_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כתלנו!

איתמר בן-אב"י

לתוכן הענינים

 

חילול קדשנו ברביעית

בפעם הרביעית, מאז השלטון הבריטי בארצנו, הרהיבו קצינים אנגלים,  בלוית שוטרים ערבים, לפגוע בקדושת יום הכפורים–גדל המועדים העברים לזקן העמים החיים.

בפעם הרביעית– כי רק בעלבונות גדולים הכתוב מדבר, היות ועלבונות בודדים וקטנים בלענו זה שנים, אם מתוך רשלנות ואם מתוך הרגל – מעיז מפקד משטרתנו הכללית, בשמו היוני, למסור פקודה חתומה לפקיד גס-רוח, שמטרתה המנובאת מראש, גם לנותנה וגם[1] למקבלה מוכי-העורון, היתה מכות-לחי טורדות וצורבות לנושאי אותה האמונה הגדולה והקדושה, אשר ממנה להם מורם ומושיעם זה כמעט אלפים שנה.

ופעם אחר פעם נזדעזעה הנשמה העברית לשמע השמצה המבעיתה – ותעבור לסדר-היום.

פעם אחר פעם התקומם כל קהלנו הלאומי –מהימין עד לשמאל – ברתיחת דמיו האחרונים לתבוע את עלבונו הנורא,– ואחרי הרעש והלהבה – קול דממה דקה...

כי קרה הדבר, שמעשים אלה, העלולים לגרם בכל מדינה אחרת לבלבולים ולמהפכות חליפות, התמזמזו אצלנו בנפץ אבעבועות בטלות מצד העם, במסירת באורים קלושים ונבובים מצד השלטונות ובהצעת פשרות אף בפרסום הבטחות משני הצדדים גם יחד.  רוח הגלות, אשר קוננה בהמונינו משך דורות לבלי סוף, דכדכתנו, כנראה, כל-כך, עד שמצא לא מצאנו את העוז בלבותינו ובעורקינו את השלהבת לתת למנדינו את התשובה הנצחת האחת בהזדמנויות ממין אלו –עין תחת עין, שן תחת שן וראש תחת ראש.  לא הבינונו, או עשינו את עצמנו כאילו לא הבינונו,שהתבלמותסערתנו סופה להביא רק לידי השפלה נוספת של מחנות-עברים.  לא האמנו, או רצינו לבלתי האמין כי תחת דגלו של המלך ג'ורג' ותחת שררתו של מצביא אנגלי מפורסם יכול מישהו, בכל רחבי המדינה הזאת, להתעלל ברגשות הדתיים אשר לעם מעממיה בכלל ולעמה העברי בפרט.  המעט קלסו לפנינו את לעלנותה של בריטניה הגדולה, אף את חכמתה המדינית בכל עניני האמונות אשר למושבותיה הגדולות והקטנות? הנה מדוע יצאנו בתפים ובמחולות לקראת יפתח זמננו–אלנבי במצביאים– זה כבר עשר שנים.  הנה מדוע יכלנו לבלוע בקרירות רוח אלשניה את ספורי הבדים של אותה משטרה, של אותו מפקד, אשר בארו לנו, – בדעתם שלא אמת דברו, –כי האבנים אשר נזרקו על המתפללים מעל פסגת הכותל על ידי פרחחים ומנוולים לפני כשנתים, רק רגבי עפר היו מדריסת רגליהם של יונים ועורבים...

 

אילו קרה הדבר במסגד

והנה בא מאורע היום הזה ויטפח את כזביהם חזרה בפניהם.  בעצם שעות הבוקר הראשונות, כשכל ירושלים כולה – זו בירת עברנו הגדול ועתידנו המיוחל –היתה נתונה, כמימים ימימה, במטוה הקסמים אשר לגדול מועדיה הדתיים – חדרו אל תוך החצר הצרה והקדושה – עם מאות, עם אלפי מתפלליה היהודים, –קצינים אנגלים וערבים לחלל את קדושתה בפרהסיא.

הן לחינם תבקשום בראשי-חוצות עם כל נחיצות פתאומית; לחינם גם[2] תשאלו היכנם ברציחות המטרידות את כל קצוי ארצנו.  לחינם יקראום האזרחים לעזרה ברגעי סערה פה ושם, כי אינם. אך כאן, בפנת הפנות אשר לעמנו העברי;  כאן, בשריד הבנינים כמעט לעברנו הקדמון, –  הנה הנם אמנם, הנה הנם תמיד.  ומוזר הדבר: ישותם מקושרה תדיר, –אוה כן, תדיר מאד! – בשערוריה כל-שהיא. אפשר להחליט אפילו, כי זדון כאן, ואין אני נשבע  כלל וכלל שהקצין דאף, ביחוד, אשר התפרסם בארצנו – לאו דוקא בקרב היהודים בלבד – כשוטר אוהב השוט – אינני נשבע, אמרתי, שעוד בצאתו את פתח ביתו, בדרכו הכתלה, זה כבר הפעם השלישית לו, עם פקודת מפקדו בידו, רחף לא רחף לפני עיניו, בהקדם, אותו מחזה החרדות אשר הוא ועוזריו היו גורמיו המתכוונים, החרוצים...

הוי! אילו קרה כדבר הזה במסגד עומר או בקבר הנוצרי– בירושלים עצמה, או באחת מערי הארץ: התראו מכאן את הקצין דאף ואת עוזריו האנגלים והערבים?  הן כפתור על כפתור לא היו נשארים בשרדיהם האומללים, ועצם על עצם בגופותיהם הרצוצות! ולמחרת היום –האמינו-נא –היה מברוגורדתו בכבודו ובעצמו, היה קיט-רוטש המושל, ואתו פקידים עליונים לכל המדרגות, ממהרים בטקס רב למופתי המושלמי ולראשי העדות הנוצריות, – אף למנהל הכנסיה החבשית! –  להביע לו בשם הדר מלכותו ג'ורג' החמישי, ובשם בריטניה הגדולה ממלכתו, את צערם הגדול, העמוק, האמתי, על העולה שנעשתה ללוחות המסגד ולגוילי הקבר בשל הדיוטותם של קצינים קטנים חסרי כל קצב ואחריות...

 

כי דם נשפך היום...

אפס, לא להתעכב על עצם מעשהו של הקצין דאף באנו היום, כי מיהו ומהו השרץ הפעוט הזה, שידיו לא רעדו, ועיניו לא נכלמו גם לא נתפלץ לבו למראה אלפי היהודים והיהודיות בתפלתם השאננה למרומים?  מעך נמעכנו בגאותנו, כי רבה, ולא לנו להגיד מה שיכול היה לארע גם לו ולדומיו אילו נמצאו בשעת מעשה, בקהל המתכפרים, רק חמשים, רק עשרים, רק עשרה מצעירינו הנלהבים, רק עשרה מצדיקי דורנו העברי– במוכניותם הידועה להשליך את נפשם מנגד על מזבח הארץ והלאום בכל שעה ובכל עת מצוא.

אנחנו לגדולים מאתו הננו פונים, לעליוניו המידיים, למפקדיו הנועזים, למברוגורדתו,  ראש המשטרה, לקיט-רוטש מושל עירנו זאת, ושאלתנו בפינו מהם פשוטה, פתוחה וגלויה: –  מה עשיתם אומללים?

אנחנו לגדולים האלה כלם, לעליונים בעורונם, למפקדים בשגעונם, – יהיו מי שיהיו, לאורך כל הסולם הפקידותי, – ירא לא נירא לקרוא קול גדול, קול אחד, קול מטרטר באזניהם לאמור:

  אתם, רק אתם האשמים בשערוריה הזאת ודם כתלנו על ראשיכם, ורק על ראשיכם יחול.

כי דם שפכתם היום בפקודתכם המבישה, דם הדמעות שנזלו מעיני הנשים והילדים, דם-התפלות שדובבו שפתי הזקנים והחלשים, דם האבות שטפטפו האבנים העתיקות בחריציהן הפעורות.

יבואו אליכם ד"ר מגנס ובן-צבי אולי, בגויות מורכנות ובשפתים שתדלתניות; ידבר אליכם קיש קשות תחילה ורכות אחר-כך, אם רצונו הוא זה; יתחננו מלפניכם רבנינו הראשיים בתחנוניהם הרגילים, הגלותיים כל-כך; יסתפק ועדנו הלאומי, המתימר כבא-כח העם, בבאורים נוספים לבאורי השנים האחרונות, ובמרחקיו– יאמר ויצמן די בהליכה גרידא לוזרת המושבות לשם מחאה ציונית רוממה: ה' עמהם.

אנחנו, מעל עמודי עתון זה, שהיה האחד בארץ ללא רתיעה ופחד עם הפרעות הראשונות ועם הבלבולים אחריהם; אנחנו ב"דאר היום" שנוצר להיותות שופר העם בכל שעת מצוקה לענינינו ורגע מעליב לרעיונותינו –את קולנו נשמיעה ברמה למען יאזינוהו בין קירות ממשלתנו לא רק, בלתי אם גם בלונדון, בירת הממלכה הממונה, בג'ניבה בירת חבר הלאומים והצדק ובכל אפסי העולם כולו–אם שאר נפש עוד בו.

 

אכן נבלה נעשתה לעברים

ליהודים נעשה הנבלה הזאת – לנותני הנוצרי לנוצרים! – על ידי פקידי השלטונות האנגלים!

בביתנו הלאומי ובבירתו העבריה.

עשר שנים לאחר הצהרת בלפור.

עשר שנים לאחר נדרו של המלך ג'ורג' במאמרו אלינו – שלא ייפגע לאום מלאומי הארץ החוסים בצלו, כבהודו ובמצרים, כבכל מדינות הים אשר לבריטניה הגדולה רבת העמים והדתות.

נבלה נעשתה בירושלים באשמת פקידי השלטונות האנגלים.

תהי זאת הפעם האחרונה לחלול כתלנו היקר.

יהי-נא יום הכפורים האתמולי ליום האזהרה וההתראה לכל מחללי שמנו באשר הם.

אל יגע – אל יעיז מישהו לנגוע להבא – בשריד האחרון, בסמל האחד לעמנו בתור עם, למדינתנו בתור מדינה!

שמע ישראל באשר הנך – אל הקול היוצא מציון.

שמע ודבֵּרָה!

התעמוד מן הצד כאשר עמדת עד כה?

התחבק ידיך בכיסיך לבלי תנועה והחלטה?

הכבימי התורקים ידע לא תדע את הרגע הנפשי גם עשה לא תעשה את הצעד המכריע?

הן זוהי השעה להחלטה גדולה, להחלטה גדולה, להחלטה נחושה, להחלטת אראלים. זוהי השעה להפגנה כללית, לא בארץ ישראל בלבדה, אלא בכל תפוצות הגולה – הפגנת רבבות ומליונים, בפה ובכתב, באמצעות גדולינו אנו וגדולי העמים, לשם השגת זכותנו הקדושה על הכותל המערבי.

מה נוראה המחשבה, שבארץ זאת אשר הובטחה לנו בלונדון, בפריז, בסן-רמו, כמרכז לעמנו המתחדש – עוד המצבה הגדולה המכריזה לעולם כולו את גבורותינו בעבר ואת נצחיותנו לעתיד –  לא בידינו היא!

מה איומה ההכרה, שלמרות תחיתנו השלישית, למרות מאמצינו הנפלאים בעיר ובכפר זה יובל שנים, למרות הרצל ובן-יהודה, ויצמן ואוסישקין, רוטנברג וז'בוטינסקי, ביאליק ואחד-העם – אין היהודי יכול לבקש את חצרו הוא, את שארית מחמדיו – אשר עליה חזקתו מאז דורות ודורות– במנוחת הנפש וברטט הלב?

 

כשכל פסגותינו לגויים

כל פסגה מפסגותינו לנוצרים ולמושלמים: על הר נבו מושל האמיר עבד-אללה.  בקבר משה לא העברים חוגגים.  מגדל הנביא שמואל לא ליהודים קורא.  הנביא רובים לא משאונינו הומה.  מערת המכפלה לבני אברהם יצחק ויעקב לא תפתח את שעריה.  אי יורשי דוד בבית-לחם העכשוית?  ובנצרת – היכן בית מדרשו העברי של ישו – הגידו?

הכל הלך, הכל נלקח, נגזל, איננו!

מכל מחמדינו אלה רק צללים בידינו, אויה!

אין אנו דורשים את המוריה ומסגדה, לא את הר סיני וכמריתו, גם לא את התבור ומנזרו.

על כתלנו, אבל, לותר בל נוכל – גם בל נותר.

עוד לפני עשרים שנה, עם מקרה דומה לכך בימי השלטון התורקי – האחד והיחיד! – דרש אחד העברים בציון את גאולת הכותל המערבי, ויספר את נסיונו של הנדיב לרכישתו.

לפני ארבע שנים רמז מושל ירושלים לפני-כך, סיר רולנד סטורס במשרדו, כי אפשר היה לקנותו בנזיד עדשים ממש – בשבעים אלף לירות לכל היותר, ומה הן – האין זאת? –  שבעים אלף לירות לעשיר העמים בשביל אדיר זכרונותיו כאמונתם הנעוצה של הנוצרים והמושלמים כלם?

כיצד לא נשמענו לקול הקורא משחקים?

כיצד נכוינו בעון שאים לו כפרה?

אך חס!

את הכותל בל נגאל בכסף, בל נאלח במטבעות טמאות.

לנו היה.

לנו הוא.

לנו יהיה בכח הירושה, החזקה, הצדק, ההצהרה.

צריך שתתנהו לנו אנגליה מתוך רצונה.

צריך שנתינה זו תיעשה במהרה.

צריך שמאורע יום זה יהיה האות המייד לשחרור הגדול מעקת הדורות.

צריך שועדת המקומות הקדושים תגש מיד לעבודתה ושהחלט תחליט את החלטתה.

 

מלאכות השחרור לגולה

או אז תסע מלאכות לגולה הגדולה.

רבנינו הראשיים, ראש עיריותינו וסופרינו, באי-כח הועד הלאומי וההנהלה הציונית, בחורי חמד וריבות הוד גם הם.

סלע, סלע תדרוש מלאכות זו מכל יהודי.

שבעה עשר מליוני סלע ייאספו כן על נקלה.

כל יהודי יתננו באהבה.

לשם גאולת הסביבה אשר לכותלנו בכתלים.

לשם תשלום פצויים צודקים לנוטרי הבתים מימינו ומשמאלו.

לשם, ביחוד, הריסת כל המפריע מסביב.

ועמד אז הכותל מלא-גאוה תוך מרחב אשר דשא מירק רענן ונהדר.

מאות אמה לכל צד.

ומהרו אז היהודים לכתלם היקר חפשים ומאושרים, כבימים קדמונים.

בלי מברוגורדטו ואנשין להפריעם.

בלי שיט-רוטש ופקודותיו להרגיזם.

רק, שמע-נא, ישראל, ורצה!

 

ירושלים, מוצאי יוה"כ תרפ"ט.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]"וגל" במקור המודפס, צ"ל: וגם    הערת פב"י.

[2]"גת" במקור המודפס, צ"ל: גם    הערת פב"י.