תל-אביב

בנימין זאב הרצל
תרגם נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

ספר ראשון

I.

ד"ר פרידריך לאֶווענבערג ישב תפוש ברוב שרעפיו בתוגה עמוקה אצל שלחן-השיש העגול בבית המשתה אשר הסכן הסכין מכבר לבקר בו. בית המשתה ההוא היה בית משתה וויני ישן ברחוב אָלזערגרונד, והוא היה יוצא ובא בבית המשתה הזה שנים רבות, מאז היותו תלמיד בית מדרש המדעים. כפקיד מדקדק בשעותיו היה שב ובא יום יום בשעה החמישית אחרי הצהרים. המלצר החולה לבן-הפנים קדם את פניו בענוה. לאֶווענבערג ברך מדי עברו בקידת-ראש את הגזברית חורת הפנים, בלי דבר עמה דבר. אז ישב אצל שלחן-הקריאה העגול, וישת את הקופי שלו, ויקרא במה"ע, שהמלצר שקד בחריצות גדולה להגיש אליו. ואחרי אשר כלה לקרוא את מה"ע לימים ולשבועות, למהתלות, ולמדעים מיוחדים, קריאה שאָרכה תמיד שעה ומחצה, החל לשוחח עם אוהביו, או לחלום בהקיץ.

זאת אומרת: לפנים היו אלה שיחות, ואולם עתה היו אך לדברי חלומות, כי שני החברים הטובים, שהיו מבלים עמו יחד במשך ימים ושנים ערבים אין-מעשה ורב-ענג, בבית המשתה של בירקענקרייז, מתו בירחים האחרונים. שניהם היו בכירים ממנו לימים, ולפי אשר כתב אחד מהם, היינריך, במכתבו האחרון הערוך אליו, בטרם ירה כדור מות לגלגלתו, היה הדבר מתאים ומקביל אל סדר הזמנים, שהם היו דרושים לצאת לפניו ולעזוב את ארץ החיים. השני, אָסוואֵלד, נסע לבראזיליא, למען עסוק שם בישוב קולוניסטים יהודים, וזה מקרוב הכריעתהו שם הקדחת הצהובה, וימת.

הנה כן קרה ויאת הדבר, שפרידריך לאֶווענבערג ישב לבדו זה ירחים אחדים אצל השלחן הישן, ואחרי אשר חדל לטפל בגליונות מה"ע רבים, העמיק מחשבות ויחלום לבדו, בלי בוא בדברים עם איש. הוא היה עיף, ולא בקש מכירים חדשים, כמו כבר חלפו ימי נעוריו ויהי לשב וישיש, שכבר באה עתו להפטר מחברת בני האדם. הוא ישב, ועיניו היו נשואות אל האֵר הקל, שהיה פרוש כצעיף על ירכתי האולם. מסביב לשלחן הקוּביא עמדו צעירים אחדים, ומקלות ארוכים בידיהם, וכל עצמותיהם אומרות תנועות-דחיפה. הם לא היו נעדרי ענג, אף כי מצבם לא נבדל ממצבו שלו: הם היו רופאים-מתחילים, דקטורים לחכמת המשפטים, אשר זה עתה קבלו תעודותיהם, מלומדי-טחניק, אשר זה עתה באו מספסלי ביהמ"ד. הם השלימו את הלמודים הגבוהים, אך עוד לא היה להם כל מעשה לעשות את תורתם אומנותם. רובם היו יהודים, ובשעות, שאז לא שחקו בקלפים, או בקוביא, היו מתאוננים תמיד על "העת הזאת", אשר בה קשה לאדם למצוא חית ידו. אך עד כה ועד כה היו מבלים את "העת הזאת" בשחוק אין קץ. לאֶווענבערג היה מתעצב על חדלי-מחשבות אלה, ובאותה שעה היה גם מתקנא בהם. הם היו באמת ככל האביונים בלי כל מטה לחם, ונבדלו רק בזאת שהם היו אביונים עם תעודות בתי מדרש גבוהים. הם היו חללי התקופה אשר אז נחה הרוח על המפלגה התיכונה בין היהודים לחנך את בניהם לחכמה ולמדעים גבוהים. גזרה נגזרה, כי הבנים היה יהיו לאנשים אחרים. הלאה מן המסחר, מן העסקים! אז החלה תנועת המונים המונים של הדור הצעיר אל התעודות הגבוהות, אל בתי מדרש המדעים, ואחרית דבר היתה, כי מספר הצעירים שהשלימו חק למודם עלה עד לבלי די, והם לא מצאו אחרי כן כל ענין לענות בו, ולחיות חיים דלים לא יכלו. כן גם נבצרה מהם מזמה להסתפח על הכהונות ועל הפקודות כחבריהם הנוצרים, ויהיו אפוא כמו מוטלים בשוק. ולהגדיל את אֵיפת ענים היה בקרבם רגש-כבוד והכרת-עצמם, ויהיו מתגאים ומתרברבים בתארי חכמה שהיו נותנים להם את תור המעלה, בלי כל משען לחיים. אלה שהיה מעט הון בידם יכלו לאָכלו לאט, או היו הולכים ומכלכלים את נפשותיהם מכיס הוריהם. אחרים היו אורבים ל"שדוך הגון", בתקוה משחקת לפניהם, להיות לסמוכים על שלחן חותניהם, ועוד אחרים יצאו חוצץ למלחמת תחרות עזה מאד ולא תמיד נקיה מסיגים, במקצעות עבודה אשר בהם קוו להשיג ארחות חיים ענוגים. וכן הגיעו הדברים עדי הראות המחזה המוזר והמעציב, כי אלה אשר לא חפצו להיות סוחרים ככל הסוחרים, כאשר היו ל"אקאדימיים", עשו עסקים שונים: עסקים במחלות נעלמות או במשפטים אסורים. מהם גם היו לסופרי מכ"ע ויסחרו בדעת הקהל. עוד אחרים התגוללו באספות עם, סבבו, כחנונים, בפתגמים כוללים חסרי ערך, למען עשות להם שם, ולמען חתור לתוך עניני כתות מדינה, למצוא בהם תועלת.

ולאֶווענבערג לא אבה ללכת באחד הדרכים האלה. "אתה גבר לא יצלח לחיים" אמר לו אָסוואַלד האמלל בטרם נסע לברזיליא, והמלים האלה התמלטו מפתחי פיו בחימה וביגון – "יען כי נפשך מואסת דברים רבים. אדם צריך לבלוע הרבה, כמו, למשל, תולעים, חלאָה. זה משמין ומחזק את האדם, והוא אז מגיע לאיזו מטרה. אבל אתה הלא חמור ענוג אתה. "לכי לבית המקלט, עוֹפליה!"... כי אדם הגון אתה, לא יאמן לך איש, יען כי אתה יהודי... ומה אפוא? האגורות האחדות של ירושתך תלכנה להן בטרם תתם עבודתך על שרה המשפטים, ואז יהיה עליך לנסות עוד דבר-מה שאתה מואס בו – או להתּלוֹת. אבקשך, קנה לך חבל, כל עוד לא כלתה הפרוטה מכיסך. עלי אל נא תשלך את יהבך. אחת, יען כי לא אהיה פה, ושנית, יען כי ידידך אני".

אָסוואַלד נסה לפתותו לארוח עמו לחברה לברזיליא. אך פרידריך לאֶווענבערג לא יכול לגמור בדעתו ללכת. הוא לא גלה לחבריו את סבת מאונו הנעלמה. הסבה היתה סבה יפה: קוסמת עם תלתלי זהב ככתם פז, בריאה נחמדה ונפלאה מאד. הוא לא נועז להזכיר את שם אֶרנסתינה אף באזני שני רעיו אנשי סודו. הוא ירא פן יהתלו בו, והכאיבו את לבו הרך והענוג והרגש אל הדבר הזה. ועתה הנה שני הרעים הטובים האלה אינם עוד, ולוא גם חפץ להמלך בהם, לבקש את עצתם ואת עזרתם, לא יכול לעשות זאת. ועצה ועזרה היו דרושות לו מאד, כי הענין רע וקשה. הוא חפץ לשער בדמיונו, מה היו השנים האלה אומרים, לוא לא הלכו להם, אך היו יושבים עוד איש על מקומו אצל השלחן העגול. הוא עצם מעט את עיניו ויחלום את השיחה.

"ידידי, נפשי קשורה בנפש אחת –, הנני אוהב..."

"נער אמלל!" יאמר היינריך.

ואָסוואַלד יאמר: "אולת כזאת נאה לך ואתה נאה לה, פרידריך אהוב".

"זאת היא יתר מאולת, ידידי האהובים, זה כבר הוא שגעון שנתבּכר יתר מצרכו, כי ה' לאֶפפלער, אביה, הלא ימלא פיו שחוק עלי, כאשר אבוא אליו לשחר את פניו לתת לי את בתו לאשה. הנני אך עוזר לעורך דין ומשכרתי ארבעים פלאָרין לחדש. אין לי דבר, זולתי זאת. הירחים האחרונים השלימו את תבוסתי. יודע אני, כי זאת היתה סכלות להראוֹת כה גלוי בפני כל אדם. אך חפצתי להיות בקרבתה, לראות את חן הודה, לשמוע את קולה הנאוה. המאות האחרונות שנותרו לי מירושתי אזלו. עלי היה לבקר בימי הקיץ במקום הרחצה, מקום שם היא ישבה, וגם את בתי התיאטראות ומקהלות הנוגנים. גם היה עלי ללבוש יפה, למען חדור אל המקומות, ששם היתה היא יוצאת ובאה, ועתה כבר הוצגתי כלי ריק, והנני אוהב אותה כאהבתי אז, ועוד ביתר עז".

"ומה אתה אומר לעשות?" ישאל היינריך.

"הנני חפץ לאמר לה, כי אני אוהב אותה, ולבקשה, לחכות לי שנים אחדות, עד אשר אכונן אָשרי בחיים".

ובחלומו בהקיץ הוא שומע את צחוק לעג אָסוואַלד: "כן, חכות! אין אֶרנסתינה לאֶפלער כה סכלה לחכות לאיש נפוח כפן, עד אשר יבּול ציץ יפיה. הלא הצחוק הוא!".

ובאמת נשמע קול צחוק בקרבת פרידריך לאֶווענבערג, ויבהל ויפקח את עיניו. ה' שיפמאן, פקיד-שלחן צעיר, שהתודע אל פרידריך בבית לאֶפפלער, עמד לפניו, ויצחק מקירות לבו:

– "הנני רואה, כי אֵחרתּ, אדוני הדקטור, ללכת לשכוב אמש, ועתה כבר חטפתך שינה".

– "לא ישנתי", השיב פרידריך במבוכה.

– "אך גם היום נאריך שבת. הלא תלך היום לבית לאֶפלער!" – ובלי שאול ישב שיפמאן לצד פרידריך אצל שלחן הקריאה.

פרידריך לא אהב את הנער, אך נשא וסבל את חברתו, יען כי יכול לדבר עמו על אדות אֶרנסתינה, ויש אשר יכול לדעת מפיו, לאיזה תיאטרון אֶרנסתינה הולכת, כי היו לה' שיפמאן דברים שבצנעה עם הגזבריות בבתי התיאטראות, ויכול היה לקבל כרטיסין גם בעת אשר רבו הקופצים מאד, ואיש זולתו לשוא בקש לקנות כרטיס.

ופרידריך ענה: "כן, נקראתי גם היום לבוא לבית לאֶפפלער" וה' שיפמאן אחז מכ"ע בידו ויקרא: "ראה זה חדש הוא!".

– "מה חדש?".

– "ההודעה הזאת!".

– "האמנם אתה קורא גם את ההודעות?" אמר פרידריך ושפתיו סלסל צחוק קל.

– "האמנם? ראשית, אני קורא את ההודעות. זה הוא הדבר הנכבד מכל – חוץ מלוח מחירי השטרות".

– "כן? ומעודי לא קראתי את רשימת מקח השטרות!".

– "כן... אתה אדוני... אבל אני! די לי להעיף עין קלה על רשימת השטרות, ואודיעך את כל מצב המדינות באירופא כולה... וסמוך במדרגה לשער זה שער ההודעות. לא תוכל לשער כמה יש במחלקה ההיא. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. הרי זה כמו שאני יוצא לשוק. שם יש המון ענינים ואנשים עומדים למכירה. רצוני לאמר: – למכירה, באמת, הכל עומד, כל מה שנמצא בעולם, ורק המחיר הוא לפעמים גבוה, ואין להעפיל לעלות אליו... כשאני מתבונן בין ההודעות, מהר יודע לי, מה יש לעשות ולקנות. טוב שידע אדם הכל ושלא יצטרך לדבר-מאומה. אבל פה אני רואה זה ימים אחדים הודעה, אשר לא אבין בה דבר".

– "ההיא כתובה בשפה זרה?"

– "ראה, ראה נא פה, אדוני הדקטור!" –שיפמאַן הראהו את העלה וירמוז לו על הודעה קטנה, וזה היה תוכנה:

"יבוקש איש משכיל ונואש, נכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון. הצעות תשלחנה נא אל N. O. Body במערכת".

– "הדין עמך, השיב פרידריך, זו היא הודעה נפלאה. איש משכיל ונואש! אולי יש למצוא כאלה, אבל הפתגם האחרון עושה את הדבר קשה מאד. עד כמה יהיה אדם נואש, למען עשות את הבחינה האחרונה בחייו!".

– "גם לא נמצא האיש המבוקש ולחנם ידרשהו האדון Body. הנני רואה את ההודעה בכל יום. אך נכספה נפשי לדעת מה טיבו של Body זה המבקש אנשים כאלה".

– "אין זה איש".

– "מה פירושם של דבריך: אין זה איש?"

"N. O. Body – קְרא בנשימה אחת Nobody – פירושו בשפת אנגליא: אין איש".

– "כן! כן! ולא עלה על דעתי לשער כי זאת היא אנגלית. טוב שידע אדם הכל, ולא יהיה צריך לדבר... אבל השעה עוברת. ועלינו למהר, לבל נאחר לבוא לבית לאֶפפלער. היום עלינו לכוון את השעה".

– "מה יום מיומים?" – שאל לאֶווענבערג.

– "צר לי מאד! לא אוכל לגלות לך. אני איש סוד... אבל תוכל לדעת מראש, כי דבר מה יבוא שם בהיסח הדעת. מלצר! אחפץ לשלם!"

"דבר עתיד לבוא בהיסח הדעת?" – פרידריך חש פתאום מעין רגש פחד.

בעזבו בחברת שיפמאן את בית המשתה ראה במגרעת הקיר אצל הדלת נער קטן כבן עשר שנים. הנער משך את כתפותיו למעלה בבגדו הדק ואת זרועותיו אמץ אל בשרו וברגליו בוסס את השלג, שהביא הרוח לזוית מכוסה זו. רקידת רגלי הילד עשתה כמעט רשם מצחיק. אך פרידריך ראה כי הילד האמלל קופא מקרח בנעליו הקרועים. הוא שלח ידו לצלחתו ולאור המנורה הבוערת הוציא מפרוטותיו שלש פרוטות וימסרן לנער, והנער קבלן וישב בלחש: חן! וירץ לו.

– "מה? התומך אתה בידי הקבצנים בחוץ?" – שאל שיפמאן בזעם.

– "לא אאמין, כי הקטן הזה מתגולל בשלג של טבת לשם תענוג... גם נראה לי, כי מילדי העברים זה".

– "אם כן יפן אל הקהל, או אל חברת כל ישראל חברים, ואל יעמוד בקרנות בתי המשתה!".

– "אל נא תרגז, אדוני שיפמאן, הן לא נתת לו דבר".

– "אהובי הדקטור – השיב שיפמאן בעוז – הנני חבר לחברה כנגד העוני והקבצנות. קצבה לשנה זהוב אחד".

II.

לאֶפפלער ומשפחתו גרו במכפלה השניה של בית גדול ועשוי לדַיַרִים רבים ברחוב גונזאגא. בתחתיים היה בית המסחר הגדול לסחורת אָריג, ועליו נקרא שם: "מאָריץ לאֶפפלער ושותפו".

בבוא פרידריך ושיפמאן אל המסדרון, ראו על פי המעילים ואדרות החרף הרבות שהיו תלוים שם, כי היום רב מספר הנאספים ממספרם בכל יום.

– זה הוא כמו בית מסחר בגדים – העיר שיפמאן.

בטרקלין היו אנשים אחדים, שכבר נודעו לפרידריך מתמול שלשום. אך זר היה לו האיש הקרחַ, שישב לימין אֶרנסתינה אצל הפסנתר, ויאר פניו אליה בצחוק חן, כאלו מודע היה לה מכבר.

העלמה הצעירה הושיטה את ידה ברצון לארח הבא.

– אדוני ד"ר לאֶווענבערג, הרשני נא להציגך! זה הוא האדון ליאופולד וויינבערגער.

– סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו בברין – השלים אביה אחריה, לא בלי הדר ותשואות חן.

שני האנשים הושיטו את ידיהם איש אל אחיו עליזים ושמחים, ופרידריך ראה בעת הזאת שלא במתכוון, כי סגן הראש של בית המסחר בברין הוא זוֹגדָס מְעַוֵת הראות ו"רואה החדר והעליה כאחד", וכף ידו לחה ורטובה מאד. הדברים האלה לא היו רעים בעיני פרידריך, יען כי הם גרשו את הרעיון הראשון שהבריק בקרבו כחץ ברגע בואו. אֶרנסתינה ואיש כזה – לא, היה לא תהיה! בתמונתה שנראתה לעיניו עתה, גבוהה, רבת חן, וראשה הנאוה נטוי מאד, הרהיבה את עיניו. אך הוא אֻלץ להנזר מעט לאחור, כי ארחים חדשים באו, וגם לקראתם יצאו בעלי הבית לקדם את פניהם בברכה. אך האדון ליאופולד וויינבערגער מברין החזיק מעמד בסרבנות לימין אֶרנסתינה.

ופרידריך חקר את שיפמאן.

– זה האדון וויינבערגער הוא, כנראה, מודע ובן-בית מאז.

– לא! – השיב שיפמאן – הם יודעים אותו זה אך ארבעה עשר יום, אך זה הוא – בית מסחר יפה מאד לסחורת אָריג.

– מה הוא יפה מאד? בית המסחר, או האריג? – שאל פרידריך עלז ושקט בידעו, כי האיש, שהכירו אותו זה אך ארבעה עשר יום, הן עוד לא היה לחתן.

– גם זה גם זה – השיב שיפמאן – שמואל וויינבערגער ובניו מקבלים בהלואה כמה שיחפצו בעד למאה... זה הוא לעילא ולעילא... בכלל, הכל יפה פה היום. הבט נא שמה: זה האיש דל הבשר, ועיניו כה זכוכיות, הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין. הוא אדם רע-המראה, אבל הוא אהוב מאד.

– מדוע?

– מה מדוע? יען כי הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין... היודע אתה את האיש עם זְקַן-הלחיים, ששיבה זרקה בו? גם את זה לא תדע! אבל אי מזה באת? זה הוא רב-סרסרים לאַשנר, אחד מענקי הבירזא. זה מצחק באיזה אלפים שטרות כמו לאחר יד. עתה הוא, במקרה, עשיר גדול. מי יתנני כמהו! היהיה לו עוד דבר מה בשנה הבאה – לא אדע. היום מתנוססות על אשתו אבני השהם הגדולות בגדולות, והנשים האחרות מתקנאות בה.

הגבירה לאַשנר ישבה באחת זויות הטרקלין בחברת גבירות עדויות עדי רב, ותשוחחנה ברגש רב על דבר צניפים. שאר האגודות עוד היו קרות-רוח, כמו לפני משתה הערב. גם היו כאלה אשר כמו השתוממו מבשורת פתאום ומן החדשה אשר לא שערו שתמהר כה לבוא חיש קל, היא החדשה שעל אדותיה רמז שיפמאן בשיחתו בבית הקופי. הם התלחשו, ויעמידו פניהם כמסתירי סוד. פרידריך חש את נפשו במצב לא נעים, ולא ידע מה. בחברה הזאת היה החלק אשר לקח והמקום אשר קבע לעצמו דל מאד, סמוך ודומה למקומו של שיפמאן. בימים אחרים לא עלה הרעיון הזה על לבו, יען כי בכל פעם היתה אֶרנסתינה קרובה אליו, ובה כל מעיניו, ולא עלה על לבו כל רעיון אחר. אך הפעם לא נשאה אליו עין ולא דברה אליו דבר. אין זאת כי אם האדון וויינבערגער איש ברין הוא בעל שיחה ערבה ומושכת את הלב. ועוד אחת חש פרידריך כדבר שדכא את רוחו. הוא ושיפמאן לבדם לא לבשו את הבגד קצוץ הכנפים או את ה"סמאָקינג", אך באו עוטים בגדי בקוּר פשוטים. הדבר הזה הבדילם גם במראיהם החיצון כחלכאים אשר בחברה זו. האח, מה אּותה נפשו לצאת, אך הוא לא מצא און לו לעשות כן.

והטרקלין הגדול כבר היה מלא מפה אל פה, והנאספים כמו עוד חכו אל בוא פנים חדשות. אז פנה פרידריך אל אחיו לצרה ושאלה בפיו. ושיפמאן ידע להשיבו, כי אך זה עתה שמע את דבר הגבירה בעלת הבית שדברה בלחש.

– מחכים אך לגרין ולבלוי.

– מי היה? – שאל פרידריך.

– מה? האין אתה יודע את גרין ואת בלוי? שני הפקחים אשר בווין! הן אין אספה, אין חתונה, אין סעודה שלפני החתונה, או כל מה שיהיה, בלי גרין ובלוי. יש אומרים: גרין הוא הפקח, ויש אומרים: בלוי. גרין עושה את מהתלותיו יתר בלשון נופל על לשון; ובלוי אוהב יתר לצחק על האנשים, על כן קבל בלוי הרבה יתר מכות לחי, אבל זה אין מעכב. לו יש מששת ימי בראשית פנים עשויות לכך. אין לחייו מאדימות כאשר יכו עליהן... בחברת נכבדי היהודים חביבים שני האדונים האלה מאד. אך איש לא יוכל לדבר את רעהו לשלום, ולא נפלאת היא, כי הלא בני אומנות אחת המה.

ותנועה קלה נראתה בטרקלין. האדון גרין בא: אדם רזה וארוך וזקנו אדמדם ואזניו סרוחות ובולטות מאד מן הראש. האדון גרין היה קורא להן: אזנים פגומות, יען כי הסחוּסים לא היו משוקעים כצבט, אך שטוחים ומרוקעים לחוץ.

ואמה של אֶרנסתינה נגשה לקראת הגחכן המפואר בתוכחת חן:

– מדוע אך זה עתה באת, אדוני גרין?

– לא יכולתי לאַחר עוד יתר מאשר אֵחרתי – השיב בלעג. אלה אשר שמעו, צחקו כמכירים טובה. אך על פני הגחכן נפל צל: בלוי בא.

האדון בלוי, בעל קומה ממוצעת, כבן שלשים, פניו גלוחים חלקים, ועל חוטמו הכפוף מאד משקפים-צובטים.

– הייתי בתיאטרון הוויעדעני – אמר – בחזיון שנערך בפעם הראשונה, ואחרי המראה הראשון יצאתי.

ספורו עשה רשם, נשים ואנשים התקבצו מסביב לבלוי, שהוסיף להודיע:

– למראה הראשון לא היתה מפלה, וזאת הפליאה את לבות כל הרואים.

והגבירה לאַשנר קראה אל אישה באַדנות: מאָריץ, מחר אלך לראות.

ובלוי הוסיף לאמר: אוהבי האנשים שכתבו את התורף התענגו מאד.

– האם כה טובה היא האוֹפיריטא? שאל שלעזינגער, ממלא מקומו של הברון גאלדשטיין.

– לא! כה רעה היא! – באר בלוי – הן ידידי המחבר מתענגים אך אם החבור הוא רע.

וילכו אל השלחן הערוך. לשכת האכל הגדולה היתה הפעם צרה מהכיל את הארחים הרבים, וישבו צפופים ורחוקים מאד, ואֶרנסתינה ישבה אצל האדון וויינבערגער, ופרידריך ושיפמאן הצרכו לשבת בקצה השלחן.

בתחלה רבו קשקושי הקערות וצלצלי כלי האכל מן השיחה והאדון בלוי קרא אל חברו מן העבר השני של השלחן:

– גרין, אל נא כה תרים את קול אכילתך. אין אדם יכול לשמוע את קול דגו בשבתך עמו במסבה.

– לא לך לאכול דג, כי אם ירך כבש (נייד-האממעלקיילע, לשון נופל על לשון בש"א מקנא: ניידהאממעל).

אוהבי האדון גרין צחקו על המהתלה הזאת, ואוהבי האדון בלוי מצאוה תְּפלָה.

אך עיני הנאספים הוסרו מאת שני הבדחנים האלה בהשמיע איש בא בימים, שישב אצל הגבירה לאֶפלער, את דבריו בקול רם:

– אצלנו, במיהרן, המצב משתנה לרעה. בערי השדה הקטנות חיי "האנשים שלנו" תלואים להם מנגד. אם האשכנזים זועפים, הם מנפצים את חלונות היהודים. אם הטשחים מרי נפש, הם פורצים בבתי יהודים. האמללים החלו לצאת מן הארץ, אך אין הם יודעים אנה יפנו.

– מאָריץ, צעקה ברגע ההוא מרת לאַשנר, הנני חפצה ללכת מחר אל הבורגתיאטר.

– הניחי לי עתה – ענה הבירזיאני – ד"ר ווייס מספר עתה איך הוא מצב הדברים במאֶהרין. בי נשבעתי, לא תאר ולא הדר.

שמואל וויינבערגער, אביו של האדון ליאופולד וויינבערגער, התערב אף הוא בשיחה: אדוני הד"ר, אתה, בהיותך רב, הסכנת לראות את הדברים כהים מאד.

– ווייס רואה תמיד שחור (לשון נופל על לשון) – קרא אחד הבדחנים, אך המהתלה היתה כקול קורא במדבר.

ושמואל וויינבערגער הוסיף לאמר:

– בבית חרשת המעשה אשר לי שלום לי מסביב, ואין מגור. שערורה כי תקרה, הנני קורא לשוטרים, או אני הולך אל המצביא הראשי. אשר אך יראה האספסוף את הרמח, מרדות תבוא בלבו.

– אבל הלא זה מצב רע מאד, העיד הרב ווייס בנעימה.

ועורך הדין ד"ר וואַלטר, ששמו פייגעלשטאָקק לפנים, העיר:

– כבר לא אדע מי אמר זאת: הכל יש לעשות ברמחים, אך אַל לשבת עליהם.

– כבר רואה אני – אמר לאַשנר – כי כולנו נְצֻוֶה לשאת את הטלאי הכתוּם.

– או לצאת מן הארץ – העיר הרב.

– אבקשך לאמר לי לאָן – שאל וואַלטר – האם במקום אחר טוב המצב מפה? גם בצרפת החפשית יד האנטישמיים על העליונה.

אך ד"ר ווייס, רב עני מעיר קטנה במאֶהרין, אשר באמת לא ידע, לאיזו חברה התגלגל ויפול עתה, נועז להעיר בענוה: זה איזה שנים יש תנועה. קוראים לה: ציונית. היא נכונה לפתור את שאלת היהודים על ידי ישוב אדיר. כל אלה, שכבר נלאו לסבול, יצאו לארץ הורינו העתיקה, לפלשתינא.

הוא דבר במנוחה גדולה, ולא ראה כי פני האנשים אשר מסביב התעַותו לצחוק, ויהי נפעם מאד, בשמעו כי בהוציאו מפיו את השם פלשתינא התפרץ מפיהם קול הצחוק. והקול היה בלול בכל טעמי הנגינה. הנשים כעכעו בלחש, הגברים נערו וינהמו וירעימו בצחוק. אך פרידריך לאֶווענבערג לבדו מצא את פרץ הלעג הזה עז ושובב מאד לנכח האיש הזקן.

והאדון בלוי כון את רגע השביתה הראשון בצחוק-המקהלה להשמיע את הדבר הזה: לוא היתה באוֹפיריטא החדשה אך מהתלה אחת כזאת, כי עתה נצלנו.

וגרין צעק: אני אהיה לציר בווין.

שאון צחוק חדש. אחדים צעקו: גם אני, גם אני!

אז אמר בלוי בתום: אדוני, לא יתכן! אדמה, כי ממשלת אוסטריא לא תקבל צירים יהודים רבים כאלה. לכו ובקשו לכם כהונות אחרות.

אך הרב הזקן היה נבוך מאד, ולא נשא עיניו מן הקערה אשר לפניו, בעת אשר גרין ובלוי התנפלו על הענין ויכרסמוהו בנפשם שבעם, וידושו את הערוגה הזאת הלוך ודוש אותה עד אין קץ. הם חלקו את הממלכה החדשה, ויתארו את פני הענינים לעתיד לבוא. ביום השבת תהיה הבירזא סגורה. לאנשים שהביאו תועלת לארץ המולדת, או לבירזא, יתן המלך את "אות הכבוד של דוד", או את אות הכבוד של "חרב הבשר". אך מי ימלוך?

– הבארון גאָלדשטיין ולא זולתו – קרא הבדחן בלוי.

והאדון שלעזינגער, ממלא מקומו של השלחני המפואר הזה, העיר ברוח מרה: אבקש לבלי הכנס את גופו של הבארון לבית גאָלדשטיין אל המשא והמתן הזה – למצער, לא בפני.

כמעט כל הנאספים נענעו לו בראשיהם. האדון בלוי המחודד היה פורץ לפעמים פרצים כאלה ועושה מעשים שלא כשורה. סחוב את הבארון גאָלדשטיין הלום וטפל בו ברוח בדחנות – זאת היתה באמת יתרה מן המדה. אך האדון בלוי הוסיף לאמר:

"לשר המשפטים יהיה האדון ד"ר וואַלטר. אצילות תנתן לו עם התאר: לבית פייגעלשטאָקק. וואַלטר אציל לבית פייגעלשטאָקק!

קול צחוק נשמע. פני עורך הדין אדמו לשמע שם אביו, ויאמר אל הלץ: זה כמה לא היתה כף זרה בלחייך, אדון.

וגרין, המומחה בלשון נופל על לשון, אך זהיר מחברו, לחש לשכנתו צרוף אותיות, שמהן יצאה המלה אָהרפייגעלשטאָקק (אָהר-פייגע – מכת לחי בש"א).

והגבירה לאַשנר חקרה: היהיו בתי תיאטרות גם בפלשתינא – ולא, בל אלך שמה!

– אין ספק, גבירה נכבדה, השיב גרין, בעת מערכות חג בתיאטרון של החצר בירושלם תהיה כל האיזראעליטע (לנע"ל: עליטע – מבחר החברה) נאספה.

והרב ווייס העיר בהכנעה: במי אתם מצחקים, אדוני, הלא בנפשכם!

– לא, אך בכובד ראש נדון על עצמנו, השיב בלוי.

– הנני מתגאה במה שאני יהודי, השיב לאַשנר, כי לוא גם לא התגאיתי, הלא אעפ"כ יהודי הייתי. לכן טוב לי שאתגאה.

ברגע הזה יצאו שתי הנערות המשרתות להביא קערות חדשות ובעלת הבית העירה:

– כשהמשרתים פה, טוב לבלי דבר על עניני היהודים.

ובלוי השיב חיש קל: סלחי גבירה רבת החסד. לא ידעתי, שמשרתיך אינם יודעים, שאתם יהודים.

אחדים צחקו.

– ידעו או לא ידעו, העיר שלעזינגר ברגש גאון – אבל אין כל צרך לתלות את הדבר כפעמון גדול.

ויין שאמפאניה הובא. שיפמאן דחף באַמתו את שכנו פרידריך לאֶווענבערג:

– עתה יפרוץ הדבר!

– מה יפרוץ? – שאל פרידריך.

– העוד לא גלית זאת?

לא, פרידריך עוד טרם גלה זאת. אך ברגע משנהו כבר באה ההתגלות.

האדון לאֶפלער הכה בסכינו אל זכוכית כוסו ויקם. דומיה מסביב. הנשים הפנו את שכמיהן אל מסעדות כסאיהן. החַיְכן בלוי הביא מהר עוד נתח אחד לתוך פיו וילעוס, בעת אשר אבּא לאֶפלער דבר.

– ידידי הנכבדים מאד! מה טוב חלקי ונעים גורלי, כי בשורה משמחת בפי. בתי אֶרנסתינה באה בברית האירושין עם האדון ליאופולד וויינבערגער מברין, סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו. יחי זוג הארושים, יחי!

– יחיו! יחיו! יחיו! כל הנאספים קמו. הכוסות צלצלו. אז החלו ללכת מסביב לשלחן, אל ההורים, אל החתן והכלה, לברך. גם פרידריך לאֶווענבערג הלך בדרך הזה, אף כי ענן רבץ למול עיניו. רגע עמד לפני אֶרנסתינה, וביד רועדת הגיש את כוסו אל כוסה. היא הביטה אליו חיש קל, אך מהר הסבה את עינה.

אז עלתה רוח הנאספים והמסובים. ברכה אחרי ברכה נשמעו. שלעזינגר נשא נאום נהדר. גרין ובלוי עלו לתכלית שלימות כשרונם; גרין צרף אותיות ויעקם מלים בברכתו עוד יתר מאשר הסכין, ובלוי עשה רמזים שונים שדוקרים את פלוני ואת אלמוני. החברה היתה עליזה מאד.

פרידריך שמע ולא שמע את כל הדברים האלה, כמו מרחוק, ויחש את נפשו, כאלו היה נתון בתוך ערפל, שבו אין לראות דבר ואין לשאוף רוח.

המשתה בא אל קצו. פרידריך הגה רעיון אחד: להמלט, הרחק הלאה מכל האנשים והנשים האלה. הוא היה בעיניו כמו למותר בבית הזה, בעיר הזאת, וגם, בתבל. אך כאשר חפץ להעלם בלחץ הקל שהיה שם אחרי המשתה ולצאת בהחבא, חסמה אֶרנסתינה את הדרך לפניו. וקולה היה נעים, בעצרה אותו:

– עוד לא אמרת לי דבר, אדוני הדקטור!

– מה אגיד לך, עלמה כבודה, אֶרנסתינה?... הנני מברכך... כן, כן – הנני מברכך ברכת אֹשר רב לברית האירושין הזאת.

אך אז כבר חש החתן אליה, וישם את זרועו, כבוטח ברכושו, על מתניה, וימשכה אליו. ובת צחוק רחפה על פיה.

III.

בצאת פרידריך לאֶווענבערג לאויר ליל החרף, שם לפני נפשו את השאלה, מה היה נמאס יתר: הכרת פני האדון וויינבערגער מברין שענתה בו כי הוא יודע שאֶרנסתינה היא לו ובוטח ברכושו זה אשר רכש, או הצחוק הקל על פני העלמה הצעירה, שנראה לו מכבר כה מלא חן. אֵיך? זה רק ארבעה עשר יום ידע "סגן ראש בית המסחר" את היפה, וכבר יכול להניח את כף ידו המזיעה על מתניה. מה נתעב המסחר הזה! זאת היתה הריסת דמיון יפה. סגן הראש הוא, כנראה, בעל כסף, ולפרידריך אין כסף. בפמליא הזאת, מקום שם מבינים אך ערך תועלת ותענוג, הכסף הוא הכל. ובכל זאת עליו לשים פניו רק אל חברה זו, חברת בעלי בתים יהודים. עליו לחיות עם האנשים האלה, ובעונותיו הרבים! גם מיד האנשים האלה, כי אך הם יוכלו להמציא לו עבודה, כאשר יהיה לעורך דין, או אם יצליח איש, והיה ליועץ למשפטים לאיש כלאַשנר, כי הנה אין להרקיע לשחקים ולחלום חלום, כי הבארון גאלדשטיין יקרא לאיש לשים את המשרה על שכמו להיות ליועץ לו! הן החברה הנוצרית, או בעלי ברית נוצרים, שיבואו למסור את דיניהם, הן הן מטרות שאין להשיגן. ומה אפוא לעשות? או להתאים ולהקביל אל תכונת החברה של לאֶפלער, לחזות כמהו את חזון החיים השפלים, להגן על עסקי אנשי ממון, ואז, אחרי ימים ושנים: פתוח לשכת עורך דין ויכול לשאת עין לאָרש עלמה אשר אחרי עבור ארבעה עשר יום תתן ידה ולבה לאדם מן השוק ראשון ראשון שבא. או, אם כל אלה הם לזרא, אז אך טוב היות האדם לבדו, גלמוד ועני.

צולל במחשבות כאלה בא שנית עד הקופי בירקענקרייז. כי מה יחל לעשות עתה בביתו ובחדרו הצר? השעה היתה העשירית. הישכב עתה? כן, לוא ידע, כי אין תקומה ואין יקיצה מן הַשֵׁנה...

לפני פתח בית הקופי כמעט כשלו רגליו על גוף קטן. בפתח על המדרגות רבץ נער, ופרידריך הכירהו. זה היה הנער אשר לו נתן איזה אגורות לפני שעות מעטות.

וידבר אליו קשה: מה? העוד הפעם באת לבקש נדבות?

והנער השיב בקול רועד מקור: הנני מחכה לאבי. ויקם ויקפץ וַיְעַמֵּל את זרועותיו, למען התחמם. ופרידריך היה כה נדכה, עד כי נחומיו לא נכמרו לילד הקופא מקרח.

הוא בא אל הלשכה המלאה עשן, וישב על מקומו הקבוע אצל שלחן הקריאה. בשעות ההן היה מספר הנאספים בבית הקופי אך מעט. אך בזויות היו משחקים מאַחרים אחדים, שפרידתם איש מרעהו היתה קשה, וינסו לשוב ולצחק, ובכל פעם היו אומרים כי זאת היא הפעם האחרונה ולא יוסיפו עוד, ובכל פעם הוסיפו עוד.

פרידריך ישב מספר רגעים, ויבט לפניו בלי ראות דבר, ואז בא איש רב-דברים אשר ידעהו ויגש אל השלחן. ופרידריך בקש מנוס לו בגליון מכ"ע, ויעמד את פניו, כאלו קרא. אך כאשר שם עיניו אל הגליון, וירא את ההודעה, שעל אדותיה דבר אליו שיפמאן לפני שעות אחדות:

"יבוּקש צעיר משכיל ונואש, הנכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון. לשלוח הצעות אל N. O. Body בבית המערכת".

– מה נפלא הדבר! עתה מתאֶמת ההודעה הזאת אליו. הנסיון האחרון! החיים היו עליו למשא גם בלעדי זאת. בטרם ישליכם אחרי גוו כידידו האמלל היינריך, הלא טוב טוב לו כי ינסה לעשות עמהם דבר. אז קרא למלצר וידרוש ממנו כרטיס-אגרת, ויכתוב עליה את המלים המעטות האלה:

"אני שלךָ. ד"ר פרידריך לאֶווענבערג IX, האַהנגאססע 67".

ובעת אשר סגר את הכרטיס נגש איש אליו מאחוריו ויקרא: משרקות לשנים, נושאי מכנסים, כפתורים לכתנות, אולי יואיל אדוני?

ופרידריך הניס את הרוכל הסרבן במלה עזה. והרוכל נסוג אחור בהביטו בחרדה אל המלצר, ובפחדו, פן יציאהו זה החוצה. אז נחם פרידריך על אשר הפחיד את האיש העני ויקרא לו לשוב, וישלך מטבעות אחדים אל קופת הרוכלין שלו, והאיש הקריב אליו את סחורתו:

– אין אני מבקש נדבות. עליך לקנות דבר מה, ואם לא – לא אוכל לקבל מתנת חנם.

למען הפטר ממנו לקח פרידריך כפתר-כתנת מן הקופסא. אז הודה האיש לפרידריך חסדו וילך לו. ופרידריך הביט אחריו בקר רוח, בגשתו אל המלצר, ובתקעו לידו את המטבעות אשר אך זה קבל, והמלצר הוציא מסל ככרי לחם ישן, ויתנם לרוכל, והרוכל מלא בהם את צלחתו.

ופרידריך קם ממקומו למען צאת. בעמדו לפני פתח בית הקפי ראה עוד הפעם את הנער הקודח מקרח, ואולם עתה נלוה עליו הרוכל ויתן לו ככר לחם יבש. הנה כן היה זה אבי הנער.

– מה אתם עושים פה? שאל פרידריך.

– הנני נותן לו את ככרות הלחם למען ישאם אל ביתי, אל אשתי. זה הוא "פדיוני" הראשון היום.

– האמת נכון הדבר? חקר פרידריך.

– מי יתן והיה לא-אמת, כמו שהוא אמת – השיב האיש באנחה – בכל מקום מגרשים אותי החוצה, בחפצי לסחור. אין לו ליהודי כי אם להשליך את גוו אל הדאָנוי.

ופרידריך אשר זה אך עתה מצה חשבונו עם החיים, ראה פה פתאום מקרה שהביא לידו לעשות דבר, להביא תועלת לאיש. זאת היתה פניה חדשה לרעיוני לבו: הוא זרק את מכתב-הכרטיס אל הקופסא למכתבים, ואז הוסיף ללכת עם שניהם, ויאזן לספורי הרוכל.

– מגאליציא באנו הלום. בקראקא ישבתי אני ושלש משפחות עמי בחדר אחד. חָיִינו מן בלימה, ואומר בלבי: מצבי לא יוכל להיות רע מעתה, ואבוא הלום עם אשתי וילדי. פה לא רע המעמד משהוא שם, אך גם לא טיב משם.

– כמה ילדים לך?

והרוכל החל לאנוק דרך הלוכו: "חמשה היו לי, שלשה מתו עלי מאז אני יושב פה. ועתה אך זה לי, וגם ילדה קטנה שעוד לא נעתקה משדים... דוד, אל נא כה תמהר לרוץ!

והנער הסב פניו אליו, ויאמר: אִמא היתה כה רעבה, כאשר נתתי לה את שלשת הקרייצער מאת האדון הזה.

– כן! האתה היית האדון הטוב? אמר הרוכל ויקד אל כף יד פרידריך לנשקה.

ופרידריך משך חיש קל את ידו ממנו, ויאמר: אבל איזו מחשבה עלתה על לבך? הגד נא בני, מה עשתה אמך עם שלשת הקרייצער?

– קנתה חלב בעד מרים – השיב דוד הקטן.

– מרים היא ילדתנו השניה – באר הרוכל.

– והאֵם הוסיפה לשאת רעב? – שאל פרידריך, נפעם מאד.

– כן, אדון – השיב דוד.

ולפרידריך היו עוד זהובים אחדים בצלחתו. אם יש לו איזה זהובים, או אין לו – אחת היא, כי אם כה ואם כה, הלא גמר את חשבונו עם החיים, ולאנשים האלה יכול להקל את העוני המר, לוא גם לעת קצרה.

– איה מקום משכנכם? שאל את הרוכל.

– ברחוב בריגיטענאויער. יש לנו חדר – אבל כבר העיד בנו בעל הבית, כי לא יוסיף לתת לנו מעון.

– טוב הדבר, אך אבקש להוכח לדעת, אם כל זה אמת. הנני הולך עמכם לביתכם.

– במטותא ממך, השיב הרוכל, התענג לא תתענג, אדוני רב החסד. הננו שוכבים על תבן... חפצתי לסור עוד לבתי קופי אחרים, אך אם אתה מבקש זאת, אלך לביתי.

וילכו דרך גשר אוגארטען בואכה מגרש בריגיטטען, ודוד, אשר הלך עתה לימין אביו, שאל בלחש:

– אבא, הרשות לי לאכול פת לחם?

– אכול, השיב הזקן, וגם אני אקח פת קטנה, ועוד יִוָתר בעד האם.

ואז נשמע קול הלעיסה אשר לעסו האב והבן את המאפה הישן שהוציאו מכיסם.

ויעמדו לפני בית גבוה וחדש. הבית נדף ריח בנין אשר זה מקרוב נגמר. הרוכל משך בפעמון. איש לא ענה. כעבור רגע משך שנית בכפתר הנחשת ויאמר:

– השוער כבר ידע מי בא, ואיננו נחפז. יש שאני עומד פה שעה רצופה. זה הוא בן אדם עז. יש שהנני מפחד לבוא, אם לא אוכל לתת לו חמשה קרייצער דמי נעילה.

– ומה אתה עושה אז? שאל פרידריך.

– אז אני מתהלך עד הבקר, עד שפותחים את השער.

ופרידריך אחז את הכפתר וימשוך בעוז פעמים אחדות. אז נשמע שאין מאחורי השער. צעדים מתנהגים בכבדות, צלצלי מפתחות, ודרך הבקעים נראה אור. השער נפתח. השוער אחז מול פניהם את המנורה ויצעק:

– מי זה כה קורע את הפעמונים, מי? חלאַת היהודים?

והרוכל הצטדק במרך לב:

– לא אני עשיתי זאת, אך האדון הזה!

והשוער גדף: עזות כזאת!...

– כרגע דום! קרא אליו פרידריך בקול נגיד ומצוה, וישלך לרגליו מטבעת כסף.

כשמוע השומר את צלצל הכסף נכנע, ויאמר:

– לא כונתי אל כבוד מעלתך. אך היהודים האלה!

– דום – שנה פרידריך – והאר לי דרך המדרגות!

השוער השתחוה, וירם את מטבעת הכסף: כתר שלם. זה הוא, בל"ס, אדון גדול.

– מעוני במכפלה החמישית, אדון רב החסד – אמר הרוכל – ואולי ישאילנו האדון השוער חתיכת נר.

– לליטוואק לא אשאיל דבר, קרא זה, אך אם כבוד מעלתך חפץ בחתיכת נר...

ויוצא את הנר מן המנורה ויתננה לפרידריך, ואז נעלם הלך ונהם. ופרידריך עלה עם ליטוואק ודוד במדרגות העולות אל המכפלה החמישית.

ובאשרם כי לקחו נר, יען כי לילה הקיפם מסביב. גם בחדר בעל חלון אחד, אשר היה בו המעון, לא נראה אף נר, אף כי האשה, שהיה לה משכב ערוך על מצע תבן, ישבה ערה... פרידריך ראה באפלה הבהירה של אור הנר, כי לא היו כל כלי בית בחדר, לא כסא ולא שלחן ולא מלתחה. על קרש החלון עמד לנינים אחדים וקדרות שבורות. מראה העוני הנורא מכל מורא. האשה אחזה ילדה קטנה ומיללת על חָזֶהָ הרפה, ותבט אל הבאים בחדרה:

– מי זה, חיים? אנקה בפחד.

– אדון טוב – הרגיע אותה אישה.

ודוד נגש אליה: אֵם, הא לחם, ויתן לה לחם.

ותשבור את הלחם ותבצע פרוסה ביגיעה ותגישנה אל פיו. היא היתה דלה ורזה ונחלאה מאד, אך על הפנים אשר עששו, עוד נכרו עקבות יופי שעבר.

– פה אנו שוכנים, אמר חיים ליטוואק בצחוק מר – אבל אין אני יודע אם עוד מחרתים יהיה המעון הזה לנו. כבר הודיעו לנו, כי עלינו לצאת.

והאשה נאנחה. דוד ישב אצלה על התבן וידבק אליה.

– וכמה דרוש לך, למען תוכל להותר פה? – שאל פרידריך.

– שלשה זהובים, באר ליטוואק – זהב וחצי שכר דירה, והשאר גברת הבית נושה בי. מאין אקח שלשה זהובים עד מחרתים? ואז נשכוב עם הילדים בשוק...

– שלשה זהובים – יללה האשה בדומיה ובלי תוחלת.

פרידריך שלח ידו אל צלחתו. שמנה זהובים היו בכיסו, ויתנם אל הרוכל.

– אֵל צדיק! האפשר הדבר? – קרא חיים, ודמעות נזלו על לחייו – שמנה זהובים! רבקה! דוד! האֵל עזר לנו! יהי שמו מבורך!

גם האשה רבקה היתה כמוכת שממון. היא קמה ותכרע על ברכיה ותזחל אל הפודה והמציל. בזרועה הימנית אחזה את העולל הישן בטפוחיו, ובשמאלה תפשה את כף יד פרידריך, למען נשקה.

הוא נער את כפו מהנשיקה וַיֵחָלֵץ מקבל את הברכות:

– אל נא תעשו מעשים זרים כאלה! לי הזהובים האחדים האלה הם לא-דבר – אם יש לי או אין לי. דוד יאיר נא לי ברדתי.

האשה נפלה על משכבה ותגעה בבכיה מרוב שמחה. חיים ליטוואק החל ללחוש תפלת עברית. פרידריך יצא בלוית דוד. כאשר היו במכפלה השניה, עמד דוד, ובידו הרים את הנר, ויאמר:

– האלהים יַעֲשֵׂנִי לאיש חזק. אז אשלם לך.

לב פרידריך פג מן הקול ומן המלים האלה ששמע פתאום מפי הנער הקטן. דבר-מה אמיץ וּמְבֻכָּר מאד היה בו.

– כמה מספר שנותיך? שְׁאָלָהוּ.

– אדמה, כי עשר, ענה דוד.

– ומה אתה חפץ להיות?

– הנני חפץ ללמוד, ללמוד הרבה מאד.

בלי משים התאנח פרידריך – ואם חושב אתה, כי זה מספיק?

– כן! השיב דוד – שמעתי, כי מי שלמד, נעשה חזק וחפשי. האל יעזור לי, שאוּכל ללמוד. אז אלך עם אבותי ועם מרים לארץ ישראל.

– לפלשתינא? שאל פרידריך כשתומם – ומה תעשה שם?

– זאת הוא ארצנו, שם נהיה מאושרים.

הנער היהודי העני לא נראה בדמות מעירה צחוק אף במאומה, בהציעוֹ את שטת עתידותיו בשתי מלים ברורות וחזקות. ופרידריך זכר את בלוי ואת גרין שהקדיחו את תבשילי בדיחותיהם על הציונות. ודוד הוסיף:

– וכאשר יהיה לי לשלם לך, ושלמתי.

– הן לא לך נתתי את הכסף, כי אם לאביך – העיר פרידריך בצחוק קל.

– מה שנותנים לאבי, נותנים גם לי... אנכי אשלם, גם הטוב, גם הרע...

דוד אמר זאת באמץ, ויעגל את אגרופו מול פתח חדר השוער, ששמה הגיעו עתה.

ופרידריך שם את ידו על ראש הנער:

– יושיעך אלהי אבותינו!

וישתומם בעצמו על דבריו אחרי אשר יצאו מפיו. מימי ילדותו, מאז היה הולך עם אביו אל היכל התפלה, לא ידע פרידריך דבר על אדות "אלהי אבותינו". אך הפגישה הנפלאה הזאת עוררה בקרבו את הישן ואת הנשכח, ובמשך רגעים חש געגועים חזקים אל האמונה הנמרצה של ימי העלומים, אשר אז היו לו שיח ושיג בתפלות עם אלהי האבות.

השוער בא בכבדות. ופרידריך אמר לו:

– מהיום והלאה אל תעיז לנגוע לרעה באנשים עניים אלה – ואם לא, אז אני אָדוֹן עמך. ההבינות?

ואחרי אשר למלים האלה נלותה עוד הפעם נדבה, הסתפק הגס ללחוש: "הנני מנשק את כף ידיך, אדון רב החסד!".

ופרידריך הושיט לדוד את ידו ויצא החוצה.

IV.

במכתב שהגיע אל פרידריך מאת N. O. Body על פי ההודעה במה"ע הודיעוהו, כי מקום הַמוּעָדָה הוא בבית מלון לאצילי עם ברחוב הרינג. לשעה הקצובה הלך פרידריך שמה וידרוש לְשֶׁכֶן מר קינגסקורט, ויורוהו אל אולם אחד במכפלה הראשונה. בבואו שמה יצא איש גבה קומה ובעל כתפות רחבות לקראתו:

– האתה ד"ר לאֶווענברג?

– הנני.

– קח לך כסא, דקטור.

וישבו שניהם, ופרידריך התבונן בשים לב אל האיש הזר, ויחכה למוצא שפתיו. מר קינגסקורט היה כבן חמשים, זקנו גדול ומעט שיבה זרקה בו, ושערות ראשו צפופות ושחומות, וכמו חוטי כסף התבוללו בהן ועל יד רקותיו כבר הפך לבן. הוא העלה קטרת סיגרה בנחת.

– המקטיר אתה, דקטור?

– לא עתה – ענהו פרידריך.

מר קינגסקורט השיב בזהירות קשת עשן מפיו, ויבט אחרי הַקַיִים של העשן הַמִתְאֲבֵּך, וכאשר נמוגו כלם, אמר, בלי הבט אל הארח:

– מדוע אתה שבע חיים, אדוני?

ופרידריך השיבהו במנוחה: על אדות הדבר הזה לא אוכל לענותך.

אז הביט אליו מר קינגסקורט ויניע ראשו, ויסר את האפר מעל הסיגרה ויאמר: יקח זאת בכור שטן! הדין עמך. אין הדבר הזה נוגע אלי... כאשר נכרות ברית, אז – יש יום וספרת לי כל אשר עמך. לפי שעה אך אספר לך מי הנני. שמי קאֶניגסהאָף. הנני אציל אשכנזי. בימי נעורי הייתי פקיד צבא, אך אדרת פקיד היתה צרה מֵהִתְכַּנְסִי בה. לא אוכל לסבול, כי ישלט בי רצון זר, לוא גם יהי טוב מאד. במשך שנים אחדות יכולתי שאת את המשמעת. אבל אחרי כן אלצתי לסור הלאה. לולא סרתי, כי אז התפוצצתי לרסיסים, ואעולל רעה לאחרים... יצאתי לאמריקא ואסב את שמי לקינגסקורט, ואעבוד עבודת פרך במשך עשרים שנה, ובזעת אפי ובדמי רכשתי רכוש, ואז לקחתי אשה... מה דעתך על זאת, דקטור?

– אין דבר, מר קינגסקורט!

– טוב אפוא! ואתה הנך רווק?

– כן, מר קינגסקורט... אבל אמרתי בלבי, כי תודיעני מה הוא הנסיון האחרון אשר תאמר להציע לפני.

בעוד רגע, דקטור... אם נשב יחד אספר לך דבר לאשורו, איך החלותי לעלות, עד אשר רכשתי לי את המיליונים. כי אמנם יש לי מליונים. ומה תאמר?

– לא מאומה, מר קינגסקורט.

– הכל תלוי בזריזות, דקטור!... כל מה שאיש יחפץ בכל אמץ לבו, אותו ישיג. רק שם באמריקא ראיתי, כי אנחנו, האירופיים, הננו אספסוף עצלים וחסרי רצון. יקחני השטן! קנצי למלין: הצלחתי. אבל אחרי אשר הצלחתי, החלותי לחוש בלבי, כי בודד הנני. והנה יד המקרה עשתה זאת, כי איש מבית קאֶניגסהאָף הסכיל עשה דבר אולת – הוא בן אחי. ואקח אלי את הנער בעת אשר אמרתי לשאת אשה. כן, חפצתי לבנות לי בית, נוה, לקחת אשה, ולתלות עליה עדי עדיים, ככל איש תרומות, שהעשיר פתאום. נפשי אותה בילדים, למען דעת למי כה הרביתי עמל. אמרתי להחל בערמה גדולה ולשאת עלמה עניה. היא היתה בת אחד מפקידי. אני הרביתי מכבר להטיב לה ולאביה. היא לא השיבה פני ריקם. חשבתי כי זאת היתה אהבה. אך באמת היתה זאת רק הכרת-טובה, או מרך לב. היא לא נועזה להשיב פני ריקם. אז ערכתי לי בית, ובן אחי ישב עמנו. אתה תאמר, כי זאת היתה אולת – איש זקן בין שני צעירים, ונקל היה לראות מראש כי הם יפגשו. ואמנם במהרה אחרי ההתגלות קללתי את נפשי כקלל את החמור. אך לולא בא הוא, אזי בא איש אחר תחתיו. קצני למלין: שניהם רמוני. כאשר נודע לי הדבר היתה תנועת ידי הראשונה לאחוז בקנה הרובה. אז אמרתי אני עם לבי, כי אך אני אשמתי, ואז נתתים לברוח לנפשם. התועבה היא יצר לב האדם, וכל הזדמנות היא סרסרית לדבר עברה. כשאין איש רוצה להכשל בבני אדם, אז טוב שילך לו מנגד. ראה, זה היה שברי. אז התגנב אלי הרעיון לשים קץ לחיים הנאלחים על ידי כדור עופרת. אך רעיון נוסס בלבי, כי עוד היום גדול לשים קץ לחיים. אמנם לאולת חשבתי להוסיף לצבור זהב. לא חשתי בלבי כל תשוקה לרכוש עוד, וחיי המשפחה היו חלום. אז נשאר לי כנסיון אחרון רק לשבת בדד, אך לא לשבת בדד באפן דל ושגור, כי אם באפן גדול ויוצא מן הכלל – לבלי דעת עוד דבר על אדות בני האדם ועל אדות מלחמותיהם הנבערות ועל אדות טומאתם ושקרותם. נפשי אותה את הבדידות הגדולה, הנכונה והעמוקה, בלי רצון ובלי כל עמל, תשובה שלמה אל הטבע! הבדידות הזאת היא גן העדן, וממנו גורשו בני האדם בעונם, והנה מצאתי את המקום הגלמוד הזה.

– פן אפוא מצאת? שאל פרידריך, בלי דעת עוד אל מה ירמזו דברי האמריקאני.

– כן, דקטור! כליתי את עסקי, ואברח עוד הפעם מפני מיודעי. בניתי לי אניה טובה, ועמה יחד, כמו שאומרים, נתעלמתי מן העין. במשך ירחים רבים נדדתי הנה והנה על שבעה ימים. דע נא, כי אלה הם חיים נפלאים. האם לא תחפץ באלה? או כבר נסית?

– לא נסיתי עוד, השיב פרידריך, אך נפשי אותה מאוד!

– טוב אפוא, דקטור! החיים באניה הם החופש. אך עוד אין הם הבדידות. הן לא יסע איש בלי מלחים, כן גם אין להמלט מלסור פעם בפעם אל אחד חופי הים לאסוף שם פחמים. ואז עוד הפעם מגע ומשא עם בני אדם, וכל מגע ומשא מטמא. יודע אני אי אחד בים הדרומי, ששם יוכל אדם לחיות בדד. שם אחפץ לחיות. האי הוא אי-סלעים קטן בקבוצת האיים קוקס-אַרחיפל. קניתי את האי ההוא, ואצו לאנשי ראראטונגא לבנות לי שם בית. הבנין הוא כה נעלם בין הסלעים, עד כי עוברי אניות בנסעם הלום והנה בקרבת החוף לא יראוהו. מראה האי הוא כמו מכבר – אי ריק מאדם... הנני יושב שם בחברת שני עבדים: אחד מהם הוא כושי אלם, שכבר עבדני באמריקא, והשני הוא טאהיטי, שמשיתיו מן המים בחוף אווארוא ברצותו לשים קץ לחייו, כי היה חולה אהבה. עתה הנני נוסע במסעי האחרון לקנות לי את כל הדרוש לשארית ימי חיי, ספרים, כלי חקירת הטבע וכלי נשק. המזונות מובאים אלי בידי הטאהיטי מן האי הסמוּך. הוא נוסע יום יום עם הכושי אשר לי בסירה איליקטרית; ואם עוד דבר מה דרוש לי, הכל יש לקנות בראראטונגא כמו בשאר ארצות תבל... התבין?

– כן, מר קינגסקורט! אך לא אדע, מדוע תבאר לי זאת.

– מדוע, דקטור? יען כי הנני חפץ לקחת עמי בן-לויה לבלי שכוח את הדבוּר, ולמען יהיה עמי איש אשר יסגור את שמורות עיני כאשר אמות. התחפץ?

פרידריך החשה כחצי רגע, ואחרי כן אמר ברוח נכון: כן!

וקינגסקורט הניע ראש כשבע רצון ויוסף לאמר:

– אך עלי להעיר את אזנך, כי הנך מקבל עליך חובה לכל ימי חייך, ועל כל פנים לכל ימי חיי. בלכתך עמי לא תשוב עוד. עליך לנתק את כל החוטים.

ופרידריך השיב:

– אין דבר קושר אותי. הנני עומד לבדי, וכבר שבעתי חיים.

– איש כזה דרוש לי, דקטור! באמת אתה עוזב את החיים בלכתך עמדי. לא תוסיף שמוע מטוב ועד רע בתבל. הנך מת בעד התבל, והתבל מתה בעדך. הימצא הדבר חן בעיניך?

– הדבר הזה מוצא חן בעיני.

– אם כן נחיה בשלום יחד. טעמך טוב בעיני.

– אך דבר אחד עלי לאמר לך, מר קינגסקורט: הנני יהודי, האין זה דבר מעכב?

וקינגסקורט צחק:

– השאלה מעוררת צחוק. אתה בן אדם. עיני הרואות זאת, גם אדמה כי איש משכיל אתה. אף שבע חיים הנך, וזה אות, כי טעמך טוב. וכל שאר הדברים הם חסרי ערך במקום ההוא אשר שמה אנו הולכים... ואם כן אתה רוצה?

וקינגסקורט פשט אליו את ידו, ופרידריך אחז בה ויניענה בחזקה.

– ומתי תהיה נכון למסע, דקטור?

– בכל שעה.

– טוב אפוא, ובכן, נניח: מחר. מחר אנחנו נוסעים לטריסט. שם עומדת אניתי על העגן... אולי תחפץ עוד לקנות דבר פה?

– לא אדע מה לקנות. הן אין זה מסע תענוג, אך פרידה מן החיים.

– אבל בכל אופן, דקטור! אולי דרוש לך כסף לקנינים. דרוש ככל אשר תדרוש.

– חן, חן! אין לי צרך, מר קינגסקורט!

– האין חובות לך, דקטור?

– אין לי דבר ואין אני חייב דבר. חשבוֹני חָלָק.

– האין לך קרובים או ידידים, ואולי תחפץ להניח להם דבר מה?

– אין איש!

– טוב אפוא! ובכן נסע מחר!... אך אולי תסעד עמדי היום.

וקינגסקורט צלצל בפעמון. העבדים ערכו את השלחן באולם ויביאו ארוחה טובה. במשך השיחה קרבו לבות שני האנשים איש אל רעהו, ואחרי אשר הראה קינגסקורט את פרידריך אֵמון-רוח בספרו לו כל אשר אתו, חש פרידריך את הצרך לספר לו גם הוא את קורותיו, ויספר בקצרה ובשפה ברורה, וכאשר כלה לספר אמר האמריקאני:

– עתה הנני מאמין, כי לא תברח מפני אחרי אשר תבוא אל האי. אהבה נכזבה, צער-העולם ויגון-הנעורים – שלש אלה דים להטות לב איש צעיר לפרוש מן החיים, רצוני לאמר: מן החיים עם בני האדם. כי גם אם ייטיבו לעשות לבני אדם – הם סובבים בכחש את מיטיביהם ויענום. אנשי החסד הם סכלי הסכלים. האם לא תאמין?

– הנני מאמין, כי העושה חסד נהנה בשעת מעשה... וכרגע עולה דבר מה בזכרוני. הצעת לפני כסף, אם חפץ אני להניח דבר מה למיודעי, – והנה יודע אני משפחה אחת דלה מאד מאד. אם יהיה רצון לפניך, הנני חפץ לעזור לה.

– זאת היא אולת, דקטור. אך לא אוכל למנוע אותה ממך. הן גם בלעדי זאת חפצתי לתת לך כסף לסדר את עניניך, ועשה בו אפוא כחפצך. היהיו לך חמשת אלפים זהובים די צרכך?

– די והותר, השיב פרידריך, וגם רעיון יפה הוא לי, כי פרידתי מן החיים איננה בלתי בעלת תכלית.

V.

חדר משפחת ליטוואק נראה יומם יתר דל מבליל. בכל זאת מצא פרידריך לאֶווענבערג את העניים האלה צוהלים ושמחים בבואו אליהם. דוד ליטוואק עמד לפני קרש החלון, ועל הקרש היה ספר פתוח, והוא קרא בו בעת לעסו את לחמו המשוח בחמאה. האב והאם ישבו על התבן, ומרים הקטנה שעשעה בגבעולים.

וחיים ליטוואק מהר לקום בראותו את פני איש חסדו. גם האשה חפצה לקום, אך פרידריך לא נְתָנָה. הוא מהר לכרוע על ברכיו ויחלק בידיו על היונק, אשר צחק אליו מתוך בלואי הסחבות.

– מה שלומך היום, מרת ליטוואק? שאל פרידריך.

ולחנם חפצה העניה לתפוש את כף ידו ולנשקה.

– טוב לי היום מאתמול – השיבה – יש לנו חלב בעד מרים וגם לחם בעדנו.

וחיים הוסיף בגאון: גם שכר מעון שלמתי.

ודוד הניח את לחמו מידו וישלב את זרועותיו ויעמוד ויתבונן אל פרידריך.

– מדוע אתה מביט אלי בעינים חדרות, דוד הקטן?

– לבל אשכחך לעולם, אדון! פעם אחת קראתי על דבר איש אשר עזר לאריה זקן.

– אנדרוקלוס – לחש פרידריך בצחוק.

– הוא הרבה לקרוא בספרים, דוד שלי – אמרה האם בקול רך.

ופרידריך קם וינח את ידו על ראשו הסגלגל של הילד ויהתל:

– האתה האריה? לפנים היה ליהודה אריה...

ודוד השיב כמעט בעקשות:

– מה שהיה ליהודה הוא שיהיה לו. עוד אלהינו הזקן חי.

ומרת ליטוואק קראה ביליל: אף כסא אין לנו להושיבך עליו, אדון רב החסד!

– אין צרך, אשה יקרה. חפצתי אך לראות מה שלומכם – וגם להביא לכם הברכה. אתם תפתחו את המכתב הזה רק אחרי אשר אצא מפה. יש בו מליצה טובה אשר תביא לכם תועלת בחיים. עליך לכלכל את נפשך היטב, למען חנך את הילדה היפה הזאת להיות לאשה ישרה כמוך.

– מי יתן וייטב לה ממני – אמרה האשה באנחה.

– ואת הנער הטוב הזה תתני ללמוד דבר מועיל. הבה לי ידך, הנער! הבטיחני כי תהיה לאיש.

– כן, הנני מבטיחך.

"מה נפלאות הן עיני הנער" – חשב פרידריך בלבו, בנענעו את הכף הקטנה. אז הניח את המכתב הגדול על קרש החלון ויאמר ללכת.

– סלח נא אדון רב החסד – אמר אליו חיים ליטוואק בעמדם אצל הדלת – האם זה הוא מכתב מליצה אל ראשי הקהל?

– כן הוא – השיב פרידריך – המכתב הזה יתן את חִנְךָ גם בעיני ראשי הקהל.

וימהר לצאת, וירד בחפזה מהמדרגות כאלו רדפוהו. לפני השער עמדה המרכבה המיחלת לו, וימהר לבוא אליה ויקרא אל הרכב: מהר לנסוע!

והסוסים משכו. זה היה המועד האחרון להמלט, כי אחרי רגע מהר דוד לרדת ולצאת מן השער החוצה, וכאשר לא ראה עוד את איש החסד געה בבכיה. פרידריך ראה זאת דרך החור אשר מאחורי מרכבתו, וישמח מאד על אשר הצליח להמלט מנסכי שלמי התודה. אין ספק, כי רוח והצלה עמדו למשפחה זו בחמשת האלפים.

ובבית המלון חכה לו קינגסקורט בצחוק רחב:

– העשית אפוא את המעשה הטוב, דקטור?

– לך הצדקה לאמר כי זה הוא המעשה הטוב שלך, מר קינגסקורט, כי הלא בכספך נעשה!

– לא, לא! כנגד היחש הזה הנני מוחה בכל תקף. אני נתן לא נתתי אף פרוטה להיטיב לבני האדם. אין אני מתאונן עליך, כי הסכלת לעשות טוב – אני לא אסכיל עוד. הכסף היה נתון לך, ולך הצדקה לעשות בו כטוב בעיניך.

– יהי כן, מר קינגסקורט.

– כן! לוא אמרת לי, כי אתה חפץ להיטיב לכלבים, לסוסים, או לשאר בעלי חיים מהוגנים, כי עתה עמדתי לימינך. אך בני אדם, לאו! אל תציע לפני את המין הזה! זה הוא מין גרוע שבגרועים. כל חכמתו אך בזאת שהוא נבל שבנבלים... זה מקרוב קראתי במה"ע, כי עדינה זקנה הנחילה את הונה לחתולים, ותכתוב בספר צוואתה את רצונה האחרון, לחלק את ביתה לתאים ערוכים בעד החתולים, וגם להפקיד עליהן עבדים ומשרתים ועוד. והכותב במה"ע הוסיף אולת משלו: אין זאת, כי אם שוטה היתה האשה ההיא. בור כזה! לא שוטה היתה, כי אם פקחית גדולה. זה היה אות זעם למין האדם, ומה גם לקרוביה הבזוים, השפלים, הצמאים לירושתה. לבעלי חיים – כן! לבני אדם – לא! ראה, הנני יכול להשתתף ברעיונות הגבירה הזקנה ההיא, ה' יחונן עפרה!

זה היה מחמד עניני שיחתו של קינגסקורט, ובענין הזה הגה ברוחו הקשה.

פרידריך לאֶווענברג סדר את עניניו קלי הערך. ביום המחרת כלה לסדר הכל. לבעלת בית המעון אמר, כי הוא יוצא את העיר לעלות על ההרים, ותתחלחל האשה מאד ותקרא: בימי החורף! האסונות כה רבו!

– טוב מאד – ענה פרידריך בצחוק עצב על שפתיו – אם לא אשוב בעוד שמנה ימים הרשות בידך להודיע לשוטרים, כי אבדתי, יען כי אז בלי ספק אהיה טמון ושמור היטב בנקיק סלע, ומעט רכושי פה הנני מנחיל לך.

– אל נא תדבר דברי עון כאלה, אדוני הדקטור!

– הלא אך מתלוצץ אנכי! קרא.

במסע הערב עזב את ווין בחברת קינגסקורט. הוא לא סר עוד לבית המשתה של בירקנרייז ולא ידע כי דוד הקטן חכה לו שם לפני הבית בערב בערב.

בחוף טריסט התנודדה אניתו הנהדרה של מר קינגסקורט על פני המים. שני האנשים קנו עוד כמה דברים בעד נסיעתם הארוכה, ובאחד מימי דצמבר הבהירים הורמו העוגנים, והאניה הפליגה בים לפאת נגב ולפאת קדם. בעת אחרת היה חופש הים משפיע על נפשי אשר רב, אך עתה הביא לו המסע רק הרוחה קטנה למשא יגונו.

אמנם קינגסקורט היה אדם המעלה, ומזגו היה טוב מאד אף כי אהב להתפאר כי שונא הוא את בני האדם. הוא היה איש רעים להתרועע ובעל לב רַגָשׁ. מדי ראה ראה את פרידריך סר וזעף, היה עמל ויגע להחיות את רוחו ולשמחו ולנחמו, ויהי נוהג עמו כמי שנוהגים עם ילד חולה, ואז היה פרידריך אומר:

– כאשר יראונו אנשי אניתנו, אז תהיה להם דעה כוזבת על אדותינו. הם יאמרו בלבם, כי אני האדון ואתה הארח, ואני קראתי לך למען אבלה את עתי בחברתך. הוי, מר קינגסקורט! יכל יכלת למצוא חבר עליז ממני!

– אהובי! לא היתה לי ברירה! – היה קינגסקורט משיב בכובד ראש ובצל זעם – אני חפצתי באיש אשר ימאס בחיים, והאנשים האלה אינם עליזים. אך אני אני אעלה לך ארוכה. בעינים אחרות תחל להתבונן, כאשר אך נעזוב מאחורינו את כל המון האספסוף הזה. אז תהיה גם אתה לבן אדם צהל כמני, עד שנבוא אל המנוחה והנחלה על האי! יקחני בכור שטן אם אשקר!

האניה היתה מרווחת מאד וערוכה בכל פלאי הוד האניות העשויות באמריקא. לפרידריך היה אולם-משכב, אשר לא נפל ביפיו מאולם-המשכב אשר לקינגסקורט. אולם-ארוחה אחד היה להם, והוא היה כלול בהדרו, ומדי ישבו בערב בערב אחרי ארוחתם לאור מנורת החשמל אשר על מכסה האניה וישוחחו, עברו השעות במהרה כעל כנפי רננים. קינגסקורט היה מתאמץ תמיד לשמח את לב פרידריך. גם אוצר ספרים נבחרים היה באניה, אך השעה לא היתה פנויה לקרוא בספרים, כי ימי המסע עברו בתמורות שונות.

האניה עברה בשטף הגלים לפני האי כפתר, ואז הציע קינגסקורט פתאם את ההצעה הזאת:

– הגד נא, דקטור, האין אתה חפץ לראות עוד הפעם את ארץ מולדתך בטרם נעזוב את הישוב?

– ארץ מולדתי? – גמגם פרידריך – התאמר לשוב לנסוע טְרִיֶסְטָה?

– חס ושלום! קרא קינגסקורט – הלא ארץ מולדתך לפנינו, פלשתינא!

– האם כן כונתך? אבל טועה אתה. אין לי כל יחס אל פלשתינא. מעודי לא הייתי שם. אין היא נוגעת אל לבי אף במעט. אבות אבותי כבר עזבוה זה אלף ושמנה מאות שנה. מה אלך לבקש שם? אדמה, כי אך לאנטישמיים יאתה לאמר, כי פלשתינא היא ארץ מולדת היהודים...

אך בעת אשר דבר את הדברים האלה עלה זכר דוד ליטוואק על לבו, ואז הוסיף לאמר: מלבד האנטישמיים הגיד לי כזאת גם נער יהודי קטן, כי פלשתינא היא ארצנו. האמרת להתל בי, מר קינגסקורט?

– יקחני בכור שטן אם עלה רעיון על לבי להתל בך. אני אך לתומי דברתי. באמת לא אבין לרעכם, יהודים. אני הייתי מתגאה מאד בדבר כזה, לוא הייתי יהודי, ואתם מתביישים. אם כן מדוע מתפלאים אתם, כי יבוזו האנשים לכם – ולא אני בכלל.

– מר איש קאֶניגסהאָף, אולי אנטישמיי אתה – שאל פרידריך בלב רגז. זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא לו בשמו האשכנזי בלי משים.

אך קינגסקורט צחק ויאמר:

– אל נא תרגז בני! הן לא היתה לך, כמו שאומרים: שום נפקא-מינה מזה, שאני צורר-אדם בכלל. ואם כולל אני גם את בני ישראל בכלל זה – הנה על זאת תחרד. הנחם, דקטורוני, אין אני שונא את היהודים ברב או במעט משנאי את הנוצרים, את המושלמנים ואת עובדי האש. כלם יחד אינם שוים פרוטה. אבין לְרֵעַ נירון קיסר הזקן הטוב: צואר אחד – וחתוך אחד. או לא: באופן אחר – טוב, כי תרבות הנבלים תשאר בחיים, ואיש את אחיו יענה עד מות.

ופרידריך נתפייס מהר, ויאמר: אמנם אולת היתה בי. הן המופת הנאמן המעיד, שאין אתה אנטישמיי, הוא זה, כי קבלתני.

וקינגסקורט אמר:

– הנה זוכר אני מקרה אחד אשר קָרַנִי עם איש מבני אמונתך מבני ארצך או – יקחני אפל! – קנצי למלין: עם יהודי. המקרה הזה היה במחנה. היה לנו שם אחד המתנדבים. כהן היה שם הנבלה... סלח נא. כהן זה היה בעל רגלים עקומות, כאלו נברא מששת ימי בראשית בעד חיל הפרשים. מעשה – בבית למוד הרוכבים. צויתי את הנערים ההם לקפץ על פני הגדר, כלומר: אני חפצתי, אבל הם לא חפצו, או לא יכלו. אף היה הגדר גבוה מעט. והנה התנהגתי עמהם, כמו שנוהגים עם חזירים כאלה. אז ידעתי עוד לקלל, יקחני אפל! מני אז שכחתי... רמזתי להם בסגנון הפרשים, כי הם בעיני עדת נבלות. ובכהן התעללתי יתר מבכולם. אתה הנך בלי ספק רוכב-חליפות (בש"א: וועכסעלרייטער – וועכסעל – חליפות, וגם שטר חוב). פני היהודי אדמו כדם, והוא הוסיף לרכוב, אך פתאם נפל מעל סוסו, וזרועו נשברה. הדבר הזה נשך את לבי רגע. למה היה רגש כבוד לנבלה ההיא?

– החושב אתה, שאין רגש כבוד ליהודי?

– לא! אבל אתה מעוות את המלים, עוד בטרם תתמלטנה מפי... ועוד, אם באמת יש רגש כבוד ליהודים, מדוע הם נותנים את האחרים להתקלס בהם?

– ומה להם לעשות, מר קינגסקורט?

– מה? זאת לא אדע. אבל עליהם לעשות דבר מה, כמו כהן שלי בבית הרוכבים. הן מאז והלאה נהגתי בו כבוד.

– יען אשר שבר אזרועו?

– לא! אך יען הֶרְאַנִי את רצונו... אני, לוא היתה נפשי תחתיכם, הייתי מנסה לעשות דבר מה, גדול ועז, למען אנוסים יהיו גם הצוררים להשתומם. שונאים, אהובי, יעמדו לעד. המון בני האדם מכלכלים את נפשותיהם בשנאה, מן העריסה עד הקבר. ולכן, באשר כי אין יכלת לכלות את השונאים, חובה לכבש אותם... ככל מה שאני מוסיף לחקור בזה, מתחזקת בלבי הדעה, כי ענין גדול הוא בזמן הזה להיות יהודי, ודוקא בגלל אשר כל העולם עומד כנגדם.

– הוי, אין אתה יודע את טעם הדבר.

– אין הטעם ערב – זאת אני יכול לשער... ומה על דבר פלשתינא העתיקה? הראה נראה אותה, בטרם נִפָּטֵר ממשפחות האדמה?

– אחת היא לי, יהי כן, מר קינגסקורט.

והאניה אחזה דרכה אל מול יפו.

VII.

הם בלו ימים אחדים בארץ היהודים העתיקה.

יפו עשתה בלבם רשם לא נעים. אמנם מקומה על ים-התכלת היה נהדר מאד, אך הכל היה כה מלא עזובה. היציאה מן האניה בחוף הדל היתה קשה מאד. הרחובות היו מלאות ריחות רעים, לא נקיות, לא סדורות, על כל צעד עוני מזרחי רב-הצבעים. תוגרים עניים, ערביאים מגואלים, יהודים מפחדים חנו הנה והנה, כולם עצלים, כמו פושטי יד, וגם אובדי עצות. ריח רקבון כריח העולה מן הקברים שׂם מחנק לנפש העובר.

על כן מהרו קינגסקורט ופרידריך לנסע. ויסעו במסלת הברזל הרעה לירושלם. גם על הדרך הזה נראו לעיניהם תמונות מלאות עמל וצער עמוק. כל אדמת המישור היתה חול וטיט. השדמות הדלות נראו כאדמת חררים שנצרבה. כפרי הערביאים עטו קדרות, וליושביהם היו פנים של שודדים. הילדים שעשעו בעירום גופם ויתפלשו בעפר חוצות. וממרחק נראו הרי יהודה חשופי יער. אז נסעה הרכבת דרך עמקי הסלעים. מורדות הסלעים היו ערומים, ואך מעט עקבות ישוב אשר היה, או אשר הוא.

– אם זו היא ארצנו – אמר פרידריך ברוח יגון – כי עתה נפלה גם היא כנפול עמנו.

– אמנם היא כולה נמאסה – ענה קינגסקורט – ובכל זאת יש לעשות בה הרבה מאד. ראוי לטעת יערות. לארץ דרושים רק מים וצל, כי אז עוד נכונות לה עתידות גדולות.

– אך מי יביא הלום את המים ואת הצל?

– היהודים – אלף אלפי שדים!

ולילה היה בבואם ירישלימה, ליל ירח נאוה מאד.

– חזיז ורעם! מה יפה הוא! צעק קינגסקורט. העגלה שבה נסעו מבית הנתיבות אל בית המלון נעצרה בפקודתו. הוא קרא אל העבד:

– שב אתה על מקומך, ואמור לרכב לנסוע אחרינו לאט. אנחנו נלך מעט ברגלינו. דקטור, התחפץ?... מה שם המקום הזה?

העבד השיב בענוה:

– עמק יהושפט, אדוני רב החסד.

– יקחני השטן! אם כן זה נמצא באמת? עמק יהושפט! ואני אמרתי אך כן ספרו הקדמונים. פה התהלך אדוננו וגואלנו. מה אתה אומר על זה, דקטור? – אבל שכחתי! ובכל זאת הלא גם בלבך יעורר המקום הזה רגש, האין זאת? החומות הישנות האלה, העמק הזה...

"ירושלם" לחש פרידריך בקול אט רועד כמדבר אל נפשו. הוא לא ידע לפתור לנפשו את החידה: מדוע כה נגע אל לבו מראה תחומי עיר לא-נודעה לו מתמול שלשום. האמנם אלה הם זכרונות מימי הילדות הראשונים? תפלות אשר הגה פה האב? קדושת הפסח אשר נשכח עלתה כזכרון רחוק על לבו. אחד מפתגמים עברים מעטים אשר ידע צלצל בקרב נפשו: לשנה הבאה בירושלים! וירא, והוא נער קטן מתהלך לימין אביו אל בית הכנסת. הוי תּמה האמונה, תמו ימי הנוער, מת האב – ולפני עיניו מתנשאות חומות ירושלם, והירח שופך עליהן את קסם אורו. דמעות רתחו בעיניו. הוא לא יכול לעצור בנפשו. הוא עמד מלכת, ופלגי דמעות ירדו עיניו.

קינגסקורט חנק בגרונו הרבה קללות של שדים, אשר הסכין בהן, ויצו לרכב לעמוד, והוא בעצמו נסוג מעט אחור מפרידריך, לבלי הפריע את קדושת צערו.

באנחה התעורר פרידריך מחלום הקסם.

– סלח נא, אדוני קינגסקורט – אמר כמתבייש – סלח, כי עצרתיך. לבי היה, ועיד הוא כה נפלא עתה בהרגשתו, ואין אני יודע בעצמי מה זאת.

אך קינגסקורט הושיט את זרועו לתמוך את האיש הצעיר, ויאמר אליו בקול רך:

– אח, פרידריך לאֶווענבערג, אהב אהבתיך!

וכן התהלכו בליל הירח הגדול נוצרי ויהודי חבוקי זרוע בעיר ירושלם הקדושה והעתיקה...

לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם.

צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא-ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים. זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה.

קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות. הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון. מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה.

– הרואה אתה, אדוני קינגסקורט, אנחנו באמת תַּמְנוּ לִגוֹעַ. מממלכת היהודים לא נשאר שריד בלתי אם רגב חומה. וגם אם אחתור בחדרי נפשי עמוק עמוק לא אמצא דבר אשר יְשַׁתְּפֵנִי עם הרוכלים הקטנים והדלים האלה, העושים סחורה באבל עם.

הוא אמר זאת בקול רם, בלי שים לב, כי גם אחרים יכולים לשמוע את דבריו. מלבד האביונים המתפללים ומוליכי האורחים עמד שם עוד איש אחד בקרב המון העם, והוא לבוש בגדי אירופא. האיש הזה ענה אשכנזית צחה בהברה זרה:

– אדוני, לפי דבריך הנך יהודי או מזרע היהודים.

– כן, השיב פרידריך משתומם מעט.

– אם כן שא נא לי – הוסיף האיש הזר לאמר – אם אנסה לתקן את שגיאתך. מן העם היהודי נשאר יותר מן האבנים אשר בחומה הזאת ויותר מן קוטפי המלוח, המוצאים את חית ידם פה ממלאכה לא-יפה. חלילה לך לשפוט את משפט עם היהודים בימינו לפי האביונים, או לפי העשירים.

– לא עשיר אנכי – השיב פרידריך.

– רואה אני את אשר הנך. אתה זר לעמך. אם תבוא באחד הימים אלינו לרוסיא, וראית כי עוד יש עם יהודי. עוד יש לנו מָסֹרֶת חיה, עוד מפעמת בקרבנו אהבה אל ימים עברו ואמונה לימים יוצרו. אצלנו נשארו הטובים והמשכילים נאמנים לדגל היהודים כתור עם. אין אנו חפצים להחשב לעם אחר, הננו כאבותינו.

– זה דרך ישר – קרא קינגסקורט.

פרידריך משך מעט את כתפיו, וידבר עוד, מפני דרכי נמוס, דברים אחדים עם האיש הזר, ואחרי כן הלכו. בבואם אל קצה הרחוב ובנטותם הצדה הביטו עוד הפעם מאחריהם. היהודי הרוסי עוד עמד שם. הוא צלל בתהום תפלה בלי דברים על יד הכותל המערבי.

בערב ראוהו שנית בבית המלון האנגלי ששם ישבו. הוא ישב אצל השלחן עם עלמה צעירה שהיתה, כנראה, בתו. אחרי הסעודה נפגשו באולם הגדול. השיחה שהחלה לפני הצהרים שָבָה נמשכה. הרוסי קרא את שמו: ד"ר אייכענשטאס.

– אומנותי רופא עינים, וכן גם בתי.

– איך? האם העלמה היא דקטור? שאל קינגסקורט.

– כן, היא למדה מפי, ואחרי כן הוסיפה ללמוד בפאריז. עתה היא עוזרת על ידי. היא מלומדת מאד, סאַשאַ שלי!

פני העלמה הד"ר האדימו לשמע התהלה.

– אבל אבי – אמרה כמוחה.

ד"ר אייכענשטאַס החליק בידו את זקנו הארוך, שכבר זרקה בו שיבה:

– אמת נתנה להאמר, גם אנחנו לא באנו הלום לשם תענוג בלבד. הננו עוסקים ברפואת מחלות עינים. הוי, כי רבו המחלות האלה פה. הסחי והעזובה לא ינקוּ את הדבקים בהם. הכל פה עזוב ושומם, וכמה היה הכל יכול להיות יפה פה. הן הארץ היא ארץ סגולה.

– הארץ הזאת – ענה פרידריך כמכחש – הן הספור הישן ע"ד החלה והדבש כבר עבר ובטל!

– הוא לא עבר ולא בטל – קרא אייכענשטאַס ברשפי רגש – אך האנשים דרושים להיות, ואז הכל יבוא על מקומו.

– לא! לא! אין לקוות לאנשים כי יעשו זאת – חוה קינגסקורט את דעתו בכל תקף.

דקטור סאשא פנתה אל אביה בדבריה:

– הציעה נא לפני האדונים לבקר את המושבות.

– איזה מושבות? – חקר פרידריך.

– המושבות העבריות שלנו – השיב הזקן – הגם זאת אין אתה יודע, אדוני הדקטור? הלא זה מעשה נפלא בקורות היהודים בשנים האחרונות. בהרבה ערים באירופא ובאמריקא נוסדו חברות, והן נקראו בשם "חובבי ציון", ומטרתן לעשות פה את היהודים, בארצנו העתיקה, לעובדי אדמה. גם נדיבים שחדו מכספם. כבר יש איזה כפרים של יהודים. אדמתנו שבה לתת פריה. בקר נא את המושבות האלה בטרם תעזוב את ארץ ישראל.

וקינגסקורט נהם:

– זאת נוכל לעשות אם יש לך חפץ, לעווענבערג.

פרידריך הניע את ראשו מהר.

ביום המחרת הלכו בחברת אייכענשטאַס וסאַשאַ אל הר הזיתים. לפני עלותם עד במתי ההר עברו בקרבת בית נהדר, אשר בנתה לה גבירה אנגלית.

– הרואה אתה, אמר הרוסי, כי יש לבנות ארמנות יפים על האדמה הישנה? זה היה רעיון נשגב – לשכון פה. זה הוא גם חלום מחמדי.

– או למצער, לבנות פה בית מרפא לחולי עינים, הוסיפה סאַשאַ לאמר בשחוק צח.

ממרום הר הזיתים השתאו אל העיר רבת הגבעות ואל סלעי ההרים ההולכים ומשתרעים עד ים המלח.

פרידריך צלל במחשבות.

הדבר ברור, כי ירושלים היתה לפנים יפה מאד! אולי על כן לא יכלו אבותינו לשכוח את העיר הזאת! אולי על כן לא נכרתה התשוקה מלבם לשוב ולשוב.

אייכענשטאס היה כחולם:

– על לבי עולה זכר רומי. על גבעות יש לבנות עוד הפעם עיר התבל, עיר הוד. תאר נא בנפשך את המראה אשר יהיה אז פרוש לעיני העומד ומתבונן מן המקום הזה, מראה תפארת ויתר הדר מאשר על הדזאניקולו!