_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבני מחאה

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

הדבר הכי חדש בתנועת היהודים, הם רבני-המחאה.  מאַכּס נורדוי התוה בפתגם אחד, אשר ישאר לעולמים, תו-קלון על מצח אנשים ממין זה: הם המה אנשים, היושבים באניה בטוחה, ומכים במשוט על ראש הטובעים, המעפילים להחזיק בקצות האניה.  זהו יהודי סתם, השונא לציון ומתגרה בחובביה.  ואם נוסיף עליו את כהונת "רועה-נפשות" באחת הקהלות הגדולות, ויצא לנו רב-המחאה בדמותו כצלמו.  חמשה רבני-מחאה כאלה פרסמו בעתון "ברלינר טאגבלאט" ובעתונים אחרים את הדברים האלה:

ועד אגודת הרבנים באשכנז: ד"ר מאַיבוים (ברלין), ד"ר הורוביץ (פרנקפורט), ד"ר גוטמאַן (ברסלוי), ד"ר אוירבך (הלברשטאַט), ד"ר ורנר (מינכן) מפרסם את ההודעה הזאת: "על-ידי הקריאה לקונגרס ציוני ועל-ידי פרסום סדר-היום שלו, נפוצו מושגים כה מוטעים על-דבר תורת היהדות ושאיפות המחזיקים בה, עד שרואה ועד אגודת-הרבנים באשכנז חובה לעצמו, להביע את גלוי-דעתו הזה:

א.  שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים ליסד מדינה יהודית-לאומית בארץ ישראל, מתנגדות אל היעודים המשיחיים, אשר בכתבי-הקדש ובספרות הדתית המאוחרת. 

ב.  היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את עבודת המולדת, שהם שייכים לה, ולדרוש את שלומה הלאומי בכל נפשם ובכל כחותיהם. 

ג.  אולם חובה זו אינה סותרת את השאיפות הנדיבות, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל, אחרי שאין לשאיפות האלה שום יחס אל יסוד מדינה לאומית. 

דתנו ואהבתנו לארץ מולדתנו, שתיהן גם יחד מטילות אפוא עלינו את החובה לבקש מכל אלה, שטובת היהדות קרובה אל לבם, כי יתרחקו מן השאיפות הציוניות ומן הקונגרס, אשר למרות כל האזהרות עודנו מוכן להתאסף". 

זאת היא תעודה נפלאה במינה.  על פי הרשם הראשון, שהיא עושה עלינו, איננה עלולה להרבות את כבוד היהודים.  כל עקרו של גלוי-הדעת דרכם לעקם ולסרס כל דבר להפוכו.  כשהם מדברים על-אדות ציון, יש להבין בדבריהם הכל, אך, למען השם, לא ציון. 

מאת איש אחד, שהנהו גם חרד אמתי גם מלומד, נמסרה לנו תשובה נמרצה, הסותרת את הסעיף הראשון הזה.  דוקא מתוך כתבי-הקדש והספרות הדתית המאוחרת מוכיח ידידנו זה את אמתותן של השאיפות הציוניות, אבל אנו נמנעים לתת מקום להוכחות האלה, משום שאין לנו עסק בוכוח תיאולוגי. 

והנה הסעיף השני.  מה משמע, ש"היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את המולדת, שהם שייכים לה וכו'"? הרי אין בזה אלא כונה של דלטוריה.  בכל אפן יש סימן לדבר, שערשו של מר מאַיבוים לא עמדה על אדמת אשכנז.  רבני-המחאה מפרנקפורט, ברסלוי, הלברשטאַט ומינכן צריכים היו למסור את עריכת התעודה ליד סופר, העולה עליהם בידיעת שפת אשכנז.  אי אפשר, שיכתוב איש אשכנזי: "המולדת שאני שייך לה", אלא "מולדתי", "מולדתך", "מולדתם".  אין איש שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו.  לכל אחד שייכת כל המולדת.  ואוי לו לאדם, שאין המולדת שייכת לו.  הוא עודנו בכל זאת אוהב אותה, מפני שאי אפשר לחדול מאהבתו אותה.  האהבה הזאת איננה מתבטאה במליצות ריקות, היא מחיבת להקריב כל קרבן, אשר תדרש ממנו; אבל איננה מחיבת את בעלי המרץ, לבלתי יתעודדו לבקש פתרון, שעל ידו ימנה החסרון.  ובשום אֹפן אין בזה פלפול חריף, אם יאמרו הציונים: כל אחד ואחד עובד גם את מולדתו גם את הלאום, שהוא שייך לו – פה הוא מקומה הנכון של מלה זו – אם שואף הוא לעשות שלום בקרב התושבים על-ידי תנועת ישוב נבונה ומודרנית. 

בסעיף השלישי, שנוכל לכנותו בשם הסעיף המשתמט, מרכינים חמשת האדונים בדרך אגב, את ראשם גם בפני "השאיפות הנדיבות", שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל.  ובזה יש חניפה קלה ומובנת כלפי עשירים ידועים מבני עמנו, הנכונים להקריב קרבנות גדולים בעד הישוב.  אנחנו הציונים חושבים אמנם, כי התישבות אכרים היא יותר נבערה מאשר נדיבה, אם לא תהיה בטוחה על-פי משפטי העמים.  הן חפצים אנו לא רק להרחיק בחפזון את אחינו העניים, המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם.  ובחפצנו להקים את ערובות-הבטחון האלה, יעיזו לחשוד אותנו ולהתגרות בנו מלחמה?

חמשת האדונים מסימים בבקשה נמרצה, להתרחק מן ה"קונגרס, אשר למרות כל האזהרות עוד מתעתדים לאספו".  יזהירו-נא האדונים האלה ככל העולה על רוחם, והקונגרס יתאסף, מפני שנחוץ הוא, כי יתאסף, מפני שהעם המפוזר מחכה לו מתוך געגועים ותקוה.  מצב היהודים הנהו רע, באפן שאין דוגמתו, וכלום אין אנו רשאים להועץ על-אדותיו במנוחה, בהתאמה גמורה אל החוקים ולעיני כל יושבי תבל? איזה נוצרי ישר-לב, ימצא בזה דבר הראוי לגנאי? אם לא תעוררנה שאיפותינו רצון וחבה, אז לא יתמכו בנו אדירי הארץ, אז לא יעזרונו העמים במפעל גאולתנו – והעוני יעמוד אפוא גם לההבא.  למצבו של מי נרע בזה? היש עוד אשמה אחת, שלא טפלו עלינו כבר? נאומי-ההסתה הנלהבים, שנשמעו נגדנו זה תשעים ותשע פעמים, ישמעו עוד בפעם המאה, אבל גם בזה לא נאמין.  אותות ברורים מוכיחים לנו, כי אמון-רוחנו להתגלות-לבנו אינם רעים אפילו בעיני מתנגדינו, שאליהם אנו פונים בבטחה.  סוף כל סוף הרי עוני גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובמה שהוא אנושי, מוצאים אנו תמיד את הדרך אל הלב האנושי.  ומי זה יחשב לנו לעון, אם אנחנו, שעל הרוב לא נגעה הרעה אל עצמנו, איננו עוברים בקֹר-רוח על עני אחינו, שאין ערוך לו?

אבל איפה היו ואיפה הנם גם עתה רבני-המחאה, בשעה שיהודים אמללים, אמללים רק בגלל יהדותם, היו והנם נתונים לחרפה ולמשסה, להרג ולאבדן? היום באלגריה ומחר ברוסיה, פעם בפרס ופעם..., פה ושם, ובכל מקום שהם, נשמע זעקת-שבר.  ורבני-המחאה מצפצפים ומהגים, לכל היותר בשעת העכול, על-דבר איזו תעודה, תעודה, שיכולה להחשב לנו ליהירות מאין כמוה, לו בכלל היה לה איזה ממש, מפני שעמי התרבות היו מוכרחים למחות נגדנו בכל עֹז, אלמלי באנו להפיץ תורה בקרבם.  אם היתה ליהודים איזו תעודה, אז כבר נמלאה על-ידי הנצרות, ואז איננה זקוקה עוד לרבני-המחאה. 

אבל הציונות, כפי שמתברר לנו יותר ויותר, תביא לידי משבר מבריא בחיי היהודים.  הנגודים המתהוים יביאו בהכרח לידי ברור ולבון במצבנו הפרוע, ולבסוף גם לידי זכוך תכונת-רוחו של עמנו.  הכל לטובה! גם זה לטובה, שרבנים אחדים מתיחסים לעמם באופן כזה.  ואלמלא לא באו אלא בשביל יצירת כנוי חדש לאדונים האלה, גם אז היה הדבר חשוב בערכו.  אנשים נדיבים וראוים להיות למופת, כמוהליבר ורילף, שלבם הנאמן מיצר בצרת אחיהם העניים, העומדים בתוך עמם בכל מקום שהוא נרדף ביותר, גם אלה נקראו עד כה בשם, שמכנים בו את כל דברן על חתונות והלויות-מתים.  מעתה יש הבדל נִכּר ביניהם.  כדי שלא יתחלפו אלה להבא ברבנים הישרים, נקרא מעתה את פקידי בית-הכנסת, המוחים נגד גאולת עמם, בשם רבני-המחאה. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה