_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעשה אלפס: אהבה-לבבית טהורה

בן-ציון אלפס

לתוכן הענינים

 

מדת "הכרת טובה" היא אחת מיסודי התורה והאנושיות ועיקר גלות מצרים הי' לטהר את לב ישראל מהזוהמה שהטיל נחש הקדמוני בחוה היא המדה המזוהמה "כפיית טובה" (כמו שהארכנו בענין זה בחבורנו זה וביתר חבורי מ"א) כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה, ובכדי שאהיה נאה דורש ונאה מקיים-

הנני מכיר טובה לגיסי הנדיב מר אברהם יעקב נ"י בן המופלג ר' משה שמואל ז"ל פאליווניק שהי' לי לאחיעזר ולאחיסמך סך מסויים להדפסת ספרי זה לזכות את הרבים וזכות הרבים יהי' תלוי בו, יאריך ה' ימיו בבריות גופא ונהורא מעלי' ויזכה לראות בנחמות ציון וירושלים

כעתירת גיסו המחבר.

 

דברים אחדים

מספרים בשם הגאון האדיר אוהב ישראל רבנו ישראל מסלנט זצ"ל שהיה ממשל:

במדינת הים רחוק מהישוב ישנה מדינה גדולה ורחבה אשר לא תחסר כל בה, כל מה שהפה אך יכול לדבר, ומלך מושל בה, מלך אדיר ונורא רב חסד ואמת וכל משרתיו צדיקים וישרים, באופן, אשר צדק ממש ילין בה, וכל המזדמן לשם, מיד לאחרי מיד לאחרי שהוא נעשה תושב בה אינו חפץ עוד לעזב את המקום ההוא. אך חק חקק המלך שם,אשר מחוץ להשפה המדוברת שם אין לדבר בשום שפה אחרת, ואם בא מי שהוא לדבר באיזה שפה אחרת אין עונה לו, גם אם יגוע ברעב לא מוכרים לו דבר בשפה אחרת, וככה אפשר אשר יתם לגוע מרעב ומבדידות. השפה עצמה איננה קשה להתלמד למי שלומדה בשקידה ובשים לב. 

ולבד כל תענוגות בני אדם שאפשר למצוא שם, מסדרים חכמים גדולים שם הרצאות יום יום גם הן באותה השפה, אלה המבינים אותה טועמין טעם גן-עדן ממש, אך אלה שאינם יודעים את השפה (לבוא ולשמוע חובה עליהם) אי אפשר לתאר את הצער ועגמת הנפש התוקפים אותם, הם יושבים כלואים משלש עד ארבע שעות ביום ואינם מבינים דבר. גם קנאה תבער בם בראותם את הענג הרב והכבוד אשר ינחלו המבינים והם יושבים  כגולם, וכלימה וחרפה יעטו פניהם בפני יודעיהם ומכיריהם ואין מושיע.

וסגולה מיוחדת ישנה לאותה מדינה כעין אבן-שואבת המושכת אבירים בכחה  והיושב במרחקי מרחקים מוכרח להתגלגל ולבא אליה באין יוצא, מיד שהיא שולחת לו תעודת-מסע  הוא נאלץ לעזוב כל אשר בידו ולנסוע ולא יועילו כל תחנונים. הפקחים המתלמדים מראש את שפת המדינה ההיא הם מאושרים לנצח כשהם באים לשם, אך האוילים אשר לא אבו להכיר את השפה ההיא אומללים הם כל ימיהם.

הגעו בעצמכם יקירי, מה נואלים אלה אשר יוציאו את זמנם ללמוד שפות רבות אשר רוב פעמים אין להם כל תועלת מהן ואת אותה השפה היחידה באותה המדינה שאליה הם מוכרחים לעבור הם מזניחים לגמרי? הלא בבואם שמה יתנחמו על בערותם וישכו אצבעותיהם בשיניהם ואין מושיע!   

הנמשל מובן מאליו, המדינה הגדולה והאדירה היא עולם הנשמות, אשר שם לא יועילו תענוגי הסכלות של נשפי חשק ורקודים ועוד עניני אולת כאלה, השפה היחידה שמה היא ענין התורה והמצוה, ומי ששולחים לו תעודת מסע לבוא מוכרח לבוא, שמה כבר נמצאים האבות ועוד קרובים, כמעט כל המשפחה, ומי שמכיר את השפה כי עסק בחייו בתורה ועבודה עליו נאמר – צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, אך על הכסיל נאמר – ונהמת באחריתך וגו' לא שמעתי בקול מורי וגו'.

ואף כי בעולם התחיה אשר יוציא הב"ה חמה מנרתיקה (רומז לטעמי וסודות התורה) וצדיקים יתרפאו בה ורשעים ידונו בה, אי אפשר לתאר את הצער והקנאה אשר יהיה לסכלים, בראותם ענג הצדיקים וכבודם אשר גם הם יכלו להגיע לזה, ובעבור פתיותם אבדו בידים ענג ועדון נצחי כזה אשר אין ביד כל עט לתאר.

בעמדי על הדברים האלה, מרוב אהבתי לעמי וביחוד להנוער, שאני נוטל חלק בצערם בעוה"ז ושיהיה להם חלילה בעלמא דקשוט, בראותי אשר בנינו ובנותינו נעשו שקדנים גדולים יומם ולילה על ספרי רומנים בשפת קדשנו, התאמצתי להוציא לאור רומן מיוחד במינו בשפה זו, רומן זה מושך את הלב וכל הקורא בו ישתה עסיס וטפי מרפא ורעיונות נשגבים אשר להם מהלכים בעולם האמת, ובזה יהיה לכם כפלים לתושיה, תענוג בעולם הזה בקראכם בו, גם תלמדו את השפה המתהלכת בעולם האמת, כי באמת בני ישראל ובנות ישראל נאים הם אלא שעניות [הדעת] מנולתם ואין מי שיוכיח אותם באהבה ויראה להם את הדרך הישרה, ומקוה אני כי מחברת זאת תמלא את החסר בצוק העתים האלה.

          הצעיר בתלמידיו של אהרון אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

                             בן ציון בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא ז"ל  אלפס

יום שהוכפל בו כי טוב, לסדר היטב איטיב עמך, תרצ"ד, ירושלים עיה"ק תובב"א.

 

כבוד הורים

לזכר עולם יהיה צדיק, הוא ניהו מר אבי הרב הגדול והשקדן הנפלא ר' ירמי' עקיבא זצ"ל אשר גדלני על ברכי התורה ולמד אותי גפ"ת אלפס ורא"ש עד שנפטר בשם טוב לבית עולמו ביו"ד מרחשון תרכ"ו, בירושלים דליטא

ואמי מורתי שרה אסתר ע"ה שמסרה נפשה על אהבת התורה בכל לבה נפטרה לבית עולמה בכ"ו מרחשון תרכ"ה, וכבוד חמי הרב הגדול ר' מרדכי טראקער ז"ל, נפטר יח תמוז תרכ"ב וכבוד חמותי מרת מרים מריאשא שנשאה בעול הפרנסה לבלי לבטל את בעלה משקידת התורה והחזיקה אותי באלמנותה חמש שנים מיום שבאתי בקשר התנאים עם בתה עד שנסעתי לארץ הקדושה שנת תרל"ב, נפטרה טז תמוז תרמ"ט, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

 

ב"ה

א: משיח את לבו לפני ידיד נאמן

שלום לך יקירי! מה שלום בניך הנחמדים? איך שלום בנך הבכור יוסף? האח! איזה פגישה נעימה הקרה ה' לפני היום; אחרי זמן כה רב, שהנני משתוקק לראותך, מאיר חביבי!

שאלות אלה העתיר סוחר נכבד, דוד פרידמן, על רעהו ידיד נעוריו, מאיר גוטמן, בהפגשו אתו בנשף בהיר אחד בגן הטיולים.

– תהלה לא-ל, – השיבו מאיר, הכל למישרים, זבדני ה' זבד טוב, שנות חיים ופרנסה טובה, כה לחי, וכן יבורך כל גבר ירא ד'.

– ומדוע איפוא פניך רעים, יקירי, אחרי אשר ברך ד' אותך בכל זאת? מאיר נשאר דוּמם, ואנחה כבדה פרצה מלבו.

– כפי רְאות עיני, מעיק עליך, מאיר יקירי, איזה נֵטֶל כבד מנשוא, האין זאת? – אבל אנחה זו למה? – אנחה שוברת חצי גופו של אדם, אמרו חז"ל (כתובות סב), ולהפך מיעץ החכם מכל אדם – דאגה בלב איש ישחנה (משלי יב,כה) ובארו חכמי התלמוד – יסיחנה לאחרים (סוטה מב) כי לבד מזה שהשיחה גוללת את המועקה מעל הלב, הנה אפשר מאד, שימצא רעו השומע, תרופה לשברו והנחה לרגזו, ויוציאנו לרוחה בעצתו! לזאת, ידיד חביב, לא ארפה ממך עד שתגלה לי את כל לבך!

– נכונים דבריך, דוד יקירי, הנני ואפתח לפניך את סגור לבי.

– רחוק רחוק בירכתי הגן, ישבו להם שני הרעים, דוד ומאיר, תחת אחד השיחים, ומאיר פתח את פיו ואמר:

– אני חוזר על דברי, כי לא יחסר לי כל ב"ה, לי שלום, לביתי שלום, ועסקי מתפתחים יפה, ואף אמנם שאין אומר להון די, הלא ידעתני אחי, שאין אני רודף אחרי העושר, ומסתפק באשר הואיל ד' לברכני, ובלבד שלא אפגע חלילה בקדושת השבת, ולא אגע באשר לחברי ובמוכן לו, וידוע מאמר החכם, שהמסתפק לא ישיגנו החסרון, – אך עם כל זה אומר אני לך אחי, כי אם יש לי כל, הנה גם חסר לי כל!

– חידה סתומה הם דבריך, מאיר יקירי, פתרה נא אותה לי.

– כל עמל אדם לבניו, השיב מאיר, ואם הבנים כֶחָשִׁים – מה לו לאב בעולמו?

– נפלאים דבריך מאיר, אמר דוד בהשתוממות. – בנים שבני אדם מתברכים בהם כמו בניך, בנים יפים ונאים, חכמים, זריזים, משכילים ומצליחים, הלהם תקרא בנים כֶּחָשִׁים?! זכר נא כי בנך יוסף, עלם בן עשרים שנה, עובד בבנק מפורסם ומרויח 8 לי"צ לחודש, 160 פר' זהב! ובתך שושנה– יפה להלל, בתולת בת ציון (מצוינת) משכלת ויד ימינך בעסקיך, וכמו ששמעתי– גם יראת ד', העל בנים כאלה אפשר להתאונן?!

– על בתי תחי', אין לי אמנם להתאונן כלל, אדרבה, היא נותנת בי רוח, לעמוד בפני עצבוני הגובר עלי בעקב בני, אבל בני, יוסף בני, הוא המקצץ פתיל חיי, באזני ידיד נאמן כמוך אני מרשה לי להגיד, כי מה בצע שבני הוא "איש" אם איננו "יהודי", ועוד איזה לא-יהודי? – לגמרי!

בלילה הוא הביתה בשעה כשתים אחר חצות, נופל על משכבו בלי תפילת ערבית, בלי קריאת שמע, בבקר – הוזה שוכב עד 8 שעות, קם בלי נטילת ידיים של שינה, רוחץ פניו, שותה תה, ואוכל עוגת סולת בגלוי ראש, בלא ברכה תחילה וסוף, ובורח לו לעבודתו בלא תפלה ובלא תפלין. ולמרום קצו יגיע עָצבי, בבוא יום השבת, – הוא הוזה שוכב בבקר עד 10 שעות, ואז רוחץ הוא את פניו, מצחצח נעליו, ומיטיב את תארו לפני הראי כדרך הבתולות, עד שהשעון מצלצל 11, ולמראית עין – הוא נכנס לבית הכנסת לעת צאת המתפללים! ומעשה שהשכים לקום ב-8 שעות וגמר תקוניו ב-9, חשבתי – כבר כל העולם שלי, אבל עד מהרה נודע לי, כי חבורה של מרעים צעירים, בכדי למנוע מריבות בינם לבין רעיותיהם, על הוקירם את רגלם מבית הכנסת ביום השבת, נפלו על המצאה, ולוקחים את טליתותיהם של משי תחת זרועותיהם, והולכים לטייל בפרדסים אשר מחוץ לעיר, עד עבור זמן התפלה, ושבים לבתיהם. ראה בני המצאה זו וישרה בעיניו אף הוא...

– ואי' איפה מוסר אב? האינך מוכיח אותו על כל אלה?

– הככה תחשד בי? – כבר דבקה לשוני לחכי, מרוב תוכחה, אם באמרי נועם ואם בתוכחת מוסר, ואת הכל ישא הרוח! – אני שואל אותו: עלם שמרויח 8 לי"צ לחודש, היתכן שלא תמצא לו פרוטה בכיס?! אף הוא יענני התולים – וכי מאין כסף לצעיר ימים? אני מוסיף להציק לו ושואל: וכי מי יצבור כסף אם לא בחור פנוי וחפשי מהוצאות בית? ושתיקתו זו תשובתו...

– ומה באמת הסבה לאבדן כספו?

– חלופי נעלים וכובעים לעתים תכופות לפי האפנה האחרונה, בתי-שעשועים, בעדו ובעד צעירים וצעירות, גלוח הזקן[1] ותספרת בזה אחר זה, ובהזדמן הזדמניות של נשואין, דבר הרגיל ובא, הכסף ישטוף אז כשטף מים, כיד תכונתו הטובה עליו, וככה אובד את כספו. ועוד ישתרגו חובות, יעלו עליו לבלי גבול, בשעה שגם למעשה הצדקה נתנו חכמים שעור – מדה בנונית אחד מעשרה, ועין יפה אחד מחמשה. הפתגם אומר: "אל תהי' מתוק הרבה פן יבלעוך".

בשעותיו הפנויות אני מדבר על לבו ואומר לו: הן הון רב השקעתי עליך בני, ללמדך ספר, בינה נא בעתים האלה בספרים, ואל תוציא את תור הזהב של ימי הנעורים[2] בבטלה ושעמום. ואינני מהין חלילה לבקש ממנו שיקרא בספר חובות הלבבות או בספר מסלת ישרים, אבל מבקשו אני – להביט לפעמים בפ' מלבים על התנ"ך, בספר החורב ומטיב הגיון לרב ש"ר הירש וכדומה, שהם עונג נצחי ממש, כתובים בשפה רוממה וברעיונות נעלים, אמתים ומפוארים, והכל – ללא הועיל! עתון ועתון ושוב עתון[3], וחלילה לנגוע בספרי הקודש.

ועל הכל – מדאיב הוא את לבי במענותיו: למשל – הוא גומר את עבודתו ביום הששי שתי שעות קודם השקיעה, ובא הביתה אחר חצות לילה, ואוכל והולך לישון, בלא קבלת שבת, בלא קדוש; או – עוזב את הבית ביום השבת בצהרים, וחוזר מאוחר בלילה, בלא מנחה, בלא מעריב, בלי הבדלה (אם אין דעת, הבדלה מנין?); וכאשר תשאלנו אמו: – איפה היית בני, על מה זה הרעבת את נפשך כל היום? – בשום מקום (אין ערגעץ ניט באידיש) – תהי' תשובתו; היא תשוב ותשאלנו – סוף סוף בני איפה היית? אף הוא ישוב ויענה – בשום מקום!

ואיך לא תפקע המרה לשמע תשובה כזאת? לא אדבר עוד בדבר יראת שמים, אבל הרגש האנושי, הנימוס והדרך ארץ איפה הם? – אתה רואה את הצער העמוֹק של הוריך, ובאמת איזה עָוֶל יש, אם חפצים ההורים לדעת איפה בנם הולך ועם מי הוא נפגש? אולי יש לחשוש שהללו יעבירוך על דעת קונך ועל דעת היושר והנמוס האנושי? אתה רואה את צערם, ויש בך כל כך גסות לענות מענה מחוצף כזה – בשום מקום! המענה הזה כחץ יפלח כליותי ולבי!

– אפשר שבנך אומר דבר לאמתו, אמר דוד בהתול, אפשר שיש איזה גן או יער ששמו "שום מקום" אשר לשמה ילכו הצעירים לטייל, כי כבר שמעתי צעירים רבים משיבים תשובה זו להוריהם, ובלי ספק כונתם לאיזה מקום ששמו "שום מקום"...

– גם אני חשבתי ככה, השיב מאיר בבת צחוק, ודרשתי וחקרתי הרבה על אדות המקום הזה ואין יודע ואין מבין, אם לא כי שעירים ירקדו שמה, והם היודעים בו, הנעים לי כי יתרועע בני עם המזיקים, החושבים להפוך עולם ומלואו לאמר: אין אב ואם, אין לשמוע בקול איש, איש כל הישר בעיניו יעשה!

מלבד זאת לא אדע מה לעשות לחלול השם אשר יסב לי מעשה בני, כי מה יאמרו הבריות? אם בנו של רבי מאיר גוטמן עושה כך – מה יעשו בני המון העם?[4] כי ללמוד קלות – גם איש כמוני לצדיק יחשב בעיני הבריות, והם אינם יודעים כי לארץ תשפך מררתי, מרוב שיחי וכעסי ודברי על לב בני, וכל דברי לעו כקול קורא במדבר.

ושמע נא עוד מה שאגיד לך, – המשיך מאיר את דבריו – גם בי בעצמי מרגיש אני כבר קרירות ביראת ד', כי בבוא אליו חבריו למשל ושותים תה, וכמובן – בלי כובע, בלי ברכה, ואני – כן מברך, אני מרגיש בת צחוק על שפתי אלה, בפעם השניה, אני מנמיך כבר את קולי, והנה יהדותי נכרעה, וככה אני מרגיש, שמרוב ההסתר שאני מסתיר את יהדותי – עלולה היא להעלם כליל!

זה לא מכבר, שמעתי ספור, על מקרה עם רכבת שעברה על גשר. אחרי שהקיטור עם חלק מהעגלות הרתומות לו כבר עברוהו, נשבר הגשר פתאום, והעגלות האחרונות ירדו במצולות. המכונן והנוסעים שכבר עברו – ששו ושמחו על הנס הנעשה להם, אבל עד מהרה נשבתה שמחתם, כי העגלות האחרונות בירדם תהומה, משכו אחריהם בחזקה גם את העגלות הראשונות ואף את הקיטור. הספור הזה כמו תותח נפץ חדרי לבבי, ראיתי ונתן אל לבי, דומה שכבר עברתי ים החיים הזועף, וכמו שהבטיחו חז"ל (יומא לח): – כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא! אולם – אם העגלות האחרונות יורדות תהומה, אם הבנים עוזבים דרך ד', גם הקיטור עצמו, הם האבות, גם הם עלולים לרדת שחת.

– כן כן, ענה דוד, אמת ויציב הדבר, היהודי ירא ד' אשר עמד על האמת הברורה, כאשר הורתהו תורת א' חי, הוא יודע כי בלכת האדם בדרכי ד' ובתורתו, הוא משכיל ומצליח כל ימיו מן העולם ועד העולם, ובנטותו מדרכי ד' הישרים – אומלל הוא בשני העולמות: פה בעולם הזה חי הוא חיי בהמה ולא ידע את יום המחר, ושם בעולם הגמול – יסורי מות ונגעי בני אדם אשר לא ראה ולא שמע כמוהם, מחכים לו – איש נכר עד מאד יבין את זאת, כי מבשרו יחזה, כי איש שאינו זהיר בנקיון גופו, בורא לנפשו, בריות מיסרות, כנים פרעושים ועוקצים שונים, אף שאיננו מבין איך הביאה חלאתו את הבריות הללו בעולם, ומדוע יגרע גורל הנפש מהגוף? מדוע לא נבין, אשר בהטנף הנפש, לפי דברי תורת בוראה, יבראו לה ברואים רוחניים, מלאכי חבלה, אשר ייסרו אותה מוסר אכזרי ולא ירחמו, לעת מצוא, וכרבות הבריות הגשמיות ברבות טנוף הגוף, כן ירבו הברואים הרוחניים ברבות טנוף הנשמה, וכהרבות תוקף של סממנים לזכך הבשר ברבות טנופו, כן ירבה תוקף האש ויסורי הגיהנם לזכך הנפש ברבות טנופה היא?!

היהודי הזה, איך לא יכהה רוחו, ואיך לא תאבל עליו נפשו, בראותו את בנו מחמד נפשו, אשר את כל חייו יתן בעדו, הולך ומתנונה, ומעותד לצרות רבות ורעות, ואפשר גם לאבדן, בשני עולמיו?!  ולמען הרגיע את רוחו הסוער עליו לצרת בנו, מתגנב אל לבו, שלא ברצונו, רעיון נורא, רעיון אשר תחילתו כזב, לאמר, שאין יסורי גיהנם כל כך קשים ומרים במדה אשר יתארום חכמים, וסופו פריקת עול, כי בהקירו אש הגיהנם במחשבתו, בעד בנו, מקיר הוא אותה, מבלי משים, גם בעדו, ופג פחד ד' מלבבו.

– צדקת מאד, ידיד יקר, אמר מאיר. מרגיש אני, שמן העת אשר נטה יוסף מהדרך הישרה, והלך אחרי חבריו קלי הדעת, והם מבקרים אותו כפעם בפעם, מן העת היא, התקררתי הרבה מאוד בנוגע ליהדות, לא נחשב לי כבר לעון, להתפלל ביחיד תפלת ערבית ומנחה, לעתים קרובות, ולפעמים גם תפילת השחר, ולא פעם שאני קורא קריאת שמע בלא עתה, ובכלל תלפפני עצלה לכל דבר מצוה, שהסבה העקרית בזה – הטמיני והסתירי את יהדותי לצחוק מרעיו.

– עתה רואה אני, אמר דוד, עד היכן הגיעה צפייתם של אבות! – יעקב אבינו בבואו גושנה – האפשר לתאר פגישה כזו? אב זקן, התאבל על בנו האהוב, יותר מעשרים שנה, בחשבו כי חי' רעה אכלתהו, ועתה – מלך ביפיו תחזינה עיניו, בנו האהוב חי והוא משנה למושל עמים רבים! אב כזה, כלום אפשר הי' לו, מבלי לנפול על צוארי בנו ולהרטיבם בדמעות גיל ומתוך פעימת לב לאין תכלית?!

ומה המסורה מספרת?

– יוסף נפל על צוארי אביו, ויעקב – קרא את שמע בתור זהב זה! יעקב הגיע למצרים לפני עלות השמש וקרא קריאת שמע כותיקין, שגומרים אותה עם הנץ החמה!

נתבונן עתה בינה – בצאת יוסף המשנה לקראת אביו, בטח לווהו על דרכו כל גדולי ורבי המלוכה, ומה היה אז לאביו לעשות בנוגע לקריאת שמע?

בעקבות התכנית הברלינית – היה יהודי באהלך ואדם בצאתך – הלא הי' לו להטמין נפשו עם מצותו וללחוש את תפלתו כלוחש על עין רעה, שלא ישמעו אחרים ולא יראו, ואף הוא בתוכם, כי כלום תכון אחרת? – בנו המשנה עומד לנגד עיניו, כתם פז על ראשו, ואור פני מלך יהל זיוו, שריו ועבדיו וגדולי המדינה הרחוקים מא' ישראל, עוטרים עליו מימינו ומשמאלו, והוא – האב – ידביק בשעה זו את נפשו בד' ויקרא  – שמע ישראל!?

אבל – רוח אחרת היתה עם אבינו הזקן. הוא צפה היטב עד תכלית, את תוצאות התכנית הברלינית. – הוא יפגש לרוב עם גדולי השרים והמדינה, גם בניו יעמדו במגע ומשא תדירי עמהם, והי' בהחילו להטמין את יהדותו, היא תסתר ותלך, עד אשר תעלם לגמרי, אשר על כן, מיד בדרוך רגליו על מפתן מצרים, יצוא יצא במחאה גלוי', כנגד השטה הברלינית, והרים על נס את שטת אבותיו אברהם ויצחק, לאמר, היה יהודי בין באהלך בין בצאתך ובזה תהי' לאיש! ולעיני כל השרים והגדולים התעטר בעטרה המפוארה, שהוא עבד למלך מלכי המלכים, מלך העולמים, והראה בזה לבניו, כי דוקא בעת שיזדמן להם להפגש עם קלי דעת, או בעת אשר יבואו חברי הבן, בני בלי דעת, דוקא אז[5], חלילה וחס להטמן ולחפור בזה חפירה ליהדות! הושיטו לך כוס תה לשתות – ברך בקול רם, שבתָ במוצאי שבת הביתה מבית הכנסת – אמור בקול רם "שבוע טוב", הנעים זמירות – אליהו הנביא במהרה יבוא אלנו עם משיח בן דוד, הראה לכל, כי מאמין אתה בביאת המשיח, הבדל בקול – הנה א' ישועתי אבטח ולא אפחד! הדגש – המבדיל בין קדש לחול, והוכח כי יש אצלך הבדל בין קדש לחול, – בין ישראל לעמים, והראה כי מאמין אתה בדברי התורה – ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הסתכל באצבעות ידיך וצפרניהן בברכת מאורי האש והראה כי מחבב אתה אפילו מנהג ישראל, כי גם מנהג ישראל המקובל ובא, רעיונות נעלים טמונים בו[6].

בהנהגתך זאת, לא זו שלא תאבד אתה בנפשך, ויהדותך תלך הלך והתחזק, אלא שגם בנך ילך ויבריא. ואמנם בשעת מעשה לא הכיר התפעלויות בנפשו, ולהפך הוא יחזיק בשלו, ועוד יראה על שפתיו ושפתי מרעיו, צחוק מרחף, על הבדלתך, אך בכל זאת, יתגנב אל לבו פנימה, רושם ממנה, ומכל עניני יהדותך אשר תעשה לעיניו, בתום ובחום לבך. ורושם זה יוסיף אומץ יום יום, ואם תוצאותיו יתמהמהו חכה להם, כי סוף סוף יבואו, ואם לא בעודנו באבו, הנה יבואו לעת הרפיון, עת שהכוחות עוזבים את האדם, והתאוה נחלשת ומרפה ממנו, או לעת – שיקבל לקח משני מורי העולם המנוסים, צרה ויגון, (צרה הבאה מן החוץ, ויגון – מצוק פנימי ע"י חולי או רוגז עצבים), כצלצלי שמע יצלצלו אז באזניו, דברי מוסרך הטוב, וכמו חי יתיצבו לנגד עיניו כל מנהגיך הנעלים, כאשר תספר "תולדתנו" על מלך יהודה חזקיהו ובנו מנשה.

מנשה בן חזקי' הי' בן ממר, איש אשר ברשעתו נחרבה ארצנו, נשרף בית אלקינו, ועמנו הגלה לבין האומות. ודומה הדבר לפלא – המלך חזקיהו, זה האיש שהרבה להפיץ כל כך תורה בישראל, עד שאמרו, שלא הי' בימיו מי שאינו יודע את התורה הלכה למעשה, מאיש ועד אשה, מגדול ועד קטן, צדיק זה לא ידריך את בן זקוניו לתורה ולתעודה?! אך לא כן הדבר, כי אמנם השתדל השתדל חזקיהו, על בנו, ובעצמו הוליכו לבית הספר, כאשר תספר לנו המסורה (ברכות י), אבל אם בן שתים עשרה שנה הי' הבן במות עליו אביו, ובנים אחרים אין לו, דעת לנבון נקל, כי הי' "בן זקונים" ו"בן יחיד" כאחד, אשר גם באחד מאלה די לגעגע את הנער, ובעצם ההטפה של אמרי נועם ותוכחה מצד אביו, לבו הלך אחרי פרדתו הלבנה, העטוי' בחגורתו האדומה, ומעולפה עדיי פרדה של בן מלכים, ורוח תזרה את אמרי האב, עד אשר, למרות כל טרחו ועמלו של האב, לזרוע בלב בנו, זרע אמונה, תורה ויראת ש-י, לא נשא עמלו פרי, והבן הי' לאשר הי'.

והנה בא יום הפקודה, הביא ד' על מנשה צר ומצוק, ונלקח בשבי אסור בנחשתים, ואז – סר מעליו רוחו הזידוני, ונמס לב האבן אשר בקרבו, ושב אל ד' בכל לבו (דהי"ב לג), עד אשר הי' למופת לדורות בתשובתו, ועד היום אנחנו מעתירים – ותחתור לנו חתירה תחת כסא כבודך כשם שחתרת למנשה בן חזקיהו מלך יהודה, אין זאת, כי אם עמלו של חזקי' על בנו, התעורר באותו הזמן, והביא פרי ישוה לו, וגם הכלל של – רשעים אפילו בפתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, לא עמד בפני מחאתו של חזקי' כנגד ההשכלה הברלינית.

– דבריך, דוד אהובי! – ענה מאיר – טובים ונכוחים, לא אסתיר מעתה את יהדותי, "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", אך תן לי עצה הוגנת בנוגע ליוסף בני, באיזה דרך חפצי יצליח, להטות לבבו אל האמת והצדק?

דוד חשב מעט, ואחרי דומי' קצרה, אמר:  שמע נא מאיר יקירי! נתן ד' בלבי עתה עצה יקרה לתרופת בנך, אם תצלח עצתי – ונרפא בנך יוסף בזמן קצר!

מאיר נפל על צוארי דוד בדמעות גיל. – הגד נא דוד יקירי הגד, אם גם תדרוש תרופה זו ממני עשרות לי"צ, הנני ואמציאן  בחפץ לב ובשמחה!

 לפני כמה ימים, השיב דוד, הייתי בחברת מרעים, ונסבה השיחה על אדות העלמה המפורסמת רחל בתו של הסוחר הנכבד ר' מרדכי יודנפרינד, עלמה זו מלבד שהיא יפת תואר להפליא, וכל חן הטבע שפוך עלי', הנה היא רבת ההשכלה המתהלכת בבית הגבירים יראי ד', ספרי התנ"ך שגורים על לשונה, ובקיאה בכל תולדות ישראל, נוסף לזה חלק לה ד' בבינה יתרה וקסם על שפתי' ביראת ד' טהורה, במלים אחרות – היא כוכב מאיר על שמי היהדות וחבצלת השרון בְּגִנַּת עם ישורן. עלינו למצוא דרך, אשר תחת יבקר יוסף במקומות שאינם נאים לשמך, ואינם כי אם לְהַוָּתוֹ הוא עצמו, יוכל לבקר בבית יודנפרינד, ושמה ישמע לקח על הדברים העומדים ברומו של עולם היהדות, מפי בת יודנפרינד המהוללה, אשר זה ענינה כל היום. בת זו עלולה בהמשך הזמן, בחן השפוך על שפתי' וברוב לקחה, להטות את לבב בנך הצעיר לטוב, באופן שבמשך של חצי שנה, הכל יכירו את בנך יוסף לזרע ברך ד', נאמן רוח וחרד לדבר ד'.    

– קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא, ענה מאיר – אתה יעצת ועליך להוציא את עצתך לפועל ידים, ואנכי לא ידעתי איך ומה.

– כבר תרתי בלבי עצה ותחבולה להחל בעבודתי, השיב דוד, ותקותי תאמצני כי אעשה ואוכל אם יגזור ד'.

– עשה והצלח, ענה מאיר, וד' הטוב יהי' בעזרך.

 

ב: דורון-דרשה המפואר

בסלון החתונות המפואר "אופיר" בחג נשואים למשפחה כבודה, עמד הכרז והכריז: דורון-דרשה יקר, לכבוד הצמד הצעיר, מאת העלמה החשובה רחל יודנפרינד ידידתה של הכלה, "מטפחת לקידוש" מעשה ידי' להתפאר.

מטפחת נפלאה זו, הפליאה את עיני כל המסובים ביקר תפארתה ובהדר מלאכתה, היא היתה עשוי' ממשי לבן מעשה חושב, מרוחה האחת היתה רקומה בחוטי משי מִגְוָנִים שונים, דמות נחמדה, של צפרים קטנים, מלקטים בערֵמה של גרעינים, ומעבר מזה – צלוחית מלאה גרעינים, אשר באמצע הצלוחית מרוקמות המלים: "זכר עשה לנפלאותיו", ומתחתה – החרוזים הללו:

 

בַּמָּקוֹם הַנִּבְחָר, שְמֹנֶה מֵאוֹת שָנָה,

צְלֹחִית-בָּר זֹאת עָמְדָה עָמֹד.

לְזֵכֶר בּוֹאוֹ וְאֵיךְ פָּנָה,

יִבָּהֵל כָּל-אִיש – כַּשַּׁיִש יַעֲמֹד.

מְבַקְשֵי שְמוֹ יִמְצָאוּהוּ,

בְּהַגִּיעָם לְאַחֲרִית הַצּוֹרֵר.

מְשַחֲרָיו חִיש יַכִּירוּהוּ,

בַּהֲבִינָם בְּתוֹלֶדֶת עָם הַמִּתְגוֹרֵר.

 

רבים מן הקהל התפלאו על תפארת מלאכת המטפחת, ורבים העמיקו חקור, למצוא חידת הצלוחית. ביחוד עמלו הצעירים בדבר, למצוא חן בעיני רחל היפה.

יוסף מכרנו, שעמד כל הזמן ולא יכול להסיר עיניו ממנה, ולא מצא דרך להתודע אלי', כוחותיו כמעט שעזבוהו, למצוא את החידה, בידעו נאמנה שהפתרון הזה יביאנו אל המטרה. אבל – לשוא! בכל תעצומותיו לא עמד עליו!

– מה תתן לי, יוסף, אם אנכי אפתר לך את חידתה של הצלחית? פנה אליו פתאם, דוד פרידמן, שמבין קמטי מצח יוסף וקרא את מחשבותיו.

– כל אשר ידרוש כבודו מאתי! השיב יוסף נחפז, כאיש אשר מצא מכמני זהב וסגלת מלכים.

– דרישתי קטנה, אם לא גדולה היא בעיניך. אני דורש שאחרי אכלך תברך לד', באותה הברכה שתקן האדם הגדול בישראל, לישראל, בעת אכלם את המזון הזה (ברכות מח), ואם תבין לדברי – תמצא את חידתך.

– הבינני אדוני את דבריך, התחנן יוסף.

– רואה אתה יקירי, איזה בער הוא, מי שאינו לומד את התלמוד? אילו היתה לך ידיעה בתלמוד, מיד היית מוצא את אשר תבקש, ועתה – עליך להזדיין בסבלנות, עד יום מחר, ואם גם אז לא תמצא, אבאר לך אני.

בקוצר רוח עבר הלילה על יוסף, ובכליון עינים קוה  לאור הבוקר.

 נו, יוסף חביבי, מצאת את החידה? פנה אליו דוד בבוקר.

– לא אדוני, השיב יוסף, הגידה נא לי ואשמע לך לכל אשר תצוני.

– לא אצוה עליך, לחטוב עגלת עצים, הלילה, ענה דוד מחייך. אני דורש רק כי תוציא את התפלין ממחבואם ותמדוד אותם אם עודם מתאימים למדתך, ובינתים תקרא בהם קריאת שמע ותתפלל שמנה-עשרה.

– כבדה מאד דרישתך אדוני, השיב יוסף. אך מה אעשה אם נפלתי בידך, ובדברו לבש תפלין ויתפלל.

– גמרת תפילתך? שאל דוד, ועתה אתן לך דבר מה לקרוא.

– מי יודע, אמר יוסף, אפשר תבקש ממני לגמור מזמורי תהלים של  היום? הלא יותר נוח הי' לי כבר לחטוב עגלת עצים.

דוד לקח את "הסדור" בידו ופתח פרשת המן ואמר ליוסף: – קרא פרשה זו, ויותר לא אדרש עוד ממך דבר.

יוסף קרא הפרשה, ויהי כבואו אל המקרא "קח צנצנת אחת", אשר בו יצוה ד' למלא כלי מן, ולהניחו למשמרת לדורות על יד ארון הקודש, למען ידעו הדורות הבאים, כי ד' הוא הבורא והוא הזן ומפרנס לכל בכל עת ובכל מקום, ויתר יוסף ממקומו בעליצות נפשו – האח! ראה זה מצאתי! צלחית הבר הלא היא צנצנת המן, אשר עמדה במשכן ואחרי כן בבית עולמים, יותר משמונה מאות שנה[7], ואחרית צורר היהודים וסוף שמו הוא "מן", רמז נפלא! אבל – אל מה תרמז תמונת הצפרים מלקטי זרעים האלו? – דבר זה סתום ממני!

– ראית יוסף, אמר דוד, הלא אמרתי לך שלא תנחם, אם תשמע בקולי ותתפלל, ועתה הבטיחני, כי גם ביום מחר תתפלל, ואמצא לך דרך להתראות עם רחל ולשוחח אתה.

– בהן צדקי אני מבטיחך אדוני, ענה יוסף, אבל...

– קח דוגמאות תבואה אלה, הפסיקו דוד, ושאם לבית ר' מרדכי יודנפרינד (הוא סוחר תבואות), ואמר לו, שאביך קבל טונות[8] אחדות של תבואה והוא מוכן למכרם לו, והנה ידעתי כי לא תמצא את ר' מרדכי ב10 שעות בבקר בביתו, כי כבדוהו בסנדקאות, ותחכה שם עד שוב ר' מרדכי הביתה, ובינתים תהי' לך ההזדמנות להתודע עם רחל.

יוסף מהר ואכל ארוחת הבקר, לבש בגדי כבוד ובלב שמח עשה את דרכו לבית ר' מרדכי, כשמלתחת הדוגמאות צמודה לו על ירכו.

בבית– לא מצא כי אם את רחל עם אחותה הקטנה.

הוא ישב וחכה בחדר ההמתנה לרשיון להכנס, המבשלת נכנסה להודיע עליו, ובינתים הוא שומע רחל פורטת על הכנור ומלוה בקולה המקסים, רחל לא הרגישה במבשלת ומשוררת – "הודו לד' ", אתם המבינים בעם, עומדי על מפלאות חכם החרשים, בארמונו הנהדר הבנוי לתלפיות (היא הארץ ומלואה תבל ויושבי בה), הודו לו! "קראו בשמו", פרסמו שמו! "הודיעו בעמים עלילותיו", הודיעו בין השבטים (כל שבט ושבט קרוי עם), את מדותיו אשר בהן ינהג עולמו. "שירו לו", התעוררה רוחכם לשורר, שירו שירי תהלה לו יתעלה! "זמרו לו", חשקה נפשכם לזמר עלי הגיון בכנור, זמרו לו! "שיחו בכל נפלאותיו", רצונכם לשוחח בחברת מרעים, למה תדברו דברי הבל, חדשות  שלא נבראו, ונצורות לא יהיו? בלו נא עתותיכם ביראת ד' טהורה וספרו עזוזו ונפלאותיו, הנראים על כל צעד. "התהללו בשם קדשו", אתם עם ישראל אשר אתכם יתנהג הבורא בהנהגה נסית למעלה מהטבע, אתם התפארו  בשמו  הנקדש על ידי מעשיכם הטובים, "ישמח לב מבקשי ד' ", ואלה העמים המבקשים את ד' זה עתה, ישמח לבם גם הם, ויהיו בטוחים כי ימצאוהו[9]. "זכרו נפלאותיו אשר עשה", את עצם כבודו אמנם אין להשיג, אבל בכח מעשיו הלא ישיגוהו, זכרו איפוא נפלאותיו אשר עשה, אשר ספרו לנו אבותינו כי הוא אדון הטבע, הוא הכינה על מוסדות אלקיים, ולכן חזקה היא מהכל, היא אינה נצרכת לבריות, ולכן – אין היא מקבלת שוחד, אינה נושאת פנים, ואינה נשמעת לכל, מבלעדי ד', כי הוא יצרה ויכוננה, ובתתו עלי' בקולו, חבלים יאחזוה ולא תמרה את מצות פיו, והנה – הופיע על הים, בעת קריעת ים סוף, והים ראה וינוס ויפתח דרך לצבאותיו לעבור בים גאולים (מה לך הים כי תנוס? מלפני אדון חולי ארץ!) פקד על השעון העולמי, השמש, בימי יהושע בן נון, ושנה את תפקידו, להפוך יומים ליום אחד (שמש בגבעון דום!) צוה על השמים והכינו צידה לחילו הגדול, וארבעים שנה רצופות המטירו דגן שמים למליוני נפש, ובאשר יתהלכו הובילו העננים אחריהם את לחם חוקם! – כה שוררה ודברה רחל בינה לבין עצמה, מתוך רגש קודש, ובחזיונה נדמה לה, כי המשורר האלקי, אדוננו דוד, אתה בחדר, ומפיו תשמע את שירתו, מהלל מתוך שלהבת י'!

אך פתאום הפסיקה, בשמעה איש משתעל בחדר ההמתנה. אז פנתה אלי' המבשלת, אשר לא הרהיבה כל הזמן להפסיק גברתה ברגשותי' קדש, ותאמר – עלמה! איש צעיר מחכה, הוא שואל לאדוני או לך.

רחל יצאה אליו ותשאל – מה חפצך אדוני?

– נחוצה לי ראות פני האדון יודנפרינד, השיב יוסף. אבי ה' מאיר גוטמן, רוצה לעשות עמו מסחר בתבואה, שאת דוגמאותיה הבאתי עמי.

– אבי ימצא בבית בעוד שעה, השיבה רחל.

– אם מנוחתך, עדינה, לא תופרע, נכון אני לחכות כאן לבואו, כי מגורנו רחוק מפה.

– בעונג רב, ענתה רחל, אם חפץ אדוני לבלות זמן חכותו מתוך הסתכלות באיזה ספר, פותחת אני לפניו, את אוצר ספרי אבי.

יוסף הודה לה, והוציא ספר מכורך יפה לקרוא בו. הוא פותחו והנה לפניו ספר ירמיהו עם פירוש מלבי"ם, וכמו בכונה, נפתח לפניו המקרא (ב, לא) "הדור אתם ראו דבר ד' " – הנביא אומר לישראל, ראו נא ובינו בדבר ד', "המדבר הייתי לישראל"? – עת הלכו ישראל במדבר 40 שנה, כלום חשבו כי בארץ צי' הם הולכים? צידה שלחתי להם לשובע, דגן שמים נתתי למו וארץ צי' למוצאי מים הפכתי למענם, הלא היא הבאר אשר הלכה עמהם באשר יתהלכו, סוף דבר –  לא חסרת דבר! (דברים ב, ז).

יוסף הביט בספר, תפוש ברוב שרעפיו. הוא אמנם רחק לבו ממנו מזמן, מיום צאתו מן ה"חדר", אך בכל זאת רחש לו לבו אהבה לדבריו, כאדם הפוגש בידיד נעורים, אשר נפשו היתה קשורה בנפשו, ונרגן מפריד הפריד ביניהם, למען לא יחבלו תחבולות עליו. כי כן יצר לב האדם, פוחד על הצעיר, "פן יראה בעיניו", – שמא יביט בספר התנ"ך, שעליו הוציא מבחר שנותיו, ו"באזניו ישמע" – לעת אשר יגדל יטה אֹזן להבין עֹמק דברי הנבואה, אשר בילדותו חלש שכלו מהבין, "ולבבו יבין" – כי יחדרו הדברים ללבו, "ושב ורפא לו" – הלב ישוב אל הדרך הישרה והנפש תרפא מחֹלי המצעיד את ימי הנעורים שאולה. – בפחדו על כל זה, משתדל הוא היצר הזה, להגדיל השנאה בלב הצעיר אל התנ"ך, ולהניאו מהביט בו לעולם.

עלמה! קראה המבשלת, לכי נא ואכלי את ארחת הבוקר, העגה והקפה מוכנים כבר על השולחן.

רחל נכנסה אל האולם לסעוד את לבה, היא ברכה "בורא מיני מזונות", ויוסף, בלא רצון, ענה "אמן", בידעו שאם לא יענה, יאבד חנו בעיני רחל.

– בתיאבון! אמר יוסף.

– תודה! ענתה רחל, יואל אדוני ויסעד גם הוא את לבו.

– תודה! השיב יוסף, כבר סעדתי בבית.

– הואילה איפוא ושתה כוס קפה. אבי יחי' רגיל לומר: לבי ישמח בהשתתף עמי אורח, מדי אכלי ושתותי. הוא רגיל להעלות על פיו את מדתו של אברהם אבינו, אשר באותו יום שלא נמצאו אורחים עוטרים לשלחנו, הי' לבו מלא תוגה.

– אם לעונג חשוב הדבר בעיני גברתי, נכון אני להשלים חפצה.

רחל נכנסה אל המטבח, מלאה כוס קפה, ובידיה נתנה אותה על השלחן לפני יוסף.

– סלחי נא, עלמה כבודה! להטריח עליך בנפשך, לא הייתי מרשה לי! קרא יוסף.

– אין דבר, אדוני, ענתה רחל. אבי יחי' ספר לי בשם התלמוד (ב"מ פו), שכל מה שטרח אברהם אבינו בעצמו בעד אורחיו, שלם הב"ה בעצמו לבניו, ומה שנתן להם ע"י שליח, גם ד' נתן לבניו בידי שליח, ולכן – לחם ובשר שהגיש אברהם לאורחיו בידיו עצמו (ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ואל הבקר רץ אברהם), נתנם ד' בעצמו לבניו (הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'); ללוותם שהלך בעצמו (ואברהם הולך עמם לשלחם), גם ד' לוה בעצמו לבניו (וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' ולילה בעמוד אש), ואולם – מים שנתן אבינו לאורחיו על ידי שליח (יקח נא מעט מים) גם ד' לא נתן לבניו כי אם על ידי שליח, באמרו אל משה בחורב "והכית בצור ונתן מימיו", ומי לא יודע האסון אשר קראנו לרגלי הדבר הזה? כי בגלל מי המריבה[10] נגזרה גזרה על שני הרועים, משה ואהרון, למות במדבר! ולכך הרגיל אותנו אבינו היקר, לטרוח תמיד בעצמנו בעד האורח המתארח בביתנו ולא על ידי שליח.

– יפה מאד, אמר יוסף, רעיון עדין הוציא אביך מתורת התלמוד, גם אנכי מסתכל כאן בענין זה – הנביא ירמי' מזכיר לישראל לכתם ארבעים שנה במדבר אשר לא חסר להם דבר כמו בעיר מושב.

– בטח עמדת גם אתה אדוני, בנבואה זו, אמרה רחל, על השאלה ששאלתי לאבי יחי', כי הי' לו לנביא להגיד – "שמעו דבר ד' " ולא – "ראו", כי הדבור נשמע ולא נראה.

– בטח, עלמה, ענה יוסף, שמח על ההזדמנות להכנס עם רחל בשיחה ארוכה.

– ומה אתה עונה על שאלה זו? הוסיפה רחל לשאול, בטח בקי אתה בתנ"ך, כיאות לצעיר משכיל.

חנינת רחל ליוסף, אשר חשבה אותו לבקי בתנ"ך נעמה לו מאוד, אך בכל זאת התאדם במקצת, בידעו בלבבו שאין הדבר אמת. הוא כבר שכח באור מספר מלים, ואיך ידע עוד להעמיק חקר ולעמד על החלוף משמיעה לראיה? ואולם השעה שחקה לו, ובהעיפו מבט על פני דברי רש"י, אשר דבריו לא זרו לו, האירו לפניו דבריו לאמר: – הנביא ירמי' הוציא את צנצנת המן, והוכיח בה את בני עמו לאמר – אחי ועמי, אלה העוזבים את תורת ד', בתואנה, כי לא תספיק לכם השעה, ורודפים אתם אחרי הפרנסה אשר לא תשיגוה, ראו נא דבר ד'[11] והוכחו! כי בשעה שהיהודי מקדיש מזמנו לתורת ה', ברכת השם תהי' שרוי' בעסקיו כאשר כן הי' במדבר באסוף את המן, שהממעיט ללקוט, בחוסו על בטול תורתו, לא החסיר, והמרבה ללקוט – לא העדיף, וזה כמו זה, בעמדם על המדה, מצאו עמר לגלגלת, גם עכשיו אם יקבע לו היהודי זמן מעסקיו, להוציאו על למוד תורתו, להשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ולהשלים נפשו במה שבין אדם לחברו (כי זהו כל תכלית האדם בעולמו) – לא תחסר לו מדת פרנסתו! את כל הדברים האלה מסר יוסף לרחל, כמענה על שאלתה.

– נכון, נכון מאד, השיבה רחל, גם אבי יחי' באר כבאור הזה, באפן שהמלה "ראו" מוסבה כלפי צנצנת המן, שהראה הנביא לבני דורו להתבונן בה בינה.

יוסף נהנה מאד מהסכמת רחל, ובלבו, כמו הרגיש, איזו חבה יתרה לפרש"י, שהי' השליח הנרצה לתת חנו בעיני רחל. כי בראותו את רום רגשות רחל בנגנה "הודו" על הכנור, נוכח היטב לדעת כי לא בחנינות שוא ימצא חן בעיני אוצר נחמד כרחל.

ויוסף הוסיף ואמר – ומאד נאמן משפטך אשר חרצת, עלמה, על מטפחת הדורון להזוג הצעיר אמש, באמרך: לזכר בוא המן ואיך פנה – יבהל איש כשיש יעמד! כי מזון אשר הרים תולעים למחרת ירידתו, איך יכול להתקיים יותר משמנה מאות שנה, למן העת אשר נתנו אהרן בצנצנת ועד סוף ימי הבית הראשון? נפלאים מעשי אלקינו!

– המופתים המפליאים אשר נפגשו באו במן, אמרה רחל כמשלימה את דברי יוסף, ילא כל פה לדבר עליהם. למשל – שני שכנים, שהי' להם נפשות במספר שוה, יצאו ללקט; אחד הי' בעל נפש רחבה, שכל טוב העולם אינו מספיק לו, הוא קם בבקר השכם, מהר ולבש טלית ותפלין, גמר תפלתו במרוצה, ובמלים רצוצות למחצה לשליש ולרביע, לא הספיק גם לשתות כוס תה, ויצא ללקוט, לקט לקט בלי הרף, בשקים באמתחות, עד ארבע שעות ביום, הוא הי' מוסיף ללקט עוד, לולי השמש שהפריע אותו, כי – "וחם השמש ונמס", ובעל כרחו שב הביתה; השני הי' איש מסודר, מאמין שכחו וגבורתו לא יעשו לו חיל ופרנסה, מבלעדי רצון ד', אומר במנוחת הנפש "מודה אני", להודות לד' אשר נתן מרגוע לנפשו העיפה, והחזירה לו חדשה, אחר כך – "פוקח עורים", להודות לו אשר נתן ראות לעיניו, ושוב מברך על כל מערכי האדם, ולובש טלית ותפלין בשום לב, ושת לבו גם על בניו שיתפללו במתינות, ושואל ומבקש מאת ד', אשר יזמין לו את פרנסתו בכבוד ובצדק, אשר לא ירע לזולתו, לא יפגע בכבודו ולא יגע בממונו. ואולי הוסיף עוד ללמוד גם איזה פרק משניות (על "מאמין" גם זה אפשר להאמין!), ואחרי כל אלה – לקח בידו אמתחת ויצא לשעה ללקט; שני השכנים שבו יחד הביתה. הראשון כפוף ארצה מסבל משאו, נושא שני שקים על כתפיו, ושתי אמתחות בשתי ידיו, ונטפי זעה נוטפים מאפו, והשני נושא לאטו, אמתחת אחת בידו, ומשבח לבוראו על קומץ זה שהזמין לו בכבוד, – לעיני בשר נדמה שהראשון יש לו פי עשר מהשני, אבל המה באו הביתה, וראה זה פלא! שניהם זה כמו זה, מוצאים עמר לגלגלת! היש קץ למפלאות תמים דעים במן?!

יוסף ורחל העמיקו שיחה, עד כי לא הרגישו, כי פתח ר' מרדכי את הדלת. גם ר' מרדכי בשמעו כי עסוקים הם בענין נשגב, לא אבה להפריעם וחזר וסגר הדלת.

– בבקשה אדוני! בדברנו כה, נתקררה הקפה, העירה רחל.

– אין דבר, עדינה, השיב יוסף, וכי במה נחשבה הקפה לעומת שיחתנו החשובה?

רחל מהרה המטבחה, מלאה כוס קפה אחרת, ושמה לפני יוסף.

או אז נכנס ר' מרדכי וברכם לשלום. יוסף התודע לר' מרדכי, מי הוא ומה מבוקשו.

– אתה זה בנו של ר' מאיר גוטמן? אמר ר' מרדכי, עם איש נאמן כר' מאיר, חפץ אני לעשות מסחר. הוא התבונן על הדוגמאות והמחירים והסכים.

– מה אתה נחפז ללכת? שאל ר' מרדכי ליוסף, שעמד להפרד, היום המשרד סגור (הי' יומא דפגרא), ונשיחה מעט. אני אספר חדשות ששמעתי במשתה הבן הנימול:

– בימים האלה עבר הקיסר יר"ה דרך העיר ק. וקבלו פניו זקני העדה, בספר תורה קטן, ועל גליליו ועל לוח הזהב שעל מטפחתו היו חרותים מקראות, המראים מסירות העדה למלכה וברכתה העמוקה, כי יצליחהו ד' במסעו זה, וכי אל כל אשר יפנה יצליח. הקיסר יר"ה קבל את המתנה, בסבר פנים יפות והודה לזקנים תודה עמוקה.

– בחכמה רבה עשו, אמרה רחל, כי אין מתנה יקרה כמו תורתנו הקדושה.

– אמנם כן, בתי היקרה, ענה ר' מרדכי, שמתי אל לבי בהיותי במשתה, שבשעה שספר אחד חדשות, הכל שמו מעינם בהן, עד כי שכחו על מה זה באו לשם, ואמרתי בלבי – הבט וראה, עד היכן התורה מתאימה לרוח האדם! כי רואים אנחנו – אנשים תאבים לשמע חדשות, ולמען השביע תשוקתם זאת, חפצים היו לקרוא את כל העתונים, אלא שאין הדבר עולה בידם, אם מפני ההוצאה המרובה הכרוכה בזה, ואם מפני שאין העת מספיקה לזה, ועוד – כי גם אז לא ישביע את נפשו השוקקה, כי מה שכבר קרא איננו עוד חדש אתו ואינו מרוה צמאונו; ומה עשה העורך העולמי? הוא יסד עתון נפלא, הלא היא תורתנו הקדושה, אשר לו יחי' האדם אלפי שנים, לא יגיע עד תכליתה, הוא יכול לשאתה בחיקו תמיד, לקרוא בה בכל יום מספר פסוקים, לקבעם בדעתו היטב, לחשוב בהם, בלכתו בדרך ובעמדו על עבודתו, וביותר שיעמיק במילי-ה ובמליצותי-ה, יביעו לו רעיונות נהדרים על כל מלה ועל כל אות, ואי-ה איפוא העונג השמימי, עת הפתר לו דבר נעלם מתוך רוב עמל ויגיעה, עונג אשר לא יראה ולא ימצא בבתי משחק ושעשועים היותר מפליאים בעולם (אין שמחה כהתרת הספקות)?    

הנה, למשל, תמול, קראתי פרשת המן, והתפלאתי – בתחלה אומר המקרא שתי פעמים "לפי אכלו" בלמ"ד – לקטו ממנו איש "לפי" אכלו, איש "לפי" אכלו לקטו, ואחר זה כתוב – וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש "כפי" אכלו בכ"ף, למה לא יכתוב גם כאן בלמ"ד? וחשבתי תמול על זה כל היום וחזרתי על הדברים כמה פעמים, והותר לי ספקי, לרגלי ספור משני אחים ששמעתי היום במשתה-הבן:

אחד האחים הי' בעל בטחון, מיחל לזן את כל העולם, אשר יזמין גם לו את לחם חקו, דבר יום ביומו, והי' מתפלל בנחת, משתתף בשעורי המשנה, ומשנן את הדברים לעצמו אחר הגדת השעור, ואחרי זה הלך הביתה, סועד את לבו, ומשמה יצא החוצה ועושה סחרו בצדק, לא הונה איש, וכל דבריו אמת, והי' השי"ת מזמין לו את פרנסתו בעתו, ובלילה הי' שב לביתו, לאכול יחד סעודת-משפחה, ממה שחלק לו ד', תמיד הי' שמח, ומעולם לא דאג דאגת מחר, הוא הי' אומר, אם יתן השי"ת מחר חיים ובריאות, יכין בטח גם מה שנחוץ לאדם חי ובריא, וככה חי את חייו שלו ובוטח.

האח השני חי תמיד בדאגה, עינו רעה באכילתו היום מדאגתו למחר, ומאליו מובנת התנהגותו עם בני אדם, שואף תמיד לבצע כסף, רץ החוצה לפני גמר התפלה, מאחר לבא הביתה, ומרוב כילות, שפעמים רבות, לא אכל דיו בגללה, קבץ עשרות של לי"צ, אשר לאסונו שלטה בהם יד גנב – מצער וצוקה, נפל למשכב ונחלש, עד שלא יכול עוד להביא לחמו, כי אם לחם צר ומים לחץ, ונתקיים בו – בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, הוא שם עינו לרעה באכלו אשר קמץ בו, ועזר ד' על ידו אשר לא יעדיף...

כדבר הזה, מסיים ר' מרדכי, הי' גם במלקטי המן, ד' יתעלה צוה ללקט עמר לגלגלת, איש לנפשות ביתו, לאמר: א) לא כל אחד מבני הבית ילך וילקט לנפשו, כי כבוד האשה לשבת בית, לשית לב על ילדי' הקטנים ולזרז את הגדולים אל הלמוד והשנון, אך אבי המשפחה הוא ילך וילקט בעד הכל – איש לאשר באהלו תקחו! ב) כל איש ילקט עומר אחד לגלגלת דוקא, לא פחות ולא יותר, לאמר, לא להיות זולל, ולא לענות נפשו ונפשות ביתו. הרעיון הזה הובלט במלת "לפי" אכלו, כי איש ילקט לפי צרכו, וככה גם עשו אצילי ישראל – איש "לפי" אכלו לקטו. אולם אנשים חלשים בבטחונם בד', דאגו בעת אכלם את המן ליום מחר, מי יודע, אולי לא ירד המן מחר, ונגוע ברעב! והיתה עינם רעה באכלם היום, ואכלו רק את החצי, ואת החצי השאירו למחר – האנשים הללו קבלו גמולם: א) המן שהשאירו הושחת וירום תולעים. ב) ולמחר כשלקטו מן חדש, לא מצאו עוד במדותם אותו, כי אם "כפי אכלם", במדה שאכלו תמול, ורמזו להם מן השמים – אתם הרעים וחטאים, שמתם עיניכם לרעה באכלכם ובמאכל בני ביתכם, והסתפקתם בחצי העמר, יהי כן כאשר אמרתם, והיום – רק מה שאכלתם תמול תקבלו ולא יותר. כל ישראל שחיו תמול כאנשים, ואכלו בבטחה את לחמם, אשר נתן להם השי"ת, ירד להם גם היום עמר לגלגלת, ואלה שלא בטחו בד' לאמר, שאם הוא נותן חיים יספיק גם צרכי החיים, קבלו היום כחפצם – אך חצי המנה!

וככה אנו רואים בכל דור ודור, הבוטח בד' חי כאנשים, ואוכל בכל יום בשמחה, את לחמו אשר חלק לו ד', והמסיר בטחונו מד' מתאונן תמיד ואינו אוכל לשובע נפשו, ממעט באכל ומקמץ בכסף, ותולעים (גנבים) באים ואכלים כל מה שקבץ, וכל ימי חייו פרנסתו דחוקה כרוע בחירתו.

סוף דבר, שמאד נפלאה מערכתו של העורך העולמי, אשר באות אחת שהחליף מלמ"ד לכ"ף, למד דעת את העולם, למוד כל כך נחוץ ובחון.כל משחק ומחזה שעשועים, לא יוכלו להסב עונג כה נשגב כאשר ינחיל העתון השמימי הנצחי הזה, ועוד זאת, כי כקטן כגדול ימצאו בו לרוות צמאונם, הכל קוראים מקרא אחד, ואיש איש מוצא בו טעם וענג לפי רוחו, למן הילד בן חמש ועד האיש השב והישיש.

נפלאה תורה זו, אשר פעוטות קוראים בה, וגדולים לא ישאבו עד תכלית מקורי מימי', המתוקים מדבש ונופת צופים. "תורה נצחית" היא קרואה, כי בכל דור ובכל עת מוצאים בה חדשות, ונפלאים דרכי' עוד, כי מלבד מה שאינה עולה ביוקר למחזיק בה, עוד היא מכניסה לו רוחים מן הצד, כי " כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים", ודבר זה רמוז בפרשת המן, "הממעיט לא החסיר" – מי שמעט ללקט, בעסקו תחת זה בתורה, מצא גם הוא עמר לגלגלת.

השעה נתאחרה, יוסף נפרד מר' מרדכי ובתו ושב הביתה שמח. אותו היום עבד בטוב לב במשרדו, הוא הרגיש בנפשו כי נהפך לאיש אחר.

– נו יוסף, שואל דוד, מרוצה אתה מבקורך בבית ה' יודנפרינד? שוחחת את רחל? מה תאמר עלי'?

– אין די מלים בפי, ענה יוסף, לתאר את שמחתי, בשתי השעות ביום אתמול, שבליתי שמה. התיאטר היותר נהדר במה נחשב לעמת הענג שהי' לי באותו זמן? במלים אחדים: אשרי העלם אשר יזכה לאוצר נחמד זה.

– אם תהי' אתה עלם בן חיל, תוכל אתה להיות המאושר ההוא, ענה דוד. כמדומני, שכבר הבנת, שבחנינות שוא וחלוק כבוד לנשים, לא באלה תקנה את לב רחל. רחל היא תמונה ישרה מאמנו שרה באותה הדמות שהיא תארה אותה בנאומה, באחד אולמי הנשים:

– אמנו שרה, אמרה רחל בנאומה, היתה יפה עד מאוד, כי ראוה שרים וישבחוה, מלכים ויהללוה, אבל בכל זאת, לא לקח לו יפיה מעמד בלבבה, "בת עשרים כבת שבע ליופי" – מספרים חכמינו עלי'. בעצם ימי נערותה, בשנת העשרים לה, לא התפעלה מיפי', כשאר בנות ההן, תמימה כבת שבע היתה אז, שאין לה הרגש ביופי, על דל שפתי' היו מרחפים תמיד, אמרי המלך החכם מכל אדם, "שקר החן והבל היופי", הפאר שהאשה לוקחת לה מהחן והיופי – אך שוא הוא, כי לא בכח מעשי' באו לה, אך מתנת א' המה! ובמה כן תתפאר? "אשה יראת ד' היא תתהלל" – ביראת ד' טהורה שהאשה מאספת לרצונה, אך בזה רשאית היא להתהלל! ולכך הי' כל עמל שרה אמנו, להיטיב לבני אדם בחמר, אף כי ברוח, לפקוח עינים עורות, למען ידעו מטרתם בעולם.

ויותר מאשר תלמד רחל לאחרים, נאה מקיימת היא, כשהיא לעצמה, כמו שאמר חכם אחד, משל נכון על זה – תנור שעליו להפיץ חמש עשרה מעלות חום בתוך הבית, חומו העצמי צריך שיהיה לפחות ארבעים מעלות, וככה, אם חפצים לחמם אחרים שייטיבו מעשיהם, צריך שיהיו בעצמם מזוינים ביותר בחום המדות והמעשים הטובים, ועל כן, כל שעשועי רחל, מעת גמרה את מלאכתה, מלאכת הבית, אינם, כי אם, ללמוד תנ"ך עם פי' מלבים, לקרוא את דברי ימי התנאים, האמוראים והגאונים, שהם היו התמונות החיות של המעשים והמדות הטובות, ולקרוא ספרי ד"ר הירש. בענינים אלה שבתה וקומה, ובכל חדשות העולם שהיא קוראה ושומעת, היא מוצאה את הלמודים הנשגבים אשר בתנ"ך ותלמוד.

לבא בדברים עם רחל, אין לך רק אמצעי יחידי זה, להחל ללמד תנ"ך להבין כל נבואה לעמקה, לקרוא אגדות חז"ל, לקרא ספרי ד"ר הירש וכיוצא בהם. ובזה תוכל לעמוד במגע ומשא אתה לעת מצוא.

– מה אפשר לעשות, ענה יוסף בבת צחוק, למען רחל – הכל כדאי! בשובי ממשרדי ב-8 אתחיל בלמודים הללו.

ויוסף שמר את מוצא שפתיו, מיד שנסגר המשרד, לא הלך אנה ואנה, נשמט מאת מרעיו ובא הביתה, לקח התנ"ך בידו ולמד בשקידה. הוא גמר את שעורו, ושב להתבונן בפרשת המן, אולי ימצא רמזי רחל בתמונת הצפרים מלקטי הגרעינים שעל המטפחת, שלא עמד עוד על סודה, הוא התעמק כל כך, עד שלא הרגיש כי דוד עומד עליו.

– בשכר למדך בשקידה, אמר דוד, יש לי ברצות הא', הזדמנות טובה בערך, להפגש למחר עם רחל.

– בחפץ לב, אמר יוסף, אבל ירא אנכי, פן תסב השיחה על הצפרים, ואנכי לא עמדתי על ענינם, ואכלם, ובכן אהובי, ר' דוד, עשה עמדי טובה, והבינני אותו, כי חפשתי בכל פרשת המן ולא מצאתי רמז לו.

– ככה הי' איפוא למודך, ענה דוד. לו היית סופר ומונה המלים בפרשה כאשר תספור ותמנה את הכסף בבנק, כי אז מצאת ומצאת.

– טוב, אהובי ר' דוד, לפני השינה, אחזר עוד לשים לב בפרשה זו, אולי יאיר ד' עיני, למצוא את המקום, אשר שמה הסתתרה תולדת הצפרים.

– מאחר שאתה מאמין שהחכמה מאת ד', אמר דוד, בטוח אני כי תמצא את אשר תבקש, כמאמר חז"ל, "יגעתי ומצאתי תאמין", היגע בתורה מוצא! שלום! וערבה עליך שנתך!

יוסף שכב במטה, ומתוך הבטה בפרשת המן ישן את שנתו.

ובחלומו – והנה רחל אתו בגן, והם משוחחים בדברי ימי ישראל, הם מטיילים בגן ועוברים על יד בית אוכל, והנה המבשל שופך גרעיני מן, והצפרים נופלות עליהם ומלקטות אותם. ותאמר רחל: הדבר הזה דבר נפלא בתולדות ישראל, בטח ידוע לך ענינו, אדוני! והוא – מחרפה שלא ידע להשיב התאדם, רחל נפרדה מאתו, והוא חרה לו הדבר מאד; ומרוב צער, אחזהו כאב שינים וייקץ...

– ברוך השם, שהמקרה הזה אך חלום הוא! קרא יוסף בשמחה. עתה, אמר לעצמו, עלי להודע דבר הצפרים בכל מחיר, כי אם יארע הדבר הזה, בהקיץ, חלילה, אנה אני בא.

– קראתי את פרשת המן, פעמים אין מספר, אמר יוסף בבוקר לדוד, ולא מצאתי רמז לענין הצפרים, אך שאלה אחת יש לי לשאול: בפסוק "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" נפלא בעיני – לאיזו מטרה יצאו באמתחות לסלים ללקוט? אם לאכול באותו היום, הלא זה של תמול לא נשחת והי' ראוי לאכול? אם להשאיר למחר, הן כבר בחנו וראו שאין הוא מתקיים עד למחר? ואם רק בכדי להוכח אם כנים דברי משה רבנו שאמר – "שבת לא יהיה בו", ראוי אשר יאמר – יצאו מן העם "לראות" ולא "ללקוט"?

– מצוין!! קרא דוד, שאלתך מביאה אל המבוקש, וכאשר תסוב השיחה על זה, תציע את שאלתך זאת, ותחשוב רחל, כי מבין אתה את עמקו של דבר, ואתה מגלה טפח ומכסה טפחים, ואולי תוסיף היא לדבר בזה, לתוכל אתה לגמר את דברי', בכל אופן – לשרש הדבר כבר הגעת.

 

ג: הריוח הגדול בבנק הממלכתי

 באחד החגים, שהמשרד נסגר ב-1, הלך יוסף בשליחות אביו לה' יודנפרינד. הוא יושב באולם ושומע, רחל נותנת לקח לרעיותי' בתנ"ך (ירמי' ב ב): הלך וקראת באזני ירושלם לאמר וגו' זכרתי לך חסד נעוּריך" – ד' אומר להנביא, לך וקרא לפני תושבי ירושלם, לאמר, כה אמר ד', זוכר אני ידידות נעוריכם, "אהבת כלולותיך" – אהבתכם אלי בימי החתון והכליליות, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – עת הלכתם אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

– המקרא הזה, אומרת רחל, הוא הצעה לדברי התוכחה והעונש, שהוכיח בהם ירמי' את ישראל, כי יענשו בהם, אם לא יאבו ללכת אחרי ד', כי אם בשרירות לבם. הנביא מודיע לישראל, שאף אם יביא ד' עליהם עונש, אהבתו אליהם לא נכבתה, הוא לא שכח בריתו עמהם מימים עברו, ולכן גם אלה אשר יזידו לעשות עמהם רע, נקם ינקמו מאתו, כאשר כן, האב הכועס על בנו ומוסרו בידי אכזרים, בכל זאת, לבו כואב לו על בנו, ומתוך רחמיו עליו, זועף הוא על עוכריו, וסוף סוף יקבל הרשע כגמולו מידי האב.

הא' יתעלה, מסביר הדבר לישראל, עפ"י ציור. הוא ממשיל להם בריתו עמהם בדמות חתן וכלה. הוא מתאר: איש רך בשנים בא לכאן מארץ רחוקה, והי' פה זר לגמרי, ועלמה אחת עשירה ויפיפי' ומשכלת, הועידה אותו לבית אביה, הרבתה חסד עמו, והתאהבה בו ונשאה לו, וכל כך גדלה אמונתה בו, עד כי מסרה גורלה בידו כליל, בעזבה את עושר בית אבי', ותלך אחריו לרצונו, דרך ימים ומדברות. כאשה הזאת, כן נדמה בית ישראל! בשעה שהי' ה' יתעלה עוד כגר בארץ, עת שכל העמים עבדו אלילים, ואין בהם יודע שמו, בשעה זו כבר הכירו בו אבות ישראל ושבטי י-ה, גם הודיעו בעמים עלילותיו, לדבר הזה קורא הנביא "חסד נעורים", החסד שעשו ישראל עם א' בנעוריהם, בימי אבותם צור מחצבם. אחר זה התאהבו ישראל בד' ובאו בברית עמו בקבלם את התורה, לזה יקרא הנביא "אהבת כלולים". שוב מסרו עצמם בידו, "והלכו אחריו במדבר" ברוב תשוקתם להדבק בו. והראה הא' בזה, זכות משולשת לישראל: א) לפני החתון, ב) בשעת החתון, ג) ואחרי החתון, ואומר – שלשת זכויות אלה, קבועות עדנה בלבי, ולא אשכחן, ולכן, קדש ישראל לי ראשית תבואתי, וכשם שהזר האוכל את התרומה יחטא ואשם לד', כן הנכרי האוכל את ישראל כרות יכרת. בעצם נבאותו לבית ישראל, כי יהיו בעונותיהם, לברוח למלתעות כפירים, מבשר איפוא להם הנביא, כי נקם ינקמו אויביהם ויבאו בחשבון על כל גלוי ונעלם עמהם.

– אחרי ההצעה הזאת, ממשיכה רחל, אמר הנביא:"שמעו דבר ד', מה מצאו אבותיכם בי עול" – וכי איזה עול מצאו אבותיכם בי שרחקו ממני? עזבתם דרכי ה' כי נעמו, ותתעו בתהו לא דרך, ותדבק בכם תאות היפוי וההתהדר, אשר אכלה בכם מנפש עד בשר!?

– אני חושבת, אומרת עלמה אחת, שאם יהי' ד' מראה נפלאות עתה כבימי קדם, היו כל הכופרים משנים את דרכם, כלם היו עוזבים את דעותיהם הנפסדות ושבים אל דרך התורה.

– לדעתי, ענתה רחל, לא זו הדרך! כי כלום לכל כופר ופוקר יבוא הב"ה ויתגלה אליהם לאמר, אתה הפוקר אינך מאמין בי, קום וענה בי!? האין די במה שנגלה אל אבותינו במצרים, ויפליא להם אותות, שכמותם לא נבראו למיום ברוא א' ארץ ושמים?! ואי' נפלאותיו על הים? הדר כבוד מלכותו בהגלותו על הר סיני? ומה רבו מעשיו ארבעים שנה במדבר!? בשים האדם את כל זאת אל לבו, דיו, שתתחזק אמונתו בא' אמת, הוא שאמר הנביא: " ולא אמרו אי' ד' " – עת ילכו בחשך ולא אור, לא ישאו עין אל אור ד' לאמר, אכן יש ד', טוב ומטיב, אשר הפליא חסדיו לנו, ורוממנו מכל עם, תבל ומלואה הרעיש למעננו, ויוציאנו מבית עבדים, וישמחנו כענינו, וגמול שלם למענינו; לו שתו לבם לכל זה, עין בעין היו רואים: א) כי יש בורא ואדון לארץ וליושבי בה, כי אם הטבע היהירה, שאינה חתה מפני כל, חורדת היא וחלה מפניו, מי אדון לה אם לא הוא? ב) וכי משלם טוב לעושי טוב ורשעים בחשך ידמו! ומה טוב כי נעשנו ומה רע כי נפרש ממנו, דבר זה בתורתו מסר לנו! – ומה לנו עוד? – מי האיש הסר איפוא מאחרי ד' ותורתו ואינו מתחייב בנפשו?

– ובעיני, אמרה עלמה שני', יפלא מאד, המשטר אשר שם א' בארץ, בתתו את עדן גן הא' ואת גי-ההנם בעולם שאחר התחי' הנעלם מעין כל חי, ואת התאוות והמותרות אתנו כאן! אילו כונן גם שני הראשונים בארץ חיינו כאן, כי אז כל מעשינו היו טובים ונכוחים וכל רע לא יאונה!

– המתבונן בבינה ישרה, משיבה רחל, רואה, כי דרכי ד' ישרים מכל וכל. ראשית, אוכיחה ברור, שאותו גיהנם שאנו רואים כבר פה לעינינו לאי אלו רעות, גם הוא עוד לא הועיל לבני האדם המגרים ברעה, לשפר מעשיהם: בני אדם הולכים לרוב בדרך חטאים, גנוב ורצוח, אף בידעם, כי נכון אידם לצלעם, עבודת פרך, מאסר קשה, גלות נצח, ועונשים מרים וקשים, ופחד גיהנם זה לא יבהלום ולא ימנע את לבם הזונה לעשות מה שהוא חפץ; בני אדם הולכים כפעם בפעם בדרך הנבלים, אף בדעתם, כי אש לא תכבה מוכנת להותם, כמאמר המלך החכם (משלי ו) "נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה" – נגעים ומכאובים וגם כלימה נוראה ישיגוהו וחרפת נצח, ורטט כל אלה לא ירעיש את לבותם! והדבר מובן, כי אין עור כנלקה מתאותו, ונמשל הוא כבהמה הרודפת אחרי קומץ התבן אשר בו יובילוה לבית השחיטה [12])! – ולאיזו מטרה יכונן איפוא הא' את גי-ההנם בזה?! נוסף לזה, תהי' קביעת גן העדן וגי ההנם בכאן, ללא מטרה, כי אם יקבל עושה הטוב את גמולו מיד עם עשותו הטוב ועושה הרע אף הוא יהוא מיד על שכרו, מי זה אשר יעשה הטוב באשר הוא טוב? אין זה כ"א "עובד את עצמו"! והערות מאירות עינים בענין זה קראתי עוד בח"ג מספר "מעשה אלפס", הוא ספר מלא חכמה וראוי לבלות זמן עליו.

– רחל'ה בתי! אמר ר' מרדכי, כשמעו השיחה המחוכמה בין בתו ורעותי' אספר לך ספור נאה אשר יאשר את דבריך:

– בעיר פ. הי' עשיר גדול, והי' לו בן יחיד, שחשקה נפשו מאד, להרימו לתור אדם המעלה. אך הבן הי' מפונק יותר מדי לשמוע בקול אביו. רבות חשב האב במה יכריע את לב בנו לשמוע לו, ואחרי מחשבות רבות ושונות, פנה פעם אל בנו ואמר לו: חיימ'ל! הא לך שקל זה וקום עשה מה שאצוך! חיים'ל ראה את השקל ויאורו עיניו, הוא יודע שבעד שקל זה אפשר להשיג, סוכריות, מגדנות וצעצועים, מה שלבו חומד כל כך, ובזריזות נפלאה מלא את משאלות אביו. האב שנה וישלש את הדבר, ובעד דרישה יותר קשה נתן לו גם שני שקלים, וחיימ'ל נהפך לציתן גדול. עברו חדש חדשים, וחיימ'ל רץ באש ובמים, והאב שש ושמח, כאלו כבר כל העולם כלו שלו, ועתה, לאחר שחיימ'ל שלו מסור אליו בכל לבו ונפשו, בטח אם יצוה עליו ללמוד, לא תהי' לו עוד כל דאגה!

לאותו עשיר הי' ידיד אחד חרוץ, הידיד הזה ראה שביעת רצונו של האב בהאמינו כי חיימ'ל שלו כבר הוא ילד נטע שעשועים, זריז וקל לכל אשר יצווהו הוריו ומוריו. – אה! חשב האיש בדעתו, מי יגלה טעותך, אב אומלל? הלקולך ישמע חיימ'ל? או לקול צלצול המטבע? פעם, למען הראות לאב את טעותו, שמר, עת נתן שקל לנער, וישלחהו באיזו שליחות; חיש השיג את הנער – חיימ'ל! אמר לנער, הא לך שקל זה, ולך אל אשר אשלחך! – אין לי פנאי, השיב חיימ'ל, אני הולך בשליחות אבי, וגם הוא נתן לי שקל אחד! – אם כן, השיב האיש, קח לך "רבע שקל זהב" ושמע בקולי! חיימ'ל התבונן כי הזהב מעולה על הכסף והכריע בדעתו להיות צית לאיש.  – נו, מה חפצך? שאל חיים. – מהר, אמר האיש, ועלה לראש ארובת התנור שעל הגג, אתה קונדס מצוין, והכל תוכל! חיש כברק עלה חיים אל העלי', שבר את רעפי הגג, וכבר מציץ הוא מראש הארובה! בינתים והארץ רועשת וגועשת, רעפים פורחים מעל הגג, ופוגעים בעוברים ושבים! נושאים את העינים ורואים – חיימ'ל בן היחיד תלוי בראש הארובה! מאופר באפר ומושחר מעשן הארובה סחבוהו מעל הגג, ומלא פצעים הביאוהו לאביו. האב נבהל למראה החזיון הזה.

– לאן הלכת? צועק האב, אנכי שלחתי אותך אל הדוד ואתה תעית אל הארובה?

– חיים הוא נער חרוץ, אומר האיש, ללכת אל הדוד – אין שכר יותר משקל, אבל בעד העלי' אל הארובה – רבע שקל של זהב, ולאן טוב יותר? ובדברו – ספר האיש לאב, כי מידו היתה לו זאת, להראות לו את טעותו.

או אז פקח האב את עיניו, להוכח בדבר מצבו הנכון של חיימ'ל יחידו.

– ואיזה עצה אתה נותן לי ידידי? שאל האב לאיש כמתחנן.

– עצתי, השיב האיש, לנהל המסחר עם הנער באופן זה: – חיימ'ל בני, בא הנה, הבט ישר אלי, לך אל אשר אשלחך! השקל תחת המפה, וכעת תסיח דעתך מלראות אותו, האמן חיים! כי הכינותי בעדך, ואך אלי תביט! ככה תעשה פעם, שתים, ועשר פעמים, עד שאחר מספר של ימים, יהי' חיים רגיל לעשות את דרישתך, בעיקר, כי כן צוה האב, ועל השקל יאמין כי מוכן הוא בעדו, ואחר זמן, ישכח כליל את השקל, ויעשה הכל, אך למען האב, בידעו, כי אין ידיד יותר נאמן מהאב, אשר ישלם כה במיטב, ולבסוף – תתחזק בינתו יותר, ויתברר לו שהדרישה עצמה שהאב דורש ממנו, היא מעל לכל גמול ותשלום!

גם עצת ד', מסיים ר' מרדכי, על דרך זו כוננה, לא להראות את הגמול, על כל פעם שיעשה בן האדם רצונו יתברך, כי אז, לא יעשה האדם את הטוב, בעבור שהאב הטוב והנאמן דורש אותו, כי אם למען הטוב אשר יחפץ הוא בו, וכאשר ידמה לו, כי בשמעו בקול איזה ידיד מדומה, יהי' הריוח יותר גדול, יעזוב את אביו שבשמים, וילך אחרי אותו ידיד השקר, וככה יתעה אחרי התאוה, ויסכים גם לטפס אל הארובה, להשחיר את פניו ולהזיק לאחרים באין מבין, ולכן צפן האב הנאמן את השקל – מה רב טובך אשר צפנת ליראיך – באופן, שבשעה שיעשה האדם את הטוב, יהיו עיניו ולבו לשמים, ולא אל הגמול – הטובה העצמית. "צדיק ד' צדקות אהב", ואיזו צדקות? אשר – "ישר יחזו פנימו", עושי הצדקות יביטו ישר אליו לעשות אך רצונו, כי הוא הדורש טובתו של האדם, יציר כפיו, והוא אך הוא יודע, מה טוב לו לאדם, ואך בעשות האדם את רצונו – אשריו וטוב לו!

חכמינו, ממשיך ר' מרדכי, עונים על שאלה זו ברעיון זה: הם אומרים, למה אין הקב"ה משלם שכרם של צדיקים בעולם הזה?כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" – העולם הזה אין בו די לשלם בעד המצוה, כשם שאין בידי בנק קטן לשלם מליונים שקלים.

– מספרים, מוסיף ר' מרדכי, שפעם אחת זכה איש בגורל, זכות של חצי מליון שקלים, סכום כזה אי אפשר לקבל כי אם בבנק העליון של הממשלה, ידידיו ששמעו שזכה בגורל, שאלו ממנו, כמה זכית? והשיב להם, אני מתכונן לנסוע לעיר הבירה, מתשובה זו שלא יוכל לקבל את זכותו בבנק אשר בעירו, ידעו כבר השואלים, מה רב הסכום שזכה בו. כן בדבר הזה יאמר המשורר: "מה רב טובך" – גדול מאד טרב ערך שכר המצוה, ומאין אני יודע זה? "אשר צפנת ליראיך" – מתוך מה שצפנת השכר לעולם הבא ואינך משלם בעולם הזה השפל, כי אילו הי' השכר מועט, הלא יכולת לשלם גם בעולם הזה!

– עלמה, אמר יוסף, יש לי להעיר על המקרא אשר בארת זה עתה לפני רעותיך, בארת:"הלך וקראת" לך ותקרא, ומדוע באמת לא יאמר ד' לך וקראת, והלא הלוך שם הפועל הוא "הליכה" ולא צווי!? – מזה נראה, כי בא הצווי להתמיד בהליכה, לאמר, שלפני כל נבואה ותוכחה, ילך ויציע הצעתו זאת, כי אהבת ד' אליהם מתמידה, אף בשעת תוכחה, כדמיון האב הרופא בעת עשותו נתוח לבנו – "כי כאשר ייסר איש את בנו ד"א מיסרך".

– יפה מאוד הערתך, ידיד יקר, ענתה רחל. לעולם אכיר לך טובה, על הנחותך אותי בדרך אמת.

– מה מאושר אני, אמר יוסף בלבו. על זה יש לי להודות לאבי, אשר ביום ראש השנה העבר, לא נתנני, עד אשר הלכתי אתו להתפלל מנחה, ובינתים שמעתי דרשת "המגיד" שדרש לפני תפלת הערב, והדבר הזה נרשם בלבי בלי משים, ועכשיו הועיל לי לתתי לחן בעיני רחל, בחשבה שאני בעל תנ"ך גדול ומדקדק מצוין, והתודה מגיעה באמת להמגיד ולא לי. – הוי! מי יתן ואמצא סוד הצפרים (שלקטו גרעיני המן), דבר זה הי' מגדיל חני בעיני', אבל אך לשוא כל עמלי...

מהיום ההוא והלאה, לא עבר על יוסף לילה אחד, שלא למד בו סמן אחד בספרי הנביאים ופרשה אחת בתורה; בראשונה הי' לומד "שלא לשמה", למצוא חומר במה לשוחח עם רחל, כי הי' התנ"ך תאות נפשה, אבל בהמשך הזמן היו גם למודים "לשמה", והי' קורא לפעמים, בעמדו על עומק מושגו של איזה מקרא: – לא לחנם אוהבת רחל את התנ"ך, הוא מאיר באמת את עיני קוראיו ומרנין את לבותיהם!

– ביחוד אני מתפלא על רחל, אמר פעם יוסף לפרידמן, שעם היותה מסורה בלבה ונפשה אל התנ"ך, אין מלאכת הבית סובלת, בכל זאת, מזה. לו ראית, איזה עובדת היא!? מה טובו ויפו הסדרים אשר בבית! איזו תופרת היא! מה יקרו מעשי ידי', מעשה חושב ואורג אשר יקשטו את הבית! ומטפחת המתנה מה נפלאת היא! ואי' טוב לבה והתנהגותה הנוחה והנעימה עם בני העניים! היא מחי' אותם ממש בנועם דברי'! – במלה אחת, היא סגלה בת שמים, ואשרי האיש אשר תפול בגורלו!

– גורלך בידך, ענה דוד בחיוך, ראה אך שתהי' "איש יהודי" כדבעי, "איש" לא יכולים להגיד שאינך, כי כבר אתה מרויח 8 שקלי זהב לחדש, אבל עליך להחל להיות גם "יהודי", הבדל מרעים קלי דעת, בשעות הפנויות – למד תולדת עמך ודע את תורתך, ואם תהי' אתה תמים עם ד' יהי' הוא טוב עמך.

– ומכח הצפרים, אין עוד את נפשך אדוני לגלות?

– כשתהי' בקי בתורה, למצער, עד פרשת בשלח (שבה פרשת המן), אגלה לך בל"נ.

– התחפץ כי לא אתראה עם רחל, משך זמן כה ארוך? את הדבר הזה לא אוכל נשוא! הפעמים הספורות, שהייתי שמה, ישבתי לעמת המפה הארוגה (של הצפרים) מלא פחד, פן יעורר מי את השאלה, לרמז הצפרים, ואנכי לא אדע להשיב, ואיך אשא פני מאז אל רחל?

– כן, אנכי אסבב, כי תדע הפתרון, אבל תשמענו מפי רחל, למען יהי' הדבר לך ללקח, כי דברי' המחוכמים יפעלו עליך פעולה נמרצה.

– מה תאמר אדוני, רחל תבאר לי?! קרא יוסף בחלחלה. הלא תוכח כי איני יודע, ואז אראה חלומי הנורא בהקיץ!

– זה עסקי, אני אסבב את פני הדבר בחכמה. בליל שבת הבא, תהי' שמחה בביתם, ואראה היום, שר' מרדכי יועיד אותך ואת אחותך אל המשתה. שמה אתמם ואשאל מרחל באור התמונה, ואתה תענה אז – המבין למה החליף הכתוב וכתב, יצאו מן העם "ללקט", תחת "לראות", הוא מבין גם באור תמונה זו, ורחל תחשוב אותך למבין, אבל אז אעשה עצמי כמי "שאינו יודע לשאל", ואומר, שההערה הדקה הזאת לא די' לי, ורצוני שרחל תבאר לי.

– כחפצך, השיב יוסף, ובכליון עינים חכה לליל שבת הבא.

 

ד: ליל השבת המזהיר

– מדוע אינך בשוה, ר' דוד, עם ה' סלומון? שאלה רחל, במשתה ליל השבת.

– הוא יודע כבר למה, השיב ה' פרידמן.

– הגידה נא גם לי, אולי אוכל להשלים ביניכם, הלא ידעת כי רודפת שלום אני תמיד.

– היינו שנינו היום על ברית-מילה, השיב פרידמן, והתפללו שמה "מנחה", הגיעו ל"קדושה", הכל רקדו "קדוש", והוא – עשה חלופיהם בגולם, שחוק תחת רקוד, שאלתי ממנו, איך הוא מהין לחשב עצמו, חכם, מעדה שלמה, אשר בתוכה חכמים משכילים, אשר גם את שיחתם הקלה, אין בכח שכלו להבין?

– אם אינך יודע רקידה זו מהי, אמרתי לו, צא ושאל לחכמים ממך, ושחוק זה מהו? הוא קפץ וענה – הא למה מנהג זה דומה, למנהג סבתי, שראיתי' בשבת פ' בשלח, משליכה תבשיל לעופות אשר בלול, באמרה, כי בשבת-שירה יש ליתן מנה לצפרים מתבשיל השבת.

– סליחה אדון סלומון, אמרה רחל, המשל איננו במקומו כלל, לרקד "קדוש" נהוג בישראל אלפי שנים ונוהג בכל ישראל, ואולם חלוק תבשיל לעופות נהוג פה ושם אך פעם בשנה, ואל נא תבוז גם ליקהת אם, אילו היית שואל אותה בטח שהיתה משיבה לך דברי טעם.

– ומהו באמת ענין השלכת תבשיל זו? שאל ה' פרידמן.

– סליחה, השיב יוסף, הלא ידעת בטח, למה החליף המקרא ואמר (בפרשת המן) יצאו מן העם "ללקוט" תחת "לראות", ובדעתך זאת, הלא גם פתרון שאלה זו ידוע לך, אדוני!

– רחל השליכה מבט ידידותי על יוסף, כאומרת, תשובה קצרה וטובה.

– הייתי חפץ, כי תסביר רחל את הענין, אמר דוד.

– בכל עת, אמרה רחל, ישנם עטלפים, שאינם יכולים לשאת את אור השמש, והם מתאספים בהמון, להעיב עליו בעב הענן, לכסות ארץ בחשך, למען יוכלו לחיות חיי דרור כאות נפשם. כונתי כלפי התורה, לא דוקא בדורות אלה ישנם אנשי חושך, אשר לא יוכלו להסתכל בפני התורה, המאירה פני תבל, ומשתדלים (בהבל פיהם ובעטם) להעיב עלי' לכסות אורה, אך גם בדורו של משה רבנו עצמו, קשרו רשעים קשר, אשר בראשם עמדו, דתן ואבירם, אנשים ידועים ברוע לבם, ועפרו והעלו חשך, להעיב על אור פני משה (פני משה כפני חמה), הם ראו, כי המזון הנפלא הרוחני הלזה, היורד לכל ישראל (אלפי אלפים נפש) מן השמים, עלול הוא, להשריש, יסודות האמונה הצרופה, בלב ישראל, כי יש בורא לעולם, וכי הבורא הוא המנהיג, ועוד, ובידעם, כי המן יורד בזכות משה, הלא גם תגדל אהבתם למשה ולתורתו שקבל מפי הא' יqתברך, וכבר השנאה כבושה בלבם של אלה מאז, גם למשתדל על האורה, זה משה האיש, מן העת, אשר ברוב כעשו לצרת עמו, נשאו לבו לתת בקולו על אחד מהם לאמר:"רשע! למה תכה רעך?" הם אמנם ענו עזות ואמרו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" גם הלשינו עליו לפרעה, אבל על אפם ועל חמתם, הצילו ה' מחרב פרעה, ומני אז השתרשה השנאה בלבם, עד כי בבא משה בשם ד' לפדות את העם, והרבה אותות ומופתים, השיאו את ההמון לתרוז נגדו, באמרם, כי חפץ הוא להמיתם במדבר:"כי טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר!" והקימו נגדו חלק גדול מהעם, שמת אח"כ בשלשת ימי האפלה (בעת מכת החשך).

– פלא בעיני, אמר סלומון, מדוע לא מתו אז גם דתן ואבירם?

– לולא שהשאיר לנו המנהיג העליון דוגמא כזאת, ענתה רחל, כמה היינו כואבים להמון נפשות שאבדו מאתנו, ועד מה מהחשד היינו חושדים בצדק דינו יתברך!

– ובראות הבריות האלה, ממשיכה רחל, את ירידת המן, המכלכל לכל העם, וכי גם במדבר אפשר לחיות חיי ענג, והם יצאו כבדאים, ויחלו להאבק בכל כוחותיהם: בראשונה, השאירו מן מיום ליום, בחשבם אולי חפצם יצליח בידם, להכזיב את דברי משה, ולהראות, כי לא כל דבריו הם מצות פי ד'. למחר כאשר קבלו מכת לחי, כי הותלע המן – "וירם תולעים ויבאש", וקצף עליהם משה, על בזותם לחם שמים והביאם אותו לידי באוש, התאזרו חיל יותר, ותהי עצתם ערומה, להשליך עפר בעיני העם ולהוליכו שולל ללא אמת.

ובכן:

– ביום השישי, כשירד להם מן לישראל לחם יומים, ומשה צוה:"את אשר תאפו אפו וגו'" – אם יש לכם לאפות ולבשל מחר, עשו זאת היום, כי לא יבאש ולא יותלע, ומחר לא ירד לכם מן אחר. – באותה שעה ראו מורדי האור, כי כל ישראל יראו עין בעין, כי יום השביעי קדוש וברוך לאלקינו, כי על כן הכין את המן בעדו מיום הששי ולא נתנו לרדת ביום השבת, לאות, כי בו שבת מכל מלאכתו הנפלאה אשר ברא בששת ימי בראשית, והנה יקבע בלב הכל יסוד תורת משה, כי השבת היא לב התורה, ותורת משה תכון איפוא עדי עד! ועוד בה – כי עוד לפני מתן תורה וצאת ישראל ממצרים, מקודש ובא הי' היום הזה בידי משה מאת אבותיו, שעל כן בהיותו בבית פרעה ודבריו נשמעים לו, הטה את לבו לתת יום מנוחה לישראל ובחר לזה את יום השבת, והנה עתה יוכחו הכל כי משה אמת וקבלתו אמת! – בראותם את כל זה, רחפו עצמותיהם ולא מצאו מרגוע לנפשם הנהלאה, ויחבלו תחבולות להחשיך את אור השבת.

ויגעת –– מצאת! אומר הפתגם. הם מצאו תחבולה ונפלו עלי' – דתן ואבירם וכל סיעתם, לא יטחנו לא יאפו ולא יבשלו את חלקם ליום השבת, אבל – ביום השביעי לפני אור הבוקר, עת הכל ישנו את שנתם, ימלאו אמתחותיהם מן, ויצאו אל מחוץ למחנה, וישטחו אותם שטוח על פני המדבר, ובלאט יחזרו לבתיהם, והי' בבוקר – תעבור הרנה במחנה לאמר:אחים! ירד המן, המן ירד![13]) משה אמר – שבת לא יהי' בו, ואנחנו בעינינו ראינוהו!"

וכן הי'. – המון העם שהי' להם מן מאתמול ולא הבאיש ולא הותלע, לא טרחו לצאת החוצה ללקוט, כי מה יעשו בו, אם לצורך היום יש להם, ואם בשביל מחר הלא יבאש!? אבל דתן ואבירם וסיעתם החשוכה, אלה שבאמת לא הי' להם דבר, בהוציאם את אשר להם אל מחוץ למחנה, עליהם אמר הכתוב:"יצאו מן העם ללקט", הם לקחו שקיהם ואמתחותיהם בידיהם והלכו ללקט, אבל תחבולתם – עד ארגיעה!

– בעוד שחזרו אל המחנה, ועוררו את העם על הכזבת דברי משה, ושובם אל מחוץ למחנה, באותה שעה, נפל מחנה של צפרים ועופות השמים, על המן הנשטח מאתם, והמן נשטח עד לגרעין אחד! ויהי בבואם אל מחוץ למחנה, וישיגו "חרפה וכלימה" כי את המן "לא מצאו"! והמומים ורעבים שכבו בבשתם בביתם כל יום השבת, כי יראו לבקש אוכל מאת שכניהם, פן תגלה ערמתם ויסקלום העם.

הצפרים היו איפוא, שליחי ההשגחה, לא לעפל לרגע את תורת משה, כי אף שאין לשקר רגלים, ותרמיתה של סיעת דתן היתה מתגלה עד מהרה, בכל זאת, לרגעי מספר, לפני שתצוף האמת כשמן על פני המים, איזו בהלה היתה תוקפת את המון אלפי האלפים נפש אשר במחנה ישראל? כמה דבות היו מספיקים להוציא על משה רבנו ועל תורתו?! ובהיות כן, בהיות הצפרים האלה שומרים, על אור יפעת התורה, אשר לא יועם אף לרגע, מכיר להם עם ישראל טובה, ובאותו יום השבת, שבו קוראים פרשת המן, מטעימים להם לזכרון, מתבשיל השבת, לזכר – "את אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו למשמרת עד הבקר".

הנה כי כן נעלים ונשגבים גם הרעיונות הטמורים במנהג זה:

לעורר לבנו לקראת המדה הנשגבת של "הכרת טובה" מצד אחד ולקראת "אהבה עמוּקה" לתורתנו הקדושה והנאמנה מצד שני, בהיותנו גומלים לאלה ששמרו על כבודה. ב) לא להיות נבהל מפני עטלפים החפצים להמיש חשך, להאפיל יפעת התורה וגדולי' ("משה" שפיר קאמרת), מזכירנו מנהג זה שאין כל חדש בזה, וכבר היו לעולמים עטלפים יותר נוראים, והארץ כסתה עליהם. ג) אותו המן שחושבים ללקט בשבת, לאמר, ההכנסה מיום השבת, לא זאת שאינה מביאה פרי, אבל – בעלי' גם ירעבו למענה (הכנסה דשבת תנא הוצאה קרי לה) וצפרים טובים ישבעו ממנה.

הפלא ופלא! קראו כל הקהל, ופני סלומון חפו. הוא התודה כי אמנם קלות דעתו היא שהניעתו ללעג ליקהת אם.

 

ה: התודה הלבבית

– במה אודה לך, דוד אהובי? חננתני בן, הצלת את בני יוסף!

בכל עת שהוא מבקר בבית יודנפרינד, מוסיף הוא לספוג הוד מדות ומשמעת נאמנה! אין אותה רחל, כנראה, כי אם מלאך בדמות בן אדם! איזו פעוּלה פעלה בנפשו! ממש הפכתו לאיש אחר! אותו זיק של יהדות אשר כמעט נכבה שב ונתלהב בו, ואיננו עוד העלם שהי' לפנים!

כשהוא עוזב את משרדו, הוא שב ישר הביתה (לא כמו שהי' רגיל, לסובב בשוקים עם "רעים אהובים" עד חצות הלילה), טועם מעט, ומיד יושב ללמוד, הוא לומד נ"ך עם באור מלבים, תולדות ישראל מאת החכם יעבץ, ולעתים – מסתכל בספר "חורב" להרב הירש ועוד כמו אלה.

ביחוד מרגיש אני, שהבקור שעשה תמול ביחד אתך בבית ה' יודנפרינד, עשה עליו רושם כביר. כדאי הי' שתראה, איך קם בבקר ממטתו, החיש את תקוני לבושו ובא אלי לבית הכנסת להתפלל, הוא הספיק לבוא עוד לפני "ברכו", דבר שאיני זוכר מתי קרה, כי אם הי' בא פעם ביובל לבית הכנסת, הי' זה ל"הקדושה השני' ". קניתי לו "מפטיר", והוא אמר הברכות בקול רם, מלה במלה וברגש, אשר – הכל הסתכלו בו כאומרים:הזהו יוסף גוטמן? ואנכי – ממש נוספו לי שנות חיים!

וכשיצאנו מבית הכנסת, והוא נפגש עם חבריו, נענע להם ראש וברכם קצרות, והלך ישר אתי הביתה, בנגוד למנהגו בתחלה, לעזוב אותי ולהסחב עמהם, ולשוב הביתה אחרי האכילה, דבר שהשביעני די מרורים. והיום – דשנו עצמותי ממש משמחה!

במלה אחת – אתה דוד אהובי, בעצתך המחוכמה, נפחת בי רוח חיים, ואין מלים בפי להודות לך!

את כל הדברים האלה דבר מכרנו גוטמן אל ידידו הנאמן דוד פרידמן, אשר לפניו גלה את כל לבו על יוסף בנו, והוא יעצו לתת מהלכים לבנו בבית ר' מרדכי יודנפרינד אשר שם ישמע לקח מפי בתו רחל המהוללה בחכמתה וביהדותה.

– עוד מעט, ענה דוד, ותחל לרוות נחת. אגלה לך סוד – רמזתי לר' מרדכי על אדות חתון בינך ובינו, ומתנועותיו הבנתי כי לא רחוק הדבר בעיניו. הוא אמנם מכיר את יוסף בנך לצעיר מתקדם, אבל לעומת זה מכיר הוא אותו בתור בן להורים נכבדים ומיוחסים, והוא בטוח בבתו, כי תדע לחשוף את המרגלית שבנשמתו אשר גרגרי החול של הזמן חפוה. לרחל סגולה העולה על כל סגולה, סבר פני' וחן שפתותי' הם כדבש לחיך, שקוי לעצמות וטל של תחי' לרוח אנוש, יש אך למצוא הדרך אשר ימצא יוסף חן בעיני', ואז – אין עוד מעצור.

– בעיני, ענה מאיר, רחוק הדבר מן המציאות. עלמה נפלאה כרחל, מושלמת בכל המעלות, בקיאה בתנ"ך ובכל האגדות אשר בתלמוד ומדרשים, וביחד עם זה, נתונה עם כל הגות לבה ביהדות טהורה ונאמנה, היא תבחר ודאי בעלם כלבה, אשר אתו תחלק חיים.

– עלי דאגתך יקירי, השיב דוד. אני מקוה כי בעזהשי"ת תראה בחופת רחל ויוסף וראה ושש לבך.

– מה שלומך, ר' דוד אהובנו? שואל יוסף לדוד בהושיטו לו את ימינו כבואו ממשרדו. יכול אני לבשר לאדוני, כי כבר בקי אני בספר בראשית שמות ונביאים ראשונים, אני נכון לעמוד למבחן לפני אדוני בכל אלה. היום אני מתחיל ללמוד ספר ישעי' עם באור מלבים, לשם זה לקחתי לי מורה הבקי בתנ"ך והוא איש תלמודי גדול.

– אם תהי' בחור טוב תאכל בסוכה, השיב דוד מחייך, ולכך – הבאתי לך יין טוב, להשיב את רוחך ולתת לך אומץ, אשר תוכל לעמוד במחיצה אחת עם רחל, הוא באורו המהולל של הרב הירש לתורת ד' בשפת אשכנז, ועם זה – שתי קופסות ממתקים, ספר "חמדת ישראל" וחמשת חלקי ספר "מעשה אלפס", אלה אמנם כתובים בשפת אידיש, אבל אין עכוב, תוכל להסתכל בהם בלכתך לישון. כשתאכל הממתקים האלה ותשתה עליהם כוסות אחדים של יין הרקח מרעיונותיו הנעלים של הרב הירש, תהי' אז קרוב יותר אל רחל ואל הלך רוחה, ותוכל לבוא יותר בדברים אתה, ואז יוכל היות אשר...

יוסף קבל את הספרים מידי דוד בשביעת רצון ובלחיצת יד, והבטיח לקרוא בהם.

***

– מה ענין דמות היונה הזאת עם כנפי' הפרושות שאת רוקמת, עלמה? שואל יוסף מרחל, בהזדמנו בבית אבי' לרגלי ענין מסחרי בשליחות אביו.

– אני רוקמת תיק של תפלין עבור שארי, אשר יהי' לבר-מצוה בשבוע הבא, אי"ה, ענתה רחל.

– נכון מאד, ענה יוסף, מאד מתאימה תמונה זו לענין התפלין, כאשר יספר התלמוד (שבת מט), אשר בימי החושך והאפלה, בימים שעובדי האלילים השתלטו בישראל, וחדשו עליהם יום יום גזרות חדשות, גזרו פעם אחת גזרה, אשר לא ינחו ישראל תפלין, והאיש אשר יניח תפלה של ראש – ינקר מחו! הי' באותו הזמן איש חסיד בשם אלישע, והניח תפלין ויצא בהם לרחוב העיר. פגע בו סרדיוט אחד, הוריד אותו חסיד את תפלתו מראשו וטמנה בכפו, שאל אותו הסרדיוט:מה זה בידך?השיבו החסיד-כנפי יונה! פקד עליו ופתח את כפו, וימצא כדבריו!

ומבאר התלמוד, למה כנפי יונה? כי כנסת ישראל נמשלה בכתבי הקדש ליונה, כמו שקוראה המשורר (בשיר השירים), יונתי תמתי, כי כשם שהיונה נאמנה לבן זוגה, ומיום שהכירה אותו אינה מחליפה אותו באחר, כך כנסת ישראל, מיום שהכירה את אלקי' לא המירה אותו באחר, וכשם שהיונה מגינה על עצמה מן האויב בכנפי', ואינה נלחמת בו בחרטומה כדרך שאר העופות, כן ישראל, כלי מלחמתם כנגד אויביהם – אינם קלע ובלע קשת וחנית, כי אם כנפים, הן המצות אשר ישקדו עליהן לקימן, וד' ילחם להם! וברצות ד' לנסות אותם, עד כמה נאמנים הם אתו, ואין הוא חש לעזרתם כל כך, מוסרים הם את גופם בידי האויב לעשות בו כרצונו, ומנשאים כנפיהם למרום, להציל את נפשותם. הוא שהשיב אלישע – אתה שואל מה זה בידך, כאומר, מדוע אתה מוסר את נפשך על המצוה? תשובתי: כנפים! כי המצות כנפים הן לנו להגן עלינו מידי אויב, ואם תוסיף לשאול: ומדוע אין אנו עוזבים המצות ונשוב ונהי' כמותכם לחיות בשלום ובשלוה אתכם כעם אחד? על זה אני עונה: יונה! כשם שיונה בלי כנפים אין לה תקומה, כן אנחנו בלי מצות אין לנו תקומה, וכל רמש הולך על ארבע ועל שתים יקרענו לגזרים!

– עשיר ונעלה באורך, אדוני, משיבה רחל בידידות, על דבריך יש לי להוסיף:

– התלמוד (ברכות סא) מספר, בימי השמד לפנים, גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה, הקהיל התנא ר' עקיבא קהלות ברבים ולמדם תורה, שאל אותו יהודי מתקדם אחר, מדוע מביא הוא את נפשו בסכנה? והשיב לו במשל: שועל טייל על שפת הנהר, ראה איך הדגים רצים מבוהלים במים אנה ואנה, שאל אותם, מה אתם נבהלים יקירי? השיבו לו, מפני הרשתות שבני אדם פורשים לצודנו אנו בורחים, אמר להם, לו לעצתי תשמעו, עלו אלי ונדור יחד במערתי ביער, רחוק מבני אדם, כדרך שגרו אבותי ואבותיכם, אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליו פקח שבחיות? אין אתה אלא טפש שבהן! ומה במים, במקום חיותנו, כך אנחנו מתיראים, ביבשה, במקום מיתתנו, על אחת כמה וכמה, שאין לנו תקוה בחיים! – כך גם אנחנו, עם בני ישראל, ומה בשעה שאנו עוסקים בתורה, שהיא חיינו ורוח אפנו, אנו מתיראים, כשנפרוש מן התורה, על אחת כמה וכמה, שיהיו חיינו תלויים מנגד, כדגים מחוסרי מים, וכיונה מרוטת כנפים!

רחל היתה הפעם שבעת רצון מאד מדברי יוסף, ולא ידעה במה להודות לו עליהם, היא שוחחה אתו זמן רב והביעה את שמחתה על בואו.

– מה מאושר אני, חשב יוסף בלבו, בשובו מבית רחל, על הדבר הזה חייב אני תודה לאבי, אשר לא הרפה ממני בראש השנה העבר והוכרחתי ללכת לבית הכנסת להתפלל מנחה, ושם שמעתי את משל היונה מפי המגיד המהולל בדרשתו שדרש בין "מנחה" ל"ערבית". זו הפעם השני' שדבריו הנעלים של המגיד הזה נתנוני לחן בעיני רחל! אילו הייתי יודע את מגורו הייתי מחיש אליו ונושקו על ראשו!

***

– איך שלומך אהובי ר' דוד? שואל ממנו יוסף, בפגשו אותו בגן העיר, לאחר ימים אחדים. יש אתי חדשות משמחות לספר לאדוני.

הם ישבו להם שניהם תחת אחד האילנות ויוסף ספר לדוד את הכל.

– אנכי כבר ידעתי מזה, ענה דוד. הייתי היום בבית ר' מרדכי, וספרה לי רחל את באורך אשר נתתנה לרקמתה, היא התפלאה מאד עליו, רוחו של מי דבר מתוך גרונך?ספרה נא לי.

– לאדוני, רשאי אני לגלות, השיב יוסף, דבר זה שמעתי ביום ראש השנה בבית הכנסת.

– רואה אתה "ריקא", ענה דוד בבת צחוק, איך נחוץ לשמוע בקול הורים? כמה התחנן לך אביך עד שהואלת "בטובך" ללכת אתו לבית הכנסת? אתה בחרת לך יותר להסתובב עם "חבריך הטובים"!...

– אמנה, השיב יוסף, מודה אני כי חטאתי, כי המיטו חברי עלי אסון.

– עכשיו, שאתה כבר מודה על האמת, אמר דוד, השב נא אל לבך, כמה מסרו אבותינו את נפשם על התורה והמצוות? – עשירי עם, פילוסופים ומיניסטורים הקריבו את חלבם ודמם על "דין" ועל "מנהג" ישראל! התנא ר' עקיבא העמיד נפשו בסכנה והקהיל קהלות ללמדן תורה, "אלישע בעל הכנפים" הניח תפלין בשעה שידע שהדבר מריח עם נקור מוחו, ועכשיו שזכינו והננו ברשותנו לשמר תורה ומצות כאות נפשנו – פחז לבך עליך, לא להניח תפלין, פעמים אין מספר, ולא לפתוח פה לדבר שבקדושה, למרות שלא נשקף לך כל רע מזה, ואדרבה, כמה נחת היית מקבל על יהדותך הנאמנה, בשמוח אתך א' ואנשים, בהיותך גם "איש" וגם "יהודי"!

– צדקת מאד, אדוני ר' דוד, ענה יוסף.

– בעבור הודותך על האמת, יקרת בעיני, אמר דוד, כל אשר ביכלתי אעשה, להביאך אל האושר האמתי, ובלבד שתהי' ציית לעצותי. – ביום הראשון הבא תלך רחל למשתה הבר-מצוה, המקום הזה רחוק חמשה מילין מן העיר, למענך, אזדמן גם אנכי שמה, בעל המשתה הוא קרוב לאשתי, ואתה – תצא ביום זה בבוקר לטייל עם אחותך שושנה באותו הדרך. אנכי אסובב את פני הדבר אשר נפגש, ואז תוסב שיחה על אדות איזה ענין, אנכי אהי' כשואל, ולפני שתספיק רחל לענות, אביע אני את חפצי, לשמוע מה בפיך, אתה תעמוד אז כמתבונן לרגע, כמנהג החכם שאינו נבהל להשיב, ואחרי זה תענה את הדברים אשר אשים בפיך ביום השבת, דברים שהם לרוח רחל ותמצא בהם חן רב בעיני', ואם יצליח הדבר בידך, ותמסור את הרעיון הנעלה הזה בשטף לשון צחה כיד דברן, מקוה אני, כי תהי' אתה המאושר היחידי, לקנות את לב רחל.

יוסף לא ידע מרוב שמחה מה לעשות עם דוד, הוא נפל על צוארו ונשקו ובעליצות נפש הביע לו את תודתו הלבבית!

 

ו: הטיול המאושר

על הדרך המובילה אל החוה פ', רואים אנו בבקר אביב אחד את מיודענו יוסף בלוית אחותו שושנה, מטייל הנה והנה ומשנן איזה ענין לפני אחותו.

– מה זה יכול להיות, אומר יוסף לנפשו, אשר כל כך מאוחר ואינני רואה עוד את רחל בסביבה זו? האפשר שוִתרה רחל על הבר-מצוה ואנכי – כל חלומי יעלה בתוהו? היתכן שידיד נאמן כר' דוד ככה יוליכני שולל? לא! לא יתכן כדבר הזה, מחליט יוסף, לא אאמין בשום אופן, מאחר שבבוקר אמר לי ר' דוד כי בתשע תצא רחל מהבית.

– יוסף! אומרת שושנה, כמדומני שה' פרידמן הולך שמה רחוק.

אמת, אמת, משיב יוסף עלז, ר' דוד ורחל עם אחותה הצעירה הולכים שמה. אה, הא' הטוב, תן לי שכל טוב ושפה ברורה, אשר אוכל לרכוש את לב רחל.

– צפרא טבא לכם: אהובי ר' דוד ועלמה נכבדת רחל! לאן אתם מטיילים?

– אנו הולכים לבר-מצוה, זה מילין אחדים מכאן, עונה דוד. רחל מביאה להנער את מתנתה, תיק התפילין מרוקם צורת היונה, אשר ראית בביתה בשבוע שעבר. – גם הורי יבואו, עונה רחל את חלקה, אך לאחר שעות אחדות, הם עסוקים עכשיו בבית המסחר.

– ולאן את מטיילת שושנה? שואל דוד.

– לבקר את אחת מרעיותי, עונה שושנה. היא קצת חולה, אבי לא רצה שאלך לבדי, ומלוה אותי יוסף, כי עד אחת אחד הצהרים הוא פנוי, בית משרדו סגור.

– הולכים אנו איפוא בדרך אחד, אומר דוד, נעימה לי חברותא זו.

הם הלכו כאחד והשתעשעו בשיחות עדינות עד שהגיעו אל היער, שם ישבו לנוח תחת אילן עבות, לא רחוק ממקום מרעה, אשר שם עמד נער כבן עשר על הצאן ואביו יושב תחת אחד השיחים.

– מה טובה רעית הצאן, אומרת רחל. האדם נמצא תמיד, בודד עם היצירה הטהורה, רחוק מהמית עיר, מקום מוכשר ללמוד ולחשב רעיונות נעלים ואצילים, לא לחנם בחרו אבותינו, האבות והשבטים ומשה רבנו, במקור מחי' זה של רעית צאן.

– רוח מלכנו דוד מתנוססת, כנראה, בך, עלמה כבודה, השיב יוסף. בימי עלומיו הי' גם הוא רועה צאן.

– כן כן, ענתה רחל, גם אמנו רחל היתה רועה, גם העלמה צפורה אשר אחרי כן היתה לאשה למשה רבנו.

– לפי מה שאני רואה כאן, התערב דוד, שהנער הקטן הזה יודע כל כך טוב את מלאכת הרעי', איני מבין מה שהתורה מספרת על יוסף, שהי' רועה את אחיו בצאן והוא בן שבע עשרה, וכי מה החדוש, אם נער בן 10 יודע היטב את המלאכה הזאת?

– ואנכי אינני מבינה, אומרת רחל, מה שהכתוב אומר, הי' רועה את אחיו בצאן, כי הי' ראוי, הי' רועה בצאן את אחיו, כי הדברים הכתובים מראים, כאילו הי' רועה את אחיו?

– גם אני שאלתי את מורתי, אומרת שושנה, מדוע אומר הכתוב, ו"ישראל" אהב את יוסף, ואילו מקודם הזכיר את השם "יעקב" – וישב יעקב, אלה תולדות יעקב?!

– אם מעתירים כה שאלות על "יוסף", עלי לחוש לעזרתו, החיש יוסף בת צחוק.

– כן כן, ענה דוד, עליך החובה להראות, כי "יוסף" עלם עדין בן חיל ובן מלכים.

– כשאני מסתכל בצאן, אמר יוסף, מתבלט לפני, סמל הטובה עצמה. בריאה אשר תרבה להיטיב בעולם, בתתה צמר, חלב, גדיים ובהעשירה את בעלי', ולאחרי כל אלה, אין היא דורשת לעצמה הרבה, אך מסתפקת במעט עשב מן ההפקר! בריאה זו צריכה לשמש לקח לבן אדם, אשר כמוה אף הוא, יקריב כל כחותיו ויקדיש ימי חייו, למען האנושיות כולה, והוא – יסתפק במעט אשר יזמין לו השי"ת. את הכבשה אין להלל על זה, היא אינה עושה את הדבר מתוך הבנה, ואולם האדם, בעשותו ככה, הנה הוא עושה מתוך הכרה, וזהו האדם השלם![14]

 

זה מה שמספרת התולדה האלקית – יוסף הי' האצילות עצמה, בשנתו השבע עשרה כבר לבשתהו הרוח, אשר ברעותו את הצאן עם אחיו, הי' רועה ומנהיג את אחיו, באמצעות הצאן, לאמר, כשם שהצאן הזאת אינה חי' בשביל עצמה, כי אם בשביל זולתה, כן החובה על האדם להשלים את נפשו, לחיות למען זולתו ולא למען עצמו. ושמא יאמר האדם, כי הי' יוסף נאה דורש לאחרים והוא עצמו לא הי' נאה מקיים? לזה מוסיפה התורה לאמר: ו"הוא" – יוסף זה שהי' בן הגבירה בנה של רחל עקרת הבית ואישון בת עינו של האב, "הי' נער" ומשרת, לא רק את אחיו הגדולים בני הגבירה לאה, כי אם גם, "את בני בלהה ואת בני זלפה", בהיותן "נשי אביו", וכלם חשובים בעיניו ונעלים עליו, עד שעליו לעמד לפניהם ולשרתם. וכשהי' יוסף לסמל הטובה בהורותו עלי' ברוח פיו ובפעל ידיו, מספרת התולדה האלקית, כי הי' אהוב לאביו מכל אחיו, לא בעבור היותו בנה של אשתו האהובה עליו ביותר, כי אם: ו"ישראל" אהב את יוסף – האב בשמו אשר הכתירו הא', באהבתו הנובעת מתוך רום שכלו ותרומת מדותיו, הוא אשר אהבו!

– אדון יוסף גוטמן, אמרה רחל, בעד באור עשיר כזה, להציג את "יוסף" כ"איש הטוב" ("גוטמן" באידיש) והאצילות עצמה, ראוי אתה להתכסות בפרחים!

– כן כן, יוסף אהובי, אמר דוד בחיוך, כדאי אתה אשר תקום "רחל" האם ותשק לראשך אשר השכלת כה להמליץ על "יוסף" בנה האהוב.

– הוא כדאי לזה באמת, ענתה רחל בידידות.

– אבי יחי' ספר לי, ממשיכה רחל, בשעה שלמד בישיבה, הי' לו חבר בשם חיים, עלם שהי' לו שכל גאוני, והוא בן לשואב מים עני אך איש ישר, והיו בישיבה עוד בחורים בני עשירים. ויהי היום, יושבים ללמוד את השעור, וחיים – התלמיד הכי חריף איננו. ראש הישיבה שלח תיכף להודע על הדבר, כי הי' חיים רוח החי' בהשעור, הוא הי' חוזר על דברי הרב ונושא ונותן בהם, כיד החריפות הטובה עליו והתלמידים מתעוררים והדברים מאירים כנתינתם מסיני. השליח שב ותשובתו בפיו – היות שהיום שורר קור גדול וחיים יחף ואין לו ערדלים לרגליו, אין אמו נותנת לו ללכת אל הישיבה. כשמוע החברים את הדברים הללו, מהרו וביניהם גם אבי, והוריקו את כיסיהם, איש איש מה שהי' לו, ובהקבץ שקלי כסף אחדים שלחו אותם בחשאי לאם חיים, אשר תמהר ותקנה לו ערדלים, למען יוכל לבוא אל הישיבה. אבי שבח מאד את ישרם ואת ענותם של בני העשירים, אשר אם גם הוריהם מבני מרום העם, בני "מדרגה ראשונה" (פערווע גילדע בידיש), לא נחשב להם לאי-כבוד להתענין בגורלו של המסכן חיים בנו של שואב-המים.

– אחד הי' ביניהם בשם כ"ץ וגאותו לא נתנה לו להשתתף בענין האמור, לאבי חרה הדבר הרבה, אך דן אותו לכף זכות, כי לא מרוע לב עשה הדבר, כי אם בעבור רוחו הגבוהה. פעם אחת הלך אבי אל הישיבה ועבר על יד מגרש הבולואר, הוא רואה, נערים שובבים לובשי קרעים מחליקים עצמם על הכפור, הוא נושא עין – והנה גם כ"ץ ביניהם, הוא מחליק כֶרַע, חלקלק גרמני, ועוד מיני שחוק כאלה הידועים למחליקים, אבי נרתח מכעס, הוא תופס את הנער בידו וסוחבו, – בושה וחרפה! אומר הוא לו, בנו של סוחר ממדרגה ראשונה יהי' חבר לנערים פראים ושובבים? ראה נא, מה בינך ובין חבריך בישיבה, הם עברו כאן תמול, ולא נתעכבו אפילו להסתכל, פן יחשדום כי ארחו לחברה עם נערים פראים, ואם אמנם ישנה קצת גאוה בדבר, הנה היא גאוה במקום הדרוש. ואולם בנוגע לערדליו של חיים בישיבה, שם לא ידעו כבר גאוה, אך אדרבה, השתדלו בענות רוח, לאסוף ביניהם את הכסף הדרוש, ואחד מהם המציא אותו לאמו של חיים בחשאי. גם אתה, ראיתי בך את שתי המדות, גאוה וענוה, אך אתה קיימת בעצמך – וחלופיהם בגולם, בגאותך השתמשת בישיבה בנוגע לענינו של חיים, וענותך – ממילא נשארה לך להשתמש בה על הכפור עם הנערים השובבים, לך מתאים הכתוב: "כי דור תהפוכות המה" – דור מהפך מדותיו, ומשתמש במדת הגאוה במקום שהענוה דרושה, ומדת הענוה-היכן שהגאוה דרושה, שעל כן: "בנים לא אמון בם" הם – בנים שהאמון והחנוך לא הכה בהם שרש, כאילו גדלו ביער בין פראי המדבר.

את הרעיון הזה עצמו אנו מוצאים אצל יוסף, אשר השלים את נפשו, עד אשר ידע, איך ואנה להשתמש במדותיו. במדת הגאוה השתמש במקומה, כי אף שהי' הצעיר שבאחיו, לקח לו האומץ להדריכם בדרך הישרה והנכוחה, ובמדת הענוה ידע כמו כן להשתמש בה במקום הראוי, ואף שידע שהוא הבן הבכור לאשת אביו רחל האהובה עליו מכל נשיו, והוא גם הוא יקר הוא בעיני אביו כאישון עינו, שעל כן עשה לו כתנת פסים, עטרת תפארת על כל אחיו בכל אלה, לא התגאה גם על אחיו הקטנים, בני בלהה וזלפה, ונהפוך הוא, אשר שרת ישרת אותם כאילו הי' עבד להם וקנין כספם.

ויכול הי' האדם לחשוב, כי בא הדבר הזה מאליו, כמו שאומרים, מתוך שתי' של מים קרים, כנגד זה יצאה תולדתנו כמוחה ואומרת: לא! באלף רבתי, – קוצים צומחים מאליהם[15], ואולם תבואה אשר היא חיי האדם – היא אינה גדלה עד אשר יסקלו את השדה בתחלה, יחרשו אותו (לרכך אדמתו), ויזרעוהו זרעוני תבואה, וכאשר ירד הגשם וירוה את הארץ, או אז – תתן צמחה! כן הדבר גם במדותיו הטובות של האדם, – על האדם בתחילה לסקל את לבו, לבער מתוכו את המדות הרעות, כעס, אכזריות, קנאה, שנאה ודומיהן, אחרי זה יחרוש אותו לרככו ולהשיבו ללב בשר, שוב יזרענו במדות טובות של חסד, רחמים, ענוה, תמימות ודומיהן, ועליהן יעריף טל ומטר של תורה ויראת שמים (יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי), ואז רק אז – יבשילו המדות הטובות פרי ישוה להן! גם יוסף – מאין באו לו כל מדותיו הנעלות? "כי בן זקונים הוא לו"! – כל מה שלמד יעקב בבית מדרשו של שם ועבר, רעיונות נשגבים באמונה ולמודים נעלים במדות, כל אלה מסר לבנו ליוסף! הוא שפך לו, כמו שאומרים, זהב לתוך גרונו, ומתוך עמל כזה צמח – אציל כמוהו. הדבר נרמז כאן במאמר קצר, ואולם אצילותו של יוסף בכל תקפה, בולטת לעינינו אחר כך בשעה שהוטבע בבוץ מצרים, רפש וטיט, אשר אדם אחר במקום יוסף, לא הי' יוצא משם לעולם, ואילו יוסף – יצא נקי כבדולח וכאבן השהם, דבר שאינו עולה מתוך חבוק ידים, מעט שנה, מעט תנומה, כי אם – מתוך שקידה עצומה על תורת בית מדרשו של יעקב אבינו ומפיו של מלמד להועיל כיעקב אבינו.

– מאד נעלה! קראו דוד ויוסף, באופן מוצלח עלה בידך עדינה, לבאר את הדברים הקצרים של תורתנו הקדושה! אי' איפה פרחי הקדש אשר נשליך עליך ונכסיך?

– עכשיו ראוי, אומר דוד בבת צחוק, אשר יקום "יוסף" וינשק אותך "רחל" על ראשך, בעד השבח אשר פזרת לשמו.

– רחל רחל, אבא בא! קראה בשמחה, אחות רחל הצעירה.

מרכבת ה' יודנפרינד קרבה, ויצאו ממנה ה' יודנפרינד ואשתו.

– מכיר אני על פניכם, אמר ר' מרדכי, כי הייתם עסוקים בענין משמח, ספרו נא גם לי.

– בקצרה אמסור לך אדוני, ענה דוד בחיוך, כי יוסף עליו לבוא ולנשק לרחל על ראשה, וכן מוטל על רחל לבוא ולעשות הדבר הזה ליוסף[16].

– בדבריך אהובי, אמר ר' מרדכי לדוד בבת צחוק, עשיתני עוד תאב ביותר, לדעת במה עסקתם, ומהרו נא וספרו לי.

רחל מסרה לאביה בקצרה את שאלת דוד ותשובת יוסף ואת אשר הוסיפה היא ור' מרדכי שמח מאוד על הדברים. – אני חשבתיו לבחור מתקדם, אמר ר' מרדכי בלבו, ועכשיו אני רואה עד מה צדקו חכמינו באמרם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, כי יש קנקן חדש והוא מלא יין ישן, גם יוסף בחיצוניותו נראה להיות מהמתקדמים, ולפי האמת – מלא הוא רעיונות נשגבים ונאמן מאד ליהדות.

דוד קרא באותו הרגע מעל מצחו של ר' מרדכי כל מה שחשב בלבו, והשתמש בהזדמנות זו להחיש את מטרתו אשר הציב לו:

– אספרה לאדוני הלצה, אמר דוד לר' מרדכי, בהטותו אותו הצדה, תמול הייתי על ברית-מילה, כשברכו את האב אשר יזכה לגדל את הילד "לתורה לחופה ולמעשים טובים", שאל אחד: כמדומה ש"החופה" היא בשנת השמונה-עשרה לנער (בן שמונה עשרה לחופה) ו"מעשים טובים" באים לו בהיותו לבר-מצוה (בן שלש עשרה למצוות), וראוי איפוא להקדים את המאוחר ולהגיד "למעשים טובים ולחופה"? והשיב לו הרב בהלצה, כי ישנם ילדים חריפים אשר יקפצו עליהם ויכתבו "תנאים" אתם ולפעמים גם יקימו "חופה" עוד לפני הבר מצוה, וזה שמברכים את האב, שיזכה שיהי' הילד הגון וראוי אשר יקימו חופתו לפני הבר-מצוה, כך הייתי גם אנכי מאחל לכתוב "תנאים" ליוסף ורחל עוד לפני הגיענו לבר-מצוה...

– ידיד ורע אתה לי, ענה ר' מרדכי, ואגלה לך הסוד, כי לא רחוק הדבר. בשבוע הבא יהי' אי"ה יום הולדתי ה"שבעים" ואזמין לשמחתי גם את יוסף ואת הוריו ואז נבוא למזל בברית החתון.

– בשעה טובה ומוצלחת, ענה דוד. ואז חזרו אל הילדים.

ר' מרדכי הזמין את יוסף אל הבר מצוה, אך יוסף התנצל לפניו באמרו, כי בעונג רב היה מקבל את הזמנתו אלא שהגיעה שעתו ללכת אל המשרד, הוא השאיר את אחותו שושנה על יד דוד, אשר יובילה אל רעותה ויקחנה בחזרה בשובו מהבר מצוה, ונפרד מכל הנוכחים ושב העירה. דוד לוה אותו מרחק ידוע ובחשאי בשרו לאמר – בעזרת הא' מקוה אני כי בקרוב תהי' אתה בעל הסגולה היקרה שאין ערך לה.

– בקרוב אהי' אני בעל האבן היקרה הבלתי נערכת? בקרוב אהי' אני המאושר בעולם? האמת הדבר? האין זה חלום? כל הדברים האלה דבר יוסף לנפשו. אה, לבי צר מהכיל שמחה כה גדולה, אשר הפרח השמימי הזה יהי' שייך לי, וכל הבחורים יקנאו בי. תולדתי תהי' דומה לזו של מלך ישראל הראשון אשר הלך לבקש דבר פעוט ומצא את המלוכה. אה, מה חביב עלי היער הזה אשר בו החל לצמח אשרי הנצחי! כה עבר את היער ודבר עם נפשו, ונדמה הי' לו, כי כל צפרי היער משוררים לשמחתו וכל עציו מוחאים כף למענו.

מאותו היום מלא לב יוסף אומץ, הוא עבר במשרדו בחריצות, עד כי כמה פעמים שחררו בעליו שעה אחת לפני הזמן, ויוסף – הלך ישר מהמשרד לביתו, אכל מעט ותיכף ישב ללמוד, ולמד כל כך בשקידה עד שהי' בקי בספר ישעי' לחג יובלו של ר' מרדכי.

 

ז: יובלו של ה' יודנפרינד

– בואה חיים ונרטיב שפתותינו היבשות במעט יי"ש, נסעוד את לבבנו בארוחה הגונה, ועל יד אלה "כשכר טרחא" בטח נשיג גם פרוטות אחדות! כדברים האלה דבר איש דל לרעהו במרתף אשר גרו בו שלושה אביונים איש על גבי ראש רעהו.

– וכי מה היום מיומים? שואל השני.

– שלום לך אורחי! עונה הראשון בלעג, וכי מאין תבוא? האין אתה יודע מה היום בעיר? בבית הכנסת חלקו יין עם ממתקים, בבתי התמחוי – ארוחת בקר לעניים, ועוד לא הגיעה לאזנך השמועה כי נמלאו היום שבעים שנה לר' מרדכי יודנפרינד? ד' יאריך ימיו עד מאה ועשרים שנה!

– ר' מרדכי יודנפרינד אבי' של רחל'ה? – קופצת שכנה עני' ושואלת, אה, אורך ימים לראשו! הבורא יחוננו בעוד שבעים שנה, אשר גדל פנינה יקרה כרחל'ה. וכי מה אתם יודעים מה היא? לולא היא, כי אז כל שלשת יתומי היו נשארים עמי-הארץ ולא יודעים א', שנים הוכנסו לתלמוד תורה בהשתדלותה, ובעד השלישי שכרתי אני כביכול מלמד, אך שכירות היא הנותנת לי שקל כסף בכל ראש חדש בעד הרב, זה ה"זמן" השלישי!

– בשנה העברה הצטננתי, ממשיכה האשה, בהרטיבי את את רגלי, כי קניתי לי זוג נעלים ישנות בעד 2 זהובים, ועזי פנים אלה פתחו עלי פה שניהם כאחד, כאילו נדברו עלי, כי כך מזלו של עני שכל הרוצה פותח עליו פה ואפילו נעליו ומסתמא לא הלכתי בר"ח ההוא לקבל את הכסף מידי רחל'ה, והאמינו לי, כי ביום השלישי והנה רחל במעוני! – לא באת אלי זה יומים אחר ר"ח, אמרה רחל, ובטח נתעשרת כבר, ובאתי לקבל נחת.– מה אאריך בדברים? בו ביום בקרה רחל אותי הפעם השני' ובידי' זוג נעלים חדשות בריאות וטובות שאני נושאן עד היום!

– על אדות רחל'ה אתם משוחחים, אמרה ינטא אשתו של חיים, אין אתם יודעים עדיין כלום עלי'. שמעו ואספרה לכם – עיני' תאורנה 127 שנה כאמנו שרה! לפני כשתי שנים גרתי עם שפרינצא הנגרית בחצר אחת בשכנות רחל, – בחיי, ב-12 בחצי היום (זה הי' למחרת ר"ח תמוז), ואני רואה את רחל מתלחשת עם דוד'קה בן הנגרית ילד בן 8, היא נותנת לו סוכריות ומשדלת אותו לבוא הביתה, מה אדבר, כן דרכן של נשים הן חפצות לדעת את הכל, וכרגע והנה אני בבית רחל באיזו אמתלא, אני עומדת במטבח ומקשיבה איך רחל אומרת: חיימ'ל, מדוע תשחק בחצר ועליך להיות עכשו בחדר!? זה כבר היום השני שאני רואה אותך כך! חיימ'ל ספר לה כי ה"רבי" דורש כסף, כי עד היום לא נתנו להרבי אף פרוטה וצוה עליו אבא שלא ילך אל החדר כי אין לו כסף. – וכשאלוה לאבא שקל כסף, אומרת רחל, תלך אל החדר? – כן! ענה חיימ'ל, אני אוהב את הרבי, הוא נותן לנו סוכריות כפעם בפעם כדי שנשנן את ה"חומש". רחל נתנה שקל לחיימ'ל והוא הלך אל החדר. וצאו נא ושאלו לילדי החצר, מי למדם דרך ארץ לשמוע בקול הורים ולברך על כל דבר מאכל אם לא רחל'ה? כל יומא דפגרא שאין הילדים הולכים אל החדר – רחל'ה מאספת אותם, מחלקת להם מגדנות ומבארת להם ענין היום ומלמדת אותם נמוס ודרך ארץ, ומה אתם סבורים? כשמחלקים מגדים ומגדנות – הלקוחות מתרבים, וככה היו מתקבצים אלי' כל ילדי הרחוב! יש לי לספר לכם אלף בלילה אחד על מעשי' הטובים, אך צריך להזדרז ללכת אצל ר' מרדכי יודנפרינד, יפה שעה אחת קודם לטעום "דברים טובים" ולקבל גם קצת "מזומן".

והחבריא עשתה את דרכה לבית ר' מרדכי והטיבו את לבם.

בלילה, כשנתפזרו האורחים, באו ה' דוד פרידמן ומאיר גוטמן ואשתו עם בנם יוסף ובלו את הזמן בנעימים.

ר' מרדכי באר את דבר חג המולדת, כי לכאורה אדם אחד מרבבה, תאיר לו ההצלחה פנים, וגם הוא אינו רואה בטובה כי אם בימי השחרות כל עוד חושיו בו, ואולם לעת זקנתו, לעת אשר תכהינה עיניו תכבדנה אזניו ובטלו הטוחנות ואין הקיבה מבשלת, לעת כזאת, האדם נופל למעמסה על עצמו! לפי זה, הצרות מרובות על הטובה, והי' לו לאדם לכאורה לארר את יום הולדתו כמו שאמר איוב – יאבד יום אולד בו, ולשמחה מה זו עושה? אבל לאחר ההתבוננות רואים אנו, כי לא התאונן איוב כי אם כל עוד שלא עמד על האמת אבל לאחרי שנוכח כי לא העולם הזה סוף מטרתו של האדם בחיים, אך הוא כפרוזדור בפני עולם הבא [17], באותה שעה הבין, כי יום הולדו אושר הוא לו, כי על ידו יכול לרכוש לו עונג נצחי לעולם הנצח, והחכם המכלכל חייו על פי התורה, יכל ליהנות קצת גם מהחיים בעולם הזה, עלינו לשמח איפוא ביום הולדתנו, כי לולא שנתנו לנו לנסוע ליום השוק (העולם הזה) לא השיגה ידינו לקנות סחורה כה חשובה (תורה ומעשים טובים).

– כן כן אבי היקר, אמרה רחל, עליך לשמוח ביום הולדתך, כי הנחיל לך יום זה אוצר עשיר של שבעים ספרים יקרי ערך.

– בארי נא בתי את נועם דבריך, התחננה אם רחל.

– בשנה העברה, ענתה רחל, קניתי שתי יונים, האחת הכחישה מיום ליום ובכל יום נשמטה נוצה ממנה עד שבכלות השנה נפלה נוצתה האחרונה ומתה, והשני' – בריאה ושמנה ואף נוצה לא נגרעה לה והיא חי' ותחי' לעד.

– רחל! קרא דוד, באת לפתור חידה בחידה סתומה ממנה!?

– כל ברי', משיבה רחל, היא ספר למוד (מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו), גם האדם הוא ספר למוד (הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי), יש אך לדעת איך לקרוא בו, לא רק את הכתב הבולט שבו, הם רמ"ח האברים ושס"ה הגידים, כי אם גם את כתב-המים אשר לו, הם כחותיו הנפשיים, אשר לא יראום כי אם כנגד אור השמש (כי שמש ומגן ד"א, ד' אורי וישעי). – קניתי שני ספרי למוד, האחד ספר התנ"ך המכיל 365 דף והשני לוח קיר אף הוא בן 365 דף, לוח קיר הכחיש מיום ליום באבוד לו דף דף ליום, עד אשר בסוף השנה נאבד לו הדף האחרון ומת כולו כי לא נשאר לו זכר, אליו נמשלו בני אדם הריקים חפשם מדת, הם אינם יודעים מחיי עד, כי אם לחיות חיי יום (לעבן א טאג, באידיש), והנה היום אינו מתעכב אך עף כמעוף הברק ועמו גם חיי אלה עפים ואינם, כדף הזה של הלוח אשר לא ישאיר זכר אחריו, הה! אוי לו לאדם זה אשר יאבד זמנו בהבל וריק. ואולם אדם המעלה, האיש אשר יבלה זמנו ביהדות צרופה, טוב לה' וטוב לבריות, האיש הזה, יומו נמשל לדף של התנ"ך, למדו את הדף הזה וכבר עברו לדף שני שלישי והלאה, ובכל זאת, הדף הזה קיים, חכה דף חביב, עוד נשוב אליך, אני ועוד אנשים, לאלפים ורבבות, ואתה – קיים לעולמי עד![18]

– אבא, ממשיכה רחל, בלה את זמנו ביהדות נאמנה בחסד וצדקה, ושנותיו – חיים וקיימים, הוא סגל לעצמו איפוא אוצר נחמד של 70 ספרים! אני מאחלת לו – המקום ישלים את אוצרו עד ל-120, אשר אתו עמו יעברו לבית עולמו המאושר.

– משל נכון מאד, אמר יוסף, הב"ה נותן לאדם בראש השנה ספר בן 365 דפים, זאת אומרת, שנה בת 365 יום, הפוחזים המשליכים הדת אחורי גבם, חיים רק חיי יום, כל עוד שהיום קיים, עבר היום כלה הוא כדוגמת הדף של הלוח הנקרע ונרמס ברגלים עד שיכלה, ואולם האנשים הישרים החיים על פי חוקי התורה, כל יום ויום נשאר להם קיים לנצח!

– זהו הרעיון, מסיים ר' מאיר אבי יוסף, העולה מהכתוב: "ויקרבו ימי ישראל למות" – כשהתעתד יעקב אבינו לעבור לבית עולמו, קרבו ובאו כל ימי חייו, כל דפי מאה וארבעים ושבעת ספריו (147 שנות חייו), כלם חיו וכלם באו ללוותו לעולם הנצח, כי הצדיק הכובש את חמרו הוא מתקן גם את ימי נעוריו[19].  

ככה העבירו את הזמן בשיחות נאצלות, ודוד מסר בה בשעה את כל השיחה שבין יוסף ורחל ביער על אודות יוסף ואחיו.

– ועכשו שהצלחת להגין כל כך על יוסף, אמר דוד ליוסף, אשאלך וענני: הלא תודה כי האמת בסיסו של העולם, היא חותמו של הב"ה אשר בה אשר את השטר העולמי, ולולא היא לא הי' שוה פרוטה, ולפיכך מורכבת היא מאות א' הראשונה באלף-בית מאות מ' אשר באמצעו ומאות ת' אשר בסופו ואם כן איפה, איך צוה יוסף לממונה אשר על ביתו, אשר יגיד לאחיו כי בא כספם לאוצרו, והלא אין הדבר אמת?

– וכי במה אשם יוסף, ענה יוסף, אם הם לא הבינו את דבריו? הלא עלינו להבין; וכי כל כך נאה דרשה מצרים עד כי שלח לה הב"ה שובע כל כך גדול וגלה ליוסף את סודו, למען יוכל לצבור בר ולהסב למצרים את הרכוש של כל הארצות.

– הענין פשוט, ענתה רחל, זה הי' כדי למלא אחרי ההבטחה לאבינו אברהם – ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ומאין תקח מצרים את הרכוש הזה וכי לאיזה ברון נאבד? ועמד הב"ה ויסד בית חרושת אשר יעביר את רכוש כל הארצות למצרים ומשם יפרע את חובו.

– נכון מאוד, ענה יוסף, ועכשיו נשים לב: בבית הממשלה מינו באופן ארעי איש אשר ימלא את מקומו של פקיד קבוע שנפקד מקומו, האיש הזה הוצרך לשלוח חבילות ממשלתיות ע"י הדאר, ובהיותו מחוסר נסיון, לא ידע שבעד חבילות ממשלתיות אין לשלם להדאר (גם הדאר רכוש הממשלה ולמה זה יוציאו מכיס אחד ויכניסו בכיס שני?) ונתן בידי השליח דמי משלוח, מנהל הדאר קבל את החבילות ואת הכסף הניח בידי השליח, השליח יצא מהדאר ובהיותו בחצי דרכו נזכר שהכסף נשאר בידו, הוא שב בבהלה לבית הדאר בפחדו פן יתנוהו לגנב, והזכיר למנהל כי שכח דמי משלוח החבילות בידו, אך המנהל העיר את אזנו כי בעד דברים ממשלתיים אין לשלם, כי גם כסף הדאר שב לידי הממשלה.

– הדבר הזה, ממשיך יוסף, הוא גם בנוגע לאחי יוסף, כי אם כל הכסף הנצבר במצרים הוא בעבור בני ישראל, למה זה ישלמו הם על חנם? אך הם לא ידעו את סוד הדבר וחשבו כי הושב כספם מתוך טעות ולבסוף יחשדו בהם ולכן השיבוהו, ואמר להם האיש: "שלום לכם" – אין כאן כל חשש, "כספכם בא אלי" – אותו הכסף המובא אלי במחיר התבואה כספכם הוא ואליכם ישוב ולמה תשלמו עתה על חנם?

– נפלא ונעלה! קראו הכל, בצדק הצדיק יוסף את יוסף.

– האם לא צדקתי, אמר דוד בחיוך, כי ראוי יוסף להושטת יד מצד רחל, בהוכיחו את חכמת יוסף? (המשכיל מבין כי מענה יוסף הוא תבונת מחו של חד)

– בברכה אפגוש את הקשר בינך ובין בתי, אמר ר' מרדכי בידידות ליוסף.

– יוסף ורחל הורידו עיניהם ופניהם הִוְרִידו כפני שושנים.

– אם גם לא זכיתי לסגלה יקרת ערך כרחל, אמר יוסף לרחל בהושיטו לה את ידו, בכל זאת, אי אפשר לסרב ולנער כף מאוהב ישראל (יודנפרינד) נעלה כזה!

רחל ענתה בהנפת יד ולא נגעה ביד יוסף, וכששאל אחד האורחים מדוע לא תושיט ידה ליוסף, ענתה בחיוך ואמרה – קודם ברכה אסור להושיט יד לגבר. יוסף התבטא אז כי אם ידע הברכה יברך בקול רם ובכונה, וענתה רחל כי אין ברכה זו "אחת" כי אם "שבע ברכות"...

 

ח: מכנף הארץ

בלילה בהיר, שעה אביבה, יצאה משפחת יודנפרינד לטייל ביער הגראף ונלוה לה גם יוסף שנזדמן אצלם לשם בקור.

– מה כה תחריש דום, יוסף אהובי? שאלה רחל.

– אני שומע כאן שיחה מבין האילנות וקול נער מוכר לי מגיע לאזני, עונה יוסף.

– נקרב ונבואה, אמרה רחל.

הם קרבו וישבו תחת אחד האילנות. הם רואים – אדם נכבד יושב על גבי העשבים וסביב לו עוטרים אותו בניו והם משוחחים ביניהם.

– אתם רואים בני? אומר האב, כי מלא כל הארץ כבוד ד'! – המסתכל בעולם נהדר זה עם מליוני ברואיו אשר כלם מתנהלים בסדר נפלא ואיתן, רואה בחוש את כבודו של הבורא בנהלו את הכל הנהלה נעלה ונשאה ללא מחסור וכשלון. ראו הצמחים הללו שהארץ מוציאה, איך כל מין גדל לפי הדרוש לו, אותו הצמח הזקוק יותר למבטי השמש – עליו מועטים לבל יכסוהו, וזה שהוא זקוק ביותר לצל – עליו מרובים, הפרחים הללו שאתם רואים שם זקוקים לשמש ולכך הם פונים אליו, כל הבר הזרוע כאן על פני השדות, חטה שעורה ושיפון, לוטה בתוך קליפה כמין נרתיק, כשיורד הטל – היא פותחת את פיה, כשהטל פוסק – חוזרת היא וסוגרת פיה. ומה שיש עוד להתפלא –כי כל אשר בעולם זוגות זוגות נברא, הירק הכי פעוט יש לו בן זוג, הרוח הוא ה"שדכן" המזוג זווגים, פעמים רבות נהפך הרוח להיות שדכן עולמי, ומזוג זווגים ממרחקים זה מזו מאות פרסאות, וישנם צמחים שאינם סובלים את רוחו של שדכן זה הבא עלים בסופה וסערה, להם זמן הב"ה שדכן נוח, הוא הפרפר, אשר בתורו אחרי דבשן של פרחים, נושא הוא על כנפיו את זרע הצמח האחד ומביאו להצמח בן זוגו לזוגם. שימו אל לב אהובי, מי זה אשר יגלה סוד להפרח לפנות כלפי השמש? מי אשר יצוה על הזגים לפתוח ולסגור פה? מי המשלח את השדכן העולמי את הרוח? את השדכן הנוח – הפרפר? אם לא הבורא היחיד אשר ברא את הטבע כולה עם מערכותי' הנפלאים?!

– הה, אב יקירי, אומר הבן הבכור, מאד נפלאה בעיני נאמנות האם אשר לארץ! היא עורכת שולחן עם כל טוב לאדם, מוציאה לו כל מיני חומר לכסות מערומיו, כל מיני כסף וזהב ואבנים טובות להתקשט בהם, וגם חמרים שונים לבנין מדור לו ולביתו.

 יפה, כונת, אהובי בני, עונה האב. ונאמנות נוספת יש לאם הטובה הזאת – הארץ: באחרית הימים, כשהאדם נעשה עיף וסוגר את עיניו, למות, האם הזאת מאספת אותו לתוך חיקה ושומרת עליו, עד אשר יבא האב (שבשמים) ויעירנו, לשוב לחיות חיי נצח (הקיצו ורננו שוכני עפר).

- אתם רואים בנים חביבים, אומר האב לשאר ילדיו, איך משה'לה מטה לבו לרעיונות עדינים? אני ארחיק ואעמיק לכם בדברים קצת יותר. אם תתנו את לבכם תראו, שכל הדברים שחשב משה'לה לפניכם, הארץ נותנת אותם בסדר מדויק ונפלא, אותו החומר שהאדם זקוק לו ביותר נותנת היא לו במדה מרובה, וזה שאינו דרוש לו כל כך היא ממעטת בו, למשל: ברזל – במדה מרובה, נחשת – פחות מזה, כסף וזהב – יותר פחות, אבנים טובות – מעט מזעיר. אותם הדברים שהאדם נצרך להם ביותר באים לו יותר בנקל: מים דרושים לו יותר מהכל והם שוטפים בכל מקום על כל פני תבל, אויר אי אפשר לחיות בלתו והוא ממלא את חללו של העולם חנם ובלי עמל. בשיתנו אל לבנו את הסדרים הנפלאים האלה, אי אפשר שלא נודה כי אך אחד ומיוחד הוא המתוך בכל ומצוה על כל הבריאה!

– מה נעימים הדברים האלה, אומרת רחל ליוסף.

– אבא! אומר משה'לה, שמעתי לאמא קוראת בסדור "קרבן מנחה" את פרק השירה, הארץ אומרת – מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ז"א, בכל כנפי הארץ נישאות זמירות מעוררות בנו צבי והשתוקקות לצדיק, האם יש כנפים לארץ? ואם נבאר כנפי הארץ – קצות הארץ (כמו על כנפי בגדיהם) אי' איפה קצות הארץ, והלא עגולה ככדור היא!?

לבאר לכם דבר זה, השיב האב, אספר לכם ספור:

מיליונר מופלג הי' לו בן יחיד, מובן, שהי' רוצה לראות בו כל המעלות שהאדם משתבח בהן, יודע כל החכמות, אציל ומוכתר בנמוסים ובמדות מצוינות. שכר לו מורים שונים כיד עשרו הגדול, מי שבא להורות לו חכמה ידועה, מי להורות לו שפה, מי להורות לו נמוס ודרך ארץ, והמה באים, מי בכל יום, מי בכל חודש, או אחת לשנה, הכל לפי ענין הלמוד ועמקו ולפי נחיצותו. וכשאנו רואים מורה אשר ילוה את הבן על כך מדרך כף רגל ואין ידו זזה מתוך ידו, אנו מבינים כי מורה זה מחנך ומדריך הוא, אשר תפקידו ללמדו נמוסים והנהגה טובה.

בדמיון הזה הוא המיליונר העולמי בורא העולם (לי הכסף ולי הזהב אמר ד"צ), הוא יש לו יצירה חביבה בעולמו היא האדם (חביב אדם שנברא בצלם, ובפרט אלה שעליהם נאמר – בנים אתם לד"צ!), ובטח חפץ הוא שהאדם הזה יבין את החכמה הנפלאה אשר הראה בבנין עולמו הנאדר ויהי' מוכתר בנמוסים שיהי' ראוי להשם – הבן יקיר לי, ועמד והזמין לו מורים רבים ושונים, הם בעלי החיים השונים מגדוליהם ועד קטניהם (מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו):

הנמלה מלמדת לאדם זריזות ויושר (גזל מנמלה), היא אוגרת בקיץ לחמה לימי החרף ושומרת עליו בחכמה נפלאה, הן חיות בינן לבין עצמן עפ"י סדר נפלא, שוררים ביניהן מעין סדרי מלוכה, עד אשר לא תגע האחת במוכן לחברתה. היונה נאמנה בבריתה עם בן זוגה כאילו נישאה לו בחופה וקידושין ומעוררת אותנו על "טהרת המשפחה" (עריות מיונה).

ובכלל, מלמדים אותנו כולם כאחד, את אחדותו של הבורא, ז"א כי ישנו בורא יחיד אשר ברא את הכל והוא המנהל ומכלכל את הכל. כל זה – בשים האדם אל לבו, מי המלמד לנמלה חכמה ומוסר? מי הנותן בינה ליונה לשמור נאמנות לבן זוגה? מי המורה דעת לחית ה"ביבר" לבנות את היכלי' בחכמת בנין שיש להפליא עלי'?[20] מי המלמד לדבורה לבנות את כוורתה עם מדורותי' לכל אחת בבנין נפלא אשר יתפלאו עליו חכמי הטבע? אי' איפה המקום בברי' קטנה כעש לכל האברים החיצונים והפנימים אשר לבריות הגדולות? ומה שמפליא ביותר – איך משיגים כל הבריות, מהפיל הכי גדול ועד לרמה הכי דקה, את אכלם בעתו ובמדתו?!

במלה אחת, כל הברואים עם תכונותיהם הטבעיים, כלם כאחד מכריזים ואומרים: שמע ישראל ד"א ד' אחד! ולכך עמדו חכמי המשנה ויסדו פרק שירה, אשר יעבור עליו כל איש ישראל כפעם בפעם ויבין עד מה נבראו כל הבריות בחכמה רבה והן מתנהלות ומתכלכלות באופן נפלא, וביחד עם המשורר יקרא ברגש – מה רבו מעשיך ד' כלם בחכמה עשית! ומתוך כך ישיג יראה ואהבה לרוממות ד' לטוב לו בשני העולמות.

והנה לא את כל הברואים רואה האדם בזמן אחד, ישנם ברואים אשר יראם פעם בחדש, פעם בשנה, ויש אשר יראם אך פעם בכל ימי חייו, הללו הם המורים אשר יתנו שעורים לעתים רחוקות. ואולם האדמה – בכל אשר יעמד האדם ויפנה שם היא ואיננה פורשת ממנו לרגע, ומדמים חכמנו כאילו היא פדגוגו ואומנו של האדם, היא מלמדת אותו, אשר יתפתח ויהי' ואיש ולא ישאר נפש-חיה לבד כמו שנולד. והנה המדה היסודית והשרש לכל המדות האנושיות היא, לדעת ולהרגיש, כי לא נברא האדם אך למענו, כאשר יחשב אוכל העשב כי כל עשבי האחו אך לו הם, וכשיבוא בן מינו לנגוע בהם, הוא מקבל את אורחו בקרניו, והאדם החושב כי כל ענפי הפרנסה בעיר אך לו הם, וכשיבא פועל עני מעיר אחרת אשר לא מצא את מחיתו שמה, הוא מקבלו בקרניו (קרני רשעים), האדם הזה אין יתרון לו על הבהמה, ואין לו כל זכות לבוא ולשחוט אותה לאכול את בשרה, בשעה שאיננו טוב ממנה. – את הלמוד הזה נותן לנו הפדגוג היקר האדמה: היא, הארץ הזאת, מגינה על כל הברואים, אין בכח אנוש לתאר את השתערות כנפי'[21] אשר תחת צלן חוסים מיליונים ברואים, והיא זנה ומפרנסת אותם במאכל במשקה בלבוש ותכשיטים, בדבר זה מראה היא לנו את הדרך האנושי אשר גם אנחנו לא נחי' בעד נפשנו לבד אך נהי' טובים וישרים לכל.

ועוד למוד – יש לפעמים בן אדם שהוא באמת נדיב לב ומיטיב, ואולם אם יהין אחד ויפגע בכבודו, חרונו הנה יבער בו לאמר: האם באיש כמוני יבעט איש? אנכי – אשר כל העיר וסביבתה נהנים מטובי, יבא העני הדל והבזוי הזה ויפגום בכבודי!? ואז – יוכל היות, אשר יצא שכרו בהפסדו, וכל אשר נקבע לו בשכר טוהר לבו ילך לאבדון בהכלימו אדם ברבים, ולכך בא הפדגוג הנאמן הזה (הארץ) ומלמדהו דעת: התבוננה בן אדם! לו גם אם תהי' הנדיב הכי גדול במלא התבל, אשר תחת כנפיך יחסיון אלפי איש, הלא תסכים כי לא השיגו כנפיך את כנפי, והנה אנכי – שים לב והבינה – שפלה ובזוי' בעיני, והברי' הכי שפלה אשר תינק את חלבי וטובי, דורכת ובועטת בי, ואין אני עוקמת שפה כנגדו! ככה בני תנהג גם אתה – וטוב לך! – מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם! בוא וראה משה רבנו (אדון הנביאים) אשר בזכותו ירד המן לישראל ארבעים שנה והוא הי' עניו מכל האדם שעל פני האדמה.

האיש המשכיל המסתכל בענין זה בלב מרגיש ומחשבה זכה הוא מכיר מה נאה וחמיד הצדיק הנוהג במדה זו. הביטו עכשו וראו מה עמקה חכמת חכמינו הקדושים אשר הליטו את הרעיון העשיר הזה במקרא הקצר שדברנו בו: "מכנף הארץ" – מתוך כנפי הארץ, הלוקחת תחת חסותה את כל העולם כלו, ועם כל זה, היא שפלה בעיני', ונותנת את עצמה מרמס לכל, "זמירות שמענו" – זמירות נעימות, אשר יתעורר הלב ויתרגש לקול מנגינותיהן, וישוב להיות, "צבי לצדיק" – חומד ומשתוקק למדותיו של הצדיק.

בדבר זה העמידה אותנו האם הנאמנה (הארץ) על רגל אחת, ז"א, ההנהגה "בין אדם לחברו", אבל על רגל אחת אי אפשר להתעכב זמן רב, אם רוצים להיות אדם שלם (לא "קומידינט" מראה תעתועים) מכרחים לעמד על שתי רגלים (כמ"ש במ"א ח"ג פרק הקומידינט על רגל אחת), על זה מוסיף הפדגוג הנאמן (הארץ) ללמדנו: שמע בני! אל תהי נא כסכל, אשר יחטוף דברים מן האמצע מבלי לראות מה כתוב לפניהם ומה לאחריהם, הסכל נשען על דברי הלל הנשיא, אשר בבוא אליו איש ודרש ממנו ללמדו את התורה כולה על רגל אחת, ז"א, למסור לו את תמצית התורה על יסוד אחד, השיב לו – מה דעלך סאני לחברך לא תעביד, ז"א, הדבר שאין אתה סובל שאחרים יעשו לך לא תעשה אתה להם, על היסוד הזה נשען הסכל וחושב בדעתו, מאחר שהוא אוהב את הבתולות כנפשו, הנה הוא מקיים את התורה כולה על רגל אחת ומה לו עוד לשבת ולתפלין – לב ומח? והלא כבר הוא בן העולם הבא! (וספק גדול בכלל אצלו אם ישנו כדבר הזה?).

הסכל הזה איננו מבין, כי דבר חשוב לא בנקל אפשר להשיגו, קוצים וברקנים צומחים מאליהם, אבל תבואה – הרבה עמל וזעת אף יש להשקיע עד שיראה עולה בקנה, וכן – אהבה לבתולות ועוד פנטזיות שדופות וריקות, הללו עולות מאליהן על הלב מבלי כל עמל, אבל אהבת אנוש טהורה, לאהוב כל אדם כנפשו, גם אם עומד לו בדרכו ומסיג גבולו בפרנסה ופוגע בכבודו, במקרה כזה להיות שפוי, לא לנקום ולא לנטור (אף שהיכלת בידו) אך לעבור על מדותיו ועוד לאהוב אותו כאח, דבר כזה לא בנקל מתישב על הלב!

גם התרנגול אוהב את התרנגולות כמעט כנפשו וחולק עמהן פרוסה פרוסה, מיד שהוא רואה גרעין כל שהוא הוא מקרקר ומזמין להמון עלמותיו לארח אתו, וראו נא והביטו, בהזדמן לו מסיג גבול, תרנגול שכמותו, כאן מצטחק כבר מחזה-דמים! מנקרים וצובטים איש את רעהו עד למיתה, ואין ביד מי שהוא  לבוא ולהשלים ביניהם!

התרנגול הזה הוא משל מאד מתאים להקומידינטים של זמננו, החושבים שהם עומדים על רגל אחת (של התורה, רגל שבין אדם לחברו), לא! בא' רבתי, התרנגול הזה מוכיח להם את שקרם בולט, הוא מראה להם כי אינם יודעים פירוש המלים, כי אין באור "לרעך" – נערה בתולה כי אם ריע כמשמעו אשר הוא "כמוך" בן חוגך, אותו האומן אותו הסוחר ודוקא מסיג גבולך, ועם זה עליך לאהוב אותו, כי "אני ד' ", אני הזן ומפרנס, אני המחלק כבוד (והעושר והכבוד מלפניך), ולא האדם בכחו ומחו לוקח לעצמו, וכשאני קוצב לך בן אדם פרנסה אין מי אשר יחטוף מה שהשגחתי קבעה למענך, גם כחוט השערה לא יחסר משלך! (אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימא).

על אהבה אנושית צרופה כזו יש לטרח הרבה, לבער את הצמחים הרעים העולים בלב מן המדות הרעות קנאה שנאה כעס וכדומה, ולכך מסיים הלל ואומר: "ואידך פירושה הוא" – כל התורה כולה היא באור להיסוד הקצר הזה, זאת אומרת, להשיג את האהבה האנושית הטהורה, יש ללמוד לצורך זה את כל התורה ולקימה, כי על ידי האש האלוקי אשר בה (מימינו אש דת למו, דת אש) נצרף הלב ממדותיו הנשחתות ושב להיות: אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות.

את הלמוד הזה מלמד אותנו הפדגוג הנאמן (הארץ) כמו שאנו רואים, שכל טובתה לברואים מצוי' אך בשעה שהיא חי' בשלום עם השמים, כי בשעה שהשמים יערפו עלי' טל ומטר היא מלאה בר, אבל בשעה שהיא נפרדת מהשמים היא פוסקת מלהיות עוד מיטיבה, אך איפה יש להרגיש זה? – "מכנף הארץ"! בקצות העיר, מקום שם יתחילו הפרדסים והשדות, ואולם באמצע העיר – שם אין להרגיש, כי אם אין גשם בארץ והאבק עולה, באה משטרת הבריאות ומרביצה את האדמה, אבל "מכנף הארץ" ובקצות העיר שם מרגישים היטב.

למוד יקר לאדם הוא דבר זה: אימתי יהי' לבך טוב לכל, להסך על כל באברתך, להיות מיטיב רב חסד ולא להתגאות כנגד מי שהוא גם בשעה שהוא בועט בך, או שנדמה לך שהוא גוזל ממך את פרוסת לחמך? זהו בשעה שתחי' בשלום עם אביך שבשמים, זאת אומרת, אם תאמין כי ישנו בורא ותלמוד את תורתו על מנת לקימה, אותה התורה המשולה לטל ומטר (יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי), היא תרטיב את לבך ויצמחו בו פרחים ופירות יקרים (כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו) – אימתי תוכל לעמד על רגלך השמאלית, לקיים את ה"לא תרצח" אשר בלוח השמאלי? כשתעמד הכן על הרגל הימנית ותקים את ה"אנכי ד"א" אשר בלוח הימני! וזה הרעיון העולה מפרק השירה: "מכנף הארץ" – מקצות העיר אשר שם רואים, שאין הארץ יכולה להיות נדיבה ורבת חסד, אלא בשעה שהיא מתאחה עם השמים אשר יורידו לה טל ומטר, אבל מיד שהיא פורשת מהם איננה עוד אותה אשת חיל, מזה: "זמירות שמענו"-מנגינה נפלאה אשר תעורר בנו: "צבי לצדיק" – תשוקה וחמדה להנהגותיו של צדיק![22]

– אהובי יוסף, אמרה רחל, ראה עד כמה השכילו חכמי התלמוד, אשר בארבע מלים בתפלת "אלקי נצור" הליטו את כל הרעיון הזה, באמרם, "ונפשי כעפר לכל תהי' ", זאת אומרת, אהי' דומה בכל אל העפר, אם במדת ההטבה וההכנעה, זהו בין אדם לחברו, ואם בגעגועים לאהבת שמים ללמוד את התורה מן השמים המשולה לטל ומטר שהארץ צמאה להם, זהו בין אדם למקום. בקצרה.– תפלה זו דורשת להיות: איש (בין אדם לחברו) יהודי (בין אדם למקום), ולכשאהי' כך אהי' קיים לעד אני וזרעי כארץ הזאת שהיא מבלה את הכל והיא אינה בלה.

 

ט: הבחור בן השמאל

בטח תאבים אתם לדעת, קוראי החביבים, את סוף דבר סלומון (שצחק על רקוד ה"קדושה"), לאחרי אשר חפו פניו על ידי דברי טעמה של רחל, הטו איפוא אזן ושמעו:

בשובו הביתה ביחד עם מר פרידמן בקש ממנו סליחה על טעותו, וענהו פרידמן – אם באמת ובתמים אתה אומר, בואה אלי ביום פלוני ונלך יחד לבית יודנפרינד, ושם תשמע מפי ר' מרדכי באור עמוק לענין הריקוד בקדושה, ותחל להבין ערכו של מנהג בישראל, ואז תוציא בעצמך את פסק דינך עליך אשר העזת להעליב העם ­– עמך.

– בחשק,ענה סלומון, דבר הצפרים עורר בי תאבון להבין סודו של כל מנהג בישראל.

– אדוני רואה, אמר סלומון לר' דוד בבואו אליו ביום הנועד, כי נאמן אני בדבורי! (זה הי' יום השבת לאחרי קשר השדוכין שבין יוסף ורחל).

– טוב מאד, ענה פרידמן, אנחנו נלך לבית ה' יודנפרינד לברכו בברכת מזל טוב, שם אסב השיחה על דבר הרקוד ב"קדוש".

הם הלכו שניהם לבית ר' מרדכי והיטיבו את לבם שמה.  ביחוד שאב מר פרידמן נחת בהסתכלו ביוסף השמח בחלקו, כי לבד יפי' וחכמתה של רחל, עוד מצא בה מעלות אשר לא פלל להן, כמו עבודת בית להפליא, טעם אמנות, מלאכת יד נפלאה, דברים שהתבלטו מעל גבי הרקמה והציורים מעשי ידי רחל אשר בהם קשטה רחל את האולמים ומתוך המזנון אשר ערכה בעבור האורחים, כל פינה הבריקה ביפעתה כמו שאומרים, ואי' איפה הפנים המסבירות והידידות העדינה שהיא מראה לכל איש, עד שהיא קונה את לב הכל לאהבה אותה ולהוקיר ערכה"

– אורחי היקרים, אומר ר' מרדכי, הייתי מיעץ לכם להקדים ולהתפלל מנחה ונוכל אחר כך להשתעשע בלב שקט.

האורחים הסכימו והתפללו מנחה, גברים לבד ונשים לבד, הוציאו ספר תורה לקרא בו, את הספר כתב ר' מרדכי מממונו, הוא הי' עטוי מעיל מרוקם יפה (מעשה ידי רחל), ועליו דבוקה דמות כתר כפולה, זאת אומרת, כתר קטן על גבי כתר גדול ממעל לו, כי כך צותה רחל את האומן לעשות.

– מרת יודנפרינד היקרה, אמר יוסף לרחל לאחר התפלה, האורחים הביבים משתוקקים אשר תאבי לבאר להם ענין הכתר הכפול הנדבק בפקודתך על מעיל-הקדש.

– הרעיון הזה מבואר ב"פרק" של היום, ענתה רחל.  התנא ר' שמעון אומר:  שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם, כונתו, יש לנו אדם מוכתר בכתר תורה כי הוא גאון בתורה, ישנו אדם המוכתר בכתר כהונה והוא הכהן הגדול, ויש אדם מוכתר בכתר מלכות, אך כל הכתרים האלה אין בכחם לתת כבוד למתהדר בהם אם אין כתר אחד קטן על גביהם הוא כתר שם טוב!

המסורת מספרת (ירושלמי ב"מ פ"ב), ממשיכה רחל, כי התנא הגדול שמעון בן שטח, קנה חמור מאצל ערבי אחד ומצאו תלמידיו אבן יקרה תלוי' לו בצוארו, באו ובשרו לרבם על המציאה הגדולה, אמר להם הרב:  בני האהובים, אנכי אך חמור קניתי מאת הערבי ולא אבן יקרה, עלינו להשיב האבן לבעלי'!  האבן הושבה והערבי התרגש וקרא:  ברוך א' שמעון בן שטח אשר לו עם קדוש כזה!

פרקי אבות מלאים אבנים יקרות, הוסיפה רחל וכח המשיכה לבאר משניות רבות עד שהגיעה למאמר ר' יעקב:  העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, לאמר, בעולם הזה עלינו להתקשט בבגדים נאים ותכשיטים יקרים הם התורה והמצות, ובזה נוכל להתקבל בהיכל העולם הבא לפני מלכו של עולם, אולם האיש ההולך כאן בשרירות לבו והוא משחת המדות והנמוס, דומה למופיע במשתה חתנים בפנים מלוכלכות ולבוש צואים, אשר אך חרפה וכלימה יכסוהו שמה.

– מי בא משם לכאן לספר שמי שאינו נוהג על פי התורה נוכל חרפה וכלימה?  שאל סלומון בכוון, לשמוע מענה רחל על זה.

– אתה שואל אדוני ממש שאלת הבחור בן השמאל, ענתה רחל בבת-צחוק.

– מי הוא זה הבחור בן השמאל?  שאל סלומון.

– אם יש את השומעים קצת סבלנות אספרה חלום, ענתה רחל.

– נעימה לנו שיחתך, עלמה, ענו השומעים.

– בחלומי, אמרה רחל, והנה אני מטילת בגן נחמד, גן של עצי תמר גפנים ועוד, בתוך הגן שוטף נהר מים זכים, מן הצד עומד בית יפה אשר מתוכו מגיע לאזני קול נעים של איזה לומד והקול חודר בכל נימי נשמתי.  התקרבתי וישבתי על אחד הספסלים לספוג את הקול הנעים הזה, והנה יצא מתוך הבית איש שיבה אשר פניו כפני חמה בתקופת תמוז, עיניו מפיקות רוך וטוב-לב, במלה אחך, מלאך בצורת איש, הייתי תאבה לדעת מי האציל השיבה הזה, והנה אחריו יוצאת אשה הרה צעירת ימים (בת 23 בערך) וראשה מכוסה צעיף פשוט כדרך הנשים הצנועות ביותר, היא ישבה על הספסל לצדי.  אני מסתכלת בפני' והקסימה אותי ביפי', לא ראיתי יופי כזה בכל ימי חיי.

– מי איש האלקים השיבה הזה?  אני שואלת ממנה.

– זה חותני, ד' יאריך ימיו, ענתה האשה.

– ומה שמו?  אני מוסיפה לשאול.

– הלא זה אברהם אבינו, עונה האשה, האין את מכירה אותו?

– ואם כן גבירה, את רבקה אמנו?  אני שואלת כמסתפקת.

– כן כן בתי, היא עונה בידידות.

– ומי האיש הלומד בפנים בקול ערב כזה?

– זה שם (זקננו) בנו של נח, וזה בית מדרשו המהולל בפי כל בשם "בית המדרש של ועבר", בעלי וחותני מבקרים תדיר את הבית הזה ולומדים בו.

– ומה השיאך אמנו לבקר את הבית הזה?

– לא עליך בתי, אני סובלת מאד מהריוני והלכתי להתחנן לפני שם איש האלוקים אשר יתפלל עלי להקל צערי.

– מדוע לא בקשת מחותנך אברהם אבינו על הדבר הזה?

– יצחק בעלי ואני הננו בעיניו אישון בת-עין ואין אני חפצה לצערו.

– אה, מהרהרת אני, מה מאושרת אני, הנני עתה בעיר קדושה חברון, על יד אמנו רבקה, ואצל הבית הקדוש בית מדרשם של שם שם ועבר וזוכה לשמוע קולו של זקננו שם.

– אוי!  קוראה רבקה אמנו, צער הריונה אחזה.

– אם יקרה, אמרתי לה, השעני עלי אולי יוקל לך.  חבקתי' והיא נשענה עלי ונרדמה בחיקי.  בשכבה כה אני מרגישה, והנה שני ילדים מתרוצצים בבטנה, זה נדחק לימין וזה – שמאלה, והנה גם קול יריבים מגיע לאזני, אני מקשיבה ושומעת:

– עלינו אחי לחיות חיי שעה, אומר הנדחק אל השמאל (לב כסיל לשמאלו), והנה לפנינו מכל מאכל (אוכל ממה שאמו אוכלת), ואין עלינו לדאוג לא למדור ולא ללבוש, הבה נאכל ונשתה ונתגלגלה ככדור.

– לא אחי, עונה השני אשר בימין, הודות לא' אשר הכין לנו מזון ודירה,עלינו להיות שקטים ולא לבעוט באמנו חלילה, הנושאת וזנה אותנו, לא למען חיי השעה בזה, כי אם למען אשר נתפתח בכל אברינו וחושינו החיצונים והפנימיים, לאור באור החיים בעולם הגדול, בצאתנו מהמערה האפלה הזאת.

– הלאה בן-ישיבה! קרא בן השמאל ברגז, אין אתה יודע מה זה חיים בכאן, אתה שוכב מקופל בפינתך מהרהר אך בעולמות עליונים ובמה שעתיד להיות... לא כן אנכי עמדי, כי אין לאיש אלא מה שעיניו רואות ואין טוב לו כי אם לאכל ולשתות ולהשתובב!  הוא נדחק אל הצלע ומוסיף, אני פה אשב כי אויתי ולא אצא מכאן לעולם.

– ריקה, ריקה, עונה בן הימין במנוד ראש, הם את פיך שאלו כשתגיע שעתך לצאת?  ימלאו ימי החוזה ויפקדו עליך לקחת את חבילתך ולפנות את המדור, ואם תסרב, יביאו רופא עם כלי חבלו והוא יסחב אותך אבר אבר, ואז תהי' אדם שלם בכל המעלות, חרש אלם עור ופסח, וחייך אחרי כן יהיו חיי "שלוה ונחת" כחיי אחד ה"מאושרים" האלה...

– כשאמרתי שאתה "בטלן" ברור מללו שפתי, עונה בן השמאל, וכי מה אתה מפטפט על עוד איזה עולם, מי הגיד לך זה?  מי שב משם לכאן לספר לך, כי מי שאינו מתפתח כאן או נסרך באחת הצלעות הוא חי שם חיי אומלל?  כי השמיע באזנך דברי הבל כאלה?  אך פתי יכול להתפתות לדברים כאלה?   מה שיהי' אחרי כן אני יודע ואיני מחויב לדאוג לו, עכשו יש לפני מן המוכן עלי לחיות חיים טובים! [23])

–הוי טפש! עונה בן הימין, ואם לא באו לספר לא יכולים להבין הדבר מאליו? המוח בראש מלמד זה, השכל הבריא יש לו עינים בהירות וצופה למרחוק (ונר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו), המחשבה הבריאה אינה יכולה להשלים עם הפתיות, כי כאן בנקיק הצר והאפל הזה תהי' קבורתנו, כמה ימי חיינו כאן, אך תשעה ירחים ורובם לבלי הבנה כי אם כאבן דוממה, והשאר אף הם כחלום יעוף, ומה תהי' תקותנו אם כאן יחל עולמנו ופה יגמר?  אם בדבר הזה, האמינה לי, כי אין כל העסק כדאי לא לנו ולא למטפל בנו! הבט נא וראה כמה נפלאים מערכי הבית הזה אשר בו באנו להתפתחותנו, המרגיש אתה כי כל עולמנו הקטן כתולה באויר, ומסביב לו וביחוד מעל לראשנו, מסודרות מכוניות מיוחדות במינן המשפיעות לנו חיים להתפתחותנו?  ועל מה שוא נבנו וסודרו כל מערכות הבנינים האלה, האם למען נבלה במערת חשך זו את ימינו הקצרים בהתרוצצות והתגוששות ואחרי כן נהי' כלא היינו?  מטרה נפלאה!  לחשוב ככה לא יוכל כי אם טפש כמוך!

בתוך הדברים מקיצה אמנו חובקת אותי ואומרת – ברוכה את בתי בבואך וברוכה את בצאתך, ואני מקיצה אף אני.

אני שוכבת לי על משכבי, מתמיהה על כל המחזה ובהגיעי לברכת אמנו אני נזכרת בדברי רש"י המבאר אותה במקומה (דברים כ"ח, ו') כי "בבואך" רומז ליום בואנו בעולם הזה ו"בצאתך" – ליום צאתנו מן העולם הזה לעולם הנצח, ותמיד הי' לי לפלא איך נבאר את המקרא הזה הנשנה כתוכחה בלשון קללה?  [24]) אבל אמנו רבקה פקחה עיני, כי הברכה על היצירה מהפרוזדור הגדול (עוה"ז) אל הטרקלין הגדול (עוה"ב) שר' יעקב הגדול מדבר עלי' (בפרקי אבות) מתאימה אל הברכה של פרוזדור וטרקלין בדמות זעיר אנפין (בטן האם ועוה"ז) שעלי' דבר יעקב הקטן עם עשו אחיו בבטן אמם.

כי כשם שאשרו של האדם בטרקלינו הקטן (עוה"ז) מתבסס בפרוזדורו הקטן (בטן האם), כי בהתפתח לו שם יפה כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל חושיו ולא יסרך חלילה לאחת הצלעות, מיד שתגיע שעת צאתו יחליק מהבטן בהצלחה ובנקל "כמשחל ביניתא מחלבא" (כמשוך שערה מהחלב), ויחי' בטרקלין הקטן (עוה"ז) חיי אושר של בריא בכל אבריו וגידיו (איזהו עשיר ר"ת עינים שנים ידים רגלים), – כן אשרו בטרקלינו הגדול (עוה"ב) תלוי בפרוזדור הגדול (עוה"ז), כי בשעה שהוא מפתח בפרוזדור זה את כל כח התורה שנשתל בנשמתו (ומלמדין) אותו כל התורה כולה) על מנת להוציאו לפעל (אדם לעמ"ל יולד, ר"ת לומר על מנת לעשות) והוא לומד ומקיים את התורה והמצות המזדמנות לידו (ועל אלה שאינן מצויות הב"ה מצרף מחשבתו הטובה למעשה), אז בכח רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, מתפתחים רמ"ח אברי נשמתו ושס"ה גידי', וכשמגעת השעה המיועדת הוא יוצא מהפרוזדור ועובר אל הטרקלין (מהעוה"ז לעוה"ב) כמשחל ביניתא מחלבא (זו מיתת נשיקה ברכות ח')[25]),

–איך אפשר שלא ידבק האדם בעפר אדמתו?  שואל סלומון, הבורא נפח נשמה בגוף הנזקק לכל כך דברים – לחם בגד מדור ועוד, והוא נאלץ לעבוד או לנהל עסקים למלוי צרכיו אלה, ואיך אפשר לא להשתקע בעניני ועסקי העולם? 

– הולד בבטן אמו, משיבה רחל, הוא עלול יותר להדבק שם, הוא מקופל כפקעת במדור צר, ואולם ההשגחה דאגה לזה, הוא נתון כאגוז בספל של מים, המים מגינים עליו אשר לא ידבק, הוא דבק באמו אך באמצעות חוט השרר ומחוץ לזה הוא חפשי ושט במים, אילו התבקעה שלפוחית מים זו לפני זמנה והמים יוצאים מיד הי' הילד בסכנת דבוק.

– כדבר הזה, ממשיכה רחל, דאגה ההשגחה גם ביחס לעמנו הנמשל לאגוז (אל גנת אגוז ירדתי), גם אותו הושיבה בספל מים, הי ארגה את חוטי התורה (המשולה למים – הוי כל צמא לכו למים) בכל עניניו, בכל אשר יפנה היהודי הוא נפגש בחוט של הדת, הוא פוקח עיניו עליו להגיד – מודה אני לפניך – להודות לבורא על נשמתו שהחזירה לו רגועה ברוב רחמיו, הוא רוחץ את עצמו שוב נגיעה בחוט הדת (רוחץ אדם פניו לכבוד קונו, כל פעל ד' למענהו), שותה תה ומברך, מניח טלית ותפלין קורא ק"ש ומתפלל – כמה נגיעות בחוטי הדת, הולך לעסקיו שוקל ומודד ושוב נגיעה – מדת צדק, סחורה טהורה, לא תונו, מדבר עם אנשים – נזהר על: שקר חנופה וגנבת דעת ואונאת דברים לשון הרע ורכילות, בקצרה – בכל אשר יפנה לא ימלט אשר לא יפגש עם מצוה של תורה, של סופרים, במנהג טוב או במדה טובה, הוא שט תמיד באהבת תורה (לאהבה את ד"א ולדבקה בו), עם העולם הזה הוא מקושר רק כמו שאומרים, בחוט השרר, איש כזה השם לבו על דרכיו ועושה כמצוה עליו, דומה להיות אדם דבוק באדמה ואין לו כנפים לעוף כמלאך בשמים, אך בכל זאת יש לו הכח (באמצעות התורה) להתנשא מעל לאדמתו ולהיות קשור בה אך בצפורני רגליו, ולכך, בהיותו עלול להתמוזג עם האדמה מזכירים לו כי "עם קדוש אתה" (פרוש ומובדל מהארציות)   ואיננו איש אדמה (עם הארץ), ולמרות שהוא נאלץ לעבוד את האדמה או לנהל עסקים בה, לא ישקיע בה כל מחשבתו ועיונו, כי את אלה עליו להקדיש בו בפרק לשמים (בכל דרכיך דעהו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים), ולכך תקנו בעת אמירת "קדושה" (המורה על פרישות והבדלה)  להתנשא ולהשען על צפרני הרגלים, להראות כי להיות מלאך לגמרי (לעוף בשמים בהחלט) גם זה איננו דרך, כי אדרבה מעלת האדם יתרה על מעלת המלאך, הוא עומד על הארץ ובכל זאת הוא מתנשא עלי', וצא והבין מעתה, מר סלומון, איזה רעיון נשא טמיר במנהג הקדוש לרקוד "קדוש"!

–נפלא הרעיון, אמ סלומון, אך בכל זאת עוד אפשר לשאול, כי לפי זה הי' לו לעשו להולד בעל-מום, חרש אלם וכדומה, בהיות שלא התפתחו אבריו כראוי, ובדבקו ברחם אמו הי' ראוי להוציאו בכבלי לידה!?

– הדבר הי' באמת כך, משיבה רחל, אילו נמסרה התפתחות הגוף בידי עשו, אך הדבר הזה נלקח מידו, ולכך גדל כמובן הגוף בכל התפתחותו, אך כל מגמת חפשו נקבצה באה במחו להשתלט על מצבו בהתפתחותו בפרוזדור של העום הזה, הוא שהתורה מרמזת כי הי' עשו "אדמוני" ובני אדם קראו לו "עשו" כי הי' "אדמה" ונולד "עשוי", כי לא הוסיף שלמות אחרי הולידו, שור בן שלש שנים אינו חכם מעגל בן יומו, שור בן יומו קרוי (שור או כשב או עז כי יולד), עליו להתפתח כל ימי חייו בפרוזדור להשיג את שמו הנכון, אך עשו לא האמין בעולם אחר בשאלו שאלת הבער – וכי מי בא משם לכאן לספר?  ולכך לא פתח את נפשו ונשארה כמו שהיתה.

– אה, אמר ר' מרדכי, עכשו אני מבין מה שהתורה מספרת כי הי' יעקב איש חלק, כי זה סמל האדם הנולד, כי יוצא האדם אל העולם הזה ערום, על מנת לפתח את כחותיו בזה, והנה ידו אוחזת בעקב עשו, לרמז, כי עלינו להוציא לפעל ידים את אותם הענינים שעשו בז להם ודש אותם אותם בעקביו, להורות כי גבוהה שיתו על שיטת עשו, כגבוה השמים על הארץ, כי עשו שאינו מאמין בעולם אחר, כל רגע שהוא מתקרב אל היציאה הולך וקרב הוא אל פי שאול, ועל כן, גם בפרוזדור הגדול קרא ואמר:  "הנה אנכי הולך למות", גם בפרוזדור הקטן חושב הי' כי הוא מוצא להורג, אך יעקב אחיו אחז בעקבו לאמר לא אחי, לא יוצא למות אתה, כי אם לחיות חיים יותר טובים יותר מרווחים, והזהר איפוא בעולם ההוא לתקן את נפשך, כי שם הפרוזדור המסור לרשותך הגיע אל הטרקלין המקווה.

– את הרעיון הנערץ הזה מסר איוב בדברים קצרים, הוא אומר כי "מבשר האדם" (גוף האדם איננו האדם עצמו כי אם בשרו, על בשר האדם לא ייסך) אנו מכירים את רוחו שהוא ה"אדם" (ומבשרי אחזה אלה), כי כשם שיש לבשר האדם פרוזדור (רחם אמו) לפני טרקלין (עוה"ז), כן יש לאדם עצמו פרוזדור (עוה"ז) לפני טרקלין (עוה"ב), ההבדל ביניהם הוא רק, כי פרוזדורו של בשר האדם נתון בידי שמים (לבעל חי לא נתנה בחירה) אבל פרוזדור האדם מסור לרשותו לתקן עצמו על מנת להכנס לטרקלין.

ולכך אמר החכם מכל אדם:  "טוב שם משמן טוב", ז"א, אל נא תהי כבהמה לפטם את בשר-האדם לסוכו בשמן ולהשיב גם את הרוח לבשר, לשפוך שמן תורק על הגוף ועל הבגדים, להפיץ ריח למרחוק, ולרכוש לך בזה כבוד, לא בני!  כי עד אנה יגיע ריח זה ועד מתי ישהה?  ואולם, אם תתן את דעתך להגבי את הרוח, להיות אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות, שמך הטוב יפיץ אז רוחו למרחוק ועד בלי זמן!  ואם יבא הרמאי העולמי (יצה"ר) להשגות עיני שכלך בשאלתו הטפשית – וכי מי בא משם לכאן לספר?[26])  אף אתה ענה לו:  "ויום המות מיום הולדו" – להבין את תכנו של יום המות (מה שהכל בוכים) אפשר מיום הולדו, הילד שהוא נולד הוא בוכה ומקים שאון, ואבודתיו ואוהביו – אדרבה – שמחים וששים ומברכים את תולדתו ב"מזל טוב", ואימתי גם הם בוכים אתו? – כשהם רואים שלא התפתח כראוי בבטן אמו, כי נולד עור או באיזה מום אחר, וכל שכן אם נסרך ונדבק שם וכשהוציאוהו נתלשה לו יד או רגל, בשעה זו, גם הם בוכים, בראותם את עתידו האומלל של ילד זה, עור או בעל מום לכל ימי חייו.  והוא הדבר ביום המות, אימתי בוכה האב (הב"ח וכל אוהביו)? כשלא התפתח חלילה, בבזותו תורה ומצוה (בז לדבר יחבל לו), או כשנדבק ונסרך בעולם, כי יצא מספל המים (רוח התורה) ונשקע בהבלי הזמן, בשעה זו, יוצא לבית עולמו בכל מום אומלל לנצח, ואז, בוכה הב"ה כביכול וכל קרוביו ואוהביו אשר בעולם האמת, על אסונו הגדול, אך אם התנהג כיעקב אבינו, בהוקירו את כל הדברים שעשו דש בעקבותיו (וידו אוחזת בעקב עשו), ובגדלו בתוך ספל המים (אשרי מי שגדל בתורה עמלו בתורה),

וכאמו הי' דבק אך בחוט השרר, כי לא נהנה מן העולם כי אם לקיום הגוף והתקין עצמו בפרוזדור עם כתר תורה וכתר שם טוב, בשעה זו, הכל שמחים אתו ומקבלים אותו בשמחה ובכבוד גדול.

– כן כן, אמר ה' פרידמן, הרעיון נכבד מאד וגם פשוט, אשר הכל יבינו, אך מה אומלל האיש אשר ישכח בו חיש וישקע בהבלי הזמן.

"בעל בית החרשת יודע את החומר", אומר הפתגם העולמי, יוצר הנפשות יודע כי האדם עלול להשקע, לכך הקיפו מצות ושזר את התורה בכל מעשי אנוש, גם הלבישנו בגדי ישע אשר יזכירינו תמיד במטרתנו, הם התפלין שבראש ועל הזרוע, הם הם המלאכים המוציאים אותנו מכל טיט ובוץ, ושמא יאמר האדם, ומה רעש אם לא מניחים תפלין יום או יומים?  על זה באה התורה והראתה לנו דוגמא, עד כמה חלש טבענו, עד כי בנטי' כחוט השערה עלולים אנו להשקע בעולם ההבל:

התורה ממשילה את היציאה ממצרים לעובר הנשמט ממעי אמו:  "גוי מקרב בוי" – גוי שהי' נתון בקרב גוי שני, לכאורה חיו ישראל במצרים כעם בודד ולא התערבו ביושב הארץ (ויהי שם לגוי) אך קוו כי יבא היום ומאושר ויצאו משם (פקוד יפקוד וגו' והעלה אתכם), ופתאם אנו רואים מחזה נפלא, כי בהחל המכות הוקמה ההבטחה – והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כי שחרורם המצרים מיד מעבודתם הקשה והשיבו להם את הזכויות ששללו מהם, בה בשעה, צצה מפלגה אשר לא חפצה כבר לעזוב את מצרים, כי נחשבה להם כבר מצרים לארץ ישראל (כגן ד' בארץ מצרים), כי לא היתה מצרים רעה כי אם בהיותם תחת הלחץ בעבדם עבודת פרך, אבל לאחרי שכבר בא השחרור למה יצאו מארץ ברוכה?  והאמינו – כי נסרך הילד לא לצאת מבטן מצרים לעולם!  ומה עשה הב"ה?  נאלץ להביא כלי-חבול ולהוציא את הילד בחוזק יד עד שנתלשו לו אברים כאשר יספר בעל ההגדה:  ביד חזקה – זו הדבר, הוא הדבר שהביא הב"ה בשלשת ימי האפלה על אלה שנשתקעו במצרים לבלי צאת.

הדוגמא הזאת היא דוגמא מספיקה להראות לך עד כמה חלש טבעך, אשר ברגע אחד, מיד עם זרוח השמש, עלול אתה להסרך, אשר על כן, עליך לחבוש את התחבושת שהתקין לך הפרופיסור העולמי יום יום, תחבשת היד כנגד הלב (והי' לאות על ידכה) לשעבר תאות הלב, ותחבשת הראש (לטוטפות בין עיניך) לשעבר הנשמה שבמוח, עליך לזכור – כי ביד חזקה (זו הדבר) הוציאך ד' ממצרים! – ברגע אחד שראית דרור שקעת בבטן מצרים והוצאת גוי מקרב גוי בכלי-חבול אשר חבלו לך יד ורגל.  תחבשת היד (תפלה של יד) היא רפאות תעלה ללב אשר

לא יסרך אך יהי' "סור מרע", ברכתה היא "להניח תפלין" לאמר, הנח ועזוב את הרגל נעוריך (כי יצר לב האדם רע [מסכת] נעוריו אשר הורגל באולת הקשורה בלב הנער) ותן לב להתפלל לפני קונך, ותחבשת הראש (תפלה של ראש) היא להעיר ולעורר את השכל לקראת "עשה טוב", וברכתה על "מצות תפלין", להיות זריז במצות (כמו שבארנו בבאורי לספר היראה אשר לר"י צד 18 בהערה) כי המצוות הן האמצעים להביא את הנפש לשלמותה כשם שהמזון שהאשה אוכלת נהפך לדם ומזין את הילד אשר יגדל ויתפתח.

– ועתה מר סלומון, אמר דוד, התלעג עוד למנהג ישראל?

– מודה אני השיב סלומון, כי ראוי אני לענש על קלות דעתי.

– ענשך אמר דוד, לשתות "לחיים" להחתן ולברך בקול רם והכל יענו אמן, ואחרי זה נשתה אנחנו ואתה תענה אמן, הלא תדע ענין אמן, כי היום קראו בספר שהעם ענו אמן על הברכות והקללות, כי אמן מאשר הדבר.

– סבור וקביל, ענה סלומון, כדבריך אדוני אעשה, אך לפני זה חפץ הייתי לשמוע מפי רחל, על מה זה הובאו כאלה ביחוד אחת עשרה מצות אלה מבין כל תרי"ג המצות – לא תסיג גבול רעך?

– אבי שיחי', אומרת רחל, ספר לי פעם ספור – בבית הכנסת שהוא מתפלל בו, למדו ביחד שני אנשים, שעור של משניות, פעם אחת הוקשה להם ענין בפי' התוספות יו"ט והרמב"ם ובכל עמלם לא הבינום.  אשר אחד הלומדים מלך מיד לביתו ולחנותו, אבל יוסף, השני אף שגם הוא הי' בעל עסק גדול, אהבתו לתורה היתה גדולה יותר, ונשאר בבית הכנסת, הוא חזר כמה פעמים על המשנה, עד שהאיר ד' עיניו ומצא פתרון תמיהתו, הוא שב הביתה שש ושמח (אין שמחה בהתרת הספקות), סר לבית מסחרו של אשר ואמר לו: – ענין נפלא לי אליך, אחי, והוא מתחיל לבאר את דברי התוספות יו"ט והרמב"ם.  באותה שעה עמדו נכרים אחדים לקנות סחורה, והיטב חרה לאשר על יוסף עם ענינו הנפלא, הוא מתנפל עליו ואומר: – לך לשלום אחי עם הרמב"ם והתוספות יו"ט שלך!  מחר בבקר תגיד לי בבית הכנסת.  יוסף נשאר נבוך–לאורחים נכבדים כהרמב"ם והתוספות יו"ט מראים הדלת והמזוזה, על ספק ספקות של ריוח שקל אחד?  האם ינוסו הגוים הללו במשך חמשה רגעים?  ובינתים הלא הראו להם המשרתים את הסחורות!?  – אך יש לדון את חברי לכף זכות, ממלמל יוסף לעצמו, שמא נוהג כיום מנהג אחר, – החנות היא מקום ך לגוים ואין להסיג את גבולם[27]). למחר – לאחר התפילה, כשהגיעה השעה ללמוד, נמלך אשר ועמד לשוחח בחדשות היום, – ראה נא אחי, אמר לו יוסף, תמול כשהבאתי לך אורחים נעלים ונשאים כהרמב"ם ותוספות ויו"ט, גרשת אותי ואותם מעל פתח חנותך, ומדוע?  לבל נשיג את גבול הגוים שלך!  והיום – אין אתה בוש להכניס את הגוים שלך לבית הכנסת ולהשיג גבולם של הרמב"ם והתוספות ויו"ט!  כלום בבית הכנסת שהוא המקום המיוחד לאורחים נעלים כנביאים תנאים ואמוראים גאונים ופוסקים, כלום שמה אין אסור הסגת גבול נוהג ומותר להכניס שם שיחות בטלות על מי ומה שהוא?

– הספור הזה, ממשיכה רחל, מראה לנו עד כמה נחוץ וגם מקיף, הלאו הזה של "לא תסיג גבול רעך" שהוא אחד מאחת עשרה המצות, כי לבד באורו הפשוט, לא להנכס בעניני חברך, לגרשו ממקומו או לגזול עסקיו מידו, דבר שהוא מקיף כבר חלק גדול בתורה בענין שבין אדם לחברו, הנה הוא מתפשט גם על החלק שבין אדם למקום, כמה גאה הי' הדבר בעיני המקום והבריות אם בבית הכנסת לא הי' נשמע דבר מחוץ לתורה ותפלה?  כמה אסונות צומחים מישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, המוציאים ממש את האדם מן העולם?!  סוף דבר כל המשים לבו ועיונו במצות ד' הוא רואה עד כמה עסוקים ועשירי הרעיון הן, ולא אך המצות כי אם גם המנהגים בישראל, כאשר קרא עליהם דוד המלך ע"ה לאמר – הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים!

נעימה מאד הסברתך עלמה, אמר סלומון, ועתה הנני אעשה כאשר הוטל עלי, הוא ברך "בורא פרי הגפן" בקול רם ושתה "לחיים" להחתן והכלה טהמחותנים וברכם מקרב ולב אשר יזכו גם ביום חתונתם לבלות השמחה מתוך שיחות יקרות כאלה בדברי תורה ודת.

– כן כן, אומרת רחל, חכמי התלמוד אומרים (מגלה ז:) – רווחא לבסומי שכיחא (למאכלים טעימים יש מקום גם על השובע), אבותינו שהיתה התורה עריבה עליהם, מצאו לה מקום בכל מקום, בשבתם בבית מסחרם תפוסים היו ספר גמרא או תנ"ך בידם, ואם גם ישבו בסוד מלכים ורוזנים – היא היתה תהלתם (ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש), וביום הכי מאושר בחיים הוא יום חתונתם פארו וקשטו את שמחתם בכתרה של תורה, החתן דרש בדברי תורה והאורחים בשמחת לבם עטוהו פרחים ומתנות-דרשה, אני מקוה כי גם יומנו המאושר יעוטר בדגל תורתנו האהובה.[28])

– הנך מאושר, אומר סלומון בחשאי ליוסף, מצאת פרח נחמד לא לפי מעשיך, כמו שאני ואתה יודעים, צעירים רבים מקנאים בך, ויש באמת על מה לקנאת.

 

י: סעודת פורים

מר פרידמן הזמין את יוסף ורחל לביתו לסעודת פורים.  שם התפתחה שיחה על ענין היום.  גברת פרידמן היתה עשה מלומדת, היא ספרה נס פורים שקראה בספר "מצח אהרן".

– ומדוע באמת לא גלתה אסתר את מולדתה?  שאל יוסף.

– הלא במגלת אסתר מבואר הדבר, ענתה ג' פרידמן, כי כן צוה עלי' מרדכי.

– זו באמת שאלתי, מדוע צוה מרדכי כן?

פשוט מאד, ענתה ג' פרידמן, אסתר הלא היא מזרע המלוכה (ממשפחת שאול המלך הראשון לישראל), ואם תגיד את מולדתה, מיד יתנו כתר מלכות בראשה, אך אם לא תגיד, יחשבו כי היא מולדת חוץ ובושה היא להגיד, ולא יהי' לכבוד לשרי בית המלכות להמליך אותה, והנה תשוחרר מחצר בית המלכות!

– היתכן?  שאל יוסף כמתמי', היתכן שינער מרדכי כפיו מאושר כה גדול אשר תהי' שארתו למלכה על 127 מדינות?!

– אתה רואה בני? ענה ה' פרידמן, אצל יהודי אמתי עומדת הדת למעלה מכל אושר בעולם!

– על איש גדול כמרדכי, שהי' מאנשי כנסת הגדולה, עונה רחל, אין להתפלא כל כך, אם הדת נעלה ונשאה אצלו על אושר מלוכה, הפליאה גדולה ביותר על אסתר, נערה צעירה לימים, והיא אמיצת הלב לציית לאומנה ולהפסיד אושר של כס מלוכה!?

– ויותר מזה יש להתפלא, אומר ה' פרידמן, על אצילותה והכרת טובתה, אשר גם לאחרי הוכתרה והיתה למלכה, נשארה נאמנה לאומנה ופקודתו קדושה לה, ולא רהתה, אולי יסרב סוף סוף העם לעמוד תחת שלטון אשה שתוקית, והירידה מעל הכסא קשה יותר מאשר לעלות ולשבת עליו, דוגמא נאמנה לזה, אשר זקנה שאול (בחיר ד') לפני שהומלך ברח מהכבוד הזה (והוא נחבא אל הכלים) ולאחר זה כשנוכח לדעת כי עתיד דוד למלוך תחתיו רדף אותו עד חרמה.

  אך חנוך נכון, אומר הרבה, ממשיך ה' פרידמן, מרדכי נתן לאסתר חנוך כזה, אשר היהדות תעמוד בעיני' מעל לכל אושר בעולם.

– ראי נא שרה, איזנ  אורחים חשובים באו לבקרנו, אמר ה' פרידמן לאשתו. סלומון ריע יוסף ועוד אנשים צעירים נכנסו.  אסתר בתו של פרידמן (נערה בת 12) העמידה כסאות לאורחים, והם שבו אל השלחן והצטרפו אל השיחה.

– האמת מה ששמעתי?  שואל אחד הצעירים מתוך גחוך, כי בתלמוד שלכם אומר תלמודי אחד, כי היתה אסתר בשעה שנלקחה בבית אחשורוש, אשה בת 80 שנה!...

– אמת נכון הדבר, ענה ה' פרידמן, התלמודי הגדול שמואל ירחינאה אומר כן במדרש (ב"ר פל"ט), אך סלחה אם אשאל, מה זה שאמרת "שלכם" וכי לנו הוא ולא לך?  מתוך בטוי זה בלוית הגחוך ביחד עם שיחתך הקודמת (נמנעים אנו לכותבה בהיותה דברי מינות) נראה לי כי נפגע אתה במקצת, והנה היום פורים ורשאים להצטחק מעט, קפלה איפוא כנפי מעילך ונוכח: שמא חדרה המחט אל חלל הלב?..

– הכל פרצו בצחוק לדברי ה' פרידמן.

– ניכר שיש לך בלב על התלמודיים שלנו, אמרה רחל, הוציאה איפוא בפעם אחת כל מה שמעיק לך שמה, אך אל תרחק ללכת כי אם בענין הפורים גופא.

– עוד דבר שמעתי, ממשיך ההוא, התנא שלכם ר' עקיבא דרש, מה ראתה אסתר שמלכה על 127 מדינות?  אלא, תבא בת בתה של שרה שחיתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינות! ומה טעם לדברים האלה האם כל בנות ישראל אינן בנותי' של שרה?  בקצור, אין טעם לא בשאלה ולא בתשובה!

– ויותר אין?  אמרה רחל, יותר אין לך עוד לשאול?

– כן כן, עוד דבר שמעתי מספרים, שבשעה ששפכה אסתר כל מר לבה לפני אחשורוש, כי נמכרו היא ועמה להשמיד להרג ולאבד, ואין הצר חס על הנזק הגדול אשר יוסב בזה למלך, והמלך שאל, מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן?  והראתה אסתר על המן (איש צר ואויב המן הרע הזה), וקם המלך בחרי אף ויצא אל גנת הביתן לשאוף רוח כמסופר במגלה, באותה שעה – מספרים התלמידים – ראה אחשורוש מחזה חדש, – אנשים עומדים וגרזנים בידיהם והם קוצצים האילנות הכי טובים בגן, הוא נגש ורואה כי הללו בני המן, – מי אמר לכם לעשות כדבר הרע הזה, הוא שואל אותם בחמתו, לבוא ולהשמיד את האילנות הכי משובחים בגני?  והם עונים:  המן צוה אותנו על זה!  חמת המלך בערה בו יותר והוא שב אל בית משתנו, והנה – המן נופל על מטת אסתר, נדמה למלך כי רוצה לכבוש את המלכה והוא צועק:  "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית!?  ובא חרבונה והוסיף נפט על האש, כי בעבור מרדכי הטוב באנשים, אשר הציל את המלך מן המות, עשה המן עץ גבוה לתלותו, וככה נחל המן את מפלתו!  הספור הוא אמנם יפה מאד, אך ראו נא כמה מן הזרות בו!

– וכי מה חסר כאן?  שאלה רחל.

– נשים לב, ענה אותו הצעיר, האמת, כי בני המן קצצו את האילנות?

– חלילה, ענה ה' פרידמן, הלא ידוע הפתגם: פלוני יש לו מחו של המן, ואיך תטרף על המן דעתו, לצוות על בניו לקצץ אילנות גן המלך ועוד בנוכחותו?  אבל הללו היו מלאכים בדמות בני המן.

– וכיון שכן, אמר אותו צעיר, איך ענו כי צוה להם המן לעשות את הדבר הזה?  היש שקר גדול מזה?  אנכי איני חפץ לשקר כי שאלה זו שלי היא והאמת אגיד כי שמעתי' ואיך מלאכים ישקרו?  – הנכם רואים כי התלמידים שלכם אינם שמים לב על דבריהם, עד כי נמצא פגם גדול בדבריהם, ואתם תגידו שאני אפיקורס...

– חלילה חלילה, עונה ה' פרידמן, את הדבר הזה לא נגיד עליך, למרות שאין אתה מניח תפלין ולא מתפלל.

– ואלא מה תגידו? שאל הצעיר.

– אני אספר לך, עונה ה' פרידמן, האציל (גראף) שלנו, כשבא לבנות את ארמונו, הזמין מהנדסים ואומנים מפריז, ונמשך הבנין משך של שנה תמימה, עברו כמה שנים והוצרכו להוסיף לו אגף אחד, הוזקקו להרוס פנה אחת לאחוז בה את האגף, והביאו פלחים אחדים ובמקומות ברזל בידיהם הרסו ביום אחד מה שיגעו עליו חדשי מספר – אותו הדבר אתך, אם אתה בא להרוס את הארמון (היכל התלמוד) שמהנדסים נפלאים עמלו בבנינו, מאליך תבין איזה שם יתאים לך.

– הרגע דוד, אמרה ג' פרידמן, כי מה לך כי כה תתרגז?

– ואיך אפשר לא להיות נרגז, אם באים מעטי דעת כאלה, אשר מימיהם לא טעמו טעם קדושת התלמוד ומעיזים ללעוג לחכמיו, אשר לבד גדלם בתורה היו גם חכמים מחוכמים בשאר המדעים, כמו למשל, שמואל ירחינאה, שהוא צוחק עליו עתה, הוא הי' תוכן גדול, עד שהיו ברורים לו מהלכי הכוכבים ונתיבותיהם ברקיע כמהלכי שבילי נהרדעא עירו, הוא הי' גם רופא חצר הנשיא רבנו הקדוש, התלמוד מספר עליו (ב"מ פ"ה) כי פעם אחת חלה רבנו הקדוש על עיניו, ובקש שמואל להטיף לו טפות מרפא בעיניו, ואמר לו הנשיא כי קשה לו לסבול זה, בקש למשוח לו משחה על ריסי עיניו ולא קבל גם זה, עשה לו אבקה חזקה אשר נתנה מתחת לכר אשר למראשותיו, ועבר ריח האבקה דרך הכר והראש והגיע לעינים ורפא אותן[29]), איש כזה הגדול בתורה ובמדעים במדה כה מופלגה, ההוא ידבר דברים מחוסרי טעם?  ומה אפשר עוד להגיד ביחס להתנא הגדול ר' עקיבא אשר שמו הולך מסוף העולם ועד סופו (יבמות ט"ז) ועד היום שמו נודע בין חכמי האומות?  ובכלל מתבטאים חכמי האומות על התלמוד שלנו לאמר:

"התלמוד הוא אוצר נחמד, אוצר-אש בטוח, אשר בו גנזו החכמים האלקיים  את דבריהם היקרים מפנינים ואת רגשותיהם עדיי הזהב משובצים ברעיונות שוהם, ואת אוצר הנעלה הזה הנחילו נחלה להעולם הגדול".

כה כותבים חכמי עולם, ובא רמה ותולעה אשר טעם בקצה המזל"ג מההשכלה של זמננו.  ואת התלמוד לא ראו עיניו אף כי שלא טעם טעמו והוא מתבדח לו עליו, האם אין בכדי להזדעזע על זה ולהגיד ולהמלעיג את השם המתאים לו, כי איננו אפיקורס כי אם פלח פראי שאינו יודע יותר מאשר להרס ולקלקל בכלי משחתו אשר בידו!?[30])

– ובאמת, אומרים צעירים אחדים, תאבים היינו לדעת, מה כונת שלשת המאמרים האמורים?

– כשאתם שואלים כהוגן, עונה ה' פרידמן, בעבור שאתם רוצים להבין, כדאים אתם לתשובה, – בראשונה אבאר לכם המאמר השלישי, כי להניח מלאכים בתור שקרנים אסור לנו אף לרגע, השי"ת אמת ומשרתיו אמת, וחלילה להם לשקר.

אך מצורף לזה עלי להציע לפניכם עוד בדיחה של צעיר אחד שהתבדח על מאמר חז"ל במדרש:  חז"ל דרשו על הפסוק – והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו', כי הוא רומז על גלויות ישראל, תהו – זו בבל, ובהו – זו מדי (מלכות אחשורוש) וחשך – זו יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזרותיהם עד שגזרו עליהם לכתב על קרן השור שאין להם חלק בא' ישראל (ב"ר פ"ב).

– היתכן?  אמר אותו  צעיר, אנכי קראתי את ההסטורי' היונית ולא פגשתי בה גזרה משונה כזו, ומדוע דוקא קרן השור?  ואיזה תועלת יכלה להביא גזרה זו ליונים?  ומי יודע אם שור זה של ישראל והלא רבים השורים הרועים באחו!?

– נכון נכון, קופץ הצעיר שלנו, השאלות נכונות מאד.

– שותפו של אותו שוער אתה, השיב ה' פרידמן, אותו שוער אשר כמעט פקע מצחוק לפני חוכרו היהודי של בעליו האציל.

 

יא: הירח ממרט נוצות

– מעשה שהי' כך הי', ממשיך ה' פרידמן, חוכר יהודי הוצרך להציל, בא לארמונו ושלח את השוער לבקש אשות כניסה כי יש לו לדבר עם האציל, אך בה בשעה היו אורחים נכבדים בבית האציל, אצילים שופטים רופאים מלומדים שונים, והנה שהה השוער בפנים עד בוש ויצא ופרץ בצחוק שוטף – לעולם לא היה עולה על דעתי, אומר הוא, כי אנשים מלומדים ופקחים, ידברו וישימו כל מעינם בספורי מעשיות ילדותיים כאלה, – אחד הרופאים קרא מתוך עתון והכל שמעו בשים לב, ומה קרה?  – הנשר רדף אחר הירח והניסו למרחוק ולבסוף הסב הירח את פניו ומרט כמה מאות נוצות מהנשר!  ויושבים אצילים ומשכילים ומתעצבים אל לבם על גורלו של הנשר... מה אתה אומר על זה, הלא פקח אתה, האין לאזור את החלצים מרוב הצחוק?

– היית רשאי לצחק, עונה היהודי, אילו ספרו את הדברים האלה, האכרים בבית המרזח בליל חרף, אבל עכשו שאנשים בעלי דעת מדברים בזה, אין לך כל רשות לצחק, כי אנשים כאלה לא יתעסקו בדברי הבל, ואם אתה לא תבין, עליך לדעת כי ראש אכרים לך!

– אם כן, אדרבה, אמור אתה, מה ענין הספור הזה? אמר השוער.

_ כן כן, אנכי אבאר, אך מעתה תדע, כי בשמעך דברי אדם מלומד ומוחך הקטן לא יכילם, תעמל להבין ולא תמלא צחוק פיך עליהם.

– אם יכנסו דבריך באזני, כדבריך אעשה, ענה השוער.

– אתה יודע מה נעשה עתה בעולם? – בימים האלה נלחם קיסר ארצנו ארץ רוסיא עם מלך ישמעאל, והעתונים מודיעים יום יום על דבר המצב בשדה המלחמה, עד עכשו נצח מלכנו וגרש את צבא ישמעאל למרחוק, אך תמול היתה מלחמה על יד פליבנה ונפלו מצבא הקיסר כמה מאות איש, והנה עורך העתון לא רצה לכתוב את הדברים האלה מבוארים למען ל ישמע ההמון ויפול לבו בקרבו, וכתב אותם בלשון חכמה, בדעתו כי אנשים חכמים יבינוה, כי סמל ממשלתנו הוא נשר וסמל מלכות ישמעאל חצי ירח, ועכשו כבר תבין למה התעצבו האנשים על נוצותיו המרוטות של הנשר!

ועכשו גם אתה מבין, אמר פרידמן הצעיר, כי אנשים פקחים הכותבים דבר מאיזו סבה שהיא אינם יכולים לכתוב מבואר, הם כותבים אותו בלשון חכמה, אשר כל מליצה רומזת לענין נרצה, וככה כתבו חכמינו את מדרשם.

אמת, בימי נבוכדנצר, אפפונו צרות ורעות, בהחריבו את מקדשנו והגלותו אותנו לבבל, גם בגלות מדי, בימי אחשורוש, סבלנו נוראות, אך כל אלה כלפי בשרנו כוננו חציהם, ואת עינינו לא החשיכו, כי לא שלטו ברוחנו, ואולם מלכות יון, היא החליטה להשתלט בנפשנו, בידעה את מצב רוחנו כי בבוא מי שהוא ללחצנו להמיר את דתנו אנו מוציאים את דגלנו – או יהודי או צלוב!  כמו שמסרו עצמם חנניא מישאל ועזרי' לכבשן האש ועוד אלפי יהודים שמסרו עצמם למיתות משונות ובלבד שלא ישיבו את פניהם מאחרי אלקיהם, בידעה זאת, החליטה מלכות יון לסמא את עיני ישראל אשר לא ירגישו כי אל הדת כוננה חצי', וככה גזרה לאמר, כל איש ישראל אשר לא קבל דת יונית אין לו זכות אזרח, הגזרה הזאת מכוונת לכאורה כלפי הבשר והגוף, דבר שאין דרכם של ישראל לצאת בהתנגדות חריפה נגדו כי אין הוא נוגע עד נפשם, אך חכמי ישראל עמדו על סודה, כי כונתה לאמר:  הי' לך יהודי כשר כרצונך, ואולם כל עוד שאתה יהודי:  איןלך כל מעלה של אצילות, אין לך כל חכירה וקבלנות, אסור לך לקנות אחוזה, בערי המחוז אסור לך לפתוח בתי מסחר, ועליך להחנק בגטהא (רחובות צרים ודחוקים) כדג מלוח בחבית, ואם חפץ אתה להשיג מעלה כל שהיא, חכירה, אחוזה, בית מסחר ברחוב רשמי, עליך להראות תעודת-המרה והכל שרוי לך!  גזרה כזו קשה מגזרת שרפה, בזו כמו בשרפה הגוף כלה מן העולם, אך בשרפה, הכליון מחיש מעשיו, ואולם בגזרה זו, הגוף כלה מתוך רקבון עצמות, ונסיון כזה, לא יכולים לעמד בו, כי אם אנשים מספר בעלי דרגא גבוהה כר' עקיבא, אשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל והוא קרא מתוך יסורים אלו ­– ד' אחד!

וכשבאו חכמי ישראל לעורר את לבב גדולי המעשה בעם על סכנת הדת הטמונה בגזרת יון זו, הנה ידעו, כי בכל עת לא יחסרו אנשים היודעים לטעון דברים ולהמציאם למקומות מעונינים, ולסכן בזה את העם עוד יותר, ועמדו והליטו את הענין בשפת חכמים:  "פרנסה" נמשלת בלשון חכמה ל"שור"[31]), ו"קרן השור" ענינו תוקף השור, לאמר, "העסקים משובחים", וזה ענין המאמר:  "כתבו לכם על קרן השור" – אם חפצים אתם באיזה עסק חשוב כתבו לכם למענו, כי "אין לכם חלק באלקי ישראל" – והביאו תעודת המרה, ואז יהיו שערי הפרנסה פתוחים לפניכם!  – הן זו שפת חכמים הקצרה והמחוכמת של התלמודיים שלנו!

– ועדיין אין זה הכל, אמרה רחל בהמשך לדברי מר פרידמן, הביטו וראו עד כמ חודרת עיני חכמינו, אשר הליטו ענין כה נשגב במלים אחדות של התורה, התורה מספרת כי בראשית הבריאה, לא היתה הארץ באותה הדמות שהיא לעינינו עתה, אך היתה באותה שעה, תהו ובהו וחשך על פני תהום ורק לאחרי זה אמר ד' יהי אור!  ולאיזו מטרה סדר הב"ה את הבריאה ככה?  האם קשה הי' לפניו חלילה לברוא את העולם כמו שהוא עתה?

על זה עונים חז"ל כי הי' הדבר בעבור העתיד, כי אימתי אפשר להבין את ערך האור ותועלתו, אם בתחלה ימש האדם חשך, יכה את ראשו בכתל, יפול בגאיות ופחתים וישבר את עצמותיו, ואחרי זה יופיע האור ויאיר את עיניו, באותה שעה מכיר האדם את האור מה הוא לו ויודע להוקירו.

והנה בחיי האדם, הכל בינים, כי חיים כאשר יחיו המוני העם את שבעים שנותיהם, מתוך אכילה ושתי' ולא יותר, חיים כאלה נוח להם שלא נבראו, ומי מדבר עוד מאנשים אשר כל חכמתם נתונה להמציא כלי להשחית לטרוף טרף ולשפוך דם אנשים לרוב מקרוב ומרחוק ולהשאיר עולם מלא של אלמנות שכולה ויתומים עזובים, ושפך דם זה גורר אחריו עוד, דבר, ישוד בצהרים, אשר יחריב עיר ומתים, באופן שאנשים אלה מתכלכלים בדמם ובכבודם של קרבנותיהם, על חיים כאלה כל שכן שלא יסכים השכל הבריא, כי למענם ברא הב"ה מקור החסד והטוב את היכל עולמו הנאדר, בעבור אנשים שכל חייהם מרמה ואכזריות רשע!  השכל הטהור גוזר איפוא כי מטרת הבריאה היתה בעבור אנשים עדינים טהורי רוח ההולכים בדרך שהתוה להם בורא עולם, כאשר בארו חכמינו ז"ל בקצרה:  "בראשית" – בעבור ישראל שנקראו ראשית (קדש ישראל לד' ראשית (תבואתו) ההולכים בתורת ד' שנקראה ראשית (ראשית דרכו), "ברא א' את "השמים ואת הארץ".

אך עינינו רואות, כי אין הדבר הזה קל כמו שאפשר לחשוב, ועולם מלא איננו יכול להשלים עם האמת וללכת בדרך הישרה, לבער מן הלב כל התאות והמדות נשחתות, ולהסכים עם המחשבה הטובה להוקיר אבות, להוקיר איש את רעהו, לחיות חיים טהורים, ואך סוף סוף תושג המטרה!    

על זה רמז לנו הבורא, בבראתו את הארץ בתחלה – ץהן ובהו וחשך על פני תהום, ואחרי זה – ורוח א' מרחפת על פני המים, ורק אז יכול הא' לקרא ולאמר – יהי אור!  וככה – בבוא ישראל לארץ, עוד לא נשלמה הכונה העליונה, אשר יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי אליו תכרע כל ברך תשבע כל לשון, ועוד יש להביא ארבע גליות, בבל מדי יון ואדום, זה האחרון נדמה ל"תהום" כי כשם שאין סוף לתהום כן אין לראות סוף להגלות החל הזה, ורק אחרי זה יכריז הא' לאמר: יהי אור – אור שבעת הימים[32])!  ובזכות מה יבא האור? באיזו דרך יגיע העולם אל האמת?  בזה אשר לאחרי גלים נוראים כאלה של תהו ובהו וחשך על פני תהום שהשטיפו את ישראל, עוד – ורוח א' מרחפת על פני המים, ועם ישראל נשאר נאמן לאלקיו, כי רוח א' מרחפת על פני המים, זו תורה שנמשלה למים, והיא אשר החיתהו עד היום, היא היתה לו לשמן משחת קדש, אשר בהעטיף עליו רוחו, רפאות תעלה היתה לו ומאור התורה החזירהו למוטב.  הפלא הגדול הזה אשר שיה חלשה כזאת יכלה להחזיק מעמד בין זאבי טרף רבים ואדירים, הוא יפקח עין כל להכיר את האמת, ואז יופיע הבורא ויכריז – יהי אור! והארץ תאיר מכבודו, והרשעה כולה תכלה, ויוקמו דברי הנביא ישעי' – וכתתו חרבותם לאתים, וגר זאב עם כבש, לא ידעו ולא ישחיתו וגו', כי מלאה הארץ דעה את ד'!

– נעלה נעלה, קראו כלם, נפלא, באור רחל מחי' נפשות!

– אין זה פרי הגיוני, אמרה רחל, דבר זה שמעתי מפי הפרוש שלנו, בשבת בראשית בעת הסעודה בכל שבת הי' רגיל לבאר איזה מדרש או מאמר חז"ל בפרשת השבוע, ואזני קלטה מה שקלטה.

– ועתה, אדון פרידמן, בארה לנו את שלשת המאמרים שדברנו בהם, פנו האורחים אליו.

– הן פורים היום, ועלינו לטעום מהמשקאות והמאכלים ששלחו לנו "משלוח מנות"  שושנה, מלאי את הבקבוקים יין כרמל וקוניק מארצנו הקדושה אשר אחינו ישדדו אדמתה!  שושנה מלאה והנאספים שתו "לחיים" איש לרעהו לקיים – ליהודים שמחה וששון!

– עד כמה שהיין והקוניק האלה ערבים לחך, אמרו אחדים מן האורחים, אין דמיון להם עם יין הרקח הקודם, הוא באור המדרש הנפלא, יפה אמר המשורר החכם, "כי טובים דודיך מיין" – דברי תורתך מתוקים מיין טוב!

 

יב: המלאכים בגן המלך

– אורחי היקרים, אמר ה' פרידמן, בקשתם לבאר לכם מענה המלאכים שהמן צוה לקצוץ את מיטב אילני גן המלך, הנני ואמלא בקשתכם:

בלשון חכמה יקרא לאדם "עץ" (כי האדם עץ השדה), עם ישראל נקרא בשם "כרם ד'" (כי כרם ד' צבאות בית ישראל) מבחר עם ד' נקרא נטע שעשועיו (ואיש יהודה נטע שעשועיו) כמו כן העולם הגדול הוא הגן הכללי, מבחר המין האנושי הוא נטע שעשועיו, כשבחר ד' בישראל להיות לו סגולה מכל העמים (והייתם לי סגלה מכל העמים) הם הנקראים בלשון חכמה נטע השעשועים של הגן העולמי, כי לא רק ברוח השפיעו ישראל על העמים, אשר הכניסו בכל מקום בואם, אור הכרת הבורא, ומוסדות צדקה וחסד מורשת אבותיהם, עד שגם העמים באו לידי הכרה כי ישנו א' אחד בורא שמים וארץ וגם הם החלו לחקות את מעשי ישראל ביסדם בתי מושב לזקנים, בתי חנוך לבני עניים, מוסדות תמיכה לאלמנות ויתומים וכדומה, לא רק ברוח כי אם גם בחמר, התברר כי ישראל מצוינים באומות, כי כל ארץ אשר גלה ישראל לשם, פרחה במסחר בחרשת המעשה בבנין וישוב, ועד היום, אותה המדינה, שלא דרכה רגל ישראל בה, נשארה בחשך, ולכך נקרא ישראל בשם "נטע שעשועי בן התבל", וכשבאים לקצץ בעם זה, מקצצים בגן התבל את מבחר נטיעותיו, וכמו שהי' בספרד, שבשעה שישבו ישראל שמה והיו מהם פקידים גבוהים במשרות הכי גבוהות של הממשלה, פרחה המדינה ואורה הבריק למרחוק, כשגלו ישראל מתוכה, פנה הודה והדרה, והיתה לממלכה שפלה חלושה ורפת אונים, וכיון שאחשורוש הי' למושל על כרם של 127 מדינות מעמים שונים וישראל היו נפוצים בהן, הרי ישראל האילנות הכי משובחים בכרמו הכללי.

ועכשו הלא תבינו כי נכון מאד הי' הרמז שרמזו לאחשורוש מן השמים, כי המן בגזרתו להשמיד את ישראל מ 127 מדינותיו, הרי הוא מתכונן להשמיד את האילנות הכי משובחים בגן המלך, ו"בני" המן – זוהי ה"תולדה" אשר תצמח מגזירתו, וד"א אמת ומשרתיו אמת!  אם אחשורוש הבין את הרמז אם לא אין דבר, העיקר שהרמז עשה את שלו והמן נחל את מפלתו!

הקהל התרגש מתוך חדוה, ויותר מ 5 דקים מחאו כף, עד שאותו צעיר נאלץ גם הוא בעל כרחו למא כף עם הקהל.

– עכשו נגמא נא איש איש כוס קוניק, אמר ה' פרידמן, ונמתיק אותו עם ממתקי משלוח-מנות, דבר שהנחילונו אבותינו להראות בזה על אהבה ואחוה, כדרך אוהב וריע, אשר באפותו ממתקים לכבוד יום טוב הוא שולח לאוהבו להטעימו מהם, גם השכן הטוב, בהביאו לביתו מהיין הטוב הוא שולח ממנו לההנות לשכנו, ונאכל נא ונשתה ונודה להבורא, שעשה לאבותינו ולנו נסים ונפלאות כיום הזה ועל מדת האהבה והאחוה אשר שתל באדם[33]),

האורחים מלאו את רצונו של מר פרידמן ושמחו והיטיבו את לבבם.

– ועכשו אבאר לכם את מאמרו של התנא ר' עקיבא, אמר ה' פרידמן

חכמים אומרים, אנו רואים הדבר בחוש, שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, זאת אומרת, שמדה זו של כבוד היא מדה להכעיס, מי שרודף אחרי' וחפץ להשיגה היא בורחת ממנו, ומי שבורח ממנה ואינו חפץ בה הוא דוקא משיג כבוד וגדולה, כדבר הזה קרה במשתהו הראשון של אחשורוש, אותם היהודים שרצו אל המשתה להשיג שם כבוד, לאכול ולשתות בחברת שרי המלוכה ולמלא גם תאותם הנפרזה, הם נחלו אחר כך חרפה וכלימה, ברצותם למכור את עצמם לעבדים ולשפחות לעמי שושן למלט נפשם מגזרת המן ואין קונה, ואולם מרדכי היהודי ותלמידיו אשר ברחו מהכבוד המדומה הלזה, אותם רדף הכבוד עד שבא המן בעצמו אליהם בקידה והשתחוי' ובקש את רבם לרכוב על סוסו של מלך ולעבור בכל חוצות הבירה, והוא – המן בבעצמו – קרא לפניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!  ואותו הדבר קרה גם לאסתר, גם אסתר ברחה מן הכבוד ומאסה בנזר מלוכה, בהיות כבוד דתה יקר לה מעל לכל אושר בעולם, ורדף הכבוד אחרי' והיתה למושלת עולם גם אם נעלם מקור מולדתה.  חכמינו החודרים בכל דבר לעסקו, חדרו כאן לעמק הדבר להבין, מאין לקחה לה אשה צעירה לימים אומץ כזה לברוח מכבוד מלכים להשתרר על 127 מדינות?  אך הסבה האמתית היתה – החנוך הנכון שקבלה בבית מרדכי, כי חנוך טוב פועל על לב יהודי להעלותו מעל לכל ענין טבעי.

את כחו של החנוך הטוב ראינו בראשונה בבית שרה אמנו אשר חנכה את יצחק יחידה.  הגעו בעצמכם:  איש צעיר לימים, דם וחלב, בעצם שנות פריחתו, בן יחיד להורים עשירים אצילי הארץ (נשיא א'), כשמגיעה השעה לבקש לו עזר כנגדו, מי יכול לתאר את דמיונותיו המרקיעים שחקים?  הוא יפגש עתה עם כלילת היופי מיטב החכמה והמדות, הוא יהי' המאושר בעולם, כשהוא הולך לטייל ביער, נדמה לו, כי כל עצי היער מוחאים כף לקראתו וכל עוף השמים יזמרו לשמו, דמיונו מתאר לו את יומו המאושר, עת וכתר בכתר מלוכה (חתן דומה למלך) ויטייל עם גבירתו אל החופה, כי ממש – ישמחו השמים ותגל הארץ אתו ביום שמחת לבו, – וכשבא אביו ולקח אותו אתו אל הר המורי' ועמו חבילה של עצים ואש ומאכלת, אפשר מאד שחשב, כי הולך אביו עתה להפגש עם איזה "מחותן", ולכשיהי' הדבר לרצונו הכין מראש את הכל למען יוכל להקריב קרבן כמנהגו הטוב שעל כל בשורה טובה הי' בונה מזבח ומקריב עליו קרבן.  לפי חשבון זה העביר הדמיון לפניו תמונות שאין בכח עט-אנוש לתאר.  ופתאם, כשהוא שואל את אביו לאמר, אבי איה השה לעולה?  ואביו משיב לו:  ד' יראה לו השה לעולה בני, והוא חודר לתשובת אביו, כי הוא השה הנבחר לעולה, אף על פי כן – וילכו שניהם יחדו!  שניהם בלב אחד הולכים, ויצחק נעקד וניתן על המזבח בלי כל התנגדות! וחכמי המדרש מוסיפים לספר כי בקש יצחק את אביו לעקדו היטב למען לא יוכל להזדעדע בראותו את ברק המאכלת, ואז יפסל חלילה הקרבן.  אומץ לב כזה אי אפשר לבין כלל, וגם עליו יכולים לקרוא את המאמר – כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו, הוא ברח מן הכבוד שדמיונו הרבה לתאר לו בעצם פריחתו, ומסר נפשו למען כבוד שמים, והנה הבורא הזמין איל לקרבן תחתיו, ועזר כנגדו המציא לו את היופי והאצילות עצמם – את רבקה, והעשירו אחר כך וגדלו, עד כי אבימלך מלך פלשתים ושריו הלכו לבקש את קרבתו ואהבתו.

את הרעיון הגדול הזה קבע התנא ר' עקיבא במאמר קצר – מה ראתה אסתר שתמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות? – באיזה כח יכלה אסתר לברוח מכבוד כל כך גדול עד שקבלה אותו כשכר הבריחה הזאת?  התשובה היא – בכח החנוך שקבלה בבית מרדכי, חנוך שהי' לו למורשת משרה אמנו אשר חנכה בו את יצחק יחידה והוא התבלט בכל תקפו בעת היות לה מאה ועשרים ושבע שנים (כי אז היתה עקדת יצחק) באה מלוכת אסתר על 127 מדינות ורמזה על חינוכה הטוב שהוא מורשה לה מאמנו שרה שחיתה 127 שנה.

– אה אה, קראו כל הנאספים, באיזו עין חודרת חכמי התלמוד מסתכלים על כל דבר!  ומחיאת כפים ממושכה נשמעה בכל הרחוב!

 

יג: מזקנה לבחרות

קחו אורחים יקרים, עוד כוס קוניק, אומרת ג' פרידמן, אתה עלם – לך מגיע כפלים, כי אך הודות לך הגענו לכל הענג הזה...

– משני כוסות קוניק אינני שומט ידי אף פעם לפעמים גם משלשה כוסות, עונה הצעיר, ואולם עלי להגיד לכם, כי הבאור הזה ראוי לתשואת חן, לא רק מאנשים דתיים כמותכם, כי אם גם מאנשים חפשים מדת כמוני, בהיותו הגיוני ומלא דעת, אני אומר לכם באמת, כי אילו באנו בתדירות בחברותא כזו היינו אנשים אחרים לגמרי.  הסבה לקור רוחנו וקלות דעתנו היא בעקר, בעבור שאנו נמצאים תמיד בין אנשים קרירים וקלי דעת, אשר כאשר יחל האחד ללעג על מנהג ישראל או מאמר חכמים יוסיפו האחרים הכל ויביאו עוד מאמרים אשר שמעו פעם בלי תחלה ובלי סוף והלעג מתפשט על כל התלמוד ועל כל היהדות, כמו שאמרתם, שלהרוס נקל מאד ויכולים להיות לזה הדיוט ובער חסר בינה ונבער מדעת.

– כבר אמר שלמה בחכמתו, אמרה רחל, "הולך את חכמים יחכם" – מי שמתרועע עם חכמים בתורה ויראה (הן יראת ד' היא חכמה) לבסוף נעשה גם הוא חכם, ואולם:  "ורועה כסילים ידוע" – מי שמתרועע עם כסילים (קלי דעת ולצים) הוא מתקלקל ונשבר, ומשלו חכמי התלמוד על זה משל – הנכנס לחנותו של בשם אי אפשר שלא יקלטו בגדיו ריח של בשמים, ואולם – מי שנכנס לחנותו של בורסקי יוצא וריח רע דבק בבגדיו, ולכך אמרו חכמינו – איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? חבר רע ושכן רע! ואיזו דרך טובה שידבק בה האדם? חבר טוב ושכן טוב!

ומה הי' עם מאמר הראשון של שמואל ירחינאה?  שואלים הכל.

– לבאור הדבר הזה, אומר ה' פרידמן, להשיב אשה בת שמנים לבתולה צעירת ימים, עלינו להריק כוס יפה של קוניק, כאשר יאמר האשכנזי שתי' טובה הופכת שיבה לשחרות.  האורחים לא סרבו ועשו כדבר בעל הבית.

– בתחלה, אמר ה' פרידמן, עלי להודיע לכם את מנהגי ישראל לפנים ביום הפורים, בבחרותי הייתי בן-ישיבה בולוזין, כל השנה למדו בשקידה רבה והתפללו ביראה נפלאה, כמו שראינו את רבנו הגדול ר' חיים מולוזין ז"ל עושה, אך כשהגיע הפורים הראו ממנו סימני חיים (ליהודים היתה אורה ושמחה), ומי מדבר עוד מכח משקה? שתי' ממש "עד לא ידע"!  ונוסף לזה התבדחו באופן שאבאר לכם על מפלתו של המן, אך נס גם בהתבדחות זו הי' משום מטרה:

רוב התלמידים היו אחר כך לרבנים גדולים בעולם הגדול, ולבד גדלו של רב בתורה ויראת שמים, עליו להיות פקח במילי דעלמא וגם מצוין במדות, והנה הנסיון הראשון להכיר מדותיו של אדם הלא הוא ב"כוסו", כי בשעה שנכנס יין יוצא סוד, ולכך הנהיגו שהרב האמתי מתפטר ליום הפורים ממשרת רבנותו ובוחרים במבחר בני הישיבה לרב – הפורים, אותו הרב הי' דורש דרשה של פורים ומתוך דרשתו הכירו לדעת תכונתו ושיחותיו והבנתו במילי דעלמא, עוד היתה לו הרשות לבקר את תושבי העיר ואפילו את רב העיר עצמו, למען יכירו את הלך רוחו ומדותיו, בקצרה – הלצותיו ובקרתו של רב הפורים היו מחזה – שעשועים נפלא לבדח את הלב ופשיטא בשעה שהי' שתוי ממש "עד לא ידע".

––––––––––

יד: דרשת רב פורים

עודני זוכר בקרת הלצית שהגיד רב פורים אחד על עשיר ידוע שהי' קופץ יד מעני למרות שבנוגע לניצוח לא הי' חושך כסף, אף פעם לא הי' לוקח בן-ישיבה עני אורח לשבת, ולעמת זה הי' יודע לכלכל את בטנו בתרנגולות פטומות, כל מוסר שהטיפו לו בנידון זה בינו לבין עצמו לא הועיל, והנה מצא לו רב-הפורים שעת כשר בשעת דרשתו לזה, בראותו את אותו העשיר אף הוא בין קהל שומעיו, כי – כך חשב הרב ההוא בלבו – אם אין מוסר מועיל לו בינו לבין עצמו, שמא תועיל לו דרשת פורים מתוך יין משמח לגרש ממנו את קמצנותו הנפרזה.

– שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, אמר רב-הפורים והנה יש לדבר היום בענין בדיקת חמץ, לול של תרנגולים אין צריך בדיקה, כי התרנגולים יאכלו את החמץ, אך יש לחקור, לול אפל שאין התרנגולים שולטים בחמץ, כגון בן אדם המפטם בטנו כל השנה בתרנגולות פטומות, והשאור שבעיסה אשר בו מחמיצו, להראות פנים חמוצים לעני או לגבאי צדקה הבאים לבקש פרוטה, לול שכזה, לכאורה צריך בדיקה, אם הוא מזרע אברהם רחמנים בני רחמנים ושמים לב למצבו של עני, וצריך איפוא לבערו, אך – יהודי אין לעמוד על אופי' אומר הפתגם, והנה אפשר שהוא דוקא "מזומן" לחיי עולם הבא, כמו שראיתי בחלומי הלילה לאחר קריאת המגילה:

ברחוב נשמעה מהומה גדולה, דלפון סוחב את אביו המן לדין תורה וצועק בקולי קולות – אתה שם-הנמח כשהלכת לשקול עשרת אלפים ככר כסף על ידי אחשורוש לאבד את היהודים, איך לא חסת עלי לתת לי לפחות אלף כסף, והנה לא הייתי דלפון כזה ולא הייתי "תולה" עליך!?

– שתוק שתוק, ענה המן, הנה לקראתנו רב פורימי ונגיש לפניו את משפטנו.

– ראש-המן, אני חושב בלבי, הוא יודע שרב אמתי יחייב את ראשו, הוא יוציא את עיניו לאמר: רשע שכמותך!  על כל מיני הבלים שבעולם פורחים אצלך זהובים כזבובים ועל צדקות ומעשים טובים נתקשה לבך כאבן.  וטוב בעיניך שגם בנך יהי' דלפון כזה!  ואולם רב פורימי שכל תורתו אחיזת עינים הנה אצלו אפשר שיצא זכאי בדינו!

– שתוק דלפון, סתום פיך מעט, אני אומר לו, אין אתה יודע כי אביך הנושא עליו ראש-המן לא ישליך את כספו בחוצות על לא דבר?  חַ חַ חַ ראש כל צוררי ישראל יודע כבר מה לעשות!  הוא חשב לקבל כנגד הכסף הזה עשרת אלפים מונים!  זכר נא כי אילו ניתנו כל היהודים לבז למשסה כמו שכתב באגרותיו "ושללם לבוז", כי אז לא היית כבר דלפון, אך מי אשם לך אם שלי-מזל אתה והתכנית לא הצליחה?  ובכן נשארת דלפון לעולמים!

– אל נא תדחה רבי את אחי בקש, קופץ ויזתא ואומר, שים נא לב – וכי החוליגנים הללו שעלה בידם לפרוע פרעות ביהודים, האם הם העשירו יותר מדלפון אחי?  הסצכחצע בכל הערים שפרעו בהן פרעות וראיתי שהיהודים שבו והיו ל"אנשים" והחוליגנים נשארו אותם הבזויים, לא לחנם קרא אתכם אלקיכם בשם צאן, כי כשם שהכבש בשעה שגוזזים אותה היא מתערטלת ושן בשן נוקשת לה מקור אך חיש מהר משיב לה הא' את צמרה והיא שבה להיות בריאה נאה כשהיתה, כן אתם, אילו קרה לנו העשירית ממה שקרה לכם, כי אז כל זכר לא נשאר לנו, ממש בדבר-אחד הזה אשר אם אך הבהבו אותו אין עוד תקוה לו.

 – נפלא!  יפה טען ויזתא, מכריז ההמון אשר ברחוב ומוחא כף.

נגמרה המהומה של המן ודלפון, והנה מהומה חדשה, מה שם?  – עשרת בני המן יצאו לחול במעגל.

– שאול תורדו!  צועק עליהם חרבונה, אנכי תליתי את אביכם גם אתכם אתלה אחד אחד! בני שם-נמח, זה עתה קראו את המגלה ורסקו לכם ולאביכם את עצמותיהם, ומנין לכם עוד האומץ הזה לצאת במחול?

– כל זה הי' לפנים, עונה דלפון, אשר בעת קריאת המגלה הושלך הס וכל אזן היתה נטוי' לשמוע מגדול ועד קטן, ורק לקול הקורא המן בן המדתא ושמות עשרת בני המן היו מכים בלי הרף, והנה יצאנו באמת בעלי-מומים מתחת יד המכים, ואולם היום, כשבאים שובבים גדולים ומקימים מהומה, באופן שעקר ההכאות הן בשעת קריאה יותר מאשר לעת הזכיר את שמותינו, והנה מכים את מרדכי יותר מאשר יכו את המן ובניו ורבים אינם שומעים פשוט את המגלה, ואיך לא נרקוד משמחה?

– אמר נא חרבונה, אומר אני לו, מה לך בעולם השקר הלזה? הלא מזמן נפטרת לעולם האמת!

– באתי לכאן, אומר חרבונה, בשליחותו של עשיר שנפטר, שלא נתן כל ימיו פרוטה לעני, ולפני מותו צוה לצרור לו חבילה של זהובים להורידה עמו בקבר, כששאל אותו בית הדין של מעלה על ענין הצדקה, ענה ואמר, שם בעולם השקר חששתי שמא רמאים הם אלה הפושטים יד ולפיכך הבאתי את כספי אתי לחלקו כאן בעולם שכלו אמת!  בית הדין הוציא משפטו, שאם ימצא לו עוד שנים שעשו כמותו הרי הוא זכאי בדינו, החלו לחפש ולא מצאו יותר מאחד, זה קרח, שגם הוא לקח את רכושו אתו שאולה, התנפל הגביר לרגלי ואמר לי, הלא אתה איש שהכל מזכירים אותך לטובה, קחה נא מאתי מאה זהובים והצילני, לך ובקש חבר לקרח אשר יאמר גם הוא להביא את רכושו אתו אל הקבר – אם יש אתך איש כזה, אמר לי חרבונה, הגידה לי ויהי מחצה עלי ומחצה עליך!

– כן, עניתי לו, יש אתי עוד אחד אשר יחשוב לקחת אתו את כספו אל הקבר לאחר 120 שנה.

– אם כן, אמר חרבונה, יש לנו כבר "מזומן", הוא מתכונן למנות על ידי חמשים זהובים ובינתים הקיצותי והנה חלום.

אילו הייתי מקבל את הזהובים מידי חרבונה איני יודע מה שהייתי עושה אולם עכשו חפשי אני ואני מיעץ לאותו עשיר.  אשר תחת להיות "מזומן" עם קרח בר-מחלקתו של משה רבנו, יחלק יותר טוב את ה"מזומן" לפני תלמידיו של משה.

מאז, מסיים ה' פרידמן, נהפך הגביר לאיש אחר, דרשת הפורים היתה לו לסם-שלשול יפה, ואותו הגביר חברו של קרח נשאר עד היום, מסכן, בלי "מזומן".

– עוד הלצה אספר לכם, מרבנו ר' חיים מולוזין בעצמו.  רב פורימי מתח בקרת על ר' חיים עצמו, כי גם זה הי' מותר, אולי יש מי שיש לו נקיטא בלב על הרב יבא ביום הפורים וידבר, בפורים צריך להיות עד דלא ידע בין ברוך מרדכי, אך אותו רב נכשל כלשונו ולאחר הפורים כשעמד על טעותו בא לפייס את רבנו, הוא אמר:  רבנו!  הפתגם אומר – מה שיש לשפוי על ריאתו הוא העולה לשתוי על שפתו, הנני מבקש את רבנו לבל יחשדני בכך. חלילה וחס! ענה לו רבנו, אילו הי' הפתגם הזה אמת באין יוצר, הנה הקצבים היו מתעשרים והולכים, כי היו משקים את הבהמה בכוס יי"ש ואז כל מה שיש לה בריאתה הי' עולה לה על לשונה והיו יודעים מראש אם יש לה "סירכא" והיא "טרפה" אם לא, אך הכלל הזה, כפי הנראה, אינו נוהג בבהמה...

בקצור, דרשות הפורים היו הלצות על הלצות והכל מתוך רעיון והגיון וכשהי' הרב הפורימי גדל-דעה וירא שמים, יכלו להשתמש בדרשותיו בכל ימות השנה, כי היתה ההלצה משובצת בעדי עדיים של רעיונות נשגבים לרומם רוח העם הנדכה כל כך ואינו מבין איך אפשר שתאיר קרנו?

בדרשה של כל השנה ישנם כרגיל סמי מרפא רבים לנחם את העם העצב ולהראות לו כי תשועת ד' כהרף עין, גם בשעה שהצר הצורר גדול ביותר והוא עולה מעלה מעלה ואנחנו נחלשים ביותר ונשפלים מיום ליום, התולדה הישראלית מלאה עובדות על כל זה, גם התולדה של פורים היא עובדא ממין זה, – עם ישראל שפל מאד, אגרות יצאו חתומות בחותמו של מלך לכל מדינות המלך "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ואת הכתב הזה גם המלך בעצמו אינו יכול להשיב, חלוט הדבר ואין מוצא, והמן צורר היהודים עומד על המעלה העליונה בסולם האושר, משנה למלך אחשורוש, וכשהמלכה עושה משתה למלך הוא קרוא עם המלך, ואם עגמה נפשו מעט כי מרדכי היהודי אינו כורע ומשתחוה לו, עוד מעט וגם זה יעבור, עץ גבוה חמשים אמה כבר מחכה למרדכי זה, חסר רק מעט, חתימתו של מלך, והוא בטוח בה, כבר חתם אחשורוש על דבר יותר גדול – להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומה גם על יהודי אחד!  ובכן – בבקר השכם המן מקדים לפתחו של מלך, בחשבו כי עוד יספיק לחטוף שינה אחרי גמרו ענינו עם מרדכי, למען לא יתנמנם במשתה אסתר, כי כל הלילה הי' ער בהיותו עסוק בעץ התלי', ודאגה אחת קטנה הטרידתו, שמא יצטרך לחכות שעות אחדות עד אשר יקום אחשורוש (דרך מלכים לעמוד בשלש שעות), אבל כשהמזל מצחק, מצחק בכל, והנה הקיץ היום אחשורוש במוקדם וצוה לקרוא לו, ובעודו חושב איך להכנס עם המלך בשיחה על אדות משפט מרדכי, הנה אחשורוש דורש בעצתו – מה לעשות באיש שהמלך חפץ ביקרו?  וכלפי מי מכוונים הדברים האלה, חושב המן בלבו, אם לא אליו?  ובכן דרש כבוד כמובן מה שאין למעלה מזה, וחפץ לסיים כי עוד אין הכבוד הזה במלואו כל זמן שלא ראה נקמה מאיביו ושולח ידו לתוך חיקו להוציא משם את פסק דינו של מרדכי, לבקש את המלך לחתום עליו, ובטוח הוא כי לא יאחר המלך מתת את הסכמתו.

 

לכאורה, המן כבר עומד בגובה אשרו, את מרדכי תלו, אותו ירכיבו על סוס המלך לבוש בגדי מלך ושרים גדולים יקראו לפניו – ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!  ואחרי זה יבא עם המלך אל המשתה אשר עשתה המלכה, היש אושר יותר גדול מזה?  גם הוא לא תאר בנפשו יותר מזה, את רוח דמיונו באותו רגע ילא כל עט לתאר, ואחרי זה עוד, כמטעמים, יראה את נקמתו בכל היהודים אשר בשושן, אשר כולם יתמוגגו מצער, בראותם את מנהיגם מרדכי מתוח על העץ, האם הענג הזה דבר קטן?  – היהודים טבועים איפוא בתהום של צרות והמן מתיצב בגובה אשרו!  ופתאום לפתע – מהפכה גדולה!  אחשורוש יורה בו בכלי תותח!  – מהר קח הלבוש ואת הסוס, את לבוש המלך ואת סוס המלך אשר אמרת, ועשה כן למרדכי היהודי!  שמא תאמר לגרוע דבר אני מזהירך – אל תפל דבר מכל אשר דברת!!  נפלאים מעשי ד'!!  אם המן לא אחזהו השבץ הנה היה חזק מצור!

הא לכם אחים דוגמא נפלאה ורפאות תעלה להחיות בה נפש נענה של עמנו, בכח הרפואה הזו אפשר להתבצר ולקוות להגאולה השלמה אף שאין לראות את ראשיתה.

– יש לי מה לשאול בענין זה, אמרה ג' פרידמן, מדוע בשעה ששאל המלך מאת אנשי החצר   אמר – מה נעשה יקר וגדולה למרדכי?  וכששאל מהמן אמר רק – אשר המלך חפץ ביקרו לא הוסיף ו"גדולתו"?

– מה שדלג וגדולתו, אומרת רחל, הסביר לי רבי כי הי' בהשגחת הבורא, כי אילו סיים ו"גדולתו" הי' החוט ניתק  כמו שאומרים, כי המן היה מבין כי אין המלך מתכוין אליו, כי המן הלא השיג את המעלה העליונה בגדולה ומה אפשר להוסיף לו עוד?  ולכך בא מלאך ונתן כפי אחשורוש ולא נתנו לסיים "וגדולתו" למען יטעה המן כי אליו מתכוין המלך בשאלו רק על "כבוד" ולא על "גדולה".

– נשוב לעניננו, אומר ה' פרידמן, בדרשות של כל השנה יש די חומר במה לנחם את העם ולחזק רוחו, אך דרשה של פורים הלא ראוי' לבא שזורה בהלצות, ועוד כי דבר שההרגל שולט בו דרכו לאבד את טעמו והרגשתו, והנה את המגלה קוראים שנה שנה וראוי לחזק את ההרגש עלי', ולכך התחכם הדרשן של פורים להלביש את אותו הרעיון בלבוש אחר, כאילו יצא זה עתה מתחת המחט ותאר מחזה חדש – אשה זקנה בת שמנים שלא היתה לה כל מחשבה להיות לאיש כי שפל-אנוש לא יאבה עוד בה ואף כי רם היחש וצעיר לימים.

והנה חדשה!  מספר הדרשן של פורים, בזקנה זו בת השמנים התאהב איש צעיר לימים עשיר, ושמעו נא – פלאי פלאים! לא בן שפחה בזוי', כי אם בעל משרה גבוהה, ולא איזה פקיד איזה נסיך או מושל קטן, כי אם מלך גדול המולך על מאה ועשרים ושבע מדינות!  ואיך אפשר כדבר הזה?  – הענין פשוט, לזקנה זו מורשה מאב-זקנה, מין קמיע, אשר בהגיעה לימי זקנה כשהיא חלשה ביותר אך גל של עצמות והיא גוססת ותמה לגווע וכבר סבוה הקיפוה בנרות, והנה היא מתהפכת ושבה להיות צעירת ימים יפה ואיתנה עד כי מלך גדול יכול להתאהב בה!

 

טו: קמיע ישנה בבית הנכאת העולמי

– איפה אפשר להשיג קמיע כזו, אמר אותו הצעיר, קמיע אשר יהי' בכחה להפוך מזקנה לבחרות ויופי?  אם גם דל אני, הייתי מוכר את מעילי לבשרי ובלבד שאשיגנה, הן אני כבר בחור בן שלשים וחמש ושונאי מאחלים לי הלואי עד למאה ועשרים שנה...

– מטבע זו גנוזה בבית הנכאת העולמי, עונה ה' פרידמן, היא מהעתיקות שנשארו מאת נשיא הא' אברהם אבינו [34]), סגולת:  "זקן וזקנה מצד זה" – בעת שאברהם ושרה היו זקנים וחלשים בהוציאם את כחותיהם לשם ד', כי נסעו מעיר לעיר וממדינה למדינה ויקראו בשם ד', בשעה שהי' אברהם בן מאה שנה, וכל שונאיו כלו עיניהם, בראותם כי זרע אין לו משרה אשתו ושניהם זקנים ובלים והנה שנותיהם כלו וחכו לצאת נפשם, למען לא יהיו להם עוד לאבן נגף ולצור מכשול על דרכם הנהלאה, בן נוחל אין להם והם עוד מעט ויגועו ואבד שמם וזכרם, ואנחנו (נימרוד וסיעתו) נוכל להפיץ את האליליות בעולם כאות נפשנו, ופתאם – נהפכה המטבע על צדה השני ומחזה חדש הופיע:  "בחור ובתולה מצד זה" – אברהם ושרה שבו לנעוריהם, יפים אף רעננים, אבימלך (מלך פלשתים) התאהב בשרה בהיותה בת 89 כי שבה ליפי נערותה, "אחרי בלותי היתה לי עדנה", מזל-טוב לכם צוררי עם ד' תלמידי המן, אמנו שרה עלתה על המטה בת 90 וילד יולד לה יצחק הקטן!

את המטבע הזאת הנחיל אברהם אבינו לבניו אחריו, אשר לא יפלו ברוחם ולא יתיאשו בכל עת צרה.

זה הרעיון העולה מדרשת הפורים שדרש שמואל ירחינאה – "אסתר" הוא כנוי ל"כנסת ישראל" אשר נמשלה לכוכבים (ואחד עשר כוכבים), כי "אסתהר" כוכב בלשון הפרסי, הכוכב הזה שהי' מאיר בעולם, בהודיעו על הבורא ובהצטינו במדותיו המשובחות, נזדקן פתאם עד שהוא נרתע לקול עלה נדף, הוא משתחוה לצלם נבוכדנצר, הוא נדחק לסעודתו של אחשורוש לטעום טעם יין שדעת "זקנים" נוחה הימנו, והנה לפנינו אשה זקנה בת שמנים והמות מחכה לה מידי המן, וכשהגיע זמנה להגאל, השקה אותה הב"ה כוס ישועות המהפך מזקנה לבחרות ושבה לנעורי', וזה ענין מאמרו של ר' עקיבא, מה זכתה אסתר שמלכה על 127 מדינות?  באיזה זכות (באיזו מטבע) שבה הזקנה אסתר לנעורי' עד שאחשורוש אשר כה שטמה חזר ונתאהב בה?  על זה משיב – זו מטבע של אברהם אבינו, תבא בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים וכשהיתה בת מאה היתה כבת עשרים ליופי ותמלוך על 127 מדינות, כי היפלא מד' דבר!  מיד שישראל שבים אליו בכל לבם ונפשם הוא נותנם לחן ולחסד עד שהם נאהבים מאת הכל.

ועכשו הלא תבינו היקרים, כי מאמרו של ר' עקיבא עם מאמר שמואל ירחינאה דבר אחד הם, הם מעין הדרשות של פורים, כי פורים בעולם, ר' עקיבא דרש את הדבר בשעתו בהיותו תלמיד בישיבת ר' אליעזר בן הורקנוס ושמואל שירד לדעת ר' עקיבא, דרש את הדבר בשעתו בישיבתו של רבנו הקדוש, ודברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, זאת אומרת, יש מקום שאין מבינים את דברי התורה שם אבל מבינים אותם ממקום אחר, כן דברי שמואל מתבארים מתוך דברי ר' עקיבא ודברי ר' עקיבא מתבארים מתוך דברי שמואל.

– ראוי אדוני, אמר אותו הצעיר, לאות הצטיינות על דרשת-הפורים שדרש, שמו נאה לו, איש שלום (פרידמן) שמו, ועשה שלום לי בין החמר והרוח, חמרי האמין מעט מזעיר ברוח, ז"א, במאמרי חז"ל, כי רבים הם המאמרים שהם לכאורה כנגד ההגיון, אך עם באוריו הנפלאים גוללו כל האבנים מעל לבי, ומעתה אדע להוקיר כל מאמר חז"ל, ואותו אשר לא אבין, אשאל עליו מאנשים כמו אדוני היודע לבאר מתוך הגיון ישר, אך דבר אחד עוד נפלא בעיני:  לפני זה בארת את מאמר ר' עקיבא כי הוא דרשה רגילה של כל השנה ואיך עתה חזרת ובארת כי דרשת-פורים הוא?  החזרת בך?

– חלילה, עונה ה' פרידמן, אין אני חוזר בי, אך מאמר ראשון הוא מאמר אחר וזה של עכשו הוא מאמר אחר.

– הא הכיצד? שואל הצעיר, הלא הוא אותו המאמר!?

– אני עומד על דברי, עונה ה' פרידמן, אותו התנא ר' עקיבא אמר שני מאמרים, הוא נגש אל ארגז ספריו, ומוציא משם "מדרש רבה" ומראה שהמאמר הראשון הוא דרשה של כל השנה כתוב בפ' חיי שרה בלשון זה – ר' עקיבא דרש החל "הצבור" להתנמנם פתח ואמר מה "נראתה" אסתר וכו', והמאמר השני הוא דרשת-פורים ומתאים עם דרשת שמואל והוא כתוב במדרש אסתר (פ"א) בלשון אחר – ר' עקיבא דרש נתנמנמו "התלמידים" פתח ואמר מה "זכתה" אסתר וכו' בשני דברים מחולפים המאמרים: א) בראשון כתוב "הצבור" ובשני "התלמידים", ב) בראשון נאמר מה "ראתה" ובשני מה "זכתה", הראשון שהוא דרשה של כל השנה נאמר לפני ה"צבור" ואז חקר מה "ראתה" אסתר ומאיזה דבר התעוררה להשמיט ידי' מכבוד גדול אשר בכח זה זכתה אליו, אך השני הוא דרשה של פורים הנאמר בישיבה בעיקר לפני ה"תלמידים" ואז חקר מה "זכתה" אסתר, באיזה אופן זכתה והחליפה צורה מזקנה לבחרות?

– עלי להאלם דום מעתה, ענה הצעיר, צודק אדוני בכל!

– ועכשו אורחי היקרים, אמר ה' פרידמן, אני מבקש אשר תטלו ידיכם לסעודה, כי עוד מעט ותשקע החמה, ואם נשב לאכול לפני השקיעה נוכל להאריך בשלחן עד מאוחר בלילה, ואולם אם נשב לאכול עם צאת הכוכבים לא נצא ידי סעות פורים כי הלילה הולך אחר היום של מחר ואין הסעודה עוד סעודת פורים[35]) שאנו חייבים בה כנר חנוכה.

– אם סעודת פורים היא מצוה דרבנן כנר חנוכה או כמקרא מגלה, שואל אחד האורחים, מדוע אין מברכים עלי' "שהחיינו"?

– יפה שאלת, עונה ה' פרידמן, ואני אוסיף לשאול, הלא גם משלוח-מנות הוא מצוה כי כן כתוב במגלה – לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו, ז"א, כי עם ישראל קבל על עצמו בימי מרדכי ואסתר אשר תמיד בשני הימים האלה (יום 14 באדר בכל העולם ויום 15 בשושן וירושלים) יסעדו "סעודת פורים" וישלחו "משלוח מנות" איש לרעהו, ומדוע אין מברכים "שהחיינו" על משלוח מנות?

– את השאלה הזאת שאלתי פעם להפרוש שלנו, אומרת רחל, והשיב לי כי בברכת "שהחיינו" שמברכים בבקר על קריאת המגלה יוצאים גם ידי חובתה על סעודת פורים ומשלוח מנות, ולכך, מוטל על קורא המגלה להזכיר לצבור בטרם יברך אשר יכוונו לצאת בברכת "שהחיינו" זו על קריאת המגלה וגם על סעודת פורים ומשלוח מנות.

האורחים נטלו ידיהם וישבו אל השלחן וחלקו לכל אחד המן-תש לברך עליו "המוציא".

– המן-תש היפה הזה בטח הוא מעשי ידיך, אמרה ג' פרידמן לרחל, כי הוא ממשלוח המנות שלכם.

– כן הדבר ג', אמרה רחל, בביתנו עושים כל תופיני הפורים אפילו החלות והככרות בעלי שלש קצוות בצורת המן-חש.

 

טז: טעם המן-תש

– מה טעם השם המן-תש שאנו קוראים לעוגה בעלת שלש קצוות?  שואל אחד האורחים

– הזכרתני דבר, אמר ה' פרידמן, לפני שנים אחדות הייתי בעיר פ' ביום תענית אסתר לאחר מנחה לפני קריאת המגלה, עלה סוחר אחד עובר אורח על הבימה ואמר:

– אחי היקרים, אנכי אורח אצלכם, ואתם אורחים אצלי, וחפץ אני להנות אתכם בדבר מה, במה מכבדים לאחד בפורים?  הלא בהמן-תש, הבה אכבד אתכם בטעם של המן-תש!

– ארמון ישראל (בית ישראל) מיוסד כל שלשה עמודים, שהקימום מהנדסיםגדולי עולם, הלא הם, תורה עבודה וגמלות חסדים, את העמוד של חסד הקים אבינו אברהם (חסד אברהם), את עמוד העבודה הקים יצחק אבינו, הוא עצמו הי' הקרבן הראשון בהר הסורי' שעליו הוקם אחר כך בית המקדש, ואת עמוד התורה כונן יעקב אבינו (איש תם יושב אהלים של תורה), 14 שנה נטמן בבית שם ועבר ולמד שם תורה.  כשהחלו שלשת העמודים האלה להיות רופף, כי נחלשו ישראל בתורה עבודה וחסד בימי אחשורוש, בא השוטר והאלה בדיו (המן) ובקש להרוס את בית ישראל ולאבד לו כל זכר, אך מרדכי ואסתר הרגישו מיד בשרש האסון ואמצו את כחותיהם לבסס את העמודים הללו, ולכך גזרו להתענות שלשה ימים ושלשה לילות, להקריב חלבם ודמם לפני הב"ה לבסס את עמוד העבודה, כנסו תינוקות של בית רבן לחזק את עמוד התורה ואת החנוך של הנוער הישראלי, ודרשו ובדקו שמא יש הורים עניים שאין בידיהם מצעים לחנך את בניהם וסדרו "תורת חסד למענם, ועוד דברים כאלה שנדרשו לבסוסו של העם היהודי.

הפתגם אומר – בכיס ריק אי אפשר להיות לאשת חיל – וכנגד זה – אם יש טעות האם בכיס אפשר לה לקנות כל מה שנדרש לה לביתה – וככה ידעה גם אסתר, כי כל זמן שאין לה איזה זכות בעבור עמה, אך לשוא תלך אל המלך, ויכול להיות שגם לא יתנוה לגשת אליו, בהיות שהיא הולכת בלתי קרואה, ואפשר עוד אשר יעבר עלי' כוס ויוציאו עלי' משפט מות (אשר לא יקרא אחת דתו להמית) ולכך בקשה את מרדכי אשר יכנוס את כל היהודים אשר בשושן ויגזור עליהם צום שלשה מעת-לעת ויאמץ לבם לשוב אל ד' בתשובה ומעשים טובים, ואז, כשיהי' לה מטבע בכיס, הוא זכות היהודים, תוכל להיות לאשת חיל ואם בישראל, ללכת להתחנן לפני אחשורוש על עמה.

ואולם את הרעיון הזה (שאם אין כסף לאם אין זריזותה שוה מאומה), מבינים רק, בנין מגודלים, אך בנים קטנים, הם אין להם הבנה בזה, הם צועקים אך:  לכי אמא השוקה וקני לחם בגד נעלים והביאי, הנמשל בזה, – אנשים בעלי דעת הבינו אשר בשעה שאין זכות חלילה לישראל, מעט מאד פרי ההשתדלות של באי כחם לפני הרשות לטובתם[36]), אך קטני המוח בטוחים היו כי יש להם אחות (אסתר המלכה) בבית המלך, ולא שתו את לבם לחזור בתשובה ולשפר את מעשיהם, ולכך, התחכמה אסתר, הזמינה את המן אל המשתה אשר עשתה למען יאמינו קטני הדעת אלה כי גם אסתר שתה ידה עם המן, שהרי מכל שרי המלוכה לא הזמינה אל המשתה כי אם את המן, ויוכחו אז לדעת כי בטחונם מאפס ויתנו אף הם את לבם אל התשובה.

כשראתה אסתר כי נתבססו שלשת העמודים וכי הכל מוכן, התכוננה אל המשתה של יום מחר, אשר שם תפתח את מר לבה לפני אחשורוש ותבקש רחמים על עמה כמו שהבטיחה לו (ומחר אעשה כדבר המלך), וצותה לאפות את כל התופינים בני שלוש קצוות, והיו לה בזה שתי כונות:  א)  בעבורה בעצמה, אשר לא יפת לבבה לאמר:  "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ז"א, כי יפי' וחכמתה הם שעמדו לה ופעלו על לב המלך, לא ולא! כי אם רחמי-שמים, בזכות שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, אשר בניהם הולכים בדרכם ושומרים את העמודים:  תורה ועבודה וגמילות חסדים, ב) לרמז להמן, אשר לא יחלום על צפרים בחיק, כי יוכל להרוס את בית ישראל, ארמון הנשען על שלשה עמודים חזקים לא בקל יפול (החוט המשולש לא במהרה ינתק), וכתוב במדרש, שבשעה שמוחו של המן הבין את הרמז, מיד תש כחו, וזה ענין השם המן-תש, זהו הכיבוד אחי שאני מכבד אתכם בו, ויכול אני להגיד לכם, אשר אם אמנם שאת המן-תש אנו אוכלים רק ביום הפורים, הנה טעמו נשאר על שפתותינו כל השנה, לדעת, כי במה יעלה בידינו להתיש כחו של איזה המן אשר יקום עלינו?  אך בשלשה עמודי עולם אלה – תורה עבודה וחסד! (והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ואולם כאשר יניח ידו וגבר עמלק, חלילה).

– עכשו נתישב לי אומרת רחל, מה שספר לי אבי, כי אדם גדול אחד[37]) היה פעם בשוק (יום לפני תענית אסתר) והסתכל בתריסי התופינים וראה שאין שם עוגות של המן-תש, שאל לסבת הדבר, וכשענו לו שהדבש ביוקר בימים אלה, הלך אצל אופה ואמר לו:  מנהג בישראל יש ליזהר בו לא לבטלו, הא לך שקלים אחדים ולך קנה דבש ותאפה עוגות של המן-תש.

– שרה, אמר ה' פרידמן לאשתו, סדרי משלוח-מנות יפה בעד ר' מרדכי יודנפריגר (אבי' של רחל) כי בעוד רבע שעה תשקע החמה, אנחנו שקענו בשיחתנו ולא הרגשתי כי הלך היום, והנה כשם שיש לישב אל הסעודה בעוד יום, כן יש לשלוח את משלוח-המנות הראשון (כשהוא עיקר המצוה שתי מנות לאיש אחד) בעוד יום.

שרה לקחה יונה ממולאה (צלוי') עם עוגה בת שלוש קצוות (ממולאה צמוקים ושקדים) ונתנה בצלחת יפה מכוסה בעוד צלחת, עטויות מכסה נקי ובקבוק יין כרמל ור' דוד אמר:  "הנני מוכן ומזומן לקיים את המצוה של משלוח מנות איש לרעהו" ומסר את המשלוח ביד המבשלת להוליכו למר יודנפריגר.

בינתים הביאו משלוח מנות מאחד החברים אשר לר' דוד (אשר למדו כאחד שעור באלפס), גילו את המשלוח וראו, מלבד הממתקים והמגדנות והסוכריות בעד הילדים, היתה שם קופסא קטנה, ועל מכסה הקופסא אותיות זהב נ, ס, ע, פ, א, א, א.

– בטח יש בקופסא זו תופיני סוכר, אמר אחד האורחים, אבל מה ענין האותיות שעל המכסה?  והכל נעשו תאבים לדעת תוכן האותיות.

 

יז: יחוסו של פורים

– אם אתם יקירי, אומר ה' פרידמן, תבארו לי את יחוסו של פורים, במה עולה הוא על שאר המועדים, אף אני אגיד לכם מה נתון בקופסא ומה באור אותיות הזהב.

– מי אומר כי הפורים מיוחס על גבי שאר המועדים?  שאלו אחדים והלא הפתגם אומר – הקדחת איננה מחלה והפורים אינו מועד!?

  הפיטן אומר זאת (ביוצר לפ' זכור), ענה ה' פרידמן, "ואם כל המועדים יהיו בטלים, ימי הפורים לא נבטלים", אני מבין אמנם כי אין כאן רק מליצה, כי אין התורה בטלה לעולם, אבל גם מליצה צריכים להבין.

– כשנבין למה בכל המגלה לא נזכר שם ד' להפך ממנהג כל כתבי הקדש, אומרת רחל, נבין כמו כן מליצתו של הפיטן, למה הפורים מיוחס על שאר החגים.

––אדרבה, אומרים הכל, מהי באמת הסבה?  מענין מאד לדעת!

– העובדה מוכיחה, אומרת רחל, כשאחד מאחר זמן הרכבת, והוא רוצה ברכבת מיוחדת, לבד מה שעל הרוב אין בקשתו מתמלאת, גם אם נותנים לו, עולה לו הדבר ביוקר גדול, אולם כשנוסע עם הרגילה עולה בזול, בהתאם לזה אומרים חכמינו (שבת לב), שאין לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על נס:  ראשית, שמא לא יעשו לו נס, ושנית, אם גם יעשו לו נס (וימלט מהסכנה) יעלה לו הדבר ביוקר, כי ינכו לו בעבור זה מזכיותיו, כי דרך הטבע שיסד הבורא הוא הרכבת הכללית העולה בזול, אך האדם החפץ אשר ישנו למענו סדרי הטבע הוא חפץ ברכבת מיוחדת ועליו לשם במיטב.

המשל עשיר מאד, אמרה ג' פרידמן, כי על ידו אפשר לראות, שאף ששתי הרכבות מרשות אחת יוצאות, הרגילה כאינה רגילה, ושתיהן תחת השגחת שר אחד שר הרכבות, ואין בזו אומנות יתרה מאשר בזו, בכל זאת, כיון שזו יוצאת בזמן בלתי רגיל, החשבון כבר הוא אחר לגמרי, וכן הענין בדבר הנסים, בשעה שההשגחה מתגלה באופן בולט, ורואים עין בעין כי יש מנהיג לעולם, יש כאן חשבון אחר, אף שאין אומנות יתרה בדרך זו מאשר בדרך הטבע, ושניהם יוצאים מתחת יד אומן אחד, כמו שההסטוריה מספרת לנו על התנא ר' חנינא בן דוסא (תענית כה), שראה את בתו ביום הששי לאחר הדלקת הנרות שהיא עצובה מאד, אמר לה מדוע את עצבה בתי והלא שבת היום וצריך להיות בשמחה. – טעיתי, ענתה בתו, ותחת לשפוך שמן לתוך הנרות שפכתי חומץ והדלקתי, ועכשו נזכרתי ואני בצער כי עוד מעט ונשאר בחשך, – אל תצטערי בתי, ענה האב, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יצוה לחומץ וידלוק, וסוף דבר הי' שהחומץ דלק עד למוצאי שבת ועליו ברכו ברכב המבדיל.  ואולם – לכאורה אינני מבינה, מדוע תתבע ההשגחה העליונה תשלום גבוה בעד הנס?  וכי מה הפרש לה בין רכבת רגילה לבין רכבת מיוחדת?  והלא אין זו עולה לה ביוקר מזו כאשר תעלה להמלכות שלמטה!?

–להבורא אין באמת הפרש בין שתי ההנהגות, עונה רחל, אולם בעבור האדם יש הבדל.  הגעו בעצמכם:  בשעה שהקיסר יוצא לטייל עם כל סיעתו כשהוא לבוש מלכות, כלום דבר גדול אז להכיר כי הקיסר נוסע?  גם אכרי הכפר מכירים בו באותה שעה!  ואולם בשעה שהקיסר יוצא יחידי לטייל והוא עוטה מעיל אשר יכסה על בגדי מלכותו, באותה שעה לא יכירוהו כי אם הקרובים אליו מרואי פניו!  הוא הדבר, בשעה שהשמים פתוחים וגשמי נסים שוטפים, כמו למשל בעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף, באותה שעה גם שפחה הראתה באצבע ואמרה – זה אלי ואנוהו!  בשעה כזו נופל ערך-המצות והמעשים הטובים בין של "סור מרע" שאינו אוכל בצום כפור או אינו אוכל חמץ בפסח, כי מה הרעש, כיון שהשמים פתוחים והכל רואים שיש דין ויש דיין וענש של כרת או מיתה משונה צפוי לעובד על מצות המלך, ובין של "עשה טוב" כמו למשל מי ששומר את השבת אם הי' מצליח בכל השבוע או שמניח תפלין ומתפלל הי' נענה באותו יום, איזה ריק ובער היה נמנע מעשות טוב ולהפסיד את הברכה שהוא רואה בעיניו?  ולא עוד אלא שלא היתה כאן עוד עבודת ד' כי אם עבודת עצמו, כי איזו עבודה תכבד על האדם בשעה שהוא בטוח שמשלמים לו בזהב?  הוא שבאר רש"י את דבר יעקב אבינו באמרו, קטנתי מכל החסדים, שהכונה, הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים שעשית עם עבדך, כי מרוב נסים שהפליא הב"ה עמו נפל ערך מעשיו והוקטנו, כיון שראה בעיניו את השכר והענש הצפוי.

חז"ל אומרים, מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, כנוהג שבמלכות הארץ, אם איש צבא נתקל פעמים אחדות, מעבירים אותו לגדוד הסרבנים, שמה עליו להחזיק עצביו על כל מדרך כף רגל וכשהוא מיטיב דרכו שם מחזירים אותו לעבודה קלה, הוא הדבר, כשהכניס הב"ה את ישראל לארץ ונתן לאיש חלקו ונחלתו, הבטיח להם שאם ישמרו את התורה והמצוה תהי' השגחתו דבקה בהם תמיד, למרות שתהי' עטוי' במעיל אזרחי של הטבע, למען לא יפול שער מעשיהם הטובים, ועוד כי אין זה נאה להם להראות להם כמחוג תדיר כמו לנער קטן כי יש בורא ומנהיג לבירה ואעפ"כ רבו חסדי ד', למען קטני המוח כמו נשים ועמי הארץ, שאין בכחם להסתכל בעמקה של הטבע, להכיר מתוכה את הרודה בה אשר יצרה, ויכולים להתפתות כי הטבע העורת היא השולטת בעולם, ואחרים יכולים לחשוש, שהמחמם המשליך עצים לתנור הקיטור או המושח בזפת את אופני הרכבת הם המוננים והמנהלים, כמו שנדחו עובדי האלילים לעבוד לשמש ולירח ולכל צבא השמים, ולכך סדר הב"ה אשר בבית המקדש יהי' גם מחוג להראות בו עליו, הם עשרת הנסים שנעשו בו בכל יום (אבות פ"ה), והכל למען הקל עלינו לכתנו בדרך אמת.

ואולם כשהחלו ישראל (מרוב טובה) לעזוב את ד' ולא הועילה להם תוכחת כל הנביאים, נגזרה עליהם גזרה לעבוד בגדוד הסרבנים (בגולה)[38]), שמה השמים סגורים, אין לראות השגחה גלוי', לחץ ודחק בכל עת ועונה (והסתרתי פני מהם והי' לאבל), ההמנים רוצים לפעול על השרים, ולפעמים גם פועלים, להשמיד להרג ולאבד, כאן העבודה רבה, כאן יש להאמין בהשגחה אף שאין רואים, אין התליון מצלי. אם לא שרומזים לו מלמעלה (הוי אשור שבט אפי),, והלב נכנע (או אז יכנע לבבם הערל).  נושאים עין למרום ושבים אל ד' בכל לב, כי מאמינים שהכל מאת ד', ואז רומזים מלמעלה והתליון מניח שבטו מידו, וכשתושלם השעה הקבועה לעבוד בגדוד הסרבנים, ז"א, כי יעברו שם בנאמנות, ישובו לעבוד בצבא.

– חז"ל מבארים, מדוע במלחמת עמלק צוה משה ליהושע תלמידו להלחם בו, במלחמת סיחון ועוג נלחם משה בעצמו בהם והשמידם בדרך נס?  כי המחלה אשר נחלו בה ישראל מהצנון שצננם עמלק (אשר קרך בדרך) כי נרפו מעסק התורה ("רפידים" שרפו ידיהם מהתורה) ועל ידי זה נחלשו באמונה (היש ד' בקרבנו אם אין?), לרפא מחלה זו לא יוכל כי אם פרופיסור גדול ההולך בשטת יוסף הצדיק[39], ז"א, תולדות יוסף היתה כולה מתוך הסתר פנים, אחיו שטמו אותו הסבו לו צרות רבות, ולאחרי שכבר נפטר מכל אלה נתקבל בבית פוטיפר ושם עמד בנסיון קשה (של אשת אדוניו) באופן שיכול לחשב שבעד מעשה כזה מגיע לו כמו שאומרים – בית כנסת עם הבימה, לבסוף נמסר למשפט פלילי ונענש למאסר של עשר שנים!  איש אחר במקומו היה צועק עולם של הפקר (לית דין ולית דיין ח"ו), אבל הוא החזיק מעמד ולא הסיר בטחונו מד', דבר זה ואך זה יכול לשמש מחאה נגד עמלק, אשר גם בשעה שהיו השמים פתוחים סגר עיניו והלך בחשך (ולא ירא אלקים)!

זה מה שרמזו כותבי המגלה, כל תשעת השנים (מאז התחיל ארג התולדה של פורים ועד לסופה), משעה שעשה אחשורוש את המשתה הגדול וישראל נצטנן שם כי נהנה מסעודתו של אותו רשע, ומשהכין הכ"ה את כל סמי המרפא לפני שיחל הנתוח הגדול של גזרת המן ועד לאחר מפלת המן ומלחמת ישראל עם צוררי היהודים, אין כל שם משמות הקדש, זאת אומרת, שלא הובלט בה בשעה כל נס ולא נראתה ההשגחה גלוי' לעין, ולפני קצרי הראות וקטני המח נראה הדבר להיות הסטוריא טבעית, ומי שרוצה לראות שמות הקדושים, כי תחת מסך התולדה קבועה ועומדת השגחה גלוי', עליו לשים את עיניו ולבו למצא אותם "בראשי תיבות" ו"סופי תבות", להתבונן על כל דבר איך החלה אריגתו ואיך כלתה.  כמו למשל –יבא המלך והמן היום, כאן נרמז שם הוי' בראשי תיבות, לרמז עד מה גדלה ועמקה השגחת שמים שנתנה בלב אסתר להזמין את המן אל הסעודה.  א) דבר זה נתן גודל לבב להמן אשר יצא מכליו ויעשה עץ למרדכי אשר אחרי כן שמש עץ זה בשבילו, ב)  דבר זה העלה עליו קנאת וחמת כל שרי המלך, ג) גם אחשורוש לא יכול לישון הלילה, הוא הי' קרוב להשתגע בעמלו להבין את הענין הזה?  מי יודע אולי יש כאן ברית אהבים בין אסתר והמן והם אורגים רשת לרגליו?  וממחשב למחשבה נותן הוא אל לבו – היתכן, אשר לא ימצא אחד השרים אשר יגלה את אזנו בדבר הזה?  אף הוא משיב לנפשו – אולי באמת איננו שוה לזה, כי נמצא איש שעשה לו טובה והוא לא השיב לו כגמול ידו ועכשו עומדים הכל מנגד בעת צרתו, ומיד פקד להביא לפניו את ספר הזכרונות, והנה צף לפניו מעשה מרדכי שעשה לו, וכזה ניצל מרדכי ממות גם נחל כבוד ויקר, ד) דבר זה הביא את היהודים החלשים והמצוננים אשר גם הם ישובו אל ד' ולא ישענו על אסתר אחותם, מאחר שגם היא נתנה ידה להמן, ועוד תועליות רבות שצמחו מזה כאשר יחשבו חז"ל, מה שאסתר לא יכלה לעשות מלכה בתוך פחד המות שהיתה שרויה, עין פקחת רואה בזה השגחה כלוי' בעליל.  גם בסוף – המלך שב אל בית משתה היין והמן נופל על המטה, נרמז שם הוי' בראשי תבות של היין והמן, אשר הסבה ההשגחה העליונה אשר יפול המן על מטת אסתר, דבר שקרב את מפלתו, הכלל – יש כאן נסים לאיו מספר, אך הכל תחת המסך.

ועכשו נוכל להבין את מליצתו של הפייטן – ואם כל המועדים יהיו בטלים כי המועדים הם עדים על הנסים והנפלאות שנעשו לנו כמו שאמר דוד המלך ע"ה – זכר עשה לנפלאותיו, הב"ה נתן לנו זכרון לנפלאותיו, כי לעולם אי אפשר לעמד בקשרי נסים, למען לא יפול ערך המעשים הטובים, ולכך עלינו לזכור הנסים והנפלאות שכבר ראינו בעינינו ואבותינו ספרו לנו, עשה לנו הב"ה נפלאות גדולות במצרים ונתן לנו לזכר את "חג המצות".  הופיע בכבודו ובעצמו על הר סיני ודבר אתנו פנים בפנים אשר מימי עולם לא קרה כדבר הזה לאיזה עם בעולם[40]) ונתן לנו לאות את "חג השבועות".  נהל אותנו 40 שנה במדבר[41]) יליל ישימון וכלכלנו בלחם בגד ומדור ונתן לנו את "חג הסכות" לזכרון[42]).  והנה המועדים הם זכר לנסים גלויים לעיני השמש, וזה מה שאומר לנו הפייטן, אם גם כל הנסים הגלויים יעדרו, כי אין הדבר שוה לנו, כי עולים הם לנו ביוקר (שיפול על ידי זה ערך המצות), הנה "ימי הפורים" המורים על השגחה נסתרת, תחת מסך הטבע, הם לא פסקו, כי הם כדאים לנו להרים ערך מעשינו הטובים.

ועוד מעלה להשגחה הנסתרת, אם אמנם שלכאורה מביאה לנו הפסד, כי לקטני המוח נדמה הדבר כאילו העולם מתנהג באין מנהל, ובעבור זה הם יורדים עקלקלות, הנה באמת מביאה היא שכר גדול, כי יש לעמל בשים לב ובעינא פקיחה עלי', ויגעת ומצאת תאמין, ודבר שבא לו לאדם מתוך יגיעה יקר בעיניו, ובעד היגיעה עצמה ישלם ד' את משכרתו, אשר יכיר וידע עד כמה קרוב הב"ה אלינו[43]) ועד כמה גדולה השגחתו עלינו, עד כמה גבור הרועה, הרועה את הצאן החלשה בין חיות רעות ורבות, כמו שגילו חז"ל את אזננו בשאלם – מדוע קוראים לעזרא הסופר וסיעתו הקדושה (120 זקנים) בשם "אנשי כנסת הגדולה"?  והם עונים – מפני שהחזירו את העטרה ליושנה, כי משה רבנו אמר בשבח המקום "הגדול הגבור והנורא", ובא ירמי' הנביא והחסיד "הנורא, באמרו, עובדי האלילים (שליחי נבוכדנצר) מקרקרים בהיכלו והוא שותק ואי' מוראו?  בא דניאל בבבל ולא אמר "הגבור", כי עובדי גלולים משעבדים בבניו והוא שותק ואי' גבורתו?  ובא עזרא וסיעתו ותקנו אשר אמרו הכל "הגדול הגבור והנורא", כי אדרבה בכל אלה רואים גבורותיו ונוראותיו, החבית שבורה והיין משתמר ואינו יוצא, וזה פלא יותר גדול מאשר ישתמר היין בתוך חבית שלמה.

אספר לכם סיפור, אומרת רחל, איש עשיר שלח את בנו לעיר אחרת ללמוד, השתוה העשיר עם הרב על 50 שקלי כסף לחדש, בעד שכר דירה ומזון לבד משכר למוד.  חלה הבן והי' מוטל כשני חדשים על ערש דוי, נתן הרב את חייו בעד הילד והביא לו רופאים ורפואות וכל מה שהוצרך לו, והוא עם הרבנית עמדו על רגליהם לילות רבים לא נתנו שינה לעיניהם להשגיח עליו, האב לא ידע מכל זה, כי לא חפץ הרב לצערו, כלה "הזמן" (תקופת חצי שנה) בא האב לקחת את בנו, והנה נודע לו כי הי' חולה חדשיים, באים לחשבון, הוא מנכה להרב בעד שני חדשים מזון, כי בכל הזמן הזה הן הי' חולה ולא אכל!

תסלח לי, אמר לו הרב, עד כמה שבינתך איננה אתך, אותם שני החדשים שלא אכל הנער הלא עלו לי פי שלשה ממאכלו, הבקבוקים הקטנים של רפואות אם אמנם שלכאורה אין מה לראות בהם, הנה הם עולים על מחיר סעודה של בשר ודגים, ועתה ההשגחה שכל בני ביתי עמדו על רגליהם לשרת את הילד, וכמה לילות שהיו ערים, שעה זו צריך לתת את הרפואה, שעה זו להטיף טפות, שעה זו כף מרק, וכיוצא, האם חולה מסוכן דבר של מה בכך?  מיד שמרה ההשגחה מעליו הוא מסתכן!  כל זה עלה לי ביותר מ 50 שקלים לחדש, לבד הטרח שאין להעריך מחירו, ועכשו, כשאני אינני דורש דבר כי אם את ה 50 שקלים שנשתוינו על הבריא, עוד יש לך פתחון פה להגיד כי הרביתי לדרוש?

אותו הדבר, בעת שישראל הי' בריא, ז"א, שבתו בארצו, כל משפחה הי' לה אחוזתה, שדות יערים גנים פרדסים כרמים, והוא חי לו במנוחה מתוך הרחבה, היתה לו ממשלה עצמית, שופטיו ויועציו, – אף שאין כל דבר בעולם מחוץ להשגחת הבורא, בכל זאת אין זה משיג כלל את ההגחה הגדולה שישראל זקוק לה בגלותו במחלתו המסוכנה, אדמת עפר לא נותנים לו, למשרה גבוהה לא מניחים אותו לעלות, את כל הבארות (צנורות הפרנסה) טומנים הפלשתים וממלאים אותם עפר, עד בכדי לכרות לו פשוט פרוסת לחם מפיו, ומסביב לו סביב מקיפים אותו חיות רעות המשננות עליו את שיניהן, ולפעמים גם מתנפלות עליו ותוחבות לו שיניהן בבשרו, באותה שעה ההשגחה גדולה מאד, ממש – הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואם שאין לראות דבר, הנה פקחים מבינים, כי בשעה כזו שישראל סבא מוטל על ערש-המות ואויביו עומדים עליו ונרות בידיהם ומחכים לצאת נפשו (לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד), בשעה זו קיומו הוא אחת הנפלאות הכי גדולות[44]).

ומי ששם לבו מתבונן עד היכן גדולה השגחת הבורא עלינו, אשר דוקא בימי הגלות והחשך האלה, שבכל עת חיינו תלויים מנגד ואין אנו יודעים מאין תבוא התשועה, עד שבעצמנו הננו מיאשים את לבנו, פתאם מופיע אור ושונאינו ילבשו בשת ונוחלים מפלת המן, האיש הזה בעל כרחו הוא בא לכלל תשובה מאהבת הבורא!  כמו שמספרים ספור יפה על בן מלך אחד, אשר מרוב טובה החל לבעוט והלך בדרכי תועים, אביו המלך הי' מוכיח אותו, גם אוהבי המלך היו מוכיחים לו בדרך כבוד, כי בדרך זו שהוא הולך אובד הוא את בריאותו ואת כבודו ומסב לאביו דאבון לב גדול, אך כל אלה לא הועילו, כי היתה יד חברים רעים באמצע, ראה המלך כי אין דרך לפניו והחליט בדעתו לגרש את בנו מהיכלו, אשר ילך נע ונד יום ולילה, אולי יועילו צרותיו להפכו לאיש, וכן עשה. – הימים הראשונים שהוצא מארמון אביו, עוד הי' אתו מזון שמסרו בידו, עברו הימים האלה, והיצירה נגמרה והוא ביער ולבו נחלש בקרבו מרעב עד שהוא נופל ארצה מתעלף, פתאם הוא מוצא (במקום שנפל) סל מלא ככרות ופירות, הוא אוכל לשובע והולך הלאה, הדבר הי' אמת לפלא בעיניו, מאין בא לכאן סל של ככרות?

אך חשב שמא נאבד למי שהוא.  הוא מרחיק ללכת בלב היער, ופוגש בו דוב רעב המתנפל עליו וקורעו, פחד של מות תוקפו, ופתאם הוא שומע קול ירי' הכדור פגע במוח והוא נוצל, הוא קם על רגליו ומסתכל אנה ואנה ואינו רואה למי שהו, הוא הולך עוד ימים אחדים ביער והנה לקראתו נמר רעב, הנמר מתנפל עליו וכבר רוצה לשלוח בו את צפרניו החדות, – עכשו אני נפרד כבר מהעולם הזה לעולמים, הוא חושב בדעתו, ופתאם והנה קול התותח והנמר נופל מת ארצה ובן המלך נמלט, הוא קם ומסתכל  הנה והנה מאין בא עזרו ואינו רואה, הוא שוכב זמן רב להשיב רוחו מפחד המות אשר בעתתהו אימת הנמר, ושוב הולך ימים אחדים ביער, והנה שומע הוא קול מזמרים של קבוצת אנשים, הוא מתקרב, לדאבוננו הוא רואה חבורה של שודדים! הם מששו את כליו והוציאו ממנו את מטבעותיו זהב אשר מצאו אצלו מבית אביו, והפשיטו מעליו את בגדיו היקרים שהי' לבוש בהם מהבית, אבל בזה עוד לא יסתפקו, רוצים הם להמיתו, שמא יצא מכאן ויודיע עליהם!  קשרו אותו והשכיבוהו לארץ ואחד נגש אליו עם קרדומו בידו להכות בו אחת ולא ישנה, ופתאם והנה רעש יריות מכל צד!  כמה מן השודדים נפלו מת מיד, והשאר נמלטו אל אשר ישאם הרוח.  הוא קם ומביט הנה והנה, מאין באה התשועה?  ואיננו רואה!  והנה, מוצא הוא בתוך אחד הבגדים שהשליכו השודדים, משקפים מגדילות, הוא שם המשקפים על עיניו ומסתכל בהם, הוא רואה, שם מרחוק עומד הציד של אביו בראש גדוד של צבא עם רובים בידיהם והכל מסתכלים אחריו במשקפים צופות למרחוק אל כל אשר יפנה, הוא מביט אל הצד שכנגד והנה גדוד רוכבים מרחוק, ומסביב סביב רוכבים יורים עם רוביהם בידיהם ויש ביניהם גם תותחים כבדים והכל מסתכלים אליו במשקפותיהם באופן שבכל אשר תקרב סכנה לרגליו הם מוכנים להציל.  המחזה הנפלא הזה עשה עליו רושם כביר, הוא ראה עד היכן רחמי האב עליו וכי אלולי רחמיו כי אז לא נשאר גם זכר לו משכבר הימים, הוא שב אל אביו והתנפל לרגליו בבכי רב ובקש ממנו סליחה ומחילה על כל אשר הדאיב לבו והבטיח כי מעתה ייטיב דרכו.  כמובן קבלו האב בזרועות פתוחות.

אותו הדבר, מאז גלינו מבית אבינו, בעבור רוע מעללנו.  הדברים הרבים והצודקים שבהם שדל אותנו הי"ת על ידי עבדיו הנביאים, לא הועילו, והוסכם אצלו, להגלותנו מארצנו, הולכים אנו נע ונד בין חיות רעות ונחשים צפעונים (כי רביתם במקום תנים), ופעמים רבות אנו נמצאים בסכנה, ממש שאנו רואים את המות בעינינו, אך עם הרגע האחרון של הסכנה, אנו מקבלים את התשועה ואין אנו יודעים מאין, כמו ההסתוריה של פורים, ישראל מוטלים על פניהם ובוכים הכל מוכנים לטבח כגדול כקטן, ופתאם והנה פקודה מאת המלך, לתלות את המן, ולהעלות את מרדכי לרום פסגתו, ואין יודע מאין באה הישועה?  וככה מאות פעמים בהתולדה שלנו, אם נתבונן היטב נראה ונוכח כי – הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל! כי ההשגחה שומרת עלינו מכל צד – כי מלאכיו צוה לך לשמרך בכל דרכיך!  – עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו!  הדבר הזה יביא אותנו, סוף כל סוף, לתשובה שלמה, כמו שכבר כתבה לנו התורה מראש – והי' כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה והשבות אל לבבך, כי, בכל הגוים אשר הריחך, הרי, ד' אלקיך שמה! ובזה תשוב אל ד' בכל לבבך, ואז, והשיב ד' את נדחך מכל קצות הארץ אל ארצך, ושש עליך לטוב לך כאשר שש על אבותיך הקדושים.

 

יח: השלום-זכר

– עכשו יקירי, אמר ה' פרידמן, אגלה לכם מה יש בקופסא ומה ענן האותיות נ, ס, ע, פ, אבל לפני זה אספר לכם ספור קצר:

לפני שנים אחדות, הייתי עם רב עירנו על שלום-זכר אצל אדם נכבד בעיר, השתעשענו שם קצת בדברי תורה, רבנו הוא חכם גדול וירא שמים.  – איה כיבוד?  שואל הרב בצחוק קל – הנה על השלחן:  תפוחים, אגסים, ענבים, שכר, יאכל הרב וישתה וינעם לו, ענה בעל השמחה.  – לא זהו הכיבוד בשביל שלום-זכר, אומר הרב.  – יאמר נא הרב מה חפץ?  ואתנה!  אומר בעל השמחה.  – אספר לך אדוני ספור, אומר הרב, ותבין איזה כיבוד דרוש לשלום-זכר.

מסורתנו הקדושה מספרת, כי בשעה שהחריב נבוכדנצר את בית המקדש, והגלה את ישראל לבבל, צוה לאחד משריו לבחור מבין היהודים את האצילים מזרע המלוכה, בחורים יפים וחכמים, והכניסם לבית הספר למשך שלש שנים למדם לשון המדינה וחכמה ומדע ואחר זה יבאו להיות בחצרו לשמשו ולהשתעשע בהם.  וימצאו בהם ארבעה ילדים מבית המלכות:  דניאל, חנניא, מישאל, ועזרי', הכניסום לבית הספר לזמן של שלש שנים, וארוחתם ניתנה להם מפת בג המלך. נדברו ארבעת הילדים ביניהם לבל תגאלו במאכלות אסורות ובקשו את שר הסריסים הממונה עליהם לשחררם ממאכלות אלו, – אני ירא את המלך, ענה השר, כי בהמנעכם מלאכול יגלה מראה פניכם על עוני.  נמלכו הילדים בדעתם ופנו אל המלצר אשר מנה שר הסריסים עליהם ואמרו לו:  נס נא אותנו עשרה ימים וקח לך את מנות המלך ואת יין משתנו, ולנו תתן זֵרוֹעים (עדשים ופולים) אשר נבשל ונאכל תחת המנות, ומים תביא לנו ונשתה תחת היין, ותראה, אם מראה פנינו יהי' רע ממראה ילדים אחרים המתחנכים בבית הספר, הנה תוכל עוד לתקן את הדבר, ואם מראה פנינו יהי' טוב הרי לא הפסדת מאומה, המלצר נשא עיניו אל מנת המלך ושמע בקול הילדים, כי תחת קצת פולים ועדשים יקבל לביתו ארבעה מנות יפות יום יום, הוא נסה את הדבר 10 ימים, ופני הילדים נראו יפים מפני כל הילדים האחרים האוכלים מפת בג המלך.

איך אפשר הדבר? שואל הצעיר מיודענו, אשר מי שאוכל עדשים ופולים יהי' מראה פניו יפה וטוב משל זה שאוכל בשר ודגים ושותה יין טוב?

– את הדבר הזה שאלתי מאת הפרוש שלנו, ענתה רחל, ובאר לי אותו ע"י משל, אנו רואים בשעה שמכניסים אוזים בלול ומפטמים אותם, הם נעשים שמנים וטובים, ואולם אם יתפסו לודאים איש ויתנוהו בלול לפטמו לעשות ממנו ארוחה שמנה למעם, הנה האיש הזה ידל וילך, כי יודע האיש ומבין, כי כל הכיבוד הזה שהם מגישים לו, יכלה באש ועשן (ע"ד ואויבי ד' ביקר כרים, כלו בעשן כלו), ואם יבא מי ויוציאנו מרשותם ויתן לו זרעונים לאכול ומים לשתות, שמחתו זו שניצל ממות תפעול עליו אשר ייטב מראהו וישמן יותר מאלו האוכלים למעדנים ושותים היין הטוב.

כמו כן דניאל וחבריו, כשנתנו אל לבם, כי באכלם נבלה טרפה, יטביעו את גופם ונפשם (אל תשקצו את נפשותיהם, הכתוב אצל מאכלות אסורות, "נפשותיכם" תרתי משמע, הנפש החיונית והנפש המשכלת) באכלם זרעונים הם נשארים נקיים וטהורים, פעלה עליהם שמחתם שהיטיבו מראה גם מזרעונים, ועוד, כי בעד מסירת נפשם נתן השי"ת לזרעונים את אותו כח הזנה אשר נתן לבשר ויין (ע"ד מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק) והם שמנו עבו גם יותר מנערי שאר העמים שאכלו מפת בג המלך ושתו מיין משתיו.

 

יט: הנפש הטהורה

היסתוריה זו של דניאל וחבריו, היא למוד גדול לנו:  בשעה שהיהודי משתדל שמזונו יהי' נקי מגזל וחמס ויהי' מאכל כשר והוא שמח במאכלו הכשר והישר יותר ממעדני מלכים לא נקיים ולא כשרים, שולח הב"ה ברכה בו (ואכלתם לחמכם לשובע, אוכל קמעא ומתברך במעיו) אשר ישביע אותו ויתן בו דם וחלב וישמרנו מכל מחלה כמו שהתורה מבטיחה אותנו:  "ועבדתם את ד' אלקיכם" – כשתעבדו את ד' להשמר מגזל ואונאה ומאכלות אסורות, גם אם תזדמן לכם סעודה זעומה של לחם ומים, "וברך את לחמ ואת מימך", אשר אותו הלחם ואותם המים יתנו לכם חלב ודם עד אשר, " והסירותי מחלה מקרבך".

ובאותו אופן הוא שבת קדש, בשעה שהיהודי מקבל את השבת בשמחה ושומר נפשו מחללו במלאכה ובעניני משא ומתן, גם אינו חושב אפילו בעסקיו, שולח הב"ה ברכה בעבודתו בימות החול, וברכה זו מכניסה לו יותר מאילו עבד ביום השביעי.

ולפיכך כשהילד הנולד נפגש עם יום השבת ואנחנו באים לשאול בשלומו שלום-זכר, הנהיגו אבותינו לכבד את האורחים עם פולים ועדשים, להזכירנו בדרכי חיי האיש הישראלי חיי יושר וכשר, כשמרגילים הילד בדבר מימי הילדות אין הדבר כבד עליו אחר כך לעשותו (לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא) יש רק להיות מסור אל הדבר בלב ונפש וברוב שמחה, ותשועת ד' תבא אז לסעדו (דורשי ד' לא יחסרו כל טוב), אשר גם אם יצטרך לחיות למען הי"ת ותורתו עם פולים ועדשים, יתן ד' בהם את כח-הזן אשר יבריא וישמין אותו כמו בשר ויין.

וכן, כשנלקחה אסתר אל בית הנשים תחת השגחתו של הגי סריס המלך כלכלו אותה שנה תמימה מבית המלך, למען אשר תבריא ותיף לפני הביאה אל המלך, בקשה אסתר באותו זמן מאת המלצר אשר יעשה אתה אותו ה"עסק" שעשה המלצר של נבוכדנצר עם דניאל, וכשנסה המלצר של הגי וראה כי הנסיון עלה יפה ואסתר הבריאה ויפתה מהפולים והעדשים, הי' מחליף מאותה שעה את מנת אסתר הראוי' לה מבית המלך בפולים ועדשים ואת המנה לקח לביתו.

– עכשו אני מבין כבר, קפץ יוסף ואמר, מה נתון בקופסא, שם יש בטח פולים ועדשים, אבל מה ענין אותיות הזהב שעל המכסה, אמרי רחל, כי את אומנת בדברים כאלה, וכבר עשית ארג של כתב בדומה לזה על מפת הקדוש של מתן הדרשה!

– לדעתי, אומרת רחל, יהי' פתרון האותיות נ, ס, ע, פ, – נערים סעדו עדשים פולים, ואולם את פתרון ארבעת האלפין אני מנחת לך.

– אני חושב, אמר יוסף, כי פתרונן – אף אסתר אכלה אותם.

_ נכון בנַי, ענה ה' פרידמן, נכון כיונתם.

ה' פרידמן פתח את הקופסא והוציא משם זרעונים אחדים ואכל, לזכר הסתוריתנו הקדושה, ואמר – כשם שאבותינו נצולו במאכל זה ממאכלות אסורות כן ישמרנו הב"ה גם אנו שלא נכשל כל השנה חלילה במאכל אסור וכולם ענו "אמן".

היטיבה נא, אדון פרידמן, ענו כל האורחים ואמרו, וכבדנו גם אנו במעשה רקח זה, עדשים ופולים, הרעיון היקר העולה ממאכל זה ערב עלינו מכל מעשה רקח!

– דבר זה צריך לשמש דוגמא יקרה, אמר ה' פרידמן, לבנינו אלה המתחנכים בבתי הספר, יקחו להם לקח מדניאל וחבריו, שגם המה היו סטודנטים מיועדים להיות מ"בני ההיכל", שהמלך וסיעתו ישתעשעו בהם, ועם כל זה, נשארו נאמנים לדתם, ושמרו את נפשם בכל יכלתם ממאכלות אסורות[45]).

ככה השתעשעו בבית ה' פרידמן בענג רב עד חצות לילה, ואחרי זה ברכו ברכת המזון בחדוה ואמרו "על הנסים".

–ועכשו, אורחי היקרים, אמר ה' פרידמן, לפני שנתפלל ערבית נצא במחול לכבוד "פורים".  יוסף!  הלא אתה בקי ב"שושנת יעקב" של החזן, אנחנו נעזור על ידך, ובלבד שיהי' ששון ושמחה!

 

כ: מחזה-פורים

מחול לבד, אומרת ג' פרידמן, איננו מספיק, יש לצחק גם קצת מחזה של פורים, הילדים התכונו כבר מאתמול לזה, בעוד 10 דקים יכנסו.

– אח, אח, מה טוב! ענה ה' פרידמן, יתכוננו הם אל המחזה ואנחנו אל המחול, אבל הכל, בין הצבא (אלה שאכלו על השלחן) ובין האורחים (העניים שנהנו מן הסעודה), בין  עני בין עשיר, כמו שהעולם רגיל לבאר, עד דלא ידע בין ארור המן – הללו העשירים, ובין ברוך מרדכי – הללו העניים, הכל כאחד[46]) יצאו במחול.

הדלת נפתחת והילדים נכנסו, אחד רכב על סוס (ששאלו מאת שר החצר) זה היה מרדכי, הוא הי' חבוש כתר לראשו, ואחד הי' צנוף מצנפת-המן ומוליך את הסוס ברסנו וצעק – ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!  הוא הוליכו הנה והנה באולם והכל רקדו סביבם ושוררו "שושנת יעקב" והשמחה במעונם.

– חַ  חַ חַ פרץ פתאם צחוק גדול, שושנה טפסה על ארגז הבגדים ושפכה על ראש המן כוס מלא מי-סלק, באופן שנמסה מצנפת-המן[47]).

                 המן – מצנפת חדשה אני דורש, וָלא – אדעה מה אעשה!

                 עלי הלא לחוש ללכת אל המשתה, אשר אסתר תעשה!

                 מרדכי – גאותך לא תאיים עלינו, פג פחדה,

                 מקוים אנו כי קרובה מפלתך, לא תוכל כחדה!

לאחר המחולות, התפללו "ערבית" חמה, בברכת "אמת ואמונה", התלהב ר' דוד בהגיעו אל המילות:  "מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים", "האל הנפרע לנו מצרינו", "והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו", "המדריכנו על במות אויבינו", "וירם קרננו על כל שונאינו", הכל רקד כמעט מסביב לו.

גמרו את התפה, ונפרדו איש מאת אחיו ברוב שמחה ושביעת רצון.

– רבונו של עולם! אמר ר' דוד בשעה שהלכו הכל, ראה עמך ישראל!

אילו היה לעמי הארץ יום כיום הזה, שמצוה לשתות "עד לא ידע", כמה מוטלים שכור ברחובות?  כמה היו יוצאים מתוך חבורה כחבורתנו פצועי וזבי דם, בכבדם איש את אחיו בכוסות ובקבוקים בראשם?  ועמך ישראל, ישבו להם כאן בשלות השקט ושתו ושבחו לשמך הגדול! – מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?

 

כא: פורים של שושן

ביום פורים של שושן באו בני ר' דוד עם יוסף לבית רחל, הם השתעשעו שם, ושושנה ספרה לר' מרדכי איך בילו אתמול בבית אבי'.

– איפה שמעת שושנה תמול את המגלה?  שואל אותה ר' מרדכי.  בטח למד אותך אביך כי גם נשים חייבות לשמוע את המגילה, כי היתה גזרת המן גם על הנשים (טף ונשים ביום אחד) וילדה הלא היא נעשית בת-מצוה ל12 שנה ויום אחד!  (מאז כבר היא חיבת במצות כאשה גדולה).

– הייתי בעזרת הנשים, ענתה שושנה, אני אוהבת מאד לראות איך הילדים מכים את המן, אבל אבי יחיה אומר, כי בבית הכנסת קשה לצאת ידי קריאה, כי כעבור ההכאות מחסרים לשמוע כמה תבות, גברים יש להם מגלה כשרה והם אומרים מלה במלה עם הקורא ויוצאים בזה, אבל נשים אינן יוצאות כמעט, ולפיכך נוהג אבא, אשר מיד בבואו מבית הכנסת הוא שותה כוס טה, ובטרם ילכו לאכול הוא קורא בפנינו את המגלה והילדים מכים את המן, בינתים נכנסות גם השכנות ונשים עניות שאינן יכולות ללכת לבית הכנסת בעמדן, אומללות, עם סלן בשוק, ובאות הן לשמוע מפי אבא.  נשים אחדות אחרו ובאו לגמר הקריאה וכבדן אבא לשתות טה ולטעום איזה דבר בביתנו, ולאחר האכילה חזר וקרא לפניהן את המגלה.

– קושיא על אביך?  ענה ר' מרדכי, אני מכיר אותו היטב, מעשה ששכנה אשה אחת חולה במרתפה, ובקשה לשמוע את המגלה ולא מצאה מי שיקרא לפניה, הודיעו את הדבר לאביך, הפסיק את אכילתו, והלך וקרא לפניה את המגלה, וממש נפח בה נשמה.

נו, ילדים, אומר ר' מרדכי, טעמו דבר, היום הלא הוא פורים אצל אחינו בשושן וגם בירושלים עיר קדשנו, היום קראו שם את המגלה והכו את המן, נקח נא קצת משקה לכבודם.

– מהו הענין של הכאת המן?  שואלת שושנה, הלא הוא כבר מת! אם ילדים עושים זה לא איכפת, אבל ראיתי גם יודעי תורה עושים כן!

– הזכרתני צחוק, אמר ר' מרדכי, לפני שנים אחדות הייתי בשבת פרשת זכור בעירה קטנה, יהודי פשוט חם לבבו על עמלק בהזכירו עליו ב"יוצרות" – ימח שמו וזכרו!  הוא יצא אל הרחוב והנה איש יוני לפניו, הוא התנפל עליו, וסוטר לו אחת ושתים עד אשר יצאו לו זיקי אש מעיניו!  חברו  על היהודי רבים ושאלו אותו:  למה תכה את היוני הזה? – הלא זה עתה אמרנו, עונה ההדיוט, "ימח שמו וזכרו", והנה יוני זה עמלקי הוא!..

לאחר התפלה, אני רואה, והרב יחי' עולה על הבימה ואומר, שמעו נא רבותי, אספר לכם ספור – איש כפרי עשיר שאינו בקי בטיב משא ומתן, בא פעם העירה ובקש לפתוח לו חנות, ובהיות שאינו יודע איך לקנות סחורה ואיך למכור, הלך ועשה שותפות עם איש ישר אחד הבקי במסחר והי' המנהג, שהשותף המבין הי' קונה ומוכר והכפרי הי' יושב על יד הקופה.  פעם יצא המבין לרגע אל הרחוב, הוא שב ושואל, מכרת דבר לזה שפגשתי עתה יוצא? – כן, עונה הכפרי, מכרתי 10 תוי דאר בני 7 פרוטות בעד 65 פרוטות, – בעד 75 פרוטות, מתקן אותו המבין, הלא לנו הן עולות 70 פרוטות!  – חכם שכמותך!  עונה הכפרי, בעד 70 פרוטות הלא יוכל הקונה להשיג בבית הדאר, ולמה יבא לכאן?!  – התבינו רבותי את ההצלחה הגדולה בשעה המחליפים את המקומות?  סיים הרב, הכפרי עליו לתת את הכסף ואולם את המסחר על המבין לנהל!

וכן הדבר כאן, אנחנו השתתפנו עם הבורא ית' בענין מחיית עמלק, בפ' בשלח כתוב – כי מחה אמחה את זכר עמלק (אני אמחה) ובפ' תצא – מחה תמחה – (אתה תמחה) עלינו איפוא לדעת מה הדבר המוטל עליו ית' ומה המוטל עלינו, והנה:

מלחמת עמלק שהתנפל עלינו אין לה כל סבה טבעית:  א) לפעמים נלחם עם כעס ברצותו לקרוע ממנו איזה חלק של קרקע, וכאן היו ישראל כמדבר (בדרך) ומה הי' לקחת מהם?  ב) לפעמים מכריז עם מלחמה על מי שעובר דרך ארצו בפחדו פן יתאוה להשתקע בה ולגזלה מהתושבים כאשר פחדו סיחון ועוג וכאן הי' "בצאתכם ממצרים" ולא פגעו בגבול עמלק, ג) לפעמים מכריזים על מלחמה בהקציף איש את רעהו וכאן הי' "אשר קרך" הוא פגע בך במקרה, מבלי אשר בא אתך במגע ומשא לפני זה, ד) יש אשר ירצה עם להראות את כחו להטיל את מוראו על העולם ואז ילחם בעליל פנים אל פנים וכאן ­– "ויזנב בך כל הנחשלים  ואתה עיף ויגע", ומה כחו אשר הראה בפני העולם?  ה) ויש אשר יכריז מלחמה בשם הדת, באמרו למצא חן בעיני אלקיו בהשמידו את הכופרים בו.  וכאן – "ולא ירא אלקים", עמלק לא היתה לו כל יראה מאלקים!?

 

אבל מלחמת עמלק עיקר יסודה ב"כפירה", כי דבר יציאת מצרים, האותות והמופתים שעשה הא' שם, החלו לפקוח עיני כל העמים אשר שמעו עליהם, ונוגה האמונה הטהורה החל להפיץ אורו בכל העולם, אשר הכל יאמינו כי ישנו בורא יחיד אשר ברא את הים ואת היבשה, ועמלק הכופר סגר עיניו ולא רצה להסתכל בפני אור האמונה, ולא דיו שהוא עצמו כפר בא', אלא שרצה להראות לכל שהוא מתנפל על ישראל ואין הא' יכול להציל אותם מידו.  כי כל האותות שעשה משה אך בחכמתו עשה אותם ולא יכלו לו אלה שלא השיגו אותו בחכמתם, ואולם הוא – עמלק – הוא אצטגנין גדול ובקי בקסמים ועולה גם על גבי משה, על זה יאמר, כי לבד מלחמתו שהכריז כלפי ישראל, עוד כיון במלחמתו כלפי האלקות, זה ענין:  "כי יד על כס י-ה" – הוא שת ידו על כסא הא' להלחם בה.  ואילו היו ישראל שלמים באמונה באותה שעה ודבקים בתורת ד', לא היתה זריעת עמלק מביאה צמח, אבל הוא מצא אותם אז ב"רפידים" (רפיון ידים) רפים מן התורה וקטני אמונה והם שואלים – היש ד' בקרבנו?  והנה הצליח להתנפל עליהם[48]) ושרשו הרע נשרש בלב רבים מישראל והפריא "ראש ולענה"!  – ולכך בכל דור שהתורה והאמונה רופפות בידי ישראל ומתחילים לצמוח בלבו, לב העולם הקטן  "זרע עמלק" (זרעוני עמלק), הוא כפירה בהשגחה, מיד צומחים גם בעולם הגדול "זרע עמלק" (המגים החפצים לעקור את ישראל משרשם חלילה), העצה היעוצה אז שאנו נמחוק את "זרע עמלק" אשר בלבנו, אותה הזריעה שזרע בנו עמלק הראשון, כמו שרמזה לנו התורה – אשר קרך בדרך – הוא השליך בלבך דעות כוזבות שהכל במקרה ח"ו (לא בהשגחה), ומיד שאנו נשַרש אחר הזריעה הרעה הזאת "זרע עמלק" שבעולם הקטן, מיד יבא הב"ה וימחוק את "זכר עמלק" שבעולם הגדול ויאבד המן אשר יתקומם לנו, כמו שמחק את ההמן שבמגלה אותו ואת כל בניו, כי אנחנו בתעניתנו ובתשובתנו אז, עקרנו ומחקנו את "זרע עמלק" שזרע בלבנו, והשתדלנו לחזק את התורה בלבות תינוקות של בית רבן לקיים – והי' כאשר ירים מטה ידו, היא התורה, ועל ידי זה – וגבר ישראל, ועמלק נמח מן העולם, ואז – ויהי ידיו אמונה, כח התורה של ידי משה חזק ואמץ את האמונה, בעקור את שרשו של עמלק הזורע כפירה.

עלינו איפוא להכניס אל השותפות את הרכוש, ז"א, המעשים הטובים (המוכיחים על תוקף אמונתנו), אבל לקנות ולמכור – זה יעשה המבין, הוא הבורא ית"ש, הוא כבר יסבך את ההמנים וימתחם על העץ אשר עשו המרדכי'ם, או יסחבם אל המהמורות אשר כרו לתמימי דרך ויפילם שם בל יקומו.  ואולם בשעה שאנו עושים חלוף חלילה, ותחת העבודה המיוחדת לנו (תורה ומעשים טובים) נכניס את נפשנו בעבודה המיוחדת לו, לצאת החוצה ולהכות את עמלקים, הנה נהרוס חלילה את כל ה"עסק", כמו אותו הכפרי, כי נקים בידינו "פרעות" בנו חלילה, – עליכם רבותי איפוא לקחת את דברי בלבכם לדעת את המוטל עליכם, ובהזכירכם בכל יום דבר "מחית עמלק" תדעו שהעבודה המוטלת עליכם בזה היא, למחות ממחשבתכם ולבכם את "הדעות הכוזבות" שהן "זרע עמלק" ותזרעו במקומן "זרע אמונים", על ידי זה, נזכה לביאת משיח צדקנו, אשר אז ימח לגמרי "זרע עמלק" וכל העמים יכירו וידעו את האמת לאמתה.

זהו הרעיון של הכאה להמן בשעה שמזכירים את שרשו "המן בן המדתא האגגי" (זרע עמלק) ועלינו לעקור מלבנו את זכרו (היא החולשה באמונה), והנה הדבר ידוע שהתנועה החיצונית פועלת על המחשבה הפנימית[49]), ולכן, כדי לחזק את הרעיון של מחיית "זרע עמלק" (זרעוני הכפירה של עמלק) אנו עושים מעשים חיצונים כמו הכאה בידים, רקיעה ברגלים, ואחרים כותבים השם "המן" או "עמלק" על העצים ומכים עץ בעץ עד שהשם נמחק, לכל אלה מטרה אחת, לשרש מן הלב את הדעות הכוזבות של כפירה ומינות ותחת זה לשתול בו, דעות ישרות של אמונה בד' ובתורתו, להקים את ה"מזבח" שהקים משה רבנו בשעת מלחמה עם עמלק וקראו "ד' נסי"!

––שושנה, אמרה רחל, אך הודות לך מצאנו את המרגלית הזאת, את שאלת על ענין ההכאה שמכים להמן, והנה שמענו רעיונות נעלים ונאצלים!

– המשיכי כי הלאה, שושנה, אמר לה ר' מרדכי, וספרי עוד מה שדברו אצלכם אמש, איזה דבר פעל על לבך ביותר ואת זוכרת אותו היטב?

–בעיקר פעל עלי, אומרת שושנה, ספור אמא מה שקראה בהמגלה, איך מרדכי הי' אומן את הדסה היא אסתר, וכפי מה שבאר אבא את דברי התנא ר' עקיבא, שהחנוך הטוב הוא הי' למורשה מאת שרה אמנו, אשר חנכה את יצחק יחידה.  מאד אני מתענגת כשאני נזכרת, איזה אנשים מאמינים ואצילים גדלו על ברכי החנוך הישן, למרות שאת פריז לא ראו ואת השפה הצרפתית לא ידעו, ועכשו, בימינו אלה, שההשכלה הרעישה והחרישה את העולם, וכל נערה רצה ומבוהלת לשמוע בלמודים, לבסוף אין כאן אף חלק האלף מאותה האצילות שהיתה אז, ואדרבה, בעד פנטסיא של נערה, כדאי לותר לא רק על הדת שזהו כבר דבר שאין להתעכב עליו, כי אם גם על אנושיות ומשמעת הורים, גם אלה אבדו את ערכם לעמת איזה פנטסיא ריקה ומבוהלת, אשרי ההורים שמחנכים את בניהם בדרך שהלכו בו אבותינו הקדושים.

ר' מרדכי התרגש לשמע דברי שושנה הקטנה, – צומחת ועולה, אומר הוא בלבו, רחל שניה!

 

כב: מגן-דוד של סוכר

– פורים טוב לכם, אומר נער שכן הנכנס אל הבית, לכבוד ירושלים עיר קדשנו, אשר היום פורים שמה, שלח לכם אבי שיחי' פעם שנית משלוח מנות, אך בכדי להבדיל בין רשות לחובה, שלח רק מנה אחת.

כשגילו את כסוי המשי, הבריק מגן-דוד של סוכר עטוי פרחי-סוכר.

– אבי מבקש, ממשיך השליח, אשר יואיל כבודו להשיב לו טעם דבשי של מגן-דוד, ז"א, טעם שיהי' מתוך ומתקבל על הלב, כי שאל כבר לכמה חכמי לב על רמז תמונה זו של מגן-דוד ולא קבל מענה מספיק.

– רחל יקירתי, אמרה ם רחל, שמא שמעת מרבך ה' חפץ טעם נכון על זה?

– כן כן, ענתה רחל, בשעה שצירתי את דמות המגן-דוד על מעיל הס"ת של אבי יחי', הייתי תאבה לדעת מה ענין דמות זו שמצירים אותה על כלי הקדש כפרכת ומעיל של ס"ת?  ושאלתי למורי וזו תשובתו:

– תמונה זו יש בה משום רעיון חשוב, כל העמים נקראים "עם" כל זמן שהם יושבים על "אדמתם" תחת חסות של "ממשלה", אבל מיד שהם אובדים את "ארצם" ואת "ממשלתם" הם מתחילים להתמוטט, בהמשך הזמן הם נבלעים לאומות אחדות שליטות ואבד שמם וזכרם, כמו שאירע להעמים עמון ומואב בבל אשר ארם ודומיהם, ולכך כשאבדו ישראל את ארצ ואת ממשלתם, אמרו שונאינו בלבם, עכשו יאבד גם עם זה והי' כלא הי', כמו שהתוקקו לזה תמיד באמרם – לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד.

ובאו גאוני ישראל והורוּנו כי טעות גדולה טועים שונאי ישראל, כי אין עם ישראל עם ככל העמים, אנחנו היינו לעם עוד לפני שהיתה לנו ארץ וממשלה, אבל – מיד בבואנו בברית התורה, כמו שאמר הכתוב – היום הזה נהיית לעם לד' אלקיך, והנה השם "עם" קשור לנו עם החזיקנו בברית "תורתנו", כמו שכותב רב סעדיה גאון – אין אומתנו אומה אלא בתורתה, ז"א, גם כשאנו יושבים על אדמתנו ותחת ממשלה שלנו, מיד שאנו סרים חלילה מדרכי התורה, אנו פוסקים מלהיות "עם", וכן יאמר הכתוב – "הם קנאוני בלא אל", כי לא אבו להכיר באלקותי, "כעסוני בהבליהם", בהתרדפם אחרי אידיאלים של הבל, "ואני אקניאם בלא עם", אשר לא יכירום העמים לעם, "בגוי נבל אכעיסם", כל נבל יתקלס בהם.

והנה הרעיון הזה נחוץ מאד לקיומנו, ולכך באו הראשונים ויסדו לנו ציור זה של "מגן דוד", כמו שמסופר בתלמוד (שבת פ"ח) – דרש ההוא גלילי לפני רב חסדא:  "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי" – ברוך השם שנתן תורה משולשת (תורה נביאים כתובים) לעם משולש (כהנים לוים וישראלים), שני ה"תורים" (משולשים בדמות "תורי זהב") אשר בציורנו רומזים לישראל ואורייתא, בשעה ששניהם מאוחדים הרי זה תכשיט (ישראל אשר בך אתפאר). על ידי שתי פעמים שלש אלה (ישראל ואורייתא תתגלה סוף סוף מלכות שמים בעולם הנזכרת ב 6 תבות של "שמע ישראל ה' א' ה' אחד" (כפרש"י ד' שעתה הוא אלקינו עתיד להיות אחד כמ"ש והיה ד' למלך על כל הארץ וכו').

ונקרא ציור זה "מגן דוד", כי דוד המלך ע"ה הוכיח בעולם כי אין כחו של ישראל בחרב וקשת, הוא יצא לקראת גלית הענק הפלשתי בידים ריקניות כמו שאמר לו – אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ד"צ אשר  חרפת, זו האבן הראשה אנכי ד"א, של חמשת חלוקי אבנים אשר בכל לוח של לוחות העדות, ובאבן זאת נקר את מחו אשר שם, הי--ה טמון כל למוד תכסיסי מלחמתו, וככה נהג בכל מלחמותיו – כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, לא בגבורה הסוס יחפץ וגו' רוצה ד' את יראיו וגו'.

בהספידו את שאול ויונתן ונזכר כי שני אנשים, הם יונתן ונושא כליו, נצחו מצב פלשתי שלם, כמו שאמר העם אז, היונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת בישראל, אמר:  "ללמד לבני יהודה קשת" – אם באים אנו ללמד לבני יהודה איך לירות באויב, "הלא היא כתובה על ספר הישר", שם בספר בראשית המסופר על אבותינו הישרים כתוב למוד זה ושם נסתכל איך ללמד, ומשאם אפשר לראות, כי אין המלך נושא ברב חיל וגו' שקר הסוס לתשועה, אך הנה עין ד' אל יראיו, כי יצא אברהם אבינו להלחם בארבעת מלכי עולם כדרלעומר וחבריו, אשר כבשו תחתם את כל גבורי עולם (ויכו את רפאים ואת האימים וגו') ואברהם לבד נצחם (ויתן כעפר חרבו – והשליך עפר עליהם והי' לחרבות, כקש נדף קשתו – קש והיה לחצים).

מגן-הדוד מורה לנו איפוא, כי מבצרנו היא התורה (אני חומת זו תורה) בשעה שאנו מאוחדים אתה כי אז, אורייתא וישראל וקב"ה חד הוא, והנה הב"ה ותורתו נצחיים וכן גם אנו "עם הנצח" – ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך לא ימוש.

וכבר שמעתי, ממשיכה רחל, רעיון זה נשא על שפתים, בפי נואמים צעירים אשר הריחו בריח יהדות טהורה, להעיר ולעורר את חבריהם המבקרים בבית הכנסת רואים את הציור "מגן דוד" על פרכת ומעיל הקדש, וביחוד אלה הנושאים את הסמל הזה על בגדיהם בתור סמל לאומי (הציונים והמזרחים) אשר ידעו כי בנין עמנו וארצנו בלי אהבת התורה אך שוא עמלו בוניו בו, וכמו שאנו אוסרים בברכת אהבת עולם:  "ונשמח בדברי תורתך כו' כי הם חיינו וארך ימינו", ומכלל הן אתה שומע לאו, כי מי שאין בו אהבת תורה ח"ו, הרי הוא כעץ יבש וכערער בערבהף והנביא (ירמי' ט) צוח:  על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי, ואמרו חכמינו ז"ל: הלואי אותי עשבו ואת תורתי שמרו, כי ויתר השי"ת על שמו המנואץ בפי כל, לאמר עם ד' אלה ומארצו יצאו, אינו חפץ בלאמיות האומרת להשיב עם ד' לארצו, בשעה שאת תורתו לא ישמרו, כי לאמיות בלי דת כפעפועי סבון אשר חמס יהלכון, אבל חיים של אהבת תורה ויראת שמים הם כעץ שתול על פלגי מים וגו' וכל אשר יעשה יצליח, ויכולים הם להשיב לנו את בנין עמנו וארצנו לקדש את שמו הגדול.

 

מעשה אלפס (חלק שני)

א: האמת צפה כשמן

 על איזה נקודה יסודית הי' מבוסס בכלל חנוך אבותינו הקדושים? שואל יוסף.

 את הגרעין הזה קוראים "אמת", ענה ר' מרדכי, כמו שאמר הנביא ירמי' מפי ד' "ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת", הבורא ב"ה שמו "ד' אלקים אמת", תורתו "תורת אמת", וככה השגיחו אבותינו על ביתם אשר לא יסורו מדרך האמת, לא ישמע בו כל שקר כל חנופה או גנבת דעת וכל דבר שהוא מנגד לאמת, אין לתינוק להפגש כי אם עם האמת והתמימות, וכשאירע והבטיחו לילד איזה דבר מלאו אחרי ההבטחה בעתו, למען אשר לא יראה לפניו דבר שאינו אמת.  אם חטא פעם הילד, אמרו לו, שמע בני, אך את האמת תגיד ותקבל ענש קל או תכופר חטאתך לגמרי, ואולם, אם תשקר, האמת תִוָדע ואז תקבל ענש על השקר כעל חטא היותר חמור, וככה הי' הילד והאמת לדבר אחד. 

  עודני זוכרת, אמרה שושנה, פעם לא חפצתי לשמוע בקול אבי ובקול אמי, והוכיחני אבי בדברים האלה: הלא ברכת בבקר לומר אני אשמע בקול אבי ובקול אמי, ועכשו שאת מסרבת לשמוע, הרי נמצאת שקרנית!? התוכחה הזאת פעלה פעולה נמרצה על לבי הרך, נתתי אל לבי מה זה עשיתי, אמרתי שקר? שקר הלא הוא החטא היותר חמור! שקרן הוא גנב! שקרן הוא כל-בו! לבי נלחץ בי והחלותי לבכות ומיד הלכתי למלא רצון אמא, באותה שעה לא הבנתי כי לשמוע בקול אם זוהי אחת המצות היסודיות "כבד את אביך ואת אמך" ועשיתי הדבר אך למען לא אצא שקרנית למפרע, כי אשמע בקול אמי.

  כן כן, אומר יוסף, מעשי מאד הדבר, מי שלא שמע שקר מימיו, אינו יכול לתאר בנפשו, איך אפשר לשקר? רבי באר לי פעם, איך הצליח עשו להונות את אביו (כי ציד בפיו) בשאלו איך מעשרים את התבן ואת המלח? בשעה שאת אמו רבקה לא יכול להונות, כי אדרבה, בעבור זה לא אהבה אותו, בראותה אותו משקר וגונב דעת!? אך הענין, כי יצחק חנך בבית שכולו אמת, כי בבית אברהם ושרה לא נשמע שקר אף פעם, וכיון שכן, לא יכול יצחק להעלות על דעתו כי עשו מכזב, ואולם רבקה אמנו, היא נתגדלה בבית לבן ובתואל, רמאים ידועים, המחליפים דבריהם מרגע לרגע, בראשונה אמר "הנה רבקה לפניך קח ולך", ואחרי רגע חזר ואמר "תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך", בתחלה אמר "רחל בתי הקטנה" ופתאם והנה "לאה הבת הגדולה", פעם אומר "נקודים" ופעם אחרת "ברודים", ומאחר שכך, מכירה היתה כבר רבקה את הרמאים והשקרנים, ולכך אהבה את יעקב בעד תמימותו, ואת עשו לא אהבה בהכירה את זיופו.

כן כן, אמר ר' מרדכי, ה"אמת" היא מרגלית יקרה כמו שהחכם מכל אדם אומר "אמת קנה", ראה שתרכוש לך את האמת בעד כל מחיר שיהי' "ואל תמכור", אם מקוה אתה להרויח איזה שקלים באמצעות השקר, דע לך כי בעד בצע כסף אתה מוכר את ה"אמת" שלך!

חכם מפורסם מתאר את בית החולים לחולי-הכזב: במחלקה ראשונה נתונים החולים המסוכנים, אלה ששקריהם אומנותם, אלה הבודים שקרים כל היום למען יהי' להם במה להלאות את אזן השומע, למען יאמינו כי כל רז לא נעלם מהם, עוד בטרם הביא הטלגרף את החדשה הם כבר יודעים אותה, ויש אשר ידעוה עוד בטרם נבראה, בקצרה, הבלי פיהם שקר הוא, הכת הזאת היא אותו הסוג השנוא בעיני ד', כמו שאומר החכם "תועבת ד' שפתי שקר", וחכמינו הוציאו את משפטם עליהם, כי הכת הזאת אינה זוכה לראות את פני השכינה, אך בחשך ידמו לעולמים.

במחלקה שניה נתונים חולים קלים מהראשונים, אלה אינם יכולים לבדות שקרים מלבם כראשונים, אבל אינם רחוקים הרבה מהם, ובעת אשר יספרו דבר "אמת" אינם יכולים להוציאו ברור מן הפה, מבלי אשר יערבו בו סיג של שקר, הם כבר הורגלו אל הדבר ואין פיהם עוד ברשותם לדבר אך "אמת" מבלי תערובת של "שקר", הכת הזאת היא מאותו סוג שאי אפשר לסמוך על דבריהם, וכמו שחכמינו אומרים עונשו של בדאי שאפילו בשעה שהוא אומר "אמת" לא מאמינים לו, עליהם מתאונן הנביא ירמי' ואומר "למדו (הרגילו) לשונם דבר שקר".

במחלקה שלישית נתונים חולים יותר קלים, אלה שלא נטבעו ברפש השקר, ואולם, כשמזדמן להם איזה שקר, אינם מפחדים מפניו ומוציאים אותו מפיהם, ולפעמים הם אומרים אותו בדרך הלצה לא בכונה לשקר, אך בכל אופן, חולים הם במחלה זו של "שקר".

החכם מכל אדם אומר לנו את הדרך הנכונה "דבר שקר ישנא צדיק", האיש הישר בורח מדבר שהשקר מעורב בו, התורה איננה אומרת "משקר תשמור נפשך", אבל "מדבר שקר תרחק", אפילו מענין של שקר תברח ותמלט על נפשך, דבר זה מראה עד כמה יש להיות נזהר שלא לפול לרשת השקר [50].

חכמי התלמוד שהיו מבינים גדולים גם בעלנים גדולים על המדות המשובחות, אמרו, שתלמיד חכם, לבד גדלו התורה, עליו להיות גם "איש אמת", לא לשנות בדבורו, ולפיכך מחזירים אבדה לתלמיד חכם, גם כשאינו נותן סמנים, אלא שהוא אומר שהוא מכירה בטביעות עין, כי הוא לא ימכור את מדת ה"אמת" בעד כל הון בעולם.  חכמים אחדים מחכמי התלמוד, לבד מה שלא הוציאו מן הפה דבר שאיננו אמת במאה אחוז, נזהרו גם לא לשנות את מחשבת לבבם (ודובר אמת בלבבו) כמו שידוע ספור רב ספרא, אשר באו אליו אנשים לקנות סחורה, והציעו לו מחיר, אך הוא לא ענם, בהיותו עסוק אז ב"קריאת שמע", הקונים לא ידעו סבת שתיקתו וחשבו כי היא בעבור שאינו מרוצה מהמחיר ועמדו והוסיפו לו סכום הגון, אבל רב ספרא כשגמר את תפלתו נתן לקונים את הסחורה בעד המחיר הראשון, כי כן הסכים בלבו מיד שהציעוהו לפניו!

כן כן, אמרה רחל, הלא ב"אבות" למדנו שאחד העמודים שהעולם קיים עליו הוא עמוד ה"אמת", ואם כן כל האומר "שקר" הורס את העמוד שהעולם נשען עליו, ומאליו מובן העול הגדול שהמוציא שקר מפיו עושה, ולעמת זה, כל דובר אמת מבסס הוא אחד העמודים שהעולם נשען עליו והנה גדול ונעלה מעשה זה.

אמא תחי' ספרה לי ספור נאה מה שקראה בספר החשוב "מנורת המאור" על אדות מדת האמת: ספר אחד התלמודיים בשם רב טבות, אשר אילו היו נותנים לו כל העושר שבעולם לא הי' מחליף בדבורו, כי פעם אחת נזדמן לעירה קטנה בשם "קושטא" (בעברית "אמת" בעבור שהיו נזהרים שם לדבר אמת), באותה עירה היו בני האדם מאריכים ימים, ואף אחד לא מת כשהוא צעיר לימים, נשא רב טבות שם אשה אשר ילדה לו שני בנים, באה שכנה לבקר את אשתו, אך היא חפפה את ראשה באותה שעה, חשב רב טבות בדעתו לא נאה לתת לשכנה להכנס עכשו, אמר לה, אין האשה בבית, ומיד מתו לו שני בניו! חברו עליו אנשי העירה ואמרו לו: מה הענין הזה אשר קרה לך? מעולם לא קרה לנו כדבר הזה אשר ימותו ילדים אצלנו! ספר להם את המאורע, ואמרו לו: בבקשה ממך צא לך מאתנו ואל תתן דריסת הרגל למלאך המות בעירתנו!

  איך אפשר שמדה יחידה זו של אמת תפעול אשר לא ימותו לפני הזמן? שאל יוסף. 

הפרוש שלנו הוכיח, משיבה רחל, שיותר מ 50 אחוזים מתים לפני הזמן רק בסבת השקר (השקר הוא מלאך המות שלהם):

א)  מקבלים מינקת בעבור הילד, המינקת אומרת כי החלב שלה טוב (סמוך ללידה) ולבסוף מתגלה הדבר כי היא כבר היניקה ילד וזה הילד השני ההולך ודל מרעב, ומאפס כחות אין הוא יכול להתגבר על חולשת שיניו, ומי מלאך המות שלו? השקר!

ב)  ויש אשר תכזב בענין אחר, היא מבטיחה כי תשגיח היטב על הילד כעל בבת עינה, ולבסוף סובבת היא בחוץ ואת הילד מניחה על נערה קטנה, הילד נופל מעריסתו או מעל זרוע הנערה ומקבל מים בראש, או יקרה איזה מקרה אחר מאי השגחה, ומי מלאך המות שלו? השקר!

ג)  נוסעים ברכבת, נכנסים במסעדה, מבקשים אכל טרי, בעל המסעדה מבטיח כי האכל טרי, אוכלים ונוסעים הלאה, למחר מרגישים כאב בטן מהמאכל הבלתי טרי, והקבה מתקלקלת, החולי מיגע עד שהחיים כלים אתו, ומי מלאך המות של זה? השקר!

ד)  השקר הזה אשר ימירו בלתי טרי בטרי, דגים, בשר, חמאה, חלב, ביצים, וכדומה, הוא הורג נפשות רבות, ומי מלאך המות של אלפי נפשות אלה? השקר!

ה)  עניים אמתיים רבים מתים מרעב ומקור בשל ה"רמאים" (מתחפשים לעניים), אשר עשו להם את החזרה על הפתחים ל"עסק" ומאספים ממון, ובשל זה אין בני האדם נותנים לעניים באמת, ומי מלאך המות של עניים אלה? שקרן של הרמאים!  [51]

ו)  וכל זה אך כטפה מן הים לעמת אלה המתים במהרה או מתוך התנונות ארוכה בשל דאגתם המפולתלת להביא את לחמם אשר תוביש את מח עצמותם, אילו היו האנשים האלה מוצאים יחס של אמון היו מוצאים את לחמם בנקל והיו יכולים גם לקבוע עתים לתורה ולעשות טובות עם בני אדם, אבל לדאבון סובלים הם בשל חומסי ממון, שמדת האמון לוקה על ידיהם, ובשביל בליעל אחד סובלים אנשים רבים ומתים לפני זמנם, ומי מלאך המות שלהם? השקר!

ז)  חנונים קטנים רבים עמלים בכל כחותיהם ואינם יכולים להחזיק מעמד בפני מסיגי גבולם, בהיות אלה עושים מסחר וקנין בסחורה אסורה (קונים את הגנבות מהגנבים) והנה הסחורה עולה להם בזול ויכולים למכור בזול, והנה החנונים הקטנים חיים חיי עמל עד שהם נופחים את נשמותיהם לפני זמנם, ומי מלאך המות שלהם? השקר!

ח)  רבים מתים מגנבה, בן לילה העמידו אותם ריקה על גחליהם, ויש מגזלה, יש מרצח, מפרעות, מעלילות שקר, מאנשי תרמית שאינם יודעים את האמת אך רודפי שוחד לינק מהעני את דם תמציתו, יש אשר ימותו במלחמה, בדבר הבא אחרי', וכל אלה משום מה? הואיל ואין שלום ואין אמת!

ט)  רבים מתים משקרם של רופאים שאינם מכירים את החולי או שלא למדו ביחוד על החולי הזה, ואילו היו אנשים ישרים אנשי אמת היו אומרים: למחלה זו עליך לקרא לפלוני הרופא! ויש שהוא הולך אל החולה בדעה מבולבלת, כי עד שתים אחר חצות צחק במשחק הכרטיסים בקלוב או בבית והוא בא אל החולה אך כדי לקבל את המטבע!

י)  הורים רבים מררתם פוקעת בראותם התנהגות בניהם הפרועה לשמצה, אתם המתקדמים שאתם מתפארים עם האמת כי כולה שלכם, הגידו לי בבקשה, האם זה נכון אמת? הוריכם הוציאו עליכם ממון ודמים, הקריבו בעדכם את חייהם, מתקוה כי לעת זקנתם ישבעו מכם נחת ושמחה, ואיך עכשו אתם משלמים להם בדאבון לב וביסורי הנפש? ומי מלאך המות של ההורים האומללים האלה, הוא לא השקר?!

ולעמת זה, בואו וראו את החיים המאושרים והנוחים תחת מרות ה"אמת", החנוני יש לו קרידיט חפשי, הוא אינו נזקק להוציא מררתו לדבר על לב הקונה להוכיח לו כי אינו מונהו בטיב הסחורה ואינו מעלה במחירה, הקונה כבר יודע כי כאן אין אונאה, והנה הפדיון מרובה והטורח מעט, ועם זה יש לחנוני מנוחת נפש בדעתו כי לא הונה לאיש והוא איש ישר ואמת זהו בין אדם לחברו.

ועכשו בין אדם למקום כמה אהבת תורה משיג האיש הקרוב לאמת ומתעב את השקר? דוד המלך ע"ה אומר שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי, זו האחרונה תלוי' בראשונה, אימתי תורתך אהבתי? בשעה שאת השקר שנאתי ואתעבה!

באופן כזה, מעשה רב טבות פשוט מאד, רחקת מהשקר הרי אתה רחוק הרי אתה רחוק מאסונות אין מספר, ועל השאר סיעתא דשמיא, הבורא יתברך אוהב את האמת ואוהב את אנשי האמת והוא שומרם מכל דבר רע, כמו שאומר הנביא "עיניך הלא לאמונה, אמונים נוצר ד'", והוא נותן להם כמו כן חיים ארוכים, כי מאהבת האמת מגיעים לאהבת תורה, והיא הלא היא חיינו וארך ימינו!

אה, אמר ר' מרדכי, מה עמקו מחשבות חכמינו ז"ל, אשר את כל הרעיון הזה (שהשקר הוא מלאך המות נורא) הוציא ר' לוי (במדרש שוחר טוב) במשל קצר בשעה שאמר הב"ה לנח "שנים שנים יבאו אליך אל התבה להחיות", בקש גם השקר לבא אל התבה להציל נפשו מהמבול, ולא נתנו נח לבוא עד אשר יביא בן זוג אתו, הלך השקר לחפש לו בן זוג ומצא את "פחתא" (בור, הפסד), ספר לו את המאורע, אמר לו פחתא מה תתן לי ואהי' לך לבן זוג? ענה השקר ואמר, כשנצא מן התבה מה שאנכי אשתכר יהי' לך! נזדוגו שקר ופחתא ונתקבלו אל התבה, כשיצאו (אחר המבול) התחיל שקר לנהל עסקים ומסחרו פרץ בארץ ואסף הון רב, ובא פחתא ולקח לו את הכל, לאחר זמן פקח שקר את עיניו וראה מה שעשה לו פחתא, התחיל לטעון עליו, מה זה פחתא אתה עושה לי? השב לי את אוצרותי אשר לקחת חנם! ענה פחתא ואמר והלא כך עשינו בינינו, כל מה שאתה משתכר הכל לי הוא! מאז נשתקע הדבר לעולמים, ששקר ובור הם זווג לדור דור, ז"א, שעל ידי שקר יורדים לבור לפני הזמן ומה שמרויחים על ידי שקר הכל יורד לטמיון.

אחד מידידי בא לפני זמן משוק "ניזנא", שאלתי אותו, הקנית סחורה שם?  כן כן, ענה לי, קניתי מרגלית יקרה מאד, ראיתי שם אכרים כל כך בורים עד שהם יכולים לקנות פולים מבושלים בעד פרוטות אחדות בכובעם ולאכול באמצע הרחוב, ועם כל זה, כשהם עושים עסק עם מי שהוא, אם אך הוציאו מפיהם את המילים: "שלך הדבר" (גם בלי כסף ערבון), אם גם יבאו ויוסיפו להם אלף כסף לא ישנו בדבורם, הדבר הזה הוטב בעיני יותר מכל הדברים המפליאים שראיתי שם בתערוכה.  ועתה שבין האומות נמצאים אנשי אמת כאלה, אנחנו אשר נטע אותנו הבורא ית' כלנו שרש אמת (ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת) כל שכן שעלינו לאחז במדה זו לבלי הרף, אילו הייתי יודע שישנה עתה במציאות איזה מושבה "קושטא" הייתי אני הראשון שהייתי מחיש צעדי לשם.

מספרים, אומרת המבשלת של ר' מרדכי, שבחבורה של אנשים ישרים, היה איש צעיר שנאם על המדה היקרה של "אמת" שהוטב מאד בעיני הכל, עד שהחליטו ליסד חברה של "דוברי אמת" להוכיח לעולם כי אפשר לבלות שנות החיים בעולם הזה מתוך "אמת".  הי' ביניהם רופא מדיציני בשם "מקס פרידנזוהן", ומספרים, שמיד שהחלה חבורה זו לדבר,רק אמת", קמה מהומה בעיר עד שהבטיחו לדורות לא להיות מדוברי "אמת".

האפשר? אמרה רחל, כוכב מזהיר כמדת "אמת" האפשר לו להפיל בלהות חשך בעולם? היטיבי וספרי לפנינו דברים כהוייתם.

להרופא פרידנזוהן, מספרת המבשלת, בא חולה הסובל ממחלה פנימית, הוא כבר בקר אצל כמה רופאים ולא מצאו לו תרופה, פרידנזוהן בקרו ושמע דפקי עורקיו, הוא נד בראשו ואמר: אין תרופה, ידידי, למחלתך זו! מה אדוני דובר? שאל החולה בבהלה, הייתי אצל כמה רופאים ולא שמעתי מהם דברים כאלה!? הם שקרנים, ענה הרופא, הם בקשו להוציא כסף מידך, ואולם אני מישרים אהבתי, את האמת אגיד, מחלה חיצונית שהעינים רואות אפשר לרפא, אני שם המזור הידוע לי, אני רואה עד מה פעל על המחלה ואני יודע מה לעשות הלאה, ואולם מחלה פנימית שונה ענינה לגמרי, ראשית כל קשה למצא את המחלה עצמה איזה סוג היא, כי ישנן מחלות רבות בסמנים שונים, ואחרי שכבר עמדו על סוג המחלה, הנה קשה להגיע למקום המחלה לתת עליו את המזור הדרוש, כמו למשל אם אחד חולה על הכבד הטחול או הריאה, מכל מה שנותנים לחולה אפשר שיגיע אל המחלה אחד מני אלף, בה בשעה שיותר קרוב אשר יזיק במקום אחר ממה שירפא במקום הדרוש.  ואם כן, אדוני מכחיש את כל ענין הרפואה למחלות פנימיות? שואל החולה כשהוא נרגז. כן, מועיל, אבל מעט מאד, עונה הרופא, אני עושה את חובתי האנושית ואומר לך את האמת, כי את מחלתך אפשר אך מעט לרפא: ומה היא מחלתי? שואל החולה מתוך פחד גדול, נגפו מעיך במכת ה"סרטן", אהובי! ומה סופה של מחלה זו? מוסיף החולה לשאול מתוך רוגז עצבים, מתים! מכל חולי שאין לרפאת מתים.  פני החולה חוורו כפני מת, הוא החל לרתות ועמד לנפל, הוא התקרב אל הדלת בהתאמצות יתרה ושואל בקול צרוד האם אסבל הרבה ממחלתי? רב מאד, ידידי! ממה בעיקר? מוסיף ושואל כשעיניו חושכות, הסרטן הוא פצע שורף, ונוסף לזה אי אפשר לאכול, עונה הרופא, קשה היה לי אמנם להגיד לך זה, אך מה יכולתי לעשות אם שאלת, לא לענות אי אפשר ולשקר איני רשאי, וממה אמות? שואל החולה בכחותיו האחרונים, מרעב, ידידי! החולה פרץ בצעקה ואחז בשערות ראשו ונדחף החוצה, בחוץ נפל ועוברים ושבים הביאוהו הביתה בעוד נפשו בו.

עברה שעה והרופא נסע ברחוב, יצאה אם החולה לקראתו והחלה לחרפו: שודד! רוצח! לקול צעקתה נאסף המון אדם, והיא ממשיכה, בא וראה איזה יללה הבאת על ביתי! יאשת את לב בני מחייו, והנה הוא מוטל מתעלף, ואשתו ובניו מיללים עליו מחיים! שודד אתה, נבל! לא די שאין אתה מרפא לחולה אלא שאתה ממיתו בדברי הרצח שלך! נוסו אנשים, נוסו מרופא כזה, כמו מדבר וקטב!

אם ככה, אמרה רחל בחיוך, עודני מחזיקה בשלי, יכולים ליסד מושבה "קושטא" באופן מצוין, והסתירה של הרופא איננה סתירה משני טעמים:  א) כמו שאמרו חכמינו ז"ל אין מביאים ראי' מן השוטים, השוטים הללו עשו להם תכנית מטופשת, תכנית תורתנו הקדושה היא אך מדבר שקר תרחק, אסור להגיד שקר, ואולם להגיד אמת אין חובה בתכנית התורה, אילו הי' כדבר הזה הם יכולים להחריב עולמות ב"רכילות, "לשון הרע" ו"מלשינות", כי כל אלה "אמת" הם, כי "לשון הרע" שאיננה אמת נקראת "הוצאת שם רע", ולפי זה כל הגדתו של הרופא מיותרת וגם טפשית, וכשם ש"לשון הרע" הורגת אנשים כן הרג הרופא הזה את דורש עזרתו בדברי "אמת" היתרים שלו.  ב) הרופא אמר להחולה כי יש לו סרטן על מעיו, ואני אומרת, אם יש להחולה סרטן עדיין ספק גדול, כמו שאמר הרופא עצמו, שמחלה פנימית קשה לעמוד על אופיה, ואולם הרופא בודאי שיש לו "סרטן" ואיזה "סרטן"? עוד יותר מסוכן מזה של החולה!

רופאת מצוינת את רחל, אמר לה יוסף, את מכירה את המחלה בטרם עוד ראית את החולה!

לא אני אומרת זאת, ענתה רחל, אך כן כתוב בספרו המהולל של הפרופסור העולמי, כי רופא שמטפל עם חולה במדה כזאת, אדרבה הוא יש לו "סרטן", סרטן שמו "רק", ורופא זה "רק" אין יראת אלקים לו, "רק" מסוכן מאד, אילו היה לרופא זה קצת "יראת שמים" והיה מתפלל, הי' יודע שיש "אמת ואמונה", ו"אמת" זקוקה ל"אמונה", והנה הי' מאמין כי יש פרופיסור יותר גדול ממנו, אשר יכול להשיב "מת" ל"חי" ואף כי להשיב "חולה" לבריאותו, ואיך יכול הוא ליאש חולה מחייו? דבר זה עצמו איננו "אמת", כשם שאין ביכלתך לתת חיים לאיש כן לא תוכל לקחת ממנו את החיים! אילו הי' מזווג "אמת ואמונה" הי' ממעט בדברים ומרבה במעשים, מיד שבקר את החולה הי' אומר לו הנה בזה סדרתי לך מה שעליך לעשות וממה עליך להזהר, עליך להיות נזהר בכל מה שאני אומר לך, כי מחלתך מחלה קשה, אם תהי' נזהר בכל ירחם השי"ת, הוא יכול להחיות מתים ואף כי להבריא חולים, אל יפול רוחך בך, חזק ואמץ ועשה כל מה שאני מצוה לך וקוה אל הפרופסור הגדול כמו שכתוב כי אני ד' רופאך![52]

ואם כן, אומר ה' יודנפרינד, לפי תכנית תורתנו מדבר שקר תרחק כמו שאומרים העולם שקר אסור להגיד ואמת אין הכרח להגיד ובשעה שאדם שואל אותי ואני מאמין, כי אם אגיד "אמת" אזיק למי שהוא [53]  התשובה הנכונה היא ,איני יודע", כן כתוב בתכנית שלנו למד לשונך לאמר איני יודע! (ברכות ד), לפי תכנית קדושה זו, יכולים בבטחה ליסד מושבות "קושטא", ואולם אנשים כאלה, שנטבעו ברפש השקר, הם צריכים להזהר בתחלה משקר לזמן ידוע ואחר כך יוכלו להתקבל בתור חבר בחברת "קושטא".

אמור לי מי הם חבריך ואגיד לך מי אתה! כך אומר הפתגם, וכמו כן, אם חפצים אנו לדעת עד מה גדול ערכה ונשאה היא מדת ה"אמת", עלינו לראות מי הם חבריה, והנה הם: יושר, שלום, אמונה, חסד, רחמים, ועוד (כל המדות הטובות), ולפיכך, כשחנכו אבותינו את בניהם במדת האמת, הקנו להם בזה את כל המדות הטובות, יושר אמונה חסד ורחמים והלאה, ובה במדה שהבנים כבדו את ההורים להניח דעתם על כל הטרח שטרחו עליהם, באותה מדה שאפו להניח דעת המקום שהוא האב האמתי (הלא הוא אביך קנך) באופן באופן שכבוד המקום וכבוד ההורים יקרו להם מכל הון התבל, כמו שראינו אצל יצחק אבינו ואצל אסתר המלכה, וסוף כל סוף, מסיים ר' מרדכי, כשיכירו כל יושבי תבל עד מה הם טבועים ב"מבול" של "שקר" ימהרו להציל נפשם ב"תבת האמת" וייסדו מושבות של "אמת", וירושלם עה"ק תהיה עיר הראשה של האמת כמאמר הנביא (זכרי' ח' ג') ונקראה ירושלם עיר האמת, ואז נדע מחיי ענג טהורים.

כן השתעשעו אורחינו החביבים בשיחות נעימות (על האמת והשלום) זמן רב ואחר כך התפללו תפלת ערבית חמה ושמחה ונפרדו איש מאחיו הביתה מלאי ששון.

 

ב: מלחמה קדושה בלב יוסף

שיחה נעימה זו על האמת, עשתה רושם כביר על יוסף, כי היה מזגו טוב מאוד, שביב של אמת נמצא בו, אך כוסה באבק-הזמן כמו שאנו מתודים, "טפלנו שקר", טחנו את האמת שנתן הבורא ית' בלבנו בטיח טיט השקר, וכאן כשדברו כל כך בהרחבה על מעלת האמת, נקלף לאט לאט טיח השקר [54]  והגיה שביב האמת, אשר החל להסעיר את רוחו, והוא התחיל לדבר לנפשו.

  איך אני שקרן כזה וגונב דעת? רחל הלא סוברת, כי בקי אני בתנ"ך ויודע הרבה בתלמוד ונוסף לזה הנני יהודי דתי, וכל אלה כיום אתמול! אילו היתה יודעת כי בעצמי אני בער ולא אדע, וכל מה ששמעה ממני והתרגשה עליו הרי הוא מה שר' דוד פרידמן שם בפי, אילו ידעה זאת, הלא לא חפצה להסתכל בארבע אמותי, ועכשו איך אני רמאי כזה לבא ולהונות אותה מכף רגל ועד ראש?

ואילו היתה יודעת עוד מהתנהגותי כלפי הורי, איך הכאבתי נפשם בהמנעי מהתפלל ובכל התנהגותי מיום שהתודעתי לצעירים מתקדמים, הלא היתה יורקת עלי ולא חפצה גם לשמע בהזכיר את שמי!

בתוך מחשבות כאלה סובב יוסף אנה ואנה כל יום השבת שאחר הפורים, ולעת ערב יצא אל מחוץ לעיר לשאף רוח ולגרש את מחשבותיו.

  אבל, איך אפשר להיות שודד כזה? להמיט שואה על נפש טהורה כזו של רחל, כשתודע על עניני הלא תרגיש את עצמה אומללה לכל ימי חייה! לא, לא אוכל עשות זאת בשום אופן!

  ואיך באמת יהי'? הוא שואל לנפשו.

אם יש בך מחשבת אמת, הוא משיב לנפשו, עליך להבין, כי ברכוש קטן כזה (של תורה ומעשים טובים) אי אפשר להשיג אחוזת נחלה כה גדולה כרחל, ואם עלה בידך להשיגה, הרי כל זה בדרך אונאה, ומאחר שכן, אם יש בלבך זיק של אמת, עליך לנער כפיך ממנה.

  אבל איך אוכל לחיות בלתה? לאחרי רחל, לאיזו בת-זוג אוכל עוד להתאים נפשי, הה! לאיזו רעה הובילתני התנהגותי הרעה, עד שעלי להפרד מאושר כה נשגב! ואנחה כבדה פרצה מלבו.

שרוי ביגון ואנחה נכנס ביער האציל וישב שם על ספסך תחת אחד העצים.

  ספר לי בני מה למדת השבוע? הוא שומע אב שואל לבנו.

  למדתי, עונה הבן, כי שאל לבן מיעקב, מה אתן לך בעד עבודתך אשר תרעה את צאני? ויעקב ענה לו אעבדך שבע שנים בעד רחל בתך הקטנה.

  כן כן, חושב יוסף בלבו, גם אנכי הייתי צריך לעבוד שבע שנים בעד רחל, ואז הייתי כדאי אשר רחל תהי' לי לעזר, הן לי שבע שנים שלא התפללתי ולא עבדתי (את ד') ואני מבקש את רחל? לא לא, בשתי' של ים קרים לא זוכים לאבן יקרה כרחל.  הוא עזב את המקום מתוך מרירות ושב הביתה והלך לישון, החצי הראשון של הלילה עבר עליו במנוחה, אבל באשמורת האחרונה בא מצחק-הלילה (בעל החלום) והציג לפניו מחזה, איך הוא יושב ביער ומרחוק רואה הוא את רחל יושבת על יד אביה בירכתי היער, פניה חשוכים והיא מיללת מרה לפני אביה.

  מה לך בתי היקרה? שואל האב בחרדה.

  מה צדקו דברי חכמי התלמוד, עונה רחל, אשר אמרו, "נשים דעתן קלות", בא יוסף והתחפש בפני לבחור דתי והרחיב פה בפסוקי תנ"ך וענינים ידועים בתלמוד, ואנכי האמנתי כי ידען בתנ"ך הוא ולו יד גם בתלמוד, כראוי לבנו של ר' מאיר גוטמן, ולבסוף נודע לי היום, כי זה לו שבע שנים אשר לא לקח ספר יהודי בידו, וגם את המעט שלמד ב"חדר" שכח כבר, ואותם הדברים שדבר באזני אשר בהם הוליכני תועה הי' הכל מאת ה' דוד פרידמן שהרגיל בפיו, ולא זו שהוא "בור דאורייתא" אלא שגם יהודי אינו, זה כבר 7 שנים אשר לא התפלל ולא הניח תפלין, ומי יודע אם לא טמא גם נפשו במאכלות אסורות? [55]  קושיא על בחור מתקדם? הולכים במסעדות של נכרים, במלונים של גוים וטועמים שם כחפץ הלב.  מדוע לא חקרתי ודרשתי לפני שנתתי לו את הסכמתי? עד כמה שאנו חיים בטעות בימים אלה, מאמינים, כי בבית כמו של ר' מאיר גוטמן, בטח בקיאים הבנים בתנ"ך, בתלמוד והם יראי ד' כאביהם, ולבסוף הכל יום אתמול, ההורים יראי ד' והבנים גוים גמורים! אוי לי, מה אעשה כעת? להתיר קשר שדוכי, קשה בעיני, להכלים ולהכאיב איש כר' מאיר גוטמן, הן הוא באמת איש ישר וכשר, גם יוסף לא ישא את החרפה הזאת, הוא ישא חלילה נפשו בכפו, ולהנשא ליוסף זה ירע לי מהכל, כי איך חיים עם עם-הארץ ובור? מה מועיל לי אם יודע צרפתית, אם חכמה יהודית אין בו, גם יהודי איננו, איננו מניח תפלין איננו מקפיד על כשר טרפה ובלבד שימלא את קיבתו, אוי לי, לא אוכל שאת!

בכי רחל ודברי', הביאו מועקה בלבו, עד שגם הוא החל לבכות.

  טפו טפו, ירק שלש פעמים, כשהקיץ וראה שהכל חלום.  ואולם לבו הלם כהלום רעם, מי יודע, חשב בדעתו, שמא כבר נודע הדבר לרחל מהתנהגותי הפרועה עד להזמן האחרון, והיא תתיר את קשרנו, ואז לא אשא את חרפתי, ואולם, אם כך וכך, עלי להניח תפלין ולהתפלל, ואחר כך אשלח את שושנה באיזו תואנה, לדעת מה נשמע שם בבית רחל?

  רחל שְמֵחה ועליזה, מביאה שושנה תשובה, מצאתי' כשגמרה את תפלתה, היא שלחה אתי דרישת שלום ידידותית לך ולהורינו.

  רב תודות לך אֵלי, חושב יוסף בלבבו, שאין כאן רק חלום, רחל איננה יודעת מאומה, וכמדומה שאין לה לדעת מאומה, כי מאז ששה חדשים אשר התודעתי עמה, אני מניח תפלין בכל יום ומתפלל, גם לומד קצת תנ"ך, וכבר אני עומד בשמואל ב', בזה נחה דעתו מעט והלך אל העבודה במשרד.

לעת ערב נפגש עם אחד מרעיו שהי' לו אותו יום, יום פטירת-אביו, חברו בקשו שילוה אותו לבית הכנסת, כי אחר ערבית יש לו לדבר אתו דבר נחוץ בעניני עסק.

בבואם לבית הכנסת מצאו שהרב עוד מגיד שעור בעין יעקב בענין "ודובר אמת בלבבו כרב ספרא" (אשר זכרנו למעלה צד 5)

כמה יקר מנהג של אמירת "קדיש" ו"יום פטירה", חושב יוסף, אנשים רבים שאינם מבקרים את בית הכנסת ואינם שומעים מלה יהודית כל השנה, מוביל אותם יום-הפטירה פעמים בשנה (ערב ובקר) לבית הכנסת, בינתים הם שומעים שם דבר-תורה מתאים להם, כמו שהתאים לי עתה ענין רב ספרא, להחליט בענין רחל, אשר הוניתי אותה, ולפקוח לה עינים, למען לא יהי' נכתם עוני לפני אשר רצחתי נפש ישראלית.

  אבל איך תוכל לחיות? הוא שומע קול מצוח לו בלבו.

  ואיך אפשר להיות "שפל" כל כך, לקחת חתיכת ברזל מעופש להזהיב אותה מבחוץ ולמכרה ב"זהב טהור" ועוד בשעה שפלוני הקונה נותן את כל רכושו בעדה!? הרי את נפשו אני קובע! לא, לא אעשה מעשה רצח כזה, אני יודע אמנם עד כמה יהיו חיי מרים לי בלעדי רחל, אבל זיק של תנחומים יהי' לי, הרגש האנושי שבי ישאר טהור!

עם החלטה זו שב יוסף הביתה ישב אל השלחן וערך מכתב לרחל:

רחל יקירתי!

להמרחק בינך רחל, ובין רחל אמנו, ישנו עוד מספר (כך וכך שנים), ואולם להמרחק אשר ביני ובין אהובה של אמנו רחל אין כלל מספר.  ההוא הבין לערכה ואמר לאביה, אעבדך שבע שנים ברחל בתך, אבל אני בן בלי דעת, לא ידעתי להעריך ערכך, ותחת שהי' לי לעבוד שבע פעם שבע שנים לפני בואי בקשר אתך, הנה הרשיתי לנפשי לארשך לי לאחר חצי שנה מיום הכרתנו, זאת אומרת, מיום שאני הכרתי אותך ואת לא הכרת אותי, כי כמתחפש באתי לפניך, ובאמת אין לי ידיעה בתנ"ך ואף כי בתלמוד והנני "רמאי", והנני... והנני... עטי קצר מהביע את חסרונותי המוסריים והאנושיים.  את רשאית להיות חפשית מהאומלל

                                                                 יוסף גוטמן.

נ.ב.  אני נשאר לך מכיר טובה בעד הכרתנו, כי על ידי זה הגיה בי שביב של אמת, וזה יהי' רפאות למחץ לכתי.

לאחרי שנתן את המכתב בתבת הדאר, הרגיש יוסף את עצמו נרגע ביותר, ירד לו מעל לבו כובד אבן של אי אנושיות שהעיק לו.

 

ג: יצר הטוב מתפטר ממשרתו

  רחל רחל, אומרת המבשלת, מחלק המכתבים מבקש 6 פרוטות בעד מכתב מחוסר בולים שהביא אתו.

רחל העיפה עין על המעטפה והכירה שזה מיוסף.  יוסף שלי, חשבה בלבה, יהיה כל כך טרוד עד שישכח להדביק בול? אין כאן דבר פשוט, ומה נדהמה, בפתחה את המכתב וראותה את הכתוב בו!

קוראינו יכולים לצייר בנפשם איזה רושם עשה על רחל מכתב יוסף, עיני' חשכו, ומרוב צער לא יכלה עוד לטעום את ארוחת-הבוקר, היא נכנסה לחדרה, נפלה על הספה לחוצת-לב, מחשבותיה הנוגות אשר חלפו עברו באותה שעה במוחה מי יכול לתאר?

  כל כך מאוחר, ועוד לא טעמה רחל? שאל ר' מרדכי בבואו בצהרים מעסקיו. 

  קראתי לה כבר פעמים אחדות, עונה המבשלת, וכנראה היא קצת חולה.  ר' מרדכי נכנס לחדרה, הוא מצאה בראש קשור ועינים מלאות דמעה.

  מה לך בתי? שואל ר' מרדכי נחרד, איזה מכתב הגיע, אשר ממנו נרגזת כה, כפי מה שמשערת המבשלת? שמא יש כאן ענין של "פרוטסט" אשר שמט סוחר ידו מלשלם? האם כדאי דבר שכזה להצטער עליו עד כדי להחלי?

  לא אבי, אין כאן חלילה ענין של הפסד.

  שמא בתי, תואילי ותראי לי את המכתב? אולי אין כאן דבר מדאיב כה כאשר תתארי לך!

רחל הוציאה את המכתב ונתנה אותו לאביה.

ר' מרדכי קרא את המכתב ועיניו זלגו דמעות, הוא הרגיש באותה שעה את כאב לב בתו.  זמן רב סובב אנה ואנה וחשב מחשבות, ואחר כך נגש אל רחל ואמר: קומי בתי אמצי את לבבך, טעמי דבר מה, ואספרה לך ספור יפה, הוא יהיה לך תרופה למחץ-לבבך, ואני מקוה כי הכל יתוקן בעזה"י.

רחל קמה, התרחצה, והלכה אל השלחן, שתתה קפה וסעדה את לבה, ואביה ישב לו כנגדה לספר את ספרו, מה ששמע מפי ר' זאב מגיד העיר של וילנא [56]

  פעם ביום ראש חדש נזדמנתי בביתו של הרב ר' חיים נחמן פרנס, והנה נכנסים בביתו שני אנשים משכילים, אחד מהם הי' מר טוגנדטהל (הצנזור בוילנא) אשר בידו פנקס, הם חפצים לפתוח בית-תבשיל כשר בעד ילדי ישראל הלומדים בבתי הספר, ובקשו מאתנו שאנחנו נחתום ראשונה, ה' פרנס קרא את הכתב והעבירו אלי, ואנכי קראתי את הכתב והשבתיו לה' פרנס.

 נו, מדוע אין אתם חותמים? שאל ה' טוגנדטהל, הנכון אשר יתגאלו ילדי ישראל במאכלות אסורות?

  אספרה לכם ספור, אמרתי אני:

יצר-הטוב עלה פעם לפני הפמליא של מעלה ואמר, שהוא חפץ להתפטר ממשרתו, כמובן, הטיל דבר זה רעש גדול למעלה, כי בלי יצר הטוב הנה יצר-הרע יחריב את העולם!

  ומה לך יצר-הטוב? פונה אליו היושב-ראש בשאלה.

  פשוט מאד, עונה יצר-הטוב, לפנים כשהצעתי דבר מצוה לאיש יהודי, היה נשמע לי מיד, עד כמה שהי' עסוק, ועכשו, אני רץ אנה ואנה כל היום.  וכל אחד עונה לי, ראשי עלי סגלגל הנח לי בבקשה, והנה אין המשרה לפי כחותי!

בקשו מיצר-הטוב שיצא לרגע, והפמליא נמלכה בדבר, וחזרו וקראו ליצר-הטוב.

  יקלו עליך את העבודה, אמר היושב ראש ליצר הטוב, בכל עיר גדולה יבחר איש עוזר על ידך, והי' אם יהיה לך להציע איזה דבר טוב, לא תהי' זקוק עוד לסובב בשוקים אצל כל אחד ואחד, אבל תציע את הדבר לפני העוזר ההוא, והוא יסדרנו עם הקהל.

המשרה הזאת ניתנה על שכם מגיד-העיר, ומאז, בכל פעם שיש ליצר הטוב להציע איזה דבר טוב בוילנא הוא פונה עם הצעתו אלי, ואנכי מתיצב בשבת-קדש בבית הכנסת על יד ארון הקדש ואומר: רבותי! מצוה פלונית או תקנה פלונית נדרשת להקים כיום כאן, ואני מבאר את הנחיצות הגדולה עלי'.  זה הכלל מגיד העיר הוא שותפו של יצר-הטוב, והנה שותפי זה מכיר בי זה לי יותר מעשרים שנה, הוא יודע גם את ביתי, וגם בחצי הלילה הוא מוצא אותי, ואינני מבין איפוא, מדוע כיום תעה ללכת אליכם?

המשכילים שלנו הבינו את הכונה, כי בכלל מסופקים אנו אם הצעתם היא דבר טוב, והלכו להם לדרכם.

עברו שמנה ימים.  ומר טוגנדטהל פנה אלי ביחוד באמרו: ומה יהיה סוף סוף, רבי, מהענין שדברנו? וכי ישר בעיניו אשר יאכלו ילדי בני ישראל מאכלות אסורות? 

אנכי יצאתי כבר מסבלנותי, ועניתי לו גלוי: איש אשר על נפשו לא יחוש את תתגאל במאכלות אסורות, אין אני יכול להבין מדוע ימסור נפשו על הדבר בעד אחרים? לדעתי, לא יהיה שם מאכל כשר, וידעו ישראל לא להכניס שם את ילדיהם [57].

מר טוגנדטהל מצא את עצמו נעלב מאד מתשובתי הרצינית, הוא סגר את הדלת בחזקה מרוב כעס ויצא מרותח מביתי.

עברו שבועות אחדים והנה הבולשת פרצה לביתי, קבצו כל ספרי חוץ למדינה וכתבי יד והעבירה אותם לועדת הבקרת, אשר מר טוגנדטהל הי' שם המבקר.

מחשבות לבי באותה שעה מובנות מאליהן, הלא לבי ראה ביד מי נפלתי, אמת, לא חשבתי בו כי הוא אשר העליל עלי, כי אוכל טרפות ומגולח זקן לחוד ומוסר ומלשין לחוד, ואין זה חשוד בזה, אך די לי אם חמתו בוערת עלי ונפלתי עכשו בידו, אשר בעט דיו אחד יכול להטביע את כל ביתי.

והנה מקובל אני מאבי (ר' יחזקאל פייויל) זכרונו לברכה, אשר בשעה שאיש יהודי בצרה ר"ל, עליו ללמוד שעות אחדות, ובתוך הלימוד יגיד סמנים אחדים של "תהלים" מתוך בכי, וקרובה ישועתו לבוא, ויושב אני ביום ידוע ולומד ואני תופס ספר תהלים ביד ומגיד תהלים בלב נשבר, וכמובן, גם דמעות לא חסרו, ןפתאם נפתחת הדלת וה' מעתיק (אולי היה ר' ליב מעתיק) נכנס אל הבית, אני סוגר מיד את ספר התהלים ואומר ברוך הבא! איש טוב בטח יבשר טוב!  כן רבי, עונה ה' מעתיק, היום הוצרכתי לה' טוגנדטהל ומצאתיו קורא את כתבי-יד הרב, הוא ספר לי כי אדוני הרב פגע פעם בכבודו ביותר, בקראו אותו בשם "אוכל טרפות" בפניו, ואמר לי, כי בידו עכשו להצדיק את הרב או להמיט אסון עליו, ואולם, נשבע אני בחיי בלשון זה אמר לי כי אזכנו כטוהר טבעת זהב זו (הוא הראה על טבעת הזהב שבאצבעו), איש "אמת" כזה אני רואה הפעם הראשונה, אין ברירה, בפני ה"אמת" הכל צריכים לכרוע.

  את רואה, בתי האהובה, מסיים ר' מרדכי, איזו מרגלית יקרה היא ה"אמת", אשר המשכילים והמתקדמים הכי גדולים כורעים ברך לפניו!? ועתה, מאחר שיוסף רכש לו מרגלית זו של אמת, כמו שראינו שהקריב את אשרו ואת כל חייו למענה, הרי מדה זו צריכה לחפאות על כל חסרונותיו.

  כדבריך אהובי אבי, אמרה רחל, מדת "אמת" היא תכשיט יקרה והכל צריכים להכנע בפני בעליה, יוסף נתעלה בעיני עתה במדה מרובה.

ואם כן הדבר, אמר ר' מרדכי, מדוע את כה דאיבה מהמכתב?

  כל הנושא על לבו תכשיט משובץ מרגלית, אומרת רחל, ראוי אשר יהיה עוטה חליפת בגדים יקרה, מעיל יפה, כובע יפה, נעלים יפות, ואולם אם אחד לבוש קרעים, נעלים קרועים, מעיל קרוע, הנה המרגלית כבר לא תתאים לו, וכן כאן, המגיד ר' זאב זכרונו לברכה, הוא היה בקי גדול בתלמוד בתנ"ך, והיה גדול במעשים טובים, אם נוסף לזה, היתה בו מדת האמת, היתה לובשתו מאד (מילתא אלבישייהו יקירא), ואולם יוסף בחור עני מידיעת התנ"ך, דלול מאוצר התלמוד שאין ערוך לו, עד מה תתאים לו מרגלית האמת? ואם כן, אם אמנם מוקירה אני אותו על מדתו זו, הנה לנסוע אתו יחד ברכבת-חיי, הדבר קשה בעיני, כי איך יובילני וילויני בארץ חיי, איש חסר דעה ותבונה?

  וכי יוסף חסר-דעה בעיניך בתי? שואל ר' מרדכי, הן הוא בחור משכיל בקי בהנהלת פנקסים ובקי גם בשתי שפות צרפתית וגרמנית!

  אהובי אבי, ענתה רחל, אמי תחי', בימות החול מבשלת היא דגים באופן פשוט, ואולם, לכבוד שבת ויום טוב, מוסיפה היא תבלין גם מתכוונת ליפות את מראה הדגים, פעם אחת היתה אצלנו בערב יום-טוב אשה כפרית, והוטבו בעיניה ריח ומראה הדגים, החליטה בדעתה לעשות אף היא דגים כאלה לכבוד החג, הלכה השוקה וקנתה בצלים, פלפל, זנגביל, וצמוקים, ונסעה הביתה, פתאם נזכרה, כי מרוב מהירות שכחה לקנות דגים, אך מה עלי' לעשות? היא בשלה את הדברים שקנתה והביאה אל השלחן, הגע בעצמך, איזה טעם היה לתבשיל זה, מאחר שהעיקר היה חסר? וכן הדבר הזה, אילו היתה כאן בראשונה השכלה יהודית, תנ"ך ותלמוד, הרי כאן העיקר, הדגים, היסוד להפירמה העתיקה, "יהודי ויהדות", אם אחרי זה יש גם השכלה צדדית, הרי זה כתבלין הללו המיפים את הדגים, ואולם, בשעה שהעיקר חסר, כמשפט הצעירים המתקדמים, אשר מרוב בהלה להשיג את ההשכלה הצדדית, הם שוכחים את העיקר (ההשכלה היהודית), הנה השכלתם דומה לתבשיל מרוקן הדגים של האשה הכפרית (ראה מעשה אלפס ה"א צד 46 עוד משל נאה לזה).

  דבריך מחוכמים מאד, אהובתי בתי, אמר ר' מרדכי, אך הרגעי ואספרה לך עוד ספור קטן: בשעה שלקח לו ר' איצל'ה מולוזין (בנו של ר' חיים מולוזין) זכרונו לברכה את ר' הירש ליב (הנצי"ב מולוזין) לחתן, שמו חתניו האחרים אל לבם (הם היו גאונים) כי לעמתם הרי החתן הזה בחור פשוט, ולפי דעתם, על חותנם להתיר קשר שדוכין זה, לקרוע "תנאים" אי אפשר, ענה להם חותנם, כי מאחר שהיה "קנין" הרי זה מן השמים, והנה אהבת-תורה יש בו בחתן זה, ויתן ד' ויהי' לגאון בביתנו [58], וכן היה, קנאת ר' צבי יהודה בגיסיו, פעלה עליו פעולה נמרצה, הוא התחיל ללמוד בהתמדה רבה שאין לתאר והיה לגאון עצום בתלמוד ופוסקים ובקי בתנ"ך וצדיק יסוד עולם.

וכן אצלנו, בתי, מאחר שנכתבו כבר "תנאים" הרי הדבר מן השמים [59], ובהיות ליוסף מדת "האמת" הנה יכיר את ערכו כנגד גדולי התורה ותבער בו קנאת סופרים וישתדל בכל כחותיו להיות יודע ספר (קנאת סופרים תרבה חכמה), על יסוד חזק כמו האמת אפשר לבנות את ההיכל הכי נהדר של תורה ויראת שמים, והנה אשכור לו רב, אשר בכל לילה כשיבא ממשרדו ילמוד אתו ואף כי בשבת ויום טוב, ומאחר שיש בו מדה טובה זו של אמת והוא שונא שקר, ישיג אהבה לתורה (שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי), ואני חזק בתקותי, כי בביתנו, תחת השגחתך יהי' לגדול בתורה ובמדות ישרות.

  אם בעיניך ישר הדבר אהובי אבי, אומרת רחל, אין אני רוצה לעבור על דבריך, הייתי חפצה אך, לדחות הנשואין לעוד שנה, ז"א, מהיום ולאחר שנה ומחצה, ובכל "זמן" (תקופת חצי שנה) יקח חופש לשני חדשים (ולא איכפת אם לא יקבל משכרת בימי חפש אלה) למען אשר עד הנשואים יהיה בקי לפחות בחמשת חומשי תורה, בחצי נ"ך, בסדר אחד של משניות ופרקים אחדים בתלמוד, אבל בקי כדבעי כמו תלמיד חכם, ואז אוכל ללכת אתו אל החופה, אם רחל'ה בתו של המיליונר הגדול כלבא-שבוע היתה מרוצה לחיות בדוחק ולחכות על ר' עקיבא 12 שנה, עד שיהי' לחכם גדול, כמסופר בתלמוד (כתובות סב), הנה ודאי רשאית אני לחכות זמן של שנה ומחצה.

  נכון נכון, בתי האהובה, ענה ר' מרדכי, צדקת בכל דבריך.

  אם הוחלט הדבר, אמרה רחל, הייתי חפצה מאד להרגיע את לב יוסף אני חושבת כי היום יהי' כאן ה' פרידמן, ותיטיב אדוני אבי להמלך אתו, איך להודיע הדבר ליוסף, אני חשה עליו מאד, כי מתארת אני לי את צערו, ולכך יש להזדרז להרגיעו במוקדם.

 

ד: מה נשמע אצל יוסף?

קוראינו החביבים תאבים בטח לדעת, מה שלום יוסף, לאחרי אשר הניח את המכתב בתבת הדאר?    בתחלה הרגיש את עצמו טוב מאד, כי נגולה אבן מעמסה מעל יושב לבו, אך בבואו הביתה ומצא את הבולים מונחים על השלחן בשכחו מרוב בלבול הדעת להדביקם על המעטפה, כאן החל סבוך של רעיונות, איזה דמות תערך לו רחל? הדאיבה אותו מחשבתו, בקראה במכתבו כי הונה אותה בכל! ונוסף לזה תוכח כי גם "איש" איננו, כי בבואו להניח מכתב על הדאר גם להדביק בולים הוא שוכח, ומחשבות סותרות התרוצצו כה במחו, פעם היתה מחשבה של רצון, אשר שחרר את רחל אשר לא תהי' אומללה לימי חייה, ושוב התלקחה בקרבו אש אהבתו אלי', ומצבו האומלל התיצב לפניו כמו חי כי איך יהיה בלעדי רחל? מחשבות נוגות ומדאיבות כאלה העיבו את שמיו והי' ממש כמטורף.

  עלי לקחת חופש על שני שבועות וליסע לאיזה מקום שהוא, הוא מדבר לעצמו, כאן אי אפשר לי להיות, שמא אפגש ברחל או בהוריה ולא אוכל שאת, כן, זאת עצה טובה, אבל מה אגיד לאבי, כשישאל ממני מה הנסיעה הזאת? ולאן אני נוסע? שקר אסור לדבר, ואת האמת לא אוכל להגיד, רע, אינני מוצא עצה! עכשו אני רואה עד מה צודק הפתגם העולמי אל תעלה מעלה מעלה פן אל שאול תורד ותפרק עצמותיך! מה הי' לי כי טפסתי למעלה ראש? מה נדלקתי אחרי בת-שמים כרחל? עם רכוש כה דל אסור הי' לי לנסות לרכוש לי אוצר כה יקר כרחל!

מחשבות אלה וכיוצא באלה הכאיבו מאד את לבבו עד שהיו עליו חייו למעמסה, ורעיון חשוך ומוזר התגנב ללבבו, שמא ישחררנו הנהר מעמל חייו?

כל הלילה התהפך מצד לצד ולא יכול לסגור עין, עוד מעט והיום יבוא, אמר לנפשו, צריך לרוץ מהר אל הנהר לפני האיר הבקר, הוא לבש מהרה את בגדיו, וישב לכתוב דברים אחדים להניח פתקא להוריו.

לדבריו הראשונים "הורי האהובים" התעכב, ומחשבה חדשה התעוררה בו, אם הורי אהובים לי כמו שאני כותב, איך אני הולך להחשיך את חייהם? הידיעה המעציבה הזאת (כי שלחתי יד בנפשי) הלא כירית תותח תבא בלבם! וכל ימי חייהם הלא יכלו בדאבון וכלימת נצח! האם זה "אמת". כמה עמל ויגיעת בשר, הוציאו עלי עד שהביאוני לידי כך, ואבוא לבסוף ואשלם להם כך?! רחל רגילה להגיד כי ה"אמת" יש לה אהוב אשר אתו תחלק חיים הוא ה"יושר", האם זה "יושר"? אנכי חפץ לברוח מחיי צער ומכאוב ואת הורי אני אומר לתת כופר תחתי?!

  אה! הוא נזקר פתאם כמו מאש, רחל'ה הלא אמרה לי עוד דבר, כי "אמת" יש לה רעיה "אמונה" כמו שאנו אומרים בתפלה "אמת ואמונה" חוק ולא יעבור, ואם כן הדבר, הנה אני טועה מלכתחלה! כי לבד מה שבצעדי זה שאני אומר לעשות, אביא צער ומכאובים על הורי ועל כל אוהבי, הנה גם אני לא אצא מן הצרה, כי שם בעולם האמת, מלבד כל עונותי, עוד יהי' עלי למסור "דין וחשבון" על אשר טרפתי נפשי באפי, כמו שהכריזה ה"אמונה" לאמר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש!" את דמכם מיד נפשותיכם עצמן אדרוש, אם אתם בעצמכם הייתם שופכי דמכם, ולא תועיל לכם כל התחכמות, אם גם תצוו ליורשיכם לשרוף את עצמותיכם ולפזר אפרם על פני שבעה ימים, כאשר עשה טיטוס הרשע, כי גם הוא לא הועילה לו התחכמותו על אלקי ישראל, אשר לא יוכל להביאו במשפט על אשר שלח ידו בעמו ובמקדשו, כמו שהוא עצמו ספר לבן-אחותו "אונקלוס" הגר, כשהעלהו בקסמים ושאלו במה יענישוהו שם? הוא ספר, כי בכל יום מאספים פירורים גופו המפוזרים באויר [60]  ואפרו המפוזר על פני שבעת הימים, ומשלימים את שלדו כשהיה ומחזירים לו את נשמתו ואחר כן, חוזרים ושורפים אותו ומפזרים את אפרו על שבעה ימים, כמו שצוה לעשות לו ביום מותו, ודבר זה עושים לו בכל יום עד אשר יכלה הזמן שקצבו לו להענישו בו, אין איפוא לפי זה מקום לנוס שמה ממשפטי ד' (אנה מפניך אברח? אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך), והנה תכניתי לטרוף נפשי בכפי היא אולת ושגעון גם יחד! ומה אעשה איפוא כיום?

  אה! מרוב בלבול, שכחתי להתפלל ערבית, הוא מתעורר פתאם, ועוד מעט והלילה עובר! הוא עמד להתפלל ערבית, ובהגיעו לברכת "השכיבנו", באמרו "והעמידנו מלכנו חיים", "ופרוס עלינו סכת שלומך", "ותקננו בעצה טובה מלפניך", פרצו דמעותיו, כמרירות לבו, אבי שבשמים, מי כמוך יודע את יאושי הנורא, תנה בלבי עצה, איך לצאת מאסוני, אשר לא אמיט חלילה שואה עלי ועל אבותי גם יחד, אפשר מאד שאין אני כדאי לתשועתך, כי זמן רב פניתי אליך ערף, אך עתה הנה רחל החכמה קרבתני והעמידתני תחת חסות כנפיך, אני מבקש איפוא, "והושיענו למען שמך", אשר הכרתי זה עתה, בקצור, תפלת "השכיבנו" התאימה מאד למצבו, ובכה עלי' יותר מאשר יבכו ל"כל נדרי".

  אה! מה מאושרה את ה"אמת" אשר יש לך רעיה יקרה כ"אמונה"! "אמונה" זו החזירה לי עתה את החיים, וגוללה את כל האבנים מעל לבי, בכיתי את לבי לפני אבי היקר שבשמים ועור חדש נרקם עלי, גם רוח חדשה ניתנה בקרבי, אה! כמה הכרה חייב אני לך, רחל היקרה, אשר עשית לי הכרה עם ה"אמת", וביחוד עם רעותה ה"אמונה"! לולא האמונה, כי עתה הייתי מוטל מת בנהר, והורי היקרים היו מיללים מר עלי, והייתי חוטא לה"אמת" ולה"יושר" והנה באה ה"אמונה" והחזירה לי את שניהם על יד "חיי"!

  ושוב הראתה לי העובדא, מה יקרות הן ה"תפלות", אשר בשעה שהן נאמרות בדעת וברגש הן מפיחות "רוח חדשה" כמו שאני מרגיש בו עתה, כי כל מחשבותי החשוכות חלפו הלכו למו, עתה אנום במנוחה, ומה שיהיה למחר, בזה אשען על אבי שבשמים, אשר קרבה אותי רחל אליו, בו אני בוטח כי הוא יורני את דרכי אל האושר, ואולי עוד אזכה להתקרב מחדש אל רחל'ה בת השמים.

  מה תהי הסבה אשר יישן יוסף היום כל כך מאוחר? שואלת אמו, אביו נכנס אליו, הוא רואהו קשור צדעיו, אי אפשר להעירו, אומר אביו, הוא נראה להיות קצת חולה, בעשר שעות הֵקיץ, הוא הרגיש כאב ראש (אין פלא לאחרי התפתלות כזאת), הוא שלח להודיע מיד למשרדו כי אינו בריא, התאמץ והניח תפלין וקרא קריאת-שמע והתפלל שמנה-עשרה, שתה כוס תה ושוב שכב על מטתו, בשתים התעורר, והרגיש את נפשו טוב ביותר, טעם איזה דבר וישב לחזור סמנים בנ"ך בענין דוד וגלית הפלשתי (שמואל א, יז), אשר הציע גלית לישראל, אשר תחת להלחם ולשפוך דם רב משני הצדדים, יבחרו ישראל בגבור משלהם והוא מצד הפלשתים ואותו גבור מצד ישראל ילחמו זה בזה, והמנצח את חברו יקרא הנצחון על שם עמו, ולדאבון לב, לא נמצא בישראל איש אשר יאבה לצאת לקראת הפלשתי הגבור הלזה (למרות שלא חסרו גבורים בישראל), ובכדי לעודד לבב אחד הגבורים הכריזו מטעם המלך, שכל מי שיקבל על עצמו את הדבר הזה, להלחם בענק זה ולהכריעו יעשירהו המלך עשר גדול, גם יתן לו את בתו (היפה בנשים) לאשה, גם כל בית אביו יהיה חפשי ממסי המלך, והנה דוד בא אל מקום המלחמה, וכשמעו את הכרוז הצר לו מאד, אשר לקדוש שם שמים כזה, יהיו זקוקים לכרוזים המבטיחים הבטחות שפלות ארציות, הוא נגש לסיעה אחת של אנשים, ושואל! מה יעשה לאיש? כמתמיה ואומר: האם לדבר נשגב כזה, להסיר פלשתי מחרף זה מן המסלה, להעביר חרפה מישראל, האם לזה צריך להכריז כרוזים, וכרוזים כאלה? וכי מי הוא הפלשתי הערל הזה אשר יהין לחרף מערכות א' חיים? ז"א, כי כל איש מישראל, אדרבה, עליו לתת כל מה שיש לו למען יזכה שדבר גדול זה יעשה על ידו! הדברים הנאצלים האלה שנאמרו מצד דוד ברוח גבורה כזו הגיעו לאזני המלך שאול, עודך נער ורך, אמר המלך לדוד, והענק הזה מלומד מלחמה מנעוריו, אדוני המלך, השיב דוד, עבדך היה רועה לאבי, ובא פעם הארי והדוב וחטפו שה מן העדר, ורדפתי אחריהם והמלטתי את השה מפיהם, קם עלי הארי ורצה לרסקני בכפו, ואחזתי בזקנו והכיתיו מת במקומו, והנה הא' אשר נתן בי כח לקום בפני הארי והדוב, הוא יחזקני כנגד הענק אשר קם לחרף א' חיים! אם כן הדבר, השיב שאול עלה וד' יצליח בידיך! וילבש שאול את דוד את מדיו ואת מגנו ויחגר אותו חרב וכובע נחשת נתן בראשו, אך דוד לא הרגיל בבגדים כבדים כמו אלה ויסירם, ובידו לקח את מקלו ואת תרמילו ויבחר לו חמש אבנים חלוקות [61]  שעל יד הנהר וישמן בתרמילו, ויקרב אל הענק.  הפלשתי ראה במי בחרו ישראל להלחם בו (נער אדמוני ויפה-עינים) ויחר לו ויחרף ויגדף, הפלשתי הזה היה ענק גדול מזוין מכף רגלו ועד קדקדו ולפניו הלך נושא כלים המגין עליו במגנו.

  הכלב אני? אמר הפלשתי, אשר יצאת לקראתי במקל? בא הנה ואתנה בשרך לעוף השמים ולחית הארץ! אתה בא אלי בחרב וחנית, ענה דוד, ואנכי, אין דבר בידי, כי אם שם ד' שר צבא ישראל אשר חרפת, היום (מקוה אני כי) יתן ד' אותך בידי ואנכי אכך ואסיר את ראשך מעליך ואתן את נבלת כל מחנה פלשתים לעוף השמים ולחית הארץ, למען תדע כל הארץ כי יש אלקים בישראל, וכל העם הזה ידע כי לא בחרב וחנית יושיע ד', כי לד' המלחמה, והוא יכול לתתכם בידנו בלי כל נשק!

הענק נרתח מאד מדברי דוד והחל להתקרב אליו לכתותו לעפר, אך דוד הזדרז והוציא אבן מתרמילו נתנו בקלע והתקרב אל הפלשתי וירה בו, והאבן נטבעה במצחו וחלפה ועברה ונקבה את קרום מוחו, הוא נפל מיד על פניו ארצה ודו רץ אליו והוציא את חרב הפלשתי מנדנה וחתך בה את ראשו.  מחנה פלשתים ראתה את גבורם מת וינוסו כולם, ומחנה ישראל רדפה אחריהם והשמידה אותם, ודוד בא ירושלם וראש הפלשתי בידו.

  אה, מה יקר לקח התורה, הוא פשוט מחיה נפשות, הסמן הזה נפח בי ממש נשמה חדשה, אשר שבתי ממות לחיים, אה, מה מאושרים אנו, עם בני ישראל, בתורתנו, ומה יקרה תולדתנו, איזה עם בעולם יש לו גבורי רוח כאלה אשר היו לנו, יחד עם דוד אכריז "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה"!

 

ה: מר פרידמן עושה שלום

  מה שלומך יוסף? שואל ה' פרידמן, רואה אני כי אינך בריא כל כך, אמר לי איפוא מה חסר לך בני?

  לפני זמן, ענה יוסף, לפני בוא חכמה בלבי, היה חסר לי ממון, כי כמה ממון שיש לו לאדם חסר לו עוד יותר מזה, חסרו לי שעשועי בשר של תיאטראות ונשפי-חשק, כי אף שהייתי מבקר תמיד את המקומות האלה, וכל מקום שהיתה איזה שמחה של הוללות הייתי גם אני "מחותן" שמה להתודע עם צעירות חדשות, כמנהג הצעירים להוציא את תור הזהב שלהם עם עניני הבל ורעות-רוח, הנה כבר נוכחתי לדעת, כי עושה כל אלה משול למי בא לכבות את צמאונו במי-מלח, נדמה לו (לרגע) כי כבר רווי הוא, והנה צמאונו בוער בו עוד יותר, וכן התאות הללו של הבל, עד כמה שממלאים אחריהן, מתחדשות הן מחדש, רוצים להכיר בפלונית המשוררת, באלמונית הרקדנית, ברעה יפה דא או הא, וכל זה עולה בדמים תרתי (ממון ודמים), לבד מה שמאבדים את מבחר ימי הנעורים אשר לא יסולו בפז, בקצור, אך חסר חסר יבואני, ואולם עתה, כשהנחתני רחל בדרך,אמת" אך דבר אחד חסר לי, לב חכם להבין דברי התורה.

  כפי שאני רואה, ענה ה' פרידמן, אין אתה שוטה כלל, כי תחת להתרדף אחרי ה"מצחקות" שאין להשיגן, בחרת לך להשיג את ה"נסיכה" עצמה, בתו של מלך (התורה קרואה "ברתא דמלכא"), החילות כבר לטפס בחלונות הגבוהים, דבר ששלמה המלך חשק לו, בעת שהב"ה נגלה אליו במראה בחלום הלילה בגבעון (אשר שם עמדו הארון והלוחות), אשר אמר לו ד', שאל לך את אשר תרצה ואתן לך, ויכול הי' שלמה לבקש ארך ימים עשר וכבוד והדומה להם, דברים שנפשם של אנשים צעירים משתוקקים להם, אך שלמה הצעיר הזה לא בקש דבר, כי אם לב מבין (להבין בתורה) למען יוכל להורות ולנהל את העם הגדול והחכם הזה עם ישראל, והנה גם אתה ישר בעיניך הדבר הזה, וגם אתה אינך מבקש כי אם לב חכם להבין בתורה!

  אלא מה חשב אדוני? אמר יוסף, וכי לחנם קראו לו "החכם מכל אדם", הוא כבר ידע מה לבקש, כי מי שיש לו חכמה (בתו של מלך) יש לו הכל.

  ואם כן בני, אם כבר העמקת להבין כל זאת, אמר ה' פרידמן, הנה בטח יודע אתה כמו כן, כי "חפץ" לבד אין בו תועלת, עד אשר גם יבא "מעשה" אתו וכמו שאמר שלמה עצמו "אף חכמתי עמדה לי", ובארו חכמי התלמוד, "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי", מה שלמדתי מתוך רוגז ומלחמה עמד לי, כי בתור איש צעיר "יורש עצר" הנה גבר עליו יצרו וסחבו אחרי תענוגות בני אדם של רוזנים ושרים ונלחם בתאות לו (ע"ד לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר) וסגף נפשו פעמים רבות בתעניות וסגופים, בכדי להכניע תאותו ולהניא את לבבו ממנה אל התורה, חכמה זו שלמד מתוך מלחמה קשה זו היא שנתקימה בידו.

  גם אנכי חושב, אמר יוסף, לבקש חופש לחדש ימים, ולשכור לי רב תלמיד חכם ירא שמים ובקי בתנ"ך, ואלמוד אצלו בהתמדה כל היום בלי כל הפרעה, ולאחרי למוד של שלשים יום בשקידה, חושב אני, כי תהי' לי כבר נטית הלב אל התורה, באופן שבבואי הלילה מן המשרד לא תנקר עוד במוחי שטות של תיאטר או איזה הבל אחר, אך דוקא אל התורה יהי' חשקי מופנה, והנה במשך זמן של שנים אחדות אספיק בעזר הי"ת להיות בקי בספרי נ"ך עם פי' הגאון מלבי"ם (הוא נופח נשמה בכל פסוק ובכל ספור) ובסדר של משניות ולפחות במסכת אחת מן התלמוד.

  רחל יודעת שאתה חולה קצת? שאל ה' פרידמן, עוד מעט ואהיה שם, האגיד לה? היא תבוא בטח לבקר אותך.

דמעות עמדו בעיני יוסף, זאת היתה תשובתו.

  מבקש אתה איפוא אשר אגיד לה? ככה אעשה, ואשוב מיד אתה. 

יוסף שתק, אך אנחה גדולה פרצה מלבו.

  אנחה זו מראה, כי יש לך איזה לחץ בלב, ומדוע אינך מספר לאביך? הלא הוא יתן לך בטח איזו עצה טובה!

  את אבא אין אני חפץ לצער, אך אוכל לספר הדבר לידיד כמו אדוני, הגידה לי אדוני, האם היית בימים אלה אצל רחל?

  כן, ענה ה' פרידמן בחיוך.

  צחוק אדוני מבשר טוב, אמר יוסף בשאיפת רוח.

  בטח הוא טוב, ועוד יהיה אי"ה עוד יותר טוב, ענה מר פרידמן, ואולם בפרוטרוט אספר לך לאחרי שאתה תספר לי דברים כהוייתם מן העת שנתת את המכתב על הדאר ועד עתה.

  אני רואה שאדוני יודע הכל, והנה עלי לספר לו כאשר בקש, יוסף ספר לו ככל אשר ידענו, וסיים בדברים האלה: בכל אופן הוחלט אצלי ללמוד עד להחתונה בהתמדה כשנתיים, כמו שכבר אמרתי לאדוני.

  אני רואה שאתם זוג מן השמים, מה שקרה עם רחל יספר לך המחותן עצמו, אך גמר הדבר נסתיים עם רחל כמו אתך, גם היא החליטה לדחות את החתונה עד שתהיה בקי לפחות בחצי נ"ך בסדר משניות ופרקים אחדים בתלמוד, גם הזמינה לך כבר מורה לכל אלה, הוא הפרוש שלהם, הוא ירא שמים ובעל תנ"ך גדול, הוא נופח נשמה בכל הסטוריה, עד שהוא פוקח את הדעת ומחמם את הלב אל היהדות, בגלותו רעיונות צפונים נשאים על רוח קדשם של חוזי י-ה, לא כמורים ידועים בזמננו, המלמדים נ"ך לילדים, אם אמנם מתוך ידיעה בשפה ובדקדוקה, הנה למודם קר ויבש בלי כל לחלוחית, להרטיב את הלב ולהניק במוסר השכל, אין זה כי אם למוד שפת התנ"ך אבל לא את נשמתו, ולפיכך, נשארים הם התלמידים הללו אך על יד הגוף של התנ"ך ונשמתו אין עמהם, ורבים יוצאים קרירים וקלי הדעת (ובכגון זה אמרו רז"ל מנעו בניכם מן ההגיון [ברכות כח] לפ"א ברש"י שם ראה מ"א ח"ד צד 17), והנה רחל גם היא חפצה לשמוע את באורו של הפרוש בתנ"ך והיתה עצתי, בהיות שביום ראשון נסגר המשרד במוקדם, תבא אתה לביתה, ותהיה גם רחל נוכחת בשעת הלמוד.  המחותן ורחל הסכימו על הדבר.

הדברים האחרונים האלה הפיחו ביוסף נשמה חדשה.

  אדוני הוא מלאך מושיעי, אמר יוסף בלחצו את יד ה' פרידמן, אדוני הוא המתחיל באשרי והוא הממשיך בו, אין בי כח להודות לו, אחולי המיוחד הוא אך, אשר יזכהו הי"ת לראות בי וברחל מה שלבו הטהור רוחש לנו.

  היה בטוב בני, הערב אני חושב להיות כאן עם רחל.

 

ו: עצתה המחוכמת של רחל

  הכל נופל עם החמאה כלפי מטה, מלמל יוסף לנפשו, כבר הייתי מוכן לבקש חדש של חופש עד לאחר החג, והנה המנהל חולה, ואיך אבקש חופש? אך אחרת לא תתכן, ידאגו להם הבעלים לדבר, אנכי אוכל רק להפסיד את המשכורת, ואיזה ערך יש להמשכרת לעמת הדבר הגדול שאספיק בחדש זה? הלא זה צעד נחוץ לזכות ברחל'ה היקרה, כשתראה שאני לומד ירח תמים בהתמדה רבה, דבר שיפיח בה תקוה להאמין כי אוכל להתפתח ולהיות לאיש כאות נפשה, אבל אם אשוב עתה לעבוד במשרד כמקדם וכמובן אזקק לטרוח עכשו עוד יותר, הנה לא אספיק עם למודי בערב ולא כלום, ויודע ד' אם תהי' עוד רחל שלי.  במחשבות כאלה ישב יוסף ודאג ולא יכול למצוא עצה, וביחוד גדל כאבו, כשבאה אמו והודיעה לו כי באו ה' פרידמן ורחל לבקרו.

  מה שלומך יוסף? שאל ה' פרידמן, הנך נרגז מאד, אמר לי בבקשה מה לך?

  ערב טוב לך, יוסף יקירי, אמרה רחל, מה שלומך? איך תרגיש נפשך? אל נא תעצב, חזק ואמץ, הכל ישוב לטוב בעזה"י.

  רחל יקירתי, אמר יוסף, לבבי גלוי לפניך, אספרה לך את דאגתי ועוצי נא עצת חכם.  הוא ספר לה על דבר החופש שאמר לבקש והנה המנהל חולה ואינו יודע מה לעשות.

רחל שתקה שעה מרובה וחשבה על הדבר מכל צד, כמדתו של חכם, אשר אם ישאל איש דבר ממנו איננו בהול להשיב (ואינו נבהל להשיב, אבות פ"ה) אבל מתבונן בו בינה לדעת מה להשיב, ואחרי זה ענתה ואמרה: הנה מדת ה"אמת" שתה לה קן בלבך, ובטח מבקרים אותו גם האורחים הנעלים "צדק ויושר" חברי ה"אמת", והנה הצדק והיושר דורשים אשר תלך לעבוד במשרד, ראשית מוטל על כל פקידי המשרד להשלים את עבודת המנהל שאיננו יכול למלא עתה את תפקידו ותחלקו ביניכם את העבודה פעם זה ופעם זה, למען לא יצטרכו לשכור איש אחר במקומו, כי הן איש עני הוא ולא אמיד, ובעידן חולי, לא עלינו, הלא קשה להחזיק מעמד מתוך משכרת רגילה, ועתה, אם יהיו הבעלים זקוקים לשכור איש במקומו, גם אם יסכימו לא לנכות לו ממשכרתו, כבר יהיה בזה משום חסד, ומאין יקח במה להחלים את נפשו? ואולם, אם אתם ביניכם תשלימו את עבודתו, הנה משכרתו תשולם לו כנגד עבודתו, כי לא יגרע לבעלים דבר, ודבר זה יאפשר לבעלים לשלוח לו סכום שבועי מחוץ לחשבון להוצאות מחלתו, וזאת שנית הן מחובתו של איש להיות אוהב וידיד לכל אדם, ואף כי למי שפרנסתו עוברת לו על ידו, כי אם אמנם שהבורא הוא הזן והמפרנס הנה הוא ממציא זה על ידי אנשים טובים (מגלגלין זכות ע"י זכאי), והנה יש להכנס גם למצבו של הבנקאי, אנשים בעלי מרץ אינם סובבים פנויים בשוק, והנה יזקק להביא איש מן הבא בידו, ובאופן זה כסף יפזר לרוב ותועלת אך מעט תהי', עצתי איפוא אשר תלך להמשרד כמו שהסברתי לך!

  אך אנכי הלא חפצתי ללמוד ירח ימים תכופות, אמר יוסף בשאלה, למען אשיג תשוקה אל הלמוד!?

  כשעושים צדק ויושר, לא מתוך נמוס לבד, ענתה רחל, כי אם מתוך הרעיון הגדול, שהבורא ית' ותורתו (מקור האמת והצדק) דורשים זה, הדבר הזה מועיל מאד להשריש ולהשכין בלב אהבה לד' ית' ולתורתו, דבר זה הוא ענין של "לעסוק בדברי תורה", כי הצדק והיושר הם הדברים שהתורה דורשת, ולפיכך, כשתבא הביתה בערב, גם אם תהי' עיף ויגע מעבודתך, לבד מה שלא יכבד עליך ללמוד כשתי שעות ויותר, עוד תעשה זה מתוך ענג מיוחד.

ולכשיבריא המנהל בעזה"י, תוכל לקחת אז חופש של חדש ללמוד כל היום בהתמדה כאות נפשך.

פני יוסף הפיקו נוגה לאור עצת רחל המחוכמת.

  עכשו אני מבין, אמר ה' פרידמן לרחל, את מאמר המשנה (אבות פ"ו), "ונהנין ממנו עצה", אם חכם נותן עצה, אף שלא הספיקו עדיין להוציאה לפועל, כבר נהנים מהעצה עצמה הנאה יתרה, כמו שאני רואה מפני יוסף, עצתך החיתה אותו ממש.

למחר, הלך יוסף אל המשרד, ומסר חלק מעבודתו ליד אחר, והוא נטל עליו תפקידו של המנהל, הוא השלים גם את עבודתו וזרז גם את חבריו להשלים את עבודת היום, ולערב בא הביתה, טעם מעט, וישב ללמוד תנ"ך עם מורהו ה' חפץ (הפרוש) ומשניות אחדות של משנה, יוסף התענג מאד על למודו של ה' חפץ, באורו בנ"ך היה נפלא.

ביום ראשון, באה גם רחל לשמע את באור הנ"ך, בו בפרק למדו בספר שמואל א' (סימן כ"ד) בענין שאול שרדף אחרי דוד במדבר עין גדי, דוד וסיעתו נחבאו במערה, ושאול בראש מחנה של שלושת אלפים איש נזדמן לשם, הוצרך שאול להסך רגליו ונכנס לאותה מערה, וקמה סיעת דוד עליו להרוג את שאול, כי כן משפטו "הבא להרגך השכם להורגו!" אך דוד לא אבה להסכים עמהם בשום אופן, כי אם נגש בלט אל שאול וחתך לו כנף מעילו.  יצא שאול מן המערה ויצא דוד אחריו ועמד במקום גבוה ואמר ראה נא אדוני המלך, כנף מעילך בידי הוא, אות הוא, כי נפלת בידי ויכולתי להמיתך, אך אנכי חסתי על חייך ושלחתיך לשלום, ועתה, אחרי מי אתה רודף? שאול הודה לדברי דוד, כי דוד הצדיק והוא אשר חטא לו.

  אתה מרגיש איזו שאלה כאן? שאל ה' חפץ ליוסף.

  קשה לי, ענה יוסף לאחרי התבוננות קצרה, איזה פלא יספר לנו הכתוב כאן, כי ישלם ד' לדוד את משכרתו על פעלו זה? אנחנו הלא מאמינים כי בעד המעשה הטוב הכי קטן ישלם ד' שכר טוב אפילו בעד שיחה נאה, ומה החדוש על מעשה רב כזה, אשר מעטים מאד האנשים אשר ביכלתם לעשות ככה?

  יפה שאלת, אמר ה' חפץ, שמעה ואבאר לך, כשאדם נוטע אילן מאכל יקר והוא נוצרו לרגעים, עד אשר יתן את פריו, שכרו של אדם זה, איננו רק מה שהוא אוכל מפרי העץ באותה שעה, אבל, גם כשאדם אחר בא והוא המשגיח על העץ אשר יתן את פריו, גם אז מגיע חלק מן הפירות להנוטע הראשון, אשר על ידי עמלו בנטעו את האילן, הנקל לכל ליהנות מפריו בטורח מעט.

גם כאן, הנה דוד עשה מפעל נשגב, כי קם עליו איש אשר הוא הרבה להיטיב עמו והאיש ההוא בקש לצוד את נפשו, והנה החרון גדול מאד, ולבסוף נפל האיש הרודף בידו, אשר אחרים במקום דוד לא היו מהססים רגע בדבר, אך היו מקיימים בו תיכף את המשפט של הבא להרגך השכם להורגו, והנה דוד לא השגיח על חייו וחס על חיי שאול הרודף ופטרו לשלום, הנה כאן מטע נפלא אשר ממנו יהנו רבים מאד, ובלי עמל כי אם במעט חשבון, כי יאמרו, ומה דוד שהיה נרדף מחותנו אבי אשתו בשכר כל הטובות שהרבה דוד להיטיב עמו, ורבות רבות סבל מרדיפות אלה, היה נע ונד במדברות ויערים, במנהרות ועל ראשי הסלעים, סבל מרעב מקור מצמא ומבלהות-מות, ועמדו אנשיו עליו אשר יהרוג לאיש זה אשר כה הרבה להרע לו וגם עתה רודפו הוא להתנקש בנפשו, וגבר דוד על חום לבבו ועל מצוקת נפשו גם על חייו לא חס ושלח את אויבו בשלום מידו, ואם כן אני (כן יאמר האומר) שאין עניני דומה כלל לענין דוד, כל שכן שאין לי לנקום באויבי, אם גם נפל בידי! מובן, שכל אדם אשר ישא את הקל-וחמר הזה בעצמו ושלח את אויבו מידו, הוא יבא על גמולו הטוב מאת בוראו, ואולם דוד יקבל את הגמול הכי טוב, בכל עת שמעשהו הטוב ישמש לקח לבני אדם, בהיות הוא היסוד והשרש למעשה הטוב של אותו בן אדם, זה שאמר לו שאול "וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה", מהיום אם ימצא איש את אויבו ויוכל לקחת נקם ממנו, והוא יקים את המצוה של "לא תקום" וישלחנו מידו, אזי "וד' ישלמך טובה", לך בעיקר ישלם ד' בעד זה, בהיות הדבר, "תחת היום הזה אשר עשית לי", ומפעלך היה הסבה לדבר.

רחל ויוסף התענגו מאד על הרעיון העשיר שהטביע הפרוש בדברי קדש של הכתוב.

  מי הוא הדרשן שדרש תמול בבית הכנסת? שאל יוסף, שמעתי היום בבית משרדנו רבים משבחים אותו, הוא דרש בענין מדת האמת, חבל שלא ידעתי מזה, מאד אני משתוקק לשמוע על דבר האמת.

  אני מכיר אותו היטב, ענה ה' חפץ, כשהיה עלם למדנו יחד בישיבה, הוא עכשו רב בחבל קובנה.

  אולי יוכל כבודו לחזור בפנינו דבר מה? אמרה רחל.

  בחפץ לב, ענה ה' חפץ, הוא תאר לפני הקהל כי הבורא ית' הוא מקור האמת, וכי נשמת האדם אצולה מעולם האמת, ולפיכך, שוטם הרגש הטהור של האדם את השקרן, וכן לא נוכל אנחנו לשוב בתשובה שלמה להתקרב אל ד' כמו שאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, כל עוד שמחלת-השקר נפוצה בעולם, הבורא ית' קרוב אך לאלה שקוראים לו באמת (קרוב ד' לכל אשר יקראוהו באמת) ומתעב את השקר, ולכן כל זמן שלא נתאמץ לבער אחרי מחלה מסוכנה זו של שקר, רחוקים אנו הרבה מהשי"ת, וכל עוד שאנו טבועים בבוץ השקר חסר לנו טוב טעמה של האמת (שקר שנאתי ואתעבה, ואך אז, תורתך אהבתי), השקר אותיותיו סמוכות זו לזו (בסדר הא"ב) ונשקף מגבוה כשהוא נזקף על רגל הקוף, וכן מי שרוצה לעשות שקר בנפשו להתעות בני אדם ולהוליכם שולל, מיד הוא מוצא לו חבורה של עוזרים ומסייעים (קרבו רודפי זמה) ומנשאים אותו, ואולם האמת, אותיותיה רחוקות מאד, האחת בקצה העולם והשניה בקצהו השני ושלישית בתוך (א' בתחלת הא"ב מ' באמצע ות' בסוף) גם יושבת בשפל, וכן אנשי האמת ההצלחה רחוקה מהם כי בודדים הם ואין עומד לימינם והכל משפילים אותם, ולכך, אם אמנם שהשקר אין לו רגלים והוא תולה על רגל אחת (רגל הקוף) כמצחק, הנה באותו רגע שהוא עומד מכסה הוא כלו על האמת וממיט שואה ואסון.

אחרי זה, הציג שאלה מאחר שהאמת יושבת כל כך בשפל (ותשלך אמת ארצה), הנה כל אחד יכול להשיגה, ומדוע מעטים אנשי האמת? אך התשובה לזה בשל הגאוה! אין גם אחד חפץ להשפיל עצמו להרים את האמת! והנה החלק האנושי היותר גדול רחוק מהאמת, וכשהוא רחוק מהאמת רחוק הוא מהבורא ית' ומתורתו ומצותיו החתומים בחותם האמת אנכי ד' אלקיך (תורה שבכתב) מאימתי קורין את שמע (משנה תורה שבעל פה) תנא היכא קאי (גמרא באור לתורה שבעל פה), ולא רק בין אדם למקום כי אם גם בין אדם לחברו השקר נושא ראש ובני אדם מתדלדלים על ידו, כמה סוחרים יורדים לטמיון בבוא אליהם לקוחות הלוקחים בהקפה עפ"י שטרות בטוחים ואין כאן כי אם זיופים ולכתחלה באו על מנת להונות ולגזול, וכנגד זה רבים הגועים מרעב בעבור אשר לא יאמינו להם להלוות או לתת להם בהקפה, אשר בזה היו מרויחים את לחמם ופורעים הקפותיהם בזמנן אך שקרו של הזיפן הוא הממיט שואה על איש האמת והנאמן, יותר מחצי האנושיות אובד את עולמו והכל בשל השקר, וכמו שהתבאר היטב (לעיל צד 6)

ולכך, הוציא מסקנא, לפתוח בית חולים, בעבור האומללים האלה הלקויים במדת האמת, חולי זה שהעמיד את מצבנו החמרי בסכנה וביחוד את מצבנו הרוחני, ולהשתדל ללמוד בספרים המשבחים את מדת האמת ומגנים את מדת השקר, להתרחק מאנשי השקר ולהתחבר לאנשי אמת.  הוא ספר עובדא, באיש אחד רשע אשר לא הניח כל עון שלא התגאל בו, ובא הרשע הזה לפני הרב ובקש ממנו "תשובה" אך "קלה" כי לא יוכל לסגף נפשו בסגופים חמורים, אמר לו הרב "תשובתו" לקבל על נפשו להזהר מ"שקר" 30 יום, האיש השתאה על הדבר ושמח בו כי ראה לפניו תרופה קלה, הוא שב הביתה בערב ובקש ללכת למקומות מתועבים כדרכו, והנה מחשבה מנקרת במחו, מה אענה לאשתי כשתשאלני איפה היית כל כך מאוחר? כי היה רגיל תמיד לענות כי היה במקום פלוני או אלמוני לרגלי עסקיו, והנה עתה לא יוכל לשקר לה, וככה הפסיק ללכת במקומות של תעוב.  נזדמן לו קונה שבא לקנות סחורה מפירמה ידועה לא יכול עוד לשקר ולהבטיח כי סחורתו היא מאותה הפירמה והיא מיטב שבמיטב בשעה שאיננה ככה כמו שהיה רגיל ולכך הוכרח להביא מעתה סחורה משובחת ונקיה.  בא יום השבת הוא מבקש לעשן סיגרה כמנהגו, ומחשבתו מתקוממה לו הן בעצמך יודע אתה, כי כל הפילוסופיא שלך להוציא מסקנא כי מותר לעשן אך הבל ושקר למען תוכל לכסות על תאות לבך ולהתראות גם כפילוסוף כמאמר הנביא "הוי מושכי העון בחבלי השוא", בעצמם יודעים הם שהם שוזרים עוות שכלם בחוטים שאין בהם ממש אבל עקר הסבה, "וכעבות העגלה חטאה", קשורים הם בעבות העגלה למעשיהם המגונים בעבור מדתם החטאה התאוה והחמדה.  וכן החל ליטול ידיו לברך ולהתפלל, בדעתו, כי כל טענותיו שטען עד הנה על כל אלה אך זיוף ושקר, כי הסבה האמתית היתה העצלות והחפץ להיות חפשי, ובהיות שהיה נחשב בזה לפורץ גדר לגבי אחרים המסתכלים בו ותמהים איך הוא בוגד בד' ובאנשים, היה ל"פילוסוף" והראה בטענות פילוסופיות שהאמת אתו, וכמאמר שלמה ע"ה "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם", מי שהוא עצל הוא שב להיות גם חכם ופילוסוף, וכיון שקבל עליו זמן של 30 יום להגיד "אמת" ודוקא "אמת לאמתה" לא להונות את עצמו, ראה ונוכח כי כל רקידותיו עד הנה מאפע, וצריך להיות יהודי שומר מצות כדין וכדת, וככה עבר חדש ימים והוא השליך את דרכו הנחלאה והחל להתנהג כראוי לאיש יהודי, ושלשים יום אלה הספיקו להשריש בו את היהדות עד ששב לשמור עליה מתוך הרגל.

על ידי מדה זו של אמת, בא האדם לידי הכרת ערכו, כי בה מתחיל הוא להבין ערכו של אדם, ואז, גם אם יתנו לו כל הון בעולם לא יחליף ולא ימיר דברו, ואחרי זה הוא עולה אט אט מדרגה אחר מדרגה עד שהוא מגיע להמעלה הנשאה ודובר אמת בלבבו, ז"א, לא רק כל אשר יצא מפיו צריך להיות אמת, אבל גם כל אשר יהגה הלב צריך להיות קיים (כספור רב ספרא) וכן הוא עולה עד שהוא מגיע למעלה הקרובה לנבואה, כי החלום הוא חלק מששים מהנבואה והוא בא מהגות הלב כל היום, ולכן כל ההוגה הבל ביום גם חלומותיו בלילה הבל ושקר, אבל הדובר אמת בלבבו גם חלומותיו אמת קרובים לנבואה.

אחרי זה דבר על השאלה איך שקרו המלאכים לאחשורוש באמרם כי המן צוה עליהם לקצץ בעצי גנת ביתן המלך המשובחים? ובאר הדבר באמצעות הכתוב "כי כרם ד"צ בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו" כמבואר למעלה (ה"א פי"ב) וסיים לאמר: שתאור זה שהנביא ישעיהו וכן חכמי המדרש נתנו לנו, כי אנחנו "כרם ד'" ו"נטע שעשועיו" מעורר בלבנו צילים נעימים, הכרת ערכנו זו קוראת בנו לגובה לב ואמץ רוח, ומעוררת את רגשותינו להשיב את ביתנו (בית ישראל) לעדן גן אלקים, גן אשר בו ינטעו זרע ישראל ויגדלו להוציא פרי תאר לשמח א' ואנשים אשר יתאים להם באמת השם "נטע שעשועי ד' של גנו העולמי".   קוראינו המשכילים יכולים לתאר לעצמם את הענג הגדול שהיה לרחל ויוסף מספור דברים אלה.

 

ז: יוסף מגלה את לבו לרחל

  העובדא מוכיחה, אומר יוסף, בשעה שחולה הולך אצל רופא ואיננו מגלה לו את כל פרטי חוליו רחוק הוא מהשיג רפואה, את רחל הלא הנך הרופאת לתחלואי נפשי, ומוצא אני לנחוץ לגלות לפניך את לבי, למען תנחני בעצתך הישרה.

אמנם, זה לי יותר מחצי שנה, משעה שהכרתיך, ואני מתפלל בכל יום ומניח תפלין גם לומד מעט כאשר ידעת, בכל זאת עודלא נתבער האבק הגדול שעלה על לבבי בשבע שנותי האחרונות, מעת שעזבתי את למוד התורה לאחרי שנהייתי לבר-מצוה, כתמי לבבי קשים לנקות, לעתים קרובות מתעוררים בי געגועים לשחוק הכרטיסים לתיאטר לנשפים ועוד דברים שבושה להעלות על הפה, ויש אשר כל אלה יעלו על לבי דוקא בתפלת שמנה-עשרה ויתבעו את הרגלי בהם, וכשאני מעלה אז על לבי את לקחך הזך כי דרך התורה היא הדרך התכליתית לאדם בעולמו ואני מתבונן בו ומכיר באמתתו, רוחי מתקרר במקצת, אך בזכרי כי זמן של 70 שנה עלי להיות פרוש מתענוגי עולם כתיאטר והדומה לו ונוסף לזה אשא בעול של הליכה 3 פעמים ביום לבית הכנסת להתפלל ועוד דברים קשים כאלה, לבי רועד בקרבי עד שאני מפחד להציג רגלי בדרך זו, לא אתעקש אתך, אשר יתכן, כי מי שכבר הולך בה אין לו כל קושי כי ההרגל נעשה לו טבע שני, אולם החפץ להכנס בה, קשה הדבר לפניו, כאילו הר גבוה עומד לנגדו 70 שנה להיות יהודי כשר! להכניס עצמו בעול כזה!

  צדקת יקירי, ענתה רחל בחיוך, ואולם הלא עינינו רואות כי מקבל האדם על עצמו כל עבודות קשות כנסיעות מסוכנות במדברות וימים ולהיות ער בלילות רצופים והכל בתקוה למצוא שכר לפעולתו, והנה גם תקותך לשכר טוב מאת השי"ת על התורה והמצוה יכולה להקל עליך את עולך.

  אמת, ענה יוסף, התשוקה לשכר טוב מקילה את העבודה הכי קשה, אולם כל זה בשעה שהשכר מהרה קל יבא לשבוע או לחדש ימים למרבה, כמו שאנו רואים אשר לפני החג יושבים אומנים לילות ועובדים ואין כל קושי לפניהם, בדעתם כי משכורתם תהי' כפולה, אבל שכר התורה והמצות הלא יאחר פעמיו לבא אחרי 70 שנה, וריוח אשר יאחר לבוא זמן אשר כזה עד כמה שיגדל ויעלה הנה אין בכחו להעיר את הלב ולעורר את הרגש לגשת לעבודה קשה.

  איעצך יקירי, ושים הדבר בלבך, בקומך בבקר לשלום, חשוב בדעתך כי אך היום תעשה כחפץ התורה, ולמחר איך שיעלה על דעתך, ולהיות יהודי כשר ליום אחד, חושבת אני, כי אין זה דבר קשה, מאחר שלקחת לך את החופש לעשות ביום מחר כרצונך.

יוסף הסכים לעצת רחל, וממחרת השכים והניח תפלין והתפלל כראוי, ברך המוציא וברכת המזון והקל על מחשבתו כי אין כאן רק טורח של שעה קלה כי למחר יעשה כחפצו, היום עבר לו בנקל עד שלא הרגיש כמעט כל קושי בלכתו בדרך התורה, ולערב בא אצל רחל.

* * *

  איך הרגשת נפשך היום, יוסף שלי? שאלה רחל.

  טוב מאד, ענה יוסף, כמעט שלא הרגשתי שום קושי בהנחת תפלין בתפלה בנטילת ידים וברכת המזון ובמניעה מצחוק הכרטיסים.

  אם כן הדבר שמע נא יקירי, למחר אי"ה תעשה כאשר תעשה רעותי, בבוא אלי' איש שאינה יכולה להקיף לו, היא אומרת לו, היום תקח במזומן ולמחר תקבל בהקפה, וכן גם אתה, כשתשכים למחר אי"ה לשלום תבטיח להבורא ב"ה לאמר, היום אעבדך בנאמנות, להיות "סור מרע" ו"עשה טוב", וכשתבאנה עליך מחשבותיך הרעות להלחם בך, תשקיטן מעליך לאמר, אך היום אהי' יהודי כשר ואולם למחר אעשה כחפצכן.  יוסף הבטיח לרחל לעשות כעצתה.

* * *

  מה שלומך יוסף אהובי, איך הרגשת את נפשך היום? שאלה רחל לערב.

  לא רע, ענה יוסף, התקוממו אמנם מחשבותי קצת אך השקטתי אותן לאמר, מה תרעשנה עולמות, יום אחד הנחנה לי להיות יהודי כהלכה ולמחר אהיה שלכן!

  טוב מאד, יוסף יקירי, למחר אי"ה בבקר, מיד לאחר שתקום ותתן שבח להשי"ת באמרך "מודה אני לפניך וכו'" תתרחץ ותבא אלינו לשתות טה.

יוסף עשה כדבר רחל ומיד לאחרי קומו בא לביתם לשתות טה, רחל ברכה כמובן בקול רם על הטה וגם יוסף עשה ככה.

  יוסף יקירי, אמרה רחל, אותה הרפואה אשר ערכתי לך תמול ושלשום עליך להתרפא בה גם היום, אך היום אוסיף לתת לך דבר מה, כי היום הוא יום-ההכרעה, החום אשר לך לדרך התועים יפול, אך לפני ההכרעה דרכו להתחזק ביותר, והנה יתעוררו בך רעיונות הבל רבים להסיג לבך אחור, אז תבא ותשקיטם שוב, כי אך היום תלך בדרך היהדות ושוב לא, אך נוסף, לזה תרגיעי, כי עוד תבוא למחר על שכרך בעד התנהגותך הטובה, "עסק טוב" זה אשר תשוה לנגד עיניך, רק יום אחד להיות יהודי כשר ולמחר תיכף לקבל משכרת אשר עין לא ראתה, הוא יפעול את פעולתו, ותזהר על סם-מרפא זה לקחת ממנו כף-קוה בכל שעה, ז"א, לחשוב כל שעה בדעתך כי אין דבר קל כיהדות, כי די ביום אחד ביהדות ומיד למחר באים על שכר שאין ערך לו, ויאמץ רעיון זה את לבך ויתן בך רוח להקל לגמרי את עבודתך.  יוסף הבטיח לרחל לעשות כעצתה ונפרד בידידות ממנה.

* * *

  ספרה לי יוסף יקירי, איך עבר עליך יום זה? שאלה רחל בלילה שאחר יום השלישי, חושבת אני כי היום נלחמת בטח דו-קרב עם מחשבותיך הרעות, כי היה היום יום ההכרעה, הגידה חביבי, מי יצא בדימוס ממלחמה זו?

  קלעת אל המטרה חביבתי, ענה יוסף, דו-קרב חזק התלקח בקרבי היום, ביחוד היה זה בעת שהביאו לי ארוחת הבקר אל הבנק, התפלה עברה בחסד, כי בלי משים התפללתי כהוגן, אך בהגיעי אל הארוחה, כאן היה כמו שאומרים הבקעו רקיעים! בקשתי לאכל כמובן בלי כובע כנהוג במשרד, והנה זה לא היה כל כך נורא בעיני, באמרי, מן השמים יסלחו לי על זה, אבל מה לעשות ב"נטילה" לאכילה, בברכת "המוציא" וביחוד ב"ברכת המזון"? אני חושב אנה ואנה, והנה מצאתי קצת עצה, יצאתי אל החצר רחצתי ידי מן המשאבה ובאולם הכניסה אמרתי "שאו ידיכם" בלט, אחר זה ברכתי "המוציא" בחשאי, נכנסתי הסירותי את הכובע וישבתי לאכל חלת לחם עם ביצה, שתיתי אחרי האוכל כוס טה, והנה הגיע התור של "ברכת המזון", כאן אין עוד ברירה, צריך לחבוש כובע במשרד ולברך! וכאן החלה המלחמה ברעיוני, ואיש מלחמתי הוא יצרי הרע יצא לקראתי מזוין בכל נשקו, הוא יצא לדו-קרב ממש למות או להמית: שים אל לבך מה אתה הולך לעשות? הוא טוען, ללבוש כובע ולברך!? מה יאמרו כל משרתי הבית הזה? הנה בן-ישיבה חדש! הנה בעל-תשובה! פלוני יחייך מתוך הלצה זו ופלוני מתוך ליצנות אחרת, ואיך תשא את החרפה הזאת? והנה אין הדבר ליום או ליומים, אבל ימים ושנים תהיה לך "חתונה" זו, אסון אשר לא תוכל נשוא אותו! אני חושב כבר לשבת אל הכתיבה ולדחות את הברכה על המזון, והנה הרגש האנושי אשר בי מתעורר, איך אפשר להיות גס רוח כזה לאכל משלחן ד' ולא לברך? ואיך יכולים להיות סמוי עינים כזה לעבור על מה שכתוב בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ד"א? אבל מיד שאני לובש את הכובע, נדמה לי כאילו הכל מסתכלים בי ומראים עלי באצבע, הנה בן ישיבה חדש בעל-תשובה! ורואה אני בחזיוני ממש, אשר כל משרתי ופקידי הבית נקהלו סביבי ומדברים בי, והנה השויצרי נגש אלי לשאלני אם חפץ אני בעוד כוס טה? ובדמיוני חושב אני כי בא להקרות משפטי באזני, כי מוצא אני מכלל החברה האריסטוקרטית ואני שב להיות לבן- ישיבה פשוט, וכמעט שאני מחליט לא לברך, אך רעיון אחד אמצני והקיצני מחזיוני, הרעיון אשר בפעם אחת ברכת המזון (הלא כך הסכמתי בדעתי אך היום להתנהג כיהודי ולא למחר) אי אפשר אשר הכל ירגישו בי, ואין הדבר באמת כמו שנדמה לי, וכמעט שאני מתחיל לברך, אך אין הדבר עולה בידי, כי שפתותי כאילו דבקו זו בזו, ואני עומד כבר להיות מנוצח, והנה התשועה באה ממקום שלא קויתי שר אחד בא להחליף המחאה על 1000 שקל כסף, הממונה על האוצר שלם לו הכל בזהב, בגשתו אל הדלת נתפזר כספו ונתגלגל תחת השלחנות ועל פני רצפת הבית, השר הרכין עצמו ללקט את מעותיו ובינתים נפל כובעו לארץ ומלתחתו מעל זרועו, המשרתים החלו לחייך, אך השר היה שקוע כולו בלקוט שקלי זהבו, עד כי לא הרגיש גם בחיוך המשרתים, בהביטי אל המחזה הזה נזכרתי במזורך אשר ערכת לי תמול, אשר אתאר לפני את השכר הגדול שאני מקוה בעבור מצותי אשר לא יאחר לבוא ביום מחר, אני חושב אז, הלא כל דבור בברכת המזון הוא "שקל זהב" וכשאני עסוק בלקוט שקלי זהב מה לי ולחיוכם של אחרים? האם בעבור שהללו הם אנשים טפשים שאינם מבינים לערכם של שטרי ערך ממדינות חוץ כמו המצות, שכל אחת חתומה בחותם הבורא (אני ד', נאמן לשלם שכר טוב לעושי רצוני) בעבור זה אשליך אני אוצר יקר כזה? אם ככה אעשה הנה אין כסיל גדול ממני! ומתוך רעיון זה ברכתי לי ברכת המזון בחשאי בעינים סגורות עד ששכחתי שאני יושב במשרד.

נצחוני בקרב זה עשה עלי רושם כביר, אשר ממנו הייתי שמח כל היום, ובהגיע שעת ארוחת הצהרים ברכתי כבר בענג רב ואת הטה לאחר האכילה שתיתי בברכה ומלובש כובע בלי הסוס, בקצור, עצתך היא מעשית, לחשוב כי רק היום אהי' ירא חטא וכי השכר גם הוא למחר יבא ולא לאחרי 70 שנה, הרעיון הזה לא רק שהוא מקיל את העבודה ומגלגל את המעמסה מעל הלב (להיות יהודי כשר זמן ארוך של 70 שנה) אלא שהוא מוסיף עוד אומץ וחשק להקים את המצוה, מאחר אשר בקרוב ביום מחר אבוא על שכרי, ובאמת הלא הדבר נכון מאד, כי מי יודע מה שיהי' למחר? עצתך רחל עצת פלאים היא איפוא באופן למודי ומעשי כאחד! בה הוסרו כל המכשולים שהי' יצרי שם על דרכי בתארי לי כובד עבודה של 70 שנה להיות יהודי ועם זה לא לקבל את השכר אלא לאחר 70 שנה!

  אתה רואה יקירי, עד מה נאמנו דברי נעים זמירות ישראל, באמרו "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"? חכמינו האוהבים את התורה בכל לב ושמים לב לכל דבור ודבור בה, הם מצאו את העצה היעוצה הזאת בשתי מלים, בפ' ואתחנן אומרת התורה "ושמרת את המצוה", עליך לחכות על המצוה ולהתכונן אליה לפני בואה כמו "שבת" וכדומה למען תעשנה בכונת הלב, ולא כמו שאומרים להכנס עם הסמלונות באמצע "ויכולו", "ואת החקים", גם את המצות שהן רק גזרת מלך ואין לשכל האדם הבנה בהן כגון שעטנז, בשר בחלב וכדומה, גם אותן תשמור, "ואת המשפטים", וגם המצות הנתפשות בשכל אדם כגון גנבה אונאה עשות צדקה וחסד, גם את אלה תעשה לא מפני שאתה מבין טיבן, אלא בעבור, "אשר אנוכי מצוך", הן מצות מלך, "היום לעשותם", הבינו חכמינו כי אין "היום" מחובר עם "מצוך" כי מה יום מיומים? אבל הוא מחובר עם "לעשותם", ואם תשאל, וכי היום יש לעשותם ולמחר לא? על זה משיבים לאמר כי עצה טובה משמיעה אותנו התורה, כי שמא יסיתך יצרך לאמר, היתכן עול שכזה? לחכות במוקדם על המצוה כאשר יחכו לקבל פני מלך, גם לעשות מצות שאין לשכלך שום אחיזה בהן, ואת אלה שאתה מבין לא תעשה מצד האנושיות כי אם מצד הדתיות שבדבר, כי כך צוה ד', היתכן שתקח על עצמך עול כבד אשר כזה לזמן של 70 שנה, ולפעמים גם של 80 שנה? ומשום מה? משום שכר טוב שתקבל לאחרי 80 שנה!? להסיר מכשול זה מיעצת התורה "היום לעשותם" ולא למחר לעשותם, עליך לחשוב רק על היום ולא על למחר, כי אין אתה יודע מה שיהיה למחר, ובכדי להקל עליך גם מצד השכר אומרת שוב התורה "היום לעשותם" ולמחר לקבל שכרם, ולא לאחר 70 או 80 שנה כמו שאתה חושב, והנה בזה יתעורר בך החשק ותעשה המצוה מתוך התלהבות עד שלא תרגיש בצחוק השוטים, אך אדרבה תתפלא על סכלותם שהם מבינים רק במעות מדינה (חומריות) ולא במעות אשר מחוץ למדינה (רוחניות), בעל בנק יש לו להכיר בכל המטבעות ובכל שטרי הערך, לא הציור הליטוגרפי היפה הוא העיקר בשטר כי אם החתימה ובשעה שהחתימה נאמנה לא אכפת אם השטר ניר חלק ופשוט, גם אם כתוב ליטן בט' (במקום ליתן) לא אכפת, אם יש אך חותמו של בנקאי מפורסם ועל סכום הגון, שטרי ערך שלנו בשכר מצוה כתובים על קלף פשוט בלי ציורים, אבל הם חתומים בחותמו של הבנקאי העולמי  אני ד'  אשר אך הוא בכחו להגיד  לי הכסף ולי הזהב נאם ד"צ!

את רואה אמר ה' יודנפרינד, עד מה צדקו דברי דוד המע"ה באמרו אל ד'  "גם עדותיך שעשועי", דברי תורתך הם לי לענג, וגם "אנשי עצתי", הם המיעצים אותי להסיר מכשול מעל דרכי אל האושר, ובמקום אחר אומר  "אברך את ד' אשר יעצני"!

  כן כן, עונים רחל ויוסף, יש להודות ולהלל לד' על עצותיו אמונה אשר נתן לנו בתורתו.

  וכיון שכך, ממשיך ה' יודנפרינד, כיון שאתם שבעים רצון מהערת חכמי התלמוד, אבאר לכם עוד רעיון טבוע בדבריהם אלה "היום לעשותם ולא למחר לעשותם".

נסעתי פעם ליום השוק לארץ מרחק וראיתי שם חפצים יקרי ערך במחירים זולים אשר אפשר להרויח בהם 99% ממש, בתחלה חשבתי כי ימשכו ימי שוק זה זמן ארוך, ולא הייתי להוט אחרי הקניה, אבל אכלתי ישנתי טילתי וגם סחרתי מעט, בלילה נודע לי כי למחר אפשר שיהיה היום האחרון לשוק זה, וממחרתו יסירו את הדגל, יטיחו את החלונות, וחסל, נזדעזעתי והשכמתי בבקר ולא הספקתי לשתות כוס טה ולטעום דבר מה ומיד יצאתי אל השוק, קניתי ושלחתי למלוני בידי משרתי, ושוב קניתי, בבתי מסחר אחדים גם חכיתי עוד בטרם נפתחו, בצהרים לא סרתי למלוני, חסתי על הזמן, אבל נחפזתי למסעדה טעמתי דבר מה ושוב יצאתי אל השוק עד ערב, חשבתי בדעתי  וכי דבר קטן זה? שוק אשר בכל חתיכה של סחורה מרויחים למאות, ואפשר לי לקנות סחורה אשר אהיה מאושר על ידה לכל ימי חיי, שוק כזה איפה אשיג עוד? ולא היה דבר כבד ממני ביום זה, אני הרגשתי בליצני המסעדה שהם לועגים לי אשר אני עושה אחת ושתים לעיסה וגמיאה ומשלם ובורח ואיני יושב להשתעשע אתם, להוציא שלש שעות בבית הקפה בחדשות של הבל, וחשבתי בדעתי למחר כשיסירו את הדגל ויטיחו את החלונות יצחקו כבר בקול אחר, הם כבר יעזבו את השוק בשוט אשר בידם בלא סחורה ובלא כסף, הכסף ישאר בבתי הקפה ובתי המשחק.

זה מה שאומרים חכמינו, אל יכבד עליך כל דבר, להכין את עצמך לכל מצוה לפני בואה ולחכות עד שיגיע זמנה, או לעשות מצוה שאין אתה יודע ענינה, עליך לדעת כי אך "היום לעשותם, ולא למחר לעשותם", אפשר מאד כי יום השוק שלך קצר ולמחר חלילה יסירו את הדגל (היא הנשמה) ויטיחו את החלונות (תחשכנה העינים), וא"כ, השתדל היום לעשות מה שביכלתך, כל עוד שהדגל קיים, וכשתקנה היום את החפצים היקרים של תורה ומצות בזריזות וחביבות הנה יהיה  "למחר לקבל שכרם" פשוטו כמשמעו, השי"ת יגמול עליך אשר לא זה אשר לא יצוה לטוח את החלונות אלא שעוד יצוה לנקות את החלונות, אשר תוכל לראות ולהכיר את טיב הסחורה וערכה, כי יאיר ד' את עיניך בתורתו, אשר בזה יגדל חשקך לה ותרגיש ענג רוחני בעשותך דבר מצוה, הוא יטעימך בעולם הזה מעין עולם הבא אשר תחי' חיים מעונגים שמימיים (כימי השמים) בעולם הזה (על הארץ), והנה יקוים בך גם בעולם הזה "למחר לקבל שכרם" מלבד ה"מחר" בעולם הבא (יש מחר לאחר זמן).

  ועתה, אמרה רחל, היה בטוח יוסף יקירי, עם הנשק הלטוש של התורה, ז"א, עם עצותיה הברורות והמחוכמות, תנצח כל הקרבות, כאשר יאמר המשורר הקדוש: "נשקו בר"  חגרו נשק לטוש (מלשון בר לבב) לקראת מלחמת יצרכם, ובמקום אחר אומר: "גם עבדך נזהר בהם"  על ידי התורה אני מואר ויוצא מן החשך ומהרגשת עפר לאור גדול.

* * *

  מה שלומך יוסף? נראה אתה עצוב בעיני, וכי מה קרה לך היום? כה שואלת אותו רחל ביום הראשון אשר לפני שבת הגדול, בבואה לשמוע את באור ה' חפץ בתנ"ך ליוסף.

  שמעי ואספרה, ענה יוסף, ביום הששי היה אצלי אחד הכומרים בעסקי הבנק, הכומר היו לו שטרי-ערך ממשלתיים שלישים ורצה להחליפם בראשונים ולקנות עוד מניות אחרות, גמרו את העסק ונכנס אתי בשיחה על הדת, אתה יהודי דתי? הוא שואל אותי, כן, עניתי.    כמה מצות מכילה תורתכם? שואל הוא, שש מאות ושלוש עשרה, אני משיב לו, שמא תוכל לחשוב אותן לפני? הוא מוסיף לשאול, חשבתי לו מצות אחדות שהיו לי ברעיוני עד למספר של עשרים בערך, המשך הלאה, זרז אותי, אך אנכי לא יכלתי להמשיך פשוט מפני שלא ידעתי.

  אם אין אתה יודע מצות אלקיך איזה יהודי אתה? הוא שואל אותי, איך אפשר להקרא בשם "עבד מלך" אם אין יודעים חקות מלכותו? אפשר שלא לדעת את המצות לפרטיהן, אבל בדרך כלל הרי עליך לדעת לקרא לכל הפחות כל אחת בשמה!? בקצור נשארתי נכלם, בדעתי כי הצדק אתו במאה אחוז, ולכך הסכמתי בדעתי לבקש את רבי ה' חפץ ללמדני את תרי"ג המצות.

ה' חפץ בא ורחל הציעה לפניו את בקשת יוסף, והוסיפה כי גם היא חפצה לשמוע למוד זה, כי אמר לה אבא, כי מצות רבות מוטלות חובה גם על האשה, כל שס"ה (365) הלא-תעשה, וגם אותו החלק מרמ"ח (248) מצות-עשה הנוהג תדיר ואינו תלוי בזמן, האשה אינה פטורה כי אם ממצות-עשה שהזמן גרמא (התלויות בזמן) כמו ישיבת  סוכה נטילת לולב וכדומה, וגם באלה אשה שעושה אותן היא מקבלת שכר עליהן, שהרי היא מברכת, אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה ועל נטילת לולב, וגם המצוה של תלמוד תורה שהאשה פטורה ממנה, הנה ההלכות הצריכות לה כמו עניני צניעות חלה והדלקת הנר היא מחויבת בהן, ולכך חפצה גם אני לשמוע מי ומה הן המצות אשר צוה ד"א אותנו, ובפרט כפי מה שאדוננו דוד אומר: "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי"  מצות התורה הן לי לענג וליועצי טוב איך להתנהג בעולמי ללכת בדרך הישרה ולהשתמר מאסונות, הנה כל מצוה היא ידיד וריע לאדם, ובידידים וריעים כאלה חפצה אני גם אני.

  טוב מאד יקירי, עונה ה' חפץ, בחפץ לבבי אאלפכם בינה לקשר אהבה ביניכם ובין אוהביכם הנאמנים.

ואולם, בטרם אעשה לכם הכרה עם מספר גדול כל כך של ידידים, אני חושב להציג לפניכם ידיד אחד החשוב כנגד כל שאר הידידים, באופן, שאם ניתן את כל 612 המצות על כף אחת של המאזנים ואותו בכף שני', ישקלו בד בבד.

  טוב טוב, ידיד כזה שהוא לבדו שקול כ 612 ידידים חפצים אנו מאד להכיר, הננו מבקשים איפוא להציגו לפנינו ולקראו בשמו החביב.

  אתם יכולים לדעת זה מאליכם, כי הנה תרי"ג המצות מתחלקות לשני חלקים, שס"ה מצות לא-תעשה כנגד שס"ה גידים אשר באדם, ורמ"ח מצות "עשה" כנגד רמ"ח אבריו, ועתה שימו לב, מי הוא האבר הנעלה באדם העולה על גבי כל האברים?

  זהו הלב, ענה יוסף.

  וכן יש בתרי"ג המצות מצוה אחת שהיא הלב של היהדות, אומר ה' חפץ.

  ואיך קוראים למצוה חשובה זו שהיא לב דת קדשנו? שואלת רחל.

ה' חפץ לוקח ספר התנ"ך בידו פותח בספר נחמי' (ט' י'ד) במקום אשר יחשוב וילך כל הטובות אשר גמל השי"ת עלינו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, וכו', ואומר שם ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה (הם כל חלקי התורה) צוית להם ביד משה עבדך, והנה חלק את כל המצות לבד ואת מצות השבת לבד, להראות כי השבת שקולה כנגד כל 612 המצות, השבת היא ריענו הכי גדול, היא לב יהדותנו, זהו בדרך כלל, ואולם בדרך פרט (מדוע היא הלב?) וגם מי הם 612 הריעים הנאמנים, דבר זה אבאר לכם אי"ה בליל שבת הבא (שבת הגדול).

 

ח: יום ההולדת החשוב

בליל שבת בא יוסף אל רחל מיד לאחר האכל, כמו כן באו עוד אורחים אשר הזמינם ה' יודנפרינד ליום ההולדת.

  יום הולדתו של מי היום? שאל אחד האורחים, יום הולדת ר' מרדכי בעצמו או של אחד הבנים?

  לא שלי ולא של בני, ענה ר' מרדכי, כי אם של ידיד גדול לנו.

  ומי הידיד הגדול הזה? שואל האורח.

  את יום שבת זה קוראים "שבת הגדול", ענה ר' מרדכי, ביום זה נעשה נס גדול לישראל לפני צאתם ממצרים, כי לקחו להם איש שה לבית לשם "קרבן פסח" בעשרה בניסן שחל אז בשבת (בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות) וקשרו אותו בכרעי המטה, והמצרים אשר עבדו לשה שמעו שישראל קשרו את אלהיהם ואומרים לשחטו ובערה חמתם בהם להרג ולהשמיד את היהודים ולא יכולו, ואומרים אחדים כי בעבור הנס הגדול הזה קוראים ליום השבת שלפני הפסח עת צאתנו ממצרים בשם "שבת הגדול", והנה הדבר איננו מובן, כי אם מפני הדבר הזה ראוי הי' לקרוא את העשירי בניסן "בשם יום הגדול" ולא את השבת בשם "שבת הגדול" כי כל הזכרונות אחרי ימי החדש הם הולכים, אם יבאר לי אדוני האורח את הדבר הזה, גם אנכי אודיע לו את שם ידידנו הגדול.

האורח לא ידע מה להשיב, אבל גם פתי לא היה וענה ואמר, אם אדוני יבאר לי על מה נקרא היום הראשון של חג הפסח בשם "שבת" (וספרתם לכם ממחרת השבת) גם אנכי אגיד מדוע קוראים ליום שבת זה "שבת הגדול".

  את הדבר הזה אני מוסר לה' חפץ לבאר כיד ד' הטובה עליו, אמר ר' מרדכי.

ה' חפץ נענה להזמנת ה' יודנפרינד ואמר, לפני הכל, חפץ אני לשאול:  בפרשת "ויכולו" אנו אומרים ויכל א' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, והנה לפי כתוב זה כלה א' את מלאכת שמים וארץ ביום השביעי, ואילו אחרי זה אנו אומרים וישבות ביום השביעי, ז"א, שביום השביעי כבר לא עשה מאומה!? וכן כאן אומר הכתוב "וישבות" ואילו בעשרת הדברות אומר "וינח" ביום השביעי, ומה טעם לשנוי זה? ולבאר כל זה אספר לכם ספור:

בעירנו היה איש עשיר גדול, הוא היה נדיב לב מאין כמהו והיה זורע צדקותיו על הנחל (אשריכם זורעי על כל מים), זאת אורמת שהיה מפרנס תלמידי חכמים, אך הדבר היה אצלו בחשבון ודעת, היינו, אותו תלמיד חכם שהכיר בו שהוא לומד תורה לשמה ומצטיין במדות כראוי לתלמיד חכם, הספיק לו את כל מחיתו, למען יוכל ללמוד במנוחת הנפש, וככה לקט לו אחד לאחד תלמידי חכמים אמתיים עד למנין, ונתן לכל אחד 10 שקלים לשבוע למחית ביתו, ולמען יהיה הדבר הזה קיים לעד, אשר גם לאחר אריכת ימיו יתקיים הדבר, הקים בית חרשת למשי וסמוט וסדר שבית חרשת זה יספיק ריוח של 100 שקלים לשבוע.  פעם עלה בדעתו; האדם הן לא יעמוד תמיד על מצב אחד, פעם עולה ברוחו ופעם יורד חלילה, והנה החכמים הללו אם יעלו במעלות התורה והיראה יותר ויותר, הלא מהראוי לההנותם יותר, כי הלא גם הוצאותיהם מתרבות עם ארך הזמן, הילדים גדלים והולכים, ובינתים, הבת מגעת לפרקה ויש צורך בנדוניא ובהוצאות נשואין, וכן להפך, אם יפלו חלילה החכמים ברוחם ותלמודם יהיה אך לפנים לקבל את משכורתם, איננו חפץ לתת להם גם את עשרת השקלים שהוא נותן להם, והנה כל עוד שהוא חי רואה הוא בעיניו ויודע אם להוסיף או לגרוע, אבל לאחר מאה שנה, כשהדבר יעבר לידים אחרות מאין יקח האפטרופוס להוסיף כשיעלו החכמים במעלות רוחם, ולהפך חלילה אם יבא להמעיט פרנסתם הנה תפרוץ מחלקת באמרם אליו וכי מה אכפת לך? עליך לתת לנו את הריוח שבית החרשת מעלה!  ועמד והמציא תחבולה זו: בקיטור אשר משם ההבל עולה להניע את כל גלגלי בית החרשת, יהי' שם ברג מיוחד אשר סודו יהיה ידוע להאפטרופוס, בברג זה ישתמש לשם המטרה האמורה, היינו בעת שהחכמים ילכו בדרך הישרה וילמדו בשקידה ירפה הברג ההוא ויתגבר ההבל ויריץ את גלגלי המכוניות בכח כפול אשר יוציאו סחורה במדה כפולה והנה יהיה ריוח של 200 שקל לשבוע, באופן שכל חכם יוכל לקבל 20 שקל לשבוע למחיתו, אך בשעה שיראה שרפתה רוחם והם לומדים אך לפנים יסגור את הברג ההוא במדה אשר לא ירבה ההבל ותתנהלנה המכוניות בעצלתים ותמעט הסחורה וידל הריוח עד ל 50 שקל לשבוע באופן שלא יעלה על כל איש כי אם 5 שקלים לשבוע, והנה לא יהיה להם דין ודברים עם הממונה מאחר שבית החרשת איננו מביא ריוח מספיק.

דומה לזה, ברא השי"ת את עולמו ב 6 ימים וסדר אשר יתנהל בדרך הטבע שהשפע יורד מלמעלה למטה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" בדרך הטבע ברא ד' את השמים תחלה ואחר כך הארץ, ז"א, מן השמים יורד שפע לארץ, ואין לדרך הטבע קשר עם מעשי בני האדם, אם הם מתפללים שומרים שבת, או לא, כשמגיעה שעת הגשם יורד גשם, הגיעה השעה לצמוח צומח, על זה אמר הכתוב "וינח" ביום השביעי, ביום השביעי נח מסדר הבריאה שהנהיג בששת הימים הוא הסדר הטבעי.  כי ביום השביעי ברא "הנהגה נסית", שהכל יתנהג לפי מעשי בני האדם, דבר שעולה ממטה למעלה, מעשי בני אדם למטה מעוררים למעלה לטוב או להפך חלילה, ולכך בגמר מעשה בראשית כתוב "בהבראם" אותיות "באברהם" להראות אשר בזכות הצדיקים העולם יתנהל "ארץ ושמים" מלמטה למעלה, הוא הברג אשר כונן הי"ת להרחיב או לצמצם את כחות הטבע, כמו שכתוב בתורה אם תאבו ושמעתם יפתח ד' לכם את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, הברג יפתח והשמים ירעיפו טל ומטר לברכה, ואם חלילה תמאנו ומריתם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, הברג יסגר והשמים נעצרים ואין טל ואין מטר ואין קמח ואין צמח.  ועתה שני הכתובים עולים כאחד, בששת ימי בראשית ברא הב"ה את ההנהגה הטבעית וכילה את מלאכתו ביום הששי, ואולם ההנהגה הנסית שהיא עיקר מטרת הבריאה אשר מתוך התנהגותם הטובה של בני אדם יוכלו להכיר כי יש בורא לעולם טוב ומטיב אותה יסד ביום השביעי, זה שאומרת התורה, "ויכל אלקים ביום השביעי" תכלית הבריאה היתה ביום השביעי בזה אשר, "וישבות ביום השביעי" וביום השביעי שבת ופסק (מלשון תשביתו העם ממעשיו, תשביתו שאור מבתיכם),,מכל מלאכתו אשר עשה" ולא נתן לה המשך תמידי, הוא הברג של ההנהגה הנסית אשר הכין ביום זה אשר היא תעכב ביד ההנהגה הטבעית מהתנהל כדרכה, היא תצוה על השמש ויעמד, על הים ויבקע, ולכך, "ויברך ויקדש וגו' כי בו שבת מכל מלאכתו" ברך את השבת ויקדשהו כי בו צוה את השבתת ההנהגה הטבעית, "לעשות" ולחדש מעשים לפי ההנהגה הנסית. [62]

יום השבת נקרא,יום מנוחה וקדושה", הוא יום מנוחה כי בו נח הבורא ממלאכתו בששת הימים, דבר זה מראה על "חדוש העולם", כי מחודש העולם מאת הבורא ית' לאחרי שלא הי', שהרי מיד שנח הבורא מעבודתו, אין עוד כל חדש תחת השמש, אם העולם מאילו נעשה מדוע לא יחודשו ברואים לאין סוף? מדוע לפנים כן והיום לא? אין זאת כי אם העולם מחודש ברצון מחדש, ולכך, בכל ששת ימי הבריאה נתחדשו ברואים יום יום, אבל מיד שהבורא ית' כלה את מלאכתו ושבת ביום השבת, הבריאה שובתת לעולמים, "ואין כל חדש תחת השמש"!  והנה יום "המנוחה" הוא "זכרון למעשה בראשית", הוא יום "קדושה" כי ענין "קדוש" מופרש ומובדל מהטבע כי בו נברא הברג ההנהגה הנסית אשר תשדד את ההנהגה הטבעית.

ההנהגה הנסית אשר יסד הבורא ית' בשבת בראשית היתה גנוזה באוצר השמים ולא שמשה כלל, כי לא היה בעד מי זולת אנשים בודדים, ולכך התנהל העולם בחסד (לחם חסד) עד יציאת מצרים, אשר בה בשעה בחר השי"ת בעם שלם מזרע אברהם ונתן לעם זה את המצוה הראשונה של "קרבן פסח" שהיתה קשורה עם מסירת נפש, אשר לא יתנפלו עליהם המצרים בקשרם את אלהיהם (הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?), כשקם המון אדם רב ועשה צעד נורא כזה כנגד הטבע (טבע האדם לשמור על חייו ולהלחם בעדם) התעורר בשמים כחה של ההנהגה הנסית ויצאה אף היא כנגד ההנהגה הטבעית (בדרך הטבע לא יוכל עבד לצאת ממצרים וכאן התכונן עם שלם לצאת ממנה), והנה הדבר הזה היה ביום השבת, באופן שאותו יום השביעי שעד אז לא נקרא כי אם בשם "יום מנוחה" שב עכשו להיות "יום מנוחה וקדושה".  שתי המלים האלה "מנוחה קדושה" חוזרים ונכללים בהשם "שבת" שענינו מנוחה והשבתה, אותו יום היה איפוא היום הראשון שקבל את שמו הגדול "שבת", ולכך הוא נקרא בשם "שבת הגדול", וזה מה שאנו אומרים "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת", ז"א, מנוחה עם קדושה, לא מנוחה לבד כמו שהיה עד יציאת מצרים.

והנה בדרך העולם, כשהרכבת מתחילה לזוז היא נוסעת אט אט עד שמקבלת את מהלכה הראוי, כמו כן הרכבת השמימית של ההנהגה הנסית כשהחלה את מהלכה בשבת הגדול התנהלה לאטה, אך במשך הימים רבתה השמועה בין המצרים על מעשי ישראל ורבו חמי הלב כנגדם ורבתה גם מסירת נפשם של ישראל ודבקותם בא', והנה ההנהגה הנסית אף היא לעמת זה החלה לצעוד צעדי ענק, עד שבערב הפסח לעת ערב, כששחטו ישראל את פסחיהם ואחרי כן בלילה כשאכלו את הפסח והשאירו עצמות שלמות (ועצם לא תשברו בו) לנקר בהם את עיני המצרים לאמר, הנה עצמות אלהיכם מתגלגלות ונרמסות תחת הרגלים, באותה שעה נכנסה רכבת הנסית במהלכה המלא ובני ישראל יצאו ביד רמה כנגד "מזל טלה" אשר ביום 15 בניסן עומד הוא ברום גבהו וכחו נשבר ופעולת ה"שבת" (משבית ההנהגה הטבעית ומשליט את ההנהגה הנסית) נכנסה לתקפה המלא, ולכך נקרא הראשון לחג הפסח בשם "שבת", כי בו נשבתה ההנהגה הטבעית וההנהגה הנסית לקחה את מקומה, מליוני עבדים עברים יוצאים ביד רמה לעיני כל מצרים, כל אלהי מצרים נפלו פגרים כזבובים ביום קר, ובמשך זמן קצר הוסעו יותר משני מליון נפש מישראל על כנפי נשרים מכל ארץ מצרים לרעמסס והופקדו חמשים חמשים איש תחת שר חמשים (וחמושים עלו, תחת שרי חמשים) לפניהם הולך עמוד הענן יומם לנחותם הדרך ועמוד האש לילה להאיר למיליוני נפש אלה, האם שלא בצדק נקרא יום הראשון לפסח בשם "שבת"?

  עכשו, אומר האורח, מבין אני כבר, יום הולדת של מי היום? "שבת הגדול" הוא יום ההולדת של ה"שבת", כי בו ביום קבל את שמו הנהדר "שבת" ולפני זה נקרא אך בשם "יום מנוחה לבד. [63]

כשגמר ה' חפץ את דבריו, קם זקן אחד מתוך החברותא ונגש אליו ונשקו על ראשו באמרו אליו תאורנה עיניך בכל אשר תפנה כמו שהארת את עיני לעמד על סוד השם "שבת" שנתנה תורה לראשון של חג הפסח, מה נאמנה קבלת חכמינו (בתורה שבעל פה) שבארו את המקרא וספרתם לכם ממחרת השבת על יום ראשון של פסח, עד עכשו בארתי לי המקרא כך מתוך אמונה ועכשו רואה אני בעיני את אמתותו של באור זה, ומה נתעו אלה הכופרים בתורה שבעל פה כת שלמה של "קראים", אשר בעבור זה שלא הבינו למה תקרא התורה את יום זה בשם "שבת" כפשוטו, ז,א, היום הראשון שאחר השבת, והשליכו את מסורת ישראל אחור, לחוג את חג השבועות תמיד ביום ראשון (כי חג השבועות נופל תמיד ביום שמתחילים לספור ספירת העמר).

  ועכשו, ממשיך הזקן, אני מבין יותר עמוק ענין "וספרתם לכם ממחרת השבת", ז"א, אם תשמרו את הסדר שערכתי לכם בימי הפסח, דבר שמראה כי השי"ת הוא בורא העולם ובידו הכח והממשלה לעשות כרצונו כמו שיוצא מפורש ומבואר מענין יציאת מצרים, אם תשרישו ענין זה בלבכם מתוך עבודה גדולה לפני הכניסכם את החג הקדוש הזה לביתכם, להכניסו בכשרות על פי דת התורה (ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה) ומתוך אשר תספרו לבניכם ולביתכם בפסח עצמו את הענין הזה בהודות והלל לד' עליו, על יסוד חשוב וקדוש זה, תוכלו להקים את הארמון הנהדר של תורה ומצות! "שבע שבתות" יום יום תעלו מעלה מעלה, להרגיל נפשם בדרך אמת ואמונה עד שתגיעו למ"ט שערי קדושה ואז תהיו מוכשרים לקבל ביום החמשים את התורה כלה של תרי"ג מצות, ולכך כתבה תורה לשון "וספרתם" גם דבור מיותר "לכם" כי דבור "וספרתם" מכיל עוד כונה מלשון "אבן ספיר", ז"א, מתוך הרעיונות הנאצלים אשר תשאפו ביום הראשון של פסח, תאירו את נפשותיכם כספיר ותעלו מאז מעלה מעלה עד שתגיעו להאור הגדול של נר מצוה ותורה אור.  הכלל היוצא, כמו שאמר ה' חפץ, על ידי השבת אשר החל לשמש בפועל ביום הראשון של פסח, שאז קבל את שמו הנכון, "יום מנוחה וקדושה" והיה ללב של היהדות, על ידו מגיע האדם לקיומה של כל התורה, ולפיכך שקולה שבת כנגד כל התורה.

 

ט: יום מנוחה וקדושה

  אם יום שבת הוא באמת יום ענג, אומר צעיר אחד, מדוע לא יוכלו לעשות בו נסיעת טיול? מדוע לא יוכלו לצחצח בו את הנעלים ולנקות את המעיל? הרי כל אלה ענג לשבת!

  אספרה לך, ענתה רחל, הייתי פעם בארמון האציל ביום חגם, והנה אני שומעת, העגלון מתאונן באזני ידידו אשר בא לבקרו בחגם, כי אין הוא יודע מיום חג, האציל אכל ושתה וישן את שנתו והנה חפץ הוא לנסוע נסיעת טיול, ועלי לנקות את הסוסים, לרחוץ את המרכבה, ואחר כך לחכות כשעתים בחרף בקור ובקיץ בחום עד אשר יצא השר מהקלוב או מבית מכריו לנסוע חזרה, כמה יפה אף נעים מנהג ישראל, בשבתם או ביום חגם שובת אצלם העגלון והמשרת והאמה, כמו האדון, גם בהמת היהודי שובתת!  כיון העגלון הזה, חושבת אני בלבי, למה שאמר הכתוב אצל שבת לא תעשה כל מלאכה, לא לשם פרנסה ולא לשם תענוג, אתה ובנך ובתך, גם הבנים הקטנים שאין ביכלתם כי אם בצרכי הבית גם הם לא יעשו מלאכה (והבנים הגדולים הם בכלל "אתה"), ובפ' "ואתחנן" היא מפרטת יותר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ולא רק עבד כנעני הטבול ונימול לשם עבדות והוא חייב במצות כאשה, אלא אפילו עבד שלא מל והוא פטור מן המצות גם הוא ינוח, כאשר תפרט התורה בפ' משפטים וינפש בן אמתך (בעבד ערל הכתוב מדבר, רש"י) והגר (זה גר תושב ששומר רק שבע מצות בני נח).

כל זה נובע מהשם "יום מנוחה" כי מאחר שהוא יום של מנוחה הכל צריכים לנוח בו, ואולם עוד שם אחד לשבת "יום קדושה" (יום מנוחה וקדושה לעמך נתת), כנגד זה ממשיכה התורה לאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ובכדי לבאר את הדבר הזה אספרה לך צחוק

על יד אחוזתו של האציל שלנו יש כפר אחד אשר בו גרים כמה יהודים, היתה להם שמחת נשואין אצל ידיד אחד בורשא, אצל הבתולות לוקח לו ענין של נשואין מקום רחב כמובן, והנה התכוננו לקראת החתונה מכמה שבועות, ובפרט כששמעו שיש בורשא אולמי-חתונה מפוארים, אשר שם יוכלו לרקד ממש כמו שאומרים על שלחנות ועל ספסלים, ירדו מעל הרכבת וישר נסעו כלן כאחת אל אולם החתונה, ולשמחתן שמעו כבר את התזמרת נגנת, והנה האולם מלא פתחים מכל צד, כידוע, ונזדמן לבתולות אלה פתח בית האכל, הן רואות שלחנות גדולים ומזנונים ערוכים בכל טוב וכסאות סביב סביב להם, בהתפלאן על יופי המזנונים לא עזבו עוד את החדר הזה וכשהחלה התזמרת לנגן החלו הן ברקידה כללית כדבעי, מובן שמתוך רקידה זו, נסבכה שמלת האחת ברגל אחד השלחנות ונקרעה חתיכה ממנה, השניה נאחז לה אחד הכפתורים במפת שלחן אחד ומתוך רקוד סחבה את המפה אתה והפילה לארץ את הצלוחיות הכוסות והצלחות שעל המפה ושברתן.  דבר זה הקים שאון, בעל הבית נחפז אל הבית והוא רואה את החורבן לפניו מה קרה כאן? שואל הוא, הבתולות כלן פורצות בקולות האלה הן אולמי החתונות של ורשא המהוללים בפי כל? הלא נתקלים כאן על כל צעד ושעל! הלא כבר נקרעו לנו שמלותינו של חג גם נכתמו במתק הלימונד! איך מעמידים כל כך שלחנות וכסאות אשר לא יוכלו לרקוד גם מחול בן ארבע? אצלנו באהלי הכפר הלא כבר יותר נוח לרקוד מאשר אצלכם באולמים!

  בנות-אירוסין טפשיות, עונה בעל הבית, אם אתן אין מח בקדקדכן מי האשם לכן? בראותכן את מערכי האולם, אשר ימשכו שלחנות ארוכים לארכו וכסאות משני צדדיהן, הלא יכלתן להבין, כי אין אולם זה מוכן לרקידה, כי אם לשבת במנוחה ולטעום ממה שהכינו בו, ואולם בעבור הרקוד יש אולם אחר, אשר שם האמצע פנוי, והכסאות סמוכות לכותלים, אם אין לכן שכל, אין אשם בדבר, לא יוציאו לכן את המגבעות ואת המעילים, עד אשר תשלמנה כל מה ששברתן בדעתכן הקלה.

כן הדבר בעניננו, חביבי, מתוך הסדרים שהכניסה התורה וחכמינו במנוחת השבת, שאסור לנסוע לרכוב, לנקות בגד, לצחצח נעל, לרחוץ הגוף בסבון לחוף את הראש ועוד, מתוך כל זה, יכול אדם בן דעת להבין, כי לא בא השבת לשם רקודים ולסובב בשוקי הבולורים, כי אם לשם שבו איש תחתיו, למען ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ובכדי להבין תוכן אמרה קצרה זו אספרה לכם ספור קטן מה שקרה בעירנו.

אב השאיר לבנו בית חרשת למשי וסמוט יקרים, הבן היתה לו מאפי' ללחם, אשר לא רצה לעזבה בשום אופן, צוה עליו האב לאמר, דע לך בני שבית החרשת שאני משאיר לך זקוק להפקחה מעולה, ובכן תעזוב את מאפיתך ליום אחד בשבוע ולא תאפה בו, ותהיה בבית החרשת מן הבקר עד הערב, להשגיח על העבודה ועל הפנקסים, וגם בכל יום תשתדל לבקר אותו לפחות לחצי שעה.  הכל חשבו כי ישוב הבן למיליונר מבית החרשת זה כמו שהיה אביו, והנה עברו שנים אחדות והבן היה לאביון גדול, אבד את כל רכושו וקבר גם ממון אחרים ושמט את הרגל.

  מה היתה הסבה לזה? שואלים הכל.

  פשוט מאד, הוא לא עשה כאשר צוהו אביו החכם, אך כל היום היה נתון במאפיתו, ואותו היום שלא אפה בו, סבב בשוקי הבולורים ובגנים ולא שת לבו לבית החרשת עד שתקיים בו כמו שאמרו חכמינו הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם, והנה הוציאו סחורה גרועה אשר לא שותה גם את החומר שהכניסו בה ואף כי את משכורת הפועלים, ומתוך חוסר השגחה נתקלקלו גם המכוניות, גם הסחורה המעטה שעלתה יפה נמכרה בהקפה ללקוחות שאסור להקיף להם פרוטה, וכבר קבר את רכושו ואת המכוניות עם ממון אחרים עד שהוכרח לברוח ולהיות נע ונד בארץ.

בדומה לזה, חביבי, הוא האדם, הוא הופקד על בית חרשת גדול, בתוכו עובדים מאות כחות כאשר יאמר המשורר ששים המה מלכות, ששים אומנים (כחות ראשיים), ושמנים פילגשים, שמנים עוזרים, ועלמות אין מספר, פועלים פשוטים בלי מספר (ראה שירי הנפש להג' מלבים), ז"א, כי יש לאדם כל כחות וטבעי בעלי החיים, כמה מאות בעלי החיים שישנן בעולם יש לאדם כחות מכלן, פעם הוא דב, פעם נמר, פעם קוף, פעם סוס, פעם נחש, כגון, בשעה שחמתו תבער בו הוא שב לדב, ודב בן שתים הוא יותר מסוכן מדב בן ארבע, הדב בן ארבע יכול להזיק אך מקרוב ואולם דב בן שתים יכול להזיק במרחק כמה פרסאות, הנחש השרף כשהוא נושף בלשונו שורף הוא לאדם אחד ודוקא כשהוא קרוב לו, אך הנחש בן שתים כשהוא נושף בלשונו (לשון הרע ומלשינות) מזיק הוא לכמה נפשות ובמרחק של כמה פרסאות, ולעמת זה, מהצד הטוב שבדבר, הנשר שבאדם רחמני על בניו, היונה שבאדם הקדושה והטהרה, עריות מיונה, החתול שבאדם צניעות מחתול, התרנגול שבאדם דרך ארץ מתרנגול, הנמלה שבאדם זריזות, תכין בקיץ לחמה, בקצרה יש לאדם כחות ומתנגדיהם: גאוה וענוה, כילות ופזרנות, רחמים ואכזריות, בושה ועזות, גבורה ומורך לב, זריזות ועצלות, כל זה בנפש החיוני, ובנפש המשכלת שם טמירים כחות מלאכים ועוד יותר נעלים.  בבית חרשת כביר כזה אם יפקחו בעינא פקיחא ובלב נבון אפשר להוציא מיטב של סחורות, להעלות את האדם למעלה ממעלת מלאך, אשר יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה.  וכשבית החרשת עובד כשורה, כל בעלי המניות המשתתפים בו, הם הצמחים ובעלי החיים אשר הכניסו שם מכחותיהם, כל אלה מתעלים על ידו, בך כל חיה ועוף חכמו עדי היו לחמורי בן יאיר חמוריך (ר"י הלוי), ואולם בשעה שאין הפקחה חלילה על בית חרשת זה והפועלים עובדים באין מנהל, הכל נחרב, ולא זו שהוא מאבד את רכושו בהיותו לחיה רעה, אלא שמאבד גם רכוש אחרים, כמו שהיה בדור המבול שכל חיה ועוף השחיתו את דרכם, והוא משתגע, אשר בהשליך עליו איש חתיכת רפש, הוא רוחץ את כתמו בספל של דמים, כתם הרפש עובר אז, אך הבגד נעשה טבוע כתם של דמים על פני כולו.

  אין מביאין ראיה מן השוטים, אומרים חכמינו, עונה האורח, וכי מה ראיה ממי שנתון בבית משוגעים?

  לא בבית משוגעים הם האנשים האלה, אבל חפשים לגמרי, גם מכובדים על פני רבים בדור השכלה של זמננו.

  בארי בבקשה את דבריך, איפה ראית כאלה?

  פוגשים הדבר הזה תכופות בעתונים, איש פגע בחברו בדברים, הרי הכתים את בגדו, ובמה מנקה אותו? פלוני מזמינו לדו-קרב, הוא תוחב לו חניתו בצלעו והוא זב דם מדוקר באמצע הרחוב, והכל מסתכלים בדבר בקר רוח, הרי כאן כתם של טיט מחולף בכתם של דמים! האיש הזה הוא "רוצח" על פי התורה ואין לו כפרה עד אשר יבוא גואל הדם של הנרצח וינקום דמו מידו.

  ומדוע יקרא "רוצח", שואל האורח, והלא השני הסכים לכך להרוג או ליהרג!?

  באיזה רשות יכול האדם להכניס חייו בסכנה? על חיינו אין אנו בעלים, עליהם הוזהרנו ונשמרתם מאד לנפשותיכם! גם בממון, דבר שהוא ברשותנו, אומרת ההלכה אסמכתא לא קניא, מי שמרויח מתוך צחוק הכרטיסים "גזל" הריוח בידו, ואף שהשני נכנס על מנת כן, כי השכל הבריא שופט, כי לא תקע עצמו השני לדבר אלא מתוך שחשב כי הוא ירויח ואילו היה יודע מראש כי יפסיד לא היה מצחק, ואם כן, לא הוא שהסכים על הדבר כי אם חום מחו, כמו שאנו רואים אשר בהתגבר חום הצחוק וכבר אבד הכסף יתכן לחתום על שטר של 100 שקל כנגד 50 שקל, ואחרי כן אין כלל חשק לפרוע את השטר הזה, אין זאת כי אם לא השכל הסכים אז על הדבר  כי אם החום! ואם בממון כך, כל שכן בחיים! ראשית כי אין לנו כל דעה עליהם (כי לד' המה), ושנית, כי המסכים על דו-קרב לא בשכלו הסכים עליו, כי אם מתוך קנאה וחום של גאוה וכבוד, ואין בהסכם זה שום ממש, ומי שמנצח הקרב בדמו של השני הרי הוא רוצח גמור!

סחורה גרועה זו מתקבלת מתוך אי הפקחה על בית החרשת, אילו היתה כאן הפקחה והיו מיפים את המדות או אז היו מרגישים את גדל ערכו של האדם כי הוא צלם האלקות (בצלם א' עשה את האדם).

  מאחר שרצח זה של דו-קרב הוא דבר שבמנהג, אומר יוסף, לפלא הדבר בעיני, מדוע לא כתבה התורה אסור מפורש עליו? והלא הסביר לי ה' חפץ כי התורה קרואה "משמרת" (ושמרתם את משמרתי) בעבור שהיא שומרת על האדם מדרך רעה וכן מצותיה נקראות "יועצים" בעבור שהן מנחות אותו בדרך בדרך טובה!?

  לי מוקשה כמו כן, אמר אחד האורחים, מאחר ששליחת יד בנפשו היא מקרה תדיר אצל האדם, מדוע לא העירה התורה אותו על זה כי יש כאן עון גדול?

  לא לא, ענה ה' חפץ, לא שתקה התורה מדבר זה, ודברה עליו לא רק באזני ישראל כי אם גם באזני כל העמים, כי ידוע ידע הבורא כי מלחמת דו-קרב ושפך דם עצמו יקרו בין העמים יותר הרבה מאשר בישראל.

  תאבים אנו מאד לדעת, היכן צותה התורה על זה?

ה' חפץ הוציא תנ"ך ופתח (בראשית ט', ה-ו), בשעה שיצאו נח ובניו מן התבה לבנות את העולם, הזהיר הבורא מאד לאמר ואך את דנכם לנפשותיכם אדרוש, אמת הרשיתי לכם להמית בעלי חיים לתועלתכם לאכול את בשרם או להינות מעורם, אולם להמית אדם הס מלהזכיר! "לנפשותיכם" כי כאן המדובר בנפש האדם היקרה לי מאד כשהיא נתונה בגוף, כי אז יכולה היא לפעול נפלאות, ולא כן בהפריד ביניהם שאז היא נשארת כאומן בלי כלים, ולכך, בכל אופן אדרוש מיד האדם שיאבד את נפשו, אם מתוך שפך דם, כגון שוחט עצמו או יורה בנפשו (את דמכם אדרוש), ואם מבלי דם, כגון נוטל סם-המות או חונק נפשו (את נפשותיכם אדרוש), ושמא תאמרו, ממי אדרוש? והלא כבר הוא מת! דעו לכם, כי מיד כל חיה אדרשנו! מיד נשמתו שהיא חיה לאחר מות הגוף אדרוש! (עי' יין לבנון אבות פ"ג מי"ח).

  ומדוע יאמר הכתוב "כל חיה"? שואלים אורחים אחדים, והלא ראוי מיד החיה אדרשנו!

  התורה דאגה לכל, ענה ה' חפץ, שמא יאמר אדם בלבו, אין דבר, כבר הרביתי לעשות טוב בימי חיי ולמה לי עוד חיים? או יאמר רוב זכיותי וצדקותי מספיקות כבר לחפאות על עון נטילת נפשי! לכך באה התורה ואמרה לא לא, לא תחשוב על צפרים בחיק, "מיד כל חיה", אם גם תהיה האדם הכי גדול בענקים, לא יספיקו מעשיך הטובים לחפאות על הפשע הנורא של אבוד עצמו לדעת והענש יהיה בכל חומר הדין.

  אילו היו נותנים לי להיות למליץ לפני בית הדין של מעלה.  אמר אחד האורחים, הייתי מזכה את הנשמה בטענה פשוטה, לא היא האשמה בעון זה או בעונות אחרים כי אם הגוף, שהרי כשהיא נפרדת מן הגוף היא פורחת למעלה ואינה חוטאת.

  ואילו הייתי אני למליץ שמה, אמר שני, הייתי מזכה להגוף, שהרי מיד שפרשה הנשמה ממנו הוא מוטל כאבן דומם.

  כן כן, ענה ה' חפץ, המלצה זו כבר רצה לקבל עליו אנטונינוס קיסר רומא, והשיב לו ר' יהודה הנשיא, אחד התנאים הגדולים, במשל, למלך אדיר היה גן נחמד עם עצי פרי טובים למאכל ותאוה לעינים, הושיב בו שני שומרים, אחד פסח ואחד עור, אמר לו פעם הפסח להעור, רואה אני כאן פירות נחמדים למראה ואיני יכול להגיע אליהם, השכב עצמך וארכב עליך עד שנגיע להם ואתלש מהם ונחלק בין שנינו, העצה ישרה בעיני העור ועשה כדבר הפסח, וככה לקטו את כל הפירות הטובים והיפים בגן והשאירו בו אך הפירות הגרועים, לימים בא בעל הגן לבקר את גנו והוא רואה מה שעשו לו, הוא שואל מי עשה את הדבר הרע הזה? העור משיב לא אנכי כי לא יכולתי לראות והפסח עונה לא אני כי לא יכולתי ללכת, מה עשה המלך שהבין לתרמיתם, הרכיב הפסח על גבי העור ודן אותם שניהם כאחד, על זה רמז דוד המלך ע"ה "יקרא אל השמים מעל", קורא הבורא את הנשמה מלמעלה, "ואל הארץ מתחת", ואל הגוף יקרא מלמטה, ואת שניהם יעמיד במשפט (ראה למעלה צד 22).

אחרי זה אומרת התורה "ומיד האדם", בקום איש על רעהו לרצחו בסתר, אשר לא יוכלו השופטים למצוא את הרוצח, "אדרוש", אנכי אדרוש ממנו את הדם, אם מהשופטים יפלא לעשות לו דבר, ממני לא יפלא, אם לא היום למחר, אך בשלוה ועל מטתו כמות כל אדם לא ימות.

שוב אומרת התורה "מיד איש אחיו", בשעה שאחד אוהב את השני כאח ורצחו בשוגג, גם אז זקוק הוא לכפרה, דהיינו "גלות" (לנוס לעיר מקלט), אך אם אין עדים לדונו בגלות, עליו לחזור בתשובה ולהכנע, עליו לשים על לבו כי לא על חנם נזדמן דבר נורא כזה לידו, אם לא שהוא חוטא גדול (מגלגלין חובה על ידי חייב), ואם לא יחזיר בתשובה, "אדרוש את נפש האדם" מידו.

ושוב אומרת "שופך דם האדם באדם", (דבור "באדם" מיותר לכאורה), אך כאן מזהירה תורה על רצח דו-קרב, מי ששופך דם אדם בין בני אדם בלי כל מגור, כי גם בני האדם סבורים שאין כאן רצח, גם אז, "דמו ישפך" ורוצח יחשב, כי מה שאתם אינכם חושבים דבר זה לרצח, הוא בעבור שאין אתם יודעים להעריך את מעלת האדם, והעובדא "כי בצלם א' עשה את האדם", האדם הוא צלם ודמות של האלקות, ומי שהוא יורה בדיוקן המלך או תוחב בו סכין, ובפרט בנוכחותו של המלך (מלא כל הארץ כבודו) הדבר מובן מאליו איזה עונש מגיע לו.

  אה! מה גדולה החביבות שהראה הבורא להאדם, בזה שגילה לו כי הוא צלם האלקות, אמרה רחל.

  כן כן, אמר ה' חפץ, התנא הגדול ר' עקיבא כבר העיר על זה, הוא אומר (אבות פ"ג), "חביב אדם שנברא בצלם", מה שהאדם נברא בצלם זה כבר מראה על חביבותו לפני המקום, אך הב"ה לא הסתפק בזה שהוא בעצמו יכיר כי חביב הוא לפניו, אבל בתורתו שנתן לאדם, "חבה יתרה נודעת לו", בהודיע ד' לו, "שנברא בצלם", "שנאמר כי בצלם א' עשה את האדם", ואם כך חביב כל אדם בעיני המקום הנה, "חביבין ישראל (לפניו) שנקראו בנים למקום", ולא זו שנתן להם להכיר שהם בנים לפניו בהגלותו עליהם ונתן להם את תורתו אבל גם "חבה יתרה נודעת להם", בתורתו, "שנקראו בנים למקום", "שנאמר בנים אתם לד' אלקיכם", והגעו בעצמכם עכשו אם אחד רוצח נפש בן מלך איזה ענש מוכן לו?

בקצרה תורתנו הקדושה הזהירה על כל מיני רצח, אם רצח עצמי אם רצח של דו-קרב, בשותפות הנפלאה ששתף הב"ה בין הגוף והנפש אסור למי שהוא לנגוע להפריד ביניהם.

אך כשאין הפקחה בבית החרשת האנושי, מתקבלים 90% סמרטוטים, ז"א, המדות נשחתות והולכות, גאוה תאוה קנאה ושנאה הולכות וגדלות בלי מטר, ה 10% סחורה טובה, הם שירי המדות הטובות, רחמים ונדיבות, מוציאים אותם להבל וריק ומרחמים במקום שאסור לרחם, כמו למשל, מה סופם של בני אדם מסוג "בעלי בתים" בשל גאותם, הרוצים לטפס ולעלות לגובה שאינו לפי כחותיהם, לעשות מהבנים רופאים עורכי-דין מהנדסים, ויש כאן לרוב מחסור בכשרון בשקידה וגם פשוט חסרון כיס לההורים לכסות את ההוצאות הגדולות הכרוכות בענין זה, ולעשות את הבנים לבעלי מלאכה או משרתי בחנות גנאי הדבר בעיניהם, ומה סופם של בנים אלה? יוצאים ריקים מכל, שאינם מסוגלים לא ל"קדוש" ולא ל"הבדלה" כי אם ל"כבוד נשים", לבלות את הלילה עד שתים אחר חצות בשחוק השחמט, בבתי ענג של נשים ועוד מקומות אהובים כאלה, ולמחר לקום ב 11-10 ולחטוף אכילה וקריאה בעתון וב12 למדוד את התפלין ולפעמים גם זה לא.

ואולם אם היינו מפקחים ביום מנוחת השבת על בית חרשתנו, כי אז היה מוציא לנו סחורה יקרה, כמו שתשמעו מהספור הקצר אך נחוץ שאספר לכם.

 

י: ר' ניסן הסנדלר

בשנת התרל"ב נסעתי לארצנו הקדושה לבקרה.  נזדמנתי פעם לאספה של יקירי ירושלם אמרו אחדים מהם, לענין זה נחוץ ר' ניסן סנדלר, בראשונה חשבתי כי "סנדלר" שם משפחה הוא, אך אחרי זה נודע לי כי הוא פשוטו כמשמעו.  באותה שעה התאויתי תאוה להכיר את האיש הזה, שאלתי למגורו ונכנסתי לביתו, אני רואה פועלים יושבים על מושב-אומנות ור' ניסן יושב עמהם כשהוא חגור סינר ומחתך שוליא לנעל, לא חפצתי להפריעו ממלאכתו ויצאתי.  אחרי ימים אחדים אני נכנס שוב, הוא אינו באותה שעה על יד בית מושבו כי אם בחדרו, אני נכנס אליו לחדרו ומה נעים לי!  אני רואה איש מעוטף בטלית ומוכתר בתפלין יושב ולומד בספר גמרא של ש"ס גדול בקול נעים חודר לכל נימי הלב.  זמן רב לא הרגיש בי כי היה נתון בעומקה של הלכה, אחרי זה קם ושאל לבקשתי.  נכנסתי בשיחה עם האיש הזה ונדבקתי בו עד שהייתי לו לחבר והיינו לומדים כאחד לעתים קבועות.  ויותר שהכרתי את האיש הזה רבתה וגדלה אהבתי אליו, זה היה תלמיד חכם הגון, צדיק יסוד עולם, פה קדוש וטהור, זהיר מדברי נבלה שקר ורכילות, דבור רע על השני מעולם לא יצא מפיו, אוהב ישראל כאשר יאהב את נפשו, לעשות חסד לאיש לא יכבד עליו גם לרוץ מרחק של פרסה בחצי הלילה, זה היה סמל-אמת של נכד לאברהם!  הנה לכם סנדלר היושב על מושב נעלים ותופר נעלים.

– איך הגעת אהובי לאומנות זו?  אני שואלו פעם.

– אבי, עונה הוא, היה איש פשוט, הוא לא חפץ לחקות את הגאותנים הסכלים, הוא היה אומר תמיד, אב הממלא בדיוק את חיוביו לבניו, הוא יכול לקוות כי ימלאו בניו את חיוביו לו.  שני החיובים הללו מאב לבנו ומבן לאביו שניהם נזכרים בתלמוד (קדושין כט), האב חייב לבנו למולו ולפדותו ללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, והבן חייב לאביו ולאמו לכבדם וליראה אותם יראת הכבוד (כבד את אביך ואת אמך, איש אמו ואביו תיראו); בהגיע הילד ליום השמיני האב חייב למולו, ז"א לבד חתוך ופריעת הערלה שהמוהל עושה לו, חייב האב להכניסו בבריתו (בקשרו) של אברהם אבינו, להיות יודע ומכיר את ד' והולך בדרכי מדותיו (רחמנים בישנים גומלי חסדים), אם הוא "בכור" יפדהו במלאת לו שלשים יום, ובהתבגר הכרתו – ללמדו תורה, בראשונה שמתחיל לדבר ילמדהו על פה שנים שלשה מקראות[64] אחרי זה כשהוא מוכשר להסתכל בספר ילמדנו כפי כח קליטתו, עד שיוכל להכניסו אל החדר, ואז יבחנהו בכל יום שבת מה למד ואיך למד, עד אשר יהי' לבן דעת.  כשמלאו לי עשר שנים והייתי בקי בתורה ובנביאים ראשונים, שכר לי מורה, ישראל כשר, אשר למדני כתב וחשבון, ולא נתנני לבית ספר אשר שם עלולים להתחבר עם חברים רעים, ועוד כי מרוב למודים זרים יופרעו למודי הקדש, ככה התנהג עם בניו עד לשנת 14, 15, והיינו אז כבר בקיאים בכל התנ"ך ומסכתות אחדות של גמרא ויודעים לכתוב במדה ראוי'.

אחרי זה התבונן מה לעשות לילדים הלאה?  בן שנפשו חשקה ללמוד תורה ויש לו כשרונות לזה אשר יהיה במשך הזמן לאדם גדול בישראל – אסור לבטלו מהתורה![65]  אך בן שאין לו חשק אל התורה, גם כשרונותיו אינם כל כך מסוגלים לזה – בן כזה אין להזניח ויש לדאג לו תיכף.  אני הייתי מהסוג השני, ואמר אבי כי עכשו הגיעה השעה ללמדני אומנות, אך לא אומנות אשר על ידה משליכים התורה ושוכחים מה שכבר הספיקו ללמוד, אלא מאי?  שכר לי אומן בעד חמשים שקל אשר ילמדני אומנות בזמן של חצי יום, היינו, בבקר הלכתי עם אבי להתפלל, לאחר התפלה למדתי פרשה "חומש" עם משנה "משניות", הלכתי הביתה אכלתי וברכתי כדת ישראל, ואחר זה הלכתי לבית האומן ונתחנכתי מ 10 שעות עד 3, מוח של גמרא היה לי ובמשך חדש ימים עמדתי על סוד האומנות, אך הידים לא היו רגילות אל הדבר, עבר חצי שנה והידים התרגלו אף הנה אל העבודה באופן שהוצאתי כבר כלי מתוקן מתחת ידי.  אבי היה מבקר לעתים קרובות בבית האומן לראות איך העבודה מתנהלת תחת ידי, הוא היא מזהירני באזהרה חמורה לשמוע בקול האומן, – אל תסתכל, היה אומר לי, מה שאתה בן להורים מסוג בעלי-בתים, אם האומן הוא רבך עליך להיות ציית לקולו ולשרתו כמשפט תלמיד לרב, אנכי שמעתי לקול אבי, וככה הייתי אהוב על כל מלמדי באופן שהשתדלו ללמדני כל מה שביכלתם.  פעמים רבות היה אבי מחלק להם מתנות אשר ילמדוני היטב וישימו לב עלי.  הייתי עובד בכל יום עד 3 שעות, ואחרי זה באתי הביתה אכלתי וברכתי כיהודי, ישבתי לכתוב מעט, אך לא יותר משלש פעמים בשבוע, כי לא הניחני אבי באמרו, אין דבר, תתלמד כתיבה לאחרי עוד שנה, סופר בין כך לא תהיה, עליך להשתדל איפוא בדברים יותר נחוצים ליהודי, לחזור על התנ"ך שלמדת בחדר, לחזור על המסכתות שהוצאת עליהן את מיטב ילדותך, ואנכי הלא כל זה עלה לי בסכומים הגונים ואיך ילך לאבוד?  במשך כל השבוע יש לך חצאי יום ובשבת ויו"ט ימים שלמים והרבה תוכל לפעול בהם, אל תניח ליום מחר, בשעה שאשה ובנים יהיו מוטלים עליך לזונם, "ינקותא כלילא דורדא" – אומרים חכמינו, ושלמה המלך אומר – וזכור את בוראך בימי בחורותיך!  בקצור – עברה שנה והייתי לבן 16, הייתי לאומן והאומן אשר למדני התחיל לשלם לי לפי הזוג, עבדתי אצלו שלש שנים עד שהייתי בן 18 והרוחתי סכום כסף גם השתלמתי היטב באומנותי, באותו הזמן כבר גבר בי חשקי אל הלמוד, השגתי לי חבר בן-ישיבה עני קיימתי בו – "וקנה לך חבר", במעט כסף, בזוג נעלים, גם בגד עשיתי לו, והוא היה משנן בפי את המסכתות שכבר למדתי, ומוסיף ללמדני גם למוד חדש, דבקתי כל כך בו, עד אשר מיד לאחרי האכל והכתיבה ב5 שעות בערך, הייתי רץ אליו לבית המדרש ולומד שם עד 10 שעות, ואחרי זה חזרתי הביתה, אכלתי ברכתי ברכת המזון והלכתי לישון.  במלאת לי 18 שנה הייתי לבעלים בפני עצמי, האנשים הכי נכבדים היו נותנים לי עבודה והרוחתי היטב.  תכנית אבי מצאה חן בעיני אנשים חשובים רבים, והם מסרו את בניהם על ידי בשכר ללמדם אומנות, אנכי הושבתי עוד אומן על ידי, כי לא הייתי עובד רק עד 3 שעות ואחרי זה הלכתי לבית המדרש או חברי היה בא לפעמים אלי, בחדר החיצון עבד האומן ובפנים היינו לומדים אני וחברי.  השלמתי עבודת הצבא נשאתי אשה, לא השגחתי על כסף, לקחתי נערה כשרה בת להורים הגונים שקבלה חנוך יפה לרוח היהדות, אשר תהיה אשת חיל בבית ואם לבנים, וככה אני מתנהג כל השנים בעזה"י, מ 10 עד 3 אני יושב על מושב עבודתי ואחרי זה אני הולך ללמוד פעם עם חבר ופעם לבדי.

– הנה לכם דמות של ר' יוחנן הסנדלר בזעיר אנפין, מסיים ה' חפץ[66].

כשהשלים האב בדיוק את חיוביו לבנו, ועשה ממנו איש וגם יהודי, מלא בנו אחרי כן את חיוביו לאב, כבוד ומורא.  אותו ר' ניסן החזיק בביתו אם זקנה אשר כבדה למאד, בבואה אל הבית היה קם מלא קומתו לפניה, דאג אשר לא יחסר לה כל, מה שהוציאה מן הפה קדוש היה לו, והשגיח אשר גם הנכדים יכבדו אותה וישמעו בקולה.

עיניכם רואות כבר למה שהגאוה מביאה, הה גאוה גאוה!  חיה אכזרית!  אשר בנינו יהיו יהודים בעלי מלאכה לא נאה לנו, מעמד בעלי-בתים, אלא מה: – משחקי בכרטיסים וגנבים (כמו שהעובדות מוכיחות, אשר רבים מזרע מרעים של בעלי בתים גונבים ומעמידים על גחליהם את הוריהם להשביע תאותם והוללותם), זה נאה לנו!  אנו מאנים את עצמנו לחשוב כי אין איש יודע, אבל – לכותל אזנים ועינים לשדה – אומר הפתגם.  מה מחוכם הוא מאמרו של צדיק יסוד עולם רבנו ישראל מסלנט זצ"ל אשר אמר "עפ"י רוב אין האדם מת מן הרעב כי אם מן הגאוה"!

– כן כן, אומר אחד, אני מבין היטב ורואה למה שהגאוה החשוכה הביאה, וכבר הייתי חפץ למסור את בני לאומן, אבל מה קשה למצוא מקום טהור, כי בהרבה בתי אומנות שוררת מגפה של כפירה, אשר הכניסו לשם העובדים הצעירים, והנער הצעיר עלול להתקלקל, ואי' איפה המקום למסור את בני?

– כל זה, השיב ה' חפץ, אם מוסרים אותו לכל היום ומן התורה נפטרים לעולמים, ואולם כשנותנים אותו רק לחצי היום ללמוד את המלאכה ועל החצי השני דואגים אשר ילמוד תנ"ך וגמרא עם חברים טובים – לא יזיק לו עוד, אך אדרבה הוא יציל כמה מהניזוקים.

– כל זה, מסיים ה' חפץ, הביאה לנו ההסתחבות ביום השבת ואי ההפקחה בו על בית חרשתנו, כל השבוע הננו נתונים במאפי-ה, ז"א טורחים על חתיכת הפת, והנה בית החרשת עובד בלי הפקחה, לפחות ביום השבת אילו היינו יושבים על מקום אחד ולומדים לדעת את חיובנו, כי אז אחרים לגמרי היינו.  הנה כבר אנו ב"ה אנשים גדולים, האם יודעים אנו להתפלל?  האם מבינים אנו כונת תפלותינו הקדושות, כונת מזמורי תהלים שאנו אומרים?  ומה הפלא איפוא שכל תפלתנו היא למעמסה עלינו, עד שאנו רואים לטחנה מהר ולהפטר ממנה!?  אילו היינו מבינים את פירוש המלים ואת הרעיונות העמוקים הצפונים בתפלותינו אשר אבותינו הקדושים יסדון ואנשי כנסת הגדולה תקנון, כי אז היינו מתפללים באופן אחר לגמרי.  אילו היינו לומדים פירוש המלות והענין של הפיוטים של תפלות טל וגשם, כמה רעיונות נעלים טמונים שם, כמה דבש צף בהם, לא היינו מכים בכף על העמוד להפסיק את הפיוטים, אילו היינו לומדים כל שבוע את פרשת השבוע להבין כאנשים, לא כמו שלמדנו בתור ילד בחדר, לא היינו כבר יושבים ומשוחחים בעת קריאת התורה.  – לא נאנה את עצמנו, אנו עוברים בקיץ על פרקי "אבות" ארבע פעמים, האם יודעים אנו את באורם?  ומי מדבר עוד על רעיונותיהם הנשגבים של התנאים שם?  אנו לוקחים מרגליות כאלה, כוכבי מאיר שמימיים, ומסננים אותם בין שינינו ב10 דקים משום מה?  כי ממהרים אנו לרוץ אל הטיול!  אילו היינו עוברים פעם אחת על תרי"ג המצות בספר החנוך, הלא היינו יודעים אז את חיובינו!

ועכשו הלא תבינו היקרים את באורו של הכתוב הקצר – ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו!  בקצרה אומרת לנו התורה, שבתו ביום השבת, לא תעשו מלאכה, לא תסתחבו בחוצות, הפקיחו על בית חרשתכם, והנה תדעו מה שעליכם לעשות, ואיך לשמר על כל אשר צויתי לכם.

עם בני ישראל הלא הם מאז עם הספר, והנה רבים בהם המבינים אשר אם בימי השבוע טרודים בפרנסה הלא בשבת יש לפתוח ספר, אך היצר הלא יודע כי מיד שיסתכלו בספר קדוש המאור שבו יחזירם למוטב וזה איננו שוה לו, ומה הוא עושה?  מזמין הוא לידם ספרים חיצונים (נפת תטופנה שפתי זרה), עתונים וחוברות, המלאים כפירה וליצנות, ואלה מסירים את הלב מאחרי הא' כלפי דעות כוזבות ועבודה זרה, ולכך מזהירה התורה, אם ביום השבת תפנה כן את דעתך אל הספר, הזהר אשר –  ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך, – התבינו עד מה דברי קדשה של התורה קצרים וברורים?

בנוהג שבעולם, בעירה קטנה משמש יום שוק בכל שבוע, למען יוציאו להם הגרים בה את מחיתם (מזונות), אך יש עוד הוצאה הנקראת "פרנסה", היינו, שכר דירה, שכר למוד, להשיא בנים וכדומה, לשם זה ישנם ימי-שוק אחדים בשנה הנמשכים כמה ימים, וכשהבורא חפץ מרויחים בהם גם על "פרנסה".  אותו הדבר גם ברוחניות, ה"שבת" הוא יום השוק אשר ממנו מוציאים את המזון הנפשי אבל דבר זה לא מספיק, ולכך אמרה תורה – שלש רגלים תחוג לי בשנה, שלשה ימי שוק אתן לכם בשנה אשר ימשכו כמה ימים, ובהם תעשו עסקים טובים, ללמוד תורה ולהרבות במצות, והנה תרכשו לכם רכוש הגון ברוחניות בעד הנפש הנצחית.

ועתה, אם במקרא קצר כזה למדה תורה אותנו כל כך נסיון, כמה רעיונות טמונים וגנוזים כבר בכל התורה כולה ובכל התנ"ך, אילו לא היו מוציאים את השבת על טיולים ודברים בטלים וקריאה בהבלים, כמה דבש וחלב היינו מוצצים?  ואז הלא הרגשנו את עצמנו אחרים לגמרי, "טעמו (אך) וראו כי טוב ד'".

– כל זה טוב בעבורכם הלומדים, אמר אחד האורחים, ואולם רובו הגדול של העם הלא אינו מלומד ואינו מבין מה שכתוב בתורה ומה יעשו הם בשבת?

– היום העולם פתוח, עונה ה' חפץ, הכל מתורגם לשפה הז'רגונית, מה"סדור" ועד לה"גמרא", מי החפץ לדעת באור המלים של התפלות יש לפניו סדור "מנחת יהודה" (למר יהודה פרלמן) ומי שבאור זה נשגב ממנו (בהיות שפתו קרובה לשפת אשכנז) יכול הוא לקרוא בבאור "בית ישראל" ולהסתכל מן הצד גם ב"מעשה אלפס" אשר יבאר שם רעיונות נשגבים, הטבועים בתפלותינו הקדושות, שם ימצא גם פרקי "אבות" עם כמה באורים אשר יעמידו על כמה רעיונות עמוקים של חכמינו ז"ל.  מי שהוא חפץ ללמוד "חומש" עם רש"י יש לפניו חומשים "בית יהודא" אשר שם מבואר כל דבר ברש"י אשר כל איש יוכל להבין, בלי רב יכולים ללמוד כל התורה עם רש"י, ועל יד זה יש גם באורים יפים ופנינים יקרים על תורה וחמש מגילות, וכן כל הנ"ך מתורגם לז'רגון עם באורים יקרים ומשלים יפים, יש גם "מחזורים" מתורגמים לז'רגון עם באורים יפים להפיוטים, גם "משניות" מתורגמות לז'רגון, וכן "עין יעקב", ויש גם "תענוג שבת" אשר בו מתורגמים כל מאמרי חכמינו ז"ל מענין השבת.  יש ספר "חמדת ישראל" אשר בו מתורגמים כל תרי"ג המצות לז'רגון, עם כמה ספורים מהתלמוד וספרים קדושים (הפלא ופלא), בקצרה – עולם פתוח לפנינו, כל איש פשוט, כל אשה, יכולים להיות לחכמים גדולים, ועכשו – ספורים מן הצד בז'רגון, קראו בכל החוברות "מעשה אלפס" (שיצאו לאור עד היום), כמה ידיעות נשגבות ורעיונות נעלים ביהדות תמצאו שם?  אי אפשר עוד לטעון, איש פשוט אני ואיני יודע לקרוא בספר, חסוך את הזמן הנשאר פנוי לך מעבודה וביחוד ימי שבת ויו"ט, וקרא בכל הספרים הנזכרים כאן, והנה במשך שנה תהפך לאיש יודע, ובמשך שנים אחדות תגיע למעלת – "ישראל אשר בך אתפאר", אבל אם מסתחבים בשבת ויו"ט להבל וריק, הנה נשארים אנשים ריקים ובורים ויורדים לשפל המדרגה.

וכשתשימו לב היטב אל דברי התורה הקדושה, תראו כי רמזה לנו על כל רעיוננו בפסוק אחד: "שבו איש תחתיו" – שבו במנוחה ביום השבת במקומכם וקראו בתורה ואז יהי': "אל יצא איש ממקומו" – איש מכם לא יצא ממעלתו ("מקום" ענינו מעלה ודרגא כמו אל תדון את חברך עד שתגיע "למקומו" פי' מדרגתו וכמו המכיר את "מקומו", מדרגתו), וזה יהי' "ביום השביעי", בסבת יום השביעי, כשתשמרו היטב את יום זה להפקיח על מעלתכם בתור בנים להורים אצילים.

– ומה יעשו חתן וכלה בשעה שהם באים להתראות ביום השבת?  מאחר שאסור לצחצח הנעלים להתרחץ בסבון ולחוף את הראש?  אמרי אדרבה רחל, איך נהגת בנערותך וביחוד עכשו איך את נוהגת?

– אני נוהגת לפי ה"מודה" הכי גבוהה, ממש כמו בפריז עצמה, ענתה רחל.

– אדרבה ספרי לנו ונדעה.

–בפריז ה"מודה" שמגדלות שער באות בכל בקר אל הגבירות ומקשטות להן את הראש, דבר זה נמשך משעה עד שתים ועולה בדמים מרובים, אך הגבירות שאין להן פנאי לבלות 2 שעות ביום על זה או אלה שהן חסות פשוט על הכסף, הן עושות את הדבר בחסכון, המגדלת באה אחת לשלשה ימים, ולמען אשר לא יתפרק הקשוט, הן כורכות מטפחת בלילה על ראשן, ולמחר משוות את הקשוט במברשת מיוחדת לזה והוא שב להיות חדש כאילו היום נעשה.  ככה אני עושה גם אני, ביום הששי לפנות ערב, אני מקשטת את ראשי, ובלילה לפני השינה אני כורכת מטפחת על הקשוט אשר לא יתפרק ולמחר אני מחליקה אותו במברשת קטנה מיוחדת לשבת, כמו שהגיד לי אבי שיחי' אשר בשלחן ערוך הלכות שבת (סי' ש"ג ע"ש משנה ברורה ספ"ז) כתוב כי במברשת מיוחדת לשבת אין בה משום מוקצה ומותר להחליק בה את השערות.

– ואיך את עושה בנוגע לרחיצה עם סבון?

– למדני אבי להכין בכלי סבון מחותך ביום הששי לפנות ערב ולמחר אוכל לרחוץ בהם והרחיצה עולה יפה.

– ומה בנוגע לצחצוח נעלים בשבת?

– לזה יש לי עצה פשוטה ביותר, יש לי שתי זוגות נעלים, אחת לליל שבת ואחת ליומו, גם 2 זוגות ערדלי-נעל להחליף.

– ומה יעשה זה שאין לו כסף לקנות שתי זוגות?

– יחסוך לו מהוצאות צדדיות היוצאות לו להבל וריק ותמצא ידו לקנות 3 זוגות, וכשהוא דל ביותר, אומר הפתגם – לעני ולחולה אסור התיאבון!  וכי למה יתאו לו להסחב ברחובות?  אם בן עשיר הוא פריץ ומחלל שבת בעבור עשרו עוד אפשר להבין, אבל דל ואביון יאבה לחלל השבת בעבור החקוי, דבר זה אינו מקובל כלל, כמו שאומרים הלצה – "אשר אין חליפות למו"" (אין לו זוג נעלים להחליף), ואפילו כך, "ולא יראו אלקים", הם מחללים את השבת!  דבר זה כבר מתועב ונאלח.

בקצרה – מי שהוא חפץ להיות יהודי ולהוקיר את המתנה הקדושה את השבת, בעבורו אין דבר קשה, ואולם מי שאינו רוצה, על זה אי אפשר להרכיב ראש, כמו שאנו רואים בעו"ה, בתולות אשר כל יום הששי מעבירות הן אותו בשעמום ורק לאחרי הדלקת הנר של שבת הן מתעוררות לחוף ראשן, פעולה הנמשכת והולכת עד חצות לילה, האם גם זה לא יכלו לעשות לפני התקדש היום?  זה הכלל: ישרים דרכי ד', וצדיקים ילכו בם, אך פושעים יכשלו בם.

דוגמא קטנה אתן לכם בענין קדושת השבת.  תארו בנפשכם, אילו היה הב"ה שולח את משיח צדקנו להוליכנו קוממיות לארצנו וצִוָּנו על בנין בית מקדשנו, באיזו חבה והתלהבות היינו עושים את הדבר הזה?  ואף על פי כן, כשיגיע יום הששי לפנות ערב יהי' עלינו להפסיק כל זה, ומי שיבנה ביום הששי אחר השקיעה במזיד יתחייב סקילה, כמו שהתורה כותבת מבואר – את שבתותי תשמורו, ופרש"י, אע"פ שתהיו רדופין וזריזין במלאכת המשכן, שבת אל תדחה מפני'.

– ומדוע באמת יהי' אסור לעשות דבר כה קדוש ביום השבת?

– התורה כותבת טעם פשוט, "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם", ז"א, אם גם בית המקדש יש בו הסגולה היקרה להכיר מתוכו כי יש בורא לעולם, כי הוא בזעיר אנפין דמות לכל העולמות, וכשמשים האיש הישראלי את לבו ומחו אל הדבר, הוא מרגיש כי השכינה שורה בבית המקדש, ומתוך זה הוא מבין כי שכינת א' שורה בכל העולמות, היא החיים והנפש של כל העולמות וכל ההנהלה הטבעית היא אך בכח רצונו, ואילו היה מסלק את רצונו והשגחתו לרגע הי' חוזר הכל לתהו ובהו, אם מכל זה יוצא לנו גודל ערכו של בית המקדש, בכל זאת, הנה אין למצוא אותו כי אם במקום אחד (בירושלם) וגם לא לתמיד (קרוב ל2000 שנה ואיננו), ואולם המתנה של שבת נצחית היא (לדורותיכם), גם בכל מקום אשר נתגלגל יהודי שמה (בכל מושבותיכם) אם הוא מכין את עצמו לקראתה בקדושה ובטהרה (בואו ונצא לקראת שבת מלכתא) נשמתו תהל אורה (נשמה יתרה) ועל ידה שהיא חלק א' ממעל הוא מרגיש בחושיו הרוחניים, כי יש בורא לעולם: "לדעת כי אני ד' מקדשכם" – סגולתה הנפלאה של השבת היא אשר נדע ידיעה ברורה בכח חושינו הרוחניים, כי יש א' המקדש אותנו, והדבר שאנו מרגישים בחושינו אין מי שיכזבנו לנו.  ולכך גם נקראת השבת בת זוגנו, וזה משני טעמים: ראשית, כי כמו שאדם הראשון הי-ה רואה בחוש שיש בורא לעולם ע"י חוה שראה בבריאתה (ראה מ"א ופרי הגפן בראשית צד 14) כן גם אנו רואים בחוש ע"י השבת (המאיר את נימי נשמתנו) כי יש בורא אשר ברא את ארמון התבל הנהדר בששה ימים וביום השבת שבת ויקדשהו ויברכהו, אשר כל השובתים בו לכבוד שמים ירגישו בו קדושה ויהיו מבורכים, ושנית, כי כשם שהאשה, מי שזוכה, היא לו האוהב היחידי והאמתי המלוה אותו כל ימי חייו, כן השבת מי שזוכה, היא לו האוהב הנאמן היחידי בחייו הרוחניים.

עד כאן במה שנוגע לאוהבנו הכללי – "השבת", ובכדי לעשות לכם הכרה עם 612 האוהבים הפרטיים (תרי"ב מצות) אלמד לכם בעזה"י שני חבורים נחמדים שיצאו לאור זה עתה, אחד בלשון קדשנו בשם "נועם המצות" והשני בשפת ז'רגון בשם "חמדת ישראל", שניהם ספרים נפלאים הפלא ופלא.

 

יא: יום החתונה

הזמן איננו עומד על מקום אחד, השנה וחצי שדחו את החתונה לאחריהן (כמבואר למעלה צד 20[67]) נמלאו, יוסף נעשה בקי במשך זמן זה בחמשת חומשי תורה ובנביאים ראשונים ואחרונים ושני סדרים משניות ומסכת ברכות מתלמוד בבלי, והי' בקי בכל אלה בקיאות של תלמיד חכם, כי רבו ה' חפץ הסביר לו הכל כיאות והוא שם אזנו כאפרכסת והדברים באו כשמן בעצמותיו, גם רחל עלתה במשך זמן זה במעלת הידיעה ביותר, כי היתה משתתפת תכופות בשמיעת הלמודים, ואז הבינו שניהם היטב מה זו יהדות, וכי בצדק הקריבו אבותינו עלי' את רכושם ואת חייהם.

המחותנים וה' פרידמן נתאספו יחד לקבוע את יום החופה ולהדפיס כרטיסי הזמנה.

– אני חפצה, אמרה רחל, אשר ידפיסו בכרטיס ההזמנה בקשה גדולה להקרואים הנכבדים, בקשה אשר יזכירו לנשיהם ובנותיהם לבוא לשמחתנו בתלבושת צנועה, כראוי לבנות לאמנו שרה ע"ה, כי צניעות ובושה מאבותינו הן לנו למורשה, ובאותה שעה נוכל לברך באמת ברוך אלקינו שהשמחה במעונו, כי בהפך זה חלילה, אומרים שקר גדול שהיא תועבת ד', ומה גם שנאמר בפרסום כזה, שאז יש בו גם משום חלול השם ח"ו.

גם בנוגע למתנות להזוג, העירה רחל, שאין להכריז שהן מתן-דרשה, כי בחתונות רבות אין זכרון לדרשה ואיך יכריזו שזה מתן-דרשה?  אין כאן אלא שקר וחנופה שהן תועבת ד', האין זאת?

– מתנות הדרשה, אמר ה' פרידמן, הן מנהג יקר ונכבד, דבר זה הוא ענף מהמצוה הנכבדה – זכירת מעמד הר סיני, שנצטוינו עלי-ה באזהרה רבה, מה שלא מצאנו בשאר מצות[68]: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר "ראו" עיניך (וכל העם "רואים" את הקולות), ופן יסורו מלבבך "כל" ימי חייך (לרבות הלילות), והודעתם לבניך ולבני בניך (ומה תודיעם?) יום אשר עמדת לפני ד"א בחורב!"

– ואיזה קשר יש לענין זה עם מעמד הר סיני?  שאל יוסף!

- המשורר האלקי, ענה ה' פרידמן, מתאר את מתן התורה בדמות "חתונה" (ביום חתונתו זה מתן תורה), ה"מחותן" בחתונה זו הוא הבורא ית', הוא מוביל אל החופה את בתו המהוללה "התורה" (ברתא דקוב"ה) עם החתן המהולל "ישראל" שלשלת היוחסין (בני אברהם יצחק ויעקב), ביום החופה אמר החתן דרשה יקרה "נעשה ונשמע", אשר מרוב שמחה אשר עמד בסוד קדושים דבר שמלאכי השרת משתמשין בו ("עושי" דברו והדר "לשמוע" בקול דברו), עמדו ה"אוהבים" (מלאכי השרת) ועטרו לכל אחד מישראל בשני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע".  מתנות הדרשה מזכירות אותנו איפוא בעברנו המזהיר.

– ה"אוהבים" הרי חזרו, אחרי מעשה העגל, ולקחו בחזרה מה שנתנו (ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב), ומה הזכרון הזה שאנו עושים?  שאלו אחדים.

– הם לא לקחו המתנות מאתנו לחלוטין, ענתה רחל, כי חזרו והשאירו אותן בידי רבנו הגדול (וכולן זכה משה ונטלן, שבת פ"ח) ולעתיד לבוא ישוב ד' ויחזירן לנו, כי כן כתוב – ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם (שמחה שבעולם, הם הכתרים) על ראשם (שם), והנה מתנות הדרשה גם מזכירות אותנו בעברנו המזהיר וגם מעודדות אותנו לקראת עתידנו המרנין, ויפה אמר ה' פרידמן.

– אך אולם, ממשיכה רחל, זה מנהג תלמידיו של אברהם אבינו, אשר ממנו למדו ישראל להגיד "נעשה ונשמע"[69], אבל לדאבוננו נוהגים בהרבה מקומות מנהג תלמידיו של לוט, אשר מה שהריח לו הי' מאמין בו ומה שלא ראה טוב לו לא רצה להאמין בו, ולכך, במאמר "נתתי את הארץ" שאמר א' לאברהם האמין לוט, כי בהיות שאין בנים לאברהם הלא הוא יהי' יורשו, ולפיכך הניח לרועיו אשר ירעו בהמותיו בשדות אחרים, ואולם בדבור "לזרעך" שהתנה הי"ת בראש המאמר "נתתי את הארץ" בדבור זה לא אבה להאמין, כי אז הוא איננו עוד היורש ומה התועלת מזה?  ואף ששני אלה במאמר אחד נאמרו וקשורים זה בזה כשלהבת בגחלת בא לוט והפריד ביניהם, וכן תלמידיו, ל"מתנה" מוכנים הם לקבל, אבל ל"דרשה" –  הס מלהזכיר![70]

ה' חפץ הסביר לנו, מוסיפה רחל, כי הנחיל לוט את טבעו זה נחלה לנכדיו, אשר אם מעבר מזה רואים אנו שהם מאמינים במה שנוח להם, כמו שאומרים, ממעל לאזנים, הנה בדבר שאינו נוח להם הם שבים להיות פילוסופים ואינם מאמינים!  והזהירה התורה אותנו, אשר מאנשים כאלה נרחיק דרכנו ולא נבוא עמהם במגע ובמשא כל שהוא: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'!" – מכרזת התורה, אם נתגייר זכר מבני בניו של לוט אל תתן לו את בתך לאשה, ומה חרי האף הזה? "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים", כראוי ויאות לקדם פני אורחים הבאים בקרבת מקום אתך ובפרט עם ישראל אשר נתפרסם שמו בעולם מתוך הנסים והנפלאות שהרבה ד' לעשות לעמו (שמעו עמים ירגזון), ושמא תאמר – ומה כל הרעש?  שמא הם פילוסופים שאינם מאמינים במה שלמעלה מן הטבע ולכך לא התפעלו ולא היתה להם יראת כבוד מפני עם זה?  על זה באה התורה ואמרה, בוא ואספר לך את התפלספותם של אלה, "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך", כשהדבר מריח להם כבר מאמינים הם גם במה שחוץ לטבע, וטוב בעיניהם להוציא את מיטב כספם וזהבם למלא חוריו של הקוסם בלעם בן בעור לקלל את ישראל, ואך כשהדבר נוגע למעשה צדק שמה אין עוד אמונה, באותה שעה הם נעשים לפילוסופים, ואומרים שהכל טבע אך טבע, ולכן – ברח לך מחכמים כאלה, אלה הם רק "כסילים" תחת מסוה של "משכילים".

– עצתי איפוא, מסיק ה' פרידמן, לבקש את ה' חפץ ללמד ליוסף דרשה נעימה להרנין לב המחותנים, ואז יהי' גם "דרשה" וגם "מתנה".

– טובה עצת ה' פרידמן, ענו הכל.  ולמחר הודיעו את הדבר לה' חפץ וליוסף, ויוסף שנן היטב על הדרשה והפליא את אזני השומעים בהסברתו (כאשר נכתוב להלן).

יומים לפני החופה, בקרה רחל את קרובי' ומכירי' העניים והזמינה אותם לחתונתה, היא מסרה בידיהם תכשיטי כסף וזהב להשתתף אף הם בחלוקת מתן-דרשה, ולמען לא יבושו בהכריז על המתנות של דרשה.

ימים אחדים לפני החופה עשה אבי החתן שני לילות משתה, לילה אחד בעד תלמידי הת"ת העניים אשר בעירו, אשר על יד האוכל חלק להם גם מטבעות כסף, וליל שני בעד העניים השכנים אשר בכל הרחוב וגם להם חלק מעות כסף.  בפתח הכניסה הדבקה מודעה אשר לא יכנס האחד בגבול חברו.  בערב השני הכיר המלצר בנער אחד שכבר הי' על המשתה של אמש, הנער לא הכחיש אך ענה, כי אמש בא בתור נער מנערי הת"ת ועכשו הוא בא בתור שכן כי מעונו לא רחוק ממעון המחותן.

– עכשו אני מבין, אמר ה' פרידמן בגחוך, מה שאמר הכתוב בתהלים (קה) – אמר ויבא ערוב כנים בכל גבולם, כי לכאורה יפלא שהרי מכת כנים קדמה למכת הערוב ואיך אחרה הכתוב כאן?  אך הערוב הלא הוא ערבוביא של חיות, כי כל חי' מזקת ומכאיבה באה באותה שעה, עד אשר גם "אדני השדה" אשר שררם דבק באדמה עקרו גוש עפר אתם ובאו, כמו שאמר הכתוב – ומלא בתי מצרים את הערוב וגם "האדמה" אשר הם עלי' ודרשו חז"ל שזה רומז על אדמת אדני-השדה שהם קשורים בה, והנה עשו הכנים כמעשה הנער אשר בא שנית בין השכנים ואף הם באו בין החיות, לאמר, גם אנו אם אנו נושכים יש ממה להתחכך...

את החופה קבעו ליום רביעי כתקנת חז"ל –– בתולה נשאת ליום הרביעי, כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה.

*

*     *

בשבת שלפני החופה הנקרא "יום הקריאה" (שקוראים אל "התורה" את החתן והמחותנים) קנה ר' מאיר גוטמן "מפטיר" בעד החתן ואחרי היציאה מבית הכנסת באו כל הידידים לברכו באושר והצלחה.

בצהרים כשנפטרו הקרואים ונשארו המחותנים וה' פרידמן, נסבה השיחה על ענין השבת הזה הנקרא "יום הקריאה", וענה זה בכה וזה בכה, וגם רחל ענתה חלקה:

– כנודע מתואר מעמד הר סיני בשירי קדש בדמות חופה אשר נכנסו בה בברית תורת השי"ת וכנסת ישראל (ביום חתונתו זה מתן תורה), וכפי מה שבאר לי ה' חפץ את דבר "קריאת התורה" בשבת, הרי זה בדמות זעיר אנפין למתן תורה, כי מתן תורה הי' בשבת (שבת פ"ח), והעולה לתורה הוא בדמיון כנסת ישראל מקבלי התורה והקורא הוא בדמיון הבורא ית' שקרא לפניהם את עשרת הדברות הכוללות כל התורה כולה, והסגן (מחלק העליות) הוא בדמות משה רבנו ע"ה, ובהיות שבמעמד הר סיני התיצבו כל הנשמות שהיו עתידות להברא עד סוף כל הדורות כמו שאמר הכתוב – ואשר איננו פה עמנו עומד היום, לזאת, מיד שהנשמה שומעת את הקריאה בתורה, אור מעמד הר סיני מופיע עלי' ואהבתה לד' מתלהבת בקרבה כמ"ש ישקני מנשיקות פי-הו, ולפיכך – בשבת שלפני החופה כשאנו יוצאים מחיי נערות לחיי איש באנשים, מרימים על נס את העלי-ה לתורה שהיא מזכרת נצח להחופה שהוקמה לכנסת ישראל להביאה בברית קדושין לתורת הב"ה במעמד הר סיני, לעורר בלב הזוג רגשי קדש למי שנתקדשו אליו אשר יהיו חיים של קדושה כדת של היהדות כי איש ואשה שכינה שרוי' ביניהם.  והנה יום החופה הוא להזוג כיום הכפורים אשר בו ניתנו לוחות שניות וגם את הדבר הזה מזכיר להם שבת-העליות לפני יום חופתם לעוררם על התשובה במה שעבר ועל הקבלה להבא ללכת בדרכי התורה, ולרמז להם על חיי צניעות כשם שניתנו לוחות שניות בצניעות ונתקיימו בידי ישראל.

*

*     *

ביום החופה התבודד יוסף בחדרו על שעות אחדות ועשה לו "חשבון הנפש" על התנהגותו מיום שנעשה לבר מצוה ועד היום, והרבה לבכות ולהתודות על התנהגותו הילדותית במשך שבע השנים הללו, אשר השליך את תורת היהדות אחרי גוו, ושנן בקול על הכתוב – אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ואנכי – ההפך מזה עשיתי, הלכתי בעצת רשעים וישבתי במושב לצים ועברתי על כל עשרת הדברות וביחוד על הדבור הנעלה "כבד את אביך ואת אמך", כי אין ספורות למה שצערתי את הורי בהתנהגותי הרעה, ולא רק את אבי ואת אמי למטה, כי אם גם כביכול את אבי שבשמים כמו שאמרו חכמינו ז"ל – בזמן שאדם מצער את אביו ואמו אומר הב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי כן היו מצערים אותי.  אז הזמין את אביו אליו לחדרו ונפל לפני רגליו בבכי ובתחנונים, לאמר, אבי היקר מכיר אני את עותתי כנגדך ואני מתנחם מאד על התנהגותי הטפשית בטרם הכרתי את רחל יקירתי, אני מקוה כי מהיום אשמח את לבך בהתנהגותי, מחול לי על עותתי והתפלל על ידי אל ד' אשר ימחול גם הוא לי.  הם עשו אז כמאמר המשנה (יומא פ"א), זה פורש ובוכה וזה פורש ובוכה, יוסף בכה על אשר ציער את הוריו ואביו בכה משמחה, על אשר זכה כי שב בנו מדרכיו ותשובתו שלמה מקירות לבו.

אביו השיב לו – כפי מה שאני רואה בני את לבבך השלם, מקוה אני כי תתנהג מעתה בדרך התורה והמצוה ואני מוחל לך במחילה גמורה, ואני מקוה כי גם הי"ת ימחול לך כמו שאמרו חז"ל, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

אחרי זה למד יוסף בעניני צניעות מה שראוי לאיש יהודי לדעת איך להתנהג מליל זה והלאה, ושנן כמה פעמים על הכתוב – אשרי איש שישמע למצותיך ותורתך (תורה שבכתב) ודברך (תורה שבעל פה) ישים על לבו, ועל הכתוב – אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך.

באופן כזה הי' יום חופתו של יוסף ממש כיום כפור המכפר על כל מה שעשה בעבר והלך לחופה מקודש וטהור, ולא שכח לעשות זכר לחורבן בית מקדשנו, בנתנו אפר מקלה בראשו במקום הנחת תפלין.

וכיוסף כן רחל סגרה על עצמה בחדרה ושפכה את נפשה לד' אשר יעזור לה להתנהל כל ימי-ה בדרכי נעם של תורתנו הקדושה וימחול לה על שגיאותי' בנערותה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואת הקשוטים הפעוטים מנהגי נערות שנהגו בהם, מסרה בידי שושבינתה והיא חסכה את הרגעים הקדושים של יום הכפורים שלה לדברים יותר נחוצים.

לפני צאתם אל החופה באו ההורים וברכו את החתן ואת הכלה וסיימו שהשושבין האמתי אשר הוליך את הכלה הראשונה (חוה) אל חתנה (אדם) כמ"ש הביאה אל האדם, הוא יהי-ה מנהלכם בדרך טובה כל ימי חייכם, וכל הקרואים ענו אמן.

*

*     *

אחרי החופה באו כל הקרואים לאולם המשתה, שם נמצאו כל מיני תופינים (הפטורים מנטילת-ידים) ופירות וכל מיני משקאות.  באותה שעה קם תינוק בן שמנה שנים לבוש תלבושת של מלצר והכריז – מלכנו דוד אמר "לד' הארץ ומלואה", זאת אומרת, כי בטרם שאנו הולכים ליהנות מאיזה מאכל או פרי שברא הב"ה בעולמו, עלינו להכיר כי מד' הכל והוא בטובו הגדול ברא הדבר להניתנו ולהודות לשמו על טובו.  ומי שנהנה בלי ברכה הרי הוא כמועל בקדשי שמים כי לד' הארץ ומלואה, וכמו שנאמר – "ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש" ובמה תפדו את הקדש אשר תוכלו ליהנות ממנו?  "הלולים לד'" כאשר תהללו לד' בברכה כפולה לפני ההנאה ולאחרי'.

אז עמד המלך (חתן דומה למלך) על רגליו ואמר, גם לא בלי סדר ניתנו הברכות, רחל רעיתי למדתני סדר ברכות: ברכת "בורא מיני מזונות" קודמת לכל, אחרי-ה "בורא פרי הגפן" על היין והיא פוטרת כל המשקים העומדים על השלחן, אחרי זה "בורא פרי העץ", אחרי זה,בורא פרי האדמה" על הבננות וכיוצא, ואחריהן "שהכל" על דג מלוח וכיוצא, ואם אוכלים עם עוגות הן העיקר ומברך על העיקר ומכוין לפטור את הטפל.

הקהל ברכו ואכלו כדת וכשכילו לאכול עמד שוב אותו תינוק והכריז – "והארץ נתן לבני אדם", לאחר שברכתם חזר המאכל להיות שלכם כיון ששלמתם להבורא בעדו[71] ויהי לכם לעונג ולבריאות.

 

יב: דרשת יוסף[72]

דרשו חכמינו ז"ל (ר"ה כא) על המקרא (סוף קהלת), בקש קהלת למצוא דברי חפץ – בקש קהלת להיות כמשה, יצאה בת קול ואמרה, וכתוב יושר דברי אמת – ולא קם נביא עוד כמשה.

ויש להבין, במה רצה להיות כמשה, אם בחכמה, כבר נאמר ויחכם שלמה מהימן ודרשו במדרש "הימן" זה משה?  ואם ביראת ד' – הלא שערי יראה לא ננעלו?  ואם בנבואה, האם קודם בת-קול לא ידע את המקרא ולא קם נביא עוד כמשה?  ובכלל יש לדעת, מה הם הדברי חפץ שבקש קהלת למצוא, כי דברים אשר חכם כקהלת בקש למצוא, בטח הם דברים יקרים ונחוצים.   והנה:

– קול מלחמה אנחנו שומעים, ההשכלה (המדומה) לוחמת מלחמת תגרה עם האמונה בת-השמים לגרשה ולמשול תחתה, והאמונה מגינה על עצמה בחרף נפש.  מלחמה זו נמשכת והולכת אלפי שנים.  למן היום שירדה האמונה מן השמים ותפרוש ממשלתה על הארץ, כי קנא תקנא ההשכלה באמונה וחפצה להוציא את שבט המושלים מידיה, ואולם בהתקופה האחרונה, אשר רבו הנערים המלבינים פני זקנים ונערות הקמות באמותיהן, בתקופה זו עזים פני' של ההשכלה יותר ויותר ומלחמתה בהאמונה מתנהלת בכל תוקף ובכל האמצעים הבאים לידה אשר קדשה לה מטרתה.

לא אכחד, כי הצליחה כבר ההשכלה לכבוש עמדות חשובות של האמונה שעל כן גדלה המבוכה בין החרדים בדאגתם לגורל האמונה וביחוד למצבה בעתיד, ותוצאות חרדה זו – יאוש נורא וקרירות גדולה המקפיאה את לבות נהבים[73] הקטנים עם הגדולים גם יחד, שדבר זה כשהוא לעצמו אין לנו אסון יותר גדול ממנו לעם ישראל בכלל ולאמונתו בפרט.

אך, עם כל זה, יכול אני להוכיח כי אין הדבר כל כך איום כמו שאחדים מתארים להם, וכי בכל תוקף מצבה שתוכל ההשכלה להגיע אליו לא תשיג את האמונה בתועליותי' ובמה שהיא נותנת לעם ונפול תפול סוף סוף לפני', שעל כן עלינו להתחזק ולהחזיק באמונה לבלי הרף עד יעבור זעם ההשכלה ואבד נצחה.

התועליות הרבות שאנשי אמונה מפיקים ממנה רבות הן ואי אפשר לפורטן, אך בכללן שלש הנה: א) מטרה בחיים, ב) דרך ישרה, ג) דבר אמת.

מטרה כיצד?  כל בר-דעת מוכרח להודות כי אין שום מטרה בחיים לאדם לו גם אלף שנים יחי', אחרי אשר סופו לקברות יובל ולא ירד אחריו כבודו, ואף כי בשעה, שהאדם קצר ימים ושבע רוגז, כציץ נובל וכצל יחלוף ולא יעמוד, ועד שהוא משיג כף נחת ישיגנו מלא חפנים עמל ורעות רוח, ומה איפוא מטרתו בחיים?[74]

אך בעוד האדם תוהה ושואל לנפשו על מטרתו, האמונה באה ומרגיעה את נפשו לאמר: השקט בני, בואה ותשמע את מטרתך כי גדולה ויקרה היא, אתה הנך נזר הבריאה, ויקר תפארת הב"ה בעולמו, כי נשמתך חלק א' ממעל ואצולה מגנזי מרומים, עליך ללכת בדרך אשר התוה לך הבורא ית' בתורתו הקדושה, כל הימים שאתה חי על פני האדמה, ואם תעשה כך, הנה תחי' חיים נעימים רוחניים (כימי השמים) בעולם הזה (על הארץ), וטוב לך לעולם הבא – לעולם שכולו ארוך אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם (שרכשו להם ע"י מעשיהם הטובים) בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שהוא התענוג הנפלא והעדון הגדול בכל העדונים שאפשר לתאר, היש לך מטרה יותר גדולה ויקרה מזו, לטעום בעולם הזה מעין עולם הבא, ואחרי אריכת ימים לחיות חיי נשמות בעדן גן אלקים ואחרי זה לשוב עוד לתחי' ולנחול כבוד וגדולה לנצח נצחים?

ואולם ההשכלה אף היא לא תחבוק חיק ותרעיש את לב האדם לאמר: בן אדם!  מה לך ולאמונה אשר תדבר על לבך דברים שאין אתה מבין?  מטרתך בחיים היא מה שאני אומר לך, מטרה אשר לא בשמים היא אך פה עלי אדמות מקומה, עליך ליהנות מהעולם הזה ככל אשר תמצא ידך, אך גם להשתדל להבין את העולם והטבע, וביחוד להניע את גלגלי החיים ולפתח את ההשכלה עד אשר יחכם האדם ויגיע לתור אדם המעלה, להבין כי כל בני אדם שוים במעלה ולא ישמע עוד אדון ועבד, כי כל האנשים יעבדו שכם אחד לחייהם המשותפים וחלק כחלק יאכלו וכיס אחד יהי' לכלם, זה עקרון המטרה ואידך פירושא זיל גמור.

ומה אתם אומרים, חביבים, על מטרת ההשכלה המדומה?  לבד מה שעקר ענינה, אשר באהבת האדם יסודו, גנוב הוא מהאמונה, אשר בדורות קדומים שלחה את נביאי' חוזי י-ה ומעל גפי מרומי קרת הכריזה – וגר זאב עם כבש וגו', ולא ישא גוי אל גוי חרב, ומלאה הארץ דעה וגו', וכהנה רבות וחכמינו ז"ל אמרו – אהוב, אוהב את המקום אוהב את הבריות, אלא שההשכלה לקחה את הדברים היפים האלה ותלבש אותם מחלצות לפי חקי ה"מודה" לבל יכירו כי ממעי האמונה יצאו.

–לבד זה הנה בלי אמונה, אין זאת מטרה כלל וכלל, כי אך להמאמין יכולה מטרה זו להיות לאידיאל נשגב, ולא כן למי שאינו מאמין, כי בעבורו מה האידיאל הזה אשר בן בנו של בן בנו ימצא קורת רוח מתוך כל הרעות והמכאובים אשר יקיפו אותו מכל עבריו?  ואליבא דאמת גם דור רביעי ההוא לא ישיג את מטרתו בחיים, כי סוף סוף העולם כולו צלתו מרובה מחמתו, והאדם בטבע מוכן ומוכשר לכל מאורעות רעות, עד שאין אדם בארץ אשר יבלה כל ימיו בענג ושמחה, כאשר יראה לנו הנסיון את אסונות החיים, זה לקוי בחוסר פרנסה, זה בחוסר בריאות, זה בחשכון בנים, וזה באשה רעה ומורדת שהיא מר ממות, ואחרי כל אלה הנה הוא בן תמותה וימיו כצל עוברים ואיננו הוא עם כל שמחתו ותענוגותיו...

ולא עוד אלא שהמאמין בד' ובתורתו, אם יקרו לו מקרים אלה וכיוצא באלה, נותן הוא על מכתו רטי' של בטחון ואמונה, ואומר – כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ותשועת ד' כהרף עין, וכיוצא בדברים אלה, ובכח אמונה ובטחון אלה הוא מתגבר על כל המאורעות הרעים (כמ"ש ויתחזק דוד בד' אלקיו) ויוצא מהם מעוטר בזר נצחון.  ולא כן המבזה את התורה ולומדי' ורק על השכלתו יחי' ואין קדוש ואין קדושה לנגד עיניו, אין אמונה ואין בטחון, ההוא אין תרופה למכתו, כי במה ירפא אותה?  ועליו יאמר – יוסיף דעת יוסיף מכאוב.[75]

ולא זו שהאמונה חושכת לאדם צער ויגון חלי ומכאב אלא שהיא נותנת לו חיים, שהרי עינינו רואות, אשר כמעט כל המאבדים עצמם לדעת ר"ל הם מסוג האנשים החיים על פי ההשכלה והם מחוסרי אמונה, ורק כמקרה יוצא מן הכלל נשמע דבר זה בין האנשים החיים עפ"י האמונה, כי אמנם המאמין בד' גם אם חרב חדה מונחת על צוארו אינו מונע עצמו מן הרחמים ואם בדרך הטבע אינו רואה מקור לישועה, מאמין הוא במה שלמעלה מן הטבע, ואם גם זה אין בכחו להשתיק המית לבבו, הוא נזכר במטרתו הנצחית אשר  מיד בשלחו יד בנפשו מאבד הוא את נצחו ושפטים נכונו לו ליום הדין על קפוח חייו והוא נרתע לאחור ומוסר גורלו בידי ד', בדעתו כי לד' מצוקי תבל, וכשם שיש חקים בתורה אשר רק ד' מבין דרכם ואין לשכל האדם שום כניסה בהם, כן גם יש חקים בטבע אשר האדם אם גם יהי' חכם הרזים קצר שכלו מהבין בהם ורק מנהיג הטבע יודע עת וזמן לכל ותשועת ד' כהרף עין, וככה עוברת לה סוף סוף המועקה וחיי המאמין שבים למסלולם הרגיל, ולא כן המשכיל הבלתי מאמין, שאיננו מאמין במה שאין לשכלו השגה בו ואין לו קשר עם חקים מחוסרי הבנה, הוא אין לו מטרה נצחית אשר יפחד מפני' ואין לו תקוה אשר יוכל להחלץ מצרה ששכלו אינו רואה לו הצלה ממנה ובהחליטו כי טוב לו מותו מחייו מיד הוא מאבד עצמו לדעת, ויפה אמר אדוננו דוד (תהלים קיט) – רחוק מרשעים ישועה כי "חקיך" לא דרשו.

סוף דבר, אין מטרה בחיים להשכלה המדומה, ואם גם תמצא איזו מטרה מדומה לנערים, לא תמצא לזקנים, ואם תמצא לעשירים ובריאים לא תמצא לעניים ולחולים, לא כאשר תכלול מטרת האמונה את הכל בתכניתה זקנים עם נערים חולים ועניים עם עשירים ובריאים, וכל דבר שאין לו מטרה בחיים אין לו עתיד, וסוף סוף יפקחו בני אדם את עיניהם לראות נכוחה כי חיי האדם זקוקים למטרה ויש להם מטרה, אותה המטרה אשר התותה להם האמונה, ושבו כלם ובאו לחסות בצל כנפי האמונה.

המתנה השניה שהאמונה נותנת לדורשי-ה היא "דרך ישרה".  מלוה היא האמונה אותנו על דרך חיינו, להישיר לנו את המסלה, למען נדע את הדרך אשר נלך בה ולא נכשל.   לבת-שמים זו ניתנו הכח והממשלה לרסן את החי-ה שבאדם ולכבשה תחת ידה.  היא מישרת אותנו ועושה את האדם ישר במדותיו ישר בתכונותיו, ישר ביחסו לעצמו וישר ביחסו לאחרים.

ואמנם גם ההשכלה המדומה מתהללת, כי בכחה לישר את האדם ולפשט עקמומיות לבו ולפתח את רוחו להעלותו לרום אדם המעלה אשר יעשה אך טוב וחסד ולא יתגאל בשמץ של רע ודופי, ככה היא מתהללת במליצות שונות ונשגבות הנאמרות מתוך מלים מצלצלות.

אבל נסיונות החיים והעובדות מציגים לפנינו את האמת כמו שהיא, כי רק להאמונה לבדה כח ואון למשול על מאמיני-ה ממשלה בלי גבול (כמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין).  ולא כן ההשכלה המדומה, אשר היא חסרת אונים כנגד נטיות הלב המרובות אשר לאדם וביחוד כנגד שלשת אבות הטומאה "הקנאה התאוה והכבוד" המוציאים את האדם מן העולם?[76]

ובצדק בארו המבארים את המקרא – כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה והרגוני וגו', כי אבימלך שאל את אברהם – מה ראית כי עשית את הדבר הזה?  כלום אי-תרבות וחסרון השכלה ראית בנו אשר כה פחדת לאשתך?  והשיב אברהם – כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה, ז"א, אם אמנם שאין כאן חסרון השכלה הנה חסרון של יראת א' יש כאן ועלי להתפחד אשר – יהרגוני על דבר אשתי, כי אין בכח ההשכלה לגדור בעד בולמוס התאוה והקנאה גם אם רצח ושוד ידרשו להן[77], כאשר ראינו בעינינו במדינות המתפארות בהשכלתן כמו פריז וגרמניא (דריפוס וכעת היטלר), ורק בחיק האמונה לבדה ימצא האדם מנוח לנטיות לבו לישר דרכו לו לעצמו ולחבריו.

המתנה השלישית היא "דבר אמת".  האמונה נותנת לפנינו פתרון רצוי על החידה היותר גדולה המנקרת במחו של האדם, היא חידת החיים והבריאה[78].  היא תספר לנו כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וכל צבאם ובאחרונה ברא את האדם חותם תכנית הבריאה כולה ומטרתה, בגבול הקו הזה היא מיעצת אותנו לחקור ולדרוש, ואולם כל החושב מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור ראוי לו שלא בא לעולם לפי האמונה.

אך ההשכלה המדומה גם היא מתהללת לפתור את השאלה הגדולה הזאת וככה היא מגדת וחוזרת ומגדת זה שנות אלפים, ומה שמגדת בדור זה איננה מגדת בדור אחר, זה בונה וזה סותר, זה נוטע וזה עוקר נטוע, כנודע מדרך הפילוסופיה בשנות דור ודור אשר ישן מפני חדש יוציאו, והאנוש האנוש עומד ומשתאה ושואל לנפשו, הזהו דבר אמת, ההולך ומשתנה מדור לדור?  וככה בעלי ההשכלה נבוכים ותועים בהררי השקר והכזב כנגד הדברים הברורים דברי אמת הנאמרים מפי האמונה.

*

*     *

העברתי לפניכם חביבים את שלשת איתני עולם: "מטרה בחיים", "דרך ישרה", ו"דבר אמת", ובעיניכם ראיתם, כי רק באמונה מקומם, וההשכלה המדומה בשמם אך תדגול אבל אין זכר להם במגורה[79], ואחרי דברי אמת אלה, אשאלכם ותגידו, האם לא משגה גדול הוא לחשוב, כי השכלה זו בידי' הריקות תגרש את גברתה האמונה בת השמים ותקח את מקומה?  האמונה המזוינה בחיים של "מטרה יושר ואמת", די כח במתני' לעמוד בפני כל הרוחות והשיטות השונות המתחדשות ובאות בכל דור ודור וריקות וערטילאות מכל "מטרה יושר ואמת", וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע, כי בת שמים היא!  כי סוף כל סוף, כל איש שאינו חפץ בהפקרות ורוצה בחיים של אמת של דעת וחשבון ושל קורת רוח ובחיים של תקוה ושל עתיד נכון, מוכרח יהי' לשוב אל האמונה אשר בלתה אין חיי אמת ואין עתיד נאמן.

את כל הרעיון הרחב הזה הליט החכם מכל אדם עפ"י מדרש חכמים בכתוב שהזכרתי בראש דברי – בקש קהלת למצוא דברי חפץ.  קהלת הקהיל בנפשו את כל החכמות והנה היה סמל "ההשכלה", ובקש להיות כמשה הוא סמל "האמונה".  זאת אומרת, קהלת בתור משכיל שלא הי-ה ולא יהי-ה כמוהו בעולם, חקר ובחן כל השיטות והדעות וכל עניני החיים לראות ולהוכח אם יוכל האדם לחיות חיי אמת עפ"י ההשכלה, והרבה בנסיונות כיד חכמתו הטובה עליו וכיד העושר והשלטון אשר חלק לו ד' במדה יתרה וגדושה, נסיונות בכל השיטות השונות, נסיונות בכל תענוגי החיים, ונסיונות בכל מיני מטרות שאפשר לחשוב ואחרי כל החקירות והנסיונות שעשה באמת וביושר אך להשיג את האמת, בא לידי מסקנא בכח סיעתא דשמיא אשר כל מבקש את האמת וטורח ועמל עליה להשיגו נותנים לו, כי – אין דבר אשר לא ימוט לפני הבקרת הנאמנה והכל הבל!  זה הבל, וגם זה הבל, ואף גם זה הבל, הכל כאשר יפרוט אחד לאחד בספר הקהלת.

ואת תכן חקירותיו אלה כלל במקרא אחד: בקש קהלת למצוא וגו', כשתשימו לב חביבי תמצאו במקרא זה את כל שלשת המתנות היקרות אשר תתן האמונה לשוחרי', את כל אלה בקש קהלת למצוא בההשכלה, וזה כונת הכתוב: "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" – זה מטרה בחיים, חיים של חפץ, שלא יחי' האדם חיים שאין לו בהם חפץ, "וכתוב יושר", זה דרך ישרה, כתב חוקה על פי ההשכלה אשר יוליך את האדם בדרך הישרה, "ודברי אמת", זהו דבר אמת, אשר לא ילך האדם תועה בחקירותיו זה בכה וזה בכה, אך הכל יבחינו בכח ההשכלה את האמת לאמתה, את כל אלה בקש קהלת, בתור משכיל הכי נשגב אשר הקהיל בנפשו את כל החכמות, למצוא בההשכלה, כאשר ימצאו ב"האמונה", אשר משה הוא הסמל לה, "בקש קהלת להיות כמשה", אך סוף דבר מהי המסקנא שהסיק קהלת בלכתו לבקש את הדבר הזה?  את הדבר הזה מספר לנו קהלת בסוף ספרו לאמר: סוף דבר – את הא' ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם!  ז"א, אין כל תקוה מההשכלה, אין בה לא דבר חפץ לא כתוב יושר ולא דברי אמת, כי כל אלה אך לאמונה מורשה ונחלה הן, ואך על ידה האדם הוא אדם!  אל הדבר הזה הגיע בכח האור האלקי אשר הופיע עליו והאיר עיני שכלו להשיג את ההבל והרעות רוח אשר בההשכלה וזהו – יצאה בת קול ואמרה לו ולא קם נביא כמשה![80]

וקבל כל עם הנני למסור את תודתי הרחבה והעמוקה לגבירתי רחל היקרה תחי' אשר על ידה זכיתי להסתופף בצל האמונה אשר תחונן במתנות יקרות ונשאות אלה ותרים את האדם לרום אדם המעלה.  ויחד עם זה לא אשכח נצח בידידנו ה' פרידמן אשר הוא הי' כל הנסבה בדבר גדול זה, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים אשר נזכה כלנו להיות תלמידים מקשיבים לתורת א' חיים ונרכוש לנו את שלש המתנות הטובות האלה.

כל הקהל ענו אמן ועטרו את החתן בזרי פרחים ובמתנות-דרשה.

 

מתנת-דרשה מיוחדת במינה

(ממיודענו ה' פרידמן)

 

סוכה קטנה וחלושה, עשוי' מעץ, בה עומד כסא רעוע המתנענע ונוטה ליפול, על הכסא יושב זקן חלש מוכה ופצוע ועיניו רכות מבכי, ולפני הזקן – עמוד רעוע מתנענע אף הוא, ועל העמוד ספר גמרא ישן פתוח אשר עיני הזקן נטויות אליו, ולרגלי הזקן מסביב לו, מצבות ישנות וחדשות, על האחת חקוק – פה נטמן פרעה מלך מצרים, על השני' – פ"נ בלעם בן בעור, על השלישית – פ"נ סנחריב מלך אשור, על השאר – פ"נ נבוכדנצר, המן, טיטוס, טורקוימדה, דרימן, שטקר, ניקולאי הראשון והשני, וכן עוד.

על מצח הזקן חקוק – ישראל סבא, לאמר, כל העמים הביטו וראו, ישראל סבא זה מוכה ופצוע, ובכל זאת חי וקיים הוא ויושב ולומד בתורתו הנצחית, וכל אויביו אשר הכוהו פצעוהו ובקשו להשמידו מעל פני האדמה הנה הם קבורים לרגליו וזכה וראה במפלתם.  בראש הגמרא כתוב – "תעודת מסע" והתכן הפנימי – כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה וגו', תעודה זו ניתנה לו מלפני שלשת אלפים ומאות של שנים כתובה באצבע א', בה נכנס לארצו, ובה הוא נוסע בצאתו מארצו ממדינה למדינה, היא הפותחת לפניו שער בכל מקום בואו והיא המוציאה אותו מאש וממים.  על הכסא חקוק – סמל המצב החמרי, לאמר, מצב זה מט לנפול ובכל זאת אינו נופל וישראל סבא מחזיק מעמד ככסא הזה, ועל העמוד חקוק – סמל המצב הרוחני, זאת אומרת, גם מצב זה רעוע ועומד לנפול, אך בטוח כי לא תשכח מפי זרעו וכל הרוחות המסתערות עליו להפילו לא יוכלו לו.  ועל הסוכה מבחוץ חרות – להביא בבית הנכאת של המלך המשיח במהרה בימינו אמן!

למראה מתנה זו מחאו המחותנים כף, והמקוראים קראו הידד אשר הרעיש את כל האולם.  – זאת מתנה יפה ונחמדה, אמר ר' מרדכי, כן יזכנו הי"ת לקרות את הכתובת של מצבות שאר שונאי ישראל המסיתים לפרעות ומחריבי עולם כראשי הקומוניסטים והיטלר וסיעותיהם, ונזכה להיות נכח בהכניס סוכה זו לבית נכאתו של גואלנו, וכל הקהל ענו אמן (גם זה מס' אמרי משה).

הקהל ישבו לאכל והמשתה התנהל בצניעות לרוח ישראל עם קדוש, גברים ישבו באולם לבד ונשים באולם לבד, ואך ל"שבע ברכות" נכנסה הכלה באולם הגברים וישבה לימין החתן.

 

יג: מחזה לשמח חתן וכלה

– מאד הייתי חפץ, אמר ה' פרידמן, להקים שורה של בתים בירושלם עיר קדשנו.  אך אין כסף לאדון זה, ואמרתי אעשה דבר אשר יחשב לי כאילו בניתי את החרבות בעיר קדשנו וכאילו נטעתי את הנשמות, הלא כה יאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ח'), כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים שנאמר קול חתן וקול כלה וגו' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה.  למטרה זו סדרתי מחזה שעשועים אשר ישמח את לב המלך והמלכה ולב כל הקרואים, שם מחזה זה: "חיים בן הישיבה החרוץ".

ומעשה שהי' כך הי' – באחת ה"חתונות" המפוארות למחותנים חשובים ויראי ד', נזדמן קהל מגוון מכל החוגים והסוגים לשמוח אתם בשמחת בניהם.  המחותן בעל המשתה, הזמין את האורחים אל המזנון העשיר אשר ערך בעד הקרואים, וכאן כל אחד נתן להכיר מי ומה הוא, האנשים העדינים טעמו בעצמם איזה דבר והראו חבה לאחרים המתביישים לקחת ונתנו גם להם למען השביע את רצון כלם, אבל אלה האוהבים רק את עצמם התנפלו על המזנון כחגבים.  ויש אשר שמו גם בכליהם בלי כל נמוס.  גם ברכה לא יברכו לא לפני האכילה ולא לאחרי-ה, ודוקא מסוג אלה המתנפחים ונחשבים בעיני עצמם כאצילים אמתיים.

במשתה ההוא נזדמן גם חיים בן-הישיבה החרוץ, הוא עמד מרחוק והתבונן אל מנהג של מתמשכלים אלה, ובלבו חשב כדברים האלה: מארי' דאברהם!  איפה היא האצילות הטהורה, לשמח את בעל המשתה ולראות שכל הקרואים יהיו מרוצים, וביחוד – לשמח את בעל המשתה האמתי שכל העולם הוא מזנונו ולברך אותו על הכל, אשר זו התודה שאפשר לתת לו?

הוא הוסיף להתעמק, בבקשו עצה, איך להעמיד תועים אלה על טעותם ולהעלותם על הדרך הישרה?  כי איך אפשר לראות בשויון נפש בתהפוכות כאלה אשר מצד אחד הגיעה ההשכלה למרום פסגתה והקומפלימנטים והנמוסים המעושים לא יחטיאו השערה ומצד שני הנמוס האמתי והחובה המובנת לכל אדם פשוט נרמסים ברגל של הפקרות ועורון תאוה[81].

בינתים התפזרו הצעירים באולם-המחול, כל אחד עם בתולתו, וחיים לא מצא עוד עצה.  נגמרו הרקודים והקהל נתבקש אל השלחן. אנשים ישרים רחצו ידיהם ישבו אל השלחן וברכו "המוציא" כראוי לאנשים ישרים.  גם הרקדנים פנו אל השלחן, אבל על רחיצה וברכה אין כאן מחשבה, דבר זה איננו עסקם.  חיים יושב מרותח הוא אינו מוצא עצה, באיזה אופן יעמידם על טעותם והדבר יביא פרי ולא ידבר סתם כמו שוטה, אשר החבורה של ליצנים יהי' להם ממה להתבדח, הדבר הכאיב אותו ביותר עד שלא טעם מאומה מן השלחן, מלבד ה"כזית" של ברכת המוציא, הוא ישב ככה מתעמק במחשבתו עד גמר האוכל, וחושב בלבו, נראה מה יהי' עם ברכת המזון?

ולדאבונו הגדול רואה הוא אשר כלם נפוצו ולא נשאר גם "מנין", כל המתמשכלים הם כבר באולם-המחולות ומרקדים, וברכת המזון – אין קורא בשמה.  כאן לא יכול עוד לעצור ברוחו ודמעות נזלו מעיניו, בראותו את השפלות הנהוגה במשתאות החופה שלנו, אשר היא הצעד הראשון לבנין הנצח של הזוג.  הוא נושא עיניו למרום ואמר בלחש: הא' הטוב!  לפניך גלוי לבבי הטהור שאין בלבי כי אם אהבת אמת לאחי התועים, הבא עצה טובה בלבי איך להאיר עיניהם אשר יכירו את האמת וישמחו בהם בעלי השמחה.

באותו רגע נצנצה מחשבה בלבו, הוא פונה לאיש מוכר תפוחים שהביא אל השמחה את סל תפוחיו למכירה להקרואים ואשתו עמו, הוא אמר לו בלאט – ר' יעקב, הא לך 10 פרוטות בעד התפוח הגדול אשר בסלך, אך בתנאי שלא תגיד לאשתך מזה דבר.  ר' יעקב הבטיח.

– מה מחיר התפוח הגדול הזה?  שואל חיים למוכרת התפוחים – 10 פרוטות ענתה האשה.  חיים לא יכול להסכים למחיר גבוה כזה, והשיב התפוח אל הסל.

ברגע זה בא אחר לקנות תפוח, ובעוד שהאשה דברה אתו, שם חיים את התפוח ששאל למקחו בשרוולו, והלך וישב לו בירכתי האולם על אחד הכסאות וברך "בורא פרי העץ" בקול רם ואכל התפוח.

האשה העיפה עין והרגישה כי נעלם התפוח הגדול, היא בקשה את חיים וראתה אותו יושב על הכסא ומיטיב לבו על התפוח הגנוב בידו.

חיש כברק היא עומדת כבר עליו ואומרת – יפה אף נעים!  בן-ישיבה גונב תפוח!  אם עני מדולדל אתה, המעט לך לאכל תפוח בן פרוטה אחת?  לבעל-תאוה שכמותך מתאוה דוקא לגנוב תפוח בן 10 פרוטות ולזלול?!  האשה לא חשכה כל מלה של גנאי וצעקות עד שכל הרקדנים שבאולם הרקודים נאספו לקולה לראות את המחזה, איך בן-ישיבה גנב תפוח למלא תאותו.  החבריא מצאה כאן מקום איך להתבדח וביחוד על בן-ישיבה שנתפס כגנב, ואחדים יכלו עכשו להוציא כל מה שנתלקט בלבם על התורה ועל לומדי-ה.

עד כאן ספור המעשה, מכאן ואילך המחזה:

הרימו את הוילון וראו – בירכתי האולם יושב בן-ישיבה בדמות חיים החרוץ ולועס תפוח, עליו עומדת אשה נרגזת חורקת בשיני' ופני' אדומים מכעס, ומסביב לו חבורה של צעירים וצעירות המסתכלים עליו ברגז וקלסה, ומנגד עומד איש זקן על יד סל של תפוחים.

אחד הצעירים מכריז ואומר – ראו נא את בני הישיבה הללו "לוחצי הספסלים" עד כמה צבועים הם, פניו לכאורה פני מזוזה, אך נסו והכו בגב והנה גנב יוצא!  צעיר שני אומר פתגם אחר, וככה מכבדים את חיים בכל מיני כבודים, כבודים אשר לא שמעה אזנו מעולם, וביחוד לא סר השם "לוחצי הספסלים" מפיהם אשר בו התאהבה החבריא מעל לכל גבול.

וחיים?  הוא עושה את עצמו כלא שומע ולועס את התפוח בתאבון גדול.

– ראו נא, קורא אחד הצעירים, כמה עורון עינים לבר-נש זה!  מלבד "לוחץ ספסלים" אין איש אשר יוכל לעשות ככה!

חיים מרים פתאום את ראשו ומשליך מבט מפוקח על הצעיר הנרגז ואומר בנעימות: – אינני מבין באמת, למי אנחנו בני הישיבה מריעים בלחצנו את הספסל?  אדרבה יעשו הנדיבים בעם ספות רכות בבית הכנסת ויערב גם לנו, ואם לא, גם אז אין לנו כל תביעה, אם אנו לוחצים את הספסל אנחנו הננו הסובלים מזה ולא אחרים, ואולם כשניסו המשכילים ללחוץ את הספסל (בנק באידיש)[82], בה בשעה הביאו בלחץ מאות משפחות אשר עד היום לא הספיקו להחלץ ממצוקתן.

מענה מחוכם זה קרא לעליצות מבין הקהל שהיו ברובם נאמנים להתורה ולומדי-ה והשוטים שנזדמנו שם הורידו את חטמיהם.

– אבל מה בנוגע להתפוח הגנוב?  קופץ תרנגול חדש ושואל, והחבריא החלה להתקלס מחדש במסכן חיים!

חיים – אינני מבין כלל מה הללו רוצים ממני?  והלא בפירוש למדני רבי בספר תהילים כי "לד' הארץ ומלואה", ובמה משלמים לו?  במה שמברכים על כל דבר שבאים ליהנות ממנו!  והנה כלכם שמעתם כי ברכתי בקול "בורא פרי העץ", והרי התפוח שלי, ומה לכם כי נזעקתם?

– חַ, חַ, חַ, פרץ צחוק אדיר מפיות החבריא, ראו נא את המוחות החריפים, יכולים הם לכנס ולהדביק קיר אל קיר בחריפותם, ולא איכפת אם יגנבו יגזלו ובלבד שיברכו!  גושו הנה אורחים יקרים, ותשמעו מלים חריפים מפי למדן תלמודי!...

– "למדן מופלג"!  צועק אחד מהחבריא, מהתלמוד אתה מביא ראי' כי צדקת במעשיך?  כמדומה לי שלא טעמת טעם גמרא מימיך!  זוכר אני שלמדתי בימי נעורי (ב"ק צ"ד): "הרי שגזל סאה של חטים וכו' כיצד מברך?  אין זה מברך אלא מנאץ!"  - הב"ה שונא גזל, ואפילו אם אומרים להביאו לעולה שכולה כליל לד', אם זה גזל תועבת ד' הוא! – אין התורה אוהבת כי אם צדק ויושר, ואם גם ירבה אדם במתן צדקה אם אך כסף של עול הוא תועבה הדבר לפניו!  והנה אתה הולך וגונב ורוחץ ידיך במה שברכת!  אילו היית משלם מתחלה היית צדיק וישר אם אחר כך חזרת וברכת.

וחיים – יושב דומם ועוסק בשלו, הוא לועס את התפוח, אך הכרת פניו תענה בו כי נכלם קצת מדברי זה האחרון ואין לו מה להשיב.

– הטוב טוב כך רבי, מה שתלמידכם עושה?  פנה אחד הצעירים אל ראש ישיבתו של חיים שנכנס בו ברגע אל האולם, חיים'קה שלכם גנב תפוח והוא אומר כי כך למדו רבו אשר אם אך ברך עליו הרי הוא שלו.

– חיים שלי גנב תפוח?  אין זה אמת, אין כאן כי אם איזו אחיזת עינים לשמח את החתן והכלה, חיים שלי הוא חכם וישר.

הרב – האמת הדבר חיים מה שאומרים עליך כי גנבת תפוח?

חיים – רבי, אינני אוכל תפוח גנוב, ברכתי עליו בורא פרי העץ, וכפי מה שלמדתני, הרי ברכה זו תשלום הגון לאוצר מי שהמזנון העולמי כלו שלו הוא.

אחד הצעירים – והלא כתוב: ובוצע ברך נאץ ד', מי שגונב ומברך איננו מברך כי אם מנאץ!?

הרב – הרגעו ואבאר לכם הדבר.

פעם אחת נזדמנתי לבית תפירה של בגדים (שתופרים בעד בתי המסחר), נכנס לשם צעיר ומעיל אחד מצא חן בעיניו, הוא נתעטף בו וראה שמתאים לו ביותר.

– כמה אתה רוצה בעד מעיל זה?  הוא שואל את האומן.  5 שקלים ענה האומן.  הצעיר הוציא 5 שקלים מכיסו ושלם להאומן והוא יוצא מבית התפירה והמעיל בידו.  האומן חשב כי יצא לאיזה צורך וישוב בעוד רגע, הוא מסתכל דרך החלון ורואה שהצעיר יצא דרך השער אל הרחוב, הוא שולח תיכף לקרוא לו, ושואלו: מדוע לא שלמת בעד המעיל?

– מה, לא שלמתי?  והלא נתתי לך 5 שקלים בעדו!?

– חַ, חַ, חַ, פורץ האומן בצחוק, והלא 5 שקלים אלה הם אך בעד העבודה ואולם בעד החומר 10 שקלים עוד לא נתת!  דבר זה צריך לשלם בבית המסחר.

– כן הדבר הזה, המשיך הרב, בפרשת "ויכלו" אנו אומרים: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א' לעשות", מה ענין "לעשות" שהכתוב מסיים?  אבל הכונה – שבששת ימי הבריאה ברא הב"ה את כל החומר אשר ממנו "יעשה" לו האדם כל הנחוץ וצריך לו, למשל – ככר לחם, החומר הוא של הב"ה, הוא ברא את הגרעין ונתן בו כח הצמיחה להוציא שבלת עם חטים, והאדם משלים את הדבר, הוא זורע קוצר ודש טוחן ואופה ומוציא לחם, הנה יש לשלם להאופה בעד ה"השלמה" 5 פרוטות בעד הככר, ועדיין חייבים לשלם להב"ה בעד החומר, ובמה משלמים לו?  בזה שאומרים: "ברוך אתה ד' מלך העולם אשר הוצאת את הלחם מן הארץ", וכן כיוצא בזה, ובאופן כזה, שני מאמרי חכמינו ז"ל צודקים, האיש הגונב לחם ומברך, אם אמנם שהוא משלם להב"ה בעד החומר שהוא שלו, הנה פשע במה שלא שלם להאופה ה"משלים" את הלחם, וכן להפך, האיש המשלם בעד הלחם אך אינו מברך עליו, תועבה עשה במה שלא שלם להב"ה בעד החומר.  ועכשו חיים'ל שלי, אם אמנם ברכת על התפוח ושלמתה להב"ה בעד החומר, אין אתה "יוצא" עוד בזה, כל זמן שלא שלמת לבעלת המזנון בעד ה"השלמה", הוא העמל והטורח שבני אדם מוציאים על הפרדס לנטעו ולעבדו עד אשר יתן את פריו, בעד השלמה זו עליך לשלם 10 פרוטות.

– כדבריך רבי כן הוא, אמר חיים, גם אנכי ידעתי כי הברכה לבדה אינה מספיקה להקנות לי את התפוח, ועתה ר' יעקב (הוא קורא לבעל האשה העומד על הסל) בואה והעידה, השלמתי לך 10 פרוטות בעד התפוח?

אמת וצדק!  קרא ר' יעקב.

ועתה אחי, ממשיך חיים, השיבו נא אל לבכם, כשם שחשבתם אותי לאדם נתעב, בשעה שחשבתם שלא שלמתי בעד התפוח, ובצדק חרפתוני ושפכתם עלי קיקלון, כן עליכם להודות, כי לא נופלים אתם ממני, אשר אם אמנם התשלום המגיע בעד "השלמת" האוכל הגיע לכיס ה"משלים" (כי המחותן שלם בעד כל המזנון) הנה לא שלמתם עוד בעד החומר, דבר המגיע להבורא יתברך, אכלתם ושתיתם ולא ברכתם, ועכשו לברכת המזון נפוצותם לכל רוח עד שלא נשאר מנין!  בבקשה הודו על הפשע!

– הידד, הידד!  פרץ קול אדיר באולם, והמסך הורד.

– אתם חפצים בודאי לדעת, אמר ה' פרידמן, מה הי' סופם של הצעירים המתמשכלים ההם?

– המחותן הזמין את כלם אל השלחן לברך ברכת המזון, וכבד בכוס יין את ראש הישיבה לברך עליו.

– בכוס זה אני מכבד את חיים, אמר הרב, הוא הרויח לו אותו בצדק, שכר מצוה מצוה, אומר התנא ב"אבות".

חיים התבייש אמנם לברך על הכוס, אבל כיון שהרב כבדו לא יכול לעבור על דבריו כי כן משפטו תמיד לא לסרב למה שאומר לו הרב.

ומה נפלא הי' לראות, איך כל הקהל כישיש כנער בחורים ובתולות ישבו אל השלחן וברכו על המזון ברגשי קדש, ומי מדבר עוד מחיים?  שמחתו כה רבתה וקולו כל כך צלצל עד שהקסים את כל הנוכחים, הוא הרגיש את נפשו בשעה זו כאילו הוא יושב בגן עדן ועובד את ד' מתוך שמחה של מצוה שהצליח לפעול על המון אדם רב להשיב לבם אל ד'.

אחת הגבירות שהיתה נוכחת בשעה זו אמרה אל בתה, ברכת-מזונו של חיים עם החדוה שהאירה את פניו, עשתה עלי רושם כאילו השכינה שרתה עליו, וכל מלה שיצאה מפיו נדמתה כאילו פה אל פה דבר חיים עם השכינה, מכל זה למדתי לדעת, עד מה מאושרים היהודים ישרי הלב באמת, בחיותם גם בעולם הזה חיים נשגבים שמימיים מלאי ענג רב מבלי שיעלה להם הדבר במעט כסף כל שהיא, מה שגבירים אדירים אינם יכולים להשיג בעד כל עשרם, עכשו עמדתי על אמתת הפתגם ששמעתי פעם מאיש משכיל, כי ספסלי הישיבה הקשים מגדלים רכי ועדיני לב.

 

יד: נאם לשבע ברכות

בבקר יום השבת הובילו את הכלה לבית הכנסת כמנהג ישראל, לסעודה השלישית סדרו שבע ברכות יפה.

– רב ענג הסבות לנו יוסף, אמרו אחדים מהמחותנים, בדרשתך שדרשת, שמא תשמחנו גם עכשו באיזה נאם יפה?[83]

– בכל אשר לאל ידי לא אמנע הטוב מכם, ענה יוסף והחל בנאמו:

אמרו חכמינו ז"ל (ברכות לה) – כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה גוזל להב"ה וכנסת ישראל שנאמר, גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

במאמר זה גילו לנו חז"ל את המסך של הפורצים והמהרסים בחומת הדת למען נדע את תרמיתם ולא נמשך חלילה אחריהם, גם גילו לנו עד היכן הריסה שלהם מגעת[84].

כשאמרו חז"ל "נהנה בלא ברכה" לא כיונו על פרט זה ביחוד, אך כללו בזה ענין מקיף שענין הברכה הוא משל מתאים לו.  כי הנה ברכת הנהנין היא יסוד ושורש לכל האמונה, כי הברכה מזכרת לנו תמיד כי יש אדון לעולם וכי לאדון הזה הכח והממשלה על הכל וכי הוא מקור החיים והטובות שעל כן הננו מברכים אותו על אשר יגמלנו תמיד.  ואולם החפשי (אשר ההתחרות הגסה דוברת בו כמ"ש להלן) אשר רק על כחו והשכלתו יחי-ה, בשיטת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולפי דעתו – המוטעת – אין אמונה ואין בטחון, אבל יש השתדלות ויש חריצות, ולכך הוא מקיים בנפשו רק את חצי המקרא של "ואכלת ושבעת" ולא את חציו השני "וברכת את ד"א", החפשי הזה הוא המכונה כאן בשם "נהנה בלא ברכה", וכשאמרו כאילו גוזל להב"ה וכנסת ישראל גילו לנו בזה את הפרץ הגדול שהחפשים פורצים בחומת האומה הישראלית.

כי הנה, כאשר נשאל את פי המהרסים האלה לאמר – עד מתי תחתרו חתירות תחת בית ישראל סבא?  יעיזו פנים נגדנו ויענו – שבו על ספסל התלמידים ולמדו פרק בהתפתחות העולם, ואז תבינו, כי "דת" ו"לאמיות" שני דברים נפרדים ואינם קשורים זו בזו, ואנו אם אנו חפשים בדת, הנה במה שנוגע ללאמיות, לאמים נלהבים אנחנו ואהבת עמנו כאש תבער בעצמותינו, ואם בנוגע לדת, הדבר הזה הוא במה שבין אדם למקום ולא לכם לריב את ריב ד'.

הדברים הללו מלבד שהם דברי מינות ואונאה, כי הכל יודעים שאנו מוזהרים בתורתנו לאמר – הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא אליו חטא, והכתוב אומר מפורש – תורה צוה לנו משה "מורשה קהלת יעקב", לאמר, לא ליחידים או לרבנים ניתנה התורה אלא לכל קהל ד' "קהלת יעקב", ולא לדור המדבר לבד כי אם "מורשה" לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי "התורה הזאת", ולא לבדות תורות חדשות, וערבים ישראל זה לזה ונושאים חטא איש על אחיו בעברו על התורה ולא יוכל החוטא לטעון לעצמו אני חוטא כאשר כבר משלו משל ממי שקודח נקב בספינה במקום המיוחד לו אשר לא יוכל להגיד במקומי אני נוקב ומה לכם בני הספינה כי תצעקו?

מלבד כל זה, הנה עקרה של הטענה בנוי-ה על יסוד של קורי עכביש, ושיטה זו של לאמיות בלי דת נתחדשה בזמן האחרון בבית מדרשם של החפשים אשר מת רגש האדם בקרבם (כיון "שמת אדם" נעשה "חפשי" מן המצוות), אשר אמרו להשקיט בזה את סערת רוחם ולמצוא נוחם לנפשם הרצוצה, ויעשו כעין פשר דבר ויפרידו בין הדבקים, בין הדת והלאמיות, לאמר, מן הדת רחקנו, אבל במה שנוגע ללאמיות, לאמים נלהבים אנחנו עוד יותר מהדתיים.

ואליבא דאמת, כמה מן הזיוף יש בשיטה זו, ואוי לה ללאמיות בלי דת, כי אם הלאמיות פתילה דולקת, הדת היא השמן, וכגורל הפתילה בכלות השמן כן גורל הלאמיות, אשר כל עוד לחלוחית של דת קימת הלאמיות חי-ה, ועם יובש לחלוחית זו מיד הלאמיות מתה.

ואם תצויר לאמיות בלי דת אצל עם החי בארצו ומולדתו תחת חסות ממלכתו, איך תצויר אצל ישראל, אשר בשביל לאומיות ערטילאית וגאותנית יסבלו מכל עם ועם שהם מתגוררים בארצו ואשר בשלה יסגרו בפניהם כל ענפי הפרנסה וכל שערי ההשכלה ויצרו ויציקו להם בכל גזרה קשה ואכזרי'?  ואם האב בעצמו עוד מחזיק מעמד מפני שבנעוריו ינק משדי האמונה ונקשר בעבותות חזקים לשרשו מאין יקח הבן כח לא להתכחש לצור מחצבו בכדי להשתחרר מהמועקה אשר לאמיות דלה ורזה זו מביאה עליו?

העולה מדברים אלה, כי מי שחותר חתירה תחת דת ישראל לא לד' לבדו הוא חוטא, אבל גם לעם הישראלי כבד עונו מנשוא, כי חותר חתירה גדולה תחת קיומו של הלאם הישראלי, אשר בבלי דת חלילה הרי הוא כספינה המטורפת בלב ים סוער, הצפוי-ה בכל רגע לסכנת שקיעה ביון מצולה.

הוא אשר אמרו חכמינו ז”ל: "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה", הוא האדם החפשי בדת, הרי הוא כאילו גוזל להב"ה ולכנסת ישראל, כי לא בנוגע למה שבין אדם למקום לבדו הוא חוטא, כי אם גם בנוגע לבינו ובין כנסת ישראל, במה שהוא חופר חפירה עמוקה תחת יסוד קיומה[85].

ואם בנוגע לתרמית החפשים האלה, מסתיים המאמר בדמיון של ירבעם בן נבט, כי בסקירתם החדה והחודרת עמדו חז"ל על דעתם של אלה אשר דרכו בדרכו של ירבעם בן נבט.

כי הנה, בתתנו את לבנו אל עניני העולם נראה כי המניע היותר גדול לגלגלי חרשת המעשה והמסחר ופתוח החכמות הוא – ההתחרות!  ומקרא מלא דבר הכתוב (קהלת ד' ד') – וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו, ונאמר עוד – קנאת סופרים תרבה חכמה.  כן הוא, ההתחרות היא כשרון המעשה, ואולם, שני מיני התחרות ישנם בעולם, האחת כשרה והשני-ה פסולה.  רואה אדם שחברו מצליח במסחרו בהבינו היטב את דרכי המסחר ובהיותו נושא ונותן באמונה באופן שמפיק רצון מלקוחותיו, מתקנא הוא ברעהו ונותן גם הוא אל לבו להשתכלל בדרכי המסחר ולא לבלות את זמנו לריק ולבהלה על שחוק הקלפים וכדומה, גם מחליט בדעתו לישא וליתן באמונה אף הוא ולקבל את פני הלקוחות בסבר פנים יפות, למען יצליח גם הוא כחברו, התחרות כזו היא "התחרות כשרה", וכן בחכמה אם בשעה שאדם רואה את חברו מצליח בלימודו ועולה במעלות החכמה והוא מתקנא בו ושם לילות כימים אף הוא על החכמה להשיגה, גם זאת "התחרות כשרה".  ואולם, אם בזמן שאדם רואה את חברו מצליח בעסקיו מתקנא הוא בו ושולח בו חצי זעמו להבזותו בעיני הכל ולהוציא לעז עליו ועל סחורתו ומרכלתו ועושה טצדקאות[86] להוציא את הלקוחות מחנות חברו, גם מוריד מחיר סחורתו למען הוכיח ללקוחות חברו כי אנה[87] אותם חברו והפשיט מעליהם את עורם, או אם בשעה שאדם רואה את חברו מצליח בלמודו מתקנא הוא בו ותחת לעמול אף הוא בלמודים להשיג את החכמה כאשר יאמר הפתגם – יגעתי ולא מצאתי אל תאמין – תחת זה מבטל הוא את גדלו של חברו במדה נפרזה למען התכבד בקלון חברו, התחרות כזו היא "התחרות פסולה ובזוי-ה".

שני מיני התחריות אלה נבדלים בזה, הראשונה והיא הכשרה היא באה להעלות מצבו ומעמדו של המתחרה, והשני' והיא הפסולה – באה להשפיל ולהבזות את רעהו של המתחרה, הראשונה מעידה על "זכות נפשו" של המתחרה, והשני' – על "שפלותה".

כשנשים לב לדברים הנאמרים מפיהם ומפי כתבם של המשכילים המדומים המקילים בכבוד האמונה, נראה כי הרבה מדבריהם ריח של התחרות פסולה נודף מהם.

הנה פלוני הדוקטור המוציא לאור מכתב עתי מלא וגדוש בספרות מכל המינים ולכבוד יום השבת בן זוגה של כנסת ישראל נותן הוא לחם משנה גליון כפול מלא על כל גדותיו, בדרך אגב מפליט הוא טורים יותר מאחדים המקילים בכבודם של המאמינים הפשוטים המחונכים על דרכי היהדות התמימה, האם לא ריח של התחרות פסולה נודף מטורים אלה, בהרגיש הדוקטור הזה כי לפי תום אמונת האנשים הישרים האלה אין מקום לדברי הליצנות וקלות הראש שלו אשר בם יכתים את עתונו, והוא בא לכסות קלונו בהבזותו את אלה שמתוך תום דרכם יוצא הוא נכלם ממעשיו.

והנה אלמוני המחזיק תיאטר ומטיף מוסר ודרך ארץ (לפי דעתו) באזני רבים מעל במת משחקו, מטיל הוא בדרך אגב (כן דרכם של אלה לדבר גבוהות מן הצד ובדרך אגב) מום בקדשי או בקדושי ישראל, ומי לא ירגיש כאן את ההתחרות הפסולה, כי בדעתו, כי זקנינו אשר חיו על פי התורה, הרחבה מני ים, והפך בה והפך בה דכולא בה, ובעתות הפנאי ממסחרם ומלאכתם קראו בספרי התורה ויתענגו ענג אמת לאמתו, והמאור שבה האיר את בתי נפשם באמונה ובטחון ובמדות נכונות ודרך ארץ להיות טוב לשמים ולבריות, תחת אשר נכדיהם אלו אשר ימלאו עתה את בית התיאטר ושומעים מוסר מפי מוכיח מודרני אשר בשם אקטיאור יכונה אין להם ולא כלום מכל זה, בדעתו את הדבר הזה אשר בעבורו עליו לסגור את בית מסחרו ולאמר ללקוחותיו כלך לכם מפתח חנותי כי לא בו תמצאו אשר תבקשו אך אל זקניכם התבוננו ותמצאו חיים, אכול קנאה הוא ועושה מה שעושה.

והנה ירבעם בן נבט העמיד שני עגלי זהב בישראל, אחד בבית אל ואחד בדן, ואמר להם – רב לכם מעלות ירושלם, ומדוע עשה ככה ומה הניע את לבבו זה?  כי אמר ירבעם בלבו – עתה תשוב הממלכה לבית דוד, כי אם יעלה העם לירשלם ושב לב העם הזה את אדוניהם אל רחבעם וגו' ויועץ ויעש שני עגלי זהב.

אילו הי' ירבעם תופס את ההתחרות הכשרה הי' שם לבו לדברי הנביא אחי-ה השילוני אשר נתן לו עשרה קרעים (לרמז על עשרת השבטים) ואמר לו – ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל, ובשומו את לבו אל כפל הדברים הי' מבין מיד כי כיון הנביא לאמר לו – אם תהי' שליט בנפשך לרסן את הלך רוחה ולהכניע את הגאוה והקנאה אשר לה להשתמש במדות אלה לרצון ד', הגאוה – ויגבה לבו בדרכי ד', והקנאה – קנאת סופרים תרבה חכמה, אם תעשה ככה, או אז תהי' למלך על ישראל.  אך הוא בגאותו הלך אחרי ההתחרות הפסולה והנמבזה המעקמת כל יושר ובוזה לכל קדש ומקדשת כל האמצעים למטרתה, וככה לא שת לבו אל דברי הנביא וככה נתן כבוד א' לעגלי זהב.

ולא עוד אלא שהתחרות פסולה זו טמטמה את לבבו, עד אשר גם בבוא הנביא מיהודא לבית אל (בשעה שעמד ירבעם על המזבח להקטיר) וקרא על המזבח את הקריאה – מזבח מזבח, כה אמר ד', הנה בן נולד לבית דוד וגו' וזבח עליך את כהני הבמות וגו', גם נתן מופת ביום ההוא – הנה מזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו, גם באותה שעה לא שב ירבעם מדרכו, כי שלח ידו אל הנביא לאמר תפשוהו!  והנה ידו יבשה ולא יכול להשיבה עד אשר התחנן לנביא והוא התפלל לד' ושבה ונרפאה, גם המזבח נקרע והדשן נשפך כמופת אשר נתן הנביא, באופן אשר ראה בעיניו התגלות אלקות אשר תפסו הב"ה בבגדו לאמר חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ובכל זאת לא שב מדרכו הרעה!

הוא אשר יגלו לנו חכמינו ז"ל, כסבורים אתם שירבעם אחד קם לישראל והוא מת ואין עוד, לא כן הדבר, כי כל חפשי הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה אח הוא לאיש משחית זה ירבעם, שהרי גם הוא אוחז בהתחרות פסולה זו שאחז ירבעם, התחרות אשר לא תשוב מפני כל, גם מפני התגלות אלקות כאשר נגלתה לירבעם (גם זה מס' אמרי משה הנ"ל).

ד' ישים חלקנו בין אלה שאינם נהנים מהעולם הזה בלי ברכה ויהי' שלום בחילינו שלוה בארמנותינו, אמן.

 

טו: נאם רחל

גם רחל באולם הנשים נאמה נאם ליום בנותה בית בישראל.

– עם ישראל יש לו משרה נכבדה בתבל, משרת "מורה לעמים" כי כן כתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" – ממלכה ללמד לעמים דעת א' בארץ.  וכן יאמר הנביא בשם ד' (ישעי' מ') – אני ד' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואתנך לברית עם לאור גוים לפקוח עינים עורות וגו'.  ואמנם, כבוד רב לא קבל המורה החשוב הזה מתלמידיו הרבים, ביחוד בימי הבינים, אך בכל זאת לא עזב את משרתו, ואדרבה, בהרגישו כי אין משרתו על מנת לקבל פרס, נשאה משרתו זאת חן בעיניו עוד יותר ולא הרבה ממנה.[88]

חפצה אני להראות בנאמי זה, כי משרה נכבדה זו, מורשה היא לנו מאבותינו מאת צור מחצבנו, אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים.

האדם הגדול הזה הי' המורה הכי גדול בתבל, באמונות ודעות, בהנהגה ישרה ובכל מדה נכונה, ויותר שהי' נאה דורש הי' נאה מקיים, ולמופת לרבים שמש: אם במסירת נפשו על אמונתו הצרופה – באור כשדים, אם בנדיבות לבו ורוחו – בקבלת פני אורחיו אשר חשבם לערביים, אם באהבתו לבריות – בתפלתו על אנשי סדום ועמורה, ואם במסירת נפשו על הצלת קרוביו – בהצלתו את לוט.

אם אבוא לדבר על פרשת מעשיו הגדולים והכבירים על אידיאליו הנשגבים והטהורים ועל רגשותיו הנעלים, על מדותיו הטובות ועל הנהגותיו הישרות, הנה הזמן יכלה והדברים לא יכלו, אך לדוגמא אקח לי אחד המעשים הנפלאים מפעל אדם גדול זה, וממנו ידונו השומעים על השאר.

אדברה בענין הצלתו את לוט, אך לפני זה אפתחה במשל פי: מה שספר לי איש אחד:

אדם אחד בא אלי ואמר לי – באתי אחי לבקש טובה ממך, אך בטרם תשמע את בקשתי הנני מבקש אשר תשמע מי ומה אני, דע לך אחי כי לפני שנתים הייתי עשיר גדול, באותה שעה הייתי "למדן" "פקח" ו"משכיל", כאשר ימליצו העולם לאמר – וכסף וזהב ירבה לך, אז, וכל אשר לך ירבה, ואולם עתה אבד רכושי בענין רע, והנה אבדו לי כל תארי הכבוד שאמרתי, ונשארתי אדם פשוט, לא למדן לא פקח ולא משכיל, ומה שהוא יותר רע, כי נשארתי מחוסר לחם באין כל מקור לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי, והנה שמעתי כי אתה נוסע לעיר פלונית אשר שם יש לי קרוב עשיר גדול והוא גם ידיד נעורי, ובאתי למסור על ידך מכתב אליו בבקשה למסרו על ידו ממש וגם להמליץ עלי לפניו אשר יחוס עלי לתמוך בי בתמיכה שיש בה ממש, מובן שקבלתי מידו את המכתב והבטחתי לו למלא את בקשתו.

אנכי באתי אל בית הגביר וספרתי לו כי מעיר פלונית אני וכי קרובו פלוני דורש בשלומו.  הגביר שמח מאד בדרישת שלום זו, ואמר לאשתו בבדיחת דעת, את רגילה לחשבני כאיש משפל היחס, שאלי עתה את האיש הזה על דבר קרובי בעיר פלונית אשר הוא לי שני בשני, ותשמעי ממנו עד כמה חשוב ומכובד האיש הזה בעירו, כי הוא עשיר גדול פקח משכיל ולמדן.

כששמעתי שהעשיר הזה מתפאר בקרובו, אמרתי לו כי גם מכתב מסר קרובו בידי.  הגביר קבל את המכתב מידי, הוא קורא בו שתים ושלש דלתות ומשליך אותו מידו (באותה שעה לא היתה האשה בבית), הוא אמר בכעס – השמעת חוצפה?!  אנכי שאלתי את פי הגביר וכי איזו חוצפה מצא במכתב שקרא?  וענה לי הגביר – וכי מי לא יכעוס על זה, אשר יבא איזה קבצן מסוף העולם אשר לא ידעתיו מעולם וישלח לי מליצות בבקשה אשר אחוס וארחם עליו ועל בני ביתו הגועים ברעב, כי אני הנני הגומל היחידי אשר עליו הדבר מוטל!?

אנכי לא האמנתי למשמע אזני, ושאלתיו לתומי – אדוני, והלא לפני רגעי מספר אמרת לי כי האיש הזה שני בשני הוא לך גם התפארת בו, ואיך בן רגע שנית את טעמך?  הגביר ענני אז – אינני זוכר בדיוק מה שאמרתי, ואם אמרתי שני בשני היתה כונתי כי זקני עם זקנו היו שני בשני.  אנכי לא יכלתי להתאפק ועניתי להגביר בלצון – כמדומני אדוני שאתה כהן!  הגביר הביט עלי בתמרון כאומר באר דבריך, אנכי המשכתי בדברי, בתחלה כאשר חשבת כי קרובך עשיר הוא שמחת בו והתקרבת אליו כשני בשני, ועכשו שנודע לך כי עני האיש הזה עני החשוב כמת ברחת ממנו כאשר יברח כהן ממת.

אחיותי הכבודות, הספור הזה הוא אך ציור, אבל כמה מן האמת יש בציור זה?  הלא גם בזמננו זה אשר הכל ידברו בשם הציויליזציא ובשם אהבת האדם, גם עתה רואים אנו, כי "אוהבי עשיר רבים ודל מרעהו יפרד", ואם בדורות האחרונים כך, אף כי בדורו של אברהם אבינו, בדור שהי' מקום לתורת סדום ועמורה אדמה וצבויים, באותה שעה בטח לא הבינו כי אם להיות אחים למי שאין לו צורך באחים, ולהפר אחוה למי שהוא זקוק לה.

ומה אנו רואים באברהם אבינו?

לוט הי' בן אח לאברהם.  לוט זה לא הי' דומה לאברהם כלל, "ויסע לוט מקדם – נסע מקדמונו של עולם", "ויאהל עד סדום – כל עוף למינהו ישכון" (מדרש).  והנה באו ארבעה מלכים אדירים וישבו את לוט ואת רכושו, ומה עשה אברהם באותה שעה? הוא לקח שלש מאות ושמנה עשר איש חניכי ביתו ורדף אחרי המלכים!

נצייר נא, כי פגעו בו אנשים ושאלוהו: אדוננו אברהם, מה אתה רץ ונחפז כל כך?  אברהם השיב להם: הוי צרה גדולה, כי נשבה לוט אחי היקר!  האנשים ענו לו: – מה אתה סח אדוננו?  הלא לוט הוא רק בן אח לך, גם לא יקר כל כך!  וענה אברהם ואמר: אמת, כל עוד לוט ישב בשלוה הי' רק "בן אח", ואולם עתה, כשהוא בסכנה ויש לו צורך באחים, "אחי" הוא, בבקשה הניחו לי וארדף להציל את אחי היקר לוט כי הוא בסכנה.

וגם ההשגחה העליונה ענתה לעמתו, רדוף והצלח!  כי אצלך נשתנו סדרי בראשית ומבן אח היושב בסדום נעשה אח יקר, ולכן אשנה גם אני את סדרי בראשית, וכאשר תשליך עפר על האויב יהפך לחצים וכאשר ישלח הוא בך את חציו יהפכו לקש!

כל הרעיון היקר הזה כלול אחיותי במלים קצרות בתורה: "ויקחו את לוט בן אחי אברם – רק בן אחיו, והוא יושב בסדום – כל עוף למינהו, ואולם וישמע אברהם כי נשבה אחיו – כשנשבה הרי הוא אח"!

כשנשכיל להבחין בין הציור הראשון, אשר הוא דמות אמת לאהבת אחים השוררת באנשים מאז ומקדם ועד נכון היום, ובין הציור השני אשר הוא ציור אמת לאהבת אחים שהיתה נובעת בלב הענק הגדול אבינו, תתקבל לנו דמות של נפש ענקית שהיתה לאבינו, דמות אשר תוכל לפקוח עינינו לראות ולהבחין את כל ענפי האנושיות אשר באו לידי התגלות במעשיו של ענק זה, ולהבין בזה, אשר גם בעת אשר תגיע השלימות האנושית למרום קצה, גם אז לא יחדל אבינו זה מלהיות המורה יותר גדול בעולם, וגם מפתחי האנושיות היותר גדולים ישאר להם ללמוד ממנו פרק בהלכות נדיבות הלב אהבת הבריות אהבת האמת ועוד ועוד.

ובזה נבין סוד שיח רבותינו ז"ל (ברכות יד): הקורא לאברהם אברם עובר ב"עשה" (והי' שמך אברהם) וב"לא תעשה" (לא יקרא שמך עוד אברם), וזה בהקדם מה שאמרו עוד (שם): "אברם הוא אברהם (דהי"א, א') – בתחלה נעשה אב לאדם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו (אב המון גוים)."  הדברים עתה מבוארים השם "אברהם" מורה כי אבינו הוא אב ומדריך לכל העולם כולו כל ימי עולם, וכל מי שקורא לו "אברם", לאמר, כי רק במדינתו במקומו ובשעתו הי' אב במקום ובשעה שהחשך כסה ארץ, אותו איש עובר בלאו ובעשה, אותו איש מדבר כנגד התורה וכנגד האמת, כי עדות ד' הנאמנה מעידה עליו בכח מפעליו כי "אברהם" שמו, אב ומורה לכל העולם כולו עד סוף כל הדורות.

אי לזאת, בשעה שאנו הולכים לבנות את ביתנו, בית בישראל, העם המורה, גזע להאב המורה, עלינו לקבוע בלבנו את זכר אבינו הגדול מורה המורים, לקיים מצות נביאנו הגדול לאמר – הביטו אל צור חוצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו (ע"כ מס' אמרי משה הנ"ל).

וכשנשא את נפשנו משפל מצבנו החומרי להסתכל ולראות גבוה במדותיהם ומעשיהם של אבותינו הקדושים כאשר יורנו הרקוד ב"קדוש" (כמבואר בח"א צד 65) יתנשאו ויתרוממו רגשותינו, ומטבע יתאוה לנו לעשות אך טוב וחסד כאבינו אברהם[89], כאשר כתב חכם אחד, אשר טייס מפורסם עלה ע"י אוירון לגובה ידוע ומצא לתמהונו שהקומפס אשר מטבעו פונה הוא בארץ לצפון, הנה למעלה פנה מזרחה, וכן האיש הישראלי, כל זמן שהוא מביט למטה, המחט המגנטית שלו נטוי' לצפון (מצפון זהב יאתה ולעמת זה מצפון תפתח הרעה), אבל כשמגביה עוף למעלה להפרד מתאות העולם ולהתרומם אל הגובה הראוי, כח המושך של נשמתו פונה מזרחה – מי העיר ממזרח צדק, צדק צדק תרדוף למען תחי' וירשת את הארץ.

כל הקהל אשר באולם הנשים התרגשו מנאמה של רחל, ואחת הגבירות נגשה אלי' ואמרה לה – בנאמך זה, רחל היקרה, הראית כי כלילת יופי את בחיצוניותך ובפנימיותך עוד יותר כאשר יאמר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה (בני ישראל הם בני מלכים ובנות ישראל בנות מלכים), וכי ניצוץ מנשמת רחל אמנו היא נשמתך, יהי רצון אשר תבני בית כבית רחל אשר ממנה מלכים וצדיקים יצאו ואשר בנחלת בני' נבנה בית מקדשנו אמן.

 

טז: שבע-ברכות האחרון

במסבת השבע-ברכות האחרון נסבה השיחה על יחוסי המשפחות.

רחל הראתה לדעת כי דבר זה צריך זהירות יתרה, כי בטהרת המשפחה מונח הגרעין של קיום העולם ובעבור שלא נזהרו בה בדורות הראשונים באו לכלל כליה בדור המבול.

– הכתוב מספר, אמרה רחל, "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם, ויראו בני הא' את בנות האדם כי טובות[90] הנה, ויקחו להם מהם נשים".  בני הא' – הללו הם "בני שת" אשר הלכו בדרך ד' כמו שלמדם אדם הראשון אביהם, בנות האדם – אלו "בנות קין" אשר סר מאחרי ד'.  ובא הכתוב כאן להעמיד על פתרון שאלה חמורה – תינח[91] בני קין ירדו פלאים בימי דור המבול, כי בעזבם את ד' והלכו בשרירות לבם הנה שקעו ביון מצולת התאות וההשחתה עד לכלה, ואולם בני שת אלה שהלכו בדרך ד' מנין הגיעו הם לירידה כזו עד אשר נגזרה גזרת כליה על העולם כלו וגם הם היו בכלל?  ומספר הכתוב כי לא ידעו בני שת להזהר בצואת אביהם, אשר כפי מה שכתב השר אברבנאל (בשם ספר הישר) צוה שת על בניו להזהר בטהרת המשפחה לנטוע ענבי הגפן בענבי הגפן ולא להתחתן עם בני קין לשתול ענבי הגפן בענבי הסנה, והם לא שתו אל לבם להתבונן לאיזה חנוך יכלו להגיע בנות קין בבתים של חפשים כבני קין ואי אלו פירות יכולים להתקבל מנשואי כלאים כאלה?  וככה הלכו בני הא' הם בני שת ולקחו להם נשים מבנות האדם הן בנות קין, עד שהביאו שואה על עצמם והשחיתו את בניהם אחריהם למחות את העולם כלו בשל אי זהירותם.  ומה היתה הסבה אשר נכשלו באי זהירות גם עברו על צואת אביהם?  על זה מספר הכתוב – כי טובות הנה, בני הנעורים של בני שת תעו אחרי עיניהם כי הוכו בסנורים מיפין של בנות קין אשר ידעו להתקשט וללבוש פריצות לצוד לבבות בחרמן[92].

באותה שעה, בהתגבר ההתבוללות בין בני שת ובנות קין, "ויאמר ד' לא ידון רוחי באדם", רוחי הטהור שנתתי באדם, אשר יבקר את מעשי בני האדם ויביאם בדין על כל נעלם, ואלה המעשים שאינם לפי רוחו יוכיחהו על פניו וייסרנו, זה "מוסר כליות", אשר ייסר את האדם הישר ולא יתן לו מנוחה בעשותו דבר שלא כהוגן (אף לילות יסרוני כליותי), רוח זה עובד באדם כל זמן שהוא שומר על הצניעות על טהרת משפחתו[93], ואם אמנם כי יש לו מלחמה כבדה כנגדו, מלחמה מצד החומר, אין המצב מסוכן כל כך, אך לפעמים הוא מנוצח ולפעמים מנצח, תדעו, שהרי בדור קינן הי' המצב מתאים למצבו של דור קין ובדור שאחר זה חזר האדם ונתעלה להיות דור מהלל-אל (להלל לא'), – ואולם כשבאים ומכתימים את החיים המשפחתיים, בזה רוח ד' נחלש ואובד את כלי זינו ולא ידון עוד באדם, הוא מוכרח להתפטר ממשרתו ולעזוב את מקומו להבשר אשר הוא ישתלט באדם, "בשגם הוא בשר", עד אשר גם הוא שב להיות גשם ובשר!

זה שאמרו חכמינו ז"ל "מטבע של אברהם אבינו", אנשים מוציאים כל ימיהם על המטבע, ומה היא מטבע של אברהם אבינו?  על מה הוציא הוא את ימיו?  הוא השתדל אשר, "זקן וזקנה מצד זה", כשם שהתנהגו אברהם ושרה בימי חייהם, כן, "בחור ובתולה מצד זה", הם יצחק ורבקה אשר גם הם ילכו בדרכם, וזה שמצאנו לו לאברהם אבינו שנזהר בבקשו בת זוג ליצחק בנו שתהי' ממשפחתו ומולדתו גם תהי צדקת ובעלת מעשים טובים שעל זה שלח את עבדו זקן ביתו אשר ידע לבחון הדבר וכמו שראינו שבחן אותה בנדיבות לבה.

– מה הענין, שאלה אחת המקוראות, אשר בשבת שאחר הנשואין מוליכים את הכלה לבית הכנסת וקוראים את החתן ל"שלישי" או ל"ששי"?

– הענין פשוט, ענתה רחל, להחתן מודיעים שפסק כבר מלהיות נער, כי עתה שב להיות איש באנשים ועליו להשתדל להיות איש, ואת הכלה מוליכים לבית הכנסת בנגוד למנהג החפשים אשר מיד אחר הנשואים עושים הם טיול של תענוג להתענג על תענוגי הזמן, ואם בראשית בנין הזוג משקיעים עצמם בתענוגות הזמן כל הימים הולכים על הרוב כך להבל ולריק, ולכך נהוג אצל יראי ד' להפך אשר יתענג הזוג תענוג רוחני מיד בצאתו לאויר העולם לבנות את ביתו, כענין שאמר הכתוב, שמחתי באומרים לי בית ד' נלך, וכענין שאמר דוד המלך ע"ה, אחת שאלתי וגו' שבתי בבית ד' וגו' לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו, והכל הולך אחר כך ונמשך אחר ההתחלה, אשר כל התענוגים יראה הזוג בנועם ד' וברדיפה אחר מצותיו.

רחל התכונה באותה שעה להאריך בענין טהרת המשפחה לפני הנשים הצעירות שהיו שם ולכך ספרה להם את הספור של:

 

כדת וילהלם הגדול

ומעשה שהי' כך הי' – בארץ גרמניא המנהג שרב העיר מסדר קדושין ואסור לסדר חופה כי אם בנוכחותו.  רבנו יעקב צבי מקלנבורג שהי' רב בקניגסברג נודע לו כי נשים רבות מסוג של המשכילים אינן שומרות על טהרת הנשים ונעשה דאוג ביותר על הדבר, הוא נהל חקירה ודרישה בדבר והוברר לו כי כל נקודת הכובד נתונה בפעם הראשונה, העלמות אשר לגאותנותן אין גבול קשה לאבותיהן לפעול עליהן בענין זה, ומכיון שבפעם הראשונה נכשל הנסיון חלילה קשה מאד אחרי כן לתקן את מעות, ואולם ההורים המצליחים בפעם הראשונה לשמור על טהרת בנותיהם, לא קשה עליהם עוד לנהלן על מי מנוחות של יהדות טהורה.  על יסוד זה החליט הרב לא ללכת לסדור קדושין עד אשר יבטיחו לו ההורים ב"הן צדקם" כי נהגה הבת כדיני הטהרה.  הדבר הזה שמש אזהרה גדולה להורים לעשות כל אשר ביכלתם לנהל את הבת בדרכי טהרה.

פעם אחת קרה במקום נכבד שההורים לא יכלו לפעול על לב הבת בשום אופן לעשות כדת, ובהיות שהבת הי' לה הכרה בבית המושל הכריחה את הרב בפקודת המושל לבא לסדר לה קדושין.  הרב ראה שאין לו ברירה והלך וסדר נשואין כנהוג, ובהגיעו ל"הרי את מקודשת", שהמנהג שם שהרב אומר מלה במלה עם החתן (שלא לבייש את מי שאינו יודע) הקריא לו – הרי את מקודשת לי בטבעת זה "כדת וילהלם הגדול".

– מה זה "כדת וילהלם"?  החל הקהל לצעוק בקול, והלא צריך: "כדת משה וישראל"!

– אבל הדבר הזה, ענה הרב, הוא כדת וילהלם הגדול, כי כן צוה המושל ואולם, לפי דת משה וישראל יש לנהוג טהרה, וכשאין הטהרה נשמרת אין כאן כדת משה, ואיך אגיד שקר ובפרט בפני קהל אנשים נכבדים?

– הידד הידד, הרעישו את האויר, בחכמה רבה נהל הרב את הענין.

– ומה הי' הסוף של אותה החופה?

– הסוף הי' כמובן, החופה נדחתה לשמנה ימים ואחרי כן העמידו חופה כמו אצל כל בנות ישראל הכשרות, המלים הספורות "כדת וילהלם" העמידו את הכלה היטב על טעותה, גם הממשלה נתנה הצדק להרב, כי הי' הדבר באמת כדת וילהלם כשהלך הרב בפקודת הממשלה.

 

יז: ברכת אם לפני חופת בתה

לאחר שבעת ימי המשתה כבדו את הזוג הצעיר במקום חשוב בשושבינות, רחל לקחה רשות מאם הכלה להגיד לפני הכלה דברים אחדים בשמה לפני החופה וכה אמרה:

בתי היקרה, מודה אני לפני אבינו שבשמים אשר זכיתי להביאך לתחנת המסע של החיים, הה, עשרים המיל מהעירה ועד התחנה, כמה מסוכנים הם כמה מרוע האויר בהם, לא פעם נהפכה עגלת השלג אתך על עצמותי היבשות וכמעט שלא נתרסקו, ולא פעם הצליפה[94] הסערה בפני ובעיני, הודות והלל לד' אשר נתן בי כח לשאת ולסבול את הכל ולהגיע אל הרגע להושיבך בעגלת המסע.  ראי בתי, הזהרי, עליך לנסוע דרך ארוכה מאד, חיי בידידות עם הנוסעים, אם פעם נעשה המקום צר לך, ראי לכלכל בעדינות את הלחץ, הזהרי לא לאבד את תעודת מסעך, למען לא יורידו אותך חלילה באמצע הדרך.  הנמשל בתי היקרה – עשרים שנה נהלתי אותך בדרך, מיום צאתך מעירתך החשוכה (מבטן האם), הרבה הי' לי לסבול מהאויר הקשה, אבעבועות, אדמדמת, שינים, מחלות הצואר הבטן הקיבה ועוד, לא על כל אם בישראל, ואחרי כל אלה כשזכיתי להכניסך בבית הספר ללמדך ולהשכילך בינה החלה "סדרה" חדשה של רוגז עצבים, עד שזכיתי להובילך אל החופה, להביאך אל המסע אשר בו תחלי במסע החיים העצמי, ראי בתי אשר תוכלי להחזיק מעמד, היי אשה נאמנה לאישך, בעלת-בית להנהלת הבית, ידיד להנוסעים השכנים והקרובים, וביחוד תהיי אם לבנים, עליך לדעת בתי, כי להיות אם לבנים הרי זו משרה נשאה, כל ההולכות אל החופה מקבלות על עצמן את הדבר, אך לא כולן זוכות למלא את התפקיד הזה כראוי.  דבר אחד אגיד לך, מה שדוד המלך ע"ה אומר, "אשתך כגפן פורי' בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך", ז"א, האילן השתול ונח במקומו הוא נותן פרי לשם ולתהלה, אבל בשעה שהאילן נרדף לכל רוח, זאת אומרת שהאם רצה מבית לבית לבקר בקורים נשפים וכדומה, באותה שעה היא נלקית עד שהיא זקוקה לנסוע לבתי הרחצה ולמרפאות ואז הפירות נובלים חלילה לפני זמנם, הזהרי איפוא בתי לשמור על כבודך, כל כבודה בת מלך פנימה, כבוד בתו של אברהם אבינו, להשגיח על ביתה ועל ילדיה, ראי בתי, שמרי על תעודת מסעך שמסרו בידך למעלה בשמים לזמן של מאה ועשרים שנה, שמרי לבל תאבדנה חלילה כשלא תזהרי בשלש המצוות שנמסרו לידך[95] אשר סמנן חנ"ה כשם אמנו חנה הנביאה[96], אה, מה מעציב, כשנשארים עומדים באמצע הדרך מבלי תעודה, מוכרחים חלילה לרדת ממסע החיים בימים הרעננים, והפירות מתיתמים חלילה מבלי האילן, השם ישמור כל בית ישראל מאסון כזה.  ואולם, כשאת בתי תהיי כגפן, הבורא יתברך יברך אותך בברכת גפ"ן, ראשי תבות, גבורה (אם בגבורות שמנים שנה) פרנסה נחת, ואני מסיימת ברכתי, המקום יצליח את מסע חייך ירום ונשא מזלך ותחיו שניכם כזוג של יונים[97] אמן.

 

יח: זבח הפסח

בליל פסח הי' יוסף בבית חותנו ר' מרדכי יודנפרינד, רחל ערכה את השלחן ברב פאר בכלי כסף וכלי זהב כיאות לחג מכובד זה בישראל.  ר' מרדכי ישב בראש ותרגם את ההגדה ובארה כיד ד' הטובה עליו.  הוא עמד ביחוד על ענין הסמנים שנתן ר' יהודה לעשר המכות: דצ"ך עד"ש באח"ב, והקריא לפני המסובים באור הגון מתוך הספר "מעשה אלפס ופרי הגפן" (פ' וארא ובא) הדברים ענינו מאד את המסובים, ועשו את אזניהם כאפרכסת.

משם עבר לענין קרבן פסח והראה כי ענין זה של הקרבת הפסח לא זו ששמש זכרון לימות עולם, ימי צאתנו ממצרים, כי פסח הב"ה על בתי אבותינו במצרים בהכותו את בכורי מצרים אשר אין בית אשר אין שם מת ואת בתינו הציל, אלא שהי' קרן אורה וישועה לעמנו כל ימי הגותם אותו, ולולא שבא ירבעם בן נבט והפריע את העם מעבודתו, כי אז לא גלינו מארצנו ולא חרב בית מקדשנו.  כי הי' ענין זה של הקרבת הפסח ענין שתופי לכלל העם הם ונשיהם ובניהם וטפם[98], והכל עלו לירושלם, והכל נצטפפו בהר בית ד', מקום שם שאפו רוח של טהרה ורוממות ומדות נעלות מעלות ריח כקטרת, מקום שם נמנו חבורות חבורות על הפסח ומתוך אהבה וחבת ריעים יתנו צדקות ד' עם ישראל בצאתם ממצרים וכל הימים, ובריח התום והטוהר איחד את לבבות העם ועשאם כאיש אחד, אחוד שלא על נקלה יכול להתפרק, אחוד שאיחד את העם לכל ימי השנה (עד התחדש האחוד הזה לתקופת השנה בפסח הבא) לעזור איש את רעהו לעודדו ולשמח את לבבו, להיות כלם כאיש אחד בבוא עליהם צרה, לעמד כחומה בפני אויב ומתנקם כנגד איזה שבט שיהי', מה שהטיל ממילא את מוראו על כל העמים השכנים לא להרע ולהשחית לאיזה קבוץ מישראל או באיזה חלק מן הארץ, בדעתם כי הנוגע בחלק נוגע בה"כל" ומקים את ה"כל" כנגדו, אשר על זה כיון הכתוב באמרו: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד"א" (שמות לד, כד), אין כאן הבטחה גרידא, להבטיח משוד שודד או גנבת גנב בשעה שתשיג ידו לשדוד ולגנוב בהיות שאין האיש בבית, אבל יש כאן אדרבה, בשורה, על תוצאה הפוכה לטוב מתוך עלי' זו לראות את פני ד"א, אשר דוקא בכח עלי' זו תוטל אימת ישראל על כל העמים מסביב, אשר לא יחמוד איש את ארצו, בדעתו, כי לא יחרוך רמי' צידו, וכי העם הזה, אשר עליתו זו תאחדהו ותלכדהו, כחו אתו ופעולתו לפניו, להציל גזל ושוד מיד שודד, ולתת לקח לחומד ארצו, אשר ישביע מעתה את בניו לדורותיו לא לנגוע ולא לחמוד במה שהוא שייך לישראל.

באופן ישר היתה איפוא הקרבת הפסח ענין של הכרת טובה לד', להכיר את טובתו עלינו, אשר כעם בני ישראל כבני חם, אלו ואלו עובדי ע"ז היו ובבוא הב"ה לפרוע פרעות בעם מצרים לעשות שפטים בבכוריהם אליליהם אשר ישתחוו להם, פסח הב"ה על בתי אבותינו ולא נתן למשחית לפגוע בהם.  אך באופן אי ישר נסבו הסבות אשר נתאחד ונתלכד העם כאיש אחד להיטיב איש את רעהו ולתמוך איש ברעהו לחזקו ולאמצו ולהכיר טובה זה לזה ואלו לאלו בינם לבין עצמם, באופן שכל ענין הפסח הי' לשרשרת כפולה ומכופלת של הכרת טובה בעם בינו לבין עצמו ובינו לבין הב"ה כל הימים.

אך אין לכם דבר טוב ומועיל אשר לא ימצא לו שטן עומד על ימינו לשטנו, ואם הב"ה בחכמתו העשוי' לבלי גבול וברחמיו המרובים לבלי תכלית כונן את הענין של שעבוד מצרים לשם המטרה הנשגבה לעקר מלב ישראל (מבחר המין האנושי) את המדה המזוהמה שהטיל הנחש באדם היא המדה של כפית טובה, כי פתח הנחש הקדמוני הלז בדלטוריא של "יודע א' כי ביום אכלכם ממנו וגו' הייתם כאלקים", דלטוריא שהא' אינו חפץ בטובת ברואיו, ולא לטובת האדם מנעו מעץ הדעת וסיים האדם הקדמוני במענה של "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", מענה של כפית טובה כי לא לטובתו נתן הא' את האשה לאדם כי אם להכשילו, ואם עשה את זבח הפסח לכותרת המטרה הנשגבה הזאת, אשר זה עם כל ההכנה והתכונה הרבה אשר מסביב לו ישיב את לב ישראל אל הא' להאמין בטובו ובטובתו ואל ישראל חברו להכיר גם בטובו כי עושה הוא באשר יחפץ בטובת רעהו, הנה קם לשטן למטרה נשאה זו איש אשר לא ידע לזכך את נפשו במי טהרה של מדה זו, ודוקא אדם גדול אשר יכול לחתור חתירה עמוקה תחתי' ולערער אותה עד היסוד בה.

האדם הזה ידוע לנו בשם ירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את הרבים, אשר בעבורו ירדנו פלאים ונשבר העם לרסיסים ואבד את ארצו ואת מקדשו, עד היום דוויים וסחופים אנו בגולה עד ירחם ד' עמו וישיבנו קוממיות לארצנו.  תחלת הדחתו של איש זה היתה מתוך כפית טובה, שלמה בן דוד מלך ישראל מנה אותו לשר על סבל בית יוסף ותחת להכיר טובה לשלמה על אשר הרימו מאשפה ונשאו לראש להיות קצין עם, הי' ירבעם כפוי טובה והשתמש בגדולתו זו שהשיג מיד שלמה והרים יד במלך (מ"א א), והדבר מצא לו מהלכים כי בה בשעה נפקדו עונות שלמה, וירבעם הוקם לשטן לבית דוד, אך ירבעם לא נשען על חסדי ד' אשר הקימו למלך על עשרה משבטי ישראל בידי נביאו אחי' השילוני מאחר שהשיג השלטון בידו חזר והאמין כי החזקת השלטון בידו תלוי' בכחו ובחכמתו, וחזר והי' כפוי טובה לד', ובכח הממשלה שמסר ד' בידו עמד והרים גרזן על אותה עצה עמוקה שיעץ ד' לאותו צדיק הקבור בחברון היא העצה אשר ילכו בניו למצרים ויהיו עבדים בארץ לא להם[99] למען ידעו בצאתם משם כי ד' הוא הטוב והמיטיב וכל טובם בידו ויכירו בטובתו לטובתם ולהארכת ימיהם בעולם זה ובעולם הנצח, והנה בא ירבעם והרים גרזן על העלי' לרגל אשר היא היתה לנקודת המרכז בעצת ד' להביא ההכרה בלב ישראל לטובו, ויחד עם זה שבר את אחדות העם והעמיק להפריד בין שבטי י-ה, ולא עוד אלא שאלה שהיו ברשותו גם ביניהם הפריד, בהעמיד להם "שני עגלים" בשני קצות הארץ, האחד בבית אל השני בדן!  וככה הי' האיש הזה כפוי טובה כפול ומכופל מכל צד, אם בין איש לרעהו ואם בין אדם למקום, עד אשר יכול להרוס אותה העצה העמוקה כמעט עד היסוד, לולא ד"צ שהותיר לנו שריד כמעט.

ועל זה אמרו חכמינו ז"ל – תפשו הב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, "בבגדו" זה יש לו מובן כפול, הוא גם בגד וגם מעל (בגידה), אמר לו הב"ה לירבעם, ראה עד מה ירדת פלאים, נתן לך שלמה בגד, הוא שמלה של קצין העם ואתה הפכת את הבגד הזה למעל והרימות יד במלך שלמה בכח הנשיאות הזאת שנתן לך, אנכי נתתי לך בגד, הם עשרת הקרעים שמסרתי בידך על ידי עבדי אחי' השילוני ובזה הקימותיך למלך על עשרת שבטי עמי, ואתה השתמשת בבגד זה למעול בי ולהרוס מטרה שאנכי ארגתי וטפלתי בה מאות בשנים, ואשר כל העם הזה סבל אך למענה, ולא עוד אלא שהסבות את לב העם אחורנית, לתת להם א' חדשים אשר לא ידעום להמרידם עלי בפעל ממש, השמת לב אל הבור העמוק אשר ירדת בו?  חס אני על כל עמלי שעמלתי לטובת עם זה מיום שהכרתי את אבותיו אברהם יצחק ויעקב ובבקשה ממך חזור בך, ואז, נטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן, אני מבטיח לך כי לא יהי' הדבר הזה שאתה ירא ממנו, פן תאבד לך הממשלה על עמי, כי כל מי שאני פוסק לו טובה אינני עשוי לחזור בי, תדע שהרי קצפתי על שלמה, ואף על פי כן, לא חזרתי בי ממה שהבטחתי לבן ישי אביו, ולא קרעתי את הממלכה כולה מידו, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן בתור ראשי ומנהלי עם קדוש.

יוסף – מזמן שמעתי מאמר זה של חכמינו ז"ל, והי' מוקשה בעיני מכמה צדדים ותשואות חן חן לך אבי, אשר לנוגה דבריך המאירים כספירים אורו עיני גם היו הדברים בפי למתוק מדבש, ואולם עוד שאלה מפליאה מנקרת במחי, כי דברי אלקינו הלא מדודים ושקולים וקבועים דבור דבור במקומו הראוי לו, ואם כן, כשאמר הב"ה "ואתה ובן ישי" והקדים את ירבעם לפני בן ישי בטח שירבעם הי' עתיד לילך בראש, ואיך זה בא ירבעם ושאל: "מי בראש?" ולא עוד אלא שהב"ה נעשה כסותר את עצמו, כשהשיב לו: "בן ישי בראש!" והלא בדבריו הראשונים הקדים את ירבעם לבן ישי?  ואם שמעתי מפי רבי ה' חפץ כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, הדבר הזה אמור לגבי סדר זמנים כמו שהסביר לי רבי ואולם יש קפידא בהקדם ואחור ואם הקדימה התורה את המאוחר כל שכן שיש שם כונה מיוחדת להעמיד את הקורא על איזו מחשבה עמוקה, ומה הסתירה הזאת בקדימה ואחור בדברי הבורא ית'?

ר' מרדכי – יפה שאלת בני, ומני ומנך תסתיים שמעתתא (ממני ומאתך יתברר הדבר), הב"ה הוכיח לירבעם כי עינו טובה עליו, וכי בעין יפה פסק לו ממשלה, שהרי נתן לו עשרה קרעים ולבן ישי השאיר רק שני קרעים, כי המליך את ירבעם על עשרה שבטים מישראל ולבית דוד השאיר רק את שבט יהודה ובנימין, והנה שם אותו בראש לפני בן ישי, ומאחר שכן, מה לו כי נעשה דאוג כל כך לממשלתו, עד כי יצא כל כך מהשיטה להרוס בלי חמלה את כל בנינו של מלך העולם אשר עמל וטרח עליו כל כך?  אך ירבעם השיב, כי אין הדבר הזה מספיק, וכמנהג כפוי טובה, אשר עד כמה שמיטיבים אתו איננו אומר די, ושאל בכל זאת: מי בראש?  כאומר האם לעור את עיני האיש הזה אמרת –  ואתה ובן ישי?  כל עוד שנתת לבן ישי את ירושלם ואת המקדש, המקום אשר יעדת לאחד בו את כל ישראל ולעשותם לגוש אחד, הנה בעת אשר יראו באותו המקום "כסא" לבית דוד, כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, באותה שעה יבין העם המאוחד הזה, כי אך לבן ישי ה"כסא" על העם כלו, וישובו הכל אחרי בן ישי ומה המלוכה אשר הרבית לי?  אז השיב לו הבורא ית' כי אמנם איננו עשוי לחזור בו ממה שמבטיח לאדם, ואם הבטיח לבן ישי אשר הוא יהי' לראש הוא נשאר לראש גם לעתיד, אך מה שפסק לירבעם מלכות, לא פסק לו כי אם כל עוד נפקד עון לבן ישי וכל עוד העם מפורד, ואולם בהגיע השעה שיהי' השם שלם כי יתאחד העם בלב אחד עד אשר יקוים ישראל וקב"ה חד, ובהגיע השעה שיהי' הכסא שלם כי יתקנו בית דוד את אשר פגמו, באותה השעה יהי' בן דוד בראש ואתה תהי' למשנה, חזור בך איפוא!  באותה שעה בצבצה גסות הרוח שבירבעם, אותה הגסות שהיא אמה של כפית הטובה, וענתה ואמרה – אי הכי לא בעינא!  כאן צמח שוב צדק בחירת הבורא יתברך בבן ישי לראש, כמו שאמר דוד המלך ע"ה למיכל בת שאול – לפני ד' אשר בחר בי מאביך וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, כי כל המתגאה – אומר הב"ה – אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד, ואז נדחה ירבעם והלך מדחי אל דחי וידח את בני ישראל אתו.

וזה מה שאומר בעל ההגדה – כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור.  פסח זה אם אמנם כי בעוננו חרב בית מקדשנו ולא נוכל להקריב אותו מתוך אותה התכונה הרבה שהקרבנוהו בזמן שבית המקדש הי' קים ולא נוכל ממילא להשיג בגלותנו מה שהשגנו באותה שעה ועדיין שטן זה של פרוד מרקד בינינו, בכל זאת, אין אנו פטורים מקרוא בשמו ולהעלותו על שפתינו לפחות, כי יש בהעלאה זו הרבה מן התועלת, בזכרנו כי הוא החסר לנו, ובשל חסרונו וחסרון התוצאה ממנו הוא האהבה והריעות ואחוד בין ישראל לישראל ובין ישראל לאביהם שבשמים, בשל כל זה, לא הועילה לנו צאתנו ממצרים, ואכתי עבדי הגוים אנחנו, ואכתי חשך הגלות מלפפנו, ואם אין לנו קבוץ הגופות של כלל ישראל אשר יפעול על קבוץ ואחוד הלבבות והנפשות, נכניס אנחנו את חובת קבוץ זה בלבבות ובנפשות, ומן הפנים יתגלה אל החוץ לאחד את גופותינו החיצונים, עד אשר נהי' מאוחדים בנפש ובגוף, ונשיב אורייתא וקב"ה וישראל לחד, או אז נצא ידי חובתנו, ואז נזכה אל הגאולה האמתית הגאולה השלמה שאין אחרי' עוד שאת ושבר.

ושתף בעל ההגדה בענין זה פסח מצה ומרור, כמו שהוא עצמו הולך ומבאר, פסח על שום שפסח הב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו', מצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה וכו' וגאלם, מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו'.  כי אמנם מי שלא טעם טעם שעבוד מימיו דעתו זחה עליו והוא חושב כי כחו ועוצם ידו עושה לו את הכל ואינו מכיר בטובתו של מקום כלל וכלל ומאין יגיע אל ההכנעה בפני מלכו של עולם ואל העבודה לשמו יתברך ואל הטית שכמו לסבול בעול של תורה למען המטרה אשר התוה לו הבורא יתברך?

והנה המרור הזה הי' המדרגה הראשונה לאבותינו ולנו לטפס ולעלות בסולם האנושיות המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ונפץ המרור הזה את הכיפים והסלעים אשר צמחו מסביב ללב האדם מתוך גסותו וקברוהו בחומת מבצרם אשר לא יוכל עוד לאור באור החיים ולהתענג על זיו ש-ד-י.  אולם הדבר הזה עלול להיות נשכח מיד שהאדם משתחרר מעול הברזל אשר הובא צוארו בו, וכל הטרח שטרח הב"ה על ישראל מעותד הי' לעבור מן העולם ולהבטל עם קריאת הדרור שקרא להם עם מצרים, וכמו שהוברר הדבר גם במצרים על ידי אלה מישראל שהרבה ד' להיטיב עמהם שם שהוכרח הב"ה להביא חשך על מצרים לכסות על קברם של אלה שנקברו שם בסרבם לצאת אחר ד' אל המדבר, וטובה גדולה ותשועת עולמים עשה ד' עם אבותינו אלה שלא השפיע להם טובה והאכילם לחם עוני עד שלא הספיק בצקם זה של גסות הרוח להחמיץ גם בהיותם במצרים, כי אך שפלותם היא שעמדה להם להשתחרר משעבוד מצרים ומשעבודן של כל המדות הרעות והנשחתות אשר מקורן בגסות הלב ובזחיחות דעתו ועוות שכלו[100], המצה הזאת היא איפוא שעזרה על יד המרור אשר לא ישכחו אבותינו במטרתם ובמקום מולדתם ולא ישתקעו בארץ לא להם ובדרכי הארץ ההיא ונמוסי'.  אך עם כל זאת, מי שנכנס לבורסי, אי אפשר לו מבלי שיקלוט ריח רע ויקחנו אתו, אם אמנם כי איננו שלו, ואך בני אומתו אלה שהתגורר ביניהם נחרו בו, והללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, וכאן בא הפסח והציל, לא נתן הב"ה למשחית לבא אל בתיהם לנגוף, כי לא נגזרה גזרה על אלה שדבקה בהם מחלה זו מבחוץ, כי אם על אלה שנגעה המחלה בעצמם ובבשרם, והנה המצרים נידונו ובני ישראל ניצולו – אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש!

את שלשת מיני הכרה אלה, עלינו להכיר להב"ה בימי חרות כבימי גלות ושפלות.  בימי חרות – למען לא נתפתה ביצרנו לחשוב כי כחנו ועצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, אבל – שעבודו הגדול של הב"ה עלינו אשר הביאנו בו מתוך השתדלות מרובה וטפול מיוחד והשגחה נפלאה הוא אשר הביאנו להחרות הגמורה הזאת ולהברכה הכרוכה בה.  ובימי גלות ושפלות – לדעת ולהכיר כי כל הצרות הכרוכות בה בגלות זו אך השתדלות נמרצה מאת בוראנו לשוב ולהחיותנו ולהראותנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים לטוב לנו לפניו כל הימים.

על חובה זו מכריז בעל ההגדה בקצרה לאמר – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, בכל דור ודור, אם בדור של חרות ואם בדור של גלות, כאילו הוא יצא, כי אם הוא יצא הנה יודע בדור שלחרות כי לא מידו באה לו חרותו כי אם מאת ד' ולא עוד אלא שחרות זו אין לה אותו המובן מה שהלב הגס חושב למצוא בה כי אם את ההפך ממש, חרות של השתררות ושליטת הנפש במדות ולא של שליטת המדות והשתררותן על הנפש, ואם הוא יצא הנה הוא יודע בדור של גלות כי לא לנצח תאכל בו מצוקתו וכי אדרבה לא נבראה מצוקה זו אלא על מנת להרחיב לו על מנת לעשותו בן חורין ושליט במדותיו לשעבדן לרצונו של מקום אשר זה כל האדם[101].

פני המסובים בליל חרות זה נהרו לאור דברי ר' מרדכי, והכרתם בטובת המקום על ישראל הרחיבה את לבבם עד אשר זלגו עיניהם דמעות גיל מעליצות נפשם פנימה ואהבת ד' אשר יקדה כיקוד אש בלבותם[102].

 

יט: חד גדיא

הגיעו לפזמון חד גדיא וכאן עוררו המסובים כמה שאלות!  א) מה ענין זמר זה של גדיא שונרא וכלבא שהוא ענין לתינוקות להכניסו בסדר של פסח?  ואם הוא בשביל התינוקות שלא יישנו, מדוע לא נקבע בתחלת ה"סדר" בעוד התינוקות ערים ולא בסוף כשהם ישנים כבר את שנתם החזקה?  ב) הכלב הרי עשה כהוגן בנקמו בחתול שאכל את הגדי ומדוע א"כ בא המקל והכהו?  ג) וביותר קשה שהרי לפי הסדר עשה השוחט שלא כהוגן ששחט את השור וא"כ עשה מה"מ כהוגן ששחט לשוחט ומדוע בא הב"ה ושחט למה"מ?  כלום יש הטית דין ומשפט לפניו ח"ו?

– יפה אתם שואלים, ענתה רחל, ואולם אבא כבר פתח לפניכם פתח בבאורו הרחב שנתן לענין זבח הפסח!

– כיצד ואיך?  שאלו כל המסובים בתמהון.

– הדבר פשוט, עתה רחל, למי שלמד את ההסטוריא שלנו בימי הבית הראשון.

– כבר באר אבא, המשיכה רחל, את ההעזה הגדולה שהעיז ירבעם בן נבט בהכריזו מלחמה על מחשבות ד', לעקור מלב ישראל את המדה של כפית טובה, אותה המדה הנשחתה שנטע הנחש הקדמוני בלבו של האדם הכללי, מדה שהיא מרבה פרוד בין אדם למקום ובין אדם לאדם ומפירה את שלומו ומביאה אותו בכל רע, ולעמת מדה רעה זו חשב השי"ת באמצעות זבח הפסח לנטוע בלבות ישראל מדה של הכרת הטובה מדה המרבה שלום ואהבה בעולם בין ישראל לאביהם שבשמים ובינם לבין עצמם ומביאה אותם בכל טוב.  וכלל בידינו אשר – רבות מחשבות בלב איש אך עצת ד' היא תקום, והנה החליטה ההשגחה העליונה לדחות את המתקומם הזה ממרום מצבו לעמד בראש העם ולהעמיד מושל אחר תחתיו, מושל אשר ידע לנהל את העם בדרך שהתוה להם השי"ת להקים את מחשבתו הגדולה עלינו לטובתנו, וככה קם בעשא ומלך על ישראל תחתיו ובער אחרי בית ירבעם (מ"א טו, כט), אך גם הוא לא השלים אחרי עצת ד' ולא בער את עגלי ירבעם מן העולם, ובא זמרי ובער את בית בעשא (שם טז, יב), וכן הקים ד' מלך אחרי מלך, אשר האחרון בער אחרי הקודם לו בעבור שלא השתדלו אל המטרה, עמרי אחרי זמרי (שם טז, יח), יהוא אחרי בית עמרי (מ"ב י, יא), שלום בן יבש אחרי בית יהוא (שם טו, י), מנחם בן גדי אחרי שלום (שם טו, יד), פקח בן רמלי' אחרי בית מנחם (שם טו, כה), והושע בן אלה אחרי פקח (שם טו, ל).

על פי הקדמה זו הליט בעל הפזמון את כל הרעיון הנכבד של אדוני אבי יחי' בפזמונו הקצר,להעיר ולעורר את לבותינו על מטרת זבח הפסח, הנאכל באחרונה בליל הפסח, וכה יאמר:

– חד גדיא חד גדיא, הוא, דזבין אבא בתרי זוזי, בשני זוזים אלה שצוה אבינו שבשמים לקנות שה לזבח פסח, גדי מאוחד קנה אבינו, גדי מאוחד ישראל בינו לבין קונו, גדי מאוחד בינו לבין עצמו.  זאת חקרנוה וכן היא, – חד גדיא חד גדיא!

ואתא שונרא ואכלה לגדיא, חתול זה כפוי טובה הוא ואינו מכיר בטובת בעליו עליו כמה שנים שהוא מתפרנס בביתו עד שלבסוף מכניס הוא את צפרניו החדות בבשר מי מאנשי הבית ושולח בו את ארסו לסכנו, זהו ירבעם בן נבט אשר לא זכר את חסדי שלמה עליו, לא זכר את חסדי ד' עליו, וקם והרס את כל עמל ד' להפוך את ישראל לחד גדיא, הוי –חד גדיא חד גדיא!

ואתא כלבא ונשך לשונרא, הקים ד' את בעשא על בית ירבעם לבער אחריהם בעבור שחתול זה אכל לגדיא, ומה הי' לו בעשא זה לעשות? הי' לו לרפא שבר הגדיא ולכתות את שני העגלים שהקים ירבעם בישראל לשבר את האחדות, אך כאן חזר בעשא והי' לכלב נאמן לירבעם ושמר על רכוש בית אדוניו הם עגלי זהב, והנה נתחייב לד' גם על מה שהרג את בית ירבעם, כי לא הרג את הבית הזה לשם ד' כי אם למען השיג השלטון על בית ישראל בידיו, ואיננו יותר מכלב נושך ורוצח, והגדיא – נשאר בשברו, הוי חד גדיא חד גדיא!

– ואתא חוטרא והכה לכלבא, כשראה הי"ת את בעשא טועה בתפקידו, בחשבו כי למען מלוך על ישראל גבר על בית ירבעם ולא למען הענישו על אשר התקומם למחשבות ד', אשר כתוצאה מזה לא תקן את אשר עות ירבעם כי אם אדרבה הלך בדרכו למען חזק הממשלה בידו כמחשבת ירבעם והשאיר את העגלים בישראל, כשראה הבורא ית' את זה, הקים על בית בעשא את חוטרא ומקל חובלים, זה זמרי אשר לא מלך בישראל יותר משבעה ימים (מ"א, טז, טו), והגדיא סובלת בעת ההיא, הוי – חד גדיא חד גדיא!

– ואתא נורא ושרף לחוטרא, ומי המקצץ פתיל חייו של זמרי, נורא ואש, כי המליכו ישראל את עמרי והוא הביא את זמרי במצור עד אשר שרף את ארמון המלך על עצמו באש (שם טז, יח), ועמרי זה וביתו אחריו, לא לקחו בכל זאת מוסר, ולא הבינו כי לא נוצר אש זה כי אם להראות שלא שמש זמרי כי אם מעשה ידי מקל, שבט אף ד' בבית בעשא, שלא תקן מעשה ירבעם, וחשבו את האש לפעל ידם ולהצלחתם למען יתפשו מלוכה בישראל וחטאת ירבעם נשארה כמקדם ואחאב בן עמרי עוד הרע מאלה אשר לפניו (שם טז, ל והלאה), והגדיא, הוי – חד גדיא חד גדיא!

–ואתא מיא וכבה לנורא, וגבר האש עד להשחית ויצא בכל הארץ, כי מלכו מביתו גם ביהודה (מ"ב ח, כו, ושם יא, א), גם מיודעים רבים וכהנים בעלי ברית בכל הארץ, ובאו מים שוטפים זה יהוא וכבה כל ניצוץ אש בכל מקום אשר נמצא בארץ (שם ט, כד כז ולג – ז[103] י יא יד יז וכה), גם הכהן הגדול ביהודה הצליח לבער אחרי שארית פליטת הבית הזה כשכבו גחליו בידי מי יהוא (שם יא, טז).  והיו המים האלה גם למי מנוחות ונהר שאינו פוסק כי הבטיחו ד' – יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני וגו' בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל (שם י, ל), אך כל זה הי' ללא הועיל (שם י, לא), והגדיא, הוי – חד גדיא חד גדיא!

– ואתא תורא ושתא למיא, וכשלא הועילה השתדלות ד' על יהוא וביתו לתקן את אשר עותו הראשונים, יבשו המים והלכו עד אשר יכול שור אחד לשתותם, כי אך ששה חדשים מלך בישראל זכרי' האחרון לבית יהוא, להקם את דבר ד' אשר הבטיח לו על בני רבעים לשבת על כסא ישראל, ומיד בא שלום בן יבש, אותו אשר לא תפש מלוכה בישראל כי אם ירח ימים, והמית את זכרי' קבל עם (שם טו, י), כשור נוגח!   והגדיא, הוי – חד גדיא חד גדיא!

ואתה השוחט ושחט לתורא, וכל ההשגחה הכפולה והמכופלת מראש ועד סוף, לא הועילה להביא תבונה בלב מנחם בן גדי, אשר המית את שלום אשר לא נברא כי אם לבער אחרי בית יהוא אשר לא השתדל לתקן את הגדיא, ובא והמית את שלום כשוחט השוחט את השור לתועלתו לתפוש את המלוכה מידו, גם את הגדיא שחט ולא חמל ונתנה לבז ולמשסה (שם טו, טז, יט, וכ') הוי, – חד גדיא חד גדיא!

– ואתא מלאך המות ושחט לשוחט, ואם מנחם הי' שוחט ששחט להנאתו הנה פקח ששחט לשוחט הי' למלאך המשחית, כי אמר גם לעלות ביהודה ולקצץ בה ולהמליך בה מלך והתקשר למטרה זו עם רצין מלך ארם, גם הציק ליהודה מאד (שם טז, ה וישעי' ז, א), ועמד להחריב כליל את המטרה שהציב לו ד' בבנין המקדש אשר בירושלם, והגדיא, הוי – חד גדיא חד גדיא!

-ואתא הב"ה ושחט למלאך המות, באותה שעה בא הב"ה והקים שוחט למלאך המות, זה הושע בן אלה אשר הרג לפקח (שם טו, ל), ובטל את השומרים שהעמידו המלכים אשר לפניו על הדרכים לא לתת לישראל לעלות לירושלם, ולזבוח את הפסח כאחד (מסורת בידי חז"ל), אך באותה שעה הוברר הדבר כי הועילו מעשיהם של המלכים הקודמים להסיר לבב העם מעלות ירושלימה, וכי כל עוד שיהיה מלך על עשרת השבטים הרי הוא מלאך המשחית לעצת ד', ובכן הקים ד' את הכורת זה מלכות אשור לממלכת עשרת השבטים, אשר אין עוד תקוה ממנה ובאה מלכות זו והגלתה אותם לחלח וחבור וגו' (שם יז, ו), ואחר זמן באו חזקי' ויאשי' מבית דוד ולקטו את הנפזרים והנשמעים לקולם ועשו את הפסח, חזקי' במועטם של שבטים (דבהי"ב ל, י ויא), ויאשי' ביתר תקף ושאת (מ"ב כג, כב), אחרי אשר בער את כל חטאת ירבעם (שם כג, ד-כ וכד).  והגדיא – חד גדיא (בימי חזקיהו) חד גדיא (בימי יאשי')!

– נפלא הפלא ופלא!  קראו כל המסובים, ולבם נמלא הכרה עליצות ואהבה עזה להבורא יתברך ולהשתדלותו הנמרצה על עמו לנהלם בדרך הטובה והישרה לטוב להם כל הימים.

 

כ: הקבלת פני הרב

בראשון של פסח לאחר התפלה אמר ה' יודנפרינד לחתנו יוסף – אמרו חכמינו ז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, אולי תלך אתי להקביל פני רב העיר?  – בחפץ לב, ענה יוסף.  ושניהם הלכו והתענגו על פרפראות של תורה שהטיף הרב לכבוד היום ולכבוד האורחים.

אחר האכל באו אורחים, ה' פרידמן ומר סלומון ועוד.  הם מצאו את בני הבית בגמר האכילה.

– מדוע אחרתם כה לאכל?  שאל מר סלומון לרחל.

– אבי ויוסף, ענתה רחל, נתאחרו בבקורם בבית הרב דמתא (רב העיר), כמו שאמרו חכמינו ז"ל שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

– את המאמר הזה איני יכול להבין, אמר סלומון[104], מאין לקחו להם חכמי התלמוד את האומץ להטיל חובה זו על האדם, אם גם הי' מנהג בישראל, כמו ששמעתי שמביאים ראיה ממה שאמר בעלה של השונמית אלי' – מדוע את הולכת אליו (אל הנביא אלישע)?  לא חדש ולא שבת היום!?  כמדומה לי שעל מצות אכילת מצה יש מקראות מפורשים לאמר – שבעת ימים תאכל  מצות, מצות יאכל את שבעת ימים, ואף על פי כן, אין כאן חובה על כל הימים האלה כי אם על כזית בליל ראשון של פסח כמו שאמר הכתוב בערב תאכלו מצות, ואידך רשות, שהרי אין מברכים "על אכילת מצה" בשאר הימים, כי לא אמרה תורה כי אם כלפי מה שאסרה את החמץ שבעת הימים, שאם נשאל מה נאכל בבואנו לאכול פת?  על זה השיבה שיש לנו עצה לאכול מצות, ואולם אם נרצה כל הזמן הזה לאכול תפוחי-אדמה הרשות בידינו, ואם כן, מה הראי' מאותו המקרא של השונמית?  שמא גם שמה רק מנהג טוב לאנשים ונשים ותיקים הי' ולא חובה, ומאין לקחו להם החכמים את הכח להטיל דבר זה חובה על האדם?!  ולא עוד אלא שאם מן המקרא הזה למדו, מדוע לא הטילו חובה זו גם על חדש ושבת, להקביל פני הרב גם בראש חדש ושבת כמו שעשתה השונמית הלז?  גם עצם הענין של עלי' לרגל שהטילה התורה חובה על האדם אינני מבין, כי לדעתי הדבר הזה דומה לאב שהשיא את בניו איש איש לעיר אחרת וכשמגיע הרגל רוצה הוא לשמוח אתם יחד ומזמינם על שלחנו, אך הב"ה הלא מלא כל הארץ כבודו והנה בניו בקרבתו בכל מקום ומדוע זה יטריח עליהם לעלות וליראות בעזרה?

רחל – כשתבאר לי מדוע הקדים יעקב אבינו בברכתו לבניו את זבולון לפני יששכר בשעה שיששכר גדול ממנו.  ולא די לנו הצער הזה אלא שבא משה והוסיף עליו, כי משה בברכתו לישראל לא ברך את יששכר כלל אלא שכללו בברכתו לזבולון, כשתבאר לי את הדבר הזה אפתור את שאלתך.

סלומון – מחידה חידות וממשלת משלים את היום רחל, וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

ה' פרידמן – אנכי אפתח לך פתח ואתה חוד את החידה.

סלומון – הבה ואשמע.

ה' פרידמן – בברכת משה לישראל אומר הכתוב – ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, והדבר מתמיה, כי אם כונת הכתוב שברך את זבולון שיראה פרי בעמלו בהפליגו בימים ומסחר וקנין (כמו שאמר יעקב זבולון לחוף ימים ישכון וירכתו על צידון – עיר מרכלת העמים) וברך את יששכר שיראה ברכה באהליו (כמו שאמר יעקב יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים), אם כן ראוי – ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך וליששכר אמר שמח יששכר באהליך!  ואם כונת הכתוב שיששכר ישמח באהלי זבולון התמיהה עוד יותר גדולה, כי כל שבט ושבט היתה לו נחלה מיוחדת ואיך ישמח יששכר באהלי זבולון?!

סלומון – כל שכן שהוספת אדוני מלח על פצעי, כי על הראשונות אני מצטער ולא ידעתי להשיב, הן שאלות רחל, ובא אדוני והוסיף להפליא ולאלום פי, כי אם אמנם אשר ידעתי כי מדרך השיר לקצר ולרמז, בכל זאת אין דרך השיר הישר להכניס ערבוביא ולמזג דברים נפרדים אשר לא יקרבו זה אל זה, ואף כי בספר התורה אשר בשם "ספר הישר" יקרא!

ה' יודנפרינד – לעומק דברי מקראות האלה לא יכלו לרדת כי אם חכמינו ז"ל אשר על יד חכמתם העמוקה והנפלאה וחדירתם לתוך תוכו של כל דבר נחקר מאתם, עוד היתה אתם מסורת נאמנה שהאירה לפניהם את הדרך וגלתה להם את כל המסתורין של הכתובים.  והנה קבלו חז"ל אשר שני השבטים האלה, יששכר וזבולון, עשו ביניהם שותפות, אשר האחד והוא זבולון ישכון לחוף ימים להביא ממרחק לחם, לא רק בעדו כי אם גם בעד יששכר אחיו, והשני והוא יששכר יטה שכמו לסבול את עולה של תורה וירבץ בבתי כנסיות ובתי מדרשות בין המשפתים, הם החכמים, השופתים דברי התורה לנתחי' כאשר ישפתו את הקדרה לברר וללבן את אשר לבשר ולתבלין ולעשות מטעמים מתוקים מדבש ונפת צופים, ומשכר תורתו זו שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא יחלק גם לאחיו זבולון.

גברת יודנפרינד – אנכי אשה פשוטה ולא יכלתי להבין כל ענין השותפות הזאת, כי שותפות – אומר הפתגם – טובה עם האשה ולא יותר, ואין טוב להשתתף עם השני כי אם על מנת לאכל פשטידא, וגם על זה יש לפחוד.  ומדוע לא יעשה כל שבט את הדבר המוטל עליו, שבט זבולון יעסוק בעסק להביא את לחמו ויחד עם זה לא ירפה ידיו מעסק התורה והמצוות וכן להפך יששכר יעסוק בתורה ועל יד זה יעשה במלאכה ובעסק להביא את לחמו?  אם זבולון ישקע כלו בעסק הנה יהיה לאדם בור ואין בור ירא שמים, ואם יששכר ישקיע עצמו לגמרי בעסק התורה הנה יהי' צפוי לשלחן אחרים ואם גם מתוך התחיבות  ושותפות, ומה לו ולצרה הזאת?

ג' פרידמן – ואנכי אינני מבינה, מה נשתנו אלו שני השבטים מכל שאר השבטים, שכל שאר השבטים השתדלו שבט ושבט בשני הדברים, ואלה שני השבטים חלקו ביניהם את העבודה?

רחל – הרביתם כבר להקשות יותר מדאי, ונאלצה אני לריב את ריב אבי שיחיה.  – מי מאתנו איננו יודע כי רצה אבינו הזקן יצחק לברך את עשו בנו הגדול וכי רבקה אמנו התנגדה לו ושלחה את בנה הקטן יעקב לחטוף את הברכה?  אנכי עמדתי משתאה על כל המראה הזה, כי כלום היה אבינו מאור-עינים כל ימיו עד שלא ידע ממעשה עשו בנו כלום?  והלא הכתוב מעיד – ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, ושמע מינה שכל עוד שלא הי' זקן היטיב לראות, והנה ימי חיי יצחק מאה ושמנים שנה ועת זקנה ראוי' להחשב אצלו בהיותו בן מאה, בשעה שעשו כבר מנה ארבעים שנה, ודי זמן הי' לאבינו להכיר את בנו זה, ומה גם לדעת חז"ל שכהו עיני יצחק מקטרת נשי עשו שהקטירו לאלילים, הנה ראה עד שלא נשא עשו נשים וזה בהיותו בן ארבעים כמו שאמר הכתוב – ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה, וכיון שכן הכיר אבינו את בנו עשו ואך רצה לבכר אותו על פני יעקב בנו שהי' איש תם יושב אהלים ולומד תורה?  ולא עוד אלא שאפילו לא ראה בעשו כל רע הנה בכל אופן היה עשו איש שדה ולא בעל תורה והקול קול יעקב מצלצל בתורה בביתו כל הימים וכל הלילות ותלמוד תורה שקולה כנגד הכל, ואיך רצה לבכר את עשו עליו, ולפי מה שאנו רואים לבסוף שאמר יצחק לעשו בא אחיך במרמה ולקח את ברכתך באופן שלא השאיר לעשו ברכה יש לראות מזה שלא חשב יצחק לברך את יעקב כלל ומה חרי האף הגדול הזה בבן הזה שהתמסר כל ימיו לתורה?  פניתי בדבר התמיהות הללו למורי ומדריכי ה' חפץ, וזה אשר באר לי.

– לחם הארץ ולחם שמים, שניהם הם מהדברים שאין להם קצבה, שניהם הם מהדברים המזקיקים את בעליהם להתמסר אליהם בכל אבריהם ובכל גידיהם ולהקריב למענם את כל עתותם.

לחם הארץ – כשהוא לעצמו איננו ענין שהאדם זקוק להקריב כל עתותיו וכל כחותיו למענו, והא' עשה את האדם ישר, אך המה בקשו חשבונות רבים, וה"לחם" נהפך ל"פרנסה" וה"פרנסה" כבר אין לה גבול, לחם לאכל ובגד ללבוש ובית לדור לו ולביתו ולבניו, והאכל מהמיטב והבגד מהנאה והמשבח והדירה המרווחת ביותר, וכל אלה צריכים להיות בטוחים, סגורים באוצר, מיד ולרגע ולכל ימי חייו וחיי ביתו וזרעו אחריו, והנה מי שיש לו מנה רוצה מאתים יש לו אלף רוצה אלפים יש לו אלף אלפים רוצה כפלי כפלים[105], והעסקים מתרחבים וימי חיי האדם אינם מספיקים עוד לנהל את כל העסקים האלה ותורה ומצוות מה יהא עליהן?

ולחם שמים – רחבה ועמוקה מני ים היא תורת השמים, ולו יחיה האדם אלף שנים לא יגיע אל נבכי תהומותיה, והנה היא מעין נובע ונהר שאינו פוסק למי שמתמסר אלי', וככל אשר ידלה ממנה, היא מוסיפה להביע לו אמרות טהורות גם הויות וספקות, ומושכת אבירי תורה בכחה אלי', ואיננה נותנת להם לשאף רוח ולנוח מעמלם כל היום וכל הלילה, וכבר ראינו דוגמא לזה הגאון רבנו אלי' ז"ל מוילנא אשר לחכמתו ולתבונתו אין חקר ולא מצא לו פנאי למנוחת נפשו עד אשר קבע לו ארבעה חצאי שעה במשך היום והלילה לחטוף שנה לעיניו, ובאופן כזה, אין עמלי תורה יכולים לדאג ללחמם מן הארץ גם לנפשם עצמה ואף כי לנפשות ביתם, לא בראשית השקיעם את נפשם בתורה, כי אז עליהם להשתחרר מכל עסק ודאגה ולהכניס את כל חושיהם בה למען ישיגו את ראשית למודי' את עקרי' ואת יסודותי', ולא אחרי כן, כי בעמדם על סף כניסתה, או אז נפתחים לפניהם היכלות רחבי ידים המושכים אבירים בכחם ואי אפשר להשתחרר מהם ולהשתמט מידיהם, לראות ולתור את כל סגלות המלכים אשר בהם.

שני אלה מתנגדים הם איפוא זה לזה, וכל אחד ואחד רוצה לבלוע את חיי האדם למענו מבלי להשאיר מהם לחברו כל מאומה, אך גם אחד בהם לא יוכל להחזיק מעמד בלעדי חברו, כי לא יוכל האדם לחיות חיי הנפש בעולם הזה מבלי לתת חלק לחיי גופו, וכל שכן שלא יוכל לחיות חיי הגוף מבלי לתת חלק לחיי הנפש, דבר שהוא כל מטרת האדם בחייו ובלתו גם כבהמה לא יחשב בהקריבו את נפש האדם אשר בו למען נפשו הבהמית.   – על הדבר הזה דאג יצחק אבינו, בדעתו כי הוקדש זרעו להיות למורה דרך לעמים כולם איך לחיות בעולם הזה, כי אם אמנם, שהאבות זכו לשני שלחנות, לחיי הנפש וחיי הגוף גם יחד, הנה האבות הי' רב כחם וגדול מרצם, לדעת לתת רסן בפי תאות נפשם לא לרדוף אחרי מה שהוא מחוץ ללחם לאכל ובגד ללבוש, כמו שהתפלל יעקב אבינו – ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ואת שאר הזמן להקדיש הכל לשמים, ואולם עם שלם, הם הבנים אשר יולדו לאבות האלה, אלה אשר תש כחם לעמת האבות, ולא יוכלו בשום אופן לאחוז בזה וגם מזה לא יניחו ידם, עליהם יש לדאוג, ועליהם דאג אבינו יצחק, ובהעמיקו חקור ובחפשו עצה, בקש ומצא לפי דעתו, וזה:

הוא ראה, כי נבדלו שני בניו ונפרדו זה מזה, בתכלית, הבכור יודע ציד והוא איש שדה ומשוקע בחיי הגוף כלו, ונזהר אך לא לקלקל את נפשו (כמו ששאל אבא איך מעשרין את המלח והתבן?  שלא להכשל במאכלות אסורות ולא ליהנות מהקדש לפי דעתו) ולא לתקנה ולהשלימה, גם הוא עצמו אינו טורח לדעת את המותר ואת האסור אך בא לבקש מאחרים שטרחו ועמלו אשר יתנו לתוך פיו, וכנגדו – הצעיר, הוא איש תם יושב אוהלים ושוקד יומם ולילה על התורה ועל העבודה, ואינו מריח החוצה להרויח את לחמו.

בראותו את הפרוד הזה בין שני בניו, נפל בדעת אבינו, כי לא על חנם עשה ד' ככה, ולא עוד שטבע הדבר מחייב כך, אשר מי שמשקיע עצמו בלחם שמים לא יוכל להפנות דעתו ללחם הארץ, ומי שהוא נשקע בלחם הארץ לא יוכל לקבוע לו עת ללחם שמים ובכן, חשב מחשבה לתקן את שני הדברים גם יחד, והוא – עשו בנו הבכור והעם היוצא ממנו, הוא יהיה העסוק בלחם הארץ לו ולזרע יעקב, ויעקב בנו הצעיר והעם היוצא ממנו הוא יהיה העסוק בלחם שמים למענו ולמען העם זרע עשו, וככה החליט לברך את עשו בכל מה שברך את יעקב, ויתן לך הא' מטל השמים ומשמני הארץ – זהו היסוד, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים – שאם לא כן כל הברכה יבלעוה זרים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך – שאם לא כן יתקוממו הם להוציא הברכה מידיך ויקלקלו את כל המטרה, אורריך ארור ומברכיך ברוך – מאחיך ובני אמך למען ישרור השלום ביניכם ותעסקו איש איש בשלו.

אך אמנו רבקה צפתה ברוח קדשה וראתה כי משרש נחש זה יצא צפעוני, משרש בנה עשו אשר ממנה לא נשמר ולפני' גלה את פרצופו האמתי, משרש זה לא יצא עם שקט נזהר מעשות רע ושוקד על הטוב ועוד ילך ויפרוס מלחמו לזרע יעקב אשר ישקוד על דלתי התורה יומם ולילה, אם השרש יכול להגיד הנה אנכי הולך למות ואין אחר מיתה כלום ולמה זה לי בכורה מה יגידו הבנים זרע מרעים?  והנה יהיו שני הבנים אבודים, עשו ברוב ברכתו ידע לרדוף אחרי תאותו בכל האמצעים עד אשר תוציאנו מן העולם ויעקב בבלי ברכה יהי' נתון למרמס תחת רגלי עשו וגוע מעוני ומרעב ותורתו מה תהא עלי'?  וככה החליטה להניח את בנה עשו בלי ברכה והוא בזעת אפו ימצא את לחמו עצמו וזאת הצלה פורתא בעבורו אשר לא יהי' לו מותרות ולא יהי' רדוף כל כך אחרי התאוה ואחרי האמצעים הפסולים להשיג הרבוי החסר לו כנגד הרבוי שיש לו ולמסור את הברכה ליעקב בנה הקטן, אשר חלק מהעם היוצא ממנו, זה שלא ימצא בעצמו את הכשרון להתמסר אל החקר האלקי ולשוט בעמק הים השמימי להביא לחם שמים, הוא יהי' עסוק בלחם הארץ ויראה ברכה בו אשר יוכל לתמוך בחלק השני של העם, והחלק השני יהי' נתון כלו אל החקר האלקי ויעמול למצוא את האסור והמותר החיוב והפטור הטמא והטהור לתת שלחן ערוך מלחם שמים לפני החלק הראשון וגם להפריש לו משכר למוד תורתו אותו השכר שהוא שקול כנגד כל המצוות כלן בעולם הנצח, וככה יהי' כל זרע יעקב מבורך וכל מטתו תהי' שלמה.

ולשם זה לא באה בדברים עם בעלה יצחק להעמידו על טעותו, כשראתה שלא גלה לו הא' את הדבר הזה, אך צותה על בנה יעקב אשר יתחפש ויבא לפני אביו בחיצוניותו כעשו, כי אמנם עתיד יעקב להוליד חלק מבניו אשר יהיו שטחיים ומסורים אל לחם הארץ, ובפנימיותו הרי הוא יעקב זהו כנגד הבנים אשר יהיו פנימיים בעלי נשמה וחקר אלקי, וכשיבא יצחק לברך את עשו יברך את זה שמששו בחיצוניותו ומצאו עשו וכשיבא לשעבד לו את יעקב אשר לא יתקומם נגדו ישעבד את פנימיותו לחיצוניותו, אשר מי שהוא מסוגל לתורת ד' לא יראה ברכה בלחם הארץ ויהי' זקוק לקבל את תמיכתו מזה שהוא מוכשר לעסוק בלחם הארץ, והכל יבא על מקומו בשלום[106].

– עיניך רואות, סיים רבי, כי הכיר אבינו יצחק היטב את יעקב בנו וכי גם את הריקניות שבבנו עשו הכיר, אך בכר את בנו עשו על פני בנו הקטן יעקב בברכתו דוקא מפני ההכרה הזאת כי היתה ברכתו ברכת הארץ הראוי' לעשו ומזיקה ליעקב, ואמנם ברכה ברוחניות לא יכול לברך כי הדבר הזה תלוי בבחירתו של האדם ובהשתדלותו, וזוהי הסבה שלא חשב לברך את יעקב כלל, ואך באחת טעה אבינו כי לא הכיר ברשעו של בנו הגדול כי מן השמים לא גילו לו שלא לצערו והוא עצמו מדוע יחשוד בבנו כשאינו רואה בו דבר רע?  אך אמנו שממנה לא פחד הבן הזה ולא הסתיר ממנה לפחות קצת ממעשיו גם את אלה מהמעשים שידע להלביש בתרמית הזיוף גם את אלה יכלה להכיר בהיותה גדלה בבית בתואל ולבן הרמאים, כל אלה יכלו להעמיד אותה על תוכו ופנימיותו של בן זה ואלי' כבר יכלה ההשגחה לפנות להסיר מכשל מדרך בנה יעקב לא לאבדו בידי בנה עשו.

ואחרי הבאור הנחמד והאמתי הזה, מסימת רחל, כבר לא כבד עלינו להבין ענין שותפות יששכר וזבולון.  כי הנה התורה בכלל מתחלקת לשלשה חלקים שהם שלשת העמודים שעליהם העולם עומד – תורה עבודה וגמילות-חסדים.  התורה – זה למוד ההלכה וההגדה בדבר רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, מי ומה הם, מי הם השרשים ומי הענפים, מה הכללים ומה הפרטים והדקדוקים, ועד כמה מהענש מגיע לכל העובר עליהם ועד כמה מהשכר לכל המקיים אותם.  העבודה – זה החקר האלקי האהבה והיראה לשמו יתברך במוח ובלב בדבור ובפעל ידים.  החסד – זה ענין ההטבה בין אדם לחברו.  התורה כבר ידענו כי לא תוכל להתקיים כי אם במי שממית עצמו עלי', זאת אומרת, במי שאין לו ענין בכל הדברים הזקוקים לחי באשר הוא חיי בעולם הזה הארצי, אך גם העבודה אינה יכולה להיות קנין למי שהוא קשור בחוט כל שהוא להחיים הארציים, כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי ד' מדרכי מי שגר על הארץ ונתון בעניני הארץ.  ואך חלק אחד יכול להיות לקנין לאדם השטחי העסוק בעסקי הארץ, הוא חלק החסד, ואדרבה אך על ידי אדם זה יכול החלק הזה להתקיים, בהיותו ענין שבין אדם לחברו דבר שהוא מקושר כלו עם ארציות העולם הזה.

על פי הדברים האלה יצא הב"ה בעצמו ובחר לו את הקדוש והקריבו אליו.  הוא שבט לוי, זהו שבט העבודה אשר לו ענין בחקר אלקי, ולמען לא יהי' שבט זה זקוק לעסוק בארציות צוה על כל העם להפריש מעשר מתבואותיו לתתו ללוי, וזה הלוי עצמו יפריש מעשר לתתו לכהן – קדש הקדשים אשר בו.

ועדיין הי' חסר שבט אשר יהי' מסור אל התורה, אך גם זה הי' כבר מן המוכן, כי יששכר הבן החמשי אשר ללאה הוקדש מלידתו למטרה זו, והנה הוא ראה לעצמו מנוחה כי טוב להיות יושב אהלים כאביו ויט שכמו לסבול את עול התורה, אשר אמנם הוא עול כבד מאד, כי איננו עול של פעל ידים כי אם של עבודת המח והלב, וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' (אבות פ"ו), ולעמתו, הבן הששי – זבולן, הוא ראה את עצמו אדם לחוף אניות ישכון ומרדף חוצות, באופן שאל למוד התורה לא יכול להסתגל, אך סוף סוף הלא אש אהבת התורה בוער בקרבו, מורשת אביו, אשר לא ידע גבול לאהבת תורה, ולמד ארבע עשרה שנה רצופות בבית מדרש של שם ועבר ולא טעם טעם שינה (כי אם כשינת הסוס פחות משתין גשמי) ומה עשה?  פקח את עיניו וראה, כי יששכר אחיו הוא ממש ההפך ממנו, הוא מפקיר את חייו, ונעשה אכזר על אשתו ובניו, אשר הם גועים ממש מרעב, ושוקד על התורה והעבודה, וקונה לו חיי עד לנצח נצחים, והוא (זבולן) להוט אחרי עסקי העולם הזה וחיי השעה, ועד כמה שהוא מתאמץ בכל כחותיו ללכת לבית המדרש לרכוש לו קצת מחיי הנצח ורגליו מוליכות אותו למקומות אחרים וכשהוא יושב פעם בבית המדרש הוא נזכר בעסק פלוני או אלמוני ודעתו מתבלבלת עליו ואינו יכול להעמיק בחקר התורה הדורש מנוחה וישוב דעת.  הוא החליט על כן בדעתו, לפנות לאחיו ולשאול ממנו, מאין לקח לו את ההתמדה הגדולה הזאת על התורה ואת האומץ הגדול הזה להקריב את נפשו ואת נפשות ביתו על אהבתה.

– אנכי בעצמי לא ידעתי אחי, השיב יששכר לזבולן, מאין לי כל ההתמדה והאמץ האלה, ואדרבה, אני מרגיש בעצמי, שאילו הייתי עוזב את התורה ופורש להויות העולם לא הייתי מצליח כלל וכלל.

– אם כן אחי, השיבני על שאלה אחרת, אמר זבולן, אם אנכי אעמול בעניני המזון הארצי הזה ואפריש ממנו לפרנסתך ופרנסת אנשי ביתך, אשר תלמוד מתוך הרחבה, המרוצה אתה לקבל ממני?

– הבאתני בלחץ גדול אחי, ענה יששכר, לדחות את הצעתך לא אוכל כי מה אענה לאשתי ולנפשות ביתי אשר באה הצעה כזאת לפני ואנכי דחיתיה על חשבון רעבונם וחיי צערם, ולקבל את ההצעה הזאת, עוד יותר קשה עלי, כי איך אחיה מלחם חרפה, מתנת בשר ודם?

– לא אחי, לא התכונתי בהצעתי, להציע הצעה של עלבון לאחי, ואולם, חפץ הייתי, אשר נהי' פשוט שותפים בעסק, אנכי אפריש לך מהמזון הארצי אשר יפול בגורלי, ואתה תפריש לי כנגד זה מהמזון השמימי אשר תקבל בשכר תורתך.

– אם לכך נתכונת אחי, לא אוכל עוד להשיב פניך, ולא עוד אלא שלפי מה שקבלתי מרבותי, עתיד הוא שותף כזה אשר יפתחו לפניו מעינות החכמה בעולם הנצח אף שלא למד בהם, כי התורה הזאת היא זיו השכינה שעתידים הצדיקים לשבת בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם וליהנות ממנו, ולא יתכן להיות שותף אבל בין החתנים כאלם לא יפתח פיו להתערב בדברי התורה וכחרש לא ישמע את צוף דבר אמריה.

ומני אז והלאה, הי' זבולן והשבט היוצא מחלציו המכין מזון ארצי לו וליששכר אחיו, ויששכר והשבט היוצא ממנו המכין מזון שמימי רוחני בשביל עולם הזה ובשביל עולם הבא לו ולזבולן אחיו.  וככה הי' יששכר לשבט שלם של תורה בישראל אשר העמיד מאתים ראשי סנהדראות אשר כל אחיהם בית ישראל חיו מפיהם (דבהי"א, יב, לב).

– עכשו אני מבין כבר, אמר סלומון, מדוע הקדים יעקב אבינו בברכתו את זבולן לפני יששכר, כי יעקב אבינו ידע כי ענין זבולן נובע מברכתו של אביו יצחק, והנה הוא שם את המפרנס החומרי לגביר להמפרנס הרוחני, ואי אפשר מבלי להקדימו, אך עדיין לא הבינותי, מדוע לא ברך משה את יששכר לבדו אך כללו בברכת זבולן ואילו יעקב לא כן עשה?

ה' פרידמן – גם יעקב כשיחד דבר ליששכר אי אפשר להגיד שכיון לברכו בשלו, כי כמו שכבר הוזכר, אין המזון הרוחני תלוי בברכה כי אם בבחירה שזהו הדבר הראשון, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובעמל ושקידה שזהו הדבר ההכרחי, כי לפום צערא אגרא.  וכשנתבונן נראה עוד כי בכל מקום של ברכה דבר אבינו בלשון עתיד – יהודה אתה יודוך אחיך, זבלן לחף ימים ישכן, דן ידין עמו, וכן הלאה, ואולם ביששכר דבר הכל בלשון הוה ועבר ולא בלשון עתיד.  אך אין כאן ברכה כי אם דברי שבח והלל, כי אמנם כל העם הזה, עם בני ישראל, לא נוצר כי אם להיות לעם התורה, עם אשר יחי' הוא עצמו על פי התורה, כמו שאמר לו הב"ה למשה – בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה, כי היא המטרה הנשגבה אשר למענה נוצר, גם יהי' למורה דרך לעמים כלם, לנהלם בדרך של חיי אנוש מורם משפל מצבם של כל בהמה חי' ועוף, כמו שאמר הב"ה לישראל – ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ממלכת מורים לעמים כלם.  בתנאי כזה, שבט יששכר – שבט התורה, הוא הוא הלב של העם הישראלי, ועם עלותו במעלת התורה העם עולה עמו, ועם רדתו העם יורד עמו, כשאין אחר הממלא את מקומו, ואילו יצוייר ח"ו שהשבט הזה יזניח את תפקידו ואחרים לא יבואו במקומו למלא את החסרון, העם כלו שב להיות כאחת האומות השפלות ולא עוד אלא שנעשית יצירתו למיותרת וכל קיומו בא בסכנה, כי אינו דומה מי שלא נתנה עליו אחריות של תפקיד למי שנתנה עליו אחריות זו, כי מיד זה האחרון ידרשו את התפקיד, ועד כמה שהתפקיד הזה גדול אחריותו גדולה והענש הבא על ההעלם ממנו גדול וכבד מנשוא.

והנה החמור לא נוצר כי אם למשא, ועד כמה שהוא בעל גרם ביותר הוא יותר מסגל למשאות, ומועיל להביא את תבואת השדה אל השוק למכור.  והארץ היא המוציאה את התבואה והפירות להחיות בהם נפש כל חי.  בדוגמת המזון החמרי מתחלק גם המזון הרוחני.  התורה היא הארץ, החכמים חורשים זורעים ומשקיעים את הארץ הלזו לפתור כל שאלה וכל ספק הנולדים יום יום בחיי העם על פי הכללים שהתורה נדרשת ונחקרת בהם, ומרביצי התורה המנהלים ישיבות לכלכל את כל הרעב ללחם שמים, הם בבחינת חמור גרם לשבור הבר שהוציאה הארץ העליונה לכל העם.

ומספר האב הזקן בשבח השבט הנעלה הזה אשר הוא, איננו איש החי עבור נפשו כי אם למען העם כולו, והנה הוא, חמור גרם רובץ בין המשפתים, למכור את תבואות ארצו לכל הבא לשבור, ואמנם כבד הדבר הזה מאד לעבוד למען העם כלו וסבל נורא מאד, אך שני דברים הם אשר הם בתומכי נפשו, האחת – וירא מנוחה, לעמת עבודת המוח ועמל המחשבה ראה כח וטבע המנוחה הניתן לו, כי טוב טבע זה ומתאים למטרה נשגבה זו ואך לשמה ניתן לו, והשנית – ואת הארץ, הוא ראה את הארץ העליונה, כי נעמה לעבדה ולשמרה ולהוציא תעלומותי' כי אין שמחה כהתרת הספיקות ולכך, ויט שכמו לסבול את עולה הקשה, ויהי למס וחלק נבדל מן העם כולו, עובד למען העם להמציא לו את מזונו הנצחי.

אך משה כל כונתו היתה לברך את ישראל כמו שאמר הכתוב – וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא' את בני ישראל, והנה לא היתה לו ברכה בעד יששכר, כשם שלא היתה לו ליצחק אבינו בעד בנו יעקב, ולכך לא ברך כי אם את זבולן.  והנה תנאי התנה הב"ה עם ישראל כשצוה אותם על המעשר לפרוש בעד הלוי שהובדל מהם בעבור עמוד העבודה, והוא – ואיש את קדשיו לו יהיו, ובארו חכמינו ז"ל שאם יעכב איש מישראל את אשר עליו להקדיש לעובדי עבודה, לו יהיו אותם הקדשים ולא יותר, וכמו שאירע מעשה באדם אחד שהי' עשיר גדול ועלתה מחשבה בלבו לעכב את המעשר לעצמו, ולשנה אחרת הוציאה האדמה את העשירית ממה שהיתה רגילה להוציא, נתקבצו עליו אחיו ובית אביו ובאו אליו לבושים בגדי יום טוב, שאל אותם מה היום מיומים, אמרו לו, באנו לברך אותך בהצלחה למשרתך החדשה, כי נעשית לוי, כי נתנה לך שדך את המעשר ממה שהיתה נותנת.  – את התנאי הזה התנה גם משה עם זבולן – ולזבולן אמר: שמח זבולן בצאתך, להפליג בימים, אשר יפרצו עסקיך, אך כל זה אם – ויששכר באהליך, שאתה זו ומפרנס אותו ואוהליו וכל אשר בהם שלך הם, ומכלל הן אתה שומע לאו.

הפלא ופלא!?  אמרו כל המסובים, עמוקה התורה עמוקה ורחבה מני ים.

– ועתה רחל, אמר סלומון, קומי מלאי את הבטחתך אשר אמרת שכאשר אבאר מדוע הקדים יעקב אבינו את זבולן בברכתו תפתור לי את שאלתי, כי מה לך אם אנכי אבאר זה או אחרים הנה הדברים כבר מבוארים, ולא עוד אלא שאת הדבר הזה ביחוד בארתי אני אם אמנם שהכניסו לי אצבע בפי.

רחל – עפ"י הדברים שנאמרו כאן הוטל על עם ישראל להקים שלשה עמודים אשר עליהם יעמד ויתקים העולם, הם הם, תורה עבודה וחסד.  עמוד התורה נמסר בידי שבט יששכר אשר הוא יהי' העומד בראש המפעל הזה והוא ישפיע תורה לכל העם כלו אשר כל אדם מישראל חייב בה כעני כעשיר כבריא כחלש כחולה כמעונה ביסורים אין נקי.  עמוד העבודה נמסר בידי שבט לוי והענף היוצא ממנו הם הכהנים אשר הם יעמדו בראש מפעל זה של חקר אלקי וקרבת ד' והם ישפיעו עבודה לכל ישראל שגם ממנה אין נקי, כי התפלה היא עבודת הלב היא העומדת לנו כיום במקום קרבנות החובה והנדבה של אז, והיא שעמדה לישראל גם אז במקום הקרבנות ועל יד הקרבנות, כמו שאמר לו שמואל הנביא לשאול המלך – החפץ לד' בעולה וזבחים הנה שמוע מזבח טוב.  ואולם עמוד החסד נשאר בלי משען ומשענה גם לא יכול להמסר בידי אחד השבטים כי הוא איננו דבר שבלמוד כי אם דבר שבמעשה המוטל על כל אחד ואחד מישראל לעשות חסד בגופו ובממונו לכל מי מישראל שהוא זקוק לו, ואין האחד במעשיו המרובים יכול לפטור את השני במעשיו המועטים.  ולא עוד אלא שגם עמודי התורה והעבודה שנמסרו לשבטים בודדים עדיין היו מחוסרים תקון, כי איך תגיע השפעתם אל העם, אם העם יבא אליהם מי ילחוץ אותם לבוא, ואם הם ילכו אל העם איזה ערך יהי' להשפעה ממי שהוא מחזר על הפתחים?

לתקן את שלשת הדברים האלה גם יחד צוה הב"ה לישראל להקים להם מרכז אחד – המקום אשר יבחר בו, – במרכז זה יתרכזו שני העמודים תורה ועבודה, כי על יד הקרבנות שהיו צריכים להביא רק אל בית ד' והי' אסור להקריב בבמות, היתה גם לשכת הגזית מקום מושב הסנהדרין אשר כל ספק בתורה הי' צריך להפתר שם, והנה חייב הב"ה לישראל לעלות לרגל שלש פעמים בשנה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ובשלשת החגים האלה יקבלו את ההשפעה הגדולה בדבר שלשת העמודים הנזכרים, כי חג הפסח שעקרו על הכרת הטובה ועל הריעות הגדולה בישראל כמו שכבר דברנו בזה, החג הזה הוא המשפיע בדבר החובה הגדולה של "גמילות חסדים", חג השבועות זמן "מתן תורה" הוא השפיע בדבר החובה הגדולה של "תורה", וחג הסוכות חג לזכר ענני הכבוד שהקיף הב"ה לישראל הוא השפיע בדבר ה"עבודה" וקרבת האלקים ובו שמחו בשמחת בית השואבה ששאבו רוח הקדש.  ולא עוד אלא שבעלי' לרגל היו מעלים המעשרות לירושלם וכל נדריהם ונדבותיהם שהם ענפי החסד והעבודה, גם המעשר השני שהיו מעלים לירושלם בשתי שנים רצופות לאכלו דוקא שם ולפזר את המותר לעניים אשר שם ולא לעשות ממנו מקנה ורכוש כל שהוא, הוא אשר השפיע עליהם אשר אחרי כן בשנה השלישית זמן מעשר עני יתנו את המעשר הזה בחפץ לב להעני ויקנו בלבם קנין של הפרשת צדקה מתוך עין יפה ולב טוב.

השפעה זו של עלי' לרגל פעלה על ענין החסד והצדקה שהם ענינים שבמעשה פעולה שלמה כמו שאמרתי, ואולם על ענין העבודה והתורה שהם ענינים שבלמוד לא פעלו כי אם בכדי להגדיל את מעלתן ולחבבן על לב העם עד בכדי להתמלא תשוקה תדירית להשיגן, אך הפעולה המלאה פעלו אחרי כן שני השבטים יששכר ולוי אשר למדו את התורה והעבודה לכל ישראל שבאו לבקש תורה מפיהם או מפי תלמידיהם שנפוצו בכל הארץ, ובאיזה זמן היה זה?  זה הי' בימי חדש ושבת, בשעה שהאדם פנוי מעבודה, כי גם ראש חדש חג גדול הי' לישראל בימי הבית כמו שאנו מוצאים בספור דוד ושאול, ואולם ברגל אז היו עולים הכל לירושלם וקבלו משם את ההשפעה בדבר החובה ללמוד.

ועכשו דברי חכמינו בדבר חובת הקבלת פני הרב ברגל מבוארים, כי מיום שחרב בית המקדש נוטל כבוד מבית חיינו, ועלולים היינו לאבד את שלשת העמודים הנזכרים כאחד, והנה לא הי' נשאר לנו כל אופן של קיום בגלותנו המר והנמהר, את כל המצב הנורא הזה ראתה עין חכמתו של התנא האלקי רבן יוחנן בן זכאי עוד בשעה שהאויב טרם בצע את פעלו הרע, ועמד ובקש ממנו דבר שלא ידע לעמוד על סוד ערכו הנורא לקיום ישראל, הוא בקש את העיר יבנה וחכמי', הם ראשי הסנהדראות, אלה אבירי התורה הכוללים בנפשותם את שלשת העמודים במדה בלתי משוערה, מדה אשר ממנה יוכלו להשקות אל כל צאן קדשים שה פזורה ישראל, ובזכות הצלה זו אנו ניזונים וקימים בגלותנו זה קרוב לאלפים שנה.  חכמי התורה הם איפוא מקום המקדש אשר בהקבלת פניהם יושפעו העם תשוקה נמרצה להתרדף אחרי התורה והעבודה ולהיטיב עיניהם ולבם אל חבריהם ואל עניי העם ובכח השפעה זו ישובו וישבו לפניהם להשיג את התורה ואת העבודה, ואילולא הקבלת פניהם לא ישובו גם ללמוד תורה ועבודה מפיהם.  הוא שאמרו חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ואל יאמר – ברגל הן לא לומדים ואשמח באשתי ובני הבית, שנאמר, לא חדש ולא שבת היום ומדוע את הולכת אליו, שמע מינה שהיו הולכים חדש ושבת, ומהיכן נבע זה, מהעלי' לרגל, ומדוע לא הלכו אל הרב גם ברגל, אלא העלי' שמשה שמוש אחר, שמוש אשר יאבו ללכת בחדש ושבת לשמוע תורה, והנה חייב התלמיד להקביל פני הרב, אם מצד עצמו, להגביר תשוקתו אל הלמוד בימי החול, ואם בעבור העם אשר ממנו יראו וכן יעשו, ומכח זה יתעוררו אף הם להקנות להם את עמודי העולם.

נפלאים ועמוקים דברי חכמים, אמר סלומון, ומתוקים מדבש ונפת צופים, אשריהם ואשרי תלמידיהם המתאבקים בעפר רגליהם ואשרי העם שלו ככה.

 

כא: ליל קריעת ים-סוף

בליל שביעי של פסח היו נעורים בבית ה' יודנפרינד לזכר ליל שביעי של פסח הראשון שנבקע הים לפני בני ישראל בחצי הלילה.

יוסף לר' מרדכי – כשהרציתי את רעיונך הנכבד בדבר העלי' לרגל והקבלת פני הרב למר אבי שיחי' מסר תשואות חן על ידי לך חותני האהוב, אך גם הוא לא חשך פיו מהגיד לי מה ששמע בענין זה.

– ספרה בני, אמר ר' מרדכי, את דברי אביך, כי בטח ראויים הם להשמע, ובפרט שהמצוה של עלי' לרגל נמשכת כל ימי החג והנה הענין דבר בעתו מה טוב.

– המצוה של עלי' לרגל, פתח יוסף, היא אחת המצוות היקרות המוכיחות על תורה מן השמים, וכבר היטב לדבר בזה בעל "מעשה אלפס" בספרו הנכבד (ח"ר צד 22).  המצוה הזאת תתרחב בזמן הגאולה באמת-מדה גדולה כמו שמבטיח הנביא (ישעי' סו) והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבאו כל בשר להשתחוות לפני נאם ד', כי לעתיד יקוים בנו מאמר הכתוב – מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם, באוירון נכנס ביום הששי לפנות ערב ובזמן של חצי שעה יגיעו אל הר הקדש גם אלה היושבים בגבולות הארץ ומיד אחר "הבדלה" ישובו לביתם, ואם בכל שבת לא תכבד עלינו עלי' זו אף כי בר"ח.

והנה עד היום הזה אי אפשר הי' הדבר הזה אפילו ליושבים בקרוב לעיר הקדש ותקנו הדורות הראשונים שהי' להם הרגשה במהות של מצוה אשר גם בחדש ושבת יוכלו לעלות לרגל, ולשם זה הנהיגו אשר בחדש ושבת יבאו לקבל פני הרב אשר מורא רבך כמורא שמים והרי זה מעין עלי' לרגל בזעיר אנפין.

ובהיות שהתורה היא נצחית ועם זה גם מצות עלי' לרגל היא מצוה נצחית, אלא שמפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות, באו חכמינו ז"ל ואמרו לנו, שגם עתה, למרות שאין אנו יכולים לעלות וליראות, אין אנחנו פטורים ממצוה זו ועדיין חיובה מוטל עלינו, שהרי ראינו מהדורות הראשונים שענין קבלת פני הרב הוא מעין עלי' לרגל, וא"כ חייב אדם להקביל פני הרב ברגל להקים בזה את העלי' לרגל בדמות שהיא מצוי' בזמננו.

ובנוגע להשאלה השני' למה צריכים לעלות ולהראות לפני ד' והלא הב"ה בכל מקום שאנו נפוצים רואה אותנו?  השיב אבא במשל – המלך דרש אשר יביאו לפניו איש מוכה בעורון, האיש הזה הובא לפני המלך, ומיד בעמדו לפניו אחזוהו חיל ורעדה בדעתו שהוא עומד לפני המלך והמלך רואהו.  כן הדבר הזה אתנו.  אמת, הב"ה רואה אותנו בכל מקום שאנו נמצאים, אולם אנחנו, אם אמנם שאנו אומרים תמיד שויתי ד' לנגדי תמיד, הנה הדברים רק בפינו ורחוקים מכליותינו, אבל עלותנו לרגל בהר קדשו אשר שם הרגשנו בשכינת עזו וכי המלך הגדול עומד עלינו ממש, הדבר הזה פעל עלינו לכל ימי השנה אשר נירא ונפחד מפניו וביחוד בפסח ועצרת אשר בהם נעשו לנו נוראות אותות ומופתים בשמים ובארץ בצאתנו מצרים ובעמדנו לקבל את תורת ד' מן השמים כמ"ש כי שאל נא וגו' השמע עם וגו' או הניסה אלקים וגו', ושני חגים אלו גם קשורים ומצומדים על ידי מצות ספירת העמר, זכרונות אלה במקום הקדש פעלו על לב העולים, אשר באמרם שויתי ד' לנגדי תמיד, יתיצב המלך הגדול חי לנגד עיניהם והקימו כהלכה את הסעיף הראשון בשו"ע או"ח האומר כי שויתי ד' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני א'.

– שפתים ישק משיב דברים נכוחים, ענה ר' מרדכי, והנני גם אנכי למסור על ידך תשואות חן למר אבא בשמי.

השיחה נסבה אחרי כן על אדות האותות שנעשו בליל זה ביחוד.

– הייתי חפצה לדעת בפרטות, אמרה שושנה אחותה הקטנה של רחל, את הנסים שנעשו לאבותינו בקריעת ים סוף בליל זה.

– חכמינו ז"ל אמרו (אבות פ"ה) השיב ר' מרדכי, כי עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים  (שניצולו מעשר המכות שהביא הב"ה על המצרים במצרים) ועשרה על הים.  אלה שעל הים הם: א) ויבקעו המים, ב)שנעשה הים כמין אוהל ונכנסו ישראל לתוכו, ג) שנעשה קרקע הים יבש באין חומר וטיט, ד) קרקע הים שבו דרכה רגל מצרים ברדפם בים אחרי ישראל (כי לא ידעו שנעשה נס לישראל) נתלחלח והי' לטיט וחומר, ה) המים שנקפאו בים לא שבו לחתיכה אחת אבל היו לחתיכות קטנות כעין לבנים ואבני בנין מסודרים, ו) המים הקפואים נעשו קשים כסלעים ושברו את ראשי מצרים כמ"ש שברת ראשי תנינים (הם המצרים) על המים, ז) שנגזר הים לי"ב גזרים כדי שיעברו השבטים שבט שבט בדרך מיוחד, שנאמר – לגוזר ים סוף לגזרים, ח) המים הקפואים בין שבט לשבט היו זכים כספיר ובדלח עד שיכלו השבטים לראות זה את זה לאור עמוד האש שהאיר להם כל הלילה, ט) היו יוצאים מהכותלים הקפואים מים מתוקים שהיו ישראל שותים מהם, כמ"ש –נצבו כמו נד נוזלים, י) לאחר ששתו כדי רויה שבו המים הנותרים ונקפאו ונעשו ערמות ערמות וזהו – נערמו מים.

שושנה – הנס השני השביעי והשמיני אינם נחוצים כל כך לפי ראות עיני ולאיזה צורך נעשו?  וכי עביד קב"ה ניסא בכדי?

רחל – מתוך שאלתך אחותי עמדתי על כונה עמוקה בדברי השירה – זה אלי ואנוהו, לאמר – אתה הא' שפרת את הנס של קריעת ים סוף בנפלאות שלא הי' בהם כל כך צורך כי אם למען עטר את הנס בעטרת תפארה, ולמדתי מזה, אשר בהגיע דבר מצוה לידי, לא אדקדק לעשות אך את החובה המוטלת עלי, כמו שאומרים אחדים, תהי מזוזה של 10 פרוטות כיון שהסופר מעיד עלי' שהיא כשרה, ואם לא – יחול עון זה על ראשו[107], לא כן, אלא – ואנוהו, אתנאה לפניו במצוות!  אעשה סוכה נאה מזוזה נאה אבחר באתרוג נאה וכו' (שבת קלז),

ואולם אפשר עוד להגיד עפ"י הקדמה ידועה הובאה בספרי המפרשים, כי הנסים שהיו באותה שעה לא רק לצורך אותה שעה היו כי אם גם ובעיקר לצורך העתיד, והענין בזה: כי גלוי וידוע הי' לפני המקום שעתידים ישראל לחטוא לפניו וללכת שבי לפני צר, אשר שם במקום גלותם יהיו זקוקים להרבה נסים, אך כשיהי' אז הסתר פנים, כמאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ושערי הנסים הגלויים יהיו סגורים, מאין יבא עזר העם האומלל הזה?  לשם זה, בצאת ישראל ממצרים, בשעה שהיו שערי הנסים פתוחים לרוחה, עמד הב"ה ועשה את כל הנסים שישראל יהיו זקוקים להם בעתיד, ומאחר שהנסים הללו יצאו פעם לאור עולם, קנו להם בזה זכות אזרח בעולם הטבע, אשר לא יהיו זקוקים עוד ישראל לזכות גדולה בעת אשר יצטרכו להם וגם בזמן של הסתר פנים יוכלו להושע על ידי נסים אלו, ובדרך זה אפשר לבאר את כל הנסים שנעשו על הים[108].

הנביא בשם ד' אומר – המון עמים כהמות ימים יהמיון, הנמשל בזה דומה למשל מכל צד, כשם שיש בים גלים סוערים הרוצים להטביע את האניה, כן יש בעמים שונאי ישראל המתאמצים להטביע את ספינת העם הישראלי, וכשם שיש בים דגים אשר הגדול בולע את הקטן, כן הגדול והחזק בולע את הקטן והחלש, ומי קטן וחלש כמו העברי?  וכמו שאי אפשר בדרך הטבע ללכת בתוך הים ביבשה, כן אי אפשר בדרך הטבע למצוא דרך בחיים בגולה.

ועתה נעבור בים צרה זה ונתור נראה איך נושע ונמלט ממנו עם ממושך וממורט ישראל אשר ספינתו תועה בו זה יותר מתשע עשרה מאות של שנים.

– נקח לנו למשל מגורשי ספרד אשר גורשו משם גרוש אכזרי, והנה באו אל חופי פורטוגל, ומדינה זו פתחה לפניהם את שערי' ותרשה להם להתישב בארצה ולשאף רוח, איך הי' כדבר הזה ומה ראתה פורטוגל לקבל את אלה שספרד פלטה?  האם אין הדבר הזה נס גדול?  כאן התעוררה הישועה מימי קדם אשר בקע הב"ה מי ים סוף מפני ישראל ויעבירם בתוכו, אף עכשו בקע ד' את שערי פורטוגל ויפתח אותם לפני מגורשי ספרד, בשעה שתושבי' כהמית ימים יהמיון עליהם לבלעם חיים.  וככה כל מדינה הפותחת שערי' לישראל להמציא טרף ומזון להם, אין זה אלא מכח אותו הנס של קריעת ים סוף שמזונותיו של אדם (אתם קרויים אדם) קשים כמותה.

הנס השני – שנעשה הים כמין אוהל מעל לראשם, לנס זה הוזקקו מגורשי ספרד אחרי שכבר נתקבלו מאת ממשלת פורטוגל, כי הי' נחוץ שתפרוש הממשלה את כנפיה להסך עליהם כאשר תגן על אזרחי המדינה, כי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

הנס השלישי – שנעשה קרקע הים יבש וקשה תחת רגליהם, לנס זה זקוקים ישראל תמיד בגלותם, אשר לא תמוט רגלם שם ולא יטבעו בבוץ ויהי' להם מעמד איתן אשר יוכלו להתקיים בארץ.

הנס הרביעי – המצרים שרדפו אחר ישראל הי' להם קרקע הים חומר וטיט ולא יכלו להשיג את ישראל, כן הוא הדבר תמיד, רודפים לא יחסרו לנו בכל עת, ובפרט אחרי הנס השלישי, בראות אויבי ישראל כי השיג לו ישראל מעמד בחיים, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והב"ה מצילנו מידם.

הנס החמישי – שנרצפה הדרך באבנים קטנות ונאות, כן הוא בכל ארך גלותנו אשר ימצאו בינינו אילי כסף ובעלי חרשת המעשה ואנשים בעלי משרות גבוהות, אשר גם בתוך הים נוסעים אנו בדרך נאה ורצופה באבני חן.

הנס הששי – המצרים הרודפים רוצצו ראשיהם באבני הקרח, כי בשעה שמתרבים בישראל אילי הכסף תגדל קנאת החשוכים אשר יתנו עיניהם בממונם של ישראל, ואיש אחד יחטא – בעשירות ועל כל העדה יצא קצפם וירדפום באף אך נפגשים באבני נגף הרוצצות את גלגלתם.  תלמידי המן האגגי מכינים תמיד את העץ להם לבדם.

הנס השביעי – כל שבט הלך בדרך מיוחד, על זה כבר אמרו חז"ל (פסחים פג): צדקת פרזונו – צדקה עשה הב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות שאילו היו במקום אחד מיד שהי' עולה חרון אף העם הזה עליהם הי' מכלם באין מכלים, ולא כן בשעה שהם מפוזרים בין העמים, שכל עם מפחד שמא יאמרו העמים האחרים אך עם אכזר ונבל העם הזה השופך דם אומללים כמים והם אנשים חפי מפשע כאחיהם בארצותינו.

הנס השמיני – החומות המבדילות בין השבטים היו זכים כספיר ושוהם באופן שיוכלו לראות זה את זה, כן הדבר הזה גם בים גלותנו, אנו נפוצים ומפוזרים במדינות שונות, אך רואים ומרגישים זה את זה, ובצרת בני מדינה אחת צר לכל בני המדינות, והיהודים אשר בארצות הנאורות מעוררים מחאות כלפי הארצות החשוכות וגזרותיהם להרפות ידי צר ואויב ומתנקם.

הנס התשיעי – בלכתם בים נבראו להם מעינות של מים מתוקים, גם בגלותנו בכל מקום שאנו נפוצים ומתפזרים נבראים לנו מעינות וצנורות של פרנסה חדשה להחיותנו כיום הזה.

הנס העשירי – כשעברו ישראל חזרו המעינות ונסתמו, וכן הוא תמיד, כל מדינה שעם ישראל יוצא אותה, צנורות פרנסה רבים ניטושים ונעזבים ויבוש מעינם, ועם הארץ צועקים, מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מארצנו?  כן הי' בספרד אשר דללו מעיני הפרנסה שם אחרי גרוש היהודים, והלחץ והעוני רבו במדינה עד אשר נתעוררו רבים להשיב ישראל לארצם, וכן הי' גם בשאר ארצות, עד שהוברר הדבר למתוקנים שבאומות כי היהודים ממציאים מקורי פרנסה בכל מקום בואם ואך מעשירים את מקום מושבם.

הוא אשר אמרתי: לא נעשו הנסים על הים רק לשעתם כי אם גם ובעיקר לדורות.

הנאספים התפלאו על באורה הנפלא של רחל ושבחו והללו לד' אשר דאג מראש לקיום עמו בגולה עד אשר ישובו לציון ברנה וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות אמן.

 

עצתי עצת אוהב נאמן

מי האיש אשר קרא הספור הזה פעם אחת, יוסיף ויקרא בו פעמים ושלש ואז ירגיש בעצמו תועלת נפלאה ממנו.

המחבר

 

הכרזה

האיש אשר יבטיח לי בהן צדקו כי יקרא את הספור הזה שלש פעמים בחדש הראשון ואחרי כן בחצי השנה הראשונה יקרא אותו פעם בכל חדש וישאילהו לשכניו וקרוביו ולא ימכרהו, אתן לו את שני חלקי הספור הזה במתנה במוקדם.

 

המחבר

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] נבל, בעל נפש רחבה, נכנס פעם לבית מרזח, וידרש להגיש לו ככר לחם סולת עם בשר מטוגן בחמאה, הוא לקח את הככר והנה נמלה נופל ממנו ויגער באכסנאית עד כי נאלצה להחליף לו את הככר. – יראתך את ה' נפלאה, אמרה האשה, בשר וחלב – אין דבר, ונמלה אסור חמור?! – צדיקים כמוני – לשמיר ושית, ענה האורח, אבל גם "חמור" מדוע אהיה? בשר שמן מטוגן בחמאה טעים לחיך, אבל נמלה שכל אכלה עובר על חמשים לאוים ללא הנאה, הלא "חמורים" אוכלי'! אלה דברי בעל תאוה קדמון, ומה יאמרו האחרונים? השפם שמותר בספור וגלוח, מגדלים אותו לאין שעור, והזקן שעוברים עליו 5 לאוים (משנה מכות פ"ג) משחיתים הם עד לכלה באין שום הנאה, ונהפך הוא כי "הדרת פנים זקן" (שבת קנב). בא וראה מה בין פריצי דורות הראשונים ודורות האחרונים! אולם, עלינו לדונם לכף זכות, כי מה יעשו מסכנים אלה, אם לא נשאר להם במה להבדל מעזי הנפש, אם לא בשפמם? אם כי בדבר המסור ללב, רב ההבדל ביניהם, כי האמונה אשר בלב אלה אבדה לאלה ... 

[2] ינקותא כלילא דורדא (שבת קנב).

[3] ונוכל להמליץ על זה מחז"ל הקובע עתים (מכתבי עתים) לתורה, הרי זה מפיר תורה . 

[4] על דבר תכונת הקוף שקננה בלב הרבה אנשים שאינם מן הישוב, בנהגם לחקות כל דבר לא נכון, שרואים מאחרים, מבלי שישקלוהו במאזני הצדק והיושר אם כדאי והגון הוא, כבר הרבו חכמים לכתוב, וגם אנכי כתבתי מעט על זה בספרי "מעשה אלפס" (ה"א וה"ג), אולם יותר הרבה, יכולים להועיל, לדעתי, דברי התנא ר' יהושע בן חנניה שמתאונן על עצמו על עון אשר חטא (עירובין נג) – פעם אחת הלכתי בדרך, אומר התנא, ועברתי על שדה זרוע (שהדרך היתה עוברת שמה), ושאלה אותי ילדה קטנה מבנות ירושלים: רבי, מדוע אתה עובר בשדה אחרים, הלא אתה מפסיד את בעליו ? – הלא הדרך כבושה לרבים, השבתי לה. –  לסטים שכמותך כבשוה! השיבה הילדה.   התנא הגדול, החכם המדיני הלזה, שלא נמצא חכם בזמנו לנצח אותו בוכוחיו עם גדולי החכמים לפני רבי ושרי המלוכה, לא בוש להגיד, כי ילדה קטנה זו נצחתהו בתשוב