תל-אביב (רומן) / בנימין זאב הרצל

תל-אביב

בנימין זאב הרצל
תרגם נחום סוקולוב

ספר ראשון

ד"ר פרידריך לאֶווענבערג ישב תפוש ברוב שרעפיו בתוגה עמוקה אצל שלחן-השיש העגול בבית המשתה אשר הסכן הסכין מכבר לבקר בו. בית המשתה ההוא היה בית משתה וויני ישן ברחוב אָלזערגרונד, והוא היה יוצא ובא בבית המשתה הזה שנים רבות, מאז היותו תלמיד בית מדרש המדעים. כפקיד מדקדק בשעותיו היה שב ובא יום יום בשעה החמישית אחרי הצהרים. המלצר החולה לבן-הפנים קדם את פניו בענוה. לאֶווענבערג ברך מדי עברו בקידת-ראש את הגזברית חורת הפנים, בלי דבר עמה דבר. אז ישב אצל שלחן-הקריאה העגול, וישת את הקופי שלו, ויקרא במה"ע, שהמלצר שקד בחריצות גדולה להגיש אליו. ואחרי אשר כלה לקרוא את מה"ע לימים ולשבועות, למהתלות, ולמדעים מיוחדים, קריאה שאָרכה תמיד שעה ומחצה, החל לשוחח עם אוהביו, או לחלום בהקיץ.

זאת אומרת: לפנים היו אלה שיחות, ואולם עתה היו אך לדברי חלומות, כי שני החברים הטובים, שהיו מבלים עמו יחד במשך ימים ושנים ערבים אין-מעשה ורב-ענג, בבית המשתה של בירקענקרייז, מתו בירחים האחרונים. שניהם היו בכירים ממנו לימים, ולפי אשר כתב אחד מהם, היינריך, במכתבו האחרון הערוך אליו, בטרם ירה כדור מות לגלגלתו, היה הדבר מתאים ומקביל אל סדר הזמנים, שהם היו דרושים לצאת לפניו ולעזוב את ארץ החיים. השני, אָסוואֵלד, נסע לבראזיליא, למען עסוק שם בישוב קולוניסטים יהודים, וזה מקרוב הכריעתהו שם הקדחת הצהובה, וימת.

הנה כן קרה ויאת הדבר, שפרידריך לאֶווענבערג ישב לבדו זה ירחים אחדים אצל השלחן הישן, ואחרי אשר חדל לטפל בגליונות מה"ע רבים, העמיק מחשבות ויחלום לבדו, בלי בוא בדברים עם איש. הוא היה עיף, ולא בקש מכירים חדשים, כמו כבר חלפו ימי נעוריו ויהי לשב וישיש, שכבר באה עתו להפטר מחברת בני האדם. הוא ישב, ועיניו היו נשואות אל האֵר הקל, שהיה פרוש כצעיף על ירכתי האולם. מסביב לשלחן הקוּביא עמדו צעירים אחדים, ומקלות ארוכים בידיהם, וכל עצמותיהם אומרות תנועות-דחיפה. הם לא היו נעדרי ענג, אף כי מצבם לא נבדל ממצבו שלו: הם היו רופאים-מתחילים, דקטורים לחכמת המשפטים, אשר זה עתה קבלו תעודותיהם, מלומדי-טחניק, אשר זה עתה באו מספסלי ביהמ"ד. הם השלימו את הלמודים הגבוהים, אך עוד לא היה להם כל מעשה לעשות את תורתם אומנותם. רובם היו יהודים, ובשעות, שאז לא שחקו בקלפים, או בקוביא, היו מתאוננים תמיד על "העת הזאת", אשר בה קשה לאדם למצוא חית ידו. אך עד כה ועד כה היו מבלים את "העת הזאת" בשחוק אין קץ. לאֶווענבערג היה מתעצב על חדלי-מחשבות אלה, ובאותה שעה היה גם מתקנא בהם. הם היו באמת ככל האביונים בלי כל מטה לחם, ונבדלו רק בזאת שהם היו אביונים עם תעודות בתי מדרש גבוהים. הם היו חללי התקופה אשר אז נחה הרוח על המפלגה התיכונה בין היהודים לחנך את בניהם לחכמה ולמדעים גבוהים. גזרה נגזרה, כי הבנים היה יהיו לאנשים אחרים. הלאה מן המסחר, מן העסקים! אז החלה תנועת המונים המונים של הדור הצעיר אל התעודות הגבוהות, אל בתי מדרש המדעים, ואחרית דבר היתה, כי מספר הצעירים שהשלימו חק למודם עלה עד לבלי די, והם לא מצאו אחרי כן כל ענין לענות בו, ולחיות חיים דלים לא יכלו. כן גם נבצרה מהם מזמה להסתפח על הכהונות ועל הפקודות כחבריהם הנוצרים, ויהיו אפוא כמו מוטלים בשוק. ולהגדיל את אֵיפת ענים היה בקרבם רגש-כבוד והכרת-עצמם, ויהיו מתגאים ומתרברבים בתארי חכמה שהיו נותנים להם את תור המעלה, בלי כל משען לחיים. אלה שהיה מעט הון בידם יכלו לאָכלו לאט, או היו הולכים ומכלכלים את נפשותיהם מכיס הוריהם. אחרים היו אורבים ל"שדוך הגון", בתקוה משחקת לפניהם, להיות לסמוכים על שלחן חותניהם, ועוד אחרים יצאו חוצץ למלחמת תחרות עזה מאד ולא תמיד נקיה מסיגים, במקצעות עבודה אשר בהם קוו להשיג ארחות חיים ענוגים. וכן הגיעו הדברים עדי הראות המחזה המוזר והמעציב, כי אלה אשר לא חפצו להיות סוחרים ככל הסוחרים, כאשר היו ל"אקאדימיים", עשו עסקים שונים: עסקים במחלות נעלמות או במשפטים אסורים. מהם גם היו לסופרי מכ"ע ויסחרו בדעת הקהל. עוד אחרים התגוללו באספות עם, סבבו, כחנונים, בפתגמים כוללים חסרי ערך, למען עשות להם שם, ולמען חתור לתוך עניני כתות מדינה, למצוא בהם תועלת.

ולאֶווענבערג לא אבה ללכת באחד הדרכים האלה. "אתה גבר לא יצלח לחיים" אמר לו אָסוואַלד האמלל בטרם נסע לברזיליא, והמלים האלה התמלטו מפתחי פיו בחימה וביגון – "יען כי נפשך מואסת דברים רבים. אדם צריך לבלוע הרבה, כמו, למשל, תולעים, חלאָה. זה משמין ומחזק את האדם, והוא אז מגיע לאיזו מטרה. אבל אתה הלא חמור ענוג אתה. "לכי לבית המקלט, עוֹפליה!"... כי אדם הגון אתה, לא יאמן לך איש, יען כי אתה יהודי... ומה אפוא? האגורות האחדות של ירושתך תלכנה להן בטרם תתם עבודתך על שרה המשפטים, ואז יהיה עליך לנסות עוד דבר-מה שאתה מואס בו – או להתּלוֹת. אבקשך, קנה לך חבל, כל עוד לא כלתה הפרוטה מכיסך. עלי אל נא תשלך את יהבך. אחת, יען כי לא אהיה פה, ושנית, יען כי ידידך אני".

אָסוואַלד נסה לפתותו לארוח עמו לחברה לברזיליא. אך פרידריך לאֶווענבערג לא יכול לגמור בדעתו ללכת. הוא לא גלה לחבריו את סבת מאונו הנעלמה. הסבה היתה סבה יפה: קוסמת עם תלתלי זהב ככתם פז, בריאה נחמדה ונפלאה מאד. הוא לא נועז להזכיר את שם אֶרנסתינה אף באזני שני רעיו אנשי סודו. הוא ירא פן יהתלו בו, והכאיבו את לבו הרך והענוג והרגש אל הדבר הזה. ועתה הנה שני הרעים הטובים האלה אינם עוד, ולוא גם חפץ להמלך בהם, לבקש את עצתם ואת עזרתם, לא יכול לעשות זאת. ועצה ועזרה היו דרושות לו מאד, כי הענין רע וקשה. הוא חפץ לשער בדמיונו, מה היו השנים האלה אומרים, לוא לא הלכו להם, אך היו יושבים עוד איש על מקומו אצל השלחן העגול. הוא עצם מעט את עיניו ויחלום את השיחה.

"ידידי, נפשי קשורה בנפש אחת –, הנני אוהב..."

"נער אמלל!" יאמר היינריך.

ואָסוואַלד יאמר: "אולת כזאת נאה לך ואתה נאה לה, פרידריך אהוב".

"זאת היא יתר מאולת, ידידי האהובים, זה כבר הוא שגעון שנתבּכר יתר מצרכו, כי ה' לאֶפפלער, אביה, הלא ימלא פיו שחוק עלי, כאשר אבוא אליו לשחר את פניו לתת לי את בתו לאשה. הנני אך עוזר לעורך דין ומשכרתי ארבעים פלאָרין לחדש. אין לי דבר, זולתי זאת. הירחים האחרונים השלימו את תבוסתי. יודע אני, כי זאת היתה סכלות להראוֹת כה גלוי בפני כל אדם. אך חפצתי להיות בקרבתה, לראות את חן הודה, לשמוע את קולה הנאוה. המאות האחרונות שנותרו לי מירושתי אזלו. עלי היה לבקר בימי הקיץ במקום הרחצה, מקום שם היא ישבה, וגם את בתי התיאטראות ומקהלות הנוגנים. גם היה עלי ללבוש יפה, למען חדור אל המקומות, ששם היתה היא יוצאת ובאה, ועתה כבר הוצגתי כלי ריק, והנני אוהב אותה כאהבתי אז, ועוד ביתר עז".

"ומה אתה אומר לעשות?" ישאל היינריך.

"הנני חפץ לאמר לה, כי אני אוהב אותה, ולבקשה, לחכות לי שנים אחדות, עד אשר אכונן אָשרי בחיים".

ובחלומו בהקיץ הוא שומע את צחוק לעג אָסוואַלד: "כן, חכות! אין אֶרנסתינה לאֶפלער כה סכלה לחכות לאיש נפוח כפן, עד אשר יבּול ציץ יפיה. הלא הצחוק הוא!".

ובאמת נשמע קול צחוק בקרבת פרידריך לאֶווענבערג, ויבהל ויפקח את עיניו. ה' שיפמאן, פקיד-שלחן צעיר, שהתודע אל פרידריך בבית לאֶפפלער, עמד לפניו, ויצחק מקירות לבו:

– "הנני רואה, כי אֵחרתּ, אדוני הדקטור, ללכת לשכוב אמש, ועתה כבר חטפתך שינה".

– "לא ישנתי", השיב פרידריך במבוכה.

– "אך גם היום נאריך שבת. הלא תלך היום לבית לאֶפלער!" – ובלי שאול ישב שיפמאן לצד פרידריך אצל שלחן הקריאה.

פרידריך לא אהב את הנער, אך נשא וסבל את חברתו, יען כי יכול לדבר עמו על אדות אֶרנסתינה, ויש אשר יכול לדעת מפיו, לאיזה תיאטרון אֶרנסתינה הולכת, כי היו לה' שיפמאן דברים שבצנעה עם הגזבריות בבתי התיאטראות, ויכול היה לקבל כרטיסין גם בעת אשר רבו הקופצים מאד, ואיש זולתו לשוא בקש לקנות כרטיס.

ופרידריך ענה: "כן, נקראתי גם היום לבוא לבית לאֶפפלער" וה' שיפמאן אחז מכ"ע בידו ויקרא: "ראה זה חדש הוא!".

– "מה חדש?".

– "ההודעה הזאת!".

– "האמנם אתה קורא גם את ההודעות?" אמר פרידריך ושפתיו סלסל צחוק קל.

– "האמנם? ראשית, אני קורא את ההודעות. זה הוא הדבר הנכבד מכל – חוץ מלוח מחירי השטרות".

– "כן? ומעודי לא קראתי את רשימת מקח השטרות!".

– "כן... אתה אדוני... אבל אני! די לי להעיף עין קלה על רשימת השטרות, ואודיעך את כל מצב המדינות באירופא כולה... וסמוך במדרגה לשער זה שער ההודעות. לא תוכל לשער כמה יש במחלקה ההיא. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. הרי זה כמו שאני יוצא לשוק. שם יש המון ענינים ואנשים עומדים למכירה. רצוני לאמר: – למכירה, באמת, הכל עומד, כל מה שנמצא בעולם, ורק המחיר הוא לפעמים גבוה, ואין להעפיל לעלות אליו... כשאני מתבונן בין ההודעות, מהר יודע לי, מה יש לעשות ולקנות. טוב שידע אדם הכל ושלא יצטרך לדבר-מאומה. אבל פה אני רואה זה ימים אחדים הודעה, אשר לא אבין בה דבר".

– "ההיא כתובה בשפה זרה?"

– "ראה, ראה נא פה, אדוני הדקטור!" –שיפמאַן הראהו את העלה וירמוז לו על הודעה קטנה, וזה היה תוכנה:

"יבוקש איש משכיל ונואש, נכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון. הצעות תשלחנה נא אל N. O. Body במערכת".

– "הדין עמך, השיב פרידריך, זו היא הודעה נפלאה. איש משכיל ונואש! אולי יש למצוא כאלה, אבל הפתגם האחרון עושה את הדבר קשה מאד. עד כמה יהיה אדם נואש, למען עשות את הבחינה האחרונה בחייו!".

– "גם לא נמצא האיש המבוקש ולחנם ידרשהו האדון Body. הנני רואה את ההודעה בכל יום. אך נכספה נפשי לדעת מה טיבו של Body זה המבקש אנשים כאלה".

– "אין זה איש".

– "מה פירושם של דבריך: אין זה איש?"

"N. O. Body – קְרא בנשימה אחת Nobody – פירושו בשפת אנגליא: אין איש".

– "כן! כן! ולא עלה על דעתי לשער כי זאת היא אנגלית. טוב שידע אדם הכל, ולא יהיה צריך לדבר... אבל השעה עוברת. ועלינו למהר, לבל נאחר לבוא לבית לאֶפפלער. היום עלינו לכוון את השעה".

– "מה יום מיומים?" – שאל לאֶווענבערג.

– "צר לי מאד! לא אוכל לגלות לך. אני איש סוד... אבל תוכל לדעת מראש, כי דבר מה יבוא שם בהיסח הדעת. מלצר! אחפץ לשלם!"

"דבר עתיד לבוא בהיסח הדעת?" – פרידריך חש פתאום מעין רגש פחד.

בעזבו בחברת שיפמאן את בית המשתה ראה במגרעת הקיר אצל הדלת נער קטן כבן עשר שנים. הנער משך את כתפותיו למעלה בבגדו הדק ואת זרועותיו אמץ אל בשרו וברגליו בוסס את השלג, שהביא הרוח לזוית מכוסה זו. רקידת רגלי הילד עשתה כמעט רשם מצחיק. אך פרידריך ראה כי הילד האמלל קופא מקרח בנעליו הקרועים. הוא שלח ידו לצלחתו ולאור המנורה הבוערת הוציא מפרוטותיו שלש פרוטות וימסרן לנער, והנער קבלן וישב בלחש: חן! וירץ לו.

– "מה? התומך אתה בידי הקבצנים בחוץ?" – שאל שיפמאן בזעם.

– "לא אאמין, כי הקטן הזה מתגולל בשלג של טבת לשם תענוג... גם נראה לי, כי מילדי העברים זה".

– "אם כן יפן אל הקהל, או אל חברת כל ישראל חברים, ואל יעמוד בקרנות בתי המשתה!".

– "אל נא תרגז, אדוני שיפמאן, הן לא נתת לו דבר".

– "אהובי הדקטור – השיב שיפמאן בעוז – הנני חבר לחברה כנגד העוני והקבצנות. קצבה לשנה זהוב אחד".

II.

לאֶפפלער ומשפחתו גרו במכפלה השניה של בית גדול ועשוי לדַיַרִים רבים ברחוב גונזאגא. בתחתיים היה בית המסחר הגדול לסחורת אָריג, ועליו נקרא שם: "מאָריץ לאֶפפלער ושותפו".

בבוא פרידריך ושיפמאן אל המסדרון, ראו על פי המעילים ואדרות החרף הרבות שהיו תלוים שם, כי היום רב מספר הנאספים ממספרם בכל יום.

– זה הוא כמו בית מסחר בגדים – העיר שיפמאן.

בטרקלין היו אנשים אחדים, שכבר נודעו לפרידריך מתמול שלשום. אך זר היה לו האיש הקרחַ, שישב לימין אֶרנסתינה אצל הפסנתר, ויאר פניו אליה בצחוק חן, כאלו מודע היה לה מכבר.

העלמה הצעירה הושיטה את ידה ברצון לארח הבא.

– אדוני ד"ר לאֶווענבערג, הרשני נא להציגך! זה הוא האדון ליאופולד וויינבערגער.

– סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו בברין – השלים אביה אחריה, לא בלי הדר ותשואות חן.

שני האנשים הושיטו את ידיהם איש אל אחיו עליזים ושמחים, ופרידריך ראה בעת הזאת שלא במתכוון, כי סגן הראש של בית המסחר בברין הוא זוֹגדָס מְעַוֵת הראות ו"רואה החדר והעליה כאחד", וכף ידו לחה ורטובה מאד. הדברים האלה לא היו רעים בעיני פרידריך, יען כי הם גרשו את הרעיון הראשון שהבריק בקרבו כחץ ברגע בואו. אֶרנסתינה ואיש כזה – לא, היה לא תהיה! בתמונתה שנראתה לעיניו עתה, גבוהה, רבת חן, וראשה הנאוה נטוי מאד, הרהיבה את עיניו. אך הוא אֻלץ להנזר מעט לאחור, כי ארחים חדשים באו, וגם לקראתם יצאו בעלי הבית לקדם את פניהם בברכה. אך האדון ליאופולד וויינבערגער מברין החזיק מעמד בסרבנות לימין אֶרנסתינה.

ופרידריך חקר את שיפמאן.

– זה האדון וויינבערגער הוא, כנראה, מודע ובן-בית מאז.

– לא! – השיב שיפמאן – הם יודעים אותו זה אך ארבעה עשר יום, אך זה הוא – בית מסחר יפה מאד לסחורת אָריג.

– מה הוא יפה מאד? בית המסחר, או האריג? – שאל פרידריך עלז ושקט בידעו, כי האיש, שהכירו אותו זה אך ארבעה עשר יום, הן עוד לא היה לחתן.

– גם זה גם זה – השיב שיפמאן – שמואל וויינבערגער ובניו מקבלים בהלואה כמה שיחפצו בעד למאה... זה הוא לעילא ולעילא... בכלל, הכל יפה פה היום. הבט נא שמה: זה האיש דל הבשר, ועיניו כה זכוכיות, הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין. הוא אדם רע-המראה, אבל הוא אהוב מאד.

– מדוע?

– מה מדוע? יען כי הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין... היודע אתה את האיש עם זְקַן-הלחיים, ששיבה זרקה בו? גם את זה לא תדע! אבל אי מזה באת? זה הוא רב-סרסרים לאַשנר, אחד מענקי הבירזא. זה מצחק באיזה אלפים שטרות כמו לאחר יד. עתה הוא, במקרה, עשיר גדול. מי יתנני כמהו! היהיה לו עוד דבר מה בשנה הבאה – לא אדע. היום מתנוססות על אשתו אבני השהם הגדולות בגדולות, והנשים האחרות מתקנאות בה.

הגבירה לאַשנר ישבה באחת זויות הטרקלין בחברת גבירות עדויות עדי רב, ותשוחחנה ברגש רב על דבר צניפים. שאר האגודות עוד היו קרות-רוח, כמו לפני משתה הערב. גם היו כאלה אשר כמו השתוממו מבשורת פתאום ומן החדשה אשר לא שערו שתמהר כה לבוא חיש קל, היא החדשה שעל אדותיה רמז שיפמאן בשיחתו בבית הקופי. הם התלחשו, ויעמידו פניהם כמסתירי סוד. פרידריך חש את נפשו במצב לא נעים, ולא ידע מה. בחברה הזאת היה החלק אשר לקח והמקום אשר קבע לעצמו דל מאד, סמוך ודומה למקומו של שיפמאן. בימים אחרים לא עלה הרעיון הזה על לבו, יען כי בכל פעם היתה אֶרנסתינה קרובה אליו, ובה כל מעיניו, ולא עלה על לבו כל רעיון אחר. אך הפעם לא נשאה אליו עין ולא דברה אליו דבר. אין זאת כי אם האדון וויינבערגער איש ברין הוא בעל שיחה ערבה ומושכת את הלב. ועוד אחת חש פרידריך כדבר שדכא את רוחו. הוא ושיפמאן לבדם לא לבשו את הבגד קצוץ הכנפים או את ה"סמאָקינג", אך באו עוטים בגדי בקוּר פשוטים. הדבר הזה הבדילם גם במראיהם החיצון כחלכאים אשר בחברה זו. האח, מה אּותה נפשו לצאת, אך הוא לא מצא און לו לעשות כן.

והטרקלין הגדול כבר היה מלא מפה אל פה, והנאספים כמו עוד חכו אל בוא פנים חדשות. אז פנה פרידריך אל אחיו לצרה ושאלה בפיו. ושיפמאן ידע להשיבו, כי אך זה עתה שמע את דבר הגבירה בעלת הבית שדברה בלחש.

– מחכים אך לגרין ולבלוי.

– מי היה? – שאל פרידריך.

– מה? האין אתה יודע את גרין ואת בלוי? שני הפקחים אשר בווין! הן אין אספה, אין חתונה, אין סעודה שלפני החתונה, או כל מה שיהיה, בלי גרין ובלוי. יש אומרים: גרין הוא הפקח, ויש אומרים: בלוי. גרין עושה את מהתלותיו יתר בלשון נופל על לשון; ובלוי אוהב יתר לצחק על האנשים, על כן קבל בלוי הרבה יתר מכות לחי, אבל זה אין מעכב. לו יש מששת ימי בראשית פנים עשויות לכך. אין לחייו מאדימות כאשר יכו עליהן... בחברת נכבדי היהודים חביבים שני האדונים האלה מאד. אך איש לא יוכל לדבר את רעהו לשלום, ולא נפלאת היא, כי הלא בני אומנות אחת המה.

ותנועה קלה נראתה בטרקלין. האדון גרין בא: אדם רזה וארוך וזקנו אדמדם ואזניו סרוחות ובולטות מאד מן הראש. האדון גרין היה קורא להן: אזנים פגומות, יען כי הסחוּסים לא היו משוקעים כצבט, אך שטוחים ומרוקעים לחוץ.

ואמה של אֶרנסתינה נגשה לקראת הגחכן המפואר בתוכחת חן:

– מדוע אך זה עתה באת, אדוני גרין?

– לא יכולתי לאַחר עוד יתר מאשר אֵחרתי – השיב בלעג. אלה אשר שמעו, צחקו כמכירים טובה. אך על פני הגחכן נפל צל: בלוי בא.

האדון בלוי, בעל קומה ממוצעת, כבן שלשים, פניו גלוחים חלקים, ועל חוטמו הכפוף מאד משקפים-צובטים.

– הייתי בתיאטרון הוויעדעני – אמר – בחזיון שנערך בפעם הראשונה, ואחרי המראה הראשון יצאתי.

ספורו עשה רשם, נשים ואנשים התקבצו מסביב לבלוי, שהוסיף להודיע:

– למראה הראשון לא היתה מפלה, וזאת הפליאה את לבות כל הרואים.

והגבירה לאַשנר קראה אל אישה באַדנות: מאָריץ, מחר אלך לראות.

ובלוי הוסיף לאמר: אוהבי האנשים שכתבו את התורף התענגו מאד.

– האם כה טובה היא האוֹפיריטא? שאל שלעזינגער, ממלא מקומו של הברון גאלדשטיין.

– לא! כה רעה היא! – באר בלוי – הן ידידי המחבר מתענגים אך אם החבור הוא רע.

וילכו אל השלחן הערוך. לשכת האכל הגדולה היתה הפעם צרה מהכיל את הארחים הרבים, וישבו צפופים ורחוקים מאד, ואֶרנסתינה ישבה אצל האדון וויינבערגער, ופרידריך ושיפמאן הצרכו לשבת בקצה השלחן.

בתחלה רבו קשקושי הקערות וצלצלי כלי האכל מן השיחה והאדון בלוי קרא אל חברו מן העבר השני של השלחן:

– גרין, אל נא כה תרים את קול אכילתך. אין אדם יכול לשמוע את קול דגו בשבתך עמו במסבה.

– לא לך לאכול דג, כי אם ירך כבש (נייד-האממעלקיילע, לשון נופל על לשון בש"א מקנא: ניידהאממעל).

אוהבי האדון גרין צחקו על המהתלה הזאת, ואוהבי האדון בלוי מצאוה תְּפלָה.

אך עיני הנאספים הוסרו מאת שני הבדחנים האלה בהשמיע איש בא בימים, שישב אצל הגבירה לאֶפלער, את דבריו בקול רם:

– אצלנו, במיהרן, המצב משתנה לרעה. בערי השדה הקטנות חיי "האנשים שלנו" תלואים להם מנגד. אם האשכנזים זועפים, הם מנפצים את חלונות היהודים. אם הטשחים מרי נפש, הם פורצים בבתי יהודים. האמללים החלו לצאת מן הארץ, אך אין הם יודעים אנה יפנו.

– מאָריץ, צעקה ברגע ההוא מרת לאַשנר, הנני חפצה ללכת מחר אל הבורגתיאטר.

– הניחי לי עתה – ענה הבירזיאני – ד"ר ווייס מספר עתה איך הוא מצב הדברים במאֶהרין. בי נשבעתי, לא תאר ולא הדר.

שמואל וויינבערגער, אביו של האדון ליאופולד וויינבערגער, התערב אף הוא בשיחה: אדוני הד"ר, אתה, בהיותך רב, הסכנת לראות את הדברים כהים מאד.

– ווייס רואה תמיד שחור (לשון נופל על לשון) – קרא אחד הבדחנים, אך המהתלה היתה כקול קורא במדבר.

ושמואל וויינבערגער הוסיף לאמר:

– בבית חרשת המעשה אשר לי שלום לי מסביב, ואין מגור. שערורה כי תקרה, הנני קורא לשוטרים, או אני הולך אל המצביא הראשי. אשר אך יראה האספסוף את הרמח, מרדות תבוא בלבו.

– אבל הלא זה מצב רע מאד, העיד הרב ווייס בנעימה.

ועורך הדין ד"ר וואַלטר, ששמו פייגעלשטאָקק לפנים, העיר:

– כבר לא אדע מי אמר זאת: הכל יש לעשות ברמחים, אך אַל לשבת עליהם.

– כבר רואה אני – אמר לאַשנר – כי כולנו נְצֻוֶה לשאת את הטלאי הכתוּם.

– או לצאת מן הארץ – העיר הרב.

– אבקשך לאמר לי לאָן – שאל וואַלטר – האם במקום אחר טוב המצב מפה? גם בצרפת החפשית יד האנטישמיים על העליונה.

אך ד"ר ווייס, רב עני מעיר קטנה במאֶהרין, אשר באמת לא ידע, לאיזו חברה התגלגל ויפול עתה, נועז להעיר בענוה: זה איזה שנים יש תנועה. קוראים לה: ציונית. היא נכונה לפתור את שאלת היהודים על ידי ישוב אדיר. כל אלה, שכבר נלאו לסבול, יצאו לארץ הורינו העתיקה, לפלשתינא.

הוא דבר במנוחה גדולה, ולא ראה כי פני האנשים אשר מסביב התעַותו לצחוק, ויהי נפעם מאד, בשמעו כי בהוציאו מפיו את השם פלשתינא התפרץ מפיהם קול הצחוק. והקול היה בלול בכל טעמי הנגינה. הנשים כעכעו בלחש, הגברים נערו וינהמו וירעימו בצחוק. אך פרידריך לאֶווענבערג לבדו מצא את פרץ הלעג הזה עז ושובב מאד לנכח האיש הזקן.

והאדון בלוי כון את רגע השביתה הראשון בצחוק-המקהלה להשמיע את הדבר הזה: לוא היתה באוֹפיריטא החדשה אך מהתלה אחת כזאת, כי עתה נצלנו.

וגרין צעק: אני אהיה לציר בווין.

שאון צחוק חדש. אחדים צעקו: גם אני, גם אני!

אז אמר בלוי בתום: אדוני, לא יתכן! אדמה, כי ממשלת אוסטריא לא תקבל צירים יהודים רבים כאלה. לכו ובקשו לכם כהונות אחרות.

אך הרב הזקן היה נבוך מאד, ולא נשא עיניו מן הקערה אשר לפניו, בעת אשר גרין ובלוי התנפלו על הענין ויכרסמוהו בנפשם שבעם, וידושו את הערוגה הזאת הלוך ודוש אותה עד אין קץ. הם חלקו את הממלכה החדשה, ויתארו את פני הענינים לעתיד לבוא. ביום השבת תהיה הבירזא סגורה. לאנשים שהביאו תועלת לארץ המולדת, או לבירזא, יתן המלך את "אות הכבוד של דוד", או את אות הכבוד של "חרב הבשר". אך מי ימלוך?

– הבארון גאָלדשטיין ולא זולתו – קרא הבדחן בלוי.

והאדון שלעזינגער, ממלא מקומו של השלחני המפואר הזה, העיר ברוח מרה: אבקש לבלי הכנס את גופו של הבארון לבית גאָלדשטיין אל המשא והמתן הזה – למצער, לא בפני.

כמעט כל הנאספים נענעו לו בראשיהם. האדון בלוי המחודד היה פורץ לפעמים פרצים כאלה ועושה מעשים שלא כשורה. סחוב את הבארון גאָלדשטיין הלום וטפל בו ברוח בדחנות – זאת היתה באמת יתרה מן המדה. אך האדון בלוי הוסיף לאמר:

"לשר המשפטים יהיה האדון ד"ר וואַלטר. אצילות תנתן לו עם התאר: לבית פייגעלשטאָקק. וואַלטר אציל לבית פייגעלשטאָקק!

קול צחוק נשמע. פני עורך הדין אדמו לשמע שם אביו, ויאמר אל הלץ: זה כמה לא היתה כף זרה בלחייך, אדון.

וגרין, המומחה בלשון נופל על לשון, אך זהיר מחברו, לחש לשכנתו צרוף אותיות, שמהן יצאה המלה אָהרפייגעלשטאָקק (אָהר-פייגע – מכת לחי בש"א).

והגבירה לאַשנר חקרה: היהיו בתי תיאטרות גם בפלשתינא – ולא, בל אלך שמה!

– אין ספק, גבירה נכבדה, השיב גרין, בעת מערכות חג בתיאטרון של החצר בירושלם תהיה כל האיזראעליטע (לנע"ל: עליטע – מבחר החברה) נאספה.

והרב ווייס העיר בהכנעה: במי אתם מצחקים, אדוני, הלא בנפשכם!

– לא, אך בכובד ראש נדון על עצמנו, השיב בלוי.

– הנני מתגאה במה שאני יהודי, השיב לאַשנר, כי לוא גם לא התגאיתי, הלא אעפ"כ יהודי הייתי. לכן טוב לי שאתגאה.

ברגע הזה יצאו שתי הנערות המשרתות להביא קערות חדשות ובעלת הבית העירה:

– כשהמשרתים פה, טוב לבלי דבר על עניני היהודים.

ובלוי השיב חיש קל: סלחי גבירה רבת החסד. לא ידעתי, שמשרתיך אינם יודעים, שאתם יהודים.

אחדים צחקו.

– ידעו או לא ידעו, העיר שלעזינגר ברגש גאון – אבל אין כל צרך לתלות את הדבר כפעמון גדול.

ויין שאמפאניה הובא. שיפמאן דחף באַמתו את שכנו פרידריך לאֶווענבערג:

– עתה יפרוץ הדבר!

– מה יפרוץ? – שאל פרידריך.

– העוד לא גלית זאת?

לא, פרידריך עוד טרם גלה זאת. אך ברגע משנהו כבר באה ההתגלות.

האדון לאֶפלער הכה בסכינו אל זכוכית כוסו ויקם. דומיה מסביב. הנשים הפנו את שכמיהן אל מסעדות כסאיהן. החַיְכן בלוי הביא מהר עוד נתח אחד לתוך פיו וילעוס, בעת אשר אבּא לאֶפלער דבר.

– ידידי הנכבדים מאד! מה טוב חלקי ונעים גורלי, כי בשורה משמחת בפי. בתי אֶרנסתינה באה בברית האירושין עם האדון ליאופולד וויינבערגער מברין, סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו. יחי זוג הארושים, יחי!

– יחיו! יחיו! יחיו! כל הנאספים קמו. הכוסות צלצלו. אז החלו ללכת מסביב לשלחן, אל ההורים, אל החתן והכלה, לברך. גם פרידריך לאֶווענבערג הלך בדרך הזה, אף כי ענן רבץ למול עיניו. רגע עמד לפני אֶרנסתינה, וביד רועדת הגיש את כוסו אל כוסה. היא הביטה אליו חיש קל, אך מהר הסבה את עינה.

אז עלתה רוח הנאספים והמסובים. ברכה אחרי ברכה נשמעו. שלעזינגר נשא נאום נהדר. גרין ובלוי עלו לתכלית שלימות כשרונם; גרין צרף אותיות ויעקם מלים בברכתו עוד יתר מאשר הסכין, ובלוי עשה רמזים שונים שדוקרים את פלוני ואת אלמוני. החברה היתה עליזה מאד.

פרידריך שמע ולא שמע את כל הדברים האלה, כמו מרחוק, ויחש את נפשו, כאלו היה נתון בתוך ערפל, שבו אין לראות דבר ואין לשאוף רוח.

המשתה בא אל קצו. פרידריך הגה רעיון אחד: להמלט, הרחק הלאה מכל האנשים והנשים האלה. הוא היה בעיניו כמו למותר בבית הזה, בעיר הזאת, וגם, בתבל. אך כאשר חפץ להעלם בלחץ הקל שהיה שם אחרי המשתה ולצאת בהחבא, חסמה אֶרנסתינה את הדרך לפניו. וקולה היה נעים, בעצרה אותו:

– עוד לא אמרת לי דבר, אדוני הדקטור!

– מה אגיד לך, עלמה כבודה, אֶרנסתינה?... הנני מברכך... כן, כן – הנני מברכך ברכת אֹשר רב לברית האירושין הזאת.

אך אז כבר חש החתן אליה, וישם את זרועו, כבוטח ברכושו, על מתניה, וימשכה אליו. ובת צחוק רחפה על פיה.

III.

בצאת פרידריך לאֶווענבערג לאויר ליל החרף, שם לפני נפשו את השאלה, מה היה נמאס יתר: הכרת פני האדון וויינבערגער מברין שענתה בו כי הוא יודע שאֶרנסתינה היא לו ובוטח ברכושו זה אשר רכש, או הצחוק הקל על פני העלמה הצעירה, שנראה לו מכבר כה מלא חן. אֵיך? זה רק ארבעה עשר יום ידע "סגן ראש בית המסחר" את היפה, וכבר יכול להניח את כף ידו המזיעה על מתניה. מה נתעב המסחר הזה! זאת היתה הריסת דמיון יפה. סגן הראש הוא, כנראה, בעל כסף, ולפרידריך אין כסף. בפמליא הזאת, מקום שם מבינים אך ערך תועלת ותענוג, הכסף הוא הכל. ובכל זאת עליו לשים פניו רק אל חברה זו, חברת בעלי בתים יהודים. עליו לחיות עם האנשים האלה, ובעונותיו הרבים! גם מיד האנשים האלה, כי אך הם יוכלו להמציא לו עבודה, כאשר יהיה לעורך דין, או אם יצליח איש, והיה ליועץ למשפטים לאיש כלאַשנר, כי הנה אין להרקיע לשחקים ולחלום חלום, כי הבארון גאלדשטיין יקרא לאיש לשים את המשרה על שכמו להיות ליועץ לו! הן החברה הנוצרית, או בעלי ברית נוצרים, שיבואו למסור את דיניהם, הן הן מטרות שאין להשיגן. ומה אפוא לעשות? או להתאים ולהקביל אל תכונת החברה של לאֶפלער, לחזות כמהו את חזון החיים השפלים, להגן על עסקי אנשי ממון, ואז, אחרי ימים ושנים: פתוח לשכת עורך דין ויכול לשאת עין לאָרש עלמה אשר אחרי עבור ארבעה עשר יום תתן ידה ולבה לאדם מן השוק ראשון ראשון שבא. או, אם כל אלה הם לזרא, אז אך טוב היות האדם לבדו, גלמוד ועני.

צולל במחשבות כאלה בא שנית עד הקופי בירקענקרייז. כי מה יחל לעשות עתה בביתו ובחדרו הצר? השעה היתה העשירית. הישכב עתה? כן, לוא ידע, כי אין תקומה ואין יקיצה מן הַשֵׁנה...

לפני פתח בית הקופי כמעט כשלו רגליו על גוף קטן. בפתח על המדרגות רבץ נער, ופרידריך הכירהו. זה היה הנער אשר לו נתן איזה אגורות לפני שעות מעטות.

וידבר אליו קשה: מה? העוד הפעם באת לבקש נדבות?

והנער השיב בקול רועד מקור: הנני מחכה לאבי. ויקם ויקפץ וַיְעַמֵּל את זרועותיו, למען התחמם. ופרידריך היה כה נדכה, עד כי נחומיו לא נכמרו לילד הקופא מקרח.

הוא בא אל הלשכה המלאה עשן, וישב על מקומו הקבוע אצל שלחן הקריאה. בשעות ההן היה מספר הנאספים בבית הקופי אך מעט. אך בזויות היו משחקים מאַחרים אחדים, שפרידתם איש מרעהו היתה קשה, וינסו לשוב ולצחק, ובכל פעם היו אומרים כי זאת היא הפעם האחרונה ולא יוסיפו עוד, ובכל פעם הוסיפו עוד.

פרידריך ישב מספר רגעים, ויבט לפניו בלי ראות דבר, ואז בא איש רב-דברים אשר ידעהו ויגש אל השלחן. ופרידריך בקש מנוס לו בגליון מכ"ע, ויעמד את פניו, כאלו קרא. אך כאשר שם עיניו אל הגליון, וירא את ההודעה, שעל אדותיה דבר אליו שיפמאן לפני שעות אחדות:

"יבוּקש צעיר משכיל ונואש, הנכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון. לשלוח הצעות אל N. O. Body בבית המערכת".

– מה נפלא הדבר! עתה מתאֶמת ההודעה הזאת אליו. הנסיון האחרון! החיים היו עליו למשא גם בלעדי זאת. בטרם ישליכם אחרי גוו כידידו האמלל היינריך, הלא טוב טוב לו כי ינסה לעשות עמהם דבר. אז קרא למלצר וידרוש ממנו כרטיס-אגרת, ויכתוב עליה את המלים המעטות האלה:

"אני שלךָ. ד"ר פרידריך לאֶווענבערג IX, האַהנגאססע 67".

ובעת אשר סגר את הכרטיס נגש איש אליו מאחוריו ויקרא: משרקות לשנים, נושאי מכנסים, כפתורים לכתנות, אולי יואיל אדוני?

ופרידריך הניס את הרוכל הסרבן במלה עזה. והרוכל נסוג אחור בהביטו בחרדה אל המלצר, ובפחדו, פן יציאהו זה החוצה. אז נחם פרידריך על אשר הפחיד את האיש העני ויקרא לו לשוב, וישלך מטבעות אחדים אל קופת הרוכלין שלו, והאיש הקריב אליו את סחורתו:

– אין אני מבקש נדבות. עליך לקנות דבר מה, ואם לא – לא אוכל לקבל מתנת חנם.

למען הפטר ממנו לקח פרידריך כפתר-כתנת מן הקופסא. אז הודה האיש לפרידריך חסדו וילך לו. ופרידריך הביט אחריו בקר רוח, בגשתו אל המלצר, ובתקעו לידו את המטבעות אשר אך זה קבל, והמלצר הוציא מסל ככרי לחם ישן, ויתנם לרוכל, והרוכל מלא בהם את צלחתו.

ופרידריך קם ממקומו למען צאת. בעמדו לפני פתח בית הקפי ראה עוד הפעם את הנער הקודח מקרח, ואולם עתה נלוה עליו הרוכל ויתן לו ככר לחם יבש. הנה כן היה זה אבי הנער.

– מה אתם עושים פה? שאל פרידריך.

– הנני נותן לו את ככרות הלחם למען ישאם אל ביתי, אל אשתי. זה הוא "פדיוני" הראשון היום.

– האמת נכון הדבר? חקר פרידריך.

– מי יתן והיה לא-אמת, כמו שהוא אמת – השיב האיש באנחה – בכל מקום מגרשים אותי החוצה, בחפצי לסחור. אין לו ליהודי כי אם להשליך את גוו אל הדאָנוי.

ופרידריך אשר זה אך עתה מצה חשבונו עם החיים, ראה פה פתאום מקרה שהביא לידו לעשות דבר, להביא תועלת לאיש. זאת היתה פניה חדשה לרעיוני לבו: הוא זרק את מכתב-הכרטיס אל הקופסא למכתבים, ואז הוסיף ללכת עם שניהם, ויאזן לספורי הרוכל.

– מגאליציא באנו הלום. בקראקא ישבתי אני ושלש משפחות עמי בחדר אחד. חָיִינו מן בלימה, ואומר בלבי: מצבי לא יוכל להיות רע מעתה, ואבוא הלום עם אשתי וילדי. פה לא רע המעמד משהוא שם, אך גם לא טיב משם.

– כמה ילדים לך?

והרוכל החל לאנוק דרך הלוכו: "חמשה היו לי, שלשה מתו עלי מאז אני יושב פה. ועתה אך זה לי, וגם ילדה קטנה שעוד לא נעתקה משדים... דוד, אל נא כה תמהר לרוץ!

והנער הסב פניו אליו, ויאמר: אִמא היתה כה רעבה, כאשר נתתי לה את שלשת הקרייצער מאת האדון הזה.

– כן! האתה היית האדון הטוב? אמר הרוכל ויקד אל כף יד פרידריך לנשקה.

ופרידריך משך חיש קל את ידו ממנו, ויאמר: אבל איזו מחשבה עלתה על לבך? הגד נא בני, מה עשתה אמך עם שלשת הקרייצער?

– קנתה חלב בעד מרים – השיב דוד הקטן.

– מרים היא ילדתנו השניה – באר הרוכל.

– והאֵם הוסיפה לשאת רעב? – שאל פרידריך, נפעם מאד.

– כן, אדון – השיב דוד.

ולפרידריך היו עוד זהובים אחדים בצלחתו. אם יש לו איזה זהובים, או אין לו – אחת היא, כי אם כה ואם כה, הלא גמר את חשבונו עם החיים, ולאנשים האלה יכול להקל את העוני המר, לוא גם לעת קצרה.

– איה מקום משכנכם? שאל את הרוכל.

– ברחוב בריגיטענאויער. יש לנו חדר – אבל כבר העיד בנו בעל הבית, כי לא יוסיף לתת לנו מעון.

– טוב הדבר, אך אבקש להוכח לדעת, אם כל זה אמת. הנני הולך עמכם לביתכם.

– במטותא ממך, השיב הרוכל, התענג לא תתענג, אדוני רב החסד. הננו שוכבים על תבן... חפצתי לסור עוד לבתי קופי אחרים, אך אם אתה מבקש זאת, אלך לביתי.

וילכו דרך גשר אוגארטען בואכה מגרש בריגיטטען, ודוד, אשר הלך עתה לימין אביו, שאל בלחש:

– אבא, הרשות לי לאכול פת לחם?

– אכול, השיב הזקן, וגם אני אקח פת קטנה, ועוד יִוָתר בעד האם.

ואז נשמע קול הלעיסה אשר לעסו האב והבן את המאפה הישן שהוציאו מכיסם.

ויעמדו לפני בית גבוה וחדש. הבית נדף ריח בנין אשר זה מקרוב נגמר. הרוכל משך בפעמון. איש לא ענה. כעבור רגע משך שנית בכפתר הנחשת ויאמר:

– השוער כבר ידע מי בא, ואיננו נחפז. יש שאני עומד פה שעה רצופה. זה הוא בן אדם עז. יש שהנני מפחד לבוא, אם לא אוכל לתת לו חמשה קרייצער דמי נעילה.

– ומה אתה עושה אז? שאל פרידריך.

– אז אני מתהלך עד הבקר, עד שפותחים את השער.

ופרידריך אחז את הכפתר וימשוך בעוז פעמים אחדות. אז נשמע שאין מאחורי השער. צעדים מתנהגים בכבדות, צלצלי מפתחות, ודרך הבקעים נראה אור. השער נפתח. השוער אחז מול פניהם את המנורה ויצעק:

– מי זה כה קורע את הפעמונים, מי? חלאַת היהודים?

והרוכל הצטדק במרך לב:

– לא אני עשיתי זאת, אך האדון הזה!

והשוער גדף: עזות כזאת!...

– כרגע דום! קרא אליו פרידריך בקול נגיד ומצוה, וישלך לרגליו מטבעת כסף.

כשמוע השומר את צלצל הכסף נכנע, ויאמר:

– לא כונתי אל כבוד מעלתך. אך היהודים האלה!

– דום – שנה פרידריך – והאר לי דרך המדרגות!

השוער השתחוה, וירם את מטבעת הכסף: כתר שלם. זה הוא, בל"ס, אדון גדול.

– מעוני במכפלה החמישית, אדון רב החסד – אמר הרוכל – ואולי ישאילנו האדון השוער חתיכת נר.

– לליטוואק לא אשאיל דבר, קרא זה, אך אם כבוד מעלתך חפץ בחתיכת נר...

ויוצא את הנר מן המנורה ויתננה לפרידריך, ואז נעלם הלך ונהם. ופרידריך עלה עם ליטוואק ודוד במדרגות העולות אל המכפלה החמישית.

ובאשרם כי לקחו נר, יען כי לילה הקיפם מסביב. גם בחדר בעל חלון אחד, אשר היה בו המעון, לא נראה אף נר, אף כי האשה, שהיה לה משכב ערוך על מצע תבן, ישבה ערה... פרידריך ראה באפלה הבהירה של אור הנר, כי לא היו כל כלי בית בחדר, לא כסא ולא שלחן ולא מלתחה. על קרש החלון עמד לנינים אחדים וקדרות שבורות. מראה העוני הנורא מכל מורא. האשה אחזה ילדה קטנה ומיללת על חָזֶהָ הרפה, ותבט אל הבאים בחדרה:

– מי זה, חיים? אנקה בפחד.

– אדון טוב – הרגיע אותה אישה.

ודוד נגש אליה: אֵם, הא לחם, ויתן לה לחם.

ותשבור את הלחם ותבצע פרוסה ביגיעה ותגישנה אל פיו. היא היתה דלה ורזה ונחלאה מאד, אך על הפנים אשר עששו, עוד נכרו עקבות יופי שעבר.

– פה אנו שוכנים, אמר חיים ליטוואק בצחוק מר – אבל אין אני יודע אם עוד מחרתים יהיה המעון הזה לנו. כבר הודיעו לנו, כי עלינו לצאת.

והאשה נאנחה. דוד ישב אצלה על התבן וידבק אליה.

– וכמה דרוש לך, למען תוכל להותר פה? – שאל פרידריך.

– שלשה זהובים, באר ליטוואק – זהב וחצי שכר דירה, והשאר גברת הבית נושה בי. מאין אקח שלשה זהובים עד מחרתים? ואז נשכוב עם הילדים בשוק...

– שלשה זהובים – יללה האשה בדומיה ובלי תוחלת.

פרידריך שלח ידו אל צלחתו. שמנה זהובים היו בכיסו, ויתנם אל הרוכל.

– אֵל צדיק! האפשר הדבר? – קרא חיים, ודמעות נזלו על לחייו – שמנה זהובים! רבקה! דוד! האֵל עזר לנו! יהי שמו מבורך!

גם האשה רבקה היתה כמוכת שממון. היא קמה ותכרע על ברכיה ותזחל אל הפודה והמציל. בזרועה הימנית אחזה את העולל הישן בטפוחיו, ובשמאלה תפשה את כף יד פרידריך, למען נשקה.

הוא נער את כפו מהנשיקה וַיֵחָלֵץ מקבל את הברכות:

– אל נא תעשו מעשים זרים כאלה! לי הזהובים האחדים האלה הם לא-דבר – אם יש לי או אין לי. דוד יאיר נא לי ברדתי.

האשה נפלה על משכבה ותגעה בבכיה מרוב שמחה. חיים ליטוואק החל ללחוש תפלת עברית. פרידריך יצא בלוית דוד. כאשר היו במכפלה השניה, עמד דוד, ובידו הרים את הנר, ויאמר:

– האלהים יַעֲשֵׂנִי לאיש חזק. אז אשלם לך.

לב פרידריך פג מן הקול ומן המלים האלה ששמע פתאום מפי הנער הקטן. דבר-מה אמיץ וּמְבֻכָּר מאד היה בו.

– כמה מספר שנותיך? שְׁאָלָהוּ.

– אדמה, כי עשר, ענה דוד.

– ומה אתה חפץ להיות?

– הנני חפץ ללמוד, ללמוד הרבה מאד.

בלי משים התאנח פרידריך – ואם חושב אתה, כי זה מספיק?

– כן! השיב דוד – שמעתי, כי מי שלמד, נעשה חזק וחפשי. האל יעזור לי, שאוּכל ללמוד. אז אלך עם אבותי ועם מרים לארץ ישראל.

– לפלשתינא? שאל פרידריך כשתומם – ומה תעשה שם?

– זאת הוא ארצנו, שם נהיה מאושרים.

הנער היהודי העני לא נראה בדמות מעירה צחוק אף במאומה, בהציעוֹ את שטת עתידותיו בשתי מלים ברורות וחזקות. ופרידריך זכר את בלוי ואת גרין שהקדיחו את תבשילי בדיחותיהם על הציונות. ודוד הוסיף:

– וכאשר יהיה לי לשלם לך, ושלמתי.

– הן לא לך נתתי את הכסף, כי אם לאביך – העיר פרידריך בצחוק קל.

– מה שנותנים לאבי, נותנים גם לי... אנכי אשלם, גם הטוב, גם הרע...

דוד אמר זאת באמץ, ויעגל את אגרופו מול פתח חדר השוער, ששמה הגיעו עתה.

ופרידריך שם את ידו על ראש הנער:

– יושיעך אלהי אבותינו!

וישתומם בעצמו על דבריו אחרי אשר יצאו מפיו. מימי ילדותו, מאז היה הולך עם אביו אל היכל התפלה, לא ידע פרידריך דבר על אדות "אלהי אבותינו". אך הפגישה הנפלאה הזאת עוררה בקרבו את הישן ואת הנשכח, ובמשך רגעים חש געגועים חזקים אל האמונה הנמרצה של ימי העלומים, אשר אז היו לו שיח ושיג בתפלות עם אלהי האבות.

השוער בא בכבדות. ופרידריך אמר לו:

– מהיום והלאה אל תעיז לנגוע לרעה באנשים עניים אלה – ואם לא, אז אני אָדוֹן עמך. ההבינות?

ואחרי אשר למלים האלה נלותה עוד הפעם נדבה, הסתפק הגס ללחוש: "הנני מנשק את כף ידיך, אדון רב החסד!".

ופרידריך הושיט לדוד את ידו ויצא החוצה.

IV.

במכתב שהגיע אל פרידריך מאת N. O. Body על פי ההודעה במה"ע הודיעוהו, כי מקום הַמוּעָדָה הוא בבית מלון לאצילי עם ברחוב הרינג. לשעה הקצובה הלך פרידריך שמה וידרוש לְשֶׁכֶן מר קינגסקורט, ויורוהו אל אולם אחד במכפלה הראשונה. בבואו שמה יצא איש גבה קומה ובעל כתפות רחבות לקראתו:

– האתה ד"ר לאֶווענברג?

– הנני.

– קח לך כסא, דקטור.

וישבו שניהם, ופרידריך התבונן בשים לב אל האיש הזר, ויחכה למוצא שפתיו. מר קינגסקורט היה כבן חמשים, זקנו גדול ומעט שיבה זרקה בו, ושערות ראשו צפופות ושחומות, וכמו חוטי כסף התבוללו בהן ועל יד רקותיו כבר הפך לבן. הוא העלה קטרת סיגרה בנחת.

– המקטיר אתה, דקטור?

– לא עתה – ענהו פרידריך.

מר קינגסקורט השיב בזהירות קשת עשן מפיו, ויבט אחרי הַקַיִים של העשן הַמִתְאֲבֵּך, וכאשר נמוגו כלם, אמר, בלי הבט אל הארח:

– מדוע אתה שבע חיים, אדוני?

ופרידריך השיבהו במנוחה: על אדות הדבר הזה לא אוכל לענותך.

אז הביט אליו מר קינגסקורט ויניע ראשו, ויסר את האפר מעל הסיגרה ויאמר: יקח זאת בכור שטן! הדין עמך. אין הדבר הזה נוגע אלי... כאשר נכרות ברית, אז – יש יום וספרת לי כל אשר עמך. לפי שעה אך אספר לך מי הנני. שמי קאֶניגסהאָף. הנני אציל אשכנזי. בימי נעורי הייתי פקיד צבא, אך אדרת פקיד היתה צרה מֵהִתְכַּנְסִי בה. לא אוכל לסבול, כי ישלט בי רצון זר, לוא גם יהי טוב מאד. במשך שנים אחדות יכולתי שאת את המשמעת. אבל אחרי כן אלצתי לסור הלאה. לולא סרתי, כי אז התפוצצתי לרסיסים, ואעולל רעה לאחרים... יצאתי לאמריקא ואסב את שמי לקינגסקורט, ואעבוד עבודת פרך במשך עשרים שנה, ובזעת אפי ובדמי רכשתי רכוש, ואז לקחתי אשה... מה דעתך על זאת, דקטור?

– אין דבר, מר קינגסקורט!

– טוב אפוא! ואתה הנך רווק?

– כן, מר קינגסקורט... אבל אמרתי בלבי, כי תודיעני מה הוא הנסיון האחרון אשר תאמר להציע לפני.

בעוד רגע, דקטור... אם נשב יחד אספר לך דבר לאשורו, איך החלותי לעלות, עד אשר רכשתי לי את המיליונים. כי אמנם יש לי מליונים. ומה תאמר?

– לא מאומה, מר קינגסקורט.

– הכל תלוי בזריזות, דקטור!... כל מה שאיש יחפץ בכל אמץ לבו, אותו ישיג. רק שם באמריקא ראיתי, כי אנחנו, האירופיים, הננו אספסוף עצלים וחסרי רצון. יקחני השטן! קנצי למלין: הצלחתי. אבל אחרי אשר הצלחתי, החלותי לחוש בלבי, כי בודד הנני. והנה יד המקרה עשתה זאת, כי איש מבית קאֶניגסהאָף הסכיל עשה דבר אולת – הוא בן אחי. ואקח אלי את הנער בעת אשר אמרתי לשאת אשה. כן, חפצתי לבנות לי בית, נוה, לקחת אשה, ולתלות עליה עדי עדיים, ככל איש תרומות, שהעשיר פתאום. נפשי אותה בילדים, למען דעת למי כה הרביתי עמל. אמרתי להחל בערמה גדולה ולשאת עלמה עניה. היא היתה בת אחד מפקידי. אני הרביתי מכבר להטיב לה ולאביה. היא לא השיבה פני ריקם. חשבתי כי זאת היתה אהבה. אך באמת היתה זאת רק הכרת-טובה, או מרך לב. היא לא נועזה להשיב פני ריקם. אז ערכתי לי בית, ובן אחי ישב עמנו. אתה תאמר, כי זאת היתה אולת – איש זקן בין שני צעירים, ונקל היה לראות מראש כי הם יפגשו. ואמנם במהרה אחרי ההתגלות קללתי את נפשי כקלל את החמור. אך לולא בא הוא, אזי בא איש אחר תחתיו. קצני למלין: שניהם רמוני. כאשר נודע לי הדבר היתה תנועת ידי הראשונה לאחוז בקנה הרובה. אז אמרתי אני עם לבי, כי אך אני אשמתי, ואז נתתים לברוח לנפשם. התועבה היא יצר לב האדם, וכל הזדמנות היא סרסרית לדבר עברה. כשאין איש רוצה להכשל בבני אדם, אז טוב שילך לו מנגד. ראה, זה היה שברי. אז התגנב אלי הרעיון לשים קץ לחיים הנאלחים על ידי כדור עופרת. אך רעיון נוסס בלבי, כי עוד היום גדול לשים קץ לחיים. אמנם לאולת חשבתי להוסיף לצבור זהב. לא חשתי בלבי כל תשוקה לרכוש עוד, וחיי המשפחה היו חלום. אז נשאר לי כנסיון אחרון רק לשבת בדד, אך לא לשבת בדד באפן דל ושגור, כי אם באפן גדול ויוצא מן הכלל – לבלי דעת עוד דבר על אדות בני האדם ועל אדות מלחמותיהם הנבערות ועל אדות טומאתם ושקרותם. נפשי אותה את הבדידות הגדולה, הנכונה והעמוקה, בלי רצון ובלי כל עמל, תשובה שלמה אל הטבע! הבדידות הזאת היא גן העדן, וממנו גורשו בני האדם בעונם, והנה מצאתי את המקום הגלמוד הזה.

– פן אפוא מצאת? שאל פרידריך, בלי דעת עוד אל מה ירמזו דברי האמריקאני.

– כן, דקטור! כליתי את עסקי, ואברח עוד הפעם מפני מיודעי. בניתי לי אניה טובה, ועמה יחד, כמו שאומרים, נתעלמתי מן העין. במשך ירחים רבים נדדתי הנה והנה על שבעה ימים. דע נא, כי אלה הם חיים נפלאים. האם לא תחפץ באלה? או כבר נסית?

– לא נסיתי עוד, השיב פרידריך, אך נפשי אותה מאוד!

– טוב אפוא, דקטור! החיים באניה הם החופש. אך עוד אין הם הבדידות. הן לא יסע איש בלי מלחים, כן גם אין להמלט מלסור פעם בפעם אל אחד חופי הים לאסוף שם פחמים. ואז עוד הפעם מגע ומשא עם בני אדם, וכל מגע ומשא מטמא. יודע אני אי אחד בים הדרומי, ששם יוכל אדם לחיות בדד. שם אחפץ לחיות. האי הוא אי-סלעים קטן בקבוצת האיים קוקס-אַרחיפל. קניתי את האי ההוא, ואצו לאנשי ראראטונגא לבנות לי שם בית. הבנין הוא כה נעלם בין הסלעים, עד כי עוברי אניות בנסעם הלום והנה בקרבת החוף לא יראוהו. מראה האי הוא כמו מכבר – אי ריק מאדם... הנני יושב שם בחברת שני עבדים: אחד מהם הוא כושי אלם, שכבר עבדני באמריקא, והשני הוא טאהיטי, שמשיתיו מן המים בחוף אווארוא ברצותו לשים קץ לחייו, כי היה חולה אהבה. עתה הנני נוסע במסעי האחרון לקנות לי את כל הדרוש לשארית ימי חיי, ספרים, כלי חקירת הטבע וכלי נשק. המזונות מובאים אלי בידי הטאהיטי מן האי הסמוּך. הוא נוסע יום יום עם הכושי אשר לי בסירה איליקטרית; ואם עוד דבר מה דרוש לי, הכל יש לקנות בראראטונגא כמו בשאר ארצות תבל... התבין?

– כן, מר קינגסקורט! אך לא אדע, מדוע תבאר לי זאת.

– מדוע, דקטור? יען כי הנני חפץ לקחת עמי בן-לויה לבלי שכוח את הדבוּר, ולמען יהיה עמי איש אשר יסגור את שמורות עיני כאשר אמות. התחפץ?

פרידריך החשה כחצי רגע, ואחרי כן אמר ברוח נכון: כן!

וקינגסקורט הניע ראש כשבע רצון ויוסף לאמר:

– אך עלי להעיר את אזנך, כי הנך מקבל עליך חובה לכל ימי חייך, ועל כל פנים לכל ימי חיי. בלכתך עמי לא תשוב עוד. עליך לנתק את כל החוטים.

ופרידריך השיב:

– אין דבר קושר אותי. הנני עומד לבדי, וכבר שבעתי חיים.

– איש כזה דרוש לי, דקטור! באמת אתה עוזב את החיים בלכתך עמדי. לא תוסיף שמוע מטוב ועד רע בתבל. הנך מת בעד התבל, והתבל מתה בעדך. הימצא הדבר חן בעיניך?

– הדבר הזה מוצא חן בעיני.

– אם כן נחיה בשלום יחד. טעמך טוב בעיני.

– אך דבר אחד עלי לאמר לך, מר קינגסקורט: הנני יהודי, האין זה דבר מעכב?

וקינגסקורט צחק:

– השאלה מעוררת צחוק. אתה בן אדם. עיני הרואות זאת, גם אדמה כי איש משכיל אתה. אף שבע חיים הנך, וזה אות, כי טעמך טוב. וכל שאר הדברים הם חסרי ערך במקום ההוא אשר שמה אנו הולכים... ואם כן אתה רוצה?

וקינגסקורט פשט אליו את ידו, ופרידריך אחז בה ויניענה בחזקה.

– ומתי תהיה נכון למסע, דקטור?

– בכל שעה.

– טוב אפוא, ובכן, נניח: מחר. מחר אנחנו נוסעים לטריסט. שם עומדת אניתי על העגן... אולי תחפץ עוד לקנות דבר פה?

– לא אדע מה לקנות. הן אין זה מסע תענוג, אך פרידה מן החיים.

– אבל בכל אופן, דקטור! אולי דרוש לך כסף לקנינים. דרוש ככל אשר תדרוש.

– חן, חן! אין לי צרך, מר קינגסקורט!

– האין חובות לך, דקטור?

– אין לי דבר ואין אני חייב דבר. חשבוֹני חָלָק.

– האין לך קרובים או ידידים, ואולי תחפץ להניח להם דבר מה?

– אין איש!

– טוב אפוא! ובכן נסע מחר!... אך אולי תסעד עמדי היום.

וקינגסקורט צלצל בפעמון. העבדים ערכו את השלחן באולם ויביאו ארוחה טובה. במשך השיחה קרבו לבות שני האנשים איש אל רעהו, ואחרי אשר הראה קינגסקורט את פרידריך אֵמון-רוח בספרו לו כל אשר אתו, חש פרידריך את הצרך לספר לו גם הוא את קורותיו, ויספר בקצרה ובשפה ברורה, וכאשר כלה לספר אמר האמריקאני:

– עתה הנני מאמין, כי לא תברח מפני אחרי אשר תבוא אל האי. אהבה נכזבה, צער-העולם ויגון-הנעורים – שלש אלה דים להטות לב איש צעיר לפרוש מן החיים, רצוני לאמר: מן החיים עם בני האדם. כי גם אם ייטיבו לעשות לבני אדם – הם סובבים בכחש את מיטיביהם ויענום. אנשי החסד הם סכלי הסכלים. האם לא תאמין?

– הנני מאמין, כי העושה חסד נהנה בשעת מעשה... וכרגע עולה דבר מה בזכרוני. הצעת לפני כסף, אם חפץ אני להניח דבר מה למיודעי, – והנה יודע אני משפחה אחת דלה מאד מאד. אם יהיה רצון לפניך, הנני חפץ לעזור לה.

– זאת היא אולת, דקטור. אך לא אוכל למנוע אותה ממך. הן גם בלעדי זאת חפצתי לתת לך כסף לסדר את עניניך, ועשה בו אפוא כחפצך. היהיו לך חמשת אלפים זהובים די צרכך?

– די והותר, השיב פרידריך, וגם רעיון יפה הוא לי, כי פרידתי מן החיים איננה בלתי בעלת תכלית.

חדר משפחת ליטוואק נראה יומם יתר דל מבליל. בכל זאת מצא פרידריך לאֶווענבערג את העניים האלה צוהלים ושמחים בבואו אליהם. דוד ליטוואק עמד לפני קרש החלון, ועל הקרש היה ספר פתוח, והוא קרא בו בעת לעסו את לחמו המשוח בחמאה. האב והאם ישבו על התבן, ומרים הקטנה שעשעה בגבעולים.

וחיים ליטוואק מהר לקום בראותו את פני איש חסדו. גם האשה חפצה לקום, אך פרידריך לא נְתָנָה. הוא מהר לכרוע על ברכיו ויחלק בידיו על היונק, אשר צחק אליו מתוך בלואי הסחבות.

– מה שלומך היום, מרת ליטוואק? שאל פרידריך.

ולחנם חפצה העניה לתפוש את כף ידו ולנשקה.

– טוב לי היום מאתמול – השיבה – יש לנו חלב בעד מרים וגם לחם בעדנו.

וחיים הוסיף בגאון: גם שכר מעון שלמתי.

ודוד הניח את לחמו מידו וישלב את זרועותיו ויעמוד ויתבונן אל פרידריך.

– מדוע אתה מביט אלי בעינים חדרות, דוד הקטן?

– לבל אשכחך לעולם, אדון! פעם אחת קראתי על דבר איש אשר עזר לאריה זקן.

– אנדרוקלוס – לחש פרידריך בצחוק.

– הוא הרבה לקרוא בספרים, דוד שלי – אמרה האם בקול רך.

ופרידריך קם וינח את ידו על ראשו הסגלגל של הילד ויהתל:

– האתה האריה? לפנים היה ליהודה אריה...

ודוד השיב כמעט בעקשות:

– מה שהיה ליהודה הוא שיהיה לו. עוד אלהינו הזקן חי.

ומרת ליטוואק קראה ביליל: אף כסא אין לנו להושיבך עליו, אדון רב החסד!

– אין צרך, אשה יקרה. חפצתי אך לראות מה שלומכם – וגם להביא לכם הברכה. אתם תפתחו את המכתב הזה רק אחרי אשר אצא מפה. יש בו מליצה טובה אשר תביא לכם תועלת בחיים. עליך לכלכל את נפשך היטב, למען חנך את הילדה היפה הזאת להיות לאשה ישרה כמוך.

– מי יתן וייטב לה ממני – אמרה האשה באנחה.

– ואת הנער הטוב הזה תתני ללמוד דבר מועיל. הבה לי ידך, הנער! הבטיחני כי תהיה לאיש.

– כן, הנני מבטיחך.

"מה נפלאות הן עיני הנער" – חשב פרידריך בלבו, בנענעו את הכף הקטנה. אז הניח את המכתב הגדול על קרש החלון ויאמר ללכת.

– סלח נא אדון רב החסד – אמר אליו חיים ליטוואק בעמדם אצל הדלת – האם זה הוא מכתב מליצה אל ראשי הקהל?

– כן הוא – השיב פרידריך – המכתב הזה יתן את חִנְךָ גם בעיני ראשי הקהל.

וימהר לצאת, וירד בחפזה מהמדרגות כאלו רדפוהו. לפני השער עמדה המרכבה המיחלת לו, וימהר לבוא אליה ויקרא אל הרכב: מהר לנסוע!

והסוסים משכו. זה היה המועד האחרון להמלט, כי אחרי רגע מהר דוד לרדת ולצאת מן השער החוצה, וכאשר לא ראה עוד את איש החסד געה בבכיה. פרידריך ראה זאת דרך החור אשר מאחורי מרכבתו, וישמח מאד על אשר הצליח להמלט מנסכי שלמי התודה. אין ספק, כי רוח והצלה עמדו למשפחה זו בחמשת האלפים.

ובבית המלון חכה לו קינגסקורט בצחוק רחב:

– העשית אפוא את המעשה הטוב, דקטור?

– לך הצדקה לאמר כי זה הוא המעשה הטוב שלך, מר קינגסקורט, כי הלא בכספך נעשה!

– לא, לא! כנגד היחש הזה הנני מוחה בכל תקף. אני נתן לא נתתי אף פרוטה להיטיב לבני האדם. אין אני מתאונן עליך, כי הסכלת לעשות טוב – אני לא אסכיל עוד. הכסף היה נתון לך, ולך הצדקה לעשות בו כטוב בעיניך.

– יהי כן, מר קינגסקורט.

– כן! לוא אמרת לי, כי אתה חפץ להיטיב לכלבים, לסוסים, או לשאר בעלי חיים מהוגנים, כי עתה עמדתי לימינך. אך בני אדם, לאו! אל תציע לפני את המין הזה! זה הוא מין גרוע שבגרועים. כל חכמתו אך בזאת שהוא נבל שבנבלים... זה מקרוב קראתי במה"ע, כי עדינה זקנה הנחילה את הונה לחתולים, ותכתוב בספר צוואתה את רצונה האחרון, לחלק את ביתה לתאים ערוכים בעד החתולים, וגם להפקיד עליהן עבדים ומשרתים ועוד. והכותב במה"ע הוסיף אולת משלו: אין זאת, כי אם שוטה היתה האשה ההיא. בור כזה! לא שוטה היתה, כי אם פקחית גדולה. זה היה אות זעם למין האדם, ומה גם לקרוביה הבזוים, השפלים, הצמאים לירושתה. לבעלי חיים – כן! לבני אדם – לא! ראה, הנני יכול להשתתף ברעיונות הגבירה הזקנה ההיא, ה' יחונן עפרה!

זה היה מחמד עניני שיחתו של קינגסקורט, ובענין הזה הגה ברוחו הקשה.

פרידריך לאֶווענברג סדר את עניניו קלי הערך. ביום המחרת כלה לסדר הכל. לבעלת בית המעון אמר, כי הוא יוצא את העיר לעלות על ההרים, ותתחלחל האשה מאד ותקרא: בימי החורף! האסונות כה רבו!

– טוב מאד – ענה פרידריך בצחוק עצב על שפתיו – אם לא אשוב בעוד שמנה ימים הרשות בידך להודיע לשוטרים, כי אבדתי, יען כי אז בלי ספק אהיה טמון ושמור היטב בנקיק סלע, ומעט רכושי פה הנני מנחיל לך.

– אל נא תדבר דברי עון כאלה, אדוני הדקטור!

– הלא אך מתלוצץ אנכי! קרא.

במסע הערב עזב את ווין בחברת קינגסקורט. הוא לא סר עוד לבית המשתה של בירקנרייז ולא ידע כי דוד הקטן חכה לו שם לפני הבית בערב בערב.

בחוף טריסט התנודדה אניתו הנהדרה של מר קינגסקורט על פני המים. שני האנשים קנו עוד כמה דברים בעד נסיעתם הארוכה, ובאחד מימי דצמבר הבהירים הורמו העוגנים, והאניה הפליגה בים לפאת נגב ולפאת קדם. בעת אחרת היה חופש הים משפיע על נפשי אשר רב, אך עתה הביא לו המסע רק הרוחה קטנה למשא יגונו.

אמנם קינגסקורט היה אדם המעלה, ומזגו היה טוב מאד אף כי אהב להתפאר כי שונא הוא את בני האדם. הוא היה איש רעים להתרועע ובעל לב רַגָשׁ. מדי ראה ראה את פרידריך סר וזעף, היה עמל ויגע להחיות את רוחו ולשמחו ולנחמו, ויהי נוהג עמו כמי שנוהגים עם ילד חולה, ואז היה פרידריך אומר:

– כאשר יראונו אנשי אניתנו, אז תהיה להם דעה כוזבת על אדותינו. הם יאמרו בלבם, כי אני האדון ואתה הארח, ואני קראתי לך למען אבלה את עתי בחברתך. הוי, מר קינגסקורט! יכל יכלת למצוא חבר עליז ממני!

– אהובי! לא היתה לי ברירה! – היה קינגסקורט משיב בכובד ראש ובצל זעם – אני חפצתי באיש אשר ימאס בחיים, והאנשים האלה אינם עליזים. אך אני אני אעלה לך ארוכה. בעינים אחרות תחל להתבונן, כאשר אך נעזוב מאחורינו את כל המון האספסוף הזה. אז תהיה גם אתה לבן אדם צהל כמני, עד שנבוא אל המנוחה והנחלה על האי! יקחני בכור שטן אם אשקר!

האניה היתה מרווחת מאד וערוכה בכל פלאי הוד האניות העשויות באמריקא. לפרידריך היה אולם-משכב, אשר לא נפל ביפיו מאולם-המשכב אשר לקינגסקורט. אולם-ארוחה אחד היה להם, והוא היה כלול בהדרו, ומדי ישבו בערב בערב אחרי ארוחתם לאור מנורת החשמל אשר על מכסה האניה וישוחחו, עברו השעות במהרה כעל כנפי רננים. קינגסקורט היה מתאמץ תמיד לשמח את לב פרידריך. גם אוצר ספרים נבחרים היה באניה, אך השעה לא היתה פנויה לקרוא בספרים, כי ימי המסע עברו בתמורות שונות.

האניה עברה בשטף הגלים לפני האי כפתר, ואז הציע קינגסקורט פתאם את ההצעה הזאת:

– הגד נא, דקטור, האין אתה חפץ לראות עוד הפעם את ארץ מולדתך בטרם נעזוב את הישוב?

– ארץ מולדתי? – גמגם פרידריך – התאמר לשוב לנסוע טְרִיֶסְטָה?

– חס ושלום! קרא קינגסקורט – הלא ארץ מולדתך לפנינו, פלשתינא!

– האם כן כונתך? אבל טועה אתה. אין לי כל יחס אל פלשתינא. מעודי לא הייתי שם. אין היא נוגעת אל לבי אף במעט. אבות אבותי כבר עזבוה זה אלף ושמנה מאות שנה. מה אלך לבקש שם? אדמה, כי אך לאנטישמיים יאתה לאמר, כי פלשתינא היא ארץ מולדת היהודים...

אך בעת אשר דבר את הדברים האלה עלה זכר דוד ליטוואק על לבו, ואז הוסיף לאמר: מלבד האנטישמיים הגיד לי כזאת גם נער יהודי קטן, כי פלשתינא היא ארצנו. האמרת להתל בי, מר קינגסקורט?

– יקחני בכור שטן אם עלה רעיון על לבי להתל בך. אני אך לתומי דברתי. באמת לא אבין לרעכם, יהודים. אני הייתי מתגאה מאד בדבר כזה, לוא הייתי יהודי, ואתם מתביישים. אם כן מדוע מתפלאים אתם, כי יבוזו האנשים לכם – ולא אני בכלל.

– מר איש קאֶניגסהאָף, אולי אנטישמיי אתה – שאל פרידריך בלב רגז. זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא לו בשמו האשכנזי בלי משים.

אך קינגסקורט צחק ויאמר:

– אל נא תרגז בני! הן לא היתה לך, כמו שאומרים: שום נפקא-מינה מזה, שאני צורר-אדם בכלל. ואם כולל אני גם את בני ישראל בכלל זה – הנה על זאת תחרד. הנחם, דקטורוני, אין אני שונא את היהודים ברב או במעט משנאי את הנוצרים, את המושלמנים ואת עובדי האש. כלם יחד אינם שוים פרוטה. אבין לְרֵעַ נירון קיסר הזקן הטוב: צואר אחד – וחתוך אחד. או לא: באופן אחר – טוב, כי תרבות הנבלים תשאר בחיים, ואיש את אחיו יענה עד מות.

ופרידריך נתפייס מהר, ויאמר: אמנם אולת היתה בי. הן המופת הנאמן המעיד, שאין אתה אנטישמיי, הוא זה, כי קבלתני.

וקינגסקורט אמר:

– הנה זוכר אני מקרה אחד אשר קָרַנִי עם איש מבני אמונתך מבני ארצך או – יקחני אפל! – קנצי למלין: עם יהודי. המקרה הזה היה במחנה. היה לנו שם אחד המתנדבים. כהן היה שם הנבלה... סלח נא. כהן זה היה בעל רגלים עקומות, כאלו נברא מששת ימי בראשית בעד חיל הפרשים. מעשה – בבית למוד הרוכבים. צויתי את הנערים ההם לקפץ על פני הגדר, כלומר: אני חפצתי, אבל הם לא חפצו, או לא יכלו. אף היה הגדר גבוה מעט. והנה התנהגתי עמהם, כמו שנוהגים עם חזירים כאלה. אז ידעתי עוד לקלל, יקחני אפל! מני אז שכחתי... רמזתי להם בסגנון הפרשים, כי הם בעיני עדת נבלות. ובכהן התעללתי יתר מבכולם. אתה הנך בלי ספק רוכב-חליפות (בש"א: וועכסעלרייטער – וועכסעל – חליפות, וגם שטר חוב). פני היהודי אדמו כדם, והוא הוסיף לרכוב, אך פתאם נפל מעל סוסו, וזרועו נשברה. הדבר הזה נשך את לבי רגע. למה היה רגש כבוד לנבלה ההיא?

– החושב אתה, שאין רגש כבוד ליהודי?

– לא! אבל אתה מעוות את המלים, עוד בטרם תתמלטנה מפי... ועוד, אם באמת יש רגש כבוד ליהודים, מדוע הם נותנים את האחרים להתקלס בהם?

– ומה להם לעשות, מר קינגסקורט?

– מה? זאת לא אדע. אבל עליהם לעשות דבר מה, כמו כהן שלי בבית הרוכבים. הן מאז והלאה נהגתי בו כבוד.

– יען אשר שבר אזרועו?

– לא! אך יען הֶרְאַנִי את רצונו... אני, לוא היתה נפשי תחתיכם, הייתי מנסה לעשות דבר מה, גדול ועז, למען אנוסים יהיו גם הצוררים להשתומם. שונאים, אהובי, יעמדו לעד. המון בני האדם מכלכלים את נפשותיהם בשנאה, מן העריסה עד הקבר. ולכן, באשר כי אין יכלת לכלות את השונאים, חובה לכבש אותם... ככל מה שאני מוסיף לחקור בזה, מתחזקת בלבי הדעה, כי ענין גדול הוא בזמן הזה להיות יהודי, ודוקא בגלל אשר כל העולם עומד כנגדם.

– הוי, אין אתה יודע את טעם הדבר.

– אין הטעם ערב – זאת אני יכול לשער... ומה על דבר פלשתינא העתיקה? הראה נראה אותה, בטרם נִפָּטֵר ממשפחות האדמה?

– אחת היא לי, יהי כן, מר קינגסקורט.

והאניה אחזה דרכה אל מול יפו.

VII.

הם בלו ימים אחדים בארץ היהודים העתיקה.

יפו עשתה בלבם רשם לא נעים. אמנם מקומה על ים-התכלת היה נהדר מאד, אך הכל היה כה מלא עזובה. היציאה מן האניה בחוף הדל היתה קשה מאד. הרחובות היו מלאות ריחות רעים, לא נקיות, לא סדורות, על כל צעד עוני מזרחי רב-הצבעים. תוגרים עניים, ערביאים מגואלים, יהודים מפחדים חנו הנה והנה, כולם עצלים, כמו פושטי יד, וגם אובדי עצות. ריח רקבון כריח העולה מן הקברים שׂם מחנק לנפש העובר.

על כן מהרו קינגסקורט ופרידריך לנסע. ויסעו במסלת הברזל הרעה לירושלם. גם על הדרך הזה נראו לעיניהם תמונות מלאות עמל וצער עמוק. כל אדמת המישור היתה חול וטיט. השדמות הדלות נראו כאדמת חררים שנצרבה. כפרי הערביאים עטו קדרות, וליושביהם היו פנים של שודדים. הילדים שעשעו בעירום גופם ויתפלשו בעפר חוצות. וממרחק נראו הרי יהודה חשופי יער. אז נסעה הרכבת דרך עמקי הסלעים. מורדות הסלעים היו ערומים, ואך מעט עקבות ישוב אשר היה, או אשר הוא.

– אם זו היא ארצנו – אמר פרידריך ברוח יגון – כי עתה נפלה גם היא כנפול עמנו.

– אמנם היא כולה נמאסה – ענה קינגסקורט – ובכל זאת יש לעשות בה הרבה מאד. ראוי לטעת יערות. לארץ דרושים רק מים וצל, כי אז עוד נכונות לה עתידות גדולות.

– אך מי יביא הלום את המים ואת הצל?

– היהודים – אלף אלפי שדים!

ולילה היה בבואם ירישלימה, ליל ירח נאוה מאד.

– חזיז ורעם! מה יפה הוא! צעק קינגסקורט. העגלה שבה נסעו מבית הנתיבות אל בית המלון נעצרה בפקודתו. הוא קרא אל העבד:

– שב אתה על מקומך, ואמור לרכב לנסוע אחרינו לאט. אנחנו נלך מעט ברגלינו. דקטור, התחפץ?... מה שם המקום הזה?

העבד השיב בענוה:

– עמק יהושפט, אדוני רב החסד.

– יקחני השטן! אם כן זה נמצא באמת? עמק יהושפט! ואני אמרתי אך כן ספרו הקדמונים. פה התהלך אדוננו וגואלנו. מה אתה אומר על זה, דקטור? – אבל שכחתי! ובכל זאת הלא גם בלבך יעורר המקום הזה רגש, האין זאת? החומות הישנות האלה, העמק הזה...

"ירושלם" לחש פרידריך בקול אט רועד כמדבר אל נפשו. הוא לא ידע לפתור לנפשו את החידה: מדוע כה נגע אל לבו מראה תחומי עיר לא-נודעה לו מתמול שלשום. האמנם אלה הם זכרונות מימי הילדות הראשונים? תפלות אשר הגה פה האב? קדושת הפסח אשר נשכח עלתה כזכרון רחוק על לבו. אחד מפתגמים עברים מעטים אשר ידע צלצל בקרב נפשו: לשנה הבאה בירושלים! וירא, והוא נער קטן מתהלך לימין אביו אל בית הכנסת. הוי תּמה האמונה, תמו ימי הנוער, מת האב – ולפני עיניו מתנשאות חומות ירושלם, והירח שופך עליהן את קסם אורו. דמעות רתחו בעיניו. הוא לא יכול לעצור בנפשו. הוא עמד מלכת, ופלגי דמעות ירדו עיניו.

קינגסקורט חנק בגרונו הרבה קללות של שדים, אשר הסכין בהן, ויצו לרכב לעמוד, והוא בעצמו נסוג מעט אחור מפרידריך, לבלי הפריע את קדושת צערו.

באנחה התעורר פרידריך מחלום הקסם.

– סלח נא, אדוני קינגסקורט – אמר כמתבייש – סלח, כי עצרתיך. לבי היה, ועיד הוא כה נפלא עתה בהרגשתו, ואין אני יודע בעצמי מה זאת.

אך קינגסקורט הושיט את זרועו לתמוך את האיש הצעיר, ויאמר אליו בקול רך:

– אח, פרידריך לאֶווענבערג, אהב אהבתיך!

וכן התהלכו בליל הירח הגדול נוצרי ויהודי חבוקי זרוע בעיר ירושלם הקדושה והעתיקה...

לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם.

צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא-ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים. זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה.

קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות. הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון. מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה.

– הרואה אתה, אדוני קינגסקורט, אנחנו באמת תַּמְנוּ לִגוֹעַ. מממלכת היהודים לא נשאר שריד בלתי אם רגב חומה. וגם אם אחתור בחדרי נפשי עמוק עמוק לא אמצא דבר אשר יְשַׁתְּפֵנִי עם הרוכלים הקטנים והדלים האלה, העושים סחורה באבל עם.

הוא אמר זאת בקול רם, בלי שים לב, כי גם אחרים יכולים לשמוע את דבריו. מלבד האביונים המתפללים ומוליכי האורחים עמד שם עוד איש אחד בקרב המון העם, והוא לבוש בגדי אירופא. האיש הזה ענה אשכנזית צחה בהברה זרה:

– אדוני, לפי דבריך הנך יהודי או מזרע היהודים.

– כן, השיב פרידריך משתומם מעט.

– אם כן שא נא לי – הוסיף האיש הזר לאמר – אם אנסה לתקן את שגיאתך. מן העם היהודי נשאר יותר מן האבנים אשר בחומה הזאת ויותר מן קוטפי המלוח, המוצאים את חית ידם פה ממלאכה לא-יפה. חלילה לך לשפוט את משפט עם היהודים בימינו לפי האביונים, או לפי העשירים.

– לא עשיר אנכי – השיב פרידריך.

– רואה אני את אשר הנך. אתה זר לעמך. אם תבוא באחד הימים אלינו לרוסיא, וראית כי עוד יש עם יהודי. עוד יש לנו מָסֹרֶת חיה, עוד מפעמת בקרבנו אהבה אל ימים עברו ואמונה לימים יוצרו. אצלנו נשארו הטובים והמשכילים נאמנים לדגל היהודים כתור עם. אין אנו חפצים להחשב לעם אחר, הננו כאבותינו.

– זה דרך ישר – קרא קינגסקורט.

פרידריך משך מעט את כתפיו, וידבר עוד, מפני דרכי נמוס, דברים אחדים עם האיש הזר, ואחרי כן הלכו. בבואם אל קצה הרחוב ובנטותם הצדה הביטו עוד הפעם מאחריהם. היהודי הרוסי עוד עמד שם. הוא צלל בתהום תפלה בלי דברים על יד הכותל המערבי.

בערב ראוהו שנית בבית המלון האנגלי ששם ישבו. הוא ישב אצל השלחן עם עלמה צעירה שהיתה, כנראה, בתו. אחרי הסעודה נפגשו באולם הגדול. השיחה שהחלה לפני הצהרים שָבָה נמשכה. הרוסי קרא את שמו: ד"ר אייכענשטאס.

– אומנותי רופא עינים, וכן גם בתי.

– איך? האם העלמה היא דקטור? שאל קינגסקורט.

– כן, היא למדה מפי, ואחרי כן הוסיפה ללמוד בפאריז. עתה היא עוזרת על ידי. היא מלומדת מאד, סאַשאַ שלי!

פני העלמה הד"ר האדימו לשמע התהלה.

– אבל אבי – אמרה כמוחה.

ד"ר אייכענשטאַס החליק בידו את זקנו הארוך, שכבר זרקה בו שיבה:

– אמת נתנה להאמר, גם אנחנו לא באנו הלום לשם תענוג בלבד. הננו עוסקים ברפואת מחלות עינים. הוי, כי רבו המחלות האלה פה. הסחי והעזובה לא ינקוּ את הדבקים בהם. הכל פה עזוב ושומם, וכמה היה הכל יכול להיות יפה פה. הן הארץ היא ארץ סגולה.

– הארץ הזאת – ענה פרידריך כמכחש – הן הספור הישן ע"ד החלה והדבש כבר עבר ובטל!

– הוא לא עבר ולא בטל – קרא אייכענשטאַס ברשפי רגש – אך האנשים דרושים להיות, ואז הכל יבוא על מקומו.

– לא! לא! אין לקוות לאנשים כי יעשו זאת – חוה קינגסקורט את דעתו בכל תקף.

דקטור סאשא פנתה אל אביה בדבריה:

– הציעה נא לפני האדונים לבקר את המושבות.

– איזה מושבות? – חקר פרידריך.

– המושבות העבריות שלנו – השיב הזקן – הגם זאת אין אתה יודע, אדוני הדקטור? הלא זה מעשה נפלא בקורות היהודים בשנים האחרונות. בהרבה ערים באירופא ובאמריקא נוסדו חברות, והן נקראו בשם "חובבי ציון", ומטרתן לעשות פה את היהודים, בארצנו העתיקה, לעובדי אדמה. גם נדיבים שחדו מכספם. כבר יש איזה כפרים של יהודים. אדמתנו שבה לתת פריה. בקר נא את המושבות האלה בטרם תעזוב את ארץ ישראל.

וקינגסקורט נהם:

– זאת נוכל לעשות אם יש לך חפץ, לעווענבערג.

פרידריך הניע את ראשו מהר.

ביום המחרת הלכו בחברת אייכענשטאַס וסאַשאַ אל הר הזיתים. לפני עלותם עד במתי ההר עברו בקרבת בית נהדר, אשר בנתה לה גבירה אנגלית.

– הרואה אתה, אמר הרוסי, כי יש לבנות ארמנות יפים על האדמה הישנה? זה היה רעיון נשגב – לשכון פה. זה הוא גם חלום מחמדי.

– או למצער, לבנות פה בית מרפא לחולי עינים, הוסיפה סאַשאַ לאמר בשחוק צח.

ממרום הר הזיתים השתאו אל העיר רבת הגבעות ואל סלעי ההרים ההולכים ומשתרעים עד ים המלח.

פרידריך צלל במחשבות.

הדבר ברור, כי ירושלים היתה לפנים יפה מאד! אולי על כן לא יכלו אבותינו לשכוח את העיר הזאת! אולי על כן לא נכרתה התשוקה מלבם לשוב ולשוב.

אייכענשטאס היה כחולם:

– על לבי עולה זכר רומי. על גבעות יש לבנות עוד הפעם עיר התבל, עיר הוד. תאר נא בנפשך את המראה אשר יהיה אז פרוש לעיני העומד ומתבונן מן המקום הזה, מראה תפארת ויתר הדר מאשר על הדזאניקולו! אח, לוא זכיתי עוד לראות כזאת בימי!

– אנחנו לא נזכה לראות – ענתה סאַשאַ ביגון.

וקינגסקורט התפלא חרש על הדמיונות האלה, וכאשר שב להיות לבדו עם פרידריך, אמר:

זה הוא צמד נפלא, האב הדוקטור עם הבת הדוקטור. הנה אנשי מעשה, וכה מתעתעים! אני שויתי בנפשי את היהודים באפן אחר.

ביום המחרת נפרדו שניהם, ויעשו כעצתם ויסעו אל המושבות, ויראו את המקומות: ראשון לציון, רחובות ואחרים, שנראו להם כנאות שדי במדבר. הרבה ידי חרוצים, כנראה, היו עסוקות, בטרם הושבו החיים לאדמת תלאובות זאת. הם ראו שדות עוטפי בר, כרמים מלאים גפנים וגנות צומחי תפוחי זהב.

– כל זה נברא במשך עשר-חמש עשרה שנים האחרונות – באר להם ראש המושבה רחובות, אשר אליו יעץ אייכענשטאַס לפנות. אחרי התלאות ברוסיא בראשית שנות השמנים החלה התנועה הזאת. אך יש מושבות שיושביהן הגדילו לעשות ממנו. כן למשל המושבה קטרה. היא נוסדה על ידי סטודנטים. הם עזבו את תלמודם וילכו לחרוש ולזרוע. אכרים כאלה אין בעולם זולתם, מלומדים חורשים וזורעים.

– זו היא חתיכה יפה! קרא קינגסקורט. אך תמהונו גבר עוד יתר כאשר צוה ראש המושבה רחובות את הנערים הצעירים לעלות על הסוסים ולרכוב. מעין "פַנְטַסְיָא" ערבית הוצגה לעיני הרואים. הנערים הרחיקו לעוף על סוסיהם אל השדה, ושם התפלשו עם סוסיהם, וישובו בתרועה וישליכו את כובעיהם או את כלי נשקם אל האויר ויחטפום בעת רכבם, ובאחרונה רכבו בשורה אחת וישירו שיר עברי.

קינגסקורט היה נפעם.

– אבל שוד ורעם! הלא רוכבים הנערים האלה כבני השטן!

אך לפרידריך לא היה חשק לראות את התגלות רוח-החיים, ויהי שמח בעזבם את המושבות למען שוב ליפו.

האניה היתה נכונה לצאת. בימי כסליו האחרונים עזבו את חופי הים בארץ ישראל, והאניה הפליגה לפורט-סעיד. בחוץ הזה ישבו שני ימים, ומשם נסעו הלאה דרך תעלת הזועץ. ביום האחרון לחדש דצמבר לש' 1899 באו אל ים סוף, הוא הים האדום. פרידריך היה עוד הפעם מדוכא מאד בנפשו. כל מחזה אשר מחוץ לא פעל בקרבו.

אחרי בוא השמש קרא לו קינגסקורט לעלות על מכסה האניה.

– היום, דוקטור, נבלה עתנו בנעימים. ראה נא את המָני, גם צויתי לשום בקרח הרבה לגיני יין.

– מה יום מיומים, אדוני קינגסקורט? שאל פרידריך.

– האין אתה יודע זאת, בר-נש? היום האחרון של השנה! זה לא דבר קטן הוא בלוח השנים, אם, בכלל, יש איזה ערך ללוח השנים.

– לנו אין כל ערך לדברים כאלה – השיב פרידריך בליאוּת – לנו תחל עתה תקופה בלי לוח השנים.

– אמת, אמת, ואף על פי כן זה הוא יום מצוין. בחצות ליל נשליכהו הימה, אל ים סוף, אל ים סוף שלכם. וכשתעבור השנה, שנענשנו לחיות כה, נחל לחשוב מחשבות ע"ד איזה ענין גדול!... גם אצוה למסוך לנו משקה טוב. זה הוא עוד הדבר הנכון שבנכונים בעמק הבכא הזה.

וכן עשו. הַמְבַשֵׁל שבאניה הערה את כל כשרונו, גם היינות היו נבחרים. קינגסקורט גבור משקה לפני אלהים, שתה פי שלש מפרידריך, ובכל עת השתיה נשארה דעתו ברורה וצלולה, אך חברו הצעיר חש בקרבו כמו ערפל עולה וכבחלום שמע את הדברים בעת אשר מורה-השעות הכה שתים עשר:

– חצות ליל – קרא קינגסקורט ברעם קולו – מוּתי מאה! הנני מריק כוסי למותך. מה היית? קלון, דם, נבלה והשכלה. הגע נא את כוסך בר-נש, גבר, בן דורי!

– לא אוכל עוד – גמגם פרידריך בלשונו.

– דור קטן!... הלא פה עליך להתיצב על בהונות רגליך. הנה מקום מופת. פה עשה משה הזקן שלכם אחד ממעשיו המצוינים... הם עברו ברגל. העת היתה עת רדת המים, והבהמה פרעה הלך לתוך השטף. אין קסמים! אבל זה דרך הטבע שבדבר הוא מפליא את לבי! כה קרוב הדבר וכה נשגב! אבל ראוי לראות את הדבר הקרוב וגם לאחוז בו. זכור נא מה דלה היתה העת ההיא ומה הגדיל משה הזקן שלכם לעשות. לוא בא זה עתה וירא את מסלות הברזל ואת הטלגרפים ואת הטלפונים ואת המכונות ואת האניה הזאת עם שרבובה ועם נברשת החשמל, כי עתה לא הבין דבר מכל אלה. שלשה ימים רצופים היה אז עלינו לבאר לו כל דבר, אבל אחרי שלשת ימים היה יודע ומבין הכל. ויודע אתה, מה היה עושה אז? הוא היה מצחק צחוק נורא, צחוק עברה וחימה שפוכה! יען כי אין האנשים יודעים עתה מה לעשות בכל המצאותיהם המפליאות. במצב כל יחיד לבדו יש לראות, כי האנשים הם רעים, אבל במצב בני האדם כולם יחד יגלה, שבני האדם הם רק סכלים, סכלים, סכלים, סכלים! מעולם לא היתה התבל כה עשירה, ומעולם לא היו בה אביונים כה גדולים. אנשים מתים ברעב, בעת אשר הדגן שאין צרך בו יעבש תחת מגרפותיו. כשאני לעצמי – אחת היא לי. ככל אשר יוסיפו למות, כן ימעט מספר המכזבים והבוגדים וכפויי הטובה.

ופרידריך ענה בכבדות:

– אל נא תאמין, אדוני קינגסקורט, כי ייטבו האנשים כאשר ייטב מצבם.

– לא! לוא כן האמנתי, כי עתה לא נסעתי אל אי שומם, אך ישב ישבתי בקרבם. אז אמרתי להם איך עליהם להחל לעשות, למען ייטבו. אף לא היה עליהם לחכות אלף, או מאה, או גם חמשים שנה. בדעות, בהמצאות ובתקונים, הקיימים היום, ביום האחרון לירח דצמבר לש' 1899, היו בני האדם יכולים לעזור לנפשם. אין צרך באבן החכמים ואין גם צרך למצוא תחבלה לסדר את המגדל הפורח באויר. כל הדרוש כבר נמצא לתקן עולם. ויודע אתה, בר-נש, מי מסוגל להראות את הדרך? אך אתם, אתם היהודים! ויען כי מצבכם רע ממצב כל זולתכם. אין לכם מה לאַבד. אתם יכולים לעשות ארץ נסיונות בעד כל בני האדם – שם, ממולנו, מקום שם בקרנו עתה. על האדמה העתיקה. עליכם לברוא ארץ חדשה. תּל-אביב!

זאת שמע פרידריך לאֶווענבערג אך כבחלום. הוא נרדם, ובחלומו נסע בים האדום אל העתיד.

ספר שני:

חַיְפָה בשנת 1923.

אנית קינגסקורט הפליגה שנית בים האָדום, אך לאחור.

שערות ראשו וזקנו של קינגסקורט הלבינו כשלג. גם פרידריך, מדי התבונן אל המראה בתא-אניתו יכול היה לראות את חוטי הכסף הראשונים על רקותיו.

הזקן קרא לו לעלות אל המכסה:

– הלום, פריטץ, בוא נא הלום!

– מה חפצך, קינגסקורט? אומר ביצאו.

– יקחני בכור שטן אם אבין זאת. מעת נסענו פה בים האָדום, ראיתי אך מעט אניות קיטור לנוסעים, אך אניות משא רבות. האין אתה זוכר איך היתה זאת לפני עשרים שנה, בשנת 1902? הן אז היתה פה תנועה! הנוסעים להודו המזרחית, האניות החיניות! האניות הדלות אשר אנו פוגשים היום הולכות אך לגדות הים שבאפריקא ולמאדאגאסקאר. שאלתי את המלחים לשם כל אניה עוברת. אין עוד הודים-מזרחים, יאפאנים וחינים בים הזה, בלתי אם אניות משא. האמנם אבדו לאנגליא – חזיז ורעם – אחוזותיה בהודו? ומי לקחן מידה?

– שאל נא את רבי החובלים, אם נוגע הדבר אל לבך!

– לא אשאל דבר, אך נחכה עד בואנו לאירופא. אין אני תאב לדעת, ואולי אתה תאב לדעת, פריטץ הקטן.

– לא קינגסקורט, לי אחת היא. במשך עשרים שנות שבתנו יחד באי ההוא נהפכו לי כל הדברים אשר מחוץ לאי לדברים אשר אין לי בהם חפץ. אין אוהב ואין מודע לי עוד. מה איפוא אחקור ואדרוש?

וקינגסקורט ישב בהסבה על כסא רך ויעשן סיגרה האבאנית:

– אמנם לא הרע לך האי אשר לנו, פריטץ! מדי אזכור איך שפו עצמותיך, עצמות נער יהודי ירקרק, ואיך צפד עורך על עצמותיך אז, ומדי אראך עתה – אשמח. עתה הנך קשה כארז. אדמה, כי בין הנשים תהיה עתה בחזקת סכנה להן.

– יצאת מדעתך לגמרי, קינגסקורט! השיב פרידריך בצחוק. לכבודך אבקש לשער, כי אין אתה סוחב אותי לאירופא למען השיא לי שם אשה.

קינגסקורט התגולל מרוב צחוק: בהמה בצורת אדם! להשיא אשה! הן לא תחשבני לתבנית-שור כזו! ומה אעשה עמך אחרי אשר תשא אשה?

– אולי זו היא תחבלה דקה להפטר ממני, כי הלא כבר שבעה עינך מראות אותי – די והותר.

– הנה פרש מכמרת לצוד את חנופתי! קרא הזקן, ויוציא את רוח עליצותו במלות גדופים כמנהגו. – נלא יודע אתה, פריטץ הקטן, שאין אני יכול לחיות עוד בלעדיך. הן כל מסעי היה רק לשמך, למען תסבלני עוד שנות מספר.

– שמע נא, קינגסקורט, יודע אתה כי אין אני יכול לנוול את פי, ועל כל פנים אין אני יכול לנוול את פי כמוך. אבל זה הוא, גם אם אפנק שפתי, דבר...

– דבר חמור?

– מעין זה!... כי מתי הראיתיך אות לאי-סבלנות? מאושר הייתי על האי שלנו, מאושר בתכלית האושר. עשרים שנה אלה עברו לי כחלום. האם לא אתמול דרשת במקום הזה את דרשת הפטורין שלך אל הזמן? גם חשב לא חשבתי לעזוב את אי הברכה אשר לנו ועתה הנך חפץ להתעות אותי לחשוב, כי בגללי אתה נוסע לאירופא. בוש והכלם, איש זקן, להעלות תואנות כאלה על שפתיך. אתה תאב לדעת מה מצב הדברים שם עתה. אתה חפץ לבוא שמה – ולא אני. הטוב במופתים המעידים, כי כל העולם כקליפת השום בעיני, הנה הוא זה, כי זה עשרים שנה לא נגעה ידי בגליון מכ"ע.

– הגם בזאת תתפאר? לא היה לנו מכ"ע על האי שלנו – הן זה היה לי כלל גדול לבריאות: אַל מכ"ע!

– האמנם? לפני שנים אחדות באה חבילה שלוחה מקאראטונגא. החפצים הארוזים בה היו כרוכים בגליונות מכ"ע אנגלים וצרפתים. אף כי כבר עברו עליהם ירחים, או שנים – לי היו חדשים. מספר השנה היה אז 1917. ואני זה חמש עשרה שנה לא שמעתי דבר על אדות התבל. אך אני לקטתי את הגליונות אחד לאחד ואשרפם יחד, ועוד אתה בחלומך, כי אני משתוקק לשוב.

והזקן שרק בפיו דרך-חירות:

– הנה אם אחזתני בִּשְׁקָרַי אודה על פשע. כן, חפץ אני לדעת מה היה לתבל הזוֹללה, האם בני אדם נבלים וסכלים כאשר היו.

– קינגסקורט אהובי, התערב עמי, כי נשמח בשובנו אל האי השקט.

– עם מי תתערב? אנכי לא אתערב עמך, יען כי דעתי כדעתך.

האניה עברה דרך תעלת הזועץ. בפורט-סעיד יצאו מהאניה. החוף מלא תשואות מסחר ומובילי משא, אך בשוקי העיר החרבים לא נראו עוד פני בני העמים השונים המטיילים בבגדיהם השונים והמדברים בשפות שונות, כמו לפנים. לפנים היתה פה פרשת דרכים לנוסעים מהמזרח אל המערב ומהמערב אל המזרח. פה נראו המהודרים בין תרי הארצות לשם תענוג, ועתה הציצו מבתי הקהוה המגואלים מלבד ילידי הארץ אך איזה מלחים חצים-שכּורים.

קינגסקורט ופרידריך נכנסו לחנות, לקנות סיגריות. הם דרשו מינים טובים, והרוכל היוני השיבם באנחה:

– אין אתנו. אין קונים עוד, אין איש דורש מינים משובחים אך מלחים באים ומבקשים טבק-ללעיסה וציגאריטות גרועות.

– היתכן – שאל קינגסקורט – ואיזה הנוסעים להודו, לאוסטרליא ולחינא?

– הם תמו זה כבר. הם נוסעים עתה בדרך אחרת.

– בדרך אחרת? – קרא פרידריך – אבל איה היא הדרך האחרת? הן אין הם נוסעים מסביב לצוק התקוה הטובה?

והרוכל ענה בהקפדה:

– מתלוצץ בי מר. הן כל ילד יודע, כי אין נוסעים עוד לאזיא דרך תעלת הזועץ.

ושני האנשים תמהו איש אל אחיו. אז נהם קינגסקורט:

– הלא יודע זאת כל ילד, ואתה אל תחשבנו לבוערים-בעם, שאינם יודעים את התעלה החדשה.

אז הכה היוני בכפו על השלחן בכעס:

– גשו הלאה! בתחלה אתם מתלוצצים בי בדרשכם סיגריות טובות, ואחרי כן אתם מתקלסים בי במהתלות אחרות. הלאה!

וקינגסקורט רצה לפשוט את ידו ולכבד את היוני במכה אחת, אך פרידריך עצר בעד הזקן הנלהב.

– אדמה, כי שלא בפנינו קרה דבר-מה שאין אנו יודעים, קינגסקורט.

– יקחני בכור שטן, אם לא אחשוב כמוך, אך עלינו לחקור דבר.

בחוף נודע להם הדבר מפי רב החובל של אניית מסחר אשכנזית. החבור בין אירופא ואזיא נעתק למקום חדש: לארץ ישראל.

– היש שם חופי ים ומסלות ברזל? שאל פרידריך.

ורב החובל מלא פיו צחוק:

– אם יש חופי ים ומסלות ברזל בארץ ישראל? אדון, אי מזה תבוא? האם מעודך לא ראית מכ"ע, או רשימת מסעות?

– לא אומר שלא ראיתי מעודי, אבל זה כמה שנים... וארץ ישראל ידועה לנו בתור ארץ חרבה.

– ארץ חרבה!... טוב הדבר. אם לזו אתה קורא ארץ חרבה, לא אריב עמך, אבל עלי לאמר, כי הנך מפונק מאד.

– שמע נא, רב חובל – קרא קינגסקורט – אנחנו נספר לך דברים כהויתם. הננו נערים בוערים והדיוטות. זה עשרים שנה היו עינינו אך אל תענוגותינו. ומה היה לפלשתינא הישנה?

– לוא אומר לספר כל זאת, כי עתה יִדָרֵש לזה זמן ארוך מלמסע מפה לשם. אם לא נחוץ אתה לדרכך, סור נא שמה. גם תמצא בחיפה וביפו את המהירות שבאניות ההולכות לכל חופי הים שבאירופא ובאמריקא, לוא תאבה לצאת מאניתך ולנסוע בהן.

– לא, כי את אניתנו לא נעזוב. אך סור נסור שמה, פריטץ! מה דעתך? הנבקר עוד הפעם את ארץ אבותיך, עליהם השלום?

– הארץ הזאת איננה מושכת אותי יתר מאירופא. אחת היא לי!

וישובו לחיפה.

היום היה יום אביב בבקר, אחרי ליל הוד ורוך, בראותם את גדות הים בארץ ישראל. שניהם עמדו על גשר החובלים ויצפו כעשרה רגעים בשפופרותיהם אל הצד ההוא.

– כמעט אוכל להשבע, כי זו היא לשון הים של עכו, אמר פרידריך.

– גם להפך אשבע – ענה קינגסקורט – עוד תמונת לשון הים ההיא לפני עיני. לפני עשרים שנה היתה תהו ובהו. אך שם מימין הלא זה הוא הכרמל, ולפנות שמאל, ממולנו, עכו.

– איזה חליפות! קרא פרידריך – נסים קרו במקום הזה.

הם קרבו לבוא, ועתה כבר יכלו לראות היטב בזכוכיותיהם הטובות. במפרץ-הים בין עכו ובין מורד הכרמל עמדו אניות ענק על העוגן, כאניות שכבר ראו בקץ המאה התשע עשרה. מאחורי קבוצת האניות האלה ראו את תחום המפרץ המפיק חן. לפאת צפון – עכו בתפארת בִּנְיָה מזרחית עתיקה, חומות מבצר אמיצות, כפות עבות ומגדלים דקים שנשקפו לאור תכלת הרקיע בבקר. התמונה הזאת לא נבדלה הרבה משהיתה. אך מפאת דרום לעיר התהלה המנוסה בנסיונות קשים וארוכים, על יד קשת גדות הים – הוד חדש. בתי קיץ לאלפים הזהירו בלבנוניתם בתוך ירקרק הגנות הצוללים בעתרת צמחים. מעכו עד כרמל השתרע גן גדול, וגם הר הכרמל היה נעטר בנינים יפים.

כבואם מדרום כסה ההר מעיניהם את מראה העיר חיפה ואת מראה החוף, ועתה הנה גם היא השתרעה לעיניהם. אז החל קינגדקורט לקלל בחום לבו – עד אין קץ.

עיר נהדרה שכונה לחוף ים התכלת. שִׂכְרֵי-אבן כבירים היו תלולים במים, ובסקירה ראשונה ראה כל מתבונן, כי זה הוא החוף המרווח, האיתן, הבטוח והיפה בכל חופי הים התיכון. אניות מכל המדות והתבניות, של כל העמים והארצות, חנו על העוגן ותצבאנה מסביב בחוף מבטחים זה.

קינגסקורט ופרידריך היו כנדהמים. מעל מפת הים שלהם, שכבר עברו עליה עשרים שנה, לא נראו עקבות עיר החוף הזה, ועתה עלתה, כאוב מארץ. הנה כן לא על עמדה עמדה תבל במשך ימי שבתם באי.

ואניתם קרבה אל החוף להעגן, ואז נסעו בסירה קטנה דרך מהומת אניות אל לשון הים, ורק מלים בודדות השמיעו איש לרעהו.

אניתם קרבה אל שְׁלַבֵּי האבן של נד הנמל, ויצאו, ובמרחק צעדים אחדים אמר איש אחד לרדת בשלבים ההם אל סירת החשמל שחכתה לו, ויהי בראותו אחד מהם ותתפעם רוחו, ויתבונן בעינים מלאות תמהון אל פרידריך.

והזקן ראה זאת וינהם:

– מה היה לאיש הזה? האם לא ראה עוד שני אנשים מן הישוב?

ופרידריך צחק:

– אין לשער זאת. האנשים בחוף הזה נראים כגדולים ממנו במעלת בני ישוב. אולי מראנו בעיניהם כמראה אנשים שאבד עליהם כלח. הבט נא למעלה! ראה נא את ההמיה ברחובות כתנועת עיר גדולה! ראה נא את המון האנשים הלבושים הדר. חושב אני, כי בגדינו אינם כדת היום.

הם צוו לאיש האניה הקטנה לחכות להם במקום ששם עמד, ויעלו במדרגות אל הרחוב שקצֶהָ כבר ראו מתחת, ולא שמו לב אל האיש הזה אשר כה התבונן אליהם. אך הוא הלך אחריהם, ויקשב וישמע אולי יבין את השפה אשר בה הם מדברים. פעם נגש אליהם, פעם נגע בהם, ופעם נסוג אחור.

– אדון! קרא קינגסקורט בכח – מה אתה דורש מאתנו?

האיש הזה לא השיב דבר, אך פנה אל פרידריך, וישאלהו בקול מלא רגש וחום:

– האתה ד"ר פרידריך לאֶווענברג?

ופרידריך השתומם מאד לשמוע פתאום את שמו במקום הזה, ויען:

– זה שמי.

אז חש האיש הזר ויתנפל עליו ויאמצהו אל לבו וישקהו. ואחרי כן הרים את ידו וימח את הדמעות מעיניו.

האיש הזה היה איש צעיר, חזק, גבוה, כבן שלשים שנה, פניו שזופי שמש, זקנו שחור וקצר.

– ומי אתה? – שאל פרידריך, אחרי אשר שב למנוחתו מן התמהון הראשון.

– אנכי! מי יודע אם עוד תזכרני? שמי דוד ליטוואק.

– הנער הקטן מבית המשתה של ביקנרייז?

– כן, אדוני הדקטור! הנער אשר הצלת אותו ממות ברעב, אותו ואת הוריו ואת אחותו.

– אח, אל נא תעלה את הדבר על פיך – מחה פרידריך.

– להיפך! ענה – הרבה נדבר על אדות הדבר הזה. עלי לשבח לך בעד כל אשר הנני ובעד כל אשר לי. ראשית, אורחי אתה ואם האדון הזה ידידך, אז עליו לסור גם הוא עמך יחד אל ביתי.

– זה הוא ידידי הטוב והיחיד בתבל, האדון קינגסקורט.

____________

עוד טרם השיבו אל לבם מה קרה אותם נהלם דוד ליטוואק על שְׁלַבֵּי הַשֶׂכֶר, ורק כאשר עלו ויתיצבו על רצפת מישור הרחוב החלו להתבונן אל מראה עיר הפלאות ואל תשואותיה ושאונה והמונה.

לעיניהם השתרע כר נרחב ומסביב עטרוהו כפות בנינים רמים ונהדרים. בתוך התנוסס גן תמרים ושבכות גדרי ברשל מקיפים אותו עצי תמרים, שהם פה כעצי השדה, צמחו מימין ומשמאל בכל פנות הרחובות המגבילות את המגרש הזה. עין ראי הכירה במהרה, כי לעצי התמרים האלה היו כפלים לתושיה. יומם היה צלם פרוש למחסה, ובלילה זרעו אור יקרות, כי מנורות החשמל היו תלויות בהם, ונראו כפירות אור וזכוכית. זה היה הדבר הנאה הראשון שהרהיב את עיני קינגסקורט ושעל אדותיו העיר את אזן פרידריך. אחרי כן חקר לדעת מה הם הארמנות העוטרים את המגרש, ודו ליטוואק השיבהו, כי אלה הם בתי הפקודות של חברת מסע אניות ומסחר חוץ אירופיות ובתי שלחן למושבות. לכן נקרא המגרש הזה בשם מגרש העמים. ואמנם כן היה לא רק בבניניו, כי גם במראה בני האדם אשר מלאוהו.

הארחים השתאו וישתוממו בהביטם אל ראשי ההומיות. נראה היה לעינים, כי זה מקום מקוה כל העמים: בגדי הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו בבגדי אנשי המערב. חינים, פרסים וערביאים התהלכו בקרב ההמונים הטרודים. אמנם בגדי אנשי המערב נראו על פי רוב, וגם כל קלסתר פני העיר הזאת יותר שהיה מזרחי היה מערבי אירופי. המראה היה כמראה עיר חוף איטלקית גדולה. תכלת השמים והים ובהירות הצבעים היו מעין הַרִיוְויֶרַא. אפס כי הבנינים היו יפים וטהורים מבניני המקומות אש בהריווירא, ותשואות הרחובות – אם כי היו מלאות רוח חיים, לא היו כה מלאות מהומה. סבת השנוי הזה – רוח המתינות של אנשי המזרח, ועוד סבה אחת – כי בהמות למשא לא נראו ברחובות האלה. לא נשמעו קול דהרת סוסים, ולא קול דפיקת השוט או גַלגלים מתקשקשים. רצפת הרחובות בתוך היתה חלקה כרצפת המפשעות אשר בצדי הדרכים, והאוטומובילין רצו בלי רעש על אפניהם של שְׁרָף, ולא נשמע קולם בנסעם, בלתי אם קול תרועות קרני מסיעיהם המזהירים פעם בפעם את עוברי הארח. פתאום ראו האורחים מסעות רצוא ושוב מעל לראשיהם, ויביטו למעלה.

– בני השטן, מה זאת? צעק קינגסקורט, ויור באצבעו אל מרכבת ברזל גדולה שעופפה מעל לעצי התמרים, ובעד חלונותיה נשקפו היושבים בה. המרכבה היתה תלויה ותרחף על פני רשת של גשר ברזל כביר.

ודוד ליטוואק ענה: זאת היא מסלת הברזל החשמלית המעופפת. הלא ראית כמוה באירופא.

– זה עשרים שנה לא היינו באירופא.

– הן אין מסלת הברזל המרחפת המצאה חדשה. הלא היא כבר נמצאת בשנות התשעים למאה שעברה בין בארמן ובין אילברפילד וגם שמשו בה. אנחנו קבענוה בערינו תכף לישוב, יען כי תנועת ההמון והמשא בדרך הזה היא יותר קלה ופחותת סכנה. גם הבנין היה זול מבנין מסלות ברזל של רחובות או מעל לגגות.

– שא נא, שא נא! קרא קינגסקורט. אתה מזכיר ערים! אם כן יש עוד ערים כאלה בארץ ישראל.

– האין אתם יודעים זאת, אדוני?

– לא, ענה פרידריך, אין אנו יודעים דבר. עשרים שנה היינו כמתים.

– אמנם כמת חשבתיך, אדוני הדקטור האהוב! – אמר דוד ליטוואק, באחזו בכף יד פרידריך ובחבקו אותו עוד הפעם.

– החקרת על אדותי? וגם איך נודע לך שמי? אדמה, כי לא קראתי אז בשמי.

– כאשר לא אבית לקבל תודה, דאב לבנו מאד. אז אמרתי בלבי אולי אתה ארח קבוע בבית המשתה של בירקנרייז. שם חכיתי לך הרבה לילות בביאה. גם אבי.

– העוד אביך חי?

– כן, יהי שם ה' מבורך! וגם אמי, וגם מרים אחותי, שראיתה בחתוליה... אז עלה רעיון על לבי לשאול את המלצר ולתאר לו את מראה פניך, וכאשר אך תארתיך הכירך ויזכרך היטב ויקרא לי את שמך, אך מה דוה לבי, באמור לי האיש, כי נספית ברעה בעלותך על הר, ומכתבי העתים כבר הודיעו כי מתָּ... אמנם הרבה בכינו לך. גם את נר הנשמה היינו מדליקים לזכרך מדי שנה בשנה ביום אשר בו הודיעו מכתבי העתים על דבר מותך.

– נר נשמה? מה זאת? – שאל קינגסקורט.

ופרידריך ענה:

– מנהג היהודים. ביום שבו אדם מת, לתקופת כל שנה ושנה, מדליקים קרוביו נר לזכרו.

– הוי, הרבה הרבה יש לי לספר לך, אדוני הדקטור האהוב! אמר דוד ליטוואק – אך פה לא נעמוד. ראשית, אובילך לביתי, שיהיה לך מהיום והלאה כביתך... בואו נא, אדוני!

– וסירתנו, ואניתנו?

אז פנה דוד ליטוואק אל איש כושי לבוש בגדי שרד, שהלך אחריו באיזה מרחק, וילחש לו פקודות אחדות, ואז חלף העבד, ודוד אמר אל ארחיו:

– הכל נעשה, הסירה תשוב אל האניה, ובפרידריכסהיים יבואו לקבל את פקודותיך.

– איה?

– בפרידריכסהיים. זה שם ביתי. הלא תבין לכבוד מי, (הערת המעתיק: פרידריכסהיים – מעון פרידריך). בואו ונלכה, אדוני, זאת אומרת: בואו ונסע.

בכל נעימותו היה גם מעין שלטון בדבריו ובמזגו.

וקינגסקורט לחש, אך בלי תלונה:

– פריצי, זה החל לפקד אותנו. הבה נראה!

דוד ליטוואק רמז לאוטומוביל לבוא, ויבקש את הארחים להכנס. כאשר אמר להכנס אחריהם קרא אליו איש:

– מר ליטוואק, מר ליטוואק!

ויסב את פניו:

– האתה זה? מה בקשתך?

– במכתבי העתים כתוב, כי בעיר עכו תבוא היום לאספה. האין נכון הדבר?

– זה עתה אמרתי לנסוע שמה, אך עלי לבקש סליחה מאת האספה. יש לי היום דבר נחוץ. אך עוד אדבר שמה על ידי הטיליפון.

– או אולי תרשני לעשות זאת בעדך, מר ליטוואק?

– כן! אם תרצה לעשות עמי אות לטובה!

– אין זאת כי אם ארחים ראוים להתכבד באו אליך, מר ליטוואק? אמר האיש הזר ברמזו באצבעו אל האוטומוביל.

צחוק קל סלסל את שפתי דוד, אך לא השיב דבר בלתי אם הניע ראשו. אז קרא אל הַמַשִׂיק היושב באחורי האוטומוביל: לפרידריכסהיים!

– הפנים האלה כמו ידועים הם לי – אמר פרידריך בנסוע העגלה – ואין זאת כי אם ראיתים בדמות אחרת, בלי זקן השיבה ובלי משקפים על החוטם.

– כן, גם הוא איש ווין, ואני המרצתיו פעמים רבות לספר על אדותיך. אפס כי עתה לא חפצתי לתתו לגשת אלינו. עתה לי לבדי הנך... גם הוא היה ארח בבית המשתה של בירקנרייז. ועתה מְצָא את החידה!

וזכרון הבריק.

– שיפמאן? – אמר פרידריך בצחוק. היתכן? הגם זה פה?

– גם זה גם עוד יהודים רבים מארצות ומערים רבות באו.

וקינגסקורט שהיה מתבונן עד עתה לימין ולשמאל שאל:

– אולי תאבה לאמר לנו, מתי שבו היהודים לארץ ישראל.

– אמנם זאת אגיד לכם.

– רעם ולהבים! קרא הזקן. הגרש גרשוכם מאירופא?

ודוד השיב בצחוק נעים:

– אַל לך לתאר בדמיונך את הדבר כמו בימי הבינים. למצער, בארצות שאור ההשכלה הגה עליהן. לא זו הדרך. הנתוח היה על פי רוב בלי שפיכות דם. מקץ המאה שעבר ובראשית המאה הזאת העשתה הישיבה קשה מאד ליהודים במקומות מושבותיהם.

– הא! הא! בתחבלות גרשו?

– הרדיפות היו בסדרי הצבור ובארחות הכלכלה. החרם החרימום במסחר, הרעב הרעיבו את פועליהם, בוז בזו להם במקצועות האומניות החפשיות, ואין צריך לומר כי הנידום מן החיים המשוכללים. השנאה ליהודים נלחמה גם בכלי נשק ישנים גם בכלים חדשים. עלילת הדם התחדשה, ובעת ובעונה אחת האשם האשימו את היהודים, שהם מטילים רעל במכתבי העתים, כמו שהיו מעלילים עליהם בימי הבינים שהם מטילים סם המות בבורות המים אשר מהן ישאב העם. הפועלים שנאו את היהודים בתור יורדים לחייהם, מדי היו היהודים מהפכים עמהם בחררה, ובתור מוצצי ליחם, מדי היו קבלנים. שנא שנאו את היהודים כשהיו עניים, כשהיו עשירים, וגם כשהיו בינונים. קצף קצפו עליהם ברכשם כסף, וגם בהוציאם כסף. לא להם להיות עושים, לא להם להיות אוכלים. מכהונות המדינות נדחו, בבתי הדינים נצבה השנאה לשטן על דרכם בכל פעם שהיו למו שם דין ודברים. בכל מקום בחיי הצבור שבעו זדון וכלימות. במעמד הזה היו לפניהם אך שני דרכים: להיות לצוררי כל צבור מדיני עקוב מעול וממדחה כזה, או לבקש להם מקלט. והדבר האחרון נעשה, והננו פה. נמלטנו.

ופרידריך לחש: תּל אביב! (אַלטניילאַנד: תל – חרבה עתיקה, אביב – תחיה, דבר חדש פורח, והוא שם מקום).

– אמנם כן! כִּוַנְתָּ היטב. זה היה תל עולם, תל חרבות נושנות, ועתה הוא תל אביב וחיים. על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה. ראה תראו אותה, אדוני.

– השטן! אבל זה היא פלא פלאים אימה! יש פה לראות הרבה מאד. לא חפצתי להפריעך בשטנתך היקרה על אירופא סבתא, ועל כן לא שאלתיך על דבר בנינים אחדים שנראו לעיני כאשר עברנו על פניהם.

– אַראֶה לכם הכל.

– שמע נא, אדם יקר ויהודי. ראשית, אתודה לפניך על דבר אחד, פן תנחם על סבר פניך היפות. הודוּי הוא – שאין אני יהודי. ומה? הלא תגרשני, או, כמו בארצות ההשכלה – בתחבולות; מה?

– אבל קינגסקורט! – מחה פרידריך.

ודוד ליטוואק השיב במנוחה:

– על פי אחת משאלותיך הקודמות כבר נודע לי שאין אתה יהודי. יודע נא לך כי אני וחברי לא נשים פדות בין בני האדם. אין אנו שואלים לדת איש ולמולדתו. אך יהי נא איש בין אנשים, וזה מספיק.

– רבבות כדורי מות! וכל יושבי המדינה הזאת כן יחשבו?

– לא – הודה דוד בלי העלם – זאת לא הגדתי. יש גם רוחות אחרות.

– כן, זאת נבא לבי. אוהב-אדם ביקר!

– לא ארבה להלאותכם כעת בדברי מפלגותינו שבמדינה. משפטן כמשפט הפלגות בכל הארצות. אך זאת אוכל לאמר לך: עיקרי האנושיות שמורים אתנו כבבת עין. ואשר לדתות, הנה אתה מוצא בארצנו על יד בתי מקדשנו בתי תפלות לנוצרים, לישמעאלים, למאמינים בבודא ולבראַמינים. אמנם שתי הדתות האחרונות מצאו קן להם אך בערי החוף, כמו, למשל, בחיפה, בצור, בצידון, ובערים גדולות על יד מסלת הברזל, ההולכת לנהר פרת, כמו בדמשק ובתדמור.

ופרידריך השתומם:

– תדמור? החיתה העיר פאלמירא שנית?

דוד נענע בראשו: הן.

– אך את המראה הגדול בכל מראות השלום ועשתות שאנן בין בני הדתות תראו בירושלים.

– ראשי, ראשי! אָנק קינגסקורט, איך אקבל כל אלה בפעם אחת?

הם הגיעו אל מקום פָּרָשַׁת רחובות, ששם היה מעצור עד ארגיעה לרגל הקבץ עגלות רבות, ויעצר האוטומוביל. אז ראו כמה מעלות למסלת הברזל המרחפת. תחת שבילי הברזל הכפולים והעבים עפו הארגזים הגדולים בגבה על פני הרחובות, בלי הפריע את ההולכים רגלי ובלי הכשל על ידיהם.

מהנקודה הזאת ששם נעצרו רגע בעל כרחם התבוננו אל רחובות רבות. חליפות סגנון הבניה הרנינו את לבם. משם והלאה נמשך המסע הלך ונסוע דרך רחובות מלאות חיים. רוב בתי המעון היו קטנים ונאים, כנראה בית למשפחה בית למשפחה, כמנהג ארץ בלגיא. אך בתועפות הדרם התנשאו בתי המשתה ובתי הפומבי, וכל עין ראי הכירתם מהר. ודוד ליטוואק קרא אחדים מהם בעברו: בית פקידות הים, בית פקידות המסחר, בית ממציאי עבודה לדורשיה, בית החנוך, בית החשמל. ארמון גדול ומלא חן, ופניו מצוירים מעשה ידי אמן, משך את עיניהם.

– זה בית פקודות הבנינים – אמר דוד. פה שוכן שטיינעק, אדריכלנו הראשון. הוא רשם את תבנית העיר בהבנותה.

– דבר גדול היה מוטל על האיש ההוא – אמר פרידריך.

– כן, דבר גדול – השיב דוד – אך גם נעים מאד. יכלת היתה בידו לשאוב ממקור שפע, וכן גם כולנו. מעולם לא נבנו ערים בעת קצרה ובהוד כמו בארצנו, יען כי מעולם לא נמצאו אמצעים מלאכותיים כאלה. הן גם באחרית המאה שעברה כבר הגיע כשרון המעשה למעלה רמה. לנו היה אך להביא אלינו את ההמצאות הידועות, ואיך עשינו זאת – עוד אוסיף לספר לך.

אז באו אל מקום אחד בעיר, ששם בתי המעון הקלים והיפים. הדרך התחילה מגביהה והולכת. הם היו עתה על הכרמל. פה נראו היכלות נאים קטנים בתוך גנות נוזלי בשמים. אצל איזה בתים נוים לפי טעם המאַורים ראו שבכות עץ קלועות על יד החלונות.

ודוד הקדים לבאר להם בטרם ישאלו:

– פה יושבים אנשי שם אחדים מהמרנים. הנה עיניכם רואות עתה את ידידי רֶשיד-בּי.

לפני שער הברזל של גן אחד, שעברו לפניו עתה, עמד איש יפה תאר, כבן חמש ושלשים. בגדיו היו שחורים, כמדת אירופא, ובראשו חבש פיץ אדום. הוא קדם בברכה את פני האנשים כדרך יושבי המזרח, בעשותו בימינו את הנענוע הרומז על הרמת האבק ונשיקתו. ודו קרא אליו מלים אחדות בשפת תוגרמא, ורשיד השיב בהברה אשכנזית צפונית:

– אברככם התענגו נא בחברה (איינע רעכט אַנגענעמע אוּנטער-האַלטונג).

וקינגסקורט שאל כמשתומם:

– מה טיבו של עובר ישמעאלי זה?

ודוד צחק:

– הוא למד בברלין. אביו היה אחד מאלה שמהרו להבין את תועלת כניסות היהודים. הוא נטל חלקו בראש עסקינו ויעשר. רשיד הוא גם חבר בחברתנו החדשה.

– חברה חדשה – קרא פרידריך – ומה היא?

וקינגסקורט הוסיף:

– אדם אהוב! עליך להורותינו דעת כאשר יורו לעגלים אשר זה נולדו. אין אנו יודעים לא ישן ולא חדש, לא חברה ישנה ולא חברה חדשה.

– אבל, השיב דוד – הלא תדעו, או ידעתם את החברה הישנה, ואת החדשה שלנו אציג לפניכם, כאשר נקח מועד חפשי באין מעצור. עתה אין עתנו פנויה עוד. בעוד מעט נהיה במקום שם תהיו כמו בבתיכם.

והמראה הלך והתפשט, רחב ונסב מסביב בדרך שֶהִתְעַוְתָה עקלתון הנה והנה. עתה נראתה עיר חיפה והנמל, לשון-הים עם זֵר הגנות, ובקצה השני עכו ומאחוריה רוכסי הרים. ועתה הנה היו בראש פסגת הכרמל. מימין ומשמאל, מצפון ומדרום השתרעו גדות-הים, תפארת ארץ ישראל, ולעיניהם פרוש היה שטח הים, שטח אין סוף, שטח תכלת וזהב. ומסרקות-קצף לבנים שטו כעופות המֵיוָא הנה והנה על עבר הגדות אשר עין חום בהיר להן.

ודוד צוה לעצור את המרכבה, למען ירוו הנוסעים מזיו המחזה. הוא יצא מן המרכבה, ושני הארחים אחריו, ויפן אל פרידריך:

– ראה, אדוני הדקטור! זאת ארץ אבותינו!

ופרידריך לא ידע מדוע חמוּ עיניו מדמעות למשמע המלים האחדות האלה שהשמיע האיש הצעיר. אכן זאת היתה רוח שונה מן הרוח אשר שלט בו אז זה עשרים שנה, בלילה, בירושלם. אז ראו עיניו את המות לאור הירח, ועתה ראה את החיים לאור השמש. ויבט אל דוד. איך שנה הנער היהודי אשר פשט יד לקבל נדבה! בן חורין, עליז, רענן, אמיץ, נצב איתן על אדמתו. עוד לא התמלטה אף מלה אחת מפי דוד על אדות עניניו שלו, אך, כנראה, לא היה מצבו דל, בישבו במקום נהדר כזה, מקום היכלות וארמנות. ואין זאת כי אזרח נכבד הנהו. הלא קדמו אנשים רבים את פניו בכבוד, מדי עברו. גם אנשים כבירים ממנו לימים הקדימו בשלומו. עתה עמד, ופניו מאירות, ועיניו מביטות מראש הכרמל על הארץ ועל הים. ואך עתה הכיר פרידריך את האיש החפשי הזה, כי הוא הנער הנפלא מרחוב הברגיטין בווין, אשר אמר, כי חפץ הוא לשוב לארץ ישראל.

__________

III.

ופרידריכסהיים ארמון גבוה, בנוי בסגנון המאורים, ופרדסים סביב לו. שלבי המדרגות, ששם עולים אל הארמון, לבנים, ואריה חצוב באבן רובץ לפניהם. ועוד הפעם עלה על לב פרידריך זכר דברי הנער הקטן, בן הרוכל, כאשר דבר על אדות ארי יהודה: "אשר היה ליהודה, יוכל לשוב ולהיות. הן עוד אֵל עתיק חי!" כן דבר הנער אז, והחלום קם ויצא לפעולות...

ויתן השוער אות בפעמון, בבוא דוד ליטוואק בחברת ארחיו בשער-השבכה, ויחכו שני עבדים על שלבי המדרגות לבואם.

– אצוה לבקש את אשתי ואת אחותי לבוא אל האולם התחתון – אמר דוד לאחד העבדים האלה. והעבד מהר לעלות על המדרגות המכוסות יריעות אל המכפלה הראשונה, והעבד השני פתח לפני הבאים את דלתי האולם. ויבואו לתוך לשכה גבוהה, מכוסה כפות עגולות, וכלולה בהדר מפעלי אמן וחשב. הקירות היו מכוסים משי מראה-שושן, רהיטי הבית קלים, בנוים לפי טעם האנגלים, בתקרה תלויה מנורת חשמל גדולה, נוצצת מזהב ומבדלח. אור היום חודר דרך הדלת וארבעת החלונות וזכוכיותיהם הגדולות כזכוכיות מראה. דרך החלונות האלה נראו ערוגות דשאים וציצי חמד ומקלעות פרחים משתרעים הרחק הרחק עד גדרות השיש, ומאחורי הגדרות נשקפה תכלת הים. באולם עמדו משני צדי הדלת הראשית מנורות כסף בעלות שבעת קנים, גדולות כקומת איש. באחד הקירות תמונה גדולה, ועליה איש זקן ואשה זקנה, עטופים שחורים ופשוטים.

– אבותי הם – העיר דוד, בראותו כי עיני פרידריך נטיו אל התמונה הזאת.

– הכר לא הכרתים – אמר פרידריך בצחוק קל – וזו מה? שאל ברמזו באצבעו על התמונה המשוחה התלויה מעל למקום האח. זאת היתה תמונת אשה צעירה, גבוהה, בעלת תלתלים שחורים, כלילת יופי.

– זאת היא תמונת אחותי מרים. כרגע תראה, הדמתה לה התמונה, או לא.

וכעבור רגע באו העדינות: מרים ואשה צעירה פורחת בהדרה, היא אשת דוד.

– שרה! מרים! קרא בעל הבית בקול רועד קל – הנה זכינו לבקור מכל יקר, לבקור אשר לא פללנו ולא יכלנו לקוות לו. היום הזה הביא לי את השמחה הגדולה בכל שמחות חלדי. לא תוכלנה לפתור, ואף לא יעלה על לבבכן לשער את מי זכינו לקבל בביתנו – את האיש אשר חשבנוהו כמת, את איש חסדנו, את מצילנו!

והעדינות הביטו בתמהון.

– אך הלא אין זה פרידריך לאֶווענבערג? שאלה העלמה הצעירה.

– הוא ולא אחר, מרים! הוא ולא אחר! הנה הוא עומד לפנינו.

ותמהר לגשת אל הארח ותפשט לו את שתי ידיה, ותקדם את פניו בברכה, ועור פניה קָרַן מששון, כאשר יקדמו פני אוהב מאז.

ופרידריך חש רגש פלאים וחדוה, בשמעו את קול המחמדים הזה קורא בשמו. הוא חש את נפשו כנלכד בחבלי קסם במקום ההוד הזה, בין האנשים הנהדרים האלה.

– וזה הוא האדון קינגסקורט, ידיד הדוקטור, ועל כן גם ידידנו ואורחנו היקר! – ואז הודיע בקצרה איך פגש את האדונים בחוף ואיך הכיר כרגע את פרידריך. כי בהיותו נער קטן שנן ללבו היטב היטב את חזות פני המציל, ופני פרידריך שנו אך מעט. למותר להגיד, כי לא יתן את הארחים לסור לבית מלון, אך עליהם לשבת פה.

האשה שרה אמרה לצוות לנהל את הארחים כרגע אל חדריהם, אך דוד קבל זאת על עצמו, ויבקש את האדונים ללכת אחריו.

– הבה נעלה! חפצתי להציג לפניכם שם במעלה עוד איש צעיר אחד ששמו פרידריך, יען כי השם הזה לא חזון יקר הוא פה.

כן עלו כלם בשלבי המדרגות אל המכפלה הראשונה. דוד עבר בראשם, ויעמוד לפני הדלת האחרונה אשר במסדרון.

– פה שוכן האיש הזה – אמר במלאו צחוק גיל את פיו ויפתח.

החדר היה לבן. בתוך החדר ישב כמלך בגדוד על כסא הילדים ילד בריא ויפה. הוא הסיר את הנעלים הקטנים מעל רגליו, ויאמר להסיר גם את נקניקיו על ידי חכוך הארכובות אל דפנות הכסא. לפניו עמדה אומנת באה בימים, וקערה מלאה ארוחת חלב בידיה, והילד הכה בכף על הארוחה, והשעשוע הזה, כנראה, הִשְׂבִּיעָהוּ ענג יתר מן האכילה.

– הטפש הזה הוא בני פרידריך – קרא דוד, ובקולו צלצלה בפעם הראשונה גאוה קלה.

אך פרידריך-זוטר השליך את הכף. זאת הסב זקנו הלבן של קינגסקורט. הוא הריע, ויפשט את שתי זרועותיו אל הזקן. קינגסקורט הושיט את אצבעו, והקטן אמצהו בכל כחו.

בני החבורה אמרו לצאת, אך קינגסקורט עמד, כנטוע במסמרות.

ופרידריך הפנה את ערפו, בטרם יצא.

– האם לא תלך עמנו, קינגסקורט?

– אין בר-נש זה נותן אותי ללכת! השיב בחדוה. ואמנם הוא נשאר עוד כשעה רצופה אצל פרידריך הקטן.

ברגע זה רוּקם הקשר בין הזקן קינגסקורט צורר-האדם ובין צעיר בית ליטוואק. איש לא יכול לחקור את פרטי שיחותיהם, יען כי פריטץ הקטן עוד לא יכול לדבר, וקינגסקורט היה מכחיש, בקללות כסוטה, את דברי האומרים, שהוא אוהב את הילד. ואולם בכל זאת נתברר אחרי כן על פי הגדות המשרתים והמשרתות, כי יש אשר קינגסקורט מתגנב בהחבא אל חדר הילדים, מדי יודע הוא, שאין שם איש, וכי הוא מתענג ומצחק שם כילד אין דעת. הוא היה מרכיב את הילד על כתפיו, או שוכב פרקדן על הרצפה, למען יטפס עליו הילד, והיה מדי יבכה פריטץ-זעירא, וכרכר ודהר קינגסקורט רקידות משונות. ושר באזניו שירים אשכנזים ישנים, והנעים ככל אשר יוכל את קולו העב.

ביום הראשון להתודעו אל הקטן היה קינגסקורט נבוך מעט בעת ארוחת הצהרים. אך המסובין כה הרבו לספר ולשוחח, וכה היו טרודים בשיחותיהם, עד כי איש לא התבונן אל מבוכתו.

הם ישבו באולם-האוכל הרצוף לוחות עץ מחוטב, ויסעדו היטב. היינות ערבו מאד לחיך קינגסקורט, ועל שאלותיו ענוהו, כי כולם יינות ארץ ישראל, ומקצתם גם יינות דוד מכרמו ומגתו. הן בנטיעות הכרמים כבר החל ישוב הארץ בשנות השמנים למאה שעברה. הטובות שבגפנות נִטעו וגם צלחו.

מרים קמה ממקומה לפני תום המשתה. ואחר צאתה, ענה דוד על שאלת לאֶווענבערג:

– כן, מרים היא מוֹרה. היא נותנת לקח בבית הספר התיכון לנערות. היא מורה שפות אנגליא וצרפת.

וקינגסקורט נהם:

– האמנם? האנוסה העלמה האמללה להתענות בהוראת-שעה?

זאת היתה כתלונה קלה, ודוד ענה:

– אין היא עושה זאת בגלל פרנסה. אודה לאלהים, אין צרך לי להרעיב את אחותי. אך עליה יש חובות, והיא עושה אותם, יען כי יש לה גם זכיות. בחברתנו החדשה משפט אחד לגברים ולנשים.

– חזיז ורעם!

– נקל להבין, כי זכות להן לבחור ולהבחר. הלא עזר עזרו להקים את מוסדותינו; רשפי רגשותיהן לבנין מפעלנו ולשכלולו החיו גם את הגברים, ולעון פלילי היה נחשב לנו, לוא אך בתור נדבה השלכנו להן את פרפראות סעודתנו, או לוא סגרנו אותן בבית ההרמון.

– בדרך אמרת לנו, כי גם רשיד-בי הוא נמנה בחברתכם. והנה דבר בית ההרמון אשר זכרת מעורר בקרבי שאלה.

– ואני פותר שאלה זו, אדוני הדקטור. אין איש אָנוס לבוא בברית חברתנו. וכן גם אין כל נכנס חייב להשתמש בזכיותיו. הדבר הזה הוא מסור אל לבו. האם לא ידעת גם באירופא הישנה אנשים שלא היה להם כל עסק בבחירות, ולא היו הולכים אל הקלפי, ובעד כל מחיר לא היו מקבלים עליהם כהונת משמרת במדינה? כן הוא הדבר גם בבחירת הנשים ובהבחרן בחברתנו החדשה. אל נא תדמה, כי הנשים חדלו להיות גבירות בית ומשפחה בינינו. הנה כן, למשל, אשתי איננה הולכת לעולם אל אספה.

והאשה שרה אמרה בצחוק קל:

– בזה אשם אך פריטץ הקטן.

וקינגסקורט חלם רגע על דבר חדר הילדים וילחש, והוא נבוך מעט:

– זאת אבינה.

– כן – הוסיף דוד לאמר: היא היניקה את נערנו, ואז שכחה מעט את זכיותיה שאין לשלול אותן ממנה. בתחלה נמנתה במפלגת המתנגדים הקיצונים. כן גם הכרתיה, בתור מתנגדת. עתה היא עושה התנגדות רק לי, בביתי. אמנם התנגדות נכנעה (דיא אַללער-געטרייעסטע – מושג אנגלי) מאד.

וקינגסקורט הריע בצחוק:

– זו היא תחבלה יפה להפטר מהתנגדות. דבר זה מישר מאד את הדוּרי המפלגות במדינה.

ודוד הוסיף לבאר:

– ועוד לי להגיד לכם, אדוני, כי הנשים בינינו הן פקחות כל צרכן ואינן בטלות מעסקיהן בגלל עניני הכלל. לא רק דרך נשים, כי גם דרך כל בני האדם הוא, לבלי דאוג הרבה לדברים שכבר הושגו. המעמד אשר אנחנו עומדים בו כבר הוכן במאה שעברה. כבר היו בכמה ארצות בתי ועד ובתי נבחרים למקומות או לענפי עבודה, ובהם נמנו גם נשים כבוחרות כנבחרות, ותּראֶינה שם בעליל שהן פקחות וחרוצות. הן לא הרבו לבלות זמן ולא הרבו לפטפט יתר מן הגברים. ואמנם לא היתה כל סבה מוּצאת לבלי העזר בנסיון הטוב ההוא. ועוד: הפוליטיקא בינינו איננה עסק או אומנות, לא לגברים ולא לנשים. ידענו להשמר היטב מן המגפה הזאת. אנשים שמנסים למצוא את לחמם מן הדעות שהם מודיעים, תחת אשר עליהם למצוא חית ידם מעבודתם, מתנכרים בינינו היטב, ובמהרה יוסר המסוה מעל פניהם, והם בזוים, ואין אתם להרע עוד. שופטים כבר חרצו משפט פעמים רבות בדינים על דבר עלבון כבוד, כי אם יאמר אדם לחבירו: "הפוליטיקא היא אומנתך", דינו כדין מגדף את חברו.

– ואיך אתם קובעים מקום לפקידים? שאל פרידריך לעווענברג. הן הבנינים שהראית אותנו מדי עברנו מראים, כי יש גם כהונות בארצכם.

– בלי ספק! יש כהונות בשכר ויש כהונות כבוד. כהונות של שכר נתונות לכל החכם מחברו והשוקד מחברו. אנשים של כתות, יהיו מי שיהיו, אינם רצוים אף לאיש מאתנו, ונהפוך הוא, לפקידים משמשים בכהונות אסור לקחת חלק במשא ומתן של צבור. אך לא כן משפט כהונות הכבוד. בבחירת פקידים לכהונות כאלה יש לנו כלל אחד. הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מן הכבוד. אנו עמלים למצוא את הנחבאים אל הכלים, את הענותנים ושפלי הברך, איש איש בקרן זוית, ששם הוא מסתתר. זאת היא ערובתנו, שעניני כללנו לא יפלו בידי אנשים רודפים אחרי בצעם וכבודם. הנה כן נשיא חברתנו הוא רופא עינים זקן יליד רוסיא. הוא קבל את הכהונה בלי רצון, יען כי אנוס היה לעזוב את עבודתו.

– המצא בה רב תבואות?

– לא! רב שמושו היה בין העניים. עתה מסר את השמוש לבתו, כי גם היא רופאה מפוארת. עתה היא עומדת בראש בית מרפא גדול לחולי עינים. היא עלמה ישרה, לא נישאה לאיש, ותקדש את חייה ואת תבונות כפיה לטובת החולים האומללים. היא תוכל להיות למופת מאיר נתיב העלמות הבודדות אשר לא תחפצנה להיות לאנשים, כמה תוכלנה להיטיב ולעזור לעם. לפנים היו הבתולות הזקנות לבוז או למשא. אך בינינו הן עובדות לטובתן ולטובת העם כלו. כל מקצוע הצדקה הוא בידי העלמות האלה. גם בזאת לא יצרנו חדשות, רק הבאנו משטר במה שהיה. בתי מרפא, בתי החפשית לחולים שאין להם רפואה, גנות לחנוך הילדים, מושבות ונאות קיץ בעד בני העניים, בתי תמחוי לצבור, כל מוסדי החסד שכבר נודעו לכם מתמול שלשום באירופא היו לאחדים בארצנו ושלטון אחד נוהג בהם. משטר המרכז הזה נתן לנו היכלת להושיע לכל עני ולכל חולה. אמנם מספר המבקשים עזר בינינו הוא קטן ממספר מבקשי העזר לפנים בארצות אחרות, יען כי המעמד הוטב, אבל מבקשי עזר יש גם פה, כי אין אנו יכולים לשנות את טבע בני האדם. גם בינינו בני אדם נופלים על ידי רפיון, עצלות, אסונות בידי אדם ובידי שמים. הננו עוזרים לחולים בפקדנו אותם, לבריאים בתתנו למו עבודה, כל זאת מצאנו, אך קבענו ונתקן ונאסוף את הנמצא. הלא ידעתם לפנים את סדרי לשכות המודיעין, ששמה היו הפועלים המבקשים עבודה פונים. בינינו יש הרשות לכל איש לתבוע עבודה, ולרגליה גם לחם; אבל לעומת זה חובה על כל איש לעבוד. אין אנו סובלים את הפושטים יד לקבל נדבה. איש בריא מבקש נדבה – ענשו עבודת פרך, והחולה העני צריך אך לבוא לבית החסד, ואין איש יוצא ריקם. בתי המרפא המיוחדים כל אחד לבדו הנם מחוברים על ידי הטיליפון אל המרכז, והמרכז דואג לדבר לבל יחסר מקום. הלא לקלון יחשב, כי ידד החולה מבית מרפא לבית מרפא, כאשר היתה הקללה לפנים. כי ימלא בית מרפא, עגלות עומדות בחצר להוביל את החולים הבאים אל בית מרפא אחר.

– אבל דמים מרובים דרושים לזאת – העיר פרידריך.

– לא! שים נא לב, כי על ידי החלוקה המסודרת הכל נעשה ביתר זול. החברה הישנה כבר היתה עשירה כל צרכה מקץ המאה שעברה, אך היא היתה מלאה מבוכה. היא היתה כבית מסכנות מלא, שאין למצוא בו אף כף המרק לעת הצרך. האנשים לא היו סכלים ורשעים יתר ממנו – או, אוכל לאמר, אין אנו חכמים וטובים מהם. סבת הצלחת חברתנו אחרת היא. אנחנו יסדנו את חברתנו בלי סבל ירושה. אמנם גם אנו מחוברים אל מה שעבר, צריכים היינו להתחבר אל מה שעבר – האדמה העתיקה, העם העתיק – אבל חדשנו את נעורי כל המוסדות. העמים שקוֹרוֹתיהם לא פסקו אנוסים לנשא ולנטל משא שהרביצו עליהם קדמוניהם. עין בעין יכולים אתם לראות זאת בכל מדינה ומדינה אשר בקרתם. שם בראש ההוצאות – הנשך ושעוּרי הגביה של החובות המוטלים מכבר. שם היו אך שני דכים: או לפשוט הרגל בבוז, או להוסיף לשאת את העוֹל הישן. לא כן החברה החדשה, היא התיצבה בפעם אחת על דרך טובה. עוד אבאר לכם את הדברים האלה לפרטיהם. עתה אשיב אך על שאלתך בדבר ההוצאות למלא את מחסורי בתי החסד. אף כי בתי החסד האלה מספיקים בינינו לכל צרכינו, ועזרה נמצאה בהם לכל המדוכאים ולכל החולים, כלכלתם איננה קלה כמו לפנים. הבנינים ואשר בהם הם עשוים מכסף הצבור, עד כמה שאין סֶפק בנדבות-המקדש ובעזבונות הנהוגים בינינו היהודים. ולצרכי המשרתים דאגנו בהטילנו חובה על החברים. כל חברי החברה החדשה כאנשים כנשים חייבים להקדיש שתי שנים משנות חייהם לעבודת העם. על פי רוב חלה החובה הזאת על שתי השנים משנת השמנה עשרה עד שנת העשרים לימי חייהם, אחרי תום למודיהם בבתי הספר. מדי דברי בלמודים, אעיר את אזנך, כי הלמוד בכל המדרגות, ובית המדרש הגבוה בכלל, הוא חנם לכל בני חברתנו. והנה בשתי שנות עבודה חובה לצבור יש לנו מעין-מתגבר של כחות דרושים לנו לכל מוסדותינו ומעשי צדקתנו ולכל צרכי החברה. ואולם בראש ההנהגה של הבתים עומדים פקידים שמקבלים שכר.

– הנני מבין – אמר פרידריך – בצבאותיכם יש פקידים בשכר ואנשי צבא מתנדבים.

– מקבל אני את המשל, אבל אין זה יותר ממשל, יען כי צבא מלחמה אין בחברה החדשה.

– אוי, אוי! – התלוצץ קינגסקורט.

ודוד צחק:

– מה רצונך, מר קינגסקורט? אין דבר שלם עלי אדמות, וגם חברתנו בכלל. הן אין לנו מדינה (Staat), כהאירופים בזמנם. הננו חברת אנשים אזרחים, החפצים אך להשיג ארחות חיים על ידי עבודה ודעת. די לנו לחזק את כח צעירינו גם בגֵוָם. הננו מחזקים ומשכללים את בני הנעורים אשר בקרבנו מבשר ועד רוח, למטרה הזאת מספיקות לנו חברות לחלוץ עצמות וליריה, כמשפט ארץ שווייץ. גם יש לנו צחוק של תחרות כמנהג האנגלים: קריקט, כדורי רגל, שיט. גם את הדברים המוסכמים האלה קבלנו, אף צלחו בקרבנו. לפנים היו ילדי היהודים חורי פנים, חלשים ורכי לבב. הביטו נא אליהם כיום הזה! סבת החליפה הזאת היא קרובה מאד. ואנחנו הוצאנו אותם מן המבואות האפלות לאור. צמחים נובלים בלי שמש, וכן גם בני אדם. צמחים יש להציל אם מביאים אותם ונוטעים בתוך אדמה דרושה להם, וכן גם בני אדם. וכן היה!

ופרידריך לאֶווענבערג צלל במחשבות, ויאמר:

– בשמוע את דבריך ובראות כל הדברים שכבר הראיתנו, חושב אני, כי לא חזיון הוא, אך מעשה שהיה. החלותי לשער את גדל חברתכם החדשה ואת ערכה. בלי ספק עוד תשוב תבאר לנו את עניניה באר היטב. הדבר הזה איננו מביא אותי במבוכה, אבל דבר אחר יפעמני. אשער, כי תציג לפנינו דברים אשר לא יכּוּנוּ בתמהון יתר מן המדה, כי סוף סוף, גם אם לא ראינו אותם מצומצמים באחד, הלא, כדבריך, ראינום מפוזרים ומפורדים, זעיר שם זעיר שם, לפנים, בארצות אירופא. אבל גם כשאני רואה, שומע, ממשש בידים – הבן לא אוכל. איך נעשה הדבר הזה? באיזה מלים אביעה לך את רעיוני? – שמע! הבינותי את דבריך על אדות המעמד החדש לאשורם – אבל אין אני יודע איך נברא. המעבר מהמעמד הישן, שנודע לי היטב, אל המעמד החדש, הוא כחידה סתומה בעיני. לוא יצא יצאתי עתה לאויר העולם, כי עתה קבל קבלתי כל זה, כמו שקבלתי כדבר טבעי את אשר מצאתי נכון לפני. אמנם גם אז הייתי מוצא בכל אלה נפלאות רבות, לוּא הבטתי בעיני איש אשר לא התבונן זה כעשרים שנה אל אשר לפניו. לוא, למשל, היינו רחוקים מן הישוב משנת 1880 עד שנת 1890, ובשובנו מצאנו פתאום את האור החשמלי ואת הטיליפון ואת העברת הכח על ידי חוט החשמל, אף אז התפלאנו הפלא ופלא, ונהי כנדהמים. ואתה הן לא דברי אומנות חדשים שמתּ לפנינו, ובכל זאת אני כחולם. אני חסר את המעבר.

– אף את זה אַראֵכם – אמר דוד. תולדותי אספר, תולדותי שאתה נטלת חלק בראשן. אך לא פה ולא עתה. הלא יגעים אתם מן המדע. ראשית, הנפשו! בערב, אם יהיה לכם חפץ, נלך לאחד בתי התיאטראות, לאופיר, או לתיאטרון אשכנזי, אנגלי, צרפתי, איטאלקי, ספרדי.

– רעם ומחולות! צעק קינגסקורט – וכל זה נמצא פה? כמו באמריקא בימי? הן גם שם היו משחקים מכל הארצות. אבל כי יש לכם כאלה גם פה...

– ומה פלא? הן קרוב הדרך הלום מאירופא משהוא לאמריקא, והאנשים היראים מפני מחלת הים, הלא טוב טוב להם לבוא לארץ ישראל. רשת מסלות הברזל של אסיה-הקטנה שהחלה להבנות במאה שעברה היא נכונה זה כביר. נוסעים מקונסטנטינופול במסלת הברזל בלי הפסקות לדמשק, לחיפה, לירושלם או לבגדד. לולא רגעי המספר הדרושים להעברה על הבאָספאָרוס, הלא יכלו לנסוע גם בלי להחליף את העגלה מפטרבורג או מאדיסא, מברלין או מווין, מאמשטרדם, מקאלאֶ, מפאריש, ממדריד או מלישבונה לירושלם. לכל מסלות-החפזון הגדולות שבאירופא יש חבור עם המסלה הירושלמית, ולירושלמית עם המסלה המצרית והמסלות של אפריקא הצפונית. מסלות צפונה ודרומה של אפריקא, שקיסר אשכנז הגה על אדותיהן כבר בשנות התשעים למאה שעברה, והמסלה הסיבירית עד גבול חינא משלימית את הרשת הזאת הפרושה על התבל הישנה.

– יקח בכור שטן! זה מעשה נורא!

– הן לא תשתומם על מסלות ברזל שראית בעיניך, מר קינגסקורט. דבר זה איננו יוצא מגדר הטבע. המסלה מרוסיא לחינא כבר היתה נכונה במאה שעברה, והמסלה הבגדדית החלה להבנות. והמסלה מהנילוס עד הצוק של אפריקא הדרומית עלתה במחשבה. הלא אך זה היה פלא, כי ארץ ישראל, שמקומה בטבור העולם, בין אירופא ואסיה ואפריקא, צריכה היתה לחכות, ולוא נשארה בשוממותה, כי עתה זה היה פלא.

– לא, בעל בית נכבד! על זה לא אתפלא. אך – כי אתם היהודים עשיתם זאת. הן לא תהיה בהקפדה עלי?

ופרידריך העיר:

– אודה ולא אבוש, כי גם אני מתפלא על זאת. בטח לא בטחתי באחינו היהודים, כי הם...

ודוד ענה במנוחה:

– אך ידנו, יד היהודים מצאה זאת. אך אנחנו לבדנו. אך אנחנו יכולנו ליסד את החברה החדשה הזאת ואת המוסדות האלה. אחד באחד התלכדו, ורק על ידינו יכול הדבר להעשות. צרות נפשנו היו דרושות לזה וגם נסיונותינו בכלכלה וגם הקוסמופוליטיזם (אזרחות התבל) שלנו. אך די לנו ליום הזה. הנפשו עתה, ואחר – תשיחו. מחר בטבריה אוסיף לספר לכם.

__________

IV.

לעת עתה לא עלה אף רעיון קל על לבות הארחים לשוב לאירופא. אמנם פרידריך לאֶווענבערג העיר, כי לפי הנמוס עליו להציע לפני ידידו את ההצעה הזאת, יען לקינגסקורט אין כל ענין שימשכהו אל העם היהודי והליכותיו, אך הזקן ענה בתקף, כי חפץ הוא לשבת שם, כל עוד יתנו אותם לשבת. מעשה נורא, מעשה אשר לא יעשה – הוא זה אשר קרה פה ליהודים, ואם הוא, הד"ר פרידריך לאֶווענבערג, חושב את נפשו כזרה לעמו, קינגסקורט איננו רוצח כזה.

בקצרה, כשבא איש החִבֵּל מן האניה, הוגד לו, כי פה יהיה מקום המנוחה. צו נתּן לו לשלוח בגדי לבן ותלבשת פרידריכסהיימה, ואנשי האניה יוכלו לראות מנוחה כי נעמה.

חדרי הארחים, שאליהם הובאו, היו סמוכים זה לזה. קינגסקורט היה עומד בסרבלי כתנתו על מפתן דלת-החבור והיה עושה "הגהות על צדי הגליון" לכל אשר ראו ואשר שמעו עד היום, ופרידריך ישב בכסא המסעד והביט כחולם אל דלתי היציע הנשקפת מול פני הים. איש לא יכול לברוא לו אף בדמיון נוה נהדר מזה. ומה נפלאים היו האנשים אשר התהלכו פה בנחלת שפר שלהם. דוד היה עליז ואמיץ כח, בוטח בנפשו אך לא יהיר. אשתו לימינו סמל אֵם צעירה ומאושרת, והעלמה הנאוה והאצילה מרים, השמה מעיניה בעבודה נכבדה, לא כאשר נהגו בנות היהודים לפנים במשפחות עשירות. אחרי עבור שנים רבות זכר עוד הפעם את ארנסתינה לאֶפלר, שהיה אוהב לפנים ברוח עועים, וממנה היו תוצאות לפרידתו מן החיים, לפרידתו הקלה מאד. היכול תוכל מרים להנשא גם היא לאיש באופן אשר נשאה ארנסתינה לאיש? הוא לא ידע איך עלתה השאלה הנבערה הזאת על רוחו. אך היא עלתה על רוחו מאליה. ושעיפיו השיבוהו, גם כן בלי אשר נמלך בהם הרבה, לאמר: לא! זו היא עלמה אחרת, וכל בני האדם האלה הנם שונים ונבדלים מבני האדם שהיו יוצאים ובאים בבית לאֶפלר, אשר לזכרו זע פרידריך וירגז וישחק. ועוד מחשבה אחת עלתה על לבו: מי יודע אם תחת בָּרוֹח ממערכת החיים לא טוב ויפה ונבון היה לשאוף ולחתור ולהלחם למען הגיע אל מטרה.

וכאשר היה תפוש במזמות האלה התאנח ויאמר: קינגסקורט! השאלה מתעוררת בלבי, אם לא דרך נלוזה אחזה אניתנו בהובילה אותנו אל אי האושר הרחוק. במה בליתי עשרים שנים יפות? בציד, בדיג, באוכל, בשתי, בשינה ובשחוק האישקוקי...

– ובחמור זקן, מה? נהם קינגסקורט כנעלב.

– את החמור הזקן אתה מוסיף לא באשמתי – ענה פרידריך בצחוק. – בלעדיך הן לא יכולתי אף לא חפצתי להתקיים עוד. בכל זאת חֲבַל על שלא הובאה כל תועלת. הנה כה הרחיקו יושבי תבל ללכת, ואנחנו לא לקחנו חלק, ואין לנו כל זכות בדבר הזה.

– לאו! השמעתם? עשרים שנה למד בר-נש זה בבית מדרשי ועוד רעיונות כאלה בלבו. אמור תכף, כי חפצך להיות חבר בחברה החדשה הזאת.

– אין אני אומר זאת, יען כי עוד אין אני יודע אותה כל צרכי, אבל טובה היא בעיני מהחברה שהיתה.

– טובה? טובה? געש הזקן, בבקשה ממך, הכנס נא בברית החברה החדשה. הן אני אוכל לשוט לי הלאה ולראות את אשר אבחר.

– אל נא תגעש, קינגסקורט! לא אֶותר פה לבדי בלעדיך.

– זו היא הבטחה?

– על דברתי... גם לא אכנס בחברתו החדשה של דוד, לוא רק....

– מה?

ופרידריך צחק צחוק קל בהביעו את הרעיון הזה:

– אכנס רק כשתכנס גם אתה.

זה ימים רבים לא צחק קינגסקורט כצחקו עתה.

– פריטצי, חאַ חאַ חאַ! איזה המצאות של שגעון יש לך. חאַ יאַ חאַ! הביטה נא עלי כמו על חבר בחברה יהודית. עלי, על אדאלברט לבית קאֶניגסהאף, אציל פרוסי ונוצרי. לא פריטצי, זה הוא פלא פלאים, זה פלא פלאים.

– האצילות מדברת מתוך גרונך.

– והנה תכף נדקר. הן בעיני הנך יוצא מן הכלל.

– ומה יש לך לטעון על דוד ליטוואק?

– לעת עתה לא מאומה. הוא נראה לי כבחור-כהלכה...

השיחה הפרעה על ידי בעל הבית שבוא לשאול אותם מה הם מבקשים, הכבר גמרו בדעתם ללכת לתיאטרון, או לקונצרט, ובאיזה מהם יבחרו. למען בחור, שם לפניהם את רשימת התענוגות באחד ממה"ע.

קינגסקורט הורה באצבעו על הגליון, בלי קרוא:

– העוד כל כך שקרים גדֵלים בעולם?

– לא יותר משמבקשים הקוראים – ענה דוד.

– ובכן הרבה מאד – צפצף קינגסקורט.

– זה הוא שונה מאד. בכלל, טובים וקרובים יתר אל האמת אלה מה"ע של החברות.

– איזה מכ"ע?

– אלה של החברות. בסדר הכלכלה הנהוג בינינו נזקקו גם מה"ע להכנס אל המשטר הזה.

וקינגסקורט שסעהו בדברים:

– עמוד, עמוד. אל נא כה תמהר לדבר! איזה סדר כלכלה נהוג ביניכם, כאשר אמרת?

– סדר כלכלת שותפים. אך אל נא תתאר בדמיונך חוקי ברזל משפטים מוצקים. בכלל – אין דבר קשה, אכזרי, מוטל מראש, מן הסבָרות אשר הגו המוחות – אך מנהג שאנן, מוסכם, בלי תקף ובלי כפיה. היו חברות שונות לקנין ולכלכלה, וחברתנו החדשה הוסיפה משלה אך זאת, שהיא עזרה להצלחת כל החברות ההן על ידי אשר פתחה דלת בפני לָוִין, וגם האיר את עיני המון העם. בחקרי חכמי הכלכלה במאה שעברה כבר בארו את גדל תועלת החברות ממין זה. אך בעולם המעשה היה קיומן קשה ועבודתן עליהן למשא. על פי רוב היו החברים רפי כח, ולא יכלו לחכות מקצר רוח עד אשר חברותיהם תצלחנה. כן גם היתה לחברות האלה מלחמה מפנים ומאחור מאת בעלי עסקים, אשר חשבו, כי מהן יבולע למו, ויתקוממו עליהן בגלוי או בסתר. הנה כן כאשר קמו חברות לקנות בעד חבריהן צכי אכל נפש, ראו החנונים של צרכי אכל נפש את החברות האלה כראות אנשים מסיגי גבולם ומהפכים בחררתם. או בראות הסוחרים מוכרי כלי בית, כי חרשי העץ העושים כלי בית אמרו לדבק טוב וייסדו חברה, היו הם מתעצבים וחותרים תחת מוסדי חברה כזאת. הנה כן פגשו החברות האלה מכשולים על דרכן מצד המנהג, מצד התחרות והסכסוכים. ואמנם דרך החברות האלה הוא דרך התּוך בין קנין היחיד ובין קנין הכלל. האיש היחיד איננו נטול מחייו הפרטיים, ואיננו נעדר החשק והיכלת לעבוד בעד נפשו ורכושו, אך גם לו מגן וצנה להגן על עצמו מפני העשיר הבולע. אין עוד העני אנוס להשתכר מעט ולשלם הרבה בעד מחסוריו. הלחם לעניים איננו בינינו יקר מן הלחם לעשירים. אין עוד מיקרים את שער צרכי המכּלת. לוא אמרנו לעשות את התקון הזה בחברה הישנה, כי עתה אבדו נכרתו רבבות אנשים מוצאים חית ידם מן המרכלת הממוצעת הזאת. אך אנחנו פה לא נתַנו לרוכלים ממין זה להחל את מעשיהם, אך בכניסתנו יסדנו חברות. ועוד הפעם אתה רואה כי יתרוננו הוא בזה, שהננו חפשים מעול הקלקלות הישנות. אנחנו לא היינו אנוסים לחתור תחת מוסדי כלכלת איש יהיה מי שיהיה, למען היטיב להמון העם.

– אך מה"ע? הוסיף פרידריך לשאול – הלא תחלת דברינו היתה על אדות מכ"ע. איך יש לנהל מכ"ע בדרך חברה? האם כולם קנין סופריהם, וכיצד?

– פשוט מאד. מה"ע של החברה הוא קנין החתומים. דמי החתימה הם דמי השותפות של החברים, וככל אשר יגדל קהל הקוראים, כן תגדל ההכנסה מן ההודעות השונות, וההכנסה הזאת היא לקוראים, או לחתומים, ולקץ כל שנה תחולק להם, עד כי יש אשר החתומים מקבלים יתר משהכניסו, וכבר היו מקרים כאלה.

– פלאים, פלאים! צעק קינגסקורט – ובכן אדם מקבל מנה יפה בעד שקדו לקרוא במכ"ע!

– אמנם! האם לא שמעתם מעודכם באירופא ובאמריקא איזה הכנסות יש למכ"ע גדולים? אך הם הלכו הלך וזול, אף כי ההוצאות לטלגרמות ולשכר הסופרים עלו למעלה. מה"ע הגדולים הוזלו עד למטה מהוצאותיהם, ובכ"ז לא פסקה ההכנסה מעלות במדה מרובה מאד. הנה זאת היתה ראשית מנהג השבת ההכנסה לחתומים. כזאת אתם מוצאים גם בינינו. אך רוב ההכנסה יחולק לחברים. המערכת היא הועד המנהל את העסק, ויכולים אתם להיות בטוחים, כי טוב לעובדים האלה, הממלאים את גליונות מה"ע תנובת רוחם, עתה מאז. הלא מהם תוצאות לכל העסק ולכל ההכנסה, וזאת מבין כל חבר, ומעריכים את העבודה לפי ערכה. בעד המאמרים הטובים, היפים והמועילים, המאירים באמת את עיני העם, מחזיקים להם טובה רבה. מה"ע אשר לנו עוזרים הרבה להשכלת העם. מלמדים, מפיצים דעת, וגם מביאים ענג ושעשועים: הם עומדים לשרת בעניני חבור הדרכים, בעניני המסחר והאומנות לא פחות מלעניני המדעים ומלאכת המחשבת. וסופרי מה"ע עובדים ביתרון זריזות ובשובע שמחות ובנחת רוח, בידעם, כי מצבם איתן, והחברה יודעת להוקיר את פעליהם איש לפי עבודתו וכשרונו. הנה הם רואים את עבודתם כראות כהונה נכבדה, שהם עתידים גם ליתן עליה דין וחשבון.

– זה נאה מאד – הפסיק פרידריך. אך חושב אנכי, כי מכ"ע כאלה הם נכנעים יתר לדרישות המון הקוראים. המערכת, אשר כל מעמדה תלוי ברצון הקוראים, אנוסה להתאמץ להחניף לקוראים, למען אסוף מחנה רב מהם.

– לוא כן היה, ההיה זה דבר חדש? האם לא כן היה גם בשכבר הימים? היו עורכי מכ"ע שהיו מביטים ומשקיפים ברתת ובזיע אל דעת הצבור, והיו עוברים על דבר זה בשתיקה ומפליגים ומגזימים דבר שני, לפי אשר חשבו לעשות מטעמים לקוראיהם, וגם לא ידעו היקלעו אל השערה ולא יחטיאו. אך לא כן עתה. באספות הנאספות מדי שנה בשנה נותנים דין וחשבון, וקהל כל מכ"ע המסוּדר נותן קו ומשקלת למערכת לימים יבואו.

– אימה! – קרא קינגסקורט – אספות של מאה אלף חתומים!

– לאו דוקא, העיר דוד. החתומים בוחרים במאה או מאתים אנשי אמנה ומטילים עליהם חובה זו. הדבר הוא בתכלית הפשטות. במערכת מה"ע בעצמו עומדים אנשים על הפרק להבחר לזמן הקצר הזה. לשטר החתום יש תּלוּש, שמשמש ככרטיס הבחירה. חמש מאות או אלף חתומים מוסרים את כרטיסי בחירתם לאיש אמנה אחד בעד האספה הכללית. איש אמנה כזה נוהג להודיע במה"ע בעצמו: אני אומר לעמוד באספה העתידה להיות על נקודה זאת וזאת, וכל המסכים ימסור נא לי את כרטיסו.

– נאה, אמר פרידריך – לקהל יושם לב היטב, אך עוד אין אני רואה בזה תועלת בעד העם. התנועות והרעיונות החדשים אינם עשוים להיות מובנים במהרה. משפט הקהל כמשפט הילדים. הילדים אינם חפצים, על פי רוב ללמוד, ואין לשים את הדבר תלוי בבחירתם, והקהל איננו חפץ לקבל דברים חדשים לתקן, לחדש או להעמיק את דעותיו. אם אין אנשים יחידים עומדים בראש, ואך העם ע"י תחבלות בחירה כאלה מנהל את דבר חנוכו, הוא משולל הנהגה שכלית אשר תצלח אך על ידי יחידים בעל כשרון.

– לא נתתני לכלות את דברי, אדוני הדקטור. אני לא אמרתי, כי מה"ע של חברות היא התבנית האחת. הם רק תחת מה"ע הגדולים ההם, אשר לרגל רוב קוראיהם והוצאותיהם והכנסותיהם לבשו צורת עסקי מסחר כבירים. אך יש לנו גם מכ"ע, שאנשים יחידים עושים ומנהלים. גם לי יש מכ"ע כזה, והנני משתמש בו לצרך המלחמה שאני נלחם כעת בקרב חברתנו החדשה. ראש מתנגדי הרב ד"ר גייער, מנהל גם הוא מכ"ע כזה, אך מה"ע שלי לא יאריך ימיו יתר מן המחלקת שבגללה נברא. לא כן גייער, כי לחמו נמצא מן המחלקת הזאת. כן יש עוד מכ"ע אחרים שעומדים ברשות יחידים ומשמשים למטרות כאלה. מדי תנצנץ שטה חדשה, הכל מוכן לפניה להגלות ולהתפרסם אל דעת הצבור. אמנם, כשתאמר להכריע את כף הנצחון לדעה חדשה, תזקק למלחמה עצומה, כמו לפנים. עליך יהיה להראות בעליל את אמץ רוחץ, את כח נפשך ואת סֻבָּלְֹךָ, ועל זה אין להתאונן. האמן נא לי, כי על יד שותפותנו לא ירד מספר היחידים המצוינים בקרבנו, ולהפך, הוא עלה מעלה. אין היחיד מֻדָק בינינו בקרב פלחי הריחיים של המדהבה, ואין השווי של הַצַוְתָנִים כורת את ראשו מעליו. אנו מכירים ומוקורים את התפתחות היחידים במדה שאנו מכירים ומוקירים את יסוד הכלכלה ואת קנין היחיד.

– נא, ברוך השם! אמר קינגסקורט. ואני אמרתי, כי בטלתם את דיני שלי ושלך.

– לוא כן עשינו, כי עתה לא מצאתם פה את כל אשר כבר ראיתם ואת אשר אתם עתידים לראות עוד – אמר דוד. לא! משוגעים כאלה לא היינו. לא בטלנו את המסמר המעורר לעבודה, ליגיעה ולהמצאות. איש לפי פעלו, הכשרון הגדול מחברו מתן שכרו גדול, היגיעה הגדולה מחברתה קציר פעלה יגדל. העושר נחוץ הוא לנו כתחבלת פתוי בעד השואפים וכמזון בעד האמנות היקרה. אני בעצמי הנני מאלה שרכושם רב. הנני בעל אניות. עסקי הוא ממין העסקים, אשר מן ההכרח רק יחידים, כמו לפנים, או חברות בעלי מניות, יכולים לעשות אותם. זה הוא יתרון שטת השותפות, שאיננה מבטלת את קיומן או את התיסדותן של תבניות אחרות. בביתי, למשל, תמצאו תערובה נפלאה. אני הנני בעל בית המסחר. לפועלי יש חברה, שנכנסת יתר ויתר, בעניניה שיש לה עמדי, ברשות עצמה, ולא כנגד רצוני, אך ברצוני ובתמיכתי. בתחלת מסחרי, ובראשית משאי ומתני עם הפועלים, היתה להם אך חברה אחת, והיא חברת קנין צרכי מכלת. החברה הזאת רחבה ותהי לאוצר חשכון, ועליך לדעת, כי הפועלים שלנו, גם בלעדי אוצרות החשכון, הם, בתקף היותם בני חברתנו החדשה, מובטחים בכלכלתם לכל צרה שלא תבוא, לחלי, לזקנה, ומשפחותיהם אחרי מותם. אני תמכתים ברצוני ואעזור להם ליסד את אוצר החשכון אשר יסדו, בתתי להם סכום מסוים. ואני לא עשיתי זאת מנדבה, אך מאהבת עצמי, למען אוכל ךמכור היטב את בית מסחרי כאשר אחפץ להנזר מכל עסקי ולמכרו לזולתי אז אמיר את בית מסחרי בחברה של מניות, ונקל יהיה לי להוציא את המניות. על כן פועליהם הטובים שבאוהבי. אין בינינו מחלקת על דבר השכר, ולא כל מחלקת אחרת. זה הוא יחש משפחה, אך על פי רוח העת הזאת, באפן ובסגנון חדש. לוא בא אל הפועלים איש מחרחר ריב, כי עתה לא הייתי אנוס לגרשו בכח, כי הפועלים היו כופים אותו בצחוק לצאת. הם יודעים את אשר לפניהם, וכן אין מקום עוד למחלקת בעה"ב והפועל.

וקינגסקורט נהם בנחת רוח:

– עודך איש צעיר, וכבר כה הרבית לעשות.

– אני קדמתי להחל. אנחנו נמנינו בין הבאים בראשונה. לא בזכותי תלוי הדבר, או אך מעט תלוי הדבר בזכותי. ההצלחה הכללית העלתני, אך זאת אספר לכם בטבריא.

– מדוע בטבריא? שאל פרידריך.

– שם תודע לך הסבה, יען כי בלי ספק לא ישער לבך מה החג אשר אנו חוגגים... ועתה בחרו נא אדוני את תענוג הערב. או אולי תבקשו לשמוע את הפרוגרמא ממה"ע המדובר? ויקח שתי קליפות-שמע מן הקיר ששם היו תלויות, ויגישן אל ארחיו.

וקינגסקורט צחק:

– אדון רב החסד! בזאת לא תאַים עלי. זאת אני יודע. מכ"ע טילפוני כזה כבר היה לפני חמש ועשרים שנה בבודאפשט.

– אני לא אמרתי להראותך דבר חדש. אך גם המה"ע המדובר בזה הוא של חברה.

– אך בל"ס איננו מכניס, כי הודעות אין לו.

– להיפך. שכר המודעות האלה גדול מכולן. ההודעות במה"ע הנדפסים אינן אונסות את הקורא לקראן, ויכול הוא לעבור על פניהן, אך בפני הקליפות של שמע האלה אין הוא יכול להגן על נפשו. שמע נא, אולי במקרה יש עתה הודעה כזאת.

הם לקחו את קליפות השמע ויגישון לאזניהם. בתחלה שמעו הודעה על דבר שרפת בית מלאכת אניות ביוקוהאמא, ואחרי כן הרצאָה קצרה ע"ד חזיון חדש בתיאטרון פאריזי, והמקחים החדשים של צמר גפן בנויארק, ועתה הריע הקול, קול רם מבראשונה:

– אצל שמואל כהן יש להשיג את הטובות שבאבני חפץ במקחים שפלים. אצל ש-מ-ו-א-ל כ-ה-ן. הגלריה הגדולה 47.

ויצחקו בכל לבם.

ודוד הוסיף לאמר:

– יש שעושים זאת באפן מחודד מאד, עד שהשומע לא ידע כי הסוף הוא רקלמא. הכנסת המה"ע הזה היא גדולה עד להפליא. החתומים משלמים שקל לחודש ומקבלים יתר משהם משלמים. למה"ע הזה אין הוצאות, לא נייר, לא דפוס, לא משלוח. אך העיר חיפה והחברה החדשה שִעבּדוּ להן את העסק הזה. גם עומד הוא תחת השגחה מיוחדת. במרכז צופים פקידי החברה לבל יאונה כל דבר עון, לא שקר, לא ידיעות מרגיזות, ולא דברים של פריצות.

מלה אחת הפליאה את לב פרידריך:

– שעבדו? האמנם יכולה חברה או עיר לשעבד לה עסק כשהוא נושא פירות?

– זה הוא מקרה מיוחד. המה"ע הטילפוני צריך היה להניח באחד המקומות את הכבלים שלו, והנה יש לנו ברחובותינו מקומות חלולים להביא שמה את כל צוּמות החוטים והקנים לגאַז, למים, לצנורות. ותחת רצפת הרחובות מוליכות תעלות כל אלה לכל בית, ובכל בית יש כניסה וקבול מתחת האדמה לקנים ולחוטים האלה. אין צרך לנתוש את רצפת הרחוב כשחפצים לתקן דבר מה במעבה האדמה. גם בזאת רואה אתה את ההבדל בינינו ובין כל אשר היה. הערים הגדולות שהיו לפנים נבנו במקרה מבלי תבנית ערוכה מראש. בכל פעם אשר רצו לקבוע גאַז למאור, או מים לעבור בצנורות, או חשמל, אנוסים היו לקרוע את מעי הרחובות. גם ידע לא ידעו איזה מצב נמצאים כל החוטים והקנים, והדבר נודע להם רק כאשר קרה מקרה התפוצצות. אך אנחנו כבר ידענו את תקוני הערים הגדולות, ונבן את הרחובות עם חלל בתוכן במעבה האדמה. ההוצאה היתה גדולה, אך השבח גדול מן ההפסד. כשתשים לפניך את קצבת חיפה לעומת קצבת פריז, או ווין, אז תראה כמה אנו משתכרים על ידי המקומות החלולים שיש לנו במעבה האדמה. שם מונחים גם החוטים של המכה"ע הטיליפוני, ועל כן חייב המה"ע ההוא לשלם – וההכנסה לעניני הכלל.

וקינגסקורט הודה:

– זה הוא הדבר הראשון המפליא את לבי –: שאתם משתמשים באבני היקר של שמואל כהן לרצפת הרחובות. הלא אתם עם פקח מחודד! על לבי לא עלה רעיון כזה.

– טעם מר בתהלתך, אדוני קינגסקורט! – אמר דוד בסבר פנים. אך אולי עוד תשנה את משפטך לטובה, כאשר יארכו ימי שבתך פה.

– נאה מאד! ואני נכון להסכים, בעיקר, שהנני חמור זקן, אבל מופתים אני מבקש!... ועתה, בשם השטן, הוליכני לתיאטרון.

– לאיזה תיאטרון שתחפץ, ליטוואק אהובי – השלים פרידריך.

– אחרי אשר לא תחפצו לבחור, אדמה כי טוב למסור את הדבר לבחירתן של הגבירות.

האורחים נענעו בראשיהם.

__________

הגבירות כבר היו לבושות בגדי ערב, ומרת שרה אמרה:

– אדמה, כי האדונים לא יאבו לראות בתיאטרון פה את אשר הם יכולים לראות בכל עת בלונדון, בפאריז או בברלין. אמנם יש לנו עתה בעיר חיפה להקת משחקים צרפתים טובה מאד, וגם להקת מנגנים איטלקים מן המובחרים שבהם, בכל זאת אדמה כי מערכות המשחקים היהודים תמשכנה את לבם יתר.

– היש משחקים יהודים? שאל פרידריך בתמהון.

וקינגסקורט התלוצץ:

– האם לא קראת ולא שמעת מעודך, כי התיאטרון התיהד כולו?

ומרת שרה הביטה בסקירה אחת על פני מכתב העתי:

– בתיאטרון הלאומי עורכים היום משחק ביבלי: משה.

ודוד הוסיף לאמר: זה הוא מפעל נשגב מאד.

– אך הוא כבד ביותר. בבית הזמרה עורכים: שבתי צבי. בתיאטראות אחדים עורכים בדיחות ביהודית-מדוברת. הן מלאות עליצות, אך לא טעם. אני מציע ללכת לבית הזמרה.

וזאת היתה גם דעת מרים. החזיון הזה הוא הטוב בכל חזיונות הזמרה מתבואת השנים האחרונות, שהיתה רבה מאד. אבל טוב למהר, יען כי מסע חצי שעה לבית הזמרה.

– הנמצא עוד מקומות? שאל קינגסקורט.

ודוד השיב:

– אצל הקופה לא נשיג עוד כעת, יען כי רוב החברים בלי ספק יבואו היום להשתמש בזכות חברוּתם. אך לי יש תא מיום הוסד הבית.

– האמנם גם בית הזמרה הוא בית-חבר? – קרא לאֶווענבערג.

– זו היא חתימה, פריטצי. לזאת קוראים פה חברה, והוא הדין כמו במה"ע של חברה.

– הוא הדין – השיב דוד בצחוק – אל תתן לספר לך פלאים, מר קינגסקורט. אין כל חדש בינינו, אפס כי נראה כחדש.

הוא הוציא מצלחתו זוג נעלי-יד לבנים ויחל לשים אותם על כפות ידו.

נעלי יד! וגם לבנים. כאלה לא היו לא לקינגסקורט ולא לפרידריך. באי השקט אשר בים השקט היו פטורים עשרים שנה מצעצועים כאלה. אבל אחרי שהביא עוד הפעם המקרה לידם ללכת לתיאטרון בחברת עדינות, חפצו להראות כאנשים מן הישוב. קינגסקורט שאל, היעברו בנסעם אל התיאטרון לפני חנות של נעלי יד. לא! בכלל, אין חנויות כאלה. אז כמעט התקצף הזקן:

– הלהתל בי אתה אומר? הלא בעצמך כבר משכת את קליפות העור האלה על בהונות ידיך. או העושה אתה נעלי כף בעצמך? אין זאת, כי גם בחברת עושי נעלי כף נמנית.

זאת היתה שגגה. נעלי כף לא נמצאו לממכר בחנויות מיוחדות, יען כי נמכרות היו בכל חנות גדולה לממכר תלבשת.

לפני סולם המדרגות של פרידריכסהיים עמדו שתי עגלות אוטומובילין, בקום החבורה לנסוע אל בית הזמרה. לעגלה הראשונה נכנסו מרת שרה, מרים ופרידריך, לשניה קינגסקורט ודוד. הערב היה ערב יפה, כערבים הנעימים שבארצות הדרום, דומה ברוך אוירו וצבעיו אל ערב נחמד בגלילות הריווירא. מתחת ראו את ים-האור של חיפה. בחוף ומסביב לו עד בואכה עכו נראו שפעת נקודות לוהטות במראה המים הנשקפים. אלה היו מנורות האניות הרבות.

בעברם לפני בית רשיד-בי שמעו קול נפלא, קול אשה מזמרת.

ומרים אמרה:

– המזמרת שם היא אשת רשיד-בי. היא ידידתנו, בריאה מלומדת וחרוצה עד להפליא. אנו נפגשות יחד לעתים קרובות – רק בביתה. מנהגי המושלמנים אשר בהם מחזיק רשיד עוצרים בעדה מבוא לביתנו.

– אך אל תחשוב, כי המנהגים האלה הם למשא על פטמה – הוסיפה שרה לאמר: הנשואים האלה הם נשואים של אושר שלם. יש להם ילדים מרהיבי עין. אך האשה איננה יוצאת מגדר חיי המשפחה הסגורים. גם זה הוא בלי ספק מין מיוחד של אושר. אני מבינה גם את הדבר הזה, אף כי אני חברה שלמה ובעלת זכיות בחברתנו החדשה. לוא זה היה רצון בעלי, כי עתה נהגתי גם אני מנהג פטמה.

– יכולה אני לקיים את הדברים האלה – השלימה אחריה מרים, בשימה בפנוק את כף ידה על כף יד אשת אחיה היושבת אצלה.

ופרידריך צלל במחשבות, ויאמר:

– הבינותי יפה. בחברתכם החדשה רשאי כל אדם לחיות ולתור את אשרו לפי דרכו.

ושרה השיבה:

– כן הוא, אדוני הדקטור! כל איש וכל אשה.

הנה באו עוד הפעם אל רחובות העיר העוטות אור כשלמה. הם עמדו מנסוע לפני בית כביר. מחלונות הבית שטפו כמו פלגי אור. הזה הוא בית התיאטרון? לא! זה הוא בית סחורות שונות, כדת פאריז.

– הלא זה הוא כמו Bon Marche! קרא קינגסקורט.

ודוד ענה בצחוק קל:

– זה הוא דוגמת Bon Marche. הן לנו יש אך בתי סחורות שונות. חנויות קטנות אין.

– מה? האם את כל אלה המתם? את כל הגנבים הקטנים, הרוכלים הדקים השמדתם פעם אחת?

– לא כן, מר קינגסקורט! לא היה לנו צרך להמיתם, אחרי כי לא נָתַנוּ אותם להולד.

ופרידריך התבונן עם הגבירות אל אלפי סחורות הצבעונים והתכשיטין המונחים, ויתערב בשיחה:

– מה? האסרתם את המסחר הדק? הזה הוא החופש שלכם?

– בינינו כל אדפ הוא חפשי, ורשות בידו לעשות או לחדל מעשות כל מה שלבו חפץ – השיב דוד. אנו מענישים רק בעד החטאים והעונות שבגללם היו מענישים גם בארצות הישוב הישן. אין דבר שלא נאסר שם אסור בינינו, ואין אנו חושבים את המסחר הדק לעון, כי אם לדבר שאין הכלכלה דורשתו. זו היתה אחת השאלות שחברתנו החדשה נזקקה לפתרן. זה היה דבר נכבד, ביחוד בתחלה, יען כי המונים המונים מאלה אשר באו היו מוצאים את חית ידם מהמסחר הקטן. גם אבי הטוב – הלא תזכור, אדוני הדקטור – היה מוצא לחם צר מן הרכולה הנמכרת סחור-סחור, וזה הוא המין הדל והקשה בכל מיני המסחר הקטן. הוא היה מהלך עם ילקוטו מבית משתה לבית משתה.

– ואתה לא תבוש, כנראה, לספר תולדותיך? נהם קינגסקורט.

– אני? חלילה לי מהכלם. הלא בעדי התענה ובעדי עבד. לוא בושתי, כי עתה חדל אישים הייתי.

– הושיט לי את ידך! זה טוב בעיני! – וינענע בכל כחו את כף האיש הצעיר.

ובלכתם אל המחלקה לנעלי כף הוסיף פרידריך לחקור:

– ואיך נצחתם את דבר המסחר הקטן בלי חק ובלי איסור?

– פשוט מאד. ע"י הדבר אשר אתה רואה פה: על ידי בית הסחורות הגדול. בימינו ימי מכונות הקיטור ומסלות הברזל מן הנמנע היה לעמוד ולהתקיים בלי שוקי הענק האלה ובתי המשלוח העצומים האלה עם ענפים וענפי ענפים בכל המקומות ששם יש צרך. זה לא היה רעיון מבריק במוחו של אחד הסוחרים, וגם לא מקרה אחד מילדי יום. זה היה אונס של ברזל, זו היתה תולדה מוכרחת ומחויבת מכל מסבות קורות העתים. גם הכנת הסחורות אינה דומה עתה לאשר היתה אז. גם היא נהפכה מהכנה מעט מעט להכנה בהמון, ובשביל ההכנה בהמון נחוצה היתה גם המכירה בהמון. נקל להבין כי הרוכלים הקטנים החלו ללכת הלך ודל במשך ההתפתחות הגדולה הזאת, ויהי דמיונם כעגלונים בשעה שנוסדו מסלות הברזל. אך העגלונים הבינו מהר את אשר לפניהם, והרוכלים הקטנים בפקחותם המדומה, לא מהרו להבין את מצבם לאשורו. גם קשה היה מצבם ממצב העגלונים, כי כל מסחרם היה רק הונם הקטן, וההון הקטן הזה נמוג ואיננו, כאשר אך החלו לשער את הרעה הנשקפת להם. הם לא חטאו, ובאין חמס בכפיהם נפלה עליהם הוה לא ידעו שחרה. לא כן בינינו – וזה הוא המפתח לכל החידות – פה אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה, מפני שלא היינו אנוסים לגדור פרצות, כי פרצות לא היו לנו, אחרי אשר כל מה שעשינו היה חדש, ונחל לעשות הכל על פי המשטר החדש, ואיש לא הסכיל ליסד לו חנות קטנה אצל בית מסחר גדול, וגם לא הרהר איש לקחת צקלון מלא סחורה על שכמו ולחזר על הפתחים או לכתת את רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר, בידעו, כי יש בתי משלוח שמצודתם פרושה על כל המקומות, וקרנים מידם לשלוח רשימות המחירים ומכ"ע עם הודעות, ולכל מקום ששמה יבואו המה וצקלונם על שכמם כבר קדמו אחרים לבוא ולקחת את ברכתם. המסחר הקטן ומרכלת סחור-סחור על הפתחים נהפכו למקור אכזב וסתום, ועל כן חדלו בני המון עמנו לשים אליו את פניהם ולהשליך עליו את יהבם בבואם הלום. לא כן באירופא הישנה. היא היתה אנוסה תמיד לצרף תקון לתקון, לסתום פרצות, לשים טלאי על גבי טלאי, מנהג חדש על גבי מנהג ישן, ויש אשר במנהג הישן היו תלוים חיי רבבות בני אדם, ותחשב זאת לאכזריות לשבור את מטה לחמם, על כן היו הדברים האלה דברים יגעים וסבוכים במאד מאד. כאשר החלו ליסד בתי ממכר כבירים צרו צעדי בני המפלגה התחתונה במפלגת הסוחרים. ומה היה לממשלה לעשות? היכל יכלה לסגור את בתי הממכר הגדולים? וכמה הוא שעור גדלם, אשר בהגיעם אליו יהיו טעונים סגירה? או יוטל עליהם משא מסים לענותם בסבלותם? לאוצר הממשלה יובא רק מעט, וגם הרוכלים הקטנים לא יחלצו מצרה לרגל המס הזה, וגם יש לשים לב אל הקהל הגדול, והוא עצמו חפץ בבתי הממכר הגדולים, כי נוח לוללכת אל הבתים האלה ולמצוא במקום אחד את כל אשר יבקש במחיר קטן וגם בלי אבד זמן רב, והמחיר יוכל להיות קטן בתכלית הקטנות בבתי הממכר הגדולים האלה, יען כי העבדן, בעל בית החרשת, המוכר בהמון לקונים-בהמון, מוריד בעדם את מחיר מעבדו. קנצי למלין: גם העושים גם האוכלים דרשו בתי ממכר גדולים כאלה. בינינו לא הֻסַב נזק לאיש, יען כי החלונו לעשות ולמכור ולקנות ולסדר כל ענינינו בעת ובעונה אחת, ועל כן השתמשנו בשעת הכשר הטובה לבטל את המסחר הקטן ולהסב את כל בני עמנו העוסקים בו אל עבודה אחרת שיש בה תועלת.

הגבירות הראו את קוצר-רוח בגלל אריכות דברי דוד, יען אשר חששו, פן יאחרו בני החבורה את מועד ראשית החזיון בבית התיאטרון, אך קינגסקורט שם כל מעיניו בדברי דוד ויוסף לחקור בעת אשר כפות ידיו הגדולות והאדומות היו פשוטות אל מוכרת נעלי הכף הלבנים להדקם אליהן:

– שאלה אחת יש לי על דבר החשבון הזה, אדוני רב החסד! עתה, הנה עיני הרואות כי יש לכם בבתי הממכר תנועה רבה, אבל הן כה לא היה תכף! הן בנה לא בנו את ארמנות הסחורה האלה על קרקע, ופתאם נהרו אליהם המונים המונים! כזאת תוכל לספר לפריטצי הקטן שלכם, ולא לנודד-במדברות קשישא כמני.

– לא! מר קינגסקורט. כן לא היה. אך הדברים הלכו הלך והתפתח לפי טבעם. כאשר החלה ביאת היהודים בהמון לארץ ישראל, הלכה דרישת הסחורה הלך וגדל. אז לא עשינו עוד שום סחורה כלל, וצריכים היינו לכל מיני סחורה. הדבר הזה ידוע לכל יושבי תבל, יען כי נסיעת היהודים לא היתה בסתר, כי אם בגלוי. ויהי כאשר נודע הדבר הזה מסביב, וימהרו בעלי בתי הממכר הכבירים בשאר הארצות ליסד סניפי בתיהם בארץ ישראל, לבעבור מַלֵא את הצרך ההולך וגדול. לא היהודים לבדם אחזו במקרה הזה למכור את שארית סחורתם ואת "אבניהם שאין להן הופכין". בתי ממכר של סחורה של אשכנזים, אנגלים, צרפתים ואמריקנים צצו ככמהין וכפטריות. בתחלה היו רק סוכות ארעי של ברזל. ואולם כאשר החלו הצרכים ללכת הלך והשתכלל הלך והסתעף למינים שונים, וכאשר לא היתה עוד השאלה רק בדבר הנודדים הראשונים שבאו ושהחלו להתישב, אז בטלו סוכות הברזל, ותחתיהן נבנו בתי חומה, והחברה זהירה מאד ולא בטלה ולא גזרה עליהם, ולהפך, החברה משכה עליהם חוט של חסד, יען כי הביאו את התועלת הזאת, שעל ידיהם נתפשטו מהר הסחורות ההכרחיות הנמכרות בזול, וגם על ידיהם נגדרה הדרך בפני בני המון עמנו לבלי פנות אל המסחר הקטן. לא חפצנו להיות עם רוכלים.

– האמנם כן? שאל פרידריך – האמנם אין רוכלים, זולתי בתי הממכר הגדולים האלה?

– אבל יש! – היתה התשובה. הן אין בני אדם אצלנו מוגשים לחרצבות. אין פה עריצות של מלכות, ולא עריצות של בעלי כיס אחד. איש עוסק במה שהוא רוצה. במכירת היקרה והזלה שבסחורות, התכשיטין והסחבות, עוסקים יחידים. ולא כולם יהודים. יונים, ארמינים, פרסים עוסקים באלה יתר מיהודים, ומה גם יתר מיהודים שהם חברי החברה החדשה.

– אֵיך? היש יהודים שאינם מנוים בחברתכם?

– יש – אבל עתה בא מועד ללכת.

ודוד פנה אל המוכרת, וישאל:

– כמה מחיר נעלי הכף בעד שני האדונים?

– ששה שקלים.

וקינגסקורט הביט בתמהון.

– בשם השטן! מה זאת?

ודוד ענה בצחוק קל:

– זו היא פרשת הכסף שלנו. אנחנו חדשנו את מטבעותינו העתיקות. ערך השקל כערך הפראנק. אחרי כי שקלים אין לכם, הרשוני נא לשלם בעדכם.

וישלך מטבעת זהב על שלחן הקופה, ויקבל הנותר איזה מטבעות כסף, ואז יצאו.

וקינגסקורט אמר בענג ובהתול אל דוד בצבטו את זרועו:

– אבל את הממון לא בטלתם בחברתכם החדשה! היכולתם לבטל את הממון?

ודוד כבר היה רגיל בסגנון הזקן, וישיבהו בסגנונו:

– לאו, מר קינגסקורט, לאו! לא יכולנו לבטל את הכסף. ראשית, יען כי אנו יודין נבהלים להון, ושנית, יען כי הממון הוא המצאה נפלאה, ואלו לא היה, צריך היה לבראו.

– בחור! מלבי אתה מוציא מלים! זאת אמרתי תמיד. הממון הוא דבר טוב ויפה, אך בני האדם קלקלוהו.

בכניסתם אל התא בתיאטרון כבר היו כמעט אחרי תום נגינת הפתיחה. הגברות מהרו לשבת על מקומן. ואז כבר השקיפו שמה רבים ממטה. פרידריך וקינגסקורט היו כנפעמים למראה הוד בית הזמרה הזה. ואמנם מלאכת הבניה ארכה חמש שנים, והחברה החדשה נתנה משען כסף מאוצרה. תיאטרון פשוּט נבנה במשך שנה אחת, אם רק יש חברה לו.

בתא הסמוך ישבו שתי גבירות לבושות הדר ועדויות בעדי עדיים יתר מדי. אחת מהן באה בימים ואחת צעירה, וביניהן איש בא בימים. למראה בוא ליטוואק ומשפחתו ברכום ביראת הרוממות, ופרידריך דמה לראות כי הקידה שהשיבה משפחת ליטוואק יותר שהיתה מחיבה היתה מאונס. נראה לו, כי הוא כבר ראה זה ימים רבים את האשה הבאה בימים וגם את האיש.

– מי אלה? – שאל את דוד בלחש.

ודוד משך את כתפיו:

– איש ששמו לאשנר עם אשתו ובתו.

– לאשנר! עשיר הבירה מווין. ופתאם ראה פרידריך כמו חי את הערב בבית לאֶפלר, בבוא ארנסתינה בברית התנאים. הזכרון היה מעציב ומצחיק כאחד.

– לאלה לא חכיתי פה!

– הם באו אחרי אשר ביתנו נשלם – הוסיף דוד לבאר. הן יש למצוא פה את כל ההנאות שבערים הגדולות באירופא. אבל אם אדם נקרא בשם לאשנר, אז ימצא גם פה את הבוז אשר נחל שם. אנחנו לא בטלנו את הממון, מר קינגסקורט אהובי – אבל בינינו אין הממון הכל-יכול. חברי החברה החדשה הם בני חורין עומדים ברשות עצמם, וההכנעה והקלוּס שהיו נהוגים לפנים אל בעלי הכסף עברו ובטלו מאליהם. האדון לאשנר יכול לאסוף כסף ולהוציא כסף כמה שיחפץ – איש לא ירים את כובעו לפניו. כן, לוא היה אדם הגון, כי אז הנחלנוהו כבוד. הדבר אשר אנו דורשים מאת כל איש הוא, שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד כל. והאדם הזה גם דאג לא דאג להיות לחבר החברה החדשה. על כן הוא נחשב כזר גם פה. הרשות בידו לנהוג מנהג חירות ככל איש זר, אך כבוד לא ינחל. נקל לך להבין זאת.

– שאלה: אם אני מבין זאת! השיב קינגסקורט ויבט בזלזול אל תא הגאוותן.

המסך הורם. אז נראו מראות-עם באזמיר והעתיד להיות נביא בחברת מעריציו. וקינגסקורט שאל את שכנתו מרים על דבר הנפשות המשחקות בגיא החזיון הזה.

והעלמה הצעירה השיבה בלחש:

– שבתי צבי זה היה משיח שקר. הוא עשה מעשהו בראשית המאה השבע עשרה בתוגרמא. אז הצליח לחולל תנועה גדולה בין היהודים בארצות המזרח, אבל אחרי כן כחש ביהודים ואחריתו נכרתה.

וקינגסקורט הסכים כמבין:

– הוא היה אפוא בעל-דבר גרוע בערכו. אמנם זה ענין אשר יש לעשות ממנו חזיון זמרה.

הבמה תארה את המקום שלפני בית הכנסת באזמיר. מפלגת הרבנים הכועסים על שבתי שרה שירי מקהלות של חמת נקם, אחרי אשר משיח השקר וידידיו יצאו. ועלמה צעירה חשה בנפשה געגועים אל שבתי, ותעז לצאת אל ההמון הנרעש, לשיר באזניו זמירה. אז נתכה חמת האנשים על מליצת היושר, ולולא שב הנביא ויחש לעזרתה כי עתה מרה היתה אחריתה מיד העם. גם בקרב צורריו פעלה דמות מסית העם פעולה גדולה. מרי הנפש נסוגו מפניו בזעם. אז התנפלה הנערה לרגליו, והוא הרימה ברחמים וישר עמה, כנהוג בחזיון שיר, זמרה של צמד. ואחרי אשר תמה הזמרה נראה חותם המראה בכל הודו. הרבנים הטילו את להט החרם בשבתי, ובאחרונה הודיע הנביא את חפצו לעזוב בחברת אוהביו את אזמיר. ותתחנן אליו הנערה הצעירה לקחתה עמו: היא חפצה ללכת אחריו ולעבדו בכל מקום אשר שמה ילך, והמסך נפל.

והחבורה הקטנה בתאו של ליטוואק הוסיפה לשוחח על דבר האַבִּיר הצבעוני של החזיון הזה.

– הרמאי יצליח – אמר קינגסקורט – זאת אני יודע מראש.

ומרת שרה העירה: הוא נראה בעצם ובראשונה כבעל דמיון, ורק כאשר נהרו אחריו המאמינים אחז בדרך נלוז.

ומרים הזכירה, בצחוק קל על שפתותיה, את פתגם גֶתֶּה: כל בעל דמיון צלבו נא בשנת השלשים לימי חייו, פן יהי הנתעה הזה לִמְעַוֵל כאשר יבוא באנשים.

– ורק זה דבר נפלא – העיר פרידריך – שעושי מעשים כאלה מוצאים תמיד המון מקשיבים.

ודוד השיב:

– לי נראה, כי יש לזה סבה עמוקה. העם לא היה מאמין במה שהנביאים האלה היו אומרים, אך הנביאים האלה היו אומרים את אשר העם היה מאמין. הם התכוונו אל כליון נפש העם. או, עוד נכון יתר יהיה אם אומר: הם יצאו מתוך כליון נפש העם. זה הוא הדבר. כליון הנפש בורא את המשיחים. וגם זכרו נא איזה מין זמנים דלים וחשוכים היו הזמנים אשר אז הופיעו שבתי והדומים אליו. עמנו עוד לא היה מוכשר לחשוב מחשבות בעצמו, ויהי נופל בשכרון למראה דמות אנשים כאלה. אך בימים מאוחרים, מקץ המאה התשע עשרה, כאשר כבר השיגו כל שאר העמים מן הישוב את דעת נפשם וכאשר הוציאו את הכרת נפשם לאור גם במעשה, אז התעורר גם עמנו הנדח לדעת, כי האושר תלוי אך בכח עצמו, ולא בפלאי בעלי מופת. לא איש אחד, אך רגש העם כולו, הרגש שנעור, יוכל להכין את מעשה הגאולה. גם יראי אלהים החלו לראות, כי אין עון וכחש בדעה הזאת. Gesta Dei per Francos – היו הצרפתים אומרים לפנים; מעשי האלהים על ידי היהודים! אומרים יראי אלהים בינינו באמת, אשר לא נתעו אחרי דברי רבני המפלגה המרגיזה והמסיתה. ביד האלהים לבחור את הכלים אשר הוא חפץ בהם להוציא על ידיהם את מחשבותיו לפעולות. כן החלו גם החרדים לחשוב בדעם כאשר נלוו על העובדים את עבודת הלאום בכל נפשם.

– הידד! נהם קינגסקורט.

ברגע ההוא נשמע קול דופק על דלתי התא. לקול דוד אשר ענה "כנוס!" נכנס איש שיבה לובש בגד קצוץ הכנפים, וכולו משתחוה. הוא היה האיש אשר פרידריך כבר ראהו על גשר האניה, האדון שיפפמאן מבית המשתה של בירקנרייז.

– הנני לוקח לי רשות, מר ליטוואק – אמר בהצטדקות. ראיתי ממטה פה מודע מימים עברו. לא אדע, היזכרני עוד האדון הדקטור.

– בלי ספק, מר שיפפמאן! אמר פרידריך בצחוק קל ויושט לו יד.

– פלאים! לוא כן אחיה! ובכן לא מַתָּ עד היום?

– כנראה, לא. ואתה הכרתני כרגע?

– על דברת כבודי, לא. אך איש עזר לי. ולא איש, כי אם אשה אשר ידעת מכבר. עתה פתר נא את החידה, איזו היא? – ועל שפתיו רחף צחוק מרמה.

ופרידריך נבהל. הוא שער, אך לא נועז לקרוא בשמה.

– נו, האם לא תוכל לפתור, אדוני הדקטור? השכחת את ידידיך, ואת ידידותיך מכבר?

ופרידריך השיב ברוח קשה מעט: אין אני יודע ידידים במקום הזה, זולתי אלה פה.

– ראש התיבה הוא ארנסתינא! שרק שיפפמאן בנחת.

– איך? העלמה לאֶפלר?

– לא! אך מרת וויינברגר, הלא תדע? הלא היית בעל התנאים. אמנם בפעם האחרונה ראיתיך אז, ולא הוספתי לראות אותך, אדוני הדקטור, כי מהר אבדו עקבותיך.

– כן, כן. אני זוכר. והעלמה – מרת וויינברגר יושבת פה?

– ודאי! הנה היא יושבת פה למטה, אצלי. הנני והראתיה לך – ויגש אל פרידריך ויט פיו אל אזנו וילחש לו: ביני ובינך ישאר הדבר הזה בסוד, שאין מצבה טוב מאד. בעלה, וויינברגר, הוא "שלומיאל" (גבר לא יצלח). בברין פשט את הרגל לנושים בו, ואחרי כן היה סוכן מסחר בווין, ובאחרונה בא גם הלום כאיש אשר לא יצלח לכל. לולא פרשתי כנפי עליהם, כי עתה מר להם מר. ואתה הלא תדע, כי הסכן הסכינו בשמלות משי, בתָאי תיאטראות ובנשפי חשק. עתה, אלו לא שלחתי אליה לפעמים כרטיסי תיאטרון, היתה יושבת בביתה כעוטיה. כן הזמנים משתנים.

לפרידריך נמאסה השיחה הזאת ויאמר לשים קץ לדברי שיפפמאן ויאמר: אמנם אובה לראות את מרת ארנסתינא. איה היא יושבת?

– בשורה שלפני האחרונה בקָצֵה. כאשר תכף ראשך מעט וראית אותה. ועתה הנני יורד. כשתראיני על מקומי, דע כי אצלי יושבת בתה, ואצל בתה היא יושבת... ענג מיוחד היה לי לפגוש אותך, אדוני הדקטור. הלא תשב פה אתנו, כאשר אקוה. הלא תשב פה ימים רבים?

– לא אדע. דבר זה תלוי בענינים שונים, מר שיפפמאן.

– טוב איפוא. אם תבקש לראות אותי, לך אך לקרוא לי על ידי הטיליפון... שלום לכם, שלום, גבירות ואדונים.

וישמט מן הצד כלעמת שבא בעד הדלת שחציה פתוחה.

– את זה לא אוכל לסבול – העיר קינגסקורט את פרידריך, ופרידריך משך את כתפיו.

והחלק השני החל. שבתי נהג נשיאות בארץ מצרים. על הבמה הוצג מראה משתה מחמדים ברוב עושר וגדולה, בשירים ובמחולות. אך פרידריך ראה וישמע רק מעט מכל אלה. היא ישבה שם לימין שיפפמאן. בתחלה נלכד בחבלי מקסם נפלא. מראה ארנסתינה לאֶפלר נראה לו לכל פרטיו ושרטוטיו כמו לפני עשרים שנה. הכרת הפנים הרכים והצעירים, הקומה הדקה והרכה. האמנם לא שנו עשרים שנה את מראֶה אף כחוט השערה? אבל מהר הכיראת משוגתו. העלמה הצעירה הזאת לא היתה ארנסתינה, כי אם בתה. מרת וויינברגר היתה האשה הבריאה, הנובלת, הלבושה בגדים מגונָנים יתר מדי, היושבת על המקום הסמוך. גם היא הביטה למעלה בסבר פנים מזמינות וקוראות לבוא, ותניע את ראשה כאשר נענע גם פרידריך את ראשו.

ברגע זה נהפך דבר, שנתקיים עשרים שנה, לעפר ואפר. בעת שבת פרידריך גלמוד באי קינגסקורט היה מעלה על לבו פעם בפעם את זכר ארנסתינה בצער. קצפו הראשון פנה מקום להרגשות רכות, ובאחרונה צללה כל האהבה הזאת בצבעי-שושן שמחשיכים והולכים. אך מדי חלם על אדותיה היה רואה אותה בתבניתה אז והנה ראה עתה פתאם את פעולת הזמן, ויהי נדהם. הוא חש בנפשו רגש כלימה וגם הרוחה. בשל אשה זו היה לבו דוי. היתכן?

ומעשתונותיו אלה העירהו קול חם וחביב.

– המצא חן בעיניך? שאלה מרים.

– ברוך השם, שכבר נגמר! השיב בפזור הנפש.

– איך? המצאת את החלק השני כה גרוע הערך?

הוא היה נבוך: לא! לא כונתי אל החלק השני, עלמה כבודה! זכרתי דבר ישן שחשבתיו חי עוד, ועתה נוכחתי לדעת: כי כבר מת.

היא הביטה אליו בתמהון ולא הוסיפה לשאול.

ואדון זר נכנס אל התא, ואלה מהחבורה שהכירוהו הציגוהו: האדון ד"ר ווערקין, מזכיר הנשיאות. הוא היה איש דק, זקנו הפך לבן מעט, ובעד זכוכיות משקפיו נראו עינים מבריקות ומפיקות חכמה. ד"ר ווערקין בא בברכה מאת הנשיא, ובבקשה אל האדונים קינגסקורט ולאֶווענבערג לבוא אל תאו.

קינגסקורט היה נבוך.

– אותנו? מה טיבו של נשיא זה? ואיך הוא מכיר נודדי מדבר כמנו?

– נשיא חברתנו החדשה. הוא יושב שם ממולנו בתא הראשון. הנה האיש ההוא, בעל הזקן הלבן כשלג.

ויביטו ממולם.

– חזיז ורעם! בעיני נראה כאלו הכרתיו. אבל מאין? אמר קינגסקורט.

ופרידריך נזכר: רופא העינים מירושלים – דקטור...

– ד"ר אייכנשטאם! השלים דוד – זה הוא הנשיא אשר בחרנו.

– והוא הכירנו אחרי עשרים שנה? הוסיף קינגסקורט לשאול כמשתומם.

וד"ר ווערקין השיב: בתו הכירתכם אדוני, והיא העירה את אזן אביה.

ודוד פנה אל המזכיר וישאלהו:

– היש לי רשות לבוא עמהם יחד, אדוני הדקטור?

– פשיטא, מר ליטוואק. הנשיא מבקש לשמוע מפיך דבר על מלחמתך עם גייער.

ויארחו לחברה עם ד"ר ווערקין אל תא הנשיא.

בטרקלין הקטן והמגוהץ שהיה נבדל על ידי מסך הדלת מן החלק הפתוח של התא חכה להם הנשיא הזקן, והוא נשען על משענתו.

– מה נפלא הדבר, כי אראה את פניכם, אדוני האהובים, האין זאת? אמר הזקן בקול רועד מעט, ויושט את ידו לראשון ואחריו לשני.

– כן יקחני השטן, אדוני הנשיא, אם פללתי.

– נשב נא, אדוני האהובים, כי לא ככחי אז כחי עתה. הלא עיניכם הרואות! – אמר הנשיא בצחוק קל, וישתקע בתוך נַקליט, שהביא עבד. – כן, כן. לעמי העת הזאת היא עת טובה, אך לי היתה העת ההיא טובה מעתה. הלא יודעים אתם senectus ipsa morbus (הזקנה בעצמה מחלה)... אבל עלינו לקבל הכל באהבה.

אז הורה באצבע על העדינה שעמדה לימינו, שהיתה לבושה, בפשטות, בגדי משי שחור: בתי ד"ר סאַשא הכירתכם ותזכור את יום הכותל המערבי. אח, זה ימים רבים, זה ימים רבים, אדוני האהובים!... כן, כן, הכותל המערבי!

– האיננו עוד?... שאל פרידריך – האם גם השריד ההוא חלף?

והנשיא הניע ראש ויבט אליו ויאמר: שאלתך מעידה בך, כי עוד לא היית בירושלם.

ודוד נגש בענוה ויאמר:

– לא, אדוני הנשיא, אך זה באו האדונים, ואך מעט ראו עד היום.

והנשיא הניח בסבר פנים את ידו על זרוע דוד, ויאמר: שמח אני לראות אותך, ליטוואק אהוב. הנני שמח בך תמיד, ומה גם עתה, עמוד במלחמתך, חזק ואמץ! הדין עמך, ואין הדין עם גייער. מלתי האחרונה אל אחינו היהודים תהיה: ידע הגר כי טוב לו בינינו. ואתה ליטוואק, היה כאשר הנך, ואלהים יהי עמך! אך מעט קט ראיתם בארצנו, אדוני האהובים! אבל, הנה אתם יודעים אחד הטובים בנו. מתגאה אני בדוד ליטוואק זה...

ופני דוד אדמו ויורד את עיניו כנער, ויגמגם: אדוני הנשיא...

– אל תקצוף עלי שאני מגיד שבחך בפניך. הנני איש זקן, ואין אני מבקש להחניף לך. הנני אומר לכם, אדוני הנכבדים הבאים מרחוק, אני הנני הגל ההולך, והוא – הגל הבא... תן לי כוס תה, סאשא!

התה הוגש לפי מנהג הרוסים. כאשר הזכירו האדונים במשך השיחה כי עשרים שנה היו רחוקים מן הישוב אמר ד"ר סאשא:

– האם לא חבל לכם על העת אשר אחרתם? הלא יכולתם לעזור לדברים גדולים ולהיטיב לאנשים רבים.

– לאו, לא חבל, עלמה דקטור – שנינו צוררי אדם גמורים. אין אנו חפצים להיטיב לאיש זולתנו – זו היא שטתנו הישנה. האין זאת פריטצי?

– מתלוצץ אתה! – ענתה סאשא – מבינה אני את לצונך. עשות טוב הוא אושר מאין כמהו.

ודוד אמר: העלמה סאשא מדברת מתוך נסיון, כי יודעת היא את האושר הזה. היא מנהלת את בית המרפא לחולי עינים הגדול בתבל. אם תתני רשות אוליכה את האדונים אל בית המרפא אשר לך כאשר נבוא ירושלימה. שם כבר הושב לאנשים רבים אור עיניהם. זה היה חסד גדול לארצות הקדם. חולים באים מכל אסיה ואפריקא הצפונית. הברכה היוצאת מבתי המרפא אשר לנו בארץ ישראל כנהר שאינו פוסק עורר אלינו אהבה בלבות עמים רבים, יתר מתקוני המכונות וחרשת המעשה.

והעלמה סאשא נסתה להקטין את ערך התהלה: מר ליטוואק מפליג את ערך עבודתי הקטנה. לא עשיתי דבר חדש. אך יש לנו אדם גדול בארצנו, והוא חוקר הבקטריות (היצירים הקטנים מחוללי המחלות) שטיינעק. עליך לבקר את מוסד שטיינעק, ואז תחרד מכבוד.

– הכבר התויתם לכם רשימת מסע, אדוני האהובים? – שאל הזקן ד"ר אייכנשטאם.

– ראשית, אבקש להוליך את ארחי לטבריא, אדוני הנשיא. מחר אנחנו נוסעים אל הורי.

– לחג הפסח? האין זאת? אמר הנשיא. ברך נא בשמי את הוריך, ליטוואק! וכאשר יבואו האדונים ירושלימה, הביאם נא אל ביתי. הנני בוטח בך.

ויושט את ידו לאיש ואיש, ויפרדו מעליו, כי הנה נשמע קול כלי הזמר, והחלק השלישי החל.

ובעברם דרך המסדרונות הריקים קרא קינגסקורט:

– נראה כאדם הגון, זה נשיאכם. אבל הוא זקן וחלש מעט. מדוע בקשתם אך את זה?

– על זאת אוכל להשיב במלה אחת, מר קינגסקורט – השיב דוד – בחרנו בו, יען כי הוא לא חפץ.

– אח, אח, זה נאה מאד.

– כן, כבר הורונו חכמינו: כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.

ספר שלישי

הָאָרֶץ הַפּוֹרַחַת

__________

הבקר היה בקר יום אביב מלא חדוה בצאת החבורה מפרידריכסהיים לנסוע לטבריא. לפני השער עמדה עגלת מסע כבירה עם מניע גדול. כשנים עשר איש יכלו למצוא מקום בעגלה.

– דרך ארץ! צעק קינגסקורט, והוא טוב לב – הלא זו היא תיבת נח. כל בני האדם וכל המחנות יכולים למצוא מקום מרווח פה.

– רק אחד עשר יהיה מספרנו – אמר דוד.

– אחד עשר? ואני רואה רק תשעה – ספר קינגסקורט – כנראה אתה מונה את פריטץ הקטן כשלשה. ואמנם לא רע היה הרעיון להוליך עמנו את הילד.

ופריטץ הקטן הנשוא על זרועות אמנתו כמו הבין שמדברים בו, ויריע וישלח את ידיו הקטנות אל זקנו הלבן של קינגסקורט.

– בדרך ילוו עלינו עוד שני אנשים: רשיד-בי והאדריכל שטיינעק – בארה שרה.

עד כה ועד כה הביאו המשרתים הרבה תשמישי דרך וילקוטי יד אל העגלה וישימום מאחוריה. אך סל של מזונות, ובו צלוחיות וחלב בעד פריטץ הקטן, ועוד מיני מזון, הוצב על מקום גבוה. לאחורי העגלה עלו המשיקים ועבד כושי. על הספסלים הרבודים מפנים ישבו שרה ומרים ופרידריך. קינגסקורט בחר לשבת במחלקה מכוסה על ידי זכוכית, באמרו, כי הוא רוצה להגן על עצמו מפני הרוח המנשבת, ואולם באמת אך ציד היה בפיו, והוא בחר לשבת שם, יען כי שם נקבע גם מקום פריטץ הקטן. הוא היה הראשון שטפס ועלה, ויבקש שיתנו את הילד לחיקו, ואחרי אשר נמצא פריטץ הקטן בחיק קינגסקורט לא זז עוד ממנו ולא רצה לשוב אל האומנת. ודוד, שנכנס באחרונה, נסה להשפיע עליו בחומר גזרת אב, אך לשוא.

וקינגסקורט היה זועף מאד, על כל פנים בדבר שפתים: פרחח לא-תרבות כזה! האם לא תלך לך מהר?

ודוד בקש: תנה אותו לי! אם ייליל, או לא!

באמת גם לא הרפה קינגסקורט להוציא את הילד מחיקו. הוא הושיב את הילד על ברכיו, וידגדג אותו בחזה ותחת סנטרו, עד שהרים הקטן קול צחוק.

– בר נש כזה! אבל גם אם יהיה קינגסקורט הזקן ללעג ולקלס לכל יושבי חיפה אין בכך כלום. הן באָשרי אין איש מכיר אותי פה.

העגלה נסעה החוצה. העבד הכושי מאחורי העגלה תקע בקרן רקועי פחים נגינות מפיקות עליצות. ופריטץ הקטן היה שבע ענג וימחא את כפותיו הקטנות.

– ראה נא! אמר קינגסקורט – הלא זה הוא כמעט כמו בימים אשר עברו – עגלות בית הדאר וחצוצרת הרכב.

דוד העיר: הוא תוקע בקרנו למען הודיע לרשיד את בואנו, ולא נאלץ לחכות ולאבד זמן.

ויסעו במסלת כרמל שכבר נוסעה להם וירדו לבקעה. ואמנם רשיד-בי כבר עמד לפני ביתו נכון למסע. הברכות היו מלאות חבה. מאחורי שבכות עץ של חלון אחד במכפלה הראשונה נראתה כף יד יפה ולבנה, כף יד אשה, ותנופף מטפחת.

ומרת שרה רצה מהר ותעל אל המסתתרת:

– יברכך אלהים, פטמה! השב נשיב לך את בעלך בשלום בלי פגע. היי בטוחה!

ומרים קראה:

– שקי נא לילדיך, פטמה!

והנה הובאו גם ילקוטי משאו הקטנים של רשיד לתוך העגלה. והבי ישב אצל דוד. עוד נענועי ברכה אל מול כף היד הלבנה בחלון, והמניע תפף, והעגלה נסעה.

ופרידריך פנה אל שכנתו מרים, ויאמר:

– האמללה אנוסה להותר בביתה.

– היא אשה עליזה ושמחה בחלקה – השיבה מרים – בטוחה אני שהיא חפצה באמת כי יתענג בעלה במסע הטיול הזה. ואלו ידע, כי עלבון הוא לה, אז לא נסע עמנו. שניהם טובים וישרים מאד.

– בכל זאת משתומם אני על האשה החפצה להשאר מאחורי השבכה בבקר יום אביב כזה, גבירותי.

– האין זאת? אמרה שרה, ופניה נהרו מחדוה – ימי אביב כאלה יש אך בארצנו. נעימים החיים פה מבכל מקום אחר.

גם פרידריך חש בנפשו, כי כל קרביו מלאים אושר, וגם לא ידע מדוע. עוד הפעם היה צעיר וגא, ויאמר להתלוצץ מעט בשכנתו.

– ומה לבית ספרך, עלמה כבודה? כנראה, תלית על היתד היום את חובותיך...

ומרים צחקה:

– אין הוא יודע דבר, לחלוטין שום דבר על אדות היהדות!... יודע לך אדוני, כי היום החלו ימי החופש אשר לנו לפני הפסח. הלא בגלל זאת אנחנו נוסעים לטבריא אל אחינו, לחוג שם עמהם את הסדר. האם לא הגיד לך דוד דבר?

– אחיך רמז פעמים אחדות, כי בטבריא יודש לנו דבר נדודי היהודים – האם זאת היתה כונתו? אבל את נדודי היהודים ממצרים הלא יודע אנכי מימי ילדותי.

– אולי היתה לו עוד כונה אחרת, אמרה מרים, והיא תפושה במזמותיה.

העגלה באה עד מורד מסלת הכרמל, אך לא אחזה דרכה אל טבור העיר, כי אם נטתה לימין. הם באו אל מגרש על גדות הים צומח עצים. לפני ארמון קטן ונהדר עמדו מנסוע. שם עמד איש בעל תנועות עזות, ראשו מוּטה אל מול פניו, ויתבונן בעד משקפי הצבט, הנשמטים תמיד מעל חוטמו, אל הבאים.

– לוא היתה נפשי תחתיכם – צעק אליהם – כי עתה לא באתי. זה חצי שעה אני עומד, ורגלי כמסמרות. לעולם לא אכוון את השעה.

תחת תשובה הורהו דוד את לוח מורה השעות.

– אין זה מוכיח, רק כי מורה שעותיך הוא מאחר לנוע. בכלל, אין אני סומך על מורי שעות... הנה קחו נא את לוחות תבניותי! אך אל תמעכו. כן קחו, ועתה הנני נכון. – הוא הושיט לדוד ולמרים שלש מגלות גדולות אשר נשא תחת זרועו ויטפס, והוא נושף באפו, אל העגלה. אך כמעט נעה העגלה ממקומה צעק שטיינעק תמרורים:

– עמוד, עמוד! לאחור! הלא שכחתי את צקלוני.

– שלח ישלחוהו לך עם הכבודה – הרגיעהו דוד. הלא יודע אתה כי את המשא אשר לנו אני שולח לטבריא במסלת הברזל, יען כי אנו נוטים מן הדרך.

– זה לא יתכן – נאַק הארדיכל. הן דרשתי בצקלוני. עלינו לשוב.

ואמנם אנוסים היו לשוב. הצקלון הובא ויוטל אל העגלה. שטיינעק שאף רוח, וברגע אחד נח מזעפו. אך שני צעקנים הראו את כחם אז ברֶוַח הצר של העגלה: קינגסקורט ושטיינעק. כזקן ההוא, צורר בני האדם, היה גם מנהג שטיינעק לדבר ברעם ורעש על דברים של מה בכך. כמעט אך הוצגו איש לפני רעהו, נהמו זה באזן זה כדובים, ודוד ורשיד הקשיבו בשים לב. אך פתאם שם קינגסקורט את אצבעו על פיו ויַמרץ גם שת שטיינעק להחריש.

– אדוני שטיינעק – לחש הזקן – הן אמנם קולך היה רם מאד, בכל זאת נרדם פריטץ הקטן – ובעת אשר בני החבורה צחקו הרים בזהירות גדולה את הילד שנרדם בחיקו, ויניחהו על זרוע האומנת היושבת מאחוריו.

– מר קינגסקורט – השיב שטיינעק בלחש, והוא חש כמו עלבון – אדמה כי קולי לא היה רם מקולך.

והמסלה אשר בה נסעו עתה נתנה לשני בני הנכר ענין לשאלות תמהון. התנועה לא היתה פה גדולה כבעיר, אבל היו גם שם אותות חיים למכביר. נוסעים על דו אופנים ואוטומובילים נחפזו ורצו לפניהם. על שביל רך בעד רוכבים לצדי מסלת המסע נראו הלום והנה רוכבים, מקצתם לבושים בגדי פסים כדת הערביאים ומקצתם עוטים שמלות אירופא. גם נראו גמלים בודדים וארחות, שרידים קדמונים ויפים של תקופה שכבר עברה. מסלת המסע היתה חלקה מאד, והנסיעה עליה היתה נעימה. מימין ומשמאל נראו בתים קטנים עם פרדסים, משם והלאה שדות נעבדים היטב עוטים ירקרק חדש. קינגסקורט השתאה בראותו, כי מן החוטים המתוחים על עמודים לאָרך המסלה סעיפים נמשכים לתוך הבתים השונים.

– האלה הם חוטי טיליפון? – נמלך בנפשו – ומה טיבם של בני אדם היושבים פה?

ורשיד-בי באר לו: פה על פי רוב יושבים בעלי מלאכות הכפר הזה הוא כפר רצענים. החוטים האלה מביאים אליהם את זרם החשמל בעד מכונותיהם הקטנות. האם חדש הוא בעיניך?

– לא! זה כבר נודע ביָמָי. אבל בעולם המעשה לא נתקיים אז דבר העברת הכח. ואי מזה יבוא הזרם?

– יש חברות שונות של חשמל. היושבים פה מושכים את הזרם על פי רוב מפלגי ההרים חרמון ולבנון ומן התעלה של ים המלח.

– לא! צעק קינגסקורט, והוא משתומם.

– כן! שאַג שטיינעק.

ודוד אמר:

– בעלי המלאכות האלה חצים אכרים, וגם לאומנותם האחת גם לשניה חברות להם. מעבד ידם בתור בעלי אומנות הם מוכרים לבתי המסחר הגדולים, לבתי המסחר הגדולים, לבתי משלוח הסחורות, ולא איש איש לבדו, אך החברה מוכרת בעדם. והם גם אגודות אגודות לעבודת האדמה. ויש ביניהם סדרים שונים. בקרבת הערים הגדולות פחותה אומנות הקרקע, ולעומת זה רבה אומנות המלאכה, ואומן כזה חורש וזורע לא יותר מן הדָרוש למחסור ביתו, ויש גם שהוא זורע מיני זרועי גנה אשר עליהם רבו הקופצים בערים. במקומות גדות הים אתה מוצא רבים מגדלים מיני קשואין ועדשים וקטניות כמו בגלילות הריוויֶרַא. הננו שולחים צמחי גנה אלה במסלת הברזל לכל קצוי תבל, לפאריז, לברלין, למאסקוי, לס' פטרבורג. שוב אתה מוצא גלילות ששם אתה רואה את ההפך, שם עבודת האדמה עיקר והמלאכה טפל לה, ואמנם היא מזורזת ומזוינת בכל הכלים והתקונים שנתחדשו בזמן הזה, אבל איננה יתרה ממעלת מלאכת בית. אלה הם כפרינו הפזורים על פני כל הארץ הפורחת. למשל, שם, ממולנו בעמק יזרעאל. אמנם אל נט תקוה למצוא קני עוני נאלחים כאלה שהיו קוראים להם לפנים כפרים. עוד יביא המקרה לידינו היום לראות את הכפר החדש, הוא הטפוס של כפר ההולך ומתפשט עתה גם בארץ ישראל המערבית גם במזרחית.

הם עברו על גשר הקישון, והעגלה מהרה לנסוע בין גנות עצי תפוחי זהב ולימונים כלילי הוד. הפירות האדומים והכתומים הצהירו מבין העפאים.

– יקחני בכור שטן, הלא זאת היא איטליא! אמר קינגסקורט.

– קולטורא היא הכל! שאג שטיינעק, כאלו רצה לשתק מתנגדים – אנחנו היהודים, קולטורא הבאנו הלום.

רשיד-בי צחק בידידות ובנחת:

– סלח נא ידידי, קולטורא זו היתה פה גם לפנים, על כל פנים זעיר שם וברמז. אבי אבי כבר נטע הרבה תפוחי זהב. – ויפן אל קינגסקורט ויור באצבעו אל פרדס מימין: זאת יודע אני יותר מידידי שטיינעק, כי פה גן אבי. ועתה הוא לי.

מראה העצים הנטועים היה מראה הוד. על גזע הלימונים הפורחים תמיד נראו ציצים ופירות ירוקים וכתומים יחד.

שטיינעק הרעים בקולו: לא אכחד, כי כבר קדמתם לטעת את הבאַיאירין שלכם, אך רק עתה יכולים אתם להבנות מהם כראוי.

רשיד-בי נענע בראשו: זה נכון. הכנסותינו עלו. עזבון תפוחי הזהב מארצנו גדל פי עשרה בעת אשר זכינו לחבור על ידי מסלות מתוקנות עם כל הארצות. הן הכל עלה לרגל בואכם.

– שאלה אחת, רשיד-בי! קרא קונגסקורט. אל נא יקצפו עלי האדונים, כי הלא פקחים הם. האם לא נהרסו יושבי ארץ ישראל לפנים על ידי הארחים הבאים? האם לא אלצו לנסוע? רצוני לאמר: בכלל, כי זאת אבין, שיחידים אולי נהנו.

– איזו שאלה! השיב רשיד. לכולנו היתה זאת ברכה. נקל להבין, כי ראשית לבעלי הרכוש, אשר יכלו למכור את חלקותיהם לחברה היהודית, או לא מכרון כי אם הוסיפו להחזיק אותן. אני בחרתי למכור את קרקעותי לחברה החדשה, כי כן מצאתי טוב לפני.

– האם לא הגדת לי, כי הגנות שעברנו לפניהם לך הם?

– כן! אחרי אשר מכרתים לחברה, שבתי ואקחם בחכירה.

– אבל הלא טוב היה לבלי הוציאם מרשותך.

– אבל טוב טוב היה זה לי מאשר לא עשיתי כן. אחרי כי חפצתי להיות חבר לחברה החדשה, עלי היה לקבל עלי גם את עול חוקיה בדבר הקרקעות. לחברי החברה החדשה אין רשות היחיד בקרקעות.

– ופרידריכסהיים לא לך היא, מר ליטוואק?

– הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא, כאשר עשה ידידי רשיד בקחתו בחכירה את הגנות.

– היובל הבא? אבקשך לברר את דבריך. כנראה נשמט ממני הרבה מאד במשך שנות שבתי באי אשר לי.

–שנת היובל – ענה דוד – איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון. אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה. אתה תראה, כי גם שטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור.

ושטיינעק מהר לבטל טענה אחת, אשר שער מראש, כי אותה יטעון קינגסקורט: אולי תאמר, כי אין חפץ לאיש לעבוד ולהשביח קרקע שאיננו לו לצמיתות, או לבנות עליו בנינים יפים.

– זאת לא זאת אדוני! זאת לא אגיד. לבהמה כזאת אל לך לחשבני. יודע אני, כי בלונדון בונים האנשים את בתיהם על קרקע לא להם, שהם לוקחים בחכירה לזמן תשע ותשעים שנה. הלא הוא הדבר... אך חפצתי לשאול אותך בּי אהובי, מה היה מצב התושבים הקודמים אשר לא היה להם רכוש, ואיך פעלה ביאת היהודים ביניהם? רצוני לאמר: בין המחמדנים הערביאים.

– מר קינגסקורט, השאלה הזאת נפתרת מאליה, השיב רשיד. אלה שלא היה להם רכוש, זאת אומרת: אלה שלא היה להם מה לאַבּד, יכולים היו אך להרויח. ואמנם הרויחו: מקום לעבודה, מזונות, הצלחה. לא תוכל לשער בנפשך דלות שפלה מן הדלות שבכפר ערבי בארץ ישראל בקץ המאה שעברה. האכרים היו יושבים באהלי חמר קטנים, שלא היו ראוים גם למושב בהמה. הילדים היו שוכבים ערומים ונעזבים ולא טפוחים בחוץ ויגדלו כאשר תגדלנה הבהמות. כל זה נשתנה עתה. האנשים נהנו מן המוסדות הגדולים העומדים וקיימים בעד טובת העם, אם אבו או מאנו, אם באו בברית החברה החדשה או לא. כאשר החלו הבאים להחריב את מקומות יון הרפש בארץ, לחפור תעלות, לטעת עצי התות, השתמשו בתחלה בפועלים מילידי הארץ, המוכשרים לעמוד בעבודה זו ואינם כה עלולים להלכד בפח המחלות, וישלמו להם שכר טוב. הביטה נא שמה אל השדה! זוכר אני בימי ילדותי היה כל זה יון מצולה. החברה החדשה קנתה את הקרקע הזה בזול ותהפכהו לעידית שבעידיות. השדות הם לבני הכפר הצח ההוא אשר אתה רואה שם על הגבעה, זה הוא כפר של ערביאים – אתה רואה את בית המסגוד הקטן. העניים האלה אשרו הרבה יתר, יכולים הם להחיות את נפשם בכבוד, ילדיהם בריאים משהיו וגם לומדים דבר מה. אף דבר אחד מאמונתם וממנהגיהם לא נעצר מהם, אך שלומם והצלחתם השגו חיל.

– אמנם נפלאים אתם המחמדנים! האין אתם רואים את היהודים כראות אנשים זרים שפרצו אליכם?

– נוצרי, מה זרים דבריך אלה! השיב רשיד בנחת. התחשוב לשוֹדד את האיש שאיננו נוטל דבר כי אם מביא? היהודים העשירו אותנו, ולמה נקצוף עליהם? הם מתהלכים עמנו כאחים, ומדוע לא נאהבם? מעודי לא היה לי בין בני אמונתי אוהב טוב יותר מדוד ליטוואק זה. יכול הוא לבוא אלי ביום או בלילה ולדרוש ממני כל אשר ידרוש ולא אמנע ממנו. וגם יודע אני, כי הנני יכול לבטוח בו כבטוח איש באחיו. הוא מתפלל בבית אחר לאֵל העליון על כולנו, אך בתי אלהים אלה עומדים זה בצד זה, ואני מאמין תמיד, כי תפלותינו בשעה שהן עולות הן מתחברות ממעל ואחרי כן הן מתנשאות עוד למעלה עד שהן מגיעות אל אבינו שבשמים.

רשיד דבר בסגנון פשוט, והסגנון הזה נגע אל לב כל בני החבורה וגם אל לב קינגסקורט. אכן הוא עוד פקפק:

– אמנם, אמנם. נכון מאד, יפה מאד. דברים ראויים להשמע. אבל אתה איש נאור. אתה למדת באירופא. אך לא כן העם היושב בערים ובכפרים, רוב העם.

– הם עוד יותר ממנו, מר קינגסקורט. סלח נא לי אם אומר לך, כי הרבה למדתי בארצות המערב חוץ מן הסבלנות. אנחנו המחמדנים התנהגנו עם היהודים זה מכבר היטב מכם הנוצרים. בעת אשר נראו הקולוניסטים היהודים הראשונים בארצנו, בקץ המאה שעברה, כבר קרו מקרים, שערביאים מריבים היו בוחרים ביהודי לשופט, או שהיו פונים אל ועד אשר במושבה יהודית לבקש ממנו עצה או עזר או משפט. וכל עוד לא תהיה יד הד"ר גייער על העליונה במה שהוא אומר לעשות, תכון הצלחת ארצנו.

– מה גייער זה שעל אדותיו כבר שמעתי פעמים ושלש?

ופני שטיינעק אדמו פלדות, ויצעק: זה הוא כומר ארור, צבוע, מסית וגונב את דעת אבינו שבשמים. הוא אומר לקבוע בינינו את אי הסבלנות, זה הבליעל! אני ודאי הנני אדם שקט, אך מדי אראה בן אדם זה, כמעט לרצחו נפש אוכל.

– ואתה אפוא הסבלן – צחק קינגסקורט. עתה אוכל לשער מה משפט לאי-סבלנים שלכם.

ודוד התלוצץ ויאמר: הם מדברים ביתר נחת.

והעגלה עזבה את המישור ותשקשק מזרחה לאדמת גבנונים. כתפות ההרים היו מכוסים נטעים בכל מקום. אף שעל אחד לא היה ריק ופנוי. במורדות הזקופים נראו שדרות כבימי ממשלת שלמה, פה צמחו ענבים, רמונים ותאנים. אגודות אגודות עצי יער היו לאות עד כמה נתנו יושבי הארץ את לבם להצמיח עצים על האדמה החשופה. על רכסי ההרים הקטנים נשקפו עצי תאשור ותדהר ממול תכלת הרקיע.

עתה באה העגלה לתוך בקעה נחמדה, ומראה הבקעה הפליא את הנוסעים הפלא ופלא בעתרת פרחיה ותפארתם. כיריעה מאירה בצבעים לבנים וצהובים ואדומים וירוקים היתה הבקעה פרושה בהוד שפרירה לעיניהם. ופלגי הבשמים אשר נזלו מסביב העירו את המחשבה בקרבם, כי הם צוללים בים של ריחות נעימים. רוח מנשבת נשאה את גלי האויר הניחוח, ושני הארחים היו כנלכדים בחבלי קסם למראה הפלאות הזה אשר לא עלה על לבם וגם לא ידעו שחרו. אך פשר דבר הוּגד להם מהר, כי זה מקום מטעי פרחים למעשה נטפי בשמים וריח. כל מיני הפרחים היקרים גדלו פה בהמון. כל הבקעה הזאת היתה כגן אחד. לקצה הדרך נשמעו ברכות האכרים לליטוואק, לרשיד או לשטיינעק, וזה היה לאות, כי רבו מכיריהם מאד מאד בקרב העם הזה. כן באו אל המקום הנקרא בשם סֶפוֹרית, ושם עמדה העגלה בפעם הראשונה. על המגרש אשר לפני בית התפלה היוני יצא דוד ויבקש את ידידיו לחכות לו רגע, כי עליו לבקר חיש קל בבית הכהן הנוצרי היוני. ויבוא לתוך הבית הנאוה והקטן ששם משכן הכהן.

ובני החבורה עזבו גם הם את התיבה להתהלך צעדים אחדים עד קצה הגבעה, מקום שם חרבות בית תפלה הרוסי. משם נשקף מראה מלא יפעת חן על כל הבקעה הפוריה עד הכרמל. ומרים ספרה כי פה עמד לפנים בית תפלה נוצרי, ושמות יואכים ואננא נקראו עליו ובית התפלה היוני החדש הוא לנוצרים רוסים יושבי מושבה שנוסדה בקרבת ספורית, והכהן הוא ידיד דוד, ודוד קורא לו לבוא עמו אל הסדר אשר בטבריא. אז נראה דוד ביצאו, ואחריו יצא גם הכהן הנכבד, ויביע את דאבון לבו, כי לא יוכל לנסוע עם בני החבורה, אך בוא יבוא אחרי הצהרים במסע החשמל דרך נצרת לטבריא, ובלי ספק יקדים לבוא אל הורי ליטוואק עוד לפני החבורה.

ויפרדו מעל הכהן, והעגלה נעה לפאת צפון.

__________

II.

ויורידו את לוח הזכוכית המבדיל בין המחלקה הראשונה והתיכונה אשר בעגלה, לבעבור הקל את השיחה בין כל בני החבורה. ביצאם מספורית, אלצו לעמוד אצל גדר מסלת הברזל בהראות מסע אשר בא מרחוק. והנה עף המסע בחפזון לפאת נגבה. והארחים השתוממו בראותם, כי הרכבת היא חסרת ארובת עשן, ויוגד להם, אחרי עבור העגלה על פני השבילים, כי הכח השליט פה וברוב מקומות ארץ ישראל במסלות הברזל הוא כח החשמל, בזה היה יתרון לישוב בארץ הזאת מכל ארצות הישוב הישנות. דוקא, בגלל אשר הכל היה עזוב ומשמים פה עד קץ המאה התשע עשרה, על כן היתה יכלת ליסד פה את מבחר התקונים החדשים. כמשפט בנין הערים כן גם היה משפט כל הבנינים האחרים כמסלות כתעלות מים, כעבודת האדמה כחרשת המעשה. הן בוא באו היהודים מכל הארצות ויכל יכלו להביא ממיטב תבונת כל העמים, והנאורים אשר באו הלום מבתי מדרש המדעים הגבוהים ומבתי המדרש לאומניות שונות באו מזוינים ונאזרים בכל דבר חכמה ותושיה, ודוקא, אלה בני ההשכלה, העברים המלומדים הצעירים, אשר לריק יגעו למצוא דרכם בחיים בארצות ששם פשה מחץ השנאה, עד כי אלצו להיות לאנשים אובדי עצות ומשתוקקים להרוס ולחתור – אלה בני הנעורים המלומדים והנואשים היו לברכה גדולה לארץ ישראל, כי הם הביאו הלום את המדעים החדשים בכל תוצאותיהם לעולם המעשה. כן הודיע דוד.

אז זכר פרידריך פתאם מלה אשר פעלה פעולה גדולה בקורות חייו, ויפן אל ידידו וישאלהו שאלה אשר איש זולתם לא הבינה:

– איש צעיר ונואש! היודע אתה עוד, קינגסקורט? אין פלא, כי יהודי בא. בימים ההם גדלו בינינו רבים כאלה. כולנו כן היינו.

אך יותר שזכרונות פרידריך משכו את לב קינגסקורט לבבוהו ספורי דוד:

– אמנם עם ערום שבערומים אתם – לנו הנחתם את הברזל הישן, ואתם נוסעים במכונות חדשות.

ושטיינעק צעק:

– ההיה לנו לקנות כלים נושנים? ואנו יכולים לקנות בטבין ותקילין שלנו כלים חדשים! ועוד, כל אשר אתה רואה פה כבר נמצא בשנות התשעים של המאה שעברה באירופא ובאמריקא – במדה יתרה באמריקא. האמריקנים עלו על יושבי התבל הישנה והסכלה. אמנם למדנו מאת האמריקנים גם במסלות הברזל גם בשאר דברים.

– לנו – השלים דוד – היה המעבר אל סדרי התנועה החדשה לא כה רב הוצאות, יען כי לא היתה עלינו חובה לסלק חובות ישנים. לא היינו אנוסים לסחוב חומר מתגלגל נמבזה ונמס עד שיסתאב ויפסל. בעגלותינו נקבעו כל ההרוָחות, כניסת אויר צח, אור בהיר בלילה, אין מכת עשן ואבק, ואין גם זעזועים, אף כי הנסיעה היא נמהרה מאד. יושבי העגלות למסע הפועלים אינם צפופים כמו לפנים. אנו מקפידים על משמרת בריאותו של העם בדרך. גם עליך לדעת, כי המסע הוא בזול גדול בינינו. בעד הנוסעים קבענו את שטת התעריף שנקבעה בארץ באדין בימי ממשלת הנסיך הטוב והחכם פרידריך. דאגנו מאד להמציא עבודה לפועלים. בינינו לא תמצא מקומות, שבאחד מהם דרושים פועלים בתכלית הדרישה, ובשני יש אנשים מבקשים עבודה ולא ימצאוה, ובין מקום זה לזה עוברות ושבות עגלות במסלת הברזל, והן ריקות, יען כי מחיר המסע הוא גבוה. מן הלבנון עד ים המלח ומגדוֹת הים התיכון עד הגולן והבשן נמשכים שבילי הברזל כמו רשת צנורות להוליך כח אדם. אמנם גם הובלת המשאות בארץ ולחוץ לארץ היא גדולה מאד, יען כי יש לנו חופי ים ובתי מסכנות לתבואת השדה וחבור עם כל מסלות הברזל באסיה הקטנה ובאפריקא הצפונית... אך לא אדבר עתה על אדות כל תועלת מסלותינו לכלכלת המדינה. הן הדברים האלה ידועים לכם אדוני, אף כי זה עשרים שנה הייתם רחוקים מן הישוב. כל זאת ידעו בני האדם על פי נסיונותיהם גם לפני עשרים שנה.

ודוד הוסיף לאמר: אך ידע לא ידעו את תפארת ארצנו היקרה. אמנם כביר מצאה ידנו בעבודה ובעמל ובחריצות, אך גם זולת מעשי ידינו היתה ארצנו מבורכת ורעננה ורב טוב היה צפון בה בידי שמים, אפס כי כל סגולותיה היו כעצמים בבטן המלאה במשך שנות מאות למכביר. איה ארץ כארצנו, אשר בכל תקופות השנה כה קרוב האביב אל יושביה? יש פה בארצנו אזור קר, אזור חם ואזור ממוצע, והאקלימים האלה הם סמוכים זה לזה. בעמק הירדן דרומה אתה רואה תמונת נוף כמשפט האקלים אשר בקרבת הקו המשוה; על גדות הים המלאות רוך תשבע נפשך ענג ודשן הריווירא הצרפתית והאיטלקית, ולא הרחק משם במתי הלבנון ומול-הלבנון והחרמון המכוסה שיבת שלג. ולכל אלה אתה בא במשך שעות מספר במסלת הברזל. אכן אדני ברך את ארצנו!

ושטיינעק מחה בהחבא דמעה מעינו.

– כן, אמר רשיד, הנסיעה היא תענוג גדול בארצנו. יש אשר אני יושב בעגלת האספקלריא ונוסע בלי מטרה הלום והנה אך למען השקיף בעד החלון.

– בעל בית נכבד, העיר קינגסקורט, אדמה כי עליך היה להראותנו את מסלת הברזל. אך חלילה לי לפגוע בכבוד תיבתך. אמנם נוסעים היטב.

ודו הצטדק: מפני שתי סבות לא נתתיכם לנסוע היום במסלת הברזל. ראשית, יען כי בעגלת המניע אשר לי תיטיבו לראות את הארץ ואת יושביה. שנית, יען כי בימים שלפני הפסח רב מסע העם במסלת חיפה-נצרת-טבריא. אמנם גם התשואות ההן, גם הערבוביה ההיא של כל העמים, גם המסע ההוא של עולי רגל למקומות קדושים לנוצרים הן מלבבות ומושכות את העינים במאד מאד. אבל ראשית חפצתי להראותכם את חיי הצבור אשר בנו.

– ואיך פתרתם את השאלה על דבר המקומות הקדושים? – שאל פרידריך.

– הדבר הזה לא קשה מאד, השיב דוד. במאה שעברה התעוררה השאלה הזאת לרגל התנועה הציונית, ואז חשבו יהודים רבים כמוך אדוני הדקטור, כי שאלה זו לא תמצא פשר. והנה אני רואה, כי הדעה הנושנה הזאת עוד קשורה היא בלבך, יען כי זה ימים רבים לא ראית את הנעשה בארץ. בתחלה, התברר הדבר כבר לפני חמש ועשרים שנה, על פי דברי החכמים יודעי העתים ושרי המדינות, כי הפחד הזה דכא רק את לב היהודים היראים מפני קול עלה נדף. המקומות הקדושים לנוצרים כבר היו זה שנים ודורות רבים אחוזות צמיתות בידי אנשים לא נוצרים. כאשר זה דורות לא היו מסעות צלב, כן גם השתנו הדעות על דבר השאלה, אם יש להניח מקום קדוש לנוצרים ברשות אנשים שאינם מבעלי הדת הזאת. גוטפריד הבויאָני ופרשיו הטובים חשבו זאת לקלון, כי פלשתינא בידי המשלמנים. ואיה ראית עקבות רגש כזה בין הפרשים והגראַפים באחרית המאה התשע עשרה? והממשלות? הנועזו להציע לפני בתי נאמניהן לקיים בידיהן מכסת כסף לגאולת הארץ הקדושה מידי המושלמנים? ועוד עליך לזכור, כי כל מלחמה כזאת עתידה היתה לסכסך את הממלכות לא רק בתוגרמא, כי גם אשה ברעותה. כל מסע צלב כזה לא היה מסע הצלב כנגד חצי אגן הסהר, כי צלב כנגד צלב. כן הכירו העמים וידעו, כי אך טוב לכל להחזיק את המשטר העומד על עמדו. ואמנם זאת היתה רק בגלל התועלת. אך בלעדי זאת היתה עוד סבה גבוהה, שיסודתה ברוח. איש לא שם לב מי הוא בעל המקום הקדוש. בעלי הדת המעריצים באמת את המקומות הקדושים החלו להבין, כי טוב ונאוה שלא יהיו אלה ברשות איש יהי מי יהי, אך יהיו רשות כללית. הדבר הוא דומה אל דעת הרומאים, שהניחו ליסוד מוסד במשפטיהם res sacrae, extra comercium זאת היתה הדרך הטובה והבטוחה בדרכים לעשות את המקומות הקדושים לנחלת כל המאמינים. בבואך לנצרת, לירושלים או לבית לחם, תפגוש בארחות עולי רגל, העוברים איש במסלתו בשלום, וחימה אין להם. גם אני, אף כי כל לבי נתון ליהדותי, מתבונן בלב רגש אל המראות ההם.

– זכר לוּרד אשר בהרי הפירינאים עולה על לב המבקר את בית לחם או את נצרת, אמר שטיינעק. גם שם כה רבה התנוענ, כה עצום מספר בתי המלון החדשים ובתי המקלט וזבוּלי הנזירים.

השיחה נמשכה בין הנוסעים עד בואם אל המישור. משם והלאה השתרעה שפלה ארוכה, צומחת בעתרת שפע חטה ושעורה, דוחן וכוסמת, שומשומין וטבק. פה ושם כפרים מזהירים כעצם השמים לטהר וחצרים בודדים בעמק ועל כתפות ההרים. כרים וגאיות הפיקו עליצות במראה דשן אדמתם, ועליהם מקנה וצאן רועים כדָבְרָם. הלום והנה נראה ברק ברזל המכונות הגדולות העשויות לעבודת השדה. תחת קרני שמש האביב עשתה כל תמונת הנוף הזה פעולה מלאה חדוה ושלוה בלב הרואה.

ויעברו דרך מקומות קטנים אחדים, ויציצו לתוך חצרות נאים אשר לאכרים היושבים שם, ויראו את האנשים ואת הנשים בעבדם עבודתם, ואת הילדים בשעשעם במצחקם, ואת הזקנים אשר שבעו צחצחות זיו השמש בשבתם לפני הבתים. הם התפלאו לראות כי מספר עוברי ארח הולך וגדול ככל אשר האריכו לנסוע. גלוי היה, כי כולם שואפים אל מטרה אחת, וכנראה, היתה המטרה הזאת אחוזה משתרעת שם על ההר לפאת נגב. הנוסעים מהרו להעביר את עוברי הארח, את האנשים ואת הנשים שקדמום בברכת שלום ובקריאות הידד. נמצאו גם אחדים שהביטו זועפים כמתאוננים. ומאחורי עגלת המניע גברה התנועה עוד יתר. מדי עברה העגלה יצאו מכל חצר אשר בחצרות האכרים אנשים שאחזו דרכם ללכת, ומקצתם רצו. יש גם אשר עלו על סוסים וימהרו לרכוב אחרי העגלה. כן גם היו אנשים אשר עלו על דו-אופנים ויחתרו להשיג את עגלת המכוֹנה. ארחי דוד שערו, כי יש מחכים לכל הכבודה הזאת.

ואמנם כן היה. האחוזה שאליה נהרו נקראה בשם "כפר חדש". היא התנוססה בתפארת עשרה, ביפי המקנה, בהוד הקמה ובמבחר הסדרים אשר בשדות. לפני בית הקהל הכלול בהדרו חכה חבר אנשים, ובהגיע עגלת המניע הריע קול אדיר וחזק מפיות אנשים למאות, קול קורא הידד!

– הידד הוא כמו Hoch באשכנזית, אמר רשיד אל קינגסקורט ברדתם מעל העגלה.

– כן שערתי, כי זה הוא Hoch או Nieder – צפצף הזקן.

הם לא יכלו לבוא מהר אלהבית, כי להקת ילדי בית הספר יצאה לקראתם ותשר שיר בשפת עבר, שיר ברכה לקדם את פני הבאים בתודה ובקול זמרה, ועליהם היו לשמוע את השיר הזה מעוּמד. ופריטץ הקטן היה עוד הפעם עלז מאד וילוה בקול בלי מלים את שיר הילדים, בשכבו בחיק אומנתו.

אז יצא ראש הקהל פרידמאן, אכר איתן כבן ארבעים שנה וישמיע דברי ברכה קצרים, וביתר אהבה קדם את פני ראש המפלגה ליטוואק ושטיינעק. הוא דבר במבטא שפת היהודים הרוסים המדוברת.

– רעם ותמרות עשן! נהם קינגסקורט לאזן דוד העומד אצלו, לא ידעתי כי ראש מפלגה אתה.

– רק דרך אגב, לשבועות אחדים, מר קינגסקורט. אין זאת אומנותי.

ועוד אכר נגש, וגם הוא אדם כביר, ופניו שזופים משמש. הוא גלגל כנבוך את כובעו בין כפות ידיו הקשות ויאמר בקול לא-נכון:

– מר ליטוואק ומר שטיינעק, הרשוני גם אותי להשמיע דבר.

אגרופים אחדים נטו אל מול הנואם בהיסח הדעת להזיזו משם. רבים צעקו:

– אל ידבר מענדיל! לא לו לדבר.

אך מענדיל עמד עשוי לבלי חת, ועקשותו גדלה כאשר נסו להפריעהו.

– אדבר!

אז התחולל שאון. היה לא תהיה – צעקו הרבים. ורעי מענדיל זעקו: כן, כן, ידבר!

ודוד השקיטם בתנועת כפו אשר הרים למעלה:

– ידבר!

ומענדיל אמר בלעג אל אנשי ריבו: אתם רואים! מר ליטוואק הוא חכם מכם החמורים. והנה הדבר אשר חפצתי לאמר הוא רק זה, כי לא בשם כל הקהל דבר פרידמאן.

שאון חדש:

– כן, כן! הוא ראש הקהל! ומענדיל הוסיף לאמר בלי שים לב אל הצועקים:

– רשות לו לקבל את האורחים. כן, זו חובתו ויעשנה. בזאת דבר בשם כולנו יושבי חפר חדש. אין אנו גסי רוח כנגד ארחינו. אבל אין לו הרשות לקדם את פני הארחים כתור מנהלי מפלגה. אצלנו בכפר חדש יש עוד מפלגה אחת, שאיננה המפלגה של מר ליטוואק. זאת היא אשר חפצתי לאמר לכם, מר ליטוואק ומר שטיינעק.

הסערה שככה בעת אשר דבר מענדיל את דבריו, גם קרוב היה לשער, כי רבים רצו את הדברים המבדילים בצדק בין הכנסת ארחים ובין דברי מפלגה.

– האמנם כן – חקר קינגסקורט את שטיינעק – האמנם באנו הלום לארץ אויב?

– כרסם לא ירכסמונו – השיב שטיינעק. הלא על כן באנו להחזירם למוטב. אני אני אתקן את גלגלותיהם הכפריות... למען השם, איה דרשתי? ויבדוק בצקלונו שהגיש לו משרתו: דרשתי איננה!

מרת שרה צחקה: הלא בילקוטך היתה הדרשה.

– אך עתה זכרתי, כי היא מונחת בקופסא.

ומרים אמרה: דבר נא כאשר עם לבך בלי הכנות.

אך שטיינעק העוה פניו כנואש. הוא לא צלח לדרוש דרשות בלי הכנות.

ובהמון האכרים נפתחה מסלה, "רב שמואל בא" קראו רבים, ויפנו לו דרך בכבוד.

רב שמואל היה איש זקן הולך שחוח ונעים המזג. הוא אחז בכף דוד ויחבקנה ויברכהו בכל לבו. גלוי היה, כי אין לבו הולך אחרי מענדיל והעקשים.

ומרים ספרה לארחים בלט מי הוא הרב בעל הזקן הלבן הזה. הוא בא אל הארץ עם הנודדים הראשונים, בעת אשר המישור הרענן הזה היה עוד שומם כולו, והמישור אשר מאחורי גבעות הצפון היה מלא רפש וחלאה, ובדרום היה עמק יזרעאל בקלקלתו הישנה. רב שמואל היה רועה ומטיף לאנשי כפר חדש, שרובם באו מרוסיאויחלו לעדור את הארץ בעמל כפים ובזעת אפים. הוא היה וגם נשאר רב הכפר, ויחזק את מעמדו בקהלתו, אף כי קהלות גדולות היו קוראות לו לבוא להסתפח על כהונותיהן, כי כבד כבדוהו כל העם בגלל מעשיו וחכמתו. החלק המזרחי של הכפר הזה, מקום שם ביתו הקטן של הרב, נקרא בשם גן שמואל, ובימי החג, מדי הטיף הרב שמואל בבית הכנסת שבכפר חדש, היו אנשים חרדים באים מרחוק לשמוע את מדברותיו.

וראש הקהל פרידמאן צוה להגיש לארחים משקה-קבלת-הפנים וגם לחם. במגרש מאחורי בית הקהל נטעו אהל גדול מאד. על עמודים גבוהים וענפי עצים מתחו יריעות בד הספנים לפרש צל, ושמה הלך העם.

וסדן-עצים הוצג לשמש כבמת נואמים, ובקרבת הבמה הוכנו כסאות לרב שמואל ולארחים, ולנשארים היו ספסלים ומקצתם עמדו.

ופרידמאן דבר בראשונה ויבקש את השומעים לבל יפריעו את הנואם, גם אם אין דעתם כדעתו. כבוד כפר-חדש דורש זאת מאת העם. אז נתן רשות לארדיכל שטיינעק לדבר, ושטיינעק עלה על הבּמה, וישתעל פעמים אחדות, ויחל לדבר, ויהי בראשונה ככבד פע מעט, אך מדי הוסיף לדבר שטפו דבריו כזרם עוז:

חברים יקרים! לי קרה אסון... בדרך... הנה אבדה לי... דרשתי. הכינותי לי דרשה בעדכם, היא היתה דרשה טובה ויפה, ועליכם להאמין לי, כי לדעת אותה לא תוכלו.

אנשים אחדים צחקו, ושטיינעק הוסיף לאמר:

בחברתנו החדשה הגענו עד מקום מולד תקופה נכבדה – תקופה נכבדה, לא אגיד לכם דבר זולתי זה: תקופה נכבדה.

הנואם מחה את הזעה מעל פניו.

– ומה התקופה הזאת, ידידי האהובים? אבל בטרם אפנה אל התקופה הזאת, אבקש לשוב אל זכר ימים עברו. מה היו ימים עברו שלכם, שלנו? מה? הַגֶתּוֹ!

קריאות: נכון מאד!

– מי הוציאכם מן הגיתו? מי?

ומענדיל קרא בקול חזק: אנחנו לבדנו!

קריאות: מנוחה, מנוחה!

אך שטיינעק הלך הלך והתלהב:

– מי זה: אנחנו לבדנו? מה? המענדיל, או איש זולתו?

ומענדיל הוסיף לצחוק: העם!

– אבקש לבל הפריעני מה? יכול אני לקבל ולקיים את המלה שנזרקה מפי מענדיל. העם, כן! פשיטא, העם, אבל העם לבדו לא יכול לעשות זאת. עמנו היה מפזרבכל הארצות, אגודות אגודות קטנות ואובדות-עצות, בטרם היתה יכלת בידו לעזור לנפשו, נחוץ היה לקבצו.

ומענדיל סאן עוד הפעם:

– כן, כן, המנהלים. כבר אנו יודעים זאת!

אז השמיע פרידמאן את רעם קולו: כרגע תדום מענדיל! – אבקשך מר שטיינעק, הוסיפה נא לדבר!

– כן, כן, אוסיפה לדבר. מענדיל אומר: המנהלים. אדמה, כי כמתלוצץ דובבו שפתיו את המלה הזאת, אבל נכון הדבר. ומה היה אז גייער המסיתכם עתה? זאת אגיד לכם, דקטור גייער שלכם היה רב שונא ציון. אני אני ידעתיו. גם אז היה צורר לנו, אך הוא שם מסוה אחר על פניו, מסוה שונה ונבדל כולו. רק בדבר אחד לא שנה. אני אגיד לכם את אשר היה, את אשר הוא ואת אשר יהיה. הוא הרב המבקש את התועלת הסמוכה שבסמוכות. כאשר גמרנו אמר להרים פעמינו לבקש את עמנו ואת ארצנו, קללנו הרב ד"ר גייער קללה נמרצת. כן, הוא שם אותנו לסכלים ולנוכלים.

ואיש צעיר כבן חמש ועשרים שנה נגש אל הבמה, ויאמר בסבר פנים יפות:

– סלח נא, מר שטיינעק! זה לא יתכן. הלא נודע תמיד, כי אנחנו היהודים הננו עם ככל העמים, ופלשצינא היא ארץ שרשנו, ואם כן לא יעלה על הדעת, כי ד"ר גייער היה מחליט את ההפך.

– אבל כן עשה – צעק שטיינעק ומפיו יז קצף. הוא כחש בעמנו ובארצנו. הוא היה קורא בתפלות את השם ציון, ולשומעי דבריו באר בלשון תהפוכות, כי לא זאת ציון, אך השם הזה שאול הוא מאת ציון לענין אחר. הכל הכל נקרא בשם הזה, זולתי מה שהשם הזה הוא שלו. ציון בכל מקום, זולתי – בציון!

אנשים אחדים צעקו: לא, לא! זאת לא אמר גייער, זה לא יתכן!

אך רב שמואל קם וישען על משענתו בידו האחת ואת ידו השניה הרים. ותהי דומיה מסביב.

– אמת הדבר, אמר הזקן. היו רבנים כאלה. אולי היה גם גייער אחד מהם. זאת לא אדע, בזאת עלי להאמין למר שטיינעק, אבל היו רבנים כאלה, היו כאלה... וישב עיף על מקומו.

ושטיינעק הוסיף כסער מתחולל:

הרבנים של התועלת הסמוכה מררו את חיינו, והם עושים זאת גם עתה. אז, בימים הקשים, לא חפץ כי ידובר על דבר ארץ ישראל, ועתה הוא חובב ארץ ישראל יתר ממני. הוא האוהב ארץ מולדתו, הוא בן עמו, ואנחנו אוהבי בני הנכר, ואולי גם בני הנכר בארץ ישראל. כן! הוא חפץ להפרידנו מן הצבור. הוא עורר שנאה ביניכם ובינינו. הוא סוקר בעיניו, אך לטש ילטשן אל התועלת הסמוכה. לפנים, בגתו, היו העשירים בעלי הזרוע בקהלה, אז היה מטיף לפי טעם העשירים. לעשירים היתה אז דעת הלאום וארץ ישראל לא לפי טובתם, וכן היה מטיף. אז היה אומר תמיד, כי חלילה לעם היהודים לשוב. אז היה הדבר הזה שואה ואיד ליועצי המסחר, לחלפנים. אז המציאו הוא וחבריו את האגדה על דבר הַמַלְאֲכוּת הנתונה על שכם היהודים למלאותה. היהדות נוצרה למען תת לקח לעמים. על כן חייבים אנו לחיות בנדודים. לוא לא שנאו ולא בזו אתנו העמים, בכלל, דַּיָּם ללעג לנו בגלל החוצפה הזאת. וציון לא היתה ציון! אבל באמת לא אנחנו נָתַנּוּ לקח, כי אם קבלנו לקח, יום יום, קבלנו וקבלנו, לקח דמים וכאב אנוש. עד אשר קמנו ועד אשר מצאנו דרך לעבור גאולים. אמנם אז בא גם האדון ד"ר גייער אחרינו, הוא וחוצפתו, הוא וצביעותו. ופנים אחרות עתה – יהי שם ה' מבורך! – לקהלות היהודים. לא העשירים לבדם מחוקקים את החוקים, אך כל העם. הנשיאות בקהלה איננה עוד גמול בעד עסקים טובים, כמו לפנים. אין אנשים נבחרים לרגל עשרם, כי אם לרגל ישרם וחכמתם. ועל כן בא מועד לשית בחלקות להמון העם. עתה נחוץ למצוא דרך להורות להמון עם את התועלת הסמוכה, ועל כן משמיעים את הקול כנגד בני הנכר. אל יקובל לא-יהודי לחברה החדשה. ככל אשר ימעט מספר אנשים היושבים אל השלחן הערוך, כן תגדלנה המנות לאיש ואיש. המאמינים אתם, כי זאת תועלתכם הסמוכה? אבל שקר הדבר. הארץ תדל ותשם, אם תאחזו בדרך נבערה כזאת. אנחנו לא נזוז מן היסוד, כי כל איש אשר שמש שתי שנים בעבודת החברה החדשה כחק, אם היו דרכיו ישרים במשך שתי השנים, יקובל לחבר ויהי בן מי יהי ובעל איזו דת שתהיה. ועל כן אני אומר לכם, כי חובתכם להחזיק בדבר שעל ידו גדלנו: בחופש הדעה, בסבלנות, באהבה לכל בני האדם. אך אז ציון היא ציון! אתם תבחרו איש אל הקונגרס. בחרו באיש אשר לא יבקש את התועלת הסמוכה, כי אם את הקבועה. ואם תבחרו באיש מאנשי גייער, אין אתם ראוים שתזרח על ראשכם השמש היפה של ארצנו הקדושה. כליתי דברי.

הדברים לא פעלו פעולה חזקה, אך פעמים אחדות עשו מלים אחדות רשם, ואולם הדברים האחרונים כמו הכעיסו. אך מאת איש אחד הפיקו רצון – מאת מר קינגסקורט – אבל הוא היה אך ארח בכפר חדש.

__________

III.

– החפץ עוד איש לדבר? שאל פרידמאן היושב ראש.

– אני אני, צעק מענדיל, ובתנועה אחת עלה על הבמה,

– האדון הארדיכל שטיינעק דרש באזנינו דרשה. אפשר לומר, שהדרשה היתה נאה, גם אפשר לומר, שהדרשה לא היתה נאה. אני אומר, שלא היתה נאה.

ופרידמאן שסעהו בדברים.

– אתה מענדיל! אל תשלח את לשונך לגדף איש! היה לא תהיה כזאת.

אך מענדיל השיב:

– לגדף? מי מגדף? הוא גדף אותנו. הוא אומר, שאין אנו ראוים שתזרח לנו החמה. למה זה אין אנו ראוים? בשביל שאין אנו חפצים לתת כל איש להכנס? מי התענה ומי חרש את הקרקע? אנחנו! מי סקל ויעזק? אנחנו! מי החריב את הרפש, חפר את התעלות, נטע את האילנות, מי הזיע וקפא בקרח, עד שכל זה נגמר? אנחנו, אנחנו, אנחנו. ועתה פתאם לא יהיה כל זה לנו? לא, אין אלה דברים כלל. אנו באנו, ואז לא היה פה כלום, כלום. עתה זה הוא מופת האחוזות. בזה יש זעת אפינו ודמנו ויגיע כפינו. כל מה שדבר ע"ד התועלת הסמוכה והקימת, לא אבין. אפשר שאתם מבינים יתר ממני? ואשר להד"ר גייער – הדבר מוקשה. גם מה שדבר מכבר, מוקשה בעיני. אבל עתה הדין עמו, וזאת אני יודע. מה שעשינו לנו בידינו, צריך להיות שייך לנו, ולא נתֵּן ליטול ממנו, ויבוא מי שיבוא. כן! ויותר אין לי להגיד.

ואותות רצון קל נשמעו בהמון, אך כנראה עצרו האנשים ברוחם מהשמיע את תשואות החן בקול רם, מפני כבוד הארחים.

אחרי רדת מענדיל צעד דוד ליטוואק אל במת המדברים. פניו הפיקו קשט תום וכובד ראש, בפתחו את פיו בקול טהור ונשמע עד למרחוק:

ידידי! אתם תשמעו לי. יודעים אתם, כי עצמכם ובשרכם אנכי. כמכם עבדתי בשדה לימין אבי. הצלחתי לטפס ולעלות מעט למעלה, אבל יודע אני את דאגות איש השדה ואת ששונו. יודע אני את נפשכם, ובכל זאת הנני אומר לכם, שאין הדין עם מענדיל.

ראשית, אין איש חורש מזמות לקחת מידכם דבר מכל אשר לכם. לוא נועז איש לשלוח ידו לקחת את אשר לכם, כי עתה עמדתי לימינכם ואלחם בעדכם עד הרגע האחרון ברגעי חיי. לא, אין כל מחשבה והגה קל לשלול מאתכם דבר, או להסיג את גבולכם אשר הצבתם לכם במשפט. פרי עבודתכם לכם יהיה וגם ינוב. השאלה היא שונה ונבדלת מן הדברים אשר הגידו לכם האנשים.

כונת מענדיל רצויה, אבל הוא טועה. ראשית, טועה הוא בחשבו כי כל מה שאנו רואים פה מעשה ידיכם הוא. אמנם ידיכם עשו זאת, אך לא רוחכם הרה והגה את כל אלה. אמנם, ברוך אדני, כי אין אתם בוערים כאכרים שהיו לפנים בארצות אחרות. ואולם בכל זאת אין אתם יודעים את הצור אשר ממנו חצבה הצלחתכם. כי מה הוא כפר חדש? הרואה אותו בפעם הראשונה, ולא ידע את קורות הוסדו, ישתומם או יגיל על המראה, כי במסלה העתיקה אשר סללו ידי הרומאים הקדמונים לטבריא, במקום הנקרא ואדי רומאני נוסד הכפר היפה הזה הפורח כחבצלת. נסעתי היום עם שני אנשים אשר באו מארץ רחוקה, ואהי גא ושש באשר יכולתי להראותם את כל הודנו והדרנו, את שדותינו שעליהם פורחת אתה השעורה, את מקומות המרעה ואת עצי השדה, את פרדסינו הירקרקים, את בתינו היפים, את בקרנו ואת צאננו, את מכונותינו, את תעלותינו ואת האגמים והבצות אשר רכשנו. הנני מדבר בשם כלנו, אף כי לי אני אין אף צמד שדה במקום הזה. כל זה רכושכם וחילכם, אך אני חש את נפשי פה כבן בית, על כן אני מדבר בשם כולנו. ואם ישאלני איש: מי העלה את כל הכבודה הזאת כאוב מארץ במשך עשרים שנה? תשובתי ערוכה בפי כתשובת מענדיל, אין נגרע דבר: אנחנו, אנחנו, אנחנו!

כן, אבל איככה היה כדבר הגדול הזה? הבוא באנו ונעבוד בידינו, כדבר מענדיל? בידינו הכבדות שלא הסכן הסכינו מתמול שלשום בעבודת חריש וקציר? איך יכולנו לעשות פה את כל החיל הגדול הזה אשר לא עשה איש לפנינו? הן לא השיג פה איש דבר בעמלו עד אשר באו האכרים האשכנזים הפרוטסטנטים באחרית המאה התשע עשרה וייסדו פה מושבות. וכחרוצים האלה עשינו גם אנו. אף עָלינו עליהם על גפי מרומי כשרון המעשה, ואיככה היה כדבר הגדול הזה?

אמת נכון הדבר: אתם עבדתם בכל רשפי נפשכם הלוהטת לארץ הורינו. לאחרים היתה האדמה הזאת ארץ תלאובות, לנו היתה פוריה, יען כי הפִרֵינוּ אותה באהבתנו. זאת כבר הראו אנשי מושבותינו המפוארים לפני שלשים שנה, ובכל זאת היו המושבות ההן דלות וקלות בערך הכלכלה, יכן כי דרך מיסדיהן לא היתה נכונה. אלה שם ממולנו יכול יכלו בכל מכונותיהם החדשות לבנות אך את הכפר הישן, ולכם הכפר החדש. והדבר הזה לא מעשה ידיכם לבדו הוא, ידידי!

ולמהתלה תחשבו זאת, כי תשמעו מפי, כי כפר חדש לא בארץ ישראל נבנה, אך במקום אחר. הוא נבנה באנגליא ובאמריקא, בצרפת ובאשכנז. הוא נבנה על מוסדי נסיונות, ספרים וחלומות. הנסיונות שלא עלו יפה ביד אנשי מעשה, או ביד בעלי דמיון, דרושים היו למען תת לכם לקח טוב, ואין אתם יודעים.

היה היו לפנים אכרים לא נופלים מכם בחריצות כפים, ובכל זאת היה עמלם לריק. האכר אשר הזה לפנים לא ידע את אדמתו הנתונה לו, הוא לא ידע מה רב טוב צפון באדמתו, כי היה נבער מדעת, ורעיון לא עלה על לבו לבדוק ולבחון את האדמה בחינה חימית, הוא אך עָבֹד עָבַד בזעת אפים, הרבה לעבוד יתר מן הדרוש לתועלתו, או יש אשר היתה עבודתו שלא במקומה או שלא בכלים ראוים לה. האכר אשר היה לפנים לא יכול לעבוד לפי משפט הַחֲשָׂכון, יען כי ערפל היה חתולתו, וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה. מדי היה כסף דרוש לו להשביח את השדה, היה מתגלגל ונופל לידי נושכי נשך, עד כי שכר עבודתו לא לו צמח. הוא לא היה מובטח מן הברד ומן הערוב. לחנם חתר בכל מאמצי כחו להשקות את האדמה החרבה, או להחריב את האדמה הרטובה כי לא יצליח בעבודה הזאת אדם-לבדו. בשנת בצרת תקפהו העוני, וקציר ברכה לא העשירהו, יען כי לא ידע את הנתיב העולה אל שוק התבל. יש אשר כח עבודתו היה מעט, ויש אשר היה עודף על הצורך. הוא לא יכול לתת את ילדיו הרעבים ללמוד, וכן גדלו בחשכה ובבערות כאבותיהם מדור דור. וכאשר נגמרו המסלות החדשות, והחיבור הוקם, אז חשב כל איש, כי התקונים האלה יהרסו את האכר מעמדתו והעלו עליו קרץ. בארצות החדשות ששם יש קרקע בתולה נפלה עבודת האדמה ביד בעלי הנכסים הגדולים, המכונות העשירו את העשיר ואת הדל רוששו. עבדוּת חדשה קמה בארץ. האכר החפשי אֻלץ להתמכר לעבד, ובניו נדדו כעבדים לבית חרשת המעשה.

סדרי הישוב הישנים התפוררו תחלה בעומק אשיותיהם במפלגת האכרים, ואנשים ישרים רבים התאוננו, חקרו, בחנו, בקשו דרכים לתקן את הקלקלה. כל תחבולות המדע והנסיון הוצאו חוצץ. דבר אחד היה ברור לכל איש. בתקופת המכונות חובה על כל איש לשום משטר אחר בעבודתו ולפלס אותה על פי חקי הטבע החדשים. המאה התשע עשרה היתה מאה צולעת.

בראשית התקופה הנפלאה ההיא נחשבו בעלי הדמיון הנבוכים כאנשי מעשה והממציאים בעלי התקונים הגדולים כמשוגעים. נפוליון הגדול לא האמין, כי אניית הקיטור של פילאַן היא ראויה לטפל בה. לעמת זה משך פוּריה הַמְבֻלְבָּל המונים אחריו בהשמיעו את מזימותיו המוּזרות לכונן מקום מעון ועבודה למאות משפחות. סטיפינזון, מיסד מסלת הברזל, וקאבה החולם על דבר ארץ דמיונו איקַרִיָה היו בני דור אחד. כן אוכל לקרוא לכם שמות אנשים רבים, ואולי תשמעו אותם בפעם ראשונה.

וכל העם מסביב הקשיב רב קשב למלים האלה, אשר יותר שהיו נאוּם, היו פרק-במדע, עתה, ברגע ההפסקה, קם מענדיל ממקומו ויקרא בסבר פנים יפות, אך בקול רם: חזור אל הענין! מה לכל אלה ולכפר חדש שלנו?

ודוד השיב במנוחה:

– יש ויש לאלה ולכפר חדש שלנו הרבה מאד!

על כל מכונה חדשה נלוה בתקופת המאה התשע עשרה חלום סוציאליסטי חדש. המאה ההיא נראתה לי תמיד כבית חרשת גדול, שיש בו כלים טובים ומתוקנים, ובני האדם אינם יודעים איך לשמש בהם כראוי. מארובות בית החרשת היו תמרות עשן עולות עולות אל שמי התכלת, והתמרות הנמוגות, המעופפות, המעורבות האלה היו מציגות לעינים את הבטחות הסוציאליסטים. ומדי הבט הביטו האנשים הנאנחים למרום, לא היו רואים את שמי התכלת אשר לפנים, אך את ענני העולם העתיד לקום, את העננים שנוֹלדוּ מעשן בית החרשת.

היו גם עננים מראה שושנה. כמו למשל, הענן המפואר של האמריקאני ביללאמי. הוא הביט מאחור מפסגת שנת 3000 על שנת 1887 ויתאר חברה יקרה, חברת בעלי כיס אחד. בחברה ההיא רשות לכל אדם לאכול כאות נפשו מן השלחן הערוך לכל. הכבש רועה על יד הזאב. נאה, נאה מאד! אבל אז אין הזאבים זאבים, ואין בני האדם בני אדם עוד. אחרי ביללאמי בא חכם דמיון המדינות הירצקא, ויצג את דמיונו "ארץ חפשית", חלום קסמים נפלא כצלחת רב-מג המוציא ממנה כל חפצו. אלה הם חלומות יפים, או מגדלים פורחים באויר, ואולם אין להוליך אותם למקום שאנו רוצים להוליכם. החוזים היקרים האלה, שלבם היה מלא אהבה לבני האדם, שגו ברואה לרגל מכשלה אחת שרבצה לפתח חקר לבם. המלומדים בכם – יודע אני כי יש בכפר חדש מלומדים, כאשר היו זה שלשים שנה בקטרה – יבינו לרעי באמרי, כי מתארי הדמיונות ההם נכשלו בדבר אשר לו יקראו Petitio principii. הם הניחו ליסוד מוסד, דבר אשר עוד טרם התברר אז, ועוד היה עליהם להביא ראיה על אמתתו, והוא כי כבר נתבכרה דעתם ונפשם של הבריות די צרכם ליסד חברה חדשה. אוֹ אולי היה הדבר ברור בעיניהם, ויהיו חסרים אך את הנקודה הקימת אשר בה חפץ ארחימדס לתקוע את יתדו. הם חשבו, כי המכונה היא ראשית ואחרית כל בנין חדש. אך לא! ראשית ואחרית הוא הכח, ורק הכח. אמנם כאשר אך יש כח בידי, אז אשימהו במכונות חדשות שבחדשות, למען הוציא ממנו את התועלת הגדולה. אך לנו היה הכח הזה. מאין בא אלינו? מן העשק והלחץ אשר נלחצנו, מן התלאות אשר עברו על ראשינו. זאת היא אשר קבצה את הנפוצים ותאמץ את הקשר ביניהם. היו בקרבם לא רק עניים, כי גם איתנים, לא רק צעירים, כי גם חכמים, לא רק לוהטים, כי גם נאורים, לא רק ידים עסקניות, כי גם מחות חושבים. עם שלם נמצא יחד, לא! מצא את נפשו. ואנחנו יסדנו את החברה החדשה לא בגלל אשר אנו אנשים טובים מאחרים, כי אם בגלל אשר אנו אנשים פשוטים בעלי צרכים פשוטים, צרך אויר וצרך אור, צרך בריאות וצרך כבוד, צרך חופש הקנין ובטחון הרכוש. ויען כי אֻלצנו ללכת לבנות, ונלך ונבן לנו את בית שנת 1900 ולא את בית שנת 1800 או את בית שנת 1600 או בית תקופה אחרת אשר קדמה. כל זה הוּא ברור וקרוב מאד. אין אנו ראוים לשבח גדול, לא עשינו נפלאות, אך עשינו את אשר נחוץ היה לעשות בימינו.

ומענדיל רגז ויצעק:

– חזור אל הענין! חזור אל הענין!

ודוד השיב בנחת:

עוד מעט וכליתי, כי אך את ראשיתכם חפצתי להראות אתכם. לראשיתכם לא היה כל מקום וכל פתח-תקוה לולי עבודת הענקים שנעשתה בּמאה התשע עשרה. יהודים בודדים לקחו בה חבל, אך לא הם לבדם. הדבר אשר יצא ממוצא יגיעות כל בני אדם בל יחשב לקנין עם אחד, כי לכל העמים הוא. האיש המכיר טובה, או החפץ לדעת מקור כל דבר, אולי ישאל לנתיבות עולם לדעת את שמות מאירי הנתיב וסוללי המסלות החדשות בארחות עולם. לבני הגזע האנגלא-זאקסי, ידידי, נאוה תהלה ראשוֹנה במעלה, כי בין האנגלים אנו מוצאים ראשונה את ראשית משטרי החברה אשר קבלנו ונשכלל. גם החכמה האשכנזית הביאה את תרומת מַתָּנָהּ אל האוצר הזה. מי בכם החפץ לדעת דבר לאשורו יקרא נא בספרים המדברים על דבר קורות אגודות הפועלים וכל אנשי המעשה באנגליא, באשכנז ובצרפת.

ואכר צעיר הרים את ידו לאות, כי הוא חפץ לדבר.

פרידמאן ראהו ויקרא בקול רם:

– מה חפצך, יעקב?

ופני האיש הצעיר האדימו, כי בוש מעוז רוחו שהתעורר בו רגע, ויען בענוה:

– חפצתי אך לאמר למר ליטוואק, כי בבית עקד הספרים אשר לנו יש ספר קורות חלוצי רוטשדייל.

– תן את הספ למר מענדיל לקרוא בו – השיב דוד. זה הוא ספר מודיע תושיה לרוב. חלוצי רוטשדייל הישרים הרבו לעבוד בעדכם, זאת אומרת: הם הרבו לעשות בעד כל בני האדם בעת אשר עיניהם היו אך לטובת נפשם. בלכתכם היום לחברות הקונים אשר לכם, ושם תוצע לפניכם הסחורה המשובחת שבסחורות במחיר שפל, לחלוצי רוטשדיל עליכם להודות. ובראותכם כי כפר חדש שלכם הוא עתה צבור של עובדי אדמה שותפים מצליח ועושה חיל, עליכם להודות למעונים האומללים בראהאליין באירלאנד. גם הם שער לא שערו, מה גדול המעשה זהם עושים בקנותם את הכפר החדש הראשון בתבל בעזרת בעל האחוזה מר ואַנדאליר. כן, שנים רבות עברו, בטרם הבינו המלומדים שבמלומדים את ערך ראהאליין. רוטשדיל וחברת הקונים אשר בה קדמו להתקבל על הלב מראהאליין שהיתה בנויה על יסוד שותפות העבודה. ונקל להבין, כי ביסדנו את הכפר החדש, לא עשינו כמקולקלים שומרי נושנות, אך כמתוקנים עושי חדשות. אין דבר פה בכפר חדש אשר לא היה בראהאליין לפנים, ואך בזאת אתם נבדלים, כי שם מר ואנאליר בראש, ופה עומדת החברה החדשה בראש.

עוד הפעם הרים האכר הצעיר את ידו, וכאשר עצר הנואם רגע בדברו, אמר הצעיר בענוה:

– אולי תאבה לספר לנו קורות ואנדאליר וראהאליין, מר ליטוואק?

– בכל לבי, ידידי!... בימים ההם היתה אירלאנד ארץ דלה, ויושביה אמללים. חוכרי הקרקעות היו המון חלכאים, ויש גם אשר נהפכו לגנבים ולמרצחים. ויהי שם בעל נכסים ושמו ואנדאליר, והיו לו חוכרים אנשים מרי נפש ומתגעשים, ובראשית שנת 1831 היה העוני גדול מאד, והאכרים עשו תועבות גדולות בצר להם, ולואנדאַליר היה פקיד קשה לב, וישנאוהו החוכרים בגלל אכזריותו וירצחוהו נפש, ומה אפוא עשה ואנדאליר? הוא עשה דבר גדול! תחת אשר היה עליו להכביד את אכפו על החוכרים, התנוסס רעיון נפלא בלבו להיטיב להם, ויקרא לכל הפוחזים אשר ביניהם להתאסף לבא אליו וייסד להם חברה ויתן לחברה הזאת בחכירה את אחוזתו ראהאליין. מטרת החברה הזאת היה להשתמש בקרן קימת משותפת, לעזור איש לאחיו, לתקן את דרכי חייהם ולהיטיב לחנך את בניהם. כל הכלים והרכוש אשר באחוזה נכונו להשאר עוד קנין ואנדאליר עד אשר תשלם החברה את מחירם עד תומו. על כן היתה שומה על פי החברה לשים את שכרה למשמרת ולאגור ולקבוץ אותו על יד על יד. החברים בחרו וַעַד, ויהי מספר אנשי הועד תשעה, ולכל איש היתה מחלקה אשר בה שלט: לאחד עבודת האדמה, לשני חרשת המעשה, לשלישי המסחר, לרביעי חנוך הילדים וכו'. גם על עבודת יום יום השגיח הועד. כל איש חייב היה לעזור בעבודה לפי כוחו. השכר שהיתה החברה משלמת לחבריה בעד עבודתם יהיה קצוב כמדת השכר הנהוג במקומות ההם. חובה היתה עליהם לשלם גם משכרם זה מסים קלים לקופת החולים ועוד כאלה. הם היו למראה עינים שכירי יום של החוכר, אך הם היו החוכרים בעצמם. מר חאנדאליר החזיק לעצמו רק את זכות ההשגחה על כל המסה הזאת. והמסה צלחה עד להפליא. מר ואנדאליר קבל מראהאליין דמי חכירה ורוחים הרבה יתר מאשר לפנים. והפועלים שהיו יושבים מכבר אל עקרבים במחסור ובכפן, החלו פתאום לעלות ולהצליח, ויעבדו בחשק לב ובכשרון. הם ידעו, כי לנפשם הם עמלים, והדעת הזאת נתנה להם כח פלאות. האנשים שהמיתו לפנים את משגיחם, עבדו מן הוא והלאה בלי כל עין צופיה עליהם, כי איש איש מהם השגיח על חברו. כל עמל היחיד ומעשהו נכתב בספר, ולקץ כל שבוע קבל איש ואיש כמה שהשתכר בעבודתו. לא מדה אחת לשכרם. החרוץ הרבה, העצל המעט להשתכר! –

– טוב מאד! צעק איש מקרב הקהל, והנאספים צחקו מעט.

ודוד הוסיף לאמר:

במהרה התברר הדבר, כי פועל ראהאליין עובד פי שנים מכל פועל זולתו בסביבות. וסדנא דארעא חד היה, והבריות שוות. אך הם מצאו את האפן הגואל: את שותפות עבודת האדמה! השכר לא נתּן להם בכסף, כי אם בשטרות, ולשטרות היה ערך בחנויות ראהאליין, וגם החנויות היו לחברה ההיא. בחנויות היו אך סחורות משובחות במחיר לא רב, כמחיר אשר בעדו יקנו סחורה בהמון. כותבי קורות הדורות מספרים, כי מחיר הסחורות היה שם מחצית המחיר. לכל חבר היתה ערובה נאמנה כי לא יחסר עבודה וכלכלה בכל ימי השנה, החולים והזקנים מצאו מחסה ומסתור. במות איש, לא נעזבו יתומיו לנפשם... אך לא אובה לספר לכם בדברים ארוכים את אשר אתם יכולים לקרוא בספרים. טוב כי אשלח לכם את ספרי אופנהיימר, ייפרט, הובר ועוד – לבית עקד ספריכם.

עוד הפעם השמיע הפועל הצעיר הענו את דבריו:

– מר ליטוואק! ואיך התגלגלו הדברים בראהאליין מן הוא והלאה?

ודוד השיב:

– במשך שתי שנים עלתה ראהאליין כפורחת. המעונות והרהיטים, הבגדים והכלים, המזונות וחנוך הילדים היו טבועים בחותם ההצלחה, ומעידים בבעליהם כי דרכם צלחה. העודף על דמי החכירה עלה משנה לשנה, וחברי החברה היו בלי כל ספק ברבות הימים לבעלי האחוזה, לולי משך מר ואנדאליר את ידו ממפעלו. ואנדאליר אבּד את הונו בצחוק הקוביא בדובלין, ויברח אמריקה. והנושים באו וימכרו את ראהאליין, וחברי חברת החכירה גורשו, ואי האושר הזה טבע עוד הפעם בים עוני... אך התורה שיצאה מראהאליין לא אבדה, לוחות נשתברו ואותיות פורחות. זכר נשאר לה בספרי הקורות, וכאשר הולכנו את עמנו לאדמת הורינו החביבה יסדנו אלפי כפרים כראהאליין. איש כואנדאליר לא היה חזק ונכון כל צרכו. לדבר הזה דרוש היה קבוץ כביר, והקבוץ הזה הוא – חברתנו החדשה. היא בעלת הנכסים, היא נתנה לכם אדמה לעבודה, וממנה היו תוצאות להצלחתכם. אך גם החברה חדשה לא מאליה נולדה, ולא רק ממחות מנהליה יצאה, אף לא מכיסי מיסדיה. החברה החדשה מיוסדת על דעות שהן סגולות כל העמים מן הישוב. היודעים אתם כעת, ידידי היקרים, את אשר אני חושב? לעון פלילי אחשוב לגדור את הדרך בעד איש יהי מי יהי מבוא בברית חברתנו. כי עומדים אנחנו על כתפות עמים נאורים אחרים. כי יבא איש להסתפח עלינו, כי יכיר מעבדנו וקבל את החובות, כל הזכיות נתונות לו. כל אשר לנו אחרים עזרו והכינו, ועלינו לשלם את נשינו, ולזאת יש דרך אחת: הסבלנות השלמה בשלמות. הפתגם הראוי להיות מרגלא-בפינו תמיד הוא: אדם, אחי אתה!

הזקן רב שמואל קם וימחא את כפיו הרועדות, וכן עשו אחריו הנאספים, ויריעו לקראת דוד ברדתו מעל הבמה, אך מענדיל צעק בקול גדול:

– אז יאכלו זרים את יגיענו.

אז שב דוד לעלות אל מדרגות הבמה, וירמוז אל הנאספים יתן אות, כי עוד מלים בפיו:

– לא, מענדיל, שגיאה היא! הבאים אחריכם לא ירוששוכם, כי אם יעשירוכם. עושר כל ארץ – יושביה העובדים. הלא אתם עדים. ככל אשר ירב מספר הפועלים כן ירב הלחם, כשהמשטר הוא נכון וישר כמו בינינו. הן לא תתנו למאחרים-לבוא את שדותיכם הטובים ואת קניניכם אשר רכשתם במשפט. אך כמו שהדבר טוב לכפר חדש בהוסד אחוזות חדשות מסביב לו, כן טוב ומועיל הדבר גם לחברה החדשה. כל איש חיב לעשות את הרכוש אשר אותו יאכל. וכרבות הרכוש של היחידים, כן ירב רכוש החברה. הזקנים ביניכם אשר חזו מבשרם את קורות כפר חדש יודעים זאת היטב. בתחלה ישבו פה כעשרים משפחות. ושואל אני: הצרו צעדיהן בבוא עוד עשרים, עוד מאה משפחות? שואל אני, הֶרָשׁוּ או העשירו התושבים הראשונים?

וכסער נשמעה תשובת הנאספים, אשר זה אך עתה הבינו היטב את דבריו:

– הדין עם ליטוואק! עתה נחלת שפרה עלינו מכבר! כן, שפרה עלינו!

ודוד חתם את דבריו: הנה לכם המענה הנכון. מה שהיה הוא שיהיה. כרבות מספר הבאים לעבוד, כן תגדל הצלחתם. על כן לא רק מאהבת רֵעִים, כמצוה עלינו, נקרא: אדם, אחינו אתה! גם לתועלתנו נקרא: אדם, אחינו אתה! הזקנים ביניכם זוכרים את מראה המקום הזה לפני עשרים שנה: תהו ובהו. התושבים הראשונים תקעו יתדם במבחר האדמה. הבאים אחריהם מצאו נחת באדמה נופלת מעט במעלתה, אך גם הם הצליחו. האדמה שעלתה בחלקם של הבאים אחריהם הלכה הלך ודל, והם הפרוה, ויסקלו אדמת צחיח ואבנים ויחריבו אגמי רפש, כי אצל כל אחוזה קימת גם האדמה הדלה היא כאבן שואבת למשוך אליה פועלים, ועתה כפר חדש הוא פרדס, פרדס נהדר, נחפה בירקרק חרוץ ונעימים החיים ליושבים בו. אך כל נטיעותיכם תבלינה אם לא יהיו ביניכם אהבה ואחוה, שלום ורעות. שמרו אותם כבבת עיניכם. זאת היא תקותי, ועל כן אני קורא שלש פעמים ברכה לחיי כפר חדש ולאשרו!

עתה היתה רוח הנאספים כאש. הידד ליטוואק! הידד כפר חדש! קראו הגברים והנשים, וישאו על כפיהם את הנואם וישאוהו במעגלה, והוא עמל לריק להחלץ מידיהם.

ביום ההוא נסבו לבות יושבי כפר חדש מאחרי ד"ר גייער.

__________

IV.

וחבורת הנוסעים הלכה להתבונן אל סדרי עבודת האדמה בכפר חדש. מר קינגסקורט השתעה ברב-ענין במלאכת תּחנוּת-הנסיונות החימיים ובבנין המכונות שהן קנין הצבור כולו. ופרידריך לאֶווענבערג שהה בבית הספר לעם ובבית עקד הספרים של צבור, הצלא ספרים מסבירים להמון העם את כל המדעים המועילים. ומרים, בהיותה מורה מומחה, ידעה לבאר לו כל דבר אשר לא ידע. בתחלה היה עלז ומשתאה, אך בהוסיפו להתחקות על הסדרים הנאים והמתוקנים אשר בהם נערך דבר חנוך הדור הצעיר נפלו פניו ויאנח במרירות.

– מה לך, אדוני הדקטור? שאלה מרים בידידות.

– לבי עלי דוי, עלמה כבודה! אך עתה אני רואה, כי אחרתי לעשות את חובתי. עלי היה לעזור להקים, וגם יכולתי לעזור להקים את בנין העם הזה. אני הייתי אחד מבעלי הדעת, וחובתי היתה לדעת מה ילד יום. אבל טרוד הייתי אך בדאגותי הדלות והבזויות. נמלטתי על נפשי, ואבלה עשרים שנה באפס מעשה. לא אוכל להביע לך כל אשר יעיק את נפשי. אני – אני – בושתי!

והיא חפצה לנחמהו.

– לא עלמה כבודה, אל נא תנסי לנחמני. אַתּ, העלמה החיה ורבת הפעלים, תוכלי להרגיעני רק מחמלה ולא מדעת. חרפה לי בראותי את עצלותי, את אהבתי לבשרי. יהודי בעל דעת בדורי כמני חַיָב היה להקדיש את חייו לעמו האמלל. מן המערכה הזאת ברחתי בקלון. האשימיני עלמה כבודה, אך בי גברתי, אל נא תבוזי לי.

– מה תדבר? איך אוכל לבוז לך – השיבה בקול רם – ואתה מרים ראשי וראש כל בית אבי!

– נפשי בשאלתי, אל תדברי עוד אף מלה אחת על אדות הדבר הזה! – ענה. אַת אך מכניעה אותי, בעת אשר תאבי להללני. הלא נפשי יודעת מאד, כי לא נאוה לי תהלה. יש חובת אנשי דעת, כמו שהיתה מכבר חובת אצילים Noblesse oblige. חובה לעזור לשכלול בני האדם ולהרים את קרנם, איש איש ככחו וכתבונתו. בכל טוב לבך, עלמה כבודה, לא תוכיחיני לדעת, כי לא אשמתי.

– האם כבר עבר המועד? השיבה. הלא עוד תוכל לבוא בברית החברה החדשה. קבע יקבעו לך מקום, בו תוכל להראות כח מעשיך. אנחנו מקבלים ברצון כל כח חדש. הלא שמעת זאת מפי אחי. ומה ישמחו לקבל אותך!

– האמנם כן תאמיני, עלמה יקרה? השיב בחדוה – האמנם עוד לא עבר המועד? האמנם אוכל להיות עוד לחבר נאמן ומועיל?

– נכון הדבר – השיבה בצחוק חן.

ובלבו התעוררו רגשי תקוה. הוא חש את נפשו, כאלו התחדשו עתה נעוריו, וירא כי חיים חדשים נגלו כספר לפניו. אך אז זכר ויתאנח.

– לא, עלמה כבודה. זה הוא יפה יתר מדי. לא אוכל לעשות בכל תאות נפשי. לא אוכל לשבת פה. לא חפשי אנכי.

אז חורו פניה מעט, ובקולה נשמע כמו רעד קל:

– האמנם לא חפשי אתה?

– לא, קשור אני לכל ימי חיי.

והיא אמרה בקול חסר-צלצל: האוכל לדעת אל מי אתה קשור?

– מר קינגסקורט! – ואז ספר לה את כל עניניו עם הזקן. הוא חיב את נפשו להֵעָקד לקיגסקורט על דברתו-כבוד. על כן לא יוכל לשבת בארץ, רק ככל אשר יואיל ידידו זה לשבת שם, והוא לא יאבה להאריך עד מאד את ימי שבתו.

ופני מרים נהרו, ותשאל:

– ואם יתיר מר קינגסקורט את חרצובותיך?

– הוא לא יעשה זאת, אם לא אבקשהו, אך אנכי לא אבקשהו, כי בקשה כזאת אני חושב כמרד ומעל בזקן הנעלה הזה. אין לי אוהב נאמן ממנו בתבל, ולו אין איש זולתי. מה אחריתו אם אעזבהו?

– אבל גם עליו לשבת פה עמנו! חותה מרים את דעתה.

אך פרידריך, לפי דעתו אשר ידע את הזקן, חשב את הדבר הזה כדבר אשר לא יתכן באפן מן האפנים. לוא גם ימצא המקום חן בעיני הזקן, אז ישב פה עוד ימים, עוד שבועות, וסבב במדינה להתבונן אל כל הדברים הראוּים להֵרָאות, אך אז יסע לאירופא באין מעצור.

ובעת אשר הם נדברו יחד, כלו הנשארים את תהלוכתם בסך. בבית ראש הקהל פרידמאן נערך השלחן לארחים כדת האכרים, בלי הדר ומוֹתרוֹת. שם ישבו כשעה אחת אל השלחןוידברו על דבר קורות כפר חדש ועל דבר עתידותיו. רוב הכַּפרים שבו אחרי האספה שהיתה לפני הצהרים איש לעבודתו ואיש אל המגרש אשר שם גר. אך מעטים, שמושבם היה בטבור הכפר, עמדו פה בנסוע עגלת המניע. הם הרימו את כובעותיהם וינופפו את מטפחותיהם, בנסוע דוד עם הארחה אשר לו הלאה.

מימין ומשמאל למסלת המסע שדות עבודים היטב, נטיעות גפנים וטבק, עצים ועצים. אין אף מלוא שעל אדמה שוממה. במרחק ידוע מן המסלה הראשית ראו מכונה קוצרת תבואת מספּוא. פה ושם עברה על פניהם עגלה טעונה תבן ואספתא למאכל בהמה. ומדי עברם בארה מרים לפרידריך את דרכי עבודת האדמה ואת אפניה, דברים אשר נעלמו ממנו עד אז. זעיר שם זעיר שם הציצו מתוך האדמה נצני הקיץ, השומשמין והעדשים, הדוחן והארז. על שדות הבר פלחו מחרשות חשמליות את האדמה שהיתה עוד רטובה מגשמי החרף, למען התקינה בעד זרעי החרף הבא. הטבק זה עתה נטע נטיעה שניה מתוך ערוגותיו, והפועלים היו טרודים בנכוש ובברור. הכישות כבר היו בצמיחה שלמה, והאכרים היו מביאים ענפי תות לסמוך עליהם את דליותיהן. ויש אשר שמשו לתכלית זו בחוטי ברזל קלועים, אך אלה שהיו נוטלים ענפי תות הניחו את הדליות בלי זמוּר, למען יסתעפו גם ענפי התות היטב, ולמען יהיה לציציהם מגן מקרני השמש די צרכם.

שם החל הארדיכל שטיינעק לדבר, ויגמור את ההלל הגדול על עץ העקולפטיס. זה עץ-אוסטרליא המפואר, שמביאים ממנו מינים למאות, טעונים באניות לפלשתינא, מאז החלה עבודת הישוב להעשות במדה גדולה. לולא העקולפטיס, החש לגדול, והמחריב את אגמי הבצה כמו בכח קסמים, וגם בלעדי זה רבה תועלתו ותפארתו – לולא העקולפטיס, נמנע וחדל היה להחל לעשות דבר, ומה גם להשיג ארחות חיים ותוצאות נהדרות כאלה.

– כן, אמרה מרת שרה בלעג קל, ועל כן הפך מר שטיינעק את העקולפטוס הטוב אשר לנו לאבן. קשוטי מחמדיו שהוא מקשט בהם את החומות הם כתבנית עלי העקולפטיס.

כן נסעו להלאה, ולבם היה מלא חדוה ויופי כיפה נוף זה. אביב נחמד פרח מסביב למו. כל שולי הדרך וקצות השבילים מכוסים ציצי חמד, פרחי תכלת, נצני הוד ארגמן וארחידֵיאות נהדרות. במקומות אחדים היו בתוך השדות עצי שקדים ואפרסקין.

עתה עברה המסלה דרך מנהרה מפליאת עין. שם היו סלעים נקובים ככברה. לפנים נלחמו פה גבורי יהודה ויעמדו על נפשם במלחמתם האחרונה.

ודוד זכר את העת ההיא במלים אחדות שיצאו מן הלב. ועוד היה עליהם לנסוע כברת ארץ קטנה להלאה, ואז נטתה המסלה הצדה, ולפניהם השתרע עמק כנרת, ומאחוריו הים הנקרא בשם הזה, רוחצים בפלגי אור השמש של אחרי הצהרים. קול ששון תמהון התפרץ מפי פרידריך למראה ההוד הזה.

על השטח הגדול של ים כנרת עברו אניות גדולות וקטנות, ומדי עברן נהרו אחריהן השבילים אשר פלחו במים, ומראיהם כשבילי נגה. מפרשי האניות נוצצו וחלקי ברזל-עשת של סירות החשמל הבריקו. על שפת הים בעבר השני, ובכל מקום בתוך ירקרק הגבעות, שעליהן יציץ נזרן נזר חרשה עבתּה, נראתה לבנת נגה בתי הקיץ. ופה היתה מַגדַלָא, עיר מצער חדשה, נוצצת, אבן חן, ובתיה כעדי עדיים. אך הנוסעים נסעו בלי מעצור הלאה לטבריא, על שפת הים נגבה. לעיניהם היה פרוש מחזה גילת החיים, כמחזה אשר יראה הרואה בהדר תקופת הארחים על הריווירא בין קאן ובין ניצא. כל מיני רכב קלים עברוּ, ועליהם בני אדם לבושי הדר. רובם עגלות מניעים, בעלות תבנית נאה, לשני נוסעים, לשלשה, וגם יותר. אך גם עגלות רתומות, בארח קדמון, לסוסים או לפרדים, נראו, וביניהם התערבו בעלי דו-אופנים, רוכבים על סוסים, וגם טיילים מתהלכים על הדרך החלקה הסלולה על שפת הים בעד העוברים ברגליהם. מראה העם היה כמראה קהל המון עמים אשר במקומות מעינות הישועה, ששמה יבואו מכל קצוי תבל לבקש מזור ותעלה למחלתם. עתה נודע לקינגסקורט ולפרידריך, כי טבריא היתה לעיר חפץ בגלל החמים אשר בה, ונהרו אליה מבקשי מרפא, וגם יבואו לימי החרף מאירופא ומאמריקא להתענג בזיו אקלימה הנעים, תחת אשר הסכינו מאז לנסוע לסיציליא, או למצרים. כאשר אך נבנו בתי המלון הגדולים הראשונים בטבריא, החלו בני עמים שונים לנסוע שמה מכל עבר. אנשי שווייץ בקיאים בעסקי בתי המלון הכירו בראשונה את חן המקום ואת מעלותיו ויאחזו בו ויעשו חיל.

והעגלה עברה עתה לפני בתי מלון אחדים מאלה. על הרובד ישבו עדינות ואלופים, ויתבוננו אל תשואות המסלה ואל התנועה אשר על הים. מאחורי החצרות היו מקומות מרווחים לצחוק הַטֶיניס, ושם צחקו עלמות ובחורים לבושים לבנים בכדורים. על מעקות אחדים עמדו להקות מנגנים אונגארים, רומינים ואיטאלקים לבושים בגדי עמם. כל זאת ראו בני החבורה אך מדי עברם, כי המטרה היתה מהם והלאה. הם עברו דרך טבריא לארכה מצפון לדרום ויביטו במעוף עין אל הרחובות, ההולכות ומסתעפות כסעיפים מצמרת הרחוב הראשית, ויראו מגרשים, ועליהם בנוים ארמנות שאננים ונהדרים, וגם חוף קטן ומלא חיים, כתכונת חופי הים בארצות הקדם. הם ראו בתי מסגוד נהדרים, בתי תפלה לנוצרים קאתולים ולנוצרים יונים ובתי כנסיות ליהודים. אז באו עד קצה העיר הדרומי, ושם שבו ראו בתי קיץ ובתי מלון, וכרמים ופרדסים עוטרים אותם ומפרידים ביניהם, ומשם כמהלך חצי שעה עד צֻמַת בִּניָנִים: שם חמי טבריא, בתי רחצה גדולים וכבירים. בחצי הדרך בין העיר ובין מקום החמים עמדה העגלה לפני שבכות גדר אחד מבתי הקיץ.

– באנו! קרא דוד, בקומו ממקומו.

הגדר נפתח, ואיש זקן יצא על המדרגות, וינופף בשמחה ובנחת את הכפא שעל ראשו, וישאל:

– דוד, בני, איהו?

ופרידריך לא ידע את אשר היה לו. גם פה, בבית ליטוואק הזקן, כבר חכו לו בכליון עינים, כי מפרידריכסהיים בשרוּ להם במהרה את הבשורה הזאת על ידי הטיליפון.

והזקן הנאוה והחפשי הזה, המתהלך פה בהדרו כבן חורין, היה הרוכל הדל, אשר פרידריך רצה לתת לו נדבה בבית המשתה בווין. מה גדלה ומה נפלאה התמורה! והכל היה בלי נפלא