי תהיה המלחמה הראשונה באנשים רעים, ערלי לבב ועניי הדעת מבני עמנו.

יש אשר יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו להרגנו – ובמה? היען כי מודה אני על האמת? יען אשר לא אתפאר, כי כלנו צדיקים גמורים הננו?

ויש אשר יחשבו, כי הדרך שאני מציע, הוא אשר יוכל להועיל להוָתנו. על זאת אשיב בהחלט גמור: הצעתי לא תצא לפעולה אלא א"כ יסכימו לה רוב היהודים. יוכל היות, כי יעשו איזה דבר נגד יחידים או נגד שדרת היהודים האדירים, אבל בשום אפן לא תצא רעה מטעם הממשלה נגד כל העם. חקי שווי הזכויות לא יוכלו להבטל עוד במקום שכבר נתנו; כי אם ינסו לעשות כזאת, יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים. בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעות משפטם, לא תאחרנה לבוא מבוכות שונות בחיי הכלכלה. ועל כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם. בין כה וכה גדולה השנאה. העשירים אינם מרגישים בה כלל. אבל עניינו! נשאל נא את פי עניי עמנו הנדכאים, אשר עניותם הולכת ומתרה למן העת אשר חדשה האנטישמיות את נעוריה כהיום הזה.

ואם יחשבו אחדים מבני עמנו החיים בטובה, כי הלחץ עוד לא גדל כל כך, עד כי יוכרחו היהודים לצאת את הארץ, וכי גם בהיותם נרדפים לא יגדל חפצם לצאת, לאלה אשיב: כן הדבר! יען אשר אינם יודעים, אנא פניהם מועדות; יען אשר בצאתם ילכו מצרה אל צרה, מדחי אל דחי. אבל אנחנו הן נראה להם את הדרך המובילה אל ארץ בחירתנו. ועל ההתלהבות הנשגבה להלחם בכל עז נגד כח ההרגל הנורא, עד אשר תוכל לו.

אמת נכון הדבר, כי הרדיפות לא תחזקנה עתה כאשר היו בימי הבינים. אבל גם הרגשתנו עתה נוחה להתפעל יותר, עד כי לא נחוש, אם קלו מעט צרותינו. הרדיפות הרבות והשונות הרפו את עצבינו, ורומנו קצרה בעמלנו.

ואם יאמרו: אין להתעוררות כל תקוה מועילה, גם בהיות לנו ארץ וממשלה, יען אשר רק העניים ילכו שמה, והנה תשובתי: אלה רק אלה נחוצים לנו בראשונה. רק ביד הנואשים מתקוה יצלח לכבוש הארץ.

ואם ישאל איש לאמור: לו יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר ויהי; הנני אומר: אמנם, לפנים לא יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר היכולת. עוד לפני מאה שנה, לפני חמשים שנה, היה נחשב להזיה בעלמא, ועתה הוא נעשה בפועל. עשירנו, המתענגים לראות בעיניהם את ההמצאות הנפלאות בכל מלאכת מחשבת, יודעים היטב עד היכן כח הכסף מגיע. ובכל זאת רק העניים ואנשי ההמון, שאין להם כל מושג מכח האדם, המושל גם עתה בכחות הטבע, יתעוררו והאמינו לקול המבשר בכל לבם, כי התקוה לשוב לארץ אבותיהם טרם נכרתה מלבם.

כן הוא אחי! לא מקסם כזב, לא משאות שוא ומדוחים אני נותן לפניכם בזה! שיתו לבכם ונוכחתם לדעת, כי איש ואיש מכם נושא אתו מעט חמר לבנין ארץ הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו אשר רכש לו.

והנה עוד יחשבו רבים, כי ימשך הדבר לאֹרך ימים ואם גם יצלח, עלינו לחכות עוד שנים רבות עד אשר תוסד מדינת היהודים, בין כה וכה הן יהיו היהודים באלפי מקומות לחרפות ולגדופים, לבז ולמשטמה ולהרג. אך היה לא תהיה כזאת: כאשר רק' נחל להוציא הצעתנו לפעולה, ונעלמה האנטישמיות וחדלה לעולם, כי ברית שלום תהיה זאת לנו. ביום הוסד “אגודת היהודים”, יצא שמעה בכל הארץ וברק החשמל יוליך את הקול למרחוק.

ורק אז תהיה הרוָחה, ממדרגות הבינוניות ינהרו כל אנשי ההשכלה הבינונית, שיש בקרבנו למכביר, ונספחו אל הכהונות הראשונות בפקודתנו. הם יהיו חושבי מחשבת, ראשי הצבא, המורים, הפקידים, עורכי הדין והרופאים הראשונים במדינת היהודים. וכן יצעד הדבר קדימה, קל מהרה, אך לא בשאון וברעש.

בבתי כנסיותינו יתפללו כי יצלח הדבר. אבל גם הם בבתי תפלתם יתפללו! כי הנה זה הקץ, קץ הלחץ אשר הציק לרבים.

אבל בראשונה נחוץ לפשט כל העקמומיות שבלב, לזכך ולהאיר המחשבות. נחוץ שיעוף הרעיון עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם; והם יתעוררו משממה וקפאון, כי בחיי כל עמנו יבא אז תכן חדש. ובשום כל אחד אל לבו לדעת את מצבו, והתשוקה תתקפהו בכל עז. ומה גדלו הכבוד והתהלה הצפונים לחלוצים, העוברים ראשונה למלחמה בעד הרעיון הזה!

אשר על כן אני חושב, כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה.

עוד הפעם אני קורא בדברי הקדמתי: היהודים החפצים יבאו אל המנוחה ואל הנחלה!

באה העת, כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה.

בחרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה.

ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאשרנו והצלחתנו,יהיו לאות ולמופת לתהלה ולברכה בקרב כל הארץ.