_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאום בווינא

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

הנני חושב, כי רבים מכם טרם ידעו מה חפצה של תנועה זו, שבה אנו עובדים כלנו כאנשי-צבא.  אפשר ששמעתם אי-אלו הערות קלושות, – ויש לשער, כי לרובן היה אֹפי של בדיחות, – על דבר שאיפות אנשים יחידים לעשות דבר-מה לטובת היהודים.  ובשעה שבאתי הנה היום בערב הרהרתי קצת במחשבתי, מה הוא החוג, שבו אני רוצה לדבר היום על עניני הציונות, ואיך תעלה לי המלה הראשונה.  נזכרתי מה שספר לי פעם אחת סופר ברליני על דבר החזיונות החדשים.  שימו נא לב! אין בדעתי לדמות אתכם אל "נמרי החדשות" (Premierentiger), רק את הלך-הרוח, שהכרתי פעמים הרבה בשדרת-הצבור הבינונית, אני מוצא בספור ההוא.  אותו הסופר ספר לי על דבר חזיון, שהוצג בפעם הראשונה; המסך הורם, ואיש אחד מופיע על הבימה ושואל את המשרתת: "האם הגברת בביתה?" וקול קורא נשמע מן הדיוטה התחתונה: "לא יצלח לכתחלה!"

כן היה לי וכן היה לכל אלה,  העומדים בתוך התנועה, בעת הראשונה.  לפני שנים אחדות פרסמתי מחברת בשם: "מדינת היהודים".  אותה קראו רק המעטים, בכל אֹפן המעטים בין אלה, שקראו: "לא יצלח לכתחלה!"; כי אפשר שיעלה על דעתו של איש יהודי, כלומר – יהודי מן הדור החדש, אשר השתתף רֹב ימיו בשאיפות התרבות האירופאית, לעסוק בשאלה יהודית, שאינה נוגעת אל החברה-קדישא או הנהלת הקהלה באיזו עדה, שאינה נוגעת אל מצות תפלין וציצית – דבר זה עשה רֹשם כל כך זר, עד שבעצם הדבר מובן לי, כי שמעתי מכל העברים את הקריאה: "לא יצלח לכתחלה!".  כי לא קראו את הספר הזה, על זאת יש לי אותות הרבה.  אני אומר זאת בפעם הראשונה באספת-פומבי.  בספר הזה יש פרק, והוא היחידי שבו נאמר דבר חדש, אשר גם בתור נסיון שלא עלה, גם בתור רעיון שלא יצא לפעולה, ראוי היה לתשומת-לבם של חכמי המשפט, מפני שיש לנסיון הזה יחס של נוגד אל התורה שהיתה נהוגה עד היום, ומפני שהוא מתנגד אל הדעה על דבר ההכרח ההגיוני, השוררת כעת בבתי-המדרש לחכמת המשפטים והמתנגדת לדעתו הישנה של רוּסוֹ.  הנסיון הזה, הרוצה לבאר את הבסיס המשפטי של המדינה, לא נזכר אף במלה אחת בכל אלפי מאמרי הבקֹרת והגדופים, שנערכו נגד הספר הזה.  אות היא לי, כי כל כך הרבה אנשים מתחו דין קשה על "מדינת היהודים" מבלי לקראה.

אולם אין בדעתי לתהות על הראשונות, שהרי תנועתנו הנוכחית אינה מצטמצמת בדעות ההן, שרשם לו אז סופר בודד בפאריז, בשעה שנקבעה במחשבתו האפשרות היחידה הזאת לצאת ממבוכתה של שאלת-היהודים.

האמינו לי, בכל מקום בכדור הארץ אפשר היה לקרֹא לאספה כאספתנו זו; אולם בודאי היו מתאספים אליה בני-אדם, שעל ידי איזה שֹרש עמוק שברוחם או איזו מחשבה שבמֹחם היו נמשכים להספח אל התנועה, שיום כבר חדלה להחשב למעשה-שגעון כמו בימים הראשונים.

בימים הראשונים, שהיו היותר קשים, החזיקו את הדבר פשוט לשגעון.  רוצה אני להגיד לכם מה היא הציונות, מה חפצה, לאן היא שואפת, ובאי-אלו אמצעים היא אומרת להוציא חפצה לפעולה – ומצאתם, כי אם הציונות היא שגעון, אז יש בו למצער איזו שיטה.  וידוע הוא לכולכם, כי דברים שבתבונה יכולים לרכוש להם רֹב של דעות.  דבר של שגעון אם ירכוש לו את הרֹב, אז דבר נכון הוא; על אחת כמה וכמה שיהיה הדבר נכון, אם ימשך אחריו הרֹב ואם בכל זאת איננו מתנגד אל חוקי התבונה.  רוצה אני לבאר לכם דבר זה על פי ההגיון, שאתם רגילים בו ביחס אל כל עניני החיים הפשוטים והנעלים, הנוגעים למשפחותיכם, לעברכם ולעתידכם, לאבותיכם ולבניכם אחריכם.

כדי להבין את הציונות, נחלק את הענין לארבעה חלקים: מצב היהודים, הרעיון המתעורר בנו לרגל המצב הזה, האמצעים להגשמת הרעיון, ובאיזה אֹפן אנו אומרים להשתמש באמצעים האלה.

מצב היהודים איננו משמח, ולא ארבה עליו דברים.  שמעתי מספרים מעשה בשני מטיפים-נודדים, שבאו לקהלה אחת במורביה ויקהילו את היהודים ויספרו להם את גורלם ואת מצב-חייהם.  אחרי האספה הלכו שני יהודים יחדו הביתה, והאחד התחיל לבכות.  השני שאל אותו: "למה-זה תבכה?" והראשון ענה: "רק עתה נודע לי מה רע מצבי".

בשדרת-העם, שבה אני דובר היום, דרושה באמת איזו מדה של אמנות בהטפה, כדי להגיד לכם מה רע מצבכם, אם יצמצמו את רֹע המצב על החיים החמריים.  אלמלי באנו לאיזה מקום במזרחה של אירופא, או גם לאיזה מחוז בווינא, למשל למחוז בריגיטֶנוי, לאותם תחומי-המושב, שבהם נמצאים היהודים בתנאי-חיים נוראים, כי אז – חושב אני – בודאי לא היינו צריכים לספר הרבה, כדי להוכיח לאנשים ההם את רֹע-מצבם.  מצבם רע הוא.  כלום רע הוא כמצבם של יתר הפרולטריים? יודעים אנו, כי יש תנועה גדולה הנלחמת נגד גורלם המר של כל הפרולטריים, ואשר אליה אין אנו מתיחסים כזרים, כמו שקובלים עלינו מתנגדינו הסוציאליים-הדימוקרטים.  אנחנו מחפשים בצרת הפרולטריים הכללית רק את הפרט הנוגע ליהודים בלבד, מה שנובע מתכונתם היהודית של הפרולטריים האלה, צרת הפרט בלבד, ולא צרת הכלל.

ומכאן אנו הולכים הלאה ומוצאים תופעה זו בכל מקום, בכל השדרות, גם בשדרתכם.

כשאתם עומדים בתוך תוכם של חיי-המסחר, כשיש לכם עסקים באחת משתי הבירזאות שבווינא, אז לא תמצאו, כי היהודים נרדפים.  אולם אם תצאו לחוץ מן הבירזה הזאת, או אם תקשיבו אל החוץ, אז תשמעו את הדבות היותר רעות, אשר יוציאו על עבודתכם הישרה לטובת הממלכה, החיים הכלכליים והתעשיה.  תשמעו אומרים, כי זה הוא עסק יהודי; ואף אם לשוא היו כל הנסיונות להפטר מן העסק היהודי הזה, ואף אם התברר הדבר, כי נחוץ הוא העסק הזה, – אם נזכיר רק חלק אחד ממנו, – להחזקת המשטר בצרכי הממלכה הכספיים, להתמדת תנועת-החיים בעולם המסחר הגדול, בכל זאת ידעתם היטב, כי במשפט קדום, שאין אתם יכולים לעמוד בו, אתם נפגשים בכל מקום, כשאתם עושים אף צעד אחד מחוץ לגבולות עסקכם הרגיל אל תוך החיים.  ובכן גם מצבכם ברע הוא בערך אל עבודתכם בעד העם, שבקרבו אתם חיים.  ואם יש לכם בנים, ואם שולחים אתם את הבנים האלה, כמנהג אנשים מישראל, אל בתי-הספר או אם בוחרים אתם לבניכם באיזה מקצוע אחר, שעוד לא החזיקו בו יהודים רבים בערך אל האחרים, – אז תכירו מהרה לדעת, כי מצב בניכם רע הוא מאד.  תראו, כי הנסיונות הרצויים האלה לאחוז במלאכות חפשיות התלויות פחות ברכישת הממון, להיות לרופאים, עורכי-דין, טכניקאים, – הנסיונות האלה נחשבים לכם לחטאה הכי-גדולה.  ואחרי שהיו קובלים על האבות, כי מיהדים הם את הבירזה, קובלים על הבנים, כי מיהדים הם את תורת המשפטים, את מלאכת הרופאים, את העתונות, את התיאטרון.

אייני רוצה להאריך בזה.  המצב ידוע לכולכם.  עובדה היא, כי מתכונתו של אדם בתור יהודי יוצאות לו רעות רבות וקשות בחייו, במשלח-ידו, ובכל שעה ברגש-כבודו.  מצב הדברים הזה לא נודע רק זה עתה לנו.  יודעים אתם, כמה שנות מאות הוא הולך ונמשך, ומפי המסַפְּרים בשבחו של דורנו תשמעו, כי אמנם הוטב המצב, אשר היה בימי-הבינַים ועוד במאה הנוכחית, באשר היהודים היו צריכים לתעודות מיוחדות על זכותם להשתקע באיזו עיר.  אולם לא נכון הוא כלל וכלל, יען כי בערך אל המצב הכללי של התרבות לא היו החוקים המגבילים ההם גרועים אז יותר מאשר הנם בעת הנוכחית.  זכרו, מה היו ימי-הבינים, איך מלאו מעשי-רצח ואכזריות, מה צרים היו החיים ומה מסוכן היה כל סחר-הארץ.  אז לא היתה ישיבת הגיטו בעצם תופעה מיוחדה ליהודים, ואם היו גרושים של יהודים, הלא נרדפו גם הפרוטסטנטים באשכנז וההוגינוטים בצרפת.  הלא הפוריטַנים שגורשו מאנגליה יצרו את אמריקה החדשה! מה שנעשה עתה ליהודים הוא קשה כל כך, מפני שהוא נעשה בעתות הרוחה, מפני שהוא נעשה מאה שנה אחרי המהפכה של שנת 1848, שבה לקחו היהודים חלק גדול.  צרת היהודים שבימינו מפליאה ומכאיבה מאד דוקא בשביל אלה, שדחקו אותם מתוך הגיטו, כדי לענותם קשה.

