_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לירוא-בוליה על האנטישׁמיות

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

האדון לירוא-בוליה, שכבר עלה לו בזכות היהודים לכתוב אחד מספריו המשובחים: "ישראל בין העמים", שב זה לא כבר לטפל בנו.  בפעם הזאת לא הצליח הסופר בעל הטעם היפה הזה, כאשר בספרו הראשון.  במחברתו: "האנטישמיות" הוא עושה עלינו רושם, כאלו לו היה לו לדבר הרבה על-אודות שאלת היהודים.  ולעומת זאת אנו קוראים את תל"ג העמודים בספר "ישראל בין העמים" בתשומת-לב שאינה פוסקת, ומתענגים על ידיעותיו של המחבר ונעימות דבריו, מרגישים אנו אחרי קריאת המשא הקצר בן ע"ה עמודים קטנים איזו ריקנות במֹחנו.

"האנטישמות", זה היה משא חפשי, מה שקוראים "קונפרנס", שנשא ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפּאַריז לפני ירחים אחדים.  החזית הזו, אישיותו של הנואם ואופן ההפרעות, שהפסיקוהו בדבריו, היו ראויים להביא את העתונים הגדולים לטפל בדבריו ביתר עיון.  אבל, כנודע, לא נעים הוא, לדבר בשאלת היהודים; עוד לא חדלה האמונה, כי יכולים לבטל אותה בשתיקה.  מחזה מוזר הוא לראות, איך טחו מראות עיני אנשים הנודעים לפקחים.  הרי זה דומה לאדם הנכנס למקום שאין מעשנים בו ומסתיר את קנה-מקטרתו בכיס מעילו.  הוא יחרֹך את מעילו ולבסוף תגלה תרמיתו.

לאחד המאורעות בהתפתחות החדשה של שאלת היהודים, שעוברים עליהם בשתיקה, נחשב גם נאומו של לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי.  המאורע הזה היה נפלא, במה שלא הפיק רצון משום צד.  לאנטישמיים, שעליהם קרא ה' לירוא-בוליה למלחמה מעל הקתדרא הקתולית, היה זה יום רע.  אבל גם ה' לירוא-בוליה לא שבע נחת בו ביום.  ויותר מכלם היה זה יום רע ליהודים, מפאת הגנתו של ה' לירוא-בוליה.  סניגור כזה הוא האסון היותר גדול שיקרה את הנאשם.  לירוא-בוליה מדבר על היהודים בנדיבות, שיש בה כדי לכלותם עד חרמה, הוא מכלימם ברֹב טובתו, ואין דבר עלול לדכא את רוחם כאותה הסניגוריה, שהוא מלמד עליהם.  אדם מישראל, שלא נפגמה הכרת-עצמו, מוכרח לראות את עצמו נבזה וחדל-אישים, אחרי קראו את מחברתו של האקדמיק החביב הזה עד תומה.  מה היא סבת הדבר? הן לא מפונקים אנו מעודנו.  מדי יום ביומו אנחנו שומעים את השאלה הקשה, לכאורה, אם גם אנחנו בני אדם הננו כאחרים.  יש העונים על שאלה זו בשלילה מחלטת, ואחרים מגבילים את תשובתם המחיבת בתנאים ידועים; רק מעטים הם העומדים על ידינו בלי כל תנאי, וזה נקל להבין על פי טבע בני האדם.  תורת "ואהבת לרעך" איננה חזון נפרץ – שאלמלי כן, האם היתה מפליאה כל-כך בדברי-ימי העולם?...  בקצרה, לא מפונקים אנחנו.

גם לצעוק על מר גורלנו כבר שכחנו.  הננו נושאים בדומיה את אשר נטל עלינו.  והנה מחזיק בנו איש אחד ביד נדיבה וחלקה, כאילו בא להיטיב עמנו; אבל אנחנו מרגישים בזה רק כאב.  האם ברגשנותנו, החולנית ביותר, תלוי הדבר? לא, האיש הזה מחליק בידו על מכותינו הטריות.  יצרב-נא אותן, יחתכן באזמל, יוסיף להכותנו כהנה וכהנה, אם באמת שונאנו הוא; אבל המשוש הזה למה הוא בא, אם איננו אוהב נאמן לנו?

זאת היא סבת הדבר.  רק מי שהוא בגלוי חבר לאיזו מפלגה שתהיה, יכול לכתוב היום על-דבר שאלת-היהודים.  זאת אומרת: על שאלת היהודים יש להביט מתוך שתי נקודות ראות, מצד ההיסטורי, וּמצד המעשי.  על הצד ההיסטורי שבה אפשר להביט במנוחה ובקֹר-רוח, ולא עוד, אלא שהמתינות המדעית היא רבת תועלת.  אבל שאלת היהודים המעשית אינה סובלת התבוננות קרה כזו.  פה ושם סובלים ונלחמים; פה סובלים יותר ונלחמים יותר.  אולם אם יבא מי שהוא להתבונן במנוחת-נפש גמורה אל המחזה, ואפשר לאמר: להתענג עליו, אז יעורר קצף בשני המחנות.  מי שחפץ כעת לקחת חלק בשאלת-היהודים, עליו לברר קֹדם כל, אם לנו הוא או לצרינו.  לכותבי היסטוריה עוד אין מקום במצב הענין הנוכחי, לכל היותר יש מקום למודיעים משדה-המלחמה, ואלה צריכים להזהר, פן יעמדו לדין על פי החוקים השוררים בשעת-מלחמה.

ובכן אי-זהירות היתה מצד ה' לירוא-בוליה, בלכתו ביום 27 לפיבר, 1897 אל האינסטיטוט הקתולי, לברר לאנטישמיים, עד כמה איננו יכול להסכים עם כל דעותיהם, ולהוכיח את היהודים על החסרונות שהוא מוצא בהם.  להמתקות המחוכמות, לתנאים והגבלות, שעשה בנאומו זה, אין איש שם לב.  אין להעלות על הדעת, מה רבה ההתמרמרות, שיכולה להביא הרצאה נוחה כזו.  נאומו של ה' לירוא-בוליה הוא דוגמא יפה למשובת הזהירות.  ובכל זאת הנהו עומד עוד היום על היסוד של ספרו "ישראל בין העמים", איננו אומר אף מלה אחת, שלא נוכח כבר לדעת את פעולותיה; אלא, שהאדם הפקח הזה שכח, כי לא הרי הספר כהרי הנאום, ואינה דומה היסטוריה לפוליטיקה[1].  הפילוסוף צריך שידע לשתוק, והפוליטיקאי – לדבר.

כעבור זמן מה אחרי נאומו, הכיר ה' לירוא-בוליה לדעת זאת, והקדמתו למחברתו הקטנה תוכיח.  בה הוא מפרסם את תשובתו אל "ראש הצירים של האגודה האנטישמית בצרפת", דברי המכתב הם קשים וחריפים, לה' לירוא-בוליה אבדה מנוחת-הנפש, שעליה התפלאנו, כל זמן שהדברים היו ערוכים נגד היהודים.  המלומד בעל-הטעם הזה הוא גם-כן בעל מזג חם.  הוא כותב לראש הצירים: "אדוני! אתה הזמנתני במכתב גלוי לוכוח בפני האגודה האנטישמית של צרפת.  אתה הואלת בטובך להבטיחני מראש, כי יתנהגו עמי חבריך בנימוס.  את טיבו של הנימוס הזה הכרתי, לצערי, לדעת בשעת נאומי באינסטיטוט בפאריז, שבו היו חבריך, המתכנים נוצרים ומתפארים להיות החלוצים הנלחמים בעד הכנסיה, מחויבים להראות את דרכי נימוסם ואת הכבוד אשר יכבדו את חֹפש-הדבור.  המקום ההוא היה, בודאי, התיאטרון של האינסטיטוט הקתולי.  חבל, שלא הבינו זאת.  למורת-רוח הרוב הגדול של השומעים הפריעוני בלי הרף בהלצות נבערות ובמשובת-נערים גסה.  וזה היה הנסיון שקניתי לי.  כל הסומך על ישרת לבם או על דרכי נימוסם של חבריך, הוא תמים יותר מדאי".

הסופר האונגרי אַגאַי מספר בפיליטון אחד את הספור הנחמד הזה.  הוא היה פעם אחת באוסטנדה יחד עם בישוף אונגרי.  נסיך הכנסיה היה נעול תחת מעילו הארוך מגפים.  מעיל ארוך ומגפים הם הסימנים, שעל פיהם יכירו נערי הרחוב באוסטנדה את היהודים הפולנים.  ובכן רצו הנערים אחרי הבישוף, התקלסו בו וישליכו עליו אבנים, כאשר הסכינו לעשות ליהודים הפולנים הנתעים במקרה לאוסטנדה.  הכהן התרגז והתקצף מאד, וכל עמלו היה לבקש לו איזה שוטר, שיגן עליו מפני משובת-הנערים, שלא הבינה כלל.  את השוטר שאל, מה-זה היה לנערים.  זה שחק בתמימות ויאמר: "כך הם מתנהגים עם היהודים".  – "מה-זה, יהודי? בישוף הנני!" ויפתח את מעילו, ולעיני השוטר הנבהל נגלה צלב-הזהב הגדול.  וכאשר נפגש הבישוף עם בן-ארצו אַגאַי, ויספר לו את אשר קרהו, ענה זה האחרון: "הפעם ראה הדר כבוד הבישוף, מה נעים הוא להיות יהודי.  אתה טעמת טעם זה רק כרבע שעה – ואנחנו הרגלנו בו זה אלף ושמונה מאות שנה..."

 

במקרה הבישוף באוסטנדה קרה את ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפאַריז.  והוא הלא פתח אחת ושתים את מעילו, ויראה על צלב-הזהב שעל חזהו.  פעמים הרבה הטעים, כי אריי, נוצרי, צרפתי טוב הנהו.  גלויי-דעת כאלה מועילים בפעם הראשונה, אבל בהשנותם יחלש כחם.  הם לא עמדו לו, להצילו מחמת האנטישמיים, שחפץ לקנות את לבם.  והוא מתמרמר על אפן התנגדותם אליו.  הכבר עתה, אחרי עבור זמן קצר כזה, אדוני לירוא-בוליה? עוד נסיונות אחדים כאלה, ואולי תבין אז את השאלה באפן פחות "מדעי".

 

הוא מבין אותה באפן מדעי, כן הוא.  הוא מברר את האנטישמיות משלשת צדדיה: מצד הדת, הלאם והחברה.  ואלה הם דבריו: "ההבדל שבין האנטישמיים וביני ביחס למלחמה המשולשלת, הוא בעיקרו הבדל המונח בטכסיס ובשטה; אבל זה לבדו חשוב הוא למדי".

 

זהו גלוי-דעתו הנאמן של "סנגורנו", שנשמור אותו בלבנו ונזכירהו לעת מצא לקטני-המוח שביהודים.  לאנטישמיים לא הספיק גלוי-הדעת הזה, וישמעו לדבריו מתוך התמרמרות והתנגדות עצומה.  והנה עלינו להודות, כי הוכחותיו של תירוא-בוליה מלאות יופי ונעימות.  מי שאיננו יהודי או אנטישמי יקרא אותן בעונג, אם בכלל עוד יתענין בשאלה זו.  מדעיותו של לירוא-בוליה היא מלאת חן ויופי, שדוגמתה אנו מוצאים בין גדולי צרפת כּרֶנַן וטן.  את הענינים, שהוא עוסק בהם, הוא יודע על ברים, גם אם הרצאתו היא נוחה ונעימה.  הוא יודע את תכונת היהודים ידיעה עמוקה, שאין בה משום משא-פנים, ורואה כל קיסם דק שבין עינינו.  על זה אין לנו להתאונן ולא היינו מתאוננים, אלמלי התיצב נגדנו כצר.  אבל הוא רוצה להתראות כשופט-צדק, ולזה אין בלבו, אם אפשר לומר כן, העדר חבה כלפי האחרים.  אפשר, שאלה הם רק הבדלים דקים, "הבדלים שבטכסיס ובשטה", אבל מספיקים הם למדי.  אם נקציע לו את מקומו הראוי לו, אם נכיר בו את אשר הנהו, את מתנגדנו, אז יתברר יותר וכּוחנו עמו.  האנטישמיים, החושבים אותו לאיש-ריבם, מפאת התנגדותו לצורת השנאה, שהם שונאים את היהודים, לא הבינו אותו: מזיק הוא לנו.

ה' לירוא-בוליה מביא לנו נזק, כמו שמביאים לנו נזק אותם היהודים, המתנכרים לעמנו ומהלך מחשבותיהם דומה לפעמים למהלך מחשבותיו של לירוא-בוליה.  היותר יפות ונדיבות, בערך, הן טענותיו נגד האנטישמיות הדתית.  זה הוא החלק הראשון של הרצאתו.  קודם כל הוא מוכיח, כי טעות היא לחשוב, כי התנועה נגד הנצרות שהתחוללה ביחוד בצרפת, במאת-השנה שעברה, יצאה מאת היהודים.  "לא יהודי היה האיש שקרא את הקריאה "Ecrasons l'infāme!"[2] (הלאה הדת!).  זה היה וולטיר, שלא היה תלמידם או ידידם של היהודים, אלא להפך, יכולים היו האנטישמיים לחשבו לאחד מרבותיהם".

בימי לודוויג הט"ו היו בפּאַריז לא יותר מכמה מאות יהודים.  רובם היו עניים, אנשים בלי שם, שנדחקו לשבת בפרורי העיר הרחוקים.  לאלה לא היה די כח להשפיע במדה כל-שהיא על המהפכה, על חלול הדת ועל הרחקת הנצרות מחיי הצבור החדשים.  אמנם אחרי-כן נראה, כי השתתפו היהודים במדה מרובה בהחלשת הנצרות בתוך הצבור.  כיצד עשו זאת? בתור יחידים או באגודות של יהודים ומתיהדים.  בתור יחידים היו והנם עוד היום חסרי-אונים.  מן האגודות היהודיות יודע לירוא-בוליה רק אחת, הראויה להקרא בשם: את האליאנס הכללית (חברת "כל ישראל חברים").  ובתור אגודה של מתיהדים יש להזכיר רק את הגודרים החפשים.

לירוא-בוליה מבאר את טיבה של האליאנס הישראלית, שנוסדה בשנות השבעים על-ידי כרמיה, ותעודתה היא להבטיח בכל הארצות, וביחוד בארצות הפראיות, את זכיותיהם של בני אמונתם, את חפש החיים הדתיים ואת קיומם הבטוח של אישים פרטיים.  הוא איננו מוצא שום סבה לערער על חברה זו, שנוסדה על פי דוגמתה של "האַליאַנס האיונגלית".  לנו, הציונים יש בנדון זה השקפה שונה לגמרי מהשקפתם של לירוא-בוליה ושל יהודי-האַליאַנס.  אנחנו חושבים את המוסד הזה למעשה-אולת.  מעולם לא הזיקה אולתה של איזו חברה במדה כל-כך גדולה, בערך אל התועלת היותר אפשרית, כ"אליאנס-הכללית" המגוחכה הזאת, שאיננה לא כללית, ולא אליאנס, ועוד פחות מכל – ישראלית.  בשמה המצלצל והריק גרמה האליאנס הזו לצוררינו, להאמין במציאות אגודת-אחוה בין-לאומית, אשר תחתור במסתרים, לכונן ממשלת היהודים בכל התבל.  ובמדה שתמהר חברה זו להבטל מן הארץ, כן ייטב יותר.  אנחנו הציונים מתנגדים בפרוש ובכל תֹקף לכל התאחדות יהודית בין-לאומית כזו, אשר, בהיות פעולתה נכרת, תחשב בצדק למין "ממלכה בתוך ממלכה", השנואה לכל, ובהיותה חלשה וחסרת ערך, תביא רק נזק.  לא פה המקום לברר את השקפתנו המתנגדת לכל פרטיה.  רק דבר זה צריך להאמר, כי למען הביא פתרון לשאלת היהודים, אין אנו חפצים באגודה בין-לאומית שלא בוכוח בין-לאומי, זאת אומרת: לא באגודות-סתרים העושות מעשיהן במחשך ובעקיפין, אלא במשא ומתן גלוי, תחת השגחתה התדירית והגמורה של דעת הצבור.

מענינים מאד הם הדברים של לירוא-בוליה בנוגע לגודרים החפשים.  הוא מוכיח, כי היהודים נתקבלו אל הלשכות רק בזמן מאוחר, ובארצות אחדות עוד אין מקבלים אותם גם היום.  התנגדותם של הגודרים החפשים לעניני הדת איננה אפוא מפעלם של היהודים, אם גם לאט לאט החלו להשתתף בה, ואולי גם בקנאות יתרה.  אין ספק, שהיתה זאת השגגה היותר גדולה שיצאה מאת היהודים, המשוחררים זה מקרוב.  אמנם מצד תכונת-הנפש מובנת לנו השגגה הזאת.  ברצון ובעונג רב השתתפו רבים מהם במלחמה נגד הכנסיה, אשר מידה נרדפו היהודים על צואר במשך שנות מאות הרבה.  גם בנידון[3] זה השתלם והתפתח חנוכנו למן העת ההיא.  היהודי המודרני, אם גם יהיה חפשי בדעות, ודוקא בהיותו חפשי בדעות, יתן לכל איש לחיות באמונתו.  האם עלינו להלחם כעת מלחמות-דת, מה שלא עשינו גם אז, כשהיתה ממלכתנו קימת, אנחנו, שלא חפצנו מעולם להכניס גרים? בפני רזי החיים עומדים גם אנו ומודים בהכנעה: "Jgnorabimus" (לא נדע!).  ביחס אל מצב החלשים, אל חנוכו של הדור הצעיר ואל נחמתם האחרונה של הזקנים, אנו חושבים את הדת לדבר שאין לו תמורה גם עכשו.  ובכן לא באה התנגדותם של היהודים אל הדת השלטת אלא מתוך רגש נקמה.  והנקמה היא פוליטיקה של סכלות  מאין כמוה.  בגללה אנחנו סובלים.

רפה הוא כּחו של לירוא-בוליה, כשהוא בא לדון על האנטישמיות הלאומית.  עוד נראה להלן את סבת הדבר.  באורו לאנטישמיות הלאומית הוא כעין דחיה-בקנה.  הוא רק מזהיר את הקתולים, לבל יהיו נמהרים להאשים את היהודים בקוסמופוליטיות; שהרי גם הכנסיה היא קוסמופוליטית, היה הנה זאת יותר מכֹל.  הוא מחליט, מה שאנו יודעים אמנם למדי: כי היהודים היו עוד לפני שנים אחדות מוכנים להתבולל בכל המקומות, וכי נעצרה התנועה הזאת בידי אותם האנשים עצמם, המאשימים את היהודים על שאינם חפצים להטמע בעמים, שבקרבם הם יושבים.  הוא לועג גם-כן לאנטישמיים על שטחיותם בידיעת-העמים.  היהודים אינם, לפי דעתו, בני גזע אחד, וכדומה.  כאילו אפשר היה לבטל את התנועה נגד היהודים, במה שמוכיחים בראיות מדעיות את פגימת הססמא שלה.  זוהי תמימות של מלומד.

בעוד שיכולים ומוכרחים היינו להחליט למעלה, על פי דברי לירוא-בוליה עצמו, כי איננו אוהב ליהודים, מוצאים אנו בחלק השלישי של מחברתו, כי איננו חפץ בכל זאת לעשות עול ליהודים.  היינו מכירים לו תודה על זה, אלמלא נחשב בטעות לסניגור היהודים.  לא לנו לחקור, מי הוא האשם בשגיאה זו: הוא בעצמו או אחרים; אפשר, שאין האשם תלוי אלא בהתיחסותו הדיקנית.  במלחמות-דעות כאלה, הכרוכות בעקבות שאלת היהודים, קשה להשיג, איך זה יתאחדו שני נגודים בנושא אחד, ולפיכך אין הדעת סובלת זאת.  אי אפשר, שיהיה איש אנטישמי ומתיחס ביושר אל היהודים, אויב ואוהב בנפש אחת.

בחלק השלישי, העוסק בצד הכלכלי שבשאלה, מבאר לירוא-בוליה, איך זה נדחקו היהודים מפני סבות היסטוריות אל המסחר, אל עסקי-ממונות; איך נחלש כח העם, שהיה בראשיתו עובד אדמתו ומלומד מלחמה, ואיך לא אבדה לו בכל זאת התשוקה לעבודת הגוף, כאשר יוכיחו מצב ההמונים במזרחה של אירופא, שטת-המזיעים הנוראה באנגליה ובאמריקה, ששם לא יתאוננו על היהודים, כי חיים הם על חשבון אחרים במסחר-הבינים, אלא כי יתחרו בעובדים להוזיל את משכרת העבודה.  הדברים ידועים לנו היטב, אבל הוא הגיד אותם לאנטישמיים.  והם כמובן מכניסים באֹזן זו ומוציאים באחרת.  הם מתאוננים על מצב קים מבלי שים לב אל הסבות ההיסטוריות שהולידו אותו.  האנטישמיות, בתכונתה הכלכלית-לאומית היא תנועה כעין זו של מסי-הגנה.  האם לא ראינו זה מקרוב גם באונגריה "ידידת-היהודים" את המחזה המפליא שרבים לא שמו אליו לב כלל, כי סגרה ממלכה זו את שעריה בפני הנודדים מרוסיה? ה' לירוא-בוליה מבין כל הרבה, כל כך יפה; רק את הזמן, שהוא חי בו, איננו מבין.  עודנו מחזיק כמאמין אדוק בשיטת laissez faire, laissez aller (שב ואל תעשה!), שכבר עבר זמנה.  אם יש להתעצב או לשמוח על זאת, היא כבר עברה ואיננה.  עוד ישובו אליה בזמן מן הזמנים, אבל עכשו העולם מתנהג על פי אותות אחרים.  ה' לירוא-בוליה איננו אוהב את היהודים, ובכל זאת הוא נלחם באנטישמיות; ובזה הגענו סוף סוף להכרת הנגוד שבו.  הוא ליברלי אדוק, תלמיד מובהק מבית המדרש הישן, האגף השמאלי שבמרכז.

עקרי יסודותיו יקרים לו מרגשי התנגדותו.  דעתם של האנטישמיים היא יותר שלמה, אולי מפני שמכונים את עקריהם אל רגשי התנגדותם.

וה' לירוא-בוליה מוציא את המסקנות מתוך הנחותיו.  הוא דורש לחֹפש, לשווי-הזכיות בעד הכל; ראשית, מפני שזה הוא עקר אצלו, ושנית, מפני שאין בשאלת היהודים דרך אחרת.  מה הוא הפתרון, אשר יציעו האנטישמיים? חוקים מגבילים או גרוש היהודים.  לירוא-בוליה חושב, כי שניהם לא יסכנו.  החוקים המגבילים, שהכיר לדעת ברוסיה, לא הצליחו.  ואף גם זאת, מה שאפשר לעשות בארץ של שלטון-יחידי, קשה לנטוע על אדמת שלטון-עממי.  לגרוש היהודים הוא מתנגד, מפני שזה יגרור אחריו בהכרח גרושים אחרים ולבסוף גם גרוש הישועיים.  מלבד זאת יקשה הדבר, מפני שגם בארצות אחרות יחפצו בגרוש היהודים.  לאן אפוא יפנו כלם? "השאלה לא נתנה, לכאורה, להפתר", הוא כותב, ומיד מוסיף:

"אמנם יש עוד דרך אחת, שמדת היושר שבי לא תתנני לעבור עליה בשתיקה: לקומם מחדש את ממלכת היהודים".  והוא מדבר בקצרה על-אדות תנועתנו הציונית.  אולם איננו מאמין בזה, שיסוד מדינת היהודים יהיה הפתרון הנכון לשאלת-היהודים.  על זאת לא נתפלא כלל, אחרי שיודעים אנו את הקדמותיו, וביחוד אחרי שהכרנו את רפיון החלטותיו בנוגע לצד הלאומי שבשאלת היהודים.  הוא חושב גם-כן, כי בארץ אבותינו אין עוד די מקום בעד כלנו.  את הדאגה הזאת יניח-נא לנו.  ראשית כל, לא ילכו שמה כל היהודים.  השלוים והשקטים ישארו במקומות מושבותיהם, עד אשר יהרס רכושם, והם ומשפחותיהם יתבוללו טמיעה גמורה בסביבתם.  הן גם בארצות האנטישמיות לא היה הדבר לתועלת, לו יצאו מתוכן כל היהודים.  זרם היציאה, שיהיה נוח לכל, יחל לשטוף, וילך הלך ושטוף, כל זמן שהאנטישמיות תתקים.  בו ביום ובאותה שעה, שבאיזו מדינה ישתנה היחס אל היהודים לטובה, לא יחשוב שום איש לזוז ממקומו, וכל-שכן מי שחי במצב טוב.  הציונות נותנת ביד העמים את האמצעי לקבוע את מספר היהודים הדרוש לארצם.  וזה הוא, זה לבדו, הפתרון לשאלת היהודים.

ומה יעשה במושלמים ובנוצרים, היושבים עתה בארץ-ישראל? – שואל ה' לירוא-בוליה.  מה? להם נשקפה, לפי דעתנו, הטובה היותר גדולה, במה שנכניס אל ארצם העניה והקפואה עבודה, משלח-יד ותרבות.  ומה יהיה גורלם של המקומות הקדושים? – אנו חושבים, כי אלה לא יהיו עוד לעולם לקנינה של איזו ממלכה שהיא.  על פי משפטי העמים הם extra commercium  (נכסי הכל כאחד).  מה ששייך לכֹל, אי אפשר שיהיה ולא יהיה לקנינו של יחיד.  מי יוכל לתאר בדמיונו, כי האמונות הנוצריות השונות תמסרנה את המקומות הקדושים לאחת מהן.  הפרוד בין האמונות הנוצריות, ההולך ומתרחב, הלא הביא לידי כך, כי נחה דעת כלן, בהיות המקומות הקדושים נשמרים בידי אנשים שאינם נוצרים.  ואם נניח, אך לא נודה בהחלט, כי בזמן מן הזמנים ימסרו ליד אחת הממלכות, הן גם אז עוד יש להסתפק הרבה, אם ימסרו קדשי כל העולם התרבותי דוקא ליד צרפת, שאין סדרי ממשלתה נזקקים אל הדת.

זאת היא משאת-נפשו של ה' לירוא-בוליה, כפי שהודה, מתוך שכחה שספרו עומד להתפרסם, כי "בינינו לבין עצמנו צרפתים הננו".  בקריאה הנודעה: partant pour la Syrie (לכו ונעלה על סוריה!) רוצה הוא לכבוש את ארץ היהודים בעד הצרפתים, אחרי שתחלק טורקיה.  אבל לחלוקת טורקיה עוד רב הדרך.  למן היום שנשא ה' לירוא-בוליה את נאומו, נתנה טורקיה מופתים עצומים על כח החיים שבה.  חלוקת טורקיה איננה עולה כעת על דעתו של שום פוליטיקאי רציני.  אמנם צריכה טורקיה לעזרה כספית יותר מאשר עד כה, ואותה תוכל להשיג רק על-ידי היהודים.  לא זאת היא המטרה, לקרוע איזה חבל מעל ממלכת טורקיה, אלא ליצור מולדת בטוחה על-פי משפטי העמים בעד אותם היהודים, שאינם יכולים להתקים בארצות אחרות. 

זאת הגדנו כבר פעמים הרבה, ונחזור ונגיד, עד אשר יבינו אותנו.  אנחנו הציונים נלך הלאה בדרכנו, קוממיות, בלב נכון ובטוח, מבלי שים לב אל דברי לעג ושטנה, אל מעשי תרמית ונכלים, עד שיבינו אותנו.  אבל אם לא יבינו אותנו חנונים, דורשי טובת עצמם ואנשים פחותים, מן ראוי הוא, שיראו לנו את חבתם חובבי כל רעיון יפה ונשגב.  הן לא דבר קל הוא: תחית עם אמלל ואובד.  ואולי יבא בעתיד איש כלירוא-בוליה, אשר יתאר את תנועתנו – אם תנצח או תפול – ברצון ובחבה.

אבל בשביל לירוא-בוליה של היום – הוא יקרא את הטורים האלה – אנו מביאים פה את חרוזי בירנז'ה, המלאים זמרת-יופי וריח עדנים, שאולי לא יזכרם עוד.  הוא יקרא אותם בשימת-לב ובעונג.

Combien de temps une pensée

Vierge obscure attend son époux!

Les sots la traitent d'insensèe,

Le sage lui dit: Cachez-vous.

Mais la rencontrant loin du monde,

Un fou, qui croit an leundemain,

L'épouse: elle devient feconde

Pour le bonheur du genre humain.

וזה תרגומם:

 

מה תארך העת למחשבה מחכה,

כבתולה עגומה, לאיש שיארשנה!

חסרי-לב יחשבוה למשוגעה,

החכם אומר לה: בֹאי בהחבא!

והנה ימצאנה הרחק מבני האדם

איש פתי, המאמין עוד ביום מחר,

ויארשנה לו; והיא פרה ורבה

לאשרו של כל המין האנושי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] יש שורוק בו', אך לא העתקתי.

[2] הסימן מעל לאות a צריך להיות ^, ולא הצלחתי...

[3] כתוב בנידן, והוספתי ו'.