_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

להר סיני

צבי כשדאי

לתוכן הענינים

 

על-פי מקורות שונים של ספורי תיירים וציילנים-נוצרים וכו'

והעיקר – מה שראיתי בעיני.

א

בהיותי במצרים בחורף תרע"ד, נפגשתי עם תיירים נוצרים, הנוסעים ושבים מהר סיני, וכן בציילנים-נוצרים, ביחוד רוסים.  ומשעה זו נשאני רוחי לסדר שיירה עברית לנסוע שמה תיכף אחרי חג הפסח.

הכרזתי והודעתי על זה בעתונינו, אף באתי בחליפת מכתבים עם הרבה יהודים ממדינות שונות, אשר הלאוני בשאלותיהם הריקות: בדבר נסיעה זו, מטרתה וכו' וכו'.  וכנהוג, היו רובי השאלות נעדרות כל שייכות לעצם הנסיעה...  ואחרי כל הבדיחות והעקיצות קלות-הראש וליצנות-זולה, שכמה מבני-ישראל רגילים היו בדברם על הר סיני ועל המעמד הנפלא, – אחרי כל אלה לא נמצא לי חבר אשר ילוה אלי ויצטרף אתי אל ה"שיירה" הזו, שלפי דברת עתונינו אף – "כבר יצאה, ראתה, תיירה, בקרה ושבה בשלום[1]".  ונסעתי בעצמי ובחשאי אפילו בלי לוית-רעים בחוף יפו.

באניה האוסטרית (אז, ועכשו: לויד טריסטינה) היורדת מצרימה, יצאתי מיפו באסרו-חג של פסח תרע"ד, ועל-פי מקרה נודע לי שיש באניה גם סיעה רוסית "ציילנית".  נפלאתי מאד על הדבר הזה, כי על-כן ידעתי: שהרוסים ובפרט הציילנים, אינם נוסעים אלא באניה רוסית.

– לאן דודה? – פניתי אל גויה רוסית אחת, שעמדה על ספון האניה ושטחה את סינורה האדום שנרטב בשביל ליבשו.

– אל ההר הקדוש, הר-האלוהים, זה סיני.  ברצון אל רחום וחנון – השיבתני האשה בתמיהתה, אף היא, על שפת רוסיה ששמעה פתאום באניה אוסטרית.

– האם את לבדך נוסעת שמה, או עם חבורה?

– כן, דוד, עם חבורת ציילנים "משלנו", שיצאנו יחדו אחרי הפסחא הקדושה מירושלים, ביחד: עשרים ושמונה גברים, חמש עשרה נשים וכתריסר נערים.

ובכן – "יתקע איוון בשופר"...

מהרתי לרדת אחריה לאחד המרתפים שבירכתי האניה, מקום רבץ ה"שיירה" שלה, אשר קרן-זוית מיוחדה הוקצע[2] לה.  נתקבלתי מהם בסבר פנים, יען דברתי אתם בשפתם, ותיכף בקשוני להיות להם למליץ לפני משרתי האניה, ביחוד לפני המלצר והמוזג[3] ובזה נקשרו אלי בעבותות אהבה וחבה יתרה, כי על כן – "גדולה לגימא שמקרבת"...

מה מוצקים וחזקים הם האנשים האלה, ומה רבה היא וגדולה סבלנותם! – כל אחד מוביל אתו שק גדול מלא לחם-נקודים, שהצטיידו בו עוד מרוסיה.  ועם השקים הללו כבר היו בירושלים, בבית-לחם, ביריחו, בנצרת וכו' ושוב ביפו.  ועכשו ישאום אתם גם בלכתם להר-סיני.  ולחם-נקודים זה, הוא הוא מאכלם העיקרי, וכמעט היחידי, בכל הדרך הגדולה והקשה הזו! – העניים שבהם שורין אותו במים פושרין וּבְתֵה; והעשירים  – ביין שהיו קונים על-פי מליצתי ותרגומי ממזנון האניה.  ומתאוננים הם אך: על שאין מים רותחים תמיד באניות אוסטריה, כמו באניות הרוסיות, וקשה להם לשפות תה החביב עליהם כל-כך.  ואולם זני המשקאות והבקבוקים המלאים וממלאים את ארונות המזנון, מזן אל זן – כפרו על העל.

 

ב

ויהודים רבים, עשירים ואמידים, בינונים וסוחרים, מדופלמים ואינטלינגטים למחצה, לשליש ולרביע, נוסעים גם הם אתי יחדו באניה זו[4].  הם שבים מארץ-ישראל אחרי הפסח הרעשני של השנה ההיא[5];  כמעט כל תאי האניה, אתיקיה, לשכותיה ומרתפיה (שנהפכו בין-לילה ל"לשכאות-ארעיות"...) מלאות נוסעים וכולם מתלוצצים בנסיעתי.  ישיחו בי, יביטו בי ויפנו אלי בזו לעגם:

– שמא תשתדל שם, בהר-סיני, לבטל את החוזה שנקשרנו בו לפני אלפי שנה, שמעיקרו מקח-טעות הוא?

– דלמא?...  פן?...  ואולי?...

כאלה וכאלה דברי לצון ומהתלות שמעתי מפי כולם, כמו מאדוקי מְשַמֵר, כן מנָאור ומציוני ובלתי-ציוני.  וכל אחד חוזר לו על שנונו ה"שנון" בחשבו שהוא חדשו בחריפתו ומחכה לצחוק השומעים...

נגש אלי אסטניס אחד מגוהץ ומפורכס עם צוארון לבן דק מחוספס המהדקו ומחנקו.  ואת בר-נש זה ראיתי בירושלים מתאכסן דוקא במלון-נוצרי-מיסיוני.  בכדי שיוכל להתגאל, כדבעי, בפת בגם...  והלה שואלני בניחותא, מתוך הרחבת הדעת:

– אולי תואיל לקחת אתך מטען-זעיר (Baggage) להחזירנו לבעליו, שם על הר-סיני?

– ומה הוא מטען-זעיר זה? – העמדתי אף אני פנים כמתמם.

– הלא היא תורתנו שקבלנוה עלינו למעמסה שם בהר וכו'.

– כן, כן, במטותא, נכון אנכי למלאות משלחת זו, אבל, – היש לך עוד מה להחזיר שמה?...  כלום תקל לך חתיכת-החזיר שאתה מעלה במזלג לפיך?...

פניו חפו קצת ויט הצדה.

והנה שני חסידים קוצקאים נגשו אלי, ובגאוה וגודל-לבב שאלוני:

– שמא תקח אתך גם את תורתנו הקדושה למסרה שם למוֹסרה הראשון, ולא נצטרך עוד לדבר עברית בתל-אביב שלכם?

– כן אדוני, יפה שהצעתם, ואולם במטותא מכם, תנוה לי תמימה טהורה ונקיה, כפי שמסרוה לנו אז, – בלי רבב...  ובלי סיג וחלאה שטפלתם עליה בתורת-מתים שלכם וכו'...

החסידים נרתעו לאחוריהם, התלהבו, התקצפו וירימו קול צעקה:

– ואפיקורס שכמותך, הקורא לתורת החסידים "תורת-מתים" נוסע להר-סיני?  וי!  וי!

– ולנהוג קלות- ראש שכזו ב"ההר חמד אלהים לשבתו", בה"מעמד הנבחר" וכו' וכו' – זה מותר ואתם רשאים.  וכשאני נגעתי בה"חסידות" שלכם, הרי אני אפיקורס...  אתמהה?

ארבע ידים מחוצפות הורמו כנגדי...  ואולם, אף אני לא טמנתי ידי בצלחתי וההתנגשות התחילה.

כרגע התערבו בינינו אחדים מהנוסעים המתונים ויוכיחו על פניהם את החסידים ואת ה"נאור" המפורכס על ליצנותם ואותי – על תשובותי ה"חריפות ביותר" לדעתם, וכך השלמנו.  והשיחה נסבה על ארץ-ישראל והמושבות וכו' ועל אודות התיירים הרבים הַשַתָא ועולי-רגלים וכו' שֶהִווּ כעין קבוץ-גליות בתמונת זעיר-אנפין וכו' וביחוד – על-דבר הקניות החדשות, האחוזות והמגרשים שבתל-אביב וכו' וכו'.  הללו דורשים לגנאי והללו – לשבח, הכל כאורח גוברין יהודאין.

ככה בילינו כל הלילה כידידים ורעים, באהבה, אחוה ושלום, כמו לא היה כלום בינינו...  ואף אותו ה"נאור" וה"חסידים" השלימו אתי וסוף סוף התחילו כמו לקנאות בי: על נסיעתי זו ולא זזו משם עד שברכוני במועל כפיהם, בהגיג-לבב ובהשתפכות-נפש, בהפרדי מהם, כשבאנו לפורט-סעיד...  שם עליתי על החוף וביחד עם הגוים הערלים עשיתי את דרכי הלאה, ברכבת לסואץ.

 

ג

הרכבת רועשת, גומאת ארץ.  הריני יושב בקרון אחד עם אותם הגוים, בני לויתי, צופה ומביט אל המדבר הגדול והנורא שהרכבת חוצה בו במסלולה ומרעידה את תכריך החול-הצהוב משני עברי התעלה.  ובתעלה אניות יהלכון ותרניהן יכסוה כארזי-אל.  המסלה תאחז דרכה ישרות על שפת התעלה מבלי נטות ממנה אף צעדים אחדים;  פה ושם אתה רואה בקצה האופק מרחוק שרידי חרבות-עולם, ראשי פירמידות הבוקעים שחקים בגבהם, הללו הם "אלהי מצרים" שנעשו בהם שפטים.  והגוים אשר עמי רעדה אחזתם, כששומעים מפי הנזיר מנהלם, שהיה יודע ספר קצת, כי זוהי "דרך ארץ פלשתים" אשר דרך בה יצאו בני-ישראל תחלה ממצרים וכו'.  הם כרעו, השתחוו ונפלו על פניהם – ויצטלבו.

והמדבר גדול ונורא הוא גם היום.  והוא מגיע עד הלואן שעל יד קהירא, היא צוען-מצרים הקדומה ונסב על פני רצועת ארץ גיזה, שהיא  גושן – לפי המסורה וגם לפי החקירות האחרונות[6].

וככה נסענו לאורך התעלה, עד עברנו את קנטרה, שהיא היתה ראשית הדרך ממצרים לסוריה גם בשנות קדם[7] ומנקודה זו, כנראה, "הסב אלהים את העם דרך המדבר, פן ינחם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג' יז').

מקנטרה והלאה, לצד המדבר, עומדת התחנה איסמליה, זוהי "דרך גשור", שבה תתרכזנה אותן האניות-המנקיות, העובדות בלי הרף לנקות את חול המדבר, ההולך ושוקע תמיד מן החופים ומרדד[8] את מימי התעלה להעלות שרטון. – מפה הולכת התעלה וצרה עד הבלעה באגם-טבעי, שארכו כעשרים קילומטרים ורחבו הממוצע כשלשה קילומטרים ועל שפתו נמצאות חרבות "סוכות ואיתם", שבצדק מסומנות הן בתורה: "אשר בקצה המדבר" (שמות יג' כ'), בהיות האגם חוסם גם עתה את המדבר ושם קץ וגבול לו.

הרכבת תלפות את דרכה הלאה, הלאה, לאורך התעלה, ותסוב את האגם עד בואכה העיר סואץ,שעל שפת מפרץ ים-סוף, אשר לפי החקירות: זוהי "מגדול" שבתורה.

ואמנם מתאים המקום מכל צד: הרי-אטבה או "עתקה" (בפתח מפרץ סואץ, שגם ה"בידקר" מבית מדרשו של קוק מודה: שהם הם הרי "בעל צפון" שבתורה) חוסמים את המפרץ לימין לצד מצרים, על יבושת[9] אפריקה; העיר מגדול-סואץ מובדלת קצת מן המפרץ, כמו בכוונה תחלה, כדי לבאר לך מה שמסופר ומשורטט:

    

     וישובו ויחנו לפני פי-החירות,

     בין מגדול ובין הים – לפני בעל-צפון[10]         

     נכחו תחנו על הים (שמות יד' כ')

בואה הנה, קורא עברי, ותראה את הכל בעיניך: לפניך הים...  ומאחריך – המדבר הגדול, שדרך בו נמלטו שבטי-יה ובו נדו ונעו על-פי סטרטגיה מיוחדה ונפלאה, מצד מנהיגם, בכדי להטעות את רודפיהם:

     ואמר פרעה לבני-ישראל –

     נבוכים הם בארץ!

     סגר עליהם (בעל צפון יראתו) המדבר (שמות יד' ב').

ובכח סטרטגיה-אלילית זו הצליחו רבבות אלפי עבדים-מתפרצים לצאת ב"יד רמה" מתחת שעבודו של עריץ-עולמי, מושל על עם עצום ונורא, מאדירי התבל אז, מאמיני בעל צפון.  ובאמת נבוכו הם, המצרים הרודפים, ונסגרו לבכור שטן ברשת זו טמנו להם...

אדיר ונשגב המחזה!

 

ד.

ירדנו מהרכבת בבאנו העירה סואץ.   הגוים נתקבלו בטפול מיוחד על-ידי קווסי הציר הרוסי ועל-ידי נזירי המנזר היוני, שכמעט כולו רוסי הוא.  ואני המשכתי את נסיעתי ברכבת על פני הרציף, שהוא כעין סכר בין גמר התעלה ובין תחלת המפרץ, עד שבאתי לנמל-טבפיק, הגדול פי-שנים מהעיר עצמה.  כי על-כן הנה הבסיס היחידי (אז) וחוף בטוח הוא לצי אנגליה, המשוטט פה ושם ושומר על הים-האדום וביחוד – על האניות הצרפתיות לבל תצללנה פתאום[11].

כפעם בפעם הייתי יושב על הגזוזטרה של בית-מלוני, שהיתה תלויה על התעלה במקום גיחה מן המפרץ.  אושפזיכאי, היה יהודי רב-פרצופים: רוסי, רומני, אנגלי, צרפתי, איטלקי וערבי – ורק לא עברי...  הוא היה מראה לי דבר עלות ורדת המים לפי הסימנים המשורטטים בכלונסאות מסורגליות, התחובות באמצע התעלה. ואני צופה, מביט ורואה את ירידתם והעתקתם של מי הים מהחוף הזקוף והשתות ובין-רגע הנה גל גדול מגיח מן המפרץ וממלא את חסרון  המים.  דומה כאילו נושא הוא עליו שלט של פסוק חקוק:

     וישובו המים ויכסו את הרכב וגו'...

הזדיינתי בקרן-חזות, הבטתי וראיתי, האיך שכל הככר אשר מהעיר, משני עברי הרציף, בערך ארבעה קילומטר, עד נמל-טבפיק, מלא אגמים ויאורי-מצור, ברכות-מים ואמות מזנקות ומפכות, שפכי שעמדתי על זה אחרי-כן, הן נעתקות וכמו מתיבשות, עד צהרים ושוב מתמלאות מים לפנות ערב.  ושוב מתרוקנות – והאזניחו נהרות, דללות וחרבו, עד לפנות בוקר, ואגמי-נפש הללו, שהן כמו בצות גדולות שמימין מרודדין, נשארו כעין שריד-קדומים – לפי דברת אושפזיכנאי ויתר יושבי המקום – מזמן "קריעת ים-סוף".  אלא שרבות נקוו ונבלעו באותה ה"תעלה הרצחנית" שחופרה ביניהן.

ורוח הקדים המנשב פה בחזקה ומה גם בתקופת האביב "ימי יציאת מצרים", עוד יגדיל וירחיב את שטח העתקת המים מן המפרץ בשעת ה"ירידה", עד כי לשון ים זו נשתה לגמרה כפעם בפעם – בעמדי ובהתבונני על כל הככר הגדולה הזו, גם כן בתקופת האביב – אתה רואה איפוא בעיניך, כי ב"רוח קדים עזה" אפשר גם עכשו להוביש מי הים-סוף שבמפרץ הזה ולעבור בו בחרבה[12].  ולא תועיל בזה אף חכמתו של לפליס, גם לא חריצותם של האנגלים שומרי התעלה...  אלא שצריך לכוון את השעה ב"דיקנות נמרצה", מה שאין בכח-אֶנוֹש-אָנוּש, המוגבל בכוחותיו, לעשותו.  ועל כרחך אתה בא להחסות בצל ההשגחה-העליונה, שהיא, אך היא, "מוליכה את הים ברוח-קדים עזה", "וישם את הים לחרבה" והיא תשגיב בכחה נפלאות...  ואתה רואה כל-זאת בעיניך!

 

ה.

סרתי העירה לדרוש לשלום אחינו הדרים בה.  ובקושי גדול עלה בידי להוודע, כי אמנם נמצאים בה כשלושים וחמשה בתי-אבות עברים, אלא שכמעט נתערבו כולם...

אני משרטט את המלים "בקושי גדול", כי יום תמים שטתי בשווקים וברחובות, שאלתי, דרשתי וחקרתי היטב על-דבר יהודים, וכפי שנודע לי אחרי-כן פגשתי מהם ונתקלתי בהם עצמם בדרך חפושי אותם, אך הם עמדו בהתחפשותם הערבית ולא חפצו כלל להודות בעבריותם...

אתיו הנה מתבוללינו שבמערב ותלמדו היטב "מלאכת ההתבוללות" כי על כן – אך גורי-כלבים אתם כלפי גבורי הטמיעה אלה...  – נורא הדבר!  ערביים גמורים בלי שום שרטוט וצביון יהודי...

והעיר היא עיר עליזה, מלאה תשואות, כשכנותיה הגדולות: אלכסנדריה, קהירא ופורט-סעיד.  בלילה בלילה, לאור נגוהות של החשמל השופע ומאיר ממש כאור-שמש ולקול המיית נבלים ותזמורות שעל מעקות בתי-המרזח, מבלים התושבים את עתותם בחוצות, בבתי-מחול ובבתי-היין העומדים על כל צעד, הכל צוהל, עלז ושמח!  ומכל עמי התבל באים הנה לתבל, או יותר נכון: לטמא את החיים...;  לא יחסרון פה גם בני הגזע הצהוב, ילידי הודו, סין ומונגוליה הרחוקים, ולא מבעי – בני הצבע השחור: ילידי כוש, פוט ורעמה הקרובים.  ובתוך ערבוביה זו של "רבים עמים" שוררת אחדות גמורה בנוגע להפקרות והוללות...;  האויר כאילו ממוזג הוא באותה "תועבת מצרים" העתיקה! – ולדאבוננו הגדול נשקעו בה גם אחינו המעטים שבפה, אשר כאמור, לא יכולתי בשום אופן למצאם ולהכירם...~  אפריון נמטי לאותו נזיר יוני שעמד לשרת את בני-לויתי הרוסים, שהוא בחושו החד והדק במקצוע זה, הכיר את היהודים מיד, וכאשר אך בקשתיו, הראה לי עליהם באצבע...  והוא שקרבני אליהם אף הואיל להראות לי את מקום מושבו של החכם שלהם, שהוא גם השו"ב והרב והחזן והבלן ואף השמש והקברן – "איש אשכולות"!

 

ו.

דפקתי דלתיו בבית בנוי בטעם הערבים באחת הסמטאות האפלות ויצא לקראתי ערבי גס ומגואל עם מכנסים רחבות ומפולשות, יחף וחציו ערום.

– האתה הוא ראש עדת ישראל והחכם שבפה? – שאלתיו בעמדנו בפתח בביאה – והוא העמיד בי שתי עיניו הפוזלות הנה והנה ומודדות אותי מכף רגלי ועד ראשי, ויען ויאמר:

– אני, אני, הנני החכם, החזן ו...  ומי אתה חוג'ה?

– ואני יהודי פשוט בלי תוארים...  יהודי אשכנזי הבא מן המערב והולך להר-סיני.

– שִכְנַז?...   והולך להר-סיני?!...  וכי למה לך כל זאת?!...  (דבריו נאמרו בטעמי הנגינה כקורא בתורה).

– לראות את מקום ה"מעמד הנבחר" שכולנו מודים בו, ואפילו אומות העולם...

– ובכן – מה אתה חפץ ממני? – הניע בכתפיו הרחבות והתפתל כמי שאחזו עֲוִית.

– אך ורק לקחת עצה מפיך: האיך לאחוז דרכי שמה?

– אבל חוג'ה, שתה מקום קפה ואחרי-כן נדבר ונתיעץ – התחיל להאיר פניו אלי ולדבר בלי טעמי הנגינה – ובזה הרהיבני עוז להוסיף לשאלו:

– אולי אפשר גם להשיג מאכל כשר אצלך, חכימא-דיהודאי?

– בודאי ובודאי, מה שייך לומר...  ואולם, הן כפי שאחזה לי הרי אתה מהכת...  מכת חסיוניסטיני, האף אין זאת? – ולמה, איפוא, תדקדק ככה במאכל כשר?

– ומי הגיד לך שה"סיוניסטיני" אינם זקוקים למאכלים כשרים ושאני הנני גם כן סיוניסטיני?

– בירושלים, עיר קדשנו, כשבקרתיה לפני עשר שנים, אמרו לי בפירוש: שכל הסיוניסטינים אוכלים נבלות וטרפות ומחללים את השבת בפרהסיה וכופרים באמונת המשיח וכו' וכו'.  וסתם יהודי החפץ ללכת להר-סיני, בידוע שהוא סיוניסטיני.  כי זה דרכם – לכבד ולבקר את כל המקומות העתיקים והקדושים, או מעין אלו.

– ובכן, רחוק אתה, חכם, מהסיוניסטינים? – הוספתי להשיחו בראותיו מפסיק את דבריו ומשפיל עיניו הפוזלות.

– כן, כן, בודאי רחוק, רחוק, תודות לאל.  וכי מה הם מבקשים הפוקרים הללו? – לבנות את הארץ עוד קודם ביאת המשיח?  העה, העע, אהה! אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו! – גמר את פסוקו שוב בניגון הטעמים ובקול רם כמזהיר מה...

– היה בטוח, חכם, שגם אנחנו יהודי-מוסקוביה וכל אחינו האשכנזים, יודעים היטב את הפסוק הזה שאתם מונים אותנו בו.  ובכל זאת רבים הם בינינו גאוני ארץ ורבנים גדולים ומפורסמים, אדירי התורה ואדירי אמונה, העובדים אתנו יחדו – לבנות את הארץ ולהושיב את הנשמות וכו'.  והעיקר: לעבוד את האדמה, אדמת קדשנו.  וגם אתם אחינו ה"קרובים-רחוקים" שככה הת-ערב-תם בערבים...  בוא תבואו אלינו וכמונו כמוכם נבנה יחד את העם והארץ.  ודבר בוא אחינו התימנים בהמון לארצנו ונוטלים כה חלק הגון בתחית העם והארץ – יאשר את אמונתי גם בכם...

– דבר בוא אחינו התימנים – נכנס לתוך דברי וחזר עליהם – כן, כן, צדקת חוג'ה, אני ראיתים פה והשתתפתי כמה פעמים במפעל העזרה להם לנחותם הדרך ילכו בה לארץ-ישראל.  כן, כן התימנים אף הם יהודים הם – אף כי מעמקי ערב...  למרות מה ש"דוחקים הם את הקץ"...  צדקת חוג'ה...

זכרון התימנים, שהם סוף סוף קרובים אליו במקום וברוח, פעל עליו במאד מאד ויתרגש ויתלהב ויתרומם באקסטזה נפלאה.  עיניו הגדולות, שעד עתה היו נעוצות בי לראוה, התעמקו והתלטשו חליפות;  פניו נהרו, עפעפיו התרחבו, רקותיו וצדעיו התמתחו ויקרא ברגש עז:

– ובכן, אך אנשים אחים, יהודים בני אב אחד ואל אחד ותורה אחת וארץ אחת לכולנו! – סלח ומחל לי, חכם שכנזי, שככה העלבתי בכם אחים יקרים ונעלים עלינו שבעתים!  עתה הנני לקרא לך בחור אחד בגדדי, למדן ויודע כמה שפות והוא גם כן סיוניסטיני ומקפח אותי תמיד בשאלותיו מעין זה.  והוא יהיה לך לעינים בדבר נסיעתך, בבקיאתו  הגדולה וכו'.

לא הספקתי עוד לענות לו והוא כבר רץ החוצה ואני נשארתי לבדי.  הבטתי הנה והנה, צופה ומסתכל...  והנה בפנת המסדרון יושבות שתי נשיו על הרצפה ושופתות את הסיר להכין תבשיל.  ואמו הזקנה מסובבת את הקפה וקולה אותה באבוב-נקוב על גבי החרסים, כמנהג הערבים, ומשננת בין שפתותיה שיר-ערבי-בידואי: לכבוד האורח, חוג'ה עשיר, שיש לו אלפי צאן וגמלים וכו'.

אחרי שעה קלה שב החכם עם אותו הבחור הגדדי – צעיר יפה ומנומס, לבוש אירופית ומדבר יפה צרפתית, אנגלית, ערבית ובמדה מסוימה גם עברית.  והוא שהכריח בעקשנותו את כל יהודי המקום לדבר אתו – אך ורק עברית.

לבקשת החכם הסב אתנו בסעודה.  וכל הזמן שוחחנו בדבר הציונות, שגם החכם מודה בה במקצת ומאיר לה פנים עתה...;  אגב נסבה שיחתנו על אודות "יהודי חבר" שכפי הבטחתם אותי: " ישנם וישנם בעמקי מדבר ערב הקרוב והם באים לפעמים גם לעדן שעל חוף ים-סוף תחת ממשלת בריטניה והיא "בית עדן" (ישעיהו לז') ולעתים רחוקות גם לסואץ, לקנות חפציהם.  והם גבורי חיל אמיצים ורוכבי סוסים מהוללים מאין כמוהם בכל שבטי ערב"

– והם – הדגיש לי הבגדדי – היו יכולים להביאך בשלום ובבטחה להר-סיני, כי כל שבטי ערב יראים מהם ואימתם מוטלת בכל המדבר.  ואנחנו – הוסיף החכם כתניא דמסייע ליה – רואים אותם פה, ביחוד בתקופת הסתו, אלא שהם מתרחקים ממנו ונמנעים מבוא בדברים אתנו, כמו איזה דבר לאט עמם[13]....

באותה שעה נזכרתי בטנקרד ובנסיעתו במדבר ערב זה וחשתי מעין גאון לאומי, שאני הולך וקרב לאותה המטרה אשר אליה יחלתי ואשר אותה חזה בדמיונו לורד בנימין ד'יזרעאלי ביקונספילד לפני יובל שנים.

 

ז.

גמרנו את הסעודה ואת השיחה.  ויובילוני שניהם אל יהודי אחד, משלהם, הנוסע כפעם בפעם להר-סיני לקנות שם אבני ספיר ומנגזיה (Manganese) שממנה מכינים את הפלדה הטובה ויש לו עסקים ומשא ומתן עם אותם הבידואים, המחפשים ומחטטים תמיד ומוצאים את האבנים והמתכת האלה באותן המכרות העתיקות של פרעה איש-נפרו, מיסד השושלת הד' ושל רעמסס השני סזוסטרוס, מהשושלת היט'.

באנו לבית היהודי ונתקבלנו בסבר פנים יפות.  הוא הושיבנו על השטיחים היקרים, הפרושים על הרצפה.  רק בקושי גדול ובזעת אפיו הוא מוציא לפעמים מלה עברית מפיו, בין מאות מלות ערביות.  אך בעזרת החכם והבגדדי אסתייע לי מלתא להודיע דבר-מה ממנו על אודות סדרי נסיעה זו, שהוא בקי ורגיל בה.  אכן, הוכרחתי להבטיחהו שלא אקפח פרנסתו וכי אין את נפשי בכלל לקנות שם ספירים ומנגזיה אצל הבידואים המושבעים שלו, וכל כך למה! – מפני שהיה מעשה ורמה אותו סוחר-ארמני אחד...

כרגע נתן אות בנקישות אצבע ותופיע לנגדנו עלמה יפה ונחמדה.  בידה טס מלא כוסות קטנות עם קפה ותסובב בינינו לכבדנו בענות-חן מיוחדה ובתנועות מזרחיות עדינות, המצודדות נפש ומשובבות...;  על ידה עזר עלם נחמד ויפה-תואר עד להפליא, עם קווצות תלתלים הסדורות לו על קדקדו וערפו ויורדות כנחשים עד חזהו ממול פניו.  שניהם, ילדי אדון הבית, לומדים בבית-ספר ישועי-ספרדי-צרפתי, מטעם הדומיניקנים, ביחד את כל ילדי הערבים-הנוצרים.  וכמובן יודעים הם היטב לכבד ברטט רליגיוזי את ה"אם והבן המושיע" – נוצרים אדוקים במלוא המובן!

ואתה רואה לפניך: אחת שהיא שתים.  האב – יהודי-ערבי לכל פרטיו ודקדוקיו.  והילדים – יהודים-נוצרים-אדוקים, דומיניקנים פרנציסקנים וכו'.  ועם כל אלה – שֵם ישראל נקרא עליהם!

– נוראה ואיומה טמיעה-טמאה זו...

האמנם, הצרפתיות ששבה אותם שבי הרבה יותר מכל הלשונות הזרות המתהלכות פה, איננה עוד כה מסוכנה והיא לא תבלעם ככה, בכל פה, כמו זו הערבית-נוצרית.  באשר סוף סוף נחשבת היא (הצרפתית) ל"אורחה מכובדת" אתי מרחוק.  אף כי "חשובה מאד" שצריך לרקד כנגדה וכו' ואולם בכל אופן – לא להבלע ולהבטל בה...  מה שאין כן הערבית האזרחית יציבות, היא – מסוכנה במאד מאד!

והרי קיבה ערבית זו, היא היא שאָכלה ועִכלה רבים-עמים עוד בהתקופות היותר קדמוניות.  וכנראה מסוגלת היא לזה הרבה יותר מכל האצטמכויות שבעולם.  וכבר נתעכלו בה כל העמים והלאומים שכסו לפנים את פני סוריה, אשור, בבל וקורדיסטן ממזרח, ואת ארץ-ישראל, מצרים, כוש, פוט ולוד; קרתגא, אלג'יר, טוניס, מרוקו וכו' ממערב.  וגם את הגרעין הקשה הזה "עם ישראל" שכל כך הרבה שנים התעררו והתפוצצו בפצחן אותו...  ומה שהספיקו לבלוע – ערער ויקלקל את קיבותיהם עד להקאה...  ודוקא אצטומכה ערבית זו, לכאורה, פשוטה וגסה, והיא אוכלתו ומעכלתו...

הוי, מסתפינא מבית-הבליעה זו!

תאמרו: דתיים הם, שומרי מצוה וכו', שלא כמו המתבוללים שלנו שבמערב-אירופה המקילים מאד בדת ובמצוות המעשיות וכו'. 

אבל היא הנותנת: כי צדקתי במשפטי, כי על-כן גם הערבים בולעיהם ומבליעיהם – דתיים ואדוקים הם ולפיכך יחקו אותם גם בזה כקופים, כשם שמתבוללינו במערב מחקים את בולעיהם הם המקילים בדת וכו'.

וכבר אמר חכם אחד: "ווי עס קריסטילט זיך, זא יודילט זיך" והוא הדין בהתערבויות...

אכן, נעלים אנו, יהודי רוסיה, עליהם.  ובכל האופנים – לא התערבנו בגוים...

 

ח.

נתפטרתי מהחכם ומאותו היהודי-הערבי, שהתווה לי היטב את הדרך להר-סיני, אף הורני האיך להתנהג עם הבידואים הסינאים וכיוצא בהם.  הצעיר הבגדדי נטפל אלי כל העת ולא זזה ידו מידי עד ששבתי אתו לבית-מלוני שבחוף טבפיק.  והנה אחד מיקירי ירושלים, הד"ר י.י. לקראתי, שבא גם הוא לְהִלָווֹת אלי בנסיעה להר-סיני.

"טובים השנים מן האחד", אמרתי בלבי ואשמח עליו מאד.  ובלוית הבגדדי יצאנו שלשתנו לסייר את העיר.

עברנו שווקים ורחובות, מבואות מפולשים ומסוגרים, סמטאות אפלות ועקלקלות.  והנה בקרן זוית אחת ראינו המון ילדות ערביות מתופפות על לבבותיהן בחזקה, מרקדות ומסובבות במעגל ועיניהן עצומות כמו הוכו בסנורים.  הן מזמרות מנגינה מונוטונית הלוך ותפוף.

– בזאת יגרשו את השדים – העיר לנו הבגדדי – ולשם זה משכירין אותן אבותיהן.

– האמנם עוד ישנם פה שדים? – העמדתי את פני כמתמם ותמה.

– ישנם וישנם! – ענני בסגנון מוחלט – והם נשמרו עוד משנות קדם, מימי הפרעונים, שהיו מכשפים גדולים.  ובכל ארץ מצרים יתגלו כפעם בפעם ויזיקו לבני אדם, ביחוד למי שבנה בית חדש.  וזוהי הסגולה לגרשם.

לא חפצנו להוציאהו מאמונתו זו.  ונסתפק בהבטחתו אותנו, כי ליהודים לא יעשו השדים שום רעה, בתוקף דברי התורה "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", כי על-כן עד היום מתגלים הם, השדים הללו, על-פי רוב בדמות כלבים...

הגענו למרכז העיר.  בה הרחובות ישרים ורחבים ואף מסודרים לרבעים.  על כל שעל ניכרת השפעת האנגלים, אדוני המצב, ואולם גם חלאת הערבים וזוהמת מצרים מעורבת פה למדי...

ועל כל צעד ולכל פניה שאתה פונה, יארובו לך הערבים, שהרגישו בנו כי זה מקרוב באנו ואפשר עוד לרמותנו...  הם מציעים לנו חפצים מהר-סיני – אבני ספיר משובצות בקתות-עץ, או כפתורים ספיריים וכדומה ממכרות הממשלה אשר שם, שלמרות שמירתה המעולה של אנגליה, יגנבו דים ואולי עוד יותר מאשר שמוציאה הממשלה באמצעות חופריה-כוריה ומהנדסיה...

לפנות ערב שבנו למלוננו.  ונשב עוד הפעם על אותה הגזוזטרה כדי לראות ולהתבונן אל "עלות ורדת" המים במוצא התעלה.  וכפי שקודם צאתנו לטייל מדדנו את גובה המים לפי הכלונסאות המסורגלות ראינו ונוכחנו, כי מהצהרים עד הערב נפלו כמטר ורבע!

ואנו יושבים וסוקרים, תמהים ומשתוממים על מעשה בראשית...  לפנינו הבצה הגדולה שמשני צדי הרציף, המחבר את העיר וחוף טבפיק וקרקעיתה – אחרי שנותקו המים הימנה – היא כמו רצפת בהט ומלט עם פסי חול-צהוב לארכה ולרחבה.  והיא כולה מקשה, נוקשה ומוצקה כזכוכית-מגובשה.  ויבשה היא כמו לא ראתה אגלי מים מעולם.  ואחרי כמה שעות הנה היא לפניך בתבנית אגם גדול רחב-ידים, המכסה את כל הככר והערבים משיטים עליו דוברותיהם וסירותיהם.

נפלאים מעשיך ה'!

 

ט.

ביום השלישי לבואנו, קדמו עיני אשמורות.  ואני עם הד"ר י. שכרנו לנו סירת-דוגה מושטה בידי שני ערבים ונצא לטייל על-פני המפרץ הטבעי, הלאה מלוע התעלה.

הים היה שקט ושאנן, ממש כשטוח במרבדי תפארה.  וסירתנו שטה על-פני צוקי פי-החירות, לפני בעל-צפון (הרי אטבה).  אנו עוברים על-פני בדולח המים, הזכים וצלולים מאין כמוהם, בין מגדול-סואץ – רוחב המפרץ – ובין הים-סוף העיקרי, המשתרע משמאלנו ונגיע עד אותו האגם שבלוע התעלה, המלא  עד היום קנה וסוף על כל גדותיו ולו ראוי, איפוא, השם ים-סוף.

זהו המקום ההיסטורי שבו עברו אבותינו.  ואין לפקפק בזה כלל.  הנה המדבר הגדול, שרידי סוכות וחרבות "איתם אשר בקצה המדבר" (ראה למעלה) יראו לפניך פה ושם – כספר נגול לפניך כל אותו המחזה ההיסטורי ואתה ממשמשו בידים ממש...

"מגדול, בעל-צפון, פי-החירות, סוכות, איתם וכו'..." חסרה רק אותה האמרה מפוצצת: "דבר אל בני ישראל ויסעו"!

הכל מתאים פה עם ספורי המאורע-העולמי.  את הכל אתה רואה בעינים פשוטות.  הנך עומד גלוי-עינים ומתמכר להלך-נפשך ושיא-דמיונך...  והרי אתה מתאחד עם אבותיך, אשר במקום הזה שרו את השירה הנשגבה:

     אשירה לה' כי גאה גאה

     סוס ורוכבו רמה בים – –

     – – זה אלי ואנוהו!...

אתה מרגיש פה את נטפי הנחומים שטעמו אז העבדים המרודים, כשיצאו והשתחררו מסבלות מצרים, מטומאתה ומזוהמתה – חלאתה, מאליליה – גלוליה – תועבותיה וכו' ובפה הנה המה מזדככים ומטהרים, מתעלים ומתרוממים עד לידי גילוי-שכינה, להכרת אלהי-אמת, אלהי אבותיהם, שומר הברית ונאמן בדברו...

     זה אלי – ואנוהו

     אלהי אבי – וארוממנהו!

כן, הכרת את "אלהי-אביך"...  והוא מתגלה אפילו לעיני השפחות, כי על-כן "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" – אמת ויציב!

אכן זהו אלהים בלתי מסתתר בשפרירי חביון מסתורין חרטומיים ורזי כהנים-חשמנים, המסתירים אותו מעיני העם בכדי שלא יעמדו על ערמתם ונבלותם ועל נקלה יוכלו לשעבדם...

     זה אלי – ואנוהו

     אלהי אבי – וארוממנהו!

צריך להיות פה בהדיא, בכדי להבין ולהרגיש את עומק המלות הרוממות ומעודדות האלו!  ואנו בני-בניהם של אותם הבנים שהכירו את אלהי אביהם, בעמדנו פה אחרי אלפי שנים, מתאחדים ומתמזגים עתה ברוחם של משה ובני-ישראל והשירה מתפרצת מפינו מאליה, מתפשטת, מתרוצצת, מתמלטת וְתִשוֹרֵר...  שכחנו את הכל ונשורר ונשתפך בשירת ישראל זו, שאינה פוסקת עד היום מלרוממו ולשגבו ישע במחשכי גלותו-נוולותו ואף כי במקום הזה – במקום מולדתה!  הדבר לא נפלא בעינינו: ששירה נשגבה זו התפרצה בבת אחת ובין-רגע מפי משה ומפי רבבות בני-ישראל.  אנו עומדים מוקסמים, נרגשים – והשירה תשורר מאליה!

פתאם נתעוררנו לקולות הערבים משיטי הסירה שהראו לנו על קבוצת איים קטנים, אשר לפי המסורה "נשארו עוד מימי נבי-מוסה" – הדה ג'ז'רים – התחילו לגרגר ולחרחר ומתוך ידיעתנו הקלושה בערבית הבינונו – ש"הללו הם האיים שנשארו לפליטה ולא נגרפו במי התעלה הרצחנית, שחפרו הפרנג'ים-הכופרים והם מעידים על קריעת ים-סוף במקום הזה".

אותי ענינה המלה "ג'ז'רים" שהערבים משתמשים בה להוראת איים כרותים מכל עבריהם.  ובאשר שהערבי יביע את הג'ימל דגושה כמו דז'ש, לא הבנתיה בתחילה עד ששנו ושלשו ורק אז נזכרתי בדברי המשורר:

     לגוזר ים-סוף לגזרים[14]

אכן, הרבה היינו יכולים להוציא משפת הערבים מלים והוראות חדשות בהיותה סוף-סוף אחות לשפתנו – אחות חיה ומדוברת...

אנו משיטים הלאה, לעומת מדבר שור, במקום השבולת אשר בלוע התעלה.  ואנו נפגשים עוד באיים קטנים גזורים וכרותים ונדמו לנו כאלו הם עומדים לתת לנו באור מספיק ופירוש "טבעי" על כל המאורע...

הסירה משיטה הלאה, הלאה – והנה מי המפרץ התחילו לרדת לעת הצהרים, הלוך ורדת, הלוך וחסור.  ממש כמו נסים בבהלה ונבלעים גל אחד במשנהו.

– מדקאמר קרא: "הים ראה וינוס" (תהלים קיד'), שומע אני, שהוא נס ממש, כמו שאנו רואים עכשו בעינינו.  ואין זו, איפוא, מליצה אקסטזית, אלא ציור פשוט של המחזה הטבעי – העירותי את בן-לויתי שהשתקע במחשבותיו.

כן, כן, חביבי הקורא, בואה הנה ותראה את כל זאת בעיניך.  ואז – מובטחני שתוסיף עוד יותר להאמין בספורי התורה המדויקים ודוקא אז יגדל הנס שבעתים בעיניך...  והאמנת כי – תֵאָמֵן!

כי, נניח שמשה השתמש בפרוצס הטבעי הזה והספיק להביא הנה את בני-ישראל בשעת ה"ירידה" בלילה.  ועוד בשעת "רוח קדים עזה" אשר "שמה את הים לחרבה" הלא עוד יותר ויותר תגדל "פליאה נסית" זו, או לדבר מודרנית: חכמת הסטרטגיה שלו, שֶכִוֵן את השעה ואת הרגע – להעביר מחנה עצום של שנים וחצי מליון נפש (ביחד את הזקנים, נשים וטף) "בין גזרי ים-סוף" הללו, במשך אותן השעות האחדות והמדויקות שאפילו ב"רוח-קדים עזה" לא ימשכו יותר מחמש שעות.  ואלמלא מקדים או מאחר רגע אחד? – הלא אז אבד הכל!

אמנם כן, אם הדרויש הארמי, בלעם, התפאר: "ויודע דעת עליון וגו' לְכַוֵן את השעה – לקלל"...  מוסיף עליו משה בן-זמנו ויריבו, שידע לכון את השעה – להציל ולהחיות עם רב.  וזוהי גאותנו!

ובזה אנו באים לזהות המקום לכל פרטיו.  אכן הרבה שנים צריכות היות למשה לרעות את צאן יתרו במקום הזה, עד כדי לכון רגע לרגע ודק על דק...  ועוד להשתמש ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה" ממקורות הנפט הדלים שמעבר להרי אטבה.  ועכשו, בדורות האחרונים, אנו תהים[15]  ומשתוממים על איסטרטגיה נפלאה זו, שיש לה ערך גדול גם עתה!

וכי תימא: והאיך לא ידעו זאת גם המצרים ופרעה מלכם?

בואה הנה, חביבי, ותראה שגם עכשו לא ידע פרעה-זמננו, הכדיב-המצרי[16], מה שנמצא בארצו.  ואני, למשל, יודע עובדה: האיך חפרו ומצאו אבנים טובות ויקרות בצלע רכס אחד מגבנוני הסינ, שהממשלה המצרית לא ידעה מזה כלל, עד שבאו האנגלים וחטפו בידם את המכרות ביחד את הכורים-הגנבים...  וכאלה ישנם וישנם עד מטמוני מסתרים ומכמני זהב וכו' תחת ממשלת מצרים, שהם, ה"עקריים", אינם יודעים, והאנגלים, שהם "אתי מדחוק" – יודעים ויודעים...

ואתה חפץ שהמצרים הקדמונים והפרעונים שלהם – בני אמון-רע ואוזידה, שהיו שקועים כל ימיהם לשעבד, להעביד, להשפיל, להכניע, לרעץ ולרוצץ את עבדיהם "נתיניהם הנאמנים" – כי הם ידעו מדברים קלי-ערך שכאלה, מאיזו "עלות ורדת המים" ומאיזו מכרות ומקורי-נפט וכיוצא בהן?...

שיננא ו"החניטה" מה תהא עליה? – ואיה "חשכת מצרים" וה"שורים הקדושים" ות"שראפיוסים" וכו' וכו'?...

זאת ועוד אחרת, גם לפי ספורי התורה עולה ומבצבץ רעיון איסטרטגי זה ומפיץ אור על כל המאורע.  כי על כן לא נזכרה כלל "קריעת ים-סוף" בְהִשָנוֹת הספור במשנה-תורה ואך ברמז קל ובדרך אגב הוא אומר:

     ואשר עשה לחיל מצרים – – –

     אשר הציף את מי הים-סוף על פניהם

     ברדפם אחריהם (דברים יא' ד')

אתה רואה איפוא דיוק פילולוגי "אשר הציף" – לרמז על אותו הפרוצס הטבעי שהשתמש בו משה כדאמרן.

ואף במקור התורתי הראשון נאמר בפירוש:

     ומצרים נסים לקראתו (שמות יד' כז')

שזוהי תוצאת הערבוביא שנהיתה במחנה מצרים, שכה נבהלו, נדהמו ויקראו:

     אנוסה מפני בני-ישראל

     כי ה' נלחם להם במצרים (שם)

אלא שבמקום ניסה לאחור, לצד היבשה, השתוללו וינוסו – לקראתו, לקראת הים...  דבר האפשרי מאד ושכיח גם בימינו, בשעת מבוכת ותבוסת חיל-צבא היותר מְסוּדָר, ערוך ומאורגן, בהתקפו במלחמה עזה ותכופה, שלא כפי חשבון מצביאו מראש...

 

י.

כן הוא, חק טבעי הוא לכל ממלכה אדירה, שמרוב כובדה וחוסן צבאה העמוס בקלעים כבדים וכו' מאחר הוא על-פי רוב את הרגע הנכון להשתערות.  כמו שקרה בימינו למשל לרוסיה במלחמתה עם יפן.  וכפי שידוע לנו מתכסיסיו של נפוליון  I שהיה מנצח, ביחוד בקלות פרשיו ומעוף רוכביו, שהשתרעו תמיד בשעה המוכשרה.  וכן אתה מוצא את נביאינו בתארם תאורי גבורי-מנצחים, מסוג זה, הרי הם אומרים:

     קלו מנשרים רוכביו – – –

     כי לא מועף לאשר מוצק לה.

     אין עיף ואין כושל בו ולא יפתח אזור חלציו

ולא נתק שרוך נעליו – – –

וגלגליו – כסופה (ישעיהו, ירמיהו).

והרי עדי ראיה היינו, האיך עמי הבלקנים הקטנים וזעירים בערך לעומת טורקיה הגדולה והעזוזה. ובכל זאת נצחוה הם עכשו, בסבת קלותם – קלות תנועתם וקלות העברתם ומעופם מעמדה לעמדה ומתחנה אחת – לשניה וכו'.

וכנראה, לא בלי כונה מראש, משוערה ומדויקה עובר-לעשיתה, פקד עליהם משה, עוד קודם ליציאתם:

     מתניכם חגורים, נעליכם ברגלכם

     ומקלכם בידכם – – –

     – ואכלתם אותו בחפזון (שמות יב' יא').

זוהי באמת זהירות דיקנית של מצביא זריז וחרוץ, להכין את צבאו להיות מוכן מראש, באופן שאפשר יהיה להשתמש בקלותו כשתגיע השעה.

והיא היא האיסטרטגיה  שלו הנפלאה והמדויקה: אשר הוליכם במדבר-חול זה, כשהם קלים בלי כובד כלי-מלחמה, בלי נטל-משאם של קלעים ומרגמות, בלי מרכבות ברזל וכו' ואף הניעם במדבר הנה והנה, הלוך ושוב, הלוך והתקדם וכו'.  והכל – בכדי להטעות את רודפיהם שיחשבו:

     כי – נבוכים הם בארץ

     סגר עליהם המדבר –

שהרי המצרים באו, כאמור, באותה דרך כבושה גם עתה, מתל-כביר ומבעל-בס, היא פי-בשת.  וקרובה לה התחנה הנקראת עד היום "בוגוס אל-חיל", לאמר: "ליאות הפרשים" או "עיפות הרכב".  שכנראה נשמרו שמות הללו מימים קדמונים, כאורח גוברין ערבאין לשמור מסורות שכאלו.  להעיד על: עיפות חיל מצרים אז...

ולא עוד, אלא ששם הואדי שלרגלי הרי עתאקה הנמשך עד קהירא שהוא בקו-רוחב אחד עם סואץ-מגדול הנקרא "ואדי-טיח" ואותם ההרים שבסיני הנקראים הרי-טיח, פירוש מלה זו בערבית הוא בדיוק: "נבוכים בארץ".  ושלשלת הרי-טיח אלה מול סואץ, שמה "ג'בל ראחה", לאמר: הרי מנוחה או הַרְוָחָה, על שם ריוח והרוחה שבאו לישראל במקום הזה, אחרי שהמצרים בבואם בעמקי-החולות הללו עם מחנה כבד שכזה ב"רכבי ברזל עם פרשים ושלשים על כלו", נטבעו ונשקעו עם אופניהם וחִשוּרֵי-גלגליהם וסדיני-מרכבותיהם וכו' כמסופר:

     ויהם את מחנה מצרים

     ויסר את אפן מרכבותיו –

     וינהגהו בכבדות...

וגם חז"ל עמדו, כנראה, על זה, בשימם כדרכם באגדה את הדברים האלה בפי בני-ישראל:

     כשם שאנו עולים מצד זה

     כך מצרים עולים מצד אחר (ערכין טו')

לאמר: שחששו, שמא גם המצרים משתמשים בחק-טבעי זה...

 

יא.

ורעיוני ישאוני הלאה, הלאה, עד תקופת עולמים זו.  הריני מתמכר להלך-נפשי, ומתאחד שוב עם רוח-משה ואבותי המרחף במקום הסטורי זה.  והשירה זורמת, שופעת ומתפרצת מאליה...  וד-קולה ירוממני, יעודדני ומגביהנו למעלה מן הזמן ומן המקום...  ומביאני להאמין אפילו ב"שירת העוללים המוטלין בעריסה, והעוברין שבמעי אמן (סוטה ל') כי – השירה שורה על הכל.  והכל – מתאים פה זה לזה...

והשירה ממזגת אותך עם אבותיך.  ורוח אחד נוסס בה...  הנה היא זורמת זרמי-אורה, אור-עולם באוצר-חיים, אור-זרוע ומאיר בכל בתי נפשך ואתה משוררה מעצמך:

     אשירה לה' כי גאה גאה! – – –

     זה אלי – ואנוהו!  אלהי אבי – וארוממנהו!

     ימינך ה' נאדרי בכח!  ימינך ה' תרעץ אויב!

ככה אנו משוררים ומשתפכים בשירה.  הערבים משיטי הסירה מביטים עלינו, תאים ומשתוממים.  ולמרבה הקסם, השמים בהירים וזכים, טהורים ועמוקים.  ערפלי-טוהר ירצדון, ידודון, מתגבשים ומתגוששים בקערורית שפרירי-שחק, כמו באו למסור לך "פרישת-שלום" מאבותיך הקדמונים וממנהיגם הגדול, שרוחם מרחף פה ואתה טבול בו...

ו"בעל צפון" אף הוא צופה ומביט עליך, וחורק שניו על...  על שלא הצדיק בטחון מאמיניו: שהוא, אלהי המדבר והציון[17] כבר "סגר עליהם המדבר"[18] ושוב יסגירם בידי פרעה...

דומיה קדושה שוררת בכל הסביבה.  והים אף הוא שקט ושאנן.  הכל פה מקסים, מכשיף ומעבירך, בעל כרחך ושלא מדעתך, לעולם-קדמון, המלא רזי-עולם ותעלומות סתרי בראשית, ואת רואה עין בעין:

     הליכות אלי – מלכי בקדש...

     בקומו לערוץ ארץ ולשפוט עמים במישרים...

חבל על שריקות האניות והבירניות, והעשן השחור היוצא מארובות בתי-החרשת שבנמלי טבפיק, אשר יפריעוך ממחשבותיך ויזכירוך את "עולמך" עכשו...  עולם שאוירו טמא מעשן מכוניות ענקיות ומהלמות עמלים בכשיל וכילפות...  כי מה לארובות העשן ולמדבר-שור, המרמז לך שם מנגד?  ומה להן ולמדבר לוב, מפתן-סחרה, הנשקף על-פני הישימון שבקצה האופק, המלא רזי עולם ואוצר המחשבה האנושית שלכל הדורות, עד בלתי שמים וארץ?!

מדבר-שור ומאורי-החשמל!  דורות עולמים ושריקות המכוניות!  "גזרי ים-סוף" והתעלה הרצחנית! – כלום ישנם עוד הפכים מתנגדים כמו אלו?

אנו מטיילים הלאה, הלאה, והדמיון תוקף ושולט על הכל.  הגלים רוטטים, משתברים ומשתרבבים.  צנועים הם כאן ושאננים, חרש יתלחשו ומפיצים נפצי פנינים ויהלומים מקוי השמש המפזזים עליהם בזהב-זהרורים מתכלת שמי-עֲרָב.  וכמו הימנון אור-צנוע חושרת כאן אותה השירה הנשגבה, שףירת עם-חי לאל-חי, שהים הזה שמעה לפני שלשת אלפים מאתים ושבע ועשרים שנה, מפי עמי, עם אלהי אברהם, ואשר עד תכלית שמים וארץ תשמע בכל מועדי-אל בארץ, ולא יסוף זכרה מפיות רבבות אלפי גויי-התבל, אף בשעה שהם קמים עלינו...

פתאום, והנה יד אחד הערבים, ממשיטינו, נגעה בי ותעוררני מהרהורי: הוא הראה לי על אי-קטן עגלגל, כמו סלע זקוף ומסותת בלב-ים.

מאד חרה לי על שהעירני;  הרגשתי כאין סילוק-שכינה...  ואולם הערבי להנאותני נתכון.  ואפנה עם בן-לויתי להתבונן על האי הלזה.  והסירה נתקעה באחת משנוניותיו הגודרות אותו מסביב כמו קרפיף, ואנחנו עלינו עליו.

האי הזה, או יותר נכון, שנונית של שורת-סלעים, בשם "כסא הכדיב" יקרא.  בכל שנה ושנה, לתקופת האביב, יבוא מושל מצרים הנה, וישהה פה כמה ימים, והתענג על המחזה הנהדר שבסביבה הזו.

להקת עופות דיגניות, ממין השלך, זכי-כפים, חרדה לקול קרבתנו ממקום מחבואן בסתרי המדרגות הסלעיות, ותעופינה ותקרטמנה בקול צרוד ומחריד שלהן,כמו מריבות אתנו על שנועזנו להפריען ממנוחתן.  טפסנו ועלינו לראש הסלע האמצעי, ולפנינו נגלה מחזה נפלא בקרקע הים: רצפת בהט ושיש מחוטבת ומסורגלת לרבעיה ברובדים ומסגרות.  והיא משתקפת וממש רומזת אלינו מבעד לבדולח-המים.  ונדמתה כמו מזדעזעת היא ביחד עם הגלים המרובדים ונמצאת בשכבה העליונה, המשתברת אל מזח סלעי-השנונית.

וזהו לא פחות ולא יותר מאשר שרשי האספוג, הגדל פה בקרקע הים והוא שטוח ומרודד בשרשיו ובשריגיו בין עצי אלמוגים הגדלים אתו יחד, ותאיהם מחלקים אותו לארכו ולרחבו כמו פסי-תכלת ועל ידי זה הם נראה כמרצפת באבי שיש לרבעיהן.

מחזה נפלא מאד!

והאלמוגים, או הפוליפים-האדומים, מרמזים אלינו מקרקעיתם...  אני ובן-לויתי אזרנו כל כחותינו ועבדנו בקלשונות ובווים, שהמציאו לנו משיטינו, מהמוכנים אצלם בירכתי הסירה, וברוב עמל וכמובן, בעזרת הערבים, שגם הם הזדינו בחחים, באגמונים ובשופינות[19], עלה בידינו לקצץ בנטיעות המאובנות הללו ועקרנו עץ-אלמוג אחד גדול בעל צפדים[20], שנאחז בשיני השופינה ונעלהו אלינו.

ומה יפה ונהדר הוא בשריגיו ובקמטיו הסלעיות!  ותאיו מלאים שרצים חיים בשבלוליהם וחמוקי-קליפותיהם.  ובקוטב הצפד מתבלט קיפוד-הים עם שערותיו המחטיות, הרועדות כגעת בהן יד.  ולמטה בנקיק-שרשיו איזו בריה-נאלחה, כמו עכבר מרוסס, שוכב משתרע במקום עקירתם, בדרך גידולם – בשר חי מעוך וממורח, אך קרוש ומעורר גועל נפש בריחו.  אנחנו לא יכולנו לעמוד בפני ריחו.  ואולם הערבים, המנוסים בדבר ותאבי-הבקשיש מהרו ורחצוהו, והסירו את גלמי הבשר, גורמי הסרחון, ושפשפוהו היטב – ויצא לנו אלמוג יפה עם פצולי קרנותיו וסרעפיו המאובנות, והוא עגלגל-אליפסי לפי שפוע ענפיו ההולכים וקצירם, הלוך וְהִמוֹך משני עבריו, כתבנית מנורה עם קניה ממנה ולמטה – והכן הרחב כאילו נעשה בידי חרש-אמן. 

– לגימנסיה שלנו בתל-אביב נביאהו דורון – אמרתי לבן-לויתי.

– לא, כי, – ענני בקצת כעס מעושה – אלא לבית-המדרש למורים שבירושלים.

– והלא אין בו עוד מחלקת-פיסיקה, ולמה הוא לו, ואנה יכניסוהו?

– ואם "אצלכם" בגימנסיה ישנה שכזו, מאי משמע שאצלנו, בירושלים, לא תהא עוד כזו?  אדרבה, נעשה התחלה, ואז בהכרח תברא ותכונן מחלקה זו.  שהרי בארץ-ישראל צריך אך להתחיל...  הכל כאן התחלה – אתחלתא...

– אבל היכן תחזיקוהו לעת עתה?

לאט לאט פרצה מריבה בינינו.  אני בעד הגמנסיה והוא – בעד בית-המדרש למורים.  אני אוחז והוא אוחז.  פתאום נעץ בי את שתי עיניו הגדולות וישאלני:

– הגד נא: האם מחלוקת לשם שמים היא?...

– כן הוא, כל מה וכל מי שמוסיף אבן, אריח, מריש, או כפיס ושבב, בבנין הלאומי שלנו, הרי זה כבר לשם שמים.

– והרי שנינו לשם שמים נתכוונו, ומאי חזית דהאי עדיפא מהא?

– כי כבירה היא לימים, הגימנסיה שבתל-אביב, מכל המוסדות הלאומיים שבמקצוע החנוך, ולא עוד, אלא שכבר יש בה חדר-פיסיקה ערוך בכל.

משיטינו הערבים הרגישו ב"קטטה" שלנו, ויאיצו בנו:

– הדא כזבא אללה, ולא מצה ביני-אדמה (לומר: זוהי מתנת אלהים, ואל לבני-אדם לקרוא לריב ולמצה על זה).

רבש"ע!  והרי כל מלה ומלה מובנה לי...  ממש לשון-עברי בהברה מזרחית.  קנאתי בהם, בגוים הללו: שפתם יותר קרובה לעברית מזו שבחדרים המתוקנים בגולה...

בן-לויתי עזב קצת את עקשנותו וויתר.  ובהיות היום רד, שבנו לבית-המלון, ואני מסרתי את האלמוג, כשהוא מעוטף במטליות ובסיבי דקלים, למשמרת בידי אושפזיכנאי, עד שובי לארצנו.

 

יב[21]

ביום החמשי לבואי הנה, יצאתי באניה כדיבלית, ההולכת לבית עדן.  מרחוק, מימין, נשקף רכס ההרים שה"בדקר" מרבה בשבחם וקורא להם הרי-עריב – דמשתמע לתרי אנפין, ערב-לילה וערב-זר.  ואזכר בדברי ירמיה: "ואת מלכי עֳרָב ואת כל מלכי העֶרֶב השוכנים במדבר" (ירמיהו כה' כד').  וזה מאשר את ההשערה, שעל שוכני ההרים האלה והמדבר-המצרי שמאחוריהם, נאמר:

     "וגם ערב רב על עם בני-ישראל" (שמות יב')

ולמחרת, אחרי-הצהרים, הגיעה אניתנו אל התחנה היחידה שבחצי-האי-סיני, אל-טור, לאמר "ההר".  וסתם הר בערבית משמעו: סיני.

שוב עברנו בסירה קטנה על-פני שנונית של אלמוגים, בשעה שיושבי המקום מתעסקים בצידתם לכל אורך החוף, ובקושי גדול חוצה סירה ביניהם.  שכנראה תקפם, באותה שעה, יצר המסחר...

נזכרתי: "כשרדף פרעה אחרי ישראל קישט את סוסיו במרגליות.  כשבאו לים והקב"ה הטביעם, היו צפות כל אותן המרגליות על שפת הים.  היו ישראל יורדים בכל יום ונוטלים מהן ולא היו מבקשים לזוז משם.  אמר להם משה: מה אתם סבורים, שבכל יום ויום הים מעלה לכם מרגליות? – לכן: ויסע משה את ישראל מים-סוף" (תנה"ק).

עלינו על הגשר הקטן, שכיוצא בו היה מצוי בכל נמל טורקי, ומשם אל החדר הקטן, שנבנה על חרבות אלות שבנה שלמה, כמסופר: "ואת אלות על שפת ים-סוף, בארץ אדום" (מלכים א' ט' כו');  וכן: "וגם אֳנִי חירם... הביא מאופיר עצי אלמוגים הרבה מאד" (שם י' יב').  בתקופת הצלבנים היתה אלות עוד עיר גדולה ובצורה; ולא רחוק מכאן על החוף עומדות חרבות עציון גבר, שעד היום הן נושאות עוד עליהן את חצי השם – האבר (גבר) – במקום שרוכסי ההר נכנסים לתוך הים, בתבנית לשון-שלוחה, באופן ששני המקומות מקבילים משני עברי לשון הארץ.  ומדויק הוא, איפוא, הציור שבכתוב:

     "בעציון גבר אשר את אלות" (שם)

הרוסים נפגשו גם פה על-ידי נזירים יונים, שכבר הודיעום על דבר בוא השיירה בתלגרמה מסואץ.  ואני עם עוד חמשה תיירים אנגלים וכמה נזירים לטיניים, נגררנו אחריהם לחצר המנזר היוני.  שם הצטיידנו לדרך ובבוקר השכם נערכה תפלה-נלהבה לרוסים על ידי כומר יוני יודע רוסית וסלבית עתיקה (שבה מתפללים הרוסים).  – כשעתים ארכה התפלה, כשהיא לוויה בהכאות חזקות ותכופיות, ב"אגרוף-רוסי", על החזה ועל הצדעים ובהצטלבויות מרובות...  הגמלים – "בכרי מדין ועיפה", כבר עמדו מוכנים לשאת אותנו.  ודומה, שמרכינים אף הם את אזניהם הגזוזות להאזין תפלה...;  הבידואים, מובילי הגמלים, נתנו אות: "ברך, ברך!"[22] והגמלים מהרו לכרוע ואנחנו עלינו על דבשותיהם – והתהלוכה החלה.

 

יג

כארבע שעות רכבנו לרוחב מדבר אל-קעא, אל מול ההר אום-שמיר (אם-השמיר), המגיע בגבהו ל2575 מטר והוא המאנך לנו את הדרך בקו-ישר.  הגמלים פוסעים אט, בריתמוס של חמשה קילומטר לשעה, ולפנות-ערב באנו לנאות-מדבר (Oasis), מלאה עצי-תמרים, השתולים בנאוה מסביב למקוה-קטנה, חצובה בסלע.  ונראה היטב,  האיך המים מזנקים וזורמים מעמקי האדמה, מים-חמים, במדרגת "פושרין".

כולנו ירדנו מעל הגמלים והתרחצנו במקוה זו, שעל-פי מסורת הבידואים: "טבל בה נבי-מוסה" (משה), ומאז סגלו להם מימיה את הסגולה לרפאות כל מחלה.  ואף הנזיר היוני, שנתמנה בראש הסיעה הרוסית, והבין רוסית, הבטיחני, שי ש אמת גמורה במסורה זו. –

אחרי שעה קלה עלינו מן הרחצה, ונרכב הלאה.

מכאן ואילך נטשטש ונמחק כל שביל ומסלול, והבידואים, כמו גמליהם, מריחים את הדרך בנחיריהם ואינם טועים בשום אופן.

הוא שספר, רבה בר בר חנה: "חזינא להאי טעיא דהוה שקיל עפרא ומורח בו;  אמר: דין אורחא לדוך פלן" (בבא בתרה עג'). 

ואנחנו, שם במערב, צוחקים ל"גוזמאות" אלו...

אחרי שקיעת החמה הגענו אל ההר-המצלצל, הר קשה וגבוה, המכוסה על-פני כולו חול-צהוב-לוהט, ובראשו נשמע כקול צלצול-פעמונים מלווה בהמית מצלתים, העולה ממעמקי האדמה.

הנזיר היוני העמיד את השיירה ויבאר לרוסים, כי לפי המסורה היה פה בשנות-קדם מקלט-נוצרי, שטובע בתחתיות ארץ, כדי להסתר מהתנפלות בני-נביות אשר חפצו להחריבו.  והללו הם צלצולי-פעמוניו של מנזר זה הנשמעים מתחת לרגלינו...

דבריו עשו, כמובן, רושם על הרוסים-הבוערים וברטט-רליגיוזי ובאכסטזה מיוחדת כרעו, נפלו, הצטלבו והתמוגגו בדמעותיהם.

ואולם אחד הנזירים הלטינים, שכבר התפקר קצת, באר לנו, שזוהי פעולת וולקן-כבוי, הלוחש ומעמים עוד בלוע ההר.  והראיה, שכפי רשימות מדויקות מנוסעים ותיירים מלומדים, מתקופות שונות, הצלצול הולך ורפה משנה לשנה – בה במדה שיחלש כח הוולקן.  לדעה זו הסכים גם כומר צרפתי-ישועי-אדוקי, ואבתריהם נגררו גם הישועיים הספרדים.  אולם האנגלי, הזקן שבחבורה, הביע לנו השערתו, כי הופעה-מסתורית זו, היא תולדה ישרה מהחום הגדול השורר פה.  ובשעה שהחול מתחמם עד נקודת-הרתיחה, הריהו מתחיל לזחול מעצמו, בהתפשטות אטמיו, על גבי צורי-החלמיש שמתחתיו (וכזאת ראינו בעינינו), ומשפשוף גרגיריו בסלעיות החלמיש יווצר צלצול.  ובכן הללו הן "מנגינות החול".  ואל לשכוח שמדת החום של החול עולה פה לפעמים עד 50 וגם 60 צלסיוס, ממש כמו בסהרה. –

פה תקעה המחנה את חנותה, ונלון הלילה.

בבוקר השכם, עלינו על ראש ההר.  שם נפגשנו ברוח קדים עזה, רוח זלעפות, הבאה ממדבר-ערב.  על פי צו מראש השיירה, ירדנו מעל הגמלים ונתקע את אהלינו בינות לגמלים שהוברכו מסביב לנו, בכדי להגן עלינו מסערת הרוח. – שלש שעות חכינו עד שיפסק הרוח, אשר נשב וסער, כמו בעקשנות מיוחדת, דוקא מאותו הצד שעלינו ללכת שמה.

הבידואים לא חששו כלל לסער, וימהרו ללוש את בצקם מתערובת דורה וקמח שעורים, שכל אחד נושא בצקלונו, ויאפו להם עוגות מצות למול השמש.  ואנחנו כרינו לנו כרה משותפת במרכז האהלים במקום שהרוח לא יכול לחדור שמה.  כל אחד ואחד הכניס את מנתו: לחם נקודים, תופינים, כעכין וגלוסקאות, כסא-דהרסנא (סרדינים) ודבליות, תאנים ותמרים וכו' מאשר הצטיידנו עוד בסואץ.  וכאשר נח הרוח עשינו דרכנו הלאה לעבר מזרחית-צפונית.

אחרי-הצהרים הגענו למישור מלא חול מזהיר ונוצץ, כפירורי זכוכיות מכותתות.  מאחרינו – ים-סוף עם מימיו השחורים-כהים באופק הזה.  ולפנינו – הררי-עד, סלעי-מגור, תלפיות של סלעים וכפים אדירי איומה, אשר כמו הולכים וקרבים אלינו לבלעינו חיים.  כשעתים עברנו את המישור, ונבוא בעמקי "מונאקבה" (כך קוראים הערבים למעבר בין הרים ובין שני סלעים). לעומת "ניקבה" בעברית – כאשר בכתובת השלוח שמימי חזקיהו – המורה על מנהרה, או תעלה מתחת לארץ, שבה הוכרחנו ללכת ברגל וגמלינו אחרינו.  ההרים עומדים עלינו זקופים כחומות גבוהות מאד, אשר מכחולי אמנים נעלמים תיארום בצבעים שונים מבין פסי השחם הסמוקים-ורודים עם ירקרק-חרוץ.  בנאי-אמן היה יכול לאספם ולערכם ללוחות-פספסים יפים, והם פה לרוב מאד. – בהרחב ה"מונקאבה" עליו שוב על גמלינו, ואחרי נדנוד של זמן-מה על גב "אנית-מדבר" זו התחילה השמש לשקוע.  אז כבר הגענו למישור של גבעה קטנה, שנראתה לנו כמו חבויה בין הרי-בתר אלה, המקיפים אותה מכל צד.

הבידואים מהרו והבריכו את גמליהם במעגלה, ערוכים ומסודרים בראשיהם המורמים וזקופים כמו "שומרים-זקיפין", לשמור עלינו מפחד בלילות.

הגמלים הללו יפים צואריהם, הנטוים כקשתות דרוכות ומלובשים הוד רעמה עם שהרונים וענקים.  והם גם ממהרים ללכת ולרוץ, אינם מנענעים ככה ואינם מפרכסים את הגוף ביותר.  האוכף, אף הוא מכוסה כאן עורות אילים מאדמים ויושבים עליו בשתי רגלים לצד אחד.  וכן גם מבריכים אותו על נקלה, והוא קם עם רוכבו במתינות ובזהירות אטית.

תקענו את אהלינו, לפי תכנית "אהלי-קדר", מהשטיחים והיריעות המוכנות אתנו מראש, מתחת לכר-הגמל שבאוכפיו.  הרוסים, בלוית כמה בידואים נפוצו ללקוט קוצים כסוחים וברקנים, ויבעירו את האח להרתיח קומקומיהם, כדי לשתות תה.  אחרי אכלם ושתותם, נקהלו עם כהניהם ונזיריהם לפנה אחת, ויערכו תפלה בכריעות והצטלבויות תכופות ומרובות, כדרכם.  ואני ישבתי לי בפתח האהל על-יד אוכף גמלי שעשיתיו לשלחן-כתיבה, ואחל לערוך את רשימותי בעפרון על גליונות יומני, לאור המשואות של האח.

– הדא משלזים, מפיש, חוג'ה – נרתעתי מקול שני בידואים, שהופיעו פתאם לפני, ויאחזו בקצה העפרון שבידי ולא נתנוני לכתוב. 

השתוממתי וחרדתי קצת...  אך תיכף הוציאני ממבוכתי אותו הנזיר היוני המדבר רוסית, אשר הבינני דעת, כי חק הוא לבידואים הללו משנות קדם, שלא לתת לשום תייר ונוסע-ציילן לכתוב דבר-מה, כל זמן שהוא שוהה בהר-סיני.

– "לפנים – הוסיף הנזיר – היתה זאת איזו אמונת הבל ויראה אלילית: שמא מכשפים אותם.  ועכשו יראים הם פשוט: שמא ירשמום בעטיה של ממשלת אנגליה, החפצה מאד לדעת את מספרם, ודבר זה אינו רצוי להם כלל, דחיישי לעינא-בישא והם משתמטים מזה...

ואולם, הבידואים, שהבינו והרגישו את באורו, הכריחוני להבינני את נימוקם הם: שבאם יתנו לכל נוסע לרשום מה שהוא רואה בעיניו, הרי יסתפקו רבים בקריאתם הכל בספר, ונמצאת פרנסתם מקופחת – והלא זוהי כל מחיתם מהעברת נוסעים ותיירים...

טעם לשבח.

– ומה, איפוא, עושים התיירים האירופים, בחפצם לרשום מה בשעת הליכתם? – שאלתי את הנזיר.

– בפנים אהליהם המוקמים בכל פעם, לאור פתילה-מהבהבת, שאין אורה נכר מבחוץ.  וגם אתה, אלמלא ישבת בפתח האהל לכתוב בפרהסיה, לא היו מרגישים בך ולא היו מעיזים לחדור האהלה ולהפריעך.

קבלתי עלי את הדין, והייתי נזהר מעתה לערוך את רשימותי שלא בפניהם, והדבר עלה בידי אפילו שלא בפנים האהל...

 

יד.

בלילה היה קר מאד.  וכמה שלא הוספתי שמיכות ושטיחים על שק-השנה שלי, שגם הוא תפור היה משתי שמיכות עבות עם מוך והיה מכניסני עם כל גופי לתוכו – לא הוחם לי.  בשעת שברירי צהרים הקודחים הייתי מביט על השטיחים האלה כעל "מיותרים לגמרם" על דבשת גמלי מתחתי...  אך עתה הרגשתי קור וצנה בכל אברי.  והבידואים המסכנים הללו, אשר מעודם הם נתונים בחליפות-האויר הקיצוניות שבפה: מחום-לוהט לקור-עצום בלילה, הזכירוני את דברי אבינו התמים: "ביום אכלני חורב, וקרח – בלילה!", וערומים הם יושבים, ביום ובלילה, מסביב לאח המבוערת ולשים את בצקם עוגות מצות, ושמים בצקלונם, או בשמלותם צרורות על שכמם, כמו אבותינו לפנים, בצאתם ממצרים...  והכל נעשה בזריזות, בכדי שתהיינה העוגות מוכנות להם בשעת החניה הבאה, מחר בצהרים, לאפותן נגד השמש.

כפי שעמדתי על זה בהמשך הנסיעה, הרי זהו עיקר מאכלם כל הימים!  ובשביל זה יקרה אצלם עד מאד כל פרוסת-לחם, שפורסים להם התיירים מצידם, ולא יבקשו עוד בקשיש אחרי זה, כדרך אחיהם שבסוריה ובארץ-ישראל.  ואם אך ירגיש בך הבידואי, שיש לך לחם באמתחתך, יהיה כרוך אחריך ואסור אליך כמו בעבותים, ומבטי עיניו יישירו לאותה המלתחה שבה הלחם, ולא יזוז עד שלא תעניקהו ממנה...

גם הפעם ישבו הבידואים שלנו, ככה מסביב לאח ושוחחו כל הלילה בספורי בדים והזיות כאורח גוברין מדינחאין.  ואני אחרי שהתחממתי קצת בשמיכותי, נרדמתי ואישן.

פתאום נתעוררתי לקול המולה גדולה של שפעת צפרים מצפצפות ומהגות מסביב למחנה.  קפצתי ואצא מאהלי, ואראה לתמהוני את הבידואים שלנו קופצים, דוהרים ומדלגים כאילים – ממש כמשוגעים.  ברם, בין-רגע עמדתי על הדבר: הם היו צדים ברשתות, וגם בידים פשוטות את הצפרים המכסות את שטח האדמה חמרים-חמרים, זוחלות ומטפסות קצת.

כפי שנוכחתי, באו הן בהמון מגדות הים-סוף שבערב.  ובתקופת האביב, כשהן שמנות מאד, תכבד עליהן העפיפה, ומה גם כאשר תדבקנה כנפיהן בעפרות המדבר וחולותיו הרטובים מהטל העב והכבד היורד בלילות בשפע;  אז תנוחנה הצפרים בלי-נוע והבידואים ילידי המקום יצודון על נקלה וחורזין אותן במחרוזות של סיבי-דקלים ואגמון, ומובילים אותן לאל-טור ולסואץ, למכרן בכסף מלא לאניות אנגליה וצרפת וכו' המחכות להן, בתור "ציד הר-סיני", וחובשים ואורזים אותו בחביות עם קרח-מלאכותי.  גם בקהירא אפשר לראות את הצפרים האלו נמכרות ככה, לפעמים גם כשהן חיות עוד[23].

זהו ה"שלו", כמה שנאמר: "ויהי בערב ותעל השלו" (ב"ה"א הידיעה" כמדבר מענין רגיל ושכיח ומבאר כי:) "בבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" (שמות טז' יג'). (כלומר: ומשום זה כבדה עליהן העפיפה, השתטחו וניצודו באפס-יד...[24].

 

טו.

לא יכולתי לישון עוד.  התבוננתי כל הלילה בציד הזה, עד שנבקעו עפעפי שחר.  ובדמיוני חפצתי לראות את אבותינו הקדמונים כשהם צדים את השלו במקום הזה, ובודאי גם כן באופנים שכאלה...  אגב, נוכחתי לראות, שהעוף הזה אוהב מאד את האור, ולפיכך הבעירו הבידואים את האח ביותר והמשיכוהו כל הלילה, כדי למשכו אליהם ביותר.

האיר השחר והבידואים שלנו, למרות עיפותם מציד השלו, מיהרו לעוררנו, כדי ללכת הלאה בטרם יגבר חום השמש.  ביחוד זרזו אותנו להחיש ולעבור מהר את הבקעה המשתרעת לרגלינו, שאי-אפשר לעברה בשעה שהחמה קודחת בראש האדם.  מהרנו, קפלנו את אהלינו ונלך הלאה.

התקדמנו והתרוממנו קצת על-פני גבעה שטוחה, שהיא ההמשך מאותה הגבעה אשר תקענו בה את מחננו הלילה.  ונעבור דרך עצים עבותים, הדומים לעצי תאנה ולשקמים, ענפים ופוריים.  כל בדיהם ושריגיהם היו מכוסים כמו בפתותי-שלג, אך לא לבן ביותר, אלא – לבן-כרתי, ומתחת להדליות ראינו שכבת שלג-מחוספס, כעין גרגירים-מהותכים, ונשי-הבידואים המשוטטות בחבל ארץ זו, הן וזרעיהן וטפיהן, שטות בין אילן לאילן ומלקטות את השלג הזה ושמות אותו בקופסאות-פחים מהודקות היטב.

– זוהי שפלת מדבר-סין – העירני ראש השיירה – השלג הכתות הזה הוא הוא המן, "לחם-השמים" שאכלו אבותיך הקדמונים בנודם במדבר הזה, החל ממדבר-שור.

קנינו אצל הבידואיות כמה קופסאות וראינו שהוא באמת כמו גרגירי אבקת-סוכר מחוספסות וקלושות.  ובכדי שיוכל להשתמר ביותר, תשכמנה נשי הבידואים קום בלילה-בלילה ללקטו בשעה שהאויר קר, מקריש ומקפיא.  וככה תשימנה אותו בקופסאות, שממציאים להן הסוחרים מסואץ ומקהירא, ותשאינה אותן ביחד עם מחרוזות השלו, למסרן לסוחרים האלה (ערבים ויונים), המחכים להן באל-טור.  אותם הסוחרים גם לימדו אותן האיך להדק את הקופסאות היטב בצמיד-פתיל, בכדי שיוכל המן להתקיים כמה ימים.

במשך שעה קלה עמדנו וחכינו לבידואים-מובילינו, שהיו בעליהן של אלו המלקטות.  ואני התבוננתי בינתים בעצים הללו "פולטי-המן".  תבניתם, כאמור, היא כמו שקמים, אך העלים רחבים יותר, עגלגלים ושטוחים בקציהם.  והעץ גופו, משרשו ועד ענפיו וראש-אמירו, כל כך הוא ספוג ומרווח לחלוחית, עד שבין סדקיו וקמטי קליפתו, תזרובנה כמו אגלי-טל בשעה שהחמה מחמתן, ולא תתן עוד למיץ להקפאות ולהתקשות[25]. ואז הוא מקבל צורת גרגרים או מרגליות מכותשות.

וזהו מה ששנינו:

"והמן כזרע גד לבן וגו'.  אמר רב אסי: עגיל כגידא ולבן – כמרגליות.  תניא נמי הכי: גד? – שדומה לזרע פשתן בגבעולין" (מכילתא בשלח וברייתא)

ככלות התפלות וההצטלבויות שערכו הציילנים לכבוד ה"מן – דגן השמים" הזה – המשכנו דרכנו הלאה, למעלה למעלה, במעלות הרים ורכסים.  עברנו נקיקי-סלעים וכפים איומים, שראשיהם החשופים ממש תלוים היו על ראשינו, ומבינותם היו בולטים ומבצבצים שיני-סלעים וצורי-חלמיש, חלולים ומנוקבים.  דמה דמינו לראות בין אותם ההרים, אשר פורקו והתערערו בחזקת איזו יד-נעלמה וסער מתחולל, לפני בוא ה' להֵרָאוֹת ברבבות אלפי שנאן – את אותן ה"גיגיות" שבהן "כסה עלינו ההר" והכריחנו לקבל את תורתו...

ככה עברנו כל היום, כמעט בלי הפסק.  כי גם ארוחת-הצהרים אכלנו כל אחד על דבשת גמלו ולא הרגשנו כלל בחום השמש, כי על-כן כבר התרוממנו ברום 5000 רגל ממעל למי-הים!

אחרי שקיעת החמה, תקענו את מחננו על שן סלע כבד, מוקף הרים גבנונים וסלעי מגור זקופים, שבבקעותיהם ואפיקיהם לא נראו שום עשב ושיח דשא, או עצים ונהלולים, כפי שהסנו לראות עד הנה.  רק שממת נצח ודומית המדבר שוררת פה בכל!

ברוב עמל ותלאה עלה בידי הבידואים והרוסים ללקוט מעט חרולים וזעיר שם שרשי רתמים וקוצים כסוחים, כדי להבעיר את האח ולשתות תה, שהתחבב כבר אף על הבידואים וגם על הנזירים הלטיניים והאנגלים-התיירים.  ונאכל ונשתה, ונישן עד עלות השחר.

 

טז.

ביום השלישי, בהאיר השחר, הזדרזנו לקול קריאות הבידואים, שקראו לנו לעלות על הגמלים אשר כבר כרעו ברך – ונצא.

הפעם הסתובבנו ממש כנחש עקלתון, מסביב להר גבוה ותלול, שחסם בעדינו את האופק מכל עבריו, עד שהגענו לראשו.  אז נשאנו עינינו למרחבי האופק הרחוק: רחב לא-מוצק, שנתגלה לפנינו ומרגע לרגע התחילו להראות לפנינו "גבנוני ההר חמד אלהים – בם סיני בקדש"!  אך עוד רב הדרך.

אחרי-הצהרים באנו לואדי מוכתאב (עמק הכתבות).  כמו שדרות תלפיות סלעיות וגושי אבנים מסותתות שעל חלקתן חרוטות כתובות שונות, מצריות-חרטומיות, נביותיות וגם יוניות-עתיקות אך מטושטשות ומפוצלות.  ניכרות עוד היטב חקיקות של אנשי-חיל מזוינים, גמלים טעונים ואחשתרנים רצים עם רוכביהם;  סוסים צוהלים וסוסות מקושטות בטורי זהב עם נקודות כסף, שוטפות וגומאות ארץ;  וסתם רוכבים ופרשים ועבדים מושכים בקרון;  יעלי-סלע, צבאים ואילים ואקותאו וזמר ושועלי-ערב;  ואף צלבים וכוכבים ותמונות-ששיות כעין המגן-דוד שלנו;  כהנים פורשים כפיהם וכו' וכו'.  ובאחדות מהן גם רשימות הודיות ופרסיות וכו' שהיותר עתיקות שבהן הנן משנת 535 לספה"נ ואין להם שום שייכות לנדודי העברים הקדמונים במקומות אלה[26] – זולתי החקיקות של בני נביות, שהן קדומות מאד, אבל גם הן אינן מאותן התקופות הקדמוניות.  הירודוט מזכירן בתור "כתובות של כמה מאות שנים לפניו", לאמר: דוזרוס (אולי – דיוניסוס היוני?) אילת (בודאי מהשם "אילת" שבנה שלמה) אף – קוצה[27] מורוטל – אלילת (אולי – אורניה-לילית?)".

מתחילה חשבנון לכתובות עבריות קדמוניות, כמו שחוקרים רבים חושבים אותן, ואולם כאשר עמדנו על ביאורן (לפי הצהרותיו של האנגלי הזקן ואתו הנזירים הלטינים המלומדים למדי במקצוע זה, וכפי שהצהירו לנו הבידואים מלוינו), נמצאות אמנם כתובות עבריות עתיקות בעמק זה, אך בעבר השני של שלשלת הגבעות המפסיקות אותו וזה רחוק בערך מכאן[28] .

מכאן ואילך הוכרחנו לרדת ולהשתפל ולסובב בסבובי עקלקלות עד אחרי-הצהרים ביום הרביעי.  עברנו כרגיל: צונמי-הרים העומדים עלינו כחומות זקופות, תלפיות חלמיש, צורים וכפים עם גבעות משוחמות, שמעל צלעותיהן ומירכתיהן גולשות עדרי עזים שחורות, חמורים, אילות השדה וכו' השייכות לשבט בידואי המשוטט במקומות אלה ומתעסק גם במטעי-טבק ועקירת שרשי רתמים מבין נקיקי הסלעים והכנת פחמים משרשי עצי הזית וכו' – למכרן בסואץ.

זהו השבט הבידואי היחידי בכל חצי-האי-סיני, ההולך וכובש לו עמדות יציבות ועוזב לאט לאט את פראותו המדברית.  ובכל זאת, לא יהין אף הוא להתעסק במזרע שדה וכרם ובמשק הכפרי-החקלאי לבל יהיה לבוז בעיני יתר שבטי חצי-האי-סיני, החושבים את עבודת האדמה לחרפה ובזיון...

הבידואים הללו, המקולטרים קצת, קוראים לעצמם "איבני-מוסה (בני-משה) ומתימרים בתוקף מסורתם, שהם הם צאצאי משה.  ואולם ככל אחיהם בכיוצא מהם, מתבדים הם על כל שעל.  ומה גם באמונתם המעורבת באליליות מצרית-אמונית-רע ובמעט מושלמיות ונצרות, אלא שהם שומרים גם אי-אלו מצוות בודדות מתורת משה, כמו: דיני טומאה וטהרה, נידה, מילה וכדומה.  אך יהדותם אינה מכריעה בהם כלום.  מתחתנים הם רק בינם לבין עצמם, ואין איש בהם יודע קרוא וכתוב. – ובספרו של הנוסע בנימין מטודילה וכן של נוסעים אחרים, נקראים הם: "היהודים החונים על שפת ים האדום" ויש גם שמיחסים אליהם את אותה האגדה על אודות "יהודים שמעבר לנהר סמבטיון"[29].

כשנודעתי מהם פה, דמיתי אף אני לראות בהם, למצער, את "בני חיבר" מבני "יונדב בן רכב" וכיוצא בהם.  ואולם בבואי אתם בדברים (הם הלכו אתנו על יד גמלינו, הלוך ושחוח אתנו כל אותו היום, כי שלום להם עם הבידואים מובילינו), נוכחתי לדעת, שהם בידואים פשוטים, גזע ערבי טהור, הנטוש בחלק ידוע מחצי-האי-סיני, שסגלו להם את השם המצלצל "איבני-מוסה", בזכות כמה מדות תורתיות שקלטו במקרה.  והרי השם "נבי מוסה" שורה על כל הר וגבע, רכס ובקעה, סלע ונקרה וכו' שברחבי חצי-האי-סיני.

אחרי-הצהרים הגענו לחסן-אבו-צנה, שממנו רואים את הסרבול שהוא הוא – לפי המסורה – אותו הר-סיני ההיסטורי.  לאט לאט אנו הולכים וקרבים אליו.  אף החילונו להרגיש שנוי דמנכר לטובה במזג האויר ההררי, כי על-כן הננו כבר ברום 3000 מטר מעל פני הים!

הלב יפעם והנפש הומיה.  כל יצורי גוי ועורקי לא ישכבון...  ואלמלא הגמל המזכירני, כי עלי לאחוז בשווי-המשקל לבל אצנח מדבשתו, הייתי כבר מרחף בעולמות עליונים ושקוע ברזי עולם ותעלומות סתרי קדומים...

הנקל לך להגיד: הריני נמצא עתה בנקודה ההיסטורית היותר נעלה ורוממה, שעל כל כדור הארץ – בראש ההר חמד אלהים לשבתו...  בראש מרומי-ערץ וארץ!

"ההר"!...  שממנו ירדה והשתרבבה שנאת-עולם לעמי[30], עם-עולם, ביחד את "חיי-העולם" שנטע בתוכנו!

"ההר"!...  שביחד עם אותה ה"שנאה" ירד גם מות ואבדון לאילי גויים ועמים עצומים, שלא פסקה זוהמתן, יען כי לא עמדו אבותיהם עליו, בשעה שאני העברי הקדמוני והאחרון, טוהרתי בו מכל זוהמת האלילים ומכל סיג וחלאה עכומ"זית, חרטומית-מצרית, אמונית-אוזיריוסית, אוזידיית וכו'[31].

     אלה מתימן בא וקדוש מהר פארן,

     לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו; –

     עמד וימודד ארץ,

     ראה – ויתר גוים...   (חבקוק ג').

אנו מסתובבים במשעול צר, אנו עוברים נאות מדבר פארן (פיראן האידנא) ואחרי שהגענו אל גבעת אל-בינת (ג'בל אל-בינאת) (על שם ה|בתולה האם"), נשאנו עינינו והנה הסרבול כולו לנגדנו!  ולכל עבר ופאה אתה רואה אבני-סנה פזורות לפניך, כי להזכירך את ההופעה הראשונה לבחיר האנושות, "בלבת-אש מתוך הסנה".

שוב התחילו רעיוני לעודדני ורגשות מאליפות הכרע הכריעוני על ברכי בדמותי לשמוע אותה אמרה נשגבה "אהיה אשר אהיה".

התנפלתי מלוא קומתי ארצה ובשפתים-דולקות ובלב-חרד נשקתי "ראש עפרות תבל" ותפלה חרישית צקון-לחש רחשו שפתי – –  היש עוד בקרב הררי-עד, הר נודע למשגב, לשם, לתפארת ולתהלה, כזה סיני!  הרי אררט, הררי אלברוס וקזביק ויתר הרי תבל, אשר תרתי בימי חיי;  למיני האורלים וההימלאי עד סינים ויפן, למיני הררי קוקז, ארמניה, אסיה התיכונה וכו' וכו' – עד הרי האלפים, הבלקנים, הקרפטים וכו' – היש מי ידמה לו ומי ישוה לו, שככה חרות הוא עמוק עמוק בלב האנושות ועד נצח לא ישכח!

כן, עד נצח!..  כי על כן נִשֵאתָ , הר-אלהים, הר-קודש , בלבות בני האדם בכל מקום שהם על כוכב-ארצנו, ועמך, עם עולם, גוי קו-קו ומבוסה בגליות כל ארצות תבל נשא ישא אותך בלבו!

ותקפני שפע-עילאה, אור עולם צח-מצוחצח, ורעיוני-קודש נשאוני והעלוני למעלה-למעלה...  אך בעודני כורע וכפי פרושות השמימה, בעוד ציץ-הקודש על מצחי...  והנה מתחתיות ארץ קדמתני להקת נזירים בלוית צלמים-צלבים ודגלים מצועצים, עם איקונין ותמונות "כל-קדושים", אשר יצאו לקבל את פני הרוסים, שכבר עיפה נפשם וידם מרוב הצלטבויות...  ובאותו רגע – נסתלקה הימני שכינה...

 

יז.

היום רד.  הבידואים הבריכו את גמליהם ואנחנו ירדנו מהם והובאנו אל המנזר שעל שם יקטרינה אשר "עצמותיה אינן נרקבות"...  – הרוסים כרעו, קרסו ונפלו על פניהם לפני האיקונין הקדושה של "האם והבן", שהועמדה לפניהם.  גם האנגלים ויתר בני שיירתנו כרעו, השתחוו והצטלבו.  וָאִוָתֵר  רק אני לבדי עומד בלי-נוע, מתעמל ומתאמץ לאסוף נדחי רעיוני, אשר אמנם לא בגדו בי והתרכזו מסביב לחרוז אחד של משורר אנגלי, אשר התחיל עתה לנקר במוחי:

     על סיני לבעל יכרעו כָרוֹעַ

     ושאון רעמך יחרוש אֱלֹהַ?!  (משירי לורד ביירון).

נגמרו התפלות וההודאות, ההשתחויות וההצטלבויות, ונכנסנו ללשכה אחת גדולה שבאפדן המנזר המזרחי.  שם ערכו לנו ארוחת הערב מזרעונים: בצל-הבר, קלחיות צנון וחסא, כבושות עם קישואים ומלפפונים.  וכן: זיתים וביצים מלוגלגות וכוס קפה לכל אחד.

אחרי הסעודה הכניסו את הרוסים לדיר גדול, מסודר באצטבאות של אבני שחם מסותתות.  ואנחנו, ה"אסטנסים", הכניסו שנים באתיק אחד וכמה מאתנו בתא כללי.  הובאו גם חפצינו, יריעות אהלינו, שמיכותינו ושקי-הלבשה שלנו, חבושים וארוזים על מצעות של עשב ואספסתא וכבירי-עזים למראשותינו.

בבוקר השכם נתעוררנו לקול צלצולי הפעמונים.  הרוסים נאספו שוב ללשכה הגדולה להתפלל לפני האיקונין ואני הלכתי עם נזיר אחד להתבונן אל המנזר ולבניניו.  והעיקר – לסביבה הפראית המסובבת אותו ומוסיפה עליו הוד ויראה.

המנזר נבנה על-ידי הקיסר הביצנטיני יוסטיניאן, בראשית המאה הששית (530), להיות למגן ולמחסה על הנזירים הבודדים, שגם שלמו מסים והיו נכנעים לשלטון שבטי הבידואים בסביבתה. ואחד מאלופיהם, אבו-חורבוס, נתן את עיר הנזירים פראן מתנה לקיסר, ותמורת זה נתמנה לנשיא כל שבטי ארצנו.  הואיל ונזירי פראן היו מכת המונופיזיטים (מעין: הסורים היעקובינים, הארמנים הגריגוריאנים הקודטים והחבשים וכו'), שהוחרמו על-ידי הכנסיה האורתודוכסית הגדולה, הלכו מנזריהם הלוך ונעזבים ונחרבים.  ובמקומם עלה כבודה והדרה של כומרית-משה החדשה, שבססה את זהותו של הר-אלהים על סמך כתבים עתיקים מראשוני הנוצרים וביחוד במסעי סילוויה הקדושה (בערך 385), שבהן נרשם הסרבול בהדיא בתור הר חורב וכן נתאשר על-ידי קיסר ביצנץ, בונה ומכונן המנזר.  ואך במאה האחרונה התגברה האפיקורסות והתחילו לראות את סיני בסביבות ואדי-סוכות, או אל-עריש[32].  ואולם הכתובת היונית שבמבואו הפנימי במנזר הזה שתרגומה: "אהיה אשר אהיה", כמו מכריזה  ומודיעה על התגלות האלהים למשה דוקא במקום הזה.

מים חיים אין בסביבת ההר הזה;  אך מקוות ובורות חצובים למי גשמים ישנה הרבה והנזירים נטעו בסביבתו גנות עצי פרי וירקות בעצם ידיהם, כי בהיותם רחוקים מהעולם התרבותי ואינם באים במגע ומשא עם אנשים זרים, מוכרחים הם לעסוק בעצמם בכל עבודת בית, שדה וגן.  וישנם ביניהם גננים, כורמים, יוגבים, מלצרים, אופים ונחתומים;  בנאים ואדרכלים;  גם חייטים וסנדלרים פחמים וחרשי-ברזל, חרשי עץ ואבן וכו' וכו'.  גם בית עקד ספרים גדול יש להם עם כתבי-יד עתיקים[33] שיש להם ערך גדול בהסטוריה העולמית.  וכן יש להם לשכאות-עבודה במעצד, בעץ, בפסלות-אבן וחטוב צדף וקונכיות.  ביחוד – לעשות צלמים וצלבים ויתר תשמישי קדושה, שקופצים עליהם זביני בשוקי ירושלים, בית-לחם ונצרת.

בכלל תכונתו של המנזר עם אגפיו, צריחיו ובחוניו, היא כעין מבצר אסטרטגי, נתון בין שני רוכסי הרים המתרוממים קצת ממעל לסרבול, שהוא, לפי המקובל, ה"סיני העיקרי", הנחשב להדום ולבסיס להם.  ולאלה שני הרכסים יקראו הנזירים: לדרומי – סיני בקודש, ולצפוני – אפיסטימיו[34], שֵם, שמובנו בלתי ידוע הוא גם להם.

מבין אלה שני ההרים יוצא לצד מזרח כמין צואר נטוי, כמו גשר, שדרך בו הביאונו אתמול אל המנזר.  ולפאת צפונית-מערבית משתרעת בקעה גדולה, מכוסה באדרת ירוקה של דשאים ועפאים, והיא כעין משפך שנתרקע ונשתטח מכדוריות ההר, ששלושת צלעותיו הסגלגליות מרודדים בו.  ולפי המסורה: בבקעה זו תקע מחנה ישראל את תחניתו בשעת המעמד הנבחר.

ואמנם, יש ידים להשערה או למסורה זו, כי אין לך בכל חצי-האי-סיני כבקעה הזו, שתהא מוכשרה ומסוגלה למעמד עם-רב, לו גם צפופים ונדחקים, ושראשי הרריה-גבנוניה יהיו כה נשקפים ונראים לעיני ההמון הרב הזה, שמספרו היה לערך שנים וחצי מליון, עם הנשים והטף.  ובשים אל לב גם דבר הדשא והעשב הנמצאים למכביר בבקעה פוריה זו, תצדק מאד האמרה המזהירה:

     "גם הצאן והבקר אל ירעו

     אל מול ההר ההוא"  (שמות לז' ג')

בשעה שלפני זה הוא מזהיר:

     "וגם איש אל ירא בכל ההר"

ולהלן הריהו אומר:

     "ויתיצבו בתחתית ההר"...

נמצאת למד, שבקע זו נקראת "מול ההר", גם – "תחתית ההר".  לפיכך היתה האזהרה על הצאן והבקר ל"בל ירעו בה" באותה שעה ואל האנשים – ל"בל יהרסו לעלות".  אמור מעתה: כי אך פה בבקעה זו יכול היה להיות אותו "מעמד הנבחר" ואך עליה והגבנון השקוף מכל צד שבה, אפשר היה לאמר כזאת. –

ובקעה זו משתרעת ונבלעת בירכתי החורב, שאיננו אלא רכס הסיני הצפוני-מערבי, אשר על צלעו הַמָפְנֶה לעומת המנזר, נמצא עוד מנזר קטן אחד עתיק-יומין, אך חרב והרוס למחצה, שלפי מסורתם: ינוחו בו קדושים מתבודדים, חסידי-עליון, שהתבודדו בו לפני אלף וחמש מאות שנים, וביניהם: יצחק הסירוני ויוחנן בעל-העלים.  וכמובן – "עצמותיהם אינן נרקבות"...

 

יח.

ואחרי שברכנו פת שחרית, הובאנו לבית התפלה הראשי, שבו תנוחנה עצמות יקטרינה הקדושה.  תיכף נערכה תפלת-השכבה לנשמתה ושני נזירים הוציאו אלינו את ראשה הכרוך בשיראין ומטליות של ארגמן ואת זרועה השמאלית העטופה שש ורקמה עד קשרי האצבעות שעליהן מתנוססות טבעות זהב משובצות אבנים יקרות ויניחון על שולחן עגלגל של סנפירון, העשוי – לפי דבריהם – על-ידי אחד מקיסרי ביצנץ ממטהו של משה, שהיה, כידוע, גם כן מסנפירון, שחלק הגון ממנו נפל לו לאותו קיסר בירושה...

הרוסים, גם האנגלים והלטינים, כרעו, נפלו על פניהם, השתחוו, הצטלבו, נשקו את האצבעות ואת השולחן, בהגיג-לבב ובהשתפכות הנפש.  והנזירים, סבבו ביניהם בשעת ההתלהבות והאקסטזה וצלצלו בקופסאותיהם ובעינים זולפות חדרו לתוך כפו של משליך מלאי, כדי לראות את סכום הפרוטות המשלכות לסדקי הקופסא...

כנראה, אין לנו להתביש כלל עם שנוררינו שעל-יד הכותל...

אחרי התפלות וההשתחויות, הובילונו לפאת מזרח ושם הראונו את אבני הסנה, שכפפי שהעמידו אותנו על הדבר, אין האש נאחזת בהן כלל, למרות מה שהציתו אותן מכל צד בלפידים מהאח הבוערת[35]. – והן לוקחו – לפי הבטחתם – ממש מאותו המקום שבו ראה משה את המחזה האלהי, מחזה-שדי, בראשונה.  ולפיכך חייבו אותנו, להסיר כרגע את נעלינו בשעה שהם כבר עמדו יחפים.

     של נעליך מעל רגליך!!

קורא אלי קול באזני, ומזעזע את נימי לבי...  והד-הרים יענני:

     על סיני לבעל יכרעו כרוע

     ושאון רעמך יחרוש אלה?!

והמחזה עם הסנה, הלא שלי הוא – ומה לו ולהם?!

הוי, "הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי"!...

ואני נתון בין שני עולמות: סיני וגולגלתא דנשקי אהדדי...  ומורשי לבבי ירעשו, יסערו, יהמו, יחמרו – – – ולהגדיל סערת נפשי מוסיפים הנזירים להראות לי מתחת לשרפרף קטן תמונה-משכיותית (מוזאיק) מאבני יקר, המתארת את התגליות מתוך הסנה בלבת אש...

הוי, הכוני, פצעוני!...

הפעמונים התחילו לצלצל ובכל הבזיכים וקני המנורות התלויות בתקרה המקומרת, העלו אש בפתילות שמן זך והכל מאונך ומכוון כלפי האיקונין הגדולה של ה"בן", הכל ל"בן"...  את ה"אב" הם מזניחים לגמרי...  אפילו בשעה שהם מבקשים קרבתו...

וכל היום כרעו, קרסו אך ורק לה"בן ולאמו", כמו לא יש כלל "אב" בעולם...

אמרו מה שתאמרו, יודע אני היטב, בתור בן-ישראל, האיך לכבד רגשות בעלי אמונה אחרת ומה גם אמונה שכזו שסוף סוף נוסדה על ברכי אמונתנו אנו, ואולם, איך שלא התיחסתי בכבוד לרגשות דתיות הללו, לא יכולתי לסלוח להם על עזבם את ה"אב" לגמרו...

     קנוא קנאתי לה' צבאות!

עם דמדומי חמה השוקעת מעבר להרי-ערב ואל-פארן, החוסמים בעדנו את האופק, שבנו אל הלשכה הגדולה ונאכל ארוחת-הערב ואחרי-כן נפרדנו איש לחדרו ולמשכבו והרוסים – לדיר הכללי שלהם.  ישנו עד חצות לילה והעירונו לתפלת השכבה בעד נשמות "המעונים הקדושים".  ואחרי הפסקה של שעתים, נפרדנו שוב למקומותינו ונישן מאז עד הבוקר.

 

יט.

עם הנץ החמה, נפתחו שערי המנזר וכולנו יצאנו, בלוית נזירים וכומרים, גם בידואים מעבדי המנזר (ראה בסוף הספר) ונעלה לראש ההר, שלפי המסורה, נתכסה שם משה בענן ארבעים יום וארבעים לילה וממנו נתנו עשרת הדברות מתוך להבות-אש.

עוד לא הספקתי לעלות עליו כדבעי, והנה כנסיה דומיניקנית מקדמת אותנו בשפועו ואף היא מבליטה לנו את ה"צליבה"...

– ואיזה "אב" אתה, שנתת כה ל"בן" לירשך בחיים? – נצנצה מחשבה במוחי, –

– ומה היה אלמלא גם הוא ("הבן") לא היה? – הבריקה מחשבה אחרת במוחי להמתיק לי קצת את...

– לא!  שום אמונה ודת לא שפכה כה את דמינו כמו זו של ה"בן הרחמן והסלח", ש"הקריב את עצמו בעד פשעי בני-האדם"...  בכדי להביאם לידי פשעים וחטאים יותר נוראים...

– לא ולא!  ואפילו בין מאמיניו, אינם כאלה ששפכו ככה את דמינו כמו כהני הדומיניקנים – אבות האינקויזיציה וגורמי מסעי-הצלב...

– והרי סוף סוף קרובים הם לאורחא-דמהימנותא ומאמינים בחיי העולם-הבא, בשכר ועונש וכו'.  ואליליותם הצטרפה והזדככה במדה מרובה וכו'...

– וכי זוהי אמונה צרופה – לְנַשֵק עצמות נֵחָרוֹת, להשתחוות לפסל ולמסכה: לאיקונין ולתבניות וצורות בולטות וכו'?  לא!  זוהי אליליות עכומז"יות במלוא המובן;  אליליות שמוצאה ממצרים החרטומית והגלולית[36][37] ודרכה, – דרך האולימפוס היוני והבלי המיתולוגיה וכו'.  אלא שבמקום אמון-רע, אוזירוס, אוזידה וכו' או: ציוס, יופיטר ואפרודיטו;  ינוס, ונוס וכו' וכו' – הושיבו את הבן והאם וכו' וכל קדושים...  שבודאי אף לא חלמו על זה הם עצמם.

– מובטחני, שאלמלא בא ישו לכאן וראה כל זאת בעיניו, בודאי שהיה "טוחן אותם עד דק, וַיָזֶר אותם על פני המים"...  כמו שעשה משה לעגל הזהב במקום הזה...

– – – ככה עמדתי דומם ומשומם לפני כנסיה זו.  לבי מצובת בצבת של שני עולמות: סיני וגולגלתא...  ובשום אופן לא יכולתי להשלים עם אותה העובדה: שאני רואה לפני את כל זאת באותה נקודה שבה פוצו דברות קדשו:

     לא תעשה לך פסל וכל תמונה – – –

     לא תשתחוה להם ולא תעבדם – – –

     – – – השמר לך כי – לא ראיתם כל תמונה!!

– – – והנה נגש אלי אחד הנזירים המובילים ומלוים אותנו ומשכני אחריו בחזקת היד ללכת עם האורחה הלאה.  והפסיקני באמצע...

לעומת כנסיה זו מתחילה מסלה צרה, המתפתלת כנחש עקלתון בין נקיקי-סלעים ונקרות-צורים, שבהן חוצבו מדרגות בידי הנזירים הללו.  בהן עלינו בסבובי-עקלקלות שרברביות.  פה ושם זורבו עלינו מים חיים מבין נקיקי הסלעים, אי אפשר היה לנטות מהם הצדה ולהמלט מזרמתם;  כל זרם וקילוח של אַמַת-מים נושא עליו שם של איזה קדוש-מתבודד, שלפי דברי מובילינו: ידיהם כוננהו.

ככה קפצנו ודלגנו ממדרגה למדרגה ומעיף-סלע למשנהו, במשך שעתים, עד שבאנו , סוף סוף, לראש המצוק וגם עליו מצאנו שתי כנסיות-ישועיות בשמות של אליהו ואלישע...

     – – – פשטו רדידי מעלי...

     בְּרוֹק בָּרָק וַהֲהִמֵם...

     הרעם עליהם בגלגל!...

ואולם הנזירים לא נתנוני להשתקע בחשבות ויביאוני לאחד האתיקים ויראוני פי-מערה עמוקה מתחת לבימה[38], המוקפה בסורג של ברזל-עשת מעשי גבלות, ויבטיחוני, שזוהי המערב שבה התחבא אליהו בברחו מפני איזבל, אחרי שחטו את נביאי הבעל בהורידו אותם מהר-הכרמל לנחל קישון.

– שם הורידם וישחטם.  ובפה – קמו לתחיה?...

– ובמקום הזה נאמרו "עשרת הדברות" המתחילות ב"אנכי" ומזהירות ככה על "פסל וכל תמונה ותבנית וכו'" ועל על פולחן-נכרי ועבודה-זרה, לו גם אלילית-מודרנית...

     "אתה נגלית בענן כבודך,

     מן השמים השמעתם קולך,

     ונגלית עליהם בערפלי-טהר..."

כן, כן: בערפלי-טהר! הנה הנם שם בקערורית שמי-עֲרָב המתוחים כאהל על ראשינו!  ענני-כבוד, ערפלי-טהר, שפרירי-שחק "לבנת-הספיר", "עצם-השמים-לטהר" וזוהר-הרקיע מזהירים, מאירים...

ואתה רואה את כל זה בעיניך!

הדמיון מתלהב, משתלהב;  הנפש תרקיע שחקים למעלה למעלה אל מפרשי-עב, אל תשואות-נבלי-שמים – – – – ועוד הפעם – ענני-כבוד, ערפלי-טהר, כמו מאירים אלי פנים ומוסרים לי פרישת-שלום מאבותי הקדמונים – – – – – – – – – – – –

– – הרים גבנונים ירצדון;  ארץ רעשה, אף שמים נטפו – – –  קולות וברקים וענן כבד על ההר – – – עשן ולפידים – – – ההר כולו בוער באש – – –

וכל זה למה?

     ללמד לעמך תורה ומצוות!

     חוקים ומשפטים אותנו למדת!

לא למדת אותנו: האיך להצטלב ולהתפלל...;  האיך להאמין במה שלא יאומן...  ב"שדים ומזיקים שנתגלגלו בחזירים", וב"עיבור מרוח-הקודש" וכו' – – –

אך הנזיר המלווני לא יתנני להתעמק במחשבותי והוא מושכני אחריו בחזקת-היד, כדי שלא אנתק מהאורחה.  וכגעת בי ידו, הריני מזדעזע ומשתפל...

 

כ.

וראש המצוק הוא כמו מישור גדול עגלגל, שבו בוצץ שן-סלע מפולש.

– זהו "נקרת-הצור", שבה הסתתר איש-האלהים, כעבור כבוד ה' על פניו – העירני הנזיר הדובר בי.

שוב נשקעתי בהלך-נפשי...  ואולם הנזיר לא יתנני לחשוב הרבה...

– מפיסתופל-קטן אתה לי נזיר-קדשי...

אף הוא רמז לי, כמשיב על מה שעלה במחשבתי, בהורותו על נחל קטן כחריץ-מלאכותי לרגלי הגבנון, שלפי מסורתם, היה שם נחל מים לפנים ועליו פזר משה את אפר העגל אחרי טחנו אותו עד דק.

– והעגל?  הלא היה בן-בנו של השור "אפיס"[39], קולטוס מצרים אז, ובני-ישראל חפצו לחקותם, לפי הרגלם עוד ממצרים – הדגיש לי הנזיר בפנים מחוצפים למחצה ובעינים זולפות ודוקרות...

עקיצה זו פעלה עלי להורידני משיא-גאון דמיוני, המרקיע שחקים...  ותביאני לידי הרהורים במצב עמי, שלא נוקה עד היום מאבק עבודה-זרה זו...

והנזיר מוסיף לעקץ ולעכס ונושך ודוקר אותי ואת עמי...

     כי – למה נכחד?

     והדבר אמת...

     הוי הואליוטה והבורסה!...

הוי משה!  אם בידך, יד רעיא מהימנא, עלתה לטחון את "עגל הזהב" עד דק, אף "זרית אותו על פני המים", למה זה נחפזת אחרי-כן להשקות את בני-ישראל מאותם המים עצמם (שמות לב'ב') ושוב נקלטה עבודה-זרה זו, של "עגל הזהב", בכל אבריהם ומלפפת אותם ומפעפעת בהם עד היום הזה...

משה!  שגית...  סליחה!  אצלנו, אפשר אף לאיש-האלהים לשגות...[40]

דזזז...  דזזז...  הפתיעני צלצלי פעמונים חודרים ונכנסים באזני מכל עברים וממש קורעים את התוף שבאזן.

שם מתחת, מלפנינו ומאחורינו, התחילו צריחי המנזר והכנסיות המפוזרות לצלצל בפעמוניהם על-פי אות הנתן להם בסודר מונף למעלה, מאת ראש מלווינו, כי הגענו לראש המצוק, במקום "נקרת-הצור" ואף הם, נזירינו-מלווינו, התחילו לצלצל בעִנְבָּלים קטנים שבידיהם.  וקול הצלצול, מפה ומשם, הולך וחזק מאד – מרעיד ומרעיש את נימי הלב.

מעולם לא החרידוני ככה צלצלי פעמוניהם ואפילו היותר גדולים וענקיים שבעולם הנוצרי, ששמעתי במוסקבה[41], ביחוד בימי אידיהן וביותר – ב"יום התחיה" שלהם, שאז מצלצלים, מרעישים ומרעידים את חלל העולם כולו.

– – – וערפלי-טהר מרחפים ומבינותם מצהירים ומזהירים לפני פסוקים המרחפים באויר:

     והר סיני עשן כולו;

     ויעל עשנו – – –

כן, כן – "עשן"...  כי אפילו אלה שעזבוהו וישתחוו ל"גולגולתא"...  הנה נכדיהם הועלו על המוקד בספרד וכו' לשם הנצרות...

     כי ה' אלהיך – אש אוכלה הוא! – – –

ולפיכך? – לפיכך אנחנו חיבים להיות נשרפים, מוקדים, ניחרים???...

     ויהי קול השופר הולך וחזק מאד

     וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים

     ומראה כבוד ה' כאש אוכלת – – –

האף אמנם, שבמקום הזה ובנקודה הזו, היתה כל זאת? – ולמה, איפוא, כה חרד אנכי, רועד ומפחד כולי?!...

דזזז...  דזזז...  דזזז...

והחרדה מוסיפה לתקפני, חרדת-מות, בעותי-שאול, מגור מסביב, כל עצמותי תרעדנה, תחרדנה!...

הוי מסתפינא מהאי קרא: "הללוהו בצלצלי שמע"...

דזזז...  דזזז...  דזזז...

אהה, הכרתיכם!  הלא כך צלצלו הפעמונים בהעלות על המוקד אבותי הקדושים!...  שם שם בספרד הצדקת שלכם ובכל אירופה הנצרנית.

     אשר אכלו את יעקב

     ואת נוהו השמו!

נפשי רועדת, פלצות בעתתני – – – אבדתי את שווי המשקל, ההגיון התרופף ובמוחי התבלבלו והתערבו יחד:

קול - שופר וצלצול - פעמונים;  עשן הר – סיני ועשן מוקדי – האינקויזיציה;  מראה כבוד ה' אש – אוכלה ואש הבוערת בנאות – יעקב;...  קול-קורא: "נעשה ונשמע!" וקול –ענות של הנמלטים, השחיטות והפרעות...  וההתנפלויות של אחי בקישינוב, הומל, שדליץ, בילוסטוק וכו'[42].

כמו פה, כן שם, צלצלו הפעמונים של "אלהי החסד", לעורר את החיה שבאדם, לפרוע פרעות בישראל, והצלצול – אחד הוא!

נאור ואדיר!  אכן, נוראה היא אותה השנאה, שהורדת לנו, בניך, עמך ונחלתך, בהר הזה!  ואלה שקלטוה בכל איבריהם, דוקא הם מנשאים ומרוממים אותך...  בה ועל ידה, בה בשעה שדם בניך צרור בכנפיהם, כפיהם...

     אשר יומרוך למזמה,

     נשאו לשוא עריך!!

דזזז...  דזזז...  דזזז...

וכל האורחה עם הנזירים והכומרים, ועם סמליהם-צלביהם ואיקוניהם, כורעים, משתחווים ונופלים על פניהם...  ושפתותיהם מלחשות...  בודאי איזו תפלה חרישית, שיעזור להם שוכני-סנה – לטבוח, לשחוט, להרוג, להשמיד, לאבד וכו' – – –  ואת מי?...

 

כא.

– – – וערפלי-טהר קורעים את בבות עיני ומבליטים לי פסוקים ושברי-פסוקים, קצת מרחפים באויר וקצת מרוצפים כפספסים על הארץ:

     אך אלהים ימחץ ראש אויביו –

     קדקד שעיר מתהלך באשמיו...

     למען תמחץ רגלך מדם,

     לשון כלביך – מאויבים מנהו – – –

אינני מותר כלום...  אינני חפץ עוד להיות סלחן...  נקמה אני דורש!  נקמה, ב"אוכלי-עמי, אוכלי-לחם!"...

     וכי בשביל שאוכלים את עמי, יאכלו לחם?...

     ובכדי להיות לראש, צריך להיות מיצר לישראל?.....

     ואיה היושר האלהי?...

                 כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו – – –

                 וינקום לעינינו – – –

                 נקמת דם עבדיך השפוך!

     נקמה אני דורש!!!

                 ארץ אל תכסי דמי!

                 נקמה!!!

     דזזז...  דזזז...  דזזז...

וכל המתפללים והציילניות, הנזירים והנזירות, הכהנים והכומרים כורעים, משתחווים ומצטלבים כ"כל הנוסחאות"[43] שלהם וקוראים בחזקה בשם "הבן-האלֹה" ואין אף אחד מזכיר בשם "האב"...

– ואיזה "אב" אתה?...

– סלח לי אלי, אל-אלהי-ישראל – משפטים אדבר אתך, כי על-כן באתי עד הלום...

     סיני וחורב, ציון וירושלים!

– וכי מה לא נתתם לאנושיות הנאורה:

– את כל, את הכל!

– והיא?...  שלם תשלם ביד רחבה ובעין יפה כעל כל תגמוליכן – "שכר למוד" מופרז...

היא העטתה עליכן כלימות-עולם, חרפות דור ודור וחרפת-אדם.  ותטביליכן בנהרי נחלי דם, מאז בא ה"בן" לדבר בשם האב ודוקא בנוסח של "חסד ורחמים"...

– – –   ועוד מעיזים לבוא לכאן, ל"מקור-המקורים", מקום התגלותך היחידה...  ואין דומה לך...  ועוד קוראים בשם איזה "בן" שנעשה לך "שותף במעשה בראשית" ואותך שכחו...

     על סיני לבעל יכרעו כרוע

     ושאון רעמך יחרוש אלֹה?!

            

וערפלי-טהר, ענני-כבוד, מרחפים על חוג תכלת הרקיע ומוסיפים להבליט לי פסוקים ושברי-פסוקים ו"אותיות פורחות" וכו' המצטרפות למלים ולדברות...  הן קורעות בחזקה את בבות עיני, מלטשות ומחדדות את ראיתי ואונסין אותי לקרא:

     שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך

     ועל ממלכות אשר בשמך (האב...) לא קראו;

     שפוך עליהם זעמך – – –

     תרדוף באף ותשמידם – מתחת שמי ה'

                          

נאור ואדיר! – אַיֶכָּה???

כן, כן, משפטים אדבר אתך...

כי על כן, בן אני לאותו העם אשר הקים נביאים לכל האנושיות – נביאי אמת וצדק ה"יודעים כי אלהיהם אמתי הוא והינם חונפין לו" – משפטים אדבר אתך!

דזזז...  דזזז...  דזזז...

 

כב.

פסקו צלצלי הפעמונים ועמהן גם ההשתחויות, ההצטלבויות וכו' הנזירים הובילונו הלאה ונרד במורד הר משופע במדרונו ובין רכסיו התראו פה ושם עצי-שטים[44], שקמה ואלה, שכפי דברי הנזירים: "מהם לקח משה קרשים ואדנים למשכן".

ובכן פה נתנה הפקודה:

     ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם!

משמע, שיש – והאלהים שוכן בו באדם...

ולידי הכרה-עלאה שכזו, באו אבותיך, פה בהר-סיני, לפני שלושת אלפים ושלוש מאות בשנים!

הם באו הנה, אמנם, כעבדים-רועדים, אבל שבו לאהליהם – כעם-אלהים, עם-כהנים וגוי-קדוש – יְשרוּן!  לאמר: עם-היושר במשפטי האדם (כמבטאו המוצלח של הפרופ' יוסף קלויזנר) ומי אז נברכו בהם בני האדם, שלא שערו אף לא חלמו, כי באחת פנות התבל, קבל עם קטן על נפשו כהנת מורה כזאת – זכוך המדות וטהרת הנפש וכו' וכו'.

ואני בן ונכד לאותם האבות הגדולים, עומד עתה בראש ההר הזה ומקפל תחת רגלי אלפי שנים, מאות דורות, מאות גוים וממלכות ומביט דרך הוילון הפרוש ביני ובין אבותי אלו והריני מוצא שם את שרש נשמתי וסוד הֲוָיָתִי ואין מרחק-רב בינינו...

     זוהי גאותי

     זוהי תהלתי!

אכן, כן היא.  אתה בן-ישראל בבואך הנה, הנך מרגיש כאילו באת למקום מולדתך ומחצבתך, הנך מתרפק בחיק אם שלא ראיתיה רבות בשנים, אבל הכר הכרתיה – אמך היא, אם-זקנה ויקהת-אם...  הרגיש תרגיש כרגע כי חוּבַרְתָ עם עצם נשגב מפשט ונאצל, שאליו תשוקתך, אליו נכספת, אליו התפללת, אליו ערגה נשמתך, בו מצאה ותמצא שרשה וסוד הויתךָ...

והרי אמרו חז"ל: "שכל הנשמות, עד סוף הדורות, היו באותו מעמד".

ואולם – "הם"?

יכרעו וישתחוו, יצטלבו ויתפללו;  יביעו, יתרגשו ברגשותיהם הדתיים הממלאים אותם עכשו בכל בתי נפשם;  תוסיף האכסטזה והרטט הרליגיוזי לפעם בהם וכו' ואחרי כל זאת – זרים ונכרים הם!  וזרים ונכרים מרגישים הם את עצמם...  כי על כן לא מצאו ולא ימצאו פה, לעולם, את שרש נשמתם...  ובשביל זה גם – לא פסקה זוהמתם...

ואלה "זרמי אורה" שפרצו אליהם מאותו האור הגדול שקבלו אבותי בהר הזה – הוי, כמה כהים ועכורים הם...  ובשום אופן לא יכלו להאיר את מחשכי נפשם האלילית.

זהו הסוד האמתי: אשר לא יכלו ולא יוכלו לעולם להסתגל אפילו לתורתו של משיחם, המבעת לכאורה, חסד ורחמים וסליחת פשעים וכו' ומחנכת – רוצחים וחמסנים, עריצים רודים וּמְעַנִים, דם ורצח...  דם ואש ותמרות-עשן!

ואירופה הנצרנית תוכיח...

אמרו מה שתאמרו.  בקשו את הסבות בכל מה שתחפוצו.  עשו שקר בנפשכם וכזבו לעצמכם וכו' לאמר: בשם ה"תרבות העןלמי", בשם ה"מוסר הנוצרי", בשם ה"אנושיות הנאורה", "תיקון-העולם" וכו'.  ואני מוצא אותה פה, כלומר: במה שאתם, הגוים, לא הייתם פה עמנו...  וממילא לא פסקה זוהמתכם...  והיא מפעפעת ומחלחלת בכם, זוהי – זוהמת הנחש הקדמוני, ה"חיה שבאדם", בשפת האסטנסים והיא היא שמביאה ועוד תביא אתכם להלחם ולשפוך דם כמים, לרעץ ולרוצץ...            – –       

      ומתגאה אני בעמי, עם-עולם, שבזכות אותו ה"מעמד הנבחר", זכה הוא להעמיד לו ולכל האנושיות: נביאי אמת וצדק, עם השקפות כה רחוקות, אך גם בהירות, המתאמתות, אחת לאחת, עכשו לעינינו!

הוי נהרי נחלי דם ששפכתם ושעות תשפכו...  מהיכן הם???  כלי-מחזה אחת יש לי ו"זוהמת הנחש" שמה, ובה אחזה הזות הכל..  משם, משם הם, ומשם הנחש שלכם...

     ובלע בהר הזה פני הלוט –

     הלוט על כל העמים.

     והמסכה הנסוכה על כל הגוים (ישעיהו כה' ז')

     – –                     

כן, כן, צריך אך לגלות את הלוט ולהסיר את המסכה...;  הסר המסוה!  וראו ויראו את זוהמתם, תרמיתם וְנַוְלוּתָם – חכמתם-דיפלומטיותם... 

וכל זה ראו נביאינו, אשר "נגשו אל הערפל", להאיר מחשבי ארץ...

ובכן – בן אני לאומה זו, שבמקום הזה נועדה להיות מַזְרֶמֶת זרמי-אור וחיים בכל שדרות בני האדם, בכל דור ודור, ולא להתקפל באיזו קליפה-חנוטית...  ולא להיות מחספסה בתכריכים בלים טויום וארוגים בידי חרטומים וחשמנים, או כהנים שחורים...  ואין אנו חסים כלל על אותם זרמי-אורה שנשפכו לבטלה, עד שסוף סוף יעלה בידנו להתיז בכם ניצוצין קדושין, נצוצין עלאין אלין...

     הוי אוּמתי איומתי!

     סיני וחורב – שרש נשמתי!

ומה להם ולכם?...

על כן אמרתי: גולגלתא לא הובילה לסיני, אף לא תוביל...;  היא תוביל אליו אלפי ציילנים, ציילניות וכו'.  אך לא – לבבות...  כי ה"לבבות" זקוקים לנשמות ששרשן פה, נשמה שעמדה פה ואחרי כן נזדככה ונצרפה בידי נביאים וחוזים, בידי צדיקים וחסידי-עליון;  תנאים ואמוראים, רבנן וגאונים וכו' וכו'...  אכן, נשמה שכזו אינה נקנית ב"השתחויות ובהצטלבויות" שבשעת מעשה, נודף מהן דם...  דם חלל ושביה,,,  ופרעות אויב...  שמקורן – זוהמת הנחש –                               

וערפלי-טהר ידודון ידודון, ירצדון, ירקדון;  מתגבשים, מתגבבים ומבליטים לי אותיות-פורחות וגוילין נשרפין...  שמהן מצטרפים שברי פסוקים מעין המאורע, אך בלולים בעובדות מאוחרות:

     והר סיני עשן כלו

     ויעל עשנו כעשן הכבשן

      וטורקבמדו עומד ומברך על הזבח...  פורש כפיו השמימה ומתפלל – בעד נשמות אבותי הנצלות ונחרות בעשן האויטה-דה-פה.    ההמון זורק לפידים, בכדי להאחיז את האש בזקני האומללים[45] שאינם מודים ב"בן הרחמן"...

     ויהי קול השופר

     הולך וחזק מאד

      והפעמונים מצלצלים והכהנים עם צלביהם עומדים ומברכים על הזבח, זבחי אדם – אחי בני עמי, אבותי ואבות אבותי שאינם מכירים באותו הזיוף המשיחי...

     משה ידבר

     והאלהים יעננו בקול

      קול ענות...  תותחי קרוּפ ידברו – – – לוע מחי קבלו;  בליסטראות, מרגמות, פצצות;  אוירונים, אדים-מחניקים;  ציים ובירניות, צוללות טובעות ומטביעות וכו' וכו' – שפת אירופה הנאורה ואמריקה המנומסת...  שפת ה"מוסר הנוצרי"... כָרוּך ב"תרבות האנושיות"...

     ותחת רגליו –   

     וכעצם השמים לטֹהר

– – – ואירופה כולה השתובבה משובה נצחת! – ומתגוללת היא בנבכי תחתיות ארץ, בנחלי הבתות לחפרפריות וכו' – החזית שלה – כנגד שלה.  ותחשיך בכדוריה-פצצותיה-אדיה, את "טהר השמים"...

הה אלי, מלכי בקדש!  האירה מחשכי נפשם.  תן להם אך ניצוץ אחד מכאן...  שביב-אבוקה מההר –                דומם ומשמים עמדתי שקוע ברעיוני אלה, עד שעוררוני הנזירים, כי צריך ללכת הלאה, באשר רד היום.

 

כג.

הוספנו רדת למטה, אך לא בנתיבות שעברנו בהן עד הנה, אלא בדרך אחרת לגמרה ונעבור בין ערמות שלג נוצצות, אשר יזורבו מקרני השמש הדוקרות בהן.

כן, אף הן בוכות ומורידות דמעות...  אולי – על האנושיות היורדת ומשתפלת ומתעטפת עוד בזיופיה ונאפופיה הפוליטיות...

עברנו דרך עיי-מפולת של מנזר עתיק, הנקרא על-שם "ארבעים המעונים"(?) ובין חרבותיו נמצאת עוד לשכה גדולה מקומרה ומסוככת בעצי שטים והיא נשמרת היטב על-ידי הנזירים הללו, לבל תהרב אף היא כיתר חברותיה, החרבות אשר רק שרידיהן נכרות עוד מבין עיי-המפולת.

בלשכה זו לנה כל האורחה.

את המנזר הזה, כפי מסורתם, בנה הקיסר הביצנטיני, תודוס.  ועל כתליו ההרוסים, נכרות עוד כתובות רומיות וחקיקות יוניות, שקשה לצרפן למלים מרוב פצולן וטשטושן.  אבל הנזירים הבטיחוני שזוהי העתקה מאיזו כתובת עברית בכתב-לבונאה (הכתב העברי הקדמוני שנתחלף על-ידי עזרא בכתב האשורי שבידינו) מימי מסעי בני-ישראל ומהמעמד הנבחר וכו' שהיתה חקוקה על לוח אבן-ספיר, השמור ונעלם במעבה האדמה, פה מתחת לרצפה.

ומסורה זו, אשרו לי אחרי-כן, בהראותם שהיא נזכרת באותו הפנקס העתיק של גויל-עב, המונח למשמרת במנזר יקטרינה, אלא שאין בהם יודע לקרא בו...

אם קבלה היא – נקבלה.

 

כד.

בבוקר השכם יצאתי עם האורחה ללכת הלאה, ואחרי שעתים הליכה במישור-גדול, החילונו להתרומם מעלה מעלה, הלוך והתרומם עד שבאנו לראש גבנון זקוף, הנקרא שוב על שם יקטרינה ההיא, גברת המנזר הגדול.  שם נחנו שעה קלה ונמשיך את דרכנו הלאה, בסבבנו אמנם את הגבנון הזקוף, אך גם כן בין גבנונים-משופעים, רכסים וגבעות, ההולכים ומתרוממים כנגדנו ומצדנו. – הדרך שם מסוכנה מאד.  על כל צעד: נקיקים, נקרות-צורים, מפרצי-חלמיש, סלעים משוחמים, מפיצי זועה ובלהות-אימה.  וברוב עמל ותלאה עלינו אל ראש המצוק, המבצבץ ובולט והוא הוא אותו הגבנון הזקוף שסבבנוהו אתמול והוא גם היותר גבוה מכל גבנוני הסיני והחורב, שמונת אלפים וחמש מאות ועשרים ושש רגל מעל פני הים!

על ראש המצוק הזה, אשר ממנו נשקף כמעט כל חצי-האי והים-סוף הסובבו כְמֵזַח, שם בראשו העגלגל והמחודד קצת, תקענו חניתנו בלילה הזה.  ובבוקר השכם שבנו בדרך זו שהלכנו בה עד הנה.  ואולם הירידה היתה עוד יותר קשה ומסוכנת מהעליה ועל כל צעד ופסיעה, או נטיה כל-שהיא ראינו את המות עם כל בלהותיו.  דיה היתה תנועה-קלה וזעזוע משווי-המשקל – ועצמותיך יפוזרו לפי שאול בין אותן הנקרות העמוקות, הפוערות פיהן משני עברי המסלה הצרה ואתה מוכרח לעבור בה בשים נפש בכף!

אחרי-הצהרים נטינו קצת הדה ונסובב חלקת צור גדולה ורחבה, שבאמצעיתה היא שקערורית ומרוקעת ודומה כמו שהוציאו ממנה גוש-הגון ובטנה נשקעת בתוכה.

– מצור זה הוציא משה מים להשקות את העם – בארו לנו הנזירים.

ואמנם מתאים המקום למסורה זו.  כי לא רחוק מזה משתרע מדבר-סין, שם למטה בעמק והוא בחלק הסיני ששם "חורב" נקרא עליו.  וכפי המקור התורתי הלינו בני-ישראל על משה כאשר נסעו ממדבר-סין ויצמאו למים.  ובערך חצי שעה מפה נמצאו שרידי חרבות אל-רפיד, היא "רפידים" ואתה רואה בעינים התאמת המסופר:

     ויסעו כל עדת בני-ישראל ממדבר-סין

     ויחנו ברפידים;

     ואין מים לשתות – – –

     ויאמר ה' – – –

     הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות יז')

ולא עוד, אלא שחלקת-הצור, כשהיא לעצמה, מעידה היא למדי בשקערוריותה, כי אמנם התחוללה בה איזה מהפכה-איתנית ונעתק ממנה גוש אדיר וכביר והיא רודדה והורקעה.  ולא רחוק מזה, מתנשאת גבעה עגלגלת, לא גבוהה ביותר, אך מתרוממת מעל לשטח מסוים.  ולפי מסורת הנזירים (וגם לפי איזיביוס) היתה פה המלחמה עם עמו-לק (עמלק) וזוהי הגבעה שעליה עמד משה ומטה האלהים בידו.

אכן, טעמים אסטרטגיים גרמו לכך, שפה היתה – וְהִנֶהָ גם עתה – פרשת דרכים לג'בלים (בני עמלק).  והנקל היה להם לארוב פה לבני-ישראל בפתחי הגיאיות, דוגמות אלו שעברנו.  וזהו: "אשר זנב בך כל הנחשלים אחריך".  כי לקרב גלוי לא העיז לצאת שבט-שודדים זה ולעמוד במערכת מלחמה גלויה לא ערב לבו. ובשביל זה לא היה לבני-ישראל נצחון מוחלט עליו, ככתוב: "ויחליש יהושע את עמלק", כלומר: אך "החלישו", אבל לא "ביערו כלה"...

לא יכולתי להסתלק מאותה עובדה: שאני עומד פה באותו המקום שעליו עמד משה וידיו מורמות למעלה, ובזה – וגבר ישראל.

והרי אמרו חכמים: " וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? (ר"ה כט'). אלא – בזמן שישראל – משעבדין את לבן לאביהם שבשמים, אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהן".

אמת ויציב!...  ומשה כנגד כלל ישראל נאמר.

ואלמלי באמת שעבדנו את לבנו למעלה...  שמה, שמה – ל"מקור המקורים" שלנו.  בודאי שגם עכשו לא היתה שום בריה יכולה לעמוד בפני תרבותנו ומוסרנו וכו' – עם סגלה, עם נבחר, לאור גוים!

ואני מאמין ובצדק...  ויש לי סמוכים על זה מן התורה:

     והיה כאשר ירים משה את ידו –

     וגבר ישראל;

     וכאשר יניח ידו –

     וגבר עמלק...

הא בהא תליה...

ואינני זקוק כלל לצבוט את האותיות ולסחוט את הכונה.  הכל ברור ובולט:

– – – "והיה" – עבר והוה.  כך היה וכך יהיה...  "כי – מלחמה לה' בעמלק מדור דור!"

אמת, מאד יוכל היות, שזאת היתה הסתה מצד פרעה אחרי שנחל מפלה על הים...  והוא שהסית את השודדים העמלקים המשוטטים פה ושם, להתנפל על ישראל באורח "בנדיטי", "חוליגני" וכו' ואולם "מעשה אבות סימן לבנים".  ואותו עמלק, שבט-בנדיטי, הוא שהוליד לנו את אגג...  ואת המן...  והמן?  הֲמוֹן הָמָנִים פראים-פורעים, מנומסים ובלתי מנומסים...;  המן – הוא שהקים אותם ושתלם בכל דור ובכל הגוים...  וזהו מה שמתאונן החוזה בן-בוזי: יען הַמָנְכֶם מכל הגוים! (ה' ז').

וזוהי "מלחמה לה' מדור דור"!!! –

 

כה.

נחנו ונפשנו כל הלילה על גבעה מקסימה זו, ובבקר השכם יצאנו לפאת צפונית-מזרחית, בנתיב צר ועקלקל המגיע עד "הר-המתעה" – בשפת הנזירים.

ולמה נקרא שמו "הר-המתעה"?  על שום שהוא מתעה את עין-ההלך בהראתו על האופק כמו קרוב הוא, בשעה שהוא רחוק מאד בערך.

לפנות-ערב באנו לראש גבעה נחמדה מעולפת עפאים ופרחים מרהיבי עין ועליה מצאנו צלב גדול של עץ נוקשה, דומה לעץ-זית, מונח על שתי אבנים מסותתות.  והנזירים הבטיחונו: כי זהו העץ אשר הורה ה' למשה.  "וישלך אל המים – וימתקו המים" (שמות טו' כה').

– "כן, כן, זה היה אותו צלב קדוש, מרום ונשגב מאד – צלב משיחנו, הוא ולא אחר, והוא שהמתיק את המים" – הדגיש לנו ראש הנזירים בהטעמה מיוחדת כשעיניו נשואות למעלה...

– והלא העובדה עם המתקת המים היתה במרה – נכנסתי לתוך דבריו – ומרה היא במדבר-שור, הרחק מכאן, והאיך זה בא אותו העץ הנה

– "סליחה, בן-ישראל – השיבני במאור פנים – לא הספקתי לגמור...  וידעת, איפוא, כי יקטרינה הקדושה שלנו, היא שמצאה אותו שם במדבר-שור בתחלת המאה הרביעית, והיא שהביאתהו לכאן".

– "והרי הלני המלכה גלתה, כידוע, את שריד הצלב של ישו, שמראים אותו בגולגולתא שבירושלים, על קבר משיחנו?" – שאל נזיר אחד שאלת-תם. –

– שני צלבים היו" – התחיל ראש הנזירים לגמגם קצת. –

– אתם בכלל לקוים בשניות – הוספתי מדילי – שני המילה (לפי הלוח הגריגוריאני והקטולי) ועכשו – גם שני צלבים הסטריים אחד נמצא על-ידי הילני ואחד על-ידי יקטרינה...

– "בכל אופן – עמד ראש הנזירים על דעתו בחזקה – נהירנא, כי צלב זה הובא הנה אך ורק על-ידי יקטרינה הקדושה"

– ואותי מענין מאד לדעת באיזה מצב מצאה אותו: בתבנית צלב מתחלת ברייתו, או שהיא עצמה חטבה אותו  ותארהו במחוגה צלבית?

– "סלקא דעתך וכי אפשר אחרת?!  והרי הצלב הקדוש נוצא את משיחנו מראש מקדמי ארץ"...

– ולטעמך, נזיר קדוש, איך זה בא רקבון בעץ, בשעה שעצמותיה היא "אינן נרקבות לעולם"? – תקפתי בהצביעי על "סיבי-הרקבון" אשר בצלב.

– "היכי השתא, והרי העץ קדם לה כאלפים שנה".

– אם כן, היא הנותנת שגם עצמותיה תרקבנה לאחרי אלפים שנה...

נסתתמו טענותיו של הנזיר וינסה להשיאני בשאלת תם:

– "ואצלכם, היהודים, האם אין אתם מתפללים ומשתטחים על קברי קדושים?  הלא ראיתי בעיני בירושלים, בצפת ובטבריה?!"

– אכן נמצאו כאלה בין ההמונים שלנו – עניתי לו – אבל אין זה קולטוס וטכס-דתי אצלנו, אלא לשם רכוז המחשבות והשתפכות הנפש, בהזכר מעשי אותו נביא, או צדיק ותנא, או ראש משפחה וכדומה, הקבור תחת גדיש-קברו, בכדי להדמות אליו.  אבל בשום אופן לא ינשקו אצלנו עצמות יבשות ונחרות...  אדרבה, תלמודינו מצהירים בפירוש: "עצמות חמור – טהורים, ועצמות יוחנן כהן גדול – טמאים" (ידים ד' ו') וכדמוכח שם בהדיא: המכוון הוא בכדי שלא יעבדון ושלא ינשקון.

כמעט כמעט, שהסכים על ידי ראש הנזירים ובלחישה נעימה גחון לחיש לי:

– "ואולם...  כך צריך להיות מפני כמה טעמים ואין אתה יכול לדרוש מגויי התבל שיהיו כבר כיהודים"..

"מפני כמה טעמים" ומפני "שאין לדרוש"...  נכנעתי אף אני.  ובאותה שעה נזכרתי באותה מימרא חכימא:

     אלמלא חשוכא

     לא אשתמודע נהורא...  (זוהר חצות)

 

כו.

לפנות-בקר קמנו ונעבור צפונה, לעומת המנזר הגדול.  הפעם השתדלו הנזירים לקצר לנו את הדרך עד כמה שאפשר, כיד בקיאותם פה.  ונקפץ ונטפס מגבעה לרכס ומסלע לצור חלמיש ועל הרי בתר ובתוך ערמות שלג, שעשינום קפנדריא לקפיצת דרכנו.  וכן באנו למישור-הררי שטוח ומרודד, שממנו נשקף מחזה נהדר ונשגב: טורי הרים גבנונים ממש "ירצדון ידודון" בדמות מצודות ובמבצרים, צריחים ובחוּנים, ההולכים ומתגבבים לנגד עינינו, שם במרחבי אין קץ, רחב-לא-מוצק, עד קצה האופק הרחוק, החסום ובלום בהרי-ערב ואיל-פארן, מבעד לוילון הפרוש עליהם ומזדעדע ביחד עמהם.  דומה: "מטיילי חינגי בהדי הדדי"...

עיני לא שבעו מראות ומהתענג על המחזה הנאדרי הזה!  וכה נמשכתי אחרי מראה עיני, עד שנטיתי קצת הצדה ונפרדתי פתאום מכל האורחה שלא הרגישה בי, כשם שאני לא הרגשתי בה...  ואשאר עומד בדד על שן סלע זקוף, ממש תלוי באויר.  לְפָנַי נקרה עמוקה, מגיעה שאולה ומאחורי – כֵף נטוי בצואר איום ונורא, כמו אריה משחית ומזנק, ובדהרה אחת – יבלעני חיים.

הרימותי קול צעקה לקרוא לעזרה ואחרי רגעים אחדים הושב לי הד-הרים, יורד על שפיים, מקול צעקתי אני...

דומם, משמים ומרעיד עמדתי כחצי שעה עד שנראו לי שנים מהבידואים, מארחינו, מטפסים ועולים כנגדי כחתולים, מואחזים בצפרניהם באותן שני-הסלעים והכפים ועד מהרה הטילו אלי חבל ארוך עם אבנט-בד כרוך בראשו, וירמזו לי לחגור אותו מתחת לאצילי ידי;  וכאשר התרוממו קצת למעלה משיעור קומתי, משכוני אחריהם למעלה ממקום עמדתי, בכדי שלא אצנח בהזיזם אותו ממקומי המסוכן ומשם הראוני את האורחה העומדת למטה ומחכה לי.

לאט לאט באתי אליה ויחד עמה חזרנו דרך ההר השטוח, ישר אל המנזר, שממנו יצאנו.

הבידואים הבינוני לדעת, על-פי נסיונם מרוב ימים, כי בעבור זה לא נענו לקולי ששמעוהו היטב, בכדי שלא יטעו אחרי ההד האדיר והחזק מאד המתגולל על רוכסי ההרים ואיננו נותן עוד את האפשרויות לשער בדיוק את המקום שמשם יוצא הקול הקורא לעזרה.  והכהן אמברוסי הדגיש לי, כי זאת באתה לי בעד אי-אמונתי בבן-אלהים "המושיע" ובכל קדושיו, ובראותי, שהכהן הראשי וכמעט כל הנזירים והתיירים, מחכים לתשובתי...  השיבותיו:

– הניחו לנו, עם מסובל בצרות וענוים ורדיפות, מאת כל האנושות, להסתפק באמונתנו העתיקה ב"אב" לבדו, שנשמותינו דבוקות ואחוזות בו מאז עמדנו בהר הזה ושמענו את דברות-קדשו מלהבות-א\, כאשר ככה נשמען, עד היום, מלהבות-אש בכל העולם...  ואל נא תעמיסו עלינו אמונה-יתרה באיזה "בן" בכדי להכביד עלינו ביותר...

כל הלילה הזה בלינו בשיחות דתיות והסטוריות, בשעת ארוחת הערב, ואחריה – בשעת חבישת ואריזת מלתחותינו וחפצינו ובהתכוננו לדרך הגדולה והרחוקה והכבדה מאד – לשוב אל העולם הנאור, שזה שבועים ימים נכרתנו ממנו.

וממחרת היום, יצאנו דרך המדבר הגדול והנורא, בעקבות מסעי בני-ישראל למוצאיהם וחניותיהם.

הכהנים והנזירים ערכו תפלה חמה במרכז השיירה, אשר עגה לה עוגה סביבה מהגמלים הנברכים עם צואריהם הארוכים והזקופים.  ככלות התפלה, עלינו על דבשות גמלינו, הבידואים משכו באפסוריהם וקול צלצול פעמוני הגמלים התערב בצלצלי-שמע שבידי הכהנים נושאי הצלבים, הכרובים והאיקונין והחרישו את האזנים.  לאט לאט צעדנו הלאה, עד שהמנזר עם כפותיו המקומרות ואחריו גם כהניו ונזיריו מלוינו עם דגליהם-פעמוניהם-צלביהם וכו' נשקעו וצללו באופק ונעלמו כלה מעינינו.  ואנחנו נשקענו בעמקי חול-לוהט, חולות המדבר, מדבר, ומדבר!

– – – "המדבר!"...  שם-פראי זה, כשהנך נפגש אתו בתחלת למודיך ב"חדר" בתורת-אל, הלא יעשה עליך רושם עז ונמרץ.  ואיזה רושם יעשה עליך כאשר תבוא באמת בלב-המדבר, בארץ לא-זרועה, בין נבכי גלי-חול נע ונודד – ותפגש באמת עם כל נוראותיו ובלהותיו, פגעיו ואיומיו!

עם סוכתי המקופלה מתחתי על אוכף גמלי, הנני הולך במדבר-סין זה, המקביל לארכו אל מדבר-שור ובכל תחנה ותחנה אני מקים את הסוכה, לקיים מה שנאמר:

     כי בסכות הושבתי את בני-ישראל

     בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג')

וכמוני כל אנשי השיירה תוקעים אהליהם-סוכותיהם במדבר הזה, שכל כך הורגלנו בו, עד שלא יעורר בנו עוד שום פחד...  הגמל הולך לו לאטו, צעד אחר צעד ומגלגלני מצד אל צד, לפנים ולאחור, כמו באניה המטורפת בין גלי ים זועף.

אכן, מצדיק הוא עליו את כנויו הערבי: "אנית-המדבר".

מסביב השלך הס.  דומיה קדושה, "דומית המדבר" הנאדרה והנשגבה, שאין מפריעה ואין מחללה...  אין שיח דשא ואין עשבות שד;  אין חרול ואין קוץ ודרדר;  אין טפת מים ואין רסיס טל, כי אם תכריך של חול צהוב – אדמדם משתרע לפניך במרחבי אין קץ ואין תכלה.  פה ושם יתרוממו מתחת לקפולי התכריך סלעי-מגור, תלפיות חלמיש, כפים אדירי-איומה ונוראי-הוד, שכולם כמו שורפו באש, כוסחו, חורכו, נעתקו ונדעכו ממקומם.

הגיעה שעת הצהרים. החמה קודרת קודחת ומכה על ראשינו.  שרב נורא, "חורב-בציון קטב-מרירי ישוד צהרים".  אנשים אחדים וכמעט כל הנשים באורחתנו התעלפו ויפלו מעל דבשיות גמליהם.  אך אין רע, כי החול רך הוא וגמיש ואינו מכאיב...

ויש שהמדבר ירעש, יסער מרוח סועה וסער וגלי החול מתרוממים מזדקרים ומכים ברגלי הגמלים, השוחים ביניהם כמו חותרים הם במים ברגליהם השרועות...  והגלים מתקצפים, מתקרצפים, מתנוצצים לעומת קרני החרסה הבוקעות בהם כמו דרך זכוכיות בדולחיות ומשתברים בתשבץ הגבשושיות שלהן – ויראה להם ונוגה להם, כמראה הקשת בתוך הענן – כעין החשמל!

ויש – דומיה חרישית ואלמית תעטפך מכל עברים, דומית-מות, שאי-אפשר לבן-תרבות מהעולם הנאור והגועש, לציירה לו אף בדמיון...  על הרקיע הטהור, הזך והצח-מצוחצח, לא תראה אף עב קל ככף איש.  וקרני השמש עושות את שלהן: דוקרות, קודחות וקודרות;  מצטחקות ומשתבבות בגלי החול של ים זועף זה, מתחלפות ומשתקפות ברב-גווניהן ובשלל-צבעיהן. –

והמדבר הגדול והנורא הזה, לא יגרום לך שום פזור נפש, מבטי עיניך לא יאחזו בשום מחזה ותמונה שאינן "מדבריות|";  לכן יתרכזו כל מחשבותיך ורעיוניך אך ורק ב"מדבר"!...  הלב אמנם יתרומם, ידפוק ויפעם, אך לא יתפזר.  ואתה מרגיש את עצמך, שהנך נמצא באמת בעולם אחר לגמרי, מאותו העולם שגודלת, חונכת והורגלת בו...  כי על-כן נתוק וכרות הנך מכל העולם שלך...  לרגעים הנך כמו מתיאש, לבך מהסס ומתחיל להתכווץ קצת...  אך הנה נזכרת שאתה נמצא עכשו במקום, שלפני שלשת אלפים ומאתים שנים, הוקמה ונארגה בו ההסטוריה הנפלאה, "חידת העולמים", של עמך עם-עולם, עם נורא, ממושך וממורט מן הוא והלאה...  אשר נטה קו על מהלך ההסטוריה האנושית וַיָתָו לה דרכה עלי תבל! – ושוב מתחיל לבך לדפוק ולהתרומם, כמו זורקו בו טפות של טללי תחיה...  והמחשבות אם גם תגבהנה עוף, אך חוגן מתרכז שוב ברעיון האחד: – "המדבר"!

 

כן, כן... ודוקא באותו המדבר הגדול והנורא, בחרה אז ההשגחה העליונה: לגדל ולחנך לה – גוי גדול ואדיר של ממלכת כהנים ועם סגולה;  גוי גדול ורם של ממלכיות הרוח עם סגולות רוחניות וקנינים מוסריים, שכוננו להשלטת הרוח על החומר הגס והעב...  ובפה הלא התחילו העובדות – מחוללי הקולטורה האנושית, הרת דתי התבל הנאורה, הקרובות זעיר שם – לאורחא דמהימנותא.

כי, אמנם, המדבר הוא הראשית לכל הרעיונות הנעלים, שהגה לב האדם מעולם, ואף המונותאיסמוס, רעיונותיהם  הגדולים של הנביאים לתקון סדרי העולם ולתקון האדם – המדבר הוא שהרם והולידם.  כל הנביאים והחוזים מימות קדם היו קרובים אל המדבר ומחבבים אותו, כי הוא היה להם סמל השויון (אליהו בחורב, אלישע, יונדב בן רכב, ירמיהו וכו' ואחריהם האיסיים[46] וכיוצא בהם).

אמת, במדבר לא היו באפשרויות להכריז דינים שכאלו, שתלוים בקרקעות ובארץ נושבת, כמו: שמיטה, יובל, לקט, שכחה ופאה;  "והארץ לא תמכר לצמיתות" וכדומה, אבל בו התרקמו המחשבות במחות הנביאים האלה, שאחרי-כן הוגשמו בבואם לארץ.  וצדקה איפוא המסורת: "כי גם שמיטה נאמרה בסיני עם כל פרטיה ודקדוקיה" שכנראה עמדו על זה תלמודינו הגדולים ולא יכלו להבין האיך זה נתנו במדבר חוקי-הארץ שכאלו?...

והמדבר העני והחדגוני הזה, הוא שנתן לישראל ועל-ידם לכל עמי התבל, את מבחר הסגולות של האנושות: את האמונה באל-אחד[47], את הכרת הצדק המוחלט, את המוסר החברותי ואת תביעת התקונים הגדולים הגלומה בו. אכן, לא תמיד העשיר הוא הנדבר הגדול...  גם חז"ל ידעו להדגיש שהכל בא המדבר: תורה – מן המדבר;  מצוות – מן המדבר;  משכן – מן המדבר;  שכינה – מן המדבר; מלכות – מן המדבר!  (מדרש רבה שה"ש ז').

     בו הכל, והכל – בו!

                 קול קורא במדבר

                 פנו דרך ה'

                 ישרו בערבה מסלה וגו' (ישעיהו מ')

 

כז.

המדבר שומר את תפקידו גם היום ולא נשבת מטהרו כמעט קט...  זו שתיקתו האלמית ודומית עולמים שבו, תספרנה הרבה יותר מכל ניב שפתים ועט סופר – – – וב"מדבר" הזה, הלכו אבותי ארבעים שנה תחת פקודת רועה-נאמן ובנאי-מומחה, אשר כוננהו ויבנהו להיות בנין עדי-עד!

     ימצאהו בארץ מדבר

     ובתוהו יליל ישימון,

     יסובבנהו, יבוננהו,

     יצרנהו כאישון עינו (דברים לב')

– – – ושוה הוא המדבר לכל הכבוד הזה.  כי שום עיר ומדינה בתבל, לא היה לאל-ידן לשמור את התפקיד הזה, אלמלי הפקד בידן.  כי אלו הלא נחרבו, נהרסו ונשמדו על-ידי כובשים, רודים ומנצחים, או מאליהם נתחדשו ונתחלפו מן הקצה אל הקצה ואבדו את צביונם הקדמוני...

והוא שהבטיח לנו חיי נצח נצחים, חיי העולם אשר נטע בתוכנו!  כי על-כן נלבשנו בעדי-עדיים...  עדיי-מרגמה – ליַדות בכל הקמים עלינו...  לירות ולקלע חצי-מות ומשכלה ואבדון וכו' באילי גוים ועוד – לדרוך על במותינו חלל...

     בו נאפדנו נקמה – – –

     – – – המוליכך במדבר הגדול והנורא

     נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים;

     וידעת כי ה' אלהיך – הוא העובר לפניך

     אש אוכלה – – –

     הוא ישמידם

     והוא יכניעם לפניך –

     והורשתם!...  (שם ח' ט')

                        

כן, כן, פה במדבר הזה רוּקמה והתכוננה ההסטוריה שלי.  פה חוּנכתי ופה גוּדלתי ונתרוממתי ובפה אני מוצא את שרש נשמתי, סוד הויתי וזהותי...  שהרי נאמר:

     לא את אבותינו

     כרת ה' את הברית הזאת

     כי אתנו אנחנו אלה פה היום –

     כלנו חיים! – – –    (שם ה' ג').

     – – – "כלנו חיים"...  ועוד נחיה!

לא לחנם מזמרים ככה, באקסטזה מיוחדת, צעירינו וצעירותינו, על החולות שבארץ-ישראל: "עם ישראל חי, עד בלי די"!!!

הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם – בני נביאים הם.  בני נביאי האמת והצדק. ולהם הזכות לעלה ולקלס ולרומם את רוח ישראל חי ורענן, חי וקיים, נורא, מרום וקדוש!!! –

 

כח.

ובהיותי כה בודד ושקוע בדומית המדבר והכל מסביב שלו ועמוק ומלא הוד-קדומים והלך-נפש של קדושה ורוממות, של טהרה ופרישות, בתוך עמקי הגיונים ורעיונות ממקורי הנפש וכו'; שקוע ומתעמק בהרהורים שכאלה, נמשכו עיני, כפעם בפעם להתבונן אל הבידואים "מארחינו", שבהם אתה מכיר כמה נאמן הוא "המדבר" לשמור על מסורותיו ועל הוד-הקדומים שלו.  "יושבי מדבר ועריו" אלו, נשמרו בעצם תומם ובאמת לא הרחיקו לכת גם בדתם ובאמונתם מדרכי אבותיהם הקדמונים[48].  נאנמסו לקבל עליהם את האישלם, אך דת זו עודנה רופפה מאד בידיהם גם היום.  כאבותיהם הקדמונים, בעלי ה"גואיליה", הנם אף הם חצים מושלמים וחצים עובדי-אלילים.  הם אחוזים למשפחותיהם  ולשבטיהם הבודדים ומשוטטים במדבר-סין ואיל-פארן – והנה הנם לפניך כמו שללמדת בתורה בחדר רבך: "נשיאי ערב, יושבי מדבר וחצרותיו וטירותיו".  ואתה מוצא בהם: "בני קטורה, בני מדין, עיפה ועפר וכו' ואבידע ואלדעא;  בני נביות, קדר, אדבאל ומבשם וכו' יטור נפש וקדמה וכו'".  "ובני הפלגשים אשר לאברהם", אשר התאחדו עם נשיאי ערב וצאצאי ישמעאל במדבר-ערב זה, שנקרא בתורה בשם "ארץ הקדם" או "ארץ בני קדם" (בראשית כה').  וכשאתה מסתכל בהם במלבושיהם, שהם משתי עורות בלתי מעובדות, קשורות בקיפולי קצותיהן, הנך נזכר באותן "עורות גדיי העזים", שהלבישה רבקה אמנו את יעקב בנה (שם כז').  וכן ב"אזורי העור", שהיו הנביאים חגורים במתניהם (מלכים ב' ח').  ואין ספק, שככה היו לבושים גם אבותינו הקדמונים בנודם במדבר הזה ארבעים שנה והיא שעמדה להם "שלא בלתה שמלתם מעליהם"...  (דברים ח' ד')

המדבר שמר את רשומיו הביבליים בבידואים הללו בחיצוניותם בכמה מנהגים מסורתיים ומשפחתיים שנשארו בידיהם;  אך הוא שמר בהם גם את האופי של בני ישמעאל והנם רובי-קשת, פראי-אדם, שואפי דם ורצח.  עד כמה שלא הסתכלתי בהם, לא ראיתי מהם אף פעם אחת איזה מבט של קורת-רוח והסברת-פנים, כמו אצל אחיהם, שבארץ-ישראל, סוריה ומצרים, למשל.  וכל אותן הימים ששהיתי ביניהם, הייתי נתקל אך ורק במבט חודר וקודר, עינים חמסניות בוערות כגחלי אש וזולפות תמיד הנה והנה – ממש רובות רשפי-אש ולא יישירו נגדך בשום אופן!  המושג של "שלי ושלך", מטושטש אצלם לגמרי, ולגזול ולגנוב, ומה גם מהתייר ה"פרנג'י", כמעט שלמצוה יחשב אצלם ומעולם לא נכרו בהם סימני חרטה ורושם כל שהוא של "בושת גנב כי ימצא"...

כי גם המדבר לא ישליט על הלב להכינו, לזקקו ולהוציא עקמומיותו.  כשאין רעיא-מהימנא ואמן פדגוג, אמן מוצנע (ב"ר א') מטפל בחנוכו...

והנך נזכר בשרטוט האופיני ששרטטו עליהם חז"ל באגדה אחת שבי ישמעאל שאלו להקב"ה כשבא אליהם עם תורתו: ו"מה כתוב בה?" אמר להו: לא תרצח, לא תגנוב וגו' מיד בעטו בו ואמרו, אי הכא לא בעינן (שמות רבה פ' יתרו פסיקתא אמור וכו') – הגדרה פסיכית שכזו יכולים היו לשרטט אך אלו היודעים אותם היטב...

וגם שבט בשבט, משפחה במשפחה ילחמו תמיד ולא תועיל כל עמלה של אנגליה, שרתי במצרים ובחצי-האי-סיני, לנטוע בהם את התרבות הישובית והמדינית.  שכן נגזרה גזרה על ישמעאל, אביהם מחוללם: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל – בו".

ביום השני לצאתנו המדברה, קרה לנו המקרה הזה: אני, כדרכי, ישבתי על דבשת גמלי, שקוע קצת במחשבותי, ואשמע מאחרי קול ענות אשה רוסית צועקת לעזרה.  הסיבותי פני ואראה לחרדת נפשי והנה, שני בידואים ממארחינו נצים, וכבר שלפו חרבותיהם-סכיניהם, נכונים לשלחם איש בלב אחיו.  ששה אנשים ירדנו מעל הגמלים ונתיצב ביניהם בכדי להפרידם ולא עלתה בידינו וכבר היה דם שותת מרקותיהם ומלסתותיהם הצנומות וכאשר חטפנו מהם את חרבותיהם, נתקעו בצפרניהם איש בצוארי רעהו ומתחנקים עד שבא ראש השיירה, ה"שייך" שלהם והצליף עליהם בשוט שבידו וכרגע נפרדו וימהרו איש איש לאפסר גמלו.  ואולם עדין היו נרגזים מאד ועיניהם מפיצות דם ואש בהביטם איש באחיו בעל-דבביה ובטרם שהספקנו לשוב ולשבת על אוכפי גמלינו והנה קטטה חדשה בין הרוסים הציילנים בשביל בקבוק יי"ש, שגנב אחד מאמתחתו של חברו כשהלה עמד בתפלתו...  ואף הם התחילו להמטיר איש על רעהו אגרופים ומהלומות בנוסח מוסקבה, עד כי בדי עמל ותלאה עלה בידינו להשלים ביניהם.  ואנגלי אחד מן התיירים (כי בכלל נפרדנו לשני מחנות: תיירים וציילנים) נתן לניזוק בקבוק קוניאק במקום הנגנב – ואז שככה חמתם.

תלי ליה קורא (זמורה רכה) לדבר אחר, ואיהו – דידיה עביד!... (ברכות מג')

ובכל לילה ולילה היינו מוכרחים לשמור שמירה מעולה על חפצינו, ביחוד על אמתחותינו שבהן ה"צידה" לדרך.  ואחרי כל אלה לא הועלנו הרבה.  כי, כאמור, בפני מלתחה שיש בה "פתותי-לחם" לא היה יכול אף ה"שיך" בעצמו ובכבודו לעמוד בנסיון...  וכמה שלא נזהרנו בשמירה זו, שסדרנוה בעצמנו איש איש חליפות לכל משמורה, בכל זאת נוזקנו בכל פעם...

*   *

*

ביום השלישי עברנו שוב את הכתובות ואדי-מוכתאב, אך הפעם מעבר השני.  על-פי בקשתי ובקשת האנגלים התיירים, המתענינים גם בעניני חקירה ארכיאולוגית, תקענו את חנייתנו בעמק הזה ונתפזר שנים שנים עם בידואי מלוה, בין שדרות הסלעים, באופן שכל זוג יעבור על אותם המקומות, שבקר כבר זוג מקדמהו, בכדי שהבקרת תהא חוזרת חלילה ומחוורת ביותר.

הכתובות הללו חרותות אף הן, כמו אלו שראינו בראשית דרכנו הנה, בחרט גיפטי קדמון, על פלחי חלמיש ושחם בכתובת-קעקע שקועה וגם בולטת למדי. החלק היותר גדול מהן הוא בכתב חרטומי (היראגליפי) עוד מתקופת הפרעונים.  והשאר הן כתובות נביותיות, שיש להן דמיון לאותיות העבריות הקדמוניות (בכתב "ליבונאה") וזהו שהביא, כנראה, את התיירים הקדמונים לטעות ולראות בהן "כתובות עבריות מדור המדבר".

הבידואים הבטיחונו אף הם בגסות-תמימותם שזהו "כותב די יהוד", שנכתב ונחרת בידי נבי מוסה בעצם ידיו.  ואולם השיך שלהם, שכפי שהציגוהו לפנינו במנזר היקטריני הנהו "קצת מלומד ויודע ספר", הצהיר לפנינו, שזוהי אמנם כתובות של בני נביות, אשר נעו נדו במדבר הזה בתקופת מחמד ואולם בשם אללה אבטיחכם שלא רחוק מפה בין סעיפי הסלעים הנראים מרחוק, ישנן וישנן כתובות עבריות עתיקות, שלפי המסורה, הנן באמת מימי נבי מוסה ויהושע משרתו ושר-צבאו.  ואת דבריו אלה אישר לנו בשבועי-שבועות ב"זקן הנביא" וכל קדושיו, שהיא, כידוע, שבוע חמורה מאד ושוב אין להרהר אחריה.

השתוממנו לשמוע מפיו כזאת והוא עוד הוסיף להפליאנו בדברו בבטחה, כי הכתובות הללו תספרנה עובדות מהליכות בני ישראל במדבר הזה לפני שלשת אלפים שנה ומזכירות את המן וסדר אכילתו ולקיטתו וכו' ואת האוזות האדומות והסלוה (השלו, ראה למעלה) ובקיעת ים-סוף וכו'.  "והבידואים שלנו – הדגיש בסוף – הבוערים והגסים, מערבבים תמיד את הכתובות העבריות הללו עם הכתובות הבניותיות והחרטומיות שלפנינו, אשר אך קצת ראיתם מהעבר השני, בלכתכם הנה מאל-טור, ועליכם, בני אירופה, לשים תמיד לב לפטפוטיהם ואפילו לספורי בדים שלהם".

 

כט.

תשוקה עזה התעוררה בי ובאנגלי הזקן שבחבורה, לסור שמה ולחקור את הכתובות העבריות.  ואולם אותו ה"שיך" המלומד העיד בנו כי זוהי עבודה לכמה ימים ואולי לשבועות, באשר צריך להזדין היטב ולהיות נכון להתנפלויות מצד הבידואים המשוטטים בחבר ארץ זה, אשר "לו ולשבטו אין שלום עמהם".

– ולפי זה אין עצה ותחבולה לבוא שמה? – שאלתיו בתמהון-לבב. –

– אמנם כן, כפי דרכנו זו אי-אפשר לנו כלל לבוא שמה, כי עוינים הם אותנו על דבר ההגנה והובלת האורחים הפרנג'ים, שנמסרה לידינו, שלפי טענותיהם: היתה לפנים "חזקתם הם" ואנחנו – לדבריהם – גזלנוה מידם.

– כלום אי-אפשר לרצותם ברצי כסף, לאמר "בקשיש"?

– בדבר הזה צריכים הייתם לבוא בדברים מראש עם השייכים שלהם, עוד קודם צאתכם מסואץ ולהיות זהירים, שלא ידעו כלל על דבר הליכתכם פה בלוית בני שבטי אני, כי מכיון שנוהגתם על ידינו, שוב אין לכם תקנה והנכם מסכנים את נפשותיכם בחפצכם לחדור שמה.

– ובכן, מן הנמנע הוא עכשו לעשות חוזה אתם?

– כן, רק שם בסואץ תתחילו לנהל אתם משא ומתן חדש לגמרי והדבר יעלה בידכם על נקלה, כי רעבים וצמאים הם לכסף פרנג'י.  ומצד בני שבטי אני לא תהא עוד מניעה, באשר כבר הרוחנו על ידכם.

נצטערתי מאד על שלא יכולתי להשתמש בהזדמנות זו, והלא ידאב הלב לשמוע נאמנה, כי במרחק כמה קילומטרים ממך ישנן כתובות עבריות הסטריות כאלו ואתה אינך יכול להגיע אליהן בסבת ריב-אחים שבין שבט בידואי אחד למשנהו! – ולשוב ולנוע עוד הפעם "ישר מסואץ", כעצת השיך שלנו, לא היה באפשר מפני שתים:  א) קשה מאד וכמעט שאי-אפשר, למצוא שיירה שכזו שתסכים ללכת אך עד מקום הכתובות ולשוב בחזרה, כי הן לא יתנום בני שבט מארחינו אלה להמשיך דרכם הלאה לסרבול, שזוהי חזקתם והמונופולין שלהם;  ב) כבר גם אפשו המטבעות מכיסי והם נשארו לי בצמצום גדול רק די הוצאות דרכי בחזרה לארץ-ישראל.  ואני הן על חשבון עצמי אני נוסע תמיד ומסתפינא מהאי קרא: פן תִוָרֵש אתה וביתך וכל אשר לך (בראשית מה' יא') דבר שדאג לו יוסף והכריע את הכף לירידת יעקב מצרימה...  ובכן, הוכרחתי להניח מזה ואני מצטער על כך עד היום הזה.

בדאבון לב ובמצוקת נפש נגררתי אחרי הזוגות, שגמרו את סיוריהם בלי תוצאות חשובות ונשוב אל המחנה שחכתה לנו כבר.  ומבין שפתי הרוסים הדחלאים נמלטו בטוים אי-יפים.  כדרכם בברכת-האם...  על אשר התעסקנו ב"דברים בטלים שכאלו" ובשביל זה נעצרה השיירה ותתאחר בדרכה.

כשעתים הספקנו עוד לנסוע הלאה עד ששקעה השמש ונתקע אהלינו בין חרבות מבצרים וצריחים, שלפי דברי השיך: זוהי דפקה שבתורה (במדבר לג' מב') והיא בקצה מדבר-סין, המוגבל על-ידי רצועת ארץ קצרה עם מדבר שור על-יד התחנה "ים-סוף", שבאנו אליה למחרת אחרי-הצהרים.

פה עמדתי על אותם  הפסוקים: "ויסעו מאילים ויחנו על ים-סוף" שבפרשת מסעי.  ואחרי כן הוא אומר: "ויסעו מים-סוף ויחנו במדבר-סין" שנראים כסותרים זה לזה, שהרי כבר עברו את הים-סוף וכבר גם באו למדבר-שור, שחלק ממנו נקרא "מדבר-אתם" ויחדרו בו דרך שלשת ימים, כעדות הכתוב ואף במרה היו ובאילים נחו – ואיככה זה חזרו לאחוריהם ובאו שוב לים-סוף? – אבל עכשו הבנתי, כי "ים-סוף" זה הנזכר כאן, איננו ים-האדום, אלא חניה אחת מחניותיהם של ישראל על גבול שור וסיני, שממנה אמנם נשקף הים-סוף (הים-האדום), אף על פי שהוא רחוק מהלך ארבעה ימים (ברגל) ועד היום יקראו הבידואים לתחנה זו בחריה, לאמר, תחנת-ים (בחר – ים בערבית) ובתורה תקרא סתם ים-סוף.  וזהו: ויסעו מאילים ויחנו על ים-סוף ויסעו מים-סוף ויחנו במדבר-סין, והוא הוא אותו מדבר-סין שרואים אותו במישור מרחוק, הידוע בגלל הקונכיות הנפוצות בו עד החוף הקרוב והיא – דפקה[49], כמו שנרשמה בסדר "אלה מסעי בני-ישראל".

מתחנה זו ואילך, עד יום המחרת לפנות-ערב, לא מצאנו מים לשתות והוכרחנו להסתפק באותם המים שהצטידנו בהם, בנאדות העור, מהמעינות הטובים שבדפקה[50].  אלא שאותם המים כבר התחממו ונדלחו מהחֵמֶת והוכרחנו לסננם דרך מטפחות ומגבות, או בקצות שרוולי הכתנות (בנוסח הבידואים) ודרך הסנורים האדום, כמו שעשו הרוסיות...  אמנם אני הייתי נותן בכל פעם תערובת של מלח-לימון בכוסי, אבל סבלתי קצת בבני מעי ותנודת הגמל הרחיבה את מחלתי זו.

לפנות-ערב התחילו להראות לעינינו עצי-תמרים, כמו הולכים וקרבים אלינו מפאתי האופק.  כולנו דפקנו בגמלינו להרחיב להחיש צעדיהם ובטרם שקעה השמש, כבר היינו בין התמרים.

הבידואים הרימו קול צעקה: יעלה! יעלה![51] ויזרזו אותנו לרדת חיש מעל הגמלים שהבריכום בין-רגע וימשכו אותנו אל המעינות המסותרים שבין חביוני הבכאים וסעיפי הסלעים, תחת צאלי תמרים, ברושים ותאנים – מעינות צלולים וזכים המפכים מים-חיים!

לשמחתנו לא היה קץ.  ואותה יכול להבין אך ורק ההלך התועה בילל ישימון, במדבר, בארץ תלאובות זו, "ארץ לא זרועה" והצמאון כבר מציק לו ומענו.  כלנו כרענו על ברכינו ונלוק את המים, אשר היו מתוקים ונעימים לחיך.  ועוד יותר הנאנו לשקוף במים הזכים הללו בבבואה שלנו – ממש כבראי-מוצק ומלוטש.

– הדה מוֹיא נבי מוסה!  מוֹיא נבי מוסה! – צעקו הבידואים בכל עוז.  והשיך שלהם אִשֵר הפעם את דבריהם ויבטיחנו אף הוא כי אלה המים המרים, שהומתקו על-ידי משה, בהשליכו בהן את העץ אשר הורה אללה.

– ובכן הננו כבר ב"מרה" ומרום "אילים" נעלם ממנו?  – העירותי לאנגלי הזקן שבחבורה.  אך הוא הוכיח לי על-פי הבדקר של קוק שבידו, כי מרה ואילים אחת היא.

ולא נהירא לי. שהרי הכתוב אומר בפירוש: "ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר לג' יט').  שמע-מינה: כי לא אחת היא ומרה לבדה ואילים לבדה.  וכשהרגישו בי האנגלים שאני מפקפק שאלוני:

– ומה אתה עושה עם "התמרים " ועם "שתים-עשרה עינות המים", שאנחנו ביחד עמך עמדנו עתה על מספרן הנכון והתורה הלא אומרת: "ויבואו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים" (שם, שם)?

– ומה אתם עושים עם הספור על דבר המתקת המים במרה, ששם לא נזכרו כלל לא "תמרים" ולא "שתים עשרה עינות מים"?  ולא עוד, אלא שמשמעות הלשון: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים" (שם) שומע אני, שהעצים לא היו בנמצא כלל במרה, עד שהוכרח היה להשתמש בזה שהורהו ה' עץ?...

– ובכן, הבדקר של קוק שכבר אתמחי...  היתכן?

– והתורה?...  ולא  תהא כהנית כפונדקית?! – נשתתקו.

 

ל.

בין התמרים הפזורים מסביב למעינות תקענו אהלינו ללון הלילה.  ואקח בידואי לסבב אתי את המעינות, בכדי לעמוד על מספרם אל נכון.  ונוכחתי לדעת, כי אמנם מספרים "שתים עשרה" לפי הזרמים ואמות המים היוצאים ומפכים מביניהם.  ואולם לפי מקורותיהם ויובלי פלגיהם, המה הרבה יותר, עד שאי-אפשר לעמוד בדיוק על מספרם במשך עת קצרה, כפי שיעור חניתנו.  אחרי-כן שבתי לאהלי ואסתר לבלי ירגישו בי הבידואים ברשמי רשימותי.

דומיה חרישית והמיה נעימה מזרמי המים ורשרוש הבכאים שוררות מסביב למחנה והן מופרעות לרגעים על-ידי צפצוף צפרים בראש אמיר ועל-ידי כפות התמרים המשמיעות אוושה קלה ואטית, כגעת בהן יד הרוח ומקשקשן.  הריני יושב לי על אוכף גמלי, שהכנסתיו האהלה במקום שלחן וכסא יחדיו[52];  יושב וכותב, מוחק ומתקן.  פתאם נזדעזעתי מקול נקישת צפרנים ואצבעות הממשמשות ביריעות אהלי, כמו לו מטפסת עליהן איזה חיה קטנה ובצפרניה תשרוט שרטת. – חפצתי להרים קול צעקה, אך ה"מטפס" הקדימני בקול-רוסי בכיני:

– יהודי יקר, בן-ישראל (Syn Israilja) – עם ה'!

– מה לך פה באישון לילה? – שאלתיו בהכירי בו אחד מבני לויתי ואנסה לגרשו, אך הוא קדמני בקול יליל-נורא, גנוחי גניח:

– יהודי יקר, בן-ישראל עם קדוש!  הרשני נא להכנס האהלה כי דבר-סתר לי אליך.

הרימותי את המסך והנה הענק שבחבורה הרוסית, אותו בריון חסון ואלים, עם הכתפים הרחבות והזרועות המוצקות והידים המיובליות, השתטח לפני מלוא קומתו ארצה ויוסיף להגות נכאים בבכיה יוצאת ממעמקי הלב:

– סלח נא לי יהודי יקר, בן האומה הנבחרת!  סלח ומחל לי על חטאי הכבדים מנשוא שחטאתי ושעויתי ופשעתי לפניך ולפני אחיך בני עמך ואמונתך...  הה, סלח ומחל לי, בן-ישראל!...

– על מה אסלח לך? – שאלתי

– הה, אויה לי ולנשמתי שמכרתיה לבכור שטן!...  אללי לי!  פשעתי, עויתי, חמסתי, גזלתי, אף רצחתי כמה נפשות מישראל במשך ימי חיי הבלי!...  הה, אויה לי!  סלח ומחל בן-ישראל!...

ועוד הפעם הוא מתנפל לפני ומלחך ומנשק את כפות רגלי ונאנק אנקת-פצוע ומקונן:

– אויה לי ולנשמתי הטמאה!  ארור היום וארורה השעה שבה נמשכתי אחרי חבר-מרעים, בנים משחיתים, אשר הסיתוני ואפת לפרוע פרעות בישראל!...  אויה, אללי לי!...

– לפרוע פרעות בישראל? – חזרתי על דבריו ואתנהו להמשיך את ודויו בכדי להודע מה שאנו יודעים כלנו מכבר.

ואז ספר לי מתוך גניחות ויללות, איך שהשתתף בפרעות בקישינוב לפני שתים עשרה שנה[53] ואיך שעשה כל מעשה הרצח האכזרים, כי נפתה להסתת אינטליגנטים, מורים, כומרים ופקידים, שפתו אותו וחבריו לאמר: כי הטוב בעיני אלהים ובעיני הקיסר יעשו, בעשותם כלה ביהודים...  ועתה הנה הוא הולך שחוח תחת ענות לבו על מעשיו הרעים ותמונות בלהות יחרידוהו ויציקו לו באין הפוגות.  הנה קרבנותיו מרחפים לנגד עיניו...  הנה הם שולחים לשון כנגדו...  הנה פעורות עיניהם האיומות למולו...  וצלמי בלהות רודפים אחריו...  ובדברו התעותו והתעבתו רקותיו;  עיניו יצאו מחוריהן ומנחיריו יז קצף ודם – כי אחזתו עוית וקורדייקוס ויפול ארצה כבול-עץ.

מהרתי והצקתי לתוך פיו כמה טפין של קוניאק.  ויתמודד ויתעורר לאט-לאט, קמעא-קמעא.  ואחל לנחמו קצת ולשדלו בדברים ואז הוסיף לספר בשברון לב ובדמעות חונקות בגרונו, מה שעשה בקישינוב ובכמה וכמה מערי ישראל אחרות שבדרום רוסיה, בשעת מתן ה"קונסטיטוציה" – "תחולק חלקה ותקולל לעד לעולם עמהם יחדו" – – – ושוב הוא מתנפל לרגלי וגועה כשור פר טבוח.

– "בעטים של ... אינטליגנטים ונאורים"? – חזרתי בכיוון אחרי דבריו כמתפלא.

– כן, כן, אדוני, יהודי יקר.  כל המסיתים הללו היה היו ממרומי המעלה וביניהם גם שרים ופקידים גבוהים מעל גבוהים.  ולא מיבעי: דוקטורים, פרקליטים, מהנדסים, ארדיכלים וכו' – אמור נא יהודי יקר, האיך אפשר שלא להאמין באנשים כה גבוהים ורמי-מעלה, הקרובים למלכות ומהם גם ממשפחת הקיסר בעצמו ובכבודו?...  הה, אויה לי!...  המציא לי, יהודי, בן-ישראל ישע ופדות!...

אך לא!  לא!  אין חנינה...  הרגתי ולא חמלתי...  הם נחרו בי, הסיתוני...  רצחתי, שפכתי דמי נקיים...  רטשתי אם על בנים...  נפצתי גלגלות באבני הרצפה...  מלאתי פיות חצץ ואפר. 

– אויה לי, יהודי יקר...  המצא לי ישע ופדות!  אמור מלה והרגיעה כמעט-קט את רוחי הטמאה, את נשמתי המזוהמה – אויה, אללי לי!...

– התחת אלהים אנכי? – נסיתי שוב להרחיקו – כלום אפשר לבן-אדם-תולעה להמציא ישע ופדות לנשמה מגואלה בדם?

– הה, אויה לי!  זאת היא הצרה וזה אסוני!...  כבר נתנה לי סליחה מאת כהנים-גדולים וסתם כומרים ונזירים-ציילנים, בשעת ההתודות לפניהם בימי הצומות, כנהוג אצלנו, אך אין מרגוע לי מהם...  אחד מהם אף הואיל להראות לי שחור על גבי לבן, פקודה חשאית מאת ה"סינוד הקדוש" – "לסלוח לכל הפורעים ומכים ביהודים הארורים ועוד לנחמם ולדבר על לבם דברי נחומים וכו'", אבל הבל נחמתם ולא הונח לי מעידודיהם.  הנוחם כמסוס-נוסס יאכל בי ומשוה לנגדי תמיד את אותן העינים הקרות שחדרו אלי במבטן, מבט המות האיום, בשעת קביעת שפודין בחוריהן ומקבות ברקותיהן, הה, אויה לי! – הנה הנן...  הוי, איפה אסתר ואנה מפניהן אברח?!...

– ואותי מענין מאד להודע על-ידך, על איזה סמך היו סולחים לך הכהנים והנזירים בהתודויותיך לפניהם על מעשי רצח ואכזריות שכאלו?  מהו הנימוק שהם מנמקים בו את סליחתם זו, שסוף סוף באה על שפיכות דמים בהדיא ועל מעשי אונס וכו'?  והרי גם אותה פקודה חשאית של הסינוד הקדוש היתה בלי טעם ונימוק.  הלא?...

– הם היו אומרים: "שזוהי תנועה-עממית הכל-רוסית, המגינה על הפרבוסלביה הקדושה, מפני היהודים השאטים אותה ומלעיבים בה ובמשיח-אלֹה – הקיסר שלנו.  ובצדק איפוא התאנף העם הרוסי במנאציו היהודים עם-חרמו וינקום בהם נקמת מלכו ואלהיו"...;  וכהנים אחדים היו מטיפים להמונים, בכלל, בשעת ודוים: "על דבר קצף העם וחמתו אשר נתכו על ראשי מחלליו ומבזיו וכו'".  אף היו מביאים ראיה מזה: "שהקיסר בעצמו ובכבודו, סולח לעמוסיו, פורעי-הפרעות ורוצחי נפשות, אפילו אחרי השפטם בבתי-המשפט".[54]

האמנם – הוסיף להאנח מרה – בראשונה נרגעתי מדבריהם והתנחמתי במדה ידועה...  ואולם, לאט לאט, בהתבונני בכל אלו התמורות והמאורעות שהתחוללו בארצנו בימים האחרונים, לרגלי רקבון השלטון העליון והמעשים המגונים בחצר המלכות וכו' וכו'.  ותתעוררנה בי רגשי-הנֹחם ביתר שאת ועוז.  וצללי הקרבנות ששחטתי, שהרגתי ושרטשתי, ירדפוני, ידריכוני מנוחה...

אויה, אללי לי!  עשיתי כל מה שהיה ביכלתי, כדי להרגיע את רוחי: הייתי במנזר הַפוֹצַ'יוֹבִי, בַלַבְרַה הקיוֹבית, על קברו של ולדימיר אביני מְנַצְרֵנוּ;  הלכתי רגלי להשתטח על קבר סרהפים הקדוש במדבר סרובה; שלש פעמים עליתי ירושלימה ואשתטח על קבר משיחנו, בן-האלהים וגם עם קברה של האם הקדושה וכו'.  ואולם אהה – הצללים!  הצללים!  אויה לי ולנשמתי הטמאה והמגואלה...  הצללים לא יחדלו מרדוף אותי וישמרו צעדי...  אויה אללי לי, הצללים!...  הצללים!...  עד שנמלכתי בלבי ללכת גם להר-האלהים זה סיני בקדש...  דמֹה דמיתי – אויה לי...  ואמנם פה התודיתי בהגיג-לבב לפני האיקונין הקדושה שבמנזר ונרגעתי קצת.    ובכל משך ימי התהלוכות התפלות, הרגשתי את עצמי שקט ושלאנן.  ואולם עכשו בשובי – אויה לי...  הצללים הצללים...  שוב חוזרים ובאים לענותני...  שוב ירדפוני...

– הנה הנם! – – – העינים והרקות וקצוצי מֹח, דם טרי ופצעים רטויות...  אויה, אללי לי! – – – הוי יהודי טוב, בן העם הנבחר – אור העולם!  אך בך עזרתי!...  נחמני...  אמור מלה!  כי על כן לא במרד ובמעל עשיתי, אלא בהסתה ממלכתית...  מצד מלכנו ושרינו...  ויתר אנשי רשע בני בליעל המושלים בנו.  אויה לי ולנשמתי הטמאה...  הם המה שהביאוני עד הלום – – אוי ואבוי לנו, כל עם רוסיה, שמושל מקשיב על דבר שקר, מושל בנו!  אוי ואבוי לנו!...

נכמרו רחמי על נשמה ערטילאית זו, נשמה-רוסית, שכל כך יש בה מבקשת הטוב – לולא חנכוה וטפחוה בתו הטומאה והרעל[55].  נסיתי לנחמו קצת.  והלז התמודד שוב על הקרקע וינשק וילחך את עפר כפות רגלי ולא זז ממקומו עד שנאנסתי להושיט לו את ידי והוא נשקע בחום ובהתלהבות עצומה ויקרע את צלבו מעל צוארו וישליכהו ארצה בשצף קצף ויקרא מנהמת לבו:

– לא!...  מהיום והלאה לא אצטלב עוד!...  אפים ארצה אפולה ועפר רגלי יהודי אלחכה!  הוי יהודים, בני-ישראל – אור העולם!  אתם, רק אתם יכולים לסלוח לי על הדם שלכם ששפכתי;  ואתם תסלחו לי!  והצלב הזה הבל הוא, אין בו מועיל!..

ויזרוק את הצלב בשאט נפש ארצה וירמסהו ברגל – – ויקם וינס החוצה.

כל אותו הלילה לא יכולתי לישון עוד.  כל הרהורי נאחזו והתרכזו מסביב לודויו האיום של הרוסי הזה ונדמה לי כאילו התפרצה אנחה ענקית זו מפי כל העם הרוסי הגדול, שבא, על-פי התעוררות נשמתו הרחבה, להתודות לפנינו על כל הרעות והמצוקות ההריגות והשחיטות וכו' שגרם וגורם לנו בלי-צדיה, אך רק באשמת מוריו המתעים והמדיחים.  ונזכרתי בלמודנו הנשגב: יתמו החטאים ולא החוטאים!

הוי חוטאים מחטיאים!...

 

לא.

והצפרים בראש אמיר, מתוך זרי התמרים, מצפצפות ומהגות, כמו תספרנה לי מה משיחות ימי קדם, אשר שוחחו במקום הזה אבותי הקדמונים.

נפשי, אני, לא יכלה סלוח לאבותי אלו ולתלונותיהם ונאצותיהם שהיו מלינים על ראש איש-האלהים, שאני, בדמיוני עכשו, שומע אותן נמסרות אלי מפיות הצפרים המהגות...  כי בתוך עמי אנכי יושב ויודע אנכי היטב את אפיו ותכונתו – האוהב להביט אחרי כל משה-רועה-נאמן ולחשוד בו...

"ויביטו אחרי משה – מלמד שחשדוהו"...

דבר זה שנו גם בנביאים: "ואני מוסר לכלם – אני ידעתיך אפרים, ידעתיך ישראל" (הושע ט').  אכן, כן הוא.  הואיל והוא, הנביא מיסר (מוסר) לכלם, הוא יודע את כלם... 

     זהו עמי, עם-עולם, מן הוא והלאה, גוי קו קו...

     הוי אוּמתי – איוּמתי!

ואך העיר השחר, קפלנו את אהלינו על דבשות גמלינו, שהיו כבר מוברכים ומוכנים לפנינו.  גמל אחד השתובב בשעת אורחו[56] ברגליו האחרונות ויפל את רוכבו – אשה רוסית, שנתקעה בשן סלע מסותר ותשבר רגלה הימנית.

נפילה זו עשתה עלינו רושם עגום.  אין תרופה ואין רופא זולתי מה שהנזיר היוני, המתהלל ל"יודע רפואות" לכל מחלה, עומד ומצטלב ולוחש על המכה, דומה כמו שהוא מתפלל כבר בשעת יציאת הנשמה...  האנגלי הזקן הטביל אלונטיות במים קרים מהמעינות וכל העת היה עומד ומחתלה בחתולים במקום הכאב.  וכאשר הוקל לה מעט, השכבנוה על גב הגמל לארכו, על מצעות ושמיכות שרפדו מתחתה ואת האוכף השמיטו.  וככה הובלנוה, כשהיא צועקת מעצמת מכאוביה, עד סואץ.  ושם, כפי שנודע לי אחרי כן, נאלצו הרופאים לחתוך את רגלה עד הארכובה.  וכל זה – בסבת אי-ידיעתנו האיך להעציב[57] את פרקי הרגל במקום פקיקתם, תיכף בשעת המאורע.

ומאורע מעציב זה עכב אותנו כמה שעות במרה ובכל הדרך הוכרחנו להצר צעדי גמלינו, בכדי שלא לעזוב את האומללה, שאי-אפשר היה לה להתנודד בתנודה התכופה של גמלה.  ומשום זה יצאנו בשעה שהחמה היתה כבר בראש כל אדם ותך בקרניה הקודחות על קדקדינו וסבלנו מזה הרבה, יותר מכל הימים.  כי בכל העת ההיא עברנו דרך בקעה עמוקה, שחומה והבלה מתגבר בה ביותר אחרי-הצהרים – היא בקעת ורדן, המלאה על-פני כולה אבני גיר מנופצות, ששרדו מהלהבות הוולקניות, שהתחוללו פה בשנות עולמים.  פה ושם מפוזרים הרבה חפצים וכלים מתקופת-האבן, כמו: חרבות-צורים[58], סכינים וקרדומות, כשיל וכילפות, מכתשיות, עלי, קערות ועריבות וכו'.  וגם – בולי עץ-חזק, שהתפחמו והתאבנו לגמרי.

אחרי הליכה קשה במשך שלש שעות וחצי, יצאנו מבקעה חמה זו ונתרוממנו על גבעה שטוחה, שבה הרגשנו נישובה של רוח צפונית-מערבית משובבת נפש.  פה הפסקנו מהלכנו שעה קלה.  וכאשר רד היום, ירדנו משם ונבוא לבקעת בכה[59] שבחבל פוריקן – בקעה מרודדה וגובלת עם בקעת חמי-פרעה, שכפי המסורה היו מלכי מצרים, הפרעונים הקדמונים, מתרחצים גם פה (כמו באותן שהבאתי למעלה) בגיגיות ובאמבטאות שנחקקו ונפסלו בסלעי השחם שלפנינו.  ועל-פי ריח הגפרית ואדי הפחמן, הממלאים את אוירה של בקעה זו, נראה, שבוודאי ישנם פה גם עכשו מעינות מנירליים המזנקים מבינות גיגיות ומתחתיהן.  ומי יודע, אולי יכולים הם להביא רפאות-תעלה לחלאים רבים, רעים ונאמנים, אשר אך לשוא יחפשון להם תשועה במעינות הישועה שבאירופה...

לפנות-ערב באנו לבקעת אל-יראן, המשתרעת עד נחל מצרים, היא ואדי-אל-עריש, שעל גבול נגב יהודה (או שבט שמעון לפנים) וצפון מצרים על-יד רפיח או רפיה.

עברנו את גבנוני הרי-ראה, שמהם כבר רואים היטב את הים-סוף בשוא גליו, המתרפסים ברצי כסף, מכסיפים ונוצצים בשברירי  קרני שמש שוקעת במערב.

לימיננו המדבר הגדול, מדבר-שור, שעברנוהו לרחבו ומפה ישתרע לארכו עד גבול יהודה, "דרך ארץ פלשתים" היא: עזה, גרר, ועמק-סוכות.

לא יכולתי להסתלק מן הרעיון, אולי במקום הזה תעתה הגר שפחת שרה.  והשם "הרי ראה" נשאר עוד מהזמן ההוא, על שום המאורע ההסטורי, היקר מאד לערבים צאצאיה?  ויש לי סמוכים לזה מן התורה על-פי השתוות השם, כמו שנאמר: "ותקרא שם...  אל-ראי".  כי אמרה: הגם הלום ראיתי אחרי ראי? (בראשית טז' מג').  ותהא הכונה: אל-רואי – מדבר-רואי, (אל – חול, כמו: איל-פארן (בערבית: "איל" הוא מדבר, או בקעה גדולה ורחבה).  ולא עוד אלא שגם התורה מצינת היטב את המקום "על העין, בדרך שור" המתאים מאד.  וכפי שאמרו לנו הבידואים, אפשר ואפשר לבוא בשלשת ימים[60] ישר מפה לארץ-ישראל, אלא שהדרך מסוכנה ומשובשת בגייסות בידואים, המשמשים מזח-תמיד ומבצר-חי בין ערבי מצרים שהיו אז תחת יד אנגליה ובין ערבי ארץ-ישראל שהיו תחת יד תורכיה[61].

 

לב.

המחנה תקעה את חניתה על גבעה אחת מרוכסי הרי-ראה שכאמור: רואים מהם היטב את הים-סוף ואת מפרץ-סואץ ואת התעלה ה"רצחנית" (בפי הערבים), בגיחה מבטנו, עם הרי בעל-צפון ופי-החירות, שמאחרי המפרץ, במיצר יבשת אפריקה.

בלילה ההוא הרגשנו כולנו מעין הרחבת הדעת.  בידענו כי קרובים אנו כבר לישוב התרבותי.  הרוסים, כדרכם, כרעו, קרסו, נפלו על פניהם, הצטלבו והתודו ביחד את כמריהם ונזיריהם.  ואני עם האנגלים והנזירים הלטיניים התרכזנו מסביב לחלמיש אחד, מסותת למשעי, כמו זה עכשו יצא מתחת ידי הסתת.  ונשוחח מעט באותם רשמים שקבלנו מהר-סיני וכו' שכמובן כל אחד רואה בהם מהרהורי לבו...

האנגלי, הזקן שבחבורה, כונן את דבריו ביחוד אלי ובכל פעם הבליט לי ביותר את נחת-רוחו מהמתנות שכבדוהו בהן (בכסף מלא ששלם...) כהני המנזר הגדול, שהם "חפצי-גבוה", כגון: מטלית בלה מכתנתה (?) של יקטרינה הקדושה;  צלמים ואיקונין מצדף ומשבלולי-הים (שמכוננים בפירוש בבתי-חרשת שבאירופה ושולחים הנה...);  תמונות וסמלי-צליבה מחוקות באבני-סנה, המפוצלות לענפיהן ושריגיהן, שבשביל זה חשבו הקדמונים ואף הטבעונים, שהן מיני קוצים וברקנים שנתאבנו...  ועוד מיני צעצועים, פסלים, תרפים וכו' המסמלים את הנצרות והצליבה וכו'.  על ידו החרו החזיקו יתר בני החבורה, מתפארים ומתגנדרים כל אחד בְשֶלו, כמו בכיוון – להקניטני ב"מתנות כהונה" אלו.  ולא יכולתי לסבול עוד זו לעגם לי, ואומר להם בפתגם התלמודי השנון:

     אלהא דידן מיהב יהיב,

     שקיל לא שקיל כלום (חולין ס')...

ואנחנו בני-ישראל, דבקים במדותיו יתברך, גם כן יהיב יהבינין לכולא עלמא ושקיל לא שקילנן כלום...  הנה כי-כן נָתַנוּ לכם תורה-אורה;  אך אין בכם יכולת להשתמש בה ומכל זרמי האורה, שיצאו אליכם מן היהדות (באמצעות הנצרות), לא נקלטה בכם אפילו אבוקה אחת, שבכחה לגרש את האפלולית האלילית שלכם...  ומה הפלא אם גם במרומי ההר הקדוש לקחתם לכם אך ורק "סמלי קדושה" ולא את ה"קדושה" עצמה!  אולם אני, בן העם הנותן תמיד, שאפתי אך לקבל השפעה רוחנית ומוסרית לשם חובת הלבבות וזכוך הרעיונות וזכיון המדות, בלי שום סמל, דמות וכו' ומה גם באותו המקום שבו תצלצל עוד באזני האזהרה הגדולה לאבותי:

     ונשמרתם מאד לנפשותיכם

     כי לא ראיתם כל תמונה

     ביום דבר ה' אליכם בחורב

     מתוך האש (דברים ד'.)

וכאבותי אלו, ירדתי משם מבלי ראות כל תמונה וממילא – בלי מתנות...

– אבל – שסעני האנגלי הזקן בדברי – הן עם עתיק אתם, עם קדוש, שהעמיד כה קדושים וגדולים מאורי-עולם באמת.  ומדוע זה נפלתם כה פלאים ממרום עמדתכם והנכם היום היותר חלשים ורפוים, דויים וסחופים וכו' והכל שולטים בכם, מצירים אתכם, מעיקים לכם וכו' בשעה שלפי תעודתכם הגבוהה, צריכין הייתם להיות אדירי התבל ובחירי התרבות האנושי, גם היום, כהבטחת הנביאים.  אין זאת, כי אם מָאֹס מָאַס בכם ה' ואתם בקשיות-ערפכם המיוחד לכם מאז מקדם, אינכם חפצים לציית לנו – רובא ד"עלמא משיחא" ולהתערב לְמַרְוָותָא...  האף אין זאת?

– אי משום הא לא איריא כלל: שאנחנו כה שפלים, "חלשים ורפוים" וכו'.  דבר זה מאומת בהסטוריה ומאושר בתולדות כל עמי התבל: כי עיקר השנאה אלינו באה דוקא מה"הר הזה" ש"ממנו השתרבבה השנאה לישראל, לכל העולם" וזה לא פחות ולא יותר, מאשר "שנאת עם-הארץ לתלמיד-חכם" שרבותינו התלמודיים ציינו ושרטטו אותה היטב עם כל הפסיכוזה שבה...  או לדבר בשפת ההסטוריונים: "שנאת קין להבל"...  וכשאתה מסתכל בדברי ימי העולם המגולפים ומעורים  במאורעותיהם אתנו, אתה מוצא בפירוש: ששנאה זו יש לה שרשים עמוקים אפילו בין העמים היותר מקולטרים בתבל.  ואפילו עמך האנגלי, כן כן, גם עמך זה הגדול, שהוא באמת היותר נאור שבאירופה ומושל בגבורתו בעולם, גם הוא ירגיש קצת שנאה, או יותר נכון – קנאה, אלינו עם ישראל, בהיותנו לו כעין "מחאה חיה" לאמונתו המשיחית-פלסתרית ובמדה ידועה גם – לשלטונו העריצי קצת ולאותה פוליטיקה  צביעותית שלו...  ולא מבעי אלו האומות שהעריצות שולטת בהן בכל היקפה והן עוד מתגנדרות בה...  עליהן ועל כיוצא בהן יאמר התלמוד:

     מה דבורה זו מכיון שנשכה מיד מתה,

     אף ישראל, מכיון שנושך מי בהן –

     מיד נפשו יוצאת  (תנחומא, הוספה לפ' שלח כ').

אמת ויציב!  כל עריץ, זד יהיר, המשפילנו ונושכנו, בידוע שנפשו, כלומר ה"מוסר האנושי" כבר יצא הימנו...  ואך רוח-עריצים, רוח-רצחני, מצד ה"חיה שבאדם", השואף לדם ורצח, לרדות ולמשול, למגר ולהכניע וכו' – שולט בו.  ועל כגון דא שופכת כנסת ישראל צקון לחשה לפני אלהיה:

     וכל הרשעה כלה כעשן תכלה – – –

     – כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ?

וזוהי תעודתה הנשגבה של אומתנו,  השואפת אף בגלותה ובשפלותה, כשהיא דויה וסחופה וכו' אך ורק "להעביר ממשלת זדון" ולהביא – צדק עולמים!  כי אך בזה רואה היא אומתנו את אושר-העולם והכחדת הרשע והעריצות השחצניות שיש להן עדין יפעה והוד חיצוני ובני אדם מתאוים להן...  בשעה שבאמת נדמו כאותה דבורה המוכרחת למות אחרי שהטילה את עוקצה...

אמנם – השיבני האנגלי בשם כולם – בהא כולא עלמא לא פליגי: שאתם נתתם לנו הרבה מאד.  ואולם לאושר האנושיות שאתם היהודים עשיתם כה רבות בשבילה, צריכין אתם  גם לותר קצת על קשיות ערפכם ולהתערב בתוכנו בתור "מלח-העולם"...  כי על כן, עמי אירופה עכשו, סוף סוף מקולטרים הם למדי ומתוקנים במדות מוסריות וישרות, אף רחוקים במדה מסוימה, מעבודת אלילים גרועה, זולתי כמובן העמים הסלבים, צאצאי הסקיטים הקדמונים, המנשקים "עצמות בלתי נרקבות" ופלחין לצלמא, לפסילים, לאיקונין וכו' ממש כעובדי אלילים קדמונים...

– והקטולים שלכם? – העירותי באדישות – שהם ברובם מגזע הלטיני וקצתם אנגלו-זכסים, האם הם לא ינשקו תמונות ואיקונין וכו' ואף את – עקבות האפיפיור במותו?

לבקשת הרוסים שהסבו אתנו במעגלה ועל-פי רשיונו של האנגלי הדובר בי, העתקתי להם את דבריו "על הסלבים ועל הפרבוסלביה וכו'" והנה – כמה אגרופים מקומצים, בנוסח רוסי-קַצַפּי, התכוננו לנחות על ראש האנגלי ויקללוהו ב"ברכת-האם" שלהם...

– תלי ליה קורא לדבר אחר ואיהו – דידיה עביד... –

בדי עמל ובקצת סכנה להפגע אף אני מאגרופיהם המגויסים...  עמדתי בפרץ ולא נתתים להכותו.  והרגעתים במקצת.

– ואני יודע יהודים רבים וכן שלמים שהתנצרו והתבוללו בני – נכנס נזיר אחד בשיחתנו – והם גרועים ומושחתים הרבה יותר מכולנו: נוצרי יון, רומה, רוסיה, גרמניה וכו'.  והיכן הן הקולטורה וזכוך המדות וכו' שלכם, שאתם כה מתפארים בהן?  האומנם שבצעדים אחדים, העברה מדת לדת, תעופינה, והיו כלא היו?

– היא הנותנת – השיבותיו – ראשית כל אין משיבין מפרטים בודדים.  כי כשם שיש ביניכם טובים ורעים, כן יש הזכות גם לנו שיהיו בקרבנו כותיהון.  ואלמלי דמסתפינא, הייתי אומר, שדוקא אלו המתנצרים והעוברים למחנכם, ממחננו אנו, הם הם המשחתים והמנולים שבנו, העושים זאת לשם תאוה ואהבת אשה, או לקבלת משרה הגונה[62] וכדומה ולפעמים גם – בשאיפה לצאת למרחב לא-מוּצָק...  ולעשות ביד רמה...

– אבל אכתי אית למיפרך – נפל שוב הנזיר לתוך דברי – ומדוע ישנאו אתכם אף אלה הישרים בלבותם שבנו, כמו הצר הרוסי ושריו הגבוהים וכו' שככה ירדפוכם, הרבה יותר מכולנו?

– זהו ענין אחר לגמרי.  פה ישנה פוליטיקה פנימית: להסב חרון-אף העם המדוכא על ידו ועל-ידי שריו – על היהודים.  ואף גם זאת  מסבה פשוטה זו: שהם, היהודים, היו ויהיו תמיד מחאה-חיה לכל שלטון-עריצי, בזכות תורתם והמוסר-הנבואי שלהם.  וגם רבותינו עמדו על זה לפני אלף ושבע מאות בשנים והמליצו על זה בלשונם:

     כל אומה ששולטת בעולם

     היא שונאה לישראל

     ומשעבדת בהן (ויקרא רבה פג').

– האמנם שישנם בתלמוד שלכם פנינים יקרים שכאלו? – פנה אלי האנגלי – והרי הן השקפות פסיכיות במלוא המובן ולקוחות מן ההסטוריה האנושית ומן הַהֲוָי ומאושרת בסוד יודעי בינה לעתים וסודות ממלכתיים עמוקים...

תיתי להם, שהם התיחסו לדברי חז"ל הללו בכבוד והערצה, אולי הרבה יותר מיחס ה"עבריים" החדשים שלנו, היודעים "עברית" מה"מיתודות" מבלי הדעת את המקורות שבתלמוד וכיוצא בו...

וככה נשארו כולם יושבים דוממים עם סמליהם ואיקוניניהם בידיהם...  דומה כאילו מתעתדים הם להשליך איש איש את אלילי כספו ואלילי זהבו – ארצה...  ואותו אנגלי זקן שהתחיל בזו לעגו לי מבתחלה, התבייש קצת וישפיל עיניו לארץ...  ובכדי להסתלק מהשפעת שיחות הללו, התחיל לפהק ולגהק ויתנמנם.

שיחתנו הסתבכה  בוכוח דתי ארוך, אך לבסוף עברה שוב אל נסיעתנו ההולכת וגומרת.  ניכר היה שכל אחד שבע רצון מהרעיון שמחר-מחרתים, יושם קץ ותכלה לנדודינו וכבר נלינה במלונים אירופיים שבטבפיק-פורט.  כי על-כן קצה נפשנו במדבר הגדול והנורא הזה, שאנו נעים בו זה יותר מעשרים יום (אני חושב ביחד את הליכתנו מאל-טור והשהיה בראש ההר וכו').  ובשעה מאוחרה בלילה, כאשר התעטפנו באדרותינו-שמיכתנו ובשקינו, נרדמנו כולנו ונישן, עד שהעירונו הבידואים עם הנץ החמה ויאיצו בנו, למהר לעלות על הגמלים, הכורעים ברך לפנינו.  אף הורו אותנו פרק חדש, האיך לדפוק בגמלים ממעל לארכבותיהם, כדי שימהרו ולפנות ערב באנו לעיון-מוסה.

עברנו את ההר כרנדיל ובבקעתו מצאנו הרבה תמרים וקציעות ועצי שטים, מצאלים על עינות מים.

פה פגשנו שוטר אנגלי, וראשית שאלתו אותנו היתה: על דבר ריב הבידואים והפצעים שנפצעו זה מזה?  וכן על אדות שבר-רגלה של האשה והתקוממות הרוסים וקללותיהם את האנגלי הזקן (מתוך קנאות דתם) וכו' וכו'.  ממש כמו לו "עמנו היה" וראה כל זאת בעיניו...

– ומאין ידע כל זאת? – פניתי בשאלתי לאותו האנגלי הזקן. –

– על-ידי הטלפון, הפרוש במעבה-האדמה בכל רוכסי חצי-האי-סיני – השיבני.

– ומדוע לא עשו את הטלפון הזה על גבי כלונסאות, כמו בכל העולם והיה משמש, אגב, גם למורה-דרך?

– שיננא!  והבידואים היכן הם?...  הן במצרים עצמה, שהיא לכאורה כבר מקולטרת למדי, עד היום יעקרו הבידואים שם את כלונסאות הטלגרף והטלפון והממשלה נגשת עתה לכונן גם שם כבל במעבה האדמה ומה גם פה!

– ונוסף לטלפון – התערב נזיר אחד בשיחתנו – הן ישנם בלשים מיוחדים לממשלת אנגליה, הדאים כנשרים במרומי הסלעים, בשבילי אילות-השדה וגם בדרך נחש על צור ועיניהם משוטטות בכל האפיקים והגאיות, בנקרי הצורים ובנחל הבתות וכו' בבחינת "רואים ואינם נראים".  והם הם המביאים לשוטר הלז ידיעות מפורטות מכל אשר יארע ברחבי חצי-האי-סיני, יום יום.

אנחנו הרגענו את רוח השוטר-החוקר ולא ענש את הבידואים, אלא רק יעד בהם על להבא, כי אם ישיבו לכסלם, יענשו קשה, אף ישללו מהם את זכות ה"גמלת" לשיירות (העונש היותר קשה בשבילם, יען שעל זה פרנסתם ומחיתם) ואף ברוסים גער בנזיפה.  אלה הם סדרי מלוכה נאורה!  קנאתי בהם מאד...

בשעה שלש אחרי-הצהרים יצאנו מבקעה זו ונעבור דרך נחל הֲבַרָה, הקרוב מאד למרה האמתית שבתורה.

הרוסים התנפלו על אמת המים, היוצאת מנקרת-צור, הצטלבו וילוקו בלשונותיהם את המים (בשעה שהכהנים והנזירים התפללו וזמרו) ופניהם התעותו ונזהמו מאד מהמרירות.

– והלא מרים הם המים!...  מרים ומאררים – צעקו בקול גדול וַיֵז רירם על שפתותיהם המעוקמות.

– ואיה העץ שהמתיקם? – פנה אלי האנגלי בשאלתו. –

– והיכן הוא הצלב, שנעשה ממנו, אשר הילני או יקטרינה והמלאכים העלוהו לראש ההר, כדבריהם? (ראה למעלה) – השיבותי אף אני בשאלה על שאלה.

– יעלה!  יעלה! – צעקו אלינו הבידואים, בהורותם לנו, לנטות הצדה והשיך משכנו אחריו אל מעינות מסותרים, שתחת צאלי התמרים, לטעום את המים שם והנה הם טובים מאד ומתוקים.

– הדה, מויא, נבי-מוסה! – הדגיש לנו השיך.  לאמר: אלה הם המים, שהמתיק משה.

ומסתבר שהצדק אתו...

יצאנו לדרכנו ונדפוק בגמלינו למהר ולהחיש צעדיהם.  ואף האשה עם רגלה השבורה, שכבר הסכינה אל מכאובה, לא עצרה בעדנו מלהחיש את דהרות גמלינו.  כולנו הזדרזנו להאיץ בהליכה זו ובמקום שעתים וחצי שמפה עד עיון-מוסה, באנו בשעה ושלש רבעים – דפיקה, שביחס לגמל גדולה היא למאד, אלא שכמעט נתפקקו חוליות שדרותינו מדהרות, דהרות אבירי האחשתרנים...

לפנות-ערב באנו לעיון-מוסה ובה הרגשנו, שבאמת באנו כבר אל הפרוזדור שלפני העולם התרבותי.  כי על כן אך כתריסר מיל מפסיקים עתה בינינו ובין חוף-טבפיק שבמפרץ-סואץ, ששם כבשה כבר אירופה, כלומר "אנגליה", את הכל ותנסח אותה בנוסח אנגלי-אירופי ומשם עיניה בכל משוטטות...

*   *

*

עיון-מוסה היא נאות-מדבר (אואזיס) של שני מיל מרובעים, שחדרה אליה קרן אורה מה"עולם הנאור" – כאשר יעידון, יגידון פנסי החשמל שנקבעו בה.  והיא כמו שקועה ובלומה בין גלי חול צהוב של מדבר-שור המחבקה ומחנקה מכל עבירם וכאילו שואף לבלעה ולטשטשה...  אבל הנטיעות של עצי קציעה, ברוש, תדהר ותאשור וענקי-תמרים, הסובבים אותה במצריה כמו "זקיפין", שומרים עליה לבל תבולל בין החולות...  וכן גם בתי הערבים וצריפיהם ואהליהם, יקיפוה כחומת אבנים מסביב ומעינותיה מקורפפים וגדורים גם בחוטי ברזל דוקים...

 

לג.

שבע עינות מים מפכים ויוצאים מסעיפי הסלעים ונוזלים בין שדרות הברושים והדקלים, שעל הגפה.  ובקרפיפים מגדלים הערבים עזים שחורות, שאזניהן ארוכות ונגררות על הארץ ומהן יספיקו חלב ושפות ו וחמאה וכו' לתושבי טבפיק-פורט, שבשביל זה חבה יתרה נודעת להם...

ישנן להם גם גנות ירק, ערוגות בושם, מטעי פרחים ושושנים והם השכילו להמשיך צנורות מים בין תלמי המחרשה המרווים אותם.  גם מלון אירופי מודרני נפתח כאן בשביל התיירים, שעל הרוב הם מסתפקים בבקורם אך במקום הזה "על דרכם להר-סיני" ושבים מפה ישר – לאירופה...

זוהי באמת – "חלון לאירופה".

וביחוד ירגיש זאת מי שהיה עשרים ושבעה ימים נתוק וכרות מכל העולם הנאור וממנעמיו, מבלי קרוא עתונים ומבלי הדעת קורות יום יום ברחבי העולם וכו'.  ההוא יכיר עד כמה צדקו החכמים באמרם: "האדם המדיני הוא בטבעו".

כל היום שהינו בעיון-מוסה והתענגנו על הדר התולדה, שפזרה פה את חסדה מלא חפנים, בנאות מדבר זו, שככה השכילו המצרים לעשותה ולשכללה בכל פאר והדר.  בשיחתי עם האנגלי התעמקנו בחקירה על דבר השם "עיון-מוסה", שלפי דברי הערבים ואף הקופטים (צאצאי המצרים הקדמונים, לדעת קצת) תושבי המקום, זוהי הבאר[63], שישב עליה משה בברחו מפני פרעה-רעמסס-סזוסטרוס לארץ מדין.  והם מראים על שרידי הרהטים העתיקות ושקתות המים, שבהן היו משקין אז וגם עכשו, את הצאן.  הכל כמסופר:

     ויברח משה – – –

     וישב בארץ מדין וישב על הבאר...

     ותבאנה ותמלאינה את הרהטים להשקות צאן אביהן

     ויבואו הרועים ויגרשום

     ויקם משה ויושיען –

     וישק את צאנם (שמות ב' טו'-טז')

וכמו כדי לאשר לך כל זאת, באו הערביות והקופטיות, לפנות-ערב להשקות את צאנן ועזיהן וחמוריהן – באותן הרהטים והשקתות ואחריהן באו גם הרועים מצד המדבר עם צאנם ובקרם.  ותתחוללנה מריבות, קטטות וצעקות ביניהם ובין הנשים, עד שבא השיך שלהם ו"השלים" ביניהם, בהצליפו עליהם בשרביט של חריות ולולבים, אשר נחת היטב בשכמיהם הערומות.  לולא זה, היו בודאי הרועים פוצעים ודוקרים את עיני הנשים, שהיו מעטות במספרן, כי עזות ותקיפות ו"משיבות מלחמה שערה" הן בנות מידן!...[64].

*   *

*

ובעמדי עתה על מפתן הסיני, אתן גם השקפה כללית על מצבו הגיאוגרפי והאטנוגרפי של חצי-האי "סיני".

חצי-האי הזה הוא בתבנית משולש, היוצא בלשון ארוכה במדבריותיו, "שור" ו"סין" עם מפרץ ים-סוף ושתי זרועות הים תחבקנה אותו משני עבריו: מפרץ עקבה ומפרץ הסואץ בגיחו מן הים.

כל חצי-האי מלא הרים וגבעות לא מסודרות, שלשלת של רוכסי-הרים גבנונים, כפים וסלעים, תלפיות אבני שחם וצורים, מפיצי יראה והוד עם חרדת מות יחד!  בינותיהם יחסמו עמקים ובקעות רחבות, נאות-דשא מעטות וברובן – בקעות שוממות ובלתי פוריות כלל.  מלבד שלשלת ההרים שבתוך חצי-האי, יסובבוהו עוד הררי אל-טיחו בצפון, הרי אל-ראה בצפונית-מזרחית ורוכסי הררי-עקבה בדרומית-מזרחית.

בחלקו הדרומי ישנה שלשלת של הרים גבנונים, שהם שדרתו ונקראים "סיני" בפי כל שבטי הבידואים, המשוטטים בחצי-האי.  משני עבריהם יראו גלי הים-סוף והם משתקפים במימיו ונראים כמהופכים.  ובגובה שמונת אלפים רגל מעליהם ינשא הסרבול[65] הנהדר, שהוא הוא הסיני העיקרי, אשר עליו, לפני המסורה, היתה ההתגלות האלהית הנשגבה והוא, כאמור למעלה, משקיף על פני בקעת אל-רחה.  בקעה זו תוכל להכיל עם רב;  אם לא מיליונים, הרי למצער מאות אלפים[66], באופן שכל העומדים בתחתית ההר יוכלו לשמוע את הקול המדבר מלמעלה וגם להביט מלמטה למעלה אל ראש ההר, בהיות האויר פה שקוף, דק וזך.  גם אפשר לנגוע בקצהו המאונך של ההר.  וכל זה מתאים בדיוק אל התיאורים שבתורה ושבמשנה תורה.

וגובה ויראה להם להרים-גבנונים אלה!  ולמביט עליהם מלמטה למעלה יראו כמו מתנועעים ומרצדין בין ערפלי טֹהר, עד שבדמיונך כאילו אתה רואה אותם "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן", מרצדין שם בין ערפלי טֹהר, המחבקים אותם בראשיהם וירכותיהם.  וההרים האלה כולם חשופים וערומים מכל שיח דשא ועצים.  רק אבני-שחם וחלמיש, שביניהן ישנן גם כתומות בצבעים שונים, בולטים ומרהיבים עין בפסי ירוק-כרתי או אדמדמים ולפעמים גם מעורבבים בגושי בהט (אלבאסטר) בשלל צבעים.  וערפלי טֹהר, נבלי שחקים, מופתלים ומתגבבים ברקיע הטהור המתוח עליהם, ואתה נזכר באותו פסוק מגירסא דינקותא, שלא יכולת לעמוד עליו ולהבינו כראוי שם בארצות הצפון החשוכים והמעוננים: "וכעצם השמים – לטֹהר".  כמעט תמיד תראינה פה מחזות-אויר נהדרים ונשגבים וחזיונות מתעים (פאטה מורגאנה).  וכל אלו כשחוברו יחדו, יפעלו מאד על הדמיון, עד שלעד לנצח יורשמו בזכרון האיש הרואם;  ובהלוות אל המראות הללו גם המסורה האדירה של "המעמד הנבחר" ואות ההתגלות הנפלאה: "שירד האלהים ללמד לעמו תורה ומצוות" ולא רק לעמו, כי אם לכל האנושות, אז תמלא הנפש רגשות-קודש באמת, רגשות נשגבים ואצילים!  ומבלי משים תכרע על ברכך ותשא תפלה לאלוהיך, אפילו בשעה שהנך מטיח דברים כלפי מעלה ומדבר משפטים אתו...  ואדיר כל חפצך אז, בן-ישראל – להתאחד אחוד גמור ביחודא-שלים עם רוח אבותיך אלו הגדולים המפעמך ומעודדך ומשגבך ישע עד היום!!!

וההר הכי גבוה מבין כל רוכסי הסיני, הוא ג'בל-קתהרין (8526 רגל מעל פני הים), שיאו מכוסה בשלג ברוב עתותי השנה, תכונתו היא לערך – 621 32 280 בקו הרוחב הצפוני ולערך 3811 58 330 לאורך המזרחי.  אחריו יחשב, כאמור, הסרבול.  ואחריהם ג'בל אל-צפצפה, על שם הערבות הגדלות ברכסו המזרחי (צפצפה בערבית – ערבה.  וכן הוא גם ביחזקאל יז'.  ובתלמוד לרוב);  ואליו מחובר החורב על-ידי גשר טבעי, השטוח כמו צואר-נטוי (כמתואר למעלה).

ההרים האלה מענינים את החוקרים גם בשבכות המחצביות (מינרלים) הנמצאות בהם לרוב, ביחוד באבני ספיר.  ועד היום יחפרו הבידואים "סנפירין" (בלשונם;  וכן הוא גם בתרגום אונקלוס ויונתן בתלמוד ובמדרשים) והם מוצאים לפעמים גם אבני-ספיר גדולות, שמשקלן כמה אוקיות.  וכן מוצאים פה גם ורקן (דיאטרית) ובזלת, בהט ומגנסיה וכו' שכפי שספרתי למעלה, יכול אתה לקנותן בסתר, בסואץ ובאל-טור וגם בקהיר.

סלע-ערב (פטרה) שאליה שייך חצי-האי על פי טבעו ותכונתו, הוא מדבר יבש, "חורב בציון" ואך זעיר שם ימצאון בו פלגים יבלי-מים, הנוזלים מראשי ההרים, המכוסים בשלג והם מצמיחים קצת, לאורך חופיהם, את נאות המדבר.  חוסר עבים ועננים וחסרון אדי-מטר, טֹהר השמים וצחות הרקיע התמידיים וקרני שמש קו-המשוה הקרוב, הבוערות כאש פלצות – כל זה משמיד ומכחיד כל דשא עשב ואפילו את החרולים והקוצים, הצומחים בעתות הסתו.  ולעמים גם מיבשים הפלגים הסתוים כבר בתחלת הקיץ או גם בסוף האביב.

מלבב ומקסים פה, ביחוד, הוא – הלילה.  כוכבים גדולים בהירים מפיצים נוגה ואור-יקרות בין ערפלי-טֹהר.  ואגלי הטל המרוים, פה ושם, את נאות המדבר האלו, הן "מתנות אלהים" ממש שהבידואים המסכנים, שאין להם כל זולתי התאנים הגרועות והתמרות הקטנטנות ועוד מיני פירות דלים ורזים, כגון: מושמש שדוף ורמונים מרוסקים, אילני-סרק, עצי שטים, שביניהם גם עצי השרף הפולטים את המן בשטח קטן (ראה למעלה).

החיות הפראיות מעטות הן מאד בכל חצי-האי.  ומהבהמות הביתיות מגדל הבידואי רק את המועילה לו ביותר והקרובה לו ברוחו יותר – את הגמל.  "אנית-מדבר" זו ו"אדם-גמל" זה – כרוכים ירדו מן השמים וכמו תאומים מלידה, שחייהם תלוים זה בזה...  זעיר שם, מחזיק הבידואי גם עזים וחמורים ותאו ודשן.  אך זולתם אין בהמה אחרת בכל רחבי חצי-האי.  ומדרישותי וחקירותי נוכחתי לדעת, שישנם ביניהם שבטים, אשר אינם יודעים ואין להם שום מושג משור ופרה וכו'.

 

לד.

הבידואים ילידי חצי-האי יחלקו: לבני ישוב קבוע קצת ולנודדים תמידיים.  אלה האחרונים הם יפי-התואר ביותר ומצטינים במבנה גום האמיץ והחסון;  הם מהירי תנועה וגבורי מלחמה, אך גם בעלי מדות טובות ושומרי שבועה ונאמנים בדבריהם.  אלא, שכאמור לעיל, המושג של "שלי ושלך" מטושטש אצלם והם חשודים על הגנבה, שאיננה נחשבת אצלם לעבירה כלל...

ומצטינים הם הבידואים הללו בהתפתחות חושם הדק והמלוטש: להכיר, למשל, על-פי עקבות הגמל שנחקקו בחולות, לאיזה שבט שייך גמל זה ומי רכב עליו, וכן: עם זכר הוא או נקבה, עיר או בִכרה.  וכן יכיר על נקלה בחוש הריח שלו, לאיזה עבר ופאה נסע והלך[67].  וככה גם העינים של הבידואי הסינאי, יישירו נגדו את האופק, עד שהוא מכיר היטב את הדבר היותר קטן, השוכב במרחקי כמה קילומטרים!  כח סבלו אין לו דמיון ובלי אכול ושתות יכול הוא לחיות כמה ימים במדבר, בארץ תלאובות.  ואז יתאספו כנופיות כנופיות ולאור הלבנה והכוכבים ישוחחו ויספרו איש לרעהו, ספורי בדים והבלי שוא.

את אהלו יעשה לו הבידואי מיריעות שחורות, הנארגות משערות הגמל או העזים והוא ישאהו אתו על דבשת גמלו לכל מקום נודו;  מלבושיו הם: כתונת צמר-צחר מגואלה תמיד ו"עביה" (מין אדרת עליונה ורחבה בלי שרוולים) עם פסי תכלת בקצותיה, המזכירות לנו שזוהי אֵם ה"טלית" שלנו.

כלי-זיינו: חרב ארוכה וכפופה, מאכלת חדה תחובה באבנטו הרחב ולפעמים גם אקדח ורובה.

מאכלו: לבן-חלב וכותח של גמלים, עוגות מצות הנאפות על-פי רוב נגד השמש, כרוכות בגבינה מעופשה, בתמרים מדבריות ובדבליות גרועות.

עשרו, כאמור, הוא הגמל והעז.  ולפעמים גם סוסה ערבית מיוחסת.  ותמיד יבחר לו את חנייתו בנאות-מדבר על-יד הפלגים ואמות המים הנוזלים מראשי צורים והררי שלג.

*   *

*

בסביבות המנזר יקטרינה נודדים כמה שבטים בידואים, שיחוסם אל המנזר מסתעף לשלשה אופנים: א) עבדי המנזר;  ב) מגיניו ושומריו;  ג)חפשים.  כלומר, שאינם מצומדים אליו כלל, אלא שבידם ה"חזקה" משנים קדמוניות, להוביל על גמליהם את כל צרכי המנזר מאל-טור ובחזרה.

א) עבדי המנזר הם צאצאי המצרים והוולחים ומעט רומאים, שנשלחו הנה לפנים בפקודת יוסטיניאן, קיסר ביצנץ ונמסרו לעבודה לצמיתות והם נקראים עד היום "ג'בליה" לאמר, ג'בלים או בני-ג'בל[68], שיש בו גם הוראה של הרריים.  וכשכבש השולטן סלים את מצרים, ירדו הללו אליו להביע את הכנעתם וחפצם להכנס תחת כנפי דתו המושלמית ובלבד שישחרר אותם מעבודתם את המנזר.  אך הוא מלא את בקשתם רק למחצה היינו: הכניסם בדת האישלם ויצוה עליהם לְהִשָאֵר בעבדותם ולשרת את המנזר.  את פקודתו זו נמק באמתלה, ש"פקודות מלכים אינן מתבטלות לעולם".  ואף כי מני אז נשתלמו במושלמיות, לא יתנום בכל זאת ילידי הארץ, "הבידואים הטהורים", להתערב ביניהם והם שונאים אותם תכלית שנאה ומוכרחים הם להתחתן אך ורק בינם לבין עצמם.  בשביל זה מספרם הולך ודל ולמרות זה שאלפי מגורשים חדשים נתוספו עליהם גם אחרי יוסטיניאן, הנם כיום, לפי רשימות המנזר, רק כחמש מאות נפש.

חלק אחד מהם מעבד את שדותיו וכרמיו של המנזר, שבואדי-פארן וראיפה וחלק שני עושה את עבודתו פנימה.  והנזירים בוחרים מהם את הגבורים והאמיצים ומגייסים אותם, אף ילמדום ויחנכום בתעמולות צבאיות, לאחוז בחרב ולירות ברובה וכן להשתמש באותם מקלעות התותחים הקדומים שבצריחי המנזר (בפני השבטים המעיזים להתנפל).  ועל-פי רוב ישוטטו עמהם באפיקים ובגאיות, כשהם חמושים ומזוינים ונכונים לקדם כל התנפלויות.  את שכרם ומחיתם הם מקבלים מן המנזר כפי הקצוב בראש כל שנה: כך וכך שעורים, זיתים ושאר ירקות;  כך וכך אמות בד וארג צמר;  וכן סנדלים מסומרים כפופי-חוטם, כדי שיוכלו לטפס ולדלג על הקוצים והברקנים ועל סעיפי-הסלעים והרי-בתר, ואף להיות לעינים לתיירים ולציילנים.  מלבד זה הם מקבלים מהמנזר גם לחם-נקודים ופת-קיבר, האפוי מקמח שעורים בסובין.  הגברים – חמש ככרות לשבוע;  הנשים – שלש;  והילדים עד שתים עשרה שנה – שתים.  מלבד ירקות ובצל וקישואים וכו' – ללפת את הפת.

וההוצאות הללו היו מתכסות מאותו התקציב העתיק שהועיד עוד הקיסר יוסטיניאן, בפקודתו על שם תיאודורוס מושל מצרים: "להספיק למנזר חטה ושעורה ועדשים וכו' מהחלק השנים-עשר של הכנסות מצרים וסוריה".  ואותו תקציב היה מתאשר גם על-ידי שלטונות האישלם, בתנאי שיקיימו את צואתו של שולטן מצרים זאהר "לשמור על המסגד המושלמי, שהקימו היונים לכבודו".  והמסגד הקטן הזה, שהוא יחידי בעולם הנוצרי (מסגד בתוך מנזר!), קיים שם עד היום.  וה"מאמינים" באים בו פעם אחת בשנה לערוך שם את תפלותיהם ולקרוא את אגרת הסהדא (מכתב תעודה) שנתנה לנזירים מאת הנביא מחמד בכבודו ובעצמו, בשעה שמצא אצלם מחסה (?) בימי נדודיו.  ואולם עכשו פסקו ההכנסות האלו לגמרי והמנזר מתפרנס מהתקציבים ששולחות לו הכנסיות מירושלים, מבית-לחם, מדמשק ומהשד"רים ברוסיה, ביחוד מהאכסניות הסיניות שבמוסקבה, קיוב, אודיסה, קוקז וכו'.  וזהו הסוד, שהם כה נכנעים לציילנים הרוסים[69], הבאים אליהם בהמון ומעניקים להם כל טוב.

ובן כי יולד לאחד העבדים, תשאהו אמו אל המנזר ותעל אתו אל אחד הצריחים שבחומה המקפת ותצעק בקול גדול ביחד אם בעלה העומד מתחת: "אבות קדושים, ברכת אללה עליכם ועלינו! – ילד יולד לנו, עבד חדש למנזר הקדוש, הבו לו לחם ומלבוש".  ומיד יופיע הגזבר ויצוה עליה לרדת מטה.  והוא מרים את בעלה בסל על-ידי חבל ומכניסו דרך הצריח שבחומה[70] ומעניקהו בכמה אמות בד לחתולים, במטליות וכר ושמיכה, בלחם ועוגות מצות, בסוכר וקפה.  ובאותו מעמד הוא רושמהו בפנקס העבדים העב והעתיק-יומין, ששני עבדים אמיצי-כח ישאוהו על כתפותיהם.  הפנקס הזה הוא מדפי גויל עב, שכבר חזר לקדמותו: הוא שב להיות ממש עור בהמה עם שערותיה.  פנקס זה נמצא בידם משנים קדמוניות מאד, עוד מלפני יוסטיניאן הביצנצי.  ואותו רשום-העבדים נעשה כולו על טהרת הקודש, הינו, בעט של כנף אוז דוקא...

במות עבד או אמה, ינתנו גם כן מהמנזר כל צרכי הקבורה: תכריכין, בורית, שמן, נרות וכו'.

ונפלא הדבר.  למרות מה שהעבדים הללו חיים, סוף סוף, בדוחק ובעוני וכשאין שובע בפירות גם ירעבו ללחם, כי מסת המנזר לא תספיק כולה למחיתם – בכל זאת נגררין הם וכרוכים אבתריה כל ימיהם ומסורים לו בכל לבבם ונפשם;  עד שבראותם את ראש הכהנים אבי-המנזר, יוצא מן החומה, הם כורעים ומשתחוים לפנייו, מלחכים ומנשקים את עפר כפות רגליו ולפעמים – גם את הצלב שבידו!...

ב) "מגיני המנזר" והם שלש משפחות: עוליקיטי, ולד-סעיד ואיברהימיים.  ובכללם יקראו" ולד-אל-כפיריה, לאמר: כופרים.  והם הם השבט הערבי היותר נקי וטהור בגזע מחצבתו, אשר לא התערב ולא אבד את יחושו עד נביות בן ישמעאל.

ובכל עת וזמן נכונים הם להגן על המנזר (אך לא ביחד את העבדים המגויסים) ולהלחם לו עם יתר שבטי הבידואים – גם כן בני-נביות, אך לא נקיים כל כך בגזעם...  ובעד זה נמסר בידם המונופולין, להספיק את כל צרכי המנזר המקומיים, מה שאין בידי העבדים להספיק.  וכן מסורה היא בידם דבר הובלת השיירות של הציילנים והתיירים.  ומשום כך אין רשות למנזר להחזיק גמלים וחמורים ולהשתמש בהם על-ידי עבדיו.

והמחירים קצובים מראשית כל שנה: בעד ציילן פרבוסלבי (רוסי במשמע) יקבלו 150 גרוש (כלירה וחצי), על-פי חוזה מיוחד עם אבי המנזר, שהיה מקבל פרס גדול נוסף ממשלת הצר, על-ידי הציר שלה בקהירא.  ואם דרך המדבר הגדול, כמו שהיתה נסיעתנו יכפל המחיר.  ומיתר הציילנים גם כן כפלים בעד כל נסיעה.  ומסתם תייר – פי ארבע וחמש.

בעד כל הפסד ונזק שיגרום ה"כופר" לאיזה נזיר, או להיפך, שלם ישלם המזיק לניזוק על-פי שימת אבי המנזר, שאין להרהר אחריה והפרעון יהיה על המקום, בנכיון אחרי-כן משכרו בהווה או בעתיד.

ג) ויתר שבטי הבידואים, הנודדים בחצי-האי-סיני, אין להם, כאמור, יחס ישר וקשר עם המנזר, אלא ש"חזקה" היא בידם להשכר עם גמליהם לאלה ה"כופרים", בכדי להעביר את השיירות מאל-טור ובחזרה דרך המדבר והם משתוים על זה עם ה"כופרים" ה"מונופוליסטים" בכל פעם, ואף הם מקבלים מן המנזר לעתים קרובות, מתנות והענקות שונות.  ובשביל זה חיים הם בשלום ובשלוה עם הנזירים ועם עבדיהם ומגיניהם.  וזה זמן רב שלא ערכו עליהם שום התנפלויות, כפי שהיו רגילים לעשות לפנים.  ביחוד פסקו ההתנפלויות מאותה שעה שפרשה אנגליה את מצודתה גם פה, כמו במצרים.

ויש עוד סיעה מיוחדת נבדלה מאת ה"מגינים", השומרים על אוצר הספרים וכתבי-היד שבאחד מאפדני המנזר.  סיעה זו יש לה זכויות מיוחדות על כך משנות קדם, עם תכנית של תלבושת משונה בטעם ימי-קדם וכלי זיין מיוחדים.  ועד היום אי-אפשר לשום נזיר וכהן להכנס לאותו אפדן, בלי שני שומרים מאלה ה"מגינים".  מנהג קדום הוא משנות ראו רעה, בתקופות ההתנפלויות התכופות על המנזר מצד בני-נביות ושאר שבטים.  ונאמנים הם כולם למנהג קדמוני-מסורתי זה, ככהן, כנזיר וכמגין.

 

לה.

כמה שדרשתי וחקרתי היטב מפי הנזירים והכהנים על אדות "כתבי-יד עבריים" בבית עקד הספרים זה, שהוא אולי עתיק-יומן מכל שכיוצא בו בארצות התבל, נודעתי רק ש"ישנם וישנם כאלה" (לפי דברי כולם), ביחוד מהמתבודדים הנצרנים הקדמונים, שהיו יהודים או יונים והילינים-יהודים, שידעו וכתבו עברית.  אחדים מהכהנים הבטיחוני, שישנם כמה כתבי-יד מהאיסיים והפילוסופים האלכסנדרונים שמלפני הספירה הנוצרית או מראשית הופעתה.  וגם ראש הכהנים אישר לי זאת "על דברת קדשו".  אבל כשבקשתי להראותם לי, היו משתמטים מזה בכל פעם באמתלאות שונות.  הנה טרודים הם במלאכתם "מלאכת הקודש" בעריכת ענה ותפלה או בסדור סיורים ותיורי קודש עם הציילנים והתיירים וכו' וכו'.  ורק כאשר נגמרו כל אלה ובני השיירה כולם חשו ויצטידו לדרך, הציע לפני אחד הנזירים בשם אבי-המנזר, להשאר עוד כמה ימים בכדי שאוכל לבקר את כתבי-היד העבריים...  ואף הבטיחוני בכלל להראות לי את כל בית נכאתם...  אך כלום אפשר היה לי להשאר ולחכות אחרי-כן עד שתבוא אורחה חדשה של ציילנים ותיירים כדי לְהִלָוות עליה, שזה יכול לקרות לפעמים גם אחרי חדשים מספר? – וגם כיסי לא הרשני...  על-כן נאנסתי לוַתֵר על כיסופי זה ואסתפק אך באותם הרשימות, שהספקתי לראות במשך שהותי בהר, מה שהנזירים והכהנים מראים בחשק לב לכל האורחים...  הלא הן:

א)  הברית החדשה בשפת סוריה, הידועה בשם "פלמסיסת".  היא כתובה על קלף של צבי ומיחסים אותה למאה השניה לספירת הנוצרים.  והיא מונחת בתבת-עץ עם מכסה זכוכית, שעליה כתובת יונים חדשה, כזו:

"אנחנו, אגנס סמית ומרגרית גיבסון, הננו שולחים תבה זו בכדי לשמור בתוכה את ההעתקה הסורית מהספר הקדוש הנקרא פלמסיסת".

זוהי מתנת בנות הפרופסור גיבסון בשנת 1895, שבידן עלה לערוך את הרשימה הגדולה מכתבי-היד, כארבעת אלפים במספר, בשפות: ארמית-סורית, יונית, ערבית, פרסית, גורגית, כושית, סלבית ורוסית.

ב)  און-גליון קדום מן המאה הרביעית הידוע בשם "קודיקס סינתיקוס", שגלה הפרופסור הרוסי טישנדורף בשנת 1844.  ברם, הם מראים אך העתקה ממנו, כי את המקור העתיק לקחו שליחי הצר הרוסי לס"ט פטרבורג (ומי יודע מה היה לו בידי אנשי הסוביטים עכשו!).

ג)  און-גליון עתיק, המיוחס לקיסר תיודוסיוס III והוא באותיות זהב על קלף לבן מאד.

ד)  כמו כן מראים סדור תפלה עתיק עם ציורים נאים וספר תהילים בימי הבינים באותיות מיקרוסקופיות ומה שגלתה הגברת ליוויאס – הפליפססט[71] הסורי וקטעי ברית-חדשה בלשון ארם וספר תהילים בכתב-ידה של הנזירה קסיאטי, באותיות מיקרוסקופיות מראשית המאה הט"ו.

יותר לא הספיקו וגם לא חפצו, כנראה, להראות לנו.

 

לו.

האנגלים ואני עמהם, החלטנו ללון הלילה בנאות-מדבר יפה זו, שאפשר למצוא בה מנוחה שלמה, הרבה יותר מאשר בבתי המלון שבסואץ, העיר ההומיה והסואנת, המחניקה באוירה המעופש.  וכן הסכימו על ידנו גם הרוסים ובזכות בקשיש מיוחד, שנתנו לשיך, נשארנו כולנו ללון בעיון-מוסה.

ובבוקר השכם כבר היינו ערוכים בכל על דבשיות גמלינו ובמשך ארבע שעות, שארכו לנו יותר מכל הנסיעה, מקוצר רוח, עברנו את רצועת-החול-הצהוב של מדבר שור, שעל שפת המפרץ ונעבור את לוע התעלה במעברה של רפסודות ודוברות, כשאנו יושבים על גבי גמלינו ודוקא על-יד אותם האיים – "גזרי ים-סוף" שנגזר לגזרים במקום הזה (לפי המסורה וראה למעלה).  ובשעה האחת-עשרה לפני-הצהרים כבר היינו במנזר היונים, שדאגו לאותם הציילנים הרוסים, למלאות את כל מחסוריהם, ביחוד ביין ובאראק שהכינו להם...  ואני מהרתי לבית מלוני ואנפש כל היום.

פה נתפרדה החבילה.  האנגלים נסעו לקהיר ואני יצאתי באניה כדיבלית לפורט-סעיד, דרך תעלת סואץ ולקחתי אתי את האלמוג המקופל וחבוש וארוז בסל, שחכה לי.

*   *

*

– – – על ספון האניה אני עומד תוהה ומשתומם על אותה התעלה הנפלאה, המאחדת פאתי תבל על-ידי הים התיכון והאדום, שֶהִזְדַוְגוּ עם האוקינוס של הודו ומפלסים נתיבות לכל חלקי כוכב ארצנו.

האניה שטה לאט, שפי ובנעימה חרישית – מה שנותן זמן להרהורים הסטוריים בדבר ערך המקום הזה בדברי ימי האנושות בכלל ובדברי ימינו אנו בפרט.  ומבלי משים הנך משתקע במחשבות חודרות לסתרי עולמים ותעלומות ימי קדם;  לאט לאט קרבנו אל פורט-סעיד ונעבור את המגדלור המפואר, שראשו עם הפנס גבוהים 54 רגל!

הנה האנדרטה של המהנדס הגדול, פרדיננד די לספס, יוצר התעלה, חופרה ומשכללה.  את ארובות ידיו הוא פורשמ ממרומי מצבתו לִרְוָחָה, כמצביע על עבודתו הענקית הזאת לטובת בני האדם.  אכן, הוא לא היה האדם הראשון שעלה רעיון זה במחו;  עוד פרעה-נכה כרה במקום הזה תעלה מעין זו ומאתים אלף איש מנתיניו-עבדיו "הנאמנים", אבדו פה את חייהם.  מה בכך?...  כלום חסרו חריות ולולבי תמרות להלקות בהן את גופותיהם הערומים של העבדים המתפרצים ואינם חפצים לְהִטָבֵעַ?...  גם בימי תלמי-לגוס, עבדו, חפרו ועמלו להשלים מה שהתחיל פרעה-נכה;  ויש יסוד לשער שגם אלכסנדר הגדול, לפניו, עשה איזה נסיונות להעביר דרך פה את אניותיו לארץ הודו משאת נפשו.  אפס שחסרו לכל אלה המושלים הכבירים, יתרון-הכשר והמצאות התכניקה וההנדסה שבימינו אנו וכו'.  אשר על כן לא עשו ידיהם תושיה...  ואך בידי המהנדס הצרפתי הזה עלה לכונן ולהשלים את התעלה – בלי אבדן חייהם של מאתים אלף איש...  ובלי מלחמות ונצחונות הנקנות בנהרי נחלי דם...  והמהנדס המסכן הזה, שלעת זקנתו המופלגת, זכה לטעום טעם "מאסר" בצרפת הנאורה, הוא הוא שגרם ל"קפיצת הדרך" להודו, למערבה ולדרומה של אפריקה, וכן לאוסטרליה, לאיי האוקינוס, לדרומה של אמריקה וכו' וכו'.

שום דבר לא האחיז  ככה את מבטי עיני, כמו המשאבות הענקיות, העומדות ומנקות בלי הרף את העפר והחול, ההולכים ונמשכים גם כן בלי הרף, לתוך התעלה משני עבריה;  והם מזנקים וזוחלים גלים ועיים וגושי סלעים ואבני חצץ, בכדי למלאותה ולסתמה.  אכן זוהי אמצאה מיוחדת, שבמשאבות-ספינות הללו מתגלגלים אפנים מחופפים[72] וגלגלים גדולים, שעליהם תלויים דליים מפורזלים עמוקות כגיגיות.  וכשיסוב הגלגל על צירו וסדנו, ירדו הדליים ויתמלאו באותו העפר והחול וחלוקי האבנים שמתכנשין בתהמה, בכדי לרדדה ולהפחית עומקה על ידי שרטונם.  וכאשר תמלאינה הספינות, הן מפליגות אל לוע המפרץ וזורקות את החול בחזרה המדברה, לאמר "הרי שלך לפניך!..." וחוזרות חלילה.

                                        

לז.

ממחרת היום יצאתי מפורט-סעיד באניה יונית קטנה, שזה עתה הורשתה לסור לחופי תורקיה, אחרי מלחמת הבלקנים של שנת 1912.  האניה היתה מלאה נוסעים כצאן אדם, רובא דרובא – יונים, אשר התחילו שוב לתחוב את חטמיהם בערי תורקיה ומעוטם – ערבים נוצרים.  כי ערבי אמתי, כלומר מושלמי, לא היה מעיז עוד לנסוע באניה יונית.  שעדין לא הוסר אותו חרם-חשאי ממנה משעת התפרצות "המלחמה הבלקנית".  כך הצהירו לי יונים רבים המדברים רוסית (אין לך יוני שלא שהה ימים ושנים ברוסיה!).  ואולם – הוסיפו להדגיש לי – מחכים אנו עוד ליום נקם ושילום;  או אז נבוא בחשבון עם תורקיה ה"רקובה".

והערבים-הנוצרים ברובם הם מחיפה הנצרנית ומהלבנון ומסוריה השבים עכשו מאמריקה ומאוסטרליה וכו' אחרי צברם שם הון רב או מעט.  פה הם נפרדים מעל אחיהם, כיוצא בהם, הנוסעים גם כן למרחקים, כמוהם לשנה ולשנתים, על מנת לחזור אף עם עם הון מסוים.  פניהם צוהלים ושמחים איש אל אחיו בשעת פרידתם.  הללו – כי כבר הם שבים והנם על סף ארץ מולדתם;  והללו – בבטחונם החזק שבמהרה בקרוב שוֹב ישובו אף הם למולדתם החביבה עליהם מכל וצרור כספם בידם.  בכל אופן, אף לא אחד בהם חושב להשתקע שם בנכר...

קנאתי בהם מאד!

כי מה אנו רואים אצל מהגרינו אנו היוצאים מארץ-ישראל ואפילו מבני האכרים?  והרי כמעט כולם יוצאים שלא על מנת לחזור.  ודוקא כדי – להשתקע בגלות שקשה להסתלק הימנו...  ומה גם מ"סיר הבשר" שבשם...  אף-על-פי שבאמת, רובם הגדול שוב ישובו אחרי-כן מארץ אויב, דווים וסחופים, פצועים ומרוסקים;  וְהִתְוַדוּ את עוונם ומעלם, אשר מעלו בעצמם – במאסם בארץ חמדה!...

ואת כל זאת הלא ראיתי בעיני.  ונקטינן: שכל היוצא מארץ-ישראל לגולה, אינו חי שם חיים שלוים עד שלא ישוב אליה בהדיא. 

אך לֵך וְדַבֵּר אל עם נלוז, עם לועז, המחיב גלות אפילו בארץ מולדתו...

*   *

*

ובפנה אחת בירכתי האניה נתקלתי בחמשה מושלמים, המשונים במראיהם החיצוני ובתהלוכותיהם, מכל מיני המושלמים לגויהם ולשבטיהם שידעתי.

– ערביים?  פרסים? – לא, אלו הם הודיים-מושלמים.  מאמינים נלהבים, השבים ממה ונוסעים ירושלימה, כדי להשתחוות גם בהר הקודש, במסגד עומר, העומד אצלם במדרגה שניה, בקדושתו אחרי הקבה שבמכה.

הזקן שבהם, בעל הדרת פנים, עטוף צניף טהור, שזה עכשו שמוהו עליו במכה לאות קדושה ופרישות כמנהגם, זקן ארוך ורחב יורד על פי מדותיו ומגיע עד ברכיו כשהוא יושב ורגליו מתחתיו.  ראשי אצבעותיו וצפרניו, בבות עיניו ועפעפיו, צדעיו ורקותיו, הכל משוח בסיקריא מטעם הפרסים (כאשר הָראיתי לדעת בקוקז ובפרס), וארבעת נשיו תסובבנה אותו מכל עבריו עם ילדיהן, עויליהן וסמרטוטיהן ובלויי הסחבות של חתוליהן, המעלות צחנה ובאשה.

שנים מהם הפליאוני עד מאד בחזותם היהודית: שתי פאות ארוכות, יורדות על לסתותיהם והן רטובות מרסיסי לילה כמו הפאות של החסידים שלנו בעלותם מן הרחצה.  ועוד יותר נפלאתי בראותי אותם בבוקר  השכם נושאים טליתות עבות, כפולות מזה ומזה על הכתף ועל החזה ובכנפותיהן נתלים פתילים כמו ציציות משוזרות והם מנשקים את הפתילים האלה בדבקות, אחרי העבירם אותן על פניהם וכו'.

שאלתי אותם על כך על ידי מתורגמן פרסי-בהאי[73] שאקלע לי אותה שעה, והוא באר לי, שהללו הם פרסיים עובדי-האש לפנים ("עבדי דנורא" בתלמוד) אשר נמלטו מפרס להודו ושם נשתלמו במושלמיות ועכשו הם שבים ממכה.

משיחתי אתם נתברר לי, שהרבה מנהגי ישראל משתמרים ביניהם כגון: מילה בזמנה (לשמונת ימים), שחיטת בעלי חיים טהורים מן הצואר, מליחת הבשר, דיני טומאה וטהרה, נידה, אבלות, שבעה וכו'.  הזקן היפה שלהם ישב כל הלילה במסבת נשיו והתפלל בהשתחויות וקידות תכופות, בנפילת אפים ארצה וכאת מצח בה.  וכאשר רמזתי לו ולחבריות על ידי המתורגמן, על נסיעתם באניה יונית[74] הצטדקו לפני בדמעות חונקות בגרונם וספרו לי, שיוני אחד התחפש לפניהם בתורקי-מושלמי והונה אותם על החוף בפורט-סעיד כי הבטיחם שזוהי אניה ערבית וערבה בכו על זה מאין הפוגות.

*   *

*

הים היה שקט ושלאנן.  רבבות כוכבי פז נוצצים על חוג תכלת הרקיע ומשעשעים את נפשות הנוסעים, שישבו ברובם על ספון האניה מרוב החום והאויר המחניק שבתאי האניה הפנימיים.

נטפלו אלי כמה נזירים יונים וישועים צרפתים וספרדים, ששמעו מפי, שאני זה עתה שב מהר-סיני.  והיו ביניהם גם לטינים[75] יודעי עברית במידה הגונה, בהיות שליחים מסיתיים מכנסיות נוצריות שונות, המפיצים את הנצרות בין הערבים ויתר גויי אסיה.  אגב מזדקקים גם לישראל...

כמובן לא עזבו את המקרה מלהתוכח גם אתי בעניני דת ואמונה ושנים מהיונים, יודעי רוסית, באשר שהו זמן רב באתונה החדשה שבקוקז, הללו היו התורגמנים בינינו.  ומנייהו אסתייעא מלתא, שחברתנו הקטנה קבלה צורה "בין-לאומית", חבורה מקובצת מעמים ולאומים שונים, הרחוקים כה זה מזה, ובכל זאת מבינים הם איש את אחיו.

לספר בפרוטרוט את כל שיחותינו במשך הלילה, אחשוב למותר כי יותר מאותה הארגומנטציה השגורה מן הכתובים הידועים, כמו: הנה העלמה הרה;  בני בכורי ישראל;  בני אתה, אני היום ילדתיך;  ונאום ה' לאדוני וכו' וכו' לא שמעתי, אף לא קויתי לשמוע מהם כל מאומה. – אפס כי הנזירים הלטינים התאמצו כל העת ליפייף את בטויהם העבריים ובשביל זה היו סוחטים את האותיות וצובטים אותן עד שפרחה מהן נשמתן עם הוראתן יחדו...  ממש כדרך המקובלים אצלנו עם צירופיהם, חשבונותיהם, רמזיהם ומסתריהם, בא"ת, ב"ש, תשר"ק וכו'.  ביחוד הצהירו והדגישו לי כל העת את אותו הרעיון הנצרני "שמצוות התורה שלנו היו רק זמניות" כדי לטהר ולהכין על ידן את האנושות לדעות "יותר רמות ונשגבות" כביכול והעיקר – לעבודה שבלב.  וזוהי, כמובן, הנצרות, שהאי אחרת אי-אפשר...

– ואני, בתור יהודי, איני רואה כלל את אותן "הדעות הרמות והנשגבות בנצרות"...  לא עוד, אלא שגם אנחנו חושבים מעין זאת על דבר המצוות, ברובן, שנתנו לנו אך ורק לזמנן.  והראיה:  שהרבה מהן בוטלו אצלנו, כגון קרבנות וכדומה, ובמקומן באה באמת עבודה שבלב, וזוהי – התפלה!

וכשהתחלתי אני מנצחם בטענותי, קפץ ממקומו הזקן שבהם והעיד בם לאמר: "הנח להם לישראל!  עמהם, עם היהודים, ל