נדרשתי להרצות בקצרה ע"ד הצעתי לפני קוראי Jewish Chronicle. הנני לנסות זאת, אף כי חוששני, פן לא יבינו אותי כראוי, מפני הקצור והשטחיות שבציורי. קרוב לשער, כי הרצאתי הראשונה, שאיננה שלמה, תעורר את היהודים לשחוק עלי. דרך כסל ופתיות הנהוגה בקרבנו, להתקלס איש ברעהו, הוא שיור ממדת העבדות, שהרגלנו בה במשך מאות השנים של רדיפה ולחץ. מי שהוא בן חורין, איננו רואה בעצמו שום דבר מגוחך ואיננו נותן לשום איש להתקלס בו. ולפיכך פונה אני בראשית דברי אל היהודים, שרוחם אמיצה ודעתם חפשית. המה ישמעוני בראשונה, וכאשר אקוה, יהפכו אחרי-כן לאוהבי. אינני מטיף לאיזה אידיאל חדש, כי ישן נושן הוא. זאת היא מחשבת כלנו – וזה כחה – עתיקה לימים היא כהעם עצמו, שלא חדל מעולם, אף בעתות קשות ורעות, לדגול בשמה.

נפלא הדבר, כי אנחנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך הלילה הארוך של דברי-ימינו. והנה האיר היום. עלינו רק להעביר את השֵנה מעינינו, לחלץ את עצמותינו ולהפוך את החלום לדבר שבמציאות. לא חוזה אני ולא נביא, אבל מודה אני: הנני מקוה בבטחה, כי התלהבות נאדרה תתקף באחד הימים את העם היהודי. אולם, לעת-עתה, חפץ אני לפנות בדברים מתונים כלפי השכל הבריא של אנשים בעלי מחשבה מעשית והשכלה מודרנית. לאחרונה תבא החובה לדרוש אל אלה שחוננו בפחות מזה, להורותם ולהלהיב את לבם. את החובה הזאת לא אוכל למלא לבדי, אנכי אשתתף בה בשורה אחת, עם רעים ועוזרים, שאני עמל לרכוש אותם ולאהדם בשביל דבר הנוגע לכלנו; אינני מדבר באוהבי, לבל תתראה תנועתנו כעצמית וראויה מראשית הויתה לבוז ולקלסה. לא; תנועה עממית היא, ועתידה היא להיות לשם ולתפארת, אם ישמרו עליה, לבל תתגאל בדרישות עצמיות, ולוּ גם תהיינה הדרישות לשם רדיפה אחר הכבוד הפוליטי.

לנו, המתחילים בתנועה הזאת, קשה להאמין, כי נראה בעינינו את אחריתה המפוארה. אבל כבר בראשיתה היא מכניסה לתוך חיינו גאות רום-אנשים ואושר של חרות פנימית. אנחנו נטע בעד בנינו, כשם שאבותינו שמרו על מסורתם בעדנו. חיינו הם רגע אחד בנצחיותו של עמנו; ולרגע הזה יש חובות מיוחדות.

שני מחזות מושכים אליהם את תשומת לבנו בתוצאותיהם הכרוכות בעקבם: התרבות הגבוהה והפראות העמוקה שבימינו. אל התרבות הגבוהה יחשבו, לדעתי, הקנינים הנפלאים של הטכניקה, שבאמצעותם אנו משתמשים בכחות הטבע לצרכינו. לתרבות שפלה אני חושב את האנטישמיות. כעת אני יכול לעסוק בשני פרטי הנחתי רק באֹפן שטחי; הם וכיוצא בהם יתבררו ברחבה במחברתי המדינית: “פתרון לשאלת היהודים”, הנמצאה עתה בדפוס.

מאת-השנים הנוכחית זכתה לתחיה נפלאה שהיתה בתבל. לוּ יקום היום בקרבנו איש משנת 1795, לא יכיר את פניה. המלה “אי אפשר” חדלה כמעט בפי חוקרי-הטבע שלנו. בכל מקום, אשר יופיע בו האדם בהמצאותיו, יהפוך מדבר לעדן.

לבנין ערים די לנו עתה בשנים אחדות במספר מאות-השנים, שדרוש היה לזאת בתקופות ההיסטוריה שעברו. בתוך אוצרותיה של הרוח החדשה אצורים כבר קנינים, שאין ערוך להם; מיום ליום הם הולכים ורבים, רבבות מֹחות הוגים וחושבים ומחפשים בכל קצוי ארץ, ומה שמצא האחד, יהיה בין-רגע לקנינו של כל העולם.

מאידך גיסא מחכות שאלות-האנושות הגדולות לפתרון; שאלת היהודים איננה האחרונה שבהן.

יש שאלת היהודים, ואולת היא להכחיש במציאותה. היא קימת בכל מקום, שהיהודים נמצאים בו במספר מסוים. באשר איננה, שמה יביאוה אתם היהודים הנודדים. אמת הדבר, ולא יחדל מהיות אמת, בכל מקום, אף בארצות, שמדרגת התפתחותן גבוהה – וגם צרפת אינה יוצאה מן הכלל – כל זמן שלא נפתרה שאלת היהודים באֹפן מדיני.

אדַמה, כי הבינותי את האנטישמיות, שהיא תנועה מרכבת מיסודות הרבה. אני מתבונן לתנועה זו כיהודי, אך בלי שנאה ופחד. אדמה, כי ידעתי להבדיל בין מה שיש באנטישמיות מן הלצון הגס, מקנאת-לחם שפלה, ממורשת משפטים קדומים, מאי-סבלנות דתית – ובין מה שיש בה גם מהגנה עצמית מדומה. רק חסרי-דעת יכולים ליחס לה סמל תבניתן של רדיפות-היהודים מלפנים. אמנם יש לשתיהן סימנים משותפים, אולם מהלכה הרחב של התנועה נגד היהודים שונה הוא היום. בארצות, שהן ראשונות לאנטישמיות, הנה היא תוצאה משחרור היהודים. בעת שהכירו עמי-התרבות את האכזריות שבחוקים המבדילים, וישחררו אותנו, כבר אֵחרה האמנציפציה לבֹא. בתוך הגיטו התפתחנו בדרך נפלא לעם חי במעמד הבינוני, והתחרותנו הזיקה למעמד הבינוני. וכן עמדנו אחרי האמנציפציה פתאום מוקפים חומת הבורגנות, נלחצים ונדחקים משני עברים, מבית ומחוץ, אמנם לא היתה הבורגנות הנוצרית נמנעת מהשליך אותנו טרף להסוציאלות, אולם זה לא היה מועיל הרבה.

שאלת היהודים איננה בעיני לא סוציאלית ולא דתית, אם גם תתראה בצביון זה או אחר. שאלה לאומית היא, וכדי לפתרה, דרוש שנעשה אותה לשאלת העולם המדיני, שצריכה להיות נחתכת על-פי מועצת עמי-התרבות.

עם הננו, עם אחד!

בכל המקומות נסינו בתם-לבבנו להיות לעם אחד עם יתר התושבים, ולהשאיר בידינו רק את אמונת אבותינו לבדה. אבל דוחים אותנו בשתי ידים. לשוא הננו פטריוטים נאמנים, ובמקומות אחדים גם במדה נפרזה, לשוא אנו מקריבים חלבנו ודמנו ככל יתר התושבים, לשוא אנו עמלים להגדיל כבודן של ארצות מושבותינו באמניות ובמדעים ולהרבות עשרן במסחר ובקנין. בארצות, שבהן אנו יושבים כבר מאות בשנים, נחשבנו לזרים גם בעיני אלה, שאבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת שאבותינו אנחנו כבר נאנחו בה. הננו אפוא בכל מקום אזרחים נאמנים כההוגינוטים בשעתם, שנאלצו לעזוב את ארצם.

לוּ נתנו לנו מנוח…

עם אנחנו, והאויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו. בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת, ופתאום יגלה לעינינו כחנו. אמנם כחנו אתנו ליסד מדינה, מדינה שתהיה למופת. יש לנו האמצעים הדרושים לתכלית זו; אינני צריך לפרטם פה, יען כי נכללו במחברתי, שבה עניתי בסדר נכון על כל הטענות נגד הצעתי, שהגיעו אלי. את תכניתי הצעתי לפני פוליטיקאים, רבנים, מלומדים, אנשי-צבא, אמנים, חוקרי טבע, בעלי-מסחר ממקצועות שונים, וביחוד לפני אנשים מומחים לעניני-ממונות. כל הענין הוא פשוט מאוד ביסודותיו, כמו שצריך להיות, בכדי שיהיה מובן לכּל.

תנתן לנו כברת ארץ מיוחדה, אשר תספיק לכל צרכינו, לשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

כמובן אני רואה מראש, כי כל מלה ומלה במשפטי זה, וכל אות ואות שבתיבותיה תהיה לטרף בידי מתלוצצים ומפקפקים. הנני מיעצם להזהר במעשיהם, אם לא יחפצו להיות לבוז.

יסוד מדינה חדשה, עומדת ברשות עצמה, איננו דבר ראוי לשחוק או יוצא מגדר האפשרות. הן בעינינו ראינו כזאת בימינו אצל עמים, שאינם חיים כמונו במעמד הבינוני, אלא עניים וחשוכים, ובכן גם חלשים ממנו. לתת לנו מדינה עומדת ברשות עצמה, זה הוא חפצם האדיר של הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה לה קן בארצותיהן.

הממלכות ההן תהינה נכונות למלא חפצנו ביתר שאת ובה במדה, שהתנועה, שאני מציע, תעצור בעד כל משבר בחיי הכלכלה, כאלה שרגילים לבא בתור תוצאות טבעיות מרדיפות-היהודים. כי על כן אני מציע העתקה פנימית של האזרחים הנוצרים לאותם המעמדות, שנתרוקנו לאט לאט ובסדר נכון מן היהודים. ובאחרונה, כשיתנו אותנו לא רק לפעול ולעשות באין מעצור, אלא גם יתמכו בידינו, אז נוכל לסדר העתקת קניניהם של היהודים ליד הנוצרים בנחת ובמדה כל כך נהדרה, שלא היתה דוגמתה בדברי-הימים.

כל זה צריך שיֵעָשה באפן מתאים עם זכיות קימות מכבר, בהתאמה מדויקת עם החוקים, באין אונס, בגלוי, לעין השמש, במשטרם של פקידי הרשות ובהשגחתה של דעת-הקהל.

בקצור נמרץ נוכל לצייר לנו מעשנו עפ"י המשל הזה: אנו מוסרים את מעוננו לאחרים ובונים לנו מעון חדש, יפה מן הראשון. איך נמסור את הבנינים הישנים ואיך נכונן לנו את החדשים, כל זה בארתי לפרטיו במחברתי. העבודה הזו, הפשוטה בעיקרי יסודותיה וסבוכה בפרטי הוצאתה לפעולה, נחוץ שתפתר בידי אגודה בעלת הון – נכנה אותה בשם: “החברה היהודית”.

“החברה היהודית” תעסוק במכירת נכסיהם של היהודים היוצאים.

כאמור לא נוכל לתאר לנו, כי תהיה יציאת היהודים פתאומית. היא תתנהל לאט, ותמשך לעשרות שנים.

“החברה היהודית”, אשר תראה שכר טוב בעסקיה, תוכל בכל אֹפן לתת בהקפה לעניים שבמהגרים את האמצעים לנסיעה ולחומר העבודה, ואלה ישלמו אחרי-כן בעבודתם. עתידים אנו להנהיג עבודת שבע שעות ליום, ולעשות בזה נסיון סוציאלי-מדיני, שיביא תועלת לכל האנושות. בכלל נעמול להנשא למרום ההכרה של העת החדשה. די לנו פה ברמיזה זו. על-פי תכנית קבועה מראש יסולו פועלינו דרכים ומסלות, יבנו גשרים, יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו בתי-מושב גם לעצמם גם לפקידינו. לרגלי עבודתם יפרץ סחר-הארץ, המסחר יפתח את השוקים ואלה ימשכו אליהם מהגרים חדשים. העבודה, אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הארץ. בזמן קצר יכירו היהודים לדעת, כי רוח-קבלנותם, שהיתה להם עד כה למקור שנאה ובוז, פתחה לפניהם כר נרחב לעבודה, חדש ובר-קימא. כי ארץ הבחירה בנו בעצמנו היא – ברכושנו ובעבודתנו, אם יתאחדו שניהם בסדר ובמשטר.

כל הנסיונות לישוב יהודי, שנעשו עד כה, יצאו מתוך שגיאה ראויה לתשומת-לב. השגיאה היתה בזה, שהביטו על המפעל מתוך אופק צר והשתמשו באמצעים נושנים. נסיון של אולת הוא, להפוך את היהודי לאכר; אבל אפשר לעשותו לבעל אחוזה גדולה או קטנה, העובד את אדמתו במכונות.

כשרוצים היום ליסד מדינה, לא יתכן ליצרה באפן, שהוא לבדו היה אפשרי לפני אלף שנים. אולת היא, לשוב אחורנית למדרגת-תרבות ישנה, בעת שרוצים לברֹא חדשות. לוּ נטל עלינו, למשל, לגרש חיות רעות מאיזו ארץ, לא נעשה זאת באפן, שהיה נהוג אצל יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו, לקראת הדובים, כי אם נבא לצוד ציד בהמון עליז, ונחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי-מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי-עץ רעועים על שפת-הים, כי אם נבנה, על פי תורת הבניה בימינו, בתים נהדרים ויפים למראה, מאשר היו עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות השפלות במצב הכלכלה תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן. כל הנואשים מתקוה יֵצאו ראשונה, ובראשם ילכו בני ההשכלה הבינונית, הנרדפים בכל מקום, אשר מספרם בקרבנו גדול יותר מדאי.

אנשי-המדע, עורכי-הדין והפקידים שלנו יפקחו מטעם הרשות על הפועלים “שאינם מלומדים”.

כמובן יהיה לנו גם חיל צבא, שישמור על הסדרים מחוץ ומבית.

בני-ביתם של שרי-צבאנו ופקידינו יהיו ביציאתם אל המולדת החדשה למופת “לבעלי הבתים” שבמעמד הבינוני. ובבואם אל הארץ יביאו אתם שמה את צרכי החיים הגבוהים, יבראו את השוקים הדרושים, ולאחרונה גם את האמנות וחרשת כל מעשה.

בנינו, שאליהם ביחוד אני פונה בדברי, יקדישו את כחם לעבודת רעיוננו. אולם עליהם לברר לעצמם מראש, כי אין בדעתנו ליסד ממשלת-דת, אלא מדינת-אזרחים מודרנית וסבלנית. אבל בשומנו לב לאמונת אבותינו, נקים מחדש את מקדשנו בהדרו העתיק. אנחנו נרים את נס-היהדות החדש – דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, והכוכבים המה אות על שבע שעות הזהב של יום עבודתנו, כי בשם העבודה ידגלו היהודים, ההולכים אל ארצם החדשה.

מי שרוצה להשתתף עמנו, יעמוד תחת דגלנו וילחם בעדו בדבור, בכתב ובמעשה. אני מקוה, כי יעשו זאת צעירינו, השואפים לעלות מעלה, שבמקומות מושבותיהם נחתמו כל הדרכים בעדם.

רוסא חשב לבסיס המדינה את האמנה אשר יכרתו ביניהם יושביה. לדעתי תוכל מדינה להוסד על ידי כח-ההרשאה לנהל עסקי אחרים. בהיות נכסיו של איש בסכנה, ואין הבעלים יכולים להגן עליהם, יכול מי שיהיה לעמוד ולהגין עליהם. זה הוא המורשה, המנהל את עסקי אחרים. הוא לא קבל את המשרה, זאת אומרת, לא נתנה לו פקודה בידי שום אדם. פקודתו באה לו מתוך נחיצות גבוהה מעל גבוהה. כמובן, עליו להיות זהיר בפעולתו בתכלית הזהירות.

וכן צריכים אנו למנהל עניניו של העם היהודי.

העם היהודי, בהיותו עתה מפוזר בארצות גלותו, איננו יכול לנהל בעצמו את עניניו המדיניים. ויחד עם זה הוא נתון במקומות שונים במצוקה גדולה או קטנה. הוא צריך קודם כל למנהיג.

הצרך להקים מנהיג כזה, הוא איפא היותר עקרי בצרכינו. אבל לא יתכן, שיהיה המנהיג איש יחידי; היחיד, שיקח על שכמו מפעל כביר כזה, יהיה רמאי או שוטה. ולפיכך דורשת גם טהרת הרעיון גם הוצאתו לפעולה, לבל תהיה משרה זו תלויה באישיותו של יחיד. מנהיג-היהודים צריך שיהיה חבר אנשים, שיתאחדו למטרה ידועה, לאגודה. האגודה הזאת תוסד, כפי שאני מוצא לנכון להציע, בשורה הראשונה מקרב אנשי-המרץ שביהודי אנגליה, אשר לפניהם הצעתי את תכניתי בלונדון. היא תקרא בשם “אגודת היהודים”, ותעודתה שונה היא מזו של “החברה היהודית”, שהזכרתי למעלה. אגודת היהודים תהיה מקום המרכז להתחלתה של תנועת היהודים.

לאגודה יש תעודות מדעיות ומדיניות. ליסוד מדינת היהודים, כאשר אתארהו לי אני, צריך שתקדמנה ידיעות רבות ברוח העת החדשה. לוּ נצא היום ממצרים, לא יתכן שנלך בדרך התמימות של ימי קדם. קודם כל עלינו להביא בחשבון את מספרנו וכחנו.

מחברתי תביא את שאלת היהודים לידי וכוח כללי. חובבים ומתנגדים יקחו בו חלק – וכאשר אקוה, לא בסנגוריה של אנינת דעת ולא בחרפות ובזלזולים. הוכוח יהיה גדול לפי ענינו, רציני ופוליטי.

“אגודת היהודים” תאסוף את גילוי-דעתם של ראשי הממשלות, בתי המחוקקים, קהלות היהוּדים והחברות, שיביעו בדבור ובכתב, באספות, בעתונים ובספרים.

באפן זה תדע ותברר האגודה בפעם הראשונה, אם כבר הגיעה העת, שהיהודים חפצים ומוכרחים לצאת אל ארץ הבחירה. האגודה תקבל מאת קהלות היהודים שבכל ארצות התבל את החומר לספירה מקפת את כל עניני היהודים.

עבודות האגודה המאוחרות בזמן תהיינה: החקירה המדעית בטיב הארץ החדשה ואמצעיה הטבעיים, אחדות התכנית להגרה ולהתישבות, העבודות במכינות לקביעת חוקי הארץ וסדרי הנהגתה; כל אלה תתפתחנה באפן מתאים אל התכלית הרצויה.

בקצור, אגודת היהודים תהיה התא היסודי, שממנו יתפתחו אחרי-כן כל סדרי חיי-הצבור במדינת היהודים.

היהודים המודים ברעיוננו המדיני יתאגדו והיו ל“אגודת היהודים”. וע"י זה ימסר בידה כח-ההרשאה לדבר בשם היהודים ולבא במשא-ומתן עם הממשלות.

אם יאותו איפא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ נייטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגודה במשא-ומתן עמהם בדבר הארץ, אשר תבחר. והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא וארגנטינא. בשתיהן כבר נעשו נסיונות-לישוב חשובים בערכם; בכל אֹפן על היסוד המוטעה של הגרה אטית וחשאית. הגרה כזו סופה להזיק. אפשר שלא תצלח כלל; ואם תצלח, תגרום לאנטישמיות שתבא.

כי יבוא, היום, כנהוג, והממשלה תהיה מוכרחת לשום לב להפצרת אזרחיה, הרואים את עצמם נדחקים, ולסגור שערי ארצה בפני היהודים הנודדים. להגרה יש אפוא תועלת רק אז, אם תוָסד על בסיס בטוח של מדינה עומדת ברשות עצמה.

“אגודת היהודים” תשא ותתן עם ראשי הארץ, בהסכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר ייטב הדבר, בעיניהן. יש לאל ידנו להביא תועלת רבה לראשי הארץ, המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים, שהם נחוצים גם לנו, ועוד בדברים רבים כאלה. ויסוד מדינת היהודים, כשהוא לעצמו, יביא תועלת גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה תרבותה של ארץ את ערך הארצות אשר סביבותיה.

הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגודה תברר את שתי אלה.

ארגנטינה היא אחת הארצות הדשנות והפוריות בעולם, ארץ רחבת-ידים, שאנשים בה מעט ואקלימה ממוצע. ממשלת-העם בארגנטינה תתן לנו בחפץ-לב כברת ארץ להיאחז בה. אמנם, הגרת היהודים שעד כה – לא היתה שם לרצון; חובתנו היא לברר לממשלת ארגנטינא את ההבדל היסודי, שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

פלשתינא היא ארץ-מולדתנו ההיסטורית, שלא משה מזכרוננו. די לנו לקרא בשמה, בכדי שיתעורר כל העם בחרדת-קדש נאדרה. לוּ חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה היינו נכונים להביא סדרים גמורים בעניני אוצרותיה של תוגרמא. לאירופא נהיה שם כחומה בצורה נגד אזיה; אנחנו נעמוד שם על המשמר להגן בעד התרבות מפני הפראות. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים נבקש תחבולה על-פי משפטי העמים, כי יבדלו מתוך אחוזתנו. אנחנו נשמור על המקומות הקדושים ההם, ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו הזאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה סימן ואות על שאלת היהודים, שנפתרה אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

אמנם ידעתי, כי בנסותי להפיח חיים חדשים ברעיון ישן נושן, נכון אני להיות לשחוק ולמפגע למתנגדים שונים. הנוחים שבהם ימצאו במחשבותי סימני אוטופיה. אולם, מה בין הצעה של אוטופיה להצעה, שאפשר להוציאה לפעולה? האוטופיה היא לפעמים מכונה נפלאה רבת-התכונה, שאינה חסרה אלא כֹח מניע; לעומת זאת נוסדה ההצעה האפשרית על כח נמצא בפועל.

את הכֹח הזה, הדרוש לנו, תמציא לנו האנטישמיות. אחדים יטענו נגדי, כי אני מוסיף בזה און ועצמה לאנטישמיות. לא אמת הדבר, יען כי האנטישמיות תלך ותצמח גם בלעדי הצעתי, כל זמן שלא יבערו את סבות צמיחתה מן העולם. אחרים ידאגו להונם ורכושם ויחרדו מפני הפסד עסקיהם. במחברתי, שהזכרתי פעמים הרבה, פרטתי דרכים שונים, שבהם אפשר למכור נכסי דלא ניידי, להעתיק עסקים לארץ חדשה, להרחיב גבולותיהם על-ידי סניפים, להשיבם אל מצבם הראשון או להגדילם.

מה יהיו סדרי ממשלתנו?

טובה בעיני הריפובליקה האריסטוקרטית, אף-על-פי שבארץ מולדתי הנני נוהה מתוך הכרה פנימית אחרי המונארכיה.

אבל דברי-ימינו היו נפסקים זה זמן כביר, עד כי לא נוכל לשוב ולתקן לנו סדרים כאלה. ולוּ רק ננסה לעשות זאת, נהיה לשחוק ולקלסה.

באיזו שפה נדבר? כל איש יחזיק בשפתו, שהוא מחבבה בתור מולדת למחשבותיו. ומדינת השוויץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, להתחבר ולשבת יחדו. גם בארצנו נהיה את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב בדאבון נפש את ארצות מולדתנו, שגורשנו מקִרבּן.

יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו. גם זה שקר הוא. כי הדבר, שאני מציע, לא יצא לפעולה, אלא אם כן יסכימו לו רוב היהודים. אפשר, שיעשו איזה דבר נגד יחידים או קבוצות של היהודים האדירים כעת, אולם בשום אפן לא תצא רעה מטעם איזו ממשלה נגד כל היהודים. שווי-זכיותינו לא יוכל להבטל עוד במקום, שכבר היה בו לחוק; כי אם ינסו לעשות כזאת, ימהרו כל היהודים, כעניים כעשירים, לבקש להם מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים. בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעוות משפטם, לא יאחרו לבוא משברים בחיי הכלכלה. ועל-כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם. בין כה וכה מתגבּרת השנאה.

ואם יאמרו: אין כל תקוה להצלחת המפעל, גם אם תנתן לנו הארץ והממשלה, – יען כי רק העניים ילכו שמה? על זאת אשיב: אלה, רק אלה נחוצים לנו בראשונה! רק הנואשים מתקוה מסוגלים לכבוש את הארץ.

העשירים והחיים בטובה יבאו אחריהם, בראותם, כי אפשר לחיות גם בארץ החדשה חיים כה נעימים, ואולי עוד יותר נעימים מן החיים אשר בארצותיהם.

המוסדות שלנו, “החברה היהודית” ו“אגודת היהודים”, האחת לעניני הצבור והשנית לעניני היחידים, יבראו בזמן קצר את התנאים הדרושים לחיים של תרבות.

אבל בלי התלהבותם של בני עמנו אי אפשר לנו לעשות דבר.

נחוץ שיעוף הרעיון ויתרחב עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם. אלה יתעוררו מתוך השממון והקפאון, כי בחיי כלנו יבא תוכן חדש. ובשום כל אחד מאתנו אל לבו לדעת ולהכּיר את מצבו, תתקפהו התנועה בעזוז כחה.

ומה גדול הכבוד הצפון לחלוצים המתנדבים לעבוד בעד הרעיון!

אשר על-כן אני חושב, כי יצמח מתחתיו דור נפלא של יהודים. דור המכבים יקום ושב לתחיה.

וכן יהיה הדבר: העניים והדלים, שאין להם אף מושג כל שהוא מכח האדם המושל כבר עתה בכחות הטבע, הם רק הם יאמינו ביתר עוז לבשורה החדשה.

הנה היא לפניכם, יהודים! אין זו אגדה, אף לא מקסם שוא וכזב! הכל יכולים להוכח; כי איש ואיש מאתנו נושא אתו מעט חומר לבנין ארץ-הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו, אשר רכש לו.

באה העת, כי נחיה כבני-חורין על אדמת אחוזתנו, ונמות בשלום על אדמת מולדתנו.

(המאמר נדפס בהעתון “Jewish Chronicle” מיום 17/1 1896 בשם “A Solution to the Jewish Question ”)