מה הם אמצעי העזרה שהציעו אחרים להטבת המצב הזה? אומרים, כי עלינו לקוות להטבת מצב היהודים עם השכלת-העם הכללית, עם הרמת המדות בכלל.  עלינו לדאוג לחיים של חופש במדה הכי מרובה, עלינו להיות תבלין לכל תנועה מתקדמת.  אותו המצב של אהבת-רעים כללית רחוק הוא בעיני מאד, לא רק רחוק בין עם לעם, אלא גם בין היחידים שבאיזה עם, וגם בין היחידים שבעמנו אנו.  ולפיכך כשמציעים פתרון, שאינו דורש שנוי בטבע האדם, אלא שנוי-המצב המונח באמצעים שלנו, חושב אני, שראוי הדבר למצער לעַיֵן בו בכובד-ראש.  אין אנו אומרים, כי חפצים אנחנו לשנות לטוב את טבע האדם, אף לא את טבענו אנו; אנו אומרים רק זאת, כי רוצים אנו לברֹא בפועל מצב ידוע, שבו יחדל הלחץ המעיק ליהודים ללא-צֹרך.  ואם יש מי שמכחיש במציאותה של שאלת-היהודים ואומר, כי אין כלל שאלה יהודית, אלא שאלה אנושית, הרי זו אולי שיחה מעין אותן השיחות במאורעות-היום, הבאות לבדח את הדעת, אולם ביחס אל מצב של דחק כזה, כמדומני, שלא די בזה.  הננו מבקשים אפוא תחבולות, באיזה אֹפן אפשר להטיב את המצב הרע הזה, אשר המוני דלים סובלים קשה, יושבים צפופים ודחוקים במעונות צרים בפנות חשכות שבמזרח, נאנחים, מוכים בתחלואים ונמקים בענים, או כי יקומו וינודו לערים וארצות אחרות, להיות למכשול ולפוקה ליתר העמים – באיזה אֹפן אפשר לשנות לטוב את מצב-העֹני החמרי הזה ואת העֹני האחר, שאנו קוראים לו העֹני המוסרי? כסבורים אנו, כי אפשר לעשות זאת על ידי מעשה, שכל העמים עושים אותו ביחס אל העודף של כחם העממי, באותו העודף, אשר סכנה כרוכה בו, אם אין לו דרך להגרה, כלומר על ידי קולוניזציה.

הקולוניזציה, זאת אומרת התישבות אנשים מבני העם בארץ אחרת, היא רעיון של העת החדשה, ובעת החדשה הרו והגו אותו רק העמים המתקדמים, עד שיכול הפילוסוף ההִסטורי להחליט: "אותו הלאום מתקדם ונחשב למודרני, המפתח רעיונות של קולוניזציה".  המהלך החדש הגדול בפוליטיקה האשכנזית, שנברא הודות לקיסר-אשכנז הגאוני, אשר לצערנו עוד אין מכירים אותו כראוי, היא הקולוניזציה באפריקה ובאזיה המזרחית.  אולם כבר היתה לפניה – מלבד התקופה הגדולה של הספרדים, הפורטוגיזים וההולנדים – תקופה של קולוניזציה מופתית: תקופת אנגליה.  האנגליים, שאותם אנו מחויבים לחשֹב היום לעם הראשון בכל עמי התבל, היו אז, כשנתהוו אמצעי-המסחר החדשים לפני ששים וארבע שנה, הראשונים, שהחזיקו ברעיון הזה ויפתחו את חכם לטובת עצמם.  עם אמצעי-המסחר החדשים באה תקופה חדשה בהסטוריה, תקופה נעלה על כל התקופות שהיו לפניה, שהתחילה בו ביום, אשר רצה מכונת הקיטור הראשונה של סטיוֶנזון.  אז התחילה העת החדשה, שערכה רב לנו מאד בשביל פתרון השאלה הישנה; קֹדם לכן היו נסיונות כאלה, שאנו אומרים להציע ולהוציא לפעולה, מן הנמנעות.  ואם ידַמה מי שהוא במאמרים נרגנים את תנועתנו לתנועת משיחי-השקר, הרי זה מוכיח, עד כמה חסרה לבני האדם ידיעת החיים.

הננו עומדים בתוך זמננו, ואמנם הגענו לכך רק ששים שנה אחרי האנגליים; אבל מה שאנו אומרים ורוצים לעשות, הוא דבר חדש לגמרי, דבר שלא יכול היה להיות לפנים.  האנגליים היו הראשונים, אשר הכירו את הרגע, שבו התחילה הארץ להֵחָלק מחדש.  מתוך החנוך הפוליטי הגדול של בני עמם מהרו להשתמש באמצעי שנזדמן לידם: מכונת-הקיטור ומסלות-הברזל, הן שהביאו לידי הפרדה ויצירה חדשה בחיי החברה.  התגברות על המרחק נחוצה ביחס אל מצב-עֹני התלוי בצרת-המקום והדחק.  בו ברגע שאפשר להתגבר על המרחקים, לא נחוץ עוד לסבול.  כלכם יודעים זאת על פי הנסיון.  אם ידרוש מצב בריאותכם, אנחנו מחויבים לעשות גם לטובת המונינו.  ובזה אנו מביאים גם פתרון לצרותינו.  מן הרעיון הזה יצאה לנו תכנית, ותעודתה היא, לתת להמונינו את היכֹלת להגרה אל מקום אחר.  עוד לפני הציונות בצורתה הנוכחית הכירו ועשו זאת, אך באמצעים שאינם מספיקים, אנשים בעלי הון עצום, לב טוב ומבט רחב, ביחוד הבארון הירש והבארון רוטשילד.  האנשים האלה נתנו לכמה יהודים כסף, כלי-עבודה או כברת-ארץ, כדי שיתישבו באיזה מקום אחר, וכדי שלא יסחרו בעצי-גפרית.  דבר זה נראה מגוחך ביחס אל הדבר, שבעדו חפצו לעצור ואל האֹפן, שבו מוציאים אותו לפעולה.  אבל הרעיון היסודי נכון הוא.

ליהודים האלה נחוץ היה לתת עבודה בשדה.  והנה אין איש, אשר עשרו יספיק להעתיק המונים ממקום למקום.  דבר זה יכול להיות רק אז, כשיכניסו את הרעיון אל תוך ההמונים, כשיעוררו את האדם לעזור לעצמו.  משל למה הדבר דומה, לפיל שאתם רוצים להרימו ולהביאו למקום אחר; לזה דרוש היה מכשיר גדול ועצום, – אבל ציָדי-הפיל גוררים אותו בדרבן ומוליכים אותו למקום שהם רוצים.  הדרבן הזה, שבו אנו רוצים להעתיק את ההמונים למקום יותר טוב, הוא הרעיון הלאומי.  צריך שיתרומם הרעיון הזה שוב בהכרתו, מעל למפתן הכרתו של העם הזה, אשר בכל צרותיו לא חדל לטפח בקרבו את הרגשׁ העממי.  האנשים האלה יכירו תודה על הדבר הזה, ימצאו בו מיד נֹחם ותקוה, יוכלו להנשא ולהתכונן לדרך המועילה להם.  זאת אפוא עשינו אנחנו.  העירונו את צעירינו ואת עצמנו, ההוזים הזקנים, ספַּרנו ליהודים מה שכבר שכחו: כי עבר גדול להם, כי לא נפרדו מעל העבר ההוא, כי אינם צריכים להסתלק ממנו וכי בו ימצאו את הכֹח לתחיתם.  בזה לא גמלנו רעה לבתי-הכנסת.  עשינו דבר זה לא בסלוף-עינים כמעשה הצבועים, הוא עלה בידינו במה שהראינו על הקשר העתיק.  וכך אפשר היה לראות, כי אנשים, שאינם מתכחשים בשום אפן אל השקפתם המודרנית והחפשית, יכלו להוָעד יחדו עם היסודות היותר קונסרבַטיבים שביהדות, באמון רוחם, בזה ששבו להתפאר במה שהתרגלו להתכחש בו, שלא בושו להגיד, כי יהודים הם, ובזה, שלא בסתר עשו זאת, כי אם בגלוי בפני כל העולם.

אבל התבוננו נא, לאיזה מצב הגיעה היהדות, כי אנשים, שעל פי "אומנותם" הם יהודים, כלומר, שפָּרים ורָבים בסביבות הקהלה, – כי האנשים האלה חלו ורגזו כמפני חרפה או סכנה מפני ההודאה, שהם יהודים.  במצב הזה גרמנו לאיזה שנוי, ודוקא מתנגדינו הכי-עזים חייבים לנו בעד זה תודה הכי-רבה.  אם נועדו יחדו יודעי התלמוד ושאינם יודעים אותו לגלות את דעתם נגד הציונות, אז הצליח להם בפעם הראשונה בימי שרותם, שיהיו דבריהם נשמעים.  אמנם, אנחנו הכרנו לאחת התחנות שבדרכנו את הרמת ההכרה הלאומית היהודית והתעוררותה לתחיה.  מתוך ההכרה הזאת יוצאת הכרת האחדות, ואתם יודעים, כי בעתונים הצוררים ליהודים לא חדלו להכריז על האחדות היהודית כעל דבר קים בהחלט, ולהוציא ממנה את כל המסקנות הרעות, אשר היה לאל ידם.  יש לנו כל המגרעות שבאחדות זו, ואף לא אחת מטובותיה.  שונאינו התנהגו עמנו, כאילו היתה לנו אחדות חזקה, כאלו היינו סוככים ומגינים איש על אחיו, אבל באמת לא היו הדברים מעולם.  אמנם נעשו מעשי-צדקה שונים, שלא יטיל ספק בפעולתם, המשחיתה את המוסר, כל מי שמבין אך מעט מתכונת נפש ההמונים.

ימים רבים עשו תעמולה לרעיונו של כּרֶמיה בדבר האליאנס הישראלית הכללית.  זה היה המפעל היותר נבער, שנעשה עד היום הזה.  אין ספק, שהיו בין האנשים האלה יחידי-סגולה; אבל הרעיון, ליסד את האליאנס הישראלית הכללית בתור קשר המאגד את כל היהודים, היה מעשה-אולת.  יסוּד בתי-ספר צרפתים אחדים בארצות המזרח ותמיכת-כסף זעומה להוצאת-מסע ליהודים נודדים, – וזה היה הכֹל מה שעשתה.

לעומת זאת אשרו וקימו את האגדה על דבר אחדות היהודים.  אחדות זו נמצאה בנו גם בבחינה אחרת.  אם עשה מי שהוא דבר-בליעל כהלכתו לאחיו היהודי, אז בקש חנינה בקריצת-עינים, למען אשר לא תודע נבלוּתו בקהל מבחוץ, מפני שיכול הדבר להזיק ליהודים.  כל המגרעות שבאחדות זו היו לנו עד כה: החשד בעיני צוררינו, בקשת החנינה מבפנים, חובתנו המדומה לכסות על מעשי-נבלה; אבל הכח האמתי, היוצא מתוך האחדות, לא היה בנו.  והנה באה התנועה הציונית ודורשת אחדות אמתית באֹפן שאין לערער עליו, באֹפן שיכיר בישרתו כל איש ישר, כל ישר שבאומות העולם.  אנו חפצים לכונן אחדות למטרה לאומית, והמטרה הזאת היא הקלת העֹני לאלה, שהיא דרושה להם ביותר.  בּעשותנו זאת, בתור אנשים החיים בתנאי הזמן ההוה, ורק בהתאמה אל תנאי הזמן ההוה, הרי זה דבר נבון לגמרי.  העובדה, כי משתמשים אנו לתכלית זו באמצעי האספות, הקונגרסים, העתונים, כי פונים אנו בדרישתנו למקום, שבו תוכל להמלא, כי פונים אנו להסכמתן המדינית של הממלכות, כי רוצים אנו לרכוש את הארץ הדרושה לנו מיד בעליה, אשר היא נחלתו כעת על פי משפטי העמים, – כל זה מונח, כמדומני, בעצם ההגיון של הענין.  הארץ היא פלשתינה, שמתנגדינו מזכירים אותה יום יום בסלוף-עינים בשם "ציון"; הארץ הזאת קימת.  יש פה אנשים שהיו שם, הם יכולים להגיד לכם, כי היא ארץ, שיכולים לשבת בה, ארץ, שלא רק עבר אלא גם עתיד יש לה.  הארץ אשר בחין קסמה מושכת אחריה המוני-אדם, ושהיתה לרגל המצב המדיני שבימינו לנקודה חשובה, הארץ הזאת שוממה ועזובה היא עתה.  ערכה אבד, במובן הפוך של ההיסטוריה: מפני שערכה היה גדול כל כך.  היא עוררה את תשוקותיהם של עמים ומושלים כך הרבה, עד שהמלחמות היותר עצומות היו בה, וכן נחרבה הארץ.  הארץ הזאת, העניה, והעם הזה, העני, אם ישובו להתאחד, יבראו מצב חדש לתועלת שניהם גם יחד.  הקולוניזציה בארץ הזאת היא אפשרית; בנדון זה הועילו הרבה נסיונותיהם של הבארון רוטשילד ואגודות-הישוב השונות.  הם הוכיחו, כי מסוגלה אדמה זו, שיַפרוה בני-אדם בעבודת-ידיהם, אלא שיתרון לה בזה על יתר הארצות.  אחד מחברינו מצא לזה תמונה יפה: "האדמה צוחקת שם, כשהערבי גוררה במחרשתו".  ואגב אין שם כל משק חקלאי כזה שנמצא בארצות התרבות שבאירופא.  לרגל המצב הרע חסר שם התשוקה למשק נבון.  בני-האדם הולכים ומתאוננים ואינם עושים כלום, מפני שהם יראים, פן לא יהנו בעצמם מפרי עבודתם.  רק במקומות, שבהם עובדים היהודים והקולוניסטים האשכנזים, נראות תוצאות מפתיעות; הכֹל צומח, מפני שהאדמה פוריה שם יותר מאשר במקומות אחרים.

בסביבות יפו עוסקים בנטיעת תפוחי-זהב.  כל הקטַר מביא אחרי שש שנים של גידול עד 5,000 פר' לשנה ומעלה.  מספרים דומים לאלה אנו מוצאים בנטיעת הכרמים.  עושים שם יינות, שכבר שותים אותם, ואפשר לנטוע שם כל יתר הנטיעות.  זה הוברר על ידי נסיונות הישוב.  ופה היה הציר, שעליו נסבו כל הטענות הבאות מחוסר-הבנה, והבדחן, בעל "החקירות במסע המסלה המקומית" בעתון היוצא בשני לשבוע*(,  היה מתאר את הדבר באפן, שדורשים אנו מאת מר כהן ומר זילברפינגר, שבמקום הנסיעה מבאַדן לווינא ומווינא לבאַדן, יעמדו על המחרשה ויוליכו אותה אנה ואנה.  כמובן, אי-אפשר בתחלתה של קולוניזציה כבירה שיעלה על דעתנו לרדת מתוך שדרה גבוהה לשפלה ממנה, אבל היה יהיה ההפך מזה.  ההתעוררות נמצאה ודרושה רק בשביל אלה, שימצאו שם תקון למצבם.  לפי זה תהיה ההגרה במצב הפרוע הנוכחי מודרגת באֹפן, שראשונה ילכו אלה היושבים במקומות העֹני שבמזרח וברומניה.  להם תהיה זאת הקלה תכף, אם יובאו אל תחת השמים הנהדרים האלה ואם תנתן להם היכֹלת לאכול פת חרבה, שאותה הם נכונים לרכוש להם בזעת-אפם.  ואין ספק בדבר, כי אחרי כניסת המערכה הראשונה, יהיה מקום לבאה אחריה, כי אותה המערכה, שיהיה לה בסיס כלכלי, תלך הלוך והתפתח, כי יבוא יום וגם מר כהן ומר בַּכשטינר ינועו ממקומם; כי החלוצים והכובשים הראשונים האלה, שבאו שמה בידים ריקות התפתחו ויהיו ליוגבים ואכרים הרואים שכר בעמלם.  אני ראיתי בעיני במושבה "מוצא" איש אחד כבן עשרים וארבע שנה, שבא שמה מרוסיה לפני שש שנים בעירום ובחסר-כל ויצא לעבוד על אדמת-טרשים, ואחרי שתי שנים עלה לו להרחיב את המשק שלו ולהעזר בשני פועלים ערביים.

אבל יש הרמת המצב גם לאנשים היותר נאורים.  לאלה, שאינם יכולים להיות לרופאים, שדוחקים אותם לחוץ בחרפה ובוז, לאלה היתה זאת מתנה, כמו לצעירי אנגליה ההולכים להודו ולאפריקה לבקש שם עבודה; לאלה היתה זאת תכף הזדמנות להגרה גדולה.

את תוצאותיה של הגרה מועילה כזו יכול כל איש לצייר לו בדמיונו.  בו ברגע אשר תמעט ההתחרות, תתמעט גם המשטמה הפעוטה השוררת במעמדים הכלכליים.  במדה שימעט מספר היהודים המתחרים, בה במדה ימעטו להרגיש בלחץ היהודים.  יש לנו גם-כן עודף בנאורים.  זה הוא אסוננו הכי-גדול למן ימי הביניים.  גם בשביל העודף הזה תברא היכֹלת להגרה, ובזמן קרוב מאד נראה, כי צעירינו, שעוד בשנת השלשים לחייהם הנם מוכרחים להלחם על קיומם, ימהרו כבר לפני זה למצא מחית-ידם ולחזק את מעמדם הכלכלי.

מה הם אפוא האמצעים, שבהם אנו רוצים להשתמש? גם בנדון זה לא ישבנו בחבוק-ידים.  יחד עם התעוררות ההכרה הלאומית בקרב העם ועם הצעתנו לפני הגורמים המדיניים שבאירופא, נגשנו להכנת האמצעים.  זאת היא בתנועתנו הנקודה היותר מכאיבה בשביל היהדות.  אמנם אחדים מקרבנו התגרו בכל עֹז ביהודים המתנגדים לתנועתנו.  אולם נחוץ להבין דבר זה.  מי שיושב בחדר חם, צריך שיהיה פייטן, כדי שיתאר לו את החבורות הבאות מחמת קפאון.  ואם לא רב הוא מספר הפייטנים בחדר החם, הרי עומדים אנו לפני העובדה הישנה, כי רֹב הפייטנים יושבים בחדרים קרים.  עובדה היא, כי בחפצנו להכין את האמצעים לא נפגשנו בחבה יתרה דוקא מצד אלה, שהיו מסוגלים לזה ביותר.  בעת האחרונה נעשו נסיונות שונים, כדי להעיר את תשומת-לבם של אלה, שהיו מכונים בקהלה הישנה "הגדולים בישראל" בשביל "הדלים בישראל"; ומוכרח אני להגיד לכם, כי האחדות, כפי שמחליטים אותה שונאינו, עומדת להיות נמסה כמים.  אפשר שיש בין הציונים הנלהבים מי ששמח ביותר על פעולתה זו של תנועתנו, מי ששמח ביותר על אשר הוברר בפני כל העולם, כי בשום אֹפן אין אחדות בינינו ובין אנשים ידועים, האשמים אשמה גדולה במה שנבאש ריח היהדות! אולי יש ציונים החושבים בלבם: אם לא השגנו אלא דבר זה, שהוברר, כי לא כל היהודים אחראים בעד התעלולים הגדולים, הנעשים להכעיס את העולם, הרי גם זה נצחון גדול הוא.  אבל עלי להגיד לכם, כי חלקי בין המתונים.  רוצה אני לעצור בעד תגרות כאלה, כל זמן שאפשר הדבר.  רוצה אני בציונות של בנין.  לא לרצון הוא לי, כי נלחם ביהודים שלא לצורך; רוצה אני, שנבנה יחד עם יהודים, שנוכיח להם, כי חפצים אנו לעשות דבר טוב, וכי חובתם המוסרית והלאומית היא לתמוך בידינו.  לא נעים בשבילי המצב שגרם לי לעמוד בראש התנועה.  פעמים הרבה נסיתי לחבר את הנעים עם המועיל ואמרתי לאדונים האלה: "אינני חפץ להיות לשטן, בחפץ לב אסלק ידי מן הענין, אם תואילו אתם להמשיכו.  נעים יהיה לי, אם לא אוסיף לדבר עד שיחר גרוני, ומצד אחר יבואו בעלי-ההון הגדולים ויעבדו הם".  אבל גדולי היהודים לא חפצו לעשות זאת.

הלכנו אפוא הלאה כצבאות-החיל של המהפכה הגדולה, כסַנסקולוטים היחפים בלי נעלים ופזמקאות.  דבר זה הוא אמנם ציורי יותר, אבל עוד יותר קשה.  התחלנו אפוא בעקב שאיפותינו להכין את האמצעי הדרוש, ובטחנו בעשר אצבעותינו, אלא שאין אנו חושבים לתת אותן לתוך כיסם של אחרים.  וכמו שהכֹל בתנועתנו חדש הוא, כך עשינו את הנסיון החדש לברֹא לנו, לרגל סרובם של האפיפיורים, כנסיה בלי אפיפיורים.  והלא שמעתם כולכם, כי עומד עתה להוסד מוסד, אשר יהיה האמצעי הראשון להגשמת רעיוננו: אוצר התישבות היהודים בלונדון.

קדם כל לבשנו, כביכול, מעילים מחוסרי-כיס ועשינו לאי-אפשר שתהיה לנו לעצמנו הנאה כל שהיא.  אלמלי לא הביא כל אחד מאתנו קרבנות-כסף שלא על מנת להשתכר, כי אז היינו נותנים מקום לחשוד בנו לרעה.  ואחרי-כן נגשנו אל המקצוע החדש הזה באֹמץ-רוח.  החתימה הקודמת ההולכת ושוטפת עכשו, נמצאה במצב של בויקוט.  כשהייתי בחודש אקטובר בלונדון ונשאתי ונתתי עם "גדולים" שונים, לא היה להם לרצון, כי יקרא איזה באנק בשם "יהודי"; להיות "יהודי" מותר לו.  במשא-ומתן הזה הגיד לי מתנגדי לבסוף: "ידוע תדע, כי נהיה נוהגים בכם בויקוט!" ומכיון שלא היה זה עסק-פרטי או של יחיד, לא פעל עלי האִיוּם הזה ואמרתי לו: "השמרו לכם, אם תהיו נוהגים בנו בויקוט ולא תכריעונוּ, אז נתנהג אנחנו עמכם בבויקוט".  למרות האיוּם הזה התחלנו לעסוק בדבר ויכול אני להגיד לכם, כי בעלי-היכולת נוהגים בנו בויקוט.  ובכל זאת חושב אני, כי יכולים אנו לצפות בבטחה אל העתיד.   לפי הידיעות, שבאו אלינו עד כה, חושב אני לאפשר להגיד לכם, כי הבויקוט לא הצליח.  נלחמנו במעצורים מגוחכים, הניחו שלא לצורך מכשולים על דרכנו, את הודעת ההזמנות, את החתימה המוקדמת, שבכל אֹפן היא רגילה בעסקי הבאנקים, מכבידים עלינו.

רק דבר אחד יכֹלנו להחליט; כשם שהרעיון הציוני עלה ממטה למעלה, כך הוא גם בנוגע להכנת האמצעים להוציאו לפעולה.  הם עולים ממטה למעלה, ככל דבר בריא.  זאת היא ההתפתחות; מלמטה, מחיק האדמה צריך שתבֹא, פה צומח כל דבר גדול.

כשאני יורד לסוף דעתו של אדם העוסק בעסקי ממונות, הנני חושב, שהוא מתאר לו את מְנָיַת הבאנק הקולוניאלי היהודי כעין דבר העומד באמצע בין תעודת-חבר לאיזו אגודה נגד התרוששות וקבצנות ובין מניה של מכרה-זהב על הכוכב שבתאי.  הבאנק הקולוניאלי היהודי איננו ענין דומה לכל אלה, הוא הנהו ראשיתה של חברה לקנין קרקעות (Chartered Company) יהודית.  יודעים אתם, כי בעת החדשה הקולוניזציה נעשתה בידי חברות פרטיות לקנין קרקעות.  דבר טבעי היה זה, שיהיה יסודן של חברות כאלה כבר נגמר.  אמרנו לבעלי-האוצרות: "מתכוננים אנו ליסד חברה גדולה, שעל ידה נוכל להוציא לפעולה את החלטתנו הבזילאית.  אנחנו נתמיד בעבודותינו, אבל עד היכן שנגיע, עד כמה שתרבינה תוצאותיהן, אם תגמרו אתם את יסודה של החברה הזאת בטרם שנפרסם את התכנית, אז נסלק את ידינו מן הבאנק הקולוניאלי היהודי".  אבל לא היה ברצונם של האדונים האלה להחיש כל כך את המפעל.  אולי חפצו לחכות למפלתה של תנועתנו, למען אשר יופיעו אחרי-כן כגואלים בצרה.  וכיון שלא נוסדה החברה לזמן המיועד, הלכנו הלאה ופרסמנו את הפרוספקט.  מה אפוא חפצו של הבאנק הזה? הבאנק הזה חפץ לאחד את הכחות; כי צריכים אנו לנקודה, שממנה יצא לנו הכח המניע; האחדות איננה במציאות.  לא הרהבנו בנפשנו, בשעה שיש לנו ענינים משותפים, לגלות דבר זה.  הכח המניע יהיה הבאנק.  הוא יכשיר לעצמו את הקרקע, ויחד עם זה יוכל לעבוד בעד הונו שיתרבה.  הוא יברא הסתדרות בכל העולם ויבֹא במשא-ומתן עם ממשלת טורקיה, שתתן לנו הרשאה רחבה עם כל אותן הזכיות, הנתנות לחברות בעד קנין קרקעות.  על יסוד ההרשאה הזאת יסדר הבאנק בעצמו את עניני החברה בהון יותר עצום.

אם יעמדו גדולי ישראל על דעתם גם אחרי ההתאמצות הזאת, אז יהיה הבאנק הקולוניאלי היהודי לחזיון כזה של התנועה הציונית המדינית.  יש לנו הרבה אוהבים נוצרים, גם לבאנק הקולוניאלי היהודי יהיו אוהבים נוצרים.  יש כמה וכמה באנקים גדולים, ביחוד באשכנז, שכבר הבטיחונו את חבתם.  ואחד מחברינו הביע זאת במאמר בּיבּלי: כיון שיעקב אינו רוצה לעזור, הבטיח עֵשָׂו לעזור.  תעודת הבאנק תהיה לברֹא מרכז חדש, והוא יבקש לו אוהבים באשר יוכל למצֹא אותם.  אם נבֹא לידי מלחמה, כמו שכבר היו לרגל הציונות למדי מלחמות מדיניות וריב של דעות בין היהודים, אז יהיה הדם, שישפך במלחמה זו, בראש המתגרים.  חכם-המדינה הצרפתי תְּיֶר אמר, בשעה שהגיעו חובות הממלכה הצרפתית למיליאַרד הראשון: "הפטרו בשלום מן המיליאַרד הזה, כי לא תוסיפו לראותו עוד".  כסבור היה, כי תעודתם הטבעית של חובות הממלכה היא, שילכו הלוך והתרבה.  זאת היא נקודת-השקפה גבוהה.  רואה אני את המלוה, המלוה של איזו ממלכה, לפי שאינני בקי כלל, לא בתור בעל-אוצרות, אלא מתוך נקודת-השקפתה של הפילוסופיה ההיסטורית, וכמדומני, שהמלוה היא ההנחה הכי-חשובה בהכרת העם את עצמו.  רק עם המאמין בעצמו יבקש לו מלוה, ואף רק לעם המאמין בעצמו תנתן מלוה.  כי מה היא מלוה? זוהי הכנת האמצעים בשביל מוסדות וקנינים צבוריים, המביאים תועלת לא רק לחיים בהוה, אלא גם לבאים אחריהם, לכללו של העם; המלוה הנפרעה בידי בנים ובני-בנים, מועילה גם להם.  והנה רואים אנו את העמים הקטנים, שאין להם לא עבר ולא ערך כל שהוא בדברי-הימים, שמהרו באמץ-רוח למקום, ששם אפשר להשיג מלוה, וגם השיגו מבוקשם; השיגוהו מיד אלה, שלבם כך קשה לספק את הצרכים העממיים הנוגעים ביותר אליהם.  אמנם, תאמרו: למלוה דרוש גם בטחון! אבל על מה נוסדה זכותו של איזה בית-מסחר לבטחון? על העבר שלו, על מלוי-ההתחיבות שקבל עליו, על כשרון פעולתו בהוה, על העתיד שיחזו לו, על כל אלה יתנו בהקפה.

ועתה עלינו לפתוח לעמנו מקור של בטחון ולהוכיח מציאותו בזה שאנו מאמינים בעצמנו, שהננו במעשינו מופת לאחרים, בזה שאנו בעצמנו מאמינים בעתידנו ולא רק בעסקי-מסחרנו.  ואחרי-כן, כשנוכיח כל זה, אז הלא יכולים אנו גם להראות על העבר של הבית הזה.  ומי הם האחרים, שדרכו אתנו יחד על מפתן ההיסטוריה? אבדו ואין להם זכר! אבל בית אחד עודנו עומד וקים, ולא אנו רוצים לכונן בטחון: לבית ישראל!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*(   Sonn-und Montagszeitung;  הפיליטון הקבוע הזה היה נקרא שנים הרבה בעיון רב בחוגי היהודים בווינא.  כהן, גיסו זילברפינגר וחתנו בכשטינר הם המשוחחים-החוקרים בדרך מסעם על כל מקרי היום בכל העולם בכלל ובאוסטריה בפרט (הערת המתרגם).