רקע
אהרן אברהם קבק
שְלֹמֹה מוֹלְכוֹ

…וסוֹף-סוֹף אני אומר כי האהבה הנאותה עושה מאיש אחד שנים…

("ויכוח על האהבה ", דון יהוּדה בן-יצחק אברבנאל)


נעמה: רצוני שתודיעני מאיזה מין היא האהבה שיש לך עמדי…

חובב: מין אהבה זאת איני יכול להכירה ואיני יודע להגידה. הריני מרגיש יכלתה ואיני משיגה, כי בהיותה כל כך חזקה, נעשית מושלת עלי ועל כל כוחותי, והיא, כמו מנהיג ראשי, מכרת אותי, ואני, כמו עבד משועבד, איני יכול להכירה…

(שם, הנ"ל)


 

חלק ראשון – 1523    🔗

פרק ראשון: אלהים ואדם    🔗

שמי אירופה לבשוּ קדרוּת. מוסדי העולם של ימי-הבינים התמוטטוּ. המלט בין נדבכי הבנין העתיק הזה התפורר זעיר שם מרוב ימים; כפירה, פריקת-עוֹל ומרידה חתרוּ כמו מים נסתרים מתחת ליסודו, ופרצים נבעו בחומותיו.

בעולם כולו חדלה המנוחה ואָפס הבטחון.

מנוחה ובטחון, שלום ושלוה שלטו רק בגנו של דון דוארטי די פאס, בקרבת לישׂאבונה.

השמש כבר עמדה בשיפולי הרקיע, ובלתי-נראית התיזה,דרך העפאים והסבכים, סילוֹני-פז. באותה השעה שרוּ הצפרים בהמון, בלי סדר ובלי הפסק, בהתפעלות-גיל. דומה שכך הם שרים מימי בראשית. דומה, מימי בראשית חולמים כאן האיריסים הנוּגים והיקינטונים העדינים, מתגנדרים הנרקיסים המתענגים על יפי עצמם, התוליפות מדליקות את גביעי-הצבעונים שלהן והשחלבים מלאי-התאוה מתפתלים ומתמתחים על גבעוליהם הדקים מתוך כּוֹסף וערגוֹן, והחרציות מנענעות להם בלוֹריותיהן, עדינות-שובבות ורווּיוֹת-בּוֹשׂם… יש שמעבר לים תעבור עליהם רוח קלה, והיתה כמניעה מאות צלוחיות של פוליָטון, ונשפּכים אז לתוך האויר קילוּחי בשׂמים חריפים עד להשתכר, מתוקים עד להתעלף, ובמרום-במרום, בין הצמרות הגבוהות, משתפכת על פני הגן, כגלים רחבים, מנגינה כבדת-קול: אלה הם הברוֹשים הרועשים כאן, כמדוּמה, מימי בראשית…

ברחבה שבירכתי הגן, על חופו התלוּל של הטאיוֹ, מוּקפת חומת ברושים וסוּגה בסבכי ורדים, שוכב דון דוארטי די פאס, שטוּח על גבי מרבדים פרסיים.

הוא היה כבן עשרים וחמש ומראהו – כבן ארבעים ויותר. מסוּרבל-בשר, בעל לסתות מלאות ורועדות לכל תנועה, ואמתחות-עור קטנות מתחת לעינים. בכל תנועות גופו המרושלות והעצלות ניכרו סימני חיים של מוֹתרוֹת ותפנוּקים. החום דיכא אותו. בימים השחוּנים היה מבקש לו מחבוא בפינה מוּבדלה זו, הסמוּיה מעיני הבריות. פה התגולל שעות רצוּפות עטוּף בגלימת המשי שהביא לו מתנה ידידו רב-החובל, יאגו לויתן, מארץ הסינים, – גלימה שהיה מתבייש להיראות בה לעיני הבריות, משום שהיתה משוּנה בגזרתה ולא ראו כמותה בפּוֹרטוּגליה, אבל היתה רחבה, וקלה ונוחה, ומשיה ליטף את בשרו המעוּדן, כאצבעות אשה. בשעות אלו לא היה דון דוארטי די פאס דומה כלל לאותו איש הצבא אמיץ-הלב ורב-הפּעלים, אשר כל פּוֹרטוּגליה מספרת תהילת נצחונותיו הגדולים בצפון אפריקה, בראש צבאות מלכו. בשעות חום אלו היו פניו מקוּמטים, מרוּשלים וכנרדמים. אף עינו היחידה (העין השניה נסתמאה באחת המלחמות) תנוּמה נסוּכה עליה…

מרחוק ניצנצו מי-הטאיוֹ כמתכת מרוּטה, והרוח שנשבה משם הביאה עמה צינת המים. פעמים, כמו במשוּבת-ילדים, היתה הרוח חוטפת, דרך עברה, מהמזרקה הסמוּכה, מלוֹא חפנַים טל רענן, להזוֹת בו על פני דון די פאס.

דון די פאס שילח מעל פניו את הכּוּשי, שהיה עומד על גבו ושעות רצופות מנפנף עליו במניפה עשויה מנוצות טוָסים. שכב פרקדן, התבונן בעינו העצוּמה למחצה אל הענף מעל לראשו שהתנדנד לאטו, ואל התכלת שהציצה מחרכי סבך העץ, והקשיב מתוך פיזוּר-רוח אל הדברים שהקריא לפניו ידידו דון דיאוגו פירס, מתוך ספרו של אפּיקטֶט החביב עליו.

דון דיאוגו פירס היה בן-גילו, אבל דק וגבוה ממנו. פניו הפיקוּ רצון מרוכז וחיי-נפש עזים: פּיו דק ומהוּדק-שׂפתים ועיניו יוקדות… יחד עם הרצינות הכבדה והותיקה, היה חוט של חן ועדינות משוך על פניו, ואבק ילדות בקמט שפתיו. הוא קרא מספר של אֶפּיקטֶט לאט לאט, בקול מתון וחדגוני. פעמים היה מפסיק את קריאתו, שקוע בהרהוּריו, או שהיה חוזר ועובר שוב בעיניו על המקום שקרא זה עתה, כמי שרוצה לרדת לסוף דעתו של המחבר.

­– “באת אל העולם לצוות. חלק מאלוה הנך. אתה נושא בחובך חלק ממהותו. איככה לא תכיר את מוצאך הנאצל? האין אתה יודע מאין באת? אתה נושא את האלהים בקרבך, ואין אתה יודע מזה דבר, אומלל!”

דון פירס הפסיק לרגע את קריאתו. שקע בעיון. אצבעותיו הדקות והארוּכות קטפו זלזל דק ושיחקו בו. קריאתו היתה מתוך כובד-ראש ורוב-עיוּן. אבל משהו מרגיע ומלטף היה בשלותה וגם בקולו היוצא מן החזה והמזמר קצת. בשעות ההפסקה, כשקולו נדם, דמה כאילו המית המים הקולחים חרישית במזרקה וזמרת בעלי-הכנף בין העפאים חסרות דבר-מה…

הניד פירס בראשו כלפי מחשבתו והמשיך:

–“החושב אתה כי דברתי על אלילי הכסף והזהב אשר לפניך? האלהים אשר עליו אני נושא אמרי בחובך אתה נושאו, ואתה לא ידעת כי חיללתו בטומאת מחשבותיך וברשע מעשיך! נוכח פסל אליל לא ימלאך לבך לעשות דבר מהדברים אשר אתה עושה, ואם אלהים הוא השוכן בתוכך, אשר אין נסתר מפניו, איך לא תבוש לעשות מעשים אשר לא יֵעָשו, הוי המתכחש לעצמו והמעורר חמת אלהים!”…

– אלהים לא אמר די בבראו אותך,הפקידך בידיך אתה לשמרך, האם לא תשים זאת על לבך? האם תשקץ את הפקדון אשר הָפקד בידיך? אם נתון יתן לך אלהים יתום למען תהיה עינך עליו, העזוב תעזבנו לנפשו? הוא מסרך בידיך אתה ואמר לך: אין איש אשר אבטח בו מבלעדיך; שמור לי את האדם כמו שנוצר, ישר, אמיץ-לב, גבה-נפש, נעלה מכל פחד, ממבוכה, מסערות-רוח וממהוּמת-לב ואתה לא ידעת לשמרו!"


דון די פאס התחיל משתעמם.

חביבות עליו שיחותיו הרציניות של ידידו פירס. פעמים גם קשה לו להבחין, מה משך את לבו יותר בשיחות אלו: דברי ידידו או קולו המזמר והנעים. פירס אהב לקרוא לפניו בקול מהספרים האהובים לו של הסטואיקאים הקדומים. די פאס היה מקשיב בחפץ לב. חיי איש-הצבא והדיפלומט הצעיר הזה, איש-סודו של יוהאן ג', כחיי כל אנשי חצר-המלך, היו יותר מדי שטופים בהבלי העולם-הזה, יותר מדי שקוּעים במ"ט שערי טומאה ותענוגות העולם. על כל רבי חצר-המלך עברו לפעמים, בדממת הלילות, בסתר ארמנותיהם, שעות של תשובה, חרטה וסיגוּפים. גם לדון דוארטי די פאס היה לעתים קרובות צורך להחליף את אויר-נשמתו. אז היה בא במגע עם חכמי יון ורומי הקדמונים, וביחוד עם עולם המחשבות של הסטואה. הרי זה היה דומה לצורך שיש לו לבן-הכרך לצאת לשעה קלה מתוך האויר שבין החומות, ולהעפיל לעלות אל ההרים הגבוהים…

היום לא היה בלבו של דון די פאס מקום להרהורי ציצרו או לוידוּיי מרקוּס אברליוס. עדיין מלאוהו הרשמים שהביא עמו מרומי. שלוּח היה מאת מלכו אל האפיפיור בשליחות דיפלומטית, וזה ימים אחדים חזר מעוטר בהצלחה. עדיין הוא כהלום-קיטור מנשפי-החשק הנהדרים, מהיינות המשומרים במרתפי הותיקן ומבשמי בנות רומי המשכרות באחת מציציות מטפחותיהן… אה! אותה נסיכה קטנה לבית מדיצ’י, קרובת האפיפיור, שרקדה כל הנשף בחג המשתה שערך החשמן ג’וּליוֹ… תוך כדי ריקוּדיה רמזה לו, בצחוק ובקריצת-עין, לצאת בהחבא מאולם הריקודים וללכת אחריה אל גן הארמון. חי עוד עומד לפניו הגן הדומם ההוא על אפלתו. רואה הוא את המשעול הצר ההוא, כולו צח ולבן מכסף הירח, ובמשעול רצה לפניו אותה נסיכה קטנה עטופת מטפחת-משי אדומה ארוכת-ציציות ורקומת זהב וכסף… קול פסיעותיה לא נשמע, כפסיעות שדת-יער קטנה, רק אבק כסף קל עלה בעקבותיה מקצה מטפּחתה הנסרח אחריה על פני האדמה… רצה, רצה, והוא – אחריה. בנשימה עצורה על בהונות רגלים. בפרשת-דרכים עמדה פתאום. רגע הפנתה אליו פניה, הניפה אצבע ונבלעה בתוך חשכת סבכי הגן. והוא – אחריה. אבל חושך היה שם יותר מדי. שוב לא ראה אותה. זמן רב חיפש אותה אילך ואילך, נתקל בעצים, ניגף בגזעים, נפל, קם, גישש – לשוא! שמע מתוך חשכה, מאיזו פינה, לחישה, צחוק עצור. קרא בלחש, קרא בקול – לשוא! אחרי תעיה וגישוּש באפלה זמן רב מצא סוף-כל-סוף את הדרך לשוּב אל ארמון החשמן, עייף,מזיע, פרוע ומדוכא… אה, אותו גן מכושף! אילו היה יכול לשוב אליו… נפשו קפאה על משקע של מרירות שלא תבוטא במלים, מרירות על בגידת הזמן וזרם החיים החולף ועובר… אלהים לא ענין אותו ברגע זה.

– די, דיאוגו יקירי, לקרוא לפני על אודות אלהים! – אמר אל ידידו – אם תמצא לי בספרך דברים יפים על האדם ואשמעם ברצון רב.

דון פירס עטף את ידידו בלהט מבטו הנוגה. בצחוק חנון ענה לו:

– לא, ידידי! הלא, כמדומני, על אודות האדם קראתי לפניך זה עתה. ותמיד, אם אדבר לפניך על האדם, שמוע תשמע דברים על אלהים.

– אבל הלא תסלח לי, דיאוגו! דומני שהיוני הזקן שלך, במחילה… המ, הגזים קצת! – קרא דון די פאס ומתוך קולו נשמעה קצת רגזנות – הוא טועה, אֶפּיקטט שלך. אין אנשים שאינם מכבדים את עצמם. בזה כל בני-אדם שוים הם. רק בדעותיהם על הכבוד הם שונים. הלא יש אמונות ודתות שונות. כך שונים האלהים שבני-האדם נושאים בקרבם. כל אחד אלוה שלו בלבו! ולא חלק מחלקי אלהים אחד ומשותף לכל. איש איש ועבודת-אלהיו…

בעיני פירס הבריק ניצוץ של לעג קל:

– יש גם עבודת-אלילים וגם עבודת-אלהים. האם לא כן הוא?

די פאס לא ענה. פירס גם לא חיכה לתשובה. בלבו לא היה הפּעם כל הד לדברי הספר שקרא. תוך כדי קריאה, כשהיה סוגר לרגע את עיניו, כדי לרדת לעמקו של הענין, היו נגלים לפניו מדי פעם בפעם פני תלמידתו, הנסיכה ג’וּליה. דמות זו כאילו טבועה היא בנפשו. יושבת שם במארב. כיון שעיניו נסגרות, מיד יוצאת הדמוּת ממחבואה ומתיצבת לפניו… נפשו נתונה במבוכה. צללי בין-השמשות נטו עליה. ואין הוא יודע אם צללים אלה מבשרים עלות עמוד-השחר של חיים חדשים, או את שקיעת האור שהיה זרוּע בה כל חייו… יש שהוא מרגיש בנפשו כאילו הוא תועה ביער, נודד במשעול צר שאת אחריתו לא ידע. דרכו אינה נכונה, הוא תועה ומוסיף ללכת, כי דרך אחרת אין לפניו…

תפוש ברוב מחשבותיו, הפך והפך במגילות-הקלף, שהיה מוציאן מתוך מטפחות-הקטיפה שלהן, ובספרים העבים כבדי הכריכה שהתגוללוּ לרגליו על גבי העשב. דון די פאס מביאם עמו מהספריה שלו כשהוא מבקש כאן מפלט מחום היום. החליט דון פירס לנחש גם הפעם, כדרך שהוא רגיל לנחש בעתות-המבוכה: הפסוּק שיזדמן לו ראשונה בספר שיפתח יהיה כפתק מן השמים. נטל ספר מכורך בעור אדום דק ומקושט במסגרות-כסף גדולות, נעץ באקראי אצבעו בין דפיו, פתח וקרא בעיניו את השורות שנזדמנו לפניו:

“…האלהים המקיף את העולם כולו ומנהיגו, מכוון את פעולתו כלפי חוץ; אף-על-פי-כן הוא חוזר ונכנס אל תוכו עצמו. כן גם מנהגו של רוחנו: היגָרר יגָרר אחרי החוּשים ויפעל בכוחו מחוּצה לו, בעולם החיצוני מסביב. ובו-בזמן הוא שולט גם על ההויה החיצונית גם על ישותנו הפנימית…”

דון פירס סגר את הספר חיש ובכוח. כאילו מנבכי-הדורות שמע הפעם את קול גורלו… לפי שעה לא הובררה לו כל החלטה. היא תגמול אצלו בדממת-בדידותו. אבל איזו אסורים כבר נמסו עליו. עכשיו ידוע ידע דמות זו המלווה אותו יומם ולילה, בהקיץ ובחלום – אם לשבט היא או לחסד… בכל גופו עבר רטט.

עינו היחידה והחדה של דון די פאס תפשה מיד רטט חשאי זה. מתוך תמיהה וחשד התחקה אחרי תנועות ידידו.

– איזה ספר היה בידך? – שאלו.

–"De vita Beata " – השיב פירס.

– אה! אני אוהב את סֶנֶקה. הוא עושה עלי רושם של אדם שליו בשעה שהוא מדבר על ענינים מעציבים, ושל אומלל– בדברו על האושר. אדם כזה הוא תמיד מענין.

– אם היה שליו ואומלל כדבריך, דוארטי חביבי, איני יודע אבל אדם חפשי היה! הוא היה החפשי, דוארטי!

דון דוארטי די פאס היה הפעם, יותר מהרגיל, רחוק מחוּג דעותיו של ידידו. מתוך כונה כמוסה לקנטר, העיר:

– האנשים כמו סנקה שלך בנוּ להם בית-כלא במקום אושר. חופשם אינו אלא חופש שבבית-כלא.

דון פירס השרה עליו מבט שוהה ובוחן. הלה שכב, כמו קודם, פרקדן ובמנוחה כביכול, ושיחק במניפה שעזב הכושי. אבל מתוך המרי והקנטרנות שבדברי ידידו, הרגיש פירס כי המנוחה נעדרה מנפשו של זה.

– ואתה, ידידי, כלום חפשי הנך? – שאל כמעט בלחש.

שאלה זו לא התמיהה כלל את די פאס. אורח-חייו היה תמיד חומר לויכוּחים וסלע-מחלוקת בין שניהם. בזכוּת כשרונותיו המיוחדים ואהבתו הגדולה לכבוד, בזכוּת אומץ-לבו במלחמה ואפיו הגמיש והמסתגל בחברה, עלה די פאס לגדולה וקנה את אמוּנו וידידותו של המלך. לא עבר זמן רב ודון דוארטי די פאס היה גם לאחד מגדולי עשירי לישׂאבונה. האניות ששׂכר, באיסוּר, ושלח למרחקי-ים, הגדילו את עשרו וחסנו. קירות ארמונו היו מקושטים במרבדי-ערב, בשן הודו ובתמוּנות גדולי הציירים באיטליה. בארונותיו היו סגוּרים ספרים וכתבי-יד יקרי המציאות, שגם במילאנו וגם ברומי היו מתקנאים בו. בבוא אליו אורחים חשוּבים, היה דוארטי אוהב להוציא את כתבי-היד מארונותיו ולהתפאר בהם בפעם המאה, והאורחים החשוּבים היו בפעם המאה מביעים לו התפעלותם, השתוממותם, מביעים תהילות ותשבחות לבעל-הבית… משתאותיו ונשפיו היו היותר עליזים, היותר נהדרים ומפוארים. שם אפשר היה לפגוש את הגבירות היותר יפות מבנות לישאבונה, לשמוע את הספוּרים היותר מבדחים, את השיחות היותר מחוכמות על החיים, כי דוארטי אהב להתרועע עם חכמים ופייטנים. ובשעה שהיו מתאספים מסביב לשולחנו כוהני הכנסיה, יש שהיה חומד לצון, מוציא מתוך ארונו ספר כמו " Epistolae obscurorum virorum " ומקריא לפניהם, והשומעים מנענעים בראשיהם ונאנחים על הכפירה והמינות שנתרבו בעולם. לפרקים היה נוסע בשליחות דיפּלומַטית לרומי, אל האפיפיור, ובשובו היה נודף ממנו איזה ריח מיוחד שספג בנכר ושהפליא כל כך את הפורטוגלים. יחד עם בקשת היופי והטעם המזוקק, אהב לדבר על הכל, גם על דברים שבקדושה. באבק לעג ובמשהו ליצנות. אבל לא הרעים ולא הרגיז איש. אפילו הקנאים היו מדברים על אפיקורסותו ועל “קלוּת דעתו” בבת-צחוק סלחנית וּוַתרנית. הכל היו בטוּחים כי סוף-סוף יחבוש לראשו מצנפת-חשמנים…

ידידו, דיאוגו פירס, בניגוּד אליו, היה מונע את עצמו מדבר על הדת בכלל, ודוקא את שתיקתו זוֹ לא אָבוּ סלוח לו. לא היה נשבע, לצורך או שלא-לצורך, בשם האם הקדושה ורוחין קדישין, כמו שנהג די פאס, ועל כן היו מרננים אחריו כי רוח מינות נזרקה בו. לדון פירס היתה משרה כבודה בבית-המשפט העליון, והיה גם מורה לאחות המלכה, לנסיכה ג’וּליה. אבל כשהציעו לפניו משׂרה יותר רמה בחצר-המלך, דחה אותה באמתלאות שונות. כשנשאל על כך מידידו די פאס,ענה לו: “הלא אתה יודע כמה סולדת נפשי ממהומה ושלטון. כשם שאין אני רוצה לרכוב על גבם של אנשים שאין אני אוהבם, כך איני רוצה שירכבו על גבי אנשים שאין אני מעריצם”. די פאס הרגיש בעקיצה הדקה המכוּונה אליו בדברים אלו ושאל בבת-צחוק: “כלום התנו עמך בחצר תנאי כי ירכבו על גבך?” – “לא” – השיב פירס – “אבל אצל ההמון אי-אפשר להצליח אם אין רוכבים עליו, ואי-אפשר להצליח אצל מושל אם אין מרכיבים אותו”… בנשפי חצר-המלך ובחגיגותיו היו רואים את דיאוגו פירס אך לעתים רחוקות. רגיל היה להסתלק אל מקום הצל. ראו בזה הבריות סימן של יהירות והנשים התענינו בו. אבל הפרוש הצעיר הזה היה ביישן ושתקן בחברת הנשים, ולא מצא בה ידיו ורגליו. חפשי ומרוצה היה בהתיחדו, בשעותיו הפנוּיות, בחדר-עבודתו עם ספריו ועם הרהוריו. והיה אוהב להיפגש עם דון די פאס. מה משך את שניהם זה אל זה? – איש מהם לא ידע זאת. אולי היתה כאן ידידות המיוסדת על הניגוּד בין הקצווֹת, על שאיפתה של קיצוניוּת אחת למלא את השלמות הפגומה על-ידי הקיצוניות השניה. פגישותיהם הבודדות היו גורמות לשניהם מנוחת-נפש בשעה שהיה בה מחסור, והתרגשות פנימית – בשעה שהיה בה צורך. בפגישות אלו לא פעם דיבּר פירס אל די-פאס על המחיר היקר שהוא משלם בעד חיי הזוהר וההדר, ודי פאס בעצמו היה לפעמים מלגלג על הגדולה ועל החוסן שנבנים על הגב הכפוּף לפני בַּלָנוֹ של עבד המושל. “אבל – היה מוסיף בעצבוּת קלה– אויה! נקל לו לאדם לשלוט על זולתו, וקשה לו מאד מאד לשלוט על עצמו”…

– כלום אתה מרגיש את עצמך חפשי, דוארטי? – חזר פירס על שאלתו באותה הנעימה הנפשית ובאותו הלחש.

אבל דוארטי די פאס לא מיהר לענות. השאלה לא מצאה חן בעיניו. משמעותה היתה מעין דרישה לוידוּי.

פרץ פתאום בצחוק וקרא:

– אנא, סלח לי! דומני כי לא אותי אתה חוקר אלא את עצמך… אם אני חפשי! כלום זוהי השאלה? לא. אם מאושר אני ושמח בחלקי, – הנה היא השאלה! דע לך, מחמדי! בכל עת ובכל מקום אני מבקש חיים לחיותם, ואתה, דיאוגו, מבקש בכל מקום איזה מושג לחיות למענו.

דון דיאוגו פירס תמך את סנטרו על ידית חרבו ונידנד עליה ראשו1 דומם, כשעיניו, כמו חרבו, נעוּצות בקרקע. לשמע המלים האחרונות שיצאו מפי ידידו, הרים ראשו וצחק אף הוא צחוק עצבני קל:

– למען מושג! ח-ח… לוּ ידעת כמה אני נכסף לחיות למעני, רק למעני! לוּ ידעת כמה אני צמא לעצמי… שים נא לב, ידידי! הנה קראתי לפניך, לפני רגעים מספר, דברי אפיקטט, שאת אלהים אנו נושאים בתוכנוּ, ולא הבינותי. לכאורה הרי זה ברוּר כל-כך, לכאורה עשה אפיקטט את אלהים קרוב לנו במידה שאין לקרבו יותר, כן, לכאורה… אבל, לאמיתו של דבר, אך הרחיקוֹ וכיסה עליו ערפל משנה. אם אומרים לנו כי אלהים הוּא בשמים – אנוּ יודעים וּמבינים מקומו, יכולים לציירו לעצמנוּ איש כפי רוּחוֹ.ואם אומרים לנוּ: אלהים הוּא בנוּ בעצמנוּ – הרי כבר קשה לנוּ למצוֹא מקומו ולציירו לעצמנוּ. “עצמנוּ” – מה זה ומי זה כי נעבדנו? הנה, יקירי, שאלה! חידת עצמנוּ! הדרך ללכת מעצמנוּ היא קצרה וקלה, אבל הדרך לשוּב ולמצוא את עצמנוּ, ארוכה היא וקשה…

נשתתק רגע אחוז שׂעיפים, ואחר-כך הוסיף:

– דומני, האני שלנו מחותל בכמה וכמה קליפות דקות מן הדקות, וכל כך קשה לסלקן… קשה מאד…

–דיבר לאט וסיים דבריו בלחש. עיניו הביטו למרחוק מעל לראש ידידו. בעיניו נדלקה להבה שחורה, ידוּעה לדי פאס מכבר, שהיתה מושכת את לבו ולפעמים גם מרחיקתוֹ ומפחידתוֹ.

–הה, מרים הקדושה וכל הרוּחות הקדושות! הלא צדקת, הלא צדקת! – קרא דון די פאס כשהתרומם מעל משכבו והוריד את רגליו אל הקרקע – מחויב אני לגלות לך סוד… מחויב אני להתוַדות לפניך כמו לפני האב די סילוה… – דיבר בגששוֹ בכפות רגליו על העשב כדי להכניסן בתוך סנדלי-הבית שלו המקושטים באבני צבעונים וחבטי זהב – יש שחשק תוקפני לעזוב הכל, הכל… המבין אתה? נמאס לי כל זה… לא. לא נמאס לי הכל, אלא… האמת היא כי אין לי בטחון! בחיים בכלל אין בטחון… פעמים יש לי גם פחד, איזה פחד לא ברוּר ובלתי מיוּסד, כמובן… אבל חשודים לי המבטים השלוחים אלי מכל צד בעברי ברחוב, בבואי אל “החצר”… חשוּד לי כל דיבור-בלחש שאני שומע… בחיים הכל עובר, הכל מכזיב, כמו… כמו… כמו אשה קטנה ויפה שמקסימה אותך, שקוראה לך ללכת אחריה, אל עבי היער, למשל… ופתאום נעלמה ואיננה… למה אמתין עד שהכל יעזבוני? מוטב שאקדים ואלך… אבל לאן? לאן? פעמים אני חושב: אילו יכולתי להתחיל את חיי מחדש!.. הלא אין אני גדול ממך אפילו בשנה אחת, ובכל זאת זקן אני, זקן…

דון פירס שלא ידע תחילה אם ידידו חומד לצון, כדרכו, או דובר אמת, התבונן אליו וראה כרסו הכבדה מבצבּצת מתוך גלימתו, ראשו הקרח שמוּט על חזהוּ ושתי ידיו מחוּסרות-האונים נשענות על מצעו, וידע כי אכן זקן יושב לפניו, ויחמול עליו…

– כל אחד – הוסיף די פאס – כל עוד רוּחו בו, חייב להתפּרץ מתאו שבו הוא כלוּא ולהינצל.

קם מפהק ומתמתח. ניגש אל המזרקה, נתן את ראשו אל מתחת לקילוּחים הקרים, והתחיל מכשכש, מפעפע, רוקק ומשמיע קריאות לא-ברוּרות מפאת המים הקרים, עצירת-הנשימה וההנאה הגופנית. מאחרי אחד השיחים הזדקר כוּשי צעיר, מזוּין בצלוחיות של בּשׂמים ובאלונטיות, והתחיל מספג, משפשף ומבשׂם את אדוניו.

אחרי רגעים אחדים ניגש אל דון פירס בפנים רעננים, אדומים וצוהלים, טפח על כתפו, הציץ בו במבט חן ואמר:

– רצונך, הבה ונסע יחד!

– להיכן?

– הרחק, הרחק… להודוּ ו… אוּלי עוד הלאה משם… הלא אתה מכיר את יאגו לויתן רב-החובלים, בעוד חודש או חדשיִם תפליג אניתו לאותן הארצות הרחוקות. זהו אדם בטוּח ויודע לשמור סוד. אפשר לסמוך עליו. אפשר להתקשר עמו. המבין אתה? ארץ חדשה, סדרים חדשים… שם נוּכל להסיר מעלינו את כל הקליפות, שם לא יהיה כל תא, שם נשאף אויר לרוָחה, א, דיאוגו?

וכשדיאוגו הוסיף לשבת, כדרכו, נשען בסנטרו על ידית חרבו, ומבטיו נעוּצים בקרקע, טילטל אותו די פאס בכפו כמעירו משינה:

– דיאוגו! דיאוגו! למה אתה שותק?

בו ברגע התבדרו והתפרדו בירכתי הרחבה ענפים צפופים ומסובכים, ונראתה דמוּת-אדם קטנה, לבושה איצטלה של כומר דומיניקני.

– אה, האב די סילוה! – פרצה קריאה מפי דון די פאס. האב מגואל די סילוה הצטלב, החוה קידות אחדות, ובהניחו את כפו על חזהו הלך הלוך והתקרב, כפוף-ראש ושח-עינים, אל שני האנשים, ועשה באצבעותיו את אות-הצלב בתחילה על ראש די פאס, ואחר-כך על ראש פירס. שניהם נשקו לו בהכנעה את כף ידו.

– רוּח-הקודש תברככם ותשמרכם, אמן, – ברך אותם האב בקול עבה וצרוּד.

עם הופעתו של האב די סילוה חל בדי פאס איזה שינוּי, שלא נעלם מעיני פירס: התעורר, התרגש, עשה תנוּעות מיוּתרות, ובכלל עשה רושם כמבקש להסתיר דבר. ביקש את הכומר לשבת, שאלוֹ לשלום הוד מלכוּתם המלך והמלכה, כשהוּא מצליף, תוך כדי דיבוּר, מבטי-חשש אלכסוניים ומהירים כלפי פירס. פירס קם ממקומו. דומם הסתלק הצדה והתיצב מול המזרקה, הושיט אליה את חפניו המצורפים כדי לקבל לתוכם מים. התבונן זמן-מה אל המים שעלו ושטפו מעל לכפות ידיו וזרמו בין אצבעותיו. לאור השמש השוקעת נהפכה המתכת המבריקה של הטאיו לשמן כתמתם. גם המים שנזלו בין אצבעותיו היו כתומים. ניער את ידיו וניגש אל קצה הרחבה הפתוחה כלפי הנהר.

האב די סילוה רמז בעיניו כלפּי דיאוגו פירס שנעלם מעיניהם ואמר:

– תמיד הוא משתמט ממני. הייתי נשבע ברוּח הקודש שאינו אלא איזה יהוּדי מתחפּש, אם לא איזה שד מסתתר מתחת לשולי מעילו. הוּא מתירא יותר מדי מצלבי אשר על חזי.

– עוד יש לו בכל זאת תקוה להינצל ממדורות הגיהנום, כי מתירא הוא מפני הצלב. ואני האבוד, אויה לי, הלא רואה אתה, אב קדוש, אפילו הצלב אינו מבריחני…

הכומר צחק צחוק מאונס והצליב עליו באצבעותיו:

– רחמי אבינו שבשמים יהיו נא גדולים עליך, בני!

– יאמר נא לי, אב, האם כבר היוּ רחמי השמים עלי גדולים?.. – שאל די פאס ברמז למשהו – מה חדש הביא לי הפעם? הטוב יבשר?

– כן, בני! רחמי אדוננו גדולים עליך. הבאתי לך בשׂורה טובה.

– א, מרים הקדושה! תהא היא וכל הרוחות הקדישין מבורכים!.. ימתין נא קצת! אל יוציא הגה מפיו הקדוש עד ש…

מחא כף. נכנס כוּשי, ועל-פּי מצות אדונו, הביא על גבי טִריָן שתי כוסות וצנצנת מלאה נוזלים כעין הענבר, מרוקחים בשׂמי המזרח הרחוק, ששוּם בריה בפּוֹרטוּגליה, זולת טבחי די פאס, לא ידעה סוד פיטומם. מקורביו של די פאס לא פעם היו מבקשים אמתלה לבוא אל ביתו ולטעום מהנוזלים האלה, שאש לוהטת משתפכת מהם במעים בשעה שאש קרה בוערת בפה ובלוֹע. די פאס מזג לאטו את שתי הכוסות, כשהחזיק את הצנצנת למעלה ונהנה ממראה הקילוּח הצהוֹב השקוּף והריחני. פיו של הכומר נמלא ריר. ידו נשלחה אל הכוס, בטרם נמלאה, ואחזה בה, כחושש שמא תוּקח ממנו. נטל אותה, הקריבה אל אפּוֹושאף לתוכו את ריח הבּשׂמים, התבונן בה, השתעל והפכה לתוך גרונו.

– חה – ה –אח! – נאנח מחמת הלהבה הפּנימית והעמיד בכוח את הכוס על הטרין.

– וכעת אני מצפה אל אמרי פיו הקדוש כמו אל מלקוש, אב! – אמר די פאס, בשפשפו בכפּיו את ברכיו מחמת צפיה נעימה.

– אבל הרי זה עוקץ ובוער, ישמרני אל! קשה הדיבוּר… – השיב האב בקנחו את שפתיו באגרופו.

די פאס צחק.

– הבה ונכבה את האש באש… – ומזג שוב – אבל חוששני שאחר-כך לא יוכל להפוך לשונו, ולא אדע מכל מה שיש לו להגיד לי, לכל השדים… סליחה! לכל המלאכים הטובים…

פּני הכומר, אחרי הכוס השניה, נעשו משולהבים, עיניו התחילוּ נוצצות ובלשון קצת כבדה התחיל מתלחש עם בעל-הבית תוך כדי הצלפת מבטים כלפּי המקום ששם נעלם פירס.

האב די סילוה לקח דברים עם המלכה, אחרי שהתוַדתה לפניו, על אודות אחותה. אחרי כרכורים דיפלומטיים ורמזים סחור-סחור, הוציא מפיה סוף-סוף ההודאה שלא תתנגד להשיאה לדי פאס. עיכוב גדול ראתה המלכה בזה כי יש לאחותה נטיה אל הנזירוּת. אבל האב די סילוה הצליח לפזר את חששותיה. לאדוננוּ אלהינוּ נחוּצים עובדים נאמנים לא רק במנזרים אלא גם בחיי “העולם”; הדת תשמח אם תמצא לה תומכים במשפּחת מושלים כמו שמצאה באבותיה הארכי-קתוליים, פרדיננד ואיזבלה, ומסביבם – בעבדים נאמנים כמו דון דוארטי די פאס… דון די פאס פרץ בצחוק למשמע ההגיון הערום הזה של האב ורצה להעיר מה. האב לא נתן לו לדבּר: ישמור לפחות עתה את פיו מדברי אפיקורסוּת. מה שהוּא כופר כעת, הלא אין זה מוכיח שיהיה כופר גם מחר. מאדוננוּ אלהינוּ לא יבצר להפוך את לבו ולהחזירו למוּטב, ולעשותו לעובדו הנאמן. אבל הדבר הזה, רוצה לומר, נישוּאיו עם הנסיכה ג’וּליה, לא יקום ולא יהיה בלתי אם… – האב הפסיק את עצמו ושלח את ידו שוּב אל הצנצנת. די פאס הזדרז ובפחד והתרגשות הניח כפּוֹ על כף יד הכומר.

– רחמים, רחמים! יגיד לי תחילה, אב קדוש!.. אבל יגיד נא! אחר-כך יספיק לשתות… מה דורשים ממני? איזה תנאי? איזה תנאי?

הכהן הדף במנוחה את ידו של די פאס, מזג לעצמו כוס, הפשיל את ראשו כשהוא תומך בידו מאחריו בגבחתו ובשנית הריק אל גרונו את הנוזלים היקרים. “אההה! – נאנח – הרי זה אש הגיהנום, לעזאזל… יסלח לי האל!”

– ומה? ומה? ידבּר נא! – קרא די פאס נרגז.

והזקן סיפּר במנוחה כי די פאס לא יוּכל לקחת את הנסיכה ג’וּליה לאשה אלא אם כן יתעלה, קודם שיתחילו לדבּר על הענין, למעלת מַרקיז או נסיך… המלכה היתה מלאת חסד וחנינה, ישמרוּה בעד זה כל המלאכים הטובים! היא גם הבטיחה לקחת בענין זה דברים עם הוד מלכותו… עוד העבודה רבה. נחוץ להמציא לכך איזו אמתלה מיוּחדה. האב די סילוה הציע לבקש מאת המלך לתת תואר מרקיז לדון דוארטי די פאס בגלל הצלחתו בשליחוּתו האחרונה לרומי. המלכה הציעה להמציא איזו הזדמנוּת חדשה לאיזוֹ שליחוּת דיפּלומַטית, יותר חשוּבה מהקודמת. דבר זה עוד טעוּן עיוּן…

דון די פאס התרגש. בעין מלאה דמעה תפש את כף יד הכומר ונשק לה.

– בחיי כל הקדושים המצומקים… אח, יקחני שד! לא זה רציתי כלל לאמר… בחיי ראשי! אב יקר! אני רואה עין-בעין שרוּח-הקודש דיברה מתוך גרונו בשׂיחתו עם הוד מלכוּתה. ישטוף נא עוד פעם את גרונו היקר… את פיו המפיק מרגליות, בטיפות קרות אלו… עוד קצת, עוד קצת… הלא זאת דיברתי תמיד, כי מלכתנוּ היא הנבונה מכל נשי פּוֹרטוּגליה…חבל שהיא שמנה קצת יותר מדי ומזיעה, אבל אין זה נוגע לנוּ. לא אני ולא היא סובלים מזה, אלא מישהוּ זוּלתנוּ…בהחלט, בהחלט אתם חייבים להמציא לי איזו משלחת חדשה לרומי. החשמן ג’וּליוֹ הוא אדם יקר, ויש לו גן גדול מלא כּשפים, סכנה לתעות שם בלילה… עוד טיפה אחת, אב יקר?.. כן, אותו גן שדים רוקדים בו, וביחוד יש שם שדה אחת קטנה… מה שקיבל מקוּפּתי, אב,אין אני מכניס בחשבון. אין אני רוצה לדעת כמה כבר קיבל ממני! אני מתחיל למנות מחדש, חשבון חדש! נוסף לזה: כל הריוח שתכניס לי הסחורה שתבוא בספינות יאגו לויתן!… מרקיז דוארטי די פאס, גיסו של הוד מלכוּתו מלך פּוֹרטוּגליה הנאדר והאהוּב… חחח… אב יקר! מה יש בו יותר, חכמה או קדושה? על כל פּנים אני נהנה מחכמתו יותר מאשר אלהים נהנה מקדוּשתו, לא כך, אב? ירשה נא לי לנשק לו לא בכף ידו אלא בלחיו כנשק אב לבן אובד… אח! שוב בילבלתי… אסור לי בהחלט לשתות… ישתה נא, ישתה נא, אב! כך…

דיאוגו פירס ישב לבדו בקצה הרחבה, על הקרקע, חבק בידיו את ברכיו התומכות בסנטרו, ועיניו תעו באופק הסגלגל-תכול. לפניו ריטטה וניצנצה רצועת-החן של הטאיו; מימינו בזוית אחת מנטיותיה, על גבי צלע הר, עלתה לישאבונה מן המים בכל יפיה הלבן והצח. השמש שקעה. בתי לישאבונה, ארמונותיה, מגדליה, מנזריה ובתי-כנסיותיה חדלו מהבהיק בלובן הבהט שלהם. כוּלם היוּ ורוּדים. נראוּ כשקוּפים מאד ומוארים באיזה אור פנימי… הפעמונים צילצלוּ. צלצלי שקיעה מתוּקים ונפשיים, כמדוּמה ורוּדים אף הם, התפוררוּ, נמוֹגוּ, וקטעיהם רעדוּ ופיזזוּ כקשקשי הפז על פני הטאיו. נשרוּ לתוך נשמתו של פירס ורעדוּ גם שם… עתה הוא יודע כי באהבתו לנסיכה ג’וּליה ימצא לא כבלים אלא חופש! צריך הוא לכרוע לפני פלג זהב זה שנפתח בלבו. רק מתוך ראי-הבדולח שלו נשקפת נשמתו… מה נאמנו דברי האוּרים-והתוּמים של סנטה הזקן!.. רק מתוך האהבה הזאת תצא נשמתו, כמו מתוך כוּר צורף, מזוקקה שבעתים. הה, ג’וּליה!.. הה, נסיכת-יד!..

עצם את עיניו כדי לחזות פניה. אבל הפעם לא נגלתה לפניו דמוּת חיורה ועגוּמה-רצינית זו… בעינים עצומות חיפּשׂ ופלש בכל פינות לבו,קרא לה, התפּלל אליה. לשוא. בנפשו היתה דממה וחושך. דרך עיניו העצומות ניגרוּ דמעות על לחייו, והוּא חיכה. אוּלי, אוּלי…

… עיף מתוחלת ממושכה פּקח את עיניו ונדהם: הנסיכה ג’וּליה ישבה על ידו. כל הזמן שיוע לבו אליה, ולא ידע כי היא פה. ביקש אותה בקרבו, ולא ידע כי היא על-ידו, מחוּצה לו. אבל היא היתה לבושה בשמלת נזירה דומיניקנית. פניה החיורים והעצוּבים היוּ מתחת לצעיפה עוד יותר חיורים ויותר עצוּבים. דומם הרימה מול פניו את צלב-הכסף הגדול שהיה תלוּי על חזה, ועשתה בו עליו את סימן השתי-והערב. מפיו פרצה אנקת כאב ויאוּש: “ל-א-א!” שלח בחמת-רוּחו את ידו לדחות את הצלב… נעלמה הנסיכה…

לישאבונה לא היתה כבר ורוּדה, אלא חיורה כחיורון-המתים. רק מי הטאיו נזלוּ עדיין לרגלי הבירה מתולעים, כעין דם התמצית שלה… בחלל האויר עוד המו פעמונים. כה איוּמים, כה אדירים היוּ עתה, כאילוּ מובילים את מי לקברות…

זיעה קרה כיסתה את דיאוגו פירס. פּניו חָורוּ ולבו דפק בחזקה. היה כמתעורר משנת סיוּטים. דימה כי שמע דברי האב די-סילוה ודברי די פאס מרחוק. ואוּלי מקרוב. גם אינו יודע אם שמעם בהקיץ, ואוּלי בחלום…

די פאס:

– עיניה אל המנזר נשוּאוֹת…

האב די-סילוה:

– אם תתיצב, בני, מצד המנזר, יהיו מבטיה נופלים עליך… שלום, אדוני המַרקיז די פאס!

אחרוני הצבעים החיים כבוּ בשמים ובמים. החרמש עלה. כידוני הצריחים ושפודי המגדלים כאילו נגדעו ואינם. שׂרטוטי הבתים טושטשוּ. לישאבונה כולה היתה לגוש אחד חיור-ירקרק של גוּף מת…

על פני גופו של פירס עברה צמרמורת קלה. קם וברגלים כבדות התנהל לאטו אל המקום שעזב שם את שני האנשים. ברחבה היה כבר חושך. בין צמרות האילנות התנדנדוּ שברירי החרמש. על גבי העשב נעוּ צללי האילנות. די פאס עמד לבדוֹ לפני המזרקה והקשיב אל לחש התנוּמה של המים הזורמים. הרגיש פתאום בדיאוגו העומד עליו, מבלי ששמע את פסיעותיו, והתחלחל:

– עדיין הנך פּה? מדוע כה חיורים פּניך? הישנת שם על חוף הטאיוֹ?

דיאוגו נגע בקצות אצבעותיו בשרווּל ידידו. די פאס נרתע כלשהו כנפחד.

– דוארטי! על מי אמרת כי עיניה אל המנזר?

דוארטי הביט במבוכה.

– מי? מי אמר?

– אתה. אמרת “עיניה נשוּאות אל המנזר”. מי היא זאת?

– שוחחנוּ על התמונה החדשה שהבאתי עמדי מאיטליה…

התיצב פירס נוכח פני ידידו המוארים באור הלבנה כדי להיפגש במבטו, וחרישית-חרישית:

– דוארטי! העדיין… אתה חושב על הנסיעה?

– על איזו נסיעה?

– למרחקים.

– אוּלי אסע לרומי, – ענה אף הוא חרישית וכמשתמט.

דיאוגו נשם בכבדות ודיבר בלחש:

– וכי ברומי אתה רוצה לפרוץ מן “התא שבו אתה כלוּא”? פני די פאס נעווּ מבת-צחוק של אונס. ובלחש אמר גם הוּא:

– דומני, לא. אלא בכדי להוסיף מסגר על מסגרותיו…

דוארטי ראה לאור החרמש את עיני ידידו והנה צער גדול דלק בהן.

שניהם עמדוּ זה מול זה ושתקוּ. החרמש התרומם קצת מעל לצמרות האילנות. על פני העשב התמתחו שני צללים דוממים: אחד ארוך ואחד קצר.

די פאס אמר בקול, שלוֹ לעצמו צילצל כמוּזר:

– לפני בוא האב די-סילוה דיברת על שתי דרכים, האחת קצרה וקלה והשניה ארוכה וקשה. עלי, כנראה, נגזר ללכת בדרך הראשונה.

– שלום, דוארטי!

– שלום, דיאוגו! להתראות! – צעק אחריו ידידו.

דיאוגו עמד, הפנה אליו ראשו ואמר:

– ועלי, כנראה, נגזרה הדרך השניה.

וצלו השחור נבלע בחשכת העצים.


פרק שני: ..!AVE MARIA    🔗

בערב התאספו אצל המלכה נשי אצילי פּוֹרטוּגליה, וגם אחדים מרבי המלוּכה.

האולם, שבו היתה המלכה רגילה לקבל אורחיה, היה ארוך, ריק מכל רהיטים ודומה לבית-תפלה בקמרונו הגבוה, בשמשות המגוונות של חלונותיו הגוֹתיים, בשני טוּרי העמוּדים שהתמתחוּ לכל ארכו, בתמוּנות2 הקדושים והקדושות על גבּי הקירות, תמונות שקדרוּ מרוב שנים, בהדים הפועמים בו לכל פסיעה. צללים כהים היו צנופים קפואים בכל פינות האוּלם ושכנוּ דוממים תחת הקמרון. לא פּוֹרטוּגלי אחד הצטלב כאן מתוך חרדה, משוּם שנראתה לעינו, בחשכת-סתר זו שבצללי חלל האויר, איזו תנוּעת-חיים רזית; לא פּוֹרטוּגלית אחת ידעה לספר בחשאי באזני חברתה כי שמעה כאן רחש-לחש תעלוּמה של נשמות ורוּחות…

באותו חלק מן האולם, ששם התכּנסו אורחי המלכה קבוּצות קבוּצות, דלקו נברשות אחדות שהאירו שטח מצומצם בתוך האוּלם הגדול הזה המלא חשכה. באויר, מסביב לקבוּצות האורחים, ריחפוּ ריחות הבושם של הגבירות וריח השעוה הנמסה של הנרות. להבות הנרות הציתו שלל אורות וצבעים בזגוגיות הבדולח של נברשות הכסף והזהב שירדו מתוך מחשכי הספון, כפרחי-זוהר ענקיים, או שצמחו ועלו מעל כניהן כאלונות-אגדה נוצצים; השתקפו בשיש העמודים, במחרוזות הפנינים, בענקי-הצואר, בשרשראות, בצמידים ובעגילים, באלפי אורות הצבעונים של אבני-החן אשר אלה דלוּן מנבכי הודוּ, ממסתרי סין וממעמקי אפריקה; בערוּ על שפע הצבעים של השיראים, הקטיפה והרקמה, המשמיעים איושה חרישית ושמץ תאוה נסתרה, סוד חמדה גנוּזה… גם לירק הזית של הפּנים ושל חלקי הגוף החשוּפים היה, לאור נרות הערב, גוון מיוחד, יותר רזיי ורומז לתעלומות חשק, בשעה שהסלסלות הבהיקו בלובן-הקצף שלהן. היה דבר-מה מפחיד ומושך במבטי בנות פורטוגליה הגאות, מבטים חמים מבעד לדוק של צל… מסביב לפינה המוארה הזאת התנועעה ורעדה חברה אחרת, חשכה ואילמת: צללים ארוכים, ממותחים ומוזרים כל כך עשו תנוּעות משוּנות, התלכדוּ והתפרדו, הצטמצמוּ והשתרבבוּ חליפות ופירפּרוּ ונעוּ על גבי מרבדי הרצפה ועל גבי הקירות. והקדושים עתיקי-היומין, בתוך מסגרות-הזהב הכבדות, חיו והתנועעו אף הם דומם, קרצוּ עין ועשׂוּ עוָיות… אלה לחוּד ניהלוּ ביניהם-לבין-עצמם את שיחתם האילמת. והאנשים לחוד שוחחו, סיפרו, צחקוּ. קולות הדברים, איושת-השׂמלות, צלילי זגוּגיות-הבדולח של הנברשות, כאילוּ התמזגוּ יחד עם לחש הצללים, ובאוירוֹ של האוּלם ריחפה המית-סתרים עמוּמה…

בדממה ובחשאי, נלחצת אל הקיר, צעדה לאטה דמותו הכהה של דון דיאוגו פירס. נזהר מהיכנס אל תחום האור. הלך הלוך והתקרב אל אותה הפינה ששם התכנסה מסביב למלכה כנוּפיה קטנה מן המקורבים ביותר. עוד מרחוק ראה את פני הגבירות הצוהלים, שמע את צחוקן, ועל כולם –צחוק המלכה השמן והמתפורר, והליכתו נעשתה יותר מתונה. במרחק של פסיעות אחדות מן הכנופיה העליזה, עמד בתוך הצל והתבונן רגע אל המלכה. עשה זאת כמעט שלא-מדעת.

המלכה היתה שמנה, קצרת-קומה, רבת-תנוּעה, אוהבת צחוק ופטפוט בקול רם, ביחוד כשאין בעלה בלתי-האהוב בקרבתה. נשים כאלה לא משכו את לבו של פירס. אף-על-פי-כן היה תמיד מזין את עיניו הימנה, בסתר ובהצנע, כי שערות-זהבה וקשתות-החן של גבותיה היו דומות לאלו של אחותה. קרבת גופה של המלכה והבושם הנשי הדק הנודף מבין קפלי שמלתה היו כמאצילים עליו תמיד מעין זיו מאותה הישות הרוממה המזהירה, מנסיכת-נפשו…

סמוך אצל המלכה ישב דון די פאס, שהיה מקושט ומהודר קצת יותר מדי. על ראשו הקרח הסתלסלוּ הפעם שערות שחורות… הכל הרגישו שהמלכה מקרבתו הפעם יותר מכפי הרגיל. ויותר מכפי הרגיל שורה עליו רוח של חדוה וליצנוּת שלקחו את לב הגבירות. דון די פאס היה כמעט היחידי בכל החצרונים שקרא הרבה וראה הרבה בנסיעותיו לאיטליה ולצרפת. הפעם אסף את כל נסיונותיו ואת כל ברקי ההוּמור שלו כדי להקסים את החברה שמסביבו. זכרונו היה כמעין המתגבר של סיפוּרי-מעשה מצחיקים מחיי נזירים, חשמנים ונשי-אצילים, שבידח בהם דעת שומעותיו.

מרחוק ראה דון פירס בפני ידידו הנובלים אותות התרגשוּת יתרה.

“שערות זרות על הראש וכוָנות זרות בלב”, חשב, “איזה חישוּק-ברזל חדש מהדק הוא מסביב לנשמתו?”

הנה הוּא מדבר וצוחק ומשתדל להצחיק את שומעותיו, שהוּא רגיל להלעיג עליהן שלא בפניהן. אבל מה הם צפוּני-הרהוּריו ומסתרי-תכניותיו ברגע זה? האם אין הנסיכה ג’וּליה שולטת בהן? הנה הוּא מחקה את מישהו בגופו השמן ובתנוּעותיו השמנות, והנשים פורצות בצחוק, אבל מי יודע מי ומה מסתתר מאחורי פרגוד נשמתו? האם לא היא, היא?..

מסתרי נפש ידידו ענינו ברגע זה את דון דיאוגו. הה, אילוּ היה יכול לחדור לתוכה ולפלוש בה! נפשות הבריות בכלל, ואף נפשו הוּא, נראו לו כסבך עבי-יער שצודד מחשבותיו בסודו. כל ימיו היה דון פירס מצטער על שאין בידו פנס לפלס לאורו נתיב בליל הנפש ולהגיע עד תכלית מחוז-הפלאים ששמו אני … שאיפה זו לצלול בנשמת-האדם ולמצוא את סוד האני שלו היתה דומה אצלו לאותה השאיפה החזקה לצאת למרחקים, להוציא תעלוּמות לאור, לגלות אפקים חדשים, שיקדה בבני-דורו, בקולומבּוסים ובדי-גאמים…

נשאה המלכה עיניה ונתקל בו מבטה.

פירס מיהר לגשת, השתחוה למלכה ולמסובים בהשתחויות בלתי נמוּכות יותר מהמידה הראוּיה, אבל מפיקות חשיבוּת. על פני גבירות אחדות נקפא פתאום הצחוק הפרוּץ למראה הצעיר הזה, לבוּש-השחורים וזעוּם-הפּנים. דון דוארטי די פאס אף הוא כאילו התבּלבּל ושכח להמשיך את סיפוּר-המעשה מבּוקאצ’יוֹ או מפוג’ו בראצ’וליני שהתחיל מספר לפני-כן.

המלכה קראה לו לגשת: הכל מספרים כאן בדיחות, איש תורו; אם ישב כאן יגיע גם תורו הוא, אחרי דון די פאס. אבל יכין נא איזה סיפוּר מבדח ביותר.

דון פירס השתחוה ואמר:

– מאושר הייתי אילו יכולתי לשמח את הוד מלכוּתה. אבל… כל פּקוּדותיה תשמור רוחי…

– זולת?

– זולת פּקודתה להיות שמח.

– מפני מה הוא עצוב תמיד, דון פירס? אני מתחילה חושדת בו כי חוטא גדול הוא.

– הצדק עם הוד מלכותה. אני מלא חטאים, זולת…

– שוב זולת?

– זולת החטא לחשוב את עצמי לחף מכל חטא.

– אם כן, ילך ויתוַדה לפני כומר-הוידויים שלו. ואנו לפי שעה נמשיך את סיפורינו.

צעיר חיור ושתקן זה, בקול הקטיפה שלו הנובע מן החזה והמלטף בנגינתו, היה מגרה בגו המלכה כוסף כמוס ויחד עם זה היה לה מעין צורך לנזוף בו ולצערו…

דון פירס נסוג פסיעות אחדות לאחור. המלכה, כדרכה במקרים כאלה, התחרטה מיד על דבריה הקשים אליו. המסובים העמידו פנים שאינם מרגישים כבר בדון פירס.

דון די פאס חזר אל סיפורו שנפסק באמצע. אבל הכל הרגישו שרוּחו המבדחת נסתלקה ממנו. לא היה שטף דיבורו חפשי ומזהיר. הרגיש על עצמו את מבט פירס מרחוק, וכאילו דוּ-קרב סמוּי-מן-העין התלקח בין שני הידידים ברגע זה. אבל מצב זה של היסוּס נמשך אך רגעים מספּר. מיד אחר-כך שוב התעורר דון די פאס ושוב הרגיש כי הוא המנצח.

אחרי סיפור אחד בא שני, שלישי… כולם סיפורי עגבים, אהבה ובגידה, שנשי פּוֹרטוּגליה, אפילו זעוּמות-הדת ביותר, היו אוהבות לשמעם, ובזה דמוּ לבנות איטליה החפשיות; אהבו את ה“נוֹבילוֹת”, ה“פאסיטיות” ואת ה“פ’אבליו”, כשם שאהבו את הפּלפּל ואת הזנגביל מאסיה, המגרים והמלהיבים.

סבר דון פירס כי שכחוהו וכי שוב אין מרגישים בו. מיהר והסתלק בתוך הצל. אבל המלכה ליותה אותו במבטיה.

– מה לידידו? – שאלה פתאום את דון די פאס – דומה שהוא חש בשיניו.

דון די פאס צחק לאות הסכמה ורצון והשיב:

– האב די סילוה חושד בו כי הוא נושא את השטן צרור בכנפי הכתפיה השחורה שלו.

– אומרים עליו כי הוא מן החדשים … מן הכופרים באב הקדוש שברומי וּברוּח-הקודש – העירה אשה אחת.

– הלא אביו היה יהודי, – העירה השניה, – שמעתי כי בביתו נמצאים ספרים יהודיים ש… שאפשר לעשות בהם כל מיני כישוּף – והצטלבה.

– ואני זה כבר אמרתי לבעלי, – העירה השלישית, – שמן הראוּי להתחקות אחריו. הוא מסתיר איזה דבר. הוּא שותק. איזה סוד כמוס עמו…

בפני די פאס הזדעזע איזה עורק לשמע השיחה הזאת.

ממרחקים בא פּחד סתוּם אל לבו, ולא ידע מאין בא ומה פשרו… רצה להפסיק את השיחה ויהי מה. אבל לא ידע איך. העיף עין בפני המלכה וראה שאף לה אין השיחה לרצון. פתאום שלחה יד להשתיק את המשוחחות.

– איזו שטוּת! – קראה – פשוּט, עוּל-ימים הנהוּ, מצוּין בכשרונותיו ובהשכלתו וחביב על הוד מלכותו. על כן הוא מתגאה בלבו. מצוה לקצץ קצת את כנפיו ותוּ לא.

אז פרץ דון די פאס בצחוק וקרא:

– אני אוֹמַר לכן מפני מה הוא מתנהג ככה. הוא התנהג

עם אלהים מנהג תגרן רע. ועל כן ידו על התחתונה. רצו האלים… סליחה, רצה אדוננוּ אלהים להעניק לו טובה והוּא סרב לקבל. חזר בו אלהים ונטל ממנו ונתן לאחרים. עכשיו הוא מתחרט על שטוּתו, אבל – לאחר זמן. כן הוּא תדיר: כשאלהים רוצה – הוּא אינו רוצה, וכשהוּא רוצה – אין אלהים רוצה…

לא הבינו הנשים למה רומזים הדברים, כי במתכוון סתם את דבריו כדי לתפוש את השומעות בלבן, אבל כל אחת העמידה פנים כאילוּ היא מבינה וכל אחת מיהרה להצטלב מפּני שראתה בהתנהגות דון פירס מעשה-שטן…

מאחורי אחד העמודים, נסתרים מעיני הנאספים, עמדוּ שני חצרונים, והתלחשוּ.

– האם הציר היה ממדריד? – שאל האחד.

– כן, ממדריד – השיב השני.

– אין זה מבשׂר טובה! אין זה מבשׂר טובה! – נאנח הראשון.

– צבאות הספרדים נכנסו לגבוּלות צרפת בה-בשעה שצבאות אנגליה התקרבוּ עד פּריז.

– כ-ך? ומה?

– ונסוגו אחור.

– ונסוגו אחור? הגם הוכּוּ?

– מכה רבה!

– אין זה מבשׂר טובה!.. והאנגלים?

– נהדפוּ!

– הה, ישוּ! מרים! והגרמנים לא הלכוּ?

– איך לא הלכו? הלכוּ! עברוּ את הנהר… הנהר… שכחתי שמו ברגע זה… ואף הם…

– אף הם?..

– … הפכו עורף.

– ישו! מרים! אין זה סימן טוב לנוּ. ולמה בא הציר?

– לא הציר אלא הצירים.

– האם עוד אחד בא?

– אחד ממדריד לבקש ברית שלום ועזרה מאת מלכנוּ ירוּם הודו, והשני… אה, השני…

– והשני?

– השני, יהוּדי! מארץ היהוּדים… בא לבקש תותחים וכלי-מלחמה להילחם בהם בתוּרכּים…

– איך זה? יהוּדי? והמלך הואיל לתת לו לראות פּניו?

– בא במכתב מליצה מאת אבינו הקדוש ברומי.

– מרים הקדושה! ישו גואלנוּ! לאן הגענו?.. יהוּדי, במכתב-מליצה מרומי… למה נתן להם כלי-מלחמה, הלא טוב טוב לנו לכבוש את המדינה הזאת של ארוּרי-יה, רוצחי-משיחנוּ!

– טססס!

– דומני שעבר כאן מישהו…

– כן. חבר בית המשפט העליון…

– אה! זהו דון פירס. הוא תמיד נחבא בצל. מפּני מה הוא מתירא? אין זאת כי אין מצפּונו נקי…

– בימים האלה רבו מאד הנוצרים החדשים… האויבים לדת הקתולית-האפוסטולית…

– כן. שמעתי מרננים אחריו…

מסביב לאשה זקנה ישבה כנופית נשים צפוּפות ודחוקות, וכולן נראו כשותקות. הזקנה דיברה בקול נמוך מאד, ומסביבה הקשיבו לה רב קשב בנשימה עצורה.

– … והמכשפה מסירה-די-צינטרה היתה כבר כבת תשעים ושמונה, אבל ברוב כישופיה היתה נהפכת בעיני הבריות לצעירה יפהפיה. קסמי עלומיה עלו לה בחיי כמה וכמה צעירים, משוּם שעלוּמי-כישוּף אלה לא יכלו להימשך יותר מלילה ויום. ולמחרת היתה שוּב לזקנה בלה. עם כל גבר, שהיתה מושכתו לתוך מערתה אשר בנקרת סירה-די-צינטרה, היתה שוכבת רק לילה אחד. בבוקר, טרם יקיץ משנתו, היתה רוצחתו. את צפרניו היתה מבשלת יחד עם עוּבר חתוּל שהוּצא מרחם אמו טרם מלאוּ ירחי לידתה; את לבו היתה צולה על גחלים, ואת הדם היתה סוחטת לתוך תבשיל הצפרנים והעוּבר. בחלק מן הרוטב היתה מורחת את גוּפה, וחלק ממנו היתה שותה היא ומשקה את אהוּבה של הלילה הבא. כי הרוטב הזה הוּא סוד עלוּמיה ויפיה, וגם היה מלהיב בלב הגבר, שהיה שותה הימנו, את אש התאוה אל המכשפה עד לשגעון. ופעם אחת היה נזיר פראנציסקאני…


וקול הזקנה הצרוד והרצוץ זרם לאטו כפלג חבוי, השומעות התקרבו אליה, הצטופפו יותר ונמנעו מהביט לאחוריהן, מפּני ששם, מעבר לעמודים, רבצוּ צללים שחורים ומאוימים… ניגש עבד למחוט את הנרות, אך הנה הגיעו אל אזניו דברי הזקנה ונקפא בקשבו. נשמעו פסיעות. הכל הזדעזעו. אחת גם קפצה באנקת-פחד.

– מי כאן? מי עבר כאן?

הפנו את הראשים. חיפּשוּ בעינים. הצטלבו.

– זהו דון פירס, – אמרה אחת – מבית-המשפט.

– אה! הלז…

– הוא תמיד ככה… אני מתיראה מפניו. לבי אומר לי כי אינו קתולי נאמן…

– תמיד הוא שותק.

– ושקוע בהרהורים רבים.

– אין זאת כי הוא יודע סודות שאסור לגלותם.

– מנין לו סודות?

– בבית-המשפט העליון כשחוקרים את המכשפים והמכשפות, מכריחים אותם לגלות את כל מסתרי להטיהם. ומהם למד…

– אולי גם הוא מכשף?

– אולי הוא מכושף?

– הביטו נא, הנה הוא שם לבדו בחשכה! אמנם, דומה הוא למכושף…

– על-ידי מי? מה הוא עושה שם בחשכה?

– הוא מחכה לתלמידתו…

– אה! … עכשיו אני מבינה!..

– פטסס!

– הנה היא באה.

הכל הזדרזו וקמו ממקומותיהם והשתחווּ השתחויה עמוקה. מקצה האולם, השקוע באפלת צלליו, יצאו שתי נשים, הנסיכה ג’וליה ואמתה. עברו לאורך האולם, בין שני טורי העמודים, ופניהן מוּעדות כלפּי חלק האולם המואר בעשרות נרות. כשני צללי-אור שפרשו מהחשכה, היו שתי הנשים בפסיעותיהן הבלתי-נשמעות ובהליכתן המתוּנה…

דקה, זקופה, במבט נוגה וחולם, בצחוק של ענות-חן אבל בגאוּת-מלכות, צעדה-שטה הנסיכה בין העומדים צפופים. הראש המעוטר שערות-זהב והנישא, כמביט למרחוק, זרח ושלט מעל לשערות-הזפת, מעל לפני-הזית עם העינים הבוערות באהבה וקנאות…

לבדו בצל מאחורי אחד העמודים ואינו-נראה לאיש, עמד דיאוגו פירס. עיניו נצמדו אל תבנית-אור זו שפסעה שם לאטה, זרועו חיבקה את העמוד, כחושש שמא לא ישלוט על עצמו וירוץ אחריה. ישותו הנפשית עזבה את גוּפו. היא שם, מרחפת מסביב לנסיכה. היא צנופה, ישותו זו, בתוך קיפוּלי שמלתה, כולה כמהה, כולה צמאה, שם – כל כולו. פה – רק גופו בלבד, רק קליפה ריקה…

ברגעים אלה רָוה בו צמאון הדורות אל חרות הנשמה ופדותה מכלא-הבשר, מזרועות הרקבון של החומר; נתקיימו בו געגועי מאות השנים של הנשמה להזדווג עם רוח עילאה ונאצלה, לשם יחוד קודשא…

הנה היא הולכת וקרבה אליהם שם. בלב פירס רטט. הלב מפחד: זיק קדושה נושר אל ביצת חולין… אבל לא. הוא לא יכבה, לא יטמא. הוא מרחף מעל לביצה. אורו בהיר יותר, קורן יותר כשביצת-הטומאה היא מסביב לה. פירס חוגג בלבו מעין נצחון, מעין נקם: מה חדל הוא די פאס, מה חדלה המלכה הקטנה והשמנה, ומה חדלים הם כולם שם, כשנסיכת-השמים ביניהם!.. עבדים ושפחות… הנה היא מביטה על סביביה, מקשיבה לדברי אחותה ואורחותיה בבת-צחוק נוגה של מעוּנה. למה, למה היא שם?.. והנה היא תופשת מקום בין אחותה ובין דון די פאס. הנה מפנה זה אליה את פניו השמנים, את פניו המגושמים, עם התלתלים הנכרים על קרקפתו. הוא מדבר אליה מה. על פניה – בת-צחוקה הנדיבה ורבת-החסד. דומה שצחקה…

פירס הרגיש פתאום כי בקרבו איזה אור אסף נגהו. ליקוי מאורות…

שילשל כובעו עד לעינים, עטה כבינתו על שפם, והסתלק בחשאי מן האולם.

אחרי חצות הלילה קמה המלכה מכסאה. אות לאורחים ללכת. כיון שנשארה המלכה לבדה עם אמתה, מיד שונו פניה: הגיל וההתעוררוּת כבו בהם פתאום. ואז הזכירו, במשהו בלתי-נתפּס לעין, את פּני אחותה הסגוּפים-חיורים והרציניים. שתקה שקוּעה במחשבות. אמתה עמדה זמן רב על ידה ובדממה התבוננה אל גברתה, מבלי להפריע. לבסוף מצאה עוז בנפשה והעירה:

– הוד מלכותה עיפה מאד.

כנעורה מחלום, העבירה המלכה את כפה על מצחה, ובמקום תשובה על דבריה, שאלה:

– הראית, קתרינה, את פּני דון פירס?

– כן, הוד מלכוּת! הערב היה עוד יותר עצוב וזעום מאשר תמיד.

נזכרה קתרינה, כי הערב התיחסה המלכה אל חביבה קשות, כמעט בכעס כבוש, ולכן מצאה לנחוץ להוסיף:

– עתים אני פוחדת ממנו… למשל, הערב… דבר-סתר יצוק בו. הלא הוד מלכותה יודעת שמרננים אחריו שהוא מכשף…

– הערב היה יותר עצוב מאשר תמיד? האומנם הרגשת בדבר?

– בודאי, הוד מלכוּתה! ועוד אומרים עליו…

– מה? מה אומרים עליו?

– מי יוכל לדעת את האמת? אומרים שהוא… כמו כל “הנוצרים החדשים”…

המלכה הפסיקתה בקול נמרץ:

– היודעת אַת, קתרינה, כי הנך טיפשה גדולה?

– בודאי, הוד מלכותה! כל אלו הן שטויות, מה שסחתי לה. בטוחה אני שגם מעשי כישוף אין כאן. מי יוכל לדעת את סיבת עצבותו… אולי אך נדמה לי ככה! לא היטבתי לראות, מפני שהיה רחוק ממני ועמד בצל…

– שוב אמרת שטות, קתרינה! – קראה המלכה – הוא עצוב, עצוב, עצוב… והערב יותר מאשר תמיד! והסיבה… אני יודעת אותה, קתרינה!.. הסיבה היא אמנם כישוּף. אַת שומעת? איזה כישוף יש כאן!.. תשמרני האם הקדושה! – והצטלבה.

סבורה היתה האמה כי הפעם תפשה את הלך-רוחה של המלכה, ואמרה מתוך היסוס ומורך-לב:

– הוד מלכות! אל נא תכעס עלי. כדרכה תמיד, צדקה אף הפּעם, ואני, גם כן כדרכי, מחשבתי היא יותר מוצלחה מדברי. הנה אמרתי מכשף, והייתי צריכה לאמר: מכושף…

המלכה הצליפה מבט בוחן כלפי אמתה:

– מכושף על-ידי מי?

– מכושף על-ידי נפש אצילה וקדושה, המסורה אל הצלב הקדוש…

פתאום הפשילה המלכה את ראשה לאחור ופרצה בצחוק מצלצל וחפשי, שמעולם לא נשמע כמוהו בתוך הכתלים הזעומים האלה. תחת הסיפון הגבוה עטוף-הצל פּעמו הדי הצחוק. האמה נפחדה מן ההדים הבלתי שכיחים האלה והצטלבה.

– היודעת אַת, קתרינה, שאינך טיפּשה כלל וכלל, אלא שדון פירס הוא הטיפש. פעמים אף אני חוששת שמא עושה צעיר זה מעשי-להטים; אבל בטוחה אני שגם בו עושה מישהו מעשי-להטים. ומה מחשבתך על דון דוארטי די פאס?

– הוד מלכות! אם מחויבה אני לחשוב דבר-מה על דון די פאס, הריני מעיזה לאמר שאף-על-פי שיודע הוא להצחיק בסיפוריו ונדיב-לב הנהו, דון פּירס מצא הרבה יותר חן בעיני.

– מה?

– דומני, שהוא אציל יותר… דומני שהוא יפה יותר… דומני שאין שני לקולו המתוק והחודר ללב…

– ח-ח-ח! מה עוד דומה את?

– הוד מלכותה תלעג אמנם לשטותי. אבל אסור לי לכסות ממנה דבר מהרהורי. דומני שהוא גא מדון די פאס, אולי יותר מדי גא. ובכל-זאת הוא מוצא בעיני יותר חן… כשאני שומעת אותו מדבר, דומני שאני עומדת על ראש צוקי סירה די-צינטה3 ומשקיפה למטה, התהומה… ובלב אימה…

– האומנם? חחח…

צחוק המלכה היה רע. האמה, שלא ירדה לסוף דעת גברתה, התחילה חוששת שמא שוב החטיאה את המטרה, ובאה במבוכה.

פתאום שינתה המלכה את קולה ובכובד-ראש אמרה:

– עליך, קתרינה, לדעת שאני מכבדת את דון די פאס. זהו אדם שחכמתו וגבורתו מתחרות זו בזו ואי את יודעת מה עולה בו על מה. בשליחוּיותיו הדיפּלומטיות, שהואיל הוד מלכוּתו לכבדו בהן, הצליח לא פחות מאשר בשדה-קרב… שמעתי שהוד מלכותו מרוצה מאד מנסיעתו האחרונה לרומי, וגם יש בדעתו לרוממו למדרגת מרקיז…

– הה, מלכנו בבינתו הרבה לא נכשל אף פעם בבחירת אנשיו עושי רצונו.

– אם כן, רואה את שלא צדקת ושלא צדקו גם אחרים אם ישפטו לעינים… האב די סילוה אומר שדוקא הוא, דון די פאס, יכול להיות משען ומבטח לדתנו הקדושה, משום שהוא קתולי נלהב, אף-על-פי… אף-על-פי שלפעמים… את יודעת… הוא מעמיד פנים שאינם הולמים כלל לאדיקותו הדתית… בימינו, כשהדת הולכת ומתרופפת נחוצים לנו אנשים כדון די פאס. זוהי גם דעתו של האב די סילוה… ומה דעתך את, קתרינה, אם,למשל… – ולא גמרה.

– הוד מלכות?

– אם, למשל… אם דונה ג’וליה היתה נישאת לדון די פאס… למַרקיז די פאס… א? מה דעתך על זה?

קתרינה התבלבלה. הרעיון הזה הפתיע אותה כל-כך. וכבר התחרטה בלבה על שדיברה בשבחו של פירס יותר מאשר בשבחו של די פאס. “תרנגולת כמוני”, נזפה בעצמה, במחשבתה. המלכה ניחשה מבוכת אמתה, והוסיפה:

– האב די סילוה הדואג לדתנו מוצא כי השידוך הזה לא רק שהוא לפי כבוד ביתנו, אלא גם מועיל מאד…

– ודאי,ודאי!.. – מיהרה האמה להסכים – אבל, אם איני טועה, סיפרה לי הוד מלכוּתה, שכבוד מעלתה, הנסיכה ג’וליה, התכוננה ללכת אל המנזר…

המלכה שוב שקעה לרגע במחשבות. מבטה ננעץ בקרקע ופניה, שלרגע התעוררוּ, שוב נעשו כבדי-דאגה. פזורת-רוח אמרה אל נפשה, מבלי להרים עיניה:

– המנזר… לא כל אדם יכול להסתכל… איך אמרת? מראש צוקי די-צינטרה למטה… המנזר!.. הנישואים יגנוּ על אחותי יותר… דון פיר… המרקיז דוארטי די פאס יעמוד בראש צבאות מלכנו ויצא עם גברתו מלישׂאבונה למקום שם יחנו צבאותיו… הרחק מן התהום… ההה…

קמה ממקומה. ניגשה אל נברשת ששרידי נרותיה הלכו הלוך ודעוך. דומם הביטה זמן רב אל הלהבות. פתאום הרימה את ידה ושלחה אצבע לתוך האש…

– מלכתי!.. – פרצה קריאה מפי קתרינה.

המלכה החזיקה רגע במנוחה את אצבעה בתוך האש, ואחר-כך משכה אותה באנקת-דום.

– לא, קתרינה! – אמרה בפנותה אל אמתה – יש כאב הרבה יותר גדול מזה…

פסעה פסיעות אחדות אילך ואילך, כשהיא כורכת על אצבעה הכוויה מטפּחת-משי.

– ומה הוא מוצא באחותי? – שאלה פתאום בהוסיפה להתהלך באולם – במה הקסימתו יראת-אלהים זו?

קתרינה שוב לא התלבטה בתהיתה על הלך-נפש גברתה. הערמה וההסתכלוּת החדה, שהיו בה מפותחות כמו אצל כל החצרונים, עמדוּ לה לתפוש סוף-סוף בקצה חוט מחשבותיה של המלכה. הפּעם חמלה עליה בתום-לבב…

– בכל פורטוגליה וספרד אין שערות כשערות הוד מלכותה, ואין פנים כפניה המזהירים כזוהר הרקיע… יש שאני מסתכלת בפני הוד מלכותה וחושבת: הנה שערות כאלה היו גם לדיאנה הרועה… מי שיראה אותן פעם לא ישכחן, כשם שסירנו לא יכול לשכוח את תלתלי דיאנה שלו בשעה שעמד על שפת הנחל אזלא ובכה ושר… צדק מאד דון גיל וינצנטה שאמר בשירו שהקדיש להוד מלכותה: “ראיתי את זהב שערותיך ובזיתי לאוצרות זהב קריסוס; ראיתי תכלת עיניך, למה לי עוד תכלת שמים?” אבל תסלח נא לי הוד מלכותה! אינה מיטיבה להתבונן ולראות; אילו ראתה את מבטי דון פירס ששלח לרגעים אליה… חשבתי שלבו ישבר מגעגועים, אבל הריהו אדם גא, ולבו – גן נעוּל…

– כן. לבו גן נעוּל. וגן זה נפתח מיד כשדונה ג’וּליה מופיעה…

– הוד מלכותה מדברת עם דון פירס קשות ומעליבתו. כמו הערב, למשל… אדם גא כמותו סובל מזה. לבו, דומני, הוא כל-כך רך, אוהב ודואב…

– איני יכולה לסבול בשעה שהוא עומד על-ידי, מדבר עמדי וחושב עליה… תמיד הוא חושב עליה… גם כשהוא שותק, גם כשהוא מדבר… זו הרזה, עור וגידים, שמעולם אינה עושה תמרוקיה, ולא תרחץ את גוּפה, היא… היא…

תחת לגמור את דבריה, מתחה את עור מצחה, עד שנעשו שני קמטים בין עיניה, נשכה את שפתה התחתונה, והתחילה תולשת אחת אחת את נוצות המניפה שהיתה בידיה. כשנשארה בכפה ידית-השן לבד, השליכתה מעליה בכוח. נתקלה השן בכסף אחת הנברשות והשמיעה צליל פועם בכל האוּלם הריק.

– מרים הקדושה תהי בעזרי – אמרה – אני מקוה שאחותי תברכני בעד השידוּך הזה. דון די פאס יספר לה סיפוּרים מצחיקים. עמו לא תשתעמם; והכנסיה הקדושה תברכני גם היא. זוהי גם דעתו של האב די סילוה… מרים הקדושה תהי בעזרי!.. – דיברה המלכה ובעיניה ניצנצה להבה, שקתרינה הכירה מאז ושהיתה נותנת תמיד פחד בלבה. למראה ברק זה בעינים מצאה לטוב לה לשתוק.

– הבה ונתפּלל, קתרינה, עין האם הקדושה פּקוּחה עלינו ולא תעזבנוּ.

שתי הנשים, המלכה לפנים ואמתה מאחריה, כרעוּ על ברכיהן בידים מכופלות כלפי מעלה, לפני תמונת אם האלהים, והתפּללוּ:

Ave Maria – ברוּכה תהיי, מרים רבת-החסד, אדוני עמך: ברוכה את בנשים, וברוּך פרי בטנך, ישו הנוצרי! אם האלהים! התפּללי בעדנו החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.


פרק שלישי: אדם וצלו    🔗

כשיצא פירס לבדו מאוּלם המלכה, נטל אחד משומרי הסף אבוקה והלך לפניו להאיר לו את הדרך בגן שהקיף את הארמון.

קצות ענפים, קטעי גזעים, ספסלים, מזרקות-מים, סוכות, היוּ מזדקרים, לאור האבוקה, מתוך החשכה ומבליטים לרגע את פרצופיהם הסודיים, קורצים מבט חשאי, ומיד נבלעים שוב בתוך אפלתם. גן זה, שכל פּינותיו ושביליו היו נהירים לפירס, נראה לו עתה זר, מכורבל-חשכה וחורש מזימות לא טובות… יום יום מתהלכת כאן הנסיכה. כאן היא מתפּללת, כאן היא הוגה ב“ברית החדשה” ומהרהרת הרהוריה על אלהים ועל נשמתה… מה יודעים אילנות אלו ומה הם מסתירים ממנו? אה! מה בודד ועזוב הוא האדם גם בתוך הטבע, גם בין הבריות… האבוקה שנתן אלהים בידו היא כמו פנס זה ביד הכושי ההולך לפניו: היא מאירה לפניו אך מקצת-מן-המקצת, ומיד אחר-כך נעשית החשכה שמסביבו גדולה שבעתיים.

הליכה דוממה זו בשבילי הגן, עם נושא האבוקה לפניו, עשתה על פירס רושם של תהלוכת-לויה חשאית. לויה בלי מת. נזכר כי רגש מעין זה כבר היה לו פעם, כשישב אצל די פאס בגן והקשיב לצלצול הפעמונים. היכן הוא המת? האומנם בקרבו הוּא? מה מת בקרבו? לבו פעם תכוּפות. יראת-חשש סתומה היתה לו מפּני סימן רע. מיהר ושילח את נושא האבוקה. הלך בחשכה לבדו. תמיד היה מרגיש את עצמו טוב יותר כשהיה שרוי בבדידות. תמיד שאף לבהירות, לודאיות. בני-אדם לא היוּכלל בהירים וגלויים. גם בשתיקתם העיקו והפריעו. מחיצת-מה הפרידה תמיד בינו ובינם. יתר על כן: היה לו לפעמים רגש כי בני-האדם חוצצים בינו לבין עצמו

יצא מתוך חומת הארמון שהתנשא על ראש הר תלול, וירד בשביל צר ומתפתל בין סבכי עצים וחלוקי-אבנים אל רחובות לישאבונה. העיר נרדמה כולה תחת קטיפת הלילה הפורטוגלי. ניצנצה איזו שמשה. הבהיקה לבנונית איזה קיר. בסימטאות הצרות והמפותלות ליווּהוּ הדי פסיעותיו שפעמו מעל לחומות הבתים, כאילו קראו לו משם, מאיזה מקום מגבוה…

עמד, הפנה ראשו לאחור, והנה ארמון המלך מתנשא שם למעלה, על פני האופק, בכל כובד צלו הגדול והשחור, שרדה והעיק על העיר הלבנה, עטופת כסות-הדממה. בקומה השלישית של הארמון, מימין, האירו חלונות אחדים: שם ישב דון די פאס ובידח דעת הגברות… נזכר בפניו השמנות והצוחקות כלפי דונה ג’וּליה, ומיד, מבּלי הכר יפה מה הוא עושה, נפנה ושב על עקביו. התחיל שוב מטפס בשביל הצר והמתפתל במעלה ההר, בדרך אל הארמון.

למה חזר? מה ביקש שם כעת? לא ידע, לא שאל. דפק בשער החומה, ודפיקותיו האטומות העסיקוהו מאד. ההדים מתחת לכיפת-האבנים של השער, קריאות השוערים, שאלותיהם הקצרות והזעוּמות, כמו בבית-כלא, תשוּבותיו, תנוּעות האבוּקות ומחול הצללים סביבן – לכל זה נתן ערך מיוחד. בגן גישש זמן רב באפלה, עד שמצא איזה ספסל, וצנח עליו. מפני מה בחר דוקא בשביל זה ובספסל זה? לא ידע. אוּלם אחר-כך, כשהיה נזכר בערב זה, תמה מאד על שהזדמן דוקא באותו מקום. ומקרה זה גרם לו לכמה וכמה הרהוּרים על ההשגחה ממעל ועל הגורל…

מאיזה מקום שהוא התחיל בוקע אור, רשרוש פסיעות על חול, קול דברים. שני צללים הלכו והתקרבו.

היא!..

דונה ג’וּליה לא השתמשה בשירות עבדים. רק שפחות ומשרתות היוּ לה. בלילות סירבה לנושאי אבוקות שיאירו לה. אמָתה היתה נושאת לפניה פנס קטן.

דיאוגו פירס הרגיש כאילוּ דמו נקפא פתאום בגידיו, לבו הפסיק דפיקותיו. כולו היה כשעון שעמד פתאום מלכת. ומיד אחר-כך הזדקר לבו ממחבואו והתחיל דופק כמבוהל ביתר עוז. נשימותיו תכפו וכבדו.

היא!..

כשעברוּ על פני ספסלו, קפץ ממקומו. האמה נרתעה והצטלבה.

– א, מרים הקדושה! – קראה בפחד.

– מי כאן? – נשמעה שאלת הנסיכה שנפחדה אף היא, אך בקול בטוח וצלוּל כנגיד ומצוה.

– אני… פירס, דיאוגו.

הנסיכה השתתקה רגע, ומיד השיבה כבר בקושי, באי-בטחה, בקול לא-צלוּל:

– דון פירס? לשם מה בא לכאן, בשעה זו? למה או למי הוּא מחכה כאן?

– באתי לכאן להרהר ביחידות. להרהר על אודותיה, נסיכתי! – הוסיף לפתע, לפתעו הוא גופא.

– על אוד-ו-ו-ת-י?

לבו דפק בחזקה. מחשבתו לא היתה צלולה. דבר-מה התרחש כאן בזה הרגע. היתה לו מזה הרגשה סתומה, וכמי שרץ במורד בעינים עצומות, מאין יכולת לעצור מרוצתו, הפליט מפיו:

– רוממותה תתארס בקרוב!

במחשבתו היה די פאס. הדברים נשמטו מעל הלשון כל-כך פתאום. רגע לפני שנאמרו לא חשב על זה כלל. ומיד כיון שנאמרוּ, נעשה לו הדבר ברי, ודאי.

דומיה. סמוך אליו, בחשכה, נשמעה נשימה כבדה. הנשימתה היא זאת או נשימתו הוא?..

חרישית שאלה:

– והוּא בודאי רוצה לברכני? ודאי הוא שמח באשרי?

קול ישר, שליו. אבל, האם טועה הוא? אזנו צדה מתוך שלוַת קולה רעדת-נפש קלה, כריח דק-מן-הדק…

– אין אני יכול לבלי לשמוח, הוד רוממותה! אני שמח…

שלחה פתאום ידה אל אמתה שעמדה מרחוק קצת. נטלה הימנה את הפּנס הקטן, הרימתו אל פּניו. פּירס סילק כהרף עין את כבינתו, גילה פניו וצחק.

אך רגע קט הסתכלו איש בפני רעוּתו. פּני שניהם היו חיורים.

החזירה את הפנס לאמתה, שהתרחקה מהם פסיעות אחדות. החשכה שוב אפפתם.

– אני רוצה להתארס, דון פירס! זה כבר, זה כבר… – ענתה כמעט באנחה – בחיר לבי הוא בשמים. פעמים אני רואה את עצמי כאילו אני כבר ארוסתו של רוח-הקודש… אבל ה“עולם” מפריד בינינו. רצוני ללכת אל המנזר!

– וכי זוהי החלטתה?

– זהו רצוני.

אמר אף הוא בקול שליו וישר כביכול:

– לא. היא לא תלך אל המנזר! היא לא תלך אל המנזר!..

היא כמעט בפחד:

– מפני מה?

– אין לעשות דבר כזה מבלי לשאול מקודם את פי אלהים! אין לעשות כזאת נגד רצונו…

– הה! אני יודעת כי בן-האלהים ממתין לי… הוא רוצה בזה וּממתין לי…

– אי אפשר!

ואחרי רגע:

– אה! אלהים לא יצר את החיים כדי להינזר מהם, את השמים היפים האלה עם השמש, הירח והכוכבים, את האדמה עם פּרחי החמד, האילנות ונעימי-הזמר, כדי שבני-אדם יבוזו להם…

לא נתנה לו לגמור, ובצחוק קל:

– אולי אין אלה אלא מעשי שטן,למשכנוּ ברשתו? קול דודי קורא לי משמים… מי שאזנו לקחה פעם אחת את קול השמים הזה יבוז לקול הארץ ולתשוקות חוּשינוּ… עפר ואפר, שליחי הטומאה והחטא… ישבתי שם על-יד אחותי… אל הרחמים! מה חמלתי עליהם שם! הלא עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו. הכאיבוּני מאד צחוקם ודבריהם בשעה שאלי יגונב שמץ משק מכנפי רוח-הקודש… יצאתי ושאלתי את נפשי: למה הלכתי לשם? תמיד ככה…

נשתתקה. שתי כפות ידיה השתלבו כמו מאליהן על גבי חזה, ראשה גם הוּא צנח. עמדה לפניו דוממה כמו שקוּעה בתפילה.

מאיזה מקום שהוא נגלה החרמש שצף בלי ליאות בין פקעות עננים מעוטרי זרים כספספיים-שקופים, והרעיף על המשעול, שעליו עמדה הנסיכה, אור חיור-ירקרק. צללים משוּנים ופזיזים טסו במהירות, חלפו על פני הנסיכה העומדת דום בלי נוע. ומתוך תמורה פזיזה זו של צללים ואור שהתחלפו על גופה, היתה דומה למלאת תנוּעה פנימית מוּזרה, נראית-ואינה-נראית מדי רגע ברגע, וכל-כך פלאית, רזית…

– בעצמי איני יודעת – אמרה מבלי הרים ראש ומבלי סלק ידיה מעל חזה – למה אני הולכת לשם בשעה שאני יודעת כי השטן מרקד שם? ולמה בכלל אני מפקפקת ושוהה?.. במנזר אהיה בטוחה מכל נסיון… כאן מתיראה אני וחוששת… לעצמי!

מתוך הדברים האלה רמז אור קטן מעודד ומבטיח לספינתו הטובעת של פירס.

– הה! – קרא – הלא אלה הם דברי! אלהים יצר את עולמו לא על מנת שימלטו ממנו, אלא על מנת שיחיו בו, ילחמו בתעלולי השטן ויגרשו ממנו את שליחי-לילית. לבורח מן המערכה אין כל תקוה לשכר…

רצה להיות שקט-שקט ולא יכול. לבסוף התרגש, פסע פסיעה לפניו בזרועות פשוטות כמתחנן, עד שהיא נרתעה שלא-מדעת לאחור.

– כלום יצר אלהים בטובו וחסדו הגדול את עטרת-תפארת השערות הללוּ, כדי שיעלה עליהן הכורת ותתפלשנה בעפר? כלום יצר ריבון העולם גויה לא תסוּלא זו כדי לסַגפה, להצמיתה? ופנים קורנות אלה, נאות לשכינת-יה שתשרה עליהן, – כדי שיבלו במחשכי תא המנזר? אבי שבשמים! והרגשות העדינים ותנוּעות-הנפש המבושׂמות – כדי להחניקם ולרמסם?

הפסיקתו בקול קצת יותר מדי רם, דומה לאותו קול נגיד ומצוה, ששמע מפיה לפני זמן-מה בעברה על פניו.

– ישתתק נא! ישתתק נא! חוששתני שהשׂטן מדבר מתוך גרונו. ילך מחר ויזמין מֶסָה, יזו עליו מים קדושים ויגרשו ממנו את הרוח הטמאה.

פּנתה והלכה לה מבלי לאמר לו שלום.

עשתה פסיעות אחדות ונפנתה. כשראתה אותו עומד תחתיו בלי תנוּעה כגזע-עץ, מואר באור החרמש, הניפה לו אצבע. ניגש.

– לכתחילה – אמרה – היה בדעתי לבקש ממנו ברכה בדרכי אל המנזר. והריני מצטערת מאד, שתחת זה עלי לברכו ולהתפלל בעד שלום נשמתו… – על שפתיה כמדומה ריצדה בת-צחוק קלה. אך הוא לא ראהּ.

פנתה והלכה לה בפסיעות מהירות.

שוב הלך דיאוגו פירס ברחובות לישאבונה הנרדמים. שוב פעמו מעל לחומות הבתים הדי פסיעותיו. אך הם לא ליווּהו הפעם, אלא רדפו אחריו, רדפוּ, כדברי נאצה ואָלָה. במרום, מעל לראשו, אצו-רצו אחריו דמוּיות מוזרות כיצורי-פלא שחורים משחור ולבני-זר סביב.

הסתכל דיאוגו בצלו שהחליק לפניו על פני קירות הבתים. כפוף, קלוש, לא-אמיץ, ולא-עז, חרד ונחבא לרגעים, פעם נסתר, פעם נגלה… בחדרי לבו היה לילה. כך – חשב – היה גם בלבו של אדם הראשון משגורש מגן-העדן. גם מאחריו הוא, פירס, נסגר עכשיו שער גן-עדנוֹ מבוא; היותר חשוב שהיה בקרבו, החי, הכואב והחומד – שם הוא. עמו לא נשאר מכל זה כלום. עמו רק תרמיל-קשקשת שמשיר הנחש מעל עצמו על מנת שלא לחזור אל תוכו שוב. שקט מיוחד ומוזר היה בקרבו. במנוחה הביט אל תוך נפשו. הקשיב אל צער האבל ואל יגון העזובה שבקרבו. כך מציץ עובר-אורח מן החרכים אל תוך חרבה ריקה…

עמד ותלה עיניו בשמים, בעננים הרצים, בצורותיהם המתחלפות. איזו תנועה מיוחדת ומלאת-תעלומה שם! מאין נסים העננים הללו? לאן הם אצים? כוח נסתר זה הדוחף אותם מהו? רזי התנוּעה הנפלאה הזאת מחרידים את הלב, מעוררים בו פחדים סתומים. מדוע? אין זאת בלתי אם שם במרום מתרקם הגורל שצלו-בבואתו נושר על אדמתנוּ בשחור-אימתו. גם את סוד חייו-הוא צופנת בחובה החָשך אחת הצורות הללוּ. האם סוד-חסד הוּא? או סוד-שבט?.. אילו ידע את הדרך אל אותה הקוסמת מסירה די-צינטרה, כי אז לא היה שוהה אף רגע והיה הולך אליה באישון לילה זה…

רצה להמשיך הלאה את דרכו, והנה בו-ברגע עלה מאחריו הירח, ולאורו ראה פתאום איש עומד סמוך אליו, מכורבל כולו באדרתו וממתין לו. פירס התחלחל.

– מי אתה?

– אני הולך אחריך כל הזמן.

– כל הזמן? ואיך לא הרגשתי בך?

– מפּני שהנך נרגז מאד.

נזכר פירס כי הבריה הנעלמה והמוזרה הזאת היתה מופיעה כבר לפניו בכל פעם כשהיה שרוי ברוגז ובצער. האומנם יש גם עתה איזה צער בלבו? והוּא הלא סבוּר היה כי שקט שקט הנהו. והאדם המוזר פסע לפניו. פירס התרגז על בן-לויה שותק בלתי-רצוּי זה. לא רצה להתגרות עמו מלחמה בחשכת-הרחובות והחליט להשתמט ממנו ופנה הצדה, אל אחת הסמטאות. הזר נעלם לזמן-מה; אך בצאת דון פירס אל הדרך המובילה אל ביתו, שוב הופיע ושוּב פסע לפניו דומם, כאילו היה אדון לו ופירס – עבדו, ההולך אחריו. כשניסה פירס להרחיב צעדיו ולהדביקו, הרחיב האיש אף הוּא את צעדיו.

– די! – קרא דון פּירס נרגז – המשחק האוילי הזה לא מצא חן בעיני. אמור לי מה רצונך?

– הרבה רצונות בקרבי, ואת רצוני אני איני יודע.

– אבל מדוּע אתה מסתיר את פניך ממני?

– אין לי פנים כלל.

– לעזאזל!

דון פירס ירק בכוח והחיש צעדיו. שיחה זו ברחובות השוממים האלה התחילה נותנת איזה מורא בלבו.

האיש התחיל אף הוא לרוץ לפניו, כשהוא מדבר:

– אל תקלל… אל תקלל… וביחוּד בלילה.

– אבל סוף-סוף הלא תאמר לי מי אתה?

– אני הנני אתה.

– הרי זה מופלא קצת. תמונת-עצמי אינה מקסימה איפוא ביותר.

– אל נא יפול לבך עליך. אדם הנני, והרי זה הרבה מאד! הרי זה הכל!

– אדם מחוסר פרצוּף.

– אני מחפשו, אולי אמצאנו לאור החרמש.

– מדוע לא לאור השמש?

– במקום של אורה ובין אנשים רבים נקל להיתָעות.

פירס שמח מאד כשקרב אל ביתו וראה אור מבעד לאחד מחלונותיו. הצל שהלך לפניו נעלם פתאום. על לבו של פירס רבץ כובד מעיק. ניגש אל הדלת, אחז בטבעת-הברזל הקשוּרה אליה, אך טרם דפק בה את הדפיקות המותנות בינו ובין שמָשו, הפנה את ראשו כדי להבטיח את עצמו שאמנם נעלם האיש ואיננו. לתמהונו ראה אותו עומד תחת אחד האילנות הסמוכים אל הבית, עטוף כולו באדרת שחורה.

– עדיין הנך כאן? – קרא פירס – חידה אתה לי וחידות לי דבריך.

– הפתרון הוא קץ החיים, החידה היא תחילתם. דרך הפּתרון היא אחת, קצרה ואטומה; דרכי החידה הן מרוּבות, ארוּכות ופיקחות… אגב, כלום בי האשם? אני איני אלא אתה… אַל תפחד, עוד ניפָּגש.לא אעזבך. עוד נהיה ידידים. ידידותנו תגדל יותר ויותר, וכשיקום שלום מוחלט בינינו, יבוא גם הפתרון… אבל זה יהיה גם הקץ…

המנוחה והשקט, שלכאורה שלטו בנפשו, עזבוהו פתאום. נבהל מאד. התחיל דופק בחזקה בדלת.


פרק רביעי: מעשה בעשר עלמות ובחתן    🔗

ישר, מול החלון הפתוח בחדר הנסיכה ג’וּליה, שקעה השמש מעבר לעצי הגן. רוח קלה ומבושמה היתה מדי פעם בפעם מניפה את יריעת הרקמה הדקה שעל החלון, ומדי פעם בפעם היו אז נדלקות בבת-אחת מסגרות-הזהב של התמוּנות הקדושות, ובפינת החדר – שרשרות-הכסף של נר-התמיד אשר לפני תמונת האם הקדושה; רעדה והתלקחה אז הלהבה הקטנה שריחפה בתוך נר-התמיד, נהפכו חרישית דפים אחדים בספר הברית החדשה, שהיה מונח פתוח לפני שתי-וערב גדול על גבי עמוד-תפילה מכוּסה יריעת-קטיפה; ריבוע כתום-צהבהב של החלון עם צללי טרפי האילנות נח באלכסון על גבי השטיח הקטן, לפני העמוד, שעליו היתה הנסיכה כורעת, מתפללת ובוכה…

האב די סילוה והנסיכה ישבו זה מול זה ושתקוּ. זה עתה גמרה הנסיכה להתודות לפניו. דממה. צרעה התפרצה בהמולה דרך החלון. אגב מעופה התנגשה הצרעה פעמים אחדות אל התקרה, זימזמה והמתה זמן-מה ונשתתקה. נשמת הנסיכה אף היא נתקלה דרך מעוּפה בדבר קשה, ובכתה מכאב… סיפרה לפני ה“אב” מכל נדודי נשמתה, ספקותיה ויסוריה, צומותיה וסיגוּפיה שבהם היא מענה את בשרה כדי להשתיק את קול דמה… רצה אלהים לנסותה וזימן לה, בדרכה אליו, שטן מסית ומדיח בדמות אדם יקר וחביב. וקשה, קשה לה לעמוד בנסיון. בימים האחרונים התחילו מביאים מן הארצות הרחוקות צמחים שכשמקטירים אותם, קטרתם המתוקה מערפלת את המחשבה ומפילה תרדמה על אנשים. אומרים שאלה הם צמחי השד. אד כזה, מתוק ומשכר, עולה גם ממנו, מקולו, מדבריו, מעיניו, מכל גופו… תמיד כשהוא עומד לפניה הריהי צריכה לאַמץ את כל כוחות-נפשה כדי שלא תיטרף מחשבתה על אלהים. איזו יראה באה אז בקרבה, והיא חוזרת אז בלבה ולפעמים גם בלחש, על תפילת Pater noster כדי לגרש את השטן… אבל בשעה שהוא מסתלק מלפניה אין עוד שליטה לא לשתי-וערב, לא לתפילת Pater noster ולא לתפילת Ave Maria. נשמתה בוקה ומבולקה, רק דמיה צועקים ובשרה כָּמֵה לנחמד ולאיום…

בוידויה הלוהט היתה הנסיכה כלהבת נר שרוח נושבת בה. פירפרה כולה לפני הנזיר, כמו עלה רועד זה הנדבק אל גזעו מפני הרוח. דיברה אל הנזיר, אבל דרך נפשו צעקה אל השמים… נלאתה נשוא את דממתם; עיפה משתיקת הקדושים, על הקיר, המביטים אל השמים ואינם רואים אותה. השתוקקה לשמוע קול אלהים חיים מדבר אליה מתוך גרונו של האב די סילוה. אבל גם הוא שתק. אצבעותיו שיחקו בגרגרי מחרוזת-התפילה שלו ועיניו היו מושפּלות כמבקש לשמוע את קול האורים-והתומים שבלבו.

הוא חשב על דוארטי די-פאס ועל הבטחתו של זה למסור לו, לאב די סילוה, את כל הריוח מהסחורה שעתידה לבוא בשבילו באניות יאגו לויתן. צריך להשתדל להשפיע עליו שיתן תוקף להבטחתו בכתב ובחותמת. ליתר בטחון, אין זה יכול להזיק… בקצת תבונה ובהרבה סייעתא דשמיא אפשר להשיג זה… אבל כיצד יתפוש את העז בקרניה? כאן נחוצה לא קצת אלא הרבה תבונה. ועוד יותר מזה סייעתא דשמיא… הנסיכה לא אמרה לו שמו של ה“שטן” המרקד לפניה. אבל די לחכימא ברמיזא. טוב שהיא הראשונה התודתה לפניו. הגלגלים מתגלגלים כלפי המדרון. קצת עטרן על הציר, ודחיפה קלה מאחור – והעגלה תלך מאליה…

לבסוף הרים האב די סילוה את עיניו אל התקרה ואמר את הפסוקים מן הברית החדשה:

– “כי מחשבת הבשר היא המות, ומחשבת הרוח היא החיים והשלום. מפני שמחשבת הבשר רק שנאת אלהים היא באשר לא תשתעבד לתורת האלהים, ואף לא תוכל. כל אשר בבשר יסודם לא יוכלו להיות רצויים לאלהים”.

במנוחה דיבר, בקול ממותן וממושך ובנעימה, כקורא מספר לא-נראה או כמטיף מעל הבמה. הנסיכה הקשיבה ביראת-דת. כבשה פניה בשתי כפות ידיה החיורות כמו שתי כנפי יונה. פעם אחת נשמעה מתחת לכפים אנחה כבושה, יבבה קטועה ושוב נקפאה בדממה.

האב די סילוה הצליף כלפי הנסיכה מבט-חיש, נשא עיניו למרום וקרא שוב:

– ועוד אמר השליח פולוס אל הרומיים: “כי נושענו בתקוה; אבל התקוה הנראה לעינים אינה תקוה, כי איך ייחל איש לדבר אשר הוא רואה? אולם אם נקוה למה שלא ראינוּהוּ, נחכה לו ונוחיל. וכן גם הרוח תומך אותנוּ בחולשותינו כי לא ידענו להתפּלל כראוּי. אכן הרוּח הוּא מפגיע בעדנו באנחות עמוקות מדבר”. בתי! – הוסיף האב – דרכי התשוּבה והפדוּת מהמות רבות הן. פורשים מן העולם, הולכים אל המדבר, אל המנזר… – הפסיק את עצמו והמתין.

הנסיכה הסירה את כפיה מעל פניה. הם היו מעוּנים ומדוּכאים, רטובים מדמעות; העינים היו אדומות ובוערות באור-קדחת. אה!

אף היא אמרה שרק במנזר תוכל להציל את נשמתה מן התפתה. נקעה נפשה מחיי “העולם” זה כבר… אבל אלהים, אשר דרכו נסתרה ממנה, לא נתן לה את הכוח לנתק את עניבת הרשת של השטן. כוחה יעמוד לה רק לעקור את החטא בראשו, למעלה. אבל שרשו נטוע עמוק עמוק בנשמתה. מתיראה היא שמא במנזר יצמח שוב. אנה, אנה תשא אז את עווֹנה ויסוּרי-לבה?..

ידיה נפלו באין-אונים על ברכיה, ראשה נשמט על חזה. וחרש-חרש בקול רצוץ-יאוש וצער, חזרה בפני עצמה על דברי פולוס אל הרומאים:

– “כי ידעתי אשר בי בבשרי לא ישכון טוב… בשכלי הנני עבד לתורת האלהים, ובבשרי אני עבד לתורת החטא” –

האב די סילוה אמר:

– לא, בתי! דרכי התשובה רבות הן. אלהים ברחמיו הגדולים על נשמתך ובהשגחתו עליה, לא רצה כי תלכי אל המנזר. לכל אדם ואדם נגזרה דרך אחרת להינצל. בכדי שיגדל שׂכרך בעולם הבא שלח לך נסיון קשה בעולם הזה. אַל נא תברחי, בתי, מן הנסיון, פן יאנף אלהים!..

פשטה אליו את ידיה כטובעת המבקשת עזרה:

– מה? מהו המעשה אשר עלי לעשות?

– להילחם בבשר על-ידי הבשר.

הביטה אליו כלא מבינה.

– רצון אלוה, בתי, הוא כי תינשׂאי.

הנסיכה נתנה בו זוג עינים פקוחות לרוחה שהטילו ברגע הראשון היסוס ומורך בלב האמיץ של הכומר. לא פחד, אף לא דהימה הפיקו עיניה. היו כמחוסרי כל מבט. פּניה היו כפני לוח-ספרוֹת של שעון שעמד פתאום מלכת.

לא עבר הרבה זמן ולאב די סילוה שב בטחונו ב“סייעתא דשמיא”, וכאדם המכוון את לבו אל קול אלהים הנשמע רק לו, אמר:

– התוַדי, בתי, לפני אלהים!.. אותו… אותו שטן מיהו? רצוני לומר, מה בחיצוניוּתו, בצוּרתו? צהוב-שערות או שחור?

– פניו חומים ושערותיו שחורות – ענתה בלחש ועדיין בתמהונה.

– קצר קומה או גבוה?

– גבוה, זקוּף – ענתה שוב בלחש, כאלו הדיבור על אודותיו גרם לה כאב.

– טוב מאד… ועיניו?

– אש!

ואחר רגע הוסיפה בהתפּעלוּת של צער:

– אח, אילמלא העינים הללו… בהן, בהן שוכן השׂטן…

הכומר הצטלב.

– והוא שמן ובעל-כרס? – הוסיף האב להערים.

– אח, לא! הוא גבוה, זקוּף, דק… הוא דק וגמיש…

– אה! טוב מאד! האזיני, איפוא, בתי, לדברי…

רגע נדם. שילב את כפּות ידיו על כרסו, הוריד ראשו והשפּיל עיניו, שקוע כביכול בתפילה… אחרי רגעי-מספּר הרים ראשו, נאנח והצטלב: – דרכי אלהים נסתרות הן מבני-תמותה, אבל רצונו ברור… ברור כיום… לכל אחד ואחד נתן צלב אחר לכרוע תחתיו. גם לנסיכים ולרוזנים נתן צלב אחר לשאתו בהכנעה ובאהבה כדי לעורר רחמיו… בחרי נא, בתי, באיש… מובן מאליו, באיש כערכך, אבל קטן-קומה או גם בעל-קומה-ממוצעה, שמן קצת ואוּלי גם בעל-כרס… הניגוד הגמוּר לאותו שטן, תשמרנו רוח-הקודש… ומטעם זה חשוּב מאד כי יהיה גם צהוב-שערות ולא שחור, ל-א שחור, בתי! ואם קרח – מה טוב! ולעינים אל תראי, למשל, אם… אם לא תהיינה יפות, או אם… למשל… נאמר, למשל, סומא בעין אחת… זה אדם בחר לך אלהים ברחמיו הגדולים ובתבונתו לאין-חקר…

קם פתאום ממקומו, ובקול אמיץ, תקיף, כמעט מצוה ומאיים:

– זהו הצלב של הוד רוממוּתה! הבה ונתפלל לאלהים שיהיה בעזרה לשאתו עד הסוף… אבל דרך אחרת אין! בדרך אחרת האבדון ואש התפתה אשר תאכל לעולמי עולמים… בבשׂר תילחמי, בתי, אך על ידי הבשר…

הנסיכה קמה ממקומה לאטה, כמו חולה. פניה היו לבנים כסיד.

בפיק ברכים הלכה והתקרבה אל פינת החדר ששם היו תלוּיות התמונות הקדושות. עמדה שם זמן-מה קפואה בידים מקופלות לתפילה ועיניה נשואות אל האם הקדושה כמתחננת לחוס עליה. פתאום, כאלו כשל כוחה לשאת את סבלה, ותחת משאו כרעה נפלה והשתטחה בכל מלוא גופה המפרפר ופניה למטה. יבבות אטמות וחנוקות נשמעו לרגעים בדממת החדר. האב די סילוה עמד על גבה, אמר איזו תפילה בלחש ואצבעותיו לא פסקו מעשות עליה את אות הצלב…

היבבות האטומות פסקו. גוף הנסיכה היה שטוח כמאוּבן. האב די סילוה הביט, הביט, עשה בפעם האחרונה את אות-הצלב ויצא מן החדר.

השמש שקעה בשיפולי האופק. צללים רכים מילאו בדממה את החדר. כתמים אדומים כאש נחו על הקיר. בנר-התמיד רעדה להבה קטנה…

…וילאות הדלת התפרדו לאטן. ננעץ ראש, ואחריו נכנס אדם בחשאי, כמתגנב, הביט לצדדין. נח מבטו בפינה מנגדו על האשה השוכבת שטוחה על הקרקע ופניה למטה, ועמד תמה תקוּע על מקומו. מאחריו נפל צל גדול על הקיר, ובאפלולות בין-השמשות קשה היה להבחין בינו ובין צלו. קצות יריעות החלון נעו. הלהבה של נר-התמיד ריחפה, זעה. דממה.

פתאום קפצה האשה מעל הקרקע ועמדה על רגליה במהירוּת נפלאה, כקפיץ חלזוני שהוסר מעליו הלחץ.

– מי כאן? – שאלה בפחד. היא גופה לא הכירה את קולה.

– אני… דיאוגו פירס.

– ידעתי את זה… – מילמלה בפני עצמה ונרתעה שלא במתכוון שתים-שלוש פסיעות אחורנית והתיצבה מתחת לתמונות הקדושות כמבקשת הגנה.

משתי פינות החדר, זו מול זו, נשקפו פנים אל פנים, מפיקי פחד ויסוּרים…

פסעה הנסיכה עוד פסיעה אחת אחורנית, ונשענה בגבה ובשתי זרועותיה הפרושות אל הקיר מאחריה.

– למה בא?.. למה בא לכאן?.. אל נא יוסיף לבוא… לעולם לא!

מן הפינה מנגד לא נשמע אף הגה. אחד משני הצללים השתחוה שם, והתחיל מתרחק כלפּי הדלת. הצל השני הצטמצם ונבלע בחשכה.

– לא! לא! אַל נא ימהר ללכת… ימתין נא… עוד קצת… יתן לי שיעוּר… את שיעוּרו האחרון… טרם ילך לבלי שוב…

פירס לא זז ממקומו. שתק.

– יקרא נא לפני פּרק מכתבי-הקודש.

– איזה פרק?

– הפּרק הטוב בעיניו. הפרק שבו ידובר על גורלי…

פירס לא תמה על הדבר הזה שהנסיכה אינה מזמינתו לשבת. בלבו גסס חלום יקר, והתאוה להעמיד למראשותיו נר דולק – זכר-אור שלא יכבה לעולם. מה טוב שהוא רואה את הנסיכה רחוקה ממנו, בצל תמוּנות קדושות, נראית-ואינה-נראית לאורו הבלתי-בטוח של נר-התמיד. כולה רז וצל.

אך הנה ספקה בכפיה. נכנסה שפחה והדליקה שני נרות בתוך הפּמוטים שעמדו על עמוד-התפילה; הנסיכה הניחה את ראשה על ספר הברית החדשה הפּתוּח, בבטחון-התמסרוּת, כמו על חזה-אם, בין שתי זרועותיה שאחזו בשתי-והערב הגדול שעמד על העמוד. המתינה.

פירס התחיל קורא ממקומו על-פה:

– “אז תדמה מלכות השמים לעשר עלמות אשר לקחו את נרותיהן ותצאנה לקראת החתן. חמש מהן חכמות וחמש מהן כסילות. ותקחנה הכסילות את הנרות ולא לקחו עמהן שמן. והחכמות לקחו עמהן שמן בכליהן ואת נרותיהן. וכאשר אחר החתן לבוא, ותנומנה כולן ותרדמנה. ויהי בחצות הלילה וישמע קול תרועה: “הנה החתן! צאינה לקראתו” אז התעוררו כל העלמות ההן ותיטבנה את נרותיהן. ותאמרנה הכסילות אל החכמות:”תנה לנו משמנכן כי יכבו נרותינו“. ותענינה החכמות לאמר: “לא כן. פן לא יספּיק לנו ולכן, כי אם לכנה אל המוכרים וקנינה לכן”. ויהי הן הולכות לקנות והחתן בא. ותבאנה הנבונות עמו אל החתונה ותסגר הדלת. ואחר באו גם יתר העלמות ותאמרנה: “אדוננו! אדוננו! פתח לנו”. ויען ויאמר: “אמן אני אומר לכן לא ידעתי אתכן”. לכן שקודו כי אינכם יודעים את היום ואת השעה”.

בשעה שפירס קרא מתוך פינתו, נאנחה הנסיכה חרישית-חרישית

ונשכה את מטפחת-המשי שלה כדי להחניק את יבבותיה. לא ידעה אם זה קולו הנפשי מעורר בה הדמעות או דברי הכתובים הקדושים. כאשר גמר, ביקשה ממנו לבאר לה את דברי המשל.

ואז בפעם הראשונה, במשך כל הערב, התחלחל דון פירס. איך יאמר את אשר עם לבו? עמד על עברי פי תהום, ולמטה על קרקעיתה צמח פרח קטן שנסיכת-לבו ביקשה ממנו לקטפו עבורה… אסף כל כוחות נפשו לענות במנוחה:

– כל אחד מאתנוּ יכול להיות במצב העלמות החכמות או הכסילות, משום שהחתן הוא גם ישו המשיח, גם…

– גם?

– גם הסמל והדמוּת שאדם חייב לראות בישו המשיח. רצוני לאמר: האושר.

הזדעזעה. הרימה ראשה:

– ה-או-שר?

– כן, נסיכתי! האושר שאנו מחכים לו כולנו. אף אחד מאתנו אינו יודע את היום ואת השעה. היום הוא רק אחד והשעה היא רק אחת. לא תמיד מבשׂר קול תרועה: “הנה החתן בא!” יש בני-אדם שכל ימיהם הם מיטיבים נרותיהם, ואינם מרגישים בדבר כי זה שאליו הם מקוים כבר חמק עבר, וכשיקיצו ויתבוננו וירוצו אחריו, ימצאו את הדלת סגוּרה…

– ואני האם מן הכסילות הנני?

היתה לשאלה נעימה מיוּחדה, חדשה: משוּם מה נזכר פּתאום כי אשה מחצר-המלך עומדת לפניו…

שתיקה:

– מפני מה הוא שותק?

– נסיכתי…

– יענה לי הן או לאו: האם מן הכסילות הנני?..

שתיקה.

– שיעור טוב היה זה האחרון – אמרה פתאום – יגש אלי, דון פירס!

דון פירס לחץ בכוח את הידית החדה של חרבו עד לידי מכאוב. בפסיעות כבדות אבל מאוששות ניגש אל הנסיכה.

דומם הסתכלה הנסיכה בפניו. בעיניה רצתה להיפרד ממנו, לקלוט קוי-אור אחדים שיוצאים, כמדומה לה, מתוך עיניו. דון פירס הוסיף ללחוץ בכפו את ידית חרבו. לבו התכווץ מכאב ומחמלה: כמעט לא הכיר את נסיכתו מקרוב. הוד-המלכות ותפארת-המלכות הסתלקו ממנה. עמדה לפניו אשה מסכנה וסובלת, שלחץ כבד יותר מדי ירד על כתפיה החלשות. פניה היו חיורים-כתומים וכמעט שקופים, עיניה האדומות בערו באש קדחת. אף פירס נפרד ממנה בעיניו, ספג בצמא את תוי-פניה, צבע עורה ושׂערותיה, קפלי שמלתה, את הריח הנפשי הדק אבל הממשי הנודף ממנה. קלט לתוך נפשו את הרשמים האלה כלקוט העני לתוך תרמילו פרוסות-לחם. ברי היה לו, בעמדו כה לפניה, כי בתרמיל-עני זה יהיה נודד וממנו יהיה מתפרנס כל ימיו ומנוחה לא ימצא.

תפשׂה בשתי ידיה את השתי-והערב ואמרה:

– יברכני נא, דון פירס, באות-הצלב! אני הולכת לקראת חתני!..

פירס עמד בלי נוע.


– הוא ממאן לברכני. הלא אמר לי פעם, כי ישמח באשרי! הנה אני הולכת לקבל את פני אשרי. אקוה כי שעתי עדיין לא עברה… ואת הדלת לא אמצע סגוּרה…ח!

– היא צוחקת? – אמר – ואוּלי אני טועה… תסלח לי, הוד רוממוּתה, כגודל חסדה… לי נראה צחוקה כאילו היא יוצאת לא לקראת החתן…

– אלא…

– אל הגרדום!

– וכי לא אחת היא באיזו דרך אצא. חשוב לאיזה מקום אבוא. אני הולכת לקראת חתני-אשרי…

והשחה את ראשה בצפיתה לברכתו. דון פירס ברך אותה באות הצלב. הנסיכה לא הרימה את ראשה הכפוף, עד שדון פירס הסתלק מאחרי וילאות הדלת החיצונית.


פרק חמישי: המערה והמרתף    🔗

לפני תשע-עשרה שנה, במות עליו אבותיו, בין שאר אנוסי לישאבונה בשנת 1506, נשארו לו לפירס מהם שלש ירושות: מעט זכרונות מימי הילדוּת, צרור ספרים עברים עתיקים ושמשו פרדינאנד. היה אז אך כבן חמש שנים. אבל זכר היום הנורא ההוא חי בלבו, אם כי לוטה בערפל. זוכר הוא איך אביו ואמו תפשוהו, חיורים ורועדים, והורידוהו לאיזו מערה חשכה, סמוך לביתם. התחננוּ לפניו לא לבכות ולא לפצות פה, פן יבואוּ אנשים רעים, ישמעוּ קולו ויהרגוהו. אך הבטח הבטיחו לו שעוד מעט, עוד מעט יבוא פרדינאנד ויוציאו מן המערה. הילד נדהם. לבדו ורועד כולו עמד בתחתית המערה העמוקה, ולמעלה, בפתח החצר, היו כפוּפים אליו פני אבא ואמא. שרטוטיהם היו מטושטשים. כשני כתמים חיורים היו. אבא דיבר אליו בקול קשה, שזמן רב אחר-כך צלל באזניו כמתכת:

– בני! יהוּדי תהיה, יהוּדי כל ימיך!

ואמו גם היא דיברה. מתוך יבבות עצורות התחננה, התיפּחה:

– בני, התזכור את אמך? אמור, אמור, התזכור את אמך?

– כן, אמא!

– ואת אביך, בני? התזכרהו?

– כן, אמא!

– מה אמר לך אבא קודם לכן, מי אתה?

– יהוּדי, אמא!

– עוד פעם, יקירי!

– יהוּדי, אמא!

– עוד פעם, מחמדי!

– יהוּדי, אמא!

– חיה בשלום, אפרוחי! אל תפחד. אל תבך. חכה לפרדינאנד..

נדם הקול המתוק. נסתלקו הפנים המאירים והחיורים. על פי המערה נסתם הגולל. לבדו בחשכה.

… אחרי זמן מה פקח את עיניו ומצא את עצמו בחדרו שבביתם. על זרועות פרדינאנד. נפש הילד היתה מלאה חרדה. מעיניו נשקפו אימים וחשכת-מערה. כל העולם התקפל אצלו על ברכי הזקן, עולם רך וטוב מתחת לזקן הלבן. ובלילה, בלילה, בהימלא אפלת העולם הגדול רוחות רעות, חיות טורפות, שרצים ורמשים, המבקשים כולם את נפשו לקחתה, היה מוצא לו חסות בטוחה וחמה במיטת פרדינאנד, מאחרי גבו הרחב והחם. כאן התכווץ והצטמצם כל עולמו הקטן והמיוחד. בנשימה כלואה הקשיב לקול הזקן הצרוּד והבלתי ברור ולסיפוּריו האיומים על מכשפים ומכשפות, על צדיקים ורשעים, על גן-עדן וגיהנום, על סמאל ולילית. סיפוּרים איומים שכל-כך נעים היה לשמעם כשאתה נלחץ בכל גוּפך אל גב הזקן, מבטח עוז זה.

כמו חלום גז העולם הזה. פתאום מצא את עצמו באחד מתאי מנזר הירונומיטים בלם. ילדים רבים הקיפוּהוּ, חזרו אחריו וטיפלו בו נזירים באדרות ארוכות ובפנים רציניים ומסבירים. הילדים היוּ עליזים, צחקו והשתובבו בהיותם לבדם. הנזירים דיברו בחן ובאהבה. אבל בנפש הילד לנה חשכה, כחשכת המערה. בלילה היה שוכב לבדו במיטתו, היה טומן פניו בכרוֹ ומקשיב ליגון ההומה בלבו, לגעגוּעיו אל גבו החם של הזקן, אל סיפוריו, אל קולו… כנער נזיר התהלך בין חבריו, חיור ועצוב, נפחד ושותק, עם חותמו של עולם אחר על מצחו. אף אחת מן הנפשות הצעירות במנזר לא קלטה כמוהו בצמאון את דברי הנזירים על חטאי העולם הזה, על חרמי השטן הפרושים בחיים, על אם האלהים המלאה רחמים ועל הבן הגואל שהלך להיצלב כדי לכפּר בדמו על עוון האנושות… בכל יום ראשון אחר הצהרים היו התלמידים מתכנסים באולם ההטפה או בצל דקלי-חוה רחבי הכפּה, והדיאַקונוס אנטוניוס היה מספּר להם מ“חיי הקדושים”, ממפעליהם, מעינוייהם על קידוּש השם, מהנסים והנפלאות שנעשו להם. הדיאקונוס אנטוניוס לא היה מדבר אלא היה כמזמר. דברי המוסר וסיפורי המעשיות היו נשמעים מפּיו כזמר וכתפילה. זמן רב אחרי השיחה היו הדי קולו מוסיפים לזמר בתוך נשמתו של דיאוגו הצעיר. מה כלתה אז נפשו לעלילת קדושה, לקרבן! וחלם אז ללכת לשבת במערה, במדבר, כמו אחד הקדושים, להטיף לפני היוֹנים והדגים, כמו פרנציסקוס הקדוש, או לתת מבשרו לזאבה הרעבה שלא היה לה במה להיניק לגוריה… היזכהו אלהים למעשי גבורה כאלו? חוטי מסכת הדברים והסיפורים של הדיאקונוס אנטוניוס נפגשו בנפשו עם חוטי מסכת הסיפורים של פרדינאנד. אלה ואלה נטווּ ונקלעו יחד לרקמה אחת, שעטפה את נשמתו כמו הינומה של נזירה… דיאוגו פּירס אהב את המנזר עם השקט והטהרה שבו, עם חצרו הגדולה, המוצפת שמש וצללי דקלים, עם הנזירים המתהלכים כה אילך ואילך דוממים ושקוּעים במחשבות, עם צלצלי הפּעמונים בוקר וערב, עם התפילות הוידוּיים, והשיחות השלוות על עניני הנפש. נפש הנער מצאה כאן מגן ומחסה מפיתוּיי העולם הזה ומסכנות חיי שעה, כמו מאחרי גבו של פרדינאנד. צמחה וגדלה נפשו, עורגת וכמהה לאלהים, כתמר זה צמא שמש… את שלות נפשו היה לפעמים מפריע ידידו דוארטי די פאס, שהיה בן גילו ושידע הרבה יותר ממנו מכל הנעשה בעולם, מחוץ לכתלי המנזר. דוארטי די פאס היה מתפרץ לפעמים אל תא ידידו בהמולה עליזה ובצחוק, והיה יוצק על ראשו קיתון של דברי ליצנות, קלוּת ראש וגם קצת ניבול פּה. כתלי התא החרישו זעומים ומתאַפּקים בכעסם. פירס הקשיב בכאב נסתר. די פאס היה מקיף אותו בשאלות ואבעיות על כתבי הקודש ועל דברי המורים שמצא בהם סתירות. קשה היה לדעת, מדוע בחר די פאס דוקא בנער תמים זה להתחבר אליו ולשפוך לפניו את ספקותיו ואת רוחו, שהיה בה חשש של כפירה. אבל הנער פירס ראה בשיחות אלו עם חברו מעין נסיון שנשלח אליו מן השמים: מדי פעם בפעם היה עליו להתאמץ לבלי התמרמר ולבלי התרגש, להתיחס אל נפש פגוּמה זו באהבה ובסבלנות כדרישת הנצרוּת. בלבו היבהבה גם תקוה להחזירו סוף-סוף למוטב. אבל תמיד, בלכת דוארטי די פאס מחברו, היה משאיר אחריו בתאו של זה אויר משחת, ובנפשו – חרדה סתומה, ואז היה פירס מרבה לכרוע לפני הצלב ולהתפלל… יש שקושיותיו של די פאס על דברי מורי הדת היוּ מטילות מבוכה בנפש פירס. והיה דיאוגו הולך לבקש פתרונים מהדיאקונוס אנטוניוס. לא היה זה משמיע לו דברים ברורים ופסוקים שישימו לאַל את ספקותיו, אך בכל פעם היו דבריו משרים על נפש הנער רוח של אמונה ובטחון באלהים, והיו חוסמים בעדו דרך לכל הרהורי חטא, לכל פקפוק וספק… הדיאקונוס הטה אליו חסד מיוחד, והיה אוהב לטייל עמו ארוכות וקצרות במסדרונות הארוכים של המנזר, או בצל שדרותיו. אלו היו השעות היותר נעימות של חייו במנזר. בנפש נלהבה היה בולע את דברי מורו והיה זהיר שלא לאבד מהם אף מלה אחת. הדיאקונוס היה אומר: “מדור יש בלבו של אדם, מובדל ומופרש. משכן אלהים הוא, גדר מסביב לו והוא השתיקה. זר אל יקרב אל מדור זה. שם האמוּנה הקדושה, שם הספקות הקדושים. אלהים אינו כועס על הרהורי-החטא ועל הספקות, כל זמן שהם טמונים בחביון עוזו, מעבר לסף ה”משכן" שבלב פנימה. שם הם מצורפים כמו בכור זהב. שם גם משומרות כל מרירותם וחריפותם. יותר שההרהורים והספקות מרים ומאררים, יותר הם ממרקים את הנשמה. אבל כיון שהם פּורצים את גדר השתיקה ומשמיעים בחוץ קולם, מיד יבואו זרים אל מקדשם ויחללוהו. הלב יתרוקן, השכינה תסתלק משם"… בשעה שהדברים היו נשמעים, לא ירד פירס לסוף דעתם. נזכר בהם והבין לכוונת המורה רק אחר שנים רבות, כשהמורה לא היה עוד על ידו ודרכו בחיים נטתה מתורתו…

לבסוף קרה אותו המקרה שחלק את לבו. לבו, שהיה דומה למראה בהירה, נשבר לשנים. פני החיים נשקפו מתוכו נפתלים ומסולפים.

פעם אחת ראה את הדיאקונוס אנטוניוס משוחח בגן עם נזיר שמש זקן, שבא מקרוב אל המנזר. הנזיר הזה היה משכמו ומעלה גבוה מכל הנזירים, פניו היו מגולחים ולא יפים. היה משהו דוחה ומפחיד בפנים הללו. פּירס הרגיש ברגע הראשון, כשראהו משוחח עם ההדיאקונוס, איזה שאט-נפש למראה הנזיר הזקן הזה, אבל רק רגע נמשך הרושם. מיד אחר-כך, בעברו על פני המשוחחים ובשמעו אחר גבו של השמש החדש את קולו, לא היה יכול לא לעמוד ולהוסיף להקשיב: היה קול משונה, משורבב, מתוך לשון מקשקשת בפה מחוסר שינים. פעם באיזה מקום כבר שמע את הקול הזה, אבל אימתי? והיכן? לא היה יכול לזכור. במתכוון שב עוד הפעם לעבור על פני שני האנשים, כדי שיוכל להסתכל יפה בפניו – והנה הפנים משונים וזרים לו, ואף-על-פי-כן דומה כאילו היו לו פעם ידועים. התאמץ לזכור חלום רחוק. שני האנשים הרגישו בו והפסיקו מיד את שיחתם. הדיאקונוס הפנה אליו את פּניו הכועסים וקרא אליו כמעט בנזיפה:

– למה אתה מסתובב כאן באפס מעשה? הבטלה היא אֵם כל חטאת. לך לך אל תאך ושנן על-פּה את הפּרקים אשר ציויתי עליך הבוקר…

פּירס הלך אל תאו. התכוון לעשות את רצון רבו ולא עלה בידו. המחשבה כי הדיאקונוס גער בו בנזיפה חיטטה במוחו. על מה התרעם עליו הדיאקונוס? שמא נכשל שלא-מדעת באיזו עבירה? על עבירה זו שנעלמה ממנו רצה לבקש סליחה, אבל דוקא בו-ביום לא נזדמן לו לראות את הדיאקונוס בשום מקום, כאילו במתכוון נסתתר ממנו. באותה שעה העסיקתו עוד שאלה: מי הוא זה אותו שמש זקן? ברור לו, כי שמע כבר פעם את קולו, כי ראה כבר פעם את פניו. אבל אימתי? היכן? שאלה זו הציקתו, לא הרפתה ממנו. גם בלילה לא הניחה לו לישון.

בחצות הלילה, אך נרדם – הקיץ בבהלה. יד מי נגעה בכתפו. פקח עיניו: לפניו עמד אותו שמש! תחילה סבור היה פירס כי חלום הוּא, אך הזקן בקולו המשונה, באותו קול משורבב ורוה-ריר אמר:

– קום לך! הדיאקונוס מחכה לך!

– מה חפצו? מה קרה?

– נחוץ! שם תדע!

נזכר הנער בנזיפתו של הדיאקונוס. התחיל לבו דופק בחזקה. ישו! מרים! מה חטא? קוראים אותו למשפּט! בשעה זו דוקא! הלא דבר הוא… בידים רועדות וביגיעה סידר את בגדיו, עשה פעמים אחדות את אות הצלב, ויצא אחרי השמש מתאו. במסדרונות ובתאים לא היו נוהגים לכבות בלילה את הלַמפדות והנרות. הפעם היתה עלטה במסדרון. הדבר התמיה את פירס. נגרר בחשכה אחרי קול פסיעותיו של השמש; לא העיז לשאול משום מה אין אור. מדוכא ונפחד היה. הלך כמו אל הגרדום. בלבו התפלל והתודה. הזקן לא הוציא הגה מפיו, רק נשם בכבדות ונאנח חרישית. פסע חשאית. הנער פסע אף הוא על קצות אצבעותיו. בנשימה עצורה. מה יעשו בו? הה, ישו! מה יעוללו לו? זמן רב הסתובבו בחשכה, במסדרונות המנזר הסבוכים והמפותלים ובפינות נידחות. רגלו של פּירס לא דרכה שם אף פּעם. אילו הניחוהו שם לבדו, לא היה מוצא הדרך לשוב. אך ברור היה לו, כי אין הזקן מוליכו אל תאו של הדיאקונוס. ניסה פעם לשאול את הזקן, – הלה השתיקו בסטירה על פּיו. פּסע הנער דומם הלאה ובלע דמעותיו. הכניסו הזקן לבסוף אל תא אחד. על השולחן דלק פנס. נטל הזקן את הפנס, הרימו אל פניו, התכופף אל פני הנער וצחק אליו בפה מחוסר-שינים.

– מי אתה? – פרצה שאלה מפי הנער, הרועד כולו. ועד שזה ענה לו, מיהר להצטלב. בטוח היה כי הזקן משטה בו.

– התבונן בי יפה, וכי לא תכירני?

– ראיתיך, ראיתיך, ולא אכירך…

אז החזיר הזקן את הפּנס אל השולחן, הפנה אליו את גבו, כשהוא נכפף על גבי איזו חבילה, מחטט ומהפך בה זמן-מה. ראה הנער הנדהם על-פּי תנוּעותיו כי הוא מטפּל שם בפניו. אך הנה הזדקף. החזיר אליו את פּניו והנה הם מכותרים בזקן לבן ארוך…

–…פרדינאנד! פרדינאנד!.. – קרא הנער בחלחלה ובבכיה.

הזקן קלטו בזרועותיו. צחק ובכה אף הוא, לחצו אל לבו, גיפפו וליטפו בידים רועדות…

אחרי שעה קלה ישבו זה מול זה. הזקן השמיט מעל פניו את זקן-הפשתה שהכין לו לפגישה זו, בשביל להקל על זכרונו של “ילדו”, להכיר את פרדינאנד שלו. באותו לילה שמע הנער דברים נוראים, סודות איומים. פרדינאנד דיבר אליו על אבותיו היהודים שנהרגו על קידוש השם. הקים בנפשו לתחיה את זכר המערה ופרידתו מאביו ומאמו, זכר שנרדם בו כל השנים. נשכח ומונח בקרן-זוית, תחת שכבת אבק, היה זכר-פליטה זה. פרדינאנד טיהר באותו לילה את היכלו אשר לפני-ולפנים שבלבו, החזיר לזכרון את זוהר קדושתו, והדליקו כנר-תמיד לפני האיקונין הקדושים… סיפר לו פרדינאנד על נדודיו הוא, מיום עזבו אותו, על הצרות והסכנות שעברו על ראשו, עד שפּעם נראו אליו בחלום אביו ואמו של פירס ופקדו עליו ללכת ולהחזיר את בנם אל אלהי ישראל… ידע כי שלוח הוא לקראת סכנת מות. אם יגלה סודו, ישרפוהו חיים. אבל חזקה עליו פקודת הקדושים. אף הוא, דיאוגו, מחויב להתיצב על דרך קדושה זו. כי הדרך אל קדוש ישראל היא סוגה בחוחים, היא דרך העינויים והמות, אבל גם דרך הגאולה והתחיה… עוד טרם בא מועד לגלות לו את רבבות האנשים המחכים לו במסתרים על נתיבה איומה זו…

הדברים היו כה חדשים ונפלאים, כה איומים ולוטי-סוד! נפש הנער, שמסילת העינויים של הגואל היתה תמיד חלום חייה ותפילת מאוייה, פירפרה ובערה לשמע דברי הלחש של הזקן… אלהי ישראל והמשיח הגואל לא היו עדיין עוינים זה לזה, לא היו עדיין ניצבים כאויבים זה מול זה. הלא מסילה אחת מובילה אל שניהם…

ומאז, לילה לילה, בנפול תרדמה על המנזר, היה הנער פוסע בחשאי כמתגנב אל תאו של השמש הזקן. זה על-יד זה כפופים על ספר אחד היו יושבים ולומדים תורה.

ולאט לאט, באופן לא ניכר לנער, הלך הקרע הלוך והתרחב באותה הינומת-נזיר שעטפה את נשמתו. נפרדו יותר ויותר החוּטים בין רקמת הדיאקונוס אנטוניוס ובין רקמת השמש פרדינאנד, בין ישו המשיח ובין אלהי ישראל לא היו עוד שלום…

הכּחש התמידי ביום והסוד התמידי בלילה עשו את הנער לעצוב ולשתקן. מן הבריות היה מתרחק מתוך חששנות ויראה סתמית… בקוצר רוח חיכה ליום שבו תמלאנה לו שלוש-עשרה שנה. פרדינאנד הבטיח לו שביום ההוא יכנס בברית-קודש עם אלהי ישראל, בברית-עם עם אחיו האנוסים המסתתרים. בחביון נפשו היו עדיין מהבהבים וזורחים לשונות הזהורין שמדורות הנוצרים הראשונים היו משרות עליה ממרחקי דורות. זכר אותן המערות שבהן היו נחבאים מחמת המציק, – לא חדל אף עתה, וזמן רב אחר-כך מילאו את נפשו זהרורי קדושה וחרדה טמירה של מורא-הוד. ויתפלל הנער לה' להגיעו ליום שבו יענוד אף הוא נזר-קוצים לראשו, נזר-הקוצים של ישראל…

היום ההוּא בא. אור לאותו יום היה לו ליל התקדש חג. עם האשמורה הראשונה נועד דיאוגו עם פרדינאנד בתאו הצר, וזה שינן לו על-פּה תפילות וברכות, לימדו מצוות ידועות ודיבר לו האחריוּת המוטלת עליו, מיום מחר ואילך, כלפי הבריות וכלפי הבורא. הה, הנער לא נרתע כלל וכלל מפני האחריוּת! אדרבא, התפלל כי יכבד עוּלה יותר, ביקש להשתוחח תחתיו יותר, למען תישר ותיזָקף נשמתו יותר ויותר… דיאוגו הפציר בזקן להגיד לו איך ומתי יהיה האות הזה. פרדינאנד השתמט מתשוּבה: אלהים יראה לו הדרך הרצוּיה. כל אותו הלילה נדדה שנת הנער. עם עלות עמוד השחר נמלאה נפשו רטט-צפיה: מתי יהיה האות הזה?.. צילצלו הפּעמונים. הלך, כמו תמיד, אל תפילת-הבוקר. שפתיו לחשו בדממה תפילה בעברית לאלהי העברים, שלמדה אמש מפי פרדינאנד.

אחרי סעודת שחרית הודיעו לו, כי דון פרנציסקו הנריקץ בא לבקרו ולקחתו אליו ליום אחד.

פירס ידע כי אחד מגדולי עשירי לישאבונה, דון הנריקץ, הוא מגינו ואיש-חסדו. הוא הוא שמסר אותו למנזר זה ללמוד יחד עם אצילי פורטוגליה שמתחנכים בו. דיאוגו ידע גם כן כי בגללו מפזר מיטיבו זה ביד נדיבה מתנות-זהב ונכסים דלא-ניידי לטובת המנזר. ובתפילותיהם לא פעם מזכירים הנזירים את שמו לברכה בתור אחד הבנים הנאמנים לקתוליוּת הקדושה. אבל אף פעם לא זכה פירס לראותו, כי דון הנריקץ הוא אדם טרוד ברוב עסקיו ואין דעתו ועתו פנויות לבוא לראות נער יתום זה. על כן היה דון הנריקץ בדמיון הנער כיצור נעלה ונשגב ממנו, כרוכב בערבות כביכול, הנעלם מאתנו ולחסדו אנו מצפים… כשהודיעו לנער כי דון הנריקץ בכבודו ובעצמו בא לקחתו אל ביתו, חורוּ פניו. לבו התכווץ בו מכאב. סימן רע לו ביקור זה. מדוּע בחר לו דון הנריקץ דוקא יום זה לביקורו? שנים רבות שכחוֹ, לא מצא לאפשר או לנחוּץ לראותו. והנה היום, דוקא היום, הופיע… חשש שמא אצבע אלהים היא אשר שלחו להפריע בעדו ובעד פרדינאנד, להפריע את קדושת היום שאליו ציפה זה כמה…

בלב מאובן מאימה ומתרעומות הלך פירס לקראת איש-חסדו. לפניו עמד איש גבה-קומה, רחב-כתפים וזקנו יורד, הלוך והתחדד בקצהו, עד לאזור רקום האבנים היקרות הנוצצות בשפע צבעיהן. גבות-עיניו היו שחורות, עבותות ומצילות על עיניו. בפניו לא היתה אותה הכניעה הנפשית או אותה ההתרכזוּת הפּנימית שהיה הנער רגיל לראות בפני הנזירים. פניו היו מחוסרי תנוּעה וחליפות-הבעה. כאילו מסוה היה עליהם, מסוה קר וקפוא. מבט העינים היה עמוק, גא ותקיף. לבוש היה כאחד האצילים, בכסיות על כפות-ידיו ובחרב על ירכו. כשהנער ניגש אליו, לא הרכין אליו ראשו. גבוה ורם-עינים כמביט מעל לראשו והלאה. על-ידו הרגיש דיאוגו את עצמו קטן כל-כך, חדל-ערך ומבוטל כל-כך. אבל שנוא לא שנא אותו עוד. אדם כזה אי אפשר לשנוא. יותר מדי גבוה ורחוק ממנו היה… ביראת-כבוד ובהשתחוית-כניעה של נזיר דרש דיאוגו בשלומו.

– מי אתה, נער? – שאל האיש.

– דיאוגו פּירס הנני, בנו של דון סאלואדור ודונא אנג’ילא פירס, מנוחתם עדן.

– טוב, איפוא, בן-חיל! ואני הנני דון פראנציסקו הנריקץ, הייתי ידיד ורע לאבותיך המנוחים. באתי לקחתך אלי לשעות אחדות.

הדברים הקסימו את הנער. כל-כך פשוטים היו. כמעט החזיק לו הנער טובה בעד זה. אבל איך ילך אחריו? הלא יום זה מכובד וקדוש לו מכל ימי חייו! פתח-תקוה אחד היה לו להשתמט מהזמנה זו! “אלך, אמר, ליטול רשות מהדיאקונוס”. קוה קיוה כי הדיאקונוס לא ירשה לו לעזוב לשעות אחדות את המנזר. אבל דון הנריקץ השיב לו כי אין צורך בנטילת רשות, כי רשות זו כבר ניתנה לו, לדון הנריקץ, בשבילו. ראה דיאוגו כי חלומו היקר היה לענן-בוקר…

כל הדרך שתקו. דון הנריקץ ישב במנוחת-גאוה על פרדתו הגבוהה והמפונקת, כשהוא מתנועע לאטו תפוש-מחשבות, בלי להפליט מלה מפיו ובלי להעיף עין אל הנער לבוש מדי-נזירים, הרוכב מאחריו על חמור קטן והאוחז לרגעים בשתי כפיו ברעמת-בהמתו הדלה, מחשש שמא יפול.

הנער, שמימיו לא יצא משער המנזר, היה נרגש תחילה למראה רחובות הבירה ותנוּעת העוברים והשבים. אבל מפעם לפעם היה נותן את עיניו בדון הנריקץ החשוב והמכובד, הרוכב לפניו. חשב, מתוך סיפוּק-נפש, כי אציל גדול זה היה ידידם של הוריו; ודאי היו אף הם אנשי-מעלה ורמי-יחש…

ברחוב Rua de Monade עמדו לפני אחד הארמונות היפים, הבנוי בטעם מויריטני והמקושט באכסדרות, בעזרות ובשדרות עמוּדים.

נפעם ורוהה נכנס פירס אל הבית הזה, כשהוא נדחק, ככלב קטן זר ונתעה, אל דון הנריקץ. הביאוהו אל אחד החדרים, ושם הציגוהו לפני שלוש נשים: דונה פיליפה הנריקץ, גבוהה וזקופה כבעלה; פניה היו עדיין צעירים, עגולים, לבנים, חלקים ומבט-עין היה לה חם ובהיר; בתה הבכירה, דונה איזבלה, זקוּפה, דקה, חיורה, עם ארשת-פנים קרה ותקיפה כפני אביה, ןהבת הצעירה, הנערה דונה אינגראציה, כולה עגולה, שמנה, עליזה וצוחקת תדיר. דיאוגו פירס לא ראה ולא הבחין את תוי-פניה של כל אחת מהן. כשראה את שלוש הנשים האלה, היה לו משלשתן רושם אחד כללי של זוהר, של לא-שכיח ומופלא… הן, כנראה, חיכו לו. האירו לו פנים. הקריבוהו אל שולחן ערוך במטעמים וממתקים. דיברו אליו בחן ובחיבה. פירס, שמעולם לא בא בין אנשים זרים ולא בא בדברים עם אשה, עמד שפל-עינים, בלי תנועה, משיב בקושי מלים בודדות, וקץ לא היה לרהותו. ביחוד הרבתה מבוכתו דונה אינגראציה הקטנה. סמוך עם כניסתו ספקה כף וקראה: “הה, הלא נער קטן הנהו! ואני סבורה הייתי כי גדול הנהו”… האם, דונה פיליפּה, רצתה, כנראה, לעודדו ואמרה לו כי שמעה את תהילתו מפי הדיאקונוס אנטוניו (פירס הרגיש מיד כי אמרה “אנטוניו” ולא “אנטוניוס”, כמו שהיו קוראים לו במנזר, ותמה על זה…), כי הוּא מצטיין בלימודיו ובהתנהגוּתו המשובחה. פּני פירס הסמיקוּ לשמוע מפי הגברת הזאת את שבחו ולדעת כי דיברה על אודותיו שלא בפניו עם הדיאקונוס. פעמיים או שלוש גם העבירה את כפה בלטיפה על ראשו. המגע הזה בילבל לגמרי את הנער, שלא טעם טעמה של לטיפת-אם. דונה אינגראציה, לחוצה אל אמה, לא שמעה לגערותיה והיתה נכנסת לתוך דבריה בשאלות “אויליות” אל “הנזיר הקטן”, שלא נשאלו, כמדומה לו, אלא לקנטר, ופעם השתמשה ברגע של הפסקה בשיחת האם ושאלה: “האם מרשים לכם שם במנזר לשחק במחבואים?” פּירס מצא את השאלה הזאת כל כך טיפשית, עד שלא היתה ראויה לתשובה: נראה שהיא חושבת אותו לשוטה וקטן כמותה. השאלה הצחיקה את האם ואת האחות. משום כבוד אביה ואמה, ענה לשובבה כי במנזר אין משחקים, אלא לומדים ומתפללים. “אני מבינה – קראה הנערה – מפני מה אין אתם משחקים, אילו הייתם רצים במעיליכם הארוכים הייתם נופלים”. הכל פרצו בצחוק. ופירס נכלם וכעס מאד בלבו על הקטנה המחציפה פנים ומלעיגה עליו. כדי לפייסו אמרה האם:

– וכי סבורה את כי דון דיאוגו פירס הוא ריקא כמותך? – הלא הוא כבר בן שלוש-עשרה!

– הצליף אליה פירס מבט בתמהון רב: איך! היא יודעת את גילו בדיוּק כזה?.. מכיון שהרים את עיניו, ראה כי יש בחדר, מלבד הנשים, עוד גברים אחדים, שלא הרגיש כלל בכניסתם. פּתאום נתקל מבטו גם בפרדינאנד שעמד על-יד דון הנריקץ גלוח ובאיצטלת-הנזיר הארוכה שלו. שניהם שתקו. לפני פרדינאנד היתה הבעה מיוחדת ובלתי רגילה. הבעה ותיקה, רצינית, יחד עם זה הבעת אושר וחג. גם הוא כאן! – תמה הנער – מה מעשהו כאן?.. אך ראה אותו הנער, מיהר אליו, חיבק בזרועו את צוארו. מציאותו של הזקן פה בחדר הרגיעה את רוח הנער. לא הבין מה האדונים האלה מתלחשים כאן? ומדוע שותק דון הנריקץ, השקוע בתוך הכורסה זעום וּותיק כל-כך? ומדוּע גם פרדינאנד שותק? שניהם כאילו מחכים. למה? לבו אמר לו, כי מסביבו מתרקם סוד, כי במסתרים מתרחש, ועוד מעט יקום לעיניו, דבר שלא פילל אליו…

הדבר קם פּתאום. מאחד החדרים יצא משרת ולחש מה באזני הגברת. זו נתנה מרחוק עיניה בבעלה. דון הנריקץ תפש מיד את מבטה וקם מהכורסה. מיד התרוממו הכל ממקומותיהם. דון הנריקץ נתן לפירס אות כי יגש אליו. הניח את זרועו על כתף הנער והוליכו אל החדר הסמוך. אחריהם פסע פרדינאנד, אחרי פרדינאנד – דונה פיליפּה, דונה איזבלה ודונה אינגראציה. אחריהן נמשכו שאר האנשים… בלא-יודעים הספיקה דונה אינגראציה למשוך את פירס בקצה מעילו, אבל הוא לא שם לבו ולא הרגיש בדבר, לצערה של הקטנה. ראה הנער והבין מיד כי עוד מעט ויפּול הדבר. הוא הולך לקראת חלומו המתגשם. לאן מוליכים אותו בראש תהלוכה זו, לא ידע. אך הזית תוגה מתוקה נחה עליו: שם באיזו פינה חבוּיה עומד מזבח; עקוד יעלוהו על המזבח… עברו דרך שורה ארוכה של חדרים, עד שנכנסו לחדר אחד קטן, ריק מרהיטים, זולת ארונות אחדים שעמדו סמוכים לקירות. אל אחד הארונות האלה ניגש דון הנריקץ, כשהוא מחבק את פירס, פתח ונכנס לתוך הארון כשהוא מושך יחד עמו גם את הנער. בקיר הארון בפנים היה חור גדול. דון הנריקץ אחז ביד פירס, ביקשו לכוף את ראשו ולרדת אחריו בזהירות. ירדו במעלות חצובות בקיר ויצאו לתוך איזו מגרעת רחבה, שפנתה כעין בימה, אל המרתף שלמטה לפניה. בשלוש מדרגות ירדו מעל המגרעת אל המרתף. במרתף דלקו נרות במנורות נחושת, כסף, זהב וזכוכית. כל זה הבהיק, נצץ ורגע אחד הכה בסנורים את הנער, אחרי הליכה קצרה בחשכה. המרתף היה גדול ומלא אנשים. את פניהם לא ראה. כולם היו עטופים עד למעלה מראשיהם בטליתות לבנות. מראה האנשים העטופים האלה עשה עליו רושם. כל התהלוכה ירדה אל המרתף, זולת שלוש הנשים שנשארו למעלה על הבימה במגרעת, על כסאות מוכנים בשבילן. נתנו גם לו טלית להתעטף בה. מן הטלית נדף ריח של טחב ועוד משהו, שהיה נודף גם מכתונת-הרקמה העליונה, שלובש הכומר בשעת התפילה, וממדי הקדוּשה של הדיאקונוס. פירס שאף לתוכו את הריח הזה ונשימתו נעצרה מרוב מתיקות והתרגשוּת. האנשים במרתף היוּ מרוּבים ועמדוּ מסביבו צפוּפים. הנער החלש והקטן היה לחוץ בתוכם. לא היה אויר לנשימה. הנער היה מאוּשר. מכווץ בתוך הצפיפות הזאת הרגיש את עצמו כל-כך בטוח, בחסות כל-כך כבירה, מוגן בפני העולם כולו…

פתאום מאיזה מקום, מעל לראשי האנשים, נשמע קול צלוּל וחזק:

– “גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו”…

פירס אוּבן. זה היה קול דומה ממש לקולו של הדיאקונוס אנטוניוס…

לא הרגיש בדבר איך הצטדד הקהל פּתאום, ומסביבו נעשה חלל ריק. תמה הביט סביבו, בין הטליתות עם עטרות הכסף הנוצצות, הזקנים הלבנים והשחורים, ניצנצו פעם פני פרדינאנד, פעם פני דון הנריקץ ונעלמו. נשא עיניו לפניו ורעד בכל גופו: על במה קטנה עמד הדיאקונוס אנטוניוס… הרגש הראשון שנולד בלב פירס היה לברוח, להסתתר, כי טמנו לו כאן פח… אך זה נמשך אך רגע. הדיאקונוס היה מעוטף אף הוא בטלית, ומחזיק בידים נשוּאות למעלה את מגילת ספר-התורה פרושה לפניו…

גם הוא כאן!.. האם אין זה חלום? פני הדיאקונוס היו נלהבים. דרך עיניו ניתזו ניצוצות מהאש אשר בערה בקרבו. מעולם לא ראה את עיניו ככה. עכשיו, כאן, נזכר פירס, כי שם במנזר, בשעת ה“עבודה” היו פניו אחרים לגמרי. פני מסוה היוּ. לעיניו היה שם מבט כבוּי, עייף, דוָי… מעולם לא ידע את האש העצורה באיש הזה!.. גם הוא כאן! הוא כאן – הכל כאן. הנעלה, ההוד, כל מה שהיה נושם על נשמתו מתוך אגדות קדוּמים, כל מה שהיה בעיניו מקושר עם חיי הקדושה, – כל זה הוא כאן, כאן. המנזר שם למעלה התרוקן והתרושש. רק קליפה מוזהבה של אגוז אשר חרצנו סולק מתוכו. במנזר שם למעלה אין אלא בריות מרוּמות, מותעות ועלובות. לא בהיכלים הנהדרים והנשגבים, בנרתיקי הזהב והכסף, במשבצות האבנים היקרות, לא לאור השמש ורבבות האבוקות והדגלים, – לא שם הוא אלהי האמת, לא שם. הוא כאן מתחת לאדמה, במרתף החָשך הצר… הדיאקונוס כאן! כאן עדת קדושים, עם סגולה, אשר אדוני בחר לשכון בתוכו. מה מסכנים וטעוני-רחמים הם מאות חבריו שנשארו שם למעלה, שלא זיכם הבורא לעמוד כאן תחת כנפי שכינת-קדשו. במה זכה הוא, הקטן והנבער מדעת, כי ישים ה' את עיניו עליו לטובה ויבחר בו להיות לעבד לו? לבו התרומם וגבה בתוך חזהו ונמלא הכרה כי “נבחר” הנהו, אחד מעם-סגולה. הוא – והדיאקונוס אנטוניוס… אח, לא! אנטוניו, אנטוניו. לא – אנטוניוס… הוא ודון הנריקץ; הוא – ודונה פיליפּה החשובה; הוא ואותה דונה איזבלה החיורה והשותקת בחשיבות כזו… עכשיו הוּא נזכר ומבין כמה וכמה דברים, שבשעתם לא הבינם. הוא מבין מדוּע נמנע הדיאקונוס מהגיש את השתי-והערב אל פיו לנשקו, מדוע דיבר עמו על המדור המיוחד שיש לו לאלהים בלבו של אדם, וסייג לו – השתיקה… אח, כן, כן! מי שפורץ גדר זה הריהו מחריב משכן יה, הוא מבין את זה כעת בכל נפשו, בכל ישותו…

הדיאקונוס קורא מתוך זמר או מזמר מתוך קריאה בקולו הצלול ובנעימה משונה החודרת לעמקי הנפש וממלאה את כל חדריה אור וקדושה:

… וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ… וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה…

… וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ. אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה…


… יככה יהוה בשגעון ובעורון ובתמהון לבב והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה ולא תצליח את דרכיך…


המתפללים ישבו על שרפרפים וספסלים או על מחצלאות פרושות על גבי הקרקע והקשיבו שלושה-ארבעה לפני ספר אחד, או עצומי-עין הקשיבו בעל-פּה, מתוך תנוּעות-גוּף קלות, וחזרו בלחש אחרי דברי התורה. פירס לבדו עמד, פניו מל פני הדיאקונוס ועיניו מוצמדות אל תנוּעות פניו ושפתיו. דברי הברכה והקללה ירדו על ראשו כאבני ברד. דברי הברכה היו כל-כך מועטים, קצרים, כלליים ופשוטים. כך פשוטה וקצרה היא דרך הטוב, כך פשוט הוא האושר. דברי הקללה הם ארוכים, ארוכים עד לאין קץ ומפורטים לפרטיהם. כך מרובים ושונים, נפתלים ומפוצלים הם דרכי הרע.

פירס עמד, הקשיב ודימה כי מאות הדורות של כנסת ישראל, משנות קדם ואילך, התכווצו, התמזגו והתגלמו בו, בנער קטן וחלש זה העומד כאן. זה היום יצא אל דרך חדשה, דרך המדבר שלפניו. הר גריזים והר עיבל מתנשאים באופק. הדרך אל האחד היא מלאת חתחתים, אבני-נגף וצורי-מכשול. אבל אור חיי נצח זרוע בקצֶהָ, על ראש ההר. הדרך אל השני היא קלה ונעימה, אבל בקצֶהָ – אבדון ושממות עולם… עליו לבחור. הה! הוא בחר זה כבר, עוד טרם בואו הנה, בקוצר-רוח הוא מחכה לעינויי הדרך אשר איוה לו…

נגמרה הקריאה. נשתתק הקהל. דממה במרתף, רק להבות הנרות פיצחו ורישרשו חרישית. הדיאקונוס נתן בו עיניו. למבט זה התמתח הנער בכל גוּפו כמו מיתר מקשת, לא נע, לא זע. הרגיש על עצמו מבטי כל המתפללים. גם מתוך המגרעת שלוחים אליו מבטי שלושת זוגות עינים. הדיאקונוס קרא:

– שלמה בן משולם מולכו!

זעזוע עצבני חלף את כל גופו של הנער.

הדיאקונוס אמר לו דברים אחדים באותו הקול המזמר, שבו היה מדבר אליו במנזר על אלהים השוכן בחביון לבבות ועל “חיי קדושים”, אבל יותר חגיגי: מהיום והלאה הוא אחד מחברי העדה הישראלית. מהיום והלאה הוא נוטל על עצמו אחריות קדושה כלפי ה' לאורח חייו ולחייהם של כל הניצבים עמו פה. והיו דברי התוכחות הגדולים והנוראים לאות ולברית בינו ובין אלהיו, בינו ובין עמו… והיה אם שמוע ישמע – ובאו עליו כל הברכות; אם שמוע לא ישמע – והשיגוהו כל הקללות.

פּירס כמעט הרים את שתי אצבעותיו למעלה להישבע באות הצלב. אך מיד נזכר, החזיר את כפו והניחה על ספר התורה, וקרא:

– אני נשבע! אמן ואמן!

כאילו רוח התפרצה ממסגרותיה: ברעש ובהמולה קפצו כל המתפּללים ממקומותיהם ובקריאות-גיל ובמחיאות-כפים קראו לפניו איזו תפילה, אשר את מליה לא הבחין. כל הפנים היו נלהבים, נרגשים וחוגגים. הכל שרו. אף הלהבות במנורות רקדו וריננו. כפות המרתף לא יכלו לכלוא את כל הרינה והשמחה והתרחבו והתנשאו מעלה מעלה. יחד עם הסיפוּן התנשאו גם המתפּללים. התנפנפו ענני בדולח, כמפרשי ברקת; במקום האבנים הקודרות שהחשיכו על ראשיהם, נצצו והבריקו אבני אקדח ושמי ספיר. טללי אורות וגשמי זהב נשפכו עליהם. ולמטה למטה – ליל-נצח ואשמני-עולם. שם נמקים במארת חייהם ובחשכת עיורונם כל הנשארים בהיכל בלם ללא-נוחם וללא ישע… דוארטי די פאס הוא שם למטה… זרועות לרבבות נטוּיות אליהם, אגרופים קפוצים שלוחים, קולות קוראים לעזרה. צעקות שגעון ויללת אבדון…

… אחרי התפילה נספנו כל האנשים לתוך קירות המרתף. אחר-כך נודע לו כי מדרגות רבות וכמוסות היו חצובות בתוך הכתלים, ובמחתרת היו יוצאים אל האורוות, הרפתים והדירים שבחצר הסמוכה לארמון דון הנריקץ. פירס ופרדינאנד לבדם נשארו בחברת המשפּחה של בעל-הבית.


עברו שנים. דיאוגו פּירס כבר גמר את לימודיו במנזר הירונומיטים בלם ויצא משם מוכתר בידיעות ובמעלות, ותיק וירא אלהים. זמן מועט אחרי שפּרש פּירס מן המנזר, נכשל פרדינאנד באיזו עבירה; מנהל המנזר, בהשפּעתו של הדיאקונוס אנטוניוס, דָנָהוּ לגלוּת אל אחד המנזרים הדלים שבאחד המקומות הנידחים שבפורטוגליה…

הזקן נחבא במרתף שברחוב Rua de Monade עד שצמח זקנו וגדל במידה ששינה את הכרת פניו. אחר כך יצא לשבת בביתו של פירס, על חוף הטאיו, ולשמש את אדוניו.


מדי שבּת בשבּתוֹ היה דון פּירס מבקר בביתו של דון הנריקץ והיה שומע אל התפילה במרתף. תמיד היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות. כציפורת קפואה זו שקוי-השמש מחיים ומעוררים אותה, כך גם נשמת הנזיר הצעיר התעוררה לחיים על-ידי דברי-החן ולטיפות-האם הקלות של דונה פיליפּה; אף שתיקתה העצובה והסתומה של דונה איזבלה היתה מרגיעה את נפשו כדממת ליל אביב ומעוררת בו חלום-נוער ותאות-אושר. דונה אינגראציה לא שונתה במשך הזמן ברוחה העליז; נעשתה יותר פקחית, יותר נועזה ומלאת מרי. פירס השלים אתה זה כבר. בשעת התפילה במרתף היתה לא-פעם קורצת לו מבין דפי סידור-התפילות או מאחרי גבה של אחותה הגדולה…

אל שולחנו של דון הנריקץ היו מסובים, לעתים קרובות, אצילי פורטוגליה וגדולי שרי הכהונה: חשמנים, הגמונים וראשי מנזרים. דון הנריקץ היה ממעט בשיחה, ובחשיבות מיוחדה היה מפליט מפיו מלה או שתים. אבל נעים היה לו להעמיד לראוה, לכבוד האורחים, את מבחר כליו וסגולות החמדה שלו. על שולחנות הָבְנֶה, מפותחים פיתוחי-ציצים ומקושטים בפרחי-זהב, מעשי ידי גדולי האמנים בפלורנץ, הוגשו טִריני-שן עמוסים כלי בדולח וזכוכית מויניציה, גביעים מרהיבי-עין בדקות הקישוט ובדמיון-הציור מעשה ידי בנוונוּטי צ’ליני, כפּות וקערות באימאיל לבן של פניקו מלימוש ושל מאזו פניגואירא. שותק מתוך גובה-לב והכרת ערכו ותקפו, היה אוהב לשמוע מפי אורחיו הנשגבים את תהילת ביתו, מערכת-כליו והתלבושות המיוחדות של עבדיו ושפחותיו הרבים. פעמים היו גם האם והבנות משתתפות במסיבת-רעים זו. אהובת כולם היתה דונה אינגראציה הקטנה שידעה לבדח את דעתם בליצנותה ובהעזתה. דונה איזבלה היתה מסננת דבריה הקצרים בלוית בנות-צחוק סתמיות. את סוד לבה לא ידע איש. עינו הבוחנת של הנזיר הצעיר הכירה אמנם כי אין בת-צחוקה ולבה שוים. כל חג ומשתה שהיו בבית הזה, עם המון המוזמנים מגדולי לישאבונה ורבי המלוכה, עם המון העבדים והשפחות, עם ברק הכלים וזרם היין, – שמחה נאמנה, טבעית, נובעת ופורצת מאליה מתוך מבועי-הנפש, היתה שם נעדרת… למרות העושר ורחבות-החיים, היתה שורה מתחת למסוה השמחה והעליצות איזו עצבות כבושה. כעין מחלה פנימית נעלמה, שרק הנפש הקרובה יכלה להרגיש בה. עצבוּת זו היתה נובעת ושופעת, כעין קיטור-קטב, מלמטה, מתחת לאדמה, מתחת למרתף, ומילאה את חלל הבית, וחדרה לנשמת האנשים…

פירס היה אוהב לשבת בחוג המשפּחה הזאת, כשאין זר בתוכה, ולהתחמם לאורה הטוב והשליו. אהב אותן השעות ביום שבת, כשדונה איזבלה יושבת לה לבדה, עם רומן ספרדי, במגרעת חלון, ורצועת השמש הרחבה והאלכסונית, החודרת משמי-הצהרים, עוטפת את גופה ומתמתחת על הקרקע, ובקצה רצוּעת-האור אשר על הרצפה מנמנם חתול הבית. דון הנריקץ מעיין בספר או משחק באישקוק עם יוהאן די קאסטרו, יהודי אנוס, עוזרו במסחר, שהיה, לעתים קרובות, בא אל ביתם ושולח מבטי געגועים אל הבת הבכירה. מדי פעם בפעם היה יוהאן די קאסטרו מספּר הלצות ובדיחות, שלא פסקו אצלו מעולם, ובני-הבית היו צוחקים כבושות. דונה פיליפה פרשה עם דונה אינגראציה אל פינת החדר, ומלמדת אותה פרק בכתבי-הקודש בסבלנות ובמסירות מפליאה. פירס היה אוהב לשבת אז על שרפרף נמוך לרגלי האם ולשמוע אל קריאתה של דונה אינגראציה, אל הערותיה הילדותיות-נלעגות, שאין אתה יודע לפעמים אם הן באות לפי תומן או בכונה נסתרה לקנטר או להצחיק. פּירס מקשיב ומעמיד פּנים של כובד ראש כדי שלא לפרוץ בצחוק, מחשש שמא התלמידה העצלנית תשתמש בזה כדי להפסיק את השיעוּר באמצע…

פעמים היו חובשים חמורים ופרדות, מצטיידים ליום תמים ויוצאים אל אחד הכרמים של דון הנריקץ מחוץ לעיר. הרחק מהקיטור המסתורי והמעיק הנודף מהמרתף כאילו היו האנשים משתנים ונעשים אחרים. אפילו דון הנריקץ גופו קמטי פניו כאילו היוּ נעלמים, רוח של קלוּת-דעת היתה נכנסת גם בו והיה משתתף, מתוך בת-צחוק מחננת, במשחקי בני הנעורים. יש שהיו מצטרפים אליהם, זולת פּירס ודון יוהאן קאסטרו, עוד שני צעירים שהתחבבו על בני-המשפחה. האחד היה דון פרץ והשני דון דוארטי די פאס. דון פרץ היה אציל פורטוגלי, גא, אדוק וקנאי. עבד עם פירס יחד בבית-המשפט העליון ושאף לגדולות, למצנפת-חשמנים. צעיר זה היה תולה לרגעים בדונה איזבלה עינים מפיקות חן ותחנונים, הערצה ועגמת-כיסופים. דונה איזבלה היתה מרגישה במבטיו, מסמיקה ומתרגשת שלא כדרך הרגיל. פתאום מופיע עוגב, שהיה נחבא אל הכלים, ועל-פי הפצרות בני-המשפחה ובקשת-הרחמים של דון פרץ, מסכימה דונה איזבלה לזמר בלוית-נגינה, את השיר “אלבוליראס” החביב על דון פרץ:


אלבוליראס, אלבוליראס!

אלבוליראס טאן ג’ינטיל!

לא ראאיס טייני די אורו

לאס ראמיקאס די מארפיל!..

אין לה ראמיקה לה מאס אלטה

איי אונה דאמה ג’ינטיל

פיינאנדו לוס סוס קאבילייוס

קון און פייני די מארפיל

– קו בושקאס פור אקו, מי דאמה?

– קי בושקאס בוס פור אקיי?

– בושקו יו אל מי אמאדו

מי אמאדו די אמאדי!


שדרות-עצים, שדרות-עצים!

שדרות-עצים כה נחמדות!

שרשיהם שרשי פז

וענפיהם ענפי שן!..

בענף הכי גבוה

גברת כה נחמדה

סורקת את שערותיה

במסרק של שן

– מה תבקשי פה, גברתי?

– מה תבקשי הנה ושם?

– מבקשת אני את אהובי,

אהובי די אמאדי!


הגברת הנחמדה מבטיחה לשואל לתת לו את כל סגוּלותיה ששמרה למזכרת אהבה מאת ידידה ובלבד שיביאהו אליה. השואל ממאן לקחת את טחנות הקנמון והזנגביל, שהיא מציעה לו, הוא מבקש רק את אהבתה. אבל הגברת אינה יכולה לתתה לו. אהבתה שמורה רק לידידה. אז מתוַדה אליה השואל כי הוא הוא ידיד לבה שאליו היא מצפה…

דונה איזבלה שרה את השיר הזה בקול נפשי ומתוק. הנעימה עצובה וספוגה עריגה וכליון-נפש. וכל החברה מקשיבה בדממת ערב-קיץ לצלילים הנוגים. מאיזה מקום נשמעת גם אנחה חרישית. דונה אינגראציה דוחפת אז במרפקה את פירס היושב על ידה ורומזת כלפי דון פרץ או כלפי דון קאסטרו…

דון דוארטי די פאס היה קרוב אל בית דון הנריקץ קרבת משפּחה. היו מקבלים אותו בשמחה ואוהבים לשמוע שיחותיו, סיפוריו ובדיחותיו. ביחוד חג היה למשפּחה כשדון יוהאן די קאסטרו ודון דוארטי די פאס היו מזדמנים יחד ומתחרים בסיפורי-הלצותיהם, ששום אדם לא ידע מאין הם שואבים אותן. אבל לאותו חדר-הארונות, שממנו יורדים במדרגות אל המרתף, לא ניתנה לדוארטי די פאס דריסת-הרגל… ההרגיש בזה די פאס? פירס חשד כי כן. פעם אחת נתקל, במדרגות ביתו של דון הנריקץ, בדוארטי די פאס, כשהוא יוצא משם נרגז מאד. על שאלת פירס לסיבת רגזו, ענה הלה: “לדון הנריקץ אין לחלוטין כל כשרון לספּר מעשיות. כשאני מספר – הכל צוחקים, וכשהוא מספר – “מתרגזים”, והלך לו. אחר כך נודע לפירס שחברו בא אל דון הנריקץ לספר לו שהוא משתדל לפני המלך לבטל איזו גזירה רעה, שמזכיר-המלכות מיעץ לפרסם על האנוסים; דון הנריקץ כמעט גער בו בנזיפה: “איני מבין, אמר לו, מפני מה באת לספּר לי את זה? מה לי ול”נוצרים החדשים” האלה?"… פירס הצטער על הענין הזה. היה לו רגש כאלו עושים עוול לחברו, כאילו עושקים אותו על-ידי-זה שמכסים ממנו את סוד המרתף. פעם ניסה גם לקחת דברים עם דון הנריקץ על הצורך לקרב את דוארטי די פאס אל היהדוּת. אבל אך פתח פיו, הפסיקוהו דון הנריקץ והגברת שלו בקריאת-פּחד: “איזה שגעון! איזה רעיון מסוכן!..” ופירס לא הוסיף. אבל הנה קרה מקרה אחד שהשרה צל בנפשו לשנים רבות ועבר לא בלי רושם על היחס שבינו ובין חברו. פירס עלה פעם מהמרתף בבטחון שבחדר-הארונות אין זר. אבל מה גדולים היו תמהונו ומבוכתו כשיצא מהארון ומצא את דוארטי די פאס ניצב לפניו. מרוב מבוכה שתק ולא יכול להוציא מלה מפיו, רק הרגיש בחיוָרון שכיסה פניו. “מה אתה עושה כאן?” שאל לבסוף את די פאס. "בבית אין איש – ענה די פאס אף הוא מבולבל – עובר אני ככה מחדר אל חדר, ואין נפש חיה (היה אז זמן התפילה במרתף). אבל אתה יוצא מתוך ארון… דבר זה מה פּירושו? “סרתי אל החדר לתקן את בגדי, שבמקרה נשמטו ממנו כפתורים… שמעתי פסיעותיך והזדרזתי להיחבא בארון. בטוח הייתי שזו היא אחת הגברות, ואני… המבין אתה… התביישתי”, ותוך כדי דבריו מיהר למשכו הרחק מן החדר הזה, שבכל רגע היוּ יכולים לצאת מן הארון אנשי הבית… אבל פירס ראה בפני ידידו, שזה אינו מאמין אף למלה אחת מכל מה שסיפר לו. מה שהחרידו עוד יותר הוא שדי פאס לא הפציר, לא דרש ולא חקר. ושוב לא נשמעה ביניהם אף הברה אחת בנוגע לפגישה זו. ביניהם היה סוד, שכיסו עליו בצעיף השתיקה. כל אחד ידע בלבו כי אינו מרמה את חברו…

שנים עברוּ.


סוד חייו, סוד המערה והמרתף, השכינו על פני פירס עננה, שהיתה לחידה בעיני הבריות, שסכה בעדו ובעד העולם, וגדרה בעד דרך הנעורים… זכר המערה היה דולק בלב פירס כנר תמיד בהיכל עזוב, שיד גלמודה ונאמנה היתה בכל פעם מוסיפה לו שמן למען לא יכבה. זאת היתה יד פרדינאנד. ערב ערב היה נכנס אל חדר פירס, מתיצב בפתח, כעני מבקש נדבה, ושואל בקולו המשורבב והמקשקש מתוך חוסר-שינים:

– רצונך ללמוד תורה, בני?

והיו צונחים שניהם על הקרקע, כשהם מקפלים רגליהם תחתם, לפני מנורת-שמן קטנה ולומדים בכתבי-הקודש ובספרים עבריים אחרים. הספרים הקדושים הללוּ היוּ לפעמים קשים ובלתי-מובנים, לפעמים מוזרים, רחוקים ושונים ממה שהיה חי בתוכו וסביבו, אבל תמיד פלאיים ותמיד מרים, כמו חידת אבותיו וסוד מערת ילדותו… איזו אגדה איומת-זעם על אומה סכופה ומנודה מאלהיה, אל קנא ונוקם. ומרוסקת אברים היא קשורה אל אביה שבשמים בחבלי אהבה, דוויה ומיחלת לשוב לחזות באור פניו… כל זה עתיק, גם פרדינאנד הוא עתיק, וזכר אבותיו גם כן רחוק, רחוק… לפעמים נראה לו זכר ילדותו כמו חלום שהתגשם בחיים באופן מהופך, כמו רוב חלומותינו: דומה כי זה הוא, פירס, כפוף על פני פתחה של מערה חשכה, וממעמקיה נראים לו פנים חיורים וקול עמום מגיע אליו משם: יהודי!… יהודי!…

יהודי!…

הקול הזה ליוה אותו בחייו הגלמודים כהד פסיעות. סודו היה עמו גם כשהיה מסיח את דעתו ממנו, כשוּמַת-לידה זו על גוּפו של אדם, שנזכרים בה רגע, ורגע משנהו שוכחים אותה. ופעם אחת ביום חג, כשהשתפכו באויר קולות הפעמונים מעל מגדלי בתי-הכניסה וקראו לבני-אדם ללכת אל המסה, תקפה תשוקה עזה את כל ישותו של פּירס להפשיט מנשמתו את לבוש החולין ולהידבק עם בוראו, לנער מעליה את אבק העולם הזה ולטבלה בתוך הרגשת אין-הסוף של הנשׂגב העליון. ברטט של קדושה, אהבה ודבקוּת הלך אל המסה. והנה בתוך שפע האור של אלפי הנרות, מבּין הארגמן, התולע והזהב של בגדי-הכהוּנה, בעצם רינת החג וששון-ההבטחה של המזמרים והמנגנים, הבהיקו לו פתאום, מתוך המסגרת הנוצצת, האם הקדושה ובנה על זרועה… מיד נזכר בפניה החיורים של אותה האם שהיתה פעם כפוּפה על-פּי מערת ילדה היחיד… – ודעכה בו פתאום האש, ושכך בו הרטט.

מצא עצמו גלמוד ועזוב בתוך חלל ריק של אותו אין-סוף, שאליו כה כלתה נפשו…

ופרדינאנד היה מלמדו תורה, תורה…

יהוה והשילוש הקדוש – שניהם נלחמו זה בזה. וכברקים הנדלקים בשמי הלילה ומאירים לרגע פעם כאן ופעם שם מרחבי-ארץ שונים, כך היה כל אחד מהנלחמים בו יורה חזיזי-קולות בליל-נשמתו ומאיר לפניו מרחקים אחרים, אפקים אחרים; ודרך חייו נעשתה משובשה יותר. הוא היה יתום ועזוב יותר…

אפלולית בין-השמשות שעטפה את נפשו היתה דומה לאותה המבוכה ולאותה התהיה שבהן היו מתלבטות עוד נפשות רבות, קרועות כנפשו, בכל ארצות אירופה, שביקשוּ להם מפלט מפראנציסקוס הקדוש ומתומאס האקוויני אצל הומירוס והוראציוס, או שהלכו מיורשו של פטרוס השליח אל המטיף מוירטמברג… דיאוגו פירס לא רצה ללכת בשבי לא לרומי ולא לירושלים. לשום מקום. אבל – אל העולם כולו. בשבי? לא. זה לא. נכסף לאויר חפשי, טהור, חדש. גם מרומי גם מירושלים ביקשוּ לצוד אותו אל מחיצה צרה, כמו אל מלכודת. לכל אחד מאותם הצדדים היתה הטלית הקדושה שלו, שבה היו עוטפים אותו, כדי שלא יראה אור עולם, עוטפים עד לידי חניקה. נפשו כלתה לסלק את המחיצות, לקרוע את הטליתות הקדושות. לבו אמר לו כי אלה המרחקים, שקראו אליהם מרומי ומירושלים, הם בנפשו פנימה. לא מחוצה לו, אלא בה-בנפשו יצלצלו פעמונים ותישָמע רינה ותפילה… קוי אורו הצנוע של איזה נר-תמיד שעדיין לא נתגלה לו, ושיום אחד הוא עתיד להיגלות, יאירו בנפשו חשכת המערה של המעונים וזוהר-הרקיע של הקדושים…

שנים רבות היה מאמין שהדרך לאַחות את קרעי נשמתו החצוּיה, שהדרך אל המרחקים ואל החירוּת בנפשו פּנימה היא דרך השלטון על בני-אדם. אין אדם יכול למצוא את עצמו, את כל היופי והנשגב של מהותו אלא אם כן הוא בן-חורין. ואין אדם בן-חורין אלא אם כן הוא שולט. את הסוד הזה הבינו יפה ה“וירטוּאוזים” והקונדוטיורים באיטליה. את כל חום נעוריו, את כל כוחות רבו וכשרונותיו הקדיש למטרה זו, לכבוש לו דרך אל השלטון. קל-כנפים ושכור-מעוף לא הרגיש בקפיצת-הדרך שהיתה לו. אולם התפקח מכשרונו בו-ברגע שהגיע אל אחת התחנות החשוּבות והעליונות בדרך אל החירוּת והשלטון: בשעה שהועלה אל משרתו הכבוּדה בבית-המשפט העליון לערעורים והוזמן להיות מורה להוד רוממותה הנסיכה ג’וליה, אחות המלכה. פתאום עמד. לא זו הדרך… התבונן אל סביבו, התבונן אל העולם שהשתקף במראת-נפשו, וראה כי העוז והממשלה הזורחים לו בקצה הדרך אינם אלא מקסם-כזב. שם בארמונות השלטון ימצא אך את צל עצמו עטוף פורפירה, בשעת שעצמו, הוא גוּפו, יהיה אסור בנחושתים בחצר-האשפתות…

שוב עמד דיאוגו פירס גלמוד ועזוב בתוך החלל הריק של האין-סוף, שנבהל כל-כך ממנו פעם בבית-הכנסת…

אבל הזקן פרדינאנד עמד על המשמר. “כשבוא אל עולם-האמת – היה אומר – ואפגוש שם אבותיך הקדושים, לא אשפיל עיני מבושה. את פקודתם שמרה רוחי”. גם כשפירס היה חוזר אל ביתו בשעה מאוחרת מאד בלילה, היה רואה אור בחלונו: הזקן המתין לו, ללמדו פרק בתורה. ופירס לא היה מסרב לו אף פעם. גם בשעה שלבו לא הלך אחרי הספרים העברים, בשעה שחשק להתיחד עם הומֶרוס וּוירגיל, לשאול באוּרים-ותוּמים של היוָנים והרומאים העתיקים על חידת-הויתו, – גם אז לא היה מהין לסרב לזקן. באהבתו הרבה אליו קשה היה לו לצערו בסירובו.

לאט, צנועה ושאננה, כעמוד-השחר בעלותו, צצה ועלתה אהבתו אל תלמידתו הרוממה. בשעה שנודע לפירס שהוא אוהב, בה-בשעה ראה והנה על פניו ומסביבו יפעה המבשרת זריחתה של איזו חמה חדשה. התחיל מאמין כי הנה סוף-סוף הודלק לפניו אותו נר-תמיד שעליו התפלל שנים רבות. הדרך אל עצמו היא דרך האהבה. לא ימצא את נפשו צרופה ומזוקקה אלא אם כן תיבָּלע בתוך איזו נפש אחרת, נעלה ונערצה, תעבור ותותך בכוּר אהבה… רק מתוך אפר לבו השרוף, כמו חול זה, יצא ה“אני” שלו ביפעת-חירותו ובזוהר-בראשית…

שמחת-אשרו לקראת האמת החדשה הזאת, שהלכה הלוך ובקוע על אופק חייו, מילאה את כל ישותו ואפפתו. כמו ערפל-בוקר הגולש מן ההרים ובולע לאטו את הארץ וכל היקום. כלום לא ראה, כלום לא חדר אליו מן העולם החיצוני, מעבר לערפל זה… ואז בערב אחד, בבוא אליו פרדינאנד לשאלו אם רצונו ללמוד תורה, ענה לו פירס בפעם הראשונה בחייו:

– לא.

והפנה ממנו ראשו כדי שלא להיפגש במבטיו.

ומאז, מדי ערב בערב, בהתיצב הזקן בפתח חדרו ושאלתו הקצרה בפיו, היה בעיני פירס כצל מעולם אחר שבמתכוון בא לחלצו מתוך ערפל-הבוקר המתוק והרענן המלפפו, ולהחזירו אל חלומות הלילה… ומדי ערב בערב היה עונה לו:

– לא.


פרק ששי: “בדמיך חיי, בדמיך חיי…”    🔗

באותו ערב שבו הקריא לפני הנסיכה את האגדה בעשר הבתולות ובחתן, בשובו הביתה, ראה כבר מרחוק, דרך שבכת ענפי העצים, אור קטן מנצנץ וקורץ לו מחלון חדרו. אור קטן זה שׂימח אותו הפּעם ומשך את לבו, כעין פיוס וריפּוי לפצעיו… בלבו היתה דומיה. דומיה אחרי סער. הרבה בלבו נתלש, נעקר מן השורש, בלי תקוה לפרוח שוב. דומיה לא של ברכה ושלום, אלא של כניעה, כפיפות וקבלת-הדין… בדידות חדרו הצר הבטיחה לו הפעם שקט פנימי והסתכלוּת חפשית לתוך נפשו, – מה שחסר לו כל-כך באותו ערב…

טמון בתוך שיחים ואילני סרק שונים, על חוף הטאיו, עמד ביתו הבודד של גיאוגו פירס. זה היה בית קטן בעל שלושה חדרים. למטה היה מקבל את אורחיו שהיו מבקרים אותו לעתים רחוקות מאד. הידור יתר לא היה כאן, אף-על-פי שניכרוּ אילך ואילך סימני קישוט: מעל לאיצטבאות, לאורך הקירות, הבהיקו כלי נחושת קלל ממורטים ומצוחצחים, אגנים וטסים, כוסות זכוכית וצנצנות חרסינה בתבניות שונות ועתיקות מאד. אלה הם ירושת אבות, שרק פעם אחת בשנה בליל פסח, היו מורידים אותם ממקומותיהם, בשעה שהדלת היתה סגורה על מסגר ותריסי החלונות מוגפים יפה יפה… על אדני החלונות עמדו עציצי-פרחים שיד שמָשו, פרדינאנד הזקן, טיפלה בהם בחיבה יתרה, והם המתיקו קצת את הריקנות הקרה של מעון רווק זה. במדרגות היוּ עולים אל הקומה השניה, שהיה שם רק חדר אחד, חדר העבודה והשינה של בעל-הבית. זה היה חדר ארוך וצר, שחלונו היחידי, בתוך מגרעת עמוקה, פנה אל הטאיו. רהיטים כמעט לא היו בו. סביב הקירות התמתחו איצטבאות ועליהן – טורי ספרים ומגילות. המיטה היתה מוצעת על הקרקע, על גבי מרבד פרסי. גם עליה התגוללו, בין הכרים, ספרים. בפינה עמד עמוד מכתבה ועליה נר.

בזהירות דפק פירס בטבעת-הברזל שעל הדלת החיצונית את מספר הדפיקות המותנה בינו ובין השמש. נשמעו פסיעות כבדות ושיעול של זיקנה. אחר-כך – נשימות כבדות מאחרי הדלת, מתוך התאמצות להוציא מתוך טבעותיו את בריח-הברזל הכבד. הדלת נפתחה. לפניו עמד פרדינאנד הזקן בחלוקו הרחב והארוך עד לקרקע ובכיפתו הקטנה והלבנה על ראשו השׂב. בין אצבעות כף-ידו ההפוכה, כמו בתוך קערה קטנה, החזיק נר, כשהאהיל עליו בכפּו השניה מפּני הרוח. זקנו הלבן, ממראה פשתה, רעד על חזהו. לסתותיו ושפתיו רעדו אף הן, ולפיכך היה דומה למי שלועס בלי הפסק. עיניו האדומות וקצרות-הראי מיצמצו בלי הרף.

הזקן הלך לפניו להאיר לו את המדרגות. נכנס לחדר אדוניו, תחב את הנר בפמוטו והמתין. פירס התפשט לאט לאט את בגדיו; הסיר את השרשרת עם הצלב הגדול מעל חזהו וגם את חרבו ומסר כל זה לידי הזקן, וזה הגיש לו חלוק ארוך ממשי, דומה לחלוקו הוא, וזוּג סנדלי-בית מעור עזים. את הבגדים שקיבל מיד אדוניו קיפל בזהירות והורידם למטה, אל חדרו הסמוך לחדר-האורחים, לנקותם ולצחצחם למחרת בבוקר.

מתוך הרגל זרק פירס מבט אל הספרים המסודרים טורים טורים על גבי האיצטבאות. זו היתה לו השעה החמודה ביותר. השעה שבה התיחד עם ספריו-ידידיו. הערב הפנו לו הספרים את גביהם כאילמים. פּירס עבר לאורך הקיר, העביר מבטו מכרך אל כרך. אך זרים היו לו כולם הפעם. תמיד היה מבקש בהם נוחם והקלה בשעות הצער, ובשעות של מבוכה – עצה ואור לנתיבו. קשים וכהים הביטו אליו הפעם הגבים הצפופים האלה: היוכלו בגרגרי התבונה הפזורים בין הדפים, זעיר פה זעיר שם, לסתום את תהום הוָיתו של איש אחד? כלום יש בכוחם למלא את החלל הריק הפעור בו ומסביבו?..

החזיר פניו והנה פרדינאנד שוב עומד בפתח החדר ומנענע בדממה ראשו השׂב.

– מה לך?

– רצונך ללמוד תורה, בני?

דיאוגו נתן בו עיניו. פתאום התבונן כי פרדינאנד כפוף הוא יותר מכפי הרגיל. כל גופו העיר חמלה. תמה פירס על עצמו, שלא הרגיש כל הזמן בצערו של הזקן. כמעט התבייש. הזדרז והשיב:

– כן, כן, פרדינאנד! הבה נחדש ימינו הטובים…

הזקן לא הביע אף בתנועה כלשהי את התרגשותו הפּנימית. מבלי דבּר דבר ניגש אל המכתבה, נטל את הנר ואת הכרך הגדול in-folio של כתבי-הקודש וצנח על שרפרף על-יד דיאוגו. דיפדף ודיפדף זמן רב. קוצר-ראותו ורעידת-אצבעותיו הכבידו עליו מאד את הפיכת הדפים ומציאת המקום הדרוש. פירס ישב תפוש מחשבות וחיכה.

– שמע-נא, פרדינאנד חביבי! – אמר לו פתאום – אבקשך למצוא מקום בספר שידובר בו גם על אודותי.

כך ביקשה ממנו הערב גם הנסיכה ג’וליה.

הזקן נתן בו את עיניו קצרות-הראות כמי שמסתכל לאור הירח העולה בזה שמתקרב אליו, ואינו מכירו. בפניו היו מעין פּחד וחשש.

– על או-דו-תי-ך?

מיהר דיאוגו ותיקן דברי עצמו:

– רצוני לאמר על האדם. על האדם בכלל. הנביאים דיברוּ על ישראל, על ה' ותורתו; חכמינו דיברו שוב על ישראל, על ה' ותורתו. ואת האדם כאילו שכחו… חשבתי הרבה על גורל-חיי בעולם הזה. דומני שבלי גורל נולדתי, והוטל עלי לבקשו בעולם הזה. הולך אני בדרך אחת, והרי היא משתבשת; פונה אני אל דרך אחרת, והריהי ננעלת לפני… כך אני מתנודד כל ימי. דומה אני לאומה זו שממנה יצאתי. שמא יודע אתה בספר הזה מלה שתאיר לי את דרכי, לי לעצמי?

כרך הזקן את קצות זקנו בין אצבעותיו, כיסה בו מחצית פניו התחתונה, ונשקע לרגעים אחדים במחשבות. אחר-כך הרים ראשו אל דיאוגו ופיו הצוחק הראה חניכיִם מחוּסרות-שינים:

– ליהודי אין דרך לו לעצמו… גם קרן-אור טענה פעם אחת לפני החמה: “את הנך גבוהה ורחוקה, ועני גורל חיי לצחק ולהשתעשע על האדמה. אנא בטובך, הרפיני נא, ותני לי לחיות לעצמי”. החזירה לה החמה: “מוטב. המתיני קצת עד שאסתלק מאחרי עב קל זה, ההולך ובא לקראתי. ולכשאסתלק תוכלי להיפטר ממני ולהתקיים לעצמך”. כיון שהחמה הסתיה4 פּניה, מתה קרן-האור וכלא היתה. קרני-האור החדשות ששלחה החמה אחר-כך שוב לא באו אליה בטענות… ח ח… לא. אין קוי האור יכולים להיפרט מן החמה, הנחלים – ממקורם, ויהודי – מעם ישראל…

בקשר נעלם עם הדברים האלה ועם מחשבות נסתרות, פתח את ספר ירמיהו ואמר לדיאוגו:

– קרא!

ודיאוגו קרא:


"כֹּה אָמַר ה‘: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-ה’, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב; וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי, אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי! כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ, בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי, כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד? עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחְמֶנּוּ נְאֻם ה' ".

דיאוגו הפסיק באמצע הקריאה. מלים פשוּטות אלו, רווּיות חום ואהבה לאין גבול, התנגנו על גבי נימין נעלמות בלבו. והוּא לא ידע מה.

– הנה! – קרא הזקן. באצבע רועדת תפף ותפף על השורות, כמנקר בהן, כאילו היה בדעתו לחפור ולחדור יותר ויותר עמוק בתוך הספר.

ומיד הוסיף:

– המלה שביקשת לשמוע על אודותיך ועל כל אדם, הנה… האהבה… האהבה שהבורא אוהב את עמו… השמש אוהבת את קרני-אורה והמעיָן – את נהרותיו… אהבה נדיבה, מאצילה, נותנת… שלא על מנת לקבל פּרס… אהבה זו צריכה לחזור אל מקורה.

פירס שתק, ראשו על חזהו.

– בוראנו – הוסיף הזקן – לימדנו לאהוב אותו ויצוריו, לאהוב מתוך צער ויסורים. "בדמַיך חיי, בדמַיך חיי " – זהו גורל-החיים שכל-כך איוית לדעת. ברית-דם כרת אלהינו עם אברהם אבינו ועם זרעו אחריו, לכפר בדמנו עווֹן הרבים… – מעשה אבות – סימן לבנים… מה אנו ומה חיינו אם לא עקידה, עקידת-יחיד… קרא, קרא נא, בני, את דברי הנביא…

בידים קדחתניות, רועד בכל גופו, דיפדף ודיפדף בספר, ואחר הגיש את המקום הפּתוּח לפני דיאוגו. וזה קרא שוב:


"אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַּחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו".

פירס נשתתק רגע. אחר-כך דובבו שפתיו חרישית:

– "אֶת עֲוֹן כֻּלָּנוּ… וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ "…

הה, מה רחוקים הם הימים שעיניו היו נכווֹת מרותחים של דמעות בשעה שהיה קורא בפרק העשרים ושלושה של לוקאס על רגעיו האחרונים של ישו על אדמתנוּ! אז בכה יחד עם בנות ירושלים אשר ליווהו אל הגולגולתא, וראה את נטפי הדם על גופו המעונה נהפכים ליהלומים ולאיזמרגדין הנותנים אורה ליושב חושך וצלמות. אז דימה כי אך דרך אחת ויחידה לאדם בה ימצא פדות וגאולה לנפשו הכמהה, והיא דרך המובילה אל עטרת-הקוצים, אל הצלוב בין שני אנשי-רשע… הה, כל זה כה רחוק, כה רחוק!.. הוא הדף בתנוּעת-יד קלה את הספר. רוגז פנימי מילא את כולו. שוב אותו ענין! שוב יחיד נצלב למען גאולת הרבים, שוב הצדיק האחד – כופר נפש הרבים הרשעים!.. דומה כי פרדינאנד והאב די סילוה, שניהם מחזיקים בשני קצות שלשלת אחת, וסוגרים עליו הטבעת בהיפגשם על נקוּדה אחת… אח! צריכים סוף-כל-סוף לקפוץ מתוך שלשלת זו ולהתיצב מחוּצה לה. אבל איך? איך?

– פרדינאנד!.. פרדינאנד הזקן והיקר שלי!.. – אמר בכאב – שוב דם… שוב ריח קטורת, מזבח ואוירו של מנזר! לשם מה נחוץ זה? למי נחוץ זה? מה בצע כי אקנה בדמי את פדות הרבים החוטאים? ודמי אני מי יגאל? ואם גזירה היא כי דם ישפך, הלא דין הוא שהרבים החוטאים יתנוּ את דמם בעד היחיד המעוּלה… –

ראה כי הזקן מתכונן להשיב לו דבר, קרא:

– לא, סבא! אפשר כי לא צדקתי. ודאי איני מבין כאן עיקרו של דבר… תסלח לי. בפעם אחרת… הפעם, רואה אני, שוב איני מסוגל לשמוע מפיך דברי-תורה. שום דבר אינו מסוגל לשמוע… איזו רוח רעה… אחכה עד שתעבור… זקוק אני לבדידות, סבא!..

נבוך הזקן והשתומם. חידה היתה לו התרגזוּתו של דיאוגו, “מלאך השלום” שלו. כולו, כולו היה לו חידה… עיניו הכהות של הזקן קמו מראות בנפש הצעיר. אם דיאוגו השתמט ממנו –השתמט מחייו החלק היותר קדוש ויקר: תעודתם, מטרתם… על פניו בכל-זאת היתה יצוקה שלוה. כסדין לבן הפרוש על פני מת היתה שלוה זו.

מתוך שיעול ואנחות זקנה, התרומם בכבדוּת ממקומו. עד שהגיע עד פתח החדר, עמד, החזיר אל דיאוגו את ראשו המתנועע כמטולטלת, שפתיו נעו בדממה כאילו לחשו מה בלי קול. ומיד מבלי לאמר כלום, פנה ויצא מהחדר שחוח ורועד.

דיאוגו כיבה את הנר. על משקוף החלון ועל טורי הספרים היבהבו ופיזזו בהרות-כסף. דיאוגו ישב על סף החלון. שעות רצוּפות ישב ולפת את ברכיו. הטאיוֹ נרדם מנודנד חרישית בחלומות-כסף, שמרטטים ומנצנצים עליו סודיים כל-כך, שם במקום שהמים והשמים מתמזגים ומתערבים יחד למזיגת תכלת ענוגה ואוירית. בשמים הרמים היה שקט ורז.

גם אל נפש פירס רעפה שלות תכלת זו. באזניו צלל קולו של פרדינאנד. דבריו יִשנו איזה כאב.

"לאהוב אהבת נדבה, שלא על מנת לקבל פּרס, כאהבת השמש את קוי-אורה… כלום אהבתו הוא אינה כאהבת אלהים ושמש? על כפים נשא אל נסיכתו את לבו המעלה קטורת קרבן. כאותן המתנות שהכהן מוצא בוקר בוקר לרגלי המזבח ושידים אמונות ועלומות-שם הניחון ברטט של קדושה ותפילה, - כן הניח בסתר את אהבתו הנעלמה לרגליה…

דוממות חלפו השעות. מעל לראשו נשמעה פתאום איושה דקה וחרישית כמַשק כנפים. כנפי רוח לא מעולם זה. התירא לשאת עיניו למרום…

עתה ברי לו שעוד אז, כשנכנס אל חדר הנסיכה וראה אותה שטוחה לפני האם הקדושה, ועוד קודם לכן, כאותו לילה, כשג’וליה עזבתו לבדו בגן, – עוד אז ידעה נפשו שלא דוארטי די פאס עומד על דרכו אליה, – אלא המשפּחה הקדושה…

אל מנחתו לא שעו וקול דמיו צועקים…


פרק שביעי: “שולחן אדוני מגוֹאל הוא…”    🔗

שלשה ימים ושלשה לילות התפללה הנסיכה ג’וליה לפני אם-הרחמים, אשר כנפיה פרוּשות על כל אשה קשת-רוּח, וחיקה – מקלט אנחות לכל מרת נפש; לפני האם הקדושה, אשר בבת-צחוק אמהית-אלהית הוציאה את בנה להורג… שלשה ימים ושלשה לילות התפלש לפניה גופה של הנסיכה, מתמוגג בדמעות-אלם ובתפילה-דומיה. בשעה שהבת מערה לפני האם את לבה הקרוע – נדמים גם הכתלים ונאלם גם האויר… אלהים לא רצה קרבנה. ומה שדרש ממנה האב די-סילוה בשמו היה למעלה מכוחותיה… מדוע נגזר עליה צלב כבד כזה, משא לעיפה? מדוּע תכתת רגליה בנתיבת-יסורים רבת-אימה זו, מבלי לעלות במשעול הקרבן? הנסיכה ג’וליה ביקשה מאת אם-אלהים-האשה פדות ורחמים. שלושה ימים ושלושה לילות…

ביום הרביעי הוברר לה פּתאום כי תפילתה לא מצאה נתיב אל השמים. המאדוֹנה הקדושה הקשיחה אליה הפּעם את לבה, הסבה ממנה את בת צחוקה, בת-צחוק הרחמים, המַרפּא והניחוּמים. עד הרגע אחרון התאבקוּ בה השמים והארץ, האמונה והדם, הנזירה והנסיכה. ביום הרביעי פסק הנדנוד של כפּות-המאזנים. אחת הכפות הכריעה. אך היא טרם ידעה זאת… רק נבוכה היתה, כי פתאום מצאה עצמה מנודה ונידחת בזעם אלהים, ובכל-זאת כאילו חדלו מכאוביה, כאילוּ שקטה הצרבת בלב… והיא לא ידעה שרגשי הכניעה, ההתפּלשוּת, ההשפלה-העצמית התחילוּ זה כבר מחוירים, מתקלשים בה… כזרמי דם חדשים בגוּף מבריא ומחלים שמבשרים חיים בריאים, כך התחילו תוססים בה בחשאי דמדוּמי רגשות חדשים, רגשי המרי, הסירוּר וזקיפת הגוּף…

באותו יום רביעי באוּ והודיעוּ לה כי הוד מלכוּתה באה לראותה. היחס בין שתי האחיות היה ממותח. הן לא אהבו זו את זו. המלכה היתה מלגלגת על הנסיכה ושונאת אותה בלבה. הנסיכה היתה מתנהגת עם אחותה במידת הסבלנוּת והסלחנוּת, כמצות הדת, אף-על-פּי שתמיד היתה פּגיעתה של זו האחרונה רעה ומכאיבה. הפּעם חיכתה הנסיכה לבוא אחותה במנוחה ובשויון-נפש גמוּר…

פּני המלכה הפיקוּ כובד-ראש, כנראה, מתוך יראת-הכבוד כלפי מצב-רוח אחותה. דיברה באמוּנה ובבטחון באלהים. היא רואה כי אחותה שרויה בצער גדול. דבר זה גורם עגמת-נפש לה ולהוד מלכוּתו. הוד מלכוּתו דואג מאד לבריאוּת הנסיכה ועל-פי בקשתו באה לשאול לשלום אחותה. הוּא גם הזמין בשבילה את הפּייטן הגדול גיל וינצנטה להציג בארמון את אחד מחזיונותיו היותר טובים, כדי להפיג קצת את צערה. הנסיכה תיטיב לעשות אם תגרום להוד מלכוּתו את קורת-הרוּח ותבוא אל החזיון שנערך מלכתחילה בשבילה. הוד מלכוּתו יעלב אם לא תשעֶה לחיבתו הרבה ותסרב לבוא. אבל, לתמהונה הגדול של המלכה, לא היה כלל צורך להפציר בה. קיבלה, בלי כל פּקפּוּק ודחיה, את הזמנת המלך.

בשעה הקבוּעה הופיעה הנסיכה אל החזיון. שלא כדרכה, עדתה הפעם את מבחר עֶדיה ועשתה את תסרקתה לפי הנוסח האיטלקי החדש. הכל תמהו לראות את פניה והנה הם שקוּפים-חיורים כאילו קמה ממחלה ממוּשכה. והתלבושת הכהה עוד הוסיפה על לובן עורה. המלך ניגש אליה ואמר כי הוּא שמח מאד על שהואילה לבוא אל ההצגה שנערכה על-פי דרישת הוד מלכוּתה. הנסיכה הרגישה מיד שהמלך והמלכה לא נדברוּ ביניהם, ואחד מהם משקר. לא הבינה לכוונה המסוּתרה מאחרי כל הענין הזה. אבל לא היה לה כוח ולא חשק לחטט ולחקור אחרי המזימה החדשה שאחותה רוקמת סביבה… ראשה היה סחרחר ונשימתה כבדה. היתה כמי שיוצא, אחרי ישיבה ממושכת בבית-כלא, אל אויר צח. מבטיה החרדים והמרפרפים תעוּ בין המוזמנים. מתוך מורא סתום בלב קיותה להיפגש כאן עם דון דיאוגו פירס. בלכתה לכאן לא חשבה על אודותיו כלל, כאילוּ שכחתו. הלכה לכאן מתוך צורך בלתי ברוּר אבל עז, כמעט גוּפני, כצורך שיש לצולל להוציא את פיו מעל למים… אבל כאן נזכרה פתאום בדון דיאוגו והרגישה כי הוא חסר באולם. תמהה מאד על שלא הוזמן, אף-על-פי שהונהג מאז להזמינו אל החגיגות והחזיונות בחצר… איננוּ – ומסביבה נהיתה ריקנוּת. האנשים היוּ פתאום כצללים. הדברים – מחוסרי טעם, מיוּתרים. לא הקשיבה ולא התבוננה אל סביבה. בפתיחת החזיון הופיע הפּייטן הזקן, גיל וינצנטה, בעצמו על הבמה ודיבר על תוכן החזיון. קולו היה יותר מדי חזק בשביל קהל המוּזמנים הקטן שנאסף מסביב לבמה (גם התרומם פעם בגויתו הקטנה על בהונות רגליו כאילוּ התכוון להרים בזה עוד יותר את קולו…), מפני ההרגל לדבר לפני קהל גדול או אולי מפני שנרגש ונפעם מאד לדבר לפני הוד מלכוּתם ולפני פמליתם הנעלה. הזקן הצחיק את הנסיכה, דבריו היו משעממים… לפני החזיון הציגה המלכה לפניה את המרקיז דוארטי די פאס. תחילה לא הבינה הנסיכה הצגה זו מהי, כי הלא הכירה את האיש מכבר. אבל מיד נזכרה ובירכה אותו בתארו החדש. והנה עתה אינה יודעת איך סוּדר הדבר כי ה“מַרקיז” די פאס נמצא יותר על ידה, ומדבר בלחש, כשידיו משחקות בלי הרף בכסיותיו ומנענען באויר. דבריו היו, כנראה, מצחיקים, כי פניו היו צוחקות, ועינו היחידה צחקה אף היא… נלאתה הנסיכה מדבריו הבלתי-פוסקים ומתנועות ידיו המרובות. שלא במתכוון, מתוך פּיזוּר-רוח, זרקה מבט אלכסוני כלפּי אדם זה: כל דמוּתו נראתה מגוכחה בכרס המונחת על ברכיו, בלחיים השמנות והרועדות ובסנטר הכפול, שקומתו התחתונה רעדה אף היא. חשוֹד חשדה בשׂערות המרקיז כי הן נכריות… פּתאום נתקל מבטה בעינו הסמויה, וכמו פטיש הלם במוחה זכר דברי האב די סילוה באותו ערב הוידוי: הנה הוא , הוא… לאיש כזה צוּותה לתת מקום על-ידה במיטה, כדי להציל את נשמתה!..

תפשה ראשה בשתי כפות ידיה הנשענות על ברכיה, כחוששת שמא תתפוצץ גולגלתה, כולה נעוה, נלפתת, מתכוצת ושחוּחה מחמת אימת גזר-דינה, שהתעוררה בה שוּב:

הה, אלהים!.. הה, מרים, אם אלהים הקדושה!.. הלאיש כזה הקדישוּה? התמיר את המנזר בחיק איש כזה? את זרועות רוח-הקודש בזרועות הללו?.. למה זעם-אלהים זה?.. הפצעים הקודמים שכבר הוגלדו וניטל כאבם החד, שוב נפתחו. אילמלא הקהל היתה נאנקת ומיבבת בקול. עדים הם לילות-נדוּדיה, כי ביקשה פדוּת מזרועות הרוח הטמאה שארבה לה, מפח טמן לה השׂטן; שָׂהֲדָה הוּא יצועה שקוּי-דמעותיה שרק לבן-האלהים השתוקקה להקריב את פרחי עלומיה, שעל רגליו זבות הדם, רק עליהן התאוותה לצקת את כל בשמי נשמתה… כל ימיה חתרה אל חוף הצדיקים עבדי-יה. אב-הרחמים! וכי המרקיז הזה היושב על-ידה הוא חוף משא-נפשה? החוף האחרון?..

עתה היא יודעת כי מלידה הוּקדשה לתופת; ביד אכזריה לא תדע רחם דחוּה מן השמים לאבדון. וּמה כוחה כי תיחל!.. אם בשאול כבר ארוּכים לה מוקדי-עולם למה זה תצלה את נפשה על להבה קטנה, כל עוד בחיים חיתה? אם נגזר עליה לילך לגיהינום, למה לא תבחר דרך יותר נוחה, יותר קלה ונעימה מדרך זו שעל יד המרקיז דוארטי די פאס?..

בשבתה כפוּפה וכבוּשת-ראש, הרגישה הנסיכה כי המועקה המדכאה חלפה כחלום קשה. הערפל, שלחץ על לבה, נמס. פתאום הוקל לה. אמנם עדיין היה לבה מהסס בסתר, ונוקפה על השמחה החשאית המתדפּקת עליו… השטן מרקד מסביבה. זרועותיו נטוּיות אליה. שר לה באזניה. מפלט אין… בלבה מתרחש מה. וכי זו היא ההחלטה? איוּמה ומרנינה, מבעיתה ומשכרת היא גם יחד…

הוסיפה לשבת שחוחה, פניה כבוּשים בכפות ידיה. ושפתיה דובבות בלי קול:

– אם-אלהים קדושה! רחמים!.. רחמים!..

אבל המלים נשרוּ מעל שפתיה כעלי סתיו מתים.

…מסביבה קם רעש. התחלחלה והרימה ראשה. החזיון נגמר. כנופיות עמדוּ ושוחחוּ. העיפה הנסיכה עין במרקיז. אבל כבר בלי התרגשוּת, בלי פחד. אפילו הצטערה על שלא הסבירה לו קודם פנים במידה הדרוּשה. התנצלה לפניו, כי חשה פתאום בראשה…

– אם הקומדיה הביאה עליה כאב ראש ועצבוּת, אוּלי היה צריך להזמין אצל דון וינצנטה איזו טרגדיה?..

הנסיכה צחקה כדי לפייסו.

המלך והמלכה דיברו עם הפּייטן וחָלקוּ לו מחמאות. מסביב להם, במרחק ידוּע, עמדוּ שרים ואצילים והקשיבוּ לדברי הוד מלכוּתם. פתאום הגיע לאזני המלכה צחוק אחותה. הצחוק הפתיעה הפתעה נעימה. ניגשה אליה בפנים מאירות ומפיקות רצון.

– מה דעתכם על המחזה?

– תשפוט נא הוד מלכוּתה על-פי מעלת-רוממות הנסיכה – השיב די פאס – בשעת המחזה היתה שרויה בעצבות וחשה בראשה, ומכיון שנגמר היתה עליה רוח חדשה. על כן אמרתי: אילולי בא החזיון אלא לשם סופו – דיינו…

– המרקיז הוא קשה במשפּטו על גדול משוררי ספרד ופורטוגל.

– הוד מלכוּתה טועה. דעתי היא כי דון וינצנטה הצליח. הלא עיקר כוונתו היתה להצחיק, וכי לא אחת היא לו מתי צוחק הקהל, אם בשעת המחזה או אחריו?

– לא, אדוני המרקיז אשם בצחוקי שפּרץ פּתאום. נראה שהוא יודע לגרש עצב אפילו מאלה שלבם אינו נתון לצחוק, – העירה הנסיכה.

דוארטי די פאס היה מאוּשר לשמע דברי הנסיכה. המלכה לא קיותה לשינוּי כזה ברוח אחותה, ויחסה אותו להשפּעת המרקיז. התברכה בלבה כי אלהים היה בעוזריה, וחפצה בידה מצליח…


פרק שמיני: האמונה והאהבה    🔗

אחרי שׂיחתו האחרונה עם הנסיכה הקיץ פּירס, ממחרת היום ההוא, משנת מַרמיטה עם ההרגשה שדבר-מה לא נעים מאד נפל בחייו. נזכר ביום אתמול, והוברר לו כי קרה לו אסון… דומה שכל תנועת ההויה עמדה פתאום, כמכונה שנתקלקלה. מה קרה? מפני מה יש לו רושם כאילו זה מכבר אמר לו לבו כי עתיד הוא לקבור את מי וכאילו נבואת-לב זו התקיימה כעת?.. לו גוּפא תמוּה הדבר. כלום היתה לו פּעם תקוה לאהבת-הנסיכה?.. הן לא את הנסיכה ביקש באהבה זו אלא את האושר לאהוב. לשמוע מתוך אהבתו את דופק-חייו, את רינת דמו, את מנגינת נשמתו, לחוש במחולן של כח נימי הויתו – רק את זה, רק את זה ביקש! תאניה זו שבלב על שום מה?.. עמד ותהה על עצמו: מאין נהי ישימון זה בלבו?..

את חדרו האיר בכל מאורות נשמתו; ערך את השוּלחן במבחר יינות רגשותיו: ממיטב פּרחי לבו, מן הריחניים ביותר, מן העדינים ביותר, קלע זרי-תפארה להענידם לראש האורחת, שקיוה לראותה מופיעה אליו אחת ויחידה כיחוד השמש בשמים… אוּלם המאורות כבוּ; עלי הפּרחים נשרו; היינות ריחם נמר – והיא לא-באה, לא באה…

בחדרו הצר מבהילה אותו אימת אין-סוף של החלל הריק שנפער מסביבו; ובחוץ – צר לו העולם עד למחנק, כמו בתוך כתלי בית-האסורים. הבריאה כולה קצה נפשה בקיוּם ללא-תכלית. הארץ משתעממת, עיפה להיות תלוּיה במקום שקבע אותה הבורא.

השמש על כל גלגליה ומזליה נקטוּ בפניה, מבלי דעת עד אימתי נגזר עליה לחזור סחור סחור ללא-מטרה וללא-טעם…

יום יום בשעה הקבועה היה דון פּירס מדייק לילך אל עבודתו בבית-המשפּט העליון לערעורים. וכמו תמיד, עוברים שם לפניו האסירים העלוּבים, יושבי חושך וצלמות, שלשעה הוּצאוּ מבורם. עתיקי-משמש, עיניהם ממצמצות מהאור המכאיב. כולם מתיצבים לפניו כמו גרים ונכרים בעולם הזה; מתוך עיניהם נשקף כבר העולם האחר… כמו תמיד, ראה גם הפעם, במאשימים ובנאשמים, בעונשים ובנענשים, את נשמת האדם בכל זוהמת החטא, בכל ניווּל האכזריות וכיעור הפּשע, שרק האדם לבדו, בכל יצורי תבל, מוּכשר להם; ראה את כל מעמקי הצער והיסוּרים, שרק הוּא, האדם לבדו, מסוּגל להם… כמו תמיד ראה ושמע את כל זה. אבל הפעם לא הסעיר מראה-עיניו את נפשו. הוּא בא הפּעם עם צערו וסערו הוא. בעדו סך עב-ענן של יגון, שהבדילו משאר הבריות. לבו היה כערער במדבר לבבות מוכי-שאיה, נשמתו היתה צנוּפה ומכונסה לתוכה בין נשמות צחיחות שמסביבו… עבד כמכונה, שמע מה ששמע, רשם מה שרשם, דיבר מה שדיבר, ויהי הוא הגר, בן עולם אחר, בין המדכאים והמדוּכאים, שצעקוּ, קראוּ, בכוּ והתחננוּ לפניו. רק צפיה אחת היתה לו: למהר ולגמור, ללכת מכוּלם, מכוּלם, לשוב אל חדרו ולהתיחד עם צערו.

יצא דון פירס פעם ממשרדו שהיה בקומה עליונה, וראה למטה בפרוזדור את ידידו דוארטי די פאס. לא הספיק לרדת מהמדרגות ודון די פאס הזדקר החוּצה.

ברחוב הצר והמלא אבק, שלפני בית-המשפט, עמדה כנוּפית אצילים ושרים, ושוחחוּ מתוך התרגשוּת עצומה. ביניהם היה גם דון דוארטי די פאס. מכיון שהופיע דון פירס בפתח בית-המשפּט, פּנוּ כולם אליו ושאלוּהוּ אם שמע על אודות האסון שקרה בסאנטארם. פני כולם היוּ נפחדים ונרגזים.

– מה זה קרה?

– בסאנטארם היתה רעידת-אדמה, שהחריבה את כל הסביבה. הרבה קרבנות אדם נקברוּ חיים תחת המפולת, מאין יכולת לחלצם.

– אין זה בכדי, אין זה בכדי… – נאנח וקרא ההגמון ממיניו, אדם גוץ, בעל חוטם אדום, עינים אדומות וכרס עגולה, בקולו הבכיני והדק כקול אשה.

– מה משמע “לא בכדי”?

– אין זה בכדי… זהוּאות מן השמים… מן השמים רצוּ בכך… אוי לנו אם לא נשים לב בעוד מועד לאצבע אלהים זו. יעמוד נא לנו בן-אלהים בעת צרה זו… אין זה בכדי כלל…

– לפני שבוּע ראוּ בשמים כוכב רץ במהירות נפלאה, ואחריו נגרר זנב א-רו-ך-ארוך… חיש קל עבר הכוכב ונעלם. אמרתי אז בלבי: סימן לא טוב! צריך למהר ולהודיע למלך… – סיפר בלחש ובפנים מפיקים רז ודאגה נסתרה, דון פינו, שר הכספים, שהיה ממלא גם תפקיד של מרגל חרש. פני האציל הזה היוּ משוּנים, כאילו הכהוּ מישהוּ בכוח מתחת לסנטרו מכּה אחת גדולה עד שהוּבלט הסנטר, הזדקף זקנו החד, הופשל חטמו, וכל החלק התחתון של פּניו נעשה פּחוּס כלפּי מעלה.

– ומפני מה שותק דון דוארטי די פאס? מה דעתו הוּא? – שאלוּ אחדים.

– הרי זה בגללו, בעוונותיהם הרבים של כופרים כמותו – התלוצץ אציל אחד שחשדו בו כי ספרי מינות נושרים מחיקו – חושד אני בו כי הוּא מאלה… מהחדשים, ישמרנוּ רוּח-הקודש… מהחדשים שאינם מאמינים אפילו שיש לכוכבים זנבות…

– אני מאמין, אני מאמין, רבותי הנערצים מאד! – קרא דון די פאס בכובד ראש עשוּי – סבוּר אני שאדמתנו כבר בלתה מזוקן, ובמקומות רבים, פעם פה ופעם שם, מתפקעת קליפתה, מתפורר הטיח, ורבונו של העולם אינו נותן כלל את דעתו לתקן את בדקיה. בחכמתו, שאין לה חקר, הוא סובר שאין לו צורך בתבל מטולאה… הרי זה ענין לחייטי האכרים בכפרים. ממתין הוּא, הרבון, עד שתתפורר לגמרי, ואז יחדש מעשה בראשית…

מהדברים האלה נדף ריח של כפירה. על כן העמידוּ השומעים פנים זעוּמים ושתקוּ. רק אחדים לא יכלוּ לעצור בת-צחוק כבוּשה.

באותה שעה התפּרצה מתוך אחת הסמטאות, ברעש ובחריקה מחרישת-אזנים, עגלת-אכרים רתוּמה לשני שורים גדולים. כמו ערפל הלך לפניה ענן אבק שסימא את עיני הבריות. האצילים מיהרוּ להליט את פּניהם באדרותיהם ובכתפיותיהם. ומיד התעשתו והתחילוּ גוערים באכר שהעיז להחרידם ממנוּחתם. בחרבותיהם ובאגרופיהם דרשוּ ממנוּ לחזור ולנסוע לדרכו סחור סחור. האכר בגילוּי-ראש, בקידות והשתחווּיות, ביקש רחמים מאדוני הארץ. להסב את העגלה צר המקום ברחוב זה, ולמשוך את העגלה אחורנית מן הנמנע מפני שהשורים הם עם לא-בינות וקשי-עורף, ובשום אופן לא יסכימו ללכת שלא כדרך הטבע, הראש מאחור והזנב לפנים… אז ציווּ אצילי העם לעמוד במקומו ולהמתין עד שתיגמר שיחתם. בינתים נזכר אחד מבני החבוּרה הרוממה בענין שיש לו בבית-המשפּט ושבגללו בא לכאן; נזכר גם השני בענין אחר שאץ אליו לפני שנתעכב כאן, ומיד נתפרדה כל החבילה. האכר עבר בשלום, בתוך ענני אבק, את הרחוב. משנטהר אחריו האויר, ראו דון פירס ודון די פאס את עצמם כשהם עומדים זה מול זה משני צדי הרחוב, איש איש לחוּץ בגבו אל כתלו של בית. דון די פאס רץ לקראת חברו בזרועות פשוטות כמתכוון לחבקו. פניו הרחבים והשמנים היוּ מאירים כפני הלבנה במלואה. פירס היה שקוּע במחשבות: צדקוּ דברי חברו. הזדקנה תבל, הזדקנה תבל… באה עת חדשה… ה, לוּ התפּוררה בבת אחת מבלי השאר שריד… ובמידה שתמהר, כן תיטיב לעשות… דון די פאס צעק אליו: אח, מה טוב שהכל הלכו ורק הם שניהם נשארו! מה טוב בכלל שנזדמנו יחל5 לכאן. אגב, זה זמן רב שביקש להיפגש בו ולא היתה כל הזדמנוּת. משום מה לא ראהו כל הימים? פּניו נפלו. חולה? עוד בשבתוֹ בפעם האחרונה אצלו בגן חשד בו, די פאס, כי חולה הוא. הסובל הוא? בגוּפו? ברוּחו?.. במקום להשיב על כל שאלותיו, שאלו פירס כמסיח לפי תומו, מתוך פּיזור-רוח, איזה ענין הביאהוּ אל בית-המשפּט.

די פאס כאילו התבלבל.

– אותי? – קרא בתמיהה – שוּם ענין…

– דומני שראיתיך יוצא משם.

– אה! רק דומה אתה… אה, כן, כן. רציתי לראותך. כן… לא… מה לי ולבית המשפט?..

פירס ראה את מבוכת ידידו ולא הבין לה. וידידו גם הוּא לא הבין בבירוּר מדוּע התבייש לאמור לו את האמת שהלך במתכוון ולא פעם, כדי להיפגש עמו…

התחיל דון דוארטי די פאס פתאום מפטפט בהתעוררוּת יתרה: פּירס מחוּיב לבוא אליו הערב. אל סעודת-רעים קטנה, לרגל… אבל זה יספּר לו אחר-כך, שם. אגב, בין האורחים יהיה גם אדם אחד מפוּרסם, שדיאוגו ישמח להכירו. שמו? לפי שעה לא יגלה את שמו. רצונו להפתיע הפתעה נעימה… הלא ידוּע שאדם מפוּרסם משול לשמש. תחילה מצפּים להופעתה; אחר-כך נהנים ומתחממים לאורה; לבסוף היא נעשית טרחנית ובני-אדם משתמטים ומסתתרים הימנה…

הצטחק דון פּירס שלא-מדעת ושאל:

– באיזה מעמד תהיה השמש שלך הערב?

– בתקוּפת שחרית…

– מפני מה אתה מקוּשט כל כך? – שאל פירס בתמיהה. די פאס היה אמנם מקוּשט שלא כדרך הרגיל. קצות כתפיתו היוּ מרוּכסים בשוהם יקר. הסלסלות, המשי והקטיפה היוּ עליו חדשים ומהוּדרים, אף החרב על ירכו היתה חדשה, שלא ראה אצלו קודם לכן. – דומה שאתה חוגג את יום הוּלדתך או יום חתוּנתך…

שוב בא די פאס במבוכה, שלא נעלמה מעיני פירס.

– כן, – אמר כדי להשתמט מתשוּבה על השאלה, – יום חתוּנתו של אדם דומה ליום היולדו מחדש ולפעמים גם ליום… שטן! כמעט שלא אמרתי שטות גדולה… יש שאדם מרגיש יום אחר יום כאילוּ הוּא חוגג את הולדתו. ומה דעתך, וכי אין זה מן הנמנע, רצוני לאמר… – הפסיק באמצע דיבוּרו יען כי הרגיש שפירס הוּא פזוּר-רוּח ואינו שומע לו כלל. אחז בזרועו ומשכה בכוח למטה עד שכמעט לא נקעה מקנה.

– מה רצונך, די פאס? – שאל די פירס ברוגז ובקול כחולה.

– רצוני שתבטיח לי כעת לבוא אלי הערב.

פירס כמעט שלא שמע היטב דברי חברו וענה כמכונה “כן” ובלבד שימהר להיפטר ממנוּ ולהישאר לבדו.

מכיון שהתרחק פסיעות אחדות, שכח פירס מיד את כל הפגישה והשיחה.

כל אותו היום, כמו בימים הקודמים, עמד לפני חלונו והתבונן אל הטאיו, אל זהרורי החמה הנמה עליו ונוזלת ומטפטפת אור טפּין טפּין… בלי תנועה עמד והביט למרחקו. כאילו ציפה לאיזו חזות שתיגלה לפניו מתוך מרחקי הערפילים הלבנים, שהטאיוֹ מתנדף שם כביכול ומתמזג עם השמים… פעמים היה שוכב בלי תנוּעה על יצועו, שתום עין ומצפה לאיזו חזוּת שתיגלה לפניו בקרב לבו פנימה… בשעות אלו היה פרדינאנד נזהר מהיכנס עמו בשיחה. פרדינאנד ידע כי נעימה היא השלוה והדממה בפנים בשעה שבחוּץ מתחוללת סערה, וכשסער מוטל בלב טובה דממת השקט מבחוץ… לבו הער של הזקן חש כי אדונו סובל. דומם היה נכנס אל החדר, מעמיד לפניו אוכל ומסתלק. וגם כשהיה מוצא כי האוכל הצטנן מבלי שנגע בו, לא היה מפציר. רק דומם היה מטלטל בראשו השב לפני חידת הצער שאין בידו פתרונים לה…

לעת ערב החליף דון פירס את בגדיו, החליף אפילוּ את הסלסלות שהיו קצת מעוכות על צוארו, ויצא. ירד מהמדרגות, ופתאום עמד. להיכן? שאל את עצמו. נזכר בדוארטי די פאס. הבין כי אליו הוליכוּהוּ רגליו שלא-מדעתו, מבלי שזכר את ההזמנה. פּיקפּק איזה זמן. רגע החליט לשוּב. אך הנה נזכר שידידו, בדברו אליו, היה שרוּי באיזו מבוכה, שלא ידע להסתירה. זכר זה דחף אותו בכוח טמיר ללכת.

השעה עוד היתה מוקדמת. פירס לא רצה להיות מן הזריזים המקדימים אל הנשף. נזכר בואסקו די לופץ, היושב בדרך אל ארמונו של דון דוארטי די פאס, והחליט לסוּר אליו לשעה קלה עד שיחשך.

ואסקו די לופץ היה חנוָני שעסק בסחר חוּץ-לארץ. היה מוכר לסוחרים מגרמניה ומאנגליה יין, תפוחי-זהב, שקדים, זיתים ובשמי אסיה ואפריקה, ומהם היה קונה דגן, צמר, פשתה, חלב ושער חזיר. אבל יותר מאשר בפרקמטיה שלו התענין בעניני נשמתו ודתו. לרגל מסחרו נסע פעמים אחדות לגרמניה ולאיטליה, והביא עמו מחוּץ-לארץ, מלבד סחורה, גם אי-אלה מושגים חדשים, אי אלה ספרים וכתבי-יד שהיוּ כמוּסים אצלו בסוד גמוּר. הם היוּ לו למקור שאלות וספקות שהטרידוּ את מנוּחת-נפשו. התחיל אצלו “הדבר” עוד לפני שלשים שנה. בשנת 1494 הזדמן לו לנסוע לויניציה, לרגל מסחרו. עד פלורנץ נסע בספינה, שם היה צריך לעשות שלשה ימים אצל אחד מלקוחותיו, ואחר לנסוע בסוּסים לויניציה. והנה מזמינו פעם אחת הסוחר, שאצלו התאכסן, ללכת עמו אל בית-הכניסה סן-מַרקוֹ לשמוע נאוּמו של נזיר אחד, האח גירולאמו סאואנארולא. שנים הסוחרים איחרוּ אז לבוא, בית-הכניסה כבר היה מלא, ונשארו עומדים מאחרי קהל שומעים גדול, לחוּצים אל הקיר. את פּני האח גירולאמו לא יכול ואסקו די לופץ לראות, רק בקושי רב הגיע אליו קול דק, צרוד קצת, אבל די חזק, מדרדר ומתגלגל מעל לראשי העם מתוך איזו מרחקי ערפל, מתוך אפלולית הקמרון הגבוה של בית-הכניסה. הרבה מדברי הנואם נאבדוּ בדרך אל אזני החנוָני, אך מלים בודדות, משפּטים מקוטעים ירדו עליו כברד אבני אש: “ממשפּחת בּורג’יא תיפּתח הרעה על כל הארץ… הפושע הגדול אשר על כסא פטרוס השליח… חנוף תחנף הארץ תחת יושביה, מרוב פשעיהם וזנוניהם. וינאפו את השיש ואת העץ ואת מכחול הציירים… במטאטא נטאטא את עצבי הכסף והזהב ואת עבודת האלילים של אלכסנדר”… צעיר היה אז די לופץ, והדברים אשר שמע אז מפי הנזיר המטיף בסן מארקו נטלו ממנו כל חפץ לחיות. לבו לא נתנו לנסוע לויניציה. שם פניו ישר לרומי אל קן-הרשעות, אל “בבל הטמאה”… בנפש מרה ופצוּעה שב אז מרומי הביתה. אמתחותיו היו ריקות, אבל עוד ריק מהן היה לבו. איש לא ידע את סוד הרוּח הרעה אשר היתה בו… אשתו היתה מכוערה ורעת-לב, אבל אשת-חיל, ואילמלא עינה הפּקוּחה על עסקי החנוּת, כי אז היה בא עד ככר לחם. לימים שלמים היה ואסקו די לופץ מזניח את עסקיו, כולו שקוע בנפשו כשהוא מחטט ומעדר בה בלי הפסק. גלמוד היה בספקותיו ובהרהוריו ולא היה איש אשר יוציאו ממבוכתו. היה דומה לטובע שאוחז בשערות ראשו כדי למשות את עצמו מן המים. משום כך היוּ פניו חיורים ועיניו עצובות… פירס אהב לסור אליו לפעמים ולשמוע את שאלותיו, ספקותיו שהיו מוּבּעים תמיד בחצי לחש וברטט של סוד, כיאוּת לנשמה שמנסה להתפּשט ערוּמה, מתוך בושה ויראה… תמיד באותו ענין: מה פּירוּש: “זה בשׂרי וזה דמי6, האם בשׂר ודם ממש, או אוּלי רק סימן לדבר? ואיזה דבר? ומפני מה יש צורך במתווך בין אלהים ובין בניו? “בואו כולכם…” אמר הגואל, ולא קרא למי מתלמידיו שיתווכוּ בינו ובין העם. אדרבא, הדרך אליו היתה יותר פתוּחה מאשר אל תלמידיו… לפי דברי “הנאום על ההר” האמוּנה היא המפתח היחיד והנאמן לשערי גן-העדן, ומה שסותר את השקפת הכנסיה הקתולית-האפּוסטולית… פּעמים היו שיחותיו דומות למערכות-מלחמה. מצד אחד היוּ מאורי הכנסיה כמצביאים גדולים בלתי-נראים ששולחים לפניהם צבאות של פסוקים, מימרות, סברות והלכות פסוקות, ונגד צבא הגָליתים האלה היה יוצא רגשו הפּרטי של ואסקו די לופץ, רגשו הטהור, העמוֹק, האנושי והחם, בלי נשק כבד, מזוּין רק באיזה פסוּק מכתבי הקודש, כדויד הקטן עם האבן הקטנה בילקוּטו…

השאלות התיאולוגיות לא לקחוּ את לב פירס. פירס הזין את נפשו בדעות ההומאניות של העולם היוני והרומי. לופץ שתה מבארם של אבות הכנסיה. אבל ההתלבטותו של זה, צמאונו הגדול אל אלהים, כמיהתו אל האמת המוחלטת מצאוּ חן בעיני פירס. דוארטי די פאס האפיקורס וואסקו די לופץ המאמין – שניהם היוּ רחוקים ממנוּ במידה שוה, ושניהם במידה שוה, משכוּהוּ אליהם.

כשנכנס פּירס אל החנות הקטנה של לופץ, שעמדו בה בערבוביה נוראה שקי-קמח, כלי חרסינה, חביות יין, קני סוכר,כדי שמן וכיוצא באלה, ראה את בעל החנות עצמו עומד ומדיין עם אשה אחת על אודות שני נרות שעוה גדולים. האשה טענה שמחיר הנרות הוא גדול יותר משוים, והחנוני הבטיח שהוזיל לה יותר מהמידה. כנראה, נמשך הויכוּח הרבה זמן, כי פני לופץ הפיקוּ עייפוּת וקוצר-רוּח. אבל מכיון שראה את פירס נכנס אליו, מיד אורוּ פניו משמחה. הזדרז ומכר לאשה הטרדנית את הנרות במחיר הרצוּי לה, ובלבד להיפטר ממנה. ומיהר לקראת אורחו בזרועותיו הארוכות והדקות הפשוּטות אליו. ביקש פירס מקום לישב עליו, אבל החנוני זירזו להיכנס עמו אל החדר הסמוך. “לא פה… לא פה”… – דיבר כמי שחושש שמא אוירה של החנוּת תטמא את אורחו החשוּב. אף הוּא גוּפא הרגיש את עצמו כנכרי בין שקי הקמח וכדי היין שלו.

החדר הסמוּך שאליו נכנסו היה קטן ונקי. כסאות-עץ, שולחן-כתיבה, שתי-וערב גדול עם פסל הצלוּב עליו. בכל פינה ספרים.. החדר היה דומה יותר לחדר-עבודה של איזה נזיר מלוּמד מאשר לחדרו של תגר.

ככל אדם גלמוּד ומרוּכז בחיי-רוּח עזים, היה לוּפץ שמח תמיד לקראת פירס, להשיח לפניו את נטל רגשותיו ומחשבותיו. אך היה פירס עובר את מפתן חדרו, היה דון לופץ מתחיל שופך עליו קיתוני חדשות שהמציאוּ לו, כפעם בפעם, ידידיו הסוחרים אשר בחוּץ-לארץ ובמושבת הגרמנים בלישׂאבונה. הפּעם, משהושיב את פירס סמוּך אליו על כסא קטן קלוּע מקש והוּא גוּפא ישב ממוּלו בכוּרסה רחבה ומרופדה כרים, הקריב אליו את פּניו העצבניים ואמר מתוך כובד-ראש עשוּי ולעג כבוּש:

– היודע כבר אדוני שאין ארץ?.. סליחה, טעיתי! זאת אומרת הארץ ישנה, אבל אינה כבר מרכז העולם… היודע הוא זאת? הארץ מסתובבת!.. ח ח ח… ואנחנו, זאת אומרת, אדוני, אני, ואסקו די לופץ, חנותי עם חבילות הסחורה שלי, לישאבונה עם ארמנותיה ומנזריה, כולנו, כולנו מסתובבים, מסביב… נוּ, ינחש נא מסביב מה אנוּ מסתובבים, א? מסביב לשמש! בחיי, מסביב לשמש! ח ח… והשמש שמא הוּא סבוּר כי במרכז העולם היא? חלילה! יש עוד, עוד עולמות, שמשות וארצות מסתובבות… מה, וכי אינו מאמין? אף אני איני מאמין, אבל יש בכל-זאת אנשים המתהלכים ברחובות כמוני כמוהו, הידוּעים עוד לחכמים, והם – יצייר נא בנפשו – מאמינים! הם מאמינים בכל זה!..

– מנין לו לאדוני תורה זו? – שאל פירס מתוך סקרנות.

בין הסוחרים הגרמנים היושבים בלישׂאבונה יש אחד שדי לופץ התקשר עמו לא רק בקשרי מסחר כי אם גם ביחסי-ידידוּת. הסוחר הזה ממציא לו מפעם לפעם, יחד עם שקי סחורתו, גם חוברות שונות שנפוצות בארץ מולדתו לרוב, ושהוּא מקבלן עם כל ספינה…

– היום נתן לי הסוחר ספר אחד מלא חדשות ונצוּרות. לא רק בגרמניה, אלא גם במדינות אחרות יש אנשים כאלה… מן “החדשים”… מקילי-דעת ורפי-אמונה שנתפשו לדעות המוזרות… סבוּרים הם, האנשים האלה, כי הם יודעים הכל; מודדים את מידת גדלה שך החמה ושל קוטר הארץ; הם יספרו לך בודאוּת מפליאה איך הכוכבים מסתובבים. וכיוצא בזה. ח ח ח… יש סכלים או רמאים המספרים בבטחון ובפרטיות על נפלאות המתרחשות באיזו עיר רחוקה, שלא דרכה שם רגלם. וכל זה מפני שהם בטוּחים ששום אדם לא יוכל להעמידם על השקר… יצייר נא אדוני בנפשו: תומאס הקדוש מאקוינה לא הבין כלוּם, אריסטו… א-ר-י-סטו! אף הוא לא ידע כלום. זולת הם, הפּרחחים, הריקים, הם יודעים ומבינים הכל… ח ח ח…

פירס שתק. כל התרגשוּתו של די לופץ היתה עתה כל-כך רחוקה ממנו. ובכל זאת הרגיש כי שעות רצוּפות היה יושב בלי נוע ומקשיב לקול דבריו, מבלי להיכנס לתוכם.

ואסקו די לופץ המתין זמן-מה. בראותו את פּירס שותק, הוסיף:

– אני מבטיח לו, אדוני היקר, שמיום שהגיעה אלי הדעה הזאת, שאנו מסתובבים סביב השמש, חש אני שראשי אף הוּא מסתובב עלי… ובאמת, לאן אנוּ הולכים, דון פירס, א? אין מרכז… אין היקף… הרבה מרכזים עד לאין תכלית! ואלהים איהוּ? איה מקומו? שמא, חלילה, לא אל אחד, אלא הרבה. כל אחד בעולמו שלו?.. כלום לא נחזור סוף-סוף אל עבודת-האלילים של הקדמונים?

הלעג שחילחל בו קודם ועמד לפרוץ החוצה, נעלם; המבוכה והחששות, שהיו מרוחקים ומוּצנעים באיזו פינה בנפשו, צפוּ ועלו כעת וּמילאו את כוּלו. מתוך עיניו ההוזות הציצה כבר שאלת-הפּחד שפּירס הכירה אצלו מכבר.

– כן – השיב פירס, קצת בלי חשק – ישנן דעות כאלה. דומה להן מוצאים כבר אצל פיתגורס, אצל הורציוס ואחרים. אבל דומני שאינן עלוּלות כלל לפגום באמונתנו באל אחד. המסוּפר בספרים הקדושים אינו נוגע אל עולמנו אנוּ. מפני מה מן הנמנע לצייר לעצמנו כי אלהים ברא עולמות רבים עד לאין קץ?

פירס דיבר לאטו. מוּזר היה לו הדבר, כי שאלת בריאת העולם מעסיקה כל-כך את האדם. לדידו שאלת השאלות לגבי האדם היא זו שנוגעת בנפשו, בעצמותו, שאלת האדם גופא.

דבריו לא הניחוּ דעתו של ואסקו די לופץ. עוד הגדילו מבוכתו. מתוך פּיזוּר-רוח העיר:

– אבל דעה זו סותרת הרבה כתובים מתומאס הקדוש ומאריסטו…

פתאום נזכר וקפץ כנשוך נחש. הניח כפו על כתף פירס, כשעיניו מתיזות ניצוצות. בקול מנצח קרא:

– יסלח נא לי, דון פירס! אבל מה אנוּ מפטפטים כאן? הלא מקרא מפורש הוא בכתבי הקודש: שמש בגבעון דום וירח בעמק-אילון Movearis ne moveari כתוב, הוּא מבין עכשיו? – Mo-ve-a-ris אם כן… אם כן… מצוה זו למה באה? הרי ללמדנוּ כי החמה אינה דמה, שהיא הולכת. השמש הולכת – קרא בשמחה כמעט היסטרית, כאילו היתה השמש איזה שעון יקר שנתקלקל ופתאום נמצא הולך שוב.

רץ בחדר אילך ואילך. אחרי רגעים של שתיקה אמר מתוך חמלה של בוז ורחמי-נדיבות של מנצח:

–אך פרחחים הם החדשים, אך נבובי-לב הם… אוי לנפשם כי תלך לאבדון…

אך הנה הרגיש די לופץ בדון פירס שאינו משתתף כמעט בשיחה, שהוא יושב עצוּב וטרוּד בהרהוריו, נזכר בחובתו כלפי אורחו, ושאל בטון ירוד ויבש אם כי מתוך השתתפוּת:

– מה שלומו, אדוני היקר? אני רואה שפניו נפלוּ מאד מיום שראיתיו בפעם האחרונה… יסורי-גוף? יסורי-נפש?

בת-צחוק עגוּמה עברה על פני פירס.

– אדוני לופץ! – אמר – אם נכון הדבר שהאדם עולם קטן הוּא, נתאמתוּ עלי דברי אלה ה“פּרחחים ונבובי-הלב”… דומני שאין לי מרכז…

לופץ נעץ בו מבט שוהה ומלא רחמים ולא מיהר להשיב לו, כמהסס להביע את מחשבתו:

– אדוני היקר! – העיז לבסוף ואמר: – יפשפש בלבו, שמא התרחק קצת יותר מהראוּי מאלהינוּ.

– אדוני לופץ! – אמר פירס – אני מעריץ את בוראנוּ, את חסדו ותבונתו לאין חקר. לבו אינו מניח לי לחשוב שרבּון העולם יצר לו בריות שתערוגנה אליו לא מתוך מרכזן הפּנימי, אלא דחוּפות על-ידי כוח חיצוני, לו גם אלהי… סבורני, לא לשם זה נתן לברואיו נפש חיה וחָלק להם מכבודו. ברואים אלה לא יהיו ראויים לכבוד אלהי זה או לא יהיו בעלי-משקל פנימי, אם לא בקרב נפשם פנימה יהיה מרכז חייהם… אם יש טעם לחיי אדם על הארץ – יש טעם גם ליצירה כולה. אם האדם אינו אלא גולם מסתובב שתפקידו לעשות תנוּעות ידוּעות, לקיים מצוות ידועות, שאינן נובעות מעצם מהותו, אלא מרצון קונו, למה… רצוני לומר… כן… למה כל הענין הזה?

ואסקו די לופץ כיבד ואהב את דיאוגו פירס בגלל פשטותו, עניוותו, והעיקר בגלל המסתורין שעטפוּ בעב קל ודק את דבריו. משום זה הצטער מאד בשמעו את דבריו האחרונים. ידידו התיצב על דרך מסוּכנה המרחיקה מאלהים, ולא ידע במה לעצור בעדו, איך להשיבו אל דרך האמת! וכי הוּא גוּפא כבר אחז בה בכפו? וכי מצא כבר מנוּחה מהשאלות שהציקו לו כפוּריות אלו שעליהן מספרים הקדמונים? הנה דיאוגו פירס סובר שהצליח למצוא לו איזו אמת המספּקת לו פתרונים לכל השאלות, כמפתח של גנבים זה הפותח כל דלת. ואף-על-פי-כן הנה הוא, ואסקו די לופץ, נצמד יותר ויותר אל אלהים בדם נפשו השותת; ופירס – המרחק בינו ובין אלהים הולך, כמדומה, הלוך וגדול… שמא אין האמונה נקנית אלא ביסורים שבבקשת האמת ולא באמת עצמה, שאינה צריכה לה כלל… האמונה – לאלהים, והאמת – לבני-אדם… אבל איך יבאר את זה לידידו, איך יחזיר ללבו את האמוּנה שהסתלקה ממנו?..

קם, נטל את כורסתו הכבדה והקריבה עוד יותר אל פירס, באופן שכשישב בתוכה, חש פירס בפניו את נשימת-ידידו בדברו אליו בקול דואב:

– אדוני פירס! צר לי מאד לשמוע מפיו כדברים האלה. אל נא יסיר אל את חסדו ממנו בעוון שפתיו. למה לו לאדם “מרכז” זה בנפשו. מה יעשה במרכזו רם יִנתק מרבון-העולם? האדם הוא בחיר היצוּרים, לא מפני שהוּא יכול להתקיים בלעדי אלהים, אלא מפני שחונן בשכל ובבינה להכיר את חסדי ה'… נשען האדם על אלהיו, הריהו תחת חסוּתו של בן-אלהים המתפּלל בעדו. “בואו כל העמוּסים והעלוּבים”… הבאים לשתות ממקור חיים זה, – נטל משאם נהפך לאבק פורח, ועלבונם – לגאון תפארתם.

מה הם פגעי החיים, משׂאם וטרחם לעומת האושר לחסות בצל כנפי הגואל!.. מה אָנוּ ומה חיינו? אך טרפי פרח. יונקים הם מליח הגבעול, הרי הם מה שהם; נשרוּ מן הגבעול – הרי אינם ולא כלוּם! כולנו, הטרפים, הננו מהוים את גביע הזהב של פרח הבריאה, ואלהינוּ הוא הלב, המרכז… כן… רצוני לומר… אנחנו… רצוני לומר… מעין זה, מעין זה…

די לופץ הסתבך בדוגמתו. המשל הביא למסקנות אחרות ממה שהתכוון להביע בנמשל. התבלבל, ביקש לתקן ולא יכול, והשתתק מתוך מבוּכה. אבל בלבו לא פסקה המית ההרהוּרים על אודות – עלי-הפּרח, כהמית מיתרי עוּגב אחרי כלוֹת הנגינה. יוצא שאין הבורא למעלה ומחוצה לבריאה, אלא הוּא והעולם כרוּכים יחד. לכאורה, בעומק-לבו, אין לו כלוּם נגד רעיון כזה, בעומק-לבו תמיד הלך שבי אחרי הרעיון שהוּא טרף בין טרפי פרח נפלא אשר לבו הוּא אלהים… אבל מה יעשה ב“לוגוס”? היכי תמצא אלהים בלי הבריאה, לב בלי פרח? אם הפרח הוא גם הגבעול, גם העלים, גם הלב – הוה אומר שלא יצר אלהינו את התבל, ולא קדם ה“לוגוס” לבריאה? .. רגשו העמוק לוחש “לא!” וידיעתו מתנגדת למדוחי הרגש… אצל דון פירס הרגש הוּא אולי עם אלהים, רק שכלו אינו משלים עמו; ואצלו, אצל ואסקו די לופץ, הרגש הוא המסית והמדיח, הוּא הלוחש דברים מסוּכנים, למרות התמרמרות שכלו וידיעותיו… אח, הרגש, הרגש… כל באיו לא ישובו. אשרי האיש אשר כוח לו להשתיקו, אשר כוח לו להקשיב רק לקול המחשבה הברורה והצלוּלה בלבד… המחשבה? כלוּם יש בה לפחות בטחון? ..

די לופץ רץ בחדר אילך ואילך בפסיעות עצבניות מהירות, כשידיו מסולקות על גבו, ושותק. למרות עבודת החיטוּט שהתחילה ברגע זה נוקבת ורוצעת בנפשו, בערוּ על פניו שרידי ההתלהבוּת הפּנימית שהתלקחה בו קודם והאירה אותו באור לא שכיח. נתן בו פירס את עיניו, וחשב כי עתה הוּא יודע מדוּע יכול די לופץ להתקיים, עם הרהוּריו הבלתי פוסקים על אלהים, בין ילדיו המטונפים, החולים והבוכים, על-יד אשתו המכוערת, הרגזנית והמקללת תדיר, בתוך חנותו החשכה, הצרה והמזוהמה: הריהוּ עלה בין עלי גביע הזהב של פרח הבריאה…

שקע פּירס במחשבות. שילב את שתי כפּות ידיו על ידית חרבו התקוּעה בקרקע, תמך עליה את סנטרו ונקפא במצב זה.

מי יודע, חשב, שמא הדין עם אבות הכנסיה הקתולית לא רק לגבי תנועת גופי השמים, אלא אף לגבי תנוּעת נפשנו אנו. שמא אותה נקודת-המרכז שהוא מחפש זה כמה בנפשו, אינה כלל במציאוּת. הוא ביקש את הדרך אל עצמו, בשעה שדרך כזו עוד לא סלל איש, ו“עצמו” זה הוא אך מקסם כזב. “עצמו” זה הוא, הוא עצמו של די לופץ, של די פאס, די סילוה וכיוצא בבני-מינו. לכל אחד לבד אין כל חשיבות; חשוב רק הצד השוה שבהם. כולם טרפי פרח אחד, טרפים שוים. באופן כזה, שיטת-החיים של האנושות במאות הקודמות, ההולכת ונהרסת כעת לעיני כל, אינה טעות, אינה פרי עקשות-לב; היא נוסדה איפוא על הבנה עמוּקה בנפש האדם. משום שלכתחילה לא נברא האדם בתור יצור בעל משקל עצמי, אלא בתור פרט קטן לכלל אחד חשוב… מי יודע… אשרי האיש היודע לכרוע ולהשתחוות אל מעין חיים זה: ממימיו ישתה! ואוי לו לאיש העומד זקוּף ונשוא-ראש: בצמא יגוע וימוּת…

קו האור האחרון, שבער באחת השמשות העגולות והקטנטנות של החלון הגוֹתי, כבה. צללים דוממים מילאו את החדר ונחוּ בעצבוּת כבדה על לבו של פירס.

ואסקו די לופץ הדליק מנורת-פח קטנה והתחיל מדבר על האפיפיור אדריאנוס הששי, על מעשיו הרבים לטהר את הוָתיקן ואת רומי משיקוציהם של האפיפיורים שקדמו לו, של יוּליוּס השני ופולוס השלישי; סיפר על אינטריגות החשמנים, ששמע על אודותיהן מפי הגמון אחד הקונה יין מיקבו. די לופץ דיבר בתקוה כי הגיעו ימים טובים לקתוליות. באה עת לחֶננה ותועי-רוח יקחו בינה… פירס הכיר בידידו כעת מן השפה ולחוץ, וכי הוא טרוד באיזו מחשבה אחרת. אגב נזכר במשתה אצל די פאס. קם ונפרד מבעל-הבית.

הרהוריו הקודמים לא פסקו גם בדרך לכתו אל דון דוארטי די פאס. לכרוע על ברכים – מוטב! מקור-חיים – יהא כך! אבל מקומו של מקור-חיים אַיהו?ואסקו די לופץ ודוארטי די פאס, לכל אחד מהם יש מעינו שלו ושניהם מרוים את צמאונם לשמחה ולחיים. מי מהם תועה? אולי שניהם אינם תועים. אפשר מאד שלא האמת חשובה כאן, אלא האמונה. האמונה שיש לו לכל אחד מהם באמת שלו… והוא, פירס, יהיה תמיד אומלל, מפני שאין לו האמת שלו ולא האמונה שלו.

והנסיכה? ..

אמת ואמונה אין לו, אבל הלא אהבה יש לו!

אהבה? ח… מה נתנה לו אהבה זו? אושר? מנוחה. לפחות? ח…

כבר היה חושך בשעה שהגיע אל ארמונו של די פאס. כושי אחד ליוהו אל הגן, ששם, בין אבוקות דולקות, היו האורחים מסובים אל שולחנות ערוכים. המשתה כבר החל. המסובים היו כעשרים איש. חילוניים, הגמונים, חשמנים, נזירים… עוד מרחוק, דרך צללי האילנות, הגיעו לאזני פירס המולת הסועדים, צלצול הכוסות, נקישת הכפות והמזלגות בתוך הצלחות, רעש הפקקים הנחלצים. דמויות המסובים שהתנועעו מסביב לשולחן והשמיעו צוחות בקולות שונים, נראו לו מרחוק שחורות, – ולבו של פירס נרתע בקרבו. רגע התעורר בו החפץ לברוח. היה לו רושם כאילו משתה שודדי-יער שם… בלי חמדה ובלב מהסס התקרב בכל-זאת אל מקום המשתה, ועמד זמן-מה בצל מבלי שהרגישו בו. לאור הלפּידים הבהיקו הארגמן, רקמות הזהב ואבני היקר על אדרות-ההדר של הכהנים ובגדי השרד של החילוניים. נראה ששׂיחה אחת הלהיבה את כל המסובים. כולם שוחחו בבת אחת מתוך קריאות, תנופות-ידים, פישׂוּק אצבעות וגם תנועות אגרופים. מסביב רקדו צללי האנשים, משונים ואיומים… פתאום נפגש בו מבטו של די פאס. מיד קפץ זה ממקומו, בראש השולחן, רץ אליו בפנים מאירות, ומתוך שמחה נאמנה וחיבה המטיר עליו דברי תרעומות ונזיפות על שאיחר לבוא, חיבק את זרועו, משכוֹ אל השולחן והציגו לפני זקן אחד כבן ששים, גוץ, בעל פנים פעוטים וגוף כחוש, ומבט חי וחודר.

– הנה, פירס יקירי – קרא די פאס – יש לך הכבוד לעמוד לפני היוּבֶנאל שלנו, לפני נעים זמירות פורטוגליה וצבי תפארתה, לפני דון גיל וינצנטה בכבודו ובעצמו.

כששמע פירס את שמו של גאון משוררי פורטוגליה עבר בו רטט. מתוך יראת רוממות החוה קידה עד למתניו…

– וזהו ידידי דון דיאוגו פּירס – אמר בפנותו אל הזקן ובהניחו את כפו על כתף ידידו – זהו אחד מטובי בנינו, שהרחיב בלבו את גבולות ארצנו הקטנה עד לקצות תבל.

– הה, את זה אני משבח! – קרא הזקן בקול מתכת אמיץ וצלצול שלא הלם כלל את הגוף החלש הזה בשנות הששים שלו – משבח אני את זה יותר מאשר את המצמצמים את העולם כולו בגבולות ארצם הקטנה…

אדמומית קלה צצה בלחייו החיורות של פירס בשמעו את האדם הגדול אומר שבחו בפניו.

דון דוארטי די פאס הושיב את ידידו ממולו “באופן שיוכלו לראות איש את פני רעהו, אחרי שלא התראו זה זמן רב”. פירס שתק והביט אל השולחן הטעון מטעמים מובחרים, יינות ופירות יקרים באגנים וקלתות כסף וזהב מעשה ידי אמנים, אל הכּושים הלבושים אדומים והחוזרים אחרי הסועדים ושמספרם היה גדול יותר מדי, אל המסובים השטוחים על מרבדיהם כמו במשתאות הרומאים הקדמונים, ואל פני די פאס עצמו שהיו מזהירים ומפיקים אושר. די פאס היה גם קצת מגוחך. כי העמיד פנים של חשיבות יתרה ויהירות פנימית. משום מה היה מדמה את עצמו לאחד הקונדוטיורים הגדולים באיטליה. מסביב לגיל וינצנטה שוחחו על אודות הפּייטן Moraes. די פאס ביקש את אורחו החשוב להביע את דעתו על הספר Chronica de Palmerin de Inglaterra. שהיה לשיחה בפי אוהבי הספרות בחצר-המלך בפורטוגליה. וינצנטה ליגלג על חברו-לעט וביטל אותו בלעג מר. כל יצירה, אמר, צריכה, ראשית, לספר אמת, ושנית – לגרום לקורא עונג, גם כשהדברים המסופרים מעציבים הם, צריכים להעניג את הקורא. ב“כרוניקה” של מורס אין הקורא מוצא לא אמת ולא עונג, אלא שעמוּם בלבד… עיקר כל יצירה, – הוסיף בהטעמה מיוּחדה, וניכר היה כי הדבר נגע אל לבו, – עיקר כל יצירה הוּא העונג, העונג והעונג. בלעדיו אין יצירה טובה.

החשמן מאסטראמאדורה, שמן, עגלגל ואדמדם, שלגם גם מן היין והקשיב בדממה לדברי וינצנטה, נכנס לתוך דבריו:

– אני שמח מאד למצוא הסכם גמור בין דברי גדול משוררי פורטוגליה ובין דברי האלמות של הגדול בפילוסופי תבל.

הכל הבינו ש“הגדול בפילוסופי תבל” הוא אריסטו ולא אחר, אבל לא ידעו לאיזו מדבריו התכוון החשמן. זה הבין את מבוכתם, והוסיף:

– מה יפים הם הדברים האלה של הפילוסוף: "העונג נותן לפעולות האדם את שלמותן, ועושה שלמים את החיים עצמם, שכל היצורים מוקירים אותם בכל נפשם. צדקו איפוא בהוקירם את העונג משום שהוא נותן שלמוּת לחיים היקרים להם "!

– אה! – קרא גיל וינצנטה מבויש על שלא מצא מיד את המקום – הלא הדברים האלה של אריסטו ולקוחים מ“דברי המוסר לניקומאך”!

וכאשר השתתקו לרגע אחד, הגיעו לאזניהם דברי שיחה נלהבה מן העבר השני של השולחן. שם דיברו על אודות רעידת האדמה בסאנטארם.

– א-הה… “הנוצרים החדשים”… “הנוצרים החדשים” – נאנח סמוּך אצל פּירס ההגמון ממיניוּ. עיניו האדוּמות זלגו דמעות וחטמו היה אדום כמו מקור: הוא כבר חדל למנות את מספּר הכוסות שהריק לתוכו.

– מה עשו אלה? – שאל פירס בזהירות.

ההגמון הבכייני לא נתן לבו לשאלתו והוסיף להיאָנח ולחזור: “הנוצרים החדשים”… “הנוצרים החדשים”…

– הם היו יותר מדי מרובים בסאנטארם! – ביאר לו שׂר הכספים בלחש ובפנים מפיקים דאגה – הריהם כבר יותר מדי מרובים בכל המדינה!

– היום בסאנטארם ומחר בלישׂאבונה… לא נינצל מזה… גם על לישאבונה תעבור הכוס! – העיר, על דברי שר הכספים, האב די סילוה בעיניו הממצמצות כקורצות לאיזה סוד – “הנוצרים החדשים” מתהלכים ברחובות, מלגלגים לכל דבר שבקדושה, ואין מַכלים דבר. אה, אני מכיר רבים מאלה! ..

– יש ביניהם גם מכשפים… וכמה שדים מתחפּשים ביניהם! – קרא כומר צעיר בהצטלבו פּעמים אחדות.

זה היה אחד הנואמים המפורסמים בפורטוגליה וחביב על חצר המלך. פּניו היו צנומים, דלים, בלי הבעה כל שהיא, אבל יפים מאד. בעיניו הגדולות והפקוחות לרוחה היה תמיד קפוּא פחד גדול. עליו סיפרו כי הוא רואה דברים ששוּם בשר-ודם אינו יכול לראותם.

ראה הכומר הצעיר כי כולם הסבוּ אליו את עיניהם בצפּיה, המשיך:

– פּעם אחת, באמצע “העבודה”, אני מגביה את הגביע ואת לחם הקודש, ואומר: “זה בשרי וזה דמי”, פתאום אני רואה אחד מהם בין המתפּללים כמו שואף להידחק אל הדלת. עוזב אני את מקומי, מחזיק את הגביע ואת לחם הקודש ומתקרב אליו, והלז מתכווץ, מתפּתל, נלפת ונאנח ומתרחק יותר ויותר אל הדלת. פתאום הזדקר החוצה ונעלם. אבל הספקתי לראות קצה זנב מבצבץ מתחת למעילו ונעליו התלבטוּ על רגליו… הבינותי כי אין כפות רגלי אדם בנעליו… וכך הצלחתי לגרשו מבית-התפילה בלחם הקודש…

– והמלך מפני מה הוּא שותק? מפני מה שותק המלך? – קרא אציל אחד גבוה, דק בשר, נטוּי גרון, משופה-עצמות כשלד ארוך, יושב זקוף ובלי תנוּעה על כסאו, נשען בשתי ידיו על השולחן, כמתירא שמא תתפּזרנה עצמותיו. זה היה אחד ממפקדי הצבא הפורטוגלי, אשר השתתף יחד עם די פאס במלחמה באפריקה.

– מפני מה שותק המלך? – חזר אחריו האב די סילוה, ראש מנזר הירונומיטים בלם, אחי כהן-הוידוּי בחצר-המלך, קולו העב יצא מתוך עבי חורשות שערות סבוכות וצפופות, שכיסו את כל פניו עד לעינים. רק החוטם ביצבץ מתוכן כסלע קרח.

– אנוּ צריכים להודיע להוד מלכותו שאם לא יטהר את הארץ מן הטמאים האלה, נעשה אנחנו שפטים בהם! – קרא השלד הארוך הלבוש בגדי-צבא. ושתי כפות ידיו שעל גבי השוּלחן נקפצו לאגרופים.

– אנחנו… אנחנו נעשה בהם שפטים! – חזר אחריו קולו של האב די סילוה.

– חובתו של המרקיז די פאס היא… לעמוד בפרץ ולהזכיר למלך את חובתו, – העיר אחיו, כהן-הוידוי של המלך.

– המרקיז די פאס, שהוד מלכוּתו הטה אליו חסדו, מצוּוה ועומד לעמוד בפרץ! – קרא איזה נזיר שמן, שלא פסק מלעוס – רבותי! כל זמן שלא נשמיד זכר “הנוצרים החדשים” מעל אדמת ארצנו, לא נהיה בטוחים מרעד אדמה, מדבר ומחרב. כי חמת אלהינוּ שפוּכה עלינוּ…

– אח, אח, אח… נאנח על יד פירס ההגמון בעל העינים הדומעות.

– בכל מדינה קתולית יש מכבר אינקויזיציה קדושה שעינה פקוּחה על כופרים ומכשפים. נראה שמדינתנוּ הוצאה מכלל מדינות קתוליות – דיבר בלעג החשמן מאלימטיכו. זה כבר שהוּא משתדל לפני הממשלה על אודות יִסוּד אינקויזיציה בפורטוגליה, והשתדלותו לפי שעה לא הצליחה.

– אינקויזיציה… המ… כן… – נהם אל חטמו החשמן השמן והאדום מאטרמאדורה, מבלי שאפשר היה לדעת מה כונתו בנהימה זו.

– אינקויזיציה! אינקויזיציה! – קראוּ מכל עבר.

כזרם חשמל עברה מלה זו מפה אל פה.

בלבו של פּירס התחיל רגש של שיקוּץ לא ברור, אבל עז עד לידי בחילה. דומה כאילוּ כל האצילים החשוּבים, המפוארים והמקושטים הללוּ, עוטי ההוד והגאוה, התפּשטוּ ערוּמים מאדרות הארגמן, הקטיפה והסלסלות, ולעיניו נגלו גויות שעירות של חיות טרף מכוערות ומזוהמות… בשמעו את הקריאות והצעקות, בראותו את הפּנים הרועמים, העינים השולחות זיקים והאגרופים הקפוּצים – עברה צמרמורת על גבו. כאילוּ אליו התכוונו כוּלם. לא ידע איך יסתיר את סערת-נפשו, לא ידע לשים איזה מסוה על פניו, לא לדבר ולא לשתוק. נטל מן הקלת חופן שקדים והתחיל מסדר בהם על גב השולחן אותיות וציורים שונים. ובו בזמן חשש שמא זה מסוּכּן, שמא יעורר על ידי מנוחה עשויה זו חשד אצל המסובים. שלח מבט אל דוארטי די פאס ולא יכול לראות את פּניו, משום שהיו כפוּפים על גבי אבטיח, שהעסיקוֹ קצת יותר מדי: הוא, דוארטי, פלח אותו, חיטט בו, הוציא קרביו, קלפו ודומה שהיה שקוע בעבודה זו ולא שמע את כל המדוּבר מסביבו. פירס ראה רק את מצחו, שהיה אדום מאד… נתן פירס את עיניו בפייטן גיל וינצנטה. והרי זה ישב במנוחה. תמך ראשו בידו האחת על השוּלחן, ובשנית טבל פלח תפוּח-זהב בתוך יין ומצצו לרגעים. על פניו היתה שלוה רמה. קולות-הצעקה מסביב לשוּלחנות לא הגיעו אל אזניו…

היה לפירס חשק עז לקום ולילך. אבל יציאה זו עלולה להמיט עליו שואת השרים. ונשאר. הנה ראה את גיל וינצנטה נכפף אל דוארטי די פאס ולוחש לו מה באזניו. די פאס מניח מיד את אבטיחו, סוטר בכף ידו על השולחן וקורא:

– אורחי האצילים ורמי המעלה! אורחנו הנכבד מאד, אדוננו מורנו גיל וינצנטה רוצה לאמר לנו מלים אחדות!

– א, בבקשה!.. בבקשה!.. ס! טס!.. שקט!.. שקט!.. הבה ונשמע… סט… סט… שקט!.. תנו לשמוע!..

דון וינצנטה המתין בבת-צחוק דקה מאד, עד שהמסובים השקיטו זה את זה. לבסוף הושלך הס. מאיזו פינה בחשכה נשמע קלוח מים במזרקה. ענף בין העצים חרק ונפל. הזקן העביר מבטו הקורן על האנשים והתחיל בקול נמוך, שוה, ורק לפעמים רעד במקצת והתרומם. התרגשותו הורגשה על ידי כל השומעים:

– אדוני, רבי היחס ואצילי פורטוגליה! רואה אני שכולכם הנכם צעירים ממני. הרשוני נא לאמור שאני, הזקן בן הששים, איני מבין למה אתם, הצעירים, רוגשים כך. אמנם מגדר הטבע הוא שאין הזקנים מבינים לפעמים שיחות צעירים, אבל הלא גם מגדר הטבע הוא שצעירים לוקחים מפי זקנים תורת נסיונם. אלוהי הצדק והרחמים נתן לנו לנחלה שני עולמות: האחד הוא עולם האמת, השלום והמנוחה הקיימים לעד; השני הוא העולם הזה, היפוכו מן הראשון. שם אנו נהנים מזיו נצחי ושמחת עולם על ראשנו, כאן – אין אור בלי צללים, אין טוב בלי רע. הכל עובר, הכל חולף. שמחותינו, אָשרנו ותקווֹתינוּ הם עדי רגע. כי צבא לאנוש ולכל דבר עלי ארץ. אלהים ברוב חסדו יצר לנו את עולם הניגוּדים ותרמית-החוּשים למען נוסיף להכיר ולהעריץ את הודו ותפארתו של עולם האמת; נתן בנו שני יצרים מתנגדים, נטע בנו תאווֹת גדולות ויכולת קטנה ודלה, למען תגדל שמחתנו וירבו געגועינו על השלמוּת וההרמוניה שבעולם הנשמות. ראו נא ראה: האם בעקבות האביב הנחמד והמרנין אינם באים חרבוני קיץ? האם אחרי הפריחה אין כמישה, ואחרי גיל העלומים אין תוגת הזקנה? וכי רוחות גדולות לא עקרו אלונים חסונים? וכי לא נפלו כבר, במקומות רבים, מגדלות רמים, וכי ארמוני-תפארה והיכלי-חמד לא היו לעיי מפלה ביום רעש גדול?..

הפסיק את דבריו כדי להשיב רוח. היה נסער.

– אני משבח את סופרנו המפואר – קרא החשמן מאסטרמאדורה – המזכיר לי תמיד בדעותיו היפות, שהוא יודע להביען בצורה כה יפה, את מאורי המין האנושי. אף הפעם התכּוון אדוננו גיל וינצנטה לדעת לוקרציוס האומר במקום אחד, ועל ענין דומה לזה, כדברים האלה: “התבל מתחדשת בכל יום, בני-תמותה מפקידים איש ביד רעהו לשעה קלה את החיים. גזעים אלה פרים ורבים, ואלה פוחתים והולכים: הפסקה קצרה מחליפה את הדורות, וכמו בשעת מרוצת המשחקים הקדושים, אָנו מוסרים מיד אל יד את אבוּקות החיים…

גיל וינצנטה חייך ואמר:

– מה יפים הם הדברים האלה! הקדמונים היטיבו ממני לאמור… אם כן איפוא, אם כן איפוא… רעידת אדמה ואסונות מונחים בטבע עולמנו. למה תהיו, רבותי הנכבדים מאד, כתינוקות המכים את הכסא שבו נכשלו?.. לעצת ה' גדולים חקרי לב, ואתם גוזרים אומר כי על “הנוצרים החדשים” לשלם בעד הנזקים שגרם לכם ה'. מי זה אמר לכם כי עליהם יתעבר אלוהינו? האם עמדתם בסודו?

אחר רגע של שתיקה כללית התחיל מדבר במנוחה. על פּניו היתה בת-צחוק דקה, ובעיניו – נוגה-נפש. היה רגע ופירס דימה כי אמנם עמד האיש הזה בסוד-אלוה, ואינו מגלה לשומעיו אלא טפח ממה שהוא יודע.

– רבותי, – אמר – שנים תעבורנה, ואז יִוָדע לכם, ואולי רק לבניכם אחריכם, כי היה בימינו רעש אחר, גדול מזה של סאנטארם ונורא ממנו. רבותי! העולם כולו מתרועע ומתפורר, ואין אתם יודעים. אצבעות אלוהינו כוננו בריאה אחת ושלמה. במרכז עולמו נתן את ארצנו, במרכז ארצנו – את המין האנושי, ובמרכז המין האנושי – את האב הקדוש היושב על כסא פטרוס השליח. ועתה – מי ימצא חקר אלוה! – שפחה קמה על גברתה. מלכות הארץ דוחקה את רגלי מלכות שמים. גלו בנים מעל שולחן אביהם שבשמים, בגרמניה ובמקומות אחרים פורקים עולה של רומי המעטירה… אנחנו האמנו ומוסיפים להאמין שה' שם גבול לתבל, ושאנו נתוּנים בגבולות אלו, כמו… כמו… באיזה כלוב… ולכן הרגשנו עצמנו בטוּחים, היה לנו משען בעולם הזה… ועתה הרסו את הגבולות הללו, הרחיקום עד לאין סוף. עושים זאת אנשים חכמים בעיניהם, אבל באמת אנשים אכזרים, מקשיחי-לב, שדינם מיתה. הם רוֹצים לעשותנו אומללים, לשלול מאתנו נקודת-המשען שלנו. אח, מה איום ונורא לחיות ולהסתובב מנודים ומיותמים בתוך אין-הסוף!.. ואין לו לאדם משען עוד ואפס הבטחון בלתי אם בעצמו… הבאים, יפרד גוף האנוֹשוּת לחלקיו. לא ראש אחד ולא עטרה אחת לכל ברוּאי תבל, אלא איש וראשו, איש ועטרתו… ואז, שוט שוטף כי יעבור, בתים כי יתמוטטו, ערים כי תוכתנה שאיה, על ראש מי תחול קללתכם, נפש מי תשימו אָשָם ברעה אשר תבואכם?

דברי המשורר הגדול שנאמרו בניחותא ובקול מרגיע, הרמזים הבלתי מובנים והסודיוּת שבהם הטילו איזה שקט על האנשים.

עיני פירס היו כל הזמן נשואות אל הפייטן, הקשיב אל דבריו בצמאון של התפעלות… דימה כי לאדם הזה נגלו הרבה תעלוּמות, וכי אצלו ימצא פתרונים לשאלות המציקות לו. חשקה נפשו להתקרב אליו ולהתחמם לאורו. כפף את עצמו אל השולחן כלפי הזקן ובמורך-לב אמר:

– יסלח לי, רבי ומורי! דעתי היא… האדם הוא יצור כפיו של הבורא… כל איש ואיש… הוא גם נזר הבריאה… כל אחד ואחד חייב להחשיב את עצמו… כשהוא לעצמו… – תוך כדי דיבוּרו הרגיש שאינו יכול להביע את כל מחשבתו באופן ברור ומובן.

חשש שמא יהיה נלעג בעיני האדם הגדול.

אבל תחת ללעוג, הקריב אליו הלה את ראשו, ובכובד-ראש, שלא פילל אליו פירס, השיב:

– האדם כשהוא לעצמו מהוּ?

נטל חתיכת שעוה שנטפה על השולחן מאחד הנרות, מעך ולש אותה באצבעותיו הדקות ואמר:

– וכי תוכל שעוה זו להחשיב עצמה? כשהיא לעצמה מהי? אבל בתור חלק נר אחד שלם – היא חשוּבה מאד מאד!

שוב אותו הפזמון! האומנם דרך אחרת לאדם אין? אין? לכאורה הדבר הוא כל-כך ברור, ובכל זאת דוקא בענין זה הוכו בני-אדם בסַנורים ובטמטוּם-מוח.

– אבל במה? במה היא חשובה? וכי בזה שהיא משמשת חומר לשריפה? – שאל פירס כמתחנן ובמעין רוגז כמוּס.

– בזה אני מסכים לידידי פירס, – העיר די פאס, – אילו שאלו את פּיה של חתיכת-השעוה הזאת, ודאי שלא היתה מסכימה לתפקיד זה שניתן לה… ועוד ספק בידי אם הנר גופא היה מסכים להישׂרף לטובתנו, אילו נשאל על כך…

– על כגון זה אין שואלים, – קרא הפייטן, – אין הנר אדון לעצמו. היוצר יצרו על מנת שיבער ויאיר. אם להבתו היא גדולה ובהירה, הרי קונו שמח בו, והנר אף הוא צריך לשמוח לעשות רצון קונו, כי לשם זה בא לעולם… טיפת השעוה כשהיא לעצמה אין טעם לקיומה והריהי צריכה להצטער על קיוּם של בטלה. וכשהיא הולכת וכלה בתוך הנר, הריהי יודעת שהיא נותנת אור ואין חייה טפלים…

– ואם… – פתח די פאס, ומיד כאילו נזכר דבר-מה והנמיך את קולו, – ואם האדם הוא כטיפת שעוה ממרה שאינה רוצה להישׂרף בנר, ואינה מבקשת לקיומה טעם אחר זולת זה שהיא קיימת בפני עצמה?

עיני פירס נצמדו בעיני הפייטן במבטים לוהטים ובקוצר-רוח לשמוע את תשובתו.

במקום תשובה פּנה וינצנטה פּתאום אל החשמן מאסטראמאדורה ואמר:

– יחַוה נא מעלת קדושתו דעה בענין זה…

החשמן שהמתין כי יפנו אליו בשאלה זו, אמר:

– אף-על-פי-כן נרחם על טיפת-השעוה… רצוני לאמר על האדם התועה הזה ונצרפוֹ בעל-כרחו אל הפתילה הבוערת…

– או אל מדורת האוטו-די-פה? – שאל די פאס בקולו הנמוך.

החשמן והפייטן שתקו ולא השיבו דבר.

שוב עברה צמרמורת על גבו של פירס, כמו לפני שעה קלה. כבתה בקרבו איזו להבה שלפני רגע הדליקה וחיממה אותו. די פאס גזר בתשומת-לב מרובה צוּרות שונות מקליפות האבטיח. גיל וינצנטה לא פסק מלוש באצבעותיו העצבניות את טיפת השעוה שהיתה בידו. אחרי רגעים אחדים של שתיקה אמר פתאום:

– עצי השריפה, שאברהם עקד עליהם את יצחק בנו, האירו ומאירים את ירכתי תבל, בני-אדם לא חדלו ולא יחדלו מהתחמם לאור אִשם!

פירס דימה שהדברים האלה מגיעים אליו מתוך אותה המערה שממנה הוא שומע לפעמים גם את דברי פרדינאנד.

שאר המסובים לא הקשיבו כלל לשיחה שבקצה שולחן זה, שהתנהלה בשקט ועשתה מרחוק רושם כאילו הם מתלחשים. אחרי נאומו של המשורר הזקן והנערץ, הרגיש כל אחד את עצמו כנזוף ומבויש בגלל התרגשותו. עתה שוחחו שוב, אבל בלי ההתרגשות היתירה שלפני-כן, על הדת שירדה, על הכפירה שעלתה, על הרוח הזרה והמנהגים החדשים הנכנסים אל המדינה מעבר לפירניאים. דיבּרו בגעגוּעים על “המים הראשונים שהיו טובים מאלה”. הכומר שישב על-יד פירס לא יכול כבר להחזיק ישר את ראשו, ובמקום אנחות השמיע צפצוּף דק כילדה קטנה; האב די סילוה, ראש מנזר הירונומיטים, נהם כדוב מתוך חורשת השׂערות המכסות את פּניו. אצל שר-הכספים, סנטרו וזקנו כאילו נפחסו עוד יותר כלפי מעלה. מפקד הצבא ישב כמו קודם, זקוף ובלי תנועה, רק תפוּחי-עיניו התגלגלו הלוך ושוב, ומבטיו ריחפו על סביבותיו כמשגיח על פלוגה שתהיה בסדר. לאט לאט התחילו שוב מתלהבים, לאט לאט התרוממו הקולות, והתחילו שוב צועקים, מתוך דפיקות אגרופים בשולחן: חובה מוטלת על אצילי האומה, שומרי אמונה, ועל כוהניה ללכת אל המלך ולדרוש ממנו בכל תוקף להנהיג את האינקויזיציה הקדושה. כהן-הוידוּי של המלך, האב די סילוה, בכוונותיו הצפונות קרא פתאום אל דוארטי די פאס, באופן שקולו נשמע מקצה השולחן עד קצהו ובגוף שני, לשם יתר חגיגיות:

– אדוני המרקיז דוארטי די פאס! בעבור הצלחתך בשליחות הרימך הוד מלכותו במדרגה. אנחנו, כהני הכנסיה הקתולית ואצילי האומה, שולחים אותך אל המלך להביע את רצוננו העז שישתדל לפני מעלת קדושתו ברומי ליסד אצלנו את האינקויזיציה הקדושה. אם תצליח בשליחותך זו יותן לך יותר מהתואר שקיבלת. שום אדם בפורטוגליה לא יוכל הקדימך, בשכר זה, במעלות המוליכות אל כסא מלכנו ירום הודו…

אף אחד מן המסובים – חוץ אולי מדוארטי די פאס עצמו – לא הבין כלפי מה מכוּונים דברי האב די סילוה האחרונים. אבל כולם שתו כבר הרבה והיו נרגשים מאד. בבת-אחת רעמו כולם:

– הידד! הידד! מרקיז די פאס! הידד!..

ניכּר היה כי המרקיז די פאס נבוך מאד. נשך את שׂפתו ובכוח לחץ את כוס היין שבידו. ברוב עמל כבש את רצונו להשליך כוס זו בראש הכומר.

– מורי ורבותי! אבותי הקדושים! אשמח מאד – השיב – אם אוכל לשרת את אמנו הכנסיה הקדושה. אבל מדברי האב די סילוה לא הבינותי הרבה, אתם לא הבינותם הרבה, ואף הוא עצמו לא הבין מהם הרבה.

ומיד פנה אל פירס והתחיל מצטדק בפניו על שלא אמר לו קודם סיבת המשתה. אגב, אילמלא איחר לבוא, היה יודע לשם מה הזמין את קרואיו: הוד מלכותו היה כל-כך מרוצה משליחותו ברומי, עד שהכתירו, לאות תודה, בתואר מרקיז…

הרגיש פּירס ששׂפתיו חורוּ. לחץ בכוח את ידית חרבו ושאל במנוחה כביכול:

– אגב, הלא שמעתי זה מכבר, פעם אחת, פה בגנך את האב די סילוה מכנך בשם מרקיז…

– הפטפטן השיכור הזה… – רטן די פאס מבולבל.

קם פירס ממקומו. הידית החדה של חרבו נכנסה לתוך כפו כמעט עד זוב דם… פניו היו לבנים כסלסלות שמסביב לצוארו. בכל גופו הדק והארוך, מקדקדו עד כף רגלו, עבר זעזוע כל שהוא, שרק עינו של די פאס הבחינה בו.

– מה לך, דיאוגו? למה קמת? – שאל בדאגה.

פירס לא ענה. כסהרורי הביט מעל לראש ידידו. שפתיו דבבוּ: “המעלות הקרובות ביותר אל כסא המלך… הכּנסיה הקתולית בסכנה… דם ‘הנוצרים החדשים’…” לחש עוד אי אלו מלים, אבל בקול נמוך כזה, עד שאי-אפשר היה לשמען. נפנה ויצא.

דקים אחדים הלך בשׂדרה החשכה הלוך וחפּש מוצא. והנה שמע מאחריו קול פסיעות מהירות. די פאס רץ אחריו.

– האתה זה, פירס! עמוד! רצוני לאמור לך דבר-מה… אתה מצערני בלכתך ממני. מפני מה עזבת את השולחן? – נשם בכבדות. גופו השמן עיף מריצה; וגם היה נסער מאד.

– מה שהיה נחוץ לי לדעת, נודע לי כאן אצלך, ושוב אין לי ענין להשאר.

– מה נודע לך?

– ראשית נודע לי כי נהיית למרקיז, בשעה טובה; שנית נודע לי כי הכנסיה הקתולית הקדושה היא בסכנה גדולה וכי אולי אתה תיקָרא להגן עליה, ושלישית… והשלישית אולי עוד תיוָדע לך במקום אַחר ובזמן אחר…

– איך אינך מתבייש לשים לב לפטפוטי איזה נזיר שיכור!

– כשיכור מתחיל מגן על הדת, רוצה אתה או אינך רוצה, שׂים תשׂים אליו לב…

נפנה ללכת. אך די פאס עצר בעדו.

– ידידי! אַל נא ניפרד ככה… אימתי והיכן ניפגש שוב?

– זכור איפוא מה שאומר לך, אדוני המרקיז! אנחנו לא ניפגש שוב!

דוארטי די פאס התחיל משום מה צוחק פתאום. צחוק זה הדהים כל כך את פירס, עד שזה עמד והמתין.

– אל תדבר בבטחון כזה. יש מקרים בחיים, בלתי-צפויים ומשונים מאד… הנה, למשל, יש פתאום צורך לתקן את הבגדים שניתקו מהם הכפתורים. ח… שומעים צעדי איש וּמסתתרים בתוך ארון, ח… על-פי טעוּת, כמובן… ואז נפגשים…

רעדה עברה בכל גופו של פירס, עד לקצות אצבעותיו. מאשמני נפשו עלה וצף פתאום רגש משטמה. משטמה מעורבה בגועל-נפש. עלתה וגברה עד למכאוב, שטפה ומילאה את כולו עד למחנק. פסע פסיעה כלפי ידידו באגרוף קפוּץ, ובקול לא-אנושי קרא:

– דוארטי!

מרקיז די פאס כאילו נבהל מהרושם הבלתי-צפוּי שעשו דבריו. צחוקו כבה. פניו נעשו עלובים. ובקול כמתחנן אמר:

– פירס, מדוע?..

– אתה תלך ב“מעלות הקרובות ביותר אל כסא המלך”, ואני… אולי אלך במעלות הקרובות ביותר אל מדורת-האש…

שני דקים היתה דממה בגן. בין צללי העצים עמדו שני אנשים כשני גזעים מכושפים. המית הסועדים הגיעה מרחוק.

תפס די פאס פתאום בזרועו של פירס, משכו מתוך החשכה אל אור הירח, ומבלי להרפּות ממנו הביט עמוק אל תוך עיניו. אחר כך בקול נחנק:

– שמע… שמע.. אתה… אתם כולכם… שם… אצל דון הנריקץ… כולכם טועים… האמינה… אינכם יודעים כלום…

ראה פירס את פניו והרי הם חיורים-ירוקים. חש בזרועו רטט כף ידידו האוחזת עדיין בה. הוציא בחזקה זרועו ובקול נחנק:

“אַל תגע בי!..” צילצלו באזניו דברי דיאוגו פּירס.

צווחות השכורים הגיעו מרחוק.

פירס יצא מהגן והלך לאורך חוף הטאיו. החוף היה תלול. מכוסה סלעים ושיחים. דרך כבושה לא היתה שם, רק שבילים צרים התפתלו שם אילך ואילך. הלך כסהרורי, מבלי ראות לפניו כלום, מבלי הכר סביבו כלום. רגליו לבדן, בלי עזרת הכרתו, בחרו להן הדרך בין הסלעים. בא אל איזו פינה מרוּוחה, פנויה מצמחים. צנח על הקרקע, רצוץ ומדוכא; כאילו עבר ברגל כמה וכמה פרסאות. ממולו נח פס לבן ישר, כשביל כסף, על פני המים השחורים. הירח היה תלוי בשמים לבן ומבהיק כממורק.

ישב פירס על הקרקע וראשו בין ברכיו. שם בביתו של די פאס נשמט אֲפֵר מעל עיניו. הבין דברים שהיו לו קודם סתוּמים. הבין מבוכתו של דוארטי די פאס, שהרגיש בה פעמים אחדות. הבין דברים ידועים ורמזים ידועים בפי האב די סילוה וּבפי הנסיכה ג’וליה, שהיה קודם מתלבט על פירושם…

– אח! – קרא אל מישהו, בלתי-נראה, בקול – זהו חתנך שלכבודו רצית להכין שמן במנורתך! זהו! ח-ח-ח…

התחלחל: וכי זה היה צחוקו הוא? דומה שצחק. מפני מה צחק?..

לפירס לא היה כבר גועל-נפש, אף לא משטמה. היתה לו רק שנאה, שהלכה כפרץ נבעה הלוך והתפשט בכל חדרי לבו, חדור לכל תאי מהותו, עד אפס מקום. שנאה לדוארטי, שנאה לבני-אדם! לכל בני-אדם!.. זה היה רגש זר וחדש, שמעולם לא טעם טעמו. ככל אדם שקוע תמיד בהרהוריו ומכונס לתוך עצמו, לא אהב פירס חברת אנשים, ועתה היה אומלל במצאו בלבו שנאה אל האנשים. כאילו מעיני חיים נסתמו לפניו. ברגע זה דימה כי שוב לא יוכל לבוא בין האנשים שעמהם הוא חי ועובד ויוסיף לחיות ולעבוד. הוא צריך לנוד ולנוע! ירחיק נדוד אל ארצות רחוקות, יבקש אנשים חדשים, אחרים… אחרים? האנשים האחרים האלה למה לו הם? מה יתנו ומה יוסיפו לו? מי לידו יתקע כי ביניהם יסבול פחות? מי יבטיחוֹ כי אלה באמת אחרים הם ויותר טובים? אח!.. ולמה הוא להם?.. הבלים!

בלי נוע, כמו אבן, ישב, וראשו שקוע בין ברכיו. בדידוּתו הנוראה, בתוך המון רבבות היצורים החיים, בתוך מרחקי-האימה של העולם, ירדה עליו בכל כובד משאה והעיקה עליו עד דכא…

כאשר התרומם פירס ממקומו, היו פניו רטובים מדמעות. פתאום ראה מישהו עומד הרחק ממנו כשלוש-ארבע פסיעות. נבהל.

– מי אתה?

– מכרך מכבר. אני הנני אתה.

– אה! האדון מחוסר-הפנים?

– לא. דומני שמצאתים או מתחיל למצאם.

– כ-כה? פנים אלה מַהם?

– דומני שהחילות לשנוא…

– השנאה? אלה הם פני? אם כן איפוא מוטב להיות משולל כל פנים…

– השנאה אינה יפה, אמנם. אבל אינה פחות יפה מלא-כלום.

– ואהבתי?

– אתה לא אהבת!

– איך!

– מפני שלא האמנת!..

– לא האמנתי? מנין לך זה?

– מפני ששנאת!

– חידות לי דבריך.

– לא. זה ברור. אם אין אמונה – אין אהבה…

– אולי תעזבני הערב לנפשי? אני רצוץ ועיף…

– הלא פה ביתך.

פירס התבונן אל המקום ונדהם. עמד על סלע שלפני ביתו. איך זה בא לכאן, והוא בצאתו מגנו של די פאס הלא פנה, כמדומה לו, לעבר אחר! וכי אין כאן מעשי כישוּף? בן-לויתו נעלם. תמיד הוא נעלם כשפּירס צריך להיכנס אל ביתו. פּירס שמח על זה. הזקן פרדינאנד היה בודאי נפחד לראות יצור פלאי זה בלי פנים… אבל… איך זה… הבית הזה… משונה… אם אין אמונה – אין אהבה…

אם אין אמונה – אין אהבה!..


פרק תשיעי: אינקויזיציה של נזירה    🔗

פרדינאנד פּתח לו את הדלת והודיע לו סמוּך לכניסתו אל הפרוזדור:

– דרשוך היום מחצר המלך.

– מחצר המלך? מי זה היה?

הזקן לא ענה מיד. הבריח את בריח הברזל על הדלת, אחר-כך האיר לפני אדונו את המדרגות אל חדר-עבודתו, והעמיד את הנר על עמוד-העבודה. פירס התחיל מתפשט את בגדיו ושכח מה שאמר לו הזקן בפרוזדור. פרדינאנד נטל ממנו את כליו ומילמל:

– היה זה שליח מיוחד… מ-יו-חד… מרצי המלך…

– על איזה שליח אתה סח?.. אה, כן! שליח מיוחד, אמרת? ומה ביקש?

– דרש שתבוא הערב. אמרתי שהלכת ואיני יודע להיכן, ואימתי תשוב. על זה השיב הרץ כי מחכים לך לא יאוחר ממחר בשעה תשע בערב.

– טוב. מחר בשעה הקבועה תזכיר לי, פרדינאנד! בזמן האחרון אין לי מנוחת-נפש. אני שוכח הרבה דברים… דומני שגם מחשבותי אינן מסודרות כהוגן… חוששני שמא אשתגע…

– אל תפתח פה לשטן, בני!

הנמיך קולו והוסיף:

– אתה סובל, בני?

מלים אלו נפלטו מפיו מחוּסר-השינים, עד שאוזן לא-רגילה כמעט לא יכלה להבחינן. פירס הבחין והבין. בכוח מיוחד התנגשו דברי-הלחש על לבו כגל ברכה חם על חוף אי שומם. לכאורה, לא נשאר לו מלטיפות אמו אף זכרון כל-שהוא. ובכל זאת דימה ששמע כבר פעם שאלה זו מפי אמו או אביו, והוא אז קטן, קטן… אה! גם כעת הוא קטן, חלש, עזוב… אה! אילו היו לו כעת אב ואם…

פירס שתק. עמד בעינים מושפלות, כמביט אל תוך לבו. פתאום הרגיש בדממה שמסביבו, הרים עפעפיו וראה את הזקן עומד ממולו, מביט אליו ושותק אף הוא.

אמר לו פירס:

– לפעמים דומני כי אלהים אמר לי: אביך ואמך היו נחוצים לי במרום, במעלות קדושים וטהורים. הנה שלחתי לך את פרדינאנד שימלא לך את מקום שניהם.

– נזכר פרדינאנד באשתו, בבניו, בבנותיו ובנכדיו, שהוגלו, נשחטו ונשרפו על קידוש-השם בספרד ובמקומות אחרים. אף לו לא נשאר במקום כולם אלא דיאוגו זה בלבד. זכרונות רבים עברו במוחו חיש-מהר, מתחת למסוה השלוָה הלבנה שעל פניו, מבלי שזיעזעוהו זעזוע כל-שהוא. שׂפתיו רק מילמלו:

– יש לנו אב אחד, בני… אבינו בשמים… אב הרחמים…

– צנח פירס על ארגז הספרים מצוּפה הפרוכת. ראשו שמוט על חזהו וידיו על ברכיו.

– למה קראוּך אל החצר? – שאל הזקן מתוך דאגה כמוּסה.

– אל החצר? מי קרא? אה! אותו רץ… אף אני איני יודע לשם מה נחוּץ אני שם..

שוב שאל הזקן בזהירות רבה, שחרדה כמוסה נשמעה מתוכה:

– וכי אין אתה חושד… באיזו מלשינות, חלילה?

– לא!.. אולם מי יודע – ענה במשיכת כתף.

ומיד הסיח שוב דעתו מכל הענין.

דומיה.

פירס ישב כמאובן, שקוע בעצמו, שחוח, בראש מורד.

הזקן עמד לפניו דומם. מצבת שיִשלבנה על גבי גל אפר…

התנודד פירס כניעוֹר משינה. דומה שזמן רב ישב על מקומו. הרים ראשו. תמה למצוא את פרדינאנד על ידו.

– למה שוב באת? ללמוד אתה רוצה? איני יכול… סלח לי… איני יכול…

– לא, בני! אני רוצה רק לברכך.

הניח הזקן את שתי כפות ידיו על ראשו, ושפתיו דובבו בלי קול:

–…יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פּניו אליך ויחונך…

אחר-כך אמר:

– לך לישון. אני אכבה את הנר.

היה כבר חושך ופירס שכב בעינים פקוחות על מצעו הפרוש על גבי הקרקע. פסיעות רכות, קלות וזהירות נשמעו פתאום בחדר. התחלחל:

– מי כאן?

– זה אני – ענה פרדינאנד בלחש – הבאתי לך דבר-מה… תשימו על צוארך… זוהי סגולה בדוקה נגד רוחות טמאות, הרהורים רעים ביום וחלומות רעים בלילה… קניתי מידי נזיר עני חוזר על הפתחים.

פירס ישב, שלח ידו בחשכה ליטול את הקמיע. אבל הזקן בעצמו עמד על ברכו האחת, נכפף אליו ותלה את הקמיע על צוארו. פּירס חש בחמימות גוּפו של פרדינאנד, שמע את נשימותיו הכבדות, חש על פניו מגע השערות של חזהו המגולה, ובאותו רגע הרגיש שוב, בפעם השניה את עצמו קטן וחלש, תחת חסותו של גדול וחזק…

– שמעתי היום דבר אחד… דבר מפליא מאד… מספרים שבא לכאן יהודי אחד, ציר שלוח אל מלכנו מעשרת השבטים… אומרים שבא מטעם מלכם, שהוא גדול ואדיר ויש לו הרבה חיילות. אומרים שהמלך קיבל את פניו בכבוד גדול…

– כן. אף אני שמעתי על זה…

הזקן קפץ ממקומו.

– אם כן… אם כן… הרי זה אמת? – קרא הזקן בהתרגשות רבה.

– אפשר שאמת הדבר, – ענה פירס במנוחה.

זמן רב ישב לפניו הזקן בחשכה. שפתיו מילמלו לרגעים:

– עשרת השבטים… אבל איך זה הצליח לעבור את הסמבטיון! אולי בזכות שליחות-מצוה… אומרים כי מלכם הוא גדול וחזק בגיבורים. יש לו כמה וכמה חיילות…

ממחרת היום ההוא, לפני השעה התשיעית בערב, הזדרז פירס, התגלח, החליף את בגדיו, הזה על עצמו מי בשמים ויצא ללכת אל המלך. בפרוזדור נפגש בפרדינאנד.

– אני מרוצה מאד שנזכרת מאליך ללכת, – אמר הזקן, – אולי יש צורך להטמין באיזה מקום את התורה ושאר ספרינו?

– מדוע?

– אולי… אַל אפתח פה לשׂטן… אוּלי הלשינו עלינו…

פירס השהה על הזקן מבט חודר ותמה. הבין זה פירוּשו של המבט ואמר:

– לא לי, לא לי אני דואג. מה אני ומה חיי! אבל אתה… עודך צעיר. נחוץ אתה לכולנו. כולנו הננו פה כצאן בלי רועה. הלא אני מקוה כי סוף-סוף תקום אתה ותרעה אותנו…

פירס עשה תנועה בידו ובכתפו, כמי שמפריח זבוב מטריד מאחרי ערפו, ואמר:

– אני רועה לעדת ישראל? אתה טועה, יקירי!.. ואשר לספרים, אולי תטמין את הספרים העברים…

– הלואי שלא יאונה לך כל רע. יהיה ה' בעוזריך. ודאי יעבור הכל בשלום… אל נא תשכח לשאול איזו פרטים…

– על אודות מה?

– על אודות אותו ציר…

– איזה ציר?

– איך זה שכחת, בני? איך זה שכחת? – תמה הזקן ונתן בפירס עינים מפיקות נזיפה – הלא דיברנו אמש, על הציר היהודי מעשרת השבטים…

– טוב! טוב! לכשיזדמן לידי, לא אשכח…

הלך אל הארמון טרוד במחשבותיו ופזור-רוח. בכל הדרך לא עלה אף פעם על דעתו לשאול את עצמו, לשם מה באה הזמנה בלתי-צפויה זו.

משנכנס אל גן הארמון, פנה בדרך המובילה ישר אל האגף, ששם רגיל היה המלך לקבל אורחיו ולעסוק בעניני הממשלה. פתאום נזדקר לקראתו, מאחרי אחד השיחים, כושי מעבדי המלך, ולחש לו:

– לא כאן, אדוני רב החסד! על אדוני רב החסד ללכת אחרי במשעול זה הפונה שמאלה…

– הלא הוזמנתי…

– יודע אני… ילך נא אדוני אחרי. צוּויתי להוליכו למקום אחר…

תמה פירס, אבל לא חקר ולא שאל. סוף-כל-סוף וכי לא אחת היא לו. הסתובב בעקבות הכושי במשעולים צדדיים ופתלתלים, שאף פעם לא דרכה שם רגלו. רק על פי סימנים ידועים שיעֵר שהם נמצאים מעברו האחורי של אחד האגפים הצדדיים. עברו מתחת לכתפו של איזה שער, נכנסו לאיזה פרוזדור לא מואר. פתח הכוּשי דלת לאיזו סוכה אפלה והזמין את דון פּירס להיכנס. רצה פּירס לשאול אל מלַוהו דבר, אך זה השתיקו ואסר עליו להוציא הברה קלה מפיו. פירס ציית. נכנס משתומם לתוך הסוכה. הכושי עזבו לבדו וסגר בעדו הדלת. ברגעים ההם נזכרה לפירס הליכתו בלילה, בפרוזדורים החשכים של המנזר, אל פרדינאנד; נזכרו לו אחר-כך מרתפי בית-המשפט העליון, מערות האינקויזיציה הספרדית… מי יודע מה רוצים לעשות בו הערב הזה! אבל נחלש ברוחו במידה כזו, עד שהשאלה הזאת כמעט לא העסיקתו.

לא עבר זמן מרובה ודלת הסוּכה נפתחה שוב. דמוּת אשה נראתה בפתח. בתנועת-יד ובלחש קראה לו לילך אחריה. מראה האשה הפליאו ביותר. לאורם של שמי הכוכבים, שזרחו דרך אשנב גבוה בפרוזדור, הכיר בפני בת-לויתו שהיא ליאונורה, אמתה של הנסיכה ג’וליה. התחיל לבו הולם. דומם טיפס ועלה אחריה במדרגות עקלקלות. האמה פתחה דלת, הכניסה אותו לחדר קטן ונעלמה מיד מאחורי הדלת שננעלה כמו מאליה. פירס עמד תחתיו מבלי זוז ממקומו והביט סביביו. על השולחן בער נר שעוה קטן והאיר אור קלוש סביביו.

באיזה מקום, סמוך אצלו, התלחשו, מבלי שראה איש. נשמעו צעדים. נשא פירס את עיניו: לפניו עמדה הנסיכה ג’וליה…

היתה לבושה כולה לבנים, וחיורה היתה כמו אז בשעה שחיבּקה את הצלב והוּא קרא לפניה מהברית החדשה על העלמות והחתן. ובכל זאת היתה אחרת. היתה איזו חרדה לא-מובנה בתנועותיה, ומבטיה כאילו ביקשו להיחבא מתחת לגבות המושפלות או להימלט לצדדין.

– דון פּירס! – אמרה וקולה רעד – הוא מתפּלא על שהביאוּהוּ לכאן. מצותי היתה זאת. רציתי להזהירוֹ בעוד מועד, כי הלשינו עליו לפני המלך… גזר-דינו כמעט כבר נחתך, לפני שחקרוהו. ידע נא כי חייו בסכנה. יברח! יברח! עוד יש סיפק בידו…

פירס עמד נדהם. דבריה לא עשו עליו רושם. כמעט לא שמעם. כל מהותו היתה מלאה רק מדמוּת אחת: הנסיכה!.. כה פתאום נגלתה לפניו!.. והוא לא פילל.

– למה הוא שותק? – שאלתו כשראתה אותו עומד קפוא בשתיקתו.

– הוד רוממותה – איני יודע במה אִכַּף לה…

איני ראוי לחסדה ולעינה הטובה עלי… הנני ממהר ללכת אל הוד מלכותו כדי שלא אאחר…

החוה לה קידה עמוקה, השרה עליה רגע קט מבט-תפילה, ופנה לצאת. הנסיכה עמדה, המתינה עד שהגיע אל הדלת. אחר-כך קראה לו:

– דון פירס! להיכן הוא ממהר ללכת?..

– הלא… אם אינני טועה… אל הוד מלכותו אני קרוא. יחקרו אותי שם, בודאי.

– וכי אינו חושב כלל לברוח, להימלט על נפשו?

נפנה אליה פירס. עוד הפעם לראותה! עוד הפעם האחרונה!..

עמדה נשענה בידה אל השולחן והביטה אליו. נר השעוה הקטן השרה אור דל רק על צדה, וקמטי המשי הלבן בצד הזה היו כספספיים-שקוּפים,הוא האיר גם תלתל אחד והיה כמו זהב נוזל ושקוף. כולה ארוגה מאור וצל…

– לברוח? – שאל פירס בשחוק-קל, עצוב, ונאנח – למה? חיי… עליהם אני חושב פחות מאשר על הכל…

– על מה הוא חושב איפוא?

דממה.

– אם אין לו מה להפסיד, אַל נא ימהר ללכת… יגש אלי, לכאן, לכאן… נשׂוחח קצת. גזר-דינו כמעט כבר נחתך, הלא אמרתי. יספּיק לשמעוֹ אחר-כך…

אלהים טובים! במה זכה לאושר כזה: לשוחח עמה, עם נסיכתו, ברגעי חייו האחרונים… היא, נסיכתו, תשמע את וידוּי המות שלו. עתה, סוף-סוף, יאמר לה הכל, את סוד כולו יגיד לה!..

ניגש. הזמינתו לשבת על הספּה. פּיקפּק, כי הנסיכה עמדה לפניו. בתנועת-אצבע פקדה עליו. ישב, והיא ניצבת עליו.

פתאום לפתע, בלי כל פתח-דבר, כשקוֹלה רועד ומבטיה מרפרפים ומדלגים כיונים נפחדות:

– מפני מה אינו שואל אותי על “מנורת השמן” שלי שהכינותי?

מכיון שאמרה את הדברים האלה, השתוממה לראות את פלצותו ואת הצער הגדול שהפיקו פניו.

לחץ את שתי כפּות ידיו אל חזהו ואמר:

– למה אשאל? נתתי למעלת רוממותה את ברכתי שביקשה ממני והסתלקתי.

– וכי היתה ברכתו נאמנה?

– מעלת רוממותה! אז, בערב ההוא, דימיתי שהיא מתכוננת להפליג אל תוך ערפל נורא, ובלבה אימת-מות… חשתי אז כאילו גם שמש עולמי הולכת ושוקעת באותו ערפל נורא… חרדתי לשלומה, חרדתי לשלומי. דומני כי שנינו סבלנו אז… ברכתיה… אם היתה ברכתי נאמנה? ה! עם כל מלה נטוֹף נטפה נשמתי, עד תמציתה נטפה…

דיבּוּרוֹ היה לאט לאט. כל מלה שיצאה מפיו עלתה לו בקושי רב. הנסיכה עמדה לפניו כולה מתוחה כמיתר, וכפות ידיה, מבלי משים, נלחצו אף הן אל חזה, כידי האיש הדובר אליה.

– אני מקוה – הוסיף אחר-כך בבת-צחוק נוגה – שהוד רוממותה לא מצאה “דלת החתן נעולה” כמו אותן “העלמות האויליות”…

פתאום כאילו גרזן סמוּי מן העין חלף רגליה. כרעה ונפלה לפניו כתמר גדוע. לחצה את פניה אל ברכיו ופרצה בבכי. מתוך יבבותיה נשמעו קריאות מקוטעות:

– דחוני… דחוני… דחוני… לא רצו בי… כנבלה השליכוני… ברגלים רמסוני…

זה היה כל-כך לפתע, עד שרגע אחד חשכו עיניו, ולבו כאילו חדל מדפוק. יכול רק למלמל בשפתים חיורות:

– אבל הוד רוממותה… אבל תקום נא… הוד רוממותה…

והיא המשיכה להתיפח וליבב:

– לא נסיכה… לא… עניה נודדת… מתדפקת על הדלתות, מושיטה יד לנדבות… רמוסה… מנודה… מרודה… הבאתי את כל חיי, ולא רצו בהם, ומה לי עוד?.. נדבה, נדבה אבקש כנזירה עניה, חוזרת על הפתחים…

תפשׂ פּירס את שתי ידיה החובקות את ברכיו וקרא:

– מלכה! מלכה!.. השומעת הוד רוממותה? מלכה!

מעומק לבו המגועש יצא קולו, כמבקש להשתיק את המית-נפשה וקריאותיה:

– אה, נסיכה! רבון העולם בגודל חכמתו אך למלוך יצרה, לשפוך ממשלתה על לבות בני-אדם… איכה נואלתי אני לחשוב כי השמש אספה נגהה! וכי יש בכוחה לכבות אִשהּ? גם כשלבי בכה בי על החושך הבא לשופני, ידוע ידעתי כי שמשי השוקעת בעולמי הולכת לחלוק מכבודה לעולם אחר… הה, השמש הנדיבה הנותנת חיים לכל חי!

הנסיכה לא שמעה כלל לדבריו. כורעת לפניו וכובשת פניה בברכיו, המשיכה לפרפר בכל גוּפה מבכי. כנראה זה מכבר חיכתה לרגע שבו תוכל לבכות ככה. מתוק היה לה הבכי ולא רצתה להפסיקו. והוא הרכין אליה את ראשו, נגע ברטט ולאט אל שערותיה, כמו אל אש-קודש, ודיבר בלחישה:

– תשמע נא, תשמע נא, מעלת נסיכותה! סוד אחר אגלה לה: פעמים אני רואה דבר אחד נפלא ששום בריה לא תוכל לראותו. פעמים אני רואה… השומעת היא, הוד רוממותה?.. אני רואה לוית-זוהר מסביב לראשה, כמו על התמונות הקדושות… אני מאמין בכל נשמתי שאם תאמר “יהי אור” ויהי.

דבריו נפלו על נשמתה כצלילי פעמוני פסחא מבשרי-ישועה.

הרימה ראשה. פניה היו מעונים ושטופי-דמע, אבל כבר מורגעים ומצטחקים…

תפשה כפות ידיו ונשקה להן. ידיו נרתעו, אבל היא החזיקה בהן והוסיפה לנשקן. בדממה נשקה.

– אה! אה! למה היא עושה זאת, הוד רוממותה?

– אחר-כך… אחר-כך אגיד… ואולי לא אגיד…

רגע נמלכה עם לבה. התאוששה. מתוך החלטת-העזה אמרה:

– אמרת לי סודך אתה. הבה ואומר לך סודי אני.

קמה על רגליה, ישבה על הספּה סמוּך אליו והתחילה מדברת במנוחה, כביכול, אבל בנשימה לוהטת:

– היודע אתה כי לא יכולתי ללכת אל המנזר. אתה חסמת לי הדרך. עמדת ביני וּבין רוּח-הקודש… אתה שכנת בלבי תמיד, אותך שויתי לנגדי תמיד… גם בהתיחדי עם אלהי בתפילותי, בוידוּיי, במסה… הרי זה היה למעלה מכוחותי. אלהים יודע כמה נלחמתי בך בקרבי. יכולת לי, היית חזק ממני, מאמונתי. כרוח טמאה שאפילו הצלב והמים הטהורים אינם מועילים נגדה… אחזת את נשמתי מבפנים, מתוכה, והיא לא יכלה להשתחרר… לא יכלה… בשמים התקנאו בך… עתה יודעת אני כי התקנאו בך… בגללך, רק בגללך דחוּני. המַדוֹנה הקדושה לא רצתה בי… אין לי כבר הצלה. נדונה אני לשׂריפת נצח באש הגיהנום. אלי! אלי! למה עזבתני?..

דיברה חרישית-חרישית,כאילו חששה שמא תישָמע תלונתה לאוזן זולתו. אחר-כך נשתתקה שקועה במחשבות.

ראשה היה מורד תחת כובד הרהוריה, כשהיא תומכת סנטרה בכפיה השלובות. פירס הרגיש במועקה הנוראה שנפשה תשתוחח תחתיה. ושתק גם הוא.

בתנועת ראש מהירה התעוררה ממחשבותיה.

– הנה הגדתי לו סודי גם אני… – אמרה בבת-צחוק עגוּמה, רק כדי להסיח דעתה מהרהוריה.

– פירס הביט, הקשיב ובנפשו תמה. כל מה שקרה לו בחדר הזה כאילו לא הדהימו כלל. אשרו הגדול, שבא עליו בחדר הזה כה פתאום לפתע, כאילו אינו חדש כלל. כאילו לא היתה שעה בחייו בלא אושר זה. תפש ידיה ואמר:

– חיי בזמן האחרון דומים לנדודי דאנטי אליגיירי בעולם הנשמות. אף אני ירדתי אל הגיהנום. אבל לא בתור צופה. בעצמי, בעצמי נצליתי… הנה לאחרונה עליתי למרום, אל ביאַטריסה שלי, לחזות בנועם פניה, לֵאור באור החיים… דומני שוב חלף צל על פני נסיכתי?.. מפּני מה? אַל תירא! אֵם-האלהים הקדושה לא תאנף על אהבה. הלא חיק אם-האלהים מלא אהבה על גדותיו. “מדורת אהבה מאירה כצהרים אַת לנו פה במרומים; ולבני תמותה שם למטה הנך מקור חיים של תקוה” – כך שר לבתולה הקדושה הפלורנטיני הפלאי בשירו האחרון של “הקומדיה האלהית”. היא אהבה ותקוה. קוי אליה, נסיכתי! לא דרך אחת מובילה אליה. צאי ובקשיה בנתיבות האהבה והחיים!

הפקידה ידיה בידיו ובראש מושפל הקשיבה לדבריו הלוהטים. אחר-כך דיברה מבלי להרים את ראשה:

– “בנתיבות החיים”… גם האב די סילוה אמר לי מעין זה… אבל אלהים רצה לדכאני עד עפר. מה כוחי כי אתפלש בעפר?… אלי! אלי! למה עזבתני?

ואחרי רגע של דממה כבדה:

– למה נשקתי ידיך, שאלתני. עשיתי זאת מפני שאמרתי בלבי: “אלהים! חפצת השפילני. ראה! אני הנסיכה שדם האראגונים וההאבּסבּורגים נוזל בי, אני אחות הקיסר, הנה אני נושקת ידי אדם פשוט! חשבה לי, אלהי, לצדקה!”… מה דעתו הוא, דון פּירס, היחשוב לי זאת לצדקה?

נפנתה אליו פתאום בכל גופה, כדי להביט ישר בפניו. השקיעה מבטה עמוק לתוך עיניו. הבטה זו נמשכה זמן-מה. פתאום שאלה:

– השמים אתה לי או שׂטן? הרוח הקודש אתה לי או רוח הטומאה המסיתה והמדיחה? אבל אחת היא לי כבר… דבּר! דבּר! אהבתי לשמוע קולך… היה זמן שיראתיו… דבּר! דבּר!

באותו רגע נשמעה דפיקה קלה מאחורי איזה פרגוד. אותו מקום שממנו הגיעו לפירס, סמוך לכניסתו, קולות מתלחשים. הנסיכה קפצה ממקומה.

אף פּירס קפץ ממקומו וּפניו כפני בר-מינן.

– מה לך? – שאלה הנסיכה נפחדה למראה חורונו.

– אללי לי… המלך… גזר-דינו… אלוה! – מילמל כולו מתחלחל.

פרצה הנסיכה בצחוק.

– ומה? אין כבר חשק למות?

מבולבל ונבהל עמד לפניה. אימת-מות על פניו. ופתאום ביאוש נורא:

– חיים! חיים אני חפץ! אלי, מה אעשה? אָנה אני בא? אָנה אברח?

ובקול תחנונים רווי-דמעות:

– הוד רוממותה! האם אין מפלט לי… לנו? האם אין מנוס? אה, גורלי!.. אה, מזלי!..

שוב צחקה הנסיכה.

– גזר-דינך? הנה גזר-דינך: כבלים אשׂים על ידיך, כבלים בלתי-נראים לעינים, אבל חזקים, אבל חזקים, חזקים… אסגור אותך פה, פה – הראתה על לבה – בבית כלא זה… אסיר ומושל גם יחד תהיה בכלאך זה…

לפירס היה כאילו כל הערב לא ידע מה שאירע לו, ובבת-אחת, לאור ברק-פתאום, הוברר לו ברגע זה כל גודל האושר שבא לו הערב…

– אה! נסיכתי… זוהי האינקויזיציה שממנה כה יראתי? ה…

רצה לכרוע ולנשק את קצות רגליה. אבל בו ברגע נשמעה שוב דפיקה מאחרי הפּרגוד.

– עלינו להיפּרד מיד ­– קראה הנסיכה עזבני נא הפּעם. אמתי תוציאך מן הארמון באופן שאיש לא יראך. אבל דע לך כי אחרינו יתחקו, את צעדינו ישמורו. בפגישותינו הבאות עלינו להיות זהירים, זהירים מאד. המתן בביתך מחר לשליח ממני. אבל ראה, שלא יהיה צורך לחכות לך שני ימים רצופים כמו הפּעם! שלום, ידיד לבי!.. ­ וכמעט דחפה בידיה דרך הדלת את הלוּם האושר שנצמד אל מקומו:

– נסיכתי!

– לא. לא “נסיכתי”. אני הנני נזירתך העניה והחוטאת.

– שלום לך, נזירתי העניה ו.. הקדושה!

– שלום, שלום, שׂטני! אסירי ומלכּי!

דפיקה שלישית הוציאה אותם איש מזרועות חברתו.


אחרי שנסגר מאחורי פירס שער הארמון, נזדקר פתאום למולו מתוך החשכה נזיר, כולו עטוף בגלימה ובברדס. ניכר שהנזיר ארב לו בחשכה. פירס נרתע לאחוריו. מיד התעשת והעמיד פנים כאילו אינו נותן דעתו עליו, והלך לדרכו הלאה. בלבו חשב כי זהו בודאי אחד מהמרגלים שהנסיכה דיברה עליהם לפני שעה קלה. הנזיר הלך אחריו במרחק של פסיעות אחדות מבלי להיפרד ממנו. שניהם עברו לאורך הרחוב. משנכנס פּירס לסימטה אחת צדדית ושוממה, שמע כי החיש הנזיר פסיעותיו והריהו מתקרב אליו. עמד פירס וחכה. הנזיר ניגש, הסיר מעל ראשו את הברדס שהאפיל על פניו, ומפּיו של פירס פרצה קריאה:

– פרדינאנד!

– החי אתה, דיאוגו שלי?

הזקן הסתובב כאן בסביבת הארמון וגם נכנס לתוך החצר, שמא יעלה בידו להציל מפי אנשי החצר דבר על אודות דיאוגו. היה נורא יאושו כשלא ידעו להגיד לו דבר. לאשרו הנה יצא הוא בעצמו לקראתו!..

פּירס, שהיה שכוּר-אושר, התנפּל על צואר הזקן וקרא:

– אני חי! אני חי! וחיה אחיה, פרדינאנד!

ובעברם פסיעות אחדות, לא התאפק וקרא שוב:

– אה, פרדינאנד! טוב, טוב לחיות!

הזקן לא חקר ולא שאל. אבל מתוך הכרת-טובה נזכר באותו נזיר מחזר על הפתחים שמכר לו את הקמיע אשר על צואר דיאוגו שלו…


 

חלק שני – 1525    🔗

פרק עשירי: קידושין של נזירה    🔗

רחוב-הכושים, מושבם של מלחים, חיילים, איטלקים, כושים, ערבים ויהודים, התפצל מרופש, בקצה הבירה, בין חומות גבוהות של בתים מרובי עליות ודיוטות. הַדיוטות הללו, שדמוּתן כדמוּת תבות וקִנים, לא היו בעלות תבנית אחת. במשך דורות היו הדיוטות עולות וצומחות, עולות ומתוספות זוֹ על גבי זוֹ, כאלמוגים בים. דומה שדריהן היו מתיראים להתפשט על-פני האדמה, וביקשו להם מפלט הרחק ממנה למעלה באויר… כשנטו צללי הערב, כשנדמו צחוק התינוקות הערומים, קולות השכּוֹרים ומריבות הנשים המזוהמות, היה רחוב זה דומה, מתוך חשכת שממונו, לרצוּעת חורבות, שׂרידי קריה הרוסה. פעמים בלילה היה הרחוב מתעורר מדממתו על-ידי קריאות וצעקות לעזרה. דרי הרחוב היו מקיצים, יורקים ומתהפכים על צידם השני, מבלי שנתנו את לבם לדעת את מי רצחו או שדדו באישון לילה. עם חשכה אי-אפשר היה לו לאדם לסכּן את עצמו ולילך לשם אלא אם כן הזדיין בפנס ובפגיון.

בשעה העשירית בלילה עבר ברחוב זה אדם בודד, עטוף בכתפיה, בברדס על ראשו וּמסוה על פניו – בידו היה פנס, שהחזיקוֹ מתחת לשולי הכתפיה, באופן שקו-אור קלוש היה מבצבּץ מתחתיה עד כדי להאיר לו את הדרך, אבל לא כדי להאיר את האיש. לפני רגעים אחדים היתה לו פגישה לא נעימה עם איזה בּר-נש שרצה לתקפו. הודות לזריזוּתו הצליח האיש במסוה להדוף בחרבו את תוקפו אחור. נפעם מאד, אחרי פגישה זוֹ, ניגש האיש אל פּשפּש-ברזל של אחד הבתים ודפק בו, אבל ביתר כוח מכפי הצורך.

אחרי דקים אחדים נשמעה חריקת המפתח במנעול, בלי שנשאל האיש לשמו. חיכוּ לו כאן בשעה זוֹ.

מכיון שהפּשפּש נסגר מאחוריו, הוציא האיש את הפּנס מתחת לכתפיה והאיר לעצמו את הדרך במדרגות-העץ שחרקוּ לכל פסיעה והתפּתלו דרך פּרוזדורים וּמבואות צרים ואפלים.

נכנס אל חדר קטן וצר. רהיטים כמעט לא היו בו. רק שני שרפרפים נמוכים, ספּה נמוּכה מאד, רחבה מאד ומרוּפדת עורות רבים שמזמינים להשתטח ולהתפּנק. על החלון היה וילון מאטון יקר, שדרך בו הסתנן אל החדר אור אדמדם כהה, וגם בצהרים שלטה כאן אפלוּלית רכה של בית-מקדש. שטיחים רבים היו פרוּשׂים על הקרקע ושטיחים על הכתלים. אלה הוּבאוּ לכאן בחשאי על-פי פקוּדת הנסיכה ג’וליה לא רק לנוֹי בלבד, אלא גם במחשבה תחילה כדי שלא יגיעו לכאן קולות מן החוּץ ושלא יגנבו קולות מכאן החוּצה… בפינת החדר עמדה מנורת-שמן על כּן נחושת גבוהה כקומת-אדם. זה היה כלוּב צר ונאה בשביל שני לבבות אוהבים בחשאי…

פירס פשט מעליו את כתפיתו, חלץ את כסיותיו, אך את המסוה לא הוריד מעל פניו. מתוך קוצר-רוח הסתובב אילך ואילך, ישב וקם חליפות. לרגעים היה מסלק במקצת את וילוֹן החלון ומביט החוּצה, מקשיב וּמתבונן בחשכה, כוּלו צפּיה.

הוּא יודע כי לרגל התנאים שבהם נמצאת הנסיכה, לרגל הזהירוּת היתרה שבּה היא מחוּיבת לדייק בשעה שהיא הולכת לכאן, הריהי מאחרת תמיד, אבל אף פעם לא קרה, מיום שהתחילו נפגשים כאן בחשאי, שתמנע מבוֹא. ידע זאת. ואף-על-פי-כן היה לבו גם הפּעם, כמו תמיד, מלא חרדה שמא תעוּכב ולא תבוא. כמו תמיד חיכה לה כמו לפתרון נהדר של חידה מציקה או כמו אל בשׂורת דבר-מה שיארע, דבר לא ידוע עדיין, אבל חשוּב מאד וחדש מאד… האשה הזאת היתה לו כמגילת-ספר שאינה נפתחה בּבת-אחת, אלא מתגוללת פרשה פרשה. וכשהיא נפתחת על פרשה אחת הריהי מתקפּלת ונגללת על הפּרשה הקודמת…

בכל פעם היה רואה את נשמתה חדשה לפניו, היה מוצא ברוחה איזה פתרון לחידה, ויחד עמו גם איזו חידה חדשה. כמו רוחה כך יפיה לא היה אחד קבוע ומסומן בקויו. היו לו יפיה כצבעי שקיעת החמה: בלתי-נתפסים, בלתי-מוּתחמים בקוים ומוּגדרים במלים; כמוה היה יפיה נראה לו תמיד כמו חדש, כמו אחר, שמעולם, כמדוּמה, עוד לא ראה דוּגמתו, וכמוה השרה גם הוא על נפשו עצבוּת ערגוֹן סתוּם, כוֹסף לאושר ולחיים שאינם דומים לאלה שישנם כאן… פירס היה סבור כי אלהים ברא את האשה בצלמו ובדמותו. כמו אלהים, בשעה שהיא שולטת על אדם היא אהוּבה עליו, בשעה שהוּא מבקשה היא רחוקה ממנוּ, ובשעה שהוא מאמין שהיא קרובה אליו הריהי מעוּלפת-סוד… ומענין הדבר, כי דוקא באותם הרגעים שהנסיכה היתה מכניעה את עצמה לפניו, משעבדת את עצמה לרצונו ונמסרת לרשוּתו, דוקא באותם הרגעים גדולים ביותר כוחה ושלטונה עליו… היא לא פסקה להתיחס אליו כמו תלמידה אל מורה הנערץ. אין לנסיכה תענוּג יותר גדול מזה כשהיא שטוּחה פּרקדן על עורות הספּה, ראשה מכוּנס בין זרועותיו וּמקשיבה לדבריו. היא, בצמאונה הרב לדעת, דורשת ממנוּ ביאוּרים לכמה דברים סתומים; מבקשת אותו תמיד לספּר עוּבדות מדברי ימי העמים, וביחוד מימי יון ורומי, אהוֹב אהבה תמיד לשמוע את אגדותיהם ואמוּנותיהם…

והיא עדיין לא באה!.. עדיין לא באה!.. – קרא אל נפשו באין סבלנוּת.

קם, ניגש שוּב אל החלון, לחץ את פּניו אל הזכוּכית, כשסכך בשתי כפות ידיו משני צדי פניו: בחוּץ היה חושך ושקט… התחיל רץ, מתוך התרגזוּת, אילך ואילך בפסיעות גסות. מיד הוכרח לעמוד כי חש סחרחורת-ראש.

– אכן צר מאד החדר הזה! – חשב בתמיהה גדולה. תמה על שלא הרגיש בקטנוּתו של החדר לא תמול ולא בכל הערבים הקודמים. אח! אתמול דימה כי הכתלים התרחבו עד לקצוי-תבל, כי שום דבר אינו חוצץ בינם ובין אין-הסוף של הבריאה…

אתמול ביקשה ממנוּ לספר לה[1] איזו אגדה יונית. פירס סיפּר לה על הפּאן בעל-הפּנים הלוהטים ורגלי העז. סיפּר על ניצחונו על אירוס עליו, על אהבתו לסיריניגה ורדיפתו אחריה; סיפּר איך סיריניגה בנוסה מפּני פּאן באה אל נהר, שלא יכלה לעברוֹ, נהפכה לקנה-סוּף. והרוח ניגנה בקנה-הסוּף נגינה ערבה מאד. חמד פּאן את הנגינה הזאת, גדע את קנה- הסוּף ועשה ממנוּ חליל המשמיע קול נפלא כשמחללים בו…

– אח! – קראה הנסיכה – על האגדה הזאת אפשר לדרוש כּמה וכמה דרשות יפות…

בכל סיפוּר וסיפוּר ביקשה למצוא איזה רעיון מופשט המגולם בו כמו נשמה בגוּף. האגדה היותר יפה היתה לוקחת את לבה בתור משל לנמשל פילוסופי או מוסרי.

– הרואָה אַת, יקירתי? – השיב פירס – הטבע אף-על-פּי שהוא הולך תמיד עקלקלות אל מטרותיו הרחוקות או הקרובות כמו פּאן ברגלי העז שלו – כי פּאן הוא סמל הטבע, – אוהב הוא אך את התום ואת השלימוּת כמו שסיריניגה היתה תמה ושלמה. ורק האהבה הזאת, השלטת בטבע כוּלו, מולידה את המוּסיקה האלהית, הנפלאה, שעל-אודותיה דיבר פּיתגורס… פּיתגורס דיבר רק על המנגינה השמימית של הגלגלים והכוכבים הנשמעת מתוך תנועתם ההרמונית והקצובה. ולי נדמה כי יש מנגינה על אדמתנו אנו שמתנגנה בין כל הגופים, בין החי, הצומח והדומם. זאת היא מנגינה אילמת, אבל עמוקה, כבירה,חיה; אולי זוהי מנגינה שאין אנו מוצאים מלים כדי לבארה, אף-על-פּי שאָנו מרגישים בה, ועל-כן קראנו לה בשם חיים?… הביטי נא! קוי-השמש יורדים על אילן. הצפּרים בין עפאיו מזמרות. בצלוֹ על העשׂב יושב זוּג נאהבים ומקשיב בנפש נפעמה לזמרתם. אַַל נא תחשבי כי במקרה הם יושבים כאן, במקרה שרים כאן הצפּרים והשמש מאירה, והאילן מלבלב. אה! לא! זוהי מנגינה שלמה שכּמה וכמה צלילים וקולות משתתפים וּמתמזגים בה. ואם אחד יחסר בה, אפשר שהמנגינה כוּלה תיפּגם. השמש, האילן, הצפּרים, העשׂב והמית הלבבות של האהוב והאהוּבה הם שיר אחד, או יותר נכון, חרוז אחד בין חרוזי השיר הכללי, העולמי! האהוב והאהובה סוברים כי הנעימה העיקרית היא זו שבלבם, והשאר תוספת-לואי לקשט ולפאר את נגינתם זוֹ שבלב. אבל מי יודע אם האילן או העשׂב או הצפּרים או השמש, אם לא כל אחד מאלה סובר שהוּא הוּא העיקר במנגינה, והשאר אינו אלא צלילי-לוי לה?.. כי האהבה היא הרוח המחיה בגלגלי השמים בינם לבין עצמם, היא הגורמת לענני השמים להשקות את האדמה, לשמש – לחממה; ולאדמה ללדת ילדיה-צמחיה. אהבתנו, חביבתי, אינה אחרת מזו המחברת את גוּפות השמים, את השמים ואת אדמתנו, האהבה המנגנת על נימי הבריאה…

לחוּצה אליו, שקטה וּמרוּכזה, כתלמידה טובה, הקשיבה לדבריו.

– זה כל-כך טוב… זה כל-כך יפה מה שאמרת!… – לא התאַפּקה וקראה – אבל… – ולא גמרה.

– מה רצית לאמר?

לא מיהרה להשיב. כאילוּ בדקה היטב את מחשבותיה לפני שתאמרן.

אחרי דקים אחדים של שתיקה אמרה:

– איני יודעת אם כל הבריאה מרגישה באהבתה המקיימת אותה. ואם היא מרגישה הריהי בודאי מאוּשרה כמוני… אבל באהבת האדם, גם בשעת האושר, מסוּך איזה צער, איזה… איזה… אי-סיפוק… האם אין אתה מרגיש לפעמים מעין זה… כאילו חסר לך מה… א? מדוּע זה?

– כן, – ענה שקוּע במחשבתו, – אכן, יש גם איזה צער באהבה…

– מדוּע זה? מדוּע זה? – תבעה ממנוּ.

– אני סובר כי צערנו הוא חוּלשתנו. אילוּ היתה אהבתנו שלמה בתכלית השלימוּת, היתה שׂכלית, כאהבת המלאכים וגוּפות השמים, והיינו שׂמחים בהרמוניה שיש בינינו, אבל מכיוון שחלשים ולקוּיים הננוּ, הרי אהבתנו תלוּיה בלב, ברגש וּבתאוה. אין ההתאמה בין שתי הנפשות משׂמחת אותנו. לא ההרמוניה בין שני כלים אלא כלי אחד, לא שתי נפשות אלא נפש אחת – זהוּ מה שנחוּץ לנו! וזהוּ מן הנמנע.

– מן הנמנע? מדוּע? מדוע מן הנמנע?

היתה בשאלתה איזו התרגשוּת. דבר-מה רתח בה, החרידה ולא הביעה אותו בדברים.

– מפּני שאין הרמוניה אלא בין קולות נפרדים הנכספים להתלכּד…

הורידה ראשה ואמרה חרישית, בעצב, כמו אחרי תקוה נכזבה:

– ואני חשבתי אחרת…

שתקה. אבל בתוכה היתה איזו מלחמה.

פּתאום כאילוּ התגבּרה, הרימה ראשה, וּבבת-צחוק, אבל בתוקף מיוּחד, אמרה:

– לא! אני חושבת לא כך… לא כך… שתי נפשות נפרדות, נפרדות לגמרי, אינן יכולות לאהוב… אנחנו… נשמתי אני ונשמתך אתה… לא היינו אלא נשמה אחת, לפני כמה וכמה דורות… אולי לפני הרבה הרבה דורות… נשמה אחת היתה שם בעולם הנשמות… אולי גם היתה הנשמה הזאת בגוּף אחד… ודאי בגוּף יפה ונהדר, אבל בין רגשותיו, תאוותיו ויצריו, הרעים והטובים, הנאים והבלתי-נאים, לא היה שלום. סבל האיש יסוּרים. אוּלי חטא ברוב מבוּכתו… ומת האיש בלי שלום… נשארה הנשמה קרועה… שסוּעה לשתים. והנה האחת שוכנת בי, והשניה בך… על כן נפגשנו, על כן אהבנו… אהבתנו עשׂתה שלום בין שני קרעי הנשמה. אחרי מותנוּ שוּב נתאַחד לאחת… לא, דיאוגו, לא! איני מאמינה שיכול אתה לאהוב את מישהי אחרת. אהבתנו אינה מקרית… הלא אתה בעצמך אמרת, כי גם האילן שבצלוֹ אוהבים אינו במקרה… נשמה אחת, אך אחת הננו, דיאוגו!

מה יפה היתה באותם הרגעים, ידידתו! כמה שקט וכמה זוהר היה בדבריה וּבכל אישיותה! היא גוּפה היתה דומה לצליל מתוק מצלילי מנגינה שמימית…


פירס הזדעזע כוּלו לקול דפיקה קלה בפשפש השער בחוּץ. קפץ ממקומו וּבטיסה אחת עמד לפני החלון והוציא את מחצית גוּפו החוּצה. למטה, על יד הפּשפּש, עמדה גברת אחת, כוּלה עטוּפה שחורים, בלוית שני שומרים במסוים על פניהם וּפנסים בידיהם. בעליצוּת, אבל בקול כבוּש, שאל:

– אַת?

מלמטה ענה לו קול אשה, גם כן כבוּש, בשאלה:

– אתה?

אחרי רגעים מספּר נכנסה הגברת לבדה אל החדר, נעלה מאחריה את הדלת במפתח, השמיטה מעליה בתנועה מהירה את אדרתה שעטפתה מכף רגלה עד קדקדה, ועמדה לפניו במסוה. בידיה היתה חרב קטנה בנדן נוצץ בקישוטי זהב ובידית-שן מהוּדרה.

– נסיכתי, המאירה! מה זה? – שאל האיש משתומם למראה החרב.

– לך היא, דיאוגו, מתנה קטנה. לכתחילה יעדתיה לאחר… לפני ימים רבים… אבל ההוּא לא היה ראוי לכך… ושמרתיה עמדי עד היום. לבי אמר לי שפּגוֹש אפגשנוּ, את הראוּי… הנה באת אתה… קָחֶהָ, שִׂימֶהָ עליך. כּך וכך… גם זה לך הוא…

הוציאה מבּין קיפולי לסוטתה המרוּבם שרשרת זהב דקה ועליה יָשפֵה גדול. שׂמה את השרשרת על צוארו וקראה:

– אח, מה טוב! הנה הנישׂוּאים שלנו… הקידוּשין שלנו. בלי חצוצרות, בלי צלצלי פעמוונים וּברכת האב די סילוה. אתה הנך כעת בעלי, נסיכי, ואני הנני שפחתך…

פירס התענג בהתפּעלוּת של ילד על הבּרק הצהוב והמלטף של הישפה. את החרב הוציא מנדנה, אחז בכפּו האחת בידית, ובשנית– בקצה החד והתבונן אל פיתוּחי האמנות שעל צלעה. השחה הנסיכה את ראשה והעבירה את ערפּה מתחת לחרב.

– הנה קידוּשין, - קראה – שׂמתי עולך על צוארי כמנוּצחת ונכנעת. הרי אני מסוּרה לך לעבדוּת-עולם…

תנוּעת-ראשה זוֹ נעשׂתה מהר מאד, והוּא לא הרגיש. בּעוֹדוֹ מחזיק בידיו שני קצות חרבוֹ, עמדה היא כלוּאה בין זרועותיו, לחוּצה בחרב אל חזהוּ. רצוּ לנשק זה לזוֹ, וּפתאום הרגישוּ שניהם בו-ברגע ששכחוּ להסיר את המַסוים מעל פּניהם, וּפרצוּ בצחוק. וּזמן רב צחקוּ.

– המשרת הזקן שלי – אמר – תלה על צוארי קמיע, “סגוּלה” נגד חלומות רעים בלילה. ועתה יהיה לי הישפה סגוּלה נגד הרהוּרים רעים ביום. לא אוּכל עוד להתריס על מזלי, כשאבן זוֹ תהיה נוצצת על חזי… איך אתאוֹנן על העולם אם אַת מתהלכת על אדמתנו…

– האם לא תסיר אף פּעם את הישפה מעל צוארך?

– האם אסיר פעם את השמש מעל השמים?

– הישָבע לי!

– במה?

– באם האלהים.

– אני נשבּע לך באם האלהים. ובמה עוד?

– מה אתה סח? הלא נשבעת באם-אלהים, ולמה עוד?

נשתתק. הוסיף להחזיק את הישפה לנגד עיניו, אבל שוב לא ראה נגהה. על פּניו חלפה עננה…

– הערב – אמרה לו – לא נוּכל לאחר לשבת. באתי רק ליתן לך זה, לקבּל ממך נשיקה אחת ולפרוח מכּאן.

– התלכי? לא. לא אתן לך ללכת! לא תוּכלי להיפּרד כל-כך מהר…

נראה שגם עליה קשתה הפּרידה. שידלתו בדברים:

– האמינה, מחמדי, זהוּ מן הנמנע. אצל הוד מלכוּתה חגיגה. אני מחוּיבה להיראות שם. הלא אתה מבין.

– ואני, הלא נצח שלם חיכיתי לך כאן… – אמר בעצב.

קשה היה לה לראות בצערו. וגם לא היה שוּם רצון ללכת מן החדר הזה.

– האמינה לי, - הצטדקה – לא היתה לי כל אפשרות להקדים לבוא. האב די סילוה ישב ודיבר ודיבר. ואני אך מחשבה אחת במוחי: “מה עושׂה שם מלכּי ואלוהי?” פּתאום התחלתי מתאוננת על כאב שינים כביכול. הזקן הצטער, נתן לי עצות אחדות לכאב-שינים והסתלק.

– אכן, אף אני נעכבתי קצת בדרך, וגם הייתי בסכנה להיעכב לזמן רב יותר…

– חידוֹת לי דבריך.

סיפר לה פּירס שמישהוּ רצה לדקרו, ושהוּא, פּירס, הצליח להכּות בנדן חרבוֹ על יד האיש, ולהשמיט סכינו מידו. הנסיכה נבהלה מאד לשמע הסיפוּר הזה. ליטפה בשתי ידיה את ראשו, נשקה בשׂערותיו ודובבה:

– אמיץ-הלב שלי! האביר שלי! מה הייתי עושה, אילוּ שללוּ ממני ראש יקר זה…

וצל כמו דוק עטה את פּניה.

– מה לנסיכתי? - שאל כשהציץ לתוך עיניה.

– העיכוּבים הארוּרים האלה! כל-כך קשה לי לקוּם כעת ולשוּב הארמוֹנה. הלא סוף-סוף יִגָלה גם מקלט-סתר זה שמצאנו אצל אם ליאונורה שלי. עין מרגלי אחותי פּקוּחה עלי…

– כשני צפרים נודדים הננו. לא כן? אם יפריחונו מכּאן, נעוף אל ענף אחר.

הנסיכה לא הרגישה בלטיפת-האושר שבּדבריו.

– כן, נודדים… – אמרה – הלנצח העיכוּבים, המניעות?.. הלנצח המחבואים?

– אנו כגנבים שגנבו אושר ואהבה.

– דיאוגו המתוק שלי! איך שוּנית בזמן האחרון? אתה מיוּשב-הדעת תמיד היית כילד קל-דעת, שאינו רוצה לראות את הנולד.

– אפשר מאד שכל המאוּשרים הם ילדים קלי-דעת…

– אין אנו בטוחים כי מחר לא יפרידו בינינו.

– אבל למה לנו לעכור רוּחנוּ בשעה קלה זוֹ שניתנה לנו לשמוח? לשמוח, לשמוח… ג’וליה! אחר-כך, כשאצא יחידי אל חשכת הרחוב, ואַת לא תהיי עמדי, הרי לא אוּכל לשמוח כּכה…

חבקה הנסיכה בידה את צוארו ולחצה ראשו אל חזה:

– ילדי! ילדי! אתה החכם שלי, אתה המלוּמד שלי, כבד-המחשבות שלי! סוף-סוף אין אתה אלא ילד מנודנד בעריסת-אהבה…

פּתאום הגיע לאזניהם קול חריקה מעבר למחיצת הקרשים שחצצה בין חדרם וּבין החדר הסמוּך, כאילו הזיזוּ שם כסא.

– מה זה? וכי הקשיב שם מישהו לדברינו? – שאל פּירס בלחש.

– הנסיכה נבהלה. כוּלה קשב. אך מעבר למחיצה שוּב לא נשמע כל קול. נרגעה.

– ליאונורה ואמה הבטיחו לי כי בחדר השני לא יהיה שום אדם בשעות פּגישותינו. אגב, לא ראיתי במסדרון שום דלת שתוביל אל החדר ההוּא. אפשר להיכנס לשם רק מתוך ביתה של הזקנה – ומיד שכחה את כל הענין וחזרה אל שׂיחתה הקודמת: - לא! אנו מחוּיבים לדאוג ליום מחר, לעשות איזה מעשה. איני רוצה להיות מוּכרחה לאהבך דוקא בערבים, ודוקא ברחוב מזוהם זה…

בשעה שדיברה, התיצב פירס ממוּלה והסתכּל בפניה. אֵל אלהים! כמה אינה דומה לזוֹ שישבה אמש על – ידו ודיבּרה עמו על האהבה הקוֹסמית, על נשמותיהם שפּעם היו אחת ושתשובנה פּעם להיות לאחת!.. האומנם שׂמה מסוה על פּניה? ומתי? אתמול? היום? האם בשעה שהיא מדבּרת כנזירה נמקה בעווֹנותיה? או בשעה שהיא לוהטת מתאוה ומחטא? הוא מביט עתה בפניה ודומה כי יש בהם משהוּ מלוּציפר, אלא שלא ידע בדיוּק אם זה בפיה הקפוּץ עם שׂפתה התחתונה הבולטת, שׂפת ההאבּסבּוּרגים, או אוּלי בברק עיניה שהפך אפור-כּהה…

רגע נמשך הדבר. מיד התעשת. “שטוּת!” קרא לעצמו. וּכדי להוכיח לעצמו כי מחשבת שטוּת היא שעלתה על דעתו, קרב אליה ונשק לה בעיניה.

לא הרגישה במבוּכתו, והמשיכה:

– אני רוצה לאהבך בארמוני ובכל מקום, לעין השמש! בין אנשים רבים, גלוּי לכּל! כל זמן שאין אָשרי בטוּח, אינו שלם, אין שׂמחתי שלמה… אהבתנו גוּפה אינה ברורה לי. חידה היא לי ונותנת פּחד בלבי.

– המתיני! המתיני! – קרא פתאום מתוך התרגשות לא מוּבנה לה – איך אמרת? “החידה נותנת פּחד… לאהוב גלוּי לעיני כל”?

נשך שׂפתוֹ, שיפשף מצחוֹ וניכּר כי מקשה הוּא לזכור מה.

– מה לך? – שאלה.

– דבריך האחרונים העלוּ על דעתי דברים ששמעתים פּעם ואיני זוכר מפּי מי. “במקום של אור וּבין אנשים רבים נקל לתעות”… ועוד: “הפּתרון הוא קץ החיים, החידה היא תחילתם”… איני יכול לזכור באיזה ספר קראתים, או מפּי איזה איש שמעתים… שמעי נא, אהוּבתי! אילת-השחר שלי! אַל נא נקרב את הפּתרון, אַל נא נדחק את הקץ. אני מתירא מזה…

– קץ? על איזה קץ אתה מדבר? – שאלה בחרדה.

קם. התחיל מתהלך בחדר הקטן, כשידיו מופשלות מאחוריו, וּמדבּר כמו אל עצמו:

– קשה לי לבאר מחשבתי, כדי שתביני אותה כראוּי. ואם לא תביני אותה כראוּי, חוששני שתביני ההיפך ממה שרציתי לאמור… שמעי נא, נסיכת-לבי! עד עתה היו חיי כחלום; עתה מרגיש אני כוחות חיים דופקים וקולחים בעורקי, עתה בשעה שאני חושב על פגישותינו, בשעה שאני מרגיש אצבעותיך בגוּפי, ריחך מסביבי, צחוקך באזני… לילה ויום אני מצפה לראותך ואלפי מעינות מפכּים ושוקקים בלבי, אלפי מיתרים מתמתחים ומנגנים בו… לא! איני רוצה להפסיד את הצפּיה לבואך. את הפחד שמא לא תבואי, את הגיל לשמוע פסיעותיך על המדרגות!.. “אושר שלם”! מה זה אושר שלם? מי יודע אם שם בארמון “לעין השמש, לעיני כל”, לא יהיה דבר אחר לגמרי, שונה ממה שאַת מקוה אליו, ואוּלי האושר השלם הוּא עמנוּ כאן, כאן… חביבתי, על פּני האושר צעיף ששוּליו נגררים אחריו בנתיבות לא-ידוּעים על-פּני אדמתנו ומוחקים את עקבותיו מעל-פּני עפר דרכו. אשרי האיש שפּעם בחייו אָחז רגע קט בשוּלי הצעיף ונשק את קצהוּ! ואוֹי לו לאיש שהחזיק בשתי ידיו בצעיף וקרעוֹ בעבור האושר דרכּוֹ הלאה… אומר לך את האמת: מתירא אני מפּני “האושר השלם”, שאליו אַת נושׂאת את נפשך… “לא יראני האדם וחי”… האֵלים מתקנאים במאוּשרים כאלה ונפרעים מהם…

דומם הקשיבה הנסיכה לדבריו, והיוּ פניה כפני תלמידה, שלוקחת תורה מפּי מורה. נעשתה יותר ויותר עצוּבה. לבסוף נאנחה ואמרה חרש-חרש:

– אין אתה אוהב אותי… אין אתה אוהב אותי…

– אני? איני אוהב?

– אתה אוהב יותר את עצמך, את אָשרך, את אהבתך, לא אותי, לא אותי…

– ה, אין אַת מאמינה לי!

– אני מאמינה, אבל… אהבתך אינה זו, שאליה קויתי. שנים הננוּ. שני אנשים וּשתי אהבות… אתה, לא אותי אתה אוהב, אלא מבּעד לנפשי אתה רואה ואוהב דבר אחר… לא-ידוּע ולא-מוּבן לי… מפּני מה אתה מלא שירה כל היום בצפּיתך לראותי, וּמפּני מה אני כל היום עגמה נפשי מגעגוּעים, נרגזת וקוצפת מקנאָה… אני מתקנאה באנשים שאתה מתראה עמהם בלעדי, בדברים שאתה עסוּק בהם, שאתה נותן להם את לבּך זולתי…

בקולה צללוּ דמעות. ביקשה להביע לו מה שלחץ על לבה מיום שהתחילו מתראים בחשאי, אך הרגישה שלא אמרה כל מה שהיה ברצונה, וזה עוד הגביר את סבלה. אבל מתוך תלוּנותיה הסוערות והבלתי-ברוּרות הרגיש את מַדויה, אותם מַדוי אשה אוהבת שלא בוּטאוּ ולא יבוּטאוּ עולמית, ורק בלב אוהב נשמעים הדיהם.

עמד לפניה על ברכיו, אחז את ידיה ודיבר:

– אהבתי! מאורי!.. אני אוהב את עצמי, מפּני שאני אוהב אותך… אַת מלאָה את כוּלי, עד אפס מקום פּנוּי ממך. כריח הקטוֹרת הממלא את המקדש מן הקצה אל הקצה. כי עולמי היה למקדש מיום שאַת שוכנת בו!.. אני אוהב את אָשרי! ואיך לא אהבנו ועינך פּקוּחה עלי. קוי-אורה הולכים לפני, נופלים לרגלי כצללי-אורות ודרכי מרובצה בספּירים, יהלומים ואבני אקדח… אני אוהב את אהבתי, מפּני שהיא דַלֵה דילַתני, הקימתני מעפר,.. שאלי את האב די סילוה ויגדך מה אנו וּמה חיינו: חרס נשבר… אה, האב די סילוה אינו יודע מה זאת אהבה! האהבה היא הסוד האַלכימי להפוך חרס נשבר לזהב… לא! ליותר מזה – לאדם! להפוך את התולעת לנשר! מיום שאהבתיך איני יכול ללכת שפל-רוח ושח-עינים, כיאוּת למאמין טוב. איני יכול, כי מלא אני אותך. אותך, אותך!..

עמד על ברכיו כוּלו מפרפּר. כּפּיו שהחזיקוּ את ידיה קדחוּ. התחיל מכסה את ידיה בנשיקות, כאילו זרה עליה גחלים לוהטות.

פּתאום משכה הנסיכה ידיה כנכוית, ובפחד לא-מוּבן לו קראה:

– אה!.. מה עוללת לי? מה עוללת לי?

– מה עשיתי? הלא אך נשקתי? – מילמל פירס נבוך וחרד מבלי דעת על מה.

– אך פּעם אחת בחיי כרעתי לפני איש. זה היית אתה. כרעתי לפניך ונשקתי ידיך, אז, באותו ערב, שם בעלית-הגג של ליאונורה… קוה קויתי לרצות בזה את אלהים החפץ דכאי… ועתה הנה גמלת לי… לפני אלהים לא תבוא התרפּסוּתי…

מעבר למחיצה נשמעה שוּב איזו תנוּעה קלה. הנסיכה לא הרגישה בדבר.

פירס לא רצה להפנות לבּה לזה. אגב, עתה לא איכפּת לו מה שנעשה מסביבו. ראה מבוכתה ודכדוּך-נפשה ושתק, נבוך מבלי לדעת להרגיעה. לא פסק מנשק ברכיה. מן המגע הבוער הזה עבר בכל גויתה רטט. בכל תא מתאי גופה נפתח מעין חתוּם של חשק ותאוה… רגע ישבה עצוּמת-עין כמתעלפת, מוּפקרה לנשיקותיו. פּתאום התחלחלה, וכנואשה לחשו שפתיה היוקדות:

– השׂטן שלי! עכרתני… קוּמה, קוּמה. שב כאן על-ידי, כאן, ככה. רצוני לחבּקך יפה, יפה, בכל כוחי, כדי שתחוש זאת זמן רב אחר כך ותזכור כמה צמאתי לך; כדי שלא תהיה לך מנוּחה כל הלילה וכל יום המחרת, כשם שלא תהיה גם לי מנוחה. אותך אהבתנו מרוממת ומטהרת, אותי היא מושכת אל תהום החטא… לא אשאר שם לבדי… עמך, עמך לאבדון! נשוֹק לי כאן… גם כאן… וכאן גם כן… כל הלילה וכל היום עד ניפּגש שוּב, תבערנה על שני שדי נשיקותיך… אבל די! אאחר לבוא אל הנשף…

– עוד רגע… עוד… מעט… – התחנן כגוֹוע.

– ילדי! ילדי הקטן והנורא! עד מחר… ציויתי לשני מלווי להמתין לי למטה בפנסיהם. הרי זה יכול להעיר חשד, אם יוסיפו לעמוד… שלום!

במהירוּת של קדחת תיקנה על עצמה את שׂמלותיה, התעטפה באדרת השחורה, הרימה את המסוה שהתגולל על הקרקע, והסתלקה מתוך החדר…

––––––––––

… איזה אור ממהר לבוא לקראתו, האור הולך וגדול. דבר-מה מלבּין משני עבריו, לבסוף הכיר דמוּת אדם זורחת עם שני כנפים, דומה לג’וליה… כן, כן! זוהי ג’וליה. אבל מנין לה כנפים? מהיכן היא באה? היא שטה בסירה קלה על פני המים… בתוך הסירה יושב הוא, פּירס. זה זמן רב, זה שנים רבות, הוא שט בסירה זו. לבסוף הגיעו אל החוף. ירד. משעוֹל מתפּתל. מעבר מזה צורים וסלעי מגור, ומעבר מזה מישור. פּרחים ועשׂבים נוצצים ברבבות נגוהות. זהב, כסף, ארגמן, שן, אינדיגו, זהרורי פלח איזמרגד. וישפה… הרבה, הרבה מנוגה הישפה… שפע ריחות התמזגו לקטורת מתוּקה שלא ידעה אנוש… שני מלאכים צעירים עם חרבות-אש באים ויורדים ממרום, כשארג שׂמלתם הירוק כירק עלה רענן, מתנפנף ברוח… באחד מהם הכיר את ג’וליה, והוא אינו תמה כלל על שהוא פוגשה כאן שוב בתור מלאך… שני המלאכים בחרבותיהם השלוּפות התיצבו משני צדי המדרגות: האחת משיש מאיר כמראה, השניה צהוּבה ומזהירה בזוהר ישפה עליז, והשלישית נוגה שָני לה המבהיק בחום וברוָיה כעין דם השותת מוֶרד. פירס נפל על פּניו וביקש מאת ג’וליה לפתוח לו את השער. ג’וליה צחקה לו באחת מבנות-צחוקה היותר טובות והשופעות שלום וברכה. דפקה בחרבה בשער, ופירס תמה בלבו על שחרב האש משמיעה קול דפיקה…

––––––––––

מבחוץ למטה נשמעה דפיקת הפּשפּש בהיסגרו. הקיץ פירס. האומנם נרדם? דומה כי נרדם לשעות רבות ורצוּפות ועיניו הלא היוּ פקוּחות. ותמה כשהגיעו לאזניו פסיעות ג’וליה ומלַויה בהתרחקם. אורות הפּנסים חלפו והסתובבוּ על פּני תקרת החדר האפל…


פרק אחד-עשר: קסמי האהבה    🔗

במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה היתה פורטוגליה עדיין נתוּנה בתוך אוירם של ימי-הבינים. אבל מעבר לפירינאים היו כבר רוחות מנשבות. בלי צער ומכאובים יתרים, היתה נפש הפּורטוגלי נודדת בין שתי רשוּיות: מוּשׂגי ימי-הבינים והרגשות ימי הריניסאנס. אמונה תפלה וכפירה, קנאות והפקרות, מוֹתרוֹת וּנזירוּת. נשי פורטוגליה היו פורפות חוּלצותיהן עד לצואר כדי שלא לגלות טפח מבשׂרן, אבל את הדרישות החוטאות ביותר לא היו מונעות ממנו…

גם נפשו של דון דיאוגו פירס היתה פוסחת על שתי סעיפים. בעתות המנוּחה כאילוּ מטוּשטש היה הגבוּל בין ירושת המנזר וּבין השפּעת פרדינאנד… אבל נשמתו היתה פּקוּחה וערה, עד למכאוב. היתה דומה למחט-פּלדה קפיצי מתוּח ודק. אך פגעו בה החיים פגיעה כל שהיא, אך כפה אותה איזה לחץ קל לצד אחד, מיד היתה מזדקפת ונרתעת לצד שכנגד, וּבינתים כוּלה מזדעזעת, כמחט קפיצי זה, וכאילו נחצית, תוך כדי זעזוע, לשתים, לשתי נפשות, נוצרית ויהוּדית, הרועדות, מרטטות, מתרוצצות ושואפות בו-בזמן להתלכד שוּב… התרוצצוּת תכופה זוֹ היתה מכאיבה ומדכּאה. על כן היו פניו זעוּמים ומרוּכזים ועל כן היו הבּריות מרננות אחריו כי גא ורע הנהו… דון פירס היה שבוּי היופי הקודר והמיסטי של הדת הקתולית. הפּעמונים היו משרים עליו קסמי מורא-הוד וחגיגיות-אלהית, אבל בו-בזמן היוּ מקיצים בנשמתו צלילים של פּעמונים אחרים שיד נסתרה היתה מושכת בהם… פּעם אחת השתתף דון פירס בתהלוכה דתית גדולה לכבוד “בּארבּארה הקדושה”. אדם רב נמשך אז. אלפי קולות שרוּ פסוּקים מתהלים, רבבות לפּידים ונרות בערו בעצם היום, ורוּחות קלות היו גונבות מהם ניצוצות ןקווצות עשן ונושאות אילך ואילך ומסלסלות בהם, צילצלו שרשראות-הכסף של המקטרות, שהכוהנים היוּ מנענעים בידיהם, והאויר היה בולע בצמאון את ריח הלבונה, שומרו יחד עם הדי הפּעמונים ששרוּ בגבהי-מרומים את בשורתם החגיגית… דמיונו של דון פירס התלהב כמו אחד הלפּידים שמסביבו, התלקח ותימר ועלה, כשפּודו של דוֹם גוֹתי, אל ערפילי מרום. פּתאום – איך זה קרה, הוּא גוּפו אינו יודע – התחילו הפּעמונים כוּלם, לרבבותיהם, פּועמים לא מעל מגדלי בתי-התפילה, אלא בתוך מוחו, עד לידי התפּוצצוּת הגוּלגולת; עשן הלפידים וריח הלבונה נכנסו דרך נחיריו ומילאוּהו לכל חלליו ונקבוביותיו, ואימה גדולה נפלה עליו. כי פתאום בא לו רגש ברוּר וּודאי כצהרים, כי כל התהלוּכה הזאת אינה אלא מעשה-כישוּף ואחיזת-עינים. זה אשמדאי וכת דיליה היושבים במחבואיהם ולועגים להם, הם שהדליקו את הנרות, הם המושכים בפעמונים. השד הטמא, הכלוּא בנשמת כל אדם ואדם, הוא שהתחכּם והתחפּש באיצטלה של נזיר וכומר ירא-אלהים; אלפי בני-אדם אשר מסביבו הוּכוּ בסנורים, מזמרים כביכול לאלהים ועושים שליחוּתו של אשמדאי. אך הוא, פּירס, על-פּי-נס נפקחוּ עיניו וכל חוּשיו, נסתלקוּ סנווריו, ועל-כן הוא רואה זנבות שדים מכשכּשים מתחת לכתנות-הסלסלה של הכהנים, הדי אַקונוסים ובגדי-התפארה של ההגמונים… לא צלילי פעמונים הם אלה, כי אם אנקת המעוּנים במרתפי האינקויזיציה הקדושה; לא זמירות בן-ישי הן אלה, כי אם יללות הנשׂרפים על קדוּשת-השם; לא ריח-הלבונה הוא זה, כי אם ריח צלי, בשׂר-אדם… וכל זה לא מחוּצה לו, אלא בתוכו, ממלא את כולו, ומתפּרץ דרך כל חלליו ונקבוביותיו, והריהו נחנק… פירס היה קרוב להתעלף. ידידיו שראו פּניו הלבנים כסיד, נבהלו ועזרו לו להשתמט מתוך ההמון הצפוּף וּלהסתלק באופן שלא הרגישו בדבר.

ומאז – לשֵמע פעמוני הכנסיה, היתה נשמתו מתכּווצת מפּחד טמיר וּבלתי-מחווָּר לעצמו…

דבר-מה דומה לרעידת-אדמה התרקם בנפשו בחשאי במשך שנים רבות. עמוק בתוכו, מתחת לשכבות חבוּיות, פּעלו במחשכים כוחות איתנים מתנגדים, וקליפת נשמתו העליונה רעדה, זעה, התפּלצה… אך הנה הרוּחות ההוּמאניות שנשבו עליו מעולם רחוק ועתיק, כסופות בשלהי החורף, בהימס הקרח ובהשתחרר האדמה מכבליה לחיי ברכה ופריה, באו לתקן את הפּרצים ולבנות ההריסות בנפשו… אכן, נפשו לא שבה לשלימוּתה, לא אוּחוּ הקרעים, אבל גם קדוּשת אלהים לא הָשבתה מפּניו.

אלהים נעשה לו יותר קרוב ויותר אנושי, מפּני שהאדם נעשה יותר אלהי…

דון פירס לא האמין באגדה על סבל ירושת החטא הקדמון. חטא אחר מעיק על האדם. הבורא שלח את האדם אל העולם הזה לחיות. זוהי חובה וזכוּת, זהו עול וסגוּלה גם יחד. האדם באיולתוֹ מעל בשליחוּתו זוֹ. הוא מצא את עצמו חייב למעט ולטשטש את דמוּתו. זוהי ירוּשת החטא היחידה העמוּסה על האדם והטעוּנה תיקוּן! חייב האדם שוּב להתרומם מ“בּשׂר-ודם” – ל“צלם אלהים”, מעבד-החיים – לשליח-מצוה של החיים…

דוֹן דיאוגו פירס ביקש לתקן את נשמתו ואת נשמת העולם, הכפוּשה בשפלות ויסורים, על-ידי האהבה.

חירוּת ושלטון, שלום והארמוניה של הנפש, הרגשת-ההוֹוה המשכּרת, – כל מה שהאנושות היתה שכּוּלה ועשוקה ממנוּ בדורות שקדמוּ, – הכל הוּחזר לדון פּירס פּתאום ובבת-אחת על-ידי שי-האהבה… דימה, כי האדם נושא בקרבו אותו כוח החיים הנסוּך גם בתאי כל הבריאה, המקיים והמניע את כל גוּפות השמים, הנותן אור וחום לשמש, צבע וריח לפרחים, צמיחה, פריה ורביה לאדמה, לצמח וּלבעל-החיים, כובד לאבן והשתפּכוּת למים… אך בני-אדם אוילים או מחוּסרי-מזל מבזבּזים את האוצר היקר הזה טיפות טיפות, שעוּרים שעוּרים, בהתעוררוּיות-נפש, התרגשוּיות ותאווֹת שונות, ארעיות וחולפות, קטנות וחלקיות, ועל כן אינם חיים את מלוֹא-חייהם המגיעים להם מעצם מהוּתם. אצל פירס כל ההתעוררוּיות, ההתרגשוּיות, התאווֹת והשאיפות התרכּזוּ בנקוּדת-שׂריפה אחת, – באהבתו. דומה כי יש לו הרגשת-הרטט של כל בתר מבּתרי גוּפו, מתוך המית-לבו שמע את המית החיים הטמירה שבמנגינת-היקוּם כוּלו… האהבה עשׂתּוּ לנבחר מכל בני-האדם, לשלם מכוּלם, לעליון מכוּלם… בין בני-אדם היה מתהלך כמו בין בעלי-מוּמים. הביט אליהם מגבוה וחמל עליהם. משוּם שאינם מרגישים מה שהוּא מרגיש, ואינם חיים מה שהוא חי. אבל רגש עמוּם היה לו כי אילמלא הנסיכה ג’וליה, אילמלא האהבה הזאת שבין שניהם לא היו הבריות יכולים להתקיים. הם, הוּא והנסיכה, אוצרים את כל החום החיוּני, כמו החמה במרומים, ומאצילים לכל חי מזיוָם ומאָשרם. אצל כל בעל-חי צריכה להיות איזו הרגשה מדוּמדמה כי יש בעולם נסיכה וּשמה ג’וליה, וכי יש בן-מזל בעולם וּשמו דון דיאוגו פירס, וכי שניהם אוהבים את האהבה הנאמנה, אהבת בראשית אשר פּקד היוצר על עולמו…

אור נזל מתוך לבו והשתפּך בתבל כוּלה. הנה רצים אנשים טרוּדים איש בעסקיו וּבעניניו הפּרטיים, הקטנים והגדולים. אבל איזה ערך היה לכל העסקים והענינים האלה, אילמלא אהבתו הוּא… ועל-כן ראה אמנם את שמחת אהבתו נסוּכה על פּניהם. שמחה זוֹ חפפה ורטטה גם על העדר שחזר עם שקיעת החמה, מן השׂדה, בתוך תימרות ענן אבק ורוד; גם בחזוּת הבתים, בצלצלי הפּעמונים, בצהלת הסוּס ובנעירת החמור, בטיסת העבים בשמים ובנצנוצי החמה על פני הטאיו, – בכל ריננה אהבתו… השמים וכל כוכבי-הלכת משתובבים שכורי-אהבה ויוצאים במחול-אושר ושמחת עולם מסביב לאדמתנו הצעירה, החדשה…

רק פרדינאנד לבדו התהלך כצל על-ידו, שקוּע, כדרכו, בהרהוּרי-מילאנכוֹליה עם מסוה השלוָה על פּניו. משוּנה היה לו לפירס הדבר שהזקן אינו יודע את סודו… ופעם אחת בשבתם שניהם בחדר-העבודה שלו על המרבד השטוח על גבי הקרקע וּבלמדם תורה, היה פירס פּזוּר-רוּח מאד. הזקן הרגיש בדבר ושאלוֹ אם אינו עייף.

– לא, – ענה פירס ונתן בו את עיניו התמהות כרוצה לזכור את כל מחשבותיו שחשב בכל השעה הזאת שלמדו.

ואחר רגע הוסיף:

– איני עייף. אבל אני מאוּשר בימים האלה… מאוּשר מאד… זה זמן רב חפצתי לספּר לך כי מאוּשר הנני…

הזקן הפנה אליו את מלוֹא פניו, כאילו מצא על ידו לתמהונו אדם זר שאָמר לו איזו מלה בשׂפה לועזית בלתי-ידוּעה לו:

– מאוּ-ש-ר?

– רואה אני כי אתה תמה.

הזקן הסב את פּניו ממנוּ ונהם לתןך זקנו:

– בינינוּ היוּ המאוּשרים מעטים מאד.

חבק הזקן את ברכיו ותלה עיניו בצלוֹ לפניו. פירס השתמש בזה שאין הזקן רואהו וקרא:

– אני אוהב, אוהבים אותי…

שוּב החזיר אליו הזקן את פּניו. בעורקיהם עבר רטט, זקנוֹ רעד. פּיו נעוָה מפּאת בת-צחוק לא-רגילה אבל טובה וחמה, משהי אבהית…

– בשעה טובה… בשעה טובה… הבּכירה או הצעירה?

ברגע הראשון לא הבין פירס את השאלה, אבל מיד נזכּר בבנות דון הנריקץ. התקשה מאד להשיב, המתין זמן-מה ואחר-כך אמר בקול נמוּך:

– לא זו ולא זו, אלא… הנסיכה ג’וליה… זו שלמדה מפּי רומית ואיטלקית…

אמר זאת, כנראה, בקול נמוך יותר מדי. הזקן הקריב אזנו ושאל:

– מי? מ-מי?

– הנסיכה ג’וליה, – כבר צעק פירס לתוך אזנו.

פּני הזקן שוּנוּ. בת-צחוקו הנעוָה כבתה ורטט שרירי פניו וּזקנוֹ קפא.

פּניו היוּ דומים באותם הרגעים לשדה שלג בצהרים כשעננה עוברת פּתאום על-פּני השמש…

חבק את ברכיו, וּמבלי הבּט אל פירס אמר בתנוּדת-ראש:

– לא. אין אתה אוהב אותה…

הפּעם היו פני פירס מפיקים תמהון.

– איך? אבל כן! אני אוהב אותה…

הזקן לא השיב דבר. רק נידנד בשלילה את ראשו השׂב. את פּניו לא ראה פירס.

נזכר פירס באותו אדם פּלאי המתגלה אליו לפעמים כשהוא הולך יחידי בלילה. אף הלה אמר לו פעם כדבר הזה. רגע העיף עין מתוך חשד על גבּוֹ של הזקן. אולי זהוּ ההוּא שיושב לפניו…

מעין טינה התחילה רוחשת בלבו כלפּי הגב הכּפוּף הזה. מפּני מה הוּא מנענע בראשו בודאיוּת כזוֹ ואינו אומר כלוּם? מה מבין זקן זה ברגשי לבּוֹ?

– אבל כן! – קרא פירס שוּב, והפּעם באבק רוגז – אני אוהב את הנסיכה ג’וליה, ואף היא אוהבת אותי… אהבה נאמנה… אחרת אין ולא תהיה…

ראה פירס את פרדינאנד מתרומם דוּמם ולאט-לאט מתוך אנחות-זקנה. קם ועמד לפניו. זקנוֹ הלבן רטט כמו קודם על חזהו, ואף עורקי פניו רעדוּ. אבל ארשת שׂפתיו היתה אחרת. כוּלו היה אחר. קומתו כאילו התמתחה וארכה יותר. דבר-מה חזק היה בעמדתו. ניכּר היה כי יש ברצונו לדבּר וכי הדיבוּר קשה לו ברגע זה. שלח אליו יד… צל גוּפו שנפל מאחריו היה ארוך ארוך, התמתח על גבי הקיר, כיסה את התקרה כשצל הזרוע נח על טוּרי הספרים וּמילא את החדר כוּלו.

– אתה, דיאוגו, אינך אוהב אותה, – אמר סוף-סוף בחזרוֹ על דבריו בתוקף של איזה בטחון פּנימי שהביא רעד טמיר בלב פירס – בן ישׂראל אינו יכול, אינו י-כ-ו-ל לאהוב בת-נכר. העמוניות והמואביות לא תבואנה בקהל ה'!

אה! אותה המערה!.. זהו קול מתוך אותה המערה!..

קפץ פירס על רגליו,מתוך הרגל ביקש לאחוז בידית חרבּוֹ, משום שהיה נרגז מאד. החרב לא היתה עליו. הוא, כמו הזקן, היה בחלוּקו הרחב והארוך. מנוּחה היתה נחוּצה לו ברגע זה. התהלך בחדר אילך ואילך.

התאמץ, הבליג ואמר במנוּחה גמוּרה, לכאורה:

– "בקהל ה' "… "בקהל ה' "… כל אחד מינה את עצמו על קהל זה. איך לדעת מי טועה?

אך מנוּחתו עזבתו מיד. קשה היה לו לשלוט על עצמו. רץ בחדר אילך ואילך ודיבר בקול נרגז:

– עיורים! עיורים!.. טחוּ העינים מראוֹת את הנקוּדה העיקרית, את גרעין הדברים… את הלוז שבחיים… “עם סגוּלה!..” “דת נבחרה”… למעלה מן העם וּמן הדת הביטו וראו את האדם!.. לא דת נבחרה – אלא אדם נבחר! לא עם סגוּלה – אלא איש סגוּלה!.. אלהים לא יצר עמים ודתות – אלה הם פרי הנחש אשר השיא את האדם. את האדם לבדו יצר אלהינוּ בצלמוֹ וּדמוּתוֹ. עמוניות, מואביות, פּורטוּגזיות, איטלקיות, פלאמאנדיות… אל אלהים! מה נלעגים הם השמות האלה, שרגילים לבטאָם בחשיבוּת כזוֹ, כאילוּ אמרוּ בזה משהוּ, כאילוּ נגעוּ השמות אל תוך תוכה של נשמת האדם, אל לשד חייה… השמות, המלים! לא מעט רעה הביאוּ לעולם. אף את שלום נפשי אני גזלוּ… אבל אלהים היה סוף-סוף בעזרי: מצאתי את שלומי… באותה הדרך תמצא האנוֹשוּת כוּלה את שלומה וחסדה – האהבה!.. הנה הממשוּת! הנה האמת! אלהים צוה עלי את הברכה, השמחה והאורה. המבין אתה, פרדינאנד? אחד אני כמו אלהים, שמח אני כמו אלהים, אוהב אני כמו אלהים! אלהים ברא את עולמו יום אחר יום, שעה אחר שעה, כי הויתוֹ הנצחית שפעה על גדותיה אהבה וחסד עד לאין גבוּל… וּמלבי אני נובעים יום יום, שעה שעה, אורה ואושר… אלהים מחדש בשבילי בכל יום מעשׂה-בראשית… "וירא אלהים כי טוב "… המבין אתה, פרדינאנד? לא. אין אתה מבין, אין אתה מבין… רק מי שאוהב כמוני יכול לחדור לתוך אין-הסוף של השׂמחה האלהית הקורנת בכל הבּריאה, לחבּק את אוקינוּס חסדו… לכם יש אך מספּר ידוּע של מצוות שאתם מחוּיבים לקיימן כדי לזכות את עצמכם בעיני הבורא, ולמצווֹת המוּטלות עלי אין מספר.יותר שתגדל אהבתי, יותר תגדל חובתי להיות ראוּי לה… שמע, פרדינאנד! אנסה לבאר לך, אוּלי תבין את זה… בכל אדם יש שתי נשמות, נשמת מלך ונשמת עבד. שתי הנשמות מתרוצצות, ואין שלום ביניהן. אצל זה הנשמה האחת מנצחת, ואצל זה – השניה. אלהים יצר את האשה זרה לנו ומלאה סוד, לאהבה ולעבדה. באהבה זו אנו עושים שלום בין שתי נשמותינו. כשאנו אוהבים את האשה אנו עובדים לה, אבל בה-בשעה איזו מלכוּת מתעוררת בנפשנו מתוך עבודה זוֹ…

ראה את הזקן עומד ונשען בגבּוֹ אל מזוּזת-הדלת כמו אדם זר, שאינו יודע מה יֵעָשה לו בבית זה, וּמה יעשה הוא בבית זה. עשה פירס בזרועו תנועה באויר מלמעלה למטה, כמי שמסלק את כל המטרידו, וקרא:

– אה! אין אתה מבין, אין אתה מבין…

וּפרדינאנד נעשה כל-כך קטן, כל-כך כפוּף ועלוּב, כאילו שמע נזיפה חמוּרה. אך הנה פרש ממזוּזת הדלת, הזדקף קצת ונתן בפירס מבט שוהה אך קשה וּכאילוּ קדד עד נקוּדת-התמצית שלו:

– זקן אני, דיאוגו, איני מבין כלוּם…

וּפתאום:

– השמוּר אתך הקמיע שנתתי לך?

– כן. הוא על צוארי.

– טוב. שמרהו איפוא. אם תבוא איזו שעה ותזדקק אליו, תמצאהו… יהיה ה' בעזרך!

נכפף עוד יותר מכפי שהיה קודם ויצא מן החדר.

פירס עמד תחתיו והקשיב אל פסיעותיו על המדרגות ואל שיעוּל הזקנה שלו. היה לו רצון לרוץ אחריו ולקרוא בכל כוחו:

– אתה טועה, זקן! אני אוהב! אני אוהב! אני אוהב…


אחרי השׂיחה הזאת ירד כעין מסך בין הצעיר והזקן. קצת מתוך צער אבידה שאינה חוזרת וקצת גם מתוך השתוממוּת, הרגישו שניהם, כי הם נתוּנים בשני עולמות, והשביל ביניהם משוּבש. על פירס העיקה בדידוּת אָשרוֹ כמו סבל. הצער מגיף את תריסי הנפש; השמחה מרימתם ופותחת חלונות לכל צד וּפינה. וצר אז מאד אם מסביב לחלונות הפּתוּחים – מדבּר שממה. געגוּעים כה עזים תקפוּ את פירס אל בני-אדם…

התחיל פירס מבקר לעתים תכוּפות את ידידו ואסקוֹ די-לופץ. בכל פּעם ופעם היה החנוָני פוגשו בזרועות פּתוּחות וּמתוך הבּטות חששניות וחשדניות לצדדין, כמורד וקושר, היה מזמינוֹ בקריצות-עין אל החדר הסמוּך עם החלון הגוֹתי ורהיטי העץ הקשים. תחילה היה פירס חומד לשבת בחנוּת, באיזו פינה בין חבילות הסחורה, להתבּונן אל הלָקוֹחוֹת, אל העבדים והשפחות הכּוּשיים, אל האכרים וּבעלי-המלאכה. מן הדיבורים, הקניות ועויות-הפּנים היה לומד לדעת את חיי הבית של האנשים, פּרנסתם וסבלם. העבדים הכּוּשים, כשהיו באים בשליחוּת אדוניהם, היו נכנסים בחשיבוּת מיוּחדה, איש לפי מידת גדוּלתו של אדוניו. לא היו מרבּים בשׂיחה והיו נפטרים מן החנוּת עמוּסי סלים מלאי מכּולת וסדקית. האכרים והאומנים היו נכנסים כמו בבושת-פּנים, עייפים ומפורכי-גוף.

קניתם היתה מועטה ושׂיחתם מרוּבה. זמן רב היו עומדים על המקח; נושאים-ונותנים על כל פרוּטה, מתרעמים ומתחננים. אבל עלוּב מכוּלם היה די לופץ בעצמו. בבגדיו המטוּנפים, בפניו העייפים ובזקנוֹ הבלתי-עשׂוּי זה מכבר, היה מקדם פני לקוחותיו אלה, כמי שמוּבא אל הגרדום ומוכן להילחם על נפשו בשארית כוחותיו. תחילה היה קשה עם לקוחותיו כארז ואוטם אזניו משמוֹע. לאט לאט הלך הארז ונעשׂה רך כקנה. פּניו מתחילים מפיקים רוגז וקוצר-רוּח, וסופו להתחנן לפני הקונה. לופץ היה תמיד מוַתר, אילמלא אשתו השמנה, המכוערה וההרה תמיד, עם יונק על זרועה, שהיתה מזדמנת אל החנוּת לעמוד בפרץ. זוֹ, בקול נזיפה חריפה גומרת ברגעים אחדים את המשׂא-ומתן… פירס לא היה יכול למנוע את עצמו מחשוב שהחנוָנית אם אינה הפּרח כוּלו, הרי גבעול חזק הנֶהָ, בשעה שבעלה אינו אלא “עלה, עלה בלבד בפרח חייהם”…

הישיבה בחנות העסיקה מאד את דוֹן פירס. מצא כי בפרטים הקטנים האלה העוברים שם לפניו, מפרפּר עולם גדול של המית-נפש ורגשות-אנוש. אבל הלקוחות היו תמהים מאד לראות שׂר גדול יושב על שׂק בצלים או על חבילת קני-סוּכר. ואף ללופץ לא היה הדבר נעים ביותר. לבסוף היו מוּכרחים לפרוש אל החדר הצדדי. שם היה די לופץ מריק לפני ידידו הנעלה את כל מה שהצטבּר בנפשו בשעות הבדידות ולילות-הנדוּדים. לפירס היה צורך להקשיב אל שׂיחתו של לופץ ואל סערת-נפשו, להסתכל בפניו המעוּנים וּבעיניו החולמות. באותן השעות היה לפירס הרגש כאילו שניהם מטים את אזנם אל סף ההוָיה ומאזינים לשאונה הכמוס, לקול פסיעותיה הרחוקות מאד והקרובות מאש המפעמות בתוך לבותיהם ממרחקים… פירס לא דיבר ולא היה יכול לדבּר עם לופץ על אהבתו. ואף-על-פי-כן כשהיה יוצא מחדרו, היה לו תמיד הרגש כי הוּקל לו מנטל אָשרוֹ. פירס תמה על זאת ולא ידע שבשעה שהתוַכח עם לופץ על אודות סוד העיבּוּר אצל הבּתוּלה הקדושה, על אודות סוד האחדוּת שבּשילוּש הקדוש – רק על אהבתו סיפר לו אז; כי בשעה שחיוה לו דעתו על הדם והבּשׂר של הגואל בתוך יין ולחם-הקודש, – רק את דכיי לבו השמיע… הוא דיבר על אהבתו, אבל במלים שהבריות רגילים להשתמש בהן למוּשׂגים אחרים. בחינת צירוּפי אותיות, שרק הוא לבדו ידע את הגימטריות שלהן…

פּעם אחת מצא את לופץ נסער מאד. באותו יום גמר לופץ לעיין בכל החוברות, ששלח לו ידידו ממושבת הסוחרים הגרמנים שבלישאבּוֹנה. אלה היו כתבי לוּתר: “שבי הכּנסיה על-ידי בבל”, ו“תשעים-וחמשת העיקרים” שלו, כתבי הוטן כמו Trias Ramana Vadiscus וכיוצא בהם. הכּתבים האלה הביאו אנדרלמוסיה במוחו. את כל אותן השאלות שגזלו שנתוֹ בלילות והטרידו מנוּחתו ביום, מצא בכתבים הללוּ. כל אותן השאלות, שידידו פירס היה מתיחס אליהן אז “בקלוּת ראש של אפּיקורוס”, או “בקוצר דעת של מחבּב עובדי-האלילים הקדמונים”, – צבאוּ עליו כחיילות אויבים ושאפו לעשות באמוּנתו פרץ על פּרץ. כי חומת אמוּנתו כבר פרוּצה הנה, זאת לא ידע… מה נפלא הדבר בעיניו כי באיזו עיר בגרמניה נמצא איזה נזיר פראנציסקני שהביע את יסוּרי-הנפש שלו, של לופץ החנוָני בלישאבּוֹנה, ובשׂפה כה ברוּרה, כה בולטת, כה נוראה וכה בלי-רחם… בחוברות אלה ראה לופץ את ראי נפשו ונרתע תחילה: ראה את עצמו, יחד עם אותו נזיר מוירטמברג, נגד האפיפיור, וכבר מנוּדה, מוּחרם יחד עמו, מהכנסיה האפּוסטולית-הקתולית. אבל הנה שוּב התחיל צולל באזניו קולו הצרוּד והעז של סאואנארולא, והתעוררוּ במוחו לתחיה זכרונות מימי שבתוֹ ברומי: אלוּ הקולות והמראות שליווהוּ במשך עשרות בשנים, ושלשוא התבּרך בלבו זמן ידוּע כי הצליח לשכחם לגמרי… כאילו אך תמול היה הדברֱ!.. פּירס, כשנכנס אליו באותו יום, נבהל: פּני ידידו היוּ נעוים מהתרגשוּת. זמן רב ישב פירס על ספסלו והמתין עד שלופץ יתחיל סוף-סוף לדבּר. לבסוף, בראותו שאין קץ לריצתוֹ מפּינה לפינה, הכריחו לשבת ולספּר מה שקרא.

– אדוני די לופץ! – אמר לו פירס מתוך חמלה רבה – במסחרו צריכה אשתו תמיד לתקן מה שהוא מקלקל. וּבדת רוצה הוא לתקן מה שעיותוּ דורות… אולי, באמת, יֶרף פּעם אחת משאלות אלוּ…

די לופץ ניענע בראשו לשלילה. בתוקף ענה:

– האמוּנה היא שורש קיוּמנוּ. בלעדיה – אפס…

פירס הציץ בו במבט איש המסתיר סוד.

– אני – הוסיף לופץ – הנני מה שהנני רק כל זמן שאני מאמין. אם איני מאמין באלהים – מה אני? אבק פּורח. ומה חיי? חלום רע, סיוּטים בלי קץ…

– האמונה… – ניסה פּירס לענות – כן, אני מבין… אבל על שוּם מה כל הויכוּח הזה?… הפּרטים האלה בעבודת אלהים ובהגדרת עיוּניות…

– יקירי! כל החיים אינם אלא צירופים של פרטים לאין-מספר. חוּץ מהם אין אנו תופשׂים כלוּם. המהוּת עצמה אינה בידינו. רוצה אתה לתפושׂ את הנשמה, ואיזה פרט במחשבה או ברגש עולה בידך; רוצה אתה לתפוש מהוּת מחשבתך ושוּב איזה פרט, ורק פּרט… הפּרטים הללוּ הם גוּף למהוּתם של הדברים, המהוּת עצמה היא נשמתם בלתי-הנראית, והוּא הדין בפרטי הדת שהם בחינת לבוּש חמרי, והנשמה היא האמוּנה. בלי הגוּף אין לנשמה אחיזה. וכי אין נפקותא אם מכוער הוא הגוּף וּבעל-מוּם או אם הוּא שלם ויפה?

– כך. אוּלי כך הוא, – הסכים פירס מאין לו רצון להתוַכח. וצחק, כמי שבטוח באמיתוֹ שלו הכּמוּסה מעיני הבריות.

– “חלום רע וסיוּטים לאין קץ”, חזר בלבו על דברי לופץ. אה, אילוּ ידע לופץ כמה ממשוּת יש לפעמים לחיים וכמה לפעמים רחוקים הם מהיוֹת “סיוּטים לאין קץ”, גם בלעדי שאלת האיבכאריסטיה שלו!..


פרק שנים-עשׂר: הנזירה, השטן וקרבנו    🔗

בלב עמוס הלך פירס אל רחוב-הכוּשים.

על אופק הקיץ שלו, הבטוּח כל-כך בזהבוֹ ובתנובתו, התחילו בזמן האחרון עולות ומתמתחות רצוּעות-אור חוַרוָרות שמבשׂרות סערה… ידידתו באה לפעמים קרובות שרוּיה בדאגה וּברוגז: אצל ארמונה התחילו מסתובבים מרגלים; מתוך דברי אחותה וּמתוך פּטפּוּטי האב די סילוה נשמעים לה לפעמים, כאילו נפלטים כלאחר-יד, רמזים וחצאי-רמזים על הליכות חשאיות למקומות נסתרים, במסוה על הפּנים. בחברה התחילו מזכּירים, לעתים יותר מדי קרובות, את שמו של פירס, גם כן כאילו בהיסח-הדעת, מבלי להעיף עין אליה, אבל בלשון מעליבה ונותנת מקום לחשדות… אף הוא, פירס, הרגיש שמרגלים מתחקים אחריו, אף-על-פּי שנזהר מספּר לה על זה. ההשגחה החשאית הזאת, מבּטיה המתמידים והאורבים של איזו עין רואָה-ואינה-נראית, מילאו לבו חרדה. הלך אל רחוב-הכּוּשים וּבלבו שאלות-דאָגה: היהיוּ גם היום פּניה עצוּבים? התביא לו שוּב איזוֹ ידיעה לא-נעימה, על איזו שיחה או פגישה מבעיתה? נזכרוּ לו דברים ששמע פעם מפּי הנסיכה. פירס אמר לה פעם כי אלהים יצר את האדם בתור יצוּר אוהב. מי שאינו יכול לאהוב הריהו בחינת אדם חולה. הנסיכה נאנחה על זה חרישית והשיבה:

– אף אני כאילוּ הייתי זמן רב חולה, והנה החילותי מבריאה, אבל בשיקוּיי-מרפּא מרים.

הצטחקה באותה בת-צחוק המיוּחדה רק לה, הפּנימית והמעוּלפה, שקשה לעמוד על יסודה, והוסיפה:

– ומה אתה סבוּר וכי אין שיקוּיי-המרפּא יותר מדי חריפים? וכי לא יזיקוּ לדם?..

הדברים הללוּ נתנוּ מקום לחשוב על ספיקות ולבטים נעלמים. שאלתה פּעמה אז על לבו, ורבבות הדים לא נשתתקוּ בו זמן רב אחר-כך. כאילוּ ריק היה הלב…

נזכרוּ לו כעת הדברים האלה, וחשב כי אין אהבתם פּשוּטה וּברוּרה, כמו ששיער לעצמו בתחילה. שניהם היו כל-כך שונים וּרחוקים, וּבו-בזמן הם שואפים להיות דומים וּקרובים. מנגינת שני עוגבים שונים השואפים להארמוניה אחת. היא, שאהבתה עקרה אותה מעולמה, צימצמה את כל קוי-נפשה על מה שהתהוה בתוכה. מלכה על איזו מדינה דמיונית של רגש וחלום ובקנאת-נשים שמרה על כסא מלכוּתה… והוא – קוי נפשו שאפוּ להתמתח, להקיף העולם כוּלו, והצטער על שהוּא מוּכרח להיכלא בתוך עצמו כמו נזיר בתאוֹ…

פירס הלך עטוף באדרת רחבה וּמסוה על פּניו. הצטדד ונדחק בתוך מבואות וסימטאות צדדיים כדי שלא יִוָדעוּ עקבותיו. בלכתוֹ עקלקלות, נזכר ביאגו לויתן שדי פאס כבר דיבר עמו פעם על אודותיו; נזכר בחפץ שהיה לו פעם לברוח מכאן לאיזו מדינת-ים רחוקה, למקום שאין מכירים אותו, וּלהתחיל שם חיים חדשים. התפּלא: איך זה עלה פתאום לפניו זכר זה? רעיון הבּריחה נולד אצלו אז בשעה של כשלון-הנפש, בשעה שהשׂנאה חפרה מסביבו להבדילוֹ מבני-אדם. אז… כן… אבל זה כבר נשכּח מלבו. מפּני מה שוּב עלה לפניו? לשם מה? שוּב לברוח?

לברוח? ומדוע לא? החלום מקסים גם כעת. הוא נמלט עם ידידתו על אניתו של יאגו לויתן אל איזה חוף רחוק וּבלתי-ידוּע. שניהם לבדם ואין איש אתם; שניהם לבדם בונים להם חיים חדשים אריח על גבּי לבנה, יום על גבּי יום, שנה על גבּי שנה… אבל בו-בזמן שחשב ככה, ישב בתוכו עוד מישהוּ שהניד ראשו לקסמי החלום הזה באי-אֵמוּן וּבשלילה, כשם שפרדינאנד רגיל לעשות בשעה שאינו מרוּצה מדברי פירס: לנסוע למרחקים? וכאן? כלוּם כאן אין מקום לאָשרוֹ של אדם? לברוֹח מבּני-אדם? וכי האנשים שבמקומות הרחוקים נבראו בצלם אחר מאשר בצלם אלהים? שמא אתה בורח מעצמך? שמא אתה הולך לבקש מאהבתך יותר מכפי שהיא יכולה ליתן לך? אבל מה שלא נתנה לך כאן לא תתן לך בשוּם מקום, בשוּם מקום… האהבה היא בתוככם ולא באיזה מקום…

פירס לא ידע כי ראשו נשמט מטה מטה אל חזהוּ וכי קמטים נמתחוּ על מצחוֹ.

הקיץ מהרהוריו הכּבדים אחרי שעלה כבר במדרגות הצרות והחורקות של דירת אם ליאונורה והתקרב אל הדלת. כי ברגע ההוא נזדקר מתוך החדר, שאליו התכּוון להיכּנס, בקפיצה אחת קלה ומהירה, כקפיצת חתוּל, בר-נש יחף, גוץ, בעל פּנים כחוּשים וּשחורים כפני כוּשי, ושזקן שחור כפחם הכתירם. בּר-נש זה חמק עבר על פּניו והסתתר מאחרי איזו דלת שניה במהירוּת כזוֹ, עד שבזכרונו של פירס הָטבעו רק עיני האיש השחורות והנוצצות. פירס נדהם. מה עשה בּר-נש זה בחדרם? פירס היה בטוח שטמנו להם כאן פּח, שהאיש הוּא מרגל, וכי הוא היושב שם מעבר למחיצה במארב. נזכר בהמולה ובחריקה החשוּדות שלפעמים הגיעוּ לאזניו מעבר למחיצה, בשעה שהיה יושב בחדר עם אהוּבתו… כן, ברוּר! יש כאן בגידה מצד הזקנה; הם נפלו בפח. נכנס אל החדר במורא ידוּע, הביט לצדדין. לא מצא בו כל שינוּי ורצה כבר לצאת וּלהמתין לידידתו בחוּץ, כדי להקדים וּלהזהירה על דבר המארב. פּתאום נפל מבטוֹ על איזה בגד משוּנה תלוּי בפינת החדר, שלא הרגיש בו קודם לכן. בקפיצה אחת עמד לפני הבגד, התבּונן ותמה. איזו אדרת רחבה דומה לאותה הגלימה הסינית שדוארטי די פאס היה מתעטף בה בימים השחונים. מבלי להסירה מעל הוָו תלה את קצהָ האחד על המסמר הסמוּך מזה, ואת קצהָ השני – על המסמר הסמוּך מזה, באופן שהשׂמלה היתה פרוּשׂה כוּלה על שני קירות הזוית. שׂמלה זוֹ לא היתה אלא ריבּוּע רחב מאד עשוּי מאריג כחול וכבד, בעל שני חוֹרים במקום שרווּלים; מסביב לשני החוֹרים-השרווּלים האלה וּמסביב לצוארון היתה רקמת זהב אמנוּתית נאָה ועשירה.

בעודו עומד וּמביט אל השׂמלה המשוּנה הזאת, נפתחה הדלת והנסיכה התפּרצה אל החדר בסערת-גיל. כניסתה היתה תמיד סוערת. אך פּירס עשה לה מרחוק סימנים לשתוק וקרץ לה לגשת אליו בלאט. לא הבינה, נבהלה, נשתתקה, ניגשה על בהונות רגליה ובמבטי-שאלה. לא אמר כלוּם, אך הצבּיע על האדרת המשוּנה. שניהם עמדוּ רגע לפניה והתבּוננוּ בתמיהה. הנסיכה משכה בכתפיה ולא הבינה פּשר הדבר: מי תלה אותה כאן. רמז פּירס בתנועת ראש כלפּי מחיצת-הקרשים ולחש:

– מסרו אותנו… אמה של ליאונורה בגדה בּנוּ…

וכשהנסיכה המשיכה להביט בתמיהה ובפחד, הוסיף בלחש:

– שם יושב מישהוּ זר…

– אה! – קראה הנסיכה בקול. הפשילה ראשה וּפרצה בצחוק: – הרי זה אותו יהוּדי, אותו ציר מאַסיה, שכחתי לגמרי…

פירס תמה נרגז על שהיא מדברת בקול על אדם היושב כאן, מעבר המחיצה, לשומע הכל. ראתה תמיהתו ופחדוֹ וצחקה עוד יותר.

– הנפחדת? ילדי!.. פעמים אתה נראה לי גדול וחכם ותקיף, ואני מתיראה אז מפּניך כילדה פּתיה, וּפעמים אתה הוא הילד הקטן והפּתי… הפּתי הקטן והחביב שלי!

לחצתו אל לבה וסילסלה בשערותיו בתנועה אמהית גוננת.

– אבל סוף-סוף מיהוּ זה היושב שם? – שאל עדיין בלחש.

– אותו בּר-נש משוּנה הוּא. הוּא בא מ… מ… איני יודעת מהיכן בא, אבל מרחוק, מרחוק. מעבר לים. הוא בן מלך, אחי-מלך… איני יודעת בדיוּק… אבל יהוּדי, שוה בנפשך! יהוּדי… וכי היית מאמין? המדינה שלו היא מדינת יהוּדים… יש מדינה כזו בעולם… אלה שם לא השתתפוּ, כנראה, ברצח המשיח, כי אלהים לא קיללם… האפיפיור בעצמו קיבּלו לראָיון. ועכשיו הוּא בא אל הוד מלכוּתו במכתב-מליצה מן האפיפיור. הוד מלכוּתו סובר לא לדחותו ולתת לו ראָיון. בחדר הוד מלכוּתו אינם פוסקים מהתלחש על אודותיו. יש לו איזו הצעות… איני יודעת בדיוּק… הוּא מתאַכסן כאן אצל אמה של ליאונורה… אבל אַל תחשוש. אינו מבין אפילו מלה אחת מדברינו. שׂפתו היא ערבית או עברית. אפילו רומית אינו יודע הדיפּלומט הזה, ח ח… אותו מלוה תמיד איזה מתוּרגמן. אילוּ ראיתוֹ! הוּא כל-כך מגוחך. צועק, מתרגז, משמיע הברות משוּנות וּבלתי-נעימות מגרונו, עושה תנוּעות בידיו… פּרא-אדם! עוד יזדמן לך בודאי לראותו ותצחק…

– ראיתי! – אמר פּירס פּזוּר-רוּח – הוּא יצא מן החדר הזה יחף.

– יחף? ח ח ח…

פירס היה פּזוּר-רוּח מפּני שנזכר בבקשתו הנמרצה של פרדינאנד לחקור על אודות הציר הזה. אילוּ היה יכול לקחת דברים עם

היהוּדי הזה וּלספּר אחר כך לזקן. כמה היה זה מאוּשר!

– על-כל-פּנים – אמר – זה מענין מאד…

– מה?

– צירה של מדינה יהוּדית שלוּח אל ראש הכּנסיה הקתוֹלית ואל מלך קתולי. וכי אין אַת מוצאת כי זה חדש וּמענין?

– אוּלי יש בדעתך לכבּדוֹ בביקוּרך? – שאלה בנעימה דקה של אירוֹניה.

– וכי מן הנמנע הוּא הדבר?

– ודאי! משגיחים עליו בשבע עינים. הממשלה חושדת בו שמא הוּא בא כאן בחשאי בדברים עם “הנוצרים החדשים”… מה יאמרו עליך אם יראוּך הולך אל הפּרא הזה?

– יאמרו כי איני עומד בנצרותי…

– איני רוצה, איני רוצה שיאמרו על ידיד-נפשי כי יהוּדי הנהוּ.

פירס השתמט במנוּחה מבּין זרועותיה, הביט לפניו כמו בלי מבּט, כחושב על דברים אחרים פחוּתי-ערך.

– אמרת עליו כי הוא פרא?

– כן.

ואחר רגע הוסיפה:

– ומה?

– כן. הוא בודאי נלעג באדרת כחוּלה זוֹ וּברגלים היחפות…

הנסיכה צחקה. אבל הוא שכח לצחוק. עיניו הוסיפו להסתכל לפניו בלי מבט.

את סוד יהדוּתו לא גילה פירס לאהוּבתו. לרעיון לבדו, כי סודו עלוּל להיגָלות לה, היתה צמרמורת עוברת בו. אבל סוד זה היה כצעיף דק שחצץ בינו וּבין ידידתו, שצינן את חום המגע הישר ביניהם והפיג את חריפות שכרונו של הרגש… סוד זה היה כפצע באהבתו. כשהיתה מחשבתו נתקלת בו בלי-משׂים, היתה ממהרת לדלוג עליו, כמי שמעביר את כּפּוֹ על פּני גוּפו הכואב ואצבעותיו פוסחות בזהירות על מקום הכּאב…

דבר-מה בפניה מוּתח, נקשָה ונקפּא, באָמרה בקול בלי צבע:

– בקשה לי אליך. רצוני שתיעשה.

בקשה שנשמעה כפקוּדה.

– כן, – השיב והמתין מתוך פּיזור-רוח.

– אף היום דיבּרוּ עליך שם בארמון. הלא יודע אתה כי בזמן האחרון אוהבים להזכּיר שמך בפנַי לצורך או שלא-לצורך. ואני חרשה הנני ואיני שומעת. אבל היום ליגלגוּ, השומע אתה? ליגלגוּ עליך! זאת לא יכולתי לנשׂוא.

– אם יש אנשים שניחא להם ללגלג, סימן שאין להם ענין חשוּב מזה. וּמה חייב אני לעשות במקרה זה?

– שלא ילגלגו.

– למשל?

– מספרים עליך שאתה מתרועע עם איזה חנוָני מטורף שסופג מלקות מאשתו. אומרים כי אתה הולך אליו יום יום. יושב שם בין שׂקי קמח וחביות זפת, ועוזר לו לפעמים לשקוֹל ולמדוד…

– הבריות, כדרכּם, מגזימים. לא אמת, למשל, שאני עוזר לידידי בחנוּתו וגם לא אמת שידידי זה הוּא מטוֹרף. אני אוהב ומכבד את האיש הזה אף-על-פי שהוא חנוָני…

– דיבר בקוֹר-רוּח. בלבו היה עצב כמוּס, כי הנסיכה נגעה שלא-מדעת באופן מכאיב בפצע-סודו והרגיש בצעיף הטמיר החוצץ ביניהם, כאילוּ הוּא מתנפנף חשאית…

הנסיכה לא נתנה לו לגמור דבריו. בתוקף מיוּחד קראה:

–איני רוצה שתתרוֹעע עם חנוָנים! אתה חייב להפסיק כל קשר עם “הידידים” האלה!..

– מפּני מה?

– כך רצוני!

– שמא יש לך, נסיכתי, עוד נימוּק מלבד זה?

– וכי זה אינו מספּיק?

– אה, כן!

עוד לא דיבּרו אף פּעם באופן כזה.

– אם יבדוּ עליך עלילות שקר אבוּז להם, אבל אם ילעיגוּ עליך…

לא גמרה. קפצה ממקומה והתמתחה בכל גוּפה ממוּלו. פּניה הלבנים וקטיפת-הארגמן של תלבּשתה הוּבלטו באיזה הוד מאוּים על גבּי רקיע התכלת של הגלימה הפּרוּשׂה מאחריה על שני קירות הזוית…

– חִצי לעגם פוגעים בי!.. אילמלי שיוית לנגדך את נכדת איזבּלה וּפרדינאנד ואחות הקיסר, לא מלאך לבך להתרועע עם חנוָנים…

פירס לא הכּירה.

יוֹנה מפרפּרת בתתה דוֹדיה לבחיר-לבה נהפּכה לנשר. בפניה ובמבטה היה משהוּ קר ונוצץ כפלדה. שלא-מדעת התרומם וקם גם הוּא.

– אם כן? – שאלה.

הביט אליה וראה נשימותיה הכּבדות וחזה המתרומם ויורד. ברגע זה ידע כי ידידו אבוּד לו… וּבכל-זאת שתק ולא ענה. רק שמע לכאֵב לבו: לופץ החביבי, לופץ הטוב שלי…

– אתה מהסס, דיאוגו! שׂא אלי את עיניך!

מלמטה למעלה וּבמתינוּת, כרוהה, שלח בה מבט. איוּמה ויפה היתה בפניה החיורים. בעיניה בערה אש זרה מטילה אימה כמוּסה. פּיה הקטן הפּעוּר כל-שהוּא היה חיור, כמו עלה שושן שדהה, ונשימות תכוּפות פּרצוּ ממנו. איזה כוח פּראי קדמון, השמוּר בגנזי נשמת כל בת-חוָה, הקיץ בה פּתאום. נדהם הביט אליה פירס, משוּם שלא ידע כי חיה קטנה, רכּה ועדינה זוֹ, מתפּללת לאהבה וללטיפות, נושׂאה בחוּבה אש קנאָה ושלטון כזו. פּקדה והפחידה בלי מלים, בלי איוּמים.

פירס הוסיף להביט כמוּקסם. מבט חדש היה זה. ידע כי נתוּן הוּא תחת שלטון כוח חזק ממנוּ. פּניו הלבּינוּ פּתאום. קולו נחנק. בקושי מילמל:

– אני מבטיח להוד רוממוּתה. יהי כרצונה.

פּני הנסיכה שוּנוּ כרגע. איזו מסכה נשמטה מעליהם. הנקשה והנקפּא התרכּך. צבע ורוד חי הציף את הלחיים. מן העינים התחיל זולף אור חם שהשתפּך בבת-צחוק כל כל הפּנים.

– כּ-כה אהבתיך! טוב! טוב מאד!…

זרועותיה לפתוּ צוארו וּמשכוּהוּ אל הספּה.

– אין אתה יודע, אין אתה יכול לדעת, כמה היטבת לעשות!…

עוד היה המוּם, עוד נמתח על נפשו צל שנגרר אחרי מה שהיה לפני רגע… הוא שתק. והיא פּיטפּטה מתך התפעלות כאילו חזרה אליה איזו אבדה:

– אה! אינך יודע מה היה יכול להתרחש אילמלא הסכמת… מלה אחת קטנה היתה חבוּיה תחת לשוני. מלה קטנה ונוראה. אילוּ נאמרה, היינוּ שנינוּ בוכים, גם אני גם אתה. אני אוּלי יותר… אה! אַל נא תביט אלי כּכה. אני אוהבת אותך יותר מאהבתך אתה אלי. אבל אין אני כדאית גם לאהבתך הקטנה הזאת. הנך טוב ממני! הנך כל-כך טוב, שקט, נוח ונבון. ואני… אין שקט בדמי, אין שקט בדמי. את הרעל הזה מסכה אמי האוּמללה בדמי…

– אמך?

– אמי השתגעה מפּני שאהבה יותר מדי…

– אה, כן… – השמיע בזהירוּת, כמעט בלחש בלתי-נשמע.

הרבּה התלחשוּ, וּמפּה לאוזן מסרוּ אגדות מוּזרות על הנסיכה יוֹהאנה אשת פיליפּ היפה, הארכידוכס מהאבּסבּוּרג, היושבת כלוּאָה במבצר טודיזילאס שעל הדוארו, שקוּעה בליל שגעונה. מקוּבל היה שלא לדבּר עליה. מעטה סוד עלף את הטרגדיה של לב-האשה הרך והעדין שהתפּוצץ תחת סבל האהבה הכּבד מנשׂוא… וּמה מוּזר היה כי הנסיכה הזכירה פּתאום את אמה לפניו. אה, מעולם לא אהבה אותו כמו ברגע זה!.. שניהם שתקוּ. צלה של אותה אסירה אוּמללה ממבצר טודיזילאס ישב ביניהם…

מפּני מה היתה הנסיכה יוֹהאנה, אֵם ג’וּליה, כה אוּמללה?

מפּני מה לא נפלה באהבתה מנת האושר? וכי אין האושר נובע מעצם רגש האהבה, כשם שריח-הניחוֹח נובע מגביע הפּרח? אה! כלוּם אין גם על קרקע כוס אָשרוֹ הוא שמרים קפוּאים, שלכל תנועה מצויה הם מתרוממים, דולחים את הנוזל היקר שבכוס, ומרירוּת עולה אל הפּה? כן, כן… אבל הטיפּות המרות הללוּ אף הן, כמו האהבה עצמה מתת-יה הן… כאב הקרבן המתוק! מפּני מה לא ביקשה ממנוּ לפני רגעים אחדים יותר! את ידידו הקריב, אבל אילוּ היה מקריב יותר מזה, היה יותר מאוּשר, משוּם שהיה יותר אוהבה.

תמכה את מצחה על אצבעות ידיה המשוּלבות כמי שסוכך על עיניו מפּני אור שמש. ונקפּאה במצב זה.

– מה לך? – ניסה לשאול.

לא השיבה.

ראה כי מחשבה אחת הרחיקה פּתאום את ידידתו ממנוּ כגל זה שמנתק סירה מהחוף…

– מה לך? – שאל שוּב.

הרימה פּניה. בת-צחוקה הפּנימית והמעולפה היתה עליהם, והיא כה עצוּבה:

– האגלה לך?

– בודאי.

– אבל זה סוד.

– סוד? סוד לך?

– וכי לך אין כל סוד?

גל דם צף אל מוחו. בדעה צלוּלה, בהכּרה ברוּרה החליט הפּעם לאמור לה סוף-כל-סוף, כדי להשתחרר בּבת-אחת מהצעיף הארוּר הזה החוצץ ביניהם: “חטאתי. היה לי סוד, ששמרתיו כל ימי, ועתה אגלה לך”. החליט בלי כל פּקפּוק. אבל שׂפתיו שרטטו כלשהוּ דובבוּ:

– לא. אין לי כל סוד.

רגע גם לא ידע מה שאמר; דומה שגם את קולו לא שמע. כל-כך זר היה לו ברגע זה מה שאמר. לבו דפק, רקותיו הלמוּ. מצחוֹ הלבן חָוַר מאד, ומיד אחר-כך נהפּך ורוד-כהה…

– אַל נא תתרגש כּכה – שידלתו, נפחָדה ממראה פניו – לא עלתה על דעתי לכסות ממך, רק המתן לי קצת, רק תן לי קצת מנוֹח…

זזה. התרחקה קצת, כאילוּ חפצה להימלך ביחידות עם לבה.

– ההולך אתה אל המיסה?

– כן.

– ובקביעוּת?

– כן…

– המתוַדה אתה לפני הכהן?

– כן…

– ואין אתה מכסה ממנוּדבר?

– לא, – ענה וּבו-ברגע התפּלל בלבו שתיגמר מצוּקת החקירה הזאת ושקר זה שלוֹ.

– ואני… – התחילה מדבּרת והפסיקה.

השחה אליו ראשה ולחשה באזנו, בדממה, מתוך המית-לב וּנשימה כבדה:

–ואני בוידוּיי משקרת… זה כבר כּכה… משקרת! איני יכולה לספּר לאב די סילוה את הכּל…

– ומה בכך? – נפלטה שאלה מפּיו במנוּחה גמוּרה, יותר כדי להרגיעה.

נרתעה כנשוכה. אפילו עיניה התרחבוּ מפּחד.

– איך!.. הנך כופר! אינך מאמין, דיאוגו!..

קפצה שוּב ממקומה. עמדה לפניו נסערה מאד.

– אתה שואל לסודי, – אמרה בקול מוּזר שפירס לא הכירוֹ – רצוני לגלות לך. זה שאָמרתי לך כעת אינו כלום כלפּי מה שאני רוצה לאמור. היודע אתה כי מפחדת אני ממך? לעתים קרובות מאד, כשהנני לבדי, נופלים עלי אימים כאלה, אימים כאלה… אומר לך הכל! אומר לך הכל!.. אני חושבת… ביחוד כשאין אתה עמדי, בלילות, כי אתה אינך כלל זה שנראה לי, זה שאני מחבּקת וּמנשקת… אתה הנך רוּח, רוּח רעה, שׂטן, שד… דבר-מה דומה לזה… מתחפּשׂ אתה להגותני מן המסילה הישרה, מאמוּנתי. אך לצוד נשמתי אתה מתכּוון… יש שאני רוצה לזכור את פּניך היטב, כשאינך לפני, ואיני יכולה. זוכרת אני את מבטך ואין אני זוכרת את עיניך; זוכרת אני היטב את בת-צחוקך, את קולך… אה, כשאני נזכרת בו בחשכת-לילה, הוא כל-כך מתוק לי, כל-כך שר בחשכה לנפשי!.. אבל את פּיך, את שׂפתיך איני זוכרת… איך הם, מה מראם, מה צבעם, איני יודעת. כוּלך מעוּרפל, כוּלך מטוּשטש, לא מוּצק וקבוּע, רק כקוי עשן… באותם הרגעים בטוחה אני כי אין אתה אלא רוח, לא בשר ודם, כי את נשמתי החוטאה אתה מבקש… אולם, כבר עשית את שלך: עקרתני מזרועות בחיר-לבי שבּשמים, גזלתני מיד בן-אלהים… בלילות יש שאני שומעת את צחוקך, צחוק-השׂטן שלך, על בחירי השמימי, שאליו חשבתי להינזר, וגם עלי אתה צוחק, על יונה פותה כמוני…

כּיסתה את פּניה בכפּיה החיורות. נאנחה חרישית:

– ישוּעתי רחוקה ממני… אין לי ישוּעה…

שוּב עמדה לפניו הנזירה החוטאת, והוּא חשב כי כבר השתחררה מבלהות הדת. זרועות נעלמות וחזקות נשלחו ממעמקי המנזר אל ידידתו ואינן מרפּות ממנה. ידידתו לא היתה אף פּעם ולא תהיה שלו. אצלו הסוד, אצלה המנזר. אה, הצעיף, הצעיף הארוּר!..

עדיין עמדה לפניו, ידיה על פּניה, מאוּבנה ביאוּשה, והוּא – בהכרת חוּלשתו הגמוּרה לקרוע וּלסלק את הקורים הדקים שנטווּ ביניהם כמחיצה…

– הה! אַל נא תפחדי כל-כך מהגיהנום. כאן מפרידים בינינו לעתים קרובות. שם, בגיהנום, לא ניפּרד. שם נהיה שנינו תמיד, תמיד יחד… גם אני, גם אני אסבול עמך יחד על המוקד… אף אם תהיי שם אלף פּעם מכוערת מתאיס, כפי שצייר אותה דנטי, לא אעזבך ולא אנטשך.

כך דיבר על לבה כדי להרגיעה, וגם ניסה לצחוק. בו-בזמן סלדה נפשו מדיבוּרו חסר-האמת ומצחוק כּזבוֹ.

הנסיכה הניעה ראשה בשלילה:

–לא. לא. בעולם הנשמות לא נהיה יחד. אַתה הנך כופר, כופר גמוּר. אתה צוחק בשעה שלבי אינו לצחוק. הגיהנום שלי כבר התחיל כאן, בעולם הזה. הגיהנום שלי… אתה אינך עמדי בשעה שאני מפרכּסת כוּלי קלוּיה באש. התפתה ערוּך לי כאן – הראתה על לבה – ראה! אם רצונך לדעת הכל, ראה!

בידים רועדות וקדחתניות התחילה מתירה את עניבותיה, רכסיה וכפתוריה. אחד אחד התחילו נשמטים וצונחים מסביבה חלקי תלבּשתה. סרטים, פּתילים, לוּלאות, תחרים, שׂמלות ולבנים התגבּבוּמסביב לגויתה הערוּמה, כקצף מבושׂם, מגוּון ומפעפע באיושה דקה.

פּירס הזדעזע: גויתה הבהיקה לפניו כגביע שן כתמתם, אבל מנוּמרה ברצוּעות אדוּמות וכחוּלות, דומה לעקבות נחשים שהתפּתלו מסביב לבשׂרה…

– מה זה? – שאל.

– אה! – קראה בקול שצחוק ודמעות צללוּ בו יחד – אלה הם החבלים והכּבלים שבהם כופתת אותי, לרצוני, ליאונורה לילה לילה… לילה לילה מתהפּכת אני בעינוּיי ומשוַעת לאלהים. אמש נשבעתי לבלי שוב לראותך…

ובהנמיכה את קולה:

– והיום שוּב אני כאן…

פירס נפל לפניה אַפּים ארצה. התחיל מנשק את רגליה ואת הקוים האדוּמים אשר עליהן. אחד אחד נשקם. התחיל מן הקו התחתון סמוּך לכף הרגל, הלוך והתרומם, הלוך ונשק, מבלי לדלוג אף על אחד. כאילו התכּון למחוק ולבער באש שׂפתיו עקבות יסוּריה…

והנסיכה עמדה כפסל שיש בלי זיע כל-שהוּא, כששתי כפּות ידיה משולבת על ראשה, פּיה קפוּץ ועיניה עצוּמות. שתי דמעות ניגרוּ מתחת לעפעפיהן המוּרדות… שׂפתיו המנשקות יש שהיוּ חשות בצמרמורת קלה שבקלה שהיתה חולפת לרגעים על פּני עורה. בהגיעוֹבפיו אל חזה נפקחוּ עיניה: הן זרחוּ בזוהר מיוּחד ומבטן הפיק צער. זרועותיה נשמטוּ מעל ראשה וכפּיה נחוּ על שׂערותיו. אחר-כך לחצוּ את ראשו אל שדיה.

גרונו התכּווץ. מפּיו פּרצה יבבה.

– איני ראוי… איני ראוי לאהבתך… ה, המלכה!.. הנזירה!.. הקדושה!..

דומם, דומם ליטפה אותו שקטה כביכול, אך חיורה כסיד.

ניצנץ פּתאום רעיון במוחו וקרא:

– חמדתי! התכסי והתפּללי עמדי… שנינו יחד נתפּלל…

לא מיהרה להשיב. דומם ובעצלתים החילה מתלבשת. לא לפני אלהי אברהם, יצחק ויעקב, לא לפני אלהי אבותיו המעוּנים רצה להתפּלל; לפני אלהיה היא השוכן בתוכה, לפני אֵם הרחמים, רבּת החסד והסליחה, לפני הבן מעוּטר הקוצים…

– לא, הכופר! – השיבה באיזו מנוּחה מתוך פּיזור-רוח – כאן איני יכולה, אסור לי להתפּלל… הנח!

– מחשבה אחת חיטטה, כנראה, כל הזמן במוחה. טילטלה פעם את ראשה כמפריחה זבוּב מטריד, וקראה:

– יודעת אני מה שממתין לי הערב. וּמה בכך!.. אם גם תהיה הרוּח הטמאה עצמה, השׂטן עצמו, – אהוֹב אהבך… מי יודע את מי אני מחבּקת… נוצרי? יהוּדי? או שד? אבל מתוק, כה מתוק ללחוץ אותך אל שדי כּכה, כּכה…

כתינוק מתרפּק ומתחטא התחילה מדברת אליו על אהבתם, חייהם ועתידם.

מעיניו לא נעלם פּיזוּר-רוּחה. לטיפותיה היו מפנקות, דקות וּשקטות, אבל רוּחה היתה רחוקה. מחשבה אחת הטרידה אותה ברגעים אלה.

דיבּרה ברוח של מעשיוּת פּכחית ובינת-חיים. להמשיך לחיות כמו שחיוּ עד עכשיו אי-אפשר. אחותה עוֹיֶנת אותה. סוף-סוף יעלה בידה להפרידם. הם צריכים לבקש תחבוּלות ולבחור בתכסיס מחוּשב למפרע. הנה פירס מחוּיב לשנות אופן חייו.

– לשנות? איך? למדיני נא… אני אעשה הכל!

ה, כן! הכל יעשה. מפּני מה אינה מבקשת ממנו לעלות על המוקד?…

לא. אין צורך באיזה מעשה רב מיוּחד. צריך פּשוּט להופיע לעתים יותר קרובות אל הנשפים ואל מועדי החצר. הוא צריך להתקרב אל נשי הפּמליה של המלכּה, אל האב די סילוה… הוּא התרחק יותר מדי מן העולם וקומם נגדו את כל החברה. למשל, היחס שלו אל עניני הדת… צריך הוא לשנותו, לפחות לעיני הבּריות… ישתמש בכל הזדמנוּת להביע רגשותיו הנאמנים הקתוליוּת ואמוּנתו הרבּה באלהים ובקדושים. רוח זו מנשבת כעת בחיים. מרבים כעת בשׂיחה על האינקויזיציה, מן הצורך שגם הוּא יאמר איזו מלה בענין זה פעם כאן ופעם שם…

פירס התנודד.

– מה לך? דומני כי רעדת? ראה, – אמרה בצחוק, – אין אני לבוּשה יותר ממך ואף-על-פּי-כן איני רועדת. אין זה אלא משוּם שאני מתחממת מתוכי… – ובשובה אל מחשבתה הקודמת המשיכה – תפליט איזו מלה פּה ושם כדי שיחשבוּך לאדוּק לא פחות מהמרקיז דוארטי די פאס. בזה אוּלי נקח נשקוֹמידיו.

– די פאס? נשקו?

אה, כן! הלא הוא, פירס, אינו יודע כלוּם מכּל התככים והמזימות שהתרקמו מסביבם על-ידי אחותה וכהן-הוידוּי שלה ודוארטי די-פאס, וגם אינו יודע את תולדות תואר המרקיז שלו… והנסיכה סיפּרה לו מה שנתגלה לה לאט לאט מדברי האומנת, שזו קיבלה מאומנת אחותה, כפי ששמעה מפּי המלכּה וגם שלא מפּיה אלא מאחורי הפּרגוד בשוחח זו האחרונה עם האב די סילוה… כל סיפוּר הדברים גרם לה גועל-נפש. אה! מה טוב היה אילוּ אפשר היה להם לשבת באחת מאחוזותיה בארץ-השפלה או בספרד, ולהתבודד שם באחד מארמונותיה. אוּלם, אהה! אין זה מן האפשרי! היא מתיראה מממשלת אחיה. אך תעבור גבוּל פּורטוּגליה, מיד תחדל מהיות בת-חוֹרין. אחיה רצה להשׂיאה למלך אנגליה, שברית-ידידוּתו היתה נחוּצה לתכניותיו המדיניות, והיא סירבה.

הנסיכה עצמה רגע עיניה ונאנחה חרישית. אלהים קילל את האדם לבלי יוּכל לחיות לעצמו וּבעד עצמו. והטיל עליו להעביד או לעבוד… נפשה עדיין מלאָה זוועות נישוּאיה הראשונים, נישוּאים מתוך אונס, שאכפו עליה גם-כן בגלל מטרות מדיניות, עם אחד המושלים האיטלקים, שלאשרה מת מיד אחר חתוּנתם. חצר הנסיך הזה היתה כמערת פּריצים או כחוֹר פּתנים. הכל צחקוּ לה אז ואמרו שאין בה דם מושלים, מפּני שנפחדה מהתככים ומרוכסי המדינה עד שויתרה על ירושת בעלה וּברחה מאיטליה. וכעת ביקשה מפלט מאחיה בחצר גיסה, המלך יוהאן ג'. אבל גם פה רודפים אותה תככים, וכולה רועדת מהמחשבה על רשת האינטריגות שרקמה אחותה מסביבה… אבל לא! פירס שגה בפנותו מקומו לאחרים… אם ישוּב אל חיי החברה ויעמוד לימינה, יֵקל לשניהם לעמוד על המשמר…

נפשו של פירס נאחזה בחישוּקי כפור. “המרקיז” די פאס!.. כל מה שניחש פּירס קודם באיזה חוּש לא-ברור עמד לפניו בכל מפלצתו המציאוּתית. איזו שפלוּת!.. איזו חרפּה!.. אה! טעוּת! הוא לא יפַנה מקומו לשוּם אדם. לא. מיום שטעם טעם אהבה, הוא יודע חשיבוּתו של מקום נוח וטוב לאור החמה. לא אהבה תהיה זאת, אם אפשר יהיה לסלקו הצדה… היא עוד תראה, עוד תדע מה זאת אהבת דיאוגו פירס! טוב איפוא. הוּא ילך. הוּא יבוא לכל מקום שנסיכתו תקרא לו, ידבּר כל מה שתשׂים בפיו… הכל… האהבה היא למעלה מכל מוּשׂג ומכל חשבון.

ואחר רגע:

לפני שעה קלה דיבּרה על אודות נסיעה לאיזה מקום. הלא גם הוּא בשעה שהלך לכאן, חשב על דבר נסיעה. טוב היה אילוּ נסעוּמכאן, מה“מַרקיז” די פאס, מהאב די סילוה, לאיזה מקום רחוק…

– להיכן?

– אחת היא. וּבלבד להתרחק. להודוּ, לאַפריקה…

– ילד, ילד פּתי! הרי זה אי-אפשר.

– מפּני מה? – שאל בצער כאילו האמין באפשרות הדבר.

–“ולהט החרב המתהפּכת לשמור את דרך עץ החיים”?.. הבין לרֵעה וקרא:

– יקירתי! אל פּחד! נתחפּש, נֵחבא. נעשה מעשינו בזהירוּת ובחשאי. לא יכירוּ בנוּ וּלא ימצאוּנוּ!

הוא תמה בעצמו על האמוּנה שהוּא מאמין באותם הדברים, שבלכתוֹ הנה נראוּ לו לנמנעים כל-כך.

עיני הנסיכה התרחבוּ, התלהטו, כאילוּ הראוּ לה איזה דבר בהיר וּמאיר מאד, ההולך וּמתקרב לקראתה:

– אבירי! אמיץ-הלב שלי!.. ראשי סחרחר מרעיונך זה… איני מבינה לפי שעה כלוּם, אם שגעון הוּא או נפלא בהגיונו. אבל… קשה לי כעת לחשוב על אודותיו. כנראה לא אנשׂא כבר לא למרקיז די פאס, לא לנסיך אחר, אף לא למלך אנגליה או צרפת. מלוכה איני מבקשת. מה לי וּמי לי פה! לבך היא מלוּכתי היותר עשירה, גדולה ונהדרה. מחוּץ לגבולות לבך אין לי כל ענין… אבל שכחת את ההשגחה המעוּלה על הספינות המפליגות להודוּ ולמקומות אחרים.

– גם את זה נסדר. אני מכיר רב-חובלים אחד שיסכים לקחתנו. זה יעלה לנוּ בכסף, כמובן. נתלבש בבגדי מלחים, והוּא יקחנוּ בתור עוזריו… איש לא יכּירנוּ…

זמן רב ישבוּ שניהם חבוּקים וחולמים בקול. הלהבה במנורת השמן דעכה. צללים אילמים מילאו את החדר. לגלימה הפּרוּשׂה בזוית החדר הזה היה מראה פּלאי פורש שולים…

…כתלי החדר התרחקו, התפּרדו. בחלל העולם יצוק זיו שמש. גלי האוקינוס הכחוּלים מתנדנדים ורצים עליזים, קלילים ונוצצים… שני הנאהבים והנעימים בבגדי ספּנים נעים ונדים בספינה. מקצה האופק הרחוק נוצץ ורומז להם בידידוּת חוף מזהיר בדשאיו הירוקים ובמגדליו הלבנים… מאיזו פינה מתנשׂא אל השמים מישהו פלאי וגדול, לבוש תכלת כים ומעוּטר פּז כשמש, פּורשׂ ארבות ידיו למרחקים, שוליו הכחוּלים מלאים העולם. “אֵתָיוּ!” והוא מברך אותם…

––––––––––

במסוות על פּניהם עמדו אצל הדלת לפני היפּרדם.

– תני לי עוד נשיקה, – התחנן לפניה, – האחרונה ליום הזה. אך נשיקה אחת ויפה עד כדי שאזכּרנה עד מחר בערב…

שוּב הסירוּ שניהם מסויהם מעל פּניהם. הנסיכה שלחה זרועותיה ללפות צוארו, פּתאום נמלכה וחזרה בה:

– לא. לא אוּכל. אסור…

– מפּני מה?

–לא רצוּי, יקירי, שתחשוב מחר בכלל על נשיקותי. מחר יום צום. מחר בחמש נלך אל בית-התפילה ס"ט מארקוֹ. שם נתפּלל. שנינוּ. תדליק נר לפני האיקונין של אֵם-אלהים. אף נרי ידלק שם… אתה תתפּלל בעד הצלת נשמתי, ואני אתפּלל בעדך… הלא שנינוּ הננוּ חַטאים גדולים. המסכּים אתה? כן תעשׂה?

פירס הבטיח.

תנוּעת-יד. נשיקה באויר. ונעלמה הנסיכה מאחורי הדלת.


פרק שלושה-עשר: “לך-לך מארצך וממולדתך”    🔗

דון דיאוגו פירס היה מזדמן לעתים קרובות עם הנסיכה בהיכל ס"ט מארקו, על-פּי הרוב, בשעות שהיה ריק מאדם. באפלוּלית בין-השמשות היה שטוּח רצוּפות על רצפת האבנים הקרות וּמתפּלל. שאַף להתמזג עם אהוּבתו לשם יחוּד-אהבה על-ידי הזדווגוּת נשמותיהם במסתורין של תפילה אחת…

עברוּ שבוּעות, חדשים.

שטף החיים גרף את פירס. לא החסיר אף נשף בחצר המלך או אצל מי משׂרי-המלוכה. ראו אותו בכל החגיגות, נשפי הריקוּדים ובכל הטיוּלים שנערכו על-ידי צעירי האצילים אל מחוּץ ללישאבונה. לגבירות היה חולק מחמאות בחן ובהצלחה; עם כהני הדת לקח דברים על עניני האמוּנה והמדינה. דבריו היוּ מתוּבלים בבשׂמי פילוסופיה ובקטורת קלה של אדיקוּת. אהב להביא אסמכתות מתומאס האקויני, מהירונימוס הקדוש, ועוד… למלכה היה מסַפּר סיפורי נובילות של בּוֹקאציוֹ, באנדילו ושל אחרים, ודוקא מן המפוּלפּלים ביותר בתאוה, ביחסי-אישוּת, בקנאָה ונקמת-רצח… בינתים היוּ מזדמנות שעות של פּטפּוּט ושׂיחה עם הנסיכה בתוך קהל, מבלי להסב עינים חושדות, היוּ נפגשים בבית-הכניסה או בחדר ליאונורה. שם היתה הנסיכה מפזרת לו תהילות ותשבחות על על הצלחתו הרבּה, על כשרון ההסתגלוּת וה“דיפּלוֹמַטיה” המצוּין אצלו…

בפניו חל בזמן האחרון שינוּי. אותם פּנים סגוּפים של נזיר לא היוּ לו עוד. נשמטה מהם מסכת הפרישוּת והקדוּשה. שׂשׂון החיים ריצד על מצחו והאיר את כוּלו. לחייו התעגלוּ ואדמוּמית קלה הנצה בהן…

בזמן האחרון, מיום שהתחיל שוּב מופיע במקומות ציבּוּריים וּבמועדי-עם, נמנע מהליכה ברגל כאחד-העם, כאילו אך עתה עמד על העוּבדה שהאבק והרפש, המרוּבים כל-כך ברחובות הבירה, אינם יפים לגרבּים של משי ולנעלים של קטיפה עם חבטי כסף… בכלל, דומה כאילו נפקחוּ עיניו. הרבה דברים נגלוּ לו, בו-בעצמו, באחרים, בעולם סביבו. הדברים החדשים השרוּ אור מיוּחד על פּניו, השתקפוּ מתוך עיניו. משוּם זה היה מבטן מפליא את כל מכיריו. החלום כּבה בעינים. רק להבות זעירות וחיות התלקחוּ והיבהבוּ בהן לרגעים. אך לא חיממוּ. מעין ניצוצי שׂטן נותני מורא בלב… תמהו הבריות. יש שדימו לראות בברק מבטו הקר לעג, ולא ידעו למה. יש שחשדו במזימה רעה וכמוּסה. הנשים אהבו קרבתו ולא האמינו לו. הגברים לא היו חפשים בחברתו, היו ככפותים, בלתי בטוּחים, והוּא – מעולם לא היה כל-כך בטוּח בין הבריות כמו בימים האלה…

אבל איש לא ידע על רגעים נוראים שהיוּ לפעמים עוברים על דון דיאוגו פירס בלילות, בבדידוּת חדר עבודתו, איש לא ידע שדון פירס היה מקיץ בלילה מתוך קריאות-פּחד וּכלימה ושעות רצוּפות היה יושב ולוטש עיניו בחשכה. כי בחשכה ולבדו היה רואה דברים שביום לעין השמש לא היה יכול לראותם… ואיש לא ידע את מצוּקות יאוּשו ואימתוֹ… והיוּ שעות שפּתאום היה פונה אל פרדינאנד הזקן, מבקשוֹ לקרוא לפניו מאחד הספרים הקדושים. הזקן היה בוחר לו מקומות ידוּעים בספרים ידועים, קורא לאט לאט ומתבּל את דבריו בדרשות ואגדות, ופירס שומע – ואינו שומע, מתנענע כתינוק בעריסה חמה ורכּה. ורגש היה לו כאילו כנפי-משי סמוּיות-מן-העין מוחות איזה אבק מעל נשמתו ועוטפת אותה ברחמים רבים…

ביום ראש-השנה רפ“ד חל חג נוצרי גדול. פירס הלך בבוקר אל בית הכניסה ס”ט-מארקו לתפילת המיסה. אחר התפילה נפגש עם דון פרץ, חברוֹ בבית-המשפּט. דון פּרץ שאלוֹ אם הוּא יודע מה משלומה של דונה איזבלה הנריקץ.

– וכי חולה היא? – שאל פירס בחרדה.

דון פרץ סיפר לו כי זה שבוּעים היא שוכבת על ערשׂ-דוָי. יום יום הוּא בא אמנם לשאול למצבה, אבל אף פּעם לא נתנו לו אבותיה להיראות אתה, כי חזקה עליהם מצות הרופא לשמרה מכל שׂיחה יתירה ולבלי להביאה לידי איזו תנועה שהיא. פּני הזקנים וּפני דונה אינגראציה נפלוּ מאד מדאגה לחיי דונה איזבלה.

– היום אהיה אצלם! – קרא פירס.

– אימתי?

– אחר הצהרים.

– אף אני אהיה שם. שלום!

פּתאום תקף את פירס רצון להתפּלל ביום ראש-השנה הזה שם במרתף, בתוך אותו הקהל, שזה זמן רב לא בא בו. בכדי שלא להיפּגש עם דון פרץ, לא עבר אל המרתף דרך הארון בבית דון הנריקץ, אלא ירד במדרגות שהיו חבוּיות באחד המרתפים שבחצר הסמוּכה אל הבית.

תפילה שחרית לא התפללוּ באותו יום. בבוקר הלכוּ כל האנוסים אל בתי-הכנסת הקתוליים להשתתף במיסה, משוּם שההשגחה על “הנוצרים החדשים” היתה בזמן ההוּא חמוּרה מאד. התגבּרוּת הקנאוּת הדתית בחצר-המלוּכה, נאוּמי הכּמרים בבתי-התפילה, שזה זמן לא נשמע כמוהם לרעל ולמשׂטמה, השמוּעות על האינקויזיציה שמתכּוננים להנהיג במדינה, – כל אלה דיכּאוּ את רוּח האנוסים והגדילוּ פּחדם.

בּבוֹא פּירס אל התפילה היה המרתף כבר מלא אנשים מפּה-אל-פּה. התפּללוּ הפּעם ביתר דביקוּת והתרגשוּת מתמיד. הרבה בכוּ והרבה שרוּ. אחרי הזמן הרב שלא דרכה רגלו תחת כיפת-המרתף הקודרה הזאת, מצא פירס במתפּללים שינוּיים שהתמיהוּ אותו וגם ציערוהו. פירס היה תמיד מכוּבד על כל באי המרתף. זכר אבותיו, שמתוּ על קידוּש-השם, מתח עליו חוּט של חן וחיבה. מלבד זה התהלכוּ בין האנוסים אגדות על כבודו וּגדוּלתו בחצר-המלך. כל אנוּס כאילוּ היה מכיר לו טובה על שלא שכח, למרות גדוּלתו, את עמו ואת אלהיו. לכל אנוס היה רגש, כאילו עמו באופן פּרטי עשה פירס חסד, וכי לו באופן פּרטי הראה אות לטובה… לפניו היוּ קמים, למוֹצא-שׂפתיו היו מיחלים; ממנוּ היוּ מחכים לחדשות בעניני מדינות ולידיעות מחצר-המלך, הנוגעות, באיזה אופן שהוא, ביהוּדים… פירס מעולם לא זחה עליו דעתו מהכבוד והחיבה שהיו חולקים לו. אדרבא, רצונו היה להיות בתוך עדת קדושים זו עלוּב בין עלוּבים, שפל בין שפלים. אבל הפּעם, לתמיהתו הרבה, לא הרגישו בו כלל. לא שׂמוּ אליו לב ולא פנוּ אליו בדברים, כאילו חלל ריק היה במקום שעמד. היחס הזה הכאיבוֹ עד למאד. במגרעת המרתף, שמשם הובילוּ מדרגות אל חדר-המשכּב והארונות של דון הנריקץ, מצא את שלוש הגבירות, דוֹנה פיליפּה וּשתי בנותיה, יושבות וסידורי-התפילה בידיהן. בראות פירס את דוֹנה איזבּלה לא הבין את דברי דוֹן פרץ על מחלתה הכבדה של זו. אבל לא העיז לגשת ולשאול לשלומן ולפשר הדבר. רק מרחוק בירכן לשלום. כמדוּמה לו, גם הן אינן מסבירות לו פנים, כאילו הן מפיקות תרעומות. על מה? אכן, אף הן שוּנוּ. הזדקנוּ. אפילוּ פני דונה אינגראציה מלאי-החיים ועליזי- המבט, טל הילדוּת כאילו נמחק מעליהם ואָדמם חָוַר. שוּב לא חייכה אליו מרחוק, לא ירתה אליו מבטים מאחרי כתף אמה ולא שלחה אליו קצה לשון חד מבין דפּי סידוּר-התפילה. עיניה היו מצוּמדות אל ספר התפילות ועל מצחה צל. דונה איזבּלה התפּללה הרבה. פּעמַים ושלוש גם הגישה את ממחטתה אל עיניה האדוּמות. מה זה עבר עליה? האומנם היתה חולה? ומה זה עבר על כוּלן במשך החדשים האלה?..

גם תפילת האנשים אחרת היא מכפי שהיתה קודם. היא דומה יותר לשועה, לזעקת כאב וּמורא. אז, באותם הימים, כשהיה בא הנה לעתים תכוּפות, אז, כמדוּמה לו, לא היה ככה. אז היו מרגישים במרתף יותר בטחון ויותר שמחת-חג. אוּלי אך דמיון שוא הוּא. אוּלילא חל השינוּי באנשים האלה אלא בו. די היה לו להתרחק מן המקום הזה, כדי שימצא כאן הדברים אחרים משראם קודם לכן. אבל האומנם כה רחק מן העדה הזאת במשך הזמן הזה? כן. קשה לו כעת לצייר לעצמו כי היה זמן והוּא עמד כאן, פּניו אל הקיר, כפוּף גב ועיניו זולגות דמעות…

אחרי התפילה לא מיהרוּ להתפּזר. עוד נשארה כנוּפיה אחת לשׂוחח על עניני-היום. קשה היתה להם הפּרידה מן המקום וגם זה מזה. שם למעלה, כיון שהם יוצאים לאויר העולם, איש תחת המסוה שלו, אינם מכירים איש את רעהו ואינם דורשים איש בשלום חברו. על כן יקרו להם הרגעים המוּעטים כאן לשבתם שבת אחים, גלוּיי פנים ולב. כוּלם התרכּזוּ מסביב לדון הנריקץ; ישבוּ או עמדו צפוּפים ושוחחוּ במנוּחה ובלחש. דון הנריקץ ישב נשען בגבו אל הקיר, כשזרועותיו משוּלבות על חזהוּ, ודומם שמע לדברים הנאמרים מסביבו, מבלי שהוציא מלה מפּיו. התאוננוּ על הימים הקשים הממשמשים ובאים. הלב ניבּא רעות. הידיעות על הלָך הרוּחות בחצר-המלך חדרוּ אל משכּנות האנוּסים מקוּטעות, לא-ברוּרות וגם סותרות. חוסר הוַדאוּת שבידיעות הללו גרם לו לדמיון הנפחד להתלהב עוד יותר. ומפּה לאוזן נמסרו אגדות ובדוּתות מוּגזמות על מחשבות המלך ביחס לאנוּסים, האחת מבעיתה יותר מחברתה.

שיירי נרות השעוָה גססוּ בפמוטי-הנחושת ואורם היהעגוּם. הצללים האילמים שנתלוּ מהכּיפּה הכּבדה והקודרה ירדוּ לאט-לאט, נעוּ בתוך הפּינות וצפנוּ סודות ובלהות. יש שיטעה אדם להאמין כי אלה הם יצוּרים חיים ושׂיח-לחשם הוּא שומע, וכנוּפית הצפוּפים אינם אלא צללים צללים… במגרעת המרתף ישבוּ שתי הבּנות. דוֹנה איזבּלה ישבה, כמו אביה, נשענה בגבּה אל הקיר, נשׂואת-ראש ומביטה נִכחה בתוך החשכה, כמו למרחקים. פּניה היו חיורים והבהיקוּ מתוך הצללים כמו כתם שלם לאור כוכבים.

לא נעה, כנרדמה. ידיה חבקוּ את דוֹנה אינגראציה, שכּבשה ראשה בחזה. פירס עמד בירכתי המרתף עטוּף בצל ובלתי-נראה. תמוה היה לו הדבר ששתי הבנות נשארוּ כאן, והאם לבדה עלתה למעלה: דון פרץ יושב שם בחדר האורחים… מפּני מה לא עלתה דוֹנה איזבלה לראותו, אחרי שבוּעיים של מחלה ממוּשכה? אוּלי כל השבוּעיים היא יושבת כאן בשעות ביקוּרי-פרץ? מפּני מה?.. צער רב היה נסוּך על שתי הבנות. פירס סבל מזה שאינו יכול לגשת אליהן, כמו שהיה רגיל לעשות. הרגיש את עצמו במרתף כמנודה. מבלי שידע סיבת הדבר…

יהודי אחד שהיה ידוּע בין האנוסים בשם “שם-טוב התיש” – על שוּם שהיה מחזר על הפּתחים עם שתי עזיו מאחריו וחולב ללקוּחותיו את חלבוֹ, או על שום קולו וזקנו שהיו דומים לשל תיש – סיפר בלשון נפחדה ומגוּמגמה ששמע מפּי שפחתה של גיסת אחד מגדולי השׂרים, “שאומרים עליו שהוּא יועץ המלך”, שיגרשוּ את כל “הנוצרים החדשים” החשוּדים במינוּת. שכנוֹ העיר, כי, לפי ששמע הוּא, לא ידוּנוּ את האנוּסים בגירוּש אלא בשׂריפה ואת כל רכוּשם יחרימוּ.

הכל נשׂאוּ עיניהם אל דון הנריקץ. מה דעת דון הנריקץ על זה? דון הנריקץ שתק. על פּניו החיורים לא רעד אף עורק קל.

– בעוד עשר שנים תבוא הגאוּלה – נשמע מפּינה אחת קולו של פרדינאנד בבטחון וּבודאוּת.

– אמש הייתי אצלו – אמר מישהוּ בקול חנוּק ומבוּיש – הוּא עלה שוּב אל ארמון המלך…

בכנוּפיה קמה תנוּעה לשמע המלים האלה. אפילוּ על פּני דוֹן הנריקץ ניכּרוּ סימני תשׂוּמת-לב: הכל הבינוּ שהדברים מכוּונים לר' דוד הראובני, המתאַכסן בבית אחותו של מי שאמרם, היא אמה של ליאונורה

בּראוֹת האיש את המבּטים השלוּחים אליו הוסיף – שבעה ימים רצוּפים עברוּ עליו בצוֹם וּבתפילה. לא ראה פני איש. אפילוּ שמשוֹ החביב עליו, אותו מוּמר שהחזירוֹ למוּטב, לא יכול להתיצב לפניו. ואתמול, לפני הצהרים טבל את בּשׂרוֹ במים, אכל סעוּדה מפסקת ורכב על סוּסו הלבן אל החצר. “ערב ראש-השנה היום. הפּעם אדבּר עמהם קשות”, אמר אל מקורביו לפני לכתוֹ.

הדברים האלה נתקבּלוּ ברצון. עוד לא כבתה התקוה לישע וּפדוּת.

– היודעים אתם כי רצה המלך לאסור בשלשלאות-ברזל את מיקולא-יועצו על שהקניט את ר' דוד? אלא שקדם הצורר והתפּייס לפני ר' דוד ונשבע לו לחזור למוטב ולהיות מליץ טוב ליהוּדים… – סיפר אחד בקול של התעודדוּת.

– או! – קרא שכנו חוגג ומנצח – המלך מתירא מר' דוד. וכלום אין המלך יודע מיהו ר' דוד? האפיפיור כתב לו דברים ברוּרים… – הדברים נאמרוּ לאט לאט, כאילוּ הכּיר מי שאמרם בכל חשיבותם ושקלם מלה במלה.

– ההתענינוּת וההתעוררוּת גדלוּ מאד. מפּיות רבים פּרצוּ קריאות התפּעלוּת והברות של השתוממוּת. עוד טרם ידע איש מה כּתב האפיפיור למלך. אבל הכל האמינו כי נכבּדות דוּבר באיגרתוֹ.

כמי ששותה יין טוב ומשהה את הטיפּה המתוּקה על לשונו, או כמי שחס על המלה היקרה וחושש שמא תפסיד מחינה כיוָן שתיפּלט מן הפּה, – כך דיבר האיש. לאט לאט וּבלחש סוד. על-ידי כך התלהבוּ עוד יותר סקרנוּתם ודמיונם של השומעים.

והאיש סיפּר:

מפתח זהב יש לאפיפיור. ירוּשה הוא מישו הנוצרי ומתלמידיו, ועובר מאפיפיור לאפיפיור. מי שהמפתח בידוֹ הרי פתוּחים לפניו שערי שמים, וּמי שיאבד את המפתח בידיו או מי שבידיו יעלה המפתח חלוּדה, הרי זה סימן רע לו שבימיו תחרב מלכוּת רומי. ראה האפיפיור חלום והנה עלתה על המפתח חלוּדה. מיד קם ורץ אל מטמוניו שמתחת לאדמה, פּתח את קוּפסת הזהב והאיזמרגדין, שבּוֹ טמון אותו מפתח, והנה הוּא נוצץ וּמזהיר כזוהר הרקיע. ראה כי אך חלום הוּא, ועלה במנוּחה על מטתו, ושמר את הדבר בלבו. בלילה השני שוּב ראה אותו חלום. רץ בבהלה אל המערה ששם אוצר חמודותיו, פּתח את הקוּפסה, והנה המפתח מאיר כאור שבעת הימים, עלה על מטתו, אבל שנתוֹ נדדה. בלילה השלישי חלם שוּב אותו חלום. רץ האפיפיור מבוֹהל ודחוף אל המערה, פּתח את הקוּפסה, ראה – לא הועם זהב המפתח. הבין האפיפיור כי דבר הוּא. חלשה דעתו. קרא לפניו את כל חכמיו וזקניו, הגמוניו וחשמניו לפתור את חלומו. חשבוּ וחשבוּ חכמיו וזקניו ולא מצאוּ את פּתרון החלום. סחוּ לו לאפיפיור כי במדינה רחוקה ממדינות הצפון יושב איצטגנין זקן אחד אשר כל רז לא אניס לו. שגר האפיפיור רצים אל מדינת הצפון הרחוקה, להביא לפניו את האיצטגנין הזקן. בא האיצטגנין, עלה על המגדל הגבוה שבארמון האפיפיור, ראה בכוכבים, צפה במזלות ואמר כי עתידה מלכוּת רומי להיחָרב בידי אחד האפיפיורים שיעלה בקרוב על הכסא. ועוד ראה בחכמת האיצטגנינות שלו כי באותה שעה אנדרלמוסיה גדולה עתידה לבוא לעולם, כמו שכתוּב בספרינו הקדושים, וּמשיח בן דוד יבוא ויגאַל את ישראל. ועוד אָמר לו כי שליח יבוא אליו ממדבּריות רחוקים, שמדינת ישראל גדולה וחזקה שם, והאפיפיור חייב לנהוג בשליח זה כבוד גדול, כי שליח מצוה הוא מאת אלהים, והוּא יקבּץ נדחי ישראל… באותו יום נשקף האפיפיור בחלון וראה והנה ר' דוד רוכב על סוס לבן וזקני עדת היהודים ברומי עמו. חרד האפיפיור חרדה גדולה ורץ לקראתו בכבוד וּביראה גדולה…

– על כל הדברים האלה כתב האפיפיור באיגרתו למלכּנו, לא החסיר דבר, – סיים היהוּדי את סיפּוּרוֹ.

מן הפּינה נשמע שוּב קולו של פרדינאנד:

– בעוד עשר שנים תִבָּטל מלכוּת רומי, ומלך המשיח יבוא!.. דון יצחק אברבנאל מוכיח את זה מספרינו הקדושים…

– בעוד עשר שנים… בעוד עשר שנים… – לחשו מכל צד.

– עד אותו זמן נעלה כוּלנוּ על המוקד – גימגם ר' שם-טוב התיש.

לשמע הדברים נשתתקוּ כוּלם. היהוּדי הפּשוּט והתמים הזה הבּיע בקול את אשר העיק במסתרים על לבו של כל אחד מהם.

רק במגרעת נעוּ שני צללי הבנות, וקול לחש עמום נשמע משם.

אך הנה הפריד דון הנריקץ את זרועותיו שהיו משוּלבות על חזהוּ. פיסת-ידו נחה זמן-מה על מצחוֹ המקוּמר, צנחה לאטוֹ על פּניו, התחלקה וצללה בתוך הזקן העבות שירד עד למטה מחזהוּ, כנחשול של קצף. כשהפליגה פיסת-היד בנחשול זה וחצתה אותו לשנים, ניצנצוּ לרגע כפתורי-זהב עם משבּצות אבנים יקרות של כוּתנתוֹ הלבנה. עיניו חיפּשׂוּ רגע בין האנשים הניצבים עליו, עד שמצאו את ר' שם-טוב התיש ונצמדוּ אל פּניו במבט מתכת חד.

וּפתאום קרא אליו:

– אם כן, ר' שם-טוב, קום ולך!

החלבן העלוּב והנפחד, נפחד עוד יותר מהמבט הזה ומהדברים האלה של הדון הזקן. הלגרשוֹ הוּא אומר? על שוּם מה? מבוּלבּל וּמפוּקפּק עמד ושתק. שאר האנשים היוּ אף הם נבוכים. איש לא העיז לשאול פּשר דבריו. רק פרדינאנד הזקן חייך בפיו מחוּסר-השינים, וּמילמל:

– “לך לך מארצך וממוֹלדתך וּמבּית אביך”…

מיד הבינוּ מה רצה דון הנריקץ לאמור. אף ר' שם-טוב הבין. אך הוסיפוּ לשתוק. כל אחד שאל בנפשו אם לא אליו רמז דון הנריקץ. אך זה שמכבר מלחמה לו עם מצפּונו, לא הסתפּק ושאל:

– היש מקום שאין שׂורפים אותנו? להיכן נלך?

דון הנריקץ לא השיב. פרדינאנד גמר בתוך דממת-המרתף את הפּסוּק:

– “אֶל הארץ אשר אַראֶךָ”.

האיש אשר לא היה לו שלום עם מצפּונו, הוריד ראשו ונדם, כמבוּיש על ששכח את סוף הפּסוּק.

רק ר' שם-טוב התיש התגרד, השתעל בתוך כּפּוֹ, התחכּך קצת ולבסוף ערב את לבו ואמר כמתחנן:

– דון הנריקץ! חיינוּ תלוּיים לנוּ מנגד. אמת ונכון… אבל לקוּם וללכת… פּתאום… איך זה? לקוּם וללכת!.. את עזי הן לא אקח עמדי!..

חיוּך קל עבר על פּני דון הנריקץ. חיוּך על פּני דון הנריקץ!.. היה הדבר לפלא בעיני האנשים, עד שרבים חייכוּ עמו שלא-מדעת. דון הנריקץ אמר:

– ואם יבואוּ הם ויחרימוּ את עזיך? הלא שמעת?

– הלא שמעת… הלא שמעת… – הוכיחוּ לו מכל צד בלחש.

ר' שם-טוב הניד זמן-מה בראשו, טרוּד בהרהוּרים שלא לילה אחד הנידו שינה מעיניו. ולא ידעו האנשים מה שבלבו. פּתאום הרים את ראש-התיש שלו, הביט כלפּי דון הנריקץ מתוך ביישנות ומבוּכת-נפש מלמטה למעלה אלכסונית, כאילו כונן קרנים בלתי-נראות.

– מחילה, דון הנריקץ! – אמר – תלכנה לעזאזל עזי, כפּרה בעד כל ישראל. אבל אשתי… מה אעשה לאשתי ולבני? דון הנריקץ, הלא גם טף יש לי!

דון הנריקץ נאנח:

– אשה, בנים, טף… יבואו אל ביתך, יטמאו את אשתך וּבנותיך, ואת בניך יסגרו במנזר, אם לא ישׂרפוּ את כוּלם יחד עמך… אההה…

–א ה ה ה… – נאנחוּ יהוּדים חרישית מסביב.

כל אחד השקיע מבטיו בתוך צללי נפשו. והצללים מסביב התמתחוּ, התלכּדוּ.

שתי הבּנות במגרעת הקשיבוּ כל הזמן לשיחת הגברים. פּתאום הרימה דונה אינגראציה את ראשה, קמה, ניגשה אל קצה המגרעת ושם עמדה מבלי לרדת למטה אל המרתף. חיבקה בזרועה את אחד העמוּדים התומכים את התקרה ונשענה עליו בראשה, כדרכה בעמדה על-יד אביה ומתרפּקת עליו. פּתאום בקול ערב, אבל בלתי-מוּצק, זרקה לתוך דממת האויר מלים של מרי ושל תחינה גם יחד:

– ללכת מפה!.. איך? איך נלך? וכי נוּכל לקחת עמנו, לכל מקום, את פּורטוּגליה שלנוּ?..

ראשי השׂיבה התרוממוּ כוּלם בבת-אחת כלפּי הנערה הצעירה הזאת. נדהמוּ לשמוע אותה מתערבת בשׂיחת-זקנים. בידים עדינות ניגנו דבריה על לבּותיהם הזקנים, והתעוררוּ, כנפנוּף כנפי צפּרות נעורות, הדים-מכאובים מעולפי געגוּעים-טמירים…

פרדינאנד דפק במקלוֹ על אבני הרצפּה, ותחת הכּיפּה הקודרה, מתוך האַפלוּלית, פּעמוּ בנות-קול זועמות.

– פּורטוּגליה – קרא – טמאָה, טמאָה היא לנוּ! אדמתה רותה דם אבותינוּ, ועוד תרוה דמנוּ אָנוּ!..

– כאן הלא קברות קדושינו… – לחש מישהוּ מתוך חשכה בגעגוּעים.

– כשיתָקע בשופר, יעזבוּ הקדושים את קברותיהם וגלגוּלי מחילות יתגלגלו עד שיבואו לארץ הקדושה ושם יקוּמוּ לתחיה… – ענה פרדינאנד.

– קשה, קשה לעזוב את המתים היקרים, – נאנח אותו קול מתוך החשכה.

כוּלם נשתתקוּ. הדממה נאנחה חרישית.

פּתאום נשמע שוּב קולה של דונה אינגראציה, יותר אמיץ, וצליל-דמע צלל מתוכו:

– ואלה אשר בחיים, וכי נקל לעזבם? הם לא יתגלגלו אחריכם לא מתחת לאדמה ולא עליה… כאן, כאן ישארו…

דיאוגו, כבוּל בלהטי הצללים והדברים, דימה כי יבבה קטוּעה ויתומה נשמעה פּתאום בחלל האויר. דימה כי יבבה זוֹ יצאה מתוך המגרעת ששם ישבה דונה איזבּלה לבדה על כסאה, עצוּמת-עינים וּמוּפשלת-ראש כלפּי הקיר שמאחוריה.

דון הנריקץ התנשׂא וקם על רגליו. מתוך האפלוּלית ראוּ כוּלם כי פניו חורוּ מאד. רצה לצעוק, ולכן לא נשמע קולו אלא בקושי רב:

– אינגראציה!.. אינגראציה!.. פּורטוּגליה אינה שלנוּ… אבל אַת… הנך שלי, אינגראציה!..

פירס הרגיש, בתוך פּינתו החבוּיה, כי עוד רגע קט ויפרוץ בבכי מבלי דעת מה. הזדקר החוצה בפה קפוּץ…

כל הערב עמד שם במרתף בפינתו כשבוּי. האנשים האלה, שלא פנוּ אליו בדברים וגם לא ראוּהוּ, כאילוּ אסרוּהוּ בעבוֹתים… ועכשיו, כשעמד לבדו בחצר זוֹ הרחבה והריקה מאדם, תחת שמי-ערב עמוּקים וכה רזיים, כה רחוקים מאדמתנו, – עכשיו הוּברר לו כמה הוּא גלמוּד עם אהבתו, כמה ערירי ועזוּב הוּא בעולם עם אָשרוֹ הפּרטי… מדוּע פּנוּ שם האנשים אליו עורף? מדוּע היתה דונה אינגראציה כה מוּזרה, ודונה איזבּלה – כה חיורת? מה פּירוּש הדברים שדיבּרה הראשונה? מדוּע לא עלתה השניה למעלה לראות את ידידה? וּמה היבבה היתומה אשר קלטה שם אזנו? חידות!.. חידות!.. מעטה רז חפף שם על כולם, והוּא מחוּצה לו; הוא, פירס, עמד כמנודה וכמופרש לפני החידה הגדולה והשחורה שבמרתף. מה אהבתו, מה אָשרוֹ וכל חייו כלפּי יסוּרי איזה שם-טוב תיש, כלפּי אמוּנתו של איזה פרדינאנד?.. הלא דימה לחבּק זרועות ההוָיה, לשמוע מנגינת הבריאה כוּלה מתוך המית לבו! והנה הוא עומד כאן תלוּש, עלוּב, מחוּץ לעולם גדול של יסוּרים ואמוּנה…

שעה קלה עמד פירס לבדו בתוך החצר הריקה, עיניו תלוּיות בשמים ובלי כל רצון לעזוב את המקום. רצון אחד לא-ברוּר ואולי לא-ידוּע לו לעצמו היה חבוּי בנפשו: לא להיפרד מהקסמים שנחוּ שם כמו קורים פלאיים על נפשו, להאריך ולהמשיך עוד את הרגעים שחי שם במרתף…

פתאום, כאילו מישהו לחש לו באזנו:

ר' דוד…

באופן אבטומטי, בלי מחשבות תחילה, עקר את רגליו ופנה ללכת אל רחוב-הכושים.

לא הספיק פירס לפסוע פסיעות אחדות והנה ראה דבר מתמיה מאד: צלו הארוך שהיה מתוּח לפניו עד למרחוק, הצטמצם יותר ויותר עד לשיעור קומת-אדם. ואז נבדל מעל האדמה, קם ועמד באופן מאונך, והלך לפני פירס, כאחד האנשים. מה שעוד יותר מתמיה הוּא שפירס לא נתן כלל את דעתו לזה, אף-על-פי שראה את תהפוכת צלו, פתאום כאילו הרגיש בו וקרא:

– אה! הרי זה אתה… רצוני לומר, אני!.. זמן רב לא ראיתיך. גלה נא לי סוף-סוף את פרצוּפך!

– הריהוּ גלוּי לפניך.

– שוב בחרת לך לשון ערוּמים ודברי חידות. יודע אני כי אין אתה אלא צל. אבל ראות פרצופך חפצתי… אם בעל פרצוּף אתה.

– יותר ממה שאתה רואה לא אוכל הראותך.

– הלא אתה אינך אלא אני. וכי לא כך אמרת לי פעם?

– כך.

– וכי גם אני איני אלא צל כמותך?

– אתה – לא; פרצוּפך – כן.

– שוב חידות? מה אני ומה פרצוּפי?

– אתה הנך חלק אלוה ממעל… אתה נושא את אלהים בקרבך, ואין אתה יודע מזה דבר, אומלל!

– את הדברים האלה בדיוּק גנבת מאֶפּיקטט, ליצן! מוטב, ומפני מה אין לך פרצוף אלוהי?

– ופרצופו של איש כלוּם אינו הכי נהדר בבריאה?

ומפני מה פרצופי דומה לצל אשר לפני?

– אה! אילו חיפשת את עצמך שם בתוכך, שם במקום שאלוהים שוכן, היית רואה את פניך בצלם אלהים… אבל הלכת לבקש את עצמך מחוצה לך… מחוצה לך – אך צל; בתוכך – אלהים.

פירס התחלחל מכעס:

– אתה רומז, כמדומני, – קרא בקול נרגז – לאהבתי! דברי שטות, ליצן! אהבתי היא בתוכי ולא מחוצה לי…

–אתה כועס? על עצמך אתה כועס? סימן טוב לך… היום החילות להבין הרבה דברים. בפעם אחרת תבין עוד יותר. לבסוף תהיה נבון בתכלית הבינה. רק אל תפחד מן הפתרון, אל תפחד מן הקץ!.. ה ה ה!..

רגע דימה פירס כי שמע קול צחוק. הצחוק צלו הוא?.. הוא הביט סביביו כניעור מאיזה חלום. מסביבו היה שקט. עמד לפני ביתה של אם ליאונורה. מאחריו, במרומים, יהל ירח, וצל קטן, בתבנית אדם ננס ובעל גוּף נפתל ונלעג, רבץ לרגליו. פּירס ניסה לדרוך עליו ברגלו וצחק לעצמו: צל…

שהה זמן-מה, כמפקפק, לפני שדפק בשער הבית. כולו היה מכוסה זיעה. באזניו היה רעש כרעש הנשמע מתוך קונכיה. לבו דפק בחזקה. בידיו וברגליו – חולשה נוראה.

עמד מוטה-ראש עד ששבה אליו מנוחתו.


במקום לדפוק בפשפש, שדרך בו היה רגיל להיכנס בלילות ומסוה על פניו, פנה אל סימטה צדדית שמשם היו נכנסים אל הבית דרך שער-כבוד גדול. פירס דפק בשער זה. פתח לו יהוּדי גבוה, יחף, לבוש באיזו גלימה בלויה ומטונפה ובעל פנים חשוּדים מאד. ברוגז וחוצפה שאל לחפצו. כששמע מפי פירס את שמו ואת חפצו לראות את פני “האמבאסאדור היהוּדי”, מיד שונו פניו והפך כולו יראת-הרוממות. מיהר והכניסו אל חדר ההמתנה. החדר היה מלא אנשים. כולם יהוּדים ויהוּדיות מלישאבונה ומערים אחרות. פירס שמח על שלא מצא בהם אף אחד מן האנוּסים שמכירים אותו. ישבוּ על שרפרפים או הסבו על הקרקעושוחחוּ ביניהם במנוחה. כל תנועותיהם, לחשם וחזות-פניהם הפיקו יראת המקום והכרת קדושתו. כי רק בבית-התפילה יושבים ומדברים, כמו אלה כאן. כל קול הברה וכל המולה קלה, שהיוּ מגיעים מעבר לדלת הנעוּלה של החדר הסמוּך, היוּ עושים עליהם רושם ומכריחים להפסיק את השיחה ולהקשיב. הקיר, שחצץ בין חדר ההמתנה ובין החדר הפנימי, היה מחיצה דקה, ופירס שישב על ידה שמע מאחוריה איזו לחישה, תנוּעה, ריצת רגלים יחפות על פני רצפת-אבנים, קול פקוּדה והתרגזוּת. פתאום נשתתקוּ הקולות. נפתחה הדלת, בפתח ננעץ ראש ורמז לפירס להיכנס.

החדר שנכנס אליו פירס היה די גדול וּבלתי מואר ביותר. בפינה, סמוּך לדלת, עמד מגדל ועליו דלקו שני נרות שלא האירו אלא שטח קטן, אצל הדלת. והחדר ברובו היה שרוּי באפלוּלית. אפשר שלשם כך העמדוּ הנרות כאן, כדי שפני הנכנס יוארו מיד לעיני מי שישב כמעט חבוּי בצל, בעמקי החדר. שם, בפינה הרחוקה והחשכה, עמדה ספה קטנה, ולפניה על הקרקע שטיח קטן שכיסה רק שליש הרצפה, שנים-שלשה שרפרפים קטנים על-ידה, – אלה היו כמעט כל כלי החדר. שני אנשים חגורי-חרב, זקוּפי-קומה ומתוחי פנים עמדו כפסלים אילמים משני עברי הדלת. בתוך מגרעת החלון עמדו שני אנשים, אחד צעיר ואחד זקן, והתלחשוּ יחד מבלי ששמו לב למי שנכנס.

פירס, עם כניסתו, עמד רגע משתומם, מביט לצדדים ולא ידע אל מי לפנות.

– מתורגמן! – נשמע פתאום מעל הספה, שבפינת החדר, קול מצוה.

אחד משני האנשים שעמדו והתלחשו במגרעת החלון, הזקן שבהם, רץ לקראת פירס. אבל מן הספה קראוּ לו בעברית:

– לא אתה. הלא אמרתי לכם: עם שרים ידבר תמיד בן-ציון…

מיד חזר הזקן, ומתוך המגרעת יצא צעיר בעל פנים עדינים וביישניים, ניגש בצעדים רשלניים ובתנועות לא-שגוּרות אל פּירס והזמינו בפורטוגזית צחה לגשת אל הוד מעלתו הציר.

מעל הספה קם לקראתו יהוּדי, קטן-קומה ודל גוּף. בעל פּנים כחוּשים, שצבע להם כעין הקהוה, ומוכתרים זקן שחור כזפת, עם אף נשר, גיבן וחד, שפתים שמנות, תאוָוניות ומזוּוָגוֹת נאה בקו חן פתלתול. מבט עיניו היה לוהט וחד.

האיש הקטן הזמינו בתנוּעת-יד לשבת על אחד השרפרפים, והוּא בעצמו ישב על הספה, כולו מצומצם בתוכה, כשהוּא נשען במחצית גוּפו אל הקיר. בן-ציון שאל את האורח בפורטוגזית היפה שלו למטרת בואו. בו-בזמן הרגיש פירס על פניו במבטי ה“ציר” החדים. פירס התבלבל, כאילוּ לא היה מוּכן כלל לשאלה זו. רגע אחד נמשכה מבוכתו. מיד התעשת והערים:

שמעתי בחצר המלך, במסיבת שׂרים גדולים, על הציר היהודי ועל רוב גדולתו, באתי לראותו, להכירו.

בן-ציון היה צריך למסור לאדונו בעברית את דברי האורח. כנראה לא שלט במידה מספּיקה בשׂפה העברית, כי מסר את דברי פירס בקיצור נמרץ, אם כי בלי סירוּסים. פּירס היה מרוצה מהקיצור הזה. לא נעים היה לו לדבּר אי-נכונה לפני מי שישב על הספּה. אבל על האיש הזה לא עשו הדברים כל רושם. כאילו לא תמה כלל ששׂרים באים לראותו ולהכּיר את גדלוֹ וחין ערכּוֹ. התחיל מספּר על מדינת היהוּדים במדבר חבור, כשלושים ריבּוֹא איש, כוּלם גיבּוֹרים, מלוּמדי מלחמה; סיפּר על גדוּלת אָחיו, יוסף המלך, על עצמו, שׂר המלחמה בממשלת אָחיו. דיבוּרו בעברית היה מהיר ושוטף, אם כי בשיבּוּשי לשון גסים.

בן-ציון דלק אחרי שטף דיבוּרו של אדונו וּבעמל הספּיק לתרגם את דבריו פּורטוגזית. אבל פּירס לא שׂם לב למתורגמן. מתוך איזה שכּרוֹן הקשיב לקולו ולמבטאוֹ המוּזר של ר' דוד הראוּבני, העשיר בהברות גרוֹניות וחיכּיות שצללוּ באזניו פּעם כתרוּעת-מלחמה ופעם כהדי-מסתורין של מדבּריות רחוקים… סיפּוּריו כשהם לעצמם לא לקחוּ אף הם את לבּוֹ. רשמי השמע והראות לקחוּהוּ שבי. לא יכול לגרוע עיניו מעיני הדוֹבר אליו. מתוך האפלוּלית ששלטה בפינה ההיא הבריקוּ עיני האיש כלהט חרב מתהפּכת לאור ירח… עיני ר' דוד היו נתוּנות בפני פירס, שופעות עליו רותחין של מבטים פּזיזים ומקדדים וּכאילוּ כורכות אותו ברצוּעות אש. פירס היה כנטוּל רצון, נתוּן לרצונו של האיש הזה, כוּלו ברשוּתן. ישב על שרפרפו בלי תנוּעה, ורק הסתכל בפנים אלה מלאי רחש ותנוּעה. דומה, אין הגוּף הדל הזה אלא תרמיל ללהבה המתלקחת בתוכו פנימה, ועל כן נודף חום כזה ממבטיו… חשב פירס בלבו: האיש הזה צם וּמתענה ימים ושבוּעות רצוּפים ואינו רואה פני אדם; בלילות הוא מתפּלל ובוכה. על מה הוא מתפּלל? מה הוא מדבּר עם אלהיו באותן שעות הרז וצקון-הלחש?.. נזכּר בסיפּוּר ששמע הערב על חלומו של האפיפיור. ברגע זה לא התמיה אותו החלום כלל. ברגע זה האמין כי האיש אשר לפניו לגדולות נשלח. הוּא מספּר לכל על מדינת חבור ומדבּר על כלי-תותח, אבל אין איש יודע את התעלוּמה הגדולה שבלבו. בלא-יודעים התרקמה אצל פירס ההרגשה כי הוא יושב לפני איש מאנשי הפּלאים, שעל אודותם קרא בספרים ושמע סיפּוּרי-מעשיות. בכוחם האלוהי הם פּורצים את קליפת החוּשים, הסַכּה בעדנו, וּמציצים אל רזי הבּריאה, מוצאים נתיבה אל מלאכי עליון, אל השמים ואל סוד תנוּעת כוכביהם ומזליהם… לפני כמאה שנה עוד היה חזיון האנשים האלה נפרץ. הבריות המבקשים בּינה ונוֹחם למַדוי לבּם היו מוצאים אותם במנזרים וּבפינות רחוקות וּבודדות. כעת, בימיו, כמעט פּסוּ מן העולם. התיתמה האנוֹשוּת.

במוחו של פירס עברה פתאום, כמו בּרק, מחשבה אחת, מחשבה מסוּכּנה. ידע בּבירוּר כי מסוּכּנה היא. אבל לא היו לו כוח או שהוּת לפקפּק. דחוּף על-ידי כוח נסתר וחזק מרצונו, אמר אל בן-ציון פורטוגזית:

– אמוֹר לאדונך כי דבר סתר לי אליו בקשתי להישאר עמו פה לבדנוּ… גם אתה, גם אלה העומדים שם ליד הדלת תצאו…

על ר' דוד לא עשתה בקשתו רושם גדול ביותר. תנוּעה קלה של תמיהה עברה בתחילה על פּניו. ולא יותר. דוּמם, בתנוּעת-יד ציוה לנוכחים להסתלק מן החדר. כיון שראה פירס שלא נשאר איש בחדר זוּלת שניהם, הלבּינוּ פּניו כמו מת, מצחוֹ כוּסה בזיעה קרה ולבו דפק כמו בפטיש.

הקריב את השרפרף אל הספּה ונכפף בגוּפו כלפּי ר' דוד; ר' דוד הזיז את עצמו והרכּין אף הוּא פּניו כלפּי פירס. כמתוַדה על חטא גדול, לחש פירס בנשימה כבדה בעברית:

– יהוּדי אני… יהוּדי חוטא… חוטא לאלוהי ישראל…

אחרי שהמלים הללו יצאוּ מפּיו היה רגע שפירס לא האמין כי נאמרו. שנים רבות העיק עליו הסוד. שנים רבות, עד לפני רגע לא עלה על דעתו כי יעבור פיו. והנה נקרע מעל סודו חותם השתיקה…

בו ברגע נפתחה הדלת בלי כל דפיקה וּבן-ציון פּרץ מבוֹהל אל החדר.

האנשים הסבוּ אליו את פּניהם משתוממים.

– המרקיז בא! – הודיע בן-ציון.

– שאל מה רצונו, – קרא ר' דוד נרגז.

– הוּא מבקש שוּב לא לדחות עזרתו…

– איזו עזרה? אין לי צורך בעזרת איש… ה' בעוזרי…

– וּבכל-זאת… אצל המלך… לדבּר…

– אה!.. פּני ר' דוד הפיקוּ רוגז וקוצר-רוּח, – אמוֹר לו כי יחכּה עוד שעה קלה.

כיון שנעלם בן-ציון מאחורי הדלת, הניח ר' דוד את כּפּוֹ על כתף פירס והשרה עליו אור עיניו המוּזר והחודר. פניו התקרבו אליו במידה שריפרפה נשימתו על מצח פירס:

– מה רצונך? מה אתה דורש ממני?

פירס צנח פּתאום משרפרפו, כרע לפני ר' דוד וּבכל חום נפשו הלוהטת, כמו בשעה שהיה בימי נערוּתו מתוַדה לפני הכומר שלו, דיבּר:

– יהוּדי חוטא אני… למדני נא… גלה לי רצון אלהים…

לכפּר על עווֹן חיי… אמוֹר נא לי מה המעשׂה אשר עלי לעשות… צוה ואקיים… נהגני ואלך אחריך… אחריך אלך…

ר' דוד הזדקף על מושבו, נשען בשתי ידיו על הספּה, הוריד ראשו ושקע במחשבות. עברוּ רגעים אחדים. אך הנה קם. הניח שוּב כּפּוֹ על כתף העלם הכּורע לפניו ואמר בקול מצוה:

– איני יודע כלוּם. קוּם ולך הביתה… לא אוּכל לעזרך. הנה בא אלי שׂר גדול, מרקיז, לעזור לי, גם כן איני רוצה. לא לעזור ולא להיעזר אני יכול. זוּלתי – אלהים. אך איש מלחמה אנכי. לא תלמיד-חכם, לא מקוּבל, לא נביא… רק איש-צבא! וּמי אני כי אלמדך? לך הביתה ושאל את נפשך, רק את נפשך. היא חכמה ממני, היא תלמדך…

סילון של צוננים נשפּך על להבת נשמתו. דחוּהוּ. כמעט בּבוּז. הרימוּ עליו רגל, מחמלה לא רמסוּהוּ…

ראה ר' דוד כי הצעיר עדיין כורע ברך וּמשפּיל ראשו, המתין ואחר כך קרא בקול יותר גבוה וּמצוה:

– קוּם ולך הביתה! לא באתי לכאן ללמד תורה או להחזיר את הבּריות למוּטב. איש-צבא אנכי וּמבקש כלי-מלחמה בעד אחי-המלך. מה שנחוּץ לך תמצא בעצמך. אלהים נחוּץ לך. הדרך אליו קצרה, קצרה מאד. אין צורך בעוזרים…

בעמל וּבחוסר כוח, כחוֹלה, התרומם פירס ועמד על רגליו. את ר' דוד לא ראה כבר על ידו. הוּא עמד במגרעת החלון וגבּוֹ אל החדר.

כתולעת נרמסת, נכנע ושפל, התחמק פירס מן החדר. וּמיהר לעבור כצל את חדר ההמתנה.

שם, בפינה על-יד הדלת, עמד איש, שבראותו את פירס מיהר לעטוף בשולי כתפיתו את כל פּניו, והשאיר רק סדק לעיניו. פירס הספּיק להתבּונן כי עין אחת סמוּיה לאיש.

“המרקיז”… – חלפה מחשבה במוחו וכוּלו הזדעזע.


פרק ארבעה-עשר: בשבי האהבה    🔗

רק לפעמים רחוקות מאד היה דון פירס מפנה את מחשבתו אל זכר אותו יום ראש-השנה ואל כל מה שעבר על נפשו. סוד יהדותו היה בחינת מחתרת מתחת לחומת-חייו שרצה לבנות על האהבה; ואותו יום ראש-השנה היה כפרץ נבעה בחומה עצמה. אחריו יכולים לבוא עוד פרצים ועוד. ולאחרונה? מה יהיה לאחרונה? המערה!.. אוּלי אף לא היא, אלא – חלל ריק. אותו חלל ריק שכבר נגלה לפניו פּעם וּשתים בחייו, ושמפּניו התירא כל-כך… פירס ידע כי החבל, שבּוֹ קשוּרה סירתו אל חוף, ניתק; כי סירתו נישׂאת ביד איזו רוּח, על פּני גלים, ללא-הגה. פירס ידע זאת, וּבכל-זאת עצם את עיניו, הוא יצא בדרך המובילה אל עצמו, והגלים נושאים אותו הרחק הרחק מעצמו… היחסים בינו וּבין פרדינאנד נתקלקלו במידה כזוֹ, עד שימים רצוּפים לא היוּ מדבּרים. שניהם סבלוּ מזה נוראות. ויום אחד – כך פּתאום היה הדבר! – קם הזקן ונסע לארץ-ישראל. עם לופץ ידידו פּסק להיפּגש. מביתו של דון הנריקץ התרחק ולא ידע עליו מטוב ועד רע. האדם היחידי, שהיה יכול להודיע לו דבר על אנשי הבית הזה, היה דון פרץ, וזה, משוּם סיבּה שנודעה לו רק לאחר ימים, השתמט ממנוּ ונמנע מבוא עמו בדברים.

וּרחוקות ממנוּ היוּ גם אותן השעות הבודדות והדוממות שהיה מבלה בחדרו על ספריו היקרים לו, כשרעיונות וחלומות היוּ טסים בדממה מסביב לראשו וּממלאים את אויר החדר כרוּחות טובות, ונשמעה מתוך הדממה רק איושת דפּי הספר בהיהפכם חרישית… מתק השעות האלו כמעט נשכח מלבּו. במקומן באו שעות של דכדוּך-נפש ושל געגוּעים סתוּמים וּמעיקים.

כאילוּ איזה מעשה פּשע שאין לו תקנה ולא כפּרה לוחץ על מצפּונו, כאילו עשק את מי, כאילוּ רצח את מי.

ביום יפה אחד מימי הסתיו הראשונים, אחר הצהרים, היוּ רחובות לישאבּונה המובילים במעלה ההר אל ארמון המלך הוֹמים מאדם רב. אצילים ורמי-יחשׂ וּגבירות, מפוארים וּמהוּדרים, היו נשוּאים באפריונים על כתף כוּשים או רוכבים על פּרדוֹת. גם דיאוגו פירס רכב ביניהם. הדוּר בלבוּשו, במצנפת הקטיפה עם מחרוזת-הפּנינים כזר מסביב לשוליה, בשרשרת הזהב עם הישפה על חזהו, החרב היפה עם ידית השן על ירכוֹ.

זקוּף וּבטוּח בעצמו, התנועע לאִטוֹ, על פּרדתו הלבנה והיהירה, עטוּפת שטיח תולע מצוּיץ בציציות כבדות המגיעות עד לארץ. בשוּלי האופק, ממוּלו, ירדה החמה מעבר לחומת הארמון הקודרה, וּכאילו לחצה עליה חומה זו בכל כבדה וסחטה ממנה את זהב-תמציתה ואת שארית-אורה, ועל-כן ניתזוּ ונזדקרוּ עד למרחוק צרור שפּוּדי זהבה. פּגעו בעיני פירס, וזה האהיל על עיניו בכפּו. וּמתוך כך היה מפזר על ימין ועל שמאל, לאצילים ולאצילות, בנות-צחוק, קידות והשתחוָיות בראשו וּבגוּפו. ואלה לא יכלוּ לבלי לתמוה לשינוּי שחל זה זמן בעלם הזה עם הלהבה הכּתוּבה על חזהוּ, שהציתה החמה בישפה. הוא עם פרדתו, שניהם, המוּפזים באור השקיעה, כאילוּ אמרו: “העולם הוא פרוזדור, שכדאי לשהות בו קצת יותר…”

מאחת הסימטאות הצדדיות והמפולשות, שנפתחה באלכסון מוּל פני פירס, יצא דון ואסקו די לופץ. רגע אחד נפגשוּ מבטיהם. פירס הספּיק לראות את פּניו ולא האמין למראה עיניו. פּניו נפלוּ, זקנוֹ דוּבלל וּבגדיו רופטו יותר מהרגיל. כוּלו היה ממועך. פני די לופץ הוארו בצחוק שמחה בראותו את ידידו על הפּרדה. רץ לקראתו כשהוּא מנופף אליו כובעו וּמנענע ראש בהשתחוָיות נמוּכות. פירס העמיד פנים כאילו אינו רואה אותו. זקף עוד יותר את גבּוֹ, הביט ישר לפניו, כשכפּו מאהילה על עיניו מפּני החמה וחוצצת בתוך כך בינן וּבין די לופץ. פּתאום הרגיש כי החנוָני רץ אחריו: דימה כי הוא קורא לו בשמו. מבּלי להסיר כפּו מעל עיניו, מבלי להסב ראשו, דפק בדרבנותיו בפרדתו. הפּרדה החישה צעדיה, לופץ החיש אף הוא את ריצתו.

–אדוני… אדוני דון פירס… מחילה… יעמוד, יעמוד… דון פירס…

פּירס חרש ואילם. זקוּף וחסון אינו מחזיר ראשו לאחוריו. פרדתו רצה בפסיעות קלות. לתמהונו הגדול הדבּיקוֹ לופץ, וּמתוך נשימות תכוּפות דיבּר, צעק, לחש כלפּי אחוריה של הפּרדה.

– אדוני פירס… אה, אינו שומע!.. ישמע נא, ישמע נא! דבר מענין מאד… חשוּב מאד… כתב-יד חשוּב מגרמניה… חדשות ונצורות… מאותם החדשים… הוא יודע… השׂערות תסמרנה… אדוני פירס… ישמע נא… אה, אינו שומע…

הפּרדה קירטעה פּתאום ברגליה האחוריות מחמת דקירת-דרבן בבטן, והתחילה דוהרת.

זמן רב אחר-כך חילחלה בנפש פירס הרגשה מעיקה, מעין בוּשה בפני עצמו, מעין בחילה מנפשו. יחד עם זה הטרידתו שאלת-דאָגה: “מה יאמרו הבריות למראה הזה? שמא, יגיע, חלילה, הדבר אל החצר?..”

בשער החצר, הצטרכוּ פירס וכל הרוכבים עמו להתעכב, מחמת האספסוּף שעמד שם צפוּף. כשנכנס פירס לתוך האספסוּף ראה את המראה המוּזר הזה. על סוּס לבן נהדר ישב ר' דוד הראוּבני, לבוּש באותה האיצטלה הכּחוּלה שראה פעם תלוּיה בפינת החדר אצל אמה של ליאונורה… מסביבו המון יהוּדים וּביניהם גם רבים מן “הנוצרים החדשים”. כוּלם התקוטטוּ עם השוערים שעמדוּ במבוֹא השער. “האַמבּאסאדוֹר” היהוּדי רצה דוקא להיכּנס. היהוּדים שליווּהוּ רצוּ להשתמש בהזדמנוּת זוֹולהיכּנס יחד עמו. השוערים טענוּ כי יש להם פּקוּדה שלא ליתן להיכּנס אל תפילת המיסה אלא למוּזמנים. ר' דוד הראוּבני כעס, התמרמר וצעק בקול עצבּני כמריע בכל הברותיו הגרוניות והחיכּיות. היהוּדים השתדלו והזדרזו לתרגם את דבריו לשוערים, כשהאחד נכנס לתוך דברי חברו; התקוטטוּ עמהם וליווּ את קריאותיהם בתנוּעות ידים. תנוּעות הזרועות עשוּ מרחוק רושם כאילו הם מכּים זה את זה. כשראוּ השוערים את האצילים ואת הכהנים הגדולים הולכים ומתקרבים בפרדותיהם ובאפריוניהם, התחילוּ מגרשים בכוח את האספסוּף וּמפזרים אותם במקלותיהם וּבחרבותיהם, שהורידוּם על שוֹק ועל ירך. התחילה מנוּסת בּהלה. כרגע התרוקנה הכּיכּר מסביב. היהוּדי הקטן והשחור נשאר לבדו על סוּסו הלבן. בעיניו המזרות זיקים וּבפניו הגאים והרועמים הביט אל מאחורי אלה שהתפּזרו בצעקות לכל עבר מתוך פּחד המכות… בין הפּרשים הפּורטוגזים התלחשו ושוחחוּ בצחוק על המראה הזה. כיון שראה פירס את ר' דוד, רצה ברגע הראשון לשוּב או להסב את החומה וּלהיכּנס דרך שער אחר. אבל חזר בו והמשיך דרכו הלאה. לא הפנה ראשו ימינה או שׂמאלה, הביט נכחוֹ ולא ראה את ר' דוד, בעברוֹ על פּניו. אבל התכווץ כולו על פרדתו, מטוען מבטי “הציר”…

לרגל איזה נצחון שנחלו צבאות פּורטוגליה בצפון אפריקה, ערך המלך מיסה בארמונו. ההיכל היה כבר מלא חשמנים, הגמונים, צירי מלכות, שׂרי-מלוּכה, אצילים ואצילות. פירס איחר קצת. ברגע כניסתו המתינו לכומר שהיה צריך לעלות על הדוכן ולנאום לפני המלך והמלכּה. פירס התמהמה קצת בפתח. מבטו ריפרף על פּני איצטלאות הארגמן של החשמן, האדרות השחורות והרדידים של הנזירים, צבעי השיראים של הגבירות והשׂרים. מבטו פלש בתוך הקהל הזה, כמבט רב-חובל זה הצופה למרחוק לפלס לאניתו נתיב ישר וּבטוּח אל מטרתו. כשראה בשוּרה הראשונה, סמוּך להוד מלכוּתם, את ראש הזהב של הנסיכה ג’וליה זורח בין הראשים השחורים, הלך לעבר אחר, להתיצב באחד המקומות המתאימים לתארו וּלמצבו בתור פּקיד גבוה. מקומו היה קרוב אל המלכּה. זוֹ הרגישה בו ושלחה אליו מבט אחד שוהה וּממלל: “ראיתיך, ידידי! – אמר המבט – שוּב לא תתחמק ממני”, ושוּב לא הביטה אליו, כאילו שכחתו. אֶל הקתדרה עלה כומר צעיר בצעדים עצבּניים לא-בטוּחים. הרי זה אותו כומר שהתפּאר פּעם בנשף אצל דוארטי די פאס כי גירש מבּית התפילה, בלחם הקודש, את השד שהתחפּשׂ בגוּף של “נוצרי חדש”. פירס צחק בלבו: “אלוהי! אָנה אלך מפּני הכומר הזה? איך אסתיר את השד שבקרבי אני?..”

במקרים חגיגיים היה הכומר הצעיר לא מטיף אלא נואם נאוּמים ברומית ובנוּסח ההוּמניסטים של המאָה הארבע-עשרה וראשית המאה החמש-עשרה, נוּסח שכּבודו היה עוד בפורטוּגליה חדש עמו. המלך ידע מעט מאד רומית, אך החשיב מאד את השולטים בשׂפה זו. מטעם זה הטה חסד מיוחד לדוֹן דיאוגו פּירס. הכהן הצעיר התרגש מאד, השתעל, שאַף לתוכו אויר, עד שבטנו נצטמקה, וּמיד יצאה נשימתו באנחה ממוּשכה מתוך קריאה: “קאיוּס יוּליוּס קיסר…” אלה היוּ המלים הראשונות בפתיחת הנאום, והתחילו נטוות ומשתלבות אַסמכתות באַסמכתות מציצרוֹ וּמסופרים עתיקים אחרים. הנואםקישט את הערבה הנוראה שבנאומו בפרחי אליגוֹריות מעולם האלילים והאלילות של היוָנים והרומיים, שהטריחם לרדת מעל האוֹלימפּוּס וּלהתעטף באיצטלאות של נזירים וּנזירות; את הישימון האָיום של דבריו החיה בצלילי שמות היסטוריים לאין מספּר. כהדים מעולם נאצל ורחוק פּעמוּ באזני הפּורטוגזים הנדהמים: “פּוּבּליוּס קוֹרנליוּס סקיפּיוֹ… אריסטוֹ הפריפאטטיקאי הנודע לתפארה בכל קצוי תבל… קאיוּס סמפרוניוּס גראקכוּס…” המלך ואורחיו לא הבינוּ כלוּם בדברי הנואם. אך הכל הקשיבוּ רב קשב מתוך יראַת-כבוד כלפּי נשמות האנשים הגדולים שעלו מקברותיהם וּכלפּי שׂפתם העמוּקה…

פירס התבּונן אל הקהל המקשיב בדמי-תפילה את פּיטוּמי ההבל של הכומר. מחמת חוסר תנוּעה, רוב קשב, אי-הבנה והשעמוּם, נעשו פּניהם כמו עציים ועפעפיהם – כבדים. פּירס חשב בלבו: איך זה לא עמד קודם על טמטוּמם! אף הוא, כאחד מהם, מקשיב כביכול בכובד-ראש, וּודאי גם פּניו אויליים כפניהם. משעה שהעמיד בכל מקום וּבכל עת פּנים אויליים התחבּב על הבּריות. אין דעת הבּריות נוחה ממי שרוצה לבוא בקהלם כמו שהוא בפרצופו שלו, בלי מסוה על פניו. חייב כל אדם להטמין את אמיתוֹ במקום שהוּא טומן כליו הנחוּצים לצרכיו הפּרטיים. לרשוּת הרבים אַל יצא עמה. רצונך לראות את היער, אַל תסתכּל אל כל אילן ואילן לחוּד; הוה מתרחק עד למקום שהאילנות מתמזגים לעיניך לחטיבה אחת. ואם תמצא לומר: הרי זוהי אך תרמית עינים? הרי אין לך אילן שאין לו גונוֹ, ואין לך דבר בעולם בלי פרצוּפו ואמיתוֹ שלוֹ? וּמה בכך? מה לנוּ ולאמיתו של דבר? אנחנו נוצרנוּ יחד עם תרמית חוּשינוּ, עם טעוּיותינוּ וכשלונותינו, קיבּלנוּם יחד עם החיים… אַל נא נקלקל את החיים בתיקוּני טעוּיותינו וּבבקשת אמיתוֹ של דבר… היה זמן, והוּא לא רחוק, שפירס היה מתוַכּח בהתלהבוּת כזוֹ עם דוארטי די פאס. נראה, שזה הבין את החיים יותר ממנוּ. אין שׂמחה מחוּץ לחיים, והחיים – אלה הם: תרמית החוּשים… פּס היער הנראה מרחוק…

הנה יושב שם ה“מרקיז” דוארטי די פאס על יד הנסיכה. על פּניו מסוה הרצינוּת וההקשבה. בעינו האחת, מלאתי מרמה וצפיה לאושר ולתענוגות הנעלמים שהנסיכה זימנה לו כביכול לעתיד לבוא, הוּא קורץ לשכנתו, בתשוּבה על מבטיה אליו השובים והמבטיחים… המרקיז מתבּרך בלבו כי סבב בכחש גם את הנסיכה, גם את המלכּה, גם את פירס ואת העולם כוּלו… הנה הוא,פּירס, עומד לא רחוק מהמלכה, וזו פוקדת אותו, מזמן לזמן, מבעד למניפה, במבטי-סתר פּזיזים, וכשמבטי שניהם נפגשים, הריהי ממהרת ומתקנת את פּאותיה הבודדות הנשמטות משׂערות ראשה, או את שפופרות התחרים מסביב לצוארה… אולם לא הוד מלכותה ולא מעלת המרקיז יודעים כי מרוּמים הם על ידי פירס ועל ידי הנסיכה…

כך צריך להיות. החיים בין הבריות נעשו על ידי כך יותר פשוּטים. והוּא יותר בטוּח ביניהם. דומה כאילוּ קליפה קשה וגסה נשרה מעל נפשו, ולכן הוּקל מעליו משׂא החיים החברתיים. קליפּה נשרה? שמא, להיפך, צמחה קליפה עכוּרה על נפשו שהיתה מקודם ערוּמה לעין כל? ואוּלי מחמת קליפה עכוּרה זוֹ שמכסה עליו נעשו היחסים בינו וּבין הבריות כל כך פּשוּטים? ושמא…

כן. לפירס היתה עוד השערה אחרת, בלתי-נעימה מאד. מזו היה פירס אוהב להסיח את הדעת, על זוֹ היה תמיד דולג במחשבותיו, והיא:

שמא לא נשרה שוּם קליפה ממנוּ ולא צמחה עליו שוּם קליפה. אלא שקליפתו הישנה התרוקנה מתוכה… שמא התנדפה נפשו ממנה. דבר-מה חי, בוער ותוסס הצטנן בקרבו, הצטמק ונמק… אך את נפשו שלו הוּא מרמה ולא זוֹ של אחרים…

השערה זוֹ היתה צפוּנה לו במעמקיו לרגעים הבודדים, שהיו מפּילים עליו מוראם, ושהיה בורח מהם.

“אגב, מה עשה אז דוארטי אצל ר' דוד?..” ניצנצה פתאום במוחו שאלה זוֹ הפּעם האלף.

הקיץ ממחשבותיו לקול המוּלה שקם בהיכל. הכומר גמר זה כבר את נאוּמו. המלך והמלכה התרוממוּכבר ממקומותיהם וירדו במעלות האפּריון שישבו בו ופנוּ לעבר הדלת המובילה אל החדרים הפּנימיים של הארמון. הקהל התפּלג. והוד מלכוּתם עברוּ בין שתי שוּרות ראשים כּפוּפים. הרגיש המלך, דרך עברוֹ, בפירס, התעכּב ושאלוֹ מה דעתו על הנאוּם.

–הוד מלכוּתו! שַבֵּחַ אני את הכומר הזה, שידיעותיו הרבות בקדמוניות לא רק לא פגעו באמוּנתו, אלא ששתיהן, הדעת והאמוּנה, הולכות אצלו שלוּבות-זרוע בשלום גמוּר. הרי זה מופת טוב ומאַלף…

– מאלף?

– כן, הוד מלכוּת! מופת טוב להשפּעתה המוּסרית של ממשלת הוד מלכוּתו וּמופת מאלף את הצעירים שלנוּ להעריץ את הוד מלכותו ולשאול תמיד להשפעתו.

המחמאה החצרונית הזאת הצליחה בידי פירס, שבמקום לדבּר על הנאוּם אשר לא שמע, סבב את הדברים להלל את המלך. המלך היה מרוּצה. הצטחק ואמר:

–אני שמח מאד שיש בין נתיני צעירים כמוך וּכמו האח מגוֹאל (שם הנואם) שהראה היום בנאוּמו את ידיעותיו הרבות…

פּירס השח ראשו מטה מטה לאות הכרת טובה. בלבו שמח כי דברי המלך נאמרו בפני אנשים רבים וכי גם ידידתו, שעמדה עם די פאס לא הרחק, שמעתם. במתכּוון לא הביט פירס אליה, אבל בטוּח היה כי הדברים הגיעוּ אליה, וכי היא תהיה הערב שׂבעת-רצון ממנוּ. דיה לה לשׂיחה קצרה זוֹ לבצר עמדתו במסיבת המלך וּלשמש לו תריס בפני מלשינים והולכי רכיל…

רצה המלך ללכת הלאה ונעכב שוּב על ידי המלכּה, שלקחה אף היא דברים עם דון פירס והזמינתו לבוא אליה הערב. יש לה אליו ענין חשוּב מאד. פירס הביע למלכּה תשוּאות-חן בעד הכבוד שהיא חולקת לו, וּפניו נהרוּ מאושר. אף זעזוּע כל-שהוּא בעורקי פניו לא הלשין את כל מוֹרת-רוּחו וכעסו שתססוּ בו באותם הרגעים… על כרחוֹ ועל חמתו הנסתרה עשתה אותו המלכה ליועץ-הסתרים שלה. מדי פעם בפעם נזדמנוּ לה אילו “ענינים חשוּבים” להיוָעץ עליהם עמו ביחידוּת. תמיד היתה במועצות אלוּ פותחת בדברים שבכוֹבד-ראש ובהמתקת סוד, ומסיימת בדברי ריגוּן ורינוּן, בסיפוּרי מעשיות ספוּגי ריח חדר-משכּב. דבריה היוּ קצתם רמזים מפתים וּמזמינים להעיז, וּקצתם – יראַת-שמים ויראַת-חטא; בחינת ימין דוחה וּשׂמאל מקרבת… פירס היה בוחר אף הוא בלשון רמזים וּבדברים הנשמעים לכאן ולכאן. היה בדבריו טפח של תמימוּת מגוּלה וטפחים של פּריצוּת מכוּסה. אכן, שׂיחות אלוּ היוּ מעייפות אותו מאד כמי שנלחם בדוּ-קרב או כמי שמהלך על גבּי חבל…

בערב אותו יום, בּבוֹאוֹ אל המלכּה, מצָאה, לתמהונו, לא לבדה, אלא בחברת האב די סילוה והאח מגואל. “הפּעם הענין באמת רציני”, חשב פירס בלבו. לבו התחיל דופק בחזקה. לא טובות ניבּא לו. “הבלים”… – ניסה להרגיע את עצמו – “אם האח מגואל לא ראה את השד שבּוֹ, בשעת המיסה, סימן שהשד שבּוֹ הוא זעיר יותר מדי, או שהוּא ערום יותר מדי”…

המלכה הושיבתו על ידה. מתוך כּוֹבד-ראש מיוּחד וּבקול בּכייני התחילה מדבּרת על הדת ההולכת וּפוחתת בעולם, על הידיעות המעציבות המגיעות מגרמניה, מארץ-השפלה וגם מאיטליה (פירס נזכר פתאום בדי לופץ, שרץ אחריו, וּבקריאותיו על חדשותיו המסמרות שׂערות…). בתי-תפילה נסגרים, מלגלגים על המיסה, שדים מתהלכים ברחובות ואפילוּ המים הקדושים אינם פועלים כבר עליהם. השׂטן מסית וּמדיח את ההמונים הגסים וּמקוממם נגד המושלים. עבד קם על אדונו ואיכּר על אציל. וּביחוּד מבהילות הידיעות המגיעות מגרמניה…

פירס משך בכתפיו, תלה עיניו בתקרה ונאנח, כאילו שמע זאת בפעם הראשונה ולא האמין למשמע אזניו:

– וּמפּני מה שותקים ברומי? והמלכים מפּני מה מחבּקים את ידיהם בעצלתים?

– אַל נא נדאַג למלכים! – קראה המלכה בלתי מרוּצה מקריאת פירס שפּגעה קצת בנימוס – הם יעשו את חובתם הם, ואנו חייבים לעשות חובתנו אנו.

– הוד מלכוּתה! הלא מדאגה לנו ולאמונתנו כאן, בפורטוּגליה היקרה שלנוּ, אני אומר את דברי. אם לא נקדם את פּני הרעה, הלא…

לא נתנוּ לו לגמור. פּני המלכּה אוֹרוּ. דברי פירס קלעו למטרה. שני הכמרים הניעו לו בראשיהם.

– דון פירס! – נכנסה המלכה לתוך דבריו – אני מאמינה שהוא יוּכל לעמוד בפרץ. כוּלנוּ זוכרים מה שהוד-מלכוּתו הואיל לאמור לו היום. להוד מלכוּתו יש אֵמוּן בו. אף אנו בטוּחים בו וּבכשרונותיו. יתחיל במצוה, אנו תמיד נעמוד לימינוֹ ונתמוך בו.

– ודאי! ודאי! – קרא האב מגואל.

האב די סילוה נהם בחטמוֹ נהימה, שכוָנתה היתה סתוּמה. שוב התחיל לבו של פּירס דופק.

– אני?

–ומי אחר? לא להתאונן לפניו על הכּפירה בגרמניה קראתיו. סימני נגע הכּפירה מבצבּצים גם אצלנוּ. הדאגה לאמוּנתנו הקדושה מטרידה כל הימים מנוחתי. תדיר הייתי מתפּללת לאדוננו אלוהינו ישו הנוצרי וּלרוּח-הקודש לשלוח לי איזו האָרה ממרומים, איזה גילוּי, איזה רמז, איזו הוראַת-אצבע על האיש שאותו נוּכל להעמיד בראש מגיני דתנו הקדושה. והנה היום באמצע נאוּמו של האח מגואל, כאילו מלאך דחה אותי לאמור: שׂאי עיניך והביטי לימינך! נשׂאתי עיני וראיתי אותו, דון פירס, כשהוא שקוע בשׂעיפים קדושים ועיניו בוערות באש-דת. הבינותי מיד כי עלי להודות לאדוננו אלוהינו ולרוּח-הקודש על שהראו לי את האיש אשר אני מבקשת… דון פירס! הוּא יציל את ארצנוּ מטוּמאַת הכּפירה!..

– אבל… אבל… הוד מלכוּתה!

– לא “אבל”, דון פירס! אין כאן שוּם “אבל”, – כמעט גערה בו המלכה – אני מכירה את ענותנוּתו, שהיא כמו צניעותו, תמיד לא במקומה.

ואחרי הפסקה קלה מתוך רוגז המשיכה:

–הוּא יודע רומית, בקי בספרי דת… בקיצוּר, האב די סילוה והאח מגואל יתנו לו את ברכתם למלחמת-מצוה זוֹ.

– בודאי! בודאי! עוד לפני בואו הבטחנו להוד מלכותה לעזור לאדוננו, – העירוּ הכהנים.

–הוד מלכוּתה! אשמח מאד אם אוּכל להקדיש כוחותי הדלים לעבודת מלכּי ואלוהי. אני מאוּשר מאד כי הוד מלכוּתם ואַתם, אבותי הנערצים, חננתם אותי באמונכם, שבודאי איני ראוי לו. אבל שׂאוּני נא אם אבקשכם לבאר לי את המעשה אשר עלי לעשות.

– כך ידבר בן-טוב וקתולי מצוּין! כך אהבתי! – קראה המלכּה – הצלחתי להשפּיע על הוד מלכוּתו לשלוח ציר אל האפיפיור כדי להשתדל לפניו בדבר רשיון להנהיג אצלנו אינקויזיציה קדושה. הוד מלכוּתו סובר למלא את ידי המרקיז דוארטי די פאס בתעוּדה חשוּבה זוֹ. אבל דעתנו היא כי אין המרקיז ראוּי לה במידה הדרוּשה. אגב – נכפפה אליו ולחשה לו בקול רם – את האמת לא אכחד: אין לנו אֵמוּן גמוּר באדם זה. הנה האב די סילוה, שהוא ידידו של המרקיז, אףהוּא מסכים עמדי…

האב די סילוה השתעל, השמיע נהימה בחטמוֹ ורצה להעיר מה. אבל המלכּה השתיקתו והמשיכה:

– כוּלנוּ הננוּ בדעה אחת כי הוּא, רק הוּא, דון פירס, האיש הרצוּי לשמים בשביל תעוּדה זוֹ.

– אני? דיאוגו פירס? – שאל נדהם כשזקף אצבעו מוּל חזהוּ, כאילוּ היתה לו עדיין תקוה שמא טעתה המלכה ולא אליו התכּוונה.

– הוּא! הוּא ולא אחר יסע במקום המרקיז לרומי – קראה המלכה בקול של פּקוּדה – הוּא יביא לנוּ מאת האפיפיור את הרשיון הנחוּץ…

בפקוּדתה היתה מורגשת אותה הגסוּת העריצה שציינה כל-כך גם את פרדינאנד אביה-זקנה וגם את בית ההאבּסבּוּרגים.

– בודאי! בודאי! – קרא האח מגואל.

– האם לא כן, האב? – שאלה המלכה.

– האב די סילוה ענה בעל כרחוֹ אָמן.

–דון פירס! למה הוּא שותק? שמא אין הוּא מרוּצה, אוּלי אין זה כבוד די גדול בשבילו?

פירס היה המוּם. צלילוּת תפיסתו הרגילה ושיווּי-המשקל הפּנימי שלו נסתלקוּ ממנוּ. נפל בפח שטמנוּ לו האנשים; מסביב לצוארו קשרו עניבה… דמוֹ צף אל מוחו…

– הוד מלכוּתה… אימלך עם לבי… תפקיד חשוּב כזה… ימים אחדים…

– מה? להימלך? להימלך? אם כדאי לו לטעון את הצלב שיעד לו אלוהינוּ, צלב קטן של זהב, עם תוספת פּרסים ותארי-כבוד, וכי על זה הוּא רוצה להימלך. והלא אמרתי לכם, רבותי, עוד לפני בואו, כי תינוק הוא, ונוסף לזה עוד תינוק שוטה. בעוד זמן מועט יחתמו המכתב אל האפיפיור, והוא – להימלך! אילוּ היה לי במקומו אדם יותר מחוּכם ממנוּ, הייתי כבר משלחת אותו מעל פּני. אבל די! אין לי פנאי לשמוע שטוּיות. עוד הערב עלי לדבּר עם הוד מלכוּתו שיחליף בו את המרקיז. הרי כף-ידי לנשיקה, והיה לו זה לאות הכרה בעד הסכמתו להצעתנו. יחד עמדי כל בניה הנאמנים של הכּנסיה הקתולית יאמרו לו תודה…

פירס נשק את כף יד המלכה בשׂפתים חיורות וקרות. בבת-צחוק אנוסה מילמל:

– איני יודע, באמת… במה זכיתי… אני נבוך…

הלב התכּוץ מכּאב ומעלבון.

וּכמי שאין לו כבר מה להפסיד, הוציא מאשפּתו את חיצוֹ האחרון:

– וביחוּד גדלה תמיהתי על האב די סילוה. האם גם הוּא מצא כי המרקיז דוארטי די פאס אינו מסוּגל לתעודה זוֹ?..

נראה כי גם המלכה גם האב די סילוה נפגעו מן החץ הזה. המלכּה הצליפה בפני פירס מבט חודר, כרוצה להיוָכח אם הוּא יודע מה שלא היה צריך לדעת, אבל מיד העמידה פנים כאילו לא שמעה כלל את שאלתו, נפנתה אל האח מגואל ולחשה לו מה. האב די סילוה מיצמץ עיניו קצרות-הראות, השתעל וּמילמל במבוּכה וכמעט בתרעומת כבוּשה:

– לא מצאתי כלל… אבל… הוד מלכוּתה…

בחיי פירס היו זמנים שהיה מרגיש שׂנאה או גועל נפש כלפּי בני-אדם. זאת היתה לו הפּעם הראשונה, הערב הזה, להרגיש אימת מות של מנוּצח על ידי בני-אדם. עמד כמנוּצח וכשבוּי בידי אותם האנשים שהיה מתהלך ביניהם כשליט וכמנצח. עתה היה לו הרגש כי בשעה שהלך בבטחה כזו בין הבּריות וחשב כי אך מרמה הוא אותם, באותה שעה לא היה אלא מרוּמה על-ידיהם. הם ישבוּ במארב. עתה קפצוּ מתוך המארב, תפשׂוּהוּ בצוארו וּפרקוּ את נשקוֹ מעליו…


כשיצאו מאת פני המלכה, נפרד פירס משני הכמרים ופנה בנתיב צר וּצדדי המוביל אל מאחורי הארמון, אל מקום מושבה של ליאונורה, אותו החדר הקטן אשר בקומה העליונה, שאליו הוּבא פעם בערב להתראות בחשאי עם הנסיכה. בכיסו היה מפתח אל חדרה. תמיד בצאתו בשעה מאוּחרת בלילה מאת המלכה, היתה הנסיכה ממתינה לו כאן או שהוּא היה ממתין לה. הפּעם הקדים לבוא וּמצא רק את ליאונורה. שלחה לקרוא את הנסיכה.

פירס ישב לבדו על הספּה והמתין. נפעם וּמדוּכא היה. ברי לו כי איזו גזירה נוראה שאין להעבירה נתלתה עליו. סוף-סוף, ג’וליה היא הנפש היחידה, בתוך האנוֹשוּת כוּלה, בתוך העולם כוּלו, הנפש החיה האחת והיחידה, העומדת לימינוֹ, שאליה יוּכל לבוא, לספּר, להתאונן, לחשוב לפניה בקול, לבקש עצה… פּירס זכר את דברי ימי אהבתו, את כניסתו בפעם הראשונה אל החדר הזה… עצם את עיניו וראה בבהירות מדוּיקה איך הדלת נפתחה וצעיר חיור, עגוּם-נפש, צמא-אמת וּפצוּע-אהבה נכנס לאִטוֹ אל החדר הזה. נסיכת-לבו עמדה לפניו כוּלה לבנה… הנסיכה מדבּרת אליו על גזירת המות המרחפת על ראשו, והוּא מקשיב לדבריה, גא ושוה-נפש אל החיים ואל המות… אחר-כך ראה פירס בעיניו העצוּמות את הצעיר הזה יושב על הספּה, אהוּבתו כורעת לרגליו, מחבּקת את ברכיו, כוּלה מתמוגגת בדמעות… והוּא מלא רטט קדוּשה של עכו"ם בהביאוֹ אלוהיו בידו, מאמין ששערי האושר הנצחי נפתחוּ לפניו, שדופק חיי עולם בלבו, ונשמת העולם בין זרועותיו…

אה, מה רחוק ממנוּ צעיר זה!..

הנסיכה נכסה כדרכה בקריאות שׂמחה וברעש תמיהה על שהקדים לבוא. ראתה פּניו ונבהלה:

– מה לך? מה קרה?

פירס לא ענה. לא נע. מבטו היה מעוּרפּל.

– דיאוגו, מה קרה?

– הייתי אצל הוד מלכוּתה…

– וּמה?

– החליטה כי עלי לנסוע לרומי במלאכות מאת הוד-מלכוּתו.

– האומנם? מפּני מה כה נפלוּ פניך?

– מפּני שהוד מלכוּתה החליטה, ואני לא החלטתי.

הנסיכה צחקה כשהביטה בפניו מתוך איזה ביטוּל-של-רחמים.

– כמה אינך מבין את החיים! – קראה – ואני התבּרכתי כבר בלבי כי פקחתי עיניך ועשׂיתיך לאיש אחר… אתה הנך עצוּב ואני רואה עין בעין כי המדוֹנה הקדושה כגודל חסדה ורחמיה חסה עלינו והתפּללה בעדנו לפני בנה אדוננוּ ואלוהינו… צחקתי מפּני שהבינותי לכל תחבוּלותיה של אחותי. הוד מלכוּתו רוצה, כנראה, לשלוח לרומי את המרקיז די פאס, ואחותי, המאמינה כי המרקיז הצליח להקסימני, אינה בטוחה בי וחוששת שמא אשוב ואתקרב אליך אם המרקיז יהיה רחוק ממני, ח-ח-ח…

פירס, למרות מצבו, לא יכול לבלי לחייך לערמה זוֹ, שידידתו תפשׂה כל כך מהר.

– אָכן, – העיר, – הוד מלכוּתה אמרה שאסע במקום די-פאס. אבל גם האח מגואל והאב די סילוה היוּ שם נוכחים.

– וּמה אמרוּ הם?

– האח חזר כל הערב“בודאי, בודאי”, והאב נהם בחטמוֹ ומיצמץ בעיניו.

– הרי זה מוּבן מאליו. בזמן האחרון נתנוּ מקום לקוות כי האב די סילוה יצליח בשליחוּת שהמרקיז מילא בה ידיו. יותר תהיה אתה רחוק מלישאבּונה, יותר יהיה הוּא קרוב למטרתו… הרואה אתה, חביבי, כמה צדקתי בחשבונותי. בדמי נוזל דם ההאבּסבּוּרגים המצטיינים בתחבּוּלות מסוּבכות בעניני המדינות ובקשרי משפּחה. שמע לעצתי וסע. אני רואה את הדרך המזהירה הנפתחת לפנינו בנסיעתך זוֹ. עליך לעלות מעלה-מעלה. אמוּנו של המלך הוּא המגן היותר טוב לאהבתנו. על-ידי כך אשתחרר גם מעיני-האהבה של המרקיז… סליחה! מעין-האהבה של המרקיז, בררר!..

פירס ישב כנדון למיתה, בראש מורד ובשפלוּת ידים.

– מפּני מה אתה שותק? ענה איזוֹ מלה!

– לא אסע לרומי… בשליחוּת זו…

פּקחה הנסיכה זוּג עינים מוּרחבות מרוב תמיהה:

– באיזו שליחוּת?

– להנהיג בזו הארץ את האינקויזיציה.

– תפקיד גדול וחשוב. איני מבינה מפּני מה אתה משתמט.

פירס שתק. הוריד ראשו, תמך מצחו בכפו באופן שאהוּבתו לא ראתה פניו.

היתה לו ההרגשה כי הגיע בערב הזה אל סימטה צרה וּסתוּמה, שאין ממנה מוצא, וּלהמשיך את דרכו הלאה, כמו קודם, לא יוּכל; או שישמור סודו ואז עליו לקוּם וללכת על מנת שלא לשוּב, או שיגלה! כעת, מיד, ברגע זה!… גורל אהבתו וגורל חייו יחָתך כעת. היה כמהלך על צוק וסלע: תהום מזה ותהום מזה… אם יצא הערב מכאן, כמו שהיה יוצא בערבים הקודמים, מבלי שיעבור סודו על דל שׂפתיו, הרי יתגלגל במדרון, אֶל שאוֹל תחתיה: רומי, האינקויזיציה…

צמרמוֹרת עברה על גבּוֹ. לא! הוּא יגלה! יגלה!… יגלה? ואז? ואז מה?..

כוּלו התכּווץ והצטמצם בנפשו: כל כך הבעיתה אותו מחשבה זו. כהרף-עין ראה בדמיונו את חייו כוּלם כמראה העיר סאנטארם אחרי רעידת-האדמה. דימה כי הוא שומע את הרעש בהרס עולמו… התחלחל לקול מפּץ נורא. נברשת-אלגביש אחת כבדה מאד נשמטה מהתקרה, נפלה ונשברה ברעש לרסיסים… פּקח את עיניו: בחדר לא היתה כל נברשת וכל מכיתת אלגביש… הנרדם? כמדוּמה לא. כמה זמן נמשך זה? בבהלה הציץ בפני הנסיכה. כנראה נמשך זה אך הרף עין, משוּם שהנסיכה עמדה לפניו כמו קודם במנוּחה וחיכתה לתשוּבתו…

– מפּני מה אתה שותק?

– הבטחתי!

– טוב מאד! טוב מאד! טוב מאד!

ראשו היה שמוּט עדיין על כף ידו. בקושי הגיעוּ דבריה אל אזנו:

– מה זה לך? מפּני מה אתה כך?

– לא אסע… – לחש בדממה.

– הרם ראשך! הראה לי פניך! – קראה בקול מצוה, שחשד ודאגה צללו מתוכו.

לבו של פירס דפק בחזקה. מחוּיב הוא להוציא מלה מפּיו. וּמה תהא מלה זו?.. הרים ראשו, כמצותה, אבל לא ידע את אשר ישׂים אלהים בפיו. פּניו היו חיורים, נעוים וּבלתי יפים. מעוּכים היו.

– אני… אני… לא… אוכל… לנסוע… לרומי… מפּני… מפּני… מפּני…

– מפּני?

בקול דממה דקה מאד, נשמע בקושי, לחש:

– אני אוהב אותך יותר… יותר מכפי כוחותי!

הנסיכה פּרצה בפניו ברעם של צחוק. תפשׂה בידיו את ראשו, הניעתו אילך ואילך, ושוּב פּרצה בצחוק.

עשתה אות הצלב על פּיה ואמרה עייפה מצחוק:

–סלח לי, אדוני אלוהי!.. מה הפחדתני, דיאוגו, לפני רגעים אחדים. אלהים יודע במה חשדתיך. שטוּת… אם כן אתה אוהב אותי? אמרת זאת בקול של קברן, כאילו התכוננת לקברני…

– אותי, את עצמי קברתי…

לא הבינה הנסיכה. הצליפה עליו מבט פּוחז כאילו נפחדה. חפצה להרגיע אותו וגם את עצמה.

– אַל תדאַג, יקירי! – אמרה – לא לזמן רב ניפּרד. תשוּב ואז תגדל שמחתנו פי-שבעה. נסדר את הדברים באופן שנוכל להריץ מפּקידה לפקידה אגרות זה לזה. אַל תדאַג. לא תעבור אצלי שעה שלא אחשוב עליך.

– אח! – קרא פּתאום מבלי ששמע את דבריה האחרונים – טוב כי נברח מכּאן!.. נסע להודוּ או למקום שתרצי, אבל נברח, נברח!..

אחר רגע הוסיף:

– עיפתי מהוד מלכוּתה אחותך!.. מהכּל…

קולו העצוּב והמתחנן נגע עד לבה. התחילה מלטפת ומגפּפת אותו, כשם שמלטפים ומגפּפים חולה אנוש כדי להמתיק יסוריו.

– מה לעשות, חביבי, אלה הם החיים… התזכור, היה זמן ואף אני התאוננתי כמוך עתה. לא רצית אז להבין לצערי, ועתה עלי לנחמך. כן. אלה הם החוֹחים שעלינוּ לקבל מיד החיים יחד עם השושנים.

והנסיכה התחילה טווה רקמת-חלומות מקסימה על הימים הטובים הבאים עליהם, על העתיד הגדול המחכה לו בשוּבו מרוֹמי מעוּטר הצלחה.

וּבגיפוּפיה ולטיפותיה, כמו בתנוּעות מכשפה צעירה, לא חדלה לרקוֹם סביבו את הערפל המתוק שהלך הלוֹך והתעבה, הלוֹך והָלֵט את נפשו.


פרק חמישה-עשר: שלשלאות-ברזל ושרביט-זהב    🔗

בצאת פירס מארמון המלך, קרא אל נפשו:

– “וּבכן – דיאוגו פּירס הוא האנקויזיטור!..”

בדממת הערב פּרץ צחוקו, כצחוק מטורף הדעת.

אסון נורא קרה לו בחייו. זאת היתה הנקוּדה האחרונה שאליה היה מוּכרח סוף-סוף להגיע ביום זה או אחר. ממישור שטוף זוהר-שמש יצא להעפיל לעלות אל ההרים. אך דרכו לא היתה נכונה; תחת לעלות, הלך הלוֹך וירוֹד, הלוֹך וירוֹד. ולא הרגיש כי הוא תועה בין רכסי-ההרים. הערב נפקחוּ עיניו וּפתאום נגלה לו כי רגליו הובילוהו לעמק צר ואפל.

– “וּבכן – דיאוגו פּירס הוּא אינקויזיטור!..”

איזה רגש של תעוּב וגועל-נפש כלפּי עצמו מילא את כוּלו; איזו כבדוּת בכל אבריו. כוּלו מלא אבן, אבן כבדה. כל פּסיעה וּפסיעה עולה לו ביגיעה רבה. אילוּ אפשר היה, היה משתטח על האדמה ושוכב לו, כאן, על-יד השער, ברשוּת הרבים, לילות וימים היה שוכב, ולא היה זז…

אחד השוערים הגיש לו את פּרדתו המהוּדרה והמקוּשטה. בעינים קמות הביט אל הקישוּטים שעליה, אל האוכף עם נקוּדות-הכסף, אל השטיח עם הציציות הארוּכות. מה מוּזר לו כל זה. דומה כי כל ההדר והתפארה אינם הולמים אותו כלל. כל-כך בּזוּי היה בעיני עצמו… באותה שעה יצא מחצר הארמון “הציר” היהוּדי, אחרי שׂיחה ממוּשכה עם הוד מלכוּתו, כשהוּא רוכב על סוּסו הלבן, בלוית משרתיו ומתורגמניו. פירס הכירו מרחוק, וּמיהר להסתתר מאחורי אחד העמוּדים. היהוּדים עברו על פּניו מבלי שהרגישוּ בו. מיד החזיר פירס את פּרדתו אל השוער לשמירה, והוּא הלך רגלי בעקבות ר' דוד. מפּני מה הלך אחריו? אינו יודע. אינו רוצה כלל להדבּיקוֹ. במרחק ידוּע ממנוּ, מסתתר בצללי הבתים, הוּא הולך אחריו, הולך לאִטוֹ, מבלי גרוֹע עיניו ממנוּ…

הלא זהוּ האיש שלפניו גילה את סודו, את הסוד הנורא ששמר מידידתו ושהיה למכשול חייו… והאיש הזה דחה אותו כמעט בבוּז. עכשיו הוּא יודע מפּני מה דחהוּ. בעיני רוּחו הפּולשות ראה האיש את נפתולי חייו… איך זה העיז לבוא ולהתיצב לפניו פּנים אל פּנים? עכשיו אינו מעיז להתקרב אליו, הטהור, הקדוש, המוּפלא… הוּא פוסע לאִטוֹ, במרחק ידוּע, אחרי סוּסו של ר' דוד ככפוּת בשלשלאות, כשבוּי, כפושע, כנדון למיתה… אך הנה נעלמו ר' דוד וּמלויו בחשכת חצר הבית. כשראה את עצמו יחידי ברחוב עם שׂנאתו אל עצמו, גדל פּחדוֹ…

שׂירך דרכּוֹ הלאה בלי מטרה ברחובות הריקים. המוּם וּמבוּלבּל כמו ממהלוּמה פּתאומית בראשו. אה! אחת אחת ניצלו בני-אדם את סגוּלות-נפשו, מבלי שראה וידע. ועכשיו כשנפשו ירדה מנכסיה, הוּסר האֲפֵר מעל עיניו ומצא את עצמו בפח:

– אינקויזיטור!..

מה קרה? איך נתעה? הביט לאחור אל כל חייו, השקיף על חלומותיו ועל שאיפותיו לשלום פּנימי, לשׂגשׂוּג נפשו, להתגלפוּתו המלאה של ה“אני” שלו, לתוכן חיים עשיר ועמוק, לאושר ולחרוּת… במקום תוכן עשיר מה הם חייו כעת? אך תרמיל ריק ונקוב כתרמילו המזוהם של המחזר על הפּתחים. היכן אָשרוֹ? באפשרות היחידה לבלי להסתכל בפרצוּף עצמו! היכן חרוּתו? באפשרוּת היחידה לירוק בפרצוּף עצמו!…

זמן רב הסתובב ברחובות עד שבא אל ביתו. לא דפק בטבעת-הברזל שבדלת, כדרכו מאָז. מיום שנסע פרדינאנד לא היה מי שיחכּה לו.

יחידי נכנס אל ביתו. עדיין לא התרגל אל היחידוּת הזאת. עם כניסתו היה עדיין מקוה לשמוע את פּסיעות הזקן ושיעוּלו. קולות אלוּ היו קשוּרים אל חיי ביתו, ומשפּסקוּ גבר בו רגש הבּדידוּת והעזוּבה, ועל כן מנע רגלו בזמן האחרון מביתו. וכשהיה בא, היה נזהר מהתהלך בחדרים ללא צורך. קול הפּסיעות על אבני הרצפּה, תחת הסיפוּן הגבוה, בחדרים הריקים, היה ממש מכאיבוֹ…

זה זמן רב לא פקד את חדר-עבודתו שבקומה העליונה. בימים האחרונים כשהוא שב אל ביתו, הוא נכנס ישר אל חדר-האורחים שלמטה. מיום שנסע פרדינאנד, התחיל מקבל פּה בחשאי את הנסיכה, ומאז שוּנוּ פני החדר. יריעות הבוץ והאטון שעל הכתלים השרוּ בחדר רוך וחום. כלי השן, ההָבְנֶה והזהב שעמדו כאן הרהיבו את העין. בפינה היתה תלוּיה האיקונין של אֵם-אלוהים עם נר-תמיד בוער לפניה. עמדה כאן מיטה נהדרה תחת אפּריון מיריעות ארגמן ורקמות משי. מימיו לא היה פּירס מפנק את גוּפו במצעות רכים, אבל במיטה זוֹ אהב לישון, משום שאחרי כל ביקוּר וּביקוּר של אהוּבתו, היו מתחת לשׂמיכה משוּמרים עדיין חום גוּפה וריחה. ואם הזדמן לו למצוא במקרה על הכּר שׂער זהב, לא היה קץ לשמחתו…

הלילה לא נכנס פירס אל חדר-האורחים. קשה היה לו זה. דבר-מה בלתי ברוּר עדיין רבץ לפתח החדר וחסם בעדו הדרך… עלה ישר במדרגות אל חדר-עבודתו. מתוך חשכת החדר הוּבלטוּ מטוּשטשים טוּרי הספרים על גבּי האיצטבה. ספרים פּתוּחים וגליונות החוירוּ כפני מתים אילך ואילך, על הקרקע ועל עמוּד-העבודה.

דומה, כאילו עם כניסתו הפסיקו הספרים שׂיחתם המחוּכמה הפּנימית, הנפשית. כידידים נעלבים, נשתתקוּ כוּלם בּבת-אחת, ולוּטי-צל הסתירו ממנוּ את פּניהם…

ניגש אל החלון. הטאיו רעד מתוך דממת תנומתו בקשקשי-כספו. נזכר בערב אחד, שגם אז עמד לפני החלון וגם אז הרעיף הירח אור עגוּם וחיור על המים. אז, בערב ההוּא, המה לבו מצפיה; אז התפּלל לבו לראות את חזונו מופיע לפניו מתוך זהרי-התכלת של המרחקים… עתה אין צפיה ואין תפילה בלב… אותו עלם צעיר, שראה הערב הזה יושב על ידו, שם בחדר ליאונורה, שוּב הופיע לפניו. פירס הרגיש קרבתו, ולא העיז, מנוּזף ונכלם, להסב אליו ראשו. עומד פּה העלם על ידו, עוטה חשכת-צל ומביט אל המים המכסיפים בעינים מפיקות יגון וגעגוּעים, המית אהבה ואמוּנה… שניהם עומדים זה בצד זה, אבל כאויבים אילמים; אין שלום ביניהם… פּירס היה יחידי וּמיוּתם בעולם כוּלו, במידה שלא הרגיש כמותה כל ימי חייו. אילוּ היה פרדינאנד עמו כאן!..

– אה! אילו היה פרדינאנד עמו כאן!

אילוּ היה יכול לקוות כי עוד מעט ולאזניו יגיע קול פסיעותיו הרכּות ונשימותיו הכבדות, כשהוּא עולה במדרגות; כי ישמע בהתיצב הזקן מאחריו, בפתח הדלת, נר בידו, וּממתין עד שפירס יחזיר אליו פנים… אילוּ… כי אז היה מתנפּל וּמנשק את כפּות רגליו, מתוַדה וּבוכה!.. לשוא! פרדינאנד איננוּ, ולא ישוּב עוד. שוּב אין כל תקוה לשמוע מפּיו דברי מוּסר או דברי אהבה וניחוּמים טובים…

מתוך התאַכזרוּת על עצמו, מתוך צמאון לכאב, העלה על לבו את פּרטי פרידתו מפרדינאנד. היה כמי שמחטט בפצע לא מוּגלד.

פּירס הזדרז באותה שעה לצאת מביתו. לפי חשבונו איחר כבר אל הראיון עם אהוּבתו. בעוד הוּא ממהר להצמיד את חרבּוֹ אל ירכו, והנה פרדינאנד קורא לו. זה מכּבר היו שניהם מונעים עצמם בכל שׂיחה.

פרדינאנד קרא לו כי יש לו ענין אליו:

– אין פנאי, – השיב פירס,– בפעם אחרת.

– לא, – אמר הזקן, – הפּעם האחרת היה לא תהיה.

מתוך חפּזון לא שׂם פירס לב לדבריו.

– אבל – אמר – אני טרוּד מאד. הלא אתה רואה. אין לי אפילוּ רגע אחד מיוּתר. נדחה את ענינך ליום מחר.

– מחר יהיה מאוּחר.

– מה לך איפוא, הגד!

– מחר – אמר הזקן במנוּחה – לא אהיה כאן. אני נוסע מכּאן מחר בבוקר כעלות השחר.

– נוסע? להיכן?

– לארץ-ישראל.

אף כי זכר את דברי הזקן במרתפו של דון הנריקץ באותו יום ראש-השנה, בכל זאת לא האמין פירס למשמע אזניו. אפילו לא התרגש כלל. רק שאל, למה זה פתאום? הזקן אף הוא שמר, לכאורה, את שלוָתוֹ הרגילה. במנוּחה ביאר לפירס, שאין החלטתו פתאומית כלל. הוּא עושה עתה מה שהיה צריך לעשות מכבר ושדחה, בעווֹנוֹתיו הרבים, משנה לשנה, עד שיותר אי-אפשר לדחות עוד.

– אבל האם חשבת על הדרך הרחוקה, על שנותיך?

– משוּם שחשבתי, משוּם שחשבתי! – קרא הזקן. משוּם שחשב שהדרך רחוקה וּמסוּכנה, וּמשוּם ששנותיו קרבוּ לקצן, אין הוּא יכול להמתין עוד, מחשש שמא תיקברנה עצמותיו באדמה טמאה זוֹ. בעוד זמן מוּעט, מי שלא היה סיפּק בידו לעבור לשם בחייו, יתגלגל גלגוּלי מחילות, בעוד זמן מוּעט… פירס הספּיק בינתים לרכוס את חבטי-הכסף של נעלי הקטיפה וליטול את כסיותיו בידו. ידע שהנסיכה מחכה לו, וּבכל-זאת נפלטה מפּיו, כמעט שלא מדעתו השאלה:

– ואני? אותי אתה עוזב?

ואז בפעם הראשונה עברה רעדה בפני הזקן. רטט זקנו הלבן על חזהוּ, ועיניו מיצמצוּ והביטו בו “כמי שאינו מכיר את חברוֹ בליל ירח”; בת-צחוק נפתלה החשׂיפה את חניכיו הערוּמים משינים…

– לא אני… אתה, אתה עזבתני…

הדברים פּגעו כחיצים בלבו של פירס. היה צריך לאמור דבר-מה לזקן, הדברים היו צריכים להיות ארוּכים, ושם המתינה לו הנסיכה…

התרגשות הזקן נעלמה שוּב מתחת למסכה הלבנה והקרה שלו.

– לא, – המשיך, – אני לא עזבתיך… הוצאתיך מהמערה, ששם אצל ביתנו, כמעט חצי-מת. השיבותי רוּחך, חיממתיך במיטתי, לימדתיך על ברכי “ברכות” ותפילות… העמדתי את חיי בסכנה, כדי לשמור את נשמתך מכל סכנה. סבוּר הייתי: אלהים נתן לי אורך-ימים בגללך, בזכוּת אבותיך הקדושים, מנוּחתם עדן. ימי היוּ שׂבעי-רוגז, אך נחמה אחת היתה לי: שמרתי על גחלת משפּחתכם האחרונה שלא תכבה… כי סבוּר הייתי: בּבוֹא יום פקוּדתי, אבוא לפני כסא-הכבוד ואומר כי אם אמנם עצמוּ עווֹנותי מספוֹר, הרי קיימתי נפש אחת מישראל; וה' יאיר לי אז פניו ויחנני, ויכין לי כסא בין עבדיו… סבוּר הייתי… אוי ואבוי לשׂיבתי… זקן שוטה אני. נרדם הייתי ולא שמרתי על הפּקדון. כּכלי מלא בוּשה אָבוא לפני אבותיך הקדושים, מנוּחתם עדן, והם יגרשוּני מעל פּניהם… זקן שוטה, שוטה… לתוּמתי האמנתי כי בנשמתך אני אוחז, נרדם הייתי באגרוף קפוּץ, הקיצותי והנה הוּא ריק. הפּקדון אָין! איננוּ!..

כשפירס נזכר כעת בדברי פרדינאנד, כל מלה ומלה ננעצת במוחו כשפוד מלוּבן באש. נפשו מתכּווצת מחרטה, מבוּשה ומתיעוּב, תיעוּב כלפּי עצמו… כי זוכר הוא היטב איך עמד אז לפני הזקן ממוּתח עצבים, מתוך קוצר-רוּח לרוּץ אל ידידתו, ואך מחשבה אחת היתה לו איך ישׂים קץ “ללהגוֹ הרב” של הזקן. מה עשה? התנפּל על צוארו, נשק לו וּביקש ממנוּ סליחה על העבר. אף הוּא מצטער. אבל מה שקרה היה חזק מרצונו. תודתו וּברכתו תלוינה אותו, את פרדינאנד, בדרכו הארוכה. פירס בדבּרוֹ כּכה לא עשה שקר. אבל הרגיש כי דבריו אינם נכנסים אל לב הזקן.

– הולך אני בלי חימה עליך, בני – העיר פרדינאנד ושוּב נחשׂפוּ חניכיו בבת-צחוק עגוּמה – ודאי, מה שבא, היה צריך לבוא. רבים שכלתי בחיי. באדמתן של כמה מדינות טמאות וּבכמה בתי-כלא נרקבוּ עצמות בני, בנותי, חתני, כלותי ונכדי. שכלתי גם אותך… מן השמים גזרוּ עלי… אוּלם אתה תשוּב. כשם שאני מאמין בתחית המתים, כך אני מאמין בתשוּבתך. לכל נשמה יש אדמת יניקה, בחינת-מולדת. לא נשמה כנשמתך תוּכל להתקיים תלוּשה ממקור היניקה שלה, ממולדתה, כביכול… אבל עיני לא תחזינה בשוּבך…

– מולדתי?.. מולדת נשמתי?.. היכן היא, פרדינאנד?

פרדינאנד לא הזדרז בתשוּבתו. כאילו לא היה בטוּח כי פירס יבין או יאמין לדבריו. וכשזה חזר שוּב על שאלתו, תפשׂוֹ הזקן דומם בשרווּליו, משכוֹ אל החלון וציוה עליו להוציא ראשו:

– הבּט ימינה, מעבר לתאנה… שם, שם… ימינה… מן התאנה וּקצת הלאה…

– המערה!.. המערה שם!..

–שם שרשי נשמתך! אולי עוד תתעה הרבה שנים, אבל שוֹב תשוּב אליה…

אלה היו המלים האחרונות שהפקיד פרדינאנד בתוך נשמתו. פּירס, בשמעוֹ אותן, עברה צמרמורת בגוּפו… מיד אחר כך שכחן. רעש החיים השתיקן. בין כּמה וכמה דברים אחרים, שבשעתם הולידוּ בו צמרמוֹרת ורעדה, מתו, לכאורה, גם המלים האלה… אבל רק טעוּת היתה גם זאת. לא מתוּ. רק נמוּ וחיכוּ ליום פּקוּדתן. עתה הקיצוּ וקמוּ לתחיה. עתה הן פועמות בו בכוח מסתורי, כמו קול מתוך קבר, מתחת לאבן מצבה…

קר ואילם היה מוּנח לפניו הטאיו מעוטף ערפל עמום. לא תופיע כבר לעיניו אותה חזוּת חמוּדה וּמאירה. מיום שבּאָה הנסיכה אל בין זרועותיו, נסתם כל חזון ממנוּ במרחקי-האופק, ברזי-הכסף של ערפילי-ליל. אין עוד כלום לפניו. גם מאחריו אין כלוּם. יעמוד כאן שעות, לילות וימים, אבל גם שמוֹע לא ישמע אותם הצעדים הרכּים ואותה נשימת-הזקנה, שתמיד היוּ מביאים אתם דברי בינה, מוּסר וניחוּמים…

בירכתי החדר מאחריו נשמע פתאום קול שפשוּף קל על הקרקע, חריקה חרישית פּרחה באויר. הזדעזע. נפנה לאחור – אין איש. עכברים היוּ טרוּדים בדפּי אחד הספרים… נבהל ונס מן החדר. להיכן? אל מי? לראות מישהוּ! לדבּר אל מישהוּ! לא, לא לדבּר, אך לשמוע קול איש בדבּרוֹ אליו, איש שלבו טוב וקרוב אליו כלב פרדינאנד, שלא יהיוּ בין לבּוֹת שניהם סוד וכחש, שיהיו ביניהם רק אמת וידידוּת, כשם שהיו בינו וּבין פרדינאנד, בינו ובין לופץ, בינו וּבין די פאס… אבל אלה אינם עוד. מיום שהתקפּל, כמו צב, בתוך אָשרוֹ ואהבתו, היה העולם מסביבו כמו מדבּר. פּסוּ החיים, וננעלוּ הלבבות. קללה היא לעמוד כערער במדבר עם שמחה גדולה בלב!.. ואיזו קללה לאיש לבלי לדעת כי מקולל הוא!..

הדליק נר ולא ידע לשם מה. עמד עם הנר במסדרון כמפקפּק מבלי דעת מה לעשות. נזכר בדבר-מה ונפנה אל החדר הקטן הסמוּך אל חדר האורחים. שם היה דר פרדינאנד. נכנס, כשם שנכנסים אל חדרוֹ של מת יקר…

סדר ונקיון בכל פּינה. על המצע שׂמיכה מוּחלקה וישרה. רק בכר נשתמרה גוּמה, כאילוּ אך אמש היה ראש הזקן מוּנח עליו. על הקיר היתה תלוּיה האיצטלה, שפּירס קנה לו פּעם מתנה, על הקרקע, לפני המטה, זוּג נעלים חדשות, גם כן מתנה ממנוּ. תמה פירס: איך זה הלך הזקן, לדרכו הרחוקה בלי כר, בלי שׂמיכה, בלי נעלים ושׂמלה? צבטה את לבו בוּשה בפני עצמו: כך שלח את הזקן שהיה לו לאב ולאֵם, שהקריב לו את כל חייו, כך נתן לו ללכת בעירוֹם וּבחוסר כל! טרוד בעניני-לבו – אוי, עניני לבו!.. – לא נתן את דעתו לדאוג לצרכי הזקן ולעטוף את שעות הפּרידה האחרונות בחום של אהבה וּברכה! הזֵכר הזה היה מחפּיר. נוסף כמשׂא כבד על הסבל הכופף את גבּוֹ ומכפּיש את נשמתו בעפר. עברה במוחו מחשבה שניחמה אותו קצת:

– הוּא לא היה לוקח ממני כלוּם… הוּא גם לא לקח כלוּם…

תועבה היתה לו להביא עמו אל הארץ הקדושה כל דבר הבּא ממני, המזכיר את הפּושע בישראל…

למראשותי המיטה מצא מגילות-קלף וספרי-קלף של כתבי-יד. בימים האחרונים לפני נסיעתו הגה בהם פרדינאנד יומם ולילה. בנטוֹת צללי ערבוֹ עמד הזקן תוהה על הדרך השוממה שמאחריו ועל התוהוֹ-לא-דרך שלפניו. בספרים ובכתבים ביקש אור לערב חייו… דיאוגו פירס התנפּל על הספרים האלה ובצמאון התחיל מדפדף בהם. ביקש בהם סימנים לרחשי-הנשמה ולתנוּעות-המחשבה האחרונים של מי שהלך לבלי שוב… אֶל ידוֹ באו ספרי דון יצחק אבּרבּנאל. הזדמנה לו לראשונה העתקת כתב-יד מהספר “משמיע ישוּעה”. פירס קרא במקום שמצא את הספר פּתוּח:

"ולפי שהיוּ ישראל אומרים בלבותם: אם נלך בגולה, כדי שנימלט מהקללות שיעד ה‘, נצא מכּלל דתו ונהיה כגֹוֹיים משפּחות הארצות אשר נלך שמה לשרת עץ ואבן ובזה נזכּה להצלחת העמים ההם ולא נהיה עם ה’ וצאן מרעיתו ולא ישפּוך עלינוּ חרון אַפּוֹ. על זה אמר: ‘והעולה על רוּחכם היה לא תהיה’… חי אני, נאם אדני יהוה, שלא יהיה ולא יקוּם כדבריכם, ‘אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוּיה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם’…אף על פי שהם יתערבוּ בגויים ויתחתנוּ בהם, אוציאם ואבדילם מהם… כי קיבּוּץ הגלוּיות יהיה כולל לכוּלם אשר יקָרא בשם יעקב וּבשם ישראל יכוּנה… והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפּטתי אתכם שם פּנים אל פּנים כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים'…והוּא שהקדוש-ברוּך-הוּא יוציא את ישראל ויקבּצם מן הארצות אשר נפוצוּ בם אם היהוּדים האמתיים ואם אותם שיצאו מכלל הדת. האומנם לא יבואו דרך ישרה מבלי עיכוּב אל אדמת ישראל, אבל יתהלכוּ מגוי אל גוי וּממַמלכה אל עם אחר, בארץ נכריה וּבגוי לא ישמע לשונו. ועל הטלטוּל הגדול הזה המתמיד ימים רבים קרא בלי ספק ‘מדבר העמים’… ובו יתבררו ויתלבּנו ויצרפו הרשעים. כי במדבר ההוּא יתמוּ ושם ימוּתוּ האנשים הפּושעים…וּכמו שבגאוּלת מצרים מתוּ במדבר כדרך המורדים והפּושעים שלא האמינוּ באלהים, כן לעתיד לבוא בקיבוּץ גלוּיות אמר: ‘וּברותי מכּם המורדים והפּושעים בי. מארץ מגוּריהם אוציא אותם ואֶל אַדמת ישראל לא יבואו’

זמן רב עמד פּירס על הספר וקרא, וקרא.כלהבות ליחכו הדברים את נשמתו. תוך כדי קריאה דימה כי שומע הוא אותם, כשהם יוצאים מפי פרדינאנד אגב נשימות כבדות. גם את שיעול הזקנה שמע…

השעות עוברות. הדפּים נהפכים מאליהם במהירוּת.

פתאום נשמט הספר מידו. פירס הרים ראשו והנה החדר ריק. רק הוּא לבדו וצלוֹ הארוך והשטוּח לפניו על הקרקע. בא מורא מסתורי שמא ישמע קול מדבר אליו…

צנח על יצוּעו של פרדינאנד ולחץ ראשו בין שתי כפּות ידיו. במוחו רחשוּ והמוּ דברי הספר, מרים, לוהטים, רוויי צער ואמוּנה. “וברותי מכּם המורדים והפּושעים בי…” המורדים והפּושעים…המורדים והפּושעים…כן, זה הוא המורד, זה הוא הפּושע! הלא היה זמן והוּא האמין, כדברי אֶפּיקטט, כי מקדש-מעט הנהו, כי אלהים שוכן בתוכו. מה רחוק עתה ממנוּ חלום נהדר וגא זה! חלום? אוּלי אז לא היה זה חלום. החלומות באו אחר-כך… כשהוּא משקיף לאחוריו, דומה כאילוּ נשׂא אז על לבו לוּחות-ברית. פּרחוּ מהם האותיות, ונשארו אך אבנים כבדות ולוחצות…

רגש הבוּשה שבּער בו לפני זמן-מה נהפך והיה לרגש משׂטמה אל עצמו. רגש חריף וחי כרגש של שיקוּץ גוּפני. גוּף בזוּי זה העיק עליו כמו מטלית זרה, מזוהמה וצרה שדבקה בו וכפתה אותו…

במוחו הבריק פּתאום זכרון תמוּנת גוּפה של הנסיכה עם טבעות הדם והפּצעים על בשׂרה…

לקח את נרו, הלך אל חדר-הבישול, חיטט וחיפּשׂ הרבה זמן במזוה בין הכלים ושברי הכלים, עד שמצא חבל ושלשלת ברזל. שב אל חדרו של פרדינאנד, פּשט מעליו את בגדיו, הסיר גם את כותנתוֹ מעל בשרוֹ, והתחיל כורך עצמו בחבל וּבשלשלת. בּבת-צחוק של אכזריוּת התאמץ להדקם יפה יפה. במידה שגדל כאֵבוֹ גדלה בו איזו שמחה מרה… רק זרועותיו נשארו חפשיות. מפּני שלא יכול לכוף את ברכיו, נפל בכל כובד גוּפו על הקרקע עד שנשמע בחדר הד עמום. השתטח כחבילה ארוּכה על פּני האבנים הקרות. ובכיה עצוּמה פּרצה מגרונו. בכה מתוך גניחות, יבבות ואנקות בקול גדול. דמעותיו שטפוּ את פּניו, הרטיבו שׂפמוֹ וזקנו. גם בפיו הרגיש טעמו המלוּח.

– אלי! אלי! למה עזבתני? – צעק בקול – למה, למה לא תמלוך עלי ביד חזקה ובזרוע נטוּיה ובחימה שפוּכה?..

… בשעה שבּשׂרוֹ, נפוּח ובצק, ביצבץ בין רצוּעות השלשלת הכּרוּכה סביבו כעין חישוּקים כחוּלים, וכל דמו צף אל ראשו עד כדי פוצץ את כל תאָיו ונקבוּביותיו, – ראה מתוך עלטת מרחקי-רום עמוּקים בוקע ויורד אליו קו-אור כמו שרביט דק ומתוּח, יורד לאטוֹ ירוד והתקרב אליו… בשעה שהתפּלש בעפר והתפּתל בגוּפו הכפוּת, בשעה שבּכה והתפּלל לידו החזקה ולזרועו הנטוּיה של אלהים, – ראה והנה שרביט הזהב השלוּח אליו ביד נעלמה נוגע בו. מן המגע הזה נזלה והשתפּכה בכל גוּפו הדווי מתיקוּת של רוּח ממרום. באזניו נשמעו צלילים. כצלילי זמר בני אלים היו, מבשׂרי ישוּעה ומבטיחי גאוּלה…


פרק ששה-עשר: במדבר העמים    🔗

פירס בא אל בית המשפּט העליון ופניו חיורים ורזים. עיניו העמיקוּ בחוֹריהן וחוּגים כחוּלים מתחת להן. את מלאכתו עשה באמוּנה, אבל בלי חשק, כמו מכונה. השתקע בשתיקה. היה משיב, לאלה שהיוּ פונים אליו, מתוך פּיזוּר-רוּח, בדברים קצרים, אבל מחשבתו היתה רחוקה. הסתכּל אל העולם דרך צעיף. לרגעים היוּ פורצות מפּיו אנחות ואנקות חשאיות וכבוּשות. היה משנה את מקומו, יושב וקם חליפות. בשרו עליו כאב. עיניו היוּ נסגרות לרגעים מתוך כאב או מתוך עייפוּת. וּבו-בזמן לא הסתלקה מעל פּניו בת-צחוק חיורה ועגוּמה. והיה דומה, בעיניו העצוּמות, למצטחק מתוך שינה…

דון פרץ, שהיה משתמט תמיד מהיכּנס עם דון פירס בדברים, התחיל פּתאום חוזר אחריו ומחייך אליו חיוּך של הזמנה לשׂיחה. פּעם אחת, אחרי שהאוּלם נתרוקן מלבלרים ומהקהל, נשאר פירס לבדו לסדר גליונותיו ותעוּדותיו. דון פרץ, למרות הרגלוֹ להקדים ללכת, נשאר אף הוּא וזמן רב טיפל באדרתו, שהיה מכהן בה בתור פּקיד, כאילוּ קשה היה לו להפשיטה. פירס גמר עבודתו, פּשט אדרת-השופטים והתכונן לצאת, והנה נתקל בדון פרץ.

– אה! – קרא דון פרץ – טוב שגם אתה אֵחרת הפּעם לצאת. נוּכל לשׂוֹחח קצת. היודע אתה כי אני מתחתן בקרוב?

– אתה? עם מי?

– עם דונה איזבּלה.

פירס דימה כי לא היטיב לשמוע:

– סבורני שאין אתה מתכּוון לדונה איזבלה הנריקץ…

– ח ח… וכי יש דונה איזבּלה אחרת בלישאבּונה? לא, בפורטוגליה כולה לא תמצא שניה לה…

– ודון הנריקץ? כלוּם הסכים לנישוּאיכם?

דון פרץ הסתכל בפני חברו, ראה את השתוממוּתו וצחק במלוֹא פּיו צחוק מנצח. דון הנריקץ בודאי לא הסכים. החביא את בתו באיזה מרתף… עכשיו מצאו את המרתף. שם היו הנוצרים החדשים מתאספים לנאֵץ את אדוננוּ אלוהינוּ ישו הנוצרי… במרתף היו מחבּיאים את דונה איזבלה ואומרים לי כי חולה היא, ח ח… – גחן על אזנו של פּירס ולחש לו – דון הנריקץ רק התחפּשׂ לנוצרי. באמת היה כלב שביהוּדים… שם מצאו גם את… היודע הוּא את מי? אם יהיה חכם כשלמה המלך, לא ימצא… שם מצאו את הדיאוקונוס של מנזר הירונומיטים בלם…

– אנטוניו גומץ? – פּרצה שאלת פּחד מפּי פירס.

“לא יצא נקי מידיהם”… חשב פּירס בלב מכוּוץ. הרגיש כי כפות ידיו רועדות והסתירן בכיסי מכנסיו.

–ועוד מצאוּ שם… היתה להם שם איזו אגוּדה, אגוּדת אנטוניוס הקדוש… השׂערות תסמרנה!.. את כל רכושם החרימו… עכשיו אני משתדל לפני הוד מלכוּתו לתת לי חלק מהרכוּש הזה בזכוּת בתו הנאמנה…

– דונה אינגראציה, אומר אתה…

– דונה אינגראציה ברחה עם אביה. בתחילה נדברוּ האחיות להישאר שתיהן, אבל ברגע האחרון חזרה בה הקטנה. התעורר בה לב כלבה יהוּדיה. פּחדה מקללת אביה. גם את דונה איזבלה קילל האב. נביחת כלב…

נזכר פירס באותו יום ראש-השנה וּבאותה יבבה שפּרחה באויר המרתף מהמגרעת, ששם ישבה דונה איזבלה לבדה…

פּתאום קרא בהתרגשוּת רבה:

–לא! דונה איזבלה אינה קתולית נאמנה. בת מַמרה, בת בוגדת באבותיה אינה יכולה להיות נאמנה לאלוהים!..

אזני דון פרץ וּמצחו הסמיקוּ מכעס.

– שתוק, דון פירס! – קרא – אל תנבּל את פּיך! אבותיה של ידידתי היוּ כלבים יהוּדים, והיא קנתה מלכוּת שמים על ידי זה שעזבה אותם.

– דון הנריקץ היה יהוּדי ולא כלב. יהוּדי אבל אדם הגוּן וחשוּב, שבפורטוגליה אין רבים כמוהוּ.

– היודע אתה כי התחילו מחפּשׂים נוצרים חדשים שחשוּדים בכפירה וביהדוּת… – אמר דון פרץ במקום תשובה. – וּביחוּד אחרי מנוסת משפּחת דון הנריקץ ואחרי שגילוּ בביתו את המרתף עם מבואותיו הנסתרים, התחילו חושדים בכמה משׂרי המלכוּת ומתחקים אחריהם. יבוא יום ויקחוּם אחר כבוד אל המדוּרה…

– פירס לא חשב באותם הרגעים על אהבתה של דונה איזבלה, על חויותיה ולבטיה, שהיו בודאי עזים ומדאיבים, ועל מלחמת-נפשה שהיתה בודאי נואשה לא חשב. הוא חשב רק שעזבה את אבותיה ואת עמה… חשד בה שעוד תלשין עליו, אם כבר לא הלשינה. על כן מצא לטוב לו לשתוק.

והלך לו.

זמן רב הסתובב בסביבות לישאבונה רעב ועייף ובראש מורד.

"מדבר העמים… מדבר העמים… " דובבוּ שׂפתיו. המדבר מתרוקן יותר ויותר מסביבו. הכל נוסעים, הכל ממהרים לקדם את פני הרעה, להינצל על נפשם. רק הוא לבדו נשאר כאן, נדון לנדודי נצח, לבדידות-עולם. מטרה לחמת ה' ולחיצי זעמו… אמנם בליל שפלוּתו, כניעתו ויאוּשו ניצנץ לפניו שביב של תקוה עמוּמה ורחוקה… אבל עמוּמה ורחוקה היא יותר מדי ואין פותר. החושך גדול יותר מדי ואין נתיב. הלב הומה וסוער לרגעים לקראת פלא אשר טרם בא, וּכבר הוּא מאמין בו… אל מי יפנה? מאת מי יבקש עצה וסעד? פרדינאנד הלך ממנוּ; דון הנריקץ הלך אף הוא; את לופץ דחה, ור' דוד, זה היחידי שיכול להדליק לו אבוּקה במדבר חייו, ר' דוד דחה אותו… אל חיק מי ישׂא צערו? מן היום והלאה הוּא תלוּי בחסדה של מומרת-לדעת. בכל עת וּבכל שעה, היא או אהוּבה יכולים לגלות את סוד יהדוּתו, והאדם היחידי שנשאר לו בעולם יידה בו האבן הראשנה… אח, ג’וליה! ג’וליה!…

דקירה חזקה בחזהוּ הכריחה אותו לעמוד וידו על לבו. מתוך נטיתו לסיגוּפים התאכזר על עצמו, פּקח את עיניו לרוָחה והביט נוכחנית בעוּבדה שהיה רגיל לדלוג עליה בזהירוּת וּבעינים עצוּמות: אהבתו הבּנוּיה על כחש וּמרמה… את כל תוכן חייו הפּנימיים רצה לבנות על יסוד של כחש. היסוד התרועע, בנין אָשרו נהרס, והריהוּ עומד על עי מפּלתו. בין אם ילך אל המדורה, בין אם יבחר, כמו קין, בארץ נוד – דרכו היא דרך הקלון. “מדבר העמים” כבר החל…

רגעים היה לו חשק להתפלל אל אלהי אברהם, יצחק ויעקב, אל אלהי אבותיו הקדושים, ולא ערב בלבו. הלב אמנם סער וחיכּה לפלא שטרם בא, אבל אלהים השוכן בתוכו עלה מעליו כמו מעל היכל שחרב. רק קללתו רובצת עליו, כבדה כמו עננה. בכל רגע חיכּה לרעמיה כי ירעמו עליו, לרעמיה כי יכוּהוּ… ואגב, על מה יתפּלל? ומה יבקש? חסד ורחמים? בזכוּת מה?.. בעומק לבו ידע כי לא מחילה וסליחה על חטאו לאל, נחוצות לו, אלא על חטאו לעצמו. לא בחסד וברחמים ימצא איפוא מרגוע לנפשו, אלא בעברה ובזעם… אם הוא לא כיפּר לעצמו איך יכפר לו אל?..

פירס לא ידע כמה זמן הסתובב יחידי ברחובות, והשתומם לראות כי רגליו הובילוהו לפני ביתו של ואסקו די לופץ. מישהו פנימי, שלא מדעתו ונגד דעתו, החליט לעבור הפעם על פקודת הנסיכה ועל הבטחתו אליה, והביאו לכאן. התנועה הראשונה שהתעוררה בלבו, היתה לשוב. ובכל זאת נשאר עומד על מקומו כנמלך עם לבו. היכּנס? והנסיכה? הלא הבטיח לה!.. לא. לא יעבור על הבטחתו. לא!.. עוד הוא אומר “לא” ורגליו כבר עמדו בחנות…

לופץ עמד על יד דלפקו בחנותו ונשא-ונתן עם לקוחותיו, בשעה שפירס נכנס אליו. תחילה לא הרגיש בו. אך בין הלקוחות קמה איזו תנועה לרגל כניסתו של השׂר. הרים לופץ את עיניו וראה את אורחו עומד דומם ומבויש על יד הפתח. ברגע הראשון השתומם וכאילו נפחד. מיד אחר כך אורו פניו, התרגש, קרא לאשתו לבוא. עשה תנועות רבות בידיו. רץ לקראת פירס בזרועות פתוחות, אבל במקום לחבקו, הניחן רק על שתי כתפיו, נעץ עיניו בתוך עיני חברו זמן-מה ובקול משונה ורועד מילמל:

– דון פּירס!.. דון פּירס!..

רצה פירס לאמר לו איזה דבר, והלה משכו בשרווּלו אל החדר הסמוך ונעל את הדלת. רצה פירס להתחיל להצטדק לפניו, לבאר לו באיזה אופן שהוא את התנהגותו ולבקש ממנו סליחה, אבל לופץ לא הקשיב, לא נתן לו לדבר. הוא, הוא דיבר.

– חיכיתי לו – אמר – כל הזמן. ידעתי שיבוא אלי. לא ידעתי אימתי – אבל קוה קיויתי.

עדיין רעד כולו משמחה וקשה היה לו להירגע.

– סוף-כל-סוף הרי בא, הרי בא – חזר לעצמו – לא ידעתי אם אדוני יבוא בתור שונא, בתור שופט, או בתור ידיד… תחילה נבהלתי מאד, נבהלתי מאד. אך העפתי עיני אליו, מיד ראיתי כי לא שונא ולא שופט עומד שם…

– איך זה ידע כי אני צריך לבוא?

פני לופץ השתנו, נעשו רציניים-מוזרים כל-כך, הרים אצבעו כלפי התקרה ובלחש-בלחש:

הוא אמר לי! הוא מדבר אלי בלילה. גם ביום, בשבתי לבדי כאן, עצום עינים, יש שאני שומע קולו. הוא אומר לי הכל…

– אלהים? – שאל פירס אף הוא בלחש.

לופץ הניע דומם את ראשו מלמטה למעלה.

נזכר בדבר-מה, מיהר אל שתי הדלתות שהיו לחדר ונעלן במפתח, אחר כך קם על שרפרף וסגר את החלון הגבוה. עמד רגע כקפוא באמצע החדר, האצבע נעוצה באויר והאזנים נטויות, כולו – קשב. ניגש אחר כך אל פירס, שישב על גבי שרפרף נמוך, הרכין ראשו אל אזנו ממש ולחש:

– האפיפיור הוא אנטיכריסט!

ראה כי פירס לא הזדעזע ולא קפץ ממקומו לשמע המלים האלו, חזר שוב:

– האפיפיור הוא אנטיכריסט!

פּירס שאל במנוחה מנין לו זה.

אז התחיל ואסקו די לופץ מוציא מאמתחותיו הנסתרות מגילות וחוברות. התחיל מדבר על עניני האמונה, על ספקותיו שהיו לודאיות, על הפרשיות הסתוּמות שנעשו לו מחוּורות. ברד, ברד של אסמכתאות מהאיואנגליון ומאבות הכנסיה הקדושים הסותרות את מציאותו ונחיצותו של מתווך בין אלהים ובין האדם. דיבר על תועבות “בבל החדשה”, אם-הטומאה… דיבר בזעם, באש-דת, בשטף-לשון. מחשבותיו נולדו אצלו בעצב; כל ימיו נאבק עם המסורה הקתולית, ומתוך חבלי-מלחמה הסיק את מסקנותיו. והדעות והמסקנות העיקו עליו בבדידותו. ומיהר לגול את המשא מעל לבו ולשתף בו גם את ידידו. פירס כמעט התחרט על שבא. השאלות מסביב לעיקרי הדת הקתולית הרגיזוהו עתה עד למאד.

– אבל למה כל זה? – שאל פירס פתאום.

נתן בו לופץ עינים מפיקות השתוממות, וכאילו חשד בו שמא הוא משטה בו:

– איך?

–למה היה צורך לכתחילה… לכתחילה. המבין הוא? לכתחילה לברוא את האדם עם היצר הרע שלו? המבין הוא? לכתחילה!.. למה ולמי נחוצים הבריות עם מלחמת-היצר שלהם? כל הסבל הזה למה הוא?

על פני לופץ הופיעה נהרה רבת חסד:

–נה!… למה? משום שאלהים הוא אלהי האהבה והרחמים, משום שאהבה רבה אהב את יצוריו, על כן נתן את היצר הרע בלב האדם. האדם חייב להתגבר עליו ועל-ידי כך יזכה לחיי נצח. רק החוטאים, רק המורדים בממשלת ה' ובחסדו, הם יהיו לשריפת אש הגיהנום!..

כשלופץ אמר את המלים האחרונות היה צער בפניו, כאילו ראה טובע ואין בידו להציל.

פירס נואש מאיש-קנאות זה. לא ממנו יקוה לאותה המלה שאליה כלתה נפשו. ראה את האיש הזה המשוריין באמונתו, הבטוח בטובו ובאהבתו של הבורא אליו, המאמין, והמאושר לבשר לכל אדם חסדו ואמיתו, והתחילה משום מה רוחשת בקרבו מעין תרעומת עליו, תרעומת בלתי ברורה ובלתי-מחוּורה לו לעצמו. הבטחון והאמונה האלה הרגיזוהו והולידו בו רגש לא טוב של מרי ומרדוּת. מפיו נפלטה שאלה שמיד התחרט עליה:

– חביבי, דון לופץ! במה אתה בטוח שכך הוא? רצוני לאמר, שיש אלהים אשר…

לא הביע את מחשבתו עד גמירא, כי ראה את הרושם שעשו דבריו על איש-שיחו. לופץ עמד כנציב-שיש, העינים לטושות כלפי הסיפין, עד שנראה רק הלובן שבהן, האגרופים הקפוצים מורמים כלפי הראש, ובקול רועד, דומה לבכיה, קרא:

– אל-ה-י-ם!.. א-לל-הי-י-ם!..

רגעי מספּר נמשך הקפּאון. אחר כך התחילו פּניו מסמיקים לאט לאט. לעיניו חזרה הבעת החיים והרגש. השמורות הורדו קצת, והמבט כתועה ביקש מה בחדר; נתקל בפירס ונח עליו זמן-מה… לופץ היה כשב מארץ רחוקה… נזכר ואמר אל פירס במנוד-ראש:

– אומלל! אומלל!.. אם הוא ישנו? א-ם י-ש-נ-ו!.. אומלל… דון פירס! אני שומע את קולו מדבר אלי, אני חש את רוחו הטהורה והקדושה מרחפת על מצחי… יש שאני חש באיזו להבה, אש ממש, שעברה על ראשי, אחזה בשערותי, אני ממשש: אף שערה אחת לא אוכלה. וידעתי כי הוא היה עלי… פעמים… בחנות, בעמדי בין לקוחותי, או בחדר זה… אני יושב לי על הכסא הזה, ראשי על חזי, ידי על בטני, עיני עצומות במנוחה-במנוחה, ומחכה עד ש… איך אומר לו זה? עד שאני נפרד מגופי… לא נפרד ממש… אלא שהגוף נעשה כל כך קל, רפה, קלוש… רצוני לומר, לא הגוף נעשה קל, אלא אני, אני! אני פוסק מחוש בגופי… בקיצור, כאילו אני נפרד ממנו… ואז… ואז… אח! אי-אפשר לי, בשום אופן אי-אפשר לי לספר לו מה שאני רואה אז…

עיני לופץ נמלאו אור לוהט מזכר חזיונות נפלאים, כמו חדר שהחמה שוקעת ממול חלונו.

פירס נאנח אנחה עמוקה. הורגש לב-נשבר בקולו באמרו:

– וממני הוא רחוק…

– אח! לא! הוא איננו רחוק משום מקום. משום דבר, משום בעל-חי. זה אתה, אתה הנך רחוק ממנו!.. – קרא לופץ בפנותו אליו פתאום בגוף שני, כאילו הרגיש פתאום כי עליון הוא עליו וכי חייב הוא להגיד ולהוכיח: – הפילוסופיות והחקירות מעבירות אתכם על דעתכם ומרחיקות ממקור החיים. הדרך אל אלהים היא באהבה! באהבה ובאמונה! קודם כל אהב והאמן! זה בזה תלוי. האמונה לבדה אינה מספיקה, והעיקר לא להיות עבד. עבד כפוּת. אתם, החדשים, שואפים לחירוּת, לאיזו חירוּת משוּנה; מתכוונים להשתחרר בעזרת הפילוסופיה ואינכם אלא כובלים את עצמכם יותר ויותר. לא כובלים, אלא נמקים, נובלים… כי איך אפשר להשתחרר ממנו, אם החירוּת והחיים בו, רק בו… הלא הוא גזענו ושרשנו, הוא גם אדמתנו ומקור חיותנו. העלה הוא ירוק ורועד משמחה כל-זמן שהוא אחוז בענף. ואז הוא גם חפשי, אז הוא מה שהנהו… תלשהו – ויבול! הצפּור היא חפשיה באויר, הוציאה מתוך אוירה – ותמות. הצפּור, האויר, השמש, העלה, העץ, – הכל, הכל מקור חיים אחד להם. בלי מקור זה אין תקוּמה, ואין חירוּת. להרגיש בחירוּתו יכול רק האדם, כי רק הוא לבדו יכול לאהוב… החירוּת כמו האהבה אינה נקנית אלא ביסורין. כן, כן, דון פּירס. ביסורים! השפכת טיפּת דם אחת למענו, כמו שהגואל עשה למעננו? הגואל הלך לצליבה מרוב אהבה לאביו ואל יצורי-בניו… דון פירס! קבּל על עצמך יסורים מאהבה, יסורים על קידוּש-שמו – ותיוָשע. דרך התשוּעה עוד פּתוּחה לפניך. עזוב את הבלי השעה. גאוָתך וגודל-לבבך! שׂים עצמך כעפר לדוש, שחה כרימה וכתולעה, וראית כי תגבה כנשר בגבהי-שחקים…

בשעה שלופץ דיבר, כוּלו רועד וּבוער, קרה לפירס דבר מוזר מאד. דימה כאילו מלבו הוא, פירס, הוציא לופץ את דבריו. פירס לא חשב עתה אחרת… מפּי מי שמע כבר פעם כי אם אין אמוּנה – אין אהבה, אם אין אהבה – אין אמוּנה? הלא זה הוא, פּירס, כמדוּמה לו, הביע פּעם את הרעיון הזה!.. הלא מעולם לא חדל מחשוב, כמדומה, כי אינו נפרד מאלהים, כיונק מגזעו, אשר עסיס אחד חי ויוצר שוטף בתאיהם… אכן נכשל בטעוּת. טעוּתו היתה כי במקום להעריץ את אלהים אשר בקרבו, העריץ את עצמו בתור אלהים. כסבוּר היה כי הוּא הוּא אלהים והוּא גם הקרבן לאלהים, כי אהבתו היא המזבח, הפּוּלחן… טעוּת זו היתה אסון חייו… הכיר בצורך גדול לעשות כעת איזה מעשה כדי להוכיח לו לעצמו כי התפּכּח מטעותו, והצורך הזה היה כל כך גדול! כעין תביעת כל מהוּתו. יתר מזה: מעין גזירה שנגזרה עליו משמים – והשעה הגיעה לקיימה. אין להחמיצה, ודוקא ברגע זה או לא לעולם…

פירס התעורר מהרהוּריו, כשראה את לופץ עומד לפניו והשתי-וערב בידו.

–נשוֹק את הצלב וקבּל על עצמך ללכת בעקבותיו… נשוֹק וּנדוֹר נדרך!..

לבו של פירס חדל מדפוֹק. דמו קפא בעורקיו. מיד אחר כך פּרץ נחשול דם אל ראשו, רקותיו הלמוּ, וּדפיקות לבו כדפיקות פּטיש. התאמץ לשמור על מנוּחתו החיצונית, באָמרוֹ:

– אני לא אנשק!

–?

– איני מאמין בישו הנוצרי!.. הוסיף באותה המנוחה החיצונית.

לופץ נרתע פּסיעה אחת לאחוריו, כשהוּא לוחץ בשתי ידיו את הצלב אל חזהוּ. בעינים מפיקות פּחד וּבשׂפתים חיורות, רועדות:

– אינך… אינך… מא-מין?..

פירס קם ממקומו. התיצב מוּל ידידו כוּלו זקוּף, מתוּח, בפנים חיורים מאד ועליהם נושר מעיניו אור נוגה. דבר-מה היה בברק עיניו שהפחיד את לופץ, ולא הבין על שוּם מה. עמד זה נדהם עם הצלב הלחוּץ אל חזהוּ.

בקול חנוּק וּבכבדוּת מחמת יבושת נוראָה בפיו, אמר פירס:

–אין אני נוצרי. אבל באלהים אני מאמין, באלהי אבותי אברהם, יצחק ויעקב.

– יהוּדי!? – פּרצה קריאת-פּחד מפּי לופץ.

– דון לופץ! לפניו עומד יהוּדי, וּשמו שלמה מולכו. דיאוגו פירס מת ואיננוּ! מת בעווֹנוֹ על שעשה שקר בנפשו. חי היהוּדי שלמה. בגואלך אין אני מאמין, אבל אוהב אני את אלהי ואוֹהב אותו עוד יותר, בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי…

פירס הושיט לו את ידו. לופץ לחץ ביתר כוח את הצלב אל חזהוּ, כאילוּ רצה מי לקחתו ממנוּ, נרתע עוד פּסיעה אחת לאחור וּבעיניו נקפא פּחד, רק שׂפתיו הלבנות דוֹבבו:

– יהוּדי…

רגע עמד ממוּלו פירס ביד מוּשטה. לופץ, עם הצלב על חזהוּ, עמד נלחץ אל הקיר ולא זז.

נפנה פירס ויצא דומם מן החדר.


כיון שיצא מבית ואסקו לופץ, היה לו לפירס חפץ עז לצחוק – כל כך טוב היה לו, כל כך היה שמח… בבת-אחת נגולה מוּעקה גדולה מעל לבו. ערפילי כישוף כבדים התפּזרו מעליו ואור זרח מסביבו. היה כחולה מסוּכן שהבריא. עכשיו הוּא מבין מדוּע גדלוּ כה מצוּקתו ויסוּריו עד שעשה את המעשה הזה. עדיין דואבת הנפש, עדיין לא הגלידוּ פּצעיה, אבל כבר מלטפת התקוה כי ניצל מאבדון, כי נקרע השׂטן… קרע את המסוה ששׂרף את פּניו. שב אל חיק אמו. אמו תכּירוֹ, תמשכוֹ אליה, תלחצוֹ אל חזה. באין מסוה על פּניו, יחוּש עליהם את הריח והחום של חזה אֵם…

אבל פּתאום הכּה דבר-מה על חזהוּ, דבר-מה קשה ומכאיב:

ג’וליה!..

פּתאום נתבּלבּלוּ ונבוֹכוּ כל מחשבותיו. פּתאום הרגיש בכל אימת הנסיון ששלח לו אלהים להתנסות בו. זהוּ כבשן האש של חנניה, מישאל ועזריה. אך לא קמה בו רוּח לקפוץ לתוכו. ידע אמנם כי גזר-דינו הוּא ללכת ממנה. ידע כי הלוֹך ילך… אין לחזור. הלב, אשר ידע את זה, בכה, התכּווץ וּביקש רחמים וחנינה מעצמו: אך עוד פּעם אחת, זו הפּעם האחרונה, להעיף עליה עין, לשתות מיין נשימתה, להריח ריח בשׂרה, לראות באור עיניה. אך זו הפּעם האחרונה, אך זו הפּעם האחרונה ולא יוסיף… אליה! הארמונה!.. – קרא בלבו, וּכאילוּ קיבּל הסכמה מאת מישהו. החיש פּסיעותיו. לבו אמר לו כי השעה הזאת היא האחרונה. אם לא עכשיו שוּב לא יראנה… עליו להזדרז. רגע כמעט רץ, אבל מיד התחיל ממַתן פּסיעוֹתיו. לרוץ לאָן? אליה? לשם מה? לשם מה ישוּב אל אותם הנתיבות שעליהם פּיזר את כל פּניניו ויהלומיו ושב מהם דל ועלוּב? הטוב יהיה אם יבקש לגרוע אפילו טיפּה אחת מכוס-היגוֹנים שבחר לו? לא זוהי דרך התשובה. צדק לופץ. את חירוּת נפשו ימצא רק בצער וביסורים…

פּסיעותיו נעשו יותר ויותר מתוּנות, כמכונה זוֹ, שהקיטור הולך ופוחת ממנה. בלבו כבר ידע כי אל ארמון הנסיכה לא יגיע; אף-על-פּי-כן המשיכוּ רגליו להיגרר הלאה בדרך אל הארמון. הלך הלאה הלאה בכבדוּת וּבלי חשק עוד וּבטחון. לבסוף הוּברר לו בודאוּת גמוּרה, כי לפניו חלל ריק, אין כל מטרה. על עיניו נמתח דוק-דמע. בעורקי פניו חלף רטט. באגרופו האחד לחץ בכוח את ידית חרבּוֹ, ואת אגרופו השני הכניס אל פּיו. שיניו ננעצו לתוך בשר כפּו. הרגיש כאב חד מהנשיכה הזאת, עמד ובתנוּעה פּתאומית ונמרצה נפנה וחזר… דוק הדמעות נמס. פּניו נעשו שלוים, קרים…

אסוּר לו להישאר בלישאבּונה אף שעה אחת יותר מהנחוּץ. מחר בבקר השכּם תפסענה רגליו מחוּץ לחומת העיר. עוד הערב ימהר ויסדר את כל עניניו הנחוּצים ויתכּונן לדרך. הפּעם פּסע פּסיעות מהירות אבל מאוששות, בטוּחות. כאילוּ כלוּם לא היה ולא קרה בחייו, וּכלוּם לא נקרע בתוך נפשו… הלך אל רחוב-הכּוּשים, התראה עם האנוסים ממכּריו במרתפו של דון הנריקץ. התלחש עמהם ארוּכות. אחר זמן-מה מילאו תגרנים וסרסוּרים מהאנוסים האלה, אחד אחד ובחשאי, כמתגנבים, את חדרי ביתו, מיששוּ כליו, אָמדוּ והעריכוּ כל כּלי וּכלי, שקלוּ וטרוּ, עמדו על המקח. כל זה נעשה כמעט בלי השתתפוּתו של פירס. החדרים היוּ מלאים צללי-בין-השמשות, והוּא התהלך בין האנשים האלה כמו צל. דיבר, שאל, ענה. אבל כמו סהרוּרי. בראשו וּבכל אבריו חש עייפוּת נוראה, כאילוּ עופרת היתה יצוּקה בהם. תמהוּ האנשים ושאלוּ בדאגה לסיבת חוּלשתו. השיב להם כי כל היום לא בא אוכל אל פּיו. והם העירוּ כי הדבר מוּבן להם מאליו: “לפני דרך כזוֹ וטרדות רבות כאלה אין הלב לאכילה”. ולא אמר להם כי זה ימים שהוּא יושב בתענית. לא אמר להם עוד משהו…

לבסוף נגמרו העסקים. שקלו על ידו איזה סכוּם כסף. היהוּדים בעצמם צררוּ לו את הכסף בחריט וציווּהוּ לתלותו על הצואר מתחת לכוּתוֹנת. אחד אחד הוציאוּ מן הבית את הרהיטים והכּלים. נתנו לפירס עצות שונות לדרך, נשמעו ברכות מכל פּה, בקשות להזכיר בתפילתו במקומות הקדושים שמות חולים וסובלים. נשיקות, דמעות. דמעות חשאיות, אילמות… לבסוף נסגרה הדלת אחרי היהוּדי האחרון.

פּתאום ראה פירס את עצמו לבדד, והבית ריק. השתומם מאד שכל מה שהיה פה לפני זמן מה אינו כלל חלום!.. בחדר-האורחים לא היתה המיטה, לא היו השטיחים, נעלמו כלי הזכוּכית והחרסינה על האיצטבה, נעלמו כמו שנעלמו הדורות והאנשים ששתו מהם יין ואכלו ממתקים בלילי פסח ובמשתאות-משפּחה… עיניו שוטטו אילך ואילך. ביקשו איזה סימן, איזה שׂריד-זכר ממנה – לא כלוּם! רץ למעלה, אל חדר עבודתו. אה, אף הספרים אינם, אף אותם לקחוּ! אם כן, נגמר? כבר? כל-כך מהר?.. פּתאום נלחץ בפניו ובכל גוּפו אל הקיר, כששתי זרועותיו פּשוּטות מעל ראשו ומתרפּקות על הקיר, כאילו התכּוון לטפּס עליו, ומפיו פרצה זעקה מרה ונוראה:

– אה-הו-ו-ו… אה-הו-ו-ו…

והדים עמוּמים ענו מכל פּינות הבית:

הו-ו-ו…


… לאט לאט התקרבו והתלכדו הצללים. בנפשו של פירס קם שקט ודממה. מתוך עולמו הוצא איזה ברמינן יקר. מעטה אבל דק ושקוף הליט את נשמתו. “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך”. באפלולית החדר הלבינו על פני הקרקע פיסות-נייר, מגילות וחוברות נשכחות. פירס דרך עליהן מאין חפץ להרימן. אלו שרידי חיים שהיו ואינם עוד. שרידי אדם שחי בחדר הזה ונפטר מן העולם… ניגש אל החלון, תלה עינו בטאיו. בלי געגועים וכאב. פה היה עומד חולם ונאנח איש אחד, דיאוגו פירס שמו. האיש הלך ואיננו… הסב עיניו מן הנהר. מבטיו שוטטו בין אילנות הגן הסמוך. פתאום זע בו רגש חם. האם חם לו על התאנה שבצלה היה אוהב לשבת ולקרוא? האם חם לו על אותו אור קטן שהיה מנצנץ לו מבעד לסבך ענפי התאנה, בלילה כשהיה חוזר אל ביתו? מפני מה פרפור חם זה בלב?.. נזכר במערה שבקרבת התאנה והזדעזע כולו. מערת-ילדותו,מערת-מולדתו!.. אליה, אליה תהמה נפשו כנעימת-עצב בלי מלים!.. אַיֶך, פרדינאנד?.. לבו נמשך אל המערה כמו אל חיק אם. לא יוכל ללכת לפני שיפרד ממנה, לפני שינשום הלילה האחרון בתוך אוירה ויתפלש בעפרה.

פירס הלך אל יצועו – הדבר היחידי שהשאירו לו. הוציא מתחתיו את החבל והשלשלת, ירד למטה והלך אל המערה. פי המערה היה סתום באבן. “באבן זו, חשב עתה מה שלא עלה על דעתו אף פּעם אחת, באבן זו נגעו אבא ואמא, זכרם לברכה, בשעה שגללוה על-פי המערה. אולי ישבו עליה ובכו לפני שהלכו לקראת רוצחיהם”… כרע וכיסה את האבן, הרטובה מטל-ליל, מנשיקות פיו. אחר כך ניסה לגולל אותה ולא יכול. האבן היתה כבדה והוא נחלש מאד מן הצומות והסיגופים. חייך בצחוק עגום: “ללופץ יש רגעים שגופו נעשה קל ונפרד ממנו. הנה גם גופי נעשה קל עלי, ובכל זאת לא נפרד מנשמתי. כל זמן שעצבות זו תעטוף את נשמתי, אדע כי גופי לא נפרד ממנה”… ביגיעה רבה ובמאמצי שארית כוחותיו הצליח סוף-כל-סוף להסיע את האבן עד כדי שיעור גוף אדם. בקושי נדחק ונכנס לתוך המערה. האויר היה בה מעובש וקשה מאד לנשימה. במוחו חלפה מחשבה על שרצים ורמשים השוכנים כאן. כרך את גופו בשלשלת ובחבל, כמו שהיה עושה בזמן האחרון, בחדרו, כרך בחזקה, והתנפל בכל גופו על הקרקע…

שכב על קרקע המערה כפות וכבול, בכה והתפלל:

"אלהי! חיים בקשתי ומות מצאתי, כי אבדתי דרך. ידעתי כי אתה שוכן בקרבי ויגבה לבי, ואוהב לא אותך, כי אם אותי, ואומר לראות אור זולתך… הנה שבתי אליך כחרס הנשבר, רימה ותולעה… אַל נא תדחני ברוב כעסך; ברוגז רחם תזכור. קחני נא אליך כאגל הטל אל חיק האוקינוס, כגרגר החול אל ראש עפרות תבל, וידעתי כי לא יחיד ויתום אני בעולמך!..

“אלהי! שפטני נא שפוט בידך הנטויה ובחמתך השפוכה, אבל כגודל חסדך אל נא תעזבני ורוח קדשך אַל תקח ממני. כי מי לי פה וּמה לי פה בלעדיך? אין לי אלא אתה, אתה, אתה…”

כל הלילה התפלל כך. לאחרונה ראה אור חורור חודר אל מערתו דרך הפתח. הבין כי הבוקר אור. החליט לקום ולעזוב את העיר טרם יראהו אדם. מבלי להסיר מעליו השלשלת, טיפס ויצא ברוב כוח מן המערה. נשק עוד פעם לאבן שבפתחה ואחז דרכו אל מחוץ לעיר. ערפל-שחרית כבד מאד רבץ על האדמה. עמוד השחר היה חיור. מרחוק, מעבר לעיר, הגיעו לאזניו קולות רעש של יריות תותחים ושל בליסטראות בנפלן. הדבר היה מתמיה, אבל לא היה פנאי ליתן את לבו לחקור אחרי סיבת היריות הללו. סחב הלאה את רגליו הכרוכות בשלשלת. גופו היה רסוק ורצוץ תחת סבל הברזל. בכל אבריו הרצוּצים הרגיש מדוים נוראים. הניע בכל-זאת רגליו הלאה, מבלי שראה בתוך עב-ערפל את הדרך. לרגעים נתקל בסלעים, בשיחים, בגבשושיות, נכשל, נפל וקם, בלבו היה שבע רצון מצער גופו וממכאוביו כי זוהי דרך התשובה… הערפל התבהר קצת. אור הבוקר הסתנן בו כמו חלב, ועיניו היטיבו לראות כפרסה לפניו. אבל התפלא כי לא הכיר את המקום שהלך בו, וכי לא נזדמן לו אף פעם בימי חייו לעבור כאן. מקום מוזר, אין בתים, אין שיח עץ או שדה. מדבר. מדבר שממה. “מדבר העמים”, חשב. רעש היריות אינו פוסק כל הזמן. מעל לראשו, בתוך הערפל, טסות יונים, סיעות סיעות. כולן אפורות. לרגעים נבדלת אחת ונופלת ארצה, הסתובב ונפול. ודאי שהרובים פוגעים בהן, ואולי אין הרובים קולעים לכתחילה אלא בהן? נזכר כי פעם אחת חלם חלום משונה ביונים… והוא הלך, הלך. דומה כי כל ימיו הוא סוחב ככה את רגליו הכואבות ללא-הרף. עייפות גופו היתה נוראה. ואף-על-פי-כן לא עלה על דעתו לשבת לנוח. ידע כי אסור לו לנוח כל עוד לא תם כוחו להניע רגליו. הוא צריך להזדרז לעבור את “מדבר העמים” הזה ולהגיע אל מחוז חפצו. אף-על-פי שלא ידע מחוז חפצו איהו… בינתים עלתה לו השמש. יותר ויותר התפזר הערפל. נראו שמים טהורים. המדבר השתרע מסביב. אבל איזה נהר זרם לא הרחק ממנו. מעבר הנהר לא פסקו היריות. כוחותיו אזלו יותר ויותר. לישוב אין כל סימן. אין שביל ואין נתיב. מאין יבוא עזרו? פתאום גדל תמהונו, ושמחתו גדלה עוד יותר כשראה כי אינו כאן יחידי. הרחק הרחק לפניו עומד ואינו עומד, הולך ואינו הולך זקן נכבד וזקנו ארוך מאד ומראהו חיור כשלג. דומה כאילו הוא מחכה לו עד שיקרב. ודומה הוא מאד לפרדינאנד. רגע חשב כי דמיונו משטה בו. אבל נוכח מיד, כי לא טעה. זה היה פרדינאנד. מה מעשהו כאן? וכי לא הלך כלל לארץ-ישראל? או שמא הלך וחזר? שמא טעה בדרך לארץ-ישראל ולשוב אל עם טמא לא רצה, ועדיין הוא נודד ב“מדבר העמים”? למרות השלשלת הכבדה ועייפותו הנוראה חשק לרוץ. אבל לא היה הדבר בכוחו. רצה לקרוא אליו מרחוק. אבל קולו לא יצא בשום אופן מגרונו, ומזה היה צער כל כך גדול בלב. רצה מאד כי הזקן יראהו כשהוא מהלך יחיד ומבקש דרך לצאת מן המדבר, וסלח לו על העבר. אבל הזקן לא עמד, והוסיף להתרחק ממנו. סוף-כל-סוף הגיע למקום ישוב. נראו אילנות וענפיהם נפרדים לכל רוח. מה טוב יהיה כשיזכה כבר להגיע לשם! ינוח מעט ויחליף כוח… על האילנות עמדו סיעות של יונים צחורות. אל-אלהים! כמה יונים, כמה יונים!.. ומה מזהירות הן כשהן מנפנפות בכנפיהן!… הבין כי אותן היונים הנראות אפורות בערפל המדבר, כשהן מגיעות לשם, אל האילנות, לאור-החמה, הריהן צחות כשלג. אבל עד שהן מגיעות כמה מהן נופלות מחיצי הרובים. התעוררה בלבו חמלה גדולה מאד על היונים הצחורות והיפות וחרד להן מאד. מרוב חמלתו וצערו לא ראה את פרדינאנד הקרב אליו. פרדינאנד לא הכירו, ופירס לא התודע אליו, אך אמר בלבו: “נראה ששוניתי מאד…” שאלו פירס כמה עליו עוד ללכת עד המקום ששם ינוח מעצבו ומעמלו. השיב לו פרדינאנד: “לעולם לא תבוא אל מקום מנוחה, כל זמן שלא תעמיד קיר וחומה מול חיצי האנשים להגן על היונים”. פּירס לא פיקפק אפילו רגע. ובשארית כוחותיו, יחד עם הזקן, מיהר להקים מחיצה מעפר וקרשים סמוך לנהר. ואנשי-המלחמה לא השיבו אחור ידיהם מהכות ביונים ולהמיתן; ובכדורי-האש ואבני הבליסטראות הרסו גם את המחיצה. בליסטרה אחת פּגעה בחזהו של פּירס ויצאה מאחוריו. התאמץ, התחזק כדי שלא יפול. לא עצר כוח ונפל ארצה. ובלבו חשב: “העופות יאכלו בשרי ולא יקברוני בין אחי”. פירס ידע כי מת. ובכל זאת גם אחרי מותו הוסיף לחשוב בדעה מיושבת. ראה כמה דברים נפלאים, ובלבו חשב: “אמת הוא מה שאמרו בחיי; אחרי המות רואה אדם דברים גדולים יותר מאשר בחייו”. פתאום הוא רואה אנשים רבים עומדים עליו – מאין באו אלה? – ומתאבלים עליו. אך הנה התפזרו כולם ופינו דרך בדחילו ורחימו לאשה אחת כולה זוהר-קדושה ונהורא מעליא. השתוחחה אליו האשה ונשקה לו בעיניו, בפיו, בפצע לבו, והתפללה לאלהים כי ירפּאהו ויחַיהו. תמהו האנשים המתאבלים, ואיש את חברו שאלו: “מיהי?” אבל פירס היה מת ולא יכול להגיד להם זאת. אך ידוע ידע כי אמו היא זאת, אמו הקדושה בפניה הלבנים. היא מתפללת, והנה איש מרחף באויר הלוך וקרוב אליו. פני האיש היו ידועים לו ולא זכר מיהו. בלבו הצטער על שלא זכר בחייו את רשמי פני אביו. אילמלא כך, היה אולי מכיר בו שזהו אביו, עליו השלום. רצה לשאלו ולא העיז אבל שמח בלבו על שמת, כי על כן ראה את פני אמו. שמע פירס את האיש שואל לעומדים עליו: “וכי לא ירד שום עוף על זה?”, והאנשים החזירו לו: “לא הנחנו לעופות שיגיעו עליו”. אחר כך שמע כי האיש משלח את האנשים הרחק מן המקום. ונשארו רק שניהם לבדם בשדה. והאיש נפל עליו, ויָשת פיו אל פיו, עיניו אל עיניו וכפיו אל כפיו. פירס הרגיש בכובד הגוף וקשה היה לו לנשום עד למחנק, וקשה היה לו לזוז. ובלב חשב: ודאי כך צריך להיות. ודאי רצונו להשיבני לחיים, וכמו שעשה אלישע לבן השונמית, כך הוא עושה לי. והנה הוא שומע את האיש לוחש באזניו: “ההבנת את מקרה היונים האלה מַהן? וגם הממיתים אותן מי הם?” ענה פירס ואמר: “אדוני! לא הבין עבדך את הדבר הזה עד עתה. אך נכמרו רחמי על היונים הללו וריחמתי עליהן והיה לבי כואב, אבל לא ידעתי מַהן…” אמר הזקן: “בחמלתך על היונים חמלת על עצמך, בתתך את נפשך בעדן, – את נפשך הצלת”, והעמיד את פירס על רגליו. אבל קשה היתה לו העמידה. ראשו היה סחרחר, פצעו היה פתוח וזב דם. וכאב לו הפצע כאילו היו דוקרים אותו שם במחטים לוהטים. והזקן אמר לו: “בדמיך חיה! והיה כאב לבך לחם חוקך…” באותו רגע גדל כאב דקירת המחט בלבו, במידה כזו עד שלא התאפק וטפח בכוח על הפצע…

פקח פירס את עיניו והנה הוא שוכב במערה, ובכפו שרץ שנעץ את שיניו בעור בשר חזהו המגולה…

מפתח המערה זרם עליו אור היום…


ירושלים, תרפ"ג.


 

ספר שני: האמונה – 1527    🔗

“ויטע ה' אלקים גן עדן מקדם” (גן במספר קטן עולה אדם עם תיבת הגן ) פירוש: הקדוש-ברוּך-הוּא נטע את האדם שנתן בו נשמה, כדי שיהנה ויתעדן מזיו השכינה שהוא קדמונו של עולם ברוּך-הוּא. משל למה הדבר דומה: לאדם שנוטע עץ באדמה ומתקן אותו מאד כדי שיתן פּריו בעתו וכל אשר יעשה יצליח. כך הקדוש-ברוּך הוּא נטע הנשמה בגוף האדם שהיא האדמה כדי שישיג וישכיל סודות עליונים.

שלמה מולכו, ספר המפואר.

דרשות מבראשית.


פרק ראשון: אות מאת ה'    🔗

כל הדרך התנדנד שלמה מולכו על גב חמורו במצב של נים-ולא-נים, מיושן על-ידי התנועה הבלתי פוסקת, החום הגדול והדממה מסביב. יחף היה. רק מכנסים בלוּיים היו עליו וכותוֹנתלא פרוּמה. הבוקר, לפני צאתו לדרך, לבש אותה לכבוד נסיעה זוֹ שאליה ציפה ועליה חלם זה ימים רבים, קץ נדודיו ומחוז- חפצו. עוד הבוקר היתה כוּתוֹנת זו קשה וקרה, וגרמה לבשרו תחושה נעימה של רעננוּת ונתנה בלבו רגש של התקדש-חג. אבל כל זה נשכח כבר מלב. עתה היתה הכוּתוֹנת רטובה מזיעה, דבוקה אל הבשר ומעוררת בו תיעוּב לגופו. על ראשו, מתחת למצנפתו, היתה פּרוּשׂה מטפּחתו האדומה ששימשה כעין תיתורת למצנפתו. בשוליה הגנה על עיניו ועל ערפו. מנהג זה במטפּחת למד מיהודיה וערביה של טבריה הקדושה. מדי פעם בפעם היה מסיר את המצנפת, מספג במטפּחת זיעת פּניו, וכיסה בה שוב את ראשו. על גבו של החמור משני צדדיו התנדנדו שתי חבילות קטנות: כל רכושו. מכיוָן שיצאו, בשעה השלישית בבוקר, מטבריה, התחיל הערבי המחַמר לפלח את דממת השחרית הטלולה בסלסוּלי קולו המשתפּכים מתוך הגות-לב מלאה נכאים. סלסוּלי נגינתו-תלונתו היו נפסקים באמצע על-ידי קריאה גרונית צורמת אוזן כלפּי חמורו שהיה ממַתן יותר מדי את פּסיעותיו או שהיה נוטה לצדדין. לבסוף, כשחמתו של הגליל התחילה שורפת את העולם באִשה, נעשו ההפסקות יותר תכוּפות, נדם קולו של הערבי, נשכח החמור. שלשתם נרדמו תוך כדי הליכה וחום היום: המחַמר, החמור והרוכב עליו. נרדמו בתרדמת העולם. רק מתוך הרגל או מתוך חלום היתה לפעמים פורצת מפּי הערבי קריאה יתומה: “נהעה!”… בהמתו­­ֹ לא נתנה אליה לב.

עלו בשביל צר מתפּתל בצלע ההר וזרוע חצץ. הגיעו למקום תלול ביותר. השביל היה מאונך ובחזקת סכנה. צריך היה לרדת מעל החמור. עמדו רגעים אחדים לשאוף רוח.

אחרי שעות אחדות של רכיבה, שמח מולכו לעמוד על הקרקע ולהניע רגליו. תלה את עיניו בשמים ובהרים. הרי כנען החשׂוּפים והצרוּבים, העצמון עטוף הדממה. מבעד לחלל, שנפתח בין ההרים בדמות קשת הפוכה, נגלה, כמו מבעד לקלעים שנתפּנוּ לצדדים, עמק-מרום בכל זיווֹ המגוון כשטיח הטוב בירקרק החרוץ, בכותם היָשְפֵה ובאודם הפִּטְדָה, העמק השוֹבה בלהטיו את העין המתרפּקת על המרחקים המתגוללים עד לאין-סוף ובוקעים את האופק הזורח והרועד בתכלתו השקופה. ההרים ניגשו אליו בשׂיאם ובמוראם; המרחקים נגעו בנשמתו, השרו עליו דממתם הנשׂגבה והוד-שמשם, ונשמתו נכנעה, נכנפה… שממון ודממה בארץ, שממון ודממה בשמים, מוראי-הוד, איומי-יגון. בשמים נמחק כל עב קל, כאילו מטאטא השמד עבר עליהם. לבנבנים-כחולים וקלוּיי-שמש היו. תכלתם הרווּיה והעמוקה דהתה זה כבר… על האדמה עלה לא רעד, זבוב לא פרח, צרצר לא שרק. זיקית גדולה אחת, גלמוּדה וּמאוּבקה, עמדה על אבן בלי נוֹע, כמתאמצת להעלות על זכרונה דבר-מה שנשכח ממנה פּתאום… דממת-מות לא היתה זאת, לא היה זה שממון בית-הקברות. דומה כי החיים הסתתרו כאן באיזה מחבא, כי הקולות נדמוּ רק לשעה קלה. אך יסב את עיניו – ופצחו ההרים רינה, ומלאו העמקים תרועה… עמד, הביט זמן רב נדהם. לפניו היתה חידה אחת גדולה וסתומה. פּתאום נפקחה בנפשו עין אחת, שכל הזמן היתה נרדמת בו. וראתה העין מה שלא יכול לראות קודם לכן. השמים ממעל כאילו אינם שמים אלא שמש, שמש שנמסה, השתפּכה וזורבה. נזוֹל נזלה השמש למטה והתגבּשה לאדמה, להרים, לעמקים, לשׂיחים ולסלעים… לפני רגע תמה על דממת-העולם ושממת-הקדומים. עתה אינו תמה. עינו זוֹ הפּנימית רואָה את האדמה והנה היא כולה רתת תנועה חבוּיה. השממה הומה מחיים נעלמים. צחיחי-הסלע, החרולים והקמשונים לבני-האבק, עצי הזית, הנוצצים כמרוחצים בנשוֹב בהם רוח, העצמון, הרי כנען, הבריאה כולה – אך קליפה דקה-מן-הדקה, עכוּרה וּמגוונה, של אור החמה הנקשה. נשמת-העולם מתחת לקליפה זו; מתחתה הומים ורועדים החיים והתנועה, כמו גלי-ים, רגעים הם עולים, רגעים הם יורדים. כגלי-ים הם גועשים בשירתם האילמת, מרעידים את חלל הבריאה ועולים על גדות אין-הסוף. וברוֹן נשמת-העולם יקום גם בו סער הדממה ועלו גם החיים הנעלמים שבתוכו על גדותם. נדמה, עוד רגע והקרום הדק יתפּקע, ומלא העולם נשמה וחיים כמים לים מכסים… דפיקות לבו תכפו. נשימתו קצרה. כל גופו העיק, לחץ, הפריע בעד שירת החיים הנסתרים שפּרצו מתוכו והשתוקקו להתמזג עם הנשמה הכללית. בגוּפו כולו חש כמו באצבע שכּרכוּ עליה רצוּעה הדוקה יפה יפה… והוּא ידע שרגש זה יש עתה גם לסלע, גם לשׂיח שעל-יד הדרך, גם להר, וגם לעמק…

היה לו כאֵב מועקה מחמת החידה. חידת עצמו, חידת-העולם. ידע כי אין הוא עצמו ואין העולם אלא קליפה. אבל מי יאמר לו, הנשמה שמתחת לקליפה זו מהי? הה! אילו מצא איזה סדק, איזו פירצה דקה בקליפה זו, שבה יוכל לחדור אל מה שחבוּי מתחתה, אל גרעין העולם והאדם, אל לוּז זה שבשדרת הבּריאה!.. ואז? הה, אז!.. הדרך אל אלוהיו אז גלוּיה, ברורה, ישרה… אז אין פּקפּוּקים, ספיקות, חיפוּשׂים. אז, כמו שפלת מרום הזורחת דרך פּתח ההרים, תיגָלה בכל יפעתה האמת המוחלטת, זו שנחוצה כל כך לאדם, לשלום נפשו ולבטחון חייו, שלאורה יוכל לראות את עצמו מה הנהו ומה הוא צריך להיות…

גבוה, גבוה, על מרום ההר, כאשכול ביצים ענקיות של עוף אגדי, הבהיקו בתי צפת בלבנת השלג שלהם. צפת הקדושה! היא רמה כל-כך, טהורה ולבנה כל-כך! היא טובלת בשמים ובשמש, רואה את השפלה כולה ואת המרחקים! ואולי לכן היא קורנת משמחת-עולם לדעת את האמת הקדושה, הצרופה, החפשית והטהורה מכל סיג ארצי… קדושיה יודעים לשבור את הקליפות, להכניע את הס"ם, לתקן את “הכלים השבורים” בבתי-היוצר של הבריאה.

המחַמר הלך עם חמורו בשביל הרועים. מתוך קוצר-רוח פּרש מולכו ממנוּ וטיפס בקו ישר למעלה. רעב היה, עייף מן החום וּמן הדרך. אבל את כל זה שכח לשעה, ובנפש נסערה החיש את צעדיו. כי בערה בו התאוָה למהר ולעלות, למהר ולדרוך על האדמה הקדושה, לנשום את אוירה, לבוא בקהל קדושיה. כעובר אָרחות ימים אץ לבוא אל החוף הקורץ אליו באורותיו המשׂמחים…

קץ לטלטולי גוּפו. קץ לנדודי נפשו…

במעלה ההר מצא על דרכו גדרות-אבן ומסוכות-צבר מסביב לכרמים, מקשות וגנות. צפת גוּפה נעלמה מעיניו. זמן רב הסתובב בשבילים הצרים בין הגדרות מבלי למצוא דרך. לבסוף יצא למרחב. לפניו התרומם צלע הר תלוּל וגבוה, עם שן סלע בולט למעלה, כשהוא נתלה באויר ומטיל למטה את צלוֹ עד למרחוק. אל צלע הר זה, בצל הסלע, נדבק, כמו פּטריה, בית קטן ולבן. על גבי גגו השטוח ומסביבו על הקרקע טיילוּ אילך ואילך יוֹנים ותרנגולות לעשרות. אל הבית הזה אפשר היה לטפּס אך בשבִיל צר זרוע חצץ וצרורות המכאיבים לרגלים בלתי רגילות. וכשהיו מקיפים את הבית משתי רוּחותיו, היו יוצאים אל מדרון המשתפע ויורד אל הדרך המובילה צפתה. במדרון לכל רחבו והיקפו צמחו קישוּאים, מלפפונים, דלועים, אבטיחים. הירק היה צפוף, שופע, רענן וחי. ניכרה כאן עבודה מתמידה ועקשנית, מתוך אהבה ומסירות. מתוך הירק התנשאו עצי זית ועצי תאנה. המגרש הזה לא היה גדוּר משום צד. הביט ההולך אל הדרך שנגלתה לפניו עד מרחק ידוע ואחר-כך אבדה בין הכרמים והגנות. נשא את עיניו למעלה, אבל את צפת, צפת הלבנה שזרחה לו שם למטה, לא ראה. לפני עיניו התמתחה למעלה חומת אבן גבוהה ואפוֹרה. בעמל רב טיפס ההולך, ברגליו היחפות, בשביל המוביל אל הבית הקטן, בקושי דרך בין היוֹנים הרבות, שלא נפחדו ולא נרתעו ממנוּ. לפני פתח הדלת נימנם כלב. כשראה הכלב את האורח, הרים ראשו, נהם רגע, משנהוּ, כמתכוון לזנק ולפרוץ בנביחת-אימה, וּמיד חזר בו, קלט בפיו מן האויר זבוּב פּורח, ושוּב התחיל מנמנם, כשהוא גומר את נהימתו מתוך חלום. שוּם אדם לא נראה על-יד הבית. צנח מולכו בצל התאנה הראשונה שהזדמנה לקראתו, ופניו מול הדרך, כאילו מתוך האדמה, צמחה לפניו אשה אחת, לא צעירה ולא זקנה, שחורת שערות שנשמטו אל ערפּה וגבּה קווּצות קווּצות מתחת לציפּה שלה – מטפּחת עם זר מטבעות-כסף על מצחה, – בעלת פּנים עגוּלים, חלקים טובים ומאירים. ניגשה כשהיא משלשלת שרווּליה, שהיו מופשלים, ודיברה מה בערבית. ראתה שאין הזר מבין, מיהרה ושאלה בהישפּאניולית:

– האדון בא ברגל?

ומתביישת כמו ילדה, סיפרה לו שהיא תולה כאן בקירוב מקום את כליה ליַבּש וראתהו הולך, אמרה בלבה: הנה אדם עייף! האדון בודאי צמא?.. מבלי חכּוֹת לתשובתו נעלמה בתוך פּתח הדלת.

עיניו נסגרו מחמת עייפות. חוּלשה מתוּקה השתפּכה מיד בכל גוּפו עד לקצות רגליו. מתוך חולשה נעשה קל יותר; כל-כך קל, כמעט נפרד מגוּפו. הוא בתוך צפת הקדושה. תמה הוא על עצמו שדימה כל ימיו לראות את צפת עיר כמו כל הערים. והיא אחרת, אחרת. בצפת אין יום ואין לילה, אין ערב, בוקר וצהרים. “והיה יום אחד… לא יום ולא לילה… והיה לעת ערב יהיה אור”. והאור נפלא. צפת כולה היא כוחל יורק ולובן, הבריות דומים לנטיעות, לאילנות. אינם עסוקים בשום דבר. הם רק מלבלבים, משׂגשׂגים. זוהי תפילתם ורינתם כל היום. אין קול דברים. רק שׂיחת דקלים. רק זמרת צפּרים בין עפאים…

פּקח עינו והתפּלא לראות את עצמו תחת תאנה, ולפניו אותה אשה בפניה המחייכים וספל חרס מלא מים בידיה.

– דומני שישנתי הרבה זמן, – קרא בקפצו ממקומו.

– לא, אדוני! אך נכנסתי הביתה לשאוב ספל מים, שבתי והריהו נרדם.

– החמור? ומחַמרי?

– איזה חמור? אדוני בא ברגל – אמרה האשה בּבת-צחוק כבוּשה: חשדה בו שעדיין לא נתפּכּח מחלומו.

הבין למחשבתה וצחק לטעוּתה. ביאר לה שעד לרגלי ההר רכב על חמור, ועל ההר פּרש והלך בדרך יותר קצרה. הרגיעתו האשה: לפי שעה לא ראתה שוּם חמור עובר, וכשיעבור יראנו מכאן. הזמינתו לסעוד את לבו. הודה וסירב. איך ינוח ויסעד את לבו לפני שיראה את צפת ולפני שידבּר אם ר' יוסף קארו שאליו נשׂא את נפשו? פּני האשה עוּננוּ. מעין אַכזבה, גם מעין עלבון, לא מוּבנים לו, הפיקוּ. מפּני מה הוּא ממאֵן? וכי לחם פּיגוּלים הוא לחמם? וכי איננוּ עייף? כלוּם אינו רעב? דיברה בחן ובתחנוּנים. לא הבין מפּני מה נוגע הדבר עד לבה. והוּא אמנם היה עייף מאד ורעב מאד. מיום אתמול לא בא אוכל אל פּיו. בבוקר השכּם לפני עלוֹת השחר, התפּלל הרבה; לבו רגש מאד. ושכח את הצידה לדרכו… התפּתה. פּני האשה אוֹרוּ משמחה. היה הדבר חידה בעיניו. הלך אחריה למקום שהראתה לו; תחת תאנה אחרת, שצלה היה מרובה יותר והקרקע מתחתה היה ישר יותר, עמדה מוכנה קערת נחושת רחבה ועליה, בתוך צלחות חרס קטנות, היו זיתים, תאנים, שמן, צלי וכד היין.

– תיכף יבוא גם בעלי, – אמרה האשה. ופרשה לה אל לבניה שתלתה לשם יבוּש על גבי חבל מתוּח בין שני אילנות.

לא עברה שעה קלה והאשה ניגשה שוּב בלוית אדם רחב-כתפים ורחב פּנים. פּניו כמעט לא נראו משום שהיו כולם מכוּסי-שׂער עד לחוטם. מתוך היער העבות הזה של השערות הציצו, כשתי זכריות המתוך אזוב פּרא, זוּג עינים קטנות כחוּלות, מאירות, טובות וצנוּעות. לפי מידת גוּפו וּמבנהוּ, היה האיש יכול לעשות רושם של “גס ומגוּשם” ביותר, אבל העינים הקטנות האלו הרעיפו רוך, טוב-לב וכמעט ביישנוּת ילדוּתית, ביישנוּת כמו זו של האשה, עד שהרושם הגוּפני טוֹשטש לגמרי, נתן לו האיש שלום בתנוּעה בלתי-שגירה.

נטלוּ את ידיהם וישבו לסעוד. כּכל בן-כפר החי כל ימיו בין צמחים וּבעלי-חיים, דיבר האיש מאט מאד. לעומת זאת היתה האשה מרבּה בשׂיחה, כאיל ביקשה בחברת האדם החדש פּיצוּי לכל ימי שתיקתה המרוּבים. ניכּר היה כי הבעל ואשתו שמחים מאד באורח וּשמחים לשמשוֹ בשעת הסעודה. עשו זאת בפשטות צנוּעה, מבלי להטריח וּמבלי לתת מקום לסירוּבים וּלהודיות. סיפרו לו כי הם מתפּרנסים מהירקות, הפּירות והביצים שלהם, את הנשאר הם מוכרים. סיפרו, מתוך עצבוּת והכנעה לגורל, כי כל חייהם הם הוכלים ערירים, בלי בנים, בלי שמחה במשפּחה, וּבלי עוזרים בעבודה. האשה עסוּקה בבית והבעל מטפּל בבעלי-החיים והצמחים. לפעמים יש צורך להוביל בחמורים יום תמים מים מן המעין שבעמק להשקאת הנטעים. עבודתם היא רבה וקשה, אבל האלהים ציוה את השלום והשלוָה בחייהם, בעד זה הם מודים ומשבחים לבורא. תוך כדי דיבוּרו הקשה, המגוּמגם והקטוע משליך האיש מדי פעם פרוּסות לחם ונתחי בשׂר אל פי הכלב שבא להשתתף בסעודה, או מפזר פרוּרי לחם לעופות שניגשו אף הם. האשה מדברת ואינה פוסקת למזוג בכוסו של האורח יין אדום חריף, שהיה נוזל בעורקיו כּאש. ראתה כי היין נעים לחכּו, ומצאה לנחוץ לספּר כי היין הזה הוא מן הענבים שדרכוּ היהוּדים ושנטלו ממנוּ מעשׂר. את האורח לא שאלוּ לא לשמו, לא מאין הוא בא ולאָן הוא הולך, כדרך בני-אדם שמטבעם אינם יכולים אלא לתת. האורח נמלא אור וחום בין האנשים האלה. נזכר באברהם אבינוּ. ודאי גם אורחיו היו כך מאוּשרים בשבתם בצל האשל! ואוּלי לאורחי אברהם אבינוּ היה פחות נעים, משוּם ששׂרה היתה נשארת באוהל ולא הסבירה להם פּנים יפות, טובות ועגוּלות כמו אשה זוֹ…


אבל במוחו של מולכו ניקרה כל הזמן שאלה אחת, שלא הסיח ממנה אף רגע אחד את דעתו. לא התאַפּק ושאַל:

– מפּני מה איני רואה את צפת? היכן צפת?

שניהם הראו לו באצבעותיהם על החומה האפוֹרה בראש ההר.

הנה ה“חאן” שבּנה להם הפּחה בדמשק.

– אבל מלמטה הלא ראיתי אך בתים לבנים, ושוּם חומה לא ראיתי.

– זה… – ענה האיש – הבתים הלבנים… אלה הם פּזוּרים כאן בשדה… מחוּץ ל“חאן”… הם רצו בחאן דוקא. שנים רבות רצוּ בחאן… זה… הפּחה בנה להם… זה…

הרגיש מולכו מתוך דיבוּרו של האכר איזו התנגדוּת אל אלה ששם מעבר לחומה, לא הבין מפּני מה האנשים הטובים האלה שנתנו לו כמו טעם-למפרע, כמו מוּשׂג-מקדים מקדושתם של אנשי צפת, – מפּני מה דיברוּ על אלה מתוך מוֹרת-רוּח כזו?

– ומפּני מה חשקוּ כל-כך בחאן?

– זה… מה' הם יראים… זה טוב, טוב מאד! אבל זה… גם מבני-אדם הם יראים… זה לא טוב! מאד, מאד לא טוב!… זה…

כאילו רוח צינה נשבה פּתאום על לבו של מולכו.

– ואדוני כלוּם אינו מתירא מפּני גנבים?

לא אמר כלום. כאילו התקשה בתשוּבה. אך הושיט זרועו בתנוּעה לא שגוּרה עשה בה סיבוּב אָפקי באויר.

הבין מולכו: שוּר! מסביב לנחלתי אין חומה ואין גדר.

האשה אמרה:

– אין צורך לגנוב בשעה שאפשר לקבל בהיתר. אלהים אינו חושׂך מאתנו וכיצד נוכל לחשׂוך מזוּלתנו? החומות והמנעולים רק מרבים גנבים, ישמרנו האל! – מצאה שזוהי שיחה בטלה והפסיקה.

נטלה מן הסל צבר אחד ושאלה:

– האקלוף לו?

פּלחה את הקליפה הירקרקת-כתומה, הפשילה את שולי הקליפה, באופן שהתוך הצהוב והעסיסי נחשׂף כולו. צחקה ואמרה:

– כך, אדוני! תחת קליפה עוקצת וּמכאיבה יש לפעמים לב-פּז, לב-צוּף. צריכים לדעת להבקיע אל התוך.

מולכו כמעט לא הקשיב לדבריה. עצוּב היה מחמת דברי בעלה. כאילו עכרוּ אור נשמתו שחיממו כל הדרך. שוּב לא היוּ לו שני האנשים האלה פּשוּטים וּמוּבנים כמו שחשב קודם. מי הם? מפּני מה שמחו כל כך לקראתו? ומה יש בלבם נגד קדושי צפת? חשב כי האכר הזה אינו אלא אחד מאלה הנפלאים והמשוּנים שראה כמותם רבים באיטליה ובתוּרכּיה, בדרכו לארץ-ישראל, איזה קנאי עיקש-לב שרעיון אחד וּמיוּחד רודה בו וּמרחיקוֹ מן הבריות. אף עיניו נראו לו עתה אחרות. בלי אותם הרוך והחום. ראתה האשה, כי האורח לא נתן לבו להערתה, חזרה על דבריה בקול רם יותר:

– כך, אדוני! תחת קליפה עוקצת ומכאיבה יש לפעמים לב-פּז, לב-צוף. צריכים לדעת להבקיע אל התוך… – וּפניה מאירים וטובים כמו קודם. אבל האורח רעד רעד קל מחמת רגש סתוּם לא נעים.

בו-ברגע נשמע מהדרך חמור נוער. מולכו קפץ ממקומו. שם למטה בדרך פסע לאטו חמורו טעוּן שתי חבילותיו. ואחריו דופק בו המחַמר. קראו לזה שיגש. בינתיים ישבו לברך ברכת-המזון. האיש והאשה שׂפתיהם היו אמנם נעות, אבל לאורח היה רושם כאילו אינם מברכים. שמר את הדבר בלבו.

בעזרת האשה, ששימשה לאורחה בתור מתורגמן, סילק מולכו למחַמר וקיבל ממנו שתי חבילותיו. פּינתה האשה את האילפס משיירי האכילה וּמסרה אותם לידי הערבי, והוסיפה עוד אבטיח גדול, חופן זיתים ופרוסת-לחם. נפטר הערבי והלך לו מתוך קידות והשתחויות, תנוּעת-יד כלפּי הלב והשמים, וּפיהו מלא תודות ותשבחות.

רחץ מולכו את ידיו ורגליו, והתחיל מכין את עצמו לדרך. הצטער מאד על שהסלסלות אינן מגוהצות ואינן נקיות, ועל שכוּתנתוֹ מקוּמטה. הסתפק בזה שהשכיב את הצוארון הרחב והלבן של כוּתנתוֹ על גבי מעיל הקטיפה שהוציא מחבילתו ושהיה קצת מבוֹלה ומקומט. הוציא גם זוּג גרבים של משי ונעלי קטיפה. מן החבילה השניה הוציא מצנפת-קטיפה שחורה עם מחרוזת-מרגליות לקצותיה, שרשרת-זהב עם אבן-ישפה וחרב עם ידית-שן מקוּשטה בפיתוּחי זהב וכסף. זמן רב מאד לא נגע בכלים אלה. ליום זה שמרם, ליום חַגו הגדול, חג כרתו ברית אהבה ואמוּנה בינו וּבין אלוהי אָמן. עתה, בנגעוֹ בהם, היה רעד באצבעותיו. קול העבר צעק אליו. ג’וליה!.. הלא הפּצעים הנושנים נגלדוּ זה כבר, מהיכן איפה כאֵב חד ולוהט זה? כאילו חרבּו עברה בחודה את כל ישותו מן הקצה אל הקצה… רצה לנשק את השׂרידים היקרים האלה לעברו המת, לנשק ולבכות. בכל כוח הבליג בפני האנשים האלה. אבל רק רבע קט נמשך הדבר. על עיניו רק נמתח קרום רטוב ודק. כאילו אך עתה, בפעם הראשונה, הרגיש בעקידת אהבתו הארצית, החמרית על מזבח אהבתו למקום… מתוך התרגשות מיוּחדה חבש את מצנפתו לראשו, הצמיד את חרבּו לירכוֹ, ענד לצוארו את שרשרתו: כּך חייב הוּא

להופיע בשערי צפת הקדושה, להתיצב לפני רבּוֹ הקדוש; כך הוא חייב לחוג חג בריתו עם אלהים, חג תיקון נשמתו ותחית רוּחו…

הדוּר בלבוּשו פּנה כּה וכה ולא ראה לתמהונו את הפּונדקאים שלו. בעל-הבית נעלם לגמרי, ואשתו נסתלקה הצדה, עסוּקה בלבניה. רק לפעמים זרקה אליו מבטים מפיקי פחד ואי-אמון. לא הבין לשינוּי המוּזר הזה. בירך אותה על חסדם וטובם. והיא – לשונה דבקה אל חכּה… אבל הוא היה כל כך נרגש עד שלא נתן את דעתו לזה. בפסיעה קלה ומאוששת, בלב הומה מרטט-תפילה הלך חגיגית במעלה ההר, הלוך והתקרב אל צפת.

שערי ה“חאן” – חומת בתים קטנים למושבות היהודים – היו פתוחים לרוָחה. נכנס. בא אל השוק. השוּק הכיל שנים-שלושה רחובות צרים ועקוּמים עשוּיים מדרגות-מדרגות, מעלות וּמורדות, בין שתי שוּרות בתים בעלי שתים-שלוש דיוטות. החנוּיות היו בדיוטה התחתונה, משני צדי הרחובות. כאן היו בתי תמחוי עם העשן וריחות הקיטור והתבשילין החריפים שפּרצו החוּצה דרך הדלתות הפּתוּחות ועם מי-השופכין וּקליפות הפּירות ופסולת המאכלים הנרקבים לפני המפתן, לשמחת החתולים והכלבים; כאן היו בתי האטליז עם צעקות הלקוחות והטבּחים מטונפי-הדם, עם עדת הזבוּבים הנעה באויר, בפתח החנוּת וּפנימה; כאן ישב היוצר על האבנים בין לקוחוֹתיו הנוקשים באצבעותיהם על דפני הקדרות; מחסני תבואה, שבּין השׂקים הפּתוּחים, בתוך ענני אבק, נעוּ צללי החנוָני והסוחרים; לפני דֶלפקיהם, בתוך האפלוּלית של חדרי העבודה, ישבו הסנדלרים כפוּפי-גב ועקוּמי-רגל, ונקשו במקבת; חייטים חיורים, קצרי-הראות, השחילו לאור השמש חוּט במחט; בחנויות הבּשׂמים והאריג ישבו חנוָנים על כסאותיהם בשלוָה של חשיבוּת יתירה ושתוּ קהוה. הנה יצאו מאחת החנוּיות הרחובה שני אנשים, אחד מוכר ואחד קונה, וּמגוללים בידיהם מגילת משי, האחד בצד זה של הרחוב והשני בצד זה, וּבודקים לאור השמש אם יש באריג חשש נקב. וּמתחת לחוּפת שיראין ארעית זו עוברים ושבים הבריות כשהם כופים ראשיהם. פּתאום מופיעה שיירת גמלים גאים; גבוהי-רגל ונטוּיי-גרון פוסעים הם פסיעה ישרה, מבלי לנטות ימינה או שמאלה, וּבעיניהם הנשואות למרחק לא כבה עדיין להט המדבר; על דבשותיהם מתנועעים שׂקים מלאים מסחר ארצות רחוקות, וּביניהם פוסעים בדוים מאוּבקים…


בתוך האנדרלמוסיה הרועשת הזאת, בסכנה להיפגע, להינגף וּלהיטנף על ידי מישהוּ או מה שהוא, עבר שלמה מולכו בבגדי קטיפתו וּבחרבו. מכל חור וּמכל פּינה הוּצאוּ ראשים, נשלחו מבטים מפיקי השתוממוּת, גם חשש ויראה. מלפניו ומאחריו נהרו פרחחים. כל אחד נטל על עצמו להראות לו את דירת הרב ר' יוסף קארו, והכל ליווהוּ. עברו דרך סימטאות, מבואות וחצרות מפולשים ואטומים, עקומים ומסוכנים. מתוך פּתחים וחלונות בּיצבּצוּ ראשי נשים. מכל צד נזרקו לפרחחים שאלות-סקרנוּת בערבית, בהישפּאניולית ובעברית. הנערים צעקו וחזרו לכל שואל:

– אל ר' יוסף קארו.

וּמולכו היה אומלל. החזון אשר נשׂא בלבו מאז החילוֹ לעלות אל ההר, נדעך פתאום. המציאוּת היתה עכוּרה ודוחה בכיעוּרה. דומה ליפהפיה שיצאה לפגוש בחתנה, במסוה מגוֹאל וּמכוער על פּניה, כדי לנסותו. ידוֹע ידע כי אך נסיון הוּא זה, ידוֹע ידע כי חזונו עוד ישוב וחיה; ידוֹע ידע כי יבוא יום ונפל המסוה הזה מעל פּני החיים וראם בכל יפעתם האצילה… ידוֹע ידע את כל זה, ואף-על-פי-כן התכּווץ הלב. ברוח נכאָה נכנס אל החצר הקטנה המרוצפת אבנים חלקות, וחומתה וקירות הבית שבתוכה מסוּידים בלוֹבן כחלחל נקי ועצוּב. יצאה לקראתו אשה כבת עשרים, בעלת פּנים עצבניים-חולניים, מפיקי מרירוּת. ראתה את מולכו בתוך עדת הפרחחים ונבהלה תחילה. מיד התאוששה והתנפּלה בצעקה היסטרית, בדברי גידוּפים ואיוּמים על הנערים, שנבהלו והתנדפו מן החצר כהרף-עין. כשנשאר מולכו לבדו בחצר, שאלתו הישפּאניוֹלית ועדיין ברוגזה:

– למי שואל אדוני?

– לכבוד הרב.

– עסוּק!

– דבר לי אליו…

– עסוּק!

– אבל הדבר הוא…

– אחר כך! אחר כך! הרב עוסק בתורה ואסור לבטלו ממשנתו.

פּניה התחילו כבר מתרעמים וּמפיקים קוצר-רוּח. נזכר מולכו בגערתה המשוּנה בנערים, נפחד, וּבקול מתחנן אמר: – בבקשה! תאמר נא לכבוד הרב: אורח אני מארץ רחוקה… מפּורטוּגליה…

– רבים כאן הבאים מפּורטוּגליה. – רטנה האשה, אבל מיד התרכּך קולה; אם מחמת מלבוּשו המשוּנה של האורח, או מחמת קולו המתחנן, התפּייסה האשה. מתוך נהימת-חוטם: “ביטוּל תורה… עבירה…” נכנסה אל הבית.

מיד חזרה ונבוכה שאלה בעברית:

– בן ישראל?

– כן! כן! בן-ישראל! שמי שלמה… שלמה מולכו… – ענה כמעט בשמחה.

ניגש סמוּך אל האשה ולחש לה:

– תאמר נא למעלת תורתו: אחד מאנוסי פורטוגליה… נמלט לכאן, לארץ-ישראל, לצפת…

שוּב נעלמה האשה, וכרגע חזרה ורמזה לו להיכנס.

החדר שהכניסוּהוּ לתוכו היה קטן, תקרתוֹ נמוּכה, רצפתוֹ – אבנים גדולות ומסוּתתות ומצוּפה במחצלאות-קש. רהיטים לא היוּ בו מלבד ארון-קודש עם פּרוֹכת המקוּשטת ברקמת מגן-דוד מחוּטי-זהב, אילו כסאות ושוּלחן גדול שעמד בפינה בין שני חלונות, אחד בקיר מזה ואחד בקיר מזה. על השולחן היו נערמים ספרים וּמגילות קלף. ספרים וּמגילות היו גם על הכסאות ועלהקרקע, החלון שמימין השולחן היה סגוּר ודרך בו זרם אל החדר נחל שמש שהציף את השולחן וּספריו, השתפּך על הקרקע בדמוּת פּס אור מרוּבע וארוך, והתיז ניצוצות-אש במגן-הדויד של הפּרוכת. כשנכנס, קם מאצל השולחן אדם זקן קטן-קומה, דל-גוּף, עטוּף בגלימת-משי מעוּכה. כוּלו קל, רזה, זריז, פּזיז, ואבריו – מלאי תנוּעה. גם עורקי פניו היו זעים. פּניו היו רזים, פּעוּטים ודמוּתם כעין משוּלש מוארך. המצח היה רחב יותר מכפי המידה וחרוּש כוּלו קמטים. משני צדדיו עוד בּיצבּצוּ שׂערות פּאוֹתיו הדקות מאד והמשורבטות, שעוד הוסיפו לרוחב החלק העליון של הפּנים. מתחת לעינים בלטוּ עצמות הלסתות עם העור הדק והנוצץ הממוּתח עליהן. מתחת ללסתות שוּפוּ הלחיים ונצטמקוּ, והיו כמעט בלי כל חתימת זקן. הפּה היה קטן ויפה. מן הסנטר הקטן ירד זקנקן שׂב, מדוּלדל, מחוּדד וּמסתלסל בקצהו, מחמת ההרגל שהיה לבעליו לכרוך אותו על אצבעותיו, תוך כדי עיון ומחשבה. בניגוד לגוּף ולפנים רבּי התנוּעה היה מבט העינים הטוב וההוזה נראה כקפוּא. עיני-הילד שלו הרעיפו איזו שלוָה מיוּחדה. שלוָה הנקנית על-ידי מחשבה מתמידה ועל-ידי התרוממוּת הנפש מעל תנוּעת-החיים.

הזקן הפסיק באמצע עבודתו. פסע לקראת האורח פסיעות מהירות בסנדלי-קש על רגליו היחפות. על נוצת האַוָז, שהיתה בין אצבעותיו, עוד התיבּשה הדיוֹ. נעץ את הנוֹצה לרחבה בפיו ונתן לאורח שלום בכפּו הפּעוטה והחמה. רגע אחד עמד ממוּלוֹ, מדד אותו במבט נבוך ותמֵה, ואחר הצמיד מבטו אל חרבו. מבט זה הביא במבוּכה את מולכו, ולא ידע מה יש בו מתמיה וּמה יש בחרבו, שזה אינו גורע את עיניו ממנה. הזקן בעמדוֹ ממוּלו היה קטן כל כך, והוּא, מולכו, גדול וגבוה, עד שזה התבּייש בפני הזקן, מפּאַת גודל קומתו, ולא ידע איך להצטמצם וּלהמעיט דמוּתו. רגעים אחדים שתקוּ שניהם.

– אדוני הוא עובר-אורח? בא לתוּר את צפת? – שאל הזקן בהתישבם אל השוּלחן.

– ה, לא! – קרא מולכו מבוּיש – הלא רצוני להשתקע כאן.

– לסחור? או…

– לא! לא!

– אה! ודאי בא כבודו לכאן מפּני שנפשו חשקה בתורה?

השאלה האחרונה, עוד יותר מהשאלות הקודמות הביאה את מולכו במבוּכה. לשם מה כיתת את רגליו לצפת? כאילו זו לו הפּעם הראשונה שהציע לעצמו שאלה זוֹ. תורה למד בלישאבונה, תורה למד בקונשטאנדינה, באיזמיר… איך יבאר לזקן את מטרת בואו לכאן? ימים רבים חלם על צפת. חפצוֹ וּמטרתוֹ היוּ לו כל הימים ברוּרים. ועתה – מה נפלא הדבר! – עתה מכיון שזכה להגיע אל מחוז חפצוֹ, אין בפיו מלה לבאר לשם מה בא לכאן…

התחיל מגמגם:

– באתי לכאן… אליכם… חפצתי להסתפּח בנחלת אלהים…

שוּב הצליף הרב מבט אל חרבו ואל השרשרת עם הישפה. אחר-כך העביר על פניו את מבט עיניו ההוזה, המסומר והקפוּא…

חשב מולכו כי אינו מבין והוסיף:

– כל הדר בארץ-ישראל כאילו יש לו אלוה ואני את קרבתו מבקש. לא ידעתי הדרך אלך בה. אני מאמין שכאן…

בתוך העינים השלוות של הזקן זע פתאום שביב חי נוצץ של צחוק; מסביב לעיניו התמתחו וזעו, כמו קוים, קמטים דקים וּקטנים. הוא אמר:

– דוד המלך עליו השלום התאונן: “אָנה אלך מרוּחך ואָנה מפּניך אברח? אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול – הנך!” ואדוני שואל אֵי הדרך שבּה ימצאנו כביכול…

ראה מולכו כי אמר איזו שטוּת גדולה והתבּלבּל מאד. המיך ראשו, השפּיל עיניו וגימגם: “כך,… בודאי זה כך”… והשתתק. אבל השתיקה נעשתה קשה עליו מרגע לרגע. בלבו כאילו התחילה זעה חרטה עמוּּמה על שהוּא כאן. אבל למה כאב ועוּנה כל הימים? למה כל אותם הלילות נדוּדי-השינה שעברו עליו? מפּני מה לא ידע לענות?..

כתשובה על המתרחש בלבו, שמע את הזקן מדבּר אליו, כאילו התכּוון להרגיעוֹ:

– הרי זה תמיד כּכה! תמיד כּכה!.. שהנשמה מדבּרת לשונה ברוּרה ותמה; הלבוּש הגוּפני שלה – הדיבוּר והקול – הוּא קליפה גסה וּכבדה… וכבדה… צריך להילחם בקליפות… כי “עתה מחול ימים כבד”… רצה לאמר, הדיבור… “על כן דברי לעו”…

מולכו נדהם. דומה כי הציץ הזקן במבטו הקופא לתוך לבו ממש. הרים ראשו וקרא מתוך התעוררוּת:

– כן, כן! צדק כבוד תורתו. מעין זה מרגיש גם אני. מעין קליפה על מחשבתי. הרבה ימים ולילות חשבתי. לא על מציאוּת הבּורא, חלילה, אלא על קרבתו, על קרבתו. רבי! מפּני מה הוא רחוק ממני? רצוני לעבדוֹ באמוּנה וּביראה. אבל תפילתי תפילה יתומה. כאילו חלל גדול חוצץ ביני וּבינו כביכול, ותפילתי אינה מגעת אליו. יודע אני שאין לו גוּף וּדמוּת הגוּף, ואף-על-פי-כן מצטער אני צער נורא מחמת שאיני יודע מה דמוּת אערכה לו. להשׂיגוֹ, לתפשׂוֹ צריך אני. בלי השׂגה בלי תפיסה זו כאילו אין תפיסה גם להתפילתי. איך יכול אני להתפּלל אל האויר הכחול של השמים? רגעים יש בי איזו התעוררוּת, איזו התלהבוּת. דומני, איזה אור שרוּי על מצחי. מתחיל אני בתפילה – והכל נעלם, מטוּשטש. כאילו הוא כביכול התחמק והסתתר שוּב, שוּב אני שופך שׂיחי לפני חללו של עולם… רבי! איזו מחיצה יש כאן… איזו מחיצה שחייב אני לשברה… רבי!

המלה האחרונה נשמעה בחדר הקטן כאנחת-שועה…

הרב שתק. רק לאט לאט התנועע פּנים לאחור גוּפו הדל, כמו תחת לחץ תנוּעת מחשבתו או נשימות האורח הכבדות. אצבעותיו הדקות לא פסקו מסלסל את קצה זקנקנו, כשעיניו נצמדות אל פּני האורח וּמרעיפות עליהם חסד ורחמים.

– איזו מחיצה! הה, בני! המחיצות רבות הן, וכוּלן ברשוּתו של הס“ם הן, רחמנא ליצלן. לא כל אדם מרגיש בהן. תבלוּל נותן הס”ם בעיני הבריות, הללו אינם יודעים; כסבורים הם כי פיקחים הם ורואים הכל, ובאמת אינם רואים כלוּם כי סומאים הם וּפתאים. מה “פּתי יאמין לכל דבר” אף הם רואים קליפות וּמאמינים כי הן עיקר. כך הם נופלים חלילה בידי הס“ם שוקעים במ”ט שערי טומאה, רחמנא ליצלן. אשריך, בני, כי זכית לראות במחיצה. מוּבטחני שתזכּה גם לשברה…

מולכו, כנהדף מאחור, עשה פּתאום במחצית גוּפו העליונה תנּועה כלפּי הזקן, וּבעינים בוערות ובלב דופק קרא:

–במה, רבי? במה?

המשיך הרב להתנועע לאִטו בגוּפו ולסובב באצבעותיו את קצה הזקן עד שעשהו חד כמסמר:

– בתורתנו הקדושה, – פּלט במנוחה מפּיו.

– א, תורתנו הקדושה… – חזר מולכו בקול נמוּך, כמעט בלחש וכמו בפני עצמו. אש עיניו כבתה. תורה! מה תתן לו התורה, אם מה שקדם לה, העיקר, חסר לו? יודע הוא: “עץ חיים היא למחזיקים בה”, אבל כשהקרקע הוא צחיח סלע, כשהשרשים צמאים ומבקשים יניקה – איך יוכל העץ לחיות ולתת חיים? בלב התגנב יאוש. אין הרב מבין את מצוקת נפשו. תורה! תורה למד הרבה בימי נדודיו הרבים ונפשו צמאה כמו שהיתה, וּבשרו אכול כמיהה למקור כמו קודם…

הרב שתק. התהלך בחדר אילך ואילך. סנדלי הקש שנאחזוּ ברצוּעות על אצבעותיו, סטרו לכל פסיעה בסוליה אל כף הרגל היחפה בהמולה קצובה. שוב ישב. נטל את זקנו בין אצבעות כּפּוֹ ורצה דוקא להכניסו אל פּיו, ועד שהיה מגיע אל הפּה היה משתמט מבין אצבעותיו. פתאום פּנה בכל גוּפו אל מולכו, ושוב כמו כדי לפייסו וּלהשקיט את רוּחו:

– טעוּת היא! אל נא יאמר כי תורה למד דַיוֹ וּמה בצע? רחבה היא מני ים ועמוּקה מני תהום!

מולכו התחלחל. “אַל נא יאמר…”! וכי אמר? וכי עברה מחשבתו את פּיו? רגע חשב כי הוא יושב לפני אשף זקן היודע מחשבות לב איש. מורא טמיר תקף אותו מפּני המבט הקפוּא של העינים הטובות והילדוּתיות… הזקן לא הרגיש במבוכתו והמשיך:

– עדיין הוא עומד בתלמודו במדרגה נמוכה מאד. עדיין האותיות מתות הן בעיניו, ואת נשמתן אינו רואה… אבל לאותיות הקדושות שבתורתנו יש ויש נשמה, כשם שיש נשמה לדומם ולחי. מקור אחד לנשמתנו אנו ולנשמת האותיות הקדושות. חקוּקות הן בכסא הכבוד. כל אות היא ניצוץ מהשכינה הקדושה, כל אות היא חלק אלוה ממעל. כשהתפּזרו ניצוצות השכינה בכל הספירות, קיבלו בעולם התחתון לבוּש, גוּף, כנשמת בשר ודם. אתה לומד תורה ורואה אותיות מתות. תזכה ותראה לא אותיות אלא – ניצוצות, ניצוצות מכסא הכבוד. והיתה לך התורה אספּקלריה מאירה מסוף העולם ועד סופו ואָז גדול יהיה הנצחון על הס“ם. אז ישמט התבלוּל מעל עיניך ותיבטלנה המחיצות שהקים בינך וּבין הקדוש-ברוּך-הוּא. הה! וכי יודע הוא, ר' שלמה, את כוחן של האותיות הקדושות? הכל תלוי בסוד צירוּפיהן. זכית, ועל-ידי הצירוּפים שעשית אתה בורא עולמות; לא זכית, ואתה מחזק וּמרבה הקליפות והמחיצות בעולם, וסמאל מתגבר, חלילה! ידוֹע תדע, בני, כי מלחמה לנו בס”ם ובקליפותיו… בכל מקום הן… בכל מקום הן… בכל מקום מלחמה…

כבר הרפּה מזקנוֹ. סילסל איזה זמן את סיבי נוצת-האוָז שהחזיק בין אצבעותיו, ואחר כך התחיל תולשן. השולחן וגלימתו כוּסוּ בסיבים לבנים… ביראַת-קדושה ושלא-מדעת שלח מולכו את ידו והסירם מעל ברכי הרב…

איזה אור, עמוּם עדיין, בקע ועלה במוחו. לאט לאט התחיל מתבּרר לפניו טעמו של תלמוּד-תורה. מלחמה בס“ם וּשבירת הקליפות… נזכר בחזון שנראה אליו שם במעלה ההר. לא חזון-שוא היה זה. עתה ברוּר לו הדבר. חזון זה היה לו עתה כבשׂוֹרת-זכוּת וּנבוּאת-נצחון. לבו דפק בו משמחה וּמבטחון לא יבוּטאוּ. הוּא לא טעה, הוּא לא אָבד דרך. השגחה עליונה ונסתרה הנחתו בדרך הנכונה. הביאתו לכאן, אל הקדוש הזה. מתוך ביישנוּת ועניווּת טבעית החשה ולא סיפר את חלום לבו שם על ההר ושכעת הוא ממלאו התרגשוּת-גיל… מלחמה… מלחמה בס”ם… וכי הוּא ירתע? ומה הם חייו בימים האחרונים אם לא פרשת מלחמה בלתי-פוסקת! עתה יודע הוא כי לא לחינם התהפּכה נפשו במכאוביה ולבו נצלה ביסוריו.

משוּנה הוּא הדבר, כי ישב לו כאן במנוּחה, שתק וחשב מחשבותיו, מתוך הרגשה סתוּמה כי אין כלל צורך לאמור מזה דבר לזקן היושב לפניו, כאילוּ זה קורא אותן דרך קליפת הקרקפתה. התבּייש מבטחונו שהתעורר במחבא נפשו, ואמר:

– רבי! זכוּת אבותי, זכרם לברכה, עמדה לי לבוא להתאַבּק בעפר רגליו.

וּבו ברגע הרגיש כי הרב אינו שומע מה שהוּא אומר לו. מבטוֹ ההוזה והמחנן של הרב נח על פּניו כקרן-אור בפינת חדר חשכה, כאילוּ הוּא מקשיב למה שלא אמר לו…

כעין בת-קול לצפוּני הרהוּריו, שמע מולכו את דברי הרב:

– המלחמה עם הסטרא-אחרא אינה נגמרת עולמית. ר' שלמה! אַל נא תשמח עולמית לשלום בנפשך. אי אפשר לדעת בבירוּר. שמא אין זה אלא שלום עם סמאל וכת-דיליה… היזהר!

– וּמה האות כי מעשי רצוּיים כמו מחשבותי, רבי?

באותה שעה התחיל פּס האור, שהתמתח מן החלון עד ארון-הקודש, מצטמצם ומחויר יותר ויותר. לבסוף כבה. אחרי זמן-מה התחיל דולף דרך החלון השני, מעבר ההרים אחוּזי-האש, אור ורוד רך וצנוּע.

מן החדר השני, שרק מסך דק חצץ בינו וּבין הראשון, הגיעו כל הזמן אל אזני מולכו קולות-לחש וּנהימת-זמר של אנשים אחדים, לומדי-תורה, כנראה. עתה רבוּ שם הקולות, התנוּעות.

– ממתינים לי בתפילה… תלמידי… – אמר ר' יוסף.

– אף אני אצטרף למנינכם.

ר' יוסףּ מדדוֹ במבטו וּכאילו בא במבוּכה. מולכו תמה ולא הבין סיבת מבוּכה זוֹ.

– לא, רחימאי! – אמר ר' יוסף כמצטדק – היום לא… היום לא… לפי שעה תלך… תחכה נא… אֶל מי אוּכל לשלחך? ה, הנה שאלה! הנה שאלה! אל מי מתלמידי אוּכל לשלחך? אֶל ר' משה קורדובירו? לא. זה כבר נכנס אל הטרקלין פּנימה, וּמחוּצה לו אינו רואה עוד כלוּם, כלוּם… המתן נא! אולי תלך אל ר' משה אַלשיך? הרי זה מתמיד גדול בלימודו… בקיאוּת גדולה… אינו מתאים לך… הוא קצר-רואי!.. אה! מצאתי! – קרא בשמחה – אל ר' שלמה אלקביץ תלך… אמנם רוחי אינה נוחה ממנוּ ביותר… איננו שקדן בלימוּדו. דרכו אינה דרכי… ואתה צריך ללמוד, ללמוד וללמוד… להתיש בקרבך כמה וכמה דברים על-ידי תושיה, זו תורה… ואף-על-פי-כן תלך אל ר' שלמה אלקביץ. אדם זה נכנס לטרקלין, אבל רואה גם חוּצה, הוּא רואה את הטרקלין מלגו וּמלבר, משוּם שיש לו עינים כלפּי חוּץ ועינים כלפּי פנים… כן! תלך אל ר' משה סידי… תאמר לו בשמי כי אני שלחתיך אליו, שאתה מחוּיב לשבת בביתו ולהיות סמוּך על שוּלחנו. שם גם תמצא את ר' שלמה אלקביץ. גם לו תאמר כי אמרתי כי אתה צריך להתחבּר אליו, וכי הוּא מחוּיב לקרבך… ואשר לשמך ולמדינה ממנה באת… אין צורך… אין צורך לפי שעה לספּר דבר…

למולכו היה רגש זר, מסתורי. דברי הרב היו מקצתם סתוּמים; לא מוּבנה היתה לשונו בגוּף שני שבּה התחיל פּתאום משתמש. וּמפּני מה יעלים את שמו? מי שהוּא נעלם לחש לו כי מן הערב מתחילים בשבילו חיים חדשים. קם ללכת. אור השקיעה נאצל מראשי ההרים על פּניו החיוורים, נדלק בעיניו ועשׂהוּ כנלהב באור פּנימי. אבן הישפה התיזה זיקים.

הזקן הביט אליו פּתאם הבטה משוּנה. הדרת-אצילים היתה באותו רגע חופפת על מולכו. קומתו הזקוּפה, בגדי הקטיפה והתחרים, הפּנינים והאבן היקרה הנוצצות עליו, עיניו הלוהטות: דומה לזה לא ראה בין יהודי צפת ואינו זוכר דוגמתו בין יהודי תוגרמה. גם כשפּנה מולכו ללכת ועד שהגיע אל הדלת, הביט אליו הזקן הבטת הנאה והשתוממוּת זו. פּתאום תפשׂ עצמו, שהוּא מזין עיניו מהיופי הגוּפני, וקרא לאורח המוּפלא הזה. מולכו נפנה אליו ומצא אותו עומד במקומו, כנזכר בדבר-מה, וּממלמל:

– האות? האות? באות אתה רוצה, ר' שלמה! האות הזה יבוא, מאליו יבוא. בשעה שמכל הריחות שבעולם תריח רק ריח הרקבון, בשעה שמכל הצבעים והמראות תבחר רק מראה הגויה אכוּלת רימה ותולעה, אז… תדע כי בא לך האות אשר ביקשת!

פּינת החדר, ששם עמד הזקן ודיבר, היתה כבר מלאה צל. משם נדמתה לו דמוּת הזקן קטנה, קטנה כל כך, כמעט כמו דמוּת ילד. מעבר לחלון הפּתוּח התלקח ראש ההר עד למחיצתו בלבהבות השקיעה; ממחציתו ולמטה היה נעוץ בצל-לילה שחור משחור. וההר כולו – כה שׂגיא וחסון, כה נורא-הוד…


פרק שני: אוירה של צפת    🔗

ר' משה סידי היה אחד מחשוּבי העדה הספרדית בצפת. שיירות שיירות של גמלים היו מביאות את שׂקי הקנמון והפּלפּל שלו מדמשק ומארם-צובא לצידון, וּמשם היוּ מעבירים אותם באניות לתוֹגַרמה ולאיטליה. ספינות היו יוצאות מחופי קונשטאנדינה ואלכּסנדריה של מצרים ונושאות את צמר-הגפן ואת קני-הסוּכר שלו אל צידון, וּמשם היו מעבירים אותם על דבּשת-גמלים לצפת ולארם-צובא. בדמשק טווּ וארגוּ את צמרוֹ; בצפת היו עשרות חייטים תופרים מאריגו בגדים ומגהצים וכובשים אותם בבית-החרושת שלו אשר מי-מגידו הניעו את גלגליו ברעש נשמע למרחוק… רוב ימיו היה ר' משה סידי עובר ארחות ימים ונותן במדבריות דרכו. רק חלק קטן מימות השנה היה שוהה בחוג משפּחתו בצפת. וּבימי שבתוֹ בצפת היה משתדל בעניני העדה “קהל בית יעקב”, שקוּפתה היתה תמיד ריקה, מפּני שנפש חבריה היתה סולדת מדרכי ההתחרות של העדה השניה “הקהל הגדול”. ר' משה סידי היה קובע עתים לתורה, והחזיק טובה לעצמו על שנמנה בין הלומדים בישיבת ר' יוסף קראו.

זמן רב הסתובב שלמה מולכו בסימטאות צרות ונפתלות; עבר דרך מבואות וחצרות צרים וחשכים, מסובכים ומגובבים זה בזה וזה על גבי זה; עבר בין נשים קולניות, בין תינוקות בוכים וצועקים; מכל סדק, מכל פּתח ואשנב שוּלחו בו עינים סקרניות לאלפים. עייף מאד מצא לבסוף את חצר ר' משה סידי. זו היתה חצר גדולה, מרוּוחת וּמוּבדלת משאר החצרות. מצד הכּניסה התרוממה חומת-אבנים לכל אורך החצר; משלוש רוּחותיה התמתחה בצוּרת ח' רצוּעת בנינים בני שתי דיוטות. מלמטה – מזווֹת ומחסנים שבהם היתה אצוּרה ושמוּרה סחורתו של ר' משה; למעלה – דירות לבני המשפּחה ולבני-תורה חשוּבים שהיוּ יושבים אצלו בקביעוּת והיוּ סמוּכים על שוּלחנו. וגם בית-תפילה קטן היה שם. כל בניני הדירות היוּ מאוּחדים באכסדראות-עמודים שהתמתחוּ לכל אורך שלוש הרוּחות. החצר היתה מרוצפת אבני גזית ופליאה את מולכו בנקיון ובשקט ששׂררוּ כאן. ארבעה-חמישה עצים עתיקים הטילוּ את רקמת-צלליהם על אבני-הגזית שהיו כבר מוּפזות זעיר שם בקוי השמש האחרונים.

אֶל מוּל כל דלת הפונה אל האכסדרה התרוממוּ מדרגות במקומות שונים. מולכו פּיקפּק תחילה ולא ידע באילו מדרגות לעלות. הגיעו אליו, מאחת הדירות שלמעלה, קולות והחליט לפנות לשם. דפק בדלת תחילה מתוך היסוס ואחר כך בחזקה. דפיקתו לא נשמעה. מן החדר פּנימה הגיע אליו קול אשה מדבר בכעס וּבתוכחות; קול שני של אשה או של נער בכה. לבסוף פתח. אשה צעירה, בפנים שטוּפי-דמע, ראתוּ וּמיהרה להתחמק מן החדר. נשארוּ בחדר עלם צעיר כבן עשרים ושתים ואשה זקנה. פּני העלם היוּ חיורים וּמחוּסרי כל הבעה, כנדהמים, וּפני הזקנה היוּ נרגזים וּמפיקים חימה. הצעיר עמד כמסוּמר אל מקומו ולא זז, כאילו לא ראה את הזר שנכנס. הזקנה, מכיון שראתה את התלבושת של הזר המשוּנה ובלתי-רגילה בצפת, שוּנוּ פניה הנזעמים והתכּסוּ במסוה של סבר-פנים-יפות.

– מה רצון אדוני? – שאלה הישפּאניולית.

– רצוני לראות את ר' משה סידי.

– איננוּ. הערב ישוּב מדרכוֹ.

– שמא הגברת היא בעלת-הבית?

– כן דיברת, אדוני!

– ר' יוסף קארו שלחני אליכם. אמר שאשב בביתכם.

– ברוּך הבא! – השיבה האשה בקול שוה, לא בתמיהה ולא באי-רצון. עדיין מבוּלבּלה, כנראה, מהשׂיחה שקדמה לכניסתו, לא ידעה מה לדבר ומה לעשות. נזכרה כרגע והזמינה את האורח אל החדר השני להמתין עד בואו של ר' משה.

החדר השני היה, כנראה מזוּמן לאורחים. היה מרוּוח ומכוּבד יותר. כאן היה פּרושׂ על הקרקע שטיח גדול. לאורך הקירות עמדוּ ספּות מרוּפדות כרים. מבעד לזכוּכית דלתות הארונות, שהיו עשוּיים כעין כוכים גדולים בתוך הקיר, הבריקו המון כלי כסף וזהב. מולכו במצאוֹ את עצמו לבדו בחדר, עמד להתפּלל וּפניו אל הקיר.

מן הרגע שעבר את מפתן הבית הזה, חזק בו הרגש כי על מפתן חיים חדשים עבר. החיים החדשים לוּטים בסוד; הסוד מחריד. כאילו ניתק בתוך ספינה מחוף מולדתו. הנפש נסערה מחמת רגש מורכב ולא-ברור; גם מעין צער, גם מעין פּחד, גם מעין תקוה. מהי החידה המחכה לו מעבר למסך הערפל שלפניו?

דומה, מעולם לא התפּלל בלב שבוּר ובנפש מפרפּרת כמו הפּעם.

אחרי התפילה, כשהחזיר פּניו מהקיר, היו עיניו מעורפּלות עדיין וּרטוּבות. פּתאום ראה זקנה עומדת על יד הפּתח, צמוּדה כצל אל המזוּזה. התחלחל. בן רגע הבריק במוחו רעיון על המות המחכה לו שם בפתח, בדמוּת זקנה. והוּא הלא התפּלל לחיים, לחיים החדשים!.. ימים רבים אחר כך היה מהרהר על הפּחד שתקפו באותו רגע ועל דמות המות שחלפה לפניו…

הערפל התפּזר מיד מעל עיניו. ראה ביד הזקנה סל ענבים: יסעד נא את לבו. בסעודת-הערב יחכוּ לבעל הבית. ישבה במרחק ידוּע ממנוּ, כשראשה המתנועע נשען על כף ידה ושתקה. אך שפתיה נעו בדממה כלוחשת לעצמה. עור פּניה הצהוב והצמוק היה כוּלו חרוש קמטים לאורך ולרוחב. דומה לשלד. המבט הפּזיז ורב-התנועה של העינים וקווצת השערות הלבנות שבּיצבּצה בתמימוּת של לאחר-יאוּש מתחת למטפּחת, נתנוּ חיים לפנים אלה. מולכו חשב: כמה גירוּשים וטלטוּלים בארצות נכריות שׂבעה היהוּדיה בימי חלדה הרבים! כמה סערות חיים וסוּפות של צרות וּגזירות התחוללוּ על ראשה, עד שלבסוף התמוטט, התחיל רועד ואינו יכול עוד לשוב אל מנוחתו!

עברה במרוּצה את החדר, מדלת אל דלת, אותה אשה צעירה, שקודם ראה אותה בוכה. זאת היתה אשה גבוהה מבינונית, זקוּפה, דקה וּגמישה כגבעול רענן. כל תנוּעותיה היוּ רכות, מתוּנות מרוּשלות וּמפוּנקות-ילדוּתיות. תפנוק וילדוּת היו גם בפניה הקטנים והעגוּלים. הם היו כפני ילדה שציערוּה מאד ושכחו לפייסה… הזקנה ליותה אותה במבט-צער ובאנחה. רמזה כלפי הפּתח שבו נעלמה האשה הצעירה ואמרה:

– כלתי, שולטנה שמה… נאָה וחסוּדה. מַתת אלהים ממש!… אותו אברך שראה בחדר הסמוּך הוא בני, גמליאל. אף הוא – בן פורת יוסף… זרע בירך ה'… אבל…

לא גמרה. אנחה ממושכה מתוך הבלגה על כאב. ובמבט צנוע ונכנע כלפּי התקרה:

– אלהים צדיק ומשפּטו אמת…

מן החדר השני נשמעה המולת אנשים.

– הוא! – קראה – הוּא בא!

פּניה הפיקוּ מיד מעין פּחד, מעין יראַת-הערצה וגם מעין שמחה. בחינת שפחה שחיכתה זמן רב לאדונה. מיהרה והסתלקה מן החדר בפזיזוּת בלתי-מתאימה לזקנוּתה.

הבית, שהיה שקוֹע בתרדמה, הקיץ פּתאום. רעש. תנועה. אנשים יצאוּ, באוּ. דיברו הישפּאניולית, צעקו ערבית. על כל הקולות שלט קול עבה, גוער ונותן פּקוּדוֹת, קול דומה לדרדוּר אבנים במורד. בחוּץ נערו חמורים, צעקו מחַמרים. אחרי שעה נדמוּ פתאום כל הקולות. שוּב שקע הבית בתרדמתו. הזקנה דיבּרה שם, בלי קץ, כמתאוננת, כמתוַכחת, מוכיחה ונוזפת. דירדר שוּב אותו קול עבה. וקול צעיר התחנן: “אבא… אבא…” ולבסוף נשתתקו גם הקולות האלה. אחרי שעה קלה נזכרו במולכו והזמינוּהוּ אל החדר הסמוּך.

לפניו עמד ר' משה סידי, איש כבן ששים ואוּלי יותר, ואוּלי פּחות. היה מאותם הבריות שאין לשנים שליטה על גוּפם וחותמן מטוּשטש על פּניהם. בכל גוּפו ותנוּעותיו היה חוֹסן-אלוֹנים. בפניו החוּמים-הכּהים כעין הקנמון, עם שׂפתי-התאוָה המלאות ועם זקן הפּחם הקטן המכתירם, היה דבר-מה קשה וחָשֵך. מהסיעותיו היה תמיד מביא עמו משהוּ מזלעפות-המדבר ומסוּפות הים. מבטו היה שקט ומפוּזר, משהוּ מדממת המרחקים ועצבונם לן בו. בחברתו לא היו מפליגים בדברים ולא היו מרבים בתנוּעות הגוּף… בשעה שמולכו נכנס אל החדר לא הרגיש בו ר' משה. היה עסוּק בחלוּקת המתנות למשרתים, למשרתות ולבני המשפחה: כל אלה עמדו בעיגול צפוּפים ודחוּקים מסביבו וּמחכּים דוּמם איש לתורו. והוּא, כחנוָני רוכל המוציא לראוָה את סחורתו מתוך שׂקו כדי להרהיב עיני לקוחותיו, היה כופף את עצמו לרגעים אל השק שעמד לפניו מחטט ומהפך בו איזה זמן, עד שהיה מוציא איזו מטפּחת-משי, איזה סינר רקוּם צבעים בהירים, איזה סרט או איזו שרשרת נוצצת. היה מתחיל בצעירים ובפחוּתים, בגדולים ובחשוּבים כילה. אחרי שפּטר את המשרתים והמשרתות, התינוקות וּבני-המשפּחה הרחוקים, עמד, העביר מבטיו על פּני גמליאל, הזקנה וכלתו, כמתכוון לבדוק עוד פּעם אם לא טעה בחשבון, וכשראה את שלשלתם פּה על-ידו, הוציא חגורת קטיפה, רחבה, ארוכה ומרוּבת ציציות והושיטה לגמליאל דומם וּמן הצד, מתוך הבטה ממושכה ומפיקה תוכחת-זעם, כאומר: “הרי שלך לפניך, אף-על-פי שאין אתה ראוי לזה!” דלג על כלתו ונתן, גם כן דומם, לאשתו הזקנה שביס שחור מוּקף זר פּרחים קטנים ואדוּמים עשוּיים ממשי. כל אחד, מדי קבּלוֹ את מתנתו, היה פורש הצדה, וכל הנוכחים, שחיכו לו מתןך סקרנוּת, היו מתנפּלים אליו, מתבוננים אל התשוּרה ומביעים את התפּעלוּתם בלחש. גם השביס של הזקנה עם הפּרחים האדוּמים עשה רושם עז ועבר מיד אל יד; עוד לא ראו כמותו בצפת, ואי אפשר היה לדעת באיזו ארץ וּמדינה, ואילוּ בני-אדם חובשים ראשיהם שביסים כאלה… נשארה האחרונה היחידה, שולטנה, הכלה הצעירה. בפניה החיורים והעצוּבים ניכּרת היתה הבוּשה על החשיבוּת שיִחסו לה על-ידי זה שהשאירוה לאחרונה, אפילו לאחרי הזקנה. התבישה בפני האנשים שהיוּ בבית ועוד יותר בפני הזקנה. “וזאת לך, יונתי!” אמר ר' משה, בהוציאוֹ את החבילה האחרונה מן השׂק. פּתאום קמה דממה בכנוּפית האנשים, דממת-צפּיה. ר' משה הוציא מתחילה מחרוזת-אלמוגים, וּבידיו שׂם את המחרוזת על צוארה. אחר כך פּרשׂ מטפּחת גדולה, רבת-ציציות ומרוּקמת פּרחים אדוּמים, ירוקים, צהוּבים וכחוּלים, מריבי-עין. את המטפּחת קיפל הזקן למשולש וּבעצמו הניחה על גבּה של שולטנה ועטף בה כתפיה. שלושת הקצוות, האחד מאחור והשנים מלפנים, עם הציציות הצפוּפות והארוּכות, ירדו עד לקרקע. פּני שולטנה הלבנים הִוְרידו בתחילה ואחר כך הסמיקוּ. פּרחי המטפּחת עוד הוסיפו גוון של חיים וצבע לפניה. עמדה בלי תנועה, דומה למלכה בקומת-התמר שלה, שכאילוּ זקפה עוד יותר, ונבוכה מזיו-יפיה הפּתאומי או מאותות החיבּה היתירה שהראוּ לה. מפּי כל הנוכחים פּרצה קריאת “אה!..” של התפּעלוּת. כשנפטרו כל הנאספים מתוך ברכות וּתשוּאות-חן, ושולטנה המבוּישה מיהרה אל חדרה להסיר מעליה את תשוּרות-החן וגמליאל הסתתר בצל עם אבנט-המשי, מבלי דעת מה לעשות בו, הרגיש ר' משה במולכו.

מיד לאחר נתינת השלום, אמר ר' משה:

– אדוני בא מאת החסיד? – קולו היה תקיף וּמצוה.

מולכו ענה בחיוב.

– וּמה אמר החסיד?

– הוּא אמר כי אני חייב לשבת בביתו של אדוני ולהיות סמוּך על שולחנו.

– בודאי, בודאי! ועוד?

– גם אל ר' שלמה אלקביץ שלחני.

– היכן ר' שלמה אלקביץ? – פּנה פּתאום בעל-הבית אל אשתו בהרגישו כי זה שהזכירו את שמו איננוּ.

– הלך ועוד טרם שב.

– ר' שלמה – ביאר בעל-הבית לאורחו בקולו המדרדר והקשה – אוהב להתבודד בשדה, בין ההרים. שם הוא עוסק בהתבּוננוּת, בצירוּפים ובתיקוּני-נשמות…

מולכו הרגיש מתוך דבריו בכל גודל ההערצה שבעל-הבית רוחש לר' שלמה אלקביץ.

– מה עוד? – שאל בעת-הבית.

– לא כלום.

– ומה שם אדוני?

מולכו נבוך. כמעט התחנן:

– אַל נא ישראַל, אדוני.

השתומם ר' משה:

מפּני מה?

– לא אוּכל, לפי שעה… חזקה עלי מצות הר… החסיד.

לא הפציר ר' משה. אחרי מצות החסיד אין מהרהרים. אבל האורח המוּזר על חרבו, עם האבן היקרה על חזהו ועם שמו הנעלם, היה פלאי…

בני-הבית והאורח ישבוּ על גבי מחצלת, שהיתה כאן פּרוּשׂה על הקרקע, כשרגליהם מקוּפלות מתחתם, מסביב לאילפס של נחושת עגול וגדול, טעוּן פירות, תבשילים ויין. הכלה לא ישבה ביניהם. היא אכלה לחוּד. אכלו בדממה. רק נשמעה נקישת הסכּין או הכף בנחושת הפּח. אין מסיחים בסעוּדה. בעל-הבית לא סיפר דבר מהדרך ואיש לא פנה אליו בשאלה. הכל היוּ עסוּקים באכילה. מנורת שמן קטנה היתה תלוּיה בירכתי-החדר והפיצה אור דל על המסוּבים, וצלליהם המשוּנים רקדוּ מסביבם. פּעמים היתה נפתחת דלת ואשת גמליאל היתה נכנסת, כשהיא מביאה קערות מלאות, ומפנה מעל הפּח את הקערות הריקות. דומם היתה נכנסת ויוצאת בפניה המורמים והמבהיקים בתוך אפלוּלית החדר בלבנם. היתה צעירה מאד; כשידיה היו נושאות את הטִרְיָן הטעון כלים, ברוֹך וּבפינוּק שבתנוּעותיה, היתה דומה כאילו נשאה לפניה תרומה את יגונה האילם…

הזקנים היו מקדמים ומלוים אותה במבטים דוממים רווּיי אהבה וחמלה. גמליאל היה משפּיל את עיניו, מתכּווץ ומצטמצם כוּלו בכל פּעם כשאשתו היתה ניגשת אליו. מולכו הסתכל בפניו: צבע זית היה להם, וּכמו לפני אביו, זוּג שׂפתי-תאוָה מלאות, אבל, בניגוּד לפני אביו, כחוּשים-חולנים היוּ. עיניו היוּ שקוּעות בתוך חוֹריהן והבריקו במבט חולני, ממוּתח ולא חפשי. נראה כאילו איזה צער נסתר או איזו מחלה נסתרה אכלוּהוּ מתוכו. אצבעותיו רעדוּ וּבכל תנוּעותיו היתה חוּלשה משוּנה. הזקנה היתה נאנחת בדוּמיה, וּפני האב היוּ שלוִים, אך תקיפים-זעוּמים כצחיח-סלע. עליהם רקד צל. כל שעת הסעוּדה שתק. אך בכל פּעם כשהיתה כלתו מתקרבת אליו, להגיש לו אוכל, היה נשען בגבּו אל הקיר שמאחוריו ושולח אליה מלמטה למעלה מבטים כלפּידים בלילה…

הסעוּדה הגיעה לידי גמר. הזקן נשען בגבּו אל הקיר, עצם את עיניו והתחיל משנן בקולו הגרוני והמדרדר פּרק במשניות. גמליאל חזר אחריו. פּתאום הפסיק הזקן את משנתו ונתן עיניו בבנוֹ.

– גמליאל!

גמליאל רעד קצת והביט בפחד אל פּני אביו.

– על מה אתה רוצה לגרש את שולטנה? – שאל האב, כממשיך איזו שׂיחה שנפסקה באמצע.

שתיקה.

– וכי ניחא לך כי המזבח יוריד דמעות בגללך, גמליאל?

– אבא! אדוני אבי!.. יודע, יודע אני… – התחנן גמליאל. נראה כי קשה עליו הדיבור.

– שמא יש בדעתך לקחת אחרת במקומה?

גמליאל מניד ראש בשלילה ושותק.

– שמא היא שׂנוּאָה עליך?

– ה, לא, אבא! לא… – קרא הבן בהתרגשות, – כיצד יכולת לתת אפילו מקום להשערה זוֹ?

– פּרישוּת זו­ אינה מן הדין. אילוּ לפחות היית עוסק בתורה וּבחסידוּת…

גמליאל שתק.

גבּות עיניו של הזקן הומכו, הצטפפו, התנפּחו. אגרופו הקפוץ נקש פעם בפרקי האצבנות על שולי הנחושת: הכפּות והקערות רעדו וקפצו מאימה.

גמ-לי-א-א-ל! – קרא. קולו הפחיד במקצת גם את מולכו – גט לא תתן לה! שולטנה תישאר אשתך כמו שהיתה. השמעת?

ראשה של הזקנה רעד והתנודד, רעד והתנודד, כאילו היה אחוז אל הגוּף רק בקפיץ דק אחד… גמליאל הרים ראשו והביט אל אביו. עיני העלם הפיקוּ צער, פּחד והכנעה של כלב מורדף, אין מנוֹס…

– איני יכול, אבא! אדרבה, תישאר כאן… לא איכפת לי… צר לי עליה, צר לי מאד… אבל יחד עמה איני יכול… בכפיפה אחת… אני אלך…

– מ-מה? תלך?

התחיל הזקן חותך וקוצב הברה הברה:

– במצוַת כיבוּד אב אני גוזר עליך…

לא נתן לו הבן לגמור. רעד עבר בכל גוּפו. שלח כלפּי אביו פיסת-ידו כעוצר בעד מכּה.

– אבא! אל נא… אל נא… – קרא והתחנן – אל נא תכריחני… איני יכול אחרת… הבינה נא, איני יכול… אם לא אגרשנה ימצאני עווֹׁן… יהיה רע, רע הרבה יותר… מזלי! מזלי!.. אדוני אבי! אסור לי לדבּר, אבל אַלנא תביאני לידי חטא… אוי לי! אוי למזלי!.. אסוּר לי לדבּר… אבל אני מחוּיב לגרשה… מתירא אני מפּני חטא גדול…

– חטא?

דומם ניענע הבן בראשו לחיוב. כיסה את פּניו בכפּו ושקע בדממה.

התנהגוּתו המוּזרה של בנו עם אשתו נתנה מקום לחשדות נסתרים, בלתי-מוּבעים וּמחרידים. דבריו האחרונים הפחידוּ את הזקן. סוד נורא של חטא ריחף באוירו של הבית והסתתר בצלליו. לפתח רבץ אחד משליחי הס"ם והמתין לשעת כושר. נדם הזקן. בחדר השׂתררה דממה מעיקה…

באותו רגע נכנסה אשת גמליאל וּבידיה אגן וכד מים בתוכו, ואלונטית על זרועה. באה לשמש את המסוּבים בנטילת “מים-אחרונים”. נכנסה, וּמיד נתקל מבטה בבעלה. ראתו יושב וּפניו כבוּשים בכף-ידו, הבינה מה, נבהלה משוּם מה, וּמפּיה פּרצה צעקה חנוּקה. האגן וכד המים נשמטוּ מידיה ונפלוּ ארצה ברעש. ברחה מן החדר. ראה זאת הזקן ונשאר יושב במנוחה על מקומו ואף עורק אחד לא זע בפניו. הזקנה מיהרה לקוּם, להרים את הכלים, לנגב בסמרטוּט את המים שנשפּכו, ואחר כך הגישה בעצמה מים מתוך שתיקה גמוּרה. רק ראשה רעד ושׂפתיה לחשו. איש לא שמע את לחשה. ואוּלי גם היא לא שמעה. אלהים, זוּלת לבה הפּצוּע, ידע צקון-לחשה האילם…

במוחו של מולכו היתה נעוצה המחשבה על ר' שלמה אלקביץ. בקוצר-רוּח ציפה לפגישה הראשונה. מי הוא? מה הוא? איך הוא? אבל מחשבה זו נדחתה סוף-סוף על ידי מראה הנגעים של משפּחה זו, שאך טפח ממנה נגלה לפניו. רוּחוֹ נעכרה. כוֹבד-מה לחץ על לבו. יסוּרים כמוּסים, אך עמוּקים וממאירים, חשד בחיי המשפחה הזאת. ראה אשה צעירה בוכה, ראה אהבה ורחמי-אבות עליה מצד חמיה וחמותה. אבל מן הרגע הראשון היתה חמלתו על העלם הזה שלא דיבר, לא התאונן, לא הצטדק. צדה העלם את נפש מולכו בדומית סבלוֹ ובאֵלם צערוֹ… מי מילל כי גם בצפת הקדושה יש עינים זולגות דמעות ויש לבבות פּצוּעים!..

הסעודה כבר נגמרה. כבר סילקוּ את הצלחות עם שיירי האוכל ששייר כל אחד לפי מידת דרך-ארץ. כבר בירכוּ ברכת-המזון והמסוּבים טרם קמוּ ממקומותיהם. ר' משה סידי ישב נשען בגבּו אל הקיר. פּניו קצת מוּפשלים כלפּי מעלה, ועיניו, כמדוּמה, היוּ עצוּמות. השמן הלך וכבה במנורה, וּפניו השחורים היו מעוּלפים בצל כבד. הנפלה עליו תנוּמה קלה מעייפוּת הדרך? או אוּלי נסחף בזרם הרהוּרים ושכח לקום? לפניו לא יקדים איש לזוּז ממקומו. ישבוּ והמתינוּ.

ור' משה סידי לא נם. בלבו היתה עצבת גדולה. הפּעם שב אל ביתו בהחלטה שגמלה בבדידוּת דרכו הארוּכה: להשתמש בכל אמצעי כפיה כדי להכריח את בנו לחיות עם שולטנה ולהקים זרע. נחוּץ לו נכד מגמליאל, כדי ששולטנה תיקשר אל הבית. ואחר כך יעשה גמליאל כררצונו. ירצה – ישאר; לא ירצה – ילך לו. מוּטב שילך… לא אהב הזקן את יוצא חלציו זה, גמליאל היה מפוּנק, חלש, חולני, שתקן, עצוּב תמיד. הולך בטל ושונא את המלאכה. לא בן כזה יאהב הזקן. “כאֵם כבן”, היה חושב במשׂטמה מסוּתרה… כי גם את אשתו לא אהב אפילו יום אחד מימי נישוּאיהם. והנה התחיל, סמוּך לשובו הביתה, מדבּר עם גמליאל, וּמיד הרגיש כי לא יוּכל לעמוד על דעתו. זו לו הפּעם הראשונה בחייו שהוּא מוַתר… וּמה מוּזר הדבר! בשאלה חשוּבה כזוֹ לא יכול לעמוד בפני רצון זולתו. ורצונו של מי? של גרוגרת מצוּצה זו!.. דבר-מה הפחידו בדברי גמליאל והטיל מורך בלבו. כעת ברוּר לו כי הענין נגמר, כי הוא המנוּצח…

זמן רב לא פקח ר' משה במתכוון ת עיניו, כדי שלא לראות לפניו את בנו. במידה כזו שׂטם אותו ברגע זה. הוא יודע כי התנגדוּתו לא תעמוד לו. שולטנה תלך, שולטנה מאור עיניו… הזיק היחידי המחמם את לבו של הזקן… ואם פּעם יכבּה הזיק הזה גם חושך גם קור יאפפוּהוּ. שולטנה! בערים רחוקות וּבדרכים שוממות הוא חושב אך על אודותיה. אם היא תלך – על מי יחלום בזלעפות המדבר וּבסוּפות הים? קשה, קשה יהיה לזקן להתנדנד על דבשת גמלים או להיטלטל על גלי ים, ולבו ריק ושומם, בלי גחלת קטנה, מאירה וּמחממת… את מי ימצא בביתו אחרי עמל דרך ארוּכה? את הזקנה ואת הבן הזה…

הניד ראש מחמת רגש של תיעוּב וּפקח עיניו. ראה מסביבו את האנשים יושבים ושותקים. התבייש כאילו יכלוּ אלה לדעת צפוני מחשבותיו. התחיל מספּר רשמיו מקונשטנדינה, שזה עתה חזר משם, כאילו אלה היו מחשבותיו לפני רגע… סיפר על איזה ר' פרץ נע-ונד, שהיה ידוע, כנראה, גם למסוּבים, שדרש שם בקהילות וניבא כי בעוד שמונה שנים תבוא הגאוּלה; כי תהיינה מלחמות גדולות וקשות, מלחמות גוֹג וּמגוֹג… בקהילות ישראל קראו לצום ולתשוּבה. רבים מתכּוננים לעלות בעוד מועד לארץ הקדושה, כדי להיפטר מגלגוּל-מחילות.

– היבוא ר' פּרץ נע-ונד גם לארץ-ישראל? – שאל גמליאל.

הצליף עליו הזקן מבט ולא ענה.

חזרה גם הזקנה על שאלתו.

אומרים כי יבוא… היה בסלוניקי, היה באיזמיר… יבוא גם לכאן… בכל מקום בּוֹאוֹ נעשים נסים גדולים. נראים אותות בשמים, הכל מאמינים, כי נבוּאתו תתקיים. זהוּ שליח ה'.

גמליאל ששתק כל הזמן, שקוּע בעניני לבו, התעורר לשמע הדברים האלה. דמיונו התלהב, והתחיל מדבר בהתרגשוּת כי טוב למוּת בימים האלה. אפילו הרשעים הגמוּרים לא יהיה להם סיפּק לעבור דרך שבעת מדורי גיהנום. בשעת תחית-המתים לא יַפלוּ בין צדיק ורשע. הכל יקוּמוּ. החטאים והפּשעים ימָחוּ כעב…

הזקן נעץ בו את מבט-הבוּז שלו. פּיקפּק אם כדאי להשיב לו על שטוּת זו שאמר. לא התאַפּק והעיר:

– שיננא! יוצא מדבריך כי אין הדבר כדאי לעסוק במצווֹת וּבמעשים טובים. וכי לשם כך היה שולח ה' את ר' פּרץ נע-ונד לבשׂר הגאוּלה? הוּא קורא לתשוּבה, והעולם ישקע במ"ט שערי טוּמאה…

או כך או כך! – קרא גמליאל בהתרגשוּתו הקודמת – אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכּוּלו חייב. ואני… – כאן הנמיך קולו כמבוּיש – ואני סבוּרני, כי דורו של משיח יהיה כוּלו חייב. אף צדיקים ישקעו בחטאים…

שתוק! – גער בו פּתאום ר' משה וּפניו התעוותוּ והיוּ כפני איש ששתה סם רפוּאה מר. וּמיד התרומם מעל המחצלת.

כשקמוּ כל המסוּבים, באמירת “רשוּת” ממקומותיהם, נפתחה הדלת, וּבדממה ולאִטוֹ, כמתגנב, נכנס איש אחד בעל קומה יותר מבינונית, כפוּף ראש במקצת, לבוּש איצטלה שחורה ארוכה עד לקרקע. שתי כפּות ידיו היו משוּלבות לפניו כמי שמתחמם מפּני הקור. פּני האיש היו בהירים, בהירים מאד, מוּכתרים זקן צהוב המתפּלג על חזהו לשתי קרני פז מסוּלסלות. לאטוֹ נכנס, לאטוֹ צעד לפניו. סמוּך לכניסתו נתן שלום לבעל-הבית. “עליך שלום, רבּי וּמורי”. החזיר לו ר' משה. אחר-כך נתן שלום למולכו. “הנה זה הוא!” חשב מולכו ברטט, בזכרוֹ את דברי החסיד (הערב הבין שכך צריך לקרוא לר' יוסף קארו) על ר' שלמה אלקביץ כי עינים לו כלפּי פנים וּכלפּי חוּץ. מבט עיני האיש הזה דומה לפלג זך בצהרים של קיץ. עיניו היו כחוּלות כמו פלג זה, שקטות וחולמות כמוהו, ועם אש לוהטת בתוכן, כמו שמש הצהרים…

רגעים אחדים עמד מולכו בצל ואיש לא הרגיש בו. אך ראה את ר' שלמה אלקביץ רגע אחד לבדו, מיהר וניגש אליו ולחש לו באופן שאיש לא שמע את דבריו:

– החסיד שלחני אל כבוד תורתו.

– לשם מה?

– החסיד פּקד עלי לאמור: “לך אל ר' שלמה אלקביץ ואמוֹר לו כי אתה צריך להתחבּר אליו וכי הוּא חייב לקרבך”.

ר' שלמה אלקביץ נתן בו את עיניו החולמות והתמהות. העביר מבטו אל החרב, על אבן הישפה, על המצנפת ועל המעיל הקצר, וּבת צחוק מאירה אך בלתי מוּבנה זורבה על פניו הבהירים.

– טוב, – אמר.

ואחרי דקות מספּר:

מה שם כבודו?

– החסיד אסר עלי לגלות את שמי… לפי שעה…

– טוב – אמר שוּב ר' שלמה אלקביץ בבת-צחוקו החרסית.

ר' שלמה ישב לסעוד. גמליאל ניגש אל מוכלו והזמינו ללכת עמו לראות את החדר שהקצו לו. גמליאל הלך לפניו וּבידו נר, והכניסוֹ לחדר קטן ונקי עם מגרעת חלון צרה ועמוּקה. למראה החלון הזה חש מולכו צביטות-געגוּעים בלבו. כל-כך דומה היה לחלון חדרו בלישאבונה!

מה רואים ביום דרך חלון זה? – שאל מולכו בעצבוּת, מפּני שבנפשו הבהיק הטאין…

– את העצמון.

מקצה החדר אל קצהו לארכו עבר מסך בד שירד ממחצית הקיר ולמטה.

אנחנו שכנים הננו, – אמר גמליאל בבת-צחוק שהיתה כל-כך מוּזרה על פּניו, – שם מעבר למסך עומדת מיטתי.

הם עלו אל הגג לשאוף רוּח. כגלי-ים מוארים באור חוַרוַר-ירקרק, התגלגלו לפניהם גגות צפות: זה על יד זה, זה למטה וזה למעלה מזה. אפשר היה לעבור על פּני הגגות האלה, דרך קפיצות כשיעוּר פסיעה אחת, את צפת כוּלה מקצה אל קצה.

היה ליל גליל נפלא ועדין, המסעיר את הנפש כַחידת-פּלא. במרום נפערה תהום הפוּכה. כוכבים נראים-ואינם-נראים נצצוּ ורעדוּ, כטובלים בתהום-ליל זוֹ, צוללים ועולים, צוללים ועולים. חרמש צעיר ורך עושה להטים. כמו דרך נפה ירעיף אור כספסף-ירקרק על פּני כל. אין אתה רואה את העולם, אלא מקצת מחלומו; ותעלוּמתו מעמיקה מחשיכה… הממשוּת נמוגה, מרפרפת… ליל גליל מתוק ונשׂגב… אתה מפקיר נשמתך בזרועות התוּגה של האין-סוף החובקת אותה ונושׂאת אותה, בין חלומות לא-ברוּרים, אל מה שמעבר לכאן. שבוּיה היא הנשמה ברשת תעלוּמות, וּכמו סירה בלי משוט היא נישׂאת ומרחפת על פּני התהום. הלב נעצב, הלב גווע. המתיראה נשמתך לטבוע באין-סוף? העורגת היא אל הקרקע, אל החוף, אל הצוּרות המוּצקות של הממשוּת?…

שני האנשים הצעירים צנחו בדוּמיה על הגג. הם שתקוּמפּני שנפשותיהם היו נלחצות בצבת התוּגה. על יד גמליאל הרגיש הולכו גם את עצמו בצער. ולא ידע צער זה על שום מה.

מתוך החשכה נבדלה והתבלטה יותר ויותר דמוּת אדם שהלכה והתקרבה אליהם.

– ערב טוב, ר' גמליאל! מי כאן? האורח שלכם? שמעתי, שמעתי… שלום עליכם, ר' אורח! – דיבר האדם בעברית שכמעט לא היתה מובנה למולכו בגלל מבטאוֹ האשכנזי המוּזר. מבלי לחכות להזמנה ישב על ידם.

היטב חרה למולכו על שבא זה להפריע מנוּחתם ולא דיבר דבר. גמליאל, כנראה, לא שת לבו אליו.

– מה טוב, מה טוב! ברוך ה'… – קרא הלה בלחש אל עצמו.

התקרב האיש אל מולכו ואמר:

– טוב עשה אדוני שבא לכאן. אוירא דצפת!.. כל יהודי חייב למות כאן. כאן טוב למות. הכל צריכים לבוא לכאן. הכל צריכים לבוא לכאן… אוירא דצפת…

מוּזר מאד היה למולכו לשמוע את האיש מדבּר על האויר הטוב ועל המות כאחד.

– וכי כל כך טוב למות באויר טוב? – שאל מולכו לא בלי גיחוּך קל.

– כאן טוב למות.

– מפּני מה?

– כל הנפטר כאן בצפת, נפשו שטה במהרה ופורחה למערת-המכפּלה. מיד היא עוברת מגן העדן התחתון אל גן העדן העליון.

– וכי רק בצפת כך?

– בעבוּר שהיא במקום גבוה ואוירה זך מכל שאר ערי ארץ-ישראל…

רוּח קלה נשבה מאיזה מקום ונגעה במצחו של מולכו כמו בקצה נוצה והניעה קצת את שערות זקנו. דברי האיש היו בשעה זו מענינים, אבל בלתי-זרים כלל, הלילה כולו הוּבן פּתאום למולכו. עתה הוא יודע, כמדוּמה לו, מפּני מה גדול רז העולם בלילה זה וּמפּני מה כה נסערה נפשו. עתה דומה כאילו סיעות-סיעות של נשמות נישׂאות ומרחפות באויר בדרך אל מערת-המכפּלה… נשמות נפגשות בנשמות… אלוּ יורדות לגן העדן התחתון ואלו עולות לגן העדן העליון… דומה, אזניו שומעות איזו אִּושה דקה-מן-הדקה, רחש נשמות…

ולאיש היתה השתיקה, כנראה, קשה מאד. והוא הוסיף לדבּר:

– בכל לילה, בכל לילה אני בא לכאן… אני דר הרחק מכאן, מחוּץ לחאן, מחוּץ לשוּק…

– ובכל לילה הוא מטריח את עצמו לכאן? – שאל מולכו מתוך פּיזוּר-רוּח, בלי כל רצון לקבל תשוּבה.

אבל על היהוּדי עשתה השאלה הזאת משוּם מה רושם מיוּחד ומשוּם מה מצא לנחוּץ להצטדק וּלהתנצל.

– וּמפּני מה לא אטריח את עצמי? אדרבא, אדרבא. מפני מה לא? כבר הטרחתי את עצמי בחיי הרבה יותר מזה… אני ממֶהרין המדינה… מאיר מינשטראל שמי… הרבה הרבה הייתי נע ונד עד שזכיתי, בעזרת ה', לבוא לכאן…

מולכו התחיל מתענין באדם זה. “הנה, חשב בלבו, עוד יהוּדי נודד ומחפּשׂ אלהים כמוני”…

– לשם מה בא לכאן? – שאל מולכו.

– כל ימי כלתה נפשי לעמוד על סודות התורה ורזי חכמת-הנסתר. פּרשתי מכל תענוּגות העולם הזה. ישבתי בצום ובבכי והתפּללתי לפני הקדוש-ברוּך-הוּא יותר מארבע שנים כי יגלה עיני ואביט נפלאות תורתו ואבין כל סודותיה. לבסוף לא יכולתי עוד לשקוט במכוני, פּטרתי את זוּגתי בגט-פיטורין, עזבתי אצלה את ילדתי בת ה' שנים וכל הבגדים והמיטלטלים. לקחתי רק את הטלית, התפילין וסידוּרי ויצאתי לדרך. עברתי קהילות יעקב ברוסיה, בפולין, בביהם ובאשכנז. בכל מקום סייעוּ בידי, ברוּך השם, ונתנוּ לי צידה לדרך. כאשר באתי בעזרת ה' לכאן, עוד היוּ בכיסי ג' טאליר וחצי. תיכף קניתי בעד טאליר וחצי את ספר הזוהר וּשני הטאליר נשארו לי מחיה עד השנה שעברה.

– ועתה?

עשה האיש תחילה תנוּעת יאוּש בידו, וּמיד נזכר, התחרט ותיקן עצמו:

– ברוּך ה‘! ברוּך ה!.. בעד דירה איני משלם. אני לן בשומירה בשדה. אגב אני משגיח על ירקות. בשׂכר זה אני מקבל פּעם מלפפון, פּעם דלעת, פּעם הא, פּעם דא… ברוּך ה’, פרנסה יש! אלא…

– ותורת הנסתר?

נאנח מאיר מינשטראל אנחה עמוּקה:

– אי! עדיין לא, עדיין לא… עדיין אני בחוּץ…

ונשתתק שרוּי במחשבות עצב.

– חזרתי – התחיל שוּב אחרי רגע בקול עגום – חזרתי על כל חכמי צפת וּבקשתי מהם שיכניסוּני לזוֹ החכמה תאוַת נפשי או שישאילו לי, לפחות, את ספריהם לעיין בהם בעצמי… ואף אחד, א-ף א-חד לא היה שיעמידני על שערי האורה, רק לפעמים מגלה לי מישהוּ, מרוב רחמיו עלי, טפח וּמכסה טפחַים. הריני כמציץ מן החרכּים… תשוּקתי גדלה מזה עוד יותר. בקיצור, אין נחת…

דברי מינשטראל נגעוּ עד לבו של מולכו. יחס המקוּבלים אליו הניח אבן גם על לבו: שניהם בודדים, ואוּלי גם לו מחכה כאן גורל כגורלו של יהודי זה.

– על שוּם מה מעלימים ממנוּ את תורתם?

– אין מקבלים אל חברת “סוּכת שלום” רק את מי שהוא נאמן רוּח וּמוּחזק בכשרוּת… חברה כזוֹ יש להם כאן, למקוּבלים… אותי אין מכירים כאן. כאשר יהיו לי הספרים, אז…

– אילו ספרים?

מינשטראל התקרב אליו עוד יותר, וּכמי שנושא בתוכו יומם ולילה חלום-סתר יקר ושמח להזדמנוּת לשתף את מישהוּ בחלום זה, התחיל מדבר בהתעוררוּת וּבקוֹל של חשיבות יתירה:

– אני מתכוון לספרי הקבלה מאוצרו של ר' מנשה סרוג. כאן הוא יושב, בבית הסמוך, ר' מנשה סרוג זה. לו יש ספרים וכתבים בחכמת הנסתר מסוּלאים מפּז… אם יהיו לי הספרים האלה יסכימו גם לקבלני אל חברת “סוּכת שלום”… ר' מנשה סרוג רוצה להשיא את בתו האלמנה, וּמבטיח את ספריו בתור נדוניה… כבר שלחתי אליו אנשים נאמנים. עדיין לא קיבלתי תשוּבה. שלחתי לאמור לו בפירוּש כי איני רוצה בכסף ובמיטלטלים. אני מוחל על כל הקנינים האלה, זולת הספרים שבהם אני רוצה. כשיגמר הענין בכי טוב, בעזרת השם יתברך, אז…

באותו רגע יצא אל הגג ר' שלמה אלקביץ. הלילה נח על פּניו הבהירים כמסוה כהה. באיצטלתו השחורה והארוכה ובפסיעותיו הבלתי-נשמעות נע כמו גוּש לילה. הכל הרגישו בו בבת אחת. מאיר מינשטראל הפסיק משפּטו באמצע, השתתק, התכּווץ והתרחק הצדה, כמבקש מסתר, כדי שלא ירגישוּ בו.

אלקביץ ניגש אל הקבוּצה, ישב על אבן אצל מולכו, באופן שמולכו ישב לרגליו על הקרקע.

שתקוּ.

אחר שעה קלה פּתח ר' שלמה אלקביץ ואמר:

– מה שלומך, ר' גמליאל?

וּמולכו התפּלא על קול האיש, המלטף והאטום, כמעוטף בצמר-גפן.

גמליאל התנודד לשמע השאלה. במקום תשוּבה אמר:

– אבא התאונן עלי בודאי…

– אתה מחוּיב ללכת מחר, בלי נדר, אל החסיד ולספּר לו הכל…

– לשם מה?

– תשאַל את פּיו אם מוּתר לך להיות פּרוש מאשתך, אם מוּתר לך ליתן לה גט…

– אה! וכי יש איסוּר לגרש?

– החסיד יאמר לך את הדין.

– הדין… כן… הדין…

והשתתק.

אחרי דקים אחדים, כנזכר בדבר-מה, אמר:

– אבא אינו רוצה בגט, הוּא רוצה בדין… והעיקר בדין, ח-ח…

היה מעגים ומשהוּ מדכּא בצחוקו זה. שוּב לא דיבר. מולכו סבל בגלל הצעיר הזה, משוּם שירד לצערו מבלי שידע טעמו. היה מרוצה כשר' שלמה לא חזר שוב אל השׂיחה הזאת.

בקולו האטום והסודי התחיל פּתאום אלקביץ מספר:

– הייתי מהלך בשדה, בין הקברים. החמה שקעה. והנה ראיתי בשולי הרקיע את שלהבת התפתה ולפּידי הגיהנום. איום היה. עגמת-נפש אין לשער היתה לי על אלה שנצלים שם. הרחק-הרחק על אחד הקברים ראיתי אש. מעין גחלת. נשמטה בודאי מאותם הלפּידים: הנה נשמה שרופה מתענית שם. הסתכלתי, והרי שוב גחלת בוערת על מצבה שניה, ושוּב על שלישית… רצתי לשם. שמא אוּכל ליתן תיקוּן למי מהן. כחצי-שעה רצתי. באתי אל קבר אחד, והנה נעלמה האש, וּבמקומה נחש שנס להסתתר בין הסלעים; רצתי אל קבר שני, שלישי… בכל מקום נעלמו הלהבות. אפילו ברקיע השמים ירד וילון וכיסה על דליקת הגיהנום. ושוב לא ראיתי כלום. נראה שהיום היה דינם של הרשעים שחטאו בחייהם חטא הנחש, שהיו מסיתים לדבר עבירה, וכנראה מן השמים עיכבוּ בידי ולא הסכימו שאתקן לפחות נשמה אחת…

– כבודו רגיל להתהלך בין הקברים? – אמר מולכו.

– ההתבּודדוּת בין הקברים יפה היא לנשמה, – השיב אלקביץ, – על ידה מגיע האדם למדרגת התבוננוּת גבוהה, וּמידה קדושה מאד נקנית לו על-ידה. בין הקברים מתבונן המתבּוֹדד – אם זכה לכך – אֶל הצער היותר גדול שיש בעולם התחתון וּמתעורר במידת הרחמים היותר גדולים…

– צער? רחמים בין הקברים?

– וכי יש צער יותר גדול מצערה של נשמה ערטילאית תועה בעולם הגשמי? נשמה בין גוּפות!.. כשאַתה רואה נשמה כזו­ אי איתה יכול לבלי להתמלא רחמים עליה… קר לה וּבוּשה לה. וצערה יותר גדול מצערו של אדם שגוֹרש לרשוּת הרבים בלי כסוּת לבשׂרו. והריהי נדחקת, הנשמה, ומבקשת לה גוּף גוּף להתלבש בו… אה, מרוּבים הם הגלגוּלים, רחנא ליצלן! היא מסתתרת, הנשמה הערוּמה, באיזו חוּרבה, באיזה באר-מים, באיזו ארוּבת-כירה, בתוך הרמץ בין הקדרות, בפינה, בין שבטי המטאטא… וּמצפה לשעת גאוּלתה, רצוני לומר, לשעה שמי-שהוּא יכּשל באיזו עבירה, מיד נפתח לה פתח והיא נדחקת לגוּפו של זה, ודוחה נשמתו הראשונה… נשמה שאין לה אחיזת גוּף בעולם הזה צערה גדול, גדול עד מאד…

פתאום שמע מולכו, סמוּך אצלו, צחוק מחונק, ונבהל. זה היה צחוקו של גמליאל, שמולכו הסיח כמעט דעתו ממנוּ.

– מה? – שאלוֹ מולכו.

– וכי אין באמת צער יותר גדול מזה? – השיב גמליאל.

אלקביץ המשיך, ואי אפשר היה לדעת אם שמע דברי גמליאל או לא:

– ממש כצערו של גוּף חי בעולם הנשמות.

– איך זה? – תמה מולכו.

– בעולם האמת אין עונש יותר חמוּר לרשעים נענשה של הנשמה הלבוּשה גוּף כביכול עם כל תאווֹתיו ותשוּקותיו של גוּף. המבינים אתם? גוּף כזה בעולם שכוּלו רוח, שכוּלו נשמות… הה! – נאנח – אַל נא… אַל נא נתן דעתנו על הצער הזה! גדול הוא מנשוֹא…

שוּב שמע מולכו מעין לחש בפי גמליאל. החזיר אליו פניו. גמליאל תמך ראשו בשתי כפּות ידיו. הפּנים והידים היו בחשכת הלילה כעטוּפי בד לבן. חרש חרש לחש גמליאל בפני עצמו:

– יש עוד… יותר גדול, יותר גדול…

בנפש מולכו היתה מוּעקה. רצה מאד שר' שלמה אלקביץ לא ירגיש בלחץ הזה, ושאל מתוך הזיה:

– והתפּשטות הגשמיּוּת? התפּשטוּת הגשמיוּת של אותם הצדיקים הגדולים?

– זהו ענין אחר! כשהנשמה יוצאת לזמן-מה מגלוּתה, מעמק הבכא, וחוזרת אל ארצה אל מולדתה… אל מקורה הראשון… אך לשעה קלה, אך לרגע קט… שיש בו אחד מששים של נצח-נצחים ועולמי-עולמים…

המלים האחדות על “הרגע הקט” נאמרו באופן שמולכו הבין כי הוא, ר' שלמה אלקביץ, יודע את טעמו של אחד-מששים זה. כחולם חזר מולכו אחריו: “מעמק הבּכא… אל מקורה הראשון…” אֵל אלהים אדירים! לשוּב אל המקור! וכי יש בכוחו של ילוּד-אשה להכיל אושר-אלים זה? הפסקה קלה זו בין חיי-אדמות לחיי-אדמות. רגע-קט זה בין חיי-גוּף לחיי-גוּף, כשהנשמה שבה להתרפּק על אמה-יולדתה, לטבול במים הטהורים והקדושים של מקורה הראשון, שבחיי שביה על אדמות נשכח זכרונו ממנה!.. קשה ומר בודאי לנשמה לשוּב אל בית-החומר; צורבים ונמרצים הם בודאי הגעגוּעים והכּיסוּפים אל חיק האֵם… אך רגע אחד, ואחריו מה קל בודאי לבוּז לתענוּגות-הגוּף, וּלהתגבר על היצר-הרע!

ר' שלמה אלקביץ נדם פתאום באמצע דבריו. על הגג השני, הסמוּך להם, התנועעה בדממה, דמוּת לבנה, כדמוּת אשה. אלקביץ קפץ פּתאום ממקומו ועמד. פּניו הבהירים הבהיקוּ ביותר, כאילו הוּדלק בתוכו פּנימה פּנס. עמד בלי תנוּעה וּמבטו מכוּון כלפּי אותה הדמוּת כקשת דרוּכה. אלקביץ זז, נע, לאִטו, בראש נטוּי, כוּלו מתוּח. באותו כיווּן וּבו-ברגע זזה גם הדמוּת הלבנה. אלקביץ הרים את שתי זרועותיו למעלה כמתפּלל לשמים. על הגג הסמוּך הוּרמוּ גם-כן שתי זרועות כלפּי מעלה. מוּפלא וּמאוּים קצת היה לו למולכו המראה הזה. מי כאן השפּיע? מי כאן הוּשפּע?.. וכי היה כאן בכלל איזה קשר?

הדמות התרחקה יותר ויותר ונבלעה בתוך החשכה. אלקבץ פסע אחריה והתרחק אף הוּא עד לקצה הגג. שם עמד בצל מתוּח וקפוּא בתוך הלילה…

פּתאום נשמעה, מהמקום ששם עמד אלקביץ, נהימה דקה חשאית, נהימת בכיה בלתי-פוסקת, כרעד נימת כינור. התפּוצצה, התפּוררה הנהימה ונשתתקה מתוך אנחה כנימה זוֹ שהתפּקעה… כרגע שוּב התעוררה, וּביתר-עוז; גברה הנהימה, אספה כוחותיה והיתה לזמרה חרישית… זמרה רווּית-יגון וכליון-נפש… מולכו ישב כמוּקסם. שברורי הקול, סלסוליו, התרפּקוּתו ואנחותיו, עליתו וגסיסתו התגבּשוּ בדמוּת איזו נפש טמירה וחיה. דומה, איזו נפש כלוּאה ואסוּרת כנפים מתלבּטת בחשכה ונכספת לאור ולדרור. הנה הכנפים משיקות שם. זאת הנפש שהתפּרצה מתרוממת שכורת נצחון… פּתאום נפל הקול, נפוֹל והתגלגל לעמקי שאוֹל: הנפש כוחותיה עזבוּה, והריהי נופלת ממרום מעופה לתוך חשכת-כּלאה. ועתה מתלבּטת היא בסתר-המדרגה, מתבוססת בדמיה… מישהוּ חנון ורחום משדלה, מפייסה ומרחמה… משפּטים מקוּטעים, מלים בודדות מגיעות אל אזניו:


למה ולמה, נפש נדהמה,

תלבשי שממה על תבל אדמה?

––––––––

חרדי כיוֹנה, עניה, אביונה,

זכרי בכל עת מנוּחה עליונה!

––––––––

שכחי יגונך, נפש הומיה,

למה תפחדי ממצוקי נשיה?

הזמרה נפסקה באמצע. צלוֹ של אלקביץ התחמק, התרחק ונעלם. אבל השיר בכל זאת לא נפסק. הפּעם שר אותו הלילה. בלי מלים שר, אותו

הערגון, אותם הרחמים ואותו המיאוּן להינחם… הרי זה נשמע מבין הכוכבים, נדף מהעצמון ונישׂא על כנפי רוּחות קלילות… סיעות הנשמות הטסות פורחות אל מערת-המכפּלה ואל גן-העדן העליון נושאות אף הן אתן משהוּ מן התוּגה הדקה. בעולם כוּלו, למטה ולמעלה, בגשמים וּברוּחות, אין מפלט מהתוּגה הזאת, בגלל הקרעים, הניגוּדים והפּגימות המרוּבים בעולם, בגלל הגעגוּעים אל השלימוּת המוּחלטת ואל המנוּחה הגמוּרה, “המנוחה העליונה”, שאינן באפשרות לא כאן ולא שם…

גמליאל השמיע יבבה עצוּרה. מולכו לא פנה אליו… גם על עיניו גוּפו נמתח דוק רטוב. נפשו היתה צדוּיה במכמרת סודות שחוּטיה הלכוּ ונארגו סביב סביב לה…

מאיר מינשטראל התחיל זע בפינתו. הלך הלוֹך והתקרב אל מולכו כמתגנב, ולחש:

– תמיד הוּא שר כּכה בלילות… ר' גמליאל יודע… תענוּג לשמוע! לא בכדי הוּא שר. מי יודע כּמה עולמות וכמה נשמות תוּקנו וכמה פגימות התמלאו ברגעים האלה… מה אָנוּ יודעים וּמה אָנוּ מבינים, עיורים אָנוּ ואין אָנוּ רואים מה שאנשים אלה רואים. ואין אנו שומעים מה שהם שומעים… ואיך הוּא מדבּר! הלא שמע כבודו? שוּם מקוּבל אינו מדבּר ברחמים כאלה. אוהב אני לשבת כאן בפינה וּלהקשיב. וכשאתה מקשיב לדבריו אתה מתחיל מרחם על עצמך… עלוּב וּמסכּן אתה בעיני עצמך במידה שלא עלה על דעתך קודם לכן…

וּבהתקרבוֹ עוד יותר אל מולכו, לחש לו:

– הראה כבודו? שם… שם על הגג השני? הראה?..

– ומה? – שאל מולכו כמעט בחרדה לשמוע פשר הדמוּת הלבנה, מינשטראל לחש:

– שם יושב ר' מנשה סרוג עם בתו האַלמנה… אַלמנהצעירה… כשהענין יגמר, אם ירצה השם, בכי-טוב, יהיו לי כל ספריו, ואז, אני מקוה, אם ירצה השם, לדעת מקצת מהרמזים והנסתרות…

חרה לו למולכו הפּעם על האיש הזה. לא ענה לו.

פּנה מינשטראל אל גמליאל:

– ומה דעתו הוא, ר' גמליאל? היקבלוּני ב“סוכת שלום”?

גמליאל ענה כמעט ברוגז:

– יחדל ר' מאיר, משטוּיותיו, במחילה!

– מה שטוּיות?

– הכל! הספרים… האשה…

נבהל ר' מאיר מינשטראל:

– מה? איך?

– כך… סוד אחד פּחות, סוד אחד יותר. את כל הסודות לא ידע. רבים הם מני ים! סוד הסודות עמוק מני ים!.. אשה… יקח אשה!.. כאילוּ יש ברשוּתנוּ ליתן, ליקח, לשמור… אי, ר' מאיר!.. אשה הוּא רוצה לקחת! וּמה הבטחון? אין אתה בטוּח בעולם הזה ורוצה אתה להיות בטוּח בעולם הבא? אין אתה בטוּח בעצמך ורוצה אתה להיות בטוּח באשתך? אי, ר' מאיר!..

ר' מאיר היה נבהל וּמבוּלבּל לשמוע דברי גמליאל; לא ידע מה לחשוב וּמה להשיב על דבריו. וּמרוב מבוּכה התחיל ממלמל משוּם מה:

– אוירא דצפת… אוירא דצפת… ברוך ה'…

גמליאל וּמולכו קמוּ וּפרשוּ אל חדרם. ר' מאיר נשאר לבדו עם חלומו.


פרק שלישי: המשנה מדבּרת    🔗

יום-יום מבקר שלמה מולכו את ישיבת ר' יוסף קארו. אוּלם הישיבה היה צר וארוך, בעל כיפּה גבוהה וחלונות צרים וּגבוהים שאור קלוש ודל היה מסתנן דרך שמשותיהם המאובקות. כנוּפיות כנוּפיות, בנות שמונה ועשרה אנשים, היו יושבים על-גבּי מחצלאות-קש, רגליהם מקוּפלות תחתם, מסביב לספר אחד או בלי ספר כלל, מתנועעים ולומדים על-פּה וּבקול. אילך ואילך פּרשו יחידים לקרן-זוית, וקצרי-ראות הדבּיקוּ את חטמם אל איזה ספר פתוּח, והנייר השרה על פּניהם את גונוֹ הכחלחל-בהיר. שעות רצוּפות יושבים אלה הבודדים מבלי הניע ראש וּמבלי השמיע קול. כזבוּב נרדם על גבּי קיר. פּעמים שני חברים באַחוָה ובריעוּת, בשלום וּבמנוּחה, שטים יחד בים התלמוּד ועוזרים זה לזה להיאָבק עם גלי המצולה… חלל האויר רועד מקולה של תורה. תלמידי החכמים מתנגחים וּמנצחים זה את זה כהלכה. התרבּוּשים מוּפשלים, המצחים מגוּלים וּמבהיקים, העינים מזרות זיקים, השרווּלים הרחבים מוּפשלים עד לפרקי הזרוע והידים עושות באויר מחוגים נמרצים ותנוּעות סיבוּביות וחלזוניות. המלחמה נטוּשה על כל החזית… שוָרים מתנגחים, פּרות מפּילות עוּבּרים, חביות נשברות, יין נשפּך… כל אלה אינם אלא ענני האבק ותימרות העשן המכסים את פני שדה-המערכה… סוף-סוף אין כל הענינים האלה לקוּחים מעולם השקר, כל השקלות-והטריות והויכוּחים הכּרוּכים בענינים האלה מתרחשים אלא על גבּי הקליפה. לא הם העיקר. החיים גופם של העולם-הזה הבל וּשאלותיהם אף הן הבל. העיקר הוּא המלחמה עצמה, מלחמתה של תורה. הנפש השׂכלית, זוֹ שניתנה לו לאדם כדי להתרומם על בהמיוּתוֹ ולזכותו לחיי נצח, הנפש השׂכלית הזאת יוצאת חמוּשה לשדה הקרב ועליה כל שלטי הגבּורים. “ששים גבּורים סביב לה מגבּוֹרי ישראל”, כוּלם בעלי תריסים, כוּלם עוקרים הרים וטוחנים אותם… עפות סברות הגיוניות, מבריקות כברקים, חדוֹת כחיצים. מפליאים החריפים בהגיונם, שבּידם האֲמוּנה הוּא כחרב פלדה לטוּשה, מרוּטה וּגמישה; מוּזרקות מרחוק בעין חדה פּרכות ואבעיות כרמחים הקולעים אל השׂערה. אלה קלי-הרגלים וּפזיזי-התנוּעה דולגים מעמדה לעמדה ואין יד מתנגד משׂיגתם. עקשנים וכבדי-התנוּעה הם הבּקיאים. אלה אינם מזניחים על נקלה את עמדתם, וּממקומם הם זורקים על ראשי אויביהם אַסמכתות וראַיות כאבני בליסטראות כבדות השמוּרות אתם במחסן זכרונם… נלחמים הם בחרף-נפש. יודעים הם כי גם “מן השמים נלחמים” להם. גם בישיבה של מעלה מעוּנינים בתוצאות המחלוקת. ולא יתפלאוּ אם ברגע של משבר והכרעה מערכות הטבע תשודדנה וּבת-קול תצא ותכריז הדין עם מי, והקדוש-ברוּך-הוּא ישׂחק ויאמר: “ניצחוּני בני! ניצחוּני בני!”… מה שׂרי אוּמוֹת העולם אינם נותנים את לבם אל חלקת השדה אשר עליה הם נלחמים, כי בדעתם הארצות והמדינות הרחוקות שתעלינה להם בזכוּתו של נצחון, אף תלמידי חכמים אלה בישיבת ר' יוסף קארו יודעים שבזכוּת מלחמתה של תורה מזוּמן להם חלקם בעולם שכוּלו טוב…

אחרי ההלכה פּותחים את ה“זוהר” הקדוש וספרי הקבּלה וּמוּסר אחדים. תאוַת הניצוח השתככה, קולות המלחמה השתתקוּ. זוהי שעת רצון ושלום. בני-פלוגתא וּבעלי-דבבא נותנים זה לזה יד לשלום…

לאט לאט מתרומם לפניהם איזה מסך, ועולמות נפלאים עד לאין קץ מתגלים לעינים, עולמות הגלגלים, המזלות והספירות, מתגלים הטרקלינים שיצר הבורא בפלטרין שלו בשביל נשמות הצדיקים שישבו בהם עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. זהו פלטרין אלגביש, צלוּל ושקוּף. בעולם התחתון הכּעוּר יש רמזים וסודות, יש נסים ופליאות; בעולם האמת יש אך אמת, אמת אחת לכל, אמת בתכלית, ברורה וּשקוּפה כאלגביש. אין מחיצוֹת וּקליפות, אין כל תאוָה להשיג. אין כל תשוּקה לפרוץ ולגלות. הכל יש, הכל גלוּי וידוּע. לא באו תלמידי-חכמים אלה לפרוזדור שלמטה אלא על מנת להתקין את עצמם, על-ידי מצוות וּמעשים טובים, אל טרקלין זה שלמעלה. לכל אחד מהם מזוּמן כאן מקומו “להנחיל אוהבי יש”. חייב אדם להישמר לנפשו לבל יאַבּד, חלילה, בידיו את זכוּתו על מקומו ועל חלקו…

ואותו עולם של תגרי-לוּד, של שור שנגח, של המבעיר והמבעה, עם כל ראש עסקיו ועניניו? הה! מה רחוק, מה רחוק הנהו!..

רחוק הוא גם מולכו. עדיין הוא תועה יחידי בשבילים ובמשעולים, הדרך האחת והיחידה המוליכה על הטרקלין נעלמת ממנו. היו רגעים של טעוּיות ושל אכזבות מרות. היו רגעים שמשהוּ היה מרוממו ומנשׂאוֹ הרחק וגבוה כמו גל. שמח אז בלבו: הנה, הנה נקוּת-חפצוֹ קרובה לבוא! מיד היה בא גל שני וּמחזירוֹ למקומו הקודם וּמנפץ את התרוממוּת-רוּחו ושמחתו אל האדמה השוממה שעליה עמדוּ רגליו. בשעה שאלה, אשר עמהם יחד היה מתנועע על דף גמרא אחד, פּניהם פּני להבים, כאילו התרוממוּ ברוּחם מעל החיים, משוּם שראוּ בספר יותר ממה שכּתוב בו, שמעוּ מתוך דברי החכמים יותר ממה שאמרו אלה, שמעו רזים מאחורי הפּרגוד, – באותה שעה הוּא, מולכו, התלבּט באבק דרכים, בחולין של הלכה… היה מדמה את עצמו אל תרנגול שיצא עם חסידה לדרך, החסידה העלתה פּתאום אבר ודאתה לשחקים…

עוד נפש אחת היתה כאן שנשארה בחוּץ, נפש צעירה וּמרה. אשתו של ר' יוסף קארו. פעמים כשמולכו היה קם באמצע הלימוּד ופורש החוּצה, היה רואה אשה עלוּבה זוֹ יושבת במסדרון הקטן, מאחורי הדלת של אוּלם-הישיבה מחזיקה בפלך ומקשיבה…

מולכו, אחרי שניתק את קשריו עם הנסיכה ג’וליה, היה בלבו נטוּע רגש של התנגדוּת אל כל אשה. דימה שאין בלבוֹ אלא משׂטמה אל הנשים. הנשים לא נבראו אלא לנסות את הגברים, להמשיך את חטא חוָה… בכל אשה ראה את דמוּתה של לילית. באמת, לא היה לו כלפּי האשה משׂטמה בלבד, אלא יותר מזה, והוּא לא ידע: מתירא היה מפּניה… מתוך אמוּנה של בן ימי-הבּינים, היה מתירא מפּני איזו רוח וטוּמאָה השוכנת באשה, רוּח טוּמאָה זו הופיעה לו פעם בדמוּת ג’וּליה, ושעל-פּי נס ניצל ממכמרתה… בצפת נסתלקה ממנוּ יראה זוֹ. בת-ישראל בצפת לא היתה בחינת לילית שפּורשׂת מצוּדתה לגבר… ואשה זוֹ, אשת רבּו, שבפגישתו הראשונה עמה, הפחידתהו בצעקנוּתה וברגזנותה, מעוררת בו עתה אך חסד ורחמים. גם בשעה שישב לפני תלמודו, בעצם התלהבוּתו, יש שהיתה מנסרת מחשבה במוחו על אודות זו העומדת מאחורי הדלת וּמקשיבה. מהי מקשיבה? אך כחושה וּכעיורת עומדת היא שם מבלי הבין בקולות וּמבלי ראוֹת במראות שנדלו לעיני תלמידי-החכמים. וּבכל-זאת שעות רצוּפות אינה זזה ממקומה… את טל נעוּריה, את תום לבה, הביאה אליו הגדול ממה בהרבה שנים. למה הרכיבה את ניצניה אל גזע זקן זה? וכי אמרה להזינם מלשדו החרֵב? רצתה רק בקוי-אור אחדים שיאצלו גם עליה מאלוּמות-האורה הרבות שנפש החסיד היתה שולחת. עוד רצתה: קצת אהבה. לשעשע את נפשה אך רגע מצער בגן-העדן התחתון הזה שיש לה לאשה חלק בו. וכי לא היתה ראוּיה לכך? הלא הגביע שנשׂאה מנחה לבחיר-לבה הקדוש, בידים כה מרטטות, היה מלא על גדותיו ברכת נעוריה – ומדוּע לא ישעוּ אל מנחתה?.. היא הלכה אחרי בחירה-אדונה עד פלטרין האלגביש שלו. הוא, החסיד הקדוש, נכנס ושוּב לא יצא אליה. היא נשארה עומדת בחוּץ. יומם ולילה, יומם ולילה עומדת היא על סף הטרקלין, גביע-הנעוּרים רועד בידיה החלשות, אומרות מתנותיה נשפּכים ארצה ללא-משׂוֹשׂ וללא-תקוה, ועיניה רואות וכלות… גם באותם הרגעים הבודדים והקצרים, שהחסיד יקרב אליה קרבת-בּשׂר, אינו עושה זאת אלא כמו מתוך הכרח, כאנוּס. פעמים היה מגע גוּפה הצעיר והלוהט של אשתו מחולל בו פלא כמגע משענת הנביא בפני המת; היה מעורר לחיים את גוּפו הזקן והסגוּף וּמצית בו אש. ממחתרות נעלמות של הנפש היו עולים אז היצרים המנוּדים, בכוחות הסטרא-אחרא מתחתית האבדון; כאריה מסובכו, בפראיות איתנים, היתה מתעוררת אהבת-בּשׂרים בצמא-שגעון, כרוצה לגבות במשך רגעים אחדים חוב ישן נושן, שפּרעונו נדחה שנים על שנים… אבל כרגע, וּפתאום לפתע, תכבה האש הזרה, ידמו יצוּרי-הגוּף והיו כבלוֹיי-סחבות. יאוּבנוּ הפּנים, יקפא המבט, וכוּלו כמאזין… כאילו קולות באים אליו מרחוק והשמעים רק לו; ובזרועות האשה הצעירה שוּב גוּף בלה מזוֹקן, ונפשו זה לה… נורא ואָיום היה אז לאשה. מדוע זה? מה הוּא מקשיב בדממת הלילה? מתוך פּחד רועץ וכובש חשבה כי כוח נעלם עוֹין לה, עומד כצר לה וּבתוך זרועותיה עושה את בעלה זר ורחוק לה… זר ורחוק הוּא גם בשבתוֹ לבדו בחדרו הקטן, בפינתו בין שני החלונות, שקוּע כוּלו בתלי תלין ספריו וּמגילותיו, וּמן החלון הסמוּך זורם עליו אלכסונית נחשול אור רב, שאלפי רבבות נקוּדות מפזזות, מרחפות ומתרחצות בו… משעה מוּקדמת לפני עלות השחר עד אשמורה מאוּחרת אינה פוסקת בדממת-החדר חריקה אחת דקה וּפזיזה, חריקת הנוצה על גבּי הנייר. שנים על שנים חורקת הנוצה, גלי הנייר הולכים ומתגבּבים, הולכים ומתרבּים, והוּא, החסיד, בה-במידה הולך הלוך וקטן, הלוך ודל. דומה שגוּפו הולך וּמתנדף, עוד מעט והיה למחשבה גרידא, למחשבה ערטילאית, שתוסיף ככה, גם בלעדי הגוּף, ימים על שנים להשמיע קולה בחריקת-נוצה זוֹ… עוד מעט והיה גוּפו לאחת הנקוּדות הנוצצות האלה שבעמוּד האור, וריחף וּפיזז אף הוּא בתוך נחשול האור…

כשהיה מולכו מסתכל מרחוק בחסיד, בשעה שהיה זה יושב בפינתו שקוּע בעבודתו, היה לפעמים שואל את עצמו: האומנם הוּא חש בכל הבריאָה ריח של רקבון? האומנם אינו רואה אלא גויות ארוּלות רימה? לא! הזקן הקדוש לא חש כל ריח ולא ראה כל גויה.

העולם הגוּפני, המוּחשי כמדוּמה, לא היה כבר קיים בשבילו. בהיסח הדעת עבר את העולם הזה; בהיסח הדעת היה נוגע בו. והוּא, מולכו, עוד טרם בא לו האות שנתן לו החסיד. החסיד כבר חד, והוּא, מולכו, טרם החל לחוּש בריח זה! למרות כל התאמצוּיותיו לצייר לעצמו את גוּפו אכוּל רימה, נפרד על-ידי רקבון וּמעלה סרחון, – דמו דופק בעורקיו, לפעמים ביתר עוז, זעזוּעים נסתרים עוברים, לפעמים בכל גוּפו כקילוּחי-אש, ומפרפּרת בו הנפש והומה לדברים שהם מאת השׂטן… בדרך אל האני האמיתי שלו, הרוּחני, הטהור, אל חיי נשמה, נתקל מולכו במכשול נורא, והוא גוּפו, ואיך, איך התחיל בו את המלחמה? הוּא שואף אל האני הרוּחני שלו, והאני הגוּפני שלו מתנגד לזה. והוא הוא, הוּא עצמוֹ, מולכו, אַיהוּ? – האם בשאיפתו או בהתנגדוּתו אליה?.. הוּא שסוע לשניהם, פוסח על שניהם, מנוּדנד מטוּלטל בכף קלע בין שאיפתו אל עצמוֹ ובין עצמו המרחיקו ממטרתו זוֹ.. פעמים הוּא אוּמלל ומדוּכא על שלא כבש את עצמו זה המתנגד לשאיפותיו… פעמים היה מתבייש להופיע לפני החסיד ועוד טרם עלה לאַפּו ריח הרקבון…

פּעם ישב החסיד במסיבת תלמידיו. דעתו היתה זחוּחה עליו, כי באותו יום גמר פּרק גדול חשוב ב“בית-יוסף”, שעמל וטרח בו יותר משלושה חדשים. מרוּצה מאד מעבודתו, היה מבדח את דעת ידידיו בשיחת חוּלין ובמלי דבדיחוּתא. זחה גם דעת הרעים, ואחד מהם נתן קולו בשיר-תּשבּחה שחוּבר על-ידי הפּייטן ר' ישראל נג’ארה. ניסוּ אחרים והחרוּ החזיקוּ בו בקולותיהם… פּתאום השתוממוּ לראות את פּני החסיד והנה שוּנוּ. התאַבּנוּ כמו מאיזו יראַת-פתאום וּמהתרגשוּת עצוּמה, עינו קמוּ, מבטן נקפּא, כוּלו מתוּח, כמאזין לקול לחש מה, הפּה פּעוּר קצת… ניכּר כי אין החסיד שומע ואין הוא רואה את אשר מסביבו. הי לכוּלם רושם כאילו רוּחו נסתלקה מגוּפו. התלמידים נדהמוּ ונשתתקוּ. על שלמה מולכו נפלה אימה סתוּמה. איזה כוח כביר, סמוּי-מן-העין, חצץ בין החסיד וּבין כל החבוּרה. קם פתאום ר' שלמה אלקביץ על רגליו וציוה להסתלק מן החדר. פּרשו כולם דוממים. רק הוּא לבדו נשאר עם החסיד וסגר אחריהם את הדלת…

מולכו יצא אל השדה, ישב על אחד הסלעים שקוע ברוב מחשבותיו. הבּדידוּת כאילוּ אָרבה לו במסתרים, וכאן מצאתו, ובאָה עליו כחתף. לא העיקה עליו, רק הביאתו במבוּכה שממנה התירא. להיכן הוא הולך? בלישאבּונה חזר בו מדרגו שבחר לו אז, מפּני שהיתה צרה, לא בטוּחה והעיקר לא-ברוּרה ונעדרת שמחת-האמת; ויצא ללכת בדרך המובילה אל אלהים, מפּני שהיא יותר ברורה וּודאית ומפּני שהיא קרובה קרובה ללב הצמא, לחיי-אמת. והנה הוא עומד נבוך ושואל: היכן הוא הולך? החיים אינם ברוּרים כלל וכלל, ודרכו אינה קצרה כּלל וכלל. איזו רשת מסוּבכה של סודות ותעלוּמות עד אין חקר פּרוּשׂה על כל פסיעה ופסיעה ומכסה את עין העולם. וצריך אדם להתיר בעמל רב עניבה אחר עניבה כדי לפרוץ לו דרך אֶל אֵל מסתתר, והדרך היא ארוּכה וּמלאָה חתחתים. היעצור כוח? האם לא יכּשל באמצע הדרך?..

יד קלה נגעה בכתפו. התנודד. קפץ ממקומו. קריאַת “אה!” של שמחה פּרצה מפּיו שלא-מדעתו. לפניו עמד ר' שלמה אלקביץ. מולכו, עם כל פגישה וּפגישה אהב את אלקביץ יותר ויותר. בחברתו הרגיש כאילו יצא מחדר חשוך וטחוב להתחמם לאור החמה. דומה כי בחברת אלקביץ נעשה אדם יותר מתוּקן, יותר חנון ונוח לבריות… פעמים יפגש בו אלקביץ, יציץ בו במבט-עין סתמי ויעבור לו, מבלי שיאמר לו כלוּם. אבל שעות רבות אחר כך אינו פוסק מולכו מהרהר על הבטה זו, כמו על מאורע רב ענין…

– טוב שמצאתיו כאן, – אמר לו אלקביץ, – המחשבות כאן מזקקות, מטהרות…

לא התאַפּק מולכו ושׂאַל:

– ר' שלמה! מה פּירוש הדבר? רצוני לאמור, שם… החסיד…


תמיד היה דיבוּרוֹ של מולכו אל אלקביץ בנחת וּבמתינוּת, בהכנעה וביראַת-הכבוד. הפּעם היה קולו נמרץ: שאלתו צללה כעין תביעה. כאילוּ החליט לגוֹל בבת אחת את האבן מעל לבו. אלקביץ הרגיש ברוגז-בנפשו. הניח שוּב את כפּוֹ על כתפו כדי להרגיעוֹ, הזמינו לשבת על מקומו; אף הוא ישב על ידו ואמר:

– מה הוּא שואל?

– מה שהיה שם, בבית החסיד, מתמיה אותי וּמרגיזני…

אלקביץ גחן ולחש:

– היא היתה אצלו…

מבלי השיב על שאלתו הוסיף אלקביץ בלחש:

– המתינה עד שיצאתם ואז התחילה מדברת…

– מי? מי? – שאל מולכו אַף הוּא בלחש שלא-מדעת.

אלקביץ לא ענה מיד. ידיו היוּ מקוּפלות על חזהוּ ועיניו נתוּנות בקצות נעליו. אחרי זמן-מה של הרהוּר אמר:

– המשנה… אנו, בעווֹנוֹתינו הרבים, לא זכינוּ שתופיע גם אלינו. לי היתה רק הזכוּת לשמוע את קולה הקדוש… אף החסיד גוּפו לא אמר לי כלוּם. הוּא רק אמר שזו היא, המשנה…

– המשנה?.. שמע את קולה?.. איני מבין, ר' שלמ, איני מבין…

ור' שלמה אלקביץ התקרב אליו עוד יותר והתחיל מספּר

בקולו הכבוּש והמנומך, כעטוף בצמר-גפן.

התחיל הענין הזה עוד בסלוניקי, לפני כשנה. הדבר היה בליל שבוּעות. לילה תמים ישבוּ החסיד ותלמידיו המוּבהקים וקראו בלי הפסק בפרשיות התורה, בהפטרות, בספר התהלים וּבמשנה, למדו “באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאוּמן כי יסוּפר”.

והנה פתאום נשמע מפּי החסיד קול נעים וחזק, שאינו דומה לקולו של ילוּד-אשה, עד כי נפלוּ המסוּבים על פניהם מרוב פּחד ולא קמה בהם רוּח להרים עיניהם ולהביט בפני רבּם. הקול יצא מפּי החסיד, ואף-על-פּי-כן לא היה זה קולו. הרי זה היה מעין קול מזמר ומנגן בכמה וכמה חלילים וּכלי-זמר נפלאים. אחרי זמן-מה, כשאָזנם התרגלה, הבחינה גם דברים: "ידידַי המהדרים-מן-המהדרים! ידידַי אהוּבַי! שלום לכם! אשריכם בעולם הזה ואשריכם בולם הבא, אשר שׂמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה. זה כמה שנים אני חובקת אַשפּתות, ועתה החזרתם עטרה לישנה. התחזקוּ, ידידי! התאמצוּ, אהוּבי! אַל תיראוּ מחרפּת אנוש וּמגידוּפם אַל תיחַתו, כי אתם המעוּלים מכנסת ישראל, כי אתם מבני-עליה. אַתם מתדבקים בי והכבוד חופף על ראשיכם, וחוּט של חסד משוך עליכם, ואילמלי ניתנה רשוּת לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזה. דעוּ כי אתם, בני העליה, זכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פּיכם עלה לפני הקדוש-ברוך-הוּא ובקע כמה רקיעים וכמה אוירים עד שעלה. ומלאכים שתקוּ, וּשרפים דממוּ והחיות עמדוּ, וכל צבא מעלה והקדוש-ברוּך-הוּא שומעים את קולכם. אתם דבקתם בדויד, והוּא שׂמח בכם. לכן חזקוּ ואמצוּ ואַל תפסיקו הקשר. החזיקוּ את עצמכם לגדולים כי אַתם בני היכלא דמלכּא, וזכיתם להיכנס לפרוזדור. השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפּרוזדור, כי אשר יצא מפּתח שער הפּרוזדור דמוֹ בראשט. לכן עמדו, ידידי, על רגליכם ואמרוּ בקול רם: “ברוּך שם כבוד מתכוּתו לעולם ועד!”… עמדוּ התלמידים על רגליהם, ובפחד וּברעדה קראו: “ברוּך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד!”…

אלקביץ דיבר בלחש, בקול שוה וּמתוּן. לפרקים היו זכרונותיו תוקפים אותו, ואז התרגש וקולו רעד. נראה שמוראו של אותו לילה היה עוד חדש עמו. התרגשוּתו וחרדתו של המספּר עברה גם על מולכו.

– והיום מה דיברה אליו? – שאל מולכו.

– הטיפה לו מוּמר על שהתיר לו קצת קלוּת-ראש וּשׂחוק… בכל לילה היא באה אליו, מלמדתו תורה, מיסרתו כמו אֵם, באהבה וּברחמים, מזהירתו על כל עבירה, אפילוּ על הקלה שבקלות, ושומרתו מכל חטא… שמעתי את הקול. קצרה לשון בשר-ודם לתאר את נוֹעם מתיקוּתו… יש בה שמינית שבשמינית משירת מלאכי-השרת שהיא כוּלה דממה…

– כן. שירת דממה. עצם השיר הלא אינו הקול, כשם שעצם האדם אינו הגוּף. נשמתו של השיר, עצמוּתו היא המתיקוּת. בעולם הנשמות אין השיר זקוּק כלל להגשמה שבקול. יותר שהאדם קרוב למקום, יותר הוא מבחין את התפּשטוּת הגשמיוּת של השיר, את תמציתו, וזהו סוד “קול דממה דקה”. גם אליפז התימני שהגיע למדרגה גבוהה מאד של התפּשטוּת והגשמיוּת “בִּשׂעפּים ומחזיונות לילה”, אף הוא אמר “דממה – וָקול אשמע”. יותר שהאדם רחוק ממדרגת הנבוּאה, הרי נשמת השיר, רצוני לאמור מתיקוּתו, מתלבשת בגוּף, והריהוּ שומע לא קול הדממה, אלא קול ממש, ממש…

הפסיק, נאנח והוסיף מתוך איזה צער:

– אפילו במדרגת הקול הגשמי לא כל בשר-ודם זוכה לבחינת “קול אלהים דוֹבר בי”… החסיד זכה!

לא הרים אף פּעם את ראשוֹ בדבּרו, לא הרים את עיניו מקצות נעליו.

רגעים אחדים היה שקוּע בהרהוּרים, ואחר כך סיים את הרהוּריו בקול:

– אני, בעוונוֹתי הרבים, לא זכיתי לכך…

ואיזו עצבוּת של קנאה צללה מתוך דבריו.

מולכו הסתכּל בו מתוך השתתפוּת בצערו ואמר:

– וּמה ידבּר אדם כמוני?

אלקביץ הרים ראשו ונעץ בו מבטו. על פּניו הופיעה נהרה של בת-צחוק טובה של גדול כלפּי צעיר ורחים. כמדוּמה, התחרט או התבייש על שצפשוּהוּ בהרהוּרים שלבו לפומיה לא גלי…

– מה ידבּר? מה ידבּר? – חזר על דברי מולכו – ישמע נא מה שאוֹמר לו. באותו לילה למדתי הרבה מדברי המשנה. “אתם בני עליה”… “החזיקו את עצמכם לגדולים”… יש בזה סוד גדול. כל אדם הוּא בבחינת בן עליה… כל אדם… בכוח לפחות… חייב אדם להחזיק עצמו כגדול, בן היכלא שלמלכא לא יתן לקליפות שתשלוטנה עליו. אדרבא, יחזיק את עצמו לבן-עליה ויעלה. שערי הפּרוזדור פּתוּחים לפניו תמיד. לצאת אסור; להיכנס – אין לך שעה שאינה כשרה לכך…

מוזרים היוּ למולכו דברי אלקביץ. כלוּם לא היה מחזיק את עצמו לבן-עליה, לבריה נושׂאה בתוכה נשמת-אלהים?.. אוּלם בתוכו את זוהמת הנחש, ושחובת כל ילוּד-אשה להזדכּך ממנה, להילחם וּלהתגבּר על עצמו, לטהר את עצמוֹ מכל הזוּהמות והקליפות שדבקוּ בו?.. יש כאן איזו סתירה, לבו של מולכו נטה לדברי אלקביץ; נעים היה לו לחשוב כי יש מדברי חברוֹ הגדול רמז-אזהרה לחייו וּלבנין עתידו… שוּב שרתה עליו רוּח של אמוּנה וּבטחון, שלפני שעה קלה, בשבתוֹ לבדו, כמעט הסתלקה ממנוּ… לא לשוא בא לכאן!.. לכאורה, לא חדל מהחזיק את עצמו “בן-היכל”, גם בעתוֹת ההשפּלה-העצמית, גם ברגעי נפילתו לנוּקבא תהוֹמא של ידיעת אפסוּתו וחדלוֹנוֹ.

עליה צריכה ירידה. ירד תהומה כדי לעלות משם ומעלה. אבל תמיד להעפיל תמיד לעלות.

מפי מולכו פּרץ צחוק קל.

– מה הצחוק? – שאל אלקביץ.

– ניצוץ נבוּאי בחסיד.

– מנין לו זה?

– כשבאתי אליו בפעם הראשונה, אמר לי כי אלך אל כבוד תורתו ואתחבר אליו. ועתה אני מרגיש… מרגיש את כבוד תורתו כל כך קרוב… דומה כי נשמותינו ברדתן אל העולם התחתון, נפגשו בדרך, וּכבר אז היו זמן רב עפות שתינן בצוותא חדא וּמשוחחות, כשם שאָנוּ משוחחים כעת…

פּני אלקביץ הבּהירים הבהירו עוד יותר, מפּאַת בת-צחוק שכוּלה אור. הניח את כפּו על כתף מולכו והשהה אותה עליה זמן מה. בחסד וּבכובד-ראש אמר לו:

– נפשו זקוּקה למנוּחה…

אחרי השיחה הזאת לא יכול מולכו להירדם כל הלילה. לא יכול להסיח את דעתו מהסיפוּר על המשנה ודברי אלקביץ על אדות בני העליה. מה שהציק לו כל הלילה הוא שלא הבין כעת, מפּני מה שמח כל-כך לדברי ידידו. לא נשאר בתוכו אףסימן כל-שהוּא מאותן השמחה וההרגעה שהשרו עליו דברי אלקביץ. “בני עליה!”… אבל הלא אי אפשר להתעלות ולהישאר בו-בזמן קשוּר אל העולם הזה… לגוּף האדם אין כנפים. רוצה אדם להתקרב אל אלוהיו, ישתחרר מכבלי הגוּף, זהמו, ישַוה לנגד עיניו את הרימה האוכלתו, יזכור את “הטיפה הסרוּחה”… מולכו הכיר שדרך אחרת אין, שזוהי היחידה המביאה לקדושה. ואף-על-פי-כן אין, בו כוח להתיצב עליה. תביעות בּשרוֹ חזקות. אין לו סייעתא דשמיא. אין כוח לחדור וּלהגיע אל אותה הנקוּדה השוכנת לפני–ולפנים של כל אדם, ושעליה עומד כל עולמו של החסיד… התהפך מצד אל צד וחזר לעצמו פעמים אין ספוּרות מתוך יאוּש חוסר­-אמוּן בעצמו:

– אבדתי!.. אבדתי!..

ממחרת היום ההוּא, בשוב מולכו אל הישיבה, בהחלטה חזקה לנסות את כל כוחותיו במלחימתו עם הס"ם ועם עצמו, וּבשפע של כוחות וּתשוּקה לתורה, נתקל במסדרון באשתו של יוסף קארו, וחשב:

"ה, העלובה! לא איש כחסיד יאהב ילוּדת–אשה, קרוּצה מחוֹמר… לא יוּכל לאהבה מפּני שכבר התגבּר על כל היצרים וכבש גם את אהבתו לחיי העולם הזה בכלל, שאינם, כידוּע, אלא “גשר רעוע: ראשו אחוּז בחבלי העדר… תכליתו לראות באור מתמיד…” זו שנפש החסיד חשקה בה היא כוּלה רוּח, חקוּקה בכסא הכבוד… שוא ידפוק לב האשה במיטתה השוממה, שוא תמסה ערשׂה בדמעתה על אלוּפה ומרים-ראשה כי בושש הוא לבוא! אינה יודעת, העלוּבה, כי נתן כבר את דודי-נפשו לבחירת-לבו השמימית, למשנה… אינה יודעת כי זו לילה לילה תפקדנוּ, סתך עליו בכנפיה, תגפפנוּברחמי-אם וּבקנאת-אהבה תשחר למוּסר אזנו על כל רגע שהסיר לבו ממנה. “ה' עמך – תדבּר אליו רכּות – רק אם תדבּק בי ולא תפריד את מחשתך מיראתי ותורתי אפילוּ רגע, תיזהר מליהנות בשעת האכילה ובשעת המשגל. והיזהר ממחשבות שמכניסים בלבך יצר הרע והנחש, כי הנם רודפים אחריך. ודי במה שעבר! מהיום והלאה היזהר בתכלית ויַחֵד משבתותיך אלי ליראתי לתורתי!”…


פרק רביעי: עכן    🔗

ועברו ימים.

על שלמה מלכו התחילה שוֹרה, מפקידה לפקידה, איזו רוּח רעה, בלתי מובנת לו גוּפא. נפשו היתה עגוּמה ולא ידע על מה. חסר לו דבר-מה. כאילוּ קיוה ותקוָתו לא באה, כאילוּ הבטיחוּ לו דבר ולא קיימוּ את ההבטרחה. בישיבה, בין תלמידי-חכמים, הי כל כך מדוּכא, שפל וּפחות-ערך, עד לידי מראוב. תושבי צפת היוּ מתחיחסים אליו בכבוד, כמעט בהערצה, ולא ידע מפּני מהוּא גלמוּד ונכרי ביניהם. שלמה מולכו אהב את אלקביץ אהבת=-נפש. נפשו נמשכה אל השלוָה המרחפת מסביב לאישיוּתו ואל הסודיוּת העוטפת אותה. בחברת החסיד היה מולכו מתכּווץ מחרדת-נפש, מהכּרת כל אפסוּתו, כל חוּלשתו וחוסר-יכלתוֹ… ר' שלמה אלקביץ, להיפך, השפעתו היתה מרגעת, מעודדת וּמרוממת את רוּחו… אלקביץ היה מסביר אליו פּנים, כאח גדול בשנים, ומקרבהוּ, אבל עד למרחק ידוּע. נפשוֹ של אלקביץ היתה כהיכל מלא צללי-רז קדושים. על סף היכל זה עוד לא זרה מולכו לדרוך…

בצפת היו מכבדים את מולכו. עילוּם שמו, חיצוניוּתו היפה, הזקוּפה והגאה, בגדי השׂרים הפּורטוּגליים אשר עליו, – כל אלה העטוּהוּ מעטה פלאים. הבריות ארגוּ מסביב לאישיוּתו אגדות והוא לא ידע. רק הרגיש שיחס הבריות אליו הוּא משוּנה, שיש ביחס זה הערצה נפרזה, גם מעין יראה, ולא הבין על שוּם מה כל זה. אות היחס גם בביתו של משה סידי. בכל פּעם, כשהיה נכנס אל החדר הכללי, מיד היוּ מפסיקים את השׂיחה או שהיוּ מנמכים את הקול, וּמפנים לו מקום. ר' משה גוּפו היה זריז לשמשוֹ ונהנה מאד כשמולכו היה פונה אליו בדבר של מה-בכך. יש שבמסיבת אורחים מוּזמנים היה מתלקח ויכוּח על עניני משפּחה או על עניני העדה, וכוּלם, חוּץ ממולכו, היוּ עסוּקים בשׂיחה; אבל מכיון שהיוּ מרגישים כי לולכו פצה פה וכי יש בדעתו להיכנס בשׂיחה, מיד היו משתקים זה את זה, והכל ציפוּ למוצא שׂפתיו של “האדון” (כך קראוּ לו שלא בפניו משוּם שלא ידעו שמוֹ), ואז כמה מבוּיש היה מולכו להביע, מתוך דממת-ציפּיה כללית זו, את חפצוֹ בספל מים או במעט מלח… קרה מקרה וּמולכו נכנס אל חדרוֹ בשעה רגילה בבוקר וּמצא את אשת גמליאל עוסקת במיטתו, מתקנת את היצוּע, מסדרת את המרבד וּמחליפה את הסדינים. רטט מוּזר עבר בכל גוּפו הנזור של מולכו. פּרוּש, זה זמן רב, בגוּפו ובמחשבתו, מאשה וּמלטיפה, עלה פּתאום אודם אל לחייו למראה האשה הצעירה המטפּלת ביצוּעו. כאילוּ התבייש וגם התירא מדפיקת-לב וּמפניו המסמיקים. ניגש אל האשה ואמר שאין לו צורך בטרחתה, שהוּא בעצמו יסדר ויציע מיטתו. נתנה בו האשה עיניה בתמיהה וגם באבק עלבון וּפרשה דומם מן החדר. אחרי שעות אחדות, כשכל הענין כבר נשכח מלבו, הזדמן בחצר עם הזקנה, אשת ר' משה סידי, וזו ניגשה אליו וּכמתחטאת שאלתו מפּני מה בעט בשירוּתה של כלתה; שמא, חלילה, הקניטתו במה? מולכו לא הבין כלפי מה מכוּונים הדברים. וזו ביארה לו שהצעירה חשבה לעצמה זכוּת לשמשוֹ, ושאין האדון צריך לסרב לה אם אינו רוצה בעלבונה. מולכו לא יכול להתאפּק מצחוֹק.

הדברים היוּ לו כל כך זרים ומתמיהים. לא היה מבינם אילוּלא נזכר בשיחה אחת חטוּפה ששמע בחשאי בין זולטנה ּוּבין אחת השכנות. השכנות עמדו על הדזוזטרה על-יד הדלת הפּתוּחה ושׂוֹחחוּ מבלי-דעת שהוּא עומד בבית. סמוּך לפתח הדלת. שולטנה דיברה מה על אודות “האדון שלנוּ”, השכנה השיבה מתוך רחמים: “המסכּן! בבין אביו הסכּין לחיים אחרים מאשר אצלנוּ בצפת. מה יש לו כאן, בעווֹנוֹתינוּ הרבים?” “הוא בא לכאן לשם תורתנוּ הקדושה”, השיבה שולטנה. “כן – אמרה השניה – מי יתן והיתה לי העשירית מחלקו בעולם-הבא”, וּמיד בלחישה: “אמרי נא לי, צפּורי, את האמת. הלא אתם יודעים את האמת: נכון הוּא כי הוּא בן מלך מ… מ… איני יודעת מאיזו מדינה… מאיטליה או מספרד?” ושולטנה: "כלוּם אנוּ יודעים? אפשר בן מלך ואפשר לא… אפשר המלך עצמו… שמא בא ללמוד דת ישראל כדי לגייר אחר-כך את כל אנשי מדינתו… הבריות אומרים… ” מולכו מיהר לעזוב מקומו כדי שלא תרגשנה בו הנשים. שׂיחת נשים זוֹ העירה בו צחוק. לא שיער עד היכן דמיונם של בני צפת מגיע. השתדל לבטל את השׂיחות המוּפלאות על-ידי התנהגוּתו הפּשוּטה ועל-ידי תערבוּתו עם הבריות. אבל יותר שביקש להתקרב אליהם, יותר גדל המרחק בינו וביניהם. פּלאי היה ביניהם, כפלאי העריצוּהוּ, אוּלי במקצת התיראוּ מפּניו, אבל קרב לא קירבוּהוּ…

פּעם אחת, כשבדידוּתו העיקה עליו ביותר, נכנס אל חדר-עבודתו של ר' יוסף קארו. לעתים קרובות היה בא אליו לעזור לו בעבודתו על חיבוּרו הגדול “בית יוסף”: היה מסדר לו את גליונותיו, מעתיק לנקי את הטיוטות, בודק ומשוה את ציוּני המקומות שהמחבר היה מביא מספרים. מולכו עסק בעבודה זוֹׁ מתול חריצוּת וּמסירוּת, חשבה לעצמו לזכוּת ולכבוד. אלא שהיה מצטער על שהחסיד הכריחוֹ לקבל ממהוּ מזמן לזמן פּרוּטות אחדות “שׂכר בטלה”… הפּעם ישב לו במקומו הקבוּע, הפך בספרים, מישש בכתבים לא עשה שוּם דבר. החסיד הרים פעמים אחדות את עיניו מעל עבודתו ושלח אליו מפּינתו מבטים קודרים, מבלי שמולכו הרגיש בהם. מראה הצעיר לא נתן לזקן להתרכּז. התחיל מתנועע על פסרו, מורט וּמודט את זקנוֹ הקטן, לבסוף נשען בגבּוֹ אל דופן כסאו והשרה על מוולכו את מבטוּ הקפוּא והחודר. מולכו חש בנפשו איזו אי-מנוּחה לא-ברוּרה. הרים ראשו, כדורש לסיבת אי-מנוחתו, ומבטו נפגש במבט החסיד. אז שאלוֹ זה:

– מה אתה רואה שם, ר' שלמה?

שאלוֹ בעברית. תמיד כשהיה פותח בשׂיחה, תוך כד עבודתו, היה מתחיל בעברית.

– לא כלום. אני מעיין עד פעם במה שהעתקתי אתמול.

– לא. לא. כוַנתי שם, שם… – הראה על הלב – מה אתה רואה שם?

שׂחק מולכו לעצמו על שלא הבין לכוַנת רבוף והשיב:

– לא כלוּפ, רבּי, לא כלוּם!

– ואַף-על-פּי-כן?

– לא יותר ממה שאני רואה בתורה… – וּכדי שלא יראו דבריו כיוהרה, חלילה, מיהר והוסיף: – לפי שעה אך אותיות מתות, אך אותיות מתות…

ור' שלמה אלקביץ? המקורבים הנכם?

– זהןּ אדפ קדןש ויקר, אני אוהבו. אני מכיר טובה לרבּי על ששלחני אליו. אבל… מה יעשה לי ר' שלמה אם דעתי היע עניה ואין נכונה ברוּחי.

ר' יוסף קארו קם ממקומו, התהלך אילך ואילך בפסיעותיו הקלות, וּבסוליות-הקש הסוטרות, לכל פסיעה, על תפוּח עקבוֹ. אחר כך נטל כסא, ניגש אל מולכו וישב סמוּך אצלו, ממוּלו, פּנים-אל-פּנים. אף פּעם לא עשה החסיד כך, לא התקרב אליו במידה כזו. מולכו התבונן שלא במתכּוון אל עור-התרנגולת של בשׂר צוארו המקוּמט והצנוּם, ואֶל המוך המבצבּץ אילך ואילך מתוך קרעי החזיה החמה שלו. ברגע זה היה החסיד בעיניו שקן פּשוּט וטוב, חלש בגוּפו וּבמידה ידוּעה גם עלוּב. כל מורא של קדוּשה לא ניתן הפּעם בלבו של מולכו. פתח הזקן ואמר:

–אתה שרוּי בעצבוּת, רחימאי!.. אני רואה זאת זה ימים רבים… אין בכך כּלוּם… עצבוּת זוֹ טובה היא, אין בכך כלוּם! “אדם כי ימוּת באוהל…” הרי צערך ועגמת-נפשך הם בחינת מיתה באוהל… מצטער אתה ואי אתה יודע על שוּם מה… על שוּם שאתה ממית אדם באוהל!.. כל יום, כל שעה של תלמוּד תורה היא לידידך בחינת-עקידה, אתה עוקד את נשמתך הקודמת ומקריבה לעולה… על שוּם הא את מצטער ר' שלמה!

סילסל את קצה זקנו, ועיניו הרעיפו כל כך הרבה טובה ואהבה, עד שצפוּ ועלוּ דמעות אל עיני מולכו, וּפניו הסמיקוּ מחמת הדברים האלה שנאמרוּ לו.

– אבל רבי, עדיין לא הוּסר התַבלוּל מעל עיני! עדיין לא ראיתי אף ניצוץ אחד… וּמי יודע אם אזכּה…

– לא תראה ניצוץ אלוהי באותיות כל זמן שלא יתלהב ניצוץ בנשמתך. כי נשמת כל ישראל שרשה בתורה. נשמתך שבוּיה עדיין בגוּף, כאש זוֹ שהיא שבוּיה וּכמוּסה בגחלת העמוּמה. צריך להפיח בגחלת כדי לגאול את האש, כדי שתצא מתלהבת ומתפּשטת בכמה מיני גוָנים… והתורה עצמה דומה לגחלת זוֹ. אין לך עדיין די כוח להפיח בה..

– ואיך אמצא את הכוח? איך אמצא את הכוח?… חלש אני, רבי!

– אמרתי לך, חייב אתה לגאול את נשמתך… “וּמבּשׂרי אחזה אלוה”, רצוני לאמור, רק כשתתפּשט מבּשׂרך תחזה אלוה…

נזכר וקפץ ממקומו. התהלך בחדר אילך ואילך שתים-שלוש פעמים וישיב שוּב בפינתו הרחוקה בין שני החלונות, והתחיל מפשפּש בגליונותיו. מיד התחילה נוצתו משמיעה שוּב את שריקתה הקלה והפּזיזה. כאילוּ שכח לגמרי את מציאוּתו של מולכו.

מולכו ישב על מקומו בלי תנועה, כששתי ידיו פּשוּטות על ברכיו, שקוּע בהרהוּרים.

פּתאם הרים החסיד את עיניו מעל הנייר וקרא:

– באיזו לשון מדבּר אליך ר' שלמה אלקביץ?

– בהישפּאניוֹלית, – השיב מולכו תמה על השאלה.

– חוּץ משבּתוֹת?

– כן. בשבּתוֹת אָנוּ משׂיחים בלשון הקודש.

– עוד תזכּה כי גם בימות-החול ידבּר עמך בלשון הקודש…

הנוצה התחילה רצה על פּני הנייר, ושוּב לא פנה אליו החסיד בדברים. מולכו התחמק בלאט מן החדר.

זמן רב הירהר מולכו בדברי החסיד האחרונים, עד שנודע לו כי חברי “סוּכת שלום” התקינוּ לדבּר ביניהם בלשון הקודש גם בימי חול, ומזה הבין לעתידות שניבּא לו החסיד.

אבל המוּעקה לא הרפתה ממנוּ. מולכו הרגיש כי בחייו מתרחש וּבא אותו דבר שהיה לו משנים ושמאד מאד הפחידוֹ. מסביבו וּבתוכו התחיל שוּב נפתח כלל ריק… בכל פּעם כשהיתה באה אליו שעת משבּר, הרגיש בכלל זה. לכאורה היה משכּים לקוּם, לקול קריאתו-שירתו של ר' אברהם הלוי, לערוך “חצות”, להתפּלל עם ותיקין וללמוד פּרק ב“זוהר”; היה שוקד על התורה, בנגלה וּבנסתר, כּכל תלמידי ישיבת ר' יוסף קראו, ואוּלי גם ביתר התמדה. החסיד וכל מקורביו היוּ מרוּצים ממנוּ. ואף-על-פּי-כן היה לו איזה מפּח-נפש, שאת סיבתו לא ידע. וזה שהרגיזוֹ ביותר. מה הוּא רוצה וּמה הוּא חסר? למה קיוה ולא בא? מי הבטיח לו ולא עמד בהבטחתו? מפּני מה הוּא מרגיש את עצמו מרוּמה?.. התחיל מתרחק מן הבריות ולבסוף מונע רגליו אפילו מן הישיבה. ימים רצוּפים היה מהלך בשדות, מטייל בין הכרמים, מטפּס על סלעים ויושב לפוּש בפתחי מערות עזוּבות, והיה מהרהר על החיים שאף הם דומים-למערה, זה נכנס וזה יוצא ואין יודע מהיכן להיכן. לעתים קרובות היה יורד לואדי-וטחין (נחל-הטחנות). כאן בתוך עבי השָיחים המרוּבים והריחנים, בתוך ההרדוף, המנץ ניצנים כפרחי הורד, בתוך ההדס הרך והעדין והדפנה הירוקה עולמית וחריפת-הריח, בתוך הבדידוּת הזאת לא היה בודד כמו בין הבריות. כאן תרמוּ פלגים לאין מספּר בעליצוּת כוח-איתנים חפשי וּבחדוַת-עוז, וכוּלם שרוּ באלפי קולות כבדי רעש, שהיוּ מישנים בו את יגון-לבו הכמוּס המוצץ… לעתים היה מטפּס ועולה גם על העצמון המתנשׂא בזעם-גאוָתו וּבעצב-שממוּנוֹ מעל להרי עבר-הירדן מערבה. אהב לטפּס לא בדרך הכבוּשה אלא במשעולי-העזים הצרים. היה מפרך את גוּפו על-ידי העייפוּת, מכתת את רגליו וּפוצע את בשרו בצרורות וּבקוצי-שׂיחים. כאב הפּצעים והעייפוּת היוּ מעלים ארוּכה לפצעי-נפשו, היו מרגיעים את חרדתה. פּעמים היה מולכו יורד לתוך לוֹע הר-השׂריפה הכּבוּי וּמחריד אלפי היוֹנים המקננות שם. היוֹנים היו ממלאות את האויר במַשק כנפיהן המולת-מסתורין. בתמימוּת-פּרא היו צונחות היוֹנים על כתפיו, על ראשו, על זרועותיו. אֵמוּן זה היה נוגע עד לבו וּממלאוֹ שמחת-ילדים. שמחה מיוּחדת היתה לו כשהיה מאכילן מכפּו את פּתותי הלחם שהיה מביא להן מביתו, וכשהיה חש על עור כפּו את קרקוּרי מקוריהן העזים, הפּראיים המכאיבים… חביב היה עליו כאב הנקירות הללו. דומה כי בכאב נעים זה כרת ברית את החיים כוּלם, לא רק את היצורים החביבים הללוּ. פּעם אחת שמע את ר' משה קורדובירו משׂוֹחח עם החסיד ואומר לו כי אין היונים האלה אלא נשמות מגוּלגלות, נשמות צדיקים או רשעים, ילדים תמימים או אנשי מלחמות. והחסיד ניענע לו בראשו לאות הסכמה. מולכו דחה את הרעיון הזה, נעים היה לו לחשוב כי אלוּ הם בעלי-חיים פּשוּטים, תמימים, פּראים בנשמותיהם הם, שנפח הבורא באפּם, ולא שאוּלות מאחרים… מתוך התפּעלוּת וקנאה נזכר בפראנציסקוס הקדוש שהיה מטיף ליוֹנים, ואֵלוּ האזינוּ לאמרי-פיו. אח, אילו ידע גם הוא את שׂיחת היוֹנים אלה!…

פּעם החשיך עליו היום בשבתוֹ על ראש העצמון. היה עייף מאד מִנדוּדי יום תמים, ונחלש מרעב, כי מאמש לא בא אוכל אל פּיו. שכב פּרקדן כששתי כפּות ידיו מרוּפדות למאשותיו ונרדם. בלילה הקיץ מחמת קור ורטיבות. נשׂא עיניו למרום והתפּלא. מעולם לא ראה את השמים עמוּקים כל-כך. שעות הביט את הכוכבים הרועדים בקויהם, המפרפּרים וּממצמצים בעפעפי-הזהב ולוחשים ורוחשים בדממה. דממה זוֹ של כוכבים בשעות השחרית הראשונות!.. כמה צדק ר' שלמה אלקביץ! עכשיו מבין הוּא, כמדוּמה לו, שירה זוֹ של דממה מהי… כמדוּמה לו, גם הוּא חש מקצת-מן-המקצת, מעין הדים רחוקים, של שירת-דממה… דומה כי בהתאמה לשירת-הכוכבים רץ ורוקד גם דמו בעורקיו, בהתאמה להדיה האילמים דופק גם לבו וּקצוּבה בו נשימתו… ברגע זה לא ידע עוד למה כל ימיו שאַף לריק וסבל להבל. כי מהוּ נדנוּד אחד של כנף-פּרפּר בים הנצח! חיי האדם, על סבלותיו ולבטיו, צוללים בתוך הרמונית-נצחים זוֹ ונבלעים בתוכה, כחלק הנפרד ששב אל השלם, מבלי שיחרידו אף כמלוֹא-דק את שלום ההויה הכללית. הנה בשעה זו משתפּכת ברחובות צפת קריאתו של ר' אברהם הלוי בניגוּן כה עצוּב, כה מתחנן וכה תובע ונדגשׂ: “אחי בני ישראל! הטרם תדעו כי גבוּרתנוּ, השכינה, היא בגלוּת בכלל עווֹנוֹתינוּ?.. קוּמוּ, אחים! בּוֹאוּ, ידידים! עוּרוּ, בנים קדושים ברוּכי אלהים! הבה נתפּלל לה' אלהים היושב על כסא רחמים!..” השכינה בגלות… מה משוּנה הדבר! המלים הללוּ שהיו תמיד כה מוּבנות, נתרוקנוּ פּתאום מתככנן. השכינה בגלוּת? מהיכן? להיכן? וכי לא מלוֹא כל הארץ כבודה? וכי אין השכינה שם בין הכוכבים, פּה על העצמון, בין צללי הסלעים, שם בין יוֹני לוֹע הר-השׂריפה? האם אינה נישׂאת על כנפי העטלף הפּולח כחץ את אויר הלילה למטרות נעלמות? האם אינה זורמת עם פלגי המים הגולשים מן ההרים וּפוצחת רינה מעמקי נחל-הטחנות?.. על מה הבּכיה, על מה התפילה, וכי יש חטאים תחת שמים אלה המספּרים כבוד אל? מי איום-הרע וגם מי אמיץ-האוֹנים שיאבה ושיוּכל להפריע השלום והמנוחה בעולם הזה? וכי הוא מעלה מהשמים הכחולים או מה מהם? קליפה!… ברגע זה הרהיב עוד בנפשו לחשוב כי חילוּל השם הוא לאמר על תבל זוֹ כי אך קליפּה היא, כאילוּ דמיונו של אדם יכול לצייר לעצמו תוכן יותר נשׂגב, יותר מרהיב-לב מ“קליפה” זוֹ… על מה העצב ועל מה הרוּח הנעכרה, אם האדם הוּא עניבה אחת קטנה בתוך אריגה זו של קליפת-התפארה? וכי לא די לו בזה? הנה הוּא שוכב פּרקדן וּמביט אל תוך תהום-התכלת; יש לו הרגשה כי עוד מעט וינתק ממקומו, עוד מעט ויפּוֹל למטה התהומה… אבל הוּא יודע כי מוּדבּקים אליה ההרים הנישׂאים, הימים הרחבים לאין קץ, ויערות-העד; ויחד עמם ועם רבבות העולמות הסובבים את הארץ וזורחים מרחוק, מתרחץ אף הוּא, שלמה מולכו, באין-סוף הכחול הזה. אינו מצטער כּלל וּכלל על שהוּא אך קטן ודל, נקוּדת-אבק בתוך קו-שמש, מה בכך? בתוך אוקינוס זה של האין-סוף אין קטן וגדול. הוא שוטף ומוחק את ההבדלים והיחסים האלה, כשם שהוּא ממזג וּמבטל בתוכו את האני עם פּרצופו, עם אלפי קויו היוצאים וּמתפּשטים ממנוּ, גם צערו, יצרוֹ, חלומותיו מאוייו. היש אני מיוּחד וּפרצוּף מיוּחד לכוכב? הוּא מאיר לו ודי! ברגע זה האמין מולכו – אוּלי מבלי שידע זאת הוּא גוּפו – כי הוּא, מולכו, כמו כל יצוּר חי, לא נולד וגם לא ימוּת. נצחי הוא כשם שנצחית היא ההויה, נולדו רק פרצוּפו והאני שלו. לפני אלפי דוות היו לו פרצוּף אחר ואני אחר אם בגוּף אחד או מפוררים וּמפורדים בין כמה וכמה גוּפות שונים; אחרי אלפי דורות היה לו שוּב פרצוּף אחר ו“אני” אחר בגוּף אחד או בכמה וכמה גוּפים שונים. אבל עיקר הדבר הוּא אחר לגמרי: קיים הוּא בתוך עולם, עם העולם לא ילך מן העולם. וּמי יודע! אוּלי כשישוּב גוּפו אל העפר, משהוּ ממנוּ יבריק וינוצץ מתוך התכלת העמוּקה לאיזו עין גלמוּדה שתביט בכליון-נפש למרחקים.

לבו היה מלא על כל גדותיו אור וחום. רגשותיו המוּ ורחשוּ בתוכו כמו בוֹרים בצהרי-קיץ. אחרי תהיות ותעיות נגלו לו סוף-סוף החיים כעין שׂדרת-אלוֹנים ארוּכה מאד, ישרה מאד ושטוּפת-חמה. אילוּ הזדמן לו בשעה זו ר' שלמה אלקביץ, היה מולכו שמח מאד. היה מאוּשר לספּר לידידו זה כל מה שנעשׂה עתה בלבו. מאמין הוא משוּם מה כי אלקביץ היה מבין לו. את החסיד לא זכר ברגעים האלה…

השמים הבהירו. חצי-הלבנה החויר ונעשה דק ושקוּף, הכוכבים התרוממוּ ועלוּ מעלה מעלה עד שנעשו יותר ויותר קטנים. וילון הלילה התחיל מתקפּל מתרומם לאטוֹ. בכל הבריאה עבר רטט. בשיפוּלי הרקיע נתגלתה אצבע ורודה ונמתחה לכל ארכה… בדרום התלבט והתעגל התבוֹר כשד בתוּלה צעירה, אבל עדיין מעולף בצעיף לילה… מזרחה התחילוּ מבצבּצים מתוך הערפל שׂרטוטי גוּפים נרדמים של ג’בּלת-על-ערוס וג’בּל-זבוד; מעבר מהם נחבא הר צפת; רק מבעד לפחתת אחת, בין ההרים, נקפאה בתרדמתה, על חלומותיה השחורים, המצודה אשר על הר צפת, כגוּש שנשתייר מן הלילה ושכח עדיין לחמוק ולעבור. מתחת לצעיף כחלחל-אורירי התחילו נושמים ורועדים שדי ההרים של מזרח הירדן… הוילון התרומם יותר ויותר מעל אפּריון בוקר, לפני צאת השמש מחוּפתו, ונחשׂפוּ אך קצות מערוּמיו הורוּדים והאדוּמים-כהים כעין הרימון. התבור ניהר והתעטף מתוך צניעוּת בצמר-גפן לבן, אך מעבר למצוּדת צפת כבר התלקחה אש נסתרה… מולכו קפץ על רגליו, הביט אל סביבותיו וברגע הראשון הפיקוּ עיניו תמהון. אל שפתיו צפו ועלו חרוזים מ“הקוֹמדיה האלוהית”:

Ed ecco qual sul presso del mattino.

Per gli grossi vapor Marte rosseggia.

Giù nel ponente sovra 'l suol marino,

(Purg. Il, 13)

(הנה, כאילוּ מוּפתע מן הבוקר הופיע מארס, דרך ערפל גדול, על-פּני הים, זורח באור חכלילי).

אבל כרגע תקפה אותו חוּלשה נוראה שהשתפכה בכל יצוּרי גוּפו. פתאום הרגיש את עצמו רצוץ בגופו, ראשו נעשה כבד כאילוּ נמלא עופרת. רגליו רעדוּ. ממצב-נפשו בלילה ל נשתייר שיוּר כלשהוּ. כאילוּ התנדף ונמס עם ענני הבוקר כחלום-כיזוּף, כרוּח-טוּמאָה, יחד עם שאר השדים והרוּחות הרעות, המתפּזרים וּמסתתרים לאור היום.

מתנודד כשיכּוֹר ועם כאב בכל עצמותיו התחיל יורד מן ההר, ועל לבו שבה ללחוץ אותה האבן הכּבדה שעמה בא אתמול אל העצמון. לשוּב? קשה לשוּב!.. בצפת כבר גמרוּ את פּרקי התהלים שלאחרי התפילה. הוּא, כמנוּדה, נודד כאן. מה זה מגרש אותו מהסחפת בנחלת אותם המאוּשרים אשר שם בבתיהם הלבנים שמתחת למצוּדה? שפתיו דובבוּ, כתנוּעת-מכונה, בלי הכּרה וּבלי כל קשר עם מצב-רוּחו, את חרוזו של דאנטי:

Ed ecco qual sul presso del Mattino…

תפשׂ מולכו את עצמו כשהוּא חוזר על המלים הללוּ מבּלי לחשוב אותן, והוּפתע פּתאום, כשם שהוּפתע דאנטי למראה מלאך אלהים המוביל ממרחק את הנשמות אל התופת. כיצד נזכר פּתאום בחרוּזי ה“קומדיה”?.. אה, עוד כי בתוכו אותו האיש אשר חשבוֹ למת! כל הרהוּריו של יום אתמול לא היוּהרהוּריו שך שלמה מולכו, אלא של דיאוגו פירס, תלמידם של ההוּמניסטים… עמד מולכו, ונדהם הניח כפּו על מצחו. למה לא חשב על זה קודם לכן? כמו אותו הקול שהירונימוס הקדוש שמע מדבר אליו בחלום-הלילה: “אניך נוצרי, תלמידו של ציצרוֹן הנך!” כך דיבר קול זעום אל נפשו: “שוא חשבת את עצמך יהודי. עדייין אתה עובד עבודה זרה!..” כל הלילה שחלף היה שקוּע בהרהוּרי עבודה-זרה… עכו“ם! כ”מופתע מן הבוקר“, הופיעה פּתאום גם לפניו להבה אדוּמה שהאירה לו בבת-אחת את כל מזרח חייו החדשים בצפת; “עכו”ם! עדיין אני עכו”ם!…" – קרא אל עצמו, וכמו בהימוס ערפל בוקר, ראה פתאום את כל נגעי לבו, את כל קרעי נפשו המפרפּרים במכעובים ובמבוכה באופן שלא ראם עד עכשיו. פּתאום הבין מדוּע זה במידה שהתרגל יותר אל תושבי צפת, התבונן אליהם והכירם, בה-במידה הרגיש את עצמו יותר ויותר גלמוּד בתוכם…

בימות השבוּע היתה צפת ככוורת דבורים, אך בלי פילוג מעמדות. הכל עמלוּ וטרחוּ כאן בחיי-שעה וּבחיי-עולם במידה שוה. רבנים ותופשׂי-תורה עסקוּ בפרקמטיה, תפרוּ בגדים, שאבוּ מים חטבוּ עצים; חייטים, סנדלרים ושאר אוּמנים וגם תגרים עסקוּ בתורה וּבתפילה. לא היתה בצפת יד שלא עבדה. חרשוּ וקצרוּ בשדות, דרכוּ ביקבים, צרפוּ זהב וכסף, חרשוּ בברזל וּבנחושת, עסקוּ בשוּלחניות וּבמסחר. ואחרי כל זה, לא היה אדם בתבל שיבזה את החיים יותר מהם, שיבין יותר מהם את הבל החיים ואת אפסוּת האדם. בצפת היוּ מאריכים בתפילה, מקצרים בפלפּוּלי דאוריתא וּמרבים לעסוק ב“תורת האמת”. אפילו תינוק-של-בית-רבן בצפת ידע כי אין חיי העולם הזה אלא הזדמנוּת טובה לעבוד את הבורא כדי לזכות לחיי העולם הבא. הכל ידעו בצפת כי אין בעולמנוּ אלא קליפות הדברים הנפסדים. עם הבריות מעורבים גם שדים, רוּחות ונשמות, ואלה עם אלה באים במגע ובמשׂא. סמאל אמנם שועבד לבורא ופחד שמו עליו. אבל שליטתו על הבריות רבה היא, ועל כן הוא פורשׂ את רשתו לרגלי האדם ושמח לצודו… היהודי בצפת, כל כמה שנשמר לנפשו, וכל כמה שחינכוּהוּ מילדוּתו להיזהר מן “החיצונים” ומשלטון הטוּמאה, וּלהשתמש בקמיעות, סגוּלות, לחשים ותרוּפות, – היו חייו בכל-זאת מלאי פחדים וחששות. פחד מאלהים ופחד סמאל – מי מהם עדיף אי אפשר היה לדעת. על כל פנים מן העריסה עד הקבר, על כל פּסיעה וּפסיעה, היה פחד בלתי פוסק מלוה את האדם.

מוֹלכוֹ הבין מפּני מה אין נשמתו יכולה להתמזג עם נשמת צפת, כאילו קורצה מחומר אחר. מולכו היה בבחינת כהן שנתעה וּבא אל בין קברות מתים. כי נטמא בבית-החיים של ההוּמניוּת, בין קברות היוָנים והרומאים. בצפת בזוּ את החיים והתייראוּ מפּני המתים. מסביבו התהלכוּ הבריות כחולמים, המציאוּת הסתתרה מבעד לאגדה. מולכו חיפּשׂ את האגדה המסתתרת מעבר למציאוּת. היה כאותו גוּף גשבי החי בעולם הגשמיות, שעליו דיבר פּעם אלקביץ, ועל-כן התענה כל-כך בבדידוּתו… איך היה יכול להיות אחרת! רצה להיכנס אל בית-המקדש ושכח לנער את עפר החוּץ. הדת אינה יכולה להתפּשר עם שוּם כוח זוּלתה. מולכו אהב את היצירה ואת יוצרה אהבה אחת. אבל הדת אומרת: או היוצר או היצירה; בין אלהים וּבין עולמו אין שלום. בני צפת הבינו זאת. והוּא לא הבין. חשב כי הצליח להתגבר על אויבו הפּנימי, על עובד-האלילים שבתוכו – וטעה! העכו"ם והיהוּדי שניהם חים בנפשו זה על יד זה, וּמתרוצצים. אח, צדק החסיד! אין אדם יכול למצוא את הדרך אל אלהים אלא אם כן שיבר את אויבו היותר עז של אלהים, את האדם שבּוֹ…

התחיל יורד מן ההר בצעדים יותר מהירים ומאוששים. גוּפו הי מפוֹרך, כוחותיו מותשים, אבל רוּחו הזדקפה בו. כאב ראשו וכאב אבריו הרצוּצים לא פסק, אבל שוּב לא ביקש לשככוֹ ולרפותו. מתוק היה כאב זה וטוב לנפשו הנהלאה… בית ר' משה סידי היוּ שורּיים בדאגה מחמת העדרוֹ. מכיון שנכנס אל החצר שמע מרחוק את קולה של שולטנה קורא לני הבית: “האדון הולך! הנה הוּא בא!” יצאו לקראתו בקריאות של שמחה: “ברוך הבא! וכי לא קרה לו, חלילה, שוּם אסון?” אך הם ראוּ את דמוּתו הכפוּשה והדוויה, את דומיתו הקצוּפה, מיד השתתקו ונעשוּ אף הם עצוּבים ודוממים.

קרא מולכו לגמליאל הצדה ולחש לו מה. גמליאל, באהבת-ידיד וּבמסירוּת-עבד, מיהר ויצא, ואחרי שעה קלה הבי אל חדרו של מולכו חבילת בגדים קטנה. מולכו התפּשט מבגדיו הפּורטוּגליים והתלבש מכף רגלו ועד קדקדו בתלבושת צפתית: לבש מעיל משי מגוון בקוים ירוּקים וּשחורים, חגוּר באזור לבן; על כתפיו אדרת שחורה, רחבת-שוּלים וארוּכה עד לקרקע; על ראשו תרבוּש עטוּף במטפחת שחורה רחבה; על רגליו גרבים לבנים וסנדלים קלים. גמליאל היה נוכח בחדר בשעה שמולכו החליף את מלבוּשיו, הסתכל בו כל הזמן מתוך תמיהה ויראַת-הכבוד. לבסוף לא התאַפּק ואמר:

– סבורני שצריך להחליף. הבגדים אינם כפי מידתו.

הציץ מולכו בפח-הנחושת הרקוּע והממוֹרט, שהיה תלוּי על הקיר, ולמרות מצב-נפש הזעום, פּרץ שלא-במתכּוון בצחוק: כל-כך מצחיק היה בעיני עצמו. המעיל והאדרת היו תפוּרים, כנראה, כפי מידת ענק, משוּם שלמרות גובה קומתו של מולכו, היו יותר מדי ארוּכים; שוּליהם נסרחוּ על-פּני הקרקע, ידיו היוּ סוּתרות עמוק בתוך השרווּלים. וצריך היה להפשילם, כד להוציא מתוכם את האצבעות. התרבוש ירד על ראשו וכיסה את אזניו.

– כן, – אמר – הבגדים אינם כפי מידתי.

– צריך להחליפם.

– מפּני מה?

– הלא יצחקוּ לו!

אה! בשעה שהחליט להפשיט מעל עצמו ולעקור מתוכו את עכו"ומיותו, בשעה שהיה מאוּשר לתת את “גווֹ למכּים ולחייו מוֹרטים” וּבלבד לכפּר על עווֹן ירוּשת העבר שהוא נושא בתוכו, – וכי בשעה זו יפחד מן המלעיגים?..

רושם בלתי צפוּי עשה השינוּי בתלבושת מולכו על בני-הבית. כשראתה אותו שולטנה פּניה הסמיקו. חשדה במולכו כי חמד לו לצון, מה שלא יאֶה לו כלל. וכשראתה כי אין זה מעשה לצון כלל, נדהמה וּפניה הפיקוּ צער. הזקנה הביטה אליו במנוד-ראש (בעיניה ההכבוּיות קרא זאת), ואמרה לו כמעט בכעס:

– יפשוט, אדוני, את הסמרטוטים האלה! למה זה?

ושולטנה העיזה להוסיף:

בגדיו הוא יותר נאים.

מדוע? – שאל מולכו – הלא הכל בצפת לובשים ככה?

– בצפת… אנחנו בצפת הננוּ אחרים, והוּא אחר הנהו…

לתמהונו הגדול ראה מולכו כי פנה כבודו בעיני הבריות. התרעמו עליו ולא יכלו לסלוח לו על שהיה פתאום כאחד מהם…

רק אחד שמח לראותו לבוּש כתלמידי-החכמים בצפת. והוּא ר' יוסף קארו. תחילה כנכנס מולכו אל חדר-עבודתו וקרב אל מקומו הקבוּע ששם היה עובד, לא הכּירו החסיד, אבל מיד אחר-כך קפץ מכסאו ורץ לקראתו בשמחה:

אה, ר' שלמה! ר' שלמה! אשריך ומה טוב חלקך!.. הנה עתה ברי לי כי המשנה תשמח בך ותאשרך… כך, ר' שלמה, היית צריך להתחיל… כל הסימנים החיצוניים של נוֹי ויוהרא הם מהשׂטן, הם יאים לעכו"ם. יפיפותו של יפת אינה הולמת את ישראל. לישראל יאה נוֹי אחר, רוחני… ברך שפלה, רוּח נמוּכה, – אלה הם סימניו החיצוניים… יאה עניוּתא לישראל… כך, כך… המשנה תשמח כך בני!

זו היתה הפּעם הראשונה שר' יוסף קארו דיבר עמו על המשנה, כמו על איזה יצור רוחני.

– עתה ר' שלמה רחימאי, מוּתר לך גם לגלות את שמך…

– מפּני מה, רבי, דוקא עתה? – שאל מולכו ככמעט בצער. דוקא עתה היה לו צורך עז להיעלם, להטשטש, להיות בן בלי שם ובלי צוּרה…

– חושש הייתי ללזוּת שׂפתיים. שמו של אדם, יקירי, הוּא בחינת תריס… כך דרכם של הבריות, שאם יודעים הם שמוֹ של אדם הרי יש להם מעין שליטה עליו… דריסת-רגל לתוך חייו… אינם יודעים את שמו, הרי הוּא מוּפלא להם, ואין לבם של הבריות גס בו… התריס מוגף… כך דרכם של הבריות בני!

וכשראה הזקן בפני מולכו כאילו אין זה מבין או שאינו מסכים לדבריו, הוסיף:

– לא רציתי שתגלה שמך, משוּם “לפני עיור לא תתן מכשול”, כי מי יודע לכמה עבירות היית גורם להם… כי המלבוּש ושאר הדברים שהבאת עמך משם, מן העכו"ם… הבריות לא היו סולחים לך אותם… ועכשיו, שביערת הרע מקרבך… סוף כבודך לבוא…

– הה, אילו ביערתי את כל הרע בקרבי… – דוֹבבוּ שׂפתי מולכו בעצבוּת, וחשב על ליל אמש ועל הרהוּרי-לבו שם על העצמון.

– האם שם אין עוד שלום? – שאל הרבי ורמז ללב.

נזכר מולכו בדברים שאמר לו החסיד, בבואו אל זה הפּעם הראשונה, על אודות שלום-הנפש, וּבבת-צחוק עצוּבה:

– א, שם… שם צריך למות מישהוּ… כל זמן שלא אריח משם ריח רקבון של מת לא אדע, כמדוּמני, שלום בנפשי…

החסיד הבין. חייך. סילסל מתוך זחיחוּת-דעת את קצה זקנו ואמר:

– בני רחימאי! אם תיכשל בעווֹנוֹ של עכן בן כרמי, עשה לעצמך את הדין שעש לו יהושע…

בחדרו של מולכו על הקיר היתה תלוּיה החרב וּמסביב ידיתה, כעין מסגרת – שרשרת הזהב עם אבן הישפה. בשבת היה רגיל להסירן מן הקיר ולהתקשט בהן. אחר שיחתו האחרונה עם החסיד, ואחרי המלים האחדות ששמע ממנו על עכן שצללוּ באזניו כתוכחה, חזר לביתו וקרא אליו את גמליאל, שהיה קשוּר אליו באהבת-ילד:

– ר' גמליאל! – אמר לו – יסיר מעל הקיר את זה… את הדברים הללוּ…

גמליאל נטל את החרב והשרשרת, עמד והמתין, מבלי דעת מה לעשות בהן.

– טוֹל את החבילה הזאת – והראה לו על בגדיו שפּשט בבוקר ועל מצנפתו – אלו הן מרגליות טובות, המחרוזת הזאת, ילך וימכור את זה…

– למכור? – בתמיהה.

–כן. למכור. את הכסף יקח לו.

גדלה עוד יותר תמיהתו של גמליאל:

– אבל, אדוני…

– אַל יקרא לי ככה, שמי שלמה מולכו.

עיני גמליאל נפקחו לרווחה במבט דומם.

– אבל ר' שלמה! אין לי כל צורך בכסף… איני מבין מה זה…

– יתן את הכסף לצדקה…

– אדוני… רצוני לאמר, ר' שלמה… למכור חפצים יקרים כאלה…

– ימכור! אני מבקשו!

– בצפת לא ידע שום אדם את שויָם. ימתין עד שאבא יסע לתוגרמה, שם…

– ר' גמליאל! ישמע נא ר' גמליאל! רצוני שהחפצים הללו יהיוּ רחוקים ממני, להוציאם לגמרי מרשותי. הייתי עכן ושמרתי על החרם. חסל! תם עכן!.. ימכרם, יטמינם, יתנם במתנה… אל נר יהיו כאן, ר' גמליאל!..

גמליאל ראה שאין לסרב. דומם נטל את החפצים, צררם לצרור אחד ויצא את החדר. מולכו עמד חיור וליוה את גמליאל במבטו, עד שנעלם זה מאחורי הדלת, ביקש מולעו, על-פּי הרגלו, לתפוש בידית החדה של חרבו, ומכיון שלא מצאה, קפץ אגרופו, הכניסו אל פיו ונשך בו בשיניו… עתה ידע כי אמנם נשא בלבו “מן החרם”: עתה ידע כמה אהב עדיין את הנסיכה ג’וליה…

נשמתו התעוותה והתפּתלה. אבל באותה השעה הבריקו עיניו הנשואות שמימה ושפתיו החיורות לחשו:

– אלהים!.. אלהי!..


פרק חמישי: הסנה    🔗

מולכו הרבה לצום ולסגף את עצמו. מתענה היה בסיגופים גם בלישאבונה. אבל אז כאילו ביקש בסיגוּפיו להוכיח למישהו, שלא רצה להאמין לו, כי בנשמתו נעשה משבר וכי הוא חוזר בתשוּבה. עתה היה לו הכרח, היה לו צורך נפשי, ביטוי חיצוני וטבעי זה למה שמתהווה בתוכו. היה מתרחק מן הבריות ומתבודד בהרים משום שהיה לו צרוך לקבץ את כל כוחות נפשו, מפינותיה היותר נידחות, ולרכזם על נקוּדה אחת. אבל לתמהונו הגדול ראה כי בהזניחו את דרך חיי-השעה ובפנותו ללכת בדרך המובילה אל אלהים ואל חיי-העולם, הריהו חוזר, שלא-מדעתו, אל אותה הנקודה שממנה יצא. הוא חזר אל עצמו… כי גם עתה, מתוך שעשה את הדת ליסוד חייו, האם אינו מחשל את עצמותו וּמוסיף און ל“אני " שלו? האם אינו משתדל להוציא את כל סגולות נפשו מאפלה לאור גדול, לכנס את כוחותיה של הנפש ולצמצמם על נקודת-אור מרכזית, ממש כמו שהיה זה מטרת חייו בשעה שכל העולם לא היה אלא היכל אהבה, וה”אני" שלו עמד במקדש, תחת אלהים? כן. מרכז ההויה נשאר מה שהיה. שונה רק כיווּנם של כוחות-הנפש. האהבה היתה שולחת את קויה כלפּי חוּץ, והדת מפנה אותם כלפי פנים. תוך כדי עבודת-הבורא מוצא האדם יותר על נקלה את עצמו, הוא מחשׂיף ומבליט יותר את ישותו, מאשר מתוך אהבתו. אין האהבה אפשרית ביחידות; לה נחוצה עוד נפש אחת או נפשות רבות; לדת אין צורך בזולתו; סגי לה בנשמתו הפּרטית של המאמין, בהתבוננותו הפנימית, בהתכנסותו לתוך עצמו… ומשום כך אהב את ההתבודדות.

פעם אחת, עם שעת ערבית, חזר יחידי לביתו. שקט השקיעה היה מסביב. פּתאום חש כאילו מישהו, כעין צל, הולך אחריו במרחק-מה, אף-על-פי שקול צעדים לא שמע. נפחד ולא החזיר פניו.

“האומנם שוב הוא?” שאל בדאגה וחשב על אותו טמיר שהיה מלווהו לפעמים בלילות ובשעה שלא-יום-ולא-לילה ומחריד את נשמתו בדבריו הסתומים וברמזיו המציקים. תמיד היה פלמוני זה מופיע לעתות בצרה, בשעה שהיה פוסק בנפשו הבטחון ושיווי-המשקל. אם הלז הופיע כאן, בשעה זו, הרי זה סימן רע לו… אבל טעה. האיש הפוסע אחריו ניגש סמוך אליו: זה היה ר' שלמה אלקביץ. מולכו שמח שמחה גדולה. בכל פעם היה מרגיש, בקרבתו של האיש הזה, כי איזה אור רועף ממנו סביב סביב, וכי גם בקרבו הוא הולך הלוך ואור… הלכו שניהם ושתקו. מולכו שותק זה מכבר. נפשו התבצרה בתוך שתיקה זו כמו בתוך חומה. גם לשניהם היתה רצוּיה שתיקה זו. לעתים קרובות היו מבלים יחד שעות רצוּפות מבלי הוציא מלה מן הפּה וּמבלי יכולת להיפרד זה מזה… הפּעם הפסיק אלקביץ הראשון את שתיקתם:

– אתמול שאלני החסיד על אודותיך, ר' שלמה!

זה כמה שבוּעות לא היה מולכו אצלו.

– מה שאל?

– שאלני דרך הלצה: ר' שלמה על שלומו של ר' שלמה מאי קא סביר?"

– ומה השיב לו?

– השיבותי: “אבן שְלמֹה שְלֵמָה וצדק”. על זה נאנח החסיד: “ותורתו מה תהא עליה?”

– אללי לי – קרא מולכו לשמע הדברים האלה – אמת! אמת! תורתי מונחת בקרן זוית…

אלקביץ נגע בו בזרועו בחיבּה רבה:

– עין חשש, ר' שלמה! אין חשש! תורתו יצאה מקרן-זוית שלה… הריהו מתקרב אל תורת האמת. וכי כלום האותיות הן העיקר? ניצוצות השכינה שבצירופיהן הם העיקר. ואותם הניצוצות, ניצוצות השכינה, אתה מוצא גם כאן, גם כאן. אבן זו, לטאה זו, רוח נושבת זו – תיבות שלמות הן בתורת האמת של הקדוש-ברוך-הוא… א, כמה שיטין וכמה פשיות סתומות בתורה זו למי שעיניו טחו ואין לו כוח ההתבוננוּת! זהו רמז “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”. יתן נא, ר' שלמה את עינו באילן זה… באילן זה שם מימינו…

מולכו הביט אל המקום שהצביע עליו אלקביץ. כמעט בכל יום היה מולכו עובר, אגב טיוליו, במקום זה, היה רואה אותו אילן ולא נתן את לבו אליו. הרי זה היה אילן סרק עלוב במראהו, עקום-גזע, כפוף-גוף, חרוך-שמש ומכוסה כולו באבק סיד לבנבן-אפור. ברגע זה לא הכירו מולכו. דומה שביום היה מתחפש באיזה לבוש חיצוני עלוב, כמו בבלויי-סחבות, ורק בשעת השקיעה חלץ מעליו את לבושו המעורר רחמים, ונגלה בכל זיוו. גזעו ממחציתו ולמטה, עטופה בצל, הבהיק וניצנץ באו כספסף סודי; ממחציתו ולמעלה טבל כולו בזוהר תולע, וענפיו היוּ כלשונות-אש וכלהבות דקות וּמתפלות בנפתולי-חן…

– הרואה הוא, ר' שלמה, את האילן הזה – הוסיף אלקביץ – ממנו למדתי סוד גדול בתורה, סוד הדברים: “והנה הסנה בוער בּאש והסנה איננו אֻכּל…

דומם הקשיב מולכו לדברי המקובל, וּכאילו קשׂקשׂת נשרה מעל עיניו ההוזות, ובמקום אילנות ראה מלאכי אלהים בלהבות-אש…

הם לא עברו דרך רחובה של העיר, כי אם עלו אל ביתו של ר' משה סידי, כדרכם תמיד, במדרגות אבן נסתרות שהיו חצוּבות בתוך חומת ה“חאן”. ר' שלמה אלקביץ הוסיף לדבר את דבריו הנפלאים. עיני מולכו הביטו נוכחנית מבלי ראות כלוּם, כי נפשו מלאה את הדברים ואיזה אור מתוק…

פתאום נשבר ונפסק קולו של אלקביץ באמצע. אחז המקובל בזרוע מולכו כחושש שמא יפול. הסתכל בו מולכו: פניו היו חיורים מאד, ועיניו הנדלקות בהתלהבוּת פנימית היוּ נשׂואות כלפי הגג של ר' מנשה סרוג. שם עמדה דמות אשה צעירה, שמתוך אפלולית בין השמשות לא יכול לראות את פּניה. היתה כולה לבנה. החמה השוקעת זירזפה עליה זיו ורוד-אדמדם ולתוך שערותיה הזליפה אש, והיתה האשה לאחת מלהבות השקיעה שנפלה משמים ארצה…

רצה מולכו ללכת ולהיכנס הביתה, אך אלקביץ עמד כמכושף ולא נתן גם לו לזוּז ממקומו. לא הרפה את זרועו של מולכו כמתירא וכמבקש משען ועזר… כף ידו השניה לחצה על חזהו. על שפתיו הרועדות היבהבה בת-צחוק חולנית-עגומה. בלחש טמיר דובב המתחנן:

– וגם רישא דקרא, ר' שלמה! וגם רישא דקרא, ר' שלמה!

שפתי מולכו גם הן דובבוּ בלחש:

– “וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה…”

– די, ר' שלמה, די! – הפסיקו אלקסיץ בכאב – הבה ניכּנס…

כל הלילה הירהר מולכו באותה אשה שנראתה בחשכת ערבים כחזיון-חלום.

מי היא?

בשעה שבדיוטותיה העליונות של נשמתך פתח מולכו חלונות לאור ולאויר של ההומניוּת, בחשכת מרתפיה עדיין שרדוּ הרבה שרידים מימי הבינים. פּעמים עולה מי מהם מן המרתף למעלה אל הדיוות העליונות ומשׂתרר שם. אחד השׂרידים האלה הוא האמונה כי האשה היא אם כל חטאת. בעוון האשה גורש אדם מגן-העדן. גורש, אבל טומאת זוהמתה נשא אתו והורישה לדורות. לילית רודפת את האדם ומושכתו בלהטיה לנוקבא דתהומא. כוונתה של לילית היא להרבות “שברי כלים” בעולם ולדחוק את רגלי השכינה… לא נבראה לילית אלא בשביל שילחם האדם בכישופיה, בשביל שיצורף ויזוכך על-ידי מלחמה זו…

מולכו החזיק טובה לעצמו כי סוף-סוף השתחרר משלטונה של לילית… והנה דמוּת זו רקומת אור וצל בדמדומי-ערב!..

מי היא? מי היא?

מפּני מה אינו יכול להירדם, והריהי ניצבת עליו גם בסגרו את עיניו? גוּפו בער מתשוקה סתומה שנתנה מורא בלבו. מה כאן ר' שלמה אלקביץ? מה מוזר היה בערב הזה, ומה מוזר ומתמיה היה גם באותו ערב ראשון על הגג, וגם בלילות אחרים, שבהם היו מזדמנים לשם… ר' שלמה המקובל הקדוש – האומנם נפל ברשתה של לילית?.. חידה זו עוד הגדילה את ההתרגשות הסתומה שתססה בקרבו שהלכה הלוך והתגבר… בגופו התנער מה שמן החובה להחניקו או לברוח ממנו… פּתאום התרומם ממשכבו, ישב, הביט זמן-מה בחשכה וקפץ. ערום בלי לבוש הזדקר החוצה.

השעה היתה מאוחרת. ר' אברהם הלוי לא יצא עדיין לעורר ישנים לעבודת-הבורא. העולם, על שמיו ועל אדמתו, ישן שנה חזקה ללא-ירח ללא-כוכבים. ערפל כבד עטף את הכל… צמרמורת עברה בכל גוּפו. קור. בדידוּת. הקור והבדידות של התוהו-והבוהו הקדמון… מאחד החלונות באגף הצדדי של הבית, הבנוּי על גבי חומת ה“חאן”, פּרץ פּתאום אור. האור בקע בערפל כרצועה ארוכה בהירה-אפורה שהתמתחה אלכסונית, הלוך-והתרחב אל תוך העולם הדומם והאפל. לרגעים נשמעה מתוך אותו החלון גם איזו שירה, שירה-ולא-שירה, בכיה-ולא בכיה, התיפּחוּת של תינוק וסלסוּלי-קול שימשוּ בה בערבוּביה. רצוּעת-אור אפורה זו שלא קרעה את מסך הלילה אלא נרקמה בתוכו רכות; נעימה משונה זו שלא העירה את הדממה, אלא נבעה מתוכה כארשת תלונתה או כאנחת תחינתה, – יסודות התוהו-והבוהו היו. בלעדיהם לא היו אשמני-קדמוּת ולא דממת-בראשית…

מולכו ידע כי אותו אגף שימש בית-תפילה לחברת המקוּבלים “סוּכת שלום”.

תקפו יצר הרע של סקרנות. טיפס ועלה על מעקה הגג הגבוה יותר ממחצית קומת קדם, טיפס למעלה אל קיר האגף, כשהוא נאחז בשקערורותיו ובליטותיו, עד שראשו הגיע אל החלון. החזיק בכרכובו והסתכל בחדר. זה היה חדר קטן מלא אור מעשׂרות אחדות של נרות שבערוּ בו על הקירות סביב סביב, על עמוד-התפילה, על השולחן וגם על הקרקע. בין הנרות הרבים האלה עמד ר' שלמה אלקביץ, לבוש כולו לבנים ועטוף בטלית ותפילין. זרועותיו פּשוּטות לפניו, וכפּות-ידיו משולהבות, כמפרך את האצבעות. כוּלו רועד, מתחלחל וּמכרכר כרכוּרים משוּנים, כשכל אבריו מזדעזעים, כהזדעזעוּת קצה מיתר מתוּח בהינתקוֹ… מפּיו יוצאת, מתוך סלסולים ושברים, מתוך התיפּחוּת ויבבה של כאב, אימה והתפעלות, איזו הברה אחת וממושכת עד צאת הנשימה. מכיון שנשימתו גוועת, רוחו שבה אליו, מיד מתחילה יוצאת הברה אחרת בקולות-נעימה אחרים ובסלסוליפ אלרחפ וגם היא נמתחת בלי כל הפסקה שהיא, עד כלות הנשימה… מולכו לא תפשׂ את ההברות האלה ולא הבין צירופיהן. אף פּני ר' שלמה, הבהירים, השלוים תמיד, עם מבטם העמוק והמאיר, – מולכו לא הכיאם: הם היו מעוותי אימה, כל עורקיהם רטטו ועשו עוָיות משונות. משני קצות פּיו זרמו למטה על גבי זקנו שני קילוחים של קצף לבן. שערות ראשו עמדו מסומרות וכל מראהו – לא אנושי… רגע אחד רצה מולכו לצעוק צעקה גדולה מפּחד, מצער וגם מחמלה על האיש הזה. אבל עיני אלקביץ המופשלות באישוניהן כלפי מעלה הפיקו התפעלות לא-ארצית.

“צירוּפים… הוּא עושה צירוּפים…”, חשב מולכו ברטט של קדושה.

ראה הפעם את סוד הקדושה עצמה, ערומה מכל סמל, בלי כל פרוכת… פחד מתורין נפל עליו. אצבעותיו הרפו מכרכוב החלון. נפל בכל מלוא קומתו על הגג.

כפירור שחור, כרגב מרגבי הלילה, שכב בלי נוע. סוד האין-סוף של ההויה כיסה עליו בערפל לילו…


פרק ששי: לילית    🔗

קומתו של מולכו נכפפה תחת לחץ התעניות והסיגוּפים, פּניו נרזו ונעשו שקוּפים, זקנו ארך והטיל צל שחור על כל גוּפו. צללי להבות שחורות נפלו על פניו מעיניו שגדלו ועמקוּ יותר והיוּ מפליאות את הבריות. פעם נפל מבטו במקרה על פח-הנחושת שהיה תלוי על הקיר, תמה על עצמו: “עוד מעט אהיה כמו החסיד”, חשב מתוך סיפוק-נפש מיוחד, ומיד סלד מהנאת-יוהרא זו. הסיר מעל הקיר את הפּח ושוּב לא תלה אותו… פרש מהבריות, היה ממעט בדיבור, כאילו כל מלה שהיה מוציא מפּיו עלתה לו בקושי רב. גם הבריות הרגישוּ שבשעה שהוּא מתהלך עמהם כאילו איזה צעיף סמוּי-מן-העין עוטפו. לא היוּ מהרהרים אחריו, אלא שהיו מתמלאים תמיהה ופליאה כלפי הסוד שהסתתר מאחורי צעיף זה… רוב ימיו, ופעמים גם לילותיו, היו עוברים מחוץ לעיר, בשדה, בהרים, בין הסעלים ובתוך המערות. ומה נפלא הדבר! דוקא בעולם הדומם הזה או בקרבת בעלי-החיים הגיש בנשמתו זעזועי גאוּלה וישע. בני האדם עשו עליו רושם כבנים אובדים שגלו מעל שולחן אביהם. הוא, מולכו, חזר אל בית-אבא, אמנם דווי וסכוף, אבל חזר, חזר… פעמים היה לו רגש מוּזר ונעים כאילו שב אל זרועות פרדינאנד הזקן… אותם הרהורים שהירהר פעם על ראש העצמון שהפחידוהו בעכו"מיותם, שבו אליו חזוקקים ומצורפים בכור מדוי-אמונתו. ואז נגלתה לו ההויה כמדורה גדולה, נגלה לו העולם כסנה בוער אשר לא יאוכל… היו לו רגעים, רגעים בודדים ונפלאים, חייו וכל אישיוּתו היו לו כרשף-אש מגביה עוף מתוך מדורת ההויה הכללית, בוער ומבריק רגע קט וכבה ונעלם שוב בתוך אפלת האין. רגעי הבעירה וההברקה היו קצרים וחולפים, ויחד עם זה חובקים זרועות נצח. ובשובו, אחר כל רגע כזה, אל חשכת ההליה החמרית, אל אפסות קיוּמו הגופני, היה תמיד זכר אותו רגע ממלאו חרדת-קודש וכיסוף-נפש עז, כמו אל פגישת אהבים…

מולכו חי כמו פרפר בתוך גלמו. איש לא ידע את רגעי התפּעלוּתו והתפּשטות גשמיותו. איש לא ידע את כמיהתו וכליון-נפשו הבוערים. פעמים היה נכנס אל החסיד, עוזר לו בסידור גליונות ה“בית יוסף” שלו ובהעתקתם. אבל כבר חדל מהין את קדושתה וגדלה של עבודת החסיד על חיבורו. זו העבודה שהיה זמן והוא ראה אותה כתבנית מבצר-ענקים נהדר בנוי בחכמת-חרשים, לשמור בו על הנשמה היהודית מן הרוחות המזיקות, מן האויבים האורבים לה. בחוץ… עתה חושב מולכו כי העבודה לשמור ולהגן אינה מספיקה; לא לזאת זקוקה הנשמה ביותר. היא מצפה לפדות לגאולה, היא נכספת להתנשא אל המקורה… מטעם זה ננהה מולכו יותר אל ר' שלמה אלקביץ. שיחותיו השלוות והערבות של זה היוּ כשיחות נשמות. אחרי כל פגישה עמו היה לו רגש כאילו טבל במקוה של אור.

והיה בצפת איש אחד שהתקשר אל מולכו בלב ונפש, והוּא גמליאל. התקשר אליו כמו כלב נודד ומרוּד, בלי דברים וּבלי תביעות כל-שהן. בכל פּעם שמולכו היה מסרב לקבל ממנו איזה שרוּת שיש בו משוּם פּחיתוּת-כבוד, היה זה מצטער צער גדול כאילו קיבל נזיפה… ראה מולכו כי גמליאל סובל וגלמוד הנהו מאד, וכי יש לו צורך לדבוק במישהו; לא פעם היה מולכו נוזף בעצמו על שאינו מקרבו ואינו גומל לו חסד-של-ידידוּת, אבל רק לרגעים היה מולכו נותן את דעתו עליו. כל ימיו היה שקוּע בנפשו ובעניני-רוחו.

פעם אחת ראה פתאום כי פני גמליאל רעים הם מאד. עצמותיו שוּפוּ, פניו הפכו כעין אפר ועיניו בוערות באש-מחלה. קודם לכן לא הרגיש כלל בזה.

– מפני מה הוא מסתכל בי כך? – שאל גמליאל מבויש.

השיב מולכו גם הוא מבויש קצת:

– ר' גמליאל, הרי הוא הולך ונמס כנר.

עיני גמליאל נלהבו, מפיו פרצה קריאה:

זאת היא!.. היא מוצצת… מוצצת… דמי ולשדי!

– מי? מי “היא”?

נתבלבל גמליאל, וכמתחרט על המלים שפּרצו מפּיו שלא במתכּוון, השיב בקול שפל:

– רוח רעה אחת יש… רוּחות רעות… הן רודפות אותי. ביחוּד כשאני לבדי. כשכבודו עמדי איני חושש לה… להן… מחמת קדושתו אינן מעיזות להתקרב. אבל…

מולכו התביש לשמע המלים האחרונות, ממש כמו בשעה שראה בפעם האחרונה את בבואתו בפח-הנחושת…

מיהר והפסיק את השיחה…

אבל בפעם אחרת, כשנכנס מולכו אל חדרו בבוקר השכם, בשובו אחרי ליל נדודים בסיבות מירון, מצא את גמליאל במיטתו כבר-מינן, במצב של אפיסת-כוחות, בעינים סגוּרוֹת ומחצה, בשפתים חיורות, וכולו מכוּסה זיעה.

– מה לו, ר' גמליאל? וכי הוא חולה?

– הלילה לא לן כאן כבודו, – מילמל גמליאל במעין תרעומת, במקום תשובה.

– כן. הלילה לא לנתי כאן, – אמר מולכו.

– אה, מפני מה לא לן הלילה בחדרי?

– ומה בכך? – שאל מולכו נבוך.

לגמליאל היה קשה הדיבור. הראה באצבעו על הקרקע. מולכו הביט וראה כי קרקע החדר מסביב למיטה היה מכוסה שכבת אפר.

– למה האפר הזה, ר' גמליאל?

– יסתכל נא יפה, ר' שלמה!

– אפר… איני רואה כלום זולת אפר…

– ועקבות רגלי תרנגולת אינו רואה? יסתכל נא יפה חפה… – קרא בהצביעו על סימני קוים באפר, כעקבות רגלי תרנגולת.

אמנם… כאילוּ… כך,,, – מילמל מולכו.

תחילה לא הבין מולכו כלום. פּתאום ניצנצה במוחו מחשבה כי רגלי השד הן כרגלי תרנבולת, ונבהל. נזכר בדברי גמליאל על הרוּח הרעה או על הרוּחות הרודפות אותו, עמד על יד מיטתו נדהם ושתק.

– אני לא פיזרתי את האפר כאן. זאת עשו אבא ואמא שלא בידיעתי… חשבו בדבר, כנראה רצו להיוכח… אבל אני… אני… אני… ידעתי זאת מכבר. כבודו הלך ועל כן השתמשוּ הם בהזדמנות זו ונכנסו אלי… אחח… איזה לילה! איזה לילה! כל הלילה היו כאן, כל הלילה… נלחמתי, נלחמתי… ונשארתי בלי כוח…

מולכו עמד מבלי נוע בשפלות ידים והוסי. לשתוק. אימת סתר שללה ממנו כוח הדיבור. צמרמורת חלפה בגוּפו וזיעה עלתה על מצחו.

נשמעו פסיעות. התחלחל גמליאל.

– אבא ואמא… הם באים לראות… אנא, אנא, ר' שלמה! יטשטש את הסימנים על האפר, כדי שהזקנים לא יכירו… אין צורך, אין צורך שיכירו…

לפני שהספיק מולכו לעשות תנועה, מיהר גמליאל והוציא מתחת לשמיכה רגל נוראה בלָבנה והתחיל מדשדש בה אילך ואילך על פני הקרקע.

שבוּעות אחדים הסתובב ר' משה סידי בכפרים שבסביבות צפת וטבריה, לרגל עסקיו, ויום אחד לעת ערב חזר אל ביתו. אילפס הנחושת עם המאכלים השונים עמד מוּכן על הקרקע. בני הבית התכנסו, אחד אחד, לפי הגודל והחשיבות, ניגשו אל בעל הבית ונתנו לו שלום. עמדוּ מסביבו והמתינוּ עד שישב לסעוּדה. אך ר' משה התמהמה לגשת אל האכילה, והביט מתוך אי-מנוחה אל הדלת. לבסוף לא התאפק ופלט מפיו: "היכן שולטנה? מפני מה איני רואה אותה? הרגישו פתאום כולם כי שולטנה חסרה, התחילו צועקים: “היכן זולטנה? היכן שולטנה?” רצו אל המטבח להביאה אל חמיה. וזולטנה דוקא באותה שעה היתה עסוקה בעבודה שהרחיקהתה מן הבית. מוּזר הדבר, דוקא באותה שעה נזכרה בשמלת השבת אשר אצל החייט. מדוע עכשיו? אבל לשוא שיגרו שליחים לקרוא לה. לא מצאוה גם שם. היכן נעלמה שולטנה?.. אך סוף-סוף נכנסה, כשהיא מנגבת כפּות ידיה בסינר, ובירכה בשלום את חמיה, מבוּישה ונפחדה. ר' משה, כיון שראה אותה, פני-הישימון הקודרים שלו כאילו כוסו בטל אורות. “לא חשבת כלל לבוא לראות את חמיך – שחק לקראתה – ואני, יונתי, חשבתי על כלתי, ח-ח…” והוציא מאמתחת חיקו חרוּזי זגוגיות-צבעונים. כמו תמיד, העניד בעצמו את המחרוזת לצוארה, כשאצבעותיו נוגעות בעורו ושוהות מסביב לו שהיה יתירה, וכשעיני-הגחלת שלו חורכות כותה במבטיהן… כל אחד מן האנשים בבית חשב בלבו כי רק הוּא לבדו הרגיש בתנוּעות האצבעות ובמבטים הללו… “מה דעתכם על המתנה הזאת?” שאח בפנותו אל הנוכחים. הכל שתקו. רבים הסבו עיניהם כדי שלא להיפגש במבטיו. “מקנאים בך”, רטן בצחוק אל שולטנה. זו עמדה אדומה ונבוכה. המחרוזת החניקה לה. עשתה תנועה באצבעותיה כרוצה להסירה. פני הזקן החשיכו ושתי גבות עיניו הצטפפו.

– וכי רוצה את להסיר את זה? מפּני מה? לא יאה לך?

נתבלבלה הצעירה.

– אשים את המחרוזת בפעם אחרת… בימי חג…

– לא. כל הערב הזה תשׂאי את המחרוזת! – פקד הזקן. כל שעת הסעודה לא שם איש לב לגמליאל, ואיש לא ראה כי לא טעם כלום, וכי פניו עטוּפים צל-זעם.

אחר הסעודה, כשעלוּ מולכו וגמליאל אל הגג, אמר השני אל הראשון:

– הראה, ר' מולכו?

– מה?

– המחרוזת… אבא… איך העניד לצוארה…

– ומה בכך?

– ומפני מה אין הוא רוצה שאתן לה גט?

הבין מולכו למחשבות גמליאל, והרגיש כי הוא עומד לפני איזה סוד נורא, וכמעט בדפיקת-לב שאל:

– ומה ענין שמיטה אצל הר סיני?

גמליאל הביט רגע לצדדין, ובקול כמתחנן לפני מי ונאנח מכאב,קרא:

– גילוּי-עריות אין כאן… לא! אין כאן גילוי-עריות… אבל… אבל… “לא תחמוד”…

מולכו כוּלו נזדעזע. דברי גמליאל היוּ נוראים. נזכר בעוּבדה אחת שהיה לה עד-ראיה ושבשעתה לא עשתה עליו רושם. ר' משה עמד באוּרוה הפּתוּחה וחבש את חמורו. פּתאום ראה את שולטנה הולכת מהבאר וכד מים גדול על ראשה. מיד נזדקר החוצה, הביט בעיני זעם אל המשרתים והנערים שהיו טרודים איש במלאכתו, ניגש דומם אל שולטנה מאחוריה, לקח את הכד מעל ראשה, מבלי לגרוע אף טיפּה אחת ממנו, והעמידו על כתפו, והפעם נשפכו המים על בגדיו, ומבלי הוציא מלה מפיו הביא את כד-המים במעלות אל ביתו. נתביישו עוד יותר המשרתים שבחצר…

בכל זאת ניסה מולכו לדחותו:

– אסור, ר' גמליאל, לדבר כך. כיבוּד-אב!..

גמליאל שתק ולא הצטדק. רק נכפף והתכווץ במקומו. שניהם שתקוּ. שניהם חשבוּ על סוד אחד נורא.

אבל הענינים האלה היו משתכחים מיד מלבו של מולכו. היו כעין הבּטוֹת מרפרפות ופזיזות אל העולם החיצוני. מיד אחריהן היה משתקע שוב בתוך ההסתכלוּת המתמידה בנפש!…

חיי בני-ביתו של ר' משה סידי, שתחילה היו לוקחים לבו, חדלו מהעסיקו, כמו חיי העולם הזה בכלל. תקיפותו הזעוּמה ושתיקתו הקצוּפה של בעל-הבית, סבלם הטמיר של גמליאל ושולטנה, אנחות הזקנה, – מולכו לא ראה ולא שמע כל זה מכבר. היה כמסתכל בלילה מבחוץ אל בית, שבתוכו עובר מישהו ממקום אל מקום ומנורה בידו: זה אחר זה מוארים החלונות, וזה אחר זה שוקעים הם שוב בחשכה… כל רושם מן העולם שהיה נדלק בו לרגע יש שהיה מתמיהו כעין גילוּי-מה, ומיד אחר-כך היה כבה ונשכח מלב…

כך התמיהה אותו פּעם משפּחת סידי וגילתה לו פּנים אשר לא שיערם קודם. באקראי, כמו דרך צעיף, קלטו אזניו דברים שנאמרו בנוכחוּתו, והדברים הפתיאוּהוּ כברק.

אנשי בית ר' משה סידי היו כבדי-ראש ומרי-נפש. רוחו הקצופה של בעל-הבית היתה נסוכה גם עליהם. בבית הזה לא שרו וצחוק לא נשמע בו. היו כאן זעומי מוסר, קפדנים במצוות ובמידות, דייקנים במנהגים. לא דנו שום אדם לכף חובה ונזהרו מלשון-הרע. איש אחד היה אמנם בצפת, סעוד שמו, שהיא מטרה לחצי-לעגם ופעמים גם לצי-זעמם של הבריות, ואף של בני-בית ר' משה סידי. עם-הארץ היה סעוד זה. חזיון יחיד במינו בצפת. וכטוב לב האנשים בשעת חגיגה או במסיבת רעים, היו מבדחים את דעתם בסיפוּרים על אודות בּערוּתו וחמריוּתו הגסה של סעוד זה. סעוד היה לפעמים גם עובר איזו עבירה או דש באיזה מנהג. וכשהיוּ תופשים אותו בכך, לא היו עוד מתלוצצים, אלא מדברים בזעם וּבחרון-זעף על מעשיו. פּעם סיפר מישהו בבית סיד כי תפשו את סעוד כשהוא תולש עשׂבים ויקות ביום השבת. וכששאלוהו על מה הוא עושה ככה, השיב כי נפרדה שלו חלתה פתאום, הריהו מכין לה משחת-רפואה, משום פיקוח-נפש…

– יחד עם העשׂבים תלש גם את חלקו בעולם-הבא, – רטנה הזקנה ברוגזה, וראשה התנועע כמו מהשתוממות.

– למה הוא עושה כך? – שאלה שולטנה מתוך צער על אדם שמאבד בידיו את עולמו.

– אין לו, כמדומה, מה להפסיד. מה שהיה לו, הפסיד זה מכבר.

– כלום אינו מתיא כלל ממלאך-הדומה? הגיהנום גם כן אינו אחד ושוה לכל נפש…

– אה! שם… שם יהיו תולשים את שערותיו, ממש כמו שתלש בחייו את העשבים, – העיר אחד השכנים שהיה באותו מעמד.

– לא, – השיבה אשת ר' משה סידי – סבורני שתחילה יצלו את גופו על גחלים לוחשות, ואחר כך יניחוהו על גבי מיטה מוצעת מצנון וגזר, כשהם עומדים ושרשיהם למעלה…

– מה עקר סעוד ביום השבת? – פתאום ר' משה, שהקשיב כל הזמן לשיחה – צנון או גזר?

– עשבים וגם גזר.

– אח, גזר? – השיב במנוחה ובודאיות גמורה – אם כן ילהיבו באש מין גזר גדול מאד, שעוקץ שרשו יהיה חד וארוך מאד, ועל העוקץ הזה יכריחוהו לשבת… מידה כנגד מידה, ככתוב בספרים…

– אי! – קראה שולטנה לשמע הדברים האלה וכולה התכווצה מכאב – חדלו! חדלו! איני יכולה לשמוע…

אבל המסובים נגררו בשטף השיחה הזאת מתוך תאוה מיוחדה.

– מאין יודעים אתם את המשפט המחכה לסעוד בעולם האמת? – שאל מולכו, שכל הזמן שב ושתק.

– כך… אנו אך משערים כך… הרי לא ימלט מענשו של בית-דין? אה, מה דעתו, ר' שלמה?

מולכו לא השיב דבר, אבל השיחה הזאת עשתה עליו רושם. מהיכן לאנשים האלה, המאמינים והצדיקים, רוע-לב כזה? הם אוהבים את אלהים ודבקים בו, יחד עם זה הם שמחים לאידו של סעוד בבא, וּבסיפוּק-נפש מיוּחד הם רואים למפרע את נקמת אלהים מן התועה הזה. אלהים ויסורים – היכי תמצא? השיחה הזאת נתנה דחיפה לחלחולית של הרהורים מטרידים. חשב על צרוּת-העין כביכול שיש באמונה. איך זה לא הרגיש עד עכשיו כי באמונתו יש רק הוא ואלהים, וזולתם אין? באמונתו שכח את האדם, את בן מינו ההולך על-ידו ומשתתף עמו בהבלי העולם הזה!.. איך זה שכח את האדם?.. הוא שכח אותו משוּם שחשב רק על עצמו. כמיהתו אל אלהים היתה שאלת קיומו, ואת פּתרון השאלה מצא בזיקוק נשמתו ובצירופה מסיגי העולם הזה. ועכשיו, בפעם הראשונה שאל את עצמו: שמא טיפול בלתי-פוסק זה בעצמו ובעניני נשמתו אינו אלא אחד מאמצעי הסיטרא-אחרא להטות את האדם מן הדרך המובילה אל אלהים?..

מתמיה הדבר שבני-אדם מקשרים יחד את שני המוּשׂגים האלה: אלהים ושמחה, אלהים וצער! מוזר לו גם-כן כעת הרעיון על-דבר שכר ועונש. עונש? וכי יש לנשמה צער יותר גדול מזה שהיא יורדת לשבת חושך וצלמות בגוּפה העכוּר?.. שכר? וכי יש לנשמה שכר יותר גדול מזה שהיא חוזרת אל חיק השכינה? הוא יודע כי הקדמונים דיברו על שכר ועונש; על שכר ועונש מדבר גם החסיד, גם ר' שלמה אלקביץ וכל תלמידי החכמים בצפת ובכל מקום; אבל אלהים שבלבו של מולכו לא הניח מקום לשכר ועונש. מי טעה? הם או הוא? יש שכר ועונש – עליו להרוס את כל עולמו רשר בנה במַדוים גדולים, בשעות של מצוקה ושריפת-נשמה; לקבור תחת המפּולת את כל פליאות-נשמתו, את כל התפּעלוּיותיה וחרדותיה הקדושות; אין שכר ועונש – עליו לפרוש מהחסיד ומעדת המאמינים וללכת באשר ילך…

בלתי מפורשות לעצמו, אבל מחרידות ונוגשות תססו בקרבו המחשבות הללו; כוּלן הצטנפוּ לפקעת אחת מסוּכסכה. שן מילאוּ את כולו כקיטור כבד מחוסר-צבע והמקשה את הנשימה… שעות רצוּפות ישב צנוף מכווץ על מקום אחד, ראשו שמוּט על חזהוּ ושתי זרועותיו פּשוּטות לפניו על ברכיו, באפס כוח להתיר את סבך הפקעת הזאת…

לפפנות ערב ישב מולכו בחדרו, כשנפתחה הדלת וגמליאל נכנס. העיף בו מולכו עין והכיר בו מיד כי על פניו הרעוצים והדואבים שרה זוהר של מרגוע פנימי.

– הוא הסכים, – קרא קמליאל סמוך לכניסתו – סוף-כל-סוף… – ובת-צחוק קלה הסבירה את פניו המצומקים.

אבל מיד ראה כי מולכו מביט אליו מבלי להבין למה הוא מתכוון, הוסיף:

– אבי הסכים סוף-סוף שאתן גט לזוטלטנה… אחר השבת יבוא, אם ירצה-השם, קץ לכל יסורי…

בת-צחוקו לא הסתלקה מעל פניו, אבל היה נרגש מאד.

– רואה אני, ר' גמליאל! – אמר מולכו – כי מרוצה הוא מאד בהסכמת אביו.

– מרוצה? האמנם… אני מרוצה?.. מסתבר הדבר כי יותר טוב גט מאשר כך, כמו שהוא כעת… שולטנה לא תוסיף להתענות, תהיה פנויה, תילקח לאיש… תלד בנים… היא רוצה מאד בילדים… אבל… ר' שלמה! אין אוכל להיות מרוצה? כלום היא שנואה עלי? יאמין לי, ר' שלמה! היא מלכה… מלכה, ר' שלמה! צנוּעה… חסודה… כשרה… יונה, יונה תמה, ר' שלמה!.. אח! אילמלא הייתי ירא מדיני שם הייתי בועט בחיי… למה לי החיים אם… עשה תנוּעת-יד באויר ולא גמר.

– מדוע אינו יכול לראות חיים עם אשתו ככל יהודי כשר, ר' גמליאל? – שאל מולכו.

זאת היא הפעם הראשונה, מיום שהכירו, שמולכו הרשה לעצמו לשאול אותו על חידת חייו.

גמליאל צחק בצחוק משונה, כאילו הצחוק הכאיב את עצמו.

– ח… “ככל יהודי כשר”! זהו אסוני שאין אני ככל יהודי כשר. אני טמא, ר' שלמה, כל ימי אני יהודי טמא, ר' שלמה!

– טמא?

– כל-זמן שלא אפטר ממנה… מהלזו, מן השניה… לא אוכל לקרב אל שום בת-ישראל כשרה…

יותר ויותר נעשו דבריו סתומים. מעל פניו נגוזה אותה בת-צחוק של מרגוע ונַעווּ.

– איני מבין, ר' גמליאל! על איזו שניה הוּא סח?

– ר' שלמה! – פתח גמליאל. אך פתאום התחרט והפסיק. פניו חָורוּ. הפיקו התרגשוּת ובהלה. עמד, באמצע החדר, כבול-עץ, בשעה שבקרבו התחוללה מלחמה עזה. רץ אל הדלת ורצה לנעול אותה, שכח כי זה מכבר נעלם ממנה המנעול (לא ידע כי הוריו הסירוהו בלא-יודעים…). עמד רגע כפוף, מטה אזנו אל הדלת ומקשיב. אחר כך מיהר אל מולכו על בהונות רגליו, התקרב אליו ודיבר בלחש ובנשימה כבדה:

– ר' שלמה!.. זה כבר רציתי לדבר עמו, לספר לו… קשה לי מאד… הלא יהודי קדוש הנהו, וממנו אין צורך להסתיר. אדרבא, שמא… שמא ימצא לי איזה “תיקוּן”, או מעין זה…

ושוב הפסיק. התרגש ממה שהתכונן לספר. ממלחמתו הפּנימית, ממאמצו הנפשי עלה סומק קל אל לחייו; בשני חוריהן העמוקים דלקו עיניו כשביבים. גופו רעד, רעד…

התרגשוּתו עברה גם אל מולכו. נפעם ולא ידע מה. שתק וחיכה.

גמליאל אסף את כוחות נפשו ואמר:

– ר' שלמה! אשתי השניה אינה בשׂר-ודם…

– מה-מה?.. מי?

– לילית!

– לי…

– כן, כן! זאת היא! לילה-לילה היתה רגילה להיכנס אלי… אחרי שכבודו בא לגוּר לכאן אין לה שליטה, והריהי קוראה לי החוּצה, אל ההרים, לשכב עמה…

– עם רוּח?

– אה, ר' שלמה! וּמה בכך אם רוּח?.. אין בפי מלה באר לו מקצת-מן-המקצת של זיוה הטמא! אני מקללה, אני נושא על חזי “מזוּזה”, קמיע, עשיתי “תחבולות” ו“סגולות” בדוּקות, ככתוּב בספרים הקדושים, ואף-על-פּי-כן… היא חזקה מכל זה, רחמנא-ליצלן… אך מגיע אל חטמי ריחה הטמא… ריח יש לה, כעין ריח בית-השחי שבּוֹ היא מכשפת אותי. אך בא הריח אל חטמי, ונגמר! אין כל תחבולה ועל קמיע או מזוּזה… כפוּת אני כבר בידיה! אה, ר' שלמה!.. אין איש רואה כשהיא באה וּמתישבת על-ידי ערוּמה וּמלפפת צוארי… כדי שאחוש בריח הזיעה של בית-השחי שלה… אח, עוֹצם אני את עיני ורואה אותה; אני כובש פּני בספר קדוש, אני טומן ראשי בכר – ורואה אותה! אני סותם חטמי, עד לידי חנק – וריחה חודר בכל זאת אלי… אין איש יודע, ר' שלמה, כמה אני נלחם! אף על פי שיודע אני כי מלחמתי לשוא היא, כי אין לי עוד שליטה על יצרי…

– ואתה?.. – שאל מולכו מבלי להעיז להביע את כל מחשבתו.

גמליאל הבין וניענע לו בראשו חיוּבית.

כאילו החליט, כיון שהתחיל מספּר, לספּר הכל, הסב פּניו, כדי להשתמט ממבטי מולכו, שלא נסתלקו ממנו אף רגע, אמר:

– את תענוגי חיבוּקיה תפנוקיה הטמאים אין לשער… אצל בשר-ודם! אבל אחר-כך… לאחר האשמוּרה, כשהיא פורחת להרי החושך… אין לשער את גודל אסוני… כשאני רואה את זרעי שפוּך עלי ועל הקרקע, וגוּפי כפגר מסוֹאב, מתבוסס בזיעה וּבזרע, באין כוח להניע אבר, כמה אני מתעב אותו, את גוּפי זה! כמה אני משוקץ ונבזה בעיני עצמי! באותם הרגעים דומה כי האדמה סולדת מתחתי, כי הרמשׂים וכל בעלי-החי נפשם נקעה ממני וּבתיעוּב מסתלקים מקרבתי, והשמים אף הם רצונם לירות בי – ונמנעים מעשות כך מחמת שהם יודעים את דיני הקשה והנורא לאחר מותי… רק בני-אדם, רק הם לבדם אינם יודעים… אבל לפעמים נדמה לי שהם אך מעלימים ממני כי יודעים הם הכל, והריני מתבייש מפני כל פרחח.

– האם זה כבר… כך? – שאל מולכו בלחש.

– התחיל הדבר בליל חתוּנתי. כל אותו היום צמתי. בלילה, אחרי הקידושין, שבנו כולנו לסעוּדה. והנה שמעתי קוראים לי… מעשה-שטן… יצאתי. הקול הלך מצד הדיר. הדיר היה סגוּר ודרך סדק ביצבץ אור. השתוממתי. התגנבתי בסתר אל חדר המשרתים. כולם היו טרוּדים בחתוּנתי ולא הרגישו בי. לקחתי המפתחות וחזרתי. נכנסתי אל הדיר, והנה: במקום דיר – אוּלם מקוּשט יפה… מעשה שׂטן… אוּלם מקוּשט יפה, באוּלם במיטה מוּצעת, וּבתוך המיטה אשה ערוּמה ויפה. נבהלתי. והאשה קרצה לי, שׂחקה לי, קראה לי… הבינותי כי מעשה לצים כאן. אילוּלי ידעתי אז להתגבר על יצרי, כי אז…

אח, אז… בקיצוּר, נכשלתי… חזרתי אל הסעוּדה טמא, טמא… סבוּר הייתי כי שהיתי עם השׁדה הרבה זמן, כמעט כל הלילה, והתביישתי מפּני האורחים, מפּני אשתי ואבותי… לתמהוני אמרו לי כי הייתי נעדר מן הבית אך דקים אחדים, עד שכמעט לא נתנו דעתם לזה שיצאתי ונכנסתי… ומאז… הלא הוּא יודע כבר!..

הוריד ראשו על שתי כפּות ידיו ונאנח מרה:

– מפּני מה, מפּני מה באו עלי כל היסוּרים הללו? החיים נמאסו עלי ואת המות אני ירא!

החדר נמלא פתאום אפלוּלית בין-השמשות. היה חם. אל חטמוֹ של מולכו הגיע ריח-לא-נעים וּמכבּיד על הנשימה. כאילוּ מתוך דברי גמליאל נדף הריח… יחד עם אנחות נפש נענה שעיפה למות, המוּ בדבריו של גמליאל גם געגוּעים טמירים וטמאים, גם חשק מסוּכן. איזה קיטור לפף את רוחו של מולכו. בתא גוּפו הסגוּף והמעוּנה הקיץ דבר-מה שנרדם במם זמן רב, הקיצו אילו שיירי מציות שהתנדפה והיתה לחלום, זע איזה זכר דומה לכויה, איזה רטט דומה לזכר, איזה זעזוּע של מאוָי אסור, של חטא נסתר… ממעמקם צעק אליו קול חנוּק, כמו מתוך בור עמוק ואפל: “ג’וליה!..” הריח המיוּחד הולך וממלא את החדר עד אפס אויר לנשימה. דומה לריח בית-שחיה של לילית… כשם שנפלה עליו פעם אימת הקדושה בשעה שראה את ר' שלמה אלקביץ עושה צירוּפים, כך נפלה עליו אימת הטוּמאה, הטומאה עצמה. גמליאל עבר ירד לנוקבא דתהומה רבא. מולכו לא היה בטוּח שלא יִגָרר אף הוּא אחריו…

הדלת נפתחה לאטה מבלי שהרגישו בדבר, ושולטנה נכנסה. ראתה את שני הגברים יושנים כפוּפים זה מול זה, נרתעה מיד והתיצבה בפתח. היתה כמפקפּקת. לא העיזה להיכנס. אבל רצתה מאד לבכות בקול וקשה היה לה להתאַפּק; פּרצוּ מפּיה אך יבבות מקוּטעות ודקות. שני גברים נבהלו, הרימוּ ראשיהם. בקושי הבחינוּ צל אדם בפתח הדלת. היבבות החנוּקות עשוּ על שניהם רושם של שדה בוכה… גמליאל התחלחל וקפץ ממקומו בקריאות: “מי זאת? מי זאת?..” מולכו קם ברגלים רועדות ניגש והכיר את שולטנה הבוכה. אמר ל בלחש ובכאב כמי שמיצר בצערה:

– אח, שולטנה! היא בוכה?

לא ענתה לו. עמדה נשענה בכתפה אל מזוּזת הפּתח והמשיכה ליבב כשהיא מכסה בסינר את פניה.

מולכו לא זז ממנה. על ידה וּמסביבה היה האויר טהור וקל לנשימה.

– שולטנה… – דובבו עוד פעם שפתיו.

– אנה אלך? אנה אפנה? – השמיעה לבסוף מתחת כפּות ידיה.

אז קם גמליאל ועשה אליה צעדים אחדים:

– אין לנוּ מזל, שולטנה! – אמר – כך נגזר מהשמים… אין את מחוּיבת לסבול בעבוּרי… תקבלי גט ותינשׂאי לאדם מוצלח ממני, ליהוּדי כשר, תראי עמו חיים, יהיו לך ילדים… אָל תבכי, אַל תצטערי שולטנה! זהוּ רצון הבורא…

שולטנה הזדעזעה כאילו נגעוּ בפצעה הפּתוּח:

– רצון הבורא? זה רק רצונך אתה! למי אינשׂא? איני רוצה להינשׂא לשוּם אדם אחר. רוצה אני בילד ממך, רק ממך, גמליאל! מפּני מה איני ראוּיה לך? וכי איני טובה? וכי איני יודעת כל מלאכה וכי אני בעלת-מום? מפּני מה אתם דוחים אותי? אנה אלך? לא קרוב ולא גואל. אחזור על הפּתחים כעניה…

נפנתה אליו בגבּה, הגישה שולי סינרה אל עיניה ובכתה לתוך הסינר בקול, כילדה זו שנשבר צעצועה היקר.

מוּזר וּמחריד-שמהוּ היה הדבר בעיני מולכו: יהוּדיה כשרה וּתמימה נלחמת ומתחרה עם לילית בגלל הצעיר המסכן הזה…

גמליאל היה אוּמלל לא פחות משולטנה. התחנן:

– שולטנה! לא מפּני ש… אדרבא… אני אינ ראוי לך, האמיני לי, איני ראוּי לך! אלוהים ייסרני אם אטמאך במגע, אותך, הטהוריה והצנועה! אל דאגה! את תהיי פנוּיה ותוכלי להישאר בביתנו כמה שתרצי… אני, אני אלך, נע-ונד אהיה בנכר… אבא ואמא יאהבוּף כפליים, כבן וכבת יחד תהיי להם… רק אַל בכוֹת!

שולטנה הוסיפה לעמוד גבּה אליו ובכתה.

– השומעת אַת, שולטנה…

פּתאום הרימה ראשה, החזירה אליהם פּניה הנפוּחים הנעוים מבכי, שדרך צעיף צללי בין השמשות דמוּ לפנים מכוּסי פצעים וחבוּרות… בקול כבר יבש, כמעט שקט:

אני לא אשאר כאן אף רגע! אף רגע!.. אוהבים אותי כאן יותר מדי… קשה לי הדבר. אני אלך אחריך… נלך שנינו למקום שאין מכירים אותנו… אלהים לא יעזבנו, גמליאל! לא נרעב ללחם… למה ניפרד? נחיה כּכל היהוּדים, גם ילדים יהיו לנו ונהיה מאוּשרים, בעזרת השם… אילוּ היית רוצה, הלא זה כבר היה יכול להיות תנוּ ילד, שהיה רץ אל התלמוּד-תורה וחוּמש בידו… וכי לא כך הוא, ר' שלמה?

מולכו הרגיש כי לא יהוּדיה צנוּעה וּפצוּעה עומדת לפניו, התובעת בתמימוֹת של קדושה את עלבון האם, אלא אשה צעירה ונחמדה, צמאת אהבה, שלילית עשקה אותה: דבריה הולידו בו הדים מגרים, הטילו זיקים בדמו…

מה יכול לאמור להם? לה, לבת-ישראל הטהורה והאוהבת, ולו, השבוּי בידי כוחות טמאים? מה יכול לאמור להם בשעה שלא ידע איך יכריע את המלחמה שהתלקחה עמוּמו בתוכו. אותה מלחמה בין לילית ושולטנה היתה בנפשו גופו: בבשׂרו פּירפּר איזה אסיר שצעק למרד וּלהתקוממוּת, הנזיר שבּוֹ ביקש להדק ביתא עוז את הכּבלים על האסיר הזה… מי מהם ניצח, לא ידע; לא ידע מצד מי נשמעה בלבו כעין תרוּעת נצחון:

"אף-על-פּי שנאמר: ‘לא לתוֹהוּ בראה, לשבת צרה’, אין בכל הויכוּח הזה בין שולטנה וּבין גמליאל אלא מזוהמת הנחש, מפּיתוּיי המשגל… "

וּבקרירוּת מכוונה:

– אין אני יכול לתת את דעתי על כל הענין הזה…

כה אמר הנזיר.

אחרי השׂיחה הזאת לא יכול להרדם כל הלילה. עשה גם הפעם מה שהיה נוהג לעשות בלילות נדוּדי-שינה: עשה חשבון-הנפש במעשיו הרהוּריו במשך היום שעבר. והשינה לא באה. עלה על לבו זכר גמליאל, שולטנה, לילית, ג’וליה… ורעדה עברה בכל גוּפו, מהתרגשות עזה שלא ידעה כמותה. כך אתה עובר לתומך ברחוב שקט, והנה מאחת הסימטאות המפוּלשות, כמו ממארב, מסתערת עליך כחתף סוּפת זעם… החרדה הנסתרה שהיתה בנפשו בשעה ששׂוחח עם גמליאל ניבאה לו סערה, אבל לא ידע כי בוֹׁא תבוא הלילה. כל טיפת דם שזרמה בעורקיו התחילה פּתאום צועקת לאל זועם, קובלת מרה על עריצות איזה אני מסתתר… מולכו חבק בשתי ידיו את כרוֹ, כבש בו פּניו, נאנח וטען לפני רבונו-של-עולם:

" אלוהי! הנשמה שנפחת בי מתענה בכלוב שבראת לה. למה, למה הכלוּב הזה עם כל חמוּדותיו הטמאות, עם כל תאווֹתיו האסוּרות? למה, למה האשה, בת-תופת זוֹ החוסמת את הדרך אליך, אלוהי?.. היצר-הרע אשר בלבי הלא מידך הוא לי, – מי ביקשוׁ ממך? קצר כוח סבלי להילחם בו. שלחת לי נסיון וכוח לא נתת לי לעמוד בו… אלוהי! ‘לא טוב היוֹת האדם לבדו’, אמרת, ושלחת לו עזר כנגדו, אבל בעקבות העזר כרכת את הנחש… הה, אלהים, יצור חלש יצרת להתעלל בו! מה? כשל כוחי! סבלי זה למה הוּא לך? מה חטאתי וּמה זיכויי לפניך… אלהים? למה שלחת לנו את בת-התופת, את קן-החטאים למשכנו שאולה? כשל כוחי! אנא, אלהים! היה לעזרי! אַל תתנני לנפול…"

ואלהים לא היה בעזרו. לפני עלותו על יצוּעו התפּלל: “מימיני מיכאל, משׂמאלי גבריאל, מלפנַי אוריאל, ועל ראשי שכינת-אל”. והנה כל המלאכים הטובים האלה, יחד עם שכינת-אל, פּרחוּ להם ועזבוּהוּ לאנחות. וכיתות כיתות של מלאכי לילית הקיפוּהוּ; כל החטאים וכל היצרים שכבש כל ימיו, התכנסוּ מסביבו בצחוק לעג נורא, בצחוק למשבּתו; התפּרצו עליו כחיות דורסות שניתקוּ כבליהן… ובתוך אנדרלמוסיה זו, כאילו הותרה הרצועה מעל זכרונות רבים שהיוּ כפוּתים כל הזמן במחשכי-הנפש. עתה עלוּ כוּלם. זכר את הנסיכה ג’וליה, את להט אהבתה, את אש לטיפותיה, כמו חי ניצב לפניו גוּפה במערוּמיו הנהדרים והמלאים זיו, נזכרו לו רגעים וּמצבים מלהיבי תאוָה… כל אלה נזכרו לו בבהירות כה חיה, עד שחש בגוּפו ששים מתענוּגי-בשׂרים שהיו לו פעם, ונזהר שלא להניד אבר, שמא תפוג המציאוּת המדוּמה… לבסוף התחמקה הנסיכה ג’וליה מזרועותיו ושולטנה תפשׂה מקומה, שולטנה המתביישת, הצנועה, מַעין-חתוּם זה של חום ותאות-בתוּלה… נפחדת ולוהטת מחידת בשׂרו… כסירה בלי משוט על-פּני גלים זידונים נשארה נפשו המוּפקרה על פּני דמיונות-תאותו, האחד נלהב וטמא מחברו… ידע כי כל זה הוא רואה במראה שמראים לו לצי הסיטרא-אחרא, אבל לא ביקש להסב ממנה את עיניו, כשם שעשה לפח-הנחושת, שהראה לו זה פני נזיר… בתשוּקת שכּרון מיוּחדה השקיע את עצמו בתוך טומאה זוׁ שראה במראת לילית…


ממחרת בבוקר קם מולכו רצוּץ ומדוכא. לא רק שנאה אל בשׂרו היתה לו; כוּלו היה מלא רגש של תיעוּב וגועל-נפש, וגם של בושה. רגש זה היה חדש לו וקשה מנשוא. הנטיה הראשונה, שהתעוררה בו, היתה לשׂאת אל החסיד את משׂא-לבו. הלך סהרוּרי, בראש מורד, בעינים מָשפּלוֹת. לא העיז להסתכל בפני איש. נבזה בעיני עצמו, לא העיז להרים מצח. בא אל החסיד ונשאר עומד על-יד הדלת. זמן רב עמד כצל וכרוהה לזוז ולהניד יד.

החסיד הרגיש בו מתוך פּינתו, הניח את נוצתו וניגש אליו:

– ומה, ר' שלמה, הקשה המלחמה?

מולכו הרים ראשו. ראה הזקן פּניו ונפחד:

– אתה חולה, ר' שלמה!

– רבי! איני יכול… איני יכול יותר,,, נמאסו עלי החיים…

– החיים? אל תפתח פּה לשׂטן, שוטה! אסוּר, אסוּר לדבּר ככה. כלום שלך הם החיים, כלום ברשותך הם? וכי שאלו פיך אם רוצה אתה או אינך רוצה?

– אבל, רבי! לא החיים, לא זה… אל הגוּף, רבי! הבּשׂר-ודם, רבי!.. נמאס לי לשׂאת את הסבל הזה… מה אני? בלי בוּשה וּכלימה… בוּשה וּכלימה.

– מה אתה סח, ר' שלמה? וכי אינו ראוּי גוּפך זה לסלסלו, לפנקוֹ, לטפּל בו?..

מולכו הזדעזע לשמע הדברים האלה, כאילו נדון ברותחים. סתם באצבעותיו את אזניו כדי שלא לשמוע את דברי רבו. חשש שמא יזכור-זועה של ליל אמש. בכאב-כעס קרא:

אי! רבי, רבי! מה הוא סח? אי, לא! בשרי זה נבזה ונמאס הוא… בשׂר מסריח… מטיפּה סרוּחה… הלואי שימהר וישוּב לרימה וּלתולעה…

וּפרץ בבכי:

– קשה לי, רבי!.. כלוּ כל כוחותי, רבי!

שלח הרבי את ידו על ראשו של מולכו, אבל הראש היה גבוה ממנו יותר מדי ולא הגיעה ידו אלא אל כתפו. ויחליק וילטף את כתפו ואת שרווּל זרועו. חרישית ליטף אותה, בשעה שמולכו בכה. כשנדמה יבבתו אמר הזקן בקול נפעם:

– ברוּך השם! ברוּך השם. בני רחימאי! הזוכר אתה כי ביקשת ממני אות למעשיך וחייך שהם רצוּיים לבורא… הנה שלח לך האלוהים את האות… כוחותיך לא כלוּ, בני! הם אך מתחילים כעת לעלות. ברוך השם! הנה מתחילה כבר עלית הכוחות…

מולכו נדהם. פסע פסיעה אחת לאחור, הרים ראשו, הביט זמן-מה דומם אל פּני הזקן, ואחר כך, בקושי גדול יכול רק להביע:

ה-א-ו-ת?.. זה?..


פרק שביעי: בעולם האמת    🔗

מולכו מסר את עצמו ביתר התלהבות לסיגופים ולהמתת-הבּשׂר. בתאות-נקם של אויב ובאכזריוּת-חמה המעבירה על הדעת עינה את גוּפו. חשק העינוּיים גבר אצלו במידה שהלכה וּבשלה בו ההכרה כי הסיגוּפים הללוּ יחלישוּ את בשרו, אבל לא ימיתוּ את גרעין החטא. כי גרעין-החטא טמוּן בו ממש באותו מקום ששם חבוּי גם מקור חיוּניוּתו, וכל זמן שלא יבש הוא לא יסוף גם הגרעין… במלחמה זו עם הבשר החוטא אין כל הגנה ואין כל בטחון לאדם. האדם הוא עזוּב לנפשו על-ידי אלהים. הרי זה מעין גזר-דין, אכזרי ונורא בתעלוּמת-נימוּקיו, שנחתך על האדם מששת ימי-בראשית: “לא ידון רוּחי באדם בשגם הוּא בשׂר”… וּמאָז חייב אדם לאחוז בציצית ראשו גוּפו ולמשות את עצמו מן המצודה; מאז חייב אדם להילחם בו-בעצמו על אחריוּתו עצמוֹ: לקוּם או לנפּול… הכרת היתמוּת והעזובה של האדם והאחריות הגדולה שהוּטלה עליו, עוד הוסיפוּ להלהיב אכזריוּתו על אויבו זה הטמוּן בגוּפו, שהראה לו כבר פעם את שיניו, לאמור: “חי וקיים הנני”…

רק עשרים וארבע שעות בשבוּע היה נותן מנוח לבשׂרו ולרוּחו: מערב שבת עד מוצאי-שבת. בשבת יקרא דרור ומנוּחה לנשמות הרשעים המזדכּכות באִשוׁ של גיהנום, שובתים ונופשים בוֹ מלאכי-החבלה הממוּנים על שבעה מדורי הגיהנום. ביום זה המכוּבד מכל הימים היה מולכו מתיר לעצמו תפנוּקי גוּף ונפש. היה הולך להתפּלל למקום ששם עובר לפני התיבה איזה חזן מנעים זמירות; היה סועד יותר מסעוּדה מספּקת, אוכל להנאתו בשר ושותה יין; היה מאריך קצת בשינה, מעיין בספרים קדושים המושכים את הלב, כמו ספרי מוּסר ואגדה. יש שהיה שוהה גם בחברת שכנים שהיו מתכנסים בבית ר' משה סידי לברך על פּירות וּממתקים ולספּר על עניני הקהילה, עניני העולם, על מלכים ומדינות…

פּעם אחת דיברו במשך שבוּע תמים על פּזמון חדש שתיקן הפּייטן הצעיר ר' ישראל נג’ארה לכבוד שבת, ושבשבת הבאה, בשעת תפילת מוּסף, ישירוֹ הפּייטן בעצמו בבית-התפילה של “הקהל הגדול”. הכל התענינוּ בפיוּט הזה. הכל דיברוּ והתוכּחוּ על-אודותיו. שוּם אדם לא ידע ממנוּ אף תיבה אחת, וכל אחד מסר ממנוּ נוּסח אחר, על-פּי שמוּעה או על-פּי השערה. אבל הכל הסכימו עי עוד לא בא כבוֹשׂם הזה בסידוּר התפילות במחזור הפּיוּטים. ביום הששי נכנס אליו ר' שלמה אלקביץ, לפני לכתוֹ את הטבילה, ואמר לו כמתבייש קצת:

– באתי לדבר עמו, ר' שלמה, על אודות תפילת יום מחר.

נתן בו מולכו את עיניו בשאלה:

– אחר הטבילה לא אוּכל כבר ליתן את דעתי לזה… – ביאר לו אלקביץ – על כן באתי כעת לשאלוֹ להיכן ילך להתפּלל?

– עדיין איני יודע. וּמה סלקא דעתיה?

ר' שלמה אלקביץ חייך קצת כתינוק שמכיר בשטוּתו.

– כלוּם אין לבו הולך כלל אחר תפילתו של ר' ישראל נג’ארה. הוא בעצמו יעבור מחר לפני התיבה.

– מולכו הודה כי הסיח לגמרי את דעתו מכל הענין. ר' שלמה אלקביץ התרגש וקרא:

– הא כיצד? כיצד? את ר' ישראל נג’ארה חייבים לשמוע. יש, יש תמיד מה לשמוע… – וכמי שמתבייש ביצרוֹ, שקשה לו להתגבר עליו, מיהר והבליע: – לך, יקשיב בכוונה, יתפּוש בזכרונו חלק מה, ואחר ימסור לי. בעלי הזכרון החלש או ההרגשה הלקוּיה רגילים לסרס ולפגום כשהם מוסרים תפילה בכלי שני. בכבודו אני בוטח שלא יסרס…

ואחר רגעים אחדים שוּב בבת-צחוק מתחטאת:

– יסלח לי אלהים את עווֹן יצרי. קשה לי להמתין עד שיביאו לי בכתב. מתאוה אני מאד לדעת מה הפּיוּט הזה. וקשה לי לכבוש את יצרי. אין סבלנוּת…

– וּמפּני מה לא ילך גם כבודו אל התפילה?

– אני איני יכול, איני יכול – אמר בצער – הלא הוא יודע כי דעת אנשי שלומנו אינה נוחה מר' ישראל נג’ארה. חוששני שמא יצטער החסיד אם ידע כי הלכתי לשמוע. חוששני לצערו בזה…

– כן, – אמר מולכו – שמעתי כי מרננים אחריו…

– כן, כפי שמספּרים, ר' ישראל נג’ארה הוא שטוּף יותר מדי בהנאות העולם הזה; אומרים, כי הוּא שקוּע יותר מדי בענינים חמריים. לי, כשאני לעצמי, קשה לי להאמין שיש בכל הלעז אפילוּ מקצת מן האמת…

– כי הוּא מכיר אותו, ר' שלמה? – שאל מולכו.

– לא. איני מכירוֹ. אבל פּזמוניו הם קדושים. יש בהם אש-דת…

ואחר חשבוֹ זמן-מה הוסיף אלקביץ:

– לדידי, ר' שלמה, לחינם מתרעמים עליו. אין זה חשוּב כלל.

עיני מולכו נפקחוּ לרוָחה מרוב תמיהה:

– לא חשוּב? כיצד?.. אדם שהוא פרוץ בתענוּגות העולם הזה…

– רצוני לאמור כלפּי הפּיוּטים, ההבין? על שתיתוֹ לשכרה ועל שירי-החשק שלו בודאי יבוא במשפּט. בודאי וּבודאי מוּכנים לו כמה וכמה פולסין דנוּרא, אבל לא זהו העיקר… העיקר, ר' שלמה, הוּא כי יש בנשמתו הניצוץ… הניצוץ… קליפתו טמאה; כל הקליפות טמאות הן… את פּיוּטיו הוא מתקן לא בכוח הקליפה, אלא בניצוץ העילאי שבנשמתו… נשמה יש לו שמעלה זיקין דנורא… אף אני תיקנתי פּעם אחת פּזמון לכבוד שבת… אתה תשמע אות פּעם. אנשי שלומנוּ מקבלים בו את השבת. רק פּעם אחת התלהב בי ניצוץ כזה, רק פּעם אחת… אצל ר' ישראל נג’ארה הנשמה היא תמיד יקוד אש. אני כשאני רוצה לשיר, אני מרגיש שהעיקר אינו מוּשר, העיקר נשאר בפנים… הנשמה שרה אותו ואין העולם החיצוני קולט ממנוּ אלא מלים בבחינת גלמים. כשר' ישראל שר הרי נשמתו מתערטלת מכל קליפותיה, אתה רואה אותה כביכול בשלהבתה, כל מלה היא זיק-אש. אה, ר' ישראל נג’ארה…

ושוּב בקול מפציר וּבבת-צחוק של התחטאות הוסיף:

– ילך נא, ילך נא, ר' שלמה, מחר לשמוע אותו! כדאי הדבר. אבל יזכור נא משהוּ כדי למסור גם לי…

דברי אלקביץ: “אתה תשמע אותו, אנשי שלומנוּ מקבלים בו את השבת” צללוּ באזניו כהבטחה, עוררוּ בו תקוה. לא רצה לעמוד על זה, לחזור ולשאול. אבל לבו פּירפּר בשמחה. רצה לגמול לחברו ולעשות רצונו.

– ר' שלמה, – קרא מולכו – הוּא גירה בי את היצר הרע. אחרי דבריו תקצר גם בי רוּחי לחכות עד יום מחר.

וכשר' שלמה אלקביץ נשק כבר את המזוּזה לצאת, קרא לו מולכו:

– ר' שלמה! אוּלי גם עלי יתרעם החסיד?

– עליו לא יתרעם. החסיד מוחל לו הרבה דברים, שלזוּלתו לא ימחול. אני הנני יין קופא משוּמר, והוּא – יין תוסס. על כן הוא עדיף ממני בעיני החסיד…

באותו יום שבת נסגרו כל האכסדראות שהיו רגילים להתפּלל בהן ב“מנינים”, נתרוקנוּ כמה וכמה בתי-תפילה גדולים. הכל נהרוּ אל בית-התפילה של “הקהל הגדול”. בית-התפילה הזה זכה הפּעם לקהל שכמותו אין כתליו רואים אלא בשמחת בית-השוֹאבה, בשמחת-תורה או בחג של חתוּנה ושל סיוּם תורה. עמדוּ צפוּפים בין הספסלים, ישבוּ על ספּי החלונות, נדחקוּ בין עמוּדי הארון וּבמת שליח-הציבור; רבים מן המאחרים נטלוּ אפילוּ היתר לעצמם (אמנם אלה היו גסי-הרוּח ביותר) להידחק בעזרת הנשים… והותיקים והחרדים הקיצונים התרעמוּ על כל הענין הזה: מחמת הדוחק והצפיפות יצאה תקלה, התפילה יצאה מבוּלבּלה, ורבים ענוּ “אָמן יתומה”. כל המַעינים וכל הדעה היו נתוּנים לפייטן. חיכוּ לו בקוצר-רוּח. אמרו שהוּא ישיר את מזמורו לפני תפילת “אהבה רבּה אהבתנוּ”; רבים הוכיחוּ כי הוּא מתכּוון לעלות אל הבמה לפני הצוצאת ספר-התורה. לבסוף, כאשר לא שמעוּהוּ לפני “אהבה רבּה”, לא לפני הוצאַת-התורה, וגם בתפילת-מוסף לא ראוּהוּ עובר לפני התיבה, התחילוּ רבים מתיאשים, שמא כל הענין אינו אלא בדוּתא.

החום היה גדול מאד. וילאות הבּד הלבן על גבּי החלונות הפּתוחים לא זעוּ זיע כל-שהוּא וּפרשוּ באוירו של בית-התפילה יריעת צל דקה-מן-הדקה. אבל דרך כל סדק וכל נקב חדרוּ מן החוּץ קוי-השמש, וּמכל דבר שפּגעוּ בו, מחיות-הקודש וּכרוּבי-הזהב של הארון, מרקמת אותיות-הכסף וּמפּניני מגן-דוד של הפּרוכת, משושנתות העמוּדים המוּפזות ומעטרות הטליתים, – מכל דבר ניתזו כידוני-אש מכאיבי עינים שקרעו לקרעים את יריעת האפלוּלית השקופה שעטתה את האולם. המתפללים הזיעוּ והשיבוּ רוח בקצות טליתותיהם. אילך ואילך נשמע בכי תינוק. אשה הרה התעלפה, ובצעקות וּבדחיפות פּינוּ דרך להוציאה החוּצה. רבים שנאחזו במקומותיהם עוד בבוקר השכם, שעות אחדות לפני התפילה, התחילו פורשים אחד אחד אל הפּרוזדור ואל האכסדראות הצדדיות. הגיעו אל תפילת “עלינו לשבּח”. פּתאום בא עיכוּב בתפילה. הקהל התחיל אמנם בתפילה, אבל מיד הרגיש כי כצאן בלי רועה הנהוּ. רבין השתדלוּ לעצור בעד תפילת הקהל, שהקדים לחזן, על-ידי סטירות כף בסידוּרים. החזן התמהמה. קממה איזו מבוּכה, איזו תנוּעה קלה. גל האנשים שהלך והתפּזר מסביב לבית-התפילה, עייף-צפּיה, חזר, עלה והציף את האוּלם… קמה איזו מהוּמה, דחיפות, פּינוּ למישהוּ דרך אל עמוּד-החזן שעמד פּנוּי. התרוממוּ אנשים כל בהונות רגליהם, מתחוּ צואריהם. הנה הוּא! הנה הוּא!..

בריוח הצר שהתהוה בין שתי שוּרות האנשים שנדחקוּ והצטדדו, עבר ר' ישראל נג’ארה בצעדי-אוֹן וכמעט מתוך ביטוּל-של-יהירוּת. רחב כתפים, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, נטוּי-ראש, הלך כמו בלי חשק יתר, אלא מתוך רצון לחנן את מישהוּ. ניגש אל העמוּד, הפשיל ראשו והתחיל שולח את סלסוּלי קולו אל כרוּבי האש, ועוד למעלה, למעלה… הקול הסתלסל, התגלגל והתפּתל כמפלס נתיב בערפילי טוהר, אל שוכן בערבות… לבסוף פּרצה אנחה אחת ממושכה ונשמעו מלים, החרוּז הראשון… הקהל נדהם. כל פּנים הפיקו תמהון. הביטוּ זה אל זה בתמיהה ובשאלה. פּני רבים רעמוּ, אילך ואילך גם התפּרץ צחוק לא-כבוּש; אצל רבים התרוממוּ הידים לסטור על הסידוּר למנוע בעד שליח הציבוא חילוּל ה': מה קרה? קרה דבר נורא. החזן במקום תפילתו התחיל מזמר בניגוּן ידוּע זמר הישפּאניולי של חשק ותאוָה, השגורּר בפי יושבי קרנות. עוד מעט היתה מתפּרצת בקהל המתפּללים שערוּריה גדולה. אבל הנה נדם הקול. הנפחד הפּייטן מעוותו והתעשת? אחרי דקי-מספּר של דוּמיה התחילוּ שוּב זורמות שלוליות-הפּז של סלסוּלי-קולו, ושוב התפּרצוּ באנחה אותן המלים, אבל יותר לאט, יותר מוּטעמות. אותן מלים? איזו טעוּת! אלוּ היו מלים עבריות, מלים קדושות, רותחות וּמפעפעות מאהבה וכוסף-נפש לבורא עולם… אבל מתוך צירופי-הנעימה הראשונים צללוּ אותן המלים העבריות ממש כמו הישפּאניולית! נהם התפּעלוּת והערצה עבר בכל קהל המתפּללים מן הקצה אל הקצה. מן הנמנע היה לבלי שלוח איש אל חברו מבטי אישוּר והתפּעלוּת ללהטי המשורר..

מולכו הרגיש כי הוּא כוּלו נתוּן ברשוּתו של המשורר. נשמתו התמתחה כמו נימה, רעדה עם רעידת-הקול, והתפּתלה עם כל נפלוּליו. זה היה טנוֹר בריא וחזק שסיפר לנפי מישהוּ לא-נראה את סיפוּר יגונו ואהבתו. נלחם והתפּרץ בהכירוֹ את כוחו וזכוּתו, אבל טרם יגיע לפסגת גבהוֹ, הוּא מתחטא, בוכה, קובל וּמתחנן קלוּי געגוּעים אין קץ… נפלו לתוך נפש מולכו הקסוּמה דברים חרוּזים, כנפוֹל טיפּות הגשם הראשון לתוך אדמה צחיחה. ספג את המלים הראשונות בצמאון ובחיל; אחריהן באו עוד ועוד. והנה משהו חד ולוהט, כמו אֵת או מחרשה, חודר לתוך נשמתו, פּולחה, משדדה ומהפּכה… איך לא הרגיש בדבר! הלא ר' ישראל נג’ארה שר כל הזמן על אודותיו הוא, מולכו: על אודות שלהבת געגוּעיו אל אלהים, על בדידוּתו בין החיים ועל אפסותו בין המתים, תלונותיו על אלהים המסתיר פּניו ממנוּ ותחינותיו להאיר לו נתיב אליו, אל אלוהיו, אל אביו ואל מלכו… בשעה ששמע מולכו את חרוּזי נג’ארה הלוהטים דימה כי העולם לא הבין, זוּלת הרגעים האלה, את כל תוּגת חייו, וכי מעולם לא היה יכול למצוא לתוּגה זוֹ מלים כה פּשוּטות, כה יפות ויחד עם זה כה חודרות ונוקבות…

נגמרה השירה. ר' ישראל נג’ארה הסתלק מן העמוּד ונבלע בתוך הקהל הצפוּף, בהליכתו היהירה והמבטלת, כשהוּא מספג את זיעת מצחו. עבר הקסם, אבל הדים פּעמוּ עדיין בלב…

“עלינוּ לשבּח לאדוֹן הכּל לתת גדוּלה ליוֹצר בּראשית, שלא עשׂנוּ כּגוֹיי הארצוֹת ולא שָמנוּ כּמשפּחוֹת האדמה, שלא שׂם חלקנוּ כּהם וגוֹרלנוּ כּכל המוֹנם”…

הקהל התפּלל יחד עם החזן שעלה אחרי נג’ארה על הדוכן. מיד הרגיש מולכו כאילוּ נקרע דבר-מה בכאב רב, לא ידע אם בלבו הוּא או בתוך תפילת הרבים. חוּלין נכנסו אל בית-התפילה בין המתפּללים. הקשר בין הלב וּבין דברי השׂפתים נפסק. הלב התפּלל את תפילתו הוא החשאית, ללא אומר ודברים…

"עלינוּ לשבּח לאדון הכּל…

השׂפתים שיבחו, הלב קבל והתרעם על אדון הכּל שעשה את האדם חדל-אונים כרימה – ואת העולם נתן בלבו; שנתן בלבו תאוות גדולות – וכוח לא נתן לו להילחם בהן; שהבעיר בלבו את הצמאון לאלהים – ובכבלים קשרו אל האדמה…

כחולם שב מולכו אל ביתו. ר' משה סידי לא הלך להתפּלל “בקהל הגדול”, מפּני שהוא עמד בראש קהל “בית יעקב”, וּבין שתי העדות לא תמיד היה יחס של שלום. מלבד זה, אישיוּתו של ר' ישרל נג’ארה היתה חשוּדה בעיניו. דעתו לא היתה נוחה מזה שמולכו וּבני-הבית הלכוּ אל “הקהל הגדול” להתפּלל, אבל משום כבודו של מולכו לא אמר כלוּם, אלא היה חוכך ומתרעם על דברים של מה-בכך. כדי שלא להרעים את הזקן נזהרו מדבּר על רשמי התפילה, אף-על-פּי שהלב היה מלא ממנה; זימרו זמירות של שבת, אבל בלי התעוררוּת. אותה נעימה של מזמור-האהבה ההישפּאניולי התנגנה מאליה תוך כדי המית-שׂפתים…

אחרי שנת הצהרים התכּנסוּ אורחים בחדר-הכבוד שהיוּ שם ספּות ושטיחים, לפצח בטנים ממוּלחים, לשתות מי-דבש וּלברך על פּירות. דיברו על מאורע היום: על ר' ישראל נג’ארה ופיוטו. התרעמו מאד על שהפּייטן השתמש לשם תפילה קדושה לא רק בלחן של שיר חול מיוּסד על תאות-המין, אלא עוד הכניס אל תפילתו צלצוּלי-מלים משיר תאוה זה… אלקביץ היה במסיבה זו ולא התשתתף בשיחה, מפּני שביום השבת היה בכלל ממעט בדיבוּר. הדברים שנאמרוּ בגנותו של הפּייטן נגעוּ בלבו ביותר, לא התאפק ואמר במנוּחתו הרגילה, אותה המנוחה היפה, שהיתה מעלה על לב השומע לדיבוּרו גם בימי החול, את המחשבה כי נשתייר בתוכו משהוּ מנשמת שבת:

– רבותי! אַל תשגיחוּ בקליפה, אין היא יכולה לפסול את נשמתו של הפּיוּט. יש נשמות טהורות וקדושות בגוּפים מכוערים ונבזים. הכוָנה הטהורה מטהרת את הצוּרה, ככתוּב: האדם יראה לעינים" וכו'.

הדברים נאמרו בעברית. בשבת קודש השתמש אלקביץ רק בלשון הקודש. זקן אחד לא שמע היטב, וּשכנו צעק לו לתוך אזניו הכבדות בהישפּאניולית את דברי אלקביץ.

– אה, כן, כן! – הסכים הזקן. בקול נמוּך, בדיבוּר זורם לאטוֹ כשלוּלית דקה שבמישור ההולכת לאטה ומימיה אינם פוסקים משוּם שמוצאם ממעינות נעלמים ורחוקים, התחיל מספּר:

– נשמות קדושות מתלבשות דוקא בצוּרות גסות וגם טמאות. בערב שבת יצאה בתו של הלישאבוני לקנות אבטיח, נזדמן לה אבטיח גדול וטוב, שלא היוּ כמותו לגודל וּליופי, ודוקא אצל סעוד. קנתה את האבטיח, חזרה לביתה, פתחתו – וּמה מצאה בתוכו? ארנק!.. בתוך הארנק שלושה טולארים… שלושה טולארים… סבוּר היה הלישאבוני שמא יש כאן ממכר טעוּת, שמא רגיל אותו עם-הארץ להטמין מעותיו באבטיח, שבטעות הוציאו למכירה. הזדרזה בתו להחזיר לו את הארנק, אבל סעוד כבר נעלם מן השוק. רצה אליו אל ביתו, אל מחוּץ לעיר, מסרה לא הארנק, והלה מסלק ידיו ממנוּ. מימי לא היה לי ארנק כזה", טען סעוד. “אבל הרי אתה מכרת לי את האבטיח?” טענה הלישאבונית. והלה: “לא היו דברים מעולם! הייתי היום חולה ולא יצאתי מפּתח ביתי”… עכשיו, וכי יכולים אתם, רבותי להבין מפּני מה בחר אליהו הנביא להתגלות דוקא בדמוּתו של סעוד?..

– אמת! אמת! – סייע שני לדברי הזקן מתוך התלהבוּת – בצפת רגיל אליהוּ להתגלות דוקא בצוּרת סעוד. בכל מקו הוּא מוצא איזו בריה דומה לסעוד להתחפּש בה. לפני כחודש ימים חלה ר' זכריה אלמושניני במיחוּש קשה ושכב ימים אחדים במיטה. כל אותם הימים לא היה בבית כזית לחם. רצו השכנים להכניס מי קצת תבשיל חם, מי פת לחם… יהוֹדי הם היוּדים… ר' זכריה סירב. הדיר עצמו הנאה משל אחרים. אם גזר הבורא, היה אומר, עלי ועל אמי הזקנה יסורים, ודאי עלוּ לי בעווֹנוֹתי הרבים, ודינו דין אמת. ואי אתם רשאים להתערב בענין שביני וּבין הקדוש ברוּך הוּא". יום אחד, בשעת ערבית, עם חשכה, התנמנם החולה ואמו הזקנה עמדה להתפּלל. והנה בשעת תפילת שמונה-עשרה ראתה בחלון את סעוד יוצא מחצר ביתם. כמעט התבלבלה בתפילתה: מה לסעוד בביתה? שמא גנב מה? מכיון שגמרה בפילתה, הקיץ ר' זכריה ואמר: "אמא! חלמתי כי אליהוּ הנביא היה בכאן”. “חלמא טבא חזית”. החזירה הזקנה, “ואני בעווֹנוֹתי הרבים ראיתי בשעת התפילה את סעוד יוצא מן החצר. חוששתני שמא לקח מה”. יצאה האשה וּמצאה על יד דלת ביתה כד חלב, חלת לחם, חמאה וירקות!..

כפקעת שלג מתגלגלת שמוסיפה והולכת הלכו והתוַספו סיפּורי-המעשיות. כל אחד נזכר במקרים שונים שבהם היה אליהו הנביא מתגלה לאלמנות, לחולים ולתינוקות יתומים, בצוּרת עם-הארץ, וּמשאיר להם מעות ודברי אוכל, ביחוד פּירות וירקות…

ר' שלמה אלקביץ שתק. רק לרגעים תולה עיניו במולכו שהקשיב רב קשב לסיפוּרים האלה. כשנגשו פּעם מבטיהם רמז לו אלקביץ ללכת אחריו, ושניהם פרשו אל הפּרוזדור.

– וּמה? איך? שם בבי-התפילה? – שאל אלקביץ בלחישה.

– לעילא מכּל תוּשבּחתא!

– וכי היה זה פיוּט לכבוד שבת. או…

שאלה זוֹ הביאה את מולכו במבוכה. בשעה שר' ישראל נג’ארה שר, כמעט שהסיח מולכו את דעתו מכוָנת הפּייטן, ונתוּן כוּלו לקסמי הפּיוט והזמרה כאילוּ חשב על אותה השעה רק על עצמו; עתה הודה בלבו שעשה משגה וּמיהר להשיב מתוך התפּעלוּת:

– אילולי היתה כנסת ישראל כוּלה מתפּללת וּמתחננת כמותו על הגאוּלה, כי אז אוּלי מכבר באוּ ימות המשיח. תפילה כזוֹ… תפילה כזוֹ… מן הנמנע שלא תעשה רושם בשמים ושלא תכריע את כף המאזנים כלפּי מידת הרחמים… הרי זה היה פיוּט, הרי זה היה שיא… אין לשער, ר' שלמה…

יאמר נא לי איזה בית, איזה חרוּז…

מולכו נתבּלבּל וּפרץ בצחוק. מיד כבש פּיו בכפּו: יהוּדי צפת לא ימלאוּ צחוק פּיהם…

– איני זוכר, ר' שלמה, איני זוכר כלוּם – אמר כנאשם – רצוני לאמור, אני זוכר הכל… אבל למסור בפי איני יכול… איך אמר לי כבודו ביום הששי? “העיקר הוא בפנים… הנשמה שרה”… אצלי כל הפּיוּט נשאר בפנים, שמתי שרה אותו. אבל למסור במלים לא אוּכל, ר' שלמה…

תוך כדי דיבוּרו נזכר בהרגשת הקרע שהיתה בלבו בשעה שהקהל התחיל מתפּלל “עלינו לשבּח”. ואך ברגע זה, אגב שׂיחה, הוּברר לו יותר טעמה של אותה הרגשה. קרא במעין עצבוּת:

– אח! איך שר התאונן על מרירוּת גלוּתנו, על דלוּתנוּ בגוֹיים, איך קבל על הרועה שעזב עדרוֹ, על הידיד ששכח את שאהבה נפשו, יוֹנתו תמתתו!.. ממש לבי נהפך בקרבי מכאב. ואחר-כך… אחר-כך… כשהתחיל הקהל אומר “עלינוּ לשבּח” הרגשתי כי דבר-מה נקרע בלבי… הרגשתי כי לא כך צריכים להתפּלל… עלינוּ לא לשבּח, אלא לקבוֹל, לצעוק מרה…

– עפר לפיך, ר' שלמה! – גער בו אלקביץ – אסור לדבּר דברים כאלה! וכי סלק על דעתו כי אין עלינוּ, חלילה, לשבּח לאדון הכל על שלא עשׂנוּ כגוֹיי הארצות?.. ר' שלמה? ר' שלמה! יחזור בשתשובה, כי דבריו אלה יש בהם משום הטחת דברים כלפי המקום. תפילה יפה זו של “עלינו לשבּח” אנשי כנסת-הגדולה תיקנוּה…

– אני מודה וּמתוַדה כי שטוּת גדולה נפלטה מפּי. “עלינוּ לשבּח” היא תפילה יפה וּקדושה… ואַף-על-פּי-כן, תפילת ר' ישראל נג’ארה… איך אומר לו? רחמנא לבּא בּעי…

– איני יודע מה היה לו היום, ר' שלמה! אַל נא יפתח פּה לשטן! הקטרוּג על כנסת ישראיל הוּא בלאו הכי גדוֹל…

ונרגז מיהר לפרוש ממנוּ.

כל השבוּע שעבר, ביחוּד יום אתמול וּבוקר היום קדח ר' שלמה אלקביץ מקוצר-רוּח לשמוע דבר-מה מן הפּיוּט החדש הזה. תקוָתו היתה על מולכו. והנה נכזבה תקוָתו. ועליו להמתין מי יודע כמה זמן עד שיתגלגל אליו הפּיוּט בכתב-יד. על זה התרגז, וּקצת יותר מדי. מיד נזכר בקדוּשת השבת, הבליג ושוּב הסביר פּניו כשחזר אל המסיבה.

דלת הבית הפּונה אל הפּרוזדור נשארה פּתוּחה. באופק-השמים, שהיה פנוּי וּמגוּלה כלפּי הפּרוזדור, שקעה החמה. רצוּעת אור רחבה כפתח הבית נמתחה דרך הפּרוזדור, ששם עמד מולכו לבדו שקוּע במחשבות, אל החדר פּנימה. התרבוּשים האדוּמים וזקני-הכסף היו שרוּיים באורה של החמה וקורנים מזיוָה של שבת המקרובה לפנות… ישבוּ בנחת, אכלו שקדים וקטניות קלוּיות ודיברו על ר' פּרץ נע-ונד, אותו איש הפּלאים הלבוּש אדרת-שׂער וחגורת-עור, העובר מעיר לעיר וּמעדת-ישראל אל חברתה, וּמתנבּא על תחילת ה“קץ” הקרוב לבוא, והקורא לתשוּבה… בכל מקום בואו מתרחשים נסים, בני-אדם עוזבים את מלאכותיהם, מזניחים את עסקיהם ונותנים את לבם לתשוּבה, גוזרים צומות וּּמרבים בתפילה ובצדקה… מה שהפליא ביותר את הבּריות הוּא מהירוּת תנוּעתו של ר' פּרץ נע-ונד זה. בזמן קצר מאד שמעוּ על אודות התגלוּתו במדינות שונות וּרחוקות: באיטליה, בגרמניה, בתוגרמה… כשבא יהודי מארץ-ישראל לקושטינדא הוּא שומע כי ר' פּרץ היה בירושלים; בירושלים שומעים את דבר התגלוּתו ברומא או ברגנסבורג… שקטה שקטה זרמה השיחה, אבל בלבבות היתה כבוּשה סערה מחמת הימים הגדולים הממשמשים לבוא. על המראות הנהדרים שימות המשיח עתידים לפתוח לפניהם כמסוּפר בספרים הקדושים בפרטיוּת רבה כזו. בעיני זקנים אחדים נינצו דמעות, שהחמה השוקעת הפכה אותן לשהמים ורוּדים… מענין לענין התחילו מדברים על גן-העדן, על חיי-הנשמות בעולם הבא וכדומה, סיפוּרים שחיוּ במשך דורות בפי העם או שהיו לקוּחים מכתבי-יד עתיקים, שרקמו לתוכם, אוּלי בלא-יודעים, גם ציוּרי דמיונם הם.

– קודם יציאַת השמתו של הצדיק – דיבר הזקן החרש בעל הקול הזורם לאִטוֹ – מקדימות כיתות של מלאכים ובאים לקראת נשמתו בעודו בחייו, מסבּבין מיטתו, מביאים עמהם בשׂמים וריחות של גן-עדם והוּא זוכה לראותם, נותן להם שלום, והם משיבים לו שלום. אומרים לו: “צדיקא חביבא! ברא קדישא לקדוש-ברוּך-הוּא! אַל ירע לבבך בשביל פּרידתך מן העולם הזה שהוּא שוא ושקר. העולם הבא בגן-העדן הוּא יום שכּוּלוֹ טוב, ואין בו סכנה לנפש ואין בו משוּם חטא. הכן לך הדרך הטובה והמאירה!… באנו להודיעך כי בעוד שעה קלה תצא מאפלה לאורה ותזכה לעמוד לפני כסא הכבוד יתברך ולומר שירה לפני השם יתברך!..”

– ובמדרש הנעלם איתא – הוסיף שכנו המחליק את זקנוֹ הלבן מתוך הנאה מיוּחדה, הנאה נפשית שהיתה נסוּכה על פּניו משוּם שהיה אוהב לספּר מדרשים נעלמים, והבריות היו אוהבים לשמוע אותם מפּיו: – אמר ר' יהוּדה: שבעה פּתחים לנשמות הצדיקים להיכנס לגן העדן עד מקום מעלותם. בפתח הראשון נכנסת לנשמה אל מערת-המכפּלה שהיא סמוּכה לגן-עדן ואדם הראשון שומר עליו. זכתה הנשמה, מרכיז עליה אדם הראשון ואומר: פּנו מקום לחסיד! שלום, שלום בואך!" יוצאת הנשמה מפּתח ראשון ונכנסת לפתח שני אל שערי גן-עדן, ושם הכּרוּבים ולהט החרב המתהפּכת. אם זכתה לצאת גם משם בשלום, נותנים לה פּתקא, סימן לרשוּת כניסה לגן-העדן. באה לגן-העדם יש שם עמוּד אחד של ענן ונוגה המעורבים זה בזה ןעשם סביבו. ועמוד זה נעוץ מירוּשלים של מטה לשער ירושלים של מעלה, ואם די לה לנשמה לקבל שׂכרה במדור זה ולא לעלות יותר, אז היא מתעדנת שמה מהטוב שמשפּיעים עליה מלמעלה. זכתה לעלות יותר, אזי עולה היא באותו העמוּד עד שמגעת ונכנסת בפתח השלישי ושמוֹ זבוּל, וּפותחים לה והיא נכנסת באותו שער וּמיכאל השׂר הגדול שהוא כהן לאֵל עליון מקריב הנשמה הזו לקרבן… ואומר לפניו: “ריבונו-של-עולם! אשרי בניך, בי אהוּביך אברהם, יצחק ויעקב, ואשרי הנשמה שהיא זוה לזה”. ואחר כך מעלין הנשמה לשער השביעי והוּא נקרא ערבות, ששם גנזי החיים, וּמיד נעשית שם הנשמה למלאך-שרת…

– ובמה תזכה נשמה לעלות לגולה זו? הרבות הן נשמות כאלה? – שאל גמליאל חרישית, במוֹרך-לב, שבור-לב ושפל-רוח, איש מהמסובין לא נתן לבו ללחש-דברוֹ של גמליאל ולא ענוּ לו.

צעיר אחד בעל פּאות שחורות ועינים קטנות והוזות על-גבי פנים עדינים מחוּסרי-דם, מלמד דרדקי בתלמוּד-תורה, התחיל מספּר ברול ממושך, מהסס וכמעט מיַשן, כשם שמספּרים סיפּור-מעשיה לדרדקי:

– וכשהנשמה עולה מעלה והיא קרובה כבר לכסא הכבוד, אומר הקדוש-ברוּך-הוּא ליעקב אבינו עליו השלום: “בני חביבי, אתה שסבלת יסוּרים של גידוּל בנים! הנה זה הצדיק, פּלוני בן פלוני, בא לעלמא הדין והוּא מהודר וּמפואר בכמה קישוּטים וּבכמה הידוּרים של תורה וּמצוות וּמעשים טובים, ויאה לך לצאת לקראתו, לקבלו בשמחה וליתן לו שלום. אני בכבודי ובעצמי אלך עמך לקבל פנים מאירות ומסבירות בתורה וּביראה”. וּמי ראה אלו ּ יוצאים ולא יצא לקראתו? ואז מתאספים כמה כיתות של מלאכים. כל כּת וכת יוצאת אל שער אחד, ששם עוברת נשמת הצדיק, וכוּלם פּותחים את פּיהם ואומרים: “שלום! שלום אתה ושלום לתורתך! אשריך ואשרי יולדתך!” ובכל יום מכריזים בכל הרקיעים שלא יתעסקוּ בשוּם לימוּד אלא בתורה שחידש זה הצדיק בחייו, וּמקריאים לפניו כל חידוּשיו, כמו שקוראים הכּתוּבּה לפני החתן והכּלה תחת החוּפה. כל ראשי בני-הישיבה-של-מעלה נוטלים הני חידוּשים וּמודיעים לשאר כיתות וחבוּרות של צדיקים, מזכירים שמו של הצדיק. ואחר כך מביאים את אביו ואמו ומעטרים להם כמה עטרות…

מהסיפוּרים על גן העדן עברוּ אל הסיפוּרים על הגיהנום. יהוּדי אחד שכל הזמן שתק והיה עסוק באכילת שקדים ותאנים, ושכנראה לא לקחו את לבו סיפוּרי-האור על חיי-הנפש בעולם שכּוּלו טוב, התעורר מיד, כיוָן שמישהוּ הזכיר את הגיהנום. סילק הצדה את צלחת השקדים עם ערימת הזגים והקליפות, והתחיל מספּר בודאוּת גמוּרה וּבפרטיוּת מפליאה על הגיהנום, כאילוּ נהירים היוּ לו כל שביליו וּמדורותיו. המסוּבים הקשיבוּ בחרדת-נפש מקפּיאה כמכוּשפים על-ידי אשף רע:

– מצאתי במסכת גיהנום בכתיבת-יד, מה שאני רוצה לספּר לכם. אמר רק יהושע בן לוי: פּעם אחת הייתי מהלך בדרך וּמצאתי אליהוּ הנביא, זכוּר לטוב. אמר לי: “רצונך שאעמידך על שער הגיהנום?” אמרתי לו: “הן”. הראני בני-אדם שתלוּיים בחטמיהם וּבני-אדם שתלוּיים בידיהם, וּבני-אדם שתלוּיים בלשונותיהם, והראני נשים שתלוּיות בדדיהן, והראני בני-אדם שמאכילים אותם מבּשׂרם, וּבני-אדם שמאכילים אותם גחלי-רתמים, וּבני-אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים אותם…” ועוד כתוּב במסכת גיהנום: כל שנים-עשׂר חודש נעשים הרשעים אפר והרוּח מפזרתם תחת רגלי הצדיקים, והם מצדיקים עליהם את הדין, ואומרים: “יפה גזרת אלינו, יפה דנתנו! לך ה' הצדקה ולנוּ בוֹשת-הפּנים”.

והסיפוּרים הולכים וּמתגלגלים וּמשתלשלים זה מתוך זה כנחשי-ארס, האחד איום וקודר מחברוֹׁ. הכל הקשיבו בנשימה עצוּרה, מכוּנסים בעצמם, ולא הרגישוּ בגמליאל שקם מלחלחל וחיור ממקומו. יצא אל הפּרוזדור המפולש שהיה כוּלו בוער באשה של השקיעה.

מולכו עמד כל הזמן בפתח הפּרוזדור ועיניו תלוּיות באופק המשולהב. התנודד בשמעוֹ כי מישהוּ נמצא עומד מאחרי גבּוֹ. החזיר ראשו, והנה גמליאל, מתמתח בכל גוּפו וֹּבשתי זרועותיו כלפּי מעלה, בפניו – אימת מות, שפתיו הנובלות דובבות באנחה:

וַי לי!.. וַי לי!..


פרק שמיני: גלגולי נשמות    🔗

צפת היתה כמרקחה. עזבוּ את הדלפּקים, סגרו את הספרים וּמיהרוּ אל סימטת הרצענים שבקצה העיר במבוֹא “חאן-הפּחה”. התגודדוּ מסביב לבית האלמנה הצעירה מזל ג’יניו. הסימטה היתה צרה ולא יכלה להכיל את כל האספסוף; על כן הציפו גם את הסימטאות הסמוּכות. פּני הכל הפיקוּ פּחד ורצון להסתיר סוד, לא לרעוש ולא להסב עליהם את תשוּמת-לבם היתירה של הערבים וּביחוּד של פּקידי הממשלה. כל השיחות התרכזוּ סביב מה שנעשה בביתה של האלמנה הצעירה. הפּחד, שלן בעיני הבריות ושלא ניתנה לו ארשת-שׂפתים, לא היה פּחד-סכנה, אלא אימה נעלמה מפּני הכּמוּס והבלתי-מוּבן לו לאדם גוּפא. בתוך כתלי בית מזל ג’יניו התרחש דבר-מה מוּזר מאד. נשמה וגוּף יצאוּ מגדרם והתנגשו כשני כוחות מתנגדים, שלא כדרך הרגיל, וזה מה שהטיל אימה על הבריות; לתוך גוּפה של אותה אשה צעירה נכנס “גלגוּל”… טובי המקוּבלים התכנסו לגרשוֹ מתוך הגוּף. היה שם ר' משה קורדובירו בעל העינים הצופות מעבר לפרגוֹד ההוַיה; היה שם ר' אברהם הלחמי בעל השׂערות המגוּדלות והקודר בנדר שתיקתו; היו שם ר' שלמה אלקביץ הבהיר והחולם ועוד אנשים קדושים וּטהורים, גיבּוֹרים כאריות במלחמתם עם סמאל וכת דיליה… מזל ג’יניו היתה אשה צעירה, יפה וחסוּדה. אבל מיום שנכנס בה הגלגוּל שוּנוּ פניה באופן נורא. כאילוּ נזדקנו. חטמה התמתח והתחדד, סנטרה הובלט. וכל פּניה נהפכוּ לפני גבר. קולה היה כקול זקן שנשרו שיניו, אף-על-פּי שבשני טורי שיניה לא היתה שכולה. מיום שנכנס בה הגלגוּל נעשתה פּרוּצה בשחוק, בניבוּל-פּה וּבדברי ליצנוּת שהנפש סולדת מהם. אגב: שרה פּרקי תפילה כחזן רגיל וּמנוּסה…

הבית היה מלא עשן וריח גפרית, שהמקוּבלים היו שולחים אל אַפּה של מזל ג’יניו. מזל שכבה במיטה כבוּל-עץ מבלי הניע אבר. לא הסבה ראשה מפּני העשן והגפרית, כאילוּ לא חשה בהם כלל. קמוּ ר' שמואל בואיני ור' אברהם ארואיטי להשביע את השבעותיהם בחיל וּברעדה. לשמע ההשבעות התחיל גוּפה של מזל מתכּווץ ומצטמצם כמו מכאב וכמבקש להשתמט מדבר עוקץ וּבוער. לבסוף התחילו פורצים מפי מזל קולות יבבה וּצריחה משוּנים, בלי כל תנוּעת שׂפתים ולשון. אחדים מן הנוכחים נבהלו מן הקולות האלה, שהיו דומים יותר לקולות חיה דורסת. ר' שמואל בואיני ור' אברהם ארואיטי קפצוּאל מיטת מזל כמתכּוֹננים להתנפּל עליה ונרתעו מיד לאחוריהם. קפצוּ שוּב, ושוּב נרתעוּ. את התנוּעות האלה עשוּ שניהם בּבת-אחת וּבקצב במשך רבע שעה, בתחילה לאט לאט, ואחר כך יותר ויותר במהירוּת וּבפזיזוּת. לבסוף, תוך כדי ריקוּד משוּנה זה של קפיצות וּרתיעות, התחילו צועקים בנזיפה ובכעס גדול:

– רשע! תדבּר בלשון ברוּרה ותאמר לנוּ מי אתה?

לאט לאט התחילוּ היבבות והצריחות, שיצאוּמפּי מזל, משתנות וּמתחלפות לקול אדם, ולבסוף נשמעו מפּיה המלים:

– אני ר' יוסף החזן.

– מהיכן אתה?

– חזן הייתי לעדת ישראל בטריפּולי.

– על איזה חטא אתה מתגלגל בגלגוּלים?

– על חטאים רבים. לא כדאי לפרטם.

– נתֵּן לך תיקוּן. אמוֹר לנוּ איזה חטא מחטאיך.

– דברתי כנגד תורת משה. רדפתי זנוּנים.

– רצונך שנעשה איזה תיקוּן לנשמתך?

– שוּם תיקוּן לא יועיל לי.

– רצונך שיאמר בנך “קדיש” וילמד תורה לעלית נשמתך?

– אין לי כל תקנה.

אחד הנוכחים לחש באזני חברו כי “צפּור טמא זה בודאי לא בא לקבר ישראל”. הגלגוּל שמע את הלחש הזה וקרא:

– לא נכון. נקברתי בקבר ישראל, כדין, אבל באותו לילה הוצאתי…

– צא מן האשה הזאת!

– לא אצא!

– מדוּע בחרת דוקא בה…

– הייתי בתוך אֵפר הכירה שלה ביום הששי, בשעה שמזל עמדה להכין תבשילה ליום השבת, וּבאותה שעה עלוּ על לבה הרהוּרי תאוה על תלמיד-החכם הצעיר הסועד אצלה בימי השבתות. השתמשתי בשעת-כּוֹשר זוֹ ונכנסתי לתוכה.

– רשע! חוסה על האשה העלוּבה, שכבר נענשה על-ידך דיָה בעד הרהורי-חטא, וצא ממנה…

– לא אצא! שלושים ושלוש שנים אני נע-ונד מהר להר ומגבעה לגבעה. בשוּם מקום אין לי מנוּחה… נכנסתי לאשה אחת וגירשוּני מתוכה. שׂמוּ עליה קמיעות ולא יכולתי לחזור וּלהיכנס; הייתי משוטט מעיר לעיר וּמבקש להיכנס בבתי-כנסיות, אוּלי אמצא שם מנוּחה. ולא הניחוּני להיכנס… נשמות החכמים הנפטרים היוּ דורסות אותי וקוראות: “צא מכּאן, רשע!..” להיכן אלך? להיכן איסתר? הלא נשמה אנכי, נשמה חיה, וכי טוב לה לנשמה להתפּלש בעפר ואֵפר, לשכּון במטאטא או באבן? אם אין ברשוּתכם להביא עלי מיתה, לא אסכים לחיות במדבריות…

שוּב התחילוּ שני המקוּבלים לקפוץ כלפּי מזל וּלהירתע ביתר מהירוּת, ביתר התלהבוּת. תוך כדי תנוּעות אלוּ איימוּ על הגלגוּל ב“חרם-כּל-בּו”, הגדילו להעלות עשן באַפּה של מזל, השבּיעוּ בשמות שיצא הגלגוּל דרך הצפּורן הגדולה של אחת מרגליה.

מיד התחילה מזל מרימה רגליה וּמורידתן, זוֹ אחר זוֹ, במהירוּת גדולה, נשמטה שׂמיכתה, כוּתנתה הארוּכה נשמטה אף היא מעל רגליה, נגלוּ שוקיה והיא הוסיפה לנענע רגליה מעלה וּמטה. כיסוּ אותה בשׂמיכה והיא לא הרגישה. היא שכבה, כמו קודם, כנטוּלת חוּשים וּמשוללת הכּרה, רק רגליה, מעורטלות-השוקיים, התרוממוּ וירדוּ, התרוממוּ וירדוּ זוֹ אחר זוֹ.

מולכו, שעמד בפינת החדר נלחץ אל הקיר, היה נסער מאד. האימה הנסתרה, שהיתה יצוּקה על פּני הנאספים, מראה פני האשה האוּמללה, תנוּעותיהם המשוּנות של ר' שמוּאל בואיני ור' אברהם ארואיטי, תנוּעות רגלי האשה מחוּסרת-החיים, וכל זה בתוך עתר ענן גפרית ועשן, – השפּיעו עליו באופן מדכּא. עוד רגע והיה מתעלף, אלמלא מיהר והזדקר החוּצה. המראה שראה בבית היה איום ויחד עם זה גם מכוֹער, מדכּא ודוחה. לא כך, לא כך צייר לעצמו את היחס בין הגוּף והרוּח. מיהוּ החזק במלחמה זו. הגוּף? הנשמה? או השבעת המקוּבלים?.. פּעמים אחדות הסתכל שם בפני ר' שלמה אלקביץ. מוזרים וּמתמיהים היו. מאורם וסברם לקוּ. לבשוּ קדרוּת. מולכו ראה כי האיש סובל בלבו נוראות. על מה ועל מי הוּא מצטער כאן? האם על מזל ג’יניו שהיתה טרף ליסוּרי נשמה נכריה? או על הנשמה הנכריה הזאת גוּפא הנודדת בעולם התחתון, מבלי למצוא אחיזת-גוּף בעולם הזה? או אולי כאב לבו על נשמת האדם בכלל, נשמת “בן העליה”, “בן-ההיכל”, שכּך עלתה לה?..

בפסיעות מהירות עבר מולכו על פּני האספסוּף העומד שקוּע בדממת אימה וצפּיה, וּפניו אל השדות ואל הכרמים.

נשענים אל קרן אחת הגדרות, במבוא העיר, עמדו אנשים אחדים ושׂוֹחחוּ. מולכו עבר לדרכו מבלי שׂים לב. אחרי שהתרחק מהם פסיעות אחדות, שמע קול צחוק אדיר פורץ מאחריו. בצפת אין רגילים לצחוק כזה. בלי משׂים הסב ראשו. לתמהונו ראה את ישראל נג’ארה והנה זה הוא שצחק, ופרש מאותה כנופית האנשים. מולכו לא קיוה להיפגש עם הפּייטן, וגם לא פילל לראותו צוחק ככה. נג’ארה, שהלך אחריו, ראה מבטו התמה על7 מולכו.

– אדוני אינו מכיר אותי? – שאל נג’ארה. תרבוּשו היה מוּפשל קצת על ראשו, גם-כן לא כנהוּג בין יהוּדי צפת, שהיו משלשלים את תרבוּשיהם עד לעינים, מחמת מוראם של שמים. היתה בתנוּעות ר' ישראל נג’ארה ובהילוּכו מעין זחיחות-הדעת מתוך הפקרוּת.

– אה, כן! – השיב מולכו תמה וּמתרגש קצת – שמעתי את מזמורו ביום השבת שעבר.

– וּמה דעתו עליו?

– מזמור נפלא. אני שמח להזדמן עמו כאן… אבל…

– בודאי הוּא תמֵה על צחוקי. אלה שם – ורמז בתנוּעת ראשו כלפּי כנוּפית האנשים שנשארו מאחריו – אלה שם הצחיקוּני. וכי נתן אדוני דעתו על זאת? הגלגוּלים רגילים להיכנס דוקא בתוך גוּפות של נשים… שאלתים על כך, והם אמרו שהגלגוּל הוּא רוּח טוּמאה, ונוח לה יותר גוּף אשה מגוּף גבר המחוּיב במצוות. ואגב, נשמה זו חטאה הרבה בחייה, והריהי מוסיפה לחטוא במותה. אם כן, אמרתי, יש לנשמה בחיי האדם יותר בינה מאשר במותו. הישיבה בתוך גוּפה של אשה אינה נוחה מהישיבה בבית-הכבוד. אילוּ היה הגלגוּל חכם, כמו בעל-החטא בחייו, כי אז היה חומד את הנשים מבחוּץ ולא מבפנים. חחח!.. והאנשים הזהירו בי שבגלל ניבוּל-פּה יכול הגלגוּל להיכנס גם לתוכי, אף-על-פּי שאינני אשה, חחח…

מולכו שתק. בלבו הצטער על שר' ישראל מפטפּט בקלוּת-ראש, שלא ראה בה חכמה יתירה. לא כך, לא בצוּרה כזו דימה לראות את הפּייטן שידע להסעיר את נפשו באותו יום שבת… ר' משה סידי צדק, אם כן, בתרעומותיו עליו. אם הזג הוּא טמא, גם חרצנוֹ מוּקצה מחמת מיאוּס.

– ודאי שגם אדוני מתירא מפּני גלגוּלים, – אמר ר' ישראל.

– כן דיבר, אדוני! – השיב מולכו – הייתי שם, בביתה של מזל… לא הייתי רוצה כלל וּכלל שגוּפי ישמש אכסניה לאורח כזה…

– כוּלכם פּחדנים הנכם… כוּלכם מפחדים מכל דבר…

– ואדוני?

– אני? איני מפחד מפּני שוּם דבר… משוּם דבר! אבל לא – מיהר ותיקן לעצמו – זולת אלהים, כמוּבן. זוּלת אלהים… ואפשר לא… אפשר שגם מאלהים איני מתירא…

– מה? מה סח אדוני?

– מה שאזני כבודו שומעות. למה אתירא מפּניו אם אני אוהבו? אני יודע כי הוּא כביכול הכל יכול, כי הוּא רבוני ואבי שבשמים. אבל איך אתירא מפּניו, אם הכל גלוּי וידוּע לפניו ואין נסתר ממנוּ – איך ולמה אתירא? חפץ אני ללכת בדרכיו, לשמור מצווֹתיו, לקיים תורתו… וּמשוּם כך אני נלחם עם תאווֹתי הרבות… אוי, רבות, רבות הן!.. אני נלחם עם יצרי הרע… נלחם הרבה, מתגבר הרבה, זה כל מה שאני עושה… ואידך – כרצונו יתברך. בידו נפקיד כולנוּ רוּחנוּ. וכי לא צדקתי?

מולכו הוסיף לשתוק. דברי נג’ארה פּגעו בו, העליבוּהוּ מצד מה, ולא יכול לברר לעצמו במה ואיך.

ר' ישראל כאילו נמלך עם לבו והוסיף:

– אדוני שותק? חוששני שמא לא כן דיברתי. קצת, אך קצת שיקרתי. האומנם אני מתגבר תמיד על יצרי? תמיד? לא. האמת היא שלא תמיד אני יכול ולא תמיד יש לי החשק להתגבר עליו. מה לעשות? יצר כזה נתן לי הבורא. כלוּם ביקשתיו ממנו? להילחם! אבל חלש אני למלחמה. וכי כלוּם רצון אין לי? כן. אין לי רצון, למה אכחיש? אין לי! אילוּ נתנו לי אלהים, לא היה חסר לי. הוה אומר כי אלהים הִשַני רצון להילחם ביצרי. וכי לא כך הוא? אגב, מי יודע הנכונה?

– כבודו הוא ספקן גדול. אלהים אינו אוהב את הספקנים. הספק גוּפו הוא כבר חטא.

– מנין לו זה? אילו היה שונא את הספקנים, היה מגלה לנוּ את האמת, האמת האחת, היחידה… א? לא כך הוא?

– האמת אינה כלל חשוּבה. לאדם נחוּצה אמוּנה חזקה… – העיר מולכו מתוך מוֹרת-רוּח.

– אמונה? ואלה שם… כלוּם הם מאמינים? רק מאמינים? מאמין רק מי שאינו יודע… היודע יודע ואינו מאמין. הם שם משׂימים אותי לאפּיקורס. רצוּ לבלי ליתן לי לעבור לפני התיבה. האמת היא שהם מחוּסרי אמוּנה… הרי הם יודעים הכל, הכל! יודעים מה רוצה הבורא – וּמה אינו רוצה; יודעים מה הוּא עושה בכל שעות היום… יודעים הכל! אינם מאמינים… הם יודעים…

בקרב מולכו התעורר משום מה הרצון לאמור לבן-לויתו דבר-מה לא נעים:

– אחת היא – קרא – וּבלבד שאינם מטיחים דברים ואינם מתרחקים מהבורא.

ר' ישראל נרתע, כאילו נשכוֹ נחש:

– להתרחק מהבורא? כיצד? אָנוּ דבקים באלוהינו חיים כוּלנוּ היום… אפילו דבקים קצת יותר מדי…

מולכו צחק:

– אי אפשר להיות דבק באלהים “יותר מדי”.

ר' ישראל נג’ארה לא מיהר להשיב. עברוּ על פּני אילן. הפייטן עשה, כמו נער צעיר, קפיצה קלה כלפּי מעלה, וקטף קצה ענף דק. ניפנף בו באויר ואמר תפוּשׂ-מחשבות:

– רע מאד להתרחק מהבורא. אבל פּי-כמה רע להתקרב אל הבורא עד כדי להתרחק מברואיו…

גחן אל מולכו, שהיה בראשו נמוּך ממנוּ ולחש לו, אף-על-פּי שאיש לא היה עמהם בשדה:

– בדרך כלל רגילים כאן הבריות להתעלם מחבריהם, משום שהם קשוּרים יותר מדי למקום. וזה לא טוב, לא טוב… לא טוב… הראית פּחדם של הבריות? הכל מפחדים! מפחדים שמא ינזקו מרוחין בישין, שמא יכּנס בהם הגלגוּל, שמא יכּשלו שלא-מדעת בעבירה, שמא יקפּחוּ באיזה אופן שהוּא את חלקם בעולם הבא… בקיצוּר, מפחדים… זהוּ עונש מן השמים. אני איני מפחד. אני אומר פּשוּט אל רבונו של עולם: שׂא נא לחטאות חיי, אבי שבשמים! אין לי פנאי לחשוב על מעשיך ולעסוק בך יותר מדי… אין לי פנאי משוּם שבריותיך דורשות טיפוּל ותשוּמת-לב מצדי. וגם בית-החומר שלי טעון תיקון וטיפול, וחיי הבלי קצרים… וכי לא כך הוּא?

הם הגיעו אל פרשת דרכים: שביל אחד נטה ימינה, אל קבוּצת בתים בודדים של דלת העם, פּועלים וּשכירי-יום, וּשביל אחד ירד למטה אל “ואדי אטוחין”. ר' ישראל נג’ארה הפסיק את דבריו, נפרד מבן-לויתו וּפנה ימינה. מולכו נשאר לבדו. תפוּשׂ הרהוּרים, ירד למטה, לא בשביל הכבוּש אלא בין סלעים ושׂיחים. חשב אודות הפּייטן שחלף זה עתה על דרכו כצל מוּזר. כעין אותו גלגוּל של נשמה חוטאת, שמלוה את האדם בדרכו, ושעל אודותיו דיבר לו אתמול החסיד… נזכר ביום אתמול ועמד מלכת, כי הזכר הזה הממהוּ.

אתמול ישב בישיבת החסיד ושמע שיעוּר היום. ראשו כאב מאד וקשה היה לו להתרכּז. שמע דברי ר' יוסף קארו ולא הבין מהם אף חצי מלה. לא היה לו כל כוח נפשי להתאמץ להבין, ואפילו להצטער על שאינו מבין. פּתאום עבר צל על פניו והכהה את עיניו. שיפשפן בשתי כפּות ידיו ולא ראה את האותיות. הרים ראשו, והנה ממוּלו, נשענה אל הקיר, בין שני החלונות הגבוהים, עמדה דמוּת-איש לבוּשה כתפית-קטיפה, מצנפת-קטיפה על ראשה עם מחרוזת מרגליות סביב לשוליה, גרבים של משי על רגליה וחרב נהדרה עם ידית-שן צמוּדה לירך. וּפני הדמוּת נראים-ואינם-נראים, מודעים-ואינם-מודעים, כפני איש הבא אלינו ממרחק עם חשכה… למולכו היה רגש לא ברוּר כי זהוּ הפלאי שהיה מופיע לפעמים לפניו בלילות, ומדבר אליו דברים פלאיים. חרדה סתוּמה מילאה את מולכו. הסב את עיניו לצדדין. אבל גם תמוּנת האיש הסתובבה אילך ואילך, באופן שלא יכול מולכו להסב מבטיו ממנה.

– שוּב הופעת? – לא התאפק ושאל – מפּני מה לא ראיתיך זה זמן רב?

באותם הרגעים לא עלה על דעת מולכו שתלמידי הישיבה שומעים אותו מדבּר.

האיש לא ענה.

– אתה שותק? מפני מה אתה שותק?

שתיקה.

– אם כן מה רצונך? למה באת?

שתיקה.

קפץ מולכו נרגז ממקומו. רץ אל הצל. הצל רץ לפניו. יצא אל הפּרוזדור. גם שם דיבר, התרגז והתחנן לפני הפלאי, והלז שׂם שתיקתו סתר לו. אך פּניו עטוּפי-הצל כאילו ליגלגוּ, ליגלגוּ…

אשת החסיד ישבה זמן-מה בפרוזדור לחוּצה בפינה, כוּלה מאוּבּנה מפּחד. לבסוף, כשהפּחד גבר עליה, התפּרצה החוּצה בזעקת-אימה… הפּלאי כאילוּ נפחד מזעקה זוֹ ונעלם. מולכו חזר אל הישיבה חיור וּמכוּסה זיעה. עם כניסתו היה בישיבה שקט מוּזר. כל העינים היוּ נשוּאות אליו… אבל ר' יוסף קארו המשיך את שיעוּרו והכריח, בקולו וּבתנוּעותיו, את תלמידיו להפנות שוּב את לבּותיהם לתורה.

בשעה מאוּחרת, כשכל הלומדים התפּזרו כבר, נשאר מולכו יושב מַשמים על מקומו. נכנס השמש והזמינוֹ אל החסיד. כסהרורי קם מולכו ונכנס אל החדר הסמוּך. ראשו של החסיד, כמו תמיד, ביצבץ מתוך גל של ספרים וכתבים, בפינתו בין שני החלונות. על פּי רמיזתו ניגש מולכו אל השולחן, ישב והמתין עד שיגמור החסיד את הענין שלפניו. מתוך בטלה הסתכל מולכו בפני רבו וראה את מצחו הגדול מתקמט לקמטים רבים ודקים, דימה לראות על המצח את צללי תנוּעת המחשבות שמאחרי המצח בפנים. ותמה מולכו על שאינו רואה על פּני הזקן הזה זיו האיקונין, אותו נוגה עליון של קדושה וּמחשבה טהורה, שתמיד היוּ שרוּיים עליהם. מפּני מה זה? האומנם נסתלקה ממנו השכינה, או אוּלי לקתה ראִיתוֹ?

הרים ר' יוסף קארו את ראשו מעל הנייר, שיפשף כפּות ידיו אגב נדנוּד גוּפו פּנים ואחור ועבר בעיניו על מה שכתב.. פּתאום סילק את הניירות הצדה, התחיל מורט וּמסלסל את קצה זקנו, כשעיניו נתוּנות כבר בפני מולכו במבטן הקפוּא והחודר, כשני שפּודי-ברזל.

זמן-מה שתקוּ שניהם. מולכו חיכה למוצא שׂפתיו. השתיקה הזאת קשתה עליו.

– ומה, ר' שלמה? – שאל פתאום.

מולכו הסתכל ברבו ולא אמר לו כלום.

– היה לך אורח היום? – הזקן נעץ בו מבט פולש וּבוחן.

– כן, – אמר מולכו בפשטוּת וּבלי תמיהה – איני יודע מפּני מה בא אלי שוּב.

– כלוּם אתה תוהה שוּב?

– איני יודע, חשבתי פעם כי ישרה דרכי. אבל איני תוהה, רבי!

– לא? אינך תוהה כלל? בּרי לך? – שאל הזקן משתומם. מתוך דבריו נשמע גם אבק-דאגה.

– ברי לי. ברי לי גם-כן כי אין השכינה מלוותני בדרכי.

– מנין לך זאת?

– אין השכינה שורה מתוך עצבוּת. ואני עצוּב אנכי מאד.

הזקן שתק כשאצבעותיו היוּ טרוּדות בזקנו.

– הבטלה, רבי, מביאה לידי שעמוּם. ואני הולך בטל.

– הא כיצד? ותלמוּדך?

– לבטלת הגוּף אני מתכּוון. רצוני להתחיל לעסוק באיזו מלאכה.

והתורה מה תהא עליה? תהא מונחת בקרן-זוית.

מולכו דימה לשמוע מתוך שאלת החסיד מעין קובלנה וגם מעין תחנון. נעימת קול הזקן היתה כל-כך עגוּמה.

– “אהב את המלאכה ושׂנא את הרבנוּת” – השיב מולכו.

– אבל לא את תלמוּד-התורה… דאגת פרנסה אין לך, למה זה אתה…

העיף מולכו עיניו בחסיד והתפּלא: קודם לכן לא הרגיש כלל כמה צער וכמה דאגה בהבטת הזקן עליו. התבייש, השפיל עיניו ובלבו התחרט על מה שאמר לפני רגע.

– המלאכה, הבטלה, ועוד… רוּח מי מדברת מתוך גרונך, ר' שלמה?

– רבי, אמרתי שטות, ואני מתחרט…

דברי מולכו האחרונים לא עשו שום רושם על החסיד; גם לא שמעם. שקוע במחשבותיו שאל:

– מי היה אצלך קודם, בישיבה?

– הלז? איני יודע. זה כבר לא ראיתיו… פעמים היה נגלה אלי בלישאבונה… בימים שהייתי עדיין עכו"ם… היה נגלה ומדבר אלי דברים משונים… אחר כך, אחר שחזרתי בתשובה נעלם… חשבתי שנעלם לגמרי… והנה היום, בפעם הראשונה אחרי הפסקה רבה, שוב בא…

– מהנ!.. הדיבר לך היום מה?

– היום לא. שתק.

– שתק?

– כן. רק ליגלג. דומני שליגלג…

– אתה אומר, ליגלג? מהנ! ומה פניו?

– פּניו? אח, כן, פּניו… את פּניו לא ראיתי! לא ראיתים אף פעם…

– הרי ליגלג! ואיך זה בלי פנים?

– פּניו לא היו ברורים, אך צחוקם היה ברור. משונה… לבוּש היה, כמדוּמני, בבגדי… בבגדים שהייתי רגיל ללבשם, בלישאבונה… אף כולו, דומני, היה אני… אני מלבר… משוּנה מאד… כך נדמה לי…

ר' יוסף קארו הזיז מאחריו ברעש את כסאו. קם. עמד רגעים אחדים בלי תנוּעה, אבל מולכו ראה כי כולו רועד. רועד רעד סמוּי-מן-העין. יצא מעבר לשולחן, סבבו וניגש אל מולכו. הניח כפו על כתפו של זה והביט אליו בצער, בדאגה ובפחד. בפחדו הרגיש מולכו מתוך רעידת האצבעות המוּנחות על כתפו…

– ר' שלמה! ר' שלמה! בני רחימאי! – קרא כמעט בבכי – אתה בסכנה רבה הנך… ישמרך האל – היתה שעה אחת ואני האמנתי כי הגעת למדרגה של חסידות גבוהה, גבוהה מאד… והנה אני רואה כי טובע אתה, טובע בנוקבא דתהומא… הס"ם אוחז בך, יקירי! הוא כבר אחז בך… חיל ורעדה שם במרומים! מתיראים שם מחמת שבירת הכלים, אם, חלילה, לא תינצל… רע, ר' שלמה, רע מאוד! צריך לבקש עצות, לחבּל תחבוּלות… מהרה, מהרה! כל עוד לא הספּיקה זוהמת-הנחש להתפּשט ולטמא את נשמתך… הילָחם, ר' שלמה, הילָחם!

– רבי! רבי! כל ימי אני נלחם. אני נלחם בנפשי ולא אדע שלוָה.

– לא השתמשת בכל כוחות הנפש. אתה נגרר אחרי פיתוּיי גוּפך… גוּפך, בני, התגבר על נשמתך!

– יתן לי איזה תיקוּן, רבי!

– תעניות!

– אני יושב כבר בתעניות, רבי!

– סיגוּפי הגוּף!

– רבי! אני מסתגף…

– לשכב על הקרקע בלי מצע…

– הה, רבי! יש שאני ישן בחבלים על גוּפי, ואבן – למראשותי…

– להרבות בתפילה ובתחנוּנים לפני הבורא!

– כן, כן! תמיד תמיד אני מתפּלל; אני אך מתפּלל, מן הבוקר עד הערב…

– ותלמוּד תורה! את התורה הזנחת…

מולכו נאנח, השפּיל עיניו ושתק.

“ותלמוּד תורה כנגד כוּלם”, בני! הזכר אתה מה שאמרתי לך פּעם על הסוד שב“אדם כי ימוּת באוהל”? ה, אני, הזקן הנואל, שמחתי אז שמחה רבה שאתה ממית באהלה של תורה את העכו"ם שבּך… מה נואלתי! מה נואלתי! לא ראיתי מראש כי המת הזה עוד יתנקם בך… גלגוּלו – של אותו אדם, שהמַתּ באהלה של תורה, בא אליך היום. דרכּן של נשמות חוטאות, אחרי שנפתח להן סדק לתוך עולמו של אדם, אך דריסת-רגל קטנה כמלוא אצבע, הרי הן חוזרות ובאות, חוזרות ובאות, מטרידות את האדם בלי הפסק, עד שהן מתדבקות בו, בלא שירגיש בזה… ודע עוד: גלגוּלה של נשמה חוטאת, שמלווה את האדם בדרכו, יותר מסוּכנה היא מהגלגוּל היושב בתוך האדם. מבפנים עוד יש תקנה לו, עוד אפשר לעקרו על-ידי לחשים והשבעות. מבחוץ – שוּם לחש ושוּם השבעה אינם שולטים בו… הישמר לך, בני! הישמר על נפשך! חזק ונורא הוא האויב מכוחו של בשר-ודם, אם אין תורתנו הקדושה תריס לו. שלמה, שלמה בני! מתירא אני שמא פתחת לו שער; איכה תגרשנו מחומותיך!

הזקן היה נסער ונפעם עד לאין שיעוּר. רץ בחדר אילך ואילך, כשהוא מהדק יפה יפה את אבנטו מסביב למתניו ורגע אחר כך מתירהו שוּב, תולש שערות זקנו וּמושך בכתפיו כאובד-עצות. פתאום יעמוד, יתיצב שוּב מוּל תלמידו ויביט אליו ברחמים רבים… מולכו בכה חרישית. אף הוּא לא ידע איכה יגרש את אויבו מחומותיו. רמוּס ושפוּת לעפר-מות היה…

ועתה, כשהוּא מהלך יחידי בין הסלעים ללא דרך, נזכר מולכו בכל השיחה הזאת, ושאל את עצמו אם אין ר' ישראל נג’ארה, שליוה אותו לפני שעה קלה בדרך, אם אינו אותו גלגוּל הנשמה החוטאת, המסוּכן כל-כך לאדם… שירתו-תפילתו ביום השבת היתה כל כך יוקדת אהבה לרבּון העולם, היתה רווּיה מדמעות ואנחות של לב מאמין – איכה יצאו מפּיו דברי ספק שיש בהם משוּם כפירה. כפירה? לא, שטוּת! בדברי ר' ישראל נג’ארה מלאי הספקנוּת לא היתה כפירה. אדרבא, אמוּנה חזקה היתה מפעמת בדבריו. אילוּלא היה נג’ארה מאמין באלהים, לא היה מדב מה שדיבר. אלא שאמוּנתו שונה היא לגמרי מאמונת ר' יוסף קארו. אחרת היא… מולכו ידע את זה ולא רצה להודות לעצמו. וזה שהרגיזו ודיכּא את רוחו. לא רצה להודות לעצמו כי עוד אתמול, בשעה שישב לפני החסיד, התוַדה וּביקש תיקוּן וּבכה לפניו, עוד באותה שעה שכנה באיזו פּינה שבנפשו מחשבה מעין זו: אלהים יצר את האדם עם יצרוֹ הרע, כדי שיזכה, על-ידי מלחמתו עם זה, לחיי העולם הבא. וכי זוהי מטרת כל היצירה? לשם מה ועל שום מה מלחמה זו ביצר, בתאווֹת? אם למלחמה – למה יצר את האדם חלש ועלוּב כל-כך? למה צער הנצחון ויאוּש התבוּסה במלחמה זו?.. כן, כן! אמונתו של ר' ישראל נג’ארה היא אחרת לגמרי מזו של ר' יוסף קארו. ואין הוא יודע איזוהי עדיפה. משום שאינו יכול להעלים עין מזה שאמוּנת ר' ישראל היא אמונה עם עבירות… אבל רגש היה לו כי היא יותר אנושית, יותר חומלת על ילוּד-אשה. “לא אני ביקשתי את יצרי מאת אלהים… אלהים הִשַׂני רצון להילחם. אילמלא נתן, לא היה חסר לי…” – נזכרו לו דברי נג’ארה. מה נוראות ומסוּכנות הן המלים הללו, וּמה טובות הן!…

מרוב שׂעיפיו לא ראה מולכו כי רגליו התיצבו על סלע חלק ומשוּפע. נפל והתחלק למטה באיזה מורד תלוּל. אך שולי איצטלתו נאחזו בסבך-סירים והספּיק להיאָחז בסירים אלה גם בידיו, ולהינצל על-ידי כך מאסון. אך לקוּם לא היה יכול, כי גוּפו כאב עליו מנפילה זו. שכב ונאנח רגע. פּתאום הרים עיניו וראה מרחוק דמוּת-איש. “שוּב הוּא?” שאַל את נפשו, הפעם מתוך סקרנוּת ותקוה לשמוע מפּי הלז איזו מילה פותרת וגואלת. אף-על-פּי שדברי הפּלאי לא היו אף פּעם ברורים, ותמיד היוּ מטילים סערה בנפש… האיש הלך הלוֹך והתקרב אליו. זה לא היה הוא. זה היה גמליאל. הפּגישה הזאת הפליאה עוד יותר את מולכו. מה הוּא עושה כאן? גמליאל התקרב אליו בזהירות רבה ובבת-צחוק קלה וּביישנית. לפני שניגש אליו, אמר:

– כבודו אינו נזהר. במקומות הללוּ דרוּשה זהירוּת יתירה.

– אני כאן בפעם הראשונה.

– המקומות הללוּ יפים להתבודד בהם, ר' שלמה!

מולכו השתטח ונאנח מכאב.

– על מה הוּא נאנח, ר' שלמה? וכי נפילתו גרמה לו כאב?

מולכו עשה באויר תנוּעת-יד מתוך יאוש:

– כואב הגוּף, כואבת הנשמה, ר' גמליאל! – היה לו למולכו הפּעם חשק עז להתאונן לפני מי.

– הגם נשמתו כואבת? הא כיצד? – שאל גמליאל מתוך הערצה וגם מתוך דאגה.

מולכו הרגיש ברוֹך המיוּחד שבדברי גמליאל אליו, והיה לו הדבר כסם מרפּא לפצע.

– כן, ר' גמליאל! – אמר – נשמתי כואבת משום שאני חי חיים של עבירה…

– ר' שלמה, מה הוא סח? מה משמע הוא “חי חיים של עבירה”?

ראה מולכו את הרושם שעשוּ דבריו על גמליאל, הבין כי הגזים קצת וכדי לבטלוֹ קרא בצחוק קל:

– אה, במטוּתא! לא זה… חיי הם חיים של בטלה, שיש בהם הרבה מן החטא. כתוב “בעצבון תאכלנה”, וכתוּב עוד "בזיעת אַפּיך תאכל לחם ", וּמפני מה אינה חלה עלי קללת אלהים? במה זכיתי להוציא את עצמי מכלל האוכלים בעצבון ובזיעת-אַפּים?

– הלא כבודו עוסק בתורת הנסתר, כבודו הוּא חסיד מתבודד… כבודו הוא… כבודו… – גימגם גמליאל משתומם.

– “כבודי” – קרא מולכו – אינו כבודי אלא בשתי וחרפתי. כלוּם החסידוּת והפּרישוּת הן בגדר קללה? ואני הלא התכּוַנתי לקללת-בראשית, ההבין? הכתוּב לא הוציא מקוּבלים ולומדי תורה. ואני הוצאתי את עצמי מכלל הכּתוּב…

גמליאל חייך קצת ואמר:

– אילו שמע מאיר מינשטראל את הדברים האלה…

– א, אותו יהודי ממהרין? וּמה, הנשׂא כבר את בת ר' מנשה סרוג עם הכּתבים?.. זה זמן רב לא ראיתיו בא אל גג ביתכם לשאוף אויר בערבים…

– אינו מתפּעל עוד מאוירה דצפת: השידוּך התקלקל… אומרים כי יד ר' שלמה אלקביץ באמצע…

– מה ענין ר' שלמה אלקביץ לכאן?

– מסתמא יש לו ענין לכאן… – ענה גמליאל בבת-צחוק סתוּמה.

דברי גמליאל הביאוהו במבוּכה. נזכר באותו ערב כששבו, הוא ואלקביץ, מן השדה וראו את בת ר' מנשה סרוג על הגג… ר' שלמה אלקביץ… החסיד, הקדוש… האומנם, הוא?..

במתכוון הפסיק את חוּט מחשבותיו ושב אל ענין שיחתם הקודמת:

– “אדם לעמל יוּלד”, פסוק מפורש, ר' גמליאל! ומהוּ עמלי אני?

– עמלו הוּא עמל התורה…

מולכו היה עיף ורצוּץ; לא היה לו כל רצון להיכנס עם גמליאל בויכוּח, ושאל לו:

– להיכן הוא הולך, ר' גמליאל?

במקום להשיב על שאלתו, אמר גמליאל:

– אם יש ברצונו אראה לו כאן מקום יפה… ילך עמדי, אבל יפשיל את שולי איצטלתו, מחמת הקוצים והשׂיחים המרוּבים כאן.

– האם הוא בא לכאן לעתים קרובות? – שאל מולכו וקם ממקומו.

– יחזיק בזרועי, יחזיק יפה. פּה מורד. מי שאינו רגיל, עלוּל להינזק במקומות האלה…

המקום היה מבהיל בשממון פּראיוּתו וּבמורא-הוד מראהו. סביב סביב הזדקרוּ ועלו צוקי סלעים שחורים ואיוּמים כבעלי-חי דוממים, שמפּילים צללים קודרים עד למרחוק. מולכו הרגיש את עצמו כרמשׂ דק בין סלעי מגור אלה, שחרשו עליו רעה לרסק את אבריו באחת הפּינות החשכות, והקרקע ביניהם הלך הלוך וירוד בשיפוּע תלוּל. נזכר מולכו במכשפות וּבשדים השוכנים במקומות שוממים וּבודדים אלה…

– אבל לשם מה הוּא בא לכאן? – שאל שוּב מולכו משתומם.

– אני מבקש את כבודו להישאר כאן – אמר גמליאל – ולבל יוסיף ללכת אחרי… פּה מתחילה תהום. אינו רגיל במקומות האלה ונפוֹל יפּוֹל. אני רגיל כאן. וגם יש לי שמירה…

פתאום הבריק במוחו של מולכו זכר הדברים ששמע פּעם מפּי גמליאל על יחסי-הטוּמאה שבינו וּבין לילית. מיד הבין הכל… זוָעה תקפתו מן האיש הזה. נשמת החסיד והפרוּש שבּוֹסלדה ממנוּ. תקע רגליו ולא הוסיף ללכת.

– היכן שולטנה? – שאל פּתאום.

בימים האחרונים לא התבונן כלל אל מה שנעשה מסביבו בבית סידי.

– למה הוא שואלני על אודותיה?

– אני מבין לשם מה הוא פורש למקומות הארוּרים האלה…

– לשולטנה נתתי גט זה כבר… היא בטבריה, משרתת אצל קרוב עשיר…

אל אחד השׂיחים ראה מולכו קשוּרה מטפּחת לבנה שהתנופפה באויר. גמליאל עזב את מולכו, ניגש אל השיח הזה וקרא מרחוק:

– מוטב שלא יגש לכאן ולא יביט למטה… מחמת סכנה שמא יפּול התהומה…

הרכּין את עצמו, החזיק בשתי כפּות ידיו בשׂיח, ירד לאטוֹ למטה כמו אל תוך בור ונעלם מעיני מולכו.

מולכו נשאר לבדר עם עצב גדול בלבו. צר היה לו על שולטנה כהצר על אחות ורעה. זכר איך בכתה שולטנה בפניו והתחננה לפני בעלה בפשטוּת ותמימוּת לבל יגרשנה ולנסות מחדש את מזלם; זכר איך פּנתה גם אליו כמבקשת עזרה. והוּא שתק. לא הגיעה אליו אנקת החיים, מפּני שהיה יותר מדי שקוּע בעניני לבו ובהתבוננוּתו הדתית… מפּני מה התרגש כל-כך בשעה ששמע את הבריות משׂוחחים על היסוּרים המזוּמנים לסעוּד בעולם הבא? כלוּם הוּא גוּפא טוב מאותם התמימים? הנה נשחטה לעיניו יוֹנת אֵלם, נהרסו לעיניו חיים צעירים. הוּא עמד על הדם! עמד על דם שני הצעירים!.. אף מלה חמה אחת לא מצא אז לנחם בה את שולטנה ולגהות מזור ללבה המחוּץ, אף מלה מעודדת אחת, מוכיחה מאַלפת ומיעצת לגמליאל, העלם הטוב, החנוּן והאוּמלל הזה… מידו, מיד עצמו יבקש מולכו את דם החיים האלה שנשברו כשבר נבל יוצרים…

לא רק כאב שבמוּסר-כליות היה לו, אלא גם יראה. התירא מעצמו, מגורל מהוּתו המסוּלף והעיקש. דימה אז, כי באותם הרגעים ממש, באותו מקום ממש תכלה אליו הרעה: או שתגיח עליו מאיזו פּינת סתרים איזו רוּח טוּמאה, תאחז בציצית ראשו ותסחבהו, סחוֹב והשלך התהומה, כשׂעיר לעזאזל; או כי ימוש איזה צוק ממקומו, יתמוטט איזה הר ויקברהו חיים. ואולי גם זה לא, אלא דבר-מה אחר יבוא, איום הרבה יותר ממה שדמיונו יכול לצייר לו…

המטפּחת הלבנה, שקשר גמליאל אל השׂיח, בודאי לשם סימן, כדי לכוון במקום פּראי וּמסוּכן זה את מקום ירידתו ועליתו, המטפּחת הלבנה הזאת התנפנפה ברוּח כאילוּ הניפה יד, כאילו קרצה ורמזה למישהו היושב במארב… לבו דפק מיראה סתוּמה. מיהר לעזוב את המקום, כמי שמבקש להימלט על נפשו. טיפּס ועלה, טיפּס ועלה, כשהוּא נאחז בידיו בחלקי-אבנים וּבשׂיחי-קוצים. ידיו היוּ פצוּעות וזבות דם. פּניו מלוכלכים באבק וּבזיעה. אבריו רעדו מעייפוּת. בגדיו היו קרועים ומטונפים, והוּא הוסיף לטפּס, להיכשל, להעפיל ולעלות מעלה, מעלה…


בערב אותו יום ניגש אלו ר' שלמה אלקביץ ואמר לו בעברית, אף-על-פּי שזה היה אור ליום ששי, כי חברת המקוּבלים “סוּכת- שלום” רוצה לצרפו למנין מחר בערב בתפילת קבלת שבת. ההזמנה הזו, שבימים אחרים היתה יכולה לשמחוֹ עד לאין גבוּל, כי חשב לו את זאת לזכוּת גדולה – חלפה דרך נפשו כצל. לא שמח כלל. חשב רק על שולטנה ועל גמליאל.

– אנחנו מתפּללים במקום אחד קבוּע, בין ההרים. לבדו לא ימצא את הדרך. מחר אבוא לקחתו, – אמר לו אלקביץ.

מולכו ניענע לו בראשו לאות הסכמה, ובה בשעה חזר בלבו על דברי ר' ישראל נג’ארה.

"כולנו דבקים באלוהינו חיים, קצת יותר מדי…

אח, כן! יותר מדי…


פרק תשיעי: “לכה דודי, לקראת כלה”    🔗

המחשבה הראשונה שעלתה על דעתו של מולכו למחרת היום ההוא בבוקר היה זכר פגישתו עם ר' ישראל נג’ארה. הצטער על שלא התקרב אתמול אל האדם הזה קירבה יתירה, על שלא שאל לפחות למקום דירתו. נזכר במקום ששם נפרדו זה מזה, והחליט ללכת אל אותם הבתים הדלים בצלע ההר, אשר שמה פּנה הפּייטן אתמול אחרי שנפרד ממנו: שמא הזדמן לו שוב. יצא אל מחוּץ לעיר. בדרך תמה על עצמו, איך נזכר בנג’ארה ולא זכר כלל את דברי החסיד. האומנם נתן כבר ידו לסיטרא אחרא והריהו הולך שבוּי אחריה? הרבה סיפורים שמע בצפת על להטי הס“ם כדי להדיח את הבריות מן הדרך. מי יודע אם אין הליכתו זו מסוּכנת, אם אינו מוסר את עצמו ברשוּתם של ה”חיצוניים"?.. ואף-על-פי-כן המשיך ללכת. בהגיעו אל פּרשת-דרכים, נטה ימינה לשביל המתפּתל בין מקשות וּכרמים, הביט לצדדים, כמחפש את הפּייטן, כאילו חיכה לו זה כאן באיזה מקום.

יצא אל מגרש קטן, מכוּסה קש וזבל, כם בור-מים באמצעיתו ושוקת על ידו. סמוּך למגרש למטה התמתחה דרך לבנת-אבק, שממנה היו עולים לכאן שיירות הגמלים, החמורים והפּרדים, לשתות מן השוקת. המגרש היה הפעם ריק. רק על-גבּי השוקת ישב איש כשהוּא מנדנד רגליו התלוּיות באויר. מרחוק כיר בו מולכו שהוּא הפּייטן וניגש אליו. ר' ישראל היה משׂחק בענף זית שהיה טובלו ומשכשך בו במים שנשתיירו בשוקת. גם הוא הכיר במולכו כשזה ניגש אליו והסביר אליו פּניו הצוחקות. רושם נעים עשו על מולכו הפּנים האלה המאירות במנוחה שלוָ וּבחוסר-דאגה של ילדוּת. אין אף סימן כלשהוּ לאותו כובד-הראש וּלאותה הקדרוּת שכל יהוּדי צפת היו מצוּינים בהם.

– התגולל כאן בזבל ענף זית זה, מרופש וּמטונף. והנה רחצתיו במים, – אמר ר' ישראל כשמולכו ישב ממוּלוֹ על גבּי אבן, – יראה נא מה יפה היא… אוהב אני את עצי הזית. כאילוּ הם מכוּבדים וחשוּבים, דומים לזקנים המיוּחסים ועשירים. כשהרוח מנשבת בהם, הרי עליהם נוצצים גם בשרב קיץ כמרוחצים ודשנים…

הוציא את הענף מתוך המים והרימו למעלה וּבעונג מיוּחד התבונן אל הטיפות המבריקות שנשרו ממנוּ ושנתלוּ בקצות העלים. זכר נשכח, כהד שירה רחוקה, עבר פּתאום דרך נפש מולכו: נזכר פּתאום במזרקת דוארטי די פאס; היה אוהב לשאוב ממנה מלוא החופן מים וּלהתבונן אל נטפי הבדולח הנוטפים מן האצבעות; נזכר בשיחותיו עם ידידו על אלהים, על האדם ובספרים היפים שהיה קורא בקול וּמתוַכח כל אודותם עם די פאס… מעטה דק של תוּגה עטף אותו…

– יפה, לא? – שאל ישראל וּבעצמו נהנה כמו תינוק מן הענף הנוצץ לעין השמש.

– עולמו של הבורא… – אמר מולכו – עולמו של הבורא כולו יפה. על כן אין לך טיפת מים זעירה שלא תהיה יפה אף היא…

– כמו בשיר. כשהשיר הוּא כוּלו יפה, הרי כל תיבה שבּוֹ יפה וחביבה עלינוּ. אלוהינוּ הוּא כביכול פּייטן גדול. הבּריאה אינה אלא מזמור שיר גדול על-פי משקל וקצב נפלאים.

– כשכבודו מתקן איזה פיוט, הריהוּ משתמש באיזה לחן חיצוני ומחבּר מלים כפי הלחן…

ר' ישראל לא נתן לו לגמור וקרא בהתעוררוּת:

– ומה בכך? ומה בכך? מה יש כאן להתרעם עלי? אף פּיוט שלי הוּא בחינת יצירת-בראשית, בזעיר-אנפין. וּמה עוֹשה הקדוש-ברוּך-הוּא? כמה לחנים וכמה נעימות נשמעים להם לבריות מטיפת מים אחת, מצב של אחד או מצפצוּפו צפּור קטנה אחת!.. אין אוֹמר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום וּבקצה תבל מליהם"…

לכל בעל-חי הקול, הקו והמלה שלו… אינם מתבלבלים ואינם נכנסים ברשוּתו של חברו. כל אחד בשלו, לכל בריה העינים והאזנים שלה, פּרק השירה והלחן שלה… אבל כל הקוים והמלים, כל הלחנים אינם סוף-סוף אלא מזמור-שיר אחד ויחיד שנברא על-ידי פּייטן אחד…

דקים אחדים שתק, ואחר כך הוסיף בשלוַת הזיה:

– אבל מי יודע איזהוּ הלחן האמיתי? מי ישמע את הלחן האמיתי?

מולכו שמח לשמע הדברים האחרונים האלה. בלבו הקיצוּ הדים נרדמים, בהתעוררוּת קרא:

– אמת! אמת, ר' ישראל! מי יודע איזהו הלחן האמיתי!.. כך… תמיד אני רגיל לשאול את עצמי מה דמוּת אערוך לאלהים. רצוני לאמור… רצוני לאמור… פּשוּט… מי הוא אלוהים? ימים רבים היה בעיני אך חנון ורחום, אך טוב ומיטיב לבריותיו. באתי לצפת ודימיתי כי חדלתי מאהבוֹ. מוראו נפל עלי. ראיתי מסביבי אך יראה. התיראתי מפּני אויבי נשמתי המבקשים לספותה, מפּני הענשים והאיוּמים המחכים לי אחר מותי… אבל זה לא נמשך זמן רב. לבסוף גם יראה, כמדוּמני, פסקה. ראיתי כוחו וגבוּרתו בכל הבריאה, הרגשתי מעין… מעין… איך אוֹמר לו זה… אהוֹב לא אהבתיו אמנם, ואף-על-פי-כן לא היה זה רגש אחר זולת אהבה… אבל אהבה ממין אחר… לא אהבת הלב אלא אהבת השׂכל…

לפני שגמר לדבּר, הרגיש מולכו כי ר' ישראל אינו מקשיב לו עוד. עיני הפּייטן היוּ תלוּיות בבית קטן ודל, שעמד לבדו בצע ההר. משם יצאה אשה צעירה ועד על ראשה. הלכה והתקרבה אל הבאר. נג’ארה שלא גרע על הזמן את עינו ממנה, קפץ מעל השוקת וּמיהר לגשת גם הוא אל הבאר. נטל מיד האשה את כדה, שילשלוֹ בחבל והוציאו אחר כך בתנועות חזקות, גמישות וּמהירות. העמידה האשה את הכד על פּי הבאר, נשענה עליו בשתי ידיה, הביטה בפני נג’ארה ושוחחו שניהם כמכרים מכּבר.

מולכו נשאר על מקומו וּמרחוק התבּונן אל האשה הזאת. היתה לבוּשה בשמלת-בּד רחבה וארוּכה כעין כוּתוֹנת ואחוּזה באבנט, כדרך הערביות והיהוּדיות העניות. רגליה, בלי גרבּים, היו נעוּלות בנעלי עץ, וזרועותיה חשׂוּפות. על ראשה היתה מטפּחת שקצותיה ירדוּ מאחרי אזניה הגלוּיות גנדרנית, נתקשרוּ על גבּחתה. את פּניה לא ראה מולכו כי הפנתה אליו רק מקצת מן הפּרוֹפיל שלה. ואף-על-פי-כן רותק אליה מבֹּטוֹ.

למַראיה זע בלבו משהוּ לא ברוּר. איזו חמימוּת לפפתו ולא ידע מה. ניגש, עמד במרחק קצת ומקשיב. הקשיב לקולה. הענין היה לו זר, אבל הקול, הקול… היכן שמע את הקול הזה? האשה הרגישה על גבּה את מבטי הזר והחזירה אליו פּניה. מבטיהם נפגשו. דק-דקים עברוּ. שניהם בחנוּ זה את זו במבטיהם. פּתאום עבר רעד בגוּפות שניהם. פּני מולכו חורוּכסיד. גם פּני האשה הצעירה חורוּ תחילה, אחר כך הסמיקוּ והיו ארגמן.

– דוּנה אינִגראציה?

– דוֹן דיאוגו פירס!

– אין אני פירס. זה כבר! שמי היהוּדי הוא שלמה מולכו, – אמר והושיט לה ידו.

בכפּו רעדה כף יד קטנה, אבל מוקשה ומיוּבלת.

– איך שונה דון… דון…

– מולכו…

– אח! מה מאד שונה, דון מולכו! – קראה דונה אינגראציה במדדה אותו במבטיה. כל כך מוּזר היה לה לראות את השׂר הפורטוגאלי בלבוּש הצפתי-הערבי. בעיניה נדלקוּ רגע שביבי צחוק – שרידים קלוּשים ועלוּבים מצחוקה העליז והליצני של ימי נעוּריה הראשונים.

– כן… – אמר בלחש.

מולכו לא הרגיש בשביבים האלה. נסער היה מאד.


לא יכול להירגע וּלהשלים עם מה שראה לפניו. הזאת היא דונה אינגראציה הנריקץ, זו הרעננה, השמנה, העליזה, המרהיבה עין ביפי פריחתה והמשׂמחת לב בצחוקה הרוה והצלול? כן, זאת היא! וּבכל-זאת – לא היא… איך הזדקנה? לא עוד נערה-ילדה, אלא אשה, צעירה אמנם, אבל הגוּף רזה, כפוּף קצת. הפּנים כחוּשים ועייפים, קמטים על המצח, מסביב לעינים ולפה. שושנה נובלת!… לבו התכּווץ מכאב חריף. דונה אינגראציה הבינה למבטו. פניה נעשו עצוּבים-עלוּבים ומעוררי רחמים בשעה שאמרה חרישית, מבקשת סליחה:

– אף אני שוניתי לא מעט… אך שנתיים ימים…

– כן, אך שנתיים… – מילמל מולכו.

שנתיים! המלה דיכּאה את שניהם בכובד של אין-סוף איום. שניהם הביעוּ במלה זוֹ את הדרך הארוּכה והנוראה של טלטוּלים וּפגעים, הרפּתקאות וזעזוּעי-נפש, שהבדילו בין דונה אינגראציה המזהירה מלישׂאבּונה וּבין האשה העניה היחפה הזאת, עם כד המים שלה על הבור; דון דיאוגו פּירס וּבין היהוּדי הזה מגודל הזקן וכפוּף הגב, המלוּבש איצטלה ארוכה משוּנה…

–ומה שלום אביה? מה שלום אמה? – שאל מולכו. את שם אחותה נזהר מהזיכר, אף-על-פי שחשק מאד לדעת מה היה לה.

– אמי מתה לפני כשנה.

– ברוּך דיין אמת.

דונה אינגראציה נאנחה בדממה והשתקעה רגע בזכרונות עצוּבים. בתנוּעת-רא שמיהרה לסלק את זכרונותיה המרים ואמרה מתוך כובד-ראש:

– אבי חי, ברוּך השם; הוא חולה, כמעט שאינו יורד מעל מטתו.

– היכן אתם דרים? – שאל מולכו.

– שם – הראתה לו באצבעה על הבית הקטן שעמד לו בודד בצלע ההר.

– כן. – ארמונכם בלישׂאבּונה היה שונה מן הבית הזה!

וּכאילוּ בצאתכם מלישׂאבונה, הלא ידעתם להיכן אתם הולכים וּמה מחכּה לכם כאן.

– שתי נפשות מביתנו ידעוּ את זאת, וּשתים לא ידעו.

–?

– להיכן אנו הולכים ומה מחכה לנו כאן ידע אבא וידעה גם איזבלה… אמא, עליה השלום, ואנכי לא ידענו מזה כלוּם.

מולכו הצליף מבט בוחן. דימה לשמוע מתוך קולה תרעומת וחרטה על שהלכה אחרי אביה. אבל פּניה הפיקוּ שקט דומה לקְהוּת-הכנעה, למנוּחת-השלמה…

דון פירס… סליחה! דון מולכו רוצה בודאי ללכת להראות את אבי. ימתין נא קצת בחוּץ, אלכה ואקדים להודיעהו. הפגישה הפּתאומית עלוּלה להשפּיע עליו לרעה…

שני הגברים עזרוּ לה להרים את כד המים על כתפה. דונה אינגראציה השמיעה אנקה חרישית תחת כובד המשׂא, אבל מיד התמתחה כוּלה, וזקוּפת גב, כמעט בגאוָה ובחן, כשהיא אוחזת ביד האחת בכד וביד השניה תומכת מתניה, הלכה וּפסעה פסיעה מדוּדה, עקב בצד אגודל, לקראת ביתה. שני הגברים ליווּהָ במבטיהם עד שנעלמה מאחורי הדלת.

– נשמה קדושה, – אמר עליה ר' ישראל נג’ארה בהתרגשות.

מולכו, אף-על-פי שהיה נסער מאד, תמה על המלים האלה.

– קדושה?

– הרי כבודו, כפי שאני רואה, מכירה מכבר.

– כן, אני מכירה בתור נערה צחקנית, ליצנית, קנטרנית. אכן, הרבה שונתה מאז. אבל… קדושה?

– כן, כן, קדושה! – קרא נג’ארה בהתרגשוּת – נשמה קדושה לה!

וכשראה כי מולכו מושך בכתפיו, הוסיף:

– אילוּ ידע את חייה כאן, כמו שאני יודעם… כל יום, כל שעה – “עקידה” ממש!.. עקידת יחיד! או יותר נכון: עקידת יחידה… עם כל דלותם היא גם גאָה מאד. הנה מיהרה לשוּב הביתה לפניו, כדי שיהיה לה סיפוּק לכבּד את הבית לפני שיכּנס… ואוּלי תוריד ביחידוּת וּבחפּזון דמעה אחת. בפני הבריות לא תעשה כזאת אף פּעם…

התבּונן מולכו אל ר' ישראל כשז מדבּר על דונה אינגראציה ברגש כזה, ונתחבּב עליו מאד.

אחרי שעה קלה יצאה אליהם דונה אינגראציה מרחוק ניפה להם יד לבוא. הספּיקה בינתיים להחליף שמלתה הקודמת בשמלת בד יותר נקיה עם איזו רקמה על חזה ועם חגורה אדומה קשורה גנדרנית על מתניה; סנדלני-בית קטנים היו לרגליה היחפות במקום נעלי-העץ, שׂערותיה היו קלוּעות בחפּזון, כדרך שהיתה רגילה לצמם אותן בלישאבונה, וּבלי מטפחת עליהן, שלא כמנהג הצפתיות. מולכו ונג’ארה נכנסו אחריה למסרון חָשך. עיני מולכו, הבלתי-רגילות אל החושך, לא ראו בהן כלוּם, ור' ישראל ידע, כנראה, כל מוצאיו וּמבואיו של הבית; הוא פּרש מהם ונכנס לחדר צדדי. דונה אינגראציה הכניסה את מולכו לחדר שני. זה היה חדר גדול מאד, אבל בלי תקרה מתחת לגג, ובלי רצפה תחת הרגלים. במקום רצפה היה קרקע טיט כפוש מלא גבשוּשיות וגומות. למרות האור הרב שהיה בחוץ, שלטה בחדר אפלוּלית מחמת האשנבים הקטנים שקמצוּ האור בבית. נראה שלכתחילה לא שימש הבית לדירת בני אדם אלא לדיר או לאיזה מחסן. מתוך החשכה שבירכתי החדר, ממוּל הכניסה, האיר לעיני מולכו דבר-מה לבן-בהיר. דונה אינגראציה הקריבתו אל הפּינה. במיטה, נשען בגבו אל הקיר, ישב דון הנדריקץ. היה כבר זקן מאד. הרבה יותר זקן מאשר בשנתים הימים שלא ראה אותו. זקנו שהיה מתחדד ויורד עד למטה מחזהו, גדל יותר, עד שכיסה כמעט את מחצית גוּפו, ולבן מאד. גם גבּות עיניו הצפופות והעבותות הלבּינוּ. כוּלו הבהיק בלבנו, בשערות הכסף הנוצצות והדקות כמשי, שמצוּיות רק אצל זקנים מוּפלגים. שהסתכל בו מולכו היטב ראה כי מחצית פּניו השמאלית היא כמרופטה וכאילו מפּל בשׂר תלויּי למטה, הלשון גם היא קצת משוּרבבה לצד שמאל. בקושי נתן לו הזקן שלום בידו הנפוּחה, הקרירה והכּחולה. זמן רב לא דיבר הזקן. רק התבונן רל האורח, וראשו השׂב התנועע קצת מרוֹב התרגשוּת. ראתה הבת את מבטי אביה ואמרה אליו בבת-צחוק:

– כלוֹם אין דון פירס משוּנה בבגדיו אלה?

– את שוטה… כל ימיך שוטה! – קרא הנריקץ ברוגז. קולו היה צרוד ואטום. למולכו היה קשה להבין את דיבורו הלקוּי של הזקן מוּכּה-השיתּוּק – אַת… הנך משוּנה… הוּא לא! היה משוּנה.. שם… עכשיו… לא!

– האם זה כבר הוּא שוכב חולה, דון הנריקץ? – שאל מולכו בלב נשבר.

דון הנריקץ לא היה מרוּצה בשאלה זו. ואַף-על-פי-כן התחיל מספּר, בלי חשק, מחייו. משוּם מה התבייש בפני מולכו, כאילו ראהו זה כתקלתו. כמבקש להצדיק את עצמו או את אחרים, ענה, שלא מענין השאלה, כי אילו באה מחלתו בלישאבונה, אפשר כי גם שם היה יורד מנכסיו, וכמה הם מבּני ישראל שהמלכוּת החרימה את רכוּשם והשליכה אותם בבתי-כלא!.. כמה עצמות קדושות מאחינוּ בני ישראל נרקות בבתי-הכלא… סוף-כל-סוף צפת אינה בית-כלא… יאה עניותא לישראל… מה בכך… אגב, שם כבר היוּ פעמים שהיה מרגיש משהוּ… מעין כאבים בזרועו השׂאלית… אינו מתאונן כלל וּכלל… בא לארץ ישראל בסכוּם כסף קטן, עסק במסחר. אך לא ידע שׂפת עם הארץ, לא ידע תנאי הארץ, והפסיד את כל כספּו. וּמה שם… ודאי נגזר עליו לסבול מחסור… טוב מחסור כאן מאשר שם… ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבוֹרך… דונה פיליפּה שבקה חיים לכל חי מפּני הצינה או מפּני החום… היה לה גם זה וגם זה; פּעם בערה כאש וּפעם רעדה מקור. מיום שנסתלקה, נסתלקוּ גם כוחות גוּפו ממנו. זמן-מה היה שמש בבית-התפילה של “קהל גדול”. פּעם אחת כיבד את הבית לכבוד שבת, והמטאטא נשמט מידו, ומאז… ומה בכך… יהוּדים קדושים כאן. אין הוּא נעזב, ברוּך השם!

דון הנריקץ סיפר במלים קצוּבות, במשפּטים קצוּצים, גם מחמת קשי הדיבוּר גם מחמת חוסר רצון לדבּר על עצמו, ושמח לעבור לענין אחר.

– טוב מאד… טוב מאד כי באת!.. – הלא רואה את, אינגראציה, תמיד הייתי אומר לאַנטוניוֹ כי בן-חיל יהיה! הרגשתי כבר שם… טוב מאד! נשמות אבותיך הקדושים תשׂמחנה עליך בגן-עדן – אותי לא קיבלה הארץ הקדושה בסבר פּנים יפות, על חטא שחטאתי… יותא מדי התמהמהתי שם… עד עת זקנה, בכלות כוחי… ה' אמת ודינו אמת… אבל אתה… יפה!

נטל את שתי כפּות ידיו של מולכו בכפּו הימנית הבּריאה עדיין ולטפן והחליקן זמן רב דומם, ועיניו הביטוּ אליו בחיבּה רבּה. מתקפו הקשה ומזעמו הדומם של השנים הקודמות לא נשאר שריד.

מולכו לא יכול לדבר. לבו צבה מצרבת עלבּון בגלל העוול הנורא שעולל הגורל לזקן הזה. הסב עיניו לבלי להיפּגש במבטיו. הרגיש בושה בפניו, משוּם שבלבו לא הצדיק עליו בשום אופן את הדין. גרונו התכּווץ מזרם דמעות עצוּרות…

– אימתי יצאת משם? – שאל דון הנריקץ אחרי איזה זמן,

– מיחד אחריכם, לפני שנתיים. נדדתי הרבה באיטליה, בתוגרמה.

– וּמה? בארצות אלו…

– כמו בכל מקום, דון הנריקץ, גלוּת…

– מי בא עמך?

– לבדי באתי, דון הנריקץ!

– לבדך? – שאל הזקן בכעס בלתי נסתר – מבלי עלם! להרקב באדמה טמאה… ניחא להם… לבדו בא!

– ומה יכולתי לעשות? – הצטדק מולכו.

הזקן לא ענה לו, רק הראה בחצי גוּפו הבלתי-משוּתק סימני קוצר-רוּח. מיהרה אליו דונה אינגראציה לתקן לו את הכּר שנשמט מאחרי גבּו.

הניחי לי! – קרא בכעס – לכי מכאן!

הבת הניחה את הכּר, וּבמקום ללכת נשארה עומדת למראשותיו.

– לשתות! אני צמא… עומדת לה… – נהם הזקן שלא נרגע עדיין.

במנוחה וּמבלי להתרגש הלכה הצעירה אל המקום ששם עמד הכּד, שאבה ספל מים והגישה לאביה, בידה האחת תמכה ראשו ובשניה הגישה אל פיו את הספל. הזקן שתה בקושי, כמו תינוק, נשפּכו המים על חזהוּ. דחה ידה בכעס.

– את כל המים שפ…פכת עלי… ללכת מפּה!.. ממררת לי החיים…

דומם הסתלקה דונה אינגראציה הצדה.

– מפּני מה באת לבדך? – פּתח שוּב הזקן – מפּני מה נשארו שם?

לא הבין מולכו היטב מה תובע הזקן ממנוּ.

– לא כל יהוּדי הוא חזק לב כמותו, דון הנריקץ!

– עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו… אה… לב ולא ירגישו… אתה צעיר… בלי משפחה… אסוּר היה לך לבוא לכאן לבדך… מפּני מה לא יבואוּ לישב בכאן… מה יחסר להם כאן… ארץ זבת חלב וּדבש… איש תחת גפנו ותחת תאנתו…

מה מוּזר וּמכאיב היה לשמוע את הדברים האלה מפּי הזקן! רגע חשב מולכו כי אין דבריו אלה אלא לצון על עצמו…

– וּמה יכולתי אני לעשות דון הנריקץ?

– להקהיל קהילות… לאמור להם… עטלפים!.. חפרפרות!.. איך לא תבושו? ארצנוּ הקדושה ישנה בעולם… לא נסתלקה מן העולם יחד עם לוּחוֹת הברית…

– אבל, הלא דון ההנריקץ יודע כי יש סכנה בדבר… בעד מעשה כזה עולם לגרדום.

– על חייך אתה חס? חייך… למה באת לכאן? חייך חשוּבים לך… ולמי עוד הם חשוּבים?.. מה עשית כדי שיהיו חשוּבים לך… ו למי עוד הם חשוּבים?.. מה עשית כדי שיהיו חשוּבים לזולתך?.. מבלי עולם… מחוּסרי… מחוסרי…

ולא גמר, עשה בראשו תנוּעות של כאב או של חוסר-סבלנוּת. דונה אינגראציה, שעמדה בירכתי החדר עסוּקה בשטיפת קדרה, הרגישה ממקומה, מתוך עירנוּת מיוּחדת, בתנוּעות אביה, הזדרזה וניגשה אליו, תיקנה לו שוּב את כּריו למראשותיו והיטיבה לכסוֹתוֹ. הזקן שתק, עייף משׂיחתו ומהתרגשוּתו­ֹ, ולא נזף בה. עפעפי עיניו ירדו. דונה אינגראציה נטלה סנדליה בידיה כדי שלא לרעוש בפסיעותיה, ורמזה למולכו לצאת.

כשיצאו החוּצה, היה מולכו צריך לעצום לרגע אחד את עיניו מחמת אור היום שהכאיבן. דונה אינגראציה ניגשה אל חלון אחד צדדי וקראה:

– דון נג’ארה! דון נג’ארה!

וּמיד ביארה למולכו כי “דון נג’ארה” יושב בחדר הזה סמוּך לפרוזדור שלהם. ר' ישראל נג’ארה מיהר להופיע לקריאתה. דונה אינגראציה דיברה עמו על דא ועל הא, על דברים של מה בכך. מולכו עמד במרחק-מה מהם, נשען בכתפו אל מקוף הדלת, שקוּע בהרהוּרים מעיקים על מהפּכת בית הנריקץ, ועל תהפוּכות החיים בכלל… דונה אינגראציה קראה אליו:

– דון מולכו! מה הוא חושב שם לבדו?

מולכו נאנח בלי-משים ובקול רועד רוה-דמעות:

– אח! דון הנריקץ… דון הנריקץ…

וּמיהר להפנות ראשו וּלנגב את הדמעות שעלוּ אל עיניו.

– הוּא בוכה, דון מולכו? לא צריך… לא צריך… אני מבקשתו. אם אחרים יבכו, מה אעשה אנכי?

הסב חיש את פּניו אל הנערה וכמעט בצעקה:

– אבל ד-ו-ן ה-נ-ר-י-ק-ץ!..

מתוך קריאה זוֹ נשמעו צער, עלבון, השתוממוּת ומחאה. דונה אינקראציה עמדה מוּשפּלת-ראש ושתקה.

ר' ישראל שלא הרגיש, כנראה, כל מה שהשקיע מולכו בצעקת-כאב זו, אמר כמתרעם:

– סוף-סוף דון הנריקץ הוא בא בשנים, אבל… דונה אינגראציה… צעירה היא עדיין. “כיבוּד אב” הוּא אמנן מן התורה, אבל “למען תחיוּ” כתוּב ולא…

לא נעים היה לדונה אניגראציה לשמוע את דבריו של ר' ישראל. מחשבותיו עליה היוּ לה, כנראה, ידוּעות. כדי להפסיק פּנתה אל מולכו:

– כן, כן, דון מולכו! מי מילל לנוּ לפני שנתיים כי ניפּגש כאן?

– וכי כך ניפּגש?…

ישבוּ שלשתם בצל הקיר על אבנים שהיו מסוּדרות שם כעין איצטבה.

– הזוכר הוּא, דון מולכו, את בית-כרמנוּ ואת טיולינוּ שם? היה לנוּ אז שח, א? ואת זמירותיה של איזבלה שלנוּ, הזוכר הוּא?

– ודאי! “אלבוליראס, אלבוליראס!..”

קרא מולכו את המלים הראשונות מן השיר שהיה כל-כך חביב על דונה איזבלה ועל כל החברה.

אכן, הוא זוכר עדיין – קראה דונה אינגראציה מתוך תעוררוּ, ואל פניה עלה סומק – “אלבוליראס, אלבוראס! טאן ג’ינט-י-ל!..”

התחילה מזמרת דרך חטמה וחרישית את הזמר הישן. יחד עם נעימה זו זימרה בתוך נפשה את זכרונות העבר והמתוּקים-מכאיבים, את תוּגת ההוָיה הנסתרה…

ואת דון פּרץ הזוכר הוא? – שאלה פתאום.

– אני זוכר אותו ואת דון יוהאן קסטרו, שדון הנריקץ היה משׂחק עמו באישקוק…

– בין דון פרץ וּבין דון קסטרו לא היה שלום. גם דון קסטרו אהב את אחותי.

– ואולי עוד יותר מאשר אהבה דון פרץ.

– מפּני מה הוא חושב כך?

– שוּם אהבה בעולם לא תשוה לאהבת יהוּדי אנוס אל יהוּדיה אנוּסה!

דונה אינגראציה נאנחה חרישית ולא ענתה דבר. רק אחרי רגעי-דומיה אחדים שאלה:

– הראה אדוני את אחותי לפני נסיעתו?

– לא. את דון פּרץ ראיתי.

– הדיבר עמו על אודותינו? מה דיבר?

– חירף וגידף את כולכם. מלבד דונה איזבלה, כמובן.

הנערה קיותה, כנראה, לשמוע את זאת, ואף-על-פי-כן עשוּ עליה דברי מולכו רושם מדכּא.

– מפּני מה ברחנו מלישאבּונה? כמו פושעים ברחנו?

מולכו השתומם. לסבול במידה כזו ובאופן כזה מבלי לדעת על שום מה! שלא במתכוון נפלטה מפּיו הקריאה:

בת דון הנריקץ! האומנם לא אמרו לה עדיין מפּני מה עזבתם את לישאבּונה?

– ודאי שאמרו. אבא היה אומר לי: פּרטוגליה והעולם כוּלו בית-כלא הוּא לנוּ… זוּלת צפת… הלא שמע מפּיו… זוהי דעתו, חחח…

לבו של מולכו ספג מרירוּת-רעל מצחוק קטן זה.

– את בית-כּלאוֹ נושא האדם עמו לכל מקום שהוּא הולך – העיר פתאום נג’ארה, שישב כל הזמן על-ידם ושתק.

הצליפה עליו דונה אינגראציה מבט מהיא וּבלתי-מרוּצה:

– מה כּוַנתו בזה, דון נג’ארה?

– רצוני היה לאמור רק זה: בכדי לסבול אין צורך בכוחות יתירים. גבורה נחוּצה כדי להשמיט את הסבל, לבקש קצת שמחה בחיים…

דונה אינגראציה ירדה, כנראה, לסוף כוָנתו, והשרתה עליו מבט מפיק תוכחה אילמת:

– כולנו, דון נג’ארה, חיים כפי יכלתנו הדלה וכפי הבנתנו המצוּמצמת…

ומיד פנתה אל מולכו:

– מי יוּכל לאמור בבירוּר לשם מה הוּא סובל? אין אנוּ יודעים את זה, כשם שאין אנוּ יודעים עוד כמה וכמה דברים… ופני מה אנו אוהבים? אילו היתה איזבלה אוהבת לא את דון פרץ אלא את דון קסטרו, אולי היו אז כל חיינו אחרים… מי יודע! אוּלי אז היתה נלוית עם בעלה אלינו, אמא לא היתה מתה מצער, אבא לא היה חולה, ואני הייתי לבדי, כה לבדי… על איזבלה אין לי חימה…

התחילה מקשיבה. דרך אשנבי הבית התוחים מעל ראשיהם, נשמעה מבפנים תריקת-מיטה. דונה אניגראציה קפצה ממקומה. גם מולכו ונג’ארה קמוּ מעל האבנים.

– אבקשה אותו, דון מולכו, אַל נא ישכחנו ויבקרנו לפּעמים קרובות. אנא! פּעמים אין אני מאמינה בזכרונותי. דומה כי כל מה שאני סוכרת היה חלום… יבוא נא, אדוני! עמו יחד נזכור מה שהיה… הלא הוא היחידי כאן שראה כל מה שהיה… עלי למהר להיכנס. אבא יתרגז אם לא ימצאני על-ידו, כל-כך התקשר אלי…

הפנתה אליהם גבּה, אבל מיד החזירה שוּב פּניה, מפּני שנזכרה פּתאום בדברי ר' ישראל נג’ארה, או לא הסיחה כל הזמן דעתה מהם ואמרה:

– אדוני טועה! גם בסבל יש מקצת מן הטוב… בשעה שאָנוּ מקבלים את הצער ברצון… אחרי שאָנוּ יודעים כי דרך אחרת אין… מפני מה עזב אבא הכל, לקחָנו טילטלָנו לכאן? ודאי דרך אחרת לא היתה לפניו… גם לי אין דרך אחרת… וּבכלל… ובכלל… – וכאן בפעם הראשונה נשמע צליל דמעות מתוך קולה – על אבא אין להתרעם. לאבא הכל מחוּל, הכל מכופר, אה, דון נג’ארה, אילוּידע, כמו דון מולכו, מה היה דון הנריקץ!

ונעלמה בפתח הדלת באמצע המשפט.

מולכו, תפוּש מחשבות, דובב יותר אל עצמו:

– איך שוּנתה הנערה, אלהים אדירים!

– קדושה!

– בת דון הנריקץ!

ואחר רגע של מחשבה:

– כן, בבית-החושך הזה מרחפת קדושה…


השבּת הקדושה קרבה לבוא בפסיעות חשאיות. עדיין היא רחוקה, עדיין היא מאחרי ההרים, אבל רוּחות קלילות וּפזיזות כבר הביאו ממרחק גנובתי בשׂמיה. ברטט-גיל כמוס מחכה לה כל נפש חיה. עוד זמן מועט תופיע מאירה בצניעות זיו של קדושה… העבודה רותחת. מלאכת האדם מתגברת, מזדרזת, הרגלים והידים נעשות יותר פּזיזות. אין מדבּרים אל צועקים, אין הולכים אלא רצים. החול גוסס, ולפני יציאת נשמתו הוא אוסף שארית כוחותיו, מגבר חיילים, כשלהבת נר זה לפני גויעתה… עוד מעט ותפּח רוח החול, עוד מעט. העולם מצפּה. ממרומים, מפּמליה-של-מעלה, ירדו מטה, אל הרקיע התחתון, כנפי מלאכים בדמוּת עבים קטנים וקלים. כברבוּרים הוזים על פּני ים נרדם, נשקפים הם, צחורים וטהורים, על פּני הרקיע, עומדים על משמרתם, צופים ומחכים בלי זיע, בלי ניע… על צלעות ההרים עמדו דמוּיות צללים גדולים משוּני-צוּרה, כגון סיעות של נודדים מופלאים הולכות ממדינות רחוקות ומארצות לא-ידוּעות, וּבדרכן סרו לכאן, לקבל את השבת בצפת. פּשטו ומילאו את כל העמקים. אחדים מהם, מקוצר- סבלנוּת, עלוּ והשתטחוּ על ראשי ההרים, כמו העבים בשמים, לראות אם היא באה, היא קרובה…

סוף-סוף הנה באה! הנה באה! אותן כנפי המלאכים שצפוּ מלמעלה, נעלמוּ פתאום. צללוּ תהומות רקיעים למהר להביא את הבשׂורה לפמליה-של-מעלה. מיד נגול וילון החול מעל פּני השמים וירדה פּרוכת של שבת: תכלת חדשה, טהורה וּמתוּקה לעין…

על הארץ נדמו קולות החול והמונם; מאותה תכלת גבוהה ועמוקה ירדה על הארץ, כיריעה מתחת לרגלי המלכה, שלוַַת-מלכוּת, דממת קודש. בשיפולי האופק נדלק נר השבת הראשון, וּבבתי צפת, זה אחר זה, נדלקוּ נרות; נדלקוּ גם בעיני הבריות. הנשמה היתרה כבר הציצה מתוכן… כנף המלכה הקדושה נחה על צפת, ונגררו והתנפנפו שוליה ברחובות ובסימטאות והפיחו בשָמיהם באוירה של העיר. הורחו מהם כל פּנים, וכל רגל פוסעת מתוּנות, הולכת מעדנות…

על ההרים התלקחוּ שלהבות-תולע, וראשיהם עונדו בעטרות זהב וארגמן; החונות שם מורכבות כבודה של מלחת-השבת?.. מתוך חשכת בין השמשות יצאו וּביצבּצוּ מרחוק בתוך חלל האויר כּפי-סלעים כשיני חיות ענקיות מתולעות מדם: האלה הן חיות הקודש השומרות את כסא-כבודה?.. באופק הרחוק פרוּשׂ צעיף כחלחל-בהיר, סגול הקצוות ושׂרק-הציציות: אפריון של מלכוּת!.. מסביב – רחש נשמה גדולה ונשגבה ואי-אתה יודע איה; אתה שומע דופק לב ההרים המעוּטרים, נשימת העולם שהתפּשט לבוּש החול הגשמי שלו…

בין ההרים בתוך עמק הצללים, התנועעוּ עשרות דמוּיות לבנות, כנשמות טהורות שנתעו לכאן בדרכן אל גן-העדן. המקובלים “מסוכת שלום” באוּ לקבל כאן את המלכה הקדושה…

בלב מלא יראה והמית פלאים ירד לכאן שלמה מולכו בפעם הראשונה. מתוק וגם איום לבוא במגע עם הקדושה הערטילאית, להציץ אל עולם הנשמות הערוּמות. המקוּבלים היו כוּלם רועדים ונלהבים חגיגית מחמת הנשמה היתרה שמילאה אותם ושקרנה דרך קליפתם הגשמית הדקה והשקוּפה…

לפני הציבוּר הלבן הזה, על גבּי אבן גדולה עמד ר' שלמה אלקביץ, לבן, בהיר, רועד, בוער כלפּיד, פּניו נאצלו קוי פז מזיוה של שבת השוֹרה על ראשי ההרים… הוּא שר:

לכה דוֹדי, לקראת לקראת כּלה! פּני שבּת נקבּלה!

קולוֹ היה מסוּלסל ונעים כקול ר' ישראל נג’ארה. היה מעוטף משי או קטיפה. כלוּם זה קולו שר? כוּלו, כוּלו שר! מקצות אצבעות רגליו עד שערות ראשו, – הכל בו נבע שירה. אצבעותיו המשוּלבות על חזהוּ ריצדוּ חשאית, שערות זקנו וּפאותיו, אחת אחת לבד, רתתוּ, זעוּ, כמו נימות עוּגב, כּמה וכמה מעינות חתוּמים נפתחוּ בתוכו וקלחוּ, והזילוּ והביעו חיים ושירה. זו היתה שירת נפש שכּלתה מכּיסוּפיה אל הכּלה, שגוֹוַעת מגוֹדל כמיהתה אל המלכּה, שמפזרת ביד נדיבה את חינוּניה וּנשיקות-עדנה דרך צעיף-אור דק… דומה: כוּלו מתמוגג, מזורב, משתפּך וזורם, יחד עם המעינות הקולחים בקרבו, אליה, אל שאהבה נפשו, אל קצות כפּות רגליה…

וכקולו של ר' שלמ אלקביץ התרומם למעלה, לאותם המרומים ששם נשמעת אדרת החומר וּמתערטלת “שיאת הדממה”, נשא מולכו בלי משׂים את עיניו גם הוא למרום, כאילו שאל לראות את נשמת ידידו דוֹאָה ומרחפת בין מרכבות הפּז של המלכה או המתעטפת בשולי אפריון מלכותה… והנה הזדעזע ונקפא מיד בכל גופו: בקשה אחד הכּפים שנצנץ באויר כשן חית-פלאים התנועע וּפירפּר דבר-מה לבן, רעד והתנפנף בשולי שׁמלת אשה או מטפֹחת… מה זה? מי זה? האחד ממלאכי השרת הוא זה? כחץ פילח את נשמתו זכר המטפחת שקשר גמליאל אל אחד השׁיחים בראש סלע, לסימן… הזאת היא המטפחת, וזהוּ המקום, שמולכו ראהוּ פּעם מעבר מזה?.. כאן, כאן, באחד מנקיקי הסלעים מזדווג גמליאל עם לילית?.. אבל לא! לא מטפּחת היא זו אלא שמלת אשה… בת סרוג! זאת היא, הכּלה ב“בגדי תפארתה”, שאליה סוערת נפש המקוּבל! האוּמנם היא היא אחותו הכּלה? היא?..

קולו של ר' שלמה אלקביץ התחנן, התרצה, התרפֵק, קרא ועורר: "קוּמי אורי… "

התעוררי, התעוררי, כי בא דודך! קוּמי אורי!

עוּרי! עוּרי! שיר דבּרי! כבוד ה' עליך נגלה…

מולכו כל דמו זרם ועלה אל ראשו. כל אלה מסביבו האם עיורים הם, ורק הּוּא לבדו רואה אותה שם… רק הוּא לבדו רואה המקום שם ישכּון כביכול אור… אבל אוּלי אינו אל טועה, אוּלי זאת היא מטפּחת גמליאל?.. לילית?.. בת סרוג?.. ראיָתו בתוך אפלת הערב מתערפּלת יותר ויותר. איזו יד נעלמה משטה בו: כשהוּא רוצה את בת סרוד, הוא רואה שם למעלה בדיוּק דמוּת אשה ששולי שׂמלתה הלבנה מתנפנפים ברוח; כשהוּא חושב על מטפּחתו של גמליאל – אינו רואה אלא מטפּחת…


אך הנה כבוּ המדורות, נעלמו עטרות הפּז. התעטפוּ בצל. הדמוּת על כף הסלע נעלמה אף היא. הביתה, לקדש על היין!


שלום עליכם, מלאכי השרת! שלום עליכם מלאכי עליון!


מעל לראש, באויר, נשמע משק כנפי המלאכים, איש ומלאכו, המלווֹ אל ביתו.

רק את מולכו לא ליוה שוּם מלאך. ליוה אותו יגון שחור בלב. התאבּל על איזו אבידה יקרה שלא ידע ששמה… הקדושה הזדמנה למקום אחד עם הטוּמאה, מלכּת-השבּת עם לילית…

השכינה והאשה נפגשו…


פרק עשירי: כנפי הטחנה    🔗

כל הלילה ירד מטר סוחף וחבט בכוח על גג הטחנה. מפּעם לפעם היתה רוּח סערה מתגלגלת ונופלת בסלע מעל ראשי ההרים למטה, אל הנחל, נוגעת בארבע פּינות הטחנה וּמזעזעתה. המים גאים. הגלגל מסתובב, מסתובב בלי הפסק, והקמח במגרות מוסף והולך. לאור הבוקר ישלחוּהוּ על גב חמורים אל כפרי הסביבה, ועוד הלאה מהם, אל יהוּדה. הסערה והגשם השתיקוּ את רעש הטחנה, והפּועלים לא דיברוּ שם אלא מוללוּ באצבעותיהם והניעוּ ידיהם כחרשים. באחת הפּינות, על מצע שׂקים ותחת כסות שׂקים, ישנוּ שני פועלים. הרוּח הרטוּבה, שהיתה חודרת דרך איזה פתח אל הטחנה, לפפה אותם בצינתה והטרידתם משנתם. פּעמים היה מצטרך מי מהם לקום, להתעטף בשׂק, ולצאת בפנס מתחת לשׂק, אל הרוּח ואל הגשם, לבדוק את הסֶכר אם יוּכל להחזיק מעמד בפני לחץ המים.

סמוּך לעלית עמוּד-השחר היו השמים קשוּרים עדיין בעננים, אבל הרוח שקטה, הגשם הריק את טיפּותיו האחרונות, הבדורות והזעירות. אחד הפּועלים הקיץ, השליך מעליו את השׂקים וקם. שינה חזקה במשך שתים-שלוש השעות האחרונות החליפה כוחותיו. התמתח רק פּעם על בהונות רגליו, בפישוּט זרועות כלפּי מעלה, כמתכּוון להתנשא ולעוף. וּמיד, מעודד וּמאושש, נטל פּניו וידיו, התפּלל תפילה קצרה, סעד סעוּדה חטוּפה וניגש לעורר את חברו, שעדיין שכב מקוּפל תחת שקיו. קרא אליו בעברית בלשון הכּתוּב:

יקום אבי ויאכל!

והלה הוסיף לנחור.

– הי! – קרא בגרמנית משוּנה מתוך צחוק: – הֵר מינשטראל! הֶר מינשטראל!

נזכר כי “הרמינשטראל” אינו שומע בתוך רעש הטחנה, נמלך והדף אותו ברגלו. החבילה המקופלת התחילה מיד מתנועעת, זעה ומתמתחת לאט לאט. בסוף הוּצא ראש קטן, מכוּסה כיפה קטנה, וּמפהק. זקנו היה מדוּבלל וּפניו היוּ כפחוּסים וכשנפתח הפּה מתוך פּיהוק, נעשו כל כך מגוחכים, עד שהפּועל הראשון לא יכול להתאַפּק מצחוק.

– אה, ר' שלמה! הוא כבר קם וצוחק? – קרא מינשטראל.

– כבר אכלתי, שבעתי ובירכתי – השיב מולכו בּבת-צחוק בלשון הכתוּב. הם דיברו תמיד עברית כי מולכו לא ידע גרמנית-יהודית ומינשטראל לא ידע ספרדית או פּורטוגזית. אבל בנוח על מולכו רוּוח של ליצנוּת היה תמיד משתמש בלשון הכּתוּבים.

מה לך נרדם, קום! – קרא מולכו.

לא עבר זמן מוּעט וּשניהם היוּ כבר שקוּעים בעבודתם לאור דל של פּנס. מינשטראל היה ממלא את השׂקים בקמח, וּמולכו הי טונם, כשהוּא כפוּף תחתם כמו רי"ש, על הגמלים שרבצוּ מוּברכים לפתח הטחנה וּמחכים למשׂאם. נעים היה לו למולכו להתבונן אל העב הלבן הקל, שמקטרים השׂקים באפלוּלית, בשעה שנשפּך קמח מתוכם; לראות, לאור הפּנס, את הלבנונית המבהיקה של הקמח, הדומה בהשתפּכו לחלב זורם… וכשהיה נאנח תחת כובד השׂק, היה בלבו עונה הד עליז…

עבדוּ בדממה וּבחריצוּת עד שתים- עשרה. בשתים-עשרה שלח מולכו את מינשטראל לבשל את הסעוּדה. כיהוּא, מינשטראל, ידע את המלאכה הזאת. מינשראל התכּוון בּבישוּל לטעמו ולדרישותיו של חברו, והסעוּדות היו של הרבה בשׂר, הרבה שמן וירקות וגם יין. מינשטראל לא ידע מהוּ הרמז, מהי הכּוַַנה באכילה גסה זו, אבל ידוֹע ידע כי כל מה שעביד רעוֹ, “המקוּבל האלוהי”, לשם שמים עביד. ושימש אותו כעבד המשמש רבּוֹ, באמוּנה ובדביקוּת, בדחילו וּרחימו…

בשיפולי מערב עוד עמדו ציבורי עננים אפורים כמפקפקים אם להתפּזר וּלהיעלם או לעלות ולהתפּשט, אבל במרום השמים היתה תכלת נקיה עם שמש לוהטת. מולכו וּמינשטראל ישבוּ תחת החרוב, הרחק קצת מהטחנה, וסעדוּ. מולכו היה רעב, אכל בתיאבון רב, ודעתו היתה זחוּחה עליו. מינשטראל היה שרוּי בעצבוּת, לעס, בלי טעם, פיהק תוך כדי אכילה. מולכו הריק לתוכו ספל יין, הביט אל מינשטראל בעינים מפיקות טוב-לב ואמר:

– מדוּע אתה כּכה דל, בן המלך, בבוקר בבוקר?

מינשטראל לא ענה.

– הר מינשטראל!

מינשטראל שתק. מולכו מזג לו ספל יין, הכריחוֹ לשתות ואמר:

– ר' מאיר! הפּעם בלי ליצנוּת… דומני שהוּא שרוי בצער. שמא הוּא עייף או חולה?

מינישטראל תלה עיניו במולכו… הסתכל בו איזו שעה, בוחן במבטיו וּמפקפּק לדבּר. בקושי עצר מולכו בצחוקו המתפּרץ.

– אין אני עייף, ר' שלמה – אמר לבסוף – רק מצטער אני צער גדול.

– צער? יש שאינו כלל רע, הצער… מה לו, ר' מאיר?

לא התאפּק ומפּיו פרצה תלונתו שתססה בקרבו זה זמן רב חשאית:

– מה פּשעי וּמה חטאתי, ר' שלמה? על מה אתם דוחים אותי. וכי איני יהוּדי די כשר בעיניכם?

– מהוּ סח, ר' מאיר? מי דוחה אותו? מי הם אלה “אתם”|?

– אתם המקוּבלים! לא ללמדני, לא לגלות לי רמז כל-שהוא מתורת-הנסתר. מסתתרים כמו מגנב או…

הוּא דיבר מתוך צער גדול ונאמן. היה נעלב ומדוּכא. מולכו ידע כי מינשטראל מתיחס אליו כמו אל אחד המקוּבלים והקדושים המסתתרים. בתחילה היתה התיחסות זוּ בלתי-נעימה לו והפריעה בעד מנוּחת נפשו; עד כמה שאפשר היה לו השתדל להעמיד את מינשטרל על טעותו. אבל מינשטראל לא היה מאמין לו, יותר שהשתדל להכזיבו, יותר התחזקה בלב מינשטראל האמונה כי מולכו מתחפּשׂ ומסתיר ממנו את סודו. מולכו ראה כי הוא מצטער ורצה להרגיעו.

– מפּני מה אינו רוצה להאמין לי, ר' מאיר? הלא אמרתי לו, והוּא בעצמו רואה כי אין לי כל עס’ק עם “סוכת שלום”. רק פּעם אחת התפּללתי עמהם, קיבלתי את השבת, ולא יותר… אין לי, באמת, כל סוד לגלות לו.

מינשטראל הניע בראשו מתוך אי-אֵמוּן:

– כל הבריות יודעים חוּץ ממני. אני מוּצרך לשקר ולספּר דברים שלא היו ולא נבראו, כי כבודו רואה בלילות מלאכים, שאני בעיני ראיתי אור גדול בפינה ששם הוא מתיחד עם מלאכים וכדומה.

– תוף! איך אינו מתבייש? למה לו לשקר? מי הכריחו? מה הוא עושה, ר' מאיר, הלא…

– מה אני עושה? אני מתבייש! אבל הבריות אינם נותנים לי מרגוע. הכל יודעים כי כבודו מסתתר כאן בטחנה לא בכדי. ומבקשים ממני שאספּר להם מקצת ממעשיו. אני מתבייש, אמנם, לשקר, אבל יש לי בושה עוד יותר גדולה לאמור להם שאיני רואה ואיני יודע כלוּם ושכבודו מסתתר גם ממני.

– אבל מפּני מה אני מחוּיב דוקא להסתתר? מפּני מה לא יעלה על דעתכם פּשוּט שאני כאן משוּם שאני מרויח כאן את פּרנסתי? כמוהו וּכמו כמה וכמה יהוּדים בצפת?

– מפּני שהּוּא אינו כלל כמוני וכמו כמה וכמה יהוּדים בצפת. מזונותיו היוּ מוכנים לו ביד רחבה ובכבוד גדול. ואף-על-פי-כן בעט בהם לבא לכאן לשׂאת שׂקי קמח על גבו. מה לו מזה? ומפּני מה הוא שמח? תמיד שמח? פּעמים הוא פּורץ בצחוק… מפּני מה?

שיחת האיש הזה ושיחת הבריות על אודותיו בידחו את דעתו של מולכו.

– אם רצונו בכך – אמר לו מולכו – הבה אגלה לו את סוד שמחתי. כשאני זוכר כי הקמח הזה שאני נושא על גבּי יהיה לחלות לחם חומות וריחניות, וכי עניים ועשירים, חולים ובריאים, אנשים נשים וטף, הכל, הכל ישמחו בהן, ישברו רעבונם ויברכו עליהם את הבורא, – כשאני זוכר את זה יש לי הנאת מה לכרוע תחת סבל הקמח. דומני כי אני טוען על גבּי את שמחת כל אלה שיהנו ממנו. הלא תחת סבל משׂאי אני מזיע, אני מתעיף, – ומשהו מכוחי ומדמי נשאר בכל שׂק ושׂק. הרי אני חושב כי יחד עם הלחם שהבריות אוכלים, הם אוכלים גם מקצת מכוחי ומדמי. וכשאני חושב כך אין קץ לשמחתי, ר' מאיר!

מינשטראל ניענע בראשו ושתק.

– ומה? כלוּם אף הפּעם אינו מאמין לי? הֶר מינשטראל!

אם לא תאמינו כי לא תֵאָמֵנו…

– אין בכך כלוּם, ר' שלמה! סוף-כל-סוף לא בשמים הוא… –

– רטן עדיין מתוך תרעומת.

– מי?

– תורת הנסתר!

– אח-אח! תורת הנסתר נתקעה ברקתך כיתדה של יעל…

– עוד מעט ורכנס אל הטרקלין גם בלעדי עזרתכם…

– כלוּם הוא מקוה עדיין לספרי סרוג? דומני שר' שלמה אלקביץ נתן עין או שתי עינים בבתו…

מינשטראל התעורר, כאילו נגעו אצלו בפצע בלתי-מוקרם.

– ר' שלמה אלקביץ? הוא לא עשה זאת, הוא לא יעשה!.. אתבע אותו לדין… כלוּם אין דין בישראל? “עני המהפך בחרדה…” הכל יודכעים כי שלחתי אנשים אל ר' מנשה סרוג. ואם… ואם…

מולכו צחק שוּב לשמע המלים האלה.

– תמיד רגילים אתם לצחוק. ידידו הבא אליו תמיד, הפּייטן ר' ישראל נג’ארה, מלגלג ומשטה בי. מילא, הלה הוא בכלל פרוץ, רחמנא ליצלן, איני מתקנא בחלקו בעולם האמת…

פּתאום הופיעה בת-צחוק על פּניו ואמר קצת מבוֹיש קצת חגיגית:

– גם לי יש סוד, ר' שלמה! ח ח… ואת סודי אני אם הוא רוצה אגלה לו… ר' משה מסעוד… הוא מכיר את ר' משה מסעוד?.. יהודי גדול בתורת הנסתר וקדוש מאד… ר' משה מסעוד מלמדני יום יום… הוא מקבל שכר ביטול תורה אך מעט מאד… רצוני לאמור, לא קצבתי לו שכר אלא כמה שאני יכול, כמה שיש לי אני נותן לו בעין יפה וּבלב שמח… הוא מכניסני לתוך תוכו של הפּרדס… ימתין נא, ר' שלמה, עוד מעט!

– הה! ר' משה מסעוד אין כמותו בחכמת האמת! – קרא מולכו כדי לעודד את חברו וּלפייסו.

אחרי סעודת ההצהרים לא היתה כבר עבודת-גוּף קשה. צריך היה להשגיע על העבודה בטחנה. מינשטראל אמר למולכו שיש ברצונו לעלות צפתה וּביקש למלא מקומו. שמח מולכו להישאר שעות אחדות לבדו.

מולכו פרשׂ שׂקים אחדים על האדמה הרטובה, בצל החרוב, והשתטח על מנת להירדם. אבל לא יכול. כל גוּפו כאב מן העבודה, קשה היה לו לישר את גבו, התרוממוּת-רוּחו שקעה פּתאוום. תמיד, תוך-כדי-העבודה, כשכל שריריו ממוּתחים ודמוֹ צף אל ערפוּ ואל פניו, הריהו מלא חדוה, לפעמים עד כדי התפּעלוּת, כאילו באמת נתקשר אל כל החורשים, הזורעים והקוצרים, ואל כל אלפי אוכלי הלחם, על ידי זיעתו וכאב בשׂרו, קשר טמיר וקדוש. אולם, אחרי גמר העבודה, בשכבוֹ לנוּח, מיחד מתנדפת חדוַת-ההתפּעלוּת, נעלם אותו קשר טמיר עם העולם, ונשאר אך ורק כאב שריריו… העיקר שהיה מדכּאוֹ הוּא מה שידע בבירוּר, למן היום הראשון שבא לכאן, כי אין טחנה זו אלא תחנה בדרכו. להיכן ילך אחר-כך לא ידע.

באותו ליל שבת, בשובו עם המקובלים מן ההרים, רחשה בלבו ההרגשה כי הוּא מחוּיב ללכת מהם. הוא ברח מן האהבה אל הדת. משום שהאהבה מצמצמת את הנפש, והוא הלא ביקש לה מרחב, מרחב בתוכה גופה; ביקש לפתוח בנפשו אפקי אין-סוף של דת, של דגש הנצחיוּת. אבל גם בדת לא מצא מנוס ממצוּקות התשוּקה להזדווג וּלהתחבק, מצער הכוסף אל משהוּ זולתנו… אישיותו של ר' שלמה אלקביץ זיעזעה בו יסודות שחשבם למוּצקים. מה אוהב מקוּבל קדוש זה יותר: את השכינה או את בת מנשה סרוג? מה היתה לו בת סרוג בשעה שהיה שר וּמתפּלל על שבת-מלכה או על נשמתו? מה היתה לו הנשמה או השכינה בשעה שהיה מתבונן בחשכת הלילות אל דמוּתה, הלבנה של בת-סרוג? באהבת בשרים בעט, ואת אהבת השכינה לא מצא. לא היה לו די כוח למצוא. נשאר באמצע הדרך. ללא אשה וּללא שכינה, ללא חמוּדות-גוּף וּללא סגוּלות נשמה. נזור מזו ופרוש מזו… המרחב שנשא אליו, כלפּיד בוער, את נשמתו, התחיל מצטצמם. כלוּם נברא עמק הבכא הזה כדי שיברחו ממנו? כלוּם נברא האדם בעולם הזה כדי שידאַג לתיקוּן נשמתו בעולם אחר? פּעם אחת, אחרי שהתיחד לילה אחד על ראש העצמון עם השמים, הכוכבים ועם נפשו נדודת-המנוחה, החליט להמית את העכו"ם שבו… “אדם כי ימוּת באוהל”… אבל תחתיו החיה את הנוצרי, את חניך המנזר של הירונומיטים כלם, בסיגוּפיו ובתעניותיו. הלא יצא בדרך לבקש את אלהים חיים, איך זה פתאום נפקחוּ עיניו וּמצא את עצמו חוזר אל רבותיו הנזירים? איזה צחוק שׂטן?..

באותה שעה שנגלתה לפניו טעוּת חייו, עברה פּלצות-התפּעלוּת בכל גוּפו. כי היתה לו הרגשה עמוּמה של איזו האָרה עליונה, לא מעלמא הדין. זאת היתה לו הפּעם הראשונה והיחידה להרגשה כזו, מיום שהתחיל מבקש בדרך האמונה את תכלית שלימוּתו ואת גובה מהוּתו.

מולכו התחיל מבקר לעתים תכוּפות את ביתו של דון הנריקץ. שעות רצוּפות היה יושב על יד מטתו או בחוּץ, בחברת דונה אניגראציה ור' ישראל נג’ארה. דונה אינגראציה אמרה לו כי מיום שהתחיל מבקר את אביה, הרי זה מרגיש את עצמו הרבה יותר טוב, הרבה יותר שקט; בכל פּעם כשהזקן מחכה לו, והוּא אינו בא, הרי הראשון נעשה נרגז מאד. הזקן לא קבל אף פּעם לפניו על חייו ועל גורלו. אדרבא, לפעמים היה עושה רושם כמרוצה במזלו. היסורים הלא מנת גורלו של האדם הם. ואם נגזר עליו, מסיבות כמוּסו משׂכלנו הקצר, לקחת כפלים מן היסוּרים האלה, כפוּי-טובה יהיה אם לא יודה לבוראו על שזיכהו לקבל את כוס-היגונים כאן, בארץ הקדושה, תחת להתמוגג בארץ הטמאה… על יד מטתו של הזקן הזה היה לו למולכו לקח טוב מעודד את הנפש ומחזקה. רק לפעמים קשה היה לשמוע את תרעומותיו של החולה על “אחינו בני ישראל” השקוּעים ביון הגלוּת ואינם מזדרזים לעלות ולחונן את עפר קדשנו, ואת התמרמרוּתו עליו, על מולכו, על שבתוֹ בחיבוּק-ידים, מבלי שמולכו היה יכול להציל מפּיו מלה אחת ברורה על מעשה שעליו לעשות ואינו עושה.

דונה אינגראציה היתה מזכירה לו תאנת-חוָה אחת שראה פּעם באיטליה, ושבשעתו עוררה בו רחמים. תאנת-חוָה יפה ורעננה היתה, שלא פסקה מנענע ומנפנף כלפּי החמה את עליה הארוּכים והרחבים בתנוּעות הוד, בשמחה של שׂגשׂוּג וּבגיל רענן. אף רגע לא עמדה במנוחה. גם בלי רוח נעו ורטטו עליה משפע חיים. אך הנה התחוללה רוח שאינה מצוּיה והתעללה בתאנת-חוָה זו. בקעה וסדקה את עליה הנהדרים לרצוּעות רצוּעות דקות כאטריות. מעכה אותם ולבסוף שברתם לגמרי. עמדה התאנה משוללת עדי והדר. אבל שקטה שקטה היתה. את רחמי מולכו עוררה בשקט הזה. ודונה אינגראציה אף היא היתה שקטה. שלוָת-נפשה הכנועה וטוהר מבטה עם בנות-צחוקה הנוגות נחוּ על לבו כאבן מעיקה. יש שעשתה רושם כאילו חביבים עליה יסוּריה וּכאילוּ חששה שמא יתרוקן עולמה בלעדיהם… על ידה היה תמיד ר' ישראל. חוטי-נפש עדינים טמירים נמתחוּ ביניהם. הפּייטן התיחס אליה כמו אח גדול, שהוּא מגן לה. היתה מקבלת עזרתו בפשטוּת. ראה ר' ישראל כי העביט אצלה ריק, נטל בלי רשוּת את העד והלך אל הבאר לשאוב מים. בשעות שדונה אינגראציה היתה עסוקה באביה, הלך הוּא אל השוּק לקנות לה ירקות. לרוב היה הולך אל סעוד, והיה מביא ממנו שק קישואים, גזר, סלק וכדומה. ר' ישראל היה ביחסים טובים עם “עם הארץ” עבריין וּמנוּדה זה. היה גם מעורב עם הערבים, כי מידם היתה פרנסתו: היה כותב להם את תלוּנותיהם וּבקשותיההם אל הקאדי; היה כותב לפעמים גם מזוּזות, קמיעות וּמגילות, והפּרוטרה היתה מצוּיה בכיסו.

בשעה שדונה אינגראציה היתה פנוּיה מעבודתה ואביה נרדם, היו יושבים שלשתם בצל ביתם על האבנים משוחחים במנוחה על הא ועל דא. מולכו ודונה אינגדארציה חוזרים ומהפכים בזכרונות העבר. ור' ישראל נג’ארה, שנעוריו עברו בעוני ובנדוּדים מרוּדים, האזין לסיפוריהם מחיי הרוזנים וחצר-המלך בלישאבונה, כמו אל אגדות יפות העושות את המציאות הממשית עצבוּת אחת ללא מלים על מדבר החיים עם שברביו ועם יגון שממונו. דונה אינגראציה מבקשת את הפּייטן לשיר שיר פּלוני. היא יודעת כבר את כל שיריו. והוּא שר בכול נמוך ונפשי על האהבה ללא-תקוה, על מדוֵי האוהב, על יפה האהוּבה קשת-הלב, רוב שיריו מסתיימים, כמו המשל בנמשל, בתלוּנות על הגלוּת המרה ובתשוּקת ציון לגאוּלה. הריבה הקשיבה דומם בלב פּועם וּבראש מורד על חזה, תחת כובד הרהוּרים ועצב רב. בּושׂם משכּר נסך הקול לתוך לבה… וּמולכו משתומם באותם רגעים על אהבת הפּייטן לציון. ויש שהיה שואל את עצמו, כשם שהיה שואל ביחס לאלקביץ: את מי משתיהן אוהב הפּייטן יותר?.. בשעות הקצרות והרחוקות, כשמכאובי דון הנריקץ פוסקים, מזדרזת דונה אינגראציה להביא את ר' ישראל לפני מיטת אביה, והראשון שר תפילות וּפיוטים, שהיוּ מענגים את נפש החולה…

בתוך החברה הזאת היתה, לפעמים, למולכו הרגשה כאילו כל אותם הימים שישב בצפת היה נושם את האויר הטהור אבל הצונן של רמת-השלגים של ההתקדשוּת וההיטהרוּת הדתית, וּכאילו עתה ירד אל עמק החיים עם דשאיו ועם ביצותיו. האויר כאן יותר כבד מאשר למעלה, אבל גם יותר חם…

פּעם בצהרים של אחד מימי הקיץ הוּטב לדון הנריקץ, עד שביקש להוריד את שתי רגליו אל הקרקע. ניסה להישען על בתו ועל מולכו. אבל לא יכול להחזיק מעמד, ואילמלא סמכוּהוּ היה נופל. לא אמר מלה, וכל הזמן, אחר-כך, שתק. הצעירים ראוּ כמה גדל כאב לבו. כדי לגרום לו נחת-רוּח, לקחו מולכו ונג’ארה והוציאוּהוּ במיטתו החוּצה להתחמם בחמתו של סוף-הקיץ.

השמים היו טהורים, עמוּקים ונוסכים חלום בלב. ההרים הקטירו קטורת קלה, כחלכלה, שקוּפה. במרחקים השלוים זורבו ונצמתו הרי עבר-הירדן, ורק שׂרטוּטים אויריים, נראים-וּבלתי-נראים נשתיירוּ מהם בתוך תכלת האופק… רוּח קלה, כנשיבת פה מחבּב ונושק, ריפרף על פּני הזקן וּפיזר את שערות זקנו וּפאותיו. על פּניו הלבנים רעדה בת-צחוק קלה וחיורה…

– שם לוהט כעת… כבשן… פּה… טוב… חיי נפש…

והאנשים אשר היו ניצבים עליו ידעו “שם” זה היכן הוא…

– ר' ישראל! – פּנה אל נג’ארה בלשון הכתוב – “שירה לנו משירי ציון”!

ור' ישראל ל סירב. מולכו עמד למראשותיו של הזקן מעבר מזה כשהוּא נשען במרפּקו אל דופן המיטה; דונה אינגראציה ישבה למרגלותיו מעבר מזה. ר' ישראל צנח על אבן, לרגלי הצעירה, ופניו אל פני הזקן. התחיל מסנן דרך חטמוֹ איזה ניגוּן כנבוך וּמפקפּק, אך מיד גיבּר חיילים וּפרץ דרך הגרון בסלסוּלים מתגלגלים, דולקים זה אחר זה, מדביקים זה את זה בשאפם אל על, אל התכלת הזורחת שם במרום בתמימוּת כזו ואינה יודעת כלל ממדוֵי הכוסף ומתוּגת הערגון אשר פה למטה…התגלגלוּ ועלו הסלסוּלים, שהגיעו אל מרומים שאין למעלה מהם, ושם גועוּ פתאום בצעקת אנחה… הוּא שר והתלונן על כנסת ישראל הקוראת לבעל-נעוּריה שעזבה, הקובלת ומתחטאת לפניו; על יונת אלם רחוקה אשר נפשה כלתה לדודה שחמק עבר… מעיני הזקן התגלגלוּ דמעות, שניצנצו לאור חמה ככסף על פניו הלבנים, ירדו וצללו במצולת זקנו הארוך…

נשתק קולו של ר' ישראל. הכל הביטו אל מי-מרום שנדלק פּתאום בשמש והבהיק כזגוּגית קטנה. כל אחד היה שקוּע בהרהוריו שלו.

– איזה קול… איזו נגינה… לבי נהפך בקרבי… – מילמל פּתאום הזקן – ר' ישראל… כךב חייב כל יהודי להתפּלל… אבל לא כל יהוּדי זכה ב… ב… הוּא מתחייב בנפשו, ר' ישראל… הריהו כעכברא דשכיב אדינרי… את לבי… את לבי הפך… ושם… אלה… מתפּלשים בעפר הגולה… מפּני מה לא ישדד לבותיהם… לקיים “ו… ו…מלתם את ערלת לבבכם…” אף הוא… – בקריצת עין כלפּי מולכו – מה הוא עושה…

– אבל דון הנריקץ! יאמר לי מה עלי לעשות? ומה יוכל לעשות ר' ישראל? כל אחד הלא עוסק בשלו…

– בשלו… וּפרדינאנד… פרדינאנד שלנו אף הוא עסוּק בשלו…

– איזה פרדינאנד?

– כלוּם שכחת את פרדינאנד שלנוּ… שלך?

– אח, פרדינאנד! האם עודנו חי פרדינאנד? איהו?

– כלוּם אינך יודע? – תמה הזקן – כלוּם אינך יודע מה הוא עושה? כלום לא שמעת? מעיר לעיר… מעדה לעדה… מעורר לתשוּבה.. מנבּא ביאַת הגואל…

– פרדינאנד?…

– כן, פרדינאנד! פרץ נע־ונד!

– איך? זה הוּא?

– הוּא! הוּא!

– הלא הוא כבד פה… בלי שינים… בלי כוח…

– אלהים שלחו… “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוּחי אמר יהוה צבאות”…

– אח! ר' פרץ נע ונד זה הוא… פרדינאנד שלי! פרדינאנד שלי!.. הוּא חי… חי!.. – קרא מולכו מבוּלבל משמחת-גאון גם מכאב לב בלתי מוּבן לו לעצמו: – אַיהוּ? אַיהוּ?

– אומרים בירושלים, – העיר ר' ישראל משתומם על התרגשותו העזה של מולכו.

– ואני שמעתי כי הלך לדמשק… – העירה דונה אינגראציה, ולבה רחש סימפּטיה לסערת-נפש בן-ארצה.

מולכו לא יכול לעמוד על רגליו. צנח על מיטת דון הנריקץ וכיסה פניו בכפּות ידיו למען כסוֹת על התרגשוּתו ועל דמעותיו שהרטיבוּ את לחייו.

הזקן הרים בידו הבריאה את ידו המשוּתקה והניח את כפּה על ראש מולכו:

– עוד יבוא… עוד יבוא… עוד תראהו…

מולכו לא יכול לסלק מלבו את זכר הרגעים האחדים כשפרדינאנד נכנס אליו לדבר כמו לפני נסיעתו. היה בלבו פצע שחשבו למוגלד, והנה שוּב נפתח…

אחרי שהכניסו את דון הנריקץ הביתה, פרש מולכו והלך לו מתוך שתיקה. מה שתסס בקרבו במשך הזמן האחרון והמה מבלי לתת לו מנוחה, התגבּש פּתאום וקיבל פרצוּף. באותו ערב מן הנמנע היה לו לשוּב מבית דון הנריקץ אל מה שהיה לפני הערב.

למחרת היום ההוא נפרד מבית ר' משה סידי, נטל חבילה קטנה על שכמו וירד לנחל-הטחנות לבקש עבודה…

מולכו שכב עייף תחת עץ החרוב. כל עצמותיו כאבוּ מעבודת היום. כמה זמן עוד ישׂא שׂקים על גבוֹ? לא ידע. רק ידע שהעבודה שבחר לו תיפּסק, וביום אחד בהיר יקום פתאום וילך, כשם שפּתאום קם והלך מליטאבונה, כשם שפּתאום קם וניגש כאן לעבודה. לא התחרט על המעשה הזה שעשה. זמן רב לפני שפרש מחבריו כבר לא היה משלהם, כבר היה זר להם. לחינם חשב בראשית בואו לצפת כי חזר אֶל אֵל לא חזר אֶל אֵל, כשם שעתה לא עזבו. הוא רק טעה בדרך לבית-אל… האל שנגלה אליו פעם בלילה על ראש העצמון, הוא עמו גם כאן בנחל-הטחנות… לא עבודת אלילים, לא “הנאום על ההר”. ואף לא “ראשית חכמה”, כי אם – אלהים חיים… כל ימיו ביקש את האני שלו, תעה בדרך המובילה אל התגלוּתו היותר שלמה והיותר מלאה ובולטת. עתה הוא יודע כי אינו יכול לפזרו כאפר באין-סוף של הבריאה, וגם אסור לו להיכּלא בחוּג הצר של הצלת נשמתו הפּרטית. גם האני שלו – מרכז, הרי קויו יכולים לצאת להיקף אחד מוגבל וקבוּע, והוּא חוּג בני-האדם… זהוּ הפתרון היחידי לשאלת חייו! ועל כן הוא לא כל-כך מאוּשר על שמצאוֹ סוף-כל-סוף. כן, אפשר מאד שפּתאום יקום וילך מכאן. אף-על-פּי שעדיין אינו רואה היכן תובילו הדרך מן הטחנה והלאה… רגעים, מתוך מורא וחוסר-בטחון בעצמו, הוא שואל אם אין התלבטוּיותיו וחיפוּשיו ככנפי גלגל טחנה זו העולות ויורדות, מבלי שיצאו אף כל-שהוא מהיקף סיבובן… צער אהבתו אז וצער אמונתו עתה האם לא אחד הוא? כל צערה המתןק של האהבה לא היה אלא הניגוּד שבין הנטיה להיות עצמו ובין הצמאון להתמזג ולבטוֹל בזולתו; וכל צער אמוּנתו היה המלחמה בעצמו בעל מישהו או משהו נערץ זולתנו. ועכשיו? ועכשיו? מפּני מה הוא מתיש כוחו וּמפרך גוּפו בעבודה קשה? שוּב מלחמה בגוּפו בעד משהוּ אחר… אח! כנפי הטחנה! כנפי הטחנה!.. היה זמן והאמין כי בישיבת ר' יוסף קארו ימצא את קצה החוּט שמקשרו אל פרדינאנד, אל ר' פרץ נע-ונד… אף הוּא מולכו, כל ימיו נע ונד הנהוּ. סוף-סוף יפּגש עם פרדינאנד שלו… מה מתמיהים הם נפתוּלי הגורל!..

פתאום רעד וישב. החלום שחלם בתוך המערה בלישאבונה, בלילה האחרון לפני שעזב את העיר, חלף דרך זכרונו. הנה החלום והנה שברו! הוא זוכר בחלומו אז הלך אחר פרדינאנד ולא הדביקו… ולא הדביקו… אמנם, אחר כך בנוּ יחד מחיצה להגן על היוֹנים הצחורות… אבל עד אותה שעה הלך זמן רב אחרי פרדינאנד ולא הדביקו… אח! עכשיו הוא יודע מפּני מה מתנדפת ממנו כל כך על נקלה שמחת-העבודה. כנראה, תמיד-תמיד ילוה אותו יגון אבידת מה. “בדמיך חיה!” אמר לו הזקן בחלומו. ועוד אמר לו האיש דברים שנחרתו במוחו:

“והיה כאב לבך לחם חוּקך. הפּצע יהיה תמיד פּתוּח ולא יגלד. כי מפֹיו תדלה כוח כל ימיך. המוֹסר את חייו ימצא חיים”.

“כאב לב… פּצע בלתי מוּגלד… – חשב מולכו – אכן, אלה הם מקור חיוּניותי כל ימי, כל ימי. אבל את חיי למי מסרתי? רק לעצמי דאגתי, על עצמי חשבתי, את תכלית עצמי ביקשתי; לזולתי טרם מסרתים. ועל כן את החיים, את חיי, טרם מצאתי… עוד הרבה עלי להילבט עד שאמצא למי או למה למסור את חיי… כן. כן… בדמיך חיה”…

את המלים הביע בקול. פּתאום נבהל לשמוע סמוּך מאחריו צחוק מתפרץ וקול זר חוזר:

– בדמיך חיה… חחח!

הסב בבהלה את ראשו. לפניו עמד ישראל נג’ארה, סמוּך על ידו, רכוּבה על חמור קטן, ישבה דונה אינגראציה. מולכו קפץ ממקומו. שמח מאד לראות כאן את האנשים האלה. הביאו על גב החמור שׂק דגן לטחון. סיפרו לו: ר' ישראל קיבלו במתנה מידי פלח ערבי בעד המלצה שר' ישראל המליץ עליו לפני הקאדי. עוד לפני חצי שעה באו לכאן, קראו בקול: שלמה! סניור מולכו! דון מולכו! ואיש לא ענה. חיפּשׂוּהוּבכל הטחנה ולא מצאוּהוּ. החליטו לשבת תחת האילן הזה ולהמתין עד שובו של פּועל זה שמוסר את שמירת הטחנה ביד מלאכי=השרת, וּפתאום כאוֹב מארץ נשמע קולו “בדמיך חיה”… עם מי שׂוֹחח כאן? את מי קילל?

מולכו היה ברגעים הראשונים מבוּלבל מן ההפתעה הזאת. ר' ישראל נג’ארה ודונה אינגראציה צחקוּ למשבּתוֹ. מיד התאושש, עזר לצעירה לרדת מעל החמור, ואת שק הדגן העמיס על שכמו.

שני האורחים הביעו בקריאות את השתוממותם על כוח שריריו של מולכו, וזה נהנה מכך הנאה מרובה. בשעה ששקל את שׂק הדגן על המאזנים, הספּיק ר' ישראל ללחוש באזני מולכו שיקצוב באזני הנערה אך החצי ממחיר הטחינה, ואת חציוֹ השני מידו יבקש. מולכו ניענע בראשו לאות כי הבין…


אחרי שסידרו את ענין הדגן, הוציא מולכו אל מתחת לעץ-החרוּב שׂקים יבשים וּנקיים ונתן עליהם את שיירי סעוּדתו כדי להברות בהם את אורחיו. לתמהונו ראה והנה ר' ישראל מסיר מעל החמור חבילה ובה קנקן-פּך מלא יין, דגים מטוּגנים, ענבים. הנערה כאילו הזמינה אורחים אל ביתה, סידרה בזריזוּת רבה את המטענים לסעוּדה. פּרשׂה על השקים כד לבן שהביאה עמה, פּרסה לחם, ניתחה את הדגים ושימשה את שני האנשים בחן ובסבר נעים. מזגה כוס אחת, הכוס היחידה שהיתה להם, יין לבן והגישה אל מולכו הראשון בתור בעל הבית. מולכו הפציר בה שהיא תשתה ראשונה. דונה אינגראציה שתתה כשליש הכוס ומחתה את פּיה באגרופה ההפוך. נג’ארה, במקום לשפּוך את נותר היין, מיהר והריקו לתוך פיו.

– היכן ר' מאיר מינשטראל שלו? – נזכר ר' ישראל לשאול.

– הלך העירה… לבקש סודות, ח!

– ח-ח-ח! הנה באנו לו מפתח לכל הסודות! – קרא ר' ישראל בהרימו את כוסו המלאה נוזל הענבר: – נוזל זה משפּיע על סודות הלב יותר מהשבעות ר' שלמה אלקביץ על הגלגוּלים…

דונה אניגראציה חייכה. אהוב אהבה לשמוע את שיחת ר' ישראל שלא הי בה שוּם כפירה, ואף-על-פּי-כן היה בה אבק אפּיקורסות. היום היתה במצב רוּח טוב. לאביה הוּקל פּתאום, אחרי שבוּע של יסוּרים קשים ושל התרגזוּת וקפּדנוּת, שעייפוּה לא פחות מאשר אותו. החולה ששמח מאד על שׂק הדגן, שלח את בתו עם ר' ישראל להביאו אל הטחנה. דיבּרה מעט, אך פּניה טוֹהרוּ קצת מענניהם, קמטיהם הוּחלקוּ וּבת-צחוק האירה אותם…

אני כועס, ר' ישראל! – אמר מולכו מתרעם – כשהוא מלעיג על הגלגוּלים ועל…

– וכי דון מולכו מתירא מפּני גלגוּל? – שאלה הצעירה.

– איני מתירא, אבל אין מקום ללגלג על זה. בגלגוּלים מאמינים הכל. ור' שלמה אלקביץ הוא אדם קדוש ויקר לי…

דונה אינקראציה קראה:

– פּעמיים נזדמן לי לראותו. זהוּ אדם יפה מאד, בעל קומה זקוּפה וּפניו… וּפניו מאירות…

– אבל ר' שלמה אלקביץ אינו מתבונן בתוּלות… – העיר ר' ישראל בצחוק מקנטר.

מולכו הצליף בו מבט חרדה: למה הוּא מתכּוון? היודע הוא דבר מה?.. נג’ארה לא הרגיש במבט זה והוסיף בכובד-ראש:

– אף אני מאמין בגלגולים.

– מי מאתנו יודע נשמתו של מי מגוּלגלת בתוכו… –

התלוצצה הנערה.

– אני יודע! – קרא ישראל נג’ארה, שהספּיק כבר להריק לתוכו מספר כוסות – אני יודע גלגוּלו של מה שוכן בתוכו…

– ודאי גלגוּלו של אנקור או של זמיר? – שאלה הנערה בצחוק.

– של ינשוף! – אמר נג’ארה.

– ינשוף? ח-ח-ח…

– וּמפּני מה, ר' ישראל, הוּא מלגלג על הגלגוּלים, אם הוּא מאמין בהם? – שאל מולכו.

– אני מלגלג על עצמי, על עצמי… – השיב ר' ישראל נג’ארה ולשונו התנהלה כבר קצת בכבדוּת – פּעמים אני רוצה לבכות וּלהתיפּח… אבל אני מתאַפּק. אני אומר לעצמי: התאושש, ר' ישראל. זה הינשוף, הינשוף שבך, ולא אתה!.. וכדי להכעיס את הגלגוּל הזה בתוכי, אני צוחק, אני שר, אני מתלוצץ… הכעיסו! כי מי ביקש ממנו להיכנס לתוכי בלי כל הזמנה? לא הזמנתיו!

מולכו התחקה אחרי דונה אינגראציה. בשעה שר' ישראל היה מדבר, היתה תולה בו עיניה באמוּנה, בצפּיה, בהתפּעלוּת. ניכּר כי היא שומעת מפיו משהו אחרת, משהו יותר מששמע מולכו… את כל לבה תלתה בפתח פֹיו… הנה ר' ישראל שולח את ידו בפעם העשירית אל קלקן היין. דונה אינגראציה מסלקת בתנועה רכה את הקנקן. הוא, שטוף בשָיחה, אינו מרגיש בדבר וּמשיב ידו; אחרי רגע שוּב הוּא פושט, תוך כדי דיבוּרו, את ידו אל הקנקן… לבסוף הוא מתרגז, אבל מתאמץ לכבוש את יצרו ואומר:

– דונה אינגראציה! אל נא יחזוז לי. אני לא אשתכּר. את ינשוף שבי, רק אותו רוצ אני לשכּר. הלא הבינה, דונה אינגראציה.

– אין צורך, דון נג’ארה! הוא כבר שתה די. טוב יותר אם ישיר מה. אנא, ישיר נא דבר-מה עליז… על אַפּו ועל חמתו של ינשוּפו… – הפּעם היתה היא האחות הגדלה והנבונה, השומרת על אחה שלא יכּשל בשטוּת…

ר' ישראל השליך את כובעו מעל ראשו ארצה, כשהוּא נשען

במרפּקו אל האדמה, והתחיל לשיר בערבית:

קוּמי שמעי, הינשוּף

איך יהגה בלילה,

אמר: הה, זמינקה,

לילות-האושר גזוּ כצל…

פּתאום הפסיק את עצמו, וּבלי כל קשר עם השיר קרא:

– לא! אני אומר בהחלט כי אלהים לא ברא את העולם!

– ר' ישראל! שתוק, בבקשה!.. הוא כבר שתה יותר מדי! – קרא מולכו נרגז מאד.

ור' ישראל, כאילוּ לא ראה את התרגזוּת חברו, המשיך:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ… אבל אלה היו שמים אחרים וארץ אחרת. העולם אשר ברא אלהים אחר הוא. הרבה יותר טוב, הרבה יותר שלם. הוּא עולם אמת… ועולמנוּ זה, ברר… איזה מלאך קטן, מחוסר כשרון-יצירה, ראה מעשה אלהינו ואמר לחקותו, אבל לא הצליח… משל למה הדבר דומה, למי שישתדל לתקן פּזמונים וּפיוּטים כמוני לא יעלה בידו… שָיחק לו המלאך במשׂחקיצירה, כמו שילדים משחקים כאבא ואמא, ועל כן יש לנו עולם כזה וברואים כאלה וחיים כאלה…

– ר' ישראל! – קראה הצעירה – הפּעם אני כבר מתרעמת עליו. אל ידבּר כך. חיינוּ אינם משׂחק כלל וכלל, ר' ישראל! וכי האהבה, שאָנו בני-האדם אוהבים, משחק היא? וכי היסוּרים שאָׂנו מקבלים באהבה, והקרבנות שאָנוּ מקריבים, משׂחק הם?

– היסורים, הקרבנות… למה הם? למה הם?

– הם נחוּצים! בלעדיהם חיינוּ היוּ באמת משׂחק רע ואכזרי, – ועמהם – ה. עמהם הרי הם קדושים!

דברי דונה אינגראציה האחרונים התמיהוּ מאד את מולכו. לא הכיר את הצעירה כשם שלא הכירה בפגישה הראשונה על-יד הבור. רמה גדלה, כמה בגרה תחת מהלומות החיים.

– קדושים, נְהְה… – חייך ר' ישראל.

– ר' ישראל, ישתוק! הוא רק מעציבני כל היום הזה… – קראה דונה אינגראציה וניכּר היה כי היא נעצבת מאד – החיים הנם מתנה יקרה מאת הבורא. חייב אדם לזכות במתנה זו מתוך שיסכים ליסוּריו. אדם קובל, מתרעם ונאנח תחת סבלו – הריהוּ עבד וטעוּן רחמים! מקבל הוּא ברצון את יסוריו, מקריב את עצמו ברצון, הריהוּ בן-חורים. ראוּי זה שיתקנאו בו, ר' ישראל!

הדברים האלה הלמוּ כמו בפטיש על לבו של מולכו. דברי האיש בחלומו במערה ניעורוּ וּפעמוּ עם דפיקות הפּטיש. הנה הנערה הזאת מצאה את מפתח חייו, שהוּא מבקשו זה כמה!

ר' ישראל פּתח שוּב בשיר ערבי:

אפדך בנפשי כל עוד תרא עיני,

ה ה את, בגללך נגרו נהרים מעיני.8

ושוּב נפסק קולו.

היום איני יכול לשיר. הינשוף שלי… דונה אינגראציה, אנא עוד טיפּה אחת! אך אחת! ולא אוסיף!

– אח, ר' ישראל! – התחננה לפניו הצעירה – יחדל נא, אני מבקשתו.

ר' ישראל ראשו כבר היה מורד בכבדוּת על חזהוּ. אבל לא גרע מבטי חרדה מפּני הצעירה. דבר-מה ניקר כמוחו על הזמן. פּתאום הרים ראשו, פּשט זרועו אל דונה אינגראציה וקרא בקול מוּזר:

– זה אלי ואַנוהו!

– ר' ישראל! אם לא תחדל, אקום ואלך מכאן לבדי. איזו רוח עברה עליו היום? מפּני מה הוא שותה כל הרבה?

– רצוני… לנסוך על קרבני… על קרבני… טוב להבל כי שעו אל מנחתו, אבל קין? אבל קין אשר אליו לא שעו?

קין?.. ודאי משוּם שהוא קין! – קראה הצעירה והזדרזה לקום. השמים שוב התקדרו בעבים. היום חשך. באויר היה תלוּי גשם.

– קום נא, ר' ישראל!.. אבא לבדו… בדרך ישׂיגנו גשם.

ר' ישראל התרומם בכבדות ממקומו, כשהוּא נוהם, על-פּי התקשרות-מה של מחשבות את הכתוב: “בּל אסיד נסכיהם מדם…”

הושיבו את דונה אינגראציה על חמור, כיסוּה בשׂק גדול ועבה, מפּני הגשם שהתחיל כבר מטפטף, ושני הגברים הלכו משני צדי החמור. מולכו יצא ללווֹתם.

היתה שעת ערבית עגוּמה. בקצות השמים לפניהם היתה מטלית-עננים שחורה קרועה וּנקוּבה, ודרך הנקבים והחוֹרים זרח ירח נסתר ותכלת-כהה עם כוכב אחד. אבל על ההולכים דלף גשם טורד. הם טיפּסו ועלוּ בשביל צר, זה אחר זה. דונה אינגראציה רכבה לפניהם, ר' ישראל הלך אחריה ודחה במקל את החמור, מולכו פסעלאחרונה. שתקוּ. נשמע רק קרקוש קנקן-הפּח הריק, שהיה קשוּר אל גב החמור, וטפטוּף הגשם עליו ועל השׂיחים. שלושה צללים דוממים וקלוּשים זחלוּ אחריהם על-פּני צלע ההר שמנגדם, כגון מרגלי חרש השומרים צעדיהם.

התחילה נושבת רוּוח שבת רוּח קרה. טיפּות קרות סטרו על הפּנים. כפּות הידים קפאו. המים חדרו אל מתחת לצוארון וּבתוך השרווּלים. קרעי העננים בקצות השמים התאחוּ אור הלבנה, התכלת עם הכוכב היחידי, כבוּ. הצללים המרגלים נעלמוּאף הם.

– איחרנו לצאת, – אמרה דונה אינגראציה בדאגה.

– כשבאתי לכאן, הייתי כל כך שמח. משוּם מה יש בלבי כעת תיעוב כזה? – אמר ר' ישראל.

– הינשוף שלו… – נשמע מתוך המית הרוח קשקוּש הגשם, צחוקה של הנערה.

ר' ישראל אמר:

– ככשיצאו אדם וחוה מגן-העדן היה מזג האויר כזה: חושך, קור, רוּח, גשם…

וּבלבם תיעוּב כזה, א? – שאל מולכו בצחוק.

– בלבם היה כמו בלבי, – השיב נג’ארה, – אני…

דונה אינגראציה חששה, כנראה, שלא יפליט מפּיו דבר לא נעים, הזדרזה להפסיקו וּלהכנס לתוך דבריו:

– לא, אז היה יום קיץ בהיר וכם ועליז. אדם וחוה לא שמחו, אבל גם לא התעצבו ביותר. רק קצת פחדים וכבדי-מחשבות היו: הם יצאו הראשונים לטעום את החיים…

– דונה אינגראציה! דונה אינגראציה! – קרא מולכו בהתרגשוּת רבה מאחרי גבּו של ר' ישראל.

– מה ברצונו לאמור לי? – צעקה עליו הצעירה מעל חמורה.

– רצונו לאמור לה – השיב ר' ישראל במקום מולכו – כי דונה אינגראציה אשה קדושה הִנֶהָ…

– ר' ישראל! אני כועסת עליו בהחלט הערב. אל נא יפנה אלי בדברים הערב הזה, כי לא אענה לו, בתור עונש…


עבר שבוע.

מולכו ומינשטראל, עטוּפי שׂקים, עבדו כל הבוקר תחת גשם שוטף. לעת הצהרים מצא מינשטראל פּינת-מחסה מן הגשם, הדליק שם מדורה גדולה, שפת עליה את סיר תבשילם, ושניהם התיצבו לפני האש להתיבש וּלהתחמם. מדבריהם על אד. ושניהם נהנוּ מהחום ומריח התבשיל שעלה עם האד אֶל אַפּם.

– אילו שׂמת, ר' מאיר, את שור הבר לתוך הסיר, הייתי בולעו על כרעיו ועל קרניו…

– חח… אף אני רעב היום מאֹד – אמר מינשטראל.

– אם תקדיח את התבשיל כמו אתמול, אקלל את יומי כמו איוב…

– האם היה רע כמו “תפל מבלי מלח” וכמו “ריר חלמות”? חח… איך היינוּ שנינוּ רעבתנים! אף אני אצטער מאד, אם התבשיל לא יעלה יפה… אך מה מבקש ערבי זה?

ערבי רוכב על חמור בא מן העיר וכתב בידו מר' ישראל נג’ארה אל ר' שלמה מולכו. המכתב הכיל אך שורות אחדות כתוּבות באותיות עגוּלות משוּלבות וקלוּעות יחד בזרי-פרחים, עד שאי-אפשר היה להבין בין תיבה לחברתה, וּבקושי הצליח מולכו להתיר את סבך האותיות. ר' ישראל כתב לו:

”אני לדודי ודודי לי לא איש בשורות אנכי באלו השורות צר לי על מזלי ומאד מאד חרה לי להדאיב רוחך כי דון הנריקץ נוטה למות להודיעך אבל חזקו עלי דברי מצותו ונפשו בבקשתו לחזות בנועם פניך ואולי לצוות לביתו באזניך טאם ילך בדרך כל הארץ ובעל העינים יפרוץ בו פרץ".

פּני מולכו חורוּ. אף מלה אחת לא אמר לחברו שבחן אותו בעינים שואלות. רטוּב כולו, כמו שהיה, עזב את מדורה, ועלה על החמור הערבי לרכוב העירה.

– והתבשיל, ר' שלמה? – צעק אחריו ר' מאיר.

– תאכל, ר' מאיר, גם את מנתי, – החזיר לו מולכו מבלי להפנות אליו ראשו.

הידיעה הזאת הפתיעה את מולכו. לא עלה על דעתו כי קרבו ימי הזקן למות. מי יודע אם יהיה לו סיפק לדבר עמו, אם עד שיגיע צפתה לא תצא נשמתו בטהרה. עוד אמש רצה מולכו ללכת אל דו הנריקץ להודיע לו החלטתו לעזוב את צבפת, ללכת לנוע בתפוּצות הגולה וּלעורר את קהילות יעקב לעזוב את ארצות גלוּתן ולעלות אל ארצנו הקדושה. הנה… נחתמת או כבר נחתמה פּרשת היסוּרים של דון הנריקץ… עכשו יש לשאול מה טעם וּמה כוָנה-תחילה היוּ ליסוּרים אלה? האם אין הדין עם ר' ישראל נג’ארה? צורך מה היה ביסורי זקן אומלל זה, כדי לקדש את חייו? למה לכתחילה נקנית קדוּשה בצער ובכאב?.. חבל! חבל! ידיעה זו שרצה להודיעו היתה יכולה לגרום לזקן קצת נחת-רוּח… ודונה אינגראציה מה תהא עליה?..

נכנס אל הפּרוזדור ועמד. עשה עליו רושם השקט הגמוּר שבבית, כאילוּ איש לא היה שם, האומנם כבר?.. רגע חשב לחזור ולרוץ אל בית-העלמין. אבל נמלך ופתח את הדלת. לאט לאט פּתחה. בשעה הראשונה אחר-הצהרים של יום-סגריר שלטה כאן כבר אפלוּלית של בין-השמשות. ברגעים הראשונים ראה צללים. ניגש לאטוֹ על ראשי אצבעותיו אל מיטת החולה, והנה לשמחתו הרבה מצאו עדיין בחיים. אבל פניו שוּנוּ מאד. התנפחוּ ונעשו כחוּלים-כהים עם גון מלוּכלך, כעין הסלק. נשימתו היתה תכוּפה, מהירה לשטחית. על ברכיה, לפני המיטה ובפנים כבוּשים בקצה השמיכה, כרעה דונה אינגראציה, וידיה הפשוּטות על פּני המיטה חובקות את ברכי הזקן. במשך שעות היתה כמאוּבנת במצב זה. שפת אנוש לא תביע את עומק הצער האנושי ואת אימתו כמו גוּף צעיר ודומם זה… נג’ארה עמד מעבר מזה למירה, בשעה שניגש מולכו, הצטדד ועמד בצל, רק פּניו הלבּינו…

הזקן הכירוֹ, רמז לו שיגש ויקריב אליו את אזנו. בכבדוּת-בכבדוּת דובבוּ שׂפתיו:

– אני… הולך… אני… הולך… מכאן…

לב מולכו התכּווץ. הביט אל פני השכיב-מרע ושתק.

הזקן המשיך:

– אם… אזכה… שם… אבותיך הקדושים… אספר… להם מה בקשתך… מהם?

רעד עבר בגוּפו של מולכו בראותו את הזקן המתכונן לפסוע על סף החיים, וּפניו החוצה אל עולם הנשמות. שׂגיא ונפלא היה לו הדבר לבוא, על-ידי הזקן, בקשר עם שמות אבותיו ולבקש ברכתן לצעד היותר חשוב שהתכונן לצעוד לצעד המכריע ואוּלי האחרון בדרך נדוּדיו…

– בקשתך"… – חזר הזקן על שאלתו.

רצה מולכו לספּר לו על הרעיון שכבשוֹ בזמן האחרון ועל החלטתו. ולא יכול. ביגיעה רבה הוציא מפּיו:

– הצלחה בדרכי.

– להיכן… אתה… הולך?

– בעקבות ר' פרץ נע ונד.

– וכי אתה… יודע… היכן…

– את דרכו אני יודע… אלך בדרכו, המיום והלאה, דון הנריקץ!

לא אמר הזקן כלוּם. על-פּי תנועת ראשו ותנועות תפוחי-עיניו, ניכר היה כי בנפשו המכוננת להיפרד מגופה עבר זעזוּע והואר בה מה. הרים כף ידו הכחוּלה והנפוּחה על ראש מולכו הכפוּף. לחשוֹ לא נשמע…

ראשו התנועע. נרגש היה, אך הדיבוּר קשה עליו. מולכו מיהר להקריב שוּב את אזנו אל פּיו. שׂפתי הזקן לחשו:

– היתומה… היתומה הקטנה… שלי… יחידתי…

מולכו לא התאפּק וזרם דמעות פּרץ מעיניו. נשך שפתו מפּחד שמא יפרוץ בקול בכי.

ניצנץ פּתאום רעיון במוחו. פּנה אל ר' ישראל נג’ארה, תפשו בשרווּלו והקריבו אל הזקן:

– דון הנריקץ! – אמר – שוּם אדם בעולם לא יוכל לשמור על בתו וּולהגן עליה יותר מר' ישראל… יפקיד נא אותה בידים אמוּנות אלה… דונה אינגראציה! דונה אינגראציה!.. – קרא לצעירה שתצא מקפאונה.

הרימה ראשה, פּניה היו מעוּנים-מעוּוָתים, רטוּבי-דמע וכנפחדים. כאילו לא שמעה ולא הבינה מה רוצים ממנה. הזקן רמז לה ולר' ישראל כי יקריבו ראשיהם אל פּיו:

– בלי אב ואם… בלי אם וגם… בלי אחות… אינגראציה… התלכי אחריו?

דונה אינגראציה הנמיכה מטה מטה את ראשה.

– התלכי… אחריו?

– ברכני נא, אבא… אבא… אבא…

לחצה את שתי כפּות ידיה אל פּניה וכל גוּפה הדל רעד וּפירפּר מבכי עצוּר.

נטל הזקן את כפּה מעל פּניה ואיחדה עם כף ר' ישראל. נשק זה אחר זה את שניהם. שׂפתיו לחשוּ בקושי רב:

– ברוּך… ברוּך…

ולא הוסיף. ראשו נפל על הכרים אחורנית. קצף דק עלה על שפתיו ועיניו קמו כעין זכוּכית. שלושתם הביטו דוממים, נדהמים אל פּני הזקן כמחכים לדבר-מה מבעית. נזכר ר' ישראל והקריב שׂערה, שתלש מזקנו, אל חטמו של החולה. החזיקה רגע ואמר בקול דממה:

– ברוּך דיין האמת!

מפּי דונה אינגראציה פּרצה צוַחה דקה וּממוּשכה, דומה לאנקת צפּור-ליל…


פרק אחד-עשר: אל הקרבן    🔗

מולכו הלך אל ר' שלמה אלקביץ וסיפר לו את החלטתו ללכת למדינות-הים ואת מטרתו. רק שלמה נבהל.

– הרי זה מסוּכן! הרי זה מסוּכן! – קרא – כבודו לא נמלך היטב עם לבו… הרי זה מסוּכן. יוָעץ תחילה עם החסיד…

– לא אוּכל להיוָעץ. זהוּ נדרי. לא אוּכל לחזור בי…

– הסכנות? וכי לא חשב עליהן כלל? ילד תמים… לשם זה הלך לנחל-הטחנות, כדי להעלות משם רעיון כזה…

– איזו סכנות?

– ילשינו עליו לפני המלכוּת. ישׂימו כבלים על ידיו ועל רגליו. עוד ישרפוּהוּ חי, בל אפתח פּה לשׂטן.

– ישרפוּני? האמנם שורפים בעד מעשה כזה?

– היהוּדים או שהם מגורשים ממדינה או שמתירים להם הכּניסה אליה. לצאת על דעת עצמם ממנה אסור להם. לא תהיה לכבודו חנינה!

– אם כן, מה אעשה?

– לא ללכת, יקירי! לא ללכת! להישא כאן איתנו.

– איני יכול… אני מחוּיב ללכת! נדרי!

– נתיר לך את הנדר.

אני לעצמי לא אתיר.

ר' שלמה אלקבית השרה עליו את מבטו קודר, שהפיק הפּעם צער. חדש בו כי דעתו נטרפה עליו. מפּני מה עזב את “סוֹכת שלום”? מפּני מה הלך לעסוק דוקא בעבודת-גוּף גסה?

מפני מה החליף חיי-עולם בחיי-שעה? וּמה רעיון מתמיה זה שעלה על דעתו ושאינו רוצה לזוּז ממנו?..

אלקביץ ישב לפניו, כששתי ידיו משולבות על חזהוּ, כדרכו, והסתכל בו מתוך עצבוּת.

– רואה אני – אמר מולכו – כי אין כבודו מרוּצה בי. כלום למעלה מכוחותי הוּא המעשה שאני רוצה לעשות?

– לא לכך נוצר, ר' שלמה!

מולכו הצטער לשמע הדברים האלה.

– מפּני מה? – שאל כמתחנן.

– סבוּר הייתי כי כוחו יהיה גדול בתות-האמת; קיויתי להכניסו לפנים… אבל זאת…

– ו מפּני מה הוא סובר כי אין לי די כוח גם לזאת? הלא כבודו גוּפא לימדני כי חייב אדם להיות משׂים עצמו כבן-עליה… רצוני אמנם להיות בן-עליה. כלום אני חוטא בזה? לסחוב שׂקי קמח יוּכל גם ר' מאיר מינשטראל. אבל מה שאני רוצה לעשות…

תוך כדי דיבורו תפשׂ מולכו את עצמו על יהירות וגאוָה, רחמנא ליצלן. אבל בו-ברגע הרגיש כי דבר חזק יותר ממידת העניווּת שולט בו ברגע זה. אפשר כי מחמת רצון להגן על עצמו מפּני כל דחיה להתנגד לכל נסיון של הרפַית-ידים – התעורר בו הבטחון כי לגדולות נוצר. וגם לא יכול לכסות את זה. בקול עז ובטוח אמר:

– מה שאני רוצה לעשות, אחרים אולי לא יוכלו לעשות! שם למטה בהחל-הטחנות חשבתי הרבה… חשבתי על הכל מחדש, על חיי אני, על החיים בכלל… היתה לי גם הזדמנות להסתכל בסבל האדם, לראות יסוּרים חביבים מה הם, קרבן חיים מהוּ… הרבה דברים למדתי לדעת…

ר" שלמה אלקביץ הראה סימני התרגזות קלה. לא הבין על מה מתרגש ידידו ככה, ומה שיחו על סבל וקרבן. קרבן גדול שאין למעלה הימנו הוא לעזוב את תורת האמת ולהיות לדרשן בישראל…

– אבל למה ימכור את בכורתו בנזיד עדשים? – שאל במרירות.

– מה בכורתי? מהו נזיד-העדשים שלי?

– בכורתו היתה עולם היצירה, עולם הספירות, סודות הבריאה הצפוּנים באותיות הקדושות וּבצירוּפן… בן העליה ההתבודדוּת יפה לו. מתוך ההתבודדוּת יכולה הנשמה לתפושׂ את מזמור שיר הדממה לבריאה… והוּא, ר' שלמה, מתוך רצונו לעלות, הוא יורד… להקהיל קהילות ולדרוש… גם את זאת יעשוּ אחרים. יעשה ר' משה אלשיך ועוד…

– אבל כשאין מתעורר ואין שׂם על לב… במקום שאין אנשים"…

אלקביץ לא שמע להערתו והמשיך:

– אחרים, אלה שאין להם עינים לראות את תפארת האין-סוף, ואזנים – לשמוע את הדממה הגדולה, אלה שחביב להם רעש הבריות… אבל הוא, ר' מולכו, חייב לעלות מעלה-מעלה אל רמת הדממה הנצחית והקדושה…

הציץ בפני מולכו במבט חודר, ודרך שאלה, מתוך חיוך קל:

– שמא מתירא היה משוּם סיבוּב-הראש, ועל כן הזדרז לירד?

– לא, ר' שלמה! – ענה מולכו בקול חזק וקשה – מדבר אחר הייתי מתירא. כבודו אמר לי פעם כי כשגוּף חי נדון לתעות בעולם של נשמות, יש בזה צער גדול. כל זמן, ר' שלמה, שאני בשר-ודם, אין לי שמחה אלא עם בני בשר-ודם כמוני… מתירא אני להיות שרוּי יחידי באין-סוף דומם זה… יחידי יכול להיות רק אלהים… אף כביכול לא רצה לישב בטל והריהו מחדש בכל יום מעשה בראשית… קשה לו לחיות כמוכם. אתם מתכּוננים תמיד לחיים שלאחר המות. אתם, הקדושים, חיים רק בשביל המות… אני רוצה למוּת בשביל החיים…

– ר' שלמה! ר' שלמה! שמא הוא טועה? מפּני מה הוא בטוּח כל-כך? שמא דרכו אינה דרך החים. לא! בהחלט אינו יודע חיים מה הם… רגע אחד של התפּשטות הגשמיוּת, רגע אחד של התיחדוּת עם האין-סוף, שקוּל כנגד חיי האדם כוּלם.


מולכו האמין בכל לבו לדברי ידידו הנעלה. אבל העונג, שעליו דיבר, אינו עוד בשבילו; אם החיים, שאליהם קרא לו אלקביץ, הם גן-עדן, הרי הוּא, מולכו, כאדם הראשון שאָכל מפּרי העץ האסוּר. מגן-העדן אפשר לצאת, אבל לחזור אליו מן הנמנע. שקע רגעים אחדים בדממת-עצבוּת. הרגיש כי דבר לא רגיל התלהב והתלקח בקרבו. רצה לאמור לר' שלמה אלקביץ מה שבלבו, אבל מבוּיש ממה שעלה על דעתו הוריד ראשו ובלע בתוכו את המלים. מלים אלה רתחוּ וּפיעפעוּ בגרונו כגחלים לוהטות שנפלוּ עליהן טיפּות מים. לא התאַפֹּק, קם, הפנה את גבו אל ידידו וּפניו אל החלון, ואמר כלפּי חוּץ:

– ואני, ר' שלמה, סבור כי רגע אחד על מדורת–האש… אם יזכּני האל… שקוּל כנגד חיי האדם כוּלם.

– ר' שלמה! – קרא מאחריו אלקביץ.

מולכו החזיר אליו ראשו. פּני אלקביץ היו שוּב מאירים וטובים, וּבת-צחוק של התחטאוּת והתפּייסוּת ריחפה עליהם.

– אוּלי הדין עמו, ר' שלמה! מה אָנוּ יודעים? הלא סוף-סוף עיורים הננוּ ודרכּנו נסתרה. חוששני שמא אחטא אם אעכב אותו. אבל יגול גדול בקרבי ולבי נשבר, באשר יקרת בעיני, ר' שלמה, רחמתיך!

וּבעינים רטוּבות חיבק אותו, כשם שמחבּקים ילד או אשה וּנשקוֹ בפיו.


מולכו נכנס אל חדר-עבודתו של ר' יוסף קארו בדממה והתיצב על יד הדלת. ר' יוסף קארו עבד לפני שולחנו בפינתו. תחילה כאילוּ לא הרגיש בדבר כי נכנס מי והוסיף זמן-מה לעבוד שקוע בספריו ובגליונותיו. מולכו חיכּה על יד הדלת בלי תנועה. פתאום הרים החסיד ראשו וּמיצמץ את עיניו כלפי הבּא.

– ר' שלמה? – שאל ממקומו.

– כן, רבי!

– גש הנה.

מולכו ניגש.

החסיד נשען בגבו אל משען כסאו, התבונן בו זמן-מה במבטו הקפוּא והחודר וניענע לאטוֹ בראשו כמי שתמה על מה שאינו מרוּצה במה.

– לא הכרתיך, ר' שלמה! לא הכרתיך!

מולכו שתק.

החסיד המשיך:

– כניסתך, ועמידתך, שם על-יד הדלת, נהיו אחרות…

– איך, רבי?

– נהיית, דומני… פּחות שח-עינים… פחות שפל-רוּח, כאילו… כאילו מורא שמים הסתלק, חלילה, ממך במקצת. משהוּ הזדקף בך מתוך גאוָה…

– אדרבא רבי! – התנצל מולכו – באתי להודיעו כי החלטתי ליתן את צוארי בעול מצוה חמוּרה, אבל ידולה וחשוּבה…

– "עול מצוה חמוּרה אבל גדולה וחשובה… " – חזר הזקן על דבריו – אכן יש אם כן עול שמרים ראש שחוח וזוקף כפוּפים…

לא פילל מולכו לפגישה כזו. בקול מנוּמך סיפר לו, מתוך מבוּכה, את החלטתו.

ר' יוסף קארו שמע את דבריו במנוּחה. אבל בלבו גברה מרגע לרגע השתוממות. כשגמר מולכו לדבּר, היה הזקן שרוּי במבוּכת-מה.


– הדין עמך. אבל המתחיל במצוה אומרים לוגמוֹר. וכי שקלת יפה בדעתך אם יעמוד בך רוחך לגמור?

– אני מתפּלל לבורא כי יזכני להביא את המצוה לידי גמר, באתי אל כבוד תורתו לבקש את ברכתו לדרכי שבחרתי.

– דרכך זו שבחרת, מהמ… דרך זו, רחימאי, בין שתי להבות תעבור, אש מכאן ואש מכאן. מי יודע מאיזו תיכּוה…

– אש מכאן ואש מכאן?

– כן. אש הקנאה והשׂנאה! רבים יהיו בודאי הנוהים אחריך, אבל איביך מנדיך ירבּו שבעים ושבעה. רבים מצאו בגולה מרעה טוב, אתה תחרידם מרבצם; רבים נשמתם עצלה, שקוּעה בתרדמה ואינם חוששים לחזון הנפש ליום הדין, אתה תניד שנתם; לעוד רבים תהיה לפוקה ולמכשול. לא יסלחו לך, בני! הנחרים בך יתגרוּ בננהים אחריך. תגרום למלוקת, הקטרוג יהיה גדול, חלילה… ונישׂקה בך אש… אש זרה… חוששני לנשמתך שמא תישׂרף… שריפת נשמה וגוּף קיים…

– רבי! אשר לא יאבו לשמוע בקולי ומצאם עוונם, כי לא ינצלו מגלגוּלי מחילות. ואני אעלה עלי את הכתוב: “ואתה את נפשך הצלת”.

ברגע זה היה מולכו כל כך בלתי דומה לאותו צעיר תוהה ושחוח, הידוע והחביב לזקן, עד שזה, בלי משים, נמתח בכל גוּפו מעיניו נשקף תמהון. רק שׂפתיו מילמלוּ חרישית וכמעט שלא מדעת:

– את נפשך הצלת… מהמ… הצלת… את נפשך…

– והאש השניה, רבי? – שאל מולכו.

– לא תיזהר ממלָשני-בסתר ותפּול בידי מלכוּת רשעה,

– ואז?

– השניה מארבע מיתות בית-דין!.. אחרי שתציל את נפשך מדינא דרקיעא, לא תציל את גוּפך מדינא דארכּא…

– אה, את גוּפי!..

כעין קריאה פרצו מלים מפיו, ולא יכול להמשיך. קם והתיצב על רגליו. דבר-מה שם לי מחנק; שמחה גדולה היתה זאת שקלחה וחילחלה בקרבו וניגשה אל גרונו. שמחת גאוה. בּן-רגע כבשה אותו ההרגשה כי גדל… והחסיד הקדוש הזה, שבעפר רגליו התפלש מולכו, הנכנע לפני גודל קדושתו, החסיד הקדוש הזה, שנראה לו תמיד כעין נקודת-אור זורחת הרחק ומרום ממנו, – פתאום קטן בעיניו, כל כך קטן…

הזקן ראה את זאת מתוך עיני הצעיר. התחלחל בתוכו. לכאורה עמד לפניו ר' שלמה מולכו, ובכל זאת היה זה אחר… לא הבין תחילה מה מתהווה כאן, מחשבתו הקודמת שרצה להביע כבר מתה בקרבו ברגע זה, שייריה נשרו מעל שפתיו בלי כונה, כמעט בלי דעה ברואה:

– ישרפוך… יעלו את גופך על המוקד!

וקם גם הוא. שניהם זה מול זה. מולכו מדד אותו במבט מתון רווּי-ארשת.

– רבי! – אמר מולכו בסוף – הלא כבוד תורתו דיבר אלי על ריח הרקבון של גופי ושל כל העולם הגשמי. וכבוד תורתו יודע כמה השתוקקתי לריח זה, למען יהיה לי לאות כי חיי רצויים לפני הבורא. ופעם אחת, רבי ומורי, עלה ריח נכסף זה באפי… פעם אחת… משהו נשאר בי ממנו. מאז נוסף לנשמתי איזה כוח חדש. מאת ה' היתה זאת, רבי!

– דברים נפלאים שומע אני היום מפיך, – אמר ר' יוסף קארו לא בלי התפעלות גלויה, – הרכן אלי ראשך, בני!

מולכו הרכין ראשו, ור' יוסף קארו בהתנשאו קצת על קצות אצבעות רגליו, הניח שתי כפּות ידיו על ראשו ואמר:

– יברכך יי וישמרך! יאר יי פּניו אליך ויחוּנךָ!..

באותו רגע שונו פני ר' יוסף קארו כאילו ראה פתאום בחלל האויר דבר או שנזכר במה ונדהם. פניו הלבינו מחיורון ועיניו הגדולות גדלו עוד יותר והוסבו למעלה עד שכמעט נראו רק תפוחיהן לבד… פנים כאלה היו לו בשעה ששמע פתאום, גם כן בפני מולכו, את קול המשנה מדברת, נרתע לאחוריו כארבע פסיעות. מבטו תמוד אל פני מולכו ושתי כפות ידיו מחוברות ופשוטות לפניו באויר, כשם שהיו לפני רגע מונחות על ראשו, ובפחד לחש:

– אתה, אתה הנך זה… אתה הנך שלמה בנה … המשנה, המשנה הקדושה אמרה לי “שלמה בני”…

אימה כמוסה אחזה את מולכו, למראה פני רבו לשמע מלמולו המשונה.

ןהזקן המשיך:

היא אמרה לי, כי אם אשמע בקולה ואביא לידי גמר את ספרי הגדול, אזכה בשכר זה להישרף על קידוש השם כמו שלמה בנה… “לאיתוקדה ככשלמה בני”… חשבתי כי הכונה למישהו אחר… אבל טעיתי… אתה הנך, שלמה בנה! ברכת השכינה על ראשך, בני!

דום ונדהם עמד מולכו, כולו מלא חרדת תעלומה. שלא מדעת הוריד ראשו מטה מטה, כי מעל לראשו הרגיש כאילו כפים קדושות ובלתי-נראות נוגעות-ואינן-נוגעות בו…


ביום ערפל וגשם יצאו ר' ישראל נג’ארה ודונה אינגראציה, רוכבים על חמורים, ללוות את מולכו בעזבו את צפת. נדברו לסעוד שלשתם יחד בבית סעוד, העומד סמוך לדרך, לא רחוק מן העיר, ושם להיפרד. מולכו שמח שמחה גדולה לבלות את זעותיו האחרונות לישיבתו בצפת בחברת שני ידידיו שהתקשר אליהם קרבת-נפש ­­(אגב שמח להזדמנות להכיר את “עם הארץ” והעבריין, שהיה לזועה ולשנינה לכל תושבי העיר, ושאך אליהו הנביא לא הזדהם להתחפש בדמותו, בשעת סיוריו בעיר). נטו אליו חסד וידידוּת רק שני אנשים: ר' ישראל נג’ארה באפיקורסותו ודונה אינגקראציה בתום-לבה. ומה גדול היה תמנוהו של מולכו כשקרב אל בית סעוד והכיר בו אותו בית שאליו סר לנוח בדרך בואו בפעם הראשונה לצפת. אותו הבית המצומד אל הסלע הכבד הגדול הכפוי עליו כגיגית, עם אותו הכלב ואותן היונים והתרנגולות, שהיו הפּעם צפונים בשוֹבכים ובלול, או צנופים ככדורים בלי תנועה לגבי מוטות ושלבי סולמות.

מצב-רוחו של מולכו היה מרומם, דעתו היתה זחוחה, וכל זמן הסעודה לא פסק פיו מהתלוצץ ומשוחח מטוב-לב. אמנם פעמים היה צחוקו נפסק באמצע פניו הפיקו כובד-ראש מתוך חרדת-המחשבה. כי פתאום היה נזכר בשיחותיו האחרונות עם שלמה אלקביץ וביחוד אם ר' יוסף קארו, והיה מרגיש על ראשו בכנפי השכינה המברכת אותו… אבל זה היה נמשך אך זמן מועט, ומיד היה חוזר לשיחת-חולין של קלות-ראש, כמי שמשכר את עצמו לדעת כדי להסיח דעתו מדבר-מה…

– האם הכרתם אותי בבואי אליכם היום? – שאל מולכו את אשת סעוד.

כן – השיבה האשה – אדוני לא שונה, רק בגדיו שונו. אז הפחידנו בחרבו ובשרשרתו.

– חרבי ושרשרתי! – קרא מולכו בלי עצבות, אך בתמיה על הדברים האלה וכל מה שהיה קשור בהם נשכחו כליל מלבו, וזו עוד אומרת כי לא שונה!..

ובפנותו אל סעוד:

– האמת אומר לו, הוא מתמיהני, אינו דומה כלל ליהודי צפתי… אבל בטוח אני כי כבודו חביב למקום!

סעוד החשיף את שיניו הלבנות, פניו הסמיקו, ומפיו נחלצו מלים בקושי רב:

– זה… איני יכול לעבוד אלהים כמותם… לא למדתי… ה“גויים” לט לימגוני. ברחתי מן המנזר… אבל גם את זאת לא לימודני: בעצמי ברחתי, זה…

– ה! – קרא מולכו בשמחה – גם כבודו היה שבוי בין עכו"ם כמוני! אחים אנו, מר סעוד!

ומולכו, מתוך התעוררות של מי ששתה קצת יותר מכפי הרגיל. הכריח את סעוד לשתות עמו יחד. סעוד עשה את זה בנהימה וּבבת-צחוק של מבוּכה ביישנית.

– זה… אני – אמר סעוד, שחרצובות לשונו הותרו קצת – איני יכול לעבוד כמוהם שם בצפת… אני, זה… עובד אלהים כפי שאני יכול…

– איך אתה יכול?

– אני משקה את צמחי וירקותי; אני נותן מספוא לבהמותי, מאכיל יוני ותרנגולי…

– אבל הלא זוהי עבודת הצנונים או עבודת התרנגולות, אבל לא עבודת אלוהים! – קרא ר' ישראל נג’ארה בצחוק.

פני סעוד שוב הסמיקו. סבב באופן מצחיק את תפוחי-עיניו כמי שנחנק. ניכר היה כי הו עובד עבודת מוח קשה. לבסוף פרצו מפיו, יחד עם נשיבת רוח, מלים בודדות, שבקושי אפשר היה לקשרן לרעיון אחד:

– זה… הבהמות הן ברואיו, היונים והתרנגולות הן ברואיו, הצמחים הם באוריו… אני המשגיח… אני עבד ה'… זה…

–,“עבד ה'”! – קרא מולכו אל ר' ישראל נג’ארה – השמע? “עבד ה'”… מי מאתנו יאמר ככה על עצמו? א? מה משונה הוא מזלו של אדם! דרך הבית הזה עברתי אל צפת, דרך הבית הזה אני יוצא ממנה. במעגלי החיים כל הנקודות נגשות… כן, כן!.. מי יבין את רמז המזל!…

ופתאום הרגיש מולכו כי הוא היחידי מדבר וצוחק כל הזמן, ואף אחד מן המסובים אינו משתתף עמו. סעוד נוהם כל הזמן לתוך זקנו, ואי אפשר היה לדעת אם הוא מתרעם או הוא מרוצה; אשתו שישבה על-יד דונה אינגראציה דיברה אליה כל הזמן בלחישה על עניני-הבת, קצת מגבוה בקול של בר-סמך וקצת בחמימת של ידידות, כאם המאלפת ומדריכה את בתה. לימדה אותה, בלחש, איך כובשים מלפפונים וזיתים לימי החורף… דונה אינגראציה ישבה דם כל הזמן, עטופת עצבות-של- אבל, וכבדת-הרהורים לא הקשיבה, כמדומה, אל דברי האשה הטובה. ר' ישראל לגם מפך-חרס קטן לגימה אחר לגימה בלי הפסק.

מפני מה אתם שותקים כולכם? – שאל מולכו – דונה אינגראציה! בעוד שעה קלה אלך מכאן, האם אין מלה בפיה לאמר לי לפני הפרידה?

– דון מולכו – השיבה הצעירה – אני מהרהרת כעת ב“רמז המזל” שהזכיר קודם. נפלאת בעיני הופעתו ונסיעתו. פתאום בא פתאום הוא הולך. למה בא? למה הוא הולך? היו לי שעות עמו שלא תשכחנה…אזכרן בתודה… זכרונות העבר… השעות האחרונות בחיי אבא… ברכת אבא לפני מותו לנישואי עם דון נג’ארה. לא אשכח את כל זה! אבל למה. למה הוא עוזב אותנו? אחריו לא תהיה לי כבר שום נפש חיה בעולם שתדע מה שהיתה פעם דונה אינגראציה הנריקץ ואיך היתה פעם…

לבו של מולכו התכווץ מכאב בשמעו את דבריה העצובים.

– אני, דונה אינגראציה, אמאדיס הנני. יצאתי אל דרך החיים למצוא את נסיכתי. פעם אחת אמרתי: “הנה הה!” וטעיתי. פעם שניה חשבתי כי פגשתיה, ושוב טעיתי. ולא ידעתי כי עברתי על פניה ולא הכרתיה… אני הולך כעת להילחם, להילחם בעדה. זהו מזלי, דונה אינגראציה יקירתי, לאהוב נסיכה לעבוד לה…

– הרומן הזה מחי אמאדיס הוא מעציב מאד, – אמרה הצעירה, – לא פעם בכיתי כאשר קראתי אותו. מעציב הדבר כי כל האוהבים תועים, וכל האהובות רחיקות הן. ונסיכתו הוא, דון מולכו, הרחוקה היא?

– רחוקה וקרוב גם יחד!

ר' ישראל נג’ארה, ששתק כל הזמן, רק שתה וזימזם חרישית איזה פזמון, התעורר פּתאום ואמר:

– אל נא יעשה, ר' שלמה, בכנסת ישראל, מה שעשה אותו נסיך, ששמעתי עליו מספרים כי שמר את לב אהובתו בתוך ארונו!

– איזה נסיך?

– שמעתי פעם אחת סיפור-מעשה בנסיך צרפתי שאהב נסיכה אחת, והיא אהבה אותו. שניהם היו יכולים להיות מאושרים בתבל. אבל הוא לא היה מאושר, משום שכל ימיו היה שרוי בפחד שמא לב אהובתו לא ישאר לו נאמן כל הימים. מה עשה? הרג את הנסיכה, הוציא מחָזה את לבה, חנט אותו ונתנו משמרת-נצח בתוך ארונו.

– אי! – קראה דונה אינגראציה מתוך עוית תיעוב.

– הנמשל, ר' ישראל?

– ר' שלמה! מה הוא רוצה לעשות לנסיכתו? יש לה לב מתגעגע לארץ-ישראל. הרי זה על כך יקר, כל כך נהדר! והוא אוצה להעברה לכאן! לכבות את הגעגועים, להוציא את לבה…

מולכו לא ענה לו דבר. נג’ארה המשיך:

– הנה דונה אינגראציה בכתה על הרומן של אמאדיס. חביבות היו לה דמעותיה וחביב היה הרומן! כלום כך היה הדבר אילו אמאדיס לקח את אהובתו לאשה והקים זרע והיה מאושר? בגללו, בגללו, ר' שלמה, לא אוכל לתקן עוד פיוטים וזמירות…

– אבל סוף הגעגועים להתגשם, ר' ישראל! געגועים ללא-תקוה הם מחלת לב…

– דון מולכו הוא נבון ממך, יקירי! – אמרה דונה אינגראציה לידידה.

– הלא זה מאתה לי, דונה אינגראציה! – קרא מולכו – חייה, יסוריה ואהבתה לימדוני הרבה. הם הם היו לי רמזים לחידות מזלי. היה זמן שחשבתי כי לא נבראה האשה אלא להרים את האדם לגבהי-שחק. הזמן ההוא עבר. אחר כך הייתי חושב כי האשה אינה אלא סמל היצר-הרע והתופת, ולא נבראה לכתחילה אלא כדי להביא את האדם לידי נסיון. אבל גם זה עבר. עתה אני חושב כי האשה כנראה נבראה לשמור על האדם כי לא יסק שמים וכי לא ירד שאול, לקשור את האדם אל אדמתו, רק אל אדמתו… די טובות ודי רעות יש גם על האדמה הזאת, ואין צורך לחפש למעלה או למטה ממנה…

דונה אינגראציה לא אמרה כלום. משום מה פּרצה אנחה חרישית מפיה.

הגיעה השעה לקום. המחמר, שהיה צריך להוביל את מולכו לטבריה, דחק את השעה. קמו ויצאו החוצה. פני כולם היו עצובים-מרוכזים. עמדו מתחת לכף הסלע, אבל הרוח הביאה מן הגשם חפני מים גם אליהם וסטרה בהם על פניהם. ערפילים כבדים נחו על ההרים, וכאילו העיקו גם על לבות האנשים.

– האם לא מוזר הדבר – אמר מולכו בפנותו אל אשת סעוד – דומני, אך לפני שעה קלה היה הדבר כשהשמש להטה, ואני עיף מן החום ומן הדרך סרתי הנה לנוח, וגברתי הגישה לי, תחת התאנה, פך מים לשתות… נרדמתי קצת, והתעוררתי. והנה חורף, קור, גשם, ערפל… אני לא שוניתי כלל… הלא כך אמרה? לא שוניתי… אני רק חלום גדול ונורא חלמתי… מן השעה שנכנסתי אליכם ועד השעה הזאת שאני יוצא מכם, העולם כולו מסביבי שונה… שלום לכם ותשואות-חן לכם, אנשים טובים, עבדי ה'!

לחץ את כף סעוד הגרומה והקשה, החוה השתחויה עמוקה לאשתו. דונה אינגראציה עמדה קצת מרוחקה, ומעיניה ירדו דמעות, שלא יכלה לעצור בעדן.

– הלא רואה את, יקירתי! – אמר אליה ר' ישראל נג’ארה במעין לעג דק – יכולת לקשור את ר' שלמה מולכו אל אדמה, ולא יכולת לקשרו אלינו…

– והוא, ר' ישראל – אמר לו מולכו – אנא אל יהא שרוי בדאגה מיותרה בנוגע למזמורים שלו. הכרתי יהודי אומלל אחד שגירש את אשתו האהובה והנחמדה מפּני שלילית משכה אותו ברשתותיה; דומני שכולכם פה הנכם שבויי איזו לילית, טהורה או טמאה… – באמרו את זה חשב על ר' יוסף קארו ו“המשנה” שלו, על ר' שלמה אלקביץ ובת סרוג, על מאיר מינשטראל וסודות הקבלה, ועל היהדות הצפתית בכלל… – שישובו כל בני-הגולה לכאן, לא תהי שלוה בלבותיהם, ודאי תקחם איזו לילית שבי והוּא, ר' ישראל, ינעים זמירות על געגוּעי העם ללילית זו… אל דאגה! – קרא בטפסו על חמורו.

כל אחד נדמה כי שמע את מולכו צוחק, אף-על-פי שדיבר לכאורה, ברצינות גמורה. כל אחד הרגיש בנפשו מועקת-מה מחמת צחוק מדומה זה…

זמן רב עמדו ארבעת האנשים תחת כף הסלע ולחווּ בעיניהם את האיש שהתרחק מהם על חמורו בתוך מטר סוחף וחשכת ערפל. זמן רב הביטו מאחריו, עד שהיה בעיניהם לנקודה ההולכת ומתרחקת, ההולכת ומתקטנת.


ירושלים, תרפ"ד.



 

ספר שלישי: הקרבן – 1532    🔗

לראשונה יאמר הפושט צוארו לטבח על קידוּש-השם ברכת “אלהי, נשמה שנתת בי” עם וידוי קצר. ואחר כך יברך על מצות קידוּש השם: “ברוּך אתה יי אלהינוּ מלך העולם אשר קידשנוּ במצוותיו וציונוּ לאהוב את השם הנכבד והנורא, שהיה הוֹוה ועתיד להיות, בכל לבבנוּ ובכל נפשנוּ ולקדש שמו ברבים. ברוך אתה יי מקדש שמך ברבים”.

ואחר-כך יקרא ההולך למות על קידוש-השם, הכתוב “שמע ישראל”, ובהגיעו ל“אחד” ימסור נפשו על קדוּשת שמו יתברך וינצור נפשו בצרור החיים, אמן סלה.


ר' יוסף מרוסהיים


פרק ראשון: “הביתה! הביתה!”    🔗

אחד מימי ניסן האחרונים נטה לערוב.

השלג נמס זה כבר. אבל בחלל האויר נשמה עדיין צינת חורף. ביום הוריק העמק בירק הראשון הרך והעדין, צחק והבהיק המוֹזֶל מבעד ליריעות אדים קלים ושקופים, ורוחות פושרות העירו בלב תקוות טובות. אבל על ראשי הווֹגֶזים מתמהמה עדיין החורף. ערב ערב צונחות משם סופותיו הקרות ומסתערות על העמק. אז נעשית כל השלה זעומה ועצובה. המוֹזֶל דומה אז לרצועת דגל שחור שהרוח מנפנפת בו…

בדרך העולה לרוסהיים צעד לו יחידי נזיר פרנציסקני עני ויחף. צקלונו על שכמו היה אחוז בקצה מטהו. והמטה היה לחוּץ אל חזהו מתחת לשתי ידיו הנתונות אשה בשרוול חברתה. שולי גלימתו, שתחילה היו נעוצים בכיסיה הצדדיים, שולשלו כדי להגן על הברכּים מפני הקור. אבל הרוח בידרה אותם וציננה את הברכּים. הרוח נשבה בפניו בחזקה, עצרה בעד נשימתו, הכבידה על תנועת רגליו. והוא הלך בראש נטוי לפניו כאילו התכוון לקרקר בו קיר. ועיף היה ההולך, נפשו השתוקקה מאד לפוש ולשאוף רוח; ואף-על-פי-כן הניע רגליו הלאה. ממולו, באופק הערבית התגלפו שרטוטי חומת רוסהיים ומגדליה; כמאה פסיעה מאחריו רכב פרש. מיראה להגיע אל העיר לאחר נעילת השער, וגם מיראה להיפגש יחידי בשדה, בשעה זו, עם אותו פרש, שאת טיבו לא ידע, זירז את פסיעותיו. חש שעוד מעט ותרשלנה רגליו, עוד מעט ויפּול, ואף-על-פּי-כן הלך והלך, כל עוד כוח בו.

כשהגיע אל המסילה הצרה, המתפתלת במעלה הסוללה שמסביב לחומת העיר, שקטה הרוח ופרסות הסוס נשמעו כשהן הולכות ומתקרבות.

ראה ההלך שאין מנוס והפרש ידביקהו בעוד רגעים מספּר, הפקיד שלומו בידי אלהים, ועמד לשאוף רוח ולספוג בשולי גלימתו זיעת פּניו.

הנזיר לא הפנה ראשו כשקרב אליו הפרש וקרא לו, מעל סוס, גרמנית:

– שלום לך, אחי באלהים!

– ברוך תהיה לאלהים, אמן! – השיב הנזיר פּורטוגזית, מבלי להרים אליו ראש, והוסיף לנגב פּניו בשרווּליו.

אף-על-פי שבמשך ימי נדודיו למד לדבר קצת בשפת הארץ, היה נוהג להחזיר “שלום” בפורטוגזית לכל הפּוגשים בו בדרך, מפּני המלעיגים. בזמן האחרון רבו מאד, וביחוד במדינה זו, ליצני הדור שמלגלגים על כל איצטלה דרבנן, על כל גלימת גלח או נזיר, ובמקום שאין יראת-מלכות הרי פגיעתם של הבריות רעה, משום שרגילים ליצנים אלה לסנוט ולהתקלס בכל מי שחשוד באמונה לאפיפיור…

לגודל תמהונו של הנזיר, החזיר לו הפרש אף הוא פּורטוגזית צחה:

– אה, טוב מאד! אף אני בן פורטוגליה הנני! ברך, אחא, אלהים שהקרני לפניך. השער כבר נעול בודאי, ואילמלא אני היית לן כאן בשדה. אני הנני פקיד בבית מועצת-העיר, לפני נפתח השער גם בלילה.

– שבח לאל שחסדו לא עזבני. קר מאד.

– אכן, קר מאד – והפרש התעטף יפה יפה בסודרו עד שלא נראה אלא קצה חטמו.

תמה הנזיר. קול הפרש עשה עליו רושם מה ידוע. לשוא ביקש להסתכל בפני. הסודר וצללי-ערב האפילו עליהם.

– ברוסהיים אין מנזר ואין כנסיה. תהיה, אחא, האורח שלי, כי על כן פּורטוגזי הנך, – אמר הפּרש.

כשהגיעו אל הדייק שמסביב לתעלה המקיפה את החומה, נתן הפרש את אצבעותיו לתוך פיו והשמיע שריקה אחת ממושכה ומחרישה, עד שהנזיר התחלחל, ואחר הפסקה קלה – שוב שתי שריקות קצרות ותכופות זו אחר זו. מעל המגדל נשמעה תקיעת שופר, ומיד התחיל משתלשל ויורד עליהם מלמעלה, מתוך חשכת האויר, ברעש וחריקת שלשלאות, איזה עצם שחור כעין גוּש עפר או שן סלע. לבסוף הסתמנה יותר ויותר דמוּת גשר. הגשר נשאר תלוי ועומד מעל לתעלה והתנועע לאטו תחת רגלי שני האנשים שעברו עליו מהר ונכנסו לשער הפתוח. השוערים עצרו בעד הנזיר, אך הפרש לחש להם מלים אחדות, והם נתנו לו לעבור בלא ששאלו אפילו לשמו.

הפרש והנזיר נכנסו אל העיר. הרחובות היו צרים, עקלקלים ובלתי-מרוצפים. החושך היה כאן גדול יותר מכפי שהיה שם בשדה. בכל רגע היו נתקלים בגלי אשפה, בשברי כלים או בנבלות בהמה.

הדבר לא הפליא את הנזיר; כזאת ראה בכל ערי גרמניה שעבר בהן. חידוש מצא רק בחלונות שבמקום שמשות-הזכוכית הירוקות והקטנות, היו בהם שלפוחיות שקופות, חתיכות אריג לבן ודק, שהיו דומות לתבלול על עיני סומא. אור מדמדם ועמום זלף מהם, ולא יכול להאיר את חשכת הרחוב.

עמדו לפני בית גדול בעל שלוש קומות וחזית צרה וגבוהה מאוד: בית-מועצת-העיר. נכנסו לפרוזדור צר ואפל כמו בקבר. ירדו במדרגות לאיזה מרתף, משם עלו למדרגות ושוב ירדו, יצאו לתוך חצר קטנה, ושוב עברו דרך פרוזדור, ולבסוף נכנסו לחדר אחד אפל, והפקיד אחז ביד הנזיר ומשכו אחריו, עד שהביאו אל ספסל אחד והזמינו לישב עליו.

זמן רב הכה בחלמיש עד שהצליח להדליק נר חלב, על שולחן עץ מרובע ובלתי-צבוע שעמד באמצע החדר, אחר כך יצא “להכניס את בהמתו לביתה היא ולהגיש לה את סעודת-הערב שלה”.

הנזיר הביט אל סביבו. החדר עשה עליו רושם מדכא ודוחה בריקנותו ובדלותו. תקרתו היתה נמוכה ומפוחמה; קרקעו – חֵמר מוכפש; לאורך כתליו עמדו ספסלים בלא משענות; בירכתי החדר, סמוּך לדלת, תנור של רעפים גדולים ושקערוריים; בין התנור והקיר עמדה מיטה עשויה מקרשם על גבי חמורי-נגרים, עביט מים, מטאטא… הנזיר נטל את ידיו, הוציא מתוך צקלונו פרוסת-לחם ובצל והתחיל בסעודה.

הפקיד נכנס וגזרי-עץ על זרועותיו. הבעיר אש בתנור, טיפל זמן רב בכלי-בישול, שיפשף איזו קדירה, שטפה במים, מילאה במשהו ושפת אותה על האש.

כל אותו הזמן, שהיה עסוק בקדירה ובתבשיל, לא פלט מלה מפיו, כאילו הסיח לגמרי את דעתו מאורחו, שישב לבדו בפינתו ואכל את סעודתו בתיאבון.

אך הנה קם הפּקיד וכיבה בשתי אצבעותיו את הנר שדלק על השולחן. האש בתנור התלקחה והשמיעה המולה קלה ועליזה בין גזרי-העץ הבוערים. החדר נתמלא אור אדמדם-שחור ורועד.

הנזיר אמר פתאום משום מה, שאינו אוכל שום תבשיל זולת ירק חי, אף-על-פי שעדיין לא הזמינוהו לסעודה.

– יש לי תפוחים דאשתקד – אמר הפקיד – וכשצולים אותם על גבי גחלים טעמם נעשה משובח – ובלא שחיכה להסכמת אורחו, חתה גחלים בוערות על האח והניח עליהן תפוחים אחדים.

– הרי אור, הרי חום. עוד מעט וגם אוכל יהיה לנו בעזרת אלוהינו, – אמר הפקיד.

– חן, חן אדון רב חסד! – השיב הנזיר – אני את סעודתי כבר גמרתי.

– ומה בכך! יטעם גם מלחמי, כי על כן בא תחת צל קורתי.

הקריב ספסל ארוך אל האש והזמין את האורח לגשת ולהתחמם.

האורח ניגש בחפץ-לב אל האש. האור האדום שרה על שניהם. ואז ראו לראשונה איש את פני חברו, וברגע הראשון עמדו נדהמים, כמקיצי מחלום.

– דון ואסקו לופץ – האומנם זה הוא אדוני? – קרא האורח.

– אח, דון דיאוגו פירס! – קרא הפקיד. וכאילו לא האמין למראה עיניו, חזר וקרא – דון פירס? דון דיאוגו פירס?

הניע זה ראשו בשלילה:

– לא. זה מכבר איני פירס. מאז… מאז… הלא הוא זוכר… אני מולכו… שלמה מולכו היהודי…

ומיד מיהר והשמיט מעליו את גלימת-הנזירים, כמו מתוך רגש של הזדהמות. הגלימה נפלה לרגליו, ומולכו עמד לבוש בבגדי בצבעונים של צפת, שהיו כה מוזרים כאן.

לופץ עמד עדיין נדהם, עדיין לא שבה אליו רוחו אחרי ההפתעה החזקה.

– ועתה יעשה בי כחפצו, – אמר מולכו ועשה תנועה כמוכן לפנות ללכת.

– לא. לא… יהודי… ומה בכך? יהא אלהים עמך כמו שהוא עם כל ברואיו, שב! – משום מה התחיל מדבר אליו בגוף שני, ומולכו לא נתן דעתו לזאת.

שניהם ישבו זה על יד זה לפני האש, כשני נוסעים שנטרפה ספינתם והגלים הקיאום אל חוף שומם.

בלב מולכו התעוררה אהבה אל האיש הזה. בדון לופץ ראה פתאום דמות דיוקנה של לישאבּונה, של חיי עברו. ובשבתו על ידו הרגיש מה שמרגיש כל אדם בשובו אל המקום אשר שם שמח וסבל לפנים… שתק. ואסקו די לופץ, הסתכל בידידו הישן אלכסונית, התבונן אל פניו הכחושים והמוארכים, אל עיניו שעדיין היו לוהטות כמו אז בלישאבונה והאש על האח הדליקה בהן ניצוצי אקדח; התבונן אל בגדיו המשונים… קשה היה לו עדיין להסכים בדעתו שזהו אותו שר רם-מעלה שהכיר מלפנים.

– מה שונית! – פרצה קריאה מפיו.

– אף אתה, דון לופץ, אחר היית! – אמר מולכו. אכן, קומתו של האיש נכפפה מאד, זקנו התארך, התרחב וגדל פרע. שערותיו הלבינו.

– האומנם? – תמה די לופץ והוסיף מיד באנחה: – אכן שוניתי.

איזו עצבות ירדה עליו פתאום. כדי להבליג עליה התחיל חותה גחלים בתנור ובוחש בקדרה.

פתאום הרים ראשו בתנועה נמרצה וקרא:

– הפרצוף מהו! פרצופו של כל דבר משתנה. אנו רואים רק לקליפות שמתחלפות. הרי אתה, הרי אני, הרי האש, הרי העצים… אבל הרוח, הרוח שבתוך הכל, אחת היא, הגרעין תחת כל הקליפות אחד הוא! אינו מתחלף…

– עדיין לא אמרת לי, דון לופץ, כיצד באת לכאן? – שאל פתאום מולכו.

שאלה זו כאילו הפתיעה או הפחידה את דון לופץ. השהה על מולכו מבט בוחן ולא הזדרז לענות.

– כיצד באתי לכאן?.. – חזר בפני עצמו על השאלה.

והתחיל פתאום מחייך כמתבייש ומלגלג על עצמו:

– פשוט מאד, פּשוּט מאד. הלכתי לבקש אלהים…

זמן מה היסס מולכו לשאול את השאלה שצפה ועלתה אל קצה שפתיו. לבסוף נפלטה:

– ומה?

די לופץ צחק מר:

– הלכתי לבקש אלהים, וכשבאתי לכאן מצאתי שאלהים היה גם שם, בחדרי… הזוכר אתה דון פירס?..

– דון מולכו, – מיהר זה לתקן לו.

– הזוכר אתה, דון מולכו, את חדרי?

– כן. זוכר אני, – השיב מולכו.

– טוב היה שם!

ואחר רגע של שתיקה, הוסיף מתוך הזיה:

– לבתי, לדונה יוהאנה שלי, כבר נמלאו כעת שתים-עשרה שנה. זוכר אני היטב שהיתה בת שמונה. שובבה גדולה היתה. כ-ך… איך היא עתה, אם שונתה או לא, זאת איני יודע.

– רואה אני, דון לופץ, שאין אתה שמח במצבך כאן…

– ברחתי מן הכמרים שלנו. אמרתי בלבי: אלכה נא אל ארצו של לוּתר, אשב בתוך עובדי אלהים באמת ובטהרה. ומה מצאתי? אותו הגרעין, רק הקליפה אחרת. הכמרים אחרים, אבל כמרים, כמרים…

– וכי אין אתה מאמין בכמרים?

– הכמרים הם מן האנטיכריסט!

מולכו, שהיה עדיין רעב, שלח ידו אל הגחלים, נטל תפוח אפוּי, פלחו ונשב על האד שעלה ממנו.

– רואה אתה תפּוּח זה? – אמר לו לופץ – הקליפה היתה שחורה, עכורה, וכאילו קרה; כיון שפלחת מצאת תוך טהור, יפה ואד עולה ממנו. גם בזה יש אלהים… ואתה אוכל אותו… זהו הפּירוש של “הא לחמי והא דמי…” זהו… והכמרים אינם מבינים את זאת.

– מי, לפי דעתך, ילמד את העם תורת ה'?

– ה'! לרוח-הקודש אין צורך במתווכים ובמשרתים. קול אלהים מדבר בתוך לבות הטהורים הנאמנים. הוא מדבר גם מתוך האש, מתוך המים… שומע ת קולו מי שיש לו לב לִשמוע.

נזכר מולכו באותן השעות הנלהבות שהיו עוברות על שניהם בלישאבּונה, בחדרו של לופץ, נזכר ששם כבר שמע מפי לופץ, שאנו כולנו דומים לעלי פרח אחד וגִבעולו הוא אלהים…

– לחינם הרחקת נדוד. מחשבות כמו אלה היו לך כבר בלישאבּונה.

– אח, לישאבּונה!

– אתה מתגעגע מאד ללישאבּונה.

דון לופץ שתק. שילב ידיו על כרסו, השמיט ראשו אל חזהו ושקע בהרהוּרים. מולכו רדה את התפּוּחים מן האש.

– דון לופץ, – אמר לו, – הלא רעב אתה, תעיין נא בקדירה.

דון לופץ התעורר. בחש קצת בקדירה, אחר כך הורידה מעל האש, ערך את השולחן, הזמין אליו את מולכו. שניהם ישבו זה מול זה, כל אחד אכל משלו ושתקו.

פתאום הניח דון לופץ את כפו בצלחתו, תמך ראשו באגרופו ואמר:

– אלהים אחד הוא לכולנו, אבל קליפה לכל אחד משלו: לכל נשמה קבע אלהים את נוה, לכל גוּף את מקומו. מפּני מה נופלת טיפת הגשם והטל ארצה? מפני מה עולה האש למעלה, השמימה? מפני מה שוקעת השמש בכל ערב הימה? כל יצור שואף הולך אל ביתו. האדם, בבוא יומו, שב אל עפרו…

קפץ ממקומו כמו אז, בלישאבּונה, בשעת התרגשותו, התחיל מתהלך אילך ואילך. פתאום עמד בקרן-זוית חשכה, עד שמולכו לא יכול להבחין פניו, וקרא:

– Et enim passer invenit sibi domun

(גם ציפור מצאה בית…).

ואחר רגע:

– בית… בית…

שוב התחיל מתהלך בחדר מפינה אל פינה.

הרגיש מולכו בכאב שפיעפע בקריאה זו. צר היה לו על ידידו.

ניגש לופץ אל השולחן, ישב על מקומו, מול מולכו, ושאל:

– אתה, דן… סליחה, איך?

– מולכו…

– ואתה, דון מולכו, לא אמרת לי כיצד נתגלגלת לכאן.

– גם כן פשוט מאד. יצאתי לבקש את עצמי ומצאתי את אלהים.

– אלהים?

– כן.

– היכן מצאתו?

– באדם.

– הגם אתה?

– גם אני.

– יהודי…

חייך מולכו:

– כולנו הלא טרפי פרח אחד הננו…

– אחד! אחד! אחד! – קרא לופץ בדבקוּת.

האש בתנוּר דעכה. הגחלים, כערימת כדכודים, השרו על הקרקע לפניהם אור תולע מרטט. העייפות והחום הפילו על מולכו תנומה קלה. עפעפי עיניו כבדו, והדברים שראה נראו לו רחוקים, וקולו של דון לופץ אף הוא כאילו בא ממרחק. הכתלים נעלמו, העולם מלא צללים. זורמים הצללים, מתלכּדים, רועדים, שואפים ומתמתחים. הרחק, הרחק למקום ששם עומם זוהר ארגמן…

דון לופץ נרגע קצת. נזכר שאורחו זקוק למנוחה, והתחיל מציע לו מיטה. הקריב ספסל לספסל. המציא מאיזה מקום שקים וסדינים. זמן רב טיפל במיטה ולא פסק מתוך כך לדבר על הנוצרים, על היהודים, על יהודי רוסהיים… הוא אהב את יהודי רוסהיים. הגרמנים הם כולם שטופים בשכרות ובניאוף, והיהודים חייהם טהורים. אבל קללת אלהים רובצת עליהם והם מחוּיבים להתפרנס מריבית. אומרים שהשטן שכר את נשמותיהם במחיר זהב וכסף למכביר. אבל גם הנוצרים נענשו על-ידי היהודים. הנוצרים השחיתו התעיבו מעשיהם ועל כן הם לווים מהיהודים, ממשכנים אצלם את האיבכאריסטיה ושאר תשמישי קדושה… אבל… אף-על-פּי-כן… טובים הם היהודים. בפסחא שלהם שולחים הם אל הנוצרים מלחמם האפוי מצות ומיינם. יש להם עוד חג אחד. פורים שמו. בפורים שולחים מגדנות לנוצרים…

דון לופץ סתם את התנור והחדר נתמלא אפלה. מולכו, אף-על-פי שהיה עיף ונמנם לפני השולחן, לא יכול להירדם על מיטתו. פשפשים הפריעו. מלבד זה, הרוח נשבה בארובת התנור ודפקה שם במכסה. על אחת השמשות לא היה הבד מתוח למדי, וטפח בלי הפסק. במוחו של מולכו, במקום מחשבות, התכדרו, התגלגלו פקעות של ערפל…

– דון מולכו! – קרא לו דון לופץ ממקומו.

– מה לך, דון לופץ?

– הישן אתה?

– לא.

– לא אמרת לי מה יש בדעתך לעשות ברוסהיים?

– נודד אני. כך אני עובד לאלהים… רצוני לומר לאדם… רצוני לומר לאלהים שבאדם… רצוני לומר, לעם ישראל ולאלוהיו… אני קורא להם לשוב הביתה.

– כוָנתך לארץ הקודש, א?

אף על פי שהיה מנמנם, הרגיש מולכו מיד שלא נזהר בדיבורו ופלט מפיו יותר מהדרוש, הזדרז ותיקן לעצמו:

– אני קורא להם לחזור בתשובה, לשוב אל קונם, הרי זה בית כולנו!

– אם נתבונן היטב בדבר, יש מקום לסברה שמצוה היא לנדוד. גם הגואל היה אורח על אדמתנו, וכל ימי שהותו בין בני-אדם היה נודד ממקום למקום. גם תלמידיו, השלוחים הקדושים, נדדו, גם יונה הנביא נדד, גם ירמיה הנביא ביקש לנדוד Quis dabit me in solitudine diverorium viatorum (מי יתנני במדבר מלון אורחים), כל המבקשים את האלהים – נודדים, והבורחים ממנו אף הם נודדים. אבל נתיבות-תעלומה מובילים כל אחד על כרחו אל המקום הקבוע לו על-ידי השגחה עליונה. מפני מה נודד אתה? ואני מפני מה לא יכולתי לישב בביתי בשלוה? וכמה כמה הם בימינו הנודדים, אח, אלוהי הרחמים!.. זהו צלבנו. כולנו מחוּיבים לילך בעקבות הגואל… מה הוא נצלב וחזר אל ביתו, אל אביו שבשמים… אף אָנוּ כך… חייבים לחזור…

מולכו שתק ושמע את הדברים כמו מתוך ערפל.

– חייבים לחזור אל ביתנו. וכי לא כך, דון מולכו?

נים-ולא-נים משיב מולכו:

– כן כן… לחזור לביתנו…

ולא הבין מה לו ול“גואל”? למה נזכר כאן הנצלב. כלום הוא, מולכו, הולך בדרך הנוצרי?

משהו בחוץ טפח בלי הפסק בחלון, טפח והתחנן ביבבה:

– הביתה!.. הביתה!..


פרק שני: עיני המכשף    🔗

ליל מוצאי שבת.

השבת כבר הסתלקה מן הבית. אבל החול עוד טרם עבר את הסף. מנורת-הנחושת, בעלת שמונת הקנים, כבר הועלתה בשרשרת-הנחושת אל התקרה. עד בוא שוב פּקוּדתה, עד ערב השבת הבאה, שאז שוב תורד בשרשרת למטה, מצוחצחה ומאירה בשבעת נרותיה. עד אז תחכה שם למעלה, תחת התקרה, עטופת צל ואבק. הורמה המנורה וירדו הצללים, צללי החול שבאו לשכון כאן כל השבוּע, יומם ולילה. בני הבית היו עדיין לבוּשים בסרבלי השיראים השחורים עם השרווּל האחד, אבל זיוה של שבת כבר דעך בפניהם.

ר' יוסף מלואנץ, איש בעל-קומה, בעל בשר וּבעל הדרת שׂיבה, כבן חמשים וארבע, “הבדיל” על היין בניגוּן של ספק חג וספק חול וּבקול שליט וחם. סביבו התקבּצוּ ועמדוּ כל בני-הבית, דומם וּברגש הקשיבוּ לברכותיו, ולפעמים ליווּהוּ גם בתנוּעות שׂפתים; כפעם בפעם היוּ מפסיקים דממת-התפילה באמירת “אָמן” ממושכה וּמנוּגנה. מימינוֹ עמדוּ שני האורחים מקולמאר, ששבתוּ אצלו, ר' אשר מאוּלם ור' לוי מבּרטן; משמאלו עמדוּ שני בניו הגדולים, גרשון ומשה; מרוּחקות קצת, בצל, וּסמוּכות זוֹ לזוֹ, שמעוּ לברכה רדיל, אשת ר' יוסף, וּפרידלין בתם, כבת שמונה-עשרה. את נר “ההבדלה”, מקלעת של שלוש פּתילות-שעוָה דקות, החזיק יעקב, בן-זקוּניו של ר' יוסף. זה היה נער חמוּדות כבן אחת-עשרה; פּניו עגוּלים, חיורים ועדינים-מפוּנקים, וּפיאות צהוּבות הסתלסלוּ על לחייו בחן ובלא-סדר כעין קצף זהב. הוּא עמד על שרפרף קטן והגביה למעלה את נר-ה“הבדלה”, כשהוּא תולה בשׂפתי אביו את עיניו הגדולות, ההוזות והנפחדות במקצת. תום וּתפילה היוּ שרוּיים על פּניו, ודומה כאילוּ השבת הקדושה, לפני פרישתה, שכחה לקחת עמה משהוּ משלה שנשתייר בפניו…

ה“הבדלה” נגמרה. מרחוּ איש איש את עיניו בטיפות היין, על השולחן, לאחר שכיבוּ בו את הנר. וּמיד, כאילוּ פתאום, כבש את כוּלם מוראם של ששת ימות החול עם הדאגות, התלאות והצרות, שמתרקמות חשאית יחד על צללי הבית, ומציצות כבר מכל הזויות החשכות. מתוך אימת-יתמוּת של יוצא באישון לילה יחידי לבקש נתיבה, מתוך יגון נפש שבוּיה שעוזבת נוף מולדתה, שרוּ הגברים והנשים, הזקנים והצעירים:

חלפה עונת מנחתי – מי יתן מנוּחתי?

יגעתי באנחתי, אשׂחה בכל לילה!

אבל גם כשהמחשכים מלפפים את הנשמה הנענה, המתמוגגת בפחד בדידוּתה, מנצנץ לה ממרחק שביב ניחוּמים, והנשמה נאחזת בו, כמו עולל מיוּתם ורעב אל שדי אמו, וּברינת בטחון, שגם הדי כליון-נפש נוּגים מפעמים בו, שרוּ כוּלם במקהלה:

אליהו הנביא, אליהו התשבּי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו משיח בן דוד!..

ר' יוסף מתהלך בחדרו; ראשו היפה מוּפשל כלפּי התקרה, מתוך הרחבת-דעת של אמוּנה וּבטחון, מנענע באויר את זרועו שיצאה מהשווּל היחידי של הסרבל, מכה באצבע צרדה ושר:

איש תשבּי! תצילנו מפּי אריות, תבשׂרנו בשׂוֹרות טובות, תשׂמחנו בנים על אבות, במוצאי שבּתות!..

ואחריו עונה המקהלה, שקולו של יעקב הקטן מצלצל מתוכו כמצלתים דקים:

אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו משיח בן דוד!..

אך הנה נגמרו הזמירות. את שבת המלכּה “ליווּ” בסעודה האחרונה, סעוּדה קלה וחטוּפה, ומעל השולחן הוּסרה המפּה הלבנה: נעלם דגלה האחרון של מלכת השלום…

נכנסו שלושה יהוּדים זקנים: שנים מחשוּבי העדה ברוסהיים, ואחד – שמשוֹ של ר' יוסף, ר' יעקב ואלך. נכנסו בברכת “שבוּע טוב”, וּמקולם היבש צלל חול עגום ואפוֹר.

הנשים והבנים הצטדדו איש לפינתו. השמש ישב דומם סמוּך לפתח הכניסה לבדו, בצל. מסביב לשולחן התישבו הזקנים, כבדי-מחשבה וטרוּדי-דאגה. הענין שהביאם לכאן השכּין עליהם עננה. ישבו ושתקוּ. דומה שהיוּ במבוּכה.

פתח בעל-הבית ואמר אל האורחים מקולמאר:

– רבותי! לא רציתי להחליט על דעת עצמי בנוגע לאותו ענין שהביאכם לכאן. על כן מצאתי לטוב להזמין גם שנים מחשוּבי עדתנוּ, את ר' ידיל ואת ר' זוסיל, לקחת מפּיהם עצה ודעה. נא בטובכם לספּר מהוּ הענין וּמה בקשתכם.

והיהוּדים סיפּרוּ. יועצי העיר קולמאר התחילו מציקים לתושבים היהוּדים. הוציאו מהאַרכיוֹן צו שניתן להם פּעם ממַכּסימיליאן קיסר לגרש את היהוּדים, צו שלא היוּ משגיחים בו עד עכשיו, והודיעוּ להם ליהוּדים שהם מחוּיבים לעזוב את העיר, והנכסים, שלא ימָכרו עד זמן ידוע, יוּחרמוּ לאוצר העיר. והנה באו שלוחי עם ה' בקולמאר לבקש מאת השתדלן, המוּכתר על-ידי הקיסר בתואר “מושל היהוּדים”, להביא לפני הקיסר תחינתם וּלבקש להעביר את רוֹע הגזירה.

סיפּרוּ את הדבר בלשון קצרה, פּשוּטה וברוּרה. אפילו מלה אחת יתירה לא הוציאוּ מפּיהם. מה שלא נאמר הוּבן היטב מהמעט שנאמר. כל מלה שיצאה מפּיהם היתה בחינת צוֹהר קטן שממנוּ נתגלתה חזוּת-אימים של מראות הריסה, חורבן ויסורים…

– וזהו כל הענין, – סיימוּ היהוּדים את סיפוּרם בפשטוּת וּבבת-צחוק ביישנית, כמתנצלים על שאינם יכולים לספּר דברים חשוּבים וּמלאי-ענין יותר.

ושוּב שתיקה. ישבוּ מוּשפּלי-ראש ושחי-עינים, כמבקשים לראות איש בלב עצמו.

– מה דעתו, ר' יודיל? – שאל ר' יוסף.

ר' יודיל, בעל כרס וּבעל פנים תקיפים וזעוּמים, סוחר בתבואה וּביין בנפות הריינוס וּמַלוה-ברבּית, נטל זקנו לתוך אגרופו הקפוּץ, התבונן זמן רב אל קצות השׂערות שבּיצבּצוּ מתוך האגרוף, כאילו היה מנחש עליהן, ואחר כך אמר מתוך משיכת כתפים:

– מה אוֹמַר, ר' יוסף, וּמה אדבר? קשה לאמור ליהוּדי: הוה פורש מהציבוּר, וליהוּדי שכמותו לא-כל-שכן. אבל מאידך גיסא, הלא כל ימיו הוּא נע-ונד בבתי-הערכאות שלהם, בחצרות רוזנים וּמלכים, וּמשתדל לטובת אחינוּ בני ישראל, משתדל בעד קהילת טורקהיים, משתדל בעד קהילת הוגנוי, משתדל בעד קהילת אנהיים, בעד קהילת קיזרשברג, ועוד ועוד, וקהילת רוסהיים עזוּבה כצאן בלי רועה… אל נא יתרעם, חלילה, אם אוֹמַר לו שלפי עניוּת דעתי אין זה מן הדין, אח-ח-ח… ימים רעים ממשמשים וּבאים עלינו גם ברוסהיים. אח-ח-ח… הערלים הם כפוּיי-טובה! הזוכר הוּא ר' יוסף, אותו לילה של שנת 1525? אני לא אשכח זאת. פּתאום הממתנוּ הידיעה שפּלוּגות השודדים מתוך האכרים המורדים חונות באַלטדוֹרף וּמחר בבוקר יעמדוּ לפני שערי עירנוּ. לא אשכח, לא אשכח את הצעקות והיללות של נשינוּ וטפּנוּ. מנער ועד זקן התאספנוּ אז בבית-התפילה לקרוא תהלים וּוידוּי. והוּא, ר' יוסף רץ אל ראשי האזרחים… אם זכרוני אינו מטעני, האנס מאנגין היה אז ראש מועצת-העיר… כבודו העירם משנתם. אבל שני המכוּבדים האלה לא עמד לבם ויתחלו. וּכבודו סיכּן את עצמו ויחידי באישון לילה הלך אל מחנה השודדים לדבּר על לבם לעלות מן העיר ולהתחייב בכתב לבל ישוּבוּ לעלות עליה… כמה חרדנו אז לחייו! כמה חרדנו… נפשנו יצאה מפּחד עד שזכינוּ לראותו חוזר אלינו לאור הבוקר שלם בגוּפו וּבשׂוֹרה בפיו שהעיר ניצלה מיד אויבים וּמתנקמים… אח-ח-ח… כפוּיי-טובה הם הערלים. ממש כמו שאומר הכתוּב: “אשר לא ידע את יוסף”. נה-ח… ועתה הם משתמטים מסלק את חובותיהם ליהוּדים, ועוד מאיימים עלינו לשלול מאתנו את “קיוּמנוּ”… חוששני שמא דוקא בשעה שכבודו יהיה רחוק מכאן, בחצר המלך, וישתדל בעד קולמאר, תכלה הרעה אלינו כאן… כלוּם אנו פּחות בנני-ברית, חלילה, מיהוּדי קולמאר? “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי”…

ר' יודיל שפּתח דבריו בשקט וּבעצבוּת מתוך זכר העבר, סיים ברוגז, עד שלבסוף כילה חמתו בזקנו, תפשׂו באגרופו ומשכו בחזקה עד שנתלשו ממנוּ שצים-שלוש שערות. נטל אחת מהן והתבונן בה יפה יפה כשהוּא ממתחה באצבעותיו לאור הנר, וּבה בשעה ניקרוּ במוחו דאגות שחורות שהתחילו צובאות עליו למן הרגע הראשון אחרי ה“הבדלה”, משהתחיל מזמר “זרענוּ וכספנוּ ירבּה כחוֹל” ונזכר שכל כספּו שקוּע במועצת-עיר רוסהיים, וּמי יודע אם יוּכל להצילו מידיה בצוק העתים האלה…

פּתאום הרגיש בשתיקתו של ר' יוסף והוסיף:

– ואלה הצאן מה חטאו? – ובתנוּעת ראש רמז כלפּי בני-הבית שישבוּ סביב לשוּלחן השני, בירכתי החדר.

ר' יוסף לא השיב. גם לא שמע, כמדומה, את דבריו של ר' יודיל. שקוּע היה במחשבות. אחד משליחי קולמאר, בלא רוגז אך בצער והשתוממוּת, אמר:

– אדרבא, ר' יודיל, מדברי רבא איפכא מסתברא: “דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי”… זוּלת זאת… ה“לאו” המפורש בתורה: “לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם”… “או את שורו” לרבות גם אחיך גוּפא. לא כך? כדברי הנביא: “ומבּשׂרך לא תתעלָם”…

ר' יודיל לא הסיח עיניו מקצה זקנו שהחזיק לפניו כבוּש בכפּו, וּבלא שהביט אל הדובר אליו נהם דרך שׂפתיו הקפוּצות למחצה, מתוך ביטוּל כלפּי היהוּדי הקולמארי שנעלמה ממנוּ הלכה מפוֹרשת:

– “עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים”.

– “אלה ואלה דברי אלהים חיים” – העיר ר' יוסף בבת-צחוק סתוּמה. ניכר היה שדעתו בענין זה כבר נתבשלה, אך לפני שהכריע פּנה עוד אל ר' זוסיל ושאל לדעתו.

ר' זוסיל, מוּפלג בתורה וּבחסידוּת, ראש הישבה ברוסהיים, ישב כל הזמן והתנועע לאִטוֹ, פּנים ואחור. שתי זרועותיו היו טמוּנות תחת הסרבל, כאילוּ קר היה לו, וּפניו הפיקוּ דכדוּך-נפש.

אך הנה הוציא ידו הימנית משרווּלו היחידי ועשה בה תנוּעת יאוּש באויר.

– דברים בטלים… אם כך יעשה או כך יעשה – תיקוּן גדול למטלית בלוּיה אָין.

– הא כיצד?

– אתמול היה צריך להשתדל בעד יהוּדי טורקהיים, היום בעד יהוּדי קולמאר, מחר בעד יהוּדי רוסהיים או עדה אחרת. זה שאמרתי: לגבי מטלית בלוּיה אין הטלאים תיקוּן. עד שאתה מתקן כאן, הריהי נקרעת שם…

ר' יוסף השהה על ר' זוסיל מבט הוזה. החשב השתדלן ברגע זה על הציבוּר היהוּדי בתפוּצות-הגולה, הבלתי-דחוּס, הבלתי-מוּצק? או שמא התגוללה לפני עיני רוחו מסכת חייו המתפּרמת ומתמזמזת אף היא כמטלית בלוּיה, על-ידי פעוּלות בודדות, תיקוּני-שעה והצלות-פורתא, כמו חוּטים מפורדים, שאינם מצטרפים לממשות קיימת אחת? על לבו התדפּקה שאלה אחת והעירה שם עצב טמיר וטמוּן: אחרי שלושים וארבע שנות עבודה, טלטוּלים, דפיקות על דלתי נגידים, התרפּסוּת לפני עבדי-עבדים, אחרי הצלחות רבות וּמזהירות – עד היכן הגיע? וכי אינו עומד על אותה נקוּדה שממנה יצא לפני שלושים וארבע שנים מלא אמוּנה, בטחון וכוח לעבוד לטובת ישראל בתור שתדלן וּמליץ?..

דחוּף על-ידי רגש-מה לא ברוּר פּנה פתאום אל יהוּדי קולמאר ואמר בהחלט:

– הלא רואים אתם, רבותי, עדתי שרוּיה בדאגה ליום מחר, ואחטא לה אם אעזבה לנפשה. לפי שעה אין אני רואה הכרח בנסיעה אל הקיסר. צריכים לפנות בכתב-קוּבלנה אל בית-הדין הגלילי, ורק לאחר שלא נזכה בבית-הדין הגלילי נפנה אל הקאמֶרגֶריכט, ואחר-כך – אוּלי גם אל הקיסר. עלינו להרויח זמן עד שתבוא קוּבלנתנו לפני בית-הדין ועד שנקבל ממנוּ תשוּבה. לשם זה אבוא בתור מתווך לפני מועצת-עיר קולמאר ואציע לפניה הצעות שלא תוּכל לדחותן בקש, אלא ב“לך ושוב”. וזה שנחוּץ לנו כעת. והשוכן בציון יהיה בעזרכם וּבעזר עמו ישראל…

לא המתין לשמוע תשוּבת המסוּבים וקרא בקול מצוה שנשמע גם כלטיפה אבהית:

– פרידלין!.. גשי הנה, בתי!

פרידלין ידעה קרוא וכתוב גרמנית ורומית והיתה משמשת לר' יוסף בתור מזכירה. היתה עורכת בשבילו איגרות השתדלוּת, קקשות ותלוּנות, שהיה מריץ אל שׂרי המדינות, אל מועצות-הערים, אל הקיסר גוּפא בעניני היהוּדים. יש שהריבה מַקריאָה לפניו איזו איגרת רשמית, שכתבה על-פּי בקשתו, והוּא שומע כשהוּא תולה בה עיניו ונאנח. “על מה אתה נאנח, אבא?” שואל היא אותו. “אח פרידלין! – עונה הוּא – אני מצטער על שלא עשׂך הבורא זכר”… רבּי-המלוּכה היוּ אוהבים לקרוא את איגרותיו ותזכיריו, מעשה ידי הנערה. התענגוּ לא רק על כתב-ידה הדק והמסוּלסל משהוּ, על האותיות החרוּזות כמרגליות קטנות והמתפּתלות כתלתלי-חן; מצא חן גם אופן ההרצאה, בנין הרעיונות שהיה עשוּי בטעם ושׂכל טוב כדמוּת דום גוֹתי: ההסמכות, הראיות, הנימוּקים והטעמים המשפּטיים, ההגיוניים והמוּסריים, הלכוּ ונבנוּ נדבך על גבּי נדבך הלוך והצטמצם עד שהיוּ מתרכּזים וּמסתיים בשפוד של מסקנה, בעוקץ של רעיון: מה שמחוּיב להיות ואינו, או מה שיש ושלא היה צריך להיות… לוקח לב היה גם הסגנון שהיה מבוּשׂם בריח-מה של אנושיות, בחמימוּת-אנוֹשית, ושקשה היה להתגבּר על קסמיו…

פעמים כשהיה ר' יוסף יוצא לדרך רחוקה להשתדל לפני שׂר דגול או לפני לאנדטאג וראה צורך לשהות זמן רב האותה עיר, היתה פרידלים נטפּלת אליו. נסיעות אלוּ יחד עם הצעירה, בזמנים שאינם כתיקוּנם, בדרכים שהן בחזקת סכנה, היוּ תמיד נותנות מורא ודאגה בלב הנוסעים וּבלב אנשי-הבית. אבל השתדלן לא היה משתמט, חלילה, מדבר שיש בו הכרח-מצוָה והיה משׂים מבטחו בשומר ישראל: “שלוּחי מצוה אינם ניזוקים”… לנסיעות הללוּ היה גם צד טוב. פרידלין היתה בדרך וּבערים הנכריות לבוּשה בבגדי נזיר צעיר; התחפּשׂוּת זוֹ היתה משמת לה תריס בפני כל מיני בריות שדרכּן לילך ולהזיק. הדבר הזה, שהבריות היו מתיחסים אליה כאֶל בחוּר נאה, גרם לה נעימוּת רבה; הפּגישות, השׂיחות והמאורעות השונים בדרך שהיתה אנוּסה לפעמים להשתתף בהם בבחינת נזיר נוסע, היוּ מעשירים את נפשה ברשמים, מוּשׂגים, דעות וידיעות על החיים והעולם, שלא היוּ מצוּיים אצל בנות ישראל. החיים האלה הטבּיעו חותם מיוּחד על רוחה, חישלו את אָפיה ועשוּהוּ יותר חפשי ותקיף…

פרידלין ישבה עם בני-הבית אל שוּלחן שעמד בקצה השני של החדר. שני האחים הגדולים, גרשון ומשה, שׂיחקוּ במשׂחק שהיה חביב מאד על בחוּרי-הישיבה בזמן ההוּא: אחד היה אומר פסוּק מכּתבי-הקודש, והשני היה מחוּיב להשיב בפסוק אחר שמתחיל במלה שבה נגמר הפסוק הקודם. משׂחק זה היה נותן מקום להתגדר בבקיאות וגם לגניבת-דעת על-ידי המצאת פסוּקים שלא היו מעולם, אגב ויכוחי רוגז, קנטוּר וּצחוק. יעקב הקטן היה שקוּע ב“יוסיפון” החביב עליו, כשסנטרו נשען על שני אגרופיו, מוּבדל וּמוּפרש מן העולם שמחוּץ לספרו. פרידלין אך זה עתה פּתחה את ספרו של אַלבּרט דירֶר Tragedia von strengen Lieb Herr Tristan mit der Schönen Königen Isalde ביום הששי שעבר מצאה את הספר טמון על קרקעית צקלונו של מוכר ספרים נודד ושמחה עליו כעל שלל רב. לצערה לא יכלה לעיין בו כל היום מחמת קדוּשת-השבת; בקוצר-רוח ציפתה לשעה זו, שבה תוּכל סוף-סוף לפתוח את ספרה במקום שהפסיקה ביום הששי. לא היתה מרוּצה כלל וּכלל כששמעה את אביה קורא לה, קשה היה לה להיפרד מהספר. אבל איש לא הרגיש במורת-רוּחה. שוּם אדם לא ידע לקרוא בפני פרידלין את הנעשה בנפשה. מיד הפכה את הספר הפּתוּח על פניו, קמה ושאלה:

– מה צורך יש לך, אבא?

– צנצנת הדיוֹ והנוצה! – אמר ר' יוסף.

הוּא גופא ניגש אל האיצטבה, שעליה היוּ מסוּדרים בשוּרה ארוּכה ספרי in-folio, נטל כרך אחד והוציא מתוכו גליון, נייר נקי, עבה וכחלחל, שהיה טמוּן בין דפּיו.

ראתה פרידלין שהנוצה נפסלה לכתיבה מרוב שימוש, נטלה כסא, התיצבה עליו והוציאה אחת מנוצות-האַוָז שהיוּ תקוּעות בסדק שבין הקורה והתקרה. אחר כך ניגשה דומם אל השוּלחן ודומם תפסה מקום בין הזקנים שנדחקוּ והצטפפוּ כדי לפנות לה מקום מרוּוח יותר. אך היא כאילוּ לא נתנה את דעתה לזה. ר' יוסף נטל את הנוצה להתקינה לכתיבה, ואגב-מעשׂה סיפר לה את ענין קולמאר ואת החלטתו לכתוב אל בית-הדין הגלילי. פרידלין תמכה לחיה בכפּה, הקשיבה, וסבר-פּניה – שיעמוּם וּמורת-רוּח.

– הרי הנוצה לפניך, טלי וכתבי!

פעמיים טבלה את הנוצה ושקעה במחשבות, כשהיא משפשפת בקצות אצבעותיה את מצחה וכשהיא מלטפת בסיבי הנוצה את שׂפתי פיה. לבסוף טבלה בתנועה של החלטה את הנוצה בפעם השלישית, עשתה מעל לנייר, באויר, תנוּעת עיגוּל נמרצה, והתחילה כותבת.

בבית השׂתררה דוּמיה. שני הבחוּרים הלכוּ אל בית ה“ישיבה”. יעקב צלל ב“יוסיפון”. רדיל ישבה ממוּלו וסרגה דוּמם את פּוּזמקה. נשמעה רק חריקת הנוצה הרצה על גבי הנייר, וזקנים ריפדו בזקניהם את סנטריהם שנתמכו באגרופם על שולחן ולא גרעוּ עין מהכותבת הצעירה. אחד מהם, כדי ליתן יותר מקום לתנוּעות מרפּקה, ויתר על מקומו, קם, התיצב מאחריה וּמתח את צוארו לראות מעל לכתפה את מרוצת הנוצה וּמעשה להטיה. השני החזיק כל הזמן את צנצנת-הדיוֹ כפוּפה קצת, כדי שהנוצה תטבול יותר במעט הדיו שעל הקרקעית. הכל התבוננוּ אל הפּנינים הקטנות הנפלטות אחת אחת מקצה הנוצה והנחרזות זו בזו במהירוּת נפלאה. כשהצטרכה להפוך את הדף, רץ ר' יודיל בכבודו וּבעצמו אל הכּירה והביא משם קומץ אֵפר לזרותו על האותיות…

אך הנה הרימה ראשה, הזקיפה גבּה, נשענה אל משען הכּסא וקראה:

– נגמר!

בין הזקנים קמה תנוּעה קלה. מתוך סקרנוּת וקוצר-רוּח החליפו עמידתם וישיבתם. כוּלם חיהו.

פרידלין נשענה בשתי מרפּקיה אל השולחן, כשהיא מחזיקה את הגליון הגדול במרחק-מה מלפניה, וקראה בקול. את הטענות והתביעות חילקה לסעיפים, לכל סעיף וסעיף הנימוּקים המשפּטיים והמוּסריים שלו, דבר דבוּר על אָפניו.

– “בשם אחי, שעל-פּי השגחת הבורא הם נמצאים כעת ברשוּתכם, אני מתפּלל לפני אבינוּ שבּשמים שתשמעוּ לקול אלהים שידבר מתוך לבכם בשעה שתשבוּ על מִדִין לחתוך גורל צאן מרעיתו, שדינם מסוּר לידכם, יביו האמת והצדק אור לנתיבכם, אני מושל היהוּדים וּמפקדם…

כך גמרה פרידלין את המשפּט האחרון ומסרה לר' יוסף את הנייר ואת הנוצה לחתימה. קמה ממקומה בבת-צחוק דקה שבדקה, כאומרת: “אני מקוה שעכשיו אני כאן מיוּתרת”, ודומם, בלא להביט לצדדים, פּרשה לה אל מקומה, לפני השולחן השני, ששם חיכתה לה “הטרגדיה של האדון טריסטן ואהבתו החזקה למלכה איזאלד היפה”.

– איזה ראש! איזה מוח! – לא התאַפּק ר' זוסיל וקרא מתוך תנוּעות-גוּף פּנים ואחור, כמי שסובל כאב שינים.

– ואיך סידרה את הדברים! תענוּג היה לשמוע! – קרא אחד הקולמארים – לפני שקראה מה שכתבה לא ידעתי כלל שטענותינו הן כל-כך מרוּבות, ולא ידעתי שטעמינוּ ונימוּקינוּ הם כל-כך חותכים וחזקים…

ר' יוסף פּרץ בצחוק כבוּש לשמע הדברים האלה. צחקוּ כבוּשות גם שאר המסוּבים.

– והעיקר, רבותי, הסוף! הסוף הוּא יפה! איך כתבה שם? “שתשמעו למשפּט אלוהים שמסר את צאן מרעיתו לידכם” או דומה לזה… המ? יפה!

ר' יודיל גחן אל ר' יוסף ושאל בלחישה:

– ואימתי, ר' יוסף, ה, ה, נזכה… בשעה טובה ומוצלחת?..

ר' יוסף הבין לשאלתו. עב קל חף על פּניו. השפּיל עיניו וּמילמל:

– לפי שעה יש עיכוּבים… צדדיים…

חשב רגע והוסיף בעצבות קלה:

– לכשתינשׂא אתפּטר משדתלנוּתי. מי יכתוב לי אז מכתבים כאלה?

ועיניו צללו בנבכי זקנו, שהפליגו בו אצבעות ידו, הלוך ושוב. ר' יוסף שקע בהרהוּרים. רבה היא הדאגה שהנערה נותנת בלבו. לכאורה בחוּר נאה כמו זלמן מהולסהיים, מפּני מה לא תרצה בו? בעל-מזג טוב, בן למשפּחה הגוּנה, צורף-זהב עשיר, שגדולי המדינה מתהדרים בתכשיטים מעשה-ידיו, מפּני מה לא תרצה בו? יתר על כן. אילוּ לפחות אמרה בפירוש: “אי אפשר!” אבל לא! פעמים דומה כאילו הבחור נושׂא חן בעיניה וּפעמים היא כאילו מתרעמת כשמזכירים בפני את שמו. ימין דוחה וּשׂמאל מקרבת. וכשמנסים לשאול אותה על דעתה וכוָנתה, הריהי מתחילה מתרגזת וּבוכה. כיצד יוּכל אדם לרדת לסוף דעתם של צעירי הדור, דור עיקש וּפתלתול? אמהותינו היוּ אחרות. הן לא ביקשו חשבונות רבים, דעתן היתה קלה ונוחה לבריות; ואילוּ החדשות עם תעתוּעי-רוּחן, וּביחוּד פרידלין, מי חכם ויבין לתהפוכותיה ולשגעונותיה!.. זקן הוּא ר' יוסף, הרבה ראה, הרבה שמע בימי חייו שׂבעי-הנדוּדים; מצבו בתור יהוּדי ובתור שתדלן, שהיה מכריחוֹ לעמוד על המשמר, להיות ער בכל חוּשיו ככלב-ציד או כחיה נרדפת, לימדוֹ להבין שׂיח נפש איש כשהפּה שותק, לדעת מצפוני-לב מתוך מלל העינים, – אך נפש הנערה הזאת ומצפוּני-לבה כחידה סתוּמה הם לו…

אל השולחן השני יושבת פרידלין, תומכת ראשה בשתי כפּות ידיה וּמשתדלת לשוא להשתקע בקריאה. אחרי ההפסקה קשה היה לה להתרכז שוּב. נקטה נפשה במכתבי-השתדלוּת אלה, שזה שנים אינה פוסקת מכתוב באותו נוּסח, באותה לשון של תפילה ותחינה. כל החיים מסביבה עוברים בין סחר-מכר ותלמוּד-תורה, מצד אחד, וּבין אימת גירוּשים והשתדלוּיות, מצד שני. מתוך דפּי הספר על חיי איזלדה היפהפיה, על הגיבּורים העשוּיים לבלי חת, נשקפים לה חייה ברוסהיים כה עלוּבי-עוני, כה צרים-חשוּכים, ממש כדמוּת רוב היהוּדים שבו הם יושבים…

נזכר לה זלמן מהולסהיים ושּׂיחתו היום אחר-הצהרים. בבית-החורף שלהם התאספוּ אחדים מחשוּבי העדה לשוחח על עניני-היום ולטעום מהפּשטידה ומלביבות ה“פרמזיל” שהכינה אמא; שתו גם ממיץ-הדוּבדבנים המשובח שלהם, התבּשׂמוּ קצת ודעתם זחה עליהם. נכנס פּתאום זלמן מהולסהיים, הדור בלבוּשו, כדרכו, במצנפת קטיפה, במעיל חום וקצר עד הברכּים עם פסי-קטיפה לאורך השוליים וקצות הצוארון הרחב, עם הבּטנה הסגוּלה המבצבצת מתוך הסדקים שבמכנסים ובשרווּלים, עם קשרי הארגמן על הברכים. הוא היה כל-כך נהדר ויפה בין הסרבלים הרחבים והשחורים של הזקנים! משוּם מה נשתתקוּ כוּלם עם כניסתו. לה נדמה כאילו בת-צחוק מסוּתרה בּיצבּצה דרך גניבה מתחת לשׂפמי השׂיבה, ולא העיזה להתגלות רק משום שזלמן הוא ארוסה… אף היא היתה קצת מבוּישה כשראתו מקוּשט והדוּר, כדרך הגויים, בין היהוּדים האלה לבוּשי-השחורים. אף זלמן גוּפא, כמדוּמה לה, הרגיש את עצמו נכרי ביניהם, סילסל בשׂפמו, דיבר קצרות, דרך יהירות. פרידלין ראתה בתקלתו, וּפגוּעה קמה, ויחד עם אמה, פּרשה אל “בית-הקיץ”, האכסדרה המגוּלה, וישבוּ בצל הענפים היבשים שהיוּ שם מוּנחים מאשתקד על זיזי הכותל המקרים את האכסדרה. לאחר שעה קלה, יצא גם זלמן אליהן וישב סמוּך אצלן. אמה קמה ממקומה ועזבתם לבדם. זלמן התחיל מדבר ומספּר לה הרבה ובחשק. סיפר על איטליה, שהיה שם לפני חדשים אחדים, על חהיים במילאנו ובפלורנציה, על תהלוּכות הדת הנהדרות אצל עם-הארץ, על חצרות הרוזנים היפים ותלבשות הגברות, על הפּסלים והתמוּנות הנפלאים, על חיי ההוללות והתפארה… סיפוּריו היוּ כה מוּזרים וכה בלתי-דומים לחיים כאן סביב. פרידלין הקשיבה בענין רב. כל הזמן נמנעה מהסתכל בפניו. לפני עיניה רק הבריקוּ כפּות-ידיו הלבנות-הצחות, שזלמן היה עושה בהן תנוּעות רבות ויתרות. השתעשע בידיו כמו בתכשיט יפה… עכשיו כשהיא נזכרת בשיחה זו, הריהי מדמה כאילו הופיע לה זלמן מעולם אחר, מעולמם של טריסטן ואיזאלדה. נפלא הוא החלום להיות כמו אותה מלכה נאוָה ונאהבת על-ידי גבּוֹר איש-חיל כמו זלמן… היא ישבה על אחת המדרגות של “בית-הקיץ”, והוּא ישב על מדרגה אחת ממעל לה. הוּא גחן אליה ושאל:

– התבואי הערב אל “בית-הריקוּדים”?

הרימה אליו את עיניה בשאלה.

ואז הוסיף:

– אני אהיה שם. אביא לך חגורה יפה. התבואי?

עיניה המורמות אליו ניזונוּ מיפיוֹ. לא שמעה כלל מה שאָמר. רק השיבה:

– כן. אבוא.

כשהיא נזכרת כעת בשיחה זו לבה נוקפה על שמיהרה להשיב לו הן. מפּני מה? בלבה הסתלסל רגש מתוק מתוך הכּרה שזלמן מחכה לה שם עכשיו ב“בית-הריקוּדים”, אבל בה בשעה חרה לה על שהסכימה לו לבוא. דומה לזה שהזדרזה יותר מדי להסכים, הוּא בודאי סבור שהיא כרוכה אחר רצונו…

באותו רגע שמעה את אמא אומרת לה:

– הערב רוקדים ב“בית-הריקוּדים”.

פרידלין הרימה חיש את עיניה מעל ספרה והביטה אל האם בתמיהה. בפניה עלה סומק, כאילו נתפּשׂה בהרהוּרי-עבירה…

הזקנה חכתה רגע לתשוּבתה ואחר כך הוסיפה:

– שמא תלכי, בתי, גם אַת?

– אין לי כל רצון לרקוד.

– ואף-על-פּי-כן…

פרידלין נעצה עיניה בספר ולא השיבה דבר. הזקנה בניחה את הגרב על ברכיה וקראה לה בקול מפציר:

– פרידלין!

הרימה הריבה את ראשה ושאלה מתוך מבוכה קלה:

– מה רצונך, אמא?

– הניחי את הספר. תספּיקי לקרוא. קוּמי, התלבּשי…

– למה אתלבש?

– תלכי אל בית-הריקוּדים.

הדבר הרגיזה. הוּא מאמין שהיא מחוּיבה לרקוד אם הוּא מזמינה, ואף כל בני-הבית סבוּרים שהיא מצוּוה ועומדת לעשות רצונו…

– אבל, אמא…

– ואף-על-פּי-כן, תלכי – התעקשה הזקנה.

מפּני מה עלי ללכת? מפּני מה לא אוכל להישאר הערב בבית?

– מפני שארוסך יהיה שם וירצה בודאי לרקוד.

פרידלין הוסיפה לתמוך בכפּה את ראשה, ותקעה מבטה בשלהבת-הנר שלפניה.

ארוסה… ה, את זאת ששכחה לגמרי. ארוסה, כלומר, רצונו הוא רצונה, ואין היא יכולה לסרב…

האם סרגה את הגרב ודומם היתה שולחת אל בתה כפעם בפעם מבטי דאגה. אף הזקנה הרכינה ראשה כלפּי באר חשכה זוֹ, לב הנערה, ולא יכלה לדלות ממנה סוד אהבתה וּמריה…

משוּלחן הזקנים הגיע אליהן קטע שיחה:

–…והוּא נמלט! – גמר ר' אשר מאוּלם סיפוּר-מעשה – עד שהספּיקו לתפשו, ברח!

– ומה צורך היה לתפשׂו? – שאל ר' יוסף?

– הה! – קרא ר' לוי מבּרטן – אילו תפשנוהו, היינו מוסרים אותו לרשוּת. כבוד מעלתו אינו יודע איזה כישוּף יש בדרשותיו. איזו רוּח של טוּמאה, רחנא ליצלן…

– כישוּף? טומאה" – התפּלא ר' יוסף.

כך, כישוּף! הוא מכשף!.. – תמך ר' אשר מאוּלם בדברי איש-עירו – אילוּ שמעתם, רבותי, את קולו, אילוּ ראיתם את פּניו כשהוּא מדבר מעל הבמה… מכשף!.. עומדים יהוּדים כמסמרים תקוּעים במקומותיהם ואינם זזים! זקנים וּצעירים גוֹעים בבכי, מתופפים על לבּותיהם וקוראים: “אָשמנוּ”…

– תמוה, מוקשה הדבר… – רטן ר' יוסף.

– לואי שלא תזכוּ לראותו ברוסהיים. אין לשער את הנזק וההפסד שהוּא עלוּל לגרום לקהילה. הוּא נוטל בדרשותיו כל טעם חיים, כל רצון לעבודה. הוּא מַשרה על שומעיו איזו מרה-שחורה, רחמנא ליצלן… אפילוּ נשים, אפילוּ תינוקות מהרהרים בתשוּבה…

– וכי הוא מכריז על עצמו שהוּא משיח? – שאל ר' יוסף בזהירוּת וּבהתרגשוּת מסוּתרה.

– זאת… לאו דוקא, כמדוּמני… מי יוּכל לדעת ברוּרות… לכאורה הריהוּ כאילוּ מדבר על ימות המשיח… מעורר לתשובה… אבל…

ר' זוסיל, שכל הזמן התנועע אילך ואילך, הפסיק פּתאום תנוּעתו, נעץ בפני ר' לוי מבּרטן מבט חד, עד שזה נבוך. לבסוף סינן ר' זוסיל במתינוּת דרך שׂפתיו:

– ואתם… רציתם למסרו בידי עכו"ם?

אנשי קולמאר נתבלבלו במקצת. ר' אשר משך בכתפיו וּמילמל:

– אבל… אבל… החנוּיות נסגרו, בעלי-המלאכה עזבו את דלפקיהם, האופים לא אָפוּ, הנשים לא הבעירו אש על הכירה… אין כבוד תורתו יכול להשיג את כל האנדרלמוסיה שהביא…

– מה יש לפקפּק כאן! – קרא ר' לוי מבּרטן – הוּא מכשף! ברוּר הדבר… זה כוחו לבלבּל את הדעת לאנשים בריאים וּמיוּשבים, ולעשותם למטורפים, רחמנא ליצלן… עיקר כישוּפו הוא בעיניו. כוח של טומאה, רחמנא ליצלן, בעיניו – סכנה. עתיד אדם להיעשות על-ידי מבט עיניו, עבד כפוּת לו…

יעקב הקטן הרים את ראשו מעל ספר ה“יוסיפון”. שׂיחת הזקנים, שהגיעה לאזניו, טרפה את מחשבתו. פּנה אל פרידלין:

– פרידלין! מיהוּ זה המכשף? היכן הוא?

פרידלין זרקה לו תשובה מתוֹך שׂפתיה הקפוּצות למחצה:

– לא שמעתי היטב… הם מספּרים שם, כמדומני, שאיזה מכשף בא מארץ-ישראל… איזה יהוּדי דרשן שעושה כישוּפים בעינים…

יעקב קם, עזב את ספרו והתקרב בלאט אל שולחן הזקנים, התיצב בצל מאחרי גב אביו והקשיב.

נתנה פרידלין עיניה באמה. מבטי שתי הנשים נפגשו. פּני הזקנה הפיקו עגמת-נפש ועוררו חמלה בלב הנערה. התקרבה זו אליה, חבקה צוארה ולחשה לה באזנה:

– אמא! כיוָן שרצונך בכך, הריני הולכת לרקוד…

– וּרצונך אַת, בתי? – שאלה הזקנה בהשתוממוּת ובאבק תרעומת.

פרידלין לא השיבה דבר. פּרשה אל מאחורי מחיצת הקרשים, ששם עמדה מיטתה. החליפה שמלותיה, הדליקה פּנס ויצאה את הבית.

אחר זמן-מה קמו גם האורחים והלכו.

ר' יוסף נשאר לבדו לפני השולחן. ראשו מורד; אצבעות ידו מפליגות ושטות בים הקצף של זקנו הרחב. על מצחו המקומר נעים צללים. הרהוריו כבדים, חמורים ומסובכים כענני ערפל. דומם רחשה בקרבו הרגשה אחת ומצצה של בלבו את הדם לאט לאט עד לידי חולשה כללית בכל אבריו, הרגשה שבזמן האחרון התחילה מתעוררת בו תכופות, כעין מורסה פנימית, שתחילה אין משגיחים בה, וברבות הימים היא פושה יותר ויותר, המכאובים הולכים וגדלים והגוף הולך ומתרופף. זאת היתה ההרגשה שהוא כורע תחת מועקת האחריות והחובות הגדולות יותר מכפי כוחותיו; זה היה החשש שמא הרבבה זמן לא יוכל קום. עדוֹת ישראליות בכל תפוּצות אשכנז בוטחות בכוחו, ורק הוא לבדו יודע שהכוח הזה הולך ומתדלדל. ואחר כך…מה יהיה אחר כך? אל אלהים? מה יהיה לעם ישראל לאחר מותו?..

ר' יוסף אהב כל יהודי אהבה רבה וקדושה; האמין בחשיבותו של כל פרט בישראל. אפילו הקל שבבני-ברית מלא מצוות כרימון; העולם אינו מתקיים אלא בזכות התורה הקדושה, והתורה הקדושה אינה מתקיימת אלא בזכות כל אדם מישראל שחייב לראות עצמו כאילו עמד גם הוא לפני הר סיני. אבל בכלל ישראל לא היה לו לר' יוסף, בעומק לבו, אמוּן. לא נעלם מעיני המנהיג והשתדלן כמה היה עם ישראל בבחינת “עם לבדד ישכון”, נטול כוח ואמונה, מה מך ערכו ובגויים לא יתחשב. אילו היה ר' יוסף השתדלן יכול להציץ מאחורי פרגוד נשמתו, היה נבהל ומשתומם למצוא שם אפילו רגש של בוז אל הציבור שזה שלושים שנה הוא משמש אותו במסירות-נפש ובאמונה. כיתומה דלת כוח וחסרת שכל עומדת היא בעולם; אין אומה סרבנית כמותה לקבל מרות פנימית, ואין אומה קלה כמותה ליתן צוארה בכל עוֹל חיצוני… מזלו גרם לו להיות אפיטרופסה של יתומה זו כמעט מיום עמדו על דעתו. אבל כוחותיו הולכים וכלים. והנה הוא מתבונן זה מכבר על סביבותיו, עיניו תרות בכל עדה ובכל קהילה, ועדיין לא מצא את האיש שיעמוד במקומו… דומה עם רב נתעה באפלת יער, וכל התועים נתנו עיניהם בו, כולם מאמינים שאך הוא לבדו יוציאם למרחב; כולם הולכים אחריו באמונה עיורת, באמוּן של ילדים, ואינם רואים ואינם יודעים את הסוד הנורא שהוא רואה ויודע: הדרך הולכת ומשתבּשת יותר ויותר, עוד מעט וכוחותיו יעזבוהו. ו“מי יקום יעקב כי קטון הוא”?..

זמן רב ישב על כסאו. בחדר נשמעו רק צלילי מחטי הסריגה בידי רדיל, ועוד איזו נשימה משונה, ממושכה ונגמרת בשריקה קלה, שיצאה מאיזו פינה על יד הדלת.

וכמו תמיד התגבר ר' יוסף אף הפעם על הרגשה זו. פתאום כאילו הואר מאחרי מצחו של ר' יוסף. ערפילי ההרהורים נמוגו; על פניו הוצגה אורה של בטחון והחלטה. כאב המציצה של אותה מורסה נפשית פסק. קם. התמודד בכל גופו ועשה פסיעות אחדות בחדר. פתאום הרגיש בשמש שבא, לאחר ה,הבדלה", יחד עם ר' זוסיל ור' יודיל, ונשכח כאן סמוך אצל הדלת, נרדם ונשם בכבדות ושרק בחוטם.

– רדיל! – קרא ר' יוסף אל אשתו – מפני מה לא אמרת לי שר' יעקב ממתין לי כאן? ילך לו הביתה.

ניגש אל השמש, הניח כפו על כתפו והנידו בתנועה קלה.

ר' יעקב ואלך, שהיה משמש זה עשרות בשנים את ר' יוסף השתדלן, עושה שליחותו ברוסהיים ומחוצה לה, מביא בשעת הצורך את איגרותיו לקהילות ישראל, מלווהו בכל מסעיו, – ר' יעקב ואלך היה יהודי זקן, מוכה ביסורים ובצרות. אשתו מתה עליו לפני שנים אחדות והשאירה ארבעה בנים. בתו הבכירה, רוזלין, היתה אז בת שתים-עשרה ועליה הוטל למלא מקום אם: להשגיח על הבית, לטפל בשלושת אחיה, להאכילם, לרחצם, להלבישם. אפרים, אחיה הגדול ממנה, עבד אצל זלמן מהולסהיים, צורף-זהב, בתור פועל-חניך; בשכר עבודתו היה סמוך על שולחן אדוניו ורק לעת-ערב היה חוזר אל ביתו ושוקד כל הלילה על ספריו. משכורתו הדלה של ר' יעקב לא היתה מספיקה למחית בני-ביתו אלא בדוחק, ולא פעם היתה רוזלין הולכת רעבה לישון, מפני שלא הספיקה הפת אלא לאחיה הקטנים. ר' יעקב לא התאונן אף פעם על חייו הקשים; היה מאמין באמונה שלמה שהיסורים באים עליו מיד ההשגחה והיה מקבל אותם באהבה. ביישן ושתקן, לא היה איש דברים גם עם בני ביתו. היה מקשה לקשר בין שתים-שלוש מלים, ומה שלא עלה בידו להביע בדברים היה מסיים בשיעול. רצה להביע קורת-רוח והשתעל, רצה להתרעם והשתעל, עד שר' יוסף אמר עליו פעם דרך הלצה, שר' יעקב צריך להתרפא מהמלים המועטות הנפלטות מפיו ומפסיקות את שיעולו… ר' יוסף אהב אותו מאד. ומפעם לפעם היה משתדל להמציא לו רווחים קלים מן הצד, אלא שר' יעקב היה מסרב לקבלם. מתנות מזיקות לבריאות. מקרא מפורש הוא: “שונא מתנות יחיה”… ולא הועילו בנידון זה שום הפצרה ושידול. עד שפרידלין היתה מוּכרחה להביא לרוזלין בצנעה מה שאביה מסרב לקבל בפרהסיה. בימים האחרונים עלה סוף-סוף בידי ר' יוסף, אחרי כמה וכמה פיתויים ונזיפות, שידולים ותרעומות, להכריח את שמשו להסכים להיות סרסור לעסק של מסחר: סוחרי הבהמות מן הערים הסמוכות הסכימו, בהשפעתו של השתדלן, למכור את בהמתם ליהודי רוסהיים ולנוצריה רק באמצעותו של ר' יעקב ואלך. המשא-והמתן בדבר תנאי המקח-והממכר נמשך עדיין בין שלושת הצדדים המעונינים בדבר: סוחרי הבהמות, קרובי ר' יעקב, שניהלו את הענין בשמו, ועדת רוסהיים. ר' יעקב גופא כמעט שלא השתתף בכל זה. ברם שלוָתו כבר נגזלה ממנו, וכמעט היה אומלל מחמת ה“צרה” החדשה שנגזרה עליו…

כשהניח ר' יוסף את כפו על כתפו של השמש המנמנם התעורר זה, פקח עיניו בבהלה, וכשראה את אדונו ניצב עליו, קפץ ממקומו וחייך מבוּיש.

– ילך לו, ר' יעקב, הביתה. אין לי כל צורך בו.

– אה? כך… לא? אין צורך? – חזר ושאל השמש, כשהוא מתחכך כמתעצל לצאת החוצה.

– ומה המצב? – שאל ר' יוסף – כלום לא באתם עדיין לעמק-השוה? – והתכוון לדין-ודברים עם סוחרי-הבהמות.

– עדיין לא גמרו שם… אומרים, לא כדאי הטורח… הם דורשים… חו-חו-חו… מי יודע מה שהם דורשים… חו… – השיב השמש, בלא שפשר היה לידע מי אלה “הם”, שאליהם התכוון.

– אין דבר, ר' יעקב, הענין יסודר, בעזרת השם יתברך.

ר' יעקב עשה בידו תנועה מתוך מורת-רוח.

– חו-חו…זה אך בלבול-מחשבות… חו-חו-חו…דאגות… זה…

ר' יוסף הצטחק:

– “מרבה נכסים מרבה דאגה”. חוששני שמא תזוח עליו דעתו מרוב עושר ולא יאבה לשמשני…

הדברים האלה גרמו לר' יעקב צער, משום שלא ראה את הצחוק הקל והטוב על פני ר' יוסף. כמתנצל ומתרעם גם יחד קרא:

– ישמרני האל… ישמרני האל… חו-חו-חו… זה… ר' יוסף יודע, ר' יוסף… זה, לא אני בקשתי… חו-חו… ישמרני האל…

ר' יוסף טפח בחיבה על כתפו ואמר:

– ודאי, ודאי ישמרנו ממידה מגונה זו של יהירוּת… לעת עתה ילך לישון.


בית-הריקודים היה במרכזה של העיר, על יד בית-המועצה, ולא הכיל אלא אולם אחד. קירותיו היו מקושטים בציורים משונים, חפשים מכל רושם של מציאות: היו כאן חיות בעלות כנפים, עופות בשני-ראשים; בני-אדם בזנבות או בראשי-בהמות, פרחים וצמחים שעין לא ראתה דוגמתם. כאן היו מזדמנים תושבי רוסהיים, כיהודים כנוצרים, לחוג את חגי המשפחה וכאן היו בני-הנעורים מתאספים לצאת במחולות. הבחורים היו נותנים עיניהם בבתולות, והבתולות היו מתגדרות בתכשיטיהן ובשמלותיהן. לרוב היו הרוקדים מסתפקים בלוית שירה בלבד; אולם כשהיה מזדמן לעיר איזה מנגן נודד, היו שמחים לקראתו ולא היו מפטרים אותו עד שהיו רוקדים ערב אחד לפחות בלוית כלי-זמר.

הריקוד הראשון כבר נגמר בשעה שפרידלין נכנסה אל האולם. כנופיות כנופיות ישבו ועמדו לאורך הקירות, בחורות לחוד ובחורים לחוד, הזיעו, נשמו בכבדות, ניפנפו במטפחות, פיטפטו וצחקו. הרעש באולם היה גדול.

פתאום נפסקה השיחה. העינים הוסבו כלפי הדלת שנפתחה.

– פרידלין באה… פרידלין באה… – עבר לחש בכל האולם.

על פני פרידלין היתה שרויה בת-צחוק קלה ויחד עם זה נשתמרה עליהם גם ההבעה של כובד-ראש שלא נסתלקה מהם אף פעם. הכל הסבירו לה פנים, קידמוה בשלום; כל אחד ניסה לפנות לה מקום, וכל אחד התכוון לעמוד או לשבת סמוך אצלה. פרידלין עברה בפסיעותיה הטרודות מכנופיה אל כנופיה, לאורך הכותל, שהתה אצל כל אחת רגעים מספר, דיברה ידידוֹת וחביבוֹת פעם אל אלה ופעם אל אלה. ובלבה פירפרה חשאית השאלה: האם הוא מביט אליה, רואה אותה? מחכה לה שתגש אליו?.. לבסוף התגנב ספק: איננו! לא יבוא!.. כובד-מה נח על לבה. כאילו כל הערב הזה לא היה לה אלא חשק אחד לראותו כאן. כיון שלא בא נכזבה תוחלתה, ורצתה כבר לשוב מיד. מעל פניה נסתלקה בת-צחוקה. בהיסח-הדעת זרקה למישהו הלצה קלה והכל צחקו. “פרידלין… פרידלין…” שמעה חוזרים על שמה מאחריה ומלפניה, ומכל צד שלחו אליה מבטי הערצה וחיבה. אך היא לא השגיחה בהם. על לבה היתה מועקה.

פתאום, אי-משם, כמו להכעיס את מי-שהוא, התחיל קולח בה זרם נסתר ומופלא של נוער וחיים, התעוררה בה תשוקה מוזרה לשמוח, לשמוח למרות הכל…

מחאו כפים והסתדרו זוגות זוגות. התחילו מסתובבים לאורך ארבע רוחות האולם בטפיפה קלה ובקצב השירה. שרו הבחורים, והבחורות החזיקו בהם:

יוּנגפרוילין, וולט איהר ניכט מיט מיר אין טנצלאין טהוּן?

(עלמה צעירה, אולי תואיל לצאת עמדי בריקוד קל?)

איך ביט, איך וולט מיר’ס ניט פור איבל האן;

(בבקשה לא להתרעם עלי)

פרהלין מוּס איך זאין

(מוכרח אני לשמוח)

די וויילן איך אס הוב און קאן

(כל כמה שאני יכול…)

הנעימה היתה חדגונית-שקטה, סנטימנטאלית, ועטפה את הנשמה באיזו מתיקות לא-ברורה. פרידלין הלכה הלוך וטפוף לפי קצב-השירה. מרוצת-דמה אף היא ודפיקות-לבה אף הן נשמעו לקצב הזה. הריקוד, השירה, המית-הנפש הבלתי-ברורה, אבל הערבה-מכאיבה, – כלי זה לא היה אלא מנגינת-לוָי אחת לדברי האהבה של טריסטן ואיזאלדה, שזכרם התעורר ברגעים האלה. רצונות וכמיהות ללא-ביטוי וללא-צורה שקקו בורידיה. צר היה לה מאד על שהוא לא בא… צפופים אצל הכתלים עמדו בחורים הדורים באבנטיהם ומשגיחים ברוקדות. פרידלין, בכל פעם שהיתה עוברת על פּניהם, היתה מרגישה במבטיהם. ומבטים אלה דפקו בה לרקוד, לרקוד ולשיר…

לשיר… היא שרה וצחקה רק בנפשה. פניה היו, כמקודם, טרודים-רציניים ומצטחקים חשאית.

מבטה של פרידלין נתקל בזוג צעיר אחד שעמד מופרש בקרן זוית אפלה, מאחרי הקהל. פרידלין הכירה בהם את רוזלין, בתו של השמש, ר' יעקב ואלך, ואת ברוך, פועלו וחניכו של זלמן מהולסהיים. פרידלין ידעה אמנם ששניהם ארוסים ובכל-זאת תמהה על האושר והאהבה שקרנו על פניהם, כאילו אושר זה היה לא-טבעי וּבלתי-צפוּי. היא – הרזה, דקת-הגוּף, בחטמה הקטן והמופשל קצת כלפי מעלה, בשפתה העליונה המכסה על השפה התחתונה, בסנטרה הקטן והחד, היתה כה תינוקת, כה תמה; והוא – בעל הכתפים הרחבות, הזרועות האמיצות של פּועל-יד, בעל העינים המבריקות מתחת למצח מוכתר תלתלי-זהב והמביטות אליה הקטנה בבטחה של מגן וסוכך, – ה, מאושרים מאד היו שניהם! הדיברו? ההתלחשו? או אולי שתקו? בתוך הרעש אי-אפשר היה לדעת זאת. מפעם לפעם, כשפרידלין עוברת, אגב ריקוד, בקרבת אותה קרן-זוית, אינה יכולה לא להביט לשם, אינה יכולה לא לחשוב על שני הנאהבים. נפשה היתה מלאה עגמה על איזה ערגון כמוס, שלא ידעה פשרו, וגם של קנאה. קנאה? האם היא, פרידלין, תקנא? לא! היא אינה יכולה לקנא במישהו, ובאותה ילדה עניה ובלתי-מחוכמה לא-כל-שכן. היא, פרידלין, לא תוכל לעמוד כך לפני מישהו, לא תוכל להביט כך בעיני אדם. ה, לא! צחוק יעשו לה אם יאמרו לה שהיא מקנאה. גם היא אינה מצטערת על שהשה ממנה אלוה מתת אהבה זו, על שחנן אותה בלב גא וקשה!.. אבל… אבל בלב גא וקשה זה בוער לפעמים צמאון כל-כך גדול לאושר…

פתאום ניצנצה לעיניה, מתוך הקהל הצפוף, הכתפיה החומה עם זרי הקטיפה של זלמן מהולסהיים, צורף הזהב!.. את פניו לא ראתה, כי השתדלה לא להיפגש במבטיו. בטוחה היתה שהוא עוקב אחריה במבטיו. איזו התרגשות, כעין חרדה, עברה כסילון את כל גופה. מיד עזבה את בת-זוגה, מבלי לאמור לה מלה, ויצאה מתוך המחול. ניגשה אל איזו אשה עניה ובלתי-מודעה לה היטב, שעמדה בקהל הצפוף של המסתכלים, ולתמהונה של זו, התחילה מספרת עמה ארוכות על הא ועל דא, כשהיא נושמת תכוּפות בנחיריִם רותתים. “כלוּם כבר התעיפת כל-כך, פרידלין?” השתוממה האשה. “א! – השיבה פרידלין אני מתעיפת עוד לפני שאני מתחילה לרקוד”. ובמוחה, באותה שעה, הקישה, כמו בפטיש קטן, בלי הפוגות מחשבה אחת אך אחת: הוא כאן… הוא כאן…

היא ממשיכה את השיחה התפלה עם האשה רק כדי שלא תצטרך להפנות ראשה אל אחוריה. היא, שבאה לכאן כדי לראותו, שחיכתה לו רגע, רגע, עכשיו מכיון שהוא בא, כאילו חרה לה על שחיכתה לו, כאילו תפשה את עצמה באיזו חולשה ומתרעמת על כך…

הריקוד נגמר. הזוגות התפרדו והתפזרו. בינתים נתמלא האולם קהל עוד יותר גדול. יהודים ונוצרים היו מעורבים אלה עם אלה. היהודים באו לכאן בלא סימניהם המיוחדים; הצעירות חבשו להן צעיפים בלתי-מסוּמנים בשני פסי התכלת, כפי שהנהיג החוק בשביל בנות ישראל, והבחוּרים אף הם הופיעו כאן לא בכובע היהודי העשוי כקרן איל… שמחת הנוער, ההורסת כל סכר וכל סייג, טישטשה את הגבולים שהקימה שנאת-הדורות. הבחורים הרגישו את עצמם כשליטים. היו פרוצים בצחוק, מדברים מתוך הרחבת-הדעת, מסתובבים אילך ואילך דרך חירות, ומרשים לעצמם גם מעשי קונדסות: האחד מעביר בערמה את חברו ממקומו יושב תחתיו; פלוני פושט רגל לחברו ומפילו לתרוּעת צחוק הקהל. ואצל כולם אך כונה אחת: להסב אליו את העינים היפות… והבחוּרות ישבו קבוצות קבוצות והתלחשו או צחקוּ כבוּשות כשהן מצניעות צחוקן בתוך כפּות ידיהן, או מסתירות פּניהן אשה מאחרי גב חברתה. דומות היו לעדר של חיות קטנות פראיות ופחדניות שמצטופפות ונדחקות יחד כשהן נפגשות בבעל-חי חזק ממין אחר שנותן יראתו בהן. ואף-על-פי-כן היתה לכל אחת מהן ההרגשה שסוף-סוף, בפגישה זו, תהא ידה על העליונה אם תרצה בכך…

פרידלין מצאה שעת-כושר להסתלק מהאולם בלא שהרגישו בדבר. אך לא הספיקה לפסוע פסיעות אחדות כלפי הדלת, והנה זלמן מהולסהיים התבדל מתוך הקהל והתיצב לקראתה. אור הנברשת נשפך עליו, והבהיקו הקטיפה והמשי, גוני הארגמן והסגול בבגדיו, הבריקו טבעות הזהב על אצבעותיו, ניצנצו פתילי ביריותיו הקשורות, בעניבות גדולות ומהודרות, לרגליו מתחת לברכים. בראשו המופשל קצת, בפניו האמיצים, בקומתו הגבוהה והזקופה, בכל חיצוניותו לא היה דומה לא ליהודים שחורי-הלבוּש וכמושי-הפנים ולא לנוצרים מרושלי-הלבוּש וגסי-הפרצוף. כאילו היה בן לגזע נכרי.

פרידלין לא הרגישה בו עד שקרבה סמוך אליו. אך אז נתנה עיניה בו כמשתוממת כביכול לראותו כאן. על פניו היתה יצוקה בת-צחוק של שמחה. שמח לראותה בתוך הקהל הגדול הזה, כאיש שנקרה לפניו ידידו בעיר נכריה.

– שבוע טוב, פרידלין! – קרא לה מתוך זחיחות-דעת מיוחדה.

– שבוע טוב ושנה טובה, – השיבה כרגיל במנוחה והתכוונה לעבור הלאה.

– מה? כלום את מזדרזת כבר לילך?

– רקדתי כבר דַיִי.

– פרידלין… – חינן זלמן את קולו ועל פניו ריצדה כבר בת-צחוק אחרת, חלשה.

– מה לך, זלמן?

הרכיו קצת ראשו אליה ואמר בלחישה:

– באתי לכאן רק בשבילך.

– אחרת קצת לבוא. הנה אני צריכה ללכת.

– הנה הבאתי לך זאת… – אמר פתאום והראה על חבילה עטופה במטפחת-משי אדומה, שהחזיק בידו.

באצבעות רועדות קצת הוציא מתוך המטפחת חגורה וגלל אותה לפניה, נוצצת ומבריקה בשלל רקמותיה וגוני אבניה היקרות. מיום שבית-הריקודים קיים ברוסהיים, מיום שבחורים נוהגים לקנות לארוסותיהם חגורות, מתנות-אהבתם, לא ראו חגורה כזו ליופי ולעושר הקישוטים. לאורך שׂפות רצועת תולע ממשי פרסי היו חרוזים סהרוני זהב זעירים וביניהם ניצנצו מגיני-דויד קטנים מישפים, ספירים ויהלומים. החגורה רוּכסה בכוכב כסף גדול. שי מובל למלכה מאת מדינה כבוּשה ונכנעת…

מסביב הצטפף חוג צעירים וצעירות שהתבוננו, מי בהתפעלות ומי בקנאה, אל תכשיט יקר זה.

פרידלין התבוננה רגע במנוחה ולא שלחה יד אל המתנה. רק אמרה:

– למה קנית לי זאת? הרי זה יקר יותר מדי… הלא אתה רואה, יש לי חגורה.

– את החגורה ציויתי לרקום בשבילך. הסהרונים הללו, הרואה את? עם מגיני-דויד והכוכבים הקטנים מצד זה ומצד זה, והנפכים מכאן והישפים מכאן. – כל זה נעשה לכתחילה על-פי הציורים שציירתי בעצמי לחגורתך…

חן חן לך, זלמן! – אמרה בבת-צחוקה המעולפה תמיד בעב קל של רצינות.

– אנא חגריה נא! הבה ונראה איך היא זורחת על מתניך.

– לא, זלמן! עכשיו, פה… לא!

– ואימתי?

נבוכה, בעינים פוזלות לצדדים עמדה ושתקה.

– קחיה נא איפוא, – אמר.

הצליפה עליו מבט. פניו הפיקו חן ותחנונים.

– טוב. אקחנה.

שוב קיפל את החגורה בתוך המטפחת והושיטה לנערה. על פניו היבהבה בת-צחוק קלה כגחלת האחרונה בתוך האפר החם.

– שלום לך, זלמן! – אמרה הנערה ופנתה ללכת.

אבל הוא לא זז וחסם לה הדרך.

– אולי תרקדי עמדי, פרידלין?

– לא אוכל, זלמן!

– אולי אלוה אותך אל ביתך?

– אין צורך. יש לי פנס.

רגע אחד של שתיקה.

– שלום, זלמן.

– שלום.

הצטדד ונתן לה לעבור.

אצל הדלת נתקלה פרידלין ברוזלין ובברוך. אף הם התכוננו לצאת. שניהם דרשו לשלומה בהכנעה וביראת-כבוד.

– אה! – קראה פרידלין והעמידה פנים כאילו לא ראָתם קודם – היכן הייתם?

– עמדנו שם בפינה, – השיבה רוזלין.

– וכבר אתם מזדרזים לילך?

– שהינו כאן זמן רב.

– שם בפינה? זמן רב שהיתם שם?

– כן.

– תמהה אני שלא ראיתיכם. ודאי הייתם עסוּקים בשיחה מענינת.

– בשיחה מענינת? – חזרה רוזלין והביטה אל ברוך שלה בשאלה, כרוצה להיזכר את שיחתם, – דוֹמַתני שלא דיברנו כלל, ח… – הוסיפה בצחוק.

– כן, – אמר ברוך גם הוא בצחוק, – דומני ששתקנו כל הזמן.

– ומפני מה לא רקדתם?

– לא היה לנו שום חשק לרקוד, – אמרה רוזלין.

ואחר כך הוסיפה דרך צחוק של קלות-דעת:

– ואף חגורות אין לנו. איך יכולנו לרקוד?

פרידלין הרגישה איזו טינה סתומה, אבל בלתי-נעימה כלפי שני הצעירים האלה בבגדיהם הבלים, מפני שהתקנאה על שעמדו שם בפינה מאושרים וכל צורך לדבר או לרקוד לא היה להם…

– רוזלין! – אמרה פתאום – קחי את החגורה זאת!

רוזלין נדהמה.

– החוגרה זאת? הלא היא זו שזלמן מהולסהיים נתן לה…

– עכשיו היא שלי, ואני יכולה לתתה למי שאני רוצה. קחיה, רוזלין!

– רוזלין כאילו נפחדה ממעשה פרידלין. פניה גם חורוּ קצת מהתרגשוּת.

– לא. לא אקח.

– רוזלין – אמרה פרידלין בקול משונה – אני מבקשתך… אנא, קחיה… אנא, רוזלין אל תהיי רעה…

היא התחננה, ממש התחננה בלב תמים. ברגע זה הרגישה שהיא מחויבה לתת את החגורה לרוזלין. כאילו כל חייה היו תלויים בזה אם רוזלין תסרב או לא תסרב.

יותר שפרידלין התחננה לפניה, יותר התעקשה רוזלין: “למה לה חגורה יפה ויקרה זו? לפרידלין היא יאה יותר”.

– אל נא תשגיחי שהיא כל-כך יקרה! אנא קחיה!..

רוזלין הרימה ראשה אל ברוך כמבקשת ממנו עזרה: הפצרות פרידלין חזקו עליה מאד.

אבל ברוך צפף את גבות עיניו ובקול קר ותקיף אמר:

– לרוזלין אין צורך בחגורות. לחינם היא מבקשת, פרידלין, רוזלין לא תקבל.

שלא מדעת לחצה פרידלין את החבילה האדומה אל לבה, ודומם יצאה מאולם-הריקודים.

כיון שיצאה החוצה, נתקלה בלבלר מועצת-העיר, ב“פורטוּגזי”, כמו שהיו קוראים לו ברוסהיים.

דרשה בשלומו ועברה על פניו. אבל מאחרי גבו של הלבלר ביצבץ ויצא מתוך החשכה עוד איש אחד שלא הרגישה בו כלל קודם לכן. האיש היה לבוש בגדים משונים שלא ראתה כמותם לא ברוסהיים ולא במקום אחר. האיש לא אמר כלום, לא ניסה להתקרב אליה אפילו בפסיעה אחת. אלא שממקומו נתן בה את עיניו, והיא כל-כך נפחדה ממבטן, עד שלא במתכוון פרץ מפיה קול צעקה. מה ראתה במבט זה? – היא גופה לא ידעה. גם לאחר ימים, כשנזכרה בפגישה זו, לא ידעה לברר לעצמה מה היה הפחד הזה. לא זכרה דבר זולת עינים גדולות ביותר, שחורות ביותר, שהיו נוצצות בחשכה במבט חד ונוקב ביותר. באותו רגע נזכרה בעיני המכשף שעל אודותן סיפרו הערב שני היהודים מקולמאר…

הלכה בפסיעות מהירות, כאילו רדפו אחריה. פּחדה להביט לצדדים ולבה דפק בחזקה. לא הרחק מביתה כבה פתאום הנר וזה הגביר בה את פחד הכישוף. התחילה לרוץ, כשפנסה הכבוּי מתנדנד בידה…

בבית שלטה אפלולית. מאחורי מחיצות-הקרשים נשמעה נחרת-הישנים. לא ישנה רק רדיל, שישבה לפני זנב נר חלב וסרגה את פוזמקה. הזקנה חיכתה לבואה.

פרידלין עברה דוּמם על פניה ופנתה אל מחיצתה.

– הרקדת, חמדתי? – שאלה הזקנה מאחרי גב הצעירה.

החזירה פרידלין את ראשה אליה והשיבה בלא חשק וקצת נפעמה:

– רקדתי, רקדתי…

– וזלמן היה שם בודאי…

– כן, היה.

ורק אז נזכרה בחבילה שלחצה בכפּה מבלי להרגיש בה כל הזמן. הניחה אותה לפני אמה על השולחן, כדבר אין חפץ בו, ומיהרה להסתלק אל חדרה.

רדיל החזיקה את החגורה לאור הנר, נאלמה מהברק וההדר. העינים הכהות מזקנה כאילו הודלקו באש האבנים, הוארו באור של התפּעלות.

– זהב… זהב… כסף… אבנים יקרות… – מילמלה – את רוסהיים כולה אפשר לקנות בזה…

הרימה ראשה וקראה כלפי המחיצה:

– השומעת את פרידלין? את רוסהיים תוכלי לקנות בחגורתך זו.

– רק לא לב אדם, – רטנה הנערה מאחורי המחיצה.

– מה אמרת, בתי?

– אמרתי, רק לא אושר…

– מה את מדברת? הרימי קולך!

– לא כלום… “אפשר לקנות בה את רוסהיים”… ואף-על-פי-כן יש ברוסהיים גופה בני-אדם שאין להם צורך כל עיקר בתכשיט כזה…

– אין ברוסהיים אף אחד עשיר כזלמן ושחגורה כזו לו… את חייבת תודה לבורא על שידוך כזה.

הנר כבר כבה. הזקנה הדליקה פתילה שצפה על פני שמן בתוך פך קטן. הניחה את הפוזמק ופקעת-החוטים על גבי השולחן ופרשה אל מחיצתה היא. משם נשמעה זמן רב חריקת מיטה ולחש “קריאת-שמע”.

– כלום אינך ישן עדיין? – שאלה רדיל את בעלה.

– לא, – השיב ר' יוסף – וכי פרידלין חזרה כבר?

– כן.

וזמן רב התלחשו הזקנים חרישית ובתוגה עד שנשתתקו שקועי בהרהורים כבדי-דאגה.

בשעת לילה חשאית זו כאילו יצאו אימת חיי היהודי, דלותו, דאגותיו ופגעיו, לחיות כאן בצבנעה את חייהם האילמים שהתלבשו בצללי החשכה, נשקפו מהכירה הבלתי מטויחה, נתלו מהתקרה הנמוכה, ישבו על החלונות הקטנים והאטומים בנייר, התלחשו לחש צללים עמום… צללים אלה נטפלו גם אל נשמות הישנים והלכו ללוותן בבדידות הרהוריהם ובשבילי חלומותיהם הנפתלים. הזקנה רדיל הרהרה בפרידלין. חידת אהבתה ותעלומת צערה הפחידו את הזקנה… ר' יוסף הרהר ביהודי קולמאר הנתונים בצרה, ומי יודע אם יחלצו ממנה. הנה גם שמי רוסהיים מתקשרים בעבים. עד שהוא משתדל בעד עיר פלונית אין לו כל בטחון שבינתים לא יעמדו הוא, בני-ביתו וכל עדתו על פרשת-דרכים וישאלו לעיר שבה ימצאו חסות ומנוחה… בזכרונו עוברות כל שנות עבודתו בתור “מנהיג ושתדלן”. Gemeiner judesheit Regierer und Bevelhaber אומר הוא לעצמו בלעג קל. נזכר את כל נדודיו ותלאותיו, כל טרחו ולילותיו ללא-שינה כשהוא מתנדנד על אוכף סוסו או מבקש בסבכי-היער חסות ממטרות עוז או מחבוא משודדי-דרך… זה יותר משלושים שנה עברו חייו בעבודה זו, ומה העלה בידו? הצלה פורתא שם, חיי-שעה כאן. כוחותיו הולכים ופוחתים, הזקנה מתדפקת על דלתו, ואת תכלית חייו אין הוא רואה עדיין… נזכרו לו דברי ר' זוסיל, וחזר עליהם בעונג-של-כאב מיוחד:

“טלאים… טלאים…”

לא ישנה גם פרידלין. נפשה היתה מלאה המיה חמה וּמדאיבה מרגשות חריפים וּמעיקים. הפּחד מעיני האלמוני לא פג ממנה עדיין. העינים הללוּ ניבּאוּ לה רע, ולא ידעה מה. באה עליה פתאום הרגשה שלא ידעה אותה קודם. הרגשה של איזו יתמוּת, של איזו חוּלשה וּבדידוּת בחיים. אפילוּ בין האנשים הקרובים ביותר יש שאתה מרגיש את עצמך גלמוּד כערער, כאילוּ כל חוּטי הנפש ניתקו פּתאום! אפילו כשמקיפים אותך בחום של אהבה וטיפוּל, יש שאתה מרגיש כאילוּ צינה נוראה מקפיאה את דמך. וּבעולם הגדול כה מרוּבים וכה חזקים הם הכוחות הרעים, המזיקים והמוּפלאים ממך. מי יגן עליה, היחידה, אם יבואוּ עליה כחתף לקחת ממנה את שלומה ואָשרה! שלומה? אָשרה? אַים? אימתי היתה מאוּשרה? היכן אָשרה? אוּלי בחגורה? חחח… היא צוחקת בלבה וּבו בזמן אינה מבינה מפּני מה באמת אינה מאוּשרה, הלא היא אוהבת! אוהבת את זלמן כמו שרוזלין אוהבת את ברוּך שלה, ולמה אינה יכולה לקבּל את גורלה באופן כה פּשוּט וקל כמו רוזלין ורבּות כמותה?

אבל האומנם אוהבת היא את זלמן? ה, לא פעם שאלה את זאת לעצמה בלילות נדוּדי-שינה. נעים מאד לשבת עמו יחד, לשמוע את שׂיחותיו על חיי האצילים וּמנהגיהם, על התענוּגות, העושר והלוּכּסוּס שבאיטליה, על אמני הארץ הזאת. זלמן אינו כמו כל היהוּדים, הא שונה מהם בתלבּשתוֹ, באהבתו הרבּה לנוֹי, להדר, בטעמו הדק. הרבה חידוּש יש בו. כל זה מושך עליו חוּט של חן מיוּחד. הוּא מזכיר לה תמיד מישהוּ מסיפּוּרי-האהבים שקראה. ולמה מתעורר בקרבה לעתים קרובות החפץ להתגבּר על עצמה, לפעמים גם להתאַכזר על עצמה? דוקא בשעה שלבה, צמא אהבה, נמשך אליו, – קם בקרבה איזה רגש אחר שלוחש לה לעמוד על המשמר כאילוּ איזו סכנה צפוּיה לה; איזה רגש חבוּי וּבלתי-מוּבן לה לעצמה מסיתה אז נגדו ודוחה אותה ממנו… לא הוא האיש שנגזר עליה להיטפל אליו לכל ימי חייה…

– ואַיהוּ האיש? איזהו?

פרידלין נבהלה. מי שאל זאת? לא היא. מישהו כאן בחדרה. הרימה בבהלה את ראשה, התבּוננה ונדהמה. הלא אמה היא זאת שנכנסה אל החדר, והיא, פרידלין, היתה שקוּעה כל-כך בהרהוּריה עד שלא ראתה ולא הכירה קולה. האם עמדה במרחק-מה והביטה אליה, אך קשות ומרות דיברוּ פניה. היו בהם גם תוכחות ונזיפה, היו בהם גם צער וּבכי אילם על דבר שארע או שמתרחש ובא. איזה דבר רע. פרידלין מרגישה את עצמה אשמה, איזה פשע כבד מעיק על לבה; פּחד מאסון נורא בלתי-ידוּע מכווץ אותו בצבת. רוצה היא להצטדק, לבקש סליחה, לבקש רחמים, אבל הדיבוּר לא היה בה, לשונה דבקה אל חִכּה, התאמצה מאמצים נוראים, לא-אנושיים, ולא יכלה להוציא הגה מגרונה. ומועקת-הפּחד האיוּמה על הלב הולכת וּגדלה, מבלי שתדע על מה… האם מוסיפה להסתכּל בה בעיני זעם ורחמים כאחת. פרידלין כגודל יאוּשה מתחילה כועסת עליה. מפּני מה היא מקשיחה את לבה ושותקת, כלוּם אינה רואָה את יסוּריה הנוראים? אמה הבינה, כנראה, למחשבתה, וּכאילוּ כדי להתנצל לפניה על שתיקתה, היא קורצת לה דוּמם בעיניה כלפּי איזה מקום בחדר, מאחריה. פרידלין הבינה מיד שאמה שותקת מפּני שיש כאן עמה עוד מישהוּ בלתי-נראה לה, והיא מתיראה לדבּר בפניו. פרידלין יודעת גם כן שמפּני האיש הזה הנעלם בחדר יש המועקה גם על לבה. מי זה מסתתר כאן? חפצה לקוּם, לברוח, אבל מרוב פּחד כבדוּ רגליה. אינה יכולה לזוּז, לנוע. גם לא להרים ראש. רק עיניה פולשות בחשכה. ואמה אינה פוסקת לקרוץ בעיניה אל מעֵבר לגבה ואינה מעיזה להחזיר ראשה לאחור, מפּני שגם היא מתיראה ממנו. פּתאום התחילה לוחשת לה חרש-חרש; קולה כמעט לא נשמע. רק שׂפתיה נעות, ועל-פּי תנוּעיות השׂפתים מבינה פרידלין שהיא רוצה לאמור: “אַת אינך יכולה לאהוב את זלמן מהולסהיים, מפּני שאַת מכושפה. אבל כיוָן שזלמן יקדשך כדת משה וישראל יוסר הכישוּף ממך”… תוך-כדי-דיבוּרה סילקה את עצמה כל-שהוּא הצדה והזמינה את פרידלין במבט-עין להביט על זה שעומד מאחריה. פרדלין הביטה, והנה מתוך החשכה ריפרפה דמוּת איש כצל שחור, שהוּבלטה מתוך שחור החשכה. הדמוּת התקרבה לאט לאט, במתינוּת נוראה, שנמשכה, כמדוּמה לה, נצח. פרידלין הכירתו פתאום: זה היה יקוּתיאל הפרנקפוּרטי, זה הוּא המכשף! שׂערותיו פּרוּעות, מדוּבללות, משורבטות באופן משוּנה וּמבהיל כל-כך, פּיו הגדול היה פעוּר וצחק צחוק אילם בלא-קול, רק שיניו הגדולות והעקוּמות, רק הן הבריקו בחשכה כוָוי-מתכת… ועיניו – עינים כאלה לא ראתה אצלו אף פּעם… אלה היו העינים שהביטוּ אליה בחשכת הערב, מאחורי גב הפּורטוּגזי, בשעה שיצאה מבית-הריקוּדים… אח, זה היה הוּא שם, הפרנקפוּרטי! זה הוא אָרב לה על יד פּתח הדלת, זה הוּא כישף אותה! מה הוּא רוצה ממנה? מה יעשה לה בעיניו המוּזרות אימה? הנה הוּא מתקרב, מתקרב… מדוּע אין אמה בורחת? מדוּע אינה צועקת, הלא עוד מעט, עוד מעט ויקרב אליה…

פרידלין התחלחלה בכל קוּפה וּמפּיה פּרצה צעקה. הקיצה, הביטה אל סביביה בלב דופק עדיין מפּחד. בחדר היה חושך. מתוך סדקי מחיצת-הקרשים פּרצוּ קוים חורים מאוֹרוֹ של פּך-השמן הקטן שבּער בחדר הגדול.

בחדר הגדול, בתוך צללי הדלוּת היהוּדית ואימת החיים היהודיים, לאור הפּתילה הבוערת, יחידה ונכריה, זרחה וקרנה כאן בשלל גוניה וּבברק אבני-החן שלה, החגורה שהזקנה שכחה על השוּלחן יחד עם הפּוּזמק, זרחה וקרנה רקוּמת אור וצל כמו חלום אהבה ואושר של נערה צעירה…


פרק שלישי: אורח לשבת    🔗

יום קיץ נטה לערוב. דרך השמשות המצוּירות של אולם בית-המועצה חדרוּ קוי-השמש הטובים, שהשרו כתמים סגליים, כחוּלים, צהוּבים ואדוּמים על ציוּרי הכתלים, ונעשו הציוּרים משוּם כך משוּנים ממה שעלוּ לכתחילה על דעתו של הצייר. באוּלם היה שקט. שלטו בו אותו אור מועם ואותו ריח הריקנוּת והקור, המצוּיים בבתי-התפילה הגדולים והריקים.

שלמה מולכו אהב לשהות באוּלם זה שעות רצוּפות וּלהתיחד כאן עם הרהוּריו. שעות רצוּפות התהלך כאן מזוית אל זוית בקו אלכסון, כשידיו מסוּלקות על גּבו. פּסיעותיו פּעמוּ בדממת האוּלם, וצללוּ תחת הסיפון הגבוה כבנות-קול למחשבותיו התכוּפות, הנסערות, החרדות…

זה כשבוּעים הוּא כלוּא כאן לרצונו. שבוּעים תססוּ בו כשמרים חדשים הצער והמרירוּת שהביא עמו מקולמאר. עכשיו שקעוּ השמרים האלה. עכשיו הוּא יכול לחזור בזכרונו על כל מה שהיה בקולמאר, לברר את הדברים לעצמו ולשפּוט עליהם בדעה צלוּלה. לכאורה, מה קרה? לא כלוּם? לכאורה קרה לו בקולמאר מה שעלתה לו בשטראסבּוּרג, בהַנהיים וּבערים אחרות. אבל מפּעם לפעם חדש לו זה היחס אל דרשותיו ואל שׂיחותיו, כפעם בפעם מדהימים וּמצערים אותו, כבראשונה, אלה החשדים, התרעומות, ולפעמים קרובות גם הזלזוּל הגס בכבודו.

גם לקולמאר בא בצנעה, בהתגנב, עם חשכה. כשנודע לו שם שעין אזרחי העיר רעה על היהוּדים, והרי הם, היהוּדים, צפוּיים לגירוּש, כשראה בכל פנים יאוש, דאגה וּמבוּכה, לא יכול להתגבּר על איזו שמחה חשאית שהתעוררה בלבו. ואז דרש אחת מדרשותיו היותר חזקות, היותר יפות. בשעה שעמד על הבמה וראה לפניו את מאות העינים העצוּבות הנשׂוּאות אליו, את הפּנים החיורים חרוּשי-הדאָגה, היתה לו ההרגשה הברוּרה שאיזו רוּח ממרום אחזה בציצית ראשו. רעיונות חדשים שלא שיערם לפני כן עלוּ בהמון על לבו והלהיבוּהוּ. פּסוּקים מכּתבי-הקודש ומאמרי חז"ל לעשרות צפוּ ועלוּ אל זכרונו ונדחקו אל דרשתו, כדי לחזק את דבריו ולהעמיקם. הקהל שתה את דבריו בצמא. כל הרגשות והרצונות הפּרטיים כאילו התמסמסוּ וזורבו מלהט דבריו, והיו לגוּש אחד רועד וּבוער. והרעד והאש עברו גם אליו… אבל לא עברה שעה קלה אחרי רדתוֹ מעל הבמה, כשיצא מבית-התפילה יחד עם האנשים שהסתכּלו בפניו כמכוּשפים וכנכונים לילך אחריו למרחקים, כבר הגיעה אל אזניו המולת קולות מפחידים. והנה איש אחד, כוּלו רותח מחימה, רץ אחריו וצעק:

-אך מסית וּמדיח אתה כּכל נביאי-השקר! שוּם מופת אין לך. הפּסוקים שאתה מביא אינם ולא כלוּם… אף הערלים מביאים פסוּקים לצרכם…

היהוּדי צעק ממש לתוך אזנו, כאילו חרש היה, עד כדי כאב באוזן. מצדו השני ניגש אליו עוד יהוּדי, אחז בזרועו וטילטלה בכוח כזה, כאילוּ לא היתה כלל אבר מן החי, וצעק אף הוּא באזנו השניה:

-דע לך כי אתה מתחייב בנפשותינוּ… מחר יוָדע הדבר לחברי מועצת-העיר ואָבדנוּ.

-ואָבדנוּ! ואָבדנו! – צעק מאיזה מקום יהוּדי שלישי – לא נוּכל אפילו לקבוֹל לפני הרשוּת הגבוהה: “היהוּדים בעצמם רוצים לעזוב את העיר”, ישׂטינו עלינו שׂונאינו.

פּתאום ראה אגרוף קפוץ סמוּך לפניו:

-עוֹכר ישראל!

וּמולכו הלך בראש מורד, שח-עינים ושתק. ידע שלא ישמעוּ לו. אדרבא, ידע שדבריו ירגיזוּם. לא עברו רגעים אחדים וּלפניו וּמסביבו התלקחה קטטה בין מתנגדיו ומעריציו. הורמו אגרופים באויר, רעמו פּנים והתעוותוּ מכעס; וּמולכו, כואב ואובד עצות, עמד ולא ידע מה לעשות, עד שנזדמנוּ לו ידים אמוּנות שחיבּקוּהוּ, הוציאוּהוּ בכוח מתוך ההמון הסוער והחביאוּהוּ במקום סתר. בחושך בא וּבחושך הלך.

רגליו הובילוהו לרוסהיים. הפּעם ללא-מטרה קבוּעה. אי-שם בנפשו התהפכה לאט וחרישית מחשבה נרדמה שטרם הקיצה לבהירוּת גמוּרה: לעבור לאיטליה וּמשם להפליג בספינה לארץ-ישראל. שוּב… אין בכוחו לעשות כלוּם בגולה. ספינתו היתה טעוּנה אוצרות כל יקר וּבאה רוּח שטרפה ספינתו והטביעה כל עשרו, והוּא ניצל בעירום וּבחוסר כל. כמעט שכח את הכוח שדחפו לעזוב את צפת ולנוד לכאן. כמעט חדל מהבין כל מה שהיה ממלא אז את נפשו, כמעט לא הבין למה רצה להביא חייו לקרבן. למה? למי? מה נותנים וּמה מוסיפים לחיי נשמתו הוּא או למישהוּ זולתו כל העלבונות וכל הצרות שנטל על עצמו? “למישהוּ זולתו”? הוּא היה מחוּיב להודות לעצמו בפעם המאה שאין לו אהבה אל היהוּדים האלה. היהודי האשכנזי זר לו, זר לו בשׂפתו, בתלבשתו וּבעצם נשמתו. דומה לו שנשמת-חוּלין אפורה היא נשמתו:אנשים זרים!… אף הוּא זר להם. הוּא אך קובע את נפשותיהם המסכּנות והעלוּבות. “הכועס שכינה מסתלקת הימנו”, אמרו רז"ל; ועוד אמרו: “הכּועס כאילוּ עובד עבודה-זרה”, והוּא בכל מקום מביא את הבּריות אך לכעס, לכעס, לכעס…

בימים הראשונים לבואו לרוסהיים, כשהיה מתהלך באוּלם הזה אילך ואילך וּמקשיב אל המית הריקנוּת שבתוכו, חזר וחזר בחשק מיוּחד על דברי הכּתוּב:

ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי אשר נשבּעתי באַפּי אם יבואוּן אל מנוּחתי” – חזר על דברים אלה לא כמו על דברים לקוּחים מאחר, כי אם דלה דלם מעומק לבו. וספוּגי מרירות של סילוד ונכר, כחיצי-רעל סמוּיים מן העין זרק אותם כלפּי מי שהוא מתנגד, גם כן סמוּי מן העין…

כּמה פעמים נפרמה רקמת חייו לעניבותיה, וכמה פעמים ארג אותה מחדש! עכשיו הוּתרה העניבה האחרונה. היוּכל להתחיל מחדש? איך? אין כבר אור לנתיבות חדשות…

נשבּעתי באַפּי אם יבואוּן אל מנוּחתי” – זה חלום-הקרבן וזה שברוֹ.

וכילד חולה ללא חסוּת וּמגן, היה מקשיב בערבים לשׂיחותיו העצבוּבות של ואסקו די לופץ על אודות ביתו. משהוּ משירת-עריסה מיַשנת וּמרגיעה, משהוּ מן האגדה המקסימה צללוּ באזניו מדברי הגעגוּעים של ידידו אל ביתו ואל אשתו וילדיו. דימה שלופץ מצא אותו דבר שהוּא, מולכו, ביקש כל חייו לשוא! לופץ הבין שסוד האושר והחיים הוּא בקרקע שבּוֹ תקוּעים שרשים ושממנו יונקים ומתפּרנסים כל הברואים ולא בנדוּדי האבק הפּורח.

כך עברו עליו שבוּעים בבדידוּתו.

והנה מה שאירע לו לא פעם בנדוּדיו בין קהילות ישראל שבאשכּנז, שוּב נתחדש עליו כאן: כעסוֹ ותמרוּריו הלכוּ ונעשוּ מדוּמדמים, לאט לאט ניטל עוקצם מהם. אותם האגרופים הקפוּצים, אותם האיוּמים, הזלזוּלים והעלבונות, כשהם עולים עתה על זכרונו, שוּב אינם מכעיסים אותו, אך מדאיבים. אף-על-פּי שלא היתה בלבו אהבה אל כל יהוּדי ויהוּדי בתור פּרט, בערוּ בו ככויה צורבת שאינה מעלה ארוּכה רחמים על כּנסת ישראל שבאשכנז, על קהילת קולמאר, על קהילת שטראסבּוּרג ועל שאר הקהילות הנתוּנות בצרה וּבשביה… רחמים, רחמים… “אדוני יהוה! סלח נא! מי יקום יעקב כי קטן הוּא!..” והישיבה בתוך האוּלם הזה נעשתה עליו קשה עד לבלי נשׂוֹא. כאילוּ היה כלוּא בתוך תא צר באין אויר לנשימה; עוד יום אחד כאן ויחנק. איזה כוח, חזק מהגיונו ומתבוּנתו, דוחה אותו לחזור אליהם, לחזור לדבּר, לחזור לבאר… אך באַשמתו לא הבינו לדבריו; הפּעם ייטיב לבאר, יתקן, ימלא החסר, הפּעם יבינוּ…

פּעם אחת חזקוּ עליו געגוּעים במידה כזוֹ, שהתחנן לפני לופץ לקחתו אל רחוב-היהוּדים, להסתתר עמו באיזו פינה וּלהתבונן אל העוברים והשבים. רק להתבונן, רק להקשיב לדיבוּרים, לקטעי שׂיחות… לופץ סירב. חשב שמא הגיעו גם לכאן ידיעות על מעשה קולמאר, ויהיוּ עולבים אותו. אבל מולכו הפציר. לבסוף הביאוֹ לופץ בערב אחד, במוצאי-שבת, אל בית-המחולות: שם בקהל צעירים וּצעירות, נוצרים ויהוּדים, לא ישגיחוּ בו. שעה ארוּכה עמד מולכו עם ידידו בחוּץ, מאחורי הדלת, והקשיב לצחוק, לדיבוּר העליז של בחוּרי ישראל וּבנותיו. פּתאום נפתחה הדלת ויצאה יהוּדיה צעירה ויפהפיה ופנס בידיה. אבל כה עצוּבות, כה עצוּבות היו פניה! כאילו בכוּ לפני רגעים מספּר… מפּני מה דימה מולכו באותם הרגעים שכּך הוּא מבטה של כל עדת-ישראל… מיהר וחזר לדירתו. וכל אותו לילה לחץ איזה יגון על לבו, עד לידי בכי.

ועכשיו התהלך מולכו יחידי באולם, בתוך אפלוּלית בין-השמשות ולא הרגיש בכניסתו של ואסקו די לופץ.

די לופץ עמד, התבּוֹנן אל ידידו ולא הפליט מלה מפּיו. לבסוף נתקל בו מבטו של מולכו.

-מי זה? האתה הוא, די לופץ? – שאל מתחלחל.

דומם ניגש די לופץ אל אחד הספסלים וצנח עליו.

מולכו התיצב ממוּלו ושאל:

-היום יום חמישי, לא כן?

-כן.

-מחר אני הולך מכאן.

-להיכן?

– אל בית-התפילה שלנו…

-שלנוּ?

-של היהוּדים.

-אה, כן… הלא אתה יהודי… – קרא די לופץ כזוכר נשכּחות.

מולכו כאילו הצליפוּהוּ בשוט עד לכאב. קפץ נשוך ממקומו.

– הרואה אתה, הרואה אתה… – קרא – כמעט שכחת שאני יהוּדי… מחר אני הולך…

-היזהר, יקירי! גם פּה יגרמו לך לא מעט צער.

מולכו עשה תנוּעה בידו מתוך קוצר-רוּח:

-לא יותר צער משיש לי עכשיו. כאן כשאני מתפּלל יחידי דומני שהשמים חתוּמים בפני. לא כן שם, עמהם… להתפּלל עמהם בציבור! טוב לי עמהם… מחר אצא אליהם בהחלט.

ואחר כך הנמיך קולו והוסיף:

-יש לי מה להגיד להם.

-מה?

-הלא אתה יודע.

-אה! שוּב אותו ענין…

-זהוּ הענין היחידי שלי ושלהם.

מולכו ישב על הספסל סמוּך אצל ידידו והוסיף בעצבוּת:

-אבל הם אינם מבינים את זאת עדיין.

די לופץ חשב על ארץ-ישראל ואמר כחולם:

-מתוק מאד להתהלך בעקבות הגואל… שם בהר וּבעמק… שם הגינוסר, שם הירדן הקדוש…

מוּזר היה הדבר בעיני מולכו, שהנוצרי הזה מדבר בּגעגוּעים וּבעריגת-נפש כאלה על ארץ-ישֹראל שלוֹ, והשיב בּצחוֹק קל:

-רואני שלא היית מסרב לילך עמנוּ לשם.

-כן. הייתי הולך.

-והבית?

-אה, הבית… בודאי! אני מתגעגע על ביתי, על אשתי ובני… בלישאבּונה הנהיגוּ כבר את האינקויזיציה הקדושה. ואף-על-פּי-כן… אתחפּשׂ ואשוב… אבל גם בארץ הקדושה הלא יושבים בני-אדם! גם שם נולדים, חיים ונקברים בתוך האדמה הקדושה.

וּמתוך עצבוּת רבּה הוסיף:

-המאוּשרים!..

מולכו שׂם כפּוֹ על כתפו של די לופץ ולחש לו באזנו:

-ארץ-ישראל היא אם טובה לכל הנולד בצלם אלהים. את הכל היא מקבלת באהבה. גם אתה תמצא שם ביתך…

פּתאום הרגיש מולכו בסימני התרגזוּת וּמורת-רוּח על פּני ידידו, והביט אליו בשאלה.

-אבל – קרא די לופץ בתרעומת – מפּני מה אתם רוצים לשוּב דוקא לארץ הקדושה? אם רע לכם כאן, לכוּ למקום שטוב לכם יותר. מפּני מה דוקא לשם?

-הלא גם אתה, די לופץ, רוצה לשוּב אל ביתך. ולנוּ אין בית אחר, זוּלת שם.

-אלהים גירשכם מפּני חטאיכם, ואַתם קשי-עורף מתעקשים וחוזרים.

-אוֹי לנו כי צדקת, די לופץ יקירי, אשמנו מכל עם!.. מאחת מתפילותינו אָנוּ אומרים: “וּמפּני חטאינו גלינוּ מארצנו ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ”. גואלנוּ, די לופץ, לא בא עדיין. לכשיבוא ימצאנו דור שכּוּלו זכאי, כוּלו זכּאי! לדידנוּ אין שערי התשוּבה ננעלים עולמית. נחזור תחילה בתשוּבה, ואחר-כך לארצנו Si fuerint peccata ut coccinum, quasi nix deal babuntur; et fuerint rubra quasi vermiculus verunt lara alba erunt (אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבּינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו) ועוד זאת, חביבי! בתבל כוּלה אין לנו מקום אחר, ובתבל כולה אין ארץ קדושה אחרת…

-כלוּם היא שלכם בלבד? – רטן די לופץ מתרעם.

-לפני שבאו אבותינו אליה היתה רק ארץ כנען בלבד, באו – ונהיתה לארץ קדושה. מאז כמה ארצות עברנו, בכמה מדינות ישבנו, ואף אחת מהן לא עשינו קדושה. היא ביתנו!

-ביתכם…

ראשו של מולכו, כבד-הרהוּרים, נשמט על כפּו. די לופץ נכפף והציץ לתוך עיניו כאילו התכּוון לראות מה על תחתיתן.

-כלוּם אין לך, דון מולכו, שוּם חשק לחזור אל לישׂאבּונה?

מולכו הניע ראשו בשלילה.

-ואף פּעם לא תשוב לראותה?

מולכו שוּב הניע ראשו בשלילה.

-גם כשפּחד האינקויזיציה יעבור משם?

– גם אז…

-אכן – השיב די לופץ לעצמו – אין לך בלישׂאבּונה לא בית ולא משפּחה.

מולכו נשך את שׂפתו. ברק-זכרון מתפּתל חלף את מוחו כמאכלת חדה, וּבו בזמן הציף גל צורב את לבו וכָוה אותו. מיהר וכיסה את פּניו בכפּו, כדי שלא יראה ידידו את עוית הכאב… כעבור רגע הסיר את כפּו, והנה פּניו מחייכים כבר בבת-צחוק קלה:

-ביתי הוא “בית ישראל” – אמר לחברו.

ודי לופץ הוסיף אף הוּא בבת-צחוק: Tantummodo vos cognovi ex omnibus cognationibus terrae. (רק אתכם ידעתי מכל משפּחות האדמה). לא כן, יקירי?


חרש-חרש נכנסה שבת המלכה אל רובע היהוּדים.

ברחובות וּבסימטאות פּסקה התנוּעה מבעוד יום. נדמו הקולות. נטל החול את דאגותיהם וטרדותיהם של היהוּדים, הזדרז לאספם אל תרמילו והסתלק, הזדרז לפנות את המקום לזו שמתקרבת ובאָה. בחפזוֹ שכח משהו משלו, שכח לקחת אתו את עצבוּתו, עצבוּת החול. כבוּשה בדממה, עזוּבה וּמבוּישת, מציצה היא מכל חצר, מכל מבוי, מאחרי כל קרן-זוית… העולם עוצר את נשימתו וכוּלו קשב וציפיה. אך הנה נדלקוּ כוכביהם הראשונים של דמדוּמי-שבת. בצנעה, בחרדה, כמו בחוסר בטחון, נדלקוּ. מכתלי הבתים, מכל זיז, מכל בליטה נמתחוּ בחשאי צללים ארוּכים, כשטיחים ויריעות כהים לרגלי המלכה הכּסוּפה, החמוּדה. חרש-חרש נכנסה השבת אל רובע היהוּדים ברוסהיים. לא כמלכה, אלא כאַלמנה סורה וגולה, עטוּפה בבגדי אַלמנוּתה, שבאה לבקר את ילדי טיפוּחיה, מתהלכת ברחובות נסיכת השלום והמנוּחה. היא באה חרישית ובהצנע לפקוד את נוי בניה, ומתחת לרדידה הביאה מנוחה ונחמה ליתומיה אסירי-התקוה וקוֹוי-התשוּעה. את פּניה, את בת-צחוקה המנחמת, המבטיחה, הגואלת, הביאה. בחרדה, כמו בחוסר בטחון, נדלקו בחלונות אורות השבת המציצים מבעד לשמשות הארג, השלפוחיות והנייר המשוחים בשמן, כפנסים עטוּפים…

בבית-התפילה הסירה הנסיכה-האַלמנה, אם-הרחמים, את צעיפה והשתפּך זיוה על כל פּנים, החליק את קמטיהם, רחץ כל נשמה מאבק החוּלין, הדליק קדושה ואמוּנה בעינים. עשרות נרות בפמוטים ובנברשות המצוּחצחים בוערים באחוָה וּבשׂמחה. ניתקה הנפש את מוסרות החול, השתחררה מסיוטי-כישוּפיו הרעים. נמלאה שירה כים ורינה כהמון גליו. מזמור שיר ליום השבּת. אבל להבות הנרות הן כמגומדות, כקצוּצות קרנים, וּבתוך רנן השבת הזה מפעפעות בחשאי גם נעימות נוּגות. מנַין יגון כבוּש וּמסוּתר זה? – זוהי אותה עצבוּת עזוּבה ונשכחה שנחבאה בחוּץ, בכל מבוא, ומאחרי כל קרן זוית, והריהי מתגנבת גם לכאן, מצטנפת צניפה כנחש על הלב, מתחת לסרבל השחור. “מזמור שיר ליום השבּת”. הנפש מתרפּקת על ברכי האם הטובה והזורחת, מתכנסת ומצטמצמת כוּלה תחת לרדידה החם, מתפּנקת ומשדלת עצמה ומתפּללת לפדוּת ולישוּעה. “מזמור שיר ליום השבּת”…

באותו יום ששי, לפני תפילת ערבית, היתה בבית-התפילה תנוּעה לא שכיחה. הכל שֹוֹחחוּ בלחש. היוּ מנענעים בידיהם וּפניהם הפיקוּ התרגשוּת. יותר מכּוּלם התרגש ר' יודיל, שעבר ממקום למקום בין המתפּללים, ולחש באזניהם, שהאורח המשוּנה שהופיע בבית-התפילה ושהוּזמן מיד על-ידי השתדלן להתאַכסן אצלו, חשוּד הוא בעיניו. ודאי אינו אלא זה שברח מקולמאר. ודאי ידרוש גם כאן ברבים וימיט, חלילה, אסון על העדה. הלא ידוּע מה שעולל לקולמאר… זה כבר הגיעו לכאן שמוּעות מבהילות, משוּנות על הדרשן מארץ-ישראל, על כישוּפיו, על נבוּאותיו ועל הבּלבּוּלים שהביא בערים שונות באשכנז…

בחיּרי-הישיבה התגודדוּ מסביב לר' זוסיל רבּם, דיברו לפניו על אודות האורח כעל “משיח שקר מסתתר”, התפּלפּוּ על דינו של מי שדוחק את ה“קץ” ורצוּ לשמוע חוַת דעתו של רבּם. ור' זוסיל שתק. התנועע, כדרכו, ונמנע מהכריע בדבר הלכה. על פּני ראש הישיבה המאירות בחן, למרות כובד המחשבה שרבץ עליהן, שכנה הפּעם עננה. הרגישוּ בה התלמידים ונלאוּ לרדת לסוף דעתו. וזה שנתן מקום להשערות שונות וּלהתרגשות.

רק אחד בכל הקהל הנרגש הזה היה שקט. זה היה שלמה מולכו. עמד על יד ר' יוסף מלואנץ וּפניו אל הכותל.

כענני סתיו כבדים לפפוּ את נשמתו געגוּעים אל צפת, אל קדושיה, אל ר' שלמה אלקביץ, אל אנשי “סוּכת שלום”, אל ר' ישראל נג’ארה… נפשו נכספה את השבּת של צפת. זה היה כיסוּף בוער בכל רמ"ח אבריו. טעמו של כיסוּף-אש כזה ידע רק פּעם אחת בחייו. בלישׂאבּונה, שם בחדרה של אם ליאונורה, ברחוב הכוּשים…

מפּני מה, בּבוֹאו בקהל ישראל שבגלוּת אשכנז, תמיד תמיד מתעוררים בו געגוּעים עזים לצפת ולשבת הקדושה שלה? מי יודע, אוּלי צפת זוֹ לא היתה אלא דמוּת דיוקנה של כנסת ישראל, וגעגוּעיו אלה הם רק אליה, אל כנסת ישראל זו הקרובה-הרחוקה, המושכת-הדוחה, הנראית-ואינה-נראית…

השבת בצפת!.. שם ירדה המלכה מעל ראשי ההרים במרכבות-אש ומעוּטרת בעטרות-פּז. כבתו היחידה של רבּון-העולמים, אישון-עינו, ילדת-שעשוּעיו, צנחה מעל ברכיו מעונדת ארגמן, וירדה אל עמק עכור זה לשמח את עם-בריתו… לא כן כאן. כאן היא באה בסתר-פּנים, כמתגנבת, כמנוּדה מעל שוּלחן אביה, ועל כן אין לבותם של הבריות פּנוּיים לגמרי מעצבוּתו של חול…

הוּא שר בלבו את שירו של אלקביץ ידידו, שיר-היחוּד של נפשו, ששם בין הרי צפת שר אותו חבר קדושים וּטהורים לכבוד השבת נאפדת האור… ידיו על חזהוּ, עיניו עצוּמות, ורק שׂפתיו נעות בלחש. גוּפו לא זע כל-שהוּא. רק פעמים עברה רעדה לכל אורך גוּפו הזקוּף, ושוּב נקפא…

כך עמד גם כל זמן תפילת ערבית. התפילה נגמרה והוּא החזיר פּניו אל הקהל, וּמאות אנשים ראו אז לפניהם איש מוּפלא, פּנים סגוּפים וחוּמים-כהים כאכוּלי-אש, עינים דולקות וּמנצנצות כלהט החרב בלילה. במאות לבבות חרד חשאית הרגש, שברוסיים נפל דבר גדול, לא שכיח…

תחילה קמה מבוּכה קלה. היוּ מהססים לגשת וליתן לאורה שלום. הצליפוּ מבטים כלפּי ר' יודיל: איך יתנהג ר' יודיל? ור' יודיל בירך על ימין ועל שמאל בשבת טובה, ואל השתדלן התמהמה לגשת, התמהמה יותר מהצריך. אך הנה קם ר' זוסיל ממקומו, אף הוּא בירך לכל המתפּללים, לימינו ולשמאלו, בשבת טובה, וּבתוך כך הלך הלוך והתקרב אל ר' יוסף מלואנץ לברכו. אך כך נתן שלום לאורח. מיד קמוּ גם תלמידיו ונמשכו אחריו. ואחרי בחוּרי-הישיבה – בעלי הבתים החשוּבים, אחריהם – החשוּבים פּחות, כוּלם רוהים וּמפקפּקים, דחוּפים בסקרנוּתם וגם בכוח אחר פּנימי, בלתי ידוּע לעצמם… כל אחד נתן ידו לאורח, וכל אחד שמר זמן רב אחר כך את תחוּשת המגע היבש והחם בכפּוֹ…

דוּמם הלכוּ מבית-הכנסת ר' יוסף מלואנץ ומאחריו שלושת בניו והאורח, כקצין וארבעת שומרי ראשו, דרך סימטאות חשכות ועקלקלות, בין כתלי הבתים הגבוהים והמביטים קדורנית באורות-השבת העמוּמים שהבהירו מבעד השלפוחיות השקוּפות של החלונות, כישישים זקוּפים וזעוּמים מביטים בעיני-התבלול שלהם…

לפני בית עקום, דומה למפּולת, עמדוּ, ויעקב הקטן הקדים ודפק בדלת. נשמעו מבפנים פּסיעות מהירות. בריח הוּזז. ראש נערה ביצבץ בפתח השער וּבשׂמחת-ידידוּת קראה:

-שבת טובה, אבא! שבת טובה, לכוּלכם!

-שבת טובה ושנה טובה לך! – ענוּ הגברים במקהלה.

סרה הנערה הצדה ונתנה להם לעבור. פּתאום קרה מקרה מוּזר: מפּי הנערה פּרצה קריאת-פּחד. נרתעה ונבהלה, רצה לפני האנשים על פּני מדרגות האבן, רוץ ודלג. פּרצה הביתה והתנפּלה על צואר אמה, כמבקשת מפלט:

-הוא בא עמהם… הוּא בא עמהם…

-מי? מי? – שאלה הזקנה נפחדה.

-הוּא… בעל-העינים…

הזקנה לא הבינה ונפחדה עוד יותר.

אח, שוּב אותן העינים שהפחידוּה פעמַים, בצאתה פּעם בלילה מבית-הריקוּדים, ואחרי כן בחלום, בדמוּת יקותיאל הפרנקפוּרטי… שוּב הבריקוּ לפניה עיני-הכישוּף… ועד שהזקנה משדלת את הנערה וּמבקשת ממנה ביאוּרים, נפתחה הדלת ונכנס הבעל. נכנסו גם הבנים זה אחר זה, איש איש וּברכתו החגיגית. אחריהם דוּמם כצל נכנס האורח וּבקול נמוּך אמר עברית:

שבּת שלום!

ראתה אותו הזקנה וכזרם עברה בה התרגשוּת-תעלוּמה, אבל אך רגע קל, עד שכמעט לא הרגישה בדבר. וּמיד אחר כך תמהה על פּחדה של פרידלין ולא הבינה על מה קראה לו “בעל-העינים”… בפניו לא היה שוּם דבר יוצא מגדר הרגיל. רק מעילוֹ הארוך המנוּמר בפסים בהירים והתפוּר באופן מוּזר, שלא ראו כמותו באשכנז, ותרבוּשו המעוטף במטפחת שחורה משכוּ את העין בחידוּשם. האורח עמד במנוחה על מקום אחד וּמיצמץ בעיניו. אחרי חשכת הערב ומראה החוּרבה והמפּולת שלבית מבחוּץ, הוּכוּ עיניו בסנורים מחמת הנרות הרבים שדלקוּ בנברשת השבת ובפמוטי-הכסף על השוּלחן.

האב והבנים התהלכוּ אילך ואילך וזימרו מתוך זחיחוּת-הדעת והתעוררוּת-החג, כשהם מנענעים בידיהם למישהו נעלם. לאושפּיזים סמוּיים מעיני בשׂר-ודם:

שלום עליכם, מלאכי השרת! שלום עליכם, מלאכי עליון!..

בסרבליהם השחורים הארוּכים והרחבים דמוּ לארבעה צללים מתנועעים בתוך האור והנוגה שבבית. דלקוּ הנרות באַחוָה ובשׂמחת חג, הבהיקוּ כוסות זכוּכית, כלי חרסינה, כסף וזהב על גבּי המפה הצחורה כשלג, זרח היין בבקבוּק וּבענוַת-חן הוריקו הענפים הירקרקים שהשׂתרגוּ לאורך הכתלים ונתלו מעל כל זיז. בחדר היה חם והאויר ספוּג ריחות מיוּחדים שרק השבּת הקדושה מבוֹרכת בהם: הירק הרענן, השעוָה הנמסה, התבשיל המצטמק בכירה. האור והריחות עטפוּ את הנפשות המצוּמצמות מסביב לשוּלחן באד חמים ונסכוּ עליהן שכּרוֹן של קדוּשה, של חג ושל אהבת-משפּחה…

פרידלין נשארה בצל. השתדלה לטשטש את עצמה; רצתה שלא ירגישוּ בה. בשעת הסעוּדה ישבה בקצה השוּלחן שפלת עינים ושותקת. אמנם, בלבה כבר צחקה לפחדה. בטוחה היתה שהאיש הזה אינו מכשף, כפי שסיפּרוּ עליו יהוּדי קולמאר, ואף-על-פּי-כן נסערה נפשה וחרדה חשאית. קשה היה לה להרים עינה וּלהביט אל המקום ששם יושב האורח, כאילוּ חששה עדיין לקסמי עיניו…

בין תבשיל לתבשיל זימרוּ זמירות לכבוד שבת. כל בני-הבית זימרו יחד. אפילו רדיל הזקנה, שהיתה עסוּקה על-יד הכּירה, אף קול זמרתה נשמע משם. פּתאום הרגישו בפרידלין שהיא שותקת. התחילו מפצירים בה שתשיר.

-ראשי כואב, - התנצלה הנערה.

-פרידלין טמנה את קולה בתוך ה“טשאָלנט” כדי שיצטמק יפה, ומחר תגיש אותו לנו יחד עם הפּשטידה, - שיצטמק יפה, ומחר תגיש אותו לנו יחד עם הפּשטידה, - התלוצץ יעקב הקטן.

רצתה פרידלין למשוך באזנו, אך הוא הספּיק להשתמט.

בינתים נתקל מבטה במבט האורח, ונבוכה יותר משהיתה.

ביקשו מהאורח לזמר את זמירות השבת הנהוּגות בארץ-ישראל.

-אני יודע לזמר אך בלשון הקודש, - אמר האורח בעברית בבת-צחוק ביישנית.

תמהוּ המסוּבים על התנצלוּתו זוֹ ועל מבטאו המשוּנה בעברית. הוּא לא המתין עד שיחזרוּ על בקשתם והתחיל מזמר בקולו היוצא מהחזה, הענוג-הנפשי. קשה היה לשומעים לתפּוס את המלים מחמת המבטא הספרדי והנעימה המוּזרה. הפשיל קצת את ראשו, החשׂיף צוארו הארוך מתחת לזקנו הקצר והפּחמי, וּמתוך פּּיו התגלגלוּ ויצאו הברות גרוניות וחטמיות בנעימה חדגונית ורווית-רגש. על לב השומעים נוסכה הזיה מוּזרה וּרחוקה…

-המזמור הזה – אמר מולכו כשגמר לשיר – חוּבר על-ידי אחד מידידי בצפת, ר' ישראל נג’ארה שמו… פּייטן גדול!

-הנעימה משוּנה קצת… – העיר גרשון, בכורו של ר' יוסף.

-נגינות ארץ-ישראל אינן דומות לנגינותיכם – אמר מולכו – זוהי נגינה שר' ישראל חיבר בעצמו בשביל הפּיוּט. הערבים המשקים את גמליהם או השיירות העוברות במדבר מזמרים כך…

-גמלים! – קרא פּתאום יעקב הקטן – “ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אֶשאַב עד אם כּילוּ לשתות”… הראה כבודו גמלים בעיניו?

מולכו לא הבין תחילה לשאלה והסתכּל בילד בתמיהה:

-פּשיטא!

-הדומים הם לאותם הגמלים שבתנ"ך?

יעקב ישב הרחק ממולכו, סמוּך אל קרן השולחן ממוּלו.

מולכו שלח אליו מבט חם, שלָפף אותו בלטיפת חן.

-לא רק הגמלים, בני! – השיב – הארץ כוּלה היא ממש זוֹ של אבותינו הקדושים.

עיני הילד השקוּפות התלקחוּ בהתפּעלוּת.

-ואת היבוסי ראה? מה מראהו? – שאל פּתאום.

נכנס האב לתוך השׂיחה וּביאר שהיבוסי זה כבר נשמד מן הארץ ואיננוּ.

-איננו? – חזר הנער והצטער מאד על שהיבוּסי שבתנ"ך עבר וּבטל מן העולם.

נתבייש להציק לאורח בשאלות הרבות, שלבּו היה מלא אותן, ודובב לעצמו:

-מה חפצתי לראות את השפיפון!

דוקא באותם הרגעים שׂררה דממה, ולחש-געגוּעיו של הילד נשמע בחדר.

פּרץ צחוק. הילד נדהם; פּניו הסמיקוּ וּבעיניו ביצבצוּ דמעות. ואחר-כך כשנתגלגלה שיחה בין בעל-הבית וּבין האורח על ארץ-ישראל, לא פסקו גרשון ומשה לקנטר את אחיהם הקטן.

-שמעתי מספּרים – אמר גרשון בלחש – שלשפיפון פּני נער קטן בעל פּיאות צהבהבות וּמסתלסלות…

-כן, כן, - הוסיף משה – גם אני שמעתי כך… יעקב שלנוּ דומה קצת לשפיפון.

יעקב השקיע עיניו בצלחתו ושתק. שתיקה זוֹ גירתה את האחים להוסיף לסנוט בו.

-הרי זה בעל חי רע ומסוּכן. דרכו לילך ולהזיק בלילות לילדים שהזכירוּהוּ לפני השינה – השֹיח גרשון לפי תומו כביכול.

-השמעת, יעקב? – מילא אחריו משה – הלילה הזה הישָמר על נפשך.

יעקב היה חביב-הבית וילד שעשוּעיהם של אֶחיו הגדולים. לפעמים קרובות היה תוקפם היצר לסנטו וּלהכעיסו בדברים, כשם שמרגיזים לפעמים דרך שׂחוק כלבלב חביב. במקרים כאלה היתה פרידלין לוקחת את אחיה הקטן תחת חסוּתה. אף הפּעם נזפה בשני האחים, לפתה בזרועה את ערפּו של הילד, משכתו קצת אליה, כשהיא מסלסת בפיאותיו ומשדלתו בדברים:

-הרי אינך שוטה, יעקב שלי! אַל נא תתן דעתך לשטוּיותיהם… אַל תאמין לדברי פטפוּטם… הם אך משטים בך!

וכשנשתתקה שׂיחת האחים נשמע קול האורח מספּר.

הוּא סיפר על הכותל-המערבי, על מערת-המכפּלה, על קבר רחל אמנוּ. סיפר אגדות נפלאות שצמחו והשׂתרגו מסביב למקומות הקדושים האלה כזרי-פרחים וסבכי-בושׂם שהליטו אותם בצללי-סוד. סיפר על הנשמות התועות שם בין הקברים, ועל החסידים שנותנים להן תיקוּנים וּמחזירים אותן למנוּחתן; סיפר על מערה אחת שכל מי שהיה נכנס לתוכה, שוּב לא היה יוצא הימנה. והיה בחוּר אחד, חסיד גדול וקדוש שטבל כּמה וכמה טבילות, ישב כּמה וכמה ימים בתענית, אמר את שם-המפוֹרש ונכנס לאותה מערה בשלום ויצא בשלום. וסיפר אותו בחוּר שראה שם פלטרין של אבנים יקרות ואור זורח שם כאור שבעת הימים. וראה שם ישיש אחד עטוּף בטלית וּתפילין ולומד תורה. השבּיעו הבחוּר בשם המפורש לגלות לו “הקץ”…

-וּמה? – פּרצה בלי-משׂים שאלה מפּי המסוּבים.

-והזקן גילה לו את הקץ כרצונו.

-הזקן גילה? גילה את הקץ? – קראוּ הבחוּרים תמהים וּמשתוממים ולהוּטי סקרנוּת.

-הוֹי! – נאנח המספּר – לא היה הדור ראוּי, ונשמתו של הבחוּר יצאָה קודם שהיה סיפק בידו לגלות לישראל את הסוד הגדול והנורא…

נרות השבת דעכוּ אחד אחד מתוך לחישה חרישית. צללים התקרבוּ והקיפוּ את האנשים מסביב לשוּלחן, כמקשיבים אף הם לסיפוּרי הפּלאות מארץ-הקודש. זמן רב עוד קלח חרישית קולו של מולכו; בלהטי-קסם טוה רשת-זהב של חזיונות, שצד בה את השומעים וּמשה אותם אל חופים רחוקים מארץ המציאות…

בּבית ר' יוסף מלואנץ כבר כבוּ הנרות, וּמאחרי כל מחיצה וכל מסך נשמעה נחרת ישנים. בחדר האוכל עוד גסס זנב נר בודד וּצללים כבדי-שחור פּירפּרוּ בכל פּינה והתוַכחו ביניהם ויכוּח אילם שאינו פוסק.

מתוך אחת הפּינות יצא צל קטן ולבן, ירא וחרד, זז לאִטוֹ כמגשש ומהסס. התקרב הצל הזעיר אל המיטה שהאורח ישן בה, עמד, מישש בבגדים, נטל אחת הנעלים, אחז בה, לְחָצָה אל לבו. לבסוף הגיש את הקצה הקרוע והפּעור אל פּיו ונשק לו בדממה… אחר-כך חזר ירא וחרד, בפסיעות זהירות, אל פּינתו, כשהוּא מגשש וּמהסס…

כל אותו יום שבת היה שלמה מולכו שיחתם של יהוּדי רוסהיים. לפני התפילה ולאחר התפילה, בשעת הסעוּדה וּלאחר הסעוּדה, כשנתפּזרו על גבּי מדרגות-האבן הצרות והאסקופות הגבוהות, לפצח זרעוני חמניות ואבטיחים ולשוחח על עניני-היום, מתוך בכי התינוקות, השתובבוּת הקונדסים, המולת שׂיחתן של הריבות וצחוקם של ליצני הדור, – הכל, הכל סיפרו בשבחו או בגנותו של האורח המוּזר שהופיע פתאום בבית-התפילה, אמש לפני קבלת שבת. וּמעולם לא היוּ השׂיחות על עניני היום ברוסהיים כל-כך נסערות כמו הפּעם. מכיון שראוּ אותו מאחרי גבּו של השתלדן, מיד נתפלגוּ הדעות על אודותיו. אלה נטוּ לכף חובה ודרשוּ להרחיקו מתוך העדה קודם שתהיה שהות בידו לעשות מעשה. ואלה דנוּהוּ לכף זכוּת ואמרו, שאסוּר לגזור עליו נידוּי, שמא אינו אלא שליחו של המקום; שמא אין בפיו אלא בשׂוֹרות טובות, ישוּעות ונחמות. וּבינתים, ספּוּרי-מעשיות משוּנים שאיש לא ידע בבירוּר את מקורם האמתי, ושנמסרוּ בחשאי מפּה לאוזן, הלכוּ ונטווּ בחוּטים סמוּיים מן העין לארג תעלוּמות מסביב לאורח.

בצהריים, אחרי השינה, התחילו מתכנסים בביתו של השתדלן יהוּדים זקנים וּצעירים מחשוּבי-העדה, הפּעם יותר מכפי הרגיל בשבתות וּמועדים, לא רק לברך על מיץ-הפּירות ועל מיני התרגימא מעשה ידי רדיל להתפּאר, אלא גם וּביחוּד לראות ולשמוע אותו

ברוסהיים, כמו בכל עדה ועדה, שמחוּ לקראת כל אורח, כל “מגיד” וכל תגרן או תלמיד-חכם נודד. כל אורח-פורח היה מקשר את יהוּדי העדה עם כל תפוּצות הגולה, היה מביא ידיעות על גזירות חדשות, מלחמות וּמאורעות-עולם חשוּבים; יש שהיה מביא העתקה מאיזה ספר חשוּב, חידוּשי-תורה, הלכה שנתחדשה בישיבה פּלונית, מנהגי-דת מקוּבלים במקום פּלוני, בחברת כל אורח היוּ יהוּדי רוסהיים נושמים אוירוֹ של העולם הגדול…

התאספו לא רק באי-ביתו התמידים של השתלדן. באו גם אנשים שאַף פּעם לא דרכה רגלם על מפתנוֹ. היה ביניהם רפאל הפּחח, יהוּדי שמן מאד, כרסו בין שיניו, ידיו ורגליו קצרות ודומה בגוּפו לצפרדע. בין בקיץ בין בחורף לא היה נפרד ממטפּחת גדולה, שהיה מוציא מדי פעם מאבנטו ומנגב בה את זיעת פּניו וערפו הרחבים והסמוּקים; עד שהיה מחזיר את מטפּחתו אל אבנטו, שוּב ניצנצוּ פּניו מזיעה שהיתה מטפטפת ממצחו ומקצה חטמו טיף-טיף על זקנו ועל כרסו. רפאל הפּחח היה מפורסם בכוח-הפּר שלו, אבל מאד היה נזהר מהשתמש בו, כי בלבו התבייש בגשמיוּתו המוּפלגה. רפאל היה מטבע ביישן גדול. בין הבריות לא היה מעיז לפצות פּה, וּכמו ילד אהב לשמוע בפה פּעוּר סיפוּרי-מעשיות והיה מתפּעל מהם. רק בשׂמחת-תורה היה יוצא מגדרו, מקיף עצמו תינוקות של בית-רבּן ועושה עמהם מעשי קונדס שלא הלמוּ כלל את גוּפו המסוּרבּל והכּבד. על אודותיו היוּ מתהלכות אגדות משוּנות, שהיו מספּרים אותן בלחש מפּה לאוזן. רבים מיהוּדי רוסהיים זוכרים עדיין את הכומר המגולח שבא פּעם עם חשכה אל ביתו של ר' זוסיל ראש הישיבה והתיחד עמו כל הלילה מאחרי הדלת הנעוּלה. לאזני בחוּרי-הישיבה הגיעו מחדרם בכיות נוראות כגעית שור. מאותו ערב ואילך לא ראוּ את הכומר יוצא מביתו של ר' זוסיל. רק הזקנים היוּ לפעמים מזכירים שמו בזהירות רבה. לתקוּפת השנה יצא מביתו של ר' זוסיל יהוּדי גוץ, כרסתן, מעוּטר בזקן ובפיאות – יהוּדי לכל דבר. שוּם בריה לא ידעה מהיכן יהוּדי זה בא, וּכאילוּ נדבּרו הבריות לא לחקור אותו על-כך. ידעו רק ששמו: רפאל פּחח…

מעל לראשי הנאספים הוּבלט, כצף מלמעלה, ראשו הנטוּי של ר' שבתי האילם, יהוּדי דק וצנוּם, אבל ארוך מאד, בעל צואר דק, ארוך וחשׂוּף תמיד, וחזוּת ראשו על גבי צוארו זה היתה כאילו שאף להתמתח ולהתנשׂא עוד כלפּי מעלה. על ר' שבתי זה היו מספּרים שפּעם נדון על ידי הממשלה למיתה בגלל דיבּה שהוציאה עליו נוצרית אחת, שר' שבתי נשה בה חוב גדול. הובילוּהוּ לגרדום, כבר הכריחוּהוּ לפשוט צוארו, התליָן כבר הניף הגרזן, והנה ממש באותו רגע בא רץ מבוהל ודחוּף וצועק מרחוק לתליָן להמתין: בני-עדתו אספוּ סכוּם גדול כופר נפשו, והעבירו על ידי כך את רוֹע הגזירה. אבל כיון שירד מעל הגרדום, מיד ניטל ממנו הדבּוּר. ר' שבתי נשאר מאז אילם, אף-על-פּי שחוּש השמיעה לא לקה אצלו. וכל ימיו נשאר צוארו נטוּי, פּשוּט כביכול לגרזן…

בא גם ר' זוסיל עם אחדים מבחוּרי-הישיבה, וביניהם יקוּתיאל הפרנקפוּרטי. קשה היה לעמוד על גילו של בחוּר זה. אם צעיר הוא או זקן. פּניו החוּמים-כהים, הגרוּמים והמשופים באופן מבעית היו חשֹופים מכל חתימת זקן, אף שֹפתו העליונה והדקה היתה בלי סימן שֹערות, מה שהרחיב והגדיל את פּתחו של פּיו עם שיניו הרווחות והגדולות, העקוּמות כוָוים. רק מתחת לסנטרו הערום ירד זקנו קצוות לוליניוֹת וּמבוּדרוֹת. מתחת לגבּוֹת מגוּדלות פּרע, עבותות ומסוּבכות, נשקפוּ עיניו הכחוּלות-בהירות כל-כך, שפּעמים היוּ נראות כוּלן אך לובן, וּפעמים – כחול. עיניו אלה, על פּניו הכּהים, עשוּ רושם כתכלת-שמים בהירה בלילה… היה משהוּ משוּנה, רע ודורס בפניו. הרושם גדל עוד על-ידי שתיקתו, מתוך “מרה שחורה” שלא נסתלקה הימנו. שתקן ופרוּש מן העולם היה. בין בחוּרי הישיבה לא ישב ואת דירתו קבע ב“אוהל”, היא האכסדרה הקטנה, סמוּך ל“ישיבה”, ששם היו מלינים, בשעת הצורך, את המתים או את החללים, שהיוּ מביאים מחוּץ לעיר. בחדר זה, ששימש אכסניה למתים, היה הפרנקפוּרטי מתבודד ימים ולילות. מיהוּ ומהיכן הוא? איש לא ידע. הדעות על אודותיו היוּ מחוּלקות. אמרו עליו, שהוּא צדיק מקוּבל, יושב בתענית וּבפרישוּת ועוסק בתורת-הנגלה ובח“ן; והיו גם כאלה שאָמרו עליו שמכשף מסתתר הוא, עוסק בלחשים וּמזיק לבריות. ועוד אומרים הבריות מפזלות כלפּי ה”אהל" בפחד כמוס… כשהתינוקות היו רואים את יקותיאל הפרנקפוּרטי עובר על-פּניהם, מיד נמלטו בבכי אל אמם והאם היתה מזדרזת להאפיל בסינרה על ראש פרי בטנה, ורוקקת שלוש פעמים הצדה…. ואף זאת מספּרים הבריות, ש“המרה שחורה” התחילה שורה עליו משעה בפעם הראשונה את פרידלין, בתו של השתלדן. חלונו היחידי היה פונה ישר אל מוּל בית השתדלן. יום יום, לילה לילה, היו רואים צל אדם מתנועע שם וזמרת נכאים היתה נשמעת מאוהל המתים… בשבת וּבחג היה מופיע פּתאום אל הסעודה בבית השתדלן, בלא שהיה מוּזמן לחרדת יעקב הקטן, שהיה מתגנב אז מהבית ונחבא באיזו פינה, וּבשוּם אופן אי-אפשר היה להוציאו ממחבואו. איש לא היה פונה אליו בדברים, והיו נזהרים שלא לפגוע בו במשהו. ואף הוּא לא המליט כל זמן הסעוּדה מלה מפּיו. היה שותק וּמסתכל בפרידלין במבט משוּנה. בלב כוּלם היה חבוּי מורא מפּני האיש. השתדלן היה נמנע מדבּר על אודותיו, והיה משתיק אחרים כשהיתה השֹיחה מתגלגלת עליו. אך מבטיו הנעוּצים ושתיקתו של הפרנקפוּרטי היוּ מרגיזים את פרידלין וּמציקים ליה מאד. פּעם פּקעה סבלנוּתה וקראה לו בנזיפה: “שמע נא, בחוּר, תן עיניך בצלחת! מה אתה מחפּשֹ בפניַ? כלוּם אָבדה לך שם אבידה?” הפרנקפוּרטי שתק. למחרת צבתה עינה השמאלית של פרידלין… אז נטלה רדיל מטפּחת ראשה של פרידלין ובצנעה שלחה אותה על-ידי ר' יעקב ואלך השמש אל הפרנקפוּרטי; הלה לחש על המטפּחת ואחרי ימים אחדים עבר הנפח ושב ורפא לה…

מסביב לשולחן הגדול – אלה ישבו ואלה עמדו צפוּפים ודחוּקים. מולכו, שישב על-יד בעל-הבית, בראש השולחן, נשען בגבּוֹ אל הכותל, כמעט שלא נראה למי שעמד קצת מרוחק מהשולחן. רדיל הזקנה שימשה את האורחים. פּעם בפעם היתה מבקיעה בין הנאספים כשהיא מגבּיהה מעל לראשיהם על שתי כפּות ידיה הנשׂוּאות טרין טעוּן פשטידה, תופינים וּשאר מיני מאפה מתוּקים. פרידלין ישבה מרחוק, סמוּך אצל הכּירה, שקוּעה בספר. כל מה שנעשה ושמדוּבר מחוּץ לעמוּדי הספר לא לקח הפּעם את לבה.

משוּם שהאורח דיבר אך בלשון-הקודש לא היו מרוּבים האנשים שנכנסוּ עמו בשֹיחה. הסתפּקוּ אך בשאלות מקוּטעות מתוך גמגוּם, בשׂפת דיבּור בלתי שגוּרה. גם תשוּבותיו של האורח היו ספוּרות וּמצוּמצמות, כמו בעצלתים. הצפיפוּת בתוך האויר הכּלוּא ושׂיחה מקוּמצה זו, נטולת ענין, התחילו סוף-סוף מציקים לנאספים, ורבים כבר תלוּ עיניהם, מתוך כליון נפש, בפתח הדלת, שדרך בו פּרצוּ מן החוּץ פנימה, יחד עם נשיבות-רוח קלות, גם קולות יושבי הקרנות והטיילנים…

לא הרגישו בדבר, וכאילוּ פּתאום היתה זאת – וּמולכו התחיל מסיח לפי תומו בקולו הלבבי והענוג. סיפר על ארץ-ישראל. נמוּך היה קולו וקלח בשקט-בשקט. אפילו הברה אחת לא הלכה לאיבוד. הפּתח הפּתוּח נשכח מלב. קולות הרחוב לא הגיעו שוּב לאזני איש… לכאורה לא נתכּוון מולכו אלא לו לעצמו. שמח להזדמנוּת לדבּר בקול על הימים המועטים שישב בעיר הקודש ושלהטו לפניו כמו דגלי-אש בנדוּדיו הרבים בארצות הגולה. סיפר לעצמו על גדולי התורה והקבלה בצפת, סיפר על חיי העבודה, הטהרה והקדושה שם, על קרבת האנשים אל אלהים, על הרוחות הקדושות המרחפות ברחובה של עיר וּבין קברות התנאים צדיקי העולם… על סיעות סיעות של נשמות חוטאות שיושבות על כל כנף ועל כל שׂיח ככיתות של צפּרים וּממתינות לכל מקובל שיעבור ויתקנן ויכשירן לשוב למנוחתן…

מתוך קולו פיעפעוּ געגוּעים כמוּסים אל חיים שעברו. געגוּעים אלה הם כל עצבותם עברוּ גם אל הנאספים. גם לאחר שנדם הקול, הוסיף כל אחד לשמעוֹ בתוך נפשו…

דממה כבדה כבשה את הקהל. רק מאחת הפינות נשמע שיעול חנוק: ר' יעקב השמש הביע בזה את המית-נפשו…

פרידלין ישבה על-יד הכּירה, הביטה בספרה וקרוֹא לא קראה עוד. הקול השלֵו והלבבי שנשמע מעבר לראשי האנשים, שנדחקוּ גם מסביבה ודרכוּ על שולי שמלתה, נזל, נזל והגיע אל אזינה כמעין זה שנובע ובא ממקורות רחוקים ונעלמים. הרבה לא הבינה מהדברים ששמעה. בנפשה פעמוּ הדי אגדת ליל אמש…

אי-שם, בתוך הקהל, ישב גם זלמן מהולסהיים. אף פּעם לא הרימה עיניה לראותו. אך חשה בקרבתו. על כן התרגשה. עכשיו אין מחשבותיו נתוּנות אליה בודאי. אף הוא שבוּי בודאי בסיפורים שהלז מספּר. הזר הזה הרחיק ברגעים האלה את לבו ממנה.

“המסכּנים!” – חשבה מתוך לגלוּג על עצמה ועל פּחדה שנפחדה תמול, בפתחה לו את הדלת – “הוּא מכשף אותם… כוּלם ּהם עכשיו מכוּשפים…”

קמה ויצאה החוּצה. ישבה לבדה על המדרגות היורדות מ“בית הקיץ” אל הרחוב, הביטה דרך השער הפּתוּח כלפּי הרחוב וּכלפּי האנשים שעברו שם בבגדי-שבת, הקשיבה לרעש הדברים שהגיעו אליה ממדרגות הבתים הסמוּכים ודרך החלונות הפּתוּחים. שעמוּם נורא תקף אותה. אם היא תבוא – חשבה – למקום שאין מכירים אותה, לא יהיה לה מה לספּר אודות האנשים האלה ואודות חייה ביניהם. נסיעותיה עם אביה לערים שונות, כשהיא מלוּבשה בבגדי נזיר צעיר, עם כל ההרפּתקאות והסכנות הבלתי-צפוּיות, שבשעתן היו מפחידות וגם מרנינות את לבה, – כל אלה נראות לה עכשיו כה תפלות, כה חסרות-חשיבוּת. היא כותבת את כתבי-ההשתדלוּת, אבל העסקן היוצא ובא לפני רבּי המדינה לא היא היתה… אותה היה אביה מחביא בחדר האכסניה וגוזר עליה לבל תירָאה ולבל תימָצא ברחוב… הלא כל זה הוא כה אוילי, כה אוילי!.. הנה יושב שם האורח וּמספר על ארץ-ישראל הרחוקה. אף אותה תקף פּתאום יצר עז לעזוב את רוסהיים, לילך למקומות רחוקות, לשנות את אופן חייה. פּתאום הרגישה בצורך לעשות איזה מעשה רב, שימים רבים אחר כך יהיה לשׂיחה בפי הבריות. דומה שיש לה גם כוחות למפעל גדול. זו לא הפּעם הראשונה שתוקפים אותה כוחות נעלמים ומפעפעים וכיסוף חזק להוציאם לפועל. ובכל פּעם הם כחדשים, וכה עזים, כה מציקים. בו-בזמן לא נעלם ממנה שאלה הם דברי הבל וּשטוּת. להיכן תלך? מה תעשה? ומאפס תקוָה נתעגמה נפשה עד לבכות.

סגרה עליה המציאוּת כבית-כלא, ונפשה הציצה מחרכיו אל מרחקים…

קול פסיעות החרידה מהרהוּריה. אליה ניגש זלמן בבגדי הצבעונים ובסרטי השיראים שלו.

– נמלטת? – שאלה פרידלין בצחוק.

– ממה?

– מן הכּישוּף, ח…

– מחר יקומו כל הזקנים וילכוּ לצפת להיקבר שם, תראי…

– וּמפני מה לא הצעירים?

– הצעירים? החפצים חיים?

– ומפּני מה דוקא להיקבר שם? אולי גם לחיות.

– מפּני שהחיים שם, כפי שנראה מסיפוריו, הם קבר.

באותו רגע יצא מן הבית יקותיאל הפרנקפוּרטי ונלחץ כמו צל אל הכותל. פּניו, כמו תמיד, היו קודרים-נוּגים. עמד והסתכל בשניהם במבטו הקופא והמזרה אימה.

ראתה פרידלין את סלילי קווצות זקנו מתחת לסנטרו, את פּיו הרחב עם וָוי-שיניו העקוּמים, חזהו החשׂוף והשׂעיר, את כל דמוּתו המתועבה, עם המבטים מתחת לגבּות הצפוּפות, שהיוּ תמיד נותנים מורא סתוּם בלבה, – ויתעורר בה החשק לצחוק. הפּעם הצחיקה המחשבה שהוא אוהב אותה. משוּם מה הרגישה את עצמה באותה שעה כנגאלה מכל המוראים, מאימתו של הפרנקפוּרטי ומכישוּפן של עיני האורח. אדרבא, אהבתו של הבחוּר המכוער והמזוהם הזה נתנה אומץ בלבה וגירתה בה יצר ללגלג ולהתחצף. פּנתה אליו פתאום בשאלה:

– השמע ר' יקותיאל את דברי האיש הזה?

גבּוֹתיו של יקותיאל הצטפפו יותר וּפניו חשכו לגמרי.

– מה דעתו של ר' יקותיאל? – הציקה לו בשאלתה אחרי שזה התמהמה להשיב. אבל בלבה כבר התחילה מתחרטת על כל זה…

– לפגרים מקושטים ומצוּחצחים כמו זה – והצביע על זלמן – בכל מקום קבר. גם כאן… גם כאן…

והזדרז לרדת מעל המדרגות.

שניהם, פרידלין וזלמן, הרגישו את עצמם ברגע הראשון לא טוב. כמבוּישים ומופחדים היו. מה מוזר הדבר! כל מה שמוציא הפרנקפורטי מפיו הרי זה נוקש כבמקבות בארון-מתים, הרי זה כמבשר רעה.

פרידלין הפריעה הראשונה את השתיקה הבלתי-נעימה.

צחקה צחוק אנוס ואמרה:

– מנה יפה קיבלת.

זלמן משך בכתפיו, חייך במקצת וליוה במבטו המבזה את גופו המדולדל והסגוף של בחור-הישיבה.

– תמוהני שאביך אינו מגרש מביתו את המטורף הזה. היודעת את, מספרים עליו דברים נוראים… הוּא… בכלל מן הראוּי להיזהר ממנו.

נזכרה פרידלין במה שעלתה לה פעם בגלל חוצפתה כלפי הפרנקפוּרטי, ולבה נקפה על שהתירה לעצמה להיכנס עמו בשיחה. ורק כדי שלא לשתוק אמרה:

– ורוסהיים גופה כלום אינה קבר?

– אה! העולם הוא עוד די גדול מחוץ לחומת רוסהיים.

צנח, סמוּך אצלה, על מדרגה אחת למעלה ממנה, והוסיף:

– מה רוסהיים ומה אשכנז כולה כלפּי וינציה אחת!.. כשאתה מסתכל כאן בבתים אלה, בבגדי האנשים, במנהגי חייהם… בית-עלמין! אין כאן חיים! אין כאן אף שרטוט אחד, אף תבנית אחת שהעין תיהנה מהם, התאמיני? יש כאן אפילו בין ה“גויים” אנשים זקנים שלא ראתה עינם רגב שיש, ח ח… לא, פרידלין! אנו לא נשב כאן. לאיטליה אקחך. אח, איטליה!..

קילוח של רותחין עבר על גבה של פרידלין לארכו.

– מה אמרת, זלמן?

– אקחך לאיטליה, אמרתי. שם נחיה, שם יש ליהודים “קיוּמים” הרבה יותר טובים מכאן. שם נשב בבית גדול, מרוּוח. לפניו חצר. מן ההכרח שתהיה חצר לפניו. ובחצר, מול פני הבית, מזרקת-מים, אילנות… על הכתלים בפנים – תמוּנות, בזויות – פסלי-שיש, מעשה ידי ה“מייסטרו” הגדולים. מובן מאליו ששם לא תלבשי שמלות כאלה המשביתות את יפיה של גזרת הגוּף ומנוולות את הפּנים…

זלמן דיבר בלחישה, ממש אל אזנה. היא ישבה כקפואה. לא הנידה אבר. ספקנותה הטבעית, האפיינית, לא נרדמה בה, ואף-על-פי-כן ערבו לה דבריו. הקשיבה להם כשם שמקשיבים לסיפוּר בּדים יפה…

שעת תפילת מנחה הגיעה. מ“בית-החורף” התחילו יוצאים האורחים. פרידלין קמה, נלחצה בגבה אל הכותל בקצה הכבש מזה. זלמן קם אף הוא והתיצב בקצה הכבש מזה. האורחים עברוּ בתווך אחד אחד.

שני הצעירים ליווּ דוּמם במבטיהם את הצללים השחורים שנעוּ וחלפו ביניהם… נעלם הצל האחרון. פרידלין לא זזה ממקומה ואמרה אל ארוסה שממוּלה:

– ומה אעשה שם בויניציה שלך?

– לא תעשי כלוּם.

– לא כלוּם?

– עבדים ושפחות יהיוּ לך והם יעבדוּ.

וּפתאום על-פּי קפיצת רעיון לא מוּבנה לזלמן ומרגיזה קצת:

– וּמפני מה ידיך, זלמן, הן כה לבנות? וכי גם את מלאכתך אתה עושים אחרים?

זלמן פשט לפניו את כפּות-ידיו, כמי שרוצה להיוכח אם לבנות הן. ותוך כדי שעשוּע באצבעותיו המפונקות ובטבעותיהן השיב:

– את המלאכה הגסה כן. מלבד זאת שמן-משחה כזה יש לי, שאני מורח בו את כפּי לפני השינה, ובשמן משחה אחר אני רוחץ אותן למחרת בבוקר, מיד לאחר השינה… גם לך אתן מהשמנים האלה.

– שמן-משחה אחד לפני השינה ושמן-משחה שני אחר השינה… דומַתני יותר מדי עבודה, – אמרה פרידלין בבת-צחוק דקה-מן-הדקה.

שעמוּם נורא תקף אותה. מתחה מעל לראשה את שתי זרועותיה, כמי שישב זמן רב על מקום אחד. אחר כך כיסתה כפּה על פּיה המפהק ואמרה בקול יבש פּתאום:

– לך, זלמן, להתפּלל! תאחר תפילת מנחה.

זלמן לא הבין מפּני-מה שלחה אותו פּתאום ובקול מוּזר כזה.

– עוד יש די זמן, פרידלין!

– האורחים כבר הלכוּ. צריכה אני לעזור לאמא לסדר את הבּית והכּלים.

הסתכל זלמן בפניה וראה שהוּא מוכרח ללכת…


פרק רביעי: מעשה בנסיך ובנסיכה    🔗

במוצאי השבת התכנסו אנשים רבים בביתו של יעקב ואלך. באו סוחרי הבהמות, של-פּי השתדלוּתו של ר' יוסף מלואנץ, התחייבוּ למכור את בהמתם לרוסהיים רק בתיווּכו של שמשו. באו גם קרוביו של השמש ואחדים משכניו. ביניהם היה אחיו, הגדול ממנוּ בשנים, פּסח החבתן שמו. פסח זה, שתקן כמותו אבל בעל דעה תקיפה, היה מתערב בעניני העדה ביד רמה וזורק מרה בכל מי שסירב לקבל דעתו. עליו אמרו הבריות שהוּא נוהג בקהל כמו בחבית: מצמיד עליו את חישוקיו ביד חזקה. היה שם יוסלין הסייד, גיסו של יעקב, אברך כבן עשרים וחמש, תמיד שמח, תמיד פרוץ בצחוק ובדברי ליצנות. אחרי יוסלין הסייד היו מרננים שאשתו שׂנואה עליו, שהוּא מעורב יותר מדי עם ה“גויים” ונזקק ל“גויות”. כולם באוּ לעזור ליעקב ואלך לגמור את העסק את תגרי הבהמות, משוּם שהשמש מוּחזק אצלם לשוטה שנוח להונותיו. תחילה היוּ דברי האנשים נשמעים בנחת, אפילו בידידוּת. בחלל הבית היתה מנסרת נחרת הילדים שישנוּ בקרן-זוית על הקרקע. שיחתם השלוה של הנאספים, הצפוּפים מסביב לשולחן, בלוית נחרתם של התינוקות השרו איזו רוח של מנוחת-שלום. אך שלום זה לא נמשך זמן רב. כשנכנסו אל פּרטי הענינים, התחילו הרוחות מתלהבות והקולות מתגברים; האחד נכנס לדברי חברו. לבסוף צעקוּ כוּלם בבת-אחת ולא שמעו איש את רעהו. על כוּלם גברו קולות התגרים שדמוּ לגעית שוָרים. ואז היה ר' יעקב ואלך מתרגש, משתעל תכופות, מחכך בכתפו ונוהם: “נוּ, הא!.. למה? אבל במטוּתא”… אך איש לא השגיח בו. רק יוסלין הסייד היה זורק לפעמים לתוך השקלא-וטריא איזו מלה מבדחת שהיתה מפסיקה לרגע את געית השוָרים ומביאה את האנשים לידי צחוק. צחוקם של התגרים היה דומה לצהלת סוסים. תגרים אלה העמידו פנים כנדיבי-לב, שבאו לכאן רק משוּם כבודו של השתדלן ואין כוַנתם אלא לעשות חסד עם שמשו. ה“קרובים” נמצאו נעלבים, וביחוד כשהרגישו שהסוחרים מתוכננים לקשור את יעקב שלהם בתנאים קשים שיוציאו שכרו בהפסדו. ועמדו על המשמר. בין שאר התנאים, דרשו שהעורות ימכרו אך ורק להם. פּסח החבתן, אחרי שתיקה ממושכה, השמיעה פּתאום נימה כזו עד שכוּלם החזירו אליו פּניהם.

-מה תעשו בכל העורות הללו? – שאל.

-לבורסקאים נמכרם – ענו התגרים בתמיהה.

-את כולם?

-פשיטא.

-ואף את עורו של יעקב?

-הא כיצד?

-הרי קודם כל את עורו תפשטו!

הסוחרים נעלבו, כעסו, נשבעו, צעקו, רצו לבטל את כל הענין, קמו ללכת. אנשי רוסהיים נפחדו, ביקשו לפייסם, נשבעו וצעקו אף הם. ר' יעקב השתעל. בלבו היה שמח אילו בטל כל הענין, אבל לא העיז לפצות פה וסבל בדממה. יוסלין הסייד נכנס לעצם המהומה בשאלה משונה:

-ואם כל בהמותיכם תיטרפנה, חלילה?

-מה משמע? – תמהו שוֹב הסוחרים – הבהמות שלנו כמו כל הבהמות… נמצאות גם טריפה… אבל כולן, סלקא דעתך?

-ומה הבטחון?

שוּב נעלבו הסוחרים: בטחון, בטחון… אטו ברמאים עסקינן? וכי אין אמונה בישראל?

חייך יוסלין ואמר:

-אתם רוצים שנאמין בכל הבהמות שתהיינה כשרות, ואתם אינכם מאמינים בשור אחד שלנו, שהוא כשר…

פּרצו הכל בצחוק. הסוחרים צהלו כסוּסים. המשא-והמתן נמשך אחר-כך בנחת וּבישוב-הדעת כבתחילה.

ר' יעקב ואלך לא רצה בעושר וּבמסחר. על כרחוֹ השתתף בכל הענין הזה, וכוח לא היה בו להתנגד. חיי העולם הזה עם כל סיבוּכיהם היוּ מפחידים אותו, אבל מצא עצמו כשבוּי וחבוּש בבית-האסוּרים. השתעל וסבל… כפעם בפעם היה קם, משתמט מהחדר ופורש לשעה קלה אל מאחורי הפּרגוד, שחצה את החדר לשנים.

ומאחורי הפּרגוד, בקרן-זוית, ישב אפרים בנו בכורו של ר' יעקב, נר חלב קטן בידו האחת ו“ספר חסידים” בידו השניה, וכוּלו שקוּע בעיון כשהוא משתעל כפעם בפעם. נר החלב האיר רק שטח קטן על דפּי הספר ועל פּניו. הדפּים היוּ ארוּכים, קשים, מחוספסים וּמאוחים בחוּטים; הכתב היה מסוּלסל והדיוֹ דהוּיה. עיני אפרים קצרות-הראיה הפליגו בסבלנוּת וביגיעה בין סבכי-האותיות והתבות, בשבילי-הטוּרים העקלקלים. הנר האיר קצת פּניו הדלים, והשחוּפים והשקוּפים, כאילוּ לא הנר, אלא הם, הפּנים, זרחוּ כנקוּדה בהירה בחדר החשוך הזה ומהם נאצל אור גם על הדפּים. מאחורי הפּרגוד אין הרעש פוסק. מתוך הרעש והבלבוּל פּורצות לתוך חלל הלילה קריאות" “שוָרים… בהמות דקות… גסות… ריבית… עורות… רוָחים… הפסדים…” וּמה נפלא הדבר! הקולות והקריאות הללו נשארים שם מעבר לפרגוד ואינם מגיעים לכאן, דרך המחיצה הדקה. כאן, מסביב לנקוּדה בהירה זו, דממה. דממת מחשבה ופרישוּת…

כפעם בפעם נכנס לכאן ר' יעקב, מתקרב אל ראשי אצבעותיו אל בנו, מתיצב מאחוריו, מציץ מעל לגבּו אל הספר, אף-על-פּי שאינו רואה בו כלוּם. מביט ושותק. אחרי פקפּוּק רב יש שהוּא נוטל רשוּת לעצמו ואומר:

-זה… שם לא טוב, אח, לא טוב… חו-חו… באתי לרגע… אתה עוסק בתורה?… לא אבטל אותך, חלילה… טוב אצלך פּה… חו… והלז… זה… הירוּשלמי בביתו של ר' יוסף… דיבר היום.. אי-אי דיבר…

אפרים מרים לאט וּבלי חשק את עיניו הלאות מעל כתב-היד וּמסתכּל באביו. דומה שאינו יודע מה זה סח לו.

-הירוּשלמי, אומר אני… חו-חי… סיפר נפלאות… ירושלים… ארץ-ישראל… מחיה נפשות… חו-חו…

אפרים לא השיב כלוּם. שוּב השקיע עיניו בספרוֹ. ר' יעקב עמד, הביט, הביט ושוּב הסתלק בחשאי אל מעבר לפרגוד.

אחרי שעה קלה, לא התאפּק הזקן ושוּב ביקש לו מפלט על-יד בנו. שם – שוָרים… שחיטה… טריפה… עורות… וכאן, על יד בנו, שוֹרה השכינה. הזקן לחש כמתבייש בתחנוּנים:

-אני מפריע לך, אפרים?… חו-חו… כדאי היה לשמוע… קבר רחל אמנוּ… זה… מערת המכפּלה… חו-חו… נשמות צדיקים… טוב… טוב…

אפרים נותן באביו עינים מתחננות: מה אתה רוצה, אבא?

הזקן מתבייש מהמבט הזה וּמגמגם:

-לא אפריע… לא אפריע עוד… למד, בני, למד!.. אח, התורה… אלך אליהם… עסקים… מְנְה… אח, לא טוב, לא טוב… חו-חו… – ונעלם אל מאחורי הפּרגוד.

בחדר שבּו ישבו האנשים היה חם מאד. נר דוֹלק הזיע, התמסמס ונתן ריח רע. דלת הבית היתה פתוּחה כלפּי פרוזדור מפולש. מבחוץ נשקף ליל כחול.

בפתח הפּרוזדור, על המפתן, ישבה רוזלין ופצחה זרעוני חמניות. על ברכיה נרדם מנלין הקטן. לפניה, כפוּף אליה בכל גוּפו, ישב על אבן ברוך ארוסה, וסיפר לה את אחד מספּוּריו הרבים. כשזוּג צעיר זה מזדמן יחד כמעט שאינו משׂוֹחח על שוּם ענין, אלא ברוּך מספּר סיפוּרי-מעשה ורוזלין מקשיבה. ה, רוזלין אוהבת מאד לשמוע את סיפוריו! סיפוּריו הם תמיד נפלאים. שניהם שטים בעולמות רחוקים ונהדרים, שניהם חיים בין רוזנים ומלכים, בנות-מלך ונסיכות, אנשים גיבּורי-עלילה ונשים רכּות ועדינות, כוּלם מוּפלאים, אדירי-אהבה ונעטרי-גבוּרה.

הפּעם היה הסיפוּר עצוּב מאד. הנסיך היפה כבר עמד בכמה וכמה נסיונות קשים שדרש ממנו הבּארון עריץ-הלב, אביה של בחירת-לבו; נדד לארצות רחוקות, נלחם עם גיבּוֹרים אנשי-שם ויוּכל להם. ויוסיף הבּארון להכבּיד לבו וידרוש ממנוּ לצאת נגדו ב“טורניר” בלי כל מגן ושריון. הנסיכה היפה מלאה פּחד ותבך במסתרים על אהובה רצתה נפשה בו…

גבוה בשמים עומד הירח ומתעצב גם הוא על גורלם של הנאהבים בתבל ארצה. הוא מוסר עצבונו לכל הגגות, לכל צרור ולכל שבר זכוּכית שמביטים ביגון חיור כזה מעל האשפּתות של רוסהיים. הוא נשקף גם מתוך עיני רוזלין הנוצצות בברק ירקרק…

פּתאום התעורר מנלין בבכי: הוא רעב, הוּא מבקש לאכול. רוזלין, נרגזה על שהפסיק הסיפוּר במקום המענין ביותר, משדלתו בדברים טובים: בסעודה האחרונה הלא אכל את כל הלחם.

-לא. אני רוצה בחלת-שבּת…

-מחר, מחר, חביבי! אתן לך פּרוסה גדולה. עכשיו נוּמה, מחמדי… הגידה נא, ברוּך, מה היה אחר-כך?

– לא – התעקש הילד – עכשיו… אני רוצה עכשיו…

-שתוֹק ותן לי לשמוע! אכלת היום את הכל. מחר אשׂיג לך פרוּסה גדולה.

– ועל גבּי הפּרוסה – הוסיף ברוך – תניח לך רוזלין קורקבן… קורקבן התרנגול שעל גג בית המועצה…

רוזלין צחקה והילד בכה.

-הביטה, – קרא ברוך – יבוא זה ויקחך, אם תוסיף לבכות, – וּמיד הפשיל את עפעפי עיניו כמו שמפשילים שרווּלים, נעץ שתי אצבעות אל פּיו והרחיבו, הוציא לשון ואמר ששד מביט אליו. כבש הילד את פּניו בחזה אחותו והתחיל צורח בקול פּחדים. גערה רוזלין בברוך על שהפחיד את הילד, ולזה הבטיחה שאין כאן שוּם שד, הפצירה בו להסתכל בפני ברוך ולראות שאך משטה הוא בו. לעוּמת זאת יראה לו ברוך מפתח וּמנעול. יסתכל נא, יסתכל איך המנעול נסגר ונפתח, נסגר ונפתח. הילד ההין סוף-סוף לפזל לאחוריו, כלפּי ברוך, בעין אחת. ברוך משך בסנטרו למטה – נכנסה הלשון ונסגר פּיו. התנוּעות נשנוּ במהירות רבה כזוֹ עד שבאמת עשוּ רושם של איזו מכונה. רצתה גם רוזלין לחקותו ולא הצליחה, שיבּשה את התנוּעות, וּבמקום להוציא הלשון סגרה הפּה, ולהיפך, מנלין צחק לה. “מנעול” זה העסיקו במידה ששכח את חלת-השבּת ונרדם שוּב.

-וּמה היה אחר כך? – תבעה רוזלין.

ואגדת האהבה והיסוּרים הוסיפה להירקם. על ארמון הבּארון הזקן והרע התנפּלוּ שודדים, רצחוּהוּ, בזזוּ רכוּשו ולקחוּ בתו בשבי. שנים רבות רבות חיפּשׂ אותה ידידה. עבר ארצות וּמדינות מבּארון אֶל בּארון, מרוזן אל משנהוּ, כשהוּא מתחפשׂ למנגן עני. בכל מקום היו מושיבים אותו על יד האח, במסיבת בני-המשפחה; הוא היה מנגן ושר על ידידתו ועל לבּתוֹ האמולה, מנגן ושר כשעיניו מרגלות חרש בין הגברות שהתאספו מסביבו, אוּלי יראה את שאהבה נשפו. לשוא! רבּות רבּות בשנים נדד מארמון אל ארמון. תחת כל מגדל גבוה היה נחבא וּמנגן על אהבתו, וּבלבו לא מתה התקוה שאי-שם במרום כלואה יונתו תמתו ומאזינה למנגינתו.

-והסוף? והסוף? – נושה בו רוזלין מקוצר-רוּח.

פּעם אחת ניגן כך בעוגבו לרגלי מגדל גבוה גבוה, והנה נפלה לרגליו אבן קטנה צרורה בנייר. הרימה הנסיך, פּרשׂ את הנייר וּמצא בו כתוּב בעצם יד הנסיכה: “האתה הוּא, דודי מדוד? נפשי יצאה לקולך המתוק. לבי נשבר לרסיסים כי – אוֹיה – לא אוּכל לראותך. כלוּאָה אני בראש מגדל זה, מאחרי בריח-ברזל”. כך כתבה לו הנסיכה. הדוד הצליח לחדור אל הארמון, טיפּס ועלה אל המגדל הגבוה, שיבר בכוח זרועו את בריח-הברזל ונפל בזרועות אהוּבתו. “אני שלך!” – אַת שלי!.." אבל לא צריך לצאת מכאן בטרם יאור הבוקר. איך לצאת? לא פיקפק הנסיך הנודד אף רגע. נטל מעילו וקרעוֹ פּסים פּסים, קלע בהם חבל ארוך, הדבּיק קצהוּ אל וו החלון וּשילשלו למטה; אחר-כך לקח את נסיכתו על שמכו, והתחיל יורד, בשללוֹ הכּבד, לאט לאט ובזהירוּת, ירוֹד והתנועע באויר ירוֹד והתחלק, עד שהתיצבו על הקרקע, וימלטו על נפשם..

א, מה פּירפר לבה הקטן של רוזלין בשעה שהנסיך והנסיכה ירדוּ בחבל! פּיה הקטן היה פעוּר, נשימתה כבדה, עיניה הביעוּ פּחד. אבל תודה לאל! הנה ירדו, הנה הם עומדים כבר על הקרקע. שניהם מחוּץ לסכנה… מכאן ואילך יהיו תמיד תמיד יחד ואיש לא יפריד ביניהם… פּני רוזלין מאירות, גבוה בשמים מחייך הירח וּמוסר את צחוקו החיור גם לגגות, גם לכל צרור וּלכל שבר-זכוּכית המבהיקים על האשפּתות של רוסהיים. אח, הירח! את מי ירמה? כלוּם אין רואים שגם הוא אוהב, אוהב… ויודעים גם את מי! הנה הוּא נשקף אל עיני רוזלין ונוצץ משם. אכן, הירח התאהב בהחלט! הכוכבים יודעים זאת ושותקים, רק קורצים זה לזה בערמה; יודע זאת גם ברוך ושותק. אך מביט הוא אל עיני רוזלין החולמות, ינצנץ לו, יבריק לו הירח כאַוַת-נפשו! הוּא גם יודע את מי אוהבת רוזלין…

וּבאותה השעה פורצות בלי-הפסק מבפנים החדר קריאוֹת: “בהמות… עורות… ריבּית… שחיטה…”

-על מה הם צועקים כל-כך? – שאל ברוך את רוזלין.

רוזלין משכה בכתפה הצרה ושתקה.

-אומרים על אביך שהוא עומד להתעשר.

-אבי יתעשר! ח-ח-ח… – צחקה הנערה מטוב-לב.

וּמיד אחר כך הוסיפה:

-שמע נא, ברוך, מנין לך כל-כך הרבה סיפוּרים טובים?

צחק ברוך:

– גם אפרים אחיך שאלני פּעם על כגון זה, רשמתי ציוּר של שורקות גפנים משולבות, עם אשכלות ענבים, בשביל גביע-זהב. שאלני אפרים: “מנין לך זה? הלא שנינוּ עובדים יחד כל השנים אצל זלמן מהולסהיים זה, וּמפּני מה אין אני יודע לעשות ציוּרים כאלה, ואתה יודע? איך זה?”… ח! כלוּם אני יודע מנין לי זה? לא אני, אלא בקרבי יושב זה שמצייר וגם זה שמספּר את הסיפוּרים, רוזלין!

– אתה תהיה מספר לי תמיד סיפוּרים כאלה, ברוך, תמיד, א?

על מה חשבה הנערה שאָמרה “תמיד”? לאיזו מרחקי-חיים נשׂאה עיניה?

– וּברוּך:

– ה, כן, רוזלין! תמיד! כשאקום בבוקר ואצא לעבודתי, אתחיל חושב על סיפוּר-מעשה בשבילך. אחר-כך, בשעת עבודתי, אוסיף לחשוב על אותו הסיפוּר; בדרך שוּבי לא אפסוק מחשוֹב, ולכשאבוא אליך הנה יהיה עמדי סיפוּר מוּכן…

– והסיפוּר יהיה ארוך-ארוך מאד, א? – יום יום תספרוֹ לי ואף פּעם לא יפּסק, א, ברוך?

ח, ח… בודאי וּבודאי! יום יום אספּר לך את סיפורי ואף פעם לא יפּסק, רוזלין!

– בלילות יש שאני מהרהרת רבות ברוזניך ובאהבתם. אני רואה אותם, אני חוזרת וחיה עמהם כל מאורעות חייהם…

– אף אני, רוזלין, רואה את נסיכתי…

– איך אתה רואה אותן?

– הה, לכוּלן עינים שחורות כעיניך! אף אצלן יורדות קצוות מסוּלסלות משני עברי פניהן. ממש כמו אצלך…

רוזלין צחקה חרישית והוסיפה:

– והנסיכים הם צהבהבים כמוך, לא כן? מצחם רם וצח כמצחך, ועיניהם פּניהם, ממש כעיניך וכפניך, לא כן?

– ודאי שכּן! מפּני מה אַת סבוּרה שאין אַת באמת נסיכה?

– נסיכה יחפה שאפילו ב“בבית הרקוּדים” היא מופיעה בלי חגורה על מתניה, ח ח…

– אה, רוזלין! ומה אם יחפה? הרי אין זה ולא כלום…

הכל תלוי בנוּ! רוצה אני, ואני רואה אותך בשׂמלת משי ובתכשיטי אבנים יקרות…

– ואת הבית הזה בדמוּת ארמון גדול ועתיק?

– ארמון גדול ועתיק… ולארמון מגדל גבוה, מגדל שן…

– מגדל שן… וּבמגדל יושבת אני שבוּיה…

– וּבמגדל יושבת אַת שבוּיה, ואני ערב ערב בא לכאן לספּר לך סיפוּרי… לא. אני שר וּמנגן לך בעוגבי בחוּץ לרגלי המגדל. אַת פּותחת חלון וּמקשיבה…

– ה, נסיכי! וחרב צמוּדה לירכך, לא כן?

– חרב צמוּדה לירכי ונוצות-טוָסים רבות-צבעים בכובעי…

– ואני משלשת לך חבל… לא. אתה עולה אלי, כמו אותו הנסיך, וּשנינוּ יורדים בחבל ונמלטים…

– ונמלטים אל ארמוני אשר על הר נשפה וּמוּקף חומות בצוּרות…

באותו רגע התחילו הסוחרים יוצאים מן הבית. העסק נגמר בנקיטת-חפץ. מן הבית קראו לרוזלין שתיכּנס.

כשנכנסה רוזלין אל הבית, כפוּפה מחמת גוּפו של מנלין הישן על זרועותיה, פּגשוּה הקרובים בקריאות “מזל-טוב”! כוּלם הודיעוּ לה בבת-אחת ובשמחה שהעסק נגמר בכי-טוב, וכי יש מן הצורך לשתות “לחיים”.

רוזלין קיבלה את הבּשֹוֹרה הזאת בשתיקה. הורידה בזהירוּת את מנלין אל הקרקע, הפשיטה את בגדיו והשכיבתו על יד איסרלין אחיו. אחר כך יצאה מן החדר מבלי אמוֹר מלה, וּמיד חזרה וּבידיה בקבוּק וספלי חרס קטנים.

– מה זה? שיירי “הבדלה”? יין-צמוּקים משוּמר מששת ימי בראשית? – חקר יוסלין הסייד לפני שהוּצג הבקבוּק על השוּלחן.

– לא. זה יין ממש, יין ענבים, – אמרה רוזלין בקול נצחון.

– יין ממש?

– היין נשאר לנו מה“סדר” האחרון… לכבוד האורחים!

– “אשת חיל מי ימצא”!.. – קרא הסייד – נראה שכבר בפסח אמר לך לבך שנגמור את הענין בכי טוב…

– טיפּשה! – רטן הדוד פסח החבתן – וּביין צימוּקים לא סגי לנו? אנו אין לנו עסקים עם ערלים ובדרכיהם לא נלך..

– יזהר נא, ר' פסח – אמר יוסלין שהרגיש בעקיצה – גם הערלים שותים יין-צימוּקים.

– ואת הבקבוּק – המשיך ר' פסח – מוּטב שתטמיני ליום חתונך, בשעה טובה.

– אַל נא ידאַג, דוד! לחתוּנתי עוד נשאר אצלנו קצת יין, – אמרה רוזלין בצחוק. וסיפּרה שר' יוסף השתדלן שלח להם ערב פסח יין ל“ארבע כוסות”.

רוזלין שוּב יצאה לשעה קלה וחזרה בידים מלאות כדים וחצי חלת-שבת לבנה.

– קצת מיץ-תפוּחים… אמרו לי בבוקר שיבואו אורחים וטמנתי גם חלה זו…

– הלא אלה הם דברי תמיד שמוּטב להתחכּך בקרובים עשירים. לגחלתך, ר' יעקב, נתחמם גם אנו א? חו-חו-חו, ר' יעקב? – התלוצץ יוסלין, חיקה את שיעוּלו של ר' יעקב ושיפשף כפּות-ידיו מתוך קורת-רוּח למראה המטעמים.

דוּמם ומחייכת נעימות מזגה רוזלין את הספלים, פּרסה את הלחם לפרוסות דקות, חילקה את עסיס התפּוּחים בין האורחים. פּניה מאירות, ושׂפתה העליונה, שנחה בתמימות ילדוּתית כזו על השׂפה הקטנה שמתחתיה, לרגעים היתה רועדת כל-שהוּא בבת-צחוק של שׂובע-רצון למראה הרושם המשמח שהפתעותיה הנעימות עשו על האורחים. וכשיוסלין היה משמיע איזו הלצה, לא התאַפּקה, הפשילה ראשה וצחקה כילדה צחוק כסף טהור… נעים היה למסוּבים לראות את עקרת-הבית רכּת השנים מסתובבת ביניהם בחן ובשקט, ואצבעותיה כאילו נוטפות, לכל תנוּעת יד, עסיס-תפּוּחים, יין משוּמר וכאילו גם את אור פניה המתוק תטופנה…

הנה פרשה אל מאחורי הפרגוד, התיצבה שם על-יד אפרים אחיה, הניחה כפּה ברוך על כתפו ואמרה באהבה רבה:

– די לך, אפרים, בוא ותטעם מעט.

כמו מתוך שינה הרים אפרים אליה את עיניו.

– וכי לא גמרו שם עדיין? – שאל כמתרעם.

גמרו, גמרו, סוף-כל-סוף.

אפרים שוּב נתן עיניו בספר. אז הניחה רוזלין את כפּה על המחברת וניסתה להוציאה מידו.

– אח! היזהרי, היזהרי! – פּרצה מפי הבחור קריאת-פחד עד שיד אחותו נרתעה כמו מכּויה – הרי זה כתב-יד יקר מאד. קיבלתיו בהקפה אך לשני ימים, ואַת, ילדה שוטה, תופשת אותו כך, כאילוּ היה זה מטאטא…

לבסוף נשק לדפּים, סגר את הספר והטמינו מתחת לכר למראשותי המטה, שעליה ישב, ונכנס אחרי רוזלין אל החדר השני. כמו זר נכנס, מתבייש ושותק. ישב לו בקצה ספסל והמתין שישמשוּהוּ. אך לא המתין זמן רב. רוזלין עמדה לפניו והעניקה לו מכל דבר מנה אחת אַפּים.

– השומע אתה, אפרים! – קרא אליו יוסלין – אתה יכול להזמין לך “סורגנס” חדש ונאה. אביך יצא מאגוּדת הדלפנים ונכנס אל אגוּדת השוָרים הסוחרים… ה, תוּף! הסוחרים בשוָרים רציתי לומר…

– אין לי צורך בבגדים – השיב אפרים – ואילו היו לי מעות הייתי קונה את “ספר החסידים”, ספר קדוש ויקר…

– אפרים את נפשו היה נותן בעד ספרים, – העירה רוזלין בגאות-אחות, – שתה, אפרים.

– ספרים הם דבר טוב אם מבינים מה שכּתוּב בהם, – אמר יוסלין, – אבל אי-אפשר בכל-זאת לכסות בהם את מערומי הקורבן. הביטי רוזלין, אל איסרלין שלכם, ממש כמו לוֹט אחרי השתיה…

סומק עלה על פּני הנערה למראה הילד הישן ששכב על הקרקע כוּלו מעורטל. מיהרה לכסותו ולתקן למראשותיו את הכר. השמש והחבתן אכלו דומם. פּיטפּט רק יוסלין. רוזלין עמדה על המשמר, וכיון שראתה שספלו התרוקן היתה מיד ממלאתו, ויוסלין העמיד פּנים כאילו אינו מרגיש בדבר, שותה ונאנח וּמביט אל רוזלין בעינים עצוּבות.

– למה הוא נאנח? – שאלתו רוזלין. הוא כבר היה שיכּוֹר במקצת וזה ששיעשע אותה מאד.

– על מזלי, על מזלי.

– ישתה נא וישכח מזלו. במה הוא רע?

– בזה שלפני עשרים שנה נולדה לחותנתי בת שלא כמותך, רוזלין…

– גס ועם-הארץ! – נהם פּסח.

רוזלין הסתובבה בין המסוּבים. לזה מזגה יין, לזה מרחה מרקחת על הלחם, ואיש לא נתן את דעתו לזה שהיא גוּפה לא טעמה דבר… בינתים הקיצוּ הילדים הרעבים משנתם, וחלקוּ גם להם מהלחם, מהיין ומהמרקחת. בתחילה היו מבולבּלים ולא הבינו מה קרה. ואחר כשהתחילו מבטיחים להם למחר דברים טובים, כּיוָן שאביהם עומד להתעשר, וּבלבד שיישנו כעת במנוּחה הרימוּ קולות בכי וצעקה: זה ביקש כובע חדש וזה נעלים או מכנסים חדשים, והגדולים החזיקו בהם, התוַכּחוּ עמהם, והקולות החרישו אזנים. רוזלין לבדה שתקה. על פּניה ריצדה בת-צחוק. כמעט נכריה היתה לקולות האנשים ולשׂיחותיהם. כלפּי נפשה גוּפה צחקה דום, כלפּי אגדת-הפּלאים שלא פסקה כל הזמן מהתנגן בקרבה בלי מלים…

אך הנה הגיעו אל אזניה דברי מישהו מדבּר על כלוּלותיה, על הצורך לתפור לה סרבל חדש, נעלים, חגורה יפה, כיאה לכלה לפני כניסתה לחוּפה.

– כל זה אינו נחוּץ כלל! – קראה רוזלין מבוּישת.

– איך זה לא נחוּץ! – קרא יוסלין תמה.

– הא כיצד? לא נחוּץ? שמא אַת חוזרת בך מהשידוּך כיוָן שהשעה משׂחקת לך? – שאל החבתן.

רוזלין התבּלבּה. פּניה ואזניה הסמיקו. בקושי רב ביארה:

– אבא כבר זקן; הריצה ממקום אל מקום, הטלטוּלים והנסיעות בשליחוּתו של השתדלן אינם לפי כוחותיו. יקמץ לו אבא קצת כסף ויהיה למחית-נפשו, בלא דאגה ועבודה קשה…

ר' יעקב קפץ ממקומו לשמע דברי בתו, כאילו הגדישו את סאַת המרירות שהצטבּרה בנפשו במשך כל הערב:

– כעשרים וחמש שנים אני משמש את ר' יוסף… עשרים וחמש שנים… זה… איני רוצה לעזבו… איני רוצה… חו, זה… לעזאזל הכסף והבהמות… זה… איני רוצה! חו-חו-חו…

וצנח על הכס אעיף מנאוּם ארוך כזה.

יוסלין הרתיע מחצית גוּפו לאחוריו, כשהוּא תומך את מתניו בידיו, וּפרץ בצחוק ממושך:

– לזה אין צורך בכסף אלא ב“ספר החסידים” שלו… זו אפילו בחגורה אינה רוצה, והלה רוצה דוקא בשמשותו ולעזאזל הכסף, ח ח ח… אה, ר' פסח! היכן הם הסוחרים והיכן הבהמות? אני מבוּלבּל כאן ואיני מבחין עוד…

– את כולם הייתי שולח אל הרפת, – רטן ר' פסח.

מעל פּני רוזלין לא נסתלקה בת-הצחוק השלֵוה של חלום. כעסו של אביה ולעגוֹ של יוסלין לא נגעוּ בה. התהלכה ביניהם כפיקחית בין מוּכי-סנורים. הלא אין האנשים האלה רואים שהיא נסיכה היושבת במגדל-שן לבוּשה משי ומקוּשטת אבנים יקרות, והריהי מחכּה לבחיר-לבה, האביר היפה עם נוצות-הטוָסים בכובעו.


פרק חמישי: הדרשה    🔗

אותו יום היתה ה“ישיבה” ברוסהיים דומה לשדה-מערכה אחרי קרב. שולחנות-העץ הארוּכים, שתלמידי-החכמים הצעירים חרשו עליהם באולריהם וקיעקעום מכל צד בפיתוּחי אותיות ושמות, היו מסוּלקים הצדה או הפוּכים כרעיהם למעלה. אתמול נמלאו שלוש-עשרה שנה לבנו של ר' יודיל, ולכבוד היום הזה נתן האב כֵּרה גדולה לבחוּרי-הישיבה. סעודה זו באה לבחוּרים בהיסח-הדעת, והם השתכּרו והתהוללו כל הלילה עד אור הבוקר.

ועכשיו, רצוּצים ותשוּשים, כמו אחר עבודה מפרכת, לא עסקוּ בתורה, אלא שכבוּ על ספסלים, פּיהקוּ, גיהקוּ ושוחחו שׂיחת-חוּלין בטלה.

הבחוּר המאינצי, יחף ולבוּש רק מכנסים, עמד כפוּף על גבּי בגדו הפּרושׂ והתקין עליו טלאי. אחרי שטרח על הטלאי זמן רב, מצא שעליו להפסיק את מלאכתו באמצע, משום שלא הספּיקוּ לו חוּטים. מפּיו פּרצה אנחת-יאוש.

– מילא – ניחם את עצמו – אמתין עוד שנה עד שיזמין לי הקדוש-ברוּך-הוּא עוד קצה חוּט אחד, כדי שאוכל לגמור לחייט את הטלאי הזה.

לא הרחק ממנו ישב הבחוּר הפּראגי ופלה כליו זה כשעתיים:

– רואה אני – אמר אל המאינצי – שאין אתה מרוּצה מן העולם-הזה.

– טלאי זה שהנחתי כאן, לכל הרוּחות! ממש כמו אותו נתח הדג של ר' יודיל שעדיין הוא תקוּע כאבן בקיבתי.

– תימה! טלאי גדול כזה…

– לא לזאת התכּוַנתי, לכל הרוּחות! אלא… לא להרחיקו ולא להשאירו. סתם בחילה וזיהום, רחמנא ליצלן…

– כל ימיך אתה עסוּק בהטלאת טלאים! מה תועלת בדבר? מחר תטליא במקום אחר…

– שיננא! – קרא לו המאינצי – כל ימיך אתה פולה בגדיך, מה תועלת בדבר? מחר שוב תשרוצנה כִּניך לרוב…

– טלאים וכִנים! טלאים וכִנים!.. אח, רבונו-של-עולם! – קרא לעצמו בחור אחד ששכב פּרקדן על אחד הספסלים.

זה היה הבחוּר הוורמיזי שהיה רגיל להיאנח תמיד.

– חייב אתה לשבח על זה לבורא, הוורמיזי! – אמר המאינצי.

– על שוּם מה?

– על שוּם שבּירך אותך בכנים ובטלאים וּפטר אותך מענשה של אשה.

– האשה שקוּלה כנגד שני אלה, – העיר הפּראגי.

– אה, כן! האשה… – נאנח שוּב הוורמיזי ונשתתק. איש לא ידע על מה הוּא מתגעגע.

– ואף-על-פּי-כן, – אמר הפּראגי, – אילו היתה לי אשה, היתה היא יושבת וּפולה את כלי ואני הייתי עוסק בתורה.

– ואילו היתה לי אשה, את כל טלאי היתה מחייטת היא! – קרא המאינצי.

– אבל מה נדבר! – הוסיף מתוך יאוש – אשה כמו פרידלין, בתו של השתדלן, למשל, לא תפּול בחלקנו, ואשה אחרת…

– כן, כן, אחא! אשה אחרת יש שהיא כמו טלאי על גופך ועל חייך.

– הוורמיזי! – קרא פּתאום המאינצי – שמא חשקה נפשך בפרידלין?

– אילוּלי הייתי עשיר כמו זלמן מהולסהיים… – השיב הלז ולא גמר.

הבחוּרים הפסיקו שיחתם. מן ה“אוהל” הסמוּך פּרצה נגינה חרישית:

– אי-אי-אי!.. “המביא גט ממדינת הים… ממדי-נת הי-ם”… אי-אי-אי!..

יקוּתיאל הפרנקפוּרטי למד שם גמרא. קול מוּזר היה לפרנקפוּרטי, כאילו יצא מטבוּרו, או מחטמו או מאיזה מקום אחר, אך לא מגרונו, אטום, נוהם, נטול חום וּגמישוּת, כקול מקבר. קול-ניגוּנו נהם, בכה, קבל והתלונן על מי, התחנן והשבּיע את מי.

הבחוּרים נשתתקו והקשיבו. בלבותם התעוררו הדים נעלמים. עצבוּתם הכּמוּסה הקיצה לניגוּן הזה. שלא-מדעת הקיצוּ בהם הרהוּרים וגעגוּעים מדוּמדמים לבית-אבא אי-שם במרחקים, נזכרה אֵם, אחות קטנה. העיקה על הלב בדידוּת החיים…

יצר לא ברוּר דחף פּתאום את הוורמיזי להתרומם מעל הספסל ולקרוא כלפּי דלת ה“אוהל” הסגוּרה, בארס-רשע:

– ואף-על-פּי-כן, בתו של השתדלן לא לך תְיאָרס, לא לך…

איש לא הבין פּירושו של “ואף-על-פּי-כן” זה, אבל כולם פּרצו בצחוק. צחקוּ במתכּוון וּבקול.

הפּראגי ניגש אל דלת ה“אוהל”, גחן, הציץ בחוֹר המנעוּל, הקשיב, ואחר כך התחיל מזמר, אל תוך חוֹר המנעול, כשהוא מחקה את ניגוּנו של הפרנקפוּרטי:

– אי-אי-אי… ופרידלין לא תהא ארוסתך לעו-ו-לם… אי-אי-אי!.. לז-א-למן מהו-ולסהיים תינשׂא…

הניגוּן ב“אוהל” נפסק. נפתחה הדלת, ובפתח הופיע פּתאום הפרנקפוּרטי. פּרוע שׂער, פּניו החוּמים חָורוּ ועין אפר מרופש היה להם. גבּותיו היו מורמות וּמדוּבללות כשני אניצי מוך. הביט סביבו במבט כחול-חיור דלוּח ותוהה, כחיה זוֹ שיצאה מחשכת מאוּרתה והריהי מסתכּלת בעולמו של הקדוש-ברוּך-הוּא…

הבחוּרים לא פצוּ פה.

פּיו של הפרנקפוּרטי נפער, התרחב ונראתה לשונו כשהיא דחוּקה בין וָוי-שניו העקוּמים. הרי זה היה כעין צחוק כּלבּי אילם, שפּתאום נגלה בפניו וכרגע כבה. כרגע שבוּ פּניו והיוּ זעוּמים-נוּגים וחיורים כעין אפר מרופש.

– בתו של השתדלן היא ארוּסתי! – אמר פּתאום אל חלל האוּלם בקול כמי שמכריז וּמתרה.

עשרות אחדות של זוּגות עינים ניתנו בו מתוך פּליאה גדולה: שמא חלילה יצא מדעתו?

– פרידלין?.. פרידלין?.. מה כּוָנתך?.. מה משמע ארוּסתך?.. – שאלו מכל צד.

פּניו נשתנו פּתאום שינוּי מוּזר מאד. לא היה בהם אף סימן כל שהוּא מהצחוק הכלבי. בת-צחוק דקה ורזית, כוּלה נפשית, ניצנצה בתוך עיניו:

– בתו של השתדלן – אמר – לא זו… זו שאתם יודעים… האחרת, הטובה יותר, הטובה יותר… זו, שלכם, פּעמים היא רעה מאד, יש בה מזוהמת הנחש… גלגוּלה של חַוָה… שלי היא טובה, טהורה… זו שלכם תזדקן, תבלה, תמוּת, שלי – תמיד צעירה, והפסד לא ישלוט בה… היא באה לכאן אל ה“אוהל” לילה לילה, בשעה שאתם ישנים, ושוהה כאן עד אור השחרית…

דוּמם הקשיבוּ הכל לדבריו. האמינוּ לו. רק הפּראגי צחק:

– אה! אני מבין, את נשמתה אתה מביא לכאן בכישופיך… ואני מקנא בכל-זאת בזלמן מהולסהיים. העיקר יפּול בחלקוֹ…

לא נשמעה שוּם הערה מצד מי מהבחוּרים. דברי הפּראגי נתנו טעם לפגם. הפרנקפוּרטי לא הביט אליו, כאילו לא שמע כלל את דבריו, ואמר שוּב אל חלל האוּלם:

– הנשמה… אין שוּם בריה יכולה להתקיים בפני זיוָה של נשמה, מתיקוּת חיבוּקיה, אש נשיקותיה… וּפניו החיורים-חוּמים מרוּפשים הביעו התלהבוּת-של-תאוָה שׂגיאה דומה למשׂטמה. שׂפתיו רעדו, הוּבלטו וָוי-שניו, והיה בכל מהוּתו מהתפּשטוּת-הגשמיוּת של נזיר ומתשוּקת חיה דורסת גם יחד; איזו תערובת מחרידה בדמוּתו: ברק מבט כחול-בהיר של עינים חוזות בעולם הנשמות, ופה מעלע דם ומפשח בשר חי, של בהמה מאוסה ופראית…

– הנשמה… – אמר – הנשמה… העיקר, לקחתי לעצמי… אירשׂתיה לי באמוּנה… אירשׂתיה לי לעולם… לשקץ ההולסהיימי השארתי את הפּגר… אך את הפּגר… אגב, גם את זה לא…

מכּיון שנאמרו הדברים, חזרו פּניו לקדמוּתם, והיו עצוּבים-זעוּמים. המאינצי קרא לו:

– נוּ, חביבי! טעוּת בידך! שוּם בן-אדם לא יוכל לקחתה מידו של צורף-הזהב…

הפרנקפוּרטי לא השיב כלוּם. הביט עוד רגעים מספּר אל האוּלם, במבטו הדלוּח-עומם, ונעלם מאחורי דלת ה“אוהל”.

– הראיתם את פּרצוּפו? – אמר הוורמיזי – היתה לי תשוּקה עזה למעכוֹ כפשפש. תוּף!..

– חוששני שיעשה איזה מעשה לא טוב בזלמן מהולסהיים…

– וּבכלל שמוֹר לשונך, וורמיזי! וגם אתה, הפּראגי! צריכים לנהוג בו זהירוּת…

– מה הוא עושה כאן ב“אוהל”? שמא יודעים אתם? שמא יודע מי מהעדה? לשרוף חיים צריכים את המכשף הנבזה הזה.

מה“אוהל” בקעה שוּב נגינה רווּית-יגון, נפש משוועת מתוך קבר אטוּם:

– אי-אי-אי… “המביא גט ממדינת הים… אי-אי-אי… המבי-יא גט ממדינת הים… אי-אי-אי… המבי-יא גט ממדי-י-נת הי-א-א-ם”… אי-אי-אי…

כל הבחוּרים, אף הוורמיזי בכלל, האמינו בכוח הנסתר הטמוּן ביקותיאל הפרנקפוּרטי, וגם האמינו לו שיש לו זיקה אל פרידלין. קולו המוּזר והמזמר טוָה מסביב לנשמותיהם רשת-כישוּפים של ערגון טמיר. “המביא גט ממדי-נת הי-א-ם”… –

חשבו על ים גדול עד לאין סוף שמפריד בין שתי נפשות אוהבות. אבל הזיקה בין הנשמות אינה נפסקת. מפרפּרות והומות הן זו אל זו באהבה רבה כים. אך מעולף תעלומה ואימה, כגורלו של אדם, בא זר וּמוּפלא אחד וּמביא בחיקו קלף צהבהב קטן, מלה אחת כתוּבה בו – ונשברו שני הלבבות כשני צנתרות-זכוּכית מלאי אהבה ותוחלת… חשבוּ על בדידוּתו הנוראה של המפליג בים יחידי עם שליחוּתו, מבקש את דרכו ותועה… או הולך מקולל-גורל ללא-שליחוּת וללא-דרך, הולך, הולך, עד נטות יומו. מסביב נכר, ישימון…

– גועל נפש! גועל נפש! – נאנח הווירמיזי על ספסלו.

– אכן הדגה שאכלנו אתמול, בררר… – קרא המאינצי – אילו יכולתי להקיאה הייתי רוקד משׂמחה…

– אסף אותנו ר' יודיל, – התאונן הוורמיזי כדי לנתק את חוּט מחשבותיו המטרידות, – פּיטמנו בדגים סרוּחים, השקנו ביין שנחמץ, ואנו, תיישים מחוּסרי דעה, צעקנו אחריו שמצוָה לגרש את המגיד מארץ-ישראל, שמצוָה למנוע ממנוּ את האפשרות לדרוש ברבים… כלום לבר-מצוָה התכּוון ר' יודיל? או שמא היה בדעתו רק לקלקל קיבותיהם של בחוּרי ישראל?

– ילך לכל הרוּחו9 יחד עם אותו המגיד! הדין עמך! – קרא המאינצי.

– ואף-על-פּי-כן, – אמר הפּראגי, – לוַאי והיהת10 לנו סעוּדה כזו גם בשבוּע הבא. שמעוּ נא, בחוּרי-חמד, לבי אומר לי שאם אך נדע להתנהג בשׂכל ובטוב טעם, נשמין מהרה בזכוּתו של אותו מגיד מירושלים. וּבלבד שלא למהר להימלט מכאן…

– גועל נפש! גועל נפש! – נאנח הוורמיזי.

– ממה יש לך גועל נפש?

– מחיינוּ… מהחיים בכלל… מהכל!

– רוסהיים היא חוֹר צר! – קרא המאינצי – כיוָן שאגמור להעתיק אל קונטרסי את כל חידושי ר' זוסיל, אלך מכאן, מהחוֹר הזה…

– מה בין רוסהיים ובין קהילה אחרת! סדנא דארעא חד הוא… – אמר הפּראגי.

הדברים האלה פּעמוּ בחלל האויר כגזירה מן השמים. על כוּלם שרתה פּתאום רוח עמומה של יאוּש מתוך ההכּרה שמדבּר החיים סגר עליהם וּמוצא אָין.

– אני אלך לארץ-ישראל! – אמר פּתאום המאינצי.

המילים עשו רושם כברק בליל אפל. לרגע קט הואר פּתאום אופק חדש מלא נוגה. בפני ברמינן נפקחו פּתאום עינים במבט חי… הוורמיזי קפץ וישב. הפּראגי הניח את בגדו. הכל הביטו אל המאינצי, כאילוּ בא מארץ רחוקה:

– לא-רץ- יש-ר-אל?

כוּלם נשתתקוּ פתאום מחמת איזו סיבה שהיא. חזיון שׂגיא-פלאים ורב-תעלומה עבר לפני עיניהם.

צחוקו של הפּראגי ננעץ כמו חרב בארג החלום שריחף באויר.

– ח ח… אף אני אצטרף אליך. הלא שם אפילו עִזים אוכלות חרובים…

החזיון התנדף.

אל הישיבה פּרץ בחוּר מבוהל ונרגש, וּמתוך נשימה כבדה הודיע:

– שמעו נא! שמעו נא! הוּא הולך. עוד מעט יבוא! הוּא ידרוש!.. ידרוש!.. הקהל מתאסף כבר…

– מי? מי?

– הוּא… המגיד… המגיד מארץ-ישראל!..

– אה! – קרא הפּראגי בשמחה – קוּמוּ, בחוּרי חמד, ונלכה…

ובהתרגשוּת רבּה ביאר לחבריו שהם חייבים להקים מהוּמה ורעש בשעת דרשתו של המגיד, כדי לעשות רצונו של ר' יודיל, אבל יחד עם זאת צריכים לסכסך את הדברים באופן שחלק מן העדה יחזיק במגיד ולא יתן לו לעזוב את רוסהיים, וּבין כּך וּבין כּך לא תחסרנה לבחוּרי-הישיבה הזדמנוּיות של עוד סעוּדוֹת-מצוָה כמו זו של ר' יודיל אמש… פּיו של הפּראגי בדבּרוֹ היה כבר מלא ריר מחמת המטעמים שראה בדמיונו.

אחד אחד קמוּ הבחוּרים מספסליהם, התקינו בגדיהם ויצאו מהישיבה…


בּבית-המלאכה של זלמן מהולסהיים שלטה אפלוּלית. מהחמה הבהירה נאצל לתוכו רק אור קלוּש, שזרם אליו כעין סילון אלכסוני דק, דרך האשנב הקטן שהיה פתוּח למעלה, מתחת לסיפון. הפּועלים, מפוחמי-פנים, בסינרים שחורים וּברצוּעות-עור מסביב לקרקפתם, התנועעוּ אילך ואילך כצללים חיים, ועבודתם דמתה למעשה-להטים. על יד המפּוּח עבד אפרים, בנו של ר' יעקב ואלך. לכל נשיבת המפּוּח זינקה מהאָח להבה, כגון עלה כחול עם זרים אדמדמים סביבו, פּורחת מתוך אום תולע כעין הרימון, והאירה פּניו החיורים-מרוּכזים של הפּועל. אפרים השתעל מהחום ומהעשן בלי-הפסק. לא הרחק ממנו, בתוך מחיצת האור שקלח מהאשנב, עמדו זלמן מהולסהיים וברוּך, והתוַכּחוּ על אודות גביע הזהב שהוּזמן על-ידי הארכיהגמון מקולוניה. זלמן עמד על דעתו שהגביע הוּא כבר גמוּר ויכול להימסר לבעליו כמו שהוא.

– כמו שהוּא? – התרעם ברוּך – הלא גביעים כאלה אפשר למצוא בכל מקום. ולא היה כלל צורך להזמינו אצל זלמן מהולסהיים!

– שמא סבור אתה לעשות מגדל במקום גביע? גביע אינו יכול להיות יותר מגביע. בעד הכסף שאקבל אסור לי לקשטו עוד.

– לדעתי – התעקש ברוך – אין לגביע שוּם דמוּת וצוּרה. אוּלם אם נוסיף לו מקלעת פּרחים או מעין זה…

– א-ה-ה! – פּרץ זלמן בצחוק – מקלעת-הפּרחים שלך! זוהי כל כּוָנתך… אין אתה רוצה לוַתר על מקלעת-הפּרחים שלך…

– כלוּם אין ציורי יפה?

– ודאי שהוא יפה! יש בו גם חן גם דמיון, ומטעם זה איני מסכּים לתתוֹ על הגביע… נקוֹט, חביבי, כלל זה בידך. אם אתה עובד בלא הזמנה, – כל שתרבּה לשכלל ולקשט את מלאכתך הרי אתה משוּבח ותיטיב למכור את סחורתך; ואם על-פּי הזמנה אתה עובד – אַל נא לגרוע נימה ממה שהבטחת ואַל להוסיף! יותר שתוסיף, יותר תרבּינה התביעות וסופך להיות נפסד!

ברוּך הפך והפך את הגביע באצבעותיו, התבּונן אליו מכל צד באהבה. קוי-האור ניתזו מצלעות הגביע ומבליטותיו והוּא הבהיק כיהלום גדול וקורן.

– חבל, חבל! – אמר ברוּך אל נפשו – מקלעת-הפּרחים היתה מוסיפה לו הרבה חן ונוֹי.

– אתה מדבר כאילו היה הגביע קנינך אתה.

הצטחק ברוּך כמבוּיש והשיב:

– אמנם, כשאני עובד על כלי, אני שוכח לגמרי שאינו שלי… אני אוהבו…

זמן-מה הסתכּל זלמן בפועלו, כמו שזה הסתכל בגביע: אף תלמידו זה היה, במוּבן ידוּע, פּרי עבודתו ויצירתו. חבט לו בידידוּת על כתפו ואמר:

– מוּטב! יהא כרצונך! עשה את הזר. אבל דע לך שבעוד שבוּע ימים צריך הגביע להיות בקולוניה!.. שלום לך. יש לי ענין בעיר.

ויצא.

ברוּך הניד אחריו בראשו ואמר לאפרים:

– ענין יש לו בעיר… יודעים אנו מהו הענין… אינו עוזב את ביתו של ר' יוסף מלואנץ… את העבודה הזניח לגמרי. אינו נוקף ממש באצבע.

אפרים עבד במפּוּח ושתק.

– המלאכה גוּפה פסקה להעסיקו; הוּא רק אץ להתעשר. על-ידי עשרו כסבוּר הוּא לקרב את החתוּנה, – רטן ברוך.

– שוטה! – פּלט אפרים.

– לא, אפרים! – אמר ברוך – זלמן אינו שוטה… א, אפרים! אתה אינך חושב כלל על עושר ונכסים. אני יודע זאת ואני יודע מפּני מה…

– מפּני מה?

– מפּני שאין אתה אוהב! אפשר שגם אני הייתי כמותך. ועכשיו אין אני חושב אלא זאת. להיות עשיר, עשיר גדול מאד, בעל נכסים רבים…

– מרבּה נכסים, מרבּה דאָגה…

– לגוּפי אין העושר נחוּץ. מה אני חסר? לחם לאכול יש? בגד ללבוש יש? ודיִי! אבל את רוזלין רוצה אני לראות כנסיכה, כבת-מלך… ברם אין אתה מבין את זאת!

ואחר דקים אחדים:

– כלוּם הזדמן לך, אפרים, לטעום טעמו של צער כזה… כשאתה חושק ליתן לאהוּבתך את… יותר ממה שיש לך, ואי אתה יכול… כשאתה חושק למסור לה את נפשך ואי אתה יודע איך… הגידה, כלוּם היה לך פעם רגש כזה?

אפרים ענה:

– יש לי ספר, “ספר חסידים” שמו, וּבו כתוּב: “פּרישות מן העולם – פּנאי ללב ומנוּחה לגוּף, ואהבת-עולם – טרדת-הלב ויגיעת-הגוּף”… גם הנכסים, גם הנשים מטרידים את האדם ממחשבותיו על הבורא יתבּרך שמו.

– אדם משוּנה אתה, אפרים! כלוּם אפשר לו לאדם להרהר יומם ולילה על הבורא? הרי גם לחיות צריך אדם…

רצה אפרים לצחוק, ובמקום צחוק פּרץ מפּיו שיעול ממושך, עד שהצטרך להניח את המלקחים ולתמוך בשתי ידיו את חזהו.

– אף אתה, ברוּך, משוּנה הנך! – אמר – כיצד יחיה אדם אם לא יהא מהרהר על הבורא יתברך שמו?

ברוּך לא השיב דבר. ישב אל שולחן-העבודה, הפך והפך במכשירים ובתרשימים, ואחר כך שקע בעבודתו.

אפרים חדל לנפּח את האש. הסיר מעל ראשו את רצוּעת-העור, פּשט סינרו, וּמתוך כך קרא לחברו:

– חייך, ברוּך, איני יודע לשם מה אתה מכלה כוחותיך על מלאכתך זו…

– מה משמע?

– מה העבודה הזאת לך? זלמן צדק. אתה משתדל יותר מדי.

– כּלל וּכלל לא יותר מדי. אני רק משתדל שיהיה יותר יפה. אגב, בשעה שאני עובד איני יכול לקמץ בכוחות. בשעה שאני עובד אין לי דבר אחר זולת עבודתי.

– אמרת שגם לרוזלין היית מוסר את כל נפשך.

ברוך הרים ראשו ונפנה בכל גוּפו אל אפרים:

– הבה ואבאר לך. אולי צדקת… אבל אבאר לך… אפשר מאד שאילמלא רוזלין לא היית משתדל כל-כך ביצוּרי הציצים והפּרחים… הרי זה בגלל רוזלין! יש לי, לפעמים, תוך כדי עבודה מעין… מעין תענוּג של אהבה… המבין אתה? מעין תאוָה… תאוָה מיוּחדה… אבל קשה לי לבאר לך…

– אני מבין יפה! זהוּ! זהוּ! – קרא אפרים – מעשה שׂטן, רחמנא ליצלן… זוהי תאוָה של עבודה-זרה, חייך! שמא תעזוב את זאת ותלך עמי לשּמוע את דרשת המגיד מארץ-ישראל?

– אה, אותו ירוּשלמי? כן, כן, שמעתי שידרוש היום… אומרים עליו שהוא משיח השקר…

– משיח? חלילה! אבא אומר שהוּא מספּר על ארץ-ישראל דברים נפלאים. כדאי לשמוע.

– הלא שמעת שעלי לגמור את העבודה במשך שבוע. לך לבדך. אבל תמהר לשוּב. עזרתך נחוּצה לי כאן.

– בודאי, בודאי אשוּב!

אפרים נזדקר החוּצה, כשהוּא רוטן בפני עצמו: “משיח שקר… חס וחלילה…”

פרידלין היתה עצוּבת-רוּח. דבר-מה היה חסר לה, כאילו גנבוּהוּ ממנה, ולא ידעה מה. רוסהיים היתה לה פּתאום צרה. כצפּור בכלוּב התלבּטה בה. היהודי, שאבא הקצה לו מקום לינה בבית-התפילה שעל-יד ביתם, מספּר על ארץ-ישראל, על קדושיה ועל נפלאותיה. זלמן מהולסהיים, בכל הזדמנוּת, מדבּר לה על איטליה, על יפיה, על חייה העליזים, על אמניה ויצירותיהם. גם עולם האמונה והקדושה של האורח, גם עולם היופי והאמנות של ארוסה היוּ גדולים ועשירים, אבל לה לא היה מקום בשניהם. לא ידעה מה תעשה, איך תחיה ואיך תהיה מאוּשרה באחד מן העולמות האלה. צמאה לפעוּלה. איזו כוחות תססוּ בה וביקשוּ להתפּרץ בפעולה. תסיסה זו אמנם אינה חדשה לה. אבל תמיד היתה מוצאה סיפוּק-מה בעבודתה בתור מזכירה אצל אביה, באיגרות שהיתה עורכת בשמו אל גדולי הכּהוּנה הנוצרית ואל רבּי המדינה, בעצותיה וּבתחבוּלותיה הדיפּלומטיות שהיתה מציעה לפני אביה. פּעמים התבּרכה בלבה שהיא שוּתף עם אביה בעבודת השתדלנוּת החשוּבה. ופעמים – כמו גם עכשיו – ראתה שהיא אך מַשלה את נפשה בשוא. ונפשה קצה בכתיבת מכתבים, שלא היא חותמת עליהם

נזכרה פרידלין בחוליה וּבענייה.

פרידלין היתה רגילה לחזור על הפּתחים ולקבּץ נדבות לפדיון שבוּיים ולהכנסת כלות. לעתים קרובות היו רואים אותה יוצאה אל בתי-החולים היהודים והנוצרים, כשהיא מזוּינה במלתחת-עור אדומה וגדולה. מלתחה זו היתה כבר מפוּרסמה בין תושבי רוסהיים. בשביל חולה פּלוני היה שם מוּכן בקבוּק יין, וּבשביל חולה אחר – איזו תרופה, איזו משחה, שאת סממניהן למדה מפּי נזירים או סתם עוברי-דרך, בנסיעותיה הרבות. ההערצה והחיבה, שבהן היו מקדמים את פּניה בכל מקום, היו מעוררים אותה ומשכּרים משהו. היה לה בזה מעין צורך-נפש. נחוּץ היה לה שהבּריות יהיו כרוּכים אחריה, שיהיו מסבּירים לה פּנים מתוך הכרת-טובה ויראת-כבוד. אילו היתה פרידלין מחטטת בנפשה, היתה אולי מוצאה שכל הסובלים והחולים, שהיא מטפּלת בהם כל-כך, נחוּצים לה רק בשביל להרגיש את הגובה והמרחק שמפרידים בינה ובינם…

באותו יום הצטיידה פרידלין במלתחת-העור שלה, המלאה דברי אוכל ורפוּאה, ויצאה לחזור על הבתים. תימה גדול היה לה שהפּעם לא מצאה כמעט איש בשוּם בית, זוּלת תינוקות וּזקנים. מה קרה? להיכן נעלמוּ כוּלם? – “אֶל בית-התפילה! לשמוע את דרשת המגיד!” היתה התשוּבה בכל בית וּבית. חשבה פרידלין לחזור אל ביתה. אך הנה נזכרה שעדיין לא ראתה את דבורה משוּתקת-הרגלים. פּנתה והלכה אליה.

חנה מניורנבּרג, אלמנה צעירה כבת שלושים ושתים, ישבה עם בתה דבורה, נערה כבת שש-עשרה, בבית קטן ודל, שהתנשׂא במדרגות-אבן מעל למגרש רחב וריק. מלמטה, מהמגרש, דמה הבית באשנביו הקטנים לשובך. חנה מניורנבּרג היתה אילמת, אבל שלא כדרך האילמים, היתה שומעת וּמבינה כל דיבור כפיתחת בלא שנזדקקה ללשון רמיזות וּקריצות. יש שגם היו נפלטות מפּיה מלים, ולפעמים גם משפּטים בודדים, מבוטאים כהלכה. אמנם לא קרה לה זה אלא לזמנים רחוקים מאד, בשעות של התרגשות עצומה. דבר זה הפליא מאד את הבריות. רבים האמינו שיש בזה מעשה-כישוּף, ורבים – שאין זה אלא נדר שנדרה, בחינת תיקוּן, על חטא שחטאה בנעוריה…

חנה היתה מתפּרנסת מעבודת-רקמה. רָקמה בזהב, בכסף, בצמר כותנות לספרי-תורה, פּרוכות לארונות-הקודש, יריעות, כוּתנות וּמצנפות לכמרים ולבתי-התפילה של הנוצרים. דבורה, בתה היחידה, היתה עוזרת לה במלאכתה.

זה כשנתים שדבורה היתה מצוּמדת למיטתה מחמת השיתוּק שבּא פּתאום על רגליה. פרידלין היתה באה אליהם לפרקים, משפשפת את רגליה במשחה שהתקינה בעצמה מאבק פּנינים, אלגומים כתוּשים, חלב-אשה וּמיץ החלבלוּב (Ephorbia). פרידלין אהבה מאד לטפּל בה, אם משוּם שהחולה מצאה חן בעיניה ביפי פּניה הבלתי-שכיח, בלָבנה העדין, בעיניה האפורות-נוצצות וּבצחוקה המצלצל, או משום שהשפּעתה על החולה היתה תמיד טובה מאד. כי הנערה התקשרה אליה בכל נפשה. כיון שפרידלין היתה דורכת על סף ביתם, מיד היתה מרגישה על עצמה את מבטי החולה הקורנים באהבה אילמת. “בשעה שאַת נוגעת, פרידלין, ברגלי, מרגישה אני שהוּקל לי, ואז אין לי צורך אפילו במשחה”, כך היתה דבורה אומרת לה תמיד. וכשהאם היתה מורחת לה במשחת פרידלין, היתה דבורה מתאוננת שהחליפוּ לה את המשחה, מפּני שאינה חשה בשום הקלה…

פרידלין מצאה את דבורה לבדה יושבת במיטתה ומשׂחקת בפקעות צמר מגוּוָנות וּבלשונות משי וּקטיפה נוצצות בשלל צבעיהן. בתוך הצבעים הרבים האלה היו פני החולה יפים ביותר. אבל עצוּבים מאד.

– מה לך, דבורה? – שאלה פרידלין, כשישבה בקצה מיטתה למרגלותיה.

– עזבוּני! הלכוּ להם…

– מי?

– אמא והכל…

– בודאי גם כן אל דרשת המגיד! – שאלה פרידלין בצחוק קל.

– אַת צוחקת? ה, מה שׂונאה אני אתכם, את כולכם!.. – וּבכעסה השליכה אל הקרקע את פּקעות הצמר, את אריג המשי, האַטלס והקטיפה.

– הגם אותי, דבורה, את שונאה? – שאלה פרידלין כשביקשה לאחוז בכפּה. אבל זו דחפה אותה:

– את כוּלכם! – קראה בעינים מלאות דמעות – אך אנשים רעים, רעים, רעים הנכם!..

– לא טוב, דבורה, לדבּר כך על אנשים, וּביחוּד על אלה הקרובים אליך, המטפּלים בך, כמו אמך… אמך היא טובה ואוּמללה…

– למה, למה כוּלכם מסתובבים ברחובות, רצים לשמוע דרשות. ואני… ואני… ואני איני יכולה…

דבורה הקריבה את שני אגרופיה אל עיניה והתחילה בוכה.

פרידלין הכניסה בחשאי את ידה מתחת לשׂמיכת החולה והתחילה משפשפת לאט לאט את רגליה. אחרי שעה קלה נרגעה החולה. בקצות שמורותיה הארוּכות והכפוּפות רבץ עדיין טל דמעותיה, אך פּניה היו שלוים. אז הוציאה פרידלין ממלתחתה צנצנת זכוּכית מלאה נוזל לבן-צהבהב וסמיך, מירסה אותה בתנוּעת-יד חזקה, הטיפה מהצנצנת על כפּה ועירטלה את רגלי החולה למרוח אותן… החולה התחילה פּתאום שוּב מתרגזת וּמנעה בידיה מפרידלין לשׂים את המשחה:

– אין לי צורך! אין לי צורך! איני רוצה בזה!..

– מה זה היה לך היום, דבורה? מה אַת רוצה?

– למוּת אני רוצה!

– איזו שטוּת! – קראה פרידלין.

– מדוּע זה שטוּת?

– מפני שכשתמוּתי שוּב לא תראי את הצבעים היפים האלה, ושוּב לא תמששי את המשי והקטיפה, שאַת אוהבת כל-כך לשׂחק בהם. וגם לא תראי את אמך…

– ואף-על-פּי-כן אני רוצה למות!

– שקר! אין אַת רוצה למוּת!

– מנַיִן לך שזה שקר?

– מפּני שבטוּחה אני שבעוד זמן מועט, עד שאצא מכאן, כבר תצחקי… תצחקי…

היא חזרה על המלה האחרונה בתוקף יותר ויותר גדול, עד שלבסוף צללה כבר כפקוּדה.

על פּני הנערה עבר זעזוּע עצבני, רגע אחד רעדו כל עורקי פניה, וּפתאום פּרצה בצחוק, כשהדמעות עדיין על לחייה.

– הרואָה אַת, – אמרה פרידלין, – עוד לפני שעבר זמן מוּעט!

החולה צחקה ונראה היה שלשוא היא נלחמת בצחוקה זה.

– ה, פרידלין! מכיוָן שאמרת לי ששקר אני מדברת, מיד הרגשתי שחיה אחיה, שאיני רוצה כלל למות, שטוב… טוב לחיות!

– הרואָה אַת? – אמרה פרידלין, כשהיא משפשפת וּמשפשפת את הרגלים החיורות והחמות של הנערה.

– ועכשיו היי שלום! – אמרה פרידלין בקומה ממקומה וּבאָספה את כליה אל מלתחתה – אלך ואקרא לאמך שתשוב. לא טוב עשתה שעזבה אותך לבדך.

– פרידלין!

– מה רצונך, דבורה?

– רוצה אני מאד מאד לראותו.

– אֶת מי?

– את המגיד מארץ-ישראל. הבוקר ישבוּ כאן שכנות ודיברו כל-כך הרבה על אודותיו.

– אבל, דבורה! כיצד…

– כן, כן. אני יודעת. ודאי אי-אפשר להביאני במיטתי אל בית-התפילה.

– סבלנוּת. שמא תמהרי להירפא. המגיד לא יעזוב, כנראה, את עירנו בקרוב – השתדלה פרידלין לשדלה.

– פרידלין! הביאיהו אלינוּ… אמרי לו, פרידלין, שילדה חולה… מבקשת… שמא יסכים,..

הרעיון היה כל-כך נועז וּמפתיע. פרידלין לא ידעה תחילה מה להשיב וגימגמה:– מוּטב… אבקשו… נראה… אף-על-פּי שאיני מבינה כיצד… וּבכלל למה לך זאת…

– אמרי לו, פרידלין, שאתפור שׂק לטליתו ולתפיליו ממשי טוב…

– מוּטב, אגיד לו זאת, – הבטיחה פרידלין בשׂפה רפה.

– ממבחר הצבעים ארקום לו את השׂק… אַל נא תשכחי לאמור לו זאת.

– לא אשכח.

כשנפטרה פרידלין מדבורה, הירהרה ברצונה המשוּנה והמתמיה של הנערה, הירהרה אחרי פעולתו המשונה של היהודי מארץ-ישראל על יהוּדי עיירתם לפני ראותם אותו.

ובמקום לחזור אל ביתה, פּנתה והלכה אל בית-התפילה.


בית-התפילה היה מלא אנשים, נשים וטף עד אפס מקום. צפוּפים וּדחוּקים חיכוּ לבואו של המגיד. מתוך ציפיה וישיבה בבטלה שוחחוּ הנאספים, התוַכּחוּ, התלהבוּ. היה שאון וקשה היה להבין מבחוּץ כיצד יכול שם האחד לשמוע את דברי חברו, אף-על-פּי שישבוּ שם גם כנוּפיות כנוּפיות ששׂיחתן היתה בנחת, ויש שהיו מדבּרים ביניהם אפילו בלחש, מפּה לאוזן.

– אם תתנוּ לו לדבּר, תדעו מה יהיה בסופכם… – דיבּר ר' יודיל אל קבוּצת יהוּדים שנדחקו מסביבו.

יוסלין הסייד ניסה להתלוצץ:

– מי אינו רוצה לדעת מה שיהיה בסופו? אדרבא ידבּר ונדע.

יוסלין לא הספּיק להיטהר מסידו, משוּם שהזדרז לבוא כדי שלא יקוּפח מקומו בבית-התפילה. לא רק כובעו וּבגדיו היו מסוּידים, אלא כתמים לבנים היוּ גם על פּניו, ואבק לבן על שמורות עיניו, וכשהיה ממצמץ בהן היו דומות משהו לעיני איזה בעל-חי.

– מספּרים שר' יוסף שלנו לא הצליח הפּעם בשתדלנוּתו.

מועצת-עיר קולמאר סירבה להיכנס במשא-ומתן עם יהוּדיה, – אמר אחד שרצה לסייע בדבריו לר' יודיל.

– ואני שמעתי, – הוסיף השני, – שהיהוּדים כבר גורשוּ משם ורכוּשם הָחרם.

– כבר גורשוּ? כבר גורשוּ? – שאלו מכל צד במקהלה בפנים מעוּוָתים מדאגה וּמפּחד.

– שומר ישראל… שומר ישראל… – דובבוּ מסביב שׂפתים חיורות בלחש תפילה.

– גם מפרנקפוּרט באו שליחים אל ר' יוסף לבקש עזרתו… – הוסיף שלישי מתוך יצר כמוּס להגדיל כאב עצמו ואימתו מפּני יום מחר.

– ויהוּדי זה מה הוא רוצה? – שאל זקן אחד במרירוּת-של-יאוּש. השומעים הבינוּ שכוָנתו למולכו, כאילו היה קשר-מה בין דרשותיו וּבין הצרות המתרחשות וּבאות על ישראל.

ר' יודיל נאנח וּבבת-צחוק של לעג מר, אבל מתוך הרגשה פּנימית של נצחון:

– מה הוא רוצה? שנעזוב כולנו את רוסהיים, זהו רצונו!

– שנעזוב את רוסהיים? איך?.. איך זה?.. למה?..

– שנעזוב את רוסהיים ונלך לארץ-ישראל, – השיב ר' יודיל וּבת-צחוק הלעג לא נסתלקה מעל פּניו.

– ואת כספּנוּ נשאיר בידי ה“גויים”?

– טוב לו למי שיש משכּונות טובים. לי יש רק שטרות על הקרן, וּמה אעשה בהם? המשכּון שקיבלתי הוא פחות אפילו משויה של הקרן. ואיך אגבה בבהילוּת את כספּי? ריבּית מאן דכר שמה! הלא אתם יודעים את העסק הבּיש שנכנסתי בו עם הכומר מנויהוף…

– משכּנותי הם אמנם טובים, מצנפת הכומר וגביע הקודש שלהם… אבל אוי לבטחון זה! בכל שעה יכולה הרשוּת לקחתם ממך ונוסף לזה עוד לקנוס אותך…

יהוּדי אחד שהקשיב לשׂיחה בדממה, קרא פּתאום בשמחה:

– אבל, יהוּדים! מה כל הדאָגה, הלא לפי שעה אין אָנוּ הולכים לארץ-ישראל! מה זה פּתאום ארץ-ישראל? כלוּם משיח בן דוד בא?

– שמא הוא גוּפא… – פּלט אחד מפּיו בלחש-חרדה וּבפקפּוּק-של-מורא.

– מטוֹרף אתה וּמטוֹרף גם הוא… שניכם מטורפים! – התנפּלו על האיש בצעקות.

– מטורף… ואף-על-פּי-כן התאספנו כאן כולנו לשמוע את דרשתו, – הוסיף ר' יודיל בבת-צחוקו הערומה.

– נשליך אותו מעל הבמה.

– בפיאותיו נשליכו החוּצה… נמסרוֹ לרשוּת, והיא תלמדוֹ דרשות יפות יותר.

– לא! זאת לא! בעצמנו נגרשנו…

– חייכם, למה אתם רוגשים כל כך? מה הסכנה אם אדם מטורף יעמוד וידרוש? אדרבא נצחק קצת, – העיר שוב יוסלין הסייד.

– המטורף הזה ידבּר? – קראו מכל צד – ואם ימיט עלינו צרה, מי יתקן אחריו? אתה? הלא זה כוחך רק להתלוצץ.

סביב לסייד התקרבו פּנים נרגזים, רעדוּ זקנים לבנים וּשחורים. יוסלין מיצמץ באופן משוּנה בשמורותיו המסוּיָדות, כמו איזה בעל-חי לבן, ואי-אפשר היה לדעת אם נפחד או רק מהתלות הוּא מבקש, כשהתחיל מדבּר כמתחנן:

– אבל בבקשה, בבקשה מכם, עדיין לא הבינותי מה עתיד להתרחש, איזו תקלה תצא, חלילה, מדרשתו? שמא תפצה, חלילה, האדמה את פּיה ותבלע את רוסהיים כשם שבלעה את עדת קוֹרח?

– יביא עלינו מה שבא על עדת קולמאר, – השיבוּ קולות אחדים.

– מנַיִן לכם זאת? – שאל שוּב יוסלין כשהוּא פורשׂ זרועותיו וּמושך בכתפיו.

– היהודי הזה דרש במאינץ, דרש בפרנקפוּרט, דרש… – ניסה מישהוּ לבאר לו.

– וידרוש גם ברוסהיים, – נכנס יוסלין לתוך דבריו.

– ויעשה כאן מה שעשה שם… – המשיך הראשון.

– ודאי וּודאי שיעשה כאן מה שעשה שם, – חזר יוסלין.

– וּבכן, הלא אתה יודע, למה זה אתה…

– בזקני אני נשבע לכם שאיני יודע כלוּם, אלא משער אני שדרכו של אדם לעשות בכל מקום אותו דבר…

– אתה מנבּל פּיך…

– אני? וכי מה אמרתי? – מיתמם יוסלין במשיכת-כתפים וּמביט סביביו בפנים מבקשים רחמים.

– בכל מקום הוא מפר שלום בית.

– אה! משוּם זה איני חושש.

–…וּמכניס פירוּד בין איש ואשתו…

– והפּירוּד הוּא גמוּר? – שואל הסייד.

– מה פּירוּש “גמוּר”? מחלוקות, קטטות…

– אילוּ היה יודע להפריד בין בעל ואשתו פּירוּד גמוּר, הייתי מרוּצה ממנו יותר.

– עפר לפיך! מדבּר כאחד הערלים… גס-רוּח! – גערוּ בו, והכל הסבו ממנו את פּניהם בגועל-נפש.

– אם גם מועצת-עיר רוסהיים תבטל את “קיומנו” ותגזור עלינו גירוּש, אז לא יתלוצץ… – רטן ר' יודיל באוזן שכנו.

– לא אצטער אם יגרשוּני, וּבלבד שאת זוּגתי ישאירו כאן… – השיב יוסלין בקול.

למרות התמרמרוּתם פּרצוּ כוּלם בצחוק.


בקצה השני של בית-התפילה התנועע ר' זוסיל על מקומו במחצית גוּפו העליונה והקשיב לשׂיחת הבריות.

– מספּרים בשמו של משה, בנו של השתדלן, שהמגיד יגלה היום את ה“קץ” – אמר צעיר אחד שהתגדר בקרבתו אל משפּחת השתדלן. בדבריו פנה אל צעיר שעמד על ידו, והתכּוון אל ר' זוסיל, משוּם שהשתוקק לשמוע מה בפיו של זה. אבל ר' זוסיל שתק.

רפאל הפּחח, שהיה נרגש עוד מיום השבת, משעה ששמע שיחת מולכו בבית השתדלן, לא התאַפּק וקרא:

– ה“קץ”! יגלה ה“קץ”? – וּמיד הסמיקו פּניו. נדמה לו שהעיז יותר מדי לדבּר.

– משה בן ר' יוסף סח ואינו יודע מהוּ סח, – העיר צעיר שני בקול של ספקן.

– מפּני מה? הלא…

– מפּני שהמגיד, כפי שמספּרים, מתנהג בחסידוּת.

– וּמה בכך?

– על-פּי הרמב“ם אסוּר לגלות את ה”קץ"! – ענה השני וזרק מבט כלפּי ר' זוסיל. אף הוּא, למרות ספקנותו, רצה מאד לדעת מה רבו סבור. ר' זוסיל שתק.

– ואם בכל זאת יגלה?

– הרי ברוּר יהיה לכולנו, שהוא נביא שקר ודינו כדין…

– אומרים שיראה מופתים, – נכנס השני לתוך דבריו.

– מופתים? מופתים? – לא התאַפּק שוּב הפּחח והביע תמיהתו בקול ובהתרגשוּת. הוּא היה כבר כוּלו שטוּף זיעה.

– לא יהיוּ מופתיו אלא מעשי-כישוּף, רחמנא ליצלן!

– מעשי-כישוּף!.. אח… – פּרצה בת-קול מפּי הפּחח.

– משוּם – המשיך הבחוּר – כשרצה יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה מעליו השכינה.

הצעיר הראשון נשתתק כמנוצח; רפאל הפּחח נאנח כילד מרומה ובעצבות אמר אל עצמו:

– אם כן… לא נדע את הקץ?

– ואפשר שכן… – העיר פתאום ר' זוסיל.

– איך? איך אפשר? האומנם אפשר? – שאלוּ כוּלם בּבת אחת בשמחה ובתמיהה גם יחד. אף אלה שלא השתתפוּ בשׂיחה התעוררו לשמע שתי המלים שנפלטו מפּי ראש-הישיבה.

ר' זוסיל הוסיף להתנועע במחצית גוּפו ודיבר מבעד לחטמו משהוּ אגב נגינה, כשעיניו עצוּמות למחצה:

– איתא בסנהדרין: “שאלו תלמידיו את ר' יוסי בן קיסמא: אימתי בן-דוד בא? אמר להם: מתיָרא אני שמא תבקשוּ ממני אות. אמרו לו: אין אָנוּ מבקשים ממך אות. אמר להם: לכשיפּול השער הזה ויבָּנה, ויפּול ויבָּנה, ויפּול ואין מספּיקים לבנותו עד שבן-דוד בא. אמרו לו: רבּנוּ, תן לנו אות. אמר להם: ולא אמרתם לי שאין אתם מבקשים ממני אות? אמרו לו: ואף-על-פּי-כן. אמר להם: ואם כך, יהפכו מי מערת פָמיס לדם. ונהפכו לדם”… כך שנינו בסנהדרין. מה שלא איכשר בדורו של יעקב אבינו איכשר בדורו של ר' יוסי בן קיסמא…

– והדור שלנו? כלוּם איכשר לשמוע על ה“קץ”? – שאל הצעיר הספקן.

– יתר על כן… יתר על כן… סבורני שדורנו הוא דורו של בן-דוד.

– דורו של בן-דוד? דורו של בן-דוד? – נשמעו בנות-קול שואלות אילך ואילך.

דברי ר' זוסיל עגוּ חוּגים באויר, שהלכוּ והתרחבוּ. מפּה לפה נמסרו הדברים שיצאוּ מפּיו. רבים השתדלוּ להבקיע בהמון הצפוּף וּלהתקרב אל המקום שר' זוסיל יושב שם. ור' זוסיל מתנועע פּנים ואחור, פּנים ואחור, ומדבר ומנגן בחטמו במנוחה וּבעינים עצוּמות.

– אמר ר' יוחנן: דור שבן-דוד בא בו, תלמידי-חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה – פּקוּדה שניה ממהרת לבוא…

– השמעת? – התלחשו זה עם זה העומדים מסביב – “בדורו של בן-דוד תלמידי חכמים מתמעטים”…

– ממש כמו בימינו… “וצרות רבות וּגזירות קשות מתחדשות”… אח, כך, כך…

– אח-אח!.. “עד שהראשונה – פּקוּדה שניה באה”… כמו בימינוּ, כך… כך…

מעל לכנופית האנשים התנדנד אילך ואילך ראשו של ר' שבתי האילם, כגון אתרוג קטן קשוּר אל קצה לוּלב, ואיש לא ידע את סופת המחשבות וההרהוּרים הרעים שטילטלה אותו כך…

על הקרקע, לרגלי אחד העמוּדים, התכּנסה חבוּרת ילדים מסביב ליעקב, בן זקוּניו של יוסף מלואנץ. פּני יעקב היו נלהבים, מצנפתו נשמטה אל גבחתו, ועל מצחו ועל לחייו התפּזרו שערותיו כזהב הניתך. עיניו השקוּפות נוצצו וקרנו כמי-ספיר… זה ימים אחדים אין הילד הזה פוסק מספּר לחבריו ספּוּרי-נפלאות מהאורח אשר בביתם, ואוזן הילדים לא תמלא משמוֹע.

– ואת הסמבטיון ראה? – שאלו איסרלין, בנו של ר' יעקב ואלך השמש.

איסרלין, ילד כבן עשׂר, החזיק על ברכיו את אחיו הקטן ממנוּ, את מנלין. מנלין נכנס כפעם בפעם לתוך דברי הנערים בפטפוּטים שלא מן הענין, והרגיז בזה את המשׂוחחים. אלה גערוּ בו לא פעם בנזיפה. אבל קשה היה לבלום את יצר פּטפּטנוּתו של הקטן. איסרלין צבט מקוצר-רוּח את מנלין וזה פּרץ בבכי. ולא השתיקו אחיו עד שנטלו על ברכיו ושידלו בהבטחות. כעת ישב במנוחה, נשען בראשו אל חזה אחיו וּמתיפּח בחשאי.

– פּשיטא! – ענה יעקב על שאלת איסרלין.

– אבל עבוֹר לא עברוֹ. לא כן?

– אהו! מפּני מה לא יעבור? עבר!

– והאבנים שהמים זורקים כלפּי מעלה? והגלים הרותחים כל ימות השבוּע?

– ביום השבת הלא מי הסמבטיון נחים… – השיב ילד אחר.

– בשבת אסור לעבור – אמר איסרלין והביט בשאלה אל יעקב בר-הסמך והידען בין חבריו.

– ודאי שאסור. אלא שאורחנו הוא מקוּבל. אמר את “השם המפורש” ועבר בקפיצת-הדרך מעל למים הרועשים, מעל לאבנים הנזרקות למעלה… באויר עבר!

– כמו צפּור?

– כמו צפּור!

– איסרלין! – קרא מנלין – אף אני רוצה בצפּור… איסרלין! התתן גם לי צפּור? צפור… צפּור…

– שוּב אתה בשלך? שתוק, מנלין! תן לשמוע… ואם לא, נשליכך אל הסמבטיון.

– ה, הייתי רוצה מאד לראותו, את הסמבטיון, – חלם ילד אחד בקול.

– אף אני, – העיר השני.

– אף אני! אף אני! – פּרץ מנלין בבכי.

– אתה? פּשיטא! אתה, המקובל, תעבור את הסמבטיון, ואנחנו נישאֵר כאן, – ליגלג איסרלין.

הילדים פּרצוּ בצחוק.

רק יעקב לא צחק. פּניו הפיקוּ כובד-מחשבה.

– ואני אלך לשם… – אמר פּתאום בלחש. וּמיד הפסיק את עצמו כנפחד מצפונות-מחשבתו…

אף-על-פּי שהמלים נפלטו מפּיו בלחישה, היה בקולו או בפניו משהוּ שהבעית את הילדים, וכוּלם בבת-אחת שאלו גם כן בלחישה.

– א-תה ת-ל-ך?

– כן, אלך, – ענה יעקב בקול עוד יותר נמוּך, בעינים מוּשפּלות, כמבוּיש.

הילדים נבהלוּ פּתאום מהדממה שהשתלטה בן-רגע בבית-התפילה. הרימוּ ראשיהם ולא הבינו כלום. ראו רק שראשי האנשים מָפנים כלפּי הדלת. יעקב קם על רגליו, התרומם על בהונותיו, ולא ראה כלום מעבר לקיר הכתפים והגבּים. עלה במדרגות הבמה וקרא לחבריו:

– הנה הוא בא! הנה הוא בא!

שלמה מולכו הבקיע לו דרך בתוך ההמון הצפוּף בפסיעות מתוּנות וּזעירות. הלך ישר אל ארון-הקודש. בראש שחוֹח, כמו תחת סבל כבד, עלה לאט, במדרגות הבמה, מבלי להפנות פּניו אל הקהל, סילק בתנוּעה אִטית את הפּרוכת, פּתח את הארון ונעץ שם, לתוך החלל השחור, את ראשו…

רגעים אחדים התבונן הקהל אל גבּו הכפוּף, מבלי שראו את ראשו. חיכּוּ בנשימה עצוּרה. הוּא מתפּלל… על מה?.. בעוד זמן-מה, בעוד רגעים אחדים יתחיל. מה יתרחש בעוד רגעים?.. הלב דפק.

הנה התישר גבו. החזיר אל הקהל את פּניו. חיורים-חיורים היוּ עד לבלי הכירם. כאילוּ השאיר שם בארון-הקודש הפּתוּח את דיוקנם הרגיל. והנה דמוּ לפני ברמינן. רק שתי להבות קטנות ושחורות דלקוּ בהם. אור עיניו השחור משך על הפּנים הלבנים חוּט של מורא וסוד… בבית-התפילה היתה דממה מבהילה. מישהוּ, מתוך קבוּצת ר' יודיל, רצה להשמיע איזה קול-קריאה, הקול נתקע בגרונו. אי-שם התנשׂאה פיסת-יד לסטור בה על העמוד בכוח, פיסת-היד נתלתה רגע באויר, ונשמטה אחר-כך כמו מבוּישה, למטה… רגע אחד נשקפה דום מלמעלה הדמוּת הלבנה על גבי המרקע השחור של פּתח הארון, – רגע אחד, ונדמה לנצח. באיזו פינה חרק ספסל. אי-שם פּרץ בכי תינוק שהוּשתק מיד. שוּב דממה.

מולכו לפת בזרועו האחת את העמוד, ובכפּו השניה נשען במעקה שמסביב לבמה. הכל ראוּ שידיו רועדות מאד.

נכפף במחצית גוּפו לפניו, כלפּי הקהל, כמי שרוצה לספר מה או לגלות סוד. והתחיל מדבּר לאט ובנחת.

דיבר על התורה, שממנה שאַב ישראל את הכוח להילחם באוּמות-העולם וּבשׂרי-המעלה שלהן, שמתחילה, כשהיו ישראל מקיימים המצוות, היה בהם כוח לשדד כוח המזלות… אברהם אבינוּ נגרש מארצו כדי לבוא לארץ כנען לעבוד את הקדוש-ברוּך-הוּא, ועל שמו אנו נקראים “גרים ותושבים”: גרים מעבודה-זרה, ותושבים עם הקדוש-ברוּך-הוּא… כשהרחיק הקדוש-ברוּך-הוּא את אברהם מעבודה-זרה אמר: “ואעשׂך לגוי גדול”, מאברהם פּרוּ-ורבוּ בניו עד שיצאו ממצרים ששים רבּוא כדי לקבל את התורה שנגמלה בעוון הדור. וכאשר אבדו ישראל כוח התורה, הם נבזים ושפלים, ויש לאומות כוח עליהם להשמיד, להרוג וּלאַבּד…

והוּא דיבר על גלוּת-הַחֵל המרה, על הצרות והגזירות המשׂתרגות על צואר האומה, והאומה שוקעת יותר ויותר ביוֵן-מצולה, בבור-מחשכּים, בין נחשים ועקרבים…

מטה מטה ירד ראשו, יותר ויותר שפל קולו. עתה כבר לחש על אוזן מי דברים נוראים. ומאות הראשים הורדו אף הם מטה-מטה. כל אחד ראה לרגליו בור פּעוּר, נחשים ועקרבים זוחלים וּמתפּתלים סביב, אין אויר לנשימה…

פּתאום הרים ראשו, הזקיף גבּו, זרה על ימין ועל שמאל גחלי מבטיו. בפניו החיורים היו צער וזעם בשעה שקרא:

ריבו באמכם ריבו!..

רעדה עברה בקהל לקריאה פּתאומית זו. אנשים התחלחלו. אילך ואילך פּרצו קולות נפחדים…

מיד כאילו התחרט וכבש כעסו. שוּב נכפף לפניו, כשהוּא נשען בשתי כפּיו אל המעקה, ומספּר לקהל, במלים מתוּנות וחודרות חלקלקות אל הלב:

– אלפים שנה ישבה תורתנו, אמנוּ הזקנה… אלפים שנה… חיכּתה עד שנברא העולם; היתה שעשוּעיו של הבורא יתברך יום-יום, משׂחקת לפניו בתבל וּבבני-אדם, עד שילדה לאבינו שבשמים את בת-זקוּניה, את האומה הישראלית… “ריבו באמכם ריבו”… אמר הקדוש-ברוּך-הוּא לישראל שישמרו על אמם ויהיו תריס לה בין האוּמות! שיעשו ריבם וּמלחמתם בכוח אמם-תורתם, שבגללה נולדו וּבגללה הם קיימים בעולם. אמר הקדוש-ברוּך-הוּא: לא ניתנה לכם התורה, אלא כדי שבשמה תעשו מלחמותיכם. ואתם בגדתם בה, והלכתם לעבוד עבודה-זרה… והייתם רוצים לקיים עבודה-זרה זו בכוח תורתכם, והייתם מגלים בה פּנים שלא כהלכה… “ואת בניה לא ארחם בני זנוּנים המה”… כיוָן שאין ישראל רוצים להשתמש בזה הכוח שנתתי להם, אני מסיר אותו ממנו… “אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הוָלדה”… נסתלקה השכינה מעל ישראל וצלם אלהים מעל כל אחד מהם, שבעבוּרו היוּ האוּמות נפחדות ויראות מהם… “הובישה הורתם”… רוצה לומר, התורה, שהיתה מורה להם הדרך תלכוּ בה, נחפּרת ובזוּיה היא בין האוּמות…

נשמתו המתה ופיעפעה בקרבו. פּעמים נשמע קולו כבוכה וּמתחנן וּמשדל בלחישה, ופעמים כמזמר נוּגות. גלים סמוּיים-מן-העין, גלים לוהטים, התגלגלוּ והלכו להידפק על הלבבות, אבל הוא גוּפו לא זע. אף שוּם ניע בפניו. מבטו היה נתוּן במקום אחד, או בכל המקומות, בכל הבית או בשוּם מקום. ומוּזר היה הדבר: כל אחד היה חש שאליו, אך אליו מצוּמד זוּג זה של להבות שחורות. רגעים דימוּ שהקול יוצא מתוך ארון-הקודש הפּתוּח… משם, מתוך אותה חשכת-סוד העולפת את ספרי-התורה, הולך הקול הקובל, המתרעם, וצנחוּ הראשים מטה מטה…

ואז נפתח לפני כל אחד לבו, שהיה סגור מפּניו כל הימים. כל אחד היה אז יכול לראות בלבו. ונבהלוּ הבריות למראה הריקנות הנוראה אשר שם בלב. רבים ראו פּתאום את עצמם שקוּעים במ"ט שערי טוּמאָה, נזכרו שהשכּיחוּ מלבם את דאגתם לנשמתם העזוּבה, שחיי-עולם נדחוּ מפּני חיי-שעה, והתורה מוּנחת בקרן-זוית זו כמה ימים…

יעקב הקטן התנפּח, נשם בחזקה ואדם כסלק: רצה לבכות, אך התבייש מפּני חבריו. רצה לבכות מפּני שנזכר בחטאים שחטא ושהעלימם בשעתם מאביו ומרבו, בשיעוּרים בתורה שהיה עושה אותם פלסתר, מפּני שקשה היתה עליו הפּרידה מ“ספר הישר” שלו, וכדומה… השׂים עצמו רשע ולבו דוה מחרטה…

וּמולכו חדל כבר מ“דרוש”, אלא סיפר. סיפר, כמדוּמה, על החיים, על חיי כל אחד ואחד ועל חיי העדה כוּלה. דבריו היו פשוּטים, מוּבנים, ואף-על-פּי-כן משוּנים. משוּלבים היו בפסוקים, ודומה היה כאילו הנביאים, כאילו בן-ישי במזמוריו, שלמה המלך בשלושת ספריו וגם חז"ל, – דומה כאילו כוּלם-כוּלם התכוונו לכנסת-ישראל שבגלוּיות אשכנז, לקהילות הרינוס, ליהודי רוסהיים… סיפר על תחית המתים וגלגוּלי-המחילות. אימתי יתחילו, אינו יודע. אבל גלגוּלי המחילות של החיים כבר החלו, כבר החלו! מתגלגלת והולכת כנסת ישראל מעיר אל עיר וּממושל אל משנהו לבקש על נפשה, להתחנן על “קיוּמים”. להיכן? להיכן? “לבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים… וּבאוּ במערות צורים ובמחלות עפר”… לא “מפּני פחד יהוה ומהדר גאונו” אלא מיראתו של “כרום זלות לבני אדם”… לא לנוּ, לא לנו השמים ואור-היום המתוק… “בוא בצור והטמן בעפר”! מדוע לא נצא אל אויר העולם? מדוע? ה! אלתצא תולעת יעקב לשחר לטרף ולמלא חיָתה “כי רגל תזורֶהָ וחיַת השדה תדושֶהָ”.

פּני השומעים היו קודרים. כל אחד היה טבוע בהרהוריו. הקול חדר אל כל לב, ובכל לב הקיש על מנענעים אחרים, התעוררו שם מכאובים נושנים, הזדעזעה ערימת רמשׂים נרדמים… נזכרה אֵם בילד טיפוּחיה שמת, הירהרה אלמנה בחייה השוממים ללא-אור וּללא-ניחוּמים, התכּווץ מכאב-געגוּעים לב העגונה שבעלה הלך למדינה רחוקה ולא חזר… והעינים דולפות, דולפות שלא מדעת… מאליהן עולות מחשבות על החיים התפלים, על שפלותם, על העלבונות והבזיונות הרבים… הרגשה של יתמוּת כבשה את הנשמה. מסביב ימי חושך. מנוס אָין… נשקעו הראשים בתוך הכתפים כמו תחת כובד-מעמסה, כוּסוּ הפּנים בכפּות-ידים, אי-שם נשמעה פריכת אצבעות הידים…


צללי-ערבית כבר פרשׂוּ על ראשי הקהל טלית דקה וכהה. מולכו לא עמד עוד על הבמה. בכל הבית שׂררה שעה קלה דממה. עוד פָּעם הקול בלבבות. קשתה הפּרידה מן ההרהוּרים הנוּגים… אך מיד אחר-כך דפקה המציאוּת על פּתחי-הלב. אי-שם אמרוּ קדיש דרבנן. התפּללוּ. הלבבות עלוּ בלהב השמימה. נמוגוּ בתחנוּנים אל האב הרחוּם, ביקשוּ סליחה, מחילה וכפּרה ורחמים, רחמים…


פרק ששי: שלמה מולכו ויוסף מרוסהיים    🔗

בלילה, אחר דרשתו הראשונה של שלמה מולכו, נדדה שנת רוסהיים. רוסהיים שקעה בהתבּוננוּת. הירהרה על הבלי העולם הזה ועל דל ערך החיים. האנשים הקטנים, הפּשוּטים והעלוּבים היו אותו לילה מיַגעים לשוא את מוחותיהם על סוד גורלם וחידת חייהם.

למחרת בבוקר לא היה להם כל חשק לשוב איש אל פּנקסי חשבונותניו, אל חנוּתו, אל דלפקו ואל טרדותיו הישנות. כל אחד שאל בנפשו: האומנם לא אירע שוּם דבר? האומנם לא בא שוּם שינוּי בזרם ימות החול? כיצד! האומנם צריכים להתחיל שוּב במה שעשוּ אתמול, שלשום, לפני חודש, לפני שנה, כל ימי חייהם, וּלהמשיך כך עד יום המות? הידים מרדוּ. לא רצוּ להתרומם לשוּם עבודה. נפסדה תשוּקת החיים…

לרוסהיים כוּלה היה מעין אותו העצב שמילא לבה של פרידלין. אף רוסהיים היתה ארוסה למישהוּ ולבה חלק ממנו…

העינים היוּ נשׂוּאות אל ר' יוסף. מה דעתו של השתדלן? מה הוּא סובר? ור' יוסף שתק. איש לא ידע מפּני מה שותק השתדלן. חשוּבי העדה ניגשוּ אמנם אליו לקחת עמו דברים, ואל מאחורי גבם של אלה ניגשו הפּחוּתים מהם להטות אוזן. אך ר' יוסף השמיט, בלי חשק, מלים סתמיות אל תוך זקנו. שם ערפל חתולתו ושוּם בריה לא יכלה לחדור אליו. דומה כאילו הוּא מתרעם. אבל על מי? על מה? ר' יוסף לא הטיל מעולם מרה בציבור, דיבוּרו והילוּכו היו תמיד בחן וּבנחת. ואף-על-פּי-כן היה נשמע קולו כדבר מלך שלטון. לא פסע על ראשי הקהל, והקהל הרכּין לו ראש. בשעה שגבּות עיניו היוּ מצטפפות וּנקישות מטהו עם גוּלת-הכסף נעשו חזקות יותר מהרגיל, היתה רוסהיים נדהמת ושואלת: מה קרה? שמא גזירות חדשות מתרחשות, חלילה, בעולם?…

באותו יום היו גבּותיו של השתדלן מאפילות על עיניו, מסך של כפור היה על פּניו, וּמשענתו נקשה אימים בלכתוֹ. אֶל בני-הבית לא פנה בדברים; עם האורח לא נכנס בשׂיחה…

אגב, האורח ישב כל היום בבית-התפילה של השתדלן, הסמוּך לדירתו. כל היום הגה בספרים, וכשהיה בא לשעת הסעוּדה היו בני-הבית תמהים על פּניו העייפים והכּמוּשים, כאילו כבש יסוּרים גדולים בלבו או לא ישן בלילות. שני האנשים, השתדלן ואורחו, השרו עצבוּת בבית. שלא במתכּוון התחילו בבית מדברים בלחישה, כאילוּ שכב שם חולה. רק יעקב לבדו לא פסק פיו מפּטפּוּטיו והֶלאה את האורח בשאלותיו על הסמבטיון, על מערת-המכפּלה… האורח היה משיב לו ארוּכות בסבלנוּת וּבבת-צחוק נוּגה, אגב לטיפה בשׂערות ראשו.

פּעמים היה יעקב הקטן מתפּרץ מן החוּץ הביתה חיור ונפחד. וכשהיתה האם מפצירה בו לבאר לה סיבת פּחדו, היה לוחש שפּגע על המדרגות ביקוּתיאל הפרנקפוּרטי שהלך אל המגיד… לעתים קרובות היו רואים את הבחוּר הזה מתגנב בלאט אל בית-התפילה שלהם וּמתלחש שם ארוּכות עם ר' שלמה. שיחותיהם של שני האנשים האלה היוּ לוּטות בסוד. על לבות אנשי הבית היוּ מעלים הרהוּרי מסתורין…


היתה כבר שעה מאוּחרת בלילה וכל בני-הבית כבר ישנוּ שנתם. ר' יוסף נכנס אל בית-התפילה שלו. לפני ארון-הקודש דלק נר-תמיד שעשה קרע קטן בתוך יריעת הצללים. נכנס ועמד סמוּך אצל הפּתח כמפקפּק. נמלך והתקרב בפסיעות חשאיות אל ארון-הקודש. שם עמד שוּב. לפני רגע חשש שמא ימצא את האורח ישן. אך הנה הוא עומד נצמד בכל גוּפו אל הארון וּפניו כבוּשים בפרוכת. נבוך ר' יוסף. קודם היה בדעתו להעירו משנתו. אבל להפסיקו מתפילתו – זאת לא יוכל. עמד, הסתכל, המתין. פּתאום החזיר מולכו את ראשו, כאילו לחש לו מי באזנו.

– מי כאן? – שאל.

ר' יוסף לא ראה אותו יפה: כוּלו מעוטף בצל היה. פּניו החיורים לבד דימדמוּ פלאית מבעד לחשכה.

– מחילה מכבודו – פּתח ר' יוסף – סבור הייתי… נכנסתי… מוּצרך אני לנסוע מרוסהיים… לזמן רב, כנראה… קולמאר ועוד קהילות נתוּנות בצרה… – ר' יוסף גימגם, ותוך כדי-דיבוּרו ידע שאינו אומר מה שנחוּץ לאמור.

מולכו לא זז מן הארון ושתק. ר' יוסף אפילוּ לא ראה אם הוּא שומע. התבייש קצת מפּני-מה, וּכבר התחיל מתחרט בלבו על שנכנס לכאן. לחזור אי-אפשר היה. והוסיף:

– לפני נסיעתי רציתי לשאול את כבודו… וכי כבודו הוא זה שדרש בקולמאר?

– כן, דרשתי בקולמאר.

ר' יוסף שכח פּתאום את כל פּקפּוּקיו. פּסע פּסיעה אחת לפניו, וּמתוך התרגשוּת:

– ר' שלמה, מה הוּא רוצה ממנו? למה בא אל האנשים האוּמללים האלה?

שאלה זוֹ כאילוּ לא התמיהה את מולכו. כאילו המתין כל הזמן לר' יוסף שיבוא וישאלו זאת. במנוחה גמוּרה אמר:

– מפּני שהם אוּמללים, אוּמללים מאד… על כן באתי אליהם.

– וכי כך באים אל אוּמללים?

שאלה קטנה זו נגעה אל לבו של מולכו כפיסת-יד שמביאה ממרחק בשורת-העתיד. לפני שעה קלה התפּלל לפני השכינה הצנופה בקיפוּלי הפּרוכת, ביקש רחמים ותשוּבה על השאלה: אי הדרך? אי הדרך שההשגחה המסתתרת דוחפת אותו אליה בנתיבות עקלקלות?… כיוַן ששמע השאלה הקטנה הזאת מפּי ר' יוסף, עקר עצמו ממקומו, פּסע פסיעה אחת מהירה כלפּי ר' יוסף, כשזרועותיו פּשוּטות וגוּפו נטוּי לפניו, כמתכּוון לתפּושׂ עוף יקר שעומד בכל רגע לפרוח, ובקול חנוּק מחמת התרגשוּת:

– ואיך? ואיך?..

עכשיו ראה כבר ר יוסף את פּני האיש והם עייפים-מדוּכאים, את עיניו – והן מפיקות כאב וּמביטות קדחתנית. עכשיו ראה כבר ר' יוסף שזה הוּא הוּא האוּמלל…

– כבודו אך משׂניא עליהם את החיים.

– א… – נפלטה הברת אכזבה מתוך פּיו של מולכו.

נרתע לאחוריו, וכאדם עייף מאד נשען שוּב בכל גוּפו אל ארון-הקודש. שׂפתיו דובבוּ בלחש:

– לואי שישׂנאו יותר את חייהם, אוּלי יאהבו את עצמם יותר.

ר' יוסף לא פילל לשמוע את המלים הללו:

– אהבה זו מה יעשו בה?

אחרי שאלה זו קמה לזמן-מה דממה בבית-התפילה. מולכו חשב. ר' יוסף עמד בלי תנוּעה וחיכּה.

לבסוף הגיע לאזני הזקן קולו של מולכו שצלל הפּעם בתוקף מיוּחד:

– הלא יש ארץ-ישראל בעולם!

הלהבה של נר-התמיד נעה. נעוּ צללים סביב סביב. מולכו לא ראה ממקומו את החלחלה שעברה בגוּפו של הזקן.

– כבודו… אמר… א-ר-ץ-יש-ר-אל?

– כן. ארץ-ישראל!

הזקן צחק צחוק קל משוּנה ועשוּי:

– נהה… ודאי שאין כבודו מתימר חלילה להביא את הגאולה… הלא כבודו אינו אומר על עצמו, למשל… שהוא… המשיח? א? נהח… ודאי שאינו אומר זאת!

– ישמרני האל! רצוני רק לפטור את ישראל מגלגוּלי מילות… כשיבוא הגואל ימצא את ישראל יובים על אדמת הקודש וּמצפּים לשמוע את תקיעת-השופר שלו…

דברים אלה הרגיעוּ את ר' יוסף לגמרי. על לבו נמסה אבן. בן-אדם זה רק מצחיק במקצת, ולא יותר…

– כך… כך… – נהם הזקן, כשהוּא מכסה בזקנו את מחצית פּניו התחתונה ואת פּיו, כדי להעלים בת-צחוקו, שקשה היה לכבוש אותה.

– בבגדי אלמנוּתה יושבת היא, עזוּבה ושוממה, ומחכה… – המשיך מולכו.

– מי?

– ארצנוּ הקדושה.

– א, כ-ך?.. אמנם כן… וכבודו כלוּם הוא סובר שיהוּדי רוסהיים יקוּמוּ… פּשוּט יקוּמוּ, ימכרו או יפקירו את קניניהם ונכסיהם וילכוּ לארץ-ישראל?

מולכו השיב בבטחון:

– לא רק יהודי רוסהיים בלבד, אלא אף יהודי גרמניה כוּלה, אף יהוּדי צרפת, אף יהוּדי איטליה…

– אף יהוּדי איטליה? מצבם הוּא שונה ממצבנוּ. הוּא יותר טוב…

– אף הם בגלוּת.

על זה העיר ר' יוסף בלעג דק-מן-הדק:

– איני יודע מה יעשו יהוּדי איטליה וצרפת. אבל את יהודי רוסהיים שלי, ואף את יהודי גרמניה כוּלה אני מכיר היטב. אלה לא יקוּמוּ ולא ילכוּ לארץ-ישראל. לא…

– אלא מה יעשו?

ר' יוסף לא ידע אם להתרעם על היתממוּתו של האיש הזה או להשתומם על גודל שטוּתו. עכשיו פגו בהחלט כל פּחדו ומבוּכתו הקודמים. לכאורה היה יכול כבר לקוּם וללכת בלב שקט. לדידו פסק כל ענין בשׂיחה זו שנעשתה טפלה. ובשביל שלא להיפטר ממנוּ בלא-כלוּם, אמר:

– מה יעשו? כלוּם לא יעשו, זולת שישׂטמו את כבודו. אפשר גם שירדפוּהוּ, אפשר שירגמוּהוּ…

– אני מתפּלל למחונן לאדם דעת, שיתן בּינה בלבותם… אם ירגמוני… בידו אפקיד רוּחי! יבוא אחר במקומי, ראוּי יותר, זכאי יותר… הלא סוף-סוף יבינו!.. יהיו מוכרחים להבין!..

זמן רב שתק ר' יוסף. ביקש לו מקום וישב על אחד הספסלים. מיד קם שוּב והתחיל מהלך, נתקל בשרפרף והפּילו. נפחד קצת מההדים שנשמעו באפלה מחמת רעש הנפילה, חזר וישב על הספסל, כוּלו טבוּע בחשכה. לא ראו איש את חברו. לעיני מולכו רק היבהבה לבנונית זקנו של השתדלן. שניהם לא דיברו דבר. רצה אמנם ר' יוסף לילך, אבל לא יכול. דבר-מה בנפשו עיכב. היה צורך-מה להוסיף עוד מלים אחדות.

מתוך החשכה נשמע קול הזקן, חלש ושבוּר:

– עומד אני לנסוע לקולמאר… מה אומר להם לבני קולמאר? שאין צורך בשוּם השתדלוּת, שאין צורך בשוּם “קיום”? שעליהם לצרור את חפציהם ולילך לארץ-ישראל? כך, פשוט?

– כך, – נשמעה תשוּבה מעבר ארון-הקודש.

– ואהיה גם אני שוטה ומטורף-הדעת בעיניהם.

– וּמה בכך?

– ה! אילו הייתי מתנהג כך לפני שלושים שנה… כל ימי חיי… כמה עדוֹת ישראליות היו כבר נהרסות, כמה בתים בישראל היו כבר נחרבים!..

– ואז כמה קרוב יותר היה אל האמת, אל הכּוָנה הרצוּיה, אל המטרה הקדושה!

ר' יוסף כבר שכח שרצה לילך מכאן. דבר-מה, שהיה כבוּש וחנוּק בקרבו, התפּרץ, התקומם. קפץ ממקומו, התמודד ונראה ארוך יותר. להבת נר-התמיד עלתה וזרקה מאחריו על הקיר צל גדול מאד. בקול רועד אמר:

– אני… אני… על כל פּנים אני הבינותי כבר! עכשיו הוּברר לי… יודע אני שמחר יבואו אלי מרי-נפש וידרשו ממני שאשלח את כבודו מכאן. באתי אליו מפּני שרציתי לשמוע מפּיו דברים ברוּרים. הנה שמעתי. חוששני שהדין יהיה עם אלה שיצעקו מחר בביתי על שנתתי חסוּת לאדם ש… ש… שיש בדעתו להביא עליהם הרס וחוּרבן!

המלים האחרונות פּרצוּ בצעקה. אי-משם נשמעו הדים עמוּמים:

– ה-רס… חורב-ן…

מולכו לא זע. דומה שהחשכה דיכּאה אותו בכל כבדה. על כן ענה בקול חלש ועייף:

– מחוּרבן זה שאָביא, חלילה, יבּנה ישראל, ומהבנין שכבודו בונה – יחרב, חלילה…

– אני… אני… איני נוטל לעצמי גדלוּת זו לבנות. אני רק שומר על הקיים…

– הרי זה גרוּע פי-כמה.

– כלוּם הוא סבור, שאם מחר ירשו מכאן את היהוּדים האלה, שדרש לפניהם, הרי יקוּמוּ וילכוּ לארץ-ישראל?

– אני מקוה.

– ח-ח-ח…

בחשכת הפּינות, מתחת לתקרה, צחקוּ גם הצללים:

– ח-ח-ח…

הזקן נפחד קצת. הביט לצדדים כמבקש לראות מיהו הצוחק כאן. וּבקול יותר שוקט, כבוּש:

– לא. זאת לא יעשו. הם רק ישלחו אותי, את השתדלן שלהם, לבקש להם “קיוּמים” במקום אחר…

– כבודו כופר גם בביאַת המשיח, גם בתחית-המתים…

– המשיח… "ואף-על-פּי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא "… אני מאמין גם בתחית-המתים! אלא שהמתים יקוּמוּ מאליהם…

מאצל ארון-הקודש נשמע קול חנוק, כאילו כף אמיצה לחצה את גרונו של האומר:

– המתים… המתים… אני דורש אל החיים ולא אל המתים. אני מאמין, ר' יוסף, כי אני דורש אל החיים… עדיין הם חיים…

– והגזירות? והגירוּשים? והדלדוּל הנורא?.. והיסוּרים הנוראים?..

– כל זה היה ויהיה, כל זמן שלא תלכוּ מכאן.

ר' יוסף ניגש אל מולכו קרוב-קרוב, וּמולכו נבהל בראותו עד כמה הזקן נסער מאד. ברגע הראשון חשב: הנה ידבּר אליו קשות וּמרות, כמו שכמה יהוּדים בערים אחרות דיבּרו אליו. אך הזקן הניח את כפּו על כתפו ונתן בו עיניו. ומבטו היה הרבה יותר רך מקולו וּמדבריו, שלעגם וּמרירוּתם לא נעלמו ממנו:

– ר' שלמה! בבקשה לי אליו.

– יאמר נא לי, ר' יוסף, את בקשתו; אשמח לעשות רצונו.

– אנא, אַל נא ידרוש כאן!.. לא כאן! ילך למקום אחר, לצרפת, לאיטליה… שמא ימצא שם יהוּדים אחרים… אבל לא כאן… אך יהוּדים אוּמללים הננוּ…

מולכו נכפף, השתוחח. כאילוּ משׂא כבד העיק על שכמו. פניו עייפים וחרושי קמטים. ותמה ר' יוסף תימה גדול: שם מרחוק, לפני שניגש אליו, נראה לו האיש חזק, גא וזקוף כל-כך.

מולכו ניענע ראשו בשלילה ובאנחת-סבל:

– לא אוּכל, לא אוּכל, ר' יוסף!

– מפּני מה?

– חטאתי בקולמאר, חטאתי במקומות אחרים. נרתעתי בטרם עשיתי את שליחוּתי.

– ימתין, לפחות, עד שאחזור מדרכּי.

– איני יודע אם אוכל לשתוק. אין זה תלוּי ברצוני. זה חזק מרצוני.

– ישמע נא, ר' שלמה! ישראל הם רחמנים בני רחמנים, אוהבי צדקה וחסד. אבל נפשם מרה עליהם… הזהרתיו! אם חלילה יקרה מה, ואני לא אהיה כאן… האחריוּת אינה עלי…

וּמולכו, מתוך אותה שלוַת-ההכנעה:

– אזכּה – שומר ישראל יגן עלי; לא אזכּה – אצדיק עלי את הדין.

פּתאום סילק ר' יוסף את כפּו מעל כתפו של ר' שלמה. הזדקף. בעיניו כבה אותו מבט רך ומלטף, שהיה לו קודם. גבּותיהן הצטפפו. רגעים אחדים הביט אל מולכו, כאילו לא הבין מה. אחר נפנה דומם והלך לו בפסיעות מהירות וכבדות. מקלוֹ נקש בכוח על מרצפת האבן, ונקישותיו הילכוּ הדים בחביון הצללים.

כשההדים האחרונים נדמוּ, פּנה מולכו שוּב אל ארון-הקודש, פּתחוֹ וטמן בו ראשו…


בּבית-המלאכה של זלמן מהולסהיים היה חם ושקט. דרך הפּתח ודרך הצוֹהר הקטן, שמתחת לתקרה, נכנסו סילוני-אור אלכסוניים שהגבירו את האפלוּלית ששלטה כאן. אף רוח כל-שהיא לא הרעידה את האויר המלוהט והקפוּא. לכתחילה אי-אפשר היה להרגיש בדבר ששני פועלים עובדים כאן, אלמלא פעית המפּוּח, שהלהיב אש אדמומה-ירוקה-בהירה, וחריקת החרט במתכת שנשמעה כגניחות דקות. במפּוח עבד אפרים בתנוּעות מרושלות ובלא כל רצון. מפּעם לפעם היה מפסיק עבודתו, מניח ידיו על חזהוּ ומכעכע. לבסוף הניח את המנוף מידו, צנח על שרפרף, ידיו נפלוּ באין-אונים על ברכיו, ראשו נשמט על חזהוּ, וכאילוּ נרדם. רק שיעוּלו היה לפעמים מפרפּר את גוּפו וּמכריחו להרים ראש.

על הסדן, בין תלים של מכשירים וּמגילות של תרשימים, דוּגמאות וציוּרים, נוצצוּ והבריקוּ, בתוך רצוּעת-האור שנמתחה מן הצוהר, הזהב והכסף של גביעים, כלי-בשׂמים, ידות של ספרי-תורה, כתרי-כוהנים קתוליים, רקמות-זהב של כוּתנות-כמרים, עטרות של טליתות. כל זה היה צבוּר ומגובב בלי סדר, אלה חדשים וּמזהירים שיצאו שמחים מידי היוצר, כבריאה בששת ימי בראשית, ואלה לקוּיים וּפגוּמים מצפּים לתיקוּנם. לפני הסדן, כפוּף ומכונס כוּלו בעבודתו, ישב ברוּך: כּפעם בּפעם הוּא מנגב בזרועו את זיעת מצחו, מבלי להרים ראש, מבלי להשיב רוח. מהבוקר הוּא יושב ככה. הוּא עובד על שכלוּלם הגמוּר של פּיתוחי הציצים שיצר בדמיונו מסביב לכוס-הברכה של האַרכיהגמון. אך הנה הזדקף, התמתח בכל גוּפו, נטל את הגביע, החזיקוֹ במרחק ידוּע, התבונן אליו מכל צד בתענוּג מיוּחד, ואמר בפנותו אל אפרים:

– לא רע! לא רע! כּלל וּכלל לא רע! א? מה דעתך אתה, אפרים? ראה…

והושיט לו את הגביע.

אפרים לא הניע אצבע. רק הביט אל הגביע מרחוק אלכסונית בשויון-רוּח:

– מהנ… – נהם סתמית.

– חושבני שהעלים הקטנים האלה בין הפּרחים מוסיפים להם חיים וחן. לא כן?

– מהנ…

פּתאום הביט אליו ברוּך בתמיהה ובדאגה:

– מה לך, אפרים? החולה אתה?

– דומני שלא.

– למה זה אתה יושב כאילו טבעו ספינותיך?

– אין לי חשק לעבוד.

– היום, כמדוּמני, לא עשית עדיין כלוּם וּכבר עייפת. זה שאמרתי, חולה אתה.

חיוּך חלש וחיור נדלק רגע בפני אפרים. אמר:– דומני שאתה הוא החולה, שכוּלכם חולים.

– איני מבין מה אתה סח?

– נפשי בחלה בדברים האלה, שאתה וזלמן שקוּעים בהם. הציצים האלה, הקישוּטים האלה… אין זאת אלא עבודה-זרה! למי זה ולמה זה? כשתגיע עת רצון ויתּקע בשופר גדול, מה יהא בסופן של כל החמודות הללו?

– אה! לכשיתּקע בשופר! ח… עד אז יעלו עשׂבים בלחיי שנינוּ, אפרים!

– מה אתה יודע! אפשר מאד שהדבר קרוב הוא, קרוב מאד. ר' זוסיל אף הוא מודה שבדורנו יגלה הקץ… והמגיד מארץ-ישראל…

– המגיד מארץ-ישראל… ח-ח! אף אתה נוּגעת ממנו, אף אתה, כנראה, מאמין שהוּא משיח או נביא?

– אַל נא תתלוצץ, ברוּך! חסיד וקדוש הוא. אני מצטער על שלא שמעת את דרשתו.

– כן, כן. יודע אני. הוא דורש שנעזוב כולנו את רוסהיים ונלך לארץ-ישראל.

– וכי סבוּר אתה שתמיד נישאֵר כאן? בודאי, נלך כולנו נלך.

– לא אני, על-כל-פּנים.

אפרים התנשׂא לאט וּמשתומם מעל השרפרף:

– לא אתה?

– מה נעשה שם בארץ-ישראל זו?

– שם נעסוק בתורה ובמצוות, שם נהיה קרובים יותר אל אלהים… בין גדולי המקוּבלים ואנשי התורה…

וּברוּך בבת-צחוק קלה של לעג כבוּש מתוך רחמים נסתרים:

– אבל אני, אפרים, הלא יודע אתה, אין באני מיודעי התורה! לי, כנראה, אין מקום שם. אני אלך לארץ-ישראל אחר-כך, כשיהיה שם צורך במעשי אמן ובמלאכת-מחשבת…

– ברוּך! ברוּך! הישמר על נפשך! הסיטרא-אחרא מדבּרת מתוך גרונך, ואין אתה יודע זאת כלל. כל אלה הגביעים, כל אלה הדברים הנאים, מהנים רק את היצר-הרע. הם מפּיתוּיי השׂטן, רחמנא ליצלן!

וצנח שוּב עייף על השרפרף.

ברוּך ניגש אליו, הניח כפּו על כתפו ובקול רם מלא תוקף והתרגשוּת, כאילוּ כל מלה נחצבה מאבן, וכל משפּט מחומם באש פּנימית שהלהיבה מבטו והרעידה את כפּו של אפרים:

– שמע נא, יקירי! ידבּר לו המגיד שלך, מה שיעלה על דעתו, אבל אני לא אסכים שרוזלין שלנו תרעב בגללו ללחם. רעבה כבר למדי. החלטתי פּעם שלא תרעב עוד, השמעת? החלטתי להאכילה מעדנים וּלהלבישה ארגמן ומשי, ואקיים!..

וכאן הנמיך את קולו וּבאותה בת-הצחוק הקלה של לעג נסתר, כמבוּיש וּמבקש סליחה:

– וּבשביל כך, אפרים, אני מחוּיב לילך לאיטליה ולא לארץ-ישראל. הלא גם אתה שמעת את סיפוּרי זלמן על איטליה. איטליה מושכת אותי. אתה תלך אל המקוּבלים היושבים בתענית, ואני אל ה“מאייסטרו” הגדולים, אל הציירים והפּסלים אנשי השם…

ברוּך, ברוּך… – השמיע אפרים באנחה ממושכה.

– על מה אתה נאנח?

– הטומאה מושכת אותך אל הגיהנום! חמלתי עליך, אפרים!

– לא, לא! רוזלין, רוזלין שלך, זאת היא שמושכת אותי… בגללה אני…

לא הספיק לגמור ויד חזקה טפחה על כתפו. נבהל הפנה ראשו. זה היה זלמן מהולסהיים. רגעים אחדים עמד בפתח והקשיב לשיחתם.

– אתה, ברוך! – קרא זלמן – הנך לא רק אמן טוב, אלא גם בעל שׂכל טוב.

– שׂכל טוב – העיר אפרים – לחיי הגוף והרימה.

– אח, די לך לפטפט שטוּיות! – גער בו זלמן והשתיקו בתנוּעת-יד שהובע בה הרבה בוז כלפי הצעיר – אתה תמיד היית עצלן, מחוסר שכל וכשרון. רק זכותו של השתדלן עמדה לך. מוטב שתלך לארץ-ישראל, שם מקום למבלי עולם. מי יתגעגע עליכם, אם תלכו? מה שאין כן האומנים. אם אלה יעזבו את הארץ, מי יקקשט את הארמונות? מי יצייר? מי יפסל? מי ישמור על הטעם היפה אצל הבריות? העולם יחשך בלעדי האמנים…

אפרים נלחץ בגבו אל הכותל, חיור ונדהם. לא פילל להתקפה זו.

– המגיד מארץ-ישראל אמר בדרשתו… – התחיל מגמגם.

– המגיד? המגיד? אה… – קרא פתאום זלמן בקול ניחר מכעס רותח. בזויות שפתיו בּיצבּץ לובן של קצף, פּניו וצוארו אדמו כתולע – המגיד שלך! אין מי שילמדו בינה, אחת ושתים, כ-ך… – וניענע אגרופו הקפוץ מול חטמו החיור והצנום של אפרים – הווו, המגיד שלך!…

– אומרים ששונאי ישראל שכרו אותו כדי להכניס מהומות ובלבולים בעדותינו… – העיר ברוך.

– אם משונאי-ישראל בא או מבכור-שטן, אחת היא! – קרא זלמן – אבל סוף-סוף נגרשהו מכאן אם לא יקדים לברוח. השתדלן מחזיקו בביתו, מפני שעדיין לא החליט אם למסרו לרָשוּת או…

אפרים שעמד כל הזמן נדהם ושותק, רעדה עברה בגופו לשמע המלים האחרונות. תחילה רטטוּ קצות עצבעותיו, ידיו, ואחר-כך – פּירפּר בכל גופו. פּניו נעשו ורודים, ואחר-כך הפכוּ ארגמן.

– לרָשות? לרָשות? עפר לפיכם, דוברי נאצה!

אי-אפשר היה להכירו. עקר עצמו ממקומו, כחיה פצוּעה זינק והרעיד באויר מעל לראשו את שני אגרופיו, עד שזלמן וברוך נרתעו פסיעות אחדות. בקול חנוק ופורץ בשריקה מריאתו החולה, קרא במהירות רבה, כשלשלונו מסתבכת לרגעים ונכשלת:

כי יום ליהוה צבאות על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל… ועל כל מגדל גבוה ועל כל חומה בצורה; ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה; ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב יהוה לבדו ביום ההוּא… ביום ההוּא ישליך האדם את אלילי כספּו ואת אלילי זהבו, אשר עשו לו להשתחוות, לחפר פרות ולעטלפים…

אגרופיו מורמים, מעוּוָתים, פיו מזה קצף. ניתק ממקומו, התקדם הלוך והתקדם אל שני האנשים שעמדו מבולבלים לפניו, כשהוא ממטיר על ראשיהם, כדברי אָלָה של אַשף, את הפסוקים הבלתי-מוּבנים להם. והם, יותר ויותר אחוּזי בלהת-סתר, שלא-מדעת פסעו אחורנית, פסיעה אחר פסיעה.

פתאום, כנדחף בכוח נסתר אחד, נהדף הצדה אל הסדן, התנפל עליו כחיה טורפת צמאת-דם, וכמו מתוך טירוף-דעת חטף את הציוּרים, התבניות, התרשימים והתחיל ממעך וקורע קרעים קרעים; פיזר על הקרקע את מכשירי המלאכה ורמסם ברגלים. זלמן וברוך הביטו אל כל זה ברגע הראשון כנדהמים ונטולי תנועה. אך הנה תפש אפרים את הגביע, שעליו עבד ברוך בזמן האחרון, וזרקו אל האש של הכירה. רק אז פרצה מפי זלמן וברוך צוחת-פּחד:

– אח! מה אתה עושה?.. השתגע! השתגע!

עד שהספיקו לתפשו, השתמט בזריזות של חתול, ונזדקר החוצה.

תחילה רץ, רץ, מבלי שידע על שום מה. איש לא רדף אחריו. אך מיד הרגיש באפיסת-כוחותיו, ופסיעותיו נעשו מתונות מתוּנות יותר. לבסוף שירך את רגליו בעייפות, בשארית כוחותיו, וכשנכנס אל ביתו היה כגוף מת. התנפל על מיטתו. מפיו פרץ דם. ר' יעקב השמש, כיון שראה דם, התבלבל, עמד כמשותק. לא יצאה מלה מפיו, לא עשה כל תנוּעה. כמאובן היה. רק רוזלין לא נתבלבלה. היא רק נפחדה, ומרוב פחדה התעורר בה אוצר של מרץ וכוח, שלא ידעתם מקודם. נזכרה מיד את העצות שנתנו לה יודעי דבר לפני כחצי שנה, בשעה שקרה לאחיה מקרה כזה של פרץ דם. רצה אילך ואילך, הרתיחה מים, הניחה תחבושות לאחיה, ואחרי שעשתה את מה שהיה בדעתה וביכלתה לעשות, פּנתה אל הקרובים ואל הרופא. וכל זה נעשה במשך שעה קלה.

מיד נתמלא ביתו של ר' יעקב ואלך אנשים, דודים, דודות ובני-דודים, כולם מבוהלים ודחופים; באוירו של הבית נשמעו אנחות ובכיות כבושות, ריחפו ריחות חריפים ומשונים מן העשׂבים והסממנים שבישל הרופא. רוזלין, בתוך המהוּמה הזאת, מכיון שלא היה לה במה לעסוק, הרגישה מיד שהיא עייפה מאד ואין לה כוח עוד לעמוד על רגליה הרועדות. ישבה בקרן-זוית מדוכאה וחדלת-כוח. רק לבה דפק בה בחזקה. מסביבה רעשו, נתנו עצות, שיערו השערות. ולבה בקרבה המה בדממה, מפני שבכל הרעש הזה של קולות הקרובים והקרובות לא שמעה קול אחד, קולו של אפרים. מפני מה אינה שומעת אותו אפילו גונח? האם הוא חי עדיין? וכוח לא היה לה אפילו לקום, לשאול, לגשת ולראות…

אך הנה שמעה שקוראים לה. הכל שואלים: איה רוזלין? היכן נעלמה פתאום רוזלין? ודוקא בשעה שיש צורך בה! אפרים קורא לה, אפרים רוצה לראותה… רוזלין, איך?

בפיק ברכים ומתחלחלת הבקיעה לה דרך אל מיטתו של אפרים. חיור כמת שכב אחיה פרקדן, אבל חי! עיניו היו פּקוחות, וחייך לקראתה. בקול חלש, שנשמע בקושי, נדחפו מלים בודדות מפיו:

– רוזלין… דעי… ברוך שלך עובד לבעל… עבודה זרה… כולם… זלמן… ברוך… לבעל ולעשתרות… אל תטמאי עצמך בו… בת ישראל כשרה… דיברו סרה בארצנו הקדושה… דיברו סרה בצדיק, מלשינים… אף השתדלן… אף השתדלן… רוצה למסרו לרשות… כולם… כולם…

– ברוך? – פרצה מפי רוזלין קריאת-יאוש.

– השתדלן? – פרצה מפי ר' יעקב קריאת-פחד.

החולה נאנח. בשארית כוחותיו דחף מפיו מלים-גניחות:

– כולם… כולם… על חסיד ה'… מלשינים… עוכרי ישראל…

רושם מאיים ומדכא עשו הדברים האלה שיצאו מפי ברמינן. צללו כאזהרה מעולם האמת.

– להלשין? על המגיד מארץ-ישראל? – התרגשוּ היהודים מסביב למיטה – ואנחנו נחריש? וכי סדום כאן? וכי העולם הוא הפקר?

ר' יעקב שעמד כל הזמן לפני מיטת אפרים כגולם נטול-תנוּעה ונטול-דיבוּר, התחיל מדבר מבלי שהשתעל אפילו:

– זה… אני, אני אלך אל ר' יוסף… זה… אומר לו… כן לא יֵעָשה בישראל… ממש אסור… כך אומר לו: אסור… את זה, את הריקא אגרש! ממש אגרש ככלב! השמעת, רוזלין? בטל השדוך… אגרש את הריקא שלך… הקדוש-ברוּך הוּא יזמין לך אחר, טוב ממנו… זה… פָּרות, פּרות הטילו על הצוארי… מעשה שׂטן כל זה, רחמנא ליצלן… כך אומר לר' יוסף: מעשה שטן… אין לי צורך בזה… עם פּרות על צוארי לא אוכל ללכת לארץ-ישראל… זה…

זה היה נאום, נאום ארוך מאד. ר' יעקב התעייף מאד והשתעל זמן רב, על חשבון השעה שדיבר בלא שיעול. התבייש מרוב דבריו, נאנח, מחה את זיעתו ונשתתק. אך מי השגיח בו? הכל צעקו, איימו על מישהו באגרופים קפוצים. הילדים בכו בקול. בכו על תקוותיהם שנכזבו, על נעליהם, כובעיהם ומכנסיהם החדשים שהיו כחלום יעוף.

רוזלין התנפלה למרגלות מיטתו של אפרים, כבשה פניה בשמיכתו ובכתה אף היא.

היא בכתה על מגדל-השן שנהרס, על האגדה היפה שנפסקה בתחילת…


ר' יוסף היה לבדו בבית. רדיל ופרידלין היו עסוקות בחוץ. הבנים לא חזרו עדיין מהישיבה. ר' יוסף היה כבר מוכן לדרך; המכתבים היו כבר חתומים, הכלים צרורים. ישב ר' יוסף לעיין בספר. היה בדעתו לעבור עוד פעם על אחת ה“תוספות” החמורות שהתקשה בה אמש כל הלילה, ועדיין לא הובררה לו כל צרכה. לצערו הגדול, ראה שלשוא הוא טורח: כל כמה שהתאמץ לא עלה בידו לצמצם את מחשבותיו באותו ענין. הרהורים צדדיים על חיי-שעה באים מרגע לרגע להטריד את דעתו ולבטלו מתורה.

נכנס זלמן מהולסהיים. במעוף-עין אחד תפש ר' יוסף שהצעיר הוא נסער מאד. הושיבו על ידו וּביקש לספּר לו חדשות. רמז זלמן בתנוּעת-ראש כלפּי הדלת הפּונה אל בית-התפלה ושאל:

– כלום עדיין הוא שם?

– כבודו נוסע מחר?

– מחר, אם ירצה ה‘, אצא לדרך, – ענה ר’ יוסף ועיניו בחנו את הצעיר הנרגז.

– אנא, ר' יוסף! יקחהו עמו, יקחהו מכאן! – אמר זלמן פתאום.

ר' יוסף חייך.

– מה אעשה בו, זלמן? אני הלא לקולמאר נוסע והוא כבר היה שם.

– כך, כך, – ענה זלמן בבת-צחוק של רוגז, – שם כבר עשה את מעשהו. אבל גם כאן הספיק כבר הרבה.

– רואה אני, זלמן, שאין אתה מרוצה מאורחי כלל וכלל – אמר ר' יוסף כשהוא מחייך עדיין.

וכמו דרך אגב, בלי כוָנה יתירה, הוסיף:

– ואיך היה יכול להספיק לעשות כאן דבר. הרי אינו יוצא מפתח בית-התפילה ואינו רואה איש מבני עדתנוּ זולתי הבחור הפרנקפורטי, יקותיאל…

– מהנ, מצא מין את מינו, – רטן זלמן.

– ובכלל, דומני שאינו מסוגל לשום מעשה רע. זולת הדרשות…

– ה, הדרשות! הדרשות!.. – נכנס זלמן לתוך דבריו כשחזר על המלה הזאת בהטמעה מיוחדה – הרי זהו כל כישופו הטמא של האיש הזה. אך דרשה אחת דרש ואיזו סערה הטיל בחיינוּ השקטים! לכאורה הלא הוא יושב פרוש ומובדל מן הציבור בבית-התפילה כאן, לכאורה אינו מתראה עם הבריוֹת, אבל יאמין לי כבודו, הוא מדבר אליהם דרך הכתלים. אינו רואה איש והכל מספרים, הכל משמיעים בשמו דברים מפליאים, מדהימים. כיצד ואימתי שמעום מפיו? מי יוכל לדעת זאת! וביחוּד משתגעות הנשים…

– הנשים? ח ח ח… ספר לי, מה אתה יודע?

– אינן פוסקות מפטפט על ארץ-ישראל, יומם ולילה אומרות פרקי-תהילים ומתרעמות על בעליהן שעוסקים עדיין בעניני העולם הזה… רחלין האופה, גלין, אשתו של ר' יודיל, גימכן, בתו של אנזיל, ועוד כאלו רבות מסרבות להכין את התבשיל, לכבוס את הכלים… פסלין האלמנה חילקה את כל תכשיטיה וכליה…

– על התכשיטים ועל הכלים חבל. במה תתפרנס אלמנה זו? אבל מה שפסקו הנשים לבשל לבעליהן, אין בכך כלום. הרי סוף-סוף אף הן תרעבנה ותחזורנה סוף-סוף למוּטב… – ניסה ר' יוסף להתלוצץ.

אבל זלמן נעלב כמעט על-ידי אופן הדיבור הזה ובמעין תרעומת אמר:

– יאמין לי, כבודו, שהענין הוא חמוּר הרבה יותר מכפי שכבודו משער. הרי נטרפה דעתם, ממש נטרפה דעתם של אותם הבריות…

– רחמנא ליצלן…

זלמן שחשד בר' יוסף שעדיין הוא מתלוצץ, קרא בקול רם:

– מטורפים! אני אומר לו, מטורפים! הנה ר' שבתי האילם ארז את כל בגדיו וכליו בארגז, יושב עליו יומם ולילה וממתין לביאת הגואל. רפאל הפּחח, כפי שסחו לי, מגרש את לקוחותיו ומיעץ להם לילך להתוַדות על חטאיהם ולהתפלל, במקום לטפל בתיקון כליהם. אפרים, בנו של שמשו, ר' יעקב, גם בו נכנסה רוח זו של טירוף-דעת, התחיל פתאום מדבר בפסוקים, קרע כל תרשימי ותבניותי, ואת הגביע… הלא הוא יודע, גביע-הזהב שהזמין אצלי הארכיהגמון מקלן… התחייבתי להמציאו ליום קבוּע לאיזו כנסת גדולה… את הגביע הזה, שעליו עבדנו, אני וברוך, חדשים אחדים, השליך אל הכירה. ואלמלא הספקנוּ להוציאו מן האש, ברי שהיה מתקלקל…

– רואה אני, זלמן, שיש לך טעם מספיק לא להיות מרוצה מאורחי, – אמר ר' יוסף במנוחה עשוּיה.

– ר' יוסף! – השיב על זה הצעיר – באתי אליו מטעם ר' יודיל…

–גלין אשתו מרעיבה אותו…

– א, ר' יוסף!.. גם בשם כל חשובי עדתנוּ…

– כל חשובי עדתנו? עמו, למשל, ר' זוסיל, א?

– ר' זוסיל, מהנ… לאו דוקא…

– או ר' שבתי, בודאי…

– לא, לא הוא!.. ר' יוסף! הלא כל אלה יצאו מדעתם… באתי להשתדל לפניו שיסדר את הענין לפני נסיעתו מכאן. פשוט יאסור נא עליו את ישיבתו כאן. יצוה נא עליו לעזוב את רוסהיים מחר בבוקר, עם פתיחת שער-החומה… הדבר יעָשה בחשאי, בלא שירגיש בזה שום אדם, ובאופן כזה ניפּטר מצרה בלי רעש…

– “להיפט מצרה”… כל זה מפני שהוא קורא לנו לעלות לארץ-ישראל… – רטן ר' יוסף לתוך זקנו. ובהרימו קולו: – שמע נא, זלמן, ואילו היה בא יהוּדי ודורש ברבים שבארץ אשכנז אין לנו תקומה, ולפיכך מחויבים אנו לקום וללכת ל… ל… נאמר לאיטליה, כלום הייתם גם אז כל-כך מתרגשים?

– לא. בודאי לא. איטליה זהו ענין אחר!

– היא הנותנת! איטליה זהו ענין אחר… הנתתם פעם את דעתכם לזה? אומרים לכם “ארץ-ישראל” בקול חזק ותובע, מיד אתם מתרעמים, מיד מתרגזים, מיד מתיצבים הכן למלחמת-מגן, כאילו מרגישים באויב בא, בסכנה מתקרבת… למה זה?

זלמן לא פילל לשאלה זו ובא במבוכה. בראש מושפל ובאצבעות ממללות:

– כך… הרי זה כך, אמנם… ארץ-ישראל היא כל-כך רחוקה… מי יודע מה שם…

– רחוקה ואין אדם יודע בבירור מה שם, ואף-על-פּי-כן הכל מתרגשים. הרי אתה מתרגש ומתרגז לא פחות מאחרים. אלה כך ואלה כך. ומנין לך שהמטורפים, רחמנא ליצלן, הם האחרים, ולא אתם, אתה, ר' יודיל ודכותכם?..

בלבו של זלמן התעורר פתאום פחד של חשד. לא התאפק ושאל:

– ר' יוסף… שמא… אף כבודו?..

– שמא אף אני מטורף? חחח… ומפני מה לא? כלום איני יהוּדי, חלילה, כמותכם? אף אני, מסתבר הדבר, אלא בתנאי… – ולא גמר את דבריו.

– בתנאי?

– הנני מוכן ומזומן לילך לארץ-ישראל, אם גם כולכם תסכימו לילך עמדי.

– אחחח! – פרץ זלמן בצחוק – פשיטא! מה יעשה שם “מושל יהודים” בלא יהודים?.. לא, אין אנו רוצים להסכים. מה נעשה שם? נזרע מלפפונים ונאמר תהילים…

על פני השתדלן חלף פתאום צל:

– טוב מאד לאמור תהילים, בני! – רטן אל זקנו תפוש הרהורים.

תהה זלמן ולא ידע אם שוב מהתל בו הזקן או לא.

רגעים אחדים שתקו.

– אם כן, ר' יוסף?

ר' יוסף התעורר ממחשבותיו, כאילו שכח לגמרי את מציאותו של זלמן בחדר:

– מה רצונך, בני?

– הלא שלחוני אליו…

– לשם מה?

– הלא אמרתי, שלחוני להשתדל לפניו…

– ה, כך, כך!.. מוטב. עכשיו כלך אצל שולחיך והודע להם שעשית את שליחותם.

– והמגיד?

כל זמן השיחה היו פני ר' יוסף מעולפים עשן-תעלומה קל. זלמן הביט אליהם בחרדה ולא ידע את הכמוס מאחרי עשן קל זה, אם רוח-היתולים או כובד-ראש, אם הסכמה או התנגדות. רק מפעם לפעם הרגיש על עצמו מבטים בוחנים ונוקבים, שהביאוהו במבוכה.

אך הנה שוּנוּ פני הזקן, נמס העשן הקל. גבות העינים ירדו וסבר פניו נעשה קשה.

– מחר אני יוצא לדרכי. איני יכול, לפי שעה, להחליט דבר. אתם מחויבים לחכות… לחכות… בדרך אשקול בדעתי… אימלך בלבי… ולכשאשוב, בעזרת השם יתברך, נראה… ובנוגע לאמירת תהילים, ודאי שהוא ענין טוב ורצוּי… אלא שבנוגע לזריעת המלפפונים, הרי זה צריך עיון…

רצה זלמן לפרוץ בצחוק והתאפק, משום שפני הזקן היו יותר מדי זעומים, וחשש שמא דברי הזקן לא היו אלא לגלוג עליו, על זלמן מהולסהיים.

לא מצא עוז בלבו להשיב דבר, משום שהזקן כבר השקיע עיניו ב“תוספות” שלו, ושוב לא הרימן.

הסתובב זלמן על תפוח עקביו ויצא בשתיקה.


למחרת היום ההוא, בבוקר השכם, ניגשו אל ביתו של ר' יוסף שני סוסים חבוּשים ור' יעקב ואלך מסייס בהם. התאספוּ שם גם אחדים מזקני העדה שמצאו עצמם מחויבים לברך את השתדלן בהצלחה, לפני יציאתו לדרך. גם כל בני-הבית עמדו שם. רדיל ופרידלין, עטופות במטפחות, עמדו חבוקות ורועדות מצינת בוקר. קר היה גם ליעקב הקטן שהיה מתנודד כולו. פניו החיורים ואחוזי-השינה הפיקו התרגשוּת, עיניו הגדולות היוּ עדיין חולמות ופיאותיו היו פרוּעות, בלתי-מסוּדרות ומכסות על פניו ועל עיניו. אך הוא היה מאושר כשהשמָש נתן לו להחזיק במושכות הסוס. אשרו גדל עוד כשניגש אליו משה אחיו, נעץ ידיו אל מתחת לבתי-שחיו, נטלו, הגביהו והושיבו על האוכף של אבא. הילד רעד, פּחד ושמח גם יחד. האם גערה במשה והזהירה בו שהילד יפּול חלילה וינָזק. אבל, אחרי רגעים אחדים של ישיבה, התרגל יעקב ושוב לא רצה שיחזיקו בו: לבדו ישב ויחזק במושכות. כיון שמשה הרפה ממנו – מעשה-שטן – ניענע הסוס בראשו בחזקה והילד נפחד, חבק בשתי זרועותיו את צואר הבהמה והתחיל צווח. הכל פרצו בצחוק. האם התרגזה ודרשה להורידו. פרידלין הרגיעתה. ניסה גרשון לסחוב את הילד למטה, נאחז זה ברעמת הסוּס, נאבק וצעק:

– אי אפשי…

הכל חיכו לר' יוסף.

ר' יוסף היה אצל שלמה מולכו. השיחה ביניהם היתה הפּעם קצרה מאד.

– ר' שלמה! – אמר – סוסי כבר מחכה לי בחוץ, עד שאשב עליו מחייב אני לומר לו עוד פעם: כלך לך מדרכך זו! כלך לך מדרכך זו!

מולכו שתק. פּניו הפיקוּ עינויי-נפש. ר' יוסף ראה זאת והוסיף:

– יחוּס נא, ר' שלמה, לפחות, על עצמו!

– רק כשלא אחוס על עצמי, אעזוב את דרכי, – היתה תשובתו.

– ר' לשמה! לבי אומר לי שיביא חלילה צרה עלינו או על עצמו.

– מה אני ומה חיי שאתן את דעתי על עצמי… ועליכם לא אוכל להביא רעה. כונתי להצילכם מרעות וצרות שמתחדשות עליכם שנה שנה, חודש חודש, יום יום…

– הוא, הצעיר! ישמע לעצת זקן ושבע-נסיונות כמוני…

בת-צחוק קלה וכאילו מבוּישה הופיע על פניו של מולכו.

– הנסיונות… פעמים הם אך מעוורים עיני פיקחים… מראות את החדש! הרי גם אני מציע נסיון, נסיון חדש, ר' יוסף!

– אבל… אבל… הרי זה טירוף-הדעת, מה שאמר לי בליל שלשום…

מולכו הביט אליו באותה בת-צחוק קלה, שהיה בה גם אבק ערמה צפונה:

– שמא הדין עם מטורף-הדעת?

נזכר השתדלן בדברי עצמו שאמר אתמול לזלמן מהולסהיים ושתק רגעים אחדים. אך נעץ במולכו מבט נוקב, מתחת לגבותיו הצפופות. מיהר והושיט לו ידו:

– שלום, ר' לשמה, ישמרהו השם יתברך!

– אמן! יצליח השם את דרכו, ר' יוסף!

– אמן!

כשיצא החוצה, הרגישו הכל בפניו שהם קשים וטרודים-זעומים. לא שם לב אל האנשים ואל הקטטה בין האחים. קרא לפרידלין הצדה ונתן לה בלחש איזו פקוּדות. אחר-כך נפרד מכל אחד ואחד מבני-ביתו ומהנאספים מתוך ברכות ואמירת “אמן”, ורק אז הרגיש ביעקב הקטן היושב על הסוס, נאחז ברעמה. פני הזקן הוארו רגע.

פתאום פנה אל השמש בקולו הרגיל, אבל כולם ראו את גבותיו הצפופות:

– הסוּס השני למה לך?

– השני הוא בשבילי.

– דומני שהודעתיך כבר שלא תלווני הפעם. יש לך די עסקים בביתך…

– אין לי שוּם עסקים, ר' יוסף!

– ואת הבהמות על מי תעזוב? על רוזלין? או שמא על מנלין שלך?

– זה… אין לי שום בהמות, ר' יוסף… חו חו… איני רוצה זה… בעבודה-זרה… חו חו…

– מה אתה סח? מה הוא סח? – פנה בשאלה אל הנאספים – איני מבין כלוּם! חזור עוד פּעם, מה אמרת? דבּר דברים ברורים…

הזקן התבלבל, נבוך ומילמל:

– זה… העולם הזה, אני אומר, חו חו… עבודה-זרה… אין לי צורך בעשירות, כשיבוא הגואל, חו חו…

בין הנאספים נשמע צחוק כבוּש. אך פני ר' יוסף היו רציניים-זעוּמים.

– אה! עכשיו הבינותי… אבל עד שיבוא, לפי-שעה…

– עד שיבוא… אין בכך כלוּם… אחכה שעה קלה בלא טרדות… זה… במחשבה טהורה… חו חו…

– הלא חתמת על תנאים… נתת תקיעת-כף…

השמש הזקן עמד שח-עינים, ובעקשנות שאין להזיזה, חזר:

– עבודה-זרה… עולם-הזה…

– אם כן אתה חוזר בך מכל העסק הזה?

– לא אני, ר יוסף, ביקשתיו…

פתאום אמר השתדלן בקול חותך, קר ומוחלט:

– אתה לא תרכב עמדי, השמעת? שוב לביתך.

תלה השמש באדונו את עיניו הזקנות שהפיקו צער עמוק כעיני כלב מוכה האומרות: “ואף-על-פי-כן אני אוהב אותך…”

– ר' יוסף! אל נא יכעס… זה… עשרים וחמש שנים הייתי מלווך. לעת זקנה אל תעזבני…

השתדלן לא השיב כלום, ופנה אל יעקב הקטן שעדיין אחז בשתי ידיו הרועדות ברעמת הסוס:

– אתה שם כבר, למעלה? ראה שלא תברח על סוסי לארץ-ישראל.

בלב כל אחד ואחד מהנאספים היבהבה מחשבה שהדברים האלה נאמרו בקשר עם השיחה שהיתה עכשיו לשתדלן עם ה“מגיד”. אחדים פרצו בצחוק. אבל כיון שראו פני השתדלן מיהרוּ וכבשוּ את צחוקם.

– רק עד שער העיר, רק עד שער העיר… – התחנן הנער.

ר' יוסף נעץ את כף רגלו האחת לתוך הארכובה ובזריזות רגילה העביר את השנית מעל לאוכף אל מעבר מזה, חבק בידו האחת את יעקב ובידו השנית אחז במושכות ויצא בדהרות קלות מתוך הסימטה, מלווה בקריאות-ברכה אחרונות…

ור' יעקב ואלך חזר לביתו בראש מורד ובעצב גדול בלב, כשהוא מושך אחריו את סוסו שנגרר אף הוא עצוב ושח-עינים כבעליו.


פרק שביעי: המנוסה מן הגורל    🔗

מולכו, אחרי השיחה הראשונה שהיתה בינו ובין השתדלן בבית-התפילה, היה נכנס אל ביתו של זה, בשעת הסעוּדה, דומם ושח-עינים. כמבוּיש היה יושב אל השוּלחן. לא נעלם מבני-הבית שר' יוסף משתדל במידה יתירה להסביר לו פּנים, פּונה אליו בכבוד ובחן, אם כי לא בידידוּת יתירה, ואם כי נמנע מהיכנס עמו בשיחה; מיד לאחר ברכת-המזון היה מולכו קם ופורש שוּב אל בית-התפילה. לא הבינו מה נפל בין שניהם, מפּני מה שותק האורח וכאילו הוא במבוכה גדולה, ומפּני מה מקדם ר' יוסף את פּניו בחסד רב ובכבוד גדול ואינו מרבּה עמו שיחה, כמו שהיה רגיל בתחילה. ומאחרי שהשתדלן נסע נשתתק מולכו יותר מקודם; בו בזמן נראה כאילו נסתלקה הימנו מבוכתו. אחר ברכת-המזון יש שהיה מרשה לעצמו לשהות שהיה קלה לפני השולחן, היה מקרב אליו את יעקב הקטן, מעמידוֹ בין ברכיו, מלטף את ראשו ולחייו, מסלסל בפיאותיו בחיבה, ואומר לו: “מה למדת היום, בני? פּסוֹק לי פּסוּקיך”, או שהיה מספּר לנער סיפּוּרי-מעשיות על ארץ-ישראל, על הפּירות, החיות, האנשים והמקומות הקדושים אשר שם. מספּר חרישית וּבחשק רב. לאָשרו של הנער לא היה גבוּל, ואנשי-הבית מסביב היוּ מקשיבים בדממה…

ביקוּרי הפרנקפוּרטי בבית-התפילה של השתדלן נעשו תכוּפים יותר ויותר מיום שר' יוסף נסע. הביקוּרים האלה עטו את בית-התפילה במעטה-סוד והטילו חרדת-סתרים לא רק בלב יעקב הקטן בלבד. פעם אחת, בשעה שאצל מולכו ישב יקוּתיאל הפרנקפוּרטי, תפשׂ משה את יעקב הקטן כשהוא עומד כפוּף-ראש לפני מנעול בית-התפילה ועיניו מצוּמדות אל חורו. התיצב אחיו בלאט מאחריו שפוף עד לידי גובה קומתו, והקריב אליו את פּניו. הנער חש פּתאום בנשימה על ערפּו, נפנה וראה לתמהונו את פּני אחיו. אך הם היו כה סמוּכים אל פּניו עד שנבהל וּברח בצעקה… זמן רב אחר כך שימש מקרה זה לאחים חומר ללגלוּג וּלקנטוּר, שהיו מביאים את יעקב לרוגז ולבכי. פרידלין היתה צריכה בכל פּעם להתערב בדבר ולקחת את אחיה הקטן תחת חסוּתה…

אפילוּ בשעה שמולכו ישב בבית-התפילה היה חלל הבית מלא אותו. היה קנה של קש או חוּט מוטל על גבי הקרקע, מיד נזכרה פרידלין שעוד מעט והוּא יכּנס ושלחה ידה אל המטאטא לכבּד את החדר; שפתה רדיל את הקדרה על האש, נזכרה והוסיפה שומן יותר מהרגיל “לכבוד האורח”; לכבודו היו מופיעים על השולחן גם בימות החול פּעם תופיני-דבש וּפעם ליפדה, שהיו נהוּגים רק בימי שבת וּמועד. עליו חשבו כשהיו מצחצחים את כלי הנחושת והכסף או כשהיו מוציאים, בימים השחונים, את השולחן מ“בית-החורף” אל “בית-הקיץ”, כלומר, אל האכסדרה עם ענפי-הירק הסוככים על הקורות…

פּעם אחת ישבה פרידלין לבדה בבית שקוּעה בקריאה. נכנס זלמן. איזו התעוררוּת-חג ריצדה על פּניו וריננה מתוך כל תנוּעותיו. היה לבוּש בכתפיה חדשה, מבריקה, כוּלה קטיפה של תכלת ורקמת פסי זהב סביב סביב לאורך שוליה, מתחתיה ביצבצה חזית קטיפה לבנה פרופה בלולאות אדוּמות, וּמכנסי קטיפה אדוּמה על רגליו. דוכס אחד, שהיה חייב לו הרבה כסף בעד התכשיטים שזלמן היה עושה לו, נתן לו במתנה את החליפה הזאת שלבש פּעם במשתה אצל הקיסר. זלמן שמח עליה מאד וּבא אל פרידלין להיראות בה.

פרידלין נשענה בגבּה אל משען הכסא והתבוננה אליו. הדוּר ביפיוֹ היה. מעל עיניה טרם נמוג דוק הערפל מעולם הדמיונות שהיתה בהם, לפני רגע, אגב קריאה. דרך הערפל הזה הזינה עיניה מיפיוֹ, חמדה אותו שלא-מדעת. אך לאט לאט נמס דוק החלום מעל עיניה; המציאוּת קרבה אליה בפסיעות חשאיות, אִטיות, ומעטה עצבוּת כסדין פרוּשׂ בידיה. פּני פרידלין התקדרו יותר ויותר. אך הנה נזרק עליה מעטה-המציאוּת כוּלו ועטף את נשמתה עד לידי מחנק… חשבה על אותו הזמן בו יחדל זלמן עם יפיוֹ הנהדר מהיוֹת; אף היא, פרידלין, לא תהיה אז עוד… חשבה זאת, ואוּלי חשבה איזו מחשבה אחרת, דומה לזו, על המות…

ראה זלמן שאין פרידלין אומרת כלוּם על חליפתו, עבר לענין אחר:

– הוּא שם? – וּבקריצת עינים כלפּי בית-התפילה.

– כן.

– וּמהוּ עושה שם כל הימים?

פרידלין משכה בכתפיה: כלוּם היא יודעת?

– עדיין לא מצאתי לי פועל אחר במקומו של אפרים. הענין הזה – הוסיף מתוך דאגה רבה – יגרום לי הפסד-ממון רב.

פרידלין הצליפה עליו מבט מהיר:

– מאימתי, זלמן, התחלת דואג לממונך? עד כמה שאני יודעתך…

– לא רק ממון. גם כבוד שמי יחולל. קיבלתי הזמנות בהתחייבוּת להמציא עבודתי לזמנים קבוּעים. חוששני שלא אוּכל לעמוד בדיבוּרי. מתירא אנכי שסוף-סוף יעזבני גם ברוך.

– גם ברוּך? כלוּם אף הוּא מבקש להציל את נשמתו?

– לא את נשמתו, אלא ארוסתו. ר' יעקב וואלך ביטל את השידוּך אחרי המעשה באפרים…

פרידלין קפצה כמעט ממקומה:

– כיצד! ר' יעקב ביטל את השידוּך? האומנם? חחח…

הפשילה את ראשה כלפּי משענת הכסא וצחקה זמן רב.

– מפּני מה מצחיקך הדבר כל-כך? – שאל זלמן לא בלי תמיהה.

כרגע נפסק צחוקה, כאילו נקטע באמצע. פּתאום מצאה שבאמת אינה יודעת בבירוּר מפּני מה היא צוחקת… פּניה נעשו רציניים טרם דעכוּ לגמרי בזויות עיניה ניצוצי הצחוק.

– ואותנו, זלמן, לא יפרידו… בגלל זה!

אמרה זאת בקול כה משוּנה. לא היה כלל וּכלל ברוּר אם נאמרו דבריה בכובד-ראש ובשמחה, או בלעג מר…

לבו של זלמן נע ותהה בין בטחון וספק. אך ענה יבשות:

– בודאי, בודאי, לא יפרידו…

ורגע אחר כך בהתעוררוּת:

– לא! בהחלט עלינו להיפטר משניהם, מהמגיד שלכם וּמאותו המטורף שב“אוהל”! אעשה כל מה שביכלתי כדי להיפטר משניהם… אם ישארו כאן, יהיו חיינוּ קשים לסבול. כבר אי-אפשר לעבור את הרחוב במנוחה. היודעת אַת, בדרכי אליכם, רצוּ אחרי ילדים, קראו אחרי מלא, כמעט שלא קרעוּ את כתפיָתי…

– כך? ח-ח-ח…

שוּב הפשילה ראשה לאחוריה והתחילה צוחקת, אך מיד כבשה את עצמה מאליה. בכדי שלא ישאלה לסיבת צחוקה אמרה:

– למה זה אתה מתקשט כל-כך, זלמן?

זקף עליה זלמן עינים תמהות. ראתה השתוממוּתו והוסיפה:

– אנחנו, זלמן, לא במקומנוּ הננוּ! לא לנוּ המקום, לא לנוּ הרכוּש…

– לא לנוּ? מדוּע לא לנוּ? אָנוּ עובדים, אָנוּ טורחים. מה שיש לנוּ…

– כלוּם אין לנוּ! – הפסיקתו פרידלין – כי החיים עצמם לא חיינוּ הם, ואף לא בידינו הם! ולפיכך רצון כזה להתקשט וּלהתגדר למה הוּא?..

תחילה אמרה במתכּוון לסנוט בו קצת. אבל תוך כדי כך דיבוּרה תפשׂה את עצמה שהיא מדברת ברוּחו של מולכו והננהים אחריו. הדבר הזה הצחיקה במקצת. אבל בו בזמן נולדה בה ההכּרה – פּתאום נולדה, כמדוּמה לה – שבאמת אוּלי הדין עם היושב בסתר בבית-התפילה…

זלמן לא הבין לא לדבריה ולא לצחוקה. חשב שהיא מלעיגה על אותם ה“מטורפים”, ועל כן אמר:

– שנים יש ברוסהיים שיודעים להעריך כהוגן את כל שטוּיותיו של הלז (תנוּעת-ראש כלפּי בית-התילה…).

– וּמי הם?

– אני ופרידלין!

– הגם אני?

– וכי לא כך?

פרידלין משכה בכתפיה:

– אוּלי כך… ואוּלי… לא כך…

עמד נשען בגבּוֹ אל אחד העמוּדים, כדרכו, כשידו נתוּנה בפי חזיתו. הביט אליה בעינים מפיקות תוגה כבוּשה. ושתק.

– למה תביט אלי כך?

עקר את עצמו מן העמוּד וקרב אליה:

– אני מביט אליך, מפּני שלפעמים דומני שאיני מכירך… כאילו לא פרידלין אחת בך אלא אחדות, שמתחלפות זו בזו…

– אחדות?

– כן. פּעם אני רואה איזו פרידלין שאיני יכול אלא לכעוס וּלהתרעם עליה; פּעם – זו שנותנת מוראה בלבי; פּעם – זו שאני מעריצה. אבל את פרידלין החמוּדה, הטובה, את פרידלין ארוּסתי, שאהבה נפשי, פעמים אני מבקש, מחפּשׂ… ואין אני מוצא…

– ח-ח-ח… חפּשׂ! חפּשׂ, יקירי! ח…

אחרי רגעים מספּר פרש זלמן. ביציאתו כבר נסתלקה ממנוּ רוח ההתעוררוּת והגיל ששרתה עליו בכניסתו.

פרידלין שוּב נשארה לבדה עם ספרה, אבל לא יכלה עוד לקרוא. עכשיו כבר הצטערה על שהרגיזה את ארוסה. הרי בתחילה לכאורה שמחה כל-כך לראות ביפיוֹ, הדוּר בחליפת הנסיכים שלו. ומדוּע נשמעה לשד הנעלם השוכן בה, לסנוט בזלמן וּלצערוֹ?

הניחה את הספר. התמודדה בכל גוּפה, כשידיה מופשלות על ערפּה, וקראה אל נפשה:

“מה אעשה?.. אח, אלהים! מה אעשה?..”

נזכרה במלתחת-העור האדוּמה שלה, אָספה לתוכה את צנצנותיה, תחבושותיה וּמשחותיה יחד עם דברי אוכל שונים ויצאה לבקר את חוליה וענייה.

יצאה בלי חשק רב, אלא משוּם שלא יכלה לישב בביתה במַר-רוּחה. זה ימים אחדים שפרידלין התחילה מרגישה בשינוּי שחל ביחס הבריות אליה. תמיד היתה מופיעה אליהם ממרחק ידוע. כשהתחילה בימים האחרונים, מתוך בדידוּת-נפש נוראה, לבקש קרבתם, מצאה אותם מרוחקים ממנה. עדיין היו מוסיפים לקדם פּניה באהבה והערצה, אבל הרגישה ששומעים לעצותיה, שמחזירים לה על שאלותיה וּמקבלים את רפוּאותיה ונדבותיה כאילוּ לא ברצון, אלא כדי שלא להעליבה בלבד. צורך לא היה בה עוד. דבר אחר, חדש נכנס אל חייהם, תפשׂ את כוּלם עד אפס מקום לה ולנדבת-לבה. הכל שאלוה וחקרוה, בצמאון מיוּחד, על שלמה מולכו, על מעשיו, מנהגיו ודבריו. קיווּ לשמוע מפּיו איזו מלה גואלת. הכל שכחוּ את עָנים וּמכאוביהם.

ברוּר הדבר, היא מיוּתרה, מיוּתרה גם כאן, בין האנשים האלה! והמכאיב לה ביותר הוּא שמזכירים את שמו של זלמן בפניה לעתים יותר מדי תכוּפות, דרך אגב, כביכול, וּבלי שוּם כוָנה. אבל היא מרגישה שרק מפּני כבודה מונעים הבריות מדבּר בגנוּתו בגלוּי, וּמסתפּקים בכיסוּי-לשון על “הרשעים שיקבלו את ענשם עוד בעולם הזה”. על “מכנסי-המשי ומקטרני הצבעונים שיושלכו אל האשפּה, בּבוא היום הגדול, יום הגאוּלה”…

מדוכאה וקשת-רוּח עלתה פרידלין במדרגות-האבן אל ביתה של חנה הניורנבּרגית. תמיד היתה רגילה לשמוע עוד בחוּץ, מאחורי הדלת, את קול השׂיחה המשוּנה והבלתי-פוסקת ההולך מן הבית. זו היתה שיחה בקול אחד: דבורה, משוּתקת הרגלים, היתה מספּרת, היא השואלת, היא המשיבה. האֵם, שלא היתה נפרדת אף לרגע ממיטת בתה, היתה שומעת, שותקת, עולמית שותקת. לתמהונה של פרידלין הגיעו הפּעם לאזניה שני קולות: קולה של דבורה ועוד קול אחד בלתי ידוע לה. כשנכנסה מצאה את דבורה יושבת במיטתה, לבוּשה חוּלצה לבנה, שׂערותיה סרוּקות בהשתדלוּת יתרה להעלות חן; בקווצותיה הערמוניות היו קלוּעים פרחי-נייר וסרטי-משי רחבים וארוּכים. על פּניה דקי-הקוים והחולנים היתה נסוּכה התעוררוּת של חג. מעולם לא ראתה אותה פרידלין בכך. אמה ישבה למרגלותיה ורקמה. נשענה אל מדף המיטה עמדה אחת השכנות, שהיתה לפעמים עוזרת להן בעבודתן.

– דבורה! – קראה פרידלין סמוּך עם כניסתה – מה קרה? אני רואה ש…

אך לא גמרה. דבורה, כיוָן שראתה אותה סוגרת מאחריה את הדלת, מיד שוּנתה כוּלה; התעוררוּת החג כבתה, פּניה התמתחוּ והפיקוּ מעין אכזבה.

והוּא? היכן הוּא? – קראה בצער – מפּני מה לא בא הוא? מפּני מה באת לבדך?

פרידלין עמדה משתוממת על-יד הדלת. לא הבינה סיבת פּגישה זו, לא ידעה מי זה “הוּא” שעליו היא שואלת.

ראתה דבורה את פרידלין שותקת, נפלה אחורנית על כּרי המיטה וּפרצה בבכי.

פרידלין ניגשה אל מיטתה ולא ידעה במה להרגיעה. דבורה התחילה, מתוך בכיותיה, עוקרת סרטיה וּפרחיה מתוך שׂערותיה וזורקתם על הקרקע, פּורעת, מחמת יאוש, את תסרקתה היפה וצועקת לבל תגש פרידלין אליה, ושאין לה צורך בשוּם אדם, בשוּם רפוּאה, שהיא רוצה למות, שהכל שונאים אותה, שזה כבר היא מרגישה שנמאסה על כוּלם, ולמה לה חיים…

רגילה אל ההתפּרצוּיות הפּתאומיות של בכי וצחוק אצל החולה הזאת, ניגשה פרידלין, ישבה למרגלותיה מול אמה, מעבר מזה של המיטה, והתחילה מלטפת את ידיה לאט ובמנוּחה. בתנועה זו היתה מרגיעה אותה תמיד. אך הפּעם לא הועילו הלטיפות. דבורה התרוממה ושוּב ישבה, כשפּניה נעווּ מכעס. ובצעקה:

– אתם רוצים להמיתו, להחניקו… ביחוד ארוסך, זלמן הרשע מהולסהיים…

השכנה התבּלבּלה מאד לשמע הדברים האלה. פּניה הסמיקו ונזפה בדבורה:

– שתקי! אַת מפטפטת כמשוּגעה.

אבל דבורה לא שׂמה לה לב והוסיפה עוד להתרגש:

– זלמן מהולסהיים הוא רשע! רשע! בגרבים של משי וּבבגדי צבעונים, כמו גוי… כמו גוי…

– אבל הלא לא ראית אותו אף פּעם, מנַיִן לך זה? – הפסיקתה פרידלין.

דבורה לא שמעה הערתה והמשיכה:

– מתיראים אתם מפּני היהודי הזה משוּם שהוּא קדוש, משוּם שהוּא בעל-נס, רואה ויודע הכל… המתינוּ! עוד יגלה את כל קלונכם… לשוא תסגרוּהוּ בבתי-כלא, לשוא תשׂימו עליו כבלי-ברזל! הוא חזק מכם, כי כוחו בה'. שליח אלהים הוא, על כן לא תוכלו לעשות לו רע, לא תוכלו!..

היא דיבּרה בזעם, כמעט במשׂטמה, עיניה התרחבוּ מאד והאירוּ את פּניה באור מיוּחד, לא שכיח. בלב פרידלין זעה יראה כמוּסה מפּני סבר-הפּנים המוּזר וּמפּני הדברים שהיוּ לה כחידות… דבורה עשתה תנוּעות-אִיוּם בידיה, כאילוּ ראתה לפניה את האנשים הרעים, אויבי ה“קדוש”:

– המתינו עוד מעט קט ותבואו להתרפּס לפניו כתולעים, עוד תדבק לארץ בטנכם כאשר יעבור על פּניכם… ביום ה' הגדול אשר יחיש לבוא, הכל ילכו מכאן; רק אתם לבדכם תישארו בין הגויים, ונפל עליכם פּחד. זלמן ארוסך ירוץ יתחנן לקחת ממנוּ את כלי כספּו וזהבו, את כתפיות-קטיפתו ואת גרבי משיו… ר' יודיל יציע לנו את כל ממונו כופר נפשו… חחח… חחח… ואנחנו נבעט בכל הזבל הזה… חחח…

נפלה פרקדן והתחילה צוחקת צחוקה הממוּשך והבלתי-פוסק, כבכייתה לפני רגעי-מספּר. כולה רעדה מצחוק. נוראה היתה במצב זה. היה רושם כאילוּ היא זרה לגמרי לצחוק הזה, אלא מי שהוּא אחר היושב בתוכה צוחק מתוך גרונה…

פרידלין היתה נדהמה. קשה היה לה להשתחרר מהרושם שאיזו נשמה זרה מדבּרת וצוחקת בקרבה. ואף-על-פּי-כן שיפשפה דומם ובשקט את רגלי החולה וזרועותיה, וזו לא התנגדה לזה, כאילו לא הרגישה בדבר. שיפשפה ושיפשפה בידים רועדות קצת, עד שנשתתקה החולה. השכנה נכפפה עליה, פּנתה אליה פּעם וּפעמַיים בשאלה ולא קיבלה כל תשובה. הנערה נרדמה. אז קמה פרידלין, נטלה את מלתחתה ויצאה בחשאי מן החדר. השכנה יצאה אחריה וליותה אותה עד החוּץ ושם לחשה לפרידלין:

– תסלח נא, פרידלין היקרה, לדבורה! חולה… הלא היא יודעת… אינה יכולה לשלוט ברוּחה… הלא היא רואָה…

– כן, אני רואָה, וּבכל זאת… דבריה היום היו משוּנים ביותר.

– ה! ילדה טיפּשה היא ואין היא עושה אלא חוזרת על מה ששמעה מפּי אחרים. ישבוּ כאן הבוקר שכנות אחדות ושׂוֹחחוּ; תאמין לי, לא הקשבתי היטב לדבריהן. על מה נשים אינן מפטפּטות? דרכן של נשים לפטפּט בלא שיקוּל-דעת וּבלא ידיעה… עכשיו היא חוזרת על כל דברי הפּטפּוּטים האלה…

– אח, כך? אלה הם דברי השכנות? – קראה פרידלין – אבל למה זה התרגשה כל-כך עם בּוֹאי? למי זה חיכּתה?

האשה משכה בכתפיה:

– מי יודע מנַיִן לה השגעון הזה שהמגיד צריך לבוא אליהן היום! קמה עם חשכה והתחילה מתקשטת ומחכּה. לא נתנה לנו מנוּחה עד שכּיבדנו, אני וחנה, את הבית ופרשׂנוּ מפּה על השולחן… הרי ערב שבת לפניך! שגעון!.. אותה היינוּ מחוּיבות לרחוץ, לסרוק, להלביש לבנים, ממש – כלה לחוּפתה, חחח… הראתה, פרידלין, את הסרטים? כל זה לכבוד האורח. “מי אמר לך שיבוא?” שואלת אני. “איני יודעת – אומרת היא – אני יודעת שפרידלין תביאהו אלינו”. וכך היתה מתרגשת מן הבוקר, לא לקחה אוכל אל פּיה, רק עיניה כל היום נשׂוּאות אל הדלת… חחח…

ואחר רגע בקול תחנוּן:

– שמא תוּכל פרידלין באמת להביאהו אל האוּמללות הללו, הנ? מי יודע, אוּלי ירחם ה' וישלח על ידי הקדוש הזה רפוּאָה שלמה לשתיהן… ואם… ואם… היא חוששת… תהא בטוּחה, שהדבר לא יִוָדע לזלמן מהולסהיים ואף לא לשוּם אדם…

פני פרידלין היוּ לארגמן.

– אין יראתו של שוּם אדם עלי! איני מתיָראה משוּם אדם! – השיבה ברוגז – ומפּני מה היא חושבת שאני יכולה להביאוֹ למקום שאני רוצה? מה לי ולו?

והלכה לה. ירדה במורד הרחוב כשהיא מרימה במקצת את שולי שׂמלתה כדי שלא יטונפו ברפש הרחוב, ובלבה חשבה: “למה כל זה בא עלי, אל!”

בקרן-זוית הרחוב עמדו שלוש נשים ופיטפּטוּ בקול וּמתוך רתחנוּת. ראתה האחת את פרידלין, דחפה במרפּקה את חברתה, וּשלשתן נשתתקוּ בבת-אחת. פרידלין העמידה פּנים כאילו אינה מרגישה בהן…

כל בני-הבית כבר ישנוּ, רק פרידלין לבדה ישבה לפני ספר פּתוּח, אך קרוֹא לא קראה. ישבה בלי תנוּעה כשראשה נשען בסנטרה על אגרופה ועיניה נעוּצות בחלל-החדר החָשך. עכשיו לא רוסהיים היתה לה ככלוּב. עכשיו גם מעבר לחומותיה לא ראתה כל מרחב וכל אור. ביגון אילם וכבד הביטה אל שלהבת נר-החלב שלפניה. בוערת לה שלהבת בודדה זו אפוּפת צללים, בוערת לה גלמוּדה. הולך הנר הלוֹך וקטון, הלוך ודל. דמעות רותחות ניגרות סביבו. עוד מעט ותפסקנה הדמעות, יִכלה הנר וחושך יבלע הכל…

שעות רצוּפות ישבה פרידלין שקוּעה ביאוּשה, מבלי שהתעורר בה רצון לקום, לילך אל מיטתה שמחכּה לה זה כבר, או לשוּב אל ספרה. דברי הספר על אנשים אחרים וחיים אחרים חדלוּ מקחת את לבה. חלומות-שוא אלה, שחולפים כענני בוקר על פּני האופק אשר בנפשה, – למה הם?

מבחוּץ נשמעה דפיקה בשער. פרידלין הזדעזעה. הרימה ראשה והקשיבה. אחר רגע קטן שוּב דפיקה יותר חזקה. הדפיקות הלכו ונשנו יותר חזקות, ובהפסקות יותר ויותר קצרות. כקריאות-עזרה מתוך יאוּש וקוצר-רוּח.

רצה פרידלין בבהלה אל החלון, הרימה את המסגרת כלפּי מעלה והוציאה ראשה:

– מי שם?

– פּתחי! פּתחי! – נשמע מלמטה קול אטום מתוך נשימה קצרה.

נפעמה ונפחדה נטלה פרידלין את נר החלב שדלק על השולחן, ויצאה החוּצה. ירדה במדרגות-האבן למטה אל השער, ולפני שפּתחה שאלה שוּב:

– מי זה?

– אני… יקותיאל… הפרנקפוּטי…

פרידלין התחלחלה לשמע השם הזה; כמבשׂר רעה היה. בידים רועדות פּתחה את השער.

אך פּתחה את השער ורוּח כאילו אָרבה לה בחוּץ, נשבה עליה פּתאום בחזקה והנר כבה.

ברגע הראשון לא ראתה את הפרנקפוּרטי, ושלא במתכּוון ירדה עוד שתי מדרגות. פּתאום פּרץ מפּיה קול-פּחדים ונרתעה לאחור: מתוך החשכה נבדל צל, צלוֹ של הפרנקפוּרטי, ממש באותה הדמוּת שראתה אותו פעם בחלום, כשהוּא פוסע לאט-לאט וּמתקרב אליה. שערותיו היו משורבטות, ועיניו – העינים המכשפות של אותו ליל מוצאי-שבת…

נבהלה נרתעה אחורנית למעלה, להיחָבא אל מאחרי השער. אך את השער לא סגרה. כמכוּשפה נשארה עומדת במקומה, מבלי יכולת לזוז. דבר-מה עיכב אותה. הסכנה גוּפה כישפה אותה. צלוֹ של הפרנקפוּרטי התעכב אף הוּא מעלות אחדות למטה.

– מה רצונך? – שאלה. היא גוּפה לא הכירה את קולה.

– החביאי את ה“מגיד”… עוד מעט יבואוּ לקחתו…

– מי? מי? – כמעט צעקה פרידלין מרוב התרגשוּת.

– השקץ שלך, השקץ מהולסהיים, וכל הסיטרא אחרא… כל ה“כת”… בביתו של ר' יודיל היתה אסיפה והחליטו לבוא בברית עם הס"ם… עוד מעט יבואוּ ויקחוּהוּ…

– אבל מדוּע זה באת לדפוק אלינו בשעה זו?

– הלא הוּא אורחכם… הוּא בחינת פּקדון בידכם…

– אורחנוּ הוּא אורחכם; הוּא פקדונה של כל רוסהיים… מה לי ולו?

ארוסך הוא שרוצה לעשות את הנבלה…

פרידלין שכחה את פּחדה. גאוָתה התעוררה בה פתאום. חמת עלבונה שהצטבּרה בה במשך כל היום עלתה בה כמו לַבּה רותחת מקצות אצבעות רגליה עד לשרשי שׂערות ראשה. כוּלה רעדה.

– שתוֹק! שתוֹק! – קראה בקול חנוק – זלמן הוא ארוסי, כן! אַל תתחצף, השמעת? אַל תעיז לפצות פה נגדו בפני ושלא בפני… אמוֹר את זאת לכל בני רוסהיים, למען ידעוּ! לא יעיזוּ לרנן אחרי חתן השתדלן… אדרבא, יבוא זלמן, אני אפתח לו ולחבריו את דלת ביתנו ודלת בית-התפילה שלנוּ לרוחה… הלאה מכאן, פרנקפוּרטי! הלאה!..

הפרנקפוּרטי עמד בלי תנוּעה. היא לא הבחינה בחשכה את פניו. דבר-מה הבהיק לעיניה כגון מטפּחת לבנה. לא האמינה שאלה הם פּניו. פּתאום הבריקה במוחה מחשבה: “הרי זהו הפרנקפורטי…” ונשמתה התכּווצה מאימת-סתר. עמדה כמחכה. מה יתרחש כעת? דממה מוּזרה קמה בין שני האנשים האלה בחשכת-הלילה. נשמעה דפיקת-לב אטוּמה. לא נודע לב מי דפק זה…

אך הנה נשמע משפל המדרגות קול חנוק כיוצא ממעמקי קבר:

– תתחרטי, פרידלין, בשעה שלא תהיה עוד תקנה… תזכרי… אם ישׂימוּהוּ בבית-הכלא – אַת, פרידלין, תהיי הכּלוּאה; אם יעלוּהוּ על המוקד – אַת, פרידלין, תישָׂרפי חיים… זכרי נא זאת!

זמן רב עמדה פרידלין כנציב-אבן והנר הכּבוּי בידה. לא שמעה בלכת הפרנקפוּרטי. פּתאום, כניעורה מחלום-סיוּטים, מצאה את עצמה לבדה בחשכה ונפחדה מאד. נעלה בחפּזון את השער וּבפיק ברכּים מיהרה לעלות במדרגות. נכנסה אל החדר החָשך. בתנוּעות-של-קדחת נעלה את הדלת מאחריה. רצה רוּץ והיכּשל בכסאות וּבשוּלחן עד שהגיעה אל מיטתה; במהירוּת רבה, בלי הכּרה ברורה, התפּשטה את בגדיה והתכּנסה כוּלה מתחת לשׂמיכתה.

שכבה תחת השׂמיכה ודמעות זרמוּ מעיניה העצוּמות בשפע רב. הדמעות הרטיבו את כּרה וכוּתנתה, והיא לא ידעה שבּכתה. היא רק הקשיבה אל עלבונה, אל עלבון כל הימים שעברו ושעוד יבואוּ, אל פּחדה מאפלת חייה ומגורלה הכמוּס בה… עוד מעט יבואוּ. מה יזמו לעשות בו?

פּתאום, מבלי לשאול את עצמה על המעשה שהיא אומרת לעשות, השליכה מעליה את השׂמיכה, קפצה מעל מיטתה, בידים מפרפּרות התחילה מתלבשת בחשכה, כשהיא מערבבת את שׂמלותיה. רק כשעמדה כבר לבוּשה ניצנצה במוחה השאלה:

– אם כן, מה לעשות? מה לעשות?

שאל זאת מישהו נעלם שישב בתוכה והיסס וּפיקפּק. פרידלין השתיקתו מיד. בן-רגע גמלה בה ההכּרה שהיא מחוּיבה לעשות איזה מעשה. אבל מוּזר הדבר! בה בשעה כמעט לא חשבה כלל על אודות שלמה מולכו. היא חשבה יותר על זלמן ועל עצמה. כל נחוּתי-דרגה, כל דלת-העם תלוּ במגיד את אמוּנתם ותקווֹתיהם לנחמה ולישוּעה; זלמן, ר' יודיל וכל הכנוּפיה שלהם ראו בו אסונם ורצוּ לסלקו. איזה אינסטינקט לחש לפרידלין שהיא אינה צריכה להיות כאן כלי-שרת בידי מישהוּ, שהיא יכולה בלילה זה להכריע את כף-המאזנים במלחמה הנסתרה שנקשרת מסביב לאותו יהוּדי הישן שם כעת בבית-תפילתם.

אבל מולכו לא ישן בלילה ההוּא. נפשו היתה שרוּיה במבוּכה ובפחד, כמו באותן שעות-הספק הגדולות כשהיה עוד שואל לאלוהיו, לגורל חייו ולדרכו. הפּעם אך דרך אחת היתה לפניו, אחת וּברוּרה. זו שהובילה ישר אל העם. גדוּרה היתה לו הדרך מימין ומשמאל. אין מסלול אחר ואין פניה אחרת. אם ירצה או לא ירצה, מפלט מגורלו אָין. וגורלו הוא שם. בקצה הדרך הרחוק, במקום שם מחכה לו לב האומה. אליו הוא הולך, אליו הוּא מוּכרח ללכת, ואין לסגת אחור. אבל… מה נואל לחשוב תחילה כי דרכו היא קצרה מאד, רחבה מאד, ישרה מאד. לפניו מתמתח נתיב צר, מלא חתחתים ומוקשי-מות, והוּא ארוך, ארוך… אמנם גם קודם הרגיש זאת לא פעם, אבל ביחוּד נפקחוּ עיניו לראות זאת ברוסהיים, מיד אחר דרשתו. מדוּע לא קמוּ? מדוּע לא זעוּ? למה הם מחכים? את כל לבו התיך באש צערו, ודימה שעם כל מלה ועם כל קריאה שפּורצת מפּיו בתרים-בתרים מלבו הולכים ונפרדים ממנוּ. את דם תמציתו התיז על ראשיהם, ואחרי כל זאת כלוּם לא התרחש, כלוּם לא אירע! לא קמוּ להשליך את אלילי כספּם וזהבם, להכין לבם לה', לגואל ישראל… מדוּע? ה, כמה פעמים הדפוּ במשׂטמה או בבוּז את הידים שהושיט! כמה פעמים רצה, בטעוּת, לקבל ברטט-אהבה את היד השלוּחה אליו, אבל זו התרוממה מוּל פּניו באגרוף-חימה… וכמה פעמים, אֵל אלהים, דיברו אליו גם ברחמים ובמנוד-ראש שלאחר-יאוש, כדבר אל איש אשר דעתו נטרפה עליו! אכן, כוח פּלא היה באגרופים הקפוּצים, במבטי המשׂטמה. הוּא, אשר פעמים רבות היה מבקש בלבו רגש חם, רגש אח אל היהוּדי האשכנזי ולא מצא, אשר פעמים רבות היתה נפשו סולדת מכמה וכמה פרטים בעולם היהוּדי הזה, הזר והבלתי-מוּבן לו, הוא אהב אותם וריחם עליהם יותר במידה שהגדילו את יסוּריו והרבוּ את צערו. הוא מאמין שיש מלה אחת שלא נאמרה עדיין על ידיו, ושהוּא מחוּיב לאמרה לבני עמו. מלת פּלאים זו, אשר בהישמעה ימס התבלוּל מעל עיני הבריות ותוסר הערלה מעל לבותם, חסרה לו… הוּא מחפּשׂ אותה זה ימים רבים. יש אשר, אגב התעוררוּת והתלהבוּת בשעת דרשתו, הוּא מדמה כי הנה עוד מעט וישׂיגה, ויתפשׂה, הנה היא רותחת כרצפת-אש על לשונו, עוד רגע ויפליטה מפּיו… אך לשוא! הוא מדבר שעות, ודבריו הם כגלמים נטוּלי-נשמה, כבדים וקרים. ואותה מלה נפלאה איננה, איננה… כפרפר-קיץ זה שאתה רודף אחריו שעות רצוּפות; רגע אחד נואלת לחשוב כי תפשׂתו בכפּך, ורגע משנהו אתה רואה כי רחוק, רחוק הנהו. וכפּך ריקה… יומם ולילה הוא מתפּלל אֶל אלהים לחוש לעזרתו, להאיר עיניו בחשכת נפשו, למען יוּכל דלוֹת ממנה את מלת הקסם אשר תפתח לפניו את המעינות הסתוּמים, מַעיני הישוּעה אשר בלב העם… עוד הוּא מתפּלל וּבמעמקיו הלכה וגמלה אימה גדולה:

אוּלי עזבהוּ אלהים, אותו ואת עמו, עם תועי-לבב? אוּלי לשוא הוּא מכּה על הסלע אשר לא יוּכל תת מים, רק קול המכּה הולך ערירי וגוֹוע ללא הד בדממת-הישימון שמסביב…

חרש היבהבה השלהבת הקטנה של נר-התמיד ודומם נעוּ סביבה צללים. מולכו ישב על אחד מכבשי הבמה, לרגלי ארון-הקודש, בין שני האריות הנושׂאים אותו, פּעוּרי-הפּה ושלוּפי-הלשון… ישב כנוף, מכווץ ומכוּנס לתוכו, כשזרועותיו שמוּטות באין-אונים על ברכיו, וראשו על חזהוּ, תחת משׂא יגונו…

פּתאום כאילוּ איזו רוּח קלה-מן-הקלה נגעה-ולא-נגעה בערפו החשׂוף, כעין רפרוּף קצה-נוצה. הרים בעצלתים ראשו והביט לפניו. תחילה לא ראה כלום, זולתי צללים רועדים. אך מיד נקפא מתמהון וּמורא. במרחק צעדים אחדים לפניו, נשען אל אחד העמוּדים, עמד אדם אחד עטוף-שחורים. לבו של מולכו התחיל דופק ביתר חוזק. דקי מספּר התבונן אל הדמוּת השחורה הזוֹ. זה הוא, האלמוני!..

דקי מספּר התבונן בו מולכו במנוחה, כמעט בשמחה, כשם ששׂמחים לקראת ידיד ישן. פּתאום הזדקף, עקר עצמו ממקומו ורץ אליו בפישוט ידים – אך הלז התרחק ממנוּ במידה שמולכו התקרב אליו, כהתרחק צל מאיש שרודף אחריו…

– עמוֹד! עמוֹד! אתה נחוּץ לי הפּעם, – קרא לו מולכו נפעם וחרד.

– לא אוּכל לאמור לך יותר ממה שאתה יודע.

– איני יודע כלוּם.

– אתה יודע הכל.

– הכל? כבר הכל? כבר?.. מה אני יודע? האומנם לא אגיע אף פּעם אל מחוז גורלי?

מולכו דיבר בסערת-נפש מתוך יאוש וכאב. קולו היה רוה דמע. פסע עוד פסיעה כלפּי האיש, וזה נסוג פסיעה אחת אחורנית ודיבר כמו אל מאחריו:

– אתה מגיע אליו… כמעט הגעת אליו…

– אח! רואה אני שאין אתה יודע דבר מכל אשר עמדי. אֶל מה הגעתי? מה יש לי? יסוּרים, אך יסוּרים…

– וּמה אתה רוצה עוד?

– עוד לא עברתי אפילוּ את מחצית דרכּי, והתכלית עוד רחוקה.

– בקצה הדרך – המות…

– שקר, שקר אתה דובר! אַך מהתל אתה בי במליצות-חידותיך! – אגרופי מולכו נקפצו; הוא בכה וצחק גם יחד: – חחח… המות! חחח… ליצן! המות בקצה דרכי, בקץ מטרתי? חחח… האומנם לא אזכה לראות את אחי בני ישראל עוזבים את אדמת גלוּתם הטמאָה?

הצל כבר היה סמוּך אצל הדלת וּמשם אמר:

– לא זה חשוּב לך.

– חחח… אתה מצחיק אותי! הלא זהוּ הכל! השומע אתה? המתן! אַל נא תמהר להיעלם! עוד כמה וכמה דברים צריך אני לאמור לך… אני אומר לך… ישראל וארץ-ישראל… זהו הדבר החשוּב ביותר, הכל! חוץ מזה מה לי עוד בחיים?

– יסוּרים!

– יסוּרים?

– הם העיקר.

– מה אתה סח? הלא הם לא באו אלא בגלל המטרה הקדושה…

– המטרה באה בגלל היסוּרים הקדושים.

– המתן! המתן! אַל נא תלך… עוד קצת… רצוני לשאלך… הלא אני יודע שאחרת ביקשתי בחיים, את אחי, את עמי…

– לא! את עצמך ביקשת.

– ולא מצאתי.

– מצאת גורלך.

– כבר? באמצע הדרך?.. המתן! המתן!.. עמוד!

אבל הצל נעלם בפתח הדלת, שבּוֹ ברגע נפתחה פּתאום כמו מאליה. מולכו עשה פסיעה, לדלוק אחריו בחוּץ, אבל מיד נרתע בקריאת-פּחד: לפניו עמדה נערה עטוּפה בגלימה ארוּכה ושחורה, וכבינה שחורה עטפה את כל ראשה והפּילה צל על מחצית פּניה. היא היתה חיורת ורועדת.

פרידלין נכנסה בפסיעות מהירות וחשאיות. מולכו לא הכירה ונסוג פסיעות אחדות אחורנית. היא הלכה ישר אליו. משהתקרבה הכיר מבעד הצללים את תוי פני הנערה.

– במי פגשה בפרוזדור, סמוך אצל הדלת? – שאל מיד.

– לא ראיתי שום אדם.

– כלום לא ראתה שוּם אדם?

– אבל כאן, דומני, יש עוד מישהו.

– כאן אין שום אדם חוץ ממני.

– הלא שמעתי אותו מתוַכּח…

– אח, כן!.. לא… אך נדמה לה… היה כאן… לא היה כאן איש…

פרידלין היתה נדהמה במידה כזו עד ששכחה ברגע הראשון לשם מה באה לכאן. אחר כך נזכרה וקראה:

– אדוני צריך למהר ללכת מכאן?

– ללכת? מדוע אלך מכאן?

– עוד מעט יבואו…

– מי יבוא?

– אנשים… מבקשים רעתו!

– מבקשי רעתי? מדוע יבקשו רעתי?

– ימהר, ימהר, כבודו! אחר כך אבאר… אלה הם מתנגדיו שיבואו…

– כך? טוב מאד! אדרבא, יבואו! אדבר עמהם, אבאר להם…

– לא, לא יבאר להם כלום… כלום לא ישמעו ולא יבינו…

– אשתדל שיבינו! בודאי יבינו…

– רבי! יאמין לי, אנו צריכים להזדרז, אל נחמיץ את השעה… הם רק יגרמו לו צער ויסורים…

– יסורים? גם את…

פרידלין הכירה בחשכה את העוית שעברה על פניו.

– תמיד הוא מדבר לא ברוּרות… – אמר מולכו אל עצמו – יסורים, יסורים… מה הם יסורים? וכי יש בכוחם של היסורים להפחיד אדם שמטרה קדושה לפניו? הם מתוקים ולמה זה יפחד אדם מהם? אף פעם לא שמעתי מלה נבונה מפיו…

– מה מדבר כבודו? על אודות מי הוא מדבר? – שאלה פרידלין נפחדה. צמרמורת עברה על גבה. עוד מעט ותברח.

– לא זהו העיקר! לא זה נחוץ לי! – השיב מולכו יותר לעצמו מבלי לשמוע היטב את שאלתה: – הם מחויבים, מחו-י-בים להבין… הדבר הוא פשוט יותר מדי… יש כאן איזה מעשה שׂטן, רחמנא ליצלן, צריכים להילחם…

– רבי! – קראה פתאום הנערה בקול אמיץ – הרגעים ספוּרים… אפשר שכבר איחרנו. לא נוכל לשהות כאן עוד אפילו רגע אחד. היכן מיטלטליו? לא. אחר כך נקח. נלכה נא! נלכה נא! נמהר!..

בקולה ובמבטה, המבריק מתוך צל הכבינה השחורה, היה משהו מכניע. מקוצר-רוח ומהתרגשוּת נגעה אפילו בקצות אצבעותיה בשרוולו. בנגיעה זו נטלה הימנו לגמרי את כוח התנגדותו. מבלי לשאול להיכן היא מובילה אותו נגרר דומם אחריה, כשהוא רוטן חשאית: מעשה שטן, רחמנא ליצלן, מעשה שטן… אח, רבונו של עולם!..

הלך כנטול רצון, כמעט בלי הכרה. שלא-מדעת החיש צעדיו בקצב צעדי פרידלין הנחפזים. היא לא הדליקה את הפנס ושניהם הלכוּ בחשכה כשזרועותיהם מתנגשות לפעמים.

הוא היה נרגש ונלהב, באופן בלתי-שכיח, כמו תמיד אחרי ביקורו של האלמוני.

ועל לב פרידלין העיק כובד של אימה סתומה. באזניה עוד צלל קול צחוקו וקריאותיו אשר שמעה בפרוזדור בית-התפילה. ובבית-התפילה מצאה רק אותו לבדו. איש לא היה שם זולתו, ואיש לא יצא משם. אם כן איפוא עם מי שוחח? עם מי התוַכּח? אל מי קרא ואל מי צחק? סוף-סוף מי הוא זה בן-לויתה הפוסע עמה יחד בחשכת ליל זו? מכשף! בעל עיני-כישוף! מה היה עושה אצלו יקותיאל הפרנקפורטי בדממת הלילות. כישופים!.. ואף-על-פי-כן, כה נוח, כה ענו וכה ביישן הוא זה שהולך על-ידה; עיני-כישוף לו, ואף-על-פי-כן משרה מבטן לפעמים בלב מנוחה ושלום…

פּתאום עמדה מלכת. הלא הם הולכים אל חנה מניורנברג! פלא, פלא!.. דבורה חיכתה מן הבוקר לבואו, האמינה שהיא, פרידלין, תביאו אליה, והנה נתקשרו המאורעות באורח פלא כזה, כאילו נבואה נזרקה מפּי הילדה החולה… כוחות נעלמים רוחשים וּפועלים סביבה…

– מה לך, עלמה? – שאל מולכו בחוּשו בזרועו את רטט גופה הקרוב אליו.

– היודע הוא, רבי, שבמקום שאנו הולכים לשם מחכים לו?

מולכו לא תמה, לא שאל דבר. רק השיב בקול כלפי מחשבה צפוּנה בנפשו:

– יש שאדם נס מגורלו, והגורל הולך לקראתו…

בחשאי ובלחישה סידרה פרידלין את מולכו בבית חנה מניורנברג (זו הקצתה לו את חדר-משכבה הקטן, ובעצמה הלכה לישון באכסדרה שעל יד ביתה). ובשובה יחידה הביתה, הלוך וגשש באפלה, הלוך והיתקל באשפתות, בשברי-כלים ובאבנים, הרגישה שגל עצום מרימה ומנשאה למעלה מן הארץ. לא היתה זאת שמחת ההכרה שעשתה מעשה טוב, שהצילה נפש אדם מיד רודפיו. פרידלין לא ידעה טעמה של שמחה זו. אבל הרגישה שהפּעם לחצה בידה על בורג במכונת חיים גדולה, בידה הסבה את תנוּעת המכונה, ומעתה יסתובבו מאות אנשים, יתנגשוּ, יפרדו וילחמו בסערה ובתאווֹת עזות, בכוח התנוּעה שהיא, פרידלין, גרמה… היתה לה גם ההכרה שהיא, פרידלין, נכנסה באופן משונה כזה אל חיי איש-הפּלאים…


פרק שמיני: איזה הדרך ישכון אור?    🔗

לא הספּיקה פרידלין להיכנס בפעם השניה אל מיטתה ולהניח את לחיה על הכר, הרטוב עדיין מדמעותיה הקודמות, והנה נשמעו בחוץ דפיקות וקול אנשים קוראים ומאיימים. פרידלין שכבה בלא תנועה. הקולות העירו סוף-סוף את בני-הבית. שני אחיה הגדולים יצאו בבהלה, ופרידלין שמעה אותם מתוַכחים ומתקוטטים עם האנשים בחוץ. לבסוף שמעה אותם עוברים דרך המסדרון אל בית-התפילה. “אה! – חשבה – הם הולכים ישר דרכם, הם יועים היכן ימצאוהו”… ובקרבה חילחל צחוק לעג ונצחון. אחרי זמן-מה פרצו שני הבחורים אל הבית בבהלה ובקריאות שר' שלמה נעלם ואיננו. רדיל ויעקב הקטן קפצו גם הם מעל מיטותיהם. הדליקו נר. העירו את פרידלין. פרידלין העמידה פנים כמשתוממת, אך באמתלה שראשה כואב התהפכה על צדה השני והשתדלה להירדם. מסביבה ובחוץ לא פסקה שיחת האנשים מתוך דאגה ותמהון, מישהו בכה שם, חרישית, כמו לאחר יאוש.

זה יבּב יעקב הקטן…

למחרת היתה העיר כמרקחה. כנוּפית ר' יודיל התגעשה מכעס אין-אונים על שצידם נמלט מידיהם, ואין יודע היכן הוא מסתתר. אלה היו האמידים שבעדת רוסהיים, שהיו נותנים את כספּם בנשך לשכניהם הנוצרים או שהיו קשורים עמהם בעסקי מסחר וקנין. כעסו על משפּחת השתדלן ש“התעללה בהם”. היו גם בעלי דמיון שאמרו שאך תואנה ביקש ר' יוסף לעזוב לזמן-מה את העיר כדי שיוכלו בני ביתו להצפינו, מבלי שיהיה הוא אחראי לזה… נשכחו פּתאום כל הטובות הגדולות שעשה השתדלן לעיר הזאת, כל טרחו ויגיעו למענה; טושטשו פתאום כל רגשי החיבה וההערצה שהיו רוחשים אליו שנים רבות. השתדלן היה פתאום ל“שועל ערום”, ל“איש מזימות שלשם כוונותיו הזרות יבטל את תועלת הכלל”…

לזלמן היתה הרגשה נאמנה שפרידלין עזרה למגיד להיחָבא והחליט לא לריב עמה בגלל זה. ומיד חדל מהתענין ב“מגיד”. סוף-סוף לא החשש להפסד ממון דחף אותו להילחם במולכו. עסקי ממון וריוח לא נכנסו מעולם בחשבונות חייו. התנגד למולכו, מפני שהוא, זלמן, המעונג, האוהב תפנוקים, צבעים יפים, צוּרות נאות ותענוּגות, ראה ב“מגיד” את אויבו העז ביותר… ובכל-זאת, לאחר שנעלם, מיהר להשלים עמו בלבבו, וביחוד כשחשד בפרידלין שהיא מגינה עליו ותומכת בו.

התרגשות גדולה מאד היתה בין הננהים אחרי מולכו. אלה היו ברובם בעלי-מלאכה קטנים, רוכלים, מחזרים על הפתחים, וסתם אביונים וחולים. אלה היו מחדשים בכל יום אגדות על אודות היעלמו של הדרשן מארץ-ישראל, האחת מבהילה מחברתה. כאילו מתוך כוונה להתאכזר על עצמם ולהגדיל את הכאב.

תחילה היו מספּרים בשמו של יקותיאל הפרנקפוּרטי, שפרידלין וארוסה מסרוהו לרָשות והריהו יושב בבית-הכלא. אחר-כך נפוצה השמועה שבלילה השליכוהו מעל חומת העיר. האומללים הרגישו עלבון חייהם ביתר כאב. את נחמת-שעשועם היחידה עקרו מלבם יחד עם הבשר שהיתה מעורה בו. צוחוּ מתוך שגעון-של-צער, צעקו חמס ורצח בבית-התפילה ובחוצות. מעציב עד לאין קץ היה מראה האנשים המיוּתמים האלה בצאתם אחד אחד אל מחוּץ לחומה, תועים ונודדים סביב סביב לה ומחפשים שרידי גופתו של מולכו; או בהסתובבם חשאית כצללים, עגומי-צער, מסביב לבית-הכלא, שעל-יד בית-מועצת-העיר, בתקותם לראות מה, לשמוע מה, למצוא אות ומופת לחיי מלאך-חלומם…

פּעם עברה פרידלין ברחוב ומתוך איזו סימטה נזרקה בה אבן שפגעה במרפקה. נבהלה. הכאב היה גדול. אבל לא החזירה ראשה לראות מיהו הזורק. לא צעקה מכאב, לא ניסתה לברוח. רק הזדקפה יותר, הרימה ראשה יותר, והוסיפה לפסוע פסיעות מתונות. במנוחה שבה הביתה והתחילה מטפלת בזרועה הנפוחה. בני-הבית נבהלו למראה השׂאֵת הכחולה-כהה. הצטחקה פרידלין: נתקלה באבן ונפלה, יהודים טובים הזדרזו ועזרו לה לקום וגם ניקו בידיהם את שמלתה שטונפה…

ומר' יוסף לא באה כל ידיעה. התמהמה לשוב. בני-ביתו ראו את עצמם כשיות בין זאבים, עזובים ללא הגנה, בתוך שטף של תרעומות, חשדות וחרון-אף… יותר מכולם סבל, כנראה, יעקב הקטן. קשה היה להכיר את הילד. השתתק ונכנס לתוכו ופניו נפלו מיום ליום. פעם משכתו פרידלין אליה ועל ידי לטיפות ושידולים ניסתה להוציא מפיו דבר אמת על סיבת עצבונו. שמא הוּא חולה. אך הילד השתמט מידיה בפחד וכמדומה בשנאה כבושה…

לבסוף התחילה רווחת אצל דלת העם אגדה שאיש לא ידע מאין היא באה ומיהו אביה המחוללה: הדרשן הירושלמי לא נהרג ואף לא נאסר. הוא נעלם לדעת. בזמן קרוב יתגלה שוב ויעשה נסים גדולים. מכל תפוצות הגולה יתקבצוּ היהודים לילך עמו לארץ-ישראל. כוח מיוחד היה לאגדה זו על הלבבות הפשוטים והנענים. רבים לא התפשטוּ מבגדיהם, לא תהירו שרוך-נעליהם ולא זזו מעל צרורותיהם, כדי שלא להתמהמה חלילה אף שעה קלה אחת בבוא היום ההוא. רבים לא יצאו מבית-התפילה ולא פסק פיהם מאמירת-תהילים. חיכוּ…


ובבית חנה מניורנברג ישב מולכו בדממת-הרהוּריו. בחברת שתי הנשים היה ביישן, כמעט פחדן. ישיבתן עמו בכפיפה אחת, בחדר צר אחד, יום יום בלי הפסק, העיקה עליו, הטרידתו מהרהוריו, והיה אומלל. קיבל זאת כעונש מן השמים, כנסיון. המחשבה שהנסיון הזה יוכל להימשך ימים רבים הבהילה אותו, והשקיע עצמו בספריו. בספרים ביקש למצוא חסות והגנה מפני ליסטי הנשמה, תריס מפני כל הרוחין המזיקים אשר מסביבו ואולי גם בתוכו פנימה…

החדר היה צר מאד, אך מרחקי שמים וארץ הפרידו בינו ובין הנשים אשר במחיצתו.

אולם במשך הזמן הלכו המרחקים האלה הלוך והצטמצם, הלוך והתמעט. לאט לאט התרגל אליהן, חדל מהשתמט מכל מבט ומכל דיבור מיוּתרים. אדרבא יש שהיה מחוה להן דעתו, נותן להן עצות, בחינת בן-בית. קירבה זו של הנזיר הצעיר היושב עמהן לא הפחיתה במשהו את רגש היראה והקדושה, שהנשים רחשו אליו. קו-פּז הודלק ביניהם שקשר את שלשתם בלולאת אור צנוּע…

פרידלין היתה מביאה יום יום אוכל למולכו בתוך מלתחת-העור האדומה שלה. היו מקריבים את השולחן הקטן והיחידי אל מיטת דבורה, פורשים עליו מפה לבנה, עורכים הכלים, וארבעתם היו מסיבים אל השולחן כמשפּחה קטנה. אחרי נטילת הידים היו הנשים מצפות בדומיה לפרוסות הלחם שהיה בידיו מחלק להן, דרך אב-משפּחה כביכול. הסעוּדה היתה עוברת בכלל בדממה. אין משיחין. רק מולכו היה אומר, בהפסקות בין תבשיל לתבשיל, דברי-תורה בעל-פה, בעינים עצומות למחצה, בראש מופשל קצת לאחור ובניגון חדגוני עצוב ומסולסל, והנשים מקשיבות בחן ובחסד. כשיש צורך בדבר הן רק מתלחשות. בשבת היה מולכו “מקדש” ו“מבדיל” לפני הנשים שהיו מקשיבות בעינים מושפּלות ומתוך רטט של תפילה. מעין הרגשה של בטחון ושל אושר היתה להן. דבורה גודלה משחר ילדותה בלא אב ובלא אח; חנה היתה שנים רבות שרויה בלא בעל. יש אשר פּתאום היתה חנה האילמת נותנת בו עיניה ארוכות-ארוכות, כאילו שכחה לסלקן, ומבטיה צמאים, מיחלים ומלאים חרדה טמירה, כמבטי אילה אל אפיקי-מים. מי יודע מה התחולל אז בקרבה, מה רטטה אז נפשה-צחיחת-אושר וקלוית כמיהה סתומה? געגועיה הכמוסים לששון-אהבתה הקצר, שאך פעם זרח לפניה כבהרת שמש בת-חלוף, התכסו במשך השנים בירוקה. הזעה הפעם ירוקה זו? ומולכו, ההרגיש במבטיה אלה? אולי כן. מפני שעיניו היו כל הזמן עצומות למחצה, כאילו היה מתיָרא לפקחן, רק שפתיו לחשו, מיללו בדממה, באש-דת, דברי תורה ותפילה קדושים…

אולם מולכו היה לשתי הנשים יותר מאב, מאח ומבעל; היתה להן הרגשה ששכינה קדושה שורה בביתן הדל, שאושר לא-ארצי ירד לשכון בחייהן הגלמודים, אושר מוחש בכל ישותן, כריח בושם שמימי. ומולכו – רגש חם לפף את לבו. רגש מוזר, חדש וטוב: לא אורח הוא כאן, לא חסות ארעות מצא בצל הקורה הזאת. הוא הגבר היחידי הסוכך ומגן עליהן. הוא כאן אב, הוא כאן אח. הנזיר המשתוקק כל ימיו לקרבן, הרגיש פתאום את עצמו כיהודי בחוג משפחתו. משברי-ים פלטו את סירתו אל מי-השָׂחו של החוף…

שעות מרגוע, שלא טעם את טעמן זה מכבר, עברו עליו בחדר הזה. על שטח נפשו, כמו על זוטו של ים בשעת-צהרים, היוּ נסוּכים זהרוּרי איזו שמש סמוּיה מן העין. היתה לו הכּרה חדשה שהוּא נותן אושר לשתי נפשות עלוּבות-הגורל. חנה וּדבורה לא אָמרוּ לו כלוּם, לא ביקשוּ ממנוּ כלוּם, רק מצפּות היוּ למוֹצא שׂפתיו, למשאלות לבבו, וּמכּירות לו טובה על תתוֹ להן הזדמנוּת לשמשוֹ, על מציאוּתו בלבד. לשתי בעלות-המוּם נודע פּתאום שיש טעם לחייהן, הואיל והוּא מתהלך ביניהן… למולכו הוּבררוּ פּתאום דברי האלמוני אליו בלילה בבית-התפילה של השתדלן. כדי שיצדיק אדם את קיוּמו אין לו צורך לזכּוֹת דוקא את הרבים. להקל אך גרעין אחד מסבל המעמסה המעיק על נפש אחת, להבליג נפש אחת על יגונה – וכי לא ראוּי דבר זה שאדם יחיה לשמוֹ? שׂמחת אלמנה עניה אחת עלוּלה להשרות זיו על חיי אדם לאורך כל מסלוּלם; צחוק יתומה קטנה וחולה יש בכוחו להרנין לב הבריאה כוּלה…

דומם עוסקות חנה וּדבורה במלאכתן, והוּא יושב על-ידן וּמעיין בספר. אך לדבוֹרה קשה לראותו בכך. בעומק לבה היתה לה משׂטמה אל הספר, כמשׂטמה שיש רק כלפּי בעל-חיים. פעמים היתה מתחכּמת להטמין את ספרו, מכסה עליו בצמר, באיזו מטלית או מצניעתו מתחת לכר, ונהנית הנאה מרובה כשמולכו מחפּשוֹ ואינו מוצאו. בשעה שמולכו היה שקוּע בעיוּן היתה קמה בקרבה איזו אי-מנוּחה. היתה מניחה את מלאכתה ותולה בו את עיניה. היא מביטה אליו בהתמדה בסבלנוּת-שבּעקשנוּת, בלא מנוד-עפעף. ואז מתחיל מולכו מרגיש איזו חרדה פּנימית. מחשבתו נעשית פּזוּרה וטרודה. זמן-מה הוּא נלחם בנפשו, משתדל לצמצם את מחשבתו ולכוון לבו אל הענין שלפניו, וּמלחמה פּנימית זוֹ עוד מוסיפה להרגיזו. לבסוף מניח הוּא את הספר על ברכיו ונותן עיניו, שלא במתכּוון, בנערה; מבטיהם נפגשים… מהבטה זוֹ היה עובר רטט בכל גוּפה של דבורה…

מתוך דחיפה פּנימית, יש שמולכו היה מקריב את כסאו אל מיטת דבורה, או יושב על המיטה בקצה, פּותח על ברכיו את התנ"ך הגדול והכבד, המכוֹרך בעץ וּבעור, שלא היה נפרד ממנוּ בכל טלטוּלי דרכיו, וקורא ממנוּ באזני האם והבת. היה מרבה ביותר לקרוא בפּרקי גאוּלה וּבדברי-היעוּדים של הנביאים, וּביחוּד בספר “שיר-השירים”; היה קורא פסוק וּמבארוֹ על-פי המדרש ועל-פי הזוהר.

– "ישקני מנשיקות פּיהו – תני משום ר' נתן: הקדוש-ברוּך הוּא בכבוד גדולתו אמָרָהּ. אמר ר' יוחנן: מלאך היה מוציא הדבּוּר מלפני הקדוש-ברוּך-הוּא ומחזירו על כל אחד מישראל ואומר לו: “מקבל אתה עליך את הדבּוּר הזה?” והיה אומר לו ישראל: “הן”. וחוזר ואומר לו: “מקבל אתה אלהוּתו של הקדוש-ברוּך-הוּא?” והוּא אומר לו: “הן”, מיד היה נושק לו על פיו.

"קול דודי הנה זה בא – רבּנן אמרי: "קול דודי ", זה משה בשעה שבא לאמור לישראל: "בחודש הזה אתם נגאלים ". אמרו לו: משה רבנוּ! איך אנו נגאלים וכל מצרים מטונפת מעבודת גילולים שלנו? אמר להם: הואיל והוּא חפץ בגאוּלתכם, אינו מביט בעבודת גילולים שלכם, אלא מדלג על ההרים.

"דומה דודי לצבי – מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך הגואל נגלה להם וחוזר ונכסה מהם… הנה זה עומד אחר כתלנו – זה הכותל המערבי של בית-המקדש.

"כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו – אלו שנות הגלוּת שנגזרו על אבותינו ועלינוּ. ולא הוּא הגשם ולא הוּא הסתו.

"עת הזמיר הגיע – הגיע זמנם של ישראל להיגָאל, הגיע זמנה של ערלת-הלב להיזמר, הגיע זמן של שירה.

"התאנה חנטה פגיה – אלוּ הסלים של בּכּוּרים; והגפנים סמדר נתנוּ ריח – אלו נסכים; ענה דודי ואמר לי – ענה על-ידי אליהו ואמר לי על-ידי מלך המשיח. מה אמר לי? קוּמי לך רעיתי וּלכי לך ".

דבורה כמעט לא הבינה דבר מהמדרשים הללוּ. ישבה בפה פעוּר ועיניה רתוּקות אל פּניו במבט קסום. הערפיליוּת שבדברי האיש הממה את מחשבתה כקיטֵר; האֶרוֹטיוּת שבסמלים ובדמוּיות גירתה ועוררה אותה כעין שכּרון. הקיצוּ בה תשוּקות שלא ידעתן לפני כן, הקיצוּ בה כמיהת-גוּף למישהוּ, לדוד, אל הקרוב-הרחוק, העוטה ערפל וּמאיר מתוכו, ה“נגלה וחוזר ונכסה”… דוד זה – פעם הוא הקדוש-ברוּך-הוּא, פּעם – מלך המשיח, פּעם – מולכו גופא… לאט ובמתיקוּת מפכּה קולו הלבבי והמתוק בתוך דממת-החדר ומתדפּק על לבות שתי הנשים. "קול דודי "… יש שמתוך התרגשוּת רבה, היה מעביר את כפּו על שערותיה של דבורה, ולא נתן לבו לעיניה המצוּמדות אליו ולשׂפתיה הדובבות וחוזרות בלחש על כל מלה וּמלה היוצאת מפּיו…

צלילי מחטי-המתכת מלָוים חרישית את קולו. מן החלונות הפּתוּחים חודרות רצוּעות-אור רחבות ועליזות, שנחוּ על המיטה הלבנה, על מטליות השיראים המגוּוָנים, על הצמר והמשי ההטובים, והדליקוּ בשלל שמשות קטנות את נקוּדות הכסף והזהב וחרוזי-הצבעונין שדבורה ואמה מקשטות בהן את רקמותיהן. נפשוֹ של מולכו מלאה שקט, שמש וּצבעים…

פּעם אחת באה פרידלין אל חנה ולא מצאה את מולכו בבית. ישבה שעה קלה עם האלמנה וּבתה, שׂוֹחחוּ על דא ועל הא, ופרידלין הרגישה איזה שעמוּם של ריקנוּת מתוך שיחה זו. קמה ללכת, ושלא במתכּוון ניגשה אל הדלת הקטנה הפּונה אל הרחבה שמאחורי הבית. והנה מצאה שם את מולכו יושב על אבן גדולה, בידו קערה מלאה שיירי אוכל, והוּא זורק מתוך הקערה בחפניו פירוּרים לתרנגולות שמסתובבים מסביבו, ניגשים באֵמוּן רב אליו ומצפּים לידו המפזרת להם חסד וּברכה. “המתיני, גרגרנית! אכלת דיֶך… הנה אחותך הבּיישנית תישאר רעבה… גשי הנה, אַל תפחדי, טיפּשה… אם אזרוק לך, יחטפוּ אחרים ושוּב לא ישאר לך כלוּם… הנה! הא לך! אכלי!…” – כּך שוחח מולכו בלחש עם העופות המקרקרים מרוב תענוּג והכרת-טובה. פּתאום הרגיש בפרידלין העומדת על גבּוֹ וּמתבוננת אליו. מבטי שניהם נפגשו בבת-צחוק.

– כבודו אוהב אותן מאד, – העירה פרידלין.

– אה, כן! היודעת היא, גברתי, הרבה למדתי מבעלי-חיים אלה.

– מהתרנגולות? חחח! מעולם לא האמנתי בגודל חכמתן וּתבוּנתן…

– אך איולת היא באדם לבקש את סוד החיים הרחק ממנוּ, לחבּק את האין-סוף כדי לגלות את פּני הלוט של הבריאה. תאמין לי, גברתי, סוד החיים והבריאה מקוּפל ומגולם כאן בלוּל הקטן הזה. האושר המצוּמצם על פּירוּר לחם אחד אינו פּחות-ערך מהאושר המבוּקש בזרועות-העולם. א, אני לומד מהן להיות מאוּשר!

– מהנ!… אושר של תרנגולות…

מולכו לא ראה את ההעוָיה שעברה על פּני פרידלין, אך הרגיש בלעג וּבביטוּל שבהערתה. על כן אָמר:

– ודאי וּודאי שאינן מכירות את אָשרן, מפּני שהוּא גדול יותר מדי. גם אָדם וחוָה, לפני החטא, היו כך מאוּשרים, כלומר, עד לבלי להכירו. רק אחרי שגוֹרשוּ מגן-עדנם ידעו שהיו מאוּשרים. תרנגולת זוֹ ממשיכה את גן-העדן של חוָה…

פרידלין פּרצה בצחוק:

– איני מקנאה בגן-עדן כזה…

מולכו ניער בבת-אחת את הקערה מעל לראשי התרנגולות, הביט רגע אחד בבת-צחוק של הנאה למראה התנוּעה בין העופות שעטוּ כוּלם אל מקום אחד, וראשי כוּלם הצטרפוּ והתאחדו על נקוּדה אחת, מתוך קרקור עליז ותאוָני. אחר כך, נשען בגבו אל הכותל, הביט מלמטה למעלה אל פּני פרידלין, שהביטה אליו בפנים צוחקות.

– טעוּת היא, פרידלין! טעוּת!.. גם לאחר היגָרשם מגן-העדן נטלו אדם וחוה מידה ידועה של אושר עמהם והורישוּה לדורות הבאים. אין חיים בלי מידה זוֹ. והאדם אינו מכיר אותה מידה, אינו מרגיש בה, ממש כמו תרנגולת זו… זוהמת הנחש שמחלחלת בנוּ מטמטמת הרגשה זו. ההמצורע הנרקב חי כלוּם אינו מאוּשר כל זמן שנשארו לו זוּג עינים לראות באור השמש המתוק? האם המבכה את בנה יחידה כלוּם אינה שמחה על שלא דלל מקור דמעותיה וכוח לה לבכות, כלוּם אינה שמחה לשמור בלבה כמו חי את זכר האבידה היקרה, מפּני שהיא אוהבת את כאבה ואת דמעותיה? אבל אינה יודעת את אשרה יותר מאלה המחטטים כאן… הביטי, הביטי! כמה חיים וכמה גיל!.. כן, פרידלין, זוהמת הנחש לכאורה אינה עצם הדעת, אלא המלחמה שהדעת קושרת על אותו חלק מגן-העדן שאדם וחוה לקחוּ עמהם בצאתם לארץ נוֹד…

– אח, רבי! – קראה פרידלין פּתאום כמעט בהתרגשות: – בזאת אני מהרהרת, מהרהרת תמיד! היכן יבקש האדם אותו חלק מגן-העדן? מה יעשה אדם ויהיה מאוּשר?

– בואי הנה יום יום ותלמדי כאן לחיות ולהיות מאוּשרה. תראי כיצד התרנגולת דוגרת במסירוּת רבה וּבאורך-רוּח; תראי כיצד היא מאכילה את אפרוחיה, חושׂכת מפּיה כל פּירור טוב, כל גרגר מתוק ונותנתם לפי הפּעוטות, וּבשעת סכנה – כיצד היא מגינה עליהן בחרף-נפש ממש; תראי באיזו אהבה וּבאיזו כניעה אילמת הן כרוּכות אחרי בעלן, אביהן, אלופן אשר בצלוֹ יחיו כולם… אהבה, סבלנוּת, כניעה, – אלוּ הם מבוּעי האושר המושכים והולכים מגן-העדן הקדמון, ואין להט החרב המתהפּכת חוסמת לנוּ את הדרך אליהם…

– אהבה, סבלנוּת, כניעה… – חזרה פרידלין בפני עצמה תפוּשׂת-הרהוּרים ודומם הניעה ראשה בשלילה. לא. אל גן-עדן זה לא תוּכל לשוּב.

באותה שעה ישבו חנה וּדבוֹרה בחדרן, עבדוּ וחשבוּ על זה שיושב סמוּך להן מאחרי כותל הבית. דבורה הפריעה את הדוּמיה ואָמרה:

– אמא! הגישי לי את האריג הלבן שלי.

האם הביטה אליה בתמיהה.

– אותו האריג שנשאר לנו מאדרת הכומר, הלא זוכרת אַת… זו שתפרנו בשנה שעברה… אַת הבטחת לעשות לי ממנוּ שׂמלה.

חנה קמה ממקומה, ניגשה אל הארגז, חיטטה בו איזה זמן והוציאה מתוכו גליל אריג בהיר ועינו כעין חול. הגישתו לדבוֹרה.

הנערה פּרשׂה את האריג על מיטתה לפניה, מדדה אותו בעיניה ואמרה:

– סבוּרה אני שזה יספּיק.

שוּב הביטה אליה האם בתמיהה. דבורה שלמדה להבין יפה כל מבט ממבטי אמה וכל תנוּעת עורק על פּניה, אמרה בהתרגזוּת כאילוּ שמעה את שאלתה:

– אח, למה אינך מבינה? רצוני לדעת אם זה יספּיק לכתפיה או לאדרת בשבילו.

אז מדדה אף האם בעיניה את האריג, אחר כך עשתה זאת באַמה וּמשכה בכתפה האחת.

– מדוּע? – החזירה הבת על משיכת-הכתף – כלוּם לא יספּיק?

קיפּלה האם את חתיכת האריג באפנים שונים, והבת הבינה מיד שלא יספּיק. נטלה אותו, קיפּלתו לרביע קטן והניחתו למראשותיה, מתחת לכר. כל אותו היום היתה דבורה מרוגזה מאד.


פּעם אחת ישב מולכו סמוּך אצל מיטת דבורה ועיין בספר “מגיד ישוּעות” לדון יצחק אבּרבּנאל. דבורה רקמה. האם לא היתה בבית. הלכה לעסקיה. תמיד כשהנערה משוּתקת-הרגלים נשארת לבדה בבית, יושב מולכו על ידה לשרת לה. בחדר היתה דממה. דממת אחר-הצהרים. לאט לאט נשבה הרוח בחלון הפּתוּח כנשימת ריאה חולה, וּמרימה במקצת את כנף הוילון הלבן. על קרקע החומר הכפוּש ריצד ורעד קו שמש. אי-שם בפינת אור התלבט זבוּב וזימזם חרישית וחדגונית, והיה כרחש השעות הקולחות אל הנצח בדממת-שפי ובמנוחת-שלום…

פּתאום ראה מולכו והנה קצה חוּט-צמר, כעין רמשׂ זעיר ואדום פּרח ונפל על עמוד ספרוֹ הפּתוּח. סילקוֹ באצבע והמשיך קריאתו. מיד אחר-כך נפל יתוּש ירוק על אצבעו, זבוּב קט וכתום על זקנו, תולעת-שני על שמורות עיניו… הרים מולכו עיניו: דבורה הפיחה עליו מלוֹא חופן נקוּדות מגוונות מחוּטי צמר שפּצעה לסיבים דקים… חייך אליה מולכו. ראתה שעלה בידה להסב אליה את עיניו, מיד השליכה בכעס על הקרקע את האריג שרקמה, את פּקעות החוֹטים ואת המחטים, פּניה התעוותוּ מבּכי, שהשתדלה לכבשו, וקראה:

– איני רוצה… איני רוצה… נמאסה עלי השכיבה הזאת… רוצה אני לקוּם!

כיסתה פּניה בכפּיה, נפלה פּרקדן על כריה והתחילה מיבּבת בקול, כשגוּפה מפרפּר כוּלו.

קירב מולכו את כסאוֹ אל מיטתה, ליטף חרישית את זרועה ודיבּר לאט:

– ילדתי… בתי… החמוּדה… הטובה… הירגעי נא… הירגעי נא… אנא… חדלי נא…

דבורה סילקה כפּיה מעל פּניה שטוּפי-דמע ותוך כדי יבבה קראה:

– מפּני מה, מפּני מה אתם כוּלכם מתהלכים למקום שאַתם רוצים? וּמפּני מה מחוּיבה אני לישב כאן? אאא… קצה נפשי בחיי…

נטל כפּה הצנוּמה והצחה לתוך שתי כפּות ידיו:

– בתי היקרה! כך רצה הבורא…

דבורה השמיטה בכעס את ידה, עשתה תנועה חזקה בכתפה כמסרבת וקראה:

– אבל אני, אני, דבורה, איני רוצה! מה עשיתי לו? מה חטאתי? אדרבא, מה חטאתי?

לבו של מולכו התכּווץ. דמעות הילדה הזאת קנבוּ וירדוּ עד תהום. בזהירוּת נטל שוּב את כפּה, כמעט בחרדה, כנוגע אל הקודש, ואמר:

– אַת? כלוּם יש בך חטא כל-שהוּא? טובה אַת, יקירתי, וּטהורה אַת מכוּלנוּ. אימר חיור… אות קדושה שבאלפא-ביתא… קדושה תהא התיבה שאות כמותך תמצא בה את תיקוּנה…

עיניה הפּקוּחות לרוָחה הביטו אליו הבטה מחוּסרת-תנוּעה.

– כלוּם אינך מאמינה?

– איני מבינה.

– מוּבטחני שהקדוש-ברוּך-הוּא יזמן לך עוד אות… טהורה כמותך… עוד אותיות טהורות, וכוּלכן תצטרפנה לתיבה קדושה…

עיניה הוסיפוּ להביט אליו אותה הבטה חסרת-תנוּעה.

– איני מבינה, – לחשה בצער.

– אינך מבינה? בודאי… אבל שמעי נא… הרי חוּטי המשי שלך. חוּט ירוק, חוּט אדום, חוּט כחול. כוּלם יפים, כוּלם מלאים זיו. ומה הם? רק פּשוּטי חוּטים בלבד. אין בהם חיוּת, שלימוּת. בחינת ניצוצות בודדים לפני שהיו ללהבה. נוטלת אַת החוּטים, מצרפתם אחד לאחד, רוקמת בהם רקמה יפה על פּרוכת או על שׂק של תפילין… איזה מגן-דוד קטן, איזה כתר תורה ושני אריות מחזיקים בו… והרי נתת נשמה לחוּטים האלה. והנשמות אף הן שואפות לתיקוּנן מתוך צירוּפים וזיווּגים לנשמה אחת, ללהבה גדולה, התכלית של כוּלן. שׂק-התפילין בלא תפילין הוא אך גוּף ריק, בלא נשמה, בלי תכלית… יש תכלית שבקדוּשה, יש תכלית שבחוּלין ואפילוּ שבטוּמאה. בזו שמחים מלאכי-השרת, ובזו – הס"ם וכת דיליה. לכאורה כל החוּטים האלה יפים, כוּלם ממשי; אלא שעל אלה נגזר לשמש לדבר שבקדוּשה, כמו פּרוכת, עטרה לטלית, ועל אלה – לשמש דבר שבטומאה, להבדיל, כגון יריעה לכסות בה את לחם-הפּנים של עבודה-זרה, כוּתונת של כומר עומד על דוכנו… האותיות שבתורה כוּלן קדושות הן, כוּלן חצוּבות מתחת לכסא-הכבוד. ואף-על-פּי-כן אין מזלן שוה. זכוּ והריהן מצטרפות לתיבה קדושה, שם הבורא, שמו של מלאך או של צדיק. לא זכוּ – ונעשות שם של גנאי, של קללה, כינוּי לרשעים. כך הן הנשמות, יקירתי!.. אבל גם התיבות זקוּקות הן לתיקוּן בפסוּק שלם והפּסוּקים – בפרשה שלמה. כמה גדולה זכוּתה של המלה “בראשית” שבה מתחילה התורה הקדושה! כמה גדולה זכוּתה של המלה “אנכי” הראשונה בעשרת-הדבּרות!.. כך הנשמות הנשמות, יקירתי, אף הן חצוּבות מכסא כבודו של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוּך-הוּא. הניצוצות מרחפים בעולמו של הבורא יתברך, עד שהם מזדווגים ניצוץ לניצוץ, ונעשים נשמה אחת, להבה אחת… תכלית הנשמה לא לשבת לבדד, אלא להזדווג עם עוד נשמה, עם עוד נשמות זוּלתה… להבה נמשכת ללהבה… לשם תכלית יותר קדושה, יותר נעלה… לשם איזו מצוה גדולה, שהנשמה השרוּיה ביחידות אינה יכולה לקיימה…

דבורה לא הניעה עפעף. ידיה נחו בחיקה כשני גבעולי-פרח שבוּרים. פּיה היה פעוּר, עיניה קפוּאות-מבט, תלוּיות בקצה שׂפתיו הנעות. על ריסי עיניה ועל לחייה נוצצוּ דמעות. היתה בחינת כלי ריק וקר, והוּא זרק לתוכו גחלי-אש, לאט לאט הלך הכלי והתמלא חיים וחום.

אמר לה מולכו:

– דבורה רחימתי! ליהוי ידוּע לך שהקדוש-ברוּך-הוּא זימן לך שׂשׂוֹן גדול עד לאין שיעוּר… וּמשוּם כך שלח עליך את היסוּרים האלה, כדי להכשירך לקבל את האושר הגדול. לימים כשתזכרי ביסוריך עתה וצחקת ונהרת, דבורה רחימתי!

לאט לאט התחילו פּני דבורה צוחקות באמת, מבעד לדמעות. התפּלא מולכו מאד למראה התמוּרה הזאת ברוחה. בחיבה וּבזהירוּת לטף ולטף חרישית את כף ידה.

ולה היה כל-כך טוב, כאילו כבר טעמה למפרע את טעמו של שׂשׂוֹנה המיועד לה. משודלה הושיטה ללטיפותיו גם את ידה השניה.

– ואימתי יהיה הדבר? – שאלתו בבת-צחוק של הכרת-טובה.

– את זאת איני יודע. אבל… נקוה… בקרוב, בקרוב…

– רבי!.. – אמרה מתוך היסוּס, כשהיא מסתכלת בו באֵמוּן וּמסירוּת – האם תהיה זאת לפני אותו יום?

– איני יודע לאיזה יום אַת מתכּוונת?

– אותו יום, אותו יום… כשתובילנו, רבי, לארץ-ישראל!

גל רותח הכּה על לבו של מולכו ודמעות כיסוּ את עיניו.

– וכי רוצה אַת לילך לארץ-ישראל?

– איני רוצה שישׂאוּני לשם במיטה; רוצה אני לילך לשם ברגלי… לילך עם כולם… וכי אקוּם עד אותה שעה, רבי? וכי אוּכל ללכת?

מולכו התרגש מאד. גחן, נשק לה במצחה, ואמר:

– מלאכי עליון ילַווּך, בתי! יחזיקוּך בימינך וּבשׂמאלך…

קם, נטל את ספר התנ"ך הגדול, הניחוֹ לפני דבורה ואמר:

– פּתחי וקראי!

– היכן אפתח? היכן אקרא?

– בכל מקום שהוא.

דבורה, מבלי להבין לשם מה זה, נעצה אצבעותיה החלשות בתוך הספר, פּתחתו, והתחילה קוראה בקושי רב הברה, הברה, כשהיא מעבירה אצבעה הדק והשקוּף על פּני הנייר המחוספּס והכחלחל:

– “אז תפָּקחנה עיני עִורים ואזני חֵרשים תפָּתחנה. אז ידלג כאיָל פִּסח ותרוֹן לשון אלם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה”.

כל זמן קריאתה עמד לפניה ושמע. כשגמרה, אמר:

– היודעת אַת, דבורה, פּירוּש המלים האלה?

הוּא תירגם לה מלה במלה. היא תלתה בו עיניה מתוך השתוממוּת: פּניו היו כל-כך בלתי-שכיחים, כל-כך נלהבים. התהלך בחדר אילך ואילך, כשידיו מפושלות על גבּו, ודיבר:

– נבואה נזרקה מפּיך, דבורה! ניבּאת על גורלך אַת, על גורל כל ישראל, דבורה! אין מלה בפי לתאר לך, דבורה, את הגדולות והנצוּרות המזוּמנות לנוּ לעתיד לבוא, את נהרי-נחלי הגיל והישע אשר ישָפכו עלינו! כי כה דיבר הנביא:

כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרוּ מעיני. כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, ולא תזָכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. כי אם שׂישׂוּ וגילוּ עדי-עד אשר אני בורא, כי הנני בורא את ירוּשלים גילה ועַמה משׂוֹשׂ. וגַלתי בירוּשלים ושׂשׂתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה”… השמעת? ההבינות? ועוד אמר הנביא: "… כי כה אמר יהוה: הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים וינקתם, על צד תִנָשאו ועל בּרכּים תשָעשעו. כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנַחמכם ובירושלים תנוּחמוּ "… אשריך, אשריך, דבורה! דעי לך זאת: ה' בחסדו הגדול וּברחמיו הרבים שלח עליך את יסוריך, דבורה!.. היסוּרים הם דרך הגאוּלה… כל שסבל, כל שהשתוחח תחת סבל משׂאו, יזכּה לחיי עולם שכּוּלוֹ אור…

הוּא נהיה אחר, פּניו נהיוּ אחרים. אור בלתי שכיח נבע מתוך עיניו וכוּלו כאילו זרח בהתפּעלוּת מוּזרה. דיבר אגב הליכה מזורזה ומאוששת אילך ואילך, מתוך התרגשות, והיא עיניה הקסומות עקבוּ אחריו, את ראשה החזירה אחרי כל תנוּעה מתנוּעות גוּפו.

הדלת נפתחה ופרידלין נכנסה במלתחת-העור שלה. אך דבורה לא ראתה אותה; לא ראתה אותה גם כשישבה בקצה מיטתה, כדרכה, ולא שמעה את קולה כששאלה לשלומה. היא ראתה אך את שלמה מולכו ושמעה אך את קולו ואת פּסיעותיו. פּתאום נשתתק מולכו באמצע דיבּוּרו. עמד, שהה רגע על מקומו ופרש אל החדר השני. מיד ראתה דבורה את פרידלין יושבת על ידה ונדהמה.

– אח, את הנך כאן? למה באת? – שאלה דבורה בתרעומת.

– שאלה מוּזרה! הבאתי אוכל לרבי שלמה, וקצת משחה לך, לרגליך, – השיבה פרידלין והוציאה כבר את צנצנת המשחה.

דבורה ניענעה בראשה ובידיה כמסרבת וקראה:

– אין לי צורך! אין לי צורך ברפש הזה שהבאת לי כאן…

– מאימתי, דבורה, היתה המשחה שלי לרפש?

פרידלין לא רצתה להרגיז את החולה וּמיהרה להחזיר את הצנצנת אל מלתחתה. גם לא השתוממה כלל על אופן דיבּוּרה המעליב. בכלל מיום שמולכו בא לשבת בביתן, התחילה דבורה מסרבת להשתמש בעזרתה של פרידלין; כל מה שפרידלין היתה עושה או מדבּרת היה לה למוֹרת-רוּח. כל הברה קלה וכל מבט קל של מולכו כלפּי פרידלין הרגיזו את הילדה. מולכו ופרידלין הרגישוּ בדבר, וּבינם לבין עצמם היו לפעמים מלגלגים על זאת…

– אח! למה באת, פרידלין? – חזרה החולה על שאלתה בצער גלוּי.

– מהי הרעה אשר גרמתי לך בבואי? אם רצונך בכך, אקום מיד ואלך מכאן…

– לא. עכשיו לא איכפּת לי. אַת יכולה להישאר. אבל קודם, אבל קודם… אח, מה טוב היה קודם! אילוּ ידעת, פרידלין! הוּא דיבר דברים כל-כך נפלאים, והיה כל-כך מתוק לשמעם.

באותו רגע יצא מולכו מחדרו, וּפרידלין הכירה בפניו המוּזרים עדיין שמשהוּ התרחש כאן, בחדר הזה, לפני בואָה: פּניו היוּ עדיין משולהבים, נגוהות אור חדש, שלא ראתה קודם, תמו לגווע עליהם, כאחרוני הנגוהות בשיפוּלי הרקיע אחרי שקיעת-חמה נהדרה…

פרידלין התבוננה אל שניהם והשתוממה…

הפּעם הביטה דבורה אל פרידלין ולא ראתה כלל את מולכו המסתובב אילך ואילך בחדר… בחשאי, כמתגנבת, הוציאה את האריג הבהיר שהיה מתחת לכרה, פּרשׂה אותו לפניה על השׂמיכה ושאלה:

– מה דעתך אַת, היספּיק זה למעיל, לכתפיה או לאדרת… או לכיוצא בזה?

פרידלין לא שאלה למי היא רוצה לתפור בגד. הבינה. סבר פּניה נעשה זעוּם. הורידה גבּות עיניה, כמו שעושה השתדלן בשעת כעסו, ואמרה מתוך כובד-ראש:

– בקושי רב יספּיק זה למעיל רחב או לכתפיה. אילוּ היוּ מוסיפים לשוּלים ולשרווּלים זר רחב…

– זר? – שאלה דבורה ועיניה נתרחבוּ.

– זר של משי או של קטיפה, בעל גוון אחר, קצת כהה יותר.

– זר כהה… צהוב כהה או חוּם בהיר… אח, מה יפה! – קראה דבורה בהתפּעלות ובעינים מורחבות – הרי כתפית-מלכים תהיה זאת!

פּתאום נזכרה, קימטה באגרופה את האריג החביב, וסילקה בכעס הצדה ובקול בכי קראה:

– אבל מהיכן אקח את הזר? את הקטיפה או את המשי? מהיכן אקח? ואני השוטה כה שמחתי, כה שמחתי… לשוא!

ודמעות הציפו את פניה.


פרק תשיעי: שני חוטי-משי    🔗

יום יום היתה פרידלין מביאה אוכל לשלמה מולכו, במלתחת-העור האדומה. כצל, נלחצת אל הקיר, חרדה ומתגנבת, היתה ממהרת לעבור את הרחוב, מחשש שמא ירגישו בה, שמא תעורר חשד על מטרת הליכתה. בהליכה זו מצאה הנערה ענין רב,. שוב לא תלתה עיניה במרחקים, משום שהעולם, על כל אפקיו, התקפּל באותו חדר קטן שבבית חנה מניורנברג; שוב לא עמדה לפני חייה כמו לפני מראה עכורה. דרך חייה עבר בקו ישר מביתה אל בית חנה האלמנה…

אף-על-פי שהיתה לה נטיה חזקה לחיטוט פנימי, לחשבון-הנפש ולשיקוּל-דעת נפרז, לא שאלה את עצמה בימים הראשונים: מה מושך אותך אליו. אפשר מאד שהסוד המשותף לשניהם קשר אותה אל האיש הזה ונתן ענין חדש בחייה. נוסף לזה (ואולי היה זה העיקר) היא סַכּה בעדו בגוּפה, בכבודה ובשלומה. הסבל הזה, הכמוס מכל, נעם לה מאד. נעם לה לשבת על ידו ולהרגיש בו בזמן כאב נורא מפּאת האבן שזרקו בה, ולשתוק, לא להיאנח, בכדי שלא יוָדע לו מה עלתה לה בגללו… את התחבושת על זרועה הסתירה מעין רואים. ביחוד נזהרה שלא יוָדע לאויביה שזרועה חבושה בתחבושת… עלטת הסודיוּת, שעטפה את מולכו קודם, התפזרה והתנדפה במשך הימים, מורא-הרז שהיה נותן בלבה בימים הראשונים, נחלש לאט לאט, טושטש עד שנשכח כמעט ממנה. אמנם, לפעמים היתה ניצבת לפניה דמות הפרנקפורטי ומטילה עליה אימה חשאית; דבריו באותו לילה לא נמחו מזכרונה, נתקעו שם כמסמרים מכאיבים… אבל מולכו היה לה בזמן האחרון יותר ברור, יותר פשוט ומובן, ועל ידי כך היתה נרגעת מסיוטי הפרנקפורטי. היא אהבה את הפשוט והמובן יותר מהאפל והמסתורי שמדכא את המחשבה ומפחיד את הדמיון… מעטה המסתורין הסתלק מעל מולכו, ותחת זאת עטה את כולו איזה זיו של אצילות עילאה, אותה אצילות שמשרה על אדם כל ענין נשגב, שלו הוא מקדיש את חייו. גם בשעה שמולכו היה יושב ושותק, שקוע בהרהוריו, ועיניו נשואות אל איזו נקודה בלתי-נראית בחלל האויר, גם אז דומה היה כאילו הוא קורא אחריו אל עולם נאצל ומעולה, משכן הקדושה והאור, שממנו בא אל האנשים ואליו ישוב…

הם היו מדברים בינם-לבין-עצמם אך מעט ולמקוטעים. הנערה הזאת הפליאה את מולכו. פעמים היה מסתכל בה דומם במבט ממושך, עד שפרידלין היתה מתכווצת בנפשה מחמת מבטו זה. הוא, שכל ימיו ביקש את עצמו, כח ימיותעה בדרך אל תעודת חייו, שהאמין בתכלית כל קיום ובתעודת כל נמצא, היה שואל בשעות אלו, מהי תעוּדת קיוּמה של צעירה נבונה וחזקת-אופי זו, בעלת המצח המקומר, העינים החרסיות והפּה המפיק מרץ ועוז?

פעם ישבו שניהם על יד מיטתה של דבורה. פרידלין שיפשפה את רגליה ומולכו קרא לפניהן מעל התנ"ך. דבורה נרדמה בבת-צחוק של אושר ומנוחה, כאילו איזה גורל פלאי וטוב נידנדהּ על ברכיו ושר לה באזנה הבטחות טובות… מולכו ופרידלין שתקו בתחילה כדי שלא להעירה. מולכו היה שקוע בספר המונח על ברכיו, ופרידלין, עיפה מהשפשוף או אולי טרודה במחשבות, תמכה את ראשה במדף הכסא שישבה עליו, ומבטה הקופא היה נעוץ בקרקע לפניה. פתאום התנודדה והרימה ראשה: מולכו קרא לה.

– פרידלין! – אמר – מהי חושבת בשעה שהיא מהרהרת בחיים… בחייה?

תמוהה היתה לה השאלה.

– מנַיִן לו, רבי, שאני מהרהרת בחיים? – שאלה בבת-צחוק קלה.

והוא בפשטות גמורה:

– ריבה שכמותה במה תהרהר אם לא בחיים?

פרידלין הרגישה בסומק שעלה בפניה.

– כן, – אמרה, – פעמים הייתי שואלת: מה עלי לעשות? דימיתי שאני מחויבה לעשות איזה דבר, ולא ידעתי מה… חשבתי שהחיים ניתנו לי מאת הבורא לשם איזו מטרה, והייתי מצטערת מאד על שמטרה זו נעלמה ממני… בזמן האחרון עבר כל זה.

ומוזר הדבר! בדברה כך, במנוחה כזו, שרה עליה עצב עז, כמו כאב נרדם שהתחיל מתעורר. כאילו הרים לפניה האיש הזה בשאלתו קצה פרגוד והראה לה מאחריו ערבת-ישימון עד לקצה השמים, ובה מתמתחת דרך חייה…

נזכר מולכו את נפתוליו הוא ודובב:

– זאת עוד תשוב… זאת עוד תשוב…

והוסיף להתבונן אליה שקוע במחשבותיו. חשב מתוך עצבות על גורלו הוא ועל גורל האדם בכלל…

התעורר ממחשבותיו בשמעו פתאום צחוקה של פרידלין.

– מה הצחוק הזה?

רגע אחד היססה. אחר כך דיברה:

– נזכרתי בארוסי. הלה לא דיבר עמדי אף פעם, כמותו.

– זלמן מהולסהיים?

הצליפה עליו מבט בוחן. בפניו לא היתה כל טינה. רק בעיניו ניצנצה מעין מחשבת-ערמה מסותרה.

– כן, זה הוא.

– היא ארוסה, ואף-על-פי-כן אינה יודעת את מטרת חייה?

שוב צחקה.

– ארוסי בטו לבו הבטיח לתת לי משחה למרוח בה ידי, כדי שלא תשחַתנה מפאת עודה, אבל…

פניה התעטפו פתאום בצל, הנמיכה קולה והוסיפה:

– עדיין לא די לי בזה…

שיחתם נפסקה על ידי יקיצתה של דבורה. זו הביטה בכעס טמיר אל פרידלין, כאילו חשדה בה שגנבה ממנה דבר-מה בשעה שישנה… ביקשה להגיש לה את התנ"ך. פּתחה אותו במקום שהיה מונח שם חוט צמר אדום לסימן, וקראה בחצי-קול:

– "חַזקו ידים רפות וברכים כושלות אַמצוּ.

"אמרו לנמהרי-לב: חזקוּ, אל תיראו! הנה אלהיכם נקם יבוא, גמול אלהים הוא יבוא וישַעכם!..

"אז תפּקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפּתחנה.

"אז ידלג כאַיל פִּסח ותרון לשון אִלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה.

נאנחה, שאפה רוח וקראה שוב:

אז ידלג כאַיל פסח ותרון לשון אִלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה”.

והתחילה מיַבבת חרישית.

– על מה את בוכה, דבורה? – שאל מולכו ברחמים.

– כל כך טוב יהיה אז!.. כל כך טוב! – השיבה החולה ביבבה.

הנערה קראה לעתים קרובות בפרק הזה. את הפסוקים ה‘, ו’ רקמה על רצועת בד.

– אימתי יקוּיַם הדבר? – שאלה פרידלין.

מולכו שתק.

– פרידלין! – קראה דבורה – הסבלת פּעם בחייך כמוני?

פרידלין נתבלבלה קצת ואמרה כמבוישה:

– כמוך, דבורה, לא!

– אם כן, לא תראי זאת בחייך! – אמרה בקול פוסק.

– אין אדם יודע את הצפוּן לו בעתידו. אולי עוד צפונים לי יסורים גדולים…

כסיעת עורבים צורחים באופק בין-השמשות עברו דברי יקותיאל הפרנקפורטי דרך מוחה…

– ה, את לא תאבי ללכת אחרינו… לא תוכלי! לא תוכלי אם גם תאבי… והיה שם מסלול ודרך. דרך הקדש יקָרא לה, לא יעברנו טמא… לנו תפרח הערבה כחבצלת, ואתם תישארו כאן… תהיו תועים כמו במדבר ציה…

– מה עשיתי לך, דבורה? מדוע את כועסת עלי ומבקשת רעתי? – לא התאפקה פרידלין ושאלה בכאב עלבון. אף פעם לא הכאיבה אותה הנערה במידה כזו.

דבורה לא ענתה לה. פרידלין הוסיפה מיד:

– אולי צדקת, דבורה! מדבר-הציה… דומני שאני מתחילה רואה אותו מרחוק…

הדברים לא עשו כל רושם על החולה, אשר המשיכה לחשוב את מחשבתה, ובשמחת-רצון חולנית קראה אל מולכו:

– וכי לא כך? כל אלה יתענו במדבריות, בין נחשים, עקרבים ורוחות מזיקים, ואנחנו…

– א, דבורה, חדלי, חדלי!.. אסור לדבר כך!

ואחר-כך בבת-צחוק טובה ומבוישה:

– פרידלין היא חוט של משי יקר! הזוכרת את, דבורה, מה שאמרתי לך פעם בענין זה? חוט של משי יקר ללא תועלת, שלא מצא עדיין את תיקונו באיזה צירוף חשוב… חוט של משי שמצפה להיטוות באיזו פרוכת או להירקם באיזה כתר פּז…

פני פרידלין הסמיקו עד לאזניה, עד למצחה, הורידה את ראשה מטה מטה…

כל אותו היום וכל הלילה שלאחריו, וגם ימים רבים אחר כך צללו באזניה הדברים שמילאו את נפשה עצבות וגאוה.

“חוט של משי יקר ללא תועלת…”

שלמה מולכו היה שקוע בספרו של דון יצחק אברבנאל; חנה ודבורה – במלאכתן; שלשתם – תפושי-דממה. נפתחה הדלת ופרידלין נכנסה במלתחתה הגדולה. הרימו ראשיהם אליה והשתוממו: פניה היו קודרי-דאגה, שלא כדרכה.

מיד התחילה פרידלין עורכת את השולחן לסעודה שהביאה עמה. למראה פיזור-הרוח והעצבון שבפניה לא פצה איש פה. אך היא הראשונה זרקה לתוך דממת-החדר:

– מאבא הגיע מכתב.

בזמן האחרון התרגלו האם ובתה אל פרידלין, מפאת ביקוריה יום-יום, עד שכמעט טושטש המרחק שהיה ביניהן תמיד. דבריה האחרונים כאילו הזכירו להן שוב שאביה הוא ר' יוסף השתדלן, ובלבן התעוררו שוב רגשי הכבוד וההוקרה שרחשו לה מאז.

– בקרוב יחזור לביתו. – הוסיפה לאחר שלא הוציא אף אחד הגה מפיו.

לא הבינו לסיבת דאגתה. שיערו שבמכתב השתדלן יש ידיעות על גזירות חדשות. לא עלה על דעתם שעצם שיבת אביה נותנת את הדאגה הזאת בלבה. פרידלין היתה תקיפה בדעתה כלפּי העולם כולו, רק לא כלפּי אביה. לבה היה מלא עתה חששות ופחדים, מפני שלא ידעה איך יתיחס אביה אל ענין מולכו ואיזו עמדה יתפוש הוא בין שתי הכיתות המחולקות שבעיר.

– היש חדשות? – שאל מולכו לפי תומו.

– חדשות? לא… א, כן! התוגר שוב עלה על מדינת אוישטריך. המלחמה תהיה, כנראה, ממושכה, השרים יהיו בודאי זקוקים לכסף, ואבא מצפה לישועות ונחמות…

מולכו לא שם לב אל הדברים האחרונים; לא תפס את הקשר שבין מאורעות העולם המדיני ובין תקוות השתדלן. אולם המלים הראשונות של פרידלין הממוהו. פּניו חָורוּ. קם מכסאו. ניכר היה שהוא מתאמץ להתגבר על רוחו. בלחש מילמל:

– לא טוב, גברתי! אם כן… בשורה רעה הביאה לי, גברתי!..

ופרש לחדר-המשכב הסמוך, ושוב לא יצא ממנו.

– מה עוללת לו, פרידלין? – שאלה אותה דבורה בקול של נזיפה.

פרידלין לא ענתה, אף היא נדהמה מהרושם הבלתי-צפוּי שעשו דבריה על ה“רבי”. ישבה עוד שעה קלה. ראתה שהוא אינו יוצא מחודרו, קמה, אספה כליה ויצאה דומם מן הבית. יצאה כנזופה, כמבוישה, מבלי לדעת על מה.

בבית לא מצאה לה פרידלין מנוחה. האם והאחים היו במצב-רוח מרומם. את מכתבו של אבא קראו וחזרו וקראו פעמים אין ספורות; חיכו לביאתו כמו לביאת הגואל. קיווּ שהוא ישים קץ ליחסים שנבראו בזמן האחרון בינם ובין תושבי העיר. “הוא ילַמד אותם בינה… נראה איך ידברו אל אבא, נראה אם יעיזו… אבא יפריח את הזבובים מתוך חטמיהם… מיום שאבא נסע התחילו מחציפים פניהם יותר מדי…” פרידלין התהלכה כצל. בשגגה ציערה את ה“רבי”; צר לה מאד על זה ואינה יודעת במה תתקן את שגיאתה. רוחה, המדוכאה מקודם, דוכדכה עוד על ידי מעשה זה. אף רגע לא יכלה להסיח את הדעת ממנו. ובמידה שהשעות עברו בה במידה הגזים דמיונה בערך הדבר. לבסוף העיק על מצפונה כובד כאילו נכשלה במעשה פשע כלפי מולכו. ניסתה להרגיע את עצמה: מחר תביא לו אוכל, תיכנס עמו בשיחה ותמצא דברים להרגיעו. מחר! עד מחר כמה שעות עליה לחכות עוד!.. במקרים כאלה המחשבה מתנהלת לאטה ככפותת-כנפים, ההגיון נדם, והדמיון הנפחד משולח חפשי תוהו לא-דרך. ופרידלין ראתה את עצמה שוב גלמודה, כערער בערבת-החיים שמסביבה; לא ראתה טעם לקיוּמה היום ומחר; הנה יבוא אבא ויחיש סוף סוף את כלוּלותיה; סופה ללכת אחרי זלמן מהולסהיים לאיטליה שלו, וה“רבי” ישאר כאן עם חנה ודבורה… ישאר? מי יודע מה יהיה בסופו הוא… עכשיו היא מרגישה כמה גדול היה התענוג שלה משיחותיו השלוות והנפשיות של מולכו. איזו שמחות צפונות לה כעת?.. חג כלולותיה? היי-נישואיה?..

נזכרה בשמלה שתפרו לה ליום אירוסיה, שמלת-משי נהדרה. אח, מה שמחה אז לשמלתה, מה מלא היה אז לבה אהבה, גיל ותקוה!.. רק פּעמַים לבשה את השמלה הזאת. בפעם הראשונה – בשעת אירוסיה. הכל התפלאו אז ליפיה. הכל אמרו לה אז שהיא דומה לבת-מלך. ומטעם זה אולי דרשו ממנה בני-הבית שתלבש אותה בפעם השניה בליל סדר-הפסח. השמלה הזאת כאילו צפנה בקיפוליה את אהבתה, תקוותיה וגיל-חייה… פתאום, על-פי קשר מחשבות טמיר, עלה על לבה זכר שיחה אחת בבית חנה. דבורה הראתה לה חתיכת אריג ושאלה לדעתה אם תספּיק לכתפיה או לאיצטלה; פרידלין, מבלי לשאול, הבינה אז למי מיועד הבגד, ואמרה שחסרים לאריג שולי-קטיפה, חומים ורחבים. הזכר הזה עבר את מוחה כברק, ולאורו מצאה בקרבה כבר החלטה מוכנה… לשמלתה היו שולי קטיפה רחבים וחומים, כאלה שיעצה לדבורה לתפור כזֵר מסביב לקצות הכתפיה. לא פיקפּקה אף רגע. ניגשה אל ארגזה, הוציאה את שמלתה, התיחדה בחדרה שמאחורי הקלעים, פרשה אותה על מיטתה והתחילה פורמת את הקטיפה מהמשי. השמלה השמיעה קול צריחה דקה, כעין צריחת-כאב. אצבעותיה של פרידלין רעדו במקצת. במידה שהקרע בשמלת-החופה הלך וגדל בה במידה הלך והתמתח קרע בנפשה, בחייה…

לקול הפרימה, הציץ יעקב הקטן אל מאחורי הקלעים וקרא בפחד אל תוך הבית:

– פרידלין קורעת את שמלתה… החדשה! שמלת החתונה!

כרגע עמדו כולם, האם ושלושת בניה לפניה, הביטו אל המעשה בעינים מפיקות תמהון.

– פרידלין!.. – פרצה קריאת-פחד מפי גרשון, האח הגדול. יותר לא יכול להביע.

מעולם לא נשאלה פרידלין על מעשיה ומעולם לא הצטרכה ליתן עליהם את הדין. הפעם עמדו כולם כנדהמים.

– חבל! – קרא יעקב – שמלת בת-המלך…

פרידלין בעצמה היתה נפעמה. פניה נעווּ בבת-צחוק חיורת.

– לא חבל, יקירי! – מילמלה – קטיפה זו של שמלת בת-מלך ישא המלך בכבודו ובעצמו.

– הלא יצאה מדעתה! – לא התאפק וקרא משה, האח הצעיר.

פרידלין הצליפה עליו מבט מהיר וחד. הלה נשתתק מיד.

האם לא דברה דבר. לא הבינה באופן ברור, אבל הרגש הרגישה מה פירוש של קרע זה בשמלת החתונה של בתה, שתקה, אך מעיניה זלגו דמעות אלם בלי הרף.

גם לב פרידלין בכה בקרבה, גם היא פחדה מפני הקרע הזה. כסהרורית עשתה מה שעשתה. לא שלטה בעצמה. איזה יד נעלמה משלה בה והוליכה אותה בדרך תעלומה. לא הרימה עיניה, לא הפנתה ראשה, אך דממת אמה ואחיה רבצה על גבה והעיקה עליה. גם לה כאב. מעולם לא היתה נפשה כה נסערה וכה דווּיה. אולם לימים, כשנזכרה בעברה, הבינה שמעולם לא היתה כה מאוּשרה כמו באותו רגע של כאב ופחד…

את השמלה הפרומה החזירה אל הארגז, ואת רצועת הקטיפה גללה, עטפה במטלית ויצאה מן הבית.

אפלולית בין-השמשות כבר שלטה בחדר-העבודה בשעה שפרידלין נכנסה. האם ישבה על מיטת בתה ושתיהן מחו בדממה מעבודתן.

– פרידלין? – קידמה דבורה את פניה בשאלת תמיהה.

פרידלין צנחה דומם למרגלות דבורה, מול האם, התירה את חבילתה, ועל פני המיטה התמתחה רצועת-הקטיפה שהתפתלה כנחש עקלתון שחור.

– אמא! אח!… קטיפה! – קראה דבורה.

קמה האם, הדליקה עששית-שמן קטנה, ולאורה נצצה הקטיפה בברק חשאי, רומז לטיפה…

– מה יפה! – קרה הבת – זאת למעיל, לא כן?

מרוב התרגשות חיבקה את פרידלין וקראה מתוך דמעות:

– אח, פרידליו! פרידלין! עכשיו תהיה לו כבר אדרת או מעיל או כתפיה…

ובשעה שהאם והבת התבוננו מתוך התפעלות אל הקטיפה, פרידלין לא הוציאה הגה מפיה, רק שלחה מבטי צפיה ועצב כלפי דלת החדר הסמוך והיססה לשאול.

אך הנה נפתחה הדלת ומולכו יצא מחדרו. פניו היו כבדי-דאגה. הנשים מיהרו להסתיר את הקטיפה.

רגע אחד שלטה כעין מבוכה בחדר. פרידלין לא התאפקה ואמרה:

– רבי! היום גרמתי לו צער, אבל איני יודעת מה… במה…

– מלחמת התוגר… – השיב מולכו – מלחמת התוגר… מי שיער כזאת? הדרכים ישתבשו, הגבולין ינעלו. לא נוכל לצאת מכאן!

– א, רבי! – קראה דבורה – אל ידאג! אנחנו בכל-זאת נצא, אנחנו בכל זאת נעבור! בעזרת אלהינו נעבור את כל הגבולין!..

מולכו השרה עליה מבט זולף אהבה וגם תודה, ובבת-צחוק רבת-חסד העביר את כפו על ראשה. ושתק.

פרידלין אמרה:

– א, רבי! בסוד אלהינו לא באנו ורצונו נסתלק ממנו. מי יודע… "מעז יצא מתוק "…

– אח! אין אתן יודעות, בנותי היקרות, מה זו מלחמה ומהן סכנות-דרכים.

המלים נאמרו בצער כזה ובאהבה כזו, עד שהוחם בלב האם ושתי הצעירות. אצל כל אחת מהן רחש חשק טמיר להלחץ אל חזהו של האיש הזה.

פרידלין נרגעה ברוחה לאחר שנודעה לה סיבת דאגתו של מולכו. תמכה בכפה את מצחה. מוחה עבד עבודה רבה. נחיל עצות ותחבולות המה בו. היא מחויבת למצוא דרך ל“יהודים שלו” לעבור לארץ-ישראל גם בזמן המלחמה, בלי סכנה. מוחה עבד מתוך התאמצות, כמו תמיד בשעה שאביה היה פונה לעצתה בעניני העדות. לה היה ברגעים האלה אך רצון אחד: להפיג דאגתו של ה“רבי” ולהחזיר את מנוחתו…

פתאום הרימה ראשה ואמרה:

– רבי! למה זה הוא יושב כל היום וכל הערב כלוא בתוך ארבעת הכתלים? מוטב שיצא קצת לשאוף רוח… הוא מזיק לבריאותו. יצא נא לרגעים אחדים!

אמרה זאת לא כנערה צעירה, אלא כאם, כאדם גדול בשנים ושוה עמו בערכו. הדברים הפליאו את כולם בהעזה שבהם. בתוקף כזה דיברה אל מולכו גם באותו ליל הבריחה מבית-התפילה שלהם. במקרים כאלה היה בקולה משהו מהנגידות המצַוה שמן הנמנע לבלי להישמע לה. מולכו חייך. “אמנם כן”, מילמל ויצא אל החצר שמאחורי הבית.

שם צנח על האבן שהיתה משמשת לו ספסל, תלה עיניו בשמים הכהים מעל לראשו ונאנח עמוקות.

אחרי שעה קלה יצאה אליו פרידלין. התיצבה ממולו, כשהיא נשענת בגבה אל הקיר וידיה מסולקות אל מאחריה:

– חשבתי – אמרה – על המלחמה ועל המצב שנוצר… לפי דעתי אין המצב צריך ליתן דאגה בלבו.

מולכו הביט אליה ותמה: היא דיברה באותו הבטחון שרק דעה מיושבה ושקולה מחוללת בנו.

– מפני מה? – שאל.

– המלחמה היא לטובתו… לטובתנו, רבי! אם תפרוץ מלחמה זו – והיא תפרוץ בודאי! – יהיה קיסר זקוק לכסף, להרבה כסף, ומעינותיו דללו זה מכבר. אין לו עוד למַשכּן אצל הפוגֶרים זולתי עטרתו. בהכרח יפנה אלינו, אם ירצה או לא ירצה. מידינו לא ימלט. וכשנוצרי רוצה לפתוח את אמתחתו של היהודי, הריהו מקדים ופותח לפניו את לבו, והריהו נעשה רחמן וסבלן, כדת משיחם… יתר על כן! יש כאן ענין חשוב יותר. אם יצליח הקיסר להדוף הפעם את התוגר לאחור, אינו בטוח שגם בשנה הבאה יהדפנו. צריך הוא להכות את אויבו פנים ואחור. וכאן שוב לא יתחמק מידינו. צריכים ליתן את הרעיון בלבו. היהודים יעבר אל תוגרמה בלא כל קושי. מאות אלפים יהודים מזוינים יוכלו לעצור בעד התוגר, מפני שיגרמו לו הרבה דאגות מבית ויסיחו את דעתו מן החוץ…

מולכו הקשיב כל הזמן לדבריה בכובד-ראש ובעינים פקוחות לרוָחה מתוך השתוממות. לכשגמרה לא התאפק ופרץ בצחוק.

– למה הוא צוחק, רבי?

במקום להשיב לה על שאלתה אמר:

– זה יפה מאד מה שאמרת… אני גם משתומם… אבל לשוא! אנחנו לא נוכל לקשור מלחמה על התוגר.

הפעם חפצה פרידלין לצחוק. חייכה במקצת ואמרה:

– כלום אמרתי שאנו מחויבים באמת לעשות מלחמה בתוגר? אבל הקיסר מחויב להאמין בזה, ויאמין!.. – התקפה זו של היהודים על התוגר מערפו נחוצה לו כאויר לנשימה. הוא יאמין על נקלה שכל היהודים רוצים לכבוש את הארץ הקדושה לעצמם וכי יצליחו לגרש את התוגר בתותחיהם של הנוצרים..

– אח, גברתי! גברתי! – אמר מולכו במנוד-ראש – וכי סבורה את שהקיסר יסכים למסור את ארץ-ישראל בידי היהוּדים?

– הה! בודאי ובודאי לא!

– אם כן?

– אם כן, הוא ירמה אותנוּ. הוא יעזור לנו לעבור לארץ-ישראל כדי שנעשה את שליחותו, ואחר-כך ינשלנו מן הארץ ההיא. הוא ירמה אותנו, ואנחנו נרמה אותו…

מולכו שתק. לא כך צייר לעצמו את שיבת-ציון, לא בדרכים אלה, חשב, ישוב ישראל אל אדמתו.

– אני סבור – אמר – שישבתי כאן, בבית הזה, יותר מדי זמן ישיבה של בטלה. סוף-סוף מחויב אני לצאת מכאן, לפנות עוד פעם אל העם ויהי מה.

– בזה אין צורך! – הפסיקתו פרידלין – יש אולי צורך להכניס את הרעיון אל לבות הפרנסים, הדבּרים… הנה יחזור אבי מדרכו ואדבר עמו. אני מקוה שיסכים לערוך אגרת אל הקיסר… יבין נא, כבוד תורתו! – קראה בהתעוררות, כשהתקרבה אליו בפסיעה אחת והקריב אליו את פניה – ישמע נא! הדבר הוא ברור. הקיסר מתקוטט עם האפיפיור. ועל כן ישמח אם יעלה בידו לסדר, שלא ברשותו ובלא ברכתו, מסע-צלב חדש, מסע-צלב בלא צלב, על-ידי יהודי מדינותיו. ומצד האמונה מניעה לא תהיה. תחילת מעשיהם של השליטים היא תמיד האמונה, ותכלית מעשיהם היא גם כן האמונה, אבל בינתים מוסרים את אמונתם זו בידי הלַנדסקנֶכטים השכורים לאנסה ולהתעלל בה… אדרבא, פרנציסקוס התקשר עם המושלמים נגד הנוצרים, וקארלוס שלנו יתקשר עם היהודים נגד המוסלמים, ולטובתם של הנוצרים.

תוך כדי דיבורה התעוררה יותר ויותר, השתכרה מרעיונה. נזכרה פרטים ועובדות שחיזקוהו. דומה לה ששום פירכה לא תערער את הגיונה החזק.

לבסוף כשגמרה, שאלה:

– וכי לא כך הוא, רבי?

מולכו תלה עיניו החולמות בשמים; פניו החיורים זרחו דרך מעטה הצל הדק והשקוּף באור-נפש נעלם.

היא חזרה על שאלתה:

– רבי! וכי לא צדקתי?

במקום להשיב על שאלתה אמר:

– מתבונן אני אל הכוכבים הללו… ראיתים בימי ספקותי ובימי אמונתי, בשעות תהייתי ובשעות בטחוני… מעולם לא היוּ מאירים כמו בשעה זו… אורם הוא בלתי-שכיח! אנו חייבים להקשיב, להקשיב הרבה אל דומייתם, שמא יגונב אלינו שמץ דבר מהם… הם מדברים על הנצחי שבעולמנו החולף… שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה במו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תֵחָת… הלא אלה הם דברי הנביא!.. וצדקתי לא תחת… כך! אפשר מאד שאני איני ראוי לשליחותי, אבל ישראל ראוי לישוּעה ולצדקה מאת אלוהיו. מן החובה לצאת אל אחינו בני-ישראל ולאמור להם: "שאו לשמים עיניכם ", ללמדם להביט כלפי מעלה, ויאמינו ויבטחו בנצח ישראל..

פרידלין נכנסה לתוך דבריו:

– אח, רבי! מה ידעו, מה יבינו! אגב, כלום זהו מה שחשוב? כלום זהו מה שנחוץ? הנה אבא יבוא בקרוב. אשתדל להשפּיע עליו. יבוא בקשר עם כל ראשי הקהילות בארצנו, אם יהיה צורך בדבר. את זאת נראה אחר כך. ולפי-שעה יש מן ההכרח לחשוב ולהימלך בדבר האיגרת אל הקיסר.

מולכו לא ענה דבר. עיניו היו נעוּצות באין-סוף הספּיר ולא שמע את דבריה.

זה זמן רב הלכה פרידלין והוא נשאר לבדו מבלי להרגיש בדבר. כשקם מעל האבן, התבונן אל סביביו כמקיץ מחלום. וכמו יצורי חלום נשכח נזכרו לו כעת הקיסר, האפיפיור, הפרנסים היהודים, התוגרמים, התותחים, מסע-הצלב היהודי… כל אלה עברו בנפשו כצללי עננים טסים החולפים על פני השדמה. והנפש ריקה…

פתאום נזדעזע בכל גופו, כאילו יד נעלמה נגעה בכתפו. הפנה את ראשו, ולפחדו ראה צל אדם בפתח הבית. לא. את הצל ראה אחר כך. תחילה הבריקו לפניו מתוך חשכת הערב זוג עינים פקוחות לרוחה ונעוצות בו כשני חודי חרבות לטושות. פנים לא ראה, אך צל, צל אשה. אולם ידוע ידע למי העינים הללו, מי היא הניצבת שם… זאת היתה חנה מניורנברג!.. העינים הנעוצות בו, התובעות, הצמאות, המיחלות באש כמוסה, בתאות-אֵלם נוראה… אח, העינים הללו! מה מתירא הוא מפניהן!.. הן רודפות אותו; בשעה שהוא מתבודד כאן עם תרנגולותיו וכוכביו, בשעה שהוא מתיחד עם ספריו, מרגיש הוא לפעמים קרובות את העינים הללו מאחרי גבו מצומדות אליו, כאילו הן נוגעות בגופו, חודרות מבעד לגוף אל נשמתו ומבקשות להוציאו מעולם הרהוריו, ולהיכן? להיכן קוראות הן?.. פעמים הן רודפות אותו גם בשנתו, בחלומו. ומה הן דורשות ממנו? הוא ירא אותן, ואינו יודע מסתר ומפלט… יש שהוא חושב כי אלו הן עיני השטן שרוצות להתגרות בו, להעמידו בנסיון… רבון העולמים! למה ולמי נחוץ הנסיון הזה? ועתה אך החל וטרם ביצע את מפעלו!.. הוא עוצם את עיניו, יושב דומם, מעמיד את עצמו כאילו אינו רואה ואינו יודע כלום ואינו מרגיש בכלום. אולם ידוע ידע כי מאחריו עומדת אותה אשה; הרגיש במבטה החד והלוהט הנעוץ בו כשפוד מלובן…

פתאום זנק בקרבו מישהו, כחיה קופצת על רודפה; אגרופיו נקפצו, גופו רעד, ובחימה בלתי-ידועה לו עד אז, בקול מוזר שהוא גופא לא הכירו, כאילו הגיע לאזניו מן החוץ, קרא:

– הסתלקי מכאן, אשה!..

צל האשה נעלם מיד.

ומיד נעלמה גם אותה חיה מטורפת מפחד שפירפרה ורעדה בקרבו וחרקה שינים. כאילו התחמקה ונחבאה במאורת-חשכה שבנפשו.

נדכא ושחוח צנח על מקומו מאפיסת-הכוחות, כשידיו ורגליו רועדות עדיין, כמו אחרי התאמצות נפשית ושרירית גדולה. בעינים עצומות ובראש מורד ישב זמן רב על מקומו, עלוב ונכלם. התבייש להרים ראשו.

עלוב ונכלם, ככלב מוכה, נכנס אל הבית מבלי להעיז להביט נכחו.

חנה לא היתה בבית.

דבורה ישבה על מיטתה ולאורה הדל של עששית-השמן הפכה והפכה במטלית המשי וברצועת הקטיפה, כנמלכת עם נפשה אודות גִזרת הכתפיה.

מולכו עמד ממולה, עמד זמן רב. והיא לא הרגישה בו. הוא לא מש ממקומו. על ידה היה לו יתר בטחון; על יד הבת היה מבקש תמיד מפלט מהאם. עתה ביקש פיוס והרגעה.

פתאום הזדעזעה הנערה, כאילו קרא לה מי בשמה. הרימה ראשה וראתה אותו. התחלחלה וקראה:

– אח!

והשהתה על פניו את מבט עיניה המחא אמון-ילדים ושמחת-תום ללא-קץ.

– אם כן – פנה מולכו אל דבורה – המאמינה את כי ה' יהיה בעזרנו?

עדיין לא הכיר את קולו; חנוק היה, יבש וזר.

– ואיך לא אאמין? אנו איננו מתיראים מפני ה“גויים”. נעשה להם כשם שנוהגים לעשות לכלבים שמתנפלים בדרך. נשליך להם את רכושנו, נזניח להם את זהבנו וכספנו ונלך לבטח דרכנו… אח, רבי! רבי! אימתי תבוא עלינו אותה שעה גדולה וטובה?

פניה היו מופשלים כלפימעלה, אל עיניו, ובעיניה התנוססו ניצוצות.

– תבוא, תבוא, דבורה, שעה נשגבה ונוראה זו! – אמר והרגיש ברעד קולו שיוצא בקושי מתוך גרונו – את, דבורה, תצאי בראש צבאות אלהינו, כמו מרים בשעתה, בתוף ובמחול… הטוב הדבר בעיניך? אך לא! במחולות תצאנה בנות-חיל אחרות. את, דבורה, תשאי את דגלנו, את דגל פדוּיי ה'…

– הדגל? אני אשא הדגל? – קראה כולה מלאה רטט פנימי.

עיניה היו פקוחות לרוָחה; הן ראו לפניה באויר דרים אשר שום עין-בשר לא יכלה לראותם.

– כן! את תשאי את הדגל!

– האם גדול הוא, גדול מאד?

– כך! אני משער… גדול מאד…

– מִמשי? ממשי אדום כארגמן?

– מהנ… אולי… ממשי אדום.

– אבל היכן הוּא?

– עדיין איננו. עדיין הוא צריך להיעשות.

– – אה! אני אעשהו! יש לי משי אדום כארגמן. אבל איני יודעת מה לרקום עליו…

– את זאת אגיד לך כשתגיע השעה.

מה דלים ומה נבובים היו עתה בעיניו דברי ההגיון של פרידלין על הקיסר ועל תותחיו! פה, על יד מיטת הילדה החולה, הרגיש שכוח לא-אנושי תומך בו, כוח עליון על תותחי הקיסר וצבאותיו…

אחרי השיחה הזאת קמה מעין מבוכה בקרבו. לא מצא מנוחה לא בתפלה ולא בתלמוד-תורה. גם בלילה נדדה שנתו. חרדה כמוסה כבשה את נפשו. כל הלילה חזר וחזר על שאלת דבורה. הוא שאל אותה לנפשו: “מתי, מתי תבוא אותה שעה?..” ברור לו כי הוא שוהה בבית הזה יותר מדי זמן. היה לו רגש כאילו מישהו דופק על דלתות: ה לך נרדם? קום, כי הגיעה השעה!.."

למה ישב כאן ויחכה עד בוא השתדלן? מה יתן ומה יוסיף לו השתדלן? מי יודע אם לא יעמוד לשטן לו? האם לא טוב יותר כי יקדים את בואו ויצא אל העם? העם יקשיב לדבריו. העם הקשיב תמיד לדבריו קשב רב; רק יחידים נרגנים, עקשי-מחשבה ןערלי-לב היו מתעים את העם ומדיחים אותו ממנו… אבל לא! הוא מאמין, הוא בטוח כי העם ישמע, יבין וילך אחריו… אינו יכול לא להבין. הלא סוף-סוף הוא מחויב, הוא מוכרח להבין!..

ופתאום בחשכת הליל, בדממת בדידותו, התלקחו בו געגועים כה עזים, כה מציקים אל העם הזה, אשר בחזקת-יד הורחק ממנו; כה כלתה נפשו לשאוף את אוירו של קהל ישראל, לראות את מאות ואלפי העינים הנשואות אליו כלפידים, בשעה שהוא נושא את מִדַבּרותיו… דימה את עצמו לאותו ידיד אשר השתוקק לראות את בחירת-נפשו, אך מכשף רע שיבּש לו את הדרך אליה ולא יכול למצוא את ביתה… לא! הוא יתגבר על כל הרוּחין הבישין המפרידים בינו ובין עשת ישראל; יקרע את השטן… לא שם, בקהל, כי אם כאן, כאן רוקד השטן… כי לפתח חטאת רובץ… עיני חנה אורבות לו… אם לא ילך למקום אשר הבת קוראה לו ונפל בפח אשר האם טומנת לו…

גם פרידלין לא ישנה כל אותו הלילה. מוחה לא פסק לעבוד ולהתהפך בתחבולותיו.

למחרת, אחר הצהרים, באה אל מולכו, מצאה הזדמנות לקרוא לו אל הרחבה אשר מאחורי הבית ולומר לו:

– רבי! צריכים לשלוח שליח לרומי.

אמרה זאת כאילו היה כבר ביניהם הסכם בנוגע לתכנית הדיפּלומטית שלה.

מולכו עמד לפני הנערה הזאת כמו לפני חידה. האורות והצללים התחלפו בה במהירות והתערבבוּ אלה באלה, עד שקשה היה לו להבחין מה מרובה בה יותר, אם מן ההגיון הקר או מן ההתלהבות הדמיונית, אם מקשי הגברות באופי או מרוך הנקבוּת ברגש.

מתוך סקרנות ורצון להבנה, אמר מולכו:

– לרומי? הרי האפיפיור יתנגד אם יוָדע לו שהקיסר מסכים.

– לא האפיפיור נחוץ לנו שם. אמש לא נתן לי המלך הצרפתי לישון. הריהו בידידות עם התוגר, ותכניתנו תוכל ליהפך לרועץ ליהודי צרפת.

– ישמרנו אלהים…

– אבל אל דאגה, אל דאגה… – הרגיעתו פרידלין בבת-צחוק – אנו צריכים לשלוח לרומי איש נאמן ומוכשר לכך, שימצא שם יהודי מצרפת שיסכים לבוא בדברים עם צירו של פראנציסקוס, שעל יד הותיקן, ולבאר לו שיהודי צרפת רוצים לעלות בעזרת מלכם לתוגרמה, בכדי לעזור לסולימן במלחמותיו עם פרדינאנד… שם, בארץ-ישראל, נהיה פטורים מכל התחייבוּת, מפני שהתוגר לא יסכים בשום פנים לספחנו אל צבאותיו. אנו צריכים למצוא דרך לצאת מכאן, רק זאת! זהו עיקר כל מחשבותינו, ושם… שם נסדר את עניננו עם התוגר כרצוננו…

– ולמה נעשה זאת על ידי שליח?

פרידלין חייכה לתמימותו וחוסר-נסיונו של מולכו.

– בענינים כאלה – ביארה לו – הסוד הוא תנאי חשוב. אף פעם אין בטחון שמשהו לא יוָדע ממעשינו. ואם חלילה וחס יתגלה שיהודי מאשכנז בא בדברים עם ציר צרפת בענין זה, ואבדנו…

– אכן, זאת לא עלתה על דעתי. סבורני שלכתחילה לא הייתי צריך לילך אל מדינות אשכנז. אפשר שקודם כל הייתי צריך לפנות אל יהודי צרפת; אולי היו אלה מבינים יותר…

– אח, רבי! אין זה ענין לכאן. אנו צריכים בשעה זו לטכס עצה אם לפנות בעניננו אל שתדלן יהודי בצרפת או לשלוח, כמו שאמרתי, שליח לרומי…

דברי פרידלין צללו באזניו כשירה ערבה בלשון נכריה ובלתי-מובנה.

– אין אני תמה, פרידלין – אמר – על שלא עשך הבורא זכר. אלמלי כך, מי יודע כמה צרות ומלחמות היית מביאה לעולם.

פרידלין צחקה. נעים היה לה לשמוע דברי-מחמאה אלה.

למולכו היה ברור שכל האופק החדש הזה שהנערה גללה לפניו אין אף שעל אחד שיוכל לנקוף בו אצבע, אין אף קו-אור אחד שירמוז לנפשו הבטחה ויעוּד. ואף-על-פי-כן הקשיב לה רב קשב. נעים היה לו להתיחד עמה כאן בין הכתלים הגבוהים האלה, תחת פיסת שמים צרה זו, ולשמוע אותה מדברת על הענין הקדוש לו, בשפתה הנכריה, כמו על ענינה הפרטי; נעים היה לו לשעשע את דמיונו במראה מלכ-גויים ואדירי-עולם כשהם מסוכסכים ומסובכים, מפרכסים ומתלבטים בתוך רשת המזימות והתרמית, שהיהודיה הצעירה הזאת פרשה להם….

– אילולי ר' דוד היה כאן… – נפלט פעם מפיו מתוך זכר של הזיה.

– מיהו זה ר' דוד? – שאלה.

– ידעתי פעם יהודי אחד שבא אל האפיפיור ואל מלך פורטוגליה לבקש מהם כלי מלחמה כדי להלחם בתוגר. אחיו הוא מלך באיזו מדינה, ממדינות התוגר.

– יהוּדי? מלך?

– כן. יש מדינה יהודית באחד המדבריות הרחוקים. מדינה גדולה וחזקה. אז דחני הנסיך היהודי, ר' דוד. לא הייתי ראוי שיקרבני. עכשיו, אילו היינו נפגשים, אפשר ש…

עיני פרידלין התרחבו מהתפעלות.

– מדינה יהודית… מלך יהודי… – חזרה בפני עצמה ונפשה נישאה לרגע אל אפקי-חלום רחוקים.

– אח! – אמרה אחר כך – מפני מה אנו כאן כה עלובים. כה שפלים?

בכל פעם, כשהיה נכנס אחר שיחתו עם פרידלין, אל החדר ויושב על-יד מיטתה של דבורה ומקשיב להזיותיה על “אותה השעה הגדולה והקדושה”, “המתוקה והנפלאה”, היה למולכו רגש כאילו שב אל נוהו אחרי נודו בארצות-נכר והריהו רוחץ מאבק דרכים את רגליו העייפות בנחל מולדתו… על יד מיטת דבורה לא זכר מעולם את דוד הראובני, אלא חשב על פרדינאנד הזקן שלו, על “פרץ נע-ונד”. ומאד מאד נכסף להיות ראוי לו, לילך בעקבותיו… להשען היה יכול רק על הכתפים הרזות של הילדה הזאת, משותקת-הרגלים…

איזו אי-מנוחה מטרידה ומציקה התחילה פוקדת לעתים תכופות את נשמת מולכו. שוב ירד עליו איזה יגון כמוס ונשתקע השתיקה סתומה. היה ממעט בשיחה. התרחק מחברת דבורה ופרידלין. התבודד בחדרו או ברחבה שמאחרי הבית. יש שהיה יוצא, כדרכו, בקערה, מלאה פתותי לחם אל התרנגולות והאפרוחים שלו. וכשהיו אלה מתכנסים ומתלקטים מסביבו ברקרור ובהגיה, עליזות ומלאות ידידות, היה פתאום עומד כמאובן, מבלי לראות, מבלי לשמוע כלום, ושוכח את הבריות המצפות ללחם חוקן; או שהיה פתאום משליך את הקערה עם הלחם ותופש ראשו בשתי ידיו מכאב של בושה וכעס. כעס על עצמו:

“מה אני עושה כאן?..”

זכר כמה סבל בימים הראשונים לאחר שנאנס לבוא לכאן. סבור היה שאלהים שלח לו עוד נסיון אחד, להיכּלא, בעצם העבודה והשאיפה, בבית זה יחד עם שתי הנשים האלה. נסיון קשה! והוּא, אח, הוא לא עמד בנסיון… ואסקו די לופץ מתגעגע עדיין לביתו, והוא, מולכו, הזדרז יותר מדי למצוא לו בית. השטן פיתהו וַיִפַּת. ונשמתו נרדמה, נרדמה… זמנו עובר כאן לבטלה; יום אחר יום מתנדף כאן באפס מעשה. פעמים היתה לו הכרה ברורה שכל שעה יתרה, כל רגע יתר שהוא שוהה כאן, הרי זה חטא. מעל וכחש לאלה ששם בחוץ, מעל וכחש לו לעצמו.

היה מדמה את עצמו למי שהיה מהלך בדרך-מלך ישרה ורצופת-שמש; והנה ירטו עליו פתאום ערפילים; וסר הצדה אל בית קטן זה לבקש לו חסות ומחבוא רגע. הערפילים נמוגו; שוב הגיעה השעה לצאת לדרכו, והוא מתמהמה…


פרק עשירי: יד אלהים    🔗

בחלום בוקר אחד שמע מולכו תרועות-גיל ונגינות כלי-זמר. שמע זמירות ותשבחות של המון אדם רב הולך וזורם בשמחה. אנשים, נשים וטף, מקליהם בידיהם ותרמיליהם על שכמם, הולכים, הולכים, הולכים.

"הכבר "?, פרצה מנפשו שאלה בצוחת-גיל.

הקיץ, הרים בבהלה ראשו והביט בעינים אחוזות שינה אל דמדומי-הבוקר בחדרו הצר. על הקירות פשׂתה בהרת אדומה וכל החדר בער באש. הרנן החוגג והצוהל לא חדל גם בהקיץ. הכל היה כה לא שכיח, כה חגיגי. דומה – שם בחוץ שמחת-עולם ואור שבעת-הימים.

ישב על מיטתו מפרפר ונפשו רועדת עד מוסדותיה. רבון העולמים! דבר גדול נפל הלילה הזה, והוא לא ידע, הוא נרדם. השעה הגדולה הגיעה, עברה על פניו, והוא נרדם! הכל אומרים שירה והולכים אל הארץ הקדושה והרחוקה, ואותו, שהיה קורא להם כל הימים, אותו שכחו, אותו עזבו כאן לבדו. למה?.. אל אלהים! בשעה שהבל הצטיידו, ישבו, חיכו – הוא נרדם!..

צער חותך ביתק את לבו כסכין חדה. קפץ ממקומו כנכוה, לרוץ, לצעוק מכאב, מכעס, מבושה…

אך כרגע גז הכל. הבהרת האדומה דעכה על הקיר. צפור קטנה פרצה דרך האשנב הקטן, טסה אילך ואילך, התלבטה פעם ושתים בתקרה ושוב פרצה החוצה. אח, אלה היו אך צפרים! ברון צפּרי בוקר… לבני-אדם עוד טרם באה עת לשיר…

כאב הבושה חלף, אבל העצבות נשתיירה בנפש.

יצא אל הרחבה שמאחורי הבית להתפלל. הפעם לא היתה תפילתו שבח והודיה, כמו תמיד. נפשו השתפּכה בתחינות ובקשות, ביגון-לבב ושבר-רוח. אף דמעות ניגרו מעיניו, ונפשו לא ידעה על מה ולמה?..

סמוך לאחר תפילתו ראה רצועת-זהב מתמתחת ורוטטת חרישית על אבני החומה האפורות. מרום מעל לראשו חגו צפּרים חוגים נפלאים, פלחו כחצים את יריעת התכלת ושפכו ארצה צלילי-כסף כרביבים. מולכו עמד, הביט, הקשיב, ועל לבו עלה זכר כל אותם הדרכים הארוכות שעבר בהן בימי נדודיו הרבים, עם שעות בוקר טלולות דרך שדות ויערות, כשעיניו ממצמצות מול השמש הנדיבה, ניזונות מערפל החלב באופק, כשרגליו החמות מצטננות בתוך העשב מטל משכים… ולבו נמשך אל המרחקים… למה נשתקע כאן?

ומבלי אמור לאיש דבר וגם מבלי חשוב הרבה קם ויצא החוצה.

הרחובות היו ריקים. על קופת זהל נימנם כלב, שהביט אל מולכו מתוך שמורות מורדות למחצה והתעצל להשמיע קול נביחה. על תל אשפה, לפני אחד הבתים, הלעיטו את עצמם חתול וגוריו במעי דגים, שהיו מוטלים שם עוד מערב שבת, ובתוך דממת הרחוב נשמע שיעולם כשהם נחנקים מחמת אכילה מבוהלה. צריחת-שירה של אם מישנת את עוללה ניסרה באוירו של הרחוב. מביתו של רפאל הפּחח, בסימטה הסמוּכה, הגיעה הלמות פטיש יבשה ומחרישה…

מתוך התרגשוּת רבה ודפיקת-לב תכופה יצא מולכו אל הרחוב, כמי שירד בפעם הראשונה מעל מיטתו אחרי מחלה ממושכה. הביט אל סביבו הבטה קדחתנית בעינים קורנות, פולשות ובודקות. זמן-מה טילטל את עצמו יחידי אילך ואילך; פתאום התחיל מלפפו רגש של נכר ובדידות. להיכן ילך? אל מי יפנה? במה יתחיל?

ראה לפניו שלושה תינוקות של בית-רבם יורדים במורד הרחוב. שמח שמחה גדולה, זירז פסיעותיו להדביקם. שנים מהם כבני עשר הלכו לפנים עסוקים בשיחה, השלישי, הקטן מהם, כבן שבע, נגרר אחריהם.

– מה שמך, ילד קטן? – שאל את זה.

– מנלין.

– ולהיכן אתם הולכים?

– אנו הולכים אל ה“חדר”.

אחד משני הילדים שהלכו לפנים החזיר ראשו, וכשראה את מולכו קרא לחברו משתומם:

– הנהו!

החזיר גם השני את ראשו, הביט רגע אל מולכו, כאילו לא האמין למראה עיניו, מחא כף וקרא: – אי, היהודי הארצישראלי! זהו!

מולכו לא הבין מפני מה עמדו הילדים מלכת והביטו אליו נדהמים?

אחד הילדים שאל פתאום:

– כלום צריכים כבר ללכת?

– להיכן?

– לארץ-ישראל.

התשובה הזאת הפתיעה את מולכו, לא ידע מה לאמור. כמשתמט שאל:

– מה שמך, חביבי?

– איסרלין – השיב הילד בלי חשק.

– ומה שם חברך?

– אנזיל! אבל… כלום הגיעה כבר השעה ללכת לארץ-ישראל?

– כלום צריכים כבר לצאת לארץ-ישראל? – חזר אנזיל ושאל.

– חביבי! זה מכבר, זה מכבר הגיעה השעה.

עיני הילדים התלקחו.

– ארוצה נא ואספר לאמא… – קרא האחד.

– אף אני, אף אני ארוצה הביתה לספר… – קרא השני.

– המתינו! מה תספרו שם לאבותיכם?

– כי כבר באת, רבי! כי כבר הגיע הזמן ללכת!

– וכי אבותיכם מחכים לי?

– בודאי! כולנו מחכים לך שתבוא לקחתנו.

– גם אני, גם אני אסע לארץ-ישראל… – קרא מנלין הקטן.

– שתוק! גם אתה! כלוּם נשאירך כאן? פּשיטא! – הרגיעוֹ אחיו.

– עוד היום נלך! א? עוד היום…

– לא, חביבי! לא יקירי! – אמר מולכו וקולו רעד – היום לא, ואולי גם מחר לא… אבל הלוך נלך… כולנו, כולנו נלך. מפני מה כה חשקה נפשכם בארץ-ישראל?

– אה, שם טוב! – קרא אנזיל.

– ארץ-ישראל! – קרא איסרלין בהתפעלות.

– אני רוצה לראות את נציב המלח, – אמר מנלין.

– שוטה! – גער בו איסרלין – נציב המלך נמס זה מכבר.

– לא! לא נמס! עדיין הוא שם, לא כן, רבי? עדיין הוא שם…

– מי אמר לך זאת?

– יעקב אמר לי.

– מה שיעקב מספר! – קרא איסרלין בביטול, ובפנותו אל מולכו – האומנם שם הכל כמו שהיה?

– בודאי, יקירי, הכל שם כמו שהיה…

– והמקום ששם עמד הסולם של יעקב אבינו, האפשר עוד לראותו? – שאל איסרלין.

– אם תהיו ראויים לכך, ילדי, תזכו גם אתם לראות בארץ-ישראל מלאכי-אלהים עולים ויורדים מן השמים…

– והירדן עם שתים-עשרה האבנים שהניח שם יהושע? – שאל אנזיל.

– גם הירדן ושתים-עשרה האבנים, אף הם שם…

– ומדוּע לא נסע עוד היום לארץ-ישראל? – שאל איסלין בצער של געגועים.

– ילדי ישראל… ילדי ישראל.. – דובבו שפתי מולכו חרישית. עיניו נמלאו דמע. בלי משים הניח כפות ידיו על ראשיהם כי נפשו הגתה ברכה בלא-מלים לשלושת הפּעוטים האלה שנלחצו אליו.

– ומדוע לא היום? – תבע איסרלין בראש מופשל כלפי מעלה אל עיני מולכו.

– אם תרצו בכל נפשכם, תזכו…

– אנו רוצים מאד מאד… – ענו שלשתם בבת אחת.

– המשיח אוהב אתכם, הוא שמח בכם. בזכותכם יבוא הגואל, ילדי-פז! בזכות תורתכם ואהבתכם…

באותו רגע נגע דבר מה בזרוע מולכו ומשך בשרוולו. נפנה וראה אשה עניה מחזיקה תינוק סומא על זרועה.

– אנא, יברכהו נא, רבי! – התחננה לפניו האם.

עוד הוא מביט אל האם ואל ילדה, והנה כאילו מתוך האדמה צמח לפניו בחור חיור וחיגר, כשהוא נשען על קבו ומתחנן לפניו שיברך גם אותו. והנה עוד אשה עניה הופיעה אי-משם, נכפפה ונשקה את שולו אדרתו. עברו אך רגעי מספר ומולכו ראה את עצמו מוקף אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים.

– הירושלמי… הירושלמי כבר בא!.. – נשמעה קריאת אשה ברחוב.

– האומנם? הוא בא? הוא בא? – שאלו ראשים זקנים וצעירים שהוצאו מתוך החלונות הפתוחים.

מכל חצר ומכל פתח פרצו יהודים, והקהל מסביבו הלך הלוך וגדול, הלוך והצטפף.

רפאל הפחח רץ ברגליו הקצרות, במורד הרחוב, ועל ראשו לוח פח רקוע גדול מאד. רץ וצעק לכל אדם שנקלע לו בדרך:

– האומנם? כלום כבר שב? הוא שב? האמת הדבר?

וכשהגיע אל החבורה שעמדה צפופה מסביב למולכו, נדחק בעבי כתפיו, ובגליון הפּח שלו נגש אל מולכו, וברעש גדול השליך את הפח הרקוע מעל ראשו ארצה. מחה במטפּחתו הגדולה את זיעתו וקרא:

– אימתי, רבי?.. אימתי? הזמינוני לצפות בפח את גג בית-התפילה “שלהם”… השכר הוא טוב מאד. אבל הנה שמעתי שכבוד תורתו שב אלינו, אמרתי: ילכו לעזאזל עם טומאתם… זה עתה קניתי את הפח אצל יאן בעל-החטוטרת… אבל לא אביאו אפילו לביתי. אם צריכים ללכת, אין לפקפק! נקום ונלך!

– נקום ונלך! נקום ונלך! – קראו מכל צד.

– רבי! אפילו חצי שעה אין אנו רוצים לשהות כאן… כשל כוח סבלנו! יותר מדי חיכינו לך, רבי! – קרא קול אחד מתוך הקהל.

– אין בנו עוד כוח… יומם ולילה, יומם ולילה אנחנו מצפים – צוחו, קָבלו ובכו קולות אחדים. ניגשו, תבעו ואיימו קולות אחרים.

כים רותח עלתה והתגברה מסביבו סערת-נפש כל העלובים והמעונים שנדחקו אליו מכל צד. בקרבו התרומם, התנשא דבר-מה חדש. השיקו בקרבו כנפים נעלמות… והוא עמד כנציב-שיש, ידיו על חזהו. בלי אומר, בלי תנועה, כגלים בסלע, התנפצה בו סערת הלבבות הרבים. הוא ראה ללבבות האלה, מה שהאנשים גופם לא יכלו לראות… שפתיו היו חיורות, חיורות.

אך הנה התחילו השפתים רועדות. וכמו עלה מפּרח כמוש נשרה מהן שאלה:

– הנכונים אתם?

אלה שעמדו מרוחקים, מחוץ למעגל הקהל הצפוף, שאלו איש את רעהו:

– מה הוא מדבר שם?

– הוא שואל – ביאר צעיר אחד לאשה זקנה – אם הכינונו די צידה ומעות לדרך.

– אוי לנו! – ספקה האשה בכפיה – איזו צידה! הלא זה שבוע לא אפינו לחם. אנו יושבים ומחכים ומתפרנסים אך בגזר שלוק. אוי לנו! לא אמר לנו אדם שנחוּץ להכין צידה לדרך…

– וכי היית סבורה שימטירו מן בדרך? – ליגלג הצעיר.

– ומה אומר ומה אדבר אני – נאנחה אשה שניה – הלא כל כספנו נשאר בידי הערלים, כל מכות מצרים עליהם… השוטה הזקן שלי הזדרז והודיע ללוֹוינוּ שהוא מוחל להם כל החובות. מה תגידי לזאת? ואני התחננתי לפניו. למה לך זאת – אמרתי לו – וכי יחזירוך מהדרך אם יהיו קצת מעות בכסך? – אמרתי לו – הלא גם בארצנו הקדושה אי-אפשר להתקיים בלי פרוטה, אמרתי לו, אוי לצרותי, מה נעשה כעת? בלי פרוטה ובלי פרוסה…

ובאותה שעה דיבר מולכו:

…אמר רב: כלו כל הקצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים; ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו, כתנאי: ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלים, ואם לא – אינם נגאלים. אמר לו ר' יהושע: אם אין עושים תשובה אין נגאלים? אלא הקדוש-ברוך-הוא מעמיד להם מלך, שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה ומחזירם למוטב". לא, אחי היקרים, לא כך עולים לארץ-ישראל!.. עד שאתם מזדרזים לגאול את גופכם, אל תשכחו לגאול את השכינה. הלא בגללכם, בגללכם הלכה לגולה… אתם שמתם שלשלאות ברזל על ידי מלך המשיח… כל עסק שהתחלתם כאן בגולה, כל מקח-וממכר לשם יום מחר הוסיף חוליה חדשה בשלשלאותיו… לא תגאלו עד שתנפצו את השלשלאות הללו. הסירו עצביכם מעל פני וגלוליכם מנגד עיני… עצביכם – אלו אניני עולם הזה שבהם אתם טורחים ומתיגעים; גלוליכם – חיי השעה ותענוגות יצר-הרע שבהם אתם מתגלגלים… כל דבר שמקשר אתכם אל חיי הגולה, אל הארצות הטמאות, הוא בבחינת עבודה-זרה. עד שתשובו לארץ-ישראל, שובו אל אלהי ישראל… התאיר הפתילה בלי שמן? התבער הלהבה בלי פתילה? ומה ערך לשמן-המאור אם פתילה אין בו? היפרח פּרח בחי קלח? היתן קלח ריח אם ניצן אין עליו? ומה ערך לפרח שנקטף מקלחו? עם ישראל, ארץ ישראל ואלהי ישראל – חד הוא! מאור אחד, פרח אחד… הִיטַהרו! קדושים תהיו לאלהיכם ולארצכם! קבלו באהכה יסורים שימרקו עוונות חייכם… אין גאולה באה אלא אם כן חבלי משיח קודמים לה. חבלי גאולה אלה ימצא כל אדם בנפשו, שמבקשת להזדכך ולהיצרף בכוּר יסוריה…

מולכו צירף את שתי כפות ידיו זו לזו, ועיניו נשא למרום. כל אלה שעמדו מסביבו סיפרו אחר כך שראו על פניו זיו-אור שדמה כאילו נאצל מזוהר עילאה, מלהבת-פלאים בשמים, סמויה מעיני הבריות… הוא כבר לא “דרש”, אלא קרא פסוקים מכתבי-הקודש. כחדשים צללו הפסוקים באזני השומעים, נשמה חדשה חיתה ופירפרה בתוך המלים הישנות והידועות. לרבים היה רגש עמום שמולכו ראה באופק הנעלם את האיצטגנינות שלהם, ובפסוקים האלה סיפר להם גורל עתידם, שאולי זהרו הרחוק הוא הוא אשר כה זרח על פניו…

באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, צנה וסוחרה אמתּו.

לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם…

יפּול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש… כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.

על כפּים ישאונך פּן תגוֹף באבן רגליך. על שחל וָפתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין…

לוא הקשבת למצווֹתי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים…

צאו מבבל, ברחו מכשדים! בקול רנה הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו: גאל יהוה עבדו יעקב!..

לאמר לאסורים: צאו! לאשר בחשך: הגָלוּ! על דרכים יִרעו ובכל שפיים מַרעיתם. לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם…

כה אמר אדני יהוה: הנה אשא אל גוים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה…

בתוך הקהל הצפוּף היה שקט מוּזר. רק מרחוק הגיעו לפעמים קולות ילדים משתובבים. אבל קרוב מסביב לו היו הפּיות פעוּרים והעינים מצומדות אל פניו. דברי הנביאים רעפו בדממת הרחוב כרביבי יום שמש על דשאים. הרנינו הלב, הדיחו ממנו משהו זר וכבד, עטפוהו חמימות של אהבה והבטחה. הלב התרכך, התרפּק על אב שנראה מקודם כה זעום ורחוק, והנהו עתה כה קרוב וטוב, האמין בגורל שנראה מקודם נעלם ומטיל אימה והנהו עתה גלוּי וידוע, שוכן בקרבו, בדמו, מן הרגע הראשון ללידה… אבל הפּנים היו ממותחים-רציניים. שבתאי האילם, היחידי בקהל שהגיע בקומתו למולכו, שהכל ראו את ראשו הנטוי על צוארו הדק, עם הפּחד הנצחי בעינים, שבתאי האילם התחיל בוכה. הכל ראו דמעותיו שניגרו על לחייו בשפע ואילמות כמוהו, ראו שסנטרו ושפתיו רועדים. והנה התחילו פורצות פה ושם אנקות-דום, יבבות עצורות. פנים זקנים, חרושי עצבון, כצחיחי סלע קודרים, שלא השקם הדמע אלא בתשיעי לאב וביום-כפּור, הורטבו פתאום ביום חול, תחת כיפּת השמים. ואיש לא ידע על מה…על כן אולי נכבשו כמה פנים בקצות השרוולים ובשולי הבגדים… רק רפאל הפּחח לא עצר ברוחו, כרע ונפל בכל כוח גופו הכבד על לוח הפּח שהיה מוּטל לפניו על הקרקע, ורעש הפּח מחמת נפילתו הפחיד את האנשים ואף את מולכו גוּפו, שהפסיק לרגע קריאתו וביקש בעיניו לראות סיבת הדבר. רפאל התגולל על הפּח כתינוק שאמו עזבתו וגעה כשור מובל לטבח…

אשה אחת, כפוּפה תחת אֵסל דליי-מים, יצאה מאחת הסימטאות, וכשראתה את האספסוּף, העמידה את הדליים ורצה באסל אל כתפה, לשאול מה קרא, את מי מספידים.

– הלא רואָה אַת – ענוּ לה – הירושלמי שם…

– מהוּ מספר? גזירות חדשות?

– השתדלן איננוּ, והערלים יעשו בנוּ כאַוַת נפשם, אוֹיה!

– את כולנו יגרש מכאן, את כולנו… לאן נלך? אויה!

– הנה הבאתי מים מהבאר, – אמרה האשה עם האסל – אמרתי ללוּש לחם. מה אעשה בבצק? הלא טרם הספקתי להסיק את התנור.

– טוב שיש לך בצק. ולי אין כלום, אין כלום… הזקן השוטה שלי חילק את הכל.

– אבל מהו מספר שם כל-כך הרבה. יקחנו לפחות לארץ-ישראל.

– לארץ-ישראל תלכי? וצידה לדרך יש? הוא אמר לנוּ דברים ברורים שלדרך כזו צריכים להתכונן יפה יפה. ואנו איננוּ מוּכנים.

– הבצק שלי! אולי עוד אספיק… א, שקצים! שרצים מנוולים! – התחילה פּתאום צורחת ורצה אל דלייה, כשאונקלי הברזל של אסלה קישקשוּ משני צדדיה: מסביב לדלייה ישבו תינוקות שפוּפים ושכשכו במים וזרקוּ לתוכם עפר.

פרידלין יצאה לתוּמה מביתה ובידה המלתחה האדומה שלה עם הסעודה. השתוממה לראות אנשים רבים נוהרים בדרך אל מעלה הרחוב, ששם בית חנה מניורנברג. מכיון שנכנסה אל הרחוב, מיד התחילה מפקפקת אם כדאי לה להמשיך את דרכה. קהל האנשים הלך הלוך וגדול. מורא סתוּם בא אל לבה. מיום שזרקו בה אבן, היתה מתרחקת מן הבריות. מוראה גדל פּתאום כשראתה מרחוק את פני מולכו החיורים במרכזו של האספסוּף. מה קרא? היאך העיז פּתאום לצאת אל רחובה של העיר? מה הוא עושה שם? לא הבינה כלום, נדהמה עמדה רגע והביטה אל הנעשה מסביבה. אימת-סכנה כמוסה נפלה עליה פתאום והתחילה רצה בצדי דרכים, במבואות מפוּלשים, סחור סחור, עד שהגיעה אל בית חנה מניורנברג.

האם והבת היו באותה שעה עסוּקות במלאכתן; הן היו סבוּרות שמולכו יושב מאחורי הבית ומטפל בתרנגולות, אם כי דאגת-פחד כמוּסה העיקה על לבות שתיהן… פתאום פרצה פרידלין אל החדר. למראה פניה פרצה צעקה מפי האם והבת.

– למה נתתן לו ללכת? – קראה להן פרידלין סמוך לכניסתה.

גרונה של דבורה התכווץ מפחד, פיה יבש. בקול חנוּק שאלה:

– מה קרה, פרידלין?

– מה קרה, דבורה? חיקתה פרידלין בקול גערה – כלום אני יודעת מה קרה! האספסוּף שם גדול, והוא בתוך… דומני שהוּא דורש שם… במה יגמר הדבר אלהים אך הוּא יודע…

פני האם נהיו משוּנים.. הכסיפו מאד וכאילוּ נסתלקה מהם כל הבעה שהיא.

– אלי.. אלי… – יבבה הבת ופרקה אצבעות ידיה.

נפתחה הדלת ומולכו נכנס. שלשה זוּגות עינים ננעצוּ בו בבת-אחת, עינים פולשות, שואלות, דואגות. אבל פניו היו קורנות, שלוות-מאוּשרות. היה כאוהב שערג שנים רבות אל ידידתו, שכיתת שנים רבות את רגליו בדרך אליה עד שלבסוף נתגלתה לפניו פתאום לפתע. היום פעם הראשונה, פתאום לפתע, נתגלה לפניו העם, הפעם הראשונה נפתח לפניו לב העם שהיה לו חתום וסתום, נפתח בכל תהום צערו, בכל קדושת אמונתו… היה מאושר והתבייש באשרו. רק בת-צחוק זורחת לא משה מעל פיו.

הנשים לא דברו דבר. הביטו והמתינו. הוא התנפל על כסא, הפשיל כובעו, מחה זיעתו מעל מצחו וצחק. פתאום הרגיש בנשים שמסתכלות בו, פתח ואמר מבויש במקצת:

– יצאתי אליהם ודיברתי… יצאתי הבוקר. לא יכולתי לשבת עוד בבטלה. דבר-מה דחפני לצאת, כל ימי הייתי מצטער על שחסרה לי איזו מלה, שאותה היו יכולים אחינו בני-ישראל להבין. עכשיו אני רואה טעותי. לא מלה היתה חסרה, אלא דבר אחר. אותו דבר שחסר לתפוח עד רגע נשירתו מהאילן, לטיפּת הגשם עד רגע נפילתה מקצה העלה… היום היה הדבר. נשר התפּוח! אה, אילוּ ראתן את האנשים שם, את פניהם!.. אילוּ ראיתן…

הפסיק את עצמו בראותו פני פרידלין הרציניים-יבשים,כמפיקים ספק.

– פרידלין! – קרא בצחוק בטוח, טוב ותמים – לארץ-ישראל נלך בלי האפיפיור…

פרידלין לא היתה מרוצה מכל הענין. על לבה העיקה עדיין הדאגה הכּמוּסה.

– הלוך תלכו – הפליטה מתוך יצר עמום להרגיז – אבל אם בוא תבואו מי יודע.

– שמעי נא, גברתי! שם, בשעה שדברתי אל העם, שאלתי מאת ה' פסוק לאות ולתעודה. התדעי איזה פסוק נפל עלי מן הרקיע" ”כה אמר יהוה: הנה אשא אל גויים ידי ואל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה ". ועוד ועוד פסוקים כיוצא בזה. יד יהוה!.. נס יהוה!.. שם בתוך הקהל ראיתים, את היד והנס, הרגשתי בהם! אילו השמעתי אך מלה אחת היוּ קמים כאיש אחד והולכים. כוּלם חיכו למלתי זאת. אך אני התגברתי על יצרי ולא אמרתיה. לפני יציאת מצרים היה עוד צורך בכובד-לבו של פרעה, בעשר המכות…

– על מי הוּא רוצה להביא את המכות? – סיננה פרידלין דרך שפתיה הקפוּצות לא בלי-לעג.

– לבנוּ אנוּ כבד יותר מדי. אנו חייבים לקבל על עצמנו את היסוּרים…

נתקל מבטו בדבורה. עיניה הגדולות והנלהבות-נפלאות היו תלויות בתנוּעות שפתיו. קפץ ממקומו, פּשט אליה שתי זרועותיו וקרא:

– דבורה! השעה קרובה! השעה קרובה!..

על פּני דבורה עברה עוית, כעין חלחלת-פּחד. חָורה מאד. וּבקול יאוּש חנוּק:

– הרגלים!.. הרגלים שלי!..

נפלה פּרקדן על כריה והתחילה מתיפּחת חרישית.

מולכו ניגש אליה, כפף את עצמו עליה, כשהוא נשען בשתי ידיו על שני צדי המטה, ופניו מכוונים אל פניה. חשה בנשימת פיו על פניה והשתתקה. כמעט התאבנה…

– שמעי, ילדתי! – אמר בקול נמוך, מתון ותקיף, שעוד לא נשמע כמוהו מפיו – שמעי את דברי. אַת תרימי את נסנו, את נס אדוני! יותר מכוּלנו סבלת אַת, ילדה, ויותר מכולנו בטחת באדוני… אני אומר לך, דבורה: החרשים ישמעו, העורים יראו, האילמים ידברו והפּיסחים ידלגוּ כאַילות. שמעי עוד, דבורה! בשעה שנחוץ יהיה לקום וללכת, תקוּמי!.. תקוּמי ותלכי… אַל בכי! ברגע שנחוּץ יהיה לקוּם וללכת תקומי ותלכי… – את המלים האלה הביע לאט לאט ובהטעמת-כוח מיוחדת.

– אקום ואלך… אקום ואלך… – חזרה אחריו דבורה בלחש, כמי שמשנן פרקו בעל-פה.

הרים ראשו מעל המיטה וזקף גופו. בה במידה הרימה אף היא ראשה וזקפה גוּפה על מושבה. כאילוּ היתה קשוּרה אליו בחוּטים נעלמים. בכל מקום שפּנה, לשם נסבו פניה ונפנו עיניה…

התיצב באמצע החדר, כשידיו מוּפשלות על גבו, ואמר אל עצמו:

– יד הגורל נטויה על ראשינו ואין אנו יודעים אימתי תנחת עלינוּ…

את דבורה תקפה התרגשוּת-גיל עצוּמה, עיניה בערוּ, בלחייה פשׂוּ בהרות אדוּמות, תנוּעות ידיה נעשו מהירות, מרובות. את הקטיפה והחוטים, שעסקה בהם עם אמה לפני שעה קלה, זרקה מעל מיטתה כדבר אין חפץ בו. דרשה מאמה להגיש לה את המשי הדמשקי האדום השמור בארגזה. משי זה מזומן אצלה לדגל. חפצה לגשת מיד אל העבודה. דרשה ממולכו להראות לה את הפּסוּקים שתצטרך לרקום עליו… פּתאום, תוך כדי התרגשוּתה, נתקל מבטה בפרידלין ונשתתקה רגע. לפניה היתה פתאום ארשת של כעס ותמיהה.

– רבי! – קראה – זו הלא אינה מאינה!

פרידלין ישבה כל הזמן דוממה, כפוּפה, ומשפשפת בקצות אצבעותיה את מצחה. כך היתה רגילה לעשות בשעה שהיתה טרודה בהרהוריה או שקוּעה בעצבוּת. והפעם היתה עצובה מאד. בשעה זו הרגישה שמולכו נשמט מבין ידיה. ומוּזר הדבר: הלא עד היום הזה לא נתנה כלל את דעתה לחשוב שהוּא נתוּן בידיה ולהשפעתה. ועתה פתאום הרגישה כמה הוא רחוק, כמה נתרחק ממנה. לב הנערה כאב, כאב מתוך הכרת חולשתהּ כלפּי הכוח הזר והפּלאי אשר שבה אותו שבי, אשר לקחוֹ ממנה… לא הרימה ראשה, כאילו לא שמעה את קריאת הכעס והבוז של דבורה.

אף לב מולכו התכווץ מצער, בהרגישו כמה רחוקה ממנו פרידלין.

האומנם אינה מאמינה, פרידלין?

פרידלין הרימה בכבדוּת את ראשה ושלחה אליו מבט ממוּשך של ערגון:

– אני מתיראה, רבי!

– ממה?

– מאותה יד הגורל הנטויה על ראשינו.

– פרידלין! פרידלין! תאמין נא בגורלו של ישראל ולא תדע פחד. תאמין נא בשומר ישראל…

פרידלין שתקה. לבה פּירפר מפני שהרגישה גם בצערו של מולכו. חלל ריק נפתח בין שניהם, והדי געגוּעים קראו מלב אל לב…

מולכו פרש אל חדרו ומיד חזר משם וספר התנ"ך בידו. דומם הניח את הספר על המיטה לפני פרידלין, שישבה למרגלותיה, כדרכה, ואמר:

– תפתח נא!

– למה?

– תפתח נא!

– באיזה מקום?

– בכל מקום שהוא.

נעצה אצבע בין דפּי הספר ופתחה.

– תקרא נא איזה פּסוּק שהוּא.

פרידלין תוהה, משכה בכתפיה. קראה:

שפטני, אלהים, וריבה ריבי מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועוולה תפלטני.

– הרואָה היא? הרואָה היא? עוד!

– תקרא, תקרא נא – זירז בה.

פרידלין שוּב משכה בכתפיה, ופתחה במקום אחר:

יַדבֵּר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו.

פני מולכו נעשו רציניים, חגיגיים-ותיקים.

– ומה תאמר לזאת, פרידלין? – שאל כמנצח.

המשחק הזה התחיל מעסיק את פרידלין; פתחה בפעם השלישית וקראה:

אל נקמות יהוה, אל נקמות הופיע.

מולכו שתק. הזדקף, דמה כאילו גבה בקומתו יותר משהיה.

דבורה חטפה בתנועה נמרצה את הספר מידי פרידלין.

– אני, אני רוצה לקרוא!

פתחה וקראה:

דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד יהוה כפלים בכל חטאותיה.

דורה הרימה עיניה אל מולכו. מבטיהם נפגשוּ. מעל פניו לא נסתלקה, כל זמן קריאתה, בת-צחוק חרישית; עיניו הרעיפו עליה אהבה, חן ותודה.

– הנה, דבורה, פסוּקים לדגל שלנו, – אמר בלחישה.

באותו רגע נפתחה הדלת ואחת השכנות פרצה אל החדר חיורת כסיד, רועדת כולה ובקול צעקה:

– רבי! רבי! יסתתר נא!.. ימהר נא ויסתתר!.. הנה הם… הם באים!..

– מי? מי?

– ר' יודיל… בחוּרי-ישיבה… יהודים… – מילמלה האשה בשנים נוקשות.

חנה, דבורה ופרידלין נקפאו ברגע הראשון כהלומות-רעם. דבורה תלתה עיניה במולכו ודומם פיללה לנס. פרידלין השתמטה מהבט אליו, מהיפגש במבטו… הוּא היה שליו.

– מה הם רוצים? למה הם באים לכאן? – שאל במנוחה.

מבחוץ בינתים הלכו והתקרבו, הלכו והתגברו הקולות. שמעו פסיעות מתקרבות אל הדלת. חנה הספיקה לשים עליה בריח. התחילוּ דופקים בה אגרופים.

– רבי! יסתתר נא… – התחננוּ לפניו פרידלין ודבורה.

מולכו קרב אל הדלת ושלח ידו להרים הבריח. פרידלין התנפּלה כמטורפת והניחה כפה על הבריח.

– מהוּ עושה? מהוּ רוצה לעשות? – קראה כמעט בנזיפה.

– הם אינם יכולים לעשות לי רע… אבאר להם, אבאר להם… אחינוּ בני ישראל…

פרידלין פּתאום פּקדה עליו בקול נמוך אבל תקיף מאד:

– יסיר ידו מעל הבריח, רבי!

מולכו הוריד בלי משים את ידו.

דפיקות האגרופים בדלת התחזקוּ. הקולות גברוּ. בכותל נזרקוּ אבנים. הנשים התחלחלוּ. פתאום נעשו פני פרידלין זעוּמים. גבות עיניה הצטפפוּ. באותה שעה דמתה לר' יוסף מלואנץ בכעסו.

– את מי ראתה בחוץ? – פנתה בשאלה מוּזרה אל השכנה.

– איני יודעת… איני זוכרת… הם שם רבים…

– אבל תיזכר נא! תיזכר נא! מי שם? – תבעה ממנה פרידלין.

האשה אספה פתאום שארית כוחות נפשה וקרא הנואשה:

– את זלמן מהולסהיים ראיתי שם!

פני פרידלין הסמיקו רגע כתולע עד למצחה ואזניה, ומיד אחר כך חָורו כסיד. במנוחה קרה אמרה למולכו:

– בבקשה ממנו, ירים נא את הבריח ויצא!

בן-רגע נזדקר מולכו החוּצה.

המגרש שלפני הבית היה מוצף אנשים. כולם צעקו, המו, רעשו. למראה פניו בפתח הדלת מעל לראשיהם השתתקוּ כוּלם בבת-אחת. על פני כל המגרש השתלטה דממה נוראה, נוראה…

הדממה נמשכה אך רגעים אחדים. מיד אחר כך כאילו נזכרו לשם מה באו לכאן, וביתר שׂאת ועוז פרצו הצוָחות וקריאות-האיומים הפראיים. הפּנים היוּ רועמים, הידים התנשאו קפוּצות-אגרוף. מולכו נסחף מלמעלה, מעל מדרגות האבן, בשתי ידיו למטה, אל ההמון, היסחף והידחף מלפניו ומאחריו, בלי כל התנגדוּת מצדו. תרבוּשו נשמט ונפל. מישהוּ הרימו וזרקו מאחריו על גבחתו. מתוך ההמון מלמטה צעקו: “הביאוּהוּ לכאן! לכאן!” דחוף וטלטל הביאוהו אל זלמן. זלמן תפשו בשתי זרועותיו ורצה לאסרו. אך כאן הופיע מתוך הקהל ר' שבתאי האילם ור' זוסיל וחפצו להוציאו מידי זלמן בכוח. הקהל לא הידר את פני ר' זוסיל ודחפו את שניהם בחרפות וגידוּפים. רפאל הפּחח ניגש אל זלמן, הרים כפּו אל פּניו של זה והעביר עליו את אצבעותיו מלמעלה למטה, ממצחו אל בטנו, ובעקבות צפרני אצבעותיו כוסו פניו מיד ברצוּעות דם, ואפודת-הקטיפה החדשה שלו נקרעה אף היא רצועות רצועות. כל זה נעשה חיש מהר, עד שלא הספּיק זלמן להניד אבר לשם הגנה. מבולבל הוסיף בכל-זאת להחזיק במולכו וביתר עוז.

פרידלין כמטורפה חצתה בכוח את קהל הצובאים על המדרגות ורצה למטה. כמו חץ נתקעה בתוך ההמון. בלי כל יגיעה הפרידה בין זלמן ובין מולכו, התיצבה בין שניהם ופניה אל ארוּסה…

באותו רגע קרה מקרה משוּנה מאד.

על סף ביתה של חנה האלמנה הופיעה פתאום דבורה בכותנתה הלבנה והארוכה, בשערותיה הפזוּרות על כתפה ועל חזה והמקוּשטות סרטים ולוּלאות של צבעונים. כלה דמתה למכשפה צעירה. שתי זרועותיה שלוּחות לפניה והיא צועקת:

רש-ע-י-ם!..

האנשים שעמדוּ צפוּפים על המדרגות ראוּה לראשונה. ברגע הראשון לא הכירוּה, ופתאום התחילוּ צועקים:

– בעלת-המוּם קמה!.. המשוּתקת קמה!.. המשוּתקת יצאה!..

וממש באותו רגע של מהומה בקעה בחלל האויר, מעל לכל הקולות, קריאה שיצאה מלמטה, מהמגרש:

ר-ש-ע-י-ם!

הכל הפנוּ ראשיהם אילך ואילך לראות מהיכן הולך הקול. פתאום התחילו צועקים בפחד:

– האילם! האיל מדבר! ר' שבתאי… זה הוא! הוא!

– יהודים! כישופים!.. נוּסוּ! המָלטו על נפשותיכם! מעשי כישוּף!..

– נס! נס מן השמים!.. יד ה'… אותות ומופתים!..

פתאום תקף את כולם הרגש שכוחות נסתרים, טמאים או קדושים, שולטים כאן ומשנים סדרי בראשית. פחד ומבוכה, בכיות וזעקות. המגרש התרוקן מאדם כהרף עין. נשארו רק דבורה בכותנתה הלבנה, בפתח ביתה, למעלה; ולמטה – מולכו ופרידלין עומדים פנים אל פנים מול זלמן מהולסהיים העלוב בבגדיו הקרועים ובפניו הזבים דם. ברגע הראשון לא היה הדיבר אף לאחד מהם.

פתאום כאילו צמח מתוך האדמה, יקוּתיאל הפרנקפורטי, פרוּע שערות, ערום למחצה, ובפנים מפיקות אימה. דחף בכוח את פרידלין, שעמדה סמוכה אצל מולכו, אל זלמן וקרא בקול שיוצא מתוך קבר:

– איזבל! אל תגעוּ במשיחי!..


פרק אחד-עשר: “אף על פי שיתמהמה…”    🔗

מולכו לא היה יכול עוד להסתתר בבית חנה מניורנברג. שוב מצא לו מפלט וּמחסה בבית מועצת העיר, אצל ואסקו די לופץ ידידו. שוּב התחילה פרידלין מביאה לו בחשאי את ארוחתו, במלתחת-העור שלה.

מאותה שעה שהתנפל עליו ההמון בחמת-רצח זו על המגרש מוּל בית חנה מניורנברג, נוכחה פרידלין ביתר בטחון שמולכו תועה בדרך לא נכונה. לחינם הוא מאמין בעם, העם הזה לא יגאַל את עצמו. רק כוחות חיצוניים חזקים יוכלו לעקרו ממקומו ולהעבירו לארץ-ישראל. דרכו של מולכו מובילה אל אהלי דלים; זוהי דרך הבדידוּת, המשׂטמה והמַשאוֹן. בה רק תימָעט דמוּת האדם וימָעך רצונו. והיא, היא שואפת להוציאו אל דרך-המלך הרחבה, המובילה אל חצרות רוזנים ותקיפי-עולם החולשים על גויים. האמינה שמולכו יוכל – אם רק ישמע לה – להניע עמים כשם שמניעים גלמים על גבּי לוּח-האישקוק, ולענוד לראשו עטרת תפארת ונצחון…

אבל מולכו לא שמע, לא הבין.

והנערה התהלכה כסהרורית. בשכבה ובקומה, בקראה בספר או בשוחחה עם הבריות, רעיון חבוּי אחד ליוה תמיד כצל את דבריה ומעשיה. במוחה להט נחיל של מזימות, תחבוּלות ותכסיסים להביא גאוּלה לישראל על-ידי סכסוּכי-שׂרים ותככי-מלכים, וּבלבה – חרדה מציקה; כיסוּף ללא-שם וּללא-תיקוּן קסס בו בלי הרף.

יש שהיתה אומרת לנפשה שזוהי אך תכניתה שמדריכה את מנוּחתה מפּני שהיא מצפּה להיגָאל באיזו פעולה; אבל בה בשעה היתה גם דמות דיוקנו של מולכו מבליחה לנגד עיניה בחלום ובהקיץ. בבואת-פּניו, קולו, מבטו חיו וּפירפּרוּ תמיד סמוּך אצלה, והיא חשבה שרק על חלומה הגדול כואב לבה, על שאינו מתממש במעשים…

כמה פּעמים היא מנסה לתת את מחשבתה בלב מולכו, להטותו אל כל תכניותיה, והוּא מקשיב לדבריה ואינו משיב דבר, לא הן ולא לאו, רק בת-צחוק סתוּמה מרחפת על שׂפתיו. היא מתדפּקת על לבו כמו על שער נעוּל.

פּתאום עלתה על לבה מחשבה נועזה: הפרנקפוּרטי! הוא, כמדומה לה, היחידי בכל רוסהיים שמפתח בידו אל לב האיש הזה. הפרנקפוּרטי!.. אז, כשברח מולכו מביתם, אז, כשהפרקנפוּרטי העירה משנתה, באותו לילה, עמדו שניהם בחשכה זה מול זה, וביניהם נאמרו דברים ברוגז ובסערת-נפש. הוא איים עליה בדברים מוּזרים, והיא צייתה לו אחר-כך ועשתה רצונו… כל זה, כמדוּמה לה, קשר את שניהם קשר חשאי. לא רק בעובדה גוּפה שהצילה את מולכו, אלא אפילוּ בדברי-הרוגז שנפלו אז ביניהם, כאילו קנתה זכוּת-מה לפניו. בפגישות המהירות והאקראיות על המדרגות של בית-המועצה, בסוד המשוּתף ששניהם שומרים אותו כאילו נכרתה ביניהם ברית-אֵלם. כן, כן! היא תפנה אליו, אל הפרנקפוּרטי! הלא היא מדברת אל מולכו אך בלשון ההגיון והמעשים. פעמים היא גוּפה נהנית ממבנה-רעיונותיה ההגיוני, וּמתגאה בנימוּקיה שעולים פּתאום על דעתה תוך-כדי-דיבוּרה, וּמפליאים אותה. אבל כשהיא מרצה אותם לפני מולכו, הריהי מרגישה ששׂפתה היא חיורת, כנטוּלת דם וכוח, ושאפילו מחשבתה היא נטוּלת אמת פּנימית. איזה עיקר לא ברוּר לה חסר לה למחשבתה כדי שתוּכל להיתקע בלבו של מולכו ולהכות בו שרשים. אבל מכיון שנזכרה בפרנקפורטי, הבינה מה חסר לה. ה, הפרנקפוּרטי ידבר אל מולכו בלשון התורה, יסתמך במאמרי חז“ל, בפסוקים מה”זוהר" וּמספרי המקוּבלים… אך הפרנקפוּרטי לבדו ידע לפלס נתיב אל לבו של מולכו…

איך תגיע אל הפרנקפוּרטי? איך תבאר לו מחשבתה? והוּא האם הוּא מסוּגל להבין יותר ממולכו? שניהם הלא מחומר אחד קוֹרצוּ. אבל האשה שבפרידלין לחשה לה שהפרנקפוּרטי חומד אותה מכבר ושתוּכל להשתמש ברגש זה לצרכה.

מחשבותיה התחילו זורמות בערוץ חדש זה: איך תדבר אל הפרנקפוּרטי, איך תשעבד רצונו ותעשהו שליחה. ועניבה אחר עניבה התחילו תחבוּלות חדשות מתקשרות כרשת במוחה…

פּעם החליטה ושלחה את ר' יעקב השמש, שהיה עומד גם לרשוּתה בשעה שהשתדלן לא היה בעיר, לקרוא אליה את בחוּר-הישיבה, את יקוּתיאל הפרנקפוּרטי. גדול היה תמהונה כשר' יעקב חזר ואמר שהבחוּר מסרב לבוא. שלחה לקרוא לו שנית וגם שלישית. ביקשה להודיע לו שהיא מזמינה אותו בענין חשוּב מאד. ללא הועיל…

לסירוּב זה לא פיללה. התהלכה כאובדת עצות. כמעט חדלה לאכול ושנתה בלילות נדדה ממנה. בני-הבית ראו לחרדתם שהיא מרוּגזה וּמדוּכאה ולא הבינוּ לסודה. כמה פעמים ניסתה האם, ניסוּ גם האחים לחקרה. אבל שאלותיהם הרגיזוּה והציקוּה עוד יותר. כל מלה מיוּתרה, כל תנוּעה שלא כרצונה הכוּ על עצביה כמו על מיתרים מתוּחים… היא מוּכרחה לראות את הפרנקפוּרטי! רעיון זה, שתחילה התיחסה אליו בפקפּוּק כאֶל נסיון גרידא, עכשיו, אחרי הסירוּב, ננעץ במוחה כקוץ מכאיב. קשה להשאירו, קשה לחלצו…

לא פעם ניסתה לפתות את עצמה, שכל הענין לכאורה אינו נוגע לה ביותר. מה איכפּת לה אם מולכו יתנהג כרצונו, מה איכפּת לה אם לא ישמע לעצתה? בין כך וּבין כך לא היא התחייבה להשיב את כל היהודים לארץ-ישראל. סוף-סוף הרי רוח שטוּת היא להצטער על ענין שאינו שלה ועל בן-אדם שאינו קרוב לה… אבל לשוא כל דברי הפּיתויים! בקרב נפשה פּנימה שלט, בכל זאת, הפּחד שמה לא יעלה בידה להשפּיע על מולכו, שמא ילך בדרכו הוא, והיא תישאר הרחק מאחריו

באחד הלילות נדודי-השינה, כשיצוּעה להט תחתיה וּלשונות-אש, במקום מחשבות, לקקוּ את כיפת קרקפתה מלגו, קפצה פּתאום מעל מיטתה, כאילו העיר אותה מישהו, אף-על-פּי שלא ישנה. התלבשה בחפּזון של קדחת. התעטפה כולה בסודר שחור וחרש יצאה מן הבית.

פּתאום באה עליה זאת. רגע לפני כן לא חשבה כלל לעשות את המעשה. לבה דפק בה. הלילה עטף אותה באימה סתוּמה, כאילו צעדה לקראת גורלה.

רוסהיים היתה אותה שעה צנופה בחשכה וּמכוּוָצה מאימת סיוּטים וחלומות רעים. אור קלוּש וגלמוד, כרמז-מסתורין מאחורי-פרגוד המציאות, הסתנן מחלונו הקטן של ה“אוהל”. כצל חלום מתנועע על גבי מרקע הלילה, צעדה הנערה בלאט עם חרדה קפואה בנפש.

נכנסה בלאט אל הישיבה ועמדה רגע רוהה ומהססת. לפני ארון-הקודש היבהב נר-התמיד. בין הספסלים והשולחנות רעדו ורמשׂו צללים. ספרים ומגילות הלבּינו בדממת-רז. נחרת-ישנים. ריטון חשאי דרך החוטם, רחש מלים לא ברורות מתוך שינה… עולם של צללים ורוּחות מלא תעלוּמה.

רגע עמדה. אחר-כך הוסיפה ללכת בפסיעות חרדות. לפני דלת האוהל עמדה שוּב. דפקה דפיקה אחת, וּמיד אחר כך שתי דפיקות חזקות יותר. כאילו לא ידעה לשמרן, את הדפיקות, בידיה הרועדות, ונשמטו שלא ברצונה, מקצות אצבעותיה. והדיהן התפּזרו בחלל הישיבה. פּלא שאיש לא הקיץ, שאיש לא שמע. רק היא לבדה. רגע טוּלטלה נשמתה בין שני רצונות: למהר לברוח, למהר להיכנס, טרם ירגישו בה. פּתחה הדלת והחליקה חרישית בשתי המדרגות למטה אל תוך האוהל.

החדר היה צר וארוך. אי-שם בערה עששית קטנה שהפיצה אור ערפילי, כאילו היה עטוף במעטה שקוף. באויר ריחף קיטור כחלחל-כהה, כעין עשן דק. האויר היה חם, וריחות חריפים של גפרית, חלב-נרות מטוגן, רקבון ועוד משהוּ מגרה את הנחירים וּבלתי-נעים עמדוּ קפוּאים באויר. עם כל נשימה התכּווץ הגרון. אחרי נשימות אחדות הרגישה פרידלין דפיקת-לב, סחרחורת, יובש בפיה. בחדר לא ראתה איש. עיניה הנבהלות הבחינו על הקרקע חוגים רחבים עשוּיים בפחם. ועל הכתלים, גם כן עשוּיים בפחם, קוים וציוּרים משוּנים, אותיות וּמלים בלתי מוּבנות בכתב אשורי. כל זה היה עוטה סוד, כרמזים מבעד לערפל. במוחה העמום חלפה מחשבה שרגליה הובילוה בחצות-לילה אל מאוּרת-מכשף. לא ידעה מה יתרחש לה כאן, אבל לבה אמר לה שהיא נתוּנה בסכנה, שאיזו צרה מחכה לה…

לבדה בחדר. לא ראתה ולא שמעה איש בתוך קיטור מעופש וכחלחל זה. אבל לברוח מכאן היה למעלה מכוחותיה. רגליה רעדו, ברקותיה הלמוּ פּטישים. לפני עיניה הכל צף, נע וזע. עוד מעט ותפּול. פּתאום הגיע אליה מקרן-הזוית שממוּלה קול, כקול מקבר, הידוּע לה:

– מי זאת? מי אַת? מי אַת?

הפרנקפוּרטי שמע דפיקותיה, ראה אותה בכניסתה, אך לא זע בפינתו: בדוק וּמנוּסה הוּא שכשהשדים מפקדים את נוֵהוּ של בשר-ודם נשמעות דפיקות בחלון או בדלת.

מבעד לאפלוּלית האֵד לא ראתה בתחילה את הפרנקפוּרטי. מגרונה המכווץ לא יכלה להוציא אף מלה. אך מבטה המאומץ הבחין לבסוף משהו באפלוּלית הפּינה. כעין עירומי גוּף, משהוּ כעין בלויי-סחבות…

אותו משהוּ שביצבץ מבעד לרשת האד עקר עצמו ממקומו, ניגש לאט לאט אל החוּג הפנימי שהיה משׂורטט על הקרקע בתוך שני חוּגים גדולים יותר, נכפף והציץ, כמי שמציץ מלמעלה למטה, אל תהום עמוּקה.

פרידלין הסירה את הסודר וגילתה פּניה.

– אה-ה! – פּרצה קריאה מפּי הפרנקפוּרטי.

עתה יכלה פרידלין לראותו ביתר דיוּק. על גוּפו הערום-למחצה היוּ תלוּיים סחבות וקרעי סמרטוּטים; כוּלו דימה לדבר קרוע, מרופט, מבולק: שערות-המכשף שלו עמדוּ זקוּפות, משורבטות ודימוּ לשערות של בעל-חי. וּכאילו ריטטו רטט דק, שׂערות אלו; קווצות זקנו שמתחת לסנטרו אף הן פּירפּרוּ ורעדו. פּיו הפעוּר צחק צחוק אילם נורא; שיניו הגדולות והחשׂוּפות נקשו נקישה קלה. כוּלו – רעדה וחלחלה…

לילה לילה הוּא מקטיר כאן את הקטורת הזאת, שאת סוד פּיטוּמה קיבל מאת טוררלבו בכבודו וּבעצמו, המכשף הספרדי הידוע; לילה לילה הוא מורח את בשרו, וּביחוּד בתי-השחי, במשחה צורבת ומסריחה זו, שאת סממניה קיבל מפּי הירונימוס קארדאנוס, בשעה ששימש אצלו בפאביה, – וכל זה כדי שתופיע לפניו נשמה חמוּדה זו בדמוּת גוּף, שתהא מזדווגת עמו זיווּג גוּף, מתעלסת עמו באהבים עד אור הבוקר ומַשׂיקה בדמות תאוַת-שאול. והנה הצליח כישוּפו, הצליחוּ השבעותיו להכניע את כוחות הטוּמאָה, והנה עומדת לפניו חמדת-נפשו בלבושה הגוּפני, בבשרה-ודמה ממש!… לילה לילה הוּא מבקש דרכי חושך ונתיבות-השממה להתחבּר אל סיטרא דמסאבא ואל כוחות-הטומאה, מכר נשמתו לשליחי הס"ם כדי שיוכל למשוך אליו את הגוּף, והנה סוף סוף! גוּף יקר זה כאן ניצב עליו… הנה כאן לפניו מקור חטאיו ואבדן נשמתו, כאן לפניו מקור עינוייו בזה ויסוּרי הגיהנום בבא!..

במוחו נדלקה אבוקה; האבוּקה היתה ללבת-אש שהשתפּכה כמפּל-מים מקדקדו אל כל יצוּרי גוּפו, פּרצה אל כל גידיו ועורקיו, התלקחה עד לקצות צפּרניו. כולו רעד. על פּניו עברו והתחלפוּ צללים, כצללים המרצדים על פּני שדמה חרושה, בלילה, בבעור עליה מדורה. היבהב מבט-עיניו הכחול, כשמי-סהר בליל-קסמים…

כמו מתוך החלטה לאַבּד עצמו לדעת, מסר עצמו בידי שליחי עזא ועזאל שמחכים לו מחוּץ למעגל, קפץ אל תוך המעגל השני. פרידלין גם לא נרתעה.

חיכיתי לך שנים, שנים… אַת, אַת… שנים חיכיתי…

המלים נדחקוּ מפּיו יחד עם נשימה רחבה, קטוּעה, לוהטת, שפּרצה למדחפות מפּיו הפּעוּר, כמו מתוך לוע כבשן. קולו היה אטום, אבל חם. צלל מתוכו משהוּ דומה לדמעות.

במוחה הנבהל של הנערה הבריק ניצוץ קלוּש של רעיון: “אני מכוּשפה… אלה הם כישוּפיו אשר לא נתנוּ לי מנוּחה, והם הם שהביאוּני לכאן…” שרידי כוחות נפשה התלקטו יחד. ביקשה הצלה. בלשון יבשה מתנהלת לאִטה, דובבה בקושי:

– באתי אליך, בענין… המגיד מארץ-ישראל…

– המ-מגיד?

נרתע פתאום לאחור, כנשוך נחש, אל תוך המעגל הראשון. גם נסיונו האחרון לא הצליח איפוא. לא. לא כוחות הטומאה הביאוה לכאן. היא באה אליו בענין אחר, בענין הנוגע רק למגיד מארץ-ישראל…

גיאוּת דמו ירדה פתאום. שפל של תרעומת וּמרירוּת-אכזבה בא במקומה. אבל התרעומת והמרירות גאו אף הן, תססו, חילחלו. בן-רגע היו למשטמה שכבשה את כולו, כמו שכבשה אותו לבת-התאוה לפני רגע. זו היתה משטמה שחורה על כל היסורים, על כל סבל התאוה, על התקוה האחרונה שהיתה לאַל…

אז שמעה פרידלין מתוך הקיטור והאפלולית קול אטום, כקול מקבר, קורא אליה:

– ה!.. איזבל הרשעה… את ואחאב… אחאב ההולסהיימי… במכנסי הצבעונים… לשחוט את נביאי יהוה אתם יוזמים… על המגיד מארץ-ישראל אתם חורשים רעה…

– חלילה! חלילה! – קראה פרידלין בשארית כוחותיה – לבקשך לעזור לי באתי…

– לעזור לך?.. ח ח ח… בתולה! אני יודע הכל!.. את הנך סרסור לדבר עבירה, את עושה שליחותה של ה“כת”…

התקרב עוד פסיעה אחת, הרכין אליה את כל גופו הערום והמרטט, ובקול נחש ארסי מפעפע לחש ודיבר:

– בתולה! בשמלתך אַת מסתירה זנב שמשתלשל מאחוריך… זנב שעיר קטן ומתפתל… בתולה! אני יודע… רכובה על מטאטא או על תיש נישאת בליל ירח ופרחת באויר אל שבתן של המכשפות? אה? כן? שם שכבת עם השעירים? שם בעלוך, אה? הרואה את, אני יודע הכל! הם בעלוך, בעלוך, וזרעם שבא אל תוכך הוא קר, קררר… כן? כן? אה! – קרא פתאום בקול לחש פראי – יבוא עליכם יום-הדין הנורא! איתא בזוהר הקדוש: “אבל לילית ונעמה ואגרת ומחלת דנפקין מסיטרא דלהון קימות עד דיבער הקב“ה רוחא מסאבא מעלמא, ה”ד “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”… קרוב, קרוב לבוא יום-הדין, בתולה!”

בדברו כך עבר את המעגל והתקרב עוד אליה. אבל לעיניה המעורפלות התמזג גופו עם האד הכחלחל והיה נראה-ואינו-נראה, חסר קוים מוצקים ונמוג כצל. ראתה בבירור רק את זרועו החשופה פשוטה אליה. הזרוע רעדה, רעדו האצבעות המפושקות סמוך-סמוך אל עיניה, עד שעצמה אותן לרגעים. באזניה צללו פעמונים עד למכאוב; מלים דחופות בנשימה לוהטת, קטועה וכבדה, כהבל זה שמפיק הכבשן, באו התדפקו במהירות אל אזניה ונמטרו כגחלי-אש על נשמתה הקלויה…

– יום הדין, בתולה!.. בזית ל“פרוש” קדוש ועגבת על גופו של שקץ משוקץ במכנסי צבעונים, על כן יעלו שחין וצרעת על גופות שניכם. בשעה שהיית מחליפה את כותנתך, הסתכלת אל מערומי בשרך, אל ערוותך, העברת ידיך על שדיך מתוך הרהורי תאוה על ארוסך – על כן תלויה תהיי בשדיך יומם ולילה, ומדורת אש תבער מתחת לרגליך… בימי הוסת והטבילה היית מהרהרת על הזדווגות עם אותו שקץ על-כן ישרצו תולעים בתוך רחמך שזימנת לו… אף הוא אֵבר תאותו יהיה למכה טרייה אחת, זבה דם ומוגלה, ובאונס ישכיבוכם על גחלים בוערות ויזווגוכם…

עכשיו כבר היו פשוטות אליה שתי זרועות חשופות; עשר אצבעות פירפרו מול עיניה, כעשרה צינורות דקים ועקומים, והצינורות האלו, עם כל רטט, עם כל זיע, הריקו עליה קילוחי טומאה מחניקים בעיפושם, הזילו עליה גפרית, זפת לוהטת, גחלי-אש… יחידה בשדה, בליל סופה, היתה. על ראשה רעמו רעמים, הבריקו ברקים, התחוללו סערות… התכווצה, הצטמצמה, כיסתה בשתי ידיה את ראשה השחוח. נכפפו ברכיה. כרעה. כמעט השתטחה. בקול חנוק, כילל-תחנון של תינוק חלש, דובבה חרישית:

– אני… אני… לא אוהבת את זלמן… לא כלתו… אני…

ובכתה.

מטר-האש חדל פתאום. שככה הסערה ונדמו הקולות. דממה חשכה השתררה. נשמעה רק אנחה חרישית על הקרקע, במקום שם כרעה רבצה גופת הנערה עטופת-השחורים.

בפסיעות קלות ופזיזות, כקפיצות חתול, ניגש הפרנקפורטי אל פך השמן הבוער אי-שם בפינה, וזרק עליו עוד קומץ קטן מאותם הסממנים שקיבל מידי טוררלבו, המכשף הספרדי. הקיטור הכחול-שחרחר התערבב יותר. הפעמונים צילצלו באזנים ביתר עוז; הלב דפק בחזקה, עוד רגע ויתפוצץ. הגרון יבש, בפה אין לשון, אלא דבר-מה זר וכבד. מסביב עלטה כחולה. פתאום התקרבו אל פניה פני הפרנקפורטי. התקרבו במידה כזו, עד שנשימתו וריח פיו הקשה הלהיטו את פניה והכבידו על נשימתה. הבהיקו לובן וכחול של עינים. לא. לא כחול עינים היה זה אלא תכלת. תכלת שמים בהירה, בהירה. מרחב ללא-מצוקה. לא הרגישה פרידלין בגוּפה. קלה כנוצה דאתה, דאתה, באין מעצור, באין אחיזה. הרחק הרחק מצלצלים פעמונים ומבשרים מה, צוהלים ומרננים על מה. ומקרוב לחש-רנן, רחש-גיל:

– “יפה את רעיתי“… מלאכי השרת ירקמו עטרות-זיו לראשך, אחותי כלה! בנהרי נחלי אפרסמון תרחצי את בשרך רקום-האור; עטופת נוגה השכינה וזוהר הרקיע תקדמי פני צבאות מלאכי הקודש שיזמרו לך מזמור שיר… כתונת יטוו לך מתגי האותיות וקוצי היודין שבתורה, וכתר יחצבו לך מהאש של כסא-הכבוד… באותה שעה יציף הקדוש ברוך-הוא כל מיני ריחין שבגן-העדן. ההוא דכתיב: “הדודאים נתנו ריח”… מה הדודאים מולידים אהבה בעולם, אף את מולידה אהבה בעולם…


בדחיפה חזקה התחילה פתאום נופלת ומתגלגלת במדרון ממרומים נוראים; אל איזו תהום עמוקה, מתגלגלת ונופלת באין מעצור. ואימה גדולה מעיקה על הלב. פקחה עיניה והנה היא שוכבת על הקרקע ב“אוהל”, והפרנקפורטי דוחפה, סוחפה ומזרזה לקום. אך קשה היה לה להניע אבר. היה כאב בכל גופה, ושום רצון לא היה לזוז, לקום. אבל הוא מאנסה בכוח לכך, מכניס זרועותיו אל מתחת לבתי-השחי שלה ומרימה. אח, איזה ריח רע נודף מפּיו ומגופו, וּבכל-זאת אין כל רצון וכוח להחזיר את הראש כדי שלא לנשום מריח פיו. רגליה נתלות בגופה כמיותרות, כזרות. אינה חשה בהן. אם אך ירפה הפרנקפורטי, נפול תפול. לא איכפת לה. לא איכפת לה דבר בעולם, ובלבד שיתנו לה לשכב במנוחה. אבל הוא דוחף וסוחף, מתוך נשימה כבדה, למעלה בשתי המעלות המובילות מן האוהל אל בית הישיבה. בבית-הישיבה הוא מחבקה בשתי זרועותיו, מרימה מעל הקרקע, כדי שלא ישָמע קול גופה הנסחב, נושאה אל הדלת שנשארה פּתוּחה מאחריה, מוציאה החוצה, מעמידה מול הכותל, ונשמט ונעלם מיד אל מאחורי דלת הישיבה.

פרידלין, מכיון שנשארה לבדה, צנחה ונפלה. כמה זמן שכבה שם אינה יודעת. כנראה נרדמה שוב. רוח שחרית רעננה וצוננת שנשבה בה, בפניה ובגופה, שהיה מקומות מוחשף, השיבה את נפשה. פקחה עיניה ולתמהונה מצאה את עצמה שוכבת תחת כיפת השמים, על-יד בית-הישיבה. ממרום הביטו אליה שמי-כוכבים עמוקים ודוממים דממת-זעם. דמויות הבתים השחורים יצאו מתוך שחור שעת-השחרית תפושי סקרנות להביט אליה, ומעמידים פּנים כאילו אינם רואים. אי-שם קרא תרנגול. תרנגול שני ענה לו אי-פה מקרוב. באחד הרחובות קרא השומר.

תחילה לא הבינה פרידלין מה היה לה, כיצד באה לכאן בחשכה, לבדה. שמלותיה היו במקומות אחדים קרועות עליה ובשרה מגולה. כמו מתוך חלום התחילו צפים ושבים אליה קטעי זכרונות, כעין שברי ספינה שבורה שצפים ומתגלים מתוך ערפל. וכוח לא היה לה לחבר את הקטעים האלה. פתאום הודלק בחשכת מוחה ניצוץ הכרה ברור עד להבהיל. התחלחלה. אספה שארית כוחותיה וקמה. ביד רועדת ומשותקת למחצה התחילה מסדרת באיזה אופן שהוא את שמלותיה. והתחילה מזדרזת לשוב לביתה, כשהיא נשענת בידיה אל כתלי הבתים. מיהרה, נחפזה לשוב בטרם יאור הבוקר ויצאו בני-אדם לעבודתם. אבל רגליה התנהלו לאטן, הה, כה לאטן!.. הכרתה היתה עדיין מעורפלה. פרידלין היתה כה חלשה, ולא היה לה כוח לאסוף את נדחי מחשבותיה, לצרפם, לסדרם, להבין מה שקרה. זאת תעשה אחר כך, אחר כך. לא עתה. רק מחשבה אחת יחידה היתה לה: היא מחויבה למהר להיכנס הביתה לפני שאנשי-הבית יתעוררו משנתם, לפני שירגישו בה הבריות בחוץ…

בחלל הבית, באפלולית נשף-הבוקר, ניסרה עדיין נחרת הישנים. פרידלין ניגשה בפיק ברכים, כשיכורה, אל מיטתה, והתנפלה עליה בבגדיה. תרדמה כבדה נפלה עליה.


בימים ההם אירעו ברוסהיים מאורעות מופלאים וּמדהימים, שזמן רב שימשו לבני-אדם אותות וּמופתים להשגחת הבורא ולרצונו, שנעלמו מכמה וכמה בריות שתוּמי-עין וכבדי-לב.

רוסהיים דמתה זה ימים למנזר. בני-אדם התנועעו ברחובות כצללים אילמים, כפוּפי-ראש, שחי-מבט; מעל הגגות זה ימים לא תימרו עמודי עשן: בני-אדם ישבוּ בתענית וריח של תבשילין לא פרץ החוּצה מערב שבת לערב שבת. זה כבר נדם צחוק התינוקות והבתוּלות על פּני מדרגות האבן שבחצרות. מפּתח בית-התפילה פּרצוּ בכיות הקוראים בספר תהילים.

ביחוּד היתה רוסהיים לובשת קדרוּת ביום שני וּביום חמישי לשבוע, כשהיו קוראים בתורה ומתפּללים התפילה הגדולה “והוּא רחוּם”. בשעת תפילה זוֹ היו כל הנשמות מתלכּדות לנשמה אחת, כוּלה מפרפּרת ורועדת, כוּלה כואבת ומיחלת. עדת ישראל ברוסהיים היתה דומה אז לבת שובבה שהָגלתה מעל שולחן אביה, והריהי מתדפּקת על דלתות אביה, עניה סוערה, פצועת-נוחם ונמוגת-עוני, וּמתחננת וּמתפּללת על רחמים וחנינה… כתלי בית-התפילה התמוגגוּ בדמעות, ובאוירוֹ של עולם ריחפה איומת-יאוש שוועת הנשמה הישראלית השסוּעה והרפוסה:

…אבינו מלכנו! חננו ועננו! כי אין בנו מעשים צדקה, עשה עמנו למען שמך… אדוני! כּכל צדקותי ישב נא אַפּך וחמתך מעירך ירושלים הר קדשך; כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפּה לכל סביבותינו… הטה, אלהי, אזנך ושמע! פּקח עיניך וראה שוממותינו והעיר אשר נקרא שמך עליה, כי לא על צדקותינו אנחנו מפּילים תחנוּנינו לפניך, כי על רחמיך הרבים… אבינו, האב הרחמן! הראנו אות לטובה וקבּץ נפוּצותינו מארבע כנפות הארץ; יכירו וידעו כל הגוים כי אתה יי אלהינו… אנא, מלך חנון ורחום! זכור והבט לברית בין הבתרים ותרָאה לפניך עקדת יחיד למען ישראל. אבינו מלכנו! חננו ועננו כי שמך הגדול נקרא עלינו… אַל תעזבנו, יי אלהינו, אַל תרחק ממנו, כי נפשנו קצרה מחרב, משבי, ומדבר וממגפה ומכל צרה ויגון! הצילנו כי לך קוינוּ, ואַל תכלימנו, יי אלהינו, והאר פּניך בנוּ!… לך אדני, הצדקה ולנו בושת הפּנים! מה נתאונן, מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק? נַחפּשׂה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך כי ימינך פּשוטה לקבל שבים… הפּותח יד בתשוּבה לקבל פּושעים וחטאים! נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו; אַל תשכחנו נצח! קומה והושיענו כי חסינו בך!.. אֵל! הביטה דל כבודנו בגויים ושקצונו כטומאת הנדה. עד מתי עוזך לשבי ותפארתך ביד צר?

האנחות והבכיות פּלחוּ רקיעים. אפילו החמה האירה בלי שמחה, מתוך מבוכה ובוּשה; השמים התכוּלים-לבנבניים נשקפו נכלמים וכובשי-תרעומות: עד מתי, אלוהים, עד מתי?..

יום אחד, שהיה שני לשבוּע, בשעה שבבית-התפילה, אחרי “והוּא רחוּם”, נדמוּ הבכיות וכל העם נפל על פּניו, וכל השׂפתים לחשוּ בדממה את דברי דויד אל גד: “צר לי מאד! נפּלה נא ביד יהוה כי רבים רחמיו וביד אדם אַל אפּולה ", נשמעה פּתאום געיה נוראה, כגעית שור מוּבל לטבח. הקול פּרץ מעל הבמה. כל העינים נפנו לשם: על הבמה עמד איש במחצית גוּפו שטוּח על גבי השולחן, שתי זרועותיו שטוּחות לפניו, כאיש שאין לו אונים לזקוף גוּפו, כוּלו עטוּף בטליתו, עד שאי-אפשר היה לראות פּניו. בחלל בית-התפילה נפלה הברה, שעברה בלחש מפּה לאוזן: “הפּחח… רפאל הפּחח…” התמיהה היתה גדולה. מקומו של האיש הזה, הצנוע והביישן, היה תמיד בקרן-זוית, סמוּך לדלת. מה ראה על כּכה לעלות על הבמה?.. התפילה הוּפרעה לרגע. כל העינים היו נשוּאות אל גוּפו המפרפר. הגעיה לא פסקה, אלא הלכה הלוך וגבור. וניכר היה שאי-אפשר לו לאיש לכבשה. הכל המתינו. להמשיך את התפילה אי-אפשר היה. אך הנה הרים רפאל את מחצית גוּפו מעל השוּלחן. הסיר בשתי ידיו את טליתו מעל פּניו: הם היו נוראים; הפּנים השמנים, המחייכים תמיד ביישנית והטובים תמיד, היוּ מעוּוָתים ומוּשחתים עד לבלי הכירם מאימת-מות ומצוקי-שאול. ברגע הראשון, כשראה כמה וכמה מאות עינים תלוּיות בו, כאילו נפחד, נתבלבל, אבל מיד התאושש, דפק פּתאום באגרופו על גבי השולחן בכוח, עד שקפץ עליו פמוט הנחושת ונר השעוָה נפל מתוכו ארצה…

– רבותי! מורי ורבותי! – קרא בקול צרוד שלא היה דומה כלל לקולו – מודה אני וּמתוַדה לפני כוּלכם… אני… אני… רצחתי נפש… שפכתי דם אדם… הוא איים עלי בעלילת-שוא וזמם להביאני לגרדום בעד חוב שנשיתי בו… פּגשתיו בדרך, נרתח בי דמי ו… ו… ועשיתי את המעשה… חמש-עשרה שנה שתקתי. איני יכול יותר. אני מקבל על עצמי נידוּי, שמתא וחרם… אני מקבל על עצמי ארבע מיתות בית-דין… אהיה כפרתכם וכפּרת כל ישראל…

בבית-התפילה השׂתררה דממה. פּני רבים היו חיורים, רבים הפיקוּ כעס, רבים – רחמים. כוּלם היוּ נדהמים. רפאל התחיל יורד במדרגות הבמה אל אוּלם-התפילה. שלא מדעת הצטדדוּ האנשים. נרתעו כאילוּ מיראה לנגוע בו, להיטמא במגע זה. בתוך הדממה נשמעו פסיעותיו הכבדות, כדפיקות עמוּמות של אגרוף חזק על לב חוטא גדול. ניגש אל פּתח הדלת, נפל שטוח בכל מלוא קומתו על הסף, וּפניו כבוּשים בקרקע.

השמש הבין מיד מה שמוּטל עליו במקרה זה: הוציא מארון הספרים את הרצוּעה השמוּרה שם מערב יום-כפּור עד ערב יום-כפּור בשביל כל היהוּדים האומרים את הוידוּי, ניגש אליו והתחיל מלקה בה את החוטא. השמש מנה שלושים ותשע מלקות. וּבו בזמן בכה רפאל והתפּלל:

רחום וחנון! חטאתי לפניך; יהוה מלא רחמים רחם עלי וקבל תחנוני!

יהוה, אַל באַפּך תוכיחני ואַל בחמתך תיסרני!

חנני, יהוה, כי אומלל אני! רפאני, יהוה, כי נבהלו עצמַי!

ונפשי נבהלה מאד! ואתה, יהוה, עד מתי?

אחרי המלקות קם רפאל הפּחח ופרש אל פּרוזדור בית-התפילה, והקהל המשיך את תפילתו. משגמרוּ להתפּלל מצאוּ היוצאים את רפאל שוכב שוּב לאורך סף הדלת הפּונה החוּצה. פּני הבריות הפיקוּ הפּעם תיעוּב וּזוָעה כלפּי הפּושע או כלפּי פּשעוֹ, ודומם, מבלי אמור מלה מנחמת, דומם ואכזרי רצה כל אחד לעבור סחור סחור או לקפוץ עליו. אבל רפאל היה תופשׂ את העוברים בכנף בגדיהם ומכריחם לפסוע ולירוק בפניו. בתחילה נדהמוּ, אחר כך ניסוּ אחדים בודדים לירוק בבת-צחוק מבוּישה, מתוך סקרנוּת כמוּסה או מתוך הזדהמוּת וקנאת-דת. לבסוף ירקוּ כבר כוּלם, גדולים וּקטנים, ירקוּ בפניו בלי הפסק ולתיאבון. ירקוּ מפּני שבקרבם היתה גדולה המרירוּת על הסיגוּפים והעינוּיים שבהם דיכאוּ לעפר חַיָתָם; ירקוּ מכעס על עצמם ועל האדם בכלל. פני רפאל כוּסוּ יותר ויותר רוק; היו אדומים-מתוּלעים, הזיעה זרמה מעל מצחו ולחייו שלוליות-שלוליות קטנות, התערבבה עם רוקם של הבריות. מראהו היה משוקץ מחמת מיאוס…


באותו יום יצאו, דרך שער רוסהיים, ארבעה ילדים. בראש כוּלם צעד יעקב הקטן, בנו של השתדלן; שני חבריו, איסרלין ואנזיל, נגררוּ אחריו. איסרלין החזיק בכף ידו של מנלין, אחיו הקטן, שלא נפרד ממנוּ אף לשעה אחת. הם הזדרזו, פסעו פסיעות גסות, ומנלין הקטן היה מדדה כל הדרך ברגליו הקטנות וקופץ מפּעם לפעם קפיצות קטנות כדי שלא לפגר. ריצה זוֹ עייפה אותו מאד; נוסף לזה ננעץ חודו של צרור בכף רגלו היחפה, והיה רוצה מאד לישב ולעיין בפצע. אבל התירא שמא יעזבוּהוּ ולכן לא השמיע שוּם תלוּנה. בחשאי-בחשאי, כמו פושעים קטנים, התגנבוּ ועברו דרך שער העיר. תחילה עמדו בשוּרה נלחצים אל קיר החומה, זה אצל זה, ועוצרים הנשימה, כדי שלא ירגישוּ בהם השומרים המסתובבים שם; המתינו וכיוונוּ השעה כשהשומרים נכנסו אל השומירה, אז שכבוּ על כרסם, זחלוּ ועברוּ מתחת לחלון השומירה, אל מחוּצה לשער, אחד אחד, כדי שלא ישמעו קול פסיעותיהם. רגע אחד כמעט נכשלו. כשהגיע תורו של איסרלין לזחול, הוציא כפּו מכף מנלין, ומנלין שזה כבר היה לו החשק לבכות, פּקעה סבלנוּתו וּפרץ בבכי. איסרלין הזדרז, סתם בכפּו את פּי אחיו וּבחרף נפש נטל אותו ועבר במרוצה את השער.

הגיעו עד לרגלי הסוללה החיצונית ושם עמדו. צללי הערב אפפוּם דוממים, זרים וחורשי-רע. מעבר לסוללה ממעל התלקחו להבות השקיעה והעננים עמדוּ שם כיצורים מוּזרים עוטי ארגמן ואש. זו הפּעם הראשונה יצאו לבדם אל השדה ונפשם רעדה. כאן העולם הוא אחר, לגמרי אחר מאשר שם ברחוב שכוּנתם. כאן פּתוּח עולם גדול, שקוּע בשתיקת-סוד, זר ומלא אימים כמוּסים. אף פּעם לא שיערוּ שכּך הוא מחוּץ לבית אבא, מחוּץ לשער. כאילו הוּסחוּ כתלי ביתם, נשמט גגוֹ מעליהם, והריהם בחוּץ, בלי חסוּת… אימת המרחב והנכר נפלה עליהם והתכּווצוּ מסביב ליעקב.

ויעקב לא ידע, כנראה, את מוראם ותוגתם. לא ראה את השדה הריק שמסביב. צללי בין-השמשות לא נגעו בנשמתו. כוּלו היה מלא שמש.

– שלום לכם – אמר – שוּבוּ הביתה בטרם יסגרו השער.

הסיר מעל גבּוֹ את השׂק הקטן, שבו היה מוּנח סידוּרו, בגד השבּת שלו, חלת לחם ודברים קטנים שונים.

– איסלין! – אמר והוציא מתוך שׂקו קוּפסת נחושת קטנה וּמצוּחצחה – קוּפסה זוֹ נתן לי למתנה ארוסה של פרידלין. קחה לך. לי אינה נחוּצה בדרכי. ואתה, אנזיל, קח את ה“מגילה” הזאת שהביא לי אבא בשנה שעברה – והושיט לחברו מגילת-אסתר קטנה כאצבע ונתונה בנרתיק של כסף – ולך, מנלין, הכפתורים האלה, שצברתי במשך שנה; אתה רואה, יש כאן כפתורי נחושת, גם כפתורי זכוכית. הנה כפתורים ירוקים, הנה אדומים… קח! – ושׂם את מחרוזת הכפתורים על צואר הילד.

חלוּקת המתנות הניחה קצת את דעתם של החברים. עמדו מסביב ליעקב ושתקו, כשכל אחד מחזיק בידו מתנתו ושמח בלבו.

– ועכשיו שלום לכם! עוד מעט ויסגרו את השער.

– המתן! המתן! – קרא פּתאום איסרלין – ואיך… למשל, בלילה… איזו חיה רעה…

– אני יודע פסוּק אחד על-פּה. אם אומר אותו שלוש פּעמים לא תזיק לי שוּם חיה רעה.

אף-על-פּי שקשה היה לאנזיל להיפרד מהמגילה הקטנה והיפה, שכל השנה הוא מקנא אותה ביעקב, לא התאַפּק בכל זאת, וקרא:

– שמע, יעקב, למה תלך לבדך? אולי תחכּה עד שכוּלנוּ נלך לשם?

– לא אוּכל לחכות עוד, לא אוּכל! אילוּ ידעתם חלומותי… אמש, למשל, חלמתי שפּגשתי בדרך זקן אחד ששאלני להיכן אני הולך. “לארץ ישראל", אמרתי לו. – טוב אתה עושה, בני! – השיב לי הזקן. וּמיד נטלני על גבו ושנינו פרחנו על הרים, יערות וימים, ולאחר שעה קלה הגענו לארץ-ישראל… קפיצת-הדרך… אסוּר לחכות! וגם סכנה לחכות! כאן יש למתים חיבוּט-הקבר ויש לרימה שליטה בהם. ובימות המשיח יתגלגלו כל המתים בתוך האדמה כמה וכמה גלגוּלי-מחילות עד שיגיעו לארץ-ישראל… ובארץ-ישראל… בארץ-ישראל!.. עפרה הוּא לבן, צח, טהור, קדוש… שם אין הרימה שולטת, שם אין חיבוּט הקבר, שם לא יהיו גלגוּלי-מחילות…

– שמא נזכה לעלות קודם שנמות, – אמר איסרלין ולחץ בשתי ידיו את קוּפסת-הנחושת אל חזהוּ.

– מי יודע! המגיד מארץ-ישראל הלא אמר שצריכים לחכות, שצריכים להרהר בתשוּבה… אני איני יכול, איני יכול לחכות! בכל לילה אני רואה בחלומי את הסמבטיון…

יעקב השפּיל קולו ואמר בלחש:

– יש לי סוד!.. סוד! אני יודע פסוק אחד… פּסוּק כזה אני יודע, שאם אומר אותו ישקטו מי הסמבטיון גם ביום-חול ויחדלו מזרוק את אבניהם עד שיהא סיפק בידי לעבור. אני החלטתי ללכת אל עשרת השבטים…

– אל עשרת השבטים?

– אל עשרת השבטים!

– ובארץ-ישראל?

– בארץ-ישראל אראה הכל! את הסוּלם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו…

– ואת מערת המכפּלה?

– ואת מערת-המכפּלה.

– שם תאכל רמונים, תאנים וחרובים?

– שם אוכל רמונים, תאנים וחרובים… שם… שם… השפיפון… שם… שם…

רגע עמדו כל הילדים כחולמים על נפלאות רחוקות, על עולם מלא זיו. יעקב נפנה פתאום ומבלי אמור מלה התחיל מטפּס ועולה, מטפּס ועולה במעלה הסוללה.

ושם למעלה נפתחו היכלי הרקיע ונראו משם לשונות-אש, להבות פּז ואבוּקות אודם, פּטדה וברקת; ישישים אשר מורא-הוד להם, צדיקי-שמים וקדושי-עליון, עטרותיהם בראשיהם וכסף זקניהם ופיאותיהם הארוכים, וארגמן שוליהם הרחבים פּרושים עד למרחקי שמים… כולם יצאו שם לקבל פּני יעקב חברם, העולה וּמתקרב, העולה וּמתקרב אליהם. הנה עוד מעט ויבלע בתוך פּלגי הזהב והארגמן של היכלי הרקיע… לבות הילדים שעמדו למטה, בחשכת הערבית, המוּ, המוּ…

– יעקב! יעקב! – נשמעה פּתאום קריאתו של אנזיל: – ח-כ-ה ה י-ע-ק-קב! אני הולך עמך… איני רוצה במגילה… איני ר-ו-צ-ה במ-גי-י-לה… יעק-או-או-ב… חכּה! קחני עמך!

– יעקב! צעק גם איסלין – איני רוצה בקוּפסה!.. ח-כה! ח-כה! אני הולכים עמך!

לשוא! מיעקב לא נשארה אלא נקוּדה אחת. הישישים הקדושים הליטו אותו באדרות הארגמן שלהם.

תפוּשׂי פלא וגעגוּעים עמדו עוד הילדים דוממים ועיניהם תלוּיות בשמים.

לאט לאט, באופן בלתי ניכּר, ירד פרגוד רקום ספיר ואחלמה על פּתחו של היכל הרקיע.

– איננו! הלך! – אמר אנזיל, כשהוא מתנפּח, נושם בכבדוּת, מצפף גבּותיו כמו בכעס וּמתאַפּק בכל כוח מבכות.

– כן, הלך! – אמר איסרלין בלב מכוּוץ והסב ראשו כדי שלא יראה חברו בדמעותיו, והתחיל גוער ונוזף באחיו הקטן – מה אתה מביט שם בכל רגע אל רגלך? אם תפגר עוד מאחרינו אשאירך כאן בלילה לבדך. זאת אעשה לך.

וּפתאום פּרץ בבכי:

– אין לי מנוחה ממנלין זה… אינו נפרד ממני… התמהר ללכת?

וצבט בכוח את אחיו הקטן. התינוק, שלא היה רגיל לראות כעס כזה אצל אָחיו, נבהל, ולתמהון שני הילדים הגדולים, שתק.

הילדים עוד הספּיקו לשוב לפני סגירת השער. נכנסו, כמו שיצאו בגניבה, כשהם זוחלים על בטנם וכשכל אחד לוחץ בכפּו את חפצו היקר, מתנת יעקב.

מכיון שנכנסו לרחובה של עיר עמד איסרלין ואמר:

– אנזיל! הבה ונתחלף. קופסתי היא כולה מנחושת ושוה יותר מהמגילה שלך.

אנזיל חשב, חשב ואמר מתוך ישוב-דעת:

– ראשית, נרתיקה של המגילה הוא כסף, והכסף קונה את הנחושת. ושנית, במגילה אהיה קורא בפוּרים. ובקופסתך מה אעשה?

– אני אוסיף לך את הפּנס הקטן שלי.

– אה, את הפּנס? מוּטב! הראה נא לי קוּפסתך ואתנה עיני בה…

ועוד זמן רב נשאו-ונתנו הילדים ברחובה של עיר, לחרדת הוריהם שהמתינו להם בסעוּדת-הערב.


דבורה היתה שרויה ביגון גדול. ה“רבי” דיבר לה השכּם ודבּר שבבוא היום הגדול והנורא, יום הפּדות והגאוּלה, יעָשה לה נס, תקוּם על רגליה ותלך; בראש כל הגולים-הגאוּלים תלך. והנה היה הנס: עמדה על רגליה. אבל ה“רבי” איננוּ. נפלאות לא נעשו, הגאוּלה לא באה… והנה היא לבדה! רגליה הבריאות למה לה הן? לאָן תשׂאן?

מן בוקר עד הערב לא זזה מחלונה הפּתוּח ועיניה כלות ומיחלות לשובו של ה“רבי”…

ימים על ימים עברו. לבני רוסהיים נעשה הֶרגל לראות יום-יום את פּני הנערה המבהיקים בזיוָם וּבלבנת-חיורוֹנם מתוך מסגרת החלון הקטן והגבוה. ערובת עתידם היתה להם, סמל גאוּלתם, פּשר גורלם.

אימתי גואלי יבוא? – שאלו עיני דבורה בוקר, צהרים וערב.

אימתי גואלנוּ יבוא? – שאלה עדת רוסהיים למראה לבנת פּניה בחלון.

פּעם לבשה נפש רוסהיים חרדות: פּני הנערה נעלמו מהחלון! כאילו נסתם פּתאום חזון, כאילו הורד פּתאום מסך על אָפקי-נוגה. מה קרה? השלום לנערה? הנערה עסוּקה במלאכת-הקודש. מחביון ארגזה הוציאה את משי-הארגמן ואת חוּטי הכתם הבהיר, והתחילה רוקמת דגל לריבּוֹנה, לקדוֹשה, לגואלה. את הפּסוּקים הנפלאים רקמה, שהיא ופרידלין קראו לפניו מספר התנ"ך ביום האחרון לשבתוֹ אתן. השכּימה והעריבה על עבודתה. רקמה לאור החמה ולאור פּתילת השמן. לא זקפה גבּה, לא נשאה עיניה לראות את הנעשה מחוּץ לצבעי הארגמן והכתם. את כל אהבתה, את כל צערה ואמונתה רקמה. על כן אוּלי היה נוגה חדש לכל חוּט שנתוַסף על גבּי מטלית המשי, על כן פירפרו חיים בכל אות חדשה שהלכה והצטיירה בעקבות המחט החי שרקד ריקוּד עצבּני כל-כך על-פּני שדמת הדם, בין להבות האש…

וּפני הילדה הלכוּ הלוך ודל, הלוך והתמעט; נעשו חיורים-שקוּפים, כאילו עם כל דקירה מדקירות המחט טיפּין טיפּין נשתפּך דם לבה לתוך האותיות.

מלאכת הרקמה הולכת ונגמרת והמוקד בלב מתלקח ומשתלהב יותר. הוא לא בא! עדיין לא בא! היבוא?..

לאחר שסיימה את הדגל התחילה באדרת הבהירה. באותו יום, כשהדגל היפה עם פסוּקי הקודש יתנפנף מעל לראשי העם, יהיה הוּא לבוּש לבנים, ואדרת מלכוּת זו תהיה על כתפיו, עם צבא קיפוליה וקמטיה הדקים-מן-הדקים על השכם והכתפים, עם המון הכפתורים הזעירים והצפוּפים, עם שרווּליה הרחבים והארוּכים הנגררים בקצותיהם עד לשולַים. והשוּלים, שולי-הקטיפה החוּמים, מסביב לאדרת-התפארת הבהירה והחגיגית, יהיוּ כצל המלוה את האור, כזר המות מסביב לשמחת-החיים…

עוד מעט, עוד מעט ותיגָמר המלאכה. והוּא לא בא, עדיין לא בא!..

זכרה דבריו היפים שדיבר לה פּעם על הנשמות, על האותיות הקדושות, על השלימות והחיות שבתכלית. “שׂק תפילין בלא תפילין הוא כגוף בלא נשמה, בלא תכלית", אמר לה אז… הנה הדגל, הנה האדרת בלא נשמה, בלא תכלית. מונחת פּרושה על ברכיה אדרת נהדרה זו, והיא כה עלוּבה ביפי-תפארתה, וכאילו היא שואלת: אי תכלית חיי, שלימות תפארתי? אי הכתפים היקרות שלשמן נבראתי? אי הגוף היקר שיתעטף בי? איהו?

זה מימים בא גם על דבורה, כמו על אמה, איזה אֵלם. ימים רצוּפים לא נשמע קול הברה חיה בבית. היה מוּזר לראות את שתי הנשים יושבות כפוּפות על מלאכתן או מתנועעות אילך ואילך בחדר ושותקות, עולמית שותקות. רק איושת שיראים וּצלילי מחטים. שׂפת משי וקטיפה. רחש נשמות…

יום אחד קמה, קיפּלה בזהירוּת רבה את הדגל והאדרת, נטלה את החבילה בבית-שחיה והלכה אל בית-מועצת העיר…

– מי נחוּץ לך כאן, יהוּדיה? – שאלוה השומרים.

– רצוני לראות את היהוּדי היושב כאן.

– אין כאן שוּם יהוּדי, נערה!

– יש! יש כאן יהוּדי אחד! – התעקשה דבורה – לכוּ ואמרוּ לו שאני צריכה למסור לו דבר-מה.

המשרתים הלכוּ ואחרי רגע יצא אליה ואסקו די לופץ.

– מה נחוּץ לך? – שאל ברוגז.

– רצוני למסור חבילה זו ליהודי המתאַכסן כאן, – החזירה בקול רועד.

– אוֹכל? אין צורך. יש ריבה אחת שמביאה לו אוכל מבית השתדלן.

– לא. דבר אחר.

– תני לי את חבילתך ואני אמסרה לידו. אל תחשישי.

דבורה פּיקפּקה שעה קלה:

– לא. אני בעצמי צריכה למסור זאת לידו.

– אם כן לא תראיהוּ.

– ואימתי אוכל לראותו?

– לא היום, לא מחר, לעולם לא… ושוב אל תשובי, נערה, השמעת? ולא – פּה תלוני, בבית-האסורים. לכי לך לשלום.

רצוּצה ועלוּבה חזרה דבורה לביתה וחבילתה תחת בית-שחיה.

למחרת היום ההוּא שוּב הלכה אל בית-המועצה. הפּעם התעקשה יותר בדרישתה לראות את “היהוּדי המתאַכסן שם”; מפּני-מה מוּתר לפרידלין ולה אסור? היא לא תדבר עמו, רק תמסור לו את החבילה, תביט אליו, תחכה שעה קלה שמא יאמר לה מלה אחת, ואחר-כך תלך לה… אבל ה“פּורטוּגזי” היה נרגז מאד ודיבר עמה דברי כיבּושין: לא נאה לבת-ישראל לרדוף אחרי גברים… מה רוצות הריבות הללו מידידו? איש קדוש הנהוּ, ואלו הנקבות באות ומטרידות אותו ממנוחתו… קטנה כזו וכבר רוצה למשכו לחטא… בושה וכלימה!..

דבורה לא הבינה מה הוּא סח, מפּני מה הוא רוגז כל-כך וּמפּני מה הוּא עולב אותה כל-כך?

בכל יום ויום היתה באה בחבילתה אל בית-המועצה. השמשים של בית-המועצה כבר חדלו ליתן את דעתם ולא היו נענים לדבריה. והיא היתה עומדת מוּל פּתח הדלת שעות רצוּפות ומחכה ומחכה, דומם, בעקשנוּת מטוּמטמה. יש שהשמשים, מפּאת שעמוּם, היו מלגלגים עליה וּמתעללים בה. והיא, כמאוּבנה מבפנים, לא הרגישה, דומם סבלה. ואחר-כך היתה חוזרת לה לביתה כלעוּמת שבאה, אבל צנומה יותר, שקוּפה יותר…

וּבבית היתה צונחת על ספסל בקרן-זוית, החבילה על ברכיה, ויושבת שעות רצוּפות כמחכה ליום מחר. לא ניגש אליה איש ללטף על ראשה, לשאול לכאב לבה, להרגיעה… ימים רצוּפים לא בא אוכל אל פּיה, הלכה ונמוגה כנר שעוָה. הצטמצמה ונגמדה בגוּפה עד שדמתה לילדה בת תשע או עשר. בני רוסהיים האמינוּ שיש איזה מגע-וּמשׂא חשאיים בינה וּבין המגיד מארץ-ישראל שנעלם ולא ידוּע מקומו אַיוֹ. גוּפה הדל והרזה, עיניה הלוהטות כשתי אבוּקות, גם שתיקתה המוּפלגה העידו שדבר לאט עמה. האמינו בקדוּשתה, בסוד הקדוש הכּמוס עמה, וקיווּ ממנה לנסים…

פּעם אחת בלילה הרגישה איזה כובד נורא מעיק על לבה ויראת-מה סתוּמה נפלה עליה והכבידה על נשמתה. ראשה עליה סחרחר וזרועה כבוּל עץ מאין יכולת להניע. היא לא חששה לזה, כיון שאת מלאכתה כבר גמרה. לבה היה מלא פּחדים, פּחדים סתוּמים. רגע נדמה לה שמולכו בא וישב על קצה מיטתה, כמו שהיה רגיל לעשות בשעת מחלתה. אך את שׂערותיה לא לטף, כדרכו אז. היא שאלתו: “מפּני מה אינו מלטף את שערותי?” הוא נאנח ואמר שיש לו דברים חשוּבים להודיע לעולם, אלא שהוּא שבוּי בין עכו"ם ואינו יכול לשחרר עצמו מידיהם… כל אותו הלילה רעדו ידיה ורגליה מפּחד ומצער, ולא פסק רעדן גם למחרת בבוקר.

ולמחרת בבוקר כשהתיצבה שוּב לפני מבוא בית-המועצה יצאו אליה שני שמשים שיכּוֹרים ועליזים והזמינוּה לעלות במדרגות למעלה. הנערה נרתעה בתחילה. אימת ליל אמש תקפתה שוּב. השמשים זירזוּה לעלות. חלשה היתה. בפיק-ברכים וּבזיעת פּניה התחילה מטפּסת ועולה, מטפּסת ונאחזת במעקה המדרגות. רצתה לעמוד רגע, לשאוף רוח, אך דחפוּה מאחריה והכריחוּה להחיש פּסיעותיה. והנה התיצבה על המעלה העליונה ושאפה רוּח, כשהיא תומכת בידה האחת את חזה וּבשניה חובקת את חבילתה שכבדה לה מאד. פּתאום אחזו בה שתי זרועות אמיצות, הרימוּה באויר והשליכוּה בכל כוח למטה. הדבר היה כה פּתאום. לא הרגישה בהתגלגלה במדרגות למטה. כשפּקחה עיניה מצאה את עצמה כשהיא מוּטלת על קוּפת האַשפּה שלפני הבית. ניסתה לקוּם ולא יכלה. כל גוּפה כאַב עליה, כאבוּ פּניה, כאבוּ ידיה ורגליה. לא היה בה מתום. שוּב עצמה עיניה. כששכבה במנוּחה לא הרגישה כמעט בגוּפה ובמַדויו. אך במקום ראש איזה כדוּר עופרת היה מעורה עם צוארה. וכל תנועה קלה גרמה לה יסוּרים. פּתאום נזכרה באוצרה היקר, בחבילתה. מבלי לנוע חיפּשׂה בעיניה אילך ואילך, והנה מצאה אותה מונחת סמוּך אצלה. התיראה שמא יגנבוה ממנה: הכרה זוֹ עוררה את רוחה, אספה כוחותיה והתרוממה מעל האשפּה.

קמה. הלכה לאט לאט, כוּלה מתחלחלת כשהיא נשענת בכפּה בכתלי הבתים. בכל רגע נטוּ רגליה לכרוע תחת סבל גוּפה. אך התגברה ופסעה הלאה כשיכּוֹרה. הפּחד והחשש שמא לא תעצור כוח ותפּול בין ה“גויים” דחף אותה הלאה, הלאה… אך הנה רחוב-יהוּדים. פּה אין כל חשש. עמדה נשענה בגבּה אל קרן-זוית של הרחוב. חבילתה צנחה מידיה… אך מיד הרגישה לא רק שכובד החפץ הזה נשמט מעליה, אלא גם כובד גוּפה, כובד כל חייה. כאילו נתרוקנה פּתאום מכל סבל, מכל דבר מיוּתר, שהעולם הזה העמיס על כתפיה החלשות, והיא קלה, קלה…

ראתה דבורה פּני יהוּדים ויהוּדיות כפוּפים אליה ומביטים. כן היה גם הוּא כפוּף עליה בהיותה שוכבת חולה במיטתה… וּמה טוב לה, מה טוב לה! מדוּע היא כה קלה, כה קלה? והאנשים האלה אינם מה שהיו קודם, והעולם אינו מה שהיה קודם. דבר חדש, נפלא וחדש הולך ומתרחש, דבר גדול שקשה לתפשו, להקיפו. מצלצלים פּעמונים נעלמים וצליליהם משתפּכים באוירו של עולם כבדים ואיומים. הם מבשׂרים את העתיד לבוא. הם קוראים לבני-אדם וקשה לדעת לאָן… בום-בום-בום… אח, מה נורא! צפּרים מצפצפים, נפחדים, נבהלים, רוטטים… איש אינו רואה אותם, אבל צפצוּפם מלא עולם. צויץ-צויץ-צויץ… יודעים הצפּרים מה שאין בני-אדם יכולים לדעת… והפּחד גדול, גדול… אח! כולם, כולם, כל אלה הניצבים עליה, דווּיים וסחוּפים, התגלגלו בגלוּיותיהם, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא… ממדרגה רמה, מטה מטה, אל האשפּתות.

פּתאום עבר זעזוּע חזק בכל גופה. עיניה נתרחבו. לאַט-לאט התרוממה ממקומה, קמה, הרימה זרועה באגרוף קפוץ כלפּי שמים, עיניה לטוּשות למרחקים, בלא ניד כל-שהוּא של עפעף; האישונים נתגלגלו למעלה ולא נראה אלא לובן העינים. שערותיה עמדו משורבטות, פּיה פּעור במקצת ובקצותיו ביעבע קצף לבן. כל מראה – איתערוּתא דלעילא.

הקהל נרתע מפּחד למראה הנערה. פּתאום יצא מפּיה קול חזק, גברי:

אני לדודי ודודי חמק עבר – אני מהרהרת בתשוּבה ואין אני רואה עדיין קרבותה של השכינה וּביאתו של הגואל. משוּם מה? נפשי יצאה בדברו – בשעה שהקדוש-ברוּך-הוּא מדבר, נפשם של ישראל יצאה לעבוד עבודה זרה. ועל-כן בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר – אלו אוּמות העולם שהם שליחי המקום ליסר את ישראל וּלהחזירו למוּטב. הכּוּני פּצעוני – זוהי הגלוּת המרה. נשׂאו את רדידי מעלי שומרי החומות – זאת היא תורתי שאוּמות העולם עשוּה פלסתר וגילוּ בה פּנים שלא כהלכה ומצאוּ בה טעמים ונימוּקים לתורותיהם הטמאות…

קול דודי הנה זה בא ומדלג על ההרים מקפּץ על הגבעות – הגואל דולג על מעשיכם הרעים ועל עבירותיכם העומדות כהרים וכגבעות על דרכו. דודי צח ואדום דגוּל מרבבה – הגואל הוא צח מחמת יסורי ישראל שמירקו את עווֹנוֹתיהם, והדגול מרבבות עם יהיה עטוף בדגל ארגמן… בדגל ארגמן… באדרת בהירה כזוהר הרקיע.

דבריה נעשוּ יותר ויותר מקוּטעים, מסורגים, מבהילים בחשכתם. זרועה הנטוּיה צנחה באין-אונים…

פּתאום כרעה הנערה, נפלה. בכל גוּפה עברה עוית, והתעקם באופן לא טבעי. הכתפים התנשאו והראש נשקע בתוכן; אחר-כך התפּתל גוּפה כעכנאי ונכפף אחורנית עד שנגעו כפּות רגליה בראשה, כאילו התפּרקוּ חוליות שדרתה. כל שריריה התמתחוּ ונעשו מוּצקים וקשים כחצוּבים מאבן.

אך לאט לאט התחיל גוּפה מתישר וחוזר למצבו הטבעי; הקפּאון נמס, ההתמתחוּת התרופפה. היא שכבה מוּטלת בפישוּט ידים ורגלים, ועל פּניה שלוַת-הוד, מנוחת-אושר לא מעלמא הדין… על שפתיה היבהבה בת-צחוק חיורת, היבהבה רגע וכבתה…

מעל לראשי ההמון הצפוּף השיקו כנפי-אימים. כל אחד פּחד לפרוש מהציבור. והציבור כולו עמד ורעד. אילך ואילך פּרצוּ צוָחות וזעקות. אשה התחילה מיבּבת וקוראה כתרנגול; מפּי צעיר פּרצוּ קריאות משוּנות. מתוך הקהל נבדל ויצא הבחוּר הוורמיזי, מחובשי הישיבה, והתחיל רוקד רקידות בלתי-שכיחות בפנים משולהבים, בעינים קמות, בקצף על השׂפתים, רוקד ורוקד עד לידי איבוּד החוּשים, עד לידי התפּשטוּת הגשמיות ממש… אשה אחת התפּתלה על פּני האדמה וקירטעה כדג על היבשה; סמול 11 אצלה התפּלש בעפר גוּפו המתחלחל והערום-למחצה של יקוּתיאל הפרנקפוּרטי… פּתאום הופיע בתוך הקהל אורח לא ידוע, שאיש לא ראהו קודם לכן; האורח עמד על אבן, קרא פסוקים מה“זוהר”, דרש גימטריאות וחישב את ה“קץ”…


פרק שנים-עשר: VIA DOLOROSA    🔗

מולכו ראה חלום מוזר.

במקום אחר זר, במדינה אחת זרה, בין עצים, שמבעד לסבכת ענפיהם ניצנצו מי יאור רחוק, היתה מערה חשכה ועמוקה. בתוך המערה שוכב הוא, מולכו. רבות בשנים שוכב הוּא שם, קבור חיים, באפס תקוה לצאת לאויר העולם. אבן כבדה על פּי המערה, אימה כבדה בלב. וּפתאום נגולה האבן; אור חיור, כאור הבוקר, חדר אליו מלמעלה, ולבו נתמלא פּתאום תקוה ובטחון. פּני אשה צעירה נראו במרום. וּמה מוּזר הדבר! את פּני האשה הוא מכיר ואינו מכיר, והם חביבים עליו, יקרים לו. לכאורה הם פּני פרידלין ובכל-זאת אינם פּני פרידלין; וּבו בזמן הם דומים לפני דבורה, ובכל-זאת אינם פּני דבורה… והאשה דיברה אליו דברי ניחוּמים, דברי תקוָה. מכל דבריה הוּא זוכר רק זאת: “המבוּל עוד טרם עבר מעל פּני הארץ, עוד רועמים הרעמים; אבל בשעה שתצא מן המערה ישוכו המים ותיראה הקשת בענן“. – וּמתי יהיה האות? – שאל מולכו. “שעתך קרובה, ענתה, חכה כמעט רגע עד יעבור זעם”…

כזה היה החלום. ועכשיו עמד מולכו לפני חלון פּתוּח בעלית-הגג של בית-המועצה, ששם הקצה לו ואסקו די לופץ מקום לדור, השקיף אל השדה, וניגוּן-מה התנגן מאליו על שׂפתיו.

היה בוקר תמוּז שופע זיו וחום. כל השפלה רחבת-הידים, על שדות הדגן, החיטה והאפונה, על כרמי הגפנים, על כפרי האכרים, המבהיקים במשבצות הזהב, הענבר והאזמרגד, המתגאה והמאושרה בשפע הברכה שהעניקה לה החמה טובה, בסבל פרי בטנה ובחלב שדיה, המצפה בנדבת לב אם לבניה שיבואו לינוק חלבה ודשנה, – כל השפלה עלזה וצחקה כלפּי שמיה כשהיא זורחת בשלל צבעיה ומקושטה בחגורת הכסף של המוֹזֶל… והרחק הרחק, בתוך אָפקי הזוהר, מתמוגגת תכלת הווֹגֶיזים, כעין עריגת נפש מעולפה וכחזיון כוסף ללא-ביטוי…

כמו מתוך נפש של בדולח, השקיף מולכו אל העולם. רגעים דימה שהעולם הזה על שמיו ושמשוֹ, על גווניו וּמרחקיו, גלום בקרבו; ורגעים – כאילו נפשו הוא זורבת, עם הצמחים, עם האבנים, ממש כמו ערפילי תכלת אלו שהווֹגזים מקטרים שם באופק…

הוּא זוכר שכבר היתה לו פעם הרגשה מעין זוֹ, כאילו הוא מקשיב אל דופק הבריאה כולה. הרי זה היה בארץ-ישראל, בשעה שטיפּס ועלה בפעם הראשונה אל ההר, שמעל גבהי מרומיו זרחה לו צפת הקדושה, כצפּור-קסמים. כמדומה, שאף עתה הוא הולך בדרך העולה למעלה, ואיזו שכינה קדושה רומזת לו ממרום ומשיקה לו בכנפיה הצחורות.

מקומות רבים בגופו היו עדיין דווּיים מפאת המכות שהוכה על-ידי האספסוף על המגרש שלפני בית חנה מניורנברג. ובשכּרון-של-מתיקוּת הוא מאזין אל מכאובי גוּפו שאינם משתתקים אף לרגע; הוא רוצה שימשכו עוד ועוד, ונזהר מנגוֹע בידו במקום כואב, שמא יקל על-ידי כך את הכאב. אותה טינה של בוּז, אותו רגש הנכר שהיוּ מתעוררים בו לפעמים אל יהוּדי אשכנז, ושהיה מפּעם לפעם נלחם בהם וּמשתדל לדכּאם וּלהשכיחם, היו עכשיו מסולקים מנפשו בלי כל מלחמה: יסוריו ומכאוביו מילאו את נפשו רחמים וסליחה… ואולי גם אושר ההכּרה שדרכו יוצאה מן השפלה והריהי עולה במעלה רכסים וחתחתים, אל אותן הרמות ששכינת-קודש קוראה משם…

הכרה זוֹ הלכה ונתבשלה בו זה מכבר בדמי ימים ולילות, בעלית-גג זוֹ. היום גמלה. השתחררה כפרפר זה מנרתיקו, כוּלה פּרפּור-גיל, רנן-חיים ושאיפה אֶל על.

כמדוּמה לו שעד עתה לא ידע כלל כמה נילושה נשמתו של כל יהודי באוירה של ארץ-ישראל. שם ברחובה של רוסהיים נודע לו הדבר. בין היהודים שהביטו אליו בפני להבים, בעינים רטוּבות, במבטי תחנוּנים, ואפילו בין אלה שסחבוהו אחר-כך במשׂטמה מעל מדרגות דירתו והתעללו בו, ראה כי אדמת הקודש צועקת מדמיהם… עכשיו הוא מבין את משׂטמתם הגדולה, את קצפם הגדול של מתנגדיו: ארץ-ישראל נעוּצה בלבם כחץ שמכאיב בגעת בו יד… והוּא הלא בא לקרוע בחוזק-יד את הקרום המגליד, לעורר את הלבבות לתשובה אל הבורא ואל הארץ הקדושה, להסיר מעל הנשמה את שריון-הקשׂקשׂת, שהעושר והנכסים וחיי העולם-הזה הלבישוּה, ולהציגה עֵירוֹם ועריה באוירה הקר של הגלוּת… אך הנה קרה דבר אשר לא פילל לו. העניים והאביונים, שלא היה להם מה להפסיד כאן ושקיווּ לחיים טובים שם, היו משׂימים אותו לשליח המקום, מקווים ממנוּ לאותות וּמופתים, מצפּים לראות נסים ונפלאות, והוּא עמד לפניהם רפה-ידים. העם היה מוכן ללכת אחריו, העם רצה להיות מוּנהג על ידיו. אך הוא, מולכו, ברגע המכריע פּיקפּק. טרם שמע קול אלהים קורא אליו להיות מנהיג ורועה.

מולכו לא האמין בעצמו והאמין בעם; העם לא האמין בעצמו והאמין במולכו.

והנה כך ראה את כוחותיו הולכים וכלים באפס תקוָה כמים המוּגרים אל חול ערבה…

רגעים עמד נבוך ונבהל מול זרם הכוחות שהתחוללו על-ידיו בקרב העם. כאילו פּתאום לפתע התפּרצו לפניו בכל עוזם והוּא לא שיער בתחילה שהם כה שׂגיאים, כה אדירים, ועתה הוּא עומד לפניהם קטן וחדל-אונים… יצא לתקן בדקי סכר, ונחשול קם וצף על ראשו…

הבוקר ניצל מיאוּש ומפּחד.

הבוקר, בקומו משנתו, אחרי חלומו המוּזר, ובהשקיפו אל עולם יה, המשׂתרע כאן לפניו על מרפּדי-אור, הפּושט זרועותיו אל מרחקי אין-סוף ומאמצם אל לבו, – הבוקר ראה שכּל ימיו, כל ימיו היה קבוּר בתוך עצמו כמו בתוך מערה צרה. גם בלכתו לבקש את סוד הויתו בנתיבות הערפל של האמוּנה לא היה יותר מרחב מסביב לנשמתו מאשר בשעה שביקש את תיקוּן חייו בזרועות האהבה. גם בצאתו אל אֶחיו בני ישראל להטיל בנפשותם חרדה, משׂטמה ואמונה, קבוּר היה בתוך האני שלו הצר והחשוך… כך, מתוך חלונו, ראה שאסור לו ליהודי לבקש אך את עצמיוּתו, אך את האני שלו ביסוד קיומו הפּרטי. אין יהוּדי קיים אלא בזכוּתה של כנסת-ישראל; וכנסת-ישראל גוּפה אינה מתקיימת אלא בזכוּתה של התורה; והתורה לא ניתנה אלא בזכוּתה של הברואים כוּלם, של העולם כולו. לתקן עולם במלכוּת שדי…

מולכו היה מאוּשר בהכרה חדשה זו, כאילו נראו לו, בפתח מערת חייו, פּנים יקרים, פּני אם, וכאילו קול מתוק היה אומר לו שיש למעלה עולם גדול ונהדר; שם באותו עולם נולד, ואותו עולם מחכה לו, קורא לו… מתוך יסוּרי גוּפו ומכאוביו הגדולים, בסליחתו לבני-אדם ורחמיו עליהם מצא פשר חלומו בליל אמש… מולכו אמנם נזכר שכמקרה הזה קרה לו לא פעם; לא פעם היה לו הרגש כאילו בוקע לו אור מעל לראשו וקורא לו לעלות מהמיצר האפל למעלה אל מרחבי-האור; לא פעם פרץ ברטט-אושר אל המרחבים האלה כמו אל החוף האחרון, המבטיח את המנוחה האחרונה, מנוחת-הנצח שאחריה אין כלוּם. אולם כעבור זמן-מה היו המרחבים שוּב מתחילים מתכּווצים, מתקרבים ונדחקים מסביב לנשמתו, עד ששוּב היה קורא לו איזה קול אל אפקים חדשים… הוא יודע זאת! וּבכל-זאת אומר לו לבו הפּעם, שזהוּ החוף האחרון…

יסוריו!.. הה, ברוּכים הם! ברוּך המקום אשר בחסדו וּבטוּבו שלח עליו את הנסיון!.. הרי מנסיונו זה, מיסוריו אלה למד שאין הוא אבק פּורח בסופת תוהוּ, שהוא חלק אחד מעוֹרה עם חלקי העולם, עם בריה ענקית זו, הנושמת כאן לפניו כשהיא משׂתרעת עד לקצוי אופק התעלוּמה…

שריקת הדלת הוציאתו ממחשבותיו. ראשו של ואסקו די לופץ ננעץ בפתח ועיניו רצות ותרות לצדדין.

– האין כאן עוד מישהו? המוּתר לי להיכנס? – שאל.

– את מי הוּא מתירא לראות כאן?

– חששתי שמא יושבת כאן אותה ריבה ופושקת שׂפתים.

– אותה ריבה… זה זמן רב שאינה מביאה לי אוכל.

– הא כיצד! – קרא די לופץ נבהל – וּמה הוא אוכל איפוא?

מולכו עשה בידו תנוּעה קלה של קוצר-רוּח, כמי שאומר: “אַל נא תתן דעתך לדברים של מה-בכך", ואמר:

– איני יודע מה קרה שם בבית השתדלן; אני חרד מאד לשלומם שם… לחנם הוּא כועס על פרידלין, דון לופץ יקירי! היא נערה טובה ונבונה מאד…

– ואף-על-פּי-כן היא מפטפּטת כאן יותר מדי…

– הלא אי-אפשר להיות כפוּי-טובה במידה כזו! אֶת טרחה ואכלה אקבל ואת שיחתה לא אקבל?

– לאשה אין אף פּעם פּחות משתי כוָנות בו בזמן. מביאה אוכל – מוּטב! אבל לשם מה הדיבוּרים והלהג הרב? מה לה, לבת-חוָה, ולאדם כמותו?

פּני מולכו הסמיקוּ במקצת, וּבבת-צחוק קלה:

– רואה אני שאין הוּא מעריץ ביותר את בנות חוה אמנו…

– איני מאמין לאשה, המבין הוּא? אין לי אֵמוּן בה… היא פיתתה את אדם! בבשׂרה יש מזוהמת הנחש, אם אין היא גלגוּלו של הנחש עצמו… האשה גם כשכוָנתה, לכאורה, רצוּיה, עושה שליחוּתו של השׂטן!

מולכו כבר נלאָה להתוַכּח עם ידידו על אודות פרידלין, שביקוּריה לא מצאוּ משוּם מה חן בעיניו. בידידו תסס מה והוא היסס לבטאוֹ. כיוָן שמולכו לא השיב לו אמר:

– אני יודע שאין הוּא סבוּר כמותי. אבל לי ברוּר שמעשה-שׂטן כאן. מה הן רוצות ממנוּ? למה הן באות להטרידו ממחשבותיו? מגרשים אותן במקלות והן לא איכפּת להן, חוזרות שוּב…

מולכו, שהביט אל החלון, לא החזיר ראשו ושאַל כלפּי חוּץ:

– הוּא מדבר על נשים, הלא רק פרידלין…

– וזו המשוּגעת עם חבילתה, שאינה נפרדת ממנה?

מולכו נפנה אליו פּתאום בתנוּעה נמרצה:

– איזו משוּגעת, דון לופץ?

– באה לכאן יום-יום ריבה אחת, כמעט ילדה…

לתמיהתו הגדולה של דון לופץ שוּנוּ פתאום פּני מולכו וחָורוּ מאד.

– אח! הלא זאת היא דבורה…

– איני יודע אם דבורה שמה או…

– ילדה חיורת, שערותיה ערמוניות. א? האומנם באה לכאן עוד פּעם? מפּני מה לא נתן לה להיכנס? הלא ביקשתיו, הלא אמרתי לו, אז כשגירש אותה בפעם הראשונה. אח, דון די לופץ!

מולכו דיבר בכעס עצור ובכאב. ידידו נמנע מהיפּגש במבטו, משך בכתפיו וגימגם במבוּכה:

– כלוּם אני יכול לזכור את כל היהוּדיות שדופקות כאן בשער? כלוּם מסתכל אני בשערותיהן? יש לי עסקים אחרים…

– אילו ידע, יקירי, כמה אני משתוקק לראותה! – קרא מולכו בעצבוּת.

– גם אל הארץ הקדושה הוא משתוקק, – העיר די לופץ לא בלי היתול.

– וכי יש כאן איזו סתירה.

די לופץ שתק.

ואסקו די לופץ התיחס אל ענין מולכו ואל אופן חייו כמו אל איזו שליחוּת אלוהית, משיחית, אם כי עצם השליחוּת הזאת לא היה לו ברור והטיל בנפשו סערת הרהורים, שאלות וספקות… אבל ברוּר היה לו שהנשים – וּביחוּד זו בעלת השׂערות הערמוניות בעקשנוּתה, בעיניה המכוּשפות – שלוּחות מהשׂטן לקלקל לו… היה לו צר מאד על שמולכו אינו רואה את הפּח שטמנו לו הכוחות הטמאים…

ישמע נא, דון לופץ יקירי!.. – קרא מולכו והפסיק את עצמו.

רצה לספּר לו מה שעלתה לו עם הילדה הזאת, איך קרא לפניה פסוּקי המקרא, יעוּדי הנביאים וּמדרשי הגאולה, איך הילדה האמינה בו וקשרה בדבריו את גורלה, אָשרה, כל חייה, רצה לספּר על הנס שנעשה לה והרפוּאָה שנשלחה לה… אבל שלא מרצונו גרף אחריו זכר דבורה נחשול של מחשבות. הרהוּריו הבוקר, שנפסקו עם כניסתו של די לופץ אל החדר, התחילו שוּב זורמים בערוצם הקודם, הומים וחומרים כמו קודם. התהלך בחדר פעמים אחדות אילך ואילך. אחר כך ניגש אל חלונו והזמין באצבעו גם לדי לופץ לגשת אליו:

– ישור נא, ידידי, בעולמו של הבורא! יסתכל נא יפה-יפה! הבה ואגלה לו סוד, סוד גדול… כשאני מתבונן אל זיווֹ של עולם, אני שומע פּעמי משיח! אף הוא, די לופץ, אם אך יתבונן אל מעשי ה' הנפלאים ישמע ויראה מה שאני שומע ורואה… אמש ראיתי חלום, חלום נפלא, והבוקר הבטתי מחלוני אל עולמו של הקדוש-ברוּך-הוּא ומצאתי את פּתרונו. מעולם לא ידעתי איך אפשר לקבל יסוּרים באהבה, איך אפשר לאהוב יסוּרים. הבוקר אהבתי את מכאובי והודיתי לבוראי על ששלחם עלי. ושמחה כזו עברה בכל יצורי גופי עד שהתחלחלתי כולי…

הפסיק פּתאום את עצמו כמפקפּק. אחר רגע ניגש אל ידידו, ושח-עינים וּבבת-צחוק ביישנית, וּבקול נמוך מאד אמר:

– אני כל-כך מאוּשר, ידידי!..

ואסקו די לופץ נתן בו את עיניו:

– מאוּשר, אמרת?

– כל-כמה שילוד-אשה יכול להיותו!

די לופץ ידע את כל העלבונות, ההשפּלות והרדיפות שסבל ידידו מאֶחיו היהודים.

– ואני תמיד הייתי סבור שדרכו אינה סוגה בשושנים – אמר בלחש.

– בודאי לא, ומה בכך? אין הגאוּלה באה אלא ביסורים. ביום הדין הגדול ישקע העולם בלהבות נוראות של פּורעניות וּמלחמות נוראות… כך כתוּב בספרינו הקדושים… כך גם כתוּב אצל יוחנן השליח. מן האֵפר יבָּרא עולם חדש. עמנו אף הוא מצפּה לחבלי משיח למען יגָאל גאוּלה שלמה… וזוהי גם דרך גאוּלת כל אחד מאתנו. דון ואסקו די לופץ! הלא יודע אתה מה שכתוב גם בספריכם. הלא תאמין כי הגאוּלה יורדת מן הצלב

דון ואסקו די לופץ הוריד ראשו מטה מטה.

רגעים אחדים היתה דומיה בחדר.

– די לופץ! – קרא לו מולכו.

שתיקה.

אחרי שעה קלה שוּב קרא לו מולכו:

– די לופץ!

בכבדוּת ולאט הרים זה את ראשו. פּניו מעוּוָתים מפּאת התרגשוּת פּנימית עזה:

– על מה הוּא מהרהר, די לופץ?

– בשעה שהוא מדבר מרגיש אני כאילו אני שומע את קולו של הנצלב… – אמר פּתאום די לופץ.

מולכו התחלחל ונרתע.

ידידו לא ראה את הרושם שעשו דבריו על מולכו. מבטו היה שקוּע בנפשו. לאט אך בקול נפשי עמוק, שאל:

– Quo vadis, domine?

מולכו עמד בראש שחוּח ושתק.

ואסקו די לופץ חזר ושאל פּורטוגלית, באותו הקול הנפשי העמוק:

– אנה פּניך מוּעדות, אדוני?

מולכו הרים ראשו בתנועה נמרצה, ובקול חזק:

– האנושות שקוּעה במ"ט שערי טוּמאה; היא נגוּעה ומוכת-אלוהים משוּם שחטא חטאה לעם סגוּלתו. כל זמן שלא תינקה מחטאה זה לא תיגָאל מהפּורעניות, מההריגות, הרציחות, המלחמות, המגיפות… כי עם ישראל הוא פּקדון ביד האנושות; הוּא גם ערבון שלומה ומנוחתה. העולם היפה והמלא זיו אשר לפנינוּ לא ירפא מנגעיו ופגעיו הרעים אם לא יכפּרו העמים את עווֹנם כלפּה שׂה פּזוּרה ישראל; העולם כולו חייב לחזור אל בוראו בלבב שלם, לטהר את עצמו מדם טומאתו. לרחוץ את צלם האלהים של האדם מזוהמת חטאיו. אני הולך אל משיח העמים להזכיר לו עווֹן הדורות, לדרוש ממנוּ את הפּקדון אשר הפקיד הקדוש-ברוּך-הוּא בידי הלאוּמים אשר תחת רגליו, לאות כי נפשם משתוקקת להתרחץ מטומאתה, להזדקק ולהיטהר מעווֹנוֹת הדורות… לא במנוסה ולא בבהלה נצא מכאן, אלא בדרך שתיאר אותה הנביא ישעיה…

די לופץ קם בפנים נלהבים, בעינים בוערות באש התפּעלות, ודיבר בכבדוּת אבל חגיגית:

– אני מאמין שאלהים שלחך… אני מאמין שעם ישראל יחזור לארצו הקדושה… אני מאמין שקול הגואל מדבר מתוך גרונך.

מולכו הרגיש איזה סילוד לא נעים עד למאד לשמע דברי די לופץ; כמעט קשה היה לו מנשוא אותו. ועל-כן, כדי להסיח הדעת מסילוד-נפשו זה, התפּלא מאד, שלא מדעתו, על דבר אחד שבעצם לא העסיקוֹ ביותר: בלישׂאבונה דחה אותו די לופץ על שכפר בבן-אלהים, וכאן שומע אותו די לופץ מפּיו את קולו של ה“גואל”… איך קרה כדבר הזה?

ובאמת, לא קרה שום דבר מפליא ביותר. ואסקו די לופץ, מי שהיה חניך מנזר הירונומיטים בלם, היה משוחח כל הזמן לא עם שלמה מולכו, תלמידו של ר' יוסף קארו וחברו של ר' שלמה אלקביץ, אלא עם דון דיאוגו פירס, מי שהיה אף הוא חניך נזירי בלם…

דפיקה בדלת העירה את שניהם מהרהוריהם.

– אה, פרידלין… – אמר מולכו.

די לופץ קפץ ממקומו:

– אני אגרשנה! בל תוסיף לבלבל כאן את המוחות…

– לא, לא! ינח לה, בבקשה…

הדלת נפתחה. פרידלין נכנסה, ומלתחתה האדומה בידה. די לופץ פרש ויצא. כשעבר על פני הנערה, ירה בה מבטי זעם, שלא יכלו להיעלם מעיני הנערה. אבל זו העמידה פנים כאילו לא הרגישה בהם.

פרידלין היתה עטופת שחורים, פניה חיורים-חולנים ומבטה הפיק עייפות נוראה. כולה כפופה, גמודה, כאילו הזדקנה בעשר שנים.

מביקוּרה ב“אוהל” שבה אז אל ביתה רפוּסה ורמוּסה; ימים אחדים שכבה אחר-כך במיטתה חולה בקדחת נוראה, דיברה מחום דברי-תעתועים, ששום בן-אדם לא יכול להבינם, ורק לאט לאט התחילו כוחותיה הגופניים שבים אליה. אולם בקרב נפשה נשבר אז דבר-מה; נפשה לא שבה לאיתנה…

בינתים הוכתה מכה שניה: יעקב הקטן נעלם! יעקב הקטן, ילד שעשועיה של פרידלין, שנפשה היתה קשורה בו. הילד גוּדל על ידיה. האם היתה זקנה, חולה וחינוך בן-זקוניה היה כבר למעלה מכוחותיה. ופרידלין טיפלה באחיה הקטן, היתה רוחצתו, חופפתו, מרפאה תחלואיו, ואגב טיפול רב נעשה לה יקר מכל. והנה נעלם יעקב הקטן; דומה, אילו מת מיתה חטופה לא היה הדבר נורא כל-כך וקשה כל-כך מנשוא כמו אבידתו המסתורית. היה משהו מכאיב, מפחיד ומעליב באסון הזה. כאילו איזו יד נעלמה עקרה את הילד מזרועות המשפחה ללא-השב, יד נעלמה שופטת, עונשת או מזהירה. פרידלין כמעט יצאה מדעתה. שלחו רצים בערים הסמוכות, שליחי-מצוה ושכירים הסתובבו ביערות, בשדות ובכפרים, ביקשוהו, חיפשוהו, חקרו ודרשו אודותיו כל עובר ושב. לשוא. הילד איננו. אחריו נעלמו עוד אחדים. אף אלה, כפי שנודע מפי חבריהם, הלכו לארץ-ישראל. הבריות, וכפי שנדמה לה, גם בני-הבית, היו מביטים אליה במבטים אילמים מלאי תוכחה ותרעומת. ופרידלין התחילה, בשעת מחלתה, מתביישת לבוא בדברים עם אמה ואחיה, נמנעת אפילו מהיפגש במבטי-עיניהם. כאילו באמת התחייבה בנפש אחיה.

אחרי כל זה נשברה בה גאותה. אמונתה בעצמה, בחשיבותה, בכוחותיה נכפפה. עד עכשיו היה משוש-חייה לצאת יחידה נגד רבים, להתערב בענין מסוכן, להיכנס לתוך חיי אדם ולהטותם כרצונה.

לא ידעה באיולתה שכוחות נסתרים שולטים על גורלם של בני-אדם, ונוראה נקמתם בנועזים לסכּל עצתם. גאה בכוחה שלחה יד במכונה מורכבה ובלתי-נהירה לה, לעצור ולשנות מהלכה; והנה הסתבכה בין גלגליה ונשבר כוחה. עוד אז, בבית חנה מניורנברג, היתה מהלכת אל מולכו כמנוצחת, ובכל זאת היתה יום יום אוספת כוחותיה; מנוצחת היתה עדיין מפרפרת ומקוה ומנסה… עכשיו בדממת ימיה ולילותיה על ערש דויה, הוברר לה לגמרי שהיא מנוצחת ללא-תקוה, שעולמית תישאר עומדת על סף חייו ואותו לא תעבור. שם בפנים שכנה דבורה. דבורה הילדה, החולה, השוטה כמעט…

והנה בא מות דבורה.

כשהגיעו אל חדרה של פרידלין הקולות, הקריאות, הרעש והמהומה מן החוץ, ואיש אין עמה בבית, נפחדה, קמה ממיטתה ויצאה החוצה. בראש סחרחר, בברכים כושלות, כולה רועדת ונאחזת בכתלי הבתים כדי שלא לנפול, זזה והלכה אחרי כל הבריות שרצו למקום אחד. שם ראתה את דבורה כשהיא עומדת נשענת בגבה אל כותל הבית, זרועה קפוצת-אגרוף, נטויה השמימה ודורשת על המשיח ועל הגאולה דברים שהיא, פרידלין, לא יכלה להבינם. היא רק השתוממה על פני הנערה ששונו כל-כך. כאילו הזדקנו ויחד עם זה כאילו נאוו באש ההתלהבות שנדלקה בהם, במבטה הלוהט והמכשף; אחר-כך ראתה פרידלין את התלבטויות גופה הדל, ובתוך האספסוף הגדול אחוז השגעון והפחד, בין הקופצים, הרוקדים, המתפתלים, הצועקים, הצוחקים, הבוכים, בין כל אלה המטורפים, בכל המהוּמה הזאת היתה היא היחידה שראתה ביציאת נשמתה של דבורה, צנועה, נוגה ועטופת תעלומה בשעת ערבית של סתיו…

על פרידלין נפלה אימה. הרגישה שאם לא תמהר לברוח מכאן, תתחיל אף היא לרקוד, לצחוק, להתפלש בעפר. החזירה פניה והתחילה שורכת רגליה בדרך אל ביתה, הלוך והישען בכל גדר ובכל כותל. חזרה אל מיטתה, ושוב לא יכלה להתרומם מעליה במשך שבוע ימים. שבוע ימים שכבה והירהרה הרהורים לאין קץ. ואחר כך קמה ממחלתה ומהרהוריה, תשושה ורצוצה, ורוח אחרת בקרבה.

הרבה הירהרה והרבה הוברר לה בשכבה על ערש דויה.

ה, מה נואלה להאמין בכוח שׂרים ומלכים, ובכוח אלהים לא האמינה!.. רק מולכו האזין לקול אלהים; גם דבורה שמעה… דבורה, ילדה חולה ושוטה זו… שם, בתוך האספסוף, ראתה פרידלין מה נפלאה היתה הילדה! קדושה היתה…

פרידלין ידעה עתה כי מנוצחה הנָה. הלכה עתה אל מולכו נשברת-גאוה, נכפפת-רוח, נכנעה לפני הגודל והשׂגב שבעינויי העם ואמונתו. רק תשוקה אחת בלבה: להצטרף אל העם, לקבל על עצמה חלק מצערו, להתפלש בעפר דרכי עינוייו וכיסופיו… עתה הלכה אל מולכו כשהיא נאחזת ונמשכת רק בקוי אור דק אחד שנותר לה, בקו-תקוה להלוך כל ימיה, עד בוא פקודתה, בעקבות פעמיו הקדושים. זאת, רק זאת! לא יותר מזה, לא אחרת מזה…

דוּמם פרשה את המפה הלבנה על השולחן, סידרה עליו את הכלים והכינה הכל לסעודה. אחר-כך הוציאה מתחת למטפחת-המשי ארוכת-הציציות שעטפה כתפיה, צרור פרחים, אדמונים, גורגיניות ומרגניות, ונעצה אותו לתוך פך מים קטן על גבי השולחן, לאחר שתיקנה ויִשרה כל עלה ועלה, כל פּרח ופרח, שהיו קצת מעוכים. מולכו ישב דומם ממולה והתבונן אל מעשיה. היום היו הפרחים הפשוטים האלה בחדרו אורחים טובים מבשרי טוב.

כל שעת הסעודה לא התחלפו אף במלה אחת. הוא אכל והיא ישבה מרוחקה בפאתי ספסל כמשרתת, מביטה אליו בדממה ומחכה לפקודתו.

אחר ברכת-המזון אמר לה:

– פרידלין, מפּני מה היא יושבת שם. תגש נא אל השולחן. בבקשה…

קמה, התקרבה אליו בפסיעות מתונות וישבה דומם ממולו.

– מה שלומה, פרידלין? – שאל מולכו ברוֹך ובהשתתפוּת – מפני מה פניה כה רעים? וכי היתה חולה?

פרידלין לא יכלה להשיב. הכל בקרבה היה פצוע ודואב. דברי החיבה והדאגה של מולכו נגעו בה עד לידי דמעות. הרגישה שאם אך תפצה פּיה לענות לו תפרוץ בבכי עם המלה הראשונה. התחזקה, ומבלי לענות על שאלתו, שאלה:

– כמה זמן ישהה עוד כאן, רבי?

מולכו משך בכתפיו: אין לו עדיין החלטה ברורה.

– אילו ידע, רבי, כמה גדולה ההתעוררות בעיר. התרגשות כזו היתה ברוסהיים, לפי דברי הזקנים, רק עוד פעם אחת, בימי מרד האכרים.

– האומנם? השתדלתי לעוררם לתשובה, – אמר מולכו לא בלי סיפוק-נפש ידוע.

– כולם, כולם עוסקים בתשובה. אחרי דרשותיו לא יוכלו עוד לחזור אל עסקי החול שלהם, לא יוכלו עוד לשהות כאן… הם פשוט מתעבים את חייהם כאן…

– לזאת אמנם התכוונתי.

– אם כן איפוא למה הוא יושב כאן?

– מה עלי לעשות עוד?

– יגמור מה שהתחיל.

– כלום יש עוד צורך בדרשותי?

פרידלין לא הכירה היום את מולכו. בדבריו, אף בקולו היה חידוּש-מה שלא נתחוור לה, שהתמיה ובמקצת גם דחה אותה.

– לפי דעתי – ענתה – אין צורך עוד בדרשות, אלא במעשים, במעשים! הכל מוכנים לקום וללכת לארץ-ישראל.

מולכו נתן בה עינים תמהות ובוחנות. כה מוזר היה לשמוע מפיה את הדברים האלה. וכי אינה מלגלגת? לא. פניה הפיקו כובד-ראש.

– יקח לו כל יהודי את מקלו ותרמילו וילך לו אל ארץ קדשנו, ואלוהינו יהיה בעזרו.

המלים נאמרו בפשטות כזו, ובאזני פרידלין צללו כאילו הוא משטה בה.

– העם זקוק למנהיג – אמרה בטון קשה – העם לא ילך בהמוניו אלא בצל דגל.

– איך אקום ואלך עם יהודי רוסהיים, ושאר העדות בארץ זו מה תהא עליהן? כלום כבר ביצעתי את מלאכתי במדינות אשכנז? כלוּם כנסת ישראל כולה חוזרת בתשובה? ואם גם כל כנסת ישראל מוכנה לדרך, לא אני הוא האיש… לא אני המנהיג… אני את המוטל עלי עשיתי…

פרידלין התרגזה:

– יסלח לי, יסלח לי… אבל קשה לי להבין! איני תופשת…

– מה אינה תופשת?

פרידלין קראה בהתרגשות:

– להוציא אנשים פשוטים ותמימים מבתיהם, להסיר אנשים עיורים… כן, עיורים… מדרכם הכבושה, להביאם אל מדבר-שממה, ולאמור להם שם: לכו לכם, ואלוהינו יהיה בעזרכם… מה זאת? היֵעשה כדבר הזה? רוסהיים כולה מחכה לו; אחר כל מה שהיה כאן מן הנמנע לעזוב את העלובים לנפשם… הרי זה… יסלח לי…

ראה מולכו את התרגשותה של הנערה ולא הבין את המתרחש בנפשה. במנוחת-עצב שיש בה גם אבק תרעומת אמר:

– תשמע נא, פרידלין יקירתי! כשם שנתן הקדוש-ברוך-הוא לישראל תרי"ג מצוות, כך נתן לכל בריה, לכל חי, צומח ודומם את מצוות-העשה ומצוות-לא-תעשה הכרוכות בטבע ברייתם. אפילו לצבא-השמים, לשמש, לירח ולכוכבים קבע תכלית ומקום ואין מלכותו של האחד נוגעת בחברתה. מתקנא הירח בשמש ורוצה פעם לדחוק רגליה – יש ליקוי מאורות והעולם מתקדר; הים אם ימרוד בריבּונו ויצא מגבולו, היבשת אם תצא מגדרה ותנוע – כמה פגעים רעים באים אז לעולם, כמה חורבנות! וכשבשר-ודם יוצא מגדרו אשר קבע לו הבורא ונכנס לגדר שאינה שלו, כשיתנבאו נביאים וה' לא שלחם, כשימלכו מלכים ולא ממנו, אוי, כמה תקלות יוצאות מזה לעולם, כמה פורענויות, אנדרלמוסיות ושפיכות דמים!.. לא, פרידלין! אני איני יכול לעשות דבר שאינו מגדרי ומטבעי… לא אוכל לעבור על מצוַת לא-תעשה הכרוכה בעצם הוויתי. להיות מנהיג, פרנס הדור, ליטול שררה לעצמי, לא אוכל, לא אוכל… לא לכך נוצרתי… נתן הבורא מצוַת-עשה גדולה וחמוּרה לחיי בעולם-הזה, ואותה השתדלתי לקיים; עשיתי שליחותו של הבורא. לא יותר מזה!.. אגב, כלום הבאתי את יהודי רוסהיים לאיזה מדבר שממה? כלום עזבתים לנפשם בשעה שהיו מגששים כעיורים? אדרבא, הלא כעיורים היו עד עכשיו, ואני פקחתי עיניהם; הלא תועים היו עד עכשיו ואני הוצאתים לדרך ישרה… נתתי טעם לחייהם, אשר לא ידעו קודם. שלושה דברים נתתי להם: רגש התיעוב כלפי חייהם בגלות, כיסוף לחיים חדשים ואמונה בטוב הצפון להם בעתיד לבוא… בשלושת אלה לא יוכלו לתעות עוד. הדרך ברורה לפניהם. בשביל יהודי רוסהיים מתחילה פרשת-חיים חדשה…

רגע שאף רוח, ומתוך כובד-הרהורים הוסיף:

– ופרשה חדשה פותח גם אני. אני אלך הלאה…

צינה קלה עברה בגופה של הנערה. מפיה נפלטה שאלה קטנה חרישית-חרישית:

– להיכן, רבי?

מולכו הצטחק ואמר:

– הפעם אני מקוה שתשמחי על הדברים אשר תשמעי מפי. אני רוצה לפנות אל החולשים על הגויים, אל המושלים והמלכים, החותכים גורל העמים…

– מה ידבר אל המושלים והמלכים?

“לפקוח עינים עיורות, להוציא ממַסגר אסיר, מבית כלא – יושבי חושך"… הלא זהו הרעיון, כמדומני, אשר רצתה ליתן בלבי…

– הה, רבי! נערה שוטה הייתי!

כאנחה נשמעו המלים האלה.

– לא, לא! אני, אני הייתי השוטה, משום שלא תפשתי את האמת הגדולה שברעיון. הייתי מעורר את אחינו בני ישראל לתשובה מפני שהייתי סבור שטובם אך בידם, ובעיורונם אינם רואים זאת. יש עיורים גדולים מהם. שכחתי את דברי הכתוב: “מי עיור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אֶשלח "… וכוונתו למלכים שיקראו פדות ישראל… אני אפנה אליהם, אפקח עיניהם לראות שהם עומדים על עברי פי פחת! נתן הבורא את האנושות לפקדון בידיהם והנה היא דוויה וסחופה, מלחמות, שפיכת דמים, קנאה, שנאה, בגידה, כלה חסד, פסו אמונים, “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום ", העמים נמַקים בענים ושריהם מתבוססים בסחי ומאוס של יצר-הרע ושל תאוות רעות… סדום בלא עשרה צדיקים… “השתות יהרסון “… העולם שוקע במ”ט שערי טומאה, ומי יודע אם לא היה מתפורר לרסיסים אילמלא עם ישראל אשר חלָייהם הוא נשא ומכאוביהם הוא סבלם, מחולל מפשעיהם ומדוכא מעווֹנותיהם… הבורא עקד את בנו יחידו, את עם סגוּלתו, על מזבח העולם החוטא הזה, לכפּר על עוונותיהם. והעולם לא ירפא מכל תחלואיו ועינוייו עד אם יתן את לבו לרפא את ישראל; העולם לא ימצא את גאולתו ולא יתנער מעפר שפלותו עד אם יתעורר לחרטה ולתשובה, יכיר בכל מה שהתחייב כלפּי ישראל ויעלה עליו את הכתוב: “ושפכתי על בית דוד ועל יושב ירושלים רוח חן ותחנונים והביטו (רוצה לומר: העמים) אלי את אשר דקרו וספדו עלי, על היחיד והָמֵר עליו כהמר על הבכור…”

דומם הקשיבה פרידלין לדבריו, כשראשה נשען על אגרופה החלש והחיור. הבט הביטה אליו בדברו, בעינים קודחות-נוגות אך יבשות, ונפשה מלאה דמעות על כל גדותיה. הנה שוב הוא נשמט ממנה, שוב התיצב על דרך חדשה, והיא לא תוכל לצאת בעקבותיו. מישהו נעלם ונוקם משטה בה: מחזיק בראי-מסתורין וממסתרים משרה לפניה בבואת-אור בדמות של ה“רבי”; בבואה זו אך משחקת בה, סונטת אותה כביכול; כשפרידלין מתאוָה להתקרב אליה – היא מתרחקת, כשפרידלין שולחת יד לאחוז בה – היא מתחמקת… תמיד מתחמקת…

כמתחננת, בקול רוה יגונים, אמרה:

– אל נא ילך, רבי, אל המלכים והשרים! אל נא יקרב אל גוב האריות בלא זהירות… הם יטרפוהו חיים! רבי, המלכים והשרים אוהבים את החטא! הוא חייהם ואורך ימיהם… הכנסיה הקתולית היא סרסורית לכל דבר עבירה שלהם… אל נא ילך אליהם, רבי! חיים יטרפוהו…

פתאום הרימה את ראשה ובהתרגשות מיוחדה התחילה דופקת בפרקי אצבעות אגרופה על קצה השולחן:

– אנחנו היהודים צריכים לברוח מכאן! אין אנו יכולים לשהות כאן אף שעה אחת יתירה… אין אנו אפּוטרופסים לערלים…

הדברים פרצו מפיה כמעט בצעקה. אך מיד שוב נפל קולה. שתי ידיה נשמטו שלובות באין-אונים על ברכיה, ראשה ירד אל חזה, וכמדברת אל עצמה, בבת-צחוק נוגה מאד:

– ואני… ואני… חלמתי שהרבי יצא בראש הגולים, מכל ערי אשכנז יתלקטו יהודים אל דגלו… ואני אלך אחריכם, אשרת את עם ה'… ארפא את החולים, אחבוש את הפצועים בדרך, אכבוס את כלי הזקנים והזקנות… אשׂא על כפּים את הילדים, אחפוף את ראשיהם, ארחצם ואישנם על ברכי… אני חלמתי…

נשתתקה פתאום. לא את כל מחשבתה הביעה: יחפה תלך, על הארץ תישן ואבן תשים למראשותיה. תקבל יסורים באהבה. בזכותם אולי ירחם ה' ויחזיר לה את אחיה הקטן…

אל עיניה עלתה דמעה. כדי להעלימה ממולכו השחה את ראשה אל פך הפרחים שעמד על השולחן, ובאצבעות עצבניות התחילה מוציאה פרח פרח, ומכניסה שוב, ומסדרת מחדש את הצרור, בוררת את אלה שנבלו ומסלקתם הצדה…

מולכו הביט אליה ותמה לנפתולי מחשבותיה ולשינוי שחל בה. לא הבין, אבל לא חקר ולא שאל; אולם יחד עם זה לא נעלם ממנו שצער גדול בלב הנערה הזאת. התבייש בפניה, בפני צערה, שאינו יכול להקילו במשהו.

– היא אוהבת מאד פרחים, פרידלין! – אמר לה, רק בכדי שלא לשתוק.

– הבאתים לו, מפני שאמר לי פעם שהוא אוהב פרחים, – דיברה כמכונה בלא כל מחשבה.

– כן, אני אוהב הכל! כל חי וצומח, פרידלין!

– כלוּם אפשר לאהוב הכל בו בזמן ובה במידה?

– פרידלין! ההזדמן לה פעם לאהוב אהבה עזה מאד?

התחלחלה משהו. הצליפה עליו מבט מהיר וכמו נפחד:

– מפּני מה הוא שואל אותי על זאת?

במוחו של מולכו עבר כברק זכר נשכח מימים שעברו. הניע את ראשו תנועה חזקה אחת, כמי שמנער מעליו יד זרה ובלתי רצויה ואמר במנוחה:

– מי שאוהב אהבה עזה מאד… משהו או את מישהו… אינו יכול לא לאהוב באותו זמן גם את העולם כולו.

פתאום נזכר ושאל:

– ומה שלומה של דבורה?

לשמע השאלה הזאת, כמו על-פי לחש אשף, נעלמו פתאום כניעת-לבה ושברון רוחה; כקפיץ שהשתחרר פתאום מלחץ, התעוררה בה פרידלין הקודמת, הזדקפה בה גאותה. איזה יצר רע לנקום ניעור בה. הקריבה לעצמה את הפך הקטן, נעצה חטמה בתוך צרור-הפּרחים ובקול נמוך ורועד קצת אמרה:

– דבורה, עליה השלום…

ולא הוסיפה.

רגע של דומיה. מולכו התקרב אליה עוד, כאילו לא היטיב לשמוע:

– מה… מה רצית לאמור?

לא ראתה את פניו. עיניה היו כבושות בצרור-הפרחים.

– רציתי לאמר… ש…

ושוּב רגעי-מספּר של דומיה.

– מתה? מתה? – שמעה פרידלין סמוך-סמוך לאזנה קול כמתחנן.

ופרידלין הוסיפה מבלי להרים אליו עיניה, ומבלי שאפשר היה להכיר בקולה אם היה בה הרצון לנחם או לחטט עוד בפצע ולהעמיק הכאב:

– היא עשתה בשבילו, רבי, דגל גדול ורקמה עליו פסוקים מכתבי-הקודש, וגם אדרת משי יפה תפרה. כל זה בשביל היום שבו נצא כולנו לארץ-ישראל… לפני מותה דרשה ברבים על הגאולה, על ביאת המשיח, אמרה דברי-תורה… נשמתה יצאה בקדושה ובטהרה…

מולכו צנח פּתאום בכל כובד גוּפו על הכסא שמנגדה, כבש פניו בכפות ידיו ופרץ בבכיה גדולה. כל גופו פירפר. מקוטעות וטבולות בדמע הגיעו לאזניה מלים בודדות:

– ילדתי… ילדתי… אחותי הקטנה… המעונה… ילדתי הקדושה…

פרידלין הרימה ראש, הביטה אליו בלי נדנוד כלשהו. פניה היו חיורים ושקטים לכאורה כפני השיש הלבן.

פתאום נשתתק קולו של מולכו. פרידלין ראתה את פניו ונדהמה. הם היו דומים לשדה-קמה שעברה עליה שפעת-קלגסים. זה מול זו ישבו ושתקו.

אך הנה קם, הרים ראשו, פּשט שתי זרועותיו כלפּי מעלה וקרא:

– רבונו של עולם! אב הרחום! אתה אמת ודינך אמת… אם גם בזה היה צורך, אני מקבל דינך באהבה. יהא שמך מבורך!..

לאט לאט צנחו שתי זרועותיו. ראשו היה זמן רב מופשל כלפי מעלה ופניו כאילו הפיקו שמחת כניעה והשלמה… אך הנה גם ראשו התחיל צונח לאט לאט. בפניו כבה איזה פנס. שמט עצמו על הקרקע, וראשו אחוז בין שתי ידיו, הנשענות על ברכיו, כמו מפני חשש שמא יתפוצץ. זמן רב ישב כנציב-אבן.

מהמתוח והזקוף שהיה לפני שעה קלה בפרידלין לא נשתייר כלום. עמדה לפני הסבל הכבד הזה כמצבה רעועה על קבר דומם. מוכנעה, מושפלה, מבוטלה.

זמן רב ניצבה עליו דוממה. לבסוף אספה שארית כוחותיה ואמרה:

– גדול הכאב, רבי…

דממה.

רצוצה יותר משהיתה עם כניסתה לכאן, כפופה כמו תחת משא כבד, יצאה חרש-חרש מן החדר.


עברו רגעים, עברו שעות. חרש עברו. בסך ובחפזון, כעננים בשמים, בדרך נעלמה אל נבכי האין-סוף. על פני הכאב הלוהט עברה התהלוכה האילמת הזאת, וכל רגע נטל עמו רסיס מרסיסי הצער, שיפשף ומחק קצת מחודו. כך משפשפות ומוחקות השעות, בעברן, את המַדוים הגדולים ביותר, ויחד עמהם הן שוחקות גם את הלבבות הנגועים. אבל כאן הספיקו רק להקהות את עוקצו הנוקב של הכאב, ונשאר רק כובד נורא ומעיק כסבל כל הדורות…

בחלון עלית-הגג הציצה כבר העין האדומה של היום הגווע. על יצוע אבלוּת של צללים קודרים השתפכה רצועת שמש כשלוּלית דם ארוכה וצרה, שקלחה אלכסונית לאורך קרקע החדר. על יצוע אבלות של צללים גוסס היום הפצוע. דמו שותת… שותתת חרישית שמחת החיים, הצבעים והתנועה…

הדלת נפתחה לאט לאט, כמעט בחרדה. יקותיאל הפרנקפורטי נכנס בלוית האורח הנודד שהופיע בתוך הקהל, בשעה שדבורה דרשה. תחת בית-שחיו של הפרנקפורטי היתה חבילה עטופה בסדין לבן. נכנסו, השתאו, החרישו. החדר היה ריק. רגע פיקפקו, אם להישאר ולהמתין או לצאת. יקותיאל פסע עוד פסיעה אחת, ופתאום נתקל מבטו באיש שישב קפוא על הקרקע, כגוש צל. מכווץ, צנוף כצנפה ישב, וראשו בין שתי זרועותיו על ברכיו. הפרנקפורטי רמז לבן-לויתו בתנועת-ראש וניגשו אליו, הפרנקפורטי לפנים והזר מאחריו. עמדו. האיש שעל הקרקע לא הרים ראשו, כנרדם. והם לא העיזו לפצות פה.

– רבי! – הרהיב לבסוף הפרנקפורטי עוז בנפשו – רבי!

בעצלתים הרים מולכו את ראשו, ולא תמה כלל לראות את שני האנשים הניצבים עליו. והאנשים לא דיברו: לבנת פניו באפלולית בין-השמשות עשתה עליהם רושם מיָרא.

– מה רצונכם? – שאל מולכו כאילו ברוגז.

– הבאתי לכבודו את זאת, – אמר יקותיאל והניח על הקרקע לרגלי מולכו את חבילתו – זה שנשתייר מדבורה הניורנברגית, עליה השלום.

– דבורה? דבורה? – קרא מולכו בהתעוררות – איה?

– מנוחתה עדן, רבי!

– אה, כך, כך… – אמר מולכו שוב כזוכר נשכחות – ומפּני מה מתה?

מבלי לתמוה על השאלה הזאת השיב הפרנקפורטי:

– רצתה לגלות את ה“קץ”.

– אה, כך, כך… – אמר מולכו שוב כזוכר נשכחות – הקץ… הקץ… קץ כל בשר… זהו הקץ…

העני הנודד, שעמד מאחורי גבו של הפרנקפוּרטי, התחיל נרתע לאחוריו. יראה סתומה תקפתו בחשכת הדמדומים, לפני האיש הזה, לבן-הפנים, שלא הכירו וששמע על אודותיו רבות וזרות. הישיבה על הקרקע, הברותיו המקוטעות נתנו מורך מסתורין גם בלב הפרנקפורטי. אבל הלה התגבר ואמר אגב רמיזה לחברו:

– יהודי זה מספר נפלאות…

מולכו שתק ואי-אפשר היה לדעת אם שמע או לא שמע את הדברים האלה.

– ברגנספורק – המשיך הפרנקפוּרטי – מתכנס שוב ועד-הממלכה… ויהודי אחד, שר-צבא במדינה יהודית רחוקה, הלך לשם, לרגנספורק, בראש צבא יהודי לדבר עם הקיסר על אחינו בני ישראל הנתונים אצלו בשביה…

– במדבר ערב? – שאל פתאום מולכו.

– כן, רבי! – קרא הפרנקפורטי.

– כן, במדבר ערב! – הוסיף העני.

– אחיו של המלך יוסף? – שאל שוב מולכו.

– נכון מאד! אחי המלך יוסף! – קראו הפרנקפורטי והעני יחד בהתרגשות ונדהמים.

– ר' דוד… ר' דוד הראובני… – אמר מולכו לעצמו.

שני האנשים, שעמדו לפניו, הביטו זה אל זה נדהמים, כמעט מבוהלים. ברור היה להם שמולכו צופה הכל ברוח הקודש.

כל הסיפור הזה לא לקח את לבו של מולכו. הוא התעייף מהדברים ורצה להישאר ביחידות, יקותיאל ניסה עוד לדבר, אך לא קיבל תשובה.

שלולית הדם בחדר חרבה ונעלמה, ומן החוץ הציצו בחלון פני מת ירוקים… יקותיאל והעני נפחדו פתאום מאד, ושניהם בבת-אחת פרצו מהחדר מבוהלים ודחופים על-ידי כוח מסתורי שרדף אחריהם…

נכנס משרת והדליק נר בפמוט. מולכו לא הרגיש במשרת ובמעשהו כשם שלא זכר את האנשים שהיו אצלו לפני רגע. אותו העסיק רק ענין אחד: הצל שעמד לפניו סמוך אל הכותל שמנגד. הוא ראה אותו כל הזמן עומד מובדל ומופרש מרקמת צללי בין-השמשות יותר כהה מהם ויותר מסומן בקויו. מה טיבו? מהיכן הוא בא? מולכו צימצם עליו את כל מחשבותיו, כאילו לא היה בעולמו אלא זה. לאחר שהדליק המשרת את הנר ורקמת האפלולית נמסה מיד, נשאר צל זה עומד וקיים. ואז התפלא מולכו בלבו על שלא הכירו מקודם. הלא זה הוא, הפלמוני! ובלבו התעורר פחד טמיר ויחד עם זה גם שמחה, כשמחת איש לקראת מכר טוב. את פניו לא הבחין, כמו תמיד. ואף-על-פי-כן הכיר בהם צחוק.

– גם בצפת צחקת לי פעם כך בפניך הסמויים מעיני. מפני מה אתה צוחק?

– משום שאתה מתאבל.

– אין זה נימוק מספיק לצחוק.

– באבלך עשית לצחוק כל מה שחשבת ודיברת בימים האחרונים.

– האם אין לבי דוָי?

– האם לא היו היסורים חביבים עליך?

– יסורים אלה למה הם? למה נלקחה ממני, הרש, כבשתי היחידה?

– בבוקר היית עשיר ולערב הנך רש.

– מה רצונך לאמור בזה?

– או שרישך הוא מדומה…

– ה, אין לי כלוּם!

– … או שעשרך היה הבל.

– הלא על זה אני מתאבל!

– לא ידעת לשמור על עשרך…

– וכי באשמתי מתה דבורה הקטנה?

– לא זאת. היית עשיר כל זמן שהאמנת באמיתך.

– וכעת כלום אני כופר בה?

– אתה כופר בה, משום שאינך יכול לסבול עוד.

– מה טעם בסבל זה? מה טעם במות הילדה?

– הילדה היתה לך לבת, לאחות, היתה לך לבית

– כלום זה פשעי?

– כל שרוצה לשחרר עם, חייב להיות הוא גופא בן-חורין…

– כלוּם לא היית די בן-חורין? כלוּם לא נתתי הכל, כל מה שנשתייר לי בעולמי זולת מטרתי וילדתי?

– שתים, זה יותר מדי לאדם שכמותך. היית צריך לבחור באחת מהן.

– עכשיו אין לי שיור אלא מטרתי האחת, היחידה…

– לא אתה בחרת בה. זולת זאת: אתה מתאבל…

– וכי אוכל לשמוח?

– אבל יכול תוכל להסכים… אתה נתת, הקרבת; הסכם איפוא שיקחו ממך.

מולכו נאנח שלא מדעת לזכר מר מאד:

– והיא הלא הסכימה לילך עמדי, ילדתי העלוּבה…

– אם תסכים למותה – תחיה בגללך; אם תסכים לילך לבדך – תלווך בדרכך…

– ותלך בראש פדויי ה', כמו שחלמה כל הימים, או אולי תעמוד על ידי בבואי אל חצרות הקיסר והאפיפיור?

האיש נאלם. מולכו חזר שוב על שאלתו, אבל מיד הרגיש שהוא מדבר אל הכותל האילם, או, יותר נכון, אל צלו המתוּח והמארך של צרור האדמונים, המרגניות והגורגיניות.

מולכו קפץ ממקומו והתמודד, שיפשף את עיניו והביט אל סביבותיו. היה כמי שנרדם, כמי שהממו קיטור. מחשבתו המדומדמת התחילה מתעוררת לאט לאט, מבצבצת מתוך הערפל ומסתמנת בצורתה. היה כאן הפלמוני ודיבר עמו. מה דיבר?.. היו כאן עוד אנשים ודיברו. מה דיברו?.. ראשו כואב וקשה לו לאמץ את זכרונו. פתאום נתקלה עינו בחבילה, שהשאיר הפרנקפורטי על הקרקע. הרים אותה, התיר צרורה והוציא מתוכה דגל גדול עשוי ממשי דמשקאי אדום, ועליו הבהיקה רקמת פסוּקים מתהילים ומישעיה באותיות כתומות. אחר הדגל הוציא אדרת רחבה ונהדרה מבד בהיר כעין החול ושולי קטיפה חוּמה סביב לה. גוני הקטיפה והמשי הבהיקו לאור הנר, ולנגהם כאילו הוארה פתאום גם מחשבתו: נזכר בפרנקפורטי ובעני, בסיפורם על דוד הראובני, נזכר בדברי הפלמוני…

אם תסכים למותה – תחיה בגללך; אם תסכים לילך לבדך – תלווך בדרכך”…

נטל את האדרת והתעטף בה; את הדגל פרש והניף בידיו מעל לראשו. מיד הקיץ בו זכרון חלום רחוק; רגש מוזר, כאילו חדש, הסעיר את לבו, הכה גלים בדמו: אציל פורטוגלי עוטה גאון קם לתחיה!.. שלא במתכוון שלח ידו אל ירכו לאחוז בידית החרב… הרי זה נמשך רק כהרף-עין. מיד כבה הכל מבלי השאר כל רושם. רק חמימות נפלאה ליפפה את גופו. ידע שחמימות זו, הבלתי-שכיחה בנעימותה, מן האדרת היא זורמת; גם מהדגל נשבה על פניו נשימה חמה ומתוקה. דבורה חובקתו ומלפפתו בזרועותיה הקטנות, נלחצת אליו בגופה הדל; כולו עטוף בדבורה

– ככה רצית ללכת, דבורה, וככה נלך! - אמר בקול – מרום תניפי את דגל מלכותך, כ-כה! הרוח תפרשהו, תנפנף בו, תפצח בו בצהלה… קדימה! קדימה!..

אחר כך נזכר בסיפורו של יקותיאל הפרנקפורטי. דוד הראובני הולך בראש צבא יהודי… אצבע אלהים היא שבאה להורות לו הדרך. לא, דבורה היקרה! לא בדרך שחשבת וקיוית יונף דגלך הקדוש… כשני נודדים מתחפשים נחזור על חצרות מלכים ונסיכים, בכל מקום נמחץ רהב, נהרוג את הנחש הקדמון, נעורר את היראה מפני יום הדין, את יסורי החרטה ותשוקת ההתחדשות והתיקון, בכל מקום נעביר את צל המעונה הגדול והקדוש, את צלוב-העולם, את ישראל סבא…

מחר בבוקר השכּם נצא מכאן בחשאי, בחשאי… דגלך עוטף את לבי למען לא יאוּנה לי רע… שם ניפּגש עם נסיך היהודים. הפּעם לא ידחני כמו אז… אז הייתי טמא ולבי – ערל… שנינו ניכּנס אל חצר קרלוס קיסר, דגלך יתנופף לפנינו, ואַת תחזיקי בידינו, באברתך תסכּי לנוּ…

פּתאום נדם. ידיו נשמטו באין אונים. ראשו נפל אל חזהו. וכך עמד רגעים דומם ומוּזר באדרתו הבהירה, באמצע החדר הקטן והדל; לרגליו על הקרקע צנח הדגל כאגם דם גדול, ולפניו – צל שחור ארוך…

מעמקי לבו פּרצה אנחה עמוּקה:

– ברוּך דיין אמת!..


פרק שלושה-עשר: הקרבן    🔗

העיר רגנספורק צוהלה וחוגגת לכבוד נסיכי גרמניה וּמושליה שהתאספו בה לאסיפה על-פּי הזמנת הקיסר. ברחובות הראשיים סילקו את גלי האשפּתות מלפני הבתים, וגם הבתים עצמם שינוּ פּניהם. הבתים העקוּמים, הישנים והזעוּמים כאילו הזדקפוּ והתחילו מצטחקים בספר פּנים יפות. כתלי-העץ נצבעו וכתלי-האבן סוּידוּ ולוּבנוּ. אילך ואילך התנופפו דגלים, התנפנפוּ ברוּח יריעות צבעונים שהיוּ תלוּיות כדי לכסות על סדקים וּפרצים. מפּעם לפעם, עם הופעת כל נסיך או שׂר-כהונה רם-המעלה, היו האזרחים עדים לתהלוּכות-חג חדשות; לפניו ולאחריו של האורח החשוּב הלכו בסך המון שׂריו, פקידיו, פּמליתו, משרתיו וחילותיו. אצל כל נסיך היתה שאיפה ברורה להרהיב עיני הבריות בברק החיצוניּת והדר-התפארה של המלבוּשים וצבא המשרתים והעבדים; היתה גם התאמצות – לכתחילה לעלות על נסיכים ומושלים אחרים, או, לפחות, לא לנפּול מהם ביקר התכשיטים ובכמוּת הפּמליה, ועל כן היתה רגנספּורק בכל עת ובכל שעה מוּפתעה וּמוּקסמה בשלל הגוָנים וּביפעת התפארה שעברו ברחובותיה הצרים, וּמעל לגגות בתיהם צללוּ הדי פעמיהם של הלאנדסקנֶכטים שסאנו ברעש ובשירה. והארמונות שבסביבה היו פולחים את חשכת הלילה בהמון אורות אבוּקותיהם: שם התעלסו ביין ובנשים האורחים הנעטרים גדולי-היחס ורמי-המעלה. בשדה בערו מדורות בין אהלי הלאנדסקנכטים וּמבתי-היין פרצוּ צעקותיהם וּזמירותיהם של השיכּוֹרים…

הסתובבוּ ברחובות והתדפּקוּ על הדלתות נזירים עניים, מנגנים ומזמרים נודדים, מוּקיונים ועושי-להטים, גונבי-סוּסים וּמוכרי שרידי קדוּשה, קמיעות ותרוּפות לכל מיני מחלות, בעלי כישוּפים, מגידי-עתידות ולוחשי-לחשים; בצדי הדרכים, לחוּצים אל כתלי הבתים, עברוּ יהוּדים בכובעי-הקרן שלהם ועל גבּם תלי-תלים של כלי פחים, מלכודות-עכברים, כלוּבי עופות, חבילות משי ובשׂמים; בין אהלי הלאנדסקנכטים לטשוּ היהוּדים חרבות, התקינו כידונים וניגדוּ פרסות-ברזל לסוּסים…

מפּעם לפעם עברו ברחובות בשירה ובצוָחה חבוּרות חיילים חבוּקי-זרוע וחוסמים הדרך לעוברים ושבים; וכפעם בפעם היוּ מתכנסים כנוּפיות כנוּפיות ומתקוטטים וקוראים למהלומות. הרעש והמהוּמה לא שככוּ מבוקר עד ערב, ואיש לא שת לב אל הויכוּחים, המועצות והשׂיחות הדיפּלומטיות שהתנהלוּ בעצלתים, בלי חשק וּבלי התלהבוּת יתירה, בתוך כתלי הדוֹם הנהדר ס"ט-סיבאלדוס.

זה כשלושה ימים ישב ר' יוסף מרוסהיים באכסניה “התרנגול הלבן” יחד עם פרידלין ועם שמָשוֹ. ר' יוסף כבר הספּיק להתראות עם גדולי השׂרים והמקורבים לחצרות הקיסר ואחיו המלך ועם פּמליות שלהם. אחדים הבטיחוּ לו לתמוך בו וּלקרבו אל מטרתו שלשמה בא לכאן. והוּבטח לו אפילו ראָיון עם הוד קיסרותו בכבודו וּבעצמו. ובכל זאת לא היה ר' יוסף שׂבע-רצון. כדי שלא לישב בטל בשעותיו הפּנוּיות, ניסה פעמים אחדות להמשיך כאן לעבוד על ספרו שהתחיל לכתוב לפני שנה ברוסרהיים ולא זכה עדיין לברך על הגמר, מפּאת הטרדות הרבות. אבל הברכה לא היתה שרויה בעבודתו זוֹ. קשה היה לו לצמצם את מחשבותיו ועיוּנו בענין שלפניו. וסיבת הדבר הוּא שמיום שהתחיל משמש בשתדלנוּתו, זו לו הפּעם הראשונה שהוּא נמצא במצב משוּנה, בלתי-מוּבן, שהביאוֹ גם קצת במבוּכה.


תמיד כשהיה ר' יוסף יוצא למסעותיו אל חצר המלך, אל חצר הקיסר או אל איזו ועידה ממלכתית, כדי להילחם על זכוּיותיו של ישראל ולסתום פּי משׂטיניו ומקטרגיו, תמיד היתה שמוּעה זו התפּשטת בכל תפוּצות הקהילות היהודיות על-ידי שליחי-מצוָה שחשבוּ זאת לעצמם חובה וּזכוּת קדושה, וּמיד כל עדה ש“קיוּמיה” היוּ בסכנה, כל יהוּדי מר-נפש שחרב המשפּט או גזירה רעה היתה מוּנחת על צוארו, היוּ מזדרזים וּבאים או שולחים שלוּחים אל השתדלן, אל “מנהיג היהוּדים”, להציע לפניו את טענותיהם וקובלנותיהם.

והנה זה שלושה ימים יושב ר' יוסף באכסניה שלו, וּלגוֹדל תמיהתו לא באה עדיין לפניו אפילוּ משלחת אחת, אפילוּ יהוּדי אחד לא בא להשתדל וּלהתאונן על עושק ועל עיווּת-דין. מה זאת? האומנם נשתנו פּתאום הזמנים ושלום על ישראל בכל מקום?

לא. שלום על ישראל לא היה. דאנגולסהיים, שזמן רב ישבוּ בה יהודיה לבטח, בזכוּת השתדלוּיותיו של ר' יוסף, שוב התחילה מקניטה אותם ומצירה להם; אינהיים העליונה אינה פוסקת מהציק לעדת יהוּדיה, ועוד בימי מאקסימיליאַן הראשון היה ר' יוסף מוּכרח להשתדל מפּעם לפעם לפני הרשוּת לבטל את רוֹע גזירותיה; חרב גירוּשים ורדיפות תלוּיה על קולמאר, על מאינץ, איסלינגן, לאנדוי, טורקהיים ועודּ ועוד…

אוּלם ר' יוסף לא ידע כי כל הקהילות הללוּ, שהיוּ בצר וּבמצוק, שלחוּ אמנם את שלוּחיהן לרגנספּורק כדי להביא לפניו את צרותיהן ודאגותיהן; אבל בדרך הגיעתם מכל מקום הידיעה שר' דוד הראוּבני ור' שלמה מולכו הופיעו ברגנספּורק כהופיע כל רוזני ארץ: דגלים יהודיים התנפנפוּ לפניהם ושמוּעות פּלא התהלכוּ מסביבם… בלב היהוּדים התעוררוּ תקווֹת עתיקות לחדשות ונצורות, לגאוּלה קרובה… בנפש נפעמה ומצפּה לישוּעות ה' התגודדוּ כוּלם בחצר האכסניה “שלושה כתרים”, ששם ישבוּ שני אנשי-הפּלא. שם היוּ כוּלם בתוך הקדחת של צפּיה. שעה שעה קלטוּ בצמאון שמוּעות מוגזמות על גודל כבודם ועל פּלאי קדושתם של מבשׂרי הישוּעה, הקשיבוּ לגדולות ולנצורות שבני-אדם מסרו מפּה לאוזן מהרהוּרי לבם וּממה שרצונם העז להאמין שׂם בפיהם.

יחד עם ר' שלמה מולכו ועם ר' דוד הראוּבני באו לרגנספּורק הרבה יהוּדים נודדים, דרשנים וּסתם מחזרי על הפּתחים, שאי-אפשר היה לדעת מאיזו ארץ ומאיזו מדינה הם, משוּם שדיברו בכל השׂפות ולא היתה להם שׂפה אחת קבוּעה ואף לא פרצוף אחד קבוּע. מהם היו רבים שליווּ את ר' דוד הראובני עוד מאלכסנדריה שבמצרים ורבים שנספּחוּ אליו באיטליה או בפורטוגליה. ואלה סיפרו נפלאות על שני השליחים, אשר לא מלאה האוזן ולא שׂבעה הנפש משמוֹע אותם. בלילות בלילות, בשעה שמבתי-המרזח ומאהלי החיילים בקעו ועלו קריאות שיכּוֹרים הלומי-יין, בחצר “שלושת הכתרים” ישבוּ בכנוּפיה אחת מכוּוָצים וּצפוּפים יהוּדים מערים וּממדינות שונות, ישבוּ על הקרקע לאור פנס דל, וּמרחוק דמוּ לאנשים מנמנמים או שותקים. אך הם סיפרו בלחש, מיראה שלא ישָמעו דבריהם לאזנים שאינן ראוּיות לכך, סיפוּרים לוקחי-לב ומשכּרי-דמיון.

– האפיפיור – סיפר האחד – שלח שליח מיוּחד לקיסר להזהיר בו, שאם הוּא רוצה לנצח את התוגר הריהוּ מחוּיב ועומד לעשות רצונם של שני היהוּדים הקדושים האלה, משוּם שהם שליחי המקום…

– אבל הלא הקיסר חולק על האפיפיור ואינו מציית אליו – שאל אחד יותר מתוך חשש-של-דאָגה מאשר מתוך חוסר-אֵמוּן למסַפּר.

– הם מחוּלקים רק בעניני מדינה, אבל בעניני אמוּנה הרי הקיסר עבד כפוּת לאפיפיור וּמתירא מהשמתאות והחרמות של זה… האפיפיור סיפר לקיסר אותות וּמופתים, עד שזה נבהל ממש…

– אותות וּמופתים?

– וּמי סיפר את המופתים לאפיפיור?

וכולם התקרבו והצטפפו עוד יותר מסביב למסַפּר.

– המופתים נעשו ברוּבם באפיפיור גופא.

– באפיפיור גוּפא? אי, אי, אי…

– בו גוּפא, – חזר המספּר במנוּחה והפסיק רגע.

ואיש לא העיז להאיץ בו לספּר מַהם המופתים הללו. כל אחד עצר ברוּחו והמתין מתוך מתיחוּת עצבים.

והנה התחיל שוּב קולח הקול החרישי, רקוּם הלילה, אור הפּנס הכּהה והצללים החולמים מסביב:

– שלושה ימים ושלושה לילות ישב ר' שלמה בתענית בפתחה של רומי, בין בעלי המוּמים והמצורעים, עד שנגלה אליו המשיח שמתיר ואוסר, מתיר ואוסר כל פּצע וכל פּצע; שאלוֹ ר' שלמה ל“קץ”, ואמר לו שתחילה יבוא מבוּל ויציף את רומי העיר, ואחר כך תבואנה מלחמות גדולות. הלך ר' שלמה וסח לאפיפיור. ואמנם כל נבוּאותיו נתקיימו. ביום שניבא עליו ר' שלמה בא שטפון והחריב חלק גדול מישוּבה של מלכוּת רומי. על האפיפיור נפלה אימה גדולה, ועשהו, את ר' שלמה, לרבו ולאיש עצתו. עד ש…

– עד ש…

– עד שקפץ עליו רוגזם של הכמרים, אשר התקנאו בגדולתו ואכלו עליו קוּרצא לפני סנהדרין שלהם. רצה האפיפיור ללמד סניגוריה עליו ולא יכול משוּם שכוחו של סנהדרין שלהם יפה מכוח האפיפיור גוּפו. ודנו אותו לשׂריפה.

– לשׂריפה?.. את ר' שלמה? – פּרצו שאלות פּחד מקרב הלילה.

– דנוּהוּ ושרפוּהוּ… – המשיכה האגדה.

– אי! – פּרצה קריאה מתוך איזה צל.

– לאחר שהעלוּהוּ על המוקד, ישב האפיפיור בחצות הלילה לפני נר וקרא בתנ"ך; התקשה מאד בפסוק, וחלשה דעתו על שר' שלמה אינו מפרש לו את המקום המוקשה. והנה נפתחה הדלת ור' שלמה נכנס…

בחצר השׂתררה פתאום דממת תמהון ופחד, כדממה ששלטה אז בלילה בארמון לטרן בשעה שהתקשה האפיפיור בפסוק מכתבי הקודש…

– ר' שלמה נכנס שלם בגוּפו, ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו… הבין האפיפיור שאירע גם לו אותו הנס שאירע לדניאל וחבריו בכבשן-האש… ועל מלחמת התוגר ידע הקיסר למפרע, מפּני שהאפיפיור סיפר לו חלום שחלם ר' שלמה…

– ומלחמת גוג וּמגוג?

– גוג ומגוג… מי יודע אם אין הכּונה לתוגר…

–מלחמת התוגר היא רק התחלה. איתא במדרש: שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אוּמות-העולם מתגרים זה בזה… וכל אוּמות העולם מתרעשים וּמתבהלים ונופלים על פּניהם ויאחזו אותם צירים כצירי יולדה. וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים: להיכן נלך ולהיכן נבוא? – ואומר להם הקדוש-ברוּך-הוּא: בני, אַל תתיראו! כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם… הקיסר יודע זאת ולבו מלא פחד ופלצות. יש אומרים – וכאן היו העינים תרות סביב סביב וּבודקות אם אין נכרי במקום הזה, והקול הוּנמך מאד, וּבלחש-בלחש: – ויש אומרים שהצירים והחבלים כבר התחילו אצל הקיסר, ואינו ישן בלילות; יומם ולילה הוּא מתהפּך על משכּבו במכאוביו וּבפחדו הנורא… ונסיכי המדינות מיעצים שם בבית-היראה שלהם מה לעשות ביהוּדים…

– הו, הו, הו!… – פרץ בחשכה צחוק-לאיד – לכוּלם יש רעד בעצמות, לכוּלם, הו, הו, הו…

– המסכנים! קשה להם הפּרידה מיהוּדיהם, ח ח.

והצחוק גובר, הפּנים מצהיבות יותר ויותר.

וּשליחות הקהילות ודאגות-הבית והגזירות הקשות נשכחו כמת מלב. נשכחה גם האכסניה “התרנגול הלבן” עם השתדלן היושב ומחכּה להם שם…


הקיסר יושב בכורסה רחבה ושׂמיכה עבה מעור דוּבּים על רגליו, אף-על-פּי שהיה יום אב חם. דרך החלון יצקה החמה סילוני אור וחום על גוּפו הדל, האירה את פּניו המדוּכאים והעייפים אחר לילה נדוד-שינה. הפּודגרה הציקה לו בזמן האחרון ביותר; כל הלילה סבל יסוּרים נוקבים בפרקי הידים והרגלים, רק עכשיו הוּקל לו קצת והריהו מנמנם בכוּרסה וכפּות ידיו בכסיות חמות משולבות על כרסו. לפניו עמד מזכיר-הממשלה גראנוויל. לפני שעה קלה נכנס אל החדר הזה שהיה סמוּך לחדר-המשכּב של הוד-המלכוּת ושימש לו לחדר-מועצה ולחדר-עבודה פּרטי, נכנס מפּני שהיה בּטוח שאדונו עדיין במיטה; וכשמצא אותו כאן מנמנם בכורסא נבהל מפּני אי-זהירוּתו, ושוּב התירא לחזור, התירא לזוּז ממקומו, להשמיע איזה קול כל-שהוא, שמא יניד את התנומה מעל עפעפי הוד-המלכוּת. באורך-אף, כמאוּבן ממש, עמד והמתין לנדנוּד הראשון של עפעפי המלכוּת הכבדים שיִפּקחוּ, כדי שיוכל להניע קצת אבריו ויוכל גם למסור לו את הידיעה שהביא.

והשעות נגררות לאַט-לאַט זו אחר זו, נגררות בעצלתים. ומזכיר-הממלכה לא נד ולא זע. לא ידע כמה זמן כבר עבר עליו בעמידתו זו וכמה עוד יעבור. אבל לא השתעמם, משום שבאותם הרגעים היה עסוּק בהתבוננות כמעט. אף פעם לא היתה לו ההזדמנוּת וגם השעה הפּנוּיה להסתכל במנוּחה כזו בפני אדונו ולחקור בהם כל קמט וכל קו, כאילו היו מסכה של מת. משוּנים מאד היוּ הפּנים. צהוּבים כגויל ישן, בלי קורט דם, מקומטים וכמוּשים כפני איש בא בימים וּשׂבע-רוגז. ובכל-זאת הלא שנותיו היו רק שלושים וּשתים! ראשו היה שמוּט באין אונים על חזהו; זקנו הצהבהב והמדוּלדל היה שרוּע כמצע לסנטרו הבולט והעקשני; שׂפתו התחתונה הבולטת והשמנה, שׂפת-התאוָה, נתלתה בחוסר-אוֹן למטה מרופטה כשׂפת גמל זקן, פּיו היה פּעוּר במקצת ומתוכו, או מתוך חטמו, פּרצה נחרה שהיתה מסתיימת בקול חליל… פּנים כמוּשים אלה כמה רחמים עוררוּ! מזכיר-הממלכה נבהל למראה החולשה, חוסר-האונים והאפסות של אדם נגוּע וידוּע-חולי זה. ומתוך בטלה חשב על האדם ועל חידת-גורלו, חשב על העמים הרבים הנתוּנים תחת שרביטו של גל-עצמות זה, על המלחמות הגדולות שעשה ושיעשה, על החורבנות ונחלי הדם שעזבו צבאותיו בכל מקום, חשב על גורל הכּנסיה הקדושה והאמוּנה האפּוסטולית שמסר אלהים בידי אברך זקן זה יחד עם גורל עובדיו שומרי מצווֹתיו… איך? למה? למה דוקא גרוגרת צנוּמה זו? סוד ה' ליראיו!..

ברחוב עברה פלוגת לאנדסקנכטים ברעש תוּפים וזמירות. פּני הקיסר הנרדמים רעדו, עפעפיו הכבדים התרוממוּת12. בתחילה כאילוּ לא ראה לפניו איש. מבטו היה מעורפל וּכאילוּ הוסיף לחלום. לאט לאט הבהיר המבט. מסביב לשׂפתיו החיורות ריפרפה בת-צחוק קלה וקרה. אותה בת-צחוק יחידה שאפשר היה לראות בפניו לעתים רחוקות.

– אח! זה אתה גראנוויל…

– כן, הוד מלכוּת! הבאתי לו ידיעות…

– דומני שנרדמתי…

– כן, הוד מלכוּתו נרדם לשעות אחדות. אקוה שהוּקל לו. אגב, באתי מישיבת הרייכסטאג…

– אח! איזה לילה גראנוויל, איזה לילה! כאילו במקדח נקבו וקדדוּ בתוך עצמות אצבעותי, פּה ופה… וזה בער מאד… גם התחבושות הרותחות של אותו ראש כלב יהודי… שמרפּא, מרפא ולא כלום… גם הן לא הועילו. כל הלילה כוה בתחבושותיו את גוּפי וּללא הועיל…

– אבל אני רואה הוד מלכוּת, שסוף-סוף הוקלו יסוריו אלה!

– אח! רק רבוננו שבשמים, רק הוּא בעוזרי תמיד. למה שלח עלי את היסוּרים האלה?

– אדוני, מי יוּכל לבוא עד חקר אלוה וּמי ידע את מחשבתו הנסתרה! – השיב המזכיר בודאי תחת השפּעת הרהוּריו הקודמים – אולי שלח עליו את היסורים כדי לזכותו לשמחת-נפש גדולה שצפוּנה לו בחיק העתיד, לנצחונות מזהירים על נסיכי גרמניה הסרבנים ועל אויבי דתנוּ…

– שמחת נפש? זה כבר לא היתה לי שמחת-נפש…

גראנוויל לא ידע מה להשיב, מפּני שדבריו היו אמת.

– גם אני לא ביקשתי מאת אלוהינו את כתרי הכבד, – אמר קארל כמצטדק לפני מי.

גראנוויל חשב:

"הלא אתה משקר! משקר לפני אלוהינו גם בהיותך מוּכה ונגוּע, ולא תדע היכּלם!…

גראנוויל, שידע לעמוד שעות רצוּפות בלי ניד כל-שהוא, התחיל פּתאום מתרגז בנפשו על שאינו יכול לבוא לידי הרצאת דברים על ישיבת הנסיכים האחרונה, שבה הוּברר שאין לקוות מצדם לשום תמיכה וסעד במלחמה עם תוגרמה. לפניו היה בכל-זאת סבר של מנוחה, הערצה וּכניעה, וּבקול מתוק, מתוק מאד, מפּני שהיה נרגז ועייף, אמר:

– הכתר, הוד מלכוּת, אינו רק זכוּת בלתי-רגילה, אלא גם תעוּדה נעלה כלפּי אמנוּ הכנסיה הקתולית הקדושה; חובתו לשׂאת את הצלב הזה באורך-רוּח. אבל – הזדרז והוסיף כל עוד הקיסר מקשיב מבלי להפסיקו – באתי לספּר להוד מלכוּתו ששבתי הבוקר מישיבת הנסיכים…

– א, ישיבת הרייכסטאג! כן, הרי אמש היתה צריכה להיות הישיבה האחרונה…

– הישיבה נמשכה כל הלילה. סוערת מאד היתה. לאור הבוקר התפּזרנו…

כל הזמן שגראנוויל דיבר לא גרע הקיסר את עיניו ממנו. לא שאל על תוצאות הישיבה, הוא הבין כבר שהנסיכים עמדו בקשיות-ערפּם ועזבוּהוּ לנפשו.

בעיניו הבריק פּתאום ניצוץ חי ולוהט. התעורר בו הקיסר, התלהב רצון הברזל להתגבר על כל המכשולים ולשמור על שלטונו.

– צריכים, גראנוויל, לחשוב בכובד-ראש על מוצא לכסף. בלי כסף לא נוּכל לזוּז…

פּירוּש הדברים: מתחילה פּרשה חדשה של דאגה, שבר-מוח, טלטוּלים, נדוּדים והתרפּסוּת לפני אֵילי-הכספים.

מכאוביו שככוּ לגמרם 13. השׂמיכה החמה היתה כבדה עליו והשליכה מעל ברכיו ארצה; חלץ את כסיותיו מעל כפּיו, פּשׂק את אצבעותיו הנפוּחות, הסתכל בהן זמן רב ולטף אותן לאט-לאט כמו ברחמים רבים.

– כסף, – חזר מזכיר-הממלכה בעצבוּת. הוא ידע מה שמחכה לו בנתיב היסוּרים של מחפּשׂי כספים, ואשר לא תמיד הוּא מוביל אל המטרה – בודאי, בודאי… אצטרך לסחוט קצת יותר מהיהוּדים. אף-על-פּי שכבר סחטנו מהם די…

– די? שום סכוּם כסף אינו די בשעה שצריכים לשלוח להונגארן שמונים אלף איש לפחות…

בלבו הלך ובשל הרעיון. הוא לטף ולטף את אצבעותיו הנפוּחות ואמר אל נפשו:

– “שׂהּדי במרומים שאני לא חפצתי בזאת… הם הקמצנים וּבעלי הקנאה דחפוּ אותי לזרועות שונאי הדת… מה שלא נתנוּ לי הקתולים יתנוּ לי הפּרוטסטנטים”…

נזכר הקנצלר בשיחתו שהיתה לו אתמול עם ידידו מרקיז דוארטי די פאס על דבר שני יהוּדים שמבקשים להתיצב לפני הקיסר והבטחתו שהבטיח לו להשתדל לסדר להם ראָיון מחר; מיהר והשתמש בהזדמנוּת זו של שׂיחה:

– שני יהוּדים מבקשים להתיצב לפני הוד מלכוּתו. האחד הוּא וזיר-המלחמה של אָחיו המלך…

קרל הביט אל מזכירו כמו אל איש המדבר מתוך שינה:

– איזה וזיר? איזה מלך? מה אתה סח?

– כן, הוד מלכוּת! וזיר מלחמה במדינה היהודית אשר במדבר חיבר.

– היכן מדינה זו?

– במדבר חיבר, בערָב. יש שם מדינה יהודית… והשני הוּא מי שהיה המזכיר הראשי בבית-הדין העליון לערעורים בלישאבונה.

– גם כן יהוּדי?

– המ… דומני לא… היה נוצרי, מן “הנוצרים החדשים” וחזר ליהדוּתו…

– ראש כלב! המדורה מועטה מידי בשבילו… מה רוצים שני אלה?

– הם רוצים לדבר עם הוד מלכוּתו נכבדות, להודיע לו דבר חשוּב בקשר עם המלחמה… אני סבור שהם יכולים להביא לנו תועלת. המדינה היהוּדית בחיבר היא, כנראה, חזקה ותוּכל להתנפּל על התוגר מאחור. והשני רוצה גם כן להבטיח להוד מלכוּתו הבטחה חשוּבה. יש לו השפּעה על היהודים…

הקיסר חשב רגע. לא נעים היה לקיסרה של האימפּריה הקדושה להתקשר עם יהוּדים. ללוות מהם כסף, כן, אין בכך כלוּם. אבל התקשרות גלוּיה מדינית או צבאית עם בלתי-מאמינים עלוּלה להכתים בעיני הנוצרים את נזר נצחונו על התוגר… המצב היה קשה. הנסיכים הקתולים מסרבים להשתתף במלחמה; קוּפת הממשלה ריקה, והתוגר הולך ומתקרב…

– כן – אמר אחרי שעה קלה של שיקוּל-דעת – פרנציסקוס התקשר עם התוגר, מפּני מה לא אתקשר עם היהודים? הרי בעצם אין לנו כוָנה אחרת אלא לפשוט בעולם את שלטון אמונתנו הקדושה ולהושיב על כסא פּטרוס הקדוש עבד נאמן לאדוננו אלוהינו ולנו… דבּר עמהם, גראנוויל, וּראה מה הם יכולים להבטיח לי ומה הם מבקשים בשׂכרם אבל תבאר להם, גראנוויל, לבל יהיו שוטים ולבל ידרשו חלף כספּם ריבית יותר מידי גדולה…

– בנוגע לזה יסמוך עלי הוד מלכוּתו. אבל אלה שני היהוּדים רוצים לדבר דוקא עמו, כי דבר סתר להם שאינם רוצים לגלות אלא לאזניו.

– יכתבוּ לי.

– הוד מלכוּתו, אם איני טועה, הבטיח כבר…

– מי? אני הבטחתי? מתי?

– כך שמעתי מפּיו… אוּלי שכח הוד מלכוּתו… אפשר מאד שהוד מלכוּתו יפיק מהם תועלת…

גראנוויל ידע שעבודת מוחו של אדונו נחלשה מאד בזמן האחרון מרוב יסוּרים וּמשתיית-יין יתירה; הוּא ידע גם כן שנקוּדת-הכבוד של הקיסר היא לעמוד בדיבוּרו, דיבוּר שליט, ועל כן סמך על כל זה ושיקר לו בדבר ההבטחה. ואמנם, הקיסר כבר עייף מרוב דיבור; מחשבתו התחילה מתערפּלת, ועפעפיו יורדים…

– אם כן איפוא… אודיע להם שהוד מלכוּת מוּכן לקבלם לשעה קלה…

– לך לך, גראנוויל! אני רוצה לישון… סדר כהבנתך…


כאשר נודע לשלמה מולכו שמחר עליו להתיצב לפני הקיסר התרגש מאד. התרגשוּתו והתרוממוּת-נפשו היו דומות במקצת לאלה שהיו לו, לפני הרבה זמן, בלכתוֹ להתיצב בפעם הראשונה לפני ר' יוסף קארו…

מולכו חשב: אדם שההשגחה מסרה לידו את השלטון אינו ילוד אשה פּשוּט. הלא ההשגחה העליונה בחרה בו מאלפי רבבות ילודי-אשה להפקיד בידו את גורל האנושות. אין זאת כי אם אלהים קרא לו לתעודה גדולה. הידע קארל את תעודתו? הגילה אותה אלהים לבחירו? לו נדמה שהוא, מולכו, יודע אותה.

הוּא אינו יודע מה ידבּר דוד הראובני עם הקיסר. האיש הזה הוא לו חידה, לפעמים גם חידה מחרידה. לכאורה שמח הנסיך היהוּדי לקראתו, קרא לו “חביבי” והושיבו ליד ימינו; מולכו התבייש אפילו מהחסד הגדול הזה, מפּני שלא ידע במה זכה לו… מלוטף ומחונן על-ידי הראובני, לא היה בכל-זאת מקורב אליו. איזו מחיצה חצצה ביניהם. בשעה שמולכו דיבר על עבודת השפּעה משוּפת אצל הקיסר וּנסיכי אשכנז, על הצורך לבאר להם ערך גאוּלת ישראל, דיבר הראוּבני רק על העזרה שמולכו יכול לעזור לו על-ידי יריעתו הרבה בשׂפות, המתהלכות בין רבּי המדינה, ובנימוסי המלכות; בשעה שמולכו דיבר על תפוּצות הגולה דיבר הראובני על מדינתו בחיבר; בשעה שמולכו דיבר על קיבוּץ-גלוּיות דיבר הראוּבני על תותחים, על חיילות ועל התוגר… ולא הבין מולכו מפּני מה הוּא מסתיר ממנוּ תעלוּמות מחשבותיו, מפּני מה הוּא משנה טעמו וּמדבר אליו זרות? מה כוָנה וּמה סיבה לדבר? כן, מולכו אינו יודע מה ידבר דוד הראובני עם הקיסר קארל. אבל לעומת זאת ידע ברוּר מה מוטל עליו, על מולכו, לאמור לקיסר. אינו מפקפּק אף לרגע שגורל ישראל וגורלו של המין האנושי כוּלו דחפוּהוּ בנפתוּלי דרך חייו אל הנקוּדה האחרונה: הוּא מחוּיב ועומד לגלות את אוזן האיש הגדול והנורא על תעודתו הגדולה והנוראה…

עצבי מולכו היו מתוּחים ורוטטים חשאית, פּנימית, כרטוט מיתרים זמן-מה לאחר שנגעה בהם הקשת: יותר עמוק מצפּיתו לראיון עם הקיסר, מתחת לה, שכנה הכרה אחת שנקשה בלא-יודעים אבל בעוז על מיתרי נשמתו. נודע לו שבּין שׂרי הפּמליה של הקיסר נמצא גם דוארטי די פאס, המרקיז דוארטי די פאס… ולא זה בלבד, אלא, כפי שנודע לו, שאך בסיועו והשתדלותו הסכים הקיסר לקבל אותו ואת ראוּבני לראיון. איזו הדרך בא אל בין מקורבי הקיסר? ומה הוא עושה כאן?.. מולכו שמע את שמו פעמים רבות מפּי ר' דוד הראובני; אגב שמע שאסורה על דוארטי די פאס הכּניסה לפורטוגליה, מפּני שהלך לרומי בשליחוּת המלך לקבל מהאפיפיור רשוּת להנהיג את האינקויזיציה הקדושה בפורטוגליה, וּברומי מעל בשליחוּתו זוֹ, התהפּך בתחבוּלותיו הרבות עד שסיכּל את עצת אנשי החצר של יוהאן השלישי, ו“הנוצרים החדשים” ניצלו מאִשהּ של הקנאוּת הדתית… בנפשו כבר השלים מולכו עם מי שהיה ידידו, מחל לו את שגגותיו וזדונותיו. אולם נוכחוּתו כאן הטילה בנפשו חרדה טמירה. שם במעמקיו רחשה יראה חבוּיה מפּני הפּגישה עם האיש הזה. רחשה יראה שמא יביא לו האיש הזה, בין קיפוּלי בגדו, ריחות ידוּעים משדה-קברות העבר; שם במעמקיו התירא מפּני תחית-מתים בבית-העלמין של זכרונותיו…

חרדה זוֹ היתה בנבכי נשמתו; ובפניו – שלוָה רוממה מתוך הכרת דבר-מה נשׂגב. באוירו של עולם ריחפה צפּיה חגיגית סתוּמה, המית תוחלת מתוך שמחה וּותיקות, כמו בליל התקדש חג…

באותו יום בערב דפקו בדלתו. נכנס אציל פלמנדי גוץ, כרסתן, בעל קרחת וסומא בעין אחת, לבוּש כאחד האצילים המיוּחסים אשר בארץ השפלה. דוּמם החוָה קידה עמוּקה ועמד כמחכּה. מולכו החזיר לו שלום בקידה של כבוד ושתק אף הוא. שניהם בחנו זה את זה זמן-מה בעיניהם. פּתאום צף ועלה גל ארגמן אל פּני מולכו, וּמיד אחר כך חזר הגל ונעלם, ולא נשאר אחריו, כמדוּמה, אף קורט של דם. רגע עמד לבן כסיד.

– דוארטי? – ביטא בעמל רב.

– ולא אחר, דיאוגו יקירי… סליחה, מולכו מחמדי!

מתוך קדחת-של­-שׂמחה התנפּל מולכו אליו בזרועות פּשוּטות, חיבקו ולחצו אליו. אל גרונו ניגשה פּקעת צורבת וחונקת. זמן-מה עמדו חבוּקים, דוממים, קפוּאים. מה שהיה חבוּי מאחרי קלעי הכרתו ביצבץ במקצת וקרץ לו בעין אחת מפיקת ערמה: הוא מחבּק לא רק את ידידו מלפנים בלבד, אלא יחד עמו גם את מתיו שקבר תחת משואות עברוֹ. דוארטי די פאס היה לו בחינת ציר שלוּח מעמק רפאָיו שהביא לו משם שלומות מחרידים, בלתי-צפוּיים.

– אתה בא מגֶנט כפי שאני רואה, – אמר מולכו.

– ואתה – אמר דוארטי במקום תשוּבה, – כפי שאני רואה, מתוגרמה באת?

– מארץ ישראל.

– אדמתנו היא עגוּלה, מתפּרדות הדרכים וחוזרות ונפגשות.

– כן, דוארטי!

דוארטי מיצמץ אליו בעינו האחת ואמר:

– היה זמן שחשבת אחרת.

– הא כיצד?

רגע היסס דוארטי, אחר-כן אמר:

– זוכרני ערב אחד בגני בלישאבונה. ערב ירח היה אז, וזוכרני שפּניך היו חיורים ממש כמו שחָורו עכשיו בשעה שנכנסתי אליך. אז היית בטוּח שלא ניפּגש לעולם… הזוכר אתה, שלמה, ערב כזה? הפּייטן גיל וינצנטה דיבר אז אצלי יפה מאד…

מולכו התחיל להיזכר כמו שנזכרים בחלום רחוק:

– אם איני טועה היתה זאת אחרי רעידת האדמה בסאנטארם… אה, כן, כן… זוכר אני מעין זה… – אמר מולכו קצת נבוך ונשתתק.

זמן רב הביט כבד-הרהוּרים כלפּי דוארטי. ממעמקי נפש נעלמים צפו אותם הזכרונות שהביאוּהוּ קודם במבוּכה נסתרה… רגע היה מכושף-הזכרונות ונגרר אחריהם שלא-מרצון. פּתאום התנודד כמקיץ מחלום, תפשׂ עצמו על חוּלשתו, וכמעט מתוך חשש שמא יתחיל ידידו מדבּר על אותם הימים שבסתר-נפשו חשק לשמוע אודותם מפּיו איזו מלה, איזה שם, מיהר והסב את השׂיחה לענין אחר:

– עדיין לא אמרת לי כיצד באת אל פּמליָתוֹ של הקיסר?

דוארטי שוּב השתמט מתשוּבה ואמר:

– ואתה לא אמרת לי כיצד נתגלגלת לארץ-ישראל, ומשם לכאן?

– אה, הרי זה פשוּט מאד, פשוּט, חביבי…

וּמולכו התחיל מספּר לו את חייו מיום שעזב את לישאבונה. בקצרה, ברפרוּף וּבנעימה יבשה סיפר לו על טלטוּליו ונדוּדיו הגוּפניים באיטליה, בארץ-ישראל ובארץ אשכנז, מבלי להזכיר אף במלה את טלטוּלי נשמתו ונדוּדיה. אבל בפרטיוּת יתירה סיפר לו על דון הנריקץ וּבתו דונה אינגרציה. כפרץ מים נבעה שטפוּ הזכרונות ועלוּ; זכרו את הנוער, את החיים במנזר, את ביתו של דון הנריקץ והחיים שם; זכרו בעצב את זיוָם והדרם שפּנוּ וּשניהם דלגוּ במתכּוון על זכרונות לא-רצוּיים כמו על שוחות עמוּקות. שניהם היוּ מעוררים, נרגשים כמו מיין משוּמר ישן.

– צייר בנפשך! – קרא דוארטי – הלא אני אף יום אחד לא פּיקפּקתי שאתם הנכם יהוּדים, וידעתי את דבר בית-התפילה…

אה, כן, כן, – אמר מולכו בצחוק ומבוּיש קצת, – בודאי ידעת. זוכר אני איך נפלתי פּעם בפח, בצאתי מן הארון, הלא זוכר אתה את הארון בבית הנריקץ, ואתה עמדת ממש ממוּלי…

– ח, ח, כן; אתה תיקנת שם את מכנסיך, בארון, א? חח…

ושניהם צחקו מטוב-לב.

– אמנם, אחר כך, ניסיתי לדבר על לב דון הנריקץ לשתף גם אותך, והם לא רצו, – אמר מולכו, – אגב, אתה בעצמך גרמת לזאת, בהתנהגוּתך המשוּנה. התנכּרת יותר מדי…

– התביישתי, פּשוט, להראות לכם שאני יודע שאתם אינכם מאמינים בי, המבין אתה?

– כך, כך… אבל כיצד, חביבי, נתגלגלת לכאן?

– גם כן באופן פּשוּט מאד, כמוך. בדרך כלל אומר לך, יקירי, האדם הוא בריה פּשוּטה מאד, אבל דרכיה וּמעשיה הם לפעמים מסוּבכים ונפלאים.

על פּני מולכו עברה בת-צחוק קלה:

– אף אני, דוארטי, זוכר שיחה אחת בגנך בלישאבונה… אתה דיברת אז על תא שבו הנך כלוּא. על הצורך הגדול להשתחרר ממנו, לצאת לחופש. הזוכר אתה, דוארטי? סוף-סוף הצלחת, כמדוּמני, להשתחרר מכלוּבך…

בדבריו אלה התכּוון ליהדוּתו של ידידו.

דוארטי עשה בכל גוּפו המסורבל תנועה עד שכסאוֹ חרק תחתיו:

– הה, יקירי! חדל לך; כלוּם אתה מאמין עדיין שאפשר לו לאדם לפרוץ מתאוֹ שנכלא בו מראשית ברייתוֹ?

– ואתה הלא פרצת! מרדת במלך, נלחמת באינקויזיציה… כל זה מעיד שיצאת למרחב, שנעשית בן-חורין!

– חדל לך – קרא שוב דוארטי – אין זה ולא כלוּם! פּעם אחת הראו לי בתי-כלא של האינקויזיציה במדריד. עמוק מתחת לאדמה יושבים הכּלוּאים שנים לעשרות. אינם רואים אור ואינם שומעים קול איש. רק ביבים צרים יוצאים מהמערות הללוּ למעלה, כלפּי חוּץ, כדי להכניס אויר אל תוך החוֹרים וּלהשליך דרך בם אוכל לאסורים. אותם הביבים הם הקשר היחידי שיש לאוּמללים עם העולם.

– כלפּי מה אתה מספּר לי זה, דוארטי?

– כלפּי דבריך קודם: אינקויזיציה, מרד במלכוּת וכדומה… לא, חביבי! אי אפשר לו לאדם לפרוץ מתוך תא-כּלאוֹ. הוא נושאו אתו, כחומט את ביתו, מהשעה שיצא לאויר העולם עד שעת רדתוֹ לקבר. לכאורה, מה עשיתי אני? מה שכל בן-אדם חייב לעשות. פּתחתי לי ביב קטן לשאוף קצת רוח, לנשום קצת אויר טהור…

נפש מולכו התעגמה מאד לשמע הדברים האלה: האומנם נשאר ידידו כמו שהיה ולא חל ברוּחו שוּם שינוּי לטובה? נתן בו מולכו את עיניו וראה, לתמהונו, כמה הזדקן האיש הזה, כמה נחרשוּ ונכמשו פּניו…

– לא, ידידי! אמר מולכו – לא כך עשה הבורא את האדם. הכלוּב שבּוֹ כּלוּא האדם אינו אלא מעשה ידי האדם גוּפא.

נאנח ונשקע במחשבות

– איזו הרהוּרים מטרידים אותך, יקירי? – אמר לו די-פאס חרישית, כמעט בלחישה, כשעינו היחידה ממצמצת בצחוק – שמא נזכרת בכלוּב זהב שבּוֹ היית כלוּא ושנשתחררת ממנוּ כביכול?

מולכו הרים ראשו בתנוּעה נמרצה, הביט אל ידידו בעינים בוחנות, ואמר:

– אָנוּ עשינו את המחיצות ואָנוּ חייבים להרסן…

דוארטי התקרב אליו קצת בכסאו, תקע בו את עינו הנוצצת קצת בערמה כמוּסה ואָמר:

– ודאי נזדמן לך פּעם לראות תינוק שמפּיל מפּעם לפעם את צעצוּעו ארצה וּבוכה על שאין הצעצוּע רוצה לחזור אליו…

אח! דוארטי רע הלב והאפּיקורס הגדול. כן, הוא לא השתנה כלל, וארסו בקרבו לא התנדף במשך השנים והסבל…

– מה כּוָנתך בדברים אלה, דוארטי?

– לא כלוּם. רציתי רק לאמור לך שאני מסכים לדעתך… במידה ידועה, כמובן… יש שאָנוּ דוחים בידינו את אָשרנו, או מתרחקים ממנוּ, כדי שנוּכל אחר כך להתגעגע ולערוג או להתאונן על מר גורלנו ולהחזיק טובה לעצמנו משוּם שהיינו לקרבן… גם זה וגם זה נחוּצים לנוּ כנשימה… אבל יש גם מחיצות מטבע ברייתנו. כל אחד מאתנוּ קליפּה עבה מכסה עליו ורק דרך קליפתנו אָנוּ רואים איש את חברו… – פּתאום בלי כל קשר עם השׂיחה, כמי שנזכר במה, אמר: – אגב, אמור נא לי, למה תלך מחר אל הקיסר?

– אה, שכחתי להודות לך, הרי בזכוּתך…

דוארטי לא נתן לו להמשיך, הפסיקוֹ וחזר שוּב על שאלתו:

– למה תלך מחר אל הקיסר?

– רצוני לדבּר עמו על אודות…

– זאת אני יודע, – הפסיקו דוארטי – אבל למה בכלל כל הענין הזה?

– מה משמע?

– רצוני לומר, היודע אתה מיהוּ הקיסר? היודע אתה לפחות את לוֹע הארי שאליו אתה רוצה להכניס את ראשך? דע לך, שההאבּסבּוּרגים כוּלם מחומר אחד קוֹרצוּ…

פני מולכו הסמיקוּ…

– איני יודע! – קרא בהתרגשוּת – איני יודע ואיני רוצה לדעת! יודע אני רק את חובתי!

– חובות ידוּעות לא כל הרוצה בא ונוטלן…

בעיני מולכו נדלקוּ פּתאום שביבים, שרק במקרים ידוּעים בערוּ בהן, והשרו אורן על כל פּניו…

– אני הולך בשם אלוהינוּ. רק לקולו אני שומע.

דוארטי ניענע לו דומם בראשו, כמו מתוך רחמים, ואחר-כך אמר:

– טעות, יקירי, טעות! עוד לא ציוָה אלהים לאדם לאבַּד את עצמו לדעת, לפני בוֹא שעתוֹ… לא ימאַס אלהים מעשה ידיו…

– דוארטי! – אמר מולכו בצער גלוּי – קיויתי שבפגישתנו כאן נבין זה לזה. ולא יתחדשו בינינו אותם הויכוחים כמו אז… בגנך… מפּני מה אני עתיד לאבּד עצמי לדעת? מחר אתיצב לפני הקיסר בשם החיים…

– אתה שׂרוֹף תישׂרף, ולאחיך בני ישראל לא ימתקוּ החיים אחר-כך, אני מבטיחך…

מולכו השפּיל עיניו כדי שלא להיפגש במבטו של ידידו ואמר בלחש:

– אם שם בארמון לא עבד ה' יושב, לא כורש, אלא סנחריב, כי אז…

ולא גמר.

דוארטי קפץ ממקומו, עשה תנועה כמתכּוון לגשת אל מולכו, אך מיד התחרט ושוב ישב, וּבמנוּחה עשוּיה, אך בקול רועד:

– דיאוגו… מולכו יקירי! ראה נא, הבינה נא! אני מרדתי במלכּי, מפּני שהאמנתי שאלהים ישׂא עווֹני; אתה אם תמרוד באלוהיך, עווֹנך מי ישׂא?

מולכו הצטחק בת-צחוק קלילה:

– לא! אני עושה שליחוּתו של המקום! האדם, דוארטי, אינו חומט… אין לו חיים אלא מחוּצה לו.

– חיים, חחח… אתה הולך למות ומדבר על החיים… שמע! וכי לא עלה אף פּעם על דעתך לשאול שמא כל אותו הענין שנתקע במוחך אינו אלא איזה דמיון שוא ומדוחים?

מולכו משך בכתפיו:

– וכי יודע אתה, דוארטי, דבר שאתה יכול לאמור עליו בבטחה שאינו דמיון שוא ומדוחים?

– כל דבר הבא מן החיים ומוביל אל החיים.

– א, כך? דבר הבא מן החיים ומוביל אל החיים?

– ודאי שכּן! השמחה, האושר, הידידוּת, האהבה, חיי המשפּחה…

– ואלה אינם מדוּחי דמיון?

– לגבי האדם זוהי המציאות… זולת הדברים האלה אין מציאוּת, אין חיים.

– אח! חיים, חיים… אילוּ היו הבריות יודעים משמעותה הנכונה של מלה זו…

– כי אז? כי אז, מולכו?

מולכו הביט אל ידידו רגע אחד כמפקפּק וכנמלך בדעתו אם להביע את מחשבתו עד תומה או לא. פּתאום, במקום תשוּבה, שאל בקול אחר, חדש לגמרי:

– אמור נא לי, דוארטי, היש לך אשה?

דוארטי נתן בו עינו בתמיהה גדולה. אך מולכו גוּפא נבהל משאלה פּתאומית זו. למה שאל? הוא לא היה יכול לברר לעצמו זרם מחשבתו ומסתרי השתלבוּיותיה. בלבו כבר התחרט על שאלה זו שנפלטה מפּיו ופחד, פחד מהתשובה…

אך דוארטי אמר במנוּחה:

– עדיין רוָק, חביבי! רוָק זקן… רבות בנות רצוּ בי ואני בעטתי בכוּלן. והאחת, זו שרציתי בה, היא בעטה בי…

כדי להסב את השיחה מנקוּדה זו שעליה התיצבוּ, נאנח מולכו ואמר:

– כך, כך! אלהים אמר: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”; אם לאדם נביט, בכמה צלמים ודמוּיות כביכול מתגלה לנו הקדוש-ברוּך-הוא!.. אגב, מלבוּשיך השתנוּ, ואתה לא… נשארת אפּיקורוס כמו שהיית… כן, צדקת! דרכי האדם הן מוּפלאות, אבל נשמתו תמיד דמות אחת לה…

– לא תמיד, שלמה. יש שיקיץ פּתאום האדם וימצא את דמוּתו זו שסוּעה לחצאין…

רגעים אחדים שתקוּ. כל אחד הביט אל תוך נפשו. אחר כך אמר די פאס:

– רצוני לומר ש… אני נשארתי אפּיקורוס… אוּלי… ואתה, חביבי, נשארת נוצרי, כן, נוצרי! לא כיהוּדי אתה מדבּר על החיים ועל המוות… ועל שליחוּתך… לא כיהוּדי אתה רוצה להיות עקוּד על המזבח… כלוּם לא הרגשת בדבר עד עכשיו? פּלא!

מולכו עמד לפניו פּניו חיורים, פּיו פּעוּר וידיו הנשענות אל השוּלחן רועדות.

ראה דוארטי את פּני ידידו והצטער על הרושם שעשו דבריו.

– שלמה ידידי! – קרא אליו דוארטי בלחש.

ידי מולכו רעדו וּמפּיו לא נשמעה אף הברה.

– שמע נא, מולכו,… תסלח לי… אני לא…

מולכו לא ענה.

רגעים אחדים נמשכה שתיקה לא נעימה.

דוארטי יצא בדממה.

שעה קלה עמד מולכו בחדר כהלוּם רעם. ראשו מוּטה, כאילו חקר את לבו לשמוע מה יגיד לו זה. פּתאום הרים את הראש, פּרץ בצחוק והתחיל מהלך בחדר בפסיעות גסות וּמאוששות.

– “חחח… מה סח הלה? נצרות!.. כלוּם משוּם שאני נוצרי עזבתי את לישאבונה ואת… ואת הכל? כלוּם גם לארץ-ישראל נסעתי משוּם שאני נוצרי? כלוּם גם את ערי המדינה הזאת עברתי ועוררתי לתשוּבה ולמעשים טובים מפּני שאני נוצרי? שטוּת! שטוּת! שטוּת!”

את המלים האחרונות קרא בקול אל מישהוּ בקרב לבו שהתוַכּח עמו. מישהוּ זה אמר לו שאין זו שטוּת כלל וּכלל, שזה מכבר ולא פעם רצה להעיר את אזנו על טעוּתו, אך בכל פּעם היוּ משתיקים את קולו… עכשיו, נשען, זה הפּנימי, על דברי דוארטי די פאס, התעודד, הרים קול ואמר לו דברים מחרידים:

“כלוּם לא הרגשת שואסקו די לופץ גם הוּא מצא בך אדם קרוב לתפישׂותיו הנוצריות? הוא ראה בך אדם, ואולי גם קדוש, שהולך בעקבות הצלוּב, ומכאן מקור כל רגשי הערצתו ואהבתו אליך…”

– ואסקו די לופץ אינו כלל נוצרי, רוצה לומר, זה מכבר כפר בתורות הקתוליות-רומיות; במוחו יש איזו ערבוביה מהתורות הדתיות של הכיתות המיניות שנפוצוּ בין הנוצרים, וּביחוּד בנפת אשכנז זוֹ…

“כן, ואסקו די לופץ כפר ברומי – השיב בקרבו אותו הקול – ואף-על-פּי-כן לא נעקרה עדיין מלבו תורתם של נזירי מנזר הירונומיטים בלם. ואף אתה כן, אף בך יושב עמוק תלמידם14 של הנזירים האלה. חביבים עליך היסורים לא משוּם שבאים בתור עונש מן השמים, אלא מפּני שהם גואלים, מפּני שרצית לגאול בהם את נפשך ואת נפש אחרים. אתה אהבת להיות קרבן!”

– קרבן! – הוסיף מולכו להתוַכּח עם הקול שבלבו שהתעקש ולא רצה להשתתק: – וּמה בכך? כלוּם אבותינו שנהרגו על קידוּש-השם, עשרת הרוּגי מלכות, חנה ושבעת בניה, ואַלפי אחינוּ הנרקבים במרתפי האינקויזיציה, כלוּם כל אלה סבלוּ וּמתוּ וגם סובלים וּמתים בתור נוצרים? ועקידת יצחק! האף זאת?

" ואף-על-פּי-כן… ואף-על-פּי-כן…" התעקש הקול שבלב, "כל אותם ההרוּגים על קידוּש-השם חפצוּ חיים ולא שאלו נפשם למות. המות בא מתוך אונס וכפיה, הוּא היה צרה שנגזרה עליהם מן השמים והצדיקוּ עליהם את הדין. ואתה? ואתה? את גאולת עצמך ביקשת כל ימיך, מלישאבונה עד ניורנברג… הצלה זו של הנשמה מן הנצרוּת היא… אתה האמנת בערך היסוּרים שממרקים, מטהרים ומרוממים ואתה ביקשתם, מצאת בהם את תוכן חייך ותעודתם… לא כגזירה מן השמים היו לך, שחייב אדם לקבלם באהבה… אלא כגזירה מבני-אדם, מחמת חוסר-הבנתם וקוצר-דעתם… אתה עשית סמל וּמופת לחייך לא את העקידה על המוריה אלא את הצליבה על הגולגולתא…

כל הלילה לא כבה הנר בחדרו של שלמה מולכו. כל הלילה נלחם שם על נפשו עם נפשו…


למחרת היום ההוּא ראתה רגנספורק מחזה בלתי-שכיח.

ברחוב הצר העולה אל הגבעה ששם התנשׂא בית-המועצה, וּמקום שם תקעוּ הקיסר ופמליתו אהלי-אפדנם, עלו שני פרשים יהוּדים על סוּסים לבנים אבירים: האחד היה דל-גוּף; פניו משופי-העצמות, סגוּפים וחוּמים-כהים כעין החומר, היו מוּקפים זקן קטן מסולסל ושחור כזפת, כוּלו היה התרגשות. איבריו לא שקטו, עיניו הלוהטות היו מזרות מבטים של חרדת-סתר וקוצר-רוּח. הפּרש השני היה גם כן כחוּש, דק גוּף, אבל גבה-קומה, זקוּף, ראשו היה מורם בגאוַת-אצילים ועיניו מביטות נכחוֹ. היה חוסן-מה בפניו הסגוּפים גם הם, השחרחרים וישרי-הקוים; היתה שלוַת-בטחון וצפּיה חגיגית למבטי עיניו הלוהטות בהזיה ויגון-עריגה. שניהם היוּ לבוּשים בהירים: הפּרש הראשון טבוּל לבן לראשו וכתפיה לבנה כשלג ורחבה עטפה את גוּפו הקטן וירדה עד למטה מרגליו; השני היה עטוף אדרת-משי בהירה כעין החול, וזרים רחבים של קטיפה חוּמה-בהירה סביב לשולים ולשרווּלים הרחבים והארוּכים. לפני שני הפּרשים התנופף דגל גדול ממשי ארגמן ועליו רקוּמים פסוּקים מכתבי-הקודש באותיות מזהירות כזהב…

מאחריהם נמשכה תהלוכה של מאות אנשים.

אזרחי רגנספורק, שמיום היועד בחומותיהם נסיכי אשכנז וּמושליה, ראו ברחובותיהם תהלוּכות מזהירות בצבעי המשי, הארגמן, בנוצות המגוונות של הכובעים, בברק החרבות, בזהב הענקים והשרשראות על החזה, באבני-היקר של החגורות, – עמדוּ, הביטו בצחוק והשתוממוּת אל תהלוּכה זו שהיתה דומה לאיזו תהלוּכת-אֵבל משוּנה. הגוון השליט – שחור. סרבלים שחורים, כובעים שחורים עשוּיים בתבנית קרני איל… תהלוּכת יהוּדים! ונפלא היה בעיני האזרחים הרגנספורקיים: כיצד, אימתי ומהיכן נתקבצו לכאן פתאום יהוּדים במספּר רב כזה? האומנם התבוללו והתערבו בין האורחים רמי-המעלה, החיילים והנלוים אליהם, עד שלא נודע כי באו אל קרבם? הלכוּ ישישים לבני-פנים, נכבדי זקן היורד על פּי מידותיהם; הלכו יהוּדים מפוחמי פנים וידים, שכנראה זה עתה פּרצו מלפני המפּוּח ולא הספּיקו להתרחץ; הלכו רוכלים כפוּפי-גב תחת משׂא מרכולתם; פּחחים שערימת כלי פח לבנים תלוּיה על גבם, מבריקים ונוצצים לאור החמה ומקשקשים ומצלצלים ברעש עד למרחוק; נשאו יהוּדים צעצוּעי דונג ועץ: חיילים קטנים, צפּרים, סוּסים, לשמחת-לב התינוקות, ואוּלי מחמת הרגל מסתכּלים היהוּדים האלה אל החלונות למעלה ואל הקהל למטה ומחייכים מטוב-לב כשמחים על עולם בריותיהם הקטנות, מלאות-החן והמרנינות לב תינוקות; נושאים יהוּדים על מקלות ארוּכים, מושטים לפניהם אפקית, מחרוזת של נרות חלב ושעוָה מגווּנים ולבנים, לקידוש ולהבדלה; הלכוּ סתם עניים מחזרים על הפּתחים ונודדים בעינים צופנות חלומות-רז וסעיפי-חזיונות…

אשה אחת עניה, עם תינוק על זרועה, רצה בשארית כוחותיה אחרי התהלוּכה עד שהדביקתה, נדחקה אל תוך הקהל, במרפּק זרועה השניה הפּנוּיה הבקיעה לה דרך, עד שהגיעה אל מולכו, באפיסת כוחות, נושמת בחזקה וכוּלה מזיעה. הושיטה אליו בשתי ידיה למעלה את התינוק.

– רבי! ברכה… ילדי החולה… רבי!…

מולכו הצטחק אליה בבת-צחוק נוגה ורחוקה. הניח כפּו על ראש התינוק ולטף רגע שערותיו.

בחוּר גידם, עקום גוּף ומטלטל אבריו בריקוּד ויטוס הקדוש, ניגש אל סוּסו של מולכו והתעטף בשולי אדרתו, ומשוּנה היה מרחוק מראה האדרת המפרפּרת, המתנועעת וּמכה גלים על גבי ראשו וכתפיו של הבחוּר נגוּע הריקוּד…

אזרחים מיוּשבים בדעתם ליווּ אותם במבטי חשד ותמיהה, הנידו ראש וגילוּ איש לשכנו את השערותיו בנידון תהלוּכה יהוּדית זו; נשים הוציאו ראשיהן מהחלונות וצעקוּ זוֹ אל זוֹ; אשה אחת שהלכה כפוּפה תחת אסל מים, כשראתה את התהלוּכה המשוּנה הזאת, העמידה דלייה, תמכה בכפּיה את מתניה, הפשילה ראשה לאחור וּפרצה בצחוק רעם, לעוּמתה צחקוּ עוד נשים; פּרחחים אחדים ידוּ אבנים בתהלוּכה… אבל היהוּדים לא שׂמוּ לב אל אשר מסביב. הם צפוּיים להיות עדים להתגלות רצון הבורא על עם סגוּלתו; שני ציריו השלוּחים, הרוכבים שם לפניהם בצל הדגל האדום, דגלם, הולכים לדבר באזני הוד מלכוּתו, מושל העולם על כנסת ישראל. בעוד שעה קלה יפּול הדבר…

דוד הראובני התרגש כל הזמן, וכפעם בפעם החזיר ראשו לראות אם התהלוכה היא די גדולה, ואם הכל בסדר; שלמה מולכו לא החזיר אף פעם ראשו, עיניו היו תלוּיות באותיות הכּתוּמות שעל הדגל לפניו…


כל הלילה צעק קארל קיסר ממכאובים נוקבים וצורבים בפרקי האצבעות. דרך הדלתות הסגוּרות והתריסים המוּגפים חדרוּ מחדר-משכּבוֹ אל האוּלמות הסמוּכים וגם החוּצה אנחות ויללות ממושכות שפּעמים היוּ דומות לצריחות יולדה שאחזוּה צירים, ופעמים – לנביחות כלב מוּכּה. אנשים מן הפּמליה של הקיסר הפיצוּ שמוּעה שבחדר-משכּב הוד-מלכוּתו מענים פושע אחד גדול. הדבר הזה התקבל על הדעת ולא עורר שוּם סקרנוּת… אמנם, ביום הוּקלוּ היסוּרים במקצת, אבל להירדם לא נתנוּ. מלבד זאת היה נרגז מאד מפּני שהרייכסטאג לא הביא לידי שוּם תוצאה חיוּבית. דבר זה גרם לו דכדוּך-נפש שהשכּיח לפעמים את מכאובי גוּפו. הנסיכים הקתוליים סירבו לתמוך בכספּם ובחילותיהם את פרדינאנד אחיו ולהגן על גבוּלות אֶשׂטרייך מפּני תוגרמה. הקיסר החליט לעזוב למחרת היום ההוּא את העיר ולטלטל את עצמו לניורנברג, כדי לבוא בדברים אם הפּרוטסטנטים. הוא, קיסרה של מלכוּת גרמניה, אשר צל שרביטו מתמתח מקצה הארץ עד קצה, אנוס כמעט כל ימיו לעשות מעשים נגד רצונו; כמה נואלוּ בני-אדם לראות בו שליט העולם ולא להבין כי עבד כפוּת הוּא הקיסר, עבד לגורל, לאנשים שונים ותסבוכת רצונותיהם. מתוך אונס הוא עושה מלחמות, מתוך אונס הוא עושה שלום וּמתוך אונס הוא הולך כעת להתפּשר עם שׂנוּאי-נפשו הפּרוטסטנטים… וכשהודיע לו גראנוויל ששני היהודים באו אל הראָיון אשר הבטיח להם, נאנח, נשׂא עיניו למרום, כאומר: “אלוהי! אם גם את זאת שלחת עלי כדי למלאות סאָתי, הנני מקבל גזר-דינך בחיבה”, ושאל את מזכירו:

– האם זהוּ היהודי יוסלין?

גראנוויל השיב לו:

– לא, הוד מלכוּת! יוסלין איננו ברגנספּורק. הוּא יתיצב לפני הוד מלכוּתו מחר, לפני נסיעתו מכאן.

– כלוּם לא די ביוסלין? – שאל הקיסר בקול יותר רם ונרגז – כל כך הרבה יהוּדים למה?

– הוד מלכוּתו הבטיח…

הפּעם לא יכול עוד הקיסר לשלוט ברוחו. כעסו גדל במידה כזו עד שגם רקע פּעם ברגלו הכואבת: האומנם מתעלל בו הגורל? האומנם נסיון הוא מיד אלהים או אוּלי יד השׂטן באמצע כי הוּטל עליו לבוא בריב עם כל מיני כופרים ומנאצי אל, שבגדוּ בכנסיה הקדושה או ששפכוּ דם בן האלהים, עם כל מיני פרוטסטנטים ויהודים?..

– אם יעמדוּ עמדי על המקח, אגרשם ככלבים! – קרא המלך.

הקיסר לא רצה לקבל את שני היהודים בכל הטקס הנהוג. קיבל אותם בחדר-משכבו, כשהוּא מוּטל בכורסתו, מכורבל בפרוותו, דואב ורצוץ.

כדי שלא לעייף את הוד מלכוּתו החולה והנרגז, הכניסוּ אליו רק את מולכו לבדו; את הראָיון עם דוד הראובני דחוּ לשעה כשירוַח להוד מלכוּתו, ויוכל להסביר לו פּנים יותר ולחלוק לו קצת כבוד יותר. מראָיון עם דוד הראובני ציפו לתוצאות מעשיות יותר.

באדרת שתפרוּ חנה ודבורה, ארוּכת השרווּלים ורחבת-השוּלים, שנגעו בקמטיהם המרוּבים והרחבים עד לקרקע, היתה לקומתו הגבוהה והזקוּפה של מולכו הוד מלכוּת. בגאוַת מלכוּת התנשׂא, מתוך האריג הבהיר, ראשו המעוּטר בלורית שחורה, עם העינים היוקדות מתחת למצח הרם.

ברגע הראשון, משנראה מולכו בפתח הדלת, השׂתררה מבוּכה קלה בין הקיסר ובין היהוּדי. הקיסר, שחיכה לבואו של יהוּדי, לא הבין מפּני-מה נכנס אליו פתאום איזה נסיך; מולכו, שקיוה להתיצב לפני לפני שליט העולם, לא הבין מדוּע הביאוּהוּ לחדר זה, אל בריה קטנה וּמכוּוצה זוֹ… זה היה בר-נש בעל כרס בולטת מאד ורגליה דקות וקטנות שכמעט לא הגיעוּ אל הקרקע. כולו היה בקטיפה שחורה, כובע-קטיפה היה על ראשו וכסיות-קטיפה על ידיו. מרחוק דמה לנער אילמלא זקנו ופּניו הכּמוּשים.

מולכו פסע שלוש פסיעות ועמד. ואז קרה לו מקרה לא-צפוּי. בדרך אל הארמון הביט כל הזמן אל הדגל ודימה שהוּא שומע לחש דבורה; הדגל התנפנף מעל לראשו ודימה שכנפי נשמה משיקות לו ממעל לו; דימה שהוא מרגיש בגוּפו מגע רוחני של גוּף בלתי-נראה. מולכו דיבר אז אליו במחשבתו:

“כך, דבורה שלי! טוב מאד, ילדתי, שאַת הולכת על-ידי ומחזיקה בימיני… עמך בטוּח אני יותר; ידעתי שלא תעזביני. טוב מאד…”

דבורה עברה עמו את סף חדר הקיסר וּפסעה עמו את שלוש הפּסיעות הראשונות קדימה… וּפתאום נעלמה! מבעד למסכת הפּנים ההאבּסבּוּרגיים הכּמוּשים שהביטו אליו מתוך הכּוּרסה בעיני-המתכת המפיקות חוסר-תבוּנה וצער גדול, עם הסנטר הבולט והשׂפה התחתונה המרוּפטה, נשקפו אליו פנים אחרים, גם כן האבּסבּוּרגיים, אבל צעירים, מזהירים. יוּליה!.. יוּליה נשקפה אליו מבעד למסוה הזקנה והכּיעוּר. מסוה זה היה עשוּי כמו מקורים דקים שבדקים, כמו אֵד שהלך הלוך ונמוג, ולעיניו נגלוּ פּני יולּיה בכל זיו-מציאוּתם, כאילו אך אתמול נשק להם, כאילוּ אך אתמול נפרד מהם. מה גדול ההבדל בין פּני האח וּבין פּני האחות! וּבכל-זאת… כמו בשעה שאָנוּ מסתכּלים בעצם אחד זמן רב בעינים עייפות מהתאַמצוּת, אָנוּ רואים לפנינו רגע אחד שתי דמוּיות שמתלכּדות לדמוּת אחת, ורגע משנהוּ דמוּת אחת שנפרדה ונכפּלה לשתים…

לא ידע מולכו כמה זמן עמד כך במבוּכתו. פּתאום נזכר לפני מי הוּא עומד וצנח על ברכו. אבל דבורה כבר לא היתה על ידו… וּמלכו הרגיש עצמו יחידי, עזוּב, חסר בטחון, חסר כוח ואמוּנה, מבוּטל, מבוּלבּל…

קארל התרגז. דמה שאילוּ היה שוכב במיטתו לא היו מכאוביו כה גדולים; כעס על היהוּדי הזה שנכנס אליו בעזוּת-מצח כמו איזה רוזן, שעמד לפניו זמן-מה בחוּצפּה ולא הזדרז לכרוע ברך…

– מה אתה רוצה להציע לי, יהוּדי? – קרא הקיסר בזעם.

– הוד מלכוּת! באתי אליו בענין אלהים…

מהמלים הראשונות האלה נוכח הקיסר שהשלה את נפשו בשוא לקבל איזו הלואה גדולה או איזו תמיכה אחרת במלחמתו עם התוגר. במוחו עברה מחשבה שזהו בודאי אחד מהכיתות הדתיות, שבא להתאונן על רדיפות שרודפים את בני כיתו. הקיסר הפסיקוֹ מיד בקוצר-רוּח:

– כעת איני רוצה ואיני יכול לשמוע בענינים אלה! הבטחתי שלום לפּרוטסטנטים לשנה אחת. ודי!.. די!.. את שאר הכּופרים לא אסבול בגבוּלות מדינות…

– לא הוד מלכוּת! אני יהוּדי וּבשם אלוהי ישראל באתי אליך…

נזכר פתאום הקיסר במה ששמע מפּי גראנוויל וקרא:

– אה! אתה היית נוצרי ובעטת באמוּנתנוּ הקדושה!.. ראש כלב!.. לא די לשרוף אותך…

להבה נדלקה פּתאום בקרב מולכו. מן ההיסוּס והמבוכה לא נשאר אף זכר. הוּא בער כוּלו מבוּז לתולעת זוֹ האוכלת את יעקב; חשק עז היה לו לרמוס…

קם וניצב על רגליו וּבראש מוּרם קרא:

– שמע, בן-אדם! ילוּד אשה!..

יותר לא הספּיק. בו ברגע תפשוּהוּ שתי זרועות והרימוּהוּ מעל הקרקע. את הקיסר לא ראה כבר מלפניו, אך הוא לא פסק מדבּר. הלהבה בערה, והדברים יצאו מאליהם, כלשונות-אש פּרצוּ מגרונו… טוּלטל ממקום אל מקום, נסחף סחוֹף והשלך כפגר מוּבס. והוּא דיבר… מסביבו הי רעש, צעקות, קולות רבים ומשוּנים, והוּא דיבר… השליכוּהוּ באיזה בור אפל, והוּא דיבר… הוּא ידע שאין טעם לדבריו ולקריאותיו בשעה שהוּא מוּרפש בעפר, מרמס לרגלים, יושב חושך וצלמות, אבל דבר-מה שלא בהכרתו וּמעל להכרתו הכריחו לדבּר, לצעוק על משפּט אלהים, על יד אלהים הנטוּיה, על ישראל שנתנו אלוהיו בּרוֹת לעמים…


שלמה מולכו שכב בבית-האסוּרים במאנטוֹבה. כמה זמן? יום? חודש? שנה? מולכו לא ידע זאת. הזמן כאילו עמד מלכת. ניטלה מן הזמן נשמת התנוּעה, ועמד קפוּא ודומם על שעותיו וימיו. מסביב למולכו היתה אפלה. אפלה גם בקרבו. כּבוּ בו כל הפּנסים המַשרים אור וחום על תנוּעות חיינוּ הפּנימיים: ההתרגשוּת, המכאוב, התוחלת, היאוּש, הפּליאָה… כל אלה נדמוּ. נשארה רק המחשבה לבדה. מחשבה קלוּשה, חיורת, חסרת-חיים, כפרפר זה ביום סתיו. אלה אשר כל ימיהם חיוּ ופעלוּ מתוך אש הרגש וּמתוך מכאוב, או שהיוּ מדכּאים את הרגש ומבליגים על הכאב למען יוּכלוּ לחיות ולפעול – בהם מתנקמים חיי-הרגש לעת-משבר: אין בהם עוד די כוח להשפּיע אור וחום, שהנפש כה תצמא להם… ממצבו, מהנעשה סביבו וּבתוכו, חדרה לנפש מולכו הכּרה חיורת וּמדוּמדמת, כקו-אור שחודר דרך תריסים מוּגפים: חסל!.. לפניו אין כלוּם. גם מאחריו אין כלוּם. אפלה. אפלה. רגע הבהיק לפניו חזיון-אור: אי-שם במרומים שטוּפי-נוגה יצאה במחולות מחרוזת של יצורי-זוהר מלאי-רינה. הנסיכה ג’וליה הלוהטת, דונה אינגראציה הקלה ורבת-החן ביגונה הרב, פרידלין האמיצה שטוב כל-כך להישען עליה וללכת אחריה, חנה האילמת במבטיה הדובקים, הנוקבים והמפללים לאהבה, דבורה רווית יסוּרי אהבה ואמונה, – כוּלן, כוּלן מסתובבות כשהן אוחזות אשה ביד רעותה. מסתובבות במעגל רעננים מלא זיו. והוּא מסתובב עמהן, אחריהן. מסתובבות בסופה, כעין עלעוֹל של חיים ורגש. אך לו קצרה הנשימה, אפס כוחו להסתובב עמהן ובתנוּעת-סיבוּב חזקה נהדף, נדח, הרחק אל מחוּץ למעגל, למעמקים חשכים, לתהום-אשמנים… שם במרום עוד הבהיק מעגל-האור רגע אחד ודעך, וכבה… והוּא כאן, בתוך הקבר הזה. מתוך מערה יצא, והנה אל מערה שב. שוּב נסתם עליו הגולל כמו בשנות ילדוּתו. הלזאת נתכּוון פרדינאנד שלו, פרץ נע-ונד, באָמרו, לפני היפרדוֹ ממנוּ, כי שרשי נפשו נעוּצים במערה ואל מערת-מכורתו שוב ישוב? נתקיימה הנבוּאה. הנה זאת היא אמת-החיים. אמת-חייו כאן היא. והוא היה מחפּש אותה אי-שם מחוּצה למערה. ובינתים? בין מערה למערה? מה היה בינתים? חי, שאַף, נלחם, קיוה, סבל… כן. אך החלום נגוז, דעך, כאותו חזיון-מחול. צדק פרדינאנד… מה צורך לאדם לצאת מתוך מערתו? רבה היתה בינתו של דוארטי די פאס שלא ביקש לצאת מתא-כלאוֹ, אלא עוד הוסיף מסגר על מסגריו. הוא, מולכו, כל ימיו אך מלחמה אחת היתה לו עם כתלי תאוֹ להרסם, והנה הוא מוּטל כעת מָחוּץ ורפוס, מתבוסס בדם-נפשו, מתפּלש באפלה… אותו פלמוני עלום-הפּנים שהיה מלווהו בכל נפתוּלי-חייו, היכן הוּא? הנה האחרית. הנה הפּתרון. סוף-סוף מצא את פּרצוּפו. פּרצוּף האני שלו. רימה. תולעה…

אלו לא היו מחשבות משתלשלות והולכות בקו ארוך של הזמן. כוּלן כאילוּ עמדוּ במוחו בו בזמן. הכרה אחת דוממה, בלי המשך, בלי תנוּעה, הכּרה נרדמה. כזמן עצמו התלוּי ועומד עליו בשעותיו וימיו הקפואים, כגוּפו המוּטל על מצע-הקש בלי כל תחוּשה, בלי כל רגש ורצון…

פּעם באו אליו אנשים. אנשים? אולי צללים? באו שחורים, אילמים, בלי קול, כמו מעולם אחר. דומם נכנסוּ. דומם הקימוּהוּ על רגליו. החליפוּ את בגדיו והוליכוּהוּ לאיזה מקום. כשמצא את עצמו בחוּץ, בקרב אור שמש, התפּרץ אי-משם, מנבכי הויתו, נחשול דם חי, תוסס ומעלה קצף; פּרץ ועלה, גאה כלבּת הר-שריפה אל מוחו. געש בלב, המה באזנים. האם למראה כיפת-התכלת, זהב השמש, עם שאיפת האויר החפשי הקיץ בו כיסוף אל מה שהיה, אל חלום החיים שמת? דם-הנפש שיוַע. אבל הגוּף לא אָבה שמוֹע. הגוּף התקומם. הגוּף בחל בחלום זה. קרסוליו מעדוּ ועיניו עלטה עטתה אותן…

כשפּקח את עיניו ראה את עצמו בבית-היראה הגדול של מאנטוֹבה. קהל רב. דלקוּ נרות שחורים. יריעות שחורות על הבמה. בצלוֹ של שתי-וערב גדול מאד ישב איש בעל פּני שעוָה רזים וּמפיקים סבל סיגוּפים, דומים במשהו לצלוב. “האינקויזיטור הגדול”, חשב מולכו בלבו. מסביב למולכו עמדו אנשים לבוּשים בחוּלצות קצרות בעלות שרווּלים ארוּכים, במכנסי בד מנוּמרים בפסים לבנים וּשחורים, מעל כתפיהם יורד “סנביניטו” 15צהוב וצלבים אדוּמים של אנדרי הקדוש מצוּירים על הגב ועל החזה. גם הוּא, מולכו, היה לבוּש ככה. “אלה הם המוּבלים למדוּרה”, חשב מולכו על האנשים אשר מסביבו, ועל עצמו. הוּא כאילו לא היה כאן. התבונן אל עצמו כמו אל הקהל, מבחוּץ… האינקויזיטור הגדול דיבר אליהם. לכאורה שמע מולכו כל מלה וּמלה, ובכל-זאת לא ידע מה ועל מה הוּא מדבר. קמוּ פּקידים ושׂרים ונשבעו שבוּעת אומן. למה? למי? כלום לא הבין מולכו. כאילוּ הספיק לשכוח הרבה דברים מן העולם הזה. לא הבין את האנשים, דבריהם וּמעשיהם. וּבלבו – שקט, שקט. כמו בבית-הקברות…

––––––––

מאנטוֹבה מלאָה תשוּאות-חג. עוד מהבוקר שוקקים הרחובות מאדם רב. בבתים רבים כבתה האש על הכּירה; עקרות-בית הקדיחוּ תבשילן; חנוָנים עזבוּ דלפקיהם ויצאו לעמוד בפתחי חנוּיותיהם; הוּתרה רצוּעת בעלי-המלאכה, והשוליות עם בעליהם יצאו לראות אם כבר יצאו מבית-היראה. בכל הקרנות התכנסו כנוּפיות-כנוּפיות של אנשים ממותחי-עצבים מחמת תוחלת ממוּשכה. ילדים מתרוצצים ממקום למקום, צוחקים, משתובבים. רבים מהם תלוּיים על זיזי הבתים, יושבים על אדני החלונות, על הגגות וצפוּפים על ענפי העצים, כסיעות אנקורים; ומעץ אל עץ קול יתנו, מגג אל גג יצוָחו. ורבים יחפזוּ אל מגרש השוּק. שם עורכים את ערימות העצים אשר עליהן ישרפוּ את הכופרים. עשרות ידים מטפּלות בהן; גדולים וּקטנים מתחרים במלחמת-מצוָה. בקול תשואה והמון חוגג סוחבים תינוקות ענפי עצים; יותר שהענף גדול, יותר רבה התשואה, ותימרות אבק מתאַבּכות ומתגלגלות אחריהן; כל אֵם מרת-נפש, כל אב קשה-רוּח על בן כי ישכב על ערשׂ דוָי, על בת ידוּעת-חולי, מביאים איש כנדבת-לבו וּככל אשר תמצא ידו תרוּמה למוקד. זה הולך כפוּף תחת שולחן מרוסק אברים, זה מגלגל חבית ריקה, והשׂפתים דובבות תפילה בלחש לאֵם-הרחמים וּלבן האלהים אשר ידע לסבול בעד כל העמוסים והנענים… בתוך המהוּמה הזאת בוקעות פּתאום קריאות: “הצדה! היזהרו!..” ארון עץ ענקי הולך ומתגלגל אל המדורות, הלוך והתהפך, הלוך והתהפך בשאון ובקול מפּץ. האספסוּף מקבל את פּני התרוּמה הזאת בתרוּעות-גיל ובקריאות-התפּעלוּת. והערימות הולכות וגדלות…

לעת ערב התמתחוּ בשולי שמי-השקיעה לשונות האש מהמדורות הנוראות שהודלקו גם בשאול לנשמות החוטאות; באופק מנגד ביצבץ כמתגנב, בחשאי ירח חיור ורועד. הברח מהבלהות אשר ראה שם בעמק הרפאים? או אוּלי מציץ הוּא בפחד אל האימות אשר פּה בארץ-החיים?..

פּתאום התחילו הפּעמונים מצלצלים. דינג-דונג-דינג-דונג…

ברחובות מאנטובה השׂתררה פּתאום דממת תפילה. רגעים עוד נמשכה בתוך האספסוּף תנועה. בלי שאון בלי רעש. לחש אלפי פיות עבר מקצה הרחוב אל קצהו כזרמת מים מוּגרים. ונפסק. אלפי ראשים גלוּיים, אלפי עינים מצפּות מתוך עצבּנוּת מתוּחה. הלבבות המוּ. חרדת-קדוּשה וצמאון לדם גם יחד. למן אותם הלילות אז באפלת הדורות הקדוּמים, בנבכי היערות, כשהיתה חית האדם רוקדת ערומה סביב קרבן האדם, הנצלה על מדורת אש, לרגלי האליל המעוה פּניו עויות-מפלצת. תחת מַסוה הצללים והאורות הרוקדים עליהם, – מני אז, במשך דורות רבים רבצה החיה בתחתיות-נפש אפלות כפותה וחבושה, – והנה דרור קוֹרא לה. ותזנק החיה ממאפלית הנשמה. ובאהבת-קודש אל זה אשר מסוה צללים ואורות על פּניו, בתוחלת מתוּקה לרווֹת צמאון דורות, מצפּה החיה…

דינג-דונג-דינג-דונג…

הנה הם הולכים, הנה הם באים. לאַט לאַט צפות הכבינות השחורות והנוראות של חברי “המשרד הקדוש”, נעות וּמתנפנפות חרישית אדרות אדוּמות, שחורות, לבנות… הולכים שׂרים, הולכים כמרים, הולכים נזירים. נזירים, נזירים, נזירים… מעל לראשיהם, בתכלת הערב החיורת, מפרפּר ורועד דגל האינקויזיציה השחור. ובחרדת-רז קוראה העין את שתי המלים הכתוּבות עליו באותיות לבנות וגדולות Justitia et Misericordia (משפּט ורחמים), מלים רבות רז ואימה כמלים אשר רשמה פס-היד על הקיר… מתנפנף הדגל כעוף אגדי שבא לעוף אי-משם מעולם המתים, להפיץ בין בני-אדם אימות-מות; מפרפּר וּמפרכס הוא מעל לראש האינקויזיטור הגדול ההולך מאחריו… לאַט לאַט הולכים הם בפסיעות כבדות, מדוּדות. כאורחת נודדים עייפי-דרך וּתשוּשי-כוח הבאים ממרחקים נעלמים ונושאים עמהם את כל יגון החיים… דינג-דונג-דינג-דונג… אלו הן דמעות ברזל שנושרות מעיני יצוּר שׂגיא, נעלם וּמסתתר, דוּמם כברזל, איום כאין-סוף; אנחות ברזל מחזה הטבע האדיר על גורל בן-אוֹניו – האדם. למה, למה הוּא האדם, היחיד מכל צאצאיו, יתום, עזוב ונידח, גלה מעל שולחן אביו, תועה תוהוּ לא דרך וּמבקש את אָביו בשמים?.. דינג-דונג-דינג-דונג… למה, למה הדרך אל אלוהיו היא דרך הגעגוּעים והיסוּרים, דרך האהבה והצער, דרך הכּיסוּפים והמלחמות?.. דינג-דונג-דינג-דונג…השמים לרום והארץ לעומק, ולב האדם קרוע ביניהם לשנים… עמוּקים השמים, רחבה הארץ, וּמה גלמוּד, גלמוּד הוּא האדם ביניהם!..

דינג-דונג-דינג-דונג…

הנה הם הולכים. הנה הם באים. אחרי השׂרים, הכמרים והנזירים – קרבנות-האדם לאלוהי-הרחמים. אחד אחד בשוּרה ארוּכה, רוכבים הם על חמורים, במכנסיהם המנוּמרים, בחוּלצותיהם הלבנות, לבני פנים ונלהבי עינים, כוּלם ותיקי-אמוּנה וחסידי כיתות דתיות; על ידם פוסעים כמרים עם צלבים בידיהם וּמעוררים אותם לתשוּבה וּלוידוּי לפני עלותם על המוקד. אך הם מבטיהם מפליגים במרחקים טמירים ואזניהם מקשיבות לצלצוּלי הפּעמונים… דינג-דונג-דינג-דונג… זוהי שירת הברזל, שירת החיים… דינג-דונג-דינג-דונג… דמנו שפכנו, דרך האש עברנו ויצאנו טהורים; אל השמים עלינו וּמשם אָנוּ מצלצלים וקוראים לתפילה, לתשוּבה ושבח הבורא… האש צורפת, האש מקדשת…

המדוּרות כבר הוּדלקוּ. עמודי אש תימרו ועלוּ עד לב השמים. והשמים כעין נחושת-קלל ומבשׂרים רעה: דליקה נוראה נפלה אי-שם בעולם רחוק ונעלם, וחורבנו מפּיל אימה כאן על הלבבות. הבא יום אדוני הגדול?.. מכל מקום, מכל פּינה מבצבּצים וזעים צללים שחורים, שולחים לשון, פּושטים זרועות; צמות כזפת שחורות ומגודלות פּרע מתנפנפות באויר… ביניהם פּרצוּפי אדם מתולעים. החג הוּא לסמאל ולכת דיליה?.. כתלי הבתים הוארו אדוּמים כדם, והנה נוע ינועו; נוע ינועו המגרש כוּלו על אנשיו, על בית-היראה הגדול. דומה, הם רוקדים בין צללי השדים. המוט תמוט תבל?..

ה“כופרים”, שנדונו לשריפה, השׂורכים דרכם בקצה התהלוּכה הארוכה, שם בסוף הרחוב, פּניהם עוד מעוּלפים עם דמדומּי ערבית, חיוָרון ירקרק. ממעל ניבט עליהם הירח הנבעת, כברמינן…

ביניהם היה גם שלמה מולכו. לבוּש גם הוא ב“סנביניטו” שלו, במכנסיו המנוּמרים. נשא מולכו את ראשו למרום ועיניו התרחבוּ פּתאום למראה שמי-התולע המאוימים; נחיריו התרחבו ורעדו לריח העשן שהגיע אל אפּוֹ עם נשיבת הרוח. “שם מדורות בוערות… הולך אני להישׂרף…” אמר בלבו. לא היה בו כל פּחד, לא היה בו כל יאוּש. אך התפּלא דוּמם, אך נעצב חרש אל לבו. קדושים וטהורים נשרפוּ על קידוּש-השם – האמנם יִחַד גם כבודו עמהם? במה זכה? האם אין טעוּת במותו כמו שהיתה טעוּת אחת גדולה בחייו? למה חי וסבל? למה הוּא הולך למות? שאיפותיו וחלומותיו כהנדוף עשן נדפו; מותו – כאפר גוּפו אשר יזָרה לפני רוח…

והפּעמונים מצלצלים בבטחת-אוֹן, בכובד-ראש ובתוקף זעוּם:

דינג-דונג-דינג-דונג…

לא פעמוני בתי-היראה, כי אם פעמוני נפשו אשר בו בקרבו יצלצלו. כל חייו אשר חיה עד הרגע הזה פּועמים בקרבו. כל שעה ושעה מחיי-עברו עומדת לחוּד, מוּבדלת; לכל שעה באה פּתאום חשיבוּת מיוּחדה, כדבר שלם בפני עצמו, כיצירה מוּגמרת בכל היקפה. שעה וצלצוּלה, שעה וניגונה. יש שעות מלאות רטט של חיים ושירה. ויש שעות – אוֹיה! – שעומדות נכלמות בריקנוּתן, תפלות ועלוּבות בבשתן. אלוּ נותנות קול ככלים סדוּקים, כזכוּכית שבוּרה… לאט לאט נמס הקפּאון אשר היה בנפשו; לאט לאט התפּשט חום בכל אבריו; החום הלך הלוך וגדול. כולו – להבה… דינג-דונג-דינג-דונג… – פּועמות שעות חייו זוֹ אחר זוֹ… לא! לא! – קוראים הפּעמונים – לא רימה ותולעה, אלא אדם. אדם!… אדם – בצערו הנורא, בצמאונו אל אלהים; אדם – בתהיותיו הנצחיות על עצמו; אדם – בשפלוּתו, בכניעתו ובפליאתו. אדם!.. נזר היקוּם כוּלו!..

זהרורי המדורות נאצלו גם על פּניו המעוּנים והציתו עליהם אגלי דמע כשביבי אש. לא! לא! לא טעוּת היו חייו, כי אם אמת, אמת!..

דינג-דונג-דינג-דונג…

השעות מצלצלות אחוּזות וּקשוּרות כמחרוזת ארוּכה של אבני-אודם. כל שעה – טיפת דם. שעה שעה שתת דם לבו בחפּשׂוֹ את עצמו, את יעוּדו בחיים. והוּא לא ידע כי יעוּדו היה בצמאון לוהט זה ללא-רוָיה, בשבילי-יסוּרים אלה אשר בחר ללכת בהם אל לב עמו… שעה שעה שתת דמו בבקשוֹ למצוא ארשת לאני שלו, ביטוּי לנפשו. ועתה, לקול צלצוּל הפּעמונים אשר בקרבו, הוּא יודע כי מצא את נפשו בצמאון תמידי לתת לה ביטוּי, בבקשה בלתי-נלאית זו למצוא לו ארשת… את האוּמה לא גַאל, אך עורר בה יגון כסוּפים אל הגאוּלה. אה! האוּמה… הנה מחכות לו שם זרועות-האש, הנה עוד מעט ויעניד לראשו את צניף-האש, צניף-התפארה, ובני-ישראל יושבים עוד בחושך… איך ילך מהם, איך יעזבם והם עוד בחושך… עוד בחושך… לא זכה לראות אחריתם, לא זכה לראות בישוּעת ישראל. יסר יסרהוּ יה למות טרם ביצע מעשהו… אח! וכי יש תיקוּן לנשמתו טרם מצא תיקוּן לאוּמתו?

בלב – נהי חרישי. כאב פּרידה…

אך הפּעמונים מצלצלים ביתר עוז, ביתר אונים. הפּעם הם שרים שירת הברזל שלהם.

דינג-דונג-דינג-דונג… האש צורפת, האש מקדשת… עברנו באש, על כן טהור קולנו ואמיץ, על כן מעורר הוּא לבבות… עונינו בכוּר, על כן כגשם נדבות נמטיר הדינוּ על תבל ארצה… דינג-דונג-דינג-דונג… מן האש תצא, למרומים תינשׂא, והיית כפעמון תפילה לפזורי אחיך… בחייך צילצלת, ובמותך יחיו הדיך… כגשם נדבות על צחיחי לבבות יגשימו. דינג-דונג-דינג-דונג…

החמור עמד. מולכו ירד – וניגש ברגל אל המדורה. החום עטף את פּניו והכביד על נשימתו. ריח קשה, ריח-זוָעה של בשׂר-אדם צלוּי עמד תלוּי באויר. ריח זה הגביר בו את רגש התיעוב לאדמה ולגוף. הלב גוע ממתיקות לא-אנוש ומצפּיה עזה אל זרועות האהבה הלוהטות. בצעדי-אוֹן התחיל עולה במעלות המדורה. אך הנה פּתאום עצרוּ בעדו. נזירים אחדים ניגשו אליו ודיברו אליו מה. דיברו ארוּכות וכנראה בשמחה: הקיסר ירוּם הודו רוצה לחננו ולתת לו חיים, אם אך יחזור בו משגיאותיו וישוּב אל חיק הדת האפּוסטולית הקתולית הקדושה…

שלמה עמד דום. כמדוּמה הקשיב רב קשב, ובפניו בת-צחוק מלאה אור. אבל עיניו היוּ נשׂוּאות השמימה. שם במרומים נגלה לעיניו מחזה-פלאים. במקום ענני-התולע אשר ראה קודם הופיעה לעיניו עדת שׂרי מעלה, ישישים קדושים. זקני-שׂיבה יכתירו את פּני הלהבים ועטרות-פּז על ראשיהם. ה, אלוּ הם כל קדושי עליון, אלה אשר בימיהם עוּנוּ ונשרפוּ על קידוּש-השם. את רבים מהם, כמדוּמה לו, הוּא מכּיר. הנה שם, כמדוּמה, פרדינאנד שלו, בפניו הטובים, הנכנעים והמאירים… הנה שם דון הנריקץ בזקנו היורד על פּי מידותיו, בחסנו האנושי, בגאוָתוֹ היהוּדית… וּמי שם עוד? האין זה אביו? כן! הלא ראה אותו פּעם, אבל אינו זוכר אימתי והיכן. אח! כן, כן! בחלומו אשר חלם במערה, לפני עזבוֹ את לישאבונהֹ, שם במדבר, כאשר נפל הרוג מאבני הבּליסטראות, ברצותו להגן על היוֹנים הלבנות… פּתאום נזכרו לו הדברים אשר אמר לו אביו אז. "בחמלתך על היוֹנוֹת חמלת על עצמך, בתתך את נפשך בעדן – את נפשך הצלת… בדמיך חיה!.. " אבי! אבי!.. אבותי הקדושים!.. רכבי ישראל וּפרשיו!.. האומנם לכבודו יצאו אלה, לקבל את פּניו? האומנם שושבינים נעלים אלה יובילוּהוּ אל חוּפת האש?..

והנזירים מדברים אליו ארוּכות וחלקות… ומעל פני מולכו אינה מסתלקת בת-צחוקו הנאורה. עינו פּולשת ומחפּשת בעדת הקדושים אשר שם במרום. את כוּלם הוּא רואה, אך את האחת, הרצוּיה, האהוּבה אינו רואה. אַיה אמוֹ, זו אשר ראה בחלומו, שם במערה, כוּלה לוטה בזיו של קדוּשה, אשר נשקה לו בפצע לבו והתפּללה בעדו לאלוהים? איַה?

פּתאום ראה בתוך עמוּד האש דמוּת אשה מפיקה זיו וּנהורא מעליתא מחייכת אליו וקוראה, שולחת אליו את זרועותיה הזורחות… אמא! אמא!..

מולכו פּרץ פּתאום מתוך חוּג הנזירים וּבצעדים פּזיזים וקלים קפץ אל הלהבה, כמו אל מצולה אשר אטרה עליו פיה.

וקול חזק קרא מתוך האש:

“שמע ישראל ה' אלוהינו! ה' א-ח- - ד!..”


תרפ"ח

בית-הכרם, ירושלים



במקור, בין החלק השני והשלישי, הופיעה ההערה הבאה:

המחבר לא התכוון בטרילוגיה שלו לכתוב מחקר היסטורי ואף לא רומן היסטורי, במובן המקובל. אותו העסיקה ביצירתו זו פרובלימה אנושית כללית או, ביתר דיוק, פרובלימה פסיכולוגית. ובספר הזה, השני לטרילוגיה, – פּרובלימה דתית ביחוד; את החיים, אשר בהם התגלמו הפּרובלימות האלה, צייר על מרקע של תקוּפה היסטורית ידוּעה. ועל כן היוּ פּרצוּפם הכללי של החיים אשר תיאר, צוּרות ההוי, בקיצוּר, האטמוספירה של התקוּפה, חשוּבה בעיניו יותר מהדיוק הכרונולוגי, ובנוגע לעובדות אחדות הרשה לעצמו למרוד באמת הכרונולוגית שלהן, בשעה שמצא צורך דבר לרגל המלאכה, מבלי לסרס או לטשטש על ידי כך את עצם הקולוריט ההיסטורי, שהיה אצלו עיקר.

––––––––

חובה נעימה היא למחבר להזכיר כאן בתודה את ידידו ה' בנציון דינבורג, אשר עזר לו, כיד הבקיאוּת הטובה עליו, בהוראות ובהערות בנוגע למקורות הספרותיים וההיסטוריים, הנחוּצים להבנת התקוּפה, אשר בה עסק המחבר בספרו זה.


  1. “ראשון” במקור, צריך להיות “ראשו” – הערת פב"י.  ↩

  2. “בתמונותיו”במקור, צריך להיות “בתמונות” – הערת פב"י.  ↩

  3. “צינטה במקור”, צריך להיות “צינטרה” – הערת פב"י.  ↩

  4. “הסתיה”במקור, צריך להיות: הסתירה – הערת פב"י.  ↩

  5. “יחל” במקור, צריך להיות: “יחד” – הערת פב"י.  ↩

  6. פסוק בברית החדשה.  ↩

  7. “על” במקור, צריך להיות של – הערת פב"י.  ↩

  8. החרוזים “קומי, שמעי הינשוף” וגו‘ ו“אפדך נפשי כל עוד תרא עיני” וגו’ (פרק י'), אשר שר ר‘ ישראל נג’ארה לידידיו, לקוחים מה“דיואן” של סלמן בתרגומו של א. ברש.  ↩

  9. “ילך לכל הרוּחו” במקור, צריך להיות “ילך לכל הרוחות” – הערת פב"י.  ↩

  10. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  11. “סמול במקור, כנראה צריך להיות ”סמוך“ – הערת פב”י.  ↩

  12. “התרוממות” במקור, צריך להיות “התרוממו”– הערת פב"י.  ↩

  13. “לגמרם” במקור, כנראה צריך להיות “לגמרי” – הערת פב"י.  ↩

  14. “תלמידם” במקור, כנראה צריך להיות “תלמודם” – הערת פב"י.  ↩

  15. Sanbenito מהמלים Saccus benedictus (כּתונות לחוזרים בּתשובה).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

יצירות בַּמאגר על אודות יצירה זו

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!