_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדה וזכרונות[1]

בן-ציון אלפס

לתוכן הענינים

 

תוכן הענינים

 

מבוא

פרק ראשון: מימי ילדותי עד נשואי, תריא–תרכח

פרק שני: מנשואי עד נסיעתי לירושלים, תרכח–תרלב

פרק שלישי: מנסיעתי לירושלים עד חזרתי לוילנה, תרלב–תרלד

פרק רביעי: חזרתי לווילנא עבודתי כמנהל ומגיה בבית דפוס מץ ועבודתי בענינים צבוריים וחבור ספרים, תרלד–תר"ן

פרק חמישי: עזיבתי את עבודתי בדפוס והתחלתי לנסוע לתערוכות בעסקי בית חרושת שלי, תרנא–תרעו

פרק ששי: ששת השנים שהוטלתי טלטלה בפולטאווא תחת שלטון קערענסקי והסוביטים, תרעו–תרפג

פרק שביעי: חזרתי לווילנא עד נסיעתי שנית לירושלים, תרפג–תרפה

פרק שמיני: שבתי בירושלים, בפתח תקוה, וחזרתי לירושלים, תרפה–תשא

 

_____________

 

עטרת תפארת שיבה

ידידנו ואוהבנו ה"סבא" החביב רבי בן-ציון אלפס שליט"א, הואיל בטובו להֵעָנות להצעתנו ובקשתנו וכתב על ספר את קורות ימיו וזכרונותיו שיופיע במלאת לו תשעים שנה לאוי"ט ביום ר"ח כסלו תש"א הבע"ל.

והנה הספר לפנינו, כתוב בטעם זקנים ובחכמת ישישים, מדבר בעדו, ומתוכו אנו למדים כמה גדולים ומצוינים, וכמה יפים ומענינים מעשי אלפס.  לעינינו: שלשלת ארוכה כלה זהב טהור, ראשיתה בירושלם דליטא, מתגלגלת לירושלם דדהבא עיר קדשנו ומסתובבת חלילה לירושלם דליטא ועוברת דרך ארצות והרפתקאות רבות ומענינות.  וחוזרת שוב לארצנו ולעיר קדשנו, בשלשלת זו טבעות רבות משובצות פנימים ואבני חן של מעשים כבירים ונכבדים, לטובת האומה והאנושיות.

ומכותלי הספר הזה משתקף בחזיוננו: איש "הישר" בקומתו הרוחנית הגבוהה עם טהר לבו ועדינות נפשו, ואהבתו הבוערת לתורתנו, ארצנו ועמנו האדם השלם והיהודי הטוב בן-ציון מצוין במדות תרומיות ומפליאות.

ואולם עלינו לציין, כי הקרובים ביותר והמכירים היטב את ה"סבא אלפס" יודעים ויעידו כי יתר ממה שנאמר כאן יש באיש המופלא ומופלג זה.  והרבצ"א בענותנותו הגדולה כסה הרבה בדברים הנוגעים לאישיותו והעלים מאתנו את כל גודל ושיעור קומתו הרוחנית.

למקרא ספר זה נראה את הרבצ"א המזכה את הרבים מעודו, שמחייב זקנים וגם צעירים להתבונן במעשיו ובמדותיו, וממנו נלמוד את תורת החיים ושבילי היהדות, לדעת ולהבין במה להאריך ימים? ואיך... להאריך ימים?

ואתה סבא יקר! ידוע לנו היטב במה הארכת ימים? כי היו וישנם מה ומה בתכונתך ובסגולותיך הנפשיות, ובגבורתך ובמאמציך הרוחניים שעמדו לך להאריך את ימיך ושנותיך, ואנו מלאי תקוה כי סגולותיך אלו תעמודנה לך לתוספת זקנה מופלגת בימים טובים ונעימים, עד מאה ועשרים שנה, וראית בעיניך ישועת עמנו וארצנו ובגאולתנו השלמה, ובתקון עולם במלכות שדי וביום שיקוים בו מקרא שכתוב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם וגו'.

 

                             כברכת מוקיריך ומכבדיך:

                                                                        אליעזר ריבלין

                                                            בשם "ועד היובל לרב"צ אלפס"

תשרי התש"א ירושלם.


הכרת טובה

  כבוד הורים

לזכר עולם יהיה צדיק, הוא ניהו מר אבי הרב הגדול והשקדן הנפלא ר' ירמי' עקיבא זצ"ל אשר גדלני על ברכי התורה ולמד אותי גפ"ת אלפס ורא"ש עד שנפטר בשם טוב לבית עולמו ביו"ד מרחשון תרכ"ו, בירושלים דליטא.

ואמי מורתי שרה אסתר ע"ה שמסרה נפשה על אהבת התורה בכל לבה נפטרה לבית עולמה בכ"ו מרחשון תרכ"ה, ואחי אמי היקר עבד באמונה וקבע עתים לתורה מר אלי' אלחנן נפטר כ' ניסן.  וכבוד חמי הרב הגדול ר' מרדכי טראקער ז"ל, נפטר י"ח תמוז תרכ"ב וכבוד חמותי מרת מרים מריאשא שנשאה בעול הפרנסה לבלי לבטל את בעלה משקידת התורה והחזיקה אותי באלמנותה חמש שנים מיום שבאתי בברית התנאים עם בתה עד שנסעתי לארץ הקדושה שנת תרל"ב, נפטרה ט"ז תמוז תרמ"ט, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

וכן אזכיר לטוב בזה את האיש היקר המכניס אורח הגדול ר' אברהם וינקלער יחי' ורעיתו טויבע תחי', שבכל פעם שבאתי לפ"ת לא נתנני להתאכסן במקום אחר כי אם בביתו וכבדני בכל טוב, ועוד הי' לו לטורח גדול כמה פעמים בעת שתקפני החולי מעיים ופעמים אחדות הסיק בשבת יורת המים לעשות לי אמבטי, ואת המנוח היקר ר' שלמה ז"ל שהוליכני פעם אחת בשבת באוטובוס מפ"ת לתל אביב להדסה, לעשות לי נתוח, וכבר שכבתי על שלחן הנתוח השבת והכינו עצמן לעשות הנתוח ובקשתי לעשות לי עוד אמבטי חמה וב"ה שנכנסו המעיים ונתן לי הפראפעסאר מז"ט, כי יראו אז לעשות נתוח לזקן חלש בן שמונים, אבל סוף כל סוף הוכרחתי למסור עצמי לנתוח בירושלים בשנת השמונים ושלש לימי חיי, וירדמוני בראשונה להכניס המעיים בבטן, כי לא יכולתי לסבול היסורין בהקיץ, ואחר מעל"ע כשנחתי, השכיבוני על שלחן הנתוח בהקיץ, רק שמו לי זריקות להשקיט העצבים, ושכבתי בעינים פתוחות כשעיני רואות שעושים לי הנתוח, מובן שכאב לי, ועלה ברעיוני להשקיע את מחשבותי בענין קדוש השם כאילו אנסוני נכרים לומר שיש חלילה א' אחר, ואם לאו יחתכו את בשרי, ואני צועק בקול רם: חתכו את בשרי ולא אכפור חלילה בא' אחד, והתעמקתי ברעיון זה עד גמר הנתוח, ולא הוצאתי כל אנחה מפי בכל זמן הנתוח, יהי שם ה' מבורך.

ואפריון אמטי' לידידי היקר החה"ש מר אליעזר ריבלין שליט"א שהגיה את הכ"י מספרי זה ותקן במקומות הרבה כיד חכמתו, זכרה לו א' לטובה להאריך ימיו בנעימים.

 

מבוא

מלכנו משיח ה' אמר "מזקנים אתבונן", ובמסכת שבת (ל:) איתא: רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן (נפתח לבם מחמת השמחה, רש"י) כו', גם אני בפתיחת תולדות ימי חיי אפתח במילי דבדיחותא לבדח את הקוראים:

בתקופת ימי חיי היו לי מאתים ושלשים יום רצופים שהייתי שרוי בהם בטובה מרובה יתר מבכל ימי חיי, בימים טובים אלה היה לי מורה גדול שלמד עמי תורה הרבה בחנם, וגדלתי והוספתי חכמה על כל בני עירי, וביתי היה מואר באור שבעת הימים ומזונותי היו מצוים לי כמו לאוכלי המן והיו לי כצפיחית בדבש שנבלעו באברי, ודירתי היתה חמה וטובה ולא סבלתי קור בחורף וחום בקיץ, והתענגתי בחדשות שהייתי יודע יום יום מכל המדינות וקצוי ארץ.

אבל לא לעולם חוסן, כי בעל דירתי נהג ברמה, ובשביל שלא שלמתי לו שכר דירה, וגם לא החזקתי לו תודה רבה על החזיקו אותי בדירתו חנם, רגז עלי ואמר לי תחלה דרך כבוד: בטובך צא מכאן! וכאשר לא שמתי לב לדבריו דחפני פתאום והשליכני החוצה באמצע הלילה ערום ויחף, ושמלותי ומנעלי נשארו שם בשביל שכר דירה, ולא הועילו לי בכיותי וצעקותי, כי אין רחמים בדין.  ומה שציערני ביותר הוא: שכל העומדים סביבותי מלבד שלא לקחו חלק ולא השתתפו בצערי, אלא שגם שמחו ושחקו עלי, ומרוב צערי שכחתי כל מה שלמדו אתי ונעשיתי עם הארץ גמור, ולולא רחמי שמים שהזמין לי אנשים טובי לב שרחמו עלי והרחיצוני והלבישוני ונתנו לי כוס חמין והזמינו לי מזונות לזמן הרבה, מי יודע מה עלתה לי[2].

עברו שמונה ימים מעת שדחפוני ממעוני הראשון והנני רואה חדשות ביתי מלא אורה ושלחנות מכוסים בסדינים לבנים, ועליהם כל מיני מגדים ומטעמים והבית מלא אנשים מלובשים בגדי יו"ט וגם אותי הלבישו בגדי לבן נקיים ונשאוני מיד מכובד אחד ליד מכובד שני, ואני שמח וחושב כי בודאי ישאו אותי אל השלחן ויתנו לי סוכריות, והנני רואה שמניחים אותי על כסא שקוראים אותו "כסא של אליהו" ואני שמח שמחה גדולה, – כי לשבת על כסא אחד עם אליהו הנביא טוב יותר מסוכריות – ונזכרתי מה שלמדו עמי במעוני הראשון, שטרם בא המשיח יבוא אליהו לבשרנו, ופתאם אני רואה נגש אלי איש מעוטף בטלית ובידו סכין קטן ועשה לי נתוח קשה ודם שותת ממני ואני צועק ובוכה, ושוב פעם מלבד שאין אחד מהאורחים נוטל חלק בצערי, כי אם אדרבה הכל שמחים במה שנעשה לי, וזה הגדיל צערי ביותר, אחר זה אני שומע שקראו שמי בן-ציון, זה הפיג צערי מעט, שנזכרתי מה שלמדו אתי, שלזכות בהמתנה להיות בן לציון, צריכים לסבול יסורים תחלה, ואני תמה ושואל את עצמי באיזה עולם אני? יש פה אנשים טובים ורחמנים שרחמו עלי בעת שדחפוני ממעוני הראשון, ויש אנשים אכזרים שעשו לי נתוח קשה.

פתאום שמעתי כל האורחים שמחים שנתוסף להם חבר לה"בונד" (ברית) שלהם, וחרדתי חרדה גדולה, בחשבי מי יודע לאיזה ברית וקשר אנשים הכניסוני בזה? ונגש אלי זקן אחד (בטח הוא אליהו הנביא) ואמר לי הרגע ילד, ישמח לבך שנעשית חבר להבונד הקדוש והטהור "בריתו של אברהם אבינו".

עבר זמן הרבה ואבי שבשמים חנן אותי דעה והשכל, והבינותי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו "חייב אדם לברך על הרעה (בשמחה וטוב לב) כשם שמברך (בשמחה) על הטובה", נוכחתי שמרוגז בעל מעוני שהשליכני מדירתי החוצה, היתה לי הטובה הגדולה שבעולם, ואכזריותו של הזקן שעשה לי נתוח קשה גם זה הוא גרם לי טובה גדולה, שאוכל לאכול הפסח בציון וירושלים[3], כמו שלמדני הרבי במעוני הראשון "כל ערל לא יאכל בו" (בפסח), וזה רמז לי הזקן במה שאחר הנתוח טבל אצבעו בכוס יין ונתן אצבעו על פי ולקקתי משקה מתוק, לרמז שאוכל הפסח עם כוסות יין, ומאז חזרתי תמיד על דברי התנא רבי עקיבא, "כל מה דעביד רחמנא לטב", וגם חזרתי מה שלמדני המורה הגדול, אלה תולדות יעקב יוסף, זאת אומרת אם תרצה להתבונן על התולדה של אלפי שנה של יעקב סבא, הבט בהתולדה הקצרה של יוסף, שהצטער הרבה שנמכר לעבד ואחר שעמד בהמבחן הגדול ויצא במדליה של זהב, העלילו עליו עון פלילי ושמו אותו בבור שתים עשרה שנה.  אבל בסוף ראה שהרעה הוליכתו לטובה גדולה שלא כל אדם זוכה לה, כן כל הרעות שעמנו סובל מהן אינן רעות רק לפי קוצר שכלנו, ובאמת הן מוליכות אותנו לטובה גדולה שאין למעלה הימנה שנזכה לה בעה"י ב"ב[4].

גם אני שזכיתי בחסדי ה' לשנת "צדיק ובן תשעים לשוח אמרתי לקיים דברי מלכנו שאמר שיחו בכל נפלאותיו, לשוחח ולספר בקצרה את תולדות ימי חיי, אשר מכמה עובדות ומקרים ראיתי בחוש שהרעות שקרוני פעמים רבות הובילוני לטובה גדולה, וגם כידוע שהשי"ת מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה ובנסים נסתרים תחת מעטה הטבע[5].  ולא אעלים מלגלות גם את השגיאות ששגיתי במשך ימי חיי, למען ילמדו אחרים להזהר מהם ומכיוצא בהן.

 

פרק ראשון

מימי ילדותי עד נשואי תרי"א-תרכ"ח

נולדתי בירושלים דליטא (וילנא) שנת ת'ו'ר'ה (תריא) לאבי הרב הגדול ר' ירמיהו עקיבא זכרונו לברכה, שהיה נקרא בשם ה"שקדן" יען ששקידתו על התורה היתה אין לשער.  סיפר לי הזקן הנכבד ר' מרדכי ז"ל שהיה מגיד שיעור ש"ס בביהמ"ד של ר' ליב אליעזר ברחוב היהודים שגם אבי ז"ל למד שם, שבכל ערב שבת כשהיו מכבדין רצפת ביהמ"ד ולמען לא יהיה לאבי ז"ל בטול תורה היה עולה בהשכמה אל חדר עלית ביהמ"ד ולמד שם עד קרוב להדלקת נר שבת בערך 15 שעה בלי הפסק של שיחה בטלה.  אבי הסתפק במועט ולמד כל ימיו בשמחה וחזר כמה פעמים על כל הש"ס בשמונה חדשים, וממש כל ימיו לא פסק פומיה מגרסא.

סיפר לי ר' יוסף אחי אבא, שאחר שנתאלמנה אמם כשהיו בני יא ויב שנים עשתה לה האם מסחר קטן לפרנס את הילדים, והבת קטנה, אפתה עוגות ושלחה את בניה אבא ויוסף בסלים על השוק למכור את העוגות ונתנה לכל אחד עוגה גדולה לארוחת הבקר, מה עשה אבא מסר עוגתו וסלו לאחיו והוא רץ לביהמ"ד לשקוד על התורה, וסבל כמה פעמים דחק רעבון, וספר זאת היקר ר' יוסף דודי בשברות הלב, כמה חכם היה אבא וכמה קטן המוח הייתי אני יוסף.

את מאמרו של ר' יוסי הכהן (אבות פ"ב) "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" קיים בכל מאודו, זכורני שלאחר פטירת אמי שרה אסתר ע"ה (כו חשון תרכה) נשארה חייב סכום כסף לבתי מסחר אחדים, ולא הספיק המזומן שהיה בבית לתשלום החובות, מכר אז אבי ז"ל את כל כלי הכסף שהיה לנו בבית ושלח אותי ואת אחי הגדול ז"ל לשלם לכל אחד, וצוה אותנו לראות אם מכוון פנקסנו לפנקסם, והשיב אחי הגדול בשחוק שבבית מסחר אחד היה חשבונן קאפ וחצי יותר, מיד לקח אבינו ז"ל קאפ וחצי ואמר לנו בתמימות גדולה: לכו בני ושלמו את היתרון, כי חכמנו ז"ל אומרים "דין פרוטה כדין מאה" והלכנו בגזירת כבוד אב ושלמנו, והיה בזה קדוש שם שמים גדול כי היה המסחר על סכומים גדולים.

הספור, קטן הוא בכמותו אבל גדול הוא באיכותו, עשה על לבי הרך רושם גדול, עד שכל ימי הייתי זהיר מאד לבלי לנגוע בפרוטה שאינה שלי, ובמשך יובל שנים שהייתי סוחר ובעל חרושת לגרבים ובתי ידים,, העמידני השם יתברך למבחן איזה פעמים אם אעמוד בנסיון לחוק בדחוק בשביל לא לבלוע חיל זרים, כמ"ש חז"ל בשלשה דברים אדם ניכר, ואחד מהם הוא "בכיסו" והודות לד' שיצאתי מהמבחן במידליה של זהב, גידולים טובים אלו צמחו בי מהשורש הקטן אבל העמוק שנטע בי אבי ז"ל, שצריך אדם למכור כל כלי בית ולשלם חובותיו עד פרוטה אחרונה.

אבא היה חובב גדול של ספרי קדש וקנה אותם במחירים גדולים, כן שילם בעד ירושלמי נזיקין שחסר לו סך 15 רו"כ ובעד שער המלך על הרמב"ם 17 רו"כ, והיה לו אוסף גדול של ספרים יקרים, גם אני הייתי מחקה מעשה אבא והייתי חוסך הפרוטות שנתנו לי לקנות ממתקים והייתי קונה ספרים קטנים, כמו אגרת הטיול לאחי מהר"ל מפראג וכדומה, פעם אחת קניתי ספר קהלת עם ביאור וכאשר ראה אותו אבא אמר לי מהר לך והחזר את הספר להמו"ס ואם לא יחזיר לך הכסף הנח הספר והכסף אצלו (מובן שהי' הביאור מאחד החפשים) ילמדו ישרים דרכו לבקר את הספרים שהבנים והבנות קוראים.

הרב הגדול הצדיק ר' זלמן זאב זצ"ל מ"מ דוילנא, אמר בהספדו של אבא בזה הלשון: אני לצלע נכון, מ"מ דמתא נכון לצלע ושבר, אם נפטר ח"ו אדם נכבד קורין להמ"מ להספידו, ויען שאי אפשר לי להכיר את כל המכובדים בעיר גדולה כוילנא, לזאת הייתי נוהג לשאול להמקורבים להנפטר שימסרו לי ממדותיו והנהגתו הטובה בחייו ועל פי זה אני יודע להספידו ולספר בשבחו, לא כן הוא הנפטר הזה ר' ירמיהו עקיבא ז"ל שהכרתיו היטב ויודע אני בעצמי שהיה יגע בתורה ועמלו בתורה כו' כו', ונפטר אבא בשם טוב לעולמו בוילנא ונחרתו על מצבתו טורים אלו:

 

            רב תורה ומוסר דברי ירמיהו

            רבים שמעו דורש עקיבא

            לתלמידים רב וליראים חבר

            לעבודת ה' היה כץ כצבי

            ביוד מרחשון עלה ה'כ'ו'ר'ת

 

כד הוינא בן חמש זוכר אני שישבתי במטה ערום וסכו אותי בשמן חם שנתבשל עם צפרדעים ולפעמים היו סכין את בשרי בטל שהיה אבי ז"ל משכים לילך חוץ לעיר לשאוב הטל מהעשבים.

כשהייתי בן שבע ולמדתי חומש עם רש"י לא הניחו לי בחורף לילך לבית לסעודת הצהרים, ואבי בעצמו הביא לי הסעודה להחדר, והתפארתי בפני חבירי שאמי עושה לי כדור בשר מיוחד (לא פרוסה מהכדור הגדול) ובשעה שאבי הריק התבשיל מהקדירה הקטנה לתוך הקערה, אמרתי בהתפעלות לחבירי, האם כולכם ראיתם את כדור הבשר נופל מהקדירה לתוך הקערה?

קונדס הייתי ככל הנערים, וכאשר עשיתי היזק בשובבותי ששברתי כוס או קערה.  מיד לקחתי החומש טרם שבאו הורי והתחלתי לחזור החומש ורש"י, וכן תמיד עד שנעשה לשיחה בפי אמי "בן צינקא חוזר החומש מסתמא יש היזק בבית", פעם אחת הביאה אמי תבת עץ קטנה מלאה סחורה סגורה במסמרים קטנים, לקחתי סכין והוצאתי המסמרים מהכיסוי לראות מה בתוכה, והנה ריח טוב מלאה את כל הבית ונוכחתי ששברתי צלוחית קטנה של פלייטין יקרה שהיתה שם, וטרם הספקתי לטול החומש לחזור באו אבי ואמי, אז קבלתי מאבא מנה יפה ושלמתי בזה בעד ההזיקות שעשיתי עד הנה, וכאשר למדתי גמרא (שבת לב) הבנתי דברי אביי, "תפוש תירוס אמתא בחד מחטרא ליהוי" (תרבה פשעים השפחה וכולן תלקה בחבטא אחת, רש"י), וזה נתקיים עלי, ומאז והלאה נזהרתי שלא לעשות הזיק.

נהירנא כד הוינא טליא (כבן שמונה) אספתי פעם ממתנות חנוכה (חנוכה געלט) ערך שני זהובים, וכאשר פחדו הורי שלא אקנה בדמים אלו ממתקים הרבה שמזיקים לשינים ולקבה, היו מניחים אצלי 5 קאפ והשאר לוו ממני וכך היה נוהג אבא שהיה לוה ממני על זמן של חודש או יותר והיה זהיר לפרוע לי בזמנו בדיוק, כדי ללמדני שגם "הן שלי יהיה צדק", ועוד ש"פריעת חוב מצוה", אבל אמי עה"ש שהיתה טרודה מאד נמשך לפעמים פרעונה לאחר זמן מרובה, והייתי נוגש אותה לפרוע לי ולא הועיל, מה עשה קטן - השכל? משכתי בלילה לאט לאט את כיס המעות מתחת מראשותיה ולקחתי זהוב, ויען שהיו הרבה מעות בכיס לא הרגישה בחטאי, אבל בפעם השני' שהיו המעות מנוים נתודע שהסר איזה סך, בדקו בכיסי ונמצאה הגנבה, והצטדקתי בטענה ששלי לקחתי, מכיון שאמי לא פרעה לי את המגיע לי אחר כמה פעמים שנשיתי ממנה.

אז למד אתי אבא ז"ל פרק בהלכות גנבה, ואמר לי: "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים", אפילו אתה מכיר אצל הגנב החפץ שגנב ממך, אסור אתה ליטול בהצנע, רק שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, כי לגנוב אסור בכל אופן, ואף הנוטל חפץ מבית חבירו שלא בידיעתו, ואפילו אם דעתו שלא להשתמש בו כלל, רק גנבו לטובתו של חבירו שיהא זהיר בשמירת כליו, הרי הוא בכלל גנב, ואף לגנוב דעת הבריות ואף דעת אינו יהודי אסור, ויען ש"אולת קשורה בלב נער", המשיך אבא, צריך לעשות עצת החכם מכ"א "שבט מוסר ירחיקנה ממנו", הוצרכתי לקבל פסקי והוצלפתי שתי מלקות בשבט לח.

שוב הי' מעשה כד הוינא טליא כבר עשר ולמדתי גמרא, בימי חנוכה אמרה לי אמי: עצתי בן ציון שלא תשחוק עוד בקלפים, כמו שהיית נוהג בשנים עברו, כי חרפה היא לנער הלומד גמרא צחוק זה, שחוק בכדור (נס גדול הי' שם) או בדומיות שהוא דבר שכלי, אבל שחוק הקלפים הוא פשוט מושב לצים, ולא אחד ולא שנים הלכו מעולמם בלא זמנם בשביל שחוק מתועב זה כידוע.

אמנם אולת קשורה בלב נער ותקפה עלי התאוה לצחוק ובפחדי להזמין את חבירי לביתי כדרכי תמיד, עליתי אל הקומה השלישית וצחקתי שם עם חבירי עד השעה העשירית בלילה, אח"כ ירדתי לביתי ושינה תקפתני ונרדמתי לבוש שלא במקומי, קצת מאוחר לקחני אבא על זרועותיו להשכיבני במטתי ונפלטו מפי מתוך שינה מלים שונות מענין שלחן ירוק (כמו באסטא, שלשים ואחד וכדומה), וגליתי בעצמי את סוד עוני, ששחקתי בערב בקלפים ולא שמעתי לעצת אמי.

למחר אחר התפלה וארוחת הבקר, אחזני אבא בידי והעלני אל הקומה השלישית ואמר לי: "פה חטאת ופה תקבל עונשך"! מובן שהשכנים התנגדו לו והצילוני, אז ירד אתי אל ביתנו והעמיד ספסל ליסרני, באמרו: בן ציון! שים לב כי שתים רעות עשית! ראשית, אמך חשבה אותך לנער פקח ואתה הראית שהנך סכל ושקוע בסכלות הקלפים, ושנית רע מזה, כי למדת בחדר הדברים שנאמרו על הר סיני בחרדת קודש: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" ובפ' ואתחנן נשנה "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" ואתה בסכלותך השלכת אחרי גוך מצוה יקרה כזו שפירותיהן בעוה"ז אריכות ימים בטוב והקרן קיימת לעולם שכולו טוב, והסכלת עשו להחליף אבן יקרה כזו על צעצוע בזוי כהקלפים, לזאת עליך איפוא לקבל העונש כמאמר החכם מכ"א "ושבט לגו חסר לב", סוף דבר הוכרחתי לקבל עונשי שלש חבטות בשבט לח.  עובדא זו עשתה רושם גדול על לבי הרך כפתגם ההמוני: "די רוטה מאכט גוט"! וכאשר ברכני ה' בבנים ובנות לא באה התועבה הזאת אל ביתי.

אף ראיתי ונוכחתי, כמה גדולים דברי החכם מכ"א שאמר "חושך שבטו שונא בנו" ואשר מכלל לאו אתה שומע הן שהמיסר את בנו אוהבו והבן משיב לו אהבה, כי אהבתי לאבי היתה אהבה בלי מצרים, ועד עתה אחרי ערך שמנים שנה לא פקעה האהבה מלבי, יראו ישרים ויקיימו "יסר בנך ויניחך" (מדינה של גיהנם) "ויתן מעדנים לנפשך" (בגן עדן).

ושוב פעם (כשהיתי בן אחד עשר) פתוני נערים שובבים לארח לחברה אתם להתלמד במשחק מכירת יוסף, ולילך לבתי אמידים, לשחוק שם, בכדי לקבל ממתקים ויי"ש ולפעמים גם כסף, ואפת ושחקתי אתם, אבל תהלה לא' כי שחק לי מזלי והכיר אותי איש נכבד והגיד הדבר לאחי הגדול, ובפחדי אולי גילה גם לאבי, ברחתי ללון בלילה ההוא בישיבה דז"ץ שלמדתי שם, ולולא אחי הגדול ז"ל שהמליץ בעדי שהבטחתי לו בהן צדק שלא אשוב לכסלה עוד, הייתי מוכן גם אז לקבל עונש גדול מאבי ז"ל.

טרם אפסע הפסיעה הגדולה והנכבדה מילד לאיש, אספר לכם ספור מענין שנשאר בזכרוני מכל החדשות שקראתי במעוני הראשון ולדאבוני נשכח ממני.

שמעתי שבמעון שדרתי בו אני לבדי, דרים בו שני אחים, שם האחד בן–ימין והשני בן-שמאל, ונפלאתי שבמעון צר כזה שצד לאחר ידורו בו שנים? והלכתי לבקר אותם, אבל לא הניחו אותי לכנס, ועמדתי אחורי הדלת ושמעתי שהבן–שמאל אומר להבן–ימין: עלינו אחי לחיות חיי שעה, הנה לפנינו כל מאכל ומשקה, ואין עלינו לדאוג לא לשכר דירה ולא ללבוש, הבה נאכל ונשתה ונתגלגלה ככדור.

לא אחי, עונה בן הימין, הודות לה' שהכין לנו מזון ודירה, עלינו להיות שקטים ולא לבעוט חלילה בהמטפל בנו, לא למען חיי השעה בזה, כי אם למען אשר נתפתח בכל אברינו וחושינו החיצונים והפנימים, לאור באור החיים בטרקלין הגדול, בצאתנו מפרוזדור האפל הזה.

הלאה בן ישיבה! קרא בן השמאל ברוכז, אין אתה יודע מה זה חיים בכאן, אתה שוכב מקופל בפינתך ומהרהר אך בעולמות עליונים, ובמה שעתיד להיות... לא כן אנכי עמדי, כי אין לאיש אלא מה שעיניו רואות, ואין טוב לו כי אם לאכול ולשתות ולהשתובב! הוא נדחק אל הצלע ומוסיף, אני פה אשב כי אויתי ולא אצא מכאן לעולם.

ריקה! עונה בן–הימין במנוד ראש, האם את פיך ישאלו כשתגיע שעתך לצאת? ימלאו ימי החוזה ויפקדו עליך לקחת את חבילתך ולפנות את המדור, ואם תסרב, יביאו רופא עם כלי חבלו והוא יסחב אותך אבר אבר, ואז תהיה שלם בכל המעלות, חרש, אלם, עור ופסח, וחייך אחרי כן יהיו חיי "שלוה ונחת" כחיי אחד "המאושרים" האלה...

כשאמרתי, אתה "בטלן" ברור מללו שפתי, עונה בן השמאל, וכי מה אתה מפטפט על עוד איזה טרקלין, מי הגיד לך זה? מי שב משם לכאן לספר לך, כי מי שאינו מתפתח כאן או נסרך באחת הצלעות הוא חי שם חיי אומלל? מי השמיע באזנך דברי הבל כאלה? אך פתי כמוך יכול להתפתות לדברים כאלה! מה שיהיה אחרי כן אין אני יודע ואיני מחויב לדאוג לו, עכשיו יש לפני מן המוכן, עלי לחיות חיים טובים!

הוי טיפש! עונה בן-הימין, ואם לא באו לספר לא יכולים להבין הדבר מאליו? המוח בראש מלמד זה, השכל הבריא יש לו עינים בהירות וצופה למרחוק, המחשבה הבריאה אינה יכולה להשלים עם הפתיות, כי כאן בנקיק הצר והאפל הזה תהא קבורתנו, כמה ימי חיינו כאן? אך תשעה ירחים ורובים לבלי הבנה כי אם כאבן דוממה, והשאר אף הם כחלוף יעוף, ומה תהיה תקותנו אם כאן יחל עולמנו ופה יגמר? וכי זו היא המטרה בחיים? אם כדבר הזה, האמינה לי, כי אין כל העסק כדאי לא לנו ולא למטפל בנו! הבט נא וראה, כמה נפלאים מערכי הבית הזה, אשר בו באנו להתפתחותנו.  המרגיש אתה, כי כל עולמנו הקדן כתלוי באויה, ומסביב לו וביחוד מעל לראשנו, מסודרות מכוניות מיוחדות במינן המשפיעות לנו חיים להתפתחותנו? ועל מה שוא נבנו וסודרו כל מערכת הבנינים האלה? האם למען נבלה במערה אפלה זו את ימינו הקצרים בהתרוצצות והתגוששות, ואחרי כן נהיה כלא היינו? מטרה נפלאה! לחשוב ככה לא יוכל כי אם טיפש כמוך!

על השאלה הטפשית של בן השמאל "מי בא משם לכאן"? לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו בקול רם: הלא הרבי למדני במעוני הראשון, עליתו של חנוך השמימה בימים שלפני המבול ועליתו של אליהו לשם אחר המבול, ואלה היו נביאים שנתעלו בכח שמרם את התורה, אף הם חזרו ונתגלו בבתי מדרשים של חכמי התלמוד וגילו להם את כל דבר השכר והעונש הצפוי בעולם הבא לכל איש ואיש לפי מעשיו בעולם הזה.

כשהייתי בן עשר דרנו בחדר אצל אחד שהיה לו סבא זקן שהיה מכיר את הגאון רבנו אליהו מווילנא זצ"ל, ונהניתי מאד בשעה שאבי ז"ל ישב אצלו לשמוע ספורים מהגר"א, וכאשר אחרי נשואי קבעתי מקומי ללמוד ולהתפלל בקלויז הגר"א, הכרתי שם זקן אחד שהיה חתן הגאון ר' אברהם (בעל מעלות התורה) אחי הגר"א, וכן הכרתי את הגאון ר' יחזקאל לנדא אב"ד דווילנא שכאשר נעשה חתן הביא אותו מחותנו בשבת לפני הגר"א שיברך אותו, והגר"א ז"ל ישב בסעודה שניה של שבת ואכל את הקוגל, והחתן היה מלובש בשטריימיל ורצה הגאון להניח ידיו על ראש החתן לברכו ונסוג החתן לאחוריו שלא ישמין הגאון את השטריימיל בידיו השמנות מהפשטידא, והניח הגר"א ידו אחת על השטריימיל וברכו, והאריך ימים ולמד עד יומו האחרון בלי משקפים, והצטער רבי יחזקאל לנדא כל ימיו, על קטנות המוח שלו שהוקיר את השטריימיל יותר מידיו של הגר"א, וכל הספורים ששמעתי אודות הגר"א ור' זלמ'לע תלמידו רחי ר' חיים מוולאזין כתבתים כולם במחברתי הראשונה "אבן שלמה" עיין שם וינעם לך.

וכאשר הייתי לאיש ונזכרתי בהספור הזה עלה ברעיוני רעיון מוסרי: אם כל כך יקר בעיני לשמוע מפי זקן שהכיר את הגר"ר, מה היה, לו היה ביכולתי לשמוע מפי זקן שהכיר את משה רבינו, ומשה רבינו שם בפיו דברים נעימים שימסרם לי, כמה היתה שמחתי גדולה עד שתלא כל עט לספר, ואם כן למה לא נתבונן בעת שאנחנו מביאים על השמים והארץ, שהם הכירו את משה רבנו ומשה רבנו דבר עמהם ומסר להם דברים נעימים שימסרו לנו בשמו, ומה הם הדברים "יערוף כמטר לקחי" זהו שאני (משה) אומר בפניכם (שתמסרו לישראל) תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם כאשר יערפו השמים טל ומטר כו' כמה לנו להטות אזן ולשמוע בחרדת קודש דברים נעימים שמסר להם משה למוסרם לנו.

בעל החצר שגרנו שם כנ"ל היה נכרי, וכשהגיע חג הסוכות עשינו הסוכה על העליה ופתחנו רעפות הגג וסככנו שם, ובלילה הראשון כשהלכנו לתפלת ערבית בא בעל החצר וראה שעל הגג מונח סכך, כעס וצוה מיד את שומר החצר להניח הרעפים על מקומם, וכשבאנו מבית התפלה ומצאנו שפסל את סוכתנו הוכרחנו לישא את המאכלים דרך הרחוב לחצר אחרת ואכלנו שם בסוכת מכירנו.

אחר ישיבת ז"ץ הכניסני אבי לישיבת אחי הגדול הרב שרגא פיוויש ליכט ז"ל (ואני בהתחלת שנים עשר) ולמדתי שם ארבעה דפים גמרא עם תוספות ומהרש"א בשבוע, ולמדתי אצלו שלשה זמנים עד היותי לבר מצוה, ואבי ז"ל למדני דרשה חריפה ודרשתי ביום הבר מצוה ברוב עם שהשתתף לסעודת בר מצוה.

אחר חג הפסח (שנכנסתי לשנת הי"ד) התחיל אבי ז"ל ללמוד עמי בעצמו גמרא עם כל התוספות ואחר כל משנה והגמרא אשר עליה למד אתי האלפס והרא"ש השייכים לה, ולמד עמי שנה וחצי עד שנעדר ממני לחיי העוה"ב בטרם מלאו לי חמש עשרה שנה, ובשנה הקודמת טרם מלאו לי ארבע עשרה שנה מתה עלי אמי ע"ה (כו חשון תרכה).

בסוף חורף זה שמתה עלי אמי, נתחתן אבי ז"ל לאלמנת הרב הגדול רבי מרדכי ראזינאי ז"ל (הנזכר בהקדמת עבודה תמה עם חדושי תורה שלו) שהחזיקה מאפיה של חלות ורקיקין, ולה בת יחידה טובת שכל ויעלת חן בת גילי.  מובן שעלה בדעתו של אבא שהיא מיועדת הגונה בעדי, ומטעמים שונים לא אבה אבי להחזיקני ביתו, ושכר בעדי מקום אצל גיסו היקר ר' שבתי ז"ל בעל אחותו ואבא היה בא אלי בכל יום ללמוד אתי, ואני ואחי בקרנו אותו בביתו רק בשלש רגלים, וטרם מלאו לו עשרה חדשים לחופתו השניה חלה במחלה אנושה מאסרו חג הסוכות עד יוד חשון שנפטר לבית עולמו.

אחרי השלשים לפטירת אבי ז"ל רמז אחי לאלמנתו אודות השידוך, ואמרה שתתישב בדבר, ונודע לנו שבני משפחתה התנגדו לדבר בכל תוקף, באמרם שהיה הדבר טוב, לו היה אבי קיים ולמד אותי וידריכני בדרך טוב, אבל כעת שאני יתום עזוב מהורי, מי יודע מה תהיה אחריתי? ואמנם היו על הבת קופצים הרבה טובים ממני, אף עשתה מבחן ושלחה תלמיד חכם גדול ממכיריה לתהות על קנקני, כי קרובי בחשבם שמותר לשנות מפני השלום אמרו לה שאני חצי עילוי, ואודה ולא אבוש שיצאתי מן המבחן וידי על התחתונה, כי כל מה ששאל הבוחן לא ידעתי להשיב, ואז בהכרח הסחתי דעתי מהמרגלית היקרה שעמדה ליפול בגורלי.

אבל דבר אלקינו (שגזר בת פלוני לפלוני) יקום לעולם, ובאחד הימים עלה פתאום בדעת אלמנת אבי לומר לדבק טוב הוא (אולי רמזו לה בחלום) ואחרי חדשיים לפטירת אבי חגגה תנאים ברוב פאר ונפל בגורלי בזכות הורי הצדיקים מרגלית יקרה עם תוספת של ארבע מאות רו"כ נדוניא, וארבע שנים מזונות על שולחנה, גם נתנה לי בחשאי טבעת עם אבן יקרה לתת מתנה להכלה בעת שנפטרתי ממנה לביתי, ואחר התנאים שלחה אותי חותנתי ללמוד בעיר איישישאק, ושכרה שם עבורי מעון ומזונות, לחג הסוכות חזרתי הביתה ואחר הסוכות נסעתי שנית לאיישישק וחזרתי לחג הפסח ואחר הפסח נסעתי שוב לאיישישאק, אבל לא עבר חודש ימים עד שחליתי והביאו אותי במרכבה מיוחדה לביתי, וכאשר השי"ת שלח לי רפואה שלמה חגגנו את יום חתונתי ברוב פאר והדר (ביום ב' לחדש תמוז) כשמלאי לי ולהכלה ½16 שנים, והודות להגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והייתי בריא ורענן שלו ושוקד על התורה.

מדת החקוי (מעשי-קוף) היתה בי כבכל הנערים, וכאשר ראיתי נערים בגילי מעשנים סיגריות, התחלתי גם אנכי לעשן, ולמזלי נזדמן לי סיגרה חזקה ועשנתי מעט נתבלבל מוחי וישנתי חצי היום, אמרתי: וכי חסר משוגעים העולם בלעדי? למה לי להשתגע ולאסור את עצמו בכבלים נוספים, הכי לא דים לי שני הכבלים החזקים, שכלבני בהם יוצרי ובוראי? אכילה ושינה, שלא אוכל להפטר מהם עד יומי האחרון, והלא כאשר אתרגל לעשן, הרגל נעשה טבע! ונתתי שבח והודאה לבוראי שהזמין לי הסיגרה החזקה, ומקרה זה היה לי למוסר השכל והדבר ק"ו; ומה דבר שבעצם מר הוא, יכול ההרגל לשנותו שידמה לי שהוא מתוק עד שלא אוכל לפרוש ממנו, התורה שהיא בעצם מתוקה מדבר ונופת צופים, שאם אתרגל לשקוד עליה – כאבי זצ"ל – עאכו"כ תהיה בפי כנופת צופים.

שמעתי צחות נאה: חפשי אחד שאל את רבנו מלבים ז"ל, הלא כמה דברים האסורים בשבת התירו חז"ל לעשותם ע"י שינוי, בכן בקשתי שילמדני איזו שינוי אעשה שאוכל לעשן בשבת? והשיבו רבנו מלבים שינוי זה תעשה "מיט דיא פייער אין מויל"–היינו שתהפוך הסיגרה ותקח הצד הבוער בפה.

וכאשר עזרני ד' לבלי להתרגל בעישון, מדה טובה אחת גוררת השניה, כן לא התרגלתי לשאוף טאבאק וביותר שלא לשתות משקה המשכר, כי אם מעט בשבת ויו"ט, וביותר מהרגיל בפורים ושמחת תורה, ואמרתי ע"ש הלצה נאה: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" "שרט" ר"ת שמעקין, רייכערין, טרינקען, שעושים שריטה גדולה בגוף ובנפש ר"ל.

קודם חתונתי עשיתי לאומנת שלי (מרת עלקא ע"ה אשה יראת אלקים) שמלה חדשה לאות הכרת טובה, כמו שעשתה לה אמי ע"ה, שמלה חדשה ליום הרב מצוה שלי, ובקרתי אותה ואת העניים שבמשפחתי והזמנתי אותם ליום שמחתי, ונתתי לכל אחד חפץ יקר או כסף מזומן לתת לי דורן–דרשה, כדי שלא יתביישו (כמו שהתנהגה "רחל'ה יודינפריינד" ביום חופתה כמ"ש בחבורי "אהבה לבבית טהורה" ח"ב צד 64 ע"ש)

 

פרק שני

מנשואי עד נסיעתי לירושלם, תרכ"ח – תרל"ב

אחר שנה וחדשיים לחתונתי ילדה לי אשתי בת תחלה, טובת שכל ויעלת חן כמותה, היא בתי הבכירה אסתר תחיה, שזכיתי להביאה עם חתני היקר לארצנו הקדושה, ומעונה כעת בתל אביב, אומנת נפלאה במלאכת הסריגה.

אחר חתונתי למדתי בקלויז הגר"א ז"ל גמרא עם אלפס ורא"ש בשקידה רבה כמו בחיי אבי. – אבל כנראה לא שבע השטן רצון מזה, שאברך בן טובים וגדולים כמוני ילמוד בשקידה, והלא בטח יהי' לאילנא רברבא! מה עשה? לפתות אותי שאבקר לפעמים את התיטרון וכיוצא, ידע שלא יעלה בידו, ובכן נפל על המצאה לתקפני בדבר מצוה[6] ויאמר לי, איך תוכל לראות שהפרושים מקלויז הגר"א ילכו בחורף בלי בגדים חמים ולשקוט על מכונך? "לך ואספת שקלים ממכירך וממכירי חותנך והלבש והנעל אותם" ואני קטן-השכל, שאינו רואה את הנולד נתפתיתי ואפת, וכאשר עלה בידו של היצה"ר הוא השטן לרחקני מעט משקידתי לא הסתפק בזה, והודיעני שר' יעקב הראש ישיבה מקלויז מיילארעס חלה מחלת הלב ונצרך לו "דאצע" לימי הקיץ, ונשתתפתי עם עוד אברכים אחדים שלמדו בחברותי, ושכרנו לו דאצע והלכנו לפעמים לבקרו, ככה הזמין לי השטן מזמן לזמן מצות ממצות שונות, והכלב כונה להרחיקני משקידת התורה, ונשארתי אברך רגיל[7].

אחרי שהשטן גזל ממני את שקידתי בתורה (כמסופר לעיל), הסכמנו אני ורעייתי (שנתים אחר כלולתנו) להוציא את כסף נדוניתנו מיד השליש ולתתנם בהלואות קטנות בתשלומים שבועיים הקרן והרוח, והפרשתי מזה מעשר (לצדקות וגמילות חסדים), ובזכות הפרשה מעשר זכני השי"ת שעלה ברעיוני: הלא על איסור רבית יש ששה לאוין, ואיך הפתקא שנקראת שטר עסקא מתרת הששה לאוין? מה טיבה של פתקא זו ומה כחה? אם רק מטעם סגולה, הלא יכולים אנו לכותבה ולהניחה על בשר חזיר שיש בה רק לאו אחד? ולא שקטתי ולא נחתי עד שלמדתי היטב פרק איזהו נשך (ב"מ פ"ה) עם הרא"ש ואח"כ בחכמת אדם, וקראתי שם נוסח שטר עסקא הארוך ונודעתי שכמה אנשים אף בני תורה בחשבם שתנאי שמתנה המלוה עם הלוה שבסך אחד או שנים אחוזים רווח שמקבל מן הלוה קרנו בטוח אף שיהא להלוה הפסד בהעסקא, הוא טעות גדול ושכל זמן שלא יקבל המלוה עליו לסבול חלק בהפסד הוא רבית קצוצה דאורייתא (כאשר בארתי בארוכה בהערתי לשערי תשובה לרבנו יונה שהעתקתיו לאידיש), וכי זה נקרא עסקא? הכי יש עסק בעולם שיהא גשר ברזל שלא יאונה לו שום הפסד? ואם ישבע הלוה שהי' הפסד בהעסקא, ומה גם שיהי' ההפסד גלוי לכל, כמו יוקרא וזולא על המלוה לסבול חלק בהפסד, והקצבה כך וכך ריוח למאה או לשבוע, הוא רק לטובת הלוה, שאפילו יהא ריוח הרבה יכול לסלק את המלוה רק במה שהותנה, וכן אין יכול להלוות רק אם יקח הלוה המעות להתעסק בהם, אבל אם יקח לקנות בהם מתנות להזוג וכדומה, כיון שלא ירויח בהם אין זה עסקא אלא רבית.

ולזאת תרגמתי נוסח העסקא הארוכה לאידיש והסברתי להלוה מה טיבה של העסקא ונתרצתי גם על חלק הפסד, וב"ה כספי הצליח בידי הלוים ולא הפסדתי ממי שהוא, רק לוה אחד פשט לי את הרגל והייתי מצטער על אתר, אבל במשך הזמן נודעתי שטובה גדולה ורמה עשה לי, ואם הייתי פוגע אותו אז נשקתי לו על ראשו, כאשר אספר לכם יקירי:

בא אלי סנדלר אחד משכונתי ואמר: היות שכעת העבודה מעטה אצלו הלוו לי שלשים רו"כ ואקנה חומר ואכין נעלים לימים טובים ולימות החורף שהעבודה אז מרובה ואין הידים מספיקות לעבוד, ואשלם לכם רו"כ בשבוע ורווח כנהוג, ונתתי לו, עברו שבועות וחדשים ואין מחזיר לי כלום, הלכתי לביתו ואמרתי לו: ממנ"פ, אם יש לך עבודה הלא מחובתך לתת לי, ואם אין לך עבודה עשה בשבילי זוג נעלים וינוכה 4 רו"כ מהחוב, מובן שלא הי' לו מה להשיב על הטענה הצודקת הזאת, אח"כ התישב ואמר לי: הלא נצרך לי כסף בשביל החומר לנעליך העולה שתי רו"כ, ונתתי לו שני רו"כ וינוכה 2 רו"כ מהחוב, וחשבתי שאחר כן יעשה נעלים גם לאשתי וינוכה עוד 2 רו"כ ואח"כ לחמותי וכדומה, ובמשך שנה או יותר ישולם החוב עד גמירא קרן בלא רווח, אבל עברו עוד שבועות וחדשים ואין כסף ואין קאמאשין, כי עשה הקאמאשין בעד אחרים, אז הלכתי לביתו ברוגז, וטרם שפתחתי הדלת נמלכתי ואמרתי בלבי: מה אועיל אם אתקוטט עמו, בטח לא יענני כלל, אחזתי במדת הסבלנות ופתחתי הדלת ושאלתי בשלומו בסבר פנים יפות, ואמרתי: מה נשמע בדבר הקאמאשין? וכי כך יפה לאיש ישראל הכתוב בו: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב? מובן שלא הי' לו מה לענות, סוף דבר הלכתי אליו פעמים ושלש והכל בנפש שקטה ומענה רך, עד שעשה לי הקאמאשין הראשונים, והראשונים היו גם האחרונים והלכו ממני עשרים ושמונה רו"כ לטמיון.

אבל בזה הי' לי למלמד להועיל, מה שלמדני המשנה: "קשה לכעוס ונוח לרצות", עד שהכתירוני חכמי המשנה בכתר שם טוב (חסיד), באמת הי' לי עצה להזמינו לדין פעם ושתים ואם לא הי' בא הי' הב"ד נותנים לי רשות להגיש משפטו לערכאות (ולגבות החוב ע"י השטר שנתן לי) כי בלא רשות ב"ד ישראל אסור להגיש דין ישראל לערכאות כדכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לדייני עכו"ם, אבל לא רציתי בכך, כדי שלא יאמרו הבריות: אלפס הגיש דין עני לערכאות, ובטחתי באבינו שבשמים שהוא יפרע לי כדרכי תמיד.

בכלות ארבעת השנים שאכלתי על שלחן חמותי, עלתה בדעתי מחשבה, אחרי שאבדתי המרגלית הראשונה שירשתי מאבא (שקידת התורה) לפחות אתפוס מעתה מרגלית השני' היא חבת הארץ, שהצטיין בה אבי מאד, והיות שקרה כמה פעמים שנזדמנו לבית אבא שלוחי ארץ ישראל וספרו לנו גדולות מקדושת הארץ, שמעתי פעם אחד בילדותי, שמרוב התלהבותו למצות ישיבת הארץ (שמנה אותה הרמב"ן בתרי"ג מצות), אמר לנעול בית מסחרנו ולקנות סוס ועגלה ורכב (טרם נסלל מסלת הברזל בווילנא) לנסוע לאדעס ומשם לא"י, ונתקע דבר זה בלבי הרך וכעת אמרתי בלבי, כי למסחרים גדולים אינני מומחה, גם לא יספיק כספי, ולמסחר קטן שהנני מסוגל לו, במה תגרע ירושלים מווילנא? ולמה רק זקנים יסעו לירושלים לבא לקברות הר הזיתים, והלא טוב יותר שגם צעירים יסעו שמה, להרחיב המסחר וחרושת המעשה, וכאשר ירשתי גם מדת הזריזות מאבי ז"ל (ברוך אומר ועושה) הכנתי תעודת מסע ואמרתי לאשתי הנני רוצה לנסוע על איזה ימים למקום פלוני והסכימה אתי ולוותה אותי לרכבת ונסעתי ישר לאדעסא ומשם כתבתי לה, כי הנני נוסע לארצנו הקדושה, ובהכירי אותה לנפש טהורה חשבתי שתתרצה לעלות אחרי לארץ עם בתה.

אבל לא כן גזר השי"ת, ומסבב הסיבות סבב שראתה באחד הבתים תמונת הכותל מערבי על גליון גדול שמצויר בה נשים עומדות אצל הכותל מעוטפות בסדינים לבנים וחלוצי נעלים, ותחרד לתמונה זאת, כי חשבה שגם היא תצטרך לילך כן בחוצות ירושלים, גם הזמין לה השי"ת מסחר קטן טוב שפתחה במעט הכסף שעזבתי אצלה, והסיחה דעתה מלבא אלי, וישבתי בירושלים שתי שנים רצופות (תרלב, תרלג) וצפיתי אולי תחזור מדעתה ותבא אלי, אבל חכיתי לשוא.

 

פרק שלישי

מנסיעתי לירושלים עד חזרתי לוילנא (תרלב–תרלד)

כאשר באתי בקרוב לאיזה תחנות לאדעסא, ואני יושב טרוד ודואג לסדרי נסיעתי, להחליף תעודת המסע אצל שר העיר ולאשרה אצל קונסול הטורקי ולשכור אניה ליפו וכו' ואני בן עשרים ואחת שנה בחור הישיבה, ולא הסכנתי בכל אלה, וחשבתי בלבי הלואי שהשי"ת ישלח מלאכו לפני, להזמין לפני כל אלה, והנה נגש אלי אזרח אדעסא ובקש ממני גמ"ח שני רו"כ לקנות כרטיס נסיעה עד אדעס, כי בתחנה העברה ירד לאולם הרכבות לקנות סיגריות ולא הספיק לשוב עד שנסעה הרכבת, ונשאר אמתחתו וכרטיסו ברכבת, ובטוב לב אשר חנני בו ה' הלויתי לו שני רו"כ, וירד וקנה כרטיס ונסענו יחד לאדעסא, שם שכר עגלה והוליכני לביתו והחזיר לי הגמ"ח ובקשני שאתאכסן ביתו, ואף סדר לי כל עניני באדעסא, ונוכחתי כי הוא מלאך שלוח מההשגחה לתקן לי כל הנצרך עד שהושיבני על האניה בדרכי לארץ.

האניה הרוסית היה דרכה ליסע שנים עשר יום עד יפו, בפעם הזאת לסבת הקאראנטין שלא ידעתי ממציאותו תחלה, נמשכה נסיעתה חמשה ימים נוספים, וכאשר כלתה לי פרוסה מן הסל ופרוטה מן הכיס, כי לקחתי מביתי להוצאותי בצמצום גדול, ואין יהודי באניה חוץ ממני, ואני יושב וחושב מאין יבא עזרי? והנה לקחתי שעוני מכיסי להביט בשעה, הציפר בלאט של השעון מוכסף היה, וכמו אילן מוזהב נחקק באמצעיתו, וכאשר הביט שכני הישמעאל בציפר בלאט לא נתנני לסוגרו, והראני לירא טורקי (קרוב לעשרה רו"כ) בעוד שהשעון לא היה שוה יותר משבע או שמונה רו"כ, דמיתי כי בשחוק דיבר אלי, וכאשר ראה שלא נתרציתי למוכרו לו אמר: "דו לירא טורקי" ובידעי שמלת "דו" היא שנים נבהלתי, כי אמרתי בודאי אומר זה בשחוק, וכאשר יַראה לחבריו יצחקו ממנו ויכה אותי להחזיר לו כספו, נזכרתי תשובת התנא להמטרוניתא שהקב"ה יושב ומזווג זווגים וגם במאמרם שהקב"ה מזמין הרפואה קודם למכה, והנה כאשר פחדתי ללבוש טלית ותפילין בהאניה לעיני הנערים השובבים, עליתי למקום מנהל הספינה ועמדתי שם בזוית אחת ולא גער בי, והתפללתי שם כל ימי נסיעתי, רמזתי להישמעאל שיחכה לי ואני עליתי אל המנהל וספרתי לו שהישמעאל רוצה לקנות שעוני, ובקשתיו שיהיה המתוך בינינו, ורמז להישמעאל ועלה אליו ובחן את שתי הלירות והנן טובות, ונתן לי הלירות ולהישמעאל את השעון ושוב לא ראיתיו עוד, והבנתי מזה מהו פירוש של מזווג זווגים, שזיווג את הישמעאל הטיפש הזה שיוציאני ממצוקותי, והוצאתי עד ירושלים חצי לירא ולירא וחצי נשארו בידי.

פעם אחת טעיתי בערב שבת ודמיתי שהוא יום חמישי בשבת, מהו החדוש כי נסעתי שמים עשר יום ולא ראיתי פני יהודי, ובחסדי ד' נזכרתי שעה אחת לפני שקיעת החמה שהיום יום ששי בשבת והאניה באה לתחנה וירדתי בספינה קטנה אל החוף ומצאתי יהודי תימני עם הארץ שלא ידע עברית ורק ברמז נדברנו והראה לי שוק היין והפירות וקניתי וחזרתי להאניה בשמחה, כי הצילני השי"ת מחלול שבת.

בחמשת הימים (משלשה עשה עד שבעה עשר,) סבלתי הרבה, אף שהיה לי כסף, אבל לא יכולתי אפילו להביט על הפתות שלהם וכל שכן לאכלם שנראו בעיני כמאכל בן דרוסאי שנאפה שליש, והשקטתי רעבוני בתפוחי זהב בקר וערב, ודאגתי מאד להשיג כזית פת לסעודת שבת, וגם בזה ראה ד' צערי ובערב שבת קודם השקיעה עגנה האניה בלב ים וקרבה ספינה קטנה עם לחמים קטנים וקניתי לחם ואכלתי ממנה פרוסה כשתי ביצים בליל שבת עם תפוח זהב ו"זמירות" וכן בשתי סעודות היום ובסעודת דוד מלכא, אז טעמתי טעם עונג שבת אמיתי, אשר לא נוכל להרגיש זאת בעת ששלחננו מלא דשן בכל תאות נפשנו – הענג שבת הזה לא נשכח מרעיוני, כי בא לי אחרי כמה ימים שהייתי רעב ללחם, והמקרה הזה היה לי התחלה ללמוד ממנו "מדת ההסתפקות" בזכרי את העונג שבת שהיה לי משתי ביצים פת וזמירות, ועתה כאשר יש לי כל, חלות עם לפתן לשבעה, כמה יש לי לשמוח בהם ולהודות לה' על חסדו וטובו.

כאשר הגיעה האניה על יד חוף יפו, עגנה בלב ים הרחק מאד מהיבשה כי לא היה אז נמל מתוקן, ונדהמתי בראותי כי חטפני ערבי בחפזון והשליכני אל תוך ספינה קטנה המלאה אנשים ונשים ושפתה כמעט שוה להמים, ופחדתי שלא יכנסו מי הים להספינה ואז אבדנו כולנו, אבל בעזר השי"ת שטנו עד קרוב ליבשה וחטפני ערבי העומד עד ברכיו במים ונשאני על גבו ורגלי נוגעות במים והורידני אל היבשה – עם אנשי המכס לא היה לי שום עסק, כי חבילתי היתה קטנטנה, טלית ותפילין וסדור עם הכתונת שפשטתי בדרך, כי הלא אמרתי לאשתי כי הנני נוסע למשך שבוע וע"כ לא לקחתי אתי כי אם כתונת אחת.  ישבתי לנוח איזה שעות ביפו שנראה לי ככפר קטן ואח"כ עליתי על החמור ונסעתי עם שיירא ונתקיים בי המקרא יעלו הרים ירדו בקעות, כי דרך סלולה לנסוע בעגלה לא היה עוד, בלילה לננו ברמלא בחַאן ובבקר השכמנו ונסענו הלאה, כבדרך מדבר שמם, והחמור עלה הרים וירד בקעות עד שהגענו בהצלחה לשער ירושלים, החיל שעמד אצל השער עם קנה רובה בידו שאלני: "טיסקרע"? ותקעתי לידו בקשיש והכניסני להשער ונסעתי על החמור בתוך העיר עד רחוב היהודים וירדתי מעל החמור, ואנשים טובים הוליכוני ל"מדרש ר'  ישעיה" ולנתי בסמוך לו.

ובשחרית אחר התפלה למדו שם שיעור משניות וישבתי גם אני בתוכם, כי חבר אני לכל אשר יראוך, ואחר הלמוד חלקו לכל אחד מהלומדים מגידי וחצי (בערך שני רו'כ רוסיא) ואמרתי להם כי אינני נצרך לזה, כי נשאר לי מהנסיעה לירא וחצי, וחלקתי את המגידי וחצי להפרושים שלמדו שם[8].

שם התפלל בשבת הנכבד ר' יודא ברגמן ז"ל, כנראה שמע מהמקרה המוזר שלא רציתי לקבל הכסף וחלקתיו להפרושים, ונשאתי חן בעיניו והזמינני אליו לסעוד אצלו בשבת, ומאז לא הניחני בכל השתי שנים לסעוד שבת וי"ט אצל אחר, מעונו היה בבתי מחסה (דייטשער פלאץ) אשר משם רואים את הר הבית, ובשבתות בין מנחה למעריב עמדתי והבטתי משם על הר הבית והרגשתי שרוח קדוש חופף עלי, ובליל שבת אחר הסעודה שלח ישמעאל עם פנס ללוותי למעוני, כי הי' אז אסור לילך ברחובות ירושלים בלי פנס.

בקרתי את כותל המערבי בפעם הראשונה ומעייני דמעות נזלו מעיני בכיתי עד שלא נשאר בי כח, בקראי שם הפסוקים בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותנו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקרעתי כדין וכל רגשי רעיוני שעלו בלבי ובמוחי בעמדי אצל הכותל, הדפסתי אותם אחר זה, בוילנא ב"ש"ס תחנה החדשה" בשלש תחנות, שראוי לאומרם אצל הכותל, קחנו משם ותרוה נחת, וכל כך נדבק נפשי לקדושת הכותל עד שבלילה אחד לקחתי פנס ומשניות קדשים והלכתי קודם חצות אל הכותל ועמדתי שם עד הבקר, ולמדתי שם מסכת תמיד.  ונדמה לי כי עומד אני בעזרה ומשמש לפני ד' עם הכהנים משרתי השם.

בערב פסח הלכתי אל הכותל קודם חצות ואמרתי שם סדר קרבן פסח שתקן הגר"א ז"ל, והתפללנו שם מעריב וקראנו הלל אחר התפלה, ואח"כ הלכתי לבית ברגמן וסדרנו הסדר עם כל משפחתו שנאספו לביתו, והתענגתי שם עונג רוחני גדול מאד, ובהשכמה הלכתי לחורבת ר"י החסיד והתפללתי שם תפלת שחרית והלל וקריאת התורה ולתפלת מוסף הלכתי אל הכותר, וירד שם לפני התבה הגאון הצדיק ר' אליעזר דן (רלב"ג) שהיה קולו ערב ומתוק דומה להש"ץ פיינזינגר מווילנא, ובאמרו ומפני חטאינו בקולו המתוק נפתח בקרבי מעין דמעה של שמחה, ומשם הלכתי לברגמן לסעודת יו"ט, ואמרתי בלבי שכל הטורח והתלאה שמצאתני מיום נסיעתי מווילנא עד היום, לא כלום הוא כנגד המעל"ע מאחר הצהרים של ערב פסח עד אחד הצהרים מראשון של פסח, כה עברו עלי שתי השנים.  ובעזרת ביהכ"נ של ר"י החסיד למדתי פעמים רבות מזמורי תהלים לפני הבאים שם לתפלת מעריב, הגאון הרלב"ג למד מדרש בכל שבת בהשכמה (במדרש מנחם ציון) ברוב עם והיה מתוק לשמוע.

אחרי ימים אחדים לבואי ירושלימה, באתי בהשכמה לחורבת ר"י החסיד ומצאתי שאומרים שם סליחות ותקיעת שופר, ושאלתי מה זאת? ואמרו לי שמתפללים על עצירת גשמים, ואחר התפלה עיינו במילי דמתא ובא ערבי אחד וספר שראה בחורי ישראל בבית זימה, ודרשו וחקרו אחר הדבר ומצאו שכן העידו עוד ערבים והכירו את הבחורים והביאו אותם לב"ד עם האבות (מאלו שיש להם אבות) ולפני ה"חכם באשי" (הרב הראשי של הספרדים) שהיה לו רשות מהשולטן להלקות לחייבים, והאבות עצמן הלקו את בניהם ומי שאין לו אב ספג חלקו משמש ב"ד, ולמחר ירד גשם רב עד שהיתה שנה ברוכה והיה קדוש ש"ש גדול.  וחשבתי כי אילו היה לנו תמיד הכח הממשלתי הזה, והיינו מקיימים "ושבט לגו חסר לב" היינו נפטרים מיגון ואנחה רבים.

פעם אחת ראו לסנדלר שישב בחנותו הפתוחה לרחוב בגילוי הראש, ואמרו אליו אחדים מהעוברים והשבים שזהו חלול הקדש (ירושלים הקדושה) וכאשר לא שמע למוכיחיו במענה רך ספרו זאת לרבנו שמואל סלאנט וירד בעצמו אליו והוכיחו בנועם שפתיו ושב מדרכו הלא טובה.

פעם אחת הייתי בירושלים באספה גדולה בענין כללי ושמעתי אומרים: אם אין ר' ניסן הסנדלר כאן, לא נבוא לידי גמר, והתפלאתי שלא יוכלו לגמור ענין כללי בלי ר' ניסן הסנדלר, שאלתי למעונו ובקרתיו בביתו.

אני בא אל הבית ורואה מושב סנדלרות עם פועלים, הבעל יושב עם סינר על חזהו ועם דף על שוקיו ומחתך זוג של שולים, נוכחתי כי אדם זה אציל גס העובדים אצלו אנשים שקטים ועדינים, אבל עד כמה ששמעתי עליו לא ראיתי, בקרתיו שנית בביתו, אני מוצא אך את העובדים, אני שואל איה הבעלים? ושותקים.  אני יושב מעט ושומע מהחדר הסמוך קול נעים של תורה, אני שואל אם יש רשות להכנס? ועונים – כן! אני פותח את החדר ורואה – ר' ניסן יושב על גמרת ש"ס ולומד בקול נעים אשר התפשט ממש בכל אברי, זמן ממושך לא הפנה את עיניו מן הגמרא, אך אחרי כן כשהרגיש בי, קם ונתן לי שלום ובקשני לישב, בקצרה נדבקתי בסנדלר זה עוד יותר מבאחי, עד שהייתי בא אליו פעמים אחדות בשבוע ללמוד עמו שעות אחדות ביחד, וכאן ראיתי יהודי, לבד למדנותו הגדולה, צדקתו ויראתו את השם, הנה היה בעל מזג טוב, הוא היה עלול לרוץ איזה פרסאות בלילה להשיג טובה ליהודי אחיהו, וכמה גדל כבוד אֵם שלו? הוא היה מחזיק אצלו אֵם זקנה, מיד שהיתה באה אצלו היה קם מפניה ונותן לה כל דבר בידיו עצמו, ולא על ידי מי שהוא.

כמה פעמים הפסיק מלאכתו ולמד עם העובדים שלו חומש, וחיי אדם איזה שעות, באמרו אליהם: הלא אנכי משלם לכם שכר שבוע, בעת שלי יש לי רשות לעשות עמכם כחפצי.

עכשיו אני רואה ר' יוחנן הסנדלר בדמות זעיר אנפין (כה חשבתי בלבי), וככה מצאתי בירושלים איש צעיר סנדלר שהיה עובד חצי היום וחציו השני היה לומד תורה, וכן מצאתי עוד רפד איש ירא וחרד מגיד שעור של דף גמרא ותנ"ך בחברה שלא על מנת לק"פ.

אה! חושב אני בלבי, מה מאושרים היינו לפנים, איזה פועלים היו לנו אז, יכולנו להתפאר בהם, נוכחנו כי אמנם – "מלאכה היא מלוכה".

גם עכשיו יש לנו חייטים וסנדלרים, אך ההבדל ביניהם ובין אלה אשר לפנים, דבר והפוכו, ר' יוחנן הסנדלר והדומים אליו היו סנדלרים בידיהם.  יראתם את ה' הביאם גם לזה אשר ידעו את המלאכה היטב, כי בפחדם אשר לא ירמו לבני אדם, למדו את המלאכה היטב, עד אשר עשו ידיהם תושיה, ואמנם בראשם ובפיהם היו תנאים, והיום עשו – "וחלופיהם בגולם", בידים מקולקלים, ועיקר האומנות (אצל הרבה מהם) בראש ובפה (דברי הליצנות והנבול), נסה נא והחליף עמם דברים, האין זאת?

מירושלים רכבתי לחברון על פרידה ועברתי על יד קבר אחל אמנו ובחברון בקרנו את בית הכנסת הקטן שלפי המסורה בא לשם אברהם אבינו ממערת המכפלה להצטרף למנין עשרה ביו"כ אחד, שלא היי שם מיהודי העיר רק תשעה אנשים.

אצל מערת המכפלה עמד שמש ערבי ובקש בקשיש ונתנו לו, אח"כ עלה לראש המסגד ושלח שמש אחר לבקש עוד בקשיש, וכאשר לא רצינו לתת בקשיש אחר בקשיש, מלא פיו רוק וכמו רצה לרוק עלינו ובלבל אותנו מהתפלה, וחרה לי מאד לראות בחרפה הגדולה הזאת, ששמו את קברות אבותינו למסחר בזוי.

לקבר אחל אמנו היינו הולכים כמעט בכל ערב ר"ח בלוית שמש ביהכ"נ ר"י החסיד ומפתחות בנין הקבר בידו, שם הרגשתי בחוש, רחל מבכה על בניה כי רוח הקדושה החופף על קברה, פועלת על לבות המבקרים לבכות בדמעות היוצאות מן הלב, ומלת "מבכה" לפי זה הוא פועל יוצא, וכשחזרנו מקבר אמנו לירושלים, כבדונו אחינו הגרים בבתי שכונת מונטפיורי ז"ל הישנה הסמוכה לירושלים, במים קרים לרוות צמאונינו.

כאשר שוטטתי ברעיוני וחפשתי איזה עסק או מלאכה אבחרה לי, למען אוכל להביא את אשתי לפה, כמחז"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כו' בא אלי היועץ הזקן הידוע, ואמר לי: היות שיודע אני שיש לך לב טוב, איעצך שתלמוד חכמת הרפואה, בוילנא היית צריך ללמוד בגימנזיא שמונה שנים ואח"כ ליכנס למכללה, בכאן תשיג הדבר בנקל, היינו ללמוד חכמת הרפואה בבית ואח"כ לכנס לקליניק ללמוד פרקטיקא, הא לך רופא מומחה שנמלט ממרד פולניא ולך אצלו פעמים ושלש בשבוע ותלמוד שפות ועוד, וכשתגמור ותהיה ד"ר, אזי באמונתך החזקה תשאר יהודי טוב ורופא מומחה, ובלבך הטוב תרפא עניים בחנם ויתקדש שם שמים על ידך! וכשתכתוב לרעיתך שאתה לומד פה חכמת הרפואה, תתרצה לחכות עליך איזה שנים ותשלח לך להוצאתך וסוף סוף תבא אליך עם בתה ויתמלא רצונך הטוב, להשאר בארץ...

ואני במוחי הפעוט וחבר טוב לא היה לי אז להתיעץ אתו נתפתי לדבריו והלכתי פעמים ושלש בשבוע להד"ר הפולני וקריתי לפניו בתנ"ך בתרגום הליטני והוא ביאר לי ולמדנה שפה זו, ולולא זכות אבותי שעמדה לי להמנע מזאת, הייתי מבטל עי"ז שנים רבות מלמוד התורה ולדוקטור לא הייתי מגיע, והייתי נשאר קרח מכאן ומכאן, כי ראיתי שהפרקטיקה לא תסכים תמיד עם השכל, אף שהשכל מראה, כי ההשכלה וביחוד חכמת הרפואה תוסיף יראה ואהבה להשי"ת, בראותו איך יצר השי"ת את האדם בחכמה, כמה חכמה נפלאה יש בכל אבר מאברי האדם, והשכל הישר מחייב שעל ידי זה צריכים להוסיף אהבת ה' בכל יום.  אבל למעשה ראינו שכמה אנשים שבתחילה היו יהודים אמיתים ולבסוף יצאו על ידי זה קלים, ואחדים מהם אבדה האמונה מלבם.

בליל שבועות אחר הסעודה התאספנו למדרש מנחם ציון ולמדנו שם כל הלילה וכבדו אותנו איזה פעמים בקאפע ופירות, וכן בכל לילה למדו שם משמרות מתחלפות וחלקו להם קאפע וצוקר, ורבים מהאנשים הגלמודים החיו נפשם בקאפע חם וטעים מאד נעם המנהג הזה בעיני ונדבתי ראטיל צוקר.

באסרו חג של שבועות (שהוא יו"ט שני של גליות), הלכנו לציון לקבורת מלכי ב"ד, שמסורת בידנו שיום ז' בסיון הוא יאצ"ט של מלכנו דוד, והשמש הערבי קבל מכ"א בקשיש בעד הכניסה, ועלינו אל האולם שעל המערה, שהוא כיום בית מסגד שלהם, וכאשר אין שם כל תמונה אמרנו שם תהלים, ובצד האולם ראינו המדרגות שיורדין משם להמערה, אבל לירד להמערה אסור גם להם, וידוע האגדה מבן מלך שהציץ דרך החור ונפל חרבו המעוטרת באבנים טובות וגזרו על היהודים שירדו לשם ויעלו את החרב, והפילו גורלות ונפל הגורל על שמש זקן, ואחר תענית ותפלה הורידוהו בחבל אל תוך המערה ובעוד לא הגיע לתחתית המערה הושיט את החרב, ואמר שזקן אחד הושיט לו את החרב ובטח שזה היה מלכנו משיחנו. – בחג הסוכות ישבנו בסוכה מהודרה, הסכוכה בלולבים שנקטם ראשם (הפסולים לברכה).

כשבקרתי בירושלים בתרל"ב, היו אז הרבנים הראשיים הגאון ר' שמואל סלאנט והגאון ר' מאיר אוירבאך הרב מקאליש והגאון ר' משה נחמי' כהניו מחסלויץ.  את הגאון ר' שמואל סלאנט פגשתי כמה פעמים בחורבת ר"י החסיד, הוא היה נחנס לפעמים למדרש מנחם ציון שבחורבה שלמדתי שם, ושמע לשיעורו של הרב הגדול ר' מונא זילברמאן שלמד עם בניו ולפעמים הי' מפלפל עמו.

והגאון ר' מאיר אוירבאך היה איש בעל הדרת פנים נפלאה, פעם באתי לבית מדרשו וישבתי סמוך לו ושמעתיו מספר: שבשעה שחפרו האנגלים תחת הר הבית ומצאו שם בתים והיכלות החצובים באבן, הושיבו את הגאון ר' מאיר הנ"ל על כסא והורידוהו עם שלשלאות להמחילה אשר תחת הר הבית, לראות ולהגיד להם דעתו, מה טיבם של החדרים היפים האלו? ואמר בפני השומעים, כי היה מחשיב עצמו מאושר, אם היו נותנים לו שם בית דירה, ליופי הבנין שם, ולדעתו בנה אותם המלך שלמה לבתי אוצרות, והם בנוים היכלות לפנים מהיכלות (אמר הכותב לדברי האומר ארון במקומו נגנז, בטח שנגנז בהיכל הפנימי דפנימי).

מימי שהותי בירושלים, נרשם בזכרוני קבלת הפנים המכובדת שנעשה בפקודת השולטן לחכם באשי יקיר אפענדי, שהיה הרב הכולל לכל מלכות טורקיא, ולעת זקנתו אִוה את ירושלים למושב לו, ויצאו לקראתו מחוץ לשער יפו אנשי חיל רבים עם כלי זמרים וגם הרבה מחכמי ספרדים רוכבים על סוסים ונכנס לירושלים רוכב על סוס לבוש בפארמא של חכם באשא, ושני אנשי חיל (זאנדארין) ובידם מטות עם גלוסטרא של כסף בראשם והוליכוהו בכבוד רב עם תזמורת עד מעונו היפה שהוכן בשבילו.

לערך חצי שנה אחרי בואו לירושלים, שחקה לי מזלי שנתכבדתי ממנו, מעשה שהיה כך היה: הוצרכתי להתראות עם אברך אחד מבית המדרש של הגביר ר' פישל לאפין, וכאשר באתי בפרוזדור בית המדרש אמרו לי שאין לכנס לשם בלי רשיון, כי יש שם סיום וגם החכם באשי יקיר אפענדי הוזמן להסיום, עמדתי בחוץ והבטתי דרך סדק, ושמעתי שמדברים באיזה ענין בגמרא ונעלם מהם לפי שעה איה מקומו בש"ס, וכאשר ראיתי דרך הסדק אל ארון הספרים שעומד שם ש"ס, העזתי פני ופתחתי הדלת ורצתי לארון הספרים ופתחתי הגמרא והראיתי להם, ואמר הרב יקיר אפענדי בהתפעלות: חכם! והושיבני אל השלחן וכבדני בממתקים.

אחרי ראותי שאין להשיב את אשתי מדעתה כתבתי לה במכתב האחרון מירושלים, שאני נוסע מארצנו הקדושה, ועזבתי את ארצנו הקדושה עם טעם גלות כאשר הוגלו אבותינו מירושלים, ורבנו שמואל סלאנט ז"ל ברכני בצאתי: שיעזרני ה' לשוב לירושלים כחפצי הטוב.

 

פרק רביעי

חזרתי לוילנא, עבודתי כמנהל ומגיה בבית דפוס מץ, עבודתי בענינים צבוריים וחבור ספרים.  תרלד – תרן

בהגיעי לביתי לירושלים דליטא (וילנא) חליתי איזה חדשים בקדחת וקבלתי היסורים באהבה, כי חשבתי זה לי לעונש על שיצאתי מירושלים לחוץ לארץ, וכאשר החזירני השי"ת לבריאותי נכנסתי לבית מסחר רעייתי, ולא ארכו הימים ופרצו גנבים את הדלת אחורי חנותי וגנבו דים, ונצטערתי ע"ז שלא יהי' לי לשלם כסף אחרים שהשקעתי בבית מסחרי, אמנם אחרי שעשיתי חשבון, מה שאני חייב לאחרים ומה שאחרים חייבים לי, ועלה החשבון שוה בשוה אורו עיני, ומיד הסכמתי אני ורעייתי לגבות החובות ולשלם לנושים בי, ויצאתי מבית מסחרי נקי בנשמה טהורה, שאינני חייב לאחרים כלום, אף שלא נשאר לי מאומה, ולא הי' לי אף כדי ליקח משרתת (ווארטערקע) לשרת את אשתי בשבוע של הלידה, ועבדתי אני את עבודת המשרתת, אח"כ כששבה היולדת לבריאותה, יצאתי לשוק לבקש עבודה, והשי"ת המזווג זווגים סבב שפגשני אחד ממכירי וסיפר לי שהוקם דפוס חדש בעיר (דפוס מץ) וצריכים לו מנהל שיהא גם מגיה מומחה, ואמרתי לו שינסני אם מוכשר אני לזה, ופתח לפני משניות "תפארת ישראל" ואמר: קרא בו אולי תמצא בו טעיות הדפוס, וקראתי ומצאתי טעיות אחדות בעלה אחת, אז אמר לי: הנך מוכשר, ובמשך הזמן תהי' מומחה, ונכנסתי למשרה זו, וכאשר התבוננתי במלאכת סדור אותיות ועשיית המאטריצין והצקת הפלאטין, הרגשתי מיד שבזמן קצר אהי' מומחה לכל מלאכת הדפוס, וכן הי' באמת, והרבה פעמים כשהיתה מלאכה מרובה ומסדרי האותיות לא יכלו לסדר הכל ולהעמיד עמודים שבהם פרושים הרבה בהזמן שקצבו עם המחבר, הייתי להם לאחיעזר ולאחיסמך, ושאירע שחלה אומן הסטערעטיפ, עשיתי אני המלאכה במקומו, ויצא שמי בעיר למגיה מומחה, וכאשר התחילו בדפוס ראם להדפיס הש"ס החדש עם כל ההגהות, שלחו אחרי ושאלוני כמה שכירות אני מקבל לחודש? אמרתי ששה עשר רו"כ לחודש, אמרו שיתנו לי כפל מזה (שלשים ושנים רו"כ לחודש) ובקשתי מהם שיחכו לי זמן קצר עד שאעמיד מגיה במקומי, כי איך אוכל להפסיק את העבודה בדפוס מץ, ונתנו לי זמן, וכאשר הודעתי זאת לבעל הדפוס, אמר שיזמינני לדין תורה ולא יניחני לעזוב המקום שבו השתלמתי באומנת ההגהה, ויצא הפסק דין מב"ד, שאם ה' מץ יתן לי השלשים ושנים רו"כ לחדש, אין לי רשות לילך לדפוס ראם, ונתרצה.

כשאירע לפעמים שלא היתה עבודה ממחברי ספרים ושבת הדפוס ממלאכת הקודש, הוכרח המדפיס להדפיס ספורי ראמאנען זולים, ולפעמים הוציאו בהם מחבריהם (המחבלים) את כל רוחם בליצנות והפקרות ואפיקורסות, ויען שחובתי הי' לקרות כל מה שנסדר בבית הדפוס כדי להגיה, הרהבתי בנפשי עוז למחוק לפחות את האפיקורסות שלא להרעיל את הקוראים, והוספתי איזו שורות להמשיך הענין, ופעם בא המחבל ורגז עלי על שמחקתי ענינים מחבורו, עניתי לו: הצענזור מחויב למחוק מה שכנגד הממשלה ונגד הדת השלטת, ואני מחובתי למחוק מה שכנגד דתנו הקדושה, אם המדפיס איננו מרוצה מזה, יכול לפטרני ממשרתי, כי לא אהי' כנביאי הבעל ולא אמכור את נשמתי ונשמות עמי בעד פתותי לחם, ופעם מחקתי גם דברי לצנות ממחברת אחת וקבל עלי המדפיס בפני הרב הגאון ר' יצחק אלי' לנדא מ"מ דמתא שהדפיס אז בדפוסנו את חבורו על עין יעקב, וטען המדפיס שלא הי' אלה דברי אפקורסות רק דברי שחוק, וענה לו הרב: ודאי שאין אתם יכולים להכריחו אם אינו רוצה לשחוק?

דרך קצת בעלי חרושת וביחוד של בתי הדפוס, כשרואים שנתמעטה המלאכה, מחליפים את שכר הפועלים משכר שבוע לשכר עבודה, ובמקום שלקחתי 32 ר' לחודש, החליפו לי שכר קצור מכל גליון, רו"כ לגליון, ואם היתה המלאכה מרובה שיודפסו ארבעים גליונות בחודש, אקבל ארבעים רו"כ, ואם יהיה רק עשרים אקבל רק עשרים, ואירע שבוע אחד שנדפס בו רק ספורי ראמאנען בלול מליצנות ועוד, ולא רציתי לקרותם ולהגיהם ולהסיר מהם הסרכות, משום שכל החוברת היתה טמאה, ואי אפשר להסיר סרכא מריאת חזיר, ויצאתי בשבוע זאת ואין כסף לאדון זה, ושחקו עלי אחדים מהפועלים, והנה ביום הששי של השבוע ההיא קבלתי ע"י הדאר מכתב באחריות בצירוף שלשה רו"כ מעיר זיטאמיר מאת מחבר "מורה הלשון" על דקדוק, שאחד מבתי מסחר ספרים קנה ממנו חלק הראשון שנדפס כבר בזיטאמיר וחלק שני כתב יד, והמו"ס התנה עמי, אם המחבר ישבע רצון מהגהתי יתן לי מכיסו חצי רו"כ מכל בויגין (שני חלקי המחברת הכילו 14 בויגין) ונגמר בשבוע העבר, וקראתי במכתב המחבר (לערנער) בזה הלשון: לפי מה שאני שבע רצון מהגהת כבודו הי' עלי לשלוח לו מתנה רבה, אבל מפני שרוב המחברים אינם אמידים, יחשב לכ' מתנתי המעוטה כמרובה, והראיתי המכתב להמו"ס וקבלתי ממנו השבעה רו"כ בעד 14 הבויגין והי' לי בשבוע זאת יותר ממה שהי' לי בהגיתי את הליצנות וההפקרות.

בשנת תר"מ (לערך) בא לוילנא אברך אחד מירושלים, להסתייע אצל קרוביו ומכיריו, וכאשר שהה בדרך עבר זמן רשיונו להיות בחו"ל, והושיבוהו בבית הסוהר לשלחו לטורצי ע"י האטאפ, ויתגורר בדרך כמה חדשים והוא רך המזג ויוכל להסתכן, ושלחנו טעלעגראמע (ארוכה כמו מכתב) לקאנסול הטורקי הראשי בפט"ב, וביום האחרון שהי' הזמן לשלחו בשבת, השגנו תשובה, שאם רצונינו לשלחו ביחוד על הרכבת עם זאנדאר, עלינו לתת ששים רו"כ הוצאות, ופסקו הרבנים שמפני פקוח נפש מותר לנו לילך בשבת לקבץ הששים רו"כ, והלכתי אני עם נכבד אחד ואספנו הסך הנ"ל בשתי שעות.

כשנודעתי שבכל ערב שבת סובבים נערי ובתולות ישראל על בתי מסחר הספרים לקנות או ליקח בשאלה מחברות ראמאנען, ובלילי שבת של החורף הארוכים מוסבת כל המשפחה מסביב לשלחן, והנער או הנערה קוראים לפניהם הספור הרומני וממלאים מוחותיהם בריח מעופש, נצטערתי ע"ז מאד, וחפשתי דרכים איך למעט את התיפלה הזאת, וכאשר כלל הוא בידנו שכל הבא לטהר ובפרט לזכות את הרבים מסייעין אותו, הקרה ה' לפני ספר קטן של שלש וארבע גליונות וכתוב בסופו בקשת המחבר: שבמשך שש שנים לא יסיגו גבולו וידפיסו שנית ואחר שש שנים הוא מרשה להדפיסו כצורתו ופשיטא להוסיף עליו כהנה וכהנה, והוא מאחל לו ברכה שיצליחהו ה' ויראה ברכה בעמלו, וכאשר קראתיו וראיתיו כי טוב הוא, הוספתי עליו הערות ואיזה ספורים עד שהי' לספר שלם בן 7 גליון ראוי להתכבד בו, ומסרתיו בחנם לבית דפוסי, וכשיצא לאור עולם נודעתי שבכמה בתים שקראו תחלה ספורי הבלים, קוראין את ספרי בתיאבון, אמרתי בלבי שראוין אנחנו ליענש מאה כסף, שהוצאנו שם רע על בתולת ישראל שאינה רוצה לקרות רק ספורי הבלים, והלא ראינו שקוראת גם ספורים נעימים המשקים את עצמותיהם באהבת השם ומדות טובות (שם הספר "אבן שלמה" תולדות הגאון החסיד רבנו אליהו מוילנא שחברו תחלה ר' שמואל מאלצאן ז"ל והוספתי אני עליו כהנה וכהנה).

ואחר זה מצאתי מחברת קטנה שנשאר לי מאבי ז"ל הוא ספר היראה לרבנו יונה גירונדי ז"ל ותרגמתיו באידיש ונתתי עליו הערות טובות ומועילות ונתתיו ג"כ מתנה לבית דפוסי, וכאשר נשלם ולא הי' שוב מלאכה להפועלים המרובים בדפוס, התחלתי להעתיק גם ספר שערי תשובה לר"י עם הערות, וכאשר לא הספקתי לתת כתב יד להפועלים המרובים (ומה גם שחלה הסטרטפירער והוצרכתי אני למלא מקומו) צרפתי להעתקה זו את הרב ר' אברהם מו"ץ דפרור אנטאקאל, אני תרגמתי פרק והוא בחן אותו והוא פרק ואני בחנתיו ונדפס על השער שמות המו"ץ ר' אברהם ושמי רב"א (ר"ת ר' בן ציון אלפס).

הספרים שע"ת וספר היראה לר"י נתקבלו בחבה רבה בין אחינו הפשוטים ובין תלמידי חכמים שנהנו מהתרגום ומההערות, עד כאשר עברתי דרך עיר קעלעם והתפללתי בשבת בישיבת רבנו שמחה זיסל ז"ל ששמש את רבנו אור ישראל מסלאנט, ואחר התפלה דרש דרוש נפלא ובייש אותי בתוך דרשתו, באמרו בקול: לזה האברך חייבים אנחנו לתת תודה על תרגומו לספר שערי תשובה וספר היראה לרבנו יונה, שגם אני קראתי בהעתקה ובהערות ושבעתי עונג רב, ואחר הדרשה שאלתיו מאין ידע רבנו שאני המתרגם? על השער נדפס רק נעתק ע"י רב"א והשיב שאחורי השער נדפס בלשון רוסיא שם המעתיק בן ציון אלפס, שהצענזור לא היה מקבל ספר בלי ידיעת שם המחברו.

כששבעתי רצון ממחברותי, התחלתי לכתוב קונטרס הראשון ממעשה אלפס בשם "אווירקליכע הערצליכע ליבע" ובשורה שני' נדפס (באותיות קטנות משורה ראשונה) "צו דעם איינציגן וועלכען מ'דארף ליבען" ורציתי לתנו במתנה לבתי דפוס וגם לתת להם איזה סך אולי יהא הפסד שלא יהיו מהלכים לספר זה ולא רצו, ונאלצתי להוזיל מכיסי סך שלש מאות רו"כ ולהדפיסו על חשבוני, והנחתי הספרים בדפוס ראם על קאמיסיאן, שבכל רשימה ספרים שישלחו יצרפו גם עקז' אחד מספרי, ואם ישולח חזרה יהי' ההפסד על חשבוני, וגם אני הנחתי בכל תבת גרבים ששלחתי לסוחרי עקז' אחד, ועברה שנה שלמה ולא ידעתי מזלו של מחברתי (כהפתגם: "הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל") אם יהי' לו מהלכים בעולם, ופעמים באה אשתי מהשוק והתרגזה עלי שנהייתי לשחוק בעיני רבים, שהתחלתי לכתוב בבא-מעשיות והנחתי שלש מאות רו"כ על קרן הצבי, וגם זה הצער קבלתי באהבה.

בית מסחר גדול לספרי קודש הי' בוילנא ולו פקיד בחור זריז, שמו שלמה שרעברק יחי' שנסע למקומות רבים לקבל הזמנות, פעם כשחזר מנסיעתו בא לביתי ושאלני אם אמכור לו מחברתי מעשה אלפס וכמה אני רוצה בעדו? אמרתי לו שעלה לי ההדפסה, המאטריצין והפלאטין של שלשת אלפים עקז' לסך שלש מאות רו"כ, מיד הוציא מכיסו שלש מאות רו"כ והניח לפני ואמר: הסחורה שלי הם, אף בקשני שאכתוב עוד חוברות כעין אלו והוא ידפיסם על חשבונו ויתן לי בעד כל גליון סך קצוב, כשמעי זאת חשבתי, לו ידעת מה בלבי אזי בקשת ממני איזה סך בעד כל חוברת.

סוף דבר שהעמיד בדפוס אחד מסדרי אותיות מיוחדים לזה, ובכל בקר באו אלי לקבל כתב ידי מה שכתבתי בליל אמש, וכשנגמר חלק שני בקש שאכתוב שלישי ורביעי וכן הלאה עד שנדפס על חשבונו יותר משלש עשרה חלקים ואף החלקים שהדפסתי על חשבוני קנה ממני ושקע בזה סך עצום, אבל ראה שכר בעמלו, אח"כ בקשני לכתוב חוברת על התורה כעין צאינה וראינה, אבל שתהי' מאדערנע והדפיס שתים עשרה פרשיות מבראשית עד ויחי בשם אוצר התורה, ואילולי המלחמה הקודמת הייתי כותב והוא היה מדפיס על כל התורה וחמש מגילות.

ביער פלוני מצאתי רכוש גדול.

כמה ריקי המוח (לשון הראב"ע) אומרים שאין רואים השגחתו של הקב"ה בעולם, ומתוך כך אומרים עזב ה' את הארץ ולית דין ול"ד, להם אוכל לומר שעם כתיבת מחברותי מעשה אלפס ראיתי בחוש השגחה פרטית, שבכל פעם שהייתי צריך לסדר במחשבה ענין גדול ואח"כ להעלותו על הנייר לתת במוקדם להמסדרים שחכו עליו, ובבית חרושתי ומסחרי לא הי' לי פנאי שעה ושתים לסדר הענין, סבב השי"ת לי נסיעה להתרחק על ידה מביתי ושם ישבתי במנוחה יום או יומים, והעליתי הענין יפה על הנייר, ואביא בזה לדוגמא איזה ענינים.

במחברתי הזרגני מ"א ופה"ג (פ' וארא בא) כשהגעתי לפרק "רכוש הגדול" שהוא רחב ידים, ובביתי לא היה לי מנוחה אף לסדרו במחשבתי, סבב השי"ת שהוצרכתי להתראות עם נכבד אחד בעיירה קטנה בענין נחוץ, ונסעתי לשם ולא מצאתיו כי נסע על יומיים, ולא יכולתי לשוב לביתי מבלי להתראות אתו, והוצרכתי לחכות שם יומים, והביאו לי להיער כסא ושלחן וכלי-כתיבה וסדרתי הענין הגדול ברעיוני והעליתיו על הנייר, וכאשר גמרתי הדבר בא הנכבד מדרכו, ובירושלים עה"ק תרגמתי את הרכוש הגדול בעברית והדפסתיו בסוף חבורי "המחנך" קחנו משם, ראוהו נבונים ויהללוהו.  וכן בענין "חיים בן ישיבה החרוץ" עם התפוח הגנוב, הוא מאמר יפה להלל ולא הי' לי פנאי לסדרו בביתי סבב השי"ת שנקראתי לכפר אחד הסמוך לוילנא למול תינוק, ונצרכתי ליסע בערב תחנה אחת ברכבת וללון שם באכסניא ובבקר ישלח בעל הברית עגלה להוליכני להכפר, וכאשר היה לי כמה שעות פנאי בהאכסניא העליתי שם על הנייר את הענין הנכבד הזה, ובכתבי זאת נזכרתי הצחוק שעשתה לי בעלת האכסני', ששמעתי אומרת לבני ביתה בתמיה בזה"ל: לא אבינה על מה המוהל כותב כמה שעות, וכי לצורך מילת תינוק צריך לכתוב כמה גליונות? וכן עוד כמה ענינים ארוכים ועמוקים שלא יכולתי לסדרם בביתי, סבב השי"ת לי מקומות מנוחה שיכולתי בהם לסדר מחשבותי כהוגן ולרושמם על הגליון, לבד מה שראיתי השגחה גלוי' בנסיעתי ירושלימה ובמשך חמשים שנה שהייתי בעל חרושת וסוחר ונסעתי לירידין, וראיתי כמה גדולים דברי חז"ל שאמרו על הפסוק: ושם דרך אראנו בישע אלקים, כל השם דרכיו בעוה"ז זוכה ורואה (בחוש) בישועתו של הקב"ה.

פעם אחת נכנסתי לדפוס אשר כבר נפטרתי משם וראיתי שהתחילו לסדר מחדש סדור קרבן מנחה, ואמרתי להם חכו יום אחד מלסדר את העמודים כי בדעתי לתת לכם מעשה אלפס על הסדור וכן נעשה ונדפס מעשה אלפס עד אחר מוסף לשלש רגלים והשאר צרפו מהסדור הישן שהיו להם מקודם, ולו הדפיסו מחדש כל הסדור הייתי נותן להם מעשה אלפס עד גמירא, לא בקשתי מהם עבור זה כל שכר, אח"כ הדפיסו מחזורים וסדרו חלק של שבועות בוילנא ונתתי להם ע"ז מעשה אלפס, ויתר החלקים סדרו בפיעטרקוב ולקחו המעשה אלפס מהסדור קרבן מנחה עד שמונה עשרה ועל השאר לקחו ממקום אחר, וכאשר קנו מאטריצין מספר תקון ליל שבועות והוש"ר נתתי להם ארבעה מאמרים שנים לליל שבועות ושנים לליל הוש"ר ע"ש ותמצא נחת.

וכאשר ראו בדפוס ראזינקראנץ, שהסדור והמחזור עם מעשה אלפס יש להם מהלכים טובים בכל תפוצות ישראל עד שגם מאמריקא קנו מהם מאטריצין והדפיסום שם, בקשוני מדפוס ראזינקראנץ ליתן להם ג"כ מעשה אלפס על סדור ומחזור, ופחדו בדפוס מץ שלא יתחרו בם דפוס ראזינקראנץ ונתנו לי סך ה' מאות רו"כ שלא אתן להם, ויען שלא שלמו בדפוס מץ שני שטרות שחתמתי עליהם בתורת טובה (גיפעליג וועקסיל) והוצרכתי לשלמם ואז הייתי דחוק לכסף נתנו לי בדפוס ראזינקראנץ השתי מאות רו"כ לכתוב להם קונטרס קטן להדפיסו בתחלת קרבן מנחה סבלונות שלהם ומעשה אלפס על מס' ר"ה, יומא, סוכה, להדפיסם במחזור שלהם.

שנים רבות חשבתי להוציא מחשבתי הטובה לפועל, והוא: להדפיס אלפסין קטנים עם רש"י מדויקת וקיצור ר"ן והוספת מעשה אלפס והם ההלכות שהשמיט הרי"ף שלפי דעתו אינם להלכה, אבל לפי דעת הפוסקים שאחריו רבים מהם להלכה ומובא בשו"ע, עד שסבב השי"ת שבקשוני מד' ראזינקראנץ לכתוב להם ש"ס תחנה מעשה אלפס בשכר הגון, ויען שלא הי' לי מעולם עסק בתחינות לא נדרשתי להם עד שנתיאשו מחפצם להיות להם תחנה מעשה אלפס.

בשנת תרמ"ב כשהדפסתי מחברתי הראשונה "אבן שלמה" סבלו המחברים מאד מהצענזורי', כי לבד מה שמחקו מה שנדמה להם שהוא נגד הממשלה והדת השלטת, מחקו גם כל מה שאינו לפי רוחם החפשי, וידעתי ברור שימחקו הספור מ'זלמן מיימון (שם צד 98- 90), ויען שהייתי המנהל והמגיה בבית הדפוס, הדפסתי הספור הנ"ל בלי ידיעת המבקר, אבל בגמר ההדפסה נצרך להגיש להמבקר הכ"י והנדפס, שיראה אם מכוון הנדפס עם הכ"י, וכאשר יתן עדותו שמכוון יוגש למשרד הצענזורי' להרשות להפיץ הספר בעולם, וכאשר נשאתי את הכ"י ועקז' נדפס להמבקר רעדו ידי ורגלי, כפתגם ההמוני "על הגנב בוער הכובע" (אויף דעם גנב ברענט די היטל), כי אם יראה שנדפס דבר בלי רשותו יצוה לחתוך העלים מכל הנדפס ולשרפם, חוץ מהעונש המגיע להעובר על חוקי הצענזורי' והעונש יחל עלי, אבל בטחתי בזכות הגר"א ז"ל שלא יאונה לי כל אסון.

והנה חז"ל אמרו: "בכל עושה הקב"ה שליחותו", בענין זה עשה הקב"ה שליחותו ע"י כלבו של המבקר, כאשר נכנסתי בבקר בחצרו של המבקר והוא הביט בעד החלון, נפל עלי כלבו ורצה לנשכני (אף שהי' מכיר אותי כי הורגלתי לילך אצלו תמיד) וחורו פני מפחד, מיד רץ המבקר להצילני מכלבו, ולהרגיע את רוחי שאל אותי אם מכוון הנדפס עם הכ"י? והרכנתי בראשי, ומיד כתב ראפארט שהוא מכוון.  ותיכף הלכתי למשרד הצענזורי' ונתנו לי הרשיון להפיצו בעולם, וראיתי בזה השגחה פרטית.

נקרוא נקראתי פ"א עם מלומד גדול (מכת החפשים) ובתוך הדברים נתגלגל לדבר בענין אמונה, ואמר שדעתו שכל האמונות שישנן בעולם באות רק מהרגל, היהודי נתגדל ונתחנך ונתרגל על התנ"ך, הנוצרי נתרגל על הברית חדשה והמושלמי נתרגל על הקוראן, בכן אין יתרון לאמונה זו על אחרת.

לא כן ידידי, עניתי לו, יש עצם ויש מקרה, האש הוא בעצם חם, ומים הם בעצם קר, ובמקרה יחמו וישרפו כמו אש, והחילוק ביניהם, עצם לא ישתנה, האש לא נוכל לעשותו קר, אבל מים חמים אם ישליכו לתוכם חתיכות קרח יקררו מהרה, כן אמונת היהודי היא עצם.  אבותם שעמדו על הר סיני ושמעו מפי הגבורה דברות קדשו, נחקקו דבור אנכי, ודבור לא יהי' לך עמוק בתוך נשמתם ונבלעו בדמם.  ונמסר מאבות לבנים, שנשמותיהם ג"כ עמדו על הר סיני כאמונתנו, שכל הנשמות שעתידין להבראות עד סוף העולם עמדו שם (כמ"ש כי את אשר ישנו פה כו' ואשר איננו פה), לזאת קרה כמה פעמים, בקטנים שנשתמדו באונס ונתגדלו בערים אשר אין רגל יהודי דורכת שם, ונתרגלו באמונה זרה, ואח"כ קרה שנודעו שהם מגזע יהודי ונשתמדו נגד רצונם, נתלהב בהם נצוץ היהודי והי' לשלהבת גדול, ומסרו עצמם לחזור ליהודתם.  יען כי נשמת היהודי הוא נצר מטעי, נוף ממטע הש"י כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו (הוא הדת האמת).  אבל באמונות אחרות למשל, אשה מעוברת שנתגלגלה בין מושלמים וילדה ומתה, ונתרגל הילד בדת המושלמי, אם אפילו נודע לו אחר כן שהוא נוצרי מלידה ומבטן נשאר בהרגלו, כי אין לו נצוץ שיתלהב לדתו, ובעל כרחו הודה לדברי, ועיין עוד במחברתי "ודע מה שתשיב" על שאלות ששאל עוד והשבתי לו בטוב טעם ודעת.

פעם אחת עלה ברעיוני לסדר איזה עלים מהאלפסין הקטנים לפי תכניתי ולילך לדפוס ראזינקראנץ לומר להם: אם תדפיסו לי שתי מסכתות ברכות שבת האלפס וקצור ר"ן ומעשה אלפס על חשבונכם אכתוב לכם ש"ס תחנה, וכאשר הצעתי לפניהם מחשבתי נתרצו בלב שלם, וכאשר ראיתי שהזמינו אצל אחד לכתוב להם ש"ס תחנה והתחילו לעשות מאטריצין, אמרתי להם, הלא אתם מסדרים ש"ס תחנה? אמרו לי שיבטלו רצון אחרים מפני רצוני, היינו שישרפו המאטריצין שעשו, וכן היה שהעמידו מסדרים ואני נתתי להם בכל שבוע כתב יד והדפיסו לי שתי מסכתות למבחן, ושבחו רבנן את עבודתי וגם רבנו חפץ חיים ז"ל נהנה מאד מזה כמבואר במכתבו אלי שהדפסתיו בראש כל מסכת, ואז נאסרתי בשלשלאות החובה לכתוב להם ש"ס תחנה כהבטחתי, התפללתי והתחננתי לפני השי"ת שיתן בפי עטי רעיונות טובים הנאותים למחברת זאת, וה' שמע תחנתי וכתבתי בהצלחה בסייעתא דשמיא, ובכל בקר באו המסדרים וקבלו ממני כתב יד הפנים וההערות, עד שעלה לארבעה עשר בויגין ואמרו די! וב"ה נתקבלה התחנה אף לידי הגברות המודרניות, שכבר חדלו לומר התחנות הקודמות והתחילו להתפלל להשי"ת בנוסח התכנות מעשה אלפס, ונתפשטה התחנה ברוב ערי ישראל עד שהוצרכו להדפיסה בכמה וכמה מהדורות, ונתנו לי בעד טרחתי שלש מאות רו"כ לבד מהנחת רוח שעשו לי בהדפסתם השתי מסכתות אלפס ור"ן, ולו לא הפריעה המלחמה כי אז בטח יצאו לאור לפחות כל סדר מועד ויותר.

כאשר יצאו לאור עולם המחזורים, עם משניות ר"ה, יומא, סוכה עם ביאור תפארת ציון וישראל עם מעשה אלפס (רעיון מוסרי על כל פרק ופרק) וחשבתי שטוב היה לו, נדפסו כל המשניות בביאור יפה ותרגום אשכנזי ומעשה אלפס, אבל לא היה ביכולתי להדפסה כזו, אמרתי אדפיס עוד מעט לדוגמא, אולי יישר בעיני העם וימצאו מדפיסים לזה, ובררתי כ"ב פרקים עפ"י סדר הא"ב והדפסתי משניות יא"צ בשם נשמת אדם עם ביאור תפארת ציון וישראל עם עברי טייטש ומעשה אלפס (רעיון מוסרי על כל פרק), ויצא לו מהלכים בכל תפוצות ישראל עד שמו"ס אחד קנה הזכות מחבירו וחבירו מחבירו, ובטח היה נמצא מדפיס שירצה להדפיס כל ששה סדרי משנה לפי תכניתי, אולם המלחמה שעשתה שמות בארץ הפילה גם בנינים רבים שבניתי ברעיוני, ונתגלגלתי שלש שנים בין חיות בדמות אדם ופשטו לי את הרגל בגזלם ממני סך עצום שכנסתי ביגיע כפי, ונצטערתי מזה מאד שנשארו כל הדברים שהתחלתי בלא גמר, האוצר התורה והאלפסין הקטנים ומשניות תפארת ציון וישראל.

אחר זה נתיישבתי בדעתי ואמרתי, מה לי להצטער על מה שלא עלה בידי, יותר טוב שאהיה שמח בחלקי במה שעלה בידי בעה"י לחבר ולהדפיס ע"י אנשים טובים, כי גם השי"ת שמח בחלקו כמבואר בתנא דבי אלי', ואבקש ממי שיבין התועלת הטוב שיש בספרים האלה שהתחלתי ולא עלה בידי לגמור, שיראה וישתדל לגומרם, ותהיה המצוה נקראת על שמו וה' יהיה בעזרו.

פעם עלה ברעיוני, הלא אני בקי בעניני ומלאכת הדפוס (שהייתי ט"ו שנים מנהל בדפוס מץ), לזאת אגיש בקשה להגוברנר להרשות לי להחזיק איזו תיבות אותיות בפנה אחת בביתי, וכאשר אעלה רעיוני על הניר אוכל לסדר האותיות ולשלחם לדפוס להדפיסם, ויעלה לי כל גליון שליש ממה שעולה לי עכשיו, חשבתי ועשיתי, הגשתי בקשה להגוברנר והוא צוה להמשגיח על בתי הדפוס לחקור בעיר אם אני איש ישר ונאמן, שלא אדפיס דברים נגד החק, וכתב הסכמתו על מכתב בקשתי, ומסרה למשרדו שיכתבו כתב רשיון והוא יחתום, וקויתי שבעוד יום או יומים אשיג הרשיון, והנה עברו שבועות וחדש וחדשיים ורשיון אין, ולא יכולתי להבין סבת הדבר.

אחר זמן רב נודעתי שלאיזה מדפיסים נודע עניני, ופחדו (פחד שוא) שלא אקבל ספרי רבנים להדפיסם.  ושחדו את מנהל המשרד, ובזה חסמו הדרך בעדי לעולם, ונצטערתי מזה הרבה.

אמנם כאשר הורגלתי לומר על כל מה שאירע לי נגד רצוני, כל מה דעביד רחמנא לטב, התבוננתי בטובה הגדולה שהשגתי בזה, שנתישבה לי תמיה גדולה שיש לתמוה על מה שאמרו חז"ל (ברכות יב) ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואפיקורסית, שאינו מובן לכאורה, הלא מינות הוא עוות השכל והמוח ואינו תלוי בלב? אבל המקרה הזה למדני שהמוח באדם הוא הגוברנר והלב הוא "מנהל המשרד" ואם המנהל (הלב) משוחד, הוא מעור את השכל לבל יראה נכונה, ואף אם תראה לו בראיות נכונות כמו שני פעמים שנים הוא ארבע, הוא יסלף דברים הצודקים ויאמר כי שני פעמים שנים הוא חמש, כי יוצר הטבע העיד על כחה של שוחד אף כל שהוא ולכל האדם, ואף הטוב ביותר, כחה של שוחד יעורו, ולזה הזהירה התורה ולא תתורו אחרי (תאות) לבבכם, ר"ל שלא תהיו ברשות לבכם, שהלב תמשול עליכם, כי הרשעים ברשות לבם ולזה קרא השי"ת להחכמים עושי המשכן "חכמי לב" ר"ל שחכמת המוח תמשול על לבם כהצדיקים שלבם ברשותם שנקי מכל שמץ תאוה.

וזה שאמר הנביא ישעיהו, הוי מושכי העון (טענת השכל לכפור במצוה או במי שצוה עליה, בגמולו ובעונשו שזה נקרא בשם "עון" כי העוה דרכיו במזיד) בחבלי השוא (וקורי עכביש כי אין ממש בטענותיהם) ו"כעבות העגלה (מושכים) חטאה" הוא בולמס תאות הלב אל דברים האסורים, היינו שנתבונן אל עיקר הסבה, אשר סבבה התפקרותם אם היה זה מחקר השכל לבדו, אבל באמת לא כן הוא, כי האמונה בה' הוא דבר קל מאד כי השמים מספרים כבוד א-ל והבנין תעיד על הבונה, ועיקר הסבה להתפקרותם היה בולמס התאוה אל דברים האסורים זה משך אותם כעבותות חזקים כעבות העגלה, ולמען לא ייסרום כליותיהם כרשעים המלאים חרטות, משכו את העון (שהוא טענת השכל לכפור בגמול ובעונש בחבלים כקורי עכביש) לעזרת התאוה והחטא (מלבי"ם).  וזה שאמר הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך.  כי ידיעת המוח לא יספיק, כי שוחד הלב תטה לצד שמאל, רק חשוב הידיעה ותקבע בלבבך.

   מה שעורר בקרבי לתת בני עניים למלמדים בשובי מירושלים.

בירושלים שנת תרל"ב הייתי חצי שנה מלמד להועיל לאיזה תלמידים, וזו היתה התחלה שעורר בקרבי רוח טהרה לחנך בני עניים לתורה ולתעודה, ועוד כאשר נסתלק הראש ישיבה מקלויז מיילארעס קודם נסיעתי לא"י והניח אלמנה ובן ובת (בני שמונה ותשעה) אספנו איזה שקלים בעד האלמנה שתוכל לשלוח ידה במסחר לפרנס את הילדים, והילד בן שמונה לקחתי תחת רשותי לתתו למלמד וחשבתי להכניסו לת"ת, בהכירי את הת"ת בשנים עברו שהתחילו עם הילדים אלף בית, סדור וחומש רש"י והתחלת גמרא ומשם יצאו התלמידים לישיבות וכמה בעלי בתים מופלגים וגם רבנים יצאו מת"ת דוילנא, בהיותה תחת יד החרדים, אבל בהביאי כעת הנער לת"ת והוא כבר למד אצל אביו כל החומש והתחלת גמרא, מצאתי עולם הפוך, כי הת"ת נכנס כעת ליד החפשים ואין לומדים שם רק בראשית ושמות עד סוף יתרו בלא פסוק רש"י,[9] וכשהגיע הילד לבר מצוה מוסרים אותו למלאכה או להשכלה, ואם כן ילד זה יתגורר בת"ת חמש שנים עד שישכח כל מה שלמדו אביו, ובת"ת עומד ארון הספרים ובו הרבה חומשים ויקרא במדבר דברים, כי בראשית ושמות נקראים (כי בזמן שלא היה עוד סטערעטיפ היו מוכרחים לקנות כל החמשה ספרים ביחד, לא ספר אחד או שנים לבדו כמו אחר שיצא הסטערעטיפ), ויצאתי מהת"ת בלב נשבר, ושכרתי בעד הילד מלמד טוב בעד 10 רו"כ לזמן מכיסי, ושלמתי לו מחצה והמותר שלחתי לו מירושלים עה"ק.

כאשר שלמתי מכיסי שכר למוד בעד היתום בן ר' יעקב ראש ישיבה כנ"ל, עוררה המצוה הזאת בקרבי לדאוג בעד בני עניים אחרים אשר רבו בווילנא למאות, ובתי הת"ת לא יכלו להחזיק אף חצים, והתחלתי לתת את בני העניים למלמדים שונים, לזה שנים ולזה שלשה וכן לכמה מלמדים, כי מלמדים חדשים לא יכולתי להושיב בעת רעה, כי החפשים רצו לעקור החדרים ולהכניס את הילדים לבתי ספר חדשים, ופעלו אצל הממשלה לבלי לתת רשיונות למלמדים חדשים, ויען כי לישיבת זבחי צדק היתה רשיון, הוספתי שם מחלקה להתחלת גמרא והשכירות להמלמדים שלמתי תחלה מכיסי, היינו שהגדתי שעור תנ"ך בין מנחה למעריב בביהכ"נ מפורסם וקבלתי עבור זה שכר הגון ובשנה השני' הגדתי שעור גמרא בביהכ"נ רחוק קצת מהעיר והלכתי שמה בכל יום וקבלתי ג"כ שכר הגון, וכן התפללתי מוספים בימים נוראים וקבלתי עבור זה 25 רובל וכל הכסף הזה נתתי להמלמדים, ואיזה יחידים עזרו לי ג"כ בנדבותיהם הזמניות.

אבל כשנתרבו התלמידים למאות ובמשך השנים ליותר משלש מאות, כי לכמה מלמדים שיש להם רשיונות בקשתי שלא יקבלו בני בעלי בתים, רק כל החדר יהי' מבני עניים, וגם הקמותי איזה חדרים בלחישה כנהוג בגולה, נפלתי על המצאה להוציא שטרי גורל (לאטעריי) בזכיות גדולות של אלף, וחמש מאות וכו' ומספר רב יזכו בקרן, ומחיר כל גורל 2 רו"כ, וקפצו סוכנים רבים למכור הגורלות ומכל זכיה ינוכה שלשים אחוזים לזכר למוד, וכאשר לא נתן לזה רשיון נעשה הדבר בחשאי ובסודיות, רק הזכיות שלמתי במקום מפורסם, למען יראו הבריות שהענין הוא אמת לאמיתו, וכאשר קפצו עלי עלוקות ובקשו דמי "לא יחרץ" הסברתי להם שגם אתם חייבים לסייע אותי לזה הדבר הגדול, ואם אתם לא אמידים ואין אתם יכולים לשלם שכר למוד לבניכם, הביאו את בניכם וילדיכם אלי ואמסור אותם למלמדים טובים על חשבוני.

אבל אי אפשר לבר בלא תבן, פעם התחפש לפני איש בליעל ולקח ממני גורלות למכירה, ומנהגי הי' לבלי לתת הכרטיס האמיתי רק קופאן, ואחרי שהקונה שלם במלואו קבל ממני הכרטיס האמיתי, ורק כנגד הכרטיס האמיתי שלמתי למי שזכה בגורל, וכאשר הבליעל הזה גבה מקוניו הסך במלואו ולא הביא לי המעות לא רציתי לתת לו הכרטיסים ובאו הקונים והקבילו לפני בטענה ששלמו נגד הקופאן ולא קבלתי טענתם, וחזרו אצל הבליעל לדרוש ממנו הכרטיסים ולא היו לו, יען שלא הביא לידי הכסף, מסרני למלכות, וביום כפור בשובי הביתה מתפלת נעילה וטעמתי כזית המוציא הקיפוני שוטרים וקצינים ונגשו לחפוש בביתי, אמרתי לקצין, ישב נא אדוני ואני אמסור לו ברצון כל מה שהוא דורש, וכן הי' שלקח הפנקס וגם אותי לבית הסוהר ופרוסת המוציא בידי, ובני ביתי עומדים ובוכים, אמרתי להם: הרגעו אהובי, אני בוטח בחסדי ה' שלא יאונה לי כל אסון, והקצין אמר לי, הידעת מיט וואס דאס שמעקט? (עד היכן הדברים מגיעים?) אמרתי לו יודע אני, בבית הסוהר גליתי לו כל הענין שלא עשיתי דבר זה לפרנסה, רק לגדל את הנערים, אם תרצה אמרתי לו אקבץ מחר בחצירך שלש מאות נערים בהם כמה יתומים עזובים בני שמונה ועשר אם אמותיהם האלמנות מה תעשה עם ילדים כאלה? למלאכה ולשרות בתי מסחר אינם מוכשרים עוד ובכן רק יתגוללו בשוק ויגנבו תפוח וכאשר יגדלו יגנבו סוס ותצטרך הממשלה לבנות עבורם בתי סוהר, ומה פשעי כי אגדל אותם בלמוד ודרך ארץ עד שיהיו ראוים למוסרם למלאכה ולמסחר? וה' נתן את חני בעיני הקצין וצרפתי לזאת גם עצת אבינו יעקב: "ויפצר בו ויקח" ופטרני לשלום בחצי הלילה, רק זרזני שאזהר מאנשי בליעל שלא יחטפו הכסף בעת שאני משלם להזוכים ואהי' מן הצועקים ואינם נענין, וגם ביד הבליעל תקעתי איזה סכום שלא ימסרני לספירות העליונות, וגמרתי את הגורל הזה עד גמירא, ויותר לא המשכתי בהגורלות, כי אמרתי לא הן ולא שכרן.

כי חוץ מפחד אנשי הבליעל, היה לי טרדה רבה, לדוגמא פעם אחת זכתה נערה יתומה משרתת 500 רובל וחברו אליה נערים ובאו עמה לקבל הזכיה ומאנתי לתת לה, אולי אוהביה המדומים יגזלו ממנה ותחלה חלילה מהצער, וצעקו עלי בקולם שאיני משלם הזכיות, ועצתי היתה שתלך עמי ואשליש הכסף בבנק על שמה והקויט אניח ביד פלוני הגביר האהוב לכל אנשי העיר, וכאשר תשתדך עם בן זוגה תקבל הכסף אחרי החתונה, ובעל כרחם נאלצו להסכים לעצתי.  וכן כיוצא בזה, כמה טרחתי שלא יהא אצל הזוכים עושר שמור לבעליו לרעתו, רק לטובתם.

כל הזמן שעסקתי בהגורל כנ"ל, נהנו מזה, לבד הבני עניים גם שאר מפעלי צדקות, לדוגמא כאשר חסר הוצאות לגבאי מאכל כשר לאנשי חיל היהודים באו אלי ונדבתי מאה רו"כ, וכאשר הממשלה הסגירה את בית שחיטת עופות, שהיה צר המקום לעיר גדולה כוילנא, וגרם בזה לאי – נקיות, וגזרה להרחיב המקום ולעשות מרצפת (בלעך) והעבירה לפי שעה (קרוב לחדשיים) את מקום שחיטת עופות מחוץ לעיר למקום שחיטת בהמות, והיה טורח גדול וצער לילך למקום רחוק כזה, ובפרט בחורף בערב לילך בחושך וברפש, מה עשה בן ציון? העמיד שני בעלי עגלות עם סוסיהם במרכז העיר, אחת הולכת ואחת באה וכל אחד שלם להם א' קאפ שכר הולכה והבאה, והמותר לסך שקצבתי להם שכירות לכל יום, שלמתי להם בערב, ועלה לסך גדול, ופעם אחת הוצרכתי ליסע לבית שחיטת הבהמות, ונסעתי על עגלות אלו, ושמעתי שהנוסעים ברכו והללו את גבאי העיר, שעשו תקון גדול כזה, והם לא ידעו כי אני הוא המתקן את התקון הזה. – וכאשר משכתי ידי מעסק הגורלות לקחתי לי דרך אחרת, ועשיתי תעמולה לחינוך הילדים בכל שבת בכמה בתי מדרשים, בין קבלת שבת למעריב, בין תפלת שחרית לקריאת התורה, קודם יקום פורקן, קודם מנחה, בין מנחה למעריב, ונאמתי כל פעם במקום אחר בשבת אחד, ובשבת השני המקומות אחרים, ואח"ז קבעתי יום אחד בשבוע מהשכמה עד הלילה[10] והלכתי לקבץ נדבות מבעלי בתים שנענו לתעמולתי ונדבו נדבות זמניות וקבועות חדישות, ומניתי גבאים וגובים, וכה עברו כמה שנים, ובראותי כי המלאכה כבדה מנשוא, שיהא כל האחריות משכירות המלמדים עלי, ויהי בסוף חודש אב נעשיתי חכם הרואה את הנולד, בראותי שקרוב זמן החורף ויתקבצו אלי האבות העניים והאלמנות שאמסור בניהם למלמדים על חשבוני, ולא אוכל נשוא, נפלתי על המצאה למסור להגבאים את הפנקס, הרשימות מהמלמדים ומהמתנדבים והם ישלחו לגבות את הכסף וישלמו להמלמדים עד סוף הזמן, ואני נסעתי מביתי קודם חג הסוכות ושהיתי בדרך עד סוף חשון, ואחר הסוכות כאשר נאספו האלמנות והיתומים והילד איננו, הרעימו על הגבאים בקול: אלפס איש אחד היה יכול לשאת עליו המשא הזאת, ואתם שנים ושלשה גבאים ואנשים אמידים לא תוכלו שאת? עד שהוכרחו להשיב: הסו, הסו! אנחנו במקום אלפס, וקבלו את הילדים ונתנום להמלמדים כמו בשנים עברו, ועתה כאשר אחריות שכר למוד על הגבאים, שבתי מדרכי לעזור להם, אבל לא לקבל אחריות שכר למוד עלי, ועשו סדרים טובים וקראו את שם החדרים "תורת חסד" ונמשך דבר טוב הזה כמה שנים עד המלחמה שטולטלתי טלטלת גבר לפאלטאווא ושהיתי שם שש שנים.

כאשר מניתי גבאים, אמרתי להם, יש לנו ללמוד מבורא הטבע, שהמלבושים היקרים של משי, תחלת המצאתם הוא תולעת המשי, שמוציא מגופו חומר המשי ואח"כ באים אומנים ועושים מזה בגדי כבוד ויקר, אני רק התולעת שזיכני ה' להוציא התחלת הדבר, אבל אין בכחי לבדי לגמור, שיהיה זה דבר המתקיים, לזאת בואו אתם אנשים יקרים ונכבדים להשלים ענין יקר הזה, להוציא כלי למעשהו לתפארת עמנו ועירנו.

ואנשים טובים נתקנאו בי והעמידו ג"כ חדרים לבני עניים וקראו להם "תורת אמת" ונהניתי מזה מאד, כי קנאת סופרים תרבה חכמה, וגם בפאלטאווא לקחתי חלק נכבד בענין זה, ולמדתי בעצמי איזה חדשים עם תלמידים עניים – גם הנהגתי בפאלטאווא שבכל שבת הרציתי לפני נשים ובחורות באולם הת"ת בעניני תקוני המדות ומענין הפרשה, ודרכי תמיד לדבר לפני הקהל אף לגברים בעינים עצומות, פעם פתחתי עיני וראיתי שבחור יושב בין הבחורות ומדבר עמהן, אמרתי אספר לכם משל מענין: מלך החיות חלה בלבו ויעצוהו הרופאים שיאכל לב חי' פקחית ויתרפא, התפשטו אוהבי הארי ופגשו בהשועל והביאו אותו אל המלך, והציע הארי לפניו בקשתו, ענה אותו השועל: בכל רצוני הייתי ממלא רצון המלך, כי כבוד גדול הוא לי שעל ידי יתרפא המלך, אבל לדאבוני שכחתי את לבי בביתי, כן אני כל מאויי בהצהרתי לדבר אל לב עמי, שיכנסו דברי בלבם, ואם כן כאשר ישבתם בין הבחורות, היכן לבם פונה אלי או..

גדולים וטובים התפעלו על הזכות הגדול שזכני השי"ת, שנתפשטו חבורי הרבים ברוב תפוצות ישראל ונדפסו כמה פעמים, ומי שאינו מכיר אותי פנים אל פנים, חושב שאלפס הוא אדם מצוין מאד, אחרי שזכה לזכות את הרבים, דוגמת רבנו בעל חפץ חיים זצ"ל.

אבל אגלה לכם סוד, שאני הייתי פועל קרוב לחמש עשרה שנה, ואני יהודי רגיל כפתגם ההמוני (איוד פון אגאנץ יאהר) – אכן נתן ה' שכרי בעד הטורח והצער שהיו לי לחנך בני עניים שנתתי אותם למלמדים, וכמה יתומים מבני עניים לנו בביתי ובבקר היו כתנות איזה מהם טופח ע"מ להטפיח, והוכרחתי לנגב הרצפה טרם תקום אשתי משנתה שלא תתרגז עלי.

בשבת אחד רציתי לדרוש קודם יקום פורקן בבית כנסת גדול בוילנא, ובעלותי אל הבימה ראיתי שמכינים עצמם להרעיש, שלא עת עתה לדרוש, כי ישנם בביהכ"נ אנשים חלושי לב, התחלתי גם אני לזעוק בקול רם: וכי העת עתה לדרוש? החלושי לב צריכים לקדושא רבה, וע"י צעקתי נשתתקו לשמוע מה אוסיף לדבר, באמת (ממשיך אני) זהו קושיא חמורה, אשר רק החכם מכ"א וחכמי המדרש יכולים לתרצה.

החכם מכ"א אמר, כבד את ה' מהונך ובא המדרש ותקן המקרא באמרו אל תקרי מהונך אלא מגרונך, ולא אבין מה הוקשה להמדרש על תבת מהונך שהוזקק להחליפה על תבת מגרונך? אבל שמעו רבותי, מצינו הרבה תבות בתנ"ך שהם רק כתיב ולא קרי' ולדאבון כל בר דעת המקרא הזה אף ששכרו בצידו וימלאו אסמיך בר כו' נשאר רק כתיב, כי רוב בני האדם יקפצו ידיהם מלכבד ה' מהונם, וישכחו מאמר התנא (אבות פ"ג) תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כי לזכות למצוה רבה כזו צריכים זכות גדולה, כמ"ש התנא (תמיד פ"א) זכה מי שזכה, ר"ל לא כל הבא לקפוץ קופץ, רק מי שיש לו זכות גדולה מספיקין בידו לכבד את ה' מהונו, לזאת יעצו לנו חכמי המדרש, אם תרצה שיהי' מהונך גם קרי ולא שישאר רק על הנייר (כדקליראציא בלפור), החל תחלה לכבד את ה' מגרונך, היינו בעת שאתה רעב וממהר לגמור התפלה ולילך לבית לקדושא רבה, המתן רבע שעה ושמע הצהרת הדרשן בענין הנשגב והרם, ובזכות זה תזכה שיהי' תבת מהונך גם קרי, וז"ש אל תקרי מהונך, לא תוכל לזכות לכבד את ה' מהונך אלא אם תכבדו תחלה מגרונך, ואז תזכה שימלאו אסמיך בר וכל מעשה ידיך יצליחו.

בשבת פ' שלח הצהרתי: רבותי, בטח אתם יודעים שהתורה היא אחת משלשת מתנות הגדולים שאינן נקנות אלא ע"י יסורים, אמנם מי שיש לו זכות לקבל היסורים באהבה, אז היסורים מוליכים אותו אל המטרה להשיג המתנה הגדולה, אמנם מי שאינו מקבל את היסורים באהבה, אז היסורים לאידך גיסא מרחיקין אותו מהתכלית.

לזאת מחלה אני את כבודכם, שתעזרוני שהיסורים שיש לי מאספת הנדבות בעד מלמדי בני עניים שמהן תצא תורה, שיובילוני אל המטרה, היינו שתטו אזניכם ברבע השעה שאני מצהיר לפניכם בין קבלת שבת למעריב, ותכבדו את ה' מהונכם להתנדב לחדרי "תורת חסד", אשר ע"י יסורים גדולים (כידוע לכל) זכיתי בחסדי ה' ליסדם, ובזה נבין פ' השבוע, שמשה התפלל על יהושע: יה יושיעך מעצת מרגלים, אשר יקשה לכאורה, ממנ"פ אם משה ידע שתצמח משליחות זה אסון גדול, איך מלאו לבו לשלוח המרגלים? הלא פרש"י שלח לך לדעתך אם תרצה שלח, ועל מלות ע"פ ה' פרש"י ברשותו שלא עכב על ידו, אבל לא צוהו בהחלט שישלח, וביותר קשה, הלא בתחלה היו כולם אנשים כשרים, ואיך ידע שיטו מדרכי חיים לדרכי מות? הלא הדבר תלוי בבחירה שלא נמסרה הידיעה לשום אדם?

ולדרכנו ניחא, שמשה לא ידע שירשיעו, רק ידע שארץ ישראל היא אחת מהמתנות שלא יזכו אליה אלא ע"י יסורים, לזאת התפלל על יהושע תלמידו המובהק במעמד כל הנשיאים "יה יושיעך" שהיסורים העומדים על דרך השליחות הזאת יובילו אתכם אל המטרה, לזכות על ידם לכנס לארץ הטובה הזאת[11] – והנה יהושע וכלב ששמו לבם לדבריו והתפללו גם הם על זה כמ"ש ויבא עד חברון להשתטח על קברי האבות, הצליחו שהיסורים הובילום אל המטרה, אבל שאר המרגלים שלא שמו לבם לדבריו, מפני הגאות שהי' בלבם, שרצו שישארו נשיאים תמיד, ובא"י אולי ימנו טובים מהם (כמ"ש במדרש), הגאוה הוליכתם שולל להוציא דבה על הארץ, והרחיקום היסורים מהמטרה וימותו במגפה במדבר, ואחר שידענו מה עלתה להמרגלים, הליטו חז"ל כל הענין במלות קצרות "יה יושיעך מעצת מרגלים" אבל משה לא אמר רק "יה יושיעך" שהיסורין יוליכו אותך ואת חבירך להמטרה התכליתית.

בתחלת המלחמה באו אלי פרושים אחדים מבית כנסת מפורסם בוילנא, ובקשוני לבא בשבת בשחרית להוכיח להבעלי בתים, שיען שצריכים לעזור לפצועי המלחמה בחלב וכדומה, בשביל זה פסקו מלתת להפרושים הספקתם שהרגילו לתת להם, וכאשר באתי שם והגבאים הבינו שאלפס לא יבא בחנם, הסבו פני הדבר לאמר, יען שצריכים לחלק עליות הרבה שיתנדבו לעזור לאנשי חיל הפצועים, אין פנאי לדרוש בענין אחר, וכבדו אותי בהגבהת התורה.

אחר התפלה אמרתי בקול רם: הנני נותן תודה רבה להגבאים הנכבדים שכבדוני במצוה רבה הגבהת התורה, אבל תדעו רבותי, להגביה את התורה כבד עלי לבדי, ובפרט בעת כזאת שכבוד התורה שפל כל כך, שבשביל הספקת חלב להפצועים, פסקו מלתת להפרושים עמלי תורה את קצבתם, לזאת רבותי עזרוני להגביה את כבוד התורה! וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, כי הארון נושא את נושאיו.  סוף דבר, דברי המעטים פעלו יותר מדרשה ארוכה.  (עי' במחברתי הדר זקנים עוד מענין זה ותמצא נחת).

פעם אחת שאלני נכבד אחד, בבואי לקחת ממנו נדבה, מי צוה עליכם במפגיע לקבל עליכם עול כבד כזה? לפי דעתכם (אמרתי לו) עשיתי שטות, אשאלכם מי צוה עליהם במפגיע לעשות שטות יותר גדול ממני? מה השטות שעשיתי, שאלני בתמהון? הייתם בחור נעים בלי דאגות חיונה, רתמתם עצמכם בעגלת משא להסיעה עד מאה ועשרים שנה, עברו שתים ושלש שנים הוסיפו על עגלתכם עוד כמה פודין משא, ואתם נושאים ביגיעה רבה, הה! מי כפה אתכם לזה? הלא תראו שיש מנהיג לבירה, שיאמר בחזקת היד כזאת וכזאת תעשה! כמ"ש חז"ל על פסוק כי הוא אמר ויהי! זו אשה, הוא צוה ויעמוד! אלו בנים (שבת קנ"ב), אם כן האחד שצוה עליכם לעשות דבר הכבד מנשוא, הוא צוה עלי ג"כ שאקבל עלי מרצוני הטוב לעשות דבר הכבד מנשוא (אכן רוח היא באנוש כו').

וכאשר הורגלתי זמן רב להטיף בבתי כנסיות בכל שבת, בדבר ב"ע, משכני ההרגל (כי מצוה גוררת מצוה) אף אחר זה, לילך להטיף בבתי כנסיות בכל שבת בבקר, וזהו יותר מיובל שנים, שאני נוהג מנהג זה בעה"י, וכשכחי הי' אתי הלכתי בשבת אחד בשנים שלשה בתי מדרשים רחוקים, ואף עכשיו שכחי דל ולא אוכל לילך בכל שבת ובפרט למקומות הרחוקים ממושב זקנים, אני מנסה את כחי לילך לפעמים פעם או פעמים בחודש לבתכ"נ הקרובים כמו בשכונת מונטופיורי או לביכ"נ ד"ר וואָלאַך ולקרוב לרוממה ולבית יעקב, אבל בימי החול הנני נדרש לכל המזמין אותי בכל מקום שהוא בתוך עיר קדשנו ירושלים תובב"א.

מהנערים שמסרתי להמלמדים או שעזרתי לאבותם בשכר למוד כדי שיוכלו לשכור להם מלמד טוב, יצאו כמה בעלי בתים נכבדים וגם רבנים מופלגים, בשנת תרע"ה בדרכי למאסקווא הוזמנתי לשבות בעירה קיפריוויץ הסמוכה לשם, ודרשתי שם, אחר הדרשה נגש אלי הרב דשם בשחוק קל על שפתיו, אגלה לכם סוד (אמר אלי) שתקבלו נחת מזה, אני הוא שנתתם לאבי חלק בשכר למוד, ובעד הכרת טובה אומר לכם דבר טוב: הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כל בן יקר הוא לאביו, אבל בעת רעה כזו, אין אנו יודעים אם "לי" אפרים שישאר אצלי תמיד או רק אם "ילד שעשועים" שאשתעשע בו בילדותו, אבל אח"כ לא נדע איפה יתגולל, אם לנו או לצרינו ח"ו, כאשר כמה ריקי המוח הצטרפו להמרד וסופם היו לעזאזל ח"ו.

כן קבלתי מכתבים מאמעריקא מתלמידי שהזמינו אותי לשמחתם וגם פה בירושלים פגשני רב אחד וגילה לי סוד, שהוא מבני העניים שעזרתי לאביו בשכר למוד, וכן כמה וכמה שידעתי ושלא ידעתי.

ברם זכור הצדיק לברכה, הוא ניהו הרב הגאון ר' יעקב יוסף מ"מ דוילנא שהוא חזקני תמיד בדבריו הנעימים: ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.  גם רבנו נצי"ב מולאזין חזקני בדבריו הנעימים שקרא אותי "רב פעלים מקבציאל".

כאשר באתי לפעמים בין המצרים מחסרון כסף והוצרכתי לסבב על פתחי נדיבים, נחמתי את עצמי ברעיון זה: כמה יסורים סובלים הורים מצער גדול בנים, ולא לכולם נתמלא רצונם לקבל נחת מבניהם, מפני קטב מרירי הישוד צהרים הבאים מאבותיהם, ולי יש ב"ה כמה מאות בנים, כמבואר בתורה (במדבר ג) ואלה תולדות אהרן ומשה כו' אלה שמות בני אהרן, פתח בתולדות אהרן ומשה ומפרש תולדות אהרן לבד? מכאן למדו רבותינו שתלמידיו של אדם הם בניו, ובני אהרן היו תלמידיו של משה שלמד אתם בחגם כמ"ש כאשר צוני ה' אלקי מה אני בחנם אף אתם בחנם.  והמשלם שכר למוד בעד התלמיד הוא הרב באמת, ובעד מצוה יקרת הערך כזו לא נחשב כל יגיעה בעולם (כמו שהארכתי בזה במעשה אלפס בסדור תפלה ונהי' אנחנו וצאצאנו וצאצאי עמך בית ישראל ע"ש ותמצא נחת).

כאשר עזבתי ענין הגורלות והתחלתי לדרוש ולאסוף נדבות, באתי לבית סוחר נכבד ששמע דרשתי, וענני שאין לו פנאי, בקרתיו פעם שני וענני שאין לו פנאי, שאלתי לאנשי ביתו, באיזה שעה הוא פנוי? בשעה שנים עשר בלילה ענוני, וכאשר ירשתי מאבא מדת הזריזות, ועסק בני עניים קבע בלבי סבלנות[12] מרובה, באתי אליו בחצות לילה וצלצלתי, ויצא הוא בעצמו ופתח לי, והלך עמי בפרוזדור עד פתח הטרקלין.  ורצה להתחמק ממני לטרקלין ולעזוב אותי בפרוזדור כדרכו שאין לו פנאי, החלטתי בדעתי שפעם זה יהיה הגמר, אמרתי לו שאני מקנא את אדני מאד מאד, הביט עלי ועשה עצמו כאילו אינו מבין לדברי.  אמרתי לו: למה לא תבינו? מי שתמיד אין לו פנאי, הוא בודאי יחי' לעולם, וזהו דבר טוב אשר ראוי לקנאות, עקיצה חריפה זו שיצאת מלבי הכואב נכנס ללבו ונתן לי קופאן על ½2 רו"כ.

פעם היתה בוילנא התבואה שבשדה טובה מאד, אכן לאחר הקציר כאשר קמו האלומות, ירד גשם רב כמה ימים רצופים, עד שחשבו שתרקב.  והתקבצו העם לבית הכנסת גחש"א ואמרו תהלים בין מנחה למעריב.  פעם גמרו התהלים רבע שעה קודם זמן מעריב, אמרתי: רבותי! אספר לכם ספור מענין שהוא דבר בעתו: כד הוינא טליא היה לי דודה, שאהבה אותי מאד, היינו שבכל שבעת ויו"ט נתנה לי אגוזים וועלישע לשחק בהם עם חבירי, באתי אליה בראשון ש"פ ונתנה לי הרבה, וכשבאתי באחרון של פסח, לקחה מלא חפנים אגוזים והושיטה לי וכאשר רציתי לקבלם, החזירה ידיה לאחור איזה פעמים, מובן שהתחלתי לבכות שאלה אחד מבני הבית, למה תצערי את הנער? ענתה ברוגז, לנער שובב אתן אגוזים? תמיד כאשר נתתי לו אגוזים, הי' מתנהג בנמוס ודרך ארץ, אמר לי תודה רבה ונשק את ידי, אבל בפעם האחרונה חטף האגוזים מידי בלא תודה ובלא נשיקת היד ורץ מהבית, מסתמא התחבר לנערים שובבים.  חשבתי כאשר תבא פעם שני, אַראה לך שיש לי אגוזים טובים, אבל כאשר תרצה ליטול אמשוך את ידי לחזרה, וכאשר הבנתי שהצדק את הדודה, הבטחתי לה שאתנהג מהיום והלאה בדרך ארץ, ונתנה לי חפנים אגוזים.

כן הדבר בעניננו, השי"ת קורא אותנו בנים, וילדים אהובים, כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו, וכאשר התנהגנו בנימוס ודרך ארץ.  לתת תודה רבה להשי"ת על כל מה שנהנו משלחנו, היינו שברכנו ברכת הנהנין ברכה ראשונה ואחרונה בכונה, היינו חביבים לאבינו שבשמים ושלח ברכתו בתבואתנו ופירותנו, ומעת שהתחלנו לילך שובב בדרך לבנו, ורבים מאתנו חוטפים משלחנו בלא ברכה וגם הולכים בשוק בגילוי ראש וזורקים פירות לתוך פיהם, ואף מי שמברך, רבים מאתנו זורקים ברכה מפיהם בלא כונה, רק כמצות אנשים מלומדה.

אזי מראה לנו שיש בידו לברך תבואתנו ופירותינו, אבל כשאנו באים לאספם לבית, הוא לוקח הברכה בחזרה כמ"ש (ברכות לה:) ר' חנינא בר פפא רמי, כתיב ואספת דגנך וכתיב לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו? ומתרץ, כאן כשעושין רצונו של מקום כתיב ואספת דגנך, וכאן כשאין עושין רצונו ש"מ, היינו כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וחבר הוא לאיש משחית לירבעם ב"נ שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, וכי יפה ונעים לנו שנשב על ספסל הנאשמים ביחד עם ירבעם בן נבט? לזאת אבותי אין התהלים עיקר.  אלא הוא רק הכנה שנקבל עלינו שמהיום והלאה נזהר לקיים מילי דברכות, כמ"ש חז"ל האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות, ואז יתקיים עלינו ונתתי מטר ארצכם בעתו ואספת דגנך ונשבע לחם ונהי' טובים לשמים ולבריות.

פעם אחת (בעיר מולדתי ווילנא) קבלתי הזמנה מהמיסיון לבא לשמוע מה שמטיפים בכל שבת בפני המון ישראל, בענין הברית החדשה, ונפלאתי מאד, וכי אינם יודעים שבודאי לא אלך כמ"ש הרחק מעליה דרכך (זו מינות), ומלכנו דוד אמר בראש ספרו: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד.

וגילה לי אחד, שכונתם להתפאר בפני ההמון לאמר: ראו שהצהרתינו המה כל כך נכונים, עד שמר אלפס, המומחה לענין "מה שתשיב" מפחד לבוא, בידעו שבודאי ננצח אותו.

וכאשר נודעתי כונתם, שלחתי להם תשובתי, שבודאי לא אלך, ואם תרצו לבוא לביתי? כתיב לא תביא תועבה אל ביתך, אך אני מזמין אתכם לבא בשבת אחד בבית פלוני הידוע לכם, בואו במטיפכם ובהמונכם ונראה מי ינצח את מי? וכאשר נפלו בהפח שפרשתי להם הוכרחו לבוא.

ובאתי מכוון בשעה שיחדתי ומצאתי המון רב עם ראשי מטיפיהם, ואמרתי: אומר לכם הקדמה קצרה ואח"כ תדברו מה שתרצו, וזאת היא ההקדמה:

אל תדמו שבאתי להעמיד אתכם על דרך האמת? חלילה, יען כי כשם שאני יודע שהענין שלכם הוא תוהו ובוהו, רק אחיזת עינים, כל שכן שאתם בפנים יודעים כפלי כפלים שדבריכם הם קורי עכביש, רק שנכנסתם בזה לעסק ופרנסה טובה, והנכם משולם לשר המבצר שמוסר מבצרו להשונא בעד שוחד, כך אתם מוכרים את אחיכם פעוטי-המוח בעד לחמיכם כמ"ש ותחללנה אותי אל עמי בפתותי לחם (שהיו נביאי השקר מקבלים), לדעתי מוטב לכם להיות חוטבי עצים להביא טרף לבתיכם מלעסוק בעסק מתועב שכזה.  ומעתה תוכלו לדבר כחפציכם, והרוצה לקרוא כל הוויכוח יקרא בספרי מעשה אלפס חלק "ודע מה שתשיב" וירוה נחת, אך אביא בכאן הסוף מה שאמרתי להם בעת הפרדי מהם: יען שעיר ווילנא נקראת ירושלים דליטא, ואנחנו מקוים לזמן שיתפשט האמת בעולם וירושלים תקרא "עיר האמת" כמ"ש (זכרי' ח'), לכן נסיים בדבור אמת ויהא אתחלתא דגאולה.

אחד מאצילי פולין עשה משתה ליום הולדתו, וכאשר שתו לרויה, והתהוללו כמשפטם, אמר אחד עצתו, לעשות שחוק לבדח את הקרואים, נניח "יעקאטערינע" (שטר בן מאה רו"כ) וכל מי שיאמר דבר "שקר" שכולם יסכימו שהוא שקר, יזכה בהשטר[13].  התחילו לעוף שקרים כברקים, וענו הנאספים שבזמן כזה שנתגלו נפלאות אשר לא שערום אבותינו ואבות אבותינו יוכל גם פרח לפרוח ולהטיל ביצה.  סוף דבר נלאו כולם לזכות בהשטר, ולא עלתה בידם, ענה משרת האציל אני מיעץ לקרוא להיהודי מחזיק המלון, ראש יהודי יוכל להמציא שקר כזה שכולם יודו שהוא שקר מוחלט, וכן הי' והקיצו את היהודי באמצע הלילה ובא, וכאשר הודיעו לו מתכלית ביאתו לכאן, לא הי' נבהל להשיב, כמדת החכם, רק התבונן כרבע שעה, ואמר: לדעתי שישו הנוצרי נולד מאב ואם כמונו, שקר אתה דובר! ענו כלם כאחד! והיהודי זכה בהשטר.

אחר איזה ימים פגש האציל את היהודי ואמר לו: איך נפלת על המצאה כזאת? אבי למד אותי (ענה היהודי) השקר המובחר מכל, הוא "האמת" (דער בעסטער ליגן איז דער אמת).

אחר מעשה זה דרשתי בבתי כנסיות, להודיע כונתם הרעה, במשל זה: זאב אחד הרגיל עצמו ללכת על שתי רגליו האחרונות, וגם גנב מעיל הרועה והלביש עצמו בהמעיל, ונכנס לדיר הכבשים והוליך אותם בערמתו ליער, (הכבשים התמימים דמו שהוא הרועה) ושם ביער טרף על ימין ועל שמאל, והזדמן שם אוהב אמתי להכבשים ויעץ אותם, שיגביהו כנף המעיל מהרועה המדומה, ויראו שהוא זאב והמעיל הוא גנב מהרועה, כן המיסיונערין הרגילו עצמן לדבר עם כל אחד בנעימות ורכות כדרך אוהב לאהובתו, וגנבו מעיל הרועה מדת אברהם אבינו, לעשות טובות עם יהודים, היינו שהעמידו ד"ר בכל עיר שירפא בחנם להבא לביתו וגם הולך לבית החולה בחנם, ויסדו בתי חולים, כדי לצוד קטני-המוח ברשתם, ולזאת אומר לכם אהובי, שגליתי כנף מעילם ונודעתי שהם זאבים ערומים, ולכן הזהרו מלילך אצל רופא שלהם ולבתי חולים שיסדו ופשיטא לשמוע הצהרותיהם המורעלות.

בווילנא הי' בעה"ב נכבד, אבל הי' לו שני חנויות פירות פתוחות בשבת, דברו על לבו שיסגרם בשבת ולא הועיל, ורמזו לו מלמעלה שלא טוב עושה, בזה שהשיא את בתו לאחד באדעסא, ואחרי שנה הודיעו לו על ידי טעלג' שהיא מסוכנת בישבה על המשבה, ונסע לאדעסא וחזר משם כשהוא אבל ר"ל, וגם זה לא הועיל, והזהירו אותו מן השמים באזהרה יותר חמורה, היינו שפעם ישב בחנותו בליל שבת עם אשתו ונחלש לבה פתאום, ויצאו לטייל עמה בחוץ והחזירוה לחנותו מתה, אחר השבת היתה לה לויה גדולה.

בעת הטהרה (הטהרה בווילנא היא על הבית עלמין) הלכו המלוים בטל, עליתי על מקום גבוה, וזעקתי בקול בזה"ל: כלנו יודעים שהשי"ת שונא חנופה ומה זה אני שומע אומרים: השי"ת צדק ובית דינו צדק, היכן הצדק? הלא בעצמו כתב בתורה לא תשחית את עצה, והוא השחית חצי אילן העושה פירות.

אמנם נחקור הדין, אם בחורף נתקררו בני בית גדול עד לסכנת מות, ואצל הבית עומד אילן, אם מותר לקצץ ענף מהאילן לחמם הבית? השכל הישר מורה שבודאי מותר, שאין לך דבר העומד בפני פ"נ, ואם מהענף הראשון לא הוחם הבית ונצרך לקצץ חצי האילן, בטח שגם זה מותר.

רבותי, קשה לי מאד לבאר הנמשל, בנדון דידן האבל הוא בעל בית נכבד אמנם שולט בביתו קור גדול, שבת שהיא לב היהודי נתקררה, ורצה האב הרחמן לחמם הבית, וניסה מתחלה לקצץ ענף אחד, זהו בתו מאדעסא ובראותו שמהענף האחד לא הוחם הבית, הוכרח לנגד רצונו, לקצץ חצי האילן לחמם הבית שלא ימותו מקור.

ידעתי ידעתי, שאני זורה מלח על פצע הגדול, אמנם ידוע שאם הרופא פותח המכה צריך אחר זה לדחוק להוציא הלחה, מר לי מאד שהזמין הרופא הנאמן אותי לדחוק להוציא הלחה, שלא תתכנס ותהא למכה חדשה, אני מרגיש מאד את גודל הכאב, אבל מה אעשה, הנני מוכרח לכבוש רחמנותי בשביל תועלת החולה, והנני שונה עוד הפעם שאני נוטל חלק נכבד בצער האבל, אבל מה אעשה, הנני לבקש מהרופא הנאמן שבזכות צערי וצער כל הצבור הנאספים פה לכבוד האבלים יסייע השי"ת שיוחם הבית, ולא ישמע עוד קול נהי רק קול ששון ושמחה (וזוהי זכות גדולה בעד הנפטרת, שעל ידה הוחם הבית) ונסגרת אחת מהחנויות, במקום שבעה"ב ישב שם.

בפרור אנטאקאל בתחום ווילנא, עמדו אנשי חיל ובהם כמה מאות יהודים ותקנו שם מטבח למאכל כשר, ובאו אלי בשבת פ' לך בבקר והזמינו אותי לילך לשם להטיף להם מוסר, בין מנין ראשון לשני, שישמעו כל העם שיחזק נדבותם להוצאה רבה הזו, ובלכתי בדרך עלה ברעיוני מה שהתורה מספרת על אברהם אבינו שהלך למסעיו (פרש"י בחזרתו פרע הקפותיו) וכי שבח הוא לאברהם אבינו שקיים פריעת בעל חוב מצוה? ובטח לוטה בזה רעיון נכבד:

אם אחד בא לאכסניא ושואל ארוחה, אזי אם יש מן המוכן, בתנור מתבשל בשר ומרק, עולה הארוחה לסך קטן, אבל אם את מה שמוכן אינו רוצה רק רוצה שישחטו בעדו עגל ויכינו בעדו כלים חדשים, אז הארוחה עולה ביוקר, כן אברהם אבינו שקיים כל התורה עד שלא נתנה, בטח אכל מאכל כשר, וכאשר הלך עם חניכיו שהכניסן תחת כנפי האמונה, כשבאו לאכסניא ושאל ארוחה לו ולאנשיו, בודאי שאל שישחטו בעדו עגל ויכינו בעדו כלים חדשים, ועלתה מחיר ארוחה אחת לסך הרבה, ומה גם ארוחות הרבה, וזה שספרה לנו התורה שאברהם היה צריך להקיף סך הרבה, כי לא הסתפק בארוחה המוכנה, יען שהי' זהיר במכל כשר, ומזה אנו רואים כמה רם ונשא המצוה הזאת.

בשנת תרמה (בערך) הלכתי בשבת פ' לך (שבת של חברה מוהלים) בביהכ"נ הגדולה בוילנא ושמעתי שהרב ר' יעקב יאזעף ז"ל הלהיב את הקהל בענין הרם של מצות בריתו של א"א, יען שרבים מהמוהלים הזקנים כבר שבקו חל"ח וחדשים לא התלמדו, כי טורח גדול יש בזה, ובפרט כשמוהלים שלא עמלק"פ, כי בוילנא המנהג שהכסף הנאסף בסעודת מילה, הי' לעזור ליולדות עניות, ונכנסו דברים שיצאו מלב הגאון ללבי הרך, והתחלתי ללמוד מלאכת הקודש עד שנעשיתי מוהל מומחה, בוילנא, ובמינסק שתי שתים ופאלטאווא שש שנים ס"ה ארבעים שנה.

פעם אחת קראני הרב ר' צבי המ"מ דוילנא ובקשני שלא אקבל שום הזמנה לב"מ ליום מחר, כי קבל מכתב שישלח מחר מוהל להיות מוהל וסנדק ביחד לרחוב פאגולנאקי בשעה 10, ומשם יובילו אותו לרחוב הסמוך, ואם לא ישלח המוהל כנ"ל, אזי ישאר הילד ערל ויהי' החטא עליו, ויען כי אני הצעיר והשאר המוהלים הם זקנים, חושב שלי יהי' יותר נקל להיות מוהל וסנדק כאחד, וקבלתי ההזמנה בסבר פנים יפות.

בחצי הלילה דפקו על פתחי איש ואשתו ובקשוני ליסע עמהם לכפרם למול תינוק, והשבתי להם, לא אוכל ליסע עמכם, כי מחר שעה 10 יש לי ענין נחוץ מאד, והשיבו לי, שעד שעה 10 יביאוני בטח לביתי, ויען שבחצי הלילה לא בנקל להשיג מוהל נעתרתי להם, ולבשתי אדרת שער וישבתי עמהם בעגלה, הגיעה שעה 1 אמר תיכף תיכף וכן בשעה שני' ושלישית עד שעה 6 שכבר האיר היום, התפללתי תיכף והלכתי עמו לדפוק בחלונות הכפרים, ושמחתי שנתקבצו למנין, ורצו להתפלל תחלה, אמרתי שלא אחכה, ונתנו לי הילד ומלתיו והתמהמתי כרבע שעה ואמרתי: רתום הסוס ליסע לביתי, ואסר הסוס לעגלה וישבנו לנסוע, כנסעי חצי שעה עמד הסוס ולא רצה לילך, כי הי' עיף מנסיעת הלילה, חפצתי לתת לו איזה סך שישיג סוס בכפר ואין, קפצתי מעל העגלה ורתמתי עגלת אמי (שתי רגלי) ונסעתי בפסיעות גסות עד שבאתי לתחום ווילנא, בשעה 12 ביום, כי הי' דרך ארוכה 18 וויארסט, וישבתי במרכבה ונסעתי להרב ושמחני כי קבל היום מכתב ראשון מה יהי' עם המוהל? ומכתב שני שכבר נמול הילד.  מובן שהלכתי לביתי ונפלתי על הספה עיף ויגע.

למחר חקרתי ודרשתי אצל המוהלים, מי מל את התינוק? ונודעתי שפגעו בהזקן ר' בנימין שיק בהרב ר' אלי' שיק (הנקרא ר' אלינקע לידער) והוליכו אותו לבית ריק מאדם, ונערה אחת הביאה התינוק, ויען כי לא הי' סנדק, הושיב את הנערה במקום סנדק ומל את הילד ויצא, וחקרנו ודרשנו, ולפי השערה נראה כי הוא ילד כשר, אבל האב ששרת בבנק לא רצה למולו, לזאת לא הזמין מוהל ולא קרואים, אבל האֵם שחפצה למול בנה, התחכמה למולו בעת שהאב היה משעה 8 עד 12 בבאנק.

בחבורי "ברית ציון" הרחבתי הדבור בענין התקלה שהתחילה מיום שהתחילו לומדים מלאכת הקודש לעשות מזה ביזנעס, ויש ביניהם גם אנשים שאינם מהוגנים, כמו שקרא לי בפלטאווא שלאחר איזה שבועות שבאתי לשם, בכל מקום שהלכתי אמרו לי שמחפשים אותי בנרות, עד שבשעה 3 אחה"צ מצאוני לענין מה? לילך למול תאומים, אמרתי מדוע לא הזמנתם אותי אתמול? אמרו שהזמינו אתמול את האברך המוהל דמתא, וכשבא היום בבקר לבקר את הילדים אמר לאבי הבן בזה הלשון: מאה רו"כ פון אקעפעלע, וגלה אבי הבן צערו לשכנו, מאין אקח למינקת בעד הילד השני ושני מאות בעד המוהל, ואמר לו שכנו (איש ווילנא), אני ראיתי פה את ר' בן ציון אלפס והוא מוהל מומחה ושלא ע"מ לק"פ, ומצאו אותי ובקרתי את הילדים והנם בריאים, ומלתי את שניהם והלכתי לביתי לשלום, ומאז והלאה לא הרהיב האברך הנ"ל לעשות כזאת.

כשמלתי בכור רשמתי בפנקסי והייתי מזכיר את אביו אודות פדיון הבן וכאשר הב"ב אינו אמיד, הנהגתי שיתן להכהן כלי כסף ותכשיטין, והכהן קבלו בעד החמש סלעים, ולמדתי את אבי הבן שיסכים בדעתו הסכם חזק שיהיו שייך להכהן עד שיקבל בעדם כל שוים, ואח"ז הייתי פודם מיד הכהן לפי ערך שהכרתי את אבי הבן, מובן שאביו הי' משיב לי מה שנתתי להכהן בעד התכשיטין.

פעם אחת כשפדיתי התכשיטין מיד הכהן והחזרתים לבעל הברית, ובקשתיו שישיב לי מה שנתתי להכהן, והשיב: שאינו מחזיק במצוה זו, ושאלתיו למה עשה סעודה וברכה על מצות פדיון? והשיב: כך המנהג, אבל לתת כסף אינו מחזיק בזה, אמרתי לו, א"כ יהא מצות פדיון שלי, שאני פדיתי את בנו, השיב לי, יהי כן, ועשה את הטפל עיקר והעיקר אף לא כטפל, כמה עם הארצות גורמת וכן אירע לי שהוזמנתי למוהל בחצר שדרתי בו, והתניתי שיודיעו לי כשיבואו הקרואים העקריים, והנה הגיע שעה לשקיעת החמה ולא הודיעו לי, וירדתי ושאלתי הטעם, ואמר לי אין לו כעת כסף לעשות סעודה, ומחר כאשר יהיו לו כסף יעשה את הברית, ומהרתי והבאתי צלוחית יי"ש וממתקים ואמרתי שיעשו הברית אף בלא מנין, ובלבד שיהא בזמנו ביום השמיני.

וכן קרה לי פעם שהלכתי למול את התנוק ומצאתי שכאבו לא עיניו ולא מלתי אותו, ואחר שבועיים פגעתי בבעל הברית ואמר שהתנוק בריא, ושאלתיו מתי יעשה הב"מ? ואמר לי בשבת שהוא פנוי, וכי לא ראיתי כמה פעמים שמלין בשבת? והודעתיו שמילה דוחה שבת רק בזמנו, אבל שלא בזמנו אף יו"ט שני אינו דוחה.

ובחבורי "ברית ציון" התרעמתי על איזה מוהלים באמריקא שדוחין את המילה ליום ראשון שהעולם פנוי ויהיו שכרם כפול ומכופל.

פעם הושיבו בבית הסוהר אשה מעוברת על שמצאוה מוכרת יי"ש בלא רשיון וילדה שם בן, ולקחתי פתקא מהרב מטעם והכניסוני שם ומלתי שם את הילד.

ר' אברהם יצחק ונגרובר מפתח תקוה הזמין אותי לבוא שם בשבת נחמו, ת"ש, לשמחת בר מצוה של בנו, שהייתי אני המוהל שלו בשנת תרפ"ז, וכמה אבות שמלתי אותם הזמינו אותי למול את בניהם.

בשנת תרמ"ז היא השנה השני' שלמדתי אומנות מוהל ויכולתי למול בעצמי בלא מומחה עומד על גבי, בא אלי זקן אחד וכבדני למול את בנו, ועלה ברעיוני לשאל אותו, אם הוא בנו הראשון? ואמר שזהו השלישי, ושאלתיו מי מל את הראשונים? ולמה בחר אותי עכשיו מכל המוהלים המומחים? ואמר: לא עליכם, השנים הראשונים מתו יום או יומים אחר שנמולו, אמרתי אם כן הדבר אסור למול את זה, ואף על פי כן הלכתי עמו לראות את התנוק והכרתי שאינו ראוי למולו, ואמר לי, הלא הכנתי משקה וממתקים? אמרתי לו זאת אוכל לעשות לכם לשתות המשקה ולאכול המעדנים, אבל לא לסכן את הילד, והתעקש עמי עד שהוכרחתי לשלוח אחר רופא מומחה שישמע מפיו שאסור למולו, וגם זה לא הועיל עד שעליתי עמו לרבנו יוסף האב"ד דווילנא ושמע מפיו שהצדק אתי, ואעפ"כ יראתי שמא יזמין מוהל אחר.  והודעתי בקרב המוהלים לבל יהין מי שהוא למול תינוק זה, עד שיתירו שלשה רופאים למולו.

פעם אחת נסעתי עם "בעל ברית" לאחד הכפרים רחוק מהעיר ופרנסתו הי' שהי' מביא חול על עגלתו, ונסענו כל הלילה על העגלת-חול, קודם האיר היום באתי לביתו ונתן לי כר לישן עלי' והבנתי מכותלי ביתו שאין לו כל כך כרים ברווח, בודאי משך הכר מראשותי' של היולדת, והגשתי אל היולדת ונודעתי שכן הוא, ואמרתי לו: אני בן ישיבה הרגיל לישן על הספסל וזרועו תחת ראשו והחזרתי הכר להיולדת.

איתא במדרש: ר' עקיבא היה יושב ודורש נתנמנמו הצבור, בקש להעירם, אמר שמעו דבר פלא: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחד, הקיצו ושאלו בתמהון: מה שמה? אמר להם זו יוכבד, שילדה את משה רבנו ששקול כס' רבוא מישראל.

בשיחת חולין של התנא הגדול, ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו, לוטה מוסר השכל הנוקב ויורד עד תהום הנפש, אם אדם ילוד אשה, יכול ביגיעו ועמלו להגיע במשך ימי חייו למדרגה רמה כזו, להיות שקול כששים רבוא מישראל, מובן מזה שאין לבלות העת היקרה בשינה (ויושב בטל כישן דמי), רק עת לעשות להצלחתו בזה ובבא.

ככה גם אני אומר, ילדה אשה אחת בעיר הקטנה סאלאנט כמה רבבות בכרס אחד, זהו רבנו אור ישראל זכרונו לברכה.

פעם אחת נכנסתי לחנותו של בשם, אף שלא קניתי שם מאומה, אבל הריח קלטתי, עד שנתמלא כל ביתי ריח טוב, זהו ביתו של אור ישראל כנ"ל, שדברי מוסרו היו מעטים וקצרים, אבל היו ככוכבים מזהירים ברקיע, שכל העולם תחת כוכב אחד עומד, ואביא כאן מאמר קצר אחד ששמעתי ממנו, שהי' לי לתועלת גדולה בהנהגתי כל ימי חיי, אמר: בני, ביסטו גירעכט, זעה צו בלייבין גירעכט (אם הצדק אתך תראה שתשאר צודק), מאמר קצר זה עמד לי יותר מיובל שנים ששלחתי במסחר ידי, כשהי' לי כמה פעמים תרעומות על כמה אנשים על סכומים הגונים שפשטו לי הרגל, ואחדים מהם שקנו אצלי בפעם ראשון ופשטו מיד את הרגל (שמוכח שהם בכלל לוה כו' ולא ישלם), ומעולם לא פגעתי חלילה בכבוד האנשים האלו, למען לא אפסיד את צדקתי, ודי לחכימא, ואביא פה דוגמאות אחדים: 1) הסנדלר מהקאמאשין לעיל (פ"ב צד יד). - 2) העגלון שבא אלי בפלטאווא שאלוה לו 200 רו' לקנות סוס והוא ישלם לי שלשה רו"כ בשבוע בלא רבית, ולא שלם לי אף שבוע ראשונה, ואחר שנים בא אלי ונתתי לו במתנה 25 רו"כ. - 3) עגלון שני שאלוה לו 40 רו' ליקח עגלת-חורף (שליטן) ולא שלם אף פרוטה. - 4) סוחר אגודות צמר גפן שקניתי אצלו ושלמתי לו עד פ"א ואח"כ מכר חלק מהסחורה לאחר, ולא השיב לי את הכסף, ומסרתי את דיני לשמים, שכמה שמגיע לי ינכו מפנקס צדקה שלו ויוסיפו על פנקסי. - 5) וכן בית מסחר שני ששכחו למחוק ששלמתי הסך 150 רו' בעד המחטים, והוצרכתי לשלם פעם שני', ומסרתי ג"כ הדין לשמים כנ"ל.–6) הסוחר מאדעס שקנה ממני בפעם ראשונה ופשט את הרגל, ונסעתי לאדעס ושהיתי שם מחצי אלול עד אחר הסוכות ודחה אותי מיום ליום, ולא פגעתי חלילה בכבודו.

ולא הפסד ממון בלבד, אלא אף בצער הגוף נזהרתי שאשאֵר צודק, כמעשה שהיה: פעם כשהלכתי בשוק ווילנא, שמעתי מאחורי, אחד צועק בקול: "דו ווארט!" ולא חזרתי לאחורי, אך כשצעק ארבע וחמש פעמים חזרתי לאחורי לראות מי הוא, והבנתי שכוונתו אלי, ועמדתי במקומי, ונגש אלי והכני בידו המזוהמה על ערפי, וקללני בחרפות וגידופים לעיני רבים, והשבתי לו בנעימות: אם אתה נרגז עלי כל כך עד כדי הכאה, בטח עשית אתי מסחר, ועשיתי לך עול, ובכן אתה מכיר את שמי, ולזאת אמור לי מה שמי? פייפקע (השיב), טעית, שמי בן ציון לא פייפקע, והלכתי לדרכי, ואח"כ נהנתי מזה מאד כי לו קראתי לשוטר להוליכו לבית המשפט, בודאי פסקו לו לישב בחדר חודש או יותר, ולמחר היתה באה אלי אשתו ונתנה עלי בקולה: גזלת! הושבת את בעלי בחדר, תן לי מזונות לבני, והוצרכתי לתת מתנה לשר בית הסוהר לשחררו, וברוך השם שפטרני מעסק ביש הזה.

פעם שני' נכנסתי לחנות בשם של רבנו אור ישראל, ומעשה שהי' כך הי: נכנסתי לבית חתנו הגאון ר' אליהו אליעזר לעיין שם בספר, וחפשתי בארון הספרים ולא מצאתי, ונפלט מפי שם הספר, תומ"י קם רבנו אור ישראל בזריזות ושחה לשורה התחתונה של ארון הספרים, והוציא את הספר והושיט לי, וכאשר הבין שקשה עלי טרחתו (שהי' חלש מאד) לחש באזני להרגיע רוחי, בזה הלשון: "און איך דארף דאס גאר ניט טאהן קיין גמ"ח?" (ואני לא צריך כבר לגמרי לעשות גמ"ח?), דבריו הנעימים נכנסו כמו שמן בעצמותי, והתחזקתי עוד לעשות חסד עם כל הבא לידי אף לנכרים, היינו כשהלכתי אל הפאסט, לקבל מכתב עם כסף או בעד נאכאמע שעשיתי ע"י פאסט, ובאו עוד אנשים לקבל, וצריך לכתוב על ההזמנה (פּאוויעסטקע) איזו שורות בשפת המדינה, ולאו כל אחד יודע לכתוב ומה לכתוב, כתבתי אני להם, וכמה א"י רצו לשלם לי ולא קבלתי שכר, באמרי להם: שאדם צריך לעשות טובה לחברו אף בחנם.  כי א-ל אחד בראנו אב אחד לכולנו.  ובעד זה נשאתי חן בעיני פקידי הדאר, כאשר בא לאחד כסף מאמעריקא והאדרעס לא התאים עם הפאספארט, ולא יכול לקבל הכסף, וצריך היה לכתוב לאמעריקא שיתקנו את האדרעס, אמנם כאשר המקבל חתם על ההזמנה, שמרשה לי לקבל את הכסף, תומ"י נתנו לי, וזו היתה טובה גדולה אף בסכום קטן כמו 5 או 10 ר"כ, ומה גם בסכום גדול.  פעם בא אלי איש איף, ושאל: פה אלפס? מה יש? שאלתי אותו, יש לי הזמנה בדאר ע"ס 700 רו"כ, זה יותר מחודש שאני מטריח ואיני יכול לקבל, מפני שהאדרעס אינו מתאים עם הפאספארט שלי, וזה הי' בעת המלחמה בערב שבת ולמחר העבירו את הפאסט מווילנא למאסקווא, והי' לו הפסד גדול, והלכתי עמו בזריזות אל הפאסט, וחתם על ההזמנה שמוסר לי הכסף, תכומ"י מסרו לי הכסף, וממש נפחתי רוח חיים באפו, כי השי"ת נתן לי חן בעיני הפקידים בעד הטובות שעשיתי להרבה אנשים.  ופעם עמדה אשה מינקת שלא יכלה לקבל הכסף שבא לה מאמריקא וחתמה, אבל הי' תור גדול עד שיגיע לתורה והניחה ילד קטן בביתה, רחוק מיל לביתה, ואמרתי לה, לכי לביתך ואני אביא לך הכסף לביתך, וכן הי', וכל זה הי' מהריח הטוב שקלטתי בחנות הבושם של אור ישראל.

פעם שלישי, נכנסתי לחנותו של בושם אחר, וקלטתי ריח טוב, שעד היום רבים מריחין ריח בגדי ומברכים אותי, כמו יצחק אבינו שירח ריח בגדי יעקב ויברכהו, זהו לחנות בושם של רבנו חפץ חיים זצ"ל, כתבתי זה באריכות בסדור תפלה בברכת שלום רב ע"ש.  כן הטרחתי לתווך שלום, אף שהפסדתי עי"ז מכיסי כמו השלום שעשיתי בעיר קורסק, שבטלתי מעל"ע שלם, והמעשה שהחייב התעקש ולא רצה לפייס את הזכאי בשני לירות, הזלתי הכסף מכיסי ונתתי להזכאי בלי ידיעת שניהם, (להלן בפרק ח') ועוד מעשים כאלה.

לקחתי מכתב מהרב מטעם בווילנא, שירשוני לכנס בבתי האסורים ולקרות לפניהם מגילת אסתר, והחייתי האנשים הישרים האסורים שם, בשביל שעשו מסחר ביי"ש בלא רשיון וכדומה, ובסוכות הבאתי להם ארבעה מינים לברך, והטפתי להם דברים אחדים שיתנהג האדם בדרכי יושר וצדק, והתבוננתי שנכנסו דברי בלבם והרהרו בתשובה אף הפושעים כמו הגנבים והרוצחים, כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא.

והשי"ת נתן אותי לחן אף בעיני שר השוטרים, לדוגמא, פעם אחת הי' חפוש בלילה לבקר תעודות (פ"פ) ונמצאה משרתת שלא היה לה פ"פ, ולפי החוק היו צריכים לשלחה לעיירה שלה ע"י עטאפ (הם אנשי חיל ההולכים מעירה לעירה) וכבר אסרוה בבית הסוהר והיה קרוב לסכנה, כי היתה צריכה ללכת מתחנה לתחנה עם אנשי החיל, ולמי ילכו השכנים לבקש הצלה, אם לא לבן ציון אלפס? והלכתי אצל שר השוטרים ובקשתי ליתן אותה על ידי, ואני אכתוב לעירה שלה שישלחו לה פ"פ, ונעתר לבקשתי, ותלפן לבית האסורים ונתנו אותה על ידי.

פעם הוליכו רב אחד חולה מעירה אחת לווילנא, לעשות לו ניתוח, ומת ברכבת והביאו את גופתו לבית החולים, ומשם אמרו למסרהו למכללה לנתח אותו, כדי להתלמד עליו, ובאה אלמנתו אלי בבכיה, שאלך לשר השוטרים להשתדל שיניחו לקבור אותו שלם, והלכתי לשם ונעתרו לבקשתי ונקבר שלם.

מזקנים אתבונן, מלכנו דוד אמר, חבר אני לכל אשר יראוך, ואהבתי מאד את חברת הפועלים, שיסד הצדיק ר' הירש ז"ל,[14] וכל ליל שבת אחר חצות בחורף הי' האיש היקר ר' יעקב ז"ל (פועל במאפי'), סובב ברחובות היהודים ושואג בקול נעים ורם כמו גביני כרוז: ישראל עם קדוש! התעוררו משנתכם ולכו לביהכ"נ לעבודת הבורא! לעבודת הבורא! עד שהשוטרים הסובבים בעיר בלילה היו נהנים מקולו הערב, והיו מבקשים אותו שיכריז עוד הפעם, ואיזה שבועות שהי' ר' יעקב חולה, הייתי אני גביני כרוז, ונמשך הדבר שנים הרבה עד שפעם אחת נסע שר השוטרים בלילה ושמע הכרזתו, ונתן צו שמאז והלאה לא ישמע זאת, היפך מאגריפס המלך ששמע גביני כרוז ושלח לו מתנות.

וכן הייתי נטפל לעושי מצוה, בוילנא בחבורת "תפארת בחורים" שהיו שם שני מורים ונעשיתי מורה שלישי, ובשנת תרפ"ד למדתי גם עם בחורי חמד המזרחים, ואח"ז נטפלו לשיעורי גם בנות ציון היקרות, הבחורים על שלחן זה והבחורות על שלחן שני, ולמדתי אתם בשבת אחר התפלה פרשת השבוע וקיימו הבחורות מאמר חז"ל, לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה אפילו בשבת, ורצו בחומש'לך תחת זרועותיהם לשמו מר"ב אלפס ביאור הפרשה, וטרם נסיעתי לארצנו (תרפ"ה) נצטלמו רוב הבחורים עם שני רבניהם וגם אני בתוכם, בתמונה גדולה שהבאתיה לירושלים, וגם חגגו נשף פרידה ברוב פאר.

פעם אחת ביום ראשון בשבת, כשהרכבת איננה מקבלת סחורה להובלה כי אם עד שעה 12, והי' נחוץ לי לשלוח הסחורה כדי שתגיע למקומה, טרם יום חגם, והוצרכתי לעשות מכסה חדשה להתבה, ויצאתי על המרפסת עם מגרה לתקן המכסה, וראיתי שני אנשים נכבדים עולים על המדרגות ושואלים איפה בית חרושת של ר' בן ציון אלפס? והביטו בפני רגעים אחדים ושאלוני: אם אני אחי המ"מ מווילנא? מפני שבאו לווילנא ביום ו' שעתיים קודם השקיעה ולא יכלו לבוא אלי, והמה לקוחות שלי ע"י חלופי מכתבים, ולא הכרנו זה את זה פנים אל פנים, והלכו בשבת קודם מנחה לבית הכנסת הגדולה לשמוע את המ"מ דמתא, והי' קלסתר פניו כמוני, ועניתים בשחוק קל על שפתי: יוכל להיות אנשים דומים קצת זה לזה, ובאמת הצדק הי' אתם, כי המ"מ הי' קצת חולה, ובקשני שאמלא מקומו בשבת זו, אבל האורחים שראו אותי היום כמו נגר עושה כיסוי לתבה, איך יכלו לשער בנפשם שהמ"מ הוא נגר?

בווילנא גרתי בחצר פלוני אלמוני[15], שנים רבות, וכאשר שבק פלוני חיים לכל חי, הלכתי ללוותו עד בית מועד לכל חי, והפצירו בי קרוביו להספידו ויען כי מעולם לא עברתי על דברי חברי, עליתי על הבימה ואמרתי: דרשן יש לו שני עמודים (שטענדערס) אחד בבית הכנסת ואחד בבית מועד לכל חי, בביהכ"נ שמדבר עם החיים, עיקר דרשתו הוא בענין סור מרע, ועל יד העמוד השני עיקר דבריו בענין עשה טוב, לפרט מדות הטובות של הנפטר, הנפטר פלוני אלמוני הי' איש מלומד ובעל צדקה, קופסת ר' מאיר בעל הנס שביתי שבכל עת ההרקה, היו מוצאים אותה מלאה, אודה ולא אבוש, שלא אני מלאתיה כי אם הנפטר, שירא להשליך בקופסתו, שלא יריקו אותה אנשים שאינם מהוגנים ע"כ הי' בא תמיד והשליך את נדבותיו בקופסתי, כן בכל פעם שהדפסתי חוברת מעשה אלפס הי' מקבלה ומשלם לי במיטב כספו, זהו מה שאני יודע ממדותיו הטובות.  אמנם ידעתי רבותי, שכאשר תחזרו מכאן לביתכם ותספרו למכיריכם שאלפס הספיד את פלוני, יתמהו תמוה, יען שגלוי ומפורסם בעיר דרכו השמאלי לא עלינו, לזאת אלמד אתכם באיזה אופן תספרו:

תורתנו הקדושה כותבת בפרשת השבוע, אלה תולדות נח שהי' צדיק תמים, ואח"כ (באיזה פרשיות לקמן) ספרה בגנותו: וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו, וכתב הרמב"ם ז"ל: שלא לחנם נכתב גנות נח אלא שנקח מוסר שאנחנו בני תמותה הולכים על גליד, ועלולים לחליק עד סכנת נפש, אם לא נשמר בזהירות יתירה, הא לפניכם רבותי מוסר השכל, שאיש מלומד וטוב, החליק עצמו באופן רע על גליד העולם כל כך, עד ששיבר כמה מעצמותיו, כידוע לכל וכאשר נקח מוסר השכל ממנו, זה יהי' לו לזכות גדולה, ויזכה לעמוד בתחית המתים, אמן.

כן באתי פעם לנחם אבלים, בבית אחד מבעלי החרושת לגרבים, ושמעתי את ההספד וצרם באזני.  אך נחמתי, שהכסף שקבל המספיד בעד ההספד מדבר מתוך גרונו, כאשר תם הספדן את דבריו, אמרו אחדים מהמנחמים: ר' בן ציון אמור אתה דברים אחדים, התחלתי: ויהי בעלות אליהו השמימה (כי שם הנפטר הי' אליהו) ויאמר לתלמידו: שאל מה אתן לך? והשיב: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כו'' ותמוה מאד, איך בקש אלישע מרבו מה שאין לרבו? אכן הענין הוא כך, ידוע שבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ורוצה שתלמידו יהא גדול ממנו לזאת השיבו אלישע, אתה רוצה לברכני ברכת פטורין (אטיעזנע) תן לי מה שאתה בעצמך רוצה, והנה אתה רוצה שאהי' גדול ממך פי שנים–כן בענין זה אנחנו מאמינים שהנפטר עומד פה בעת ההספד (כמ"ש אחים לי, בהספדאי דהתם קאימנא) ורוצה שבנו יהי' יהודי טוב ובעל מדות יותר ממנו, לזאת יברך את יורשיו, שהדברים טובים שהיו להנפטר, היינו שהי' סוחר נאמן ואיש ישר, יחזיק בנו במדה זו, ואך החסרונות שהיו להנפטר, שהי' איש קשה נגד הפועלים וכדומה, את זה יתקן בנו אחריו, ויהא איש רך ורצוי לרוב אחיו, – והנה השומעים הפיקו רצון מדברי, אבל להאבל לא הריחו דברי יפה, אבל בזמן קצר אחר זה ראיתי שהתיישב בדעתו שהצדק אתי, כי רחוק אני מחניפה ולנוכח האמת דרכי, כי כאשר השב מאהבה נעשו לו משגגות זכיות, כן נעשו מחסרונות אביו לזכיות, והתנהג עם הפועלים בענין יפה ולב טוב, ונעשה לי אוהב נאמן.

פעם אחת נכנסתי בצום גדלי' בבקר לבית חרושת אחד, ושמעתי שהפועלים החרדים אומרים באנחה מעומק הלב: מי יתן לנו איש משכיל דורש א' שיוכל להשיב את הפועלים החפשים תשובה נצחת, והי' נופח בנו נשמת חיים, כי אנחנו אנשים פשוטים, ואין בידנו להשיב להכסילים שמראים עצמם כמשכילים, וספרו לי: כי בחור אחד, תיכף כאשר בא התחיל לאכול תפוח, כדי להתפאר שהוא גבור ואינו ירא מעונש שמים, ואמרו לו בלשון רכה: מה היה מזיק לך אם התענית עד חצי היום, ולא תפרוש מן הצבור, וענה בשחצנות: לא אכחש כי הי' גדלי' בן אחיקם גדול בישראל,–אבל איננו גדול ממשה רבנו, בז' באדר (יאצ"ט שלו) ג"כ אינם מתענים, והוסיף השני: תענית זה שקבעו חכמיכם בעלי התלמוד, אין השכל הישר מסכים עליו, כן כמה דברים שתקנו, הם בלא טעם וריח (לדעתו המשובשה), כשמעי זאת חרה אפי, ופניתי להסכל השני ואמרתי לו: הכרת פניך ענתה בך, ששונא אתה את הצוויאקעס, כן אדוני, ענה, אני בורח מהם ושורף את המקום שעמדו שם.

אמרתי, לדבריך, צריך אתה לברוח ממך בעצמך, שצבוע הנך, מראה עצמך כיודע ספר, ובאמת הנך עם הארץ ובור, אתה אומר שתענית צום גדלי' קבעו חכמי התלמוד, ובאמת הוא תקנת נביאים, תיכף אחר חורבן ראשון כמ"ש (זכרי' ח') צום הרביעי (יז בתמוז) וצום החמישי (ט באב) וצום השביעי (צום גדלי') וצום העשירי (יוד טבת) יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה (בבנין בית השני) כו' וספרי נביאנו יקרים גם אצל חכמי העמים, אם אינך יודע טעם תענית צום גדלי', שאל לחכמים וגידו לך, אבל לומר בהחלט שנתקן בלא השכל, הוא דרך מינות וסכלות.

אם תרצה לשאל שאלה מחוכמה, אלמדך, הלא יאצ"ט הוא רק פעם אחת בשנה, ואנחנו עושים ארבעה יאצ"ט אחר חורבן בית מקדשנו, 1) עשרה בטבת, 2) יז בתמוז – 3) תשעה באב – 4) צום גדלי', ולהבין זאת אספר לכם ספור מענין: בעיר פלוני הי' עשיר מופלג וחכם, שנהל מסחרים גדולים שהתפרנסו על ידו כמה עשרות משפחות, ויהי היום חלה ונפל למשכב, ונצטערו כל המשפחות המתפרנסות על ידו ופשיטא משפחתו, עברו שבועות ונתחזק החולי עד שהרופאים נתיאשו מחייו, עבר עוד זמן קצר וסתם עינו, ונהיתה צעקה גדולה מבני משפחתו ומיתר המשפחות שהתפרנסו על ידו, כי נשארו פשוט בלא לחם כי בניו היו עוד קטנים ולא יכלו לנהל את העסקים והבתי חרושת.

ויהי היום, בא איש נכבד ממשפחתו משכיל ובקי לנהל מסחרים, ומינו אותו ראשי העיר לאפוטרופוס על היתומים, והתחיל לנהל את המסחרים אף שלא כמו בחיי הגביר, בכל זאת היתה תקותם שבמשך הזמן יתנהגו המסחרים כמו שהיו בחיי הגביר.

פתאום בא ענן כבד והחשיך את עולמם, כי באו שודדים והרגו את המנהל הטוב ובזזו את אוצר הכסף וספרי החשבון, אז חשכו עיני הכל, כי נשארו בחוסר כל, כמה משפחות נסעו דרך ים ונרצחו על ידי שודדי הים, וכמה נסעו דרך המדבר וטרפו חיות כמה מהם, ועתה כאשר הגיע יום היאצ"ט של אביהם, לא הסתפקו ביום ששבק חל"ח, אלא גם ביום שנפל למשכב, ומה גם ביום שהרופאים התיאשו מחייו, והיאצ"ט האחרון של רצח האפיקון ובזבוז האוצר.

כן אנחנו, כאשר ישבנו על אדמתנו איש תחת גפנו ותאנתו ובית מקדשנו הי' לתפארת כל העולם, וכל העמים באו לשמוע חכמת מלכנו שלמה, והביטו עלינו ביראת הכבוד, גרמו עונינו לחרפתנו כי בא נבוכדנצר בעשרה בטבת וצר על ירושלם, ואח"כ בי"ז תמוז הובקעה העיר, והרג ורצח לאלפים ולרבבות ואח"כ בט' באב שרף בית מקדשנו.

אמנם נבוכדנצר לא רצה לאבד את ישראל ולמחות את שמם, רק רצה שנהי' כפופים תחת שלטונו, ולזה לא הגלה רק האצילים ממשפחת המלוכה אבל הכורמים והיוגבים השאיר, ומנה עליהם לנציב את האיש המשכיל היקר גדלי' ב"א, ובמשך הזמן היו נבנים כל הבנינים השרופים, והפליטים היו חוזרים וכאשר מת, אפשר היו בונים המקדש, אבל כאשר הרוצחים רצחו את גדלי' כבה גחלת ישראל הנשארה, רבים ברחו למצרים ונהרגו ורבים לאפריקא ונתפזרו בארבע כנפות העולם, היש דמיון יאצ"ט גדלי' ליאצ"ט משה רבנו? משה רבנו עזב את ישראל על מצב טוב, ויאצ"ט גדלי' החריב רוב העם, ועל זה אמרו חז"ל "קשה סלוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש" ולכן בצום גדלי' צריך לבד התענית, ישב על הארץ ולקונן קינות יותר מתשעה באב, באים כסילים במסך משכילים, ועשו לצנות מחורבן עמנו.  הפועלים החרדים נהנו מאד והכסילים הורידו את חוטמם, – לולא הי' היום יום אבל, הייתי קורא בקול: הידד הידד, כי בדבריכם הותר לי ספק גדול: למה מדפיסים בכל שנה הגדות של פסח הלא כל אחד יש לו אגדה משנה העברה? ועתה נתישב לי, כי השאינו יודע לשאול והרשע, של השנה העברה, מראים עצמם לחכם, ונשארה האגדה הקודמת בלא ארבעה בנים.

פעם אחת כשישבתי על דאצע בערב תשעה באב והתפללנו מעריב וקינות.  לאחר התפלה כשהלכנו כל אחד לדאצע שלו, שמענו מאחת הדאצות קול שחוק ודברים השייכים לסביבת שלחן ירוק (שהיו משחקים בקלפים) ונצטערנו מזה מאד, ולילך לשם להעיר למוסר אזנם, יראנו שמא יתלוצצו, ונביא אותם לעבירה חמורה מזה, כי ליצנות אחת דוחה הרבה תוכחות.

למחר כשחכו לתפלת מעריב, אמרתי: רבותי, אספר לכם ספור מענין מאד: סמוך לעירנו היה יער גדול ששיך לאציל אחד עשיר בנכסים, ולא יכלו סוחרי היערים לקנות ממנו, כי היה שואל סך עצום בעדו, פעם אחת היה נצרך להאציל עד הצהרים עשרת אלפים רו"כ, שלח את פקידו לסוחר אחד: אם יש לך מזומן סך הנ"ל, בא אלי ונבוא אל עמק השוה אודות היער, הפקיד בא אל הסוחר קודם שהכינה אשתו ארוחת הבוקר, הסוחר לקח אתו ארנק הכסף ונסע עם הפקיד, ובא עם האציל במקח השוה אודות היער, וכתבו חוזה, כאשר בא להריק את הארנק מצא רק שמונת אלפים, כי שכח שבארנק השני הניח ארבעה שטרות בני 500 רו"ח, אמר להאציל יסע הפקיד אתי לביתי ואביא לך יתר הכסף, אמר האציל, אם לא תביא אלי השני אלפים קודם הצהרים, תדע שהפסדת את שמונת אלפים שנתת לי, והחוזה יהיה בטל, הסוחר בידעו ברור כשמש, שבארנק השני הניח ארבעה שטרות הממשלה בני חמש מאות רו"כ, הסכים לדברי האציל, ונסע עם הפקיד לביתו.

נניח את שניהם ליסע על מרכבת סוסים, ואנחנו ניסע ע"י אוירון, ונקדים אותם, ונראה מה נשמע בבית הסוחר: הסוחר היה לו ילד בן ארבע שהתגעגע על אביו מאד מאד, ועכשו שאביו נסע, פרץ בבכי: אבא אבא! אמו שרצתה להשקיעו, אמרה ליתן לו תמונת אביו שהיתה מונחת בארנק הארבע שטרות בני חמש מאות, כשהתחילה למשוך את התמונה נמשך אחריה שטר בן 500 המצוייר בתמונה יפה, ובכה התינוק שיתנו לו גם השטר ונתנה לו, וכאשר נמשך השטר הראשון נמשכו אחריו גם השני והשלישי והרביעי, והתינוק שחק עם צעצועיו, פתאום שמעה אמו קול בוכים מהתינוק: צעצועי! צעצועי! לתמהונה ראתה האם, שנגש עם הצעצועים להמכונה הבוערת שבשלה עלי' ארוחת אביו ונשרפו ארבע השטרות, מובן שספקה כפיה בבכי גדול, האב בא ושמע שהתינוק צועק בקול: צעצועי! והאם גונחת מצער, והוא ניגש להארנק לקחת השטרות, ואיננו! איפה השטרות? שואג בקול, ופתאום ראָה חתיכות שרופות מהשטרות תֵלא כל עט לתאר את החורבן שהי' בבית הסוחר, התינוק צועק צעצועי, והאם בוכה שהפסידה בידים שני אלפים, והאב הטיח ראשו בכותל, שהפסיד שני אלפים ועוד שמונת אלפים, וכל זה אינו דמיון לבטול החוזה, שהיה יכול להוציא סחורה מהיער, בעד חצי מליון, שקנה בעד חמשים אלף והיו בבית שלש מיני בכיות שאין דומין זה לזה.

כן רבותי, אלו שלש בכיות היו בעת חורבן בית מקדשנו.  ההמון בכה שנשרף פלטין מפואר, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון, וגדולי ישראל וסנהדרי' שהבינו יותר מה שאבדו, רוח הקודש ונבואה, ואלו הבכיות אין דמיון להבכיה של הקב"ה, ויקרא ד' אלקים ביום ההוא לבכי ולמספד, שידע יותר מכולם, כמ"ש מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו, ר"ל מדרגה גבוה, מפני גוה, שנטלה גאותן של ישראל ונתנה לאומות

נחזור לראות, מה נעשה בבית הסוחר, והנה רואים אנחנו שכעת רק שנים בוכים, האם והאב, אבל הנער שקט ושמח, יען שנערי שכניו הביאו לו קלפים שמצויר עליהם מלך ומלכה, הוי ילד מסכן! אתה הבאת על הוריך את כל האסון הזה, ואתה שמח? בחלוף שוה, שטרות המלוכה צעצועים, וכמו כן הקלפים צעצועים, ומה חסר לך?

כן רבותי, אתמול אמרנו כלנו קינות בלב נשבר ובבכיה, וכן גם הילדים הענקים אמרו קינות, ואחר שעה שמענו שוחקים, מפני שחבריהם הביאו להם קלפים, וזה ג"כ להם צעצועים: בקיצור, הילדים הענקים לא היה להם מקום לנוס מפני הבושה.

בווילנא המנהג בביהכנ"ס הגדולה שבליל הושענא רבה אומרים סליחות בחצי הלילה, וקודם הסליחות לערך שעה דורש המ"מ דמתא מענינא דיומא, ונזדמן כמה פעמים בין מלכא למלכא, וזכיתי שכבדוני בנאום זה, ואיזה רעיונות מנאומי תמצא בשתי הדרשות מעשה אלפס, שנדפסו בתקון שבועות לליל הושע"ר.

בשנת תרנ"ד הי' גשם שוטף, מפשיטות הרגל, בכל שבוע ושבוע באו שטרות עם פרוטעסט, עד שמטה ידי לפדות השטרות מהבנקים, אבל קשיות ערפי לא הניח אותי לבלוע חיל זרים חלילה, ואזרתי כל מאמצי כחי לפרוע, אבל אצל סוחר אחד בוארשא, האיש היקר ה' פייוויל טראקינהיים ז"ל, שהייתי קונה אצלו חבילות צמר גפן וסלקתיו בשטרות הקונים, נאסף אצלו שטרות פראטעסטין יותר מאלף רו"כ, ונסעתי אליו לוארשא, ואמרתי לו במענה רך: שמעתי כי יש לאדוני גמילות חסד על כמה אלפים, בטובו להגדיל הגמ"ח שלו בעוד אלף רו"כ ויותר היינו שיקבץ את כל השטרות הלא פרועים עם הוצאת הפראטעסטים ועל הסך יותר מאלף רו"כ שיעלה, יקבל ממני שטרות קטנים שלי בני 50 רו"כ בלא רבית ובמשך שנתים, אקוה לד' שאשלם עד גמירא, והאיש היקר הזה התחשב עמי ומילא את בקשתי, אבל ידעתי בעצמי, שגם זה לא אוכל נשוא, יען שבכל שבוע אקבל הזמנה מהבנק לבא לפרוע שטרות לא נפרעים, והייתי בצער גדול, שלא אבוא למדרגה השפלה, לעמוד מלפרוע, שזה לי צער גדול בל אוכל נשוא.

בעת צרה זו, ראיתי השגחה פרטית לחלצני ממיצר, וזהו: בבית מסחר אחד במינסק התפטר פקיד אחד (שהשיג משרה נכבדה אחרת), ושם היה אחד ממכירי, ובא ביחוד אלי לוילנא, ויעצני לקבל המשרה הזאת, בשכר 50 רו"כ לחודש עם סטאנציע, וקבלתי המשרה, ובקשתי מה' טראקינהיים, שיציג עלי כל חדש שטר בן חמשים, וב"ה קרוב לשתי שנים פרעתי יותר מעשרים שטרות בני חמשים, והקטנתי את בית החרושת שלי בוילנא, בכדי שתוכל אשתי ובתי הבכירה לנהלו בזעיר אנפין, וכאשר עברו קרוב לשנתיים ופרעתי גם כל השטרות של ה' טראקינהיים, באה אשתי בעצמה למינסק, ולא הניחה אותי יותר להיות פקיד אצל אחרים, רק לנהל את בית מסחרי בעצמי, וראיתי בחוש שמי שהוא נאמן רוח ואינו רוצה להתעשר מחיל זרים, השי"ת עוזרו ומוליכו בדרך שהוא רוצה.

 

פרק חמישי

עזיבתי את עבודתי בדפוס, והתחלתי לנסוע לתערוכות, בעסקי בית החרושת שלי תרנא – תרעו

מסעי הראשון היה לתערוכה, הגדולה בעיר ניזני נ"ג, בבואי שמה בדקו בתעודתי ומצאו שחסר לי עוד תעודה ידועה, ונתנו לי זמן עשרה ימים ועוד עשרה ימים כדי שאכתוב לוילנא שישלחו לי את התעודה, וכאשר אחרי כל אלה לא השגתי התעודה, בא קצין למלוני בשבת עם מכתב, שאחתום שמי, שבזמן כ"ד שעות אסע מניזני, ולא רציתי לחתום בשבת, אם כן (אמר לי) הנני מוכרח לאסוף אותך למשמר עד הלילה כשתחתום, חכה אדוני (אמרתי לו) עד שאברך ברכת המזון, וחכה, והלכתי עמו ונצטערתי שבדרך לא פגעתי יהוד שיודיע זאת לביהכ"נ, שנדבקה שם מודעה, שאלפס ידרוש בשעה שלש וחצי, עשרים דקות אחרי שעה שלישית הביט הקצין אל שעונו, והביט גם בפני, ואמר הנני מכיר בך שאתה יהודי אמיתי, לזאת הנני מאמין אותך, שתבא בערב לחתום והנני מרשה אותך לילך לביתך, והלכתי בשמחה ובאתי לביהכ"נ בשעה המיועדת ודרשתי שם כיד ד' הטובה עלי.

בשבת נחמו (שחל בו יום הולדת מלכת רוסיא) הלכתי לביהכ"נ שבעיר מעבר הנהר, לשמוע נאום הרב מטעם, קודם הנותן תשועה למלכים, וקרה שהרב מטעם נסע הפעם מהעיר לימים אחדים, נגש אלי ראש הגבאים ואמר לי: שסוחרי וורשא, שבאו לתערוכה, אומרים שכבודו יכול למלא את מקום הרב מטעם וראיתי שהקהל מצפה לעליתי, עליתי אל הבימה, ותוכן דרשתי תמצא בחבורי "אהבה לבבית" (ח"א פרק יובלו של ה' יודינפריינד) עי"ש וינעם לך.

אחר התפלה, נגשו אלי נכבדים אחדים, והפצירו בי לעזור להם נגד איש אחד שמחזיק חנות בעיר וחנות שניה על התערוכה, והוא היה שומר שבת תמיד, וזה איזו שנים שהתחיל לפתוח בשבת את חנותו שבהתערוכה, ונימוקו עמו, שמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, ובמלכותא דארעא מותר לסחור בשבת, בזמן התערוכה, אמנם – אמר – אם תראו לי מפורש בחומש, שגם בימי התערוכה צריך לשמור שבת, אסגור חנותי, ולזאת הפצירו בי להראות להם המקום בחומש.

בודאי כתוב בחומש (עניתי להם) שהשבת צריך להשמר אף בימי היריד יען שהיצר יכול להטעות את האדם בזה, אבל לעת עתה אינני יודע המקום, ואקוה לה' שבמשך השבוע יאר ה' עיני למצוא את המקום.

בליל ש"ק (פ' עקב) ואני יושב בחדרי ומזמר כל מקדש שביעי, כשהגעתי לחרוז "עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר עולמים" הוקשה לי, מה זה שפרט הפייטן מכל ל"ט מלאכות רק חריש וקציר, ומה ביאור מלת "עולמים"? ונזכרתי מחז"ל (ברכות לה:) אמר להו רבא לרבנן (לתלמידיו) במטותא מנייכו ביומי דניסן (זמן קציר) וביומי דתשרי (זמן חריש) לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא, כי בימיהם שהיו בעלי חקלאות, היה הסעזאן להכין מזונות על כל השנה, בימי החריש והקציר, וזהו פשט הכתוב (שמות לד כא) ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות (אפילו בזמן) חריש וקציר, שהוא הסעזאן להכין מזון לכל השנה, וכל יום הוא יקר מאד, אעפ"כ תשבות (והב' הוא ב' הזמן), ועתה שגלינו מארצנו ומאדמתנו והננו מתפרנסים מאויר, ימי התערוכה הם לנו במקום חריש וקציר, לזאת אומר הפייטן בחריש ובקציר עולמים (דער וועלטליכער, דער עוויגער) חריש וקציר, תערוכת ניזני, תערוכת חרקוב, תערוכת פאלטווא וכדומה, הרי כתוב מפורש בחומש, שאף בזמן חריש וקציר, שבו צריך האדם להכין מזונו לכל השנה, בכל זאת כשהגיע יום השבת צריך לשבות.

בנסעי על נהר דניעפר מפינסק ליעקאט' הרגשתי קצת חלישות, וירדתי להנפש בעיירה "מאזיר" עד הערב, שיבא פערעחאד שני, ושמעתי בביהכ"נ שאמר אחד לחבירו ברגש, מה יהיה עם המקום קדוש (בית עלמין)? כי היתה שרפה בשנה העברה ונשרף גדר העץ מסביב הבית עלמין, ואתמול היה גשם גדול ונשטפו הרבה עצמות מהקברים, העומדים על גובה ההר, כשמעי זאת נבהלתי ותמהתי מדוע לא ישימו לב לכבוד הנפטרים?? הלא כמה בתים נבנו עתה מחדש, ואמרתי להשמש שילך ויכריז: שבא דרשן פלאי, מלבד שאינו מקבל שכר כנהוג, עוד הוא משלם לכל הבא לשמוע (ריקלאמע פלאית), לחש אחד באזני: בבקשה שלא תסיגו גבולי, אני מוכן פה לדרוש בין מנחה למעריב, כמה תחשבו להשתכר (אמרתי לו) רו"כ או שנים, אני מוכן לשלם לכ' הסך הזה עוד קודם הדרשה, כשמעו זאת הניח לי הבימה ונתרצה לדרוש למחר.

לשמע הריקלאמע הפלאית נתקבצו רוב עם, והטפתי חצי שעה מקירות לבי, בענין כבוד המתים, והפסקתי מעט לנוח.  ושמעתי מאחורי הבימה שאמר אחד לחבירו: צריך למכור בגדי שבת בכדי לעשות גדר, לבשתי עוז ואמרתי: רבותי! בטוח אני בהקמת הגדר, אבל לא תעשו הפעם, להתחיל בקבוץ נדבות מהעשירים, כי יוכל להיות, כי לא תצטרכו עוד לגדר, כי ימשך הדבר עד תחית המתים[16], עצתי שתתנהגו בשכר הדרשן כמנהג ישראל בכל תפוצותיהם, והנני להראות לכם כיצד מהנין את הדרשן, לקחתי שני רו"כ מכיסי והנחתי על הבימה, ואמרתי: ממני תראו וכן תעשו וגמרתי דרשתי.

אחר תפלת ערבית העמידו שלחן אצל הפתח, לבלי יוכלו לצאת, ועמדו שני נכבדים אצל השלחן והנאספים הגישו שטרי המלכות על הקערה, ומי שלא היו לו כסף מוכן, לוה מחבירו, עד שנתמלאה הקערה בשטרות המלוכה, ולקחו משולי הקערה השני רו"כ שנתתי, ובקשו להחזירם לי, אמרתי: בוילנא אומרים ממקום קדוש אין מוליכין חזרה (פון הייליגען אָרט פירט מען ניט צוריק), ולא לקחתי, ואחר שישבתי לנוח מעט, הגידו לי שהפערעחאד בא, ולוו אותי לשם, ואחר איזה שבועות שנסעתי חזרה, אמרו לי: שאוכל לילך לראות בגמר מלאכת הגדר.

באתי בע"ש בעיר אלכסנ' (פלך יעקאט') ודרשתי שם בשבת, אחר השבת ביצאי לשוק עם הדוגמאות שלי, שמעתי שדופקים לי בעד חלון מבית מסחר גדול, חשבתי שרוצים ליתן לי הזמנה על סחורה, נכנסתי שם, ושאלני הפרינצ' האתה הוא הדרשן שדרשת אתמול? כן אדוני, פתח לפני את לבו המר שאינו שבע רצון מהתורה שאינה מתאימה לו לחייו, ודרש ממני, שאשיב לו על שאלותיו, ועניתיו בשחוק על שפתי, אמר לי, זהו תשובתכם? אמרתי: כן אדוני, באר דבריך אמר לי, אמרתי לו, יש מאמר החכם "אין שמחה כהתרת הספקות" והתיר לי אדוני שאלה שנקרה במוחי זמן רב, וזהו: אם ישאלו מאתנו, איזהו מקום הנכבד ביותר בכל כדור הארץ? בטח נשיב: זה הר סיני, ששם נגלה המקום ב"ה לפני שלשה מליון אדם, ודבר עמהם פנים אל פנים.  והי' קשה לי מדוע מקום קדוש זה חרב כמדבר, באין רכבת נוסע שם ולא פאסט? ועתה נתישב לי, היינו:

ראינו לפעמים איש, שמרוב צרת לבו הולך חלילה לאבד את נפשו, ולמזלו פגע באיש חכם, שהכיר בפניו שנתיאש מן החיים, והנה האיש הטוב ההוא אוחז בידיו, בשחוק על שפתיו: מה שלומך אחי, מה שלום משפחתך? והוא רוצה להפרד ממנו, אבל מכירו אינו מניחו, ומשיאו לדברים אחרים, עד שחלף הרוח הרע ממנו, והתישב בדעתו שלא טוב הי' דרכו, ומשיב תודה רבה למכירו שפדהו ממות, כן אדוני, שהשאלות השדופות קדים תקפוך, והתקצפת על התורה ולו היה שם פאסט אזי היית מוציא מכיסך איזה שקלים לשלוח את התורה חזרה להר סיני, ולמחר או מחרתיים, בשוב דעתך עליך, להבין שהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, היית מכה ראשך בכותל, אוי לי שאבדתי מתנה יקרה כזאת, כשוטה המאבד מה שנותנים לו, אבל הודות לה' שעד היום לא הולך שם הפאסט, וכאשר לפעמים הולך שכלך אותך שולל, להתרגז על תורה, לא תוכל לשלחה חזרה להר סיני, ויתקיים שלום רב לאוהבתי תורתך ואין למו מכשול, הנני ממשיך עוד לספר לך טראגעדיא שראיתי זה לא כבר, ותבין מי גרם לך ולחבריך התרגזותכם על התורה:

אשה נשאה ילד על זרועותיה, והילד צועק בקולי קולות: אבל הוליכני אל אמי! הוא צועק ומכה את האשה בפניה, והוא באחת – אל אמי תשאני!

מה קרה כאן? שאלתי.

הילד הזה הוא בני, עונה האשה, מינקת מעיר אחרת הביאה אותו תמול אלי, ילד חרוץ מאד, הודות להשי"ת, זה לו שנתים ויודע לדבר היטב, ומכה הוא אותי בפני, אשר אחזירנו אל אמו המרומה, המינקת,

בראותי זאת, חשבתי: כי זהו מראה מלוטשת, להילדים הענקים אשר בהתרגלם לינק מאֵם מרומה (הם המורים חפשים), יכו אחר זה את האם האמיתית (זהו תורת אמת) בפניה, ויצעקו: אל אמי המרומה תשאני, אל הלמודים החצונים, אבל כאשר יתרגלו אל האם האמתית, יראו טעותם הקודמת[17].

בכל שבתות ומועדים ולפעמים אף בחול כשהזמינו אותי לדרוש, דרשתי בלי שכר, אבל בשבת-שובה לא קבלתי הזמנה לדרוש, בלתי שיקצבו לי שכר ונמוקי עמי, משום שבשבת-שובה כל בית המדרש מזמין דרשן, ואגרום הפסד לדרשנים, לזאת אם תחפצו בי, תנו לי שכר, ונתתי השכר לדרשנים העניים, וכמה פעמים מלאתי מקום הדרשנים כשהוזמנו להספד או לענין אחר לקבל שכר, הייתי ממלא מקומם.

הדרשן המפורסם, ר' חיים רומשיסקער, שהגיד תנ"ך בקלויז ז"ץ בשכר 3 רו"כ לשבוע, כשחלה פעם, חשבתי בלבי, אם יצטרכו לשכור מגיד בשכר, לא יוכלו לשלם שכירותו, ובפרט בעת חליו שגם השכירות לא תספיק למחיתו, מלאתי מקומו חצי שנה עד שנפטר לעולמו, – וכן בקלויז חברה-פועלים נפטר מגיד משניות בשבת, ומלאתי מקומו שנה שלמה, בכדי שיוכלו לתת שכרו לאלמנתו–וכן בישיבה דר' מיילעס נפטר ראש ישיבה ומלאתי מקומו חדשים כדי שתקבל אלמנתו השכירות.

סוחר ורשווי פשט את הרגל, והי' מגיע לי ממנו ארבע מאות רו"כ, ואחר זמן שלם 50 אחוזים, וכשנתיים אחר המעשה עברתי דרך וארשא ללאדז ופגשתיו בדרך ונתן לי פאקעט 16 מאות רו"כ, למסור בלאדז לבית חרושת אחד, וכאשר הלכתי ממנו, התחיל היועץ הידוע ליעצני: הנה מגיע לך ממנו 200 רו"כ, הסר מהפאקעט שני מאות ומסור השאר, וכאשר יראתי אולי יפתני, הלכתי למשרד הרבנות ולא הגדתי להם מי מסר לי הפקדון, ושאלתי אם מותר לי לקחת השני מאות מהפאקעט? ואמרו לי, שהעושה זאת אין רוח חכמים נוחה הימנו, ונפל ברעיוני שגם השי"ת אינו מעכב הפקדון (נשמת האדם) בשביל החוב המגיע לו מן האדם, וכאשר באתי ללאדז בלילה, הלכתי בזריזות ודפקתי בבית מי שנשלח לו, ומסרתיו לו, יען שיראתי אולי ינצחני היועץ הידוע, וכתבתי זאת במעשה-אלפס בסדור תפלה, בברכת מודים ועל נשמותנו הפקודות לך ע"ש.

פעמים רבות הציעו לפני רבנו אור ישראל מסלאנט משרת רבנות, ענה בשחוק נעים, אם עיר גדולה צריכה עשרה בטלנים (מגילה פ"א מ"ג), מה גם מדינה גדולה, צריכה לפחות בטלן אחד (מ'דארף האבין אליידיגער אויך), שבכל עיר ומקום שצריך תיקון יוכל ליסע, לדוגמא: כאשר שמע שבעיר הבירה פריז, אין מרא דאתרא, עף על כנפי נשרים והתעכב שם יותר משנה, עד שהביא סדרים בעיר, ומינה שם מרא דאתרא, וכן בכל מקום שהי' צריך תקון, לא חשך מעמל נפשו, – וכן אני אומר שהייתי איזה פעמים בטלן בזעיר אנפין במקום שהי' צריך תקון, לדוגמא:

בשנת תרנ"ז, באתי לרגל מסחרי לעיר נאוויראסייסק (קאווקאז) ביום ה' גביתי הכסף שהיו הקונים הרוסים חייבים לי, ויען שאחרתי מועד הספינה, נשארתי שם בשבת, אף שאין רשות ליהודי לדור שם, ושאלתי אם יש מרחץ ומקוה טהרה, בעיר שדרים בה שני מאות משפחות יהודים? והשיבו מקוה אָין, אלא בקיץ יש קומפלנעס על הים, ובחורף ששפת הים קרוש מהקור הגדול ששורר שם, הנחוצים לטבילה, צריכים ליסע ברכבת לעיר יעקאטרינאדאר, הרחוקה הרבה מכאן, מובן כי מעטו הנוסעים בחורף לטהרת המשפחה, שאלתי אם יש פה ביהכ"נ שאוכל לדרוש שם? והשיבו שבכל השנה הוא נעול ונפתח רק בימים נוראים, ואין בו תנור להחם, חשבתי בלבי, אף שירט הדרך לנגדי ליסע לקערץ ולשאר מקומות, אבל איך אוכל להניח את אַחי בלי מקוה טהרה? נתתי כסף לקנות תנור וצנורות ולהעמידו בביהכ"נ לחמם אותו, ויכריזו בעיר בכרוז מיוחד שבא דרשן נפלא, שמשלם שכר להבאים לשמוע.  מובן שבאו בהמוניהם ובארתי להם חומר העון ושכר השומר טהרת ישראל, והזמנתי אותם גם לימות החול, ובאו אנשים (נשים בעזרת נשים) לשמוע את הדרשן הפלאי הזה, שהבטיח לשלם למאזיניו, ושערתי שגרמתי הפסד להטיאטער בשבוע זו בסך הגון, כי גם ההולכים לטיאטער באו לביהכ"נ, ואמרתי להם, שאף שנחוץ לי ליסע תומ"י לקערץ ולערים אחרות, בכל זאת לא אסע מכאן עד שיהיה מקוה טהרה והלכתי עם איש נכבד על פתחי נדיבים כמה שעות ויתר השעות ישבתי בביהכ"נ ושם הביאו לי הישרים נדבתם, אחד הביא לי נדבתו סך 25 רו"כ עד שהגיע לסך שני מאות רו"כ, ועשיתי חוזה עם נכרי בעל בית מרחץ מודרני אחד, ליחד חדר אחד לחפור שם מקוה עם אמבטאות, ועד חצי היום יוכלו לילך שם אנשים ואחר חצות לא יכניס רק נשים, ונתתי לו הסך 200 רו"כ בעד זה, ונעשה מקוה טהרה על צד היותר טוב.

בשבת הבא, שהוא יום העשירי לישיבתי שם (ולביתי כתבתי יען שאני מרגיש בעצמי קצת חולשה, לזאת עלי לנוח שבוע ואין סכנה חלילה) בא פריסטאו לביהכ"נ בשעת התפלה, מובן שכונתו להוליכני לשר השוטרים, גמרנו התפלה ונתן לי שלום בלשון רוסיא והלך אחרי בכדי לידע אכסניא שלי, לכתוב רעפארט על בעל האכסני' שהחזיקני נגד החוק, שאסור לישראל סתם לדור שם, הלכתי מרחוב אל רחוב עד שנחלשו רגליו, אמר לי: אברך! שר השוטרים דורש אותך! טוב הדבר, השבתי לו, והלכתי עמו לשם, ושר השוטרים הכניסני לחדרו המיוחד ושאלני: האתה הוא המטיף? ואמרתי כן, כמה זמן אתה בעיר? עשרה ימים עניתי לו, מדוע לא הודעתני? השבתי לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, אני הטפתי מתוך התנ"ך וסדר התפלה ובארתי להם מה שכתוב שם ובתנ"ך וסדור תפלות אין שם דברים נגד הממשלה, ועל זה שלא הודעתי שבאתי, כונתי היתה ליסע מכאן תוך מעל"ע, וזה מותר לפי החוק, ויען שהכרת פני עונה בי, שאני רב אף שבאמת אני פועל, כאשר תראה בתעודה שלי המונחת אצל השו"ב (כי בשבת אסור לשאת אתי) ושם כתוב (צולאָצני מייסטער) אומן לסריגת גרבים, וזימנו אותי באחת החנויות למשתה תה, ונתקבצו שם הרבה אנשים לשמוע הדברים הנעימים שתרגמתי להם מהתנ"ך, נתאחרתי שם עד הלילה ולנתי שם, אינני זוכר מקומו, וכאשר נהנו הרבה מהדברים הנעימים שבכתבי קדשנו, הזמנוני למחר, וכן בכל יום, ובכל יום חשבתי היום אסע, אף שגרמו לי הפסד בהתאחרי פה, כי כסף אינני נוטל בעד תרגומי, רק כוונתי לעשות נחת רוח לכל הנברא בצלם כמ"ש רבותינו חביב אדם (אף הישרים שבאומות) שנברא בצלם, לא יכולתי להשיב פניהם, ותודה רבה לאדוני, שעל ידו אוכל ליסע לרגל מסחרי, כי לולא זה עכבוני עוד זמן.  כשמוע זאת נגש אל הטליפון, ודבר עם שר העיר אודותי, והיתה התשובה שיצוה לי ליסע בערב לביתי וכן עשה, כצאתי לרחוב ראיתי שהקיפוני נכבדים רבים, שפחדו פן יענישוני לשבת בבית הסוהר.

ביום הראשון כשיצאתי לראות, אם הטיח שטחו את המקוה נתיבש בטוב והנה העגלה של שר השוטרים לנגדי: אלפס! אמר אלי ברוגז, הלא אמרת שבמוצאי שבת תסע מכן ולא קיימת, לזאת בא אתי, הלכתי רגלי אחרי מרכבתו, והבאני לחדרו ושאלני עוד הפעם, מדוע לא קיימת ליסע תיכף במוצאי שבת? והשבתי לו, לרגל מסעי נחוץ לי לנסוע לקערץ ולשם אין רכבת רק ספינה, ונודעתי שהספינה תסע מכאן ביום ב' בערב, האם היה לי לילך לתחנת הרכבת לקחת כרטיס נסיעה לפ"ב או למקום אחר, כדי לקיים דברי? אם כן – אמר לי צדקת, אבל ביום שני תסע בטח? אמרתי כן אדוני, ונפטרתי ממנו לשלום, וביום השני מצאתי כי טיח המקוה נתייבש היטב והכנתי עצמי לנסיעה וליוו אותי הרבה מנכבדי העיר, ויען כי אינני מקבל שום מתנות בעד הטפתי, הכינו גביע כסף גדול (לכוס של אליהו) וחקקו עליו כזאת: "בן ציון אלפס, נאוויראסייסק, שנת תרנ"ז" ובקשוני לעשות להם נחת רוח ולקבל המתנה, ואם לאו אגרום להם צער גדול, ואמרתי הנני מוכרח לקבל, אבל כאשר אשלח סחורה לסוחרי פה, אשיב לכם מתנה בעד מתנה, וקיימתי דברי, ושלחתי להם חבילה חומשים וסדורים, בעד ביהכ"נ, וכאשר באתי לירושלים, ספר לי הרב ר' חיים קוק שליט"א אחיו של רבנו א"י קוק ז"ל שבשנת תרנ"א הי' שם בתור משולח וספרו לו כל הקורות אותי שם.

ועל תמיהתי מי הוא זה שמסרני למלכות, הלא לא פגעתי בכבוד שום אדם וגם כסף לא לקחתי? ונודע לי, שאציל רוסיא נכבד, נקרה בבית מסחר אחד ובתוך הדברים נתגלגל שאמרו לו הלצה שנונה בשמי, ולמחרתיים הוזמן האציל הזה לבית שר השוטרים למשתה טה, ויען כי הלצתי הוטבה בעיניו, ספר זה לשר השוטרים, ושלח אחרי.

* * *

בהיותי שמה, ספרו דבר מענין, למלון פלוני באו אורחים וביניהם בחור מומחה במלאכת שעונים, ודרש עבודה, אמר לו בעל המלון, בעיר יש גנירל זקן ויש לו שעון בכל חדר מחדריו, לך ובקר אותו, הלך הבחור ותקן השעונים כשבועיים, ובכל יום מהשבוע השני' התחיל הגנרל לדבר עמו: מה יסכון לך להיות יהודי ולהיות נודד ממקום למקום לבקש עבודה, במשפחתי יש בחורה יפה אתננה לך לאשה עם חצר מרווח, ותוכל להשכיר איזה בתים ועם מעט אשר תרויח ממלאכתך תוכל לחיות במנוחה וליהנות מהחיים, והבחור ענה לו בפשיטות נולדתי יהודי ורצוני למות יהודי, והגנרל לא פסק מלפתות אותו, ובכל יום הוסיף לו עוד טעמים לשבח.

ויהי ביום האחרון, כשבא לחדר האחרון לתקן שם השעונים, וראה שתלוים שם חרבות וקני רובים, סמרו שערות ראשו, כי לבו אמר לו, אולי יכפה עליו את ההר שישתמד.  וכן היה, כי אחרי ההפצרות כמו בכל יום, אמר לו בהחלט, יען ראיתי כי קשה עורף אתה, לזאת אתן לך עשרה דקים להתיישב לקבל עצתי לטוב לך, ואם לאו אורה אני עליך, הבחור השיב לו, אין לי מה להתישב הנני רוצה למות יהודי, מיד ירה עליו בקני רובה, והבחור נפל ארצה מתעלף, הרימו מעל הארץ והניחהו על הספה, ועשה לו כל הדרוש להעמידו בחייו ואחר ששב לבריאותו, הכה על גבו בידיו, ואמר: עתה ידעתי כי יהודה אמתי אתה, אל תירא מה שאין לך תעודת מסע, אני אסע בעוד ימים ליעקאט' ואקח אותך עמי, ושם אתן לך כל הדרוש לך.

וכאשר בא הבחור לבית מלונו וספר את כל הקורות אותו, אמר לו בעל המלון: הנך מוצלח, לו קבלת עצתו להשתמד, אזי היה מכה אותך, כי זה דרכו תמיד, כל יהודי שבא לידו, הוא מנסה אותו, אם עומדים בנסיון אזי מקבלים ממנו טובות, ואם יתפתו לו אזי...

וכן היה, נסע אמו ליעקט' והושיב אותו בחדר אצל שר העיר עד שישיג בעדו פאספארט, ושלח לקהלת היהודים לשלוח בכל יום סעודה מאכל כשר בעד יהודי שיושב שם, ויהיה דבר לפלא, עד שנודע להם פשר הדבר.

וכאשר ראו אנשי העיר את התקון הגדול שנעשה על ידי בע"ה, התפלאו מאד והחזיקוני ליהודי-טוב (אגוטער איד) ובאו אלי (בלא פדיונות) אנשים ונשים להתברך, ואמרתי להם: וכי יש לי חבילות ברכות באמתחתי? אלא כל אחד מכם יקבל עליו להתחזק בדבר טוב ויהי' לברכה על מה שתחול, ובזכות זה ישלח השי"ת לך את ברכתו, לאחד אמרתי: קבל עליך להתחזק לכבד אביך ואמך, ובזכות זה יאריך ה' ימיך בטוב ובנעימים, וימלא משאלות לבך לטוב, ולהשני אמרתי: התחזק להיות מכיר טובה, לברך השי"ת על אכילתך ושתייתך ברכה ראשונה ואחרונה בכונת הלב, ובזכות זה יצליחך השי"ת בכל אשר תפנה, לשלישי אמרתי: התרגל להיות טוב לבריות, להביט בעין טובה על כל אחד ולדונו לכף זכות, ובזכות זה יביט השי"ת עליך בעין טובה וידינך לכף זכות וכן לכל אחד ואחד.

וכאשר עזרני ה' להפיץ את אגרת הגר"א ולהדפיסו בסדורים ובחוברת מיוחדת, הנקראת, "ארבע אגרות נפתחות" והם אגרת הרמב"ן, אגרת הגר"א, אגרת רבנו אור ישראל סלאנט, אגרת ר' מנדל'ע מינסקר, ונשתרשו בלבי דבריו הקדושים ש"הפה קודש קדשים", הייתי נזהר מאד לבלי להוציא מפי קללה או שבועה ודברים מגונים ומחלוקת, וראיתי בחוש שנתקיים על ידי "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".  לדוגמא: פעם בא אלי אחד ממכירי בפנים זועפות ועצובות, ושאלתיו למה פניך זועפים? וספר לפני צרת נפשו, שאשתו יולדת ר"ל ולדות מתים ועניתיו בשחוק קל על שפתי, להסיר ממנו העצבות, אם תבטחני להזמין אותי לשמחת נשואין של הילד שתלד אשתך עכשיו, אברכך שהשי"ת ישלח עזרתו מקודש, שתלד בשעה מוצלחת ילד בריא, ותזכה לגדלו ולהשיאו, וכן היה שילדה לו אשתו בת, ואחר עשרים שנה קבלתי כרטיס הזמנה, שהזמין אותי לשמחת החתונה, וזכה לראות ממנה דור.

פעם אחת עברתי דרך עיר קורסק, ובקרתי שם את לקוחי איש חיל שעבד את ניקאליי הראשון, ובזכות זה זכה להחזיק שם בית מסחר, כי ליהודי סתם אין רשות לדור וכ"ש לסחור.  האיש היה זקן ובנו הבחור נהל את בית מסחרו, לימים נשא הבחור אשה, ושכר חנות נגד חנות הוריו הזקנים, מובן שהסיע רוב הקונים לחנותו, ונעשו שונאים זה לזה, וביחוד גבר הריב בין הכלה וחמותה, ועבירה גוררת עבירה, שנאה תעורר מדנים, והיו מריבים זה עם זה בפרהסיא, עד שהגיעו להכאה, והיה חילול השם גדול, לעיני כל השוק וכל העיר שהיו רוסים, והרוסים הישרים ניסו כמה פעמים לתווך ביניהם ולא עלתה בידם, בראותי את החילול השם הגדול, אמרתי: יהי מה לא אסע מזה עד שאנסה להשלים ביניהם, ובעל השלום עזר על ידי, שדברתי ביחוד על לב הבן ואשתו ובארתי להם חומר העון של מקלה אביו ואמו, ועון חלול השם, וביותר אמרתי לו: אתה מבזה את עצמך ואת אשתך בפני הרוסים, עד שנכנסו דברי שיצאו מן הלב אל לבם הרך, ומבית הבן הלכתי לבית האב ודברתי על לבו דברים כבושים ונעימים, עד שעלה בידי שהבן והכלה הלכו לפייס את הוריהם, עד שנשקו זה את זה, וכאשר נסעתי שוב פעם, אחר איזו שנים, מצאתי שהשלום שלי האריך ימים, תהלה לאדון השלום.

בהיותי בעיר סום, ודרשתי שם בשבת, במוצאי שבת באו למלוני איזה אברכים, ושאלו אותי: אחינו אתה? (ר"ל ציוני) השבתי להם, כן, אחיכם אני המשיכו דבריהם, כאשר שמענו הדרשה וראינו כי ברך השי"ת את כ' בשפה ברורה ודברי השכל, רצוננו שתטיפו בערב הזה באחד האולמים לפני גבירות להמשיכן לציונות, ואל תזכרו בהטפה שום פסוק ושום מדרש, רק דברי השכל מענין הציונות, ובקשתי מהם, שיביאו לי מאנשעטין ומניסקע וצילענדר הוט, לקשט אותי כאחד האצילים, יען שבעיר סימפרופל, אחר דרשתי בשבת, בא אלי בערב איש אציל, ואמר אלי, קצת ברוגז, ר' בן ציון ראוים אתם לעונש, על מה שאתם הולכים כבטלן, הדרשה שדרשתם היום האָט באָמבאָדירט סימפרופל, ולו הייתם מלובשים כמו אציל, היתה פעולתה כפלים, לזאת חפצי שתקשטו אותי, והביאו לי כל הדרוש, ובאתי אל האולם, כאשר גמר המטיף בשפת רוסית, עליתי על הבימה וסגרתי עיני (כדרכי תמיד אף לפני גברים), וטחנתי את הפסוקים והמדרשים השייכים לענין הציונות, הדק היטב, עד שלא נכרו שהם פסוקים ומדרשים, והטפתי לערך חצי שעה, והיה שקט באולם, עד שדמיתי שכולם עזבוני והלכו להם, ואני מטיף לפני הכותלים, עד שפקחתי עיני רגע ומצאתי שכולם יושבים על מקומם, ובלעו את הטפתי בעונג רב.

ואמרתי בלבי, לו היו כל המטיפים לציונות בדרך זה, אזי היו נוספים בכל חודש מאות ואלפים, מי המאיס את הציונות בעיני החרדים? אלו המורים'לך (מכת שמעו נא המורים), שכאשר היה חסר להם תלמידים, היו נוסעים להטיף לציונות, לטובתם, לאסוף כסף, ואומרים דברי שטות שהרצל עליו השלום הי' כמו משה רבנו, ובאיזה דברים הי' עוד גדול ממנו, ועי"ז ברחו הרבה חרדים מזה.

ואמרתי בוילנא לפקיד הציונות... כתבו והודיעו במכתבי העתים, שלא יהין שום מטיף להטיף לציונות, בלי תעודה מראשי הציונים, ולא נכנסו דברי באזנם, יען שלא הייתי אז מפורסם בישראל כמו עכשיו.

וציונות דאתי לידן נימא בה מילתא, פעם דרשתי לפני ציונים חפשים שאין להם בכל היהדות אלא ציונית ודבור עברית, אחר שהלהבתי אותם מקדושת ציון וירושלים פתחתי במשל: כפרי אחד זכה בגורל סך הגון, והתחיל לסדר שלחנו בעשירות, אמר לאשתו שתלך במטבח הגבירים לידע מה מעלים הגבירים על שלחנם, נכנסה למטבח אחד הגבירים, וראתה שמבשלים קומפוט, באה לביתה בשמחה שיודעת שהגבירים אוכלים קומפוט, קנתה פירות הרבה ממינים שונים, ובשלה סירות מלאות קומפוט, ואכל אותם שחרית וערבית, בגאות, שמאכל שלחנו כמו אצל הגבירים, עד שרפו מעיו וחלה בחולי השלשול, ובא הרופא ושאלו: מה אכלת שבאת למחלה כזו? השיב לו, שאכל כמו כל הגבירים שמאכלם קומפוט, שחק הרופא ואמר: שקומפוט טוב לאכלו אחר סעודת בשר ודגים, אז הקומפוט טוב, אבל אם כל הסעודה קומפוט, היא מביאה למחלת השלשול חלילה.

כן אחי היקרים, עיקר היהדות, היא אמונה בתורה מן השמים ושמירת שבת וכדומה, ואחר זה טוב גם הציונות כמו קומפוט, כמ"ש במדרש: הדר בארץ ישראל וקורא ק"ש שחרית וערבית (שהוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות) ומגדל בניו לתלמוד תורה ומדבר בלשון הקודש, זהו בעוה"ב, אבל בלא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות ושמירת שבת, הדבור עברית וציונות הוא כמו סעודה ריקה בלא בשר ודגים רק קומפוט וקומפוט, יוכל להיות הסוף כמו בהכפרי הנ"ל.

וראו זה פלא, שסבבה ההשגחה שלקחתם לסמל הציונות את המגן דוד.  אם תרצו לדעת אל מה ירמוז המגן דוד? אעתיק לכם קטע ממחברתי "אהבה לבבית" (סוף ח"א) וזהו: כל האומות נקראים "עם" כל זמן שיושבים על "אדמתם" תחת חסות של "ממשלה", אבל מיד שהם אובדים את "ארצם" ואת "ממשלתם" הם מתחילים להתמוטט, ובהמשך הזמן הם נבלעים באומות אחרות שליטות, ואבד שמם וזכרם כמו שאירע להעמים עמון ומואב, בבל, אשור, ארם, ודומיהם, ולכך כשאבדו ישראל את ארצם ואת ממשלתם, אמרו שונאינו בלבם, עכשיו יאבד גם עם זה והי' כלא הי', כמו שהשתוקקו לזה תמיד, באמרם – לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד.

ובאו גאוני ישראל והורונו, כי טעות גדולה טועים שונאי ישראל, כי אין עם ישראל עם ככל העמים, אנחנו היינו לעם עוד לפני שהיתה לנו ארץ וממשלה, אבל מיד בבואנו בברית התורה, כמו שאמר הכתוב–היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך–והנה השם "עם" קשור לנו עם החזיקנו בברית "תורתנו", כמו שכותב רב סעדיא גאון–אין אומתנו אומה אלה בתורתה–ז"א גם כשאנו יושבים על אדמתנו ותחת ממשלה משלנו, מיד כשאנו סרים חלילה מדרכי התורה, אנו פוסקים מלהיות ל"עם", וכן יאמר הכתוב – הם קנאוני "בלא א-ל", כי לא אבו להכיר באלקותי "כעסוני בהבליהם" ברדפם אחרי אידיאלים של הבל, ואני אקניאם "בלא עם", אשר לא יכירום העמים לעם, "בגוי נבל אכעיסם" כל נבל יתקלס בהם –.

והנה הרעיון הזה נחוץ מאד לקיומנו, ולכן באו הראשונים ויסדו לנו ציור זה של "מגן דוד", כמו שמסופר בתלמוד (שבת פ"ח) – דרוש ההוא גלילאה לפני רב חסדא: "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי" – ברוך השם שנתן תורה משולשת (תורה נביאים וכתובים) לעם משולש (כהנם לוים וישראלים), שני "התורים" (משולשים בדמות "צורי זהב") אשר בציורנו רומזים לישראל ואורייתא, בשעה ששניהם מאוחדים, הרי זה תכשיט (ישראל אשר בך אתפאר), על ידי שתי פעמים שלש אלה (ישראל ואורייתא) תתגלה סוף סוף מלכות שמים בעולם, הנזכרת בששה תבות של "שמע ישראל ה"א ה' אחד" כפי' רש"י ה' שעתה הוא אלקינו, עתיד להיות אחד, כמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' והיה ה' למלך על כל הארץ כו'.

ונקרא ציור זה "מגן דוד" כי דוד המע"ה הוכיח בעולם כי אין כחו של ישראל בחרב וקשת, הוא יצא לקראת גלית הענק הפלשתי בידים ריקניות כמו שאמר לו: אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה"צ אשר חרפת, זו האבן הראשית אנכי ה"א של חמשת חלוקי אבנים אשר בכל לוח של לוחות העדות, ובאבן הזאת נקר את מוחו אשר שם היה טמון על למודי תכסיסי מלחמתו, וככה נהג בכל מלחמותיו–כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, לא בגבורת הסוס יחפץ וגו' רוצה ה' את יראיו וגו'.

ובהספידו את שאול ויהונתן, ונזכר כי שני אנשים, הם יהונתן ונושא כליו נצחו מצב פלשתים שלם, כמו שאמר העם אז: היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, אמר: "ללמד לבני יהודה קשת"–אם באים אנו ללמד לבני יהודא איך לירות באויב, "הלא היא כתובה על ספר הישר".  שם בספר בראשית המסופר על אבותינו הישרים כתוב למוד זה, ושם נסתכל איך ללמד, ומשם אפשר לראות, כי אין המלך נושע ברב חיל וגו' שקר הסוס לתשועה, אך הנה עין ה' אל יראיו, כי יצא אברהם אבינו להלחם בארבעה מלכי עולם כדרלעומר וחביריו, אשר כבשו תחתם כל גבורי עולם (ויכו את רפאים ואת האימים וגו') ואברהם לבד נצחם.

ה"מגן דוד" מורה לנו איפוא, כי מבצרנו היא התורה (אני חומה זו תורה) בשעה שאנו מאוחדים אתה, כי אז אורייתא וישראל וקב"ה חד הוא, והנה הבורא ב"ה ותורתו נצחיים וכן גם אנו "עם הנצחי" – כי ההרים ימושו וגו' וחסדי מאתך לא ימוש.

לזאת כאשר נבוא לביהכ"נ ורואים את הציור "מגן-דוד" על הפרוכת ומעיל הקודש, וביחוד אלו הנושאים את הסמל הזה על בגדיהם בתור "סמל-לאומי", ידעו כי בנין עמנו וארצנו בלי אהבת תורה, אך שוא עמלו בוניו בוא וכמו שאנו אומרים בברכת אהבת עולם: ונשמח בדברי תורתך כו' "כי הם חיינו ואורך ימינו", ומכלל הן אתה שומע לאו, כי מי שאין בו אהבת תורה ח"ו (אוריין תליתאי, חומש, משנה, גמרא, הגר"א) הרי הוא כעץ יבש וכערער בערבה, והנביא (ירמי' ט') צוה: על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי, ואמרו חז"ל: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, כי ויתר השי"ת על שמו המנואץ בפי כל, לאמר עם ה' אלה ומארצו יצאו, ואינו חפץ בלאומיות האומרת להשיב עם ה' לארצו, בשעה שאת תורתו לא ישמרו, כי לאומיות בלי דת, כפעפועי סבון אשר תמס יהלכון, כי אוי להם לבריות מעלבונה של תורה אבל חיים של אהבת תורה ויראת שמים, הם כעץ שתול על פלגי מים וגו' וכל אשר יעשה יצליח, ויכולים הם להשיב לנו את בנין עמנו וארצנו, לקדש את שמו הגדול.

בעברי דרך בריסק לרגל עסקי, ואני אז כבן שלשים, נכנסתי להקביל פני רבנו הגדול ר' יוסף בער סאלאווייציק ז"ל, מובן שהייתי צריך לחכות ולשמוע דבר תורה מפיו של הגאון, אבל ילדות היתה בי אז והעזתי פני ואמרתי: רבנו אגיד לכם דבר טוב, וישב והרכין אזנו בערך רבע שעה ושמע, ונתפלאתי על מדת הענוה שבו, ואח"כ אמר לי דבר תורה.

בהיותי בוורשא, וישבתי בערב אצל אחד, לחשוב חשבונינו, ונכבה המנורה ואמר לבתו: השלך 20 קאפ. לאבטומאט, וברגע האירה המנורה.  והי' לפלא בעיני, ואמר לי שהוא אבטומאט ממאור הגאז, ובעד עשרים קאפ. יוצא אורה לשמונה עשר שעות, ועלה ברעיוני, אם לשמונה עשר שעות אור לבית אחד צריך לשלם עשרים קאפ. איפה העשרים קאפ שאנו צריכים לשלם לפחות ליוצר אור, המאיר ביום ארוך שמונה עשר שעות כל חצי הכדור, אכן בבקר כשאמרתי ברוך יוצר המאורות, נזכרתי שהמטבע שטבעו חכמים בברכות, זהו העשרים קאפ. שאנחנו מטילים באבטומאט השמימה.

מדת "הכרת טובה" היא אחת מיסודי התורה והאנושיות, ועיקר גלות מצרים הי' לטהר את לב ישראל מהזוהמה שהטיל נחש הקדמוני באמנו חוה, היא המדהה מזוהמה "כפית טובה" (כמו שהארכנו בענין זה בחבורנו) כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה, והתורה קבעה על זה מצות "הבאת בכורים" כמ"ש ובאת אל הכהן כו' ואמרת אליו (שאינך כפוי טובה, רש"י), וכאשר מצאתי אחד מסוחרי שהכיר טובתי, ושלם לי טובה יתירה, מצאתי לנכון לספר בשבחו, וזהו:

איזה שנים הזמנתי צמר גפן לבית חרושתי, בפאבריק צענסטוחאוו, על ידי קאמיסיינער שלהם, פעם אחת קרה שהזמנתי סכום הבילות צ"ג ושלחו לי רק מעט.  ואחר שעלה מחיר הצ"ג חדלו לשלוח לגמרי, והוכרחתי לקנות בוילנא במחיר היוקר, וכשהורד המחיר וחזר כמקודם, אז שלחו לי המותר.  ועלה לי הפסד בסך ארבע מאות רו"כ, לזאת כאשר שלחתי הסכום המגיע לפאבריק נכיתי 400 רו"כ, מה שהפסדוני, בזה שמנעו מלשלוח בזמן היוקר, וכאשר עבר הסרסור הנ"ל דרך ווילנא, בקרני בביתי, ואמר לי: בל תחשבו שמניעת המשלוח היתה מפני היוקר, ח"ו, מליוני פירמא כזו לא תמנע מלשלוח אף אם עלה המחיר כפלים, רק מפני קלקול המכונה שהוצרכה לתקון, שנארך התקון חדשיים ולא הי' סחורה מן המוכן, ולזאת הציגו הסך 400 רו"כ שנכה כבודו על חשבוני, והורע לי הדבר, שבעבורי יסבול איש לא אמיד 400 רו"כ, ונמלכתי בדעתי אף שלא הי' אז ביכולתי לתת לו ה-400 רו"כ אמרתי לו שיציג עלי המחאה על 400 ר' למשך שני חדשים, וכך הי' ששלמתי הסך 400 שלא יפסיד הסרסור על ידי, הלפי משורת הדין שעשיתי עמו, נכנס בלבו, וחשב במה יוכל להכיר לי הטובה שעשיתי עמו, ולהשיב לי טובה תחתיה? וכאשר בא להפאבריק דפדף את פנקס ההזמנות, לראות אם בכל פעם משלש וארבע שנים שהזמנתי שם הזמנות, אם מלאו בכל פעם לשלוח לי כל ההזמנות, ומצא בהרבה פעמים שלא מלאו כל ההזמנה, ובשלשת השנים נצטרפו כל החסרים לערך חמש מאות אגודות, והשתדל לפעול אצל הפאבריק להשיב לי כל האגודות צ"ג, על מחיר שהי' אז בעת ההזמנות, והי' יותר מרו"כ ריוח על כל אגודה, ממחיר הקודם על מחיר דהשתא וקבלתי כל החמש מאות אגודות באיזה פעמים, ולא די שהושב לי הארבע מאות רו"כ שהפסדתי, אלא הרוחתי סכום הגון, ואמרתי, זהו האיש שראוי לשבח שאינו שוכח הטובה שעושין עמו, והוא משתדל להכיר הטובה ולהשיב למטיביו, ילמדו ישרים דרכו.

בנסעי בערב שבת ברוסיא למקום שאין רשות ליהודים לגור שם, כי אם ליוצאין מן הכלל, ונתאחרה הרכבת וירדתי בתחנה אחת ולנתי בשבת במחלקה ראשונה (פערוי-קלאס) והתפללתי ואכלתי שם, ובא כומר ושאל למשרתי התחנה מה טיבו של יהודי ללון פה? ואמרו לו שהוא אינו רוצה ליסע בשבת והתקרב הכומר אלי ודבר אתי באהבה, ובמוצאי שבת חכינו על הרכבת, וישב אצלי איש חיל, ובקש לסייעני לישא את המזודה שלי, ולא הנחתיו עד שהפציר בי ונתתי לו, והלכנו מעגלה לעגלה, ועל כל עגלה אמר שפה אנשים צפופים, עד שהגעתי לעגלה האחרונה ורץ עם המזודה שלי לאחורי העגלה, ששם אין איש, שרצה לגזול המזודה, והתחלתי לצעוק: הצילו! הצילו! והשליך את המזודה וברח, ואמרתי בלבי שזהו שאמר מלכנו משיח ה': ה' לי בעוזרי, רבש"ע הצילני מאנשי מרמה, שמראים עצמם לאנשי חסד, ובאים לעזור אותי ובאמת כונתם להרע לי, כמו החיל הזה שבא לעזרני, ולגזול אותי.

פעם, נסעתי ברכבת וישב אצלי קצין עם גבירתו, והגיעה עונת המנחה, ועמדתי על מקומי והתפללתי שמו"ע, ושמעתי שאמרה לו, זהו יהודי השומר את דתו, והי' שם במחלקה הראשונה גענעראל זקן, וישב יחידי ונכנס במחלקה השלישית שלנו, וישב אצלנו ונדברנו יחד, ובתוך הדברים ספר לנו הצלחה: שניקאלי הראשון בנסעו לעיר אחת, בקרה המלכה בבית הספר (גימינאזיא) ונשאה תלמידה אחת חן בעיניה, עד שנפלט מפיה: "שאל איזה מתנה אתן לך" ושאלה ונכנסה המלכה בחדר המלך בשחוק עצום, עד שלא יכלו להשקיטה, ושאלה המלך מה טיבה של השחוק? והשיבה: כאשר אמרתי להתלמידה, שאל איזה מתנה אתן לך, הי' לה לשאול דבר חשוב, ושאלה: בהיות כאשר החתן המיועד לה עובד בקאדעצקין קארפוס, והחוק הי' בעת ההיא להתגלח אף השפתים והוא יש לו שפתים (וואנצעס) הנאות בעיניה, בקשה שיתירו לו לישא השפתים (וואנצעס) כשמעי זאת חשבתי, שגם מאתנו מצחקים מלאכי השרת, שגם מלך העולם אומר הרחב פיך (שאל כל חפצך) ואמלאהו (בדברי תורה כתיב), ובקשתנו העקרית הם דברים טפלים, עושר וכבוד, כדי שנוכל סטראָיען די וואנצעס (כפתגם ההמוני).

פעם אחת בנסעי ברוסיא ולא היו בוואגאן יהודים, כי אם אני וגברת אחת גרמנית, וכאשר הי' לי ככר לחם שיפון (קארענע ברויט) בקשה ממני לכבדה בפת לחם וכבדתיה, והורע הדבר לאיזה רוסים אנטיסעמיטין על שיש לה עסק עם יהודי, והרגיזו אותה בדבריהם, וענתה להם: לא מפני שהתאויתי ללחם שיפון אלא שאני אוהב את היהודים, ועלתה חמתם יותר, ואמרה עוד להרגיזם, שבעלי אומר שדת היהודים נאה מאד... מובן שעלתה חמתם עליה עד... והתחילו להתוכח אתה, עד שקצרה ידה להשיב להם, ופנתה אלי שאהי' לה לאחיעזר ויראתי להכניס ראשי בין חיות טורפות, ועניתי לה: אני נוסע עם הפראבין שלי לבתי מסחר, ופעמים אני פוגע בבית מסחר, אחד שמראה את סחורתו, ואני רואה שסחורתו גרוע מאד, אין מן היושר והנימוס, לומר חסרונות על סחורתו, אבל אחר שהלך משם, רשאי אני להראות את סחורתי, וממילא יבין הסוחר, מה בין סחורתו לסחורתי, כן הענין שלנו, אתם מתוכחים בענין דתי, שטוב סחרה מכל סחורה, אין מן הנימוס שאגנה סחורת מי שהוא, רק הרשות בידי להראות לכם סחורתי, הדרכי נועם ונתיבות השלום, שיש בתורתנו, וממילא תבינו עם מי האמת והצדק.

וכאשר באתי להדפיס ענין זה במ"א הזגרני ח"ד, ובכדי שהצנזורי' לא ימחוק, כתבתי שם שהוכוח הי' בין פרסים, קחנו משם וינעם לך.

בשנת תרע"ג במרד כנגד ניקאלי השני, סבבה ההשגחה שנסעתי לעיר המלוכה שהוצרכתי למניסטער הפנימי, בענין משפחתי, ולא שם לבו לבקשתי, ונצטערתי מאד, ונזדמן שהיתה אכסנאי שלי בבית ירא אלקים המחבר "הפעמון" הזרגני, ונודעתי שאחד ממכתב-עתי דשם, לעג על איזה דברים שכתב שם, וליצנות אחת דחה כל הדברים שבהמחברת, ולקחתי רשות מהמחבר להסיר משם הדברים שיוכלו הליצנים ללעוג עליהם, והוספתי במקומם דברי השכל נעימים לחזוק האמונה, והדפסתי אותו מחדש, וחברתיו לעשרים חלקים מ"א שלי, ועתה הוא ספר יקר.

בראש השנה התפללתי שם בבית כנסת הסוחרים, אחר התפלה הוציא אחד המתפללים אנחה מקירות לבו, אמרתי לו הנביא אומר: היום קדוש לאדונינו אַל תעצבו, אמר לי: יש לי בן להכניסו היום בבריתו של א"א, והד"ר המוהל דורש כסף הגון בעד הנתוח הזה, ואין בידי ליתן, אמרתי: רבותי, לכו אתי ואמול את הילד, והלכו אתי ומלתיו, ונפחתי רוח חיים בהמשפחה.

איזה שנים קודם המלחמה, נסעה אשת נעורי ללאדז עם צרור כסף התלוי בכיס בצוארה, והרגישו בה איזה מאנשי בליעל, וקודם כניסתה לוואגזאל הלאדזי שתמיד שם רוב עם צפופים, הכוה במזודת נסיעה על ערפה, עד שנפלה ונתעלפה מכאב, והכניסוה לאולם התחנה, והרוצחים שדדו את כספה, וכאשר הקיצה מהתעלפותה והרגישה בהגנבה, התעלפה שנית, ומחר קבלתי דעפעשע, שאשלח עוד איזה מאות רו"כ טעלעגרפית, סוף דבר שבאה מהנסיעה חולה ובלא זכרון, כי ההכאה החזקה על העורף קלקל עצב הזכרון, ולא ידעה לקרוא אותי בשמי, ומהשני מאות רו"כ ששלחתי נתנה רק דמי קדימה על כל מין סחורה והקוויטין  נשלח ע"י בנק, מובן לכל, הדוחק והצער שהיה לי, שהייתי צריך ללוות כסף לפדות הקוויטין מהבנקים וגם הגיע זמן פרעון להגמ"ח שלויתי שהוליכה עמה, ואני יושב בפחי נפש וחושב מה לעשות.

נגש אלי היועץ הידוע, ונטל חלק בצערי, ואמר לי: מצבך עגום מאד, כאשר לא תשלם הגמ"ח בעתם, אזי תפסיד נאמנותך, ואיך תשיג גמילות חסדים לפדות הקוויטין, לזאת איעצך: כאשר מצבך העגום אינו ידוע עוד בהעיר, לזאת לך וקבץ חומר הדרוש לבית חרושתך, מכל סוחרי החומר, והודיע לסרסרים שיביאו כסף בהלוואה, וכאשר תקבץ איזה אלפים רו"כ מחמרים וממזומן תוכל לפדות כל הקוויטין ולשלם כל הגמ"ח, וכאשר יגיע זמן פרעון הראשון מהמזומן שהביאו לך הסרסורים, אזי תעמוד מלשלם, (פשיטת הרגל) ותפרסם הסבה שהיה לך ששדדו מרעייתך סך גדול, וכאשר תשלם 50% תהיה סוחר נכבד, ותרויח עוד איזה סך.

לשמוע עצתו היפה, רחפו עצמותי, בזכרי דברי אבי ז"ל, דין פרוטה כדין מאה, ומה אעשה? אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, ויען שפחדתי אולי ינצחני היועץ, מהרתי והודעתי להמלווים ולסוחרי חומר, שמצבי רע מאד... ולא יאמינו לא, שום הלוואה ושום חומר, רק בקשתי מהבאנקים: שכאשר יבא פרוטעסט מאיזה קונה, שיודיעו לי ויקבלו ממני לפרעון שטרות קטנים על ששה חדשים בלא רבית, ועשו כן.  וכאשר בא שעת הפרעון מהשטרות, אם הייתי יכול לשלם כולו טוב, ואם לאו קבלו מחצה או שליש ועל הנשאר קבלו שטר על ששה חדשים בלי רבית, וזה נמשך איזה שנים, עד שיצאתי מהלחץ, וכאשר נשארתי חייב לאיזה סוחרים והמה נתגלגלו עמה לפלטאווא, ואחרים למאסקווא, ואז כאשר איזה סוחרים החזירו לי את שטרותי שם ובקשו שאשלם מחצה ומחצה הם מוחלים לי, ושלמתי המחצה וכאשר עבר איזה שנים והצלחתי שם, הבאתי להם המחצה השניה, הביטו עלי בתמהון, ואמרו שעל פרעון זה צריך לברך שהחינו.

וכאשר נסעתי למאסקווא לאספה רבה שהיתה שם אחר נפילת הצַאר, הולכתי בידי כסף ושלמתי לשני הסוחרים גדולים שנתגלגלו שם בעת המלחמה.

הסעזאן החרפי היה עת דחוקה לבעלי החרושת הזעירים, שהחומר החרפי עולה ביוקר, וכאשר בעזר השם הכנתי כל החומר הדרוש ונעשה סחורה, צפיתי בכליון עינים אל הקונים הגדולים שיבואו, פעם אחת זכיתי לראות בביתי, מנהל של בית מסחר גדול בראסטאוו, שהיה מזמין אצלי הזמנה הגונה ואורו עיני, אבל היה זה בערב שבת, ועד שהתמהמה בבית החרושת לבקר כל מין ומין ועד שנכנס לביתי שהיה סמוך לפאבריק וישבנו לכתוב הזמנתו, הגיעה שקיעת החמה ואשתי התחילה להדליק נר שבת, אז סגרתי הפנקס, ואמר לי המנהל הלא לא כתבנו כל ההזמנה? ואמרתי לו, הגיע שבת, ואני אבא למלונך במוצאי שבת ונגמור הענין, אמר לי אני צריך ליסע בבקר למאסקווא, ומוכרח אני לגמור ההזמנה היום, אמרתי לו זה ענין השייך לך, אבל אצלי יום שבת קודש ואין לעשות בו שום עסק חול, והלך ממני וגמר ההזמנה אצל אחר, ונשארתי בדוחק גדול, לפרוע השטרות בעד החומר שלקחתי בהקפה ולשלם להפועלים.

אני הייתי רגיל תמיד, כשסוחר אחד או אחדים פשטו לי את הרגל, או כשהיה לי בשביל קדושת שבת הפסד כמו במעשה זו, שהפסדתי הזמנה הגונה בשביל קדושת השבת, הייתי אומר: רבש"ע, אתה לא הרשית לעשות מסחר בשבת, ואתה לא הרשית להתקוטט ולריב עם שום איש בשביל ממון (אם לא גמלך רעה היינו שהחטיאך), וכאשר אחי שהוא בנך, עשה לי עול, בכן עליך לשלם לי ההפסד, והאמנתי שבודאי ישלם לי במשך הזמן, אף שאינני רואה, אבל בפעם הזאת ראיתי בעיני תשלומיו בבירור, בבקר לא עבות כשקמתי משנתי אמרה לי המשרתת שהסיוועטניק (המבקר את רשיונות למסחר) בא, אמרתי לה המבקר יבוא רק בעת שהפאבריק ובית המסחר פתוח, אמרה לי, שהוא הסיוועטניק וכשבאתי מביהכנ"ס לאכול פת שחרית, בא איש רם הקומה ובעל בשר, אמרה לי: זהו הסיוועטניק שבא בבקר, שאלתי בשלומו ובקשתיו לישב, ושאלתיו מה חפץ אדוני? ואמר לי, שהוא מחזיק בית מסחר גדול בראסטאוו מכל מיני סחורה גלאנטעריי, אבל גרבים פשוטים לא החזיק מעולם, וכאשר בבתי מסחר אחרים מחזיקים גם מין הפשוט, חקר, איה המקור למין זה? ואמרו לו בווילנא, וכאשר באתי­–אמר–תחנה קרוב לווילנא, שאלתי להנוסעים: מי הוא בעל בית חרושת לגרבים ישר באדם, שאוכל לעשות אצלו הזמנה? אמרו לי: אלפס הוא איש ישר, המנהיג בית מסחרו באמונה, וכאשר הרכבת באה שעה 5 ואינני צריך למלון, כי אסע תיכף לביתי, שאלתי למעון כבודו, ומצאתיו ישן, וטיילתי ברחוב, ועתה הראה לי סחורה, והראיתי לו, ועשה הזמנה הגונה מכל מין ומין, לשלוח לו בשני פעמים, והניח קאטערינא על השלחן לדמי קדימה, ואמרתי כי גם זה נכלל בתשובת התנא להמטרוניתא, כי עסק הקב"ה לזווג זיווגים, כי זיווג לו בהרכבת איש המכיר אותי לסוחר הגון, ושלחתי הסחורה תיכף והקוויט שלחתי ע"י הבאנק וקבלתי הכסף, ורווח לי מן המיצר, ומאז היה קונה שלי תמיד.

וגם מה שהפסדתי לכאורה מהמנהל הנ"ל בשביל השבת, לא היה הפסד לחלוטין, כאשר אומר לכם, כי בשנה השניה שהייתי בדרך קבלתי מכתב מאשתי שבא שוב בערב שבת, בעת שהלכה להדליק נר שבת ולא קבלה ההזמנה, והזמין בפאבריק אחר, ובשנה השלישית שהייתי בראסטאוו, טרם שנסע המנהל לווילנא נתן לי ההזמנה שלי ואח"כ אמר לי: אלפס! זכורני שבשביל השבת שלך אבדת שתי הזמנות שלי והזמנתי אצל אחרים, לזאת הנני נותן לך עתה עוד שתי הזמנות שהייתי מזמין עתה אצל אחרים.

ונתאמת לי מה שכתבתי במ"א ופה"ג (פ' נח) ואשנה כאן בקצור: סוחר אחד קטן-המוח היה מחניף את נושא המכתבים, יען שהביא לו לפעמים מכתבים עם המחאות, ורגז על נושא ההזמנות מהבנקים, לשלם השטרות (וועקסלן), אמרתי לו: שוטה, פעוט-המוח! מה תסכון לך חנופת הנושא מכתבים, אם לא תשלח סחורה להקונים, לא תקבל המחאות, אף אם תתן לנושא המכתבים מתנות, כן אם לא תחטא, לחתום שטרות חוב, לא יביא לך השליח מהבנק הזמנות לשלם, כן הדבר אם אנחנו שולחים סחורה לשמים, היינו תורה ומעשים טובים, שולחים לנו על ידי אנשים טובים המחאות לקבל טובה, כי מגלגלין זכות ע"י זכאי, ואם חלילה אנחנו שולחים עונות ופשעים, שולחים לנו חזרה צרות ופגעים ומגלגלין חוב ע"י חייב כמ"ש בתוספתא על פסוק ונפש כי תחטא (עונשו) ושמעה קול אלה, א"כ שטות הוא להחניף את נושא המכתבים ולהתרגז על מביא ההזמנות לשלם השטרי חוב, כתשובת עקביא בן מהללאל לבנו: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".

כן כאשר באה ידיעה לבנק הממלכתי, שנפרעו השטרות או שנפדו הקוויטין שנתתי על אינקאסע והחק הוא, שביום שבאה הידיעה צריכים לכתוב בהפנקסים ולא ישלמו עד למחר, פעמים אחדות קרה שבאה הידיעה בערב שבת ולא יכולתי לקבל הכסף עד יום ב', נסיתי לבקש את המנהל שיפרעני היום ונאות לדבר, וכשראו אחרים בקשו ג"כ שיפרע להם היום, והשיב: אלפס לא יבא בשבת לקבל הכסף, לזה צויתי להפקיד שיכתוב בהפנקס ויתן לו כרטיס, ואתכם מכיר אנכי שבאתם בשבת, לא תשיגו הכסף עד למחר.

שנים אחדות קודם המלחמה, נסעתי בחצי אלול לעיר אדעס, לסוחר אחד שקנה אצלי בסך הגון כנגד שטרותיו, ופשט את הרגל, וחשבתי, אין אדם מעיז פנים בפני בעל חובו, ויתן לי לפחות 50%, אמנם הוא חשב אחרת, לא לפרוע אף פרוטה אחת, והחליף שֵם בית מסחרו על שם חמיו, שלא אוכל להגיש שטרותיו לבית המשפט, והוליכני שולל בתרוצים שונים, שמחר יסע על יריד גדול וימכור סחורה ויתן לי, וכן פעם אחר פעם, עד שנמשך הדבר עד אַחרי סכות, הקוראים יכולים לשער גודל צערי, שעזבתי בית חרושת ובני ביתי בימים הנוראים ובזמן שמחתנו, ואני מתגורר במקום שאין לי קרוב וגואל ומחכה לשוא.

ובכדי להפיג צערי, דרשתי אז בכל ימי הסליחות ועשרת ימי תשובה בבתי כנסיות שונים, שלא עמק"פ, באמרי, אולי בשביל זה בלבד, טלטלני השי"ת טלטלה גבר, כי רגלוהי דבר נשא ינון ערבין בו לאתר דמתבעי (להפיח רוח חיים בעצמות יבשות) תמן מובילין יתי' (סוכה נג).

בשבת שובה אמרתי לדרוש בבית כנסת גדול שילשני-שול) קודם תפילת מוסף, ויען ששם המנהג, שלא יהין שום איש לעלות אל הבימה בלי רשות הגבאי, הלכתי בין כסא לעשור לביהכ"נ ההוא, שאז ישב הגבאי בין מנחה למעריב (לגבות שכר המקומות והעליות), ליקח ממנו רשות לדרוש, וענה לי בטוב טעם, היות שאיני מכיר את כבודו, אם יודע לדרוש לפי המקום ולפי רוח הזמן, רצוני שנעשה הפסקה רבע שעה בין מנחה למעריב, וכ' יטיף, וכאשר תיטיב בעינינו נאומו, אבקשו לבא להתפלל, ואתן לו מקום ועלי', נעתרתי לבקשתו והטפתי עשרה דקים והוטב בעיניו, ובשבת, אחר הכנסת סה"ת להיכל, אמר להש"ץ לחדול מלומר הקדיש שקודם מוסף, עד שאגמור נאומי שנשא חן מאד בעיני הצבור המודרני.

בראשון לחג הסוכות שחל בשבת, רציתי לדרוש בביהכ"נ מלביש ערומים (חסידים עשירים) וכאשר לא ידעתי את הגבאי ומעונו, הלכתי אל הרב לפינה הזאת, וקבלני בכבוד.  ואמר שמכיר אותי ע"י ספרי מעשה אלפס, ומשתוקק ג"כ לשמוע הטפתי, ואמר לי שאבא להתפלל ואחר הלל יודיע להגבאי ובודאי יַרשני לדרוש כחצי שעה קודם קריאת התורה או קודם מוסף.

באתי לשם, והשמש נתן לי מקום וספר לעיין בו, כי אני התפללתי קודם, אחר ההלל ראיתי שהרב נגש להגבאי ודבר עמו אודות בקשתי, והרגשתי שהגבאי לא נענה לו, והרב הפציר בו, ושמעתי תשובת הגבאי בקול "פה אין דורשין"! ואולם הרב לא חדל מלהפציר בו עוד, באמרו שאני יוצא מכלל דרשנים, ונגמר הדבר בתשובתו של הגבאי בקול רם, שגם הרבי (הגוטער איד) אינו דורש בביהכ"נ אלא בסעודה שני' או שלישית, ובזה נגמר הענין, ונגש אלי הרב בלב כואב באומרו, השתדלתי מאד אבל לא עלתה בידי.

הצטערתי מאד על בזיון הרב יותר מצערי, כי איך מלאו לבו להשיב פני הרב ריקם, אבל מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו, חשבתי לצאת מביהכ"נ אבל נמלכתי שאין זה מן הנמוס, וישבתי עד אחר תפלת מוסף בלב נשבר, קודם "עלינו" נפל במוחי רעיון, ובעוד שכמה מהצבור עומדים אצל הפתח לצאת, דפקתי על העמוד (שטנדר) ואמרתי בקול רם: רבותי! ראיתי בעתון דבר מענין מאד מאד, וזהו; אמש בא לפה אדונינו המלך וששה מרואי פניו (מניסטארין), באולם הרכבת (וואגזל) הי' שקט, כי לא הרגישו בם, רק אני הרגשתי בם, והרהבתי עוז בנפשי לשאול לספירות העליונות מה זאת? וזכיתי לתשובה אמיתית, כל הצבור וגם אלו שעמדו כבר אצל הדלת חזרו וסבבו אותי, לשמוע הפלא הזה.

אני ממשיך, בטח תשאלו מי אני שהעיז לשאול שאלה לשרי המלוכה ולזכות לתשובתם הנעימה? אומר לכם: בעירי וילנא יש פתגם המוני "מי שיש לו שנים עשר בנים זכרים (שהוא דבר פלא) נושא חן בעיני הממשלה לפוטרו מעבודת הצבא", גם אנכי יש לי ב"ה שלשים בנים, ועוד מעלה יש לי, למצוא חן בעיני המלך, שאני מורה ותיק לבן המלך, זה ארבעים שנה, שלא ע"מ לק"פ, לזאת יש לי חן בעיני השרים, וגילו לי ענין פלאי הזה, הצבור הביטו בעיני בפה פתוח, וגם הגבאי הביט בעיני בהנאה מרובה, מה שלא הרשה לי להטיף, כי מי יודע מה היה נואם מבולבל המוח כמוני.

ואני ממשיך, מה לי לצער אתכם, אגלה לכם חידתי, קריתי בעלה בסדור נהורא, כי אמש בא לפה אדונינו דוד המלך עם ששה מרואי פניו, והם אברהם יצחק יעקב משה אהרן ויוסף (האושפיזין) הבאים לבקרנו בחג הסוכות, ותמהתי מה יום מיומים? מדוע לא יבקרונו האורחים היקרים האלו בחג הפסח ובחג השבועות? והייתי משתוקק מאד להבין פשר דבר, והנה החכמה אומרת "יגעת ומצאת תאמין", ה' יתן חכמה, ונפל ברעיוני טעם הדבר קרוב לאמת, ומה המה השלשים בנים שיש לי? הגבהתי הספר שעיינתי בו ואמרתי, זה ספר תולדות אדם! החבור נקרא בן המחבר, מעשה ידיו של אדם הם בניו ובנותיו (שבת לב), תהלה לא-ל שעד עתה חברתי שלשים ספרים, "מעשה אלפס", בטח אתם מכירים את בני, אבל את האב אינכם מכירים עוד, ואני המלמד תורה לבני בכורי ישראל זה ארבעים שנה בלא שכר, ואיזה שנים שקבלתי שכירות, ידוע לכל שחלקתי זה לשכר למוד עבור בני עניים.

ואם תשאלו: אם דרשן אני, למה לא הלכתי בדרך המלך, ליטול רשות מהגבאי ולעלות על הבימה לדבר דברי? אענה לכם רבותי; הספר שנתן לי השמש לעיין בו, הוא ספר ויקרא עם ספרא, ועיינתי בו בסדר פרשתנו: שור או כשב או עז כי יולד, ובאר הספרא כי "יולד" פרט ליוצא דופן, שהוא מום בבהמה הפוסלו מהקרבה, ושאל הספרא, מה ענינו לכאן? הלא ראוי לכותבו בפ' הקודמת במומי בהמה (שור או שה שרוע וקלוט), ומתרץ, כי אילו הי' נכתב מום דיוצא דופן בפ' הקודמת, היינו טועין לומר, דגם בכהן המקריב פסול יוצא דופן לזה נכתב פה שור כי יולד פרט ליוצא דופן, אבל באדם כשר יוצא דופן.

ואני ממשיך: גם אנכי הי' לי באמת ללכת בדרך המלך, היינו ליטול, רשות מהגבאי, אבל משום שהגבאי הי' הפעם מקשה לילד, וכל ההפצרות של הרב לא הועיל, ושלדעתי אין זה מן הדין והנימוס, להשיב פני רב ריקם, הוכרחתי לילך מן הצד כמו יוצא דופן, ובאדם הלא קרינו בפרשת היום שכשר יוצא דופן? פני הצבור נהרו מנחת והגבאי הוריד את חוטמו.

ועתה אבקר תשובות הגבאי: א) מה שאמר; פה אין דורשין (דא זאגט מען ניט) דנתי אותו לכף זכות, כי אמרתי בודאי אחר התפלה ילמדו פרק משניות ולמה יבא אלפס לבטל ת"ת דרבים, הדין עם הגבאי, אבל כעת שאני רואה שאחר התפלה מהרתם לשוב לבתיכם, מה זה, פה אין דורשין! אם לא בביהכ"נ איפה המקום לדרוש? על הבולוואר! בואו אתי על הבולוואר, ואדרוש לכם דרשה נעימה, לכבוד זמן שמחתנו, – ותשובתו השני': מדוע לא ידרוש הרבי? מה תדמיוני להרבי? המדרש אומר: שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע? (כשהרוח, נושב) והגפן והתאנה אין קולם נשמע, והשיבו: פירות הגפן והתאנה זהו קולם אבל אם אנחנו לא נהמה מי יזכור שמנו, כן הדבר הזה, כאשר הרבי בא לעיר קולו נשמע בפי העם: הרבי בא! הרבי בא! ונשמע גם קול בורא פרי הגפן, אבל אני כאילן סרק לפני הרבי, אם לא ארים קול בהטפתי, מי ידע כי בא אלפס לעיר! סוף דבר, הצבור התרעמו על הגבאי ובקשו לקורעו כדג, והגבאי ענה בקול: אני מרשה, אני מרשה, וצוה על השמש להכריז; שבערב יו"ט שני יתפללו מעריב שבע וחצי, ומשש עד מעריב ידרוש הרב אלפס, ודרשתי שם בערב ועוד שני פעמים בימי חול המועד, ובארתי להם ענין זמן שמחתנו וענין שבע אושפיזין תמצאנו בחבורי מעשה אלפס חלק "סוד קיומנו" ע"ש צד 50 ותמצא נחת.

בביהכ"נ אחר רציתי לדרוש בחוהמ"ס, ובאתי , ובעת קריאת התורה ליטול רשות מהגבאי, ושמעתי שהקורא הטעים ארבע פעמים מלת "לפרים" (ומנחתם ונסכיהם לפרים) מלעיל (הנגינה על הפ'), לאחר התפלה לחשתי באזנו, כמדומה לי שהנגינה מלרע (על הר') וענה לי ברוגז, לכו עם הדקדוק שלכם! והרגשתי שמהמזרח התנגדו שאדרוש, כעת אני מבין, (אמרתי לאחדים ממכירי) טעם ההתנגדות, יען שאצליכם פרים מלעיל, ההלצה השנונה הזאת נתפשטה ברבים והיתה להלצה עממית.

בעיר אחרת, באתי פעם בין מנחה למעריב, רוב העם עסקו בדברים של מה בכך, ואמרתי להשמש שירשני לדרוש שלא ע"מ לקבל פרס, וענה בקול: פה אין דורשין! אחר התפלה עליתי על הבימה, ואמרתי רבותי! אני חייב לכם תודה שגרמתם לי שמחה רבה, כמאמר החכם "אין שמחה כהתרת הספיקות".

זמן רב התקשיתי על המדרש בפסוק "אני קהלת הייתי מלך בירושלים" שאמר; שהאשמדאי (מלך השדים) השליך לשלמה מירושלים למקום רחוק מאד והיה הולך וצועק ברחובות; אני קהלת כו' וחשבוהו למטורף, והוקשה לי היה לו לילך לבתי מדרשים ולדרוש, והיה העם מכירין אותו שהוא החכם מכ"א, והיו מושיבין אותו לירושלים למלכותו? ואתם רבותי תרצתם לי הקושיא החמורה הזאת – האשמדאי השליכו למקום שאין רוצים לשמוע בקול דרשן ובכל ביהכ"נ שבא ורצה לדרוש, נתן השמש עליו בקולו "פה אין דורשין"!

בבואי לעיר ראסטאוו (על נהר הדאָן) לרגל מסחרי, שמעתי מתלחשים זה אל זה; אלפס בא, בטח נשמע דברים טובים בין מנחה למעריב, כאלה אני שומע ברוב מקומות נסיעתי והיתה אז פ' קדושים ועמדתי על הדיוק הידוע, מדוע בפ' יתרו נכתב לא תגנוב בלשון יחיד וכאן נכתב בלשון רבים "לא תגנובו"? יען שלא תגנובו מדבר בגנבת ממון ונעשה בזה רוב פעמים שותפות, ראובן גונב ושמעון קונה הגנבה מהגנב, והרחבתי הדבור בזה, שהקונה מן הגנב גרוע יותר מן הגנב עצמו, כי לבד מה שהנגנב סובל מזה, סובלים מזה כמה סוחרי השוק, שאינם יכולים למכור סחורתם מפני התחרות שותפי הגנבים שמוכרים בזול, מפני שעולה להם בחצי שוים, והמה מזיקים לכל סוחרי השוק, ויש משותפי הגנבים שנראים בעלי בתים נכבדים עומדים במזרח, ובהשכמה מביאים הגנבים להם את המציאה המתועבה הזאת.

אחר הדרשה אמרו לי אחדים ממכירי: בן ציון! עמור עצמותיך! כי קלעת אל המטרה, ישנם כאן אנשים שנראים כנכבדים[18] והם שותפי הגנבים, אם באמת קלעתי אל המטרה (השבתי להם) אחשוב למחר אי"ה לחזור בענין זה ביתר ביאור והתלהבות, וכדאי לי להשיג מכות חדרי בטן ובלבד שאבער אף חלק קטן מהתועבה הזאת (עיין מעשה אלפס הזרגני ח"א פרק אמציאה פון אגנב ותרוה נחת).

בנסעי לרגל מסחרי באתי לעיר פלונית, שהיו שם טחנות גדולות ובעליהן לא היו זהירים בקדושת השבת והטפתי להם מוסר, ואמרו לי אם שתי הטחנות שבעליהם נגידים מחרדי החסידים ישבתו בשבת גם אנחנו נשבות, ושאלתי שם באיזה אופן אוכל להשפיע עליהן? ואמרו לי אם אוכל לנסוע אל האדמו"ר ר' שלום בער זצ"ל הליבאוויצי, ולבאר לו את החלול השם שיש בזה, בטח הוא ישפיע עליהם ותעשה בזה תקון גדול.

ובנסעי בסוף חודש אלול על יד עיר סלאוויאנסק, ששם ישב הרבי בעונת הקיץ, ירדתי להיות בראש השנה אצל הרבי והתעניתי שם ככל החסידים הלא אמידים, ובערב ר"ה ובשני ימי ר"ה לא יכלו לדבר עם הרבי רק לשמוע נאומי החסידות שלו ככל תלמידיו, אמנם בצום גדלי' רציתי לכנס אל הרבי, ועמדו רבים בתור גדול, עד שלא הי' באפשרי לכנס, אמרתי לנסות לכנס בבית הגברת הרבנית, אולי מכרת אותי ע"י ספרי מעשה אלפס! וכן עשיתי כאשר הזכרתי לה שאני בעל "מעשה אלפס" חרדה לקראתי ותשאלני מה חפצי? ואמרתי לה, חפץ אני לראות פני הרבי, בדבר ענין גדול, מיד נכנסה לחדר הרבי ולא עברו עשרה דקים עד שהכריזו בשמי, אלפס! נכנסתי לחדר הרבי ונתן לי שלום ובקשני לשבת, ויען שהדין הוא אין מסרבין לגדול, ישבתי אף שהוא עמד, ודבר אתי ארוכות וקצרות, אודות הענין שהצעתי לפניו, אבל כנראה הוא חכה לעת המוכשר לדבר עם בעלי הטחנות, ובתוך כך נתקיים מאמר החכם "כמה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון" והבאלשעביקין תקנו כביכול את הדבר לדאבוננו.

 

פרק ששי

ששת השנים שהוטלתי טלטלת גבר בפלטאווא תחת שלטון קערענסקי והסוביטים.  תרע"ו – תרפ"ב

כשהתחילה המלחמה ונתקרבה סמוך לווילנא, שלחתי חלק מסחורתי למינסק, וכאשר שלחתי איזה "אינקאסעס" להבנק המינסקאי ולא השגתי שום תשובה, אמרתי אסע למינסק ליום אחד, וכאשר באתי שם מצאתי שהמנהל חולה, ועי"ז אין סדרים בבנק, וחכיתי שבוע שלם ועד שבא המנהל כבשו הגרמנים את ווילנא ונעשה חומת ברזל בין ווילנא למינסק, ואני ורבים אחרים שנסעו לטריעסט בשביל אתרוגים נשארנו נגד רצוננו במינסק.

עומדת לנגד עיני התמונה המעציבה, כאשר גזר שר העיר שיפתחו היהודים את חנויותיהם בראש השנה ויו"כ איזה שעות, באמרו: שאנשי חיל הרוסים הנצבים במינסק, אם לא ימצאו לקנות הדרוש להם, יעשו פוגרומים ביהודים והנה היהודי שיצא ביו"כ מביהכ"נ ופתח את חנותו ודמעות על עיניו, אם החיל קנה ממנו למשל בעד 5 או 10 קאפ. ובקש עודף משטר רו"כ, היה היהודי אומר אליו, לך לשלום ומחר תשלם לי, או כשקנה הרבה דברים בעד כל השטר ורצה שהיהודי יתן לו חשבון, אמר לו, הסחורה נתתי לך והחשבון תקבל למחר, כדי למעט חלול הקודש ככל מה שאפשר.

וכאשר חכיתי עד אחר חג הסוכות וראיתי שלא נשתנה המצב לטוב, נסעתי לפלטאווא, ובכסף שקבלתי מהבנק ומהסחורה פתחתי בית חרושת קטן, וכל השנים שנהל קערענסקי את הממשלה, היו לי ימים טובים והצלחתי במסחרי, וגם כשהבקיע הגרמני גם בפלטאווא ונפתח הגבול בין ווילנא למינסק, בסוף שלש שנים לגלותי לפלטאווא, באו אלי אשתי ושתי בנותי הבחורות, ונתתי את הבכירה לאיש ביד רחבה, כן הרבתי לעזור לכל קשי יום ביד רחבה, לדוגמא:

בא אלי עגלון וגילה לפני צערו, שמתה סוסו ועולה לו 3 רו"כ בשבוע לשכור סוס, ומה ישאר לו? ובכן אלווה לו גמ"ח 150 רו"כ ויקנה לו סוס וישלם לי בכל שבוע השלשה רו"כ בקרן, ויען שלא היה לי שטרות קטנים רק בני מאה, נתתי לו שני קאטערינעס, שיביא לי 50 רו"כ עודף, ולא ראו עיני לא החמשים חזרה ולא השלשה רו"כ אף בשבוע ראשונה, ודנתיו לכ"ז, אולי... ואחר שנתים בא אלי עוד כי נתדלדל שנית (בטח מפני שהי' לוה... ולא ישלם אירע לו זאת) ונתתי לו עוד 25 רו"כ נדבה.

וכאשר נתפרסם שמי בפלטאווא, כי נהגתי שמה כמנהגי בוילנא להטיף בכל שבת בבוקר באיזה ביהמ"ד ולא עזבתי מנהגי זה גם פה, ובכל העשרה בתי מדרשים דרשתי פעם בזה ופעם בזה, וכאשר נתפרסם גם זאת בעיר שאלפס יהודי טוב, בא אלי עגלון שני והתאונן לפני שבחורף לא יוכל ליסע בעגלה עם אופנים, ויצטרך "שליטין" והלכתי עמו וקניתי לו שליטין, וגם הוא לא שלם אף פרוטה, אמנם לא שמתי לבי לזה, כי השי"ת שלח לי עבור זה ברכתו במעשה ידי.

אחר שלש שני החופש, כבשו הסוביטים את הארץ, וכאשר ראיתי את הרציחות והגזלות שעשו, שהרגו נפשות נקיות רבות וסגרו את כל בתי מסחר ולקחו את הסחורה ואמרו שישלמו קרן עם רווח פעוט, ובסוף לא שלמו אף פרוטה מהקרן, וגזרו שכל מי שיש לו סחורה בביתו ישלח להם רשימה מה שנמצא בביתו, וגם אני המצאתי להם מה שהיה לי, ואחר שבועיים באו וגזלו מהכל, ולי שחק המזל, כאשר הגישה להם בתי רשימה מהסחורה שהיו לי בבית כתבה שם אלפס (פרצוקט) ודימו לקרות אלערעס, ושאלו מהשכנים איה פה בית אלערעס? ולא ידעו השכנים להשיב, ואני עמדתי מרחוק ושמעתי זאת, וכאשר הלכו, מהרתי למכור הסחורה לקאפעראטיוו והצלתי את טרפי מידם.

לספר את כל הרציחות שעשו תצלינה אזנים: את גופות ההרוגים לא מסרו לקרוביהם שיקברו אותם בקבר ישראל, כי אם קברו הרבה גופות בחפירה אחת על בית הקברות של עכו"ם, ובית חרושת של איש ישר ששמו לעשץ והוא שבק חל"ח ובנו נהל את בית החרושת וגרשו את האלמנה מהיכלה ולקחוה לבית אסיפתם ולשחוק שם בקלפים, ורצחו את בנו יען שלקח בהחבא מעט סחורה, ובזכרי זאת, שהאלמנה הזקנה שכרה לה חדר קטן לדירתה, ובהיותה קרובה למשכני, בקרתי אותה לפעמים לנחמה ולדבר על לבה כי התמוגגה מצער.

קודם הפסח כשאפו מצות בעד העניים, ואזלו העצים מבית האוצר, הלכתי אני ואיש נכבד מהעיר אל בית חרושת גדול מגרבים, שגזלו וגרשו את האלמנה והיתומים, וידעתי שהי' שם בית אוצר עצים גדול, ובקשנו מהמנהל (בחור שובב, לקיים ונתתי נערים שריהם) שימכור לנו איזו קלפטר עצים במזומן וענה לנו בגאוה ושחצנות, אנחנו לקחנו את השלטון בידנו, לכו אין עצים!

נתקיים עליהם פתגם ההמוני: "לו הי' לדבר-אחר קרניים, אזי נגח את כל הכבשים, ולו הי' לחתול כנפים, אזי חנקה את כל הצפרים".

לכסות עינים לא לקחו שכר דירה מבעלי בתים עניים, אבל זה לא נמשך כי אם חצי שנה ואח"ז קצבו לכ"א שכר דירה והוסיפו בכל חודש על שכר הדירה, זוכרני כאשר קצבו שכר דירה על חדרי הקטן והוסיפו בכל חודש וחודש ונתקיים ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכאשר בא הגובה לגבות שכר דירה, אמרתי לו שיתקן בדרי הבית, השיב לי: אין אנו בעלי בתים, כי לא בנינו חצרים, ושאלתי:  אם אינכם בעלי החצרות מדוע תדרשו שכר דירה בחזקה? מובן שנשאר בלא מענה, אמרתי לו: אתה ידעת שאני מטיף ואוכל להמשיל משלים, עתה שמע, משל למה"ד: לאחד ראה לפועל שאכל בתענית אסתר בבוקר, קודם זמן סעודה בשאר הימים, אמר לו, הלא תענית היום, ענה בשחצנות, אני מצד המן, ולמה לי להתענות? בשעת סעודת פורים ראוהו שותה כוס יפה, אמרו לו וכי בן בריתו של המן ישמח על מפלת המן? ענה, כעת אני מצד מרדכי, כן גם אתם, לתקן את התקרה הנכם בני ברית המן, ולקבל שכר דירה נהפכתם לצד מרדכי.  וכאשר הציקתני רוחי ופקעה סבלנותי, אמרתי בביהכ"נ בתוך דרשה אחת, שהאידיאל הבולשוביזי ישר בעיני מאד, (כי קאנטערוואלוציא אחת דתו...) והוא כמו תפור למידתי, תנו לי מלאכה ושכר כמו כל הפרלטארים, כי גם אני הייתי פראליטאר 15  שנים, וגם כעת אני בעל מלאכה, אני סוס טוב ואוכל להוביל משא בהר ובשפלה.  אחר השלמי מלאכתי שש או שמונה שעות כאשר תקצבו, אז אוכל ללמוד ולכתוב ספרים ולהטיף כאַות נפשי, לא כן כאשר רחיים של בית חרושתי על צוארי.

אמנם כאשר אראה הנהגתכם, הציקתני רוחי לומר לכם בקורתי עליה, זה יותר מששים שנה שחלמתי חלום ופותר אין אותו, ובא הבולשוויזים ופתר לי חלומי, וזהו: כאשר התחיל הרבי ללמד אותי חומש, ביאר לי מפני מה נכתב "יום אחד" ולא "ראשון" כאשר נכתב להלן שני ושלישי? וביאר כי מלת אחד מורה שביום ראשון לבריאת עולם, הי' הקב"ה יחיד בעולמו, כי לא ברא המלאכים עד יום שני, ונכנסו דבריו בראשי הרך, וחלם לי בלילה, שאני עומד ביום שני ברקיע ורואה מלאכים עם כנפים, ונדמה לי שהמלאכים מביטים משמים לארץ ואמרו בקורת, מפני מה נברא הארץ הרים גבוהים ועמקים שפלים? הלא יותר טוב היה שתהיה הארץ כדור עגול שוה בכל מקום, והקב"ה שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, אמר, אם רצונכם להשוות הארץ, רדו והשווה, נדמה לי שירדו רבי רבבות מלאכים במעדרות וגם אני ירדתי עמהם, וכאשר התחילו לחפור וראו שיש בעפר האדמה גרגרי זהב ומרגליות, אמרו בלבם למה לנו להשליך עפר-הרים יקר כזה לתוך העמקים, יותר טוב שנשליכם לכיסנו, ונשארו העמקים כמו שהיה, אך איזה הרים השפילו, אמר הקב"ה עלו לרקיע, אני בראתי הרים צריכים להיות הרים וכן העמקים ולא ידעתי פתרונו.[19]

וכעת נפתר לי חלומי, המדרש אומר: שהאדם נקרא "עולם קטן" ובעולם קטן הזה, ברא השי"ת ג"כ הרים (בורזואי) ועמקים (פראליטארי) ורצו מלאכי-האדם (האידליסטין) להשוות, לשדוד הבורזואין ולתת להפראל', ומה אנו רואים? הם חופרים את ההרים ומשליכים עפרות זהב לכיסיהם, הצבור שבע נחת מדברי–, עוד רצח נורא, קבעו יום לשפוט את החדרים והת"ת וקראוהו "יום סוד חדר" וחפשו עליו עלילות, כי חסר נקיות היה, גם הרביים הכו את התלמידים, וגם למודי היהדות כבר עבר זמנם (האבין שוין אָב-גילעבט זייער צייט) כעת הוא עולם חדש, ונצרך למודים אחרים, ודברו על ה' ועל משיחו, ובזו את הנביאים ואת התלמוד כמ"ש בבוא רשע בא גם בוז, ולכסות עינים העמידו כמו בכל בתי משפט, מקטרג וגם מליץ, וכאשר סיים המליץ את דבריו, אמרתי בקול רם, יצקו זהב לתוך פיו על טוב מליצתו אבל רק זהב רותח, ובקשתי שיתנו לי רשות הדבור על עשרה דקים והתנגדו לזה, והחליטו לסגור את כל החדרים ולתקן בתי ספר שלהם (שולעס), הצבור יצא מהאספה בפחי נפש, ואני מרוב צערי צעקתי בקול: השיבה שופטינו כבראשונה! והסר ממנו יגון ואנחה.

וכאשר לא יכולתי להבליג על יגוני, וחפצתי לדרוש בענין זה בביהמ"ד אחד ולא הרשה הגבאי כי היה פחדן, ובביהמ"ד אחר הרשוני, בידעו כמוני, כי הגזרה לא יצאה מהממשלה, כי אם מהנערים השובבים, המתעבים כל הישר, והממשלה אינו מוחה בידם, אמרתי אספר לכם מה שקרה בעיר בשבוע זו, על השוק שמוכרים שם לחם ושם צנורות המים, באו שכורים אחדים והשליכו את הלחם מעל התריסים לארץ ודרסו אותם ברגליהם, וכן שברו צנורות המים, באמרם: לחם ומים האבין שוין אב-גילעבט זייער צייט, יעצט דארפין עסין שעמעצקעס תחת לחם ומאראזינע תחת מים, מה תאמרו לשכורים הללו? וכי אין מהצורך להוליכם לבית המשוגעים? כי הלמוד בחדרים חומש עם רש"י, הוא לחם ומים (לכו לחמי בלחמו, הוי כל צמא לכו למים) לחם ומים לא יצאו לעולם מן המודה.

ועל עלילותיהם על החדרים, שהחדר בבית שדר בו הרב, תנו להרבי שכירות הגונה וישכור חדר יותר מרווח, ועל העלילה שהרבי היה מכה את תלמידיו? הראו לי איזה בעלי מומים יצאו מהחדרים, מהשולעס שלכם יצאו בעלי מומים ופצועים, שלא ידעו פסוק מתורת ד'.

בתי הצעירה, היתה מלומדת וחכמנית, והציעו לפניה שדוכים הגונים והיא בעטה בהם, כדרך הנוער בימינו "השואף לגדולות" עד שנעשית בת ל"ג, וקשה הי' לזווגה לאיש ונצטערה מאד, עד שפעם אחת ישנה עד לחצות היום ולא יכלו להעירה, עד שבא רופא והעירה, והודה שנתיאשה מהחיים, ובלעה סמים המישנים איזה מעל"ע בשינת המות, וגם אני כמעט נתיאשתי מתתי אותה לאיש.

אבל פתגם ההמוני אומר: "אצל הבורא אין שפור ואין רעשטעס" פעם נגש אלי בביהכ"נ בחור בן עשרים וחמש שנה, ואמר שלמד איזו מחלקות בגימינאזיע, ובקש ממני להשאיל לו שו"ע או"ח, שאלתיו מי אתה? והשיב בן הרב מאמסטיסלאוו וקבל מכתב מאביו, המזרזו שבל ישכח מה שלמדו אביו, וילמוד בכל יום איזו סעיפים בשו"ע, ואיה מעונך, שאלתיו, אמר שם, ואמרתי לו גם אני דר שם, בוא אלי בערב ואלמד עמך מה שתחפוץ, תורה או תלמוד בחנם, כן אדוני, ענה לי, סוף דבר למדתי עמו מסכת ברכות ובמשך הזמן התודע לבתי, ומי מכיר אותך פה, שאלתיו, מעוני הי' חצי שנה אצל רב החסידים ושאלתי להרב ואמר לי, שמימיו לא ראה בחור כזה, שלמד איזה מחלקות בגימינזיע, לא בטל פעם אחד מנחה ומעריב, ולא אכל סעודה אחת חוץ לסוכה, אמרתי לו: שאל את אביך הרב, וקבל תשובה מאביו בזה"ל: עם בת אלפס! אם יש לה חוטם סגור עיניך ועשה קנין, ופחדתי פן יביט בפאספארט שלה ויראה שהיא בת ל"ג שנה והוא בן כ"ה, הוכרחתי לגנוב שמנה שנים מתעודתה והחלפתי בתעודה אחרת וכתבתי שנותיה 25, והשי"ת אמר לדבק טוב הוא, וילדה לו בן ובת למז"ט, וחיים ביחד באהבה.  ואשת נעורי מתה ביום א' דחנוכה, ביום שמלאו לה שבעים שנה, ולא זכתה לשמוח בשמחתה[20].

פעם א' קניתי מסוחר אחד מספר חבילות צמר גפן לבית חרושת שלי והיה שם שלשה מינים סחורות: עדיות ובינונית וזיבורית במחיר שוה, על הזיבורית היה הפסד ועל העדיות היה רווח, והבינונית נמכר בקרן, ושלמתי לו עד פ"א, ויען שלא הי' לו תעודת מסחר, החזיק את החבילות בבית מסחר שהי' לו רשות כשבאתי למחר לקבל הסחורה, מצאתי שחסר מהעדיות הרבה חבילות, ועלה ההפסד לסך הגון, ודחני בשקרים שנמכר בלא ידיעתו, ורצה לפייסני בסך חמשים רו"כ, מובן שלא לקחתי, ודחה אותי מיום ליום ומשבוע לשבוע שילך אתי לדין וכאשר ראיתי שזה מים שאין להם סוף, אמרתי לו: שמע נא עצתי, אני מוסר דיננו לשמים, לא חלילה שיענישך בעד הגזילה, רק שינכו מפנקס צדקה שלך כפי שישומו ב"ד של מעלה ההפסד, ויוסיפו לפנקס צדקה שלי, הנך מסכים? השיב הן, הי' בטוב, עשיתי עסק יותר טוב ממך.

וכן קרה לי עם סוחר שני, שקניתי ממנו מחטים למכונות אריגה בסך 150 רו"כ בהקפה, וכאשר שלמתי, לא היה בבית כי נסע לאיזה זמן ונהל בנו רך בשנים את הפנקס, ושכח למחוק החוב, וכאשר בפעם השני' קניתי כיפה צמר גפן ושלמתי, וכאשר באתי לקבל הסחורה, אמרה אשתו שהפנקס מורה שחייב אני 150 רו"כ בעד המחטים, ולא האמינה לי שכבר שלמתי, אמרתי לה אני מוסר דיננו לשמים כנ"ל, ואם הצדק אתי אזי ינכו מפנקס צדקה שלך ויוסיפו על שלי התסכימי לי לזה? ואמרה הן, אמרתי לה כנ"ל.

בשנה הראשונה לשלטון הבולזביזים, היה לי עוד מעט סחורה בהסתר ומכרתים מעט מעט בהחבא ובפחד גדול.  אמנם בשנה שניה ושלישית לשלטון הבולשביזים היה קשה מאד, פשוט סבלנו רעב, כי היה נצרך להשכים לעמוד בתור עד שנשיג לקנות חצי או רבע פונט לחם, ולפעמים כשהגיע התור שלי אפס הלחם, וכאשר השגתי שני תלמידים ללמוד עמם בעד שני פונט לחם לשבוע, הייתי מוצלח, ואחר חדשיים חזר אבי התלמידים, ואמר שיתן לי כסף במקום הלחם ובחסדי ה' המציא לי בית טחינה אחת שהתפללתי שם בימים נוראים ונתנו לי בעד זה א' וחצי פוד קמח, והייתי צריך לקבלה בפעם אחת, ופחדתי פן יבואו הרשעים וימצאו מזון לאיזה שבועות, יבוזו ולא יניחו רק ליום או ליומים התחסד עמי בעל הטחנה נגד החוק, ונתן לי כרטיסים בני 10 פונט וקבלתים קמעה קמעה, ונתתי להאופה כרטיס בן 10 ליטרא קמח ונתן לי בעדו ככרות לחם 10 פונט, וכאשר כליתי לאכול את זאת, נתתי כרטיס שני וכן עד גמירא ובטחנה אחרת שהצהרתי שם במנין, נתנו לי גרויפין, ובטחנה שלישית שקראתי שם המגילה בפורים, נתנו לי 10 פונט קמח, עד שב"ה הספיק לי על כל החורף, ועוד לבעל הבית אחד שקבל מכתב מאמריקה, ששלחו לו קמח על חג המצות, ולא הגיע החבילה עד אחר החג, השאלתי לו כרטיס על 10 פונט קמח ואפה ממנו מצות, ואחר החג שקבל החבילה מאמעריקה החזיר לי, ואופה אחד מבית המדרש האשכנזים שהייתי מתפלל שם, התחסד עמי ומכר לי בפעם אחת ככר בן חמש פונט בחשאי, שלא הי' לו רשות למכור רק ליטרא אחת ולקחתי הככר תחת כנפי בגדי, כי יראתי פן ירדפו אחרי.

בשנה השלישית לשלטון הבולש' שהי' לי מזומן קרוב לשלשה עשר אלף רו"כ (טרם שפשטו את הרגל ונפסלו כל שטרות רוסיא) וחשבתי ליסע לארצנו הקדושה, עלה בדעתי להתלמד להיות אכר (לחרוש את האדמה) וכאשר היה לי אחורי ביתי חלקת אדמה קטנה, לקחתי מעדר וחפרתי את האדמה לזרוע בה תפוחי אדמה, וכאשר לא הורגלתי לחרוש, פצעתי בהמעדר את כף ידי השמאלית עד שנפחה ונעשה לה נתוח, וחרדו עצבי ידי, עד שהוצרכתי לאחוז אותה באויר ולה להניחה על שום דבר, וכאשר נרדמתי והושפלה היד על הכר, נתעוררתי מרוב הצער, ונמשך זה יותר מחודש ימים, שנדדה שנתי מעיני, אמרתי זה שאמרו חז"ל: שארץ ישראל היא אחת מהמתנות שנתן הקב"ה לישראל, אבל אינה נקנית אלא ביסורים, וכאשר סבלתי היסורים חשבתי שבטוח אני שאזכה לעלות לארצנו, וכן היה באמת.

 

פרק שביעי

חזרתי לוילנא עד יום נסיעתי שנית לירושלים עה"ק, תרפג–תרפה

בבואי שלם משיני האריות יחידי, כי אשת נעורי שהייתי עמה 54 שנים מתה בפלטווא בליל ראשון דחנוכה, אחרי שמלאו לה שבעים שנה מיום ליום, מתה בוילנא קרובתי היקרה מרת זעלדא עליה השלום, בר"ח אדר, והלכתי ללותה ונתקררתי בעמדי על קברה עד שנסתם הגולל, ונחליתי ערך שני חדשים, עד שביום ההכרעה (קריזוס) נתייאשו מחיי, ונדמה לי בלילה ששלשה זקנים הלכו מגן עדן לבית המשפט להליץ בעדי, והם: רבינו יונה גירונדי בעל שערי תשובה לר"י, שתרגמתי השערי תשובה וספר היראה לאידיש, למען יהנו בו רבים, – והשני הגאון ר' שמשון רפאל הירש מפ"פ, שהדפסתי ספרו "מיטב הגיון" מכתב יד – והשלישי הצדיק ר' וועלוועלע מ"מ דוילנא, שהעתקתי כמה מאמריו לאידיש בספרי "אבן שלמה", ובבקר כשבא הרופא, וחשב שיצטרך לכתוב רעפארט, מצאני לתמהונו חי, ובעוד שבועים ושלש שבתי לבריאותי, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

הרב הגדול קראקאווסקי מ"מ דוילנא, הכניס בנו לחופה עם בת גביר מפורסם, והוזמנתי לחופה, והיו שם כפתגם ההמוני, כל שרי מלוכה, אצילים ואצילות, ובחורות אצילות סבבו את הכלה, ולקחתי רשות מאֵם הכלה והטפתי לפני הכלה מהש"ס תחנה שלי "ברכת אם לבתה" ונתקבל אצל כולם באהבה וחבה, עד שבחודש אחר החופה נכנסה לחופה אחת מבנות האצילים ששמעה הטפתי ובקשה את אביה שיטריח בעצמו אל ביתי ויזמינני לחופתה, להטיף את הטפתי מהתחנה גם קודם חופתה, תרגמתי את ההטפה מהתחנה גם בעברית בשם: ברכת אֵם לפני חופת בתה, בחבורי אהבה לבבית (ח"ב צד 95) עד שגם רחל'ע יודינפריינד הטיפה אותה כשנעשית שושבינה לחופת אחת ממכיריה.

חפצי היה תמיד, להטיף לפני הנוער, אבל עמדה לי השאלה, היכן אמצא את הנוער? ונתן השי"ת בלבי דרכים למצאם, ביום טוב בעת שהחזן מתפלל, ובשעת קריאת התורה שהנוער בורח מבית הספר אל חצר בית הכנסת, עמדתי על מעלות ביהכ"נ גחש"א או על מעלות בית אוצר ספרים שטראשון, והתחלתי לספר להם מתולדות ימי חיי עמנו, ואז נקבצו אלי כל הנוער וגם הנוער המבוגר ובני עשרים ושלשים.

ידוע לכם אהובי – אמרתי להם – שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובאיזה אופן? הם רואים דבר פלא, אף שגוף היהודי חלש יותר מכל העמים שאוכלים חזיר וחלב ודם, אעפ"כ דור הולך ודור בא, אומה יוצאת מן העולם כמו אשור ובבל וגם רומא שהיתה פטיש כל הארץ אעפ"כ כבר אבד זכרה, והארץ (אלו ישראל כמ"ש ואתם תהיו לי ארץ חפץ) לעולם עומדת, אין זה כי אם שנשמתם עמוקה וחזקה, ובמה תלוי גבורתם? במדינה אחת אמרו להם כהניהם, בזכות מצות מילה, שכל אב מוסר נפש עוללו בן ח' לנתוח מסוכן, התחכמו וגזרו שלא למול, כמו שספרתי בארוכה (בחבורי ברית ציון) מעשה דר' שמעון בן גמליאל (אבי רבנו הקדוש) שהיה נציב מרומי על ישראל, וסכן נפשו ונפשות ביתו ומל את בנו (רבנו הקדוש) ואח"כ נקרא לרומי למשפט פלילי, וה' נתן בלב המלכה להחליף את הילדים, ועי"ז בטלה הגזרה; ובזמן אחר, אמרו להם כהניהם שבזכות תפילין הם קיימים, וגזרו שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, וכאשר אלישע בעל כנפים יצא לשוק מעוטף בתפילין ואחזו הקסדור, ונטל אלישע השל-ראש מראשו ואחזו בידו ואמר להקסדור שמחזיק בידו כנפי יונה, בטל הגזרה; ובמקום אחר אמרו להם כהניהם: שבזכות שקורין שמע ישראל בזמן ק"ש בצבור הם קיימים, העמידו האומות שומרים בבתי כנסיות עד סוף זמן ק"ש ולא הניחו לומר ק"ש בצבור, מה עשו גדולי ישראל? התקינו לומר שמע ישראל בצבור בקדושה דמוסף, וכאשר בטלה הגזרה, נשאר המנהג לומר שמע ישראל בקדושה דמוסף, ואנטי וכוס הצורר התחכם לאסור קריאת התורה בשבת, כי התבונן כאשר היהודי שומע במשך השנה כל התורה מפי הקורא וכן שנה שניה ושלישית כו' כו' וע"י זה לא תמצא בכל ישראל עם הארץ גמור, לזה עמד וחתם כל ארוני הקודש בבתי כנסיות ואמר התפללו כמה שתרצו, אבל לא תקראו בתורה, כמ"ש בעל הנסים שעמד להשכיחם תורתך כו'.

מה עשו גדולי ישראל, תקנו לקרות בכל שבת קאפיטל תנ"ך שהוא מעין הפרשה שקראו בתורה, שעי"ז יזכרו ענין הפרשה, ואח"כ כאשר התגברו החשמונאים ובטלה הגזרה, נשאר מנהג המפטיר, להזכיר לנו מעלות קריאת התורה, שאף שונאי ישראל הריחו הריח הטוב שבזה, שהוא קיום עם ישראל שלא יכלו לכלותינו.

ועתה אהובי, התבוננו שהמפטיר שהוא טפל, שהוא רק להזכיר לנו, מה רב ורם הוא ענין לשמוע קריאת התורה, בזה אתם מחזיקים, שכל אחד רוצה לקנות מפטיר, ומלשמוע קריאת התורה אתם בורחים, כמה קטנות-המוחין יש בכם! והועיל על איזה מהם, שנכנסו לשמוע קריאת התורה.

בתחלת מלחמת וילהלם, הטפתי בחג הסוכות על חצר בית הכנסת הטפה זו:

אהובי אחי, אספר לכם ספור מענין, כד הוינא טליא, כל מוצאי שבת קודם מעריב שהי' חושך בבית, סבבתי אני ויתר הילדים לפני הסבתא, והיתה מספרת לנו מעשה'לך, פעם א' ספרה לנו מעשה ברב ורבעצין, שהלכו לבית הכנסת להתפלל וסגרו הדלת  בעד הילדים, בא דוב ועמד אצל הפתח, וקרא להילדים שיפתחו לו ויתן להם מגדנות וסוכריות, ולא פתחו, עשה הדוב דבר מגונה ונשבר הדלת ואכל את הילדים, לשמע זאת בכינו מאד, כי הכרנו את ילדי הרב שצחקנו עמהם, אמרה לנו הסבתא: ראו בני! לו היו הילדים הולכים עם הרב לביהכ"נ, לא קרה להם אסון כזה.

כן אחי, גם אנחנו ילדי רב ורבעצין (אברהם ושרה) והרב הלך לביהכ"נ להתפלל, אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (להתפלל) את פני ה', ואנחנו לא רצינו לילך להתפלל, לזאת בא הדוב בעל שתי רגלים, הוא קיסר גרמני, ועשה מעשה רצח ושבר את דלת מבצרנו, ואכל אותנו בכל פה, ולו היינו הולכים לבית הכנסת כמו הרב אברהם אבינו, לא קרה לנו כל זאת, אנחנו באים לביהכ"נ רק ביו"ט לשמוע אל הרנה, לא אל התפלה, לזאת אהובי, נקבל עלינו מהיום והלאה לשמוע אל הרנה ואל התפלה, ונזכה לגאולה שלמה, כמ"ש יחזקיהו המלך בתפלתו והטוב בעיניך עשיתי, ודרשו חז"ל מאי והטוב בעיניך עשיתי? שסמך גאולה לתפלה, ר"ל שגאולת ישראל תלויה רק בתפלה, לא בשאר תחבולות, שסנחרב צר על ירושלים ערב פסח, והסיח הצדיק דעתו מהסכנה העומדת אחורי גבו, ועשה הפסח והתפלל ושרו הלל ובטח בד' וכן הי', שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, כן כאשר אנחנו נלך לבית הכנסת להתפלל בכונה, מלאכתנו תיעשה ע"י אחרים, ה' ילחם לנו ובעדנו ונזכה לגאולה שלמה, אמן.

ומה שאתם מצטערים, על שחנויות היי"ש בני-תשעים סגורים, על פי החוק, ואין לנו במה לעורר הנפש לשמוח בזמן שמחתנו? אין מה לדאוג, כי אנחנו בני שרה שילדה אותנו לתשעים שנה, לזאת אנחנו בעצמנו בני-תשעים (ניינציגער), ובזה יש לנו לשמוח יותר ממים עזים בני-תשעים.

בוילנא בבית מדרשו של המנוח ר' ליב אליעזר (שם למד מר אבי ז"ל) היה המנהג להדליק בז' אדר נר שעוה שיש בפתילתו שמ"ה חוטים כמנין מש"ה והמ"מ דמתא היה דורש מענינא דיומא, וקרה כמה פעמים שלא היה המ"מ בעיר וזכיתי שכבדו אותי לדרוש לכבוד משה רבינו זכותו יגן עלינו, ואביא פה תכן אחת מדרשותי:

איתא במס' מגילה (ד' י"ג): כשנפל להמן הגורל על חודש אדר, שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי הגורל בחודש שמת בו משה רבן, ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה.

ויש להבין, מה טיבה של שמחה זו, וכי הנביאים לעולם יחיו? לו נחיה גם אנו כמותו עם כל חושנו (לא כהתה עינו ולא נס ליחו) ובמיתת נשיקה, ומה יותר מזה? ועוד–אם הורע חלילה מזלם של ישראל במה שמת משה, מה הנחמה בזה שנולד? והלא מותו היתה לאחרונה?

ויובן בזה, שידוע שכל צוררי ישראל ידעו שכל כוחם של ישראל היא התורה, ולזה התחכמו לגזור גזרות שלא יעסקו ישראל בתורה (להשכיחם תורתך ולהעבירם על חוקי רצונך), אבל המן השכיל להפוך הקערה על פיה, ולומר מעיקרא דדינא פרכא, שהתורה אינה אמת חלילה, כי אחד מעיקרי התורה הוא, שמשה הוא אדון הנביאים שקדמו לפניו ולבאים אחריו, ולפיכך אין ביכולת שום נביא וחוזה לבטל דבר אחד מן התורה, וכשראה המן שאליהו לא מת ועלה בסערה השמים ומשה מת, נמצא שאליהו גדול ממשה, ונתרועע היסוד וממילא יפול הבנין שהיא התורה, ושמח שיוכל לאבד את ישראל.

אבל לא ידע שבז' אדר מת משה ובז' אדר נולד משה, ר"ל שגדלות משה נתגלה במיתתו יותר מאשר בלידתו, כי במותו עבד את ה' ושרת את ישראל, וזהו: משה רבנו ראוי היה בטח לבקש את החיים בעדו מאת הבורא ית"ש, אך הבורא אמר לו: כל ימיך הקרבת בעד ישראל, למען תתקיים התורה בידיהם, וכשתעלה אתה השמימה כאליהו, הנה תתן מקום לחלק מישראל להפרד מהתורה, באמרם: שהתורה התנה רק לאנשים שאינם בני תמותה, כמשה רבנו וכאליהו הנביא ולא לנו, האם מרוצה אתה אשר יעזבו אחדים מישראל את התורה בשבילך? והשיב משה: חלילה לי מזה! אלף כמשה ימותו, ואחד מישראל אל יתן לתורה כתף סוררת! נמצא כי במותו עבד משה את ה' ושרת את כלל ישראל, וזה שמספרת התורה: "וימת שם משה" ומדוע? בתור – עבד ה'!

ועל כן בלדת משה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא, פרש"י שנתמלא כל הבית אורה, לרמז על בית ישראל שיתמלא על ידו אור תורה, ועדיין היה הדבר בכח, כמו הגרעין שיש בו כח להוציא אילן שלם עם פירות, וכשמת משה יצא הדבר אל הפועל, וז"ש שלא ידע שבזה עצמו שמת משה בזה מסר את התורה לנצח בידי ישראל, ובזה יצא תולדתו מן הכח אל הפועל[21].  עוד מסורת בידינו, שעם כל אחד ואחד מישראל מתחבר נצוץ מנשמת משה רבנו בלמדו את התורה, שעל כן אומרים לחכם מישראל–"משה" שפיר קאמרת! ובעבור זה נהפך הגורל על המן וחביריו.

ואנחנו עם ישראל יכולים להתפאר עם זה, כי איזה עם ולשון זכה לאיש אלקים כמשה, אליהו, נביאים, תנאים ואמוראים ואלפים ורבבות גאונים שהאירה הארץ מכבודם, ואשר גדולי חכמי האומות העריצו את שמם ביראת הכבוד?

במדרש הובא אחת מתפלות משה, טענתו היתה: רבש"ע, אתה כתבת בתורה ואם אמור יאמר העבד כו' ועבדו לעולם, אני טוען ג"כ; אהבתי את אדוני (יוצרי ובוראי), את אשתי (זו התורה אשת חיל מאורסה קהלת יעקב), ואת בני (אלו ישראל) לא אצא חפשי, במתים חפשי, ומה ענה לו הקב"ה על טענה זו? "רב לך", מה זו תשובה על טענה חזקה כזו? ואמר רבנו הגר"א ז"ל כי התורה כתבה אימתי היא טענה: ואם אמר יאמר העבד, עד שיאמר וישנה (שתי פעמים), ולזה אמר לו; רב לך אל תוסף דבר עוד בדבר, היינו שלא תשנה פעם שני.

ועתה נבאר את השני רשמים, שרשמה התורה מחייו של משה, שנדע מזה אהבתו לישראל עד מסירת נפשו, ואהבתו לכל האדם אף לאומות העולם כמו שאמרו חביב אדם שנברא בצלם.  אחד במה שהרג את המצרי, הלא, יש לשאול למה לו לסכן נפשו, כי בטח ידע חקי מצרים, כי מי שהורג אחד מעבדי המלך (כהמצרי שהי' נוגש ממונה מן המלך) אחת דתו להמית כמ"ש וישמע פרעה את הדבר הזה (שהרג את הנוגש) ויבקש להרוג את משה, הלא הי' לו דרך קלה ובטוחה: לכתוב רעפארט על הגוגש, שהכה איש עברי על לא דבר, ובטח היו מאשימים אותו למאסר, ולא הוסיפו עוד בני עולה לענות את העברים? ומתרץ המדרש, כי כונת הכתוב: ויפן כה וכה, שבמחשבתו עברו כמה רעיונות איך לעשות, שלא ישונה דבר זה עוד הפעם, ואף רעיון זה, לכתוב רעפארט על המצרי, אבל וירא כי אין איש, שהעברי אין לו זכות איש שאם הי' המצרי הורג או מענה לבעל חי, הי' עונשו כך וכך, אבל אם הרג עברי אין לו דמים, שזכות העברים הי' ירוד יותר מבעלי חיים, רק כרמש הארץ, לזאת סכן נפשו והרג את המצרי, עד שהוכרח לברוח ממצרים.

ואח"כ ספרה לנו התורה, שלא לבד כבוד ישראל הי' יקר בעיניו עד שמסר נפשו על זה, כי אף חבב את כל אדם, אף בן נח שנברא בצלם, וכשישב על הבאר במדין וראה כי הרועים עשו עול לבנות יתרו, עמד והצילן, ובמה הצילן? אם במה שהשקה את צאן יתרו, זה אינו הצלה גמורה, כי מה יהי' אם מחר יבואו ויגרשון, הלא לא ישב על יד הבאר לעולם? אלא שלמד עם הרועים פרק בהלכות דרך ארץ, שלא לבד שצריך כל אדם להזהר שלא יעזה רעה או עול לחברו, אלא גם ישתדל לעשות טובה לרעהו, כי כולנו בני אב אחד נחנו, אל אחד בראנו אב אחד לכולנו, ולזאת צריך כל אחד להיות אוהב את המקום אוהב את הבריות ולהשתדל לטובתם.

אבל נאה דורש לבד אינו מספיק, כי צריך להיות גם נאה מקיים, ולזה קם והשקה גם צאן הרועים עם צאן הבנות, וכאשר יצאו דבריו מלב טהור עם מעשה המקיים את דבריו, בטח נכנסו ללבם של הרועים, עד לבד שלא יהינו עוד לעשות להם רעה, אלא גם ישתדלו להיטיב.

ולזה כתבה התורה ויקם משה ויושיען, במאי? בזה שהשקה את "צאנם" גם צאן הרועים, ולא כתבה את "צאנן" בל"נ, ולזה כאשר ספרו לרעואל אביהן אמרו וגם דלה (להרועים) ודלה לנו, ובזה הצילנו מיד הרועים הצלה תמידית.

ונלמוד מלידת משה את השגחתו הפרטית עלינו, במה שמפיר עצת שונאינו, שאצטגניני פרעה אמרו לו, שבימים אלו עומד להולד מושיען של ישראל ובקש פרעה עצות להאבידו, ואמר הבורא ב"ה: לא לבד שלא תוכל להאבידו אלא שגם שכר מינקת תשלם בעדו, ולמי? ליוכבד אמו! מה גדלו מעשיך ה'.

ומעשה אבות סימן לבנים, כשם שבאותו היום הי' רבנו נתון בנהר ותנינים מסוכנים הקיפו את תבתו לבלעה, והתורה הגינה עליו כמ"ש חז"ל על פסוק: ותתצב אחותו מרחוק, כל הפסוק על שם השכינה נאמר, ותתצב ויבא ה' ויתיצב כו' אחותו אמור לחכמה אחותי את, ר"ל כי התורה המליצה עליו: שילד זה יקבל ביום זה (ששה בסיון) את התורה, כן מעשה אבות סימן לבנים, עכשיו נתונים תלמידיו של משה בים זועף, כמ"ש; הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ונחשים (נאצים ואנטיסימיטין) מקיפים אותם לבלוע, אחותינו היא התורה תגן עלינו.

והנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, הרומז על משה ואהרן, ובכל נדבר נא קצת מענין אהרן.  בר"ח אב נפטר מורנו הגדול "אהרן הכהן" ככתוב בפ' מסעי: ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם כו' בחודש החמישי באחד לחודש, ביום מותו נסתלקו ענני הכבוד וחשבו העמים שכבר נתנה רשות להלחם בישראל (כמבואר בפ' חקת).

ויש להבין מדוע לא נכתב בתורה רק יום פטירתו של אהרן הכהן ולא של האבות, וגם של משה רבנו לא נכתב בתורה מפורש, רק שרבותנו למדו מס' יהושע, ומדוע דוקא בזכותו של אהרן זכו ישראל לענני כבוד? ומדוע יקראו דוקא העננים "ענני כבוד" ולא ה"מן" – "מן הכבוד", האם אין זה כבוד גדול ישראל שכל העולם אוכלים "לחם מן הארץ" והם אכלו "לחם מן השמים"?

וכן יש להבין מש"א חז"ל: אילו היה יודע אהרן שהתורה תכתוב עליו וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות, הי' יוצא לקראתו (לקראת משה), האם אהרן היה רודף אחר הכבוד?

ונראה בישוב אלו הדקדוקים, הנה אהרן הכהן היה אוהב גדול לבריות, ואם גם לקח ממנו איש את משרָתו הכבודה, לא היה בלבו כל תרעומות עליו, אך אדרבא שמח באשרו של האיש ההוא (כמו אב ששמח באשרו של בנו אף אם היה לוקח משרתו הכבודה כמ"ש חז"ל בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו), כמו שאנו רואים, שמשה רבנו ברח ממצרים מפני חרב פרעה והיה מחוץ למדינה במדינת כוש ומדין ארבעים שנה, ובכל הזמן הזה היה אהרן היוצא והבא בין השי"ת לישראל ובין ישראל לפרעה כמו שאמר הנביא לעלי הכהן (שמואל א' ב') "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה", ובא השי"ת לתת את המשרה הזאת על שכם משה, ולא אבה משה, בידעו כי הדבר מגיע לאהרן אחיו, ואמר להשי"ת "שלח נא ביד תשלח" – ביד אחי שאתה רגיל לשלוח על ידו עד הנה, כי חשב משה, כי יהיה מזה צער וכאב לב לאחיו הגדול.

והשיב לו השי"ת – אין אתה מכיר עוד את אחיך, "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", לא זו בלבד שלא יכעוס עליך, אך אדרבה, ישמח בלבו על אָשרך! בתנאים כאלה השפיע אהרן על לב ישראל אהבה איש אל אחיו, באופן, שאומות העולם שראו את ישראל במדה זו, מלא לבם "יראת הכבוד" להם, דבר זה הוא בחינה של "ענני הכבוד", זאת אומרת, הגנה מתוך יראה של כבוד וכמחז"ל: המהלך בדרך ואין עמו לויה (לשמרו מחיות ולסטים) יעסוק בתורה שנא' כי לוית חן הם לראשך, התורה המביאה את האדם לכלל אוהב את המקום אוהב את הבריות, שופכת חן על האדם, ודבר זה מלוה אותו מגין עליו מכל סכנה.

ואם יפלא בעיניך, מה זאת אומרת שה"חן" מלוה את האדם ומצילו מפיהן של חיות רעות? ההסטורי' תשיב אמריה לך, בעת שהשליכו את דניאל בגוב האריות שהרעיבו את האריות שלשת ימים והאריות לא נגעו בו לרעה, אך אדרבה לטפו אותו כאשר ילטפו את גוריהן, בהיות חן ה' שפוך על פניו, הנך רואה כי יש לו להשי"ת מין בושם, אשר יקרא בשם "חן", כשהוא שופכו על פני האדם, גם חיות רעות ישאו פניו, וכן נשאו פנים לישראל החיות (מקום נחש שרף ועקרב) והלסטים (חיות בעלי שתים) בזכות אהרן.

ורומזת לנו התורה, שבר"ח אב, כשנפטר אהרן, נסתם המקור של אהבה אנושית, והרשו להם כבר החיות בעלי שתים להתגרות מלחמה בישראל.

והנה הסבה לגלותנו הלא היא "שנאת חנם", אשר מעת שנפטר אהרן נסתם המקור לאהבת הבריות, ולפיכך – משנכנס אב ממעטין בשמחה, בשעה שאהבת הבריות חסרה, לא תוכל השמחה להיות מלאה, ולכך, עלינו להשתדל להחיות את אהרן, בזה אשר נתחזק להיות מתלמידיו, כמ"ש הלל הנשיא שגם הוא הי' אוהב את הבריות גדול: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כי בכח תורה לשמה זוכים להיות, אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות, וישובו אומות העולם וישיגו "יראת כבוד" מפני ישראל, ונשוב קוממיות לארצנו במהרה, אמן.

ועל הדקדוק, וכי אהרן היה רודף אחר הכבוד? שמעתי מפי המ"מ דמתא ר' יעקב יאזעף ז"ל: אילו היה יודע אהרן שהתורה תעשה אותו למראה מלוטש שילמדו הבריות ממנו אהבת איש לרעהו, היה מיפה את המראה בציצים ופרחים, כדי למשוך את לבות ישראל להסתכל במראה הזה לטוב להם.

בבואי לוילנא אלמן, קפצו עלי שדכנים והציעו לפני נכבדות, ודחיתי אותם מפני, כי אחר אשת נעורי לא אמצא כמותה–אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כי הוקשה לי ענין אחד ועליתי להגאון המ"מ קראקאווסקי להתיישב עמו, בתוך הדברים בא אחד ושאל ממנו ענין פקוח נפש, קמתי ממקומי וישבתי בקצה השלחן, ושאלתו הי': שאשה אחת ממינסק גנבה את הגבול לוילנא, וחפצה ליסע לאמעריקה למשפחתה שם, אבל אין לה שום תעודה, ולבד שאינה יכולה לנסוע לאמעריקה קשה לה להשיג מעון או אכסניא, ואמר לו הרב: אין עצה אחרת כי אם שתנשא לזקן אחד אזרח פולין, והוא יצרף אותה לתעודתו ובתוך הדברים נפלט מפיו ששמה חנה ראזינאי, כשמעי זאת, בקשתי את האיש שיראה לי אותה, כי משפחת אשתי הי' ראזינאי וכתיב מבשרך לא תתעלם, והלך אתי ונודעתי כי אינה ממשפחת אשתי, והיא זקנה ממני, והלכתי למושב זקנים בוילנא, אולי אשיג בעדה אזרח פולני ולא השגתי, וכאשר טרחתי שבוע שלמה לבקש לה מנוח, אמרתי עפ"י הדין "הכישה חייב בה", וחשבתי מה מיני יהלוך אם אני אעשה עמה הגמ"ח הזה (הלא אני אזרח וילנא והחזקתי כמה שנים גילדא לבית חרושת שלי) אקדש אותה ואכתוב אותה על הפ"פ שלי ואח"כ אשלח אותה לאמריקה.  וכן עשיתי.

אחר שהבאתיה לביתי נודעתי שידה האחת מאובנת (פרליז), ופולין היא כעת מלוכה חדשה, יגיע התור שלי בודאי לאחר חצי שנה, ואם לאחר שמכירי המליצו בעדי, הגיע תורי לאחר שלשה חדשים, ואח"כ יראתי שישאלו מאין היא? כתבתי לבנותי' בסנט-לואיס, מה אעשה עם אמם? ואחר שני חדשים קבלתי תשובה שהזמינו אותי להיות שם לרב, בצירוף 300 דאלאר לנסוע במחלקה השני', ואם לא תישר בעיני ישיבתי שם, יושיבו אותי לוילנא על הוצאתם, אבל דא עקא, שהיא בחליה לא תוכל לסבול צער הנסיעה, וגם היה ספק גדול אם ירשו להורידה מעל הספינה, ואחר התיישבות אמרה לי: הוליך אותי לארץ ישראל ששם נסיעה קצרה על הים.  וכתבתי לבני הד"ר בתל אביב (שחמיו ר' זיסל חבס נסע עשר שנים קודם לא"י והוליך עמו את בני וכלתי היא בתו לארצנו) והמציא לנו רשיונות עליה (סערפיקאטין), הכנתי כרטיסי מסע לשנינו ונסענו בהצלחה, ובכל הדרך היתה מסוכנת, וחלתה פני שאשתדל בכל האפשרי שלא יורידו חלילה גופה המת אל הים (כמו ששמעה מדברים) והגענו בעזר השם לגבול ארצנו, ובאנו לבני הד"ר בתל אביב והוא קבלנו באהבה.

 

פרק שמיני

שבתי בירושלים, ובפתח תקוה, וחזרתי לירושלים, תרפ"ה – תש"א

אחרי שהוצרך בני לנסוע לפריז בשביל רפוי עם כלתי, שכרתי מעון בירושלים, בכרם אברהם ואחר שני חדשים באו נכבדי אֵם – המושבות (פ"ת) ולקחו אותנו אחר כבוד למחנם, ליסד ולנהל שמה "תפארת בחורים", וגרתי בפ"ת כשנתים וסבלתי מאשתי לא מעט.

ויען כי היתה אשה יראת אלקים, ולא יכלה לסבול טרחתי הרב אודותה, הפצירה בי שאכניסה במושב זקנים בתל אביב, והכנסתי שם בעדה שבעים וחמש לירא, אבל כאשר הבאתיה לבקרת הרופא של המוסד, אמר שאי אפשר לקבלה למוסד, משום שצריכה משרתת מיוחדת, והחזירו לי הכסף והולכתיה חזרה לפ"ת – ואחר עוד זמן יעצני מחותני היקר ר' זיסל חבס ז"ל, שאוליכה לירושלים, ושם יקל לי להכניסה למושב זקנים.

נסענו לירושלים ובאתי לרבנו א"י קוק זצ"ל, ואמרתי לו שאני רוצה לכנס למו"ז, ומיד שלח לקרוא את הגבאי ר' עקיבא עליאש ז"ל והסכים תיכף להכניסני שם, אמרתי לו ברמז: יש לי איין איידים אויף קעסט, והבין לרעי והסכים לקבלני יחד עם אשתי, ונתתי השבעים לירא מתנה למו"ז, והיות שלא היה אז פנוי במוסד חדר מיוחד בעד זוג, חשבתי שאמנם טוב לי אם נשב כל אחד לחוד, ואמרתי שיתנו לאשתי לע"ע מקום בחדר עם עוד זקנה, ובעדי לא ידאגו, כי אישן בעיר, וכן הי' כי הבאתיה במרכבה להמוסד והכניסוה בחדר עם זקנה אחת ולנתה שם – ויהי בבוקר צעקה האשה השניה: נתנו לי אשה חולנית, שאני צריכה לשמש אותה, לעלותה על המטה ולהורידה! וירדו הרופא והאחיות והעלוה לבית החולים שבתוך המוסד, בתורת "חשוכת מרפא", ולא רצתה לעלות רק בתנאי שאני ג"כ אכנס במו"ז ואהי' סמוך אצלה תמיד, כי היתה נפשה קשורה בנפשי, וקראה לי "חברי הטוב", ועשיתי כחפצה, ומאז הייתי זקן בין הזקנים, היא היתה שמה שנה ורבע עד שנפטרה לבית עולמה, וקניתי בעדה מקום בהר הזיתים ושלמתי עבורה כל ההוצאות ובנין הקבר והמצבה, ואיזה שנים אחר כן באה בתה לבקר אותה ונסעתי עמה להר הזיתים והראתי לה את הקבר, תנצב"ה.

בירושלים נקראתי אני ומחותני, ר' זיסל חבס ז"ל לעשות שלום בין שנים שרבו זה עם זה עד שהגישו משפטם בערכאות, וחתמו שניהם, שיצייתו לכל מה שנסכים, ואח"כ שמענו טענותיהם ונתיישבנו בינינו ופסקנו שראובן יפצה את שמעון בסך שתי לירות, ועוד לירא וחצי לצדקה, על קנס הצדקה נתרצה ראובן ומסר לידי הסך ומסרתי למוסד יתומים דיסקין והבאתי לו שטר קבלה, אכן השתי לא"י פיצוי לא רצה בשום אופן, ואמרנו לו שנמסור הפס"ד לשמעון והוא יושיבך במאסר, ולא הועיל בשום אופן, ולקחתי שתי לא"י משלי ומסרתי לשמעון בלא ידיעת ראובן.  וזה שמונה שנים שהנני פוגע לפרקים את שמעון ברחוב, ולא ידע שהשתי לירות היו שלי, מצות הבאת שלום בין אדם לחבירו ובפרט במקום שלא יצא מזה חלול השם, שוה יותר משתי לירות.

וכן בשנה זו (שנת ת"ש) הוספתי איזה שילינג מכיסי בלי ידיעת שני בעלי דינים, בכדי לעשות שלום.

אחרי פטירת אשתי השני' מרת חנה זכרונה לברכה, שעל ידה זכיתי לעלות לארצנו הקדושה כמ"ש לעיל, הסכתי דעתי מקחת עוד אשה, מקום תפלתי קבעתי במדרש בית הלוי שבמושב זקנים, שבנה אותו הגביר הישר באדם ר' יקותיאל הלוי מאנקביץ מוילנא, וב"ה זכיתי להגיד שם שיעור משניות בבקר ושעור ש"ס קודם תפלת מנחה, ומצוה גוררת מצוה, כי שמעתי פעם, מזקן אחד ר' שלום הכהן ז"ל שאמר מקירות לבו: "מדוע לא יתפללו פה עם הנץ כותיקין"? ודבריו שיצאו מן הלב נכנסו ללבי, ומיד נזדרזתי לתקן מנין ותיקין, וב"ה המנין ותיקין קיים עד היום, זה יותר מעשר שנים, ואקוה שיהיה קיים לעד.

אמנם מחותני העסקן הגדול במצות וביחוד במצות מזהירי שבת ר' זיסל חבס זכרונו לברכה, אכף עלי דבריו שלא לשבת פנוי, ואחר שנה לפטירת חנה ע"ה, הזמין השי"ת לי אשה צנועה מרת דבורה לאה שהייתה אלמנת הרב הדיין ז"ל, וזה עשר שנים שאני שרוי בטובה עמה, וכאשר הוכרחתי לעשות לי נתוח לבלי יצאו המעיים (שסבלתי מזה כעשר שנים) פתחה בתפלותיה שערי שמים בכמה בתי מדרשים לפני ארוני-הקודש, ועבר בעזר השי"ת הנתוח בהצלחה ושלח לי השי"ת רפואה שלמה.

רבינו שמואל הנגיד (ראש המניסטארין לשולטן), לבד גאונותו וחכמתו הי' ג"כ מנתח נפלא, שחתך במצות השולטן, לשון רקוב מערבי אחד, ועשה לו תחתיו לשון בריא וטוב, ושבחו השולטן על מלאכתו הנפלאה.

מדת הקנאה בצדה השמאלי מוציאה את האדם מן העולם, אבל בצדה הימיני היא טוב, קנאת סופרים תרבה חכמה, קנאת סוחרים תרבה מסחר וחרושת המעשה, לזאת קנאתי בהמנתח הנפלא הזה, וחשבתי, הלואי שיזדמן לי ג"כ שאוכל לחתוך לשונות הרקובים מהאנשים הרעים, ולעשות להם במקומם לשון בריא וטוב, ולמזלי נזדמן לי מעשה כזו:

בכניסתי למוש"ז בקשוני (בשנת תרפ"ט) מהועד, לכתוב מכתב לאוהבי ומכירי די בכל אתר ואתר, בשבח המוסד שהכרתיו באמת שהוא מקדש החסד, כאשר קרא לו רבנו מהרי"א קוק ז"ל (תמצא המכתב בראש חבורי "הדר זקנים") ושם היה איש קטן-השכל, שרצה שימנו ראש הגבאים אחר שהוא קרובו, ובטח ייטיב עמו יותר מכל הזקנים, ואני לא ידעתי מכל אלה, ובכן מכתב שלי הי' נגד רצונו.  פעם אחת קבלתי הזמנה מפוסט, שאבא לקבל מכתב שנשלח בלא בולין ונסעתי פעם אחת ואחרתי מועד הפוסט ובפעם שני קבלתי' וכפתחי אותו חשכו עיני, כי הי' מונח בהמעטפה קונטרס כתוב באותיות רש"י וכתוב בו קינים והגה והי, חרפות וקללות אשר לא כתוב בשני התוכחות, עברו איזה חדשים וקבלתי ערב ר"ה עוד הזמנה מפאסט, וקבלתי מכתב לשנה טובה, מובן שהיו בו חרופים וגדופים גדולות, ושלחתי תוכן המכתבים ע"י שח-רחוק לים הגדול, ולא ידעתי מי הוא הכותב מכתבי פלסתר האלו.  ויען שדרכי להקדים בשלום כל אדם ובטח ענו אותי, כי מי שאינו עונה נקרא גזלן (כמ"ש ברכות ה:), הרגשתי באחד שלא עונה אותי, חשבתי אולי הוא כבד-אוזן, אמרתי לו בקול רם שבטח שמע ואעפ"כ לא ענה, ולא שמתי לב לזה, עד שאשתי ספרה לי ששמעה שאנשים אחדים דברו אודותי וענה הקטן-השכל: אודות מי אתם מדברים? אודות הגנב הזה! אז ידעתי מי הוא הכותב, ואני רגיל לקיים לא תשנא כו' הוכיח תוכיח (ויכוח דברים), שאלתי אותו: מה עשו לך הגבאים, שאתה שונא עד מות, מי שמדבר עליהם טוב, מובן שלא היה לו מה להשיב! כי נתבייש לומר האמת, כי חפץ באחר יען שהוא קרובו, ואעפ"כ לא ענני עוד על שאלתי בשלומו, ולא הוציא השנאה מלבו, עד שנזדמן שחליתי והעלוני להאספיטל של המוסד, עברו איזה ימים וחלה גם הוא והעלוהו לחדר שאני שוכב בו, וקיימתי עצת החמ"א שאמר אם רעב שונאך כו' ושמשתי אותו כל ימי הייתי שם, יותר טוב מאח ואחות רחמניה, וכ"ז במענה רך וסבר פנים יפות, עד שנהפך לבו עלי לטוב, ודבר אתי דברים טובים.  ושמחתי, כי עלה בידי לחתוך לשונו הרקוב ונתתי במקומו לשון בריא וטוב והבנתי בזה נוסח עלינו "כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", כי הלשון קולמס הלב, אם הלב מלא חמדת הבצע ומשתחוה לעגל הזהב, הלשון מדבר תמיד אודות זהובים, ביום ובלילה בשבת ויו"ט.  ואם הלב מלא תאוה, הלשון מדבר רק דברי נבלה ומאוס, כי הלשון הוא קולמס הלב ומושבע לו, אבל כאשר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, אז ישליך כל איש אלילי זהבו ותאוותו וישתחוו לפני ד' ותורתו, אז תשבע כל לשון, יהיה הלשון מושבע לדבר דברי תורה וי"ש, וכן תמיד כאשר אני מרגיש באחד שיש לו עלי שנאה בלבו, שהוא בטח שנאת חנם, אני משתדל לעשות לו טובה כאשר אוכל, עד שלבסוף נעשה לי אוהב.

מה שזיכני השי"ת בזכות אבותי, לזכזות את הרבים בחבורי מעשה אלפס עמדה לי לזכות המושב זקנים בדבר גדול, כאשר אספר בזה: הגביר הישר באדם ר' משה היילפרין ז"ל מעיר הבירה פאריז, נדב קודם פטירתו ארבעת אלפים לירא למוסד בירושלים (ולא פירש לאיזה מוסד), ואחר פטירתו בא בנו הגדול לירושלם וביקר את המוסדות ובא ג"כ למוסדנו מושב זקנים, ובא אלי השמש מהמוסד בבקשה שאקבץ עקז' אחד מכל הספרים שחברתי, ונתתי לו והגבאים נתנו זאת מתנה להיורש הלפרין נ"י, ואני לא ידעתי עוד מטרת ה' הלפרין שבא למוסדנו.

אחר שנגמר הבנין במוסדנו, בא היורש הנ"ל לחנוכת הבית, והצהיר בשפת צרפת, והרב ברמן והגבאי רבי עקיבא עליאש ז"ל הצהירו בשפת קדשנו, ואני הצהרתי בשם הזקנים ביהודית, והבין היורש היטב ונהנה מזה, ובתוך הזמן שנבנה הבנין הדפסתי מחברתי "אהבה לבבית" בעברית, ולמחר הבאתי תשורה להיורש, במלון שהתאכסן שמה, ואמר לי בבקשת מחילה, שספריו דמר אין מענינים אותי, יען שהשפות חוץ מצרפתית אינני מבין היטב, ושאלתיו אם בביתו מטגנין פירות? (ואַרענא) ואמר כן, ושאלתיו אם גם הוא אוכל מהם? ואמר שעיקר הטיגון הוא בשביל לכבד אורחים, אמרתי לו, שגם מחברותי יהיו לכבד בהם האורחים הבאים אצלו, שיקראו בהם ויהי' להם לעונג יותר מהוארענא, והוטב בעיניו המשל, וקבל את מחברותי באהבה.

ואמרתי, יש לי שאלה את אדוני: למה שלך אלי בפעם הראשונה כשבקר את מוסדנו, לתת לו עקז' אחד מכל מחברותי? כיון שהשפות חוץ מצרפתית אין מובנות לו היטב, והשיב שהוא לא שלח את השמש רק הגבאים שלחו ליקח ונתנו לי בתורת מתנה, וזה גרם להם טובה גדולה כאשר אספר לכם:

אבי המנוח, לא פירש בצוואתו לאיזה מוסד נמסור הסך ארבעת אלפים לא"י, וכאשר באתי לירושלם ובקרתי את המוסדות הגדולים וגם את מוסד הגדול מושב זקנים, פקפקתי לומר הנה במוסד פלוני מגדלים יתומים ומלמדים אותם תורה וד"א, במוסד פלוני לומדים אברכים, וכאן במושב זקנים, הזקנים מתפללים שחרית וסועדים והולכים לישון.  אבל כאשר הגבאים נתנו לי במתנה רוב ספרי מעשה אלפס, וכשהבאתים לפריז וקראו בם המבינים שבנו, ראו שלא כאשר חשבתי תחלה כן הוא, כי אמנם הזקנים הם גם בעלי תורה ועבודה ויש בהם בעלי מוח שלומדים ומחברים ספרים, שיש להם מהלכים בכל תפוצות ישראל, ובכן גמרנו בדעתנו לשלוח הכסף למוסד מושב זקנים, ולולא שהיורש בעצמו ספר לו זאת לא הייתי מאמין, ובזה הבנתי מה שהגבאים כבדוני ראשונה לצאת מדירתי הראשונה ונתנו לי חדר יפה בבית המנוח היילפרין במושב זקנים המאוחד.

בשנתים שישבתי בפ"ת נתגלגלו על ידי דברים טובים: כאשר נסגר הת"ת של אגודת ישראל דשם, ע"י רופא המושבה מטעמים סניטורים, ולא היה לכסף מוצא לתקן כל הדרוש, והנערים נדדו מביכ"נ לביכ"נ, נתעוררה בי הדאגה בעד תנוקות של בית רבן (כאשר עשיתי לחדרי "תורת חסד" בווילנא) ולא יכולתי לראות בבטול הת"ת, וקבלתי עלי עול התורה, והפצרתי בבתי מסחר שיש להם החומר הדרוש, שיקיפו לי על שטרותי, והעמדתי פועלים, והתחילו במלאכה, וכל ערב שבת דפקתי על פתחי נדיבים, פשוט כעני המחזר על הפתחים לאסוף כסף לשכר הפועלים.  איזה חדשים הלך אתי ר' אברהם ווינקלער ואח"כ הלכתי יחידי (מובן שאין זה מלאכה קלה) עד שנשלם המלאכה מכל שש החדרים (קליזעטין), ועלה לי לסך 140 לירא, ואחר זה קבצתי כסף לפדות שטרותי.

וכאשר הורגלתי לסבב על הפתחים, בהיות מעוני בפתח תקוה, אף עתה בהמצאי בירושלים, כאשר נצרכו להוסיף שם בפ"ת עוד איזה חדרים להת"ת באו אלי שני נכבדים משם ולקחו ממני חמשה שטרות בני חמש לירות על זמני פרעון ידועים, והיתה התחלה טובה, ונגמרו ב"ה שני חדרים בעד הנערים שנתוספו וב"ה שפדיתי החמש שטרות הנ"ל ועוד כמה שטרות שנתתי על ענינים טובים כי נסעתי בכל שני חדשים מירושלים לפ"ת ואספתי כסף לפדיון השטרות, וכן עשיתי שם שתי מקואות קטנות לגברות עדינות, שבאו באמתלא שאינן יכולות לטבול במקוה ש"פרנקניות" טובלות שם, ועלה לי הסידור ליותר משלשים לא"י וקבלתי אותן אח"כ.

בהיותי בפתח תקוה קראו בעלי הפרדסנים אספה, לטכס עצה איך להציל את האילנות שלא יושחתו מהתולעים, המכרסמים את שרשיהם, עד שהרבה אילנות מתים בכל שנה, בסוף השגתי רשות הדבור עפ"י בקשת נכבדים אחדים.

רבותי! התחלתי הצהרתי, אף שאין לי ידיעה בחכמת הבוטאניק, אמנם למזליכם הטוב הקרה ה' לפני ספר שמחברו הוא ראש חכמי הבוטאניק, וגם נטע פרדס נפלא מכל מיני אילנות, אשר פרים נחמד למראה וטוב למאכל, ומצאתי שם עצה טובה וקלה וזהו: אם נשמור חוקיו אשר צוה אותנו ביד משה עבדו נאמן ביתו, אז נצליח בכל מעשה ידינו, ואף "עץ השדה" שלא עובד יתן פריו אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם חלילה מרוב הטובה לא נשמע בקול ה' לשמור לעשות אל כל מצותיו (וביחוד שבת ששקולה ככל המצות) אז חלילה אף "עץ הארץ" הנעבד והנשמר לא יתן פריו, וזרעתם לריק זרעכם, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל, ואף אם תעשו כל העצות והתחבולות, אשר יורו אתכם המלומדים לא יועילו, כי אין חכמה ואין עצה לנגד ה', כי גם הוא חכם ויבא רע, והוא מלך אדיר ושולט בכל, יש לו גדודי חיות רבות, עושי דברו במהירות נפלאה, גדוד אחד שמו ארבה והשני חסיל והשלישי גזם וילק, וכאשר ירמוז להם יעופו על כנפי נשרים ויאכלו כל פרי העץ ולא ישאירו כל ירק בעץ ובעשב השדה וגדוד רגלי הם התולעים והעכברים, אשר גם המה מעשי ידיו, ובהם נפרע מעוברי רצונו, ולא יועיל לנו כל העצות שבעולם.

לזאת אחי היקרים, נשובה למקור חיינו.  להשבת שהוא לב העברי (כמ"ש מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים) אברהם יגל, יצחק ירנן בזמן שיעקב ובניו ינוחו בו מנוחת אמת ואמונה, שהשבת יטע בלבנו אמונה שיש בורא ומנהיג לבירה, ואין העולם הפקר, ואז ברוכים תהיו בעיר ובשדה ויתקיים בכם: "אל תירא תולעת יעקב"! זאת אומרת אתה יעקב אל תירא מהתולעת שיראתם ממנו עד הנה, וכל האספה וגם החלוצים מחאו כף.

פעם אחת נסעתי להמושבה החרדית "בני ברק" (מקום שרבותינו התנאים ר"ע וחביריו סדרו שם סדר של פסח) ובקרתי את בתי ספר להחרדים ולהמזרחים ושבעתי רצון, וכאשר נכנסתי לבית הספר לבנות (בערך שמונים נפש כן ירבו) חשכו עיני מראות, בנות בוגרות כבני שתים עשרה וחמש עשרה, יושבות במעילים קצרים, חשופי זרועות ושוקים מגולות, ואמרו לי המורים, כי גם להם התלבושת החצופה לזרא, אכן בלי רשות ועד המושבה אינם יכולים לגזור מאומה, והלכתי תומ"י להועד ונתנו על ידי מכתב להמורים.  כי יתנו להנערות זמן עשרה ימים, לתקן להם תלבושת צנועה, ובידעי מחז"ל שאין גוזרין גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כי יש הרבה אמהות שאין ידן משגת לעשות לבנותיהן מעילים חדשים, נתתי שלש לירות מכיסי לאיש נכבד לעזור למי שאין ידה משגת, וששתי על זה כעל כל הון, שמתלמידות בית הספר בטח ילמדו שאר בנות המושבה, ומהן ילמדו שאר מושבות הקרובות להן, ונסעתי משם שבע רצון, אבל לדאבוני תקותי נשארה מעל, כי איזה  בנים ובנות שובבות סתרו את בניני.

עברו איזה חדשים לנסעי משם, קבלתי מהועד דשם מכתב באחריות, שהיות שנדפס במכתב עתי אחד, המעשה שדרשתי שם אודות תלבושת צנועה ובעד זה הכוני מכות אכזריות, לזאת בקשתם להודיע להם, באיזה יום קרה המקרה המעציב הזה, שזה להם בזיון גדול, והשבתי להם בזה"ל; לו הייתי שם בעת שהכוני, אז בטח הייתי יודע באיזה יום קרה זה, אבל ל"צערי הגדול" לא הייתי שם בשעת מעשה, לזאת לא אדע מה להשיב לכם.

וכי תשאלו מה זה "לצערי הגדול"? אומר לכם בפה מלא, באמת הוא "לצערי הגדול" לו באמת הכוני מכות אכזריות, זאת היתה נחמתי, כי בטח אחרי שכוך חמתם מעלי, אזי היו המכים אותי מתחרטים חרטה גדולה, כי מה פשעי ומה חטאתי? וכי בשביל שאמרתי להם דבר הגון והוזלתי זהב מכיסי לגדור פרצה גדולה, המביאה אסון גדול על עמנו, נתחייבתי מכות חדרי בטן? (ישטנוני תחת רדפי טוב), ובטח הי' מוסר כליותיהם דורש מהם, לפייס אותי, ובמה יוכלו לפייסני? רק למלאות מחשבתי הטובה, ואז יצא הפסדי בשכרי כי נתגלגל דבר טוב על ידי, והייתי קורא עליהם המכות אשר הוכיתי בית מאהבי.  אבל עתה דוה לבי בקרבי, כי ילפינן מקלקלתא, אם במושבה חרדית כבני ברק נפרץ על כך גדר הצניעות עד שאין יכולת לגודרה, מה יעשו מושבות אחרות?

אמרתי: אלכה לי אל הגדולים.  לשלוחי ועד החנוך ודברתי השכם והערב למפקחי על בתי הספר לבנות, להטובים שבהם, והבאתי להם מכתבים מהרב הראשי ז"ל, בדברים הפולחים לב וכליות, שיראו לבער המפלצת הזאת מבתי הספר לבנות, וגם זה לא הועיל, ועתה יאמר נא ישראל מה לעשות? כי ברור בעיני שכל התלאה אשר מצאתנו בשנים הללו, העיקר הוא בשביל החלול השם הנורא הזה, אשר אין מקיפין עליו (עיין מש"כ בקונטרס מעשה אלפס חלק "הדר זקנים" צד 52 ותסמר שערות ראשך).

ואם תשאלו, הלא יש עוד כמה עבירות חמורות, כמו חלול שבת בפרהסיא ומטבחים של מאכלות אסורות וחנויות המוכרות בשר חזיר? אשיב לכם, האסורים הנ"ל אינם דוקרים את העין, כמו התלבושת החצופה, אשר החלול השם מזה הוא איום ונורא, ובפרט במדינה אשר האזרחים גדורים בפרהסיא מפריצות, והי' לזרע אברהם לשמור מדה זאת ביתר שאת, ולמעשה הוא בהיפך, וכדאי בזיון וקצף.

אמרתי להדביק מודעות בעברית ובאידיש להזכיר לבנותינו שבהנאה פעוטה כזו, הם מחריבין ארצנו, גם נסיתי לעלות לעמה עזרות - נשים בשבת בשחרית, להטיף, להם שימנעו את בנותיהן וכלותיהן מתלבושת החצופה, והועיל קצת דקצת לעצור המגפה.  (אם יהיה מקום בסוף, אדפיס המודעות).

כי באמת בנות ישראל נאות הן בלב טוב ומדות טובות, רק שהעניות (הדעת) מנוולתן, ובפרט בזה, שנפשו של אדם מתאוה להן וחמדתן ונשים דעתן קלות.

ועלה בדעתי, כי לדבר אל (לב) הסלע אינו מספיק, ונחוץ לצרף לזה גם "קח את המטה", ולזה ערכתי בקשה למע"כ הנציב העליון, וזה נוסחו:

הוד מעלתו!

הנני בתור איש זקן אשר עסק כל ימיו ביצירות ספרותיות, וספָרי העוסקים בתכנים מוסריים, נתפשטו בהמונים רבים מבני עמנו, ופעלו פעולות נכרות, לטובת הדת והמוסר, לירא את ה' ומלך.

כאשר זיכני השי"ת לבוא בפעם השני אל ארץ יהודא (בשנת תרפ"ה), זאת הארץ הקדושה לעמנו ולכל העמים התרבותיים, מצאתי לצערי הגדול, בחיים המוסריים פגמים כאלה, אשר אני חושב שרק לממשלה נאורה ותרבותית כממשלת הוד מעלתו, יאות הדברים לתקן אותם.

הנני בטוח, שהוד מעלתו, בתור אחד מהמנהיגים המדיניים הגדולים, בעולם הנאור, יודע עד כמה המצב המוסרי, הדתי והמדיני התרבותי, הם אחוזים וקשורים זה עם זה, ובדברים יותר פומביים, שכל העינים רואות, שהמצב המוסרי הכללי נפגם על ידם, ראוי למושל איש הרוח כהוד מעלתו, לקום כגבור ולהמריץ את הקהל, לתקן את המגרעות הנוראות, שכשהן מתפשטות הן מביאות על הצבור מחלות מוסריות וחומריות, לאין מרפא.

אני רוצה לסמן בזה את הפרט של תלבושת הנשים, שעל ידי מודות חצופות הולכות הן מדי יום ויום למעמד של טמטום כל רגש בושה, וכל הגות נפש מוסרי ועדן, המקובל בעולם מצד הדת והמוסר, בכל הארצות הוא נורא, ויותר איום ונורא הוא, אם מניחים מנהגים כאלה בארץ הקודש, שהיא ג"כ ארץ הקדם, שבשום אופן לא יוכל הדור הצעיר להשאר בקצת טוהר וקצת תום, בהפגשו בכל שעה בבנות המהלכות בתלבושת מעוררת כל זעזועי תאוה ופראות גסה, וביחוד חשופות הזרועות, החזה, ברכיים וירכיים.

אין די מילין בעטי, לתאר לפני הוד מעלתו, את הצער העמוק של בן מוסרי ותרבותי, בנסעו באטא, ובחורה חצי-ערומה נכנסת ויושבת כנגדו או בצדו, ומה גם בנסיעה ארוכה כשעה ויותר, אשר אין לו מנוס ממלאך המות הזה[22].  השגתי, שרק הממשלה בכוחה האדיר, המעשי והמוסרי, יכולה לעשות קץ לשערורי' הזאת, ואני מקוה יחד עם רבבות אנשי רגש מכל הדתות ומכל הגזעים אשר בארצנו הקדושה, שיעשה הוד מעלתו את הצעד הנכבד הזה, אשר יתן לו שם עולם בעולם הפוליטי, החברותי, הדתי והמוסרי, לחוק חוק המגביל את הפרצה המנוולת של תלבושת החצופה בבגדי הנשים, בכל מרחבי ארץ ישראל, והנני חותם בזה ברגשי כבוד מאד נעלה (וחתמתי את שמי ומעוני).

ביום 27.6.32 שלחתי בקשתי וביום 4.7.32 קבלתי תשובה שקבל בקשתי, וקויתי בכל לבי שישים מקום להדברים שיצאו מעומק לבי, ויגדור את הפרצה, אבל לדאבוני עד כה לא נעשה מאומה, ואני מאשים את מנהיגנו, שאילו היו הם מגישים בקשה להנציב לעצור את המגפה הזאת, בטח הי' נעתר לבקשתם.

כי כונת הבורא ית"ש שנתן לנו את הארץ, הוא כדי שנלך בדרך התורה, אשר דרכיה דרכי נועם כמ"ש: ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו (חוקי חיים) ותורותיו (שבכתב ושבע"פ) ינצורו, וכן אמר אסף: "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע, ומצור דבש אשביעך".

וכן אמר הנביא הושע שובה ישראל כו' כי כשלת (כל התלאה והצרות שבאו עליך) הוא רק "בעוניך", וכאשר תטיב מעשיך אז ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך.  וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך (יראת הכבוד).

ומה היא הסבה שכמה מאחינו מחזיקים עוד בדרכם הנשחתה? יען ששכחו מה ששר צבא ה' אמר ליהושע, בדרכו על אדמת הקודש וחרבו שלופה בידו, וכאשר שאלו יהושע: מה אדוני מדבר אל עבדו? ענהו: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא", רמז לו בזה שיצהיר ויודיע לצבא ישראל, שיטהרו וינקו מהאבק והרפש שדבקו בם ממצרים ועד הנה.  טרם ידרכו על אדמת קודש, וכאשר יהושע הבין רמז דבריו ויעש יהושע כן ואמר לעם: "התקדשו שתהיו ראוים שיעשה ה' מחר בקרבכם נפלאות", אז הצליח בדרכו.  ושנית, מספרים שספינה אחת הלכה בים ויעמוד רוח סערה, ונפלו שני אנשים מתוכה אל הים, ומהר רב החובל וקפץ אל הים והושיט ידו להציל הנופלים, אחד שהי' עוד שפוי בדעת, אחז בידו וניצל, והשני שהי' מבולבל נבהל ונסוג אחור, וכל מה שרב החובל הקריב ידו אליו הוא נסוג לאחור, כן מצבנו עתה, כמה וכמה מאחינו נפלו לים הגדול, כמ"ש: הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון (על ישראל), והשי"ת פשט ידו לקבל פושעים וחטאים, בזאת שהפך לב רוב העמים לשנוא אותנו, והעמיד עלינו מלך קשה כהמן שיחזרנו בתשובה.  והנה בימי מרדכי ואסתר שעמד עליהם האגגי היו שפוים בדעת, ותומ"י שפשט השי"ת ידו, מיד החזיקו בידו ונתכנסו היהודים וגזרו תענית שלשה ימים, לילה ויום, וקבצו תנוקות של בית רבן והתפללו וזעקו אל ה' ולא המתינו עד חוה"מ פסח, רק תומ"י בערב פסח ובראשון ושני בו, ושבו אל ה' בכל לבבם ונפשם.  והאיר ה' פניו אליהם ופור המן נהפך לפורנו, וליהודים היתה אורה ושמחה.

אבל היום לדאבון נפשנו, נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו, וכאשר באנו אל הארץ נתרחקו כמה וכמה מהנוער מקדושת השבת (שהוא לב ישראל) וממאכל כשר, השומר את האיש הישראלי מטמטום הלב, ובעתות הפנאי תחת שהי' להם לעשות חבורות לשעורי ערב, ללמוד דת ישראל ומדות טובות, הולכים כמה וכמה מהנוער לנשפי חשק ורקודים, אתמהא! איך לא נבוש להדביק מודעות בראש כל חוצות אל נשפי רקודים (שעירים ירקדו שם), התנ"ך צועק ומזהיר: אל תשמח ישראל אל גיל כעמים! ובפרט בעת צרה כזאת, שדם אחינו נשפך כמים, ע"י רציחות הרס ואבדון מן הנאצים חלאת מין האנושי, ואלפי אלפים מאחינו נודדים בספינות בים ברעב ובצמא, מסיח הנוער דעתו מכל אלה, ועוסק בנשפי רקודים, לבשתנו ולחרפתנו, לזאת נתקיים עלינו וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם, ונתקיים והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ר"ל.

אוי ואבוי! יען שלא רצינו לשמוע מוסר חכמינו, אוהבנו האמתיים, צריכים אנחנו לשמוע מוסר מכומר נכרי שהוא מטיף לנו האמת המרה, כה דברו:

הקב"ה נתן תורה לישראל וצוה להם לשמור מצותיו (לטוב להם) והם המרו פיו והוא הענישם כו', גלו בשני' גלות ארוכה וממושכת, אחרי כאלפים שנה נתנה להם הצהרת בלפור, בלי ספר היתה י' ה' בזאת, התחילו הבנים הנדחים לשוב למולדתם, לבנותה ולחונן עפרה, על פי השכר הישר היו צריכים ללמוד משגיאות אבותיהם בעבר, ולשוב אל ה' בלב שלם, לעבדו ולשמור מצותיו, אך לא כן הבנים הסוררים, הם אחזו בחטאי אבותם, ואף הגדילו לפשוע את השבת אינם שומרים בארץ ישראל, ומחללים את קדושת הארץ כו' וסיים בתוכחתו: יד ה' היתה בהצהרת בלפור, ברצותו להחזירם לארצו, וידו הוא בספר הלבן להענישם, או לכל הפחות להזהירם למען ישובו מדרכם, מחלול שבת וממאכלות אסורות ומחלול קודש עכ"ל, ואנן מה נענו בתרי', בושנו וגם נכלמנו.

ואף שהגזים הרבה יותר מן המדה, כי באמת תשעים אחוזים מאחינו ובפרט מיושבי ארצנו הקדושה, המה יהודים כשרים, בכל זאת האחוזים האחדים תלמידי ירבעם בן נבט המודרני, שהדיח את ישראל מתורתו ואמונתו, המחללים שם שמים בפרהסיא, העמידו צלם בהיכל (מטבח הפועלים) באמצע מקדש ירושלים, ובתל אביב ובאם המושבות וכיוצא, די להמיט עלינו חרפה, ובפרט שכל ישראל ערבים זה בזה, אשמים כלנו שלא מחינו בהם כדבעי במקל נועם.

גם חכמי התלמוד רמזו לני בחידתם הנפלאה, שסוף כל סוף יכבדו אותנו בספר הלבן, וזהו במס' שבת (ד' סג): אמר רחבה אמר רב יהודה עצי ירושלים של קנמון היה, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא ע"כ, ובאור חדתם הוא: אוירא דא"י היה תמד זך וטהור כמ"ש חז"ל "אוירא דא"י מחכים" והמשורר כותב "חיי נשמות אויר ארצך", וכאשר בסוף בית ראשון באו בני בליעל, תלמידי ירבעם בן נבט, ועפשו את האויר במעשיהם המזוהמים, כמ"ש שם (בדף הקודם) על המקרא: השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם, אלו בני אדם כו' ודובקין מטותיהן זו בזו ומחליפין כו' ועוד שם יען כי גבהו בנות ציון כו' ובועטות בקרקע ומתיזות עליהן ומכניסות בבחורי ישראל יצה"ר כארס בכעוס, ועוד שם אנשי שחץ היו כו' במה סעדת היום? כו' עיין שם, ונתעפש אויר הארץ, עד שהיה לאויר מחניק, וכאשר רצה השי"ת לעשן את האויר בעצי בשמים ולטהרו, שלח אש מן השמים, והיו כל האילנות והעצים לעצי-קנמון והיה ריחן נודף, ונטהר אוירו עד שהיה מחדש לחיי נשמות, וכאשר בימינו אלה קם ירבעם המודרני, והדיח אחוז גדול מהנוער מהאמונה ומשבת ומועדי ה' ובדה מלבו חג חדש, כירבעם הראשון שעשה החג בחודש אשר בדא מלבו, ונתעפש האויר מהנבלות והטרפות, וטמאו טהרת המשפחה, אשר היו ישראל מצוינים בזה משאר האומות, ונצרך מחדש לעצי הקנמון לטהר את האויר, אבל נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ר"ל, כמו שבדור המבול טהר הקב"ה את האויר בשטף המבול, ואח"כ נחם על זה ונשבע שלא יביא עוד מבול, כן עתה חס המקום על עמלנו שבנינו את הארץ, ולא רצה לשלוח אש גדולה, רק שלח אש קטנה בכמות (זה ביאור כשעורה) אבל גדולה באיכות, זהו "ספר הלבן" ששרף את הדיקלראציע בלפ' והמנדאט, וזהו מליצת "צימצמאי מלכתא" שהממשלה צמצמה את זכיותנו מלהיות לנו בית לאומי, (מכתב יד הגאון הגדול כ' חיים ירמיהו פלענסנער זצ"ל).  ואין לנו דרך אחרת כי אם לשוב אל ה' בכל לבנו וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו.

 

     אי אפשר לעולם בלי זכרים ובלי נקבות

     אשרי למי שבניו זכרים ואוי למי שבניו נקבות.

 

אודות זה כתבתי במעשה אלפס חלק שני, שהכונה הוא שאוי לאב שבניו הזכרים הם נקבות (שדעתן קלות), אבי ז"ל היה חכם הרואה את הנולד, וכאשר היה צריך לשכור לי מורה ללמדני כתב ולשון המדינה, ושאר למודים ההכרחיים להיות לאיש, היה ירא לשכור מורה עברי שלמד בגימנאזיע, יען יש בהם מורים ממין "שמעו נא המורים", ומי יראה ללבב? ולצאת מספק סכנה, שכר לי מורה אינו יהודי, וכאשר בא הא"י ללמוד אתי אחר הצהרים, היה שואל אותי תחלה: התפללת מנחה? שבימי החורף נמשל הלמוד לפעמים עד אחר זמן מנחה, לזאת כאשר בתי הבכירה, אסתר תחי' הגיעה לשנות בוגרת, נתתיה לבית הספר העממי שהיה המנהל יהודי כשר וגמרה שם, – אבל הרבה מחברותיה בנות עשירים, נכנסו אחר זה לגימנאזיע, מובן שדרך קלות הדעת לחקות אשה מעשה רעותה, ובכתה עלי, שאתן גם אותה לגימנאזיע, וגם אמה הרבתה עלי דבריה באמרה שירֵאה שתחלה חלילה מעג"נ, אבל אני באחת כנגד זה, שחפצי שתהיה לי בת, ואם אתננה לגימנאזיע אגרום לי בידים צרת-הבת, כפתגם המחוכם: "אם אתה נותן את בנך לגימנאזיע, תגרום הפסד לשלושה: אבינו שבשמים יפסיד יהודי, ואתה תפסיד בן, והקיסר יפסיד איש חיל.

עברו חדשים וספחתיה למנהלת לבית חרושת שלי, והיתה לי עובדת מסורה כחפצי, וכאשר הגיעה לשנות השמונה עשר, אמרתי לתתה לאיש תלמיד חכם, והזמין לי השי"ת בחור ת"ח בן ת"ח גדול, הוא ניהו הרב הגדול ר' משה יצחק רבין ז"ל דיין צדק דפאניוועז, ועשינו הקנין על תחנה באמצע הדרך.

אבל כשחזרה בתי הביתה, שאלוה חברותיה שלמדו אִתה, על המיועד לה? וכאשר הבינה שלא ישרו לחברותיה שלמדו בגימנאזיע, חתן ת"ח בן ת"ח, בכתה עלי, כהמנהג הרע, שהחתן צריך לשאת חן בעיני חברותיה, לא בעיני הוריה, עד שהגיע לידי כך שאמרתי לה: בידך להתיר קשר הקנין, ואני אשלם קנס חצי הנדוניה (500 רו"כ), ולקח לך חתן שישא חן בעיני חברותיך, עד שנתן השי"ת מחשבה בלבי, לעשות משתה תה בעד חברותיה, והזמנתי את החתן להמשתה, וה' נתן לו לשון למודים, לשאת חן גם בעיני חברותיה.

וכשמלאו לה עשרים שנה, חגגנו החתונה, ושלמתי להכלי זמר תשלום מלא, גם בעד המחולות, בכדי שיהא בידי למנוע מחולות כלאים, תיש עם רחֵלה (בחורים עם בתולות) וכאשר חברותיה שהזמינה אותן לשמחתה הביאו אתן מכיריהן גומנאזיסטין, ובודאי ירצו לרקד רקודים שעטנזים, הצגתי לפניהם בני ובתי הקטנים, ואמרתי: הנני נותן להבחורות את בני הקטן לרקד אתו, ולהבחורים את בתי הקטנה לרקד אתה, והיה נשף רקודין כשר בחורות עם בחורות, – וזכיתי כי נתתי את בתי הבכירה לאיש לפי רוחי, וחוץ מהחסרון, שהוא בן יחיד – הוא שלם בכל המעלות, בתי השניה שרה נתתיה בפאלטאווא לחתן יהודי רגיל ואודות בתי הצעירה כתבתי למעלה.

אבל את בָני לא זכיתי, מאיזה סבות להדריכם לפי רוחי ושיטתי, אף שנתתים למלמדים טובים, ונשארו יהודים טובים, אבל עזרני ה' להשיאם לבנות ת"ח, בכדי שתהפך לי קללת התוכחה לברכה וזהו: ואכלתם בזר בניכם, שאוכל לאכול סעודת-בשר אצל בָני ובנותי, בלי חשש מאכלות אסורות.

וכאשר נסע מחותני ר' זיסל חבס ז"ל לארצנו ולקח גם את חתנו הוא בני עקיבא וכלתי היא בתו ונסעו יחדיו לארצנו – וקבלתי בוילנא ידיעה מבני עקיבא מירושלים, כי יצא שמו בירושלים לרופא מומחה, והזמינו אותו לבית חולים (קאָם–אָמבָא) סמוך לקאהיר, בשכירות הגונה, ולא קבל ההזמנה, מפני מאכל כשר, שאין שם שוחט, וכעבור איזה זמן קבלתי מכתבו שקבל את ההזמנה, ואיך? עלה ברעיונו, שאיזה חדשים לא יקבל חולים אחר הצהרים, והלך ללמוד אצל שוחט השחזת הסכין, כי את הדינים יכול ללמוד בביתו (כי למד שנה שלמה בישיבת סלאבאדקע ששלחתי אותו שם בהיותו בן ט"ו שנה) ויוכל לשחוט עוף.

ואחר איזה שנים שהוטלתי לפאלטאווא, בא אלי אורח והביא לי דרישת שלום מבני עקיבא בירושלים, ואמר: הייתי בירושלים אצל רבנו ע"י קוק וראיתי שם איש מודרני שוחט עוף בפני רבנו קוק, ואמרו לי שהוא ד"ר עקיבא אלפס, ושחט את העוף כשוחט מומחה.

זה לשון הרמב"ם (סוף הלכות מזוזה) חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם, שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, מיד הוא חוזר והולך בדרכי מישרים, ע"כ – וז"ל הרב ר' שמשון רפאל הירש (בספר החורב), כל בית ואוהל יעקב, ובכלל כל מקום המוגבל לדירה ושמוש האדם, להיות המקום ההוא מקום קדוש, מקום שם ישכון כבוד ה' ושמה ימלאו את חובת עבודת ה', – גם להראות בזה, כי כל חייך, פעולתך וקבלת שפע הטוב, כי כולמו יחד מיד ה' המה לך, – ובבואך אל הבית תניח ידך על המזוזה, וזכור: כי על אדמת קודש תצעדנה רגליך, ובצאתך מביתך הניחה את ידך על המזוזה ומסור את ביתך תחת מחסה ה', אשר לו תקדש את ביתך מכון לשבתך.

ולזאת כאשר הנחתי את ידי על מזוזת הבתים שהלכתי שם, מצאתי איזה פעמים שהמזוזה הוקבעה בצד שמאל תחת שצריכה להיות קבועה בימין הנכנס, וכשאמרתי לבעל הדירה להחליפה על ימין מצאתיה פעמים שהיא פסולה, ופעם ראיתי שנקבעה הפוכה הראש למטה והסוף למעלה, ופעם אחת מצאתי שמפני שלא היה לו רק מסמר אחד, נתקע המסמר באמצע המזוזה ונקב את האותיות.

לזאת נכנסתי להטורח, לילך לבדוק מזוזות בירושלים עה"ק (בשנת תרל"ב, ל"ג), מובן שהשקעתי בזה איזה סך, כי כאשר קבעתי חדשה תחת הפסולה, ולא היה לבעל הבית מעות מזומן או לעני, לא דרשתי ממנו בחזקה, – ומצוה גוררת מצוה, כשבאתי לביתי לוילנא התחלתי ג"כ איזה זמן לבדוק מזוזות, וכתבתי מודעה על מעטפת אחת מחוברותי, כי יש לי מזוזות כשרות למכור בלא רווח, ובזכות זה עזרני ה' לכתוב פרק גדול רחב ידים, בענין מזוזה (בחבורי הזרגני ח"ב) בשם נעל הסוס (די פערדישע פאדקאווע), כי באיזה מקומות מצאתי שקבעו בסף הבית נעל סוס, ומזוזה לא מצאתי, ובדרכי על סף כזה אמרתי לחש "שקר הסוס לתשועה", גם בארתי שם ענין שם ש'ד'י', הנכתב על המזוזה מבחוץ, ע"ש ותרוה נחת, ובעיר אחת הטפתי בענין מזוזה, ואחר איזה ימים נתן לי הסופר דשם תודה רבה, שהיה לו פדיון גדול על מזוזות בשביל הטפתי.

 

בסדור מעשה אלפס הרחבתי בביאור

אהבה רבה, ואביא קטע משם לעניננו:

 

אבינו האב הרחמן, כשאנחנו רואים שנגש עני לפתחי נדיבים, מבינים אנו שבא לקבל נדבה, אבל כשאנו רואים שאחד רץ מחדר הראשון לחדרים הפנימים בבקשה דחופה: אדוני הרחמן! המרחם! רחם עלי! נחשוב שרצונו לבקש דבר שחייו תלוים בו, כן הדבר בתחלה אנו מבקשים דבר הרגיל, בעבור אבותינו שבטחו בך, וזכו שתלמדם חוקי רצונך, אבל אנחנו שאינם זכאים, מבקשים חנינה, כן תחננו ותלמדנו, ופתאום נשמע התלהבות: אבינו! האב הרחמן! המרחם! רחם עלינו! בטח נחשוב שרצוננו לבקש, בני חיי ומזוני, אבל נדום מעט ונשמע בקשה אחרת: ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע, ולא די בזה אלא נלמוד ע"מ לעשות, היינו לשמור שלא נעשה דבר נגד רצונך, ולעשות היינו עשה טוב, ולא די בזה אלא גם ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך, לא לתקות גמול אלא רק מצד אהבתך.

ובכדי שלא תהיה הדבר תמוה בעינינו, מה שאמרנו בקשה זו ברעש גדול, באו אנשי כנסת הגדולה להביננו בינה, בדוגמא זו: היינו לפי ראות עינינו גודל השמש הוא כקערה עגולה לא יותר, אבל חכמי התכונה שיש להם משקפיים המגדילים אלף אלפים פעמים ומקרבין אותם אל ראיית עינינו, רואים אותה גדולה כמה וכמה מליונים יותר מכדור הארץ.  כן המצות, שלפי קוצר ראותנו, מביטין אנו עליהן כאל דבר הרגיל, אבל כאשר תאיר עינינו במשקפי התורה, אז נראה ונבין שהם יקרים אלף אלפים פעמים מכל דבר היקר בעולם, ואז נסיר מלבנו כל עניני הזמן ונדביק אותה למחשבת המצוה, ודבק לבנו במצותך ונייחד את לבבנו לבלי לחשוב בעניני העולם, רק מחשבת אהבה ויראה את שמך, ואז לא נבוש ביום הדין.

וכאשר העמקתי את רעיוני בתפלה היקרה הזאת, שאנו אומרים אותה יום יום, אז ידעתי להשיב את הגביר הגדול בוילנא, שהבאתי לו מזוזה, בשאלו אותי "וואס איז די ווירדע פון די מזוזה"? אמרתי לו: די ווירדע פון די מזוזה האט איר דאס ניט אייגינס, ולא לקחתי ממנו מאומה, כי חשבתי אם אקבל אפילו לירא שטרלינג, אשפיל יוקר המצוה, אשר כל חפציך לא ישוו בה.

 

אלו הם המ"מ דמתא שהיו בווילנא בימי עד שנסעתי לירושלים

הראשון הוא הרב הצדיק ר' זלמן זאב (הנקרא ר' וועלוועלע) בן הרב ר' יחזקאל פיוויל (שהיה מ"מ דמתא בימי הגר"א) שחבר תולדות האדם הגדול ר' זלמן אחי הגאון ר' חיים מוולאזין, וכאשר נדפס התולדות אדם מחדש בדפוס מץ, הוספתי עליו חלק שלישי.  וכאשר דרש בחודש אלול כל שני וחמישי ובערב ר"ה דרשת המינעוורא (כך היתה נקראת דרשת ערב ר"ה) והלכו לשמוע כל רבני המו"ץ וכל החרדים עד שהיו עומדים צפופים, וכאשר התחיל לעלות על המעלות לארון הקודש, נפל חרדת קודש על הצבור והתחילו לבכות, נהירנא כד הוינא בן אחד עשר הוליכני אבי לביהכ"נ הגדולה לשמוע, ואני זוכר עוד איזה דברים ששמעתי מפיו, ונפטא בערב יו"כ שנת תרכ"ז שנה אחר פטירת אבי ז"ל.

הוא היה מקובל מאביו רי"פ ז"ל, שבשעה שאיש ישראל בצרה ר"ל, ילמוד איזה שעות ובתוך הלימוד יגיד מזמורים אחדים מתהלים בבכיה וקרובה ישועתו לבוא.

אחריו נתמנה מ"מ דמתא רבנו יצחק אליהו לנדא מדובנא (מחבר הכפלים לתושי' על תהלים ועוד ספרים הרבה) והספיד את רבנו מלבי"ם ז"ל שנפטר בקיוב שזכיתי לראות פניו בחייו גם התפללתי על קברו.  אחריו נמנה הרב הגאון תנא דירושלמי מחבר תוספת רי"ד על ירושלמי, והספיד את רבנו ישראל סלנטר שנפטר בקעניגסבערג.

אחריו נתמנה הגאון ר' יעקב יאזעף מזאגער, וכאשר בא לוילנא ודרש איזה פעמים בפיו שהפיק מרגליות ונתקבל לרוב הקהל, נמשך הדבר כמה חדשים עד שנכתב החוזה.  פעם אחת עברתי דרך חצר ביהכ"נ הגדולה וראיתי קבוץ גדול של אנשים מדברים אודות המ"מ ומחרפים ומקללים קללות נמרצות את רבנו ר' אליהו אליעזר ראש רבני המו"ץ, באמרם שהוא מוחה להתמנות המ"מ ר' יעקב יאזעף, ונימוקם עמם (לפי דעתם) יען שכעת הוא חכם העיר וכל הברירות החשובות יבואו אליו, וזה מביא אליו הכנסה רבה, וכאשר יתמנה ר' יעקב הנ"ל שהוא ג"כ חכם יתמעט הכנסתו.  כשמעי זאת מהרתי תומ"י לבית רבנו ר' אליהו אליעזר ואמרתי אליו: רבנו כך וכך שמעתי על חצר ביהכ"נ, והשיב לי, אף שרוב דבריהם רחוק הרבה מן האמת, אבל קורטוב של אמת יש בדבריהם, יען שאחדים הביאו לפני דבה שהוא מחזיק במחלוקת.  והאי לישנא בישא אף דלא מבעי לקבולי אבל למיחש מבעי, אמרתי דעתי, לשלוח איזה אנשי אמת לזאגער לחקור על הדבר, ואם ימצאו שהוא שקר, אזי מוכן אני בכל נפשי להסכים להתמנותו, כי ישתתף עמי לישא במשא העם, הכבד לישא אני לבדי, וכבר נשלחו לשם אנשי אמת ומחכים עליהם שיבואו בעוד ימים, וכן הי' הדבר, שבאו השלוחים ואמרו שהדבה שהוציאו עליו הוא שקר מוחלט, והסכימו ראשי העיר להתאסף בעוד ימים לכתוב חוזה.

ויהי ביום התאסף ראשי העיר והיה הרב רבי מתתיהו שטראשון ראש המדברים בפני כל נכבדי העיר, וזכיתי שגם אני הייתי זנב לאריות, ושלחו שליח מיוחד להזמין את רבנו ר' אליהו אליעזר, ובא השליח בתשובה לא טובה, שהרב ר' אליהו אינו הולך, ונהי' רעש גדול באספה כמובן, קפצתי אני כהדיוט בראש, ואמרתי: רבותי כבדוני על חצי שעה במשרת שמש הקהל, ואלך להזמינו, וכן היה שהלכתי אליו ונודעתי שהשליח הוא דעווית, כי לא בא אליו שום שליח, ומיד לבש עצמו והלך אתי אל האספה ונכתב חוזה למז"ט, ונשלה אל רבנו ר' יעקב יאזעף ובא לעירנו למשרתו.

וכאשר שלחו אחינו מאמריקא ולקחו את המרגלית הזאת מעירנו, נתמנה הרב הגאון ר' צבי הירש בן הגאון ר' יצחק אלחנן ז"ל מקאוונא למ"מ דמתא.

אחריו היתה הפסקה זמן ארוך, כי הסתפקו מנהיגי העיר בהרב מטעם ה' קאנטער בן החזר השני ר' יוסף קאנטער, כי הי' בן ישיבה ויכול לדרוש, והי' דורש איזה שבתות השנה, וגם איזה מרבני המו"ץ היו דורשים וגם אני הייתי בתוך הדורשים שבתות אחדות.

הגיע שבת הגדול, והיה חושב ה' קאנטער לדרוש, והרגשתי שהיתה תרעומת גדולה בתוך הקהל, עד שאחדים מההמון אמרו שיעשו מהומה באמצע הדרשה עד שיוכרח ה' קאנטער לרדת מעל הבימה, ויוכרחו מגהיגי העיר למנות מ"מ דמתא קבוע, הייתי אני כחכם הרואה את הנולד, והלכתי אל ה' קאנטער ואמרתי אליו: מודה אני שכנגד רוב רבנים מטעם, אדוני הוא קודש וראוי לדרוש בכל השנה, אבל בשבת תשובה ושבת הגדול יבדיל הפרוכת בין הקודש ובין קודש הקדשים, מנהג בכל תפוצות ישראל שהרב החרדי, לא משפט הבכורה וגם אם יזמינו אותי לדרוש לא אקבל את ההזמנה, וזה עצתי לכ' שיכבד בשבת זה ויהיה שב ואל תעשה, וקבל עצתי ודרש אחד מרבני המו"ץ.

אחריו נתמנה הרב ר' מאיר נח שהיה רב במאסקווא והשתתפתי אתו להשתדל לאסוף את כל בעלי התספורת שיסגרו בתי מלאכתם בשבת ויו"ט, והשתדלותנו הועילה מעט.

אחריו נתמנה הרב קראקאווסקי ונתגלגל זכות על ידו שהצלתי בעצתו אשה אחת מפחד מות, ובימיו נסעתי מווילנא לעה"ק ירושלים.

פעם אחת בנסעי מירושלים לפ"ת לאסוף שם כסף לשלם השטרות שנתתי להם לבנין הת"ת, בהיותי קרוב לעיר ערב ערבי עם אוטו-משא ופגע באוטו שלנו והפכה והוכיתי במשקוף פתחה הכאה חזקה על ראשי עד שיצא ממני דם הרבה על בגדי ועל סף האוטו והכניסוני לאכסניא התמידי שלי, ואנשים טובים לנו אצלי והניחו קרח על ראשי, וברוך ד' שהחזירני לחיים, רק שההכאה על ראשי גרם לי שנתמעט הזכרון שלי.

אשה היניקה ילד כבן שנה וכשבא בעלה בשרתה אותו בשמחה: הודות להשי"ת, מצאתי מרגלית, טוב הדבר, עונה בעלה, נמכרנו ונשלם להאופה בעד הלחם, אָה! (ממשיכה האשה) מרגלית דלית לה טימא! יותר טוב, עונה בעלה שאוכל לקנות לך נעלים ומעיל לשבת, אָה! ממשיכה האשה, בפי אפרים'קע בני, מצאתי שן מזהיר כמרגלית.

אחר רגעים אחדים נשמע אנחה כבדה מפי האשה, ומיד נתעלפה, מיהרו ליקח את הילד ולהניחו בעריסתו, שלא יפול מעל חיקה, ולקחו כוס מים וזרקו על פניה היא נעורה ושואלת, איפה הילד? חנקתי אותו, אני משיב.  אוי וי! צועקת האשה.  (אני ממשיך) וכי אינו ראוי לחניקה בשביל רציחה זו? "האם סבלה צער הריון ולידה וגידולו, והוא משיב לה גמולה נשיכה בהדד עד כדי התעלפות.

עשה זאת בלא דעת, כשיגדל יבין שאין לנשך את האם (השיבה האם).

קטני המוח תמהים, מדוע לא יעניש השי"ת את החוטא תיכף שעושה החטא? יראו ויקחו מוסר מרחמי האם, שדנה את הילד שנשך אותה עד להתעלף לכף זכות, ואיך לא ידין אב הרחמן את הבן יקיר לי אפרים לכ"ז, שמפני קטנות המוחין... מה תדמו ילדי ענק בני כ' ושלשים שיש להם ראש גדול לילד בן שנה שראשו קטן? שאלוני השומעים, וכי פר בן שלש שיש לו ראש גדול יש לו דעת יותר מעגל בן יומו? כן גם הילדים הענקים יש להם מוח קטן בראשם הגדול.  אבל סוף כל סוף השי"ת גובה את שלו כמו בדור המבול.

_______________

 

ראשי הרבנים המורי צדק שהיו לפני בוילנא:

הראשון הגאון הישיש ר' יחזקאל לאנדא ז"ל, שברכו הגר"א לפני חתונתו והאריך ימים יותר מתשעים שנה ולמד בלא משקפים עד יומו האחרון, ואחריו היה הגאון ר' יעקב באריט והגיד שעור טור וב"י בביהמ"ד ר' חיים נחמן פרנס והגאון ר' שלמה הכהן היה משומעי לקחו, בימיו היה המומר ברפמן שר"י שהדפיס מחברת בשם "קאַהאַל", מלאה עלילות שקרים על היהודים ומנהיגיהם כהמן בשעתו והתוכח הגאון ר' יעקב עמו בפני הגוברנר הראשי נאזימאוו, ויצא המומר מהויכוח אבל וחפוי ראש, והשר כבד מאד את ר' יעקב בעד זה, ואף כשהתפטר השר מכהונתו ונסע לנחלתו בפ"ב כתב לר' יעקב אגרות שלומים.

ואחריו היה הגאון ר' בצלאל הכהן ראש המו"ץ ואחריו ר' יוסף ואחריו ר' שלמה הכהן ואחריו ר' יצחק שירוינטר ואחריו בנו ר' אלי' אליעזר, חתן רבי ישראל סלאנטר ז"ל ואחריו היה חתנו הגאון ר' חיים עוזר גרודזענסקי.

בעלי בתים לומדים וגאונים היו הרבה בוילנא ואנכי אזכיר רק המצוינים שבהם במעשים, ר' יצחק בר' זלמנס, היה בעל חסד גדול, ולבד זה יסד בית גמ"ח ומסרו לצבור להלוות על משכנות בגדים ותכשיטין מזוז ועד עשרים רו"כ.  פעם אחת ראוהו הולך פסיעות גסות ונשא בעל חי תחת כנף בגדו והלכו אחריו וראו שירד למרתף ששכבה שם יולדת עניה ובנה החולה לא יכול להניק חלבה הכנוס בדדיה והביא לה ר' יצחק ב"ר זלמן כלב קטן שתניקהו.

הוא היה מזכה את העיר בחג הסוכות בארבעה מינים מהודרים שעלו לפעמים קרוב לעשרים רובל.  לעת זקנתו ירד מנכסיו שהוצרך למכור הכלי כסף לשלם לנושיו, ודאגו חרדי וילנא שודאי לא יוכל לזכותם בד' מינים כנהוג, קודם החג נשמע שיהיה ד' מינים מהודרים כמו בכל השנים, וכשדרשו וחקרו אחר הדבר נודע, שכדי לקיים כבד את ה' מהונך קיים תחלה מגרונך, היינו שקמץ מסעודת הערב כל השנה וקבץ על יד על יד כל השנה בכדי שיוכל לקיים כבד את ה' מהונך לזכות הרבים בד' מינים מהודרים.

עוד הי' בימי בווילנא איש מצוין ר' אליהו רומאנאוו "אדריכל", שהי' בקי בש"ס ותוס' והי' תלמיד ותיק לאברהם אבינו במדת הכנסת אורחים והחזיק חדרים מיוחדים בעד האוכחים והיו מתאכסנים אצלו גם רבנים שבאו להדפיס ספריהם בוילנא, ושדרי"ם כמה שבועות וחדשים והספיקם באכילה ושתי' והלבשה והנעלה, ומספרים כי הי' לו סנדלר מיוחד שהספיק לו מלאכה תמיד בעשיית נעליים עבור הרבנים.

שלשה מאמרים נלבבים מחתני הרב החה"ש ניסן רבין נ"י בהרב הגדול משה יצחק זצ"ל דיין צדק בפאניוועז.

 

א) המוסר והדעת

שני איתני-עולם אלה – המוסר והדעת – המה מהקנינים הרוחניים של האדם, וכתאומים משולבים המה בו יחדיו, ורק הודות לשני אלה הוא השליט על כל החיים, והמחקר בזה הוא, למי היתרון מהאחד על חבירו, – להמוסר או להדעת – והנה אם נשאל לזו האחרונה – הדעת – תראה לנו מאד על משפט – יתרונה, מהשיגיה הרבים בחדושיה בכל מקצועות המדע, אבל אם אך נחדור בתוצרת-טובתם, בפרים ובתנובתם המביאים לעולם, ואם נחדור עוד בטבעם ובמהותם של שני אלה, מראשית הוויתם באדם, ובזו השני' – הדעת – בחלוק הדעות שלה בין בני-אדם, אז משפט אחרת תצא לנו, כי היתרון הוא לא להדעת כי אם להמוסר.

הנה בזו הדעת אשר בה יתהדר האדם במפעליו במעשה-בראשית, מוצאים אנו כי גם לבעה"ח יש בם מן המקצת, והוא; הדעת – האינסטינקטיבי מה שצריך להם לכלכלתם, אבל בהמוסר אין להם לבהע"ח ולא כלום, אפילו במקצת מן המקצת, וזאת תגיד לנו בודאי, כי עיקר היתרון במה שיש להאדם על בעה"ח הוא במוסרו, במה שהוא האחד במוסרו ואין שני לו.

ואם נחדור עוד בזו "הדעת" בחלוקי-הדעות שלו בין בני האדם, במה שאין דעותיהן שוות זה לזה, ולעומתם שוים המה כל בני אדם יחד בעיקרי המוסריות של חסד, רחמים, וחנינה–ובתוצרתם, מהאדם הפרימיטיבי עד האדם הכי המודרני, אם נשים זאת על לב, אז תצא לנו גם מזה המסקנא, כי אך להמוסר יש היתרון על הדעת.

והעיקר במה שעלינו לעמוד בחקירה הזאת.  היא ההשקפה התורניית.  ומוצאים כי עוד בראשית יצירת האדם הדגישה התורה על מוסריותו, באמריה אלו הקצרים "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ז"א כי כל עיקר נפשיות-החיים של האדם בא לו רק מזה שהקב"ה בעצמו מקור הקדושה והמוסר נפח בו נשמת-חיים.

ומוצאים אנו עוד בהאזהרה הכוללת לכל המצות נאמר: "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם", ומהו הקדושה הזאת, אם לא קדושת המוסריות.

וכי מקור התורה ומצותיה המה כולם מוסריים, תוכל להוכח לנו גם מזה במה שאזהרתם על קיומם, תפנה רק ללב האדם. – מקור הרגשה המוסריות- "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" תזהיר על קיומם, ופן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים" תזהיר על אי קיומם.

ובתפלתנו אנו מוציאים, ברכה מיוחדת על הדעת, והיא: "חננו מאתך דעה, בינה והשכל", ופירושה היא, כי דעה בינה והשכל להיות רק "מאתך" מיוסדים ובנוים על המוסריות.

וזהו היסוד והסוד של היהדות בטהרתה.  וזו היא גם ההבדלה שבין ישראל לעמים, מוסר העמים העמידה את הדעת לשלטון על המוסר, והיהדות בהיפך, העמידה את המוסר לשלטון על הדעת.

וזו היא גם המלחמה העולמית של היהדות בתרבות העמים, שהאחרונה החלה מהאלילות הקדומה עם הפלסופיה שבה, ועברה גם לדתות השולטות עם הפלסופיה החמרנית האחרונות שבהן, כי כולן הן עומדות על בסיסן זו האחת, כי לדעת היתרון על המוסר, והיהדות עומדת כסלע איתן בשלה, כי על המוסר לעמוד בראש ולה גם השלטון והפקוח על הדעת.

ואם נחדור עוד בחיי העמים בתרבותיהם, מוצאים אנו, כי ע"י הכשלון של הבעיה הזאת הנפסדת, נעקרה זו המוסריות לגברי ממקורה הראוי, כי מוסר האדם עברה "למוסר החברה" ז"א, האדם נעשה משועבד לגמרי להחברה במעשיו וגם ברוחו, ומה היא החברה הנוצרה ע"י הדעת? היא באה ונוצרה ע"י היחידים השולטים עליה, ושלטון כזה הוא בנגוד גמור לתרבות התורה, על העוצר בעם – המלך – יאמר "והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, י"ח) ז"א על העוצר בעם להיות כפוף ונכנע להתורה והמוסריות שבה, ורק על פיה ישק את עמו.

אלפי שנים כבר עברו בחיי העמים, דור הולך ודור בא, ועמם גם תרבות עולה ותרבות יורדת, ושליטת הדעת על המוסר לעולם עומדת, וכמה עולמות כבר נחרבו מהחרב-המתהפכת על החזיון הקסמא של השלטון הזה, להכריע את המוסר, אבל הנה הקיץ הקץ, אנדרלמוסיה אַרסיית של שיטות משונות מחודשות נפרצו בתרבות העמים, והחרב, זה המתווך הישן נושן בין הדעות השונות בחיי-העמים כבר יצא לעולם, ונהרות דמים כבר הולכים אחריו ושוטפים ומחריבים את כל היקום, ומי יודע עד אָן החרב הזה מועדת עוד ללכת, וכמה נהרות-דמים עוד יסחוף אחריו.

למראה זה החורבן הנורא הקרוב לבוא, שואלים אנו, האם לא הגיע הזמן לחדור ולשאול בשל מי באה כל הרעה הזאת בעולם? והאם אין לנו לחשוב ולהתבונן על דורנו זה, דור-הדעה אשר המדע – מולדת הדעת – כבר הגיעה לשיא-חסנה, מכל הדורות הקודמים, ומה הביאה לעולם בכל התקדמותה? פרוד לבבות עם מפלגות על מפלגות, ושנאת-אחים מופרזת, אשר מעודן לא היו לעולם, ועל כולן זה החרב החדה והמורטה, ההולך בצעדי און להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו.

והאם לא באה העת, לחדור ולחשוב בהצווי הראשון הנאמר לאדם "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" זאת אומרת: עם תעמוד את חייך רק על "הדעת" בלבד – בלי שלטון המוסרי עליו – אז כבר איננה עוד חיים, ואתה מתעתד ומוכן בכל עת למות תחת השלטון של זה הדעת.

ואם אנו רואים וחודרים בכל הנעשה לפנינו, בכל הדעות המוזרות עם רבוי-מפלגותיהן והריב אחים שביניהן, ובזה התבערה הגדולה – המלחמה האיומה – ההולכת ומתפרצת בכל קצות-הארץ, ואין במה לכבותה, אז תעלה על לבינו  אם לא קרב היום שבו יתמלאו יעודיו של נביאנו זה! כי "להעביר זדון מן הארץ" "וכל הרשעה כעשן תכלה" לא תוכל לבוא ולהתקיים, עד כי יתמלא זה היעוד הנבואי "כי מלאה הארץ דעה – דעת ה' – כמים לים מכסים" וכן אז יתמלא גם זה היעוד האחרון "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

 

ב) יהדות מה היא?

היו ימים, אשר שאלה כזאת לא היתה יכולה לעלות על הלב, כי מי לא ידע מה זו יהדות? היהדות היא התורה והמצוה ועמהן גם כל מנהגי האומה המסורתיים וכל הכופר באלו לאינו יהודי יחשב.

אבל זה דור אחד או שתים שנשתנו הזמנים, ועמם גם המושגים על היהדות, לרגלי ההתערבות בגוים בלמוד מעשיהם, חרדה עברה על היהדות, ובאו ימי האפלה למעט את דמותה, ולהסיר ממנה קלסתר-פניה אשר היה לה מאז, ותחת הוד הקדושה שלה, הלבישוה בבגדי נכר לא כמדתה, ולכל אלה ההולכים עם הזרם זה החבלני, נעשתה בעיניהם כל התורה כולה פלסתר, וכדבר אשר כבר עבר עליה זמנה, והשאלה האחת המנקרת את מוחם היא השאלה "יהדות מה היא"?

והשאלה הזאת נעשתה עכשיו לאקטיולית ביותר, ואין לנו רשות לעבור עליה מבלי להשיב עליה, ומהחובה עלינו להוכיח, לכל אלה ההולכים עם זרם זה החבלני – עם בטולה של היהדות – על כל הזרות שבשאלה הזאת, ולהראותם עד כמה היהדות עומדת עוד באיתנה וביפיה כמאז, ואם אך נסיר את בגדי הנכר אשר הלבישוה אז תשוב אליה קלסתר-פניה אשר היה לה, ותלך עוד ותבהיק ותאיר פניה כמאז.

* * *

בהיסוד של היהדות, עלינו לעמוד על דברי נביאנו "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" (ישעי' נ"א ב') בדברי נביאנו אלו, כי "אחד קראתיו" מוצאים אנו אחת מסודות הכמוסיים בקיומה ובנצחיותה של היהדות עם עם-ישראל ביחד, כי "אחד קראתיו", רק מהאחד באה ונבנתה זו היצירה המופלאה והמסתורית במינה מכל הדתות שבעולם, ורק על יסוד של זה האחד צץ ופרח זה העם העתיק מכל העמים ואשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו, ורק בזה האחד טמון הסוד של זה הצביון המאוחד של העם הזה, וע"ז נאמר "ואברהם יהי' לגוי" ז"א: כי באבינו זה הראשון נחטבה כבר החטיבה האחת של עם-ישראל העומד לנס-עולם.

היהדות נוצרה בעיקרה ע"י אבינו זה הראשון במזל של מלחמה, ותחת זה הסיסמה הקצרה "ויקרא בשם ד'", הי' ללוחם נגד האלילות ותרבותה ומחזיקיה, והירושה הזאת, השאיר אחריו לבניו ולכל הדורות הבאים אחריו, עד אשר תתמלא במלואה זאת התעודה הנשגבה של "כל האלילים כרות יכרתון" ושל "ונשגב ד' לבדו".

והסיסמה הזאת, – ויקרא בשם ד' – אשר הצהיר אבינו הראשון, התבלטה והתרחבה עוד יותר בההצהרה של התורה במאמר זה הקצר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ'), וזו ההבדלה, היא הסוד והיסוד של התבצרותה של היהדות עם כל קיומו של עם ישראל.

והנה לעמוד על עצומה של זו ההבדלה, על ההבדל שבה בין ישראל לעמים, עלינו לחדור במעט בתרבותי העמים אשר היו בימי התורה, וגם באלו העמים הבאים אחריהם.

והנה הבסיס היסודי של חיי העמים הקדומים היתה האלילות, והפולחן העיקרי להאלילות הי' לשכך את חרון אף והזעם אשר הי' להאלים לכל הנברא בשם ד', היא הקרבן, וגם קרבנות-אדם הקריבו להם, וגם בכל מיני זימה ותועבה עבדו להם, ועל הבסיס היסודי הזה נתבצרה גם תרבותן של אלו העמים הקדומים.

וגם כאשר באה אח"כ תרבות יון ורומי בסדרי וחוקי החיים החדשים שלהם הנשענת על הפלסופיה האתונית, אך בסיסה של האלילות נשארה בעינה ובתקפה כמקדם, דכל עיקרי בנינן של תרבויותיהן, נשארו רק ליפות ולהדר את זו הצורה הישנה של האלילות הקדומה בכל תהלכותיה.

וכאשר לרגלי הפזרון של עם ישראל בהאימפריה הרומית–באחרית הבית השני – והאומה המנוצחת – עם ישראל – ע"י הכרת החיים-הדתיים שלה החלה להיות המנצחת ובא הקץ להאלילות, ותמורה רבה באה בחיי העמים האלילים, אך בכל זה מרשותן של האלילות לגמרי לא יצאו, וגם לא יוכלו לצאת, כי הבסיס היסודי תרבות יון ורומי נשאר אצלם כמקדם, והיא האחרונה כבר הסתגלה ועשתה שלום עם האלילות ועם כל תועבותיה ביחד, ובמזל של דו-פרצופין כזאת – אלילות-ויהדות – נבראה אז הדת של יורשת האלילות, וכן גם נשארה לכל הדורות.

ואם אך נחדור ונעמוד על ההצהרה הזו של התורה של "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" נבין ונעמוד גם על אופיה של ההבדלה הזאת, היא תורה לנו כי שונה היא המוסריות של עם ישראל בשנוי מוחלטת ממוסריות העמים, במה שהם העמים מבוססים בתרבותם על התרבות שהיא באה בעיקרה מהאלילות, והמוסר של עם ישראל מבוססת על המוסר-אלקי, שראשית הוויתה באה עוד מראשית היותו לעם בההופעה הסינית.

ועל ההבדלה הזאת שבין ישראל להעמים מוצאים אנו גם בשירי דוד שלנו: "כל גוים שכחי אלקים" (תהלים ט').  וזאת תאמר לנו, כי מכל הגוים נשכח מוסר ד', ומשום זה הם נשארו "שכחי אלקים".

וההבדלה הזאת לעולם לא תוכל להבטל, וכבר אמרו לנו חז"ל על הפירוד העולמי הזה "אברהם מעבר אחד וכל העמים מעבר השני" ז"א: היצירה היהודית של "ויקרא בשם ד'" הוא מעבר אחד, ויצירת העמים אשר בסיסן הוא היצירה האלילית מעבר השני ולעולם לא יתלכדו.

ומה חובה לנו לחדור ולבאר באיזה הבדלה תצהיר התורה להבדל מהעמים, ומוצאים אנו ע"ז ברורי דברים בדברי חז"ל: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" (איכה רבה ה' ב'), ז"א: חכמה בגוים בכל מיני סדרי החיים בהרחבתם ובשכלולם יש ויש, ועלינו החובה ללמוד מהם, וע"ז כבר נאמר לנו יפיפותו של יפת באהלי שם", אבל תורה בגוים במה שנוגע בדעת אלקים ובתרבות המוסריות, "אל תאמין" כי זאת אין להם.

והי' אם נחזור עכשיו על ראש שאלתנו "היהדות מה היא"? אז עלינו להראות רק על המקרא זה הקצר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", זה הוא פירושא ואידך זיל גמור.

והנה לא נצרך לנו לעבור על ההיסטוריה הארוכה שלנו ולהראות עד כמה נכשלנו בעברינו על זו האזהרה של התורה של "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", די לנו לעמוד על העבר הקרוב שלנו ועל הפרי שצמח לנו מזה הכשלון.

הנה זו התקופה הקרובה הנקראת בשמה "השכלת המערב", אשר תתימר בהרחבתה את היהדות, בהגלותה לאור יצירות גדולות עם חכמיה של העבר שלנו והוסיפה בזה דף בההיסתוריה שלנו בשם "חכמת ישראל", ועלינו הי' באמת לזכור בהרבה לטובה את מפעלה זה היהדות החדשה, אבל חטאה חטאה גדולה אשר לא נוכל לשכוח, במה ששכחה לגמרי את זו ההצהרה של התורה של "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", כי היוצרים של ההשכלה הזאת חשבו, כי בהתקרבותם לתרבות העמים עמי-המערב ישברו את הקיר המבדיל בין ישראל לעמים, ואת אשר לא עלתה לכל הדורות הקודמים תעלה להם, אבל לא חדרו בזו ההצהרה, כי יש בה גם עונש בצדה אם יעברו עליה, והעונש הוא: אם עם ישראל לא יקיימו את האזהרה הזאת יקיימו העמים את ההבדלה הזאת והמה יקיימוה בשיטתם הידועה והמנוסה "בהידים ידי עשו".

ובהדור שלנו התקיים ההבדלה, בעמי המערב בעלי התרבות הגדולים, אלו העמים אשר בעלי ההשכלה שלנו התימרו כי בצילם יחיו בנוים, והמה כבר אוהביהם, פתחו את ידם הנדיבה בהידים ידי עשו שלהם והראו לעם ישראל בכל תפוצותיו את נחת זרועם, ותחת אהבה יקדמו פניהו בהרג ואבדון[23].

והנה ראינו לכל תכלה קץ.  בודאי ובודאי תבוא הכליון והאבדון לרשעי עולם אלה, ועמי הדמוקרטיה ינצחו את עושי הרשעה, והמה יבואו על שכרם ולעמנו עם ישראל הסב, תבוא הישועה והפדות, אבל אם תהי' נא זאת לנו לעדה עד כמה עלינו לעמוד על זו ההצהרה הנושנה של "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ועד כמה עלינו לשמור על זה האוצר הצבורי מהנכס צאן ברזל שלנו המתאימים להבדלה הזאת.

* * *

ג) המצוה והמעשה

שני אלה – המצוה והמעשה – מעורים ומדובקים יחד, לא יתפרדו לעולם, ושניהם מעידים זה על זה על מהותם וישותם, וגם על קיומם, הנה זו הראשונה "המצוה"–בכוון הנכון שלה על שם המצַווה–תעיד על השניה "המעשה" בהתבצרותה באומה זה אלפי שנה, כי לא משום מצות אנשים מלומדה היא באה ונוצרה, כי אם רק משום הכוח המצווה עליה – נותן התורה – וזה הוא הגורם הראשי לישותה ולקיומה.

וכמו כן תעיד זו השניה "המעשה" – מעשה המצות – במוסריותם הנודעת מהם על המצווה כי הוא ד' אלקי האומה, וע"ז נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם".

ועל זה המעשה נאמר בתורה "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד') ז"א, כי שמירת המעשה תעיד על חכמת האומה, ואם אנו רואים זה אלפי שנה בקיום זה המעשה באומה, הן בישבה בארצה, הן בהתהלכה בגולה, למרות התלאות אשר עבר עליה מהעמים, עלינו לבוא לידי תוצאה כי זה "המעשה" לא במקרה היא באה לנו ונהי', כי אם היא קדומה כימי האומה.

ואם אנו רואים כהיום לרגלי החמרנית והחפשיות, אשר התפשטה בהנוער לעזוב את "המעשה" מבלי שים לב, לכן מהחובה לחדור ולחקור בזה המעשה להעמידו ולעודדו ולהשיבו לכבודו הראשון.

קדמת "המעשה" באומה.

הנה נאמר בתורה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'" (בראשית י"ח), המקרא הקצר הזה, יהל לנו אור על התקופה הקדומה של ימי אבותינו בוני האומה על תהליך החיים שלהם.

ורואים אנו מזה, כי אבינו הראשון בהניפו את הנס ללחום את מלחמתו בהאלילות תחת הסיסמה שלו של "ויקרא בשם ד'", לא הסתפק בפרסום קריאה זו לבד, כי אם החל לסלול גם מסילה חדשה נגד תהליך החיים של האלילות, ולהראות לדורו וגם לדורות הבאים אחריו את דרך ה'.

ויהי'' אם אך אחדור במעשי האבות באשר הם לפנינו, אז מוצאים אנו "בהמעשה" שלהם תהליך חיים חדשים אשר סללו להם בדרכם זו של הדרך ד'.

הנה בספור הראשון ממעשה אבינו הראשון תצטיין לפנינו מדת הכנסת-אורחים שלו ושל אמנו שרה, "וירא וירץ לקראתם וימהר אברהם האהלה אל שרה" זה הי' האמצעי הבדוק להורות לפני האורחים את הדרך החדשה בהחיים החדשיים של אבינו (ועיין ברש"י ובמדרש).

והדבר הבולט ביותר בחלופת "המעשה" של אבינו הראשון, אנו מוצאים בההתחתנות שבין יצחק ורבקה, בודאי הי' יכול אברהם למצוא אשה ליצחק בין בנות כנען, אבל הוא שלח את אליעזר לכתת את רגליו דוקא לארץ מולדתו ולמשפחתו, באשר ידע כי האשה אשר יקח לבנו משם, לא תסור "מדרך ד'" אשר כבר חונך ומסור בו בנו יחידו, וההתחתנות הזאת היא אבן הפינה לחק התורה הבאה אח"כ של "ולא תתחתן בם" (דברים ז').

ותהליך חיים חדשים, ועוד יותר.  בא לידי בטוי בחיי יעקב אבינו עם בניו, בם אנו מוצאים הרבה סימנים המראים לנו על "המעשה" ממעשי התורה שלנו.

הנה לפנינו הספור מן דינה עם שכם בן חמור נשיא הארץ, המאורע הזה בימים האלה הקדומים, וגם בהרבה ימים אח"כ, ואולי גם בדורנו זה, לא מצאה משפחה קטנה בת גרים, אשר זה עכשיו התישבו בארץ כמו יעקב ובניו–און ועוז לסכן את חיי כל המשפחה הקטנה בדבר כזה, אשר בן הנשיא בארץ רוצה לקחת לאשה את בת אחת ממשפחתם, אבל בהמשפחה הקטנה הזאת כבר התבצרה חיי משפחה מוסריות גדולה, ותשובתם האחת לאביהם היתה "הכזונה יעשה את אחותנו"?

הלאה אנו מוצאים בהתנכרות יוסף לאחיו "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים" (בראשית מ"ג).  אנו רואים מזה כי אצל המשפחה הזאת בני יעקב כבר התפתחה והתבצרה סדרי חיים אחרים, מאשר אצל המצרים בעניני שלחן האכילה, וזהו הספור הראשון מדיני שלחן ערוך אצל העברים.

והלאה עוד אנו מוצאים, בבוא יעקב עם בניו מצרימה, חתרו מיד להקצות להם מקום מיוחד לשבת, להבדל בזה מן המצרים, ונתנה להם ארץ גושן, מזה אנו רואים כי כבר הושרש אצלם סדרי חיים מיוחדים מאשר אצל המצרים, והבדלת ישיבתם זאת היתה להם לתריס לבלי התערב בהמצרים, והוא אבן הפינה לחק התורה "ואבדיל אתכם מן העמים".

ובהתחכמות אשר המלך החדש אשר לא ידע את יוסף החל לשעבד ולעשות את בני ישראל לעבדי עולם, שומעים אנו בפעם הראשונה את השם "עם בני ישראל", ועלינו להבין מה טיבו של השם הזה, "עם בני ישראל", בשביל מה זכו הגרים האלה, להקרא ולהחשב בעיני המצרים "לעם"? מולדת לא היתה עוד לבנ"י וגם התורה טרם עוד נתנה, ובאיזה זכות נחשבו בעיני המצרים לעם עצמיות? אין זאת אלא משום חיים עצמיים בכל סדרי החיים ואולי גם בתרבותיהם, אשר כבר אז היו מובדלים ומפורדים מהעם המצרי.

מכל אלה עלינו לבוא לידי החלטה ודאית על קדמות "המעשה" אשר שרשו "בהדרך ד'", ואשר אח"כ בהתגלות התורה הנגלית התרחבה והתבצרה בהשם של "המצוה והמעשה".

מקור "המעשה" באומה

אחרי שהראנו על יסוד של קיום המעשה באומה, עוד מימים קדומים בחיי האבות, עלינו לחקור ולשאול מאין באו להם המעשים האלה עד כדי התבדלות מחיי העמים, התורה תאמר "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'" אבל מי היה המצווה עליהם? הנה אין אנו מוצאים אצל האבות שום צווי ואזהרה על מעשים בתהליך חיים חדשים, ומי הוא אשר הורה על המעשים האלה?

והנה חז"ל ימסרו לנו מסורה עתיקה, כי האבות, כן אברהם, כן יצחק וכן יעקב היו מבאי ביהמ"ד של "שם ועבר", והמסורה הזאת היא נכונה ואמיתית, הנה "שם" הי' המיסד של ביהמ"ד הזה, ואח"כ ע"י נכדו "עבר" נקראת בשם "ביהמ"ד של שם ועבר", ושם המיסדה הי' אחד מהשבע שקפלו את כל העולם (ב"ב קכ"א), והוא ראה את משותלח אשר ראה את אדם, וקבל ממנו מאדם, המסורת שהי' לו בהרחבת השש מצות אשר צוה לו ד', ובבית המדרש הזה למדו האבות את "דרך ד'", והחלו לסול מסלה חדשה בדרכי חייהם.

ומלמוד זה בא מקור "המעשה" בהרחבתו להאבות, ע"י הבנתם העמוקה בדרכם זו של דרך ד' אשר לפניהם, במה ואיך להלחם בעדה נגד האלילות, אשר כבשה אל כל החיים.

וע"ז עלינו להתעמק במאמר חז"ל האמור לנו "לא המדרש עיקר כי אם המעשה", הכוון של זה המאמר הוא: "לא המדרש" המחקר והמחשבה של האידיאל הוא הבסיס העיקרי בקיומו ובהתגשמות שלו, כי אם "המעשה" ז"א, אם האידיאל הזה תוכל לבוא גם לידי מעשה, ובהתאם לרוחו של זה האידיאל, כמאמרם "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קדושין כ"ט).

ואת זאת הביא את האבות מניחי היסוד במלחמתם על האלילות להחל מיד בהתגשמות המעשה בתהליך חיים חדשים, אשר המה נגד האלילות ובהתאם להמוסריות של "דרך ד'" אשר בם התעמקו בביהמ"ד של שם ועבר.

והמעשה הזה הוא עזוזה ותפארתה של היהדות, בקיומה ובנצחיותה עד זה הדור האחרון, והיא תראה לנו בזה על מקורה, כי ממקור קדוש תהלך, ובמקורה זה תעמוד לעולם.

ערך "המעשה" באומה

הבעיה הזאת, ערך המעשה מעשי המצות באומה, היא גדולה וגם רחבה ומסתעפת להרבה סעיפים, אך אנו רוצים לדבר בזה ולהראות עד כמה כחה גדול בתור מגן ולוחם לקיומה של האומה.

מעשי אבות סימן לבנים, ובהופעת התורה הי' "המעשה" עוד בהתרחבתה לחק ולחובה לכל האומה לכל דורותיה, ובהקראה של "הנעשה והנשמע" הודגש כי רק ע"י "הנעשה" תשמר גם "הנשמע" לדור דור.

וזה "הנעשה" מעשי המצות, החל להראות פעולתו, ונהי' גם למגן ולתריס להאומה לכל ימי חייה, מהימים אשר החיים הפוליטיים שלה החלו לרדת מימי יושיהו, במה שבימיו נכרתה הברית ע"י כל העם "למקטן ועד גדול" לשמור התורה ומצותיה (מלכים ב' כ"ב), ראתה האומה בהכרה מוחשית (אינסטינקטיבי) כי אין לה שיור רק התורה הזאת ומצותיה, והן רק הן תעמודנה לה לבלי תהי' לכליון ע"י העמים.

והתבצרותה והתרחבותה של "המעשה" ביותר, נהיתה ע"י ההתיונות בימי התחלת הבית השני, בה בשעה שעל האופק בחיי העמים יצתה הברק של הפלסופיה היונית, עם החרב בצדה, והעם זה הקטן עם ישראל.  סרב להכנע לפניו, ולמרות רוחה של האומה נספחו אליה להיונית הבוגדים והפושעים שבה המתיונים, והחלה גזירות שמד ואבדון על כל "המעשה" מעשי המצות אז בעת צרה זאת הגדולה, יצאו כל טובי האומה למלחמה, ובחרבם הקשה הכריעו את האויבים, הן מבחוץ והן מבפנים, ועטרת "המעשה" חזרה ליושנה, ומני אז החל "המעשה" עוד בהרבה להתגדל ולהתרחב באומה.

ולהתרחבות עוד גדולה של "המעשה" גרמה גזירת אנדרינוס קיסר, אחרי החורבן של בית השני, בגזירת השמד שלו על כל המצות, ראתה אז האומה עוד הפעם כי המגן והתריס שלה להתגונן לפני האויב להשאר בצביונה המוסריות שלה, היא רק זאת האחת התבצרות של "המעשה".

ובבחינת שיטתה זאת נשארה האומה נאמנת בכל ארצות פזוריה הרבות בכל ימי משך ימי הבינים הארוכות.  והודות רק לשיטה זו להתבצרות "המעשה" נשארה האומה בצביונה העתיק בשלימותה, ועוד גם עם כל האוצר הרוחני זה הגדול אשר נצבר ונאסף בכל דורותיה הקודמות עד היום הזה.

* * *

התקופה הזאת אשר לפנינו, היא תקופת הרת עולם, אשר לא היתה כמוה בכל הדורות שעברו על האנושית, ומי יודע את אשר תנוח עוד בחיק העתיד ואיזה הוא החכם הרואה את הנולד מהזוועה זאת הגדולה אשר תעבור בעולם, אבל אנו עם ישראל הסב מכל העמים, אין לנו לירא מהמהפכה הזאת הנוראה הבאה על העולם, וכמאמר הכתוב "ע"כ לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים" (תהלים מו), אבל הרבה הרבה עלינו ללמוד, ולחקור על הסבה העיקרית אשר הביאה לכל החזיון הטרגי האיום העובר על העולם והיא התרבות הכופרת, והנאצית.

ועלינו מכל אלה ללמוד, כי שונה היא תרבותנו התורניות – ועמה, המצוה והמעשה שלנו–אשר בהם טמון וגנוז סוד המוסריות של תרבותנו, – בשנוי גמור ומוחלט מתרבות הגאותנים והשחצנים האלה.

ובתקותינו המלאה, כי ד' לא יעזוב את עמו, ומתוך הצרה הגדולה הזאת ימציא לנו במהרה פדות ורוחה, בתקותינו זאת אנו מקוים, כי יקוים בנו היעוד הגדול של נביאנו מנהר כבר "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם", ועוד תקוים בנו גם היעוד השני מזה הנביא "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (יחזקאל ל"ו כ"ז).

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הנה תוכן דף השער של הספר:

בן-ציון בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא זצ"ל אלפס

 

בע"ה, בן תשעים שנה אנכי היום וה' ברכני בכל (גמטריא חמשים ושנים), אלו הם חמשים ושנים ספרים שנדפסו בירושלם דליטא (וילנא), ושמנה ספרים, מהם חמשה בעברית נדפסו בירושלם רבתי, תודה לה' שברכני בחן (גמטריא ששים).

 

 

תולדות ימיו וזכרונותיו של הרה"ג

בן-ציון אלפס שליט"א בהרב הגדול ר' ירמי' עקיבא זצ"ל

הדר-הזקנים ב"מושב זקנים וזקנות המאוחד" בירושלם

 

                                                                                                הלל אומר הוה מתלמידיו של אהרן

                                                                                                אוהב שלום ורודף שלום אוהב את

                                                                                                הבריות ומקרבן לתורה (אבות פ"א).

 

יוצא לאור ליום מלאת לו תשעים שנה

[ר"ח כסלו התש"א לפ"ק]

 

על ידי ועד היובל

 

בצרוף שלשה "מאמרים נלבבים" בעניני תקופת חיינו

מחתני הרב החה"ש ניסן רבין שליט"א מווילנא

 

ירושלם

ה'תש"א

[2] פתרון החידה: (נדה ל':) דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו', ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו כו' ואין לך ימים שאדם שרוי בהם בטובה יותר מאותן הימים כו', ומלמדין אותו כל התורה כולה כו', וכיון שבא לאויר העולם כו' ומשכחו כל התורה כו', ותשעה ירחים חוץ מארבעים יום של יצירת הולד הם שני מאות ושלשים.

[3] ז"ל המדרש (שמות רבה פי"ט) והיה הקב"ה מבקש לגאול ולא היה להם זכות קרא למשה וא"ל לך מהול אותם, והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול.  אמר הקב"ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן ומן הריחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנא' עורי צפון ובואי תימן והי' ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו: בבקשה האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח, הי' אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנא' וכל ערל לא יאכל בו מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה, הוי בדמיך חיי בדם פסח, חיי בדם מילה, ע'כ, ע"ש בעץ יוסף.

[4] ויען כי לפעמים תרחק צמיחת הטובה מהרעה שנים רבות ובין כך וכך יצטער האדם לקוצר ראותו ויטעה אותו שכלו שחלילה הסתיר ה' פניו ממנו, כמו שאירע ליעקב אבינו שנשתהה הטובה לבא זמן עשרים ושתים שנה ובתוך כך חשב חלילה נסתרה דרכי מה' כמ"ש למה תאמר יעקב (סבא) ותדבר ישראל (בניו בימי גלותם דבור קשה ברוגז) נסתרה דרכי מה' ואין אנו יכולים להראות מראש לקצרי הראות שכל מה דעביד רחמנא לטב, על זה אמר מלכנו קוה אל ה' ואם יתמהמה ורפתה האמונה בך חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.  כי בא תבא הישועה בזמנה כאשר תגמר הצמיחה [ואולי זה כונת ר' ינאי שאמר שלפי קוצר ימי חיינו אין בידינו להשיב תשובה על שאלת שלות רשעים שסוף סוף אחרית רשעים נכרתה ואף לא מיסורי הצדיקים (מחתני בן רב)].

[5] ובזה הבנתי מליצת הפייטן (לפ' זכור) "ואם כל המועדים יהיו בטלים, ימי הפורים לא נבטלים."  כי המועדים המה עדים על הנסים הגלוים והנפלאות שנעשו לנו כמש"כ זכר עשה לנפלאותיו, כי לעולם אי אפשר לעמוד בקשרי נסים גלוים, למען לא יופחת ערך המעשים טובים ולכך עלינו לזכור הנסים והנפלאות שכבר ראינו בעינינו ואבותינו ספרו לנו, והנה המועדים הם זכר לנסים גלויים לעיני השמש וז"ש הפייטן אם גם כל הנסים הגלוים יעברו, כי אין הדבר שוה לנו כי עולים לנו ביוקר כנ"ל וכמ"ש אבינו יעקב קטנתי מכל החסדים ופרש"י נתמעטו זכיותיו כי אם עושין לו נס מנכין מזכיותיו, הנה ימי הפורים המורים על השגחה נסתרת תחת מסך הטבע הם לא יפסקו, כי הם כדאים לנו להרים ערך מעשינו הטובים (עיין אהבה לבבית ח"א (צ"ד 97) שהארכתי בזה וינעם לך.

[6] וזהו כונת חז"ל (ברכות סא) יצה"ר דומה לזבוב (המבאיש שמן רוקח) ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו פעם יטה לצד שמאל להסית לדבר עבירה, וכאשר לא יוכל דרך שמאל יטה לצד ימין, להסית לדבר מצוה, בכדי להרחיקו משקידת התורה.

[7] הגאון הנציב מוולאזין ז"ל כותב בהעמק דבר (שמות לב יא) בעת שצורבא מרבנן לומד ורוצה להגיע לתכלית להיות בקי בש"ס ופוסקים אסור לו לקבל עליו שום עסק מצוה (שאפשר לקיימה על ידי אחרים) כי זהו מעשה שטן, אמנם כאשר יגיע למטרתו להיות בקי בש"ס ופוסקים, אז יוכל לעסוק גם בגמילות חסד, ומביא שם ירושלמי (קדושין) ר' אבהו שלח את בנו מקסרין לישיבת טבריה ונודע לו שבנו עוסק שם בגמ"ח, שלח לו מכתב בזה"ל: המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריה? ע"כ, וראוי לרבים שיזכרו דברי הירושלמי הזה ולא יפלו בפח השטן.

[8] וכן כאשר נסעתי פעם לעיירה אחת על זמן אחד ללמוד שם מפני שהיה לי טרדה בביתי וכאשר ראו שאני חלש ואיסטניס ולא אוכל לאכול מזונם קצבו לי איזה סך מזומן בכך חודש, וכאשר הביאו לי קצבתי בחודש השני לא קבלתי, באמרי שנשאר לי עוד כסף מחודש הראשון, כי לסעודת שבת אני מוזמן אצל הרב וכל השבוע הרבנית מבשלת לי, לזאת נשאר לי עוד כסף, וכי באתי לכאן לאסוף כסף?

[9] במעשה אלפס הזרגני חלק הנקרא מכתב מיהודית בת אברהם העברי לאחיה איגנאץ אסימילאטרוויץ בעיירה שרירות-לבו-שאק (דולער גוב) כתבתי בקורת חריפה על הת"ת וב"ה פעל פעולה רבה שנצטרפו אליה גבאים חרדים ונשתנה הת"ת לטוב, כי לומדים שם כל החומש וקצת רש"י

[10] פעם אחת רגזה אשתי עלי באמרה: איך ולמה תעזוב יום שלם את בית מסחרך ותלך לקבץ נדבות? ועניתי לה: הלא תזכרי ביום פלוני ופלוני כשסבל בננו הקטן צער גדול מחתיכת השינים ונשארת אז בבית להתעסק עם התינוק במשך ימים ועסקנו סבל והיה הפסד מרובה ואמרתי לך אז: איך תוכל להשתיק העסק יומים? והשבת לי כי התנוק יקר בעיניך מכל העסק ועתה אם בשביל תינוק אחד לא היה שוה בעיניך כל הפאבריק, ואני שיש לי ב"ה יותר משלש מאות תינוקות של בית רבן שעסקם עלי, ודאי שאין העסק שלנו כולו שוה בעיני, ואני משליך יהבי על יוצרי ובוראי, שהוא ינהל את בית מסחרי בעת שאני עסוק עם התלמידים.

[11] כמ"ש המהרש"א על שני מחז"ל הסותרים זא"ז לכאורה: במקום אחד אמרו דקדוקי עניות אינם רואין את פני גיהנם, כש"כ שלא יביאו בגיהנם עצמו, ובמקום אחר אמרו: עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו? ופירש המהרש"א מי שמקבל היסורים באהבה ומקיים חייב אדם לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה, זהו שאין רואין פני גיהנם, אבל מי שמבעט ביסורים ומטיח דברים כלפי מעלה, עליו נאמר יסורים מעבירין על דעת קונו.

[12] למדתי מדת הסבלנות מהספור ששמעתי על הרב הצדיק רבי נחום זצ"ל מהורדנא, שהיה גבאי צדקה וכל היתומים והאלמנות מהורדנא היו תלוים עליו לפרנסם, והיה דרכו לקבץ נדבות ביחוד מהמלונים, וכאשר בא אורח אמיד מיד הודיעוהו משרתי המלון, פעם אחד בא לאחד המלונים אורח עשיר, אבל כל היום היה טרוד בשוק ובא ללון בחצי הלילה וצריך לכוין את השעה.  הצדיק ר' נחום הזריז מאד לקח הפנס ובא בחצות וצלצל בדלת ומצא את האורח ברגלו אחת על הארץ והשניה על המטה, מה תבקשו? שאל האורח, נדבה, ענה ר' נחום, תקע האורח את גודלו בין אצבע לאמה ועשה תאנה (אפייג) וקרבה על פי ר' נחום ואמר לו רח זה, וענה לו הצדיק בנעימות, תודה לאדוני, זאת המנה בעדי, אבל לעניים מה תתנו? והשמיט עצמו חוץ לדלת.  האורח נתפעל מתשובתו המחוכמה ומסבלנותו וצלצל למשרת החדר ושאל מי הוא הזקן? הצדיק ר' נחום (ענה לו) ונבהל האורח, כי שמע את שמע הצדיק אבל לא הכירו בפניו, ובקש שיחכה הצדיק מעט והלביש את עצמו ופייס לר' נחום ונתן לו מתנה הגונה.

[13] לקיים מש"כ אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר.

[14] עי' במ"א הזרגני (ח"ה פרק "אריאל") מה שכתבתי שם בשבח חבורה זו ופעולתה הרמתה, שעל ידה נעשו כמה פועלים ופקידי בתי מסחר לומדים ויראים ושלמים, ומזקנים אתבונן שרבנו הגאון רבי בצלאל הכהן הרב הראשי מווילנא, היה בא כמה פעמים וישב עם הפועלים ושמע שיעור חיי אדם שלמדו, כדי לחזק בלבם הענין הגדול הזה, וכן נהגתי גם אני אחריו, וכמה פעמים שהיה ר' הירש חולה, למדתי אני עם הפועלים, וכן הנהיג הצדיק ר' הירש הנ"ל את הענין הרם הזה, גם בעיר מינסק, ושם היה נקרא "חדר", וכאשר הייתי שנתים במינסק, פקיד במשרד גדול, וקרה מקרה שמאיזה סבה לא יכול המורה לבא בשבת באשמורת, לנתי שם בחדר והשכמתי ולמדתי עם הפועלים, תודה להשי"ת שזכני לזה.

[15] לא אחפוץ להזכיר את שמו, יען כי הכל יודעים, כי רוב ימיו התנהג כמנהג יהוא בן נמשי, תחילה נשא אשה וברוב שגעונו גרשה, וחי עם המשרתת הנכרית שלו, וילדה לו שני ילדים, ושכר לה מעון והספיק אותה ואת ילדיה, ואח"כ לקח משרתת יהודית וילדה לו בן ובת ולפני מותו הכניסה לחופה, כדי שהזרע שהוליד ממנה ירשו את נכסיו.

[16] נזכרתי צחות מהמ"מ לאנדא, שבווילנא היו צריכין ג"כ לתקן הגדר, ונמשך הדבר מחסרון כסף, ובא חזן אורח והתפלל על בילעטין, ואמר הרב לנדא: הקיצו ורננו שוכני עפר, אז יהיה כסף די.

[17] וזהו כונת ר' אלעזר בן ערך באמרו: ודע מ"ש לאפיקורוס, ולא ביאר מה? אכן כונתו, כשבא אליך אפיקורוס, תשאל לו אם באת לקנטר אין לי עסק עמך, דפקר טפי, ואם רצונך לידע האמת, איעצך שתתמיד בתורה עד שתהיה שקוד, ואז יפתחו לך שערי אורה "ותדע הכל" כמ"ש העוסק בתורה לשמה מגלין לו רזי תורה.

[18] וכונה שניה יש בהלשון רבים שלהנכבדים כתבה התורה בלשון כבוד לא תגנובו (איר זאלט ניט גנבנען) כי לאיש פשוט אומרים לא תגנוב (דו זאלסט ניט גנבנען).

[19] ב"אוצר התורה" בפ' מעשי בראשית בארתי למה עשה השי"ת בעולם הג' ובעולם הק' הרים ועמקים.

[20] אחר שברכתי הג' ברכות על נר חנוכה הראשונה וענתה אמן, יצאה נשמתה בחצי הלילה ולמחר שגבאי גחש"א בקשו ממני סך עצום שלא היה בכוחי לתת, ובחנוכה היום קצר ונשאר הגמר על יום מחר, והייתי אונן מעל"ע וחצי, פטור מכל המצות, מפני כבודו של מת, וכשהיה הדבר קשה עלי לסבול, שלא להתפלל ולאכול בלא נט"י וברכות, עד שלא יכולתי נשוא הצער, וחשבתי מה ענין כבודו של מת כל כך רם ונשא? ועלה ברעיוני: משל למלך שמבחין את חיילותיו (מינעוורא) והוא לבוש הפירמא של אותו הגדוד, וכאשר השלים ומשרתו מנקה את המונדיר שפשט, מהאבק, וצריך לגונזו עד הבחינה השניה בעוד שנה או שנתים, מובן שאסור להמשרת להתעסק בשום דבר בעולם בשעה שמתעסק עם המונדיר של המלך – כך הגוף הוא המונדיר של הנשמה בשעה שיורדת לעולם הזה, וכשהנשמה שהיא חלק אלוה ממעל פשטה את המונדיר שלה ולובשת המונדיר של בגדי ישע, להתראות לפני אביה שבשמים, ואנחנו צריכים לנקות ולגנוז המונדיר של הנשמה עד תחיית המתים שתלבש אותו עוד הפעם, אין לנו להתעסק בשום דבר, אפי' של מצוה, עד שנגנוז המונדיר של חלק אלוה ממעל.

[21] וזה שרמז הכתוב באמרו: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו, ר"ל בזה שמת (ולא עלה בסערה השמים) לא כהתה עינו (רצונו) מלשון לא יגרע מצדיק עינו, ויוסף ישית ידו על עינך (רצונך) אשר חפץ שיהיו ישראל דבקים בתורה ומלת "במותו" נמשך לפניו ולאחריו.

[22] רבינו אשר זצ"ל כותב, אין לך חציצה בפני התאוה כעצימת העינים.  ובכדי להנצל ממחשבה זרה, יאמר איזה פעמים בלחישה או במחשבה פסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם ופסוק עוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון, ויקיים בזה: ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, כשבא עבירה לידו ומשתדל בכל כחו להנצל ממנה.

[23] חכמי המדרש (איכה רבתי) הליטו את זה במלות קצרות, באמרם: אילו זכיתם הייתם קוראין וישכון ישראל בטח בדד, ר"ל אלו היינו מקיימין ההצהרה ואבדיל אתכם מן העמים, שהיינו בדלים מהן ויושבים בדד, היינו שוכנים בטח בארץ דגן ותירוש, ועכשיו שלא זכיתם אתם קוראין איכה ישבה בדד, ר"ל הם קיימו את ההבדלה, שדחפו אותנו בידי עשו, עד שנשארנו בדד (ועיין מה שכתבנו במעשה אלפס החדש (צד כד) בענין ואבדיל אתכם מן העמים ותמצא נחת.