_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאום בלונדון

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

הידעתם את המעשה באותו הערבי, שהרג אדם אחד, מפני ששאל אותו, לאן הוא נושא את עגלו?

את המעשה הזה ספרה לי לפני שנים אחדות גבירה אחת פה בלונדון, ואותו אני רוצה בכל אֹפן למסור לכם, מפני שהוא מעשה יפה ומלא-טעם.  ערבי אחד, סבלן וקר-רוח ככל בני ארצו, נשא בבקר אחד עגל קטן מכפרו אל העיר.  בלכתו עליז בדרכו, פגש אותו איש אחד וישאלהו: "לאן אתה נושא את עגלך?"

הערבי ענה: "אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!"

לא עברו רגעים הרבה ויפגשהו השני וישאלהו: "לאן אתה נושא את עגלך?"

כעבור רגע בא השלישי, הרביעי, החמישי.  מחזה האיש ועגלו עורר את כלם לשאלה ההיא.  והערבי שלנו, בהיותו סבלן, ענה בכל פעם בסבר פנים יפות: "אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!"

אבל הסבלנות היא חֹמר ההולך וכלה.  אחרי שהשיב הערבי שלנו אותה התשובה על אותה השאלה חמש-עשרה או עשרים פעמים, התחיל לחרות אפו.  תשובתו נהיתה קצרה: "אל העיר, אהובי!" את ברכת-אלהים השמיט.  כה ענה עוד כעשר פעמים, עד שגם זה היה עליו לטֹרח.  את השואלים שבאו אחרי-כן השיב בקצרה: "אל העיר!" קולו היה נרגז, ולבסוף נעשה גס.  דמו התחיל לרתוח בקרבו; הוא חשב, כי בני-האדם נועדו יחדו לשַטות בו.  וכיון שנדמה לו לראות בת-צחוק של לעג בפני השואל אותו בפעם התשעים או המאה את השאלה: "לאן אתה נושא את עגלך?" הניח את עגלו, החזיק בגרגרת האיש ויהרגהו.

הציונים נמצאים כמעט במצבו של אותו הערבי עם עגלו.  שואלים וחוזרים ושואלים אותם תמיד אותן השאלות, ולאט לאט תמה סבלנותם.  באֹפן זה יתבאר, כי הוכוח על ענינו מקבל לפעמים צורה של התרגזות.  אבל מיעץ הייתי את חברינו, לבל ישכחו, כי העוברים הם תמיד חדשים, ולהם עוד לא הוברר הדבר.  נשיב נא במנוחה על שאלותיהם, ונשים אל לבנו, כי מוסיפים אנו להתקרב עם עגלנו אל העיר, במדה שהרבינו להשיב.

רע מזה הוא, כמובן, אם בני-אדם, שכבר קבלו תשובה, שבים וחוזרים ושואלים בזדון.  או אם יענו: "לא אמת הדבר, אינך הולך אל העיר!" או:"אין בכלל עיר!" או: "לא אהובך אני, והאלהים לא יברכך!"  למזידים כאלה אנו מחויבים לפנות עֹרף וללכת לדרכנו ולחשוב: עוד מעט והיינו בעיר.

אבל את התשובה המתמידה אוכל לחשׂוך לי היום ובמקום הזה.  כלכם יודעים, לאן פנינו מועדות.  השאלה, שאולי מתעוררת בלב יחידים היא רק זו, אם דרכנו היא הנכונה.

אני מאמין, כי כן הוא.

מה היא מטרתנו? אנו חפצים לכונן לעם היהודי מקום מושב בטוח במשפט צבורי במולדתו העתיקה בארץ-ישראל.  זה הוא, לדעתנו, פתרון גמור לשאלת-היהודים.

לפתרון הזה קודמות שלש הנחות.

ראשונה, מציאות העם היהודי.

שניה, כשרון ארץ-ישראל להתישבות.

שלישית, הבטחת היסודות המשפטיים.

הנחה ראשונה.  בראשית תנועתנו יכולנו רק לשער, שיש עם יהודי במציאות.  היום כבר ידענו זאת.  דבר זה הוכח בראיות היותר ברורות ומודרניות שבעולם.  יש לנו הנהגה, המדברת בשם העם היהודי.  היא מתאספת זה שתי שנים בבזיל, ושמה – קונגרס הציונים.  גבירותי ואדוני! אינני יודע, אם אני בעצמי אזכה לכך, אולם מעמק לבי נוכחתי, כי אנשים מבני גילי יזכו לראות בהגשמת חפצנו.  חיה נחיה כבני חורין בארץ-ישראל.  אם אני בעצמי אהיה שם או לא, אחת היא לעצם הענין.  אולם אם אהיה שם, אז לא אשמח על שום דבר, לא אתפעל יותר משום דבר מאשר מן הקונגרס הבזילאי הראשון, שהיה בשנת 1897.  כי זה היה האות הראשון לחייו של העם היהודי, אשר כבר נחשב כמת.  בכל רפיון נשימתו, בכל חולשת דופקו, אנחנו, שהקשבנו להם ברעדה מתוך פחד ותקוה – אנחנו נוכחנו, כי עמנו עודנו חי.  כל מה שהוא עתיד עוד לפעול להבא, לא יוכל להפתיענו.  רגע של אֹשר היה אותו הרגע על גבולות החיים, כשראינו את המת המדומה פוקח את עיניו.  כי אדם השב לתחיה הוא גם מתהלך, אוכל ושותה, מרקד ומחלל בחליל וחוטב עצים וקורא בספרים ומציר ציורים, על כל אלה אין להתפלא עוד.  הפלא היא התחיה, הדופק הראשון שאנו מרגישים, הנשימה הראשונה שאנו רואים.  חובתנו היתה, לבלתי תת את החיים האלה להרדם שנית, ולה מוקדשת תעמולתן של אגודות-ציון הישרות שבכל העולם.  מסיביריה ועד אפריקה הדרומית יש כבר היום אלפי אגודות כאלה, המכירות בעקרי הקונגרס הבזילאי הראשון ופועלות על פיהם.  זה הוא הלאום, הלאום שלנו!

והנה יש בקרבנו אנשים המעקמים שפתותיהם ואומרים: "כן, העניים; אבל לא העשירים!" האומרים כן, אינם בכלל שוים בעיני לתת להם עצות טובות.  ובכל זאת רוצה אני ליעצם, לבל ישמיעו דברים כיוצא באלה בפומבי.  כי בזה הם מאשרים את משפטיהם היותר קשים של האנטישמיים, האומרים, כי אצל היהודים "הכסף יענה את הכל"; כי היהודים אינם מכבדים אלא את הממון בלבד, אחת היא להם באיזה אֹפן ירכשו אותו.  עלינו להשמר מפני דעה כזאת, מפני שהיא שפלה, ואפילו לא נבונה.  מי שדעתו שפלה כבר לחשוב כזאת, עליו למצער להיות חכם, שלא לגלות מה שבלבו.  חוץ מזה, הלא רֹב מנינו של כל עם הם העניים, וכלום אפשר שיעיז מי שהוא לכחש במציאות העם האנגלי או הצרפתי, מפני שמעטים בהם כל כך המיליונרים בערך אל הסובלים חרפת-רעב?

אלה הן שיחות בטלות, אל תחשבו אותן לי לחטא.  המתנגדים מכריחים אותנו לטפל בשטחיות כאלה.

הנחה שניה.  כשרון ארץ-ישראל להתישבות.  להביא עליו רעיה נטו כבר לפנינו, אם גם במדה מועטה, הציונים המכונים "מעשיים", ועלתה בידם.  על פעולות האנשים האלה דברתי תמיד בכבוד, אף כי חושב אני, שאינן מספיקות, כדי לפתור את השאלה רבת-הערך.  ועל כן נצטערתי ביותר על אשר צררונו מצד זה.  כשמתחילים היום להכיר ולכבד בכל מקום את נסיונותיהם של "המעשיים", הרי זה אפשר, שתעמולתנו הכבירה גרמה לכך.  כי יהודים רבים, המסרבים עוד להסכים לדעתנו, מביטים עתה על הדרישה הענותנית של "המעשיים" בעין יותר יפה.  ולפיכך יכולים היום המעשיים ללכת שלובי זרוע עם אנשים כאלה, שבעיניהם היו לפנים לבוז וללעג.

ואולם לססמאות ולכנויים מפלגתיים אין שום ערך.  יכול הייתי להוכיח לכם, כי אלה המכונים מעשיים רוצים בעצם הדבר להיות מדיניים, ואנחנו המדיניים חושבים את עצמנו למעשיים.  המעשיים רואים בזה ערמה יתרה, באמרם להכניס לאט לאט ובחשאי כמה מאות אלף יהודים לארץ-ישראל, ולדרוש אחרי כן, בהיותם שם, זכיות בשבילם.  בחשאי? כמה מאות אלף נפש? אבל, בשם אלהים, איך הם מתארים להם את הדבר? אני חושב, כי אינם מתארים להם כלום.  הם רק מתחילים בעבודה.  דומה הוא בערך לבני-אדם אחדים, שעלה במחשבתם לבנות בית באיזה מקום.  מה הם עושים? לא חולמים הם, ולא בעלי-הזיה.  יודעים הם, כי בית יבנה מאבנים.  ובכן הם מושכים בהתאמצות גדולה אבן אל מקום הבנין, וחושבים, שאם יעשו גם אחרים כמוהם, אז יקום הבית.

היה לא תהיה! כן לא יבנה הבית לעולם! אבל יבנה, אם יערכו מקֹדם תכנית לבנין.  אז תצלח האבן שלכם.  לא קֹדם לכן.

והנה הגענו להנחה השלישית, לערובות המשפטיות.  אם אולת היא לבנות בלי תכנית, אז לא נחכם גם כן לקבוע תכניות לבנין, בטרם הבטחנו לנו את הקרקע לבנין.  כי אז יבֹא בעל הקרקע ויהרס את בניננו או יגרשנו מן הבית, אשר אנחנו בונים.

האין אפוא הדבר יותר מעשי, להבטיח מקֹדם את הזכות לבנין? כיצד יֵעָשה הדבר? אם לא ירשנו מצב הענינים לקנות תכף ובדרך ישרה את הקרקע לבנין, אז אפשר לקחת אותו בחכירה או בשכירות.  הן פה באנגליה נוהגים דיני החכירה והשכירות בנכסי הממלכה, הנודעים רק מעט בממלכות היבשה.  יחס משפטי כזה, שיהיה לו אֹפי מדיני, רוצה אני, מקוה אני להשיג מממשלת טורקיה.  ובו ברגע שיכירו, כי אין הדבר פוגע במרותו של הוד מלכות השולטן, וכי ההגרה הבטוחה לארץ ישראל לא רק שלא תגרע מאחוזתה של טורקיה אלא עוד תחזק אותה ותעלה את ערכה, יש לקוות, כי נבא לידי פשרה.  עלה בידי לרכוש לרעיונותי ולהצעותי מליצים אדירים, אבל מכיון שאינני במצבו הטוב של סיר סֶסיל רודיס, הנני מוכרח לשים מחסום לפי ולשתוק בנוגע לאיזה משא-ומתן שיש לו ערך היסטורי, אף אם יש לחשוש, פן יאמרו מתנגדינו, כי אין לי מה להגיד.

כאשר רמזתי בסתו שעבר, לפני מסע המלאכות הציונית לארץ ישראל, פה בלונדון על מאורעות העתידים לבֹא, ידעתי כבר אז כמה פרטים מן הדברים שהיו הולכים ומתהוים.

עבודה קשה היא אפוא, שלא בנקל תעשה גם בידי חכמים ובקיאים ממני, אם מצד אחד צריכים להצדיק את בטחונם של אנשים נדיבים על ידי שתיקה, ומצד שני מקיפים אותנו בשאלות: מה נשמע? להיכן הגענו? אימתי? אימתי? אימתי?

בבין-המצרים האלה אני מכיר את חובתי, מבלי לפסוח על שתי הסעפים.  חובתי היא לשתוק, אף אם לא יאמינו בי, עד שיגמר הדבר, שהתחלתי בו.

יודע אני מה שיאמרו מתנגדינו.  יודע אני, כאילו כבר שמעתי את נאומיהם, קראתי את עתוניהם.  עוד הפעם השתמט, הבטיח הבטחות תלויות באויר, השלה את נפשות העניים, כל הענין אינו אלא אחיזת-עינים שאינה מצויה.  אבל אחראים אנחנו בעד כל מה שאנו אומרים ושאמרנו.

לאשרי אין עתותי בידי לקרא את כל דברי החרפות שמטיחים נגדי מצד היהודים.  אני מקבל רק לפעמים קֹבץ, זר-פרחים של נאצות.  ואני מרגיש בזה בושה יותר מקצף.  מתביש אני בתור יהודי, על היות בקרבנו בני אדם הנותנים לשמצה את מי שעובד עבודת עמו.  אם יצא דבר הריב מחוץ לחומות הגיטו אל העולם הרחב, אז אולי ישתומם מי שאינו נוגע בדבר וינוד בראשו, ואולי יאמר איזה צר ואויב: ראו, כך היא דרכם של היהודים! כך הם מתנהגים עם בניהם העמלים לטובת עמם.

האם לא העיזו כבר להגיד, כי יש לי הנאת-ממון בדבר? אמנם ראויים היו בני-האדם האלה שאחשב עמם בגלוי, בכמה עלתה לי כבר התנועה, חוץ מאבוד-הזמן והעבודה, גם בקרבנות כסף.  ידידי הקרובים אלי יודעים זאת.  אולם אין אני רוצה לדבר גם מזה, כבוד היהודים יקר בעיני.

ביללת-קצף מיוחדה התנפלו עלי בשעה שנגשנו להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס וליסד את הבאנק הקולוניאלי היהודי.  זה היה אחד ממסעותינו על דרכנו העירה, ומי שראה אותנו נושא את עגלנו, יכול היה לחשוב, כי עגל-הזהב הוא.  לחברי ולי היה יסוד הבאנק הקולוניאלי היהודי עד עתה הקרבן היותר גדול שהקרבנו על מזבח התנועה הציונית.  אינני מדבר על אודות הכסף, אשר הוצאנו מן הכיס.

כי למרות היותנו יהודים, אין הכסף אצלנו גבוה מעל גבוהים.  הקרבן היה בזה, שנגשנו לעסוק בענין של מסחר, אם גם שלא בכונה להנאת-ממון.

אחרי שהגענו לאותה הנקודה, שלא יכולנו לאחר עוד את יצירת המוסד הכספי, כתבתי לאחד מידידי בלונדון ואמרתי עם המכתב: "עברו הימים, שבהם חשבו אותי למשוגע, מהיום והלאה יתנהגו עמי כעם בעל-עסקים.  אבל גם על דבר זה עלי להתגבר".

אינני חושב לעָול, אם יעסוק אדם במסחר, רק הסופר איננו רשאי להיות סוחר, ולגבי עובד בתנועה עממית, זה הוא עוֹן גדול מנשֹא.

מימי לא הייתי נביא-אמת כבשעה ההיא, והיהודים יכולים להיות שבעי-רצון, אם כל דברי יתקימו כאותם הדברים שכתבתי אז.  זאת אומרת: נבואתי נתקימה יותר מאשר פללתי.  פה בלונדון היה המעשה, באספת פומבי, שקם איש אחד, שלא נודע לי טיבו, אלא שהוא בכל אֹפן עסק בסחורה מימיו הרבה יותר ממני, והביע את דעתו, כי רוצים אנו לגזול את ממונם של העניים.  מדוע הגיד זאת? מכיון שלא עסקתי מימי בשום עסק מאיזה מין שהוא, אינני יודע, אם היתה כונתו להגיד, כי כל עסק של ממון הוא מעשה-גזל.  כאילו התכַּוֵּן, בשנוי לשון, לפתגמו של Dumas, שהיה אומר:  "Les affaires, e'est l'argent des autres" (העסקים, הם ממונם של אחרים).  או היתה דעתו, כי רק לעסקי היהודים יש אֹפי כזה? אם כן, מתפלא אני על כבוד מעלת הרב הראשי, שלא גזר עליו נדוי, וגם – מה שהיה מכאיבו עוד יותר – שלא חדלו הבאנקירים בני דת משה מהתרועע אתו.  ואפשר, שחפץ היה רק להגיד בלשונם הנמרצה של אותם החוגים, שעליהם הוא נמנה, כי כל הענין חשוד בעיניו.  הרואים אתם, מה עלה בידם? דוקא מפני גֹדל החרפות החטיא את המטרה.  ידידי ואני היינו מצטערים מאֹד, אלמלי היו מחזיקים אותנו לבעלי-עסקים – ונכונים היינו לשמוע חרפות כאלה.  אבל החזיקו אותנו לגזלנים – זאת היתה נחמתנו.

ומה הם פצעי-העוֹר הקלים לנו, המוסרים את נפשם באהבה על הדבר היקר לנו? הדבר הולך ומתקדם – וזה הוא העקר.

הבאנק הקולוניאלי הזה, אשר מראש העלילו עליו, בטוח היום בקיומו.  הוא היה לעובדה, למספר, שבו מחויבים להתחשב גם בעלי המספרים, וביחוד בעלי המספרים.  תפשתי מועט באמרי, כי הבאנק יהיה טוב יותר מן השם, שנסו להוציא עליו.  הוא בכלל יהיה טוב.  מדוע?

באמרי, כי הבאנק הקולוניאלי יתנהל במישרים, מפני שבטחונם המלא התפעלות של האנשים הקטנים, הרבים עד לאין מספר בכל העולם, מטיל עלינו חובה מוסרית, קשה ומתמידה – אז יענו המתנגדים: אמנם, רק דבר זה צריך לראיה.  ולפיכך אני רוצה להגיד לכם את הטעם השני: הועד המפקח, אשר נתכבדתי להמנות עליו יחד עם כמה חכמים, סופרים ואנשים שאינם בעלי-עסק, אינו רשאי לפי התקנות להרויח שום רֶוַח של ממון, מאיזה מין שיהיה.  אם לא יחזיקו אותנו אפוא לבעלי ספורט חדש, שתכליתו היא, שיהיו חברי הועד המפקח רואים במנוחה, כשהמנהלים בוזזים את בעלי-המניות, ואולי שיהיו מתערבים, איזה מן הגזברים ימהר לגנוב ולברוח, אז הלא יש להניח מראש, כי הועד המפקח, שיש לו כֹח-הרשאה מספיק, ימלא את חובתו.

אבל החובה הזאת לא נגמרה בקיום סדרי ההנהלה.  עומד פה להוסד עוד באנק יהודי.  כאלה יש כבר די והותר תחת מסוות שונים.  הבאנק הציוני צריך היה להיות והיה יהיה.  מה מובנו של דבר זה?

האם ישמש הון-מניותיו של הבאנק אמצעי לקנין האדמה, שאליה אנו שואפים? הן לתכלית זו לא יספיקו שני מיליונים ל"ש.  בהחלטות כאלה רוצים לתת אותנו ללעג ולהחזיק אותנו לאוילים.  לבאנק יש תעודה אחרת.  עליו להיות סרסור להשגת הטשארטר, שאותו תארתי לכם לעיל בתמונת החכירה (leasehold).

אנחנו חפצים להשיג מיד ממשלת טורקיה טשאַרטר, כדי להתישב בארץ-ישראל תחת מרותו של השולטן.  תקוות טובות ועצות נשקפות לטורקיה, אם תתן ליהודים החרוצים, השקטים ותאבים לעבודה, את היכֹלת לחשוף את מטמוני הטבע שבארצה.  רק מעטים הם היום חכמי-המדינה בטורקיה, אשר לא יבינו את התועלת הזאת שבתנועה הציונית.  יחד עם היהודים יבֹאו לטורקיה שלום והפרחת חיי-הכלכלה לפי רוח הזמן.

איזה ערך יש למחשבתנו, אם תצא לפעולה, בעד אירופה, זאת הכירו כבר לדעת מושלים ודיפלומטים חשובים באֹפן היותר ברור.  היא תשים קץ לשאלת-היהודים המרעילה והמכֹערה, אף אם לא יחשוב איש ממנו, כי כל היהודים ילכו לארץ-ישראל.  וחשבוננו הוא הכי פשוט שבעולם: אם תמעט ההצעה של יהודים, אז תגדל הדרישה ליהודים.  אז נחשב לסחורה, שעלה מחירה.

ומחירנו עלה יעלה.  תרבות אנחנו חפצים להביא אל המזרח.  ושוב תרויח מזה אירופא.  לסחר-הארצות נפתח דרכים חדשות – ואין ממלכה, אשר תתענין בזה יותר מאנגליה עם אחוזותיה שבאזיה.  הדרך היותר קצרה להודו היא דרך פלשתינה.  אנחנו נהיה זקוקים לתוצאות התעשיה בארצות התרבות, עד שנברא כאלה בידינו.  אולם חפצים אנו ככל האפשר להכין בזמן קרוב נכסים בעצמנו.

בחמישים השנים האחרונות נעשו בחיי הכלכלה של האנושות שנויים יותר גדולים מאשר לפנים במשך אלף שנים.  יחד עם כֹח הקיטור והזרם האלקטרי באה רוח חדשה לעולם, רוח עֹז ותפארת.  הרוח הזאת תרחף על התנועה הציונית.  אינני רוצה לדבר על התעשיות הרבות, שעל ידן נעשו חיינו מרובים כל כך בגונים.  מה אוכל אני, הזר הדל מארצות היבשה, לספר מזה ליושבי אנגליה? אתם עולים עלינו בכל קניני הטכניקה, כמו שהפוליטיקאים הגדולים בארצכם היו הראשונים, אשר הכירו בנחיצות הרחבת-הגבולים על ידי קולוניזציה.  ולפיכך מתנוסס דגלה של בריטניה-רבתי מעל לכל היַמים, וכן אוכל לחשוב, כי פה באנגליה יבינו לרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי.  בנקל ובמהרה, כי יבינוהו בצורתו היותר מודרנית.  כל מה שיכולים בני-האדם לברֹא בחריצות ידיהם בארצות אחרות, הן יכולים הם לברֹא גם שם בארץ, שהיתה בימים נפלאים ארץ זבת חלב ודבש.  – מדוע לא יהיה דבר זה אפשר דוקא שם? וכי מפני שאנו מושלים היום ביתר עֹז בכֹחות הטבע מאשר בימים ההם? הביטו נא לאחור אל תמימות הימים הראשונים, ומצאתם את התשובה.

אלמלי לא הארכתי כבר לדבר, הייתי מראה אתכם את המזון הכי-פשוט, את הלחם, תולדותיו, התפתחותו ומצבו היום.  למן מחרשת-הקיטוֹר, המכונות לזריעה ולדישה עד החקירה הבקטריולוגית בחמרי-התסיסה – מה רב המרחק מזמנם של אבותינו, שהיו אוכלים את לחמם בזעת-אפים גדולה משלנו.  הביטו וראו כל אותן התעשיות הנפלאות של חמרי-התסיסה, לחם ושכר, יין וחֹמץ, יין-שרף וקוניאק, טבק וגבינה – איך נשתנו כל אלה.

ואמנם אלמלא פחדתי, פן יתנוני לבעל דמיון ואוטופיות, הייתי מתאר לפניכם את הסדרים העתידים להיות בארצנו, את קוי הטלגרף, הטליפון והאבטומובילים ויתר הדברים הנפלאים, שעוד לא ראתה אותם עין איש.

אבל בסדרים כאלה על אדמתנו החדשה, שהיא אחוזת כלנו, עוד לא נגמר הכל, מה שאני מחזיק לציונות.  אין אני מאמין, כי עם-הספר האריך כך הרבה ימים וסבל צרות כך הרבה, רק כדי שישוב באחד הימים אל ארצו ויביא אתו אמצעי-מסחר חדשים.  מובן אחר היה בהכרח לצרותיו של העם המנוסה ביסורים הרבה.  משאת-נפשנו היא באין ספק הצדק והאנושות, ועלינו למלא ספוקה.  אולי אין ההתחברות נאה ביותר, כששואפים לאיזו מטרה יחד עם קבצנים ורעבים ללחם.  אולם הן לא מעל הבימה בבית-הכנסת הנני מדבר, ועל כן הרשוני להגיד, כי אנחנו הציונים לא נירא ולא נחת להתחבר עם קבצנים ורעבים ללחם, אם המטרה היא: הצדק.  אולי נמצא בהזדמנות זו את האפשרות לתקונים חברתיים, שנוציאם לפעולה, תקונים, אשר יהיו לתועלת גם לעמלים ומסובלים בקרב העמים האחרים.  ואז, רק אז נהיה ישראלים אמתיים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה