_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים מן העזבון

אלתר לוין

לתוכן הענינים

 

א

מוצאי שבת קודש, ירושלים ע"ה

ליל הסליחות – הראשונות, תרפ"א

לאשתי ולבנות החמודות,

     שוב  באו מוצאי –יום-המנוחה. יורד הערב, ערב הקסמים על ירושלים העיר, ולפני, דרך חלוני נשקפים, מתרקם אותו אור-הארגמן והתכלת אשר למזרח העיר, מעל להר – הזיתים. עוד ניצוץ יתום, עוד קרן גלמודה בראש חרטומו של הטור הרוסי – והשמש שקעה. התחילו רוחות הסתיו לעבור בהרים, ותוגה חרישית, מעין צריי לב וכליון נפש, תכן אלמת בעמקי הנשמה. אלול, אלול בא---ומחר לפני עלות השחר תתרומם אנחת-לב מבת-כנסיות, עם טל ועם כוכבים זונקים במרום, בשעה שלבו של ישראל מתיחד עם קלונו. האומה מצרפת לאור חשבון-הנפש: מוסרת את כל היקר לה ומניחה לפני הדום לרגליים של הקב"ה "הנשמה לך והגוף שלך"---

הגם אצלכן, התחילו רוחות הסתיו מנשבות? חפצתי שתתפללנה בבית-כנסת מפואר בוינה, במקום שחזן ומקהלה, מן המשובחים שבמקהלות וינה, יתנו קולם ליה.

אם אחרתן לעשות כה בראש-השנה, תתכנסנה לבית-כנסת גדול ועושה רושם, ביום הכפורים. לא לשכוח למען השם. תפלה קדושה ורממה בקהל רב לקול נגינה עתיקת יומין של ישראל עתיק, מרוממת את הנפש ומטהרת את הלב, מכינה אותנו לטוהר ולזקוק, ומגרשת את עבי-הכעור ואת צללי המחשבה-הפסולה מקרבנו. אל תשכחנה:  בנות ישראל כשרות אתן, מארץ האלוהים אתן, וידעתן כי לעם-ה' אתן!

לא ללכת שולל אחרי הקולטורה הזרה: יש הרבה טומאה באירופה. אתן הלכתן לנקות הסולת מן הסובין – ולקבל את היפה, את המסודר, את הנשגב שבחיי התרבות במערב. עליכן לשפוט בעצמכן ולאור היהדות הצרופה והלאומיות האמיתית, את ערכן של הדברים שם: כל מה שמצאתן בו פסול-זרוקנה הלאה, ורק את הטוב תקבלנה "לזרוק את הקלפה ולאכול את הגרעין" דעינה לכן: יש לכן אל גדול – אלוהי ישראל שמו, ארץ – ארץ-אלמות: ארץ ישראל שמה, יש לכן תרבות עקרית רבה ונצחיתהטמונה במחשבה העברית, ויש עם ששמו ישראל, הנושא עליו את עול הדורות והיובלים ושומר בחובו את האש הקדושה: אשה של הגאולה. ולכן אל לכן להתבטל מפני שום דבר: אתן אינכן גלותיות: יש לכן אל ומולדת ושפה; אמונה, היחידה שבעולם , ותורת-אמת כתורת משה רבינו. עליכן ללכת בדרך כבושה, אמיצה, בפסיעות בלתי מתמוטטות ולא לגור משום השפעה זרה. את הטוב ואת המיצג* מאת ההרמוני ואת המסודר שבחיי המערב עם כל חדות היצירה וגיל-העמשה, עם כל המרץ והשאיפה – תקבלנה, כן תקבלנה: ואת הזיוף ואת השקר ואת הזדון ואת הפיגולים, תבערו אחריכן. זהו חשבון –הנפש שעליכן לתת לפיכך בערב ראש-השנה ויום-הדין הגדול, עתה, בעמוד רגליכן על אדמת נכר!---

אתן צריכות ללבוש היטב בחורף, כתובנה לי אם יש לכן לבנים של צמר נקי "וואל אינטערטטעשע" ואם יש להשיג שם בוינה, אנא לקנות, רק צמר נקי וטהור, בלי שעטנז, ואם אפשר להשיג אנא לכתוב לי.

כתובנה לי איך סדרתן את החיים, ואת התלמוד, בימות החורף הבאים? לא לבטל את הימים; הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום הוא אסון. אנחנו צריכים לעמוד תמיד בצהלה לעמת כל יום ויום נולד. בהשמעה אופטימיסטית וטובת-עין עלנו להביט על מהלך החיים ולבור מהם את הטוב תמיד. העבודה והוון בחיים-מתוכם את הספוק ואת העליזות: "כי מתוקה שנת העובד".

יש לכן, בנות, אם-סגולה, אמא גיטלה הענוגה והעדינה, שהיא כפי שכתבתי לכן כבר, סמל האשה העבריה הקדומנית:אשת –חיל, צנועה וטהורה ככוכב, יראת-אלקים ואמיצה בדרך האמונה מבלי לזוז מעמוד היהדות. ליבה כפייה: חן-עולם וענוג וקורא-ללב, לשניהם. יש לכן הרבה ללמוד ממנה: ונא למודנה ממנה, בהיותכן בקסבתה יום-יום. אני הפתה (?*) ואת עשרה הגנוז בה, זה עשרים שנה – ומאז ועד היום אהבתיה אהבת-עולמים. רק זה אבקש מכן, רבקהלה ושולמיתקה – רשלה עדיין שמנדריקל קטן, החפצה שיקנו לה כלבלב קטן ולבנבן – להשפיע על אמא שתלמד עברית, הלשון-הקדושה, ושסופה להבין את הגיגי, את כל הגיגי  שאני הוגה, ברוח-חיי, בעברית.

את זה אני מבקש מכן ומאמא. ואתן שאינה את שלומי לכן וברכות: לשנת-שלומים לסבל העקר, ולשנה מאליפה באשרה לעתידות
המחבקכן ומנשקכן ביחד

אלתר

הנה, לכבודכן, חמודות קניתי בשבוע העבר שני שטיחים גדולים-מעבודת בצלאל-וגם 3 קטנים. יפים ויקרים השטיחים וערכם רב. הכל בשבילכן, הנני אוגר וצובר וכונס על יד, בשבילכן, בשביל האם והבנות כשתחזירנה אל קנן לבית-אלקים. לאט, לאט אכין את הכל, ממה שיש במחשבתי. אתן ידעתן שאהבתי דברים יפים, וסדר XX) ועם וחן ומדה לכל דבר. אתן צריכות רק להתכונן שם בבריאות רעננה, בגוף חזק ויפה, בלמוד ובהשכלה, בשפות ובספרות, במוזיקה וציור ואמנות-ובחכמת חיים נבונה, בחשק לעבודה ובזריזות ובתנועה. ואז כאשרתשובנה, תספוגנה אל תוככן ביתר געגועים וצפיה את גאון הארץ, ואת הדרה – ובימות התחיה בעתיד תהיינה אתן מהעוזרות להשיבה על כנה ההיסתורי, ולבנות חרבותיה. ---אתן, בנות, תפרחנה על הרי ציון לראות בשוב ה' את שיבתה-ואמא המתוקה ואני, כבר נזקן ונכלה את שארית ימנו בשירה-שבלב על אחד הרכסים שבהרי ירושלים, בצל בית-אבנים מהוקצע ועליו מגדל. מראש המגדל נסתכל אל החזון החיים העוקרים ונרקמים בסוד ההויה.---

כל המכתבים צריכים להשמר ולהגנז בתוך תיק מכתבים שתקנינה שם הנקרא dossier (?) של jonenecken  ועושים שני חורים במכתב ומכניסים אותם ע"פ הסדר אחד אחרי השני על פי הדטום, והם נשמרים. את המכתבים שלכן אחד אחד אני שומר, אפילו אלה שאין להן ערך ותוכן. כל מכתב-משפחה הוא אוצר זכרונות לעתיד. המכתב הוא הנפש, כמו שהסגנון הוא האדם. כמו שכתוב: "והמכתב מכתב אלוהים הוא". כל הקורע או הזורק מכתב-משפחה-הוא בור וגס-רוח שאין לו רגש וסנטימנטליות לדבר שבכתב.

הנני מחכה על מכתבכין הארוכים המלאים ענין וציור והל-נפש. מצפה אני לזה. אינני יודע לוא היה לי זמן רב, הייתי כותב לכן יום ולילה והייתי דולה את התכון לדיו ועוקר את הלבנון לקולמוס. ואתן, שיש לכן זמן למה אתן שוקטות? וכי רשלה אין לה זמן לכתוב? וכי לשלומית כלו כבר כל המליצות? וכי לרבקה אין דיו? וכי לאמא אין חשק?
מישאן אללה, פעמים בשבוע!

אחרי שתסדרנה, אז, ביום מן הימים, אם אמא תוכל לעזוב אתכן לשבועיים, ואם תחפוץ, נסדר שאמא תסע לרומניה לבקר את עיר-מולדתה בוטושור, אם ישנם געגועים אליה. כך דרכו של אדם: הוא חפץ להשתטח על המקום ששם עמדה עכשיו. זהו צד רומנתי  ונפשי כאחד. אחר-כך, תבחר לה אמא איזה זמן, מתי שתחפוץ, לנסוע ולשהות עשרה ימים ברומניה כדי להתראות עם משפחתה. בעצם, אין לראות כלום ברומניה, זהו בכלל מקום של עם-הארצות. לו נשאר זכרון אחד
מרומניה, עדין מרומם: זהו דמותו של אביה של ה"באבע" הרב מרומן, דיוקן-קדוש של צדיק ונזיר, מלא מסתורין וצרי(?)-נפש, אחד בדור, דור-הקדושים. מקומו, באמת, היה במקרה שם, על שדמות רומניה, תחת שנשמתו היתה צריכה לחופץ על הרי הגליל בצפת, עם שאר קדושי-הרזנם והמקובלים.

זהו כדי לעשות, נתתי רוח לאמא גיטלה, שתחיה לארך באשר נביחת (?) ובקריאות ובשמחה. רק נחת-רוח אנכי חפץ לעשות לה. וכל מה שתדרש, אעשה עד חצי-מלכות ולמעלה מזה, אפילו כל מלכות. רק שתשמח ותעלוז ולא תדאג ותרחיק ממנה כל דאגה!

אתן צריכות לעבוד על כל הספרים ששלחתי לכן במשך כל הזמן ולסדרם: ספרי-חנוך לבד, ספרי למודים של ספות ומדעים לחוד; וספרי ספרות לבד. לעשות לי רשימה כללית של כל הספרים ששלחתי לכן ושלקחתן אתכן.

אבל לא רק לעבור על הספרים-כי אם להתעניין בהם ולקרוא בהם. ספרים לקריאה נקראו. בנוגע לגרמנית, כתבתי לכן כבר, שאסור לאבד בידים הזדמנות כזו, בהיותכן בארץ גרמנית ולא ללמוד את שפתה. הגרמנית היא שפת חושבים והוגים, לשון של שירה והגות, ומן הראוי שתלדמנה שפה זו היטב בוינה. במקום שזה אפשר בנקל. בשפה הגרמנית ושקץ (?) בהיר גם החלק הכי-חשוב של מחשבת ישראל בכל הזמנים האחרונים ובכל הענפים. זהו נחוץ מאד. זה איננו אומר כלום שלא צריך ללמוד אנגלית וצרפתית. כל המרבה הרי זה משובח.
ובנוגע לאכילה ולשתיה לרויה ולשבע-אמא לשמור פקודתי: מן הטוב ומן המובחר ולשמור על הגוף במאד מאד. חלב-חמוץ לאמר לבן לשתות בכל יום כמצוותי ואף כמה שיעלה. זה לי כחצי שנה שאני שותה לבן שתי כוסות בכל יום בבקר על הקבה הריקה-וחדל כאב-ראשי ונהייתי לאיש אחר. זה הציל את הקבה שלי. כולכן תשתינה לבן ובפרט רשלה!!

ואנכי, מתי אראה אתכן? הנני מתגעגע כבר לקיץ הבא שבו אוכל לעוף אליכן, מחמדי. כל הגיגי בכך יום ולילה, ומעולם לא ידעתי-כן, אבל, כן ידעתי-עד כמה קשורה נפשי בנפשכן. ואת גיטלה, אור-חיי וישעי, קשה לי לחיות בלעדיך! נגה פניך מבהיק לפו (לפה), עתה בחשכת הלילה, כפני כרוב וכל לבי ונשפי קוראים אליך מעמקי נשמתי. דמיוני נשמך אחריך בלי הפוגות וכולי אני מתמלא חמלה ורחמים והתמוגגות ורוך בשעה שאני נזכר בך, כוכבי ותקות-ימי!-
כן, אתן אולי תצחקנה למכתבי זה, שהוא כעין מכתב-אהבה להגברת שלי מרת גייטלו שתחיה
;

אבל, אל נכון, זהו יותר מזה, הוא בטוי להשתפכות נפשי ורוממות-ארשת עמוקה ופנורמית של מחשבתי. כן, אני קשור בך, גיטלה, בקשרי עולם לא ינתקו ואני אוהב אותך אהבת-נצח ואנכי שומר ונוצר לזכרון כל ניד-עפעף שלך, כל מבט-עין וכל הגה ונדנוד ורשרוש וקול משלך! את גברתי וגברת חיי; למענך הכל וכל מה שלי בשבילך ובשביל בנותיך. הלוא אני הנני כאור-מרחף ושט במרחב; מימות ילדותי נוהגתי ביד-חסד והיא יד פוטנת (????) ומסתורית, שלא נתנה לי מנוח, מימות נעורי לוקחת שבי בידי שר-השירה והנני מובל כל ימי בידו ואל כל אשר ינחני אחריו אלך אל הרים דוממים ועגונים, מול זריחות ושקיעות, מול חזונם של ימות קדומים, לעומת כל קולות וצסעי החיים המתגלים בצערם וחנם פה על-אדמות, לעינינו ולפנינו, בהמון חלופיהם ושברי-הדים ופזמונים אנחות ותרועות ושמחות. כל ימי חפשתי שירה צפעת אפי אל הפואזיה; ולכן בגיטלה זו, יפת-רוח ולב, מצאתי מנוחה, ולה נהייתי לעבד.
וכאשר עובר בתוך עולמי ויודע אני שכלום מכל עמלי לא ישאר בידי, כי ימינו נתקים ונעלמים-הלואי כל יגעי לכן ורק לגן ומשום כך אחת חפצתי: להבין אותי מאת שירת-חיי והיא: חמלה גדולה לכל שבחיים, למה שבטבע ובמה שחש וחי ורוחש ויפה ונאצל-ואתן דמות פיוטית לי, דמות נאצלת החופפת עלי תמיד!
נדמה לי עתה: הנני מחזיק אל פי את ימינה של אמא, החמודה הזו, ומנשק אותה ברעדה ובהדרת-כבוד: את לי חביבה ולעולם!-

בבקשה לא לצחוק עלי ולאמר: ר' אלתר התחיל לפטפט, הוי ר' אלתר!----לא תידחקו!  יא-סלמה!

 

ב

ירושלים, עיר הקודש,

מוצאי שבת-קודש, אור ליום 18 ספטמבר 1921.

 

לאשתי ולבנות היקרות,

אחרי מנוחת השבת, ואחרי הנפש (נופש) של ימות החול, הנני יושב עתה בטרקלין שלנו וקורא. הלילה, ליל-קסם וכאלו יד-חסד נעלמה נוגת במסתרי החאן שעל הר-ציון. אור ירח עשיר ומכסיף, משתפך על השפייים, הסובבים את ירושלים. על ראשי האלנות נופל קו-לבנה בודד וחודר אל הענפים. קול כלב נשמע במרחב, והשלוה רבה. כוכבים נוצצים במרום, מדובבי-סוד ולוחשים איש לאחיו; ובסמטא הקטנה שלנו צועד לאטו נוטר הלילה, מוחמד. תנומה בעיר, הכל נם; ואנכי ער-בודד, שומר נשף, יושב ומהרהר בכן, אתן יקרות, כי געגועי אליכן גברו, ונפשי אחרי כן, אחרכין.

זכרתן, ולבבי נמלא כליון-נפש ולבבי המה מאד. מתי אראיכן שוב? ---מתהלך אני לי, כה וכה, אל המרבדים הקטנים שלנו, ועל ה"בופט" הצגתי לראוה את תמונתכן. תמונה מקסימה, חיה ומדברת. כולכן לפניי, וכאלו מלטף אני אתכן---על כולכן עולה אמא, זו אשת-החן האמתית, סמל ענוה וצניעות, אילה רבת-היופי וגברת העינים. עד כמה אהבתיה, אהבת נפש ולב! עד כמה!

אנא, חבקוה ונשקוה נשיקות מאלי פות בגללי, את גיטלה זו. רשקה, (רחל הבת הקטנה) צפור-הדרור הזו, משחקת לה, והשחרחורת שולמה (הבת האמצעית שולמית) נשקפת מכרטיס-תמונתה, כדמות-קס0 עם צמותיה הרעננות. ורייבקניו (רבקה הבכורה) לועגת קצת בשחיקה---קיץ איל כל? מפסוטא?

עוד מעט וחצות-לילה הגיע. במלון ריבלין ישנה חתונה וקול מנגנים עולה ומחיאת-כפים של הלולא חוגגת. ומרחוק (??), קול חלול ישמע, ולא ידעתי מאין הוא בא. אבל נוגה הקול,  ומעורר לחלומות ולגעגועים. מחומת מאה-שערים, נשמע בלילות האחרונים קול מנדולינה, הנשמט מדי צעיר בלת-מומחה עדיין בנגינה. אבל נוח הוא הקול הזה, כששיר עברי מלוה אותו---ואני את חלוני (ברבים-פתח על הנ') פתחתי, הנשקפים אל מול הר הצופים וראיתי מראות שדי. כאלו אני מאזין ושומע צעדי אלוהים על ההרים, כאשר יתגלה אל עבדיו הנביאים; הנה דמות-סתר על גבנונים, יביא קדמון דא ובא מהר-אפריים---ולמדנו המולת-נצח מעין הד ההיסטוריה של דורות-נשיו ועברו...

הנה הד-פעמון מתגולל ונופל, נתז ונושל אל הגאיות, קול ירושלים היא הנדמה בלחש בליל-אדיר, ונופל ונעלם עם נפילת כוכבים פורצים.—כך נדמינו, אנחנו בני בני אדם, לאלה: להד עובר ולכוכב נופל, ללחש כלה, ולקול משחתך. החיים דומים להם; והם דומים לחיים.
נסוכה שלוה קדושה בלילה הזה! הארנים (אורנים) שבחצרנו אל נים  (?) ועומדים בלי-נוע. קול פסנתר בא ובית אנסטס. יפה ורענן הלילה והטל יורד כברכת ה'. גם בלבבי רחמי-שמים וכאלו נפתח בו מקור-טל. כולי הודיה לשמים
; בדמיוני רואה אני אתכן שבות רעננות וקריאות וצוהלות; שבות לציון הענוגה ולבית הנחמד, שבנה אבנה אותו לתפארה על אחד מריכסי ציון, עיר-האלמות אליה הקרבתי את חיי וגם את מותי, שאחרי הקבר. ---

אלה הם רעיוני בליל-נשף קוסם בירושלים. האמנם גם געגועכין רבו? רבקלה, ממך אדרוש: שתפתחי את לבב אמא בלשון-הקודש, שבמשך הזמן תדע ותבין את הגיגי העברית ושיום יבוא, ותשמע את המית לבי מתנך "מגלת-קדם" הספר שנכתב בדמי עלומי שם יש פרק " לאילת" שהוקדש אך לה, לאמא שלכן, שנכתב באש-והיא לא ידעה, כי אלמת היא לעברית. כי על כן, רבקלה, בתור בת בכורה, עליך הטלתי החובה הקדושה: הכניסי את אמא להיכל העברית, שפת הקודש הנערצה, שבה חיינו.

כתבי לי תיכף את הקדמה שהיא עשתה, ואם אתן מדברות בניכן רק עברית. לעתיד יהיה אך בית-עברי. וקול עברי ישמע בו. כי לכן דבוקות אתן לארץ. ופה אנו, על מקומנו, לבנות לנו מולדת על הר-ציון הנני משנה את בקשתי: שימנה לה למכתי-משפחה. שמורנה על מכתבי לאסוף אותם אחד לאחד; ואלי כתובנה מכתבים מלאים הגות למען אשמור אותם גם אני.

גם שלומית, "החולמת והפוסחת על מוקשי זהב..." תכתוב לי ארוכות, והעיקר שאמא תתחיל לכתוב עברית, ותתחיל להרגיש קצת מן השירה, מן החזון. אני מחכה למכתביכן אלה, ממין זה שחפצתי.

בטח קבלתן כבר השקים מגסטיין. אל תבהלי אל הכתרים: הם עוד יפלו, ואם יעלו, יפלו שוב, כי אין להם תקנה. כתבתי לכן והיום לכתוב שוב: שבנוגע למזון אל יהיה שום דבר יקר בעולמכן: אכולנה ושתינה לרויה. הנה החורף עוד מעא יבוא שמה, ואכולנה הרבה שומן-אוזים (השומן לפי דברי הרופאים, הוא מיץ החיים) והרבה בשר אוזים, ושתינה בירה, רק מן המין הכי מובחר בבקבוקים, מלצביר (שם של בירה), ותשלמנה כמה שיחפצו, בעד חלב, הרבה חלב. עשינה לכן בעצמכן לבן, לכל אחת וכן שתי כוסות בבקר על הקיבה הריקה. בזה נסיתי אני בימים האחרונים ומצאתי שאין דוגמתי לבריאות בלבן. את יודעת, גיטלה חביבה, איך לעשות לבן: מבשלים החלב ושמים אותו כשהוא חם, לתוך כד המשוח לצדדים במעט לבן חמוץ ומניחים אותו מכוסה, עד שיחמץ. על רשלה  לשתות לבן בכל בוקר על הקיבה הריקה. כך אמר לי רופא מומחה. זוהי רפואתה, כי עליה לשמור על קיבתה. כתובנה לי תכף אם קימתן בקשתי. אכולנה הרבה פירות והרבה מהלשפייז – בקיצור אכולנה ושתינה כל מה שנפשכן תראו. אל לקיץ באכילה ובשתיה. אסופנה דם וחלב ושומן אל גופכן. והיינה רעננות וצוהלות. אחד התנאים העקריים לרעננות הוא: התנועה. כתבתי לכן לקחת apparent jansow?  לעשות בו תנועה בחדר. אבל זה לא מספיק, צריך ללכת לטיל הרבה במקומות המרוחים, בין אלנות. "ספורט" בבקשה לעשות הרבה, קנינה "טניס" ואולי, אשלח לכן שלי? הרבה טניס לשחיק. ומזמן לזמן לקחת אוטומוביל ולטייל בו שעתים. טוב לעלות באוטומוביל, אחרי הצהרים, על הרים ובין יערות. זה נותן מעוף ומרץ. הרבה מוזיקה טובה תשמענה, וינה היא מקור המוזיקה העדינה, הצרופה. בוינה "בוינרולד" התהלכו גאוני הנגינה: כבטהובן ומיירבר.  אם תצאנה לוינה אז אולי למצוא פנסיון טוב, אם לא, תמצאנה 2 חדרים מרוהטים אצל משפחה הגונה. העיקר (?) שצריך לבקש חברה בין משפחות הגונות מכבדות, שמוסר היהדות והצניעות העברית ביניהן. למרות מה שעליכן ללמוד מרבים מאחרים בוינה – אבל עליכן גם רבות לא ללמוד מהם. אתן בנות-ירושלים ובזה תתגאנה, לא להתבטל בפני הקולטורה המזוייפה. היום לובשות כל הנשים בלי מכוך (מיעדער) כלל. חולצות בלתי מהודקות על המתנים, זהו בריא, וזהו יותר יפה. לפי דעתי עליכן להזניח כל מכוך! זה לא יפה כבר היום; רק באופן טבעי. אולי מכוכים קלים טוב בשביל להחזקת הגוף. בטח מה שבקשתי לרכך העור של הפנים ושל הצואר והזרועות והידים – אתן עושות. לשמור על כך השערות גם כן ועל גדולן, עלי ידי שמנים ובשמים. לשמור הרבה על לבן והדור הצפורנים. כל היופי של אשה ועדינותה נשקפות בשמירת הידים העדינות ואופן הנקיוון של הצפרניים. אל לשכוח זה. עליכן לקבל אמבטות בכל שני ימים, בלי לשכוח אף פעם. העיקר להשכיח מלבבכן כל דאגה, איזו שהיא, ומאיזה צד שתבוא, ועליכן ללכת ישר אל המטרה: שהלכתן לאירופה קודם כל להבריא ולהתפתח בגוף וגם ללמוד ולקרוא ולראות ולשמוע ולהתבונן ולהסתכל. כל מה שקשה להשיג לכן, תשיגו אם תשלמו דמי-סרסור. אם קשה לכן להשיג חלב, אז תשלמו לסרסור מיוחד "בקשיש" והכל יביאו לכן. בסוף תשיגנה הכל.  הייתי חפץ שתקחו לכן מורה לרקוד, (ריקוד) זה נחוץ. אצל מורה בבית, לא שרבקה תלך לשם, אלא המורה תבוא אליכן וגם אמא תלמד לרקוד. לא לשכח, שאני חפץ שכל מה שאתן לומדות , תלמד אמא גם פסנתר. היא צעירה כמותכן, ברוך השם. –

הנני מחכה בכליון עיניים על מכתבכין המלאים עניין: פעמים בשבוע לכתוב לי, דוקא פעמים בשבוע. לוא ידעתן כמה אני מתגעגע למכתביכן. כשאני בא לפוסתה (דואר post) ואנני מקבל מכתב מכן, נדמה לי כאלו (כאילו) אני מקבל נזיפה. כל אחת מכן תכתוב לי פעמים בשבוע מכתב ארוך, גם רחלה, זה יהא חובכן הקדוש. כאלו עליכן לכתוב מאמר, שני מאמרים לשבוע. אל לשכוח. אני אדרוש ואדרוש זה מכן בלי הרף, עד שאשיג מבוקשי שגם אמא תכתוב לי בעברית. אין דרך אחרת ולא אקבל שום תרוצים. אין דבר העומד בפני הרצון. מעט סבלנות וחפץ-לב ואהבה אלי. בטח תוגיענה לי על דבר המורות שלקחתן לכל , לשפות ולמוזיקה ולכל מה שבקשתי. מחכה אני למכתביכן.

לא אשקוט עד שאראה אתכן כחפצי: קריאות ומשכילות ומפותחות, לרבות אמא, עליה גם כן ללמוד הכל כמותכן, בלי יוצא מן הכלל. אמא יקרה לי מאד, ואנא, לנשק לה בשמי על עיניה ועל סנטרה היפה. – כשאני מדיק בתמונה נדמה לי שמסביב לעיני אמא עוד יש קמטים; את זה צריך להעביר במסזש תמידי ובמים (?) – והעיקר במזון עשיר.
כתובנה לי בדיוק על ידה ורגלה של שולמית ההולכת היא כבר טוב? והמשתמשת היא כבר בידה? ואיך רשלה? איך מצבה? מתי ואיך? היש תקוה שתתרפא? אני הוגה יום ולילה בקטנה הזו הפקחית והחכמה. עם מי היא יושנת? לבדה? אנא לראות לעשות הכל לרפאות את שתיהן ולכתוב לי, להשקיט את רוחי. מי יתן לי מלת-קסם ואקרא לכחות נסתרים שישאוני בין לילה אליכם, לנשק אתכן כולכן ולחבקכן. הוי, עד כמה גברה אהבתי אליכן! אני מרגיש שקשה לי היות לבדי, בלעדיכן, קשה מאד ואנני מוצא לי מקום ופנה. כאשר אינכן אתי – אני מרגיש כמה אני קשור בכן! -- תננה לי את ידיכן הקטנות והחמות ואנשק להן נשיקה ארוכה. מאסלמי.

שלכן אלתר.



(את רבקהלה, תקראי מכתב זה לפני אמא ותבהירי לה הקשה והבלתי מובן לה.)

בנוגע לחבילות שלא קבלת, אם הן הרבה, הן ספרים בטח ששלחתי. גם ישנה חבילה אחת גדולה עם בגדים ששלחתי. כתבי גיטלה אם קבלת אם הלכו לוינה, הלוא לא נאבדו, תדרשי בפוסתה. בימים האלה אני שולח עוד חבילה קטנה של איזו חולצות וגם פוזמקאות לחורף שלכן. את הפוזמקאות שלך, גיטל נשמתי, חבקתי ונשקתי קודם שארזתי אותן. החזקתי אותן בידי ונדמה לי שהחזקתי את רגלך הנחמדה והקטנה.
אני שולח גם ע"י הפוסתה את חגורת-הכסף ואת גרוטרות הזהב של השונם ושם שרשרת.

לוי חזרה ממצרים, כי קושי גדול היוום לכנוסה שאוסתריה. בן-טובים נסע לוינה ויראה אתכן.  גם אשלח את "המערות" ו"השלוח" וגם את "המקלט" שתכריכנה שם בכרכים מיוחדים ולקרוא בהן. ספר האגדה ושירי ביליק וטשרניחובסקי לקנות שם. אם לא ביוקר. המר וינר לא בא כבר אצלכן? הוא יעזור לכן.

הרקוד הוא טוב לבריאות ונותן גמישות Elastique לגוף ומהירות לתנועה. עליכן ללמוד לרקוד ובפרט אמא. היא ידעה פעם לרקוד יפה, הנחמדה הזו. וגם ללמוד "רקמה"Stickerei  שאמא יודעת כה היטב. לעשות מלאכת מחשבת על בד ועל משי. גם להשיג מורה או המורה העקרית שלכן בשביל ישר-הכתב Orthographic Tehontetrrion   ??? להישיר את הכתב. כתב יפה ומהוקצע וישר, הוא ראי הנפש. זהו תרבות. זה לא נכון שאצלנו לא שמים לב לכתיבה תמה: זהו חלקי החנוך. בשעת הכתיבה אסור לחטוף, אלא, לאט-לאט לכתוב, כל אות ישרה וכל מלה לעצמה, למשל כזה:

               -----------------------

"האותיות הן נשמת המחשבה: והן מורכבות המילים והמשפטים; ולכן על האותיות להיות ישרות כמחשבותינו. החנוך השלם נותן ערך ליופי הכתב, וכל המדייק בדבר קטן, כאות אחת, כביכול, זוכה ומדיק בדבר גדול. אין להפחית ערכם של דברים: כולם חשבוים בחיים, אם דלים ואם עשירים."

               ------------------------
איש לא למד אותי בנערותי: אבי היה באמריקה עשר שנים. בדד לעצמי, קניתי לי את חיי, חנוכנה את עצמכן, ותמצאנה את הדרך.

בנוגע לפסנתר שלנו, אנכי משתדל למכרו, עליכן לחפש שם פסנתר-כנף Tliqel? של הפירמה המפורסמת בוינה Bosendirf אבל לא חדשה (החדשות הנעשות עתה קצת מזויפות) אלה שמלפני המלחמה ואפילו משומש. ולכתוב לי כמה דורש בעדו. בייזנדורפר הוא פסנתר מפורסם כמו Blutner בברלין, קולו נעים, והד לו כהד מרחקים ועדן וצלילות. תבקשו אחרי זה ולהודיעני. ואז אקנה אותו אבל בתנאי (נכון, כבר בטח  ניחשתם נכון) שגם אמא תלמד. גם "ציור" עליכן ללמוד. וכל הדברים הללו קל ללמוד בוינה ומחיר המורים, לא רב. העיקר בשביל אנגלית וצרפתית להשתדל ולמצוא אנגלית טהורה וצרפתית טהורה. ולא לעמוד על המקח. אני סומך עליך, גיטלה, שאת תדאגי לחנוך הבנות חנוך טוב ושלם בכל המקצועות. ותדאגי גם להשכלתך את, להתפתח בכל, כפי שכתבתי לך.

בכל יום ראשון אתן תלכנה להמוזיאום של התמונות ושל החומרים; לפעמים גם אל הביבליותקה. ללכת ולשמוע סימפוניות של בטהובן או דברי מוזיקה אחרים, מעולים אני כותב מכתב לוילהלם גרוס שיתן מכתבים למשפחות הגונות בוינה, משפחות נכבדות עוד מלפני המלחמה, ולא אלה שהתעשרו במלחמה, שאין עינהם אלא לבצען. הייתי חפץ לכתוב למנהלי חברת "בני-ברית" בוינה שיקרבו אתכן, ואלה הם מנכבדי  עדת וינה, "אלטע, עכטע הארנעהמע וויענער" החפצות אתן? להיות בחברה הגונה ומשכלת, זהו מעין חנוך ולמוד "געזעלשאפטליכען פערקעהר"  זהו חשוב מאד, לבוא בין אנשים, אבל כמובן צריך לדעת בין מי.

אנכי סומך עליכן שבודאי תעשנה את כל מה שהוא טוב ונכון כדי לגעת אל מקור החיים הטובים. להשמר מכל בעור-ולהתקרב אל כל מה שהוא טוב וצדק, מוצק ונשגב בחיים, כל מה שהוא מוסרי ואידאלי, להיות דבקות ביהדות ובעברית ובלאומיות שלנו – הלו שמעתן את הד הקונגרס בבילסבד. קנינה את "המורגן-זשורנל" וקראינה בו. שם ישבו  כסאות לצירי האומה ולתקוותיה.

כבר אחרי חצות. קול התרנגול עולה, מתרנגולי בסיל ויורגו שברחוב החבשים. רוח-חצות מנשב ומנענע את הארנים, וזהו, על פי האגדה, הרוח המנגן בחצות לילה על כנורו של דוד מלך ישראל. השכינה יורדת על הרי ירושלים בלילות ומתדבקת לנשמתו של ישראל ---שלום לכן, מליל ירושלים!

גיטלה יקרה, אני מבקש אותך לעשות עוד תמונה משלך, את בעצמך.  אני חפצתי שתעשי תמונה משלך, את בעצמך. אני חפצתי שתעשי תמונה שלמה כשאת עומדת, מן הראש ועד הרגל, לבושה ב"פלץ" ובשמלת המשי השחורה, "כשהפלץ" פתוח לפנים, "והקראגען" נופל, עם פרח על החזה ועם חרוז הפנינים ועם הכובע, כובע יפה. את לבדך , בתמונה גדולה של "פאללע פיגור", בנעלים הדקות הקטנות ושל גרבי המשי. זוהי תהא תמונת-חורף. אנא תיכף לקמל זמן לזה ולעשות אצל חפץ. אומרים שחפץ הוא פוטוגרף מצוין. אבל בבקשה תיכף לעשות את זה. אני מתגעגע לזה מאד מאד. אחר כך, כשנתראה יחדיו, אעשה מזה תמונת-שמן "איילבילד" את לבדך, אמרתי, בלי הילדות. אחר כך, נעשה תמונה מיוחדת שלמה גם כן, של כל הגוף, של רבקהלה לחוד, שלומיתקה לחוד וגם של "הטוכסאצקעניו" (הכוונה לרחל) לחוד,  ומכל התמונות אעשה תמונות-שמן על בד מצוירות ביד, ותהיינה תלויות אצלנו. קודם כל, עשו את ותיכף כפי שאמרתי עם "הפלץ" ואולי, עם נעלי-היד של משי, יד אחת גלויה ויד שנייה לבושה.

וכמובן שתצא התמונה יפה "שיינע פאזע פאשנעהמע האלטונג" אנא בקשתיך, חביבתי לעשות לי את התענוג הזה, ותיכף.  בטח הבנת: איזו תמונה, גדולה, "באבינעט" בטח הצלם יודע איך ואיזה גודל. אבל , אנא , תיכף מבלי לאחר. חפצתי לראות אותך לבד, עומדת, מכף רגל ועד ראש, מאדאמניו גייטלו מתוקה ונחמדה!---

רבקהלה תראי שאמא תעשה את התמונה הלא כפי שבארתי למעלה עם "הפלץ" ועם כבע הולם לה, לפניה הדקים ולשלוח לי תיכף. אח"כ יבוא תורך את לחוד, ואח"כ שתי "הטוכהאנדלוג השחורה (שולמית) והסגלגלת (רחל).

לשלם כמה שיעלה רק שיצא יפה, בכלל הלא לא ביוקר שם.
                                         שלכן
                                    אלתר
                                   

כתבתי לכן גם כן לקנותManicure  בשביל נקיון הצפרנים. זהו נחוץ; ולנקות את הצפרניים בכל יום. שלא יחסר לכן מימי "קולון" ולא מי "אודול", לטבול שניכן ב"אודול" בבוקר ובערב ולהחזיק בפה איזה רגעים. אם צריך לעשות מסזש לעשות כולכן וגם לפנים-אנא לעשות. גם טוב לשתות "מינעראל-וואססער" מי-מינרליים, המעכל ומנקה את המעיים. שם לא ביוקר, לקנות גיסהיבלר או מין אחר טוב. אם אתן שותות קאקא אנא לא להשתמש בשום קאקא אלה לקנות הקאקא המפורסם ואן-הוטעןVan Houten הכי טוב וקריא כל הבאגאים לא שוים כלל.

לאכול 5 פעמים ביום. בבוקר במטה; בעשר לפני הצהרים; בצהרים; בחמש אחרי הצהרים ובשמונה בערב. להתנהג כמו שעושים בסנטוריוום. כך תעשינה ותדרשנה ואם תהנינה בפנסיון; ואם בחדרים מיוחדים לבקש זה מהמשפחה, או מהמשרתת שלכן תעשה זה,
להודיע לי הכל בפרטים!

 

הערה -  בכליון-עינים אני מחכה בחזרת הדואר תשובה ברורה על כל מכתבי הקודמים ובפרט על מכתבי זה שקבלתן בנוגע לתמונה. לענות לי תיכף באותו יום שאתן מקבלות ולכתוב לי: פעמים בשבוע, פעמים בשבוע! גוואלד, פעמים בשבוע!.

גם שולמית וגם רישה שאמא תעשה מכתבים בעברית, איך שהיא יודעת אפילו בשגיאות-ואחר כך שאתן, בנות, תתקינה לא המכתב. וכך תשוב היא ותכתוב מחדש, בזה היא תלמד. זהו האופן היותר טוב להתלמד לכתוב בעברית – היינו, למשל, אם אמא תכתוב: "לביילי הויקר" אז לתקן לה "לבעלי היקר" ולא ביילה הויקר" או שלעך למחוק , לא שלעך מלשון שעל (פאפיטשען אלא "שלך. וכך תתלמד אם ירצה השם.

מאסאלאמי!!

 

ג

ידידי איתמר בן-אבי

ב"ח כסליו תר"פג

איך פותחים ואיך מסימים בנחמה – בשעה אסון לאומי?

אבי'ך הלא אבינ'ו הוא, אבי'הם של ישראל! ואם נגדע הארז הזה, הלא נכרה ראש המדברים, ומפינו הדבור ונטל מפיות עוללינו...

זה יותר משלושים שנה שאני שומע את שפתו של היוצר על האבנים בתוך חומות ירושלים; וראיתי וחשתי את שפעו עלינו, על הדור.
הוא נתן את הארשת לעם על ארצו, וידובב אותנו כבני-אדם. הוא עשנו לעברים.

ברית בינו ובין ישראל; כי הוא ארג את הקשר של הלשון המקשרת את העם אל הארץ. אם יש אלמות – אביך הוא שזכה בה.

ואם גם אתה חפץ בה, היה נשבע להשלים את המפעל: לגמור את "המלון" עד תומו, איך ומי, העיקר שיגמר!

נחומי לך, איתמר, ולגברת בן-יהודה וביתה. התחזקו.

הרי ישראל הביאו את אביכם מן הגולה הראשונה וההר, ממול הר-הבית קדמה.

הר מרום הרים, קבל אותו בזרועותיו, ושם חצב נצח לו.

     שלך

            אלתר לוין.  

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה