_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות ישעיהו ברשדסקי

פסח קפלן

לתוכן הענינים

 

תּולדות י. דומשביצקי. (י. ברשׁדסקי.)

ישעיהו בן שמעון דומשביצקי נולד בי' לחדש מרחשון, שׁנת תרל"ב (14 אוקטובר 1871) בכפר זימושץ הסמוך לעירה דרצ'ין מחוז סלונים (פלך גרודנה).  אביו הלמדן והמשכיל נלקח בתור אברך-משי לבית חותנו, שהיה כפרי עשיר וחשוב, ואח"כ נשאר הוא השורר בבית זה.  בשחר ילדותו של ישעיהו היה ביתו של ר' שׁמעון מלא שפע: אמו היתה אשת-חיל ונהלה עסקי בית-המזיגה ביד חרוצים ומצאה מזה פרנסת הבית ברוח ואביו היה סוחר ביערות והצליח בעסקיו.  משתי התכונות השונות של האב ושל האם נתמזג, כנראה, אפיו של ישעיהו הצעיר: אצילות הרוח ושאיפות אינטיליקטואליות כבירות מצד זה, ודיקנות, חריצות ותקיפות קיצונית מצד אחר...

וביתו של ר' שמעון היה בית עברי במיטב משמעה של מלה זו.  אפילו בנותיו ידעו היטב את כה"ק ובמקצת גם תלמוד כגברים משכילים.  מסירות ודבקות זו לשפת עבר נבלעו איפוא בדמו ובמחו של ד-קי מבלי משים.  כבן עשר כבר השכיל לכתב "על טהרת השפה" כאחד הסופרים המליצים מהזמן ההוא.

רב תורתו העברית בתקופה ההיא קבל מאת הרב ר' יעקב רוּבינשטיין, שהיה מלמד בבית אביו, ושעד היום הזה אינו פוסק מלחבב ומלקלס את תלמידו שהיה מחונן, לדעתו, בכשרונות בלתי מצויים.

בן ט"ו שנה הלך לעירה רוֹסי, הסמוכה לכפר מולדתו, ולמד שם תלמוד מפי הרב דשם ורוסית מפי מורה נוצרי.  במשך שנתים הגיע לידי מדרגת התפתחות כזו, עד שהיה יכל ללמד בפ"ע דף גמרא פשוטה ולקרא ספרי טורגניב וסופרים רוסים אחדים.  אז עזב מקום גלותו וישב בבית אבא שנים אחדות.

השנים המעטות הללו השאירו רשם עמק על ההתפתחות הגופנית והרוחנית של הסופר בעתיד.  בודד ונעזב לעצמו, היה מחלק את שעות היום שלו בין קריאה וכתיבה ברוסית ועברית ובין טיול בכרים ובשדות שמסביב לבית.  הוא לא חונן מאת הטבע ברגשנות ובהשגות פיוטיות רכות ביותר, אבל השפעת האויר המבריא והסביבה הטבעית בתקופת גדולו היתה נכרת אח"כ לא רק באדם שבו אלא גם בסופר.  שם נתקשה אותו האופי המוצק והבריא, שנתגלה בו אח"כ בכל הופעותיו בחיים ובספרות.  מצד אביו ובני משפחתו לא רק שלא היתה התנגדות לאופן חייו, אלא גם מצא סיוע והסכם; ובהבדל זה שבין אופן חנוכו ובין החנוך הרגיל אצל רב צעירינו המשכילים מהדור ההוא, שהיו אבותיהם מפריעים אותם במעשיהם, והיו צריכים להסתתר בחדרי חדרים ב"למודי ההשכלה" שלהם, מתבאר בודאי אותו ההבדל שנראה אח"כ בינו לבין רב חבריו, גם בהשקפתו על החיים וגם בנמוסיו והרגליו.

באותה העת ירד אביו ממצבו. הוצאות הבית התחילו להצטמצם, והנער ישעיה ראה, כי ישיבתו בבית אביו קשה ומטרידה והחליט לבקש לו דרך בחיים.

*

בשנת תרמ"ה אחרי חג הסכות בא לביליסטוק ובקש לו פרנסה.  הנער התקיף והמלא שאיפות רחבות היה מוכרח חדשים אחדים להתפרנס מאכילת "ימים" בבתי קרוביו.  תקופה בזויה זו בחייו נשארה תמיד בזכרונו ככתם שחור שלא ניתן להמחות; לה היה מיחס אח"כ את השברון, שהיה נכר לפעמים בתכונתו ואת הנטיות לכאן ולכאן שעשה במהלך חייו.  אבל תכף אחרי הפסח השתחרר מאופן-חיים זה והתחיל להתפרנס מהוראת שפת עבר.  בחשבו אז את ההוראה לתפקיד חייו, הציג לו תכף למטרה, הודות לתקיפותו הטבעית, להגיע לידי מעמד רם בתור המורה היותר מקובל בעיר.  בחשבנות מדויקת, לפעמים גם קצת מגוחכת, במחיר קרבנות רבים ו"גבורות" נפלאות – היה צועד לאט לאט, צעד אחרי צעד, כדי להתקרב אל מטרתו הקיצונית.  ובאמת, לפי ההתעצמות שהראה בהוראה עצמה וביצירת התנאים הטובים לפעולתו, ולפי הפרסום שהתחיל לרכש בשדרות ידועות – אפשר היה לחשב, כי סופו להיות אותו הטפוס של "המורה המובחר", שנמצא כמותו בכל המרכזים העברים היותר מאוכלסים.

מעונו של דומשביצקי נעשה בקרוב מרכז הבחורים המשכילים, או יותר נכון האפיקורסים, שבעיר.  ראוי לסמן את העובדא, שמאיזו סבה היו מתרכזים בביתו לא הצעירים התמימים "המחפשים", אלא אותם הצעירים, שסוד החיים כבר היה גלוי לפניהם, ושאין להם בחייהם דבר, זולתי החיים בלבד...  בין הצעירים-הזקנים הללו היו מתערבים לפעמים גם זקנים ממש.  הודות לזה, שהדמות הרוחנית של הנאספים היתה ברובה או – יותר נכון – מחוסרת גון בהיר ורענן, היה תכן השיחות שביניהם מקרי ושטחי.  הד השאלות הבוערות, וכוחים נלהבים ומלאי-תכן היו נשמעים רק לפעמים כיוצא מן הכלל.

ובאותה שעה היה ד-קי מהלך בחדרו ועשן הפפירוס, היה מתמר ועולה מפיו, בשעה שעל שפתיו היה מרחף אותו הגחוך של בטוּל, שעשהו עליון בסביבתו הבינונית.  כבר אז היה ניכר בו אותו האדם מן הצד, שאינו חי בתוך הסביבה, אלא מחוצה לה, ומתיחס אליה כחוקר אל העצם הניתן לחקירה.  מעט מעט נעשה בעיני חבריו וגם בעיני עצמו, הצורה המרכזית, שהכל פונים אליה, – וכשהיה משתתף לפעמים גם כן בשיחת החברים, היו הכל מקשיבים לו בשימת-לב מיוחדת, והוא היה מדבר דבריו באותה המתינות והבטחון-בעצמו, שנותנת להאדם ההכרה, שכל מלה ומלה שלו נכנסת ללב השומעים ומשארת שם רשם אדיר.  ועל הרב אמנם לא שגה בהנחתו זו.

בניגוד לרב המשכילים הצעירים יוצאי בית המדרש, היה הוא עומד מרחוק לכל פעלה וצעד שנעשו במחנה הלאומים.  בימים ההם היה בביאַליסטוק מרכז האגודה לקנית קרקעות בא"י, בשם "אגדת אלף".  קשה למסור את ההתלהבות ששררה אז בשדרות רחבות של עמנו, שהיו נושאים את צרורות כספיהם לקופת הועד בשמחה שלמה ובאמונה, שיזכו בקרוב להתנחל בא"י איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.  ד-קי, שהיה יוצא ונכנס בבתי מכריו, עסקני האגדה, לא נמשך אחרי הזרם הכללי, אלא היה מדבר בחוג מכריו בלעג של קצף על "השנטז' העממי" הזה, ובחשבון מדויק נבא מראש את הסוף שבא אח"כ לכל אותו הענין.  וגם לשאר החלומות הלאומיים – להרעיון של חברות "שפה ברורה" וכאלה, היה מתיחס בשלילה לא מחמת התנגדות פרינציפּיאַלית, אלא על יסוד חשבונות הגיוניים קרים.  צריך לציין, שיחוס של שלילה, ולכל הפחות של שויון-נפש, נשאר בו עד סוף ימיו כמעט לכל תנועה חברתית או פוליטית.  מעודו לא היה חבר אַקטיבי בשום חברה שבעולם.  יחס כזה אצל ד-קי אינו מתבאר בהעדר הרגש הצבורי; אלא בההגיון האכזרי שלו, שהיה סותר את כל אילוזיה, כל דבר שלא היה לו בסיס ריאלי מוצק.

תפקיד זה של צורה מרכזית עלה לו גם בהוצאות מיותרות.  קבלת אורחים תמידית דורשת דירה רחבה ונאה ופזרנות ידועה בכלל.  למרות הכנסותיו המצומצמות לא חשך מנפשו שום עמל, כדי לסדר את חייו באופן מכוּון למטרתו.  עד מהרה נסתבך, כמובן, בעול חובות, תשלומי רבית ויתר הענינים הקטנונים, שהתחילו כבר אז ממררים את ימיו ושאח"כ היה להם חלק גדול בטרגדית חייו.

ימים ההם עמל הרבה גם על השתלמותו הרוחנית: קרא הרבה בספרות הרוסית והעברית, למד שפת אשכנז ורכש ידיעה בסופרים הקלאַסיים שבה, ומזמן לזמן התרגל גם בכתיבה עברית.

את הקרירה הספרותית שלו התחיל ד-קי כרב סופרינו בימים ההם בכתיבת קוריספונדנציות,  בקיץ שנת תרמ"ח נדפסו ב"המליץ" קוריספנדנציות אחדות ממנו, חתומות בפסידונימים לנדמן, N N ועוד.  במכתבים הללו, שהצטינו בבהירות הסגנון ובחריפות הבקרת, היתה עין סוקרת יכלה להבחין תכף את הסופר המנתח המצוין בעתיד.  תפקיד זה של קוריספונדנט אַנונימי, שאין בו לא ריוח ולא כּבוד, נמאס לו עד מהרה, ואחרי שמצא בהם כעין תעודה ספרותית לעצמו, התחיל להתמכר לשאיפות יותר גדולות במקצע הספרות.  בסתר חדרו ישב ושכלל את סגנונו ע"י תרגומים משפות אחרות; שבהם נמצא גם תרגום הספר הגדול "כתב יד עברי" לבהרב.  אחדים מתרגומיו נדפסו אח"כ ברבעון "כנסת הגדולה" של סובאַלסקי.  בעבודתו זו סגל לו סגנון אירופי מדויק, משוחרר כמעט לגמרי מסבל המליצות שבסגנון הביבלי ומערפליותו.  בדיקנות סגנונו הגיע לידי כך, שהיה נזהר אח"כ מהשתמש באיזו מבטא, שאינו נותן להתרגם כצורתו לשפת רוסיה, ועי"ז טעו רבים ממבקריו לחשבו למחוסר-ידיעה הגונה בשפה העברית.  באמת היה ד-קי בקי בכל ספרי התנ"ך ורק בעמל רב עלה בידו להשתחרר מן המליצות הביבליות, שהיה מחונך עליהן, וכשהיה עטו פולטן שלא מדעת, היה מוחקן אח"כ באכזריות עצומה ומחליפן אפילו ברוסיציזמים צורמים את האזן...

מזמן לזמן נסה את כחו גם במקצועות שונים של עבודה מקורית; נסיונות כאלו הם מאמרו ב"המליץ" –"מה נעשה לשפתנו ביום שידובר בה?"; "מאמר בקרת", ב"הכנסת הגדולה" חתום בשם "שמעוני", על הספור "חליפות וצבא" של א. טיקטין; "מעצר ומשפט" – ספור מקורי נדפס באחד מגליונות "המגיד" שבקרקוי.

אבל כל העבודות הללו לא נתנו די ספוק לרוחו השואף לגדולות.  ועמק עמק כבר התחילה להתבכר בו ההכרה, כי שרש נשמתו היא – עבודת סופרים.  בטחון גדול מלא את לבבו, שהוא מסוגל למלא תפקיד הגון בספרות העברית.  המקצוע שבחר לעצמו היה – הנתוח הפסיכולוגי, שבזה מצא את עצמו מוכשר מן הטבע.  עוד טרם שעלה בידו לכתב ספור אחד שלם, כבר היתה לו טכניקה ספרותית מפליאה של כל סוגי הספרות היפה בפרוזה.  ואולם ידיעה טכנית מוקדמת זו היתה גם שלא לטובתו.  יותר מדאי היה בטוח בעצמו מראשית צעדיו הספרותיים.  אין בהם אותה בקשת הדרכים, אותה היראה הפנימית של הכשרון המתחיל ואותו רטט-הגיל של הנצחון בכל גלוי חדש שבעבודתו – כל הדברים האלה, המותחים חן מיוחד על יצירותיו הראשונות של פיטן צעיר.

ואחרי שבחר לעצמו מקצוע זה, התחיל להתעתד לזה בסריוזיות הראויה: בלי שום תקוה לפרסם דבריו אלה בדפוס ישב וכתב במסתרים אטיודים פסיכולוגיים עפ"י הטימות שהיה מכין לעצמו מקודם במחברת מיוחדה לאותו דבר.  בזהירות קרירית של סוחר מנוסה עשה את הצעדים הראשונים: הסתיר את פעולתו, והעיקר – את כּונתו, אפילו מידידיו היותר אינטימיים, התאמץ להתאים את גזרתה של יצירה זו או אחרת לאותו המין שהיא שיכת לו, מחק וכתב וחזר ומחק, – והכל רק לשם למוד והכנה גרידא...

בשנת תרנ"א התחילה הדפסת "ספרי אגורה" ע"י "בן אביגדור".  הזרם הריאלי החדש שהכניסה הוצאה זו לספרותנו, התאים כלו למהלך מחשבותיו של ד-קי, והוא התחיל מחטט בכתביו, כדי להכין קבץ קטן בשביל הוצאה זו.  סוף סוף עלתה בידו לבחר ספורים אחדים ולשלחם למערכת.  אך בינתים נפסקה ההוצאה ומחברתו הושבה לו מבוקרה ע"י הצינזור לאות, כי היתה כבר מוכנה לדפוס.  תעודה זו על בגרות כשרונו שמר ד-קי אצלו והיה מוצא בה אומץ-רוח בשעות ידועות.  באותה השנה הדפיס בעתון "הצפירה" ספור קטן (תרגום) בשם "ראי מקסם", חתום בפסידונים "ברשדי", לאמר: ישעיהו בן ר' שמעון דומשביצקי.  ברשדי זה נהפך אח"כ לברשדסקי ונשאר כנויו הספרותי לעולם.

*

ומצבו החמרי הלך הלוך ושפל.  הצעיר הרך, שאך התחיל לטעום טעם החיים, התנסה בהמון צרות קשות, צרות רגילות וקטנוניות וצרות עמוקות ומיוחדות לו ולתכונתו.  תחת המסוה של שויוֹן-נפש וגאוה הסתתרו המון ענויים קשים, רוחניים וחמריים, שדכּאו את נפשו ויפזרו בלא חמלה את ניצוצותיה המאירים.  מבעד הוילון האפור של ההוה המר נשקפה לו פרספקטיבה עוד יותר עכורה בעתיד.  גם מצב אבותיו שהורע מאד עשה עליו רשם מדכּא מאד.  תחת הקרח העב של קרירות ואינדיפרנטיות זרם זרם עז של דם חם ומתלהב; אהבה עצומה לאבותיו ולמשפחתו מלאה את כל קרביו, ויחד עם הגאון הפנימי והחפץ להתהדר ולהתפאר בפני מחמדי-נפשו – דכאתהו ההכרה הפנימית, כי לא יוכל לעזור להם בשעת צרתם וצריך הוא להשאר עד אלם לענוייהם החמריים.  נוסף על זאת מת פתאם אביו בשנת תרנ"א.  שמועה זו הלמתהו כרעם.  שלשה ימים הסתתר ביער מעין כל מכר, לבל יראה איש במכאוביו הגלויים ובדמעותיו, וכשחזר אח"כ להתראות לפני חבריו, כבר רחף שוב על פניו הגחוך הרגיל וקומתו שבה ונזדקפה כבתחלה.  אבל מה שעבר על נפשו בתקופת הימים הללו, ידע רק הוא והיומן שלו, שהכניס בו את מחשבותיו ורגשותיו במשך י"ח שנים, ושלא זכתה עין לראותו...

על המון דאגותיו נוספה לו עוד דאגה אחת: לתמך את אמו האלמנה ואת אחיותיו הבתולות ואחיו הנער.  אבל הוא עמד בנסיון: עוד קומבינאַציוֹת אחדות של המוח, חתימת שטרות, תשלומי רבית – והכל עלה יפה.  את משפחתו תמך כאיש בעל רוחים גדולים.  את אחיו לקח אליו, כלכלהו ולמדהו עד שעלתה בידו לשלחהו לאמיריקה, ששם נעשה אח"כ לפקיד-המלוכה.  מעט מעט עזר גם לאחת מאחיותיו לעבור את הים האטלנטי, ששם בססה לה מצב נכון והצליחה.  והוא נשתקע הלך ושקע ביון החובות והדאגות.  בסוף שנת 1892 לעבודת הצבא.  לאמו הודיע, כי נסע לעיר נובוגרודוק (מקום מצב גדודו) לרגלי עניניו, לאחדים מבעלי משאו ומתנו הריץ מכתבים ע"י אנשי-בינים מביאליסטוק, כדי שלא יכירו בגושפנקא של הדואר שנסע למקום אחר, ובכל התחבולות האפשריות התאמץ להמשיך את יחוסיו עם בעלי חובותיו, כדי שלא תפסק אמנתו אצלם וכשהשתחרר מעבו"הצ אחרי חדשים אחדים ושב לביליסטוק והיה כבר שקוע בחובות עד צואר, לא כרע תחת סבלו, אלא היה מתבודד בחדרו ומחבר קומבינציות שונות להמשות ממצולות החובות באוֹפן נאה לו.  אבל כל התחבולות הללו הביאו לו רק תועלת זמנית, וסופן היה – שקיעה בחובות עוד יותר עמוקה...

בשעה זו נזדמנה לו עלמה אינטליגנטית אחת לא-עניה שישרה בעיניו ושהביעה לו גם היא את חפצה להנשא לו.  אחרי מלחמה פנימית ארוכה החליט בנפשו להסכים לקומבינציה זו.  בכסף הנדוניא, שמסרו לידו תכף, סלק את כל חובותיו, והוא התחיל להתכונן, לחיי-הנשואים, הנשקפים לו בעתיד הקרוב.  אבל עד מהרה התחילו ספקות רבים מציקים לו: אם יוכל לספק את צרכיה של אשה אינטליגנטית זו ואם מוכשר הוא בכלל להצטמצם בחוג המגבל של חיי-משפחה.  ואחרי פקפוקים ארוכים במשך ירחים אחדים הודיע בבקר בהיר אחד "לכלתו" שהוא חוזר מהשדוך, ואחרי החזירו לה, כמובן, את כל מעותיה – הלך לו לבלי ראות אותה עוד לעולם.

עברו עוד שלש שנים.  חובותיו השתרגו עליו למעלה ראש.  בפרנסת עצמו הצטמצם כ"כ עד שהגיע לידי סבילת רעב במשמעו הפשוט.  אבל דירתו היתה מרוחה, הלבשתו – מהודרה; זאת דרשה נשמתו המפונקה, וגם – ההכרח להתעשר בעיני בעלי חובותיו.  אבל סוף סוף רפו ידיו, וההגיון האכזרי הגיד לו ברור, שכדי להמלט משמיטה בזויה צריך הוא לעשות איזה צעד גדול ומוחלט, אחרי שהקומבינציות התגרניות כבר חדלו להצילו אפילו הצלה פּורתא.

בעת ההיא הוצע לפניו שדוך משונה.  המדוברת היתה נערה קטנה כבת ארבע עשרה.  תנאי השדוך היו – מלבד נדוניא הגונה – גם משרה חשובה אצל אחד מקרוביה בקונטורה של נפט בבאַקו.  החתונה עצמה צריכה היתה להדחות לשנים אחדות, עד שתתבגר הכלה והחתן יתבסס על מעמדו.  ד-קי הסכים לאבאַנטורה זו.  הוא האמין באמונה שלמה, שעד שיגיע מועד החתונה יהיה מוכן ומוכשר לחיים החדשים לא רק בחמר אלא גם ברוח.  ובלי שהיות ארוכות עשה "קנין", קבל חלק מן הנדוניא, סלק את חובותיו – ונסע (תשרי, תרנ"ז) לבאַקו.

שוב נעשה חפשי; רק חוב אחד קטן נגרר אחריו עדיין – ההתקשרות עם הנערה הקטנה, שעליו לבא עמה בחליפות מכתבים לעתים מזומנות בדיוק.  – עכשו יש לו רק דאגה אחת: לשכלל את מצבו החמרי, להעשות עשיר.  ומה נקל הדבר בבאַקו, במקור העשר לאלפי נודדים שבאו לשם במקלם ותרמילם, ובפרט כשהיתה לו השתתפות מצד קרובי-הכלה, שהתענינו בעצמם בגדולו והתפתחותו במקצע החדש לו.  דרוש לזה רק קרבן אחד: שהאיש הבוגר והרגיל לחפש יהפך או יתהפך לתלמיד ותיק, יקבל עליו מרות ויבלע בנעימה הערות משפילות את גאותו.  אבל דוקא לזה לא היה ד-קי מסוגל.  אפשר שיכל היה לותר בשעות יאוש ידועות על הרבה, אבל לא – על גאותו ועל חפש נפשו.  ומקץ ימים אחדים לישיבתו בבית מכריו החדשים כבר התחילו להתהוות ביניהם חכוכים בלתי-נעימים, שתוצאתם היתה – יציאה מהבית ההוא לדירה מיוחדת ויחוסים פורמאַליים הדדיים, שהלכו הלוך והתחדד מיום ליום...

באותה העת התחוללה בו מלחמה עצומה בין הנשמה האצילית והתכונה התגרנית שבקרבו.  לבסוף נצחה הראשונה, והתגברה בקרבו ההכרה, שלא נוצר כלל לדרך חיים כזה שנשקף לו פה בבאַקו ושהוא צריך לבחר לו דרך חדשה.  בשעת רפיונו עוד השתקע לפנים בקומבינציות תגרניות והיה מחליף מכתבים עם מכיריו שבתחום ע"ד יסוד עסקים שונים בעיר מרכלת זו.  אבל בעמקי לבבו כבר התבכרה ההחלטה להנזר שוב מחיי המסחר.   ואחרי שבתו בבאַקו כתשעה ירחים עזב את העיר הזאת עם כל תקוותיה והלך ליקאַטרינסלאַב, ששם גר אחד מקרוביו והבטיח לו איזה סעד לבסס את מצבו.

ביקאַטרינסלאַב נעשה שוב מורה עברי.  חיצוניותו היפה, השכלתו הרחבה ואצילותו המיוחדה סללו לפניו את הדרך אל החוגים האינטליגנטים, ועד מהרה נתאזרח בסביבתם ונעשה שם – אם לא הצורה המרכזית כביאַליסטוק – לכל הפחות ראש המדברים והמתוכּחים.

בבית הכּלה הביטו בעין רעה על חלוף-המצב שלו.  הם לא התחתנו עמו שישאר מורה עברי כל ימיו.  הכלה עצמה הביעה לו לא אחת במכתביה את צערה ואי-רצונה להצעד הבלתי נכון שעשה.  גם מצד קרוביו סבל הרבה יסורים בגלל "העקשנות האוילית" שסוף סוף תדכא ותקלקל את חייו. אבל הוא עצמו לא הרגיש שום חרטה; עם כלתו הוסיף להחליף מכתבים כסדרם פעם בשבוע, ואת חייו התאמץ לסדר באופן שישר לפניו.

*

כל אותן השנים הסוערות היו שנות תרדמה לכשרונו.  אמנם לא בטלו אצלו שתי המחברות: אחת לטימות ואחת להתחלות, שהיה פותחן לפרקים ומכניס לתוכן איזו מחשבה חדשה במוחו, אבל אח"כ היה עוזבן לימים רבים עד שהעלו אבק עב.  הוא בעצמו חדל לתת איזו חשיבות לכשרון הסופרים שבו, וכשנסה מי שהוא מחבריו לעוררהו לקחת עט סופר בידו, היה משיב על זה בהלצה מרה דוקרת.  מכל ההתחלות האלו הצליח לגמור רק ספור אחד – זה היה בבאַקו – וגם עברה עליו הרוח לשלחו ל"הצפירה".  אבל ספור זה לא זכה לראות אור, ויאבד בסל של הרידאַקציה.  אחרי "מפלה" זו חדל לגמרי לבקר את מחברותיו והתחיל להתרגל אל הרעיון שכל האילוזיות של השנים הקודמות ע"ד עבודת סופרים היו רק שעשועי ילדים, שאין כדאי עכשו אפילו לשגות בהן.

אבל כששב אל התחום והתחיל מתקרב יותר ויותר אל הספרות העברית ואל מחולליה גם בא בהתקרבות פרטית עם איזה סופרים שרכשו להם מעמד ידוע בספרות וכשהתחיל לשקל בפלס את ידיעותיהם, השגותיהם וכשרונותם של אלו ולהעריכם מול אלה שבנפשו הוא, – נתבכרה בו מעט מעט ההכרה, שלא רק שכדאי הוא לתפוס איזה מקום בעדת הסופרים העברים, אלא שיש לו האפשרות גם להפתיע אותם באיזו יצירה גדולה בערך, אם רק יגש אל הדבר ברצינות הראויה ובחשבונות מדויקים שהוא כל כך מומחה להם.

והנה הוא מנער את האבק מעל מחברת הטימות ומוצא שם טימה אחת – לרומאַן שלם!  את זו הוא צריך לעבד!  הוא צריך, הוא יכל ליצר רומאן עברי!  זו תהי יצירה חדשה בספרות העברית, אחרי שמימי סמולנסקין ואילך לא נברא שום רומאן בישראל.  בהצלחת מפעלו זה לא היה מסופק כלל, אחרי שהגבור העקרי הוא-הוא עצמו, יתר הנפשות לקוחות מהסביבה שחי בתוכה בביאליסטוק וגם המקרים והשתלשלותם הם ברובם אפיזודים שלמים מחייו ומחיי סביבתו.  נחוץ רק עבוד רציני, עבודה אנרגית ומסודרת – ומי עוד כמהו מסוגל לזה?

חדשים אחדים ישב על כתיבת החלק הראשון של רומאנו זה עד שיצא מעטו נקי ומהודר כחפצו, ואז שלחהו להוצאת "תושיה" בעד "הביבליותיקה העברית" בתור דוגמא.  זה היה בחדש חשון תרנ"ט.  ימי התוחלת לתשובה היו לו ימים של ענויים מרים מאד.  הוא החליט החלטה ברורה, שאם יקבל תשובה שלילית – ישים קץ לחייו.  וכשקבל תשובה חיובית, כבר היו חייו העתידים ברורים לו: הוא יעזוב את ההוראה ויחיה על עטו.  דבר זה היה חדוש גמור בספרותנו.  סופרים מעטים חיים על עטם נמצאו רק בבתי-המערכת, אבל סופר בליטריסטי שישב בחדרו ויחיה על הונוראר של ספוריו – כזה לא היה אז בקרבנו.

את הרושם שעשתה הופעת הרומאן "באין מטרה" בספרות העברית למותר להזכיר,  עדין חדש הוא לכלנו.  הבקרת צינה תכף, שכוכב חדש הופיע לנו, שאעפ"י שאינו מחוסר כתמים פה ושם, בכ"ז הוא מזהיר ומבריק באור חדש ומראה דרך חדשה לסופרים הצעירים.  החדוש שבו היה לא רק הקיפו הרב, כמו שחשב מחברו מראש, אלא גם הסגנון המדויק תכלית דיוק והמתאים בכל פרטיו להמושגים המדוקדקים של הקורא המודרני, התאור הריאלי, אשר לא שב מפני כל, של הנפשות והמאורעות, וביחוד – הנתוח הפסיכולוגי העמוק, שלא היתה עוד דוגמתו בספרותנו עד ב-קי.  אי-אפשר היה לבלי להכיר, שפנים חדשות ובהירות נראו בספרותנו, והבקרת אמנם טפלה אז ברומאנו של ב-קי במדה לא-שכיחה, והפופולאַריות שלו בקהל הקוראים הלכה הלוך וגדול מיום ליום.

ברשדסקי תפס לו תכף מקום הגון במרום חבורת הסופרים.  אבל לא רק כבוד הנחילוהו יצירותיו הספרותיות; בתור אדם הגיוני וריאלי קבל ספוק רוחני גדול גם מהסכום המסוים שקבל במחיר הרומאן מאת הוצאת "תושיה".  בזה מצא גם סעד לחשבונו, כי רק עכשו מצא לפניו את הדרך הנכונה לעבור בה את יתר השנים שנשארו לו בחיים.

*

בשעה שהוקל מעליו עול הפרנסה, לכה"פ, למראית עין, התחילה דאגה אחרת מנסרת בנפשו: דאגת הבריאות.  עוד בראשית שנות שבתו בביאליסטוק התחיל להכיר, כי בגופו החסון והמוצק מחטטת איזו תולעת.  שעול עז היה תוקפהו לפרקים ומעלה לח מריאתו.  אעפ"י שחשב את מחלתו לסריוזית – ואולי דוקא בשביל זאת – לא דרש ברופאים, לא הפסיק את עשון הטבק ולא נזהר בשום דבר.  כשמת אביו בדמי-ימיו, גברה בו עוד יותר ההכרה, שמחלתו באה לו בירושה ושגם הוא לא יאריך ימים.  אבל מרב הצרות והטרדות, וגם מחפצו הכביר להיות משוחרר מכל דאגה, לא שם לב לזה, ורק בדרך אגב ובהתול היה מביע לפעמים לידידיו האינטימים את ההשערה, שעוד נשארו לו כך וכך שנים לחיות.  אבל עכשו הגיעה השעה, שהיה מוכרח להתעכב על דבר בלתי נעים זה.  המחלה הלכה והתגברה, הלכה וינקה את לח-חייו – והוא מתעתד להכנס בקשר הנשואים, להיות לבעל משפחה!

ויום החתונה ממשמש ובא.  הכלה כבר הכינה לה בגדי חתונה, והכל היה כבר מוכן.  אז החליט להגיש לה דורן לחתונתם: פוליס לאחריות-החיים על סך מסוים.  נכנס לסוכן אחד ממכיריו, והלז שלחהו לרופא.  אחרי הבקור בבית הרופא, ראה ד-קי, שהסוכן משתמט ממנו ואינו מדבר ע"ד הבטחון באחריות.  אז הוברר לו, כי הרופא מאן לקים את האסיקורציה.  באחד הימים נכנס שוב אל אותו הרופא ובקש ממנו להגיד לו ברור את מצבו בלי העלם ממנו דבר, אחרי שהוא כבר מוכן ומזומן לכּל.  הרופא הגיד לו את האמת, כי ראתו מוּכּה בשחפת, ורק ע"י ישיבה במקומות חמים יוכל לרפא אותה לפי שעה.  אחרי ישוב הדעת קצר ישב וכתב מכתב למחותניו, שמטעמים כמוסים עמו הוא מוכרח להסתלק לצערו מהשדוך.

מכתב זה הגיע לידם בו ביום, שהתכוננו לנסוע להחתונה.

ד-קי שרף מאחריו את הגשרים והחליט לחיות חיים חדשים באותן השנים המעטות שנשארו לו לחיות על פני האדמה.

באותה שעה כבר עמל על יצירת הרומאן השני "נגד הזרם".  אם ברומאנו הראשון הוא עוסק בפרובלימה אנושית כללית, נסה ברומאן זה לעסוק בפרובלימה יהודית ספיציפיונית.  אבל בשביל שפרובלימה זו לא מלאה את נשמתו כהראשונה, ואפשר שמפני שלא הספיק להתעמק בה כראוי, לא הצליח לתאר בו שורת טפוסים חיים ובהירים כברומאנו הראשון.  אפילו הטכניקה שבו לקויה במקצת וחוסר שווי-המשקל שבפרטיו ממש מקלקל את ההרמוניה, המוכרחת להיות בכל יצירה פיוטית.  הנפשות הפועלות בו לקוחות ממרכזי החיים והן ממש פורשות את כפיהן ומבקשות, שימלאו אותן תוכן; אך המחבר, שציין בהצלחה את קוי אפין הכלליים חסר-אונים הוא להכניסנו לתוך עולמן הפנימי ולהכריח אותנו לחיות את חייהן.  הרומאן הזה קלקל מעט את הרושם, שעשה "באין מטרה"; אבל ב"טפוסים וצללים", שנדפסו אח"כ באותה "ביבליותיקה עברית", ושלתוכם נכנסו גם הספורים שנשלחו לפנים מביאליסטוק בעד "ספרי אגורה", – הוא עומד שוב על מרום כשרונו, מצייר נפשות עם זעזועי הרגשותיהן ודכדוכי יסוריהן ומונע א"ע מתאור הטבע ומחקירות פרובלימטיות.  הבקרת שבה להצהיל לו פנים.

שלשת הספרים הללו חזקו את מעמדו הרוחני של ברשדסקי, ומאז נעשה אזרח קבוע בספרות העברית.

אם נאמר שברשדסקי היה בעל-דמיון, נלהב, נשגה מאד, אחרי שההגיון הקר והיבש שלט בכל מכמני נפשו ובכל רגעי חייו אפילו בשעת היצירות הספרותיות.  הוא היה רק בעל חשבונות כבירים וקומבינאציות מסובכות.  אבל שנוי-השם הזה אינו משנה את הענין: הוא חי תמיד לא את חייו ההוים, המציאותים, אלא איזו חיים אחרים, דמיוניים...  מה שעתיד להבראות אצלו ומסביבו עמד לפניו כ"כ בהיר ומדויק בכל פרטיו, עד שהיה מתפלא אם אחרים אינם רואים כל זאת כמותו.  אם לא נתקימה אח"כ מחשבתו, לא הוא טעה, אלא טעו החיים, טעה העולם...  והוא הוסיף לבנות את מגדליו, כאדריכל מלומד, על חשבונות מטימאטיים...

בה בשעה שהבקרת קבלה ברצון ובחבה את ציוריו הקטנים שהתחילו להופיע ב"השלוח" וביתר ההוצאות הפריודיות, וחשבה אותם לעיקר תפקידו בספרות, חשב הוא את עצמו לסופר-רומאנים, שעתיד לתת לספרות העברית עוד הרבה יצירות גדולות, ואת יצירותיו הפעוטות חשב רק לעבודת יצירה ממדרגה שניה, לעבודה זמנית הנחוצה רק לפי שעה.  במחברת הטימות היו כבר מעובדים לכל פרטיהם שנים שלשה רומנים גדולים, שהיו ברורים לפניו כל צרכם לא רק בעלילותיהם, אלא אפילו בשמותיהם.  כל אחד ואחד מאלו היה צריך להיות הופעה מפתיעה בעולם ספרותנו.  אלא שעדין לא הספיקה לו השעה לשבת על האבנים ולעסוק בהם.  החיים תבעו את שלהם: הפרת-השדוך המיטה עליו שוב עול גדול של חובות, מההוראה הסתלק סוף סוף לגמרי; עבודת הסופרים אמנם הביאה לו רוח הגון, – אבל לא כדי לסלק את כל חובותיו ולחיות חיים מרוחים כפי הרגלו.  כל התנאים הללו הכריחוהו לדחות לפי שעה את מחשבותיו הגדולות ולהתעסק בספוק החמר הספרותי להמול"ים, שהזמינו אצלו חומר בשכר הגון.

ואולם אז נדמה לו, כי כדי שיהיה כשרונו יותר פורח צריך הוא לשבת בקרבת מקום אל מרכז הספרות העברית.  מרכזים ספרותים היו אז שלשה: פטרבורג, ורשה, ווילנא.  והנה הוא עוזב את יקאטרינוסלאב ולפי הזמנות שונות הוא מרחף, ממערכת למערכת, ממרכז למרכז.  בכל מקום הוא מקבל סעד חמרי ורוחני לתפקידו הספרותי.  יושב הוא ישיבה ארעית פה ושם, ומפקידה לפקידה הוא מכין איזה ציור חדש, שמבצר עוד יותר את תהלתו הספרותית.

בכלל היו לו השנים המעטות האלו שנות הצלחה רוחנית כבירה.  אופן כתיבתו נעשה כמעט לשטה מסוימת, והיו סופרים צעירים, שנמצאו תחת השפעתו, ומזמן לזמן היו פונים אליו בעצות ובשאלות.  לא היתה שום הוצאה פריודית מודרנית שלא תחשוב לה לכבוד לחשבו בין סופריה.

אבל כשרונו לא היה פורה ביותר; הוא היה מעבד ומשכלל את ציוריו בזהירות יתרה ולכן לא יכל לכתוב הרבה.  רוחיו המעטים לא הספיקו לו די פרנסתו ותשלומי חובותיו.  עינו החדה סקרה לו בעתיד הקרוב פרספקטיבה בלתי נעימה: הוא יצטרך לפרוט את כשרונו לפרוטות קטנות ולרדת מהרה ממרום מעמדו כלעמת שעלה עליו.  ובחפצו לקדם את הרעה החליט לנטות מדרכו שסלל לו ולמכור את עטו לרידאקציה של עתון.

בסוף שנת 1903 קבל הזמנה ממר בן-ציון כ"ץ לבא לפטרבורג לעזר לו בעריכת "הזמן".  הוא הסכים להצעה זו, ונעשה תכף לעוזרו הראשי של העתון.  וכשעבר "הזמן" לווילנא הלך עמו לשם ונכנס לועד הרידאקציוני שלו, בקבלו עליו עריכת איזה חלקים נכבדים, וביחוד חלק הפיליטונים.  הוא רכז סביבו תכף את כל הכשרונות הצעירים, וחלק הפיליטונים באותו העתון הורם באמת למדרגה ספרותית רמה.

אך בשעה זו שרבים נהנו ונחמו לאורו, הרגיש הוא בעצמו, שאור כשרונו מתחיל לכהות ולכבות.  בכל שנות עבודתו ב"הזמן" כמעט שלא חולל בעברית שום יצירה חדשה.  אם מחסרון פנאי, או מדלדול פנימי, בחר לו להשאר בצל, והסתפק בתפקיד של מדריך ומנהל לבד.  בשעות החפש שלו נסה את יכלתו בשפות אחרות.  בשפת רוסיא הדפיס בוסחוד, ואח"כ בהוצאה מיוחדת, תרגום מקוצר של ה"באין מטרה" שלו, והדפיס גם תרגומים מספורים קטנים אחדים.  גם ביהודית פרסם איזו ספורים, מהם גם חדשים, שעלו יפה מאד.  אבל בכלל היתה תקופה זו שעת-עמידה לכשרונו.  מאידך גיסא היה מצבו החמרי טוב מאד.  בכל שנות מגוריו בווילנא היתה דירתו באחד מבתי-המלון היותר יפים ובכל אופן חייו היתה נוהגת פזרנות מרובה.  את חובותיו שלם במהירות נפלאה.  חסרון-כיס לא ידע.  בכלל חי אז חיים סואנים ומלאים, בסביבה עליזה וצוהלת ושמחה בחייה.  ואיש ממכריו לא חשד, כי ברשדסקי זה המשתתף בכל שיחותיהם ושעשועיהם, המגחך ומתלוצץ תמיד על הכל ועל כל – הוא רק כאורח זמני בעולם הזה וכי הוא עצמו כבר מכיר את זאת הכרה ברורה...

עוד בראשית ישיבתו בווילנא אירע לו פעם אחת שהצטנן וקולו נעשה צרוד.  חבריו חשבו זאת למחלה עוברת, וגם הוא עצמו לא שאל ברופא.  כשעברו שבועות וירחים וקולו לא נצטלל, התחילו חבריו הקרובים להזכירו את חובתו לנפשו והוכיחוּהוּ על התרשלותו.  אבל הוא ענה על זה בגחוך דק.  בקרב נפשו ידע ברור כי ע"י הרפואות אפשר שיאריך מעט את חייו, אבל יצטרך לחיות חיי חולה מתרפא והחליט לסגל לעצמו את ההכרה של איש בריא כל זמן שימשול ברוחו.  השעול לא הרפהו ועוד התחזק אצלו מיום ליום, והוא לא פסק מעשון פפירוסים חריפים, היה מהלך בימי סגריר בלי ערדלים ובלי מעטפת הצואר, היה ישן בקיץ ליד חלון פתוח...  צרידת קולו הוסיפה להתגבר, והוא לא עזב את הרגלו להיות ראש המדברים בכל מקרה שבא לידו, להתוכח שעות ארוכות בלי לאות...  תוכו היה כבר נחר, אבל קליפתו היתה קשה, שלמה ויפה: לא נכפפה קומתו, לא הועם ברק-עיניו ולא הסתלק הגחוך הנעים מעל שפתיו. 

בתחלת שנת תרס"ו בא משבר בהוצאת "הזמן" ובסוד החברים הוחלט להפחית את שכר הסופרים, לא רק הרחוקים, אלא גם של העוזרים הקבועים בבית המערכת.  הכל הסכימו לזה וגם ברשדסקי בתוכם, אבל באותו מעמד הודיע, כי הוא מתפטר ממשמרתו.  לא הועילו שום בקשות מצד העורכים והמול"ים והחברים – החלטתו היתה מוצקה כברזל ולא שב ממנה.  ואחרי שהועיל, בתור בורר, לישר סכסוכים שונים שקמו אז מחמת חליפת המצב, יצא מן הרידאקציה לבלי שוב עוד אליה.

ברשדסקי נעשה שוב אותו הסופר הפרוליטאַרי החי על שורותיו, כלפני כניסתו להרידאַקציה, רק בהבדל זה, שמעין כשרונו נתדלדל ובריאות גופו התמוטטה וכלו היה כעץ יבש...  אבל דמיונו הנפרז, בעל החשבונות המסובכים, לא נרדם ולא נלאה לבנות מגדלים אוירים...

בהתעצמות שאין למעלה הימנה הושיב א"ע אל שלחן הכתיבה והתחיל שוב לצייר.  ואמנם הצליח לחולל יצירות אחדות, שיוצרן התגלה בהן בכחו הקדם, אבל אופקים חדשים לא גלה, לא לספרות ולא לעצמו, ובהן לא היה עוד כדי להפתיע את עולמנו הקטן.  ובאותה שעה נעשה דחוק יותר ויותר במצבו החמרי: רוחיו נתמעטו עד למינימום, והוצאות פרנסתו לא הצטמצמו אף במאום...

שתי שנים ארך מצבו זה.  מה שהתחולל בנפש הגבור המדוכא הזה קשה למסור בדברים.  בעולם הספרותי אמנם שררה אז דומיה, רק בספרות היהודית דפק איזה עורק של חיים; בכל זאת נדמה לו כי גלגל החיים מנסר מסביב, כי הכל פועל, שואף, מקוה, ורק הוא נע כצל בקרב המחנה, אין פונה אליו ואין רואה אותו.

כי באמת היה שמו הולך ונשכח מחדש לחדש.  אם עמנו בכלל מצטין במדת השכחה, הנה האינטליגנטים שבתוכנו – על אחת כמה וכמה.  שנים רבות של עבודה ופעולות כבירות לא יועילו לו לסופר עברי, אם ירד לימים מועטים מן הבמה, וברשדסקי הצעיר, הרענן, אחד הנביאים של המהלך החדש בספרות היפה, כבר עומד בתוך התנועה הספרותית כאיש מן הצד.

אבל את צערו הפנימי לא גלה לשום איש.  כשהיה נכנס לחבורת סופרים בווילנא או בורשא, היו פניו צוהלים ומגחכים; ואחרי עבור הרשם הבלתי נעים הראשון של צרידת-קולו, היה מכריח את כל שומעיו לשתוק ולהקשיב לשטף דבריו שזרם בעז ובהגיון נמרץ ובלי לאות.

בקיץ שנת תרס"ז נסע לריגא לשם איזו קומבינאציה של הוצאת עתון זרגוני.  לנסיעה זו, שעלתה לו בדמים מרובים, לא היתה שום תועלת ממשית, מלבד זו – שנתקרר שנית, ומצב בריאותו הורע מאד.  ובתחלת הסתו לשנת תרס"ח כבר התגלתה בו השחפת בכל מוראיה.  מדת החום בגופו עלתה לבלי רדת עוד עד מותו.  אך הוא לא מהר להכנע.  הכתיבה והדבור נעשו לו קשים, והוא עודנו מהלך ברחוב, מבקר את מכיריו, כותב מכתבים שקטים לקרוביו ולחבריו, – כאלו לא אירע דבר.  בימים ההם נמסרה לו עריכת ארבעה קובצים עברים ספרותיים, ולעבודה זו התמכר תיכף בשרידי כחותיו.

אבל סוף סוף קשתה עליו גם ההליכה, וסימני חליו הכבד כבר היו נכרים בכל תנועותיו.  ידידיו, ובראשם מר ש. טשרנוביץ (ספוג), התחילו לאכפו להכנס לרופא, והוא נענה להם, וסר לרופא אחד.  אחרי בקורו נכנסו גם חבריו אל הרופא הלז בהסתר, ושם נודעה להם האמת המרה, כי החולה החביב הוא כבר לאחר יאוש.

סופה של הטרגדיה היה מרעיש ומהיר מאד.  חבריו הציעו לו להוביל אותו לורשה, אך הוא לא הסכים בתחלה, אחר שכסף אין לו ונדבות לא יקבל.  מוכרחים היו להמציא לו כסף באופנים שונים, שלא ידע את מקורם, רק אז נאות לנסוע לורשה...  לפני נסיעתו שרף את היומן שלו, שהכיל אלף גליונות גדולים...

ביום 14 לחדש נאיאבר שנת 1907, כשעלתה כבר מדת חומו למדרגה גבוהה מאד, כתב עוד לכותב הטורים האלה את המכתב הזה; המעיד על צלילות רוחו ועל יכלתו הנפלאה להבליג על מחלתו: "את מכתבך הסגור ואת מכתבך הגלוי – שניהם קבלתי במועדם, והנה אירעה לי תקלה שמצויה אצל אחרים ואינה מצויה אצלי כלל – בשעה שקבלתי את מכתבך הגלוי היה לפני צרור מכתבים שנתקבלו ממקומות שונים ושהייתי חיב תשובה עליהם; ישבתי לכתוב תשובות, ובדעתי היה לענות גם לך אלא שמאיזו סבה לא עניתי, ואחרי כך נדמה לי שעניתי.  טעותי נגלתה רק בימים האחרונים כשהייתי מוכן כבר להריץ אליך מכתב מלא מוסר ותוכחה על שאינך כותב לי, ויכל תוכל לשער את תמהוני ברגע הראשון כשנתגלתה טעותי!...  קבל תודתי – אם גם מאוחרה מעט – על מכתבך המפורט, שבו תארת לפני את מצבך החמרי והרוחני בברירות מספיקה לי.  אם לא יכבד ממך הדבר להודיעני המשך הדברים, ביחוד במה שנוגע להיחוסים שבינך ובין...  אהיה אסיר תודה לך מאד.  – – – אתי אין לע"ע חדשות נכבדות ביותר.  יש אמנם איזה ענין הקרוב להגמר (רמז על עריכת הקובצים.  הכותב.), אך מפני שהפרטים לא התבררו עדיין כל צרכם, הנני משאיר את הדבר הזה למכתבי השני..."

אך במכתבו השני כבר היה מוכרח להודות – אחרי שהדבר נודע מן הצד – כי הוא קצת חולה.  אלא שהרופא מבטיחהו שבקרוב יתרפא...

וביום 20 לחדש יאנואר שנת 1908 כתב מורשה: "...אחרי שנועצתי פה עם הד"ר לוין ואחרי שזה בדק אותי ושמע את התפתחות מחלתי – בא האחרון לידי מסקנא אחרת לגמרי, היינו: שקדם שאעבור לגור באוטבוצק אתרפא כשבועים פה בביה"ח העברי, מקום שיש רופא מומחה למחלות הגרון.  מכמה טעמים ישרה עצתו בעיני וקבלתיה.  מובן הוא מאליו שהד"ר ל. וחבריו ידאגו לי שתהי שכיבתי בביה"ח ככל האפשר יותר נעימה – – – הימים המעטים ששהיתי פה עברו לא בעצבות יתרה: אנכי אמנם כמעט שלא יצאתי מפתח ביתי החוצה, אך אל חדרי בההוטל נאספים מכרים שונים.  היו שלום וברכה וכתבו לי מכל אשר אתכם".  כך כותב איש, שעומד כבר על מפתן המות...

כל מי שחושב, שבימי חייו האחרונים נתן להטעות את עצמו בדבר מהלך מחלתו – אינו אלא טועה: הוא הטעה רק את אחרים, בשעה שלעצמו היה הכל ברור, בלי שום מקום לספק.

בימים האחרונים לחדש פוברואר הובילוהו לאוטבוצק, ששם הורע לו, ואח"כ החזירוהו לורשה לביה"ח.  שלשה ימים לפני מותו נתבלעו מחשבותיו והתחיל לדבר מתוך חום.  הוא דבר אז רק בעברית.

ובאור ליום ה' י' אדר תר"ע מת.  הלויה אל חצר הקברות הורשאית היתה ביום ו' י"ב אדר.  לגמל לו את החסד האחרון באו איזה עשרות סופרים וקוראים עברים.  את תפלת ההשכבה שר החזן המנוח מר טשין.  הספדים חמים נשאו עליו בן-אביגדור, הלל צייטלין, ש. צרנוביץ ועוד.

כך חי וכך מת האיש, שנוצר לגדולות ושאף לגדולות – והתמזמז בין הגלים הסוערים של החיים.

 

ביאליסטוק, בחדש אדר שני, תר"ע.

פּּלן

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה