רקע
בנימין זאב הרצל
ועידת הועד-הפועל הגדול בווינא

ועידת הועד-הפועל הגדול בווינא / בנימין זאב הרצל


 

נאום הפתיחה    🔗

למרות כל המכשולים והקנטורין, שסבלתי מהם, גמרתי לדבר אליכם דברי שלום. ידעתי את החרדה השוררת בין המוני הציונים הישרים, הטובים והנאמנים, ביחוד ברוסיה, את דאגותיהם הרבות, שבהן הם מצפים לתוצאות מועצותינו, איך הם מפחדים, פן יבולע להתחלת ההסתדרות הלאומית החדשה, שחוללה בעמל ויגיעה, בכדי לבצע את המפעל הלאומי. ביחוד רוצה אני לשכוח כל מה שנעשה נגדי אני. אולם מה שמכריחני במדה ידועה להתעורר, זה הוא הרגע, כשנוגע הדבר להשקטת הרוחות בהסתדרותנו, לגמר עבודתנו, לחזוקה של אחדותנו, למלואן של הפקודות, אשר נתן לנו הקונגרס ואשר התחיבנו להוציאן לפעולה בזה, שקבלנו את המנדטים בקונגרס.

ד"ר הרצל הולך ומונה את המאורעות שלאחר הקונגרס. הוא מאריך קצת בדבריו על הבטחתה של ממשלת רוסיה, להשתדל בקונסטנטינופול לטובת הציונות, שהועילה הרבה להגדיל ולהאדיר את התקוה להשגת ארץ-ישראל, והוא מוסיף:

"התוצאה הזאת, בכל היותה רבת-ערך, אינה נותנת לנו רשות להעלים את ההצעה הנדיבה של ממשלת אנגליה, שהציעה לתת להמונינו המעונים כברת-ארץ. נקודת-מבטי אני בענין הזה היא, כי לא היתה לנו הצדקה לדחות פשוט הצעה כזו, מבלי לשאול את פי העם. את ההצעה הזאת רוצה אני לצין במלה אחת: “זוהי פת לחם!” אני, שאולי יש לי גלוסקאות לאכול, אינני רשאי לדחות פת חרבה, שנותנים לעניים, משום שאני אינני רוצה בה ואינני זקוק לה. אפשר שמתפעל אני מזה, שגם בתוך הרעב שוררות המחשבות האידיאליות, כשאומרים: אין אנו רוצים בהצעה הזאת; אבל לשאול היתה חובתנו. המאורעות בהקונגרס הרגיזוני מאד. לא משום שהיה מספר המעוט גדול בערך, ולא משום שיצאו מן האולם, אלא מפני שהוכרחתי לשאול את עצמי: האנשים האלה, שאתם יחד עבדתי שנים כך הרבה, כלום חושבים הם באמת, כי יכול אני להתיאש מארץ-ישראל? דבר זה הרגיזני מאד, הלכתי אל האומרים “לא” ואמרתי להם מה שהרגשתי בלבי. מרצונם הטוב של חברינו קויתי, כי יאירו לאט לאט את הרוחות ויבררו להם את הענין. הן הקונגרס הזה עוד לא בא לידי החלטה גמורה בענין אפריקה המזרחית, הוא רק החליט, שנקבל את ההצעה, כדרך שמקבלים הצעות כאלה, אגב נחוץ היה לאסוף חמר להכרעת הענין בפועל, בכדי שיבֹא העם לידי הכרעה לא במליצות ריקות, אלא מתוך הכרת מצב-הדברים. אבל בבטחוני זה, שבטחתי בחברי, טעיתי מאד. תכף אחרי הקונגרס פתחו בתעמולה, שהביאה נזק רב לתנועתנו. ביחוד לא היתה השתדלותי ברוסיה טובה בעיני אחדים, אף על פי שרק לרגל הפצרתם בי גמרתי לנסוע שמה. למסע הזה היתה, כאשר ידעתם, איזו תוצאה. אולם התוצאה הזאת לא עצרה בעד המלחמה, שנערכה נגדי. לבא-כחם של חברי הועד-הפועל הרוסים, פרופ' בלקובסקי, בררתי באוֹסֶה כל מה שאפשר היה לברר. לתכלית זו הראיתי לו את התעודה, שאני קורא פה. (מן התעודה יוצא, כי לא עלה מעולם על דעתו של הרצל לסלק את ידו מארץ-ישראל, אלא גם לאחר הקונגרס התמיד את עבודתו בעד ארץ-ישראל במרץ יותר גדול. 1) קויתי אפוא, כי יעיר מר בלקובסקי את חבריו על טעותם הקשה. הנני מעיר עוד: המכתב הזה נשלח ימים הרבה לפני התחלת התעמולה נגדי. על סמכותה של הועידה החרקובית חולק אני. בזה הכנסתם אל תנועתנו רקב; חפץ אני להכחידו. לא דרשו ממני אלא דבר זה, שאשפיע על הקונגרס נגד עצמי. חוזר אני על מה שאמרתי לכם כבר בתחלה: רואים אנו חובה לעצמנו להוציא לפעולה את החלטות הקונגרס ולחקור את מצב-הדברים האמתי, כפי שהטילו עלינו לחובה רֹב הדעות שבקונגרס. בכל זאת עשינו במשך העת בעד ארץ-ישראל, בכל המרץ, שאותו אתם יכולים להכיר מתוך התעודה ומתוך כתבים רבים, כל מה שאפשר היה לפי דעתנו ולפי הכרתנו. עוד נחזור אל הענין הזה. רוצה אני להגיד ברור, כי בנוגע למרצנו בעד ציון אין אנו זקוקים לקחת תורה מפי שהוא. אבל יש לנו עוד מרץ אחר, זה הוא המרץ, כשיש איזו אפשרות, כשאפשר הדבר, מבלי לוַתֵּר על הכרתנו ומבלי להתרשל במלוי חובתנו, להשיב את האחדות ולהגן על הסתדרותנו. לזה נחוץ הוא, כי האדונים, שנמצאו במצב של התנגדות, יתנו אותות ברורים, שמכירים הם בתקף החלטותיו של הקונגרס הששי במדה שוה לרֹב ולמעוט. עתה רוצה אני להזכיר עוד דבר אחד: ידעתם את משפט שתי הנשים שלפני שלמה: האשה שאמרה לגזור את הילד, לא היתה האם האמתית.

אחרי הוכוח, שנגמר ביום השני, עונה הרצל על הטענות השונות ומסכם בקצרה:

הפרוטוקול החרקובי היה קריאה למלחמה, והכל הבינו אותו באֹפן זה. לא הייתי מתנגד, אלמלי היתה המלחמה הזאת נעשה באמצעים מתאימים עם סדרי-חוקתינו. אולם לא כן הוא. אנשים פרטיים עשו הסכם ביניהם להכניע את הסתדרותנו. יכול אני לאמר פה רק מה שכבר אמרתי לכם, כי טועים אתם, בחשבכם, כי אכביד אכפי על הקונגרס לטובת אוגנדה. בכלל לא תהיה שום כפיה מצדי, מפני שאני חפץ, כי יתגלה הרצון האמתי על יסוד עובדות אמתיות. הנני דימוקרט במדה כזו, שאני מניח את ההכרעה ביד העם עצמו. אומרים, כי אוגנדה היא דבר קל. אמנם, אם דבר קל היא, אז לא יהיה בידה – ובזה אני מסכים עם כלכם – לפתור את שאלת-היהודים, אלא שאלת-היהודים תעמוד בתקפה והענין הציוני הגדול לא ינזק. אבל חושב אני, כי יש מדרגות של עֹני, שהכֹל כאין בפניהן, כי יש עֹני, שבו לא נמצא אפילו מעט-ההכרה, הדרוש עוד להשגת איזה רעיון, ואם מנהלים ישרים אנחנו לעניני היהודים, הרי חובתנו, חובת-מנהלים היא, להשיג בכל עת ובכל שעה את החובה כדבר שיש בו רוח חיים. על השאלה הזאת של הפרולטריון היותר דל, שאיננה יהודית בלבד – מודה אני בזה – אין אנו, בתור אוהבי העם, יכולים לעבור מבלי משים. מבקשים גם כן למצא נגוד בין ההנהלה ובין ההסתדרות. אבל בעד רכישת ארץ-ישראל אין ההסתדרות יכולה בשום אֹפן לעשות איזה דבר. לו גם היו לנו כבר מאות אלפים כמספר האלפים שיש לנו, גם אז אין ההסתדרות יכולה לעשות זאת. יכולים אתם להספיק את האמצעים, אבל לבֹא עם הגורמים אל המטרה אשר לפנינו, אין ההסתדרות עלולה בשום אֹפן. העבודה הזאת יכולה להעשות אך ורק בידי ההנהלה, ובכדי להראותכם, כי הדבר תלוי בזה שמתמידה ההנהלה לשאוף אל המטרה הזאת, קראתי באזניכם את התעודה בנאומי הראשון. טעות היא לחשוב, כי אפשר להשיג את המטרה מתוך ההסתדרות עצמה. ההסתדרות היא רֹב של אנשים ועלולה היא לעשות פחות ממה שעושים יחידים. אני בעצמי לא אלך לאפריקה המזרחית, אף אם כבר העיזו לחשדני, כי רוצה אני להיות למשנה-המלך באוגנדה. השתדלתי בענין ארץ-ישראל לפני רוסיה, טורקיה, איטליה, ואפילו לפני אנגליה, שעמה באתי בדברים על אדות אפריקה המזרחית, ובכן לא יוכל מי שהוא לערער עלי, כי בגדתי בציונות, לו גם אמרתי, כי הולך אני לאוגנדה. כבעל מדינת-יהודים התיצבתי לפניכם. במשך עבודתנו למדתי הרבה, ולמדתי להכיר, כי אין לנו פתרון אלא בארץ-ישראל. כשאני אומר לכם: “הייתי לציוני וציוני הנני, כל שאיפותי נוטות לארץ ישראל”, אז אין לכם כל סבה, שלא להאמין לדברי. יש לי לסלוח לכם על כמה חטאים שחטאתם לי, רוצה אני לעבור על זה, אבל אתם עשו – אחרת אינני שואל מכם – את חובתכם כציונים מסודרים, מבלי לעצור בעד מחשבותיכם; הלחמו ככל העולה על רוחכם, השתדלו שיהיה לכם רֹב-הדעות בקונגרס, אבל אל נא תעבדו באמצעי התנועה נגד התנועה, אלא איש איש בתכונתו האישית. אני מיעץ אתכם להכנע תחת החלטות הקונגרס, כמו שמחויבים לעשות כל יתר החברים. אני לא הצעתי לפניכם את הפּשרה מתוך יראה מפני המלחמה. בודאי תנוצחו, מכיון שיש לנו רֹב-דעות מכריע. אבל רוצה אני, כי תשובו לבתיכם ותוכלו להגיד לחבריכם: ידענו, כי הועד-הפועל עובד הוא; אל תראו את הבית, שהתחילו בבנינו ונבנה עד החצי, אלא חכו עד שיגמר, והוסיפו לבטוח באותם האנשים, שבטחתם בהם עד עתה, ושלא עשו שום דבר, אשר על ידו יאבד בטחונכם.


 

מתוך הוכוח.    🔗

אחרי הרצאת ד"ר ל. כהן על משפטי האחוזה בטורקיה:

בארץ-ישראל מגיעים גם לקניות פרטיות רק דרך המשפט הצבורי.

אחרי הרצאת פרופ. וארבורג על פרטי הקולוניזציה:

שונא הקולוניזציה הפעוטה הוא, מי שמכריז עליה. כי כשמביעים את החפץ הזה, בוראים במקומות, שבהם אומרים לעבוד, תנאי-קניה שאין לעמוד בהם.


  1. את ההערה הזו נתנה מערכת “העולם”, מבלי למסור את תכן התעודה. (המתרגם)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!