_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

~~~~~~~~~~

הרב הראשי בווינא, מר ד"ר גידמאן, טרח וכתב מחברת על הציונות; יותר נכון נגד הציונות.  אין איש שיודה בחפץ-לב כּמוני, כי ראוי הוא לחוות דעתו בשאלה זו.  הוא יודע אותה היטב.  הוא ידע, למצער עד לפני איזה זמן, כל מה שנעשה בתנועתנו.  ואולי יש מי שיתענין לשמוע עתה, כי הצעתי את עלי-ההגהה מספרי "מדינת היהודים" לפני מעלת כבוד תורתו.  ידעתי, כי יצאתי במחברתי זו לדון בדבר נכבד בתוצאותיו, ולא חפצתי להוציא בקלות-ראש ספר, שחברתי בכונה רצויה להועיל לבני עמי, ושיכול אולי להזיק להם מסבות בלתי תלויות ברצוני.  ועל כן פניתי אל אנשים אחדים, אשר יכלתי לחשבם לבעלי דעה ישרה ומתונה, ובתוכם היה גם מר ד"ר גידמאן.  עוד בשבתי בפאריז החלפתי אתו מכתבים ע"ד שאלת היהודים, ובאחרונה נדברנו לעתים קרובות פה אל פה.  מר ד"ר גידמאן ידע את מחברתי, בטרם יצאה לאור, וכאשר כתב לי ביום 2 לפברואר 1896, אחרי קראו את עלי ההגהה, לאמר: "קראתי הכל ולא מצאתי מקום לערער", נחה דעתי עלי.  רק את הדברים המעטים האלה אני מוציא מתוך מכתביו, שהיה בהם הרבה התלהבות להרעיון והארת-פנים מסכמת לחפצי.

בהזכירי זאת אין כונתי לשלול מאת מעכ"ת הרשות לשנות את דעתו.  רשות זו ניתנה לכל אדם.  גם לטעות הרשות ביד כל אדם.  מר ד"ר גידמאן רשאי היה לטעות אז, והרשות בידו גם עתה.  אין אני מעיז להכריע, מתי השתמש יותר ברשותו זו.  הן לא נאמין, כי יש אדם נקי משגיאות.  די לנו אם נבקש את היושר, וזאת אני מניח גם אצל מתנגדי הנכבד.  כלום אין לי הצדקה לחלוק עליו? כמדומני, שיש ויש.  הציונות, שאני מקדיש לה כל כחותי, עמדה לבקרת חריפה בידי מר ד"ר גידמאן.  המבקר מדבר אמנם בדרך כלל, מבלי להזכיר איזה שם, אבל הכל יודעים, במה ובמי ידבּר כותב המחברת "היהדות הלאומית".  גם האדון, שהודיע את טיב המחברת של גידמאן בעתון  "אָסטריי-כישע וואכענשריפט", הגיד מפרש: "המחברת תעסוק בג' פרקיה הראשונים בעבר, וברביעי היא פונה אל העתיד.  את ראשיתה נוכל לציין בשם: ישראל כמתנגד מטבעו לרעיון הלאומות, ואחריתה אינה אלא: ד"ר גידמאן נגד ד"ר הרצל".

כדברי המודעה כן הוא.  מר ד"ר גידמאן איננו אמנם הראשון ברבנים הראשיים, שהתנגדו בפוּמבי ליהדות הלאומית.  כבר קדמו בזה מע"כ הרב הראשי בלונדון לפני ירחים אחדים.  הרב הראשי האחד ד"ר אדלר – איש, שבא מגרמניה לאנגליה, ובודאי מתאוה להראות כנצר מגזע האנגלוזקסים – בעוד שהרב הראשי השני ד"ר גאסטר חוה את דעתו, בהחלט כמור גם הוא, בעד  הציונות.  יש מחלקת בדבר.

והנה משתומם אני קצת, אך בשום אופן אינני מתרגז על ההתנגדות, שבה מכבד מר ד"ר גידמאן את תנועתנו.  שמחה גדולה היא לעסוק במתנגד כזה, שאין דבורו או שתיקתו תלויים ברצון אחרים.  מע"כ הרב הראשי נמצא במצב בלתי-תלוי כזה, שאי אפשר לחשוב, כי ידבר בעד העשירים נגד העניים, כמעשה אחרים.  אין זאת, אלא שסבות פנימיות הביאוהו לידי כך, אבל, אם גם נחליט זאת בכבוד גדול, עלינו להצטער בכל זאת, כי העלים מאתנו את נמוקיו היותר חזקים לדעתו של עכשו.  הנמוקים, שנתן לדבריו במחברתו, חלשים הם.

אנו קוראים אך מעט, וכבר אנו פוגשים סתירה מוזרה.  בראשית דבריו (עמוד 4) אומר המחבר, המומחה לדעת הכל לענין זה, כי "לדת ישראל לא היה מעולם דבר עם הענינים המדיניים התלויים בזמן".  אך את החלטתו זו כבר שכח בעמוד שלאחריו (5) וכתב: "אבל, מפאת ריב המפלגות בדבר עתידותיהם של היהודים, כמעט שלא שמו לב כלל אל הדת היהודית.  ודעתה היא בכל השאלות הנוגעות ליהדות לא רק שצריכה להיות נשמעת בראשונה, אלא גם להכריע".

והנה הציונות היא, כפי שהודה בצדק ד"ר גידמאן בינתים, תוצאה מתנאים מדיניים, ושואפת היא לברא תנאים מדיניים אחרים בעד היהודים.  התנועה הלאומית-יהודית היא מדינית מן הקצה אל הקצה.  ובכן – אחת משתי אלה! דת ישראל אין לה דבר עם ענינים מדיניים, או צריכה היא לחוות דעתה בראשונה.  אך לאחד את שתי אלה, להעלים עין מאיזה דבר ולהכריע עליו, קשה הוא לפי דעתי.

נניח אפוא לרגע אחד, כי ההחלטה השניה היא הנכונה.  הדת יש לה כח ההכרעה.  הא כיצד? הוי אומר, כי נמסור את כל הענין ביד הרבנים המריבים, שידונו עליו, והאדונים הנכבדים האלה חכמתם מרובה במדה כזו, שאי אפשר שיתפשרו לעולם, הרב הראשי האחד אוסר והרב הראשי השני מתיר, מלבד אותם הרבנים, המתירים ואוסרים כאחד.  אבל מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות.  אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם.  מר ד"ר גידמאן יכול לעשות זאת; הוא יכול לעשות זאת למצער ביום 2 פברואר 1896, כי על כן לא היה לו אז "מקום לערער".  אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרן מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו:

"תנועת הישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה.  הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו".  – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו, בכתבו (ע' 40): "אבל מעולם לא יצא מצד מומחים הכרוז לכלל ישראל, לעוררם למסע-צלב, כביכול, בלי שפיכת דמים, לחדש את חרותם הלאומית"?

ואותו אהרן מרקוס כותב במקום אחר, כי "היהודים היותר חרדים מוכנים ומזומנים לקבל את ההצעות בדבר התחיה המדינית של היהדות, הנעשות בידי החפשים בדעות היותר חדשים".

ואהרן מרקוס זה היושב בפודגורז' כדאי הוא שנסמוך עליו.  הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה.  במצבו האזרחי הוא סוחר.  הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות".

כי אפשר שיתאחדו בציונות החפשים הקיצונים עם החרדים הקיצונים, זאת לא יבינו רק אלה שאינם יודעים מה טיבה של הציונות.  הציונות מקימה את כל בני הלאום היהודי.  אחד מעיקרי הציונות שלנו הוא: חפש גמור בדעות.  כל אלה שהכרתם היא בלתי-לקויה, והמגלים דעתם בלי משא-פנים לצד אוהב או אויב, מכבדים בתוך הציונות איש את רעהו בכל לבבם.  אנחנו נותנים לכל איש לחיות עפ"י הכרתו.  וביחוד אנחנו, החפשים בדעות, משתוממים הרבה על האורתודוקסיה, שבתוך צרות ורדיפות אין קץ שמרה על דת ישראל, מבלי פניה לצד אהבת עצמה, ומבלי להתרפס לפני עצומים ועשירים, בעצמה ובתומת-לב עשויות לבלי חת.

אבל, האין זו הנחה מוקדמת, באמרי, כי הציונות מקיפה את כל בני הלאום היהודי? הלא צריכים קדם כל להוכיח שיש לאום.  לנקודה זו יכונן מר ד"ר גידמאן את כל חצי זעמו.  רוצה אני להוכיח את העובדא, כי היהודים הם לאום, בדבריו הוא ואח"כ בדברי אני.  הוא אומר (ע' 7) "כי היהודים, או כמו שנקראו בראשונה ובצדק נקראים עוד היום, בני-ישראל, היו מלפנים לאום.  זוהי עובדא היסטורית".  ופה שכח כבר את אשר טען נגד הציונות שני עמודים קדם לזה.  שם (ע' 5 ) הוא חושב "לחטא נגד המדע, אם נדון על היהדות עפ"י צרכי הזמן".

ובכן, מה עלינו לעשות? היש לנו לדון עפ"י עובדות היסטוריות או לשפוט עפ"י צרכי הזמן"?

מעכ"ת מוסיף ואומר (ע' 7):

"נחקור אפוא, באיזה אופן מתבטא אצלם (אצל היהודים) מה שעושה המון בני אדם לעם, היינו: נשמת העם או הרוח הלאומי, באיזו מדה עם דומים בנידון זה לעמים אחרים או שונים הם מן האחרים! למן העת שנתישבו בארץ ישראל עד חרבן הבית השני, היינו, בכל משך זמן קיומו של העם הישראלי-היהודי, מתגלות בקרבו כל אותן ההופעות, שאותן אנו פוגשים גם אצל העמים האחרים, ושעליהן נוסדה ההכרה הלאומית: אחדות המולדת, השפה, הדת, החוקים והנימוס".

האם באמת לא נוסדה ההכרה הלאומית אלא על אחדותן של פרטים אלו שהוא מונה וחושב? היא לא נוסדה על אחדות המולדת; אנו רואים זאת בחלקיהם של עמים אחרים, המפוזרים בתבל, ובמדה יותר מרובה בקולוניות.  הן כל העמים חיים עכשו במדה ידועה בגלות.  אלא שאנחנו זכינו לגורל המר להיות בכל המקומות כקולוניסטים בלי מולדת.  יש לנו ארצות-מושב, שהננו אזרחים בהן – עד כמה שיניחו לנו – אבל אין לנו ארץ-מולדת.  ואותה ארץ מולדת מבקשת הציונות בכליון-נפש.

ועוד זאת.  ההכרה הלאומית לא נוסדה גם על אחדות השפה, ואוסטריה ושויציה מוכיחות.  לא על אחדות הדת, כאשר תוכיחנה כל המדינות התרבותיות.  לא על אחדות החוקים, ואשכנז שלפני ההתאחדות תוכיח.  לא על אחדות הנימוס, כאשר תוכיח כל ארץ, שיש בה מעמדות שונים.  הכרת הלאום בכלל אינה עומדת על ההופעות האלה, אלא שהיא יוצרה אותן, אחרי שכבר גברה ותעש חיל.  על מה נוסדה אפוא ההכרה הלאומית, שמר ד"ר גידמאן לא ידע לבארה?

היא נוסדה על ידיעתם של מספר אנשים, כי נקשרים הם ע"י מאורעות היסטוריים וזקוקים הם זה לזה בהוה, אם אינם רוצים להיות כלים ואובדים.  איך תחדרנה אל התועלת שבאחדות זו כפעם בפעם מחשבות רמות, ותטהרנה אותה מהמוניות גסה, זה היה ענין יפה לחקירה, אך לא נוכל להאריך בזה יותר מדי.  בכל אפן נוכל להגיד זאת בלי יהירות מדעית ובדברים פשוטים, כיון שהדבר פשוט כל כך ונוח להתקבל על לבות בני אדם היותר פשוטים.

לאום אנחנו.  מי נמצא בנגוד אל ההיסטוריה המכחישים או המודים בדבר? את הגדרתי למושג הלאום שניתי ושלשתי: הלאום היא קבוצה היסטורית של בני-אדם, ששיכותם זה לזה נכרת ונקשרים זה עם זה ע"י אויב משותף.

אגב מודה מר ד"ר גידמאן בעצמו (ע' 13), כי כל עם נתהוה ע"י האויב.  מין קסם מיוחד יש בהרצאתו, שהוא סותר לרוב את דברי עצמו, החושב הוא, כי כבר אבדה זכותנו להיות עם, אעפ"י, או יען כי לפי ההיסטוריה היינו עם? יכולים אנו להגיד לו, כי גם בלעדי הקשר הישן ההוא לא חדלה מעולם זכותנו ליצור קשר חדש, אני משתמש בדבריו (ע' 13): "לפיד המלחמה הבעיר את ההתלהבות הלאומית, בְּאִישָה נוצר הקשר, שאיחד את ההמונים ויעש אותם ללאום".

ואמנם אותו הקשר העתיק עודנו במציאות, זאת ידע כל איש יהודי, והרב הראשי לא ידע? כן הוא מדבר במה שמשותף לנו, עד כמה שיש לו בו חפץ.  הוא מדבר על עבודותינו המשותפות ועל מטרותינו המשותפות, על "התעודה" שלנו.  תעודה זו! אין לה שום דמיון עם פעולת הנזירים האמללים, המכתתים רגליהם אל אוכלי אדם במקומות הפראים, כדי להטיף להם את הדת הנוצרית.  היהדות אינה רוצה להכניס גרים, זאת אני יודע היטב; מפיו של ד"ר גידמאן בעצמו שמעתי זאת.  "התעודה" היהודית היא ענין של חיי-שובע, הרחבת-הדעת, של עושר וכבוד.  זה ימים ושנים אני מתבונן אל אותם בני-האדם הבאים עלי בטענת "התעודה", כשאני מדבר בענים של עניינו ההולך וגדל.  אלה בעלי התעודה רואים חיים טובים בעולמם.  אבל מר ד"ר גידמאן טוען נגד היהודים הלאומיים בלעג של גאוה: "יכול להיות, שמתוך החפץ לעזור ליהודים תאבד היהדות".

איזו יהדות? זו שהוא עכשו בא-כחה, או זו של פברואר 1896? דומה כאילו הוא מגין על הדת בפני הלאום.  אך מי יגן על הדת בפני מע"כ הרב הראשי? מה שהוא כותב בעמוד 40, 41 היא קטגוריה קשה מאד נגד עצמו, שאינה נוגעת אל כל הרבנים רק בשביל זה, שלא כל הרבנים שווים עמו בדעה אחת, הוא אומר: "ציון שמשה ומשמשת גם היום ליהודים רק סמל עתידם הם והעתיד המקיף את האנושות כלה.  מובן זה, שאין בו אף קורטוב של לאומות, יש גם לבקשה על שיבת ציון בתפלותינו, שבהן הוא, לפי זה, מקומה הראוי".

ובכן! כשמתפללים על שיבת ציון, מתכַונים אל ההפך ממש? לדברי התפלה אין אפוא אותו המובן, שהצבור הנאמן למוצא שפתיו מיחס אליהם? ובו ברגע, שהמצב המדיני בעולם, האנטישמיות שבאה אחרי האמנציפציה ועומדת בתקפה, היהדות הלאומית שהתעוררה לתחיה, המצב במזרח וההמצאות הטכניות, הרגע, שכל אלה חוברו יחד לעשות את שיבת ציון לאפשרית וקרובה – בו ברגע עומד הרב הראשי ומכריז: "אל תשימו לב לדבר – זה היה רק "סמל"!

ואחרי כל אלה אומר מעכ"ת ללמדנו, מה היא "הציונות האמתית"? כי "הציונות האמתית לא תפרד לעולם מעתידה של האנושות" (ע' 40).  אמנם, ידענו זאת, וכך אנו מבינים את הציונות שלנו עם תקוניה הסוציאליים (עבודת שבע שעות ביום, ועוד), במדת הסבלנות שבה ובאהבתה לעניים שבנדחים. 

אין את נפשי לענות היום עוד יותר,  בעקר הדבר הנני מיצר, על אשר הכריחני מר ד"ר גידמאן להכנס אתו בוכוח, שבו לא יכלתי לשאת פניו במדה שהייתי רוצה, יען כי זקן הוא לימים, ויען כי לפנים שררה ידידות בינינו.  חושב אני, כי נמשך בתומתו אחרי אנשי-סתר, אשר פקודתם בא תבא.  האנשים ההם לא הבינו את ההתאפקות, שהציונות שאפה ועוד תשאף אליה, אם לא ימררוה וישחיתוה במעשי תרמית.  האנשים ההם, שאנו רגילים לשמוע תדיר על אדותם, פעם על מעשי נבלותן של פלגשים, פעם על נצחון סוסיהם הרצים, פעם על נכליהם בשער הבירזה, שעל ידם ידכאו את המעמד הבינוני של הבירזה, פעם על השחתת הנימוס, שהם מפיצים על סביבותיהם כקטב מרירי; האנשים ההם, הנִראים בּכל מקום, אך לא במקום, ששם עומדים היהודים העניים בקשרי מלחמה קשה על קיומם, – האנשים ההם יואילו להשמר, פן תתקומם עליהם מאחוריהם תנועה עממית שניה, קטנה אמנם במספר, אבל דוקא בשביל כך איומה מן הראשונה.  אמנם כן, יש בהם, כביכול, "נדיבים"; זאת אומרת, הם מגדלים קבצנים.  זאת אומרת, הם מזיקים לעם היהודי עוד גם בנדבותיהם, אשר יתנו מהונם שנצבר לפעמים באפן מחפיר.  אמנם כן, האדונים האלה הם גם חרוצים למדי, כדי לכפר על נפשם מפני האנטישמיות: בנדיבות, בכסף ובקרבנות של הכרה – אלה האחרונים עולים להם בזול ביותר.  אבל לגבי הציונות יש רק חִשָבוֹן אחד, זוהי ציון.

"אם תנתן ליהודים, שמלחמת הקיום בארצות מושבותם קשה להם ביותר, היכלת להתישב באיזה מקום אחר, יהיה זה מפעל מועיל וראוי לתהלה".  מי אומר כזאת? מר ד"ר גידמאן בכבודו ובעצמו בעמוד 39 במחברתו.  וכשבאה הציונות שלנו לזיין את המתישבים האלה בהגנה בין-לאומית מספיקה ובחסותם של משפטי העמים, אטו עצה נבערה היא! הנסיונות, שנעשו עד כה, הראו כבר כי אדמת ארץ-ישראל טובה וגם "חומר האנשים" מצוין הוא.  ודוקא החיים האכריים קשה ביותר לכונן.  אך מה שלא עלה ביד הבארון הירש בארגנטינה, יצלח בפלשתינה.  ומדוע? יען כי "היהדות הלאומית" מזבלת את האדמה העתיקה.  הדבר נראה כפלא.  כל מה שבטבע הוא נפלא.  והכל יעלה מהר, עלה והצליח, כשיתעורר העם כלו, שאנחנו הציונים מעודדים אותו.  ואז יראה את ארצו העתיקה, השוכנת בהדר לחוף הים התיכון, באקלימה הקר, הממוצע והחם; ארץ מוכשרת להצמיח כל מיני תנובה, ואוצרות עתיקים טמונים בעפרה ובכל זאת לא רב ערכה בעיני אחרים, מפני שהאחרים לא יוכלו להטות אליה את נהרי-ההמונים המפרים, הסרים למשמעת הציונים, ולפיכך, כשאין אנו מביטים אל העבים כהוזים או כמתעתעים, אלא פונים אנחנו במבטנו השקט אל אותה הנקודה, שממנה תבא גאולתנו באמת, אין אנו צריכים לבאורים ודרשות של מסתורין.  שם היא ציון של העניים, זו של הצעירים וגם זו של שומרי-הדת.

~~~~~~~~~~

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה