_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על חיי שאול טשרניחובסקי

בן-ציון כ"ץ

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

זמן, יום ו', י"א טבת, תש"ד, 7.1.1944

איך "כתבו" ביאליק וטשרניחובסקי את האבטוביוגרפיה שלהם

א

אחרי מות משוררנו ח. נ. ביאליק הדפיסה כל העיתונות העברית כמעט במשך שנה מאמרים ופרקי זיכרונות על ח. נ. ביאליק. "דבר" הדפיס ביוגרפיה שלמה של ביאליק, בהמשכים רבים, כתובה בידי מר פ. לחובר. אחרי מות המשורר הלאומי שאול טשרניחובסקי הופיעו מאמרי הערכה ביום ראשון, ביום השבעה וקצת אף ביום השלושים למותו – וחסל. יש שמזכירים אותו בשעת כינוס שנתי כאחד הנעדרים. פרקי זיכרונות עליו כמעט שלא נתפרסמו. אמנם לא כל פרקי זיכרונות שנכתבו על ביאליק היו ראויים לפרסום. רבים התרעמו אז בצדק על כותבי הזיכרונות, אשר יותר משסיפרו על המשורר, סיפרו על עצמם. על כל פנים יש בפרקי־זיכרונות על אישים גדולים מן הטוב והמועיל, כי הם כחומר לביוגרפיה שלמה שתיכתב עוד על ידי מומחה אשר ידע לבור את הבר מן התבן, אבל כשתבן אין ניתן אין גם מה לבור.

אודה ולא אבוש כי מן הטעם הנזכר לעיל, היינו התרעומת שמתרעמים בצדק על כותבי הזיכרונות המספרים על עצמם, במסרם פרטים על חיי האדם הגדול, קשה לי לכתוב על טשרניחובסקי. קשה לי להינצל מתרעומת זו. הייתי קשור עם שאול טשרניחובסקי במשך שנים רבות, היינו נפגשים יום־יום, מתווכחים, מביעים איש לרעהו את רגשותיו ולפיכך כשאני בא לכתוב פרקי־זיכרונות קשה לי להעמיד את עצמי בצל, ולספר רק עליו, אף שהייתי מרוצה מאוד אילו יכולתי לנהוג כן. אולם חושבני שהקוראים יאמינו לי שאני רחוק מהתגנדרות, ויבינו כי כל דבר שאני מספר עלי בא רק כדי להבהיר את תמונתו הרוחנית של המשורר ולתת חומר לכותב תולדותיו של טשרניחובסקי אשר עוד יקום. הרי על המשורר הרוסי הגדול פושקין נתחברו עשרות שנים אחרי מותו ביוגרפיות מלאות ושלמות יותר מאשר מיד אחרי מותו. על חייו האינטימיים אפשר היה לכתוב רק כשכל הקרובים אליו לא היו עוד בחיים. הנני מזכיר את פושקין מפני שביאליק אמר לי פעם כדברים האלה: "אוהב אני מאוד את פושקין ואוהב אני את טשרניחובסקי מפני שיש בו הרבה משל פושקין".

סופר שיבוא אחרי ימים רבים לכתוב ביוגרפיה על ביאליק לא ייתקל בקושי מיוחד. יהיה די חומר. מה שאין כן ביחס לטשרניחובסקי. יש חומר ביקורתי רב – הערכות על שיריו מנקודות-ראות שונות – אבל אין חומר רב על חייו. אומרים לייסד בתל-אביב "בית שאול". שמו יוקדש הדר מיוחד לכינוס כל החומר על תולדות טשרניחובסקי, אבל לעת עתה אין כמעט כל חומר בנמצא, וגם לא יהיה, אם לא יבואו הקרובים אליו ויספרו. החומר המודפס – מעט הוא. שרטוטים על חייו יש למצוא בסיפוריו שאינם שאובים מעולם הדמיון בלבד, אלא גם מן החיים, מחייו הוא. טשרניחובסקי פרסם סידרת סיפורים, מחיי ה"זמסטווה" הרוסית, מחיי הרופאים, האיכרים ובעלי האחוזות במחוז הרקוב, סידרה זאת נקראת בשם "מסיפורי" הד"ר טננבוים. שם תיאר אפיזודות מחייו – נעימות וגם בלתי נעימות. הוא לא הסתיר דבר. יש הרבה חומר על חייו באודיסה, במונוגרפיות הקצרות על גדולי אודיסה שמתו. החלק הזה נקרא בשם "אודיסה שמתה". רשימות אלו לא נתפרסמו בעיתונות העברית כרשימות מיוחדות, ובפעם הראשונה נתפרסמו בעברית בכרך השביעי של כתביו, הוצאת "ועד היובל”, אשר נפוצו, אגב, רק במספר מצומצם של טפסים (כאלף) ואינם ידועים לקהל הרחב.

אין ספק כי ההיסטוריון של תולדות הספרות העברית יתחבט בשאלה חמורה משיגיע לעסוק במונוגרפיות הללו. הן נדפסו באידיש, בעיתון הניו-יורקי "טאג" שנים אחדות לפני שנדפסו בעברית. יש אמנם עוד כמה דברים שנדפסו באידיש זמן רב לפני שהופיעו בעברית. כגון הסיפור "אסרו פורים" שנדפס עוד בשנת 1925 ב"מורגן ז'ורנאל" היוצא בניו-יורק, וסיפור ביוגראפי של טשרניחובסקי על המלומד האוזקין שנדפס ב"צוקונפט". יש שיחשבו כי טשרניחובסקי כתב גם באידיש, אבל לאמתו של דבר לא כתב שום דבר ספרותי בעל ערך בשום לשון בעולם מלבד בעברית, אם כי ידע אידיש היטב ורוסית אף יותר מזה. מעשה שהיה כך היה: בפרק חייו בברלין, משנת 1924 עד שנת 1927, ריחף תמיד פחד הרעב לנגד עיניו (על חייו בתקופה זו יסופר בפרקים הבאים). הוא לא מצא לו שום מקום עבודה בעיתונות העברית. פעם, בשנת 1925, היה לו ממש יום איום... אז יעצתיו לכתוב איזה סיפור, כמובן בעברית. ומר י. קלינוב יתרגם אותו לאידיש, כמובן שלא על מנת לקבל פרס. אני קיבלתי על עצמי לדאוג לכך, שהסיפור יודפס ב"מורגן ז'ורנאל", הוא העיתון שעבדתי בו אז. הוא עשה כאשר יעצתי לו וכתב את הסיפור "אסרו פורים". קלינוב תירגם אותו בשפה יפה וקלה וה"מורגן ז'ורנאל" שילם בעדו חמישים דולר שכר-סופרים. זו הייתה ממש הצלה מרעב. מקץ זמן קצר, גם כן בשנת 1925, סח לי טשרניחובסקי שהוא רוצה לשלוח את בתו היחידה לפאריס ללמוד שם באוניברסיטה רפואה או בקטריולוגיה, כי בברלין אין מקבלים גומרי גימנסיה ברוסיה הסובייטית. אך זאת רעה חולה שאין לו אפילו להוצאות הדרך. יעצתי לו שיכתוב עשר ביוגרפיות קצרות על אנשים גדולים באודיסה, כלילינבלום, מנדלי, פרוג, לינצקי וכו'. את הביוגרפיות, אמרתי לו, אמסור לידידו ל. מינץ על מנת שיתרגם אותן לאידיש, ואדפיס אותן ב"טאג" אשר ישלם לו שכר סופרים הגון. וכך הווה. הוא קיבל מאתיים דולר, שנחשבו אז בפאריז לסכום הגון, ובתו נכנסה לאוניברסיטה – בזכות "אודיסה שמתה". והוא הדין ביחס לביוגרפיה שלו על חאווקין, שנדפסה ב"צוקונפט". התרגום של מינץ תוקן במערכות ה"טאג" ו"צוקונפט", אולם גם אחרי התיקונים לא יצא הסגנון משוכלל, כמו בתרגומו של קלינוב. ההיסטוריון הבא בוודאי שהיה עומד על ההבדל שבסגנונים, אם לא היה יודע את סיפור המעשה לכל פרטיו. ההיסטוריון יתפלא אל נכון כי ב"אודיסה שמתה" אין השם אחד-העם, הראש והראשון בין גדולי אודיסה. דיברתי אז על כך עם טשרניחובסקי עוד לפני ששלח את מאמרו ל"טאג", והוא אמר לי שלא יוכל לכתוב על אחד-העם כאשר היה עם לבבו בעיתון יהודי באמריקה. אחד-העם, שהסתלק מעריכת "השלח" והעריכה נמסרה להד"ר י. קלויזנר, כעס על העורך החדש על שהדפיס שיר של טשרניחובסקי בראש החוברת הראשונה שיצאה בעריכתו. בכלל נמנה טשרניחובסקי באודיסה על אותה חבורה קטנה של צעירים שנלחמה באחד-העם על יחסו לציונות המדינית של הרצל. טשרניחובסקי ידע לספר על כך הרבה ולפיכך החליט לבלי לכלול את אחד-העם בין גדולי "אודיסה שמתה".

 

ב

כשנה לפני מלחמת-עולם זו, כשטשרניחובסקי היה עוד תוסס וכוחו עמו הצעתי לו שיתחיל לכתוב זיכרונות חייו. הוא הביט עלי בתמיהה. אמרתי לו: אספר לך מעשה שהיה. היה היה בפטרבורג אדם, שגם אתה הכרת אותו היטב, ושאני הערצתיו אהבת נפש, הלא הוא הד"ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי). אני הייתי מפציר בו בלי הרף, במשך שנים אחדות, שיכתוב את זיכרונות חייו שהיו עשירים מאוד ובעלי-ערך להיסטוריה של התקופה הסוערת. אך הוא היה דוחה את הדבר מיום ליום. הוא לא היה מביט עלי בעיניים תמוהות כמוך, אבל היה טוען שאין לו זמן ואפשרות. וכשחלה והיה לו קשה לכתת את רגליו בביקור-חולים, שעליו הייתה פרנסתו – נוסדה ביזמתו ועדה שבראשה עמד העסקן העו"ד הידוע היינריך סלודזברג, וועדה זו הציעה להד"ר קצנלסון שכר-סופרים קבוע בעד כל גיליון שיכתוב. הוא ניגש לכתוב את ספרו "התלמוד וחכמת הרפואה" ואת האבטוביוגרפיה שלו. את הספר המדעי גמר ואילו האבטוביוגרפיה החשובה בשם "מה שראו עיני ושמעו אזני" נפסקה באמצע השורה. הוא גמר רק את זיכרונותיו מחיי הילדות והבחרות עד גמרו את בית המדרש לרבנים בז'יטומיר. זו הייתה אבדה גדולה להיסטוריוגרפיה שלנו.

עוד דבר סיפרתי לו לטשרניחובסקי באותו מעמד: בקיץ שנת 1931 הייתי בתל-אביב אחד ממבקריו הקבועים של ח. נ. ביאליק. פעם מצאתיו עצוב וברוגז מאוד. וכך אמר לי: "מאניה שלי (אשתו) אינה רוצה ללכת לחנות לקנות צרכי-מזון מפני שהחוב גדול ואי אפשר לי לפרוע אפילו חלק ממנו. אמנם החנווני עוד נותן בהקפה, אבל מאניה שלי מתביישת..." אני הייתי אז העשיר בין הסופרים. הייתי מקבל סכום הגון מעבודתי ב"מורגן ז'ורנאל" ובעיתונים יהודיים אחרים בגולה. אמרתי לו: כתוב את תולדות חייך, בעברית, כמובן, ואשלח כל שבוע פרק ל"מורגן ז'ורנאל" או ל"טאג" ותקבל בכל שבוע חמישים דולר, היינו סך של שישים לירות לחודש (שער הלירה היה אז נמוך), ומלבד זה תוכל להדפיס גם את המקור העברי. תוכל לחיות כעשיר. ביאליק התרגז עליי וכמעט שגירשני מן הבית. "מה אתה מייעץ לי? שהעיתונות האמריקאית תשתמש בשמי לשם רקלמה... לא... ארעב ולא אעשה כך". אמר – וביקש שלא אתווכח אפילו על כך. והנה עברו יותר משנתיים ומצבו החומרי של ביאליק הוטב בהרבה. בסוף שנת 1933 (כתשעה חדשים לפני מותו) כשנסעתי אתו באנייה מטרייסט לארץ אמר לי: אתה זוכר בוודאי את הכעס שכעסתי כשייעצת לי לכתוב את תולדות חיי לשם תרגום לאידיש. חשבתי וחשבתי הרבה על כך והנני כותב עכשיו – אבל לא בפרוזה כי אם בשיר. התחלתי מילדותי, ואוסיף לכתוב. יש לי כל התכנית המלאה. והנה..."

טשרניחובסקי שמע את כל דבריי ואמר לי בנחת: "אני חושב את עצמי לצעיר, על אף שערותיי הלבנות, ולא אוכל לטפל בכתיבת האוטוביוגרפיה שלי. כשאגיע לימי הזקנה אז... יהיה לי מה לספר". התווכחתי אתו אבל הוא עמד על שלו. וכשחלה טשרניחובסקי במחלת הדם, ואני ידעתי את מהלך המחלה, לא חפצתי להזכיר את דבר השיחה שהייתה בינינו, כשהיה עוד צעיר בעיניו. לא חפצתי להזכיר לו את עצתי שיכתוב את האבטוביוגרפיה שלו, כי כבר הגיע הזמן. נמנעתי מלרמוז לו שיודע אני כי מחלתו ממאירה, אף שהוא ידע כי אני יודע.

אפס, כחצי שנה לפני מותו, כשנכנסתי פעם לחדרו, אמר לי: "אם אתה חושב ששכחתי את השיחה על דבר האבטוביוגרפיה שלי – אינך אלא טועה. עתה ניגשתי לעבודה זו. יש לי כעשרה פרקים". הוא הראה לי את החבילה. שאלתיו עד איזה פרק מחייו הגיע, והוא השיב: "עד שנת העשר".

הפרקים הללו מאבטוביוגרפיה שלו אינם עכשיו בחדרו. כנראה שהם בכספת שבבנק. בוודאי כשיתפרסמו יתגלה שהם בעלי ערך אמנותי. אבל זיכרונות הילדות אינם תופסים מקום הגון בתולדותיו. לשם ביוגרפיה מלאה יהיה צורך ללקט אבנים, לאסוף חומר. קצת אמסור בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום ו', י"ח טבת, תש"ד, 14.1.1944

ג

השיר הראשון של שאול טשרניחובסקי נדפס לפני 51 שנה, בהיותו בן שבע עשרה שנה, ב"הפסגה" שיצאה בצ'קאגו. בוודאי ששום איש ברוסיה, מלבד הצעירים שהיו קרובים לטשרניחובסקי, לא ידעו כי כוכבו של משורר מתחיל לעלות. זה היה זמן קצר אחרי מות ראש המשוררים של הדור ההוא וגם של הדור שלפניו – יהודה ליב גורדון. אז היו אומרים כי מימי יהודה הלוי לא קם משורר כיהודה ליב גורדון, ומשהו מן האמת היה בהערכה זו. במשך הזמן נודע לציבור העברי כי אחרי מות גורדון קמו שני משוררים צעירים – חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, העולים בהרבה על גורדון. אבל אז לא ידעו על כך – ולא ידעו להבדיל בין משוררים אמתיים ובין חרזנים. בעיתונים היומיים של הימים ההם היו נדפסים שירים שהיה בהם משום חיקוי לשירי יל"ג ויהל"ל. גם אני בהיותי בן י"ז-י"ח הדפסתי ב"המליץ" שירים: "חשך מצרים", "מעשה מרכבה" ועוד. שירים נסבו על נושאים פוליטיים וסוציאליים – אי-השוויון בין שכבות האוכלוסייה. הימים היו ימי ייסוד ה"בונד", שלרגל המצב הכלכלי הקשה נהרו אחריו הצעירים המשכילים. לא היה בשירים אלה מרוח השירה אלא מרוח הפוליטיקה. לשירים כאלה הוקצה יותר מקום בעיתונים העבריים, מאשר לשירים אמתיים שיש בהם רוח השירה. טשרניחובסקי הצעיר הדפיס את שיריו במאספים שיצאו בגליציה, ב"השקפה" של בן-יהודה, אבל לא ב"פרדס" שיצא באודיסה בעריכת י. ח. רבניצקי. בכרך הראשון של שירי טשרניחובסקי, הוצאת "ועד היובל", כותב המחבר, "כי בסדרם אחזתי בדרך התהוותם, כלומר בסדר הכרונולוגי עד כמה שזכרתי". מזה אנו רואים כי את שיריו הראשונים כתב באודיסה משנת 1892 עד 1898. השירים הללו נותנים את הזכות למחבר להיקרא בשם המשורר, אבל ברוסיה כמעט שאין יודע עליהם איש, בשעה ששמו של ביאליק כבר היה ידוע. שני השירים של ביאליק, "אל הציפור" ו"על האריה המת" (על יהודה ליב גורדון), שנדפסו ב"פרדס" של רבניצקי עשו לו פרסום בין קוראי העברית שברוסיה. י. ל. פרץ הוציא אז מחברות שונות. באחת המחברות הללו – "החץ" – נתפרסמה ביקורת על ה"פרדס" של רבניצקי ושם נאמר על שיריו של ביאליק שמחברם הוא "משורר בחסד עליון". גם בירחון "מזרח ומערב" של ראובן בריינין נדפס שיר של ביאליק, שיר בוסר, ומבקר ספרים עבריים בירחון הרוסי-היהודי "ווסחוד", בראגין, מתח עליו ביקורת קשה, ואז יצא י. ח. טביוב בפיליטון ב"המליץ" ומתח ביקורת על הביקורת, באמרו על המבקר שאינו מבין כלום, וכי בעל השיר הזה, שמבקרים אותו קשה, יהיה משורר גדול, ורק לאט-לאט נתפרסם שמו של המשורר הצעיר ביאליק. ואת שמו של טשרניחובסקי שמעתי פעם הראשונה בראשית שנת 1899 בהיותי בוארשה בבית הוצאת הספרים "תושיה". מנהל ההוצאה היה סופר צעיר בשם סגל, שבעל ההוצאה, בן אביגדור, היה נשמע לו בכל ענייני הספרות. הוא היה סופר צעיר בעל כישרון, מלא מרץ ובעל תכניות להחייאת הספרות העברית ולשינוי פניה. הוא סיפר לי שביזמתו קיבל בן-אביגדור ספר שירים חדש בשם "חזיונות ומנגינות" מאת משורר בלתי ידוע עוד בציבור, אבל שברור כי יהיה אחד המשוררים הגדולים של הדור, והוא הצעיר טשרניחובסקי. הוא סיפר לי שבן-אביגדור פקפק בראשונה אם להוציא ספר של משורר חדש; אחר כך החליט לשלוח את שיריו לבריינין שכבר היה ידוע כמבקר מומחה, על מנת שיכתוב הקדמה לשיריו, ואמנם כך עשה. בריינין היה הראשון שהכיר בטשרניחובסקי את משורר העתיד. סגל סיפר לי אז על חבריו באודיסה. בעיר הייתה אז חבורה של ארבעה צעירים המושכים בשבט סופרים: נחום סלושץ, יוסף קלויזנר, שאול טשרניחובסקי והוא, סגל, שתירגם אז את טורגינייב לעברית. ארבעתם היו הרצליסטים מובהקים והיו נלחמים באחד-העם, רבם של הציונים באודיסה. סגל מת כעבור זמן מה, אחרי ניתוח שנעשה לו בווינה.

קראתי אז את השירים של טשרניחובסקי עוד לפני שנתפרסמו בדפוס והם עשו עליי רושם גדול. אז כבר מילאתי את כרסי בשירה הרוסית, כלומר בשיריהם של פושקין, לרמונטוב ופרוג והבינותי שירה מהי. כשנתפרסם ספר השירים הראשון של טשרניחובסקי היו שמתחו עליו ביקורת קשה, אבל קהל הקוראים לא שם לב לביקורת זו, והספר התפשט הרבה בין ציבור הקוראים. כשיצא בשנת 1901 הקובץ השני של "חזיונות ומנגינות" – גדל פרסומו של טשרניחובסקי בין קהל קוראי עברית. אולם הימים ברוסיה היו אז ימים סוערים. שאלות לאומיות ופוליטיות עמדו על הפרק והשירה העברית לא הייתה במרכז החיים. שמו של ביאליק היה נישא על שפתי כל הקוראים עברית משנתפרסמה הפואמה שלו "משא נמירוב", אחרי הפוגרום בקישינוב. טשרניחובסקי היה אז מחוץ לרוסיה ולא הגיב כדרך שעשה אחרי הפוגרומים באוקראינה, בשירו "זאת תהי נקמתי" ("לנשמת הרוגי אוקראינה"), שכתב באודיסה בתר"פ, או כמו שכתב בשיר "מנגינה" (1916):

"מי אתם דמי רותחים בי?

 דם קדושי ת"ח ות"ט?

אני לא אפשוט צואר זה

בקרב מות ולא בשמד!" וכו' וכו'

אמנם טשרניחובסקי כתב עוד בהיידלברג כמה שנים לפני הפוגרום בקישינב, את ברוך ממגנצה, שיר שאין דומה לו במחאתו העזה נגד כל הפוגרומים ביהודים שהיו ושיהיו, - אבל אז חיכו לדברים שהוא כתב אותם רק בשנת 1916 ושנתפרסמו זמן רב אחרי כן:

"אני לי סיף יש ואגרופי עוד חם

בפגוע חית אדם בי

דם אתן תחת דם".

גם אני שכחתי את טשרניחובסקי בימי המהומה והמבוכה, ונזכרתי בו רק בשנת 1906, כששלח סיפור ל"הזמן" שיצא בווילנה. העורך של החלק הספרותי של "הזמן" י. ברשדסקי היה מלא התפעלות מן הסיפור הזה, אולם שאר הסופרים ערערו עליו מפני הריאליזם שבו. טשרניחובסקי שכח את דבר הסיפור הזה וכשסיפרתי לו על כך אחרי הסיפור פיס [כך במקור] את סיפוריו בקובץ מיוחד, חיפש את גיליונות "הזמן" בספריה הלאומית ומצא אותו והדפיסו ב"גזית".

 

ד

טשרניחובסקי גמר בית ספר למסחר ברוסיה ואוניברסיטה בשווייץ. לפני שנבחן בתור רופא היה עליו לגשת לבחינות לשם קבלת תעודת בגרות, היה צריך ללמוד יוונית ורומית. לא קלות היו הבחינות אבל סוף סוף יצא בשלום מכל הבחינות ובא לפטרבורג להסתדר כרופא. אבל דבר זה היה קשה לו מאוד. ידוע היה מראש שאם יעבוד כרופא בסביבה יהודית – לא יצליח. פרסומו כמשורר יקלקל את ה"קריירה" שלו כרופא. בפטרבורג היו אז ארבעה רופאים יהודים מפורסמים. האחד היה ד"ר י. ל. קצנלסון, השני היה הד"ר טובים, השלישי היה ד"ר י. אייגר, והרביעי היה ד"ר קליאטשקה. הגדול שבחבורה היה הד"ר י. ל. קנצלסון, שהיה חביב על הציבור כסופר, עסקן, והצטיין גם כרופא: הוא עבד בבית-החולים האלכסנדרוני; והתרפאו אצלו הרבה לא יהודים וגם גנרלים, כשר החצר של הקיסר דידולין, אבל בכל זאת היה פסול בעיני יהודים רבים כרופא מפני שהוא גם סופר עברי. הד"ר טובים, שהיה מסור לעסקנות ציונית היה מרפא חולים לא יהודים. רק הד"ר קליאטשקה, יהודי מתחום המושב, רופא פשוט שלא התעסק בציונות וספרות ובכל עסק-ציבור – היה מקובל על כל ההמונים היהודים בפטרבורג כרופא. את זאת ידע טשרניחובסקי.

כשראה טשרניחובסקי כי קשה לו להסתדר כרופא פנה לעזרה לשלושת הרופאים היהודים שהיו מכבדים אותו בתור משורר עברי גדול. בייחוד פנה לחברו הסופר, המשורר (בפרוזה) והמלמד ד"ר קצלנסון (בוקי בן יגלי). כולם קיבלו את פניו בשמחה ובכבוד, אבל לעזור עזרה ממשית – הרי זהו עניין אחר לגמרי. טשרניחובסקי, שידע כי בסביבה יהודית לא יצליח כרופא רצה לפתוח מרפאה בסביבה לא יהודית. גם מראהו החיצוני היה מתאים לסביבה רוסית. אבל לשם פתיחת מרפאה דרוש היה לפי החוק הרוסי כי הרופא ישמש קודם ברפואה ארבע שנים. הוא היה מוכרח לפתוח את המרפאה על שם רופא אחר, אבל היהודים הטובים, הסופרים הציונים לא הסכימו לקרוא את שמם על המרפאה שאמר הד"ר טשרניחובסקי לפתוח. לא טוב היה הדבר בעיניהם. הציעו לו אז עבודת תרגום. הד"ר י. ל. קצנלסון היה עורך האנציקלופדיה היהודית-רוסית, ודרושים היו לו תרגומים מן האנציקלופדיה היהודית-האנגלית וטשרניחובסקי היה מוצא במקצת פרנסתו מזה. הד"ר אייגר היה מו"ל של ספרייה רפואית ברוסית, ודרושים היו לו תרגומים של ספרי רפואה מגרמנית – וטשרניחובסקי תירגם אותם. אמנם באותה העת כבר נתפרסמו שיריו בכרך אחד, בראשונה על ידי "השלח" שנערך על ידי הד"ר י. קלויזנר. ואחרי כן על ידי "מוריה", ונפוצו במספר גדול מאוד, אבל לחיות מזה לא היה יכול. הוא ביקש כל הזמן עבודה כרופא, ורק לבסוף נמצא רופא אחד, ד"ר וואדשאווציק, שהיה רחוק מן הספרות ומן הציבוריות הישראליות והסכים שהמרפאה של הד"ר טשרניחובסקי, שהייתה נמצאת בסביבה של רוסים טהורים תהא על שמו. וכך היה טשרניחובסקי בפטרבורג רופא שלא ריפא אף יהודי אחד והרוסים היו חושבים אותו לאחד משלהם.

אולם באותו פרק הזמן, כשכבר הסתדר במרפאה שעבד בה, – נקרא טשרניחובסקי למוסקבה לשם עבודה מדעית שנודעה לאוניברסיטה העברית, לכשתקום. כידוע הוחלט עוד בשנת 1913 בקונגרס הציוני שבווינה על פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, וסכומים הגונים נאספו לשם ייסודה. והנה נמצאו במוסקבה אנשי מעשה ומלומדים כהפרופסור ל. רוזנטאל (עכשיו בניו-יורק) והפרופסור המנתח מינץ (הוא עתה בריגה, אם הגרמנים השאירו אותו בחיים) ועוד, וגם בעלי הון הצטרפו לקבוצת מלומדים זו וייסדו חברה בשם "מדע" שמטרתה הייתה להוציא ספרים מדעיים, בייחוד תרגומים בכל המקצועות, למען האוניברסיטה העברית. חשבו שתהיה באוניברסיטה מחלקה לרפואה והחליטו להטיל על טשרניחובסקי לתרגם ספרים יסודיים במקצוע הרפואה. החיבור הראשון שנמסר לו לתרגום היה ספר אנטומיה, מאת מחבר גרמניה ידוע. המוציאים היו נכונים לשלם לטשרניחובסקי שכר הגון בעד התרגומים כדי שיוכל למצוא פרנסתו בכבוד.

טשרניחובסקי המציא את תרגום הספר. והנה באותו הזמן נזדמן למוסקבה דוד פרישמאן שבנעוריו היה גם הוא מתרגם ספרים מדעיים כמו "תולדות השלמת האדם" וכו'. והנה הטיל פרישמאן דופי בתרגומו של טשרניחובסקי, בטענו, כי טשרניחובסקי הוא אמנם משורר טוב אבל הפרוזה שלו פגומה ואינו מסוגל לתרגם ספר מדע. פרישמאן נחשב למומחה בכל הנוגע ללשון העברית. העומדים בראש החברה לא ידעו מה לעשות ואיך להמשיך בדבר. פרישמאן הציע מתרגם אחר אך ראשי החברה לא ניאותו לבזות את כבוד טשרניחובסקי ולבסוף הגיעו לידי פשרה: כדי שלא לבייש את טשרניחובסקי, ישאירו בידו את עבודת התרגום, אולם ימסרו את העריכה להד"ר י. ל. קצנלסון, שהסכים לכך. קצנלסון היה בדעה אחת עם פרישמאן שהתרגום לא עלה יפה ושהוא טעון עריכה יסודית. קצנלסון היה מראה לי עד כמה הוא טורח בדבר תיקוניו. לפעמים היה כותב מחדש דפים שלמים והיה אומר לי: מה זאת? הרי שיריו נפלאים וסגנונם מזהיר, והרי הוא יודע את כל מכמני השפה, ואילו התרגום הוא פגום. קצנלסון גמר את העריכה ומסר את החיבור לטשרניחובסקי שבדיעבד הסכים לתיקוניו של הד"ר קצנלסון. לרגל הטלטולים של טשרניחובסקי נשאר כתב-היד בפטרבורג ויש לשער שהוא בחזקת אבוד.

חברת "מדע" אמרה לשלוח לטשרניחובסקי ספר רפואי חדש לתרגום, אבל בינתיים כבר הייתה ברשותו מרפאה בסביבה לא-יהודית, שהייתה מספיקה לו פרנסה בשפע ושוב לא היה זקוק לתרגומים ולביקורת מצד פרישמאן. והנה יש לציין כדבר-פלא, כי בעוד שבשירי טשרניחובסקי רשומים תמיד תאריכי חיבורם – הרי נמצא אצלו רק שיר אחד שתאריכו הוא מתקופת-השנים 1910–1915 (בהיותו בפינלאנד בשנת 1911), כל הימים שהיה בפטרבורג. מה פרושו של דבר? הרי היה אז בעצם ימי פריחתו. האם יש לתלות את הדבר במצב רוחו, משראה כי אלה המכבדים ומעריצים אותו אינם עוזרים לו? אני מצטער שלא העמדתי לו את השאלה הזאת בחייו. אולם בפעם האחרונה, חודש לפני מותו, דיבר לפניי כשעתיים על היחס שהתייחסו אליו ידידים בפטרבורג. ההתרגזות הייתה גדולה ועצומה. לא חפצתי להתווכח עמו ולהציע לו שאלות מאחר שידעתי את מצב בריאותו.

בכל אותם הימים שעשה טשרניחובסקי בפטרבורג לא עלה בידי להתוודע אליו. רק כיומיים אחרי המהפכה הגדולה ברוסיה, ב-2 למרץ 1917 הכרתיו פנים אל פנים. אולם על זה בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום שישי, כ"ה טבת, תש"ד, 21.1.1944

ה

בשנת 1916, אחרי שלא כתב שירים במשך חמש שנים, שוב נתגלתה ברבים שירתו הנפלאה בשני שירים: "מנגינה" ו"מנגינות הזמן", שיש בהם נעימה חדשה, מעודדת, חזקה. ב"מנגינה" אנו מוצאים את השורות האלה:

דם כובשי כנען דמי הוא,

קולח ואינו נח.

שוב קורא לי השיר העז

מנגינת דם ואש :

עלה בהר ורעץ הכר,

כל מה שתראה – רש.

--- --- --- --- ---

הירדן לך והלבנון לך

והמישור וההר.

--- --- --- --- ---

וכבשו ארץ בחזקת יד

ונאחזתם בה,

ובניתם בנין עד לדור

הקם לכם, הבא.

ובשיר השני, שתאריכו 1916, יש שורות כאלו:

ואנכי ידעתי בעולם הגדול

לא יחדלו חדול

הדם ודמעה לעולם, לעולם

ואם לא נשמע קולם, –

כל טיפה וטיפה לא שוא האדימה,

קדושה ותמימה,

לא ניגרה בכדי, לא תפול שוא ארצה

בלתי אם פרצה

בחומות העבדות ובכבלי הדורות

לישע ולאורות.

ואם יעלה גורלי – רבוני, הנני.

--- --- --- --- ---

את שם המקום לא רשם, כדרכו תמיד, בשירים הללו. כפי הנראה היה אז בדרך בחזית, בבית-חולים על יד מינסק, בימים שהיו קשים מאוד ליהודים: רבים מאזורי הספר בפולין וליטא גורשו. רבו הפליטים שנדדו ממקום למקום, ורבו גם העלילות שטפלו על היהודים – שהם עסוקים, כביכול, במעשי-ריגול. טשרניחובסקי לא חיבר קינות, אלא התרומם וחזה חזיונות על עתידות העם והאנושיות. הוא לא פרסם אז את שני השירים הללו, אף שהיה אז עיתון עברי אחד ברוסית בשם "העם", שיצא במוסקבה בלי צנזורה הקודמת לדפוס. אפשר שלא מצא את השעה כשרה לפרסום שירים עזים כל כך, או שהיה טרוד ולא דאג לפרסומים. רק בשנת 1917, בעת היותו בפטרבורג, פרסם ב"העם" את הסונטה הראשונה מסדרת "סונטות עכו"ם". בעיר זו כתב בשנת 1918 עוד סונטה – ולא יותר. לא הייתה בשירתו תגובה על התקופה רבת-העלילות בהיסטוריה העולמית: המהפכה הראשונה, מיגור בית המלכות של הרומאנובים, שיווי זכויות היהודים, המהפכה הבולשביסטית וכו' וכו'. המבקר הבא של תולדות השירה העברית בוודאי יתעכב על חזיון זה.

 

ו

בסוף שנת 1916 חזר טשרניחובסקי לפטרבורג, אחרי שעבד כרופא בבתי-החולים שבעורף החזית. בפטרבורג נכנס לעבודה בבתי חולים צבאיים וגם הוסיף לעבוד במרפאה שלו, שנקראה על שם הדוקטור ווארשאווסקי. היו לו אז ארבע משרות. הציבור היהודי, שהתרכז אז בערים שמחוץ ל"תחום המושב" הקודם, לא התעניין אז בטשרניחובסקי המשורר. הימים שלפני המהפכה הרוסית הראשונה היו ימי הרת עולם. בדממה ובחרדה חיכו אז למאורעות כבירים שיתרחשו והלב לא היה פנוי לספרות ולשירה. כל העיתונות והספרות העברית הצטמצמו בשבועון "העם" שיצא במקום הרחוק מחזית, במוסקבה, במקום שדיני הצבא לא חלו על העיתונות. בשאר המקומות שהיו בהם דפוסים עבריים, כמו אודיסה, קיוב, ברדיצ'ב, פטרבורג, אסור היה להדפיס אפילו סידורים באותיות אשוריות. אולם בעת ההיא נמצא במוסקבה יהודי צעיר, שבא מפולין ואיש במוסקבה לא ידע אותו, ושעוד לא היה לו היתר הישיבה בבירה זו. הוא חלם על יצירת ספרות עברית ואנושית בקנה מידה גדול, ובחלום זה לא היו דברים בטלים. הוא נתעשר ורצה להקדיש חלק גדול מכספו לספרות העברית. אפשר, כמובן, להרבות דברים על תופעה זו, אולם היא פרשה בפני עצמה. אמסור בזה רק מה שנוגע לטשרניחובסקי. אולם שטיבל, זה שמו של הצעיר הנ"ל, שהיה בעל רצון טוב וגם בעל כסף רב, היה אובד עצות ולא ידע איך להגשים רעיונו. הוא פנה אלי בידעו שאני יסדתי את "העם" במוסקבה, בבקשה שאעזור לו בהגשמת רעיונו ומסר לרשותי סכומים עצומים, שקודם לכן קשה היה אפילו לחלום עליהם. הוא רצה למסור לי ארבעים אלף רובלים (אז היה עוד רובל זהב) לייסוד ירחון עברי וכללי גדול, וכן סכומים גדולים ליצירת ספרות מקורית ולתרגומים מן הספרות העולמית. אז אמרתי לו שאילו היה המשורר שאול טשרניחובסקי פנוי, אפשר היה להעסיקו בתרגום איליאס ואודיסיאה אחרי שהוא יודע יוונית והוא משורר גדול. מששמע שטיבל את הצעתי לא נתן לי מנוח כל הימים ודרש ממני שאסע לפטרבורג לדבר אתו. טשרניחובסקי משמש אמנם בארבע משרות ויש לו מרפאה, אבל הוא, שטיבל, יוכל להכניס בבנק הממשלתי סכום על שמו שיספיק לו למחייתו במשך חמש שנים. הן טשרניחובסקי בוודאי שאינו מרוויח יותר מחמשת-ששת אלפים רובלים לשנה – והוא יכניס על שמו ארבעים אלף רובלים. באופן כזה יוכל לעזוב את כל העבודה הרפואית ויתמסר לעבודה חשובה. שום איש לא יכול היה אז להעלות על הדעת שספק אם אפשר לסמוך על הבנק הממשלתי. הן באותה שעה העבירה אלמנת המיליונר פוליאקוב, רוזליה, שהייתה ידועה בפקחותה ובידיעת-החיים שלה, את הכסף שהיה לה בבנק האנגלי – שבע מאות אלף לירות – לבנק הממשלתי במוסקבה, כשהגרמנים התחילו להפציץ את לונדון. לפיכך לא עלה על דעתי שאסור לסמוך על ערבות בנקאית, וחשבתי שצריך להשפיע על טשרניחובסקי שיקבל הצעה זו, אף שלא הכרתיו פנים אל פנים. אולם מסיבות פרטיות דחיתי מסעי מיום ליום. אבל שטיבל לא נתן לי מנוח וסוף סוף נסעתי ממוסקבה בערב שלפני המהפכה הראשונה, ב-26 בפברואר 1917. באתי לפטרבורג בבוקר, כאשר נתחלף השלטון ואז כבר אפשר היה לפקפק ביציבות למשך שנים של הבנק הממשלתי. במשך שלושת הימים הראשונים קשה היה למצוא בפטרבורג עגלון שייסע למקום שהיה גר בו טשרניחובסקי, בשכונה רחוקה ממרכז העיר על יד המרפאה שלו. אולם סוף סוף באתי אליו ומצאתיו כשהוא עסוק בריפוי חולים. רבים חיכו עוד לתורם, ואף אני הצטרפתי אל המחכים. כשנכנס לחדר ההמתנה הכיר בי כי לא באתי להתרפא וניגש אליי. אמרתי לו מי אני, והוא הכניס אותי לביתו וביקש שאחכה לו עד גמר קבלת החולים, שנמשכה אז יותר משעתיים. כשנתפנה, עייף ויגע, סיפרתי בלי שהיות יתרות על מטרת בואי אליו והצעתי לו את כל התכנית. הוא הופתע מאוד. לא עלה על דעתו מעולם שתבוא הצעה כזאת בזמן מן הזמנים. מבלי לחשוב הרבה ענה לי: "זוהי הצעה מעניינת מאוד, אבל – יהיה מה שיהיה – לא אעזוב את עבודתי כרופא". אולם הוא ניאות להסתלק משתי משרות, המעסיקות אותו כשלוש שעות ביום ויתמסר קמעא קמעא לתרגום ה"אליאס". במשך שתיים, שלוש שנים יגמור את העבודה הזאת ואחרי כן ייגש לתרגום "אודיסיאה". על הפרטים – שכר עבודתו והערבות – עוד יחשוב. לא עלה אז על דעתו שיש לפקפק בכוח הערבות של הבנקים. סיפרתי לו שאנו עומדים להוציא מאסף דגול בשם ה"תקופה" ושיש בידי כבר חומר משל המנוח ד"ר י. ל. קצנלסון ומשל שמעון דובנוב, וביקשתיו שגם הוא ישתתף במאסף זה. הוא אמר לי כי יכול לתת לי רק את תרגום שירי אנאקוריון, הנמצא תחת ידו, והסיף כי אינו זקוק לשכר סופרים. אמרתי לא ששטיבל לא יסכים להדפיס חינם, ובלי רצון קיבל ממני דמי קדימה מאה רובלים. השאר אמרתי שאשלח לו ממוסקבה. בשעת השיחה סיפר לי בקורת רוח מרובה על עבודתו כרופא, שאינה מזקיקה אותו לעזרת חובבי השירה, כביכול בפטרבורג, ולתמיכת מכבדיו ומוקיריו הרבים... הוא סיים את שיחתו באמרו כי לא יעזוב את מקצוע הרפואה בשום פנים.

 

ז

אחרי המהפכה, משניתן ליהודים שווי זכיות, הייתה מוסקבה למרכז עברי. באו סופרים עברים מאודיסה ומעוד מקומות. וביניהם גם דוד פרישמאן, שהיה אחד העומדים בראש הוצאת שטיבל. לאט לאט שם לאל את התכנית ששטיבל קיבל אותה לפי הצעתי. שטיבל היה מעריץ את פרישמאן הערצה יתירה. קשה היה לעבוד עם פרישמאן בכפיפה אחת ולכן יצאתי מהוצאת שטיבל אחרי שעשיתי את כל הסדרים המאפשרים את המשכת ההוצאה. אז נסעו שטיבל ופרישמאן לפטרבורג לנהל משא-ומתן עם טשרניחובסקי בדבר תרגום איליאס ואודיסיאה. טשרניחובסקי הסכים באופן סופי להסתלק מעבודתו כרופא בשני מקומות עבודה ושטיבל התחייב לשלם מדי חודש בחודשו אותו הסכום שטשרניחובסקי היה מקבל בשני המקומות העבודה שלו. שכר הסופרים לגיליון נקבע במטבע זרה – 12 לירות שטרלינג – מפני שערך המטבע הרוסית כבר התחיל לרדת.

טשרניחובסקי ניגש לעבודתו. והיה שולח את התרגום גיליונות-גיליונות לפרישמאן. כשקיבל פרישמאן חלק מן השיר הראשון הביע במכתב לטשרניחובסקי את שמחתו הגדולה והוסיף "כי הומרוס וטשרניחובסקי הם כזיווג מן השמים". פרישמאן הודיע לטשרניחובסקי כי את שירי אנאקוריאון ידפיס בחוברת מיוחדת ואת השיר הראשון של "אליאס" ידפיס ב"התקופה", ספר ראשון. פרישמאן הודיע לטשרניחובסקי שהוא מתקן קצת את הניקוד והסגנון. טשרניחובסקי לא היה מקפיד על כל "קוצו של יוד" שלו והיה מרוצה מאוד כשביאליק היה מעיר לו על תיקונים, והחזיק לו טובה על כך. אבל ביאליק היה זהיר מאוד בכל תיקון קל שהיה מעיר עליו לטשרניחובסקי.

טשרניחובסקי, שידע כי "התקופה" הולכת ונדפסת, ביקש מפרישמאן לשלוח לו את עלי ההגהה, ופרישמאן דחה זאת מיום ליום, עד שטשרניחובסקי התחיל לדרוש בכל תוקף את עלי ההגהה. לבסוף, כשקיבל אותם, נדהם. פרישמאן הכניס בשיר הראשון 128 שינויים, שטשרניחובסקי לא הסכים להם בשום אופן. טשרניחובסקי נוכח שכל התיקונים הוכנסו על ידי פרישמאן לפי התרגום של הומרוס לגרמנית (מאת פוס). התרגום הזה היה חופשי. פרישמאן לא ידע יוונית והסתמך על פוס. טשרניחובסקי הודיע טלגרפית לפרישמאן שאינו מסכים בשום אופן לתיקונים הללו. פרישמאן ניסה להוכיח לטשרניחובסקי שתיקוניו נכונים, ושכבר נדפסו הגיליונות. אז הודיע טשרניחובסקי שאין הוא מסכים לנימוקיו של פרישמאן, ואינו מרשה לקרוא את שמו על התרגום, אף הוסיף בלעג: "אם רוצה אתה – תחתום את שמך על השיר הזה." כמובן שזו היה הלצה מרה. אבל פרישמאן השתמש בה. פרישמאן נמצא אז במצב מאוד בלתי נעים. הוא היה רגיל לעשות כך – לשנות עד היסוד – גם כשהיה עורך דברי שירה. הוא שינה את השיר של היינה בתרגומו של פיכמאן באותו המאסף, עד שפיכמאן לא הכיר אותו, אך שתק. ורק כשלאחר זמן בא המנוח ל. מינץ וביקר את התרגום של שיר היינה שנדפס ב"התקופה" משל פיכמאן, הודיע פיכמאן כי התרגום הוא באמת של פרישמאן, מאחר ששינה אותו לגמרי. אז, בחיי פרישמאן, שתק פיכמאן, ופרישמאן חשב כי גם טשרניחובסקי יקבל ייסוריו אם לא באהבה הרי בשתיקה, והנה נכשל. "התקופה" כבר הייתה מוכנה לצאת ממכבש הדפוס ואי-אפשר היה לו לסדר מחדש את השיר לפי דרישתו של טשרניחובסקי, מבלי שהדבר יימשך כשבועיים, ודבר זה לא יכול היה פרישמאן לעשותו מפני כבודו של שטיבל.

לצאת "התקופה" הראשונה, אף שהימים היו כבר ימי בצורת – ערך שטיבל סעודה כיד המלך במעונו הנהדר ואמר לחוג את החג העברי הזה במוסקבה בהידור רב, וכבר נשלחו ההזמנות לכל העסקנים להשתתף בחגיגה זו. ומה עשה פרישמאן? – הסתמך על ההלצה של טשרניחובסקי והסיר את הדף שכתוב עליו "תרגום שאול טשרניחובסקי" והדביק דף אחר שכתוב עליו "תרגום דוד פרישמאן" ומצדו השני של הדף הערה מסובכת שפגעה בכבודו של טשרניחובסקי.

והנה לפניי היה גם השיר בהוצאה הראשונה כש"התקופה" כבר הייתה מוכנה, ומאוד התרגזתי על המעשה שנעשה. כתבתי אז מאמר חריף ב"העם", בו קינאתי את קנאת טשרניחובסקי, ודרשתי מפרישמאן תשובה: איך ייתכן שלפני ימים מועטים היה תרגום השיר הזה נקרא על שם טשרניחובסקי ולפתע פתאום ייקרא תרגום השיר על שם דוד פרישמאן? מלבד זאת הרי פרישמאן אינו יודע יוונית ואיך זה כתוב "תרגום מיוונית"? – לא אספר כאן על כל הרעש שנתעורר אז בחוגים הספרותיים והציבוריים במוסקבה. כשגיליון "העם" הגיע לפטרבורג וטשרניחובסקי ראה את אשר כתבתי זלגו עיניו דמעות משמחה. הנה יש מקנאים לכבודו ולכבוד האמת מבלי לשאת פנים גם לסופר מפורסם. טשרניחובסקי שלא ניתן לו עוד כל סיפוק היה מרוגז במשך ימים אחדים. הדבר הזה פגע בו עמוק עמוק. כמעט שהיה בוכה בדברו על זה. אחרי כן העתיק העיתון היהודי-רוסי "ראזסוויט" שיצא בפטרבורג את מאמרי וטשרניחובסקי נרגע קצת.

טשרניחובסקי לא שכח את העלבון הזה שנים רבות עד שבמהדורה השלישית של "התקופה" הוסר הדף שבו היה כתוב "תרגום דוד פרישמאן" עם הערה מעבר לדף. אבל זה כבר שייך לתקופה מאוחרת, שעליה אדבר בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום שישי, ג' שבט, תש"ד, 28.1.1944

בימי מהפכה ורעב

ח

החיים בפטרוגראד (השם לנינגראד ניתן רק אחרי מות לנין בשנת 1924), מקום שם גר טשרניחובסקי, נעשו באביב 1918 קשים, לבלתי נשוא ממש. המשורר התחיל לרעוב. רבים מבתי החולים הצבאיים חוסלו אחרי שרוסיה הסובייטית יצאה מן המלחמה. טשרניחובסקי המשיך לעבוד בבית-חולים אחד, אבל המשכורת שהיה מקבל לא הייתה מספיקה כדי לחם לשבוע. הכסף איבד אז את ערכו. מצב התזונה בפטרוגראד היה גרוע בהרבה מאשר במוסקבה. אמנם טשרניחובסקי היה מקבל שכר סופרים מהוצאת שטיבל גם אחרי שעזב בעל ההוצאה את רוסיה, שכן השאיר שטיבל סכומי כסף כדי לשלם לסופרים. אבל בכסף זה אי אפשר היה לפרנס משפחה. אז התחילו רבים יוצאים את פטרוגראד לאוקראינה, שהייתה אז בידי הגרמנים ולא היה בה מחסור בצרכי אוכל. מלבד זאת הייתה אז באוקראינה תנועה ציבורית בין היהודים וגם בתנועה הציונית והעברית היה מורגש דופק החיים. הדפיסו שם ספרים עבריים ושירי טשרניחובסקי יצאו בהוצאת "מוריה", באודיסה, במהדורה חדשה, שנמכרה כולה. טשרניחובסקי נסע גם הוא מפטרבורג לאודיסה, עיר שבה כתב את שיריו הראשונים, שבילה בה את ימי נעוריו. שם חיו ידידיו ביאליק, קלויזנר והאחרים. אמנם קשה יהיה לו להסתדר שם כרופא בשעה שהכול יודעים שמשורר הנהו ולא קל יהיה באודיסה להסתיר את שירתו כבפטרוגראד, אבל באין ברירה – גם אודיסה טובה. בכל אופן לא יהיה פחד רעב נגד עיניו. כך חשב.

טשרניחובסקי נסע תחילה לקרים, לרוסטוב על נהר דון להיפגש עם ידידים שברחו גם הם מרוסיה הסובייטית מחמת הרעב. בקרים הייתה אז ממשלה זמנית, ליבראלית, שאחד מחבריה היה העסקן היהודי הגדול מאקסים ווינאבר. ממשלה זו גם התקיימה אחרי שהגרמנים נחלו מפלה ועזבו בבהלה את אוקראינה וקרים. טשרניחובסקי נתקבל בכל מקום בואו בכבוד גדול ובאהבה רבה. הוא התרשם מקרים. אמנם השירים על קרים נכתבו בהיות כבר המשורר באודיסה, אבל ההתרשמות קדמה ליצירה.

 

ט

טשרניחובסקי שב לאודיסה בשנת 1919. רבים השירים שהתאריך שלהם הוא שנת 1919 וציון שם המקום אודיסה. בימים הראשונים אחרי מפלת הגרמנים בנובמבר 1918 הייתה אודיסה בידי הצרפתים. אפשר היה לצאת מאודיסה כמו שיצאו מ. אוסישקין ואחרים, אבל כמעט כל הסופרים העברים נשארו שם. והנה נכנסו הבולשביקים לאודיסה והחיים נעשו שם קשים הרבה יותר מאשר בפטרוגראד. עברו חדשים מעטים וצבאות דניקין נכנסו לעיר והוטב קצת מצב התזונה. אבל קשה היה לסבול את יחסם הפראי ליהודים, ובייחוד גברה השנאה אליהם כשנודע דבר הפוגרומים שערכו באוקראינה שדוגמתם לא היו מימי ת"ח ות"ט. לפיכך שמח הציבור היהודי כשחזרו הבולשביקים לאודיסה, אף שידעו מראש, כי מצב התזונה יורע. אחדים – ביניהם ד"ר י. קלויזנר ואחרים – יצאו לארץ ישראל באנייה "רוסלאן" עוד טרם שנכנסו הבולשביקים, אבל טשרניחובסקי נשאר באודיסה, כשם שנשארו בה ח. נ. ביאליק ויתר הסופרים. אחרי חילוף שלטונות נוסף נתבצרו סוף סוף הבולשביקים. בציוריו מהימים ההם מסמן המשורר את הזמנים עפ"י ימי הבולשביקים השניים והשלישיים.

למרות החיים המרים והשעות הטרופות כתב טשרניחובסקי את השירים היותר יפים במשך זמן היותו באודיסה משנת 1919 עד שנת 1922. בשנת 1920 כתב את השיר "זאת תהי נקמתנו", לנשמת הרוגי אוקראינה, המתחיל במלים "דמינו ינקמו, ינקמו". כמדומה שאין שיר דומה לו בעוזו ובכוח המחאה שבו. אולם נגד הטרור האדום כתב בסדרה של סונטות "על הדם" במוטו "וניקיתי דמם לא ניקיתי", בהם כתב: "אף יואר לעד שם מתקני העולם", ומכנה אותם בשם "תליינים בקדושה". אבל את החיים המרים והסדרים הפראיים בימי היותו באודיסה תיאר כעבור שש-שבע שנים, בהיותו במקום שקט על יד ברלין, בפיכטנגרונד. הוא נזכר אז בחיי התופת ב-הימים שעמד בתור לקבל מנה זעומה של מים לרחיצה, לשתייה, כשלא היו עצים להסקה ולבישול, והקור היה גדול והרעב היה עצום.

המשורר עבד אז באודיסה כרופא בבית חולים צבאי במשכורת זעומה. בכל בוקר, לפני לכתו לבית-החולים היה עליו לעמוד בתור לשם לקבלת מים ואת העצים היה נושא על כתפיו – כשמקבל אותם אחרי חיפוש מרובה – לביתו. את העמידה בתור למים, דבר שלא עבר עליו לא במוסקבה ולא בפטרוגראד, תיאר בפואמה הנפלאה בשם "מים שלנו". הוא מספר איך עמדו בשורה עלובה זבל ושמש, רוקח ונחתום, גלח מבויש ורב מגדיל פאות וכו'. עמדו בתור גם אופיצירים ומשפחות "הסמרטוט" שבראשי תיבות (כפי נוסח רוסיה הסובייטית) יוצא: סופרים, מוסיקאים, אמנים, רופאים וטליא דבי תיאטראות, גם "פיקים", גם כן ראשי תיבות "נשים פילגשים של קומיסארים".

אפשר יש קוראים הסוברים, כי טשרניחובסקי הרבה בצבעים ותיאורים לשם תפארת המליצה, לקיים את המימרא "מיטב השיר כזבו", אבל המשורר שלנו היה רחוק ממליצות והפרזות. באחד מציוריו על אודיסה שמתה כתב: "אני לא הייתי כרוך אחרי המליצה מעולם, באופן אורגאני שנאתיה תכלית שנאה על אי-הטבעיות ואי-הגיון שבה". כפי שסיפרה לי אישה חשובה אחת – שעמדה אז בתור יחד עם טשרניחובסקי לשם קבלת מים ושהייתה מוסרת לו לפעמים את מקומה מפני שהיה ממהר לבית-החולים – אין בכל המסופר בשיר הזה אף שמץ של גוזמה. יש בו בשיר זה גם שורות אחדות בהן הביע את כעסו על השלטון:

"עומדים היינו נכלמים ובושים, בושת כלב המוכה,

נכלמים איש מרעהו על חטא שחטאנו,

על שירשנו מטפשים חלומות אהבה, אחוה, שוויון ויופי.

עומדים היינו מתוך תפילה-תלונה

שלא עשני סבל כבד-מוח,

שלא נוצרנו מסיעי טינופת..."

חוץ מבשני השירים, בסונטה "על הדם", ובפואמה "מים שלנו", אין בשיריו כלום על התקופה המחרידה. אבל בשלושה סיפורים יש ציון עובדות מן החיים בימי הבולשביקים השניים והשלישיים באודיסה, הרי הם סיפוריו "לחיות עוד אפשר", "ד' אמות של ארג" ו"סיפור פשוט". הוא מספר כי שכר הרופא (כלומר שלנו) אז באודיסה בראשית ימי שלטונם היה 5200 רובל לחודש, ובכסף זה יכול היה לקנות שלוש-עשרה ליטרות לחם ובני ביתו היו ארבע נפשות (הוא, אשתו, אם אשתו ובתו). הוא מזכיר מה שהבטיח בשעתו החבר זינוביוב "ולבורגנים לחם במידה, כדי שלא ישכחו טעמו מה הוא". כששמע שנותנים מנה של חמש ליטרות לחם וארבע אמות ארג הופתע. "הן ארג ולחם הרי פה עניין שיש לדרוש בו. ארג זה דבר שלא ראינו זה כמה בעינינו... והלחם..." אלא שלשם קבלתם דרוש היה לקבל את "הכוכב הקטן האדום", והרופא מספר בהומור רב כמה עלה לו עד שקיבל את הכוכב הזה. ב"סיפור פשוט" הוא כותב מימים מאוחרים קצת, מסוף שנת 1921, כשהרופא היה מקבל בעד ביקור חולה, - כשהוא מסכן את עצמו בטיפוס הבהרות – סכום שבו אפשר לקנות רק רבע ליטרא לחם בתנאי... שהחולה היה משלם. משכורת של הרופא היה אז 540.000 ומחיר הלחם היה אז 60.000 הליטרא, כלומר תשע ליטרות לחם לחודש. הרעב היה עצום ונורא, אבל גם משכורת של 13 ליטרות לחם לחודש היה להפוך אדם בריא לחלש...

 

י

בימים ההם, כשהגוף נחלש וכשהקור היה גדול ולפי סיפורו היו עוברים שני חודשים שלא הסיקו בבתי חולים את התנורים מלבד שהיה שם תנור קטן "שהרופאים היו יושבים בפישוט כפיים כלפי התנור מעין היהודים בשעת אמירה בורא מאורי האש" – אז חלה טשרניחובסקי בדלקת-הריאה קשה מאוד. הייתה סכנה לחייו. בבית לא יכול להישאר וגם אילו היה שוכב בבית-החולים בקור וברעב לא היה קם ממיטתו. אולם עוד היה קיים אז בית-חולים פרטי של הד"ר לאנדסמאן, שהבולשביקים לא החרימוהו. אבל כסף מנין ייקחו, ולמשורר לא הייתה אף פרוטה. נמצא אז יהודי, אחד מיחידי סגולה, רבי מרדכי סובל (שמת זה לא כבר, זקן ושבע ימים, בתל אביב), שהוציא מכיסו סכום רב לשם ריפוי המשורר הגדול. טשרניחובסקי לא שכח לו חסד זה כל הימים, וכשסובל היה בת"א אחד ה"יורדים", פרע לו את חובו קמעא קמעא במשך חדשים מרובים.

גורל הסופרים שנשארו בלי עבודה באודיסה נגע ללבו של מרדכי סובל ואז עלה על דעתו רעיון שיש לייסד ועדה של עסקנים וסופרים עברים לשם קניית כתבי-יד מאת סופרים עברים על מנת להדפיסם. כזה עלה כמעט בדיוק באותו הזמן גם על דעת אחד היהודים במוסקבה שנתעשר מקבלנות בימי הבולשביקים. אלא שבמוסקבה היה חשש לעשות פרסום לדבר, מה שאין כן באודיסה. במוסקבה נכנס איש אחד בעילום שם להרב מזא"ה והכניס סכום גדול כסף סובייטי לשם קניית כתבי-יד מסופרים עברים שיודפסו, כשתהיה האפשרות לכך. כל העסקנים העברים האמידים במוסקבה עזבו את רוסיה ונשאר רק אחד, מר פייוול שפירא, שאמנם עשה הרבה לטובת הסופרים והאמנים, אבל אין יחיד יכול למלא את כל הדברים. לפיכך נתקבלה ההצעה של פלוני אלמוני בקורת רוח מרובה וניגשו לפעולה. אפס חסרה במוסקבה יד מרכזת. ואילו באודיסה היה ח. נ. ביאליק: האישיות המרכזית בכל מה שנוגע לספרות ולסופרים. מפני כך נתגשמה במידה ידועה הצעתו של סובל, שבעצמו הקדיש לשם כך סכום הגון. נתייסדה אז חברה "דביר" במטרה לרכוש כתבי-יד מסופרים עברים והייתה קצת רווחה גם לשאול טשרניחובסקי, אחרי שקם ממחלתו הקשה. הוא הכין קובץ סיפורים, שנדפס אחרי כן בברלין, בעוד שהמשורר נשאר באודיסה. הסגנון של קובץ הסופרים הזה שונה במקצת מסגנון שאר סיפורי טשרניחובסקי. הקובץ הזה נערך על ידי הסופר א. דרויאנוב באודיסה, שהיה מדרכו לפגוע בסגנון המחבר (כמובן לא בתוכן), לא כביאליק, שהיה שומר על סגנון כל סופר חשוב אלא שהיה מגיה קצת.

ייסוד "דביר" היה לסופרים רק כהצלה פורתא, כי ערך הכסף ירד ופחת מיום ליום, והנה עמד לטשרניחובסקי רווח והצלה ממקום אחר. נודע לו כי א. י. שטיבל מחכה עוד לתרגום "הומרוס" ושהוא נכון לשלם שתים-עשרה לי"ש לגיליון דפוס. אילו אפשר היה לקבל את הלירות בעין, היה המשורר חי חיי רווחה. אבל אי-אפשר היה לקבל כסף במטבע זרה ברוסיה והיה צורך לעקוף את החוב ולמכור המחאות לאנשים הנוסעים לחוץ-לארץ הזקוקים לוואלוטה ולקבל בעדו כסף סובייטי. המשורר השתמש בזה והיה מסכן את עצמו בנותנו המחאות כאלו להוצאת שטיבל בברלין, אף שהמחאה הייתה נוחה להם יותר מאשר העברת כסף מזומן, שהייתה כרוכה בסכנה יותר גדולה. טשרניחובסקי היה מזכיר זאת בהתמרמרות.

 

יא

כשהגיעו מים עד נפש, כשלא הייתה עוד לספרים העברים באודיסה ובראשם ח. נ. ביאליק שום אפשרות להתקיים ברוסיה, התחילו לחפש דרכי הצלה. הם באו בבקשה – על ידי הסופר הרוסי הגדול מאקסים גורקי – ללנין, להרשות להם לצאת מרוסיה, כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם במקום שיש מהלכים לספר העברי, כגון בארץ ישראל. לנין, שלא התייחס לעברית בשנאה כמו ה"בונדאים" והייבסקים, שהחליט עוד קודם לתת תמיכה מאוצר הממשלה ל"הבימה" להצגת מחזות בעברית ושהיה נשמע לדברי גורקי, נתן לכל הקבוצה של הסופרים העברים מאודיסה את הרישיון לצאת מרוסיה. בקבוצה זו היה רשום גם שמו של שאול טשרניחובסקי, אבל מסיבות פרטיות לא יכול היה לעזוב את אודיסה ונשאר בה עד שנת 1923.

כשחבריו וידידיו הסופרים עזבו את אודיסה היה מצבו קשה מאוד. אבל דווקא ברגעים הקשים היה מוסיף ליצור. הוא כתב גם כשהרעב באודיסה גבר, כשמשכורת הרופא הייתה רק תשע ליטרות לחם לחודש במקום שלוש-עשרה מקודם, וכשהוצאת "דביר" עברה לברלין.

באותם הימים היה המשורר רואה אנשים גוועים מרעב ממש בראש-חוצות. אחר כך בהיותו בחוץ-לארץ כשהיה נזכר בתמונות בלהות אלו, היה מזדעזע. בסוף אחד הסיפורים שלו הוסיף משהו שהיה כסרח העודף, על החבילות שהיהודים הרעבים היו מקבלים מאמריקה, מאחיהם יוצאי אוקראינה. הוא הוסיף כתעודה לדורות, כי לאגודת יוצאי אוקראינה בלונדון היו באי כוח ו"הם (הכוונה לשלטונות הקומוניסטים. ב.כ.) עשו עצמם כלא יודעים והתחלנו בפעולות". תמיד היה מתרחק מעסקנות ציבורית, היה מניח זה לאחרים. אבל אז, כשהגיעו הדברים לפיקוח נפשות ממש, נכנס לוועד העזרה.

בימים הקשים הללו כתב טשרניחובסקי את האידיליה הנפלאה, היחידה בשירה העברית, "החתונה של אלקה", ובשנת 1922 כתב את "שיר האהבה אשר לשאול". החבילות שנתקבלו באודיסה מיהודי מוסקבה, שמצבם הכלכלי הוטב הודות לנא"פ (פוליטיקה הכלכלי חדשה), הצילו אותו מחרפת רעב והוא שר אז את שירתו הכבירה, שהנציחה את שמו לדורות. יום יום היה מחכה לאפשרות לעזוב את רוסיה ורצה לנסוע לארץ ישראל לעבוד כרופא באחת המושבות. תקוותו זו לא נתמלאה, אבל סוף סוף יצא מרוסיה ובא דרך קושטא לברלין.

 

הזמן, יום שישי, י' שבט, תש"ד, 4.2.1944

בברלין בימי האינפלציה

יב

הסופרים העברים שיצאו את אודיסה לפי הרישיון שניתן להם מאת לנין, נתחלקו אחרי בואם לאיסטנבול. חלק מהם נסעו לארץ ישראל וחלק – לגרמניה. ח. נ. ביאליק, שנשא את לבו לייסד בארץ הוצאת ספרים עברית גדולה ומקיפה, נסע מקודם לגרמניה כלתחנת ביניים, מפני ששם הייתה ההדפסה של ספרים זולה, לפי שער הכספים. בארץ ישראל מקום שם הייתה קיימת ואלוטה יציבה, הלירה, עלתה ההדפסה פי שלושה וארבעה מאשר בגרמניה. היהדות שבפולין, ליטא וכו' לא יכלה לרכוש ספר עברי הנדפס בארץ מחמת היוקר המופרז. ספרי הוצאת שטיבל שנדפסו אז בוורשה או בברלין, היו נמכרים בזול, במארקים גרמניים ופולניים, מה שאין כן ספרים שנדפסו בארץ. מלבד זאת היה צורך בייסוד חברה גדולה לשם התכנית הגדולה שערך לו ביאליק, ודבר זה ניתן להיעשות רק במקום שיש בעלי הון. בין הגולים הבורגנים שבאו מרוסיה למערב אירופה, היו כאלה שהוציאו חלק מכספם, אמנם לא גדול, והיו עושים עסקים גדולים בגרמניה, בצרפת וקצת גם באנגליה. ביאליק חשב כי יעלה בידו לעורר חלק מאותם הפליטים לעשות למען הספרות העברית.

אני נפגשתי עם ביאליק אחרי יציאתו מאודיסה בספטמבר 1921, בקארלסבאד, בימי הקונגרס הציוני הי"ב. שאלתיו על טשרניחובסקי, והוא הודיעני כי מסיבות משפחתיות לא יכול לצאת מאודיסה יחד עם חבריו הסופרים, והוא ייצא כעבור זמן, אולם הוא – ביאליק – הביא עמו כתב יד מאת טשרניחובסקי – קובץ סיפורים, שהוא ידפיס אותם בברלין, וכן את אלה משיריו שכבר יצאו ברוסיה ואזלו עתה משוק הספרים בפולין ליטא וכו' עומד ביאליק להדפיסם עפ"י צילום. הכנסות המכירה תשמשנה לשם משלוח חבילות מזון לטשרניחובסקי הנתון במצוקה באודיסה הנמקה ברעב.

בהיותו בקארלסבאד נפגש ביאליק עם עסקנים שונים, ועשה ביניהם תעמולה למען ייסוד הוצאת ספרים עברית גדולה בכל המקצועות. שם נפגש גם עם בן-אביגדור, בעל הוצאת "תושיה", ששב מאמריקה עם צרור הכספים בידו. בן-אביגדור רכש לו בימי מלחמת העולם, ביחד עם שותפים, את בית-הדפוס והוצאת ספרי רומ"ל של רוזנקרנץ בווילנא. באמריקה היה אז שוק גדול לספרים אלה. בן-אביגדור מטבעו היה שואף גם כן להוצאת ספרים עברית גדולה. בזמנו הוציא "ביבליותיקה עברית", "ביבליותיקה גדולה" וכן שורה ספרים בווארשה, הוא שמח לפגישתו עם ביאליק, שלפנים היה מתחרהו בהוצאת "מוריה" באודיסה, ורצה להתאחד עם ביאליק לשם המטרה הזאת, אולם בן-אביגדור מת מיתה פתאומית בקארלסבאד, אחרי שתים שלוש פגישות עם ביאליק. אחרי מות בן-אביגדור נתפרסם מכתב שכתב המנוח אחר פגישתו עם ביאליק, למר אפרים מושביצקי. המכתב נתפרסם, דומני, ב"הצפירה" שיצאה אז בווארשה. במכתב מסר בן-אביגדור את הרושם שעשה עליו ביאליק, וכן את דברי ביאליק על טשרניחובסקי. לדבריו, חשב ביאליק את טשרניחובסקי למשורר העברי הגדול ביותר בשירה העברית. גדול גם ממנו, מביאליק עצמו.

כפי שהיה מדבר ביאליק בשיחות פרטיות אתי סיפר לי שמיתתו הפתאומית של בן-אביגדור הייתה אחת המהלומות המדהימות ביותר בחייו. נתבטלה האפשרות לייסד הוצאת-ספרים בלי עזרתם של מצנאטים. לא נשארה לפני ביאליק דרך אחרת להגשמת רעיונו הגדול מאשר לבוא בדברים עם 40 גולים בעלי הון, מיוצאי רוסיה בברלין, שיש להם עניין כלשהו בציבוריות ובספרות העברית. בברלין נמצא אז יהודי אחד, בשם פאיונסון (מי שייסד אח"כ בארץ את חברת "שמן" ומכרה לחברה אנגלית. הוא באמת התעניין בדבר. על-פי יזמתו נקראו בביתו הרבה אספות של מוקירי הספרות העברית ומכבדי ביאליק. אחרי-כן נתייסדה חברת מניות בשם "דביר". זו לא הייתה אותה "דביר" שנוסדה באודיסה לשם תמיכה בסופרים העברים ושצריכה הייתה להשתייך לסופרים עצמם.

כאמור הדפיס ביאליק בברלין, מלבד קובץ סיפורי טשרניחובסקי גם הוצאה שנייה של שיריו. על שאלתי את ביאליק, הדואגים לשלוח לטשרניחובסקי חבילות מזון, קיבלתי תמיד תשובה חיובית, מניחה את הדעת.

 

יג

טשרניחובסקי ובני-ביתו נשארו באודיסה למעלה משנה אחרי יציאת שאר החברים. לאחר תקופה סבל קשה בא לאיסטנבול. האידיאל משאת-נפשו היה אז לעלות ארצה-ישראל ולעבוד כרופא באחת המושבות. הוא לא רצה לחיות במולדת כסופר, אלא בעבודת הרפואה שקנה בה ניסיון רב בבתי-חולים שברוסיה.

אבל משאלתו זו לא ניתנה לו. מצד המושבה, שפנה אליה, קיבל תשובה שלילית. הדבר ציערו במאוד מאוד. באין ברירה בא סוף-סוף לברלין. הימים אז ימי אינפלציה. בחמש לירות לחודש אפשר היה להתפרנס, אם גם לא ברחבות יתרה. מאודיסה הביא עמו את השירים החדשים שלו, שנדפסו בהוצאת שטיבל בשנת תרפ"ד, בשם "שירים חדשים". כמו כן הביא בצקלונו את כל תרגום "איליאס" של הומרוס, וחלק מהתרגום ה"אודיסיאה". זו הייתה עבודה של שנים. בבואו קיבל סכום לא גדול ביותר, שהיה מספיק למחייתו לחדשים אחדים, וביחד עם זה – חשבונות על ההמחאות שבעדן קיבל כסף סובייטי באודיסה, וחבילות המזון שנשלחו לו. בסכום הכסף שקיבל, יכול לשכור לעצמו דירה בברלין, ולהתקין בה ריהוט לשם קבלת חולים. חוק המדינה אסר על כל רופא מחו"ל לרפא חולים, אלא אם כן קיבל רישיון מיוחד על פי בחינה מיוחדת. אולם בהתחשב עם מצב הרופאים הגולים מרוסיה התירה הממשלה הגרמנית לרופאים אלה לטפל בחולים בתנאי שהללו (החולים) יהיו לא-גרמנים. אבל טשרניחובסקי היסס בדבר. על-פי הניסיון ידע, כי בשבתו בשכונה יהודית יאכל המשורר שבו את הרופא. כידוע, גם בפטרבורג ניתן לו לשמש כרופא רק בסביבה לא-יהודית, כי היהודים אינם נותנים אמון ברופא שהוא גם משורר. בימי ההיסוס הללו קרה מקרה, שהכריע לצד השלילי ביחסו לעבודת רופא. לברלין הגיעו אז משטוקהולם חבריו מנוער של המשורר, חברים מהאוניברסיטה שבהיידלברג, ריבקין ורעייתו. בעודם בשטוקהולם, עשו הללו הון רב וקנו להם בחצי חינם חוילה נהדרה בסווינמינדה. הם הציעו לטשרניחובסקי שיבוא שמה, ויגור אצלם ללא שום שכר דירה, ויעסוק בספרות. מקום נהדר זה שעל שפת הים הבלטי הקסים את טשרניחובסקי, והוא החליט לבוא לשם. בחלק השלישי משיריו רשום השם "סווינמינדה" תחת רבים משיריו היפים ביותר.

הכסף שקיבל מהוצאת "שטיבל" והוצאת "דביר", הספיק לו למחיית חודשים אחדים בשלווה ובמנוחה. אולם הכסף אזל והחלה המצוקה. מצב הוצאת הספרים של שטיבל ו"דביר" החל מתערער. הוצאת שטיבל לא נתכוונה מעולם לרווחים, ואפילו לא לכיסוי מחצית ההוצאות. בגשתו לייסד את ההוצאה, היו לשטיבל בבנק אחד באמריקה כ-3 מיליון דולר, מלבד סחורות ששילם עבורן רק חלק משוויין. בימי המשבר ב-1921, כשירד מחיר הסחורות, נאלץ היה להוסיף לאט לאט על מחיר אותן הסחורות ששילם בעדן רק בחלקן. כך ירד רוב הונו לטמיון ומצב עסקיו הפרטיים הלך ורע מיום ליום. מספרי "התקופה" שהדפיס ושאר הספרים שנמכרו בפולין, לא נשאר כלום, כי מחירם היה במארקים, שמיום ליום ירד ערכם, והם לא כיסו אפילו את הוצאת הנייר. במצב זה כבר לא יכול שטיבל לנהוג כמקודם, לקנות כתבי-יד מטשרניחובסקי, ולשלם מפרעות. כיוצא בכך הוצאת "דביר" בברלין. הכסף שנאסף בתקופתה ע"י מכירת המניות, אזל במשך השנה הראשונה, ומכירת הספרים לא הכניסה מאומה בעטיה של האינפלציה. בעת ההיא פנה טשרניחובסקי בכמה מכתבים ל"דביר" והציע שיתנו לו רק חמשה דולרים לחודש, על חשבון מכירת ספריו, אפס המכתבים לא הגיעו לידי ביאליק. מנהל ההוצאה ראה והבין שהמכתבים הללו עשויים אך לצער ולמרר את לב ביאליק, ולהועיל לא יוכל, כי מצב ההוצאה בכל רע. ועל כן – גנזם מעיני ביאליק. באחד המכתבים האלה ביקש טשרניחובסקי לשלוח לו מארקים אחדים להוצאת הדרך מסווינמינדה לברלין, שאם לא כן ישים בעבוט אחד מחפציו. אך גם למכתב זה לא נתקבלה כל תשובה. מי שיקרא היום את המכתבים הללו, השמורים בבית ביאליק עלול לחשוד בביאליק, שלא השתתף בצרת חברו, המשורר הגדול. אולם האמת היא, שביאליק לא ידע מזה כנ"ל ושההוצאה עמדה לפני פשיטת הרגל. בברלין לא היה מקום להוצאת ספרים עברים. האינפלציה סנוורה את העיניים. הוצאת "דביר" הגיעה לידי ביסוס רק בארץ-ישראל, כשהמנוח ד"ר שמריהו לוין מכר מניות באמריקה בסכום של 20 אלף לירות; לבסוף נאכל גם הכסף הזה. הוצאות שהתקיימו בארץ בכוחות עצמן, קמו רק בזמן מאוחר, כשהיישוב גדל קצת, ונתהווה בו שוק פנימי לספר העברי.

מצב זה, שטשרניחובסקי לא היה לא רופא ולא סופר, דיכאהו עד לבלתי נשוא. אפס הוא לא חדל לכתוב שירים בימי מצוקה אלה.

ביאליק עזב את ברלין בסוף שנת 1923 ונסע לארץ. באותה תקופה חגג המשורר ח. נ. ביאליק את יובל החמישים שלו, ובברלין יצא גיליון יובל מיוחד של השבועון "העולם". בגיליון פורסם גם מאמר מאת טשרניחובסקי, שלא הייתה בלבו שום טינה על ביאליק והיה מעריצו הערצה עילאית. טשרניחובסקי נשאר המשורר היחידי השווה בדרגה לביאליק. ובברלין, שרבו משכיליה, רק מעטים דאגו לגורל המשורר בדחקו, ואילו השאר לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו: מהיכן ירק זה חי. בברלין נוסדה אז אמנם הוצאה חדשה בשם "אשכול", שמטרתה הייתה להוציא אנציקלופדיה יהודית בגרמנית, וגם, דרך אגב, להוציא ספרים עבריים. בראש ההוצאה עמד ד"ר יעקב קלצקין. הוא הציע לטשרניחובסקי לכתוב להוצאה זו ספר על עמנואל הרומי. עבודה זו אמנם לא הייתה בתחום המומחיות של שאול טשרניחובסקי, ובכל זאת התמסר לעבודה זו, כי לא הייתה לו אחרת, והיא שעמדה מעט לסיפוק צרכיו, באין מקורות אחרים לפרנסתו. כמו כן הציע טשרניחובסקי לשטיבל שישב אז בקופנהגן, שהוא יכתוב ספר בשם "עלילות גילגמש", ושטיבל, אף בשעת דחקו זו, נאות להצעת המשורר, וגם עבודה זו הביאה לא מעט רווחה. באותו זמן מחזר היה מר נחום צמח, מייסד "הבימה" במוסקבה, אחרי מחזות מקוריים בשביל "הבימה". הוא הציע אז לטשרניחובסקי ולשניאור שיכתבו את המערכות הראשונות של מחזותיהם, ועל פיהם ישפוט, אם לקבל אחר כך את המחזה. יחד עם הצעה זו שלח דמי קדימה.

אלה היו המקורות היחידים הדלים לפרנסתו של טשרניחובסקי עד שחגגו בברלין את חג יובלו החמישים של המשורר הגדול. ועל זה – בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום שישי, י"ז שבט, תש"ד, 11.2.1944

בחווילה נאה ובחוסר-כול

יד

החיים בברלין מאמצע שנת 1924 עד סוף 1925, – יום שבו חגגו בברלין את חג החמישים להולדת טשרניחובסקי – היו מלאים שאון ותנועה ולא הורגשה בהם אותה אי-היציבות שהייתה בימי האינפלציה. כשמחיר המטבע הגרמנית היה יורד מיום ליום, היו אמנם החיים קלים, הכול היה בזול לכל מי שהייתה לו מטבע זרה, אבל המצב לא היה בטוח, כיוון שההמונים הגרמנים היו חיים חיי מצוקה ומחסור. בראשית 1924, כשהדפיסו בגרמניה מארקים ושם ביליון היה רשום עליהם, כלומר אלף מיליונים – בא הקץ למשחק הזה שהגיע לאבסורד. כשנהפך המארק הגרמני למארק של זהב שבו החיים למסלולם, אבל לגולה הרוסית בברלין נעשו החיים קשים, אף האווירה טוהרה, כי רבים מן הספסרים במטבע יצאו מברלין לפאריס. יחד עם זה פסקו מלהתקיים הוצאות ספרים בעברית ואידית שבחרו להן למשכן את ברלין מפני הוואלוטה הזולה, הורע גם מצבם של הסופרים-הכתבים שקבעו את משכנם בברלין והיו שולחים משם מפרי-עטם לאמריקה, ארגנטינה ועוד. בייחוד הורגשה ההתייקרות בשכר הדירות. חוק הדירות בגרמניה עוד טרם נתבטל ואי-אפשר היה למצוא אלא דירה מרוהטת וכיוון שצריך היה לשלם במארקים זהב לא נשאר כלום למחיה. בתקופה זו הוכרח טשרניחובסקי להישאר בסווינאמינדה, הקייטנה על שפת הים שהיא כה יפה בימי הקיץ, אבל קשים היו שם החיים בימי החורף, כשלא הייתה שם אף נפש יהודית אחת. אבל לא הייתה לו ברירה אחרת. לא הספיקו לו הכנסותיו מעבודתו הספרותית אפילו לצורכי מזונות ועל שכר דירה בברלין אי-אפשר היה לו גם לחלום. לפיכך נשאר לגור בחווילה של ידידו ריבקין. טשרניחובסקי רצה מאוד לעבוד יום יום בבתי החולים בברלין, כדי להשתלם עוד יותר במקצוע הרפואה. אבל דבר זה נבצר ממנו, מפני שמחיר הנסיעה מסווינאמינדה לברלין וחזרה היה עולה יותר מדולר ליום. על כן לא היה בא לברלין אלא לעתים רחוקות וכמעט שנשכח מלב הציבור היהודי בברלין.

טשרניחובסקי תיאר קצת בסיפוריו את החיים הקשים שלו באודיסה, אבל לא תיאר את הימים הקשים שעברו עליו בסווינאמינדה, כשהיה גר בחווילה יפה ובאותו זמן סבל רעב למחצה. הוא ידע לסבול ובשעת הסבל לעבוד, לשיר את שירתו הנפלאה. בבואו לברלין חי רק חודשים אחדים חיי שובע, בכסף שקיבל שכר סופרים מהוצאת "דביר" ו"שטיבל". אחרי כן התחילו ימי המצוקה. אולם אעפי"כ כתב בסווינאמינדה אחדים משיריו שיש להם ערך לדורות, הרי הם: "המלך", "אומרים ישנה ארץ", "צדקתם הבונים הצעירים", "בת הרב", "הנער הכושי", "קיר הפלא אשר בוורמיזא", וגם שירים אחדים מן הסדרה "שירים לאילאיל" (קטע מן הפואמה "כוהנת הכרמל").

מלבד העבודה המקורית הקדיש חלק גדול מזמנו, אולי החלק היותר גדול, לתרגומים מן השירה העולמית הקלאסית. בסווינאמינדה גמר את תרגום "קאליוולא" (שיצא אחרי כן בספר מיוחד), שיר עלילה של הפינים, שתורגם לכמה לשונות, זה שהשפיע על המשורר האמריקאי לונגפלו לכתוב ברוחו את שירתו הנפלאה "שירת היאוואתה", שטשרניחובסקי תרגם אותה מכבר. על תרגום "קאליוואלה" עבד המשורר במשך שבע שנים, משנת 1917 עד שנת 1924, בארצות שונות. התחיל לכתוב אותה בקייטנה שבפינלאנד, מיטוסלה שהיה בה עוד בשנת 1911, ושבה כתב את שירו וקצר והנפלא: "שושנת פלאים ברוכת אל" (אחרי שיר זה חדל לשיר את שירתו המקורית במשך כחמש שנים). בשנת 1917, כשביקר שוב במקום היפה הזה בפינלאנד, התחיל לכתוב את "קאליוואלה", ולא חידש את כתיבתו בהיותו בברלין, אלא בברלין וגמר אותה בסווינאמינדה.

על השירים ל"אילאיל" היה טשרניחובסקי אומר לי, כי זו תהיה הפואמה היותר גדולה והיותר חשובה שכתב כל חייו אלא שלשם כך עליו להיות זמן ממושך בארץ. בברלין, בסווינאמינדה וגם בתל אביב, כשהיה בה זמן – כתב רק קטעים קטעים ולא איסתר מלתא שיגמור את הפואמה הגדולה הזאת שעלתה במחשבתו. בסווינאמינדה עבד טשרניחובסקי עוד הפעם על תרגום "איליאס" להומרוס, שכבר השלים אותו באודיסה, אבל בברלין השיג מקורות רבים בלשונות אירופה שהיו דרושים לו לשם שכלול התרגום מיוונית, שהשקיע בו חלק מחייו.

הנה כי כן, עבודה רבה עבד המשורר בימי המצוקה שלו בעת שישב בחווילה הנהדרת בסווינאמינדה.

 

טו

אף שנשכח כמעט במשך כל ימי שבתו שם, נזכרו בו כשחל יובל החמישים להולדתו. ב"העולם" וב"רונדשוי" הופיעו רשימות קצרים על מאורע זה והמשכילים העברים בברלין החליטו שיש לחוג את חג היובל הזה. ואמנם סודרה החגיגה באופן יפה. היו נאומים רבים. בזיכרוני נרשמו רק קטעים משני נאומים: האחד של ד"ר מ. סולובייצ'יק, שהיה נאום יפה ומעניין, והשני של הפרופסור היינריך לווה.

הד"ר סולובייצ'יק עמד על זה שטשרניחובסקי הוא אחד הפלאים: שפתו מלידה היא רוסית, התחנך על הספרות הגדולה ההיא, הוא שולט במכמני הלשון ובשירה של הרוסים מאין כמוהו בין המשכילים העברים, ולעומת זאת עברית הוא מדבר רק לעתים רחוקות והתחנך רק על ספר הספרים, התנ"ך, ועל ספרות עברית ענייה – והוא כותב את שירו העזים ורבי הבושם לא בשפה הטבעית, שפת האם שלו, לא בשפה הספרותית העשירה, הרוסית, אלא רק בעברית, והלשון שבה הוא כותב את שיריו עשירה כל כך עד שקשה להאמין כי אין זו שפה המדוברת יום יום ואינה השפה שעליה באה לו השכלתו הכללית. רק הרגש הלאומי העברי החזק, רק הגאוניות שבו, הם שחוללו את הפלא הזה שאין דוגמתו בהיסטוריה – אמר ד"ר סולובייצ'יק.

הנאום השני, הפרופסור היינריך לווה, עמד על הסיפור של טשרניחובסקי, "האשכנזים", שבו תיאר את חיי האשכנזים שהיו באוקריינה, בשכנות לכפר שחי בו המשורר. הפרופסור לווה הביע את תימהונו על עומק ידיעתו והכרתו של המשורר את טבע העם הגרמני, אף שהכיר אותם רק בהיותו ילד ודרך אגב.

על סירובו של המשורר לכתוב בשפה אחרת זולת עברית נודעו לי אחרי כן עוד פרטים מפליאים. מאקסים גורקי היה בשנות 1923-24 בגולה על יד ברלין. הוא הוציא אז ירחון ברוסית בשם "ווייסי" (מאזניים) ורצה להדפיס דבר משל המשוררים העברים. כשהגיע אליו השמועה שטשרניחובסקי חיבר את הפואמה "חתונתה של אלקה" (היא נדפסה ב"שירים חדשים" שיצאו בהוצאת שטיבל ברלין, 1924) ביקש שהמשורר עצמו יתרגם אותה לרוסית, ועמד לשלם שכר-סופרים הגון מאוד. טשרניחובסקי הסתלק מזה, אלא שהסכים לתרגם את הפואמה גם במאסף רוסי-יהודי בלנינגראד, שיצא בעריכתו של המנוח שאול גינזבורג. כידוע לי לא היה ח. נ. ביאליק מדקדק בכגון זה. כשלא מצא חן בעיניו התרגום של הפואמה שלו "משא נמירוב" לאידית, שנעשה בידי י. ל. פרץ, תרגמה בעצמו. טשרניחובסקי ידע רוסית אולי יותר משידע ביאליק אידית ובכל זאת לא רצה לעשות זאת, בימים שהיה דחוק לכל פרוטה. לא רצה להשתמש בשירתו בשום לשון בעולם זולת העברית. פעם כשקרא שיר שלו שתורגם לאידית והתרגום לא מצא חן בעיניו כלל, אמר לי: חושב אתה שבידיעותיי המועטות בלשון אידית לא הייתי יכול להוציא תרגום יותר טוב מן התרגום הזה אתה טועה, אבל אני מודה שבכל ימי חיי לא אכתוב שום דבר – מלבד בעברית.

 

טז

בימי החגיגה נודע כמה קשים החיים של המשורר שחוגגים את יובלו. והנה במקרה הייתה בברלין, בימים הסמוכים לחגיגה, ישיבת הוועד הפועל הציוני. ואליה באו חברים מארצות שונות, וביניהם אלה הקרובים לספרות והדואגים לגורלה. מסרנו להם על מצבו של המשורר וכל אחד נאנח אנחה עמוקה והוסיף שצריך לעשות דבר שיש בו ממש, להגיש למשורר תשורת-עם כנהוג אצל כל העמים הנאורים. בגמר ישיבת הוועד הפועל הציוני נתאספו בביתו על של מר פ. גרינגארד לדון מה לעשות. נחום סוקולוב שהיה בישיבה נאם נאום יפה ואז באה הצעה מעשית: להוציא עשרה כרכים של כתבי טשרניחובסקי ולהגיש אותם שי בשם העם העברי לחתן היובל. מן המכירה יוכל להתקיים ויוכל להוסיף לכתוב את שירתו.

לפי החשבון שהוצע לנאספים היה צורך בעשרת אלפים דולר לשם הדפסת עשרה כרכים באלף טפסים. הוצע לעשות "אימהות" מהדפים וכשתאזל ההוצאה הראשונה ידפיסו הוצאה שנייה, שלא תעלה למחבר הרבה.

החברים הנאספים עשו בינם לבין עצמם חשבון כמה אפשר לאסוף במקומותיהם לשם התשורה העממית למשורר האהוב ומצאו שהסכום עשרת אלפים דולרים הוא בגדר האפשרי. בישיבה מסרו כי בא כוח הג'וינט, מר ברנרד כהן, הצהיר שהג'וינט ישתתף בתשורה זו באלף דולר. פנו לבאי כוח היישוב שהשתתפו בישיבה זו, המנוח דוד ילין וייבדל לחיים מר שפרינצאק בדבר השתתפות היישוב. הם יצאו לחדר מיוחד לעשות חשבון וכעבור חצי שעה בערך הודיעו שלפי השערתם יגיע הסכום שהישוב יוכל להשתתף בתשורה לאלפיים דולר בערך. אז פרצה מפי קריאת השתוממות: האמנם, האין זו טעות? וקיבלתי תשובה: אין זו טעות. יש ביישוב מוסדות ויש גם יחידים אמידים שישתתפו במפעל זה. וכך יצאו אחדים שבעי רצון מן הישיבה הזאת. הנה טובי העם מכל קצווי תבל דואגים לגורל המשורר ואומרים להגיש לו תשורה חשובה שתהיה תפארת לעם ולמשורר.

כעבור ימים מועטים קראו לי לישיבה מצומצמת באחד מבתי הקפה, ובה שמעתי לא נאומים ולא מליצות אלא ידיעות ממקור מוסמך שבבית טשרניחובסקי אין לחם פשוטו כמשמעו, כי אזלו כל מקורות ההכנסה שלו ויש לטכס עצה מה לעשות בימים הקרובים. הן עד שיאספו את עשרת אלפים הדולר לשם הגשמת התשורה עוד יעבור זמן רב.

הידיעה הזאת הסעירה את רוחנו. דרשתי מאת הקבוצה הקטנה שלא נסתפק בהבטחות אלא נעשה דברים שיש בהם ממש. אולם על זה – בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום שישי, כ"ד שבט, תש"ד, 18.2.1944

אין נחת מן התיאטרון

יז

הקדמה קצרה: תלאות וסבל רב עברו על טשרניחובסקי. משנת 1925 ועד שנת 1931, שאז בא לארץ ישראל להשתקע בה, קשה לספר אפילו חלק מהם. אזכיר רק שתי עובדות אופייניות שדיין לתיאור קשי מצבו של המשורר. בין הקרובים לטשרניחובסקי בברלין נפוצה שמועה כי המשורר הלאומי הנעלה עומד לנסוע למדבריות מאדאגאסקאר לשם מלחמה במגפות. הממשלה הצרפתית פרסמה הודעה שהיא מחפשת רופאים הנכונים לנסוע למטרה זו. והנה לא נמצאו "בעלנים" לנסיעה מסוכנת כזו, נסיעה שרבים אין שבים ממנה. את מעשהו זה של טשרניחובסקי ביארו בנימוק שאין ביכולתו ל"הסתדר" כרופא במקומות של יישוב, ואילו מספרות הרי אי-אפשר לחיות אפילו חיי רעב. מימים אלו של התכוננותו לנסיעה זו ישנו מכתב מטשרניחובסקי להד"ר יונוביץ (המכתב הזה היה לנגד עיני מר מיכל רבינוביץ בירושלים), בו הוא כותב "כי בעוד חדש אפשר שלא יהיה כבר זכר לטשרניחובסקי". ועוד עובדה פעוטה אבל עגומה מאוד. בערב אחד הזמנתי את טשרניחובסקי לפגישה במקום מסוים. היה אז ליל חורף קר. הקור ודאי הגיע לעשר מעלות למטה מאפס, והנה נכנס טשרניחובסקי לבית כשהוא בלא מעיל עליון. חרדתי לו וקראתי: מה זאת, קור שכזה – ואתה בלא מעיל? וענה לי בפשטות: את מעילי נתתי לחייט לתיקון, ולשם קבלתו צריך לשלם חמישה מארקים (25 גרוש) והכסף איננו בידי. כך היה חי המשורר הגדול, ואולי היותר גדול, בדורו לפי דברי ח. נ. ביאליק.

אחרי הקדמה מרה זו עליי לציין שלא בכל תקופת השנים ידע טשרניחובסקי סבל ומצוקה. היו בה גם קצת ימים של רווחה. נמצאו יחידים שדאגו למשורר שלא יגוועו ברעב, הוא ומשפחתו.

אחרי החלטת טובי העם העברי ממדינות שונות, שנתאספו בברלין (על כך מסרתי בפרקים הקודמים), להוציא עשרת כרכים של כתבי טשרניחובסקי ולהגישם לו בתורת תשורת-עם – עברו שבועות וחודשים מבלי שנעשה דבר של ממש. הקבוצה הקטנה שחבריה היו, מלבד כותב הטורים הללו ה"ה: ד"ר מ. פינס, ד"ר מ. רוזנשטיין, ד"ר צבי וויסלאבסקי ולבסוף נוסף עליהם גם ד"ר ש. וויינברג ז"ל. מתכנסת הייתה תכופות לטכס עצה מה לעשות. כתוצאה מזה נשלחו מכתבים לאלה שהשתתפו בוועידה החגיגית ובישיבה בבית מר גרינגארד, שימלאו את הבטחתם. במכתבים נאמר בין השאר שבגורל הפעולה הזאת תלויים חיי המשורר הגדול. אחרי ציון קשי מצבו של המשורר ושל הוצאת הספרים בכלל נאמר להלן שגם כרופא לא יוכל טשרניחובסקי להסתדר בגולה הרוסית שבברלין או בפאריס, והוצאת עשרת הכרכים של כתביו היא אפוא הדרך היחידה לקיים את המשורר וביתו. לדאבון-הלב לא נתקבלה שום תשובה מכל אלה שנאמו יפה כל-כך בשעת שמחה של החגיגה!!

בימים עגומים אלו נטפל למשורר בשעת דחקו, אדם שרצה להתחבר לאדם מפורסם לשם עשיית ההתחברות זו רכוש לעצמו. ועלה בדעתו של אותו האדם לייסד "מגן דוד אדום", שמרכזו יהיה בארץ ישראל. והוא יעשה גדולות בכל העולם, אם יעמוד בראשו אדם ידוע בכל תפוצות ישראל כטשרניחובסקי. ידענו את האדם הזה והזהרנו את טשרניחובסקי שבל יתקשר בשום קשר עם הנ"ל. טשרניחובסקי אף כי הכיר וידע שהצדק אתנו לא יכול בכ"ז לעמוד בניסיון כשהמים הגיעו עד נפש. עניין יצירת "מגן דוד אדום" נתן לטשרניחובסקי את האפשרות לנסוע ארצה-ישראל חינם, והיה ניצוץ של תקווה בלבו, שבבואו לארץ אולי יסתדר שם כרופא, דבר שאליו נשא נפשו מאז.

טשרניחובסקי בא לארץ וזכה לקבלת פנים לבבית כמשורר אבל שאיפתו להסתדר בתור רופא בבית-חולים של "הדסה" לא נתקיימה, אכן הוא שימש זמן קצר כרופא בגימנסיה "הרצליה", משרה שלא התאימה לו כלל, שכן התלמידים התייחסו אליו כלמשורר ולא כרופא. איך שהוא – בארץ לא יכול להישאר. מפני שחייב היה לפרנס גם את אשתו ובתו שנשארו בברלין, ואילו השכר המועט שיכול היה לקבל בתור רופא בגימנסיה היה מספיק בקושי לפרנסתו ולא כדי לשלוח כסף לברלין לשם פרנסת המשפחה. הוא שב לברלין בלב דווי על שלא היה יכול להסתדר בארץ כרופא.

בזמן שהותו הקצר בארץ כתב שיר אחד בשם "לעולים בערי יהודה", קטעים קטנים מן הסדרה "כוהנת הכרמל" שקראם בשם שירים ל"אליאיל", אשר כפי שעלתה במחשבה אז צריכים היו לשמש חוליות בשרשרת הגדולה של הפואמה, אלא שלא איסתייע מילתא להגשים את הדבר.

 

יח

בכל אותה תקופה מיום שובו של טשרניחובסקי מהארץ לברלין עד בואו שנית ארצה להשתקע בה, עמדתי בקשר תמידי עם המשורר. אני העמדתי את עצמי כמזכיר של הקבוצה הקטנה שדאגה לקיומו של טשרניחובסקי, ולו גם קיום עלוב. כשלא נתקבלה תשובה מכל אלה שהיו דורשים יפה – היה צורך לחפש בשבילו עבודה לשם סיפוק מחייתו. והנה נודע לי שיש בידי טשרניחובסקי מן המוכן תרגום המחזה של שקספיר "מקבת". לקחתי מידיו את כה"י ושלחתיו לניו-יורק למוסד ישראל מ"ץ, וביקשתיו שידפיס את המחזה הזה וישלח את שכר הסופרים. כתבתי למוסד: אמנם יודע אני שמוסד מ"ץ נוצר לא לשם הוצאת ספרים – ולו גם חשובים ביותר, אלא רק לשם תמיכה בסופרים זקנים, חולים. טשרניחובסקי אינו זקן, אינו חולה, אבל המצב בעולם הספרות שלנו הוא בבחינת חולה מסוכן, והרי כאן – יוצא מן הכלל. ואמנם נתקבלו בדואר הראשון ממוסד מ"ץ שבע מאות דולר כשכר סופרים בעד תרגום "מקבת". בסופו של דבר לא הודפס המחזה והושב לי בחזרה והוא יצא לאור רק אחרי מותו של המשורר, ושם המוסד של ישראל מ"ץ ייזכר בהיסטוריה של הספרות העברית לברכה.

הצלה פורתא זו נתנה לטשרניחובסקי את האפשרות לערוך מסע-טיול בערי פולין. ה"עבריים" שבפולין, מנהלי בתי הספר "תרבות" שמחו מאוד לקראת הפגישה את המשורר הנערץ. הוא ביקר אז את הגימנסיות העבריות, ונתקבל בחיבה ובהערצה. אפשר שאיש בפולין לא ידע מצבו החומרי הקשה, והוא ודאי שלא סיפר על כך לאיש, וסופו שחזר לברלין בלי פרוטה בכיסו, אבל רוחו הייתה טובה עליו בשל מנת היקר והאהבה שניתנה לו בפגישתו עם דור הקוראים הצעירים, מעריצי שירתו.

שבע מאות דולר שנתקבלו בעד "מקבט" הספיקו לחודשים מספר, כדי מחייתו בצמצום. ושוב עמדה לפנינו השאלה החמורה איך למצוא עבודה למשורר הרופא. והנה באה הישועה ממקום אחר: "הבימה" באה אז מרוסיה הסובייטית לברלין בדרכה לניו-יורק ומשם – לארץ. בראש "הבימה" עמד אז מייסדה הראשון נחום צמח. כפי שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים ניגש טשרניחובסקי לחיבור המחזה "בר כוכבא", דרמה בת ארבע עלילות על פי הזמנת צמח כשהיה עוד במוסקבה. טשרניחובסקי עבד בחיבור המחזה במשך שנתיים, משנת 1923 עד 1925 וגמר אותו בסווינומינדה. לפי החוזה צריך היה טשרניחובסקי לקבל בעד המחזה שש מאות דולר. מאה דולר קיבל דמי-קדימה, והשאר צריך היה להימסר לו לאחר שצמח ימצא את המחזה מתאים להצגה ב"בימה". כשבא צמח לברלין קרא את היצירה והתפעל ממנה. הדבר שימח מאוד את טשרניחובסקי, שכן החשיב מאוד את דעתו של צמח במקצוע זה. ברם קוץ היה באליה זו. כשבא צמח לברלין כבר היה פירוד ב"הבימה". צמח, שרק הודות למרצו שלו התקיימה "הבימה" ברוסיה ראה את עצמו כאדון "הבימה", והיה מתנהג כ"דיקטטור", כמנהג המקום שיצא משם, לא התחשב עם דעות חבריו שעמלו יחד אתו לביסוס "הבימה", והתענו אתו יחד ברוסיה. צמח לא הבין שעם צאתו את רוסיה שוב אין מקום ל"דיקטטורה" גם ב"הבימה", וה"פירוד" ביניהם גבר עתה מיום ליום. צמח עמד להיפרד מעל רוב חבריו והתכוון לייסד באמריקה תיאטרון עברי אחר במקום "הבימה". לפיכך הציע לטשרניחובסקי שזכות ההצגה של "בר-כוכבא" תקום לו לקניין גם אם ייפרד מ"הבימה". על מנת זה הציע לטשרניחובסקי תוספת של מאתיים דולר מיד וכעבור ששה חדשים – עוד שלוש מאות דולר בהתאם לחוזה. לא נעם למשורר הדבר כלל ש"בר-כוכבא" לא יוצג ב"הבימה" שכבר קנתה לה שם טוב בעולם העברי, אלא בתיאטרון עברי חדש שצמח עומד לייסד באמריקה. אבל הוא היה קשור בחוזה לא עם ה"בימה" אלא עם צמח וחייב היה להסכים לתנאיו של האחרון.

מאתיים דולר שקיבל בעד המחזה לא היו מספיקים למחיה לזמן של יותר מחודשיים, אבל אנשי הקבוצה הנזכרת השיגו מאנש"ש הלוואה בסך 300 דולר על סמך החוזה עם צמח, והמחזה ניתן במשכון. והנה עברו שישה חודשים וצמח לא הצליח לייסד תיאטרון עברי חדש והמחזה עבר לרשות הקבוצה. בינתיים חזרה "הבימה", שכבר נפרדה מעל צמח, לברלין במטרה לנסוע לארץ ולהיאחז בה. כבר נמצא אז "בר-כוכבא" ברשות הקבוצה הנ"ל, שלא דאגה כל כך לשלוש מאות הדולרים שהושקעו ע"ח המחזה, אלא בעיקר לכך שדרמה מקורית של המשורר הגדול תועלה בהצגת "הבימה".

החזרנו אפוא את "בר-כוכבא" לטשרניחובסקי אבל אחרי שיחתו הראשונה עם אנשי "הבימה" הבין המשורר שהללו שומרים לו טינה, על שעשה חוזה עם צמח, – וכו'. – אכן הדברים לא נאמרו בפירוש ורק נאמר לו שאין המחזה הזה מתאים להצגה. טשרניחובסקי שלח את "בר-כוכבא" בכתב-יד בטרם נדפסה ב"התקופה" (כ"ו – כ"ז) לידידו הפרופ' יוסף קלויזנר ההיסטוריון המובהק ובעל ההבנה הגדולה בספרות העולמית לשם שמיעות חוות-דעתו, והנה מה שכתב על כך הד"ר קלויזנר ב"בוסתנאי" (אחרי כך בספרו "יוצאים ובונים"): "העיתונות הפיצה את השמועה ששאול טשרניחובסקי כתב דרמה בשם "בר-כוכבא" ומסרה ל"הבימה" לשם הצגה ועל כן אין לו רשות לפרסמה בדפוס קודם שיעלוה "הבימנים" על הבמה. הייתי אחד מן מאושרים שזכה לקרוא מחזה זה בכתב יד... והנה הרושם הכללי: יש בו גדלות ורוממות ומקוריות יוצאת מן הכלל, ועד כמה שאני יכול לשפוט יש בו גם דרמטיות מרובה על פי עצם הקוליסיות שבו צריך הוא להשפיע השפעה עצומה מעל הבמה יותר משהוא משפיע בשעת הקריאה, והתמונות הנפלאות של החגיגה העממית בט"ו באב, מועצת התנאים ורבי עקיבא בראשו וכו' וכו', מומנטים דרמטיים ממדרגה ראשונה שיפעלו מעל הבמה פעולה עצומה. ויש להוסיף: הרי כאן נתונה לנו בעברית דרמה עברית מקורית, שפעולתה בארץ שמתגלמת בה מלחמת החירות האחרונה של האומה. הגדולה אף במפלתה. כלום יש לך מראה נהדר מזה. אימתי נזכה לכך?" –

כזאת בקירוב הייתה גם דעתי וטשרניחובסקי עצמו היה בטוח שמחזהו נדחה מחמת טינה ששמרו לו אנשי "הבימה". משפסלה את המחזה הזה, לא רצה בו גם "אהל", דבר זה ציער את טשרניחובסקי עד ימיו האחרונים. אנשי "הבימה" שרצו לפייס את טשרניחובסקי מסרו לו תרגום של שקספיר "הלילה השנים-עשר" וכן רכשו מטשרניחובסקי את המחזה "אידיפוס המלך" לסופוקלס, שטשרניחובסקי תרגם אותו מיוונית, אלא שאף מחזה זה לא הוצג עד היום.

"הבימה" כידוע הציגה דברים משל לייווק שקשה היה להעלותם על הבמה, ובכל זאת, אחרי עמל רב וקיצורים שונים הכשירו אותם לדרמה. ואילו את "בר-כוכבא" ודאי שאפשר היה להציג אלמלא הטינה הכבירה של אנשי "הבימה" למייסדה הראשון והתפעלותו מן המחזה הזה. הנה כדאי שהציבור ידרוש עכשיו מאת "הבימה" שיעשו מאמצים מיוחדים להעלאת המחזה ההיסטורי רב-העלילות של משוררנו הגדול על הבמה.

 

הזמן, יום שישי, י"ב אדר, תש"ד, 25.2.1944

במערכת "התקופה"

יט

קשרי טשרניחובסקי עם הנוער העברי ברוסיה היו רופפים מאוד בעת שישב המשורר ברוסיה. רק בימי נעוריו באודיסה בטרם שנסע לאוניברסיטה שבהיידלברג ללמוד חכמת הרפואה, היה פעיל מאוד בקרב הנוער. ומאז והלאה נותק מן הנוער העברי התוסס. שנים אחדות נמשכו ימי לימודו בהיידלברג ובלוזאנו, אחרי כן פעל טשרניחובסקי כרופא ב"זימסטווה" הרוסית ובפטרבורג בסביבה רוסית טהורה. כששב מאודיסה היו כבר ימי המהומות, ימי הבולשביזם, ימי הרעב, וגם בבואו לברלין לא ראה לפניו נוער עברי ער. את הנוער העברי האמתי, זה שקרא את שיריו, והעריץ את המשורר, מצא טשרניחובסקי רק בארץ-ישראל בהיותו שם בשנת 1925. אבל, כמסופר, כבר לא ניתן לו לצערו להשתקע בארץ, מאחר שלא נתקבל לעבודת רופא שהייתה המקור היחידי לקיומו. לפיכך נשא המשורר את לבו להיפגש לפחות עם הנוער העברי שבגולה. הוא מצא אותו בייחוד בערי וואלין, במקומות שנספחו לפולין אחרי מלחמת-העולם הקודמת, כמו רובנה, לוצק, קובל ועוד. מצבו החומרי לא הרשה לו להתעכב אז זמן ממושך. ולפיכך שמח מאוד כשניתנה לו אחרי-כן האפשרות לנסוע לליטא, ללטביה במקום שם מתחנך נוער עברי בגימנסיות עבריות. היה זה חג לנוער העברי ולמשורר גם יחד. בשובו משם הרגיש עצמו רענן יותר, מלא חיים ותנועה, שוב לא היה צריך לשאול, כיהודה ליב גורדון בשעתו, "למי אני עמל?" – טשרניחובסקי הקדיש אז לנוער זה את שיר "הפסל", בהקדשה כוללת – "לתלמידים ולתלמידות של הגימנסיות העבריות, לצופים ול"כפירים" אשר בליטא ולטביה".

אילו ניתנה אפשרות לטשרניחובסקי לחיות במקום שנוער עברי מצוי, מעדיף היה לשבת שם מאשר בברלין שלא נמצאה לו בה קרקע תחת רגליו. אבל אפשרות זו לא ניתנה לו. והיו אמנם אי-אלה ידידים שביקשו להשתדל לפני הממשלה הפולנית שתאפשר לטשרניחובסקי להשתקע בפולין ולהכיר בדיפלומה הרפואית שלו. לטשרניחובסקי היו זכויות כרופא, שעבד ברוסיה בבתי-חולים רבים ואף זכה להצטיינות ותארים וכו'. כן ידוע היה כאדם שעמד מרחוק לכל פוליטיקה. והנה היה לטשרניחובסקי ידיד נעורים, פולני ששימש סגן המיניסטר למשפטים, הם למדו יחד באוניברסיטה שבהיידלברג, והוא כיבד וחיבב את טשרניחובסקי. ועוד זאת: האנטישמיות בפולין – בימים הראשונים כשפילסודסקי נחל ניצחון על ה"אנדקים" – לא ישבה עדיין לכיסא השלטון ולפיכך היו שחשבו שיש סיכויים לקבל הרישיון הזה באופן יוצא מהכלל. ידידו סגן מיניסטר המשפטים רצה להכשיר את הקרקע לפני הבקשה הרשמית והוא בא בדברים עם אנשים בעלי השפעה בחוגים שונים שבממשלה – וקיבל תשובה שלילית בהחלט. המשורר נאלץ אפוא, להישאר במקום שהוא יושב. ואף כשלא הייתה לו עוד שום תקווה למצוא את לחמו כרופא במקצוע, לא פסק מלעבוד יום-יום בבתי-החולים שבברלין, וכשהיה מזדמן בערב עם רופא, מדבר היה בהתעניינות גדולה על החולים שראה אותם היום ועל כל מה ששמע מן הפרופסורים. עבודה זו גרמה לו סיפוק-נפש רב.

באותה תקופה כתב רק מעט מאוד שירים מקוריים. הוא עסק בתרגומים כמו שירת הבבלים, "המלך אדיפוס" מיוונית. כן תרגם את אבנג'לינה לפי הזמנת "עת לבנות" (ישעיה פיסרבסקי בלונדון) וגם את "החולה בעיניו" של מולייר, תרגום מצרפתית, על פי הזמנת פ. שפירא, שאמר למסור את המחזה להצגת "הבימה", אלא שלבסוף לא קיבלה "הבימה" את המחזה להצגה.

כפי שסיפרתי בפרק הקודם היו בידי הקבוצה הקטנה שדאגה למצוא עבודה לטשרניחובסקי במשך השנה אלף ומאתיים דולר מתרגום "מקבת" ומחיבור "בר-כוכבא", ומשנוספו לטשרניחובסקי עבודות מקריות – יכול היה להתקיים מזה יותר משנה, כמובן בדוחק גדול, שכן הוצאות החיים בברלין היו יקרות מאוד. אפס בגמר השנה עמדה הקבוצה לפני בעיה חמורה מאוד. הדרך היחידה לפתרונה – כפי שסיפרנו כבר – הייתה להוציא את עשרת הכרכים של כתביו ולהגישם למשורר כתשורת-עם כשם שהובטח חגיגית. אבל כשלא נתקבלה תשובה במשך יותר משנה מאלה שקיבלו על עצמם לאסוף את הסכום הדרוש להדפסת הכרכים – באו לידי ייאוש. האחד שעמד בהבטחתו היה ה"ג'וינט" שהתחייב להשתתף בתשורת-העם בסך אלף דולר. אבל מה לעשות בסכום הזה?

במקרה באו אז לברלין הסופרים ראובן בריינין והד"ר א. קוראלניק. שניהם היו ממעריצי הד"ר טשרניחובסקי. התייעצתי אתם מה לעשות. הלכנו יחד לד"ר ברנארד כהן שעמד בראש ה"ג'וינט" האירופי. סיפרתי לו על המצב, ואמרתי לו כי לא אוכל לגעת באלף הדולרים המיועדים להדפסת עשרת הכרכים, כי קודש הוא למטרתו הנ"ל, אלא מבקש אני הלוואה בשביל לקיים את המשורר עצמו, ואני מקבל על עצמי לנסוע לערים שונות לאסוף את הסכום המלא הדרוש להדפסת הכרכים – ותשורת העם תוגש למשורר. ביקשתי אפוא הלוואה בסכום כולל של 750 דולר. מסכום זה ביקשתי למסור 250 דולר לשמריהו גורליק שנמצא אז במצב קשה, בתנאי שה"ג'וינט" ישלם את הסכום 250 דולר בשעה שאתחיל להדפיס את הכרכים. מר כהן בהשפעת בריינין וקוראלניק הסכים לכך. מצד אחד הונח לי בקבלת הלוואה זו אבל מצד שני הרגשתי את עצמי ברע. הנה נעשיתי בעל-חוב. קיבלתי על עצמי עבודה קשה שלא נוסיתי בה מעולם. אבל לא הייתה ברירה אחרת בידי.

 

כ

בפרק זה הנני לספר קצת על דבר ייסודה של הוצאת שטיבל בברלין בסוף 1927, דבר שבסופו היה קשור שמו של טשרניחובסקי. הוצאת שטיבל (שבמשך ימי המלחמה הזאת מלאו עשרים וחמש שנה לקיומה ואיש לא הזכיר זאת) תופסת מקום נכבד בתחיית הלשון העברית, והכנסת הספרות העולמית לספרות העברית. אלמלא היא מי יודע אם אפשר היה בשנים הראשונות שלאחרי הצהרת בלפור לקיים את בתי-הספר העבריים, לעשות את הלשון העברית לשפה מדוברת חיה. באותה תקופה כמעט שלא היו עדיין ספרים מתורגמים בספרותנו ובלי קריאת ספרות כללית עולמית אין אפשרות לנוער העברי לרכוש גם את ידיעת הלשון העברית כפי שדרוש.

בפרקים הקודמים של סדרת-מאמרים זו סיפרתי דרך אגב כי הייתי מייסדה הראשון של הוצאת שטיבל במוסקבה בראשית שנת 1917 וכי עזבתי את ההוצאה באמצע השנה מפני שאי אפשר היה לי לעבוד ביחד עם המנוח דוד פרישמאן. אולם עוקב הייתי כל הזמן אחרי פעולותיה לטובת הספרות. כשעזב י. א. שטיבל את רוסיה ובא לאמריקה, והוא עדיין מיליונר בדולרים, ייסד אז שלוש מחלקות לבית ההוצאה. האחת בניו-יורק, השנייה בוורשה, והשלישית בארץ-ישראל. כולן, כמובן, הביאו הפסד רב, אך לא הייתה זו הפתעה בשבילו מפני שמראש ידע שהעסק כרוך בהפסד. המחלקה באמריקה התקיימה קצת יותר משנה, וההפסד בה היה גדול מבשאר מחלקות, והיינו – קרוב למאתיים אלף דולר. בארץ-ישראל לא הייתה ההוצאה פעילה, הדפיסה אך ספרים מעטים, ונפסקה כשהיא חייבת סכום הגון להמנוח י. ל. גולדברג. המחלקה השלישית שהתקיימה משך שנים ועשתה הרבה מאוד לטובת הספרות, והפסדה הכספי היה לא רב בערך, הייתה ההוצאה בוורשה, שהתנהלה על-ידי הסופר מר פ. לאחובר. בפולין הייתה קיימת אינפלציה במשך שנים אחדות עד סוף 1924. ובסכום הדולרים שהשקיע ה' שטיבל במחלקה זו אפשר היה להדפיס כמות ספרים גדולה פי עשרה מכפי שהדפיסו באמריקה, ופי חמישה מכפי שהדפיסו בארץ, שהייתה בה מטבע יציבה. לפיכך יצאו בוורשה כ' כרכים של "התקופה", מאספים רבי הכמות והאיכות, שלא הייתה כדוגמתם בכל זמן קיומה של הספרות העברית החדשה. וכן הופיעו בה שורה ספרים רבים מתורגמים ומקוריים. אולם בינתיים איבד שטיבל את כספו בעסקי עורות נעליים, ומשהגיעה בשנת 1924 המטבע הפולנית בפולין ליציבות, התחיל הבניין הגדול של הוצאת שטיבל בוורשה מתמוטט. י. א. שטיבל שנמצא אז בקופנהאגן לא רצה להודות כי נעשה ליורד, לא הודיע על כך למנהל המחלקה בוורשה, וזה האמין כי עדיין יש לו עסק עם עשיר שרק, לפי השעה, הוא דחוק בכסף, ועל פי ייפוי-כוח שהיה בידו, הכניס את בעל-ההוצאה בחובות שלא היה בכוחו לשלם. ההוצאה נפסקה ואלה ששטיבל היה חייב להם כספים העמידו את המטלטלין שלו למכירה ושטיבל הוצג ממש עני ואביון.

והנה בשנת 1927 חידשה "הצפירה" בוורשה את הופעתה. מזכיר המערכת ביקש מאתי איזה דבר בשביל העיתון, כמובן שלא על מנת לקבל שכר-סופרים. נזכרתי כי מלאו אז עשר שנים להוצאת שטיבל במוסקבה ובחרתי בנושא זה לסדרה של מאמרים על החיים העבריים במוסקבה אז. המאמרים עודדו קצת את רוחו של שטיבל והוא בא אליי בבקשה, אחרי שסיפר לי על מצבו הקשה, למצוא דרך להצלת ההוצאה שאנכי הייתי מייסדה הראשון. אז נצנץ בי הרעיון שאם אמנם אצליח להקים לתחייה את הוצאת שטיבל הרי ייווצר מקום-עבודה בשביל טשרניחובסקי. השיבותי אפוא לשטיבל: אנסה, אולי אצליח. פניתי קודם כול למר זלמן שוקן בצוויקה (סקסוניה), שהיה ביכולתו להקים את הוצאת שטיבל. ניהלתי אתו חליפת מכתבים ולבסוף קיבלתי תשובה שרוצה הוא לייסד בעצמו הוצאת ספרים עבריים לפי רוחו ואין הוא רוצה להתקשר עם הוצאה שיש לה כבר מסורת ידועה.

אולם יגעת ולא מצאת – אל תאמין. הישועה באה ממקום בלתי צפוי מראש. בברלין קיימת הייתה הוצאת ספרים "ילקוט", שבעליה היה ב. כהן והד"ר ש. רבינוביץ היה מנהלה. בעיקר מוציאה הייתה על פי צילומים, ספרים קלסיים מן האוצר שלנו, שאזלו מן השוק, כמו "מורה נבוכים", "חובת הלבבות" וכו' וכו'. גם הוצאה זו הייתה מביאה הפסדים, אלא שהאחים כהן מסורים היו לעסקים אחרים לגמרי ותמכו בהוצאה שאחד האחים היה עסוק בה. והוצאת "ילקוט" היא שהסכימה להתחבר עם "הוצאת שטיבל" ולהמשיך בהדפסת ספרי "התקופה" ושאר הספרים. ידעתי כי בחשבון הסופי יכניסו כספים האחים כהן שיש להם עסקים גדולים אחרים, ה"שידוך" התקיים והוצאת שטיבל נתחדשה בברלין כהוצאה בע"מ, ובתנאי העמדתי כי טשרניחובסקי יקבל בה משכורת קבועה כאחד העורכים של "התקופה" ושל המחלקה לספרות יפה שבהוצאת שטיבל. התנאי נתקבל – ועל הפרטים בפרק הבא.

 

הזמן, יום שני, י' ניסן, תש"ד, 3.3.1944

על המשמר ב"התקופה"

כ"א

     עוד בטרם נכנס לעבוד בקביעות בהוצאת שטיבל התעניין שאול טשרניחובסקי בכל השאלות היום-יומיות של היהדות בגרמניה, ושל הגולה היהודית הרוסית בברלין ובייחוד בכל הנוגע לעולם הספרות הישראלית. הוא בחר לו לבמה קבועה את "העולם" שיצא בלונדון וקבע לו שם מדור בפיליטון בשם "מפנקסו של יעקב תם". קוראי "העולם" בברלין התעניינו בפיליטונים הללו והיו משערים כל מיני השערות מי הוא זה יעקב תם, וכלל לא העלו על הדעת כי טשרניחובסקי המשורר הגדול והנכבד יכתוב פיליטונים שיש בהם מקלות ההלצה. התמיהה גדלה כאשר לפעמים היו באים באמצע הפיליטון שירים קטנים בתוכן סטירי. יודעי שירה עברית הבחינו מיד כי לא חרוזים סתם כאן אלא יצאו מעטו של משורר בעל כשרון. יש שחשבו שבעל החתימה יעקב תם הוא המשורר ז. שניאור, והיו מציקים לו בשאלות בנוגע לפיליטון זה ואחר, והוא כמובן, השיב: איני יעקב תם, ומשראה שאין מאמינים לדבריו הוסיף שניאור: ואני אומר לכם שזהו שאול טשרניחובסקי. יש לי יותר חוש ספרותי מאשר לכם ומארבע שורות בשיר הריני מכיר מי הוא הכותב. כששמעו זאת התפרצו בצחוק: טשרניחובסקי ו... פיליטוני הלצה כאלה...

כששמעתי דברים כאלה מפי משורר היודע להבחין בשירים סיפרתי על כך לטשרניחובסקי, ומתשובתו של זה הכרתי כי צדק שניאור וכעבור ימים מועטים לא היה עוד הדבר בגדר סוד. טשרניחובסקי כתב מזמן לזמן גם מאמרים בעניינים שונים ובייחוד בשאלות הלשון. בכל מה שכתב – בין שאפשר היה להסכים לדבריו ובין אם לא – היה משום חידוש, ואולם הקורא העברי הרגיל היה מתרגז כשהיה רואה שמו של טשרניחובסקי כשהוא חתום לא על גבי שיר. אכן היו געגועים לשיר של טשרניחובסקי – ואין. משיצא טשרניחובסקי מן החווילה בסווינומינדה בסוף 1925, כמעט שלא היה כותב שירים, וכשהייתה רוח השיר פוקדת אותו מעלה היה את הדברים על הכתב אך לא התקין אותם לדפוס, ביודעו שאין מקום להדפיס. רק בהיותו עורך "התקופה" הדפיס בשני הכרכים כ"ד וכ"ה את הפואמה שלו "מים שלנו" ושני שירים "פרחי הכלנית", "אהבוך גם הפרחים".

במשך השנים מ-1926 עד סוף 1929 עסק בתרגומים כמו "אליאס" ספר ראשון ו"קליוולה", וכן תירגם את "ריינקה שועל" לגיטה. טשרניחובסקי אהב והעריץ מאוד את גיטה, וכשהייתי שואלו מפני-מה אינו ניגש לתרגום "פאוסט" – ענה לי שאין רואה את עצמו מוכשר לתרגם את "פאוסט", שיהיה דומה אפילו במקצת למקור הגרמני. לא כן "ריינקה שועל" – בזה אפשר להצליח.

 

כ"ב

כשניגש טשרניחובסקי בפעם הראשונה בחייו לעבודת העריכה ב"הוצאת שטיבל", הביט על עבודה זו כעל עבודת-קודש. קודם כול היה עליו לעבור על כל החומר הרב של הספרות היפה, מקורית ומתורגמת, זה שהיה באוצרו של שטיבל. לאושרו היה פטור מלעבור על חלק הגון מן התרגומים, אלה שנים-עשר הספרים שנמסרו על ידו להוצאת "שטיבל" בא"י. היה הדבר זמן מועט קודם שנוסדה הוצאת שטיבל ברלין בע"מ, כשהבעלים היו י.א. שטיבל וב. כהן, והייתה רק תקווה קלושה, שכתבי-היד המרובים המוטלים אצל שטיבל כאבן שאין לה הופכים יראו אור. ואז פנה מר נחום טברסקי לי. א. שטיבל בבקשה שימסור לו כתבי-יד והוא יוציאם לאור, ושטיבל ענה לו שאת כל דבר ההוצאה וסידורה מחדש מסר לי ובידי ההחלטה בכל הנוגע לכך. נפגש מר טברסקי אתי בוורשה ועשיתי עמו חוזה למשך שנה שלפיו ייצאו בהוצאת שטיבל בארץ שנים-עשר ספרים, ספר לחודש. ידעתי ששטיבל משתוקק לכך – שמדי שבוע בשבוע יופיע ספר שעליו מתנוסס שמו כמו"ל, ואם אי אפשר מדי שבוע, אז, למצער – מדי חודש. כסף הרי אינו מבקש להרוויח. זהו עניין צדדי, והנני מזכיר אותו, מפני שע"י מקרה זה הוקלה לטשרניחובסקי העבודה לעבור על החומר. שנים-עשר הספרים שנדפסו בארץ לא בעריכתו ולא בהשגחתו נעשו. אבל קשה הייתה גם העבודה לעבור על האוצר שנשאר בברלין. טשרניחובסקי התמסר במרץ רב לעבודה זו, בה שומה עליו להחליט מה להדפיס בספרי "התקופה" ומה להדפיס בספרים מיוחדים.

 ספרי "התקופה" הרי הם גולת הכותרת של הוצאת שטיבל, ויש כבר מסורת להם. מקודם יצאו כ"ג כרכים שהעשירו את ספרותנו עושר רב, ואסור אפוא לבייש את הכרכים שייצאו בעריכת טשרניחובסקי. הוא היה עורך מדורי הספרות היפה. אמנם היה באוצר חומר רב להדפסה ב"התקופה", אבל זה לא היה מספיק אז להוציא את "התקופה" ארבע פעמים בשנה. חשבנו בתמימותנו כי קוראי עברית בכל העולם ייענו לקול הקורא שפרסמנו, וכי יימצאו אלפים חותמים ל"התקופה". טשרניחובסקי בא בחליפת מכתבים עם כל המספרים ומשוררים שיש לנו. שילמנו אז שכר סופרים לא בשיעור ששטיבל היה משלם בשעת עושרו, אבל לא פחות מכפי שמשלמים עכשיו. טשרניחובסקי לא אהב לכתוב מכתבים ארוכים. הוא היה מבקש ממני שגם אני אוסיף על דבריו, אף שלא התערבתי בכל הנוגע לספרות היפה אני הייתי בא בדברים עם הסופרים רק ביחס לשכר-הסופרים. טשרניחובסקי החשיב מאוד את עבודתם של ג. שופמן ושל ח. הזז, והוא רצה להיות בטוח שעבודתם ב"התקופה" תהיה קבועה ואני עוד קודם לכן דאגתי לשני הסופרים הללו, בשעה שמר ב. כהן קיבל על עצמו את האחריות הכספית להנהלת ההוצאה. לשטיבל היו חוזים עם הזז ושופמן אך בימי דחקו לא יכול לעמוד בהתחייבותו. בטרם שנחתם החוזה על ייסוד הוצאת שטיבל בע"מ הייתה התחייבות כי שילמו באופן חודשי הכספים לפי ההתחייבות. אם כן היה לב טשרניחובסקי סבור ובטוח כי מקומם של שני הסופרים החשובים האלה לא ייפקד בספרי "התקופה" החדשים. אבל בזה עדין לא היה די. והוא היה מחכה בכיליון-עיניים למכתבים מארץ-ישראל, לתשובות על מכתבים ששלח. אך לצערו היו מתקבלים מכתבים מעטים ולא כולם משביעים רצון.

היו ימים שטשרניחובסקי נעשה עצבני משלא קיבל דבר שיהיה כ"מסמר" בשביל ה"תקופה" החדשה. הנה, למשל חיכה לדבר גדול מאת ח. הזז, שאמנם הבטיח לשלוח, אבל משום-מה לא יכול למלא הבטחתו. לפיכך גדלה שמחתו של טשרניחובסקי כשמצאו באוצרו של שטיבל את הסיפור "חיה'לה" מאת יעקב רבינוביץ. הסיפור היה גדול ונועד בראשונה לשם הוצאה בספר מיוחד, אבל טשרניחובסקי החליט לחלקו לשני חלקים. טשרניחובסקי ממש התאהב בסיפור זה ולא היה פוסק מלדבר עליו, וגם הודיע זאת במכתב שכתב למחבר שחי אז בארץ. להלן מצא באוצרו של שטיבל את סוף החלק הראשון של דנטה בתרגום ז'אבוטינסקי וגם את הפואמה "בלעם" של מתתיהו שוהם ואז נחה עליו דעתו. טשרניחובסקי התעניין בתרגום דנטה של ז'אבוטינסקי. הוא הכיר בתרגום זה כשרון רב. עבר עליו פעמים רבות ומצא שיש צורך לעשות בו תיקונים, אולם רק בהסכמת ז'אבוטינסקי. ואמנם שלח לז'אבוטינסקי מכתב בפירוט התיקונים, שלפי דעתו, יש להכניס בתרגומו. ז'אבוטינסקי ענה לו שאמנם הוא מחשיב את דעתו של משורר גדול, אבל מחשיב הוא ביותר את החוש הבלשני של עצמו, ולא יכול אפוא להסכים לתיקוניו של טשרניחובסקי. התקיימה אז חליפת מכתבים על כל תג ותג ובהם מכתב אחד נפלא בחרוזים, שכתב טשרניחובסקי לז'אבוטינסקי, ז'אבוטינסקי השיב כי התענג מאוד על השיר-מכתב אבל הוא מוסיף לעמוד על דעתו. טשרניחובסקי הצטער מאוד על שלא באו לידי הסכם והדפיס את התרגום כפי דרישת ז'אבוטינסקי. לטשרניחובסקי לא נשארה העתקה מאותו מכתב מצוין בחרוזים, אפשר שהוא נמצא באוצרו של ז'אבוטינסקי, אם לא אבד בימים הטרופים.

טשרניחובסקי שהתייחס בכבוד גם לסופר שלא הסכים אתו – נהג באומץ-רוח ולא הדפיס פואמה משל סופר גדול, כשלא מצא בה רוח-השירה אף שהדבר גרם לו אי-נעימות רבה. המנוח נחום סוקולוב שלח פואמה "הלל הקוצרים" על כתבו של שטיבל, לשם הדפסתה ב"התקופה". טשרניחובסקי לא נמצא אז בברלין. שטיבל האיץ בי שאמסור את הפואמה לדפוס, מפני ש"התקופה" עמדה אז לצאת. הוא טען כי טשרניחובסקי בוודאי ישמח להדפסת פואמה מאת נחום סוקולוב ב"התקופה" וכי יצירה זו בוודאי אינה זקוקה לעריכה, שהרי מספיקה חתימת נ. סוקולוב. אולם דחיתי בקשה זו בנימוק שאין לי רשות לעשות דבר בחלק הספרות היפה, וכי צריך לחכות לבואו של טשרניחובסקי. שטיבל היה מצלצל אליי בכל יום: אולי כבר בא טשרניחובסקי, אין לו מנוחת-הנפש כל עוד הפואמה לא נמסרה לדפוס. ולבסוף בא טשרניחובסקי ומסרתי לו את הפואמה הזאת וסיפרתי לו את כל הכרוך בה. טשרניחובסקי לקח אותה לקריאה והודיע לי שלא יכול להדפיסה. סוקולוב אמנם סופר גדול הוא, אבל לא משורר. אמרתי לו שהדבר יגרום צער רב לשטיבל וכי יש לחפש דרך כיצד למנוע ממנו את הצער הזה. הרי בכל אופן עשה הרבה למען הספרות העברית. והנה במקרה בא אז סוקולוב לברלין. טשרניחובסקי הציע שבו-ביום נלך אל סוקולוב והוא יסדר את הדבר. וכשבאנו אליו אחרי שיחה קצרה פנה טשרניחובסקי לסוקולוב ברוסית בדברים אלה: אני מייעץ לך נחום בן-יוסף שלא להדפיס את הפואמה ששלחת לה' שטיבל. הריני מבקשך אפוא שתצלצל אליו כי יחזיר לך את הפואמה ונא אל תדפיסנה בשום מקום. סוקולוב הודה לטשרניחובסקי על עצתו זו, אלא שלאחר זמן הדפיס את הפואמה ב"תקופתנו" מאסף שיצא כהוספה ל"העולם" (לונדון, ניסן תרצ"ב).

כשמקבל היה טשרניחובסקי מכתבים בדואר היה אומר, מי ייתן ואקבל דבר מה מסופר חדש, מסופר צעיר שיהיה הכישרון ניכר בפרי עטו. והנה פעם בא אליי בפנים צוהלות משמחה, כי הנה נמצה סופר כזה, ודווקא ברוסיה הסובייטית במקום שהעברית "טריפה". הוא קיבל חבילה ובה שלושה פרקים של הרומן 1919 מאת פריימן מאודיסה. כן קיבל ממנו מכתב שבו הודיע פריימן כי הוא כותב רומן גדול וכי ישלח שבוע-שבוע שניים שלושה פרקים ממנו. מצד הצנזורה הרוסית לא תהיה מניעה כי הוא כותב על תקופה שאינה פוגעת בהבולשיביקים. טשרניחובסקי היה מצפה בכיליון-עיניים לכל חבילה מפריימן. היה כותב אליו מכתבים, והיום שבו קיבל את סוף החלק הראשון היה יום חג לו. הנה יש עכשיו סופר עברי בעל-כשרון באודיסה!

כעבור שנים אחדות, ואחרי גלגולים שונים נדפס הספר הראשון "1919" בהוצאת שטיבל שהועברה בינתיים לארץ. אז כבר הכריזה עיריית תל-אביב על פרסים לספרות והספר 1919 הועמד לפרס, בין שאר מועמדים. טשרניחובסקי השתדל, שפריימן יקבל את הפרס. הוא, כרבים אחרים, הכיר שהפרס של עיריית תל אביב מגיע לי. קרני בעד ספר השירים היפים שהוציא, ובהם מספר שירים מצוינים המוקדשים לעיר העברית הראשונה. אבל לא יכול לעמוד בניסיון כשסופר בעל-כשרון כפריימן, שטשרניחובסקי היה הראשון להכיר בכוחו ויכולתו, סופר הנמק בסיביר וסובל בעד העברית, בעד כותבו את הסיפור המצוין – אינו מקבל את הפרס. הוא הגיד לי אז, אפשר שיש בזה עיוות הדין, אבל סופר הסובל בעד השפה העברית ברוסיה הסובייטית ראוי גם שיעוותו את הדין בגללו.

ימים טובים היו לטשרניחובסקי בראשית עבודתו ובהוצאת שטיבל, כשהייתה לו עבודה קבועה והיה חופשי מדאגת פרנסתו ליום-המחר. הכסף שקיבל בהלוואה מן הג'וינט וכן משכורתו הספיקו לו למחייתו, כמובן בצמצום. הייתה לו כבר אפשרות לדור בחורף בברלין ולא מחוץ לעיר. כך נמשך המצב קרוב לשנה. אח"כ כבר אזל הכסף שנתקבל הלוואה והמשכורת לא הייתה מספיקה למחייתו ובייחוד כשמצב ההוצאה הלך הלוך ורע. אולם אז נזדמנה לו האפשרות לנסוע לאמריקה למשך שלושה-ארבעה חדשים – ועל זה בפרק הבא.

 

הזמן, יום שישי, ט"ו אדר, תש"ד, 10.3.1944

באמריקה

כ"ג

הגם שהייתה לטשרניחובסקי עבודה קבועה בהוצאת "שטיבל" ואף שעסק באותו הזמן גם בהכשרה לדפוס של תרגום איליאס שעבד עליו הרבה שנים – לא הניח ידו גם מעבודה בבית החולים שבברלין. הוא עשה זאת על מנת להשתלם בחכמת הרפואה, שאהב אותה בכל נפשו. רק לעתים רחוקות היה מבקר בברלין בתיאטרון או באופרה, שהיו אהובים עליו כל-כך. לא הייתה לו אפשרות חומרית לביקורים אלה. הוא גם לא נמנה עם מבקרי "בית הקפה הרומני" שבברלין, מקום המועד של אמנים וסופרים ושל סתם יהודים יוצאי רוסיה, פולין, ליטא וכו'. לפחות פעם בשבוע היה מבקר, בערב, באחד משלושת הבתים: בבית הד"ר מ. פינס, בבית י. א. שטיבל ובביתי. כמעט בכל לילי שבת היינו נפגשים בבית הד"ר פינס. בית זה היה כאכסניה לכל הסופרים שבאו מן הארץ ולסתם סופרים ועסקנים. הד"ר מ. פינס חיבר בנעוריו ספר בצרפתית על תולדות הספרות הישראלית, ספר שתורגם גם לרוסית ולאידיש. בימי נעוריו היה טריטוריאליסט והיה גם פעיל להפצת הרעיון הזה, אבל בהיותו בברלין היה כבר ציוני מסור מאוד. ח. נ. ביאליק דיבר על לבו להשתקע בארץ, והוא היה דוחה את הדבר מיום ליום, מפני שהחיים בברלין היו אז נוחים מאוד. אשתו של הד"ר פינס ידעה לקבל אורחים יפה והד"ר טשרניחובסקי היה מרגיש את עצמו בבית זה כבביתו. כל אנשי הבית חיבבו אותו וששו תמיד לקראת בואו אף שהיה מן המבקרים הקבועים. בבית זה היה נפגש טשרניחובסקי עם אורחים מארצות שונות, והיה מרבה ללמוד משיחותיהם על חיי היהודים בליטא, לטוויה, ובייחוד היה מתעניין בחיי היהודים שם בעבר הקרוב. הוא שהתחנך בפלך טבריה ובאודיסה לא הכיר את חיי היהודים שבליטא, יהודים יודעי ספר. ולפיכך היה שותה בצמא כל שיחה וסיפור על החיים ההם. הוא השתמש במה ששמע גם בסיפוריו; את הסיפור "שעטנז", למשל, כתב על פי הדברים ששמע מפי הד"ר פינס על החיים בעיר ריזינוי.

כפי שמסרתי בפרקים הקודמים חדל טשרניחובסקי לכתוב שירים בהיותו בברלין אחרי עוזבו את החווילה הנהדרה בסווינימינדה ובאותם הימים, כשרוח השירה לא היה שורה עליו – היה כותב סיפורים. הוא ידע היטב כי לא הרי טשרניחובסקי המספר כהרי טשרניחובסקי המשורר הראשון במעלה, אלא שלאו בכל יומא נחה רוח השיר על המשורר, ואילו בסיפור היה מספר מעשים שהיו, ובייחוד מחייו, בהוספת תיאור המקום והסביבה. היה מפרסם ב"העולם" מסיפורי הרופא ד"ר טננבאום, שתיאר בו פרשיות מחייו הוא ב"זימסטווה" הרוסית וקצת סיפורים מחיי אודיסה בימי הבולשביקים ובימי הרעב. הוא כתב גם תיאורים מחייו בימי המלחמה העולמית הקודמת, כשעבד כרופא בבתי-החולים הצבאיים, אולם לא כתב שום סיפור על החיים במערב אירופה – ועל חייו בברלין בשנת 1923 עד שנת 1931. הוא לא שכח את הימים ההם וחשב לכתוב עליהם בפרקי זיכרונות בהגיעו לימי הזקנה שלו. בשיחות פרטיות היה מזכיר את הימים ההם, את הימים הרעים וגם את הטובים ואת בית פינס. וכשנודע לו על מותה הטראגי של הגברת פינס, האישה הטובה והעדינה, שמתה בערבות סיביר בימי המלחמה הזאת – התאבל מאוד ולא חדל מהשתדל לשם שחרורו של הד"ר מ. פינס, שנאסר על יסוד של חשד בלתי מבוסס. טשרניחובסקי לא היה שוכח את האנשים שעזרו לו בהרבה או במעט והיה מזכיר אותם לטובה מזמן לזמן עד הימים האחרונים למותו. הוא היה מתרגז כשמישהו מן הסופרים שכח את אשר עשה כותב הטורים האלה בשבילו. אני הייתי אומר לו: "אם אני איני מתרגז, מדוע תתרגז אתה? – אך הוא היה משיב: "אתה תוכל למחול ואילו אני – לאו. אני כועס מאוד על אנשים כפויי טובה". ולפי טבעו זה היה מזכיר לעתים קרובות גם בימי מחלתו את הימים הטובים שלו בשנה הראשונה להוצאת שטיבל בברלין.

אולם כפי שסיפרתי לעיל לא היו סיכויים כי גם בשנתה השנייה של ההוצאה, כשמצבה בברלין הלך ורע, יוסיף מצבו הפרטי להיות כך – בלי דאגות ליום מחר, לפרנסתו [ול]פרנסת בתו היחידה, שלמדה בהאוניברסיטה שבפאריס ושנפשו הייתה קשורה בנפשה. דיברתי על כך ועם חברים שיטפלו בהוצאת עשרה כרכים של כתבי המשורר ושלבסוף הסיחו דעתם מכך, בחשבם כי טשרניחובסקי כבר מסודר. הם הכירו אמנם כי לא יפה הדבר, שהכרזתם על תשורת-עם למשורר הגדול תהיה עורבא פרח, אבל היו טוענים: מה תוכל לעשות הקבוצה הקטנה בברלין בזמן שכל העסקנים והסופרים בעולם שכחו את אשר הבטיחו?

והנה באותם ימי הדאגה לעתיד קיומו, בא אלי הד"ר טשרניחובסקי להתייעץ אתי. הצעה חשובה הוצעה לו, אלא שיש קוץ באליה: הד"ר פלדשטיין מקובנה בא אליו והציע לו שייסע יחד אתו לאמריקה. מצב בתי הספר של "תרבות" בליטא הוא רע, וכדי שאפשר יהיה לקיימם יש צורך לנסוע לאמריקה לשם איסוף כספים. העסקנים בליטא חשבו ומצאו כי טוב הדבר שטשרניחובסקי ייסע אתם לאמריקה למשך שלושה-ארבעה חדשים. אכן, על נסיעה לאמריקה חלם טשרניחובסקי מכבר. הוא רוצה להכיר את העולם הגדול, החדש ואת היהדות באמריקה, אבל מה לו ולשליחות זו? אילו הייתה הוצאת שטיבל מציעה לו לנסוע לאמריקה לשם קיום הספרים בגולה היה זה דבר טבעי, מה שאין כי כשאנשי ליטא רוצים שטשרניחובסקי יהיה בן-לוויה להד"ר פלדשטיין לשם אוסף כספים. קשה היה לי לייעץ לו כדת מה לעשות. הכרתי היטב את אי-הנעימות הכרוכה בדבר, אבל עם זה ידעתי שאסור להחמיץ הזדמנות של נסיעה לאמריקה. קווה קיוויתי כי בהיות המשורר באמריקה יימצאו כבר אנשים אשר ידאגו לכך, שהוצאת עשרת-הכרכים של המשורר כתשורת-עם תתגשם בפועל. לפיכך יעצתי לו לקבל את ההצעה מבלי להתחשב עם הפגם שבה. לטשרניחובסקי הוצע סכום של כחמש מאות דולר – ארבע מאות דולר לקיום משפחתו ומאה דולר לתפירת חליפה ומעיל, כי הבגדים שלבש היו כבר בלים מיושן. ומלבד זאת היה צריך לקבל הוצאת הדרך והאכסון בכל הימים עד שובו לברלין. 400 הדולר והמשכורת שטשרניחובסקי היה מקבל מהוצאת שטיבל היו מספיקים למשפחתו עד שובו מאמריקה.

טשרניחובסקי אמר לעשות באמריקה תעמולה להוצאת "שטיבל" ולאסוף לה חתומים; ההוצאה בברלין לא השתתפה אמנם בהוצאות הנסיעה, אך היא שילמה את המשכורת למשפחתו גם בימי העדרו מברלין. טשרניחובסקי, שהיסס בראשונה אם לקבל את ההצעה לנסיעה או לאו – היה שמח מאוד על שסוף סוף נתמלאה תשוקתו לראות את העולם החדש והחיים החדשים מעבר לים.

 

כ"ד

טשרניחובסקי הגיע לאמריקה ב-11 לנובמבר 1928. יום קודם בואו הכריזו העיתונים באמריקה, כי טשרניחובסקי בא באנייה "אקוויטאניה" ושכל חובבי השירה העברית מתבקשים לקבל את פניו על החוף. כל העיתונים היהודיים הדפיסו את תמונתו ו"הדואר" העיתון העברי השבועי באמריקה הגדיל בצאתו במאמרים נלהבים לכבוד המאורע. מר ריבולוב עורך "הדואר" כתב בין יתר הדברים: "יהודי אמריקה יזכו לקבל פניו של טשרניחובסקי, את אחד מיקירי האומה ומגדולי יוצריה ויברכו על ההזדמנות... אנו בטוחים ומאמינים כי שאול טשרניחובסקי ייתן לנו את עליית הרוח שנפשנו עורגת אליה. אנשים גדולים משפיעים ומשוררי אמת מטהרים את הסביבה. טשרניחובסקי הוא אישיות יקרה וזכה ולנו יהיה טוב בסביבתו". והד"ר שמעון גינציבורג ז"ל כתב באותו גיליון: "טשרניחובסקי הוא חלק רם ונישא ובלתי נבדל מאת כולנו ומאת כל הדור הנלחם כיום את מלחמת הגאולה, וכו'. בלעדיו לא היינו ולא יכולנו להיות מה שהננו, ולאור שמשו המבהיקה התחממנו, ועוד נתחמם כל עוד רוח באפנו... עכשיו הוא נוסע באיזה מקום בספינה ההולכת ומתקרבת אל החופים האלה, חופי הארץ החדשה, היודעת הספינה את מי היא אוצרת בתוכה?..."

והנה בבואו הכריזו מיד על נשף שייערך לכבודו באולם הגדול "קופר יוניון" בראשון לדצמבר 1928. וכפי שמסרו העיתונים היהודיים באמריקה התאספו באולם הזה כאלף וחמש מאות איש ממעריצי טשרניחובסקי וב"לבבות רועדים מגיל ובעיניים נוצצות משמחה קיבלו את פני המשורר החביב". היו"ר של הנשף היה הסופר והעסקן המנוח אב. גולדברג, והוא הגדיר את שלושת המשוררים הגדולים שקמו לעם ישראל: את יל"ג כמשורר ההשכלה, את ביאליק כמשורר היהדות והלאומיות ואת טשרניחובסקי כמשורר הנוער והתחייה, ש"שיריו העידו על בוא תקופה חדשה בחיינו, על התגלותו של היהודי החדש". נאום נלבב ביותר נשא המשורר הלל בבלי, שאמר, כי הופעת טשרניחובסקי הייתה כבריאה חדשה, כי הוא משורר היש, וכאדם הנהו הרמוניה נפלאה: ואלוהים עשה אותו ישר והוא לא ביקש חשבונות. בבלי גמר את נאומו בדברים אלה: "מקובל באמריקה למסור לאורח חשוב ונכבד את מפתח העיר – מפתח ניו-יורק אינו בידינו אך גם אילו היה לא היינו צריכים למסור לך, כי בידך מפתח כל העולם."

לנשף זה באו אורחים מערים אחרות שבאמריקה. באו גם המשוררים האידישאים להביע את רחשי אהדתם למשורר. והנה גם בערים אחרות שיש בהן קיבוץ יהודי הגון, כפילדלפיה, קליוולנד, בוסטון ושיקאגו נערכו נשפים לכבוד המשורר. נערך נשף בבוסטון ע"י הד"ר ש. פרלמן ובו נאם גם הד"ר נ. טורוב. העיתונות האמריקאית בבוסטון מסרה דין וחשבון על הנשף הזה וציינה את קבלת הפנים החמה מאוד שנערכה להמשורר. בצ'יקאגו התאספו המורים העברים והחליטו לרכוש חותמים להוצאת שטיבל, בחשבם כי המשורר בא כשליחה של הוצאה זו. ואמנם לפי מה שהכריזו יוזמי המפעל נאספו מאה וארבעים חותמים, אך בפועל היה מספרם הרבה יותר קטן. המורים העברים בשיקאגו הביעו את תקוותם "כי ביקורו של טשרניחובסקי יביא את התועלת הרצויה לאיגוד העברים בעירנו לעבודה עברית תמידית".

בהיותו באמריקה השתתף טשרניחובסקי באסיפת הרופאים העברים כרופא ובלשן כאחד. הוא הרצה שם על מונחים עבריים באנטומיה ודרך אגב נגע גם בשאלה הכללית של מונחים מדעיים בעברית. כן קרא שלוש הרצאות בבית המדרש למורים: "על השירה היוונית בשירה העברית", "המשקל בשירה העברית", ו"מקצת דרכי בשירה". טשרניחובסקי נאם רק בעברית ולפיכך לא רבו מבקריו. המשורר ביקר בבתי הספר שהיו מלמדים בהם עברית, לשמחתם הרבה של הילדים, שביניהם היו גם כאלה שהביעו בעברית את שמחתם. הוא היה מבקר, כמובן, בכל האספות שהד"ר פלדשטיין היה מנהל בהן תעמולה לאיסוף כספים לטובת בתי הספר של "תרבות" בליטא. הד"ר פלדשטיין הצליח מפני שבאותו הזמן נוסד באמריקה איגוד של יוצאי ליטא, והם עזרו הרבה להצלחת המגבית ואף השתמשו בשמו של טשרניחובסקי.

המשורר עשה באמריקה יותר מארבעה חודשים ולפני יציאתו מן הארץ הקדישה העיתונות היהודית שבאמריקה הרבה מאמרים לכבודו. כדאי לצטט מה שכתב "הדואר": "כל הזמן היה טשרניחובסקי שליח עצמו ובא כוח ... כוחו. חדרו היה פתוח תמיד לכל דורש ולכל חסיד של ספרותנו, ובשיחתו הגלויה והלבבית זכו המבקרים להכיר את האנושיות הטובה שלו. היא חיממה את כל רואיו ומכיריו ובכל אשר הלך ואל כל אשר בא שם נתחבב ושם נאהב, ואין לשער את גודל הערך של שליחות כזאת בארץ גדולה וסואנת כאמריקה... שליחותו לא נגמרה ביציאתו. הוא חיבב עוד יותר את דרכי הספרות על חסידיה, ועל 'הקהל הרחב' השפיע רגש של כבוד לעברית ונושאיה"...

הנה כי כן מסתבר מדברי העסקנים העברים באמריקה – עד כמה הרבה טשרניחובסקי לפעול לטובת העברית, הספרות ונושאיה – אבל לא לטובת עצמו. תקוותו כי ימצאו באמריקה, ביהדות הגדולה ועשירה אנשים שיגשימו את דבר ההוצאה של עשרת הכרכים כתשורת-עם למשורר – תקווה זו לא נתקיימה; רק בפילדלפיה נמצאה קבוצת ידידים שאספה כספים לשם הוצאת כרך אחד של סיפוריו, הוא הספר השישי בהוצאת ועד היובל, והעסקנים העברים בניו-יורק, בוסטון, שיקאגו וקליוולנד הסתפקו בסידור קבלות-פנים יפות, בנאומים ובמאמרים...

טשרניחובסקי שב לברלין שמח, מלא חיים, רעננות, תנועה, אבל מצבו החומרי לא הוטב, ולהיפך: ימים קשים היו נשקפים לו. מצבה של "הוצאת שטיבל" בברלין הורע בהרבה באמצע השנה השנייה לקיומה, שאלת קיומו של טשרניחובסקי, בזמן שאין עבודה קבועה ואין אפשרות להוציא את ספריו, צפה ועלתה עוד הפעם, ובחריפות. אולם על כך בפרק הבא.

 

הזמן, יום שישי, כ"ט אדר, תש"ד, 24.3.1944

תולדות מגבית אחת

כ"ה

אחרי עבור שבועות אחדים לשובו מאמריקה לברלין נתברר לטשרניחובסקי שהבסיס למחייתו, המשכורת מ"הוצאת שטיבל", הולך ונהרס. ראינו שגם הכסף ממקורות אחרים ילך ויכלה אם לא ניגש להוצאת עשרת הכרכים של שיריו ולהגשים בתור תשורת-עם.

בימים הראשונים לבואו לא גיליתי לו את המצב של הוצאת שטיבל בברלין, מפני שלא רציתי להעכיר את רוחו, שהייתה טובה עליו אחרי שובו מאמריקה, אבל סוף-סוף קשה היה להסתיר זאת ממנו, ובייחוד כשבא לברלין מר נחום טברסקי כדי לנהל משא ומתן על המחלקה הא"י של הוצאת שטיבל. המחלקה היסודית, שמקומה היה בברלין, השקיעה בהוצאה יותר מששת אלפים לירות והספרים היו מונחים כאבן שאין לה הופכים. ולעומת זאת הספרים הנדפסים בארץ נמכרים כמעט כולם ואין שום גירעון. רושם רב עשתה אז עלינו הטלגרמה שנתקבלה מתל-אביב, כי הסיפור "אני רעב", תרגום מגרמנית, שנדפס באלפיים טפסים, אזל מהשוק במשך חודש ימים ויש צורך במהדורה חדשה. מר י. א. שטיבל רצה להעביר את כל ההוצאה לארץ, אבל הבעלים האמתיים של ההוצאה, שנקראה על שמו, לא הוא היה אלא מר ב. כהן, אחרי שהאחים כהן השקיעו בהוצאה זו יותר מששת אלפים לירות.

אני הרגשתי את עצמי אז אשם במקצת מאחר שלפי עצתי הסכימו האחים כהן להשקיע כספים מרובים לשם החזקת הוצאת שטיבל, שזכות גדולה הייתה לה בהפצת הספר העברי. לא נעלם ממני הדבר, כי העסק של הוצאת ספרים הוא רחוק משכר וקרוב להפסד, בכל זאת יעצתי כדבר הזה. ידעת את משפחת כהן עוד מכבר בשנת 1917. נשמעה לעצתי בדבר הוצאת הרבעון "העבר" ברוסיה, מבלי שים לב להפסדים הרבים. זכרתי את דברי אבי-המשפחה, המנוח חיים כהן, שהיה אומר לי: "אל תיתן מנוח לבני כשיהא צורך להשקיע כספים בענייני ספרות. אם גם תגרום להם הפסד, מה בכך? ירוויחו מעסקים אחרים". היה ידוע לי גם כן שאחד מבני המשפחה הוציא אלפי לירות לשם החזקת העיתון "הארץ", בזמן שאפילו בחלום לא קיווה כי ישתנו הזמנים והכסף לא יהיה אבוד. הוצאת ספרים עבריים חשובה הייתה בעיניי, אם לא יותר, בכל אופן לא פחות מהוצאת עיתון יומי בארץ. ראיתי בהתחדשות הוצאת שטיבל משום עזרה לסופרים חשובים, ובייחוד למשוררנו, ולבי לא נקפני גם כשנודע לי כי יש הפסד. אפס כשנתברר, כי ההפסד במחלקה שבברלין עולה כבר בהרבה על מאה אלף מארק זהב (חמשת אלפים לירות) ואילו במחלקה שבארץ, שהייתה אמנם קטנה, אין שום הפסד, נחתם גזר-הדין על ההוצאה בברלין.

האחים כהן לא קיבלו אף פרוטה מכל מחסני-הספרים הגדולים של הוצאת שטיבל. הסתפקו בזה שההוצאה בארץ פרעה איזה חוב ישן של ההוצאה עוד מימי היותה בוורשה, ולסופרים שונים.

וכך נסתיימה תקופה של הוצאת ספרים עבריים בגולה. הוצאת "אחיאסף", "תושיה" בוורשה, "מוריה" באודיסה חוסלו מכבר. שטיבל הפסיד יותר משישים אלף לירות, האחים כהן יותר מששת אלפים לירות, אעפ"י שידעו מראש כי יפסידו, והוצאת ספרים עבריים התרכזה בארץ ישראל. כשסיפרתי לשאול טשרניחובסקי על המצב העגום של הוצאת ספרים עבריים בגולה, הצטער על שהוא נפרד מעבודה זו שמצא בה סיפוק, כשלא יכול לעבוד כרופא, אבל סבר שכך צריך להיות – מקומה של הוצאת ספרים עבריים הוא בארץ ישראל. ערכנו תכנית בדבר גמר העריכה של "התקופה" כ"ו–כ"ז, שצריכה הייתה להימסר לדפוס בא"י. בכרך זה, שהוא משתתף בפעם האחרונה בעריכתו, החליט המשורר להדפיס את המחזה הגדול שלו "בר-כוכבא", שהיה מונח אצלו מכבר. הוא חשב, כי אחרי הדפסתו ב"התקופה" אולי יתחרטו אנשי "הבימה" על סירובם להציגו מפני טעמים שאינם קשורים במחזה עצמו.

מלבד המחזה "בר-כוכבא" הדפיס בכרכי "התקופה" את הפואמה "מים שלנו" ושני שירים קטנים וסיפור מחייו באודיסה בימי הבולשביקים, שכתב בשנות השובע שלו, בשנות 1927-28. באותן השנים כתב עוד סיפורים קטנים שהדפיס ב"העולם" בימים שהיה באמריקה וגם על אודות הימים ההם לא כתב מאומה. שאלתיו, האם לא התרשם מן החיים החדשים באמריקה ומדוע אינו כותב אפילו שיר אחד על החיים הללו שראה בפעם הראשונה? – והיה משיב: "אולי אכתוב עוד, אבל לא עכשיו, כשאין רוח השיר נחה עלי".

מוזר הדבר: רוח השיר נחה עליו דווקא בימים הקשים ביותר, כשישב בשנת 1929 בפיכטנגרונד, אחרי שכבר עברה הוצאת שטיבל מברלין לארץ. שם כתב גם שירים ציוניים, מה שלא כתב אפילו בהיותו בארץ בשנת 1925. בהיותו ביער פיכטנגרונד כתב את השיר "בן-האגדה" לזכר תיאודור הרצל, "היית לנו שיר לאלף שנה פעם", וגם את השיר "אצל ים יפו" המסתיים בשלוש שורות:

"כל עוד אנחנו לך – עוד נבנך ונבנית:

בפז, באת, בחץ, בזעה ובדם

ואם אפשר אך בנס – יתרחש הנס".

שיר זה לא כתב בהיותו אצל ים יפו בשנת 1925 אלא בשנת 1929, שנת מאורעות תרפ"ט... בבדידותו בפיכטנגרונד כתב את השיר הזה. כן התחיל שם בשנת 1930 בכתיבה השיר "פרק באנטומיה", שהוא כעין חטיבה מיוחדת, וגמר אותו בתל-אביב כעבור שלוש שנים.

אפשר שיימצא חוקר השירה של טשרניחובסקי שיוציא מסקנה, כי כמו שאמרו "יאה עניותא לישראל" (יפה העניות לישראל) כך הדבר גם למשוררי ישראל. הן שירים היותר חזקים נכתבו ע"י טשרניחובסקי באודיסה בימי הרעב, בסווינומינדה, בפיכטנגרונד, כשמצבו היה קשה, וגם בארץ כשמצבו החומרי לא היה מזהיר ביותר. אבל אין בזה הצדקה לעם ישראל שנתן למשוררו הגדול לסבול כל כך הרבה.

 

כ"ו

בקיץ 1929, כשפסקו המקורות האחרונים לפרנסתו, באה הקבוצה הקטנה שטיפלה בחיפוש אמצעים לקיומו של טשרניחובסקי לידי הכרה, כי כל העבודה תהיה לשווא אם לא ייעשה המאמץ האחרון להוציא את עשרת הכרכים של שיריו ולהגישם לו בתור תשורת-עם. לאמתו של דבר היה צורך לחפש אמצעים להדפסת שבעה כרכים בלבד כי ביחס לשני כרכים כבר היו אמצעים, ופרק אחד היה מוכן אלא שהיה צורך לקנותו מאת ההוצאה. לפי בחירתו של המשורר צריכים היו עשרת הכרכים להידפס בסדר זה: שלושה כרכים שירים; כרך אחד תרגום קאליוואלה: שני כרכים סיפורים; כרך אחד מחזות; כרך אחד תרגום "ריינקה שועל" של גטה; שני כרכים "איליאס" להומרוס. והנה כרך אחד של איליאס להומרוס נדפס על ידי הוצאת שטיבל. להדפסת קאליוואלה, שהיא שיר עלילה של העם הפיני – ניתן כסף ע"י ידידי המשורר בפינלאנד ובראשם מר מרדכי בן דוד מרדוק, ולשם הוצאת כרך של סיפורים ניתנו אמצעים ע"י קבוצת ידידי המשורר בפילדלפיה (אמריקה). אולם לשם הדפסת שבעת הכרכים הנותרים דרושים היו סכומים לא מעטים. אמרתי לחברי בקבוצה: "כשקיבלתי את ההלוואה ממר ברנארד כהן, ראש הג'וינט באירופה, התחייבתי להדפיס את עשרת הכרכים. אפילו אם יהיה עליי לנסוע לערים רבות לאסוף כספים לשם כך. הנני מוכן ומזומן למלא את התחייבותי זו, ואתם תעזרו לי באוסף כספים בברלין ובעוד מקומות מספר בגרמניה". חבריי שמחו על הודעתי זו וניגשתי להגשמת הדבר.

וכאן עליי למסור על שיחה שהייתה לי עם אחד מן הציבור שבא אליי בטענה לאמור: "תמיד אתה דורש דין וחשבון מאנשים שאספו כספים לצרכי הציבור, ואתה הרי נסעת ללונדון, וורשה, לודז', קובנה, ריגה וגם כאן בארץ אספת כספים לשם הדפסת הספרים והגשתם למשורר בתור תשורת עם, ולא פרסמת דין וחשבון". עניתי לו "כל זמן שטשרניחובסקי חי לא אוכל לפרסם את הדין-וחשבון, כדי שלא לצערו. ומכיוון ששנינו כמעט בגיל אחד (הוא היה קשיש ממני בארבעה חדשים) ואני מקווה שיאריך ימים, לפיכך אפשר שרק בדור הבא יפורסם הדו"ח שאשאיר אחריי". תקוותי, לאסוננו, לא נתמלאה, ומותר לי עכשיו לפרסם את הדין-וחשבון אבל עוד לא במלואו, מפני שאיני רוצה לפגוע בכבוד אנשים החיים אתנו, ואף שהם ראויים לפגיעה.

בברלין אמנם נאספו סכומים לא גדולים (כפי שאפרסם להלן) שהיו מונחים בידי הד"ר מ. פינס. הכתובת של ועד היובל, הרשומה בכל אחד מעשרת הכרכים, היא ברלין קייזרדאם 13. זו הייתה דירתו של הד"ר פינס. הכרח היה להוציא חלק מן הכספים לשם פרנסתו הדלה והמצומצמת של המשורר בפיכטנגרונד בשנות 1929-30, עד שיצאו הכרכים ואני נעשיתי לשליח-נוסע.

תחילה, באוגוסט 1929, נסעתי לציריך לקונגרס הציוני, בתקווה שאמצא שם אנשים אמידים שישתתפו בתשורת-עם למשורר האומה. והנה נוכחתי, כי אין בין הציונים אנשי המעשה שירצו להשתתף בתשורת-עם זו. הביטו עליי כעל בטלן, או כעל משולח המקבל טובת-הנאה ממגביות כאלו. לאחדים המכירים אותי היטב, היודעים כי מעולם לא נהניתי אפילו כמלוא נימה מכסף הציבור, סיפרתי על מצבו האיום של המשורר הגדול שלנו. נאנחו אנחה עמוקה ובזה הסתפקו. הרב זלוטניק מקנדה מסר לי בשם העסקן הציוני מר פרימן מאה פרנקים שווייצריים כהשתתפות בתשורת העם. נפגשתי עם המנוח אב. גולדברג, הסופר והעסקן הציוני ודיברתי אתו דברים קשים ואמרתי לו: אתה נאמת בניו-יורק נאום יפה על משורר התחייה טשרניחובסקי, אבל לא נאומים דרושים אלא כספים. הנה מסרתי להדפסה את הכרך הראשון של שירי טשרניחובסקי (בדפוס ראם-ווילנה), התחייבתי לשלוח שטר על חמש מאות דולר שישולם כעבור שלושה חדשים, מתוך תקווה שאקבל כאן את הסכום הזה. ראה, הרי יש לך כאן מכירים בעלי כסף, סדר זאת! הוא השיב לי: "טוב, אציג אותך לפני... והוא בלי ספק יעשה כפי דרישתך". האדם המכובד הזה קיבלני בסבר פנים יפות ואמר: "טוב, אלא שאין בידי פנקס השיקים, וכשיבוא לאמריקה ישלח לי תיכף ומיד". סיפרתי לו שעליי לתת שטר שישולם תוך שלושה חדשים, וענה לי: "תוכל לעשות זאת. את הכסף תקבל הרבה זמן קודם למועד". שאלתי מכירים: האפשר לסמוך על הבטחה זו ולחתום על שטר? השיבו לי כולם פה אחד: ודאי שאפשר. שלחתי אפוא שטר וניגשו להדפסה.

מציריך נסעתי לפאריס. נכנסתי לאדם שידעתיו היטב ולא היה לי אף צל של ספק שיעמוד בדיבורו. סיפרתי לו שאני מוסר לדפוס כתבי טשרניחובסקי ובפעם הראשונה בחיי נתתי שטרות על סמך הבטחות. הוא הבטיח לי מאה לירות והוסיף: "הרי אתה יודע שתוכל לסמוך על דבריי".

עברו יותר משלושה חדשים ואין קול ואין כסף. מאמריקה לא קיבלתי שום תשובה על מכתבי. גם ממכירי בפאריס, שהייתי בטוח בו בלי פקפוק כלשהו, לא קיבלתי שום ידיעה. כדי למלא את ההתחייבות שלי נאלצתי להוציא כסף מחברת האחריות של בול, ולבטל את האחריות. עשיתי עוול למשפחתי, שלא ידעה ואינה יודעת על זה כלום, אבל ברירה אחרת לא הייתה לפניי. נכשלתי.

בינתיים נודע לי כי האדם שהבטיח לשלוח מאה לירות נסתבך בחובות, עסקיו התמוטטו. בכל זאת שלח לי חמישים לירות. אבל העסקן החשוב באמריקה לא השיב גם על הטלגרמות שלי.

אז נסעתי ללונדון ופניתי לעזרת חברי, מר משה קליינמן, עורך "העולם", ששבילי לונדון היהודית נהירים לו. הוא היה בין אלה שהשתתפו במסיבה בבית גרינגארד בברלין, במלאת חמישים שנה לטשרניחובסקי, כשהובטח באופן חגיגי להגיש לו תשורת-עם בצורת עשרת הכרכים של כתביו. מר קליינמן עשה כל מה שהיה לאל-ידו. הלכנו יחד לאלה מן העשירים היהודים שיש להם עניין ליהדות, ונתברר כי רק מעטים יודעים מי הוא המשורר, וכי יש חובה ציבורית-לאומית להוציא את ספריו. מכל העשירים היה רק אחד (המנוח ליפמן שליט) שהשתתף בתשורת-עם זו בעשרים וחמש לירות. מבין השאר היו שניים שנתנו עשר לירות כל אחד והיתר כחמש לירות. התביישתי כאילו אני מקבץ נדבות.

מלונדון נסעתי לליטא ולטוויה. שם קיבלו את פניי בכבוד יותר גדול, נמצאו לי עוזרים, מר משה כהן וראובן רובינשטיין (שהיה עורך ה"שטימה" בקובנה), נמצאו משתתפים בתשורת-עם כשנים עשר איש במאה ליש (עשרה דולרים) כל אחד. בלטוויה עזרו לי הד"ר נ. ה(ר)מן ומר אליעזר אטינגן. שם נמצאו שניים שהשתתפו במאה דולר כל אחד, הלוא הם מר סובולוביץ (שהוא עכשיו בארץ) והמנוח מושקאט. כן השתתפו: אחד בסכום של 25 דולר והשאר – עוד כשלושה משתתפים – בעשרה דולרים כל אחד.

וזה הכסף שנאסף, בברלין: זלמן שוקן 50 לירות (על ידי הד"ר יעקב קלאצקין), ד"ר מ. פינס 25 לירות, מר פ. גרינגארד 20 לירות ועוד סכומים מחמש עד עשר לירות. מלבד זה מסר מר ברנארד כהן את השארית למילוי ההתחייבות של אלף דולר מצד הג'וינט. כל הסכומים הללו ניתנו לטשרניחובסקי על חשבון ההוצאה וע"י כך ניתנה לו האפשרות להתקיים, אמנם בדוחק גדול מאוד, בפיכטנגרונד עד צאתו לארץ בסיוון 1931.

משלא הצלחתי בשליחותי ללונדון, קובנה, ריגה, חשבתי: אולי תבוא הצלה פורתא כשאסע לארץ ישראל באביב 1930. הן המנוח דוד ילין וייבדל לחיים מר שפרינצאק הכריזו בישיבה החגיגית שהיישוב יוכל להשתתף בארבע מאות לירות לשם תשורת-העם. אולם על זה בפרק הבא.

 

הזמן, יום שישי, ז' ניסן, תש"ד, 31.3.1944

תולדות מגבית אחת

כז

בבואי לתל-אביב לפני הפסח שנת 1930 היו כל מחשבותיי נתונות לשאלה איך לצאת מן הסבך שנאחזתי בו, במוסרי לדפוס בברלין ובווילנה ארבעה כרכים של כתבי טשרניחובסקי מאין בידי למלא את התחייבותי. ועוד: אם אצליח לצאת מן הסבך, מה יהיה על יתר הכרכים? הרי התחייבתי בפני הציבור להוציא עשרה כרכים.

למחרת בואי לארץ נסעתי לירושלים לדוד ילין (ז"ל) והזכרתי לו מה שהבטיח בברלין בישיבה החגיגית אחרי יובל החמישים של משוררנו: לאסוף ארבע מאות לירות לשם הדפסת עשרת הכרכים כתשורת-עם למשוררו הגדול. בשיחה זו אתי הפליג ילין בשבחו של טשרניחובסקי, שבאמת הוא ראוי לתשורת-עם גדולה מזו, אבל – הוסיף – עכשיו, אחרי מאורעות תרפ"ט, הורע המצב ביישוב. משיחה זו נוכחתי כי אין סיכויים לאסוף סכום כזה, אף שילין לא הכחיש כי יש ביישוב עשירים גדולים. "כן, יש כאלה אבל..." הוא הבטיח ללכת אתי יחד לאנשים אמידים, נכבדים ולעורר אותם על החובה הלאומית להגיש למשורר הגדול תשורת-עם בצורת כתביו. אפס זה אפשר יהיה לעשות אחר הפסח. הוא יודיעני באיזה יום יהיה פנוי ואז ילך אתי יחד.

דבריו אלה פגעו בי כמהלומה. לא נעים כלל היה לי הדבר ללכת ליחידים ולדבר אתם על טשרניחובסקי, ראיתי בזה פגיעה בכבוד המשורר. ידעתי שלא כך נוהגים באומות העולם כשמגישים תשורת-עם לסופר החביב על העם. אבל הבנתי שאין ברירה אחרת.

בשובי לתל-אביב פניתי לחבריי, הסופרים יעקב רבינוביץ ואשר ברש. ידעתי שהם אוהבים מאוד את משוררנו ואתם אפשר לדבר גלויות על המצב הקשה שהוא נמצא בו, באין לו מקום עבודה לא ברפואה ולא בספרות. שאלתי לחוות דעתם, בכמה יוכל היישוב להשתתף בתשורת-עם זו. תשובתם הייתה: לא פחות מאשר במאתיים לירות. יעצוני לפנות להד"ר ח. בוגרשוב ולמר אליהו ברלין. נפגשתי גם עם מר יהושע סופרסקי, שהכרתיו היטב עוד מברלין והוא הציע לי את ברוך ספיבק (ז"ל) היודע היטב את תל-אביב והמעריץ את טשרניחובסקי, והוא ימצא את הדרך המתאימה להשגת הכספים הדרושים. והנה נפגשתי עם כל אלה שהוצעו לפניי, וכולם היו בראשונה בדעה אחת כי מאתיים לירות, – כהשתתפות היישוב בתשורת-העם – אינו סכום גדול. אמנם סכום זה אינו מספיק כדי לגמור בדפוס את כל הכרכים, אבל יש בו כדי לסלק חלק מחובותיי למדפיסים. הד"ר בוגרשוב היה הראשון שהתחיל בעבודה. ביום הראשון כבר אסף עשר לירות: חמש מן הגימנסיה "הרצליה" וחמש מבנק "אשראי". גם שטר על חמש לירות מבית-מסחר ספרים אחד הביא לי (לבסוף לא נפרע השטר הזה). הייתה התחלה טובה, אבל בלי המשך. הד"ר בוגרשוב הודיע לי שאם בנק אשראי משתתף בתשורת-עם זו בחמש לירות ודאי שהבנק אפ"ק ישתתף בסכום יותר מכפליים, אלא שמטעמים שונים אין הדבר נעים לו לדבר עם מנהל הבנק ושעליי לפנות אליו בעצמי. תחילה אמרתי להסתלק מביקור זה, אבל כשראיתי שיש הכרח בדבר הרכנתי ראשי בפניו. הן המטרה הייתה קדושה לי. הלכתי והכרתי לראשונה את הארץ ונימוסיה. רוב ימיי חייתי ברוסיה, הידועה בגסותה, ולא פעם פניתי בעניינים ציבוריים למיניסטרים, נסיכים ומעולם לא קרה לי שאיזה מיניסטר או נסיך לא קיבל אותי. הרוזן טולסטוי, שהיה מיניסטר להשכלה ואחרי כן ראש העיר פטרבורג, היה מקבל אותי גם באמצע הלילה, לפני לכתו לישון, כשהייתי מצלצל אליו קודם בטלפון. גם קאמיניב, ראש הסובייט במוסקבה, כשהיה ממלא מקום לנין, בימי מחלתו של ולאדימיר איליץ', קיבל אותי בעניין ציבורי באמצע סעודת הצהריים, – וכאן בפעם הראשונה בחיי הודיעני המזכיר של הבנק אפ"ק שהמנהל לא יוכל לקבל אותי לא היום ולא למחרתו. אלא אם יש לי איזה עניין חשוב – אגיש לו בכתב ואקבל תשובה. באין ברירה הודעתי על מטרת ביקורי במכתב וביקשתי תשובה – ולא קיבלתי. כעבור ימים מספר באתי אל המזכיר לשאול מדוע אין תשובה, הוא נכנס אל המנהל וענה לי בגסות, כי אין הבנק מטפל בדברים כאלה ושלחינם הנני מטרידם.

הנה כי כן – אין עניין לבנק הלאומי שלנו בספרות העברית. לא הרגשתי עלבון פרטי, מפני שלא לכבוד עצמי ולא בענייני כסף פניתי למוסד החשוב הזה, אבל זמן רב לא יכולתי להשתחרר מרגש העלבון הלאומי.

 

ברוך ספיבק, שכבר ידע מכל מה שעבר עליי, הגיש לי רשימה של אנשים אמידים חשובים, שלפי דעתו ישתתפו בתשורת-עם זו. הוא חילק אותם לשלושה סוגים: אלה שהוא בעצמו ילך אליהם, אלה שעליי לכתוב להם מכתבים ולבקש כי ישיבו לי על כתובתי ואחדים שעליי ללכת אליהם יחד אתו.

אחרי שהלכתי לשלושה אנשים – הפסקתי, ומצאתי כי די שאכתוב להם. מרבים לא קיבלתי שום תשובה ומאחדים קיבלתי תשובות בסגנון עדין, בפיזור שבחים למשורר הגדול ובצירוף לירה אחת בתור השתתפות בתשורת-העם. היו שניים שצירפו כל אחד שתי לירות. בסופו של דבר יצא, כי תל-אביב השתתפה בתשורת-עם למשורר בסכום של 45 לירות (אחרי שהשטר כאמור לא נפרע).

נסעתי אחרי כן לירושלים, כשהודיעני ד. ילין שהוא יוכל להיפנות בימים אלה ואלה. הוא הלך לעסקנים אחדים, וגם כאן היה שיעור ההשתתפות מלירה עד שתיים. לבסוף התעניין בזה מר אביעזר ילין ואסף עוד איזה לירות. אולם עובדי האוניברסיטה, מבלי שפניתי אליהם שלחו עשר לירות; כך יצא שירושלים עמדה במדרגה שווה עם תל-אביב. נסעתי גם לרחובות. פניתי למר משה סמילנסקי ולמר טוביה מילר. התוצאה הייתה שרחובות השתתפה בעשר לירות וחצי. הסופר יעקב רבינוביץ נסע לדגניה ולעוד מושבה אחת להרצות ואת ההכנסה מן ההרצאות, סך שלוש לירות וחצי, שלח אליי. קיבלתי גם תשע לירות דמי חתימה למפרע על שלושה קומפלקטים של עשרת הכרכים.

במאה ושמונה לירות שאספתי סילקתי את החובות של הדפוס בווילנה, אבל נשאר עוד חוב להמדפיס איצקובסקי בברלין. מלבד זאת היה הכרח למסור את שאר הכרכים לדפוס, ולא נשארה לי דרך אחרת מאשר לנסוע לפולין.

מביקורי בליטא ולטוויה היה לי הרושם, כי בגולה היה יחס יותר לבבי וחם מאשר בארץ. בגולה לא התרגזתי כל כך כמו בארץ בשעה שהייתי מקבל מכתב מלא הערצה למשוררנו ולירה אחת בתור השתתפות. לא פעם נתעורר בי הרצון להשיב את הלירה להעסקן האמיד והמכובד, אלא שעול החובות שהיה רובץ עליי לא נתן לי לעשות זאת. לא פעם הזכרתי לטובה את היהדות בליטא, לטביה. שם, לפחות, נמצאו שני אנשים שהשתתפו בתשורת העם בעשרים לירות כל אחד וכאן לא הגיעה השגתם ליותר משתי לירות...

וכך החלטתי לנסוע לוורשה וללודז'.

כח

בפולין ידעו אותי יותר מאשר בארץ. ידעו את "הזמן" שיצא בווילנה, כעשר שנים. ידעו שאני מדפיס מאמרי ב"היינט" שבוע שבוע. מטעם זה היה ברור לי שלא אצא משם ריקם, ועל חשבון השערתי זו מסרתי לדפוס של "הפועל הצעיר" בתל-אביב עוד שני כרכים מכתבי טשרניחובסקי. נתתי שטרות והדפוס קיבל אותם ברצון. הייתי נחשב כאן לעשיר, ל"בטוח", מפני שלא דרשתי שכר סופרים בעד המאמרים שהייתי כותב בעיתוני הארץ. גם ידעו שאני מקבל חודש חודש כספים מאמריקה, פולין, ליטא, ארגנטינה ואנגליה בעד עבודתי הקבועה בעיתונות היהודית שם. היו מגזימים בהערכת הסכום שאני מקבל מכל מאמר, שנדפס בעת ועונה אחת בחמישה עיתונים.

באתי לוורשה. היו לי שם מכירים רבים בין העסקנים שהיו באים בענייני הציבור לברלין שגרתי בה כתשע שנים לפני בואי לארץ. כשנפגשתי אתם וסיפרתי להם על מטרת בואי, אמרו כולם, כי הדבר יסודר. את אלפיים הדולר הדרושים לגמר הכרכים אפשר למצוא גם בוורשה עצמה ולא יהיה צורך שאסע אפילו ללודז'. אבל מן הדיבור למעשה – רחוקה הדרך. בוורשה לא נמצא אף אחד שישתתף במאה דולרים (עשרים לירות), בעוד שבריגה היו שניים כאלה. בוורשה עזרו לי שני אנשים, המנוח ד"ר שמואל וויינברג, שהיה בא לעתים תכופות לוורשה וייבדל לחיים מ. אינדלמן, שהיה אחד מעורכי ה"היינט". נאספו שם כשש מאות דולר, קצת יותר מאשר בארץ. יעצו לי לנסוע ללבוב וקראקוי. בוורשה נפגשתי עם הד"ר יהושע טהון. הוא הגיד לי שהוא אחד ממעריצי משוררנו אבל לפי דעתו אין כדאי לי לנסוע לקראקוי, מפני שמעריצי טשרניחובסקי אינם בין האמידים שבעיר. הוא יכתוב להד"ר רוטבלום בווינה שישתתף בתשורת-עם זו. אמרתי לו, כי יודיע להד"ר רוטבלום את כתובתו של הד"ר מ. פינס, שאצלו מרוכזים הכספים הנועדים לקיומו של המשורר עד אשר תוגש לו תשורת-העם. ואמנם כך עשה. הד"ר רוטבלום שלח עשר לירות לפי כתובת זו.

אלה שיעצו לי לנסוע ללבוב אמרו ששם יש גם בין האמידים אנשים מסורים לספרות. אבל כבר נמאסה עליי עבודה זו. נסעתי רק ללודז'. התעכבתי בה רק יומיים. נפגשתי עם אחדים מן הציונים. הבטיחו לי לעשות ולשלוח כספים על פי הכתובת בארץ ישראל, ולא מילאו את הבטחתם זו. רק הד"ר ברוידא נכנס יחד אתי לאטינגון וקיבל ממנו אלף זהובים. זה היה סכום קרוב לארבעים לירות. הד"ר ש. וויינברג הבטיח לנסוע ללייפציג ולאסוף שם כספים בעזרת העסקן המסור לעברית ז. ל. פוקס. ואמנם קיבל בלייפציג סכום קרוב לחמישים לירות, ובסכום זה סילק את החוב להמדפיס איצקובסקי בברלין.

שבתי לארץ מבלי שיהיו בידי סכומים מספיקים כדי לסלק את חובי לדפוס "הפועל הצעיר" ולגמור את כל עשרת הכרכים. מלבד זאת היה צורך בכספים מרובים להוצאות ההובלה של הכרכים שנדפסו בברלין ווילנה לתל-אביב. והנה קרה נס שהבנק "אשראי" הנהיג חדשה בארץ, התחיל לתת הלוואות למו"לים על יסוד משכנות של הספרים הנדפסים. הבנק נהג כך ביחס לספרי ההיסטוריה של יעב"ץ ושל דובנוב. כמובן על יסוד מסחרי, ובריבית הנהוגה. בעזרת הלוואה כזאת אפשר היה לסדר את גמר עשרת הכרכים של כתבי טשרניחובסקי ולשלם בעד ההובלה של הספרים שנדפסו בווילנה ובברלין. ההפצה של כתבי טשרניחובסקי נמסרה למר נ. טברסקי, שבידו הייתה "הוצאת שטיבל". עשיתי חוזה עמו ועם הבנק אשראי. כל הספרים נדפסו באלף טפסים על נייר רגיל ומאתים על נייר יאפן. המחיר נקבע שלוש לירות בעד עשרת הכרכים, מכורכים, על נייר רגיל וחמש לירות על נייר יאפן. לבסוף היו הרבה כרכים חסרים, או שנאבדו בדרך או נתקלקלו. וסידרתי באופן כזה שמיום גמר עשרת-הכרכים במשך שנתיים יקבל טשרניחובסקי עשרים לירות לחודש, ואחרי כן ייעשה החשבון. בטוח הייתי שכעבור שנתיים יהיה צורך במהדורה חדשה, אחרי שנדפסו כאלף אכסמפלרים. וכשיש "אימהות" (מאטריצן) תוכל ההוצאה השנייה להכניס למשורר יותר מאלף לירות ואז, חשבתי, אגלה לו את הסוד, שאני בעצמי השקעתי יותר כסף מכל המצנטים בהוצאה זו, והוא ישיב לי. אבל הדברים לא הגיעו לידי כך. זמן מועט אחרי חתימת החוזה בא טשרניחובסקי לארץ-ישראל על מנת להשתקע. אולם על זה בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום חמישי, כ' ניסן, תש"ד, 13.4.1944

קבלת הפנים בארץ ישראל

כט

אחרי פסח תרצ"א התמסרתי להדפסת הכרכים של כתבי שאול טשרניחובסקי שנמסרו לדפוס "הפועל הצעיר". היה צורך להחיש את גמר ההדפסה כדי שהמשורר יתחיל לקבל את עשרים הלירות לחודש מאת בנק "אשראי". מצבו הקשה בפיכטנגרונד על יד ברלין, כשמשפחתו בפאריס, היה ידוע לי היטב ולא נתן לי מנוח. אולם באחד מימי אייר האחרונים קיבלתי טלגרמה מהאנייה "אדריה", בה הודיע לי טשרניחובסקי שהוא יגיע לנמל יפו ביום ב' בסיוון בבוקר. זו הייתה הפתעה בשבילי, שמחתי מאוד. אך תמהתי: מניין קיבל כסף להוצאות הנסיעה?

דבר בואו נתפרסם בעיר, והעיתון "הארץ", שיצא ביום א' סיוון הודיע שלמחרת יבוא המשורר ש. טשרניחובסקי באנייה "אדריה". בשום עיתון אחר לא הייתה הידיעה הזאת, אבל כל החוגים הספרותיים ידעו על דבר בואו.

באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על תגובת העיתונים היהודיים באמריקה, משנודע להם שטשרניחובסקי נמצא בדרכו לאמריקה. הציבור העברי נדרש לקבל את פניו בנמל וכמו כן נכתבו מאמרים רבים לקראת בואו. אולם בארץ לא היה כדבר הזה. כשהמשורר בא לארץ להשתקע בה לא כתב שום עיתון עברי יומי איזה מאמר או אפילו רשימה קצרה, אף שהעיתונים היו נוהגים להקדיש מאמרים לקראת בואם של עסקנים ונדיבים מחו"ל. גם השבועונים, חוץ מעיתונה של אגודת הסופרים העברים – לא הזכירו אפילו את דבר בואו של טשרניחובסקי לארץ. השבועון החשוב "בוסתנאי" בהשקפה השבועית שלו התעכב על שובה של מרת הנרייטה סולד לארץ, אבל לא מסר על בואו של המשורר הגדול. כך נהג גם העיתון של פועלי ארץ-ישראל, "הפועל-הצעיר", ואפילו העיתון "במעלה" של "הנוער העובד", שהיה מדפיס מאמרים על אישים שונים, לא הקדיש אף שורה אחת למשורר התחייה והנוער. ורק "מאזניים", עיתונם של הסופרים העברים קיבל את פני טשרניחובסקי בכבוד ובחיבה. הוא הדפיס בראש הגיליון את תמונתו ומתחתיה רשימת ברכה קצרה ונלהבת באותיות גדולות וזו לשונה:

"בשמך המאיר בכל אותיותיו, אשר חרת ביד נאדרה בכוח, עושה פלאים, על פני הלוח הנצחי של ספרותנו, קשורה תקופה גדולה ופורייה בשדה ספרותנו וכו' עכשיו באת אלינו בשעה קשה, בשעה של מצוקה ואימה, אימה גדולה בחדרים, בחדרי לבנו ובחדרי ספרותנו וכו'. היה לנו אתה אור מאיר בתוך החשכה הנוראה, יאר נא כוכבך את דרכנו האפלה, זאת ברכתנו לנו לבואך אלינו, לך וגם לנו".

איני יודע מי כתב את הדברים המעטים הללו. עורך ה"מאזניים" היה אז הסופר פ. לאחובר, אבל כמדומה לי שהסגנון הזה הוא של ביאליק. הוא היה מצטער על הפירוד שהיה אז בין הסופרים. הייתה אז קבוצת סופרים בשם "כתובים" (שחבריה היו הסופרים א. שטיינמאן, א. שלונסקי, הד"ר יעקב הורוויץ, י. זמורה וי. נורמן), וזו הייתה מתקיפה את ביאליק וסופרים אחרים. עיתונה של קבוצה זו הזכיר את בואו של טשרניחובסקי בין שאר הידיעות על בואם ושובם של סופרים לארץ.

טשרניחובסקי לא נעלב כלל על ידי קבלת-פנים עגומה זו. הוא היה מלא שמחה על שסוף סוף בא לארץ להשתקע בה. עוד ברגעים הראשונים, בצאתו מן הנמל, סיפר לי על נסיבות עלייתו לארץ, שהייתה בבחינת נס. בשעה שבאו מים עד נפש, הוא הוזמן לבוא לירושלים לשם סידור מילון רפואי גדול, מאוצרו של ד"ר א. מזיא ז"ל. הד"ר מזיא השאיר אחרי מותו הרבה אלפי רשימות של מונחים רפואיים, לשם חיבור מילון רפואי. הרשימות הללו היו טעונות עיבוד, סידור וכו'. משפחת המנוח פנתה לוועד הלשון בדבר מסדר ועורך מתאים לעבודה קשה זו, וידידו מנוער של טשרניחובסקי, הפרופסור י. קלויזנר, מצא כי הוא הוא האדם המתאים. שלחו לו סרטיפיקט וכסף להוצאת הדרך, ואף מכתב שהיה כעין חוזה. במכתב נאמר שמזמינים אותו לשנה בשכר של עשרים וחמש לירות לחודש. הנה כי כן תהיה לו עבודה לשנה. במשך הזמן ידאג לכך שימצא מקום כרופא, אם באחד בתי-החולים או באחת המושבות.

מן הנמל הלך טשרניחובסקי ישר לביתי. הוא החליט להישאר בתל-אביב כש--[1]  רב סיפר לי על כל מה שעבר עליו למן הזמן שנפרדנו, על הסבל שסבל, אבל אחר כל סיפור הוסיף שהוא מקווה כי כבר בא הסוף לעינויו. עוד ביום הראשון לבואו הלך לביאליק, ששמח בלב שלם לראותו בארץ לא כאורח, כמו שהיה בשעה שקיבל את פניו בשנת תרפ"ה. בחג השבועות התוודע טשרניחובסקי בביתי עם מכבדיו ומוקיריו שבאו לברך אותו ולשוחח אתו. גם מרת שושנה פרסיץ הזמינה לכבודו אורחים רבים לביתה בליל שבת. הוא שמח על פגישות אלו שהיו בלי נאומים, אבל גם מנאומים לא נפטר. ועד אגודת הסופרים ופאן-קלוב פרסמו מודעה בכל העיתונים שהם מסדרים קבלת פנים במוצאי שבת, אור לח' סיוון באולם ויצו. נתאספו כמעט כל הסופרים, מלבד קבוצת "כתובים", והושמעו נאומים לכבודו. הדין-וחשבון על הנשף הזה נתפרסם בשני עיתונים, ב"הארץ" וב"דואר היום". ב"דבר" לא באה שום ידיעה על נשף זה. ביאליק היה היו"ר של הנשף והוא נאם בראשונה על הזכות הגדולה של הסופרים העברים שעבודתם הם יוצרים את הדפוסים בשביל האמנות העברית לעתיד לבוא. ביאליק הביע את תקוותו "כי אורחנו היקר, ככל העובדים על אדמת ישראל, יהיה בידו האחת מחזיק את כלי המלאכה לברוא ולתקן מונחים בעברית למדיצינה, ובידו השנייה יאחז בחרט אמן להמשיך יצירתו בשירתנו העברית". דיבר גם א. ברש, שציין כי הקוראים יודעים את טשרניחובסקי מתקופתו הראשונה ואינם יודעים כי בתקופה השנייה שלו הגיע המשורר לידי שלמות יותר גדולה. מעניין היה לשמוע את נאומו של הסופר הוותיק זלמן אפשטיין, שחשבנו אותו למתנגד הגדול של הרוח המפעמת בשירי טשרניחובסקי. הוא אמר אמנם כי היה מתנגד לשירתו, משום שנראתה לו כנוכרייה, אבל אחר כך בא לידי הכרה כי הרוח היהודי היה צפון לא רק אצל רבי יוחנן בן זכאי וכו' אלא גם בשירתנו הקדמונית מימי מלחמת ד', ושאול טשרניחובסקי הוא המעלה לנו הד מן התקופה ההיא. ביודענו את השקפותיו השמרניות של אפשטיין התפלאנו על דבריו, וגם טשרניחובסקי אמר לי אחרי כן, שהנאום הפליא אותו. בפתוס מיוחד דיבר איתמר בן-אבי. הוא העלה בזיכרונותיו את הרושם שעשו עליו בנעוריו השירים הראשונים של טשרניחובסקי. הוא מצא בהם את אשר ביקש ואת אשר לא מצא בשירים העבריים שקדמוהו. אולם שתי בקשות יש לו אל טשרניחובסקי: (א) לעבור להברה הספרדית הנהוגה בדיבור בארץ, ו-ב) לשנות את שם משפחתו לשם עברי. ביאליק השיב על כך בהלצה: אולי יבקש בן-אבי עוד שטשרניחובסקי יכתוב את שיריו באותיות לטיניות... כן הודיע ביאליק כי האורח אינו איש דברים והוא נוטל רשות לעצמו שלא השיב על הנאומים. הוא גם העיר שהנאומים לא ביטאו אף חלק קטן ממה שהיה בלבם של הנואמים להביע לכבודו של המשורר האהוב. ולבסוף בירך ביאליק את טשרניחובסקי "שיצליח להשרות רוח טובה בין הסופרים העברים ובין העובדים בשדה ספרותנו". דברים אלו מתאימים לאלה שנכתבו ב"מאזניים" ולפיכך מתחזקת סברתי שהשורות שהבאתי לעיל מ"מאזניים" הן לביאליק. אולם לא גדולה הייתה התקווה שטשרניחובסקי יכניס שלום במחנה הסופרים. "כתובים" עיתונה של הקבוצה הנ"ל הגיב על הנשף הזה בדברים כאלה: "הרושם הוא כי המסיבה הייתה ברוח הרגיל של הבנקטים מסוג זה הנערכים על ידי אגודת הסופרים". טשרניחובסקי לא האמין כלל שיקום במהרה שלום במחנה הסופרים והצטער הרבה על כך. הוא גם אמר לי שדברי בן-אב"י על המשקל ראויים לתשומת-לב ואין הוא יכול להסכים לביאליק, המדבר על כך בביטול. קשה אמנם לאדם שכתב כל ימיו בחברה אשכנזית לשנות מן ההרגל, אבל אם בארץ מדברים בהברה הספרדית, הרי זוהי דרישה צודקת שהמשוררים מחויבים לשים אליה לב.

 

ל

טשרניחובסקי בא לארץ בימים קשים מאוד לסופר ולספרות העברית. המצב הזה תואר בוועידה הכללית של הסופרים שהתקיימה קרוב לחודש ימים אחרי בואו של המשורר. בנאום הפתיחה שלו אמר ביאליק בין השאר:

"על ידי המצב הנורא שנוצר במשך שתי השנים הללו בעולמנו הגיעו שנות מצוקה לספרות העברית ולספר העברי, מצוקה שלא הייתה כמוה זה זמן רב... הגענו למצב שהוא מביא כמעט לידי ייאוש... כמעט אין מדינה בעולם, מדינה נאורה כמובן, מתוקנת שהממשלה לא תתמוך בספרות... בכל עם נמצאו מצנטים, נדיבים, שהם תמכו את הספרות ואת הסופרים. ואצלנו – "הקהל". מי הוא הקהל עכשיו? הקהל האמתי הנורמלי שלנו אינו בלתי אם זה שבארץ... בגולה הולך ופוחת הספר העברי משנה לשנה. אנו באים מארצות בעלות תרבות גדולה. יש לנו דרישות ותביעות מרובות מאת הספרות העברית, אבל אין יכולתנו מספקת. קיבוץ של 170 אלף (זה היה בשנת 1931) יכולתו מועטה ואינו יכול לשאת על שכמו את משא הספרות העברית... המצנטיות, אין מה להתאונן, ברוך השם, היהודים מוציאים מצנטים, אבל בשביל זרים. אין אפוא לנו להישען לא על אחת מן המשענות המצויות בכל אומה מתוקנת. איני יודע מה כוח הסופר לעשות לתקנת עצמו, בלעדי הקהל העברי, בלעדי "הממשלה" העברית, בלעדי נדיבים עברים. מצב כזה לא יוכל להימשך. מוכרחים אנו להתעורר ולעורר, למצוא כתבת, מוכרחים שייעשה איזה מעשה לשנות את המצב..."

גם סופרים אחרים נאמו אז על המצב. טשרניחובסקי בא מירושלים לוועידה אבל לא דיבר כלום. הוא נבחר לשבת בנשיאות, אבל לא בוועד אגודת הסופרים. הוא היה המאושר, כי לא היה תלוי במו"לים ובשכר סופרים. אז סבל ביאליק ייסורים חומריים, יותר מטשרניחובסקי. בחנויות המכולת אמנם היו מוכרים לו בהקפה, אבל הוא הביע צערו בפני שאינו יכול לראות בייסורי אחיו העני, אשר עבד כפקיד ב"דביר" מבלי לקבל את משכורתו. לו, לאחיו, לא היו מוכרים בהקפה – אז התאחדו המו"לים "דביר", "הוצאת שטיבל", "אמנות", "מצפה", ויסדו להם חברה בשם "בצר", במטרה להפיץ את הספר העברי בגולה. על ביאליק הוטל התפקיד הבלתי-נעים לנסוע לשם כך לתפוצות ישראל. היה מוכן לנסוע, אך סכום הכסף הדרוש לנסיעה היה חסר והיא נדחתה לארבעה חדשים. בינתיים ישב טשרניחובסקי על העבודה שקיבל על עצמו בשקידה רבה ובשלווה, עד שקפץ עליו רוגזו של עיתונאי אחד ב"דואר היום" הירושלמי.

בעיתון הנזכר מיום י"ז אב (1931) נתפרסם מאמר בשם "פרנסתם של סופרים" בחתימת אליהו רזניק, מאמר הכתוב בגסות והמופנה נגד אחד-העם וביאליק – ובייחוד נגד טשרניחובסקי. בעל המאמר העז לכתוב כדברים כאלה: "כי לא רצה לחלל את חייו בעבודה סתם מחוץ ל"עבודת הקדש", ונוח היה לו שיכתבו על אודותיו שהוא גווע ברעב, או שיאספו בשבילו מאתים לירות בצורת נדבה – ולא התבייש בכך".

בנוהג שבעולם צריכים היו הסופרים לצאת במחאה נגד העלבון הגס שהעליבו את המשורר הגדול, אשר בא זה עכשיו מן הגולה לשבת בארץ, אבל הכול עבר בשתיקה. אני, שטיפלתי בדבר הדפסת ספריו ושהכול ידעו כי כשבא היה גר בביתי, ושרבים חשדו כי אני מעוניין בדבר – לא נעים היה לי לצאת יחידי במחאה, אבל כשהכול שתקו הוכרחתי להדפיס מאמר ב"הארץ" על ההפקרות בעיתונותנו. הנני מביא חלק ממנו, אף שפרטים רבים כבר באו בפרקים הראשונים שלי על חיי טשרניחובסקי. אולם מפני שהדברים הללו היו לעיני טשרניחובסקי, אחרי שנדפסו, ומצא שהם מדויקים, הנני להביא אותם, והקוראים יסלחו לי על כפל הדברים:

לצערי מוכרח אני לספר פרטים שונים מחיי המשורר האהוב. בשעה שהיה תלמיד לרפואה הדפיס כבר את ספרו הראשון בהוצאת "תושיה" וקיבל מהוצאה זו רק מאה רובל (עשר לירות) שכר סופרים בעד כל ההוצאה, התפרנס מן ההוראה ומעבודות אחרות אבל לא מן הספרות. כשגמר חוק לימודיו כרופא, עבד במקצוע הרפואה בפינות נידחות בפלך חרקוב, והיה כותב שירים כשהייתה נחה עליו הרוח, וכך היה בשעה שבא לגור בפטרבורג. כשבאתי אליו בפעם הראשונה במרס 1917 בשם א. י. שטיבל שייפה את כוחי להציע לו הון רב (בלי גוזמא) ובלבד שיעזוב את מקצוע הרפואה ויקדיש את עצמו לתרגום הקלאסיקנים היוונים, קיבלתי תשובה שלילית: "את עבודתי כרופא לא אעזוב". טשרניחובסקי עבד אחרי כן כל הזמן כרופא, עבודה קשה ומסוכנת, עד שעזב את רוסיה בשנת 1922. למרות חפצו הוכרח להתפרסם כסופר ומשורר עברי, מפני שלא הייתה לו רשות להתעסק בגרמניה כרופא על פי דיפלום רוסי. טשרניחובסקי התמסר לספרות, לתרגום הקלאסיקים הומרוס, סופוקלס, שקספיר, גטה ועוד. בימי האינפלציה בגרמניה עוד מצא את מחייתו בדוחק. אבל אחרי כן באו ימים כאלה, שהיה נכון לעזוב את גרמניה ולשוב לרוסיה הסובייטית, לשמש רופא במקומות הנוגעים במגפה, מפני שבאופן אחר לא היו נותנים לו להיכנס (סוד זה נתגלה לי במקרה זה לא כבר). הוא רצה לנסוע גם לקונגו שבאפריקה, לארץ פראים, לעבוד שם כרופא. כשמלאו לטשרניחובסקי 50 שנה, חגגו בכל העולם הישראלי חג יובלו בברלין בנשיאותו של סוקולוב, הכריזו על תשורת-עם... ידוע כי הפולנים (ובהם הרבה יהודים) הגישו תשורה לסנקיביץ לחג יובלו, אחוזה שעלתה למוקיריו כשמונת אלפים לירות. ושום פולני לא היה מעז להגיד כי חרפה לסנקיביץ..."

ב"דואר היום" לא הייתה שום התנצלות על המעשה שעשה בהדפיסו כתב-פלסתר על המשורר הנערץ, אלא שחירף וגידף אותי על שכתבתי מאמר זה וכל העיתונות שתקה, אפילו העיתון של אגודת הסופרים "מאזניים" הציבור לא הזדעזע לשמוע כי היה רגע של רעב כזה, שטשרניחובסקי אמר לשוב לרוסיה הסובייטית להיות רופא במקומות הנגועים במגפה, אחרי שכבר ידע את טעם הדבר כשחלה באודיסה. כשנפגשתי אחרי כך עם טשרניחובסקי, אמר לי: "הנך היחידי הלוחם לכבודי, אבל הציבור לא יאמין לדבריך. לא אוכל לעבור בשתיקה, מוכרח אני להגיש את העניין למשפט בוררות". הוא סיפר לי כי בן-אבי בא אליו והביע לו את צערו שנדפס דבר כזה בעיתון שהוא ייסד אותו, אבל אין לו שום השפעה על העיתון. העורך הוא בר-דרורא וטשרניחובסקי תבע למשפט את רזניק [ו]את בר-דרורא והנה יצא פסק-דין של חובה ושניהם הדפיסו ב"דואר היום" וב"מאזניים" את התנצלותם, בנוסח כזה:

 

בקשת סליחה

בזה הנני מודיע לקהל הקוראים כי בדברי במאמרי "פרנסתם של סופרים" שהיו מכוונים לד"ר ש. טשרניחובסקי נכשלתי באינפורמציה בלתי נכונה והנני מבקש ממנו סליחה על העלבון שנגרם לו ולאות חרטה הנני תורם סך חמש מאות מיל לטובת "בית היתומים הכללי" בירושלים. א. רזניק; ז. אלול התרצ"א.

"הנני מצרף לזה את הבעת צערי על שנכשלתי בפרסום המאמר הנ"ל של רזניק הפוגע בכבוד המשורר ש. טשרניחובסקי ולאות חרטה הנני תורם סך אלף מא"י לטובת הקק"ל. בר-דרורא.

 

טשרניחובסקי לא מיהר להירגע. העלבון פגע בו קשה. הוא לא הצטער על פסק-הדין שהיה בו משום עונש קל, אלא על זה שציבור הסופרים והעיתונות שתקו ולא הביעו את מחאתם החריפה. רצונו היה לנקום ע"י פעולה שישמש בארץ רק כרופא ולא יהיה זקוק לשכר-סופרים, למשפטים וכו'. אבל הדבר הזה לא עלה, לצערו הגדול, בידו. אולם על זה בפרקים הבאים.

 

הזמן, יום שישי, כ"ח ניסן, תש"ד, 21.4.1944

עריכת המילון הרפואי

לא

אחרי שעשה כאורח בתל-אביב יותר משבוע ימים, עבר טשרניחובסקי למקום עבודתו בירושלים. היה עליו לסדר ולערוך את המילון הרפואי הגדול של הד"ר מזיא ז"ל, שמחברו עבד עליו כארבעים שנה. זה לא היה כלל מילון מסודר, אלא תלי-תלים של רשימות וליקוטים שהוצאו מתוך הספרות המקצועית לרפואה ולמדעי הטבע, מספרי דפוס ומכתבי-יד. אולם נוסף על זה היה צורך לעבור על הספרים הרבים של הספרייה הגדולה, שהערותיו של הד"ר מזיא היו רשומות בהם בין השיטין ובצדי הגיליונות.  כשישים אלף מונחים רפואיים ביחד עם צירופיהם מכיל המלון הענקי הזה, הערוך על פי האלפא-ביתא הרומאית. לפיכך יש להתפלא על אלה שהזמינו את טשרניחובסקי לסדר את המלון הגדול הזה במשך שנה. ולפלא היה הדבר כי סידורו נגמר במשך שנתיים, בעוד שבאמת הייתה כאן עבודה לכמה שנים. בהקדמתו למילון זה מספר ביאליק, "שהוזמן העורך, האיש הראוי לכך מכל הבחינות, הד"ר שאול טשרניחובסקי, שמלבד הכשרתו המקצועית והאישית כבר נתגלה כוחו באופן מיוחד גם במקצוע קביעת מונחים לרפואה, ובפינה זו יש לו זכויות משלו, ובחירה מוצלחה זו היא גם שגרמה להביא בזמן קצר את עזבון המנוח לידי גמר", ונוסף על זה היה על טשרניחובסקי "לעבור על מילונים רפואיים כלליים בלשונות שונות כדי לדעת עד כמה הכרטיסייה שלנו מלאה בהשוואה לגבי אלה, ולמלא את הגרעון". ובעד כל העבודה הקשה הזאת, שטשרניחובסקי היה עסוק בה יומם ולילה, ושהייתה רק זמנית – קיבל טשרניחובסקי עשרים וחמש לירות לחודש. סכום זה לא הספיק לו ולמשפחתו אפילו לחיי דוחק וצמצום ולפיכך הוכרח להסתבך בחובות. ובכל זאת היה המאושר בחיים.

אשתו ובתו של טשרניחובסקי גרו בפריס, הבת עמדה לגמור את חוק לימודיה בבקטריולוגיה באוניברסיטה. מתוך 25 הלירות היה המשורר שולח 16 לירות למשפחתו בפריס, סכום בלתי מספיק כלל למחייתן של שתי נפשות, שהיו מתגוררות במלון. לעצמו היה משאיר תשע לירות לחודש. הוא גר בירושלים בחדר עלוב, בדירה שלא הייתה בה אפילו אמבטיה. אולם העיקר היה שזה היה ביתו של ידיד – הד"ר ספיר (ז"ל) מאודיסה, שהיה בירושלים רופא ב"ביקור חולים", מוסד שכמעט שלא היה משלם משכורת לרופאים. באודיסה חי הד"ר ספיר ברחבות, וטשרניחובסקי היה אומר כי אין לו להתאונן על חיי דוחק, בעת שהוא רואה שגם החבר חי בדחקות. היה זמן שגם באודיסה חיו בעוני וצמצום. אבל לא הרי ירושלים כהרי אודיסה בימים שספיר וטשרניחובסקי היו שם רופאים. טשרניחובסקי היה אוכל במסעדה זולה והיה לובש בגדים ישנים שתפר אותם שלוש שנים לפני כן, בנוסעו לאמריקה. בזמן הראשון לשבתו בירושלים היה יורד כל שבת לתל-אביב. ושם היה גם מתרחץ ונח מעבודתו הקשה בכל ימות השבוע. הוא היה מוסר לי את כל החידושים שחידש במשך השבוע בקביעת המונחים הרפואיים והיה מדבר על זה בהתלהבות וחיבה. כן היה מספר על העוזרים הטובים שלו בעבודה קשה זו, ובייחוד על מ. המנחם, זה שעמד לימין ד"ר מזיא בשנותיו האחרונות (טשרניחובסקי התאבל אחרי כן כשעוזרו זה מת באמצע ימיו), שאר הדברים לא היו מעניינים אותו. הוא היה מאושר ושמח בחלקו. אולם כשהיה מקבל מכתב מפריס ומבין ממנו עד כמה קשה למשפחתו להתקיים בסכומים שהיה שולח היו פניו נעשים עצובים לרגע, והוא היה אומר לי: מה לעשות?... צריך לסבול.

כשהייתי שואל אותו אם הוא עושה גם לשם הנצח, כלומר אם הוא כותב דברי שירה, שרבים ייחלו להם – היו פניו נעשים מרוגזים, וכך היה משיב לי: "עליי ללמוד היטב את הארץ, לתור בה, לחיות בכל פינה ופינה, לנסוע אל הר הכרמל ולחיות עליו זמן מה, – או אז אוכל לגשת לכתיבת הפואמה הגדולה "כוהנת הכרמל", שתכניתה השלמה כבר קבועה במוחי. כשהיה שב מביקור אצל ביאליק, שפקד אותו כמעט בכל שבת, היה אומר: טוב שאיני זקוק לחיות משכר סופרים. הוא היה שומע הרבה מפי ביאליק על המצב הקשה של הספרות והסופרים בארץ, ולפיכך לא היה פוסק מדבר על חידוש פעולתו כרופא, אחרי שיגמור את סידור המילון.

כשהייתי מספר לו שעוד מעט יימסרו לדפוס גם שני הכרכים האחרונים מהוצאת היובל בת עשרת הכרכים – היה מטיל ספק בדבר. הן הדבר נמשך כל כך הרבה... אולם כשהיה רואה את הגיליונות הראשונים משני הכרכים האחרונים הנדפסים בארץ היו פניו מאירים משמחה, אבל בו בזמן היה מביע את צערו על שעבודתו המרובה בסידור המילון אינה נותנת לו את האפשרות לעבור היטב על עלי ההגהה, כפי שהיה נוהג בברלין בשעת הדפסת הכרך הראשון של איליאס להומרוס.

 

לב

הדברים המעליבים שהופיעו בעיתון "דואר היום", שטשרניחובסקי אינו רוצה לחיות מעבודתו כרופא, אלא מן הציבור, עשו על המשורר רושם קשה, והוא מיהר להשתחרר ממועקתה של עלילה זו. ביאליק נסע אז לחוץ-לארץ למסע התעמולה שלו למען הספר העברי והפצתו. טשרניחובסקי היה מרגיש את העדרו בבואו לתל-אביב. הוא היה שופך את לבו לפעמים בפניי ובפני ידידו מנוער הפרופסור סלושץ. והנה באותו פרק הזמן, בחודשי אוקטובר–דצמבר 1931 התחוללה בעולמנו הקטן, "עולם הספרות", מעין סערה: פרסומו של השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" מאת ביאליק, שנדפס ב"מאזניים". בתולדות הספרות החדשה ודאי שידובר באריכות על השיר הזה והרעש מסביב לו. הכול פירשו את השיר שהוא מכוון נגד הרביזיוניסטים, אבל טשרניחובסקי מצא בשיר זה כוונה אחרת לגמרי. פירושו לא נתפרסם בדפוס ואולם יש יסוד לשער כי הוא הנכון. ומפני שהפרשה הזאת כבר נשכחה ונשארת בגדר תיקו, הנני למסור אותה בקיצור.

כשביאליק נמצא בחוץ-לארץ במסע התעמולה שלו, שהזכרתי לעיל, שלח משם ל"מאזניים" את השיר נזכר שנעשה לו פרסום עוד טרם שנדפס. השיר נכתב בבאזל בימי הקונגרס הציוני באוגוסט 1931, וכך כתוב בו בין השאר:

טמאי נפש מתקדשים, שבע תועבות

ושמונה שרצים בלבם,

המשועים כל היום, אחוזי עוית

ומרותחי קצף, לגדולות,

ובתפשם בפיהם את המרובה ובתבעם אותו מזולתו - - -

כאמור לעיל לא היה שום ספק בדבר כי הדברים מכוונים נגד הרביזיוניסטים, מאחר שהשיר נכתב בבאזל, בימי ישיבות הקונגרס; אז דרש ז'בוטינסקי, כידוע, שהקונגרס יכריז על המטרה הסופית של הציונות, ומשנדחתה הצעתו קרע בפומבי את כרטיס-הציר שלו. נכנסתי אז לחברו הקשיש של ביאליק, מר י. ח. רבניצקי, ואמרתי לו שיש לייעץ לביאליק להשמיט את השורות הללו. והוא הסכים עמי. ידעתי, שרבניצקי שונא את הרביזיוניזם והרביזיוניסטים תכלית שנאה, אבל בהיותו איש האמת מצא שאסור לכתוב דברים כאלה, בשעה שהוא [...] ביאליק יודעים היטב את ז'בוטינסקי שהוא רחוק מאוד מ"טמאי נפש מתקדשים", שפיו ולבו שווים, שהוא מאמין בכל לבו למה שהוא מטיף וכו' וכו'. שנינו כתבנו מכתבים לביאליק בכיוון זה. במכתבי ביקשתי מביאליק שיודיע על ידי הטלגרף אם הוא מסכים להשמיט את השורות הללו או שהוא עומד על כך שידפיסו אותן. בינתיים פניתי למערכת "מאזניים" שידחו את הדפסת השיר עד אשר יקבלו ידיעה מביאליק. ואמנם עשו כן, אך בתשובה שנתקבלה מביאליק נאמר: להדפיס בלי השמטות, – והשיר נדפס במלואו.

השיר הזה עורר רעש גדול במחנה הרביזיוניסטים וז'בוטינסיקי הדפיס ב"מורגן ז'ורנאל" מאמר שתורגם ונדפס כאן בארץ, ובו ביטל את ביאליק כעפרא דארעא. והנה כעבור זמן מועט קבלתי מביאליק מכתב (לפלא שלא נכנס באיגרות ביאליק) בזה לשון: "ידיד נכבד, החרוזים שהטילו עליך אימה אינם מסיבים כלל על הרביזיוניסטים ולחינם חרדת את החרדה, וגם החרדת את זולתך, היצאתם כולכם מדעתכם? כלום בחרוזים ההם רמז כל שהוא לרביזיוניסטים? אני רמזתי לעניינים אחרים לגמרי, ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים ממשמעם, אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל הישר. שלך, ח. נ. ביאליק. אבל גם אחרי קבלת המכתב הזה הייתי מפקפק, מפני שהשכל היה מחייב כי הדברים מכוונים נגד רביזיוניסטים, מאחר שהשיר נכתב באזל. והנה בא טשרניחובסקי לתל-אביב ובמעמדו של הפרופסור סלושץ הראיתי לו את מכתבו של ביאליק שהיה בעיני כחידה סתומה. משקרא אותו, אמר: "לא טוב שכתבת את המכתב לביאליק מבלי ששאלת את פי. ברור לי מן השורות הללו למה רמז ביאליק: לקבוצת "כתובים", הממררת את חייו וחיי הסופרים; הקבוצה הזאת – היא התופסת מרובה". הוא הראה לי את המאמר של שלונסקי ב"כתובים" שהגיב על שירו של ביאליק במילים כאלו: "נשכנית טיפוסית", "סימן לחוסר כוח, להיסטריקה". שלונסקי הבין למה התכוון ביאליק ולפיכך יצא מכליו.

התווכחתי אתו וטשרניחובסקי אמר לי: "הן תודה שאני מבין יותר ממך בשירה, והעובדה שהשיר נכתב בבאזל אינה אומרת כלום. דווקא אז, בראותו "תופס מרובה", הוא ז'בוטינסקי, שביאליק אוהב אותו ומכבד אותו, נחה עליו רוח השירה ועוררה אות לכתוב על "תופסי-מרובה אחרים", שהיו בעיניו "טמאי נפש מתקדשים". וטשרניחובסקי הוסיף לספר מה ששמע מביאליק ביחידות על דבר אותה הקבוצה ומעשיה, שבשם הקדושה העברית הכריזו מלחמה על ביאליק על שסידר קבלת פנים לשלום אש ופרץ הירשביין, כאילו אנשי הקבוצה הם האפוטרופסים לעברית. בגלל מעשי הקבוצה הזאת ירד כבוד הסופר בארץ. דבריו של טשרניחובסקי עשו עליי רושם, אבל הדבר היה בעיניי בגדר ספק. הראיתי את המכתב גם להד"ר מ. גליקסון, עורך "הארץ", והוא מיהר להדפיסו, אף שגם הוא התייחס לרביזיוניסטים בשנאה.

משנתפרסם המכתב הזה הופיע ב"הפועל הצעיר" התקפה אישית עליי – שכאילו הייתי מעוניין בכל הדבר מטעמים כספיים, מחשש שמא יזיק שירו של ביאליק ל"עסק", לפעולה למען הספר, הנעשית בעזרת ביאליק בפולין, במקום שהרביזיוניסטים מהווים, כידוע, כוח; והחשש שלי נבע מזה, שהייתי, כביכול, שותף להוצאת שטיבל וכו'. הזמנתי לבית-דין של סופרים את בעל המאמר ונתברר שזו הייתה דיבה נמבזה, כי אז לא היה לי שום קשר עם הוצאת שטיבל. אולם לא פרסמתי את חוות דעתו של טשרניחובסקי, שביאליק כיוון בדבריו לקבוצת "כתובים". לא חפצתי להגדיל את המדורה, אבל היא גדלה בלאו הכי. שלונסקי פרסם עוד מאמר ב"כתובים" בשם "חבלי שיר", שבו פגע בכבודו של ביאליק באופן גס; מר ש. צמח יצא ב"מאזניים" נגד שלונסקי – גם כן בסגנון בלתי מנומס כלל. הוא כתב ששלונסקי אחז דרך הניבול, גסות הרוח וסתם דברי חוצפה. אבל הוא לא יוכיח לנו בשום פנים שביאליק אינו משורר גדול, לכל היותר יוכיח לנו ששלונסקי פסק להיות גם משורר קטן". כתשובה לצמח בא אחד מחברי הקבוצה ב"הארץ" להגן על כבודו של שלונסקי, ואז יצא הד"ר גליקסון במאמר גדול מאוד לקנא קנאת כבודו של ביאליק.

אותה שעה הבינותי שצדק טשרניחובסקי בפירושו לשיר זה שעורר סערה, כי אלמלא הרגיש מר שלונסקי שהדברים נוגעים בו ובחבריו, לא היה יוצא להילחם בשיר הפוגע ברביזיוניסטים שנואי נפשו. באותה העת פרסם טשרניחובסקי מאמר ב"מאזניים" לכבוד פיכמן בן החמישים, ושם אנו מוצאים את הדברים האלה: "זוכר אתה יקירנו בוודאי שבכניסתנו כמה אהובים וחביבים היינו זה על זה, איך היינו שמחים לכל שם חדש, לכל הנוסף על מחננו, עד שנעשינו לבני משפחה אחת". בשורות אלו היה רמז לכל הטוב והיפה שהיה לפנים ושאיננו עוד עכשיו בעת ששורר ריב במחנה הסופרים. טשרניחובסקי הצטער באמת על המצב. בעצם לא היה מרוצה מביאליק שבעל פה כשהיה מדבר בחריפות יתר נגד קבוצת "כתובים". גם ביחס להמשורר א. שלונסקי לא הייתה דעת טשרניחובסקי כדעת ביאליק. כלומר שאין בשלונסקי כלום מרוח השירה, מלבד "חוש בלשני גאוני". טשרניחובסקי לא היה ממעריצי שלונסקי, אבל לא ביטל אותו בתור משורר כמו ביאליק.

 

לג

בהיותו טרוד בעבודה המילון לא כתב המשורר במשך חודשים רבים שום דבר מלבד מאמר אחד בשם "דגלנו", על דגל ארץ ישראל. המאמר הזה, שנכתב בחודש כסלו תרצ"ב, הוא מעניין וטיפוסי לטשרניחובסקי. "אני עדיין עיניי לא שבעו", – כותב שם טשרניחובסקי – "עדיין הן סופגות את צבעי הארץ. תכלת וצהוב הם לדידי הצבעים היסודיים האופייניים של הארץ. ארץ ארץ ושמיה. כלום אפשר שלא ישפיעו אותם צבעי הנוף על יושביו?" – טשרניחובסקי מביא רשימה שלמה של דגלים מארצות שונות בהצביעו על ההתאמה שבין צבעי הדגלים ואקלים המקום. והוא אומר כי הרצל קבע צבעי הדגל הציוני קודם שראה את הארץ, קודם שקלטו עיניו את צבעיה". הוא בא לידי מסקנה "כי הדגל הציוני שלנו חסר את צבעי הרי יהודה". "לשני הצבעים כחול ולבן צריך היה לשתף את הצהוב. צהוב מכאן וכחול מכאן והלבן בתווך". "הצהוב והכחול אינם מתאחים להרמוניה, אלא כשהם מעומדים והלבן בתווך. הכחול משמש רמז לשמי כנען, הצהוב רמז להרי יהודה, "הרי נמרים", וזה סמל כל הארץ".

איש לא שם לב למאמר זה. לא הייתה שום הגבה. המשורר הצטער על כך. אני אמרתי לו שאם כי איני מומחה לצבעים, חושב אני שהוא צודק, אבל אין משנים דגל מקובל, כמו שאין משנים המנון. הוא בתור משורר – אמרתי לו – ודאי שהוא מוצא מגרעות מהצד השירי בהמנון המקובל שחיבר על ידי אימבר, אבל הוא נתקבל ואין משנים אותו, וכך גם בנוגע לדגל. אבל קשה היה לי לשכנע אותו. הוא עמד על שלו והיה מדבר על כך זמן רב.

כעבור יותר מעשרה חדשים מעלייתו לארץ כתב והדפיס ב"מאזניים" שיר מתורגם משל גטה. בשם "משירי גטה השר". למלאות מאה שנה למותו של המשורר העולמי הגדול. השיר הזה הוא הראשון שטשרניחובסקי כתב בהברה הספרדית. כך נשמע לעצתו של איתמר בן-אבי ז"ל, בפגישה הראשונה אחר בואו לארץ. – עצה שביאליק לגלג עליה. לא קל היה לטשרניחובסקי לשנות מהרגלו. שכל ימיו כתב בהברה האשכנזית, אבל הוא הכיר בצדקת הדרישה שמשורר בארץ חייב לכתוב את שיריו בהברה הספרדית.

באותו הזמן כבר עמדה להיגמר בארץ הדפסת שני הכרכים האחרונים של כתביו, ועובדה זו עודדה אותי, אולם על זאת בפרק הבא.

 

הזמן, יום שישי, ה' אייר, תש"ד, 28.4.1944

הגשת "תשורת העם"

ל"ד

במשך השנה הראשונה לשהותו בארץ חי טשרניחובסקי בדוחק גדול, כפי שסיפרתי בפרקים הקודמים. הוא היה מתקיים רק בעבודתו בעריכת המילון הרפואי, שהייתה מכניסה לו עשרים וחמש לירות לחודש, ושני  שלישים מסכום זה היה שולח למשפחתו בפריס. אמנם על פי החוזה עם הבנק אשראי צריך היה לקבל עוד עשרים לירות לחודש – על חשבון מכירת כתביו. אבל הדבר לא יצא לפועל משום שהיה עיכוב בגמר הדפסת הכרך השני של איליאס להומרוס. הכרך הראשון סודר ונדפס בדפוס ראם בווילנה באותיות "מרגלית" והיה הכרח לסדר גם את החלק השני באותן האותיות, אולם בארץ נמצא רק דפוס קטן אחד שהיו בו אותיות אלו, ובדפוס זה היה רק סדר-נקדן אחד ולפיכך נמשכה עבודת-הסידור זמן רב.

אולם בחודש אדר תרצ"ב כבר אפשר היה לקבוע את זמן צאתם של שני הכרכים האחרונים ולגשת להחתמה, למסור את שמונת החלקים לחותמים ולהודיע להם כי כעבור שלושה-ארבעה חדשים יקבלו עוד את שני הכרכים האחרונים. אז פניתי במכתב בעיתון "מאזניים", של אגודת הסופרים, כדברים האלה: "סוף סוף יהיה לנו הכבוד והעונג בימים הקרובים להגיש את תשורת-העם להמשורר שאול טשרניחובסקי, התשורה שהכריזו עליה לפני שבע שנים באסיפה חגיגית". בהמשך דבריי סיפרתי בקצרה את כל קורות ההדפסה והוספתי "כי בדורנו, זו היא הפעם הראשונה שמגישים למשורר תשורת-עם את כל כתביו". בפנותי אל ועד אגודת הסופרים דרשתי שהוא יקבל על עצמו את התפקיד לסדר חגיגה מיוחדת במינה לרגל הגשת התשורה.

עשיתי זאת אף שמטבעי איני אוהב חגיגות ויובלות, אבל בסידור החגיגה הייתה משום עזרה חומרית להמשורר, כי היא הייתה צריכה לשמש הקדמה לפעולת ההחתמה, שהייתה צריכה להכניס לו לפני החוזה עם בנק "אשראי" עוד עשרים לירות, נוסף על המשכורת שהיה מקבל מעריכת המילון הרפואי. אז כבר נתברר שעבודה זו צריכה להימשך שנתיים.

ועד אגודת הסופרים לא רצה לטפל בסידור החגיגה, אז פניתי לאחדים ממכבדיו ומעריציו של המשורר בירושלים, מקום מושבו, בבקשה שהם יקבלו על עצמם את התפקיד לערוך את החגיגה. הם הסכימו לעשות זאת, וגם מנחם אוסישקין שאהב את טשרניחובסקי אהבת-נפש דיבר על לב עסקנים אחדים שייגשו לעבודה זו. אבל הדבר נדחה מיום ליום. ורק לבסוף נמצאו אחדים שנרתמו לעבודה, ביניהם עבאדי, המתרגם הראשי של הממשלה, שלום שווארץ וצבי קרול.

החגיגה התקיימה ביום ב' תמוז בגינת פנסיון גולדשמידט. בהזמנות – שנשלחו במספר רב – נאמר: "לשם השתתפות במסכת הכבוד לשאול טשרניחובסקי לצאת כתביו ולמלאת ארבעים שנה מאז נדפס שירו הראשון". התכנסו כמאתיים וחמישים איש משמנה וסלתה של ירושלים, עסקנים, סופרים, מורים, עיתונאים ואחדים מתל-אביב.

המסיבה נפתחה על ידי מנחם אוסישקין. הוא אמר כי טשרניחובסקי זכה להיות השני אחרי יהודה ליב גורדון, שהעם מגיש לו את כתביו, וזכות נוספת לו שהתשורה מוגשת לו בירושלים. אחריו דיבר הפרופ' יוסף קלויזנר על ערכו של המשורר בספרות העברית ובאומה העברית: הוא הוא שקרא את הקריאה הגדולה: "יהודים, היו בני חורין" ועורר בנו את השאיפה ליופי ורעננות. טשרניחובסקי לא היה מטיף, הוא נוצר להיות קלסיקן. הוא נתן ביטוי בשירתו לכל מאורע בחיי העם. הוא הכניס את האוניברסליות לשירתנו. זכות גדולה יש לדור שמשורר כזה נמצא בתוכו. לבסוף אמר: "הרשוני לברך ברכת שהחיינו שזכיתי כאן בירושלים לראות את הקובץ הנבחר הזה שהתקבץ לכבוד משוררנו".

דוד ילין דיבר על עבודתו הרבה של המשורר בשדה החייאת מכמני הלשון והעשרת מושגיה. הוא הזכיר את רשימת מונח הצמחים שבעל היובל ליקט ואגר בשקידה בלתי מצויה, ועמד על עבודתו במילון הרפואי ובמונחים הרפואיים. מ. אוסישקין הכריז על הרשמת המשורר בספר הזהב של הקהק"ל. נקראו גם טלגרמות של ברכה: ממערכת "מאזניים", ממפלגת פועלי ארץ ישראל, מקהילות חיפה וטבריה, מהדר הכרמל, מהמושבה רחובות, מ"הבימה", אבל לא מעיריית תל-אביב, אלא ממ. דיזנגוף באופן פרטי.

גולת הכותרת של החגיגה היה נאומו של ח. נ. ביאליק, שהודיע קודם כול כי הוא ממלא שליחות חברים בשם אגודת הסופרים. אחרי כן עבר לדבר על השירים שהלכו לאיבוד במשך הדורות. הן לפי המסורת כתב רבי יהודה הלוי כ-6000 שירים ולידינו לא הגיע אפילו החלק השישי מזה. אך כאן, בארץ-ישראל, אי אפשר שיצירתנו תלך לאיבוד. "אולם איני מרגיש שום יחס ליוצרינו הגדולים וכמעט שפנינו עורף ליוצרים לדורות". והוא פנה אל טשרניחובסקי: "יהיה נא יום חגיגתך ליום היצירה העברית, יום זיכרון שיזכרו בו את אלה הבונים מאחורי עורפנו את עתיד האומה. אהבתי אותך, טשרניחובסקי, רק מפני שידעת לכתוב שירים יפים. אולי בעצמך אינך יודע את ערך יצירתם. איני יודע אחר חוץ ממך בשירה העברית, שהמילה נתונה אצלו בפלס של זהב, רק לפי ההכרח הפנימי, ומכאן הבהירות והזוהר השפוכים על שיריך. איני יודע נאמן כמוך בספרותנו ועל זה יעריצוך. ויאהבוך כל אלה היודעים מה זו שירה ומה זו מילה עברית, ויזכירו את שמך לעולם".

לכותב הטורים הללו ניתן, על פי הצעת אוסישקין, הכבוד למסור למשורר את שמונת הכרכים, ובשעת המסירה הבעתי את המשאלה שליובל החמישים לפרסום השיר הראשון יגישו להמשורר כתשורת-עם את כל כתביו, – גם את אלה שלא נכללו בעשרת הכרכים ואת אלה שהוא עתיד לכתוב. הציבור קיבל את הברכה הזאת ברצון. ונשמעו קולות: כן, כן... ואחרי שהוקראו ע"י ברכה צפירה שירים משל טשרניחובסקי ענה טשרניחובסקי למברכיו במלים אחדות: "איני יכול להביע במילים את כל אשר רוחש לבי. יודע אני איזה ימים קשים עוברים עתה על עמנו בכל תפוצותינו, ובימים אלה – תשורה כה יקרה"! הוא הביע תודה לכל אלה שעזרו לכך ולכל הידידים, הסופרים והרופאים. המסיבה ננעלה בשירת "התקווה".

זוכר אני כי לילה קר היה הלילה ההוא בירושלים, ואני נסעתי מתל-אביב לחגיגה בלי מעיל. הרגשתי את הקור בגופי אבל גם בנפשי. הייתי אמנם מאושר כי סוף סוף אפשר היה לברך על המוגמר, וכי טשרניחובסקי יתחיל לחיות חיים אנושיים, אם לא ברחבות, על כל פנים גם לא בעוני ודחקות. ומכל מקום הטרידו אותי הרהורים קשים במשך הלילה. הנה מתגנדרים הם בתשורת-עם. האמנם זוהי תשורת שראוי לתתה במעמד, שהפרופ' קלויזנר מברך בו ברכת שהחיינו? האם לזה ייקרא תשורת-עם, אם במשך שלוש שנים היה עליי לנסוע, להתראות, לדבר על החובה להגיש תשורת-עם... וההשתתפות?... הלירה שהייתי מקבל, או שתיים, האם זה היחס המתאים לדבר לאומי גדול (??) כפי שדיברו בחגיגה זו? הרי בלי הלוואה בריבית על ידי בנק אשראי לא הייתה התשורה הזאת מתגשמת! ומה שכרי [...?] שמעתי בחגיגה מחמאות אבל גם דקרו אותי. הן דין וחשבון מפעולתי בחיי המשורר לא אוכל לתת. יודע אני את הציבור שלנו. אם במשה רבנו חשדו שנהנה מפסולת של לוחות, הלא ודאי שיחשדו גם בי, שיחשבו שהרי לא משוגע האדם לנסוע ממקום למקום במשך שלוש שנים בלי טובת הנאה, רק לשם השירה העברית, והאם אוכל לספר את כל האמת? האצער את המשורר בהודיעי לו שאין זו תשורת-עם, ושבאמת אין העם מכבד את משורריו? האם מעטים הם ייסוריו בלאו הכי? – אחרי הרהורים קשים אמרתי בלבי: עד כמה אני נופל מאבותינו הטובים והפשוטים, שהם לא היו מחזיקים טובה לעצמם, כשעשו דבר טוב שאין איש יודע עליו! הרי רק לשמוח אני צריך שנתגלגלה מצווה לידי ושעמלי הרב מנע במידע מרובה את טשרניחובסקי מלנסוע לרוסיה הסובייטית לעבוד במקומות הנגועים במגפה, או לקונגו, – שאילו נסע לשם מי יודע אם היה נשאר בחיים. ובכן זהו שכרי, שכר שלא יסולא בפז. היצר הטוב התגבר אז על היצר הרע של הקטרוג. הוכחתי את עצמי על מחשבותיי הבלתי כשרות. הבינותי כי אין לי הרשות להחזיק טובה לעצמי על שעשיתי דבר טוב.

 

ל"ה

הדין וחשבון על מתנת העם לטשרניחובסקי נתפרסם בעיתונות היומית בארץ בעמודים הראשונים תחת כותרות גדולות. הדו"ח נתפרסם גם בשבועון של אגודת הסופרים "מאזניים". מכל העיתונים הגדיל לעשות "הארץ", שהקדיש עמוד שלם למאורע זה של גמר הדפסת הכרכים וליובל הארבעים מיום התפרסם שירו הראשון של המשורר. המשורר ראובן גרוסמן הקדיש שיר לטשרניחובסקי. מאמרו של ש. בס התחיל במלים "יום גדול הוא לספרות וליוצר העברי". הד"ר חיים ה.[2] ז"ל כתב מאמר בשם "שיר הזהב הראשון" ("חזיונות ומנגינות"). כן יש להזכיר את מאמרו של יעקב חורגין, "הרהורים של הקורא", ואת הלקט "חרוז לחרוז", שליקט ברוך קרופניק משירי טשרניחובסקי. מעניינת בייחוד הייתה הרשימה של מ. בן-אליעזר בשם "המשורר על השושנים", שלא חידשה אמנם כלום, אולם גילתה דבר בלתי ידוע – פיליטון של טשרניחובסקי ב"הצופה" מלפני שלושים שנה (עכשיו כבר ארבעים ושתיים שנה), שבו כתב המשורר כדברים האלה: "גורל עמנו הורע (זה היה אחרי הפוגרום בקישינוב), יד צרים הייתה בו לשדוד נָוֵהו ולהשפיל רוחו, ים של צרה, המים באו עד הנפש, לבי נקרע לגזרים. אמרתי לצאת לישע עמי, לתת נפשי כפרתו ומאומה לא עשיתי, כי בעבותות השושנים רותקתי, כלילי שושנים עצרוני". בפיליטון זה סיפר טשרניחובסקי כי נולד בבית קטן ודל, אבל מלא אהבה ושירה, בבית שריח אהבה וידידות היה נודף מ[?] ממנו, "שושנים קידמוני בחיים, והרעל שבריח השושנים הוא העושה לי כל זאת. היא בא להאפיל בחכלילותו על כל המעשים הנעשים סביבו, להיות לו לסתרה משממות העולם". טשרניחובסקי הוא בסופו של דבר אופטימי והוא סבור "כי העולם נברא לששון ולשמחה, לחיים ולאושר, לא נברא האדם להיות כפוף ומעונה, חולה ומעונה". הנה כי כן נטושה מלחמה פנימית בנפש טשרניחובסקי ביחס לגורל עמו וגורל האדם. מרשימה זו הכירו רבים את טשרניחובסקי הצעיר וסערת רוחו בראשית הופעתו.

הגיליון הזה של "הארץ" היה הראשון שהודיע להיישוב מה הוא טשרניחובסקי. "דבר" הודיע רק על מתנת-עם, ומסר את הנאומים שנשמעו בחגיגת טשרניחובסקי. "הפועל הצעיר", העיתון של מפא"י, לא הודיע גם על הנוסח של הברכה ששלח מפא"י ליום החגיגה בירושלים. דבר אחד היה בלתי מובן: "מאזניים", עיתונה של אגודת הסופרים, לא הקדיש גיליון מיוחד ליובל הארבעים של טשרניחובסקי, בדומה למה שעשה "הארץ". העומדים בראש הוועד כפיכמן ואחרים הרי היו מחויבים לעשות זאת. ביאליק הצטער על כך. ב"מאזניים" נדפס רק מאמר אחד, אבל לא על יובל הארבעים להופעתו של טשרניחובסקי כמשורר, אלא על המסיבה בירושלים. המאמר כתוב ברגש ואהבה לטשרניחובסקי ובהאשמה כלפי המנהיגים שלנו. "יש עוד ברוכים ומאושרים בציון" – נאמר במאמרו – "שלא קראו מעולם דברי חזון בעברית על ציון וירושלים. הייפלא אפוא כי ביום חגה של הספרות העברית לא נשמעה ברכה מאת המוסד העליון של תנועת 'התחיה' ו'התקומה', ומתלחשים כי במסיבה הרבתי נפקד מקומם של באי כוחו כל עיקר. מה להם ולשירה העברית בתוככי ירושלים? והאוניברסיטה העברית, זו ה'אלמה מאטר' שלנו, בית האשכולות? כלום היא בירכה את המשורר העברי? והנה 'תשורת-העם' מנהיגיו ומוסדיו"! ובעל המאמר – י. קרני – גומר בברכה: "ושלום וברכה לך סופר ומשורר עברי בבדידותך האיומה גם על הרי ירושלים...".

ולבסוף נזכר גם העיתון "במעלה" של ה"נוער העובד" לספר לנוער שלו על טשרניחובסקי. בשעה שבא לארץ לא כתבו עליו כלום, לא סיפרו ל"נוער העובד" על משורר התחייה, והנה אחרי המסיבה בירושלים הדפיס "במעלה" ביחד עם תמונת המשורר שני מאמרים, מאת צבי קרול – מאמר מקיף – ומאת דניאל פרסקי (שהיה אז בארץ). קרול כתב: "השירים של שאול טשרניחובסקי הם אחד מיסודות חיינו, כי במולדת המחודשת אנו חיים. שיריו הולכים לפנינו כעמוד אש מאיר". ופרסקי כתב: "בו ראינו את משורר העתיד, משורר של דור טבעי נטוע בארץ מכורתנו" וכו'. והמאמרים האלה הם הם שעוררו כפי הנראה את "הנוער העובד" להקדיש לו ערב ב"בית העם". אל הנשף הזה באו גם נערים ונערות בגיל 15 -16, חברי ה"חוגים" בגימנסיה "הרצליה". ועוד. בני הנוער שמחו לקבל את פני משוררם ויצאו עמו בריקודים. טשרניחובסקי שמח לקראת הנוער. בחברת הצעירים היה במצב רוח עליז יותר מאשר בין מבוגרים. אז אמר להתקרב יותר אל הנוער הזה, להכיר אותו מקרוב, לנסוע לקיבוצים, אבל החליט לעשות כל זאת אחרי שיגמור את עבודתו בעריכת המילון הרפואי, שבה היה שקוע יומם ולילה.

 

הערה:

בגיליון הקודם מסרתי מה שאמר לי טשרניחובסקי על דבר השורות החריפות והמעליבות בשירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". לפי הבנתו ברור היה שהן מכוונות לקבוצת "כתובים" ולא לרביזיוניסטים. סברתו מתאשרת ע"י הדברים שגילה לי עכשיו המשורר ד"ר יעקב כהן. בהיותו בוורשה הראה ביאליק ליעקב כהן את השיר בכתב-יד עוד לפני ששלח אותו ל"מאזניים". כהן, שהיה אז עוד חבר במפלגה הרביזיוניסטית ואחד ממעריציו של ז'בוטינסקי, השתומם למקרא השיר: איך זה אפשר לומר על ז'בוטינסקי וחבריו "טמאי נפש מתקדשים?" אז לחש לו ביאליק באזנו: הרי צריך אתה להבין למי הדברים מכוונים... לקבוצת ה"כתובים"!... והמשורר אורי צבי גרינברג מספר שגם לו אמר ביאליק בהיותו בוורשה כדברים האלה אחרי שהשיר נדפס ב"מאזניים". אולם חשיבות מיוחדת יש לדברי המשורר יעקב כהן. חשיבות הדברים היא בזה, שביאליק הראה לו, לחבר המפלגה הרביזיוניסטית, את השיר בכתב יד ואמר לו למה הוא מכוון. ברור אפוא שטשרניחובסקי כיוון אל האמת בהבנתו.

 

הזמן, יום שישי, י"ב אייר, תש"ד, 5.5.1944

ביכורי-יצירה בארץ

ל"ו

השנה השנייה לחיי טשרניחובסקי בארץ הייתה אחת השנים הטובות בחייו. הוא נשאר לעבוד כעורך ומסדר המילון הרפואי במשך שנה נוספת – כלומר עד אייר תרצ"ג – בשכר 25 לירות לחודש; נוסף על כך היה מקבל בכל חודש מבנק "אשראי" עוד עשרים לירות על חשבון מכירת ספריו עד שראה את עצמו כעשיר. הוא החליף את חדרו הדל בחדר יפה ברחביה, בדירתו של הד"ר יוסף מוהליבר ז"ל, והיה סועד במסעדה לא כל כך זולה כמו קודם לכן. אף חליפה חדשה תפר לו. עכשיו כבר היה מבקר לפעמים גם בבתי-קפה. מכל מקום את רוב כסף משכורתו היה שולח למשפחתו בפריס. גם מצב רוחו השתנה. הוא קנה לו בירושלים הרבה ידידים והיה מבקר אותם בבתיהם; בכלל התחבב על הציבור הירושלמי. אולם הוא לא חדל מלבקר את תל-אביב, שימה היה אהוב עליו. הוא חי במקצת חיי עולם-הזה. כל פעם שהיה בא לתל-אביב היה מבקר את ח. נ. ביאליק, והשיחות אתו על מצב הספרות והסופרים שוב לא היו כל כך עגומות, מפני שהמשבר החריף של הספר העברי חלף במקצת באביב תרצ"ב.

אחרי החגיגה של מסירת התשורה, כמסופר בפרק הקודם, התחילה ההחתמה על עשרת הכרכים של כתביו. בכל העיתונים שבארץ נדפס קול-קורא זה:

"אל מוקירי התרבות העברית. חבורת סופרים ומוקירי התרבות העברית בא"י ובחו"ל הוציאה לאור את כתביו של המשורר שאול טשרניחובסקי והעבירה את הספרים לרשותו הגמורה של המשורר, כדי לסייע לו בא"י להמשיך את עבודת היצירה שלו. הכתבים מכילים עשרה כרכים, כאלפיים שבע מאות וחמישים עמודים גדולים. העסקנים שטפלו בהוצאת הכתבים לאור עשו את המוטל עליהם. עכשיו הגיעה השעה לכולנו, לכל הציבור העברי, למלא את חובת הכבוד להיות שותף בהגשת מתנת-עם למשורר. הננו פונים אפוא אל הציבור העברי בארץ ובגולה לחתום על כתבי טשרניחובסקי ולהחתים עליהם איש איש את מכיריו ומיודעיו. תקוותנו חזקה כי הקורא העברי יידע להביא לידי ביטוי בשעה זו את מידת ההערצה הנודעת בישראל לשאול טשרניחובסקי ויפאר את הספרייה שלו בכתבי המשורר.

ועד היובל בארץ ישראל: מ. אוסישקין, ח. נ. ביאליק, דוד ילין, מרדכי בן הלל הכהן, פרופ' י. קלויזנר."

דיברתי אז עם ביאליק, שחיבר את הנוסח של קול-קורא זה, והעירותי את אוזנו עד כמה יש משום זיוף ההיסטוריה במה שנאמר בו ביחס לחבורת הסופרים שהוציאה את כתביו והעסקנים שעשו את המוטל עליהם וכן ביחס למידת ההערצה הנודעת בישראל למשורר... הוא השיב לי: "אני מכיר היטב את המצב, אבל הרי מותר לשקר מפני דרכי שלום, ואין המשורר היקר צריך לדעת מה נעשה בחדרי-חדרים ומאחורי הקלעים. מסופק אני עד כמה יש בקול-קורא זה משום סגולה להפצת הספרים, אבל מכל מקום עשוי הדבר לגרום לטשרניחובסקי שלנו קורת-רוח, וחדל לך לקנא את קנאת האמת ההיסטורית".

ההפצה נמסרה להוצאת שטיבל בא"י, שבראשה עמד איש בקי בחיי הארץ והיודע היטב את ערך הכרכים והשפעתם. הוא לא הסתמך אפוא על קול-קורא לבבי זה שגדולי היישוב היו חתומים עליו, אלא מינה אדם מיוחד במשכורת חודשית, את המורה ארליך, לנהל את התעמולה לשם ההחתמה על כתבי טשרניחובסקי.

קרוב לאלף טפסים נדפסו על נייר רגיל וקרוב למאתיים טפסים על נייר יאפן. המחיר לכל עשרת הכרכים בכריכה היה שלוש לירות ומחיר ההוצאה על נייר יאפן היה חמש לירות. תנאי החתימה היו בתשלומים למשך שנה. בטוח הייתי כי במשך השנה יימכר מספר טפסים לא-גדול זה בארץ, בפולין, ליטא ואמריקה, אף שהכרתי כי יש גוזמא בדברי הקול-קורא על מידת ההערצה בישראל למשוררו הגדול. ומקץ שנה – חשבתי – אפשר יהיה לגשת להוצאת המהדורה השנייה, אשר תבטיח את קיומו המשורר. אבל עוד בימים הראשונים של ההפצה נוכחתי לדעת כי טעיתי בדבר, וכי הננו רחוקים מאוד מלהיות עם-הספר, בייחוד במה שנוגע לספרות החדשה.

בשנת 1932 הייתה הפרדסנות בסימן עלייה ובין האיכרים היו רבים מאוד שלא היה קשה להם כלל וכלל לחתום על כתבי המשורר, שהם אוצר יקר המעניק לקוראים עונג רוחני אמתי, העלאת הנשמה, אבל… המורה ארליך היה מוסר לי תמיד דין וחשבון על עבודת התעמולה שלו, שהייתה קשה כקריעת ים-סוף. פעם – סיפרו לי – הלך אל פרדסן עשיר ומצא אותו כשהוא מעיין בספרי הפילוסוף ברגסון. הוא הציע לו לחתום על כתבי טשרניחובסקי והפנה את תשומת-לבו אל הכרוז שגדולי היישוב חתומים עליו. נענה הפרדסן ואמר: "כן, קראתי את הכרוז. אך מה אעשה ולי יש עניין רק בפילוסופיה ולא בשירה?" אמר לו ארליך: "הרי יש לך גם בנים שאינם מעוניינים כמוך בפילוסופיה!" קרא הפרדסן לאחד מבניו ושאל אותו: "מה אתה קורא – האם שירים או ספרות בלשית?... סופו של דבר: הוא השתמט מלחתום, וכמוהו היו רבים. לא קשה היה למצוא אמתלאות. אבל בכל זאת היו החתומים במושבות מרובים יותר באופן יחסי מאשר בתל-אביב, ירושלים וחיפה. אם בנס-ציונה היו 26 חתומים הרי צריכים היו להיות בתל-אביב קרוב לאלף, וכך גם בירושלים וחיפה. אולם בין האמידים היו מעטים שחתמו ורוב החתומים – בתשלומים חודשיים – היו מבין הפועלים והפקידים. הללו קימצו בשאר המצרכים ושקדו לרכוש להם את המצרך הרוחני. כשארליך היה מספר את זאת לטשרניחובסקי היה המשורר מאושר כי החתומים הם אלה שיש להם זיקה נפשית לכתביו.

 

ל"ז

במשך השנה הראשונה לשהותו בארץ לא כתב טשרניחובסקי שום שיר מקורי. הוא רק תרגם קצת משירי גיטה והוראץ – בהברה הספרדית. ורק בשנה השנייה להיותו בירושלים כתב שיר אחד קטן, עדיין בהברה האשכנזית – שיר נפלא בשם "בשעה של קדרות". "הנה הנך ציון על חרבות קדשיך..." - הוא כותב שם – "איה חלומי הנהדר, הקוסם?... מי העיב כינורי? מי הקדיר זיק שירי?... הוי ציון! הוי ציון! אך סלעים וטרשים, ושממה לא יער וגן". ובאמת יש להתפלא על שבמשך שתי שנות היותו בירושלים לא כתב אלא את השיר הקטן הזה. כפי הנראה רבו אצלו "שעות של קדרות" בימים ההם: הוא לא ראה עדיין את הגליל והעמק ואת המושבות – ולנגד עיניו הייתה רק ירושלים עם סלעיה וטרשיה, ללא יער וגן, – אף שחייו הפרטים היו טובים ועליזים.

אולם בשעה שרוח השירה לא נחה עליו כתב טשרניחובסקי סיפור בשם "הלנינגראדית". סיפור זה יש בו משום "ארוטיקה" אבל על כל פנים כתוב הוא בכישרון רב והוא הסיפורים הטובים שלו. הוא הראה לי את הסיפור בכתב-יד ומסר לי מודעה: "ודאי שתתנגד להדפסתו, אבל לא אשמע לעצתך. אם אמצא מקום להדפיס אותו – לא אהסס בדבר". אחרי שקראתי את הסיפור אמרתי לו שאיני מתנגד ליצירה אמנותית. גם כשיש בה ארוטיקה יותר מאשר בסיפורו זה. הסיפור הוא, לפי דעתי, יצירה ספרותית אמתית, אבל יש בו חסרון גדול: הוא אינו כולו בדוי, והמשורר גם נותן סימנים ומרמז על פיכטנגרונד. מקום מושבו האחרון באירופה. הוא מספר על וילה אחת, על קורת-גג אחת ושני חדרים סמוכים זה לזה וכו'. אמנם יש בהתחלה – "אני קיבלתי מכתב" – מעין מכירת חמץ. צריך לכתוב באופן שלא יהיה בו כל סימן ורמז למעשה שהיה; יש לכותבו בצורה אמנותית טהורה. הוא השיב לי: "אפשר שהצדק אתך, אבל אני לא אוכל לכתוב אחרת. יודע אני שמלעיזים עליי על הסדרה "מסיפורי הד"ר טננבוים", ומוצאים כי אני מגלה את חטאי. איני חושש לכך. ידברו מה שידברו". ולבסוף אמר: "אני אמסור את הסיפור לדפוס בלי שינוי כל שהוא, אולם מסופק אני אם אמצא מקום להדפיס אותו". וכעבור שבוע בא אליי בפנים צוהלות: "מצאתי מקום להדפיס בו את סיפורי – בירחון 'אחדות העבודה' של מפלגת פועלי ארץ-ישראל (יצא בשנת תרצ"ב וראשית תרצ"ג). מסרתי אותו לרובאשוב והוא אמר לי כי יודפס בחוברת הבאה וגם שכר סופרים ישולם לי".

הנה כי כן דל היה מאוד פרי עבודתו הספרותית של טשרניחובסקי במשך השנתיים הראשונות לחייו בירושלים. והדבר האחרון שכתב לפני עוזבו את ירושלים היה לא שיר ולא סיפור אלא מאמר ליובל השישים של ביאליק, שיש בו מעין תשובה על השאלה מדוע מפסיקים המשוררים לכתוב שירה במשך זמן ידוע. במאמר זה יש הרבה רעיונות על השירה העברית של המשוררים שקדמו לביאליק ועל שירתו של ביאליק ושירתו הוא. המאמר נקרא בשם "לבו של ביאליק". הנני מביא מזה כמה קטעים אופייניים ממנו:

"היינו צעירים, צעירים מאוד. מורינו המשוררים העברים שקדמו לנו לא נתנו די סיפוק ללבנו... אותו הדור הישן שממנו סרנו לא ראה כלל וכלל מה שהיה בעינינו הצעירות עיקר. הדור הישן לא רצה לדעת את יהדות-הגיבורים הקדמונים, את העממיות היוצרת בכל תחומי החיים. הם האמינו בתום לבב שעמנו היה מעולם עם עלוב, שפל רוח, כפוף תמיד על גבו ספרים ישנים... ואז בא חיים נחמן ביאליק. בכל מילה ומילה משלו אי אפשר היה שלא להרגיש ושלא להכיר את הקשר האינטימי והעמוק שלו עם העם ואותה ה"יניקה" הגדולה והקדושה מתוך מקור המקורות, הוא ההמון העברי הגדול. היה בעצם זר בתחילה לכוחה העצום ושפעת יפעתה של אירופה וכמעט שלא עלה בהסתכלות עולמו על שאר אנשי הקהל היהודי, אבל היה לו לב גדול, עדין ועמוק עד כדי להרגיש זאת תיכף ומיד. הקהל הגדול הבין אותו עד מהרה. לא היה בינינו אף אחד מכל אלה שכרעו ל"מוזות", שיעז לשפוך תפילתו באזני השכינה, אך הוא לבדו עשה זאת והשכינה פרשה עליו כנפיה... מן הניכר היפה והרחוק רצינו אנו להביא לעמנו כל האור והנהדר והנשגב שמצאנו שם וכך באנו אל עמנו, והוא חיים נחמן יצא מתוך עמקי העם ולבו הלב בהלמות הרמוניה עם לב אותו העם".

בדברים אלה הוא מגדיר את שירת חיים נחמן ביאליק ואת שירתו הוא: ביאליק יצא מעמקי העם ואילו הוא בא מן הניכר היפה והרחוק. וטשרניחובסקי מעדיף את הלב הגדול והעדין על פני האור הנהדר והנשגב שיש בניכר היפה והרחוק. וטשרניחובסקי מספר במאמרו זה "שקרה כי חיים נחמן לא פרסם במשך כמה שנים דברי יצירה חדשים, זה קרה לכמה מסופרינו החשובים, שספריהם יקרים לרוב הקוראים, ובכל זאת הפסקה זמנית לא העסיקה מעולם את הקורא העברי כאותה השתיקה של חיים נחמן. הם שאלו וחזרו ושאלו 'מה זה ועל מה זה?' " כן סיפר טשרניחובסקי במאמר זה שבימי המלחמה העולמית, בשנת 1916, בהיותו רופא צבאי, נזדמן במינסק עם קבוצה של פליטים ובתוכם בחור צעיר, חיוור וצנום, שהכיר בטשרניחובסקי את המשורר העברי ושאל אותו: "מה אומר ביאליק, למה הוא שותק?" וטשרניחובסקי מסיים מאמרו במלים אלה: "לא רצה הבחור החיוור להודות בשום חוקי יצירה".

ואמנם משנת 1911 עד שנת 1916 לא יצרו לא ביאליק ולא טשרניחובסקי. לשתיקה הבלתי-מובנת הזו מוצא טשרניחובסקי הסבר במה שהוא מכנה חוקי יצירה. אולם הבחור החיוור לא שאל אז את טשרניחובסקי מדוע הוא שותק, אלא שאל על שתיקתו של ביאליק, ובלב טשרניחובסקי נחרתה השאלה הזאת: הבחור החיוור שאל אותו דווקא על ביאליק, מפני שביאליק היה קשור עם ההמון העברי הגדול, בעוד שטשרניחובסקי בא מן "הניכר היפה והרחוק".

 

הזמן, יום שישי, י"ט אייר, תש"ד, 12.5.1944

רופא בתל-אביב

ל"ח

יומיים לפני חג הפסח תרצ"ג פגשני ח. נ. ביאליק ברחוב ואמר לי: "אני אגזול ממך ל"סדר" הבא את טשרניחובסקי שלנו. הוא היה אצלך בסדר בשנה שעברה. בשנה זה מן היושר שיהיה אצלי. עליך לוותר עליו. צריך אני לשוחח אתו הרבה. ענינו הספרות יגעים. השבועון המרכזי שלנו "מאזניים" גוסס. יש על מה לדבר והכרח גם לגשת לפעולה".

מצבו החומרי של ביאליק אחרי שחגגו ברוב פאר את יובל השישים שלו – הוטב בהרבה. מצב הספר העברי ובתי-הוצאות-הספרים שופר רק במקצת. ה"פרוספריטי" בארץ הייתה רק בראשיתה. מצבו הפרטי של ביאליק הוטב אחרי שהגישו לו מכבדיו הרבים את התשורה – את הוצאת-היובל של שיריו. הסכומים לשם הגשת התשורה נאספו בקלות ובלי פרסום, שלא בדומה להגשת תשורת-העם לטשרניחובסקי. לשם הגשת השי לביאליק נוסד ועד קטן שבראשו עמדו י. ח. רבניצקי וא. דרויאנוב. הוועד הריץ מכתבים לאנשים אמידים והללו מיהרו כולם לשלוח את אשר הוטל עליהם. הוצאת-היובל נדפסה במהירות ונמכרה במהירות. לביאליק כבר לא היה צורך לקנות בחנויות המכולת בהקפה כמו בשנת 1931. הוא חדל לדאוג לטובת עצמו ולפרנסתו, וכל דאגתו הייתה נתונה לספרות ולסופרים העברים. המצב הקשה של "מאזניים" הדאיגו מאוד. השבועון עמד להיסגר עוד לפני חג-השבועות, עם גיליון החמישים שלו. ביאליק ראה צורך בירחון של אגודת הסופרים, ודבר זה לא עלה בידו, למרות השפעתו הגדולה והעצומה ביישוב. אי ההצלחה מילאתו רוגז. בייחוד העיקה עליו ההכרה שבידי אנשי המפלגות עלה הדבר לייסד ירחונים בארץ ואילו לסופרים שאין בהם שמץ של מפלגתית אין במה רצינית, כלומר ירחון.

עוד בשנת 1930, בזמן שהיישוב היה נתון במשבר כלכלי, התחיל לצאת הירחון "אחדות-העבודה", שהיה השופר הרציני של מפלגת פועלי ארץ ישראל. ובראשית 1932 התחיל לצאת עוד ירחון בשם "ביתר", בעריכתו הראשית של הפרופ' י. קלויזנר. השם "ביתר" לא היה על שם הסתדרות "בית"ר", אלא על שם העיר ביתר, ונקרא כן למלאות אלף ושמונה מאות שנה לחורבנה בימי בר-כוכבא. המערכת הכריזה שהיא מעמידה את הסוציאליסמוס הנבואי לעומת הסוציאליסמוס המרכסיסטי. לא היה זה ירחון של המפלגה הרוויזיוניסטית, והעורך-המו"ל היה הסטודנט ב. נתניהו, שהיה רוויזיוניסט מסור למפלגה, ולפיכך היו רואים את "ביתר" כירחונם של הרוויזיוניסטים. המערכת הכריזה כי בניגוד למנהג המגונה שנשתרש בתוכנו לזלזל בשכר סופרים לא ידפיס "ביתר" אף שורה אחת מבלי לשלם שכר סופרים. זו הייתה פגיעה בשבועון "מאזניים", שלרגל קשי המצב לא היה מדקדק בתשלום שכר הסופרים. והנה בחוברת הראשונה של "ביתר" הדפיס טשרניחובסקי את השיר הראשון שכתב בארץ, ודווקא על העמק – את השיר "חזון נביא האשרה", שנאמרו בו דברים כגון אלה. "עד בוא דור המפעילים, חלוצי הגולה וחולמי פדותך..." השיר מסתיים בשורות: "כי ציון במעדר תפדה ושדיה בעבודה כברכת אל חדש בעל עמק". והנה השיר הזה לא נדפס בירחון "אחדות העבודה", ולא בשבועון של אגודת הסופרים, אלא דווקא בירחון שסופריו העדיפו את הפוליטיקה על המעדר. ביאליק התעצב על זה ובאמת התבייש קצת, שהרי ידע כי לולא המרץ הרב של הסטודנט הצעיר נתניהו לא הייתה שום אפשרות להקים ירחון שיבטיח לשלם שכר סופרים בעד כל שורה; ומדוע אין אנשי מרץ בין אנשים שאינם מפלגתיים אלא סתם סופרים? הוא רצה להביע את צערו זה באריכות לפני טשרניחובסקי בליל הסדר.

כששב טשרניחובסקי בשעה מאוחרת לביתי, בו התארח לפני שמצא לו חדר – סיפר לי בקצרה כי העובדה שאין ירחון ספרותי חופשי, שלא יהיה בו שמץ מפלגתיות, אינה נותנת מנוח לביאליק. למחרת סיפר לי ביתר פרטות על השיחה הספרותית הארוכה שנתגלגלה בינו ובין ביאליק. כמעט את כל הדברים שסח לי אז טשרניחובסקי הביע ביאליק אחרי כן, כעבור שבעה שבועו&#