העתים “שחלפו” / בנימין זאב הרצל

כשאנחנו הציונים מראים מתוך תוגת-לב עמוקה על עני היהודים באי-אלו ארצות, ומנסים לעורר את רוח בינתם ואת ידעותם של היהודים החיים בטובה, רגילים להאשים אותנו בהפרזה. אין המצב רע כל כך, הננו מגזימים לתאר את הרעות, הננו רואים רק מה שמתאים עם שטתנו המדינית – ועוד דברים זולים כיוצא באלה. אין את נפשנו לחקור, מי הם בעלי טענות כאלה., לאיזו הנאת עצמם הם דואגים, לאיזה עסק הם מתכונים, לאיזו משרה הם שואפים. בציונות התאחדו כל האנשים הדואגים לגורלם של בני עמם באמת ובלב תמים, הם רוצים להחיש את התשועה המקווה זה כבר והנחוצה יותר מיום ליום, ועוברים במנוחת-לב על כל המעקשים, אשר יסובבו אותם מאולת או מזדון.

לכל היותר חשׂכנו מעט בעת האחרונה באוסטריה מלגלות דעתנו על מקרי יום יום המתרחשים לעינינו. פה השתתפו היהודים באפן בלתי מובן כלל בקטטות המדיניות שבין הלאומים, וביחוד במדינת ביהם. בקצר-ראיה, הראוי פחות לקצף מאשר לחמלה, האמינו לרכוש להם לדורות הכרת העמים הנלחמים, אם יחלצו אתם לצבא. אנחנו בכל אפן חשבנו ועוד אנו חושבים, כי למתבוללים יאתה תהלה רק אז, אם יקחו חלק בשוה גם בסכנות העם, שעליו הם נספחים. אולם מעציב הוא: אפילו במקרים כאלה, אם יעלה להם הרבה, אין היהודים נחשבים אלא למין לגיון נקלה של זרים. בחגי הנצחון אינם רשאים לקחת חבל כבעלי זכיות שוות, ואל המפלות הם נעשים אחראים לשני הצדדים גם יחד. איך שיפול דבר, המה המוכים.

לפני שבועות אחדים תארנו בעתון זה את מצב היהודים בביהם. לא חריפות יתרה היתה נחוצה, כדי לנבא מראש העתידות, כמו שהתפתחו בפועל. רק מוכים בסנורים היו יכולים לקוות לתוצאות אחרות. ולפיכך אין אנו רוצים להעריך יותר מן הראוי את ערך נבואתנו מאז, כי למועד החנינה יבא קץ נורא כזה. רק העובדה, שהנבואה נתקימה במהירות כזו, ממלאה את לבנו – בעצה. אמנם הננו פוליטיקאים רעים כל כך, עד שאין אנו מוצאים נחת רוח במאורעות, המצדיקים את דעתנו והעלולים להרבות את מספר חברינו. את נצחונו הגמור של רעיוננו אין אנו חפצים לחג בבתי כנסיות הרבים, ואם נהרס מצבו של איש יהודי, שעמד עתה עתה מרחוק לתנועתנו, אין אנו מתנחמים על אסונו במה שהוא נעשה עכשו חובב-ציון מתוך הכרה נכונה. למה-זה קשה כל כך, כמעט שאי אפשר, לעורר בבני האדם את נמוקי התבונה הטבעית? אינם רוצים לשמוע, נחוץ דוקא שיחושו.

בעצם הדבר אין בין הפרעות ביהודים שבביהם ובין אלה שבפרס, רוסיה ורומניה שום הבדל נכר. ואנחנו הרואים ביהודי כל הארצות רק את אחינו, לא נצטער על מהומה אנטישמית שתהיה בטיהיראן פחות מעל משסה כזו שהיתה בפראג. אבל כאשר נתבונן לאלה המאורעות, שבכלל הם מעציבים, אין לנו להעלים עין מן התנאים, שבהם אפשר היה שיארעו. אם, למשל, רגילים היינו להביא איזו ראיה היסטורית מימי הבינים, ביחוד מספרד שלפני הגרוש הרב; אם הוכחנו, כי תמיד לפני התפרץ רגשי השנאה ליהודים בקרב ההמונים, היו במשך איזה זמן ימים טובים לישראל; כי אין אפוא להפחית ערך המקרים הבודדים של שווי הזכיות: אז לעגו לנו החכמים בעיניהם בגאוה ובוז. הרי אלה מדרגות של גסות המונית שאינן חוזרות, עתים שחלפו, והנה מונח לפנינו מכתבו של איש נאור ומתון, כתוב בעיר פראג המודרנית ביום ג' לדצמבר 1897. בו כתוב בתוך יתר דבריו:

“אין את נפשי לתאר את המאורעות בפראג. זאת היתה רק השירה היהודית שהושרה שם. Ty kiuku Zidowsky (הוי, עויל יהודי) היה הפזמון, ומתוך משסה, דליקות ומכות פראיות שרו אותו. לא חסר דבר בלתי ההרג של עתות הבינים “שחלפו”. נהרסו גם בתי ספר אשכנזים מסוגים שונים, שרוב מבקריהם פה הנם יהודים. בבתיהם של אנשי מעלה אשכנזים השלכו אבנים, אלה הם עשירים למדי, כדי להבליג על נזק של שמשות אחדות שנשברו בחלונותיהם. אבל הסוחרים הקטנים היהודים, שכל הונם נבוז או נהרס, באו עד ככר לחם”.

אלה הם דברים פשוטים למדי, אין בהם הפרזה ומליצות מצלצלות. בהודעות העתונים היו פרטים וציורים יותר מרגיזים. כי גם העתונים לא הפריזו, יוצא לנו ברור באפן רשמי מהכרזת מצב המצור על העיר הנרגשה מן הפרעות. וכי גם ההכרזה הזאת באה ברגע קשה ומסוכן, אנו רואים ממנוסת רבים, אשר לאשרם הנם אמידים בה במדה, שהם מפחדים לנפשם. אלה עלו במסעות מסלת-הברזל, והודות להמצאות העת החדשה מהרו להמלט ממקום המערכה. רק העניים נשארו שם. להם היו אמנם עבודות יותר חשובות. הם נאלצו להשאר בבתיהם ובחניותיהם, מפני שהדלתות והחלונות נשברו בידי ההמון השוסה. אמנם לא היה הרבה לשמור עוד במקומות החרבים. אבל לאנשים האלה היה כל זה באמת העתים “שחלפו”, כדבריו העצבים והנכונים של כותב המכתב אשר לפנינו.

מה זה עשו היהודים הדלים בפראג, אלה הסוחרים הישרים, התושבים השקטים שבשקטים? במה זכו למשסה, לדליקות ולענויים קשים? בפראג האשימו אותם, שאינם טשיכים, בזאאץ ובאיגר, שאינם אשכנזים. היהודים העניים! במה היה להם להחזיק? היו כאלה שעמלו להיות טשיכים; היתה בהם יד האשכנזים, היו כאלה שחפצו להיות אשכנזים, התנפלו עליהם הטשיכים – וגם האשכנזים. יש בזה כדי שתאבד דעתו של אדם – או שתמצא סוף סוף.

ערכנו לנו רשימה מכל הפרעות שהיו. בפראג השתולל ההמון ביחוד במחוז ווינבירגי וז’יז’קוב. ביוזפשטאט נהרסו שלשה בתי-כנסת, עד שנדמו, לפי הודעת העתון “Narodni Politika” לאהלים רעועים העומדים להריסה. פרופיסור אחד של האוניברסיטה האשכנזית בפראַג מספר: “בתחלה היה להפגנה אפי לאומי, אחרי כן נשמעו קריאות תכופות;!” "Pojdme na zidi “נעלה על היהודים!” הנוצרים העמידו צלבים בחלונותיהם… משסות ופרעות נעשו בידי הטשיכים גם בערים: חרודים, נאחוד, קראלופ, מלניק, נויבידשוב, טבור, קניגרץ, גיטשין ולאַוּן, ששם התפוצץ כדור מלא אבק שרפה לפתחה של חנות יהודית. אבל, אם כה גדלה חמת הטשיכים, למה-זה רגשו האשכנזים באיגר ובזאַאַץ נגד היהודים? זוהי חידה.

ובכל זאת, לא חידה היא. אם נתבונן אל קומתם הכפופה של יהודי ביהם, אז נבין, מדוע הם מקבלים מכות בשכר עבודתם. שני הלאומים המריבים ששביהם מצאו בדרך נפלא נוסחה חדשה למעשה שהיה בשני עגלוני הפוסטה. במעשיה ההיא מסופר, כי שתי מרכבות הפוסטה נפגשו בדרך צר. שום אחד משני העגלונים אינו רוצה לנטות הצדה. ובשתי המרכבות יושבים נוסעים יהודים. אז ינופף כל אחד העגלונים את שוטו על ראש הנוסע מצד השני; “אם מכה אתה את היהודי שלי, אני מכה את היהודי שלך!” אלא שבביהם מוסיפים: “וגם את שלי!”, באפן שיהודי ביהם נלקים בשכר נסיעתם מכות כפולות. אמנם נסו להתחמק מתוך ריב הלאומים בתור נוסעים נעלמים. דבר זה אי אפשר. וכן נעשתה השגיאה, שעליה העירונו פעמים הרבה – לצערנו מבלי ששמעו לקולנו.

התיחסות ברורה ונבונה אל הריב שבין האשכנזים והטשיכים היתה הדרך היחידה והנכונה. חובת היהודים היתה, להראות על לאומותם היהודית, ואז היו מתיחסים אלהים משני הצדדים באפן אחר. אז לא היו מעוררים שחוק ובוז כמתערבים בריב לא להם, ולא היו השעירים המשתלחים בעד כל מפלה שתבא.

היהודים בביהם מלאים ברובם הגדול תרבות אשכנזית. ולפיכך לא היו אפילו הטשיכים הישרים דנים אותם לחובה, לו היו, בכל זהירותם, הוגים חבה ללאום הקרוב אליהם יותר בהשכלתו. והאשכנזים מצדם היו מכירים יותר תודה ליהודים, לו הראו את השתתפותם במלחמת קיומם של האשכנזים, למרות החזיקם בכל תקף בלאומותם היהודית המיוחדה. וכיון שעשו עצמם כאשכנזים בני דת משה, היו מוכרחים להפליג באדיקותם הטיטונית הנפרזה, כדי שיאמינו בה קצת, ובכל זאת לא עלה בידם אלא דבר זה, שמוחזקים הם לאשכנזים בעיני הטשיכים. ובעיני האשכנזים נשארו מה שהיו בתחלת מועד החנינה; והראיה: איגר וזאאץ.

לעומת זאת, לו היו היהודים מראים את עצמם מה שהם באמת: יהודים בעלי תרבות אשכנזית, כי אז היתה אחרת לגמרי. הטשיכים לא היו עושים אותם אחראים אלא בעד מה שעשו בפועל. האשכנזים היו רוחשים להם הרבה יותר תודה ואמון בעד עזרה ענותנית. גם הפוליטקה קימת על הישר, אם גם הערמומיות מביאה איזו תועלת לפי שעה. מתי יכירו היהודים לדעת זאת?

כל זמן שינועו כתועים באימה וברמיה ממפלגה למפלגה ומלאום ללאום, רק כדי למצא מעט חסות בשביל דבר, שהם חושבים כי אין להודות בו, כלומר בשביל יהדותם – לא יכבדו, לא יאהבו, ואפילו לא יסבלו אותם. מי שמעמיד פניו כאילו הוא אחר, מעורר אי-אמון, והרגש העז הזה, כשהוא יורד אל קרב ההמונים, משתנה למעשים של חמס ושוד.

אלה הם העתים “שחלפו”, שאל שיבתם צריכים היהודים להתעתד, לדאבוננו אפילו בארצות המנומסות, גם היום כמו לפני שנות מאות הרבה